---

חלק מההסכמות והקדמה

---

הסכמת מרן מלכא הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א

הובאו לפני גליונות הספר ״ובחרת בחיים״ על התורה, מעשה ידי אומן, נטע נאמן האברך היקר והנעלה, דורש טוב לעמו, כש״ת הרה״ג יפתח סופר שליט״א, אשר קיבץ כעמיר גורנה ואסף איש טהור חידושים פירושים וביאורים מדברי רבותינו מהמדרשים ומגדולי המפרשים ערוכים ומסודרים תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו ולפעלא טבא אמינא איישר כחו לאורייתא.

ויהי רצון שחפץ ה׳ בידו יצלח לברך על המוגמר בקייב ימים, ועוד יפוצו מעינותיו חוצה בבריאות איתנה ונהורא מעלייא לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים שובע שמחות וכל טוב ״והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח״.

הסכמת הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגאון רבי שלמה עמאר שליט"א

ראיתי האי ספר'א טבא דמריה ט׳ב ששמו הטוב ״ובחרת בחיים״ על התורה אשר חיבר וערך הרב יפתח סופר שליט״א רחש לבו הטהור לחדש וללקט פירושים ודרושים ערבים לחיך.

ונהניתי לראות שהדברים ברורים ומאירים ומשמחים אלוקים ואדם, וערכם בצורה קלה למען ירוץ הקורא בהם, כי כתבם בשפה ברורה ונעימה רבה, ויש בהם לעורר הלבבות.

במדבר בערב'ות, בנים ואבות ברעיונות מוסריים מסודרים עפ״י מאמרי חז"ל, דבר דבור על אפניו.

יהי רצון שיזכה להגדיל תורה בחן ובחסד וכל אשר יעשה ישכיל ויצליח לעד.

בשם ה' נעשה ונצליח, אמן.

הקדמה

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת חיים, ולימד אותנו איך לחיות חיים של תורה. וכמו שאומרים ב'אהבת עולם' - 'ותלמדמו חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם'. כמו שיש חוקי תנועה ורק מי שלמד אותם מקבל רישיון לנסוע - כך יש חוקי חיים, שזו התורה הקדושה. על ידי שהאדם לומד תורה והולך בדרך התורה - הוא זוכה לחיות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. התורה הקדושה היא המבדילה בינינו לבין הגויים, כמו שמברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

כל זמן שהאדם לא נותן לנשמה את המזון הרוחני שלה, שזו התורה הקדושה, לא יהיה לו אושר אמיתי. ולמה הדבר דומה? לאבא שהלך עם בנו ברחובות תל אביב. הבן פונה לאביו ואומר לו 'אבא, אני רעב'. אמר לו האב 'בוא נלך לספארי, תראה את כל החיות, וזה ישביע אותך'. נכנסו לגן החיות, ראו אריות ונמרים, דובים ושועלים, ג'ירפות ופילים. כעבור שעתיים תמימות יצאו משם, אלא שהאב רואה שהבן נראה עצוב יותר. אמר לו 'עכשיו אקח אותך למקום שבו תשבע ותשמח מאוד'. לקח אותו ללונה פארק, ושם עלו על הגלגל הענק, על רכבת ההרים, על רכבת השדים ושאר המתקנים. לאחר שלוש שעות תמימות יצאו, והאב רואה שבנו עדיין לא שמח, ומבקש ממנו בתחנונים 'אבא, אני רעב!'. אמר האב לבנו 'עכשיו נלך לראות סרט, ואחר כך נלך לים הגדול ורחב הידיים, ונשתזף קצת'.

אחר כל אלה הדברים הילד לא הרים את ראשו וכמעט שהתעלף. זעק לאביו 'אבא, אני רעב!', והאבא התפרץ ואמר לבן 'מה אתה רוצה? היינו בספארי ובלונה פארק, ראינו סרט וגם שחינו בים והשתזפנו. מה אתה עוד רוצה?!'. 'אבא, מה שהבאת לי זה טוב', אמר הילד. 'אבל זה לא אוכל. אני צריך שתיים-שלוש פרוסות לחם, וזה מה שישביע אותי - לא כל תענוגות העולם הזה'.

וזה המשל. בנמשל האבא הוא האדם, והבן היא הנשמה. היא אומרת לאדם 'אני רעבה, אני רוצה אוכל', והאדם הולך לגן החיות וללונה פארק, וטס לחו"ל, וקונה מכונית מפוארת. זה האוכל של הגוף, אבל הנשמה רוצה אוכל אחר, רוחני יותר - השבת, התפילין, הקדושה, הצניעות וכן הלאה. וכל עוד לא ניתן לנשמה את האוכל הרוחני שלה - היא לא תיתן לנו מנוח, ותמיד תלחש, אבל בקולי קולות בתוכנו, את המילים הזועקות והמתחננות 'אני רעבה!'.

לכן אמרו רבותינו זצ"ל שצדיקים, אפילו במיתתם קרויים חיים. כיוון שהם ידעו לתת אוכל אמיתי לנשמה, וממילא גם אחרי שהגוף מתנתק מנשמתם, הנשמה חיה ושמחה, מה שאין כן רשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים, כיוון שהם מאכילים ודואגים רק לגופם, ואילו נשמתם נשארת רעבה. זה כמו אדם שמנקה ומבריק את מכסה המנוע של רכבו, בעוד המנוע עצמו הוא זה שצריך טיפול. מכסה המנוע הוא הגוף, והמנוע, להבדיל, הוא הנשמה. ואדם שחושב שהוא יכול לחיות ללא תורת החיים אינו אלא טועה.

ומשל לעשיר גדול שמדי בוקר היה מבצע ריצת בוקר בסמוך לחוף הים. ויהי היום והוא רואה איזה דג גדול שאחד הגלים פלט ליבשה. הדג קפץ באוויר ונלחם על חייו. מיד התקשר האיש העשיר והזמין אמבולנס בדחיפות. ביקש העשיר שייקחו את הדג באמבולנס, והבטיח לשלם מיליון דולר למי שיצליח לרפא אותו. כשמוע החובשים והפרמדיקים את הסכום העצום, לא חשבו פעמיים, הזיזו את כולם והעלו את הדג על אלונקה. בדרך לבית החולים הפעילו סירנות, ובינתיים הנשימו את הדג, חיברו אותו לאינפוזיה מיוחדת, עד שלבסוף הגיעו במהירות הבזק לבית החולים. העשיר, שנסע אחריהם, נכנס לבית החולים והבטיח לרופאים 'מי שירפא את הדג - אעשרנו בעושר גדול של מיליון דולר'.

הרופאים הניחו את הדג המסכן על שולחן הניתוחים כשהוא בקושי חי, ובדיוק עבר פועל הניקיון של בית החולים. מבלי לחשוב פעמיים הוא לקח את הדג והניח אותו בתוך גיגית מים, והדג חזר לחיים. העשיר נתן לאותו פועל את הסכום המובטח, והכל בא על מקומו בשלום.

הנמשל הוא שהאדם חושב שאפשר לחיות בלי תורה על ידי כל מיני "חכמות" למיניהן, אבל אינו אלא טועה, שהרי חכמת כל החכמות היא התורה הקדושה, ובלעדיה אין חיים. שהחיים זו התורה, והתורה זו החיים.

כיוון שזו רק הקדמה לא אאריך, ורק אומר שבספר זה השתדלתי שהדברים יהיו ברורים ככל האפשר. מיעטתי בראשי תיבות והרביתי בסיפורים ובמשלים, כפי שמר"ן אומר במליצה - "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". אלא שצריך ללמוד את מוסר ההשכל מן המעשיות. ורוב הדברים שנכתבו בספר זה נאמרו על ידי לימוד בצוותא על פרשיות השבוע.

אודה ולא אבוש שבספר הקודם חלה טעות (בפרשת משפטים, עמ' ק"מ). סיפרנו על אותו אדם שהוריד לאשה את כיסוי הראש, ואחר כך שפך שמן זית. והאשה הנ"ל הורידה את כיסוי ראשה כדי לספוג את שמן הזית, ונתברר שלא אכפת לה להוריד את הכיסוי. אלא שכתבנו שהוא זה שזכה בדין ולא תבעו ממנו לשלם. והראה לי הרב הגאון הרב חיים ברכה שליט"א במסכת כתובות את המעשה, שהגמרא אמרה שהוא בכל זאת חייב לשלם, כיוון שלא דומה המבייש את עצמו למי שמתבייש על ידי אחרים.

ונעבור לשערי ההודאה. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, איך שמאשפתות הרים אביון להושיבי עם לומדי התורה, ושם חלקי מיושבי בית המדרש. ואחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' ולבקר בהיכלו כל ימי חיי.

וכן אודה למורי ורבי, הרב ירמיה הכהן שליט"א, על אשר הנחני בדרך אמת. יהי רצון שהקב"ה ירווהו נחת מכל יוצאי חלציו ומכל תלמידיו הרבים, ויפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכן אודה להורי היקרים על כל טרחתם ויגיעתם הרבה שאזכה להיות בן תורה. וה' יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

וכן אודה לחמי וחמותי היקרים על כל אשר יגעו וטרחו בעבורינו. ישלם ה' שכרם ותהי משכורתם שלימה מאת ה'. ויהי רצון שיראו נחת מכל יוצאי חלציהם, ויזכו לראות בתשובתם ובחופתם של בניהם היקרים.

וכן אודה לאחיי ואחיותיי הקטנים עם הגדולים, ויבורכו בכל הברכות הכתובות בתורה. וכן רפואה שלמה לאחי היקר יעקב ניסים בן ג'ריה. וכן אודה לגיסיי היקרים. ויבורכו בכל הברכות שבתורה.

וכן אודה למסייעים על המלאכה, דוד משה כהן נ"י שעמל ימים ולילות, ועבר על הספר כמה פעמים, והאיר את הארותיו המאירות, ובזכותו ובעזרת ה' הספר נכתב בשפה יותר עשירה ויפה. ויהי רצון שיזכה לכל הברכות שבתורה, וירווה נחת רוח מכל יוצאי חלציו, הוא ואשתו וכל אשר לו, אמן.

וכן אודה לר' יעקב ישראל שבאבו נ"י על ההתאמצות הכבירה בחיפוש המקורות של הספר, שגילה טפח מידיעתו העצומה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. יהי רצון שהקב"ה ימלא כל משאלות לבו לטובה, ויזכהו לפרי בטן בקרוב מאוד.

וכן אודה לויקטור ומזל דבוש על עזרתם ועידודם בהוצאת הספר הנ"ל, הקב"ה ימלא כל משאלות ליבם לטובה ולברכה ויזכו לראות נחת מיוצאי חלציהם בזה ובבא.

וכן אודה לר' ישורון קובי נ"י על הגרפיקה והעיצוב המדהים שעשה בעשר אצבעותיו. אף על פי שהוא אברך כולל ומוסר שיעורי תורה מצא פנאי לעזור בספר בצורה מכובדת ביותר. ה' ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה, הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו.

וכן אודה לאחייני היקר ר' משה סופר על כל טרחו להבאת המקורות וכל הריצות שרץ בעבורי. יה"ר שיזכה לזיווג הגון ויזכה להיות תלמיד חכם מורה הוראות בישראל.

וכן אודה לגיסי היקרים משה ורחל אליאס וכן לזכריה ואורלי ג'והרי שהקב"ה ימלא משאלות לבם לטובה ולברכה. ואחרון חביב מכולם רציתי להודות מעומקא דליבא לנוות ביתי רונית מב"ת על כל המסירות נפש והעזרה שלה שאזכה להגדיל תורה ויה"ר שהקב"ה ימלא משאלותינו לטובה אמן.

וכן אודה לכל המסייעים והתורמים לספר, שאם אין קמח אין תורה. כל הברכות יחולו על ראשכם.

ואחרון חביב אודה לנוות ביתי, שלולא היא אין ספק שספר זה לא היה יוצא לאור, ובכוחה ובתמיכתה ועידודה זכיתי להוציא את הספר הקודם וספר זה. בזכות מסירות נפשה, יהי רצון שתהי משכורתה שלימה מאת ה', וה' יוסיף לנו בנים לעבודתו יתברך, אמן.

ועיני לשמיא שלא תצא תקלה מתחת ידי, ומה ששגיתי העמידני על האמת. ויהי רצון שיהיו דברי נשמעים ומתקבלים על לב הקוראים, וה' יחיש לגאלנו גאולת עולמים, אמן כן יהי רצון.

---

פרשת בראשית

---

(פ"א פ"א)
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"

אמר הגר"א מוילנא שבמילה בראשית רמוזה כל התורה כולה, ומסופר שהיה פעם בסעודת פדיון הבן, קם בעל הבית ושאל את הגר"א, היכן רמוזה מצות פדיון הבן במילה בראשית. והנה תוך כדי דיבור ענה לו הגר"א בראשית זה ראשי תיבות, בן ראשון אחר שלושים יום תפדה. ופלא הוא. וידוע שרשב"י זיע"א עשה שבעים תיקונים יקרים מפנינים רק על בראשית. (והוא ספר תקוני הזוהר).

מלחמת האותיות

ומובא במדרשי חז"ל - בשעה שחָפַץ הקב"ה לברוא את העולם, באו כל האותיות החקוקות על הכתר הנורא והאיום של הקב"ה, וירדו לפניו מסופן ועד לתחילתן, זאת אומרת לפניו בי תברא את העולם וזאת אומרת לפניו בי תברא את העולם:

תחילה נכנסה אות " ת" אמרה לפניו ריבונו של עולם, נוח לפניך לברוא בי את העולם, שהרי אני חותם טבעתך " אמת" ואתה נקראת אמת, ויפה למלך לפתוח באות אמת, ולא עוד אלא שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל ע"י משה שנאמר "תורה צווה לנו משה". אמר לה הקדוש ברוך הוא ראויה את וכשרה את אות " ת" אלא שאין את כדאית לברוא בך את העולם, הואיל ואת מזומנת להירשם על מצחות האנשים, שנאמר "והתוית תָּו על מצחות האנשים" ובָּרוֹשֶׁם שלך ימותו' והואיל וכך' אין ראוי לברוא את העולם בסימן קללה, מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

עלתה לפניו אות " ש" ורצתה שבה הש"י יברא את העולם, שהרי היא חקוקה בשמו " שדי", אמר לה הקדוש ברוך הוא יפה וטובה את, ואמיתית את, אבל הואיל ואותיות " שקר" נטלו אותך להשתתף עימהן, איני רוצה לברוא בך את העולם, כדי שלא יתקיים השקר, כיון שראתה כך יצאה מלפניו בפחי נפש.

נכנסה לפניו האות " ר" ואמרה לפניו ריבונו של עולם רצונך שתברא בי את העולם, שבי נקראת רחום ובי רפואה' אמר לה לא, אמרה לפניו למה? אמר לה מפני שבך רעה, ואת תחילת רשע, מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

נכנסה לפניו האות " ק" רצתה שהש"י יברא בה את העולם, שהרי בה מקדישים את הש"י, ( קדוש קדוש קדוש וכן קדיש ו קדושה) אמר לה הש"י לאו, כיון שבה קללה, מיד יצאה מלפניו.

באה לפניו האות " צ" וטענה שבה צִדְקוּת ו צדקה. אמר לה הקב"ה שגם צרה יש בה ואין ראוי לברוא בך את העולם. כיון שראתה כך יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " פ" וטענה שבה פדות (לשון גאולה), אמר לה הש"י שיש בה גם פעור שהוא ע"ז.

עלתה לפניו האות " ע" ואע"פ שאמרה שיש בה ענוה, אמר לה הש"י שלא יברא בה את העולם, ויצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ס" ואמרה שראויה אני שיברא בי העולם שהרי סומכת ל נופלים, אמר לה הש"י, לכן עמדי במקומך ואל תזוזי ממנו, שאם את זזה ממקומך מה יהא על הנופלים הנסמכים עליך, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " נ" שבה נשמה, אמר לה הש"י שבה הוא עתיד לכבות נרותיהן של רשעים בעולם הבא, שנאמר "נר רשעים ידעך", מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " מ" וטענה, שבה הוא יתברך נקרא מלך, אמר לה הש"י שבשמה יש גם מהומה, מבוסה, מבוכה, ויצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ל" וטענה שיש בה לוחות הברית, אמר לה הש"י אבל הם עתידים לישבר, שכתוב" וישבר אותם תחת ההר". מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " כ" ירדה מעל כתר נורא של הקב"ה ונכנסה לפניו, באותה שעה נזדעזעו כל העולמות, ורעש כסא הכבוד וגלגלי המרכבה אחזו רעדה, אמר להם הקב"ה מפני מה אתם מרעישין, הֵשִׁבוּ ואמרו, מפני " כ" שירדה מעל ראשנו, שכל כבודנו וִיקָרֵנוּ לא נקרא אלא בה, מיד קרא לה הקב"ה ואמר לה, מה את מבקשת, אמרה לפניו, מבקשת אני שתברא בי את עולמך, שבי כיסאך וכתרך וכבודך, אמר לה "כף כף" לא אברא בך את העולם, שבך יכלו עיניהם של ישראל בדמעות. שנאמר "כלו עיני" שובי למקומך והיי שם. כיון ששמעה "כ" הדבר הזה יוצא מפי הגבורה, מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

עלתה לפניו האות אות " י", וטענה שבה מתחיל שמו הגדול של הש"י, אמר לה הש"י, ששמה גם יש ב יצר הרע, ועתיד הוא להחטיא את הבריות, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ט" וטענה, שבה הוא נקרא טוב, שכתוב, "טוב ה' לכל". אמר לה הש"י, שבה הוא עתיד לקרוא לעמו טמא, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ח" וטענה שבה חסד ענה לה הש"י אמנם כן אך יש בך גם חטאת, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ז" ואמרה לפניו רבון העולם, נוח לפניך לברוא בי את העולם, שבי ישמרו בניך את השבת, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו ", אמר לה הש"י לא אברא בך את העולם, שכלי זין בך נעשים, מיד יצאה מלפניו.

עלתה אות " ו" וטענה, שהיא אות משמו של הש"י, אמר לה הש"י " ו" די לך שאת מאותיות שמי, וחקוקה ואלופה בשמי, ולא אברא בך את העולם.

נכנסה אות " ה" ואמרה לפניו, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי עתידים ישראל לומר הודיה לפניך. אמר לה הש"י לאו, שבך עתיד להיות יום הדין הגדול לעולם, שנאמר "כי הנה היום בא בוער כתנור", מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ד" וטענה, שבה יש דבור, שנאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". אמר לה לאו, מפני שבה נדונים ישראל [דין] .

עלתה לפניו האות " ג" ואמרה, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי גדולתך וגבורותיך אמורות, שנאמר " גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר ". אמר לה לא אברא בך את העולם, שבך אני עתיד לגמול לאויבי, שנאמר "חמה לצריו גמול לאויביו לאיים גמול ישלם". ויצאה מלפניו.

עלתה אות " ב" אמרה לפניו, נוח לפניך לברוא בי את העולם, שבי ברכה ומברכים אותך העליונים והתחתונים, ואומרים בכל יום ברוך ה' לעולם אמן ואמן. אמר לה הקב"ה ברוך הבא בשם ה'. מיד קיבל אותה ואמר לה, בך אברא את העולם, ואת תהיי תחילה למעשה בראשית.

ראתה אות " א" שכבר רצה הקב"ה לברוא את העולם באות " ב", עמדה מן הצד ושתקה. עד שקרא הקב"ה ואמר לה "אלף אלף" למה תשתקי, ולמה לא תדברי כאחת מחברותייך, ולמה אין את נכנסת לפני, השיבה " א" ואמרה לפניו, ומה לחברותי שעולין לחשבון גדול - כך, אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כמה וכמה, ועוד שהרי כבר נתת מתנה גדולה זו לאות " ב", ואין ראוי למלך עליון להעביר מתנה שנתן לעבדו וּלְתִתָה לאחר, אמר לה הקב"ה אל תעצבי, שאת ראש לכולם, ומלך אני אחד, ואת אחת, ולפי שהשפלת עצמך אני אגַדֵל אותך, שתעלי לחשבון אֵלֶף, ועוד אמר לה התנחמי, שכשאתן את התורה בך אפתח, לכן פתח הקב"ה באנכי. שנאמר "אנכי ה' אלקיך". [מלוקט מספר אבותינו].

ומהמדרש הנורא הזה, אנו יכולים לראות מה גדלה מידת הענווה, והשפלות, שבמידה זו בחר ה' מכל המידות הטובות, ולהיפך שמָּאֲס במידת הגאווה, שהרי ודאי שהיה לקב"ה סיבות טובות למה לא פתח באות " א", מטעם שאות " א" זה ארור, ואות " ב" זה ברוך. ואעפ"כ כשראה שהאות " א" שתקה והשפילה עצמה, נתן לה המון מתנות. ויהי רצון שנזכה למידת הענווה.

דע מה למעלה ממך

(פ"א פ"א)
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ

אפשר לרמוז שבראשית היינו בראשית איזו פעולה שהאדם רוצה לעשות יזכור שברא אלקים את השמים ואת הארץ כלומר, יש מנהיג לבירה והעולם הזה איננו הפקר ועל כל דבר יביא אלקים במשפט, וממילא לעולם האדם לא יחטא, כפי שידוע המעשה עם החפץ חיים שנסע עם איזה עגלון ובדרך הגיעו לאיזה שדה וירד העגלון על מנת לקחת משם תבואה.

לפתע שמע העגלון את החפץ חיים זועק רואים רואים! מיד רץ לעגלה שמאומה בידיו ולאחר שהתקדמו מעט והסתכל לצדדים וראה שאין איש אמר לחפץ חיים, מי רואה אותי? אמר לו החפץ חיים, מהשמים רואים אותך אז הבין העגלון שלמעלה הוא שכח להסתכל.

הנשמה והגוף

(פ"א פ"א)
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ

אמרו חז"ל שהאדם מורכב מנשמה וגוף וידוע שהנשמה באה מהשמים, והיא חלק אלוה ממעל, כפי שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", והגוף בא מן הארץ שזה העפר כפי שכתוב: "מעפר באת ואל עפר תשוב". וידוע שהנשמה רצונה בדברים רוחניים כיוון שהיא רוח וכגון תורה מצוות צדקה ומעשים טובים ועוד.

ולעומת זאת הגוף רצונו בתאוות של העולם הזה כי ממנו הוא בא, כגון אכילה, שתיה, שינה, טיולים, כסף, וזהב, וכל שאר התאוות, וודאי שאם האדם יהנה מכל תענוגי העולם הזה, הנשמה שלו ודאי לא תהנה מזה [אלא רק תסבול] כפי שכתב שלמה המלך ע"ה החכם מכל האדם "וגם הנפש לא תמלא", אבל גם אם האדם ידאג רק לנשמה ולא ידאג כלל לגוף, דהיינו שלא יאכל ולא ישתה ולא יישן ולא יעבוד וכו' לא יהיה לו שום קיום, ומה אם כן הדרך הנכונה שיבור לו האדם? ועל זה בא הפסוק ועונה, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" דהיינו בתחילה להתעסק בענייני שמים שזו הנשמה כפי הנ"ל, ואח"כ בענייני הארץ.

וזה יובן יותר על-פי משל שהביא רבי רחמים חי חוויתא הכהן זצ"ל [מרבני טוניס], היו צדיק ורשע שלאחר פטירתם עלו לשמים לתת דין וחשבון. והכניסו את הצדיק ראשון והתחילו לשאול אותו, פרט לנו את סדר היום שלך. ענה ואמר קמתי באשמורת לתפילת ותיקין למדתי קצת חוק לישראל עם התפילין אחר התפילה, אח"כ הלכתי לביתי לאכול פת שחרית ולאחר מכן הלכתי לעבודתי עד שעה 3 ובשעה 3 הלכתי לתפילת מנחה ולאחר מכן סעדתי את ליבי, נחתי כשעה, חזרתי לערבית ולימוד של כשלוש וחצי שעות. ישנתי שנת לילה לאחר תיקון חצות וכן הלאה. והנה בשמים נתנו לו שכר על כל פעולה מהפעולות הנ"ל על השינה, על האכילה והשתייה, ואף על העבודה, וכל שכן על התפילה והתורה ושאר מעשיו הטובים. ויצא כרוז שפלוני הוא צדיק ומזומן לגן עדן. ואת כל זה ראה הרשע הנזכר, ובלבו התחיל קצת לשמוח שהרי גם הוא ישן הרבה ואכל ושתה ועבד עד בלי די, וא"כ גם לו מגיע שכר רב. והנה הוא שומע איך שקוראים אותו לבית דין של מעלה לתת דין וחשבון על כל מעשיו, והתחילו לשאול אותו אמור נא את סדר היום שלך, והוא פתח פיו ואמר קמתי ב- 10 בבוקר אכלתי שעה הלכתי לעבודה עד 8 בערב חזרתי טיילתי ושוב אכלתי וכן על זה הדרך. אמרו לו בלי תפילה? בלי תורה? בלי צדקה? בלי מעשים טובים? רק לאכול ולשתות ולישון ולעבוד? אם כן גיהנום תקבל. וכששמע זאת נבהל ואחזו פיק ברכיים והתחיל לצעוק ולומר: הרי זה שהיה כאן קודם הוא גם אכל ושתה וכו' וקיבל שכר על זה, ומדוע אני לא!?

ענו לו הבית דין נסביר לך במשל: סיטונאי שהיה מספק תבואה לצבא מידי יום ביומו תמורת תשלום מסויים. והנה, יום אחד כשהריקו את שקי האוכל לתת לחיילים עמד שם אדם זר מהצד וראה שבכל שק של חיטה יש חצי קילו או קילו של חול ואבנים. וניגש למפקד ואמר לו: תראה הוא מוכר לכם חול ואבנים, אמר לו המפקד: שבכל שק של תבואה חייב שיהיה כך כי זה מתערבב כשאורזים. כששמע זאת אדם זה הלך למפקד הראשי ואמר לו שהוא רוצה לקחת בעצמו את התפקיד לספק לצבא אוכל וגם להוריד את המחיר ב -20% והמפקד אישר לו זאת. והנה, למחרת כשהגיע הסיטונאי החדש עם השקים של "התבואה" פתחו את השקים וחשכו עיניהם כי הכל היה חול ואבנים ושאלו אותו מה זאת? אמר להם: במקום קילו חול ואבנים הכל חול ואבנים. אמרו לו: טיפש מטופש זה לא ניתן לאכילה ומייד סילקוהו בביזיון גדול.

וכאן פנה הבית דין לרשע ואמר לו: הצדיק הביא לנו תבואה אוכל שזה תורה ומצוות שזה היה אצלו עיקר. אבל, יש לו גוף שאותו הוא צריך לקיים ולכן אכל ושתה וישן ועבד אבל, אתה רק ישנת ואכלת ושתית, דאגת רק לגוף ואם כן אתה דומה לאותו אחד שהביא רק חול ואבנים. ולכן מקומך אינו בגן עדן.

המזבח הטהור

בראשית ברא אלקים את השמים וגו'.

אם ניקח את סופי התיבות של ג' המילים הראשונות תצא המילה אמת. וכן ברא אלוקים את סופי התיבות אמת, וכן בסוף מעשה בראשית כתוב ברא אלוקים לעשות סופי תיבות אמת. ללמדנו שכדי שיהיה קיום למעשה בראשית חייבים אנו ללכת בדרך האמת ולמאוס בשקר.

ומסופר בגמרא מעשה ברב שהייתה לו אשה לא הכי טובה בלשון המעטה, וכשהיה מבקש ממנה מאכל מסוים הייתה תמיד מכינה לו הפוך. וכשגדל חיא בנו של רב, אמר לו שיבקש מאמו מאכל פלוני וידע הבן חיא שאמו תהפוך, לכן כשבקש את המאכל מאמו היה מבקש היפך מרצון אביו כדי שאביו יקבל באמת את מה שרצה. וכך היה נוהג תקופה מסויימת עד שיום אחד, רב [ששמו זה רבי אבא] אמר לבנו חיא שאמו התחילה להשתפר. אמר הבן לאביו זה אני שאומר לאמא הפוך מרצונך ואמא מביאה באמת את מה שאתה רוצה. מיד אמר לו אביו וכי אתה חושב שאני לא יכולתי לעשות כך כדי שהיא תכין לי את מה שחפצתי? ולא עשיתי כך רק כדי שחס ושלום לא אוציא שקר מהפה שלי, ועדיף לי לסבול, אבל לא לשקר, וכן אתה אל תעשה זאת.

רואים מהמעשה הזה כמה רבותינו הקפידו שלא להוציא שקר מפיהם הקדוש וידוע מה שכתב הבן איש חי זיע"א שהפה של האדם זה מזבח והתפילות שאנו מוציאים מפינו הם הקורבנות, ואם המזבח יהיה פגום חס ושלום לשווא עמלנו. ויהי רצון שנשמור את פינו ונאמר רק אמת. וגם לשקר בצחוק ידוע שזה אסור, והוא כפי שאסור לאכול חזיר בצחוק וה' יהיה בעזרנו אמן.

עין טובה

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור.

אמרו רבותינו ז"ל כשהקב"ה ברא את האור ראה שאין כדאי שהרשעים ייהנו מהאור הזה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא וזה האור של ששת ימי בראשית, וכתב הגר"א מוילנא לרמוז זאת בפסוק הנ"ל "ויאמר אלקים יהי אור" שזה לשון עתיד (כידוע שאותיות אית"ן מורים על לשון עתיד) אבל אחר שראה שאין כדאי שהרשעים ייהנו ממנו, אמר ויהי אור ש'ויהי' זה לשון עבר ע"כ. וכמדומני שמעתי שאומרים שהקב"ה גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, הכוונה היא לצדיקים הבאים בכל דור ודור. וידוע המעשה, באותו איש שב"כ שחטפו את בנו וניסה למצוא אך ללא הועיל ונסע לבבא סאלי ר' ישראל אבוחצירא זיע"א וביקש שיעזור לו למצוא את בנו החטוף ואמר לו הבבא סאלי שילך לבנו ר' מאיר והוא יעזור לו. מיד עמד ונסע לבנו רבי מאיר אבוחצירא זיע"א והתחיל לבכות לפניו שיעזור לו. לקח הרב דף ועט והחל לצייר את הרחוב ואת הבלוק ואת מספר הבית שהחטוף נמצא בו. ואמר לאיש שב"כ הנה הוא כאן. מיד הלך האיש הנ"ל והתקשר למשטרה המקומית של אותו אזור [והיה זה בלונדון שבאנגליה] כדי ללכת לחפשו שם וכן היה ויהי לנס ונעשה קידוש השם גדול ע"כ.

ומכל זה אפשר ללמוד שאף שר' מאיר אבוחצירא לא היה באנגליה מעולם ראה את הכל דרך התורה הקדושה שהיא בעצמה קרויה אור שנאמר, כי נר מצווה ותורה אור והכל כמובן ע"י שמירת העינים באופן קפדני ביותר שרק כך אפשר לראות את האור האמיתי שבוקע מהתורה, שכידוע מין במינו אינו חוצץ ואם העינים טהורות יוכלו להסתכל באור התורה ולהבינה על בוריה ע"כ.

דבר מושלם

ויעש אלקים את הרקיע וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

אמרו חז"ל ביום השני לא נאמר כי טוב כיוון שלא נסתיימה מלאכת הרקיע אלא רק ביום השלישי, ולכן ביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב: ולכאורה לא מובן למה בורא עולם עשה כך והרי ודאי שיכל הקב"ה לסיים את מלאכת הרקיע ביום השני?

אלא רצה הקב"ה ללמדנו שכשאדם מתחיל דבר מצוה ולא מסיימו כאילו לא התחיל, והמסיים את המצוה אף על פי שזה רק סיום נחשב כאילו עשה את כל המצוה. והוא מה שאמרו חז"ל "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" לכן ביום השני לא נאמר כי טוב, וביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב.

והיה מעשה בזמן רבינו האר"י ז"ל שיום אחד לקראת סיום תפילת שחרית כשהגיעו לעלינו לשבח, ראה רבינו האר"י יהודי שבא להוריד את טליתו, מיד החזיק בו לבל יוריד את טליתו אלא עד לאחר עלינו לשבח, ולאחר מכן אותו יהודי הלך לבית עולמו ושאלו את רבינו האר"י מה זאת, ואמר להם שהיהודי הזה בא לתקן את זה שבגלגול הקודם הוא היה מוריד את הטלית לפני סוף התפילה וכיוון שתיקן זאת גמר את תיקונו והלך למנוחתו ע"כ.

וכן היה מעשה עם בצדיק אחד שהיתה שנת בצורת והוא שלח את תלמידיו לעיר מסויימת שיחפשו את איש פלוני כדי שיתפלל שירד גשם. כאשר הם הגיעו לעיר שאלו על אותו איש ונודע להם שהוא שיכור וכל היום רק שותה וישן. והלכו לביתו ושאלו את אשתו אם הוא נמצא, ואמרה שהוא ישן ותחכו לו שיתעורר, נכנסו אליו ולקחו את הבקבוק שהיה ליד מיטתו והנה שכשהתעורר הושיט ידו לקחת את הבקבוק ורואה שאין בקבוק ורואה אנשים יושבים לידו ולא מבין אמרו לו תתפלל שירד גשם ונשיב לך את הבקבוק. כששמע כך אמר יהי רצון שירד גשם. מיד נשבה רוח חזקה והביאה איתה עננים כבדים וירדו גשמי ברכה ונתנו לו את הבקבוק וחזרו לרבם לשאול אותו איך זה יכול להיות? אמר להם היהודי הזה בגלגול הקודם היה צדיק יסוד עולם, אלא שחטא קטן היה לו שהיה מתחיל את התפילה מהודו, ומדלג על הקורבנות והוא כיום מגיע לבית הכנסת קורא עד הודו וחוזר לשתות ולישון. ולכן תפילתו לא שבה ריקם ע"כ.

מהמעשיות הנ"ל אנו רואים כמה חשוב לעשות מצווה מושלמת מתחילה ועד סוף ולא לדלג בתפילה שום דבר ולא להוריד את התפילין לפני סוף התפילה, אלא אדרבא ללמוד עמהם חוק לישראל. וכן ראינו שמשה רבנו העלה את עצמות יוסף עמו, אך לא הספיק לקברם, ונקראת המצווה על שם ישראל כיוון שהם קברו "ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". והטעם לזה הוא משום שכמו שאדם אוכל מאכל מסויים והוא ערב לו אזי הוא אוכל את כולו כך זה במצוות אם אתה מסיים את המצווה סימן שהיא ערבה לך.

יהי רקיע וגו'.

אומר רש"י ז"ל שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון עדין לחים היו וקרשו ביום שני בשל גערת הקב"ה באמרו יהי רקיע וז"ש "עמודי שמים ירופפו" כל יום ראשון ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו. ולכאורה לא מובן מה עניין גערה וכן בסוף דבריו שאמר מגערת המאיים עליו. מדוע רש"י לא הסביר בפשטות שהרקיע נעשה מציווי השם כמו שאר הבריאה? ומסבירים זאת כך שהש"י רצה שנלמד כיצד נירא ממנו יתברך ע"י ק"ו מהשמים, ומה השמים שאין להם שכר ולא עונש, אעפ"כ כששמעו יוצא מפורש מאת בורא עולם "יהי רקיע" מהפחד הנורא קפאו על מקומם, ועד היום הם עומדים, ולא נופלים מכח אותה גערה, וזהו שמוזכר בחז"ל יראת שמים שמי שיש לו יראת שמים לא מסוגל לעבור עבירה [הרבי מקוצק].

הקרב הגדול

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וגו'.

אמרו חז"ל מדוע ביום השישי נאמר טוב מאוד (שלא כמו בשאר ימים שנאמר רק את המילה טוב) מכיוון שנברא ביום השישי יצר הרע. ולכאורה הדברים תמוהים, והדבר יובן על פי משל שהביא רבינו יוסף חיים זיע"א. שפעם אחת בא היצר הרע ליצר הטוב ואמר לו עד מתי נריב ונתווכח? הבה נעשה שלום כמו שכתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ענה לו יצר הטוב: ודאי, אין כמו השלום כפי שידוע אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. נחזיק בדרך השלום כדבריך, ואזי אמר לו היצר הרע: מה אתה נותן לי תמורת השלום? אמר לו היצר הטוב שיש איזה אדם חסיד וצדיק ברח' פלוני שיושב ולומד הרבה תורה, ואותו הוא מוכן לתת ליצר הרע. מיד הלך היצר הרע ותיכנן את צעדיו איך להרע לאותו חסיד.

והנה, בשעות הערב המוקדמות הגיע היצר הרע אליו ויאמר לו: עד מתי תשב ללמוד גמרא זה דבר עתיק שייך לדורות הקודמים, היום זה דור המתקדמים והנאורים, שמע לי סגור את הגמרא לך תבלה קצת בעיר באיזה בית קפה תיאטרון וכו'.

כששמע זאת החסיד חיפש איזה הצלה מהמתקפה הפתאומית הזאת שנחתה עליו אבל יצר הטוב כמו שהזכרנו לעיל לא היה יכול להגן עליו, וכך אותו חסיד מוצא את עצמו מטייל לו בעיר. נכנס לבית קפה הזמין קפה והתיישב. בינתיים הבחין בקבוצת אנשים שיושבים ומשחקים קלפים על כסף בהתלהבות גדולה מאוד ולא מבחינים כלל בכל הסובב אותם וגם בקפה ובעוגות שלידם לא נוגעים כלל. משם הלך לתיאטרון וראה גם שם את השחקנים של ההצגה מציגים בחשק גדול. אמר כנראה בגלל שזה ההצגה הראשונה היום, והלך לעוד מקומות מעין אלה וראה את כולם עושים את מעשיהם בעירנות ובהתלהבות בלא צל של עייפות ותרדמה, חזר לבית הקפה ושוב ראה את אותה קבוצת אנשים מרותקים וצמודים לכסא כמו מסמרים וחזר שוב לתיאטרון והפעם זה היה הצגה אחרונה לאחר כמה הצגות, וראה אותם בהתלהבות גדולה לא פחות מההצגה הראשונה ומשם הלך לביתו והשעה כבר שתיים לפנות בוקר וכשהגיע לביתו נכנס והתחיל לצווח ולבכות חזק מאוד.

לשמע הבכיה התעוררה אשתו ואמרה לו מה קרה, על מה ולמה אתה בוכה? מיד השיב לה בקול חנוק, היום ראיתי כמה אני רחוק מעבודת השם, היום ראיתי איך עובדים את היצר הרע, כשאני לומד תורה כל שעה וחצי לפחות אני עושה הפסקה קטנה של קפה, ואם אני טיפה עייף מיד הולך לישון וגם כבר כשאני לומד אני לא עושה זאת בהתלהבות יתרה כפי שאותם אנשים עובדים את היצה"ר. מהיום אני מקבל על עצמי להתחזק ולא ללמוד פחות מארבע חמש שעות רצופות וכן עוד קבלות. למחרת בא היצה"ר ליצר הטוב ואמר לו אני מבטל את הסכם השלום וקח את החסיד שלך בחזרה שבמקום להוריד אותו בעבודת השם העליתי אותו יותר ויותר. ע"כ המשל.

נמצאנו למדים מכל זה שדווקא ע"י שיש יצה"ר רואים כמה אפשר להתעלות כאשר מכוונים את עצמנו לכיוון הנכון. וכן לגבי ר' עקיבא, שואל הבא"ח ומה כשהתחיל בגיל ארבעים שנה יצא מגדולי התנאים שכל מקום הלכה כרבי עקיבא מחברו, ורבם של רשב"י, רבי מאיר, ור' יהודה ועוד איך הנשמה הגבוהה הזאת לא התחילה מקטנות שאת רוב החכמה לומדים בגיל זה ואזי היה גדול בעשרת מונים?

ועונה הבן איש חי שבתנא הקדוש רבי עקיבא היו כוחות טמירים על טבעיים הרבה יותר משאר בני אדם ואם היה מתחיל ללמוד תורה מקטנות לא היה יודע את כוחותיו ולא מנצלם והיה ישן שעות כמו כולם ולא מתאמץ כראוי לכוחותיו ולא היה מגיע כלל לדרגות נשגבות כפי שבאמת בסופו של דבר הגיע. אבל משום שעד גיל ארבעים היה שקוע בעולם הזה ממילא היצה"ר מכיר את כוחותיו והיה עובד חזק יותר ומתאמץ ולא היה נחלש, וכשחזר בתשובה בא אליו היצר הרע ואומר לו לך תישן כמו כולם 8 שעות, מיד היה משיב לו אני יכול לישון שעה שעתיים וזהו כפי שעשיתי בעבר וזה מה שגרם לו לנצח את יצרו. ע"כ ורואים מכאן שאם האדם היה נברא בלי היצה"ר לא היה מה שיביא אותו להתעלות בעבודת ה'. וממילא מובן מדוע הקב"ה ביום השישי אמר טוב מאוד.

מקור הברכה

(פ"ב פ"ג)
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וגו'.

מעשה שהיה בזמן החפץ חיים שהגיע לעיר וינה, וכששמעו אנשי העיר זאת מיד באו להתברך מפיו הקדוש, ובין הבאים הגיע גם העשיר הגדול של העיירה, ומפני כבוד עושרו נתנו לו להיכנס ראשון לחפץ חיים, ואחר שנכנס בא מישהו לשמש של החפץ חיים ואמר לו למה לא אמרת לחפץ חיים שהאיש הזה פותח את בתי החרושת שלו בשבת ומעביד יהודים? אמר לו, עכשיו כבר מאוחר היית צריך לומר לי קודם. וכשזה נכנס אצל החפץ חיים שאל אותו החפץ חיים מה כבודו צריך? אמר לו אני צריך ברכה. אמר לו החפץ חיים אז מדוע באת אליי תלך למקור הברכה? וזה לא הבין מה פירושו, אז אמר לו החפץ חיים שבת היא מקור הברכה, ואם שמה יש חורים כל הברכות שבעולם לא יעזרו לך כיון שיוצאים הם דרך החורים. אם תקבל עליך לשמור את השבת ולסגור את המפעלים בשבת הברכות יחולו על ראשך.

וכשהחפץ חיים אמר לו זאת החל לבכות ולהתחנן לו שיפסיק את חילולי השבת, והעשיר הנ"ל בראותו כל זאת אמר לחפץ חיים תוך חצי שנה אני מבטיח שאני סוגר את המפעלים. ויאמר לו החפץ חיים, וחצי שנה תחלל שבת? ומי מבטיח לך שתחיה בכלל עוד חצי שנה? אמר לו, טוב תוך חודש, אמר לו החפץ חיים מי מבטיח לך שתחיה עוד חודש? אמר לו, טוב אחרי השבת הקרובה אני סוגר, כבוד הרב אי אפשר פתאום לסגור. אמר לו החפץ חיים איך אני יכול להתיר לך שאת השבת הזאת תחלל ובאומרו זאת הוא בוכה, ויען העשיר ויאמר קיבלתי על עצמי כבוד הרב שיותר אין המפעלים פתוחים בשבת והשבת הקרובה כבר המפעל יהיה סגור. וכששמע החפץ חיים את זאת יוצא מפורש מפי העשיר הגדול ברכו ברכות לרוב ולימים נעשה האיש הנ"ל עשיר גדול עוד יותר מבראשונה והיה תורם כסף רב מאוד לישיבות ולעניים ע"כ.

נמצאנו למדים שככל שהאדם ישמור את השבת כמו שצריך ברכות מרובות יחולו על ראשו, וידועים דברי חז"ל שבאה השבת לקב"ה ואמרה לו לכל יום יש בן זוג ליום ראשון את יום שני ליום שלישי את יום רביעי וליום חמישי את יום שישי, ואני נותרתי בודדה ללא בן זוג. אמר לה הקב"ה אל תדאגי יש לך בן זוג יותר טוב משלהם, הבן זוג שלך זה העם שאני בחרתי בו מכל העמים "עם ישראל" וזה מה שאומרים שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, רוצה לומר שכשהשבת רואה איזה יהודי חולה, היא באה בטענה לקב"ה לכולם יש בן זוג בריא ולי יש בן זוג חולה וכן מועיל לו שיתרפה, אבל כל זאת בתנאי שהיהודי שומר שבת כהלכתה ולומד בה תורה, שאם הוא קורא כל השבת עיתונים ומפצח גרעינים וישן כשרואה השבת שהוא חולה היא שמחה ואומרת לפחות הפעם הוא לא יחללני לכן נשמור את השבת ויחולו ברכות על ראשינו.

ונהר יוצא מעדן. אמרו חז"ל במסכת ברכות (סא:), כל ההולך אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא ופירש רש"י כיוון שמגבהת בגדיה שלא יתרטבו. ויש לרמוז זאת בפסוק זה ונהר יוצא מעדן, שמי שהולך אחר אִשָׁה בנהר יוצא מעדן. וכתב הבן איש חי זיע"א שצורת הפנים היא: קודם כל פה ואחר כך חוטם ואחר כך עינים, וזה משום שבעולם הזה בשביל לחיות ולא למות צריך לאכול ולשתות, ולכן הוא הכי נמוך ואחר העולם הזה אדם יורד לגן עדן תחתון ששם בשביל לחיות אין צריך פה אלא חוטם שההנאה שם היא מהריח, ולאחר מכן גן עדן עליון ששם בשביל לחיות צריך עינים שזה ההנאה מזיו השכינה ולכן אנו צריכים לשמור את העינים אם רוצים אנו לזכות לגן עדן העליון שהוא העיקרי.

טובים השנים מן האחד

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.

מעשה שהיה באיזה בחור שעבר כבר בכמה שנים את גיל העשרים ועדיין לא התחתן. אמר לו רבו הרי המשנה באבות אומרת בן 18 לחופה, למה אינך מזדרז להתחתן? ויען התלמיד לאמור: אני מאריך בשמונה עשרה, אמר לו רבו מי שמאריך בשמונה עשרה מפסיד קדושה וד"ל. וכמו שאמר רב חסדא על עצמו שזה שהוא יותר עדיף מחבריו משום שהוא התחתן בגיל 16 ואילו היה מתחתן בגיל 14 היה מתגרה ביצה"ר ואומר לו 'גירי בעיניה דשטנא' [חיצים בעיני השטן].

ומכאן אנו רואים שאם גדולי האמוראים למרות שהיו דבוקים בתורה הרבה יותר מאיתנו ראו לנכון להתחתן מוקדם, ולא עוד אלא שתלו את גדלותם בתורה וביראה משום שהתחתנו מוקדם. קל וחומר ליתמי דיתמי כמונו שצריכים להתחתן לפני גיל העשרים ובפרט בדורנו אנו וידוע שעד לפני כמה שנים היה חרם בעיה"ק ירושלים תובב"א למי שהתחתן לאחר גיל עשרים שנה עד שבא הרה"ג הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א וקרא לרבנים הגדולים ר' יהודה צדקה ורבי בן ציון אבא שאול זכותם תגן עלינו אמן. והתירו את החרם. והרי כל אדם מחפש טוב בחיים והרי הקב"ה אומר לא טוב היות האדם לבדו.

וכן שמעתי עוד פירוש על הפסוק הנ"ל ויאמר וכו' אעשה לו עזר כנגדו. שזה מדובר על לימוד תורה שלא טוב לאדם ללמוד לבד אלא בחברותא, דהיינו עזר. אבל עדיין לא כל חברותא היא עזר, אלא רק שהיא כנגדו דהיינו, נלחם איתו למען להגיע לאמת שהגמרא אומרת. למה דומים שניים שלומדים תורה בחברותא? לשני סכינים המחדדים זה את זה מה שאין כן כשאדם לומד לבדו נאמר עליו חרב אל הבדים ונואלו שח"ו יבא חרב על שונאיהם של ת"ח שהם לומדים לבד ולא עוד אלא נעשים אווילים דכתיב ונואלו. [אמנם לאחר שהאדם כבר נתחדד היטב ולמד שנים רבות בחברותא ומרגיש בעצמו שיכול ללמוד לבדו, רשאי].

וידוע המעשה ברבי יוחנן, לאחר שנפטר ריש לקיש הביאו לו חכמים את רבי אלעזר בן פדת שילמד עמו וכל מה שרבי יוחנן היה אומר, היה רבי אלעזר בן פדת מביא 24 ראיות לדבריו אמר לו רבי יוחנן וכי ראיות אני צריך? כשריש לקיש היה לומד עמי היה מקשה על דברי 24 קושיות והייתי עונה לו 24 תירוצים. ומתוך כך מתרווחת הסוגיה. עד שר' יוחנן יצא לשוק וצעק היכן אתה ריש לקיש היכן אתה 'בר לקישא' [-ריש לקיש] עד שיצא מדעתו. והתפללו עליו חכמים שימות וכן היה.

ואם נתבונן במעשה זה, לכאורה הדברים תמוהים מאוד שכפי שידוע רבי יוחנן היה יתום מזמן לידתו שאביו מת עוד קודם הלידה ואמו נפטרה אחר שילדתו, וכשגדל רבי יוחנן והתחתן נולדו לו עשרה ילדים וכולם נפטרו בחייו ואת העשירי אפילו לקבור לא זכה שכולו נשרף בסיר ענק ונשאר ממנו רק עצם שבה הוא היה מנחם את האבלים ואומר להם 'דין גרמא דעשׂיראה ביר' [-זה העצם של בני העשירי]. ועם כל הצער הנורא הזה רבי יוחנן לא השתבשה דעתו וקיבל עליו את הכל באהבה עד שהפך לאחד מגדולי האמוראים. ולפתע כשנפטר לו החברותא (שזה לכאורה לא כמו אביו ואמו ולא כמו אחד מילדיו) רבי יוחנן יוצא מדעתו?

אלא לומדים מכאן כל זמן שהיהודי יושב ולומד תורה ברצינות כל הגלים שיהיו בעולם ויעברו עליו לא ישברו אותו מעבודת ה' ומדעתו הצלולה מה שאין כן כשהאדם פוסק מהתורה הקדושה כל הצרות הקטנות והגדולות עולים ישר למוחו כיוון שהוא ריק מתורה ומשבשות את דעתו, א"כ אל לנו לסמוך על בינתנו ונאמר שאנו כן יכולים ללמוד לבד שהרי אפילו רבי יוחנן אילו היה מסתדר בלימוד לבד לא היה קורה מה שקרה. וכן כתב המהרש"א בסוף פרק חמישי של מסכת סנהדרין שאינו כותב חידושי הלכות על פרק שישי כיוון שהוא לא למד את זה עם בני הישיבה אלא לבד. ישמע חכם ויוסף לקח.

בעל בלי ידים

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

פירש רש"י כאן כפר בטובה. ומעשה שהיה באברך שהיה מעביר שיעורים לבעלי בתים ואחד מהבעלי בתים כבר כמה ימים לא בא לשיעור שאל אותו האברך מדוע אינך מגיע לשיעור? הרי בשעת השיעור אתה פנוי ואינך עובד ויום הדין קרב ובא וישאלו אותך למה לא קבעת עיתים לתורה ולא יהיה בפיך תשובה. אני בטח לא מקנא בך, חייך הבעל בית ואמר לרב, יש לי תשובה טובה שאומר להם שאשתי לא הסכימה שאלך לשיעור וגדול שלום הבית ואם כן אני פטור. ויאמר לו הרב:

מעשה שהיה באדם שלא עבד כדי להביא אוכל לביתו ולא היה בבית מה לאכול. ויהי היום והנה הגיע אורח זר לביתם ויאמר האורח הזר לבעל הבית יש לי בשבילך הצעה טובה מאוד יש לי מכונה להדפסת דולרים. אתה תדפיס ונתחלק חצי חצי וכך תתעשר עושר גדול מאוד וגם לא תעבוד קשה. ויסכים האיש לדבר הזה ויעבוד במכונה עד שנעשה לעשיר גדול מאוד אבל כפי שידוע לא לעולם חוסן וסוף גנב לתלייה. ויהי היום והנה הגיעו שוטרים לביתו ותפסוהו באמצע "עבודתו" ומיד הובא לבית המשפט ושפטו אותו וגזר דינו היה לכרות את שני ידיו שעסקו במלאכה מגונה זו, וכשבאו לכרות את ידיו פתאום הופיעה אשתו ואמרה: לא! אל תעשו זאת מה שווה לי בעל בלי ידיים מהיכן הוא יביא לי אוכל בלי ידיים מה אני אשמה בזה.

ויאמרו לה השופטים שהם יעיינו שוב בדבר, ואחר העיון יבדקו מה לעשות. וכשגמרו לעיין אמרו לאשה: את צודקת קשה מאוד לחיות עם בעל בלי ידיים ולכן החלטנו לא לקחת לו את הידיים אבל כיוון שמגיע לו עונש על העבירה, נכרות לך גברת את הידיים. כששמעה זאת אמרה לא! לא! קחו אותו ותעשו לו מה שאתם רוצים. וכאן פנה הרב לבעל הבית הנ"ל ויאמר לו: תדע לך כשתגיע לבית דין של מעלה ישפטו את דינך ודאי לגיהנום על זה שלא למדת תורה, ואז תבוא אשתך ותטען שזה לא מגיע לך ואתה רק שמעת בקולה כדי שתשב איתה שלא יהיה לה משעמם ושתעזור לה בעבודות הבית ואתה לא אשם. ואזי יגידו בבית דין של מעלה שאשתך צודקת ויאמרו לה שאתה לא אשם אבל, את האִשָׁה ירצו מיד להכניס לגיהנום שהרי היא אשמה ואז כמובן היא תאמר לא! לא! קחו אותו זה בעיה שלו הוא לא היה צריך לשמוע לי הוא היה צריך לשמוע לקב"ה. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? והדברים כמובן נכנסו בלב הבעל בית הנ"ל וקבע עיתים לתורה ואדרבה שלום ביתו רק גדל.

וכן כאן שהקב"ה שאל את אדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, היה צריך להתוודות ולומר חטאתי אבל הוא אמר האִשָׁה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, דהיינו שרצה לומר שגם הקב"ה כביכול קצת אשם שנתן לו את האִשָׁה הזאת וכ"ש שהאִשָׁה אשמה. אבל, הוא עצמו צדיק יסוד עולם (ודאי שאין לנו זכות ופה לדבר כלפי אדם הראשון אלא שזה רק מעין אבק של חטא) ומכאן לומדים שגם אם האדם יודע וחושב שאינו חטא כלל ובאים להוכיח אותו לא ינסה לתלות זאת באחרים ולומר אני לא אשם אלא פלוני אשם. אלא יתוודה ויאמר חטאתי לה' אלוקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי שהרי אדם הראשון שתלה חטאו באחרים נענש קשות. וכן האִשָׁה שתלתה חטאה בנחש נענשה קשות. ולעומת זאת דוד מלך ישראל שאמר חטאתי לה' כאשר בא אליו נתן הנביא אמר הקב"ה לנתן תגיד לו שסר עוונו ועליו נאמר ומודה ועוזב ירוחם.

עד היכן חשיבותה של האשה

ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה.

ואמרו חז"ל שאמר הקב"ה אם אברא את האִשָׁה מהרגל היא כל הזמן תרצה להיות בחוץ, ואם מהאוזניים היא תרצה לשמוע כל דבר, ואם מהלשון היא כל הזמן תדבר, ואם מהעין היא תרצה לראות כל דבר ותבוא לקנאות ח"ו [-כידוע 'העין רואה והלב חומד'] ואם מהידיים היא עלולה לגזול. אין לי אלא לברוא אותה מהצלע שזה פנימי כדי שלא תהא יוצאת לרחוב ויקויים בה כל כבודה בת מלך פנימה.

ומכאן רואים מה המעלה הנכבדת של הצניעות כדכתיב מה ה' שואל מעמך וכו'. והצנע לכת עם אלוהיך וכן אצל שרה אנו לומדים זאת ששואלים המלאכים איה שרה אשתך? ויאמר הנה באוהל. ולכאורה למה לא יצאה לכבד את האורחים? אלא לומדים מכאן שעדיף שהאשה תשאר בפנים המטבח והאורח יתכבד פחות מאשר תצא ויראנה, ואמנם יהיה יותר כבוד האורחים אבל פחות כבוד ה' יתברך. וכן רואים את צניעותו של אברהם אבינו ע"ה שמעולם לא הסתכל באשתו אלא בטעות פעם אחת כשראה את דמותה ע"י השתקפותה במי הבאר.

מכאן רואים שככל שהאִשָׁה יותר צנועה בלבושה בדיבורה בצחוקה ובביתה כך היא יותר חשובה מאִשָׁה אחרת לא צנועה אפילו שהיא מתפללת שלוש תפילות וגומלת חסדים, כי אצל הקב"ה הצניעות באִשָׁה היא מעלתה היתירה, וכפי שידוע המעשה בקמחית שכל בניה יצאו כהנים גדולים. ושאלו אותה איך זכית לזה? והיא לא אמרה בזכות קריאת התהילים כל יום ולא בזכות התפילות או הגמילות חסד שלה שודאי שכל זה היה בה. אלא אמרה: מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי שהיא ידעה שרק מצניעות זוכים לבנים צדיקים, ע"כ וה' הטוב יזכנו למידת הצניעות.

חטא קטן אבל גדול

אל האִשָׁה אמר הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים וגו' ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' בזיעת אפיך תאכל לחם וגו'. כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

בואו נראה מה הנזק של העוון אילו האִשָׁה והאדם לא היו חוטאים. האִשָׁה לא היתה עצובה, לא סובלת צער העיבור ולא את צער הלידה. והאדם לא היה עובד קשה לפרנסתו, אלא המלאכים היו ממשיכים לצלות לו בשר ולסנן לו יין. ולעולם לא היה מת וזה לא רק הם אלא כל הדורות הבאים אחריהם כולל אותנו. אבל אחרי החטא כמה צער עיבור של אִשָׁה אחת ואח"כ רגע הלידה שזה רגע קשה ונורא בחייה שצריכה הרבה סייעתא דשמיא ואחר הלידה 24 חודש אבריה כואבים וזה רק אחת. מה אם תצרף את הצער של כולן והכל בגלל עוון אחד. וכן האיש צריך להשכים קום להביא טרף לביתו וכל חייו דאגות איך לשלם משכנתא, ארנונה, טלפון, פלאפון, חשמל, גז, ביטוח, ועוד. וגם צריך לאכול ולשתות ובעיקר לשמוח על אף כל זה והכל בגלל עוון אחד.

ושמעתי פירוש נפלא על הפסוק פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו שלכאורה היה צריך לכתוב והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו כפי הבקשה שביקשנו פדות מהצרות? אלא שהקב"ה מראה לנו שצרה לא באה סתם לאדם אלא אם כן עשה עוון שאין יסורין בלא עוון ואנו בבקשתנו מבקשים פדות מהצרות אבל הקב"ה יודע שבשביל לצאת מהצרות חייבים קודם לצאת מהעוונות ולכן כתוב "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו".

הכל תלוי בך

ויאמר ה' אל קין וגו' הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.

פירוש הדברים שאם תיטיב דהיינו תהיה 'טוב' ותעסוק בתורה הנקראת טוב אזי "שׂאת" שתתנשא ותתעלה לרום המעלות ותגבור על היצה"ר שלך ואם לא תיטיב, ואם לא תהיה טוב אלא רע לפתח חטאת רובץ. ירבוץ עליך האויב הכי אכזרי שקיים שאפילו בוראו קראו רע שזה היצה"ר, ואליך תשוקתו פירש"י שהוא תמיד משתוקק ומתאווה להכשילך ואתה תמשול בו רק אם תרצה תתגבר עליו. מכאן רואים שהכל ביד האדם וכפי שא"ר רבי חנינא במסכת ברכות שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, רק צריכים לרצות לעבוד את ה' יתברך, וכמו שאמר אליהו הנביא ז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו ע"ה אלא שתלוי ברצון.

אחווה מזוייפת

ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

מקשה הגאון מוילנא ז"ל מה קין אמר לאחיו כי אי אפשר לומר שקין לא אמר לו כלום. כי הרי התורה כתבה בפירוש: ויאמר קין אל הבל אחיו, משמע שהוא אמר משהו ואם התורה לא אומרת מה הוא אמר אזי למה כתוב בתורה את המילה ויאמר? ועונה ואומר: שקין אמר להבל את המילה: אחי דהיינו שדיבר עמו באחווה מזוייפת כי הבל היה חזק מקין וקין רצה לבוא אליו בתחבולה ולכן קרא לו אחי. וגם כשקם עליו כתוב: ויקם קין אל הבל אחיו שעשה את זה כאילו משחק של אחים כאילו מתוך חיבה ולכן הבל לא נתן ליבו לדבר ואחר שכבר ראה קין שיש לו אפשרות להורגו, הרגו. וזה מה שאמר הקב"ה לקין לאחר מכן: אֲיֵה הבל אחיך? איפה והיכן האחווה שהיית נוהג עמו קודם? (שהצביעות של קין הכעיסה את הקב"ה אולי לא פחות מהרצח):

ועוד שמעתי פירוש בדרך דרש למה לקין קראו קין? ולמה להבל קראו הבל? ולמה קין הרג את הבל? תירוץ: קין פירושו קניין. והבל פירושו הבל הבלים הכל הבל. [קהלת פ"א פ"ב]. שקין רצה ואהב מאוד את העוה"ז, ושאף להרבות מקנהו וקנייניו ולהיות מבוסס חזק כי הוא חשב אולי שהעולם הזה עיקר ולעומתו זה הבל שהבין שכל העולם הזה הבל הבלים והשקיע את הכל בשביל העוה"ב וכשקין היה רואה את הבל זה היה בשבילו כמו סטירת לחי שהרי אתה אוסף לעולם שאינו שלך אבל במקום שקין שאהב קניין יקבל את המוסר ויחזור בתשובה רצה לעקור את זה שמראה לו אמת.

וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך וגו'.

בוא וראה מה כוחה של תשובה שעם כל זה שקין חטא חטא נורא של רצח, כיוון שעשה תשובה ואמר גדול עווני מנשוא הקב"ה הוריד לו חצי מעונשו, והשאר ג"כ ירד ע"י תשובה ומעשים טובים.

הכל בגלל מסמר קטן

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום.

מספרים על אדם שהציע בית למכירה בזול מאוד וכשהגיע הקונה אמר המוכר ודאי אתה מתפלא על המחיר הזול של הבית? אבל זה בתנאי אחד קטן: שמסמר אחד אתלה על הקיר בבית ואניח בו מה שארצה וכל שאר הבית שלך, ויענה הקונה: אם זהו כל רצונך, אני מוכן כי זה מחיר ממש זול, ויעשו חוזה ויקנה מאיתו את הבית. והנה בלילה הראשון דפיקות בדלת בשעה שתיים בלילה ויקום בעל הבית לפתוח והנה זה המוכר אומר שהביא איזה חפץ לתלות על המסמר ויכעס בעל הבית בלבו אך לא אמר כלום כי זהו ההסכם. וכן עשה לו כל לילה. אך באחד הפעמים והנה הביא איתו חתול מת כדי לתלות את זה על המסמר ולאחר שעה הביא גם עכבר מת לתלות על המסמר, ובני הבית לא יכלו כבר לנשום מרוב ריח רע ובעל כורחו של בעל הבית ברחו כולם משם בפחי נפש. ובא כמובן המוכר שוב והשתלט על הבית והכל בגלל מסמר קטן.

והוא הדין בפסוק הנ"ל בא היצר הרע לאדם וטוען לו את כל המצוות תעשה אבל בזה תזלזל כגון: דיבורים בבית הכנסת, קריאת עיתונים ביום חול וקל וחומר בשבת, ביטול תורה, הסתכלות במקומות אסורים, אבל את כל שאר המצוות תעשה, והאדם הרבה פעמים שומע לו עד שהולך מדחי אל דחי בלי להרגיש, וזה כוונת הפסוק: וכל יצר מחשבות לבו רק כלומר היצר הרע אומר לך רק זה וזהו ובסוף יוצא ההמשך של הפסוק רע כל היום. והשם יזכנו להתרחק מיצר הרע, ולהידבק ביצר הטוב אמן.

לראות את הטוב שבאדם

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: ונח מצא חן בעיני ה'.

מסופר על איזה צדיק שהלך פעם עם תלמידיו ועברו אצל איזה נבילה מוסרחת והתלמידים הראו סלידה מהנבילה. והצדיק לעומת זאת אמר להם הראיתם כמה לבנות שִינֵיה, וכן היה איזה רב יושב בביהמ"ד עם תלמידיו ולפתע נכנס אדם מבוגר קם הרב לכבודו אמרו לו תלמידיו: כבוד הרב מדוע אתה קם? אמר להם הרב: הוא יותר מבוגר ממני, והוא ודאי כבר הניח תפילין יותר פעמים ממני, ושמר יותר שבתות ממני, והוסיף יותר ממני במצוות ולאחר מכן נכנס ילד קטן, וגם אז הרב עמד בפניו, אמרו לו תלמידיו ועכשיו מדוע הרב קם לכבודו הרי ודאי עשה יותר מצוות ממנו? ויען הרב: זה הילד עדיין ילד קטן ועדין לא חטא כלל ואילו אני גדול וודאי עשיתי יותר חטאים ממנו וא"כ ודאי שאני צריך לקום לכבודו. עד כאן.

מהמעשים האלה אנו למדים שתמיד האדם צריך לחפש בכל רע את הטוב ולהחיות אותו, ואת זה הקב"ה מלמדנו בפסוקים הנ"ל שלמרות שהיה דור מושחת שאפילו החיות והעופות והרמשים היו נזקקין מין בשאינו מינו ואע"פ כן יש איזה אחד טוב בדור, הקב"ה בוחר בו ורואה את טיפת האור מתוך שיא החושך וכן כתוב שנבראו באדם שתי עינים, אחת לראות את הטוב שבחבירו, ואחת את הרע שבו עצמו והיפוכן בגולם לכן ראוי לכל יהודי להשתדל לראות תמיד טוב גם כשיש הרבה חושך ורע מסביב, וכך האדם יטהר ויזכך נפשו במצוות טובות ובאהבת ישראל אמיתית וכדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

---

פרשת נח

---

לך ה' הכבוד

אלה תולדת נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח.

שמעתי בשם ר' יהודה צדקה זצ"ל שפירש אלה תולדות נח. דהיינו שהוא היה נח לשמים ולבריות וכמו שאמר רבי לתלמידיו [אבות ב,א]: צאו וראו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וכתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל וכבר ראינו כמה וכמה גזירות חז"ל שגזרו רק משום מראית העין, שלכאורה לא מובן הרי הקב"ה יודע שלא עשיתי עבירה ואם כן מה איכפת לי שאחרים עלולים לדון אותי לכף של חובה ולהגיד שעשיתי עבירה.

אלא רואים מכאן שהקב"ה רוצה שיהיה אהבה גדולה בין הבנים שלו כי כולנו בני איש אחד נחנו. (ה' איש מלחמה) וזהו שכתוב "נח נח" שהאדם יהיה נח לשמים וגם לבריות אבל ודאי לא הפוך, שקודם כל ינסה למצוא חן בעיני הבריות, ורק אח"כ ינסה למצוא חן בעיני ה' שזה ודאי פסול מעיקרו, וכן שהוא מתבייש לברך בכוונה ובקול רם שלא ילעגו עליו או כגון שהוא מתבייש ללבוש טלית קטן שלא ילעגו לו, למרות שהוא יודע שזה מצווה גדולה מאוד. או כגון שרואה אותו איזו אִשָׁה ובאה ללחוץ לו יד (שלהמון פוסקים זה ביהרג ואל יעבור) ומהבושה הוא מוכן לעבור על רצון אביו שבשמים ולא על רצון האִשָׁה האומללה הזו.

וכפי שידוע המעשה במורינו מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שגולדה מאיר רה"מ דאז הושיטה לו את ידה והוא לא הושיט לה את רק מפני כבוד ה' ולמרות שהרבה אנשים ראו זאת.

וכן שמעתי מעשה שהיה בטוניס שאדם אחד שהיה קורא בתורה, פעם אחת ראה אותו הרב חיים טרבלסי ז"ל לוחץ יד לרופאה שם ואמר לו שמהיום אינו קורא יותר בתורה, והאיש הזה לא התייחס אליו, ובשבת ברוב חוצפתו עלה על מנת לקרוא כרגיל כאילו לא קרה כלום. ויאמר לו הרב בלחישה: כדאי לך לרדת ואם לא, אורידך לעיני כולם. אבל האיש לא אבה ולא שמע ונשאר על עומדו כדי לקרוא, ואזי ניגש אליו הרב והורידו לעיני כולם. וודאי שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אבל לא כשאותו אחד עובר על דברי ה' ואינו מוכן להיכנע, שאז יש מצווה רבה להכותו אפילו ברבים. וכמו שכתב מר"ן בשולחן ערוך על האדם שמדבר בחזרת שליח ציבור שגדול עוונו מנשוא וגוערין בו ואע"פ שאתה מבייש אותו כיוון שהוא ברגע זה עובר על דברי ה' ואינו רוצה לשמוע חזרה ועוד מפריע בדיבורו ואם אני לא מוכיחו משמע קצת שאני מסכים איתו לכן כאן המצווה היא להוכיחו אבל ודאי שלכתחילה יוכיחנו בצינעה לא ליד אנשים ורק אם יראה שאינו שומע יוכיחנו ברבים.

הפלאפון האבוד

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח.

ולכאורה היה צריך לומר אלה תולדות נח שם חם ויפת שאלו הרי תולדותיו. ותירץ רש"י ז"ל שבא ללמדנו שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ.

ומעשה שהיה בזמנינו: יום אחד מקבל ראש הישיבה של הדף היומי טלפון ואומר לו המטלפן: שברצונו ללמוד את הדף היומי ואמר לו הרב בכבוד תתחיל ותבוא עליך ברכה. ענה לו האיש שברצונו שראש הישיבה בעצמו יהיה החברותא שלו וילמד אותו. שאל אותו הרב: היכן הוא גר? אמר לו בארצות הברית, אמר לו הרב אם כן איך בדיוק נעשה חברותא? הרי אני גר בארץ הקודש, אמר לו: זו בעיה שלי לא שלך ונעשה חברותא דרך הטלפון אני מתקשר אליך שאצלנו זה תשע בערב ואצלכם בישראל זה ארבע לפנות בוקר. אתה מתעורר ומלמד אותי, כמובן שאני יוסיף תקציב לישיבה שלך. וכן היה במשך חצי שנה ברציפות כל בוקר בארבע.

והנה פתאום אחר החצי שנה מקבל הרב הודעה שהעשיר הנ"ל הלך לעולמו והצטער הרב מאוד, ואשת הנפטר ביקשה בשם הנפטר שהרב ישתדל לקברו בירושלים. והרב כמובן עשה זאת והביאו את הנפטר לארץ וקברוהו בירושלים בגבעת שאול. ואחר הקבורה באו ללכת והנה הרב רואה שהפלאפון שלו לא אצלו ואז ניסה להתקשר לפלאפון שלו כדי לשמוע את הצלצול ולדעת להיכן הוא נעלם. והנה, נשמע צלצול חלש ולאחר בירור הבינו שהפלאפון נפל לתוך הקבר עצמו. ואז הרב חייך ואמר ראיתם: זה שנפטר היה עשיר גדול, אבל מה הוא לוקח איתו את הפלאפון שלי שכל בוקר היה מדבר איתי בדברי תורה דרך הפלאפון הזה, זה העורך דין שלו ותו לא. עד כאן.

ונחזור לרש"י שהסביר ללמדנו שעיקר תולדותיהם של צדיקים זה מעשים טובים למה הוא הדגיש צדיקים והרי גם מי שאינו צדיק אם יש לו מעשים טובים קצת זה תולדותיו? ועונים שכיוון שהגמרא אומרת בדרך שאדם הולך מוליכין אותו. נמצא שהצדיק שעושה מצוות ומעשים טובים זה כל חייו ורצונו להגיע לעולם האמת ולקבל את שכרו מושלם ואין רצונו למלאות את תאוותיו ותשוקותיו כאן בעולם השפל כי הוא מבין ויודע שהעולם הזה הוא שקרי והוא רק פרוזדור לטרקלין, ולכן הקב"ה שומר לו את כל שכרו לעולם הבא כי בדרך שאדם הולך מוליכין אותו. מה שאין כן לרשעים שכל רצונם זה העולם הזה למלאות את תאוותיהם. ממילא גם כשעושים כמה מצוות הקב"ה משלם להם כאן בעולם הזה, ומגיעים ריקים לעולם האמת ממילא גם מעשיהם הטובים כבר קיבלו עליהם שכר בעולם הזה, לכן ישמע חכם ויוסיף לקח לשמור לו את מצוותיו ומעשיו הטובים שלא ילקחו ממנו ע"י מעשים רעים ומגונים והדבר העיקרי שיוכל האדם לשמור מצוותיו זה מצוות לימוד התורה ששקול כנגד כל המצוות.

אלה תולדות נח וגו'.

נח ראשי תיבות נץ חמה ונקודת חצות, וזה מה שכתוב אלה תולדות נח נח -אחד לעניין נץ החמה ואחד לעניין נקודת חצות, שידוע שעל - ידי זה נשמר כל אותו היום ואינו ניזוק, שזה בהיפוך אותיות יוצא חן שהאדם הזה נמשך עליו חן ואוהבים אותו משמים וממילא לא יהיה ניזוק.

צהר תעשה לתיבה וכו'.

שתיבה היינו מילה שבתפילה שצריכה להאיר כצהריים ולא לבלוע מילים כי אם לפני בשר ודם שמדברים מדגישים כל מילה ק"ו לפני מלכו של עולם.

(פ"ז פ"כ)
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו אל התיבה מפני מי המבול.

פירש"י אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו הימים ע"כ הפשט פשוט. אבל יש דורשים כך אף נח מקטני אמנה היה מאמין כלומר שנח האמין בקטני אמונה דהיינו הרשעים שיחזרו בתשובה ולא ירשיעו. וזהו המשך רש"י ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים משום שהאמין שהרשעים יעשו תשובה.

אין כמו האמת

(פ"ז פ"ט)
שנים שנים באו אל נח וגו'.

כתוב במדרש רות שבא המלאך הממונה על השקר ורצה גם להיכנס, אמר לו נח תחפש בן זוג ותיכנס. הלך וחיפש ומצא את 'פחתה' שזה מזל רע וביקש לשאת אותה לאִשָׁה, והיא ביקשה תמורה ואז אמר לה השקר מי שישתמש בי יקבל אותך שאת המזל הרע.

מעשה באדם אחד שבא לקנות תבואה מאיזה סוחר, אמר לסוחר כל שק שאני לוקח לעגלה אני מניח מטבע ולבסוף נספור את המטבעות ונעשה חשבון וכך עשה, והנה, כשהקונה הולך לכיוון העגלה להניח עוד שק, ראה הסוחר כי הצלחת מלאה מטבעות ויגנוב לכיסו כחופן מטבעות ויניח בכיסו.

וכשהקונה גמר לקנות את כל השקים ניגש לסוחר לעשות חשבון על פי הצלחת שהרי כל שק שווה חמישה מטבעות ואם כן על כל מטבע הוא צריך להוסיף ארבעה מטבעות וכך גמרו את העיסקה ואז רק תפס הסוחר את ראשו והבין את טעותו הנוראה שע"י תאוותו לגנוב ממון על כל מטבע שגנב הרי הפסיד ארבע מטבעות. וזה בדיוק כל רמאי וגנב ידע לו שהוא מפסיד בעולם הזה ובעולם הבא ורק ברכת ה' היא תעשיר.

מכל הבהמה הטהורה וגו' ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים וגו'.

ידוע מה שאמרו חז"ל שהוסיף הכתוב שמונה אותיות כדי לא לכתוב הטמאה ובזה אנו רואים כמה חשוב שהאדם ישמור על לשונו שהרי התורה אפילו בהלכות חמורות קיצרה מאוד וכתבה את הדברים ברמזים או בסמיכות פסוק זה לחבירו וע"י כך למדו את הדבר ואילו כאן רואים איך התורה מוסיפה שמונה אותיות כדי לא לכתוב את המילה טמאה הגם שזה לא מילה כל כך גרועה, ק"ו לאדם שלא יאמר מילים כאלה וק"ו ניבול פה ממש שידוע שהמנבל פיו, בחורי ישראל מתים בגללו וכתב הבן איש חי זיע"א שפה האדם זה כעין מזבח והתפילה זה קורבן כדאמרינן ונשלמה פרים שפתינו ממילא צריך להיזהר שהמזבח לא יהיה פגום ואם האדם מקדש את פיו זוכה שתפילתו ותורתו יתקבלו ברצון גדול.

(פ"ז פכ"ב)
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו.

פירש"י ולא דגים שבים, ולכאורה למה רש"י הוסיף לומר את המילה שבים והלא מספיק לומר ולא דגים וכל ילד יודע שדגים נמצאים בים ולא ביבשה? ועונים כך שהמבול בעצם בא לתת דוגמא רק למציאויות דומות אם יקרו ח"ו מי הוא שינצל ומי הוא לא ינצל וממילא כל אשר בחרבה מתו חרבה היינו חורב שזה יובש אנשים יבשים ממצוות כדאיתא בסנהדרין [צ"ב ע"ב]: מאי העצמות היבשות, זה אנשים שאין בהם לחלוחית של מצווה ולכן הם מתו.

מה שאין כן הדגים שזה הצדיקים שהרי מה עושים הדגים נמצאים במים ואין מים אלא תורה שנאמר [ישעיה נ"ה א']: "הוי כל צמא לכו למים" ממילא הצדיקים שהם שקועים בתורה הקדושה גם כל רוחות שבעולם יעברו עליהם והם יישארו חיים וקיימים בבחינת הדגים שנשארו חיים למרות המבול הנורא שהיה בעולם וזה מה שהוסיף רש"י שכתב: ולא דגים שבים שכיוון שעיקר הטעם שהדגים ניצלו זה המים היה חייב רש"י לכתוב את המילה העיקרית שבים שזה עיקר ההצלה של הצדיקים שהם בים התורה.

הצלת העולם

(פ"ח פסוק כ-כא)
ויבן נח מזבח לה' ויקח וגו' ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעֻריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי.

מפסוקים אלה אפשר להבין קצת מה זה הקרבת קרבנות. נתאר לעצמנו שנח ח"ו לא היה מעלה עולות במזבח, כמה מבולים היו מגיעים עוד לעולם שהרי כל קשת בענן זה היה אמור להיות מבול וע"י שנח העלה עולות במזבח והקב"ה הריח את ריח הניחוח, אמר יותר אין מבול וזה לך האות...

ואם זה כח הקורבנות א"כ כמה גדול כח התפילה שידוע שתפילה גדולה מקרבנות שהרי רב כהנא היה מזרעו של עלי שנגזר עליהם שלא יעברו את גיל 20 שנה גם אם יביאו זבח ומנחה, ואילו רב כהנא היה מאריך בתפילתו כדי שיאריך ימים יותר והוא זכה וחי חיים ארוכים וק"ו כמה חשוב בעיני ה' יתברך לימוד התורה שהרי כשדוד שמע מהקב"ה שהוא צריך למות בשבת ביקש מהקב"ה למות ביום ראשון, אמר לו הקב"ה שלמה בנך עתיד למלוך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

ביקש דוד למות ביום שישי ואמר לקב"ה שהרי שלמה עתיד להקריב לפניך אלף עולות ביום ותרוויח אלף עולות אם אמות ביום שישי. אמר לו הקב"ה "טוב לי יום בחצריך מאלף" פירוש: טוב לי יום אחד שאתה יושב בחצרות ה' ולומד תורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"כ, ומכל זה נוכל להבין כמה צרות ופיגועים האדם מונע כשהוא לומד תורה, וכמו שהגמ' אומרת (מגילה טז.) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. שהרי בעולות שנח הקריב מנע מבולים הרבה ק"ו למי שלומד תורה.

ומסופר על החפץ חיים זצ"ל שיום אחד ראה שצריך דחוף לפתוח בית חולים, וקיבץ את כל העשירים ודיבר על ליבם ותרמו בעין יפה זה 20 מיטות וזה שלושים והכי הרבה זה היה 50 מיטות ובאמצע נכנס איזה אברך לשאול שאלה מהחפץ חיים, ואיך שהחפץ חיים ראה אותו קם לכבודו וענה לו בתשומת לב מיוחדת והנה אחד מהעשירים העז פניו וישאל לחפץ חיים אפשר לדעת כמה מיטות האברך הזה תרם שאתה נותן לו תשומת לב כל כך? ויען החפץ חיים שהאברך הזה תרם מאה מיטות. ויאמר העשיר איך זה יכול להיות? והרי בגדיו מראים שאינו נמנה עם העשירים. אמר לו החפץ חיים: האברך הזה ע"י לימוד התורה שלו תרם מאה מיטות לבריאים זאת אומרת שבזכות תורתו עוד מאה איש לפחות לא יהיו חולים ואילו מה שאתם תרמתם זה לאחר שבני אדם חולים. צריך מיטות כדי להניח אותם בהם.

הדגים עם המלח

(פ"ט פ"ו)
שופך דם האדם באדם, דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם.

כתב החפץ חיים זצ"ל על פי חז"ל שכאן מדובר ברצח מסוג אחר שהוא רצח של הלבנת פנים דהינו שופך דם האדם באדם עצמו, כלומר שהבן אדם הופך פתאום להיות כולו אדום מהבושה ואחר כך לבן שזה נעשה כך כיוון שהאדם כשמביישים אותו דמו רוצה לברוח ולצאת החוצה עד שמגיע לפנים וכבר אין לו לאן ללכת וזה האדום שאנו רואים ואחר כך זה יורד שוב וגם הדם הטבעי שבפנים יורד וזה הלבן שאנו רואים.

ומסופר על מרן החפץ חיים שהתארח אצל איזה אדם והביאה האִשָׁה צלחת מלאה דגים והחפץ חיים טעם איזה דג, והדג היה מלוח עד מאוד וקשה לאכילה. מיד לקח עוד כמה דגים לצלחתו, ואמר לבעל הבית שגם הוא ייקח ושלא יישאר כלום בצלחת כדי שהאִשָׁה לא תרגיש במה שעשתה כי היא עלולה להתבייש וכן היה שאכלו את כל הדגים לבדם ולא השאירו כלום והאִשָׁה שמחה מאוד וחשבה שהם נהנים מאוד מהדגים והכל כדי לא לפגוע בה.

לכן כל אדם ירגיל את עצמו לא להעיר הערות גם אם פעמים קורה שחסר מלח וגם אם יש הרבה מלח, גם אם שכחו לשים לו מספיק סוכר בקפה או בתה וכל כיוצא בזה, כדי שלא לגרום שום צער לאמו או לאשתו או אפי' לסתם אדם וכל זה אפילו כשאין אנשים וק"ו אם זה ליד אנשים שזה חמור מאוד.

ההבדל הגדול

(פ"ט פכ"ג)
ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם וגו'.

אומר רש" ז"ל למה כתוב ויקח שם ויפת וכו'? היה צריך לומר ויקחו שם ויפת. ועונה כיוון ששם נתאמץ יותר במצווה לכן זכו בניו לטלית של ציצית. ויפת זכה לקבורה וכו'. ומכאן לומדים אנו מוסר שיכול להיות ששנים יושבים בבית הכנסת ומתפללים ואחד מתכוון בתפילתו והשני לא מתאמץ בכלל לכוון, למרות ששניהם מתפללים אבל זה שמכוון שונה מחבירו מאוד מאוד.

וכן בלימוד התורה שנים לומדים אחד לומד שטחי בלא להתאמץ ורק דברים קלים, ולידו יושב אדם שמתאמץ מאוד להבין כל דבר, ואם יש לו קושיא הוא מתאמץ להבינה ולהגיע לתירוץ ולהבנה, אזי פשוט ששכר הלמדן האמיתי גדול עשרת מונים משכר העצלן וכן אדם שהולך לשיעור תורה רק שאינו עייף או רעב וכשזה קרוב לביתו וכדומה (שודאי שזה גם טוב), אבל אדם שלומד תורה והולך לשיעור תורה בכל מצב גם ברעב וגם בצמא וגם כשהוא עייף וגם שזה רחוק מביתו, וגם אם הוא יודע שיכול להרוויח המון כסף אם לא ילך לשיעור תורה. אבל בכל זאת הוא הולך, שכרו גדול בעשרת מונים יותר מהראשון.

---

פרשת לך לך

---

חמין של שבת

(פי"ב פסוק ד-ה)
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך איתו לוט וגו' ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו'.

ולכאורה מדוע הקב"ה ציוה את אברהם אבינו ע"ה לעזוב את ארצו ומולדתו? ודאי הטעם כדי שלא יהיה ליד רשעים וגם אם זה אביו (כי אביו עדיין לא מת עיין רש"י סוף פרשת נח) וכן שלא יהיה ליד לוט. אבל אנו רואים פלא שלוט נדבק לאברהם ואברהם לכאורה היה צריך לומר לו עזוב אותי אל תידבק אלי, ולא רק שאברהם לא אומר לו כן אלא לוקח אותו איתו ואין לקיחה אלא בדברים (כמו קח את הלווים, ויקח קורח) ומפתה אותו לבוא עימם?

אלא כאן רואים מה זה כבוד הבריות וכמה חמור לא לפגוע באדם חס ושלום. ומעשה שהיה באחד הרבנים הגדולים שהגיע לשבת באחד הערים עם שניים מתלמידיו. ובשבת בבוקר אחר התפילה ישב הרב בראש השולחן. ובצדדים ישבו המון אנשים שרצו להידבק ולהסתופף בצילו של אותו צדיק. ועשה הרב קידוש והמוציא והביאו את החמין בקערה גדולה והניחוה ליד הרב. ומזג הרב קצת חמין לצלחתו ויאכל וימזוג עוד צלחת ויאכל ועוד צלחת ויאכל ולמסובים לא העביר את החמין אלא הוא בעצמו אכל עד שגמר את כל הקערה של החמין.

ואז הרב קרא למשרת וביקש שימזוג לקערה את כל החמין שנשאר בסיר עד הטיפה האחרונה והמסובים חשבו לתומם שאולי עכשיו יקבלו את מנתם, אבל לא כך היה אלא הרב כשקיבל את הקערה הנוספת מהשמש מזג לעצמו עוד צלחת ועוד צלחת ולא השאיר כלום והמסובים ראו כן תמהו, וחלק מהם אמרו בליבם כנראה הרב הזה אוהב את עצמו יותר מדי ולאחרים אינו דואג. אבל שני תלמידיו שהכירוהו ידעו שיש דברים בגו ולא סתם ח"ו רבם אכל את כל החמין, ואח"כ כשהלכו אמרו לרבם מה זה ועל מה זה? ויען להם הרב: כשבאתי למזוג את החמין לצלחתי, הרחתי ריח משונה מאוד של נפט וטעמתי מהחמין וראיתי שלא טעיתי כן זהו נפט והיה החמין ממש ממש לא טעים, ואזי נזכרתי בדברי הגמרא (ב"מ נ"ט) מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים: והבנתי שאם אומר תשמעו בחמין יש נפט ואינו ראוי כלל לאכילה מיד יצעקו ויבזו את המשרתת שהכינה את האוכל ועלולים להלבין אותה וודאי גם יפטרו אותה שהרי ידעה שצדיק בא לעיר והיא הכינה חמין עם נפט? ולכן בלא אומר ודברים קיימתי את דברי הגמ'. ומוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום. והתחלתי באכילת החמין למרות שבכל פעם שלקחתי ואכלתי ממנו צער גדול היה לי ולמרות שהבנתי שודאי צוחקים עלי בליבם ואומרים שאני כל כך רעבתן ולמרות שחשבו שאין לי אהבת הזולת שהרי אני אוכל לבדי ולמרות הכאבי בטן הנוראים שעד עכשיו כואב לי, כל זה לא מנע ממני לאכול את החמין אבל תלמידי, אמר להם הרב: אל תספרו זאת אלא רק לאחר שאמות וכן היה ע"כ.

וממעשה נורא זה ניתן להבין במקצת עד כמה חמור כבוד הבריות וק"ו כלפי תלמידי חכמים עד כדי כך שרבי עקיבא לימדנו את ה' אלקיך תירא, המילה את באה לרבות תלמידי חכמים דהיינו אדם שפוגע או מזלזל בתלמיד חכם כאילו מזלזל ופוגע בקב"ה בעצמו.

והגמ' בברכות [י"ט ע"ב] מספרת שהיה אדם שדיבר על שמואל האמורא לאחר ששמואל נפטר. ונפלה עליו קורה מהגג רוצצה את גולגלתו (ומת), ואומרת הגמ' שכנראה שמואל הקפיד עליו גם לאחר שנפטר, ועונה הגמרא שלא כך הוא אלא כשמישהו פוגע בתלמיד חכם גם אחרי פטירתו, הקב"ה בעצמו תובע את כבודו של הת"ח. ומכאן ילמד האדם לא לדבר על שום רב גם אם הוא לא מהעדה שלו ולא קרוב אליו.

מי זה צדיק אמיתי?

(פ"ב פי"א)
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשר יפת מראה את.

אומר המדרש עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה ע"י מעשה שבא לשתות מהנהר וראה את דמותה משתקפת מהנהר, ומכאן כל אדם ילמד כמה חמור להסתכל באִשָׁה שאינה שלו, ומה אברהם אבינו ע"ה אפילו באשתו לא הסתכל, ק"ו שלא באשת חבירו. וכתב הבן איש חי זיע"א (בהקדמת פרשת ואתחנן שנה ראשונה) גבי רבי מתיא בן חרש שהיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו למלאכי השרת מפני שמעולם לא נשא עיניו לאִשָׁה ובא היצה"ר לקב"ה ואמר לו מהו לפניך? אמר לו הקב"ה צדיק גמור הוא.

ביקש היצה"ר רשות להחטיאו אמר לו הקב"ה אין אתה יכול לו ואף על פי כן לך. והלך היצה"ר ונדמה לו כאִשָׁה יפה שלא היה כדמותה בעולם מימות אחות תובל קין נעמה שהמלאכים הנפילים טעו בה, וכיוון שראה רבי מתיא בן חרש את היצה"ר פנה לאחוריו אבל שוב פעם ראה את היצה"ר מולו. פנה לימינו והיצה"ר לימינו, פנה לשמאלו והיצה"ר לשמאלו, ביקש מתלמידו להביא לו מסמר ואש והביא לו, ויקח את המסמר ויתנהו באש עד שיצא ממנו ניצוצות אש, ויתנהו בעיניו ויתעוור, וכשראה זאת היצה"ר נזדעזע לאחוריו איך ילוד אִשָׁה התגבר על שיא התאווה ובא המלאך רפאל לרפאותו, ואמר לו רבי מתיא בן חרש שאין רצונו להתרפאות מחשש שמא יבוא שוב פעם היצה"ר והוא לא יעמוד בניסיון. חזר מלאך רפאל לקב"ה. אמר הקב"ה אמור לו שאני ערב לו שלא ישלוט בו יותר יצה"ר וכן היה, וריפאהו.

ומסביר הבן איש חי זיע"א בשם המקובלים שרבי מתיא בן חרש היה גלגול פלטי בן ליש ששאול נתן לו את בתו מיכל לאחר שדוד קידש את מיכל (והייתה אשת איש ושאול חשב שהקידושין לא תפסו) ופלטי בן ליש תקע חרב בינו לבינה, ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב, ולא נגע בה מעולם וכשהגיע לעולם האמת לבית דין של מעלה, אמר לו הקב"ה הסתכלת בה ונהנית, ולכן העינים שנהנו צריכים לרדת שוב ולהישרף, ולכן היה את המעשה הנ"ל עם רבי מתיא בן חרש. א"כ כמה שהאדם יהיה צדיק אבל עיניו לא מתוקנות מה זה שווה? זה כמו לתת לסומא לראות דבר יפה. ומכל זה למדנו כמה חובה עלינו בפרט במציאות היום שכשהאדם הולך לכל מיני מקומות בילוי חוזר עם נשמה בלויה ומי שישמור עיניו מקבל שכר כנגד כולם וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

שכינה בבית

(פי"ב פט"ז)
ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וגו'.

אמר רבי חלבו - לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומהפסוק הנ"ל רואים זאת בפירוש שאפילו אברהם אבינו ע"ה אבי האומה עם כל חשיבותו וצידקתו הפסוק מעיד כאלף עדים "ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האִשָׁה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכל אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

ובגמרא מסופר: על רבי מאיר בעל הנס זיע"א שפעם אחת ביום שישי בצהריים הגיע לאיזה מקום וכל אנשי העיר רצו לארחו בביתם. אבל הוא אמר להם שאינו עושה את השבת אלא אצל משפחה פלונית והלך לשם ר"מ, והמשפחה הנ"ל, מספרת הגמרא, כל יום שישי בן השמשות היה מתחיל שם מחלוקות וויכוחים, אבל כמובן כשראו שרבי מאיר בביתם לא העיזו לריב וכל השבת היה שלום ושלווה ביניהם ושבת לאחר מכן שוב פעם בא אליהם רבי מאיר וכן השבת שלאחר מכן וכמובן שלא היו מחלוקות והיה שלום גדול ביניהם כל הג' שבתות. ובמוצאי שבת השלישית שמעו פתאום איך קם היצה"ר ואמר אוי לי שרבי מאיר גירשני ממקום שהייתי רובץ בתוכו ע"כ.

ומכאן נלמד שהיכן שיש מחלוקת השטן בעצמו מרקד ואפילו אם זה בית של תורה ויראת שמים מה שאין כן בבית שאין מחלוקת והאיש והאִשָׁה שלום ביניהם השכינה לא זזה משם וזה בית כדוגמת בית מקדש קטן, והדבר העיקרי שיביא לאדם שלום זה ללמוד תורה שהגמרא אומרת בית שאין נשמעין בו דברי תורה אש אוכלתו והמהרש"א מסביר שהמילה "איש" ללא האות יו"ד - היא "אש" ובמילה "אשה" ללא האות ה"א היא "אש" והאותיות יו"ד וה"א זה בעצם שמו של הקב"ה וכשיש בבית תורה האותיות של הקב"ה נשארות באיש ובאשה וממילא אין אש בביתם אלא שלום. אבל אם חסר חס ושלום בבית הזה תורה, אזי אותיותיו של הקב"ה פורחות מהאיש והאשה ונשאר אש המחלוקת. וה' יזכנו לעסוק בתורה שנותנת עוז וה' יברך את עמו בשלום אמן.

אני רץ והם רצים

(פי"ג פ"ב)
ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב.

מסבירים את הפסוק הזה בדרך דרש כך שכל מה שהיה אברהם אבינו ע"ה היה צריך לעשות בדברים שקשורים לעולם הזה כגון: מקנה כסף או זהב הייתה נופלת עליו כבידות גדולה, כיוון שכל רצונו זה לעשות רק דברים של רוחניות שזה תורה ומצוות ומעשים טובים שהרי כשמדובר במצוות אנו רואים את אברהם אבינו ע"ה רץ גם בגיל מאה, וגם ביום השלישי למילתו, וגם כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכן ואל הבקר רץ אברהם. וכן ידוע מה שכתב הבן איש חי זיע"א על הפסוק "מלך אסור ברהטים" ש'מלך' זה מלכו של עולם, 'אסור ברהטים' הכוונה שעם ישראל קשור לקב"ה בגלל שני ריצות (רהטים בארמית) שרץ אברהם אבינו ע"ה.

והיה מעשה עם שלושה גויים שלכל אחד מהם היה סכום גדול של כסף ופחדו שיגנבו להם את זה באכסניה ולכן החביאו את כספם בהחבא מתחת לאיזה עץ והלכו. והנה אחד הגוים אמר בליבו שרק חבריו יירדמו והוא ילך לקחת את כל הכסף לעצמו ויחביאנו במקום אחר וכן עשה. ויגנוב את כל כספם, והנה השלושה הערבים הנ"ל באים לחפור כדי לקחת את אשר החביאו ויחשכו עיניהם כי לא מצאו את הכסף וכל אחד מהם צועק על חברו שהוא גנב את הכסף, כי לא היה איש איתם, וכן הגנב בעצמו צעק אליהם בצביעותו שהם גנבו את הכסף.

והלכו לבית משפט וסיפרו לשופט הערבי את כל הסיפור ויאמר להם השופט: וכי נביא אני? מנין לי לדעת, לכו לרבי כלפון הכהן והוא אולי ישפוט אתכם. מיד הלכו אליו שלושתם ויספרו לו ויאמר להם הרב: מנין לי לדעת תחזרו אל השופט כי אני לא נביא. וכשהלכו אל השופט הרב שלח שליח במהירות שיאמר לשופט להחזיר אותם אליו שוב וכן היה, כשהגיעו אל השופט אמר להם תחזרו אל הרב. חזרו אל הרב אמר להם הרב: למה באתם? הרי אמרתי שאיני נביא לכו אל השופט, ושוב פעם שלח הרב שליח אל השופט שיחזיר אותם אליו.

כשהגיעו אל השופט אמרו לו הרב אמר שהוא לא יודע. אמר להם השופט אף על פי כן תחזרו אל הרב. וחזרו אל הרב, אמר להם הרב שוב באתם מנין לי לדעת תחזרו אל השופט ואיך שיצאו משם קרא להם הרב והצביע על אחד מהם ואמר לו אתה הוא הגנב! אמר האיש לא אני הגנב ואז חקרוהו עד שהודה שהוא זה הגנב והכל בא על מקומו בשלום.

ויאמרו לרב מנין ידע זאת, אם זה נבואה למה שלוש פעמים הם היו צריכים לבא אליך ואם לא נבואה אז מנין. אמר להם הרב זה לא נבואה, אלא כשנכנסו פעם ראשונה ראיתי שנים מהם נכנסים מהר ואחד הולך לאט הבנתי שכנראה זה הגנב ולכן הוא לא ממהר. אבל אמרתי אולי הוא צולע וזה לא מרצונו לכן אמרתי להם ללכת ולפתע הוא היה הכי מהיר והיה הראשון בחוץ, ובפעם השנייה כשבאו, שוב פעם הוא אחרון וביציאה ראשון. וכן בפעם השלישית, שזה כבר חזקה ע"כ. ומה אנו יכולים ללמוד מהמעשה הזה, שכולם ראו כמובן את חכמת הרב, והיה קידוש ה' גדול:

אבל עוד דבר אפשר ללמוד, שכשאתה מגיע לבית הכנסת האם אתה ממהר להגיע ראשון, או לפחות מעשרה ראשונים, וכן בסיום התפילה האם אתה יוצא מעשרה אחרונים, או מעשרה ראשונים, וכן כשאתה הולך לשיעור תורה בדוק את עצמך כדי שלא תִמָּצֶא הגנב שבא אחרון, ויוצא ראשון:

מחלה מדבקת

(פי"ג פי"ד)
וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'.

אומר רש"י שכל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו, ע"כ והדברים מזעזעים, שהרי אברהם אבינו אבי האומה, עמד בניסיונות אדירים, והפסוק מעיד עליו, אברהם אוהבי, ואעפ"כ אנו רואים כיון שיש לידו רשע, הדבור פורש ממנו. ואוי לרשע ואוי לשכנו. וגם אם השכן זה אברהם אבינו ע"ה. ומכאן רואים כמה האדם צריך להתרחק כמטחווי קשת מהרשעים. וכמה האדם צריך לדאוג בעיקר לבניו שלא יתחברו לחברים רעים אלא לחברים צדיקים. וכמאמר דוד המלך ע"ה: "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך".

לקדש שם השם

(פי"ד פי"ד)
וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וגו' וירדפם וגו'.

ולכאורה כפי שראינו הרי לוט היה רשע מרושע, שכתוב: ויסע לוט מקדם. דרשו חז"ל שנסע מקדמונו של עולם, והלך לסדום, למרות שידע שכולם שם רשעים. וא"כ מדוע אברהם אבינו ע"ה מסכן את נפשו בשביל להציל אדם שפל כל כך. ועוד מדוע כתוב בפסוק: וישמע אברם כי נשבה אחיו וכי אחיו היה?

ושמעתי פירוש נפלא מהגאון הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א. שכל העניין של המלחמה של ארבעת המלכים, אמרפל וחבריו, שנלחמו עם החמשה מלכים זה היה בשביל לקחת את אנשי סדום. אבל באנשי סדום בעיקר את לוט, שהרי אמרפל זה היה נמרוד שאמר לאברהם פול לכבשן האש, ונמרוד תיכנן לקחת את לוט שהיה דומה מאוד לאברהם, וכפי שכתב רש"י על הפסוק כי אנשים אחים אנחנו שהיו דומים מאוד. ורצה להשליך אותו לכבשן האש ולטעון שזה אברהם כי את לוט כמעט ולא הכירו. ואז ודאי לוט יישרף באש כי אין לו זכות להינצל ואז יאמר נמרוד שפעם שעברה שאברהם ניצל מאור כשדים זה היה מקרה. שהרי כאן חשב נמרוד לשרפו, ואת כל זה הבין אברהם ופחד שיהיה חילול ה', ולכן הלך והריק את חניכיו ורדף עד שהציל את לוט. שזו בעצם היתה סיבת ביאתו להלחם.

לפום צערא אגרא

(פט"ו פי"ז)
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

ע"כ: אברהם שומע שבניו ישתעבדו בארץ מסוימת ארבע מאות שנה בעינויים קשים ומרים. ושאחר כך יש פיצוי דהיינו רכוש גדול לכאורה הכי פשוט לומר לא צריך עבודת פרך ולא צריך רכוש גדול, ובפרט שהייסורים במצריים היו קשים מנשוא. חוץ מהגזירות הנוראות של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ועוד שפרעה היה שוחט שלוש מאות תינוקות כל יום ומתרחץ בדמם וא"כ לא מדובשך ולא מעוקצך.

אבל אברהם אבינו ע"ה כשהקב"ה אמר לו על סדום הרשעים שהוא משמידם מיד אברהם נכנס לויכוח כביכול עם הקב"ה ואומר לו חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אולי יש חמישים צדיקים וכו' ואילו כאן שמדובר בבניו שעומדים לסבול ארבע מאות שנות סבל נוראות אברהם שותק? וכן צריך להבין מה כוונת הקב"ה באומרו שאחרי כן יקבלו רכוש גדול. וכי זה יכפר על זה?

אלא אומרים חז"ל שאברהם שאל את הקב"ה "בָמָה אדע כי אירשנה" כלומר הרי תכלית עם ישראל זה לימוד התורה, וא"כ מתי רבונו של עולם אתה מתכונן לתת לבני את התורה ואזי ה' יתברך עונה לו שקודם ישראל צריכים לעבור ארבע מאות שנות סבל קשות ורק אחר כך יקבלו את הרכוש הגדול שהיא התורה הקדושה. וכשאברהם שמע כך העדיף לשתוק. כיון שככל שעם ישראל יסבול יותר כדי לקבל את התורה כך הוא יעריך ויחשיב את התורה יותר. כי הוא לא קיבל את התורה בקלות אלא ע"י עמל ויגיעה ממילא אמר אברהם אבינו ע"ה, אם אני יבקש מהקב"ה שיוריד מן הארבע מאות שנה הם יעריכו ויחשיבו את התורה פחות. וכדאי שיסבלו יותר רק בשביל שיעריכו ויחשיבו את התורה. ולכן אברהם שותק. ויהי רצון שנאהב את התורה באמת:

שיבה טובה

(פט"ו פט"ו)
ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה.

אמר אברהם אבינו ע"ה, רבונו של עולם, הרבה אנשים אני מגייר ומכניסם תחת כנפי השכינה, אבל את אבא שלי תרח לא הצלחתי ואם כן ודאי מקומו בגיהינום, והגם שאני יהיה בגן עדן אין זה מושלם, כשיודע אני שאבא שלי יהיה בגיהינום, אמר לו הקב"ה לא תדאג ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אביך ישב לידך בגן עדן. מה עשה הקב"ה הוריד את תרח בגלגול של איוב, [כך כתב רבינו האר"י בשער הגלגולים - הקדמה טו וז"ל "ונחזור לענין, וכו' ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין איוב, שהיה גלגול תרח אבי אברהם, אשר שב בתשובה ע"י בנו אברהם. והקב"ה מרמה בקליפות, כי חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"] שנאמר עליו ירא אלקים וסר מרע.

וכן שאמר "כרתי ברית לעיני" ומה אתבונן על בתולה שמעולם לא הסתכל אפילו לא בבתולה ולפי רש"י אפילו על בגדים שתלויים בחבל אם מכיר אותה. ומה שהיו לו כל הייסורים הנוראים כדי לכפר לו על מה שחטא והחטיא בגלגול הקודם, וכן ראיתי לגבי חנה ושבעת בניה עם המעשה הנורא שהמלך צווה את בניה שישתחוו לעבודה זרה וכולם סירבו והרג המלך את כולם, ולבנה השביעי אמרה חנה לפני שהוציאוהו להורג לך ותגיד לאברהם אתה עקדת אחד, אני עקדתי שבעה וקפצה מן הגג ומתה. ואמרו המקובלים שחנה באה בגלגול של אמו של אברהם אבינו ששמה אמתלאי בת כרנבו ותיקנה את הכל, ולכן אמרה לבנה השביעי לך אמור לאברהם אתה עקדת אחד ואני שבעה.

למה יש נסיונות

(פי"ז פ"א)
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וגו': התהלך לפני והיה תמים.

פירש"י שזה מצות ברית מילה שהקב"ה צווה את אברהם לעשות. וידועה השאלה מדוע אברהם אבינו ע"ה חיכה שהקב"ה יצווהו על הברית מילה? הרי הגמ' אומרת שאברהם אבינו קיים את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין (ביומא דף כ"ח ע"ב), אזי קל וחומר שהיה לכאורה צריך לעשות ברית מילה, שזה מצוה יותר חשובה מעירובי תבשילין? ועונים חז"ל כך, שגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה.

כיון שזה שמצוּוֶה יצרו בוער בו שלא יעשה והוא בכל זאת מתגבר עליו ועושה שכרו הרבה יותר גדול. מה שאין כן מי שאינו מצוּוֶה ועושה יש לו שכר אבל פחות. ולכן אברהם אבינו את כל המצוות היה עושה ואם הקב"ה יצווהו ימשיך לעשות ע"י ציווי ויקבל שכר יותר גדול, אבל ברית מילה אי אפשר לעשות פעמיים ולכן היה כדאי לאברהם אבינו ע"ה לחכות תשעים ותשע שנה בלא ברית, ולחכות לציווי של הקב"ה ששכרו גדול:

ומכאן אפשר ללמוד דבר נפלא מאוד שידוע שתכלית האדם בבואו לעולם הזה עמידה בניסיונות, כדי להרבות את שכרו כמו שכתוב נתת ליראיך נס להתנוסס, דהיינו שנותן הקב"ה ליראיו שאלו הם הצדיקים ניסיונות כדי לנוסס אותם [דהיינו להגביה אותם למעלה יותר]. וכמו שרבינו האר"י אמר לרבי חיים ויטאל [מובא בחכמה ומוסר של הרב בן ציון אבא שאול בעמוד כ"ח]. שאין גדלות הנפש תלויה אלא לפי הקושי שלו להתגבר על היצר שמעשה קטן מאוד בדורנו [דורו של האר"י] שקול בכמה מצוות גדולות מדורות הקדומים, כיון שהסטרא אחרא גברה מאוד מאוד לאין קץ עכת"ד.

ומכל זה רואים כמה צריך היום לשמוח אדם ששומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה, וק"ו מי שעוסק כל היום בתורה, שאם רבינו האר"י אמר מעשה קטן מאוד בדורו שקול בכמה מצוות גדולות כיון שהסטרא אחרא גברה. מה נאמר בדורנו כ"ש וק"ו שמרובה הס"א יותר ויותר, ונבין כמה חשובות המצוות הקטנות ביותר וק"ו המצוות הגדולות וק"ו התורה שאנו לומדים ששקולה ככל המצוות.

ומסופר שבא איזה תלמיד אחד לרבינו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ואמר לו שאינו יודע אם הוא עושה נחת רוח לקב"ה, במצוות שלו. אמר לו הרב אם היית יודע כשהנחת היום תפילין איזה נחת רוח עשית לקב"ה היית הולך לכיכר השבת [מקום מרכזי בירושלים] ורוקד שם: וזה אחת הסיבות שאמרו חז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד: שמובא באור החיים שאדם חוטא בעבירה מסוימת אזי הרצון והתאווה לעשות את אותה עבירה גודלת, כגון אדם שנולד עם 20% תאווה לגנוב וגנב פעם ראשונה אזי התאווה של לגנוב גדלה ל- 25% וככל שהוא ירבה לגנוב התאווה תגדל, ואח"כ כשיצטרך וירצה לתקן יהיה לו קשה שבעתיים, כי הוא דבוק חזק בעבירה, משא"כ צדיק אדרבה שאם הוא נולד עם 20% תאווה לגנוב והוא לא גונב, התאווה לאט לאט יורדת והרבה יותר קל לו לגבור על יצרו, ויהי רצון שנעמוד בכל הניסיונות בדורנו המלא ניסיונות:

(פי"ז פ"א)
ויהי אברם וגו' אני אל שדי וגו'.

כתב רבי אהרון ראטה זצ"ל שאדם שעושה ברית ושומר על קדושתו, שם שדי שומר אותו וכשחס ושלום פוגם אזי מסתלקת האות יו"ד משדי ונשאר ש.ד. ח"ו. וכן כתב רבינו יעקב אבוחצירא זצ"ל, שאדם בביתו המזוזה שומרת עליו אבל כשיוצא בחוץ השם שדי שחקוק בו שומר עליו:

(פי"ז פי"ב)
ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וגו'.

אחת הסיבות שמלים ביום השמיני שמעתי כדי שיעבור על התינוק שבת אחת לפחות: וכבר גילו זאת אנשי המדע שעד היום השמיני קרישת הדם לא תקינה כל כך. ואם יצא מהתינוק דם זה מסוכן, וביום השמיני עצמו הקרישה היא יותר משאר ימי חייו. ולכאורה במבט שטחי אפשר לטעות ולחשוב שבגלל שהקב"ה ידע את זה לכן אמר לנו לעשות ברית ביום השמיני, אבל האמת היא שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, ולא ברא את העולם ואח"כ הסתכל בתורה: זאת אומרת שהקב"ה קבע שהברית תהיה ביום השמיני, ועל פי זה נברא העולם שהיום השמיני הוא היום הכי מוצלח לעשות בו את הברית מילה.

החותם

ואתנה בריתי ביני ובינך.

כששמע אברהם אבינו ע"ה שהקב"ה אמר לו חסר אתה מצווה אחת של ברית המילה, נזדעזע כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך, נרגע אברהם ורווח לו. ולכאורה עדיין קשה למה רווח לו? וכתב הרמב"ם שני טעמים למצוות ברית המילה. א. להתקדש ולהזדכך יותר, ב. חותם בבשרו להיות קשורים עם בורא עולם.

ועל פי זה יובן היטב מדוע נזדעזע אברהם כששמע שהוא חסר מצוות ברית מילה, הבין בדעתו שהקב"ה רוצה שהוא יעשה ברית לקדש עצמו ולהתנזר מתענוגי הגוף, ולכן נזדעזע. שהרי זה סימן שהוא עדיין לא קדוש, ומזוכך כראוי. כיון שאמר לו הקב"ה ואתנה בריתי ביני ובינך. מיד שמח ונרגע, שהרי הקב"ה אמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך. זאת אומרת לא מהטעם הראשון של התקדשות שזה כבר אתה לא צריך אלא הטעם האמיתי הוא ואתנה בריתי ביני ובינך.

וכן איתא בגמ', מחלוקת חד אמר מאוסה היא הערלה שהרי הגויים נקראו ערלים, וחד אמר, גדולה היא המילה, שהרי נכרתו עליה י"ג בריתות: ולפי הנ"ל אפשר להסביר שמחלוקתם מה הטעם העיקרי, שלמ"ד אחד הוא להסיר מאיתנו את תענוגי הגוף, ולא להיות מזוהמים בעבירות ולכן אמר מאוסה היא הערלה, והמ"ד האחר מבין שהטעם העיקרי הוא לחתום חותם בבשרנו לאות בינינו לבן אבא שבשמים. ולכן אמר גדולה היא המילה וכו'. [שמעתי מר' יעקב עמר בשם הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל].

---

פרשת וירא

---

תשובה של צדיקים

(פי"ח פי"א)
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום.

דוד המלך ע"ה אומר בתהילים לשמש שם אוהל בהם וגו'. דהיינו שהשמש עטופה באוהל שזה הנרתיק של השמש. ולפי זה ניתן להסביר והוא יושב פתח האוהל כחום היום. שכמו שאברהם נמצא מחוץ לאוהל ובפתחו, כך חום היום דהיינו שהשמש בפתח האוהל, וזה מה שפירש"י [בד"ה כחום היום] אותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והוא יושב פתח האוהל:

ידוע המעשה עם רב סעדיה גאון זיע"א שפעם שתה בפורים יין ואמר כל מי שיש לו איזה שאלה שישאל ואענה לו. קם אחד התלמידים ושאל יסלח לי כבוד הרב. בזמן האחרון ראיתי את הרב נכנס כל יום לחדר אחד ומסתגר שם שעה תמימה, ורציתי לבדוק מה הרב עושה שם והצצתי פנימה, וראיתי שכבוד הרב עושה וידוי ובוכה ומשתחווה אפים ארצה, ורציתי מאוד לדעת על מה ולמה? ויען הרב ויאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך והגעתי לאיזה מקום ונתארחתי באחד הבתים וכיבדוני מאוד, ונתנו לי חדר כסא שולחן ומנורה וכל צֹרְכִי. ובבוקר כשהלכתי לתפילה כיבדו אותי מאוד ונתנו לי עליה לתורה ועוד.

ובליבי החלטתי ללכת מיד אחר התפילה, ממקום זה כיון שאיני חפץ כבוד. וכשבאתי ללכת מבית בעה"ב שאירח אותי, ראיתיו שהוא מתקרב לעברי במהירות וחשבתי אולי שרצונו שאשלם דמי אירוח, ואמרתי לו שאני מוכן לשלם, אבל הוא פתאום כרע ברך והתחיל לבכות ולבקש סליחה גדולה, ואמר מחילה רבנו לא ידעתי שאתה הוא רבנו סעדיה גאון. חשבתי שאתה תלמיד חכם רגיל, אנא תסלח לי אם הייתי יודע הייתי מכבדך הרבה יותר. וסלחתי לו וניחמתיהו:

ומאותו יום כל יום שעובר עלי, אני צריך לעשות תשובה על יום קודם, שהרי למדתי תורה והתפללתי ועשיתי מצוות ועל ידי זה התקרבתי יותר אל הקב"ה, והכרתי יותר את גדלותו, וא"כ חייב אני לעשות תשובה על יום קודם שכיבדתי אותו לפי הָבָנָתי של אתמול, וצריך אני לכבדו יותר, ועל זה אני עושה תשובה: וזה מה שכתוב אצל אברהם "פתח האוהל" דהיינו כל מה שאברהם אבינו ע"ה מסר עצמו למען ה' יתברך וכל עבודתו לה' עדיין הוא מרגיש שהוא רק בפתח האוהל ועוד לא נכנס כראוי לעבודת ה', וזה גדלותם של הצדיקים שכל מה שהם עושים הם תמיד חושבים כמה רחוקים הם מלעבוד את ה' כראוי וכיצד ראוי להם לכבדו - כפי שהכירוהו יותר בגדולתו (הרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א).

מבקש ה' באמת

והוא יושב פתח האוהל.

יש לשאול למה נכתב את המילה יושב והלא די לומר והוא פתח האוהל? ואפשר לומר על פי מה שאיתא בגמ' [הוא במגילה דף כא ע"א "תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה, כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר אמר רב עומד ולומד יושב ושונה רבי חנינא אמר לא עומד ולא יושב אלא שוחה רבי יוחנן אמר אין ישיבה אלא לשון עכבה שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים, רבא אמר רכות מעומד וקשות מיושב"] אמאי דכתיב גבי משה רבינו "ואשב בהר" דאין ישיבה אלא לשון עכבה. ממילא גם כאן אצל אברהם שלא נאמר שהוא הלך לפתח האוהל לראות אם יש אורחים ואם לא יהיו יחזור לנוח, אלא "והוא יושב" דהיינו מתעכב למרות שאברהם בן 99 ביום השלישי למילתו שהוא היום הכואב ביותר כמו שכתוב גבי שכם "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" שהיו הם ביום השלישי למילתם.

וכפי שאמרו חז"ל שהוא שלח את אליעזר לחפש אורחים ולא מצא, ומכאן נלמד אנו גם אם רצית לעשות מצווה ולא עלה בידך, אל תתיאש כי שמא תזדמן לך לבסוף המצווה.

ומסופר על איזה ראש ישיבה אחד שבא פעם לישיבה מסוימת, ואמר שמי שיענה לו על קושיא חזקה שיש לו הוא ייתן לו את בתו. והקשה ראש הישיבה את הקושיא ובני הישיבה התחילו להתפלפל ביניהם ולנסות לתרץ אך לא יצא הדבר. ולאחר שעות מספר, אמר הרב אם כן אלך לי, אז יצא הרב ועלה על כרכרתו והחל בנסיעה.

ופתאום רואים אחד מבחורי הישיבה רץ אחריהם ואמר הרב לעגלון לעצור. ויעצור העגלון ושאל הרב את הבחור, האם יש לך תשובה לקושיא שרצת כך? אמר לו התלמיד בבושת פנים כבוד הרב, בגלל שאין לי תשובה רָצְתִי, כי רָצִיתי שיאמר לי הרב את התשובה, אמר לו הרב בוא עימי לבית המדרש, והלכו לבית המדרש ושם הכריז הרב על תלמיד זה שהוא חתן לבתו כיוון שהוא מבקש ה' שנאמר: והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד וגו' מי שחיפש את הבת שלי ממילא כשלא היה לו תשובה לא איכפת לו כל כך מה התשובה אבל מי שהעיקר אצלו זה התשובה ולאו דוקא הבת שלי. מגיע לו גם זה וגם זה.

בן אדם מה לך נרדם

(פי"ח פ"ב)
וישא עיניו וירא וגו'.

ידוע שהצדיקים נזהרים מאוד מלהרים את עיניהם מהקרקע וכל הזמן ראשם ועיניהם כלפי מטה גם מטעם ענווה ושפלות וגם כדי שלא יראו מראות אסורות, לכן כאן אברהם אבינו הסתכל כאן לראות את השלושה אנשים. נאמר בפסוק "וישא עיניו וירא" דהיינו שהיה דבר זה להרים ראשו בשבילו כמו משא, כיוון שרגילותו היתה שראשו כל הזמן כלפי מטה.

ומסופר: על איזה בחור ישיבה שחזר מהישיבה הבית לשבת חופשה ועלה לאוטובוס, אך כיוון שראה שבתחילת האוטובוס ישבו נשים לא כל כך צנועות הלך לשבת בסוף האוטובוס ויירדם. ופתאום בא אליו איזה זקן בחלום ויאמר אליו קום מהר בן אדם מה לך נרדם מתחתיך יש פצצה, והנה קם הבחור מהחלום והנה הוא רואה ליד רגליו תיק משונה מאוד, וילך אל הנהג ויספר לו זאת ומיד פינו את האוטובוס וקראו לחבלן משטרה והכל בא על מקומו בשלום ואותו בחור ישיבה נסע לבבא סאלי זיע"א לספר לו זאת ואיך שנכנס לבבא סאלי מיד אמר לו הבבא סאלי אשריך בזכות שמירת העינים שלך הצלת אוטובוס שלם:

ועוד מעשה בזמנינו באדם ירא שמים שהיה צריך לעבור במקום מסוים מאוד לא צנוע, ובאותו מקום היה איזה בחור שלא שמר על עיניו והסתכל לכל עבר וכשראה את הירא שמים עובר שם עם העינים למטה הסתכל עליו לראות אם הוא ירים את עיניו באמצע להסתכל, שהרי סוף סוף גם הוא בן אדם עם תאוות ורצונות כמו שלי אבל להפתעתו הירא שמים עבר את כל המקום הזה בלא להרים עיניו ואפילו פעם אחת.

והבחור הזה לא הבין בהתחלה שהרי גם לו יש תאוות ואיך הוא נהנה בחיים, ואדרבא נראה לו שהירא שמים שעבר פה היה די מאושר גם בלא להסתכל במראות המזוהמות, ואם כן יש לו בטח תאוות קדושות שמספקות לו שמחה אמיתית, ולא כמוני שרק שותה מים מלוחים וצמא יותר ונהיה עוד יותר עצוב אחר שמלאתי את תאוותי. ובחשבון נפש עמוק זה הבחור הנ"ל מיד עשה תשובה גמורה וקיים את התורה ויהי לאדם אחר לגמרי, ולאחר כמה זמן קיבל את המחלה הידועה שהכריעה אותו אבל רק אחר שהוא הכריע וניצח את ייצרו.

וממעשים אלו אנו רואים כמה צריכים לשמור עינינו מכל משמר שרואים שזה מה שהיצה"ר מנסה להפיל את האדם הכי הרבה, ואדרבא לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה שהרי ידוע שאם האדם לא נזהר אלא מפקיר את עיניו אזי ח"ו תורתו נאבדת ממנו, וכתב החפץ חיים זיע"א שאם האדם פגם בעוה"ז באיזה איבר מסוים ידע בבירור כי לעתיד לבוא אותו איבר יהא פגום והפגם תלוי לפי ערך קילקולו ע"כ רק זאת עלינו לזכור שאין דבר העומד בפני התשובה.

תסובב את הגב

(פי"ח פ"ב)
וישא עיניו וגו' וירא וירוץ לקראתם וגו'.

ומכאן למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שהרי הקב"ה בא לבקר את אברהם ואילו אברהם רץ אל האורחים ומסביר הגאון מוילנא מה הפשט מהקבלת פני שכינה שלכאורה היה צריך לומר מקבלת פני שכינה? אלא כמו שהאדם בסוף העמידה אינו מסובב מיד את גבו, אלא עושה קודם ג' פסיעות וזאת משום ששכינה נמצאת מול האדם בשעת העמידה. (ואע"פ שכל היום ובכל מקום השכינה נמצאת אלא שיש דרגות כמו להבדיל באור יש פעמים שיש טיפה אור ויש פעמים שיש פרוז'קטור) לכן פוסעים אחורה קודם בהכנעה.

ואילו כאן אברהם אבינו ע"ה שאל את הקב"ה מה עושים? אם אני מסובב את הגב ורץ לקראתם ח"ו יש בכך קצת זלזול, ואם אני רץ לאורחים עם הגב אליהם ולא לקראתם יש בכך זלזול באורחים. אם כן מה אעשה? אמר לו הקב"ה תסובב לי את גבך ותרוץ לקראתם כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שזה לשון מקביל אחד לשני [שידפח"ח]. ומכאן לומדים כמה חשובה מצווה גדולה ונוראה זו של הכנסת אורחים.

סם החיים או סם המוות

(פי"ח פסוק ב, ו, ז)
וירא וירץ לקראתם... וימהר אברהם... ויאמר מהרי... ואל הבקר רץ אברהם: וימהר לעשות אותו.

אמר רשב"י אוי למי שאומר שהתורה ח"ו מספרת סיפורים סתם. ודאי שיש תוכן ומוסר השכל מכל אות ותג בתורה הקדושה: ולפי זה אפשר להבין את כל הריצות והמהירות הנ"ל של אברהם אבינו ע"ה למרות גילו ולמרות שזה יום שלישי למילתו, יודע אברהם אבינו שמצווה שעושים אותה בעצלות וברפיון גורמת לאדם לשנוא ח"ו את המצוות.

וכמו שאיתא בגמ' [שבת פ"ח ע"ב] למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ופירשי ז"ל מי שלומד תורה כאדם העושה מלאכתו בימין (דהיינו בחשק וברצון) התורה תהיה לו לסם החיים מה שאין כן "העוסק" בתורה כאדם העושה מלאכתו ביד שמאל דהיינו (בעצלות וברפיון) התורה תיהפך לו לסם המוות ח"ו: וכתב הבא"ח על הפסוק: [שיר השירים פ"ז פ"ו] "מלך אסור ברהטים" מלך - זה מלכו של עולם. אסור - זה קשור ברהטים - זה ריצות דהיינו שהקב"ה קשור בקשר בל יינתק לעולם עִם עָם ישראל בזכות שני הריצות שרץ אברהם אבינו למצווה הנ"ל.

צילצול הטלפון

(פי"ח פי"ט)
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'.

אם אנו נעבור ברחוב ונשאל אדם מה זכה אברהם אבינו ע"ה שממנו דוקא יצא עם ה' עם ישראל, מסתמא הוא יאמר משום שהוא נכנס לאש למען שמו יתברך ועמד בעשרה נסיונות ובפרט שעקד את בנו. ולכאורה הוא צודק אבל בתורה כתוב טעם אחר. שכל הסיבה העיקרית שאברהם אבינו ע"ה זכה זה מן הטעם כי ידעתיו שיצווה את בניו וביתו אחריו.

ומסופר על רבי רחמים חי חוויתא הכהן זצ"ל שישב עם הילדים הקטנים ולימדם בבית הכנסת. אך היה קור גדול וביקש הרב מהגבאי אם הוא יכול להוציא את המחצלאות כי הרצפה קרה מאוד וקשה לילדים ללמוד. ויען הגבאי ויאמר שהמחצלאות זה רק לחגים. ואמר לו הרב או שאתה מוציא את המחצלאות או שאני מוציא את הספרי תורה ונותן לילדים לשבת על היריעות (וכמובן שהגבאי הוציא מיד את המחצלאות).

ושוב מעשה ברבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בזמן השואה שהיה הוא ועוד קבוצה מחנכים ילדים קטנים לתורה ויראת שמים טהורה. ועשו מאמצים כבירים לתת להם תמיד כל צרכם. עד שביום מן הימים תם הכסף ונגמר. וילך הרב אברמסקי לאחד העשירים הגדולים, וביקש סיוע לילדים ואמר שזה בחינת פיקוח נפש, שאם הילדים יפסיקו ללמוד תורה הם עלולים להתקלקל. אבל העשיר שלא היה דתי אמר שאינו רואה בזה פיקוח נפש כיוון שהילדים סוף סוף לא ימותו ממש. וילך הרב מבית העשיר. והנה בליל שבת קודש צלצל הטלפון בביתו של העשיר. והרים העשיר את השפופרת ושמע להפתעתו שבקו השני מדבר הרב אברמסקי וישאלהו הרב האם עכשיו אתה מאמין שזה פיקוח נפש או לא? ואזי הזמינו העשיר לבוא ולקחת את כל הסכום וכן היה! ומהמעשים הנ"ל אנו רואים כמה אדם צריך לדאוג לזולת ולא רק לעצמו ולכן אברהם זכה להכל.

המנועים של העולם

(פי"ח פל"ב)
ויאמר אל נא יחר לה' ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה.

וכפי שידוע לא היה עשרה וכל סדום הושמדה. אבל נתאר לעצמנו בכל זאת כאילו שהיו בסדום עשרה צדיקים וממילא סדום וסביבותיה לא היו נהפכות והיה עובר איזה סדומי ליד הבית מדרש של העשרה איש מסתמא היה אומר הנה הבטלנים של סדום כל היום מחממים את הכיסאות לא עובדים אוכלי חינם ועוד ועוד. והוא אינו יודע שהוא חי ונושם בזכותם. אבל כל זה אילו היו עשרה. אבל סדום לא זכו שיהיו שם עשרה אבל אנו היום צריכים להבין שכל הקיום של העולם זה בזכות אותם שיושבים ועוסקים בתורה.

ושמעתי מעשה בחפץ חיים זצ"ל שפעם אחת בא אליו איזה אדם עשיר גדול ששמע את שמעו. וכשפתח החפץ חיים את דלת ביתו ראה העשיר שהבית ממש עלוב מבפנים ולא רק מבחוץ, ויאמר העשיר לחפץ חיים האם זה אתה החפץ חיים ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אמר לו כן אני הוא החפץ חיים: א"כ שאל העשיר איפה הרהיטים שלך הכל אצלך ריק פה? ואז שאל אותו החפץ חיים ואיפה הרהיטים שלך? גם לך אין כלום! אני כאן רק אורח בוא, איתי לחו"ל ותראה איזה בית גדול ואיזה רהיטים ומכוניות יש לי לרוב:

ויען החפץ חיים לעשיר, גם אני פה רק אורח, בעולם האמת יש את הבית האמיתי שלי והוא הרבה יותר גדול משלך ויש לי שם הכל לא חסר לי כלום: ומשם לקחו החפץ חיים לישיבה. וכשנכנסו לישיבה העשיר הזה לא הבין מה זה, כי פעם ראשונה שהוא ראה ככה בחורי ישיבה אחד מול השני, ולומדים בקול רם ונדמה לו חס ושלום שאינם מן הישוב. ופתאום פונה אליו החפץ חיים ואומר לו: תשמע המצב של ישיבתנו לא הכי טוב מבחינה כספית, נודה לך אם תוכל להרים תרומה לישיבתנו. ויען העשיר: וכי אתה רוצה שאני אתרום לבית "המשוגעים" הזה? תראה איך הם נראים שחורים (בזמנם גם לא היו מקלחות בישיבות והעשיר הזה כנראה היה רגיל לנקיון יסודי שאת זה הוא לא מצא אצלם) ועוד צועקים. [מתוך לימוד - "את ווהב בסופה"...].

אמר לו החפץ חיים משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה לו ספינה ורצה למכרה והנה הגיע איזה אדם שרוצה לקנותה. וישאל כמה קומות יש בספינה? ויען לו שיש ארבעה קומות בספינה ויש חדרים יפים וממוזגים בספינה. אמר לו אם כן אני מוכן לקנות רק תראה לי את הספינה. ויקחהו לספינה, והתחילו מקומה רביעית ואכן הקונה רואה שהכל נאה ויפה, וכן בקומה השלישית וכן בקומה שניה והתכונן הקונה לרדת גם לקומה ראשונה, אמר בעל הספינה שם לא כדאי לך לרדת כי אתה לבוש חליפה יפה ועלולה להתלכלך מהמנועים שם, אמר הקונה איזה מנועים אמרת שיש חדרים יפים וממוזגים אני רוצה לראות? ואמר בעל הספינה אבל פה זה קומה ראשונה וצריך מנועים בשביל שהספינה תוכל להפליג.

ואז אמר הקונה אני רוצה גם כאן חדרים נאים וממוזגים. וזה בעיה שלי אמר לו בעל הספינה. אם כן, בוא נעשה חוזה וכך היה ובעל הספינה הוציא את המנועים ומכר אותם וגם בקומה ראשונה עשה חדרים כמו בשאר הקומות. קיבל את כל הכסף והלך. ואילו הקונה בא להפליג עם הספינה אבל הספינה תקועה לא זזה! וכאן פנה שוב החפץ חיים לעשיר ואמר לו אלה שנראים לך כפי שנראים, בגלל שהם המנועים שמשיטים את הספינה וכל העולם עומד עליהם, ואז הבין העשיר את דבריו ואכן הרים תרומתו לישיבה.

(פי"ט פ"כ)
הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער וגו' הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת.

פירש"י שלוט אמר למלאכים שהעיר הזאת צוער אמנם חטאה אבל עדיין לא נתמלאה סאתה כמו סדום והשאר, ואם כן לא מגיע להם עכשיו מיתה? ועל זה אמר לו המלאך שלכן צוער לא תתהפך. ומכאן לומדים מה עושה סניגוריא בשמים ומה לוט שלא התכוון לסנגר אלא לעצמו כדי שיהיה לו לאן לברוח בכל זאת זה עזר ועיר שלמה ניצלה ולא מתו כסדום ועמורה אדמה וצבויים, ק"ו אם אדם יְלָמֶּד סנגוריה על עם ישראל לשם שמים ומאהבתו לעם ישראל. שזה יתקבל ברצון גדול מאוד. ומזה נלמד כמה חמור מאוד הדבר לקטרג ח"ו על עם ישראל בכלל ועל ת"ח בפרט, וירגיל לשונו לדבר רק טוב:

הפטיש החזק

(פי"ט פכ"ז)
וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'.

הגמרא בברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שהיה חולה מאוד [לפני מיתה], נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו רבינו נר ישראל, פטיש החזק עמוד הימני, מפני מה אתה בוכה? אמר להם אילו היו לוקחים אותי לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ועוד שאפשר לשחדו בממון ואעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי לעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואי אפשר לשחדו בממון, ולא אבכה?

הסיפור מזעזע לכשעצמו, אבל לעניינינו שמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל מה פירוש הדברים, פטיש החזק שלכאורה לא מובן! והרב הסביר שיש בני אדם שכשטוב להם בחיים אזי הם מגיעים לבית הכנסת ומתפללים במניין וגם לומדים תורה ועושים את כל המצוות ואפילו עם חיוך. אבל כשפתאום יש להם צרות בבית בעיות פרנסה ואין להם כל כך הצלחה עוזבים ומתייאשים וזה ודאי לא רצון ה'. ואדרבה אומרת הגמרא טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, דהיינו אדם למד מאה ימים רצוף בהתלהבות כשהיה לו טוב בחיים. ופעם אחת למד בהתלהבות רק יום אחד כשהיה לו קשה מאוד זה עולה על כל המאה ימים, ואם כן צריך לשמוח מצד אחד כשיש לו צער גדול כי "לפום צערא אגרא":

ויש פטיש חלש ויש פטיש החזק. פטיש חלש זה מה שאמרנו שהוא עובד את ה' מתי שבא לו ואיך שבא לו: אבל פטיש החזק זה עבודת ה' בלי פשרות לא קשור למצב רוח, וגם אם אתה במינוס גדול וגם אם יש צרות בבית תהיה פטיש החזק. עבד ה' ובטל רצונך [את כל הרצונות והתאוות והתשוקות שלך] מפני רצונו יתברך, ועל פי זה אפשר להבין את הפסוק הנ"ל קצת יותר, שהרי לאברהם אבינו ע"ה היתה בקשה מהקב"ה שלא ישמיד את סדום, וכל בקשותיו לא הועילו כי לא נמצאו צדיקים בכדי שיגנו על העיר ואברהם שב למקומו, [ואע"פ שעצם בקשתו היתה "האף תספה צדיק עם רשע" אך עכ"פ צ"ל שביקש בלשון זו משום שהיה סבור שאין הקב"ה יקבל בקשתו אלא בדרך זו, ובאמת עצם רצונו הוא שלא תחרב העיר] ולכאורה הדבר אמור לגרום לחולשה רבה לאברהם אבינו ע"ה ולהורידו חלילה מעבודת ה' שהרי הקב"ה לא מילא בקשתו, שהרי סדום ועמורה אדמה וצבויים הושמדו כליל. אבל התורה אומרת וישכם אברהם בבוקר [עדין קם מוקדם מאוד]. אל המקום אשר עמד שם. דהיינו נשאר על עמדו תקיף וחזק ויציב באמונתו בהקב"ה ולא נפל כי הוא זה, וזה הוא פטיש החזק.

הפורץ הצדיק

(פ"כ פי"א)
ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

אבימלך אומר לאברהם, שם במצרים אני מבין למה עשית את זה כי שם כולם מכוערים ורעים בלי שום תרבות ודרך ארץ. אבל כאן אצלנו כולם מתורבתים עורכי דין דוקטורים בחלוק לבן אנשים עם תוארים ותעודות ובעלי דרך ארץ ונימוס לא גונבים ולא פושעים. מה ראית כי עשית את הדבר הזה להגיד שהיא אחות שלך? תגיד שהיא אשתך אין לך מה לפחד: על זה ענה לו אברהם אבינו כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני.

ומעשה שהיה בזמנינו באסיר שחזר בתשובה כשהיה בכלא, ולאחר שיצא לחירות הקים בית ומשפחה והיה לומד בישיבה לחוזרים בתשובה, אלא שהמצב הכספי שלו לא היה שפיר והיה דחוק מאוד. ובעודו מהרהר מה לעשות נזכר במקצועו הקודם ואמר ריבונו של עולם פעם אחרונה שאני יעשה את זה אני מבטיח. רק בשביל להביא טרף לביתי ובעודו הולך הוא רואה איזה חנות תכשיטים והנה אבן גדולה לידה. ואמר שזה סייעתא דשמיא שבקלות יזרוק את האבן וינפץ את הזכוכית ויקח ערימה של זהב ויברח לנפשו.

ויקם בלילה ההוא ותכנן ללכת לפרוץ ומשם כמובן ילך לישיבה ללימוד של הלילה כרגיל. והנה הוא מתקרב לחנות התכשיטים והתכופף להרים את האבן על מנת לזורקה על הזכוכית. אלא כשהתכופף הוא ראה את דמותו דרך הזכוכית שהייתה כמו מראה. והוא רואה זקן ופאות ופנים של יהודי, ומיד זרק האבן מידו ורץ לישיבה עם דמעות וחרטה על המעשה הרע שחשב לעשות, אך למזלו שני אברכים שהלכו גם לישיבה ראו את כל הנעשה והבינו שמצבו דחוק ואמרו לראש ישיבתם ועשו לו מגבית מכובדת מאוד וקיבל את זה, ומה שלא עשה באיסור קיבל בהיתר.

ושמעתי מהרב שמחה הכהן קוק (שהוא זה שהחזירו בתשובה בכלא) הסבר למעשה זה. ואמר שמאותו רגע שהוא תיכנן לפרוץ הוא זכר את חיי העבר ודמיין שהוא כך גם עכשיו וא"כ אין שום בעיה לפרוץ אבל כשראה מי הוא באמת עם הזקן והפיאות והיראת שמים שקנה לעצמו, לא העיז לגנוב וכמו שהגמרא אומרת (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקויות: עד כאן המעשה. ונתאר לעצמנו שזה היה קורה לאדם שאין בליבו יראת שמים אין ספק שהיה מנסה לפרוץ למרות הסכנה שעלולים לתופסו, וכפי שידוע ששמונים אחוז מהאסירים חוזרים שוב פעם. ואותם 20% שלא חוזרים מסתמא משום שחזרו בתשובה. וזה מה שענה אברהם אבינו לאבימלך רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי: ושמעתי מהרב מאיר מזוז שליט"א רק אין יראת וכו' רק ראשי תיבות רפורמים קונסרבטיבים שהם אין להם יראת שמים. וה' יתברך יזכנו ליראת שמים כדכתיב [דברים פ"י פי"ב] "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".

מאש מתרחקים

(פכ"א פ"י)
ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' עם בני עם יצחק.

וודאי אינו מעשה בעלמא, ויש ללמוד מזה מוסר שכאשר שאם אתה רואה את בנך או בתך שמתחברים לילד או ילדה מקולקלים, אל תחשוב פעמיים אלא מיד גרש ותפריד את החיבור הזה. וזהו השלום האמיתי וכמו שאמרו במשנה, הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום וכו' ורודף שלום זה שלפעמים צריך לרדוף את השלום עצמו כשרואים חבר רע מתחבר אליך או לבניך.

ומעשה באבא אחד שראה שבתו הקטנה הולכת מדי פעם לשכנים ושם יש טלויזיה והיא מסתכלת. ושאל האבא את הסטייפלר זצ"ל: האם לא להרשות לה ללכת או להרשות לה משום ה"שלום"? ענה לו הסטייפלר: חס ושלום שלא תעז להרשות לה ללכת לשם ובמקום כזה לא שייך שלום. וכן מצאנו עם יעקב אבינו שכשעשיו אמר ליעקב אלכה לנגדך דהיינו מהיום נהיה ביחד בלי פירוד כי אנשים אחים אנחנו אבל יעקב אמר לו לא ולא! אלא לך לשעירה ואני כבר אגיע לשם (בימות המשיח שכתוב בו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו וגו').

(פכ"א פכ"ו)
ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי היום.

וצריך להסביר את כפילות הדברים. ומסביר זאת השפת אמת כך: "ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה". וכאן הוא פנה לפיכול שר צבאו ואומר לו "וגם אתה לא הגדת לי" ועל זה ענה לו פיכול שר צבאו "וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום". (ודברי פי חכם חן).

(פכ"א פ"א)
ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם וגו'.

הבן איש חי זיע"א שואל מה הקשר בין ויהי אחר הדברים האלה לבין הנסיון של אברהם ויצחק? ומשיב הבן איש חי שהפרשה הקודמת דיברה לגבי אבימלך, והרי ליצני הדור אמרו: מאבימלך נתעברה שרה ואם כן הנסיון לאברהם גדל פי כמה כשמזכירים את העניין לפני כן על אבימלך שהרי כשאברהם ייקח את יצחק לעקידה זה מראה שח"ו יצחק לא בא מאברהם, ואעפ"כ אברהם לא מהרהר אחרי דברי הקב"ה.

כל רצוני לעשות רצונך

(פכ"ב פ"ח)
ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו.

מכאן רואים מעט ממעלותיו העצומות של יצחק אבינו שהרי אביו מודיע לו לאחר כל הדרך שבעצם הוא זה שצריך להיות הקורבן ואף על פי כן וילכו שניהם יחדיו. כמו שאברהם אינו עומד לעלות לעולה כך מרגיש גם יצחק שכיון שזה רצון ה' אין כאן ספיקות ואין שאלות, ולא עוד, אלא שהוא אומר לאביו קשור אותי חזק. "וצוואר פשט מאליו" ורצונו היה לקיים רצון בוראו ולהיות לקורבן למען שמו יתברך.

ושמעתי מעשה (מר' איתן הכהן שליט"א) בבחור שבא להתקבל בישיבת טלז (שידוע שהיא ישיבה ברמה גבוהה מאוד שבכדי להתקבל צריך לדעת לפחות רבע מהש"ס) והרב שאל אותו כמה מסכתות אתה יודע? וענה לו שאינו יודע אפילו אחת. אם כן תנסה בישיבה אחרת אמר לו הרב. אני רוצה אבל ללמוד תורה פה בישיבה הזו אמר הבחור ופרץ בבכי חזק. והרב אמר לו אל תבכה זה בסדר התקבלת לישיבה והצמיד לו את העילוי של הישיבה שזה הרב כהנמן זצ"ל [בבחרותו] שילמדהו.

ובסוף השבוע הראשון אומר הרב כהנמן לראש הישיבה שהבחור לא תופס כלום. תנסה עוד שבוע אמר ראש הישיבה אבל גם בסוף השבוע השני אותו דבר. אמר לו ראש הישיבה עוד שבוע אחד. ובסוף השבוע אמר הרב כהנמן זצ"ל לראש הישיבה כבר שלושה שבועות והבחור לא תופס. אתה פטור מלהמשיך אמר ראש הישיבה. והבחור הנ"ל נצבט בקרבו אבל נשאר בישיבה. ובאחד מלילי שישי בשעה שתיים בלילה בערך הרב כהנמן ישב בבית מדרש וראה שגם הבחור הנ"ל יושב מול גמרא פתוחה. והרב כהנמן הסתיר את עצמו שהבחור לא יראה אותו.

ובאמת כעבור כמה דקות הוא רואה את הבחור מביט אנה ואנה בבית מדרש וראה שאין אף אחד, וייגש להיכל הקודש ויפתח את הארון ואת הספר תורה ויכניס ראשו בפנים והתחיל לבכות בקול גדול ואמר: ריבונו של עולם אנא אני מתחנן תן לי דעת להבין את תורתך להבין גמרא ולהבין משנה להבין הלכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. ובכיו הולך וגובר, והרב כהנמן בכה אתו ביחד כחצי שעה.

ואומר הרב כהנמן שהיום הוא צריך להתאמץ מאוד כדי להבין את ספריו של אותו בחור שהלא הוא לא אחר מאשר רבי אלחנן וסרמן ה' ינקום דמו שידוע בזמן השואה באו הנאצים ימח שמם וראו אותו מלמד את תלמידיו תורה ופניו כפני מלאך ה' יוקדות כאש ופחדו להתקרב אליו, ואחד מהם אמר אולי נעזבהו לנפשו? אבל השני אמר שלא ולקחו אותו ואת תלמידיו למות על קידוש ה' ולפני שהרגום אמר רבי אלחנן וסרמן ה' יקום דמו לתלמידיו אנו עכשיו קרבים קורבן לה' יתברך, ואסור שחס ושלום יהיה לנו איזה מחשבה פסולה או מחשבת גאווה על זה שאנו צדיקים, או ח"ו טרוניא כלפי שמיא כיוון שמחשבה לא טובה פוסלת את הקורבן. וכך עלו על המוקד ה' יקום דמם ע"כ וכל המסירות נפש הזו ושל כל ישראל קיבלנו את זה מהמסירות נפש של יצחק אבינו ע"ה שהיה שש ושמח להיות עולה על גבי המזבח ועיקר היהדות זה מסירות נפש למצוות.

סבך הקוצים

(פכ"ב פסוק י-יג)
ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וגו' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם וגו' ויעלהו וגו'.

כשאברהם אבינו השכים בבוקר כדי לקיים את מצות בוראו לעקוד את יצחק, והחלו ללכת שלושה ימים נתלווה אליהם היצה"ר והיה מפתה את אברהם שלא יעקוד את בנו, וכשלא הצליח הלך ליצחק, וכשלא הצליח הפך לנהר ענק באמצע הדרך ואברהם ויצחק נכנסו עד שהגיעו מים עד נפש וזעקו לה' וה' הצילם, וכל הדרך היצה"ר ניסה להכשילם ואפילו כשאברהם בנה את המזבח הוא הסתיר את יצחק כדי שהיצה"ר לא יזרוק עליו אבנים ויעשהו בעל מום כדי לפסלו לקורבן [וזה הסיבה שמכסים את השופר בראש השנה לפני התקיעות], ועוד ועוד דברים שניסה היצה"ר להכשילם אך לא הצליח.

והנה ברגע השיא שאברהם אבינו שולח את ידו לשחוט את יצחק שומע קול אל תשלח את ידך אל הנער וגו'. אומר אברהם בלבו אולי זה יצה"ר שרוצה שלא אעשה את המצווה? או אולי זה מלאך ה' איך אפשר לדעת? על זה עונה התורה שאברהם הסתכל על האיל וראהו בתוך הסבך של העצים, והבין שמלאך ה' אמר אל תשלח ידך אל הנער כי אם היצה"ר היה אומר אזי היה מביא לו את האיל מוכן ומזומן ולא שצריך להיכנס לסבך הקוצים ולהוציאו, שהרי יצה"ר מביא דברים קלים וסימנך קל בגימטריא עם הכולל כמניין שמו של היצה"ר: ומכל הנ"ל למדנו שככל שהאדם רואה שיותר קשה לו במצווה מסוימת שמה ישים את הדגש, והיכן שקל לו מדי יבדוק אולי זה לא בא מן הצד של הקדושה.

והסר השטן מלפנינו ומאחרינו

(פכ"ה פי"ט)
וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו וגו'.

לפעמים יוצא לאדם שעושה מצוות גדולות מאוד כגון הצלת נפשות או שנותן צדקות למכביר או שלמד לילות שלמים, אבל האויב הגדול שזה היצה"ר רוצה לקחת לו את זה ומכניס בלבו גאווה ואומר לו כולם עפר ואפר לידך ואתה מעל כולם, איפה תמצא צדיק כמוך, ולפעמים לא רק שמפסיד לו את המצווה אלא עוד גורם לו שייענש על כך, כפי שמובא בגמ' על אשה אחת שהייתה רגילה להתענות כל הזמן ולפרסם את זה וכשנפטרה שמו אותה בציר של גיהינום רח"ל: וק"ו אם אדם עמד בניסיון כמו של העקידה הנ"ל שהרי הקב"ה אומר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשׂכת את בנך את יחידך" אבל התורה אומרת שאברהם חוזר אל נעריו "ויקומו וילכו יחדיו" שלכאורה המילה יחדיו מיותרת? אלא רוצה לומר לנו התורה שכמו שנעריו של אברהם לא היה בליבם איזה גאווה על מצווה שעשו, כי הם באמת לא עשו. כך הרגיש גם אברהם שאין בלבו שום הרגשת גאווה, למרות שעשה מצווה שאין למעלה הימנה, וזה מלמד אותנו גם אם עשינו מה שעשינו שלא נתגאה ח"ו שהרי הקב"ה משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום.

ומעשה ברבי זושא מאניפולי [אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל] שפעם אחת עבר ברחוב וראה שיש איזה אשה שהתעלפה וסביבה התקהלות גדולה של בני אדם וכשנגש לברר את הדבר נודע לו כי האשה הזו אלמנה שאיבדה שלוש מאות רובל וחלק מהכסף לא שייך לה ולכן התעלפה. אמר להם רבי זושא תעירו אותה, והעירו אותה אמר לה רבי זושא אני מצאתי שלוש מאות רובל רק אני צריך סימנים כמה היה בשטרות וכמה במטבעות ואמרה לו.

מיד הלך רבי זושא לפי הנתונים והביא לה שלוש מאות רובל ותשמח האלמנה מאוד מאוד. אלא שרבי זושא אמר לה שהוא רוצה שכר טירחא עשרים וחמישה רובל וכמובן שהיא לא הסכימה לסכום כזה גדול וגם האנשים סביב אמרו לו תתבייש לך זאת אשה אלמנה, אבל רבי זושא לא מוותר והלכו לבית הדין, ואחרי הדיון פסקו הבית דין שהאלמנה פטורה מלשלם, וכשהגיע רבי זושא לישיבה שאל אותו אחד התלמידים מה הולך פה הרי אתה החזרת שלוש מאות רובל שבכלל לא מצאת ועוד אחר כך אתה מבקש שכר טירחא מהאלמנה המסכנה?

וענה לו רבי זושא בתחילה כשראיתי שיש פה מצב של פיקוח נפש מיד דחיתי את היצה"ר שרצה שאני לא יקיים את המצווה ואמרתי לו זה פיקוח נפש והשארתי את השלוש מאות רובל, אבל לאחר שהבאתי לאלמנה את השלוש מאות רובל שוב הופיע היצה"ר ואמר לי אשריך מי כמוך כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. כמה אנשים עמדו כאן ואף אחד לא נתן ואילו אתה צדיק גדול שאין לך הרבה כסף הלכת והתאמצת ולווית.

ולא ידעתי איך לסלק מעלי את היצה"ר החדש הזה שנָחַת עלי פתאום ועוד שכולם מסביב עזרו וכל אחד בא ואמר לי אשריך אין כמוך: לכן מיד אמרתי לאלמנה שאני רוצה שכר טירחא, ואזי באו כולם והתחילו לצעוק עלי מה אתה עושה זאת אשה אלמנה ובין כך ובן כך יצה"ר של הגאווה ברח לו. וזה שאומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" דהיינו לפני שהאדם עושה את המצווה היצה"ר מנסה למנעו ואם האדם ניצחו ועשה את המצווה שוב מגיע היצה"ר ומנסה להפילו ברשת הגאווה שעליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב ע"כ ויהי רצון שה' יזכנו להיות מן אותם בני אדם 'הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים' שעליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (גיטין ל"ו ע"ב).

---

פרשת חיי שרה

---

ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס

(פכ"ג פ"א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה: ותמת שרה וגו'.

והשאלה ידועה, מדוע קוראים לפרשה הזו פרשת חיי שרה והלא היה צריך לקרוא לה פרשת מיתת שרה שהרי מיד בתחילת הפרשה מתה שרה? וכמו שאדם רואה ספר להבדיל שכתוב עליו פרשת חייו של פלוני והוא קונה אותו, וכשמגיע לביתו הוא רואה שבשתי שורות הראשונות כתוב על הפלוני כבר שהוא מת, וכל הספר מדבר על מישהו אחר ודאי שהוא יחזיר את הספר למוכר הספרים.

אלא כאן מלמדת אותנו התורה מה זה מושג של חיים שכל זמן שהאדם בעולם הזה הוא עוד לא נקרא חי ורק לאחר מיתתו הוא באמת מתחיל לחיות, כדאיתא במשנה באבות (פ"ד מכ"ט) הילודים למות והמתים לחיות, שהרי בעולם הזה כבר אמר שלמה המלך שהיה לו את כל טוב העולם הזה ואעפ"כ אמר "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (מגילת קהלת פ"א פ"ב).

ממילא רק לאחר שהאדם יוצא מהעולם הזה לעולם הבא, ששם ההנאות הן לאין ספור כמו שאמרו במשנה באבות (אבות פ"ד י"ז): יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה והסבירו המפרשים שגם אם תיקח את כל ההנאות ביחד ותיתן את כולם לאדם אחד והוא יחיה לאורך זמן של כל העולם הזה, דהיינו שש אלף שנה, הוא לא יגיע לשעה אחת מה שאדם נהנה בעולם הבא. אלא שאנחנו גשמיים ולא מבינים איזה הנאות יכולות להיות שם: למה הדבר דומה? לתינוק בגיל ארבע שאומרים לו מה אתה רוצה ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס שלך פרטי? וודאי שכל תינוק שאינו מבין מה זה מכונית מרצדס פרטית ומבין רק מה זה ארטיק שוקולד ירצה את הארטיק שוקולד כי שכלו מצומצם ואלו ההנאות שהוא מבין. וכך אנחנו לא מבינים איזה הנאות יש בעולם האמת אנו מבינים רק מה זה ארטיקים וגלידות וכסף וזהב.

היופי האמיתי

(פכ"ג פ"א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.

פירש"י בת מאה שנה כבת עשרים, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשים גם בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. לכאורה מה השבח הזה שבת עשרים היה לה יופי כבת שבע הרי נאמר (משלי ל"א ל') "שקר החן הבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל"? אלא רש"י בא ללמדנו שלמרות ששרה הייתה מהנשים הכי יפות בעולם היא לא התייחסה ליופייה שלה אלא רק דבקה בהקב"ה וזה כוונתו של רש"י בת עשרים כבת שבע ליופי כמו שילדה בגיל שבע לא מעניין אותה היופי שלה, אצל שרה היה אותו דבר גם בגיל עשרים שלא עניין אותה יופייה כי שקר החן והבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל.

יסודות האדם

(פכ"ג פ"ב)
ותמת שרה בקרית ארבע וגו'.

ידוע שהאדם נברא מארבע יסודות: אש רוח מים עפר. יש מי שהאש אצלו הרבה ובשאר פחות, ויש כל מיני סוגים וכל יסוד יש לו עניין בפני עצמו. כגון אש זה כעס וגאווה, ורוח זה דיבורים, ומים זה תאוות, ועפר זה עצלות. וודאי שבכל יסוד יש גם מכל דבר טוב וגם דבר רע, ותפקידנו בעוה"ז לברר את הטוב מהרע דהיינו ביסוד האש יש טוב ורע. הטוב זה ויגבה ליבו בדרכי השם, ולדעת שאם אני אתאמץ אני יכול להגיע לדרגות גבוהות. ויש גם רע כגון גאווה רעה שעליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב. וכן במים יש תאוות טובות כגון ללמוד תורה ולהתפלל וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ח י'): "ה' נגדך כל תאוותי". וגם יש תאוות רעות דהיינו תאוות לאכילה ושתייה ולכל התענוגים לשם הנאת הגוף. וכן רוח שזה דיבורים שכמו שהגמ' אמרה מה תקנתו של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה. שכיוון שהוא דיבר לה"ר מסתמא הוא קשור לרוח שזה דיבור לכן יעסוק בדיבור קדוש שזה תורה, וכן בעפר שזה עצלות יש טוב כגון שהאדם עצל מלעשות עבירות ועצל מלרדוף אחר תענוגות העולם וכסף וזהב, וכעין הפסוק ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. דהיינו בעניין של מקנה וכסף וזהב אברהם אבינו ע"ה היה מאוד כבד ובקושי זז. והעצלות הרעה היא לא לקום בבוקר לתפילה במניין ולהתעצל בלימוד וללמוד ברפיון וכו". ועפי"ז יובן הפסוק "ותמת שרה בקרית ארבע". שהיא לקחה את ארבעת היסודות והפרידה אותם ולקחה רק את הטוב שבהם ואילו את הרע זרקה וזה בקרית ארבע (ע"פ אור החיים הקדוש).

(פכ"ג)
שמענו אדוני וגו'.

כך דברו אנשי חת עם אברהם אבינו ע"ה וקראו לו אדוני. ושואלים מדוע אברהם לא קרא להם גם בלשון זה של אדונים משורת כבוד ודרך ארץ? ויבואר על פי דברי רשב"י במס' ברכות (ז' ע"ב): מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברם שקראו אדון וכו' וכיון שאברהם קרא להקב"ה אדון לא רצה לקרוא גם לאדם בתואר זה.

שרה אימנו

ותמת שרה.

פרש"י על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה ע"ש. והסיבה שהקב"ה ברא את האִשָׁה היא כמו שנאמר לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו: כלומר שהאִשָׁה נבראה כדי להיות עזר לאדם שזה לתקן את מידותיו הרעות כגון: אם הוא גאוותן או קמצן או עצלן וכיוצא בזה ע"י שהוא מתחתן יש סיכויים טובים כשהולכים בדרך האמת לתקן את הכל (וזו הסיבה שכשלא הולכים בדרך ה' לא מסתדרים).

ממילא אברהם אבינו שכל כולו היה חסד שנאמר תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם. היה צריך קצת דין כדי להיות מאוזן כי חסד לבד יש כמה מצוות שקשה לעשות כמו שילוח הקן, ברית מילה, והקרבת קורבנות ועוד. ולכן היה צריך את שרה ששרה זה לשון שררה ולשון דין וכשהגיע אברהם אבינו ע"ה לדרגתו שאפילו את בנו אהובו הוא מוכן לשחוט רק בגלל שהקב"ה ציווהו למרות שזה לכאורה נוגד את החסד. מראה ששרה גמרה את עבודתה בעניין זה וזה מה שאמר רש"י שע"י העקידה נפטרה שרה:

ומספרים על רבי יהודה פתיה זצ"ל שכשעלה לארץ הקודש בירושלים הגיע אליו הרב עדס והזהירו שיגמור את ספרו ויוציאו לאור כי בשמים כועסים עליו. ובינתיים דברו בדברי תורה ואחד הילדים לקח מהכיבוד שהוגש לרב. ורצה אביו להכותו קצת שלא יעשה זאת ואז הרב עדס תפס בידו ואמר לו עזוב אותו לנפשו. וישאל הרב פתיה את הרב עדס למה תפסת את ידי ולא נתת לי להכותו? ויען ויאמר לו: הילד הזה בגיל בר מצווה יקבל פצעים בכל גופו ויכאב לו מאוד עד סוף ימיו כיוון שבגלגול הקודם הוא הרביץ לאחד מתלמידיו הקטנים שתי מכות במקום אחד.

וכן היה הילד הזה בליל הבר מצווה בלילה התחיל לצעוק ויבואו הוריו ויראוהו כולו פצעים ויורד לו דם ואי אפשר להתקרב אליו וזה המשיך כמה שנים. וכשהגיע לגיל שמונה עשרה בא לאביו רבנו יהודה פתיה ואמר לו אבא כל אדם שזקוק לברכה אתה מברכו, ברכני גם אני אבי ואתרפא מחולי זה. אמר לו הרב: תשמע בני אתה באת לתקן חטא שהכית תלמיד שלא לצורך? מיד הלך הבן לחדר והחל בוידוי אשמנו וכו' הכינו תלמידים שלא לצורך וכשגמר להתוודות נפטר לבית עולמו כיוון שבא על תיקונו ע"כ. (שמעתי מהרב יוסף הכהן). ומכאן רואים כמה צריך אדם להיתקן בכל דבר ובפרט בדברים הקשים עליו כדי להשלים תיקונו, וכן נלמד מכאן שגם אם רואים איזה אסון ח"ו ולא מבינים צריך להאמין דכל דעביד רחמנא לטב עביד.

אין צורך לבכותה

לספוד לשרה ולבכותה.

ידוע שהאות "כ" בלבכותה קטנה. ויש כמה טעמים בדבר (עיין בבעל הטורים) ושמעתי ממו"ר מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א טעם לשבח שכיוון שאברהם אבינו ע"ה רואה למרחוק, והוא רואה את שרה יושבת בגן עדן ונהנית מזיו השכינה שאין לך עידון גדול מזה וכמאמר התנא באבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (כלומר גם אם תיקח את כל סוגי ההנאות של העולם הזה ותחיה מבריאת העולם ועד סופו לא תהנה כמו אדם שנהנה שעה אחת בעולם הבא). ואת זה רואה אברהם אבינו כמה ששרה שמחה, וא"כ על מה יש לבכות ורק בשביל מראית העין ועל זה שהעולם נחסר מצדקת כמותה בכה קצת.

הטבע והשכל

(פ"ג פי"ג)
וידבר אל עפרון נתתי כסף השדה קח ממני וגו'.

ויש לשאול למה אברהם הוסיף לומר "קח ממני" אחר שכבר אמר "נתתי". וכן יש לשאול איך עפרון לא מתבייש לאחר שלעיני כל אנשי עירו אמר שהוא נותן במתנה, ופתאום מבקש הוא סכום נכבד של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר? ועל פי הסיפור הבא יבואר בע"ה:

מעשה ברבי יהונתן אייבישיץ שהיה לו ויכוח עם אחד השרים של המלך שטען שהשכל מנצח את הטבע כגון הנגר לוקח עץ משייפו ומסדרו ועושה ממנו שולחן מהודר, מלטשים ובונים ומשנים דברים והכל מהשכל שגובר על הטבע. ואילו רבי יהונתן אמר עם כל הכבוד לשכל אבל השולחן זה עדיין עץ והאש תשרפהו בדיוק כמו שעץ נשרף, וכן שאר הדברים שהאדם יכול בשכלו רק ליפות ולשכלל את הדברים. אבל לא להפוך אותם ממהותם. ויאמר המלך לרבי יהונתן בא וניפגש שוב בעוד חודש ימים וכל אחד יוכיח את דבריו, וילכו.

וכמובן שרבי יהונתן לא חשב על זה הרבה אלא חזר לתלמודו ולישיבתו וסמך על מי שאמר והיה העולם, וביום האחרון יושב הרב ולומד והנה בא לידו עכבר קטן וקפץ לתוך קופסת הטבק של הרב ויסגור הרב בעדו שלא יפריענו והניח את הקופסה בכיס וחזר לתלמודו. והנה נקישות בדלת ובפתח מופיע שליח מטעם המלך לבוא לקרוא לרבינו יהונתן כדי להוכיח את דבריו. וילך עם השליח והנה הוא רואה אולם רחב מלא שולחנות, ופתאום ניגש חתול עם מגש של כוסות יין כשיש על ראשו כובע שכתוב עליו הטבע והשכל. והולך על שתיים ומחלק כוסות.

ואז בא השר הנזכר לרבי יהונתן ואמר לו מה אתה אומר, הנה השכל עשה מחתול מלצר למופת, ובינתיים החתול ניגש לרבי יהונתן ואז נזכר רבי יהונתן בעכבר ויוציאו מקופסת הטבק מול עיניו של החתול ויקפוץ החתול על העכבר בהותירו מאחריו מהפיכה שלימה של כוסות שבורים ויין שנשפך וכמובן שהוכרז שרבי יהונתן ניצח וכל מה שהחתול עשה זה רק הצגה זמנית עד שראה את העכבר, וחזר לטבעו ורדף אחריו להשיגו כהרגלו, ע"כ.

וכן כאן עפרון רואה את כל העיר מסביב ואברהם רוצה ממנו את הקבר. מיד אמר לאברהם הכל שלך במתנה כיוון שרצה לקבל כבוד, אבל אברהם ידע שהוא עכשיו כמו החתול עם המגש שעוד לא ראה את העכבר ומיד אברהם הוציא את הכסף ונופף לו בו מול עיניו, ואז כבר עפרון גילה את פרצופו האמיתי ואמר 400 שקל כסף עובר לסוחר, וכל זאת מאחר שכבר ראה את הכסף: ולכן אמר אברהם קח ממני שנשאר לעפרון רק לקחת שאברהם כבר הוציא את הכסף.

(פכ"ג פט"ז)
וישמע אברהם וגו' וישקול אברהם לעפרן.

פירש"י חסר וא"ו בעפרון שאכן דיבר הרבה ואפילו מעט לא עשה. והאות וא"ו היא אות משמו של הקב"ה, וכן אברהם אבינו ע"ה שקיבל אלף כסף מאבימלך ושמר את זה לקבורת שרה אלא שעפרון דיבר ואמר ארבע מאות הפסיד שש מאות, ולכן נחסר לו האות וא"ו כנגד שש מאות.

פינקס החיים

(פכ"ד פי"א)
ואברהם זקן בא בימים וגו'.

היה מעשה באחד הרבנים (כמדומני ר' אריה ליב בעל שאגת אריה) שפעם הלך להיות רב באחת הערים וביקש לבקר קודם בבית העלמין ובהיותו שם הוא רואה שפלוני נפטר בגיל ארבע שנים. ואלמוני בגיל שלוש וחצי, ואחר בגיל שבע שנים ובכל הבית קברות היה אדם אחד שכתוב עליו שחי עד גיל עשרים שנה, והוא לא הבין משום שראה בעיר אנשים מבוגרים עם זקנים לבנים ואיך זה שכאן כולם מתו צעירים וישאלם על זאת.

אמרו לו תשמע אצלנו כל אחד מאנשי העיר מקבל פנקס ובפנקס הוא כותב כמה שעות ביום הוא עבד את הקב"ה אם זה בתפילה או בתלמוד תורה או שאר מצוות ורושם בפנקס, ובסוף ימיו לוקחים את הפנקס ועושים חשבון אוספים את השעות לימים ואת הימים לחודשים ושנים וזה מה שאנו כותבים על המצבה כי זה הנטו שלו וכל השאר ברוטו, ולכן ראית בבית קברות שחיו מעט שנים כ"כ ואותו האחד שראית שחי 20 שנה אינו אלא רב העיר הזאת שנפטר, והיה לומד כל ימי חייו ועכ"ז לא עלה לחשבונו אלא 20 שנה בלבד.

וכאן התורה מעידה על אברהם אבינו ע"ה בא בימים דהיינו שבכל שנות חייו מאה שבעים וחמש שנה לא בזבז רגע אחד לבטלה וכל דקה ושנייה הייתה אצלו מחושבת ומתוכננת וידע מה לעשות איתה, וכמו שמסבירים חז"ל את הפסוק לא תרפני עד בלעי רוקי, שאדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה על זמן כדי בליעת הרוק מה הוא עשה איתו וק"ו למי שמבלה את זמנו בהבל וריק בטלויזיה ועיתונים וכבר רמוז בתהלים "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'": רעות ראשי תיבות רדיו עיתון וידאו תלויזיה (תלויזיה באנגלית .V.T לכן אפשר גם לכתוב גם באות ט' וגם באות ת') (הרמז מהרב אמנון יצחק).

רוחני או גשמי

(פכ"ד פב"ג)
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אִשָׁה לבני מבנות הכנעני וגו'.

לפני שנבוא אל ביאור הפסוק רק אזכיר מה ששמעתי ממו"ר ראש ישיבת כסא רחמים הרב מאיר מאזוז שליט"א, שטוב להוציא בשבת חתן ספר תורה מיוחד לקרוא את הפסוקים של החתן ומנהג זה נכתב בראשונים שמי שיעשה זאת הזיווג יצליח ולא יהיו בעיות של גירושין ח"ו וכן נוהגים הטוניסאים:

ועתה נבוא לפסו' הנ"ל, שלכאורה מדוע התורה אומרת שאליעזר הוא 'זקן ביתו המושל בכל אשר לו' ולמה דווקא בעניין הזה, ומיישבים זאת חז"ל : ללמדנו מעט מגדולתו של אברהם אבינו ע"ה שבענייני ממון ואוצרות נתן את כל המפתחות לאליעזר ונותן בו אמון מלא, וכפי שהתורה מעידה "המושל בכל אשר לו" ואילו כשמדובר בדבר רוחני אברהם שתמיד סמך על אליעזר קורא לו ואומר לו תישבע לי בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ שלא תיקח אִשָׁה לבני מבנות הכנעני.

ומסופר על רבי ישראל מסלנט שעבר פעם באיזה אכסניה ובעה"ב שאל אותו אם הוא יכול לשחוט לו, כיוון שהוא נראה רב עם זקן וכו' ויען הרב כן וילכו לשחוט ובדרך הרב שואל אותו סלח לי יש לך אולי איזה אלף רובל להלוות לי ואני אחזיר לך תוך כמה ימים, אמר לו האיש אינני מכיר אותך ואני לא מאמין לך שתחזיר לי. אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר בשביל לשחוט לא חקרת מי אני והאמנת לי בעינים עצומות בגלל הזקן והפאות שאני יכול לשחוט ואתה לא חושש שאולי איני יודע לשחוט ואנבל את הבהמה, ואילו בעניין הלוואה פתאום אתה חושד בי? ואילו כאן אצל אברהם אבינו ע"ה רואים את השלימות האמיתית שבעניני ממון מאמין לאליעזר ולא משביעו אבל בעניין הבאת אִשָׁה ליצחק שזה רוחני אברהם משביע אותו ויהי רצון שנלמד ממדותיו של אברהם אבינו ע"ה אמן.

(פכ"ד פל"ד)
ויאמר עבד אברהם אנוכי.

המילה הראשונה שדבר אליעזר שנכתבה בתורה: היא מילת עבד, כיוון שאליעזר ראה איך מכבדים אותו ומוקירים אותו וגם היה דומה מאוד לאברהם ופעמים חשבוהו לאברהם, ופחד שיתגבר עליו יצה"ר של הגאווה, ולכן הקדים ואמר עבד אברהם אנוכי.

(פכ"ד פמ"ב)
ואבא היום אל העין וגו'.

פירש רש"י היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ ע"כ והשאלה נשאלת איך הוא הוכיח להם את זה וכי כל מי שיבוא ויאמר קפצה לי הדרך יאמינו לו? ואומרים חז"ל שהראה להם את השטר כמו שכתב רש"י (על הפסוק וכל טוב אדוניו בידו) ובשטר היה כתוב את תאריך כתיבת השטר והוא גם היה התאריך שהגיע אליעזר ולכן האמינו לו.

גול אמיתי

(פכ"ד פ"כ)
ותמהר ותער כדה אל השוקת וגו'.

דהיינו שהמים לא עלו לקראתה כמו קודם, שכתוב "ותמלא כדה ותעל" אלא שכאן עירתה כדה לשוקת והתאמצה הרבה יותר, והשאלה נשאלת מדוע? אלא יש ללמוד מכאן מוסר עצום שכל דבר טוב הוא דבר קשה, וככל שהוא קשה יותר זה סימן שזה מצווה גדולה יותר ואם זה קל תדע שאפי' שנראה כמצוה יש דבר שאינו כשר שהרי כיצד היצר הרע לא מקשה בדבר כדרכו.

ולכן בפעם הראשונה שרבקה אמנו מילאה את המים כוונתה הייתה בשביל משפחתה ולכן לא היה צריך להתאמץ אבל כשמילאה אח"כ לעשרה גמלים של אברהם אבינו: שזה המצווה נהפך להיות קשה ומכאן ילמד כל אדם שהדברים שהם קשים זה עיקר המצוה כגון: יש לך אפשרות לקרוא תהילים או לשמוע הרצאה או קלטת ויש לך אפשרות ללמוד גמרא או דברים שהמוח צריך להתאמץ וודאי שהמצווה היא ללמוד את הדבר הקשה יותר שאדם לעמל יולד וזה עיקר השכר.

ומעשה ברבי שלום שבדרון זצ"ל שהיה מלמד קבוצה של נערים תורה והנה הוא רואה שאחד התלמידים כבר כמה ימים לא בא והלך לבקרו שמא חולה הוא. אבל, הנער פתח את דלת ביתו כשהוא בריא ושלם אמר לו הרב למה אינך מגיע מה קרה? אמר הנער כבוד הרב שבוע הבא אני חוזר שוב באופן קבוע אבל השבוע איני יכול. וישאל הרב למה אינך יכול תגיד לי לא אעשה לך שום דבר. אמר הנער כיוון שבדיוק בזמן השיעור מתקיים משחק כדורגל ואני מאוד אוהב לצפות בו!

מה זה כדורגל שאל הרב. מיד קפץ הנער והסביר לרב יש כאן עשרה שחקנים וכאן עשרה שחקנים. ובכל צד יש שער וצריך להכניס גולים ומי שמכניס גול מקבל כבוד גדול ומעניקים לו כסף ושכר גדול. אמר לו הרב יש לך כאן איזה כדור? וודאי ענה התלמיד תן לי אותו אמר הרב ראיתי מגרש בדרך אלך ואכניס איזה עשרים גולים ואקבל כבוד גדול וכסף כמו שאמרת. אמר לו הנער כבוד הרב עכשיו זה לא חכמה כי אין אף אחד שימנע ממך להכניס גול וזה נקרא שער ריק וזה לא נחשב לכלום!

מיד אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר לבוא כל יום לשיעור שאין לך מה לעשות זה דומה לשער ריק כי אף אחד לא מונע בעדך אבל היום שיש לך מניעות גדולות לבוא אם תבוא סימן שהכנסת סוף סוף גול אמיתי והתלמיד הגיע לשיעור והרב קם מלא קומתו לכבודו ע"כ והסיפור הזה יש בו מוסר השכל לכל אורך החיים שכל המצוות הקשות אחריהם צריך לרדוף ובעיקר זה לימוד התורה כי רק זה יציל את האדם מהיצרים הרעים וכמו שאמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ואין תרופה כנגד היצר הרע אלא התורה.

גם בשביל אחד

(פכ"ד פ"נ)
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר.

רואים מכאן כמה הדברים של אליעזר השפיעו אפילו על בתואל ולבן שהיו רשעים גמורים ולרגע הם מאמינים גדולים, עד שאומרים בפיהם מה' יצא הדבר. ולכן כל אחד מאיתנו צריך להתחזק כמה שיותר לזכות את הרבים וכל אחד כפי כחו יש מי שיכול ללמד ציבור גדול, ויש מי שיכול ללמד רק את אשתו וילדיו. וצריך להאמין שהדברים משפיעים ומחלחלים ללבותיהם גם אם לא רואים את זה כלפי חוץ. ומסופר על אחד הרבנים שהיה רגיל לתת שיעור במרחק מסוים מביתו ויום אחד ירד שלג והלך הרב לשאול את החזון איש אם כדאי להתאמץ כי כנראה שלא יבואו הלומדים ללמוד חוץ מאחד שגר בבית הכנסת עצמו שהוא השמש עצמו אמר לו החזון איש שהוא חייב ללכת לתת את השיעור גם בשביל אחד, וגם שקשה לך להגיע בשלג כי אדם שלומד ביום זה תורה הוא כבר לא האדם של אתמול אלא אחר לגמרי.

אל תגיד מחר פן יהיה מאוחר

(פכ"ד פנ"א)
הנה רבקה לפניך קח ולך וגו'.

ולאחר זמן מה אומרים לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך וכמובן שרצו לדחות אותו לגמרי ולא רק ימים או עשור, ומכאן יש לנו ללמוד שמצווה הבאה לידך אל תחמצנה אמרו לך קח ולך קום ותלך כי יש הרבה מקטרגים ואם לא תעשה את המצווה עכשיו מי יודע אם אח"כ תעשנה, וכמו שאמר הלל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

וכמו שבנא שהיה אחיו של הלל והיה עשיר גדול מאוד וכששמע שהלל אחיו נעשה לנשיא ישראל בא אליו ואמר לו נחלוק את רכושי חצי שלך וחצי שלי ותתן לי חצי של העולם הבא שלך ויצאה בת קול מהשמים ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. דהיינו כשאחיך היה עני למה לא הלכת לתת לו צדקה כשהוא היה זקוק, עכשיו כבר מאוחר ומכאן ילמד אדם לפני שיגיעו ימים אשר אין בהם חפץ וכבר יהיה מאוחר.

מלך ביופיו תחזינה עיניך

(פכ"ד פס"ג)
ויצא יצחק לשוח בשדה וגו': וישא עיניו וירא והנה גמלים באים.

ויש לשאול מה פירוש והנה גמלים באים היה צריך לומר והנה רבקה באה וכי הגמלים חשובים יותר? אלא כך אומרים חז"ל שידוע מה שהגמ' [קידושין מ'] אומרת אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא תתגנה עליו ויעבור על ואהבת לרעך כמוך, ואם כן איך אליעזר הלך לקדש אשה ליצחק בלי שיצחק יראנה קודם? אלא מה הטעם שצריך לראותה קודם החתונה כדי שלא יסתכל בה אחרי החתונה ותתגנה עליו וישנאה ויעבור על ואהבת לרעך כמוך אבל לגבי יצחק אבינו ע"ה זה לא שייך כיוון שהוא מלכתחילה לא התכוון להסתכל ברבקה מרוב צניעותו, וא"כ אין חשש שהיא תתגנה עליו וזה מה שאמר הפסוק "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" את הגמלים הוא ראה אבל את רבקה הוא לא ראה כי מהשמים שומרים על הצדיקים, כדכתיב שומר נפשות חסידיו, ומזה נלמד אנו שלפחות על נשים אחרות לא נסתכל שעי"ז נזכה לראות את הקב"ה כמו שכתוב עוצם עיניו מראות ברע. מלך ביופיו [שזה הקב"ה] תחזינה עיניך. תם ונשלם!

---

פרשת תולדות

---

ונשמח ונעלוז

(פכ"ה פ"כ)
ויהי יצחק וגו' רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי וגו'.

פירש רש"י וכי לא ידענו שהיא בת בתואל ואחות לבן הרי זה נכתב בפירוש בפרשה הקודמת. אלא עונה רש"י להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רֶשָע ולא למדה ממעשיהם. ע"כ והדברים מופלאים ומשמחים שהרי בדורנו כמה רבקה אמנו יש. שהרי ידוע שכל תג ותג שבתורה דורשים עליו תלי תלים של הלכות וקל וחומר על מילים שלימות, וכמה מילים התורה הוסיפה כדי לגלות שבחה של רבקה אמנו שאע"פ שבסביבתה היו רשעים, היא היתה צדקת ולא למדה ממעשיהם. ועל זה ישמחו וירקדו ויעלזו כל הבעלי תשובה שאע"פ שגדלו והתחברו לאנשי רשע, התנתקו מהם ושבו לאביהם שבשמים ויש בהם מעלה מסויימת שאין בצדיקים גמורים.

בלי פשרות

(פכ"ה פכ"א)
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו.

פירש רש"י ויעתר לו ולא לה שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. ולכאורה זה תמוה שהרי רק לפני פסוק רש"י הסביר שרבקה בת בתואל ללמדך שבחה שאפילו שאביה רשע ואחיה רשע וסביבתה רשעים אעפ"כ לא למדה ממעשיהם וא"כ איך כאן רואים שבגלל שאביה רשע תפילתה לא מתקבלת. ועוד צריך להבין מה התכוון רש"י שאמר אינה דומה תפילת וכו' רש"י לכאורה היה צריך לומר כיון שהוא צדיק בן צדיק והיא בת רשע מה פירוש "שאין דומה"?

ושמעתי תירוץ נפלא בשם הרב שלום הכהן שליט"א [ראש ישיבת פורת יוסף] שהרי תפילת אדם צדיק מגיל אפס. בדרך כלל תפילה רגילה בלי דמעות על עוונות שהרי אין לו עוונות מה שאין כן תפילת בעל תשובה הוא מתפלל יותר בהתלהבות ועם דמעות כי הוא יודע שהיה לו הרבה עוונות ואם כן יצחק אבינו שהוא צדיק יסוד עולם ואביו צדיק יסוד עולם וגם הקב"ה אמר לאברהם אבינו כי ביצחק יקרא לך זרע. ממילא פשוט שהבעיה היא לא ביצחק אלא ברבקה ואעפ"כ יצחק מעתיר בתפילה דהיינו מרבה ומפציר בתפילה.

ואפילו שגם רבקה התפללה כמו יצחק אבל אצלה זה לא פעל כל כך שהרי אביה רשע וכו'. והיא דומה יותר לבעל תשובה ולכן מתפללת בדמעות אבל הפלא הגדול זה ביצחק שאע"פ שהוא צדיק גמור ועולה תמימה מרבה ובוכה בתפילה, וזו היא כוונת רש"י שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. ולא אמר בסתם שהוא צדיק בן צדיק והיא לא. אלא "שאין דומה" ואעפ"כ יצחק אבינו דימה תפילתו לתפילתה.

(פכ"ה פכ"ב)
ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו'.

פירש רש"י 'על כורחיך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב א"כ למה זה אנוכי, רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשיו מפרכס לצאת דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת ב' עולמות' ע"כ.

והיא חשבה שיש לה רק בן אחד רק שהוא הפכפך פעם רץ לבית הכנסת כדי להתפלל וללמוד ואחר כך רוצה לעבוד עבודה זרה או לסרט או עיתונים או לכל הדברים שאסורים על פי התורה, ואם כן למה זה אנוכי שואלת רבקה. מי צריכה בן ליצן כזה ועל זה אמר לה הקב"ה יש לך שניים אחד צדיק ואחד רשע אבל השאלה קצת נשאלת שהרי נודע לה שיש כאן בן רשע גמור יותר גרוע מחצי חצי?

אלא ודאי שרבקה אמרה עדיף רשע גמור שלפחות הוא יודע שהוא רשע ויש סיכויים שיחזור בתשובה מה שאין כן החצי חצי לא חושב שהוא רשע וישאר תמיד ברשעו ומזה נלמד אנו כמה חשוב להיות אמיתי בלי פשרות.

גם זו לטובה

(פכ"ה פכ"ד)
וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה.

במילה תומם חסרים אותיות י' א' ללמדך שרבקה היתה צריכה להוליד עוד י"א ולזכות לכל י"ב השבטים אלא שאמרה למה זה אנוכי ורש"י הסביר למה אני מתאווה ומתפללת על ההריון, לכן נענשה ומכאן ניתן ללמוד כמה חשוב שהאדם לא יתלונן על שום דבר בחיים כי בסוף מי שיפגע זה רק הוא, וכמו שראינו שעם ישראל בכו בלילה ההוא ששבו המרגלים וזה היה ליל תשעה באב אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה לחינם עכשיו תבכו בכיה לדורות. לכן אדם יראה רק את הטוב.

ומסופר על רבי אלימלך מליז'נסק שפעם אחת אמר לתלמידיו שילכו לאחיו רבי זושא וילמדו ממנו שצריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה והגיעו לרבי זושא והנה הם רואים בית ריק והעוני משווע מכל פינה, ואילו רבי זושא שמח כאילו יש לו וילה מפוארת, וישאלוהו תלמידיו רבינו איך מודים על הרעה כמו על הטובה אמר להם מנין לי לדעת אף פעם לא הייתה לי רעה כל הזמן אני שרוי רק בטובה. [ואמר זאת ממש כמסיח לפי תומו].

(פכ"ה פל"ד)
ויבז עשיו את הבכורה.

מי שמתבונן כאן רואה שעשיו לא שת ליבו כלל לשום דבר רוחני כל שהוא ולא עוד אלא אף מבזהו, שהרי הדבר הרוחני היחידי שהיה לעשיו זה היה הבכורה וגם את זה הוא מכר בשביל נזיד עדשים, ואילו בהמשך הפרשה רואים כשעשיו בא ומבין שהפסיד את הברכות ויעקב כבר קיבל את הברכות הוא צועק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, עד כדי כך ששמעו אותו ביריחו ונושא קולו ובוכה ממש. וצריך להבין מה קרא לעשיו ממתי מעניין אותו איזה "מי שברך"?

ושמעתי תירוץ מהרב יעקב חיים סופר שליט"א שהכל תלוי מהיכן בא האדם ולכן כשעשיו מגיע מהשדה לאחר שעבר חמש עבירות נוראות בו ביום, מה זה בשבילו בכורה הוא נעשה טמא וכל דבר של קדושה לא מעניין אותו כלל, משא"כ כשהוא מגיע בברכות כל היום היה עסוק במצות כיבוד אב ונתפסה בו קצת קדושה מהמצוה ולכן כאן פתאום הוא מתחיל להבין קצת מה זה ברכות, ומזה אנו נלמד תמיד להיות עסוקים במצוות כדי שנדע להוקיר ולכבד כל דבר רוחני.

(פכ"ו פסוק י"ט-כ"ב)
ויחפרו בנחל ויריבו וגו'. עשק, שטנה, ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא ולא רבו עליה"

כתבו המפרשים שכאן נרמזו בתי המקדש של עם ישראל הראשון קראו לו עשק משום שהחורבן היה בגלל ביטול תורה כדכתיב: ויאמר ה' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עוזבם את תורתי וזהו עשק [שין מתחלפת בסמך] שראשם היה שקוע רק בעסקים ולא הלכו לשיעורי תורה והבית השני נחרב בגלל שינאת חינם של קמצא ובר קמצא וזהו שיטנה אבל בהמ"ק השלישי שיבנה בב"א עליו נאמר ולא רבו עליה כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. [ועיין ברמב"ן וברקאנטי].

תוציא את הידים מהכיס

(פכ"ז פכ"ב)
ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשיו.

אמרו חז"ל כל זמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשיו כלומר אין ידי עשיו יכולות לשלוט. ומקשה הגר"א מוילנא זצ"ל הרי הפסוק אומר הקול קול יעקב והידים ידי עשיו, משמע גם כשהקול קול יעקב עדיין הידיים של עשיו שולטות? ומתרץ הגר"א שמי שיסתכל בפסוק יראה שכתוב ה'קל' קול יעקב דהיינו בלי האות וא"ו ר"ל קל שלומדים בקלילות ולא בכובד ראש וברצינות ובשמחה והתלהבות על זה התורה אמרה הקל קול יעקב והידיים ידי עשיו.

אבל רבותינו דרשו הקול עם וא"ו קול יעקב אין הידיים ידי עשיו, כי אם לומדים בשמחה ובחשק ידי עשיו נשברות, וכן עשיו ציוה את נכדו עמלק ואמר לו כמה שניסיתי להרוג את יעקב לא הצלחתי אני רוצה שאתה תהרוג [ח"ו] את בניו ואגלה לך מתי להלחם עימהם שזה ברגע שהם מרפים מהתורה [ח"ו], וזה שכתוב ויחנו ברפידים ויבוא עמלק, ואמרו חז"ל על שרפו ידיהם מן התורה בא עמלק. וכשהאדם לומד בחשק גדול, כך הוא מוחה את שמו וזכרו של עמלק, ושובר את ידיו של עשיו.

ספק ברכות להקל

עוד פירוש

הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו וגו' ויברכהו.

מקשה הבא"ח זיע"א אם אתה רואה שקולו זה של יעקב תבין שוודאי זה לא עשיו ואיך אתה מברך ספק ברכות להקל? ועונה הבא"ח שעשיו שהיה רמאי וחשב שגם יעקב כמוהו רמאי וירצה לקחת לו את הבכורה ומסתמא הוא ידבר בקול של עשיו כדי שאביו לא יכירנו, לכן אמר ליצחק אביו כשהוא יבוא מהשדה הוא ידבר בקול של יעקב וכך יעקב כשינסה לדבר כעשיו, אביו ירגיש ולא יברכהו משא"כ עכשיו שאמרתי לאבי שאדבר בקולו של יעקב אין מה לפחד כי יעקב מסתמא ידבר בקולי. אבל עשיו טעה שהרי יעקב אבינו ע"ה בא בתמימות נוראה ומדבר בקולו ממש ועל זה אמר יצחק הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו ויברכהו.

בעבודת ה' אין שאלות

(פכ"ז פ"ל)
ויהי אך יצא יצא יעקב וגו' ועשיו אחיו בא מצידו.

מי שמתבונן בכל מה שקרא כאן רואה פלא גדול שהרי עשיו היה איש ציד ומומחה גדול היה לצידה ועפ"י השכל הוא אמור לחזור מהציד מהר מאוד אזי איך שייך ללכת ליצחק לאחר כל התהליך של השחיטה והלבשת עורות גדיי העיזים ורבקה אמנו מכינה מטעמים כמו שיצחק אוהב ולא ממהרת, ויעקב נכנס ליצחק ויצחק מריח אותו ומברך אותו ואוכל לאט לאט, זה מאוד מסוכן אבל כאן התורה מגלה לנו יסוד גדול בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, תעבוד את ה' ללא שאלות וה' יסדר לך את הכל.

וזה בדיוק כוונת התורה ויהי אך יצא יצא יעקב וגו' ועשיו בא מצידו שהקב"ה שלח את המלאך גבריאל והי משחרר את כל מה שתפש עשיו. ומה שאנו צריכים ללמוד מכאן הוא שלפעמים הוא חושב איך אלך להתפלל במניין אני אפסיד כסף, איך אלך לשיעור תורה אני צריך לנוח שיהיה לי כוח לעבוד, אם אלמד וכו' הכל ישתבש אצלי אל תאמין ליצה"ר שלך אלא בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך [שמעתי מר' אליהו דבוש].

ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אֶבֶל אבי ואהרגה את יעקב אחי:

מדוע עשיו הדגיש דווקא את המילה אֶבֶל ולא אמר מות אבי? ועונים חז"ל שעשיו תמיד רצה להרוג את יעקב אלא שלא הצליח כיוון שיעקב עוסק בתורה ממילא עשיו חיפש זמן מתי כבר אוכל להרגו והנה ניזכר שאדם אַבֶל אסור לו ללמוד תורה שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ואפילו אומות העולם יודעים שהכוח של עם ישראל הוא מהתורה הקדושה.

מוות וחיים ביד הלשון

(פכ"ז פמ"ו)
ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אִשָׁה מבנות חת כאלה למה לי חיים.

והדבר תמוה שהרי יש סיבה יותר חמורה שעשיו רוצה להרוג את יעקב? אלא שלא רצתה לדבר לשון הרע ואפילו על עשיו כיון שיש סיבה אחרת למה שאדבר לשון הרע: וידוע כמה גדול חטא לשון הרע וכמו שאמרו חז"ל שקול לשון הרע כע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות, שהרי ברצח אצל קין נאמר גדול עווני מנשוא, ובעריות כתוב אצל יוסף הצדיק ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים. בע"ז כתיב לגבי העגל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ואילו לגבי לשון הרע בא דוד המלך ואמר " יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" שהכל כלול בתוך לשון הרע ואפילו הכהן הגדול האיש המקודש ביותר ביום הכיפורים שזה היום המקודש ביותר נכנס לקודש הקודשים שזה המקום המקודש ביותר כדי לכפר על עוון לשון הרע שזה החטא עולה על הכל.

---

פרשת ויצא

---

מקור השפע

(פכ"ח פ"י)
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.

אומר רש"י שהסיבה שהזכיר יציאתו ללמדך שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שכל זמן שהצדיק במקום הוא הוֹדה הוא זיוה הוא הֲדָרָה יצא צדיק מן עיר פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ע"כ. אך יש לשאול מדוע זה מוזכר רק אצל יעקב אבינו ולא אצל אברהם ויצחק בזמן שעזבו הם את מקומות מגוריהם?

ושמעתי תרוץ בשם הרב שלום הכהן שליט"א, שאם היו אומרים זאת על אברהם היו אומרים הבריות יש פחות הוד וזיו והדר בגלל שלאברהם אבינו היה אוהל ענק עם ארבעה פתחים וכל הזמן היו עוברים ושבים, וכן ביצחק שהיו לו בארות ועבדים שהיו מרגישים חסרון ביציאתו היו תולים זאת במפעליו הרבים משא"כ ביעקב אבינו ע"ה שהוא איש תם יושב אוהלים אין במה לתלות שפנה הזיו וההוד וההדר אלא בלימוד התורה.

אשת חיל

(פכ"ח פי"א)
ויפגע במקום וגו' וישכב במקום ההוא.

אומר רש"י בשם חז"ל 'ההוא' לשון מיעוט שבמקום ההוא דווקא - שכב לישון אבל ארבע עשרה שנה קודם לכן שלמד בבית שם ועבר לא שכב לישון, וכאן התורה מגלה לנו מעט מגדולתו של יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות שהרי ידוע שלשבת וללמוד שש או שבע שעות ברצף כמה זה קשה! ק"ו 14 שעות, וק"ו 14 ימים 14 חודשים וכ"ש וק"ו 14 שנים בלי הפסקות צהריים, בלי שבתות חופשה, בלי בין הזמנים, ובעיקר בלי לשכב לישון.

רק שהשאלה נשאלת כיצד יעקב אבינו ע"ה הלך ללמוד תורה והרי אביו יצחק אבינו ע"ה ציוה עליו קום לך וגו' וקח לך משם אִשָׁה? ושמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל שיעקב אבינו ע"ה הבין שלשאת אִשָׁה זה לא דבר של מה בכך אלא צריך הכנה מרובה שהתורה קראה לאִשָׁה 'עול' ואם אתה לא מוכן לעול הזה אתה עלול ליפול. שהרי אִשָׁה נמשלה לתורה שנאמר (משלי ל"א א') 'אשת חיל מי ימצא' ['חיל' בגימטרייה 48 קניינים שהתורה נקנית בהם] וממילא כשאתה עוסק הרבה בתורה שזו האִשָׁה הרוחנית אתה מכין עצמך היטב לקראת נישואיך.

וממילא יעקב אבינו ודאי שקיים את מצוות אביו. ומסופר על איזה אברך ישיבה שבא לרבו וסיפר לו שאשתו מזלזלת בו מאוד, לא מגהצת לא מכבסת ולא מבשלת ומבזה אותו והוא אינו יודע מה לעשות? אמר לו הרב תראה אתה במקום להגיע לכולל בשעה תשע אתה תמיד מאחר בחצי שעה או יותר וכמובן אתה קודם הולך להכין לך נס קפה לא לפני שאתה עושה כמה שיחות בפלאפון וסיגריה ורק מאוחר יותר אתה נכנס לכולל ועד שאתה פותח את הגמרא זה עוד רבע שעה ובמקום ללמוד אתה מדבר הרבה עם החברותא, וכיוון שזהו היחס שלך לתורה זהו היחס של אשתך אליך שנאמר 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ו'אין מים אלא תורה' ולפי הפנים והרצינות שלך אל התורה כך הפנים של האִשָׁה שלך אליך, אני מציע לך תתחיל להתמיד וללמוד בחשק כך גם הבית ישתנה, והאברך הנ"ל קיבל על עצמו והשתנה מאוד לטובה וכעבור חודש ימים בא לרבו ואמר לו שעל אשתו נאמר אשת חיל מי ימצא ולמה? כי נודע בשערים [של ביהמ"ד] בעלה.

אתה רופא?

(פכ"ד פי"ג)
והנה ה' ניצב עליו ויאמר וגו'.

יש לשאול מדוע רק כאן הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ע"ה שכבר הוא בגיל 77 שנה ולא לפני כן במערת שם ועבר? אלא כאן רצה הקב"ה ללמדינו מוסר, כשאדם לומד תורה אסור להפריע לו וגם אם זה גילוי שכינה, ק"ו לגילוי חבר שבא לבקר אותך.

וכמו שמסופר על הגר"א מוילנא זצ"ל שעשרים ושמונה שנה לא ראה את אחותו וכשהיא באה לבקרו בירך שהחיינו ואמר לה מחילה הזקן שלי קצת לבן זו התראה לפני היפרדי מהעה"ז לכן אני חייב לעסוק בתורה. שם בעולם האמת זה עולם ארוך אוכל לדבר איתך אבל כאן אין לי זמן בכלל. ובינתיים תדברי עם אשתי - היא פטורה מתלמוד תורה.

ועוד מסופר על תלמיד של החפץ חיים זצ"ל שאשתו היתה חולה וביקש מרבו לבקרה א"ל החפץ חיים וכי אתה רופא, תשב תלמד היא תתרפא וכן היה ולאחר זמן מה נולד לאותו תלמיד [כמדומני רבי יצחק אלחנן] בן וביום הברית בא לרבו הח"ח לבקש רשות לילך אמר לו החפץ חיים וכי אתה מוהל? תשב תלמד ותמנה שליח.

וכן בסנהדרין [דף מט'] שדוד המלך ע"ה אמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלושת ימים וילך עמשא וגו' ויותר וגו' שראה אותם מתחילים מסכת ולא רצה להפסיקם אע"פ שכתוב שהאיש שימרה את פי המלך יומת אבל לא כשהמלך אומר להפסיק אדם מלימוד התורה ע"ש, ומכל זה אנו יתמי דיתמי כמה צריכים להתחזק ולא להפסיק מהלימוד לכלום.

ונקה לא ינקה

(פכ"ח פט"ז)
ויקץ יעקב משנתו וגו' ואנוכי לא ידעתי.

פירש רש"י שאם הייתי יודע שזה מקום שכינה לא הייתי ישן במקום כזה, ומוסיפה התורה ואומרת על יעקב וירא ויאמר מה נורא המקום וגו' הבה נתבונן:

הקב"ה עושה ליעקב אבינו קפיצת הדרך ושוקעת השמש לפני זמנה האבנים מתקבצות לאבן אחת, וכל זה כדי שיעקב אבינו ע"ה ישכב לישון שם ואיזה דברים הוא רואה בשנתו, סולם ומלאכים והקב"ה בעצמו מתגלה לו בפעם הראשונה ומבטיחו שישמור עליו. ואעפ"כ יעקב אבינו לא יכול לחשוב על זה איך העזתי לישון בבית ה' ואם הייתי יודע לא הייתי ישן כאן. ומזה נלמד אנחנו כמה זהירות צריך לנהוג בבית ה' וק"ו בבית מדרש שקדושתו חמורה מקדושת בית הכנסת, ואין פוסק שמתיר דברי חולין בביהכ"נ ובביהמ"ד, והזוה"ק כתב שהמדבר בבית הכנסת דברי חולין אין לו חלק באלוקי ישראל רחמנא ליצלן [והמשנה ברורה כתב שענייני פרנסה זה גם דברי חולין]. והאדמו"ר מגור אמר שהסיבה שהשואה לא פרצה אצל עדות המזרח מפני שנהגו כבוד גדול בביהכ"נ.

ומסופר על אדם שהלך למילואים ולא חזר, התקשרו בני המשפחה לצבא ואמרו להם שאינם יודעים מאומה רק יודעים שהוא הלך לפני כמה ימים לביתו. בני המשפחה נחרדו והחלו לנהוג באבל, ונסעו לבבא סאלי זיע"א לשאול אותו על האח, הבבא סאלי קימט את מצחו ואמר בחיוך ונקה לא ינקה, אל תדאגו הוא יחזור בשלום וכך היה וחזר הבן האובד ומיד נסעו לבבא סאלי זיע"א אמר לו הרב, תספר לנו מה מעשיך והוא אמר שהוא כמו כולם מתפלל ג' תפילות קובע עיתים לתורה ואין משהוא מיוחד אמר לו הרב תספר אל תפחד, ואז הוא אמר אני כל יום שישי לוקח מהגבאי את מפתחות ביהכ"נ ושוטף את ביהכ"נ בלא שאיש ידע על כך אמר לו הרב זו המצוה הצילה אותך ואז הבינו האחים מה התכוון הרב כשאמר ונקה לא ינקה בזכות זה שהוא מנקה את ביהכ"נ לא ינקה אותו ה' מהעולם.

(פכ"ח פי"ט)
ויקרא וכו' ואולם לוז שם העיר לראשונה.

ויש לשאול כאן שתי שאלות, א' מדוע יעקב שכב לישון כאן ולא שכב לישון במערת שם ועבר? ב' מדוע התורה אומרת לנו מה היה שם העיר לראשונה?

ושמעתי תירוץ שיעקב אבינו ע"ה לא רצה לישון כדי שלא יטעם טעם מיתה, משא"כ בלוז שידוע ששם אין רשות למלאך המוות לשלוט ולכן התורה מדגישה ואולם לוז שם העיר לראשונה.

(פכ"ח פכ"א)
ושבתי בשלום אל בית אבי וגו'.

פירש רש"י בשלום מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן ע"כ ולכאורה מניין לרש"י ששלום היינו מן החטא אולי כוונתו שלם בגופו וממונו?

ושמא רש"י דייק מלשון הפסוק שבתחילה אמר ושמרני וגו' ונתן לי וגו' וא"כ היה צריך לומר והשיבני בשלום ולמה יעקב אבינו ע"ה אמר ושבתי, אלא שבדברים הראשונים שזה שמירה ופרנסה זה בידי שמים אבל שלום מן החטא זה בידי האדם, דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולכן יעקב לא יכל לומר והשיבני כי זה תלוי בו.

(פכ"ט פ"ז)
ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו'.

יש לשאול מה הוא צריך לומר להם הן עוד היום גדול וכי אינם רואים זאת? ושמעתי מהרב בן ציון מוצפי שליט"א שיום לפני כן שקעה השמש שלא בעונתה כמה שעות קודם זמנה לכבוד יעקב אבינו ע"ה, והם חשבו שגם למחרת יהא אותו דבר ולכן אספו את הצאן מוקדם שלא תשקע השמש פתאום וע"ז אמר להם יעקב הן עוד היום גדול. אתמול זה היה מקרה יוצא דופן אבל היום עוד גדול.

שערי דמעה לא ננעלו

(פכ"ט פי"ז)
ועיני לאה רכות וגו'.

ברוח קודשה ראתה שהיא עתידה ח"ו להתחתן עם עשיו והיתה יוצאת לפרשת דרכים ושואלת מה טיבו של עשיו והיו מספרים לה על רשעותו הגדולה, והיתה מתחילה לבכות עד שנשרו ריסי עיניה, ואילו רחל שידעה ברוח קודשה שהיא עתידה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה לא יצאה לפרשת דרכים וכמובן שלא בכתה. ובסופו של דבר מה קרא הדמעות של לאה עלו השמימה ולא התחתנה עם עשיו ולא עוד אלא שזכתה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה ולא עוד אלא הראשונה ולא עוד אלא שרוב השבטים יצאו ממנה ולא עוד אלא שזכתה להיקבר עמו ורחל קבורה בפרשת דרכים: וצריכים ללמוד מכך לא להיות שאננים שהכל יסתדר ממילא, אלא יש לצאת ולדרוש ולחפש בכל עניין רוחני עד היכן שידינו מגעת, וגם אם צריך לבכות אז לבכות, כי שערי דמעה לא ננעלו.

(פכ"ט פי"ט)
ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי.

אומר האלשיך הקדוש שזו היתה כוונתו של לבן הרמאי, טוב תתי שזה בגימטריא קטנה עולה תשע שזה כמנין לאה, אותה לך מתתי שזה בגימטריא קטנה שלוש עשרה כמנין רחל אותה לאיש אחר שבה עמדי. אך יש לשאול איך מהשמים סובבו שכך יקרה ליעקב ויצטער? אלא אומרים חז"ל שמדה כנגד מדה לא בטלה וכמו שיעקב אבינו ע"ה רימה את אביו ואמר לו אנוכי עשיו בכורך כך לבן אמר לו זאת רחל ונמצאה לאה.

(פכ"ט פל"ב)
ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי וגו'.

ואומרת הגמרא שהטעם שקראה לו ראובן הוא משום שאמרה ראו מה בן בני לבן חמי שהבן של חמיה זה עשיו, שראובן ניטלה בכורתו וניתנה ליוסף ואעפ"כ ראובן רוצה להציל את יוסף מהבור, שכתוב וישמע ראובן ויצלהו מידם, ואילו עשיו שמכר את בכורתו רוצה להרוג את יעקב אחיו בגלל זה ע"כ, ומקשה הגר"א מוילנא למה הגמרא מחפשת טעם רק בראובן ולא בשמעון לוי וכל שאר השבטים? ומתרץ תירוץ נפלא שאם נתבונן בכל שאר השמות של השבטים נראה שלאה קודם כל אמרה את הטעם לשם כגון כי שמע ה' כי שנואה אנוכי וגו' ותקרא שמו שמעון וכן בשאר השבטים משא"כ בראובן קודם כל היא אמרה את שמו וע"ז הגמרא אומרת שאם היא אמרה שם ודאי שמסתתר טעם עוד לפני שמו של ראובן, ע"כ.

והמהרש"א תירץ שלפי הטעם שהתורה נתנה כי ראה ה' בעניי היה מספיק לקרוא לו ראו בלא המילה בן ע"כ. אלא שיש לשאול וכי איזה מחשבה יהיה לי לחשוב שראובן ידמה לעשיו הרשע וכי זו כ"כ גדולה שהוא לא דומה לעשיו, ולכאורה זה כמו אדם שיאמר בא וראה מה בן בני לערפאת ימ"ש, וראיתי בחידושי הגאונים בעין יעקב שלאה מאוד פחדה שאולי כמו שהבן הראשון שיצא מאברהם אבינו ע"ה זה היה ישמעאל והבן הראשון שיצא מיצחק זה היה עשיו א"כ כנראה היא מוציאה עכשיו פסולת אבל כשנולד ראובן וכל הבית נתמלא אורה אמרה ראובן ר"ל בן שממנו יבנה העולם. שלכן בראובן כתוב כי אמרה כי ראה ה' בעניי, שהמילים כי אמרה לכאורה מיותרות, אלא ששאלו אותה מדוע קראת לו ראובן היא התביישה להגיד שהיא חשבה שעלול לצאת ממנה פסולת לכן אמרה בפיה כי ראה ה' בעניי אבל לא בליבה שבליבה חשבה אחרת.

(שם)
ותהר לאה וגו' כי עתה יאהבני אישי.

מכאן רואים שכל מה שהאשה חשוב לה זה שבעלה יאהב אותה, שאפילו כשהיא מביאה בן ראשון הבן פחות מעניין אותה ובעיקר מה שמעניין אותה זה שבעלה יאהב אותה [וודאי שיעקב אהב את לאה כמו שכתוב ויאהב גם את רחל מלאה]. וכן כשילדה את לוי אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי וגו' ומכל זה צריך האדם ללמוד ק"ו ומה לאה אחת מהאמהות הקדושות זקוקה לאהבה ויחס מבעלה ק"ו לאשה אחרת כמה יחס ותשומת לב חייב בעלה לתת לה.

אמא רחל

(פ"ל פי"ד)
וילך ראובן וגו' וימצא דודאים וגו' ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי וגו'.

אדם היה עובר ליד ארבעת האוהלים של ארבעת נשותיו והנה משלושה אוהלים הוא שומע קולם וצחוקם של ילדים, ואילו באוהל הרביעי של רחל אמנו ע"ה דממה מוחלטת, והרי רחל חיכתה וציפתה וייחלה שבע שנים תמימות להתחתן עם בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה והנה ברגע האחרון היא רואה את אביה לבן מלביש את אחותה לאה בשמלת הכלה ומכין אותה לחופה. איזו אכזבה אבל רחל מתגברת ואומרת ללאה את הסימנים שגילה לה יעקב אבינו ע"ה כדי לא לבייש את לאה ורחל היחידה שאין לה עדיין ילדים מבקשת מלאה תני נא לי בבקשה מדודאי בנך, חלק מהדודאים [שזה סגולה להתעבר] ולאה אומרת לה לא מספיק שלקחת את אישי את רוצה גם את דודאי בני??

כאן אשה רגילה היתה פורצת בצעקות נוראות, וכי מי גילה לך את הסימנים וכי בשביל מי עבד יעקב אם לא בשבילי, ואת קוראת ליעקב אבינו אישך ולא אישי? וחוץ מזה מה ביקשתי קצת דודאים שאולי אזכה לילדים והרי לך כבר יש, אבל כל זה שייך לנשים רגילות ולא לאשה כמו רחל אימנו ע"ה שאצלה המידות נאצלות ואין הכעס שולט בה אלא היא שולטת, ובענווה גמורה היא עונה לאחותה את צודקת ולאחר כמה פסוקים הקב"ה פוקד את רחל ביוסף הצדיק. כתבו המפרשים שלפני שהקב"ה רוצה ליתן שכר מסויים לאדם הוא מנסה אותו וככל שהניסיון קשה יותר שכרו גדול יותר.

ומעשה ביהודי שהיה לו חנות בדים וביום שישי בחצות היום סוגר את החנות כדי להתכונן לשבת ולקבל מוקדם את השבת, והנה יום שישי אחד כרבע שעה לפני חצות היום נכנס איש מכובד מאוד וביקש לראות בדים יקרים ובעל החנות הוציא לו והראה לו ובינתיים הזמן מתקדם וכמעט חצות יום. פנה בעל החנות לאיש הנ"ל ואמר לו אני צריך לסגור את החנות אם אתה רוצה תבוא ביום ראשון.

אמר האיש המכובד נו רק עוד כמה דקות ונגמור את העיסקה, יש עוד זמן עד שבת ואתה גם תרוויח דמים מרובים. אבל בעל החנות התעקש ואמר לו אני סוגר ואז אמר לו האיש המכובד אשריך שלחו אותי מהשמים לנסותך והנה עמדת בניסיון בגבורה ובזכות זה אתה תזכה לבן צדיק שיאיר את העולם כולו והבן הצדיק הלא הוא רבי משה איסרליש הידוע כהרמ"א זיע"א.

פעמוני הזהב

(פל"א פ"ל)
ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלוקי.

כאן רואים כמה סתירה עצמית היתה בלבן שהרי אלקים תפקידו לשמור עליך להציל אותך מכל פגע רע ופשוט שאי אפשר לגנוב אותו שאם אפשר לגנוב אותו איזה מין אלקים משונה זה. ואעפ"כ לבן אומר ליעקב למה גנבת את אלהי, הוא עדיין קורא לזה אלקים.

הבא"ח זיע"א מביא על זה משל: באדם אחד שהיה עני מרוד והנה הגיע ערב פסח ובבית אין כלום אמרה לו אשתו לך תביא משהו לכבוד החג המתקרב ויצא מביתו לאן שיוליכוהו רגליו והנה הוא רואה כנסייה נכנס לתוכה ואין שם נפש חיה והנה הוא רואה פעמוני זהב לרוב מיד לקח את הפעמונים והלך לצורף אמר לו קח את זה אחרי החג נעשה חשבון ובינתיים תביא לי אלף ש"ח. וייתן לו ובזה הלך וקנה מצות ויין ובשר ובגדים יפים ובבית הייתה שמחה וצהלה, אבל אצל הכמרים היה הפוך הם נכנסו לכנסייה וראו שכל הפעמונים נעלמו מיד הלכו לרב היהודים ואמרו לו אם תוך שלושה ימים אתה לא מביא לנו את הגנב מבין היהודים יהיו ליהודים צרות נוראות, מיד הרב הכריז על העניין בכל העיר ויבוא אליו היהודי שלקח את הפעמונים, אמר לו אני הוא שלקחתי אותם וברוך השם הצלתי את משפחתי מרעב אני אלך להגיד להם שהפעמונים אצלי.

והכמרים כששמעו כך עשו במה גדולה בכיכר העיר והגיעו המון משולהב של גויים, ומצד שני באו גם המון יהודים לראות איך יפול דבר והנה הכמרים שואלים את הנידון האם אתה הוא זה שלקחת את הפעמונים ויען כן אני הוא. מיד גזרו דינו למיתה. ואמרו לו איך העזת לקחת את הפעמונים "הקדושים"? ויאמר להם אני אדם עני מרוד נכנסתי לכנסייה והתחלתי לבכות כי אין לי במה לעשות את החג, והנה שמעתי קול מדבר אליי התבוננתי וראיתי את הפסל אומר לי למה אתה בוכה.

וסיפרתי לו ואז הוא אמר לי אתה יכול לקחת את כל הפעמונים אני כאן בעה"ב, אבל לא העזתי לקחת והנה קרה דבר פלא הפסל הנ"ל הרים את ידיו והחל להוריד את הפעמונים ולתת לי ורבותינו לימדונו שאין מסרבין לגדול ולוקחים מידו ועכשיו תעשו לי מה שתרצו.

הכמרים ישבו בלחישה ואמרו אם נגיד לו שזה שקר והפסל לא מדבר ולא זז הגויים עוד יהרגו אותנו שאנחנו מהתלים בהם אין לנו ברירה בואו ונפטרנו וכך היה.

איש לפי מהללו

(פל"א פל"ד)
ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וגו'.

התרפים הללו היו יקרים מאוד ללבן והראיה שהוא לא התעצל מלחפשם שוב ושוב ולולא שיעקב אבינו ע"ה עצר בעדו מי יודע עד מתי היה ממשיך לחפש, ורחל בחוכמתה עשתה מה שעשתה כדי שלא ימצאם וגם כדי להשפילם כי הדברים הללו אם אתה משפילם ומבזה אותם גם מי שכיבדם מקודם יורד הערך בעיניו ושמעתי מעשה בשני בנים אחד בן של אברך והשני בן של בעה"ב פשוט שעובד למחייתו וקובע עיתים לתורה.

וכשגדלו הנערים בן האברך עזב את הישיבה והתקלקל ואילו השני יצא תלמיד חכם. וכששאלו את אחד הרבנים החשובים שמכירם היטב אמר להם אתה האברך אומנם ישבת ולמדת רוב שעות היום אבל כשהיית עם הבן כמעט ולא דברת איתו בדברי תורה וכשנסעתם ביחד לטיולים וכדומה אמרת לו בדרך תראה איזה אוטו יפה זה סוג כזה וכזה וזה אוטומט וזה בניין גבוה מאוד, וכאן זה מפל הבניאס, ואת כל זה אמרת בהתלהבות גדולה ואם היית מדבר איתו בדברי תורה זה היה בקרירות ובלא חשק גדול לכן יצא מה שיצא. ואילו השני תמיד היה אומר לבנו מי ייתן וגם אני יום אחד יפסיק לעבוד ואלמד תורה כל היום, וכל זמן פנוי היה מדבר עם בנו בדברי תורה ומדגיש לו שכל עניני העולם הזה הבל הבלים ולכן בנו יצא תלמיד חכם גדול: ויהי רצון שנזכה לבנים תלמידי חכמים אמן.

---

פרשת וישלח

---

למסור את הנפש

(פל"ב פ"ה)
עם לבן גרתי וגו'.

פירש רש"י עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ע"כ. ולכאורה מה אכפת לעשיו הרשע אם יעקב שומר מצוות או לא? אלא ללמדנו שעשיו הרשע שכוחו זה ועל חרבך תחיה, ידע היטב שהוא יכול על יעקב רק במצב שח"ו הוא יורד בעבודת השם לכן אמר לו יעקב אתה לא יכול עלי כי תרי"ג מצוות שמרתי.

וככל שהאדם ימסור נפש על התורה והמצוות הקב"ה יצילהו מכל רע. וכדאיתא עם רבי יהושע בן לוי שהלך ללמד תורה את בעלי ראתן [מצורעים] שאף אחד מהרבנים בזמנם לא העיז לסכן את נפשו כיוון שבעלי ראתן מדבקים במחלתם וזה סכנה. וכששאלו את רבי יהושוע בן לוי איך אינו מפחד אמר להם תורה מגנא ומצלא.

וכן היה שהוא לא נפגע כי הוא זה ולא עוד אלא כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם אמר הקב"ה למלאך המוות תן לריב"ל לבקש בקשה כיוון שהוא סיכן את נפשו למען התורה נפשו לא תילקח כל כך מהר וריב"ל ביקש ממנו תראה לי את מקומי בג"ע והראה לו, תן לי את חרבך ונתן לו. קפץ לשם ריב"ל ונשבע שאינו יוצא משם לעולם ונעשה רעש גדול ואמר הקב"ה תבדקו אם הוא נשבע בעולם הזה ובדקו ומצאו שהוא לא נשבע [סתם] לעולם, מיד אמר הקב"ה לא להוציאו ונשאר חי בתוך ג"ע. אלא שאת החרב החזיר עי"ש.

ולעומתו היה את רבי חנינא בר פפא [כמדומני] שמלאך המוות היה ידידו וכשהגיע זמנו להיפטר מן העולם ביקש ממנו עוד חודש כדי לחזור עם כל תלמודו איתו. שאשרי מי שבא לפה ותלמודו בידו ומלה"מ נתן לו עוד חודש, וכשנגמר החודש אמר לו מלאך המוות זהו, תתכונן למוות אמר לו תעשה לי טובה תראה לי את מקומי בג"ע, אמר לו בוא ואראה לך.

אמר לו אבל אני מפחד מהסכין שלך, תן לי את הסכין ביקש רבי חנינא, אמר לו מלה"מ אתה מתכונן לעשות לי מה שעשה לי רבי יהושוע בן לוי? אמר לו רבי חנינא האם יש משהו בתורה שלא קיימתי כמו ריב"ל? אמר לו מלה"מ האם אתה סיכנת את עצמך ללמד בעלי ראתן כמו ריב"ל? לכן לא תיכנס חי לג"ע והרגו מלאך המוות.

ומזה נלמד אנו היום שלפעמים יש בעלי ראתן מבחינה רוחנית אנשים שמצד אחד לשבת איתם ולדבר איתם אתה עלול להידבק אבל צריך לזכור מה שאמר ריב"ל תורה מגנא [מן הייסורים] ומצלא [מצילה מהחטאים] ובפרט בדור זה שהצימאון גדול, וכמו שרואים מישהו מפרפר למוות ויש בידנו להצילו כולם יעשו הכל כדי להצילו, כך צריך לרחם על אדם שמנותק מהשבת ומהתורה שרשעים בחייהם קרויים מתים וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. וכ"ש מי שהציל נשמה.

(פל"ב-פ"ח)
וירא יעקב מאוד ויצר לו וגו'.

פירש רש"י וירא שמא ייהרג ויצר לו שמא יהרוג את אחרים ע"כ המילה אחרים ברש"י לכאורה תמוהה שאם כוונתו לעשיו למה לא אמר פשוט שמא יהרוג את עשיו ואם כוונתו על הארבע מאות שעימו על מה הוא מיצר הרי הם באו על מנת להורגו והבא להורגך השכם להורגו? ועל צד הדרוש שמעתי שרש"י כוונתו הייתה לרבי מאיר בעל הנס זיע"א שנקרא בגמרא בשם אחרים. שכידוע נירון קיסר שבא מעשיו נתגייר ונפק מיניה רבי מאיר.

חור בלב

(פל"ב פי"א)
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'.

איתא בגמרא שתלמיד חכם צריך שתהיה לו גאווה שמינית שבשמינית, אומר הגר"א מוילנא זצ"ל שכוונת חז"ל שתסתכל בפרשה השמינית שבתורה שהיא פרשתנו בפסוק השמיני שהוא פסוקנו וראה בעיניך מה שכתוב שם: שהרי שלושה ענווים ידועים מצאנו בתנ"ך אברהם אבינו ע"ה שאמר ואנוכי עפר ואפר משה רבנו ע"ה שאמר ונחנו מה ודוד המלך ע"ה שאמר ואנוכי תולעת ולא איש אם נחבר את הראשי תיבות כך אפר מה תולעת יצא לנו אמת וזוהי אפוא כוונת התורה שיעקב הקטין את עצמו מכל האמת ומי לנו ת"ח גדול מיעקב אבינו ע"ה וזוהי כוונת חז"ל שמנית שבשמינית.

ומסופר על רב צדיק שחזר בדבקות כמה שעות על הפסוק לא תביא תועבה אל ביתך [נ.ב. כאן רמוזה הטלוויזיה שהרי באנגלית אומרים טי וי זה התו והאותיות עֵבָה זה בגימטריא טלוויזיה כמניין ע"ז שזה ראשי תיבות עבודה זרה] שאל אותו מישהו, כבוד הרב הרי לא מחזיק טלוויזיה ועיתונים טמאים א"כ למה הרב מפחד אמר לו כתוב בפסוק תועבת ה' כל גבה לב ואדם שמתגאה יש לו מום בלב לא מום בבית וזה הרבה יותר גרוע וכדאיתא בזוה"ק מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רם. ויהי רצון שהקב"ה יעזרנו למול את עורלת הלב כדכתיב ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך.

אח שמביא צרה

(פל"ב פי"ב)
הצילני נא מיד אחי מיד עשיו וגו'.

הקושיה ברורה לכל עין שהרי אח אחד היה ליעקב ואם כן מדוע הוצרך יעקב לומר מיד אחי מיד עשיו לכאורה היה צריך לומר או אחי או עשיו? ושמעתי תירוץ נפלא מהרב יגן זצ"ל שכאן יעקב פחד משני דברים, רוחני וגשמי שאם עשיו יבוא כמו רוצח זה מצד הגשמי ואם הוא יבוא כמו אח אוהב זה ברוחני שהרי זה פגישת אחים לאחר יותר מ- 20 שנה. והבנים שלי עלולים להתחבר לבניו של עשיו וח"ו להתקלקל.

והפחד של יעקב אבינו ע"ה היה הרבה יותר מהפחד שהוא יבוא כמו אח אוהב שהרי על זה הוא התפלל קודם. שאמר הצילני נא מיד אחי: וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב ולפחד לא רק על בריאות בניו אלא גם על הרוחניות שלהם ושמעתי פעם שהרב משה פיינשטיין זצ"ל שהיה רב של קהילה גדולה בארה"ב ויום אחד קם ועזב בלא סיבה נראית לעין וכששאלו אותו מה ראית כי עשית את הדבר הזה? ענה להם: פשוט לא מצאתי כאן חינוך טהור לילדים שלי. כזה ראה וקדש.

(פל"ב פי"ד)
וילן שם וגו' ויקח מן הבא לידו מנחה לעשיו אחיו.

פעם נסע איזה צדיק ברכבת והגיע זמן מנחה והם היו עשרה עם שני "משכילים" שישבו איתם בקרון וכשהרב ביקש מהם להצטרף למנחה הלכו מיד לקרון אחר כדי שלא יהיה מניין וכיוון שעמדה לשקוע השמש התפללו ביחידות בלית ברירה וכשהמשכילים ראו שהם גמרו להתפלל מנחה חזרו לקרון. אמר להם הרב תירצתם לי קושיה חזקה שהייתה לי במעשה שעשיתם. מה תירצנו לך שאלו? אמר להם הרב: כתוב במדרש שהיו ליעקב מאות אלפי כלבים ששמרו על צאנו ומעודי תמהתי למה לא הביא גם מהם מנחה לעשיו ואיך תירצנו לך את קושייתך שאלו? אמר להם:כי עכשיו הבנתי שכלבים לא מצטרפים למנחה.

בלי תורה אין חיים

(פל"ב פכ"ה)
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר.

שמעתי מרבי יעקב חיים סופר שליט"א שיצה"ר נלחם עם האדם בעיקר בעניין של לימוד תורה וזו הסיבה שעם יעקב דווקא הוא נלחם ולא עם אברהם איש החסד ולא עם יצחק נאזר בגבורה: שיעקב יושב אוהלים סמל לימוד התורה בתמימות שזה הנשק הכי קטלני נגד היצה"ר וכדאיתא בקידושין ל': בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרין בידו ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו רחמנא ליצלן. דהיינו יכול להיות מצב שהאדם מתפלל שלוש תפילות ביום במניין וישמור שבת ויעשה את כל המצוות אבל מצווה אחת הוא לא יעשה לימוד התורה. הוא בידיים של יצה"ר ויצה"ר יעשה בו כאוות נפשו ר"ל.

מי המנצח

(פל"ב פכ"ט)
ויאמר לא יעקב וגו' כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל.

כיוון שניצחת אותי שאני מלאך יהא שמך ישראל ולכאורה רק לפני כמה פסוקים ראינו שיעקב קיבל מכה מהמלאך ונעשה צולע ולא שמענו שלמלאך קרה משהו ואם כן לכאורה המלאך ניצח? ושמעתי תירוץ נפלא מרב גדול מבני ברק [בשיחה שנתן בישיבת אור יקר] שכוונת היצה"ר במכה הזו הייתה בעצם לגרום ליעקב אבינו להיות איטי יותר בעבודת השם ולא לרוץ למצוות כיוון שיהא צולע אבל רואים מיד אחר שכתוב והוא צולע על ירכו שכתוב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו': הקב"ה אומר ליצה"ר בוא וראה מה עשית, עַם ישראל עכשיו הרוויח עוד מצווה שלא לאכול את גיד הנשה וגם אין בו שום טעם וזה פרק שלם בחולין עם רש"י ותוספות. פרקים שלמים ברמב"ם ובשו"ע ואת כל זה מי גרם היצה"ר בעצמו וגם יעקב התרפא מצליעתו [עיין רש"י].

וה"ה בזמננו היצה"ר אמר אני יעשה רדיו כדי לדוג את נשמות ישראל ברשתות א. ב. ג. ובגלים [גלי צה"ל גלגל"צ שר"י] והנה דרך כוכב וקמו ערוצי קודש שדברי תורתם הגיעו אפילו לקיבוצים שמעולם לא שמעו תורה אלפי קלטות של שיעורי תורה והיצה"ר בוכה מה עשיתי מה. וכן אמר היצה"ר אעשה דפוס כדי שיקראו ידיעות הטומאה ומעריב ערבים שלא בחוכמה והנה כל שבוע אתה רואה עלונים מלאים מדברי תורה ספרי הלכות ואגדות בדפוס מפואר. ש"ס עם רש"י באותיות בולטות שוטנשטיין ועוד ועוד. ועל זה הוא אמר ליעקב אבינו ע"ה אני רציתי לתת מכה אחת וקיבלתי עשר מכות.

גריל על האש או דולרים

(פל"ב פסוק כח-ל)
ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב וגו' וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל וגו'.

היצה"ר שנלחם עם יעקב ודאי לא היה מלחמה גשמית אלא פיתויים וטענות שניסה היצה"ר לפתות את יעקב ולומר לו שהעוה"ז טוב כדי להשתוקק אליו ולרדוף אחר התאוות של החומר ואחר הכסף והזהב, ויעקב אבינו מנצחו ומראה לו שעוה"ז זה עולם של שקר והתאוות אין בהן ממש עד שהיצה"ר מתפלא איזה כוחות אדירים יש ליעקב אבינו ע"ה ושאל אותו איך אתה מצליח להתגבר עלי, דהיינו מה שמך מה הכוחות שלך? ויאמר יעקב ר"ל עיקבי, אני עיקבי בעבודת השם הסדרים שלי הם מעל הכל אני מנצל כל דקה.

ואז שואלו יעקב אבינו ע"ה אמור נא לי ואתה מה שמך כלומר מה הכוחות שלך איך אתה מצליח להשתלט על האדם שיעשה עבירות הרי כל יום רואים שאדם מסויים נפטר ולא נשארים פה, וכולם בסוף מתים וצריכים ליתן דו"ח לפני בורא עולם ואם כן איך אתה מצליח להחטיאם וע"ז ענה לו היצה"ר למה זה תשאל אני אומר לאדם למה אתה צריך לשאול מה תכלית החיים מה אני צריך לעשות למען השם למה באתי לעולה"ז לאכול ולשתות ולעבוד לישון וחוזר כמו תקליט ואת זה אני אומר לאדם אל תשאל. צא לעבודה תחזור יש עיתון יש חדשות טלויזיה וערוצי זהב וכבלים [שע"ז אומרים בסליחות קבץ מפוזרים בכבלי צר סגורים בלעום אכזרים שרפו מועדך] וככה נגמרים לו החיים.

משל על זה למלך שאמר לעבדו מחר תבוא לאוצר כרבע שעה ותיקח משם ככל אוות נפשך וישמח מאוד העבד על זאת, והנה המלך החל לחשוב במה שאמר לעבד והצטער שהרי ברבע שעה הוא ירוקן לי את כל כספי וזהבי ואיך אתן כסף ואוכל לחיילים ומניין אשלם משכורות, ומיד קרא ליועץ שלו אמר לו היועץ תזמין כמה ממכריו ונראה מה ניתן לעשות. ושאל היועץ אותם מה אוהב העבד אימרו נא למלך אמר אחד מהם הוא אוהב שישליק וקבב על האש פתח השני ואמר הוא אוהב לשמוע מוזיקה קלאסית פתח השלישי את פיו הוא אוהב לשבת על ספה שוקעת מאוד. והנה למחרת העבד הגיע כ- 20 דקות לפני הזמן והנה הוא מריח בשר על האש ושאל מה המחיר למנה אמרו לו לךָ זה בחינם הרי אתה אהוב המלך נכין לך מנה כאוות נפשך.

התחילו להכין לו באיטיות גדולה מאוד והביאו לו את המנה והוא מתחיל לאכול פתאום הוא רואה ספה שוקעת לידו וישב בה והנה הוא שומע את המוזיקה שהוא אוהב בצלילים מאוד יפים והרגיש שהוא נהנה מאוד ואכל לפי הקצב ושכח בכלל את מטרת בואו עד שעבר הזמן ואז החל האיש לצעוק ולבכות איזה טיפש אני אם הייתי מתאפק רבע שעה הייתי יכול לאכול כל החיים בשר עגלים: והנמשל, אדם יורד לעוה"ז מה עושה היצה"ר מחפש לו משהו כדי שהוא יאסוף רעל ולא תורה ולכן שולחו למקומות הבלתי ראויים למלאות לו את זמנו בעבירות שלא ייתן לבו לשאול ולהבין למה הוא בא לעולם.

(פל"ג פ"ח)
ויבוא יעקב שלם.

עיין רש"י שאחד מהדברים שיעקב נשאר בהם שלם זה שלם בתורתו, וזה מראה לנו שוב מעט מגדולתו של יעקב אבינו ע"ה שהרי כל אברך ובחור ישיבה יודע מה קורה לו אחרי בין הזמנים ואחרי מילואים וכד' כמה זמן לוקח לו לחזור למסלול התורה ואילו יעקב לאחר 22 שנה אצל לבן והפגישה עם עשיו, אבל יעקב נשאר איתן וחומה שאין להזיזו כמלוא נימה מתורתו וחייבים אנו לומר מתי יגיעו מעשינו למעשה אבותינו אמן.

---

פרשת וישב

---

מיהו יהודי?

(פל"ז פכ"ב)
אלה תולדות יעקב יוסף וגו'.

פירש"י כל מה שעבר על יעקב עבר על יוסף וכן פירשו הקדמונים [כך שמעתי] שאברהם יצחק ויעקב באו לתקן את חטאי אדם הראשון ואברהם אבינו ע"ה תיקן את חטא העבודה זרה בזה שנכנס לאש ולא עבד ע"ז, ויצחק תיקן את החטא של שפיכות דמים בזה שפשט צווארו על גבי המזבח ואילו יעקב בא לתקן את עניין של עריות כדכתיב לגבי ראובן כוחי וראשית אוני. אלא שלא הושלם התיקון כיון שלא היה ליעקב אבינו ע"ה ניסיון ממש.

לכן היה צריך להביא את יוסף שיעמוד מול הניסיון וינצח, וזה שכתוב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש שע"י הניסיון שעמד בו יוסף נעשתה האש של יעקב ללהבה ובזה נשרף כל בית עשיו: וכתב הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שמעולם הוא לא ראה תלמיד שלומד בהתלהבות ונופל מעבודת ה' והתלהבות זה כמו להבה שמכבה ושורפת את כל הרעות בעולם.

ומסופר על איזה תלמיד חכם בזמנו של רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל שנתן איזה דרשה שעה ארוכה בדברים עמוקים ואחר הדרשה שאלו את רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל מה הוא אומר על הדרשה? אמר הרב: הדרשה יפה אבל הדרשן הוא אינו יהודי כששמעו זאת מיד בדקו אותו ונתגלה שאינו יהודי וגירשוהו בביזיון גדול ואמרו בטוח יש לרב רוח הקודש אמר להם הרב: זה לא רוח הקודש פשוט מאוד שעה שלמה הוא מדבר דברי תורה ואינו זז זה לא יהודי.

לב טהור

(פל"ז פ"ד)
ויראו אחיו וגו' ולא יכלו דברו לשלום.

פירש"י מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דיברו אחד בפה ואחד בלב ע"כ.

ולכאורה אדם שאומר לחברו בפניו שהוא שונאו או שאינו מדבר עימו לשלום כלל זה שבח?? נכון שהוא לא מושחת להראות לו פנים שוחקות ומאחרי גבו לשנוא אבל לקרוא לזה שבח זה קצת רחוק? אלא רש"י מדקדק שהפסוק מעיד על שבטי יה. שליבם היה טהור שגם אם היו רוצים לדבר עימו לשלום לא יכלו.

וכעין זה רואים לגבי אסתר המלכה שאחשורוש שאל אותה מי הוא זה - ואיזה הוא - אשר מלאו ליבו לעשות כן? והיא הצביעה על אחשורוש עד שבא מלאך והזיז את ידה לכיוון של המן ולכן היא אמרה המן הרע הזה ולא אתה. וכאן זה גם פלא גדול עם ישראל יושב בתענית ג' ימים וג' לילות וכן אסתר והיא עומדת ברגע השיא שאחשוורוש כועס על המן והוא שואל אותה מי זה? מדוע היא מצביעה על האחשוורוש? אלא הוא שאמרנו שהלב טהור ויודע שהרי אחשוורוש נתן את הטבעת להמן ואחשוורוש הוא האשם הגדול ולכן היד לא יכולה לפסוח על האחשוורוש ולהצביע על המן. כי כל האברים והגידים זזים על פי הלב ועל זה אנו מתפללים וטהר ליבנו לעבדך באמת.

(פל"ז פ"י)
ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו וגו' הבוא נבוא אני ואמך ואחיך וגו'.

הגמ' במסכת ברכות (נה:) אומרת שכל החלומות הולכין אחר הפה וכשבא יוסף ואמר לאביו את חלומו, יעקב אבינו מלמדנו מה לעשות שהרי אם הוא יפתור לרעה! כל החלומות הולכין אחר הפה ואם לטובה האחים יקנאו לכן לצאת אליבא דכולי עלמא גער בו ואמר לו קצת בלשון תמיהה מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? שמצד אחד הוא פותר לטובה ומצד שני כאילו שהפתרון לא נכון כי זה נאמר בלשון תמיהה.

או טומאה או תורה

(פל"ז פכ"ד)
ויקחהו וגו' והבור ריק אין בו מים.

פירש"י מים אין אבל נחשים ועקרבים יש בו. ועל פי זה פירשו בעלי המוסר שאדם שלא לומד תורה מוחו מתמלא בטומאה נוראה כנחשים ועקרבים וכמ"ש הרמב"ם אין מחשבת העריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה דהיינו התורה. וזה הכוונה והבור [שזה המוח] ריק אין בו מים שזה תורה ממילא הוא מתמלא נחשים ועקרבים משא"כ אם יש בור עם נחשים ועקרבים ושופכים מים לתוכו או שהם מתים או שהם בורחים לחורים שלהם. כלומר, גם אם האדם מלא במחשבות הכי טמאות ישפוך על עצמו מים שזה התורה הקדושה ויעשה טהור.

(פל"ז פט"ז)
וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש.

האיש הנ"ל אומר רש"י שזה היה מלאך גבריאל. ובגמרא אמרו (סנהדרין נז:) שהמילה לאמר רומזת על עריות וכאן בא מלאך גבריאל לרמוז ליוסף הצדיק שהוא הולך לעבור מבחן בעריות ויבקש את מה שזה בגימטריא שם הויה [יוד, הא, ואו, הא] ועל זה יוסף אומר לו את אחי אנוכי מבקש דהיינו את העשרה טיפות שעתידים לצאת ממני אני מבקש שהרי אחים קרויים בנים כמו שקרא יעקב לבניו אחיו ואחי בגימטריא קטנה רומז לזה שזה עשרה.

מי אשם?

(פל"ז פכ"ה)
וישבו לאכול לחם וגו' וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט וגו'.

אומר רש"י למה פירסם הכתוב משאן? ללמדך שאע"פ שדרכן לשאת עטרן ונפט שריחן רע לזה נזדמנו בשמים כדי שלא יוזק אותו צדיק מריח רע: ולכאורה זה פלא שהרי היסורין והעלבונות שעברו על יוסף באותו יום אי אפשר כלל לתאר גם להפשיטו מהכותונת ולזרקו לבור מלא נחשים ועקרבים כסחורה בעשרים כסף מה לי אם יהיה להם נפט או בשמים?

אלא כאן לומדים יסוד גדול שאין רצונו של הקב"ה ח"ו להעניש את האדם אלא רק לעוררו ולתקנו שזהו בעצם מידה כנגד מידה וכמו שהמנורה של הדלק מהבהבת כשאוזל הדלק כך האוזניים שלך יכאבו אם תשמע רשת ג' וממילא גם כאן בזה שיוסף חשד באחיו שאוכלים אבר מן החי שחטו שעיר עזים. על זה שחשדם שמזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים לעבד נמכר יוסף ומה שחשדן בעריות ותשא אשת וגו' את עיניה אל יוסף: אבל להריח ריח רע לא הוזק כי אין לו מה לתקן באותו עניין. ומזה חייבים אנו ללמוד שאם בא לאדם איזה צרה וכדומה לא יחפש אשמים בחוץ אלא יחפש אצל עצמו שאילו לה היה מגיע לו לא היה מקבל.

אל תעשה בסתר מה שאתה מתבייש לעשות בגלוי

(פל"ז פכ"ו)
ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו.

צריך לדעת שהשבטים היו קדושים וטהורים שאין לנו אפילו טיפת הבנה בדברים הללו וכל המכירה נעשתה על פי בית הדין והקב"ה השתתף איתם. ואם כן מה חידש להם יהודה במה שאמר ואיך גם הם הסכימו לו אחר שסיכמו שמגיע ליוסף מיתה בבור?

ומתרץ רבי יהודה ליב חיסמן זצ"ל שזו הייתה כוונתו של יהודה שאמר לאחיו אם באמת אנו עושים מעשה טוב וישר למה אנו צריכים להסתיר ולכסות אותו? רק מעשים לא טובים מתביישים לעשות ליד אחרים ואם כן המעשה עצמו מעיד עלינו שאנחנו עושים מעשה לא טוב שהרי וכסינו את דמו. ועל פי זה מובן מה שאמרו חז"ל שיהודה ירד מגדולתו שלא אמר להם להשיבו אל אביו וכן מה שלמדו מזה שכל העושה מצווה ואינו גומרה קובר אשתו ובניו שזה מה שקרה ליהודה. שלכאורה נאמר שיהודה רצה לקיים תפסת מועט תפסת ולכן אמר לפחות נמכרנו לישמעלים? וכרבן יוחנן שביקש רק את יבנה וחכמיה ולא את ירושלים. אלא כיוון שטענתו היא שעצם זה שמנסים להסתיר ולהצניע את המעשה זה מצביע שהמעשה אינו כשורה אם כן גם המכירה היא בהסתרה! ומזה נלמד אנו שכל מעשה שאנו עושים נבדוק האם היינו מסוגלים לעשותו ליד רשב"י או לא וזו הבדיקה לדעת במה אנו עוסקים בעבירה או במצווה.

אל תישאר בכתה א'

(פל"ז פכ"ט)
וישב וגו' והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו.

נראה לבאר על פי מה שידוע שהחפץ חיים היה נוהג לעשות כל שבוע שהיה יוצא מחוץ לעיר ונכנס לאיזה בור ושוכב שם [כדי להרגיש כמו בקבר] ועושה לעצמו חשבון נפש מעמיק מאוד. וכן גם כאן שראובן שב לבור לעשות חשבון נפש לעצמו היכן הוא עומד בעבודת ה' וירא כי אין יוסף בבור דהיינו אין הוספות בעבודת ה' אלא נשאר אותו דבר והוא לא נתעלה מאתמול להיום וע"ז הוא קרע את בגדיו וכמו שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והמה מועטים שאחד הפירושים בני עליה זה בני אדם שכל רגע ורגע בחיים הם עולים בעבודת ה'. ויה"ר שנהיה מבני עליה.

מפעל הפיס

(פל"ח פי"ד)
ותסר בגדי אלמנותה מעליה וגו' ותשב בפתח עינים וגו'.

כתב הרב שמואלביץ [בשיחות מוסר] שלכאורה איך תמר עשתה דבר כזה שהרי פשיטא שאין סיכוי שיהודה יבוא אליה אז בשביל מה את טורחת כל כך? אלא כאן תמר מלמדת אותנו שיעור מאלף שגם אם אתה רואה שיש סיכוי אחד לאלף שאם תעמול ותתאמץ תצא אולי איזה מצוה אל תתעצל. זה כדאי ואנו רואים את זה במפעל הפיס שאדם קונה כרטיס לוטו למרות שעשרים שנה הוא כבר ממלא ולא זכה אפילו פעם אחת אינו מתייאש. כל שכן לדבר תורה שאדם חייב למסור נפשו למען התורה וכשהקב"ה ראה כאן את ההתאמצות של תמר שלח את מלאך גבריאל כפי שאומרים חז"ל ובסופו של דבר יצא משם מלך המשיח.

ומעשה באיזה פריץ של איזה עיירה שקרא לאיזה יהודי ואמר לו תשמע מחר אני מקבל תפקיד חדש בעיר יותר גדולה ואני רוצה למכור לך את האחוזה שלי עם הארמון במחיר זול מאוד. תביא לי 20,000 דולר והכל שלך אבל עד 10 בבוקר. תודה רבה אני מאוד מודה לך אמר היהודי, אני אביא לך את הכסף תחכה לי. והלך היהודי ומכר כל מיני דברים כדי להשיג את הכסף ואחר מאמצים לא קלים השיג את כל הכסף ובשעה שמונה בבוקר כבר צעד לכיוון הפריץ עם הכסף והנה הוא שומע פתאום קולות של בכי חזק מאיזה בית נכנס לשם והוא רואה אדם שנפטר ואשתו ושבעה יתומים בוכים שניכר עליהם שלא אכלו כמה ימים.

והיהודי הרחמן התמלא עליהם ברחמים הניח את כל הכסף על השולחן והלך וישב בבית הכנסת לחשוב מה עושים הלאה ובאותו זמן נעשה רעש גדול בשמים מהמסירות נפש של היהודי הזה שנתן המון כסף והציל שמונה נפשות ממוות ולא מאיזה כסף מיותר בבנק אלא מכסף שהיה זקוק לו מאוד ויכל להתעשר, והקב"ה רצה לתת לו שכר גדול אבל הגיע היצה"ר ואמר לקב"ה אני רוצה לנסותו קודם. בא אליהו הנביא זכור לטוב ואמר אני יורד לנסותו לא אתה ואליהו הנביא קיבל אישור לרדת והנה היהודי הנ"ל יושב לו בבית הכנסת וחושב.

ופתאום נכנס איזה יהודי זקן פנימה ושואלו למה אתה מלא מחשבות מה מטריד אותך? וסיפר לו את כל הסיפור אמר לו הזקן אשריך כל המציל נפש אחת מישראל כאילו וכו' כ"ש שהצלת שמונה נפשות איזה מצווה עשית אבל יש לי עצה עבורך מכור לי את המצווה ואתן לך את כספך התחיל האיש לחשוב ואמר: לא מסכים אינני מוכר מצווה אמר לו טוב תן לי חצי מהמצווה ואתן לך את הסכום, לא מסכים זעק האיש עד שאמר לו אותו זקן תקשיב אני אליהו הנביא ובאתי לנסותך והצלחת במשימה לכן תבחר אחד משלושת הדברים או אריכות ימים לך ולאשתך, או עושר גדול מאוד, או בן צדיק. מיד אמר האיש בשמחה אני רוצה בן אמר לו אליהו יש עוד כמה תנאים לזכות בבן צדיק אתה מקבל גלות עם האִשָׁה ותצטרכו לנדוד ללא בית והאִשָׁה הסכימה ויצא להם בן גדול עולם ושמו נודע לתהילה הלא הוא רבי מנחם מנדל מרימנוב זיע"א.

לישרף באש ולא לבייש אדם ברבים

(פל"ח פכ"ה)
היא מוצאת וגו' ותאמר הכר נא למי החותמת וגו'.

אמר רשב"י (ב"מ נח:) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים ולומדים זאת מתמר שהיא לא הלכה ליהודה והלבינה אותו ברבים אלא הייתה מוכנה להישרף באש עם בניה שבבטנה ולא לבייש אדם ברבים.

והגמרא מספרת על מר עוקבא שהיה נותן בסתר כסף לאיזה עני ויום אחד שהלך עם אשתו ובא ליתן לעני מתחת לדלת את הכסף פתאום שמעו איך העני מתכוון לצאת מהבית כדי לראות מי נותן לו את הכסף מיד רץ מר עוקבא עם אשתו ונכנסו לבית והתחבאו בתוך התנור הלוהט ועי"ש והכל בכדי שלא לבייש את אותו אדם ומזה אנו צריכים ללמוד שגם אם אתה רוצה לפגוע באדם מסויים שעשה לך רע עדיף לך לקפוץ לאש ולא לפגוע בו ושמעתי מהרב יהודה יוספי שליט"א למה אמרו נוח לאדם וכו' שהסביר שכמו שעדיף לאדם שיורידו לו אצבע ולא את הראש כך גם כאן שהרי אם יבייש אדם ברבים הרי יצטרך להישרף באש הגהינום שהיא פי שישים לכן עדיף לך באש כאן ולא באש שם.

תסתכל מי מסביבך

(פל"ט פ"ה)
ויהי מאז וגו' ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה ע"כ.

אומרים חז"ל תיכף לתלמיד חכם ברכה דהיינו כשאדם מכניס לביתו ת"ח ומהנהו מנכסיו מיד מתברך שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, וכן בלבן הארמי שאמר ליעקב אבינו ע"ה ויברכני ה' בגללך ורואים מזה שאפילו בית של גוי רשע מתברך כשיש בבית תלמיד חכם וכן הגמרא אומרת על רב שאחר שנפטר לקחו מהעפר שליד קברו והיו מניחים על חולים בקדחת והיו מתרפאים מיד ומצד שני רואים הקב"ה לא ברך את החיות בפרו ורבו אלא רק את הדגים והעופות, ומסביר רש"י כדי שהנחש לא יהיה בכלל הברכה זאת אומרת שהחיות גם היו זקוקים לברכת פרו ורבו אלא שיש אחד שלא מגיע לו אזי כולם מפסידים דהיינו רשע אחד כל מי שמסביבו מפסיד ובגלל צדיק אחד כל מי שמסביבו מרוויח.

שתי שניות בסך הכל

ויעזוב בגדו בידה וינוס וגו'.

והרב גרוסמן [ר"י מגדלאור] שליט"א הקשה שלכאורה יוסף היה צריך לקחת את הבגד שהרי ע"י שהבגד ישאר אצלה היא בטוח תעליל עליו וכפי שהיה באמת ואם כן מדוע לא לקח את הבגד ממנה? והוא ענה תירוץ נורא שיוסף הבין שעדיף לשבת כל החיים בכלא ולא להיות עוד שתי שניות ליד אִשָׁה ועוד מובא במדרש שאמרה לו אם לא תעשה עבירה הריני כופפת קומתך, אמר "ה' זוקף כפופים", אמרה לו אני אשים אותך בבית הסוהר, אמר לה "ה' מתיר אסורים", אמרה לו אני יעוור את שתי עיניך, אמר לה "ה' פוקח עיוורים", אמרה לו אני אתן לך אלף ככרי כסף [שזה סכום ענק באותם ימים], אמר לה "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים", ושאל הרב דניאל זר שליט"א לכאורה היה צריך לומר ואיך נעשה לא ואיך אעשה וכן וחטאנו לאלקים ולא וחטאתי? ותירץ שאפילו בדיבור לא רצה יוסף הצדיק לשתף אותה עימו שרוב העבירות מתחילות בדיבור ונגמרות במעשה רחמנא ליצלן.

ותתפסהו בבגדו וגו' אשת פוטיפר אמרה לו הרי אתה צדיק ואתה רוצה לקיים את כל תרי"ג מצוות ואם כן אחת המצוות היא מצוות התשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים ולכן אמרה לו תבגוד בבורא עולם ותעשה עבירה כדי שתקיים את מצוות התשובה וזהו ותתפסהו בבגדו אבל יוסף אמר שתשובה אפשר לקיים על חטא קטנצי'ק אבל זו עבירה גדולה מאוד ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים ויהי רצון שנדבוק בקדושתו של יוסף הצדיק.

---

פרשת מקץ

---

תכין צידה לדרך הארוכה.

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם וגו'.

אין קץ אלא לשון סוף וכאן אפשר לומר שבאה התורה לרמוז לאדם שרואה שקרב קיצו עושה חשבון כמה תורה ומצוות הוא אסף בכל השבעים שנה והוא נבהל שאסף רק שנתיים ימים פה שעה שם שעה ומה הסיבה ופרעה חולם שכל משך ימי חייו הוא חולם הוא לא לקח את החיים ברצינות:

ומעשה ברבי ישראל מסלנט זיע"א שנסע ברכבת והנה ישב לידו איזה סוחר בדים שאל אותו הרב איך אתה מפרנס את עצמך? אמר לו הסוחר יש לי חנויות לבדים ומפעלים ענקיים וברוך ה' לא חסר פרנסה יש בשפע. אבל הרב שואל שוב איך אתה מפרנס את עצמך? הסוחר חשב שהרב לא שומע טוב וחזר על הדברים בקול רם, אבל הרב שואל אותו שוב איך אתה מפרנס את עצמך? כבר עניתי פעמיים למה הרב שואל אותי שוב!

אתה ענית לי איך הקב"ה מפרנס אותך אני שאלתי איך אתה מפרנס את עצמך עם מה תגיע לעולם העליון??? כמה שעות תורה יש לך כל יום אם תביא להם בדים למעלה זה לא יעזור לך שם רוצים תורה? הדברים נכנסו עמוק ללבו של הסוחר ואמר לרב אני יורד בתחנה הקרובה לאסוף פרנסה אמר ועשה. מכר את כל נכסיו בכל מקום שהם וקיבל סכום כסף אדיר ובכסף הזה הקים שבעים ישיבות נובהרדוק והוא עצמו למד תורה עד שיצא הסבא מנובהרדוק:

יסוד היסודות

ויהי מקץ וגו'.

ידוע ששלושת השאלות הראשונות בעולם העליון הם ראשי תיבות מקץ שזה משא ומתן באמונה, קבעת עתים לתורה, צפית לישועה: ולאשה גם רמזו. מקץ ר"ת מקוה, קדושה, צניעות. והחפץ חיים כתב מקנא אני בעולם הבא של מי שיְזָכֵּה אשה אחת לילך למקוה והדברים מדברים בעד עצמם.

אבל בכל זאת נכתוב מעשה שנבין עד היכן הדברים מגיעים: מעשה בקיבוצניק שהיה מאושפז בבית החולים וישב אדם דתי מאוד לידו וראה זה פלא כל מי שבא לבקר את הקיבוצניק היו חרדים מאוד אם זה גברים כולם עם כיפה גדולה וציציות. ואם זה נשים כולם צנועות עם כיסוי ראש וגרביים, אחרי שהלכו הוא שאל אותו מי אלה שבאו לבקר אותך? אלה בני ובנותי חתני וכלותי. ענה הקיבוצניק, איך יתכן שזכית לכך מה עשית, תספר לי! אמר לו הקיבוצניק זה ודאי בזכות אשתי.

אני הכרתי את אשתי בקיבוץ ורציתי להתחתן איתה והיא אמרה לי שרק בעוד חודש היא תחזיר לי תשובה, לאחר חודש בערך היא אמרה לי שאינה מוכנה להתחתן איתי אלא אם כן אנחנו שומרים טהרת המשפחה! הסתכלתי עליה כאילו השתבשה בדעתה, הרי היא מחללת שבת ועוד דברים, מה קרה לך פתאום שאת רוצה טהרת משפחה. ואז היא סיפרה שהיא היתה ילדה בשואה בגיל חמש בערך ונסעה עם אמא שלה ברכבת לתאי הגזים ואמא שלה הושיבה אותה על ברכיה וישבו ליד הדלת. אמרה לה אמה, תקשיבי ילדה. האדם מורכב משני חלקים גוף ונשמה. הגוף זה המעטפה והנשמה זה הפנים והגופות שלנו עומדות להיפרד אבל נשמותינו אף פעם לא יפרדו כי הנשמה חיה לנצח.

אבל אם את רוצה שאני ישאר אמא שלך בשני העולמות אני יגיד לך עכשיו שתי מילים ותחזרי עליהן כל יום כמה פעמים, וכשמישהו יציע לך נישואין תבדקי מה זה ותקיימי, והשני מילים הללו היו כמובן "טהרת המשפחה". וכשנפתחו הדלתות ברכבת, האמא גלגלה אותה והקב"ה עשה ניסים ולא ראו אותה. ובחודש הזה היא למדה טהרת המשפחה, ושמרנו טהרה על הצד הכי טוב שאפשר. ואלה הבנים והבנות ואלה החתנים והכלות.

ועוד מעשה בעניינים אלו: בקבר רשב"י זיע"א עמד תלמיד חכם והתפלל והוא שומע מעזרת נשים אשה מיללת בבכי קורע לב במשך למעלה משעה. הת"ח הלך לשם ושאל אותה למה תבכי ולמה ירע לבבך? ותען האשה שלאחר ארבע עשרה שנות נישואין סוף סוף זכו לפרי בטן בטיפולים קשים ומרים והביאו ילדה לעולם ולפני כמה ימים גילו אצל הילדה את המחלה הידועה בתוך הדם והרופאים אומרים שזה הסוף ואמרו לי אנשים אם תלכי לרשב"י ותתפללי יש סיכוי.

אמר לה הרב את שומרת טהרת המשפחה? מה זה טהרת המשפחה, שאלה האשה הבוכיה. הרב הבין שאינה שומרת ואמר לה שרבי שמעון בר יוחאי כתב בזוהר הקדוש ששלושה צועקים ובוכים לקב"ה ואינם נענים, מי שלא שומר טהרת משפחה, ומי שמפילה את הולד במזיד ומי שבא על גויה: לכן התפילות שהתפללת כאן היום ודאי עשו רעש גדול בשמים אבל כדי שרבי שמעון ימליץ עלייך לפני בורא עולם תקיימי את ההלכות ותטבלי במקוה. האשה הסכימה בלב שלם והלכה לרבנית באיזור מגוריה בחיפה וטבלה והתקשרה לתלמיד חכם הנזכר בדמעות של שמחה ואמרה לו תשמע, הרופאים לא מאמינים, אין לילדה כלום. הם שואלים איפה הייתי, והתשובה כמובן במקוה:

פרעה השקרן

(פמ"א פט"ו)
ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו.

כל מצרים באותו יום היתה כמרקחה, פרעה משלם משכורות מנופחות לכל החרטומים המכשפים על החכמות שמחכימים במצרים והנה כשפרעה זקוק להם למעשה שיפתרו חלומותיו אין פותר אותם לפרעה עד כדי שהולכים לקרוא לאיזה נער מבית הכלא ופרעה רואה את יוסף הצדיק מגיע בשיא הענווה עם הראש למטה למרות שכל המצרים מחכים. ופרעה רצה לבדוק אם זה ענווה אמיתית או חיצונית.

אמר לו אתה רואה את כל החכמים הללו. לא יודעים לפתור את חלומי ושמעתי עליך שאתה רק שומע חלום מיד אתה פותר אותו. אבל מיד יוסף עצר את פרעה ואמר לו בלעדי. אני שום דבר. אלקים יענה את שלום פרעה. כששמע פרעה דבר זה התחיל לבלבל את יוסף ואמר לו, בחלומי הנני עומד על שפת היאור, שזה שקר שהרי באמת הוא עמד על היאור שכתוב והנה עומד על היאור. אבל יוסף ברוח קדשו תיקן אותו כמו שכתוב בתהלים, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. דהיינו שאמר לפרעה שפת היאור שאתה אומר, לא ידעתי, כלומר זה לא ידוע לי. מה שידוע לי שאתה עמדת על היאור. [בן איש חי].

לא הייתי שם

(שם)
ויאמר פרעה אל יוסף וגו' שמעתי עליך לאמר וגו'.

ידוע שהמילה לאמר רומזת לעריות כך הגמ' [סנהדרין נז:] אומרת וכן רמוז ותתפשהו בבגדו לאמר. וזה מה שפרעה רצה לרמוז ליוסף שמעתי עליך לאמר דהיינו שהתעסקת בעריות עם אשת פוטיפר. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי. לאמר שזה עריות אולי היה אבל בלעדי אני לא הייתי שם.

כי מכבדי אכבד

(פמ"א פכ"ה)
ויאמר יוסף אל פרעה וגו' את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה.

יוסף הצדיק יוצא מהבור לאחר שתים עשרה שנים קשות ובמקום להתחנן על נפשו הוא מתחיל לדבר עם פרעה וכל המצריים על אלקים שבשמים. ובסופו של דבר עלה לגדולה נוראה ומלך שמונים שנה רצופות, ללמדנו שמי שמנסה תמיד לדאוג לכבוד ה' אזי הקב"ה ג"כ דואג לו ולעומתו מי שמחפש לכבד את עצמו הבזיון קרוב אליו שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

ומעשה במשרת של הרב הגדול - הרב הירש, אחר ששירת אותו בנאמנות וכשהגיע המשרת לפרקו הקים בית והלך לגור במקום מסויים, ופתח לו חנות לצורך פרנסתו. והנה בערב פסח ליל בדיקת חמץ, הרב הגדול באמצע הבדיקה מגלה לצערו כי חמש מאות הדינרים שחסך לנישואי בתו נגנבו ואינם. אמרו לו בני המשפחה כנראה שהמשרת שלך גנב את הכסף שהרי הוא התחתן ופתח חנות וכסף מנין לו? הרב סירב להאמין עד שלחצו עליו יותר מדי. והרב נסע אל משרתו, והמשרת קיבלו בשמחה גדולה, ושאל אותו, למה כבוד הרב קצת עצוב. ויען הרב ויאמר בליל בדיקת חמץ גילינו שהכסף של הבת שלנו נגנב ואין לי איך לחתן אותה. ואמרו לי שאולי אתה היית צריך את הכסף ולקחת אותו.

מיד המשרת אמר לרב, כבוד הרב, כן זה אני לקחתי ואני מבקש מחילה מכל הלב ואני רוצה להחזיר הכל, הנה עכשיו מאתים וחמשים דינרים ובעוד שבועיים אני אשלח את השאר. שמח הרב מאוד ואמר, ברוך ה' שלא חשדתי בכשרים, שכן אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו. והיה איזה יהודי בעל בית מרזח שבא אליו גוי יום יום ומזמין את כל חבריו לשתות על חשבונו. שאל אותו היהודי מאיפה יש לך כסף הרי אתה לא עובד. מצאתי, ענה הגוי: התשובה לא מצאה חן בעיני היהודי ונגש לרב לשאול אותו מה עושים?

אמר לו הרב, השקה אותו מחר יין חזק מאוד ותשאל אותו אם הוא רוצה לפתוח איתך ביחד איזה עסק רציני, ומהיכן יש לו את הכסף כי נכנס יין יצא סוד. וככה האיש באמת עשה עד שהגוי הזה הודה לו הכל וסיפר שאשתו עבדה לפני פסח אצל הרב וגנבה משם חמש מאות דינרים. מיד קרא האיש למשטרה ותפשו אותו ולקחו את כל הכסף לרב. וכשהרב קיבל את הכסף הוא הבין בעצם שמשרתו לא גנב לו כלום ורק לא רצה לצער אותו ונתן לו מכספו הפרטי. מיד נסע אליו הרב וביקש מחילה שחשד בכשרים. ובירך אותו שהעושר לא יפסוק ממנו ומזרעו עד עולם. והמשרת הזה הלא הוא מאיר אנשיל רוטשילד. שהיום כדי לפתוח חשבון בבנק רוטשילד צריך מינימום מליון דולר. ומה שלמדנו מהמעשה הנ"ל שהאדם שמוכן לוותר על כבודו וכספו ושמו הטוב למען כבוד ה', הקב"ה מרים אותו על במתי ההצלחות.

העצה מתוחכמת

(פמ"א פל"ג)
ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים ויפקד פקידים על הארץ וגו'.

מקשה המגיד מדובנא לכאורה מי ביקש מיוסף להיות היועץ המשפטי הרי קראו לך לפתור חלומות בלבד ולא ליעץ. ואומר המגיד מדובנא משל למלך גדול שהבת שלו חלתה במחלה קשה וכל הרופאים שבדקו אותה לא ידעו מה המחלה, והנה הגיע איזה כפרי אחד עם בגדיו הפשוטים שאביו לימדו ענייני רפואה, וביקש לבדוק את בת המלך. והמלך ברוב ייאושו אמר לו תבדוק אותה, מה יש לי להפסיד. ואחר שבדק גילה את המחלה וידע גם את התרופה. אך הוא ראה שכל הרופאים מלגלגים וצוחקים עליו, שהרי כל אחד מהם עשה כמה תוארים ברפואה ואינם יודעים ואיך הוא יודע?

מיד אמר למלך, שהתרופה צריכה להיות מאוד מדוייקת ואם זה יהיה פחות או יותר זה לא שווה, ואני רואה שיש למלך כאן רופאים חשובים מאין כמותם ואני ודאי לא מתאים לזה. לכן המלך יבחר מהם אחד שיהיה אחראי ועוד כמה פקידים ובינתיים הרופאים חשבו בלבם הלוואי והמלך ימנה אותי. וכשהמלך שאל אותם מה אתם אומרים עליו האם לשמוע לו? ויענו כולם פה אחד ודאי תשמע לו. ואז אמר לו המלך תשמע, אחרי שאתה לבדך גילית את התרופה וכל הרופאים האלה לא גילו לכן אתה הנבחר.

והנמשל הוא כשיצא יוסף מבית הסוהר והתחיל לפתור הוא ראה איך כל החרטומים צוחקים עליו ומתכוננים להגיד לפרעה שהפתרון לא נכון והוא עלול לשמוע להם לכן מיד בסיום הפתרון הצביע עליהם ואמר ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים ויפקד פקידים. והחרטומים בלבם חשבו ודאי שפרעה יבחר בי שנאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. ואז אמר לו פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וגו'. ומה שלומדים מכאן זה שגם אם אתה מעביר מסר תורני או הוכחות שדרך התורה היא דרך החיים וההיפך זה דרך המות אתה צריך לנהוג כיוסף שהשומעים יקבלו את הדברים.

החליל

(פמ"א פנ"ה)
ואת שם השני קרא אפרים וגו'.

כתב רבינו בחיי שחוץ מהסיבה שכתובה בתורה יש סיבה נוספת שאפרים פירושו פעמיים. אפר אחד על שם אברהם שאמר ואנוכי עפר ואפר. ואחד על שם האפר שהיה אמור להיות מיצחק בעקידה, ע"כ. ללמדינו בא שעם כל גדלותו של יוסף לא קורא לבנו בשמות מכובדים אלא בשמות שיזכירו לאדם מאיפה הוא בא ולאן הוא עתיד ללכת.

ומעשה ברועה צאן אחד שחילל בחליל ניגונים ערבים ועבר משם המלך והתחיל לשאול אותו שאלות בכל מיני נושאים ועל הכל הוא ענה בטוב טעם ודעת. והמלך ראה את חכמתו הרבה לקחו ועשה אותו לשר האוצר וכמובן שכל השרים התחילו לקנאות בו ולהעליל עליו עלילות שוא, אבל המלך לא התייחס כי הוא ידע שהוא יותר ישר מכל השרים. עד שיום אחד באו השרים למלך ואמרו לו: אדונינו המלך יש לנו ראיה ברורה שהוא גונב מהאוצר שהרי יש לו בבית חדר שהוא נועל אותו על מנעול ובריח ואינו מסכים שיכנסו אליו כלל. ודאי ששם הוא מסתיר את כל גניבותיו?

הפעם המלך אמר הדבר הזה מחשיד מאוד בואו ונפתיע אותו. הלכו אליו הביתה, והמלך ביקש ממנו לפתוח את החדר הנעול. והוא ביקש מהמלך לבדוק את כל הבית רק לא את החדר הזה, אבל הדבר עוד יותר גרם חשד והמלך ציוה עליו לפתוח מיד ובאמת בסופו של דבר נפתחה הדלת ולא היה שם כסף ולא זהב וגם לא אבנים טובות, אבל היה שם את בגדי הרועה הישנים והחליל. וכששאל אותו המלך מה זה הבגדים והחליל האלה? ענה לו שר האוצר: כל יום כשאני מגיע מארמון המלוכה אני נכנס לחדר הזה ומוריד את בגדי השררה שעלי ולובש את בגדי הרועה צאן הישנים ומנגן בחליל כדי שלא אתגאה על הבריות חס ושלום שאזכור שהקב"ה הגביה שפל כמוני עד לארמון ועשה אותי שר האוצר אבל הקב"ה גם משפיל גאים עדי ארץ, ע"כ המעשה.

אם אין עולם הבא למה לי חיים

(פמ"ג פ"ט)
אנוכי אערבנו וגו' אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן וגו' ואת אחיכם קחו.

צריך לדעת למה כשראובן אמר לו את שני בני תמית, יעקב לא הסכים וכשיהודה מוכן לוותר על העולם הבא שלו אם הוא לא מחזיר את בנימין יעקב, מסכים שהרי כמו שיעקב איכפת לו מהבנים של ראובן ודאי שאיכפת לו גם מהעולם הבא של יהודה?

אלא שלומדים מכאן שיעקב אמר אם יהודה מוכן לתת את העולם הבא שלו עבור זה, זה סימן שהוא יחזיר את בנימין כי הרי מה שוה האדם אם אין לו עולם הבא מה ההבדל בינו לבן הפרה וכל שאר בעלי החיים. מה שאין כן ראובן שהיה מוכן לתת את בניו ולא עולם הבא, זה לא מספיק. וכמו שרואים בסופו של דבר איך כשיהודה חשש שבנימין לא יחזור, רצה להרוג את כל מצרים כדי להחזיר את בנימין.

ומעשה באדם עני שהיה צריך לחתן את שלושת בנותיו ולא היה לו כסף ופנה לרבו שייעץ לו מה לעשות? ויען לו הרב העסק הראשון שיזדמן לך תעשה אותו. הודה העני לרבו והלך וישב לו באיזה פונדק והיו שם כמה סוחרים שיושבים וצוחקים והנה פונה אליו אחד העשירים ואמר לו מה תרצה לקנות או למכור. אמר לו מה שתמכור אני קונה? כמה כסף יש לך בשביל לקנות? אמר לו יש לי חמישים שקל. וכשמוע הסוחרים את הסכום פרצו בצחוק ואמרו לו, מה כבר תוכל לקנות בחמישים שקל? ולפתע אמר הסוחר הנזכר לעני, יש לי עצה, אני ימכור לך העולם הבא שלי בעד החמישים שקל. הוא כמובן סמך על הרבי ועשה את העיסקא.

והעשיר הנ"ל והעני עשו חוזה עם חתימות של שני הצדדים והעשיר התחיל לצחוק עליו איזה טיפש הוא, וגם כשהגיע הביתה סיפר לאשתו את הכל. אבל אשתו כלל לא צחקה אלא אמרה לו אם אין לך עולם הבא מה ההבדל בינך לבין גוי, אני לא מסכימה לחיות איתך עוד רגע אחד עד שתחזיר לו את הכסף והוא יתן לך את השטר בחזרה. בתחילה ניסה הבעל להגיד לאשתו שזה שטויות וזה לא נקרא מכירה בכלל אבל אשתו התעקשה ואמרה לו שזה מכירה גמורה ובלי השטר היא לא תמשיך לחיות איתו.

מיד העשיר רץ לפונדק והעני ישב שם עדיין, ויאמר לו העשיר תעשה טובה, קח את החמישים שקל, תן לי את השטר למען שלום ביתי. אבל העני אמר לו, מה פתאום, איני מוכן אם אתה רוצה בוא לרב שלי מה שהוא יגיד לי אני יעשה, כשהגיעו לרב, אמר הרב לעשיר, אם אתה רוצה את העולם הבא שלך בחזרה תעזור לו בחתונה של הבנות שלו זה עולה כך וכך, והעשיר ראה שאין לו ברירה, נתן את כל הכסף של החתונה וקיבל את השטר. ולאחר מכן באה האשה לרב ושאלה אותו האם לבעלה היה בכלל עולם הבא שהוא קנה אותו במחיר כ"כ גבוה? ענה לה הרב, תשמעי כשהוא מכר אותו בחמישים שקל היה לו עולם הבא באותו זמן ששוה באמת חמישים שקל. אבל עכשיו שהוא קנה את העולם הבא שלו במחיר כבד, יש לו עולם הבא גדול מאוד. ויהי רצון שנהיה בני עולם הבא.

---

פרשת ויגש

---

זרקא סגולתא

(פמ"ד פי"ח)
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'.

אומר הגאון מוילנא. הטעמים של ויגש אליו יהודה זה אזלא גריש רביע, דהיינו שיוסף אומר ליהודה אזלא גריש תלך, תתגרש מכאן אתה רביע כלומר אתה רביעי באחים מה אתה קופץ? ויאמר בי אדוני הטעמים שם זה זרקא סגולתא. שעונה יהודה ליוסף אני קופץ יותר מאחים שלי כי נזרקתי מלהיות בתוך עם סגולה אם אני לא מחזיר את בנימין.

אם אין עבירה אין יסורין

ויגש אליו יהודה וגו' כי כמוך כפרעה.

לכאורה הדבר לא מובן שהרי כשתפס השליח את האחים עם הגביע הם אמרו לו בפה מלא כולנו עבדים לאדוני אזי מה קרא עכשיו כשהוא אמר להם רק בנימין, יהודה מתחיל לצעוק ולשאוג כארי עד שהשבטים רצו להפוך את מצרים ושתי השערות של יהודה קרעו את כל חמשת הלבושים שלו ונטף מעינו הימנית דם ועוד ועוד. ורק לפני רגע אמרו ליוסף כולנו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו?

אלא כאן קצת לומדים מי אלו השבטים. שכשמצאו את הגביע אמרו כולם כולנו יודעים שבנימין לא גנב את הגביע, אבל יש לנו חטא שמכרנו את אחינו לעבד ולכן נגזר עלינו להיות עבדים וזה שבנימין גם יהיה עבד כיון שהוא עכשיו איתנו, ולכן אמרו בפה מלא האלקים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו! אבל כשיוסף אמר להם רק את בנימין אני רוצה, אמר יהודה הרי בנימין לא היה בכלל במכירה וא"כ זה לא חשבון בינינו לבין בורא עולם אלא זה בשר ודם ואין פה חטא, אני ילחם איתו ועם כל מצרים כי אין יסורים בלא עוון ואין מיתה בלא חטא וא"כ אני אלחם וגם אנצח.

על מה בכה ר' אלעזר

(פמ"ה פ"ג)
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

הגמ' [חגיגה ד:] אומרת שרבי אלעזר כשהיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה ומה תוכחה של בשר ודם נבהלו מפניו מה יהיה כשיוכיח אותנו הקב"ה. והדברים מתמיהים שהרי יוסף לכאורה לא הוכיח אותם אלא אמר להם שהוא יוסף וגם שאל אם האבא חי ומה תוכחת בזה?

ושמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל פירוש נפלא על זה שהרי יהודה מה הטענה העיקרית שלו היתה כלפי יוסף שאם אתה לוקח את בנימין אתה הורג גם את אביו שנפשו קשורה בנפשו ואיך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי. וכמובן שיהודה אומר זאת בשם כל השבטים. ועל זה בעצם יוסף מקשה לו קושיא עצומה. ואומר לו אני יוסף אתה זוכר אותי שזרקתם אותי לבור מלא נחשים ועקרבים ומכרתם אותי מצרימה. העוד אבי חי, כלומר למה שמה לא מנעת את הכל שהרי ידעת כמה אבא אוהב אותי ואולי הוא עלול למות מצער מהמכירה הזו אלא ודאי שזו לא טענה אמיתית ואתה רק מפחד על העולם הבא שלך וזה קושיא שאין עליה תשובה ולכן אחיו לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

וידוע מהספרים הקדושים שכפי שהיה הדיון בן יוסף לאחיו כך יהיה הדין שלנו עם בורא עולם שהקב"ה יתן לאדם לטעון את טענותיו כגון למה לא נתן מספיק צדקה מפני שהפרנסה קשה ולמה לא קבע עתים לתורה כי לא היה לו זמן ואז הקדוש ברוך הוא יראה לו שלצרכי הגוף הוא הוציא כסף לרוב אם זה בית הכי טוב ואוטו הכי טוב ובגדים יקרים ורק לתת צדקה אין לך כסף וכן לגבי קביעות עיתים לתורה יגיד לו הקב"ה בא נראה את כל השעות שצפית בטלויזיה ובחדשות ובקריאת עיתונים שלכל זה יש לך המון זמן ורק ללמוד את התורה הקדושה אין לך זמן ועל זה בכה רבי אלעזר.

מי זה אדון אמיתי

(פמ"ה פ"ט)
מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים וגו'.

יש להקשות מדוע אמר יוסף כה אמר בנך יוסף לכאורה מספיק לומר כה אמר יוסף. וכן למה יוסף אומר שהוא אדון לכל מצרים, לכאורה יש כאן קצת גאווה? אלא יוסף הצדיק ידע שאביו יחשוש שיוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה ונמצא בארץ הכי טמאה בעולם ח"ו חטא וא"כ אביו יצטער מאוד ועל זה אמר לו כה אמר בנך יוסף. אני עדיין מתנהג כמו הבן שלך אבא, ואני הולך בדרך שחינכת אותי גם בהיותי במצרים.

וכן מה שהוא אמר לו שהוא אדון במצרים, כוונתו, שאם למשל אדם עובר ליד חנות פלאפל לא בכשרות והוא לא מתגבר על היצר ואוכל שם אזי הפלאפל ניצח אותו וכן אם הוא הולך אחר יצרו ומחליף תורה ומצוות בחיים של תאוות מדומות אזי אינו אדון ליצריו אלא עבד של היצר הרע שלו. ולזה התכוון יוסף הצדיק שאמר שהוא אדון למצרים דהיינו שאינו משתעבד לאופנה שלהם ולתרבויות שלהם אלא הוא עם כיפה וציצית ותפילין ועושה את כל המצוות וא"כ הוא אדון למצרים.

ומעשה שהיה בסמינר ערכים שהגיע אדם לרב עמנואל תהילה בסוף הסמינר ואמר לו, כבוד הרב, ההרצאות שלכם נפלאות מאד וההוכחות שלכם שיש אלקים וגן עדן וגיהנם, ברורות ללא עוררין, אבל מי שבאמת גרם לי שאחזור בתשובה זה ילד בן שבע. ומעשה שהיה כך היה, אני יבואן של ממתקים וסוכריות במקצועי, והיום חילקתי סוכריות ארוכות מאוד עם ליקר טעימות נורא, לכל הילדים, וכמובן שכולם אכלו את זה בתשוקה גדולה.

ורק ילד אחד שהיה לו כיפה על הראש, ראיתי איך הוא מסתכל על כולם שאוכלים בהנאה מרובה והוא לא אכל אלא התחיל לרוץ רצתי אחריו והוא הגיע לאמו עם הסוכריה ביד, ושואל, אמא יש לזה הכשר? אמו אמרה לו, שאין שום הכשר ונתנה לו סוכריה של טופי במקום זה. ואני באותו רגע הזדעזעתי בלבי, ואמרתי איזה גבורה יש לילד הזה, בשביל ילדים בגיל שלו סוכריות וממתקים זה עיקר חייהם ואביו ואמו לא לידו והוא רואה את כולם לועסים ואוכלים אז מה איכפת לך תאכל גם אתה, אבל הילד הזה יודע, אני אדם ולא בהמה, יש תשוקות אבל יש אלקים זה אדון אמיתי. וכשראיתי את זה החלטתי להפסיק להיות בהמה אלא אני רוצה להיות אדם ולבטל רצוני מפני רצון ה'.

עם ישראל חי

(פמ"ה פכ"ו)
ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם... וידברו אליו את כל דברי יוסף... וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו' ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי וגו'.

והקושיות שיש להקשות כאן ברורות. שהרי אם אדם מסויים איבד את בנו ויבואו אליו עשרה צדיקים קדושי עליון ויגידו לו שבנו חי והוא מלך במדינה מסויימת ודאי שיאמין להם וא"כ השבטים הקדושים אומרים לאביהם שעוד יוסף חי מדוע איננו מאמין להם וכי רוצים לצער אותו עוד. וכן לא מובן מדוע דוקא כשיעקב אבינו ע"ה רואה את העגלות הוא אומר עוד יוסף בני חי?

והסביר הרב ניסים יגן זצ"ל שכשאמרו ליעקב אבינו עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, יעקב אבינו ע"ה אמר בליבו אם הוא מלך במצרים מסתמא בעשרים ושתים שנה האחרונות הוא היה חבר כנסת או שר במצרים שהרי לא ביום אחד נעשים מלך וא"כ כבר אינו לומד תורה ואדם בלי תורה כדג בלי מים וח"ו כבר אינו צדיק. ורשעים בחייהם קרויים מתים לכן כשבניו אמרו לו עוד יוסף חי, יעקב אבינו ע"ה לא מאמין כי אדם חי בלשון תורה זה רק אדם שעוסק בתורה ובמצוות.

אבל כשיעקב אבינו ע"ה ראה את העגלות אומרים חז"ל שראובן אמר לאביו את כל פרשת עגלה ערופה שלמדו יעקב ויוסף בדרך אמר יעקב אבינו ע"ה אם הוא זוכר את התורה גם לאחר עשרים ושתים שנה זה סימן שהוא צדיק כי התורה היא קדושה והיא נדבקת רק באדם ששומר על קדושתו, ולכן אמר עוד יוסף בני חי, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה אמן.

ארץ ישראל חשובה מכל הארצות

(פמ"ו פ"ג)
ויאמר אנכי האל אלוהי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו'.

יעקב אבינו ע"ה מקבל בשורה הכי משמחת שבנו האבוד שכבר חשב שנפטר מודיעים לו שהבן חי וקיים בתורה ובמצוות וזה הבן האהוב ביותר על יעקב אבינו ע"ה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו. ועם כל זה יעקב אבינו ע"ה חושש לצאת מארץ הקודש לחו"ל עד שהקב"ה נגלה אליו ואמר לו אל תירא מרדה מצרימה. וזה מלמד אותנו כמה חשוב לחיות אך ורק בארץ הקודש שכל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מוחלין לו על כל עוונותיו.

ודוד המלך אמר שאותם אנשים שגרמו לו לברוח משאול ולילך לחו"ל כאילו גרמו לו לעבוד ע"ז. וטיולים וכדומה ודאי שאין שום היתר. וגם כשנוסעים לקברי צדיקים יבדוק האדם בעצמו מה מטרתו האמיתית האם זה הקברי צדיקים או הטיולים שנלוים אליו והאם הוא כבר היה בקברי האבות שמה שנשאר לו זה רק לנסוע לחו"ל. והפלא יועץ כותב בענין ארץ ישראל שלא דומה עבירה בחו"ל לעבירה בא"י, שבארץ ישראל זה לחטוא בפלטין של המלך וכן שאדם שנמצא בארץ ישראל צריך להרגיש כל יום כמו יום הכיפורים שקדושת ארץ ישראל גדולה מאוד.

ליד הצאן ולא בלשכה מפוארת

(פמ"ז פ"ד)
ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וגו'.

כאן רואים קצת מי אלו השבטים הקדושים שהרי כל אדם רגיל שתבוא ותציע לו להיות שר נכבד בממשלה עם משכורת מנופחת וכבוד וכל מה שמסביב הוא יקפוץ על זה כמוצא שלל רב. והנה השבטים הקדושים, פרעה רואה איזה גיבורים הם ורוצה למנותם לשרים נכבדים וכמו שאמר ליוסף, אבל השבטים אומרים לו אנו מעדיפים להיות רועי צאן עם החליל ובגדי הרועה מאשר להיות במלכות עם בגדי שרים כי אנשי מקנה אנחנו באנו לעולם לקנות תורה ומצוות כמה שיותר ואם נשב אצלך בממלכה מי יודע אם נזכה.

חצי מטר

(פמ"ז פ"ח)
ויאמר פרעה אל יוסף כמה ימי שני חייך.

לכאורה פרעה שואל שאלה לא מקובלת ואין בה גם דרך ארץ שהרי ודאי זה לא יפה לשאול אדם מבוגר איזה גיל אתה? אלא ידוע שפרעה הגובה שלו היה אמה שזה קצת פחות מחצי מטר והתקרה שבארמונו היתה מאוד נמוכה שמי שהיה רוצה לדבר איתו היה חייב להתכופף לגמרי כמעט עד הרצפה וכשהגיע אברהם אבינו ע"ה לפרעה, אזי התקרה התרוממה כדי שאברהם אבינו ע"ה לא יצטרך להתכופף.

וכשהגיע יעקב אבינו ע"ה. שוב פעם התרוממה התקרה ופרעה חשב שזה אברהם אבינו ע"ה לכן השתומם ואמר לו כמה ימי שני חייך, מה אתה עדיין חי? ויעקב אבינו ע"ה שהבין זאת אמר לו מעט ורעים ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי, כלומר מי שהיה אצלך זה מאבותי דהיינו אברהם אבינו ע"ה ואני זה מישהו אחר.

הכל לטובה

(פמ"ז פ"ט)
ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו'.

אם נסתכל ונתבונן קצת בחייו של יעקב אבינו ע"ה נראה מסכת יסורים שהרי אפילו עוד בבטן אמו עשו רצה להרגו שנאמר בבטן עקב את אחיו. וגם כשגדלו ביחד זה לא הכי נעים לחיות עם עשו ולאחר מכן הוא מוכרח לעבוד אצל לבן הארמי שרימה אותו מאה פעמים לפחות והוא בורח כעבור עשרים שנה ולבן רודף אחריו והופך לו את כל האוהלים והכלים ועד שהוא מתפטר מלבן הוא מקבל בשורה שעשו בא עם ארבע מאות איש להרוג אותו.

והתחיל לצעוק לבורא עולם, הצילני נא מיד אחי מיד עשו ועד שהוא מתפטר מעשו מגיע לו הצער של דינה בתו ולאחר דינה מגיע הסבל הגדול מכולם בנו יוסף נעלם ויעקב חשב כבר שהוא נפטר והתאבל על בנו ימים רבים. ולכן כשפרעה שאל אותו איך היו החיים מה יותר פשוט מלהגיד מעט ורעים. אבל הגמ' אומרת שעל המילים הללו הורידו ליעקב אבינו שלושים ושלש שנים מחייו שהוא היה אמור לחיות מאה ושמונים כאביו יצחק וחי רק מאה ארבעים ושבע שנים.

מה שנותר לנו זה שגם אם רואים שחיינו לא כל כך קלים ויש צרות ובעיות לא כדאי להתלונן אלא להגיד שהכל לטובה. (ומספרים על רבי אלימלך מליז'נסק שאמר לתלמידיו שילכו אל אחיו רבי זושא וילמדו ממנו איך להודות לה' ולברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה. וכשהגיעו לביתו של רבי זושא ראו איך העניות והדלות צועקים מכל פינה בבית ואין כמעט רהיטים ואילו בפניו של רבי זושא רואים חיוך מאוזן לאוזן ושאלו אותו ילמדנו רבינו איך אתה מקבל את כל היסורים באהבה? אמר להם רבי זושא, יסורים, איזה יסורים, ברוך ה' אין לי כלל יסורים על מה אתם מדברים?).

---

פרשת ויחי

---

עין ולב

(פמ"ז פכ"ח)
ויחי יעקב בארץ מצרים.

פירש רש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם ע"כ. והדברים תמוהים שהרי השיעבוד התחיל רק לאחר מכן בהרבה זמן שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ורק אז, ויקם מלך חדש שהתחיל לשעבדם ואם כן איך רש"י אומר כאן שהתחילו לשעבדם? וכן מה כוונתו של רש"י שאמר נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מהשעבוד לכאורה היה צריך לומר שהגוף שלהם נשבר ולא עין ולב שהרי עובדים עם הגוף והידים ולא עם העינים והלב?

אלא יש שני סוגי שיעבוד. יש שיעבוד גשמי ויש שיעבוד רוחני והמצרים ידעו שבשביל לשעבד את ישראל בגוף צריך קודם לשעבדם בנשמה ולכן התחילו לפתותם לכל מיני תיאטרונים למיניהם ובתי קרקסאות וכדומה שהעינים והלב כבר לא נמשכו כל כך לתורה שכל הנהנה מיופיה של אשה אינו נהנה מיופיה של תורה ומי שרץ אחר תענוגות העולם הזה אינו רץ כבר לתורה ולמצוות ולקדושה ולכן אמר רש"י שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל (הרב בנימין הכהן שליט"א).

ויחי יעקב. פרשה סתומה זה שעם ישראל חי גם לאחר שכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו שלא היה דור ולא היתה אומה שלא רצתה לכלות את העם הקדוש ביותר בעולם עם ישראל. ואף על פי כן עם ישראל חי וקיים שלם בתורתו שלם במצוותיו שלם בחסדיו שלם בקדושתו שלם באהבתו לבוראו ואדרבה ישיבות נפתחות תלמודי תורה בכל פינה בעלי תשובה מתרבים מיום ליום ואילו כח הטומאה הולך ופוחת וזו פרשה סתומה. (הרב יעקב חיים סופר שליט"א).

אל תנסה להבין כי לא תבין

ויחי יעקב, פרשה סתומה.

יעקב אלו שנאמר עליהם מה טובו אוהליך יעקב שיושבים וממיתים עצמם באוהלה של תורה, וכמו שכתוב ויעקב איש תם יושב אהלים. איך הם חיים איך הם מצליחים לחיות עם "המשכורת" הזעומה ולשלם משכנתא וחשמל ומים וארנונה וטלפון והם גם אוכלים לפעמים וטיטולים ומטרנה. ולחתן את הילדים. זה שהם חיים זו פרשה סתומה? שהאברך בעצמו איננו מבין ויש כאלה שמרויחים הון תועפות ולא גומרים את החודש שברכת ה' היא תעשיר.

שהרי מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי שזה ראשי תיבות תורה שבת ראשי חדשים ימים טובים, שאם הוסיף בהם מוסיפין לו ואם פיחת בהם פוחתים לו. וגם אם יצא שהרווחת המון כסף ונגזר שתרויח פחות. הכסף הזה ילך או לרופאים או למוסך וכדומה ועל זה אמרו למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים כי הדמים אינם עוזרים והימים אינם חוזרים רדוף אחר התורה והמצות אשר הם לעד קיימים (הרב יעקב חיים סופר שליט"א).

בתי, אני זקוק לאוכל

(פמ"ז פכ"ט)
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו' אל נא תקברני במצרים ויאמר השבעה לי וישבע לו וגו'.

ידוע מה שאמרו חז"ל למ"ד שיוסף רצה לעשות עבירה עם אשת פוטיפר אלא שראה את דמות אביו. ונס מן העבירה. וזה מה שרמז לו יעקב אבינו כשבירך אותו מאל אביך ויעזרך. וידוע שלפי איך שהבן או הבת מתנהגים בעוה"ז כך מתנהגים עם האבא או האמא בעוה"ב וע"ז עכשיו בא יעקב אבינו ע"ה ואומר ליוסף אל נא תקברני במצרים רוצה לומר במיצרי הגהינום שח"ו אם תלך בדרך רעה אני גם יענש והרי אתה מלך מצרים והפיתויים קרובים מאוד אליך לכן תשמור על עצמך שבעתיים ועל זה יוסף ענה לו אעשה כדבריך אבא אל תדאג, אבל יעקב לא נסתפק בזה אלא ביקש שבועה כדי להיות בטוח בדבר ויוסף נשבע לו.

ומעשה באיזה אשה מאשקלון שהלכה לישון בשבת בצהרים והנה היא רואה בחלום את אביה שנפטר לפני שבע שנים ופניו עצובות מאוד והיא שאלה אותו אבא למה אתה עצוב, אתה לא בגן עדן? ואביה אמר לה עם התלבושת שלך אף פעם לא יכניסו אותי לגן עדן. אני זקוק לאוכל, בתי, תתני לי אוכל, ביקש האב בתחנונים, איזה אוכל אבא, אתה בעולם רוחני? הצניעות שלך זה האוכל שלי ונעלם האב. מיד קמה האשה והתלבשה בצניעות מכף רגל ועד ראש וקראה תהלים בדמעות עד צאת השבת.

במוצ"ש היא רצתה להתקשר לעוד ששת אחיותיה שיחזרו בתשובה ויתלבשו בצניעות כדי שאבא לא ישרף בגיהנום. והנה הטלפון מצלצל אצלה והיא שמעה את אחותה בוכה כי גם היא ראתה את אביה בחלום. כל הבנות ראו את אביהן בחלום וכולן קיבלו עליהן תשובה והקימו ועד לעניני צניעות.

כוח של דמעות

(פמ"ח פ"ה)
ועתה שני בניך הנולדים לך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

יוסף הצדיק כשפגש ביעקב אבינו ע"ה כשירד למצרים בכה ללא הרף ונפל על הצוואר של אביו כי הוא פחד והתבייש שיראה על מצחו את העשר טיפות שירדו ממנו כמו שכתוב ויפזו זרועי ידיו, שיצאו לו עשרה טיפות מבין צפרני ידיו (הדברים לא כפשוטם) שבגלל כל טיפה הוא ישב שנה בכלא כדכתיב ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו ועל זה אמר לו יעקב אבינו ע"ה שאפרים ומנשה הם כמו ראובן ושמעון דהיינו כמו שאצל יעקב אבינו ע"ה הטיפה הראשונה היתה בראובן כדכתיב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני וגו' כך אתה יוסף כיון שעשית תשובה ובכית על העשר טיפות ממילא מנשה אצלך זה נקרא הטיפה הראשונה שתשובתך כיפרה על הכל. ויהי רצון שנזכה לשוב באמת לה'.

דיסק צרוב

(פמ"ח פ"י)
ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וגו'.

לכאורה רואים שיעקב אבינו ע"ה לא רואה ואילו בהמשך כשיוסף רצה להגיד לו להטות ידיו ולהשים את הימין על מנשה, יעקב אבינו אומר לו ידעתי בני ידעתי וגו' זאת אומרת אתה יוסף רואה את מנשה ואפרים ואילו אני רואה את מנשה ובנו ובן בנו עד סוף כל הדורות וכן את אפרים ובנו עד סוף כל הדורות. ולפי זה לא רק שיעקב רואה אלא רואה הכל. אזי איך כתוב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות?

ואפשר לומר שכוונת הפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן, פירושו שהעינים נעשו מכובדות מאוד, מזוקן אין זקן אלא זה שקנה חכמה, דהיינו שהעיניים של יעקב נתכבדו ונתייקרו מאוד מרוב שעסקו כל הזמן בתורה ולא יכלו לראות כבר דברים גשמיים כלל, והיה נראה כאילו שאינו רואה אבל באמת הוא ראה כדכתיב ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגו'. ומספרים על רבי עקיבא איגר זצ"ל שבעת זקנה הוא לא שמע כמעט, ואילו כשהיה שומע איזה דבר תורה אפילו מרחוק לא היה לו בעיות שמיעה פתאום. וכששאלו אותו על הדבר אמר להם: אוזני כל הזמן שמעו דברי תורה עד שאינם יכולים לשמוע דברים שאינם של תורה אבל דברי תורה אוזני קולטות ומבינות די מהר, עד כאן. והדבר דומה למערכת טובה מאוד שאם תשים שם דיסק צרוב זה לא יעבוד, כך זה האוזניים והעיניים של הצדיקים שקולטים רק דברים מקוריים.

איזהו חכם

(פמ"ח פי"ד)
וישלח וגו' שיכל את ידיו כי מנשה הבכור.

תרגם אונקלוס אחכימינון בהשכל ובחכמה. ולכאורה מה החכמה הגדולה שיש כאן שהוא עושה ידיו באלכסון. ועוד יותר לא מובן לכאורה שהתורה נתנה סיבה וטעם לשכל את ידיו כי מנשה הבכור. לכאורה היה צריך לומר שכל את ידיו כי אפרים הנבחר? אלא הכוונה למה יעקב אבינו ע"ה שכל את ידיו ולא אמר לאפרים לבוא ימינה ולמנשה לבוא שמאלה ובלי לעקם את ידיו. ועל זה התורה ענתה ואמרה שיכל את ידיו כי מנשה הבכור, רוצה לומר סוף סוף מנשה הוא הבכור ולכן לא ראוי להגיד לו שיזוז שמאלה.

לעמוד בנסיון

(פמ"ח פ"כ)
ויברכם ביום וגו' בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וגו'.

פירש"י הבא לברך את בניו וגו' יאמר לבניו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וגו' עד כאן. וצריך להבין מה זכו אפרים ומנשה שיבורכו כך מה שלא שמענו על שום אחד מהשבטים? ונראה על פי מה שכתב המסילת ישרים שתכלית האדם בעולם הזה זה עמידה בנסיונות וככל שהאדם עומד בנסיונות קשים כך הוא עולה ועולה. וכמו אברהם אבינו ע"ה שהקב"ה ניסה אותו בעשרה נסיונות עד שזכה להיות אברהם אבינו.

וכמו שכתוב נתת ליראיך נס להתנוסס. נס לשון נסיון ולהתנוסס היינו להיות מורמים מכולם. ולפי זה מובן למה דוקא אפרים ומנשה זכו שכל אב יברך את בנו שיזכה להיות כאפרים וכמנשה שהרי הם גדלו במצרים ארץ הכי טמאה בעולם והם בני המלך של מצרים שיכולים להשיג כל אשר ירצו ועם כל זה זכו ונתגברו על יצרם וזכרו את יוצרם למרות הקשיים ומזה אנו נבין שבדור הזה מי שמתגבר על יצרו ראוי להתברך בכל הברכות שבעולם.

הקב"ה לא יותר עליך

(פמ"ט פי"א)
אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה ע"כ.

אומר האוה"ח הקדוש כי גלות הרביעית שבו יתגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה וזולת זה יתעכב מבוא וכו' כי באמצעות התורה יהיה לבושו וחלילה אם לא יהיה תורה, הגאולה תבוא בדרך קשה של יסורין שזה בדם ענבים. וכן בכל אדם ואדם שרוצה לכפר על כל עוונותיו ולהתקרב לקב"ה צריך לכבס את עוונותיו ביינה של תורה כי ודאי שהקב"ה לא יוותר עליו כי לא ידח ממנו נדח אלא שהוא יצטרך לכבס אותו בדם ענבים שזה יסורים וחבל.

למלך נותנים מעדנים

(פמ"ט פ"כ)
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך.

כתוב בספרים הקדושים שאשר יושב בשערי ג"ע ומי שקבע סדר ללימוד משנה הוא מכניס אותו לגן עדן. וזה נרמז בפסוק מאשר שמנה וגו' שמנה אותות משנה. ושמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א, מאשר שמנה לחמו, רוצה לומר שהוא היה אוכל לחם בלבד ובשבילו זה היה ארוחה שמנה אבל כשהיה בא אליו אורח, אזי והוא יתן מעדני מלך היה נותן לו מאכלים של מלך.

ומעשה ברבי עקיבא וחבריו שהלכו לאסוף צדקה לטובת עניי ישראל וכשהגיעו לבית של עשיר אחד שמעו אותו אומר לבנו שיקנה עגבניות זולות ומלפפונים זולים וכן את שאר הדברים אמר לבנו שיקנה באיכות הפחות טובה. אמר רבי עקיבא כנראה שהאיש כבר לא עשיר ולא כדאי להיכנס. והלכו משם לשאר העשירים ואח"כ באו לחזור וראו את האיש הנ"ל בשדה עם הפועלים שלו. אמר להם האיש למה לא נכנסתם אצלי כמו בכל פעם, מה קרה? אמר לו רבי עקיבא, שמענו שאמרת לבן שלך לקנות את הדברים הכי זולים, אזי חשבנו שכבודו כבר לא עשיר כבעבר.

אמר להם העשיר, מה שביני לבין בני ביתי אתם יודעים אבל מה שביני לבין קוני אינכם יודעים, לגוף שבסופו כלה וחוזר לעפר אני לא כל כך דואג ולכן אני מאכילו מהדברים הזולים ביותר, אבל הנשמה שחיה לנצח אני דואג, לכו לביתי ותאמרו לאשתי שתביא לכם ספל של מטבעות זהב, וכן עשו. ושאלה אותם האשה האם בעלי אמר ספל גדוש או שטוח. אמר רבי עקיבא, איננו יודעים, הוא רק אמר ספל של מטבעות זהב! אם כך אמרה האשה אתן לכם גדוש ואם הוא רצה לתת רק שטוח אומר לו שיוריד לי מכתובתי. וכשבא בעלה שאל אותה מה היא נתנה שטוח או גדוש, אמרה לו, גדוש. ואם אתה רוצה תוריד לי מהכתובה, אמר לה אשרייך בזכות זה אני יכפיל לך את הכתובה.

עין קדושה

(פמ"ט פכ"ב)
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור. ע"כ.

כתב רבי יונתן בן עוזיאל זיע"א ברי דרבית וגו' וכאשר היו משבחים אותך היו בנות השלטון מהלכות על החומה ומשליכות לפניך שרשראות של זהב כדי שתסתכל בהן ולא הסתכלת אפילו באחת מהן שלא תתחייב בגללן ביום הדין הגדול. והדברים מדברים בעד עצמם. יוסף הצדיק שנה שלימה של נסיון עם אשת פוטיפר ומתגבר בגבורה נוראה ויושב שתים עשרה שנה בבור ולא רואה שמים לא שמש ולא ירח לא עצים ולא פרחים לא ים ולא שום דבר.

וסוף סוף הוא יוצא מהבור והולך במצרים ונשות מצרים החשובות בנות השרים זורקים עליו מלא זהב רק כדי שיסתכל עליהן כי הראש שלו היה למטה גם אחרי שתים עשרה שנה בבור. ועלינו בינתיים אף אחד לא זורק זהב כדי שנסתכל והלואי ונלמד קצת מיוסף הצדיק ולא נפגום בעינינו. וידוע שיש ארבעה שזכו שיתוסף להם אות על שמם. אבר הם ויוסף שנאמר עדות בי הוסף שמו וגו'. הושע בן נון שנוסף לו אות יוד ונקרא יהושע. וכן אליהו שנקרא במקום אליה. אליה ו. והמחבר בין כולם זה ענין הברית מילה שאברהם אבינו ע"ה הוא הנימול הראשון ועל שמו נקראת הברית כמו שמברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

וכן יוסף שאמר לכל מצרים לעשות ברית. וגם שלא היה כמוהו בשמירת הברית. וכן יהושע שמל את ישראל בגבעת הערלות. וכן אליהו הנביא שנמצא בכל ברית מילה. ואם נחבר את האותיות שנוספו לכל הארבע יצא לנו שם הוי"ה. וכתב רשב"י זיע"א בתיקוני הזוהר על הפסוק מי יעלה לנו השמימה. ראשי תיבות מילה. וסופי תיבות הויה. ללמדנו שמי ששומר על המילה תרתי משמע זוכה לעלות במעלות עד לשמים ומתחבר עם הויה ברוך הוא.

(פ"נ פט"ו)
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו.

ע"כ. יש לשאול מדוע האחים חשבו כך והרי הם כבר ראו שיוסף הוא צדיק ולא נוטר להם טינה? והסביר רבינו הגדול הרב עובדיה יוסף שליט"א שכשחזרו מלקבור את אביהם עברו דרך שכם ויוסף הצדיק ניגש לבור שאחים שלו זרקו אותו אזי הם חשבו שכנראה הוא רוצה להראות להם שהוא לא שכח את מה שעשו לו ולכן ביקשו ממנו מחילה. אבל האמת היא שיוסף ניגש לשם כדי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה שידוע שאם אתה רואה אדם שנופל לבור של נחשים ועקרבים ודאי הוא מת ואם יוסף ניצל זה סימן שזה נס.

ומה שאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, לכאורה זה לא מובן שהרי פירוש המילה לו זה הלוואי וא"כ איך האחים אומרים הלואי שיוסף ישיב להם את הרעה שעשו לו? ועונה אור החיים הקדוש שהם יצטרכו לתקן את זה בעשרת הרוגי מלכות ולרדת שוב לעולם הזה ולכן הם רצו לגמור את התיקון כבר עכשיו בלא לרדת שוב, ולכן אמרו והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויה"ר שנזכה לתקן הכל אמן. ועוד אפשר שאמרו אם הוא ישיב לנו רעה כזו שממנה נהפוך למלכים אזי כדאי.

תם ונשלם ספר בראשית

השיר והשבח ליוצר בראשית.

---

פרשת שמות

---

ועמך כולם צדיקים

(פ"א פ"א)
ואלה שמות בני ישראל וגו'.

פירש"י אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים וכו' עד כאן. כוכב זה דבר שנראה מאוד מאוד קטן אבל זה רק נראה כך, שבאמת יש כוכבים שגדולים פי כמה מכל כדור הארץ וכך אנו רואים יהודים שנראים לנו קטנים מאוד בגלל החטאים שלהם אבל באמת זה לא כך שהרי שלמה המלך עליו השלום אומר אני ישנה ולבי ער שאם ח"ו אדם עשה תאונה ורואים אותו מושכב על הכביש הדבר הראשון שבודקים זה הלב ואם רואים שהלב עובד יודעים שהוא חי ותיכף הוא יתעורר למרות שבינתיים הוא לא נראה חי וזה מה שאומר שלמה המלך ע"ה אני ישנה ולבי ער כל יהודי ויהודי שנראה מת ח"ו בלי תורה בלי שבת בלי תפילין איננו מת אלא ישן ולבו ער לה' יתברך. ומעשה שהיה באיזה ראש עיר יהודי שהמיר דתו והתנהג כגוי לכל דבר והגויים רצו לשרוף את הספרי תורה שבעיר ועשו מדורה גדולה ו"כיבדו" את ראש העיר שיזרוק את הס"ת הראשון לאש אמר להם ראש העיר אנא תקחו אדם אחר אני לא מסוגל לעשות זאת. והם ניסו לפתות אותו ולא הצליחו, עד שאמרו לו או שאתה זורק את הס"ת לאש או שאנו זורקים אותך לאש, ואמר להם אני מוכן להיכנס לאש בשמחה וכך היה בסופו של דבר. עד כאן המעשה [שמעתי מהרב אלבז ר"י אוה"ח].

חיים של תורה

(פ"א פ"א)
ואלה שמות וגו'.

מובא בשו"ע [סי' רפ"ה] וחייב אדם לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום שזה ראשי תיבות ואלה שמות. וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. ושמעתי שהיה אדם חולה מאוד שלא נמצאה תרופה למחלתו והוא הלך לרב מסויים וביקש ברכה. שאל אותו הרב האם כבודו מקפיד כל שבוע לקרא שנים מקרא ואחד תרגום. אמר לו החולה שאינו מקפיד, אמר לו הרב תתחיל להקפיד ובעזרת ה' תהיה בריא ושלם לעבודתו יתברך, כי רבותינו אמרו כל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו"ת מארכין לו ימיו ושנותיו. והאיש התחיל להקפיד בדבר ונרפא כליל מהמחלה ושב ורפא לו.

ומה שכן צריך ללמוד ממר"ן שכתב חייב אדם לקרא שמו"ת שהדבר אינו רק לחסידים אלא לכל יהודי ויהודי ומה שאמרו חז"ל מאריכין לו ימיו ושנותיו ולא רק שנותיו שלכאורה נכלל גם ימיו? מספר הרב שבדרון זצ"ל שפעם אחת הוא ראה קבוצת אנשים זקנים מאוד יושבים בספסל ומתווכחים שחלק מהם אומרים ארבעים והחלק השני אומרים ארבעים ואחד. שאל אותם הרב על מה הויכוח? אמרו לו אנו כאן מהבוקר מוקדם סופרים אוטובוסים ועברו אוטובוסים עם אקורדיון ונוצרה מחלוקת אם זה נחשב לשנים או אחד, ע"כ. ומזה ראינו שאדם יכול "לחיות" 70 או 80 שנה ובעצם ימיו רקים מתוכן כי הוא רק סופר אוטובוסים או סופר כסף זה היינו הך לכן הגמ' אמרה מאריכין לו ימיו ושנותיו שגם ימיו יהיו ארוכים דהיינו מלאים בתורה ומצוות.

השכינה בגלות

(פ"א פ"ה)
ויהי כל נפש וגו' ויוסף היה במצרים.

שואל רש"י וכי לא היינו יודעים שיוסף היה במצרים אלא להודיעך צדקותו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהיה במצריים ונעשה מלך ועומד בצדקו. ע"כ. התורה הוסיפה שלש מילים כדי שנבין כמה יוסף היה צדיק שהרי הוא מלך של מצרים שיכול לעשות מה שליבו חפץ. ואעפ"כ נתגבר על יצרו גבורה נוראה. וכמה צריכים בדורנו אנו לדעת את הרש"י הזה שעיקר צדקות האדם וגדולתו היא בעמידה בנסיונות.

ויש משל שמשלו המקובלים [הובא בהקדמה של הספר ענף עץ עבות לרבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א] למלך גדול שכל מי שהיה רוצה לבקש ממנו איזה בקשה היה צריך להביא קודם מתנה למלכה ויום אחד באו שודדים ולקחו את המלכה בשבי ורצו להניח אותה בצינוק. וזה שמשרת בצינוק ראה שעומדת לפניו אשה עם בגדים יקרים וחשובים ניקה את הצינוק וסילק את העכברים והביא איזה שטיח משומש ושם על הריצפה והביא גם מיטה פשוטה וסדינים וכרים ודברים מנימיליים ורק לאחר מכן אמר לה להיכנס לצינוק ומדי פעם היה מביא לה אוכל טרי מעצמו כי השודדים הביאו לו רק לחם יבש לתת לה. והנה המלך הגיע יום אחד עם פלוגת חיילים ולקח את המלכה בחזרה לארמונו. והכל חזר על מתכונתו.

והנה המשרת הנ"ל החליט בליבו ללכת למלך לבקש עבודה ואיך שראה את המלכה נשתנו פניו מבושה וניגש ואמר לה תסלחי לי לא ידעתי שאת המלכה אם הייתי יודע אני הייתי מביא לך הרבה הרבה יותר. אמרה לו המלכה אתה לא צריך לבקש מחילה אתה הבאת לי יותר מכולם. כי אמנם מה שהבאת זה דברים פשוטים אך זה היה בשעה שהייתי זקוקה להם מאוד ואם לא היית מנקה את הצינוק ומביא לי את האוכל הטרי לא הייתי מחזיקה מעמד. יש שרים שמביאים לי לכאן מתנות יקרות מאוד אבל זה לא מתקרב לפרוסת לחם שהיית מביא כי כאן אינני צריכה שום דבר עד כאן המשל:

והנמשל שהמלכה זה השכינה והיא היתה בארמון שזה בית המקדש ובאותם זמנים לא היה כמעט מי שחטא ורובם ככולם היו עוסקים בתורה בקדושה נוראה בצומות וסיגופים ואנו מנסים לדמות עצמנו אליהם ולא קרב זה אל זה אבל אל לנו להתייאש מכך אלא לדעת שראשונים כמלאכים הביאו מתנות יקרות מאוד לשכינה, בזמן שהיא לא חסרה דבר, אבל כיום בעוה"ר שהשכינה בגלות ומתגוללת בעפר כל ברכת שהכל כל נט"י כל מצוה הכי קטנה שלנו שווה המון.

וכך אמר רבינו האר"י זצ"ל לתלמידו רבי חיים ויטל זצ"ל [הובא בזכרון הדסה לרה"ג הרב בן ציון אבא שאול בעמוד כ"ח] תדע לך שמצוה קטנה מאוד בדור הזה [דורו של רבינו האר"י] שקולה בכמה מצוות גדולות מבדורות הקודמים שהסיטרא אחרא גברה מאוד מאוד לאין קץ, ע"כ. ונחזור למה שפתחנו שהתורה משבחת את יוסף הצדיק לא על זה שגמר את הש"ס כמה פעמים וכדומה אלא שבמקום כזה של מצרים והוא מלך מתגבר על יצרו, מזה נבין שהיום מי שמשתדל לילך בדרך ה' ומתגבר על התאוות כמה שכרו גדול עד אין קץ.

יש דין ויש דיין

(פ"א פכ"ב)
ויצו פרעה וגו' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.

יש לשאול למה פרעה מדגיש וכל הבת תחיון מה איכפת לו שימיתו גם את הבנות? ועוד בהגדה של פסח אומרים פרעה גזר רק על הזכרים ואילו לבן ביקש לעקור את הכל. וכי אנו באים בליל הסדר לסנגר על פרעה הרשע? והדבר יובן על פי הגמ' שאומרת לעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה בניך חטאו עונה לו אברהם ימחו על קדושת שמך.

אומר הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה בניך חטאו עונה לו יעקב אבינו ע"ה ימחו על קדושת שמך. ואזי הקב"ה אומר ליצחק אבינו ע"ה בניך חטאו אומר לו יצחק במעמד הר סיני אמרת בני בכורי ישראל ועכשיו אתה אומר שהם בני ולא בניך, חוץ מזה כמה כבר חטאו נעשה חשבון עד גיל עשרים אתה לא מעניש [ר"ל שהעונש קל] כמה נשאר חמישים נוריד מזה שינה ועבודה ואכילה ושתיה ובית הכסא כמה נשאר עשרים וחמש חצי אני יקח וחצי אתה רבונו של עולם ואם תאמר אני הכל אני פשטתי צוארי על גבי המזבח ואז הקב"ה מתרצה ואז עם ישראל מצביעים על יצחק ואומרים כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל ילא יכירנו ואומר להם יצחק תצביעו על ה' יתברך לא עלי מיד כולם אומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך עד כאן הגמרא.

והקושיא ברורה למה דווקא אברהם איש החסד שעל סדום ועמורה אמר להקב"ה חלילה לך מלעשות זאת ואנו בניו יגיד עלינו ימחו וכו' וכן יעקב שסבל צער גידול בנים כך יגיד ואילו יצחק שהוא גבורה ודין מחפש רחמים עלינו? אלא שאברהם ויעקב אמרו להקב"ה ימחו על קדושת שמך כוונתם היא הרי אתה בעצם רבונו של עולם אין לך אומה אחרת יותר טובה מהם ולמחות אותם אתה לא יכול אז עזוב אותם ותוותר להם, אבל מדת הדין מקטרגת ורוצה דין. על זה הקב"ה פונה ליצחק שהוא דין ואומר לו מה לעשות.

ועל זה יצחק אומר לקב"ה נעשה דין כמה כבר חטאו וכו' עד שמידת הדין שותקת. וממילא מובן מה שאמר פרעה וכל הבת תחיון כי אם אני ירצה לכלות הכל זה לא יצליח כי הקב"ה נשבע שלא יכלה אותנו לעולם ועד. וכן מה שאומרים בהגדה של פסח לבן ביקש לעקור את הכל וממנו ודאי אין מה לפחד כי זה לא יצליח אבל פרעה שביקש רק על הזכרים זה הדבר המסוכן ומזה צריך לפחד. [שמעתי בדרשה מרב גדול].

צדיק גוזר

(פ"ב פ"ד)
ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו ותרד בת פרעה וגו' ותשלח את אמתה ותקחה. ע"כ.

הגמ' אומרת כשעמרם גירש את אשתו יוכבד עמדו כולם וגירשו את נשותיהן באה מרים ואמרה לאביה אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקיבות, פרעה רשע ספק גזירתו מתקיימת ספק לא מתקיימת ואתה צדיק אבא וצדיק גזירתו ודאי מתקיימת שצדיק גוזר והקב"ה מקיים וגם ראיתי ברוח הקודש שאתה צריך להוליד בן שיושיע את ישראל. עמד עמרם והחזיר את אשתו והחזירו כולן את נשותיהן.

וכשהניחו את משה בתיבה בשפת היאור בא עמרם אביה וטפח לה על ראשה ואמר לה היכן נבואתך אבל מרים עמדה ביציבות באמונה הטהורה שלה למרות שהיא רואה שעל פי הטבע אין סיכוי שמשה ינצל מהיאור בכל זאת ותתיצב ובזכות זה הגיע בת פרעה והצילה את משה רבינו ע"ה [שמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א].

תפתח לי פתח

(פ"ב פ"ה)
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור וגו' ותשלח את אמתה ותקחה. ע"כ.

הגמ' אומרת (סוטה יב:) שיש מחלוקת אם אמתה זה שפחתה או שאמתה זה ידה [וכן הביא ברש"י] והתיבה היתה רחוקה ממנה יש אומרים מאתים אמה שזה כמאה מטר ויש אומרים ששים אמה. בכל אופן לא מובן איך בתיה שולחת את ידה שהיא יודעת שידה לא מגיעה? ושמעתי מהרב אלבז שליט"א שבתיה לימדה אותנו כאן יסוד גדול בעבודת ה' וכך היא אמרה רבונו של עולם אני אעשה את כל מה שאני יכולה לעשות ואתה תעשה את השאר ולכן היא שלחה את ידה הקטנה וה' האריך אותה ומה שאנו צריכים ללמוד מכך זה שעלינו רק להשתדל ואת השאר הקב"ה עושה.

ומעשה שהיה באיזה אדם חשוב שהיה לו עשרה בנים ובנות והגיעו לפרקן והתחיל לחתנם לפי הסדר עם כל מיני עבודות נוספות וגמחי"ם למיניהם עד שבבן האחרון כבר הוא היה קצת זקן ולא נשאר לו פרוטה לפורטה ולא ידע מה לעשות אבל עדיין לא אבדה תקוותו ובסופו של דבר גם הבן האחרון הגיע לחופה והכל בא על מקומו בשלום. והנה האבא ניגש לרמקול ואמר לכולם הקשיבו הקשיבו, יש לי ענין חשוב שרצוני לשתף אתכם בו אני חיתנתי עשרה בנים והקב"ה לא עזר לי?! כולם הסתכלו עליו כלא מאמינים איך הבן אדם שיש לו כיפה וציצית מדבר, הרי זה קרוב לכפירה.

באו וניסו להשתיק אותו אבל הוא שב ואחז ברמקול והרים את קולו יותר חזק ואמר, חיתנתי עשרה בנים והקב"ה לא עזר לי, כי הוא עשה את הכל לבד. ואני לא עשיתי כלום. עד כאן המעשה. ומה שלומדים מכאן אנו שאתה רק צריך לפתוח פתח כחודו של מחט והקב"ה כבר פותח פתח שמרכבות וקרונות נכנסים בו אתה תנסה להבין שורה בגמ' וה' יתברך יתן לך להבין את כל הש"ס אבל תתחיל כי אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי?

אלקים הוא כל יכול

(פ"ב פ"ט)
ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והיניקהו לי ואני אתן את שכרך וגו' ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגו'.

והדברים מפליאים עד מאוד. ומראים באצבע כי הכל רק בידו יתברך שהרי פרעה הרשע גזר שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו גם על היהודים וגם על המצרים והוא שולח שוטרים לכל בית ובית והיו עושים רשימות מדויקות שאף אחד לא יוכל להתחמק אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. הבת של פרעה בעצמה מוסרת את הבן לאמא של הילד ואומרת לה תניקי אותו וגם תקבלי משכורת מאבא שלי כל ראשון לחודש. ובסופו של דבר הוא גדל על הברכיים של פרעה כי כשהקב"ה רוצה הכל יוצא:

ומעשה באדם שרצה לעלות ממרוקו לארץ הקודש ובא לרבי ברוך טולידנו זיע"א ואמר לו כבוד הרב אני רוצה לעלות לארץ הקודש ואני מפחד שלא יהיה לי פרנסה. כי אני לא יודע אפילו אלף בית והיכן אמצא עבודה, אמר לו הרב אל תדאג דוקא בגלל שאתה לא יודע לקרוא יהיה לך עבודה, וכמובן שהאיש הנ"ל עלה לארץ, והיה דרוש אדם שיבער את כל החומר של המודיעין אבל רק אדם שלא יודע לקרוא והאיש הנ"ל עבד שם וכשהגיע לפנסיה אמרו לו תישאר ונעלה לך גם את המשכורת כי לא מצאנו אדם כמוך.

חשוב על הדיבור קודם שתוציאנו מפיך

(פ"ב פי"ד)
ויאמר מי שמך לאיש וגו' ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר.

פירש"י ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך. וצריך להבין איזה עבירה כבר ראה משה רבינו ע"ז ג"ע שפיכות דמים שאומר שאנו ראויים לכך? הוא ראה יותר מזה לשון הרע שאדם שמדבר לשון הרע מאבד את כל מצוותיו לטובת חבירו וחבירו מחזיר לו בתמורה את כל העבירות שלו זה לא בדיחה זה מציאות! שהחפץ חיים מביא לזה מקור מהזוהר הקדוש ורבינו בחיי בעל חובות הלבבות.

ואדם יתאר לעצמו שהוא עובד במפעל שהמשכורת גבוהה מאוד אבל בעל המפעל אומר לו תשמע אם אתה תדבר או תשמע כאן מילה אחת ברעת המפעל או פועליו משכורתך הולכת למישהו אחר ואתה גם תשלם את החשבון החשמל של המפעל. איך היית נזהר שלא לדבר וגם לא לשמוע. צריך לדעת ידיעה ברורה שזה בדיוק מה שקורא כשאתה מדבר לה"ר רק קצת יותר כי זה לא משכורת חודשית ולא שנתית זה משכורת של כל החיים.

וכן איתא, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא [מבחינת עונש] ע"ז ג"ע ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. בשפיכות דמים כתוב גדול עווני מנשוא. [שקין רצח את הבל אחיו] בעריות כתוב לגבי יוסף הצדיק, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים בע"ז כתוב לגבי חטא העגל, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ואילו בלשון הרע כתוב יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. ללמדך ששקול לשון הרע כמו ג' העבירות הנוראות שעליהם יהרג ואל יעבור. ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב [ואין טוב אלא תורה] נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ויהי רצון שלא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעולם הבא שאם אדם שמר את פיו ולשונו ולא דיבר שום רע על יהודי אין מלאך יכול לדבר עליו דברים רעים ח"ו. ה' יהיה בעזרינו אמן.

כי האדם עץ השדה

(פ"ב פ"ג)
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ע"כ.

הסנה רומז לבני ישראל שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ורוצים להשמידנו, אבל הקב"ה מצילנו מידם. וזה מה שרצה לרמוז הקב"ה למשה רבינו ע"ה אפילו שאתה רואה שעם ישראל סובלים במצרים אין לך מה לדאוג כי הסנה שזה רמז לבני ישראל חי וקיים לעד גם כשהוא בתוך האש. ועוד ענין שאומר רשב"י ע"ה בזוהר הקדוש שכל יהודי חייב לעבור דרך הגיהנם אפילו יהיה צדיק גדול.

ועל זה שואל רשב"י ע"ה מדוע זה ככה הרי האש בגיהנם פי ששים מהאש הכי גדולה בעוה"ז? אלא אומר רשב"י ע"ה כי האדם עץ השדה והתורה הקדושה נמשלה למים ואדם שלומד תורה שעה ועוד שעה סופג את עצמו בהמון מים וכשיגיע האדם הזה שנמשל לעץ כשהוא ספוג בתורה שזה מים. האש ודאי שלא תפגע בו. משא"כ אם האדם בלי תורה שזה בלי מים וכ"ש אם הוא מלא בנפט שזה עיתונים טמאים וסרטים ושאר עבירות מה האש עלולה לעשות לו. לכן מי שחכם יכנס למים.

מה זה שלוש פסיעות

(פ"ב פ"ג)
ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה וגו' וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים וגו' מתוך הסנה וגו'.

נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה עשה משה שה' דיבר איתו, רבי יוחנן אומר שחזר ג' פסיעות וריש לקיש אמר שהוא רק סובב את ראשו ועל זה כתוב וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים. ושמעתי מרב גדול שדרש שאם על ג' פסיעות כך, מה יזכה האדם שרץ בגשם ובקור לבתי כנסת ובתי מדרש. והגמ' בסנהדרין [פרק חלק צ"ו] מביאה שירמיה הנביא שאל את הקב"ה מדוע דרך רשעים צלחה. שלו [יושבים בשלוה] כל בוגדי בגד, והקב"ה ענה לו, שהיה איזה מלך מרודך בלאדן בן בלאדן שהיה ישן בצהרים וער בלילה וכשחזקיהו המלך היה חולה והתפלל לה' מקירות לבו, ה' יתברך ענה לו והחזיר את השמש עשר שעות אחורה שאם לדוגמא היה שעה ארבע אחר הצהרים נעשה שעה שש בבוקר.

והמלך הגוי התעורר והוא רואה בוקר חשב שעבדיו נתנו לו לישון כל הלילה ורצה להרגם על שהפסיד לילה, עד שאמרו לו מחילה אדוננו המלך לא הפסדת אלא הרווחת שיש איזה מלך יהודי צדיק שהקב"ה למענו החזיר את השמש עשר שעות אחורה מיד המלך הגוי נרגע ושלח לתת לו מתנות וכתבו לכבוד המלך חזקיהו ולעיר ירושלים ולאלקים הגדול, והשליח יצא לדרך. ונבוכדנצר ששמע מה הם כתבו אמר להם: אתם קוראים לקב"ה האלקים הגדול ואתם כותבים אותו בסוף, צריך לכתוב אותו ראשון.

אמרו לו אם אתה רוצה לך לשליח והלך נבוכדנצר ג' פסיעות [יש גירסא ארבע פסיעות ומתרצים שהוא התחיל לפסוע פסיעה רביעית] ובא מלאך גבריאל ועצר אותו. ובזכות ג' פסיעות אלו זכה למלוך על כל העולם כולו הוא ושלוש בניו וכאן פנה הקב"ה לירמיה הנביא ואמר לו: תעשה ק"ו אם על ג' פסיעות הוא קיבל שכר כזה גדול מה מחכה לכל יהודי שרץ לכבודי בגשם ובחום הרבה יותר. מיד אמר ירמיה הייתי כגבר עברו יין רחפו כל עצמותי. מרוב הבנה של אהבת ה' לעמו וכמה שכר מחכה ליהודי ואין לך ריק בישראל שאינו מלא מצוות כרמון.

(פ"ג פי"ד)
ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה וגו'

אומר רבינו האר"י ז"ל שמשה רבינו ע"ה חשב שהשעבוד יהיה כשם הוי"ה כפול עשר שזה יוצא מאתים ששים והקב"ה השיב לו אהיה אשר אהיה דהיינו השם אהי"ה כפול עשר שזה מאתים ועשר.

לביבה חמה ומתוקה

(פ"ד פ"ב)
ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו ויאמר ה' אל משה וגו' ואחוז בזנבו וגו' ויהי למטה בכפו.

מַזֵה כתוב במילה אחת שזה גימטריא חמשים ושתים כמנין בן. והקב"ה שואל את משה בן בידך ואיך אתה מתכוון לחנך אותו ועל זה עונה משה ויאמר מטה, כלומר לא לוותר אלא אם צריך להכותו במטה אזי אכהו אם צריך לצעוק אז אצעק, וה' אומר לו השליכהו ארצה דהיינו תשליך אותו תן לו לעשות מה שהוא רוצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו דהיינו שאם האדם לא ישגיח על בנו ויתן לו לעשות מה שליבו חפץ בסופו של דבר הבן הזה יהיה כנחש והאבא יצטרך לברוח מפניו.

והפסוק ממשיך שעדיין לא מאוחר רק עכשיו בדרך יותר עדינה של אחוז בזנבו דהיינו תבוא לו בדרך אחורית כמו הזנב או גם זנב זה ראשי תיבות זו נפש בהמית. ותתחיל לפתותו לבא לבית כנסת בפיתויים של עולם הזה. ואזי תצליח. והרב אליהו דסלר [בעל מכתב מאליהו] סיפר שכשהיה ילד אביו היה מעירו כמה שעות לפני עלות השחר שילמד איתו תורה וכל השולחן היה מלא בלביבות חמות וטעימות אבל מיום ליום הוא רואה שהלביבות נתמעטו עד שלא נשאר כלל אבל אז כבר הטעם של התורה ערב לו יותר מכל הלביבות החמות ע"כ. וכל שכן בדור הזה שהפיתויים כל כך גדולים שגם הגדולים צריכים מדי פעם קצת לביבות, וחז"ל כבר אמרו (סנהדרין קז:) ששלושה צריכים לתת להם קצת שאם לא תתן קצת הם יקחו הרבה ואלו הן: יצר, תינוק ואשה.

על מה אתה מתגאה

(פ"ד פי"ג)
ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח ע"כ.

פירש"י בפירושו ראשון ביד מי שאתה רגיל לשלוח שזה אהרון ואילו הרמב"ן כתב וזה לשונו: והנכון בעיני שלח נא ביד כל אשר תשלח כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות וכו' ע"ש פירוש הדברים שמשה רבינו ע"ה מדבר עם בורא עולם שהוא בוחן לבבות שהוא יודע אם זה רק בפיך או גם בליבך ומשה אומר לבורא עולם רבונו של עולם איך אתה בוחר באדם הכי גרוע בעולם הרי כל אחד אחר שתבחר הוא יותר טוב ממני, וה' אומר לו זה לך האות כי אנכי שלחתיך כלומר אדם כמוך חיפשתי, אדם שחושב שהוא שום דבר. שמי שחושב כך בשבילי הוא המובחר מכולם ואילו מי שחושב שהוא המובחר בשבילי הוא שום דבר.

ורבי אלימלך מליז'נסק הסביר את הפסוק אם יסתר איש במסתרים ואני. שהוא אומנם יושב ולומד תורה במסתרים אבל עדיין בליבו הוא מרגיש ואני, זאת אומרת אני משהוא, אומר ההמשך של הפסוק, לא אראנו נאום ה'. שה' לא רואה אותו. אבל אם יסתר איש במסתרים ואני לא, דהיינו הוא לומד תורה במסתרים והוא לא מחשיב את עצמו כלל, אזי אומר הפסוק אראנו נאום ה'.

ומעשה באדם שהלך לאיזה רב ואמר לו שיתן לו עצה איך להיפטר מהגאוה שלו אמר לו הרב תמתין בצד יש תור של אנשים, אח"כ נטפל בך. [זה כבר חלק מהתיקון]. והנה נכנס סוחר גדול ושואל את הרב לגבי עסקיו שאלות לא קלות, אמר לו הרב, תיגש לאיש הזה ותשאל אותו ניגש הסוחר לאיש ושאל אותו אמר לו האיש מחילה, אבל אינני מבין בזה כלל. ואחריו ניגש אדם שנפל לו טיפת חלב לסיר של בשר ובא עם הסיר לרב והרב הפנה אותו גם לאיש הנ"ל שישאל אותו, אמר לו מחילה, אינני רב ואני לא יודע תשובה.

ואחריו נכנס אדם שצריך לחתן את בתו ומבקש מהרב שישלח אותו לאיזה עשיר והרב הפנה אותו גם לאיש הנ"ל, והאיש אמר גם לזה מנין יש לי, אני בקושי גומר את החודש. ואז הרב קרא לאיש לצד, ואמר לו: תגיד לי, אתה לא מבין בעסקים ולא בתורה וגם אין לך כסף, אז על מה בדיוק אתה מתגאה. ויהי רצון שה' ישמרנו מהמדה הרעה ביותר בעולם שעליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב. ולענוים יתן חן.

איך תזכה לאושר אמיתי

(פ"ד פי"ד)
ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי. וגו' וראך ושמח בלבו.

כדי להבין מעט שבמעט מה לבו של אהרן הכהן ניקח להבדיל אלף אלפי הבדלות מאמן כדורגל שלקח קבוצת בחורים שלא יודעים כלל לשחק ואימן אותם יומם ולילה וספג את כל הקשיים עד שניצחו את הקבוצה הכי טובה וצריך להעניק גביע וכדור מזהב ומענק כספי גבוה לראש הקבוצה ובמקום לתת את זה למאמן באים לאחיו הקטן שרק לפני כמה ימים הגיע מחו"ל ונותנים לו הכל האם האח הגדול ישמח בלב??? שמעתי שהיה מקרה דומה והמאמן חטף התקף לב ומת מצער.

והרי משה רבינו ארבעים שנה היה בכלל במקום אחר. ואהרן הכהן מנהיגם בנחת וברחמים ושומע ורואה את צערם ומנחמם ומעודד אותם ואומר להם להתפלל לה' שבקרוב תהיה הגאולה. והנה הגיע הגאולה ואחיו הקטן צריך לגאול ואע"פ כן התורה מעידה עליו שהוא ישמח בלב. ולב כזה שאין לו אפילו אבק של קנאה זוכה שהקב"ה אומר למשה ונתת על לב אהרן את האורים ואת התומים. וכידוע שבתוך האורים והתומים היה שם השם ואיזה לב צריך להיות לך אם שם השם על ליבך.

ואיך מגיעים באמת ללב טהור כזה אומר דוד המלך ישמח לב מבקשי ה' ואיך אדם יכול לדעת אם הוא מבקש ה' או מבקש את ההנאות של העוה"ז. על זה אומרת התורה והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, דהיינו אם אתה מוכן לצאת כל יום לשיעור תורה שזה אוהל מועד שאתה לוקח מועד שזה זמן והולך לאוהל שזה הבית מדרש סימן שאתה מבקש ה'.

והמשנה באבות אומרת אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו' - שמעתי פירוש על פי החסידות, שהרבה בני אדם שואפים להגיע לאני שלהם, אחד חולם להיות עורך דין ואחד רוצה להיות מהנדס והכל כדי להגיע לשמחה תמידית ושהחיוך לא ימוש מתוך הפנים ובאמת הוא לומד בגרות והולך לאוניברסיטה ומשקיע ומוציא בסוף תואר עורך דין ופותח משרד והוא גם מצליח ויש הרבה כסף אבל עדיין הוא מרגיש בליבו פנימה נו איפה השמחה הפנימית שלי, נכון שיש לי וילה ענקית ומכונית פאר אבל חיי ריקים מתוכן אמיתי אוכל שותה ועובד ומטייל וישן וחוזר כמו תקליט.

וזו המשנה שלנו אם אין אני לי שהאדם הגיע להאני שלו אבל אין לי שהמילה לי זה ראשי תיבות ישמח לב שהגעתי לאני אבל אין לי אין ישמח לב, ממשיכה המשנה ואומרת מי לי. שאם אתה רוצה את ה לי שזה ישמח לב תוסיף את ה מי שזה ראשי תיבות מבקשי ה' [בפסוק זה מתחיל באות י' כי זה שם הוי"ה] שרק מי שמבקש את ה' הוא זה שיזכה לשמחה ולא שמחה חיצונית אלא שמחת הלבבות.

מבחן קבלה בישיבת קוצק

(פ"ד פכ"ד)
ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ע"כ.

פירש רש"י שמשה בא לידי סכנת מיתה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. ואומר רבי יוסי שח"ו שנתרשל משה אלא אמר אם אמול ואצא לדרך זה סכנה לתינוק עד שלושה ימים אם אמול אותו ואמתין שלושה ימים, הרי הקב"ה צוה עלי לשוב למצרים. ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחילה עי"ש ברש"י:

והדברים מבהילים משה רבינו שהוא הלך סוף סוף לגאול את עם ישראל ממצרים ורק רגע אחד נתעכב נענש כמעט במיתה וידוע שמשה בויכוח שלו בסנה עם הקב"ה אמר לקב"ה אתה תגאלם ולא אני. אמר לו הקב"ה אם אין אתה גואל אותם הם לא יגאלו לעולם בך זה תלוי. ועם כל זה אנו רואים אין פרוטקציות למשה רבינו וכשהוא לא עושה את המצוה של המילה מיד כמעט הוא מת ח"ו. וזה מלמד אותנו כמה אסור לעכב מצוות ואיך שהגיע היום השמיני של המילה הכי טוב כמה שיותר מהר וכן תפילת שחרית איך שהאדם קם ישתדל לרוץ לבית הכנסת בלי טלפונים וכ"ש שלא לאכול ח"ו שזה אסור מהדין וכתוב בספר קב הישר שמי שאוכל לפני תפילה כאילו מקריב קרבן לנחש הקדמוני וגם חתיכה קטנה של עוגה אסור וגם בשבת וחגים שהתפילות ארוכות.

ומעשה בנכד של רבי עקיבא איגר זיע"א שהלך לישיבת קוצק שזה ידוע אחת הישיבות של החסידות מהטובות שבהם והוא הגיע בערך בשעה 9:00 בערב וראה את כולם מתכוננים כבר לישון וגם הוא הלך לישון ובני הישיבה קמו בשעה שתים בלילה ללימודים שלהם ולתפילת ותיקין ומקוה ולימוד אחר התפילה ואותו הם לא העירו, ובשעה שמונה בבוקר בערך חזרו כולם למיטות לשינה קצרה לצבור כח לכל היום.

ואחרי עשר דקות בערך הבחור החדש התעורר והוא רואה שכולם מסביבו "עדיין" ישנים. הוא קם במהירות והעיר את כולם ואמר להם רבותי עוד מעט עובר זמן ק"ש כמה אתם ישנים, קומו לעבודת הבורא וכולם קמו ויצאו משם. והנה הוא רואה שכולם נכנסים לחדר האוכל ואוכלים, מיד הוא ניגש לראש הישיבה ופתח לו שולחן ערוך ורמב"ם וזוהר הקדוש והראה לו את דבריהם שכולם פה אחד אוסרים לאכול לפני תפילת שחרית ומי שאוכל לפני תפילה הוא שותפו של ירבעם בן נבט שעליו נאמר ואותי השלכת אחרי גויך.

אבל הרב אומר לו מחילה אתה חדש פה וכבר אתה רוצה לשנות לנו את המנהגים שלנו תיטול ידים גם אתה אל תדאג יש על מי לסמוך, והבחור בראותו את כולם אוכלים ובפרט שהוא היה רעב התכונן ליטול את ידיו וכשהתכונן ליטול, הרב פנה אליו תגיד לי איפה השלחן ערוך שהראית לי מקודם, מה עם הרמב"ם והזוהר הקדוש שרק לפני רגע פתחת לי והראית שאוי ואבוי למי שאוכל לפני התפילה? אבל הרב, כולם אוכלים אז חשבתי שמותר. אמר לו הרב, שכל העולם יאכל אם השו"ע אמר שאסור, זה אסור, וחוץ מזה רק שתדע כל הישיבה קמו מזמן והתפללו כבר ולכן הם אוכלים. וזה היה המבחן שלך לישיבה וכמובן שלא התקבלת, תבוא עוד שנה, נעשה לך מבחן חדש. ואחר שנה הוא בא ועמד בכל המבחנים, והתקבל לישיבה.

למה באתי לעולם

(פ"ה פ"ט)
תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר ע"כ.

כותב המסילת ישרים מי שרוצה להכיר את היצר הרע יכיר טוב את פרעה שאחת התחבולות של היצה"ר זה ליתן לאדם כל הזמן עיסוקים ועבודה והעיקר שלא יעצור את מירוץ החיים כדי שלא יחשוב למה ומדוע באתי לעולם למה ומדוע הקב"ה נפח בי נשמה חלק ממנו יתברך ולא קיבלתי נשמה של כבש, ודאי שרצונו ממני הרבה יותר גדול ואת כל זה גם פרעה אמר אם יש להם זמן לחשוב על יציאה לחירות סימן שיש קצת הפסקות יתירות צריך לתת להם לעבוד בלי הפסקה. ויהי רצון שנזכור תמיד את הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד.

---

פרשת וארא

---

אבות האומה

(פ"ו פ"ג)
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'.

פירש רש"י, אל האבות. לכאורה תשאל ילד בכיתה א' מי זה האבות של ישראל הוא יגיד לך אברהם יצחק ויעקב, א"כ מה רש"י צריך לפרש זאת? ותירץ החת"ם סופר זיע"א שהמילת אבות כאן שרש"י התכוון זה מלשון תאב דהיינו משתוקק, שאם יבוא אדם ויאמר אברהם נולד כבר על מנת להיות אברהם ואני נולדתי להיות שום דבר, זה לא נכון. אלא אברהם אבינו היה תאב ומשתוקק לעשות רצון אביו שבשמים גם בגיל מאה, וחום היום, ויום השלישי למילתו, לכן הוא יצא אברהם אבי האומה הישראלית.

וזה גם הפירוש בתפילת שמונה עשרה, אלוקינו ואלוקי אבותינו, ושוב אומרים אלקי אברהם וכו' אלא גם כאן איך נעשו אברהם יצחק ויעקב, מאבותינו, שהיו תאבים ומשתוקקים לעשות רצון אבינו שבשמים. וזה מה שאומר דוד המלך אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, איך אתה יכול לדעת אם האדם שעומד לפניך הוא ירא ה' - תראה איך הוא מתפלל איך הוא לומד איך הוא מברך, אם בהתלהבות ובחפץ לב, זה ירא ה'.

ומעשה שהיה עם איזה צדיק גדול שבירך על איזה תפוח ואכל, והשָׁמַשׁ שלו גם לקח תפוח ובירך ואכל, ואז השָׁמַשׁ פנה לרבו ואמר לו: ילמדנו רבינו, למה אליך באים כולם להתברך וברכותיך מתקיימות ואילו אני רק שָׁמַשׁ, מה אני שונה ממך? אתה אוכל תפוח גם אני אוכל, אתה מברך גם אני מברך, מאי שנא? אמר לו הרב, תדע לך שאני לא רציתי בכלל לאכול תפוח אלא רק נתעורר בי רצון עז והשתוקקות להודות לבורא העולם שלא עשני גוי וששם חלקי מיושבי בית המדרש ואני בריא ושלם. רק שאסור לברך סתם זה ברכה לבטלה, אז לקחתי תפוח וברכתי, וכדי שלא יהיה ברכה לבטלה אז אכלתי. אבל אתה רצית לאכול תפוח, אבל אתה ברוך ה' לא רשע, לכן ברכת לפני שאכלת, וא"כ מצא את ההבדלים.

איך ניצלים מעין הרע

(פ"ו פכ"ט)
ובני יצהר קרח ונפג וזכרי. ובני עוזיאל מישאל ואלצפן וסתרי, ע"כ.

בדרך דרש, יצהר זה ראשי תיבות יצר הרע (יצה"ר), ובאה התורה הקדושה ללמדינו מה קורה למי שהולך אחר היצה"ר, וע"ז אומר ובני יצהר דהיינו הבנים של היצר הרע אלה שנגררים אחר עצותיו הרעות, הם נעשים קרח לשון קרחים מתורה ומצוות, שגם מה שכבר הספיקו לעשות קצת מצוות העבירה לוקחת אותם שעבירה מכבה מצוה. ואוה"ח הקדוש כתב שעבירות הרבה מכבות גם תורה, ח"ו. וע"ז אומר רבינו האר"י זצ"ל שבבוקר כשאתה מברך מלביש ערומים תכוין שאם נתרוקנתָ ונעשיתָ ריק [כגון שראית קרי שזה אותיות ריק], תבקש מהקב"ה שילביש אותך שוב בקדושה ובמצוות. ואחר קרח בא נפג, שלא תאמר לפחות אני נהנה מהעבירות, שהרי באמת ההנאה פגה ונעלמת כלא היתה. אבל יש, וזכרי שהזכרון של העבירה נכתב בפינקסו של בורא עולם שהפנקס פתוח והיד רושמת וכל מעשיך בספר נכתבים:

ולעומת זאת ובני עוזיאל, שזה התורה שנקראת עוז, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, מי שנדבק בתורה אזי מישאל, אם נחלק את המילה יצא לנו 'שי מאל', כלומר שהאל יתברך יעניק לו שי עולמות, כמו שכתוב להנחיל אוהבי יש. ואלצפן וסתרי שהאל צופן אותו ומסתיר אותו משונאיו ומעין הרע, שידוע שדגים לא שולט בהם עין הרע כיון שהם בתוך המים, כך מי שיכנס למים שזה התורה הקב"ה יצפון ויסתיר אותו מעין הרע.

שידוע שרב בזמן הגמרא עשה סיבוב בבית הקברות ואמר שתשעים ותשע אחוז מתו מעין הרע, זאת אומרת שהיו צריכים לחיות עוד הרבה שנים אבל מעין הרע מתו. כל שכן מחלות ודברים רעים שיכולים לבא מעין הרע, ומי שרוצה להינצל מזה יכנס למים שזה התורה, וכמובן שישמור את העינים כפי שהגמרא אמרה על יוסף שבגלל שעינו לא רצתה להנות מאשת פוטיפר שום עין הרע לא תשלוט בו.

לשלוט על היצרים

(פ"ח פ"ב)
ויט אהרון את ידו וגו' ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים ע"כ.

פירש רש"י בשם המדרש צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתיזה נחילים נחילים ע"כ. כלומר שאת הצפרדעים המצרים הם שהביאו את המכה, ומכאן רואים כשאדם לא שולט ביצרו ובתאוותיו הוא מביא על עצמו מכות גדולות שהרי אחרי מכה או שתים שהמצרים רואים שהצפרדע לא מתה אלא אדרבה יוצא ממנה אלפים של צפרדעים הם לא מפסיקים כי יש להם את הכעס ואינם שולטים בו ורוצים להכות את הצפרדע שמכעיסה אותם.

ושמעתי מעשה בזמנינו, מהרב אמנון יצחק שליט"א, באדם מבני ברק אבל לא דתי שהיה נהג משאית של בטון, והיה לו חניה פרטית למשאית שלו ואם היה מישהו חוסם לו את החניה היה כועס עליו ומבזה אותו ומצפצף חזק. והנה יום אחד הוא מגיע עם המשאית בטון, והוא רואה שהפעם לא חסמו את החניה אלא יש רכב חדש עם הניילון בתוך החניה הפרטית שלו. וחמתו בערה בו, ואמר בלבו אני אלמד אותו לקח, ובתוך כדי דיבור הוציא את המשאבה של הבטון לכיוון האוטו והפנה אותה לאוטו החדש, ושפך עליה את הבטון, עד שהכל נתכסה בבטון, ורק לאחר מכן עלה לביתו.

והוא רואה בבית בלונים, והדודים שלו גם הגיעו, והתחילו לשיר לו יום הולדת שמח, ואשתו אמרה לו, לא ראית את האוטו החדש שקניתי לך ליום הולדת, ע"כ המעשה. ומה שלומדים מכאן שאם תתגבר על הכעס רק תרויח ואם לא תתגבר רק תפסיד.

וכן המדרש מביא מעשה שבמוצאי שבת אשה אחת הלכה לשאוב מים מהבאר להביא לבעלה שהיה חולה בצרעת, ובדרך פגשה את החברה שלה ודיברה איתה הרבה זמן, ורק אח"כ נכנסה לבית עם הכד מים. ואיך שהיא נכנסה, בעלה צעק עליה בכעס רב, ומרוב שהיא נבהלה נפל הכד מידה, והמים נשפכו על הרצפה, אבל עפו טיפות מים על בעלה, וכל מקום שנגעו המים בבעלה נתרפא מצרעתו, כי בארה של מרים היתה בבור שלה באותו מוצ"ש, אבל אם בעלה היה מתגבר על כעסו אין צריך לומר שהיה מבריא לגמרי.

הטבע או אלקים

(פ"ה פסוק ה-ו)
ויאמר משה וגו' למתי וגו' להכרית הצפרדעים וגו' ויאמר למחר, ע"כ.

אדם יחשוב שכשהוא עייף מאוד ורוצה לישון ופתאום מישהו מתופף לו חזק, או שהוא רעב מאוד ובא לאכול ובתוך האוכל יש צפרדעים, או שרוצה לעשות צרכיו ובאים צפרדעים ועוקרים לו את המעיים. ועוד אמרו חז"ל שעם הצפרדעים היו מגיעים גם נחשים ועקרבים, ואם כן כשמשה אומר לפרעה הרשע מתי להכרית את הצפרדעים, פרעה היה צריך לומר לו עכשיו ומיד אבל אנו רואים פלא עצום שפרעה הרשע אומר למשה, מחר, כאילו קשה לו להיפרד מהצפרדעים?

והסביר רבינו הגדול מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאחר מכת דם פרעה רץ בכל מצרים לקרא למשה ואהרן שיתפללו שתיפסק המכה אבל הוא לא מצא אותם, והנה אחרי שבעה ימים הוא רואה אותם ואומר להם נו תתפללו שתפסק המכה מיד, וכן היה. ובמכת צפרדע חזר הסיפור, ושוב פרעה חיפש את משה ואהרון ולא מצאם.

ואחרי שבעה ימים הוא רואה אותם, חשב פרעה כנראה יש עכשיו מכות טבע של שבעה ימים שמשה ואהרן יודעים עליהם והם אומרים שזה כאילו על פי ה' והם יודעים גם שביום השביעי זה יפסק ולכן הם מתחבאים שבעה ימים, כי לפני כן הם לא יוכלו לשנות את הטבע. מה אעשה, אמר פרעה, אומר להם שאני רוצה שרק מחר יסורו הצפרדעים כי גם ככה הם אמורים לצאת היום שהרי זה היום השביעי, וממילא הצפרדעים יצאו. ועל זה השיב לו משה רבינו אין בעיה אתה רוצה רק מחר כדבריך כן יהיה למען תדע כי אין כה' אלוקינו. וזה לא טבע אלא על פי ה' יחנו הצפרדעים ועל פי ה' יסעו.

נהג המונית הזדעזע

(פ"ח פ"ט)
ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות ע"כ.

אבל אלה שנכנסו לתנורים הבוערים לא מתו כי הם מסרו את נפשם למען שמו יתברך ומי שמוסר נפשו למען בורא עולם נפשו ניתנת לו במתנה וידוע המעשה עם אמו של החזון אי"ש שהרופאים אמרו לה שאסור לה להיות בהריון כי אם היא תלד היא עלולה למות בלידה ח"ו, אבל היא האמינה בה' וסמכה על בורא עולם והתעברה ונולדו בנים ועוד בנים 18 במספר.

ומעשה נוסף באשה צדיקה מבני ברק שהיתה בסוף חודש התשיעי להריונה וביום שבת קודש הלכה לרמת גן למונית מסוימת ואמרה לו אני אשב במונית וכמובן שאשלם על כל הזמן שאשב אבל ברגע שאומר לך לנסוע תיסע הנהג כמובן הסכים גם לא מבזבז דלק וגם מקבל כסף מה טוב מזה? והאשה ישבה וישבה ובצאת השבת הרגישה האשה צירים ואמרה לו לנסוע, נסעו לביה"ח והאשה ילדה בן בשעה טובה. והכינה מעטפה עם כל הכסף שצריכה לשלם לפי החשבון ונתנה לבעלה שיתן לנהג מונית.

אבל הנהג מונית סירב לקבל ואמר לבעל אני חושב שלא האשה צריכה לשלם לי אלא אני הוא זה שצריך לשלם לה, אני כל שבת עוזב את האשה והילדים ומוכר את השבת בשביל עוד מאה או מאתיים שקל, והיום ראיתי דבר שזעזע אותי עד עמקי נשמתי, אשה בסוף חודש תשיעי עומדת ללדת ומותר לה לנסוע בשבת אבל היא לא מסוגלת לנסוע כל עוד לא ממש צריך ומשלמת על זה הרבה כסף? אז מה אתי, מה אני גוי??? האשה הזאת לימדה אותי לשמור שבת מהיום אני שומר שבת ואתה עוד רוצה שהיא תשלם לי?.

אם תרצה אין זו אגדה

(פ"ח פי"ז)
כי אם אינך משלח את עמי וגו' ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה ע"כ.

המילים וגם האדמה אשר הם עליה לכאורה אין להם כל כך צורך? ושמעתי מהרה"ג הרב אלבז שליט"א שיש איזה חיה ענקית שהטבור שלה קשור לאדמה ואם מנתקים את הטבור מהאדמה היא מתה במקום. והיא באה בטענה להקב"ה, מדוע שאני לא יזכה ג"כ לאכול איזה כזית מהמצרים שציערו את בניך הקדושים? מה עשה הקב"ה, לקח אותה עם האדמה שתחתיה לתוך ארץ מצרים וזה התוספת בפסוק וגם האדמה אשר הם עליה.

ומה שאפשר ללמוד מכאן זה שאין דבר העומד בפני הרצון, וכיון שהחיה הזאת רצתה לקיים רצון השם יתברך ולטרוף במצרים אע"פ שלפי הטבע זה לא שייך עכ"ז הקב"ה שינה סדרי בראשית וזיכה אותה.

עשרת המכות בשביל מה

(פ"ט פכ"ד)
ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד וגו'.

אנו צריכים לדעת שהמכות שהמצרים קיבלו זה היה בעיקר בשביל שבני ישראל יבינו שה' אחד ושמו אחד שולט בכל הרוחות ואין שום טבע כלל. וכמו שכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. וכן בפרשתנו שכתוב ולמען ספר שמי בכל הארץ. ומכת דם זה שליטה גמורה בנהרות ובאגמים ואפילו באמבטיות שבבתיהם המים נהפכו לדם וגם שהמצרים עשו מהיאור אלקים שהרי לא יורד במצרים גשם וכל אחד היה מושך משם מים לשדותיו עד שעשו מהיאור אלקים אחרים וה' הראה להם שהיאור אינו כלום שהרי הפך לסירחון.

ואח"כ הצפרדע שזה השרצים שגם בהם ה' שולט ואח"כ כינים שזה עוד יותר קטן עד שהמצרים בעצמם אמרו אצבע אלקים היא, ואח"כ ערוב שזה שליטה גמורה בכל החיות שבתבל שאומרים חז"ל שאם יהודי ומצרי היו הולכים היה הנמר מוריד את ראשו כנכנע לפני היהודי ואחר כך קופץ וטורף את המצרי שאפילו החיות יודעים מיהו יהודי, דֵבֶר שזה מראה גם שליטה בכל הבהמות שאם ה' רוצה כולם מקבלים מגיפה.

שחין זה שליטה גמורה בגוף האדם שאם ה' רוצה הוא יקח את האדם הכי בריא ויעשה אותו חולה, ויקח את האדם הכי חולה ויעשה אותו בריא. וכן מכת הברד, שאש מתלקחת בתוך הברד שהרי זה שני דברים נגדיים ושלא יגידו מי שברא את האש לא ברא את המים לכן הקב"ה הביא את שניהם יחד שידעו שה' ברא את האש וגם את המים כדכתיב בראשית ברא אלקים את השמים וגו' ורבותינו אמרו ששמים זה אש ומים וע"ז אומרים עושה שלום במרומיו ר"ל בשמים שלקח הקב"ה שני אויבים אש ומים ועשה ביניהם שלום ועשה מהם שמים.

ואח"כ מכת ארבה שזה חגבים להראות ששליטתו של בורא עולם היא גם ביצורים שעפים באויר ועוד שהרי המצרים מלחו מהם והניחו אותם בקופסאות על מנת לאכלם וכשהקב"ה אמר לארבה לצאת ממצרים הם קמו לתחיה ועפו שוב. שרואים כאן גם תחית המתים, וכן רואים כאן שליטה על הרוחות, כדכתיב ויהפך ה' רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה וגו' וכתיב רוח סערה עושה דברו. וכן במכת חושך שלא יגידו שהשמש זה אלקים או הירח זה אלקים או מי שברא את זה לא ברא את זה לכן הראה להם הקב"ה חושך שלא רואים אחד את השני ולא זזים מהמקום.

וכן במכת בכורות רואים שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים שהיו בתים שהיו מתים כמה ולא רק אחד כי הקב"ה ידע שהיו כמה בכורות ולא רק אחד וכמובן שהיו בזה עוד המון דברים גלויים ונסתרים ומה שכתבנו זה אפילו לא טיפה מהטיפה שבים וכל אחד ישתדל לעיין במדרשים לדלות משם שהרי רבותינו היו יושבים כל הלילה ורק מספרים ביציאת מצרים עד שהגיע ק"ש של שחרית.

(פ"ט פכ"ז)
וישלח פרעה וגו' ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ע"כ.

חז"ל אמרו שכך כוונתו ה' הצדיק וגם אני צדיק ועמי הרשעים. ולכאורה מנין לחז"ל למה לא נסביר כפשוטו? אבל התשובה פשוטה שהרי מה אמר פרעה הרשע ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ואם זה כפשוטו שהוא מתכוון שהוא גם רשע למה הוא אמר ואני עם ואו החיבור שהוא מחבר את עצמו למילה צדיק היה צריך לומר ה' הצדיק. אני ועמי הרשעים כפי האמת. ויהי רצון שנזכה להיות מהצדיקים שפיהם וליבם שוים ולא מהרשעים שעליהם נאמר אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, ושנזכה שיתקיים בנו מאמר הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אמן.

---

פרשת בא

---

אתה לא לבד

(פ"י פ"ט)
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'.

הקב"ה אומר למשה אל תדאג אתה לא הולך לבד אלא אני בא אתך לכן אמר לו בא אל פרעה. ובא זה גימטריא שלושה זה רמז לג' המכות שנשארו. וכן ראשי תיבות בכורות ארבה ואילו חושך אפילו ברמז לא רואים אותה מרוב חושך.

ממה אתה מתלהב

(פ"י פ"ב)
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'.

יש לשאול למה כתוב באזני בנך היה צריך לומר ולמען תספר לבנך? אלא שכאן הקב"ה רוצה שנספר את הדבר לא כדי לצאת ידי חובה אלא, נדאג שזה יכנס לאזנים של הבן ולא יצא לעולם, וממילא אם תספר יפה לבנך תהיה בטוח שגם הוא יספר את זה לבן שלו. וכן מה שהתורה אמרה ולמען 'תספר', ולא למען 'תלמד' או 'תשנן'. שהקב"ה רצה לרמוז לנו שאם אתה רוצה שהבן שלך יבין את דבריך וישמח לשמוע תעביר את זה בצורה סיפורית ולא בפילסופיות או בפלפולים, שלא רק שהבן לא יבין אלא הוא עלול למאוס בזה ח"ו. ומי לנו גדול מהמגיד מדובנא רבי יעקב שהיה גדול הדרשנים ויותר מחצי דרשה היה רק סיפורים ומשלים. וכן הבן איש חי כתב שאדם שדורש צריך שיהא שליש סיפורים שליש אגדות ושליש הלכות. וכך היה דורש רבי מאיר בעל הנס, ולאפוקי מדרשנים שחושבים שסיפורים זה דברים בטלים הס מלהזכיר.

ומעשה בבחור בן תורה שיצא קצת מדרך ה' והתחיל לזלזל במילי דקדושה, וכששאלו אותו מה קרה לך הרי אביך אברך שיושב ולומד כל היום תורה וחינך אותך על כך מה ראית כי עשית את הדבר הזה? ויען הבחור ויאמר כשאבא היה חוזר מהכולל ושאלתי אותו, אבא איך היה בכולל, היה אומר כרגיל, כמו כל יום. ואם הוא היה אומר איזה דברי תורה לא ראיתי כל כך שמחה בדבריו.

ולעומת זאת כשהיה חוזר מאיזה חתונה חצי שעה מספר בהתלהבות איך היה השניצל והריקודים, ועל ההכנות שלפני החתונה אין מה לדבר. וכן כשהיה חוזר מטיול בים וכדומה איזה התלהבות לפני ואחרי. אמרתי כנראה, שהעולם הזה יותר מעניין עד כאן. ולכן אדם שרוצה שבניו ובנותיו יאזינו בקשב רב לדבריו יתבל את דבריו במשלים. ויגיד את הדברים בשמחה ובחשק רב. ועיין בספר זכרון הדסה לרב הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שכתב, מעולם לא ראיתי בחור שלמד בחשק, ונחלש בעבודת ה', ע"כ.

מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך

(פ"י פ"ח)
ויושב את משה ואת אהרון אל פרעה וגו' מי ומי ההולכים, ע"כ.

מר עוקבא לפני שנפטר, ביקש ממנו הבן שלו שיסדר לו איזה מישרה חשובה בישיבה אמר לו אביו מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך וזה גם נרמז בפסוק מי ומי ההולכים, מי ומי שזה ראשי תיבות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך הם ההולכים זה מה שיוליך אותך למעלה הגבוהה או לתהום, הכל לפי מעשיך והמילה קשרים זה אותיות שקרים, שהרי יוסף הצדיק היה עבד והחוק במצרים אומר שעבד אסור לו ללבוש בגדי שרים וכ"ש שלא למלוך אבל בורא עולם ראה את מעשיו הנפלאים של יוסף ועשה אותו מלך.

מה זה חושך אמיתי

(פ"י פכ"ג)
לא ראו איש את אחיו וגו', ע"כ.

כשאח לא רואה ולא איכפת לו מאח שלו אין לך חושך גדול מזה, ולא רק בעניני גשמיות אלא גם בענינים רוחניים, שכתוב בזוהר הקדוש אם בן אדם היה יודע מה זה לקרב יהודי אחד לאבינו שבשמים היה רודף אחריו כרודף אחר החיים. זאת אומרת אם נקח בן אדם שחולה במחלה קשה וימיו ספורים ואומרים לו שיש רופא מסויים שיכול לרפאות אותו אבל הרופא הזה נמצא בסוף העולם וגם זה עולה הרבה כסף ויצטרך למכור את ביתו ומכוניתו ולהיכנס לחובות האם הוא יסע או לא? התשובה ודאי שכן. כי זה לרדוף אחר החיים כי כל אדם נורמלי רוצה לחיות.

וכל אחד ישאל את עצמו מה אני עושה כדי שאח שלי יחזור בתשובה או כדי שהבן שלי יחזור בתשובה האם אני משקיע בהם כמו שאני משקיע בחיים שלי, והגמ' מספרת על רב יוסף שישב בתענית ארבעים יום והראו לו בחלום לא ימושו מפיך, וישב עוד ארבעים יום בתענית והראו לו שוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך, וישב עוד מאה יום והראו לו בחלום לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עי"ש ורב יוסף ודאי ששלח את בניו לתלמוד תורה הכי טוב אבל הוא הבין שזה לא מספיק והחל בתעניות נוראות.

וכן רבי מאיר אבוחצירא זיע"א סיפר עליו הרב בניהו שמואלי שליט"א שכל יום היה מוריד כוס דמעות כדי שבניו יצאו גדולי תורה הלא הם מגדולי הדור רבי דוד מנהריה ורבי אלעזר מבאר שבע, ומי לנו גדול מהרב אלבז שליט"א שמכתת רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר לקרב יהודים לאבינו שבשמים. וכמו שהחושך הגדול זה כשיהודי לא רואה ולא איכפת לו מאחיו, ממילא האור הכי גדול זה שיהודי מתעניין ושואל על אחיו, ויש איזה אברך מצפת שחזר בתשובה משבת אירוח בישיבת אור החיים ואמר שהדבר שמשאיר אצלו רושם רב זה החיבוק שחיבקו הרב אלבז.

(פ"י פכ"ה)
ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוקינו.

כתב המסילת ישרים שפרעה זה דוגמת היצר הרע שאומר לאדם לא צריך לעשות את כל המצוות כמו שאמר פרעה למשה תשאיר את הנשים, ותלכו רק הגברים, או תשאיר רק את הצאן. וע"ז עונה לו משה רבינו לא רק שלא נוותר לך על שום דבר אלא אתה גם תתן בידינו ר"ל שהאדם לא רק שלא צריך לוותר ליצה"ר על שום מצוה אלא גם לקחת ממנו דהיינו לראות איך האחרים עושים עבירות וללמוד מהם לעשות כך את המצוות.

(פי"א פ"ז)
ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' ע"כ.

אמרו חז"ל כל המדבר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. והסביר המהר"ל מפראג, כיון שהקב"ה אמר לכלבים לשתוק בדיוק בשעה שהם רגילים לנבוח ולצעוק כמו שהגמ' בברכות אומרת משמרה שניה כלבים צועקים. ועם כל זה כיון שה' יתברך אמר להם לשתוק הם שתקו למרות שאין להם ג"ע על זה ולא גהינם אם ינבחו ק"ו לאדם שהקב"ה ציוה עליו בתורה לא תלך רכיל בעמיך ואם אינו עושה כן אומר המהר"ל ראוי להשליכו לכלבים שהרי הם שתקו והוא לא שתק.

השעון המעורר

[פי"ב פי"ז] ושמרתם את המצות וגו'.

אמרו חז"ל שלומדים מכאן גם את הענין של ושמרתם את המצוות דהיינו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אל תביא את המצוה לידי חימוץ אלא מיד תעשינה וכמו שהגמ' בפסחים אומרת (סד.) שצריך שיהיו שלש כתות בהקרבת קרבן פסח שנאמר קהל עדת ישראל. והכת השלישית נקראת כת עצלנים ומקשה על זה הגמ' שהרי חייב שיהיו ג' כיתות למה לקרא להם כת עצלנים? עונה הגמ' כיון שהם היו צריכים להתאמץ להיות מהכתות הראשונות ועצלותם היא שגרמה להם להיות בכת השלישית.

וכן לענינינו כשיש כמה מנינים לתפילת שחרית, מזה נלמד כמה צריך להשתדל להיות במנינים המוקדמים ולא המאוחרים, והרב שך זצ"ל פעמיים בכל ימי חייו קרא ק"ש לא בזמן המגן אברהם אלא לפי הגר"א ומי שראה אותו בפעם הראשונה חשב שקרה לו אסון כבד מרוב שנצטער על זה ובפעם השניה כשהרב הבין שהוא הפסיד את הזמן לפי המ"א הוא פשוט התעלף. ושמא נאמר שהוא ישן יותר מדי זה ודאי שלא, שידוע שהרב היה לומד עד שעה 2:00 לפנות בוקר זה היה הסדר שלו אלא שהרבה פעמים הוא ראה שכבר ארבע בבוקר או אפילו יותר מרוב שקידתו בלימוד. ולכן הוא קנה שעון מעורר שיצלצל בשעה שתים שיזכיר לו ללכת לישון שהרי למחרת הוא צריך לתפקד ולמסור שיעורים רבים.

ומעשה שהיה באחד המאבטחים שהיה שומר בישיבה שראה אותו הרב ירחמיאל קראם שליט"א שהחל ללכת עם כיפה וציצית ושאל אותו מה הוביל אותך ללבוש את בגדי המלכות הללו? ענה לו המאבטח השיעור של הרב שך גרם לי לחזור בתשובה, שאל אותו הרב ירחמיאל, מה הבנת מהשיעור אתה יכול להגיד לי, השיעור הרי באידיש? לא הבנתי אפילו מילה אבל אני יגיד לך ראיתי איך מורידים את הרב מהמכונית ומחזיקים אותו מהצדדים ועד שהוא עושה פסיעה אחת זה הרבה זמן.

אמרתי בלבי הבית מדרש מלא מפה לפה כדי לשמוע שיעור מהזקן הזה מה הוא כבר יכול להגיד אני חייב להיכנס, והנה רק הרב החל בשיעור ראיתי אדם אחר הרי הוא כבחור בן שמונה עשרה איזה התלהבות איך הוא זז איך פניו קורנות שאלתי את עצמי, מאיפה הכוח והשמחה האלה, והבנתי שזה התורה נותנת, ולכן החלטתי שאין לי יותר מה לחפש בצד השני אני חוזר בתשובה.

במחשבה אחת אתה יכול להיות צדיק גמור

[פי"ב פכ"ח] וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו ע"כ.

פירש רש"י, וכי כבר עשו והלא מראש חודש נאמר להם אלא מכיון שקיבלו עליהם מעלה עליהם כאילו עשו עד כאן. והדברים מפליאים שהאדם רק חושב לעשות מצוה מעלה עליו כאילו עשה. וכן אומרת הגמרא בקידושין (מט:), שאם אדם רשע אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור ואחרי הקידושין רואים אותו ממשיך עם חטאיו אעפ"כ הרי זו ספק מקודשת שחוששים שמא הרהר בתשובה וההרהור הזה בעצם טיהר אותו מכל עוונותיו ובאמת באותו רגע הוא נעשה צדיק גמור.

ורואים את העוצמה של הרהור תשובה גם אצל נעמי שאמרה לרות המואביה בשביל מה לך לבא אתי העוד לי בנים וכו' ואזי נעמי רואה שרות מתאמצת שנאמר ותרא כי מתאמצת אמרה לה בסדר. והסביר הרב אלבז שליט"א שהרי נעמי כבר היתה זקינה. ורות צעירה ורות מתאמצת בהליכתה להגיע לנעמי הבינה נעמי שאם קשה לה ללכת סימן שבאמת היא קיבלה עליה עול מלכות שמים, שהרי התורה נקראת תושיה כיון שמתשת כוחו של אדם אבל זה רק בהתחלה אבל אח"כ נאמר וקווי ה' יחליפו כח.

איך מטהרים את המחשבה

(פי"ג פ"ב)
קדש לי כל בכור וגו'.

הבן איש חי פירש שכל מעשה שאדם עושה קדמה לו המחשבה כגון אם הרים את היד לתת צדקה קדמה לכך המחשבה, ואם כן רואים שהמחשבה היא בכור למעשה, וזוהי איפה כוונת הפסוק קדש לי כל בכור שזה המחשבה. ואולי אפשר להוסיף שהתורה רמזה לנו גם איך מטהרים את המחשבה שזה נרמז במילה לי שזה גימטריא ארבעים כנגד ארבעים יום שניתנה התורה וגם המילה לי רומזת עוד שגם אם אתה לומד דברים גבוהים מאוד כמו האות ל וגם אם אתה לומד דברים קטנים מאוד כמו האות י בעיני ה' זה לא פחות מהדברים הגבוהים. ועל זה נאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

(פי"ג פ"ב)
קדש לי כל בכור.

מצאנו שהקב"ה חפץ בבכורות וכן לענין ביכורים וכן בכור בהמה. וילמד מזה האדם שאת הבכורים של היום יקדיש לה' על ידי תפילה ולימוד תורה וכן כשמרויח משכורת יתן ביכורים שזה מעשרות ואז תשרה הברכה במעשה ידיו.

אין אש הגהינום שולטת במי שמניח תפילין

(פי"ג פ"ט)
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וגו'.

מכאן אפשר לרמוז שאם האדם רוצה שהתורה תהיה תמיד בפיו ולא ישכח את מה שלומד ישתדל ללמוד עם התפילין וכן כתב בבן איש חי זיע"א [פ' חיי שרה י"א] שלא יזכה האדם לקנות שלושה חלקי נפש רוח ונשמה אלא אם כן לומד בתפילין וביותר אם לומד בתפילין דרבנו תם. וכתב מרן בשו"ע [סימן ל"ז סעיף א'] גדול שכר מצות תפילין וכל מי שאינו מניחם הוא מפושעי ישראל בגופן רחמנא ליצלן וכתב המשנה ברורה שכל המניחן מאריך ימים ומובטח לו שהוא בן עולם הבא ואין אש של גהינם שולט בו וכל עוונותיו נמחלין לו ועי"ש.

ומי האיש אשר ישמע כזאת ולא יתן אל לבו לקרב את אחינו הטועים ואפילו שיגידו פסוק אחד א' שמע ישראל כי יש כאלה שרק מחמת האריכות מתעצלים וכן יש כאלה שרק בגלל הקיפול של התפילין מתעצלים ולאלה נראה אולי שכדאי להגיד להם שיניחו בלי לקפל אלא רק להניחם בקופסא. והכרתי כמה כאלה וכשאמרתי להם שאין צורך לקפל שמחו והחלו להניח. ובתחבולות תעשה לך מלחמה:

וידוע המעשה ברבינו חיים בן עטר זיע"א שלפני שנפטר פנה לרעייתו הצדקת ואמר שפרנסתה מובטחת כי תוכל למכור את התפילין שלו בשלוש מאות לירות זהב [סכום גדול] אך תזהיר את הקונה שלא יסיח דעתו מהן בהנחתן ולא ישיח בהן אף בשיחה קלה. וכן היה. עשיר אחד שילם תמורת התפילין שלוש מאות לירות זהב וחש התעוררות מרובה ורגשי קודש בהנחתן.

פעם ישב העשיר בבית המדרש והגה בתורה כשהוא עטור בתפילין נכנס אחד ממשרתיו והטרידו בדברי חולין. בתחילה לא ענהו אבל אחר כך נגרר לשיחה בסיומה חש שרגשי הקודש פגו וחלפו. נרעש ונפחד מה זאת ארע. חלץ את התפילין ומסרן לבדיקה פתחן הסופר הוציא מהן את הפרשיות והנה הקלף חלק ריק אין בו ולו אות אחת.

וכאשר הרב הקדוש רבי יצחק מסקוירא זצ"ל סיפר סיפור זה קם מכיסאו ואמר אין כל ספק בדבר שכאשר העשיר סח בתפילין דברי חולין אירע בהן. מה שאירע בלוחות שנשברו האותיות פרחו באויר ועלו למרום. עד כאן המעשה. ומזה נלמד כמה צריך להזהר מאוד לא לדבר שום דיבור חולין ואפילו בעניני פרנסה כשיש עלינו תפילין וגם לא לחשוב מחשבות של חולין וכ"ש מחשבות רעות. והבא"ח כתב [פרשת לך לך סעיף ו] שהוא מקפיד לא לתת לאחרים שיניחו את התפילין שלו ואפשר שזה מהטעם הזה שלא ידברו איתם דברי חול ולא יחשבו מחשבות חול שזה פוגם בקדושת התפילין. ומי שנזהר לא לדבר דברי חול ומחשבות חול הוא מעלה בזה את קדושת התפילין. ויהי רצון שנזכה לשמור על קדושת התפילין.

בתנאי שאתה מזמין אותי לחתונה

(פי"ג פי"ג)
וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וגו'.

פשט הדברים שאם יש לך חמור בכור ואתה רוצה להוציאו מקדושת הבכורה שלו אתה צריך ליתן תמורתו שה לכהן ואם אתה לא רוצה לתת שה לכהן. אתה צריך לערוף את החמור. ואפשר ללמוד מהמצוה הזו לכל המצוות האמורים בתורה שלפעמים האדם אמר אם אני יעשה את המצוה הזו אני יפסיד כך וכך ואינו עושה. ובסופו של דבר גם את מה שהוא רצה להרויח הוא הפסיד ולהבהיר את הדבר יותר נביא מעשה [הובא בענף עץ עבות לרבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א].

ומעשה שהיה כך היה אדם מסויים מירושלים עיר הקודש תובב"א היה צריך לחתן את בתו ולא היה לו כסף, והלך לאיזה עשיר נכבד וביקש עזרה כספית והנה העשיר שואל אותו תאמר לי כמה נראה לך שתצטרך לכל החתונה. נקב האיש בסכום כגון חמשים אלף שקל. והעשיר כתב לו צ'ק בסכום הנ"ל אבל אמר לו תדע זה לא בחינם זה בתנאי שאתה מזמין אותי לחתונה, איזו שאלה, אמר האיש, אתה הראשון שהוזמן וכמה שאודה לך זה לא מספיק. אבל הפלא הגדול שהאדם אבי הכלה שכח להזמין את העשיר הנדיב ובאמצע החתונה הוא נזכר ולא ידע את נפשו.

אבל מיד עצר את התזמורת ואמר לכולם רבותי פלוני העשיר נתן לי את כל הוצאות החתונה ומה שביקש ממני בסך הכל שאזמין אותו לחתונה וגם את זה לא עשיתי אנא מכם בואו נצא עם התזמורת אליו הביתה ונביא אותו לכאן בכבוד גדול וכמובן שהסכימו והחלו ללכת. ומה קרה בביתו של העשיר הנדיב באותו לילה. באו שני גויים והתחילו לרוקן את הבית ואת העשיר ואשתו קשרו בחבלים, ומילאו את השקים בכסף וזהב לרוב ושואלים אותם עוד באיומי אקדח היכן יש עוד כספות ובתוך כך שמעו הפורצים רעש גדול של אנשים וחשבו שזה משטרה וברחו מהר ולא לקחו שום דבר. ונכנסו כולם עם אבי הכלה ושחררו אותם מהקשרים ואזי העשיר הבין שבזכות מצוה הצדקה ניצל מעוני ואולי גם ממות, ע"כ. וזה מה שהתורה אמרה ואם לא תפדה וערפתו, אם לא תרצה לתת צדקה זה ילך למקומות אחרים כמו שאמרו חז"ל בית שלא פתוח לעניים פתוח לרופאים והמבין יבין. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

---

פרשת בשלח

---

החלב של נחום

(פי"ג פי"ז)
ויהי בשלח פרעה פרעה את העם ולא נחם וגו'.

מספרים העולם בדרך מליצה שפעם הגיע איזה עם הארץ לאחת הישיבות ושאל מדוע לא מדליקין בחלב של נחום שאומרת המשנה בפרק במה מדליקין ולא בחלב נחום. ניסו התלמידים להסביר לו שכוונת המשנה ולא בחלב. נקודה. ונחום המדי אומר וכו', אבל הוא לא הסכים לדבריהם ולא קיבל, עד שבא אחד התלמידים ואמר לו שאלה גדולה שאלת והתשובה ידועה. כיון שנחום היה לו בית חרושת לחלב במצרים והוא עשה הרבה כסף.

והנה הגיע זמן הגאולה בא משה רבינו לנחום ואמר לו תסגור את בית החרושת יוצאים ממצרים, אבל נחום לא הסכים ומשה רבינו גזר לא לקנות יותר מהחלב של נחום לכן המשנה אמרה ולא בחלב נחום. ומי אמר שנחום לא יצא אולי בסוף הוא יצא עם בני ישראל? אמר לו זה כתוב מפורש ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחום! ועל זה נאמר עם עקש תתעקש.

על מגש או בתוך הקוצים

(שם)
ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'.

והקושיא ברורה אם זה קרוב זה עוד יותר טוב? אלא מכאן לומדים יסוד גדול בעבודת ה' כל דבר שאתה רואה שקל ונוח לך מאוד לעשות צריך לבדוק שזה לא עצת היצה"ר שהמילה קל עם הכולל זה גימטריא ס.מ.א.ל. וידוע שאברהם אבינו ע"ה בעקידה כשבא לשלוח את ידו לשחוט את בנו ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער וגו', אברהם נסתפק אם זה מלאך באמת או שזה ח"ו היצר בקולו של המלאך עד שהוא ראה את האיל נאחז בסבך בקרניו ואז הוא הבין שמי שקרא לו זה היה באמת מלאך. שאם זה היה היצה"ר הוא היה מביא לו איל על מגש ולא מסבך הקוצים.

ומעשה בשלושה גויים שבאו לרב העיירה ואמרו לו יש איתנו שלושה יהודים ובאמרם זאת הצביעו עליהם שהרב יראה אותם. ואמרו לרב יש לך שעתיים לפדות אותם כל אחד מהם עשרת אלפים דולר ואם לא תביא תוך שעתיים אנו שוחטים אותם. הרב אמר להם אני הולך להשיג את הכסף אנא אל תיגעו בהם. והרב רץ במהירות לאנשים באזור התעשיה וביקש מהם בתחנונים שיעזרו שזה פיקוח נפש ממש והנה תרמו לו בעין יפה אלפי דולרים ובתוך פחות משעה הרב מחזיק שלושים אלף דולר.

אבל הרב הלך לישיבה שלו ואסף איזה עשרה בחורים חזקים ואמר להם בואו אתי והביא אותם לשם ואמר להם תרביצו גם לגוים וגם ליהודים בלי לרחם על היהודים, וכך עשו. והנה רואים שהיהודים שהיה עליהם זקן ופיאות זה התעופף מיד מהפנים שלהם וראו כולם שזה סתם תחפושת ובאמת כולם גויים שרצו לעשות תחבולה לגרוף כסף, ואזי שאלו כולם את הרב איך ידעת? אמר להם הרב כשאני הולך לבקש מאנשים תרומה לישיבה עשר דולר לחודש אני צריך להזיע עד שאני מצליח. ואילו כאן אספתי סכום אדיר בפחות משעה והבנתי שאת הכסף שרוצים לתת לישיבה זה מצוה מאוד גדולה ולכן זה קשה. אבל כאן שנתנו בלי לחשוב וכל כך מהר הבנתי אין כאן מצוה ע"כ המעשה.

ומכאן נלמד אנו שכל פעם שאנו מסופקים אם לעשות מעשה כזה או כזה נבדוק ומה שיותר קשה זה סימן בדרך כלל שזה הנכון לעשות. ושמואל הנביא אמר לשאול לא להקריב את הקרבן אלא עד שהוא יגיע ובסופו של דבר שאול הקריב ולא חיכה לשמואל וכששאל אותו שמואל למה לא חכית לי, אחת התשובות היתה כך ואתאפק ואעלה העולה: ורש"י פירש שהרגשתי שיותר קל לי להמתין לך ולכן לא המתנתי עד כאן. ולפי מה שהסברנו זה מובן היטב שבגלל שראיתי שקשה לי לא להמתין לא המתנתי, ואין זה סותר את דברינו כי כאן היה ציווי מפורש לשאול לחכות ולהמתין וכל דברינו שאמרנו זה רק במקום ספק. ושאול נתנסה בנסיון רם ונישא.

נשק סודי

(פי"ג פי"ח)
ויסב אלקים וגו' וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים.

פירש רש"י וחמושים היינו שהיה להם כלי נשק: והסביר הצדיק רבי יעקב אבוחצירא זיע"א שוחמושים זה שעלו לקבל חמשה חומשים ואין לך חמוש יותר מזה שעצם זה שאתה הולך לדבר מצוה אתה חמוש גם אם אין לך נשק גשמי יש לך נשק רוחני שהרי דוד המלך נלחם עם גלית הענק שגלית כולו שריון וחרב. ואילו דוד בא עם חמש אבנים כנגד חמשה חומשים ובסופו של דבר ניצח את גלית כי דוד היה חמוש באמת וגלית בא בלי נשק רוחני.

ומעשה בזמנינו באיזה אדם שנסע ברכבו ובדרך שמע קלטת של הרב דן סגל שליט"א והרכב שאחריו החל לעקוף אותו וזה לא שם לב וגם החל לעבור לצד השני כשההוא מאחריו ממש נוסע מהר והנה ברגע האחרון הוא שומע את הצופר שמצפצף ומיד חזר למסלול הראשון ועמד בצד כמה דקות רק להירגע שהוא הבין שעוד רגע ח"ו היה יכול להיות תאונה קטלנית, אבל דבר אחד לא נתן לו מנוח שהרכב שאחריו היה אוטו קטן והצופר היה של משאית ונשאר בצריך עיון. והמשיך לנסוע.

וכמובן שממשיך לשמוע את הקלטת של הרב הנזכר. וכשהגיע לאותו ענין שקודם שמע והנה הוא שומע שוב את הצופר של המשאית שנשמע מתוך הקלטת עצמה כשהקליטו לפני עשר שנים ועברה משאית וצפרה וגם זה הוקלט ע"כ ומזה ילמד האדם שאם הוא בנסיעה וכדומה לא ישמע רשת ג' שרוצה לדוג את נשמות ישראל ולא את הגלים למיניהם אלא רק דברי תורה ועושה חדשות בעל מלחמות.

התרנגול והעטלף

(שם)
וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים.

פירש רש"י בפירושו השני אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפילה. ע"כ. והדברים נוראים, שמונים אחוז לא יצאו אלא רק עשרים אחוז ואנו מייחלים ומצפים לגאולה העתידה כל יום וכל שעה וכל רגע ומה יהיה איתנו כל אחד צריך לשאול את עצמו האם אני ראוי לגאולה שהרי אם לגאולה ממצרים שזה לא הגאולה הנצחית אלא הגאולה הזמנית לא נגאלו 80% עכשיו שזה גאולה נצחית מה יהיה איתי?

ואחד הרשעים שאל את רבי אבהו מתי יבא המשיח אמר לו רבי אבהו: כשתראה חושך בעינים תדע שבא המשיח. ולמה זה דומה לתרנגול ועטלף שהיו בלילה ושאל העטלף את התרנגול למה אתה מחכה, אמר לו התרנגול: שהוא מחכה לבוקר שאז השמש תזרח. ואתה למה מחכה, שאל התרנגול את העטלף, אמר העטלף גם אני מחכה לשמש שתזרח. אמר לו התרנגול, אני מחכה לשמש שתזרח כי יש לי עינים לראות את האור אבל אתה עטלף הרי עיוור ובשביל מה לך שמש.

אותו דבר אמר רבי אבהו לרשע אתה שאתה עסוק בעבירות כל היום אתה רודף אחר הכסף והתאוות של העוה"ז אתה שרוי בחושך שנאמר ורשעים בחושך ידמו אבל הצדיקים נמצאים באור שעוסקים בתורה ובמצוות וכתוב כי נר מצוה ותורה אור. ולכן כל אחד מאיתנו יבדוק היכן הוא נמצא דהיינו לאן הוא נמשך יותר לשיעור תורה או לארוחת צהרים, היכן הוא אוהב להיות יותר בים הכינרת או בים התלמוד.

ומעשה ברבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א שהיה במצרים ומתחתיו היה גר קראי, ובשבת קודש אצל הקראים כל הבית חושך [כי הם בטפשותם כי רבה מסבירים את הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שרק בבית שיושבים בו אסור אבל כשהקראי יוצא מהבית עושה על האש ושוכח שגם אותו אח"כ יניחו על האש] והיה חור בתקרה של הקראי הנ"ל והיה מגיע לו אור מביתו של הרב, והרב היה יושב ולומד ומניח את רגלו על החור, והיה הקראי צועק לרב מלמטה רגלי חסידיו ישמור, והרב ענה לו את המשך הפסוק ורשעים בחושך ידמו עד כאן. ויהי רצון שנהיה תמיד באור.

תביאו לי מסכת סוכה

(פי"ג פי"ט)
ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו'.

הובא במסכת סוטה [י"ז] תנו רבנן בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולו נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות שנאמר חכם לב יקח מצוות וכו' והובא במדרש שמשה רבינו ע"ה יגע וחיפש שלושה ימים ושלושה לילות ולא מצא עד שפגעה בו סרח בת אשר והראתה לו היכן הארון של יוסף [ואפשר שמשה לא הלך מתחילה לשאול אותה משום שלא רצה לדבר עם אשה] ולמה דוקא ג' ימים וג' לילות רוצה לומר שזה מעל הטבע האנושי שהגמרא אומרת שאי אפשר לאדם להיות ער שלושה ימים ושלושה לילות ומי שנשבע להשאר ער ג' ימים וג' לילות מלקים אותו מיד, ומשה רבינו מרוב תשוקתו למצוות עבר את גבול הטבע והמשיך לחפש.

ומספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב סניגורן של ישראל שבמוצ"ש לא היה ישן והיה אומר שהיד שלו כואבת מאוד כיון שיום שלם היא לא הניחה תפילין וכל רגע היה יוצא לראות אם הגיע הזמן שהוא כבר יכול להניח תפילין. וכן ידוע המעשה שרבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע לאחת העיירות בערב יום כיפור ועלה חזן לכל נדרי וערבית ובסיום התפילה לא ירד מהתיבה אלא החל באמירת תהלים מילה במילה כמונה מרגליות ויהלומים עד אור הבוקר סיים את התהלים והחל בברכות השחר ושוב פעם היה החזן וכן במוסף מנחה נעילה וערבית ולא ירד מהתיבה אפילו פעם אחת עד שאנשים שלא הכירו אותו התחילו ללחוש זה אדם או מלאך.

ומישהו הזמין אותו להבדלה ואחר ההבדלה הרב נפל וכמעט שהתעלף. העירו אותו מיד והביאו לפניו אוכל ושתיה אבל הרב אמר אני מבקש שתביאו לי גמרא מסכת סוכה יום שלם לא למדתי גמרא אני זקוק לג.מ.ר.א. והביאו לו גמרא והיה מישהו שהתחבא שם וסיפר שהרב לא נגע באוכל, ולמד את מסכת סוכה בעמידה כל הלילה, והלואי ונזכה לידבק באבק רגליהם.

(פי"ד פכ"א)
ויט משה את ידו על הים, ויולך ה' את הים וגו' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ע"כ.

פירש רש"י ויבקעו המים, כל מים שבעולם. לכאורה מנין לרש"י אולי רק הים? והתשובה פשוטה שהפסוק כולו מזכיר ג' פעמים את המילה ים למה לא סיים גם ויבקע הים אלא ויבקעו המים ללמדנו שזה כל המים שבעולם. ואפשר עוד לרמוז כמו שאמרו חז"ל שבזכות זה שעם ישראל הולך לקבל את התורה נבקע הים, שאין מים אלא תורה ועל זה אמר ויבקעו בזכות המים שזה התורה הקדושה.

בתוך הים הסוער

(פי"ד פכ"ב)
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ע"כ.

ואנו רואים בהמשך [בפסוק כ"ט] ויבואו בנ"י ביבשה בתוך הים? ומתרץ הגאון מוילנא זצ"ל שהיו שני חלקים בעם ישראל החלק שהאמין בה' בכל לבו אמרו אנו מוכנים ליכנס למים אפילו שהים עדיין סוער ועליהם נאמר ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים הפכו להם לחומת מגן ואילו החלק השני אמרו נחכה עד שיהיה יבשה ורק אז ניכנס ועליהם נאמר ויבואו בני ישראל ביבשה בתוך הים והמים להם חומה שכתוב בלי האות וא"ו שזה לשון חמה וכעס שהמים היו כועסים עליהם עד כאן הגאון.

ולפי זה אפשר להוסיף עוד ענין שיש בני אדם שנכנסים לתורה אע"פ שעל פי הטבע אין הוא מסוגל כמעט בגלל כל מיני הפרעות מבית ומחוץ ובכל זאת הוא נכנס לעומק התורה ועליהם נאמר ויבואו בני ישראל בתוך הים דהיינו שלהכנס לתורה בשבילם זה כמו ליכנס לתוך ים סוער מרוב דוחק וקושי ואחר שהם נכנסים במסירות נפש לתורה נעשה להם יבשה דהיינו שהקב"ה מסדר להם את כל הבעיות.

כמו שהגמ' בע"ז אומרת (יט.) כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. וכן מה שאמר הקב"ה ליהושע בן נון לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכו' כי אז תצליח את דרכיך וכו'. וכן שהתורה של מי שלומד במסירות נפש מגינה על כל העולם וזה שאמר והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. רוצה לומר שהמים שזה התורה שלהם חומה לעם ישראל מכל האויבים מימין ומשמאל.

ואילו החלק השני אומר עד שאני לא מחתן את כל הילדים ועד שאני לא גומר עם המשכנתא וכל מה שמסביב, אני לא נכנס לתורה ורק לאחר מכן אלך ללמוד תורה, עליו נאמר ויבואו בני ישראל ביבשה בתוך הים דהיינו קודם כל יבשה שזה כמו חוף מבטחים מקום בלי צער ואז נעשה לו בתוך הים שנערמים עליו קשיים שוב וקשה לו ללמוד וגם המים להם חֵמָה, כלומר שהמים שזה התורה כועסת עליהם שרק אחרי הכל באו ללמוד תורה.

ואדרבה אם האדם רואה שקשה לו ללמוד תורה זה סימן שהלימוד הזה דוקא יצילהו ביום הדין הגדול והנורא ששלמה המלך אמר, אף חכמתי עמדה לי. תורה שלמדתי באף דהיינו בקשיים ובצער היא שעמדה לי ביום הדין. וכן הפסוק אוגר בקיץ בן משכיל. רוצה לומר שהקיץ זה זמן של טיולים שהרבה הולכים לים ולכיוצא בזה אבל מי שהוא משכיל אוגר תורה ונוטל שכר כנגד כולם שעל זה רמז דוד המלך ע"ה אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', שחוץ מהפשט שדל זה עני אפשר לפרש גם אשרי משכיל אל זמן שהוא דל מתורה שזה הקיץ ובין הזמנים ואעפ"כ הוא יושב ולומד תורה אזי ביום רעה ימלטהו ה'.

כמה חשובה האשה ששולחת את בעלה ללמוד תורה

(פט"ו פ"כ)
ותקח מרים הנביאה וגו' את התוף בידה ותצאנה וגו' ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ע"כ.

מרים הנביאה ונשות ישראל ידעו שהקב"ה יושיעם ויצילם מיד המצרים ולכן לקחו איתם כל הדרך תופים כדי לשורר לקב"ה ולהודות לו, והסיבה שהם לא שרו בפה בלבד בלי התופים כמו הגברים כי הם ידעו שאסור ליהודי לשמוע אשה שרה שקול באשה ערוה ולכן היו חייבים לסחוב את התופים ושישירו יתנו מכות בתוף וכך לא ישמעו את קולן.

אבל מה שיש לשאול זה, מה ענתה להם מרים שכתוב ותען להם מרים. וכל הדגש של מרים זה היה הסוס שאמרה, שירו לה' כי גאה גאה. ולמה? סוס ורוכבו רמה בים, וכן לא מובן איך שלמה המלך החכם מכל אדם אומר בשיר השירים לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי, שאם אדם יגיד לאשתו שהיא דומה לסוסה היא עוד תתן לו פרסה?

ושמעתי פירוש נפלא: שכשבני ישראל עמדו לצאת ממצרים באו נשות ישראל למרים הנביאה ושאלו אותה מה יהיה אחר יציאת מצרים. ואמרה להן מרים שיהיה מתן תורה, ואזי שאלו אותה אם גם נשים חייבות במצות תלמוד תורה, אמרה להן מרים, לא, כיון שנשים צריכות לטפל בעניני הבית ובילדים הן פטורות. ואזי שאלו אותה הנשים, אם כן יציאת מצרים זה רק לגברים וזה מה שפרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה'. ועל השאלה הזו מרים לא ידעה מה לענות?

אבל בקריעת ים סוף ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, דהיינו הסוס הזה מה הוא עשה שהוא צריך לטבוע בים? אלא רק זה שהוא שותף בלי ידיעתו ובעל כרחו למצרי הוא טובע בים בדיוק כמו המצרי וא"כ אשה שהיא שותפה לבעלה ושולחת אותו לבית המדרש ולבית הכנסת ושולחת את בניה לתלמוד תורה מדעתה ומרצונה כמה שכרה גדול!

וזה מה שאמר שלמה המלך לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי, רוצה לומר כמו הסוסה של פרעה שהיתה שותפה וקיבלה עונש כראוי כך רעייתי אמר לה שלמה אם תשלחי אותי לבית המדרש שכרך רם ונישא. ורבינו הגדול הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב בספרו מאור ישראל שאשה ששולחת את בעלה ללמוד יש לה שכר כאילו היא לומדת תורה לשמה והוא עוד אמר שאם אשה היתה יודעת כמה יציל אותה הלימוד תורה של בעלה בעולם הזה ובעולם הבא היא היתה מגרשת אותו עם מטאטא מהבית שילך ללמוד תורה.

מי מרגיש את המתיקות של התורה

(פט"ו פסוק כ"ב-כ"ה)
ויסע משה את ישראל וגו' ולא מצאו מים ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וגו' וילונו העם על משה לאמר מה נשתה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו'.

ידוע מה שאמר רשב"י זיע"א שמי שחושב שהתורה שלנו מספרת רק סיפורים ואין בזה עומק ח"ו טוב לו שלא נברא. ולכן צריך קצת להבין מה התורה רצתה ללמדינו אנו בענין הזה? ושמעתי פירוש נפלא מהרב גרזון, שבני ישראל יצאו ממצרים והחלו לעסוק בתורה שנמשלה למים אבל התורה, שזה המים, היתה להם מרה. ועל זה אמרו למשה רבינו מה נשתה? זו היא התורה שאמרת לנו פיקודי ה' ישרים משמחי לב. ויקרה היא מפנינים ומתוקה מדבש ונופת צופים? איך יתכן הרי התורה הזו שזה מים, מרה.

ועל זה צועק משה לה' וה' מורה לו עץ שזה לשון עצה ומהי העצה וישלך אל המים, רוצה לומר שאם האדם רוצה להרגיש את המתיקות של התורה צריך להשליך את כולו לתוך המים שזה התורה ואזי וימתקו המים, שכמו שאם האדם טובל במקוה ומשאיר אוזן בחוץ, הטבילה לא טבילה. וכן אפילו שערה אחת בחוץ חייב לחזור ולטבול שוב, כך זה בלימוד התורה שאם האדם רוצה להנות ולהרגיש את המתיקות בתורה חייב להיכנס ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לתורה ואם האוזן ממשיכה לשמוע שירים לא יפים אז הוא לא נכנס בכלל לתורה וכאילו כולו בחוץ וכן אם הפה ממשיך לדבר לשון הרע או שהעין ממשיכה לראות דברים אסורים אזי הוא כולו מחוץ לתורה ולעולם הוא לא ירגיש את המתיקות שבתורה.

ומשל למה הדבר דומה, לאדם מסוים שהוזמן לסעודה חגיגית עם מיטב המאכלים והמעדנים, והאדם הזה אכל שתי מנות פלאפל והלך לסעודה ואכל מעט והפסיק. והנה ניגש אליו בעל הבית ואומר לו תאכל אין צורך להתבייש, אמר לו המזומן תשמע אני לא רוצה לפגוע בך אבל האוכל הזה ממש לא טעים לי, הפלאפל שאכלתי לפני חצי שעה הרבה יותר טעים לי מהבשר הצלוי הזה. אמר לו בעל הבית זה לא שזה לא טעים אלא פשוט אתה שבע מהפלאפל. עד כאן המשל.

והנמשל ברור שהתורה לכשעצמה הכי מתוקה בעולם אלא שאנחנו קצת השבענו את האוזנים בגלי צה"ל ואת העינים עשינו כמו וישרים ועם הפה דיברנו הרבה שטויות ולכן כשאנו מגיעים לבית מדרש אנחנו נרדמים. ויהי רצון שנטעם את הטעם המתוק שבתורה, אמן.

מחשבה טובה זה מעשה

(פט"ז פט"ו)
ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, ע"כ.

בני ישראל ידעו מה שעשה אברהם אבינו ע"ה לאורחים כך הקב"ה יחזיר להם ולכן כשהיה את בארה של מרים זה היה ברור להם, כי אברהם אבינו ע"ה הביא למלאכים מים שנא' יוקח נא מעט מים, וכן כשירד השליו זה פשוט שמגיע להם כי אברהם אבינו ע"ה הביא למלאכים בשר שנאמר ויקח בן בקר רך וטוב וגו', אבל כשירד להם המן שזה לחם לא ידעו מה הוא? רוצה לומר שאע"פ שאברהם רצה להביא למלאכים לחם שאמר להם ואקחה פת לחם מ"מ נטמאה העיסה ע"י שרה אימנו ולכן אברהם אבינו ע"ה לא הביא להם לחם. וע"ז התפלאו ואמרו מה הוא הלחם? ענה להם משה הוא הלחם. עצם המחשבה והרצון של אברהם אבינו ע"ה להביא למלאכים לחם נחשב בשמים כאילו הוא באמת הביא. וכן המילה הוא זה ראשי תיבות הוה אמינא, רוצה לומר ההוה אמינא של אברהם אבינו ע"ה כאילו זה המסקנא ע"כ.

מעלין בקודש ואין מורידין

(פי"ז פי"א)
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק ע"כ.

לומדים מכאן שבשביל לנצח את העמלק שבנו, שזה היצה"ר, שצריך כל הזמן להתרומם בעבודת ה' ולא להתרפות מהתורה בשום אופן וכמו שאומרים בקטורת, רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף, הצרי זה אותיות היצר, ואינו שולט על האדם אלא שרף, דהיינו שמתרפה שע"ז בא עמלק שכתוב ויחנו ברפידים, ובשביל לנצחו צריך כאשר ירים משה שיש בכל יהודי ניצוץ של משה רבינו ע"ה.

ואילו כדי להפסיד במערכה נגד היצה"ר שזה עמלק מה נאמר וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, רק נחים קצת היצה"ר גובר ח"ו. עמלק זה ראשי תיבות עם לא קל, או עם לא קשה, הכל תלוי במעשינו אם נלך בדרך התורה זה עם לא קשה. ויהי רצון שה' ישמיד את כל העמלקים למיניהם ויבנה בית המקדש בב"א.

---

פרשת יתרו

---

אם יצאת כמו שנכנסת, בשביל מה נכנסת?

(פי"ח פ"א)
וישמע יתרו כהן מדין וגו'.

וידועה השאלה, וכי רק יתרו שמע והלא כל העולם שמע כמו שכתוב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וכו'. וא"כ למה התורה מדגישה וישמע יתרו? ועל זה עונה רש"י הקדוש ומפרש מה שמועה שמע ובא דהיינו כשאדם שומע ניסים גדולים ולא עושה תשובה אלא רק מתרגז כמו אומות העולם, כאילו לא שמע ומי זה נקרא באמת שכן שמע זה רק אדם שעשה דבר טוב עם מה שהוא שמע, שזה יתרו ששמע ובא לעשות תשובה, ואם נכנסת לביהכ"נ ויצאת כמו שנכנסת אז בשביל מה נכנסת?

אל תגיד מחר פן יהיה מאוחר

(פי"ח פ"א)
וישמע יתרו.

פירש רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ע"כ. יש לשאול וכי קריעת ים סוף לבד זה לא מספיק והרי כל המים שבעולם נבקעו וכל שבט ושבט היה לו שביל מיוחד כמו שנאמר הגוזר ים סוף לגזרים. ואם כן מה הוסיפה מלחמת עמלק שלולא היא יתרו לא היה מתגייר? אלא יתרו תמיד רצה לקום ולעשות מעשה עם עצמו ולהתגייר רק שהיצר הרע היה אומר לו עוד מעט יש זמן הרי אתה במעמד גבוה מאוד אתה כהן מדין תחכה לפנסיה וכדומה.

אבל כשיתרו שמע על קריעת ים סוף חשב שזהו! הגאולה השלימה הגיעה לעם ישראל ואין מקבלים גרים לימות המשיח. ולכן הצטער צער גדול איך הוא שמע ליצר הרע ולא התגייר, והנה הוא שומע בינתיים על מלחמת עמלק וכאשר ירים ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. אמר יתרו אם עמלק גובר קצת על ישראל זה סימן שזה לא הגאולה הסופית ומיד רץ להתגייר ולעשות תשובה. ומה שאנו לומדים מזה כמובן זה לא לדחות את השעה ואם אתה יכול עכשיו לעשות תשובה תעשה אל תגיד אחר כך כי אנחנו היום ממש בפתח הגאולה השלימה ושלא נמצא את עצמינו בלי גאולה ח"ו. ויהי רצון שלא ידח ממנו נדח וכל ישראל יזכו לגאולה השלימה אמן כן יהי רצון.

מלך לשנה

(פי"ח פג"ד)
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה ע"כ.

אור החיים הקדוש מקשה והרי ההצלה מחרב פרעה היה קודם לזה שהוא היה בארץ נכריה? ועונה אוה"ח שמה שאמר משה רבינו גר הייתי בארץ נכריה כוונתו שארץ נכריה זה כל העולם הזה ואני בעצם רק גר כאן ולא קבוע אלא עראי ולהזכיר לעצמו את זה כל הזמן. וזה קדם להצלתו מחרב פרעה .

ומשל לאיזה אדם שירד בנמל באחת המדינות בעולם והנה הוא שומע איזה אדם קורא לו ושואל אותו אם הוא רוצה להיות מלך על מדינה ענקית? ומיד אמר כן ודאי ועשו לכבודו שטיח אדום וקבלת פנים מלכותית. וכולם מריעים לו עד שנכנס לארמון המלוכה והיה שם כל היום מטייל ואוכל ושותה ונהנה, כך במשך כל השנה. והנה לאחר שנה באו שני שוטרים אליו ואמרו לו הנה הבגדים שלך הישנים תלבש אותם אתה בא איתנו. אבל אני מלך, איך אתם מדברים אלי? אתה מלך לשנה בלבד וזה נגמר. ולקחו אותו משם לאיזה אי בלב ים והוא ראה שם עוד איזה עשרים כמוהו ששיקרו עליהם.

מיד אחר כך הלכו אנשי המדינה משם לנמל כהרגלם ושוב פעם שאלו אדם אם הוא רוצה להיות מלך וכמובן שהוא הסכים והגיע לארמון המלוכה אלא שזה היה קצת יותר חשדן ואמר לאחד המשרתים אם תגלה לי מה הולך פה אני יכפיל לך את המשכורת. לחש לו המשרת באוזן 'מה שאני אומר לך עכשיו זהו סוד גדול מאוד כאן בממשלה ואסור שיוודע לאף אדם שסיפרתי לך זאת – אתה מלך לשנה'. כששמע זאת האיש הרים טלפון לאשתו ואמר לה שתסע לשווייץ ותפתח חשבון בבנק כי הוא הולך להעביר לשם המון כסף וכבר למחרת המלך החדש החל למכור מפעלים ובתי חרושת של המדינה ואת כל הכסף כמובן שלח לשוויץ ולקראת סוף השנה ברח לשוויץ וחי שם כמו מלך כל החיים.

והנמשל הוא שהאדם יורד לעוה"ז ואוכל ושותה ומטייל ורץ אחר התענוגים וההנאות הרגעיים ואינו מתבונן בתכלית החיים, למרות שהוא רואה כל שבוע מודעת אבל של אדם אחר ושגם שלו בדרך רק אין מקום לכולם ביחד, עד שמגיע יומו האחרון ואז הוא צועק את צעקת חייו ואומר אבל בניתי כבר בית יפה ויש גם מכונית ואשה וילדים תשאירו אותי פה אני לא רוצה לצאת מעוה"ז, אבל זה לא עוזר לו, ולעומתו בא אדם פיקח ומבין שהעולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין ופותח חשבון אצל בורא עולם והולך בדרך ה' ועליו נאמר ותשחק ליום אחרון.

הגוף והנשמה

(פי"ח פג"ד)
שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלוהי וגו' ויצילני מחרב פרעה ע"כ.

אע"פ שלפי הפשט הצלת משה רבינו ע"ה מחרב פרעה היתה לפני שהוא היה גר בארץ נכריה, מכל מקום קרא משה רבינו את הראשון על זה שהוא נשאר שלם בתורתו גם בארץ נכר, כי זה יותר חשוב מזה שהוא ניצל מחרב פרעה כי להנצל מחרב פרעה זה להציל את הגוף ולהישאר ירא שמים גם באמריקה זה להציל את הנשמה וזה יותר חשוב.

וכמו שבפורים לא אומרים הלל ממש ובמגילה שקוראים זה כמו ההלל, ואילו בחנוכה קוראים הלל גמור עם ברכה כי בפורים רצו להשמיד את הגוף ואילו בחנוכה רצו להשמיד את הנשמה, ולכן הודאה על הנשמה צריכה להיות החזקה יותר, וכמו שמסיים דוד המלך את ספר התהלים בפסוק כל הנשמה תהלל יה הללויה.

בניך אלו תלמידיך

(פי"ח פג"ד)
שם האחד גרשום וגו' ושם האחד אליעזר.

לכאורה היה צריך לומר ושם השני אליעזר? אלא לומדים מכאן יסוד גדול שמשה רבינו התייחס לבניו בשווה ולא ח"ו שזה סוג א' וזה סוג ב'. אלא שניהם סוג א' כיוון שכשאדם רואה שמתייחסים אליו שהוא סוג א' ממילא הוא מנסה להראות בכל כוחו שהוא באמת סוג א' ומתעלה בעבודת ה' וכמו שהגמרא בברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שהיה חולה מאוד כיון שנכנסו התלמידים שלו התחיל לבכות עי"ש.

והרב אליהו לופיאן זצ"ל שואל למה רק שתלמידיו נכנסו הוא פרץ בבכי וכי מה זה, הצגה לעיני התלמידים? וגם דמעות יוצאים מהלב! ואם כן מה גרם לרבי יוחנן בן זכאי לבכות? ועונה הרב, שלפני שתלמידיו באו לבקרו הוא עשה חשבון נפש לגבי עצמו וראה שהכל בסדר. אבל כשנכנסו התלמידים שלו הוא חשב בליבו שאולי לא כיבדם כראוי ולאחד הוא התייחס יותר מהשני ולכן הוא בכה.

צמאון לתורה

(פי"ח פ"ה)
ויבא יתרו וגו' אל המדבר וגו'

פירש רש"י אף אנו יודעים שבמדבר היה אלא בשבחו של יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה ע"כ.

ומהדברים הללו נלמד שככל שיותר קשה לנו במצוה מסוימת. שם בעצם אנחנו צריכים להתאמץ שהרי כל תג ותג ר"ע היה דורש על זה תלי תלים של הלכות וכ"ש על אות וכאן אנו רואים שהתורה הקדושה הוסיפה שני מילים. ' אל המדבר' שכבר ידענו שבני ישראל היו במדבר אלא רק בשביל לשבח ולפאר את יתרו שלמרות הקושי הגדול, שהוא חי לו בוילה יוקרתית עם כבוד גדול וצריך לבוא למדבר שממה רק בשביל התורה וכן אנו נלמד מזה שלפעמים בשביל מצוה צריך לוותר על כל מיני דברים השם יתברך ודאי יחזיר לאדם את הכל.

תנו כבוד לתורה

(פי"ח פ"ז)
ויצא משה לקראת חותנו וגו'.

אומר רש"י כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה שהרי אם משה רבינו יצא אזי גם אהרון ונדב ואביהוא ושבעים זקנים וכל עם ישראל עד כאן, וכן שמשה משתחוה מסתמא כל העם השתחוה ליתרו ורצה כאן הקב"ה ללמדינו שהרי יתרו היה אחד היועצים החשובים של פרעה מלך מצרים וכן שהוא כהן מדין ובעל כבוד גדול ומעמד בכיר.

אמר יתרו בליבו זהו נגמר הכבוד מי יודע אם בכלל משה רבינו ירצה לקבל אותי ולצאת בשבילי, [כמו שרש"י הסביר שיתרו אמר לו אם אין אתה יוצא בשבילי צא בשביל אשתך ובניך] אבל אנו רואים שלא רק שלא נגמר הכבוד אלא מתווסף שאם עד עכשיו כבדו אותו אומות העולם, שנאמר עליהם 'הן גויים כמר מדלי' דהיינו כשאדם שואב מים נדבקת טיפות מים בתחתית זה מה שהם שווים וכן וכשחק [שזה החלודה] מאזנים נחשבו במקום זה עכשיו העם המובחר והקדוש ביותר בעולם שהם בני ישראל יוצאים לקראתו ומשתחוים לו, וכן אם עד עכשיו היית אחד מיועצי פרעה עכשיו אתה תייעץ עצה חכמה למשה רבינו והקב"ה הסכים שהעצה הזו נכונה. ומכל זה נלמד אנו שאין מה לפחד מלהתקרב עוד קצת לאבינו שבשמים שרק טוב יצא לנו מזה.

את אחי אנוכי מבקש

(פי"ח פ"ח)
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים את כל התלאה אשר מצאתם בדרך וגו'.

פירש רש"י ויספר משה לחותנו למשוך את לבו לקרבו לתורה עד כאן. והדברים מפליאים עד מאוד שהרי משה רבינו היה הכי עסוק בעולם, כמו שאנו רואים בהמשך שמשה יושב ודן ומלמד את העם כולו מבוקר ועד הערב ואין לו זמן כלל. ופתאום כאן יש למשה את כל הזמן שבעולם והוא נכנס עם יתרו לאוהל. ומספר לו את כל התלאה וכו' וכי משה לא יכל למנות שליח במקומו שיספר את הדברים ליתרו?

אלא כאן אנו רואים מה עיקר העיקרים שהיהודי צריך לעשות שזה לקרב ולהחזיר בתשובה את מי שהוא יכול, גם אם זה על חשבון של דף גמרא או אפילו מסכת שלימה כי מי לנו גדול ממשה רבינו שעוזב הכל רק בשביל למשוך את לבו של יתרו לתורה.

והגמ' [עירובין נד:] מספרת על רבי פרידא מגדולי התנאים שהיה לו תלמיד שהיה צריך ללמדו ארבע מאות פעם כל דבר כדי שיבין. והנה יום אחד קראו לרבי פרידא שיבוא לאיזה דבר מצוה. באמצע שהוא היה מלמד את התלמיד הזה. וכשסיים את כל הארבע מאות פעם הוא ראה שהפעם התלמיד לא הבין כיון שכל רגע הוא חשב שהרב יקום וילך.

אמר לו רבי פרידא תן דעתך ותקשיב כי אני מסביר לך עכשיו עוד ארבע מאות פעם וכן היה עד שהתלמיד הבין. ויצאה בת קול משמים ואמרה לרבי פרידא מה אתה רוצה שאתה וכל הדור תזכו לחיי העולם הבא או שאתה תחיה ארבע מאות שנה. אמר רבי פרידא אני רוצה שאני והדור נזכה לחיי עולם הבא. אמר הקב"ה תנו לו זו וזו. עד כאן המעשה.

ולכאורה למה רק היום יצאה בת קול משמים הרי כל יום הוא היה מלמד אותו ארבע מאות פעם? וכן שבת קול יצאה היום היה צריך לתת לו שמונה מאות פעם?

אלא לומדים מכאן שאתה צריך ללמד את התלמיד עד שהוא יבין שהרי מי ברא לו את המוח הזה זה הקב"ה. והקב"ה גם ציוה עליך ללמדו תורה שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. שהתורה היא מורשה לכל יהודי גם אם הוא מבין רק אחר ארבע מאות פעם. ולכן זה שרבי פרידא לימדו כל יום ארבע מאות פעם לא יתנו לו על זה שכר גדול כל כך גם בעולם הזה כי הוא עשה את הדין.

אבל כשהוא לימדו ארבע מאות פעם והתלמיד הוא זה שלא הקשיב ואף על פי כן חזר לו רבי פרידא שוב ארבע מאות פעם, זה כבר לפנים ולפנים משורת הדין [ומה שלתלמיד לא יצאה בת קול אומרים בדרך מליצה שאם היא היתה יוצאת בשבילו היתה צריכה לחזור ארבע מאות פעם].

ומה שאנו נלמד מכל זה הוא כמה צריך להשקיע בקירוב אחינו הטועים והתועים לאבינו שבשמים שהרי ודאי שלרבי פרידא היו עוד המון תלמידים שהבינו תיכף ומיד את הסוגיא וזה הרבה יותר נוח ללמד אותם ולהתקדם הלאה מאשר לחזור על אותה הלכה ארבע מאות פעם. אבל הוא ידע שאם התלמיד הזה לא ילמד את התורה מי יודע אם הוא ישמור תורה ומצוות וזו השקעה הכי בטוחה.

המנה הבשרית

(פי"ח פכ"ד)
וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ע"כ.

משה רבינו ע"ה שהיה הרבה זמן אצל חמיו יתרו, וראה איך שהוא מפטם עגלים לעבודה זרה ושלא היה עבודה זרה שלא עבד. ורק הגיע היום וכבר רוצה לשנות דברים, ואילו זה לא היה משה רבינו מי יודע איך היה מתנהג לדברי חמיו. אבל כאן אנו רואים מעט מגדלותו הנוראה של משה רבינו ע"ה, והתורה מעידה שמשה רבינו עושה את כל הציווי של יתרו חמיו.

ומעשה ידוע עם הב"ח רבי יואל סירקיש שלקח לחתן את הט"ז רבי דוד סגל. אבל התנה עמו תנאי שיישן שעה אחת בלילה, וכששאלו את הב"ח איך אתה מתנה תנאי קשה כזה, אמר להם הב"ח שהט"ז ער כל הלילה ולומד תורה בלא לישון כלל ומה שאני מבקש זה שיישן שעה אחת לפחות.

והט"ז אמר לחמיו הב"ח שגם הוא יש לו תנאי שיקבל כל יום מנה בשרית וכך היה למרות שהב"ח לא היה עשיר גדול והנה ביום מן הימים שהב"ח לא היה לו מספיק כסף, קנה בשר הריאה ושלח לחתנו הט"ז והנה כעבור כמה שעות, הט"ז קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו לך לחמי הב"ח ותאמר לו שהוא מוזמן לדין תורה על זה שהוא הביא לי רק ריאה ולא מנה בשרית מכובדת כמו כל יום וכן היה. והדיינים שאלו את הט"ז מה כתוב בחוזה אמר להם שהב"ח צריך ליתן לו כל יום מנה בשרית. אמרו לו הדיינים גם ריאה זה מנה בשרית ולכן הב"ח זכאי. והכל בא על מקומו בשלום.

וכששאלו התלמידים את הט"ז מה ראית כי עשית את הדבר הזה לתבוע את הב"ח לדין תורה בפרט שאנו יודעים כי הט"ז שקוע רק בתורה, ואוכל וודאי לא בראש מעייניו? אמר להם הט"ז תדעו לכם אחר שהורגלתי כל יום לאכול מנה בשרית מכובדת הייתי לומד בעירנות ובהתלהבות גדולה ואילו היום שאכלתי ריאה למדתי בחולשה ובנימנום רבע שעה בערך, ונעשה קטרוג גדול בשמים על הב"ח ורצו להעניש אותו. ולכן אמרתי שאני חייב להצילו ולתבוע אותו לדין תורה כי מה שפוסק בית דין שלמטה כך פוסקים בית דין של מעלה וכן היה.

לפרוש כנפיים של נשר

(פי"ט פ"ד)
אתם ראיתם וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ע"כ.

אולי אפשר לרמוז על פי משל ידוע בנשר שהטיל את גוזלו בלול של תרנגולים והלך לו, והגוזל הזה גודל וחושב שהוא תרנגול כמו כולם ולמרות שהוא נראה שונה מהם לא התייחס לזה. והנה עובר שם בעה"ב וראה את הנשר הקטן בתוך הלול ולקח אותו להר גבוה ושחרר אותו כשהוא קשור בחוט אליו, והנשר שלא הבין מה קורה איתו ניסה להשתמש בכנפיו ובאמת זה הצליח והתחיל לעוף לגובה.

והנמשל ברור שכל יהודי יכול להגיע לדרגות עצומות אם הוא רק רוצה. וכמו שמובא בתנא דבי אליהו שאמר מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם בן עבד בן שפחה יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו ע"ה. וזה מה שרמז לנו הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. כלומר שיש לכל יהודי נשמה חלק אלוה ממעל שיכולה להתעלות מעלה עד לכסא הכבוד.

ענין של חיים

(פי"ט פי"ב)
והגבלת את העם וגו' השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת ע"כ.

אפשר לרמוז שהר זה גאווה ועל זה הקב"ה מזהיר בעיקר את בני ישראל לפני המתן תורה שלא רק שלא לעלות לפיסגת ההר אלא אפילו לא לנגוע בקצהו שהרי נאמר על בעלי הגאוה אין אני והוא יכולים לדור כאחד וכן נאמר תועבת ה' כל גבה לב זאת אומרת שיכול להיות אדם כל היום עם הראש למטה אבל בליבו יש לו גאווה הרי זה תועבה לפני ה'.

וכמה בני אדם פוחדים ממחלות שבלב כי זה עניין של חיים או מוות. ק"ו שצריך להזהר מגאווה שבלב שהרי הגמרא [סוטה ה.] אמרה שאין עפרו ננער בתחיית המתים זאת אומרת שזה לא הפסד של חיים קצרים בעולם הקצר הזה אלא זה הפסד מליארדים של שנים לנצח, וזה מה שהפסוק ממשיך כל הנוגע בהר [שזה הגאווה] מות יומת. ואומר הגאון מוילנא שכנגד המרכבה של הקדושה יש מרכבת הטומאה, שזה ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה חנפנים שקרנים מספרי לשון הרע ליצנים, שראשי תיבות שלהם זה חשמל, והמרכבה עצמה זה הגאווה שהיא אבי אבות הטומאה, ואילו הענווה זה אבי אבות הקדושה כמו שכתוב עקב ענווה יראת ה'.

לצאת מהטומאה

(פי"ט פי"ד)
וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם.

פירש רש"י מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו מן ההר אל העם ע"כ. ויקדש את העם דהיינו רק אתה נמצא ליד צדיק אתה מתקדש ונטהר וההיפך אם אתה ליד רשע עלולים להידבק מטומאתו. ויכבסו שמלותם חוץ מהפשט שכיבסו את בגדיהם רוצה לומר שטיהרו את גופם מעוונות שהגוף זה השמלה של הנשמה. ולכאורה אם הם ידעו שהם צריכים טהרה למה חיכו עד שמשה רבינו יבוא, שיטהרו עצמם קודם?

ויובן על פי מעשה עם רבי שלום שבדרון זצ"ל שפעם אחת יצא מביתו בשערי חסד בירושלים עיה"ק תובב"א והנה הוא מריח ריח לא נעים כלל ובהמשך הליכתו הוא הבין שזה יום הפינוי של בתי השימוש [חוץ מכבודכם]. שבזמנם היה בית שימוש ציבורי שכל שבוע בערך היו מרוקנים אותו. והנה הרב רואה לתדהמתו שאותם שני גויים שפינו את הבתי שימוש יושבים ליד זה ואוכלים ארוחת בוקר. והרב שאל את עצמו מה אני אמור ללמוד מזה שהרי ודאי שהקב"ה לא הראה לי את זה סתם?

וכך העלה הרב בדעתו הגדולה שמי שקרוב לזבל אינו מריח כבר את הסירחון כי הוא בתוך זה, ורק מי שרחוק מזה הוא מריח, וכן לענין עבירה מי שהוא רחוק מעבירות הוא מריח מרחוק אם זה עבירה או לא, אבל מי שקרוב הוא עושה עבירה ואינו מרגיש כי הוא שקוע בעבירה. ועל פי זה נבין היטב שאיך שהם ראו את משה רבינו מגיע אליהם מיד הרגישו בקדושה נוראה והבינו שיש פה מה להיטהר.

הר סיני לעומת הר המוריה

(פי"ט פי"ח)
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש וגו'.

כידוע יש שני הרים קדושים הר סיני והר המוריה. וכמובן שהר המוריה יותר קדוש שאפילו אלפים שנה אחר החורבן עדיין עומד בקדושתו וכמו שנאמר והשימותי את מקדשיכם, שגם כשהוא שממה הוא בקדושתו וגם היום אסור ליכנס להר הבית וחיובו בכרת ר"ל. ואילו הר סיני התורה אמרה במשוך היובל [דהיינו בתקיעת השופר הסופית] כל מי שרוצה יכול לעלות להר, והשאלה נשאלת מדוע שגם הר סיני לא יתקדש מינימום כהר המוריה שהרי שמה נעשה המעמד הגדול ביותר בעולם ובאותו יום נהיינו לעם ישראל ופסקה הזוהמה ועוד ועוד?

ושמעתי תירוץ נפלא [כמדומני בשם רבי דוד אבוחצירא שליט"א] שהר סיני אומנם נעשו בו דברים עליונים ונשגבים, אבל הקב"ה לבדו הביא לשם את כל הקדושה שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש. וממילא כשהקב"ה עזב את ההר כל הקדושה נסתלקה משם. משא"כ הר המוריה ששם אברהם אבינו ע"ה עקד את בנו יצחק על גבי המזבח. ונתגבר על היצה"ר והכניעו לגמרי, הביא לאותו מקום קדושה לנצח נצחים.

ומסופר על איזה אדם פשוט שנכנס לאיזה בית כנסת לתפילה ובשמונה עשרה החל להרגיש התלהבות גדולה והארה גדולה בתפילה והאריך בה מאוד. למרות שכולם כבר גמרו שמונה עשרה. ואחר התפלה אמר לו השמש אתה התפללת שמונה עשרה היכן שהגאון מווילנא היה מתפלל את השמונה עשרה שלו ואז אמר האיש אכן נודע הדבר.

מה מסתתר מאחורי הוילון

(פ"כ פ"ז)
לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כי לא ינקה ה' וגו'.

בזמן רבי אברהם גלאנטי לפני כחמש מאות שנה היה גוי שמברך אנשים וכל מה שבירך היה מתקיים ואם היה אומר על אדם פלוני שהוא ימות היה מת ואם היה אומר שהוא יחיה היה חי. ורבי אברהם גלאנטי רצה לדעת איך יכול להיות כדבר הזה. והרב שמע שהגוי הזה יודע שש חכמות ידועות מתוך השבע שיש בעולם. והרב עצמו ידע גם את החכמה השביעית והחל להיפגש איתו ולדבר איתו בענייני החכמות, וכשהגיעו לחכמה השביעית הגוי ביקש מהרב שילמד אותו.

אמר לו הרב אני מוכן ללמד אותך בתנאי שתגלה לי איך אתה יודע מי יחיה ומי ימות. אמר לו הגוי אני מוכן לשלם כסף רב אבל לא את סודי. אמר לו הרב איני מסכים רק אם תגלה לי? והגוי הנ"ל כיון שהשתוקק מאד לידע את החכמה השביעית הסכים ואמר לרב תצום שלושה ימים ותבוא אלי ואני אגלה לך. וכך הרב עשה.

והנה כשהגיע הרב ביום השלישי חלש מאוד מהצום. לקח אותו הגוי לבור מים שבחצר שיטבלו שם, והביא לרב חלוק לבן ואמר לו אנו נכנסים עכשיו למקום שצריך להזדעזע ולפחד, והגוי באומרו זאת החל להזיז את הוילון כשידו רועדת, והנה רואה הרב את שם ה' הויה ברוך הוא והגוי פונה לרב ואומר לו זה שמו של הקב"ה.

וכששואלים אותי אם האיש יחיה? אני רואה את האותיות ואם הם מאירות אני יודע שהוא יחיה, ואם ההיפך אז ההיפך. אמר לו הרב תודה רבה לך שגלית לי והלך הרב לביתו ופרץ בבכי ואמר, אם גוי שנזהר ומכבד את השם שלך ככה אתה מגלה לו דברים, ק"ו אם יהודי יזהר ויכבד את שמך על אחת כמה וכמה. עד כאן המעשה.

ומזה אנו נלמד איך לברך כל ברכה וברכה כל שכן ברכת המזון ושמונה עשרה, שהרי אדם מברך מאה ברכות בכל יום ואם נעשה חשבון יוצא בחודש שלושת אלפים, ובשנה שלושים ושש אלף, ובעשר שנים 360 אלף ובששים שנה יותר משתי מליון ברכות. ואם כן המצב טוב אלא שיבדקו בוועדת חקירה איך היתה כל ברכה? האם חשבנו על המיץ תפוזים כששתינו או על הברכה. האם אמרנו ברוכתה או בוכתה או ברותדוני עד שבסוף יכול להיות שישאר לנו שקית אוכל של ברכות. לכן חזק ונתחזק בשם אלוקינו ונזהר לברך כל ברכה כראוי והמברך יתברך בכל הברכות שבעולם.

התינוק סוף סוף מתחיל ללכת

(פ"כ פי"ח)
ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים ע"כ.

לפעמים האדם אומר היום אני לא מרגיש דביקות בתורה ולא בתפילה ולא בברכות כנראה כבר הקב"ה עזבני כמו אדם שחוזר בתשובה בהתחלה הוא רוצה כל היום ללמוד ולהתפלל מזה שהוא מרגיש דביקות עצומה בה' יתברך ולאחר זמן פתאום הוא רואה שכבר אין לו חשק להתפלל וללמוד והוא חושב שהקב"ה עזבו. והאמת שדוקא עכשיו אתה נמצא יותר בדביקות.

ולמה הדבר דומה לתינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים ועוזרים לו ומחזיקים את שתי ידיו. אבל כשרואים שהוא כבר יכול להסתדר לבד עוזבים יד אחת למרות שהוא בוכה וחושב שעוזבים אותו עד שהוא גודל ומבין הכל. והוא הדבר גם כאן שכשאדם חוזר בתשובה הוא כתינוק שנולד והקב"ה מחזיק אותו עם שני הידים ובעצם האדם מושפע מהקב"ה. ורק כשהקב"ה רואה שהוא כבר התחזק מאוד כביכול משחרר ממנו יד אחת ואח"כ גם את השניה וזה בעצם החולשה של האדם.

ואדרבה כשהאדם מרגיש זאת הוא צריך לשמוח שהנה ברוך ה' הוא כבר חזק יותר. וזה מה שכתוב ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים שדוקא היכן שאתה מרגיש ערפל וקושי זה סימן שנדבקת יותר באלקים.

הצוואה

(פ"כ פ"כ)
לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם ע"כ.

אפשר לרמוז שהקב"ה רומז לאדם את הדבר בלשון תמיהה דהיינו לא תעשה את המצוות שלי לפחות כמו שאנשים רודפים אחרי הכסף והזהב? וזה עוד ק"ו שהרי כסף וזהב לא עושים אתם לכם שלא לוקחים שום דבר אחרי מאה ועשרים. ובכל זאת רצים אחריו באש ובמים. אם כן כל שכן לתורה ולמצוות שאת זה אתם עושים לכם לנצח וכמאמר שלמה המלך ע"ה שאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'.

ומעשה ידוע בדורינו העשיר רייכמן כתב שתי צוואות וציוה על בניו שיפתחו אחת לפני הקבורה ואחת לאחר הקבורה. ופתחו הבנים את הראשונה וראו שאביהם ביקש לקוברו עם גרביים. וכשביקשו מהחברא קדישא שיקיימו את הצוואה. סירבו בתוקף ואמרו שאין דבר כזה ועל כרחם קברוהו בלי גרביים.

ופתחו את הצוואה השניה לאחר הקבורה וראו שכתוב בערך כך, בני תלמדו לקח היה לי מליונים ואפילו גרביים לא לקחתי לכן תיקחו איתכם דברים שעוברים גם את הקופה, שזה הקבר כמו שכתוב 'והלך לפניך צִדְקך'. וזה בעצם מה שרומז הפסוק הבא. מזבח אדמה תעשה לי, רוצה לומר שתזכור שסופך להגיע בעצם לאדמה ותכין צידה לדרך.

וזבחת עליו את עלתיך שזה לב טהור שידוע שקרבן עולה בא על הרהור עבירה. עֹלָה ראשי תיבות על הרהור לב. ואת שלמיך רוצה לומר שתהיה שלם בעבודת ה' ותרדוף אחר השלום כמו שנאמר בקש שלום ורדפהו, את צאנך שזה הבנים שלך תדאג לחנכם לעבודת ה' שזה בעצם מה שתשאיר פה ואם הם צדיקים אתה בטוח בגן עדן ואם ההיפך זה ההיפך.

ואת בקרך שזה הקרבנות שהיום אין לנו קרבנות אבל במקום זה יש תפילות שתתפלל שלושה תפילות כל יום שחרית מנחה וערבית. ואם תעשה את כל זה אזי יתקיים בך סוף הפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ויה"ר שהקב"ה יברך את עמו בשלום, אמן.

---

פרשת משפטים

---

להיות עבד ה'

(פכ"א פסוק א-ו)
ואלה המשפטים וגו' כי תקנה עבד עברי וגו'.

אפשר לרמוז את הפסוקים האלה בדרך דרש. כשאדם בא לעוה"ז ומגיע לעולם העליון [וחלק גדול על פי אוה"ח]. כי תקנה עבד עברי רוצה לומר שהקב"ה קנה אותנו בני ישראל שנאמר הלא הוא אביך קנך ובשביל מה הקב"ה קנה אותנו? כדי שכל אחד מאיתנו יהיה עבד עברי דהיינו ישעבד את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לקב"ה כמו שמובא במס' אבות בטל רצונך מפני רצונו.

ואם אתה רוצה לידע איך תוכל להתגבר על היצרים שלך תזכור שאתה עברי דהיינו שאתה עובר מהעולם הזה ולא נשאר כאן. או עברי דהיינו יהודי ואתה המובחר באנושות כולה ואיך אתה יכול לקלקל נשמה טהורה שקיבלת.

או עברי פירושו לשון עֵבֶר שאפילו כל המשפחה שלך והחברים שלך בעבר אחד לא של תורה אתה תהיה בעבר השני. שזה ההלכה הראשונה בשולחן ערוך שאומר הרמ"א ואל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה' שכמה גברים לא לובשים טלית קטן למרות שיודעים שזה שקול כנגד כל המצוות רק בגלל הבושה. וכמה נשים לא לובשות בגדי צניעות וכיסוי ראש בעיקר מפני הבושה.

וההמשך של הפסוק, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. דהיינו ששים שנה תעבוד את בורא עולם ואל תבזבז את ימיך. כי בשביעית תצא לחופשי חינם דהיינו ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואח"כ אתה חפשי מהמצוות. ושם בעולם האמת גם אם תרצה לעשות מצוות כבר זה חינם ואין שכר.

ואומר עוד אם בגפו יבוא בגפו יצא, גפו זה אותיות גוף שהאדם השקיע את חייו לצרכי הגוף ושכח מהנשמה והשאיר אותה עניה ודלה, אזי בגפו יצא. ה' אומר לו צא ממחיצתי אבל אם בעל אשה הוא שאשה זו תורה ויצאה אשתו עמו וכמו שנאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך [בקבר] תשמור עליך [התורה שלמדת אם למדת] והקיצות [בתחיית המתים] היא תשיחך התורה תהיה הסניגור שלך.

אבל אם אדוניו שזה הקב"ה יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות. דהיינו שהקב"ה נתן לו אשה שזה ראשי תיבות אכילה שתיה הנאות. וילדה לו בנים או בנות והוא השתמש בזה רק להנאת גופו, וזה רמוז במילה לּו שיש בה דגש, אזי האשה וילדיה תהיה לאדוניה כל התורה והמצוות שלו חוזרים לאדון העולם, והוא יצא בגפו והוא יוצא ממחיצתו של הקב"ה שהוא השקיע בגפו שזה הגוף ושכח את הנשמה.

אבל אם אמור יאמר העבד דהיינו האדם רוצה לחזור בתשובה ולהיות עבד ה', ואומר אהבתי את אדוני שזה הקב"ה את אשתי שזו התורה ואת בני שזה המצוות לא אצא חופשי, אני לא רוצה לצאת לחופשי בלי תורה ומצוות ח"ו. מיד הקב"ה שהוא אל רחום וחנון בא ומגישו אליו שנאמר והגישו אדוניו אל האלקים שאלקים זה גימטריא 'כולל' רוצה לומר אם אתה רוצה שהתשובה שלך תפייס אותי, אומר הקב"ה תיגש לכולל ותלמד תורה.

[פכ"א פסוק ו] והגישו אל הדלת. דהיינו שתתעסק בדלת אמות של הלכה שמיום חורבן הבית אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. או אל המזוזה, דהיינו שתהיה קבוע כמו המזוזה, ולא כמו דלת שפעם פתוח ופעם סגור, כמו שנאמר אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. ורצע אדוניו את אזנו במרצע, שמהיום האוזן תשמע תורה ולא שירים רעים ועבדו לעולם, דהיינו שזוכה להגיע לעולם הבא. ויהי רצון שנזכה להיות בני העולם הבא.

שמן זית או מטפחת ראש?

(פכ"א פי"ט)
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה וגו'.

התורה הקדושה מלמדת אותנו שאם אדם היכה את רעהו והפילו למשכב ואח"כ קם החולה והולך כבריא, משלם לו שני דברים שבת וריפוי. ולכאורה מה עם ביטול תורה שהוא גרם לו שלא יוכל ללמוד והרי תלמוד תורה כנגד כולם? ועל זה התורה רמזה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו דהיינו, כשהוא קם תראה מה הוא עושה אם מתהלך בחוץ ומטייל ונשען על הברזלים זה סימן שלא מגיע לו תשלום עבור הביטול תורה שנגרם לו בהיותו חולה, שהרי גם כשהוא בריא הוא כל היום מטייל בחוץ.

וכעין זה מובא בגמרא באיזה אשה שתבעה לבית דין אדם מסויים שהוריד לה את כיסוי הראש וראו את השער שלה, והנתבע טען שהאשה הזו לא איכפת לה כלל להיות בלי כיסוי ראש ואמרו לו בבית הדין להביא ראיה. מה עשה אותו האיש, לאחר כמה ימים הוא ראה את אותה אשה וזרק קצת שמן זית על הריצפה. מיד אותה אשה הורידה את המטפחת ואספה את השמן זית עם המטפחת וראו זאת עדים והאיש הנ"ל זוכה בדין.

טפח אחד בלבד יכול להמית!

(פכ"ו פל"ג)
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וגו'.

אומר רש"י ומקורו בגמ' [ב"ק נא] שאם על הפתיחה חייב על הכרייה שזה חפירת הבור עצמו לא כל שכן? אלא ללמדך שמדובר פה בבור של תשעה טפחים שאין בכוחו להמית ובא אדם וחפר טפח נוסף ועשאו עשרה טפחים שעכשיו הוא יכול להמית ונפל שם שור או חמור ומת, זה שעשה את הטפח הנוסף צריך לשלם ע"כ הגמרא.

ואומר הגאון מוילנא ז"ל שזה רמוז בפסוק שכתוב, וכי יפתח איש בור עם האות ואו דהיינו בור שהוא ממש בור שממית לכן הוא עם האות ואו, ואילו בהמשך כתוב או כי יכרה איש בר בלא האות ואו שזה חסר טפח, ואפשר להוסיף שהמילים איש בר יוצא בגימטריא קטנה תשעה שזה רומז לתשעת הטפחים שהשלימם לעשרה.

העונש והשכר

(פכ"ב פ"ה)
כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה ע"כ.

מפרש האור החיים הקדוש, כי תצא אש שזה צרות לעם ישראל, ומצאה קוצים שזה הרשעים, שכמו שהקוצים רק מזיקים לעולם כך גם הרשעים. והסיבה שהאש שזה הצרות מוצאת דוקא את הרשעים משום שלרשע אין בעלים כי האדון ברוך הוא הסיר אדנותו מעליו וה' הסתיר פניו ממנו. ומעתה הרי הוא כמציאה וכל הפוגע בו יעשה בו רצונו.

והודיע הכתוב שאחר שיש רשות לאש לא לרשעים לבד אלא גם ונאכל גדיש שזה תינוקות של בית רבן שהם היו ערבים במתן תורה עלינו, והודיע הכתוב שפעמים שלא יספיק זה ומצטרף גם גדולי ומופתי הדור שנלקחים בעוונות הרשעים שבדור, אבל מי משלם? אומרת התורה שלם ישלם המבעיר את הבערה דהיינו הרשע ישלם הכל את כל הנזק שהוא גרם בגלל רשעותו.

ולכן אומר אור החיים שהאדם צריך להתגבר על תאוותו הסרוחה כי התשלום יהיה כבד מנשוא, ואפשר להוסיף אולי, שהרי מדה טובה היא פי חמש מאות ממידה רעה כגון אם על זה שחיללת שבת, נאמר שהקנס הוא אלף דולר, לדוגמא, אזי אם שמרת שבת השכר שלך הוא 500 אלף דולר. ואם יחשוב האדם כמה שכר גדול מחכה לעובדי ה' וכמו שאומר דוד המלך ע"ה אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

מנהל הבנק

(פכ"ב פכ"א)
כל אלמנה ויתום לא תענון.

מעשה שהיה עם הצמח צדק שהלך עם השמש שלו לאיזה מנהל בנק, והמנהל קיבלם בהתרגשות גדולה והביא לפניהם כיבוד וישב לשמוע מה הרב רוצה לומר לו. והנה זה פלא הרב יושב ולא מדבר מילה, ולא אכל שום דבר והמנהל פנה לשמש ושאל אותו אולי אתה תגיד לי למה הרב הטריח את עצמו ובא אלי? אינני יודע השיב השמש ואחרי רבע שעה בערך הרב קם ורמז לשמשו שהולכים.

והמנהל פנה לרב ואמר לו כבוד הרב יגיד לי למה הוא בא אני מתחנן. אמר לו הרב, רבותינו אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ואני רציתי להגיד לך משהוא רק אני מפחד שלא תשמע לכן אני לא אומר כדי שלא אעבור על דברי חכמים. אנא ממך תגיד לי כבוד הרב מי אמר לך שלא אשמע אני ישתדל לקיים.

אמר לו הרב תשמע יש איזה אשה אלמנה שבעלה נפטר לפני שלושה חדשים והיא לא שילמה משכנתא כבר שלושה חדשים, ושלחתם לה מכתב השבוע שאם היא לא תשלם את המשכנתא עד סוף השבוע אתם זורקים אותה לרחוב, ואתה אדוני המנהל חתום על המכתב. כבוד הרב אני לא קובע כלום, מעלי יש מנהלים גדולים שהם אמרו לי לעשות זאת הבנק הזה לא שלי! ידעתי שלא תשמע, אוי ואבוי לי שעברתי על דברי חכמים וכי אני לא יודע שהבנק הזה לא שלך רק רציתי שתעשה משהוא והרב החל לבכות.

אמר לו המנהל כבוד הרב אתה יודע מה, תגיד לאשה הזו שאת כל המשכנתא שלה אני משלם גם על השלושה חדשים וגם את כל השנים הבאות. עכשיו הרב רגוע. וכשמוע הרב את הדברים יוצאים מפורש מפי המנהל הגדול חיבקו ונישקו ובירכו בהרבה ברכות גדולות ובירך על הכיבוד שהוגש לו, ע"כ המעשה. [שמעתי ממורינו ורבינו הגאון הגדול מרן רבי עובדיה יוסף שליט"א].

למה קיבלת כסף מיותר?

(פכ"ב פכ"ד)
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'.

ידוע ששלושה פעמים נכתבה בתורה המילה 'אם' לגבי מצוות, ואין זה תלוי ברצון האדם כלל וחייב הוא לעשותו ואחד מהם הוא כאן שחייב האדם להלוות לעני ולא בריבית. אלא שהשאלה נשאלת למה התורה כתבה אם כסף תלוה את עמי, היה צריך לכתוב שאתה חייב להלוות לו? ושמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א תירוץ נפלא ש' אם כסף' פירושו אם אתה רואה שיש לך כסף מיותר כגון שאתה צריך בחודש 4,000 ואתה מרויח 5,000 זה לא בשביל שתחסוך בפק"ם אלא זה בשביל שתלוה ותעזור לאחיך העניים.

האדם שעף באויר

(פכ"ב פ"ל)
ואנשי קודש תהיון לי וגו'.

אם נראה מטוס טס באויר לא נתפלא כלל כי מטוס אמור לטוס באויר, אבל אם נראה אדם טס ועף באויר ודאי זה פלא גדול. ועל זה אומר האדמו"ר מקוצק, מלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש לא חסר לבורא עולם, אבל הקב"ה מחפש איש עם תאוות ויצרים שיעוף באויר דהיינו להיות קדוש וע"ז הפסוק אמר ואנשי קודש תהיו לי, הגם שאתה אדם עם יצרים ותאוות תתגבר ותתקדש, כי זה מה שה' יתברך רוצה.

בסך הכל חסר מלח

(פכ"ג פ"א)
לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.

אמרו חז"ל שבזמן שאול המלך היה כל הדור יודעי תורה ואפילו הילדים ידעו מאה וחמישים פירושים לכל פסוק בתורה, וכל שכן הגדולים וא"כ מי זה גדול הדור, וכשהיו יוצאים למלחמה היו לוקחים איתם את ארון ברית ה' ואף על פי כן היו נופלים מהם בקרב ואילו בזמן אחאב שלא היה תלם שאחאב לא העמיד בו עבודה זרה והיו נביאי בעל לרוב, והיו יוצאים למלחמה עם העבודה זרה שלהם ואף על פי כן לא היה מת אפילו אחד.

ומה הסיבה לכל זה. אומרים חז"ל שבזמן שאול סיפר לשון הרע אחד על השני כמו שדוד אומר בתהלים (נד,ב) ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו. וכן דואג האדומי שדיבר על אחימלך ובסוף הרג את כל עיר הכהנים, ואילו בזמן אחאב כמה שהיו רשעים לא דיברו לשון הרע כפי שרואים שאליהו הנביא אומר אני נותרתי נביא לה' לבדי. בו בזמן שיש עוד מאה נביאים בשתי מערות, שעובדיה הנביא לוה כסף מאחאב כדי לפרנסם ואף אחד לא דיבר לשון הרע על עובדיה שהרי איזבל המרשעת חיפשה נביאים להרגם.

ודברי חז"ל אלו צריכים ביאור וכי מה זה משנה אם דיברו לשון הרע או לא דיברו ברגע שעבדו עבודה זרה ועברו על כל התורה איך ניצחו במלחמות? ומובא בחפץ חיים, שברגע שיהודים עושים עבירות מיד עולה השטן לקטרג והקב"ה אומר לו שתוק לא רוצה לשמוע אותך, אתה רק אחד ואני כתבתי בתורה על פי שנים עדים יקום דבר, לך תביא איתך עוד עֵד ואז יורד היצר הרע למטה לחפש אנשים שמדברים לשון הרע ועולה איתם ביחד לקטרג, והם אותם אלה שגורמים לכל החורבן בעולם. וזה מה שהפסוק אומר לא תשא שמע שוא שרבותינו אמרו שזה לא לדבר ולא לשמוע לשון הרע. ואל תשת ידך עם רשע שזה היצר הרע. שהרי אם אתה תדבר לשה"ר אתה מתחבר ליצה"ר להיות עד חמס.

וזו היא הסיבה שבזמן שאול נפלו בקרב כי היו ליצה"ר עוד עדים על עוונות ישראל ואילו בדורו של אחאב לא היו ליצה"ר עדים ולכן הוא לא יכל לקטרג.

ומעשה בחפץ חיים שהלך עם אחד הרבנים לשליחות חשובה באחד המקומות והתארחו אצל איזה משפחה והגישו לפניהם לאכול את הארוחה. והנה ניגשה אליהם בעלת הבית ושאלה אותם אם האוכל טעים או חסר משהו, אמר החפץ חיים האוכל טעים מאוד לא חסר כלום, והשני גם אמר טעים מאוד אבל חסר קצת מלח. אמר לו החפץ חיים אם הייתי יודע שכך יקרה הייתי מיותר על כל השליחות הזו. למה מה עשיתי אמר הרב הנ"ל.

אתה דיברת לשון הרע. וכי אתה חושב שבעלת הבית מבשלת יש לה עוזרת ועכשיו היא תלך לצעוק עליה, למה לא שמת מלח הרי את יודעת שרבנים חשובים באים אלינו?! ואז העוזרת תענה לה ודאי ששמתי מלח, ובעלת הבית תגיד לה זאת אומרת שהרב משקר אם כך את אומרת אני מפטרת אותך, אמר לו הרב הנ"ל, הרב מה עשיתי בסך הכל אמרתי שחסר מלח למה אתה עושה כל כך ענין, אמר לו החפץ חיים אם אתה לא מאמין לי קום ובוא אתי למטבח ואיך שהם באו להיכנס הם היו כבר בויכוח סוער ובעלת הבית אמרה לה את מפוטרת אבל אח"כ דיברו עם בעלת הבית שלא תפטר אותה וכן היה.

אין מעלה גדולה יותר מלקרב יהודי לאביו שבשמים

(פכ"ג פ"ד)
כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו.

פשט הפסוק בא להורות שאם מצאת שור או חמור תועים ונאבדים, תחזירם לבעלים גם אם הם השונאים שלך. ומוסיף החפץ חיים ואומר שמזה נלמד קל וחומר ומה שור וחמור שתועים בדרך אנו צריכים לטרוח ולהחזירם לבעלים כל שכן אם הבעלים בעצמם תועים בדרך והולכים בדרך רחוקה מעבודת ה' כמה עלינו לטרוח ולהתאמץ כדי להחזירם למוטב.

שאומר הזוהר הקדוש שאם האדם היה יודע מה זה לקרב אדם אחד לאבינו שבשמים היה רודף אחריו כרודף אחרי החיים שלו. וכן רבינו בחיי כותב שאפילו אם האדם יגיע לקצה תיקונו והגיע גם למעלת הנביאים אינו כמו האדם שמקרב את התועים ומדריכם בדרך ישרה.

יש בעל הבית לעולם

(פכ"ג פ"ז)
מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע ע"כ.

ולכאורה אין קשר בין תחילת הפסוק לאמצעו וסופו וכן האמצע של הפסוק לכאורה לא קשור לסופו? ועונה הגאון מוילנא זצ"ל על פי הגמרא בסנהדרין שאם יש עשרים ושלושה דיינים שכולם מחייבים את הנאשם. הדין אומר שהוא זכאי כמו בצרעת שכולו הפך לבן טהור הוא. ואם כן נקח מציאות שעשרים ושנים דיינים חייבו את הנאשם, מה יעשה עכשיו הדיין האחרון שהרי כל הראיות מוכיחות שהוא אשם וחייב מיתה ואם הוא גם יחייב אותו. הוא מזכה אותו ואזי הוא יגיד לעצמו אזכה אותו כדי שיצא חייב כפי שמגיע לו.

ועל זה בא הפסוק לדיין האחרון ואמר לו מדבר שקר תרחק דהיינו אם אתה מזכה אותו זה שקר למרות שכוונתך לחייבו, ולמה? כי ההמשך של הפסוק הוא ונקי וצדיק אל תהרוג, נקי זה שלא עשה עבירה. וצדיק זה שכן עשה עבירה אלא שהצדיקו אותו כגון כאן שאם כל הדיינים יחייבו אותו, ואם תבוא ותשאל לכאורה היכן הצדק הרי הוא חייב? אומר ההמשך של הפסוק כי לא אצדיק רשע אל תדאג יש בעל הבית לעולם ותהיה סמוך ובטוח שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים.

---

פרשת תרומה

---

מה שאתה נותן את זה בדיוק תקבל

(פכ"ה פ"ב)
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'.

לכאורה היה צריך לומר ויתנו לי תרומה מה זה ויקחו? וזה יבואר על פי מעשה שהיה עם רבי דון יצחק אברבנאל זצ"ל שהיה שר האוצר של מלך ספרד והשרים קינאו בו עד מאוד וראו שהם לא נחשבים כלום לעומתו בעיני המלך, והחלו להעליל עליו שהוא גונב מקופת האוצר והמלך לא האמין להם אבל בכל זאת להסיר את החשדות, קרא לרב דון יצחק ואמר לו אני רוצה סיכום מפורט כמה מסתכמים כל הנכסים ששייכים לך.

הלך הרב לביתו לעשות חשבון וחזר אחר חצי שעה בערך ואמר למלך כל נכסי מסתכמים במאה וחמשים אלף דולר. וכשמוע המלך את הסכום אמר לו אבל רק הבית שלך שוה יותר. ומה עם השדות והכרמים וכל המשכורות המנופחות שקיבלת ממני? ולכן בגלל השקר הזה כל נכסיך יהיו חרם לממלכה ועכשיו אני רוצה הסבר איך העזת לשקר למלך שיש לך רק סכום כזה קטן?

אמר לו רבי יצחק אדוני המלך לא שיקרתי, אתה שאלת אותי כמה נכסים יש לי ואני עשיתי חשבון כמה כסף תרמתי לישיבות ולעניים לאלמנות וליתומים ויצא לי את הסכום הנ"ל וזה שלי כי את זה אף אחד כבר לא יוכל לקחת לי, אבל הבית שאמנם אני גר בו הוא לא שלי וכן כל כספי וזהבי אינם שלי כי את זה אני לא לוקח אתי לשמים. וכששמע המלך כך הוסיף לכבדו פי כמה ממקודם. עד כאן המעשה. ועכשיו יותר מובן למה אמר ויקחו ולא אמר ויתנו ללמדנו שאת מה שאתה נותן צדקה את זה דוקא אתה לוקח איתך לבית דין של מעלה.

למען שמו באהבה

ויקחו לי תרומה.

פירש רש"י מה זה המילה לי, לשמי, והסביר הבן איש חי כמדומני בשם רבינו האר"י ז"ל, שהאדם יכוין שהמטבע זה אות יו"ד והיד זה חמש אצבעות כנגד הא, והזרוע כנגד ואו והיד שמקבלת זה כנגד הא, ויוצא שם הויה, ויש פירוש נוסף של רבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהגמרא [בברכות פרק הרואה] אומרת אדם שמביא תרומות ומעשרות לכהן יהיה לו ממון הרבה, ומי שלא מביא תרומה לכהן בסוף יביא את אשתו לכהן להשקות אותה מי סוטה, כיון שהוא לא נותן מעשרות לכהן אזי כמה שירויח לא יהיה לו ברכה.

ואשתו תחשוב שאין לו כסף כיון שהוא מבזבז הכל על אשה אחרת, ואומרת בליבה שגם היא יכולה לחטוא והמי סוטה לא יהרגו אותה כי כתוב בפסוק ונקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה. אבל אם הבעל לא נקי מעוון אלא גם הוא חטא אין האשה מתה ע"י המי סוטה. והאמת שהוא לא חטא אלא שהוא עני כיון שאינו נותן תרומה לכהן. ואזי היא יביא את אשתו לכהן שישקנה מי הסוטה וצריך לכתוב את שם השם בתוך המים האלו, ועל זה אמר הקב"ה בתורה ויקחו לי לשמי תתן תרומה כדי ששמי לא ימחק במים ח"ו.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק

(פכ"ה פ"ט)
וזאת התרומה.

אין זאת אלא תורה שנאמר זאת התורה לעולה וגו' וגם המילה תרומה זה אותיות תורה מ רוצה לומר תורה שניתנה לארבעים יום. ויש שלושה דברים שצריך לעשותם כדי לזכות לתורה, שהם תשובה ותפילה וצדקה. שהם רמוזים במילים צום קול ממון, שצום זה כנגד תפילה, וקול זה תשובה, וממון זה צדקה. והגימטריא של כל אחד מהם זה מאה שלושים ושש וביחד ארבע מאות ושמונה כמנין המילה זאת.

שעל זה אמר דוד המלך ע"ה אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ולעומת זאת אם אדם בא ביום הכפורים ועושה רק צום וממון אבל תשובה אינו מוכן לעשות, אומר הפסוק איש בער לא ידע בער זה גימטריא צום ממון, וכסיל לא יבין את זאת שאינו רוצה להשלים גם את התשובה שזה קול, ועל זה בא הפסוק ואומר וזאת התרומה תעשה את ג' הדברים ולא רק שתים מהם.

חשיבות ההסתכלות באותיות הספר תורה

(שם)
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת.

אומר החתם סופר שזה רומז לימים שקוראים בהם בתורה זהב זה שבת חמישי ושני, כסף, זה כפורים סוכות פסח, נחושת זה נרות חנוכה, חודש דהיינו ראש חודש, חול המועד [כל מה שמתחיל באות ח' כמדומני] שבועות, ותורה שזה שמיני עצרת, שזה הנכסים האמיתיים שהאדם יקח עמו אחר מאה ועשרים.

ומעשה באדם שהיה מחלל שבת, והעלו אותו פעם אחת לתורה, והנה יוצא לו בקריאה הפסוק מחלליה מות יומת דהיינו מחלל שבת מות יומת, ואחר הקריאה אמר אמת תורתנו הקדושה וכו', שאל אותו הרב נסים יגן זצ"ל אבל אתה מעשן בשבת, איך אתה אומר אמת תורתנו הקדושה? אמר לו האיש - זהו זה, אחר שראיתי את המילים האלו בתוך הספר תורה, החלטתי שמהיום אני שומר שבת.

תשובת הזהב

(שם)
זהב כסף נחשת.

וידוע ההסבר על נותני הצדקה, שזהב זה ראשי תיבות זה הנותן בריא, כסף ראשי תיבות כשיש סכנה פותח. נחשת ראשי תיבות נתינת חולה שאומר תנו. דהיינו חולה שעומד למות ונזכר שיש לו כמה אלפי דולרים ונותן אותם לצדקה זה בגדר נחושת. ואפשר גם להסביר את זה על בעלי התשובה, זהב, זה ראשי תיבות זה החוזר בחור [או בריא].

וכפי שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה שתשובה הכי רצויה שזה באותו מקום באותה אשה ובאותו תאווה והוא מתגבר על תאוותו זו תשובת הזהב. וכסף זה ראשי תיבות כשיש סכנה פותח, או כשהשיער כבר בצבע כסף, שזה ודאי תשובה מעולה ובפרט בדור הזה שגם זקנים יש להם יצרים של נערים, ונחשת זה ראשי תיבות נתינת חולה שעושה תשובה. וכמו שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה שאפילו חטא כל ימיו וברגע האחרון עושה תשובה לא מזכירים לו שום דבר מחטאיו. ויהי רצון שכל עם ישראל יעשה תשובה.

כמו שמנקים את הסלון כך צריך לנקות את הנשמה

(פכ"ה פ"ח)
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

הקושיא ברורה לכל עין שהרי אומר בתחלה ועשו לי מקדש שזה לשון יחיד ואיך נאמר ושכנתי בתוכם. לכאורה היה צריך לומר ושכנתי בתוכו? אלא כאן רמז לנו הקב"ה שהוא רוצה לשרות בתוך כל יהודי ויהודי והיכן המקום שהקב"ה שוכן באדם זה הלב והמוח. שלב מוח גימטריא אלקים שזה שני האיברים שלעולם לא ישנים, כי אלה האיברים המרכזיים שבאדם שהם מניעים את כל הגוף.

ולכן אומר לנו בורא עולם, את הלב והמוח שנתתי לך תעשה לי אותם מקדש ושכנתי בתוכם. שהרי אם תזמין אדם אליך הביתה ובכניסה תשים לו איזה כלב מסוכן ודאי שלא לכבוד יחשב לך. ואם כן אנחנו צריכים ורוצים שהקב"ה ישכון בתוכנו ולכן צריך לסלק משם כל מחשבה רעה ומלוכלכת וכל כעס וגאווה. ואמר רבי חיים מוואלוזין זצ"ל שטיטוס הרשע שהחריב את בית המקדש והציע ספר תורה בתוך קודש הקדשים ועשה עבירה על הספר תורה, אם יהודי חושב מחשבה רעה זה יותר מכל מה שעשה טיטוס, כיון שבני ישראל הם בדרגה גבוהה של עולם האצילות וכל פעם נחשב הרבה.

וכמו שאומרים בסליחות אשמנו מכל עם בושנו מכל גוי, שלכאורה זה פלא. הגויים הרי פושעים הרבה יותר מאיתנו? אלא זה כמו שאמרנו שיהודי הוא קדוש ונשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד ולכן חטאו מגיע הרבה יותר ולכן צריך לשמור על קדושתנו שהקב"ה ישכון בתוך ליבנו.

התשובה הזאת לא תציל אותך מיום הדין תתחיל ללמוד תורה

(פכ"ה פ"י)
ועשו ארון עצי שיטים וגו'.

בכל כלי המשכן נאמר ועשית או תעשה בלשון יחיד, ורק בארון ברית ה' נאמר ועשו לשון רבים. כיוון שאדם אומר בליבו, אני לא יכול לצאת תלמיד חכם כי אבא שלי לא תלמיד חכם, וזה ודאי וודאי שקר שאדרבה כתוב הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, וכהונה ומלכות עוברים בירושה אבל תורה לא עוברת בירושה.

וידוע המעשה עם אליהו הנביא שראה אדם הולך ברחוב ושאל אותו אליהו הנביא מה תענה לבוראך כשהוא ישאל אותך אם קבעת עתים לתורה? אני יענה שאין לי שכל ולכן לא יכולתי ללמוד. ובמה אתה עוסק שאל אותו אליהו הנביא, אני צייד אמר האיש, אני זורע פשתן טווה מזה רשתות מעמיד אותם בים ודג דגים ומזה פרנסתי. ומי נתן לך שכל להתפרנס?

ענה האיש זה חיים מה לעשות בלי פרנסה אין חיים, אמר לו אליהו ומה פרנסה שהיא מהשמים שכתוב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון אתה רץ ומתרוצץ וניתן לך שכל בשבילה, ולימוד התורה שעליה נאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו לא ק"ו? מיד החל האיש לבכות אמר לו אליהו הרבה חושבים כמוך אבל תשובה זו לא תצילכם מיום הדין, ע"כ המעשה.

אדם בלי תורה כדג בלי מים

(פכ"ה פ"י)
ועשו ארון עצי שטים.

אפשר לרמוז אולי שהארון נעשה מעצי שטים כיוון שהגמרא אומרת אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ואדם בלי תורה כדג בלי מים, וכמו שכתוב והבור ריק אין בו מים והבור זה המוח שאם אין בו מים שזה התורה הוא מתמלא בנחשים ועקרבים שזה רוח שטות לעשות עבירות. ולכן אדם שלומד תורה הוא מבער את כל הרוח שטות שבקרבו ונעשה זהב טהור כמו שאמרו חז"ל תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם.

ועמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מיטפשת עליהם. ואת זה רואים היום קצת אחרי הפנסיה שמי שלומד תורה רואים איך השמחה שורה עליו ואם אינו לומד רואים אותו שחייו אינם חיים, לכן כל בר דעת ירדוף אחרי התורה הקדושה שעל לומדי התורה נאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו.

רואים כאן שכל המדות יש בהם את החצי, ואומרים המפרשים ללמדך שאם אתה רוצה לקנות תורה אתה צריך לשבור את המדות הרעות ולהכניע את עצמך ולחשוב תמיד שאתה רק חצי, וכמו שאמרו בקידושין לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, ולא רק את עצמו אלא גם את כל העולם כולו. ואם הוא עושה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.

ואם עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות נגיד שיש משחק כדורגל על אליפות העולם, ונשאר עשר שניות למשחק. ואתה עכשיו בועט פנדל אם זה גול "זכיתם" באליפות העולם ואם לא, הפסדתם. איך אתה תבעט עם מחשבה או בלי מחשבה? כך צריך להתייחס לכל מעשה ולכל דיבור ולכל מחשבה וכמה פעמים ראינו שבגלל מעשה פעוט שעשינו הפסדנו דברים חשובים, וכן ההיפך שנזהרנו יותר במצוה ופתאום ראינו איזה שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

ומעשה ברבי יחזקאל לנדא [בעל הנודע ביהודה] שראה איזה ילד גוי הולך ובוכה. שאל אותו הרב למה אתה בוכה, ענה הילד אני כל בוקר אמי החורגת מעירה אותי לצאת לשוק למכור את כל הלחמים שהיא אפתה, והנה היום מכרתי את הכל אבל באו שני נערים וגנבו לי את כל הכסף, ואם אמי החורגת תראה שחזרתי בלי כסף היא תכה אותי מכות חזקות, ובטח גם לא אזכה לארוחת ערב, לכן אני מפחד לחזור הביתה.

קרא לו הרב לביתו נתן לו את סכום הכסף שנגנב לו והוסיף לו קצת שילך לאכול ושילחו לביתו. והנה כעבור עשרים שנה בערך, בליל הסדר הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח והוא רואה איזה גוי גבוה ושואל את הרב אם אפשר להיכנס. אמר לו הרב בבקשה היכנס. רציתי רק להודיע לך הודעה דחופה ביותר, אני עובד עם כל הגויים במאפיה והם מתכוננים במוצאי פסח להרעיל את כל הלחמים ולכן תעשה כחכמתך להציל את היהודים.

תודה רבה אמר הרב אבל מה הביאך הלום, אמר לו אני אותו ילד גוי שלפני עשרים שנה נתת לי את הכסף שנגנב ממני ולכן הרגשתי שאני חייב לך. והלך האיש הנ"ל. והרב הכריז לכל היהודים לבוא לבית הכנסת הגדול כי יש דבר חשוב להודיע. והרב בחכמתו הרבה אמר לכל היהודים, תשמעו - השנה היה לנו טעות בחשבון ולכן אסור לאכול חמץ גם יום אחרי שביעי של פסח, וכן היה.

והגוים שראו שאף אחד לא קונה מהם לחם התלוננו למלך, והמלך קרא לרב היהודים ושאל אותו על כך, אמר לו הרב אם אתה רוצה לראות איזה לחם הכינו לנו תתן לאחד מכלביך שאתה לא צריך, ואיך שהכלב אכל את הלחם מיד צנח על הרצפה ומת. ואז הבין המלך ושם את כל האופים במאסר וליהודים היתה אורה ושמחה. ומזה אנו נלמד כמה צריך לעשות כל מעשה טוב ולברוח כמו מאש מכל עבירה. ואותיות חצי באמצע יש את האות צ ומסביבה חי ללמדך אם אתה צדיק אתה חי.

---

פרשת תצוה

---

הרועה הנאמן

(פכ"ז פ"כ)
ואתה תצוה את בני ישראל וגו'.

ידוע שבפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו הרועה הנאמן. והשאלה למה? וכמה תשובות בדבר. א - שבשנה רגילה לא מעוברת בדרך כלל יוצא ז' באדר בפרשת תצוה שזה יום פטירת משה רבינו ע"ה. ב - שמשה רבינו אמר לקב"ה בחטא העגל - ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. ואמר הגאון מוילנא שאם נחלק את המילה מספרך, יצא לנו מִסֶפֶר כ, שזה פרשה כ, ופרשת תצוה היא פרשה מספר עשרים מתחילת התורה (כמנין האות כ).

ופירוש נוסף שהקב"ה דחה את מחני נא מספרך מפרשה לפרשה. עד שהגיע לפרשת תצוה שכבר אי אפשר לדחות כיוון שבפרשה הבאה כבר חוזרים שוב לנקודה שמשה רבינו אומר מחני נא. ומה שאנו צריכים ללמוד מזה הוא שגם שהקב"ה צריך להעניש אותנו זה נדחה ונדחה עד לרגע האחרון.

הוא ראה אותו יושב בחושך ומסביבו כמה נרות

(שם)
ואתה תצוה את בני ישראל וגו'.

אפשר לרמוז אולי, שאם אתה רוצה לצוות ולהוכיח יהודי בדבר כלשהו, קודם כל ואתה דהיינו אתה תהיה בסדר באותה נקודה ואח"כ תוכיח וכמו שכתוב ובערת הרע מקרבך. וכל ישראל ישמעו וייראו, דהיינו אם אתה תבער את הדברים הרעים מקרבך, ותדבר אל יהודים הם ישמעו וייראו.

ומובא מעשה ברבי ינאי שישב בבית הדין והנה באו לפניו תובע ונתבע, והתובע אומר אני גר מעל האיש הזה בקומה שניה והוא גר בקומה הראשונה, ויש לו בגינה עצים גבוהים שמסתירים לי את השמש ואת האור, וגם ביום יש לי חושך בבית ואני צריך להדליק נרות וגם לא בריא שלא נכנס לבית שמש.

וכשמוע הרב את התובע נזכר שגם הוא גר בקומה ראשונה וגם לו יש עצים גבוהים בגינה ובטח גם לשכן מעלי אין אור ושמש? אמר להם הרב תבואו מחר ונדון אתכם והלך הרב לשכנו מלמעלה והנה הוא רואה אותו יושב בחושך כשאור יום בחוץ ומסביבו כמה נרות. אמר לו הרב למה לא אמרת לי שאקצוץ את העצים.

ח"ו אמר השכן זה שזכיתי להיות שכנו של הרב זה יותר מדי, אבל הרב מיד קרא לפועל ואמר לו קצוץ לי את כל העצים וכן עשה ולשכן היתה אורה. והנה למחרת מגיעים השניים והתובע אומר שוב את דבריו, אמר הרב לנתבע לך מהר תקצוץ את כל העצים, אמר הנתבע לרב אבל הרב גם אצלך יש עצים גבוהים, אמר לו הרב לך תראה אצלי וכך גם אתה תעשה.

יוסל'ה השובב, היצר הרע שרף עיר שלמה רק כדי שתסגור את הגמרא

(פכ"ח פ"ג)
ואתה דבר אל כל חכמי לב וגו'.

ולכאורה החכמה נמצאת במוח ולא בלב. שהלב הוא מקום התאוות והרצונות ולא מקום השכל. והחכמה? והדבר יובן אם למשל נקח שני בחורים, אחד מהם אביו עשיר גדול, בעל מפעל ליהלומים, ואילו השני אביו עני ואביון. ושניהם הלכו ללמוד באוניברסיטה להיות מהנדסים, ובן העשיר רואה שהלימודים קשים מאוד חזר לביתו כי ידע שיש עבודה בשפע אצל אביו ויתעשר.

ולעומת זאת בן העני למרות שרואה שהלימודים קשים התאמץ ולמד ולבסוף נעשה מהנדס מצליח. ועכשיו ננסה לחשוב האם לבן העשיר היה פחות שכל? ודאי שלא? אלא שהרצון שלו היה קטן כי אביו עשיר, אבל בן העני היה לו רצון גדול כי אין לו לאן לחזור ולכן הצליח. אם כן אנו רואים שהחכמה נובעת מהלב. ועל זה אנו מבקשים וטהר ליבנו לעבדך באמת.

ומעשה בבחור שגר בעיר סלוצק והיה ראש החבורה של הילדים הרעים וכינוהו כולם בשם יוסל'ה. השובב והוא היה הולך בגאווה וכולם פחדו ממנו. והנה יום אחד הוא יושב על איזה עץ גבוה ומשקיף על כל העיר. ולפתע הוא רואה באחד הבתים הקרובים אליו אבא שמכה את בנו וצועק עליו אוי ואבוי לך אם תתחבר ליוסל'ה השובב, תתרחק ממנו, הבחור הזה רשע טמא משוקץ ומתועב וכו'.

ויוסל'ה שומע את כל זה ונצבט לבו בקרבו והחל להבין מה אנשים חושבים עליו. וירדה לו כל הגאוה וירד מהעץ והחל לעשות חשבון נפש, ובא לאביו ואמר לו אבא אני הולך לישיבת וולוז'ין, האבא לא ידע אם לצחוק או לבכות שהרי לבית הספר הוא לא הולך, וחשב זה אולי עוד תעלול שהבן מעולל.

אבל יוסל'ה היה רציני למדי ונפרד מכולם והגיע לישיבת וולאז'ין ובא לחדרו של ראש הישיבה ר' חיים מוולאז'ין [תלמידו המובהק של הגר"א] בעל "נפש החיים", ואמר לו כבוד הרב הגעתי מהעיר סלוצק וברצוני ללמוד כאן תורה, כמה גמרות למדת כבר, שאל הרב. עוד לא למדתי כלום בחיים שלי אני אני רוצה להתחיל ללמוד. אני לא יכול לקבל אותך לישיבה כאן כולם למדו כבר הרבה גמרות, אתה לא תוכל להסתדר אני ישלח אותך לישיבה אחרת, אל תדאג.

אבל יוסל'ה שלנו החל להתחנן ולבכות ואמר לרב אני רוצה רק פה, הרב תנסה אותי אני אלמד בהתמדה. והרב כראותו את הבכי הנורא הבין שהוא רציני מאוד וקיבל אותו והביא לו כמה בחורים שילמדו עמו לאט לאט, והיה שם עמוד מרכזי בבית המדרש ויוסל'ה קבע את מקומו ליד העמוד, והחל ללמוד בהתלהבות עצומה יומם ולילה וכמעט ולא אכל ולא ישן ולמד בכל כוחו, עד שנעשה לאחד המובחרים בוולאז'ין אם לא המובחר שבהם.

והנה יום אחד הרב מביא לו ערימה של מכתבים ואומר לו תקרא את המכתבים והנה במכתב הראשון מודיעים לו שביתם נשרף ואמו מתחננת שישוב הביתה כי כל הילדים אצל השכנים ויבוא לעזור בשיקום הבית. ובמכתב השני מודיעים לו כי גם בתי השכנים נשרפו ואחיו הקטנים מפוזרים בבתים שבעיר, ואילו במכתב השלישי מודיעים לו שכל בתי העיר נשרפו ואמו מתחננת שיבוא.

והרים יוסל'ה את עיניו הבוכות מהמכתבים ואמר לרבו לא הראית לי את המכתבים כיון שלא רצית שאעזוב את לימוד התורה, ואם כן למה עכשיו כבוד הרב הראה לי? אמר לו הרב באתי להראות לך כמה חשובה התורה שלך בשמים, שהיצר היה מוכן לשרוף עיר שלימה ובלבד שתחזור להיות החייל שלו כפי שהיית עד עכשיו, ולכן תמשיך ללמוד בהתמדה וסוף הכבוד לבוא.

והנה הגיעו נכבדים מהעיר סלוצק אל הרב מוולאז'ין כדי שיתן להם רב לעיר, כיון שרב העיר של סלוצק נפטר. קורא הרבי לשמשו ואומר לו לך תקרא לרבי יוסף והנה רבי יוסף הצעיר מגיע לרבו והם אמרו לרב באוזן מחילה רבינו אבל הוא לא צעיר מדי מה הוא כבר למד?

אמר להם הרב אל תסתכלו בזקנקן הוא מלא תורה, וחוץ מזה מה עם יוסל'ה השובב שהיה בעירכם שמעתם עליו? שמענו שהוא עזב את העיר ברוך ה' כבר חמש שנים יש שקט בעירנו. רציתי לבשר לכם שהיום הוא חוזר אבל לא בתור יוסל'ה השובב אלא בתור הרב הראשי של סלוצק הנה הוא לפניכם. ע"כ המעשה הנפלא, והרב עובדיה יוסף שליט"א מזכיר אותו בספריו הקדושים.

כל ההצלחה בחיים בזכות הצניעות

(פכ"ח פי"ג)
ועשית משבצות זהב.

כידוע בני ישראל הוא עם משולש בדרגות כהנים לויים וישראלים, הכהנים הם הכי חשובים שעולים לתורה ראשונים ועובדים בבית המקדש ומברכים אותו על הדוכן ועוד. ובכהנים עצמם יש אחד ומיוחד והוא הכהן הגדול שנכנס לקודש הקדשים שזה המקום המקודש ביותר. ביום הנורא יום הכפורים, והוא זה שלובש את המשבצות זהב ואומר המדרש שיש אדם גם לא כהן שיכול לעלות בדרגתו מהכהן הגדול גם שאין קדש הקדשים ומי זה ואיזה הוא?

אומר דוד המלך ע"ה אשה שהיא צנועה היא יותר חשובה מהכהן הגדול שכך נאמר בתהלים [מ"ה י"ד] כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. ומסביר המדרש שכל הכבוד למי מגיע לא למלכת היופי ולא למלכת הטופי, אלא לבת מלך מלכי המלכים שהיא פנימה דהיינו מפנימה ומצניעה את עצמה כמה שיותר, והיא חשובה גם מזה שלובש משבצות זהב שזה הכהן הגדול.

ומעשה באשה באמריקה שקיבלה עליה כיסוי לראש, שזה אותיות סיכוי לאֹשֶׁר. והנה ערב אחד התלכלך הכיסוי ראש היחידי שהיה לה ואמרה לבעלה לתלות אותו על החבל לאחר שכיבסה אותו, ובבוקר בעלה קם והלך לעבודתו והיא לא ידעה מה לעשות שהרי אם היא תוציא את ראשה מהחלון להוציא את הכיסוי ראש יראו את שערה? ולכן התקשרה מיד לבעלה ואמרה לו מהר מהר תבוא דחוף מאוד.

בעלה חשב שכבר קרה אסון כבד לפי דיבורה ומיהר לצאת ממשרדו ששכן בבנין התאומים, והנה איך שהוא יוצא מהבנין נכנסו המפציצים הנוראים ובא לביתו כשכולו רועד מהתרגשות, ואמר לאשתו הצלת אותי ממות והיא כמובן אמרה לו הכיסוי ראש.

ומעשה נוסף שהיה באחד המושבים ליד מירון שמתה איזה אשה בפיגוע ובאה לאחותה בחלום ואמרה לה תדעי לך שכל הצרות והמחלות והאסונות והפיגועים הכל בגלל חוסר צניעות, וככל שיש יותר צניעות יש יותר שלום ושלוה, ותפרסמי את זה, ולכן אנו מפרסמים.

---

פרשת כי תשא

---

אני רוצה שתלמד אותי את שפת העופות

(פ"ל פי"ב)
כי תשא את ראש בני ישראל.

תשא זה לשון התנשאות מעלה מעלה, ועצם זה שאתה משה רבינו איתם כבר הם נישאים לגובה ועולים ברוחניות, כי טוב לצדיק וטוב לשכנו וכמה חשוב להתחבר לצדיקים. נלמד מהמעשה הבא:

מעשה באיש כפרי שהחליט ללכת ולשרת את שלמה המלך וללמוד מחכמתו הגדולה וכן עשה, ונתקבל ע"י שלמה המלך ושרת אותו כשלוש שנים ובינתיים התחזק מאוד בתורה ובמצוות שזה בעצם מה שהיה עושה שלמה המלך כל היום. וכעבור שלש שנים בא האיש הכפרי להיפרד משלמה המלך ואמר לו שהוא צריך לחזור למשפחתו.

אמר לו שלמה אני צריך לשלם לך משכורת של שלוש שנים, אני לא רוצה כסף אני רוצה שתלמד אותי את שפת העופות ביקש האיש. אמר לו שלמה המלך בשביל מה לך אם זה היה טוב בשבילך הקב"ה היה כבר מלמד אותך כדאי לך לקחת כסף. אני רוצה שתלמד אותי את שפת העופות ביקש האיש ואם לאו, לא אקח כסף. ושלמה המלך לימדו את שפת העופות.

והאיש הנ"ל חזר לכפר ולאט לאט חזר לסורו הרע, כי יהודי בלי תורה זה דג בלי מים. לא תפילות לא ברכות, והנה יום אחד הוא יושב בביתו והוא שומע שני עורבים על אדן החלון מדברים ביניהם ואומרים אתה רואה את זה עד לפני כמה זמן הקב"ה התפאר בו ושיבח אותו, אבל רק חזר לכפר הידרדר לגמרי ונגזר עליו שכל העופות שלו ימותו תוך שבוע.

וכשמוע האיש את הדברים החוירו פניו ואמר לעצמו מה יהיה עם הפרנסה, ועלה במוחו רעיון ומיד קרא לביתו לכל השוחטים שבסביבה וציוה עליהם לשחוט את כל העופות והלך לשוק ומכר הכל והרויח הרבה כסף, וקנה עגלים ופרות אבל המשיך במעשיו המקולקלים, ועכשיו גם הוסיף לחלוב את הפרות בשבת שזה איסור תורה גמור.

ושוב פעם אחרי כמה ימים באו העורבים, ואמרו אחד לשני תוך שבוע כל הפרות שלו מתות, כיון שהוא לא חוזר בתשובה. מיד הוא קרא שוב לשוחטים והם שחטו לו במהירות את כל העגלים והפרות והלך לשוק ומכר הכל, והפעם אמר אני לא קונה יותר שום דבר אבל תשובה עדיין לא עשה.

ושוב פעם באו העורבים ואמרו השבוע האיש הזה מת. והוא לא ידע את נפשו ורץ בוכה לשלמה המלך. אמר לו שלמה אתה רואה אם לא היית לומד את שפת העופות העופות היו הולכים כפרה עליך, אבל נסית להתחכם זה מה שיש, עד כאן המעשה. ומזה נלמד כמה חשוב להתקרב לצדיקים ולהתרחק מסביבה רעה ומחברים רעים שהורסים כל חלקה טובה.

חינכתי אותן שהתורה והבני תורה הם מעל הכל

(פ"ל פי"ג)
זה יתנו מחצית השקל וגו'.

פירש רש"י הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל וכו'. ויש להקשות למה הקב"ה מראה למשה, וגם למה דוקא של אש? אלא ללמדינו שמשה רבינו לא הכיר צורת מטבע מה היא שאפילו בזמן שבני ישראל לקחו שלל. משה רבינו הולך לחפש את ארונו של יוסף כי משה רבינו לא רדף כלל אחר הכסף.

ומזה נלמד גם אנו לא לחפש יותר מדי את העולם הזה, כי בסוף מגיעים לעולם הבא. וכן מה שהקשינו למה דוקא מטבע של אש, רצה הקב"ה שמשה יגיד לבני ישראל שמטבעות הם אש. דהיינו כמו שאש צריך שיהיה בבית לחימום ולבישול אבל אם משתמשים באש לא לצורך נכון זה שורף את הכל, כך גם הכסף צריך לדעת איך להשתמש עם הכסף כי אם לא תשתמש איתו נכון זה ישרוף את הנשמה.

ומעשה ברבי אלחנן וסרמן הי"ד, שיום אחד הלך לנדיב גדול בזמנם בשם דיינר לבקש עזרה כספית לצורך הישיבה, וכעבור שלש שעות החל לרדת שלג, והרב חשב האם לחזור ולבוא מחר, כיון שכל הבית שלו שטיחים וכורסאות יקרות למאוד ואני עם הבוץ והשלג שעלי אלכלך את ביתו, או שחבל על השעות היקרות מחוץ לבית המדרש ואם אחזור לישיבה יגרם ביטול תורה נוסף.

ואז נזכר הרב שיש פתח דרך המטבח ששם אין שטיחים יקרים כלל. וכן עשה הגיע לבית העשיר ובא דרך המטבח ודפק בדלת, ושתי הילדות של העשיר שיחקו במטבח ופתחו את הדלת, ורצו לאביהם ואמרו לו אבא רבי אלחנן וסרמן בא לביתנו והוא עומד במטבח, מיד ניגש אליו העשיר ואמר לו שלום עליכם אבל אני כועס עליך כבוד הרב אתה הורס לי את החינוך לבנותי, שאני חינכתי אותן שהתורה והבני תורה הם מעל הכל.

כמה פעמים כשיש בבית אצלי אנשי עסקים גדולים והגיע השעה של השיעור תורה שלי, אני אומר בקול כדי שבנותי ישמעו רבותי אני מבקש נגמרו העסקים תבואו מחר כיוון שיש לי עכשיו שיעור תורה, ואתה כבוד הרב למה נכנסת דרך המטבח כיון שלא רצית ללכלך לי את הסלון. אז מה הבנות שלי חושבות שסלון זה יותר חשוב מתלמיד חכם.

ולכן אני מבקש ממך תבוא אתי עכשיו וניכנס דרך הסלון ונעבור על כל השטיחים ועל כל הספות, כדי שאולי בנותי יבינו שהתורה חשובה יותר מהכל והבוץ של הצדיק זה לא לכלוך אלא קודש וכן עשו, ובסופו של דבר הבנות הללו התחתנו עם גדולי תורה, אחת עם ראש ישיבת טלז והשניה עם אחד הרבנים בישיבה והכל בזכות שהאבא ידע מה לעשות עם הכסף.

אם יסתר איש במסתרים ואנוכי לא אראנו נאום ה'

(פ"ל פט"ו)
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו'.

האדנים שמחזיקים את כל המשכן וקרבנות הציבור בזה אין הבדל בין עשיר לעני [ורק בנדבת המשכן כל אחד נתן כפי נדבת לבו] והסיבה כדי שהעשיר לא יתגאה על העני ויאמר לו מה כבר נתת למשכן, וכן שהקרבנות לא מכפרים עליך לכן התורה אמרה בדברים הללו כולם שווים.

וכן אפשר לרמוז שעשיר זה עשיר בתורה ומצוות, והדל זה דל בתורה ומצוות שרק החל לחזור בתשובה. ולהם התורה מצווה אתה אמנם עשיר יש לך מאות תלמידים ואתה עוסק בתורה יומם ולילה אבל אל תתגאה ותחשוב שאתה חשוב. וכן דל שאומר בליבו מי אני, אני לא ראוי ללמוד גמרא וכו' על זה התורה אומרת אל תמעיט מעצמך כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים.

וכן דוד המלך ע"ה אומר שני פסוקים לכאורה סותרים, מצד אחד הוא אומר לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, ומצד שני הוא אומר וחטאתי נגדי תמיד? אלא כשהיצר היה מנסה להפיל אותו ברוחו ולומר לו תראה איזה עבירה עשית לא כדאי לך להמשיך בתורה, דוד המלך היה אומר לו אני חסיד דהיינו בעל תשובה הוא יותר מצדיק גמור. ואילו כשהיה מנסה לגרום לו להתגאות הרי כל הלילה למדת מחצות עד עמוד השחר כמו אריה וכל היום אתה גם לומד [וכמו שדוד בעצמו אומר מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי] מיד היה אומר וחטאתי נגדי תמיד.

ומעשה ברבי אלימלך מליז'נסק שהגיע אליו איזה אדם עם חתנו שהיה תלמיד חכם אבל קצת גאוותן, אמר לו רבי אלימלך כתוב בפסוק אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', כלומר אם האדם לומד תורה במסתרים שזה בחדרי חדרים אבל עדיין בליבו הוא חושב ואני, זאת אומרת אני משהוא, מה מודיע לו הקב"ה, לא אראנו נאום ה'. אבל האדם שלומד תורה במסתרים ואומר לעצמו ואני לא, אזי מה אומר לו בורא עולם אראנו נאום ה'.

מוכנים לשלם על כל כלי 1000$

(פל"א פט"ז)
ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' וגו'.

ולכאורה למה כתוב יֵעשה [בצירי] מלאכה היה צריך לכתוב יָעשה [בקמץ]?

ויבואר על פי מעשה במאיר אנשיל רוטשילד שיום אחד בליל שבת קודש קיבל טלגרף. [היום זה נקרא פקס] וכמובן שהוא לא הלך להסתכל כי שבת זה קודש ולא חול, למרות שהוא ידע שמסתמא זה ענינים של הרבה כסף, וכעבור חצי שעה שוב פעם טלגרף וכן כל השבת היו המון טלגרפים, ובמוצאי שבת אחר ההבדלה בין קודש לחול ניגש לראות מה זה.

ומה התברר, מדינת רוסיה רצתה המון כלי נשק מרוטשילד שהיה לו בית חרושת לברזל, ובטלגרף הראשון הם אמרו לו שהם מוכנים לשלם על כל כלי לדוגמא אלף דולר, אבל רוטשילד לא ענה להם כיון ששבת, אבל הם חשבו שזה זול מידי ולכן הוא לא מתייחס, ובטלגרף הבא הוסיפו במחיר וכן הלאה עד צאת השבת, עד כאן המעשה. וזה מה שהפסוק אומר יֵעשה מלאכה אתה רק תעשה את השבת קודש והשבת תעשה לך את הכל בלי שתענה ובלי שתעבוד קשה.

הדוקטור מאפריקה ששמע ברכה

(פל"ב פט"ז)
והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות.

אומר רבינו בחיי [בעל חובות הלבבות] שאדם יתאר לעצמו שהוא קיבל מכתב ממלך גדול ונורא שכולם יראים ומזדעזעים ממנו, אבל המכתב היה כתוב בשפה זרה שאיננו מבין האם הוא ישליך את זה לפח? ודאי שלא, אלא ילך ויחפש אדם שמבין בשפה זו עד שיבין מה רוצה ממנו המלך ששלח לו מכתב אישי.

ואם כן התורה אומרת והמכתב מכתב אלקים, הוא איך אנו יכולים ח"ו לזלזל במכתב של מלך מלכי המלכים? הרי כשמגיע לנו איזה מכתב מהבנק או מביטוח לאומי או מכל מיני מקומות איך אנחנו קוראים את זה בעיון, ולצערינו יש כאלה מעדיפים את העיתון בשבת במקום פרשת השבוע עם רש"י או אור החיים.

והתורה אומרת שזה מכתב מאלקים ואם תלמד את המכתב הזה אתה תהיה בן חורין אמיתי, לא משועבד לשום יצרים ותאוות בהמיות אתה תהיה מלאך שכך כתוב בזוהר הקדוש [בתרגום] ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו, מי אלה מלאכיו בארץ אלה הם שמתעסקים בלימוד התורה נקראים מלאכים.

ונביא כאן מעשה שממנו אפשר לראות שכשהאדם הולך בדרך התורה הקב"ה פוטר אותו משאר דברים.

מעשה בזמנינו באדם מבני ברק שבתו חלתה במחלה קשה בלב, והיה צורך לטוס לאפריקה שהיה שם רופא מיוחד במינו שמתעסק בניתוחים הללו, והאיש הנ"ל עשה קצת הלוואות וגמחי"ם כדי לטוס ולקבוע תור לבתו החולה, והגיע לשם וקבעו לו תור לעוד שלושה חדשים ובינתיים במסדרון הוא רואה את הרופא עובר, ומיד הוא קם ועמד מולו ובירך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם. והרופא לא הבין מה היהודי הזה עומד מולו ואומר וקרא לו לחדרו ושאל אותו מה זה מה שאמרת.

והיהודי ניסה להסביר לו שאנו היהודים צריכים להודות לקב"ה שברא אנשים חכמים, אבל לא כל חכם רק מי שחכם גדול כמוך ולכן בירכתי, ואני מבקש מחילה אם נפגעת לא התכוונתי. וכשמוע הרופא זאת, שאל אותו אתה יודע כמה עולה הניתוח של בתך, אמרו לי חמשים אלף דולר וזה יהיה בעוד שלושה חדשים. אמר לו הרופא לא ולא, אני מנתח אותה עכשיו וזה גם לא עולה לך שקל שילמת לי יותר מדי בברכה שבירכת.

הבחור הזה, נקשו שיניו מרוב פחד והחל לרעוד...

(פל"ב פ"כ)
ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל.

ולכאורה לא מובן שהרי לפני רגע הם צעקו אלה אלוהיך ישראל והשתחוו לו וזבחו לו, אם כן איך הם נתנו למשה לשרוף את האלקים שלהם?

והסביר הרב דוב קוק שליט"א במשל לבחור ישיבה שפעם אחת היצר הרע פיתה אותו ללכת לסרט בקולנוע, והוא נתפתה והלך פעם ראשונה ושילם בכניסה וישב בשורה הראשונה כשאינו יודע מה הולך להיות כאן עכשיו.

והנה אחרי כמה דקות נכבו האורות והוא רואה אנשים לידו ממש קרוב, איך אחד רוצח את השני, ושוב הוא רואה מלא אנשים מתים לידו. הבחור הזה, שיניו נקשו מרוב פחד והחל לרעוד ואמר בליבו רק שלא יהרגו גם אותי אני ילך לפחות להדליק את האור שאוכל לראות מי מתקרב אלי.

ומיד קם בפחד נורא וניגש לחשמל והדליק את כל האורות בקולנוע החשוך והנה הוא רואה שהדמויות ממקודם נעלמו ורואים רק צללים, והבין ששיקרו ורימו אותו - וזה רק חתיכת בד ואין פה שום אדם. ואמר בליבו סתם שילמתי כסף ובזבזתי מזמני לשבת במקום החשוך הזה, ובינתיים הקהל צועק לו תכבה את האור רוצים לראות, בשביל מה לכם בואו לאור האמיתי שזה התורה אל תשבו בחושך, ורשעים בחושך ידמו.

והנמשל הוא כשאדם בלי תורה הוא יעשה גם מכבש ועגל אלקים וישתחוה לו וכו' וכן היה כשמשה רבינו עלה לשמים התעסקו יותר באכילה ושתיה ופחות למדו תורה. ולכן היה יותר קל ליצר הרע להחטיאם בעגל, אבל כשמשה רבינו יורד מהשמים זה כמו שעכשיו להבדיל הדליקו את האור בקולנוע ורואים שזה שטות, כך גם כאן כשאתה רואה את משה רבינו האור הגדול יורד משמים הוא לא צריך להסביר לך שהעגל זה לא אלקים אתה כבר מבין לבד.

עשה שוב דיאטה חמורה ביותר עד ששוב נעשה רזה ביותר

(פל"ד פ"ב)
והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא.

החפץ חיים מסביר זאת כך. והיה נכון לבוקר, בוקר זה העולם הבא ולילה זה העולם הזה והתורה אומרת לאדם תתכונן לבוקר שזה העולם הבא תבוא עם הרבה תורה ומצוות, כי אחר כך תצטרך לעלות להר סיני ולתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיש לא יעלה עמך, דהיינו לא תראה שם שום חבר או מי שהוא שיעזור לך.

אלא אתה לבד מול בורא עולם וגם איש לא תראה בכל ההר דהיינו לא רק שלא יעמדו לידך אלא גם מרחוק לא תראה שום אדם וגם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. כל המכוניות שלך והוילה היפה שלך והרהיטים היקרים והריצוף של הקרמיקה והג'קוזי הכל נשאר פה, ואתה עולה עם התורה והמצוות אם יש לך כמו שכתוב אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.

והגמרא בחולין מביאה משל בשועל שראה כרם יפה להפליא שהענבים בו גדולים מאוד, ורצה להיכנס פנימה אבל השער סגור וחיפש איזה חור בגדר ומצא איזה חור קטן ולא הצליח להיכנס, והחל לעשות שביתת רעב במשך ארבעה וחמשה ימים עד שנעשה רזה וכחוש. ונכנס פנימה. והחל לבלוע ולאכול מהענבים בלא להפסיק עד שהשמין מאוד.

ונזכר שעת הבציר עוד מעט מגיע, ויבוא הבוצר וימצא אותו פה ויהרגהו, אם כן צריך לצאת, אבל שוב הוא לא הצליח לצאת ועשה שוב דיאטה חמורה ביותר עד ששוב נעשה רזה מאוד, ויצא מהכרם ועמד על גבעה והסתכל בכרם ואמר - כרם כרם כמה אתה יפה אבל מה אתה שווה, רעב נכנסתי ורעב יצאתי, ע"כ המשל עם השועל.

ושמעתי [כמדומני מהרב אלבז והרב דניאל זר] שהרי ודאי הגמ' לא באה לספר לנו סתם סיפורים בלי טעם, אלא ודאי שהשועל היה צריך להוציא אשכולות אשכולות החוצה ולקחת הכל איתו בנחת בלא להרזות שוב. ומה אנו צריכים ללמוד מזה, שהכרם הזה זה העולם הזה וכולנו עכשיו בתוך הכרם ומי שהוא חכם שזה ראשי תיבות חוטף כל מצוה, מוציא אשכולות של תורה ומצוות לעולם הבא וכשמגיע לשם יש לו הרבה הרבה, מה שאין כן שועלים מחבלים כרמים של ה' צבאות רודפים אחר תאוותם הרגעית שנעלמת כעשן וכשיוצאים מהעולם הזה באים ריקים, ולכן כל אדם יעשה בדעת ויוציא עמו חבילות חבילות של תורה ומצוות.

שבע שנים הניח מטפחת על העיניים

(פל"ד פכ"ו)
ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו.

רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל היה רגיל לקרוא מדע ופילוסופיה של הגויים כשהיה בבית הכסא כדי שלא יבוא להרהר בדברי תורה, והנה הוא קרא שאם יקח האדם בשר בחלב שנתבשלו ביחד ויניח את זה בשתיל של האדמה זה יצמח מהר מאוד, ומיד בקוראו זאת עלה לו תשובה לקושיא שיש על הפסוק ראשית בכורי אדמתך עם בשר בחלב, שלכאורה מה קשור מצות בכורים לבישול בשר בחלב?

אלא גם אם אתה רוצה לבשל בשר בחלב לשם מצוה על ידי שתשים את הבשר בחלב בשתיל ויגדל מהר כדי שתוכל להביא בכורים לה' גם זה אסור, ואחר כך רבי יהונתן אמר את החידוש הזה בישיבה אך כמובן לא אמר שזה נתחדש לו בבית הכסא בעל כורחו.

ואחד התלמידים הלך לחוזה מלובלין שכידוע שבע שנים הניח מטפחת על העיניים ולא ראה כלום, ואחר שבע שנים כשהוריד את המטפחת ראה מסוף העולם ועד סופו. ואמר לו את החידוש הנפלא בשם רבי יהונתן, אמר לו החוזה החידוש נפלא אבל יש בו ריח לא נעים. ומזה אנו נלמד להיות קדושים ולשמור את העיניים [שמעתי ממרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א].

---

פרשת ויקהל

---

אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לצום בשבת

(פל"ה פ"ג)
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

כידוע הסבירו בזוהר הקדוש שזה נאמר על מי שלא שולט על הכעס שלו, ומבעיר את אש הגהינם שתבער בו. ולכן כולנו צריכים להתחזק ולא להבעיר אש בשבת שזה הכעס, וכמובן שכל השבוע אסור לכעוס אלא שבשבת זה הרבה יותר חמור שכשכועס האדם נשמתו בורחת ממנו ושורה במקומה צד אחר ההיפך מהקדושה, ובשבת יש לך עוד נשמה יתירה ואם זה מסתלק ממך זה כפול ומכופל.

והרמב"ן באיגרתו כותב תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענווה שהיא מדה טובה מכל המידות טובות.

ומעשה בזמן הבעש"ט באדם שהיה כורך ספרים ושמו שבתאי ופרנסתו היתה בשפע גדול, אלא שלא לעולם חוסן והאיש נעשה קצת זקן וידיו החלו לרעוד והעבודה כמעט ופסקה לגמרי עד שלאט לאט ירד מנכסיו והחל למכור מחפצי הבית היקרים, והגיע למצב שפת לחם כבר לא בנמצא ואין גם מה למכור בבית. והנה הגיע יום ששי ובבית אין כלום, אמר הבעל לאשתו עלינו נאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולכן אני מבקש ממך אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לא לאכול כלום בשבת מאשר להיזקק לבשר ודם.

והאשה הסכימה כמובן, והבעל כבר פנה לבית הכנסת כמה שעות לפני זמן התפילה ואשתו החלה להתפלל ולבכות לבורא עולם ואמרה - רבונו של עולם, אם זה לא היה שבת לא איכפת לי אבל עכשיו השבת עומדת להיכנס איזה מין שבת זו בלי קידוש ונרות שבת וחלות ודגים אנא רבון העולמים אתה כל יכול תעזור לנו, ואחר שהתפללה החלה לחפש בבית אולי תמצא משהו ששוה שעדיין לא מכרו.

ובאמת הקב"ה ענה לתפילתה והיא מצאה חולצה ישנה שלהם שהכפתורים מזהב ומיד הלכה ומכרה את זה לצורף וקיבלה סכום כסף גדול מאוד וקנתה הכל מוכן הביתה. ובעלה התעכב קצת אחרי התפילה ואחר כך בא הביתה והנה הוא רואה מרחוק אור דולק בביתו וחשב שכנראה אשתו לא עמדה בנסיון וביקשה מאת השכנים צרכי שבת ונרות.

והצטער בלבו אבל אמר לא אצעק עליה ולא אצער אותה ונכנס הבית והריח את כל התבשילים וראה את המפה החדשה וחשב בליבו עדיין שכל זה מהשכנים, ואמר לאשתו שבת שלום בשפה רפה והחל באמירת שלום עליכם עד שהגיע לקידוש ורצה להתחיל לקדש, אבל כאן אשתו עצרה אותו ואמרה לו למה אתה לא שואל מאיפה כל זה אתה יודע שלא היה לנו כלום בביתנו? אני יודע שזה מהשכנים ולא רציתי לצער אותך שעברת על דברי ולכן לא שאלתי.

מי אמר לך שזה מהשכנים, מה פתאום, אתה זוכר את החולצה עם כפתורי הזהב מצאתי אותה ומכרתי את הכפתורים, וכל מה שאתה רואה לך הוא כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכשמוע הבעל את אשתו שכלום לא מהשכנים שמח שמחה גדולה מאד ואמר לאשתו שימחת אותי מאד ואני רוצה לעשות איתך ריקוד מסביב לשולחן, וכן כל משך הסעודה כל פעם הבעל קם ועשה ריקוד עם אשתו מסביב לשולחן.

ובשולחנו של הבעש"ט בליל שבת ראו אותו כל התלמידים מדי פעם צוחק ושמח מאוד. ובמוצאי שבת קודש הבעש"ט נוסע עם עשרה מתלמידיו לביתו של שבתאי כורך הספרים ונכנסו פנימה ושאל הבעש"ט את שבתאי אמור נא לי איך נהגת אתמול בלילה, כבוד הרב פשוט אשתי שימחה אותי ועשינו ריקוד מסביב לשולחן, אם זה אסור לא ידעתי, אני מוכן לקבל עלי כל מה שיגיד הרב, אמר לו הרב תדע לך אתמול ששימחת את אשתך ורקדת עמה כל מלאכי השרת רקדו עמכם למעלה ובזכות זה ששימחת אותה אתם תזכו השנה לבן שיאיר את העולם וכן היה שנולד להם בן צדיק יסוד עולם.

אני רואה מרכבה עם סוסים אני מבין שכספי הולך להאכיל סוסים

(פל"ה פל"ב)
וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות וגו'.

לכאורה מה השבח של בצלאל בזה שהוא חושב מחשבות והלא זה כל האדם וגם אם אמר ולחשוב למה צריך להגיד מחשבות?

ויבואר על פי מעשה ברבי חיים מוולאז'ין זצ"ל [תלמידו של הגר"א] שהיה הולך לבקש עזרה לישיבתו הקדושה וולאז'ין. והנה הגיע לאיזה כפרי אחד והסביר לו על מעלת הצדקה שעץ חיים היא למחזיקים בה וכל מה שבישיבה ילמדו תורה בזכות כספו זה נזקף לזכותו וגם זוכים לעושר בעולם הזה וכל שכן לעולם הבא.

ונכנסו הדברים בלב האיש והפריש סכום גדול מכספו לטובת הישיבה ואמר לרב תבוא אלי כל פעם. מהיום אני מפריש את כל מעשרותי לישיבה וכן היה. שפעם פעמיים בשנה הרב היה מגיע אליו ומקבל ממנו את הסכום ומברך אותו אבל כשהרב כבר נזדקן הוקשה לו הדבר ושני בחורים החליפו את הרב במשימה של גביית הצדקה מהאנשים אלא שהבחורים ביקשו מרכבה עם סוסים.

וכשהגיעו לאיש הנזכר לגבות ממנו אמר להם האיש אני מצטער הפעם אני לא נותן. וחזרו הבחורים לרבם הגדול וסיפרו לו, אמר להם קחו אותי אליו וכשהגיע אליו הרב מוולאז'ין קם האיש לכבודו וביקש מחילה שהטריח אותו. שאל אותו הרב האם הפרנסה לא בסדר או שקרה משהו שאתה לא יכול לתת?

ענה ואמר, חס ושלום הפרנסה גדלה מאז שאני מעשר לישיבה, אלא שאני חשבתי שכספי הולך לטובת תלמידי הישיבה שיאכלו וישתו וילמדו תורה אבל אני רואה מרכבה עם סוסים ואני מבין שכספי הולך לסוסים. עדיף כבר שאני יטפל בסוסים שלי, אמר לו הרב את הפסוק הנזכר שנאמר על בצלאל ולחשוב מחשבות וכי מה החידוש בכך?

אלא הקב"ה נתן לבצלאל חכמה כזו שידע לחשוב מה אחרים חושבים כשנותנים נדבה למשכן, שאם הוא חושב בשביל כבוד שכולם יראו שהוא נותן נדבה אזי יניחו את זה בחצר המשכן ומי שחושב לשם שמים יניחו את זה בתוך המשכן. וכן הדבר לגביך אתה שאתה נותן לשם שמים מובטח לך שכספך יגיע ישר לצורך התלמידים. והאיש הנ"ל שמע את הדברים והוסיף נדבה הגונה מאשר בכל פעם על זה שהטריח את רבי חיים מוולאז'ין. ויהי רצון שנעשה כל מעשינו לשם שמים. [כל זה שמעתי מפי קדשו של מרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א].

אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת לא אכעיסנו פעם אחרת

(פל"ז פי"ז)
ויעש את המנורה זהב טהור.

מובא במדרש (בראשית רבה סה) מעשה נורא שהגויים רצו להיכנס לבית המקדש להוציא את כלי הזהב אבל הם פחדו להיכנס שהרי כתוב והזר הקרב יומת. וקראו ליוסף משיתא שהיה יהודי מומר והתנהג כגוי לכל דבר ואמרו לו תיכנס אתה והדבר הראשון שתוציא יהיה שלך, אמר להם אני נכנס אני לא מפחד, ונכנס פנימה והנה הוא רואה את מנורת הזהב שכולה מקשה אחת זהב טהור שבעה קנים וגביעים וכפתורים ופרחים הכל מזהב טהור. והוציא אותה החוצה.

אבל כשהגויים ראו זאת אמרו לו, זה לא בשבילך זה למלך אתה תיקח לך איזה מחתה, אבל יוסף משיתא לא הסכים וניסו לפתות אותו שיכנס שוב בכל מיני פיתויים ואמרו לו נעשה אותך מוכס שלוש שנים, והוא לא הסכים. אמרו לו אם לא תיכנס שוב אנו הורגים אותך במיתה משונה.

אמר להם תהרגו אותי והם הביאו שולחן של נגרים מלא סכינים חדים והניחו אותו באמצע והחלו לחתוך אותו לאט לאט והוא החל לצעוק לא על הכאבים אלא כך אמר אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת לא אכעיסנו פעם אחרת. עד שיצאה נשמתו [ויצאה בת קול מהשמים ואמרה אשריך רבי יוסף משיתא שאתה מזומן לחיי העולם הבא].

והרב כהנמן זצ"ל הקשה מה קרא לו שנתהפך מן הקצה הגרוע ביותר שלא פחד מעבירה שאפילו גוי מפחד, לקצה הטוב ביותר שנותנים לו את טוב העולם הזה ואם לא אזי הורגים אותו במיתה משונה והוא מסכים למען בוראו מה נתרחש אצלו? ועונה הרב כהנמן זצ"ל על פי פסוק שדוד המלך ע"ה אומר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו שלכאורה יש כאן סתירה שבתחילת הפסוק דוד המלך מבקש לשבת בבית ה' כל החיים ואחר כך אומר ולבקר בהיכלו שהוא רוצה רק לבקר שם ולא להיות קבוע?

ועונה הרב שבאמת דוד המלך מבקש ורוצה ומשתוקק לשבת כל ימי חייו בבית ה' אלא שידוע שיש יצר הרע שעלול יום אחד להפילו לרחוב הטמא ולזרוק אותו מהבית מדרש. ועל זה ממשיך דוד המלך ואומר ואם ח"ו היצה"ר יוציאני מהבית מדרש לרחוב אני מעכשיו מבקש רבונו של עולם תחזירני לפחות לבקר שעצם הביקור שלי בבית המדרש יזכיר לי שאין תענוג עילאי יותר מללמוד תורת אלקים חיים.

ועל פי זה יובן מה קרא עם יוסף משיתא שהוא נכנס לבית המקדש והרגיש איך השכינה שורה עליו שזה תענוג אדיר, שכל התענוגים בעולם הזה אפילו לא אחוז מזה והוא הבין שזה תענוג לנשמה וכל התענוגים בחוץ זה תענוגי הגוף. אבל מצד שני הוא גם הבין שגם יסורי הנשמה זה הרבה יותר מיסורי הגוף והחל לפשפש במעשיו ורצה לחזור בתשובה בליבו פנימה, ולכן גם כשהציעו לו את תענוגי הגוף לא התייחס כלל וכן כשאמרו לו נהרוג את הגוף שלך במיתה משונה אמר להם בגוף אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים אבל בנשמה שלי אתם לא תפגעו [שמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א].

---

פרשת פקודי

---

והנה בא הבן של העשיר והחריב לו את ביתו.

(פל"ח פכ"א)
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו'.

רבותינו פירשו למה נקרא שמו משכן שנתמשכן בעוונותינו. וגם ציפור מצאה בית ודרור קן לה ואילו לקב"ה אין בית והכל בגללנו וידוע כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו וכל אחד מאיתנו צריך לחשוב שזה בגללו. ולשפר מעשינו הרעים.

ובראש ובראשונה לברוח ממחלוקת כמו מאש, שראינו עם קורח ועדתו שהיו ראשי סנהדראות וגדולי עולם אבל המחלוקת שרפה אותם. ואילו און בן פלת שאשתו גרמה לו לצאת מהמחלוקת נשאר בחיים. וכן ידוע שהיום יש לנו מקדש מעט שזה נקרא בית הכנסת ואם נשמור שם על הקדושה ודאי שזה יקרב את המקדש הגדול.

ושמעתי משל מהרב ניסים יגן זצ"ל באדם עשיר שבנה לו בית מפואר ביותר כדי לגור בו אבל לא ארכו הימים והנה צרה צרורה בא הבן של העשיר והחריב את הבית של אביו. והאבא הצטער מאוד אבל לאחר כמה שנים בנה לו שוב בית מפואר וגם כן גר בו כמה שנים ושוב פעם הצרה הגיע והבן שלו בא והחריב לו את ביתו.

והאבא החל לנדוד בדרכים ולחפש מחסה מהקור והגשם. עד שראה איזה ביקתה אחת ונכנס פנימה לנוח מעט אבל אחר כמה רגעים בא הבן וגירש את אביו בבזיון מהביקתה, עד שלימים רבים והאבא בנה בית מפואר מאין כמותו ושם שומרים חמושים בכניסה והנה הבן רצה להיכנס לארמון המפואר וכמובן שלא כל כך מהר הכניסו אותו.

והנמשל שהאבא זה אבא של כל עם ישראל, הקב"ה, והבן זה אנחנו שהחרבנו לו את הבית המפואר הראשון וגם את הבית השני ובינתיים יש לו משהוא קטן שזה בית הכנסת ואם אתה מדבר שם דברי חולין אפילו בעניני פרנסה אתה גורם סילוק שכינה וזה אפילו שלא בשעת התפילה וכ"ש בשעת התפילה או קריאת ספר תורה. ומי שמדבר בחזרה כתוב בשו"ע גדול עוונו מנשוא וכשיבנה הקב"ה את הבית השלישי אתה גם תרצה להיכנס לכן כדאי שנזהר לשמור על קדושת בית הכנסת ולא נדבר שם שום מילה של חול.

מי שמצליח לעלות עד סוף הבניין יקבל ממני פרס גדול

(פ"מ פי"ח)
ויקם משה את המשכן וגו'.

הקב"ה אמר למשה תקים את המשכן אמר לו משה אבל איך הרי זה כבד אמר לו הקב"ה אתה תניח את הידים מלמטה והמשכן לבד יתרומם וכן היה. ואילו בפסוק אנו רואים שהתורה אומרת ויקם משה את המשכן ולכאורה הוא התרומם לבד? ועוד יש להקשות למה בכלל הקב"ה אמר למשה להניח את ידיו למטה הרי הוא יודע שהוא לא יצליח אלא זה יתרומם לבד?

אלא כאן התורה רצתה ללמדנו יסוד גדול מאוד בעבודת ה' שאת כל הפעולות שנראה לנו שאנו לא מסוגלים לעשות אם רק נתחיל הקב"ה יעשה את שאר העבודה כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה אמר לנו תפתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתחו של אולם שקרונות ועגלות נכנסות בו ואם אנו רואים שעדיין לא זכינו לפתחו של אולם זה סימן שגם פתח כחודו של מחט עדיין לא פתחנו.

ואולי עשינו הרבה פתחים יותר גדולים משל מחט, אבל הבעיה שסגרנו אותם שאמרנו שנתחיל שיעור תורה יום יום אבל פתאום יש חתונה או בר מצוה או עבודה והפתח הזה נסגר, כמה פעמים התחלנו ללמוד חוק לישראל עם התפילין אבל גם זה יצר הרע לקח לנו, כמה פעמים התחלנו סדר חדש אבל לאחר קצת זמן גם זה נעלם. ואנחנו צריכים לזכור שזה רק ההתחלה קשה אבל אח"כ הקב"ה עושה הכל.

ומשל למלך שבנה בנין של חמש מאות קומות ואמר מי שיצליח לעלות עד לראש הבנין יקבל ממני פרס גדול מאוד. ובאו כמה אנשים והחלו לעלות אבל אחרי עשרים קומות התעייפו, בפרט שנזכרו שיש עוד ארבע מאות שמונים קומות ויש כאלה שעלו שלושים ונתעייפו.

אבל בא אחד אמר אני עולה כי אני יצליח שהרי המלך הזה לא יעשה דבר שאי אפשר לעמוד בו, והחל לעלות עשר ועוד עשר עד שהגיע לקומה חמישים והנה הוא רואה מעלית ועלה איתה עד קומה חמש מאות וקבל את הפרס הגדול. עד כאן המשל. והנמשל ברור שגם אם נראה לך שלא שייך שתסיים את הש"ס למשל אתה רק תתחיל ובסוף תבוא המעלית.

תם ונשלם ספר שמות - השיר והשבח לנורא עלילות.

---

פרשת ויקרא

---

מי המנצח

(פ"א פ"א)
ויקרא אל משה.

אומר רש"י, לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו "וקרא זה אל זה ואמר". אבל בנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם". ומה שאנו לומדים מכאן זה שאתה, בשר ודם, יכול להגיע לדרגת מלאך אלוקים, כמו שנאמר אצל משה איש האלוקים. וח"ו מנגד אפשר להגיע לדרגה של בהמה כבלעם הרשע.

הגמרא בחגיגה [ט"ז] אומרת "בשלושה דברים אדם דומה למלאכים ובשלושה דברים אדם דומה לבהמה. בשלושה דברים בני אדם דומים למלאכים: יש בהם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. ושלושה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה". עד כאן הגמ'. וכעניין יעקב ועשיו שיצאו מאותה בטן, אלא שיעקב קידש עצמו והפך למלאך, ועשיו טימא עצמו ונעשה לבהמה. וכן רואים אצל רות וערפה שרות דבקה בנעמי וקידשה עצמה, ויצא ממנה דוד המלך ע"ה, ואילו ערפה טימאה עצמה, ויצא ממנה גלית. וההבדל בין צדיק לרשע הוא דק מאוד, וכמו שאמרו חז"ל שעובי הקיר שמפריד בין גן עדן לגיהנם הוא כמטבע - פחות מקיר גבס.

ומעשה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שהגיע לארה"ב לבית כנסת של עורכי דין, וביקש לשאת דברי תורה. אמרו לו שהם מוכנים לתת לו רק שתי דקות לדבר ולא יותר. הרב סיפר להם שהקיר בין ג"ע לגיהנם, שעוביו דק, נשרף מאש הגיהנם, וסוף סוף אנשי גיהנם נעשה להם ריח טוב מגן עדן. ואילו הצדיקים שבגן עדן סבלו קצת מהריח הרע שיצא מגיהנם, והתלוננו לבית דין של מעלה שיחייבו את אנשי גיהנם לבנות את הקיר. "אבל אנשי גיהנם לא הסכימו, ונעשה ויכוח סוער", אמר הרב, "אני רואה שנגמרו שתי הדקות שהקצבתם לי. לכן אני חייב להפסיק פה". אבל כל עורכי הדין בבית הכנסת אמרו לרב "תמשיך כמה זמן שאתה רוצה, רק תגיד לנו מי ניצח". אמר להם הרב "אנשי הגיהנם ניצחו, כיוון שכל עורכי הדין היו בגיהנם".

אל תביט אחורה

ויקרא אל משה.

האות א' כאן קטנה, כיוון שמשה רבינו בענוותנותו הרבה לא רצה לכתוב ויקרא, שזו לשונם של מלאכי השרת, אבל מצד שני הקב"ה ציווה עליו לכתוב 'ויקרא'. אזי מה עושים? לכן כתב אות א' קטנה, כך שמי שמסתכל מרחוק לא רואה אותה וחושב שכתוב 'ויקר'. וה' יתברך נתן למשה רבינו דיו בדיוק עד האות האחרונה שבספר תורה, לא פחות ולא יותר, אבל כיוון שמשה רבינו כתב א' קטנה - נשאר דיו. לקח הקב"ה את הדיו הזה ומרח על מצחו של משה רבינו, עד שקרן עור פניו. ולומדים מכאן שככל שאדם בורח מהכבוד - הכבוד רודף אחריו.

ומעשה באדם שאמר לרב 'אני כל הזמן בורח מהכבוד, ואני לא רואה שהכבוד רודף אחרי'. אמר לו הרב 'בכל פעם שאתה מביט מאחוריך ומחפש אותו - הוא מתחבא'; ומעשה נוסף באדם עם הארץ שאהב כבוד, הגיע לאיזה בית כנסת, וביקש מהגבאי שיתן לו כיסא מכובד ליד רב בית כנסת בתמורה לסכום הגון שנתן לו. והנה הגיע מנחה של שבת, והאיש רצה להראות לרב שגם הוא מבין הרבה. שאל את הרב "מה זה שכתוב 'צדקתך וגו', אדם ובהמה תושיע ה''? מי זה שהניח את הבהמה ליד האדם?". אמר לו הרב "תשאל את הגבאי, מה אתה שואל אותי?".

הגבאי תפסו והושיבו בראש הקהל

ויקרא אל משה וגו' מאהל מועד לאמר.

אפשר לרמוז שהתורה נתנה כאן שלשה סיבות למה משה רבינו זכה שה' יתברך קרא לו ודיבר אליו. והסיבות הן "מאוהל מועד לאמר". האוהל רומז כמובן לתורה, כמו שנאמר על יעקב אבינו "יושב אוהלים", שהגדולה העצומה של משה רבינו נבעה בעיקר מלימוד התורה, שבלעדיה מה האדם שווה.

וכן אפשר עוד לומר שאוהל הוא עראי, לרמוז שמשה רבינו הבין שהעולם הזה עראי, ועיקר העיקרים הוא העולם הבא, וע"י כך כשכולם פנו לאסוף שלל ביציאת מצרים, משה רבינו הלך לאסוף מצוות, שזה ארונו של יוסף. כי שלל וכסף זה לעולם הזה - ומצוות הן לעולם הבא.

ו מועד מזכיר לנו שיש מועד לכל חי, שזה יום המיתה. כשהאדם מזכיר לעצמו שעוד יבוא היום שיצטרך להיפרד מהעולם הזה - לא 99% אלא מאה אחוז - ויעמוד מול בורא עולם על מנת לתת דין וחשבון על מעשיו - מיד נכנסת בו יראה ואינו חוטא. וכן אפשר להסביר שמועד זה זמן, ומשה רבינו הקפיד לא לבזבז מזמנו אפילו שנייה אחת. והדבר השלישי זה לאמר, שמשה רבינו ע"ה הקפיד מאוד לא לשמור את התורה לעצמו, אלא תמיד אמר והעביר אותה לאחרים. וכמו המשנה באבות (פ"א י"ג), שאומר הלל הזקן "וכשאני לעצמי מה אני", שאם אני דואג בלימוד התורה שלי רק לעצמי ולא לאחרים, מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי? שהרי היצר אומר לאדם "תלמד קודם את כל הש"ס והפוסקים והקבלה, ואולי אח"כ תֶלמד אחרים". על זה אומר "ואם לא עכשיו - אימתי?". דהיינו כמה שתלמד, זה עדיין כלום. ולכן עכשיו תתחיל.

ושמעתי מעשה מרבי יעקב חיים סופר שליט"א (ראש ישיבת כף החיים) באדם שרק התחיל לחזור בתשובה, והלך להתפלל מנחה בבית הכנסת. לאחר התפילה בא אליו הגבאי ואמר לו "בבקשה, דרוש לנו דברי תורה", והבחור ניסה להגיד לו שרק לפני כמה ימים הוא חזר בתשובה והוא לא יודע כמעט כלום. אבל הגבאי תפס אותו בידו, הושיבו בראש הקהל והביא לו 'מעם לועז' על פרקי אבות. הבחור על כרחו דיבר דברי תורה כמעין המתגבר - עד שנעשה לרב של בית הכנסת.

(פ"א פ"ב)
דבר וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'.

אולי אפשר לרמוז שהקב"ה אומר לאדם 'עד שאתה רץ להביא קרבן מהבהמות - תביא קרבן מכם'. מכם זה מבני האדם - תחפש מי עדיין לא שומר שבת, ומי עדיין לא מניח תפילין או שמתגלח בסכין. זו המצווה הגדולה ביותר בעולם, שתקרב את אותו אדם. ובסוף הפסוק מסיים "תקריבו את קרבנכם", לרמוז: אל תוכיח שום אדם לפני שאתה בעצמך טהור שבטהורים.

לא כדאי לחזור בגלגול

(פ"א פט"ז)
והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה וגו'.

אומר רש"י שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים, שהקב"ה שונא גזל בעולה. והדברים נוראים. ואם עוף, שאינו מצווה על גזל, בכל זאת הקב"ה לא רוצה קרבן מהמעיים שלו, אזי אדם יהודי שנוגע בגזל, כמה צריך לעשות תשובה. הגאון מוילנא אומר שאפילו אם יש לאדם בבית מסמר שאינו שלו - אינו רואה ברכה בלימודו, ומוכרח לירד בגלגול כדי להחזיר.

ומביא משל למה הדבר דומה, לאדם שנסע לעשר שנים לצורך פרנסתו מעבר לים, ואחרי שאסף סכום גדול התכונן להפליג ולחזור לביתו. בדרך לנמל אמר לו חברו 'תשמע, לפני שאתה חוזר - כדאי לך לסגור את חובותיך למכולת ולחנות הירקות, שהרי אתה לא מתכונן לחזור לעיר הזו שוב'. אבל האיש בכלל לא התייחס, המשיך לנמל והפליג בחזרה לביתו לנסיעה של ששה חדשים בערך. ובאחת ההפסקות, באיזו מדינה, שלח האיש מברק למשפחתו, וביקש שיבואו לקבל את פניו בתאריך כזה וכזה.

לאחר ששת חודשי ההפלגה הספינה הגיעה למקומה, החלו האנשים לרדת, והוא ראה באמת את החוף שנתמלא אנשים שבאו לראות את יקיריהם. והנה נכנסו שני שוטרים לספינה וניגשו אל האיש, שהיה מלא געגועים לאשתו ולבניו, ואמרו לו 'קיבלנו מכתב מעבר לים שיש לך כמה חובות לסדר באותו מקום, ולכן אתה לא יורד אלא מפליג עם הספינה שוב לאותו מקום לשלם חובותיך. רק אח"כ תוכל לחזור'. האיש פרץ בבכי, הוציא סכום כסף גדול ואמר להם 'קחו, תתנו את הכסף למי שצריך', אבל כמובן שהם לא הסכימו, שהרי הם לא מוכנים לנסוע בעצמם. והאיש התחנן, אבל אין עם מי לדבר. ביקש שיתנו לו לפחות חודש להיות עם משפחתו ואח"כ לחזור, ולא הסכימו. בסופו של דבר מה שהסכימו לתת לו זה רק לפתוח את הדלת לרגע קטן, להגיד למשפחתו שלום, ולהפליג בחזרה.

והנמשל, אומר הגאון, שהאדם בא מהעולם העליון לכאן כדי להביא פרנסה לעולם הבא. אבל לפעמים האדם לא שם לב, לוקח הלוואות ו"שוכח" להחזיר, או משאיל ספר או קלטת מאחד החברים ואינו מחזיר, ומגיע בסופו של דבר לעולם העליון והוא רוצה כבר להיכנס לגן עדן - אבל אין אישור כי הוא צריך לרדת לעולם הזה שוב כדי להחזיר.

גלגל שחוזר בעולם

(פ"א פי"ז)
ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל.

פירש רש"י, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים, ואין נפשו קצה עליו. ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של העני. עד כאן.

למדנו מכאן שאע"פ שעומד לידך עני עם ריח מאוד לא נעים, או אפילו סתם יושב לידך באוטובוס אדם עם ריח, אל תמהר לפגוע בו ולקום למקום אחר. וכל שכן שלא להראות סימנים על הדבר. והגמ' בסנהדרין (דף י"א) מביאה מעשה ברבי יהודה הנשיא, שנתן שיעור והריח ריח של שום. היה קשה לו להמשיך ללמד כך, ואמר 'מי שאכל שום - שייצא החוצה'. עמד רבי חייא ויצא החוצה, עמדו כולם ויצאו - ונתבטל השיעור.

ומעשה באדם עשיר מאוד. אך כגודל עושרו - כן גודל קמצנותו. והנה יום אחד, כשאשתו הגישה לו את ארוחת הצהרים המפוארת והדשנה, בדיוק דפק בדלת עני שניכר עליו שלא בא אוכל אל פיו כמה ימים, והתחנן בעד קצת אוכל, ואפילו רק פרוסת לחם. אבל העשיר הנ"ל גירשו בביזיון, ולא נתן לו שום דבר. מאותו יום החל העשיר לרדת בעושרו, עד שהפסיד הכל, נעשה עני, אמר לאשתו שאינו יכול יותר לפרנס אותה, ונתן לה גט. היא שבה אל בית אביה כנעוריה, וביום מן הימים הציעו לה שידוך עם איזה אדם טוב וירא שמים, והתחתנו.

ביום מן הימים הגישה לבעלה ארוחת צהרים דשנה ומפוארת. והנה דפיקות על הדלת. ניגשה האשה, והיא רואה עני לבוש קרעים, מתחנן לדבר מאכל. אמר לה בעלה 'תקחי את כל האורז והעופות ותביאי לו, מי יודע כמה ימים הוא לא אכל, אנחנו כבר נאכל משהו אחר'. וכך עשתה האשה. והנה הבעל רואה שאשתו מנגבת את דמעותיה ושאל אותה 'למה את בוכה, מה קרה?'. אמרה לו האשה, 'זה העני היה פעם בעלי, והיה עשיר מאוד. קרה לו מקרה בדיוק כזה, אלא שהוא לא נתן אוכל לאותו עני ומאז נעשה עני בעצמו. כשראיתי אותו כך ריחמתי עליו, לכן בכיתי'. בעלה לא יכול היה להסתיר את דמעותיו, וגילה לה 'אותו עני שגורש מביתכם – אני הוא'. (ענף עץ אבות למרן הרב עובדיה יוסף שליט"א).

קרבנו של עני

(פ"ב פ"א)
ונפש כי תקריב קרבן וכו' סולת יהיה קרבנו וגו'.

פירש רש"י, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה (סולת). מי שדרכו להתנדב מנחה - עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. עד כאן.

והדברים מפליאים ביותר: העני הזה מביא קצת סולת, רואה את העשירים שהקריבו כבשים או עיזים, ואומר בלבו 'מה הסולת שלי שווה? מי יודע אם יכופר לי, או שבכלל לא יקבלו את מנחתי'. ואולי גם העשיר שהביא כבש חושב 'הקרבן שלי הרבה יותר חשוב'. אבל התורה אומרת על העני הזה שמביא סולת, כאילו פשט את צווארו על גבי המזבח לכבוד בורא עולם.

ומעשה באגריפס המלך שאמר לכהן הגדול 'אני רוצה שמחר כל הקרבנות יהיו משלי, ולא משל שום אדם'. וכן היה למחרת. עגלים וכבשים הקריבו רק משל המלך אגריפס, והנה באמצע היום בא איזה צייד עני לכהן הגדול ואמר לו 'בבקשה ממך, תקריב את התור הזה'. אמר לו הכהן הגדול 'תבוא מחר, היום זה רק למלך'. אבל הצייד התחנן ואמר לכהן הגדול 'נדרתי נדר שכל מה אני צד - חציו לקרבן וחציו בשבילי. והיום צדתי שני תורים. אנא ממך'. הכהן הגדול ריחם עליו והקריב את התור.

והנה בלילה אגריפס שמח והלך לישון בחושבו 'כמה שימחתי היום את הקב"ה', אבל בא אליו זקן בחלום ואמר לו: 'אגריפס, לא תזוח דעתך עליך. הקרבן של העני שווה יותר מאלף העגלים שלך'. ולמחרת שאל אגריפס את הכהן הגדול אם הוא הקריב עוד משהו. ענה לו הכהן הגדול 'כן, ריחמתי על הצייד'. אמר לו אגריפס 'טוב עשית, כי התור שלו שווה יותר מכל העגלים שלי'.

אנא, אני רוצה עוד יסורים

(פ"ב פי"ג)
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך.

הגמ' בברכות (ה') אומרת "נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין. מה מלח ממתק (ומכשיר) את הבשר, אף יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם. ולכן גם אם האדם עובר הרבה יסורין וצרות - יידע שהכל לטובה". והרמב"ן אומר שכדאי לאדם לסבול שבעים שנה יסורי איוב, ולא יענש בגיהנם על עבירה אחת בודדה שהוא עבר.

ומעשה באדם שהיה בעל יסורין וסבל הרבה מכאובים. והנה הגיע לעירו רבינו החיד"א, ואמרו לו 'לך אליו, תבקש ממנו ברכה שהקב"ה ירפא אותך מכל היסורים, וכך תצא מכל הצרות. כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. והנה הגיע האיש הנ"ל אל החיד"א, אבל אמרו לו 'תמתין בצד, הרב נותן עכשיו דרשה'. בינתיים ישב האיש בצד ונרדם. והנה הוא חולם שהוא נפטר, נכנס לבית דין של מעלה ורואה את מעשיו הטובים כתובים בספר דק מאוד כמו של הסליחות. ואילו הספר שכתובים בו העבירות עבה כמו אנציקלופדיה. החל לרעוד מפחד מדין הגיהנם, ושיניו נקשו אחת בשנייה.

כשהניחו את שני הספרים בצידי המאזניים, ראו כולם כי העבירות שוקלות פי כמה וכמה מהמצוות. ולפתע הוסיפו למשקל של המצוות שלו את כל היסורים והצרות שהוא עבר בחיים, אבל בכל זאת היו חסרים כמה גרמים כדי לאזן את המשקל. הוא צעק 'נו, תביאו עוד יסורים למשקל!', ואמרו לו 'אין יותר'. ואז הוא הבין שדינו נגזר לחובה, והתחיל לצעוק בבית הדין 'למה לא הבאתם לי יותר צרות ויותר יסורים, וכך הייתי ניצל מדין גיהנם?'. בתוך כך התעורר משנתו העמוקה, והבין שזה חלום, אבל עם משמעות אמיתית.

בסיום הדרשה ביקשו מהחיד"א שילך לברך את האיש הנ"ל, אבל האיש אמר לו 'תודה רבה, כבוד הרב, טוב לי כמו שאני. אני רוצה עוד יסורים ועוד צרות'. ע"כ המעשה. והדבר העיקרי ביסורים הוא בכך שהם מובילים את האדם לפשפש ולמשמש במעשיו - ולעשות תשובה.

נבות היזרעאלי

(פ"ד פ"כ)
ועשה לפר וגו' ונסלח להם.

אומר הרמב"ן: "לבני ישראל נסלח, אבל לכהן המשיח לא נסלח לגמרי, כיוון שהוא בדרגה מאוד גבוהה, כי מלאך א' צבאות הוא, וגדול עוונו מנשוא, עד שיתפלל ויתחנן לאלוקיו". ואילו הכלי יקר מסביר שלכך לא נאמר סליחה בכהן המשיח, לפי שכל המחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו.

הרמב"ם כתב שאחד מ-24 דברים שמעכבים את התשובה הוא האדם המונע את הרבים מעשות מצווה. וידוע המעשה בנבות היזרעאלי, שהיה לו כרם מיוחד במינו. אחאב חמד את הכרם ורצה לקנותו מנבות, אבל הלה סירב ואמר לו שזה לא למכירה, כיוון שזו נחלה מאבותיו (ורמז לו גם כן, איך אתה עובד עבודת אלילים ועוזב נחלת אבותיך אברהם יצחק ויעקב, שעבדו אלוקים חיים?). אחאב הלך לביתו סר וזועף. ראתה אשתו שהוא עצוב, שאלה אותו מה קרה, וסיפר לה שנבות לא רוצה למכור לו את הכרם. אמרה לו אשתו: 'אני אביא לך את הכרם בחינם, בלא כסף'. הלכה ולקחה שני אנשי בליעל שיעידו עדות שקר שנבות קילל חס ושלום את הקב"ה וגם את המלך אחאב, והכל במטרה שנכסיו יעברו למלך.

וכן היה. על פי העדות הזו הרגו את נבות היזרעאלי, ורבותינו גילו לנו שנבות חטא ובגלל זה מת. שהרי נבות היה לוי, והיה לו קול מאוד יפה. כשהוא היה עולה לבית המקדש היו הרבה אנשים עולים בזכותו כדי לשמוע את קולו. אבל באותה שנה שאחאב חמד את הכרם, נבות פחד שאם הוא יעלה אחאב יקח לו את הכרם - ולכן לא עלה. ושכח מה שכתוב בתורה, "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה". בגלל שהוא לא עלה, הרבה אנשים לא עלו, ולכן נגזרה עליו מיתה בגלל זה.

אין כמו האמת

(פ"ד פכ"ב)
אשר נשיא יחטא וגו' והביא את קרבנו וגו'.

פירש רש"י, המילה אשר מכוונת ללשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו. עד כאן.

רבותינו במסכת ברכות (י"ב) לימדו אותנו שכל העושה עבירה ומתבייש בה - מוחלין לו על כל עוונותיו. כוונתם אפילו לבושה של אדם רגיל - קל וחומר לבושה של נשיא הדור. אלא שצריך להבין מה הקשר של כל אותו דור לנשיא, שרש"י אומר "אשרי הדור". ואפשר לומר שאם כל בני הדור צדיקים - אז הנשיא מתנהג כמותם, וההיפך. אם כן, יוצא שאם הנשיא מביא קרבן על שגגתו שבסתר, סימן שבני הדור צדיקים.

פירוש נוסף: אפשר לומר שיש כמה אנשים שלא הביאו קרבן בגלל הבושה, ובפרט אם הם מוחזקים כצדיקים. והנה הם רואים את נשיא הדור עולה לבית המקדש כשכולם צופים בו איך הוא מעלה את הקרבן (שהרי אסור למנות שליח לכך), מיד כולם עושים קל וחומר בעצמם. שהרי אם הנשיא, שמוחזק לאחד מגדולי הדור, מוכן לבייש את עצמו למען כבוד ה' - מי אנחנו בכלל? וכך כל אנשי הדור עושים תשובה. וכמו שראובן החליף יצועי אביו, עשה תשובה בסתר. אבל כשראה איך יהודה, שממנו יוצאים המלכים והוא נמשל לאריה, מודה ברבים ליד כולם ואומר " צדקה ממני" לגבי תמר, מיד גם הוא עשה תשובה ברבים. ויהי רצון שגם אנו נעשה תשובה, אמן.

---

פרשת צו

---

איך עוצרים מחשבה רעה

(פ"ו פ"ב)
צו את אהרן זאת תורת העולה וגו'.

פירש רש"י, אין צו אלא לשון זירוז מיד. ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. עד כאן. רוצה לומר שבזמן שהכהנים מקריבים קרבנות בבית המקדש - הם מקבלים חלק מהבשר ואוכלים אותו. מה שאין כן קרבן עולה, שהכל עולה לה' יתברך (חוץ מהעור), ולכן צריך לזרזם.

פירוש נוסף ששמעתי, שאם אדם שומע שיר לא יפה או שירת אישה - יכול לסתום את אזניו. או כשרואה דבר לא צנוע - יכול לעצום את עיניו. וכן אם רוצה לדבר לשון הרע וכדומה - סותם את פיו. וכן כשמריח ריח של דבר אסור - יכול לסתום את אפו. כי לכל אלה יש כיסוי גשמי. אבל יש דבר שאין לו יכולת כיסוי, והוא המחשבה.

לכך רש"י רמז במקום שיש חסרון כיס, שכיס כוונתו לכיסוי, וידוע שקרבן עולה בא על הרהור לב, שזה ראשי תיבות עלה. ואם כן, מה יעשה אדם שרואה שמחשבותיו הרעות מתגברות עליו, שהרי אין לכך כיסוי? התשובה היא: " זאת תורת העולה". הקב"ה רומז לאדם שהסיבה שיש לו הרהורים רעים נובעת מכך שאין לו תורה כראוי. שהרי הרמב"ם כותב "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה". החכמה היא התורה, והיא-היא המקור לכל החכמות שבעולם.

האם אתה עץ סרק או עץ פרי?

(פ"ו פ"ב)
צו את וכו' היא העולה על מוקדה.

אמרו רבותינו "כל המתייהר נופל בגיהנם". וזה נרמז בפסוק "היא העולה", דהיינו מי שחושב שהוא עולה על כולם, מה סופו? על מוקדה, כלומר על האש. ולכן האות מ' במילה מוקדה היא אות קטנה.

התורה רצתה לרמוז לאדם שילמד תורה שניתנה במשך מ' (ארבעים) יום, וממילא יקטין עצמו. שהרי סימן לגסות הרוח הנו עניות בתורה. דהיינו, אדם שמתגאה - זה סימן שהוא ריק מתורה. בדיוק כמו שעצי הסרק עושים רעש, ואילו עצי הפרי לא עושים רעש. ואם האדם רוצה לדעת אם הוא עניו או לא, יראה לפי מידת הכעס שלו. כמאמר הרמב"ן באיגרתו, "וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה, שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות".

בעל תשובה זה קודש קודשים

(פ"ו פי"ח)
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, זאת תורת החטאת במקום אשר תִשָחֵט העולה תִשָחֵט החטאת לפני ה' קודש קדשים היא.

מפרש רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א, שידוע על פי המשנה באבות (פ"ד מי"א), "העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד". דהיינו ממצווה נברא מלאך טוב, ומעבירה נברא מלאך רע.

אומר הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, רבו של רבינו האר"י זצ"ל (תומר דבורה פ"א), שהמלאך הרע שנברא מעבירה הולך לקב"ה ואומר לו 'פלוני ברא אותי'. לפי מידת הדין הקב"ה יכול לומר לו 'תלך למי שברא אותך', וחס ושלום אם זה היה קורה כך, שהרי דבר כזה לא היה משאיר אותו בחיים. אבל הקב"ה אומר למלאך 'תישאר אצלי, אני אפרנס אותך', וזה מה שאומרים במדות הרחמים "נושא עוון ופשע", ושהקב"ה נושא את המלאכים שנבראו מעוונותינו ופשעינו.

אבל בינתיים הפנקס פתוח והיד רושמת, וכשהאדם נפטר הם מחכים לו ונפרעים ממנו רחמנא ליצלן. ובא הפסוק הזה לומר שאם האדם חוזר בתשובה - כל המלאכים הרעים מתים. שהמלאך הנברא מהחטא נקרא חטאת, והנשמה של האדם נקראת עולה כיוון שהיא באה ממקום עליון. וכשהאדם עוסק בתורה, שנאמר 'וזאת התורה', ונדבק בשכינה, שגם נקראת זאת, בא הפסוק ואומר "זאת תורת החטאת". דהיינו מה עושים עם כל המלאכים ששמם חטאת? על זה עונה הכתוב, "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'", שלא שוחטים ולא מענישים את העולה, שהיא הנשמה, אלא שוחטים את החטאת שהם המלאכים הרעים.

ומה הסיבה? על זה באה התורה ואומרת "קדש קדשים היא". כלומר, כיוון שהאדם חוזר בתשובה - הוא נעשה קדש קדשים. ועל פי זה יובן מה שאמרו חז"ל, "כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קדשים", כיוון ששלמה המלך עבר ג' עבירות: לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו כסף וזהב ולא ירבה לו סוסים.

ידוע שעל כל לאו יש 39 מלקות. ולכן שלמה המלך, שעשה תשובה, כתב את שיר השירים שיש בו 117 פסוקים כמנין המלקיות על שלושת העבירות. לכן אמרו שכל השירים קודש, שהם בחינת צדיקים גמורים, ואילו שיר השירים, שזה בחינה של בעל תשובה, הנו קודש הקודשים. ומה שנותר לנו לומר אחר דברים אלו שמי שעדיין לא עשה תשובה אמיתית – כדאי שימהר, כדי שיוכל לזכות להיות קודש קדשים.

השודד שרצה להתחתן

(פ"ז פל"ז)
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים.

הגמרא אומרת: כל העוסק בתורה לא צריך עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם ולא מלואים. גם למילואים לא יקראו לו כי הוא לומד תורה. ואור החיים הקדוש פירש שעל ידי לימוד התורה מוציא מס"מ, בולעו מפיו, מפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא. וזה מאמר חז"ל, אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ.

ומה שכתוב בפסוק "זאת התורה לעולה", פירושו שבאמצעות לימוד התורה תתעלה השכינה וכו'. "ולזבח השלמים", שכשאדם עוסק בתורה הוא זובח ושוחט את יצרו. וכן מה שכתוב "כי זבח לה' בבצרה", שבאותו יום ישחטו את השטן, וזה יהיה באמצעות עסק התורה. כי בזכות עסק התורה שעוסקים תלמידי החכמים בעולם הזה - יהיה הדבר. ולזה רמזו חז"ל בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך: הקב"ה מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא כי בכוחם היה המושג.

ומעשה בשודד שיום אחד החליט שהוא רוצה להתחתן. נפגש עם אשה צעירה, והיא אמרה לו שהיא מוכנה להתחתן איתו בתנאי שהוא יחזור בתשובה, כולל לשמור שבת, להניח תפילין, להתפלל שלוש תפילות ביום, לצום את כל הצומות כמו שצריך ולקבוע עתים לתורה ועוד ועוד. אמר לה האיש 'מה פתאום שאחזור בתשובה? זה יותר מדי קשה', והלך לדרכו.

ביקש מהשדכן להיפגש עם אשה אחרת, ובפגישה אמרה לו האשה 'אין שום בעיה, אני מוכנה להינשא לך, אבל יש לי תנאי קטן, שמתוך 24 השעות שלך ביממה תקדיש שעה אחת ללימוד התורה. אמר לה האיש 'אבל אל תגידי לי לשמור שבת ותפילין ותפילות וכו'. רק שעה ביום ללימוד התורה, ולא יותר'. אמרה לו האשה, 'כן, רק שעת לימוד תורה'.

האיש הנ"ל עמד במילתו, והחל לבוא לשיעור כל יום. האשה בינתיים יושבת בעזרת נשים ורואה איך הרב מסביר על השבת והתפילין. תוך כמה ימים ושבועות כבר עשה לימוד התורה את כל השינויים, עד שביום חופתו כבר עשה תשובה גמורה. וזה הכוח שיש בתורה, שהיא המפתח להכל. לכן בתפילת שמונה עשרה, כשאומרים "השיבנו אבינו לתורתך", לכאורה היה צריך לומר 'השיבנו לתשובתך'. אלא, אומר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שעל ידי לימוד התורה זוכים לעשות תשובה שעומדת לעד.

הסוכה והמשכן

(פ"ח ל"ה)
ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו'.

הגמרא (סוכה מ"ג) למדה מהפסוק הזה שיש מצווה לשמוח בחג הסוכות לא רק ביום אלא גם בלילה, אע"פ שלגבי סוכות כתוב " תשבו שבעת ימים", וכן כתוב "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים". עד כאן.

והדברים מפליאים, שהסוכה שהיהודי זוכה לשבת בה נלמדת בגזירה שווה מהמשכן. ללמדך שכשאתה נכנס לסוכה כביכול זה כמו המשכן. וממילא נבין כמה צריך להיות זהיר במצוות החג, לאכול ולישון בסוכה. ויהי רצון שהקב"ה יפרוש עלינו סוכת עורו של לווייתן.

---

פרשת שמיני

---

המסעדה שהייתה פתוחה בשבת

(פ"ט פ"ז)
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו'.

פירש רש"י, שהיה אהרן בוש. אמר לו משה 'למה אתה בוש? לכך נבחרת'. הסביר הרב בקשי דורון שליט"א שכך כוונת רש"י: 'למה אתה בוש? הרי דווקא בגלל שאתה בוש - לכך נבחרת. כיוון שיש לך את מידת הבושה והענווה - זו הסיבה שהקב"ה בחר בך'.

ידועה המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אומרים חז"ל שאחר חטא העגל שם אהרן הכהן על עצמו שלשלאות של ברזל, והיה הולך ומחזיר את ישראל בתשובה. אבל עדיין קינן בלבו "וחטאתי נגדי תמיד". זו הסיבה שאהרן רצה לזכות את ישראל וגם את עצמו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". פירש רבינו יונה שע"י שאתה מלמד יהודי תורה, חטאיך נמחקים. ולכן אהרן, שרצה למחוק את חטא העגל, אהב את הבריות ע"י קירובן לתורה.

ובנוגע למה שאמר התנא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הסביר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שאם אתה רוצה לקרב יהודי לאביו שבשמים, התנאי העיקרי הוא שקודם כל תאהב אותו אהבה עזה, וגם אם דבריך יהיו פשוטים מדי, הם יחדרו לעומק לבבו. ולעומת זאת, אם אין לך אהבה אליו - אזי גם אם תוכיח לו באלף ראיות, זה לא יעזור.

ומעשה ברבי אריה לוין זצ"ל ששמע על מסעדה מסוימת שפתוחה ביום שבת קודש, וכמה שדיברו עם בעל המסעדה שיסגור את העסק בשבת - לא אבה לשמוע. והנה ביום שבת קודש נכנס רבי אריה לוין למסעדה והתיישב ליד אחד השולחנות, ובראות בעל הבית את גדול הדור יושב אצלו במסעדה ניגש אליו ביראת כבוד, ושאל מדוע הרב הטריח את עצמו לבוא לכאן. 'האם הרב רוצה ממני משהו?', שאל. אמר לו הרב: 'שמעתי שכבודו פותח ביום שבת, והבנתי שקשה לך לסגור כיוון שיש לך קשיי פרנסה. לכן לא ניסיתי להוכיח אותך על כך, אבל מאחר ויש חובה מהתורה להוכיח - אני יושב פה, אם זה לא מפריע לך'.

כשבעל המסעדה ראה איך הדברים נאמרו מתוך אהבה גדולה, מיד אמר לכל האנשים ששהו במסעדה לצאת החוצה, כי מהיום המסעדה סגורה ביום שבת. ומעשה נוסף בזמננו, באדם שעבר עבירה חמורה מאוד, וביקש מחבירו שמקורב לרב הגאון הרב אלבז שליט"א (ר"י אוה"ח) שיקח אותו אליו, שיורהו דרך תשובה. הרב נתן דרשה בישיבת אור החיים, ואחר הדרשה בירך את הקהל. בהמשך הערב אותו אדם רצה לדבר עם הרב, וסיפר לו ביחידות את הדבר. הרב חיבק אותו ונכנסו ביחד לחדר והורהו דרך תשובה.

איך תדע אם הרב שלך מלאך

(פ"ט פ"ז)
ויאמר משה אל אהרן וגו' וכפר בעדך ובעד העם וגו'.

פירש רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל, "תכפר בעדך ואח"כ תעשה את קרבן העם וכפר בעדם, כי לא יוכל אדם לכפר על אחר עד היותו טהור מכל חטא". עד כאן.

והדברים נוראים, שהרי אם האדם לא נקי מכל חטא - אינו יכול לכפר אפילו על אחד. וזה מה שאמרו על אהרן הכהן, "תורת אמת הייתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעוון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיה כי מלאך ה' צבאות הוא". ע"כ.

וכמו שאמרו רבותינו (חגיגה ט"ו), "אם רבך דומה למלאך ה' - תלמד תורה מפיהו. ואם לא - אל תלמד".

מצאנו אצל רבה בר בר חנה, שפגש באליהו הנביא ושאל אותו מה עושה עכשיו הקב"ה. אמר לו אליהו שהקב"ה אומר עכשיו הלכות בשם כל התנאים חוץ משמו של רבי מאיר, כיוון שהוא למד תורה מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. אמר לו רבה בר בר חנה, "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק", דהיינו הוא ידע מה לקבל מרבו ואת מה לא לקבל. אמר לו אליהו הנביא "עכשיו, אחרי הסנגוריא שלך, הקב"ה אומר דברי תורה משמו של רבי מאיר".

ונחזור לעניינינו, שאם הרב דומה למלאך ה' - תלמד ממנו. שלכאורה איך אדם יכול לדעת? הרי אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ותירץ הרה"ג ר' דניאל פלבאני (ר"י הפקדתי שומרים) שאם רבך מוכן לחזור על הלימוד כמה וכמה פעמים גם אם לא הבנת מהר - זה סימן שהוא מלאך ה'. שהרי מלאך עומד במקום, לא עולה ולא יורד, וגם רבך מוכן לעמוד באותה סוגיא ימים ולילות בלי להתקדם.

אפשר עוד לומר על פי הגמ' בסוף ברכות שרבי עקיבא עקב אחר רבו רבי יהושע כשהוא נכנס לבית הכסא, ולמד ממנו שלושה דברים. ואמר לו בן עזאי "עד כאן העזת פניך ברבך?" אמר לו רבי עקיבא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". אחר כך רואים שבן עזאי בעצמו עקב אחר רבי עקיבא כשהלך לבית הכסא, ולמד ממנו את אותם שלושת הדברים. לכאורה הדבר תמוה, שלגבי רבי עקיבא אנו מבינים שהוא למד הנהגות שלא ידע מקודם והעביר אותן לבן עזאי. אם כן, מה יש לבן עזאי לילך לבית הכסא אחר רבי עקיבא? הרי הוא לא היה אמור ללמוד שם דבר חדש.

ואולי כוונת בן עזאי הייתה כפי מה שהגמ' אמרה בהמשך, שאי אפשר לומר על אדם שהוא צנוע אלא אם כן הוא צנוע בבית הכסא. ובן עזאי רצה לבדוק את זה אצל רבו, כיוון שהוא לומד ממנו תורה ולא גיאוגרפיה. ולכן רבו צריך להיות מלאך, ורק במקומות שהוא לבד כעין בית הכסא אפשר לבדוק זאת. מכל זה אנו צריכים ללמוד שגם אם שלחנו את ילדינו לתלמוד תורה - כדאי מדי פעם להגיע לכיתה ולעקוב אחר הלימודים.

בכה הרב ואמר "אתם לא אשמים"

(פ"ט פכ"ג)
ויבא משה ואהרן וגו'.

פירש רש"י דבר אחר, כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל - היה מצטער ואמר 'יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל' וכו' עי"ש. זה סימן של צדיק שאינו מאשים אף אחד אלא את עצמו, שהרי משה רבינו, על פי ה', אומר לאהרן 'תקריב את כל הקרבנות והשכינה תרד'. אם כן, אהרן היה צריך לחשוד שמישהו אחר בעם עשה עבירה ולא הוא, אבל צדיקים תמיד חושדים בעצמם שאולי הם לא בסדר.

ומעשה ברבי ברוך טולידנו זצ"ל ששמע על איזו עיר במרוקו שאין בה תלמוד תורה, ורצה לנסוע לשם כבר בצאת השבת. במשך יום השבת הרב שכב חולה עם חום גבוה מאוד, ובמוצאי שבת קם כארי על מנת לנסוע לאותה עיר. בני ביתו ניסו למנוע זאת ממנו, שמא יחלה עוד יותר, אבל אמר להם הרב 'זה פיקוח נפש, אני חייב לנסוע', וכן היה.

כששמעו אנשי העיר שהרב הקדוש רבי ברוך טולידנו הגיע אליהם, מיד יצאו לכבודו. התחיל הרב להוכיחם ולדבר על לבם שיפתחו תלמוד תורה, למען הילדים יגדלו כיהודים יראי שמים. אבל האנשים אמרו לרב שקשה להם הדבר, וגם רבים מהם עוד מעט עולים לארץ ישראל, ואם כן בשביל מה לפתוח תלמוד תורה. והנה, לתדהמת כל הנוכחים, פרץ הרב בבכי ואמר להם: 'אתם לא אשמים, אני אשם. כי הגמ' אומרת שאדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים, ואם דברי אינם נשמעים - כנראה חסרה לו יראת שמים'. וכשמוע הציבור את דבריו, הבינו כמה הם טעו, ביקשו מהרב סליחה וכמובן שהקימו תלמוד תורה.

רופא או רוצח?

(פ"י פ"ב)
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. צריך להבין למה ומדוע ביום השמחה הגדולה, בו השכינה סוף סוף ירדה לעיני כל העם - דווקא אז נפטרו שני גדולי הדור נדב ואביהוא. ואולי אפשר לומר שזה קרה כיוון שהמשכן, שנבנה בזהב, בא לכפר על עגל הזהב. לכן הוא נקרא משכן העדות, שזוהי עדות לכל העולם שהקב"ה כיפר לנו על מעשה העגל, אבל כפי הקלקול - כך התיקון. וכמו שבירידת משה מהשמים עם התורה הקדושה אירע החטא הנורא של העגל, וגרמו צער לתורה ולשכינה, כך עכשיו בתיקון: כשהשכינה יורדת למשכן נגרם הצער לבני ישראל בראותם את השריפה אשר שרף ה'.

והמגיד מדובנא מביא משל נפלא בעניין זה: מלך אחד הקים עיר לתפארת, ובנה בה כל מיני דברים יוצאים מן הכלל. מסיבה גדולה נערכה לכבוד חנוכת העיר, והנה באמצע המסיבה קם המלך ואמר 'אם יש למישהו רעיון נוסף בכדי לשפר את העיר הזו – הוא מוזמן להציע אותו כאן ועכשיו'. אחד הנוכחים קם ואמר למלך 'לא ראיתי עיר כזו יפה בחיים שלי, אנו מודים לך על הכל, אבל במחילה, דבר אחד עדיין חסר בעיר הזו'. 'מה חסר בעיר?', שאל המלך. 'חסר כאן רופא. כי אם מישהו יהיה חולה מחר - לאן ילך?'. 'אתה צודק', אמר המלך, 'איך לא חשבתי על זה? עוד היום אביא לעירנו את אחד הרופאים הטובים ביותר שיש'.

אמר ועשה. עוד באותו יום הגיע רופא מיוחד במינו, ועשו לו קבלת פנים נאה. כבר למחרת הגיע אליו החולה הראשון עם כמה מלווים, וטען שיש לו כאבים חזקים בראש ובבטן. הרופא בדק אותו, נתן לו כדורים והורה לו לקחת אותם שלוש פעמים ביום במשך שבוע. לא עברו יומיים - והאיש שבק חיים.

באו כולם והתלוננו בפני המלך, 'איזה מן רופא זה? במקום לרפא את החולה - הוא נותן לו כדורים והורג אותו'. מיד קרא המלך לרופא ושאל אותו לפשר הדבר. אמר לו הרופא 'אדוני המלך, כשהגעתי לעיר שמעתי את האנשים אומרים שזהו, עכשיו אפשר לאכול מה שרוצים, לשתות מה שרוצים, וגם לעשן. כי יש רופא, ואם נהיה חולים - הוא ירפא אותנו, לכן אין מה לדאוג. אמרתי בלבי שלא אתן להם להיות חולים ולסמוך עלי, ולכן האיש שהגיע אלי חולה ממש עמד למות בכל מקרה. הכדורים שהבאתי לו היו סתם סוכריות, כדי שיחשבו שאני גרמתי למותו, ולא ימהרו להיות חולים'. ע"כ המשל.

והנמשל הוא שכשהקב"ה בנה את המשכן, התחילו חלק מהעם להגיד 'עד עכשיו אי אפשר היה לעשות עבירות כי לא היה מה שיכפר עלינו, אבל עכשיו נעשה עבירות. ממילא נוכל להביא קרבנות לקב"ה ויכפר עלינו'. אמר הקב"ה: 'וכי בניתי משכן כדי שתעשו עבירות ח"ו? אני אעשה שתראו שהמשכן הזה, מסוכן להיכנס אליו'. ולכן בו ביום שנבנה המשכן - נדב ואביהוא נפטרו. וזה מה שאמר משה רבינו לאהרן אחיו, "הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש". בגלל בניך המשכן נעשה מקודש, ועתה יראים להיכנס אליו.

תפילין ואתרוג אין, אבל על שלום ביתי לא אוותר

(פ"י פ"ג)
ויאמר משה וגו' וידום אהרן.

וידום זה לשון דומם. זאת אומרת, אם תבוא לקיר ותצעק עליו - לא ישתנה הקיר כהוא זה. אותו דבר כשאהרן הכהן שומע שבניו מתו. לא שהיו חולים מאוד ונפטרו ממחלה, אלא בריאים וקדושים, עד שאומרים חז"ל שהבוכה ביום הכפורים בקריאת התורה שנדב ואביהוא מתו, מוחלים לו על כל עונותיו. וכן אהרן לא מתרעם ולא מתלונן אלא מקבל זאת באהבה. אומר דוד המלך ע"ה "למען יזמרך כבוד ולא ידום". רוצה לומר, לא רק שאדום ואשתוק ולא אתלונן, אלא אתחיל גם לזמר לך.

ומעשה בבנו של רבי מיכל מזלאטשוב זיע"א, שקיבל ירושה מאביו את התפילין המהודרות שלו. הניחם בשמחה עצומה והרגיש קדושה נוראה. לאחר תקופה ביקשה ממנו אשתו שימכור את התפילין של אביו, כי הפרנסה בבית קשה מאוד ויש עשירים שרוצים לקנות את התפילין בהון רב, אבל הוא לא הסכים. והנה הגיע חג הסוכות. הלך הרב לקנות אתרוג, שבזמנם היה שווה הון תועפות. אמר לו המוכר 'מה אתה מוכן לשלם תמורת האתרוג המהודר?' אמר הרב 'אני מוכן לתת בתמורה את התפילין של אבי ר' מיכל מזלאטשוב'. כששמע המוכר כך אמר 'זו עסקה מצוינת', וכך עשו.

בהגיע הרב אל ביתו שמח וטוב לב, שאלה אותו אשתו לפשר השמחה. אמר לה 'קניתי אתרוג מהודר, ובעזרת ה' אזכה את כל אנשי העיר לברך עליו'. 'מאיפה יש לך כסף לקנות אתרוג?', תמהה. 'נתתי את התפילין וקיבלתי אתרוג'. כשמוע האשה את בעלה אומר כך, כעסה מאוד. לקחה את האתרוג, זרקה אותו על הריצפה ופסלה אותו.

ומה שעבר על בעלה באותו רגע - ודאי שאי אפשר לתאר במילים. אבל ודאי שאת בניו הוא אהב מאוד, ואף על פי כן לא מכר את התפילין כדי לפרנס אותם יותר בשפע. וממילא נבין כמה הוא אהב את התפילין המהודרות. ואם הוא מכר את התפילין בעבור האתרוג, אזי אין צורך לומר כמה היה חשוב לו האתרוג. ומה עושה אדם צדיק שרואה את אשתו פוסלת לו את האתרוג? אמר הצדיק 'תפילין אין לי, אתרוג גם אין לי, אבל שלום בית יהיה לי ולא אכעס'.

ובאותו לילה שהלך לישון, בא אליו אביו בחלום ואמר לו 'זה שהיית מוכן לתת תפילין, שזו מצווה לכל החיים בעבור אתרוג, שהוא מצווה זמנית של שבעה ימים, וכל זה עשית כדי לזכות את הרבים, עשית רעש גדול בשמים. אבל זה שלא כעסת על האשה שלך, והתגברת על מידת הכעס - זה פי כמה וכמה. ובזכות זה אתה תהיה עשיר גדול כל ימי חייך'. וכך היה.

לשחוט חזיר בסכין כשרה?

(פי"א פ"ד)
אך את זה לא תאכלו וגו' טמא הוא לכם.

בהמשך רואים המון פעמים את המילים 'טמא' ו'טמאים'. ולכאורה קשה, שהרי בפרשת נח כתוב "הבהמה אשר איננה טהורה", והגמרא (פסחים ג') הסבירה שהקב"ה הוסיף שמונה אותיות כדי לא לכתוב טמאה. ואם כך, מה קרה אצלינו בפרשה שכבר מותר לכתוב טמאה? אלא שבפרשת נח עדיין לא היה הבדל בין טהור לטמא, כי עדיין לא ניתנה תורה, ולכן למה לקרוא להם טמאים אם אפשר לומר שהם לא טהורים? אבל כאן מדובר לאחר מתן תורה, שכבר צריך לומר את האמת לאמיתה, ואם זה טמא - אומרים טמא.

ומספרים על כך, שאדם אחד שאל את הרב אם הוא יכול לראות טלויזיה ע"י שעון שבת, כך שהוא לא ילחץ על כלום, והכל יעבוד לבד. אמר לו הרב "תשמע סיפור. בתו של רב ידוע חלתה במחלה קשה, וקראו לרופא שיבדוק אותה. לאחר הבדיקה קבע הרופא שהתרופה למחלתה היא אכילת בשר חזיר, ורק זה יציל אותה ממוות. מיד ניגש הרב לבתו והסביר לה שהיא חייבת לאכול את החזיר כדי שהיא לא תמות, שהרי מדובר בפיקוח נפש. אבל הילדה סירבה בכל תוקף, ואמרה שהיא לא מוכנה לאכול חזיר בשום אופן.

אמר לה אביה 'בתי, אל תדאגי, אני אשחט את החזיר בסכין מיוחדת של הבד"ץ, ונבדוק את הריאות והכל יהיה בסדר'. וככשמעה הבת כך, אמרה שהיא מוכנה. אחרי ששחטו את החזיר בדק הרב את הריאות. שאלו אותו בני הבית אם הריאות כשרות, וענה הרב 'הריאות בסדר גמור, אין סירכא ואין בעיות'. 'זה כשר או לא?', שאלו שוב בני הבית. 'איך זה יהיה כשר?', השיב הרב, ' הרי זה חזיר'".

וכאן פנה הרב לשואל על הטלויזיה ע"י שעון שבת, ואמר לו 'אתה מנסה להכשיר את הטלויזיה בכל מיני פטנטים. אולי לא יהיה כאן חילול שבת בעצם ההדלקה, אבל שכחת שמדובר בחזיר'. ע"כ. וגם אצלנו צריך לומר את כל האמת, גם אם לפעמים קשה להשמיע אותה. כי תורתינו תורת אמת. אלא שצריך לומר את הדברים בנועם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אתה חסיד או חסידה?

(פי"א פי"ט)
ואת החסידה וגו'.

פירש רש"י, זו דיה לבנה. ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה במזונות. ללמדך שלמרות שהיא עושה חסד עם חברותיה, היא טמאה, כיוון שהיא עושה חסד רק עם חברותיה. והדברים נוראים לגבינו, שהמשמעות היא שאם אדם יהיה חסיד הכי גדול שיש, ויעזור רק לחבריו ולמשפחתו, ולא יהיה אכפת לו מיהודים אחרים - יכול להיות שהוא לא רחוק מהחסידה הנ"ל ואינו כשר. וכפי שהגמ' אומרת בסנהדרין, "כל הלומד תורה ואינו מלמדה - עליו נאמר כי דבר ה' בזה וגו'". וכתב רבינו יונה (פרק ראשון), "העיקר העשרים - להשיב רבים מעוון כאשר תשיג ידו, שנאמר 'שובו והשיבו מכל פשעיכם'. למדנו כי זה מעיקרי התשובה".

כתב המאירי "אין לך חסידות בעולם כמו המזכה את הרבים". וכתב הפלא יועץ בהקדמתו בשם המדרש רבה (פרשת אחרי) "אם אין לאדם מצוה קבועה לדורות, מה הנאה יש לו". וכתב רבי חיים ויטאל זצוק"ל "והחכמה תחיה את הכל, כדכתיב החכמה תחיה בעליה, כך הוא יהיה מורה חיים לכל העולם וגורם להם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא". ויהי רצון שנזכה להיות באמת ממזכי הרבים, ולא חסידה.

---

פרשת תזריע

---

עגלה עם סוסה או מרצדס מפוארת?

(פי"ב פ"א)
דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'.

רש"י הביא בשם ר' שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה וחיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. והסיבה שהאדם נברא אחר בהמה, חיה ועוף היא שאם האדם הולך בדרך ה', אומר לו הקב"ה 'כל מה שבראתי, זה בשבילך. ובראתי אותך כשהכל מוכן'.

אבל אם האדם לא הולך בדרך ה' ומתגאה, אומר לו הקב"ה 'מה אתה מתגאה? יתוש קדם לך'. ולפי זה ניתן להסביר את המשנה באבות (פ"ג מ"א) "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר, רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

לכאורה התנא האריך בזה, שהרי יכול לכתוב 'דע מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר' וכו'. ומדוע כפל את דבריו? מתרץ הרב הבן איש חי זצ"ל, וכן שיבדל לחיים טובים וארוכים מרן מלכא הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהתנא דיבר גם לנשמה וגם לגוף. ולכן בתחילה הוא אומר 'דע מאין באת'. דהיינו לפעמים אדם אומר 'מספיק לי לשמור שבת ולהניח תפילין. לא צריך להיות תלמיד חכם, אני אדם פשוט'. לכן בא התנא ואומר 'יש לך נשמה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. אל תזלזל בעצמך, ותשאף ותרצה מאוד להיות תלמיד חכם'.

'לאן אתה הולך', דהיינו אדם צריך לילך לחתונה של עצמו, ובדיוק הוא יוצא מהנגריה שלו. ניקה את עצמו מאבק, ובדיוק עובר איזה צבעי שכל בגדיו מלאים צבע, ואומר 'אני יותר נקי ממנו, ולכן אלך עם בגדי העבודה לחתונה'. זה ודאי לא נכון, כי אתה צריך לדעת עם איזה בגדים יהיו האנשים בחתונה, מבלי להשוות לבגדים שהאנשים לובשים בחוץ. ואותו דבר אצלנו, שאדם מסתכל על שכניו, מכריו וקרוביו ואומר 'אני יותר צדיק מהם, זה מספיק'. לכן אומר 'ולאן אתה הולך', דהיינו עזוב את מי שסביבך. תחשוב שאתה הולך למעלה, ליד תנאים ואמוראים. ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' זה לא לפני מלאכים אלא לפני בורא עולם, שבוחן לבבות וגולה עמוקות.

רק אחר כך עבר התנא לדבר על ענייני הגוף, ואומר לאדם שלא יתגאה כי 'באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה'. וכדי שנבין זאת יותר, משל למה הדבר דומה? לראובן שעמד לחתן את בנו בערב, ויצא בסביבות הצהרים מביתו בתל אביב על מנת לנסוע לחתונה בבאר שבע. והנה הוא רואה שבאגד יש שביתה של אוטובוסים. הלך לתחנת מוניות, אבל גם המוניות בשביתה. בעודו מהרהר מה לעשות, עובר לידו שכנו עם סוס ועגלה, ואומר לו 'בוא תיסע עם העגלה שלי, אני אקח אותך עד לחתונה'. אין לראובן ברירה והוא עולה. אומר לו השכן 'רק שתדע שזה לא בחינם, זה עולה לך 500 דולר. אם לא מתאים לך - אתה יכול לרדת'. אבל ראובן אמר לו 'אין לי ברירה, אני אסע איתך'.

והנה פתאום עובר שכן אחר עם מכונית מרצדס חדשה, ומצפצף לראובן שיבוא אליו. ראובן יורד מהעגלה, נכנס לאוטו החדש, רואה שיש ריפוד מיוחד, מוזיקה ומזגן נעים מאוד. 'רק תגיד לי לאן אתה מגיע'. 'אני מגיע לצפת, אדוני'. 'לא, תודה רבה, אני מעדיף את העגלה, כי היא לפחות מביאה אותי למקומי הנכון, שזה החתונה. ואתה, אדון מרצדס, מרחיק אותי מהכיוון הנכון'. וזה מה שהתנא צועק ואומר 'ולאן אתה הולך'. כלומר, אל תסתכל רק על הרגע אם אתה נהנה או לא, אלא תבדוק לאן הדרך מובילה אותך - לגיהנם או לגן עדן.

החגורה הנוראה

(פי"ב פ"ב)
אשה כי תזריע וילדה זכר.

מעשה נורא שאירע בזמן הגאון הקדוש רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים עיר הקודש תובב"א. בלידות רבות התינוקות נותרו בחיים, אולם היולדות שבקו חיים, והיה צער גדול למשפחות רבות. והמגיפה לא פסקה. באו רבים בתחנונים לרב הראשי, רבי שמואל סלנט, והציעו לו 'אולי נעשה איזה יום של תענית או קריאת תהילים המונית?'. אמר להם הרב 'זה לא יעזור. יש כאן נגע שאותו-עצמו צריך לבער, לכן שום תהילים ומשניות לא יעזרו. אלא שאני לא יודע מה הנגע'.

מיד קרא הרב לכל רבני ירושלים, וישבו שלושה ימים בשק ואפר ובתענית כדי לעשות שאלת חלום על מה באה הצרה הזאת. לאחר כל זה שאלו את שאלת החלום, והתשובה הייתה השלייף (החגורה, בעברית). היא זו שגרמה את המגיפה הנוראה. והרבנים הבינו את הדבר, שהיה שם איזה רשע שהתחיל למכור לנשות ירושלים חגורה שגורמת לבגדים להיות צמודים ולא צנועים. וידוע שאלוקי ישראל שונא פריצות, לכן קרה מה שקרה. עוד באותו יום גירשו מהעיר את אותו מוכר חגורות, ועשו חרם על מי שתעז ללבוש את החגורה.

לאבד חיים ברגע או "לאבד" רגע בחיים

(פי"ב פ"ב)
אשה כי תזריע וילדה זכר.

פירש אור החיים הקדוש, "אחור וקדם צרתני". ודרשו חז"ל "אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית, דכתיב ורוח אלוקים מרחפת וגו'". הרי כי שתי יצירות באדם - יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנראה בעת הזריעה, אמרו חז"ל, כי כפי הכוונה אשר יכוון המזריע - יימשך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות - תימשך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה - תימשך נפש קדושה עי"ש בדבריו הנפלאים. מי פתי שבשביל רגע של תאווה יגרום להפסד נפש בניו ובנותיו? וכדאי לאדם לתת כל אשר לו כדי לזכות לבנים צדיקים.

ומעשה ברב גדול מאוסטריה שרצה להקים ישיבה, וקרא לכמה עשירים ומכובדים לאבן הפינה של הקמת הישיבה. התאספו אנשי העיר, ועם פתיחת הטקס החזיק הרב אבן והכריז 'מי שיתרום זהב במשקל של האבן הזו - יזכה להתחיל באבן הפינה'. היה שקט כמה שניות, והנה יוצא מבין הקהל אדם שהביא לרב שק מלא מטבעות זהב, מתוך רצון לזכות באבן הפינה.

אמר לו הרב 'בכבוד, ותדע שעכשיו שעת רצון בשמים, ואם אתה צריך ברכה לאיזה עניין - תבקש עכשיו'. פנה העשיר בדמעות ואמר לרב 'עושר גדול יש לי, ואני כבר בגיל העמידה, אך לא זכיתי לפרי בטן. אני מתחנן אליך, כבוד הרב, תן לי ברכה לבנים'. אמר לו הרב 'תבוא אליי בעוד שלושה ימים ונראה מה נעשה'.

כעבור שלשה ימים אכן נפגשו שוב. אמר לו הרב 'בעזרת ה' יתברך אתה תזכה לבן שיאיר את העולם כולו בתורה, אבל זה כרוך בתנאים קשים: אתה תרד מנכסיך, וגם תיפטר מן העולם אחרי שאישתך תהיה בהריון. וגם האשה, זמן קצר מאוד אחר הלידה, תלך לעולמה. האם אתם מסכימים?'. 'אני מסכים בלי שאלות בכלל, אבל צריך לשאול את אשתי', ענה. רץ האיש לספר לאשתו את כל העניין, ואשתו הסכימה תכף ומיד. וכך היה.

כמו שהרב אמר, האיש ירד מנכסיו לאחר שהאשה התעברה, ולאחר מכן אף נפטר. האשה הלכה למשפחת האופה המקומי כדי לא להשאר לבד בלידה, וברוך ה' ילדה בן במזל טוב. אמרה אשת האופה לאשה שהיא רוצה לחתן את בתה לבנה שנולד עתה, והאשה הסכימה בתנאי שאחרי שהיא תיפטר - הם יגדלו אותו כמו את בנם, וכך היה. הילד הזה גדל וגדל בתורה וביראת שמים טהורה, והלא הוא המהרש"א שמפרש את כל הש"ס.

הביאה מספריים וקרעה בכעס את חבל הכביסה

(פי"ב פ"ב)
דבר וגו' אשה כי תזריע וילדה זכר.

'כי תזריע וילדה זכר' הם ראשי תיבות זכות, ועל פי זה מפרש החיד"א שעיקר הבנים תלוי באשה, בקדושתה ובצניעותה. וכן מובא בזוה"ק (מובא בחק לישראל בפרשת נשא ליום רביעי) שאם האשה מתנהגת ומתלבשת בצניעות - בניה יוצאים צדיקים וקדושים, ואם ההיפך - אזי יכולים לצאת לא טובים.

ומעשה באשה שכל בניה יצאו צדיקים, חוץ מאחד שיצא לתרבות רעה. היא שאלה את הרב לפשר הדבר, הרב שאל אותה כמה שאלות שנוגעות לעניין זה, והיא נזכרה שליד ביתם התקיימה פעם תהלוכה צבאית, והיא ראתה איזה חייל בריטי לבוש בקפידה, מצוחצח ומגולח, ואמרה בליבה 'הלוואי ויהיה לי בן כזה', ולכן יצא העגל הזה. וכן חזקיהו המלך, שיצאו ממנו רבשקה ומנשה, בגלל שאשתו חשבה על אחד השרים שבאו אליהם. ואילו כשעושים רצון ה' כל הבנים יוצאים צדיקים.

ומעשה נוסף באשה צדקת שכיבסה את הבגדים עוד לפני שהיו המכונות והמייבשים שיש היום, ולקח לה לפחות שלוש שעות עבודה. תלתה את הכביסה בחצר, והנה מגיעה אחת השכנות, וכעסה מאוד שעכשיו היא צריכה להוריד קצת את הראש כדי להיכנס לביתה כיוון שהכביסה מפריעה. ומרוב הכעס שלה נכנסה לביתה, הביאה מספריים וקרעה את חבלי הכביסה.

כל הבגדים נפלו בחבטה אדירה לרצפה המלוכלכת, והאשה הצדקת בעלת הכביסה שמעה את הרעש וראתה את הנעשה. רצתה לצאת אליה ולצעוק, אבל העדיפה לשתוק ולא לכעוס, וקיבלה באהבה את הכל. ושוב כיבסה את הבגדים כשלוש שעות ותלתה את הכביסה שוב. כשהגיעה בעלה לבית היא אפילו לא סיפרה לו, אלא שהשכנה בעצמה באה לבקש את סליחתה ואמרה לה שהבן שלה חלה לפתע עם חום גבוה מאוד, והיא מבינה שזה בגלל ההתנהגות הרעה שלה. ולאשה הצדקת נולד בן שממנו נבנה עולם התורה, הלא הוא הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א.

הבייביסיטר תגיע עוד מעט, הנה התינוק

(פי"ב פ"ג)
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

מעשה שהיה עם הרב בן ציון אבא שאול שליט"א, שהתחיל ללמד מסכת פסחים ואמר לכל התלמידים לקרוא את המשנה ביחד בקול רם. כולם קראו 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', והרב אמר להם לחזור שוב על הקטע הזה, וחזרו שוב 'אור לארבעה עשר' וכו' והרב ביקש שיחזרו שוב פעם וכן עשו. שאל אותם הרב 'האם יש כאן בחור שלא עשה ברית מילה?'.

והנה קם אחד הבחורים ואמר 'כן, כבוד הרב. לא עשו לי ברית כיוון ששני האחים שלי מתו אחרי שעשו להם ברית מילה, ולכן לפי ההלכה אני פטור'. אמר לו הרב 'אתה צודק, אבל עכשיו תלך לרופא מומחה ותבדוק אם עכשיו כבר אפשר לעשות ברית'. וכן היה, שלבסוף עשה ברית. שאלו את הרב 'איך ידעת?'. אמר להם הרב 'אתם קוראים אור לארבעה עשר, ואני שומע עורלת בשר. חשבתי שאולי אני לא שומע טוב, ולכן ביקשתי שתחזרו. ושלוש פעמים זה חזקה'. עד כאן. ונלמד שמי ששומר על אזניו שלא ישמעו שטויות - זוכה לשמוע את האמת.

ומעשה נוסף שהיה עם המוהל אבוהב שיום אחד הוזמן לעשות ברית מילה באיזה בית באיזור תל אביב בשעה שמונה בבוקר. הנה הוא מגיע ומצלצל בפעמון, ויוצאת בעלת הבית ואומרת לו 'התינוק בפנים, אני חייבת לרוץ לעבודה, והבייביסיטר תגיע עוד מעט'. מצא את עצמו המוהל לבד עם התינוק שנתקיים בו הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני", ועשה גם ברית וגם היה סנדק. כשהגיעה הביביסיטר הלך הרב לדרכו.

והנה כעבור עשר שנים בערך מקבל הרב אבוהב שיחת טלפון, ושואלים אותו אם הוא זוכר את הברית שערך לפני עשר שנים בתל אביב. 'בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח?', ענה. 'תגיד לנו מה עשית לו', אמרו לו, 'הוא ממש השתגע. רשמנו אותו לבתי הספר 'הכי טובים' והוא לא מוכן. הוא רוצה רק תלמוד תורה'. ענה להם הרב 'אני חושב שהוא הנורמלי, מי שהשתגע זה אתם'.

עם ישראל מוסר נפש למען הברית מילה

(פי"ב פסוק ג')
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה כידוע מוהל, וכל מי שהיה מזמין אותו לברית למול את בנו, היה הרב מעמיד תנאי שתהיה סעודה במילה. כששאלו את הרב למה התנאי הזה, הסביר הרב 'מפני שכשאדם עושה מצוות מילה, שבה הוא חותך את בנו ועוד עושה סעודה, הדבר עושה סנגוריה גדולה בשמים. שלא שמענו על רשע שיעשה עבירה, ועל העבירה יעשה סעודה'. והרמב"ן אומר שבני ישראל יזכו לגאולה בזכות ברית המילה. רואים זאת היום שאפילו אנשים שרחוקים לגמרי משבת ותפילין עושים ברית מילה לבניהם.

והיה מעשה בזמנינו באדם שהיה המנכ"ל של אחד הגופים נגד 'הכפייה הדתית'. נולד לו בן, והזמין את המוהל הרב אהרון לוי שליט"א. אמר לו הרב 'איך אתה עושה לו ברית? אולי הוא לא יסכים, והרי אתה נגד הכפייה הדתית'. 'אל תגיד לי מה לעשות, אני מוכרח לקיים בו את מצוות ברית המילה', ענה האב.

וכן מעשה נוסף שהיה בשואה, באשה שביקשה אולר מאיזה יהודי, והוא לא נתן לה כי חשב שהיא רוצה לשלוח יד בנפשה. הנאצי שהיה בקרבת מקום "התנדב" לתת לה אולר, ומיד האשה, שאחזה תינוק עטוף בשמיכות בידיה, בירכה 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה', וכן 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', ועשתה לבנה ברית מילה. כראות הנאצי כך, שלף אקדחו וירה באשה ובבנה למוות. אבל רק אחרי שהיא עשתה לבנה את ברית המילה.

כלה שעיניה יפות לא צריכה בדיקה

(פי"ב פ"ג)
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

מצוות ברית המילה היא המצווה שהאדם מקיים בכל רגע ורגע, מהיום השמיני ללידתו ועד יום מותו. וזה אחד משני העדים שאמורים להיות על האדם יום-יום. שביום חול יש ברית מילה ומצוות תפילין, ובשבת אין מצוות תפילין. וראשי תיבות של כל השלושה הם שבת. ואם האדם לא שומר שבת, אזי השבת לא תגן עליו. וכן אם התפילין שלו פסולות, נקרא שאינו מניחן. כך אדם צריך לשמור על קדושתו. שמי שפוגם בעיניו, למשל, ודאי שקשה לומר עליו שהוא מקיים בזה הרגע מצוות מילה.

ידוע שהקב"ה אומר שמי ששומר על קדושתו ועיניו - 'זה שלי'. ואמרינן כלה שעיניה יפות - כל גופה אין צריך בדיקה. והסביר בטהרת הקודש שכלה היא נשמה, וכשמגיע נשמה לעולם העליון בודקים את העיניים. ואם הם יפות, דהיינו טהורות, אין צורך לבדוק בשאר מעשיו, כי ודאי שכולו טהור. ואם העיניים טמאות, גם אין צורך לבדוק את שאר ענייניו כי ודאי כולו טמא.

ומעשה בשואב מים שהיה לו כובע עם ריח מאוד לא נעים. כששאלוהו 'למה אתה לובש את הכובע הזה בעבודה? הרי כולם בורחים ממך', אמר להם השואב 'כשהתחלתי לעבוד כשואב מים - ראיתי שאני חוטא בעיניים, כיוון שהנשים היו יוצאות לקבל את דליי המים, ולפעמים גם מדברות איתי. ועברתי על מאמר חז"ל 'לא תרבה שיחה עם האשה, ואפילו אשתך', ולכן החלטתי שאטביל את הכובע בביוב, שכך יהיה בו ריח רע, מדי בוקר לפני צאתי לעבודה. וברוך ה', אף אשה לא יוצאת. אני רק מניח את הדליים בחוץ – והולך'. ומזה נלמד גם אנו שמוטב לאדם להיקרא שוטה כל ימיו ולא להיות רשע שעה אחת לפני הקב"ה.

עידו הנביא

(פי"ב פ"ח)
ואם לא תמצא ידה וגו' ולקחה וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת.

פירש רש"י, לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה עיי"ש. פירש החיד"א הקדוש ששלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. הבשר הגידים והעצמות מאביו ואמו, ואילו הידיעה והשכל הם מהקב"ה.

ואם כך, אדם שחטא בהרהור הלב ובמחשבה רעה, וצריך להקריב קרבן עולה - חוטא בחלקו של הקב"ה. ואילו כשחוטא במעשה וצריך להקריב חטאת - הוא חוטא בחלק אביו ואמו. ואם כך, מהדין ודאי שהיה צריך להקריב עולה לפני חטאת. אבל בענוותנותו של הקב"ה, אמר שקודם כל נקריב את החטאת, ורק אח"כ את העולה. רק במקרא העולה מצוינת קודם, להזכירנו שכך היה צריך להיות בדין.

וכעין עידו הנביא, שהוכיח את ירבעם בן נבט שיפסיק לעבוד עבודה זרה. ירבעם התרגז והרים את ידו להכותו – וידו התייבשה באותו רגע. ומסביר רש"י שכל זמן שהוא עובד עבודה זרה, הקב"ה מוחל בינתיים על כבודו, וממשיך להזרים דם וכוח לירבעם. אבל ברגע שהוא מרים יד על עידו, שהוא תלמיד חכם - ותיבש ידו. ומכל זה נלמד גם אנו שגם אם יפגעו בנו נשתדל להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר "ובו תדבק. מה הוא רחום, גם אתה רחום", ונקבל הכל באהבה.

גאווה לטובה

(פי"ג פנ"ט)
זאת תורת נגע צרעת וגו' לטהרו או לטמאו.

כתב בעל הטורים, חמש פעמים יש 'זאת התורה או זאת תורת הצרעת', ללמדך שהמספר לשון הרע כאילו עובר על חמישה חומשי תורה. וכן עשרה פרשיות של נגעים הם בין נגעי אדם, בין נגעי בגדים ובין נגעי בתים, שאם יקיימו את עשרת הדיברות ינצל מאלו העשרה.

ומה שנאמר 'לטהרו או לטמאו', אפשר לרמוז שהגאווה היא זו שמביאה כידוע את האדם לדבר לשון הרע. שאם לא הייתה לו גאווה – לא היה עושה כן. אלא ודאי שהוא חושב שהוא צדיק יסוד עולם ורק האחרים פגומים, וממילא הלשון הרע שהוא דיבר גרמה לו את הצרעת כדי שישב בדד מחוץ למחנה. מידה כנגד מידה. כמו שהוא הפריד בן אדם לחבירו ובין איש לאשתו - כך הוא יהיה מובדל מכולם ויתחיל קצת להסתכל בנגעי עצמו. וזה שהגאווה מטמאת אנו יודעים, אבל מה שייך לטהרו?

יבואר על פי המשנה הראשונה במסכת אבות, "משה קיבל תורה מסיני" וכו', שהסיבה שהר סיני זכה שהתורה תינתן עליו ולא על הר אחר היא מפני שהוא נמוך משאר ההרים, שהרי הקב"ה אוהב את השפלים. אלא שהשאלה נשאלת: אם הקב"ה אוהב ענווה ושפלות, מדוע לתת את התורה על ההר? לכאורה עדיף בעמק או לפחות במישור. אלא מכאן לומדים שהאדם צריך גם קצת גאווה, שאם במידה הזו לא היה שום צד טוב, הקב"ה לא היה בורא אותה.

הקצת גאווה היא להתגאות שאתה יהודי שהולך בדרך ה'. ואם צריך לחבוש כיפה - אני לא אתבייש לחבוש כיפה גדולה, וכן ציצית, ולברך בקול רם. להבדיל, אם איזה מפקד בצבא בדרגות גבוהות יבוא לחתונה עם המדים שלו - אינו מתבייש. קל וחומר שעלינו להתגאות במדים שלנו, שהם שבת וכו', וכן שאשה תתגאה בבגדי הצניעות שלה ובכיסוי הראש.

---

פרשת מצורע

---

לחתוך לשון בלי סכין

(פי"ד פ"ב)
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו'.

אמרו רבותינו, מה תקנתו של מספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא - יעסוק בתורה, שנאמר "מרפא לשון עץ חיים", ועץ חיים זו התורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". ובפסוק שלנו "זאת תהיה תורת המצורע" נרמז הדבר, שאין זאת אלא תורה. שנאמר " וזאת התורה אשר שם משה". וכך כוונת הפסוק. זאת - דהיינו התורה. היא תהיה למצורע שדיבר לשון הרע.

ומעשה במלך שעבר ברחוב עם אחד השרים היהודים שלו. והנה יצא איזה גוי מאחת החנויות והחל לקלל את היהודי הנ"ל. כשמוע המלך את הקללות ודברי הגידופין, אמר ליהודי 'אני מצווה עליך לכרות לו את הלשון הרעה הזו'. מה עשה אותו שר יהודי? קנה מתנות יפות לאותו גוי והחל לכבדו. והנה המלך עובר שוב פעם עם אותו יהודי ליד אותו מקום, ויוצא הגוי מהחנות, ומברכו ומשבחו ומרוממו. אמר המלך לשר היהודי 'הרי צוויתי אותך לכרות לו את הלשון'. אמר לו השר 'כרתי את הלשון הרעה, ועכשיו יש לו לשון טובה'.

מדוע אלישע לא יצא בעצמו לרפא את נעמן

(פי"ד פ"ב)
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו'.

פירש רש"י, מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. ע"כ. האדם שקיבל צרעת, אמרו רבותינו שזה בא לו על גסות הרוח שבו. ואם כן, אסור לטהר אותו בלילה, כי שוב פעם הוא יתגאה. כיוון שהקב"ה רוצה בטהרתו הפנימית, שבה תלויה הטהרה מהצרעת, ציווה עליו לבוא ביום לעיני כולם, שיראו שהוא מצורע, וכך תרד גאוותו ויתרפא מצרעתו.

וכן רואים לגבי נעמן, שבא עם צבאו לאלישע הנביא. אלישע כלל לא יצא לקראתו אלא שלח לו שליח, שאמר לו שיטבול בירדן שבע פעמים ויתרפא. נעמן כעס מאוד ואמר 'חשבתי שייצא הנביא לקראתי ותוך שנייה ירפאני מצרעתי. והוא אומר לי לטבול בירדן ואינו יוצא לקראתי כלל?'.

ובאמת יש לשאול: וכי אלישע, שהחיה מתים, לא יכול להגדיל את הנס ולקדש שם שמים לכאורה עוד יותר, בכך שייצא לקראתו וירפאהו מצרעתו? אלא אלישע ידע שהצרעת של נעמן באה לו בגלל גסות רוחו הגדולה, וא"כ אין לו תקנה עד שישפיל גאוותו וכך יתרפא מצרעתו. לכן כשבא נעמן עם כל צבאו, ואלישע לא יצא לקראתו, כך בעצם הושפלה גאוותו, וגם טבילתו בירדן הייתה השפלה, שהרי הוא שומע לדברי הנביא שלא יצא לקראתו. וזה מה שכתוב אצלנו בפרשה, "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", כך שנגע הגאווה מתחיל לרדת.

ראש הסנהדרין - ומקומו בגיהנם

(פי"ד פ"ו)
את הציפור החיה וגו', וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הציפור השחוטה על המים החיים.

הקב"ה רוצה ללמדנו כאן מה עושה הלשון הרע. שהדם כמובן הוא הלשון הרע (שנאמר "ולשונם חרב חדה"), והמים החיים הם התורה הקדושה. וכאן רואים ששופכים את הדם על המים החיים, וכל המים מקבלים צבע של דם ונמאסים. כך גם אדם שמדבר לשון הרע עם אותו פה שממנו הוציא דברי תורה, תפילה וברכות. הדם של הלשון הרע עלול לטמא את כל דברי התורה שהוא למד.

וזה כעין מה שאמרו בדואג האדומי שהיה אביר הרועים, דהיינו ראש הסנהדרין, "ונטרד מן העולם הבא". כיוון שכל תורתו הייתה מן השפה ולחוץ. אפשר אולי לרמוז שבגלל השפה שלו, דהיינו הפה שלו שדיבר לשון הרע על דוד, כל תורתו הלכה החוצה.

מה צריך לעשות אחרי עקיצת עקרב

(פי"ד פל"ה)
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית.

כתב הרמב"ם (הלכות טומאה צרעת פט"ז ה"י) שכשאדם מתחיל לחטוא בלשון הרע שולח הקב"ה צרעת לביתו, שיבין ויעשה תשובה. ואם אינו מבין, זה עובר לבגדו, שזה כבר קרוב אליו מאוד. ואם אינו מבין, שולח לו הקב"ה צרעת בגופו ממש. וכעין זה אומר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ז) "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות, ויזעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם".

מקשה המהרש"א, מדוע דוד המלך קרא להם אווילים? ומתרץ כך שבתחילה כשהם היו חולים, הם חשבו על כל מיני סיבות שאולי לא שמרו על בריאות גופם, וכלל לא חשבו שהם לא שמרו על בריאות נשמתם. וממילא המחלה גוברת עד שהם מגיעים לשערי מוות, ורק אז נזכרים לזעוק אל ה' יתברך. והדבר דומה לאדם שהתעלף. שפכו עליו מים קרים, ולא קם. נתנו לו סטירות, ולא קם. עד שהחליטו לעבור למכות חשמל.

ומעשה ביהודי ירא שמים שהיה מספק בצקים למאפיות למיניהן, והנה ביום מן הימים, לאחר שהעמיסו את כל הבצק לאוטו, שמעו אותו צועק בחוזקה, והתברר שעקץ אותו עקרב מסוכן. אמרו לו 'בוא מהר, נלך לבית החולים', אבל הוא אמר להם 'רגע אחד', החל לעשות חשבון נפש למה ומדוע זה קרה לו, ונזכר ששכח להפריש חלה. מיד הפריש חלה כראוי, ואמר להם 'זה בסדר, הכל עבר. אין כאבים ואין שום דבר' (ואת הדבר שמעתי מאדם נאמן שנכח במקום).

יש לי מיליונים כמוך

(פי"ד פל"ז)
וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית וגו'.

נתאר לעצמנו שאדם קונה בית, ויום אחד הוא מגלה שיש נגע בבית. יכול להיות שזו צרעת, וצריך לשבור את קירות הבית. ואז בא אליו יצה"ר ואומר לו 'לא צריך, אל תלך לכהן'. אבל כמובן שהוא מוכן לילך לכהן אע"פ שביתו בסכנה, והכהן מגיע ואומר לו לפנות את כל החפצים מהבית. אח"כ הכהן מסתכל ומטמא את הבית, וצריך לשבור את האבנים הנגועות. והאדם, שמסר נפשו למען שמו יתברך, מגלה פתאום אוצר שהטמינו הגויים בתוך הקיר. ומה שאנו לומדים מזה שממצוות לעולם לא מפסידים - רק מרוויחים.

הרב אמנון יצחק המשיל משל נפלא על מלכת אנגליה שעברה ברחוב היהודים, והנה היא רואה יהודי חרדי עם זקן ופיאות, כיפה וציצית. מיד ירדה מהמכונית ואמרה ליהודי 'מצאת חן בעיני, אני מבקשת שתבוא לארמון היום בשעה ארבע אחר הצהרים ואתן לך הרבה מתנות'. 'ודאי שאבוא', אמר היהודי ורץ לביתו. הסתכל בראי וחשב שעליו להתכונן למאורע הנפלא הזה, שהרי לא כל יום מלכת אנגליה מזמינה אותו לבוא.

ואז חשב לעצמו 'מה זה הזקן שלי, ומהן הפיאות הללו? זה לא מתאים. ומה הבגדים האלה שאני לובש? צריך להתאים את עצמי לגוים'. מיהר ולבש מכנסיים קרועים שנמצאים באופנה וחולצה משונה, ונכנס לארמון. שאלה אותו המלכה 'סלח לי, מה אתה עושה פה? מי הזמין אותך בכלל?'. אמר לה 'זה אני, אמרת לי לבוא בשעה ארבע'. ואז היא נזכרה ואמרה לו 'נו, איפה הזקן והפיאות והאור מהפנים?'. 'הורדתי את כל זה כדי למצוא חן בעיני המלכה', ענה. אמרה לו המלכה 'טיפש מטופש, כמוך יש לי מליונים'.

היא נכנסה פנימה וכל גופה נתמלא כוויות

(פט"ו פל"א)
והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם וגו'.

בגמ' מסכת שבת (י"ג) מובא מעשה נורא בתלמיד חכם שהגיע לחצי ימיו ונפטר. הייתה אשתו האלמנה עוברת בבתי כנסת ובבתי מדרש, וצועקת 'למה בעלי נפטר? הרי הוא היה צדיק ולומד תורה. ומי שעוסק בתורה, עליו נאמר כי הוא חייך ואורך ימיך. ואם כן, למה ומדוע הוא מת בחצי ימיו?'. עד שבא אליה אליהו הנביא ואמר לה 'בימי נידותך מהוא אצלך, האם הוא נגע בך?'. אמרה 'חס ושלום'. 'ובימי ליבונך מהוא אצלך?'. אמרה לו 'ח"ו, אפילו באצבע קטנה שלי לא נגע. אלא שישנו בלי הפרדת מיטות וכדומה'. אמר אליהו הנביא, מלאך הברית, 'ברוך המקום שהרגו. שלא נשא פנים לתורה שלו'. עד כאן.

וכן בגמ' מובא שכל הזהיר בעניינים אלה ופורש סמוך לווסתה, זוכה לבנים צדיקים. ומעשה באשה שבאה בשעה מאוחרת לבית הבלנית, וביקשה ממנה שתפתח לה את המקווה כי היא צריכה לטבול. הבלנית הלכה עמה למרות השעה המאוחרת, וכשנכנסו למקווה ביקשה האשה מהבלנית שתבדוק אם המים מספיק חמים. הבלנית הכניסה את האצבע למים, ראתה שהם רותחים ואמרה לה 'אל תכנסי המים כאן רותחים'. אבל היא נכנסה פנימה וכל העור שלה נתמלא כוויות.

ביציאתה אמרה לבלנית 'אל תדאגי הכל בסדר, אני לא מהעולם הזה. הייתי גרה בעיר העתיקה בירושלים ולא היה לי ילדים. הייתה לי שכנה ערביה שאמרה לי שאם אקדים את יום המקווה בכמה ימים - יש סיכוי טוב שיהיו ילדים. ועשיתי כך בלי שבעלי יידע על זה כמובן. ואח"כ הצטערתי הרבה על כך ועשיתי גם תשובה, אבל לא כראוי, ונגזר עלי לטבול במקווה הרותח הזה כדי לתקן את החטא הנורא'. ישמע חכם ויוסיף לקח.

---

פרשת אחרי מות

---

מוטב להתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא

(פט"ז פ"א)
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'.

פירש רש"י, מה תלמוד לומר היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמרו לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'. בא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן, ע"כ.

לימד אותנו רש"י שגם צדיק כאהרן הכהן, עדיין צריך להוכיחו ולזרזו, ללמדינו מה כוחו של היצר הרע. והגמרא בקידושין (פ"א) מספרת על רב עמרם החסיד שפדה שבויה, ובנתיים שמו אותה בעלייה בביתו של רב עמרם החסיד. ואת הסולם שבו העלו אותה, עשרה בני אדם לא יכולים להרימו. ואח"כ סילקו משם את הסולם. היופי של אותה שבויה האיר לתוך הבית, ונכנס יצר הרע ברב עמרם חסידא. לקח את הסולם והרימו לבד (בעזרת היצר הרע כמובן) והחל לעלות בסולם.

לפתע נעצר והחל לצעוק בקולי קולות ' אש בבית עמרם, אש בבית עמרם!'. נכנסו תלמידיו ושכניו עם דליים של מים על מנת לכבות את האש, וראו את הרב הגדול על הסולם. אמרו לו 'רבינו, ביישת אותנו'. אמר להם הרב 'מוטב שתתביישו בי בעולם הזה מאשר תתביישו בי בעולם הבא. יכולתי לעשות עבירה ולא הייתם יודעים, והייתם ממשיכים לכבדני. אבל בשמים היו קוראים לכם ואומרים לכם 'בואו תראו איזה רב יש לכם', והייתה לי בושה הרבה יותר גדולה. בינתיים הרב הרגיש שיצרו עדיין בוער בתוכו, ואמר ליצר הרע 'אני משביע אותך שתצא ממני'. והנה רואים איך יוצא ממנו עמוד אש, שזה היה בעצם היצר הרע שלו.

ומקשה הרב אליהו לופיאן זצ"ל, למה עשית לעצמך כאלה בושות? הרי יכולת להשביע את היצר הרע והיה יוצא בלי שאף אחד יראה. וענה הרב, שאם הוא היה משביעו לפני כן, היצר לא היה יוצא כיוון שלא התאמץ מספיק, ורק לאחר שרב עמרם חסידא עשה את כל מה שהוא יכול לעשות וגרם לעצמו ביזיון רב - רק עתה יכל להשביעו ולהוציאו.

האבא העקשן

(פט"ז פ"ג)
בזאת יבא אהרן אל הקודש.

אין זאת אלא תורה שנאמר "וזאת התורה" וגו'. כאן באה התורה ללמדנו שאם אנו רוצים להיות קדושים, עלינו לעסוק בתורה, וזה ההבדל ביננו לבין אומות העולם. שבברכת התורה אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים". ומנין הראיה שלנו? "אשר נתן לנו את תורתו". דהיינו אם אנחנו קובעים עיתים לתורה - זה עיקר יהדותינו.

ומעשה שהיה בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן, שבא אבא אחד ואמר שהוא רוצה להוציא את בנו מהישיבה כדי שילמד מקצוע ויוכל להתפרנס בכבוד, כפי שיש הלכה שחייב האב ללמדו את בנו אומנות. אמר לו רבי אלחנן 'איזו מצוה נראית לך יותר חשובה - למול את הבן או ללמדו אומנות?'. אמר האבא 'ודאי שלמול את הבן זה הרבה יותר חשוב'.

אמר לו הרב 'תדע לך שיש הלכה - אם שני בנים שעשו להם ברית מילה מתו מחמת המילה, לא עושים מילה לבן שיוולד אחריהם, כי מדובר בסכנת נפשות. ואם כן, גם כאן באו כמה אבות ולקחו את בניהם מהישיבה. והבנים מתו מבחינה רוחנית, וכבר אינם שומרים מצוות. לכן לא כדאי לך לקחת את בנך, כי הוא עלול למות מבחינה רוחנית'. אבל האב היה עקשן ולקח את בנו מהישיבה. ובאותה שנה הבחור נפטר לבית עולמו, כיוון שיצא מפי הרב כשגגה היוצאת מפי השליט.

צוחק מי שצוחק אחרון

(פט"ז פ"ח)
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל.

לוקחים את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ומקריבים אותו קרבן בבית המקדש. השעיר שיצא עליו לעזאזל אומר בלבו 'איזה מסכן זה שהלך לעולמו'. ובינתיים מגיע איש ולוקח את השעיר הזה להר גבוה, והשעיר חושב בלבו שיוצאים לאיזה טיול שנתי ונעשה עוד יותר שמח שזה גורלו.

כשמגיעים לראש ההר דעתו זחה עליו לגמרי, שהרי הוא צופה מלמעלה על הכל. אבל הנה מגיע האיש ודוחפו מראש ההר, ועד שמגיע לחצי ההר נעשה איברים-איברים. זו אחת הסיבות שקוראים פרשה זו ביום הנשגב יום הכיפורים, בו מתפלל הצִבור - ראשי תיבות צדיקים, בינונים ורשעים. הצדיק הוא השעיר לה', והרשע זה השעיר לעזאזל. אמנם הרשע חושב בלבו 'מסכן הצדיק, אסור לו לנסוע בשבת, אסור לו טלויזיה וכבלים, והוא צריך להתפלל וללמוד. ואילו אני, מותר לי כמו השעיר לעזאזל'. אבל סופו של זה כסופו של זה.

ומשל לאדם שרצה לקנות בדים מאיזו חנות, והראה לו בעל החנות בדים יפים. אמר הקונה 'אני רואה שבדים אלו יפים הם, אבל מי אמר שהם חזקים?'. אמר לו המוכר 'אביא לך שלושה אנשים שקנו ממני, ותשאל אותם'. כן היה, ואמרו לו הקונים שהבדים טובים וחזקים. ומשם הלך לחנות אחרת של בדים, ובדק וראה עוד יותר יפים. אבל גם כאן הוא שאל את המוכר 'מי אמר שהם חזקים?'. אמר לו 'אביא לך שלושה אנשים שקנו ממני. אבל לא כמו המוכר הראשון, כי הוא הביא לך אנשים שקנו ממנו לפני שבוע, ואצלי אלה אנשים שקנו לפני שנה'.

והנמשל הוא שהרשע חושב 'אני אעשה מה שבא לי', וזה מחזיק מעמד תקופה קצרה ואח"כ טופח לו על פניו. ואילו הצדיק - כמעיין המתגבר.

ראש השודדים

(פט"ז פט"ז)
וכפר על הקודש וגו', וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם.

ללמדך שהשכינה שורה על היהודי גם כאשר הוא עסוק בטומאה ובעבירות, להראות לנו כי הקב"ה אוהב אותנו ואינו מוותר על שום יהודי, וימינו פשוטה לקבל שבים. ומעשה ברבינו חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש שהפליג בספינה. באמצע ההפלגה נשבה רוח חזקה מאוד, ונשברה הספינה. אולם הרב הגיע לחוף בסופו של דבר. החל לילך ביער, ואחר כמה ימים שאיבד את דרכו ראה באמצע היער בית גדול. נכנס הרב פנימה, והנה הוא רואה אוכל מוכן על השולחן. אכל מהפירות והירקות אחר שעישר אותם, כי היה בסכנת רעב. לאחר מכן נכנס לנוח באחת המיטות.

הבית, מסתבר, היה שייך לשודדים שגרו ביער. כשהם נכנסו לבית וראו שאכלו להם מהאוכל, כעסו מאוד. אחד מהם רצה להכות את הרב בחרבו, אבל ראש השודדים עצר אותו ואמר לשודדים שהוא רוצה לטפל בו לבד. בינתיים הרב התעורר והבין לאן הגיע. ראש השודדים פנה אליו ואמר לו 'בוא נצא מכאן, תגיד לי מי אתה'. וכשהתרחקו מהבית אמר ראש השודדים לרבינו אור החיים 'האם הרב לא מכיר אותי? הרי למדתי אצלך תורה כשהייתי ילד'. הרב הסתכל בפניו והכירו.

'איך הגעת להיות במקום רע כזה?', תמה, 'הרי למדת תורה'. סיפר לו ראש השודדים לו שפעם אחת אביו ואמו הרגיזו אותו מאוד, וברוב חמתו איבד את שכלו לרגע ורצח את הוריו. 'אמרתי לעצמי, הרי כתוב שמכה אביו ואמו מות יומת, קל וחומר הורג', ענה, 'ואם אין לי עולם הבא - לפחות נהנה מהעולם הזה. אבל אני יודע שיש דין ויש דיין, ועשיתי עוד הרבה הרבה עבירות מאז, ואף נעשיתי לראש השודדים. אך אנא ממך, כבוד הרב, יש תשובה לפושע כמוני?'.

'יש לך תשובה', ענה הרב, 'אל תחזור למקום השודדים, למרות שכל הכסף שלך נמצא שם. תלך ותיקח נחש, תניח בקופסה, תאכיל אותו בשעת הצורך, ובינתיים תשב שבע שנים בבית הכנסת, תקרא תהילים ותבכה על עוונותיך. לאחר מכן תוציא את הנחש שגידלת והאכלת, והוא יקפוץ ויהרוג את זה שגידל אותו, כמו שעשית לאביך ואמך שגידלו אותך'.

כך עשה אותו אדם. ולאחר שבע השנים בא בחלום לאור החיים ואמר לו 'תנוח דעתך שהנחת את דעתי'.

זה בגלל השידוך

(פט"ז פ"ל)
כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו.

כתבו הרמב"ם והשו"ע, עבירות שבין אדם למקום נמחלים, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין נמחלים. ויכול האדם לקום ארבעים יום לסליחות באשמורת הבוקר, וכן להיכנס לתעניות וסיגופים וקבלות נוספות, אבל אם לא תיקן את העניינים שבין אדם לחברו, ועדיין הוא מקניט את אשתו - אין העבירות נמחלות. ויש אומרים שגם בין אדם למקום לא נמחל, שהרי איך יגש האדם ויאמר 'סלח לנו אבינו', כל עוד הוא לא סולח לאחרים? וכן חייב לבקש מחילה מאביו ואמו בערב יום הכיפורים (ואולי זו סגולה לכפרה ביום הדין, שהרי שלושה שותפים באדם - הקב"ה אביו ואמו. ואם אביו ואמו ימחלו, מסתמא גם הקב"ה, שהוא השותף השלישי, יסלח לו).

ומעשה ברבי ישראל סלנטר שבליל כיפור הגיע לבית הכנסת רק באמצע התפילה. לאחר בירור נודע שהרב עבר ליד איזה בית ושמע בכי של תינוק. ונכנס לבית כדי להרגיע את התינוק מבכיו כיוון שאמו "החמירה" והלכה לבית הכנסת לשמוע כל נדרי...

וכן מעשה ברבי חיים עוזר, מגדולי הדור בזמן החפץ חיים, שהבת שלו הייתה במצב של סכנה. שלח לבקש ברכה מהחפץ חיים, והרב אמר לשליח 'זה בגלל השידוך'. לאחר מכן הבת נפטרה. והרב חיים עוזר הבין שהסיבה לכך היא שלאחר שנשתדך בזמנו ונעשו אירוסין - הוא ביטל את השידוך והאשה נפגעה, ולכן שילם על כך בבת שלו.

וכן מובא מעשה בחזון איש, שביום ראש השנה לא אמר דברי התעוררות כהרגלו לפני תקיעת השופר, וכן אמר את המזמור שלפני התקיעות רק פעם אחת ולא שבע פעמים, כדי להגיע מהר לתקיעות. אח"כ שאלו את הרב 'מה יום מיומיים?'. סיפר להם הרב שעשה כך כיוון ששמע בן שאומר לאביו 'אבא, אתה חולה, אתה חייב לאכול משהו. יש עוד הרבה זמן עד לסוף התפילה', אבל האבא אמר 'אני לא אוכל כלום לפני תקיעת שופר'. כזה ראה וקדש.

וכן מעשה בסטייפלער רבינו יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהגיע לאירוע בר מצווה. לשמחת אנשי המקום לא היה קץ, ואמרו לאבי החתן 'לא ידענו שאתה מקורב לרב'. אמר להם 'גם אני בעצמי לא יודע'. ובינתיים הרב עשה ריקוד עם החתן, ולאחר כמה דקות עזב את האולם. עד מהרה התברר הסוד הגדול, שהרב ראה את חתן הבר מצווה מדבר עם ילד אחר בבית הכנסת, וגער בו שאסור לדבר בבית הכנסת. אמר לו הילד 'כבוד הרב, הסברתי לו איך מתפללים. לא דיברתי דברי חול'. והסטייפלער ביקש ממנו שיאמר לו מתי חל בר המצווה שלו, כיוון שקטנים לאו בני מחילה הם. וביום הבר מצוה הרב בא וביקש מחילה.

ואחר כל אלה הדברים אנו יתמי דיתמי, ק"ו שצריכים להזהר לא לפגוע. ואם פגענו - נבקש סליחה.

אם קפצת מהגג - אין חזרה

(פי"ח פ"ג)
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו'.

עיין באור החיים שהאריך בעניין בטוב טעם ודעת. ונעתיק מקצת לשונו: 'הנה ידוע כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו הם מצוות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצוות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת שני דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב. ואם שני אלו לא יעשה, אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק'. ע"כ.

ומה נענה ומה נאמר אחר דברים אלו, שאם האדם מסתכל בנשים, אומר הרב שמובטח לו שלא יוכל אחר כך לשלוט בעצמו. וזה דומה למי שקופץ מהגג ורוצה באמצע לעצור ואינו יכול. כך אחרי שהסתכלנו במראות אסורים - אין שליטה. ומוסיף הרב וכותב, שאין צריך לומר בהצמד שני הדברים גם רואה וגם חושב, ואצ"ל אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה הנה הוא מסור ביד תאוותו. ולזה אמרו "במקום שבעלי תשובה עומדים - צדיקים גמורים אינם עומדים".

---

פרשת קדושים

---

אם אתה אוסף פחיות שתייה, למה אינך אוסף שטרות כסף?

(פי"ט פ"ב)
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

פירש רש"י, קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ע"כ.

וידוע שיש מצוות עשה להיות קדוש, כמו שכתוב "והייתם קדושים לאלוקיכם". ומה שמקדש את האדם הוא קיום המצוות, כמו שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו". ואם כן, לכאורה מה רש"י רוצה לומר - כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה? הרי כל מצווה מקדשת את האדם.

מסביר רבינו יוסף חיים זצוק"ל, שאם למשל אדם אוסף בקבוקי שתייה ופחיות כי הוא יודע שעל כל 100 בקבוקים למשל הוא יקבל 25 שקלים, ועל כל 800 יקבל 200 שקל, אם כן פשוט שאם יאמרו לו שיש במקום מסוים הרבה שטרות של 200 שקל - ודאי שהוא ירוץ לשם לקחת את הכסף.

והוא הדין לכאן, שכל מצווה שאנו עושים מקדמת אותנו לעבר הקדושה, וצריך המון מצוות כדי לקבל את השטר של הקדושה. ואילו כשהאדם מתאווה לדבר ערווה ורוצה לפגום בעיניו וכדומה, אך מתגבר, זה השטר של הקדושה בעצמו. וזה פשוט שאם האדם אוסף מצוות ומקלקל את קדושתו מעיניו וכיו"ב, הוא דומה לאדם שאוסף בקבוקים, אך כשיש לידו ממש שטרות - אינו מרים אותם.

וכי רצחתי או גנבתי?

שאלו פעם את הבבא סאלי זיע"א איך זה שברכותיו תמיד מתקיימות. תירץ הרב שני תירוצים. ראשית, כתוב במשנה במסכת ברכות 'השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות'. ואין מים אלא תורה, ומי שלומד תורה מתוך צמאון ומברך שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר עוד יותר מזה - שהוא יכול להחיות מתים, וזה בורא נפשות רבות.

תירוץ שני, זה ס.ע.פ.צ. דהיינו האות ס' תמיד סגורה. ולמה הקב"ה עשה אותה סגורה? כי אחריה באה האות ע', לרמוז לנו שאת העין צריך לסגור ולא לראות דברים אסורים. וכן האות פ', שבאה לאחר האות ע', מלמדת שגם את הפה צריך לסגור. ואז נעשה האדם לצדיק (צ'), שזו האות הבאה בתור. וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. ע"כ.

ונראה ששני התירוצים שלו הם אחד, שאחד ללא השני לא שייך. כעין מה שהקשה הגר"א על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", שרבותינו דרשו שכל זמן שהקול קול יעקב - אין הידיים ידי עשיו, ומהפסוק משמע הקול קול יעקב ואף על פי כן הידיים ידי עשיו. מהיכן רבותינו הוסיפו את המילה אין? עיין בספר בראשית מה שתירץ הגר"א, ואפשר לתרץ גם על פי דבריו, שכתוב 'הקל קול יעקב', שהקל הראשון בלי האות ו' (ו' זה רומז ליסוד, שזה הקדושה של האדם), ואם יש רק תורה בלי קדושה - אזי הידיים ידי עשיו. אבל רבותינו דרשו הקול עם ו', דהיינו שיש קדושה. וכך דוד המלך ע"ה כתב את מזמור קי"ט, שכולו רומז על התורה הקדושה, וכתב כל אות שמונה פעמים, לרמוז על הקדושה שכתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ודי למבין.

ומעשה באדם מסוים שהרבה שנים לא זכה לבנים. אמרה לו אשתו 'תיסע לבבא סאלי ותבקש ברכה. הרבה אנשים נושעו בברכתו'. ולאחר הפצרות קם האיש, ורצה לנסוע במכוניתו, אבל האוטו פתאום לא נוסע. בלית ברירה נסע באוטובוס, הגיע לבית הרב והמתין בתור כמו כולם. והנה הגיע התור שלו והוא בא להיכנס אל הקודש פנימה. לפתע הוא שומע את הרב צועק 'אל תיכנס לכאן, רשע! תבוא בעוד שבועיים'. חזר האיש לביתו, סיפר לאשתו את כל אשר קרהו, ואמר לה 'אל תעזי אפילו להגיד לי לנסוע שוב'.

האשה, שידעה את מאמר רבותינו 'אל תרצה אדם בשעת כעסו', שתקה בימים הראשונים. אבל לאחר שנרגעו הרוחות החלה לדבר על לבו שאולי קרתה פה טעות, והרב גם ביקש בעצמו שיבוא אליו שוב. ובאמת השתכנע האיש, ונסע הפעם באוטו ולא הייתה תקלה. נכנס אל הרב פנימה, והרב קיבל אותו בחביבות ובירך אותו בבנים. אבל האיש שאל את הרב 'למה לפני שבועיים הרב צעק עלי רשע? וכי רצחתי או גנבתי?'.

אמר לו הרב 'לא צעקתי עליך רשע. צעקתי על מישהו אחר. ואם אתה רוצה לדעת על מי, אזי תקשיב טוב: לפני שבועיים הרי נסעת באוטובוס, נכון? וכיוון שהסתכלת על אשה שלא התלבשה בצניעות, בראת מלאך חבלה שליווה אותך ורצה להעניש אותך קשות על כל ראיה וראיה. עליו צעקתי רשע, ולך אמרתי לבוא עוד שבועיים. והתפללתי לקב"ה שהאוטו שלך יעבוד כדי שלא תצטרך לנסוע באוטובוס ותראה דברים אסורים, וברוך ה' היום באת אלי טהור, ויכולתי לברך אותך".

איך מצליחים

(פי"ט פ"ג)
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם.

כתב רבינו האר"י זצ"ל, שכל ההצלחה של האדם תלויה בכיבוד הוריו. וככל שמכבדים ויראים מאבא ואמא, כך מצליחים יותר.

ומעשה ברבי ישמעאל כהן גדול שבאה אמו לבית המדרש, ואמרה לנוכחים שהבן שלה לא מכבד אותה. נתכרכמו פניהם ושאלו אותה 'במה בדיוק הוא לא מכבד אותך?'. ענתה 'כשהוא מגיע מבית המדרש אני רוחצת לו את הרגלים, לאחר מכן רוצה לשתות את המים, והוא לא מסכים. תגידו לי שיתן לי לשתות'. מיד אמרו לו 'רצונה זה כבודה, אתה חייב ליתן לה לשתות'.

ישב עד עשר בלילה וחזר לביתו

(פי"ט פ"ג)
איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו'.

פירש רש"י, ואת שבתותי תשמורו - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך חלל את השבת - אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. עד כאן.

ומעשה באדם מאזור הצפון שחשקה נפשו לילך לישיבה. באו הרבנים מהישיבה לרשום אותו כשהיה בערך בכיתה ח', אבל ההורים שלו סירבו ולא הסכימו. בסופו של דבר נשאר עם הארץ, והיום הוא מספר את זה כשדמעות בעיניו, ואומר שהוא היה צריך לצאת תלמיד חכם (היום הוא מעל גיל חמישים). ומה יצא ממנו, לדבריו? "עוד אחד".

ולעומתו מעשה שאירע בעירק, בהורים אמידים ועשירים ביותר שהיה להם בן יחיד. לימדוהו כל מיני חכמות, ורשמו אותו לאונברסיטה במטרה שילמד כלכלה, כך שיוכל לנהל את כל עסקיהם. בגיל 17 לערך עבר אותו בן ליד בית המדרש הנקרא 'בית זליכא', וראה בחורים וזקנים יחדיו, יושבים, לומדים ומתנדנדים. נכנס פנימה ושאל לפשר המקום והלימוד. הסבירו לו על התורה ועל הקב"ה, וקירבוהו מאוד. בלא שימת לב ישב שם עד עשר בלילה בערך וחזר לביתו. למחרת לקח איתו הרבה עוגות ומיני מאכל, הביא לבית המדרש ושוב למד עד מאוחד בלילה. וכך היה כמה שבועות.

בינתיים הזכירו לו הוריו שבעוד כמה ימים הוא צריך לחזור לאוניברסיטה, אבל הבן אמר להם שהוא החליט ללמוד תורה ולא כלכלה. ההורים כעסו מאוד ואמרו לו 'תלמד כלכלה ואחר כך תלמד תורה', אבל הוא התעקש וניצח. בסופו של דבר הבן הצדיק עלה לארץ, ויצא תלמיד חכם עצום בתורה הקבלה והנגלה, ושמו רבי סלמן אליהו זי"ע - אביו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, וסבו של הרב שמואל אליהו שליט"א.

רק טיפה מסובב את ההגה

(פי"ט פ"ד)
אל תפנו אל האלילים וגו'.

פירש רש"י 'לעבדם' - דהיינו אל תפנה לאלילים לעבדם. ולכאורה למה התורה השמיטה את הדבר העיקרי, שזה לעבדם? אלא ללמדינו שבתחילה האדם רק פונה טיפה לכיוון השלילי ואינו מתכוון להיות כופר גמור ח"ו. אבל זה דומה לנהג שרק טיפה מסובב את ההגה - וכבר הוא בתהום. ולכן התורה אמרה 'אל תפנו אל האלילים'.

שאגה של נמר בעין גדי

(פי"ט פ"ד)
אל תפנו וגו' ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו'.

אם אנחנו חושבים שמדובר רק על מי שלוקח מסכה ועובד אותה, הבה ונראה מה כתב רשב"י זיע"א בזוהר הקדוש: וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה אעבר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם (תרגום: וכל מי שיסתכל ביופי של אשה ביום יבוא להרהר בלילה, ואם עולה אותו הרהור רע עליו - עובר על 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'). עד כאן.

ואם כן, יוצא לנו שמסכה זה לא רחוק מהמסך של הטלוויזיה, ששם רואים דברים אסורים ועוברים על 'ואלהי מסכה' וגו'. וכן ניתן להסביר שמסכה פירושו מסך בינינו לבין בורא עולם, וכל עבירה ועבירה שהאדם עושה - הוא יוצר מחיצה נוספת בינו לבין בורא עולם. ויבואר על פי משל לאדם שעבר בשעת לילה בעין גדי, והנה הוא שומע מרחוק שאגה של נמר. החל לרעוד בכל גופו מפחד, ושיניו נקשו זו לזו. בסופו של דבר עבר את המאורע בשלום, וסיפר לחברו את אשר קרה לו.

אמר לו חברו 'אני מתפלא עליך, שהרי כשהיינו בגן החיות היית קרוב מאוד לנמרים, ובכלל לא רעדת. ואילו בעין גדי רק שמעת שאגה מרחוק, וכבר אתה רועד?'. אמר לו 'בעין גדי אומנם שומעים למרחוק, אבל אין מחיצות ביני לבין הנמר, מה שאין כך בגן החיות. שם אין לי מה לפחד, כי יש מחיצה ביני לנמרים'. והנמשל ברור: מי שאין לו עבירות אזי גם אין מחיצות בינו לבין הקב"ה. וכשהוא שומע את שאגת השבת או שאגת התפילין וכדומה, כולו מפחד שחס ושלום לא יעבור על דבר ה'. אבל מי שמלא עבירות, שומע מלא שאגות של שבת וכו', וזה לא מפחיד אותו כי יש לו המון מחיצות.

מהו הקרבן הכי חשוב בעולם

(פי"ט פ"ה)
וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו.

פירשו רבותינו לפי הדרש, שהזבח הכי גדול שהאדם נותן לבורא עולם הוא כאשר האדם זובח את רצונותיו. וכעין המשנה באבות, "בטל רצונך מפני רצונו". ככל שהרצון של האדם הוא יותר חזק והוא מבטלו - כך שכרו יותר גדול.

ומעשה ברב גדול, חתנו של הנודע ביהודה, שכשהנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא) היה כותב לו אגרת של דברי תורה, היה אומר 'יַדָי רועדות מעצם קדושתך ותורתך'. והפלא הגדול היה שבזמן שרבי יוסף, החתן, היה נותן שיעורי תורה בביתו - הייתה באה אשתו, פוגעת בו לעיני כל תלמידיו, ואומרת לו 'מי אתה בכלל שאתה יושב פה ונותן שיעורים?'. וכמובן שהרב שתק, וגם לא הרשה לשום תלמיד שיגיב על הדברים.

והנה הגיע זמנו של הרב להיפטר מן העולם, וכל גדולי הדור הגיעו להלוויה. גם אשתו הגיעה, ואמרה שהיא רוצה להגיד עליו כמה מילים. בלית ברירה הרשו לה לדבר, ואזי פתחה פיה בחכמה, ותורת חסד על לשונה, ואמרה לכל הקהל 'לפני שהתחתנתי עם הצדיק הקדוש הזה הוא עשה איתי תנאי, שאני אצטרך לבזות אותו ולפגוע בו כל פעם לעיני תלמידיו, שחס ושלום לא יבוא למידת הגאווה. וכל מה שדיברתי ופגעתי בו בחייו - זה היה רצונו ולא רצוני'. ואז היא פנתה לבעלה ואמרה לו 'אנא ממך, תעשה סימן שזה נכון'. וכולם הסתכלו וראו את ראשו זז כאומר כן.

המשפט המסובך

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עוול במשפט וגו'.

מעשה שהיה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, שביום שנתמנה להיות אב בית הדין הגיע אליו דין מסובך מאוד. ומעשה שהיה כך היה: ראובן הלך לחברו שמעון, וביקש ממנו שישמור לו על הסחורה שלו מכיוון שהוא יוצא ליריד למשך כמה ימים. שמעון הסכים, ואת הסחורה - חמישים חביות של סוגי מאכל וסחורות למיניהן - הניחו במחסן של שמעון. אחרי שחזר ראובן מהיריד, ניגש לבית של שמעון, והנה הוא שומע ששמעון נפטר מן העולם, ומינו אפוטרופוס שיהא ממונה על נכסי היתומים.

ניגש ראובן לאפוטרופוס ואמר לו 'יש לי במחסן חמישים חביות, אני רוצה לקחת אותן'. אמר לו האפוטרופוס 'יש לך עדים שהחביות שלך? הרי יש כלל: המוציא מחבירו - עליו הראיה'. 'אין לי עדים. היינו חברים כאחים, לא ידעתי שהוא ימות פתאום'. אבל האפוטרופוס אמר לו חד משמעית 'בלי עדים אתה לא לוקח אפילו חבית אחת'. בסופו של דבר הלכו לדין תורה אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, וכשהרב רואה איך בעל החביות בוכה, וניכר שזה באמת שלו, מצד אחד רצה הרב לזכותו, אבל מצד שני כתוב בהלכה 'המוציא מחבירו - עליו הראיה'. אם כך, מה עושים?

אמר להם הרב 'תבואו מחר, אני מקווה שעד אז יתלבנו הדברים'. בלילה בכה הרב והתפלל לה' שלא יעשה עוול במשפט, ותצא האמת לאור. בתוך כך הוא נרדם, והנה רואה זקן בחלומו. אומר לו הזקן 'יש שולחן ערוך - תלך לפיו'. 'אבל איך?', שאל הרב, 'רואים מבכיו שזה שלו'. אמר לו הזקן 'ראובן ושמעון היו כבר בעולם בגלגול הקודם. שמעון הפקיד אצל ראובן חמישים חביות, ובחזרתו ראובן הכחיש ואמר שלא היו דברים מעולם. ואחרי ששניהם נפטרו ירדו בגלגול שוב כדי שראובן יחזיר את החוב לשמעון, ולכן קרה מה שקרה'.

למחרת הרב פסק 'המוציא מחבירו - עליו הראיה'. הסוחר בכה מאוד עם הישמע פסק הדין, אך הרב קרא לו וסיפר לו את כל העניין, והסביר שעכשיו הוא גמר את תיקונו.

לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול במשפט.

מובא במדרש, בעניין עשרת הרוגי מלכות, שכאשר עמדו להוציא להורג את רבן גמליאל ורבי ישמעאל הכהן הגדול, שאל רבן גמליאל את רבי ישמעאל האם הוא יודע בו איזו עבירה הוא עשה שעליו למות בסייף כמחללי שבתות, כעובדי כוכבים, כמגלי עריות וכשופכי דמים.

אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע 'רצונך שאומר לפניך דבר אחד?'. אמר לו 'אמור'. אמר לו 'שמא כשהיית מסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך, ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו?'. אמר לו 'השמים (לשון שבועה) אם עשיתי כן, אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח. כשהיו עניים באים היו מכניסין אותן אצלי, ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים'. אמר לו 'כשהיית יושב ודורש בהר הבית, והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך, זחה דעתך עליך?'. אמר 'ישמעאל אחי, לא, אלא מוכן אדם שיקבל את פגעו'.

באותה שעה זלגו עיניו של רבן שמעון דמעות. אמר לו רבי ישמעאל 'אברך! בשתי פסיעות (הכוונה - עוד זמן קצר מאוד) אתה נתון בחיקם של צדיקים, ואתה בוכה? (אולי רבי ישמעאל חשב שרבן גמליאל בוכה על צער המיתה המשונה) אמר לו 'לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג' (ודאי שהסיבה העיקרית היא העניין של עשרת הרוגי מלכות, אלא שרבן גמליאל חשש שאולי יש עוד חטא, שאם הוא לא יעשה פה תשובה עכשיו - זה לא יתוקן גם במיתה. כפי שהרמב"ם אומר, שאפילו אדם נסקל על שחילל שבת - אם הוא לא עשה תשובה, לא מתכפר לו).

אמר לו רבי ישמעאל 'מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? והתורה אמרה אם ענה תענה, בין עינוי מרובה בין עינוי מועט'. אמר לו 'נחמתני, רבי'. ע"כ עיי"ש. ונראה שרק לפי דרגתו הנוראה של רבן גמליאל זה נחשב לחטא.

מלך זקן וכסיל

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול וגו' לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול.

נראה לומר שהתורה רמזה כאן ליצר הטוב וליצר הרע, שנמצאים כל הזמן במשפט. ואתה השופט, שלא תשא פני דל - זה היצר הטוב, כמו שכתוב עליו 'ילד מסכן וחכם'. ולא תהדר פני גדול, שזה היצר הרע, שעליו נאמר 'מלך זקן וכסיל'. דהיינו שהוא יותר גדול, והיינו חושבים שמצווה להדר אותו, כדכתיב 'והדרת פני זקן'. ולכן אמרה התורה 'אל תהדר אותו'.

ולכאורה מה פירוש 'לא תשא פני דל', שזה היצר הטוב? הרי זה טוב לשמוע לו. אלא הכוונה שלפעמים האדם מוסיף יותר מדי במקום שלא צריך. גם הגמרא במסכת חגיגה (ה') אומרת שיש שלושה אנשים שהקב"ה בוכה עליהם - מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ופרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים. ולכאורה זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, למה הקב"ה בוכה עליו? הרי צריך דווקא לשמוח.

מסביר הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמדובר כאן באדם ששומע יותר מדי ולומד דברים גבוהים שאינו מבינם כלל. ועליו נאמר 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין', דהיינו אל תלמד סוס (שזה ראשי תיבות סודי סודות, דהיינו קבלה. כפרד - ראשי תיבות פשט רמז דרש - אין הבין). ועל זה באה התורה ואמרה שיש לבדוק היטב ולעומק כל דבר, בשכל ישר ובצדק, ואל תהיה נחפז. כמו שאומרים בהלל "כי אמרתי בחפזי כל האדם כוזב".

יצא הרב עם עציץ גדול, והלך במהירות

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול וגו' בצדק תשפוט עמיתך.

לומדים מכאן שיש מצווה וחובה לדון כל אדם לכף זכות. ובמידה והוא תלמיד חכם, אומר החפץ חיים שאפילו אם הדבר שהוא עושה נוטה יותר לחובה - עדיין אנו צריכים לדון אותו לכף זכות.

ומעשה ידוע ברבי אריה לוין זצ"ל, שהיה בלוויה של תלמיד חכם גדול בעיר הקודש ירושלים. והנה באמצע ההלוויה פרש רבי אריה לוין מהקהל ונכנס לחנות פרחים בזמן שההלוויה ממשיכה בדרכה לבית העלמין. הרב יצא עם עציץ גדול והלך לו משם במהירות. איש אחד מאנשי ההלויה ראה את זה, ותמיהה גדולה נראתה על פניו.

אך כיוון שצריך לדון לכף זכות, למחרת הלך האיש הנ"ל לרב ושאל אותו לפשר הדבר. אמר לו הרב 'אני אסביר לך את העניין. לבית החולים הגיע חולה במחלה מידבקת, ודאגתי לו לתפילין שיניחם. בהנהלת בבית החולים אמרו לי שאחרי שהחולה הזה ימות - שורפים או קוברים את התפילין, כי אסור שאדם אחר יניחם, שמא ידבק. ביום הלוויה של התלמיד החכם קיבלתי ידיעה שהמצורע נפטר, ואם אני לא אגיע עד לשעה 12:00 לקבור את התפילין - הם ישרפו את התפילין ח"ו. ועוד אמרו שאני גם צריך להביא אדמה לקבורה. לכן נכנסתי לחנות הפרחים וקניתי עציץ גדול. זרקתי את הפרחים, מיהרתי לבית החולים, וברוך השם קברתי את התפילין בעציץ'.

ומעשה נוסף במרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן. תמה האיש 'מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?'. הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו 'אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר, והתרתי אותה. והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות'.

חצים של אש מלמעלה

(פי"ט פט"ז)
לא תלך רכיל בעמך.

רבינו האר"י אומר שאדם שלא ידבר לשון הרע - מובטח לו שלא ידברו עליו לשון הרע ולא ירכלו עליו. ולכן אם הוא רואה שדיברו עליו לשון הרע, במקום שיכעס על אחרים - כדאי שיכעס על עצמו קודם.

אומרת הגיהנם להקב"ה כשמגיע לשם בעל לשון הרע, שכל עונשי הגיהנם ביחד לא יספיקו לטהר ולכבס אותו מחטאיו. ועונה הקב"ה לגיהנם ואמר לו 'אתה מלמטה, ואני משליך עליו חצים של אש מלמעלה', שנאמר 'מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חיצי גיבור (שזה הקב"ה) שנונים עם גחלי רתמים'. ולכן כל בר דעת ינצור לשונו ואזניו - ויזכה לטהרה.

שרה'לה

(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו' לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

פירש אורה"ח, מתי אתה כן מצווה להיות רכיל? כשאתה רואה שרוצים לרצוח את חברך, אתה מצווה לספר לו. ואם לא תספר, אתה עומד על דם רעך. וכעין גדליה בן אחיקם, שלא קיבל לשון הרע, והיה מה שהיה ע"ש. וכן אם פלוני עומד להתחתן עם פלונית ואתה יודע בבירור שיש לאחד משניהם דבר רע או מחלה מסוכנת - אתה חייב להודיע. ומרן הרב עובדיה פסק שאם לאדם יש רשיון ונוהג בכביש, ואתה יודע שהוא חולה למשל במחלת הנפילה, והוא העלים זאת ממשרד הרישוי - אתה חייב להודיע למשרד הרישוי, כדכתיב לא תעמוד על דם רעך.

ומעשה במושל גוי של איזה כפר, שישב עם חבר מרעיו ושתו לשכרה. והנה המושל אומר לחבירו 'היום אני מתכנן לחטוף את שרהל'ה היהודיה ולהתחתן איתה. מי יכול להגיד לי מה לעשות?'. בדיוק עבר שם יהודי מבוגר ואלמן ששמע את דבריו. רץ מיד לאביה של שרהל'ה, סיפר את ששמע והעלה רעיון למנוע את מזימת המושל: הוא עצמו מוכן להתחתן עם שרהל'ה, ואחרי שהמושל יבוא ויראה שהיא כבר נשואה - הוא ילך והיהודי יכתוב לה מיד גט.

וכך היה: העמידו חופה במהירות, והחלו לפזם ולשיר, והנה מגיע המושל הגוי ואחוזת מרעיו, וכולם רואים ששרהל'ה כבר התחתנה. הלכו כלעומת שבאו. בא המבוגר, שמח שהצליח לעזור להזים את המזימה, ואמר 'עכשיו אני רוצה לכתוב גט, לקיים את הבטחתי'. אבל שרל'ה אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים לקבל ממנו גט, ושהיא אשתו לכל דבר. אמר לה אביה 'אבל אי אפשר, הוא בן 63 ואת בת 18. את צריכה להקים משפחה לתפארת'. אבל היא לא זזה מדבריה, ענתה ואמרה 'האיש הזה הצילני משמד וממוות רוחני. אם הייתי הולכת עם הגוי, אולי הייתה לי וילה יוקרתית. אבל דברים שבקדושה היו חסרים לי, וזה שווה שאתחתן עמו'.

ואע"פ שהוא היה מבוגר נולד להם בן באותה שנה. קראו לו ר' לייב שרה'ס, והיה מגדולי הדור. ושרה'ס זה על שם אמו. כשאדם נמצא בצרה יש סגולה רק לומר את שמו, ומכאן לומדים גם כן שכל דבר שנעשה לשם שמים בלי שום נגיעות - מביא פירות טובים.

החפץ חיים סובב את גבו בפני ראש הישיבה

(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו', לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

מעשה במגיד מדובנא שיום אחד ראה ילד צעיר שמוליך את אביו העיוור לבית התמחוי שבעיר, לאכול כדרך העניים. שאל אותו המגיד 'למה אתה לא הולך לתלמוד תורה?'. 'אני צריך לדאוג לאבי לקחתו לבית התמחוי ולהחזירו', ענה הילד. אמר לו המגיד 'ואם אני אדאג לכל מחסורכם ואביך יחיה על חשבוני - אתה מוכן ללמוד תורה?'. 'בוודאי', ענה הילד. שאל המגיד את האבא אם הוא מוכן לכך, והאב הסכים בחפץ לב.

מאותו יום החל הילד ללמוד בשקידה רבה ועצומה. ולימים נודע שמו בישראל - רבי שלמה קלוגר. ומי יודע מה היה קורה אם הרב ח"ו היה מתעלם מהעניין. שהרי בוודאי שזה לא הכי נוח להביא לביתך אדם זר ולדאוג לכל מחסורו. אלא שהמגיד פעל לפי 'לא תעמוד על דם רעך', שזה לא רק להציל את גופו אלא בעיקר להציל את נשמתו.

והבה ונראה מעשה נורא. בהיותו בישיבה נתן החפץ חיים שיעור לכל תלמידיו. נכנס לפתע אחד מראשי הישיבות הידועים, והחפץ חיים, לתדהמת כל תלמידיו, סובב לראש הישיבה הנ"ל את הגב, והמשיך בשיעור. לאחר בירור אמר החפץ חיים שלראש הישיבה הזה היה תלמיד יתום מאב שהיה שובב מאוד ולא כל כך למד, וראש הישיבה רצה לסלקו. והנה באה אמו האלמנה בוכיה והתחננה שישאיר את הילד בישיבה, כי אם הוא לא ישאר בישיבה - הוא עלול לצאת פושע ועבריין. אבל תחנוניה נפלו על אזנים ערלות, והבן גורש מהישיבה. ולימים נתחבר לסטאלין הנודע לשמצה, והרג רבבות רבבות מבני ישראל. ואמר החפץ חיים שמי שאשם בדבר הוא הראש הישיבה הנ"ל.

ישן בתחנת אוטובוס

(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו', לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

הגמרא בסנהדרין (ע"ג) אומרת שאם אדם רואה את חבירו עומד לטבוע בנהר - חייב להצילו אם הוא יכול ויודע לשחות. ואם אינו יכול, צריך לבקש מאדם אחר שיעשה זאת, גם אם אותו אדם דורש את כל כספו תמורת זאת. שהרי אדם חייב ליתן אפילו את כל הונו למען הצלת יהודי אחד. כל זה להציל את גופו, וקל וחומר להציל את נשמתו, גם אם הדבר לא מצליח כל כך מהר.

וכעין מה שהגמ' בסנהדרין (ל"ז) סיפרה על רבי זירא שהיה הולך ללמד פושעים, ואף אחד מהם לא חזר בתשובה. אמרו לו חכמים 'בוא תלמד בישיבה, אתה רואה שאינם חוזרים בתשובה'. אבל הוא סירב והמשיך ללמדם במסירות נפש למרות שלא ראה אצלם שינוי בעבודת ה'. לאחר שנפטר רבי זירא הגיעו כולם להלוויה, והפושעים הללו אמרו 'עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?', וחזרו בתשובה.

ובכן, האם כל אחד מאיתנו מוכן לתת את כל רכושו כדי שעוד יהודי יתקרב לאבינו שבשמים? ומספרים שראו את הרב ניסים יגן זצ"ל ישן בתחנת אוטובוס, ושאלו אותו למה ומדוע. אמר להם הרב 'הגיעה משפחה לסמינר ערכים והתכוננו לחזור לביתם כיוון שאין להם חדר והכל תפוס. אמרתי להם שהם יכולים לישון בחדר שלי, ולכן אני ישן בתחנת אוטובוס'. כזה ראה וקדש.

אני לא רוצה שיהודי ישנא אותי

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'.

נתבונן מבריאת העולם בשנאה שהייתה ולמה זה גרם: א. קין והבל - מה שנגרם מזה הוא רצח של הבל, שזה בעצם רבע עולם. ב. ישמעאל ויצחק - ישמעאל מגורש עקב זה שהוא עלול לקלקל את יצחק, ועד היום רואים את הסכסוך עם הערבים. ג. יעקב ועשיו - רואים איך שעשו רוצה להרוג את יעקב עד שיעקב צועק לה' 'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו'. ד. יוסף ואחיו - רואים איך האחים מפשיטים את הכותנת של יוסף מעליו וזורקים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, ואחר כך מוכרים אותו לישמעאלים. הדבר הקשה ביותר הוא שהאחים באים בגלגול ומתים על קידוש ה' כעשרת הרוגי מלכות.

רק אחרי כך באים אפרים ומנשה - אחים שאין ביניהם שנאה אלא להיפך. לכן יעקב אמר להם 'בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה', כי סוף סוף רואים אהבה.

וכן אח"כ רואים את משה ואהרן, שהקב"ה אומר למשה 'כשיראה אותך אהרן - הוא ישמח בלבו'. ועל זה אמר הקב"ה 'מי יתנך כאח לי' וגו'. ואם האדם חושב שאם הוא ישנא יהודי הוא ירגיש יותר טוב, נתבונן במה שהגמרא בגיטין (נ"ו) מספרת על אספסיינוס קיסר, שקיבל בשורה שהוא הפך להיות המלך. נתרחבה רגלו, שנאמר 'ובשורה טובה תדשן עצם'. ובדיוק לפני כן הוא נעל נעל אחת, והשנייה לא נכנסה כי רגלו התרחבה, והראשונה גם לא יוצאת מהרגל. אמר לו רבי יוחנן 'תבקש מאדם שאתה לא אוהב שיעבור לידך'. כך היה, והעצם חזרה למקומה. זאת אומרת, הבשורה הטובה על כך שהוא מלך עד כדי כך שהתרחבו עצמותיו נעלמה כאילו לא הייתה, והכל בגלל שונא אחד.

ולעומתו נראה מעשה בזמנינו, באדם מסוים מבני ברק שהיה לו חנות לספרי קודש ותשמישי קדושה. והנה כמה שבועות לפני תחילת הלימודים שאלו אותו הילדים וההורים אם הוא מוכר ספרי לימוד לבית הספר, ילקוטים ומחברות וכל שאר הפריטים, והוא ענה בשלילה. אבל כיוון שהוא ראה שהשאלות בעניין גוברות מיום ליום, חשב שאולי כדאי לו למכור את הציוד הנ"ל. אלא שנזכר שיש עוד אדם שמוכר ציוד לבית הספר, והלך לשאול אותו אם הוא מסכים. אותו האיש אמר לו 'תמכור, אין שום בעיה. הנה הטל' של הסוכן הראשי'. האיש החל למכור בכמויות אדירות, ואילו השני כמעט ולא מצליח למכור. ויהי ביום השלישי, בהיות האיש השני כואב ועצוב, סגר את חנותו והלך אל המוכר הראשון. והנה הוא רואה המון קונים עומדים שם. מיד לקחו בידו לרב גדול ואמר לו 'אני רוצה שתבוא לדין תורה'.

הלכו לרב, ואותו מוכר שפעילותו הצטמצמה התחיל לצעוק עליו שהוא גנב לו את הפרנסה. 'הוא שאל אותי ליד הקונים האם אכפת לי שיביא ציוד דומה', אמר לרב, 'ומהבושה הייתי חייב להגיד שאין לי בעיה עם זה'. הרב שאל את המוכר הראשון אם זה נכון, ענה 'כן זה נכון. ואם עשיתי לא בסדר - אני מוכן ברגע זה לפרק את הכל'. אמר לו הרב 'פסק הדין הוא שמותר לך למכור גם בלי אישור שלו, ועשית לו טובה ששאלת אותו'. אבל אותו מוכר אמר לרב שאינו מוכן להמשיך למכור, אלא נותן הכל למוכר השני, כולל את הרווחים שצבר עד כה. 'אני לא רוצה שיהודי ישנא אותי', הסביר.

וכך היה. הלך ונתן לו את כל הסחורות, ואחר כך נשאר קצת בחנותו בשעת הלילה. והנה דפיקות בדלת. בפתח עמד חסיד שביקש לקנות ספרים. בעודו מדבר הוציא מחברת ארבעים דף, שרשומים עליה שמות ספרי קודש, ואמר לו שאת כל זה הוא רוצה לקנות. בינתיים הוציא דולרים, שם על השולחן ואמר 'תדע לך שהרב שלי הוא אחד מהאדמורים הגדולים, והלילה הוא חוזר לארצות הברית. הוא רוצה לפתוח ספריה ענקית שמכילה 15 אלף ספרים. האדמו"ר התייעץ בנושא עם אחד הרבנים שבא להיפרד ממנו, ואותו רב אמר לו שהוא מכיר אדם שוויתר היום על הרבה מאוד כסף למען השלום. והאדמו"ר החליט שאת כל הספרים הוא יקנה מאותו אדם, כלומר ממך'.

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'.

הרש"ש הקדוש כותב שאדם שניגש ליום הדין בימים הנוראים יעשה חשבון כמה לאוין של 'לא תשנא' הוא עבר, שהרי זה יכול להיות המון. אם אדם יושב כמה דקות ליד שונאו וחושב בלבו על השנאה - כל רגע ורגע הוא עובר על לאו. ואם כן, כמה צריך להיזהר לא לשנוא שום יהודי גם אם הוא לא מהעדה שלך וכדומה. ואדרבה, מי שלא שונא ולא מקפיד על שום יהודי - גם עליו לא יקפידו בשמים.

אני רוצה שתבוא ותשב לידי

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

כאן התורה שואלת: מה הסימן שאתה אוהב את חבירך ולא שונאו? התשובה: 'הוכח תוכיח'. לדוגמה, אם אדם בא להיכנס לראיון עבודה של משרה עם משכורת מכובדת, אבל לפני שנכנס התלכלך בחולצתו ממשקה מסוים ששתה, ואתה רואה שהוא לא שם לב ועומד להיכנס כך אל הראיון - עליך להפנות את תשומת לבו לכתם בחולצה. ואם אינך אוהבו - אינך מגלה לו.

והנמשל ברור, שהרי יבוא יום וכל אחד מאיתנו יצטרך לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ללא כתמים. אם אתה אוהב את היהודי - תלמד אותו איך להסיר את הכתמים הרוחניים. וכמו המשנה באבות (פ"א י"ב) שאומרת 'הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', שאם אתה אוהב יהודי - אתה מקרבו לתורה.

ומעשה ברב בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה רגיל לתת שיעור בבית הכנסת 'אוהל רחל' בירושלים מדי שבת קודש. והנה שבת אחת אמר אחד התלמידים לרב כי יש אדם מסוים שמגיע לשיעור עם הרכב שלו ומחנה אותו רחוק. אמר לו הרב 'בשבת הבאה תעשה לי סימן מי זה, ונראה מה לעשות'. ואכן, בשבת הבאה, כשנודע לרב מיהו אותו אדם, החל הרב להראות לו אהבה יתירה, שיתף אותו יותר בשיעור והזמין אותו לבוא לישב בשורה הראשונה.

כך היה, עד שהרב אמר לו 'תשמע, אני מאוד שמח שאתה בא לשיעור, ואני רוצה שתבוא ותשב לידי ממש'. האיש ניסה לסרב, אך הרב ביקש שוב ושוב, והאיש קם וישב ממש קרוב לרב. והנה באמצע השבוע בא האיש הנ"ל לרב בן ציון לביתו ואמר לו 'כבוד הרב, אני בכלל לא ראוי לכבוד הגדול שאתה עושה לי. ואת חטאי אני מזכיר היום, שלשיעור שלך הייתי מגיע ברכב בשבת. ומעכשיו, כבוד הרב, אני מבטיח להגיע רק ברגל'.

האופנוע אשם

ומעשה נוסף ברבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שבשבת אחת לאחר שיצא עם תלמידיו מבית הכנסת עבר אופנוע לידם ממש, בצמוד לרב. ניגשו התלמידים לבחור האופנוען ואמרו לו 'איך אתה מעז ככה לחלל שבת ליד הרב?'. אמר להם הרב 'תעזבו אותו, הוא לא אשם. זה האופנוע שלו אשם'. מיד כשהרב אומר זאת, האופנוע הפסיק לפעול. האופנוען ניסה להתניע, אבל לא הצליח. אמר לו הרב 'חבל, אל תנסה. עד מוצאי השבת האופנוע שלך מושבת. מהיום האופנוע שלך שומר שבת. בוא לביתי ותאכל קצת חמין'. הבחור הלך לבית הרב, ובמוצ"ש בדק את האופנוע, והנה פלא - האופנוע עובד. בשבת הבאה הבחור ניסה להפעיל את האופנוע, ושוב הוא שובת. וכך היה כל שבת, עד שיום אחד הבחור חזר בתשובה ונהפך לאחד מתלמידיו של הרב שרעבי זצ"ל.

ומעשה נוסף שאירע בזמננו. בחור אחד הגיע ביום הכיפורים לכותל המערבי עם סיגריה דלוקה בפיו. והנה ניגש אליו אחד הרבנים שהיו שם (כמדומני ר' אריה לוין זצ"ל) ואמר לו 'אקנא בך אם עכשיו תחזור בתשובה ותקבל עליך לא לעשן יותר ביום הכיפורים'. הבחור הופתע ושאל 'על מה כבוד הרב מקנא בי? הלא אני נחשב כרשע'. אמר לו הרב 'אם אדם עושה תשובה מאהבה - העבירה הופכת למצווה. אז תחשוב שביום הקדוש ביותר, ובמקום הקדוש ביותר לבני ישראל, איזו עבירה זאת. ואם כן, איזה זכות תעמוד לך אם תעשה תשובה'.

ומכל המעשים הנ"ל נלמד אנו שגם כשצריך להוכיח - צריך לעשות זאת בשיא העדינות.

ליצן החצר

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו', הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

שלמה המלך ע"ה אומר 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך'. דהיינו, אדם חכם שאוהב לשמוע אמת, גם אם היא תוכחה - אותו תוכיח. אבל לץ שעושה מכל דבר צחוק - אותו אל תוכיח, כי יבוז לכל תוכחותיך. והשל"ה הקדוש הסביר, 'אל תוכח לץ' דהיינו כשאתה רוצה להוכיח אדם על דבר מסוים שעשה, אל תגיד לו 'אתה ליצן, אתה רשע' וכדומה, פן ישנאך ולא ירצה לשמוע אותך. אלא 'הוכח לחכם ויאהבך', דהיינו תגיד לו 'אתה חכם, אתה נבון, אתה צדיק', ורק אח"כ תגיד לו בעדינות 'לא מתאים לאדם חשוב כמוך לעשות מעשה כזה'.

על פי זה הסבירו את הפסוק 'אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב'. דהיינו אדם חנפן שאומר לרשע שהוא צדיק - אזי רובצת עליו קללה, והוא מהכתות שלא מקבלות פני שכינה. ולעומת זאת, אם כוונתו להחזירו למוטב ואומר לרשע 'צדיק אתה' כדי להוכיחו, תבוא עליו ברכת טוב.

והמגיד מדובנא מביא משל בעניין זה. מחלה נוראית תקפה את בן המלך, וכל הרופאים הידועים באו לבדוק אותו כדי להכין לו תרופה מתאימה. לאחר בירור מקיף מצאו את המחלה ורשמו לו מרשם לתרופה. אלא שהתרופה הייתה מרה מאוד, וכשרצו הרופאים לתת לבן המלך את התרופה - חסם את פיו בכוח גדול ומנע זאת מהם. בינתיים המחלה הלכה והחמירה מיום ליום.

והנה ביום מן הימים הגיע למלך ליצן החצר ואמר למלך 'תן לי את התרופה, אולי אני אצליח להשקות את בנך'. המלך, מרוב יאוש, אמר לליצן 'בבקשה, תיקח את התרופה'. נכנס הליצן אל הילד, החל להצחיק אותו ולדגדג אותו, ולספר לו בדיחות, עד שבן המלך החל לצחוק כשפיו פתוח. מיד הוציא הליצן את התרופה, עירה את תכולתה לתוך פיו, והילד הבריא לחלוטין. ע"כ המשל. והנמשל הוא שהתרופה המרה זו התוכחה, ואם אנו רוצים להשקות את חברנו - צריך קודם כל לפתוח את אוזניו ע"י שנשמיע לו מילים יפות, ורק לאחר מכן נשקה אותו בתרופה המרה כביכול.

ומה שכתוב 'הוכח תוכיח' וגו', רמזו בזה שקודם כל הוכח את עצמך ורק אח"כ תוכיח אחרים. שאם האדם בעצמו מדבר בבית הכנסת ואמר לבנו שלא ידבר - ודאי שלא ישמע לו הבן. וכן אם הוא קורא עיתון ואומר לבנו 'תלמד תורה, איזה בטלן אתה', ודאי ללעג וקלס יחשב לו.

לחצה בפעמון כאילו היא רוצה לרדת

(פי"ז פי"ז)
לא תשנא הוכח תוכיח וגו', ולא תשא עליו חטא.

בחטא העגל כתוב לגבי אהרן הכהן, שביקשו ממנו שיעשה להם מזבח. אומרת התורה 'ויבן מזבח לפניו', והגמרא בסנהדרין (ז') אומרת 'ויבן מזבוח לפניו'. דהיינו חור (בעלה של מרים הנביאה) הוכיח אותם שלא יעשו את העגל, והרגו אותו. ואהרן הבין מזה שזבוח לפניו, שזה חור שהיה זבוח, שאם יוכיחם - יהרגו גם אותו (ולא תהיה להם כפרה לעולם, שזה כהן ונביא). ולא הוכיחם.

ואם נתבונן, לכאורה חור קיים מצוה של תוכחה - ומת. זו תורה וזו שכרה? אלא כשבאים למשכן העדות אומר הקב"ה למשה שיאמר לבני ישראל 'ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה'. שבצלאל, שיצא מחור, למרות שהיה רק בגיל שלש עשרה - הוא יבנה את המשכן שנקרא עדות, שזו עדות לכל באי עולם שהקב"ה סלח לבני ישראל על חטא העגל. וזה בזכות הסבא שלו, חור, שניסה למנוע את העבירה. לכן יבוא נכדו ויכפר. ומה שלומדים מכאן זה שממצוות לעולם לא מפסידים.

ומעשה בילדה צדיקה שעלתה לאוטובוס, והנה עולה אדם נוסף ומתיישב לידה. היא כמובן לא הרגישה בנוח, שהרי זה לא כל כך צנוע. ואמרה בלבה 'אם אגיד לו לקום למקום אחר - זו לא דרך ארץ. ואם אני אקום - זו גם לא דרך ארץ'. מה עשתה? הבזיק במוחה רעיון, ולחצה על הפעמון כאילו היא רוצה לרדת. ועברה וישבה בסוף האוטובוס. לאחר כמה שניות נשמע פיצוץ אדיר באוטובוס, והתברר שמי שישב לידה היה המחבל המתאבד בעצמו, וזה היה קו מספר 2 בירושלים. הילדה יצאה בלי שריטה, כי כאמור, ממצוות רק מרוויחים.

שאלו את החפץ חיים זצ"ל מי אשם בכל הצרות הנוראות שבאות על בני ישראל. ענה להם שהדרשנים אשמים (וזה היה ממש קרוב לשואה הנוראה), כיוון שאינם מוכיחים כראוי, ובמקום לדבר עם הציבור כמה חשוב לשמור שבת וטהרת המשפחה וצניעות וכדומה, הם משבחים את הקהל ומראים כמה הם יודעים לדרוש.

כעין זה מובא בגמרא מסכת שבת (נ"ה), שהקב"ה אמר למלאך המוות שיהרוג את הרשעים. אמר המלאך להקב"ה 'ומה עם הצדיקים? גם אותם צריך להרוג'. אמר לו הקב"ה 'צדיקים הם'. אמר לו המלאך 'נכון שהם עצמם צדיקים, אבל למה הם לא הוכיחו את הרשעים? אולי היו מחזירים אותם בתשובה'. אמר לו הקב"ה 'גלוי וידוע לפני שגם אם הם היו מוכיחים אותם - הם לא היו חוזרים בתשובה'. אמר לו המלאך 'זה לפניך גלוי, אבל לפניהם זה לא גלוי. הם היו צריכים להוכיח'. ענה הקב"ה 'תהרוג את הצדיקים, ולא עוד אלא שתתחיל מהצדיקים ורק אחר כך תגיע לרשעים'. והגמרא אומרת שאלה היו צדיקים גמורים שקיימו את התורה מאל"ף ועד ת"ו, וכשהיו רואים עבירה היו נאנקים ומצטערים מאוד - וזה לא עזר להם.

ואחר הדברים הנוראים האלו נבין עד היכן הדברים מגיעים, וממילא נבין מה זכותו הגדולה של המוכיח גם אם לא החזיר אף אחד בתשובה. כי גדולה מידה טובה פי 500 ממידת פורענות. ואם במידת פורענות ראינו עונש מוות לצדיקים, אזי במידה טובה כמה שכר מחכה לכל המוכיחים.

והנה פתאום הושמע שיר מסוים, והאישה החלה לצעוק בבהלה

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו' הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא.

ירבעם בן נבט הוכיח את שלמה המלך על זה שהוא סגר את כל הפרצות בחומת ירושלים והניח שומרים בכניסה לבית המילוא, שיגבו כסף מכל מי שנכנס. אמר לו ירבעם 'אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיבואו לבית המילוא מכל הכיוונים, ואתה שם שומרים לגבות כסף כדי שתוכל לתת לבת פרעה?'. אומרים חז"ל שכיוון שירבעם הוכיח את המלך, זכה ונעשה מלך ישראל. אבל בגלל שהוכיח אותו ברבים והלבין פניו, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"א).

רואים מכאן שגם אם אתה יודע שאתה צודק ורוצה להעיר לחברך או לאשתך - תהיה זהיר על העולם הבא שלך. וזה מה שהפסוק אומר, 'הוכח תוכיח את עמיתך', אבל 'ולא תשא עליו חטא'. דהיינו אל תגיע לכך שבגלל שהוכחת אותו בדרך לא נכונה, תספוג עליך חטא של הלבנת פנים.

וכדי שנבין טיפה מה הצער שנגרם לאדם שמתבייש, נביא מעשה קצר באשה מסוימת (בריאה לחלוטין בגופה ובנפשה) שישבה בביתה והתעסקה בענייני הבית. הרדיו היה דלוק, וממנו בקעו כל מיני שירים. והנה פתאום הושמע שיר מסוים, והאשה החלה לצעוק לבעלה שיכבה מהר את המכשיר, והחלה לבכות בבהלה נוראה. בעלה לא הבין מה קרה לה פתאום, וכי מה רע בשיר הזה? הרי זה שיר יפה.

לאחר שהוא כיבה את הרדיו והאשה נרגעה, נתברר העניין: כשהאשה הזו הייתה ילדה בבית הספר, היו כמה ילדות שביישו אותה ולעגו לה מאוד. ובו בזמן שהם לעגו לה באחת הפעמים הזכורות לה היטב - היה הרדיו דלוק והשיר הזה התנגן. וכל פעם שהאשה שומעת את השיר הזה - היא נזכרת איך הן פגעו בה ונכנסת לצער עמוק. ומזה נלמד שכשאתה פוגע באדם מסוים, זה לא נגמר אחרי דקה, אלא עלול להימשך לנצח.

יצר הנקמה

(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור וגו'.

פירוש הדברים שאם אתה הולך לשכנך ומבקש פטיש על מנת לתלות תמונה חדשה על הקיר, והשכן מסרב לתת לך למרות תחנוניך - הרי תחזור לביתך בפחי נפש. כעבור חמש דקות אתה שומע דפיקות בדלת, ניגש לפתוח, ואת מי אתה רואה? לא פחות ולא יותר את אותו שכן, בא לבקש סוכר כדי להכין כוס קפה. מיד יצר הנקמה בוער בך, ואתה רוצה להגיד לו 'תסתלק מכאן'. אבל התורה אמרה 'לא תִקוֹם!'. אזי אתה חושב בלבך 'טוב, אביא לו סוכר, אבל אומר לו שאני לא כמותו'. אומרת התורה: גם זה אסור. אלא תתן לו סוכר בלב שלם, ולא תזכיר לו מאומה. ואם אתה נוקם או נוטר - ק"ו אם אתה נוקם ונוטר - אתה עובר איסור חמור מדאורייתא.

לכאורה זו מצווה קשה מאוד הנוגדת את השכל ואת הטבע שלנו. והרי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. איך אני יכול לתת לו סוכר כאילו כלום לא קרה? ומסבירים כך על פי מה שאמרה חנה הנביאה בתפילתה, 'אין צור כאלוקינו'. שהגמרא בברכות (סנהדרין נ"ו ס"ד פ"ה ד') הסבירה 'אין צייר כאלוקינו'. דהיינו שהציור הכי יפה הוא ציור שדומה למציאות, ויש ציור שממש נראה אמיתי ואילו רק כשאתה נוגע בו אתה מגלה שזה רק ציור. אבל הקב"ה מצייר ציור אחר, שאם למשל עשית עבירה מסוימת ונגזר עליך שאשתך תצעק עליך - אתה רואה את אשתך עצבנית וזורקת חפצים, אתה כבר חושב לענות לה וכו', אבל אל תאמין: מדובר בציור, וזה בגלל שהקב"ה רוצה לנקות אותך מהעבירות שלך.

וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ל"ח ג'), 'אין שלום בַעֲצָמַי מפני חטאתי'. עצמי זו האשה שנבראה מהעצם של הגבר. וכמו שאמר אדם הראשון, 'זאת הפעם עצם מעצמי'. והוא הדין כשאתה רואה שהשכן שלך לא רוצה להביא לך פטיש. אל תאשים אותו אלא את עצמך, ולכן כשהוא יבוא לבקש סוכר - אתה חייב לתת לו בלב חפץ.

לנקום ולנטור כנחש

(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור את בני עמך וגו'.

אומרים חז"ל, 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם'. ולכאורה הדברים תמוהים: וכי בגלל שאתה תלמיד חכם מותר לך לעבור על שתי עבירות חמורות? ולא זו בלבד, אלא שאם אתה לא נוקם ונוטר אתה לא נקרא בכלל תלמיד חכם? וכן למה דווקא אמרו כנחש?

אלא יש נקמה ויש נקמה. אם הנקמה שלך היא כדי לספק את עצמך ולהרגיש טוב ע"י שתנקום בו - זה גרוע מאוד. אבל אם אתה נוקם כנחש, דהיינו כמו שהנחש לא נהנה כשהוא מטיל ארס (שהרי אינו אוכל בכך את בשר האדם אלא מכישו והולך לו) - כך גם התלמיד, שנוקם ונוטר בשביל כבוד התורה ולא למען הכבוד העצמי. ואיך אדם יכול לבחון זאת? אם אתה רואה שפוגעים בתלמיד חכם אחר, ואתה מוחה על כבוד התורה כמו שמחית על כבוד התורה שלך - זו הראיה.

כולנו באותה ספינה

(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

מובא במסכת שבת (ל"א) מעשה בגוי שבא לשמאי הזקן ואמר לו 'אני רוצה להתגייר, אבל בתנאי שתלמד אותי את כל התורה כולה על רגל אחת' (הכוונה בזמן קצר מאוד). שמאי סילק אותו, שהרי על התורה נאמר 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואיך אפשר ללמדה על רגל אחת?

הגוי הנ"ל הלך להלל הזקן ואמר לו 'תגייר אותי, בתנאי שתלמד אותי את כל התורה על רגל אחת'. אמר לו הלל הזקן 'ואהבת לרעך כמוך, דהיינו מה ששנאוי עליך על תעשה לחבריך. זו כל התורה כולה, ואת השאר תלמד לבד'. והגוי התגייר והתקרב לה' יתברך.

והשאלה הנשאלת: איך זה שכל התורה נכללת ב"ואהבת לרעך כמוך"? וכי מה זה קשור לשבת, לתפילין ולשאר מצוות שבין אדם למקום? ותירץ מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ש'ואהבת לרעך' - הכוונה היא שרעך זה הקב"ה, שנאמר 'רעך ורע אביך אל תעזוב' (וזה סוף הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה''. דהיינו מי זה רעך? 'אני ה'').

ועוד אפשר לומר על פי המשל הידוע באותם אנשים שנכנסו לספינה להפליג בים, ואחד מהם לקח פטיש והחל לדפוק חזק בקרקעית הספינה. ניגשו אליו אנשי הספינה ואמרו לו 'מה אתה עושה?'. אמר להם 'אני רוצה לעשות חור כדי לראות מה יש למטה. מה אכפת לכם? זה החדר שלי!'. אמרו לו 'כשהמים יכנסו לספינה הם לא יבדילו בין החדר שלנו לחדר שלך, וכל הספינה בסוף תטבע'. עד כאן.

וכן כאן, מה שאמר הלל הזקן לאותו גר היה 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם אתה מחלל שבת - גם יהודי אחר סובל, כי כולנו באותה ספינה, ולכולנו יש אבא אחד שזה ה' יתברך. וזה מה שמסיים הפסוק, 'אני ה''.

אל הנער הזה התפללתי

(פי"ט פי"ח)
לא תקום וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

מובא בגמרא תענית (כ' ע"ב) מעשה ברבי אלעזר שהלך לעיר לוד, ולבו היה קצת גס עליו מפני שלמד הרבה תורה. והנה הוא רואה אדם מכוער עובר לידו. אמר לו רבי אלעזר 'תגיד לי, האם רק אתה כזה מכוער או שמא כל בני עירך מכוערים כמוך?'. אמר לו האיש 'אם יש לך בעיות לגבי איך שאני נראה - אל תפנה אלי אלא תפנה לאומן שעשה אותי'.

הבין רבי אלעזר שטעה, ירד מעל החמור וביקש מחילה. אבל אמר לו האיש 'אני לא מוחל לך עד שתדבר עם האומן שעשאני'.

בינתיים הם מתקדמים ומגיעים לעיר לוד, וכל בני העיר יוצאים לכבוד רבי אלעזר. אמר להם האיש 'לכבוד זה האיש אתם יוצאים? כך וכך היה מעשה'. אמרו לו 'תמחול לו'. אמר להם 'לכבודכם אני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כך'. ע"כ.

הסביר הרב מכתב מאליהו על פי רש"י, שהאיש הנ"ל היה אליהו הנביא, והוא ראה שרבי אלעזר יש בו קצת גאווה לאחר שלמד הרבה תורה. ואם עכשיו הוא יגיע ככה לעירו וכולם ייצאו לכבודו - הגאווה תהפוך להר געש, ואחר כך יהיה מאוד קשה להחזיר את הגלגל אחורה. ולכן עשה מה שעשה כדי שטיפת הגאווה תרד ממנו מיד. וזה מה שאומר הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", גם אם הוא נראה מכוער בעיניך בחיצוניותו או בפנימיותו. ומה הסיבה? 'אני ה'', אני בראתי אותו.

וכעין זה מובא בגמרא ברכות (ל"א ע"ב) שחיפשו כהן לשחוט, ואמר להם שמואל הנביא כשהיה עדיין ילד קטן 'אין צריך בכהן, אפשר לשחוט גם באיש זר שהוא ישראלי, שנאמר והקריבו הכהנים ולא ושחט הכהן, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. אמר לו עלי הכהן 'אתה צודק, אבל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'. אזי באה חנה אמו ואמרה 'אני האשה הנצבת עמך בזה, ובירכת אותי לבן'. אמר לה 'אני אתפלל וה' יתברך יתן לך בן יותר טוב ממנו'. אמרה לו 'אל הנער הזה התפללתי', והניחו ולא פגע בו. עד כאן.

וחוץ מהפשט אפשר להסביר בדרך דרש, שעלי הכהן ראה ששמואל הראה לכולם את חכמתו הרבה, ואיך הוא ניצח את גדול הדור. ומסתמא באו כולם לראות מי זה החכם הגדול הזה. ובינתיים שמואל עלול להתגאות, וכיוון שהוא עדיין ילד, זה עלול להידבק בו, ואחר כך כל החיים הוא יחפש כבוד. ואם כן, איך מונעים זאת? אמר לו עלי הכהן 'תתכונן, אתה הולך למות, כי כל המורה הלכה בפני רבו - חייב מיתה'. וממילא אם הייתה לו קצת גאווה - מיד היא ירדה, שהרי הוא עומד למות, ושום כבוד כבר לא חשוב. ואז באה אמו ואומר לה עלי 'אני אתפלל שיהיה לך בן עדיף ממנו', שבינתיים הוא רומז לשמואל שלא יתגאה, שהרי יש טובים ממנו. ורק אחר כך השאירו בחיים.

מי שמתנדנד הוא שיכור

(פי"ט פי"ט)
את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

ידוע שענייני הכלאים הם בבחינת חוק, כמו שהפסוק אומר 'את חוקתי תשמורו'. ופירש רש"י, חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. אבל בכל זאת נאמר רמז ששמעתי, מה שאמר אליהו הנביא בהר הכרמל לבני ישראל אחרי הניסים הנוראים שנעשו שם. אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו.

הדבר מתמיה, שהרי הם היו גם עובדי ה', דהיינו שומרי שבת ומניחים תפלין ועושים מצוות, אבל מצד שני גם עובדים עבודה זרה. מגיע אליהו הנביא ואומר בנבואה על פי ה' 'אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו'. דהיינו, תפסיקו לעשות מצוות. תהיו 100% רשעים בלי לדבוק בה' בכלל. ובפסוק הזה אפשר למצוא את התשובה: 'בהמתך לא תרביע כלאים', שזה שור וחמור בדרך כלל, וכמו שהתורה אמרה 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו', ששור זה דבר טהור ואילו החמור טמא. וכן שדרך לא תזרע כלאים, שזה חטה וגפן, שחטה זה לשון חטא. וכן הגמ' בברכות (ס"א ע"א) אמרה שיצר הרע דומה לחטה, ואילו גפן הוא דבר טוב שהולך ומשתבח. ובני ישראל נמשלו לגפן, שכמו שגפן אין לה הרכבה משאר עצים - כך בני ישראל אין להם חיבור עם שום אומה ולשון.

וכן ובגד כלאים שעטנז, שזה צמר ופשתים - צמר זה דבר טהור שנגזז מכבש שאותו מעלים לקרבן, ואילו פשתן בא מהאדמה, וזה דבר חומרי. שהרי הבל הביא כבשים והקב"ה קיבלם, וקין הביא פשתן והקב"ה לא קיבלו. ועל זה בא הפסוק ואומר לאדם: אל תהיה גם שור, שזה טהור, וגם חמור, שזה טמא. ואל תהיה גם גפן, שזה טהור, וגם חטה, שזה חטאים. ואל תהיה גם כבש, שזה תמים וטהור, וגם פשתן, שזה גשמי. אלא תחליט מי אתה.

וכמו שהולכים ברחוב ורואים מישהו מתנדנד, יודעים שזה שיכור - כך בעבודת ה', אי אפשר להיות גם צדיק וגם רשע. וכמובן שאין אנחנו מדברים על בעל תשובה שרק התחיל, והולך צעד אחר צעד בזהירות, שהוא ודאי בסדר, כיוון שהוא מבין שאי אפשר לעשות את כל המצוות בפעם אחת. אבל תוך כמה זמן הוא יגיע לזה, כי הוא שואף לכך ומבין שזו הדרך. אלא כל דיבורינו לגבי מי שחושב שזו דרך חיים.

וכעין זה ראינו לגבי אלישע בן אבויה, שאע"פ שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס והיה עצום בתורה - זה לא עזר לו. והגמרא מביאה כמה סיבות שגרמו לו להיות בעל עבירות. אחת הסיבות שהיה שר שירי עגבים, שזה שירים של גוים. וכן שהיו נושרים ממנו ספרים חיצוניים, ללמדך שקדושה וטומאה אינם הולכים ביחד, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה. והסביר החפץ חיים שהתורה היא מקווה. וכמו שהמקווה מטהר את האדם גם אם הטומאה התפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו - כך התורה הקדושה מטהרת את האדם גם אם הטומאה התפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו.

אבל בדומה למקווה, שאם האדם טובל ומשאיר אצבע או אוזן בחוץ אזי הטבילה לא שווה, כך כשאדם נכנס לתורה - הוא צריך לשעבד את כל אבריו וגידיו באמת לתורה. ואם האוזן שומעת עדיין שירים לא יפים, או שהעין רואה דברים אסורים, או שהפה עדיין מדבר לשון הרע - התורה לא טיהרה אותו כלל. ולכן כתיב 'הוי כל צמא לכו למים'. ושלא נשאיר שום שערה בחוץ.

הנהג הביט לעבר הגלגלים ונגח את ראשו באוטובוס

(פי"ט פל"ב)
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'.

אומר הזוהר הקדוש: תקום ותעשה תשובה לפני השיבה, וכמה שיותר מהר - יותר טוב. ולא צריך לחכות. כמו שמובא בתנא דבי אליהו, שיותר ממה שאמא מחכה לבנה ומאשה שמחכה לבעלה - כך יושב הקב"ה ומצפה לאדם שיעשה תשובה.

נתאר לעצמנו אדם חשוב מאוד ורעב מאוד נכנס למסעדה, ומזמין מהמלצר מנה בשרית ופיתות. בינתיים המלצר משרת את כולם חוץ ממנו במשך שש שעות, וכל פעם כשהמלצר עובר לידו אומר לו 'תמתין עוד מעט, תכף זה מוכן'. עד שסוגרים את המסעדה. ואם האיש החשוב הזה מתגלה פתאום לבעל המסעדה, אין צורך לומר איזו בושה נוראה זו למלצר. ואם כן, הקב"ה, שהוא הבעלים שלנו, והוא ברא את ידינו ורגלינו וכל אברינו, מה שהוא מבקש זה שנמלא את תפקידנו בעולם הזה. ואיך אנו יכולים לומר לקב"ה לחכות עוד שנה ועוד שנה?

ומעשה ביהודי באמריקה שההורים שלו התחננו אליו שיחזור בתשובה, אבל הוא בשלו ואינו מוכן. היה לו חלום שרצה לממשו, שזה להיות נהג אוטובוס. וכבר אמרו רבותינו "בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו". ובסופו של דבר מימש את חלומו הנכסף ו'זכה' להיות נהג אוטובוס. והנה יום אחד הוא הגיע קצת מאוחר לעבודה, והתחיל להלחיץ את הנוסעים שיעלו מהר. באחת התחנות כשעלו הנוסעים התחיל לנסוע, והנה הוא מרגיש שהוא עלה על משהו.

בדיוק אחת הנשים צעקה 'רגע נהג, הילדה שלי עוד לא עלתה'. הנהג ירד מהר מהאוטובוס, הביט לעבר הגלגלים, ראה שהילדה עלתה לעולם שכולו טוב והחל לנגוח את ראשו באוטובוס, לתלוש את שערות ראשו ולבכות כמו תינוק. ניגשה אליו האמא, שהייתה חרדית, וכבר הבינה מה קרה לבתה, ואמרה לו 'זה בסדר, אתה לא אשם. זה נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים. ואם לא אתה היית עושה - מישהו אחר היה עושה זאת. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'.

הנהג, שחשב איך להרגיע את האמא, ראה שהיא זו שמרגיעה אותו. ובזמן שהמשפחה ישבו שבעה הלך לנחם אותם ואמר להם 'החלטתי שבגלל מה שעשיתי - מהיום אני אהיה העבד שלכם לכל מה שתצטרכו 24 שעות ביום. האם אתם מסכימים?'. אמר לו האבא 'חס ושלום שתהיה עבד שלנו. אבל אם אתה רוצה לתקן את מה שקרה ולשמח גם את בתנו הקטנה וגם את הקב"ה, תהיה עבד. אבל לא שלנו אלא עבד ה', ותחזור בתשובה שלימה'. אמר הנהג 'אין בעיה, אני מקבל עלי עול מלכות שמים', וחזר בתשובה שלימה. ומה שלמדנו ממעשה נורא זה שלא להתעכב מלעשות תשובה.

שלושת הידידים

(פי"ט פל"ב)
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'.

רבותינו אמרו 'אין זקן אלא זה שקנה חכמה'. ולכאורה נראה מהמילה זקן שאם נחלק אותה יצא לנו 'זה קנה'. ואם כן, חסרה המילה חכמה. ומנין לנו להוסיף ולומר 'זה קנה חכמה?'. והתשובה פשוטה מאוד, שהרי מה אדם לוקח וקונה מהעולם הזה? רק את התורה והמצוות שלו. כל שאר הדברים שאספת לא הולכים איתך, שנאמר 'והלך לפניך צדקך'.

ומובא במדרש משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים - ראובן שמעון ולוי. את ראובן הוא אהב מאוד ועזר לו, והיה רץ בשבילו באש ובמים. את שמעון הוא אהב, אבל פחות מראובן, ואילו ללוי הוא בקושי אמר שלום. ויהי היום והנה הוא מקבל צו מהמלך לבוא ביום פלוני למשפט על כך וכך. מיד הוא רץ לראובן שיבוא להעיד עליו כמה שהוא איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אבל לתדהמתו הרבה ראובן בכלל לא הסתכל עליו ואף אמר לו 'תסתלק לי מהעיניים, אני לא בא איתך'.

בלית ברירה הלך לשמעון וביקש ממנו עזרה. אמר לו שמעון 'אני מוכן לבוא איתך עד פתח הארמון, שהרי לא הוזמנתי למלך'. משם הלך בבושת פנים ללוי וביקש ממנו אולי הוא יכול לבוא איתו למלך. אמר לו לוי 'בוודאי שאבוא איתך, ואף אגיד למלך כמה אתה איש טוב'. אמר האיש ללוי 'אם הייתי יודע כמה אתה טוב - הייתי עוזב את ראובן ושמעון, ונדבק רק בך'.

והנמשל הוא שראובן זה הכסף. האדם רץ אחרי הכסף ביום ובלילה, בקור ובחום, וכשמגיע יומו למשפט, אומר לו הכסף 'תסתלק מכאן', כיוון שהוא לא יכול להיות מליץ יושר עבור האדם בעולם הבא. שמעון זה המשפחה הקרובה והחברים הטובים שהלכת לכל אירוע שלהם, והיית שם מעשרה ראשונים, ונתת מתנה מאוד מכובדת. אך כשאתה צריך אותם ביום הדין, אומרים לך 'נבוא איתך עד הקבר, כל אחד והתור שלו'. ואזי אתה רוצה לבקש מלוי. ולוי הוא התורה, המצוות, השבת, התפילין והצניעות שלא כל כך הקדשנו להם תשומת לב מיוחדת.

הרי לא תמיד למדנו תורה, ואם למדנו - כמה פעמים נמנמנו באמצע הלימוד ודיברנו דברים בטלים באמצע. ולגבי השבת, כמה פעמים לא עשינו סעודה שלישית על הלחם, וכן סעודה רביעית, ואחרי החמין הלכנו לישון לכמה שעות, ושאלנו את השבת מתי היא יוצאת כבר כדי שנוכל לשמוע מוזיקה ולהדליק סיגריה. וכן לגבי התפילין, כשהנחנו אותם מיהרנו להוריד אותם עוד לפני "עלינו לשבח", ואולי גם דיברנו דברים בטלים ולא נזהרנו כשהכתר על ראשנו.

וכן לגבי צניעות, האם נזהרנו במה שאומר מרן השו"ע בסימן ב' "אל יאמר אדם הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי מלא כל הארץ כבודו"? וכן לגבי ברכות, האם בירכנו מילה במילה, וקל וחומר ברכת המזון ו"אשר יצר"? וכל שאמרנו הוא רק בין אדם למקום. ומה עם בין אדם לחברו, האם המלכנו את חברנו עלינו? ואיך התייחסנו לאשה? (ועיין בספר ברכת חיים להרב יוסף חיים על ההפטרות בהפטרת חיי שרה, שהסביר שלפעמים אדם קם, מתפלל, לומד תורה ורוכש הרבה מצוות, והיצר רוצה לקחת לו הכל. ואם האדם בא הביתה וכועס על אשתו ח"ו - הפסיד הכל) ומה שאמרנו זה מעט מן המעט.

ונחזור לענייננו, שלוי, שזה התורה והמצוות, אומר לאדם 'אבוא איתך עד המלך ונמליץ עליך לטובה', ואזי האדם אוחז בשערות ראשו וצועק 'אם הייתי יודע שכך שוות התורה והמצוות - הייתי עוזב הכל ונדבק רק בהן'.

הרים את המזלג בפעם השלישית - ושוב נפל מידו

(פי"ט פל"ג)
וכי יגור אתך גר לא תונו אותו.

כשהקב"ה סיבב בכל אומה ואומה לשאול האם הם רוצים את התורה, היו בחלק מהאומות אחדים שכן רצו. אלא שהם היו בטלים ברוב. אבל הקב"ה ראה את רצונם הטוב והורידם שוב לעולם, ואלו הם הגרים. ויש מצווה גדולה לאהוב את הגר. כידוע, יש לנו גדולי עולם שהיו גרים או בני גרים, כמו רבי עקיבא, רבי מאיר בעל הנס ואונקלוס.

ומעשה בגוי שאהב מאוד ללמוד שפות. עושר לא חסר לו, וגם לא כבוד, כיוון שהיה בן מלך באפריקה. הלך לאוניברסיטה בארצות הברית ללמוד שפות חדשות ושאר דברים. והנה ביום מן הימים ראה את אחד הסטודנטים כותב מימין לשמאל. התפלא מאוד, שהרי הוא ידע עד עכשיו שאת כל השפות כותבים משמאל לימין. שאל את הסטודנט 'איזו שפה זו?'. 'זו העברית של היהודים, ואני יהודי', ענה לו. 'איפה אפשר ללמוד את השפה הזו?', שאל הסטודנט, אמר לו היהודי 'יש כאן ספר של הרמב"ם עם כל האותיות, אם אתה רוצה'. הגוי לא היה עצלן, ועם עזרת היהודי החל ללמוד את לשון הקודש דרך הרמב"ם. כעבור זמן כבר ידע לחבר אותיות למילים ומילים למשפטים, והבין את אשר קרא ברמב"ם.

ניגש הגוי ליהודי ושאל 'למה אתה מדליק אש בשבת, לא מתפלל ולא מברך? הרי כתוב ברמב"ם שצריך כך וכך לעשות'. היהודי לא ידע את נפשו מהתוכחה, חזר בתשובה, חזר לארץ ישראל ונכנס לישיבת "אור שמח", ובנוסף הוכיח עוד כמה יהודים שלמדו שם באוניברסיטה, וגם הם חזרו בתשובה ועלו לארץ ללמוד בישיבת "אור שמח" (זו ישיבה לאמריקאים).

יום אחד החליט אותו גוי לבוא לביקור בארץ ישראל ולפגוש את החברים שלו בישיבה. הם שמחו מאוד לקראתו והודו לו מקרב לב, שכן הוא זה שגרם להם לבחור בעץ החיים, שזו התורה. הרב מסר שיעור בהשקפה ובאמונה, וגם הבחור ישב והקשיב. לאחר מכן הרב היה צריך להעביר שיעור בגמרא וביקש מהבחור הגוי בעדינות שייצא, כי אסור ללמד גוי גמרא. הוא יצא משם קצת פגוע, נסע לרומא ושהה שם באיזה מלון. הגיע זמן ארוחת צהרים, והוא הלך לאכול. כשהחזיק את המזלג ובא לאכול - נפל המזלג מידו. הרים את המזלג על מנת לאכול - ושוב נפל מידו, וכן בפעם השלישית.

ישב הבחור וחשב 'שלוש פעמים נפל לי המזלג מהיד. זה לא טבעי, יש פה משהו'. הלך לחדרו והסתכל בלוח השנה היהודי שהיה לו, והנה הוא רואה שהיום יום הכיפורים. הבין שהקב"ה רומז לו 'אתה שייך אלי'. הלך לבית הכנסת, לאחר מכן נתגייר, וכיום הוא מרצה בכיר בארגון "ערכים".

מאור פנים

(פי"ט פל"ד)
כאזרח מכם יהיה לכם הגר וגו'.

כתב החפץ חיים זצ"ל שגם אדם שמגיע לגור בסביבה חדשה ואינו מכיר את אנשי המקום - יש מצווה גדולה לעזור לו, לעודד אותו ולתמוך בו, שהרי הוא בבחינת גר באותו מקום. וכן אדם שמגיע לראשונה לבית הכנסת, כגון שהוא חוזר בתשובה בתחילתו - יש מצווה גדולה להראות לו בסידור היכן מתפללים וכדומה.

וכן מי שמגיע לשיעור תורה, מאוד חשוב לעזור לו. כי קורה לפעמים שאדם מגיע לשיעור תורה ואף אחד לא מתייחס אליו, והוא לא חוזר לשם שוב. חס ושלום, יכול להיות שמי שיענשו על זה בשמים יהיו אנשי השיעור. ולפעמים הפוך - אדם בא לשיעור ודיברו איתו יפה, ומזגו לו מיץ וכדומה, והביאו לו ספר מוכן, ומאותו יום הוא נעשה קבוע - מי שיקבל שכר על כל שיעור שהוא ימשיך להשתתף בו זה אותו אחד שקירבו ו"בסך הכל" מזג לו מיץ.

ומעשה באדם שבא לאחד הכוללים בעיר צפת, כיוון שהיה לו גבס בשתי ידיו ולא יכל לעבוד. קיבלו אותו מאוד יפה והאירו לו פנים, והצטרף ללומדי השיעור. גם אחרי שהגבס ירד לא חזר לעבוד אלא נשאר בישיבה, והיום הוא לומד תורה מידי יום ביומו. וכל זה בזכות החיוך והארת הפנים שהפגינו כלפיו מתחילה.

איך אדע מי יהודי ומי לא?

(פ"כ פ"ז)
והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם.

רבותינו אמרו בגמרא ברכות (נ"ג) "והתקדשתם - אלו מים ראשונים. והייתם קדושים - אלו מים אחרונים". וידוע מה שאמר רב חסדא בגמרא, "אני ממלא חפני במים והקב"ה ישפיע לי שפע גדול". והמילה מים זה ראשי תיבות מלא ידינו מברכותיך. וכן מים זה מעושר מתנות ידיך. והמילה עני זה ראשי תיבות על נטילת ידיים, שהגמרא אומרת במסכת סוטה (ד') "כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם", וכן ההיפך: "מי שנזהר ליטול ידיו זוכה לעושר".

ומעשה ביהודי בעל מסעדה שמפאת הסכנה שאסרו למכור אוכל כשר - מכר לא כשר, אבל כשראה יהודי - היה מביא לו רק כשר. ויהי היום והנה נכנס למסעדה איזה יהודי, ואכל ושבע ודשן. פנה לבעל הבית כדי לשלם לו, וראה שהמחיר גבוה מאוד. שאל את בעל הבית 'למה המחיר הגבוה הזה? רק לפני כמה ימים הייתי פה ושילמתי הרבה פחות'. אמר לו בעל הבית 'לפני כמה ימים אולי אכלת בשר זול. היום אכלת בשר חזיר, שמחירו יקר'. וכשמוע האיש שהוא אכל בשר חזיר ולא בשר כשר, נחרד חרדה גדולה ושאל את בעל הבית 'הרי אתה מוכר ליהודים אוכל כשר, למה הבאת לי בשר פגולים?'.

אמר לו בעל הבית 'וכי אתה חושב שאני נביא? איך אני יודע מי יהודי ומי לא? הנחתי קערה עם מים, ומי שאני רואה שנוטל ידיו לפני האוכל - אני מביא לו אוכל כשר. אבל אתה ניגשת ישר לשולחן בלא נטילה, ואכלת כמו חזיר. לכן הבאתי לך חזיר'. ע"כ המעשה. וכאן רואים כמה צריך להיזהר בנטילת ידיים, וכך תהיה עלינו שמירה שלא נכשל במאכלות אסורות.

ומעשה נוסף שאירע במלחמת ויאטנם, ביהודי מאמריקה שקיבל צו מילואים לבוא למלחמה. האיש, שראה כל יום ארונות מתים הולכים ונערמים כתוצאה מהמלחמה, פחד להיות כאחד מהם. ניגש לרבי מליובאוויטש זיע"א וביקש ממנו ברכה. אמר לו הרב 'אם תקפיד לעשות נטילת ידיים בכל פעם שאתה אוכל לחם - תחזור בעזרת ה' בריא ושלם'. הרב הביא ספל ולימד אותו איך עושים נטילת ידיים, והאיש הנ"ל קיבל עליו את זה ולקח עימו את הספל לצבא. וזה היה חלק מכלי המלחמה שלו. וכל פעם שהיו אוכלים לחם - היה מבקש שימלאו לו את הספל במים, ונטל את ידיו.

והנה ביום מן הימים הגיעו למקום מסוים ועצרו לאכול, ולא היה מספיק מים. לא הסכימו לתת לו מים לספל הגדול, ואמרו לו 'תאכל בלי נטילה, אין מה לעשות'. והאיש הנ"ל, אע"פ שהיה רעב מאוד, אמר 'אני לא אוכל בלא נטילת ידיים', והלך לחפש מים בשטח. אחרי חיפוש של שלוש שעות לא מצא כלום, חזר למקום, והוא רואה לתדהמתו איך כולם פגרים מתים, כיוון שבאו הלוחמים שכנגד בהפתעה והרגום. והוא ניצל ממות בטוח בזכות נטילת ידיים. וכן לגבי מים אחרונים, כותב מרן השולחן ערוך (סימן קפ"א ס"א) "מים אחרונים חובה". והחיוב הוא בין לגברים ובין לנשים.

ומעשה ברבי חיים ויטל זצ"ל, שכאבה לו הכתף. אמר לו רבינו האר"י זצ"ל 'זה בגלל שהתעכבת בין המים האחרונים לברכת המזון, וההלכה אומרת תיכף לנטילה (שזה מים אחרונים) - ברכה, שזו ברכת המזון. ותכף זה אותיות כתף, והדברים ק"ו. ואם הוא רק נתעכב בין מים האחרונים לברכת המזון וכבר כאבה לו הכתף, מה יענו אלה שבכלל לא עושים מים אחרונים? ורבינו יעקב אבוחצירא זיע"א כתב שמה שאמרו רבותינו ז"ל 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים. 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים. זה חוזר גם במצוות עונה, שצריך ליטול ידיים לפני ואחרי, וע"י זה זוכים ל'והתקדשתם והייתם קדושים', אמן כן יהי רצון.

---

פרשת אמור

---

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו

(פכ"א פ"א)
ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו.

פירש רש"י, למה כתוב גם 'אמור' וגם 'ואמרת'? להזהיר גדולים על הקטנים. דהיינו שכמו שהכהן נזהר לא להיטמא למתים בגיל בר מצווה, כך צריך להזהיר את הקטנים שלא יטמאו למתים. והדרש החינוכי הוא להזהיר את הגדולים על הקטנים, שאם האבות יהיו בסדר עם ה' ויעבדו את ה' כראוי - ממילא גם הילדים יהיו בסדר.

אך לפני שאנו מזהירים את הקטנים, צריך להזהיר את עצמנו. כי אם האבא מדבר דברי חול בבית הכנסת, איך הוא יכול להוכיח את בנו באותו נושא או אף בדברים אחרים? ואם ההורים מדברים לשון הרע, איך יוכיחו את בניהם לא לדבר לשון הרע? ואם ההורים כועסים אחד על השני, איך יוכיחו את בניהם לא לכעוס?

ומעשה באבא שרדף אחרי בנו ורצה להכותו במקל. בסופו של דבר תפס את ידו של הבן ונתן עליה מכה, אבל הבן היה זריז וסילק את ידו, והאבא קיבל את המכה. ראה זאת רבינו יוסף חיים זצ"ל ושאל את האבא 'מדוע אתה רוצה להכות את בנך?'. אמר לו האיש 'כיוון שאינו מברך ברכת המזון בקול רם אלא בשקט'. ליטף הרב את הבן ושאל 'למה אתה לא מברך בקול רם?'. אמר הבן לרב 'כי אבא שלי לא מברך בכלל'. ואז אמר הרב לאבא 'עכשיו אתה מבין למה אתה קיבלת את המכה ולא בנך?'. עד כאן המעשה.

וידוע שהדמויות הכי חשובות בעיני הבנים הם האבא והאמא שלהם, ואיך שהם יראו אותם מתפללים - כך הם יתפללו. איך שהם מברכים - כך הם יברכו. ואיך שהם שומרים את השבת - כך הם ישמרו. והאדם יחשוב - אם מישהו יפקיד אצלו מאה אלף דולר לשבוע, הוא הרי ישמור עליהם בשבע עיניים ואפילו יישן איתם, וודאי שלא יפקיר אותם לאחרים. ואם כן, קל וחומר שהאדם קיבל מבורא עולם פיקדון הרבה הרבה יותר יקר, שזה הבנים והבנות. ויבין כמה צריך לשמור עליהם בשבע עיניים, וק"ו שלא להפקיר אותם, ובפרט שאחרי שהאדם נפטר בניו ובנותיו שנשארו בחיים הם אלה שמכניסים אותו לגן עדן או לגיהנם על פי מעשיהם.

ומעשה בבחורה שנסעה באוטובוס ושאלה מישהו באמצע הנסיעה מה השעה. הוא ענה לה 'עשרים לחמש', וכך כל כמה דקות היא שאלה אותו, עד שהוא אמר לה 'מה קרה שאת כל רגע שואלת מה השעה?'. היא סיפרה לו שאמה, שנפטרה לא מזמן, נתגלתה לה בחלום כמה פעמים, וביקשה ממנה לחזור בתשובה, כי האמא תלויה בבתה. 'אבל אני סירבתי כי בא לי לעשות מה שבא לי', אמרה. 'ואתמול בלילה אמי נתגלתה לי ואמרה לי תבואי למקום זה וזה בשעה חמש, אני אבוא לשם לקחת אותך. ולכן אני רוצה להגיע בחמש'.

כשהגיעה לתחנה שלה היא ירדה. האיש הזה רצה לראות איך יפול הדבר, וגם ירד. הבחורה החלה לחצות את הכביש, והנה בא רכב במהירות ולקח אותה להיכן שאמא שלה נמצאת. עד כאן המעשה.

בזוהר הקדוש מובא שכיבוד אב ואם לאחר מיתה גדול מאוד, ויש בעניין הזה גם הסבר ל"צדיק ורע לו רשע וטוב לו". שאם האדם היה צדיק והשאיר בן רשע - אזי ח"ו יהיה לו רע בשמים. לעומתו אם האדם היה רשע אבל השאיר בן צדיק - יהיה לו טוב בשמים.

אין הנחש ממית אלא החטא ממית

(פכ"א פ"א)
אמר ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.

מובא בזוהר הקדוש "כד איתקן רישא דעמא איתקן כל עמא". פירוש: כאשר נתקנים ראשי העם - מתוקנים (ממילא) כל העם. דהיינו, כמו שאם המחשבה שלך עכשיו היא לאכול - כל האברים נגררים לאותו כיוון כי זה מה שהראש אמר לעשות. וכן אם הראש אמר לטייל - כל האברים נגררים אחריו.

ראשי העם הם כמובן לומדי התורה, כדאיתא בגמרא שחכמים אמרו לאנשי העיר להביא להם את ראש העיר, ואכן הביאו לפניהם את ראש העיר וסגנו. אך החכמים אמרו שהכוונה אינה אליהם אלא ללומדי התורה. ואם כן, אם אנו רואים שפלוני ופלוני עדיין לא חזרו בתשובה, יכול מאוד להיות שהאשמה לכך מוטלת גם עלינו, ושאנו צריכים ללמוד ולהתפלל עליהם יותר בדביקות.

וכן המעשה ברבי חנינא בן דוסא, שאמרו לו שיש בקרבת מקום ערוד (נחש) ממית. אמר להם 'תראו לי את חורו'. כשהגיע למקום הכניס את רגלו לחור בו הערוד נמצא, והכישו הערוד. הקב"ה עשה נס ונברא מעיין מתחת רגליו של רבי חנינא בן דוסא, והערוד מת. נטלו רבי חנינא בן דוסא על כתיפו, הלך לבית המדרש ואמר להם 'אתם רואים? אין הנחש ממית אלא החטא ממית'. ואז כולם אמרו 'אוי למי שפגע בו הערוד, ואוי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא'.

ולכאורה למה רבי חנינא לא הלך לשוק או לחוף הים או למדרחוב כדי להחזיר אותם בתשובה? שהרי בבית המדרש כולם צדיקים, ולא לשם דווקא צריך ללכת. אלא כמו שאמרנו, שרבי חנינא ידע שאם בני התורה נתקנים - ממילא אנשי הרחוב והקיבוץ נתקנים.

האם גם צדיק צריך לחזור בתשובה?

שמעתי מעשה שקרה לפני שש עשרה שנה בערך בשתי חברות בקיבוץ, שביום בהיר האחת אמרה לחברתה 'החלטתי לחזור בתשובה', עלתה לצפת וחזרה בתשובה גמורה. ומי שמתבונן בזה מבין שזה בזכות עוד בן תורה שנתחזק בלימוד. וכמובן שאנו, בני התורה, שואלים את עצמנו 'וכי במה אני יכול עוד להתחזק? הרי אני שומר שבת, מניח תפילין גם של רבינו תם, לומד כל היום תורה, ויש לי גם זקן ופיאות. מה לי ולחזרה בתשובה?'.

לכן אמרתי להעיר כמה דברים שאולי אנו נכשלים בהם. א. אין שום פוסק בעולם שמתיר לדבר דברי חולין בבית הכנסת, וק"ו בבית המדרש, גם בעניני פרנסה. וגם אם אלה מילים קצרות מאוד בטלפון הנייד. ב. כל הכועס - כאילו עובד עבודה זרה, בין כעס על האשה ובין כעס על הילדים. ג. ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', הרי זה מתחייב בנפשו. וזה בהולך בדרך ומשבח את ה' שהחמירו כל כך, אז קל וחומר המדבר דברים בטלים בתוך בית המדרש. שכבר אמרה הגמרא בחגיגה (י"ב) "הפוסק מתלמודו לשיחה בטילה - מאכילין אותו גחלי רתמים". ולכן ראוי ללמוד שעה או שעתיים או יותר בתענית דיבור. ד. כשאנו הולכים ברחוב, עולים לאוטובוס או הולכים לחתונה, בר מצווה וכדומה, אפילו בהפרדה, כמה פעמים עברנו על לאו דאורייתא - "ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם", שזה לא לאכול בלי נטילת ידיים, אלא הרבה יותר גרוע. ה. כשאנו מתפללים שמונה עשרה האם אנו נזהרים בדברי מר"ן (שו"ע סימן צ"ח ס"ג) שאסור שהתפילה תהיה כמשאוי ושצריך לאמרה בלשון תחנונים, וכן שצריך לחדש בה דבר? וכן מה שאמר הרמב"ן באיגרתו "והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה"? ו. כשאנו מברכים ומזכירים שם השם או אלוקינו, האם אנו מכוונים את מה שאמר מרן (בסימן ה') "כשאומר שם השם באדנות יכווין שהקב"ה אדון הכל, וכשמזכירו בשם הוי"ה יכווין שהקב"ה אדון הכל היה הוה ויהיה. וכשאומר אלוקים יכוין שה' יתברך הוא תקיף ובעל הכוחות כולם"? ושמעתי מעשה באדם שמת מוות קליני, ושאלו אותו אם הוא כיוון הויה אדנות בהזכירו שם השם. ז. כתב הרמב"ם שאסור שיהיה שום כתם ולכלוך על הבגד, שזה בכלל חילול השם, ועליו נאמר כל "משנאי אהבו מות", שזה משנאי ה'. ולהיפך - כשמתלבשים בנקיות גורמים לקידוש ה'. ח. אסור לדבר ולשמוע לשון הרע ורכילות. מי יכול לומר 'זכיתי לבי וטהרתי מחטאתי'? ט. כיבוד אב ואם - האם אנו קמים מלא קומתנו כפי שההלכה מחייבת, וכן לאחים ולאחיות גדולים בהידור לפחות, וכן לזקנים? י. ברכת המזון ו'אשר יצר' בכוונה, עד כאן.

ומסתמא רוב רובם ככולם של בני התורה לא עוברים על זה, אלא אנוכי נזכרתי מעצמי וכתבתי זאת.

חמש שנים עברתי על איסור חמור מהתורה. מה אענה ביום הדין?

(פכ"א פ"א)
אמר ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.

אפשר לפרש שהקב"ה מצווה אותנו להיות זהירים בעבירות הקטנות כמו שאנו נזהרים מהעבירות הגדולות. וכמו בחטא עץ הדעת, שלכאורה מה קרה אם אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת, וכי חסר לקב"ה פירות? אלא העניין הוא שעברו על דבר ה'. ואם כן, מה לי אם זו עבירה גדולה ומה לי אם זו עבירה קטנה. וככל שהאדם יותר צדיק - כך הוא נזהר יותר מאבק של חטא. ומהמעשה הבא נראה מה זה אצל קדמונינו מושג של חטא.

מעשה באוניה מלאה באנשים, גם יהודים וגם גויים, שבהיותם בלב הים נעשה הים סוער ורוחות עזות השתוללו. האוניה חשבה להישבר, ונתקיים בהם הפסוק "יעלו שמים ירדו תהומות". רב החובל ניגש לקבוצה של היהודים, שהיו בעצם ראש ישיבה עם התלמידים שלו, ואמר לרב 'לפי מה שאני רואה פה לא נותר לנו הרבה זמן לחיות. אנא ממך, קום קרא אל אלוקיך'. מיד אמר הרב לכל תלמידיו לעלות לסיפון של האוניה, למרות הסכנה הנוראה, וכך עשו.

אמר הרב 'נעשה מעגל, וכל אחד מאיתנו יכנס לאמצע המעגל ויספר את כל העבירות שהוא עשה בחייו, בחדרי חדרים וברשות הרבים. כי אם נעשה כאן דין - יקלו עלינו בדין למעלה'. ובחרו בבחור הכי צעיר שהיה שם, ואמרו לו 'אתה הראשון'. הבחור רצה להתחיל לדבר אבל נחנק מבכי, וכך כמה פעמים, עד שאמרו לו 'זה לא זמן לבכות. תתחיל לספר, כולם מחכים בתור'. הבחור התגבר על הבכי, החל בדבריו ואמר בקול חנוק מבכי "במשך חמש שנים עברתי עבירה חמורה מדאורייתא. עברתי על מה שכתוב בתורה לא תשקרו, ושיקרתי חמש שנים רצופות, יום אחרי יום. וכך היה: ההורים שלי לא הסתדרו בענייני פרנסה בארץ, ועברנו לגור בעיר וילנא. אבא שלי שכר שני צריפים - באחד היינו גרים ובשני אבא שלי פתח חנות, והכל הלך למישרין. החדר שבו אבי ישן היה צמוד לקיר של הגאון מוילנא, ואבא שלי היה נרדם מתוך דברי תורתו של הגאון זצ"ל.

"והנה ביום מן הימים אבא שלי הגיע מהעבודה, אכל משהו, קרא קריאת שמע על המיטה ועמד להירדם, והנה הוא שומע את קולו של הגאון מוילנא זצ"ל לומד מוסר ולא גמרא וקבלה, וחוזר על המשפט 'עוזב חיי עולם ועוסק בחיי שעה' (שחיי עולם זה התורה וחיי שעה זה פרנסה). והרב חזר על אותו משפט חצי שעה, ושעה ועוד שעה, ובמשך כל הלילה. וכמובן שאבא שלי לא הצליח לישון, ובסוף הלילה הלך להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. חזר לביתו, והנה אמי רואה שעיניו נפוחות ואדומות וניכר שמשהו מעיק עליו. שאלה אותו 'למה נפלו פניך?', והוא סיפר לה מה אמר הגאון. 'ואם כך הוא חושב על עצמו, שיום ולילה הוא לומד תורה, מה יש לי לומר?', שאל. אמרה לו אמי הצדקנית 'לך תלמד תורה, ואני אנהל גם את החנות'.

"וכן עשה אבא שלי. הפרנסה התמעטה מאוד, עד שביום מן הימים האמא אספה את אחיי הקטנים, ואני הבכור בראש, ואמרה לנו 'יש שתי אפשרויות - או שאבא יחזור לעבוד ויהיה לכם הכל בשפע, או שאבא ימשיך ללמוד ואתם תאכלו רק ארוחה אחת ביום'. ואז ראיתי מבין עיניה שגם ארוחה אחת ביום יהיה קשה לה להביא. לכן קפצתי ואמרתי 'אמא, גם ארוחה אחת אני לא צריך, כיוון שאתמול המנהל אמר שממחר יש ארוחת צהרים בתלמוד תורה'. כך במשך חמש שנים שיקרתי על אמא שלי ואמרתי לה שיש אוכל. ובאמת הייתי אוכל שאריות מפחי הזבל ושל חבריי. וזה היה השקר".

באומרו זאת פרץ בבכי נוראי. אזי ניגש אליו הרב ואמר לו 'חזור למקומך, עכשיו התור שלי'. ואז פנה הרב לבורא עולם ואמר לו 'ריבונו של עולם, אנו תמיד אומרים אל תזכור לנו עוונות ראשונים, אלא תסתכל רק במצוות שלנו. ואילו היום תסתכל בחטאים שלנו ובפרט ב'חטא' של הבחור הזה, שלא רק שהוא סבל חרפת רעב חמש שנים רק בשביל שאביו ילמד תורה ושאמו לא תצטער, והוא עוד בוכה כתינוק. אנא ה', קח את חטאו ובזכותו תחיה אותנו'. ופתאום נעשה נס גדול, הרוחות פסקו, והכל בא על מקומו בשלום.

כל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הסתכלו עליה

(פכ"א פי"ח)
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח וגו'.

חוץ מהפשט אפשר לפרש גם שעור - פירושו אדם שלא שומר על העיניים, וממילא עיניו עיוורות מלראות את האור שבתורה. ופִסח זה אדם שאיננו יציב, ואע"פ שיש לו רגליים טובות והולך ישר - הוא פסח בעבודת ה'. הוא אמנם יכול להתפלל ולהניח תפילין מצד אחד, ומצד שני לעשות עבירות. ואין לך מום גדול מזה. על זה אפשר להוסיף ולומר שזה מום קבוע, כיוון שכך האדם עושה בקביעות.

ואם תבוא ותאמר לו 'תחזור בתשובה', הוא יגיד לך 'אני יותר דתי ממך'. וזה מה שהקב"ה אומר לבני ישראל שחטאו, "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". מה שאין כן מום עובר, שזה אדם שיודע שהוא עובר על דברי ה', אלא שיצריו גוברים עליו. אבל יבוא יום והוא יחזור בתשובה כיוון שהוא יודע שהוא לא בסדר. ומה שאמרנו שאדם שפוגם בעיניו זה מום, יש לזה רמז בפרשת ציצית, בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אם נקח את ראשי התיבות של 'ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' וגו' ייצא לנו כמניין מום, וכמניין פאה נכרית שגורמת לאחרים להתעוור רוחנית ולהפוך לבעלי מומין.

ומעשה באשה חרדית מאיזור ירושלים שהייתה מקפידה על קלה כבחמורה, אלא שלבשה פאה נכרית וחשבה שאין בזה איסור. והנה באחד הלילות, כשנרדמה וישנה שנת ישרים, חלמה שהיא נפטרה ועולה לשמים, ומכניסים אותה לגן עדן. היא רואה שהכל יפה - מעיינות שאין כמותם בעולם, פרחים מכל הסוגים ודברים נפלאים שאי אפשר להעלותם על הכתב. היא רואה מלא נשים עומדות בתור. הצטרפה אליהן ועמדה בהמתנה.

פתאום ראתה שיושבות שם ארבע נשים שדומות למלאך ה', והשכינה עוטפת אותן, והן אלה שמקבלות את כולן. יש כאלה שהן מקבלות אותן בחיוך ובשמחה רבה, מחבקות ומנשקות, ויש כאלה שלא זוכות לזה, אלא אותן ארבע נשים אפילו מסובבות את הפנים למולן ולא מסתכלות עליהן, מחמת שהן לא הלכו בדרכי הצניעות והטהרה.

וכראות האשה הנ"ל את כל זה, שמחה מאוד בליבה. שהרי היא כן דקדקה על קלה כבחמורה, והבינה גם שארבעת הנשים שיושבות שם הן האמהות הקדושות שלנו שרה, רבקה, רחל ולאה, וממילא יקבלו אותה כראוי. לאט לאט התור נגמר, והיא כולה מתרגשת וליבה מחסיר פעימה, ועוד רגע והנה היא עומדת מול האמהות הקדושות.

כאן ציפתה לה אכזבה נוראה מאוד, כיוון שכל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הביטו בה כלל. היא פרצה בבכי, כיוון שלא הבינה למה, וניסתה לשאול את שאלת השאלות - 'למה? הרי הייתי צנועה'. פתאום היא מתעוררת כשכולה דמעות, ואיך שהיא פתחה את העיניים - היא רואה למולה את הפאה מונחת על הכסא בחדר. היא הבינה את העניין, קיבלה על עצמה תשובה, ומאותו יום כיסתה את ראשה כראוי.

(פכ"ב פ"כ)
כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם.

כמו שלא היית רוצה שיביאו לך דבר עם מום, כך אל תקריב לקב"ה קרבן עם מום. וכמו שאתה דואג לעצמך שהכל יהא על הצד הכי טוב - כך תדאג לעשות את המצוות על הצד הטוב ביותר.

כך לדוגמה, אם אתה עושה בר מצוה לבן שלך, הרי זו מצווה גדולה לערוך סעודה כראוי. אבל מצווה עוד יותר גדולה שהתפילין יהיו מבהמה גסה ומהודרות. שהרי ערב הבר מצווה נגמר אחרי שעתיים או שלוש, ואילו התפילין הן לכל החיים, או לפחות לשנים רבות מאוד. גם הכסף הזה חוזר, כמו שהגמרא (ביצה ט"ז) אומרת "מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי". תשרי - ראשי תיבות תפילין (או תורה), שבת, ראש חודש, יום טוב. שכל מה שהאדם מוציא לקדושה - הכל חוזר.

ומעשה באדם מסוים מחצור הגלילית שביקש לקנות דירה מחברת עמידר, והציע סכום של 80,000 ש"ח. בחברה דחו את ההצעה באמרם שהמכירה רק לזכאים. בינתיים האיש קנה תפילין מהודרות של רבינו תם ב-500 דולר, וקיבל מכתב מהחברה שמודיע שנותר שבוע בלבד לרכישה, ושגם מי שלא זכאי יכול להשתתף במכרז של הדירות. אותו איש אמר לעצמו 'הרי קניתי תפילין והקב"ה מחזיר, אזי אם אציע סכום נמוך של 68,000 ש"ח - ה' יעזור'. וכך היה, האיש זכה במכרז וזכה בדירה. וחוץ מהכסף של התפילין הוא הרוויח עוד כעשרת אלפים שקל.

נחזור לעניין שאדם צריך לעשות את המצוות כמו שהוא עושה את מעשיו לעצמו. המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אומרת "עשה רצונו כרצונך", ולכאורה זה לא מובן. וכי אדם יעשה את רצון ה' איך שהוא רוצה ואיך שבא לו? ויבואר על פי משל באדם שהשתתף במלחמה, והנה הקרב הולך וגובר. הוא חטף כדור והחל לפרפר, ובשניות האחרונות פנה לחבירו ואמר לו 'תיקח את 10,000 הדולרים הללו. 1,000 תיקח בשבילך ו-9,000 תתן לאשתי'. אבל האיש הנ"ל אמר 'מה פתאום תשעת אלפים בשבילי, ואלף לאשתך?'. אמר לו האיש 'תתן לאשתי כמה שאתה רוצה'.

לאחר המלחמה האיש הנ"ל הלך לאשת האיש ונתן לה אלף דולר. היא שאלה אותו 'כמה בעלי נתן לך?', והוא הודה שהוא קיבל 10,000, והסביר 'אבל הוא אמר לי לתת כמה שאני רוצה, לכן תגידי תודה שנתתי לך אלף', אבל האשה תבעה אותו לבין הדין, והדיין פסק ואמר לאיש 'תתן לאשה 9,000 ותיקח לעצמך אלף בלבד'. שאל האיש את הדיין 'מניין לך לשפוט כך? הרי בעלה אמר לי ליתן לה כמה שאני רוצה'. אמר לו הדיין 'בעלה אמר לך לתת לה כמה שאתה רוצה, ואתה רצית לקחת 9,000, אזי את זה תתן לאשה'. וזהו גם כאן - איך שאנו רצים אחרי כסף וזהב, כך צריך לרוץ אחרי תורה ומצוות. כמאמר שלמה המלך ע"ה "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'".

עוד חמש דקות

(פכ"ב פ"ל)
ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה'.

באה לרמוז לנו התורה הקדושה שאם עלינו לעשות איזו מצווה - אל לנו לדחות אותה למחר, כפי הפתגם 'אל תאמר מחר, פן יהיה מאוחר'. וכפי שראינו במלחמת עמלק, שאמר משה רבינו ע"ה ליהושע בן נון 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר' וגו'. אמר הקב"ה 'מעתה כל מה שילחמו עם עמלק - לא יגמר באותו יום'. וזה מה שהיה עם שאול, שהשאיר את אגג עד לבוקר, ובגלל זה נולד לבסוף המן האגגי. וזה מה שכתוב אצל דוד המלך ע"ה 'ויכם' (את עמלק) מהנשף ועד הערב למחרתם.

וכן מה שרואים אצל אסתר המלכה שאמרה לאחשורוש 'יבוא המלך והמן היום', ובמשתה היא אומרת לו 'אם על המלך טוב נעביר את זה למחר', שזה פלא. אלא הוא שאמרנו כאן, כשבא מעמלק הדבר - צריך להיגמר רק למחרת. וכן נלמד מכך - מה שאנו יכולים לעשות עכשיו, אסור לדחות, כיוון שאנו עלולים לדחות ולדחות. וכן ראינו אצל נעמי, שאמרה לרות המואביה 'אל תדאגי, כי בועז יסדר את כל העניין היום'. לכאורה מהיכן נעמי ידעה? אלא שבועז היה צדיק, ואחד הסימנים של הצדיקים הוא שהם עושים הכל בזריזות, וכן באמת התחתן עם רות באותו יום, ולמחרת מת. ואם היה מתמהמה ומכין הזמנות ותזמורת ואולם לחתונה, לא הייתה בסוף חתונה.

ושמעתי מעשה נורא בזמננו, בשוחט מפורסם שקבוצה מסוימת של אנשים לקחה אותו, ובחרו עגל מיוחד, רך וטוב, כדי שישחט להם אותו. השוחט כנראה קצת התרגש בזמן השחיטה, ועשה שהייה באופן שאף אחד לא הרגיש - רק הוא ובורא עולם. וע"י שהוא שיהה הוא גרם לעגל להיות נבילה. מהבושה הוא פחד לומר להם על כך, והלך לביתו שנמצא בקרבת מקום.

אחרי שנתיישב בדעתו חזר למקום במהירות כדי לומר להם לא לאכול מהבשר, אבל כבר לא נשאר שם בשר ולא אנשים. באותה שנה קבר שלושה בנים, רחמנא ליצלן, והוא הולך ומספר את המעשה הנ"ל לאנשים כדי לכפר על חטאו. ומה שטוב הוא לדחות דברים שהיצר מפתה אותנו לעשות, וקשה להתגבר. אזי אפשר לומר ליצר 'לא עכשיו אני אעשה זאת אלא מחר'. ובינתיים אתה פוקח עיניך ומבין את המלכודת שהיצה"ר טמן לך.

ומעשה בסטייפלער רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהיה משרת בצבא הרוסי, ובליל שבת קודש הגיע לשמירה. השומר שלפניו, שהיה גוי, כשראה אותו מגיע הוריד מעליו את מעיל הפרווה, שהיה עבה מאוד, תלה אותו על הענף שבעץ, והלך לו. הרב, בראותו את המעיל בענף, נזכר בדברי מרן (שו"ע סימן של"ו ס"א) שאסור להשתמש באילן ואסור להוריד ממנו שום חפץ. אבל מצד שני, הקור חודר לעצמות. הרב אמר 'אפשר לחכות חמש דקות בלי המעיל'. ולאחר חמש דקות אמר 'אפשר עוד חמש דקות', וכך העביר את כל שש השעות של השמירה בלי לגעת במעיל. ומזה הרב נעשה קצת כבד שמיעה, אבל את הרב שמעו כולם.

מה שאתה עושה זה כמו לאכול חזיר ביום הכיפורים

(פכ"ב פל"ב)
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו'.

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א), ארבעה חילוקי כפרה הן. א. אם האדם ביטל מצוות עשה ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלין לו. ב. עבר על לא תעשה שאין בהן כריתות ומיתות בית דין - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. ג. עבר עבירות שיש בהן כריתות או מיתות בית דין - תשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין מכפרים. ד. עבר על חילול ה' - תשובה ויום הכיפורים ויסורין תולין, ומיתה מכפרת. ע"כ.

מכאן למדנו שהעוון הגדול מכל העוונות, ואפילו מעוונות שיש בהם מיתת בית דין, הוא עוון חילול ה'. והגמרא אומרת על רבי יוחנן שאצלו חילול ה' היה אם רק היו רואים אותו הולך ארבע אמות (שני מטר) בלא תורה ובלא תפילין. וכן לגבי רב שהיה קונה דבר מסוים ומשלם בהקפה - זה דומה לחילול ה'. ואצלנו אולי דברים כאלה לא יחשבו לחילול ה', אבל ודאי שאם רואים מישהו שנראה כבן תורה מתבטל זמן רב מתורה - הדבר עלול להיות חילול ה'. וכן אם לוקח הלוואה ולא מחזיר, או שהולך בבגדים עם כתמים.

ובילקוט יוסף כתב (בהלכות כיבוד אב ואם) שבן תורה שנמצא בחתונה עם ריקודים מעורבים - זה יכול להיות בגדר חילול ה'. והדבר ברור, שהרי כמה פעמים אתה שואל מישהו איך הוא הולך לחתונה מעורבת והוא עונה לך "ראיתי שם אנשים 'חרדים'. אם כן, למה שלא אלך, וכי אני יותר טוב מהם?".

ומעשה ברב גדול שכינוהו הסנדלר, שהוזמן לברית מילה להיות הסנדק. וכיוון שידעו שהצדיק יגיע - הגיעו המון אנשים. בסופו של דבר הרב הצדיק הגיע, ומיד חזר על עקבותיו. ניגשו אליו בני המשפחה ושאלוהו לאן הוא הולך, הרי הוא אמור להיות הסנדק. אמר להם הצדיק 'החלטתי ללכת כיוון שלא ראיתי כאן את אליהו הנביא. ומסתמא שהוא גם לא יבוא, כי המקום כאן מעורב ואין צניעות'.

ומעשה נוסף בבחור צעיר שחזר בתשובה, עלה על דרך המלך והקפיד על קלה כבחמורה. ההורים שלו לא הפריעו לו בדרכו ואפילו עודדו אותו, על שמאס בתענוגי העולם הזה והחליט לבחור בתענוגי העולם הבא. והנה ביום בהיר נערכה חתונה של אחד מבני המשפחה, וההכנות בבית לקראת האירוע היו רבות. אבל הבן הצדיק ישב בחדרו, עסק בתורה ולא הראה סימנים שהוא מתכונן ללכת לאירוע.

ניגשה אליו אמו ושאלה אותו למה הוא לא מתכונן לאירוע, הרי זה מבני המשפחה. אמר הבן ביראת כבוד 'אמא, האירוע מעורב ואני לא יכול לבוא'. כשאביו הגיע לבית סיפרה האשה לבעלה את העניין, וביקשה שיגש לבן לנסות לשכנע אותו. האב, שהיה בעל מועדון מפורסם מאוד באיזור המרכז, ניגש לבן ואמר לו 'מה יש בזה שרוקדים מעורב?'. אמר הבן לאביו ביראת כבוד 'אבא, לפי התורה זה אסור, ואני החלטתי לילך בדרך התורה. אני לא יכול לעשות צחוק מעצמי'. אמר לו האב 'אם כך, אתה רוצה להגיד לי שאני עושה עבירה בכך שאני מרקיד אנשים כל ערב במועדון? הרי אני משמח את כולם. לדעתי אולי זאת בכלל מצווה'. אמר הבן לאביו 'אני לא פוסק, אלה עניני פרנסה. אבל תשאל את רב העיר'.

ניגש האב לרב העיר כדי לשאול אותו אם מותר לפתוח את המועדון ולהרקיד מעורב או "שמא" יש בזה איסור. אמר לו הרב 'תאמר לי, האם אתה צם בכיפור או לא?'. 'ודאי שאני צם, כבוד הרב'. 'עוד שאלה אחת אשאל אותך, ואל תכעס: האם אתה נזהר לא לאכול חזיר?'. 'בוודאי שאני נזהר, הרב. אני אוכל רק כשר'. וכאן אמר לו הרב 'תקשיב טוב, מה שאתה גורם לריקודים מעורבים, גברים ונשים, כל פעם מחדש זה כמו לאכול חזיר ביום הכיפורים'. וכשמוע האיש את הדברים יוצאים באופן מפורש מפי הרב הגדול, הלך לסמינר כדי להתחזק ביהדות וחזר בתשובה, וכיום הוא אחד המרצים בסמינר 'ערכים', והוא הרב רוני טל שיחיה. עד כאן.

ועוד כותב רבינו יונה חידוש, שאפשר לכפר על חילול ה' על ידי שעושים קידוש ה', כמו שעשה הבחור הנ"ל שלא הלך לאירוע. וכן מובא בתרגום ירושלמי על הפסוק בן פורת יוסף וגו', בנות צעדה עלי שור, הרי דרביתא יוסף וגו'. והוו בנתיהון דמלכיא ובנתיהון דשלטוניא מרקדן עלך על כוויא ומציתן עלך מן חרכיא, והוו מזרקן קדמך שירין עזקין קטילין מניכין, וכל מני דהב סבירין דאת תלי עינך ומסתכל בחדא מנהון חס לך יוסף ברי דלא תליתא עיניך בחדא מנהון, והוו בנתיהון דמלכא ובנתיהון דשלטוניא אמרן אלין לאלין דין הוא גברא חסידא יוסף (תרגום בקצרה: כשהיו בנות המלכים ובנות השרים מסתכלות עליך יוסף מהחלונות והחרכים, והיו זורקות עליך תכשיטים של זהב כדי שתסתכל באחת מהן, ואתה לא הסתכלת אפילו באחת מהן - אמרו אלו לאלו 'זהו איש חסיד').

תמימות אמיתית

(פכ"ד פ"ה)
ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות וגו'.

כתב רבינו האר"י זיע"א שבשבת קודש יש להשתדל להניח על השולחן 12 חלות (ולפי הפשט אין זו חובה אלא מנהג חסידות, ולכל הפחות שיהיה לחם משנה).

ומעשה ברב גדול שדרש בשבת קודש בעניין 12 הלחמים של לחם הפנים בזמן שהיה בית המקדש קיים, והיה בקהל אדם תמים שעלה מהאנוסים בספרד. הלך לאשתו וסיפר לה את העניין, ואמר לה שהוא רוצה להביא לקב"ה את הלחם, והיא תנפה את הקמח 13 פעמים, תאפה את החלות והוא יקח את זה. אשתו, בתמימותה, כן עשתה.

האיש הנ"ל לקח את החלות המשובחות, הניח אותן בתוך ארון הקודש, ביקש מהקב"ה שיקבל את מנחתו מידו - והלך. לאחר זמן בא השמש להכין את ספרי התורה, ראה את החלות ולקח אותן לביתו לשבת קודש. והאיש התמים חשב לתומו, כשראה למחרת את הארון בלי הלחם, שהקב"ה לקח את הלחם ושמח מאוד. וכך החל לעשות במשך כמה שבועות.

יום אחד הגיע עם החלות לבית הכנסת, והרב היה שם. גער בו הרב 'מה אתה חושב, שהקב"ה לוקח את הלחם? זה השמש'. האיש נצטער מאוד וחזר לביתו. ובינתיים בא שליח מטעם רבינו האר"י ז"ל ואמר לרב הנ"ל 'מיום חורבן בית המקדש לא הייתה נחת רוח לה' כמו התמימות של האיש הזה, ואתה גרמת שזה יפסק. לכן מחר, בשעה שאתה עתיד לדרוש בשבת, תשיב נשמתך ליוצרך'. וכן היה. עד כאן המעשה הנורא.

ומה שלומדים מכאן זה שכל דבר שאנו רואים, גם אם זה מנהג או דבר שנראה לא חשוב - אסור לנו להתערב, אלא אם כן זה מנהג נגד התורה ממש.

פה פתוח מביא צרות

(פכ"ד פי"א)
ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וגו', ושם אמו שלומית בת דברי וגו'.

פירש רש"י, שלומית שהייתה אומרת שלום לכולם ומפטפטת בדברים. בת דברי, דברנית. הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה.

ומהרש"י הנ"ל למדנו דבר נורא, שאשה יכולה להתלבש בשיא הצניעות, אבל אם הפה פתוח ומדברת עם כולם - זה מסוכן. ועל זה רמזו את הפסוק "וכל כלי פתוח (שזה הפה) אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא". שאם הפה פתוח יותר מדי - טמא הוא. ולעומת זאת, אם האשה נזהרת ולא מדברת אלא רק מה שצריך - אין לך צניעות גדולה מזו. ואם כאן ראינו איזה בן רשע יצא לאשה שאהבה לדבר ולהגיד שלום לכולם, ממילא נבין לאיזה בן צדיק תזכה האשה ששומרת על פיה ועל כבודה.

כדאי לך להישאר משותק

(פכ"ד פכ"א)
ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת.

בכל יהודי יש שני חלקים - הגוף והנשמה. הגוף הוא החלק הבהמי שבאדם, ואילו הנשמה היא החלק שנקרא אדם. וכל אחד צריך לשמוע לנשמה שלו ולתת לה את צרכיה - תורה, מצוות ומעשים טובים. גם הגוף ירוויח מזה, ועל זה אמרו במשנה (אבות פ"א מי"ז) "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". דהיינו שגם הגוף ירוויח אם הוא יתן לנשמה להוביל בראש.

על זה אומרים בראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב", שהמילה 'לראש' היא ראשי תיבות 'לעשות רצון אבינו שבשמים', ואילו 'זנב' זה ראשי תיבות 'זו נפש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים - אזי ישלמנה, שהוא ישלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה - יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) 'גומל נפשו איש חסד', שעיקר החסד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשו ולא רק עם גופו.

ומעשה באדם שנשתתק בידיו וברגליו, הלך לבבא סאלי זיע"א לבקש ברכה שיתרפא משיתוקו, והובא אל הרב בכסא גלגלים. שאל אותו הרב 'האם אתה מניח תפילין והולך לבית הכנסת?' ענה האיש בשלילה. אמר לו הרב 'אם כן, עדיף שתשאר כך. כיוון שאתה משותק - אתה פטור, ואם תהיה בריא - אתה חייב. הרי הקב"ה נותן לך ידיים כדי שתניח תפילין, ורגליים כדי שתלך לבית הכנסת'. ואז אמר האיש לרב 'אני מבטיח שאם ארפא - אניח תפילין ואלך לבית הכנסת'. הרב אמר לו 'אז קום על רגליך', ומיד הוא קם ונעשה בריא ויהי לנס. ע"כ.

וכן כל אדם יבדוק את עצמו: האם האזניים, העיניים, הפה, ידיי ורגליי שקיבלתי מבורא עולם - אני עושה בהם את רצונו? כפי הפיוט בערב היום הנורא יום הכיפורים, "לך אלי תשוקתי, לך ידי ורגלי עיני ולבי" וכו'. שלא נמצא דוברי שקרים אלא באמת נהיה מוכנים לתת את רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו לבורא עולם, ולא לתאוות העולם הזה.

---

פרשת בהר

---

הגיעו מים עד נפש

(פכ"ה פ"א)
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.

הקשה רש"י, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? ותירץ שכמו שבשמיטה נאמרו הכללים והפרטים והדקדוקים, כך לכל המצוות כולן. הקשה אור החיים, למה לא לקחו דוגמא מהמצווה הראשונה או מהמצווה האחרונה שבתורה? תירץ תירוץ נפלא, שכיוון שהוא מזכיר את מתנת ארץ ישראל, כמו שכתוב "אשר אני נותן", ממילא היה חובה להזכיר את הר סיני, ששם קיבלנו תורה, שבזכות התורה קיבלנו את ארץ ישראל. ע"כ.

ואפשר אולי להוסיף שהקב"ה רצה לרמוז לאדם שאם הוא יתעסק בתורה שניתנה מהר סיני, יתקיים בו הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם", דהיינו מלאכתו תיעשה בידי אחרים, כיוון שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. וזה ענייני שמיטה. וכפי שהרמב"ם כותב (הלכות שמיטה ויובל פי"ד הי"ד) "והאיש אשר פרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים, והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' ולעסוק בתורתו, הרי זה נתקדש קודש הקדשים, ויהיה ה' חלקו, ויתן לו דבר המספיק לו". וכמאמר דוד המלך ע"ה, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

ומעשה בזמנינו באברך מבני ברק, אבא לשמונה ילדים, שאשתו הגיעה לחודש התשיעי להריונה. המצב הכלכלי דחוק מאוד, ובבית שני חדרים וחצי. הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, והחליט לשפוך את נפשו לפני ה' יתברך. הודיע לראש הכולל שהוא חייב לנסוע לירושלים עיר הקודש לפקוד את שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה משם לעולם. כשהגיע לכותל המערבי לקח את ספר התהילים, התייפח בבכי והחל לקרוא מילה במילה.

והנה ניגש אליו אדם מסוים ושאל 'למה אתה בוכה? אולי אני יכול לעזור לך'. אבל האברך, שהעדיף לשקוע במזמורי התהילים ולדבר עם אלוקיו, אמר לאיש הנ"ל 'תעזוב אותי בבקשה, אתה לא יכול לעזור לי'. קם ממקומו, חיפש מקום יותר צדדי כדי לבכות לאלוקיו בלא הפרעות, והמשיך לקרוא ביתר שאת. אבל האיש הנ"ל שוב הופיע ואמר לו 'אני רוצה שתגיד לי על מה אתה בוכה כל כך. תגיד לי, אולי אוכל לעזור'.

אמר לו האברך 'יש לי שמונה ילדים, הבית צר מאוד, ואשתי בחודש תשיעי. ואני מבקש מאבא שבשמים שיעזור לי'. כשמוע האיש הנ"ל את הדברים יוצאים מלבו הטהור של אותו אברך, אמר לו 'שטוף את פניך מהדמעות, כי שמע ה' את תפלתך וראה את דמעותיך, ואני זכיתי להיות השליח'. קום ובוא עמי. האיש הנ"ל התקשר לאחד הקבלנים הגדולים בירושלים, רכש עבורו דירה של חמישה חדרים בקומה ראשונה, ונתן אותה לאברך במתנה.

האברך בא לכולל, ערך סעודת הודאה, וסיפר לכולם על השגחתו הפרטית של מי שאמר והיה העולם. כששמעו האברכים את הסיפור הנפלא שקרה, ביקשו מראש הכולל אחדים מהם לנסוע לכותל המערבי כדי להתפלל, וקיבלו אישור. נסעו לכותל, והחלו בקריאת התהילים, כשעין אחת מול הספר והעין השניה מחפשת את העשיר הנדבן. והנה ניגש אליהם מישהו, אלא שבמקום שהוא יתן להם צדקה - הוא ביקש צדקה, וכן היה במשך כל זמן שהותם. בחזרתם שאלו את ראש הכולל 'למה ומדוע קרה כך רק לו?'. אמר להם ראש הכולל 'האברך הראשון שקרא לה' האמין בה' ולא בבשר ודם. לכן ה' שלח לו את מבוקשו. אבל אתם, שחיפשתם בשר ודם, זו התוצאה'.

לא בשמים היא

(פכ"ה פ"א)
וידבר ה' את משה בהר סיני לאמר.

אמרו רבותינו שהתורה ניתנה בהר סיני ולא בהר תבור והר כרמל כי הם גבוהים, וה' אוהב את הנמוכים והשפלים. לכן זכה הר סיני, שהוא הר נמוך.

רצה הקב"ה ללמדינו שהאדם צריך מצד אחד להיות עניו גדול כסיני, אבל להיות דבק באמונתו ולפרסם את ה' כמו הר. שעל זה רמזו בבניית כלי המשכן לצפות את ארון ברית ה' בזהב כשאמצעו עץ. והרי היה שפע של זהב. מכאן לומדים שחיצונית אתה צריך להיראות זהב, אם אתה לומד את תורת ה', אבל בפנים צריך להישאר עץ ולא להתגאות (כי אם עץ מתנפח - הוא מתפוצץ).

וכן מובא בגמרא בבא מציעא (נט ע"ב) המעשה ברבי אליעזר שחלק על כל החכמים לגבי תנורו של עכנאי. הוא אמר שהתנור לא מקבל טומאה, וכל החכמים אמרו שהתנור כן מקבל טומאה. רבי אליעזר השיב לחכמים כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו ממנו. אמר להם "אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ויש אומרים ארבע מאות אמה (אמה = כחצי מטר). אמרו לו "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח", דהיינו שבמקום שהמים יירדו - הם יתחילו לעלות. וכן היה: המים חזרו לאחוריהם.

אמרו לו "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו". הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?". לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאה בת קול ואמרה להם "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע ואמר "לא בשמים היא", שכבר כתוב בתורה "אחרי רבים להטות".

הסביר הגר"א שרבי אליעזר הביא ראיה מחרוב, מאמת המים ומקירות בית המדרש, שאחד התנאים שהאדם יזכה לכתר התורה הוא מיעוט תענוג והסתפקות במועט. לכן רצה להראות לחכמים ראיה מהחרוב, המראה על הסתפקות במועט כרבי חנינא בן דוסא, שדי לו בקב חרובין מערב שבת עד ערב שבת, וכן רשב"י במערה שאכל חרובין. ואם כן, הוא יכול לחלוק עליהם.

אבל כשאמרו לו שאין מביאין ראיה מהחרוב, חשב רבי אליעזר שמא הם חושדים בו שהוא גאוותן ולכן מעז לחלוק על כל החכמים בבית מדרש. ואז הביא ראיה מן המים שנמשלו לתורה, שעוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך. אמר להם 'גם המים, שזו התורה, אם יש צורך - הם יעלו מלמטה למעלה', מה שלכאורה מראה על גאווה. דהיינו, מה שאני חולק עליכם - זה רק בגלל שזו האמת, ותו לא. וכשאמרו לו שאין ראיה גם מאמת המים, חשב 'כנראה הם חושדים שאני לא לומד מספיק תורה', ולכן אמר 'כותלי בית המדרש יוכיחו שאני לא זז מבית המדרש'. ע"כ.

התחננו וביקשו לעשות תשובה

(פכ"ה פ"ג)
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.

ובשנה השביעית וגו', שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. רצתה התורה לרמוז שכל יהודי מקבל חלק, שזו חלקה לעולם הבא, ואת החלקה שלו הוא צריך לזרוע בפירות טובים, בפרחים ושושנים, שהם בעצם התורה והמצוות. וכן שצריך לזמור ולקצור מהשדה את כל הקוצים, שהם העבירות, החטאים והמידות הרעות.

וזה שכתוב 'שש שנים', רומז הכתוב ל"ששים שנה תזרע שדך", שזה מצוות, כמו שכתוב על אדם הראשון "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". וכי ממי הוא צריך לשמור, וכן מה צריך לעבדה? הרי זה גן עדן. אלא כמו שאמרנו, לעשות מצוות ולברוח מן העבירות. וכן שש שנים רומז "ששים שנה תזמור כרמך", שלא תעשה עבירות. ואם עשית - תמהר לזמור ולקצוץ אותן. ואחר שתגיע לשמים יתקיים בך "ואספת את תבואתה".

ואם תבוא ותאמר 'הרי יש לי הרבה זמן, ואם לא בעולם הזה אזי נעשה תשובה בעולם הבא', על זה בא הפסוק הבא ואומר "ובשנה השביעית וגו', שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". לכן תזדרז לעשות תשובה בעולם הזה אחרי שנה שביעית, שזה אחר השבעים שנה, כי שבת לה', וכבר אי אפשר לחזור בתשובה ולעשות מצוות.

ומעשה בריש לקיש שחזר בתשובה, וניסה להשפיע על חבריו הקודמים, שהיו שודדים, ללכת בדרך דומה. אבל הם לא שמעו לו, והמשיכו במעשיהם הרעים. והנה הגיע היום, וריש לקיש וחבריו נפטרו לבית עולמם. אותו קיבלו בכבוד גדול, ואילו בצד השני שומעים צווחו קורעות לב של חבריו לשעבר. באמצע הייתה מעין מחיצה שקופה שדרכה השודדים ראו את ריש לקיש שמח ונהנה מאוד, וביקשו להגיש ערעור. הביאום לבית הדין והם התלוננו, שהרי הוא היה ראש של השודדים ונתן להם פקודות. 'ואם הוא בגן עדן, גם אנחנו צריכים להיות בגן עדן', טענו.

אמר להם הקב"ה 'ריש לקיש חזר בתשובה ואתם לא רציתם לעשות כן, למרות כל הדיבורים שהוא דיבר אתכם'. ואז הם צעקו במר לבם ונפשם, התחננו לבורא עולם ואמרו שעכשיו הם מוכנים לעשות תשובה, ומה שיגידו להם הם יעשו. אמר להם הקב"ה שתשובה אפשר לעשות רק בעולם הזה, לפני שהנר (שזו הנשמה) נכבה, שהרי "לא המתים יהללו יה", ומיד הכניסום לגיהנם שוב. ע"כ. ומה שאנו לומדים הוא שאם אפשר עכשיו לקיים מצווה - אסור להתמהמה.

לא לחכות לשריקת הסיום

(פכ"ה פ"ח)
וספרת לך שבע שבתות שנים וגו', תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה וגו', ביום הכיפורים וגו', וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור וגו', ושבתם איש אל אחוזתו וגו'.

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", כך אומר דוד המלך ע"ה (וזה נרמז במה שאמרו חז"ל, שלושה שותפים באדם - הוי"ה, אב ואם, שזה יוצא שבעים בגימטריא). וידוע שעד גיל עשרים אין בית דין שלמעלה מענישים (קשות). וכן כתוב בספר "תורה לשמה" שאין נשלמת הדמות הרוחנית של האדם עד גיל עשרים. ורק אח"כ האדם יוצא קצת מהגשמיות, ועיני שכלו מתחילות לראות יותר את האמת.

על זה באה התורה ואומרת שיש לספור את חמישים השנים מגיל עשרים עד גיל שבעים, שזה בעצם חמישים. וק"ו שיקדש את שנת החמישים כראוי. ובשנה הזו, כיוון שאדם מת - נעשה חופשי מהיצר הרע, כעין העברת השופר ביום הכיפורים, שהרי ידוע שביום הנורא הזה אין יצר הרע. לכן אמרה התורה 'וספרת לך', שזה להנאתך ולטובתך, וכפי שכתוב 'אם חכמת חכמת לך', דהיינו אם תרבה בחכמת התורה ותעשה מצוות - מי שירוויח זה אתה. ואל תרדוף אחר הכסף והזהב, כי את זה לא לוקחים למעלה.

ידוע שדוד המלך ע"ה ביקש מהקב"ה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה" וגו'. אמר לו הקב"ה 'גזירה היא מלפני שאני לא מגלה'. אמר דוד לקב"ה 'לפחות תגיד לי איזה יום בשבוע'. אמר לו הקב"ה 'יום השבת'. ולכן במוצאי שבת אנו אומרים "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", שדוד המלך עשה סעודה על כך שיש לו עוד שבוע בטוח לקיים מצוות. ואומר הרב בקשי דורון, למה ביקש דוד לידע מניין שנותיו? בטח ובטח לא מתוך סקרנות. אלא כשהאדם יודע את יומו האחרון, בלי ספק, הוא לא יעשה שום עבירה. וכל יום שבו הוא מוריד דף מלוח השנה, וכן דף של שבוע, היה לבו נצבט, כי הוא רואה שלוח השנה הולך ונעשה דק מאוד, ומתקרב האדם ליום הנורא. אבל הקב"ה לא גילה לאדם מתי הוא נפטר, כי כך הייתה נשללת זכות הבחירה בין הטוב לרע.

ידוע שהאדם חי שבעים שנה, ואולם להבדיל, במשחק כדורגל יש מחצית. ובדרך כלל כשקרבים לשריקת הסיום, מנסים לשחק עם כל הכוח כדי לא להפסיד. וכך האדם צריך לעשות - אם הוא נמצא במחצית השניה של החיים לא ימתין לשריקת הסיום, כי אז כבר מאוחר, אלא יתחיל לעבוד את ה' כבר בצעירותו.

היכן נמצא האוצר שלך?

(פכ"ה פט"ז)
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך וגו'.

פירש רש"י, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו וכו'. ע"כ.

אם ניקח את סופי התיבות של "ולא תונו איש את", יצאה לנו את המילה אשתו. אומר רבי חיים ויטאל זיע"א (תלמידו המובהק של רבינו האר"י זצ"ל) שגם אם האדם יעשה את כל החסד שבעולם עם כל הבריות, ואילו את אשתו יכעיס ויקניט - לא יזכרו לו מאומה מכל החסד שהוא עשה. ואומר הרב, עיקר הבדיקה של יסוד גמילות החסדים, שהוא משלושת העמודים שמחזיקים את העולם, הוא בכך שבודקים קודם כל איך עשית חסד עם האשה - ורק אחר כך בחוץ.

ומעשה ביהודי בשם אייזיק שחלם חלום שנמצא אוצר גדול מלא זהב וכסף מתחת לגשר של העיר קראקא. הוא לא התייחס לכך, אבל החלום חזר ונשנה במשך כמה לילות. הבין האיש שיש משהו בחלום, כמו שנאמר "ועל השנות החלום אל פרעה פעמיים כי נכון הדבר" וגו', ולכן החליט בעצת אשתו לקום ולנסוע לעיר קראקא, ואולי הוא ימצא שם אוצר.

אחרי נסיעה ארוכה וטלטולי דרך קשים הגיע סוף סוף אייזיק לעיר קראקא. כשהגיע לגשר ראה שהכל מוקף בחיילים ושוטרים, והבין שאין זו פעולה קלה לחפור מתחת לגשר. חיכה ללילה, בחושבו שאולי בלילה כולם ילכו, אבל הוא רואה שגם בלילה השמירה כבידה מאוד. המתין שם ליד איזה עץ, והנה ניגש אליו אחד הקצינים ואמר לו 'מה אתה עושה פה, האם אתה מרגל? אני רואה אותך כבר הרבה זמן עומד ליד הגשר'. אמר לו האיש 'תשמע, אני חלמתי חלום שיש בגשר של קראקא אוצר, ובאתי מעיר פלונית כדי לחפש אותו'.

כשמוע הקצין את דברי היהודי החל לצחוק ואמר לו 'בגלל חלום באת עד לכאן?' אני חולם כבר כמה לילות שיש בעיר שלך איזה יהודי בשם אייזיק שיש לו אוצר מלא כסף וזהב בתוך תנור האבן שבביתו. וכי בגלל חלום אני אלך לשם?'. שמע היהודי את דבריו, חזר לביתו, ניגש לתנור האבן, חפר בפנים, מצא אוצר גדול, ונעשה לאחד העשירים הגדולים בעיר. עד כאן המעשה.

וכל בר דעת שואל כאן למה ומדוע הראו לו בחלום שיסע עד לעיר קראקא ויחפש בגשר, ברגע שיכלו להראות לו בחלום שהאוצר נמצא אצלו בבית בתנור. אלא הקב"ה רצה ללמדנו כאן שלפעמים האדם מחפש אוצרות של מצוות מחוץ לבית, וככל שיותר רחוק - הוא חושב שזה יותר טוב. על זה אומרים לאדם 'האוצר נמצא אצלך בבית. תעזור לאשה, תשמח אותה, כי דמעה אחת שלה - והחיים, הפרנסה והבריאות שלך בסכנה'. וזה עיקר הפסוק 'ולא תונו איש את עמיתו' (וזה הפסוק יוצא מספר י"ז כמניין טוב, לרמוז לך שבלעדי האשה אתה לא טוב. כמו שכתוב 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו').

ומובא בגמרא ברכות (כ"ז), כשרצו למנות נשיא לישראל הלכו כל גדולי הדור לרבי אלעזר בן עזריה, ושאלו אותו אם הוא מוכן להיות נשיא ישראל (שזה כמו הראשון לציון היום). ענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר 'אני צריך לשאול ולהתייעץ עם אשתי, ואחת הסיבות היא בגלל שאם אהיה נשיא - אהיה פחות זמן בבית. למרות שלאשתי יהיו יותר פרנסה וכבוד בכך שהיא תהיה אשת הנשיא, עדיין צריך לשאול אותה'.

עדיף לשתות דבר מזיק, והעיקר לא לבייש אדם

(פכ"ה פי"ז)
ולא תונו איש את עמיתו.

אומרת הגמרא בבא מציעא (נח), "אם היה בעל תשובה - לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה גר צדק - לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות בא ללמוד תורה שניתנה מפי הגבורה. אם היה בן גרים - לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. אם היה בעל יסורין - לא יאמר לו שזה בגלל עוונותיו", ע"כ.

הקשה רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן יהוידע", למה צריך את כל אלו הדוגמאות? לכאורה מספיקה דוגמה אחת. ותירץ הרב שאם היה מביא רק את 'זכור מעשיך הראשונים', היה אפשר לומר שדווקא זה אסור, שמביישו במעשה עצמו. אבל 'זכור מעשה אבותיך', שזה לא מעשה עצמו - הייתי אומר שמותר. ואם היה אומר רק 'זכור מעשה אבותיך', הייתי אומר שקשה לאדם ביזיון כבוד אבותיו יותר מכבוד עצמו, ולכן אסור.

ואם היה אומר את שתי הדוגמאות הללו, הייתי אומר שמותר להגיד לגר 'פה שאכל נבילות' וכו', שהרי בזמן שהוא היה גוי, זה לא היה אסור עבורו. ולכאורה אין כאן בזיון, ועוד שאינו אומר לו 'אתה אכלת נבילות' אלא מדבר כאילו לאחר, שאומר 'פה שאכל נבילות' וכו'. וכן לגבי בעל יסורין, הייתי אומר שאפשר לומר לו שעוונותיו גרמו לו זאת, כדי שיצדיק עליו את הדין ויתוודה.

לכן בכל המצבים הללו משמיענו שאסור להגיע אליהם, כי כך אתה גורם בושה לאדם, וזה נחשב כשפיכות דמים. ומעשה ברבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל שאחד התלמידים הכין לו כוס תה עם שתי כפיות סוכר, ולרב היה אסור לו לשתות משקאות עם סוכר משום חולי. מיד כשהרב החל לשתות את התה - הרגיש כאבים עזים, ואעפ"כ שתה את כל התה. רק אחרי השיעור רץ לרופא, והכל כדי לא לבייש את התלמיד.

מידות של מלאך

(פכ"ה פי"ז)
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך וגו'.

אולי אפשר לפרש בדרך רמז, "ולא תונו איש את עמיתו". ומהיכן האדם ילמד את זה? על זה עונה התורה "ויראת מאלוקיך". ויראת, שזה לשון יראה, דהיינו תפחד מלפגוע בחברך, ותלמד את זה מאלוקיך שאינו מבייש את האדם גם אם עבר עבירות בסתר, ואינו ממהר להראות לבריות את עוונות האדם כדי שלא יתבייש. וכן בבית המקדש, שבו נעשו עשרה ניסים, ואחד מהם שהיו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. ופירש רשב"י זיע"א שלכל אחד היה רווח של ארבע אמות (כשני מטר) כדי שיוכל להתוודות, כך שחברו לא ישמע את הווידוי שלו, כיוון שהוא עלול להתבייש. וזה מה שכתוב, 'ובו תדבק'. מה הקב"ה רחום - גם אתה תהיה רחום. מה הקב"ה לא מבייש את האדם שעשה עבירה - גם אנו לא נבייש את מי שעשה לנו רעה, וק"ו את מי שעשה לנו טובה.

ומעשה ברבי ישראל מסלאנט שנסע ברכבת לעיר וילנא, שבזמנם זו היתה עיר גדולה ומלאה תלמידי חכמים. וכיוון שהרב היה מעשן, הוא ישב בקרון של מעשנים. והנה בא אברך מסוים, וישב ליד הרב. אלא שלא ידע שגאון ישראל יושב לידו. אמר לו 'תפסיק לעשן, זה מפריע לי', והרב בענוותנותו כיבה את הסיגריה והפסיק לעשן. לאחר כמה רגעים אמר האברך לרב 'תסגור את החלון, אתה לא רואה שנכנס קור?', וכן במשך כל הנסיעה זה חזר ונשנה.

כשהגיעה הרכבת לוילנא ירד האברך מהרכבת, והוא רואה שהרציף מלא באנשים עד אפס מקום. שאל מישהו 'מה קרה היום שכך נתמלא המקום?'. ענה האיש 'מה, לא שמעת? גאון ישראל ותפארתו מגיע היום לוילנא, הלא הוא רבי ישראל סלנטר. ככל הנראה הוא בא ברכבת הזו, וכולם ממתינים ומצפים בדריכות לבואו של הרב הקדוש'.

והנה הגיע הרגע המיוחל, עיני כולם צופיות לרדת הרב מן הרכבת, ובירכו ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו', ואילו מיודענו האברך, כשראה את הרב יורד מהרכבת, חשכו עיניו וכמעט שהתעלף. ואח"כ הלך אליו למקום אכסנייתו וביקש את מחילתו, והרב כמובן שסלח לו, ושאל אותו על מטרת בואו לעיר וילנא. אמר לו האברך שהוא בא כדי להיבחן על הלכות שחיטה אצל החתן של הרב, שהיה הבוחן הראשי. ביקש הרב מחתנו שיתהה על קנקנו ויראה כמה הוא יודע. החתן ראה שהבחור לא יודע כלום מהלכות שחיטה, וסיפר זאת לרב. אמר הרב לאברך 'אל תדאג, אני אביא לך רב תלמיד חכם שיישב וילמד אותך את כל הלכות השחיטה, ואני אשלם לו את משכורתו'. וכן היה, עד שהאברך למד את כל ההלכות, נבחן וקיבל תעודת שוחט.

הרב אמר לו 'תמתין עכשיו, צריך למצוא לך מקום שתוכל כבר לשחוט', כתב עבורו המלצה חמה ומצא לו מקום לשחוט, ונפרדו לשלום. שאלו התלמידים את רבם הגדול 'ילמדנו רבינו למה עשה את כל זה, הרי אפילו לתלמידים הרב לא עושה כך'. אמר להם הרב 'כשהוא בא לבקש סליחה, אמרתי לו בפי שאני סולח, אבל בליבי עדיין הייתה קצת הקפדה. רציתי למחוק את הקפידה, ולכן עשיתי את כל זה. והיום לא רק שאני לא מקפיד עליו, אלא אני אוהבו'.

לפני חמש דקות הייתי מאוד עצבנית, לא יודעת מה קרה פתאום

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך וגו'.

לכאורה היה אפשר לדלג על המילה 'איש', ולכתוב רק 'ולא תונה את עמיתך'. ונראה לבאר על דברי החכם באדם, שאומר במשלי (כ"ז י"ט) "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם'. כי המים הם ראי, ואם תעמוד מול הראי עם פנים מחייכות ושמחות - זה מה שתראה. ואם תעמוד מול הראי עצוב ומדוכדך - גם זה מה שתראה. הוא הדין כשאתה מול חברך: אם אתה מרגיש כלפי חברך אהבה וכבוד, תדע לך שגם הוא אוהב אותך ומכבד אותך. ואם אתה מזלזל בו או שונא אותו - גם אם תראה לו פנים שוחקות, זה לא יעזור.

זה מה שאומר שלמה המלך ע"ה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". איך שאתה מרגיש כלפיו - כך הוא מרגיש כלפיך. וכן דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (י"ב ג') "שוא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו".

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שיש אדם ששונא את חברו, אבל הוא לא רוצה שהוא יידע, אזי הוא מדבר אתו בחנופה ובלשון חלקלקות. ועל זה אומר דוד המלך שאתה עושה את זה לשווא, כי 'בלב ולב ידברו'. איך שאתה מרגיש בלב אליו - כך הוא אליך, וע"כ זה יובן בס"ד מה שהקשינו למה כתוב 'לא תונו איש את עמיתו'. שהרי השנאה בדרך כלל מתחילה באדם אחד, ורק אחרי שזה נמשך - היא עוברת גם לעמיתו. ואם כן, מה הפתרון? האדם צריך לעורר אהבה וכבוד כלפי חברו, ואזי "על כל פשעים תכסה אהבה".

ומעשה באדם ששמע שאם אתה חושב בלבך טוב על רעך - אזי יתהפך גם לבו לטובה עליך. לקח את הדברים לתשומת לבו, והנה ביום מן הימים האיש מתכונן לצאת לעבודתו עדי ערב. אשתו הזכירה לו 'היום אתה חייב לבוא מוקדם, כי יש אירוע משפחתי חשוב מאוד וחייבים ללכת'. כמובן שהוא אמר לאשתו 'אין בעיה, אבוא מוקדם'. אבל משום מה הדבר פרח מזכרונו, ונתעסק בעבודתו עד לאחר השעה 22:30.

כשהחנה את רכבו ליד הבית נזכר מה אשתו ביקשה ממנו, לא ידע את נפשו מרוב צער, והבין שאשתו תקבל אותו עכשיו ב'חמימות' גדולה. נזכר בפסוק 'כמים הפנים וכו', כן לב האדם לאדם', והחל לשחזר בזכרונו את החתונה שלהם, וכמה אשתו מעניקה לו, מכבסת ומגהצת ומבשלת, וטורחת המון, ואת כל הצער שלה עד שהולידה לו בנים לעולם, ואת גידולם ביום ובלילה. כך לבו נתמלא רחמים ורגשי אהבה כלפי אשתו.

בינתיים צעד בהילוך איטי לביתו עד שעמד ליד הדלת ודפק בהססנות גדולה. לבו פועם בחזקה ומי יודע איזה צעקות אשתו הולכת לצעוק עליו. והנה הדלת נפתחת, ושום צעקה לא נשמע מפי האשה, אלא ההיפך: 'בעלי היקר, התחלתי לדאוג לשלומך, ופחדתי שאולי קרה משהו. אוי, כמה אני מודה לה' שאתה בריא ושלם'. ואזי היא אמרה 'תסתכל על השולחן', והוא רואה סיר.

אמרה לו 'תדע לך שעד לפני חמש דקות הייתי כולי סוערת ועצבנית על שלא באת ולא הלכנו לאירוע, ואמרתי בלבי שמיד כשתיכנס הביתה - אנחית את הסיר הזה על ראשך. אבל פתאום התחלתי לחשוב לעצמי, רגע, מה את ישר חושבת שבעלך לא בסדר? אולי קרה איזה משהו והוא בסכנה ח"ו? ואמרתי לה' רק תביא אותו בשלום הביתה, והנה באת'. כשראה האיש את אותו רב גדול שאמר את הדרשה של "כמים הפנים" וכו', הודה לו מאוד ואמר לו שעשה לו שלום בית גדול.

למרות שהיהודי לא מבין - הוא עושה כן

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם.

חוק הוא דבר שאינו מובן לנו, ולכן היצר מקטרג ואומר לאדם 'מה לך לעשות את זה? הרי אתה לא מבין'. על שאלה זו כבר ענו בני ישראל במעמד הר סיני, כשאמרו 'נעשה ונשמע, נעשה ונקיים את התורה אפילו לפני ששמענו את הטעם למצוות. וגם אם לא נבין לעולם - נעשה כי כך ציוונו ה''. ומובא בגמרא שבת (י"ב) שלא יקרא לאור הנר, שמא יטה ויחלל את השבת. אמר רבי ישמעאל 'אני אקרא ולא אטה', קרא והיטה. ויש אומרים שרצה להטות, נזכר ולא היטה. ואמר 'כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר'.

הסביר הגר"א מוילנא שהברייתא בגמרא אמרה 'לא יקרא לאור הנר שמא יטה', ואילו המשנה אמרה 'לא יקרא לאור הנר', מבלי לציין את הסיבה לכך. על זה אמר רבי ישמעאל 'כמה גדולים דברי חכמים במשנה שלא אמרו את הסיבה, כי כשיש סיבה - יש פירצה להקל'. וכן מובא בקידושין (ל"א), כששאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם 'צאו וראו מה עשה אותו גוי באשקלון, ודמה בן נתינה שמו'. כשבאו חכמים לקנות ממנו אבן טובה שחסרה בחושן, אמר להם את המחיר והסכימו חכמים, אלא שהוא נכנס לבית וראה את אביו ישן ותחת מראשותיו הקופסה של האבנים הטובות. הוא לא רצה להעיר את אביו גם כשהציעו לו חכמים פי עשר מהמחיר הרגיל, ובינתיים החכמים הלכו ואביו התעורר.

לקח הבן את האבן הטובה (ישפה) ורץ לחכמים, וחשבו ליתן לו פי עשר מהמחיר, כפי שאמרו לו בסוף המו"מ, אבל הוא אמר להם 'אני לא מוכן להרוויח יותר מהמחיר הרגיל, כיוון שאת כבוד האב לא מוכרים בכסף'. ונתנו לו את המחיר הרגיל. לשנה האחרת נולדה לו בעדרו פרה אדומה. באו חכמים ואמר להם 'איני מבקש אלא את אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא', ונתנו לו המון כסף. ובירושלמי אמרו שהניחו את הפרה (בת שלוש שנים) על המאזנים, ובצד השני הניחו מטבעות זהב.

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שכאשר הגוי כיבד את אביו ולא העירו משנתו, מידת הדין קיטרגה על בני ישראל שהם לא מכבדים כך את הוריהם. אמר הקב"ה למידת הדין 'הגוי מכבד את אביו בגלל שהוא מבין בשכל שלו שאביו גידלו וחינכו והאכילו והשקהו, ובזכותו הוא חי ועומד על רגליו. אם כן, משורת הדין והשכל לא לפגוע באביו, והוא גם יקבל את שכרו בעולם הזה'. ולכן לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה, שהרי זמן עיבור של פרה זה שנה. ואם כן, באותו יום של המעשה עם אביו נתעברה הפרה שילדה את הפרה אדומה, לקיים את הנאמר "ומשלם לשונאיו אל פניו (במזומן) להאבידו". ועם כל זה שכיבד את אביו הוא נצטער על זה בלבו, ולכן כשבאו חכמים אליו שוב, אמר להם 'אני רוצה את הממון שהפסדתי בשביל אבא'.

'אבל בני ישראל', אמר הקב"ה למידת הדין, 'מקיימים מצוות ומוכנים ליתן את כל ממונם גם למצווה שהם כלל לא מבינים כגון פרה אדומה'. אפילו שלמה המלך אמר על פרה אדומה 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. וכיוון שהזכרנו שהיהודים מוכנים ליתן את כל ממונם למען המצוות, נביא מעשה בעניין.

לא מוותר על השבת גם בעד כל הון שבעולם

מעשה ביהודי כפרי שהיה ירא שמים והחזיק בית מרזח (מעין פונדק שמוכרים בו שתיה חריפה וכדומה), והפרנסה שלו הייתה קשה מאוד. היו פעמים שהיה מגיע לפת לחם, אבל שתיה חריפה היתה בשפע גדול.

והנה בליל שבת אחת ישב האיש בשולחן השבת עם אשתו ובניו. אכלו את מה שהיה לאכול ושרו שירי שבת בנעימה, והנה דפיקות בדלת. ניגש ראש המשפחה, פותח את הדלת ורואה את שליחו של הקיסר הגדול קד קידה. אמר לו 'כן, במה אוכל לעזור?'. הוציא השליח דף עם רשימה ארוכה של סוגי משקאות ואמר לבעל הבית 'תקשיב, הקיסר עורך מסיבה ענקית לאלף איש, והוא צריך דחוף המון משקאות חריפים. אני רוצה לשלם על הכל עכשיו, וגם תביא לי קבלה'.

אמר לו בעל הבית 'את השתיה תוכל לקחת כפי רצון הקיסר, אבל את הכסף אני רוצה רק במוצאי שבת קודש'. 'אין דבר כזה', אמר השליח. 'הקיסר הזהיר אותי לשלם עכשיו ולקחת גם קבלה'. אמר לו בעל הבית 'תיקח בחינם, אני לא רוצה בכלל כסף'. 'מה אתה חושב, שהקיסר עני, שאתה נותן לו בחינם? הוא אמר לי לקנות רק בכסף, ואם לא תסכים תצפה לעונש חמור מאוד'.

'אני לא מוכן לחלל את שבת קודש בשביל בצע כסף, ומה שרוצה לעשות לי הקיסר - שיעשה', אמר היהודי. יצא השליח, והשבת לא נתחללה.

במוצאי שבת קודש הופיע השליח בביתו ואמר לו 'עכשיו בוא עמי אל הקיסר'. נפרד האיש מאשתו וילדיו, הלך בלוויית השליח אל הקיסר, וחשב בלבו 'מי יודע מה יעשה לי הקיסר. אולי ישליך אותי לכלא או שיפסיק להשכיר לי את בית המרזח'.

וראה זה פלא, כשהוא נכנס קיבלו הקיסר בסבר פנים יפות, הביא לו כסא מכובד ואמר לו 'שב, אל תדאג. לא יאונה לך כל רע. אספר לך מה קרה: אני וקיסר גרמניה ישבנו אתמול בערב ושוחחנו על הא ועל דא, עד שדיברנו על העם המובחר, בני ישראל. אמרתי לו שזה עם קדוש וטהור, והם מוכנים ליתן את כל אשר להם למען התורה והמצוות. ואילו הוא התנגד ואמר שהעם הזה אוהב כסף, ובשביל כסף ימכור גם את השבת שלו ואת המצוות. נוצר בינינו ויכוח סוער עם מי הצדק, וערכנו התערבות על סכום כסף גדול מאוד. אלא שלא ידענו איך נדע מי צודק, ואמרתי לו שאני מכיר יהודי עני מרוד שבקושי יש לו מה לאכול, ואצל היהודי היום שבת. לכן נעשה הצגה כאילו אני צריך הרבה משקאות. אם אני צודק - הוא לא ימכור את השבת שלו בשביל הכסף, ואם אתה צודק אזי ההיפך. כך השליח הגיע אליך, ואני והקיסר עמדנו בחוץ ושמענו הכל. לכן את כל סכום הכסף החלטתי לתת לך, ובנוסף בית המרזח מהיום הוא שלך במתנה'.

בית הכנסת - בוסתן לצדיקים ומאסר לרשעים

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם וגו' ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וגו'.

אפשר לפרש שהמילה 'תשמרו' פירושה 'תצפו ותמתינו', כמו 'ואביו שמר את הדבר' לגבי יעקב אבינו. רש"י פירש 'ואביו שמר' פירושו המתין וציפה מתי יהיה הדבר. אם כן, גם כאן התורה רמזה לנו שלפני שאתה עושה מצווה - תמתין ותצפה לה. וכגודל הציפייה - כן גודל השמחה באותה מצווה. כעין ליל הסדר שמתכוננים, מנקים ומבריקים, ובסופו של דבר נהנים כל כך בליל הסדר. וכן בסוכות, שהאדם מתכונן, בונה סוכה ומקשט אותה - ממילא כשמגיע החג השמחה כפולה ומכופלת.

במשנה הראשונה בש"ס נאמר "מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" וכו'. פירש הקהתי בשם רבו, לרמוז לנו שכמו שכהן שנטמא מחכה בציפיה דרוכה שבעה ימים עד שהוא שוב יוכל לאכול בטהרה את התרומה, וכשמגיע הרגע לבו מתמלא שמחה - כך אנו צריכים לקרוא קריאת שמע בהתרגשות ובהתלהבות גדולה. וכן כשבאים לתפילה מאוד חשוב לבוא קצת לפני כן, ואם אפשר - להשאר עוד קצת אחרי התפילה זו מעלה גדולה.

רבותינו אמרו שבית הכנסת ובית המדרש הם בוסתן לצדיקים ובית מאסר לרשעים. דהיינו אדם יכול לבדוק את דרגתו בבית ה': אם הוא אוהב להיות שם - הוא צדיק, ואם לאו וכו'. וכן העניין הגדול שמי שמגיע מעשרה ראשונים נוטל שכר כנגד כל מי שיבוא אחרי העשרה. כגון אם יש חמישים איש בבית הכנסת ואתה מעשרה ראשונים, יש לך שכר של עוד ארבעים איש.

נתאר לעצמנו שבמפעל מסוים אומר בעל המפעל 'מי שמגיע מעשרה ראשונים יקבל משכורת כנגד הפועלים שיבואו אחרי העשרה, ובמקום 4,000 שקל יקבל לדוגמא 40,000 אלף שקל'. אין צורך לומר אילו מריבות היו מדי בוקר בכניסה למפעל. וזה מה שאמר שלמה המלך ע"ה, "אם תבקשנה, ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'".

מצווה תציל ממוות

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו, ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח.

זו הבטחה מפורשת מפי בורא עולם שאם נלך בדרך התורה - אין לנו ממה לפחד בארץ ישראל, כי "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך". ואם רואים שיש פיגועים ואסונות ח"ו, הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא איך השלום בינינו לבין אבא שבשמים. שאם שם אין שלום - אין פלא שגם לנו אין שלום. שכבר הבטיח ה' יתברך שאם נשמור מצוותיו - הוא ילחם לנו ואנו נחריש.

הגמ' אומרת (ברכות נ"ג) שבני ישראל נמשלו ליונה, שכל זמן שיש עליה נוצות והיא יכולה לעוף - היא לא מפחדת לא מהארי, לא מהדוב ולא מהנמר. אבל אם מורידים לה את הנוצות - גם חתול יכול לבוא ולהורגה. כך ישראל, הנוצות שלנו הן המצוות. אם אנו עושים מצוות - נוכל לנצח כל אומה ולשון. ואם לא - אפילו אומה הכי שפילה ח"ו יכולה לנצחנו.

ומעשה בזמנינו בחייל ששירת בשטחים, והנה ביום שישי אחר הצהרים ניסה לעצור טרמפים כדי לנסוע הביתה לקראת השבת. עצר לידו רכב, יצא ממנו יהודי ירא שמים שגר באזור, ואמר לו 'אל תעמוד פה. עוד מעט חושך וזה מסוכן, בוא אליי לביתי לשבת'. 'אבל אני לא שומר שבת', אמר הבחור. 'זה בסדר!', ענה, 'אין בעיה. קודם כל תמנע עצמך מהסכנה, ובוא אליי. אני לא אכפה עליך שום דבר, תעשה מה שאתה רוצה'. וכך החייל בא אליהם לשבת, נתנו לו חדר, ואכל ושתה עמם, וגם שמע קצת שירה ודברי תורה מבני הבית.

ביום ראשון בא החייל להיפרד מבעל הבית והודה לו על השבת הנפלאה. אמר לו בעל הבית 'תשמע, אתה משרת באיזור מסוכן, וכדאי שתקבל עליך איזו מצווה שתגן עליך. אני אציע לך מצווה קלה מאוד: כשאתה נועל נעלים תנעל קודם כל את נעל ימין ותקשור את של שמאל, ואחר כך של ימין. וכשאתה מוריד את הנעלים תוריד את נעל שמאל ואחר כך של ימין'. החייל אמר לו שהוא מקבל עליו את הדבר, וזה לא נראה לו קשה בכלל, שהרי גם ככה הוא נועל נעליים, אזי מה איכפת לי לנעול ימין קודם וכו'. וכך החל החייל לעשות.

והנה ביום מן הימים היו צריכים כל החיילים לצאת לאיזה עניין מבצעי, וגם החייל הנ"ל היה אמור לצאת עם חבריו מהג'יפ אל המסוק, ובגלל המהירות והלחץ - הוא נעל בשמאל קודם, ואחר כך נזכר שעשה לא כראוי. הוריד את הנעל הגדולה על מנת לנעול ימין קודם, ובינתיים התעכב. מפקדו, שראה כך, כעס עליו מאוד, והחליט להעניש אותו. "עכשיו לא תבוא איתנו למסוק, ובהמשך אדאג שישפטו אותך", אמר לו בכעס. בינתיים חבריו של החייל עלו על המסוק, והוא נצטער צער גדול. אך אחרי זמן קצר שמע בחדשות על האסון הנורא של שני המסוקים בשאר ישוב, ואז הבין שבזכות המצווה הזו של נעילת ימין לפני שמאל הוא ניצל ממוות בטוח. עד כאן.

ומזה נלמד שאם מצווה כל כך קלה הצילה ממוות, קל וחומר שאם אדם מקיים מצוות חמורות כשבת, תפילין ולימוד תורה, הוא צובר זכויות עצומות. ואע"פ שאנו רואים לעינינו איך גם אנשים וילדים שעוסקים בתורה ובמצוות מתים בדרך קשה לפעמים, על זה נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו", וכן "במופלא ממך אל תדרוש". ואור החיים כבר תירץ זאת בפרשת משפטים, על הפסוק "כי תצא אש" וגו' שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, וכן תינוקות של בית רבן. אבל מי ישלם על מיתתן הקשה? אלה שגרמו לאש ולאסונות לבוא לעולם ע"י עוונותיהם.

בואי כלה בואי כלה

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם את חוקותי וגו' וישבתם על הארץ לבטח.

אם נחלק את המילה 'וישבתם' בשיכול אותיות נקבל 'יום שבת', מה שרומז לנו כי עיקר זכותנו על האדמה הקדושה טמונה בשמירת השבת, שהיא בת הזוג שלנו. כמו שאומרים "בואי כלה בואי כלה", שהכלה זו השבת. ולכן במלחמת המפרץ נפלו בישראל 39 טילים, וברוך ה' לא מתו בני אדם (חוץ מאחד שנחנק מהמסיכה כמדומני), כנגד 39 מלאכות שאסורות בשבת. לרמוז לנו שעיקר הפיגועים באים בגלל חוסר בשמירת השבת.

וכן מעשה במלחמת לבנון השנייה. בספינה משוכללת מאוד של צה"ל, בליל שבת, עמד אחד מהחיילים ואמר 'רבותיי, אני יורד למטה לעשות קידוש. מי שרוצה לבוא - מוזמן'. ירדו עמו כמאה חיילים, ונשארו ארבעה למעלה. ובאמצע שהם עסוקים במצוות 'זכור את יום השבת לקדשו' נורה לעברם הטיל הנורא שפגע בארבע שהיו על הסיפון, ואילו השאר ניצלו בזכות קידוש של שבת (חייל מכרמיאל שהיה בתוך הספינה סיפר זאת).

מי שמאמין בה' לא מפסיד

(פכ"ה פכ"א)
וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים.

יש אינספור סיפורים על גיבורי כח ששמרו שמיטה וראו את יד ה' עין בעין, איך בכל השדות מסביבם, שבעליהם לא שמרו על קדושת השמיטה, באה רוח סערה או קרה, וכל הפירות והתבואה התקלקלו, ואילו התבואה שלהם צמחה בדרך נס.

ובכל זאת, כיוון שטוב להודות לה', נביא מעשה באיש צדיק בשם יעקב ס', המתגורר במושב בצפון, וקנה כרמים של ענבים. בשנת השמיטה לא טיפל בהם כמעט בכלל, לא ריסוסים ולא זיבול, והמדריך של המושב אמר לו שהוא מפסיד בוודאות את הכרמים שהשקיע בהם הון רב. 'לא כדאי לך', אמר לו, 'ואם אתה עושה כך - אני לא אחראי לתוצאות'. וביקש גם שיחתום לו. והאיש כמובן חתם לו בלב שלם ובנפש חפיצה, בהאמינו בה' ובכך שיזכה לברכה בשפע.

וראה זה פלא, וירוס פגע בכרמיהם של כל אלה שלא שמרו שמיטה, וכל הענבים שלהם נתקלקלו, ואילו אצלו לא רק שלא פגע הווירוס, אלא גדלו ענבים יפים מאוד, גם בגודלם וגם בטעמם. חודש לפני זמן הבציר הקבוע כבר גדלו אצלו ענבים בשפע, והרוויח המון כסף. וכן בגידול הפרחים, הוא כמעט ולא השקה ואף לא השאיר תאורה בלילה (כידוע, לפי הטבע פרחים צריכים הרבה אור). למרות זאת הפרחים שלו גדלו ועברו את המחיצה של החממה, וגם בזה הרוויח המון כסף.

כדאי לשחרר עבד כדי להתפלל במניין

(פכ"ה פמ"ו)
והתנחלתם אותם לבניכם וגו' לעולם בהם תעבודו.

דהיינו שעבד כנעני אסור לשחררו, אלא צריך ליתנו ירושה לבנו שימשיכו לעבוד איתו. ומובא בגמרא ברכות (מ"ז) שרבי אליעזר הגיע לאיזה מקום, ולא היה להם מניין, ושחרר עבד כנעני כדי שיהיה מניין.

מיד מקשה הגמ', והרי כתוב "לעולם בהם תעבודו", שזו מצוות עשה דאורייתא. ואיך בשביל מצווה הוא עובר עבירה? עונה הגמרא שמצווה של רבים שונה, ומותר לו לשחרר עבד כדי לזכות למניין. (ולפי הרא"ש המעשה אירע בפרשת זכור, שזה מהתורה וזה מהתורה). ומכאן רואים כמה חשוב להתפלל תמיד רק במניין ולא ביחיד, וכפי שאמר אבא בנימין בברכות (ו'), "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". וכן מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו. זו מדה כנגד מדה: כמו שהוא לא הלך לבקר את אביו שבשמים בבית הכנסת, כך בניו לא יבואו לבקר אותו.

וכן מובא שתפילת יחיד צריכה כוונה רבה, ואילו תפילת רבים מתקבלת בכל תנאי. כעין אדם שנוסע במונית מצפת לירושלים ורוצה לשלם לנהג כמו באוטובוס, ודאי שזה לא יתכן. כך תפילת יחיד מול תפילת ציבור שבאוטובוס. כיוון שכל אחד משלם ויש הרבה נוסעים, הסכום מצטרף. אבל בתפילת יחיד, שזו תפילה פרטית המתקבלת באופן אישי אצל הקב"ה, צריך לשלם טוב. והתשלום הוא כוונה טובה. וכן ידוע שתפילת רבים, הקב"ה מקבל אותה ישירות ללא התערבות המלאכים, מה שאין כן ביחיד, שהמלאכים מעלים את התפילה. כפי שידוע שחנה התפללה לבן והבטיחה לה' שהיא תיקח אותו לבית המקדש כשיהיה בן שנתיים, ויישב שם עד עולם.

כיוון שהיא התפללה יחידה, המלאכים העלו את תפילתה ואמרו לקב"ה 'מה פירוש שבנה יישב עד עולם? וכי מה היא רוצה, שבנה יחיה לעולם ועד?'. אולם אנו מכירים עולם נוסף, שזה עולמו של יובל. יובל זה חמישים שנה, וכך היה כששמואל הנביא נפטר בגיל חמישים ושתים שנה.

ומעשה באדם שהיה עייף מאוד ממאמץ של הליכה ממושכת, והתפלל לה' שיזמן לו חמור. והנה אחר כמה רגעים עובר אחד השרים החשובים עם אתונו שהמליטה עייר קטן, וקשה לו לילך. אמר השר לאיש הנ"ל 'תרים את החמור הקטן על כתפיך ובוא אחריי'. אמר האיש 'רבונו של עולם, ביקשתי חמור לרכוב עליו, ולא שהחמור ירכב עליי'. ומה שלומדים מכאן, שכאשר מתפללים ביחיד צריכים לפרש טוב מה אתה מבקש מהקב"ה. לא תמיד זה קורה לצערנו, ולכן כדאי להתפלל במניין כי לא תמיד אנו נותנים לב לַדבר.

שריקת הסיום

(פכ"ה פמ"ח פמ"ט)
אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו, ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל.

פירש רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א את הפסוקים הללו על הגאולה, שאחרי שעם ישראל נמכר בגלות הארוכה הלזו, הקב"ה מבטיח כי גאולה תהיה לו. הקב"ה אמת ודבריו אמת, שהבטיח לגאלנו (כפי שאמר 'ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך'. וכן 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' וגו').

הגאולה תבוא מכמה פנים: א. הקב"ה יעשה למען שמו הגדול המחולל בגויים. וכמו שאומר הנביא ישעיהו (מח, יא), "ומה תעשה לשמך הגדול", משום שאין השם שלם עד שיבוא משיח צדקנו. וזה מה שאמר הפסוק "אחד מאחיו יגאלנו", שהקב"ה וישראל נקראים אחים כמ"ש "למען אחי ורעי". ואחד מאחיו, פירושו המיוחד שבאחים, שזה הקב"ה. ב. לכסא יש ארבע רגלים, שלושה הם ג' האבות, והרביעית שחסרה היא כנגד דוד המלך ע"ה. וכנגד הצער של דוד המלך - ה' יגאלנו. וזה מה שאומר הפסוק "או דֹדו", שזה אותיות דוד. ג. או כנגד המשיח עצמו, שנמצא בצער גדול בגלל עוונותינו. כמו שכתוב "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו". וכפי שרבי יהושע בן לוי ראהו עם כל העניים, שהיו מוכים וחבולים, כך המשיח מלא תחבושות על פצעיו. וכשהקב"ה יראה את צערו של המשיח - יגאלנו. וזה מה שאומר הפסוק "או בן דודו יגאלנו", שזה בן דוד, המשיח עצמו. ד. השכינה נמצאת בצער נורא, כפי שהמגיד של מרן, רבי יוסף קארו, אמר לו, שאם בני האדם היו יודעים כמה השכינה שרויה בצער מעוונות בית ישראל, לא היו מחייכים עד סוף ימיהם. וכשהקב"ה רואה את צער השכינה, ממהר לגאלנו. וזה מה שאמר הפסוק "או משאר בשרו". שאר - ראשי תיבות שכינת אל רם. ה. או פירוש אחר, ששאר אלו הצדיקים הענווים שמחזיקים עצמם כאילו אינם חשובים, ובזכותם באה הגאולה. ו. או הסיבה הגדולה מכולם, כמו שרואים היום שעם ישראל מתעורר לתשובה נוראה, ובכל עיר ועיר אנו רואים שנפתחים תלמודי תורה, כוללים וישיבות לבעלי תשובה, ובכל מקום אשר דבר מלך מלכי המלכים ודתו מגיעה - שמחה וששון ליהודים. ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד ה' עליהם, וזה מה שאומר הפסוק "או השיגה ידו ונגאל", דהיינו שמשיגים את הגאולה בזכות ולא בחסד.

ואחרי הדברים הנפלאים של רבינו הגדול רבי יעקב אבוחצירא אנו מבקשים מבורא עולם שיצרף את כל הסיבות הנ"ל ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.

---

פרשת בחוקותי

---

היתכן שעץ גדל באוויר?

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו'.

פירש רש"י, שתהיו עמלים בתורה. זאת אומרת שלא מספיק רק ללמוד, אלא צריך לעמול בתורה כאדם שעושה התעמלות. כך צריך להפעיל את שרירי המוח, וכמו שאומר הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, "אין התורה נקנית אצל אותם הלומדים מתוך עידון ואכילה ושתיה. והרוצה לזכות בכתרה של תורה לא יאבד אפילו לילה אחד מלילותיו באכילה ושתיה ושינה אלא בלימוד התורה" (ודאי שאין כוונתו לכל הלילה אלא לחלק ממנו). ע"כ.

הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, בספרו "זכרון הדסה" (עמוד מ"ב והלאה), כותב שעיקר הלימוד הוא בעמל עד כלות הנפש, ושיהיה חקוק בתת ההכרה שלנו תורה עי"ש. וכן אמרו במסכת אבות (פ"ג מ"ז) "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

והדבר יובן על פי משל לאדם בשם ראובן, שזכה בהגרלה לטוס לארצות הברית. כיוון שראובן לא טס מעולם (ולולא הזכייה כנראה גם לא היה טס) הלך לשכנו שמעון, יהלומן במקצועו שטס מדי כמה שבועות, וביקש לדעת מתי הוא מתכונן לטוס בפעם הבאה לארצות הברית, כי הוא רוצה להתלוות אליו כיוון שאינו מכיר את הכללים. אמר לו שמעון שבשבוע הבא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, הוא מתכונן לטוס, וכן היה. שניהם עלו למטוס. ראובן, שלא רצה להפסיד את הנוף, ישב ליד החלון. ואילו שמעון, שלא עניין אותו הנוף כלל, רצה לישון וביקש מראובן שלא יפריע לו.

אבל ראובן, שהתלהב כשראה את כל תל אביב קטנה מאוד, ואיך כל בית נראה כמו קופסת גפרורים, רצה לשתף את שמעון במחזה, ואמר לו 'תראה איזה בתים קטנים'. אבל שמעון לא התייחס. אחר כך ראובן ראה שהם כבר מעל העננים, ושוב פעם העיר את ידידו, אבל לשמעון לא אכפת. והנה ראובן מעיר את שמעון ואומר לו 'הנה עץ אקליפטוס'. כששמע שמעון את ראובן אומר כך התנער ממקומו, רץ אל תא הטייס, ראה שהטייס נרדם והעיר אותו במהירות. ברגע האחרון הצליח הטייס להגביה את המטוס בחזרה, וכל הנוסעים ניצלו מהתרסקות.

אזי פנה שמעון אל ראובן ואמר לו 'אשריך, הצלת את כל נוסעי המטוס'. אמר לו ראובן 'אני לא מבין אותך. מבתים בגודל גפרורים אתה לא מתלהב, מלטוס בתוך העננים אתה לא מתלהב, וכשאמרתי לך שאני רואה עץ אקליפטוס - מיד קפצת. וכי אף פעם לא ראית עץ?'. אמר שמעון לראובן התמים 'תקשיב, כשטסים באוויר - זה לא פלא שהכל קטן ורואים עננים. אבל כשטסים באוויר ורואים עץ - זה פלא, שהרי עץ לא צומח באוויר. לכן הבנתי שאנחנו בסכנה, וכך ניצלנו מהתרסקות'. ע"כ.

הנמשל ברור: כשאתה לומד תורה, אתה נמצא מעל הגשמיות ועוסק בדברי אלוקים חיים. לכן צריך לראות את הכל קטן, ולא חשוב שיש מינוס בבנק, וגם אם לא אכלת צהריים - אתה בגובה עכשיו. ואם באמצע הלימוד אתה מדבר על אילן או ניר - זו סכנת התרסקות. וכן יש פירוש נוסף למה מחמירים כל כך עם מי שהפסיק ממשנתו וראה עץ: החיים וההנאות של היהודי צריכים להיות סביב התורה, כמו שאומרים "ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך כי הם חיינו" וכו'. ואם באמצע לימוד התורה אתה חושב שהעץ או הניר יפים יותר מהתורה - זה מוות. ולכן אמרו לא להסתכל בטלוויזיה הצבעונית, כי אחרי זה קשה לראות את הגמרא והשולחן ערוך, כיוון שהם כתובים בשחור לבן. ודי לחכימא ברמיזא.

הוא חשב שתכף יגיע האור, והמתין זמן רב

(פכ"ו פ"ג)
אם בחקתי תלכו וגו', שתהיו עמלים בתורה.

הגמרא בסנהדרין (צ"ט) מביאה את הפסוק "כי אדם לעמל יולד". ושואלת הגמרא: האם האדם נברא לעמל פה או לעמל מלאכה? ועונה הגמרא שהאדם נברא לעמל פה, שכתוב "כי אכף עליו פיהו", הווי אומר שנבראנו לעמל פה. ועדיין איני יודע האם לעמל שיחה או לעמל תורה. כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" נמצאנו למדים שהאדם נברא לעמל תורה.

מקשה רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו בן יהוידע: למה הגמרא בכלל חוקרת אם נבראנו לעמל מלאכה? וכי הייתי חושב שהקב"ה נפח בך נשמת רוח חיים, חלק אלוק ממעל למטרה, כדי שרק תעבוד בלי רוחניות? ודאי שאם צריך לעבוד כדי לפרנס - אזי עובדים, אבל אין ספק שזו לא מטרת ביאתנו לעולם הזה. וכן מה שהגמרא אמרה 'אינו יודע אם לעמל שיחה נבראנו או לעמל תורה', לכאורה לא מובן. וכי נחשוב שהאדם ירד מגבהי מרומים עד לעולם הזה רק בשביל לשוחח כל היום? וכי זו מטרת החיים, שהגמרא באה לשלול את זה?

עונה הרב על פי המשנה באבות (פ"א מ"ב) "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", עד כאן. ועל זה הגמרא חוקרת איזה עמוד משלושת העמודים הוא העיקרי והנכבד. האם זה עמל מלאכה - גמילות חסדים, שגמילות חסדים זה בגופו? ואחר שהגמרא אמרה שהאדם נברא לעמל פה, הגמ' שואלת - האם לעמל שיחה, שזו תפילה? שהרי כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כ"ד ס"ג), וכתוב "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב א'). ותפילה היא כנגד העבודה, שזה הקרבנות, כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". או שעבודה זו תפילה, כמו שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם, ואיזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה". או שאולי האדם נברא לעמל תורה. וע"ז הגמרא מתרצת שהאדם נברא לעמל תורה.

ומעשה באדם מעיר הקודש טבריה, שהיה איש חסד גדול ועזר רבות לעניים, לאלמנות וליתומים. כל אנשי טבריה ידעו שהוא הכתובת לכל סוג חסד, ואילו הוא לא רצה לעסוק בעמוד של התורה אלא רק בחסד. והנה באחד הלילות שכב לישון שנת ישרים, אחרי יום מלא בענייני חסד לכל נצרך, והנה חולם, ובחלומו הוא רואה שהגיע זמנו להיפטר מן העולם והוא עולה לבית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה. אחר כמה רגעים יצא דינו להיכנס לגן עדן, נתנו לו מפתח ואמרו לו 'זה השער שלך, תיכנס. יש שם נהרות אפרסמון ופרחים יפים מאוד, ובקיצור - גן עדן'. אין לתאר את השמחה שאותו אדם חש. הוא ניגש לפתוח את הדלת, נכנס פנימה וחשכו עיניו, כיוון שלא הייתה טיפה של אור. הוא חשב שאולי תיכף יגיע האור, והמתין זמן רב.

חזר לבית הדין ואמר להם 'במחילה מכם, שכחתם להדליק אצלי את האור. הכל חושך'. אמרו לו 'כאן זה עולם האמת. מה שהכנת בעולם שלמטה - כך יש לך בעולם כאן, שהרי כתוב בפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור'. כל המצוות שעשית חשובות מאוד, והן נקראות נרות. אבל כדי שהנרות, שהן המצוות, יאירו, היית חייב ללמוד תורה. שהרי נאמר ' ותורה אור'.

ויהי בבוקר והנה חלום, אבל האיש הנ"ל הרגיש שזה חלום אמיתי, ואחר תפילת שחרית ניגש לרב המקומי ואמר לו 'כבוד הרב, אני רוצה את הרשימה של כל שיעורי התורה שבעיר', והחל ללמוד תורה במסירות נפש.

אין צורך בתנור

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו', שתהיו עמלים בתורה.

הסביר רבי יעקב אבוחצירא זיע"א את הפסוק "בזיעת אפך תאכל לחם", שאם האדם רוצה להגיע ללחם האמיתי, שזה התורה (שנאמר "לכו לחמי בלחמי") הוא צריך קודם כל להזיע, דהיינו להתייגע בלימוד התורה.

ומעשה ברבי יעקב אבוחצירא עצמו שנכנס פעם לאיזו ישיבה בימות החורף הקרים, והתלמידים למדו תוספות מסובך ולא מצאו ידיהם ורגליהם. בצר להם פנו לרבי יעקב בבקשה שיסביר להם את התוספות. ביקשו גם להדליק לו תנור כדי שיתחמם, כי הקור חדר לעצמות, אבל הרב אמר שאין צורך בתנור, והחל לעיין במעמקי התוספות. לפתע ראו אותו מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הזיעה שביצבצה ממצחו עקב המאמץ הגדול. ולאחר כעשר דקות הרב הסביר את התוספות ואמר שחסרות כמה מילים בתוספות שצריך להוסיפן, וזו טעות בדפוס.

אחד התלמידים הלך במיוחד לספריה הגדולה שבעיר, ששם הספרים והגמרות מדויקים היטב, בדק את התוספות באותה גמרא, ומצא בדיוק כדברי הרב, ויהי לנס. ודאי שזה כדברי הרב עצמו, שאמר 'אם אתה רוצה לזכות לכתר התורה - צריך להתייגע'. כפי שהגמרא בברכות (ס"ג) אמרה "אין אדם זוכה לחמאה של תורה אלא אם כן מקיא את החלב שינק מאמו". הסביר המהרש"א שהכוונה היא שהוא מואס ומקיא את כל תענוגי העולם הזה כיוון שיש לו את התענוג הגדול ביותר - לימוד התורה.

גלגולים על סרפדים או דף גמרא

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

רבינו חיים מקלויזנבורג זצ"ל סיפר על עצמו שרצה להתעלות בעבודת ה', והחל במסכת עינויים לעצמו. והיה מתענה המון, שם מסמרים בנעליים, לובש שק במתניו ועושה גלגולים על סרפדים (מן צמח שגורם גירודים נוראים בגוף). כך עשה הרב במשך חצי שנה, אך לא הרגיש שהוא מתקדש ומתעלה בצורה ניכרת.

החל להתאמץ יותר בלימוד הגמרא, וכך הוא אומר: 'מה שעשה לי דף אחד של גמרא - התעלות ודביקות בה' - לא עשתה לי כל חצי השנה של היסורים'. ואין הבטחה בשום דבר גשמי שאם תתייגע - תקבל את זה, מה שאין כן בתורה. אמר רבי יצחק 'יגעת ומצאת - תאמין. יגעת ולא מצאת - אל תאמין (שיגעת). לא יגעת ומצאת - אל תאמין (שמצאת)'.

ומעשה ברבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל שישב ולמד בחדרו לימוד בעומק העיון. רגליו על הקרקע, אבל ראשו מהלך בין האמוראים והתנאים. והנה נכנסה אשתו לחדר, הניחה לרגע כוס משקה - ויצאה. הרב, שלמד בהתאמצות גדולה, נעשה צמא מאוד, בירך שהכל ושתה. אחר כמה רגעים נכנסה אשתו לחדר, והיא רואה את הכוס ריקה. שאלה את הרב 'איפה מה שהיה בתוך הכוס?'. 'שתיתי', ענה הרב. 'חשבתי שהבאת לי מים לשתות'. 'אוי!', צעקה האשה בבהלה, 'איך שתית? זה לא היה מים אלא נפט! צריך להזמין אמבולנס!'. כשמוע הרב אמר גם כן 'אוי, אוי! בירכתי ברכה לבטלה!'.

מסירות נפש

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו עמלים בתורה.

כידוע, רבינו בעל "קצות החושן" זכה שספרו נתקבל ברוב ישראל בתהילה גדולה אע"פ שזה היה ספרו הראשון, ולפני כן לא היה מפורסם. ואילו ספרו השני לא זכה לפרסום רב כספרו הקודם "קצות החושן". ושאלו את הרב למה קרה כדבר הזה, שלכאורה זה פלא.

אמר להם הרב 'כשכתבתי את ספרי הראשון הייתי עני מרוד, ובמקום שבו הייתי גר לא היה לי תנור, והמקום היה קפוא. הדיו שכתבתי בו את הספר היה עלול לקפוא, לכן הייתי נכנס מתחת לשמיכה, ששם יותר חם, והייתי כותב את הספר כדי שהדיו לא יקפא. אבל אחר שנמכר הספר, והייתה הפרוטה מצויה בכיסי די והותר, הרשיתי לעצמי לקנות תנור חימום, וכן קסת ודיו יותר משובחים, וכתבתי על השולחן בתוך החדר החם. וכיוון שלא מסרתי נפשי על הספר השני כבראשון - נתקבל פחות מהראשון'.

אין רש"י כזה בכל הש"ס

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו עמלים בתורה.

סיפר הרב הגאון רבי בניהו שמואלי שליט"א שעוד בהיותו בחור לומד בישיבת פורת יוסף בירושלים, סיפר להם ראש הישיבה, מורנו הרב יהודה צדקה זצ"ל, שפעם, לפני רבות בשנים, עוד לפני קום המדינה, כשישיבת פורת יוסף עמדה על תילה בעיר העתיקה בירושלים, הימים היו ימי מלחמה. פגזים התעופפו בכל עבר והתפוצצו ברעש מחריש אוזניים, בחוץ לא נראתה נפש חיה, וכולם התחבאו במקלטים ובבתי מחסה מפחד המלחמה.

בתוך כל הארטילריה הזו פנה ראש הישיבה, הגאון רבי עזרא עטייה, אל הגאון רבי יהודה צדקה, וביקשו שילך לחפש את מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן, ואת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. פנה הגאון רבי יהודה צדקה כה וכה, ולא מצאם בשום מקום אפשרי. חזר אל הגאון רבי עזרא עטייה ואמר שלא מצאם.

אמר לו הגאון רבי עזרא עטייה שילך לחפשם למטה בחדר הספריה, כי מסתמא הם נמצאים שם. ירד הגאון רבי יהודה צדקה, ולמרבה הפלא מצאם שם כשהם שקועים בלימודם, בהוויות דאביי ורבא, וכלל אינם חשים במהומה ובמלחמה המתרחשת בחוץ. כזה ראה וקדש.

וכן מובא שנפגש מרן שליט"א עם הגאון רבינו שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, וראה מר"ן שהרב אוירבך שקוע באיזה עניין. שאלו מרן 'על מה כבודו שקוע?'. ענהו הרב שלפני כמה זמן הוא ראה רש"י בש"ס, וכעת איננו יודע היכן הוא. וציין לפני מר"ן את הדברים שהוא מחפשם ברש"י. אמר לו מרן 'אין רש"י כזה בכל הש"ס'. 'אבל אני ראיתי רש"י כזה, ואיך כבודו אומר שאין רש"י כזה?', תהה. וביקש מרן שיביא לו גמרא ירושלמי, והרב הראה לו את הכתוב בפני משה, שזה אחד המפרשים על הירושלמי. כלומר, הוא יחס את פירוש הפני משה כרש"י בטעות.

אם היה לי כח הייתי לומד

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו עמלים בתורה.

עד היכן הוא עמלה של תורה, וכמה צריך האדם להתייגע, מובא בספרי החפץ חיים זצ"ל, שהרופאים שבדקו אותו אמרו לו שהוא חייב שנה אחת להפסיק מללמוד תורה בעיון, כיוון שהמוח שלו נתאמץ יתר על המידה, והוא צריך לנוח למשך פרק זמן ארוך.

סיפר החפץ חיים שהוא שמע להם, ובאותה שנה נתעסק בלימוד התורה בלא לעיין בעומק הדברים, על אף הקושי והצער. אחר שעברה השנה נתגבר כארי וחזר ללימודו העמוק בהלכה ובאגדה, ואמר שבזכות שהקשיב לרופאים - הוא המשיך אחר כך עוד 25 שנה בלימודו, עד שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א אמר על החפץ חיים שהוא בקי בהלכות שבת כנתינתן מסיני.

וכן מובא על החזון איש - אחר שעמל בתורה ושכב לנוח, ביקש מאחד ממקורביו שיגיש לו את הכרית. אמר לו אותו אדם 'כבוד הרב, הכרית הרי לידך. תגיש את היד ותיקח אותה'. אמר לו הרב 'אם היה לי כוח להושיט את היד אל הכרית - הייתי משתמש בכוח הזה ללמוד תורה'.

אור החיים שלא רצה שיכבדוהו

אם בחוקתי תלכו וגו'.

והנה מעשה ידוע ברבינו חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש זיע"א. ומעשה שהיה כך היה: רבינו אור החיים חילק בשר לכל האברכים בישיבה ביום שישי לכבוד שבת קודש, והנה הגיע אחד העשירים כדי לקבל מהבשר, אך לדאבונו נגמרה החלוקה לאחר שאברך אחד לקח בדיוק את החלק האחרון של הבשר. החל העשיר לבזות ולהעליב את אותו אברך, והרב אור החיים הגן על כבוד האברך. אבל בכל זאת, לפי עוצם קדושתו וטהרתו של רבינו, הקפידו עליו משמים ואמרו לו לצאת לגלות כיוון שלא מיחה כראוי.

כבר באותו יום ארז הרב את מטלטליו הנצרכים ויצא לדרך. באמצע עשה הפסקה, להשביע את נשמתו בדברי תורה על פרשת בחוקתי, ונתחדשו לרב 14 פירושים על הפסוק "אם בחוקתי תלכו", והמשיך בדרכו. אחר כברת דרך עשה הרב שוב הפסקה, ונתחדשו לו שוב 14 פירושים נוספים על הפסוק. והמשיך בדרכו והלך הלאה. עשה שוב הפסקה, ונתחדשו לו שוב 14 פירושים, סך הכל 42 פירושים, כמניין ודברת בם, הלא הם כתובים על ספר אור החיים.

בליל שבת נכנס לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, ולא ידעו הקהל ששוכן בתוכם קדוש ה', מלאך ה' צבאות. אבל בכל זאת אחר התפילה היה מישהו שזכה להזמינו אליו לסעוד את סעודות השבת.

אחר הסעודה בליל שבת ביקש המארח מרבינו הקדוש שיתלווה אליו לשיעור תורה מפי הרב של המקום. בהגיעם לשיעור פתח הרב פיו בחכמה ואמר להם 'תשמעו 14 חידושים על הפסוק אם בחוקתי, משמו של הגאון הקדוש הנר המערבי, מלאך ה' צבאות, רבינו חיים בן עטר' (כידוע, את חידושיו של אור החיים היו יודעים בעלי רוח הקודש עוד לפני שנכתבו). ופתאום קם רבינו הקדוש ואמר 'חיים קוראים לו, בלי תוספות'. העירו לו על כך, אבל הרב לא התייחס. ולמחרת שוב הולכים לשיעור, ושוב הדבר חזר על עצמו, והזהירו את הרב אור החיים שלא יגיד כך, כיוון שהרב בעל אור החיים הנו גדול הדור.

לאחר סעודה שלישית הלכו שוב לשיעור, והרב החל לומר דברי תורה מפי רבינו חיים בן עטר, והחל לשבחו. ושוב רבינו הקדוש עצרו ואמר 'חיים בלבד'. מתוך כעס על פגיעה בכבוד רבינו לקחו אותו וסגרו אותו במחסן.

בינתיים, בצאת השבת, נעשה רוחות עזות כאילו העולם עומד להיחרב, והרב שנתן את השיעור, שהיה בעל רוח הקודש, שאל מה קרה. אמרו לו מהשמים שמלאכי חבלה לא עובדים בשבת, אך בצאת השבת הם רוצים להבעיר את אש הגיהנם, ואין להם רשות עד שרבינו חיים בן עטר עושה הבדלה. וכיוון שהרב אצלו, נעול במחסן ואינו יכול להבדיל, מתקיים כל הרעש הזה. כשמוע הרב את הדברים מיהר להוציאו מן המחסן. ביקשו כולם מחילה מהרב, והכל בא על מקומו בשלום.

האם אתה בשר, עוף או דג?

וכן מובא עוד בפירושו, "אם תהיו עמלים בתורה, אזי תלכו", דהיינו שלאחר אריכות ימים ושנים לא ירגיש האדם שעוסק בתורה את צער פרידת נשמתו מגופו, אלא זה יהיה כהליכה ממקום זה למקום זה. וידוע כמה גדול דבר הפרידה של הנשמה מהגוף. והגמרא במסכת ברכות (ח') אומרת שיש 903 סוגי מיתה, והקשה שבהם היא אסכרה, רחמנא ליצלן, שזה דומה להוצאת צמר מהקוצים. ואילו המיתה היפה מכולם היא מיתת נשיקה, שדומה להוצאת שערה מכוס חלב.

וכן מובא במסכת שבת (ל"ג) כמה דיעות מי נפטר במיתת אסכרה. יש מי שאומר בעוון לשון הרע, ובא רבי שמעון ואומר שמיתת אסכרה באה בעוון ביטול תורה. ומקשה הגמרא, והרי גויים פטורים מתורה, ואנו רואים שהם מתים באסכרה. עונה הגמרא, כיוון שמבטלים את ישראל. ומקשה הגמ' שוב, והרי אנו רואים נשים שמתות באסכרה, והרי הן פטורות מתלמוד תורה. עונה הגמרא, כיוון שמבטלות את בעליהן. ומקשה הגמרא, והרי תינוקות שפטורים מלימוד התורה מתים באסכרה. עונה הגמרא, כיוון שמבטלים את אביהם.

והדברים נוראים עד מאוד, שהרי מי שרק גורם לאדם לא ללמוד תורה נענש בעונש חמור כזה, גם אם זה ילד שגורם לאביו - קל וחומר אדם גדול שיכול ללמוד בעצמו, ובמקום ללמוד הוא מעדיף לקרוא עיתון וכדומה. וע"פ אור החיים זה מובן, שהרי מי שדבוק בתורה בעצם דבק בעץ החיים, ופטירתו אינה בצער. וגם בזוהר הקדוש מובא שמי שלומד תורה יש לו חירות אפילו ממלאך המוות (מובא בחק לישראל פר' חיי שרה).

ואפשר להסביר זאת על פי הגמרא בחולין, ששואלת למה בשר בהמה צריך שחיטה בשני סימנים, והוצאת החלב וכן מליחת הבשר, ואילו עוף צריך שני סימנים, ובדיעבד רק סימן אחד, ואין צריך הוצאת חלב, אלא שצריך מליחה. והגדול מכולם זה דג, שאינו צריך לא שחיטה ולא הוצאת חלב ולא מליחה. ואפילו הדם של הדגים מותר בשתייה. ומסבירה הגמרא, כיוון שהבהמה נבראה כולה מהיבשה, בלא טיפת מים, זה מסמל טהרה. לכן הבהמה עוברת הרבה סוגי טהרה כדי שתגיע לצלחת. ואילו עוף נברא מהרקק, שזה בוץ - גם יבשה וגם מים, ולכן תיקונו פחות חמור. מה שאין כן דג שכולו נברא מהמים, ולכן כולו טהרה ואין צריך כלל שחיטה ושאר הדברים.

ואולי אפשר לרמוז גם כן לעניין מיתת האדם, שאם הוא היה בהמה ומעולם לא הלך למים, שזה התורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', אזי מיתתו קשה מאוד. ואם יום אחד הוא בא לשיעור תורה ויום אחד לא, זה כמו העוף, שנברא גם מהיבשה וגם מהמים, ומיתתו בינונית. ואם הוא דג, שיום-יום בא לשיעורי תורה, וכל שכן אם הוא כל היום בישיבה ולומד תורה, אזי אין שחיטה בכלל, ונשמתו עולה בסערה השמימה, וגם הדם שלו טהור.

קדוש קדוש קדוש

(פכ"ו פ"ה)
והשיג לכם דיש וגו' וישבתם לבטח בארצכם.

התורה מבטיחה שאם נעבוד את ה' יתברך כמו שצריך, אזי נשב לבטח בארצנו הקדושה. והמילה בטח זה ראשי תיבות בטחון טהרה חינוך, וכן אותיות בי"ת טי"ת חי"ת - המילוי שלהם בגימטריא שווה 410, שזה קדוש קדוש קדוש. שאם נשמור על הקדושה של הבית היהודי בכל מחיר, ונתמלא בטחון שרק ה' הוא המושיע ומבלעדיו אין לנו שום יכולת, ונחנך את בנינו בדרך התורה והמצוות בלי פשרות - גם נקבל את ארצינו הקדושה בלי פשרות.

צפרדע ענקית

(פכ"ו פי"א)
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם.

הקושיא על הפסוק ברורה לכל עין, שאם הקב"ה אומר לנו "ונתתי משכני בתוככם", שזו השראת השכינה בתוכנו המעידה על אהבה עצומה מבורא עולם אלינו. אם כן, פשוט שה' לא יגעל מאיתנו, שלכאורה אם אדם יאמר לחברו 'אני כל כך אוהב אותך עד כדי כך שאתה לא מאוס עלי', המשפט האחרון רק יגרום צער לחבר.

תירץ רבי שבתאי יודלביץ (שהוא גם זה שהקשה) שכאן התורה רצתה ללמדנו יסוד גדול, שבעבודת ה' אין פשרות. או שאתה מגיע לשיא הפסגה והשכינה שורה עליך, ואתה אהובו של הקב"ה, וה' יתברך מטייל עמך בגן עדן, או שאתה מאוס ומגעיל בעיני ה'. כי בעבודת ה' אין אמצע, ולכן אמר הפסוק "ונתתי משכני בתוככם", שאם זה לא יהיה, אזי "וגעלה נפשי אתכם".

ומובא מעשה בשם רבינו האר"י זיע"א שראה צפרדע ענקית נמצאת בתוך שלולית גדולה, והבחין שיש בתוכה נשמה של יהודי שירד בגלגול בצפרדע. רבינו האר"י שאל אותו על מה הוא ירד בגלגול של צפרדע. ענתה הרוח ואמרה שבגלגול הקודם הוא היה תלמיד חכם ולמד הרבה תורה, אלא שהיה מזלזל בנטילת ידיים ולא היה נוטל כראוי, או שבכלל לא היה נוטל וסומך על זה שהידיים נקיות. אבל עבירה גוררת עבירה עד שנעשה רשע גמור. וביקשה הרוח מהרב שיעשה לה תיקון כי היא נמצאת פה כבר חמש מאות שנה. והרב כמדומני עשה תיקון לנשמה.

פרופסור או ראש ישיבה

(פכ"ו פי"ב)
והתהלכתי בתוככם וגו'.

מובא בגמרא סנהדרין (ק"ב) שהקב"ה תפס את ירבעם בן נבט בבגדו ואמר לו 'חזור בתשובה, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן', שזה העידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא אפילו בגן עדן. אבל ירבעם מקשה לשאול 'מי בראש?'. עונה לו הקב"ה 'בן ישי בראש'. 'אם כך', אומר ירבעם, 'אני לא רוצה'.

כל מי שרואה גמרא זו משתומם ומתבהל. הרי הקב"ה, בכבודו ובעצמו ובגדלותו, מתחנן אל ירבעם שיחזור בתשובה ומבטיח לו את שיא התענוג, ולירבעם משנה מי יעמוד בראש? ושלא נחשוב שירבעם היה טיפש, שהרי הגמ' אומרת שכל חכמי דורו היו לפניו כעשבי השדה, והוא כארזי הלבנון (לפי המהרש"א). ובתורתו לא היה דופי, והיו לו 150 פירושים על כל פסוק בתורה. ואם כן, למה אתה מסרב? ובפרט שספיקות באמונה אין לך, שהרי הקב"ה מדבר איתך. היש סמינר ערכים גדול מזה? והרי אנו רואים יום יום משפחות שרק חזרו מסמינר וכבר עשו תשובה, וכאן ירבעם נשאר עובד עבודה זרה.

התשובה לשאלה זו, לעניות דעתי, היא שזה בגלל הגאווה הסרוחה שבערה בקרבו. שאם הוא לא בראש - לא שווה לו שום עונג, גם אם זה טיול בגן עדן, וגם אם הוא ישרף בגיהנם בגלל זה. ואת זה ראינו אצל ירבעם קודם, שראה שבבית המקדש שרק מלכי בית דוד יכולים לישב בעזרה. כלומר, כך יהיה רחבעם בנו של שלמה, וירבעם עצמו יוצרך לעמוד לידו. וחשש שהוא עלול להיראות ח"ו כעבד לידו. ואם כן, מה עושים ואיך מונעים את השפלות ואת חוסר הכבוד הזה?

ירבעם בוחר בדרך מאוסה ביותר: הוא מונע מישראל מלעלות לבית המקדש, ומציב שומרים בבית אל ובדן. הוא עצמו עושה חג חדש עם מזבח, ואומר לישראל לעלות לשם. ובאותו מקום הוא עומד ומקטיר קטורת לעבודה זרה. והרא"ש בספרו "אורחות חיים" כותב (בסימן א בסעיף א' ליום א') שיש להתרחק מן הגאווה בתכלית הריחוק.

ומה שאפשר לתרץ עוד, שהכל תלוי ברצון, ואם האדם לא רוצה בתוך תוכו - גם אם אלוקים ידבר איתו זה לא יעזור, שהרי בני ישראל ראו את קריעת ים סוף ואת מתן תורה, ובכל זאת היו כאלה שחטאו בעגל הנורא. וכן בלעם שהקב"ה מדבר אתו, ואף על פי כן הוא רוצה לקלל את ישראל.

ומעשה בבחור שרצה ללמוד באוניברסיטה תארים למיניהם, והציע לו ידידו שילך לישיבה של המגיד ממעזריטש, יישב מול הרב, והרב בדרשה ירמוז לו את חייו בעבר ומה צפוי לו בעתיד, כדי שיידע אם ללכת לאוניברסיטה. הבחור הגיע באמצע השבוע, ואמרו לו שהשערים נפתחים לציבור הרחב רק בשבת קודש.

הגיע הבחור בשבת קודש וישב מול הרב. הרב התחיל לדרוש בעניני היום ובפרשת השבוע, ובתוך דבריו רמז לבחור את כל מעשיו הטובים והרעים שעשה בעבר, ואחר כך רמז לו את הדרך של העתיד, שאם הוא ילמד תורה הוא יהיה ראש ישיבה עם הרבה תלמידים, ויזכה לאשה טובה וילדים טובים. ואם הוא ילך לאוניברסיטה ללמוד - הוא יוציא תואר ועוד תואר ואף יהיה פרופסור, אבל עני מרוד, ולא ישאיר בנים אחריו ועוד כל מיני מרעין בישין.

אחר הדרשה החליט הבחור להישאר בישיבה וללמוד, שהרי הרב שידע את כל העבר שלו ברוח קדשו, ודאי שאינו טועה גם בקשר לעתיד. 'ואם כן', חשב, 'אין לי מה לחפש בחוץ'. ואכן הבחור ישב ולמד, אך לא בהתלהבות וחשק רב, אלא כמי שכפאו שד, וזאת כיוון שחלומו התנפץ לרסיסים. כל ימיו הוא חלם ללמוד באוניברסיטה ולהצליח, ובא הרב ואמר לו את מה שאמר לו.

ידוע שכשאדם עושה דבר בלי שהוא חפץ בו - זו רק שאלה של זמן מתי הדבר יפסיק, וזה מה שקרה לבחור הנ"ל, שביום מן הימים קרה משהו והוא עזב את הישיבה לטובת האוניברסיטה, והחל בלימודו בהתלהבות יתירה. ואכן, כדברי הרב, הוא הוציא תואר ועוד תואר עד שנעשה לפרופסור.

את כל הסיפור הנ"ל הוא כותב בהקדמה לספר שחיבר כשכבר נעשה מבוגר, וקראו לו פרופסור מימון. בספרו הוא כתב שזו לא הקדמה אלא וידוי. הוא ידע שהרב צודק, ובכל זאת עשה מה שעשה. וכתב עוד שלא נפל דבר אחד מדבריו ארצה, ואע"פ שהוא בסופו של דבר נעשה פרופסור, כל ימיו הוא רודף אחר פת לחם, וגם בנים לא השאיר בעולם. והוא זה שאמרנו, שהכל תלוי ברצון.

הוא ''רק'' לא למד תורה

(פכ"ו פט"ו)
ואם בחקתי תמאסו וגו' להפרכם את בריתי.

פירש רש"י, הרי שבע עבירות: א. לא למד. ב. לא עשה. ג. מואס באחרים העושים. ד. שונא את החכמים. ה. מונע את האחרים. ו. כופר במצוות. ז. כופר בעיקר. עד כאן. והכל החל מזה שהוא לא למד תורה. יכול להיות שהוא כל היום עסק בחסד או במקווה או בתיקונים על עוונותיו, או שהוא הולך לקברי צדיקים ואין קבר שהוא לא מכיר, אלא שאיננו לומד תורה.

אומר רש"י בשם חז"ל, שהאדם הזה יבוא מחר לכפור בעיקר ולמאוס במצוות ובתלמידי חכמים. וכן ההיפך - מי שיושב ולומד, מובטחות לו כל המעלות, כמו שמובא במשנה באבות (פ"ו מ"א), "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וכל העולם שנברא זה בעיקר בשבילו". ומובא מעשה באדם שהלך לציון קברו של הרמח"ל, והחל לומר את מסילת ישרים - 'רבי פנחס בן יאיר אומר זהירות מביאה לידי זריזות, וזריזות לידי כך וכך'. בא אדם והעיר לו שהוא טועה. 'איך אני טועה?', שאל האיש, 'אני מכיר את זה בעל פה'. אמר לו 'שכחת את העיקר, שהתורה מביאה לידי זריזות, שזה אבן היסוד לכל המעלות שיש בעולם. ובלעדי התורה אין שום דבר'.

קללה של צדיק זו ברכה, וברכה של רשע זו קללה

(פכ"ו פל"א)
ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם וגו'.

גם הקללות הן בעצם ברכות, שהרי כשגלינו מארצנו באו לכאן הרבה אומות, וכמה שהיו מנסים לגדל גידולים באדמה ולייבש ביצות - לא הצליחו ועזבו. כי ארץ הקודש מחכה רק לדומים לה, שזה אנחנו בני ישראל. וזה מה שאמר 'ונתתי את עריכם חרבה', וכן 'ושממו עליה אויביכם'.

מה שאמר 'והשמותי את מקדשיכם', למדו חז"ל שגם כשבית המקדש שממה, עדיין הוא קדוש. וזו הלכה שהיום מי שנכנס להר הבית חייב כרת. ומה לומדים מכאן, שגם כשאיזה צדיק מקלל אותך - זו ברכה, שאת זה ראינו אצל אלישע שקילל את גיחזי כשלקח מנעמן הרבה כסף ובגדים ע"י שנשבע לשקר. אמר אלישע הנביא לגיחזי 'תדבק בך צרעת, נעמן', שלפי הפשט זו קללה חמורה. אבל הגמרא בסנהדרין אמרה בדף צ' שגיחזי אין לו חלק לעולם הבא, ובאו דורשי רשומות ואמרו על הפסוק בתהלים (ס', י') "מואב סיר רחצי", שהצרעת של גיחזי רחצה אותו מעוונותיו, הגם שהיו מרובים למאוד. ורואים מכאן שקללת צדיק הופכת לברכה, ומשא"כ ברכת רשע הופכת לקללה.

אמרו רבותינו, למה רבקה לא זכתה לשניים-עשר שבטים? כיוון שלבן "בירך" אותה ואמר "אחותינו את היי לאלפי רבבה, ויירש זרעך את שער אויביו". וכדי שלא תתקיים ברכת לבן, לא זכתה רבקה לשבטים.

אמר ''אשמנו'' והתעלף

(פכ"ו פ"מ)
והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

אחד מעיקרי התשובה, אומר הרמב"ם, זה וידוי. האדם חייב להתוודות על חטאו, להתחרט עליו חרטה גמורה ולקבל עליו שיותר לא יעשה חטא זה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם. אלא שהווידוי צריך להיות ממעמקי הלב, שעל זה אנו אומרים ביום הכפורים "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה", שהכוונה שהתוודינו רק בפה. אמרנו 'אשמנו, בגדנו', ובכלל לא חשבנו על מה שאנו מוציאים מהפה. ועל וידוי כזה צריך לעשות תשובה, כיוון שהוא יצא רק מהפה.

נתן הנביא סיפר לדוד המלך ע"ה את המשל בכבשת הרש, שהעני הייתה לו רק כבשה אחת, וטיפל בה במסירות ונהג עמה כאחת מבני הבית, והשכן העשיר לקח לו את הכבשה כדי ליתנה לאורחו לאכול. ושאל נתן הנביא את דוד המלך 'מה ענשו של העשיר?'. אמר דוד 'בן מות הוא האיש העושה זאת'. אמר לו נתן הנביא 'אתה האיש', ומיד אמר דוד המלך 'חטאתי לה'', למרות שהיו לדוד המון תשובות. כמו שהגמ' בשבת אומרת 'כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה'.

וכן מובא בזוה"ק בהקדמה לספר בראשית (דף ח') ויכוח בן הקב"ה לדומה (המלאך הממונה על הגיהנם והמתים) על עניין דוד המלך. הקב"ה מוכיח לדומה שדוד המלך זכאי ולא פגם, ודומה יצא משם בפחי נפש. אבל דוד לא מחפש להצדיק את עצמו, ומיד אומר 'חטאתי לה''. אמר הקב"ה 'גם ה' העביר חטאתך לא תמות'. וזה מה שאומרים בסליחות - 'חטאתי אודיעך ועווני לא כסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה', ואתה נשאת עון חטאתי סלה'.

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שדוד המלך נתכוון לעשות וידוי של 'חטאתי, עויתי פשעתי', וכשהוא רק אמר את המילה חטאתי - כבר הוא הרגיש צער עמוק מאוד, וכמעט שנתעלף. ואם הוא היה ממשיך לומר גם 'עויתי ופשעתי', הייתה נשמתו עלולה לצאת מרוב צער. לכן הקב"ה אמר לנתן אחרי שדוד אמר 'חטאתי', 'תגיד לו שסלחתי לו'. וזה שאומרים 'חטאתי אודיעך ועווני לא כסיתי', דהיינו רציתי להגיד גם עוויתי. 'אמרתי אודה עלי פשעי' - רציתי לומר גם פשעתי. ואתה, ריבונו של עולם, נשאת עוון חטאתי סלה.

ומעשה ברבי אלימלך מליזנסק, שבא אליו איזה בעל תשובה וביקש מהרב שיורהו דרך תשובה, כיוון שהוא היה אצל איזה רב לפני כן, והרב ההוא הורה לו דרך תשובה קשה מאוד, ואינו יכול לעמוד בזה. אמר לו רבי אלימלך 'אם אתה אומר וידוי לידי, מבחינתי עשית תשובה. אבל לפני כן לך תנוח, תאכל ותשתה, כי אני רואה שאתה חלש מאוד. ואחר כך אני אסביר לך מה המשמעות של כל מילה ומילה בווידוי, ואזי תאמר את הווידוי'.

וכך היה באמת, והרב החל להסביר לו מה פירוש אשמנו, שהרבה פעמים האדם חושב 'אני לא אשם בחטא כלל. זה בגלל ההורים שלי, זה בגלל אשתי, זה בגלל הטבע שלי, ואני לא יכול לשנות אותו. ואם כן, אני לא אשם. כך יצר אותי הקב"ה. לכן המילה הראשונה כשמתחילים להתודות היא 'אשמנו'. והרב האריך והרחיב לומר לו עוד פירושים מה זה אשמנו, והאיש החל לומר 'אשמנו' ונתעלף, כי הוא הבין מה זה אשמנו.

אחרי שהעירו אותו ונח קצת, הרב הסביר לו מה פירוש 'בגדנו' על פי הגמרא בברכות (ז'), רבי מאיר אומר, בשעה שהגוים משתחווים לחמה הקב"ה מיד כועס, כיוון שבדבר שה' יתברך מטיב להם ומאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים - הם בוגדים בקב"ה. והוא הדין שה' יתברך נתן לך ידיים כדי שתוכל להניח תפלין כראוי, ולאכול ולשתות כראוי, ולעבוד וכדומה. והאדם לוקח את ידיו וגונב איתן או מכה איתן ועושה בהן שאר עבירות. וכן הקב"ה ברא לאדם אוזניים כדי שיוכל לשמוע דברי תורה ולשמוע מה שמדברים עמו, והוא שומע בהם לשון הרע או כל מיני קריינים בעלי קריין ברדיו. וכן נבראו העיניים שיוכל לראות את אותיות הגמרא והמשנה, ולא יהא עיוור, שהרי עיוור חשוב כמת. ואילו הוא פוגם בעיניו ורואה דברים אחרים. היש בגידה גדולה מזו?

ועוד האריך והרחיב הרב, והסביר לו מה פירוש המילה בגדנו. וכשאמר הבחור את המילה בגדנו נתעלף שוב, וכן בכל אמירת המשך הווידוי, עד שהרב אמר לו 'עכשיו אתה בעל תשובה גמור'.

העין של בני ישראל

(פכ"ו פמ"ו)
אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה.

פירש רש"י, מה פירוש המילה תורות? אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. ומי שמתבונן קצת רואה בבירור שהתורה שבעל פה, שזה כל הש"ס, שמשם יוצאות ההלכות של השולחן ערוך, ועד לזמנינו שזה ילקוט יוסף וכדומה - הכל על פי ה'. ובלעדי החכמים לא היינו מבינים דבר וחצי דבר מהתורה שבכתב.

אם למשל ניקח את הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", פשט הדברים שאתה צריך להישאר בבית בשבת ואסור לך לצאת, ואם היית בבית הכסא בכניסת שבת - שם אתה צריך להישאר עד צאת השבת. אך באו חכמים ופירשו לנו ש'אל יצא איש ממקומו' זאת אומרת חוץ לתחום. וכן מזוזה ותפילין - לא היינו יכולים לדעת מה לכתוב במזוזה או בתפילין בלעדי החכמים, ולכן הם נקראים עיני העדה, שבלעדיהם אנחנו עיוורים. לכן התורה הקפידה מאוד על מי שמזלזל בתלמידי חכמים.

והיה מעשה ב"אברך" מעיר הקודש צפת, שבא לבקרו חברו בביתו וראה שיש לו המון תמונות של צדיקים על הקיר. אמר אותו החבר 'אשריך על כל הצדיקים שנמצאים בביתך, אבל משום מה אני לא רואה את התמונה של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. האם לא השגת תמונה שלו?'. והאברך ענה מה שענה, ודיבר בחציפות כלפי גאון ישראל.

והנה בתו באה מבית הספר, הוציאה תפוח מהמקרר ורצתה לקלפו בסכין, אך אבוי, הסכין ברח לה מהיד ופגע לה בעין. מיד אביה לקח אותה למיון, וחבירו אמר לו 'אתה דברת על העין של בני ישראל, לכן הבת שלך חטפה בעין', שהרי נאמר "פוקד עוון אבות על בנים".

אני אורח כבר 40 שנה, ובעל הבית לא אמר לי כלום

(פכ"ז פי"ד)
ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וגו'.

לרבי עקיבא איגר זיע"א הייתה הכנסת אורחים עצומה, שהוא אפילו העלים והסתיר מכל האורחים שפקדו את ביתו מיהו זה בעל הבית, והראה להם כאילו הוא גם כן אורח.

יום אחד פנה אליו אחד העניים האורחים ואמר לו 'תשמע, אני כאן כבר כמה ימים אוכל ושותה וישן, וגם אתה כאן כמה ימים. אולי נלך ונחזור? זה לא נעים, בטח בעל הבית יקפיד עלינו'. אמר לו הרב 'אל תדאג, אני אורח בבית הזה כבר ארבעים שנה, ובעל הבית (של העולם) לא מקפיד עלי'. וכן באוכל היה לו שולחן עגול, כדי שלא ידעו מי זה בעל הבית, שאף אחד לא יושב בראש, ועשה את ביתו קודש לה'.

יש דברים נסתרים

וידוע המעשה עם רבי יהושע בן לוי, שביקש להתלוות לאליהו הנביא. אמר לו אליהו הנביא 'אם אתה רוצה לבוא איתי - זה בתנאי שאתה לא שואל שאלות. ברגע שתשאל - אתה נפרד ממני'. ובערב הגיעו לאיזה זוג עניים מרודים שכל פרנסתם הייתה מהפרה שבחצרם, שהיו מוכרים את החלב ומזה חיים בדוחק גדול.

עם כל העוני שלהם קיבלו את אליהו הנביא וריב"ל בכבוד גדול (למרות שהם לא ידעו שאליהו הנביא בביתם), ואת מעט האוכל שהיה לבעלי הבית הגישו לאורחים, והם עצמם לא אכלו, ואת המיטות שלהם גם כן נתנו להם שיוכלו לישון כראוי, ואילו הם עצמם ישנו על הרצפה. באמצע הלילה העיר אליהו הנביא את ריב"ל כדי ללכת, וביציאה מביתם עמד אליהו הנביא והתפלל לה' שיהרוג את הפרה של העניים הללו. תוך רגע הפרה נפלה ומתה. רבי יהושע בן לוי נבהל ורצה לשאול למה ומדוע, אך נזכר שלא שואלים שאלות, והמשיך ללכת עם אליהו הנביא.

בערב הגיעו לבית עשיר אחד להתארח, אבל העשיר לא כיבדם, נתן להם לישון בחדר המדרגות, ולא הביא לא לאכול ולא לשתות. ראו השניים שלאותו עשיר יש בבית קיר שהתמוטט, ועכשיו עליו לבנותו. בבוקר התפלל אליהו שהקיר ייבנה מאליו - וכך היה. גם כאן התפלא ר' יהושע למה זה ה"תשלום" שמגיע לאותו עשיר שחצן, אבל זכר את הבטחתו לא לשאול דבר.

השניים עברו בעוד כמה מקומות ור' יהושע צפה בכמה מחזות שנראו לו לא ממש הגיוניים, אבל בסופו של המסע המשותף ביקש להבין את ההיגיון. ענה לו אליהו: 'דע כי האיש שהרגתי פרתו - אותו היום נגזר על אשתו למות, ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו. והאיש העשיר שבניתי לו הקיר - אם הייתי מניחו לבנותו היה מגלה יסודו, והיה מוצא בו מטמון גדול מזהב ומכסף - ועל כן בניתי לו'.

תם ונשלם ספר ויקרא

השיר והשבח לנותן התורה.

---

פרשת במדבר

---

למה אתם סוגרים את השערים?

(פ"א פ"א)
וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', באחד לחודש וגו'.

פירש רש"י, מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן. עד כאן.

והשאלה נשאלת, וכי הקב"ה אינו יודע כמה אנחנו, שכל שעה הוא צריך לספור ולמנות אותנו? אלא רצה הקב"ה להראות את אהבתו הגדולה אל בני ישראל, שהם בניו האהובים. לב היהודי צריך להתרגש בראותו את גודל אהבת ה' אלינו, וכפי שאומרים בברכות קריאת שמע 'אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו', וכן 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', וכן בערבית, שחותמים ' אוהב את עמו ישראל', וכן בפסוק בנביא, 'אהבתי אתכם אמר ה''.

אל לנו לחשוב שהקב"ה אוהב רק את הצדיקים. האמת היא שהקב"ה אוהב גם את פושעי ישראל ורוצה אותם. כפי המעשה שהיה עם מנשה, בנו של חזקיהו המלך, שהיה עובד עבודות זרות לרוב, הכניס צלם עם ארבעה פרצופים להיכל ה', הרג את סבו ישעיה הנביא, מילא את ירושלים בדם מרוב שהרג אנשים, הכריח את ישראל לעבוד עבודה זרה והעלה שאלות של כפירה נוראה (עיין בסנהדרין ק"ג).

והנה הגיע מלך אשור, לקח את מנשה קשר אותו באזיקים, הכניס לתוך קדירה ענקית והדליק את האש למטה כדי שמנשה ישרף ח"ו. ומנשה, שהבין היכן הוא נמצא ושזמנו קצר, החל להתפלל ולהתחנן על חייו. אבל לא לה' יתברך הוא פנה, אלא לכל העבודות זרות שלו הוא פנה. וכמובן שאין קול, אין עונה ואין קשב. כשהוא ראה שנגמרו לו כל האלוהים האחרים, ועוד מעט הוא הופך לאפר חם, נזכר שכשאביו לקח אותו לתלמוד תורה - לימדו פסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. הוא פנה לה' ואמר 'אם אתה רבונו של עולם עוזר לי - מוטב, ואם לאו - אני אומר שהקב"ה ח"ו כמו כל האלוהים אחרים'.

כל המלאכים בשמים נעלו את כל השערים של מעלה כדי שהתפילה לא תעלה אליו יתברך, ואמר להם הקב"ה 'למה אתם סוגרים את השערים, עד שסוף סוף הבן שלי פונה אליי? כמה זמן חיכיתי לו שיפנה אליי'. (וכפי שאליהו הנביא אמר בתנא דבי אליהו, שיותר ממה שאשה מחכה לבעלה ואמא שמחכה לבנה שלא ראום הרבה זמן - יושב הקב"ה ומצפה לאדם שיעשה תשובה). המשיך הקב"ה, 'ועד שהוא פונה אליי ומבקש ממני דבר מה - אתם סוגרים את השערים? אני לא צריך את הפתחים שלכם, יש לי פתח משלי מתחת לכסא הכבוד'.

ה' יתברך קיבל את תפילת מנשה, והקדירה התעופפה באוויר לעיניי כולם עד לירושלים עיר הקודש, בית המלכות. ומנשה, כשראה איך נתקבלה תפילתו ונעשה רצונו, הבין וידע כי יש מנהיג לבירה - ממית ומחיה, משפיל גאים ומגביה שפלים. מיד נאמר עליו " וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים" וחזר בתשובה גמורה.

במסכת סנהדרין (דף צ') מובאת מחלוקת אם יש למנשה חלק לעולם הבא. ביקשו מרבי ישמעאל כהן גדול שכשהוא עולה לשמים (ידוע שהוא עלה כמה פעמים וחיבר את ספר היכלות, שם הוא מספר על הדברים שראה) בפעם הבאה, יבדוק אם מנשה בגן עדן או לא. כשעלה רבי ישמעאל לשמים ראה את מנשה בגן עדן במדור של בעלי התשובה כשהוא ראש הישיבה.

הסביר מרן הרב עובדיה, שבהתחלה לא הכניסוהו לגן עדן כיוון שכשהוא היה מלך ועוד לא חזר בתשובה הוא הכריח את ישראל לעבוד ע"ז. ואילו אחר שחזר בתשובה הוא אמר להם לא לעבוד עבודה זרה, אך לא הכריחם שלא לעשות כן. לכן בתחילה לא הכניסוהו לגן עדן כי עדיין היו עובדים עבודה זרה בגינו, אבל אחר שביטלו את היצר של העבודה זרה הכניסוהו לג"ע, וממילא מובנת גם דעת חכמים שאמרו שאין לו חלק לעוה"ב, וגם דעת רבי יהודה שאמר שיש לו חלק לעולם הבא.

אמת או שקר

(פ"א פ"א)
וידבר ה' אל משה וגו', באחד לחודש השני בשנה השנית וגו'.

מובא במשנה באבות (פ"ד מי"ד): "כל כנסיה שהיא לשם שמים - סופה להתקיים". וכן מובא בגמ' ברכות (ו'), "כל מי שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים, שנאמר סוף דבר הכל נשמע". ומתי? כשאת האלוקים ירא. מה שלומדים מכאן זה שדברים טובים ייעשו, אבל לא מיד ובפעם הראשונה אלא בסוף, שזה יכול להיות כבר בפעם השנייה.

רואים זאת כשאברהם הוליד קודם את ישמעאל ורק אחר כך את יצחק, וכן יצחק הוליד את עשיו, ואחריו יצא יעקב. וכן האות הראשונה בתורה היא אות ב' ולא אות א'. ואם ניקח את האותיות בשלושה, כגון ב', ג', ד', ייצא לנו בגימטריא תשע כמניין אמת, שזו גימטריא קטנה. וכן מהאותיות ה', ו', ז', יוצא 18. שמונה ועוד אחד יוצא תשע, שזה אמת. וכן ח', ט', י', וכן כל שלושה אותיות - עד האות ת'. ולעומת זאת, אם נקח מהתחלה ונעשה א', ב', ג', יוצא ששה כמנין ש.ק.ר. בגימטריא קטנה, וכן ד', ה', ו', יוצא 15, שזה חמש ועוד אחד שווה שקר, וכן עד הסוף. ללמדנו שאם הדבר שאתה עושה הולך חלק ומהר - סימן שהוא שקר. ואילו הדבר שלא מצליח בהתחלה ומיד - זו האמת (מדברי הרב מוצפי).

וזה נרמז בפסוק שאמר, "וידבר ה' אל משה וגו', באחד לחודש השני בשנה השנית". שאיך אתה יודע שהמעשה שלך שייך לה' אחד ושמו אחד? שזה בחודש השני ובשנה השנית. כשהחל הרב ראובן אלבז שליט"א (ראש ישיבת אור החיים) בבניית הישיבה החדשה, באו קבלנים והחלו לחפור יסודות ולא הצליחו. וכך היה עם כמה וכמה קבלנים. הלך הרב עם חלק מתלמידיו לקברו של האור החיים הקדוש, וברוך ה' הצליחו בחפירות.

זה הקטן גדול יהיה

(פ"א פל"ט)
פקודיהם למטה דן שנים ושישים אלף ושבע מאות.

שבט דן הוא השבט שזכה להיות הגדול בכמות יותר מכל השבטים, חוץ משבט יהודה. ואם נסתכל אחורה, לבנים של השבטים עצמם, הרי לדן היה בסך הכל בן אחד שקראו לו חושים, והוא גם היה חרש. והנה מאותו אחד צומח שבט שלם. וכן ראינו בדומה אצל נח, שעד גיל חמש מאות שנה לא היו לו בכלל ילדים, והיה נראה כמקרה אבוד. אבל בדיוק הפוך קרה, שממנו נבנה העולם. וכן רואים אצל יוסף הצדיק שמכרוהו לעבד, והיה נראה שזהו זה, הוא ישאר עבד לעולם.

אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שבקריעת ים סוף הים לא רצה להיבקע גם מפני משה ואהרן, עד שראה את ארונו של יוסף, שנאמר עליו "וינס ויצא החוצה". גם הים נס, וזה שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים "הים ראה וינס". 'מה הוא ראה?', שואל הזוהר הקדוש. הוא ראה את 'וינס' של יוסף הצדיק. מכל זה למדנו שאסור להתייאש, ודווקא ממקום שנראה שאין תקווה - דווקא משם התקווה והישועה תבוא, שנאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".

הגיבור והרופא

המגיד מדובנא מביא משל נפלא על שני בחורים בשל שמרל וברל, שהיו עניים מרודים והלכו ביחד לקבץ נדבות. שמרל היה בריא וחזק וגבור גדול, והוא גם לא ניסה להסתיר את כוחו הגדול בפני ברל, שהיה חלוש וחולה מאוד, שכמעט לא היה חולי שלא עבר עליו. מדי פעם היה אומר שמרל לברל 'בא לך להיאבק עמי קצת? בוא נראה איזה גיבור אתה', וברל היה סובל בדומיה ובשתיקה את דבריו המכאיבים של שמרל, והתפלל לה' שירפאהו מכל תחלואיו. ואדרבא, אולי מזה שהוא חולה - תצמח ישועתו ורפואתו.

והנה ביום מן הימים התקיימו שתי הלויות של המלכות בעיר הבירה, וכל חשובי העיר יצאו ללוות את הנפטרים בדרכם האחרונה. שני הנפטרים היו קרובים מאוד למלך - האחד היה רופאו האישי, והשני היה שומר הראש האישי שלו, שהיה גיבור שאין כמותו - עד שמת. אחר ההלויות חיפשו רופא חדש וגיבור חדש, והגיעו שני מועמדים - אחד רופא ואחד גיבור. שאל המלך את הרופא 'איך נדע שאתה באמת רופא טוב?'. אמר הרופא 'תביאו לי את החולה הכי גדול ואני ארפא אותו מכל תחלואיו הרבים'. 'ואיך נדע', שאל המלך את המועמד לתפקיד שומר הראש, 'שאתה באמת גיבור גדול?'. ענה הלה 'תביאו לי איש חזק ותראו שאני שובר את עצמותיו'.

הלכו עבדי המלך לחפש את האנשים המתאימים, והנה בדיוק נכנסו אל העיר שמרל וברל, ואמרו להם אותם עבדי המלך 'בואו איתנו למלך'. אמר שמרל לברל 'אתה רואה, בזכותי אתה בא למלך. ובלעדי מי היה מסתכל עליך בכלל?'. וברל שומע חרפתו ושותק. נכנסו לארמון המלוכה, וברל הובל אחר כבוד לחדר הרופא. הרופא טיפל בו במסירות גדולה עד שריפא אותו מכל החולאים שהיו לו, ואילו שמרל הובל אל הזירה. שם חיכה לו הגיבור החדש שהפליא בו את מכותיו לעיני כולם, ולא השאיר לו עצם אחר שלימה. ישמע חכם ויוסיף לקח.

עורך הדין מקיבוץ כנרת

(פ"ג פ"א)
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני.

הקשה רש"י, ואלה תולדות אהרן ומשה, והרי אינו מזכיר אלא בני אהרן. ואיך הפסוק אומר "ואלה תולדות אהרן ומשה"? אלא נקראים תולדותיו של אהרן גם על שם משה לפי שלמדן תורה, וכל המלמד את בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. עי"ש ברש"י הנפלא והמתוק הזה. וכן כתב הרמב"ם "ושננתם לבניך - בניך אלו תלמידיך" (הלכות ת"ת פ"א ה"א).

ידוע שרבינו חיים בן עטר נשא אשה שנייה בתוספת לאשה הראשונה כעבור עשר שנים, כיוון שלא היו לו ילדים ממנה, וחשב שאולי מהאשה השנייה הוא יזכה לילדים. אבל באו בחלום ואמרו לו 'בניך אלו תלמידיך'. וכן היה בסופו של דבר. וכן שמענו על גדולי עולם שלא היו להם ילדים גשמים, אבל היו להם הרבה ילדים רוחניים, כגון החזון אי"ש, הרב מרדכי שרעבי, הרבי מלובביטש ועוד.

לפעמים האדם זוכה גם לבנים שהם יותר גדולים ממנו בגילם, כמו המעשה שנראה עכשיו שקרה בזמנינו ברב חשוב מאוד ומנהל תלמוד תורה שגר בטבריה בשם רבי ב' כהן. יום אחד פנה אליו אחד ממכריו ואמר לו 'יש עורך דין מקיבוץ של השומר הצעיר ליד טבריה שרוצה להחכים קצת בלימוד הגמרא וכדומה, אלא שאין רצונו לחזור בתשובה, רק להחכים ותו לא'.

הרב, שהיה אדם עסוק מאוד ובקושי היה לו זמן, דחה את העניין. אבל אותו איש צדיק, שהריח שיכול להתבשל תבשיל טוב מכל הנושא, ביקש שוב מהרב, והרב הסכים ואמר שיבוא ללמוד משעה שתיים עד ארבע בצהרים. ובאמת, אותו איש, שהוא אחד מעורכי הדין המפורסמים בארץ, החל להתייצב יום יום ללימוד הגמרא. מחלון ביתו ראה הרב שכשהוא יורד מהאוטו הוא חובש כיפה לראשו, ובחזרתו בסוף השיעור הכיפה יורדת באופן אוטומטי. ואם אנו חושבים שזה היה רק בימים הראשונים - יש לנו טעות גדולה, זה נמשך חודש ועוד חודש ועוד חודש, ואין שינוי.

את הכוכב של הסמינר

השניים כבר סיימו את כל מסכת ברכות, וכבר עברה שנה שלימה והעורך דין לא משתנה. ניסה הרב לרמוז לו בעדינות 'תשמע זה לא לימוד גיאוגרפיה, זו תורת אלוקים חיים, ועיקר הלימוד הוא על מנת לשמור ולעשות. ואולי כדאי להתחיל באיזו מצווה קטנה'. אבל עורך הדין אמר לרב 'אם זה יבוא לבד - מה טוב. לא אעשה דברים שלא באים מרצוני הטוב'. והרב החל ללמוד עמו הלכות תשובה ברמב"ם ועוד ועוד, וכך עברה לה עוד שנה תמימה נוספת.

הרב הגדול, בסבלנותו העצומה והגדולה, שלכאורה אינו רואה שום פרי גם משעתיים יומיות של לימוד, למרות שיש לו המון דברים על הראש - המשיך בלימודיו עמו. והנה הרב, כהרגלו, עוקב אחר עורך הדין בדרכו לרכב, ורואה שהנה הוא לא הוריד את הכיפה מהראש. ואחר כמה ימים הרב רואה שגם ציצית כבר מציצה מבגדיו, והחל גם לברך על כל דבר ודבר שמכניס לפיו, וחזר בתשובה גמורה, והוסיף עוד שעות על גבי שעות בלימוד התורה.

אך הסיפור עוד לא נגמר, כיוון שאשת עורך הדין, שהיתה אשה טובה מאוד, כיבדה את רצון בעלה לילך בדרך ה', אך היא לא רצתה בכך מכיוון שלא חונכה כך מעולם. נפרדו לבינתיים אחד מהשני בלי עימותים מיותרים אלא בהבנה ברורה. הוא עבור לגור בטבריה, והיא נשארה בקיבוץ, ובאה אחת לשבוע לנקות לו את הבית ולסדר את הדברים שצריך.

עורך הדין לא נח ולא שקט, והתפלל בכל מאודו כדי שאשתו תשוב גם היא לכור מחצבתה. בדיוק הגיעו אברכים להציע רישום בסמינר ערכים, והיא הסכימה לילך איתו ביחד (שזה היה נס בפני עצמו). אחרי כיומיים בסמינר היא ראתה שזהו זה, כנראה שזו האמת ואין אמת אחרת, ואם תישאר פה היא עוד עלולה לחזור בתשובה. נזכרה האשה שיש דברים שאסור להזניח בקיבוץ, והיא חייבת לחזור ולטפל בהם לפני שיהיה מאוחר, תרתי משמע.

הבעל הצדיק, שראה כך שהיא מתכוננת לעזוב את הסמינר בשיאו, דיבר עם אחד הרבנים החשובים שם, והרב ההוא עשה עצמו כעומד בכניסה ללובי ועסוק במשהו, ובדיוק הגיעה הגברת עם התיקים שלה, ופונה ללכת. אמר לה הרב 'תדעי לך שהשאלות שלך ששאלת בהרצאות היו מאוד מעניינות, והחכמת אותנו מאוד. את הכוכב של הסמינר הזה, רואים שאת אמיתית', ועוד שבחים אמיתיים שבאמת הגיעו לה.

ואז שאל אותה הרב מה זה התיקים הללו והיא אמרה שהיא "צריכה" דחוף לחזור לקיבוץ כי יש דברים שלא סובלים דיחוי. אמר לה הרב 'נשארו רק עוד יום-יומיים. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. את חייבת להישאר'. בסופו של דבר היא נשארה, ובסוף הסמינר עלתה לבמה ואמרה 'יש אלוקים, וזו האמת', אך עדיין לא חזרה בתשובה. אבל זה לא לקח לה רבה זמן, כי היא ידעה שזו האמת, וממילא אי אפשר לאדם עם מצפון לחיות בשקר. אותה אשה חזרה בתשובה גמורה כשכולה לבושה בגדי מלכות - שמלה עד לרצפה וכתר לראשה.

ואם אנו חושבים שהסיפור נגמר - יש לנו טעות. האשה חזרה לגור עם בעלה בטבריה, ולכאורה הכל אמור להיות למישרין, אלא שהרב רואה שעורך הדין בוכה בחוזקה במשך כמה ימים רצופים בתפילת עמידה, ופולט מליבו אנחות כבידות משקל ששוברות גופו של אדם. גם אחרי חזרת שליח הציבור הוא שקוע כולו בעמידה ומדבר עם קונו מכל לבו הטהור, עד שניגש אליו הרב ושאל אותו 'מה קרה שאתה ככה בוכה? ברוך ה', האשה ואתה עשיתם תשובה גמורה, וה' כבר סלח לכם על כל עוונותיכם!'.

'נכון, כבוד הרב. אבל לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מהבן שלי שנמצא בחו"ל. אמר לי, אבא! מגיע לי מזל טוב, אני עומד להתחתן, ועוד מעט אני מגיע לארץ עם כלתי לעתיד. ואחר בירור קצר נודע לי שהאשה שעמה הוא אמור להתחתן היא נוצריה. ואם כן, איך לא אבכה בדמעות לה' שיציל את בני מצפרני עמלק?'.

באותה תקופה הרב היה צריך לעבור דירה ביחד עם משפחתו מטבריה לירושלים עיר הקודש, מכל מיני סיבות. הוא נפרד מעורך הדין לבינתיים, ועבר לגור ברח' ישא ברכה בירושלים תובב"א. בשבת הראשונה, כשחצי בית נמצא עדיין במזוודות ובארגזים, כשיושב הרב עם אשתו ובניו ושרים שירי שבת, פתאום שומעים דפיקות בדלת. הרב, שלא מכיר אף אדם מהאזור ורק השבוע הגיע לדירה החדשה, חשב כנראה שמדובר במישהו שטעה בכתובת.

אחר שפתחו את הדלת גילו בחור צעיר עומד בפתח. ניגש הבחור לרב ושאל 'האם כבודו הוא הרב ב. כהן?'. 'כן', ענה הרב, 'אבל מנין לך זאת?'. ענה הבחור 'אני הבן של עורך הדין, ואני לומד כאן בישיבה של בעלי תשובה. אבי אמר לי שאבוא אליך שתעזור לי קצת בגמרא כי אני מתקשה בגמרא. רק לפני כמה ימים באתי מחו"ל, וברוך ה', הבנתי שכאן מקומי'.

כשהרב קצת בירר, הבין שזה אותו בחור שהיה אמור לישא את אותה גויה וניצל. ומאותו יום, מדי ליל שבת הבחור היה מגיע לרב ולומד עמו עד חצות לילה. וכיום הבחור הוא כבר אברך עם אשה וילדים, ואם אתם חושבים שהסיפור נגמר - אזי צדקתם. אלו הם בניו של האדם, והרב הצדיק תמיד אומר בחיוך 'אחרי מאה ועשרים יש לי עורך דין טוב שיסנגר עלי בשמים'.

אני נשבע שיותר לא אבקש לילך לעירי

(פ"ג פ"א)
ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'.

על פי רש"י, שאמר 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו', הבה ונראה מה עשו גדולי עולם כדי ללמדו תורה.

בבבא מציעא (פ"ה) מובא שרבינו הקדוש הגיע למקומו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, ושאל אם יש בן לאותו צדיק. אמרו לו 'יש לצדיק בן בשם יוסי, אבל אינו צדיק ועסוק בפריצות'. מה עשה רבי יהודה הנשיא? הסמיכו וקראו רבי יוסי, כדי שיתקנא וישים לבו על דברי תורה. ומסרו לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות אמו, וכל יום היה אומר הבחור שנעשה לרבי, 'אני רוצה ללכת לקריה'. דהיינו, אני חפץ לילך לעירי.

אמר לו הרב 'מינו אותך לרבי (בזמנם לא לכל אחד קראו רבי, רק למי שהיה ענק בתורה ויראת שמים. שאפילו בן עזאי, אומר הברטנורא, לא זכה לתואר רבי) ועשו אותך חכם, ואתה מחפש שטויות ורוצה לחזור לקריה בשביל נזיד עדשים?'. אמר רבי יוסי 'אני נשבע שיותר לא אבקש עוד לילך לעירי'. ועיין שם בגמרא, שאמרה עליו בת קול בפטירתו שהוא לא היה פחות מאביו רבי אלעזר.

וכן מובא שם עוד "כל המלמד את בן חבירו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'אם תשבוב ואשיבך לפני תעמוד'. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה - מבטלה בשבילו. שנאמר (ירמיה ט"ו, י"ט) 'ואם תוציא יקר (שזה תלמיד חכם) מזולל (שזה עם הארץ), כפי תהיה'".

בהמשך הגמרא מובא שרבי אמר לנכדו של רבי טרפון, שגם הרשיע והתעסק בדברים של פריצות, שאם הוא יחזור בתשובה - הוא יתן לו את בתו. וכך היה. ויש אומרים התחתן איתה וגירש אותה, ויש אומרים שלא התחתן איתה כל עיקר, שלא יאמרו 'בשביל זה חזר בתשובה'. וכן רבי יוחנן שאמר לריש לקיש שאם יחזור בתשובה יתן לו את אחותו. כך היה בסופו של דבר, וריש לקיש נעשה לאחד מגדולי הדור. ומכל זה אנו למדים כמה צריך להשקיע ולתת מעצמנו כדי שעוד יהודי יתקרב לאבא שבשמים.

אותם ניסיתי, אותך לא

(פ"ד פ"כ)
ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו.

כידוע, חג השבועות יוצא בדרך כלל בין פרשת במדבר לפרשת נשא. ודוד המלך ע"ה נפטר בשבועות ע"י שהיה עוסק בתורה בלא להפסיק לרגע, והגיע המלאך להרגו. אך ראה שדוד דבוק בעץ החיים, שזו התורה, ואי אפשר להרגו. מה עשה המלאך? יצא לגינה והחל להזיז את העצים שבגינה, עד שדוד יצא לכיוון הגינה להוכיח את זה שמחלל שבת, ובינתיים נשברה המדרגה, ונפל ומת.

ועל זה בא הפסוק לרמוז לדוד המלך על מיתתו וסיבתה, שזה שאמר הפסוק 'ולא יבואו לראות', לרמוז לדוד שגם אם תשמע דבר שאסור לעשותו בשבת - אל תלך ותוכיח, וכך תהיה לך חירות ממלאך המוות. ואם לאו - אזי כבלע את הקודש, שזה דוד המלך. ובסופו של דבר יצא להוכיח, נשברה המדרגה, נפל ומת.

לכן כתוב אצלנו 'ולא יבואו לראות', שהטעם הוא דרגא תביר (מדרגה תישבר), לרמוז לנו שבגלל שהוא הלך לראות, המדרגה נשברה ומת. ואם נשאל למה דוד בכל זאת הלך, וכי הוא לא ידע את זה? אלא שדוד כבר נענש פעם אחת ולמד לקח. והיכן זה קרה? אמר דוד לקב"ה 'למה אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ולא אומרים אלוקי דוד?'. אמר לו הקב"ה 'אותם ניסיתי ואותך לא ניסיתי'. אמר דוד 'בחנני ה' ונסני'. אמר לו ה' 'אתה לא תצליח'. אמר דוד 'אף על פי כן'. אמר לו הקב"ה 'בסדר, ואני מגלה לך גם שזה יהיה בעריות' (סנהדרין ק"ז).

כשדוד המלך עמד מול הנסיון - ודאי שהוא יכול היה להתגבר על יצרו הרע. אלא שאמר לעצמו 'אם אתגבר - הרי אני מנצח את הקב"ה, וזו לא דרך ארץ שבשר ודם ינצח את מלכו של העולם'. ולכן עשה מה שעשה, וזה שאומר בתהלים 'והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך'. והוא-הוא הנסיון של דוד. ולכן אם הוא יתגבר על היצר הרע של עריות, שהרי לבו חלל בקרבו.

גם כאן, כשדוד יכול לנצח ולא לצאת לחצר ולגינה - נזכר שאין חכמות נגד ה' יתברך, ועבירה זו עבירה, ומצווה זו מצווה. ואם הוא לא ייצא להוכיח - הוא יעבור על הפסוק 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'. למרות שדוד ידע שבדבר הזה הוא מסכן את נפשו ועתיד למות, אמר דוד המלך 'מוטב לי למות ולא לעבור על מצוות הוכח תוכיח'.

וכמה מוסר אנו חייבים ללמוד מדוד המלך להשתדל להוכיח כראוי בכל מאודינו, בכל נפשנו ובכל לבבנו. ואת השאר כבר הקב"ה יעשה, ויחזיר את כל עמו ישראל בתשובה, אמן.

---

פרשת נשא

---

אשריך בני שהתגברת על התאווה שלך

(פ"ד פכ"ה)
נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.

הרב ראובן אלבז שליט"א הקשה על הפסוק שתי קושיות: א. בפסוק "את ראש בני" וגו', מה פירוש המילה ראש? אפשר לומר לכאורה 'נשא את בני גרשון' ודי. ב. למה הוצרך לומר 'גם הם'? וכי הייתי חושב שהם לא, שצריך לומר גם הם? ותירץ הרב ש'בני גרשון' בא לרמוז על בעלי התשובה שהיו מגורשים מה' יתברך וחזרו אליו, וממילא הם נכנעים וכפופים, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ח) שדרכם של בעלי תשובה להשפיל את עצמם ולהיות נכנעים מאוד לפניו יתברך.

על זה בא הפסוק ואומר, שלא יחשבו בעלי התשובה שהם במדרגה פחותה מהצדיקים, אלא 'נשא את ראש בני גרשון' - תגביה להם את הראש, כיוון שמעלתם גבוהה גם משל הצדיקים הגמורים, שהרי היו מתגברים על יצרם מאוד, כיוון שטעמו את טעם העבירה, וקשה לפרוש באמצע. וכפי שאומר הראב"ד, שאדם שבאמצע הסעודה נהנה מאוד, ואז עוצר ומפסיק - נחשב לו כתענית.

ומשל למלך שהיו לו שלושה בנים, והביא לכל בן בקבוק יין נושן שטעמו כעין גן עדן. ציווה את בניו לא לשתות מהיין עד שהוא יחזור ממסעו שיארך כשנה. הבן הראשון, ראובן, הניח את היין בסלון בתוך הוויטרינה, וכן עשה אחיו שמעון. אבל לוי הניח את היין בארון וסגר עם מפתח, שבל יראה לעיניו ולא יבוא להתפתות.

והנה ראובן מגיע בערב לבית, פותח את הוויטרינה, מוציא את היין, מתבונן בבקבוק היפה ואומר לעצמו 'אבא אמר לא לשתות, אבל להריח מותר. ואם כן, אריח מהיין'. פתח את הבקבוק, ורק מהריח הוא כמעט והשתכר. אמר ראובן 'אשתה טיפה אחת. הרי אבא שלי לא ירגיש'. אבל טיפה גוררת טיפה, עד שמרוב שזה היה כל כך טעים - הוא סיים את כל הבקבוק, והצטער בליבו. שמעון גם פתח את הבקבוק והריח את היין, לגם טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, ושתה חצי בקבוק. היה כמעט בלתי אפשרי לעצור כיוון שהיין מאוד ערב לחיכו. אבל שמעון נזכר בדברי אביו, שהדהדו באזניו. מיד עצר מלשתות את החצי השני, בכה מאוד על ששתה את החצי הראשון, ונתחרט על כך בכל לבו. ואילו לוי לא הריח את היין וגם לא פתח אותו כלל.

כעבור שנה האבא חזר וביקש לראות את שלושת בניו. בפגישתם שאל האם קיימו את מה שביקש בקשר לבקבוק היין הנפלא. והנה עומדים מולו שלושת בניו. שניים מהם - ראובן ושמעון, עומדים עם ראש מורכן ומושפל כלפי מטה כשהבקבוקים בידיהם, ואילו השלישי עומד בראש מורם עם הבקבוק המלא בידו. המלך ניגש לבנו ראובן שהחזיק את הבקבוק הריק, סטר לו על לחיו והורה לעבדיו שיקחו אותו לחודש ימים למעצר.

אחר כך עבר מראובן ללוי, נישקו על לחיו ונתן לו סכום של מאה אלף דולר. אחרי ששמעון ראה מה קרה עם ראובן - החל כולו לרעוד כשהמלך ניגש אליו. אחזו פיק ברכיים והחל לבכות, וראה זה פלא, המלך לא רק שלא נתן לו סטירה - אלא נישקו בלחיו, ואחר כך נתן לו מאתיים אלף דולר ואמר לו 'אשריך בני שהתגברת על התאווה שלך'.

קפץ לוי ואמר 'אבא, איפה הצדק? הרי אני לא שתיתי בכלל, ושמעון שתה חצי בקבוק. למה הוא מקבל כפול ממני?'. אמר לו אביו 'אתה לא התחלת לטעום מהיין. בגלל זה אינך יודע כמה קשה לא לשתות. אבל שמעון, ששתה מהיין הכי טעים בעולם, ויודע בעצמו כמה הוא טעים - לא שתה רק בגלל שאני צוויתי, ופרש ממנו. ולכן שכרו גדול ממך'. עד כאן.

אין כמו להודות על האמת

(פ"ה פ"ו)
דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו', ואשמה הנפש ההיא.

אחד הדברים החשובים כשאדם רוצה להתקרב לאביו שבשמים, לשוב מעוונותיו ולהטהר מפשעיו, הוא לומר בפה מלא אשמתי. דהיינו, אף אחד לא אשם בעבירות שלי - לא ההורים שלי, לא החברים שלי ולא אשתי. אז מי אשם? אני ורק אני. וראו את קרח, שנאמר על אשתו "ואולת בידיה תהרסנו" (משלי י"ד א'), שגרמה לו לחלוק על משה רבינו ע"ה - נבלע בעצמו באדמה.

וכן הקב"ה, שאמר לאנשי ירושלים "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" - זאת אומרת, לא על החטאים שלכם אני דן ושופט אתכם, אלא על זה שאתם אומרים 'לא חטאנו'. וזה מה שעשה יוסף הצדיק לאחיו, עד שהם אמרו בפה מלא 'אבל אשמים אנחנו על אחינו' וגו'.

לכן גם אם קשה לנו להודות בחטא, וגם אם אנו בטוחים שלא מגיע לנו לקבל צרות כי אנו אנשים טובים - אף על פי כן תמיד טוב לומר 'חטאנו עווינו פשענו'. וכשבא שמואל הנביא להוכיח את שאול, בתחילה אמר שאול שהוא לא אשם, והעם הוא שחמל על הצאן. רק לבסוף אמר 'חטאתי לה'', ולכן נלקחה ממנו המלוכה. ואילו דוד המלך ע"ה, אחרי המשל עם כבשת הרש, שאמר לו נתן הנביא 'אתה האיש' - מיד אמר דוד 'חטאתי לה'', ונשארה מלכותו לנצח.

ומעשה ברמב"ם שראה אדם יוצא מבית הכנסת ולא אמר וידוי. ניגש אליו הרמב"ם ושאל אותו: "למה כבודו לא אומר וידוי?". ענה לו האיש "אני לא רוצה לעבור על 'מדבר שקר תרחק', שהרי בווידוי אומרים 'עבדנו עבודה זרה, ניאפנו, גזלנו'. מה לי ולעבירות האלה? זה לא שייך אליי, לכן אני לא מציין אותן".

שאל אותו הרמב"ם "האם לא קורה לך שאתה כועס לפעמים?". "קורה לי שאני כועס, לצערי", ענה האיש. אמר לו הרמב"ם "אם כן, אתה עובד עבודה זרה. שהרי אמרו רבותינו 'כל הכועס יהא בעיניך כעובד עבודה זרה' (שבת ק"ה). והאם כשאתה קם מוקדם בבוקר לתפילה, לא קרה שהערת מישהו מבני הבית? אם כן, אתה גזלן, שזה גזל שינה. ואם התגאת גם, הגמרא אומרת 'כל המתגאה - כאילו בא על העריות כולם' (סוטה ד'). ואם כן, אתה יכול להגיד וידוי". וכמובן שהאדם הזה הבין שהווידוי שייך אליו, והחל באמירתו מדי יום.

חשבתי שתקשור אותי לכסא, תביא חומש וסידור, ותגיד לי לקרוא מבלי לזוז

(פ"ה פ"ז)
והתודו את חטאתם אשר עשו וגו'.

אחד מעיקרי התשובה הוא הווידוי. וכמו שנאמר, 'ומודה ועוזב - ירוחם'. שאם האדם רק מודה שחטא אבל ממשיך בחטא, אומר רבינו יונה 'הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו', שאפילו טבל בכל מימות שבעולם - כל עוד לא השליך את השרץ מידו, לא עולה לו הטבילה. ואם זרק את השרץ וטבל בנהר אחד בלבד, הרי זה נטהר.

ומביא רבינו יונה (בתחילת ספר שערי תשובה), למה דומה האדם שמהלך בעולם בלי תשובה? משל (שהובא במדרש קהלת) לחבורה של שודדים שישבו בבית הכלא ותיכננו איך לברוח. והנה ביום מן הימים הצליחו לחפור בקיר, וברחו כולם חוץ מאחד שעם כל האפשרות שהיה לו לברוח - לא ברח. הגיע הסוהר למחרת וראה את האסיר שלא ברח, והתחיל לנזוף בו קשות: הלא המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להמלט על נפשך? והכהו במטהו על זה שלא ברח.

והנמשל ברור, שכאשר יש לאדם מחתרת לצאת ממנה ולהמלט מעונותיו ומפשעיו המרובים על ידי התשובה, והוא לא עושה כך - הוא דומה לאסיר שהמחתרת חתורה לפניו ואינו בורח. עד כאן.

אלא שכל בר דעת מקשה: למה לאסיר מגיעים מכות ועונשים שהוא לא ברח? הלא צל"ש מגיע לו. ואיך דימו גם את בעל התשובה לאסיר שבורח מבית הסוהר? הרי זה לא לכבוד יחשב לו. אלא נרד לסוף דעתו של האסיר ונשאל אותו 'למה לא ברחת? הרי היית יכול לצאת לחירות'. והתשובה פשוטה, שהוא אומר בליבו 'מה רע בבית הסוהר? הרי יש אכילה, שתייה ושינה. הכל מצוין, ומה רע בזה אם אשאר כאן?'. וכשבא הסוהר ורואה שלבן אדם טוב בכלא, ואינו מבין שלקחו לו את הדבר היקר ביותר, שזה החירות, מבין שממילא כשאותו אסיר ייצא מכאן בעוד כמה שנים - הוא יחזור להיות פושע, כי טוב לו להיות בכלא. ואם כן, אומר הסוהר, אתחיל להכות אותו כל יום כדי שיבין שכאן זה לא בית מלון.

וממילא מובן למה המשילו את האדם שלא חוזר בתשובה לאסיר שלא מוכן לברוח מהכלא, כי הוא אומר בלבו 'מה רע לי לא לחזור בתשובה? הרי אני אוכל, שותה, ישן ועובד. מי צריך לחזור בתשובה? טוב לי כך', ואינו מבין שדרך זו שהוא נמצא בה היא בית הסוהר - שהרי הוא אסיר של היצר הרע שלו. ומה שהיצר אומר לו לעשות - הוא עושה. ואינו מבין שמחוץ ליצר הרע יש דברים טובים הרבה יותר מעצותיו הנלוזות של היצר.

ומעשה ברב יוסף ביטון (בעבר העביר דרשות בערוץ 2000), שסיפר שפעם אחת אמרו לו שיש איזה אדם שאינו שומר תורה ומצוות, וכדאי שהרב ידבר איתו, ואולי יוכל להשפיע עליו שילך לסמינר ערכים. הרב דיבר עם אותו אדם והזמין אותו לעשות איתו שבת, וכן היה.

במשך השבת סיפר לו הרב על הסמינר, שזה כיף וכדאי, והסביר שזה גם עולם הזה, שזה בית מלון ואוכל טוב, וגם עולם הבא, שמלמדים שם יהדות ומספרים מי היו אבות אבותיך. אלא שהבחור לא עונה ושומר על זכות השתיקה. במוצאי שבת קודש, כשהבחור עמד לצאת מהבית, פנה אליו הרב ואמר לו 'תגיד לי בבקשה אם בכוונתך ללכת לסמינר או לא. אל תשאיר אותי בסימן שאלה'.

ענה הבחור ואמר שהוא לא מתכונן ללכת לסמינר, כיוון שהוא כבר היה בסמינר. 'באיזה סמינר היית, ובאיזה בית מלון הוא נערך?', שאל הרב, 'ולמה לא סיפרת לי שהיית כבר?'. 'כבוד הרב', ענה הבחור, 'הסמינר שהייתי בו נמצא בבית המלון שלך, בשבת הזו. זה הסמינר הכי טוב שיכולתי לבקש. כשהזמנת אותי אליך כדי לעשות שבת חשבתי שכל השבת תקשור אותי לאיזה כסא, תביא לי סידור וחומש, ותגיד לי לקרוא ולא לזוז, ושאסור לדבר כך וכך, אסור לגעת בזה, אסור לראות את זה וכן הלאה, ובלבי חשבתי שזו השבת הכי עצובה שתהיה לי בחיים. אבל אני חייב לומר שלא הייתה לי שבת בכל ימי חיי שבה נהניתי כמו בשבת הזו.

"לקחת אותי לבית הכנסת, ראיתי איזו תפילה כולם שרים - לכה דודי בניגון ערב - מברכים איש את רעהו בשבת שלום, וכשחזרנו לביתך כל הילדים עמדו בתור להגיד לך שבת שלום ביראת כבוד, וביקשו ברכה, ואחר כך ניגשו לאמא וביקשו גם ממנה ברכה. וחוץ מהמלאכים שבאו אליכם, בעיניי גם בניך ובנותיך היו גם מעין מלאכים. אף אחד לא פגע בי, אלא כולם דיברו אלי בכבוד, וכשהילדים שלך החלו באמירת דברי תורה על פרשת השבוע, נתביישתי בלבי מאוד שאני אפילו לא יודע מהי פרשת השבוע, ובניך, בגיל שמונה ועשר, אומרים חידושים נפלאים. והבנות הצנועות שלך התחילו להתווכח אחרי האוכל מי יזכה לסדר את שולחן השבת למחר.

"ואילו בבתים שאינם שומרים תורה ומצוות אני יודע איזו שבת יש להם - יושבים בסלון ורואים סרט ערבי. ואם אתה שואל את אבי המשפחה איפה הבן שלך, הוא עונה שהוא הלך לדיסקו. ואיפה הבת שלך? הלכה למועדון. ואיפה השבת שלך? תשעה באב כל שבת. כבוד הרב, שבת כמו שראיתי אצלכם, כשאתה והאשה כמו מלך ומלכה, ובניך נראים כנסיכים מסביב לשולחן, אני רוצה שתהיה גם לי. אני רוצה להקים בית כזה, ואם בגלל זה גם יהיה לי חלק לעולם הבא - מה טוב ומה נעים".

אמנם אין לי משפחה שתעזור לי, אבל יש לי את ה' יתברך שיעזור

(פ"ה פ"ח)
ואם אין לאיש גואל וגו'.

והנה מעשה באדם שהיה עשיר מאוד, ורצה לתת מכספו סכום גדול מאוד לצדקה. אלא שהחליט ליתן רק לאיש שאין לו גואלים, כלומר שאין כלל וכלל מי שיעזור לו - לא הורים, לא אחים, לא דודים ולא בני דודים, ואזי המצווה תהיה מושלמת. כל עני שהוא ראה - שאל אותו מה המצב המשפחתי, ולא נמצא כזה עני כמבוקשו. לכן לא נתן לאף אחד את הסכום הגדול, וגם לא סכום קטן.

והנה ביום מן הימים הוא רואה אדם עם בגדים קרועים, שניכר עליו כי לא בא אוכל אל פיו כבר כמה ימים, ונראה שהכסף הרב יעזור לו, אבל לא לפני ששאל אותו עשיר אם אין מישהו קרוב שיעזור לו. 'סלח לי, האם יש לך אב ואם?'. 'לא, אין לי אב ואם'. 'האם יש לך אחים?'. 'לא, גם אחים אין לי'. 'האם יש לך דודים או בני דודים?'. 'לא, אין לי אף אחד. נותרתי בודד ממשפחתי'. 'אם כך', אמר העשיר, 'תקח את הסכום הזה, הרבה זמן חיפשתי אדם כמוך'.

נתן לו את הסכום הגדול, וכראות העני את הסכום הענק שאל את העשיר 'למה אתה נותן לי כל כך הרבה? יש עוד עניים, תתן גם להם'. אמר לו העשיר 'חיפשתי אדם שאין מי שיעזור לו, ולכן אתה הוא אותו אדם, ולכן נתתי לך את הכל'. 'אם כך, טעית', אמר העני, 'אמנם אין לי בני משפחה שיעזרו לי, אבל יש לי את ה' יתברך, והוא יעזור לי', ונתן לו את כל כספו בחזרה.

הבין העשיר שהוא לעולם לא ימצא את האיש המתאים, וטמן את כל הסכום באדמה לעיניי האיש הישר. והנה האיש העשיר התהפך עליו מזלו, ומיום ליום ירד מנכסיו עד שממש נשאר בחוסר כל. כעבור שנים נזכר באותו סכום כסף גדול שהטמין באדמה. הלך וחפר שם, והוציא את כספו. אלא שלרוע מזלו ראו אותו שני שוטרים שעברו שם, ואמרו לו 'אתה כנראה גנבת את זה והטמנת באדמה, ועכשיו באת לקחת. בוא איתנו לבית המשפט'. הוא צעק וצווח 'מה פתאום? זה כספי שלי', אבל לא עזרו לו צעקותיו.

הביאוהו למשפט וסיפר את סיפורו שלפני כך וכך חודשים רצה ליתן את כספו לעני וכו', ובסופו של דבר הטמין את כספו באדמה. אמר לו השופט 'זה בסדר, אני יודע שאתה זכאי, והכסף הוא שלך'. 'איך אתה יודע?', השתומם האיש, שעד כה אף אחד לא האמין לו. 'אני הוא אותו אדם עני', אמר השופט. 'בזמנו אמרתי לך שה' יתברך יעזור לי, והנה תראה איך הוא עזר לי'.

הדברים חלחלו ללבו, וקיבל על עצמו שמהיום לא יפגע באשתו כלל

(פ"ה פ"י)
ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

אומרת הגמרא (ברכות ס"ג), האיש שלא נותן מעשרות לכהן, הוא זה שלבסוף ישארו לו רק המעשרות. כך למשל, אם יש לו אלף שקל וצריך ליתן מאה מתוכם ואינו עושה כן - לבסוף נשארים לו רק מאה. ולעומתו איש אשר יתן לכהן את מה שצריך לתת, לו יהיה ממון הרבה, ולא יחסרו לו מזונותיו.

ידוע שזה אחד הנסיונות הקשים של האדם. שאם הרוויח אלפיים שקל למשל, והוא צריך ליתן מזה מאתיים שקל לאדם שכלל לא התאמץ בשבילם (ולא סתם הכסף נקרא דמים, כי האדם נתן את דמו כדי להשיג את כספו), הדבר לא פשוט. לכן ה' התיר כאן דבר שלא התיר בשום מצווה: "בחנוני בזאת והריקותי לכם ברכה עד בלי די" וגו'.

ומעשה באדם בשם יצחק, שהיה קמצן ולא היה נותן צדקה כמעט בכלל. וממילא לא ראה ברכה במעשה ידיו. עד שבשבת אחת הגיע לשיעור תורה שלפני מנחה של שבת, והרב, שידע מי עומד לפניו, החל לדבר על מעלת הצדקה, ואמר 'מי שרוצה לזכות לעושר צריך לעשר מכספו, שנאמר עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר'. (ואם ניקח את המילה תעשר ונעשר אותה, דהיינו ת' שווה 400, המעשר שווה 40 שזה האות מ', האות ע' שווה 70, המעשר שווה 7 שזו האות ז', האות ש' שווה 300, המעשר שווה 30, שזו האות ל', האות ר' שווה 200, והמעשר הוא 20 שזו האות כ'. אם נעשר את אותיות 'תעשר' ייצא לנו 'מזלך', שהצדקה והמעשרות שהאדם נותן הם-הם מזלו. ואדם שלא יתן לאחרים - ישאר עני ואביון, וכל מה שירויח ילך לטמיון).

כשמוע יצחק את דברי הרב, מיד הבין למה אין לו מזל ולמה אינו מצליח. ניגש לרב אחר התפילה, הבטיח שמהיום כל חודש הוא יביא את מעשרותיו לרב, ואמר שהוא רוצה לראות אם דברי הרב אכן יתקיימו. ובאמת, מדי חודש התגבר יצחק על קמצנותו והביא לרב את המעשרות.

והנה ביום מן הימים הוא מקבל הזמנה לבוא לבית המשפט. הלך יצחק, ואינו יודע על מה ולמה קראו לו. כשהגיע לשם ניגש לפקיד וביקש לברר מה רוצים ממנו. ולאחר בירור נודע לו שנפטר אחד מחבריו הוותיקים בלא יורשים, ואת כל כספו - הון עתק - השאיר לו כירושה. שמח מאוד, והבין שבזכות שהוא נתן מלחמו לדל, כך הקב"ה השיב לו פי כמה וכמה. ואין צורך לומר שהוא לא שכח לתת מעשרות מהירושה הגדולה שקיבל.

ימים חלפו, ובכל העיר התפרסם שיצחק התעשר מאוד. ניגש אליו אחד השכנים, דוד, שהיה גם עני שרצה להתעשר, וביקש מיצחק 'תגלה לי איך התעשרת פתאום, גם אני רוצה להיות עשיר'. אמר לו יצחק 'אם אתה רוצה להיות עשיר - תלך לשיעור תורה ביום שבת לפני מנחה, שם הרב מסביר איך אפשר להתעשר'. האיש קיים את הפזמון 'מיום ראשון עד יום ששי לקראת שבת נכספה נפשי, כי בשבת אצא חפשי מכל העוני שלי', הגיע לשיעור וישב קרוב לרב כדי לא להפסיד שום מילה.

הרב, שידע למה דוד הגיע, כי יצחק כבר סיפר לו, וגם ידע במה דוד צריך לעשות תשובה, החל להסביר איך האדם יכול לזכות לעושר, והביא את דברי הגמרא (בבא מציעא נ"ט), "אמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו": רבא אמר לבני המחוז 'תייקרו ותכבדו את נשותיכם כדי שתהיו עשירים גדולים, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ואם האדם מזלזל את פוגע באשתו - אזי יוצא ההיפך'. הרב הרחיב בעניין שידע שדוד לקוי בו מאוד, כיוון שתמיד צועק ומזלזל באשתו, ולא קונה לה שום דבר.

הדברים חלחלו היישר ללבו של דוד, וקיבל על עצמו שמהיום הוא לא פוגע באשתו כלל, ויקנה לה את כל מה שהיא צריכה. לאחר התפילה הוא ניגש לרב לקבל ממנו עצות איך להתנהג, והרב שוחח עמו. ובאמת, דוד החל לשבח את אשתו מאוד על האוכל הטעים ועל כל השאר, דיבר עמה רק בעדינות, והציע לה לצאת לקניות על מנת שתוכל לרכוש בגדים חדשים עבורה. כשמוע האשה את דברי בעלה כמעט ולא האמינה, שהרי כבר עשרים שנה הוא בקושי הרשה לה לקנות בגדים, ופתאום הוא מתנהג בנדיבות יתירה.

אבל בעלה עמד בדבריו, לקח אותה לקנות בגדים ואמר לה 'תקחי בשפע כמה שאת רוצה'. והיא, שאמרה בלבה 'אולי הפעם הבאה שהוא ייצא איתי לקנות בגדים תהיה רק בעוד עשרים שנה, אזי צריך לקנות לעשרים שנה', קנתה המון בגדים, ואחר כך הלכו לחנות נעלים, וגם שם רכשה כמה זוגות. וכן בחנות תכשיטים קנתה כמה סוגים של זהב וכסף, והבעל הצדיק עומד בשקט ומקיים את דברי הרב בדומיה. בחזרתו קנה כרטיס הגרלה, ואמר בלבו 'אולי בזכות זה שכיבדתי את אשתי - אזכה באיזה פרס'. למזלו הטוב הוא לא טעה, והוא זכה בפרס הגדול, וגם נתעשר עושר רב, וכמובן שהמשיך לכבד את אשתו מאוד, שהרי הבין שכל עושרו והצלחתו הגיע לו בזכותה.

לימים נפגשו שני העשירים, דוד ויצחק. שאל יצחק את דוד, 'אולי תספר לי איך זכית לעושר?'. אמר דוד 'אני אגלה לך, וגם אתה תגלה לי'. הסכימו שניהם. סיפר יצחק לדוד שהסוד הגדול שהביא לו את העושר הוא המעשר שהוא נותן לרב מדי חודש, ובזכות זה הוא התעשר. 'ואני', אמר דוד, 'התעשרתי בזכות שהתחלתי לכבד את אשתי. אני קונה לה כל מיני דברים, ולא צועק עליה לעולם גם אם היא צועקת עלי ומבזה אותי. מזה בא לי כל העושר הגדול'.

לחצו שניהם יד ונפרדו, אלא שבלבו של יצחק היתה קצת הקפדה על הרב למה הוא לא גילה לו את הסוד השני, והלך לרב לשאול אותו על זאת. אמר לו הרב 'מי אמר לך שהסגולה של דוד יותר טובה?'. 'מה פירוש', אמר יצחק, 'בוודאי שהיא יותר טובה, שהרי הוא לא מוציא סכומים כמוני - כל חודש עשרה אחוזים - אלא רק קונה לאשתו איזו שמלה וזהו'. אמר לו הרב 'בוא נראה מה שאומר דוד המלך ע"ה (במזמור מ"ט), "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו". ומי זאת ביתו של האדם? זו אשתו (כמו שאמרו בגמרא על אחד התנאים שמעולם לא קרא לאשתו 'אשתי' אלא 'בתי'), כי לא במותו יקח הכל. וכל עושרו נשאר כאן בעולם הזה.

'ומה איתי?', שאל יצחק, 'וכי אני לוקח את עושרי לעולם הבא?'. ענה לו הרב 'בוודאי, מה שקיבלת כאן הם רק הפירות של המצווה שלך, והקרן קיימת לך לעולם הבא'. כמו שאמר הכתוב, "שלח לחמך על פני המים". המים הם התורה, "כי ברוב הימים תמצאנו". וכן הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

מה פירוש אף אחד לא בא? מה, אני לא בן אדם?

(פ"ה פכ"ח)
ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, זאת תורת הקנאות.

אומר בעל הטורים, 'למה נסמך ונזרעה זרע לזאת תורת הקנאות? לומר לך שאם טהורה היא, יהיו לה בנים צדיקים בעלי תורה'. זאת אומרת, או שהאשה הזו תהפוך לאַלָה ולקללה בקרב עמה ולא תהיה גרועה ממנה - או שהיא תזכה להיות אמא לתלמידי חכמים גדולים בתורה. וכן ראינו אצל רות וערפה, ששתיהן היו עם נעמי לאחר שנפטרו בעלה ובניה, בכו ואמרו לה "כי אתך נשוב לעמך". אחר כך רואים שערפה בכתה עוד, נישקה לחמותה והלכה לה, ואילו רות דבקה בנעמי ואמרה לה 'באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות, עַמֵך זה עמי, ואלוקיך זה אלוקי'.

מאז אירעו דברים נוראים עם ערפה, שנעשתה אבי אבות הטומאה, וגליית הרשע יצא ממנה. ואילו רות, שדבקה בה', יצאו ממנה דוד המלך, חנניה, מישאל, עזריה, דניאל ומלך המשיח. וזה הקו הדק שמבדיל בן אבי אבות הטומאה לאבי אבות הקדושה. כמו שאומרים חז"ל, שהקיר של גיהנם הוא בעובי מטבע, לרמוז לנו שבשביל להגיע מגן עדן לגיהנם - הדרך קצרה.

וכך גם לגבי חמץ ומצה, שבשניהם יש את האותיות מ' וצ', אלא שבחמץ יש את האות ח', שהיא סגורה לגמרי, ובמצה יש את האות ה', שהיא פתוחה יותר. וגם ההיפך הוא, שאפשר לאדם להתעלות משיא הטומאה לשיא הקדושה ברגע אחד, ובהרהור תשובה אחד. שהרי אם רשע גמור אומר לאשה 'הרי את מקודשת לי' על מנת שיחשב צדיק גמור, ואחרי הקידושין רואים שהוא נשאר ברשעו - אף על פי כן האשה הזו ספק מקודשת, וצריכה ממנו גט, ואסור לה להתחתן עם כהן כי חוששים שאולי הוא הרהר תשובה ברגע הקידושין. ואם כן, הוא נעשה צדיק גמור.

ומעשה בדרשן מצפת שמעביר הרצאות מטעם ערכים על ידי שקופיות המציגות הוכחות ברורות שהתורה מן השמים. פעם אחת הוזמן אותו דרשן על ידי אדם מחיפה, שהבטיח לו שיבואו 50 זוגות לפחות להרצאה, וביקש שיביא איתו את כל החומר הדרוש - שקופיות, סרטים על התורה וכל ההוכחות האפשריות. כמובן שהדרשן הסכים לכך, והגיע לאותו בית של אותו אדם ביום המיועד ובמקום המיועד. נקש בדלת, ובעל הבית קם לפתוח לו.

לתדהמתו ראה הדרשן שאף אחד לא בא "עדיין" חוץ מבעל הבית. שאל אותו הדרשן 'היכן כל החמישים זוגות שאמרת שיגיעו? או שמא הקדמתי לבוא לפני הזמן?'. ענה בעל הבית 'לא הקדמת, הגעת בזמן. אלא שכל אחד פתאום התקשר והודיע שיש לו חתונה או בר מצווה או משהו אחר, ולכן אינם יכולים להגיע'. 'אם כך, אחזור הביתה, גם כך לא בא אף אחד', אמר הדרשן בצער. 'מה פירוש לא בא אף אחד?', אמר לו בעל הבית, 'מה, אני לא בן אדם? אני רוצה לשמוע את הדרשה עם כל ההוכחות'.

הדרשן כמובן לא התעצל, מיהר לפרוק את כל הציוד, והחל בהרצאה כאילו יושבים 200 איש בקהל. אחר הדרשה הפרטית אותו אדם, שהיה חילוני גמור, הבין בדעתו שזהו זה, יש אלוקים ויש גן עדן ויש גיהנם, והקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים. אלא שהוא צריך להחליט - האם אני נשאר כמו שהייתי וחי חיי שקר, בעודי יודע את האמת ומתכחש לה, או שמהיום אני שומר שבת ומניח תפילין וחובש כיפה וציצית.

כיוון שהאיש הזה היה איש אמת הוא בחר בדרך האמת, ומיד אחרי הדרשה הנפלאה חזר בתשובה גמורה. אשתו הניחה

לראשה כיסוי ראש, ואת כל בניו העביר מבית הספר החילוני לתלמוד תורה. וכל זה נעשה מהרהור של תשובה.

אם הקב"ה מחל על כבודו כדי לעשות שלום בין בני זוג, מי אני שלא אמחל?

(פ"ה פי"ז)
ולקח הכהן מים קדושים וגו', והשקה את האשה וגו'.

כותבים את כל פרשת סוטה, בה מובא שם כמה פעמים שם הוי"ה ברוך הוא, ונותנים את זה בתוך המים כדי להשקות את האשה. אם היא טמאה - היא מתה מיתה משונה, ואם היא טהורה - ונקתה ונזרעה זרע.

הגמרא (ירושלמי, סוטה פ"א ה"ד) מביאה מעשה ברבי מאיר בעל הנס שהיה רגיל ליתן שיעור בליל שבת, והאריך בדרשתו. אחר הדרשה חזרה אחת הנשים לביתה, והיא רואה שהדלת נעולה ובעלה לא רוצה לפתוח. אמר לה 'אם את רוצה להיכנס הביתה - את צריכה לירוק בפנים של רבי מאיר. ואם לא תירקי בפניו - אני לא מכניסך הביתה, ולא איכפת לי שתשארי בחוץ'.

האשה ידעה שבעלה לא נמנה עם כת הצדיקים, ואם היא לא תשמע לו היא עלולה לאבד את שלום ביתה, אבל מאידך גם ללכת לירוק בפניו של רבי מאיר בעל הנס זה לא יתכן, וכמובן שאינה מסוגלת לכך. בינתיים היא חזרה לעזרת נשים וסיפרה לחברותיה שעדיין היו שם את המקרה.

את כל זה ראה רבי מאיר בעל הנס ברוח קדשו, ואמר 'יש לי כאבי עיניים, האם יש אשה שיודעת ללחוש (לירוק בתוך העין במומחיות ולהוציא ממנה את הדבר שגורם לכאבים)?'. מיד אמרו הנשים לאשה ההיא 'תלכי תלחשי לו בעין'. 'אבל אני לא יודעת ללחוש', אמרה להן. אבל רבי מאיר קרא לה ואמר 'תירקי לי בעין שבע פעמים', וכך עשתה האשה בחיל ורעדה. ואחר כך אמר רבי מאיר בעל הנס לאשה 'תגידי לבעלך - אתה אמרת פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים'.

שאלו התלמידים את רבם 'רבינו, כך אתה מזלזל בעצמך, שאתה נותן לה שתירק עליך שבע פעמים בגלל שבעלה אמר לה?'. אמר להם רבי מאיר 'וכי כבודו של מי יותר גדול - כבוד ה' יתברך או כבודי? בוודאי שכבוד ה' יתברך, שהרי הקב"ה כתב בתורה שאם הבעל חושב שאשתו לא בסדר ורוצה לגרשה ולעקור את שלום הבית - אומר לו בורא עולם, חס ושלום, אל תעשה זאת, אלא תעלה אותה לבית המקדש, תיקח את השם שלי ותשים במים אע"פ שאתה מוחק את השם שלי, ותתן לה לשתות כדי שתחזיר את השלום אל ביתך. אזי אם הקב"ה מחל על כבודו כדי לעשות שלום בין בני הזוג, מי אני שלא אמחל על כבודי?'. עד כאן.

הדברים מזעזעים עד מאוד, כי מחיקת שם השם היא עבירה נוראה, ובכל זאת הקב"ה מתיר לעשות זאת למען שלום בית. אזי אם האדם צועק על אשתו, לא מוכן לוותר על כבודו ומפר את שלום הבית - זה בוודאי יותר גרוע מלמחוק את השם.

מדוע לרוצח בשוגג יש שילוט ולהולכים לבית המקדש אין?

(פ"ו פ"ב)
דבר אל בני ישראל וגו', נדור נדר נזיר וגו'.

אומרים חז"ל בגמ' והובא ברש"י, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף עיי"ש. וסוטה בקילקולה, פירושו כשרואה איך היא מתה במיתה משונה וכל אבריה נופלים.

אפשר לומר שהאדם שהכי קרוב לעבירה הוא זה שאינו נזהר ואינו נשמר, וזה הכי מסוכן גם אם הוא יודע שמדובר בעבירה חמורה. אם לא ישמור את עצמו מהעבירה - הוא קרוב מאוד להיכשל בה. ואם כן, האיש שראה סוטה בניוולה ובקילקולה אומר לעצמו 'בטוח שלעולם לא אעשה עבירות מהסוג הזה, כי ראיתי בעצמי מה קרה לבעל עבירה'. וממילא הוא מפסיק להשמר כי הוא 'בטוח' שלא יעשה עבירה.

אבל רבותינו כבר לימדונו שאין אפוטרופוס לעריות, ושדווקא הוא קרוב ליפול. וכעין זה היה במכירת יוסף, ששואלים 'איך ראובן הבין שיש פה חטא, ושאר השבטים לא הבינו?'. הרי כל שאר האחים היו קדושים עצומים, ובוודאי שאם הם היו רק רואים שיש כאן אבק של חטא - לא היו מוכרים אותו וכו'. ומתרצים שכיוון שראובן היה עסוק בתשובה, שהחליף יצועי אביו והוא מפחד מכל נדנוד עבירה ונשמר מאוד, לכן גם הבין שמדובר בחטא.

ואפשר לתרץ עוד למה הזהירו את האיש שראה סוטה בקילקולה להיות נזיר, על פי מה שהתורה אמרה לגבי רוצח בשוגג לגלות לעיר מקלט. שהרי התורה חייבה לעשות לו תמרורים ושלטים בכל צומת דרכים איך להגיע לעיר מקלט, ואילו איך להגיע לבית המקדש התורה לא ציוותה להניח שלטים. ולכאורה זה לא מובן, שהרי כמה רוצחים בשוגג כבר יש? ובכל זאת צריך שלטים. ואם כך, גם לבית המקדש, שכל ישראל עולים אליו, קל וחומר שצריך שלטים.

שמעתי תשובה מהרב עמנואל תהילה שליט"א, שאם לרוצח בשוגג לא יהיה שלטים - הוא ישאל איך מגיעים לעיר מקלט ויסבירו לו, אבל בינתיים הרוצח כבר קרוב לאנשים והופך לדבר מוחשי, מה שאין כן בבית המקדש. לשם בכוונה אין שלטים, כדי שישאל אותך זה שהולך לבית המקדש 'איך מגיעים?', ואזי לבך יתעורר ותגיד לעצמך 'אולי גם אני אלך לביתו של ה''. ועל פי זה יובן היטב למה אמרו "הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין", שהרי הוא ראה את המציאות בעקבות העבירה, שהרי האשה מתה. ואם כן, הוא יותר קרוב לעבירה, ולכן אמרו לו 'אל תשתה יין'.

מעבירות מתרחקים מאוד

(פ"ג פ"ג-ד)
מיין ושכר יזיר וגו', וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל וגו', מחרצנים ועד זג לא יאכל.

תלמידו של הגאון מוילנא הקשה לרבו, כתוב בנביא ששמשון הלך עם אביו ואמו, "ויבואו עד כרמי תמנתה, והנה כפיר אריות לקראתו. וישסעהו כשסע את הגדי, ולאביו ולאמא לא הגיד". ולכאורה מה פירוש 'לקראתו'? היה צריך לומר 'לקראתם', שהרי הם עמו. וכן מה שכתוב 'ולאביו ולאמו לא הגיד' - הרי הם רואים.

אמר לו הגאון, שרבי יונתן בן עוזיאל תרגם שכאשר נזיר רואה כרם ענבים 'אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' (אומרים לנזיר סביב סביב לא להתקרב לכרם). ואם כן, לגבי שמשון והוריו כתוב "ויבואו עד כרמי תמנתה", ולכן הוריו המשיכו כרגיל. אבל שמשון, שהיה נזיר, הלך מסביב כדי לא לעבור דרך הכרם, ושם ראה את האריות.

אתה תלמיד חכם והושפעת, ואילו אני אדם פשוט, והתמונה כלל לא עשתה עליי רושם

(פ"ו פכ"ד)
יברכך ה' וישמרך יאר ה' וגו', ישא וגו'.

ברכת הכהנים היא אחת הברכות החשובות שיש, ואת זה כבר ראינו לפני כמה שנים בכותל המערבי, שערבים זרקו אבנים גדולות ובלוקים מגובה עצום, ותהילות לאל יתברך, אף על פי שבכותל היו אלפי אנשים - לא נהרג ולא נפגע אפילו אחד, כי בדיוק הדהדו המילים מפיהם של הכהנים הקדושים, "יברכך ה' וישמרך".

לפעמים אדם נוסע רחוק מאוד כדי להתברך מגדולי הדור. ודאי שזה טוב, אבל גם אסור לזלזל בברכת הכהנים, שבשביל להתברך צריכים רק לילך לבית הכנסת שליד הבית. ואם נתבונן בברכת כהנים נראה שהיא בנויה כך: ג' מילים, אחר כך חמש מילים, ולבסוף שבע מילים, ללמדנו את הדרך שנלך בה בעבודת ה': קודם כל קצת, ואחר כך יותר, ואחר כך להתקדם שוב. וכעין זה מופיע במדרש, שבתחילה האדם לומד, והקב"ה מקדם אותו לפי התקדמותו.

כמו סדר האותיות - א', ב', ג' וכו', כל פעם האדם מתקדם שלב נוסף בעבודת ה', וכשמגיע לאות י' ומתמיד בעקשות בעבודת ה' עם כל הקשיים, והוא גם עניו כמו האות י' שהיא הקטנה מכל האותיות - הקב"ה מקפיץ אותו עשר מדרגות בפעם אחת, והוא עובר לאות כ'. ואם הוא עוד ממשיך לדבוק בה' - הוא מקבל שוב עשרה מדרגות כמו האות ל'. וכן עד האות ק'. ואם הוא מתמיד בדבקות בה' עם כל הקשיים, שידוע ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" אזי מהאות ק' הקב"ה מקפיץ אותו מאה מדרגות בפעם אחת לאות ר' וכן הלאה. אלא שצריך לזכור שהדרך היא עיקשת ומלאה מכשולים, וככל שיש לאדם יותר נסיונות והוא מתגבר - כך יידע את גדולתו.

ומעשה ברב גדול שעלה לאוטובוס וחיפש מקום לשבת. בינתיים צדו עיניו תמונת פרסומת לא צנועה כלל באוטובוס. מיד ניגש לנהג וביקש ממנו להוריד את התמונה, שהרי לא יתכן שהוא משלם על הנסיעה ולא זוכה למענה ראוי לצרכיו. אבל הנהג סירב ואמר 'מה פתאום? זו פרסומת. אין מה לעשות. תצטרך לסבול את התמונה'. כשהרב ניסה שוב לדבר עם הנהג והלה סירב, ניגש הרב בעצמו, קרע את התמונה הפרובוקטיבית והתיישב במקומו.

הנהג התרגז ואמר שהוא נוסע מיד למשטרה לקחת את הרב לתלונה. הרב לא התרגש, שהרי ידע שמנע חילול ה', ומנע מרבים מלעשות עבירה. ולא עוד אלא שכל נוסעי האוטובוס היו לטובת הרב, ואמרו לנהג 'מה אתה רוצה ממנו? הוא צודק. זה לא יפה שחברת אגד, שמשרתת את הציבור הדתי, תכשיל את הציבור בדברים מכוערים כאלה'. כשהנהג ראה שהוא נשאר בודד במערכה, ויתר על הנסיעה למשטרה והמשיך בדרכו.

בינתיים האיש שישב ליד הרב אמר לרב 'יש לי קושיא, כבוד הרב, אבל אל תיפגע. גם אני עליתי איתך לאוטובוס, והתמונה בכלל לא עשתה עליי שום רושם. ואתה, כבוד הרב, כזה צדיק, והתמונה עשתה עליך רושם?'. ענה הרב ואמר לו 'למה הדבר דומה? לדייג שדג דגים מהים ומניחם בצנצנת לידו. האם יעלה על הדעת שהוא ינסה לדוג אותם שוב מהצנצנת? ודאי שלא, שהרי הם ניצודים, ורק את אלה שבים הוא מנסה כעת לדוג. וממילא תבין את הרמז, שאותך כבר היצר הוציא מהמים - כלומר מהתורה הקדושה - והוא לא מנסה לדוג אותך שוב, מה שאין כן אותי. אני עדיין במים, והוא מנסה לשלוח עלי חכות מכל הכיוונים'.

שמעתי ניגון גמרא עצוב, והבנתי שהתורה בוכה עליי שעזבתיה

(פ"ו פכ"ה)
יאר ה' פניו אליך ויחנך.

אומרים חז"ל ששני דברים נותנים לאדם חן: תורה וענווה. תורה, שכתוב "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה' י"ט), שהתורה מעלה חן על לומדיה. וכן כתוב "לענוים יתן חן" (משלי ג' ל"ד). וכמובן שזה שניים שהם אחד, כי אם יש לאדם רק תורה ואין לו ענווה - ודאי שזה לא הכי טוב, וכן הפוך - אדם שאין בו ריח של תורה אבל הוא שפל ועניו מטבעו, ודאי שזה לא מעלה כל כך.

רבותינו אמרו "סימן לגסות הרוח - עניות תורה", דהיינו אדם שאין בו תורה - בדרך כלל הוא גאוותן. קונה את הבגדים הכי מהודרים ונועל נעליים עם עקבים, ובשערו הוא מקיים את הפסוק "וקוץ ודרדר תצמיח לך". כמו ששאלו את עצי הסרק שאין בהם פירות 'למה ומדוע אתם עושים רעש? תהיו בשקט'. ענו העצים ואמרו 'אף אחד לא מתייחס אלינו, ואנו רוצים קצת שיסתכלו עלינו'. מה שאין כן עצי הפרי שאינם עושים רעש, כי אינם רוצים שיבואו לקטוף את פירותיהם. והוא הדבר גם אצלנו, שאם האדם הוא עץ סרק - כל היום עושה עם בגדי המותגים שלו, רכבו ושאר הסממנים החיצוניים הרבה רעש, מה שאין כן אצל מי שמלא פירות ואינו מראה זאת כי אם לשם שמים. ואם עדיפה תורה בלי ענווה או ענווה בלי תורה נראה מהמעשה הבא.

בזמן רבי חיים מוולוזין החלה רוח ההשכלה לשכל מבני ישראל את הרוחניות שבהם, ולקחת מכרם ה' את לומדי התורה ולהניחם בבורות שלא מכילים מים אלא רק נחשים ועקרבים. המשכילים הגויים הארורים הצליחו לקחת שלושה מתלמידיו של רבי חיים מוולוזין לאוניברסיטאות שלהם. אחד מהם היה בעל מצוות נפלאות ביותר, ושפל ועניו מאוד, אלא שלא היה למדן גדול. השני היה מיוחס דור אחר דור לשושלת של צדיקים ואדמו"רים גדולים, אלא שגם הוא לא היה למדן מי יודע מה. והשלישי, שמידות טובות לא היו לו כל כך, וגם אינו מיוחס, היה בתחילה למדן עצום ולא זז מספרי הקודש.

את השלושה הללו לקחו המשכילים, ורבי חיים מוולוזין לא הפסיק לבכות עליהם, שכך נלקחו ארזי הלבנון. בינתיים התקדמו השלושה בתארים השונים, עד שהבחור שהיה למדן גדול הפך להיות המובחר בכל האוניברסיטה ורצו למנותו ראש לכל האוניברסיטה. אלא שאמרו לו שזה לא כבוד עבורם אם הראש שלהם יהיה יהודי, לכן הוא צריך להמיר את דתו. אותו יהודי ביקש שלושה ימים לחשוב בעניין. הגאון מוילנא, רבו של רבי חיים מוולוזין, בא אליו בחלום ואמר לו 'אל תבכה יותר מדי. אתה לא צריך להצטער כל כך למרות שהוא עניו, כי מדות טובות בלי תורה כראוי - אין זה מציל. והבחור המיוחס - זה גם לא יעזור ויציל. אבל אותו אחד שהיה מתמיד גדול - אל תדאג, התורה תחזירהו בתשובה'.

ובינתיים התלמיד הלמדן מסתובב לו בלילה ומהרהר: 'האם אמיר את דתי כדי להיות ראש לשועלים או שכדאי לי לחזור בתשובה אפילו שאהיה זנב לאריות?'. בעודו מהרהר הוא שומע מאחד הבתים אדם שלומד גמרא בניגון, למרות שכבר אחר חצות הלילה. התקרב לחלון כדי לשמוע את הלימוד, והנה הוא שומע ניגון מאוד עצוב בוקע מהלומד. מיד חדרו ללבו הרהורי תשובה, ורץ אל רבו לשעבר, רבי חיים מוולוזין, בכה לפניו ואמר לו 'שמעתי ניגון גמרא מאוד עצוב, והבנתי שהניגון עצמו הוא שמח, כי אין ניגון עצוב בגמרא. אלא שהגמרא שהייתי דבוק בה עצובה בגללי. ולכן החלטתי לחזור אליה'. וכן היה: הבחור הנ"ל עזב את הכל, וחזר בתשובה שלימה.

היכן שיש שלום – שם יראת שמים מצויה. והיכן שאין שלום מצוי – שם אין יראת שמים מצויה

(פ"ו פכ"ו)
ישא ה' פניו אליך וגו'.

שאלו מלאכי השרת את הקב"ה, "כתבת בתורה 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד'. היאך אתה נושא פנים לישראל? שהרי כתוב 'ישא ה' פניו אליך'''. ענה הקב"ה "ואיך לא אשא פנים לישראל? והרי כתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ'). ע"כ.

מכאן למדנו שמי שרוצה שה' ישא אליו את פניו צריך לעשות דברים לפנים משורת הדין, וכך ינצל מיום הדין. שהרי ברכת המזון בכזית זה לא לפנים משורת הדין אלא זה מדרבנן, ובכל זאת הקב"ה נושא לנו פנים. ק"ו לאדם שעושה דברים שאינו חייב לעשות, הנה נחשוב כמה נשיאות פנים יקבל מבורא העולם. ומהפסוק משמע שנשיאות הפנים הכי גדולה היא 'וישם לך שלום', שאם אין לאדם שלום - אין כלום. כמו שאמר הקב"ה, "לא מצאתי כלי מחזיק ברכה אלא השלום". וכמובא בגמרא במסכת ברכות על הפסוק "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", מסבירה הגמרא שזו אשתו, וכן אומר החפץ חיים "היכן שהשלום מצוי שם - יראת שמים מצויה. והיכן שאין שלום מצוי - בידוע ששם באותו בית אין יראת שמים מצויה".

אם נתבונן בתפילה נראה שסיום ברכות השחר והתורה היא "וישם לך שלום"; תחילת ברכת יוצר אור היא "עושה שלום" ו"בורא את הכל", שעל ידי השלום יש הכל; ובסוף תפילת העמידה הברכה האחרונה שחותמת ומסיימת, שהיא העיקרית (שהרי הכול הולך אחר החיתום) היא ברכת "שים שלום", וחותמים "המברך את עמו ישראל בשלום". וכן לקראת הסיום, לפני "עלינו לשבח", מסיימים "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", שכך גם מסתיים הש"ס בסוף מסכת עוקצין: "ה' יברך את עמו בשלום". וכן בתפילת ערבית אומרים "השכיבנו אבינו לשלום והעמידנו וגו' לשלום, ופרוס עלינו סוכת שלומך". וכן בשבת קודש הברכה שכל יהודי מברך את משפחתו בהיכנסו לביתו היא "שבת שלום". מכל זה צריכים אנו ללמוד כמה צריכים להשקיע בשלום הבית, לא פחות מאשר אנו משקיעים בשבת ובתפילין.

שלום זה שמו של הקב"ה, ואם נעשה גימטריא שלום עם המספר ארבע (ששמו של הקב"ה מורכב מארבע אותיות) - ייצא לנו 380. ואם ניקח שם הויה ואדנות ונכפיל אות י' כפול אות א', ואות ה' כפול אות ד', ואות ו' כפול אות נ', ואות ה' כפול אות י' ייצא לנו 380, ללמדינו שהיכן שיש שלום - שם הויה ואדנות נמצא. והיכן שאין שלום, שם השטן נמצא.

הגמרא (גיטין נ"ב) מביאה מעשה בבני זוג שהיו מתווכחים וצועקים כל ערב שבת לפני הדלקת הנרות, עד שרבי מאיר הגיע אליהם וביקש לעשות אצלם שבת. הם כמובן קיבלוהו בכבוד גדול, שהרי רבי מאיר אחד מגדולי הדור היה. ושבת שלימה שהה איתם רבי מאיר, שוויתר על כל הנוחיות בביתו עם משפחתו ובא לזוג שאינו מכיר. במוצאי שבת קודש ביקש רשות לבוא גם בשבת הבאה, והם כמובן הסכימו. וכן ביקש שוב לבוא בשבת השלישית, ואין צורך לומר שהם לא העיזו להתווכח ולריב ליד רבי מאיר. במוצאי השבת השלישית שמעו רעש והתפלאו מאוד, וכי יש עוד אדם בבית? והנה הם שומעים את קולו של השטן שאמר 'אוי לי שרבי מאיר סילק אותי מהבית הזה'. עד כאן.

זו גמרא מפורשת, וזה נורא ואיום, שהרי אדם יכול לקנות מזוזות הכי מהודרות, וביתו יהיה עטור בתמונות של צדיקים קדושי עליון וכן הלאה, אבל אם הבעל או האשה כועסים ומתווכחים וצועקים אפילו פעם בשבוע - כמו שראינו בגמרא, הרי זה דבר שקשה אפילו לאומרו וק"ו לכותבו, אבל זו המציאות. שאם היו לנו עיניים לראות - היינו רואים שהשטן הוא-הוא בעל הבית. ולכן כמו שאמרנו בראשית דברינו הקודמים, שנשיאות הפנים של ה' יתברך מביאה שלום, ומזה שלפני המילים 'ישא ה' פניו אליך' וכו' כתוב 'ויחנך', שחנו של האדם בא על ידי לימוד התורה, ומזה בא 'ישא ה'', שזה שלום.

ולא סתם המשילו את האשה לתורה, כיוון שאיך שהאדם מתייחס ומכבד את התורה - כך האשה שלו תתייחס אליו.

המג"ד רועי קליין הי"ד

(פ"ז פ"א)
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'.

פירש רש"י, בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר וכו'.

למדנו מהרש"י הזה שהתורה שהאדם לומד, וכל שאר המצוות שהוא מקיים, נמדדות לפי מסירות הנפש שלנו למצווה - כמה טרחנו כדי להשיג אתרוג מהודר, או שמא הלכנו למוכר האתרוגים בשעה האחרונה לפני החג כדי להשיג את האתרוג הכי זול. וכן לגבי התפילה - כמה טרחנו להגיע בזמן ואפילו קצת לפני, כמה מסרנו נפש להתפלל דוקא במניין (כפי שאמר הרב אורי זוהר 'גם אם יתנו לי כל הון שבעולם - לא אתפלל תפילה שלא במניין'), כמה מסרנו נפש ללכת לשיעור תורה גם ברעב ובצמא ובעייפות, וכמה היינו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל חברינו או בשביל בן או בת זוגתנו.

מעשה של מסירות נפש ראינו במלחמת לבנון האחרונה (תשס"ו), שבמהלכה המחבלים זרקו רימון לעבר חבורה של חיילים, והמג"ד רועי קליין הי"ד קפץ על הרימון לא לפני שצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ועלתה נשמתו בסערה השמימה כשהוא מציל שמונה חיילים ממוות. ואולי על זה רמז דוד המלך בתהלים (כ"ג) "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", שבזכות רועי לא (א)חסר, שאפילו אחד מחייליו לא נחסר מהחיילים בזכות מסירות הנפש שלו.

וכן רואים בהמשך הפסוק, הם נשיאי המטות. אומר רש"י שהיו שוטרים במצרים והוכו במקום בני ישראל. הקב"ה ראה את מסירות הנפש שלהם, שהיו מוכנים להיות מוכים למען בניו, ועשה אותם לנשיאי ישראל.

מי הנחשון

(פ"ז פי"ב והלאה)
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה.

מסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנשיא ראובן רצה להקריב ראשון, שהרי הוא הבכור. אמר לו משה 'אם אתה בכור, למה לא קפצת ראשון לים סוף? מי שקפץ ראשון למים יהיה ראשון גם בהקרבת הקרבנות'. ומזה אנו לומדים: אם אתה ראשון בבית הכנסת - תקבל אישור להיות ראשון אצל בורא עולם בשאר דברים שכולם ירצו להיות ראשונים, שעל זה רמזו 'זריזים מקדימים למצוות', שאם אתה זריז ומגיע ראשון לבית הכנסת ולבית המדרש - אתה מקדים לפני כולם בשאר הדברים.

ידוע שעד היום כשרוצים לבטא מי הראשון אומרים 'מי הנחשון', ללמדנו כמה פעולה של מסירות נפש שבוצעה לפני כ-3,300 שנה פועלת עד היום הזה. ואחרי נחשון בא נשיא ראובן. אמר לו הקב"ה 'תמתין, עכשיו יקריב נשיא שבט יששכר, כי יששכר לומד תורה כחמור גרם, ותורה היא מעל הכל וגם מעל הבכורה'. ואחרי יששכר אמר הקב"ה לנשיא ראובן 'תמתין, עכשיו יעלה זבולון, שתומך ביששכר שלומד תורה, ובצל החכמה בצל הכסף'. ורק אחרי נשיא זבולון הקריב נשיא ראובן.

---

פרשת בהעלותך

---

לא היה לי מקום בבית, אז הנחתי את הספה היקרה באורווה

(פ"ח פ"ב)
דבר אל אהרן וגו', בהעלותך את הנרות וגו'.

ידוע שנר זה נשמה, כמו שנאמר "נר ה' נשמת אדם". אמר הקב"ה לאדם 'נרי בידך', שזה התורה. כמו שנאמר, "נר מצווה ותורה אור". ונרך בידי זו הנשמה שלנו: אם אתה משמר את נרי - אני משמר את נרך, ואם אין אתה משמר את נרי - אין אני משמר את נרך. וזה מה שרמזה התורה באומרה "בהעלותך את הנרות", שאסור לאדם לתת לנשמה לנוח מעבודת ה'.

כמו שאדם לא יכול לומר "אני נותן לגוף מנוחה ומפסיק לאכול כמה ימים ושבועות", בוודאי שלשוטה יחשב, קל וחומר לנשמה, שאסור לתת לה הפסקה אפילו של יום אחד, כמאמר הפסוק "לא תרפני עד בלעו רוקי" (איוב ז' י"ט), שדרשו חז"ל שאדם עתיד ליתן דין וחשבון על זמן כדי בליעת הרוק - מה הוא עשה באותו זמן (רש"י שם).

מה שלומדים מכאן הוא כמה חשוב יהודי שלומד תורה, שהרי אם פקיד זוטר בבנק יאחר בחמש דקות לבנק - לא יכעסו עליו כל כך, אבל אם זה טייס שממתינים לו 700 איש, אם הוא יאחר חמש דקות - אולי יכעסו עליו. אבל אם הוא יאחר חצי דקה - אף אחד לא יתייחס, וק"ו אם הוא יאחר זמן של בליעת הרוק, אף אחד לא יתייחס לזה אף על פי שתפקידו רם ונישא. ואם הקב"ה מדקדק עם היהודי גם על זמן כדי בליעת הרוק - זה מראה כמה לימוד התורה הוא בעל חשיבות. וכמובן שיש דרגות בעבודת ה', וכל אחד נמדד לפי מה שהוא.

ולגבי מה שאמרנו שהאדם צריך לשמור על נשמתו לבל תתחלל, מובא מעשה בחפץ חיים זצ"ל, שאמר לתלמידיו שיבואו אליו לפנות בוקר כי הוא רוצה להגיד להם משהו חשוב. התלמידים התכוננו בדחילו ורחימו, ואמרו 'אולי הרב יגלה לנו דבר מה על ביאת המשיח או על בניין בית המקדש', והתרגשו מאוד. כשהגיעו לבית של החפץ חיים לא גילה להם הרב שום סוד, אלא החל לברך את ברכת "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי". וכשאמר את המילים "ואתה עתיד ליטלה ממני", החל לבכות. כל התלמידים עמדו מסביב הרב ושאלו 'כבוד הרב, על מה הרב בוכה?'. 'מה פירוש על מה אני בוכה?', ענה. 'לא שמעתם מה אמרתי - ואתה עתיד ליטלה ממני? זה מפחיד מאוד'.

המשיל להם הרב משל לאדם שהייתה לו ספה עם קטיפה נדירה מאוד, ושוויה הון עתק. והנה ביום מן הימים הוא נצרך לנסוע בדחיפות לכמה שבועות מחוץ לעיר, ופחד מאוד שלא יפרצו לו את הבית כדי לגנוב את הספה. הלך לחבירו הטוב ואמר לו 'תעשה לי טובה גדולה, אני סומך רק עליך. אתה יודע שיש לי ספה יוקרתית מאוד, ואני צריך לנסוע בדחיפות לכמה שבועות. האם תוכל לשמור אותה אצלך?'. 'אין בעיה', אמר החבר. 'תיסע בראש שקט, אתה יכול להיות רגוע'.

שמח בעל הספה ונסע לדרכו, ואחר שגמר את כל עניניו ועסקיו שב לעירו, ועוד לפני שהלך לביתו הלך אל השומר ש"שמר" לו על הספה, ושאל אותו היכן הספה שלו. אמר ה"שומר" 'אל תדאג, פשוט לא היה לי מקום בבית, אזי הנחתי את הספה בתוך אורוות הסוסים. אבל אין מה לפחד, יש לי סוסים טובים'. כמובן שבעל הספה כעס מאוד, ובפרט כשהגיע לאורווה וגילה שלא נשאר זכר מהספה היקרה.

כאן פנה החפץ חיים לתלמידיו והסביר שהרי הקב"ה לא הפקיד בידינו ספה וגם לא דבר מה בעל ערך נמוך, אלא הפקיד בידינו נשמה טהורה שהיא חלק אלוה ממעל. ולהיכן הכנסנו את הנשמה הזו? לכל מיני אורוות סוסים למיניהן. וכשהקב"ה יגיד לאדם 'תחזיר את הנשמה שנתתי לך', איזו בושה עלולה להיות לו אחרי הטינופת שטינף והשחיר את נשמתו? ועל זה מברכים את האדם 'שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם'.

איך הצלחת, מה הסוד שלך?

(פ"ח פ"ב)
דבר אל אהרן וגו', בהעלותך את הנרות וגו'.

אומר אליהו הנביא בתנא דבי אליהו, שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו, כי זה כל האדם. ואם הוא ירצה - אין זו אגדה. וזה מה שנרמז כאן ב"בהעלותך את הנרות", שהנר הוא הנשמה, וצריך כל הזמן להעלות אותה ברוחניות. וכמו שאומרים ב"עלינו לשבח" - "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

הסביר מרן החיד"א שבענייני שמים, שזה רוחניות, צריך להסתכל תמיד מי מעליך, ולהתאמץ להגיע לדרגתו עד אין סוף. ועל הארץ מתחת, בענייני גשמיות, אל תקנא בעשירים ממך, אלא תמיד תביט מי מתחתיך. ותן תודה לאלוקיך על מצבך הטוב.

ומובא בענין זה מעשה באדמו"ר הזקן, שהיה גן שעשועים ליד ביתו. והנה הוא שומע מחיאות כפיים סוערות של כל הילדים מכיוון הגן. הפנה מבטו לראות מה קרה, והוא רואה את נכדו שהצליח לטפס עד לראש העמוד, שהיה גבוה מאוד. בדיוק ראה הנכד איך סבו מסתכל עליו והתכוון לרדת, ובאותו רגע רמז לו הסבא באצבעו שיגש אליו.

ניגש אליו הנכד בדחילו ורחימו. שאל אותו סבו 'על מה מחאו לך כפיים?'. 'על שהצלחתי לטפס עד ראש העמוד, מה שאף אחד מהילדים לא הצליח'. 'ואיך הצלחת, מה הסוד שלך?'. 'הסתכלתי על מי שטיפס וראיתי שכל פעם שהגיעו קצת גבוה והסתכלו למטה, אחזם פחד גבהים וירדו מיד. לכן אני החלטתי שבזמן העלייה לא אסתכל למטה כלל, וכך הצלחתי להגיע'. אמר לו סבו 'כל הכבוד, כך תנהג בכל ימי חייך'. 'מה פירוש, סבא, וכי כל חיי אטפס על עמודים?'. 'לא ולא, נתכוונתי שכל החיים תסתכל על מי שגדול ממך בעבודת ה', ותנסה לשאוף להגיע אליו. ואף פעם אל תסתכל למטה, וכך תגדל'. וכן היה, שלבסוף יצא הנכד אחד מגדולי הדור.

מתי נחלשה דעתו של אהרן

(פ"ח פ"ב)
דבר אל אהרן וגו', בהעלותך את הנרות.

פירש רש"י, למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". עד כאן.

רואים מכאן מעט מזעיר מגדלותו העצומה של אהרן הכהן, שאע"פ שהיה לו הרבה מאוד על מה לשמוח בעבודת ה' ולא היו חסרות לו מצוות, בכל זאת הוא רצה עוד מצווה. התשוקה שלו להתקרב עוד לה' לא ידעה שובע, ואימתי נחלשה דעתו? לא כשמודיעים לו על פטירת שני בניו הקדושים, אלא כשהוא רואה שלא זכה לעשות עוד מצווה. עד שהקב"ה אומר לו "שלך גדולה משלהם", שלפי הפשט אתה תדליק את המנורה בבית המקדש כל יום, ולא רק פעם אחת כמותם. ושלך גדולה בזכות מה? משלהם, דהיינו בזכות שרצית להיות כמותם.

וכן רמזו בזה שיבוא חג החנוכה לדורי דורות בזכות התשוקה של אהרן למצוות, וכמו שאמר בעל הטורים, בהעלותך את הנרות סמך נרות לחנוכה (חנוכת הנשיאים) - רמז לחג החנוכה לפרסום הנס בנרות, ללמדנו שכשאדם משתוקק ומתאווה למצווה, וחושב בדעתו מתי תבוא לידיו מצווה ואעשנה - הדבר יכול להחזיק לדורי דורות. וכן רואים אצל דוד המלך ע"ה, שכל לילה קם בחצות ולמד תורה כאריה עד הבוקר, ונפטר בחג השבועות. ועד היום אנו רואים שכל בית ישראל ערים כל ליל שבועות ולומדים תורה, וכן גם בהושענא רבא, שזה הלילה השביעי של סוכות, שרומז לדוד המלך כי כל בית ישראל לומדים תורה.

התמר והארז

(פ"ח פ"ב)
בהעלותך.

פירש רש"י, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. אפשר לרמוז שאהרן הכהן תמיד קירב יהודים לאביהם שבשמים, כמו שנאמר עליו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" וכו', " ורבים השיב מעוון". וזה מה שרמז לנו כאן רש"י, ששלך גדולה משלהם כיוון שאתה לא דואג רק לעצמך אלא אתה מדליק (שזה אור) ומטיב (שאין טוב אלא תורה) את הנרות (שזה נשמות ישראל), ואין לך מעלה גדולה מלקרב יהודי לאביו שבשמים.

ורמזו בזה את הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", שאם נתבונן נראה שעץ התמר - ענפיו מושפלים כלפי מטה, ואילו עץ הארז - ענפיו כלפי מעלה. והצדיק דומה לתמר שמשפיל ענפיו, דהיינו מטה את עצמו כלפי מטה כדי לקרב עוד יהודי לאביו שבשמים, אע"פ שהוא יודע שבאותו זמן שהוא יושב עם אותו יהודי או עם אותם יהודים הוא יכול להתקדם בלימוד וללמוד כמה דפי גמרא. ואילו כשהוא יושב איתם הוא בקושי לומד איזו משנה במסכת אבות, ואולי כמה שורות בגמרא. ואילו השני, שהוא ארז שרוצה לגדול ולצמוח, ואינו מוכן בשום פנים "להפסיד" דף גמרא כדי ללמד יהודי איזו משנה באבות או פסוק בפרשת השבוע - אזי הוא צומח.

אבל הבה ונראה מה ההבדל בין התמר לארז: בתמר יש פירות מיוחדים מאוד משבעת המינים, וזה הפרי היחידי שהגמ' בברכות אומרת שמי שבירך עליו בטעות ברכת המזון יצא, כי הוא משביע כמו לחם (ברכות י"ב). ועוד המון דברים בריאים (ועיין בגמרא ברכות פרק הרואה) יש בתמרים, ומי שרואה תמרים בחלום - זה סימן שתמו עוונותיו. כמו כן יש לעץ צל מיוחד, וכן לוקחים ממנו את הלולב לארבעת המינים בסוכות, ומענפיו את הסכך, ויש מומחים שיודעים לעשות מהגזע שלו משקה מיוחד. זאת אומרת, כל חלקי העץ לא מבוזבזים לשום דבר מיותר, וכולו חשוב. שזה בעצם האדם שמקרב יהודים לצור מחצבתם. ואם בגלל זה האדם חושב שהוא יפסיד משהו - ודאי שזה לא נכון.

הרב לא נד ולא זע מפסקו הרם והנישא

הרב חיים פלאג'י זיע"א חיבר מעל מאה ספרים, עד שחשבו שהוא עשה השבעת קולמוס (כלומר, השביע בשם ה' את הנוצה שתמשיך לכתוב 24 שעות ביום), כיוון שבנוסף לכך היה טרוד מאוד בצרכי הציבור. ומי לנו גדול ממרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמגיל 16 נותן שיעורים ומקרב יהודים לאביהם שבשמים, וחיבר ספרים אין ספור עד שאמרו עליו את מה שהגמרא בברכות אומרת (ס"ד) לגבי רב יוסף, שהיה כסיני ויודע את כל התורה, שהכל צריכין למארי חטיא (למארי חטיא הם ראשי תיבות לוית חן). מאמרים רבים כתב - יחוה דעת, חזון עובדיה, טהרת הבית, יביע אומר וכו'. ואם אנו חושבים שרק בארץ הקודש הרב משפיע - אינו כן, אלא בכל העולם כולו.

ושמעתי ממקור ראשון שמרן הרב עובדיה היה בפרס, ובאו לשמוע אותו המון אנשים. דיבר הרב על ענייני המקווה, שזה אחד מיסודות היהדות, והנשים שם כמעט ולא ידעו מאומה בתחום. הרב עורר את כולם לעניין חשוב זה, וכולן הלכו וטבלו.

וכן ידוע שעד לפני כמה עשרות שנים התקיימו אירועים של חתונות וחגיגות בר מצווה גם במוצאי שבת, שבגללם נגרמו המון חילולי שבת - אם זה הצילומים של החתן והכלה, ואם זה האורחים שבאים מעיר רחוקה ונוסעים בשבת, הבישולים וכו'. עד שמרן, שהיה בתל אביב ביום שבת קודש, בא עד לאולמות (מרחק עצום ברגל מהיכן שהוא שכן), הפתיע אותם וראה שכל התנורים עובדים, וכן בכמה אולמות שהתגלו בהם בעיות אחרות, ופסק חד משמעית שיותר אין אירועים במוצאי שבתות.

ואע"פ שאמרו לו בעלי האולמות שיתבעוהו, וגם התשקורת הארורה לא הפסיקה מלדבר על העניין - הרב לא נע ולא זע מפסקו הרם והנישא, וברוך ה', כמה חילולי שבת נמנעו בזכות מרן. ואילו על הארז, שרצה רק לטפס כלבנון ישגה, אמרו רבותינו "אל תקרי ישׂגה אלא ישׁגה".

אביו שלח לו דמי כיס וממתקים על אף ה"דרך" החדשה שבחר

(פ"ח פ"ב)
בהעלותך.

ברש"י, על שם שהלהב עולה וכו', נאמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. על פי מה שאמרנו לעיל, שנרמז כאן על להדליק את נשמות ישראל ולקרבם לבורא עולם, אמר כאן רש"י שיש לדאוג לקרב את היהודי עד שהשלהבת תהיה עולה מאליה. דהיינו, גם לאחר שתעזוב אותו הוא ימשיך לדלוק בעבודת ה'. ותעשה שדבריך יחדרו אליו פנימה ויהיו חקוקים בלבו לנצח.

אלא שהשאלה נשאלת: איך עושים את זה? ועל זה עונה רש"י הקודם שאהרן מדליק ומטיב את הנרות. להדליק זה להאיר, ולהטיב זה לראות בכל יהודי את הטוב שבו. וכמובא מעשה ביהודי שיצא לתרבות רעה, וכמה פעמים כבר רצה להתנצר, אלא שבכל פעם שהלך להתנצר - נזכר שכשהוא היה צעיר, הלך להיבחן בישיבה של החפץ חיים, ובלילה לקחו החפץ חיים ללון בחדרו, ובגלל הקור פרש עליו החפץ חיים את מעילו, וישב ללמוד בצד לאור הנר בשקט כדי לא להעיר את הבחור הנ"ל. וכל פעם שהוא היה נזכר במעיל שבו הרב עטף אותו - לא היה מסוגל להמיר דתו.

ומעשה נוסף בזמנינו בבחור שגדל במשפחה חרדית לכל דבר, אלא שביום מן הימים תקפו יצרו ועזב הכל. ומאיגרא רמא - לבירא עמיקתא (מהר גבוה לבור עמוק). הלך לקיבוץ ו"חי" לו את חייו, מבלי להשאיר זיק אחד של יהדות מאחוריו. אף על פי שאביו ואמו היו בצער שאין לתאר במילים, ועולמם חשך בעדם איך שהם גידלו בן בתלמוד תורה וישיבה קטנה על מבועי התורה, ופתאום בעט בכל דבר שקשור לתורה ולמצוות - עם כל זה אביו ואמו היו ממשיכים לדבר אתו בטלפון ומדברים אליו מאוד יפה, ואומרים לו 'אנו לא כועסים עליך, זו זכותך לבחור בדרך שליבך רוצה'. אביו היה שולח לו גם דמי כיס וכל מיני ממתקים, ואפילו היה בא לבקרו, לחבקו ולנשקו, אלא שהיה אומר לו בהארה נסתרת 'הלוואי ותחזור הביתה לאביך ואמך', בתקווה שיבין את הרמז. וכך היה כמה זמן.

הבן, כשראה את כל האהבה הגדולה מאביו ואמו, שלא עזבוהו גם בגיא צלמות, נתרגש לבו מאוד, וידע כמה אביו ואמו בצער בגללו, ובכל זאת מראים לו אהבה גדולה - קם מהקיבוץ הנורא וחזר בתשובה שלימה. נסע לעיר הקודש צפת, למד שוב תורה יומם ולילה באחת הישיבות, ולשמחת אביו ואמו לא היה קץ. לבסוף נתחתן עם אחת מהקיבוץ, שגם היא חזרה בתשובה שלימה. כיום הוא אברך ואבא לילדים, והכל בזכות הדבר שכמו שאמר רש"י, "שתהא מדליק ומטיב את הנרות", שזה להאיר ולא רק להעיר.

הנה הכוונות שלך, אני לקחתי אותן

(פ"ח פ"ב)
בהעלותך.

רש"י אמר בשם רבותינו שמעלה היתה לפני המנורה, שעליה הכהן עומד ומטיב. עד כאן. וידוע מרבותינו שגבהו של אהרן הכהן היה כמשה רבינו, שזה עשר אמות - כמעט חמש מטר. וגובה המנורה היה לא יותר ממטר ושמונים. אם כן, בשביל מה צריך מדרגה? הרי גם בלי המדרגה אהרן צריך להתכופף כדי להדליק, אזי במה היא עוזרת?

ואפשר לומר בס"ד שהקב"ה רצה לרמוז לנו כמה דברים בעניין: א. כשעושים מצווה מתרוממים ומתעלים, ואת זה באה לרמוז לנו המדרגה, דהיינו שעכשיו אתה עולה דרגה. וכמו שאומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו", שעל ידי המצוות אנו מתקדשים. ב. כשעושים מצווה צריך לכופף את עצמינו כמה שיותר, כי אם האדם עושה מצווה עם גאווה - הגאווה נשארת אך המצווה בורחת.

וכמו שאומרים בשיר השירים, "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" וגו', שהקב"ה אומר לנו לחזור בתשובה ומבקש שנפתח את הדלת בשבילו. אבל אנו אומרים לו "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה. רחצתי את רגלי, איככה אטנפם". זאת אומרת, כבר התקלחתי וקשה לי לקום ולהתלבש, כי אני עלול להתלכלך. אבל דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, דהיינו הקב"ה הראה כביכול את הושטת ידו, שימינו פשוטה לקבל שבים גם אם עשינו את כל העבירות שבעולם, ואזי האדם הומה לקב"ה, ומיד אומר "קמתי אני לפתוח וגו', פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר". דהיינו באתי לפתוח, אך הקב"ה כבר חמק ועבר.

והשאלה נשאלת: למה? הרי הקב"ה הושיט לי את ידו, אז למה הוא חמק ועבר? אלא אם נתבונן, נראה מה כתוב בפסוק "קמתי אני לפתוח לדודי". פתחתי אני לדודי, שכשהאדם מוסיף את האני שלו למצווה - הקב"ה בורח.

ומעשה שהיה בתלמיד חכם גדול שהיה בעל תוקע בראש השנה, ולמד את כל התקיעות לפי הכוונות והיחודים, והעלה את הכל על הכתב, שיוכל לתקוע על פי הכוונות והיחודים. כשהגיע זמן התקיעות הוא ניגש לתקוע, אבל אבוי - נעלמו כל הדפים שהוא כתב בהם את הכוונות. נתמלא לבו צער, חיפש פה ושם, ולא מצא. רבו רמז לו שהחיפוש המתמשך הוא טורח ציבור, ואין מה לעשות - שיתקע בלי הכוונות. לא היתה לו ברירה, ותקע בלי הכוונות והיחודים.

אחר התפילה ניגש אליו רבו, הביא לו את הדפים ואמר לו 'הנה הכוונות שלך, אני לקחתי אותן'. כשמוע התוקע את דברי הרב היה המום, ושאל 'אבל למה הרב לקח לי את הדפים? עמלתי על זה ימים ולילות, והרב גם יודע כמה חשוב לתקוע על פי הכוונות'. אמר לו הרב 'ראיתי, במחילה מכבודך, שאתה קצת מרגיש גאווה על כך שאתה תוקע על פי הכוונות. ידעתי שאם תתקע בלי הכוונות - לבך יהא שבור, וזה מה שה' רוצה. לכן לקחתי לך את הדפים, ועכשיו סבורני שהתקיעות שלך הגיעו למקום גבוה מאוד בשמים'.

(פ"ח פ"ג)
ויעש כן אהרן וגו'.

פירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ע"כ. והסביר הרב בקשי דורון שליט"א, שהרי ידוע שכאשר האדם עולה במעלתו והוא כבר איננו פשוט, הרבה פעמים קורה שהוא נעשה גס רוח, והליכותיו אחרות, והוא בקושי מתייחס לאנשים פחותים ממנו, כי הוא חושב שלו נאווה תפילה. ואילו כאן אהרן הכהן מדליק כל יום את המנורה בבית המקדש, ולא שנה מהנהגותיו ומהליכותיו, נשאר בענוותנותו ושפלותו, ולא נתגאה.

אני לא רוצה כסף. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף

(פ"ח פכ"ד)
זאת אשר ללוים וגו', בעבודת אהל מועד.

אפשר לומר שכאן התורה רמזה, למה ומדוע נבחרו הלוויים לעבוד באוהל מועד יותר משא"כ שאר השבטים שלא זכו? ועל זה התורה אמרה " זאת אשר ללויים", שאין זאת אלא תורה, שנאמר "זאת התורה".

כשפרעה התחיל בשיעבוד הוא נהג בפה רך ואמר להם שמי שיעבוד יקבל כך וכך תשלום, והחלו לעבוד כולם בהתלהבות. אך שבט לוי אמר 'אני לא רוצה כסף, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', ולא הלך לעבודה. אחר כך זה נעשה בפרך, ולא נתן לשאר השבטים שום כסף. ולא עוד אלא שאמר להם 'את אותה כמות לבנים שעשיתם ביום הראשון - מהיום כך תעשו בכל יום'. וזו גם הסיבה שמשה רבינו עמד בשער המחנה לאחר חטא העגל ואמר 'מי לה' אלי', וכל שבט לוי בלבד רץ למשה, כיוון שהייתה בהם תורה. שהרי בשעת מבחן ניכר לומד התורה לעומת מי שאינו לומד תורה.

והרמב"ם כתב בהלכות שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג) שלא רק שבט לוי זכו בכתר התורה, אלא כל מי שנשא לבו והבינו מדעתו, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים, והקדיש את עצמו לתורה הקדושה - הרי זה נתקדש קודש הקדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו, ויתן לו את מה שמספיק לו. כמאמר דוד המלך ע"ה, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

ומעשה שהיה בתקופת השואה עם הרב הקדוש הרב נובינר (מזקני ישיבת תורה אור) שליט"א, שיום אחד נרדם מרוב עייפות באמצע העבודה. אצל הנאצים ימ"ש זה לא עובר בשתיקה כידוע, ואת כל מי שהיה נרדם לקחו לחדר גדול. שם כל אחד היה נאלץ להרים אבן כבדה מאוד, ולהוליכה מהצד אחד של החדר לצד השני המון פעמים, עד שיקבל אישור להפסיק. ומי שח"ו יעיז לעשות הפסקה באמצע - זו היתה הפסקה נצחית, דהיינו היו רוצחים אותו במקום.

כל מי שהיה מגיע למקום העינוי הזה כמעט ולא היה יוצא בחיים, וכשהרב נובינר שליט"א הגיע לשם, במשך שעתיים ויותר הם נתנו לו לסחוב את האבן, שהיתה כבידה אולי יותר ממנו, ולא עשה שום הפסקה עד שהנאצים התעייפו, ובסופו של דבר אמרו לו שהוא עבר בשלום. אחר כך הרב סיפר לתלמידיו שכשהוא הרים את האבן הכבידה הוא נזכר שבשמחת תורה הוא היה אצל הרב מסאטמער שניגן ניגון מיוחד לכבוד התורה. הוא זכר את הניגון, ובכל הזמן שהוא הרים את האבן הכבידה - לא הפסיק לנגן את הניגון לכבוד התורה של הרב מסאטמער. כך הוא הרגיש את האבן כמו נוצה, וכל עייפותו פגה.

המתאגרף שרצה ללמוד דף גמרא

(פ"ח פכ"ד)
מבן חמש ועשרים.

הקשה רש"י, והרי במקום אחר כתוב מבן שלושים שנה. אלא שבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים. ובן שלושים שנה עובד. ומכאן למדנו, אומר רש"י, שתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה. עד כאן.

פעם בא תלמיד ישיבה לסטייפלער זיע"א ואמר לו שהוא לומד כבר חמש שנים אך אינו רואה ברכה בלימודו ואינו זוכר דבר, ושאל האם הוא יכול לצאת לעבוד. שאל אותו הסטייפלער 'כמה זמן אתה חוזר על כל סוגיא בגמרא ועל כל הלכה שלמדת?'. 'אני לא חוזר בכלל. אם סיימתי משהו - אני מתקדם הלאה ולא חוזר כלל'. אמר לו הרב 'אתה טוען שאתה לומד חמש שנים, ואני טוען שאתה עדיין לא לומד אפילו יום אחד. כי לימוד בלא חזרה אינו לימוד כלל'. התלמיד קיבל את דברי הרב וראה ברכה בלימודו.

ידוע שבשמים מכריזים "אשרי מי שבא לפה ותלמודו בידו", דהיינו יכול להיות שהוא למד את כל הש"ס, אבל אינו זוכר אפילו מסכת אחת. אומר החפץ חיים שבשעת הדין בשמים כשישאלו אותנו מה למדנו - אפילו את הכריכה לא יראו לנו. וידוע שכל אדם צריך לעמוד שלושים יום בשמים ולומר דברי תורה, ולכן הלימוד חייב להיות תפוש אצלנו מבלי שנעבור הלאה עד שנדע את הדברים על בוריים.

כמו שאמר השו"ע, "טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה". והסביר המשנה ברורה שזה חוזר גם על לימוד התורה, ואין עלינו המלאכה לגמור, אלא שאין אנו בני חורין להיבטל ממנה. וזו הסיבה שהגבר נקרא זכר, שתפקידו לזכור את כל לימודו. אלא שנשאלת השאלה - איך זוכרים? אומר החיד"א הקדוש שפשוט שותקים, כי כל מילה של חול ודברים בטלים שאדם מדבר - מוציאה מילה של קודש.

דומה הדבר לחבית מלאה יין משובח ששופכים עליה הרבה מים, עד שהיין הולך ומאבד מטעמו. כך אדם שמדבר הרבה דברי חול מכניס מים לחבית של היין. שאל אדם את אחד מגדולי הדור הקודם למה הוא לומד וחוזר, ובכל זאת שוכח את הלימוד. אמר לו הרב כי זה מקרא מפורש שאומרים אותו שלוש פעמים ביום - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו" וגו', שאם האדם לא תר ולא מסתכל בדברים אסורים - הוא זוכר את כל לימודו. וההיפך ההיפך.

ובנוגע לעניין שעדיף קצת ולזכור מאשר הרבה ולא לזכור, שמעתי מעשה בזמנינו באדם אחד מאמריקה שהיה מתאגרף. הבן שלו חזר בתשובה, והאב ביקש מבנו שילמד עמו לפחות דף אחד של גמרא. הבן, שידע שאביו לא בר אוריין ולא יבין את זאת, דחה בינתיים את בקשתו ולמד עמו דברים אחרים. אבל האב היה עקשן ולא ויתר לבנו, ואמר לו שהוא רוצה ללמוד עמו דוקא דף גמרא ולהבין את הדברים כראוי.

הבן, שלא רצה לצער חס ושלום את אביו, התחיל ללמוד איתו גמרא, וזה לא היה קל בכלל. ועד שסיימו את הדף לקח להם חצי שנה. והאב, שראה שהוא יודע את דף הגמרא בעל פה, לא היה קץ לשמחתו הרבה, ואמר לבנו שהוא רוצה לעשות מסיבת סיום על הדף שכל כך עמלו בו. הסביר לו הבן שנהוג לערוך סעודת סיום על מסכת לא על דף, אבל האב אמר 'בשבילי הדף הזה הוא כמו מסכת, ואני עושה סעודת סיום'. ולא סתם סעודה: הזמין רבנים גדולים שיבואו לסיום, ואפילו את הרב הגדול הרב משה פיינשטיין זצ"ל שהיה גר לידו.

הרב ניאות לבוא למעמד המרגש הזה, והיו דברי תורה מפי הרבנים, והאבא בעצמו אמר את הדף בעל פה, והאוכל היה כיד המלך, וההרגשה היתה מרוממת מאוד. אחר ברכת המזון פנו איש איש לביתו, אבל למחרת בבוקר האבא לא קם מהמיטה והשיב נשמתו ליוצרו. בהלוייתו השתתף הרב פיינשטיין שאף הספיד אותו, ואמר 'על אלעזר בן דורדיא ויוסף משיתא אמרו שיש קונה עולמו בשבעים שנה, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואף אנו נאמר - יש קונה עולמו בכל הש"ס, ויש קונה עולמו בדף אחד'.

תשוקה למצוות ולתורה

(פ"ט פ"ז)
ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וגו'.

פירש רש"י (באמצע דבריו), וראויה היתה פרשה זו של פסח שני להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידן, שמגלגלים זכות על ידי זכאי. עד כאן.

כידוע (לפי דעה אחת בגמרא, סוכה כ"ה), אותם אנשים הם אלה שהרימו את ארונו של יוסף הצדיק ע"ה. כאן הם שואפים ומשתוקקים למצוות קרבן פסח, למרות שמשה רבינו אומר להם 'אתם פטורים, אין קדשים קרבים בטומאה'. בכל זאת הם מחפשים דרך, ואומרים לו 'יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים (לטהורים)', עד שמשה אומר להם 'תחכו, אני אשאל את מי שאמר והיה העולם', והקב"ה אמר לו שיעשו פסח שני וכו'.

אולי אפשר לומר שהרצון והתשוקה שלהם למצווה היא זו שגרמה למצוות פסח שני, ולכן זה לא נאמר לפני כן. ללמדנו שאם אנו רוצים לעשות מצווה מסויימת - גם אם היא נראית רחוקה מהמציאות נצליח לעשות אותה, במיוחד אם הרצון שלנו חזק. כפי שראינו קודם עם אהרן הכהן, שנחלשה דעתו וזכה להדליק את המנורה.

ומעשה בזמנו של החת"ם סופר, שהגיע אדם מבוגר לבית מדרשו ורצה להתחיל ללמוד. אלא שאפילו את צורת האותיות אינו מכיר. החת"ם סופר ראה את רצונו הגדול, ואמר לתלמידיו 'לפי התור, כל אחד יישב וילמד עמו כמה שעות ביום, על אף היותו בשנות הארבעים לחייו'. אלא שהוא היה קשה הבנה, וכמה שניסו להסביר לו - לא הצליחו. ואף על פי כן החת"ם סופר אמר להם לא להרפות, עד שלבסוף הצליחו ללמדו חלק מברכות השחר, ואט אט גם את קריאת שמע וגם את תפילת העמידה. זה לקח המון זמן, והאיש היה שכחן גדול מאוד, ובכל זאת לא התייאש ולמד במרץ גדול, עד שידע קצת משנה ואפילו גמרא, ולבסוף יצא אב בית הדין - כך העיד בעל ספר חוט המשולש.

אשרי הדור שעוונותיו ספורין

(פ"ט פכ"א)
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן בבוקר ונסעו וגו'.

נתאר לעצמנו את בני ישראל במדבר כשהם הולכים והולכים מבלי לדעת לאן. כשהענן עולה הם נוסעים, וכשהענן חונה הם חונים. וכשחונים זה כולל הכל - אם זה לבנות את האוהלים, את המשכן ואת כל שאר הדברים. התורה מגלה לנו שפעמים זה היה לימים רבים, ופעמים לחודש, ופעמים חונים בערב וכבר בבוקר יוצאים לדרך. ואין שום תלונה, אלא על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו.

הדבר נבע כמובן מאמונה טהורה בה'. וכל 40 השנה ניסו את הקב"ה עשר פעמים, ואמר הרמב"ן "אשרי הדור שעוונותיו ספורים" - דור שלם שרק יצא ממצרים, מכור הברזל, בכל זאת משתדל לעשות רצון ה' בכל מאודו. שהרי יבואו לאדם ויאמרו לו 'תגיד לנו כמה עבירות עשית - לא כל החיים אלא אפילו רק שנה אחת', וכי הוא יוכל למנות אותן אחת לאחת? וכי הוא זוכר כמה פעמים הוא כעס בביתו? וכי הוא זוכר כמה לשון הרע הוא שמע או דיבר? וכי הוא זוכר כמה ראיות זרות ומוזרות הוא ראה? וכי הוא זוכר כמה דברים בטלים הוא דיבר? ומעל הכל - כמה ביטול תורה הוא ביטל?

לכן לפני שאנו חושבים לדבר על דור המדבר, נפשפש ונמשמש במעשינו. וכמו שאמרו על אדם הראשון שאם נשאלהו 'למה אכלת מעץ הדעת?', הוא עוד ישאל אותנו במה אנחנו חטאנו. לכן סייג לחכמה שתיקה.

עוף השמים יוליך את הקול

(פ"י פכ"ט)
ויאמר משה לחובב וגו', כי ה' דבר טוב על ישראל.

מובא בגמרא (סנהדרין קי"א) על הפסוק "לכן הרהיבה שאול נפשה ופערה לבלי חוק", "אמר ריש לקיש, למי שמשייר אפילו חוק אחד". דהיינו שהשאול, שזה הגיהנם, פוער פיו ולוקח גם את מי ששמר את כל התורה כולה חוץ מחוק אחד.

אמר רבי יוחנן, לא נוח לקב"ה שהוא אבא של בני ישראל, שתסביר כך את הפסוק. ופירש רש"י שאין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה. אלא כך ההסבר, שאפילו מי שלא למד אלא חוק אחד - גם הוא לא ילך לגיהנם, כיוון שסוף סוף למד מצווה אחת. והגמרא בהמשך מביאה עוד פסוק (מספר ירמיה) "כי אנכי בעלתי אתכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה". אמר ריש לקיש, דברים ככתבן. דהיינו רק אחד מכל העיר ינצל בימות המשיח ורק שניים מכל המשפחה. אמר לו רבי יוחנן, לא נוח לקב"ה שתאמר עליהם כך, אלא כך: אחד מעיר מזכה את כל העיר, ושניים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. עד כאן.

ולכאורה מה זה משנה לרבי יוחנן איך מפרש ריש לקיש, אם הוא יודע שלא זה הפירוש האמיתי? ואם כן, למה זה לא נוח לקב"ה? אלא למדנו מכאן איזה כוח יש לפה של היהודי, שאם הוא אומר איזו מילה - הדבר מיד מתקיים, ועוף השמים יוליך את הקול. והדיבור הטוב שהיהודי מדבר על הבנים של ה' גורם לסניגוריא עצומה בשמים - וההיפך.

את מי נשיא ארה"ב מכבד?

(פ"י פל"ה)
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

פירש רש"י, משנאיך אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. שנאמר ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם משנאיך? אלה שעל עמך ישראל יערימו סוד.

כעין זה מובא בחז"ל (גיטין נ"ו) שאונקלוס, שהיה בן אחותו של הקיסר, שאל את דודו איך להיות סוחר מצליח ושלא יפסיד. אמר לו הקיסר 'אם תראה סחורה יקרה שכולם רוצים אותה - תלך לסחורה הזולה שאף אחד לא רוצה אותה, כיוון שסופה להתייקר'. מה עשה אונקלוס? הלך והעלה באוב את טיטוס. שאל אותו 'מי חשוב באותו עולם?'. אמר לו שישראל הם החשובים. שאל אונקלוס 'האם להדבק בהם?'. אמר לו טיטוס 'יש להם הרבה מצוות, ולא תוכל לקיימם. לך תתגרה בהם, תעשה להם צרות ותהיה לראש, שכתוב היו צריה לראש וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש'.

שאל אונקלוס את טיטוס 'במה דנים אותך?'. אמר, במה שהוא פסק לעצמו - ששורפים אותו ומפזרים את האפר שלו (לפני שטיטוס מת הוא אמר לעבדיו שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו כדי שהקב"ה לא ימצא אותו, ולכן נהגו בו מדה כנגד מדה).

אחר כך העלה את בלעם באוב, ושאל אותו מי חשוב באותו עולם. אמר לו 'ישראל'. 'האם כדאי להידבק בהם?'. אמר לו בלעם הרשע 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'. אמר לו 'במה דנים אותך?', וענה שהוא נשרף. הלך והעלה את פושעי ישראל (יש"ו). אמר לו 'מי חשוב באותו עולם?'. אמר לו 'ישראל'. 'האם ראוי להידבק בהם?'. אמר לו 'טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש. כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו (של הקב"ה)'. שאל אונקלוס 'הדין שלך במה?'. ענה לו שהוא נידון בצואה רותחת, שאמר מר 'כל המלעיג על דברי חכמים - נידון בצואה רותחת'. ועל זה אומרת הגמרא 'בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז'.

הלך אונקלוס והתגייר. שמע הקיסר שאונקלוס התגייר, שלח לו שליחים שיביאו אותו אליו, אבל אונקלוס התחיל לדבר איתם בעניני חיי הנצח, והסביר שמי שנעשה יהודי זוכה לחיות לנצח וקם בתחיית המתים לעתיד לבוא, מה שאין כן באומות העולם, שמתים ולא קמים. ולכן כדאי להשקיע את השנים המעטות כאן עלי אדמות, לעשות רצון ה' ולהרוויח חיי עולם.

כמו שאם נאמר לאדם נורמלי 'תעבוד חודש ימים קשה, אבל תקבל עשר שנים תענוגות ככל אשר תחפוץ', בוודאי שהחודש לא יחשב בעיניו למאומה והוא יסכים. כך כדאי להשקיע את החיים כאן כדי לקבל תענוגות לנצח. השליחים ראו שהוא מדבר לעניין, ודבריו ישרים ונכוחים, ולא חזרו לקיסר אלא נתגיירו גם הם.

כשמוע זאת הקיסר שלח שליחים נוספים, ואמר להם לא לדבר איתו בדברי תורה. כשהגיעו אליו אמרו לו שאינם רשאים לדבר איתו עניינים של דת. אמר להם 'אזי נדבר בעניינים של צבא'. והסביר להם (בלשוננו אנו) שהמ"מ עושה כבוד למ"פ, והמ"פ למח"ט, והמח"ט לאלוף, והאלוף לרמטכ"ל, והרמטכ"ל לשר הביטחון, ושר הביטחון לראש הממשלה, וראש הממשלה לנשיא ארה"ב, אבל נשיא ארה"ב לא עושה כבוד לאף אחד. 'אבל בואו תראו מה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו עושה כבוד לבניו, שנאמר בפרשת בשלח, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. ואם כן, כדאי להיות יהודי, וכך אתה כבר נעשה יותר חשוב מנשיא ארה"ב'. וגם המה נתגיירו ונעשו יהודים.

תניח מזוזה מבחוץ, ואני אשמור עליך מבפנים

כשנודע הדבר לקיסר שלח לאונקלוס שליחים נוספים, ואמר להם לא לדבר איתו שום דבר תורה ושום דבר אחר, אלא לתפוס אותו ולהביאו לפניו. וכך הם באו ועשו - תפסו אותו ואמרו לו 'אנו שלחי הקיסר, בוא עמנו ואין על מה לדבר'. ביציאתו הוא נישק את המזוזה (שהיתה בתוך הקיר, כפי שנהגו בזמנם כדי שלא יגנבו אותה). התפלאו השליחים, לא התאפקו ושאלו אותו 'מאז שנעשית ליהודי התחלת לנשק קירות?'.

אמר להם אונקלוס 'הבה ונראה מה ההבדל בין הגויים לישראל. המלך של הגויים יושב בארמונו, וכל חייליו עומדים סביב לארמונו ושומרים עליו. ואילו הקב"ה אומר לבניו, אתם תשבו בבית ותניחו מזוזה מבחוץ, ואני שומר עליכם ששום מזיק ושום פגע רע לא יבוא לביתכם'. דיבר עמם עוד דברים, ונתגיירו גם אלה. כששמע הקיסר כך פחד שכל החיילים שלו יתגיירו. שלח לאונקלוס את אחיינו, ואמר לו שיבוא אליו והבטיח שלא יפגע בו.

אונקלוס הגיע אליו, ושאל אותו הקיסר 'מה ראית כי עשית את הדבר הזה, והלכת להיות יהודי? הם מעונים וסובלים מכל האומות בגלל שהם נכבדים כביכול'. אמר אונקלוס לדודו 'אתה יעצת לי את העצה הזו, שאמרת לי את הסחורה היקרה והנכבדת אל תקח, אלא רק את הסחורה הזולה. ואני ראיתי שכל האומות עם האף למעלה ומכבדים את עצמם. הבנתי שזה לא בשבילי, וראיתי שבני ישראל ענווים, שפלים, נרדפים ונראים לא חשובים. נדבקתי בהם, אבל לא טעית, הוד מעלת הקיסר, כי סופם להתייקר. שנאמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. בני ישראל, שאומות העולם מואסים בהם, עתידים להיות לראש פינה' (ע"ז י"א).

השגתי מכונה מאוד משוכללת, תרצה לעבוד איתי שוב?

(פ"י פל"ה)
ויהי בנסוע וגו', ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

פירש אור החיים הקדוש, מה ההבדל בין אויב לשונא? האויב נראה כאוהב, ואילו אצל השונא - רואים בבירור שהוא שונא. היצר הרע, שנקרא אויב כיוון שהוא נראה כאוהב, מביא לאדם את הדברים שהוא מאוד אוהב. אלא מאי, זה רק ציפוי של דבש, ובפנים הכל רעל. ואחרי שהאדם שומע לדברי היצר הרע, אזי היצר מיד עולה לשמים, מקטרג על האדם, יורד ומענישו על העבירה. ושוב פעם היצר הרע מפתה אותו, וכן על זה הדרך.

כשהאדם מפסיק עם העבירות אזי כל הצרות עוזבות אותו לאט לאט, וזה תלוי לפי גודל חטאיו וגודל תשובתו. וזה מה שאמר הפסוק 'ויפוצו אויביך', שאויביך הם היצרים הרעים. אם הם יפוצו ולא תתן להם לבוא אליך ולא תשמע להם - אזי יתקיים גם המשך הפסוק, 'וינוסו משנאיך מפניך', שמשנאיך הם הצרות והיסורין של האדם, שינוסו ממך ברגע שתעזוב את אויביך.

רבינו יונה אמר על אדם שחוזר ועושה עבירה את הפסוק "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באוולתו" (משלי כ"ו י"א), שלפני שעשית את העבירה - חשבת שזה מתוק. אבל אחרי העבירה, שכבר ראית שזה מגעיל - אז תפסיק לעשות.

ולמה הדבר דומה? לאדם שבא אליו "חברו" והציע לו עבודה שגורפת אלפי דולרים, רק שהדולרים מזוייפים. הביא לו מכונה להדפסת דולרים מזויפים, ועבד יום ולילה, וה"חבר" היה דואג להפצת הדולרים בשוק. והנה ביום מן הימים הגיעו שוטרים אליו הביתה ותפסוהו באמצע "עבודתו", והביאוהו מיד לבית המשפט. והוא מגלה לתדהמתו הרבה שזה שהלשין עליו הוא חברו שהביא לו את מכונת הדולרים. הושיבו אותו שמונה שנים בבית הסוהר.

ביציאתו מהכלא לאחר שמונה שנות סבל קשות, שבהן לא ראה את אשתו ובניו, הוא יוצא ומחכה לו אורח בחוץ, הלא הוא מיודענו - החבר שלו. ואומר לו 'תשמע, השגתי מכונה מאוד משוכללת, תרצה לעבוד איתי שוב?'. כל בר דעת לא היה מסכים לעבוד איתו, אלא שהבעיה שאנחנו כן ממשיכים לעבוד איתו, שהרי זה בדיוק היצר הרע, שיורד ומפתה, עולה ומקטרג, יורד ומעניש, ואנחנו לא מבינים מנין כל הצרות.

הסוס שמציעים לך עומד למות

(פי"א פ"ה)
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'.

פירש רש"י, חינם מן המצוות. ולכאורה, למה זה נקרא חינם? הרי סוף סוף הם עבדו בפרך, ומיררו את חייהם. האם זה נקרא חינם? הסביר הרב אלבז שליט"א, שהאדם שעובד את ה' 24 שעות סביב השעון - הרי הוא משועבד לבורא עולם, כמו שכתוב 'כי לי בני ישראל עבדים'. ולעבד ה' אין רגע אחד שבו מותר לו לעשות עבירה, וממילא הוא תמיד עבד ה'. ואילו שם במצרים אם היו להם כמה שעות מנוחה ביום, היו יכולים לעשות מה שרוצים.

אבל בל נשכח מי אמר את המשפט הזה, הלא הם ערב רב שתמיד ניסו להכשיל את בני ישראל ולחפש סיבות לפרוק מעליהם עול מצוות. שהרי יהודי יודע בתוך תוכו שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ובברכת "ואמונה כל זאת" בתפילת ערבית אנו אומרים "ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם" וכו'. ולכאורה איך אנו אומרים לחירות עולם? הרי זו לא הגאולה הנצחית, ואנו עדיין בגלות. אלא הוא שאמרנו, שמי שלומד תורה כבר נמצא בחירות עולם. שהרי יצאנו על מנת לקבל תורה שמביאה לחירות עולם. ומה שלמדנו מעניין זה הוא שמה שבא בחינם - לא בא מהקדושה.

ומעשה ברבי יהונתן אייבשיץ, שתמיד היה מנצח את הכומר בוויכוחים בעומדם מול הקיסר, עד שהכומר נכנע ואמר לקיסר 'רבי יהונתן אייבשיץ זה משהו מיוחד, אבל אם ניקח יהודי אחר - בקלות אצליח לנצחו'. אמר הקיסר 'הבה ונראה. תצא לרחוב, תביא לכאן יהודי אחר, ונראה אותך'.

מיד יצא הכומר מהארמון המפואר, והנה עובר לידו עגלון יהודי. אמר לו הכומר 'תעצור, הקיסר רוצה שתבוא אליו'. נבהל העגלון ואמר 'אבל מה לי ולקיסר, מה הוא רוצה ממני?'. 'תבוא, אל תדאג', אמר הכומר. נכנס העגלון לקיסר בחיל ורעדה, ראה שם את רבי יהונתן אייבשיץ ונרגע. בינתיים אמר הכומר לעגלון 'הכנסיה תתן לך מענק גדול מאוד של כסף אם רק תסכים להמיר את דתך לנצרות'. אמר לו העגלון שהוא לא מוכן בשום פנים. 'אבל למה?', שאל הכומר, 'הרי הדת שלנו יותר טובה, וגם תקבל הרבה כסף'.

אמר לו העגלון 'תשמע, אבא שלי, שגם היה עגלון, אמר לי לפני שנפטר שאם יציעו לי שני סוסים בשביל סוס אחד, או סוס בעד סוס, וירצו להוסיף לך כסף - אל תסכים, כי הסוס שמציעים לך עומד למות, שאם לא כן לא היו מוכנים להוסיף לך כסף. אני לא מבין הרבה בתורה, אבל אם אתה מציע לי להחליף את יהדותי בנצרות ועוד רוצה לתת לי כסף על כך, זה סימן שהנצרות עומדת למות. לכן אני לא מסכים'.

אבטיח לבן בטעם אבטיח אדום

(פי"א פ"ו)
ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.

מובא במדרש פליאה, בלתי אל המן. מכאן רמז לנרות שבת. ולכאורה זו פליאה רבתי.

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאחת הסיבות העיקריות שמאסו במן ואמרו 'נפשנו יבקשה' (הגם שבמן היה את כל סוגי המאכלים, ורק היית צריך לחשוב על המאכל שרצית - מיד היית מרגיש אותו בפיך), כיוון שלא ראו את המאכל. כמו לדוגמה אם ניקח אבטיח לבן שיש לו טעם של אבטיח אדום, הוא יהיה פחות טעים (פסיכולוגית), שהי ידוע שהעין גורמת לתאוות המאכל, ולכן גם בני ישראל מאסו במן.

ידוע שנרות שבת עיקרן במקום הסעודה שהאדם יראה מה שאוכל וכך יתענג בשבת קודש, ואם ח"ו יאכל בחושך - אין לו הנאה כראוי. וממילא מהמן למדו עניין זה, שצריכים נרות להאיר את הסעודה. כמו שידוע שעיוור - כמה שאוכל, אינו שבע ממש.

אימונים או שעת מלחמה

(פי"א פ"ו)
ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.

כתב המסילת ישרים שעיקר ביאת האדם לעולם הזה היא עמידה בנסיונות. וככל שיש לאדם יותר נסיונות קשים, כך הוא עולה בדרגות יותר גבוהות אם הוא מתגבר על הנסיונות, וההיפך - ההיפך. ולמה זה דומה? אומר החפץ חיים, לחייל בצבא. שאם זה לא זמן מלחמה אלא רק אימונים וכדומה, לוקח זמן עד שהוא מקבל דרגה, מה שאין כן בזמן מלחמה. אם האדם מוכיח את עצמו ונלחם בכל אבריו וגידיו, ומוכן למסור את נפשו לנצח ולהצליח, אפילו תוך זמן קצר מאוד הוא מקבל דרגות גבוהות מאוד.

והוא הדין שבדורות הקודמים הם נמצאו בבחינת אימונים ועלו דרגות אט-אט. ואילו היום מדובר בקרב ובמלחמה קשה כל יום, ואפילו כל שעה. ואם אתה מתגבר - שכרך הרבה מאוד, וההיפך - ההיפך. כי מי שנופל היום זה לא נפילה של פעם. והרמב"ם אומר שרוב התאוות והרצונות באים לאדם מחמת אכילה ושתייה יתרים. והתאוות שקשות על רוב בני האדם להתגבר עליהן הם ראשי תיבות מ"נ, שזה ממון ונשים. לכן הקב"ה נתן להם בכוונה אוכל רוחני שנקרא מן, ונאמר בפסוק "התאוו תאווה".

למה צריך לומר גם את המילה תאווה? אלא הוא שאמרנו, שהם רצו שתהיה להם תאווה כי לא היו להם תאוות רעות. והשאלה נשאלת, למה הם מחפשים תאוות? שיעבדו את ה' בלי מכשולים. ולפי מה שאמר המסילת ישרים והחפץ חיים, זה ברור, כי הם יודעים שבשביל להתעלות הלאה בעבודת ה', הנסיונות מנוססים ומגביהים אותך לרום השמים. לכן הם רצו להתעלות, וזה מה שאמרו "ונפשנו יבשה אין כל", שידוע שהמילה "כל" חוזרת על אברהם יצחק ויעקב. על אברהם נאמר "וה' ברך את אברהם בכל", על יצחק נאמר "ואוכל מכל", ועל יעקב נאמר "יש לי כל (וזה מה שאומרים בברכת המזון, "כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל").

האבות הקדושים עברו מסכת נסיונות עד שהגיעו לאן שהגיעו, וזוהי כוונת בני ישראל. נפשנו, שזה לא הגוף אלא הנפש, יבשה. אין לנו התעלות כי אין כל. זאת אומרת, אין לנו את נסיונות אבותינו שרמוזים במילה "כל". בלתי אל המן עינינו, ועינינו לא צופות אלא לתורה. ואם כן, היכן מטרת ביאתנו? אלא שהשאלה נשאלת, על מה עשה ה' ככה לבני ישראל. וכי אינו חפץ להעלותם? יש לומר שכיוון שדור המדבר היה הדור הראשון שמכניס את בני ישראל ללימוד התורה והמצוות, הקדוש ברוך הוא רצה שהדור הראשון יהיה כולו טהור.

וזה כעין חנוכת הבית, שאיך שנכנסים לבית דואגים שהדבר הראשון יהיה בדברי תורה, כדי שעד 120 שנה יהיו בבית רק דברי תורה. כך הקב"ה "חנך" את בני ישראל ע"י הדור הראשון שאכלו מן ושתו מבאר מרים, וענני כבוד ליוו אותם כדי שלכל אורך הגלות לימוד התורה יהיה בטהרה. ובקשר לבני ישראל במדבר, אומר החיד"א שהקב"ה הוריד אותם בדור האחרון, שזה הדור שלנו, ואם שם לא הייתה שום תאווה - הדור האחרון מלא תאוות. ואשרי המתגבר.

מן ליד פתח האוהל

(פי"א פ"ח)
שטו העם ולקטו וגו'.

אמרו חז"ל שהצדיקים היו רואים כל בוקר את המן ליד פתח האוהל, ומי שעשה חטא ראה את המן קצת רחוק. ומי שחטא עוד יותר היה צריך לשוטט ולחפש את האוכל. מפני הבושה הגדולה שהיתה להם בדבר - מאסו במן. וכן שעל ידי זה כבר אין כל כך בחירה לאדם, כי הוא חייב לילך בדרך ה'. הרי אם הוא עושה עבירה - כבר כל ישראל יודעים עליה, ולכן אדם ימנע מעבירות רק מהבושה הגדולה.

וכמו שמובא ברבי יוחנן בן זכאי, שנכנסו תלמידיו לבקרו כשהיה חולה ונוטה למות, וביקשו ברכה, אמר להם רבי יוחנן "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו 'עד כאן', אמר להם 'הלואי!', כי כשאדם עובר עבירה, אומר 'שלא יראני אדם'. והלוואי ונזכה למעלה הזאת או לפחות למקצתה (ברכות כ"ז).

בכל מקום שבו אתה נמצא - אלוקים עמך

(פי"א פכ"ב)
הצאן והבקר ישחט להם וגו', אם את כל דגי הים וגו'.

הקושיא ברורה לכל עין: משה רבינו, נותן התורה ואבי הנביאים, קורע ים ומוריד מן, ח"ו מסתפק בדבר ה', הס מלהזכיר?

תירץ אור החיים הקדוש שוודאי לא היה למשה רבינו שום ספק בדבר ה', אלא זו כוונת משה לבורא עולם - 'אתה יודע שלא הבשר חסר להם, אלא הם רוצים להתלונן. ואם כן, גם אם נביא להם בשר מהסוג הזה הם יתלוננו וירצו סוג אחר, עד שנצטרך לשחוט להם את כל סוגי הבשר בעולם. וכן בדגים - על כל דג הם יתלוננו וירצו דג אחר' וכו'.

כל כוונת משה רבינו הייתה לסנגר על ישראל שלא ימותו על ידי הבשר, ועל זה ענה לו הקב"ה "היד ה' תקצר?", כלומר 'אני אביא להם שליו שיש בו את כל הטעמים של כל הבשרים שבעולם'. ומוסיף אור החיים שאע"פ שהקב"ה לא עושה נס לרשעים, כאן ה' עושה נס ומביא את כל סוגי הבשר בבשר אחד לאותם מתאווים. "היד ה' תקצר?" משמעו 'אם אני לא אביא להם את מבוקשם - הם יאמרו שאין לי ח"ו יכולת להשביע מבוקשם, ויהיה חילול ה''. לכן אעשה נס שלא כסדרו למנוע חילול ה', שהרי גדול עוון חילול ה' מכל העוונות, שאינו מתכפר לאדם עד למיתתו אלא אם עשה קידוש ה'.

ומעשה (בירושלמי ברכות פ"ט ה"א) בספינה אחת של גוי שהיתה פורשת בים הגדול, והיה בה ילד אחד יהודי. עמד עליהם סער גדול בים, ועמד כל אחד ואחד מהם והתחיל נוטל יראתו (שזה העבודה זרה שלו) בידו, וקורא. ולא הועיל כלום.

כיוון שראו כל הגוים שלא הועילו כלום, אמרו לאותו ילד יהודי 'בני, קום קרא אל אלוקיך, ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו, והוא גיבור'. מיד עמד הילד וצעק בכל ליבו. קיבל ממנו הקב"ה תפילתו, ושתק הים. כיוון שירדו ליבשה (שם ערכו הפסקה לזמן מסוים) ירד כל אחד ואחד לקנות צרכיו. אמרו לו לאותו ילד היהודי 'אין אתה יורד לקנות לך משהו?'. אמר להם 'מה אתם רוצים ממני, אני עלוב ועני'. אמרו לו 'אתה עלוב ועני? אנחנו עניים ועלובים, שהרי חלק מאיתנו כאן והעבודה זרה שלנו בבבל, וחלק אחר כאן והעבודה זרה שלו ברומי, וחלק אחר העבודה זרה שלהם עמהם, ולא הועילה להם כלום. אבל אתה, בכל מקום שאתה הולך, האלוקים שלך עמך', שכתוב "ומי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו".

מהו התענוג הגדול

(פי"א פל"ה)
מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות.

אפשר לרמוז שחצרות משמען כמאמר דוד המלך ע"ה, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". שאימתי האדם יזכה להיות נכסף ומשתוקק לתורה? רק כאשר הוא יבוא מקברות התאווה, דהיינו שהוא יבין שהתאווה הרעה קוברת אותו בעולם הזה ובעולם הבא. וכפי שהגמרא בברכות (ס"ג) אמרה, "אין אדם קונה תורה אלא עד שיקיא את החלב שינק מאמו", דהיינו שיקיא וימאס בתענוגי העולם הזה (מהרש"א).

ומובא בסנהדרין (קי"א) שרב כהנא חפף ראשו במים, ובא וישב ללמוד עם רב. אמר לו רב 'ולא תמצא בארץ החיים'. אמר לו רב כהנא 'למה אתה מקללני?'. אמר לו 'זה שאני דורש שלא תִמַצֵא תורה במי שמחיה עצמו עליה'. והכי קל לבוא לומר שזה לא לדור שלנו, אבל צריך לדעת שגם אם זה לא לדור שלנו - אזי שאר ההנאות למיניהן, ודאי שהם כן לדור שלנו.

צריך לזכור שההנאה הכי גדולה עלי אדמות היא דביקות בה', וכמאמר דוד המלך ע"ה "ה' נגדך כל תאוותי", וכן הפסוק "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", שזה תאוותו וחפצו של דוד מלך ישראל. ולולא התורה, אומר דוד המלך, "לולא תורתך שעשועי - אז אבדתי בעניי" (תהלים קי"ט פ"ט).

על לשון הרע אין ויתורים

(פי"ב פ"א)
ותדבר מרים ואהרן במשה וגו', ויאמר הרק אך במשה דיבר ה'.

מי לנו גדול ממרים הנביאה, שבזכותה בא משה לעולם. שהרי אמרה לאביה, לאחר שגירש את אמה יוכבד, שגזירתו קשה משל פרעה, "שהוא גזר על הזכרים ואתה גם על הנקבות". ועוד שראתה ברוח הקודש שהוא עתיד להוליד בן שיושיע את ישראל. החזיר עמרם את יוכבד, וכל העם עשו אחריו כך והחזירו נשותיהן. בהמשך נולד משה רבינו אשר הושלך ליאור. ומרים מסכנת את עצמה ועומדת שם עד שבאה בתיה בת פרעה, ובסופו של דבר אמרה לה 'אני אביא לך אשה מינקת מן העבריות" וכו'.

גם מרים רצתה להפיק תועלת מדבריה, ואולם לא דיברה בגנותו אלא מיעטה משבחו בכך שהשוותה אותו לשאר נביאים. גם משה לא הקפיד על כך, שמיד כתוב 'והאיש משה עניו מאוד', ולא מקפיד. אבל אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה', ולמרות שמשה התפלל לרפואת אחותו, הקב"ה השאיר אותה מצורעת לשבעה ימים. וזו אחת מעשר זכירות 'זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך', שגם אם היא הצדקת נענשה על אף כל הסיבות שלכאורה היו לה לא להיענש - זה לא עזר לה. ק"ו לאדם רגיל שמדבר לשון הרע.

אמר ריש לקיש "כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד לשמים, שנאמר "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים ע"ג, ט'), ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא "כל המספר לשון הרע, אמר לו הקב"ה לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו", שנאמר "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (לשון הרע) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהלים ק"כ ג'-ד').

וחץ הוא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם" (ירמיה ט', ז'), ואין גיבור אלא הקב"ה (ישעיה מ"ב, י"ג), שנאמר "ה' כגבור יצא" (ערכין ט"ו). וגחלי רתמים היינו גיהנם, מה שאין כן אדם שנזהר לא לדבר לשון הרע - כמה הוא אהוב בשמים, שמסתמא ששום מלאך לא יוכל לדבר עליו רע, כיוון שהוא לא דיבר רע על שום אדם. וכן רבינו האר"י ז"ל אמר שמי שלא מדבר לשון הרע - מובטח לו שלא ידברו עליו לשון הרע.

ההתערבות

(פי"ב פ"ג)
והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו'.

מכל השבחים שיכולים להימצא, התורה אומרת את השבח הגדול מכולם, שהוא הענווה. וכמו שאומר הרמב"ן באיגרתו, "שמע בני מוסר אביך וכו', וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה שהיא מידה טובה מכל המדות הטובות". ומובא בגמרא (שבת ל) "תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי".

מעשה בשני בני אדם שנתערבו זה עם זה. אמרו 'כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז'. אמר אחד מהם 'אני אקניטנו'. אותו היום ערב שבת היה, והלל חופף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?' (וכאן הלל זה גנאי לנשיא ישראל, ובפרט שלא הוסיף שום שבח). נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר לו 'שאלה יש לי לשאול'. אמר 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה ראשיהן של הבבליים סגלגלות (עגולות)?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת, שאין להם חיות (מילדות) פיקחות'.

הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?'. נתעטף ויצא לקראתו (למרות שידע שמדובר בליצן ולא באדם שיש לו שאלות דחופות בענייני שבת, כמו שראוי לשאול לפני השבת). אמר לו 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר 'שאלה יש לי לשאול'. אמר לו 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה עיניהן של תרמודין (ככל הנראה הסינים) תרוטות (צרות)?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין החולות, ולא יכנס להם חול לעיניים'.

הלך והמתין שעה אחת, וחזר ואמר 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?'. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר לו 'שאלה יש לי לשאול'. אמר לו 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה רגליהם של אפריקנים רחבות?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין בצעי המים (בין הביצות, והקב"ה חס עליהם שלא יטבעו)'. אמר לו 'שאלות הרבה יש לשאול, ומתיירא אני שמא תכעס', שהרי אדם רגיל, במקרה כזה של כניסת שבת, והמקרה ממש לא בגדר של פיקוח נפש, לכל היותר היה אומר לו 'תבוא ביום ראשון', אבל הלל זה הלל. נתעטף וישב לפניו.

אמר לו 'כל שאלות שיש לך לשאול - תשאל'. אמר לו 'אתה הוא הלל, שקורין אותך נשיא ישראל?'. אמר לו 'כן'. אמר לו 'אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל' (אין צורך אפילו לומר שאדם אחר במקרה הלז היה משיב לו כגמולו עם רבית דריבית). אמר לו 'בני, מפני מה?'. אמר לו 'מפני שאיבדתי על ידך ארבע מאות זוז'. אמר לו 'הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד'.

עד כאן המעשה בהלל, ששלט ברוחו שליטה גמורה בער"ש באמצע המקלחת. והכל נובע ממדת הענווה, שככל שאדם ענוונתן יותר - כך אינו כועס. וככל שהאדם גאוותן יותר - כך הוא כועס יותר. ואם אנו חושבים שכל המידות הנעלות הללו שייכים לפעם והיום כבר לא קיימות, הנה לנו דוגמא מדורנו אנו באחד מאדירי הדור, רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שבהלוויה של אשתו נכחו עשרות אלפי איש לכבודה. כידוע, הנוהג הוא שמבקשים סליחה מהנפטרת. ניגש הרב אל מיטת הנפטרת ואמר 'מעולם לא פגעתי בך ומעולם לא נהגתי עמך לא כמו שכתוב בשולחן ערוך, ואין לי צורך לבקש מחילה. נוחי בשלום על משכבך'.

להבדיל אלף אלפי הבדלות ניקח את המן הרשע, שטבעת המלך בידו, וכל העם כורעים ומשתחוים אליו, אבל יש איזה יהודי זקן שמסרב להשתחוות. וימלא המן חמה, עד שאמר שכל הכבוד והיקר שהוא מקבל מ-127 מדינות לא שווה לו ברגע שהוא רואה את מרדכי היהודי שאינו משתחווה. וכן לפני כמה שנים, כשהגיע נשיא ארה"ב למצרים, קיבלו את פניו בשטיחים אדומים, וכל מצרים לבשה חג. כל כלי התקשורת בארץ ובעולם הופנו לקבלת הנשיא בארץ היצרים, והנשיא לבוש חליפה מהודרת עד מאוד, מגולח ומסודר.

פניו נראות רגועות, שהרי הוא שולט על כל המדינות כמעט, עד שהגיע חרק זעיר ושמו זבוב וניגש הישר לאפו של הנשיא. הנשיא ניסה לסלקו בתחילה בעדינות, כי הוא יודע שכל מצלמות העולם מכוונות עכשיו עליו. מיליארדי בני אדם רואים אותו, אבל הזבוב ידע כנראה שלא בכל יום רואים את הנשיא, וכדאי להיצמד אליו. אלא שהנשיא כבר איבד את שלוותו, החל להיאבק עם הזבוב, נתרגז עד מאוד וכולו נעשה אדום, והראה שהוא לא ראוי לשלוט על המדינות הרבות, שהרי על עצמו אינו שולט כלל. ועליו אמרו שאם נתגאית - אומרים לך 'יתוש קדמך ונברא לפניך'.

כעס הפנים ולא כעס הלב

(פי"ב פכ"ה)
ויאמר ה' פתאום וגו', צאו שלושתכם אל אוהל מועד וגו', וירד ה' וגו', ויקרא אהרן ומרים וגו', ויאמר שמעו נא וגו'.

כאן הקב"ה מלמד אותנו שיעור בחינוך. אם הורים או מורים רוצים להעביר תוכחת מסוימת, איך עושים זאת? א. לא בפני משה, כדי לא לבייש את מרים ואהרן. ב. "ויאמר שמעו נא" - דבר אמירה בלשון רכה, שמעו נא בבקשה. ג. הוא מסביר להם את גדלותו של משה כאילו זה לא קשור אליהם, ובסופו של דבר הוא אומר להם "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?". ד. עד לשלב זה ה' לא הראה להם שהוא כועס, ורק בסוף הוא מראה להם שהוא כועס. רק לאחר מכן מרים מצטרעת.

ומה אנו לומדים לענייננו? א. לדבר ברכות ובנועם. ב. להסביר בעקיפין את הדברים כאילו זה לא קשור אליהם, ורק בסוף להראות את הטעות שלהם. ג. עיקר העיקרים הוא להראות כעס רק בסוף ולא בתחילה. וכעס הפנים - לא כעס הלב.

ומעשה ברבי ישראל מסלנט, שיום אחד נכנס לישיבה וראה שתלמידיו לומדים קצת ברפיון. מיד עלה על הבמה ונתן דרשה כמה חמור ללמוד בעצלות, וכמה חשוב ללמוד בהתלהבות. מדי פעם היה עוצר את שטף דיבורו ואומר בשקט כמה מילים לעצמו, והמשיך בדרשתו. אחד התלמידים, שרצה לדעת מה הרב אומר לעצמו, התקדם מאחריו והסתתר. כשהיה ממש קרוב אליו שמע את הרב מדבר לעצמו ואומר 'אל תכעס עליהם מהלב, כי הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו. כעס הפנים - ולא כעס הלב'.

בעלי קנאה מבקשים להיות עיוורים

(פי"ב פי"ג)
ויצעק וגו', אל נא רפא נא לה.

משה רבינו התפלל במילים קצרות מאוד על מרים, ולכאורה הדבר לא מובן - הרי היא הצילה אותו וגרמה לו לבוא לעולם. אלא אמר משה 'אם אתפלל באריכות, יגידו שזה בגלל שהיא אחותי, ועל שאר העם אני לא מתפלל כל כך'. לכן משה, שברח מקטרוגים ואהב את השלום, אמר משפט קטן מאוד, אבל כזה שכלל בתוכו המון סודות עליונים, ורמז אחד קטן.

משה אמר שמידת הדין פגעה במרים, ולכן ביקש 'אל (שזו מידת רחמים, כמו שאומרים 'אל רחום וחנון' וגו') נא רפא נא לה'. נא לה - גימטריא אלוקים, שזו מידת הדין. וביקש משה מהקב"ה שיתנהג עמה ברחמים וירפא אותה מהדין. אבל ה' ענה לו 'ואביה' וגו' - הדין שאתה רואה הם רחמים כאב לבתו, שזה יסורין בעולם הזה. וממנה ילמדו כל הדורות, וזו תהיה אחת מעשר זכירות, וכך זכותה תגדל עשרת מונים, כמו שכתוב 'נורא אלוקים ממקדשך'. אמרו חז"ל 'אל תקרא ממקדשיך אלא ממקָדשיך', שאם לצדיקים כך - ק"ו למי שאינו צדיק.

והגמרא (יבמות ק"ה) מביאה מעשה ברבי ישמעאל שנכנס קצת מאוחר לבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. וכיוון שכולם ישבו על הרצפה והוא עבר ביניהם - אמר לו אבדן 'מי זה שפוסע על ראשי עם קודש?'. אמר לו ר