---

חלק מההסכמות והקדמה

---

הסכמת מרן מלכא הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א

הובאו לפני גליונות הספר ״ובחרת בחיים״ על התורה, מעשה ידי אומן, נטע נאמן האברך היקר והנעלה, דורש טוב לעמו, כש״ת הרה״ג יפתח סופר שליט״א, אשר קיבץ כעמיר גורנה ואסף איש טהור חידושים פירושים וביאורים מדברי רבותינו מהמדרשים ומגדולי המפרשים ערוכים ומסודרים תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו ולפעלא טבא אמינא איישר כחו לאורייתא.

ויהי רצון שחפץ ה׳ בידו יצלח לברך על המוגמר בקייב ימים, ועוד יפוצו מעינותיו חוצה בבריאות איתנה ונהורא מעלייא לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים שובע שמחות וכל טוב ״והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח״.

הסכמת הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגאון רבי שלמה עמאר שליט"א

ראיתי האי ספר'א טבא דמריה ט׳ב ששמו הטוב ״ובחרת בחיים״ על התורה אשר חיבר וערך הרב יפתח סופר שליט״א רחש לבו הטהור לחדש וללקט פירושים ודרושים ערבים לחיך.

ונהניתי לראות שהדברים ברורים ומאירים ומשמחים אלוקים ואדם, וערכם בצורה קלה למען ירוץ הקורא בהם, כי כתבם בשפה ברורה ונעימה רבה, ויש בהם לעורר הלבבות.

במדבר בערב'ות, בנים ואבות ברעיונות מוסריים מסודרים עפ״י מאמרי חז"ל, דבר דבור על אפניו.

יהי רצון שיזכה להגדיל תורה בחן ובחסד וכל אשר יעשה ישכיל ויצליח לעד.

בשם ה' נעשה ונצליח, אמן.

הקדמה

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת חיים, ולימד אותנו איך לחיות חיים של תורה. וכמו שאומרים ב'אהבת עולם' - 'ותלמדמו חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם'. כמו שיש חוקי תנועה ורק מי שלמד אותם מקבל רישיון לנסוע - כך יש חוקי חיים, שזו התורה הקדושה. על ידי שהאדם לומד תורה והולך בדרך התורה - הוא זוכה לחיות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. התורה הקדושה היא המבדילה בינינו לבין הגויים, כמו שמברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

כל זמן שהאדם לא נותן לנשמה את המזון הרוחני שלה, שזו התורה הקדושה, לא יהיה לו אושר אמיתי. ולמה הדבר דומה? לאבא שהלך עם בנו ברחובות תל אביב. הבן פונה לאביו ואומר לו 'אבא, אני רעב'. אמר לו האב 'בוא נלך לספארי, תראה את כל החיות, וזה ישביע אותך'. נכנסו לגן החיות, ראו אריות ונמרים, דובים ושועלים, ג'ירפות ופילים. כעבור שעתיים תמימות יצאו משם, אלא שהאב רואה שהבן נראה עצוב יותר. אמר לו 'עכשיו אקח אותך למקום שבו תשבע ותשמח מאוד'. לקח אותו ללונה פארק, ושם עלו על הגלגל הענק, על רכבת ההרים, על רכבת השדים ושאר המתקנים. לאחר שלוש שעות תמימות יצאו, והאב רואה שבנו עדיין לא שמח, ומבקש ממנו בתחנונים 'אבא, אני רעב!'. אמר האב לבנו 'עכשיו נלך לראות סרט, ואחר כך נלך לים הגדול ורחב הידיים, ונשתזף קצת'.

אחר כל אלה הדברים הילד לא הרים את ראשו וכמעט שהתעלף. זעק לאביו 'אבא, אני רעב!', והאבא התפרץ ואמר לבן 'מה אתה רוצה? היינו בספארי ובלונה פארק, ראינו סרט וגם שחינו בים והשתזפנו. מה אתה עוד רוצה?!'. 'אבא, מה שהבאת לי זה טוב', אמר הילד. 'אבל זה לא אוכל. אני צריך שתיים-שלוש פרוסות לחם, וזה מה שישביע אותי - לא כל תענוגות העולם הזה'.

וזה המשל. בנמשל האבא הוא האדם, והבן היא הנשמה. היא אומרת לאדם 'אני רעבה, אני רוצה אוכל', והאדם הולך לגן החיות וללונה פארק, וטס לחו"ל, וקונה מכונית מפוארת. זה האוכל של הגוף, אבל הנשמה רוצה אוכל אחר, רוחני יותר - השבת, התפילין, הקדושה, הצניעות וכן הלאה. וכל עוד לא ניתן לנשמה את האוכל הרוחני שלה - היא לא תיתן לנו מנוח, ותמיד תלחש, אבל בקולי קולות בתוכנו, את המילים הזועקות והמתחננות 'אני רעבה!'.

לכן אמרו רבותינו זצ"ל שצדיקים, אפילו במיתתם קרויים חיים. כיוון שהם ידעו לתת אוכל אמיתי לנשמה, וממילא גם אחרי שהגוף מתנתק מנשמתם, הנשמה חיה ושמחה, מה שאין כן רשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים, כיוון שהם מאכילים ודואגים רק לגופם, ואילו נשמתם נשארת רעבה. זה כמו אדם שמנקה ומבריק את מכסה המנוע של רכבו, בעוד המנוע עצמו הוא זה שצריך טיפול. מכסה המנוע הוא הגוף, והמנוע, להבדיל, הוא הנשמה. ואדם שחושב שהוא יכול לחיות ללא תורת החיים אינו אלא טועה.

ומשל לעשיר גדול שמדי בוקר היה מבצע ריצת בוקר בסמוך לחוף הים. ויהי היום והוא רואה איזה דג גדול שאחד הגלים פלט ליבשה. הדג קפץ באוויר ונלחם על חייו. מיד התקשר האיש העשיר והזמין אמבולנס בדחיפות. ביקש העשיר שייקחו את הדג באמבולנס, והבטיח לשלם מיליון דולר למי שיצליח לרפא אותו. כשמוע החובשים והפרמדיקים את הסכום העצום, לא חשבו פעמיים, הזיזו את כולם והעלו את הדג על אלונקה. בדרך לבית החולים הפעילו סירנות, ובינתיים הנשימו את הדג, חיברו אותו לאינפוזיה מיוחדת, עד שלבסוף הגיעו במהירות הבזק לבית החולים. העשיר, שנסע אחריהם, נכנס לבית החולים והבטיח לרופאים 'מי שירפא את הדג - אעשרנו בעושר גדול של מיליון דולר'.

הרופאים הניחו את הדג המסכן על שולחן הניתוחים כשהוא בקושי חי, ובדיוק עבר פועל הניקיון של בית החולים. מבלי לחשוב פעמיים הוא לקח את הדג והניח אותו בתוך גיגית מים, והדג חזר לחיים. העשיר נתן לאותו פועל את הסכום המובטח, והכל בא על מקומו בשלום.

הנמשל הוא שהאדם חושב שאפשר לחיות בלי תורה על ידי כל מיני "חכמות" למיניהן, אבל אינו אלא טועה, שהרי חכמת כל החכמות היא התורה הקדושה, ובלעדיה אין חיים. שהחיים זו התורה, והתורה זו החיים.

כיוון שזו רק הקדמה לא אאריך, ורק אומר שבספר זה השתדלתי שהדברים יהיו ברורים ככל האפשר. מיעטתי בראשי תיבות והרביתי בסיפורים ובמשלים, כפי שמר"ן אומר במליצה - "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". אלא שצריך ללמוד את מוסר ההשכל מן המעשיות. ורוב הדברים שנכתבו בספר זה נאמרו על ידי לימוד בצוותא על פרשיות השבוע.

אודה ולא אבוש שבספר הקודם חלה טעות (בפרשת משפטים, עמ' ק"מ). סיפרנו על אותו אדם שהוריד לאשה את כיסוי הראש, ואחר כך שפך שמן זית. והאשה הנ"ל הורידה את כיסוי ראשה כדי לספוג את שמן הזית, ונתברר שלא אכפת לה להוריד את הכיסוי. אלא שכתבנו שהוא זה שזכה בדין ולא תבעו ממנו לשלם. והראה לי הרב הגאון הרב חיים ברכה שליט"א במסכת כתובות את המעשה, שהגמרא אמרה שהוא בכל זאת חייב לשלם, כיוון שלא דומה המבייש את עצמו למי שמתבייש על ידי אחרים.

ונעבור לשערי ההודאה. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, איך שמאשפתות הרים אביון להושיבי עם לומדי התורה, ושם חלקי מיושבי בית המדרש. ואחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' ולבקר בהיכלו כל ימי חיי.

וכן אודה למורי ורבי, הרב ירמיה הכהן שליט"א, על אשר הנחני בדרך אמת. יהי רצון שהקב"ה ירווהו נחת מכל יוצאי חלציו ומכל תלמידיו הרבים, ויפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכן אודה להורי היקרים על כל טרחתם ויגיעתם הרבה שאזכה להיות בן תורה. וה' יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

וכן אודה לחמי וחמותי היקרים על כל אשר יגעו וטרחו בעבורינו. ישלם ה' שכרם ותהי משכורתם שלימה מאת ה'. ויהי רצון שיראו נחת מכל יוצאי חלציהם, ויזכו לראות בתשובתם ובחופתם של בניהם היקרים.

וכן אודה לאחיי ואחיותיי הקטנים עם הגדולים, ויבורכו בכל הברכות הכתובות בתורה. וכן רפואה שלמה לאחי היקר יעקב ניסים בן ג'ריה. וכן אודה לגיסיי היקרים. ויבורכו בכל הברכות שבתורה.

וכן אודה למסייעים על המלאכה, דוד משה כהן נ"י שעמל ימים ולילות, ועבר על הספר כמה פעמים, והאיר את הארותיו המאירות, ובזכותו ובעזרת ה' הספר נכתב בשפה יותר עשירה ויפה. ויהי רצון שיזכה לכל הברכות שבתורה, וירווה נחת רוח מכל יוצאי חלציו, הוא ואשתו וכל אשר לו, אמן.

וכן אודה לר' יעקב ישראל שבאבו נ"י על ההתאמצות הכבירה בחיפוש המקורות של הספר, שגילה טפח מידיעתו העצומה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. יהי רצון שהקב"ה ימלא כל משאלות לבו לטובה, ויזכהו לפרי בטן בקרוב מאוד.

וכן אודה לויקטור ומזל דבוש על עזרתם ועידודם בהוצאת הספר הנ"ל, הקב"ה ימלא כל משאלות ליבם לטובה ולברכה ויזכו לראות נחת מיוצאי חלציהם בזה ובבא.

וכן אודה לר' ישורון קובי נ"י על הגרפיקה והעיצוב המדהים שעשה בעשר אצבעותיו. אף על פי שהוא אברך כולל ומוסר שיעורי תורה מצא פנאי לעזור בספר בצורה מכובדת ביותר. ה' ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה, הוא ואשתו ובניו וכל אשר לו.

וכן אודה לאחייני היקר ר' משה סופר על כל טרחו להבאת המקורות וכל הריצות שרץ בעבורי. יה"ר שיזכה לזיווג הגון ויזכה להיות תלמיד חכם מורה הוראות בישראל.

וכן אודה לגיסי היקרים משה ורחל אליאס וכן לזכריה ואורלי ג'והרי שהקב"ה ימלא משאלות לבם לטובה ולברכה. ואחרון חביב מכולם רציתי להודות מעומקא דליבא לנוות ביתי רונית מב"ת על כל המסירות נפש והעזרה שלה שאזכה להגדיל תורה ויה"ר שהקב"ה ימלא משאלותינו לטובה אמן.

וכן אודה לכל המסייעים והתורמים לספר, שאם אין קמח אין תורה. כל הברכות יחולו על ראשכם.

ואחרון חביב אודה לנוות ביתי, שלולא היא אין ספק שספר זה לא היה יוצא לאור, ובכוחה ובתמיכתה ועידודה זכיתי להוציא את הספר הקודם וספר זה. בזכות מסירות נפשה, יהי רצון שתהי משכורתה שלימה מאת ה', וה' יוסיף לנו בנים לעבודתו יתברך, אמן.

ועיני לשמיא שלא תצא תקלה מתחת ידי, ומה ששגיתי העמידני על האמת. ויהי רצון שיהיו דברי נשמעים ומתקבלים על לב הקוראים, וה' יחיש לגאלנו גאולת עולמים, אמן כן יהי רצון.

---

פרשת בראשית

---

(פ"א פ"א)
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"

אמר הגר"א מוילנא שבמילה בראשית רמוזה כל התורה כולה, ומסופר שהיה פעם בסעודת פדיון הבן, קם בעל הבית ושאל את הגר"א, היכן רמוזה מצות פדיון הבן במילה בראשית. והנה תוך כדי דיבור ענה לו הגר"א בראשית זה ראשי תיבות, בן ראשון אחר שלושים יום תפדה. ופלא הוא. וידוע שרשב"י זיע"א עשה שבעים תיקונים יקרים מפנינים רק על בראשית. (והוא ספר תקוני הזוהר).

מלחמת האותיות

ומובא במדרשי חז"ל - בשעה שחָפַץ הקב"ה לברוא את העולם, באו כל האותיות החקוקות על הכתר הנורא והאיום של הקב"ה, וירדו לפניו מסופן ועד לתחילתן, זאת אומרת לפניו בי תברא את העולם וזאת אומרת לפניו בי תברא את העולם:

תחילה נכנסה אות " ת" אמרה לפניו ריבונו של עולם, נוח לפניך לברוא בי את העולם, שהרי אני חותם טבעתך " אמת" ואתה נקראת אמת, ויפה למלך לפתוח באות אמת, ולא עוד אלא שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל ע"י משה שנאמר "תורה צווה לנו משה". אמר לה הקדוש ברוך הוא ראויה את וכשרה את אות " ת" אלא שאין את כדאית לברוא בך את העולם, הואיל ואת מזומנת להירשם על מצחות האנשים, שנאמר "והתוית תָּו על מצחות האנשים" ובָּרוֹשֶׁם שלך ימותו' והואיל וכך' אין ראוי לברוא את העולם בסימן קללה, מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

עלתה לפניו אות " ש" ורצתה שבה הש"י יברא את העולם, שהרי היא חקוקה בשמו " שדי", אמר לה הקדוש ברוך הוא יפה וטובה את, ואמיתית את, אבל הואיל ואותיות " שקר" נטלו אותך להשתתף עימהן, איני רוצה לברוא בך את העולם, כדי שלא יתקיים השקר, כיון שראתה כך יצאה מלפניו בפחי נפש.

נכנסה לפניו האות " ר" ואמרה לפניו ריבונו של עולם רצונך שתברא בי את העולם, שבי נקראת רחום ובי רפואה' אמר לה לא, אמרה לפניו למה? אמר לה מפני שבך רעה, ואת תחילת רשע, מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

נכנסה לפניו האות " ק" רצתה שהש"י יברא בה את העולם, שהרי בה מקדישים את הש"י, ( קדוש קדוש קדוש וכן קדיש ו קדושה) אמר לה הש"י לאו, כיון שבה קללה, מיד יצאה מלפניו.

באה לפניו האות " צ" וטענה שבה צִדְקוּת ו צדקה. אמר לה הקב"ה שגם צרה יש בה ואין ראוי לברוא בך את העולם. כיון שראתה כך יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " פ" וטענה שבה פדות (לשון גאולה), אמר לה הש"י שיש בה גם פעור שהוא ע"ז.

עלתה לפניו האות " ע" ואע"פ שאמרה שיש בה ענוה, אמר לה הש"י שלא יברא בה את העולם, ויצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ס" ואמרה שראויה אני שיברא בי העולם שהרי סומכת ל נופלים, אמר לה הש"י, לכן עמדי במקומך ואל תזוזי ממנו, שאם את זזה ממקומך מה יהא על הנופלים הנסמכים עליך, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " נ" שבה נשמה, אמר לה הש"י שבה הוא עתיד לכבות נרותיהן של רשעים בעולם הבא, שנאמר "נר רשעים ידעך", מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " מ" וטענה, שבה הוא יתברך נקרא מלך, אמר לה הש"י שבשמה יש גם מהומה, מבוסה, מבוכה, ויצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ל" וטענה שיש בה לוחות הברית, אמר לה הש"י אבל הם עתידים לישבר, שכתוב" וישבר אותם תחת ההר". מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " כ" ירדה מעל כתר נורא של הקב"ה ונכנסה לפניו, באותה שעה נזדעזעו כל העולמות, ורעש כסא הכבוד וגלגלי המרכבה אחזו רעדה, אמר להם הקב"ה מפני מה אתם מרעישין, הֵשִׁבוּ ואמרו, מפני " כ" שירדה מעל ראשנו, שכל כבודנו וִיקָרֵנוּ לא נקרא אלא בה, מיד קרא לה הקב"ה ואמר לה, מה את מבקשת, אמרה לפניו, מבקשת אני שתברא בי את עולמך, שבי כיסאך וכתרך וכבודך, אמר לה "כף כף" לא אברא בך את העולם, שבך יכלו עיניהם של ישראל בדמעות. שנאמר "כלו עיני" שובי למקומך והיי שם. כיון ששמעה "כ" הדבר הזה יוצא מפי הגבורה, מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

עלתה לפניו האות אות " י", וטענה שבה מתחיל שמו הגדול של הש"י, אמר לה הש"י, ששמה גם יש ב יצר הרע, ועתיד הוא להחטיא את הבריות, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ט" וטענה, שבה הוא נקרא טוב, שכתוב, "טוב ה' לכל". אמר לה הש"י, שבה הוא עתיד לקרוא לעמו טמא, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ח" וטענה שבה חסד ענה לה הש"י אמנם כן אך יש בך גם חטאת, מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ז" ואמרה לפניו רבון העולם, נוח לפניך לברוא בי את העולם, שבי ישמרו בניך את השבת, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו ", אמר לה הש"י לא אברא בך את העולם, שכלי זין בך נעשים, מיד יצאה מלפניו.

עלתה אות " ו" וטענה, שהיא אות משמו של הש"י, אמר לה הש"י " ו" די לך שאת מאותיות שמי, וחקוקה ואלופה בשמי, ולא אברא בך את העולם.

נכנסה אות " ה" ואמרה לפניו, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי עתידים ישראל לומר הודיה לפניך. אמר לה הש"י לאו, שבך עתיד להיות יום הדין הגדול לעולם, שנאמר "כי הנה היום בא בוער כתנור", מיד יצאה מלפניו.

עלתה לפניו האות " ד" וטענה, שבה יש דבור, שנאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". אמר לה לאו, מפני שבה נדונים ישראל [דין] .

עלתה לפניו האות " ג" ואמרה, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי גדולתך וגבורותיך אמורות, שנאמר " גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר ". אמר לה לא אברא בך את העולם, שבך אני עתיד לגמול לאויבי, שנאמר "חמה לצריו גמול לאויביו לאיים גמול ישלם". ויצאה מלפניו.

עלתה אות " ב" אמרה לפניו, נוח לפניך לברוא בי את העולם, שבי ברכה ומברכים אותך העליונים והתחתונים, ואומרים בכל יום ברוך ה' לעולם אמן ואמן. אמר לה הקב"ה ברוך הבא בשם ה'. מיד קיבל אותה ואמר לה, בך אברא את העולם, ואת תהיי תחילה למעשה בראשית.

ראתה אות " א" שכבר רצה הקב"ה לברוא את העולם באות " ב", עמדה מן הצד ושתקה. עד שקרא הקב"ה ואמר לה "אלף אלף" למה תשתקי, ולמה לא תדברי כאחת מחברותייך, ולמה אין את נכנסת לפני, השיבה " א" ואמרה לפניו, ומה לחברותי שעולין לחשבון גדול - כך, אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כמה וכמה, ועוד שהרי כבר נתת מתנה גדולה זו לאות " ב", ואין ראוי למלך עליון להעביר מתנה שנתן לעבדו וּלְתִתָה לאחר, אמר לה הקב"ה אל תעצבי, שאת ראש לכולם, ומלך אני אחד, ואת אחת, ולפי שהשפלת עצמך אני אגַדֵל אותך, שתעלי לחשבון אֵלֶף, ועוד אמר לה התנחמי, שכשאתן את התורה בך אפתח, לכן פתח הקב"ה באנכי. שנאמר "אנכי ה' אלקיך". [מלוקט מספר אבותינו].

ומהמדרש הנורא הזה, אנו יכולים לראות מה גדלה מידת הענווה, והשפלות, שבמידה זו בחר ה' מכל המידות הטובות, ולהיפך שמָּאֲס במידת הגאווה, שהרי ודאי שהיה לקב"ה סיבות טובות למה לא פתח באות " א", מטעם שאות " א" זה ארור, ואות " ב" זה ברוך. ואעפ"כ כשראה שהאות " א" שתקה והשפילה עצמה, נתן לה המון מתנות. ויהי רצון שנזכה למידת הענווה.

דע מה למעלה ממך

(פ"א פ"א)
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ

אפשר לרמוז שבראשית היינו בראשית איזו פעולה שהאדם רוצה לעשות יזכור שברא אלקים את השמים ואת הארץ כלומר, יש מנהיג לבירה והעולם הזה איננו הפקר ועל כל דבר יביא אלקים במשפט, וממילא לעולם האדם לא יחטא, כפי שידוע המעשה עם החפץ חיים שנסע עם איזה עגלון ובדרך הגיעו לאיזה שדה וירד העגלון על מנת לקחת משם תבואה.

לפתע שמע העגלון את החפץ חיים זועק רואים רואים! מיד רץ לעגלה שמאומה בידיו ולאחר שהתקדמו מעט והסתכל לצדדים וראה שאין איש אמר לחפץ חיים, מי רואה אותי? אמר לו החפץ חיים, מהשמים רואים אותך אז הבין העגלון שלמעלה הוא שכח להסתכל.

הנשמה והגוף

(פ"א פ"א)
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ

אמרו חז"ל שהאדם מורכב מנשמה וגוף וידוע שהנשמה באה מהשמים, והיא חלק אלוה ממעל, כפי שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", והגוף בא מן הארץ שזה העפר כפי שכתוב: "מעפר באת ואל עפר תשוב". וידוע שהנשמה רצונה בדברים רוחניים כיוון שהיא רוח וכגון תורה מצוות צדקה ומעשים טובים ועוד.

ולעומת זאת הגוף רצונו בתאוות של העולם הזה כי ממנו הוא בא, כגון אכילה, שתיה, שינה, טיולים, כסף, וזהב, וכל שאר התאוות, וודאי שאם האדם יהנה מכל תענוגי העולם הזה, הנשמה שלו ודאי לא תהנה מזה [אלא רק תסבול] כפי שכתב שלמה המלך ע"ה החכם מכל האדם "וגם הנפש לא תמלא", אבל גם אם האדם ידאג רק לנשמה ולא ידאג כלל לגוף, דהיינו שלא יאכל ולא ישתה ולא יישן ולא יעבוד וכו' לא יהיה לו שום קיום, ומה אם כן הדרך הנכונה שיבור לו האדם? ועל זה בא הפסוק ועונה, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" דהיינו בתחילה להתעסק בענייני שמים שזו הנשמה כפי הנ"ל, ואח"כ בענייני הארץ.

וזה יובן יותר על-פי משל שהביא רבי רחמים חי חוויתא הכהן זצ"ל [מרבני טוניס], היו צדיק ורשע שלאחר פטירתם עלו לשמים לתת דין וחשבון. והכניסו את הצדיק ראשון והתחילו לשאול אותו, פרט לנו את סדר היום שלך. ענה ואמר קמתי באשמורת לתפילת ותיקין למדתי קצת חוק לישראל עם התפילין אחר התפילה, אח"כ הלכתי לביתי לאכול פת שחרית ולאחר מכן הלכתי לעבודתי עד שעה 3 ובשעה 3 הלכתי לתפילת מנחה ולאחר מכן סעדתי את ליבי, נחתי כשעה, חזרתי לערבית ולימוד של כשלוש וחצי שעות. ישנתי שנת לילה לאחר תיקון חצות וכן הלאה. והנה בשמים נתנו לו שכר על כל פעולה מהפעולות הנ"ל על השינה, על האכילה והשתייה, ואף על העבודה, וכל שכן על התפילה והתורה ושאר מעשיו הטובים. ויצא כרוז שפלוני הוא צדיק ומזומן לגן עדן. ואת כל זה ראה הרשע הנזכר, ובלבו התחיל קצת לשמוח שהרי גם הוא ישן הרבה ואכל ושתה ועבד עד בלי די, וא"כ גם לו מגיע שכר רב. והנה הוא שומע איך שקוראים אותו לבית דין של מעלה לתת דין וחשבון על כל מעשיו, והתחילו לשאול אותו אמור נא את סדר היום שלך, והוא פתח פיו ואמר קמתי ב- 10 בבוקר אכלתי שעה הלכתי לעבודה עד 8 בערב חזרתי טיילתי ושוב אכלתי וכן על זה הדרך. אמרו לו בלי תפילה? בלי תורה? בלי צדקה? בלי מעשים טובים? רק לאכול ולשתות ולישון ולעבוד? אם כן גיהנום תקבל. וכששמע זאת נבהל ואחזו פיק ברכיים והתחיל לצעוק ולומר: הרי זה שהיה כאן קודם הוא גם אכל ושתה וכו' וקיבל שכר על זה, ומדוע אני לא!?

ענו לו הבית דין נסביר לך במשל: סיטונאי שהיה מספק תבואה לצבא מידי יום ביומו תמורת תשלום מסויים. והנה, יום אחד כשהריקו את שקי האוכל לתת לחיילים עמד שם אדם זר מהצד וראה שבכל שק של חיטה יש חצי קילו או קילו של חול ואבנים. וניגש למפקד ואמר לו: תראה הוא מוכר לכם חול ואבנים, אמר לו המפקד: שבכל שק של תבואה חייב שיהיה כך כי זה מתערבב כשאורזים. כששמע זאת אדם זה הלך למפקד הראשי ואמר לו שהוא רוצה לקחת בעצמו את התפקיד לספק לצבא אוכל וגם להוריד את המחיר ב -20% והמפקד אישר לו זאת. והנה, למחרת כשהגיע הסיטונאי החדש עם השקים של "התבואה" פתחו את השקים וחשכו עיניהם כי הכל היה חול ואבנים ושאלו אותו מה זאת? אמר להם: במקום קילו חול ואבנים הכל חול ואבנים. אמרו לו: טיפש מטופש זה לא ניתן לאכילה ומייד סילקוהו בביזיון גדול.

וכאן פנה הבית דין לרשע ואמר לו: הצדיק הביא לנו תבואה אוכל שזה תורה ומצוות שזה היה אצלו עיקר. אבל, יש לו גוף שאותו הוא צריך לקיים ולכן אכל ושתה וישן ועבד אבל, אתה רק ישנת ואכלת ושתית, דאגת רק לגוף ואם כן אתה דומה לאותו אחד שהביא רק חול ואבנים. ולכן מקומך אינו בגן עדן.

המזבח הטהור

בראשית ברא אלקים את השמים וגו'.

אם ניקח את סופי התיבות של ג' המילים הראשונות תצא המילה אמת. וכן ברא אלוקים את סופי התיבות אמת, וכן בסוף מעשה בראשית כתוב ברא אלוקים לעשות סופי תיבות אמת. ללמדנו שכדי שיהיה קיום למעשה בראשית חייבים אנו ללכת בדרך האמת ולמאוס בשקר.

ומסופר בגמרא מעשה ברב שהייתה לו אשה לא הכי טובה בלשון המעטה, וכשהיה מבקש ממנה מאכל מסוים הייתה תמיד מכינה לו הפוך. וכשגדל חיא בנו של רב, אמר לו שיבקש מאמו מאכל פלוני וידע הבן חיא שאמו תהפוך, לכן כשבקש את המאכל מאמו היה מבקש היפך מרצון אביו כדי שאביו יקבל באמת את מה שרצה. וכך היה נוהג תקופה מסויימת עד שיום אחד, רב [ששמו זה רבי אבא] אמר לבנו חיא שאמו התחילה להשתפר. אמר הבן לאביו זה אני שאומר לאמא הפוך מרצונך ואמא מביאה באמת את מה שאתה רוצה. מיד אמר לו אביו וכי אתה חושב שאני לא יכולתי לעשות כך כדי שהיא תכין לי את מה שחפצתי? ולא עשיתי כך רק כדי שחס ושלום לא אוציא שקר מהפה שלי, ועדיף לי לסבול, אבל לא לשקר, וכן אתה אל תעשה זאת.

רואים מהמעשה הזה כמה רבותינו הקפידו שלא להוציא שקר מפיהם הקדוש וידוע מה שכתב הבן איש חי זיע"א שהפה של האדם זה מזבח והתפילות שאנו מוציאים מפינו הם הקורבנות, ואם המזבח יהיה פגום חס ושלום לשווא עמלנו. ויהי רצון שנשמור את פינו ונאמר רק אמת. וגם לשקר בצחוק ידוע שזה אסור, והוא כפי שאסור לאכול חזיר בצחוק וה' יהיה בעזרנו אמן.

עין טובה

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור.

אמרו רבותינו ז"ל כשהקב"ה ברא את האור ראה שאין כדאי שהרשעים ייהנו מהאור הזה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא וזה האור של ששת ימי בראשית, וכתב הגר"א מוילנא לרמוז זאת בפסוק הנ"ל "ויאמר אלקים יהי אור" שזה לשון עתיד (כידוע שאותיות אית"ן מורים על לשון עתיד) אבל אחר שראה שאין כדאי שהרשעים ייהנו ממנו, אמר ויהי אור ש'ויהי' זה לשון עבר ע"כ. וכמדומני שמעתי שאומרים שהקב"ה גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, הכוונה היא לצדיקים הבאים בכל דור ודור. וידוע המעשה, באותו איש שב"כ שחטפו את בנו וניסה למצוא אך ללא הועיל ונסע לבבא סאלי ר' ישראל אבוחצירא זיע"א וביקש שיעזור לו למצוא את בנו החטוף ואמר לו הבבא סאלי שילך לבנו ר' מאיר והוא יעזור לו. מיד עמד ונסע לבנו רבי מאיר אבוחצירא זיע"א והתחיל לבכות לפניו שיעזור לו. לקח הרב דף ועט והחל לצייר את הרחוב ואת הבלוק ואת מספר הבית שהחטוף נמצא בו. ואמר לאיש שב"כ הנה הוא כאן. מיד הלך האיש הנ"ל והתקשר למשטרה המקומית של אותו אזור [והיה זה בלונדון שבאנגליה] כדי ללכת לחפשו שם וכן היה ויהי לנס ונעשה קידוש השם גדול ע"כ.

ומכל זה אפשר ללמוד שאף שר' מאיר אבוחצירא לא היה באנגליה מעולם ראה את הכל דרך התורה הקדושה שהיא בעצמה קרויה אור שנאמר, כי נר מצווה ותורה אור והכל כמובן ע"י שמירת העינים באופן קפדני ביותר שרק כך אפשר לראות את האור האמיתי שבוקע מהתורה, שכידוע מין במינו אינו חוצץ ואם העינים טהורות יוכלו להסתכל באור התורה ולהבינה על בוריה ע"כ.

דבר מושלם

ויעש אלקים את הרקיע וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

אמרו חז"ל ביום השני לא נאמר כי טוב כיוון שלא נסתיימה מלאכת הרקיע אלא רק ביום השלישי, ולכן ביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב: ולכאורה לא מובן למה בורא עולם עשה כך והרי ודאי שיכל הקב"ה לסיים את מלאכת הרקיע ביום השני?

אלא רצה הקב"ה ללמדנו שכשאדם מתחיל דבר מצוה ולא מסיימו כאילו לא התחיל, והמסיים את המצוה אף על פי שזה רק סיום נחשב כאילו עשה את כל המצוה. והוא מה שאמרו חז"ל "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" לכן ביום השני לא נאמר כי טוב, וביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב.

והיה מעשה בזמן רבינו האר"י ז"ל שיום אחד לקראת סיום תפילת שחרית כשהגיעו לעלינו לשבח, ראה רבינו האר"י יהודי שבא להוריד את טליתו, מיד החזיק בו לבל יוריד את טליתו אלא עד לאחר עלינו לשבח, ולאחר מכן אותו יהודי הלך לבית עולמו ושאלו את רבינו האר"י מה זאת, ואמר להם שהיהודי הזה בא לתקן את זה שבגלגול הקודם הוא היה מוריד את הטלית לפני סוף התפילה וכיוון שתיקן זאת גמר את תיקונו והלך למנוחתו ע"כ.

וכן היה מעשה עם בצדיק אחד שהיתה שנת בצורת והוא שלח את תלמידיו לעיר מסויימת שיחפשו את איש פלוני כדי שיתפלל שירד גשם. כאשר הם הגיעו לעיר שאלו על אותו איש ונודע להם שהוא שיכור וכל היום רק שותה וישן. והלכו לביתו ושאלו את אשתו אם הוא נמצא, ואמרה שהוא ישן ותחכו לו שיתעורר, נכנסו אליו ולקחו את הבקבוק שהיה ליד מיטתו והנה שכשהתעורר הושיט ידו לקחת את הבקבוק ורואה שאין בקבוק ורואה אנשים יושבים לידו ולא מבין אמרו לו תתפלל שירד גשם ונשיב לך את הבקבוק. כששמע כך אמר יהי רצון שירד גשם. מיד נשבה רוח חזקה והביאה איתה עננים כבדים וירדו גשמי ברכה ונתנו לו את הבקבוק וחזרו לרבם לשאול אותו איך זה יכול להיות? אמר להם היהודי הזה בגלגול הקודם היה צדיק יסוד עולם, אלא שחטא קטן היה לו שהיה מתחיל את התפילה מהודו, ומדלג על הקורבנות והוא כיום מגיע לבית הכנסת קורא עד הודו וחוזר לשתות ולישון. ולכן תפילתו לא שבה ריקם ע"כ.

מהמעשיות הנ"ל אנו רואים כמה חשוב לעשות מצווה מושלמת מתחילה ועד סוף ולא לדלג בתפילה שום דבר ולא להוריד את התפילין לפני סוף התפילה, אלא אדרבא ללמוד עמהם חוק לישראל. וכן ראינו שמשה רבנו העלה את עצמות יוסף עמו, אך לא הספיק לקברם, ונקראת המצווה על שם ישראל כיוון שהם קברו "ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". והטעם לזה הוא משום שכמו שאדם אוכל מאכל מסויים והוא ערב לו אזי הוא אוכל את כולו כך זה במצוות אם אתה מסיים את המצווה סימן שהיא ערבה לך.

יהי רקיע וגו'.

אומר רש"י ז"ל שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון עדין לחים היו וקרשו ביום שני בשל גערת הקב"ה באמרו יהי רקיע וז"ש "עמודי שמים ירופפו" כל יום ראשון ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו. ולכאורה לא מובן מה עניין גערה וכן בסוף דבריו שאמר מגערת המאיים עליו. מדוע רש"י לא הסביר בפשטות שהרקיע נעשה מציווי השם כמו שאר הבריאה? ומסבירים זאת כך שהש"י רצה שנלמד כיצד נירא ממנו יתברך ע"י ק"ו מהשמים, ומה השמים שאין להם שכר ולא עונש, אעפ"כ כששמעו יוצא מפורש מאת בורא עולם "יהי רקיע" מהפחד הנורא קפאו על מקומם, ועד היום הם עומדים, ולא נופלים מכח אותה גערה, וזהו שמוזכר בחז"ל יראת שמים שמי שיש לו יראת שמים לא מסוגל לעבור עבירה [הרבי מקוצק].

הקרב הגדול

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וגו'.

אמרו חז"ל מדוע ביום השישי נאמר טוב מאוד (שלא כמו בשאר ימים שנאמר רק את המילה טוב) מכיוון שנברא ביום השישי יצר הרע. ולכאורה הדברים תמוהים, והדבר יובן על פי משל שהביא רבינו יוסף חיים זיע"א. שפעם אחת בא היצר הרע ליצר הטוב ואמר לו עד מתי נריב ונתווכח? הבה נעשה שלום כמו שכתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ענה לו יצר הטוב: ודאי, אין כמו השלום כפי שידוע אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. נחזיק בדרך השלום כדבריך, ואזי אמר לו היצר הרע: מה אתה נותן לי תמורת השלום? אמר לו היצר הטוב שיש איזה אדם חסיד וצדיק ברח' פלוני שיושב ולומד הרבה תורה, ואותו הוא מוכן לתת ליצר הרע. מיד הלך היצר הרע ותיכנן את צעדיו איך להרע לאותו חסיד.

והנה, בשעות הערב המוקדמות הגיע היצר הרע אליו ויאמר לו: עד מתי תשב ללמוד גמרא זה דבר עתיק שייך לדורות הקודמים, היום זה דור המתקדמים והנאורים, שמע לי סגור את הגמרא לך תבלה קצת בעיר באיזה בית קפה תיאטרון וכו'.

כששמע זאת החסיד חיפש איזה הצלה מהמתקפה הפתאומית הזאת שנחתה עליו אבל יצר הטוב כמו שהזכרנו לעיל לא היה יכול להגן עליו, וכך אותו חסיד מוצא את עצמו מטייל לו בעיר. נכנס לבית קפה הזמין קפה והתיישב. בינתיים הבחין בקבוצת אנשים שיושבים ומשחקים קלפים על כסף בהתלהבות גדולה מאוד ולא מבחינים כלל בכל הסובב אותם וגם בקפה ובעוגות שלידם לא נוגעים כלל. משם הלך לתיאטרון וראה גם שם את השחקנים של ההצגה מציגים בחשק גדול. אמר כנראה בגלל שזה ההצגה הראשונה היום, והלך לעוד מקומות מעין אלה וראה את כולם עושים את מעשיהם בעירנות ובהתלהבות בלא צל של עייפות ותרדמה, חזר לבית הקפה ושוב ראה את אותה קבוצת אנשים מרותקים וצמודים לכסא כמו מסמרים וחזר שוב לתיאטרון והפעם זה היה הצגה אחרונה לאחר כמה הצגות, וראה אותם בהתלהבות גדולה לא פחות מההצגה הראשונה ומשם הלך לביתו והשעה כבר שתיים לפנות בוקר וכשהגיע לביתו נכנס והתחיל לצווח ולבכות חזק מאוד.

לשמע הבכיה התעוררה אשתו ואמרה לו מה קרה, על מה ולמה אתה בוכה? מיד השיב לה בקול חנוק, היום ראיתי כמה אני רחוק מעבודת השם, היום ראיתי איך עובדים את היצר הרע, כשאני לומד תורה כל שעה וחצי לפחות אני עושה הפסקה קטנה של קפה, ואם אני טיפה עייף מיד הולך לישון וגם כבר כשאני לומד אני לא עושה זאת בהתלהבות יתרה כפי שאותם אנשים עובדים את היצה"ר. מהיום אני מקבל על עצמי להתחזק ולא ללמוד פחות מארבע חמש שעות רצופות וכן עוד קבלות. למחרת בא היצה"ר ליצר הטוב ואמר לו אני מבטל את הסכם השלום וקח את החסיד שלך בחזרה שבמקום להוריד אותו בעבודת השם העליתי אותו יותר ויותר. ע"כ המשל.

נמצאנו למדים מכל זה שדווקא ע"י שיש יצה"ר רואים כמה אפשר להתעלות כאשר מכוונים את עצמנו לכיוון הנכון. וכן לגבי ר' עקיבא, שואל הבא"ח ומה כשהתחיל בגיל ארבעים שנה יצא מגדולי התנאים שכל מקום הלכה כרבי עקיבא מחברו, ורבם של רשב"י, רבי מאיר, ור' יהודה ועוד איך הנשמה הגבוהה הזאת לא התחילה מקטנות שאת רוב החכמה לומדים בגיל זה ואזי היה גדול בעשרת מונים?

ועונה הבן איש חי שבתנא הקדוש רבי עקיבא היו כוחות טמירים על טבעיים הרבה יותר משאר בני אדם ואם היה מתחיל ללמוד תורה מקטנות לא היה יודע את כוחותיו ולא מנצלם והיה ישן שעות כמו כולם ולא מתאמץ כראוי לכוחותיו ולא היה מגיע כלל לדרגות נשגבות כפי שבאמת בסופו של דבר הגיע. אבל משום שעד גיל ארבעים היה שקוע בעולם הזה ממילא היצה"ר מכיר את כוחותיו והיה עובד חזק יותר ומתאמץ ולא היה נחלש, וכשחזר בתשובה בא אליו היצר הרע ואומר לו לך תישן כמו כולם 8 שעות, מיד היה משיב לו אני יכול לישון שעה שעתיים וזהו כפי שעשיתי בעבר וזה מה שגרם לו לנצח את יצרו. ע"כ ורואים מכאן שאם האדם היה נברא בלי היצה"ר לא היה מה שיביא אותו להתעלות בעבודת ה'. וממילא מובן מדוע הקב"ה ביום השישי אמר טוב מאוד.

מקור הברכה

(פ"ב פ"ג)
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וגו'.

מעשה שהיה בזמן החפץ חיים שהגיע לעיר וינה, וכששמעו אנשי העיר זאת מיד באו להתברך מפיו הקדוש, ובין הבאים הגיע גם העשיר הגדול של העיירה, ומפני כבוד עושרו נתנו לו להיכנס ראשון לחפץ חיים, ואחר שנכנס בא מישהו לשמש של החפץ חיים ואמר לו למה לא אמרת לחפץ חיים שהאיש הזה פותח את בתי החרושת שלו בשבת ומעביד יהודים? אמר לו, עכשיו כבר מאוחר היית צריך לומר לי קודם. וכשזה נכנס אצל החפץ חיים שאל אותו החפץ חיים מה כבודו צריך? אמר לו אני צריך ברכה. אמר לו החפץ חיים אז מדוע באת אליי תלך למקור הברכה? וזה לא הבין מה פירושו, אז אמר לו החפץ חיים שבת היא מקור הברכה, ואם שמה יש חורים כל הברכות שבעולם לא יעזרו לך כיון שיוצאים הם דרך החורים. אם תקבל עליך לשמור את השבת ולסגור את המפעלים בשבת הברכות יחולו על ראשך.

וכשהחפץ חיים אמר לו זאת החל לבכות ולהתחנן לו שיפסיק את חילולי השבת, והעשיר הנ"ל בראותו כל זאת אמר לחפץ חיים תוך חצי שנה אני מבטיח שאני סוגר את המפעלים. ויאמר לו החפץ חיים, וחצי שנה תחלל שבת? ומי מבטיח לך שתחיה בכלל עוד חצי שנה? אמר לו, טוב תוך חודש, אמר לו החפץ חיים מי מבטיח לך שתחיה עוד חודש? אמר לו, טוב אחרי השבת הקרובה אני סוגר, כבוד הרב אי אפשר פתאום לסגור. אמר לו החפץ חיים איך אני יכול להתיר לך שאת השבת הזאת תחלל ובאומרו זאת הוא בוכה, ויען העשיר ויאמר קיבלתי על עצמי כבוד הרב שיותר אין המפעלים פתוחים בשבת והשבת הקרובה כבר המפעל יהיה סגור. וכששמע החפץ חיים את זאת יוצא מפורש מפי העשיר הגדול ברכו ברכות לרוב ולימים נעשה האיש הנ"ל עשיר גדול עוד יותר מבראשונה והיה תורם כסף רב מאוד לישיבות ולעניים ע"כ.

נמצאנו למדים שככל שהאדם ישמור את השבת כמו שצריך ברכות מרובות יחולו על ראשו, וידועים דברי חז"ל שבאה השבת לקב"ה ואמרה לו לכל יום יש בן זוג ליום ראשון את יום שני ליום שלישי את יום רביעי וליום חמישי את יום שישי, ואני נותרתי בודדה ללא בן זוג. אמר לה הקב"ה אל תדאגי יש לך בן זוג יותר טוב משלהם, הבן זוג שלך זה העם שאני בחרתי בו מכל העמים "עם ישראל" וזה מה שאומרים שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, רוצה לומר שכשהשבת רואה איזה יהודי חולה, היא באה בטענה לקב"ה לכולם יש בן זוג בריא ולי יש בן זוג חולה וכן מועיל לו שיתרפה, אבל כל זאת בתנאי שהיהודי שומר שבת כהלכתה ולומד בה תורה, שאם הוא קורא כל השבת עיתונים ומפצח גרעינים וישן כשרואה השבת שהוא חולה היא שמחה ואומרת לפחות הפעם הוא לא יחללני לכן נשמור את השבת ויחולו ברכות על ראשינו.

ונהר יוצא מעדן. אמרו חז"ל במסכת ברכות (סא:), כל ההולך אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא ופירש רש"י כיוון שמגבהת בגדיה שלא יתרטבו. ויש לרמוז זאת בפסוק זה ונהר יוצא מעדן, שמי שהולך אחר אִשָׁה בנהר יוצא מעדן. וכתב הבן איש חי זיע"א שצורת הפנים היא: קודם כל פה ואחר כך חוטם ואחר כך עינים, וזה משום שבעולם הזה בשביל לחיות ולא למות צריך לאכול ולשתות, ולכן הוא הכי נמוך ואחר העולם הזה אדם יורד לגן עדן תחתון ששם בשביל לחיות אין צריך פה אלא חוטם שההנאה שם היא מהריח, ולאחר מכן גן עדן עליון ששם בשביל לחיות צריך עינים שזה ההנאה מזיו השכינה ולכן אנו צריכים לשמור את העינים אם רוצים אנו לזכות לגן עדן העליון שהוא העיקרי.

טובים השנים מן האחד

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.

מעשה שהיה באיזה בחור שעבר כבר בכמה שנים את גיל העשרים ועדיין לא התחתן. אמר לו רבו הרי המשנה באבות אומרת בן 18 לחופה, למה אינך מזדרז להתחתן? ויען התלמיד לאמור: אני מאריך בשמונה עשרה, אמר לו רבו מי שמאריך בשמונה עשרה מפסיד קדושה וד"ל. וכמו שאמר רב חסדא על עצמו שזה שהוא יותר עדיף מחבריו משום שהוא התחתן בגיל 16 ואילו היה מתחתן בגיל 14 היה מתגרה ביצה"ר ואומר לו 'גירי בעיניה דשטנא' [חיצים בעיני השטן].

ומכאן אנו רואים שאם גדולי האמוראים למרות שהיו דבוקים בתורה הרבה יותר מאיתנו ראו לנכון להתחתן מוקדם, ולא עוד אלא שתלו את גדלותם בתורה וביראה משום שהתחתנו מוקדם. קל וחומר ליתמי דיתמי כמונו שצריכים להתחתן לפני גיל העשרים ובפרט בדורנו אנו וידוע שעד לפני כמה שנים היה חרם בעיה"ק ירושלים תובב"א למי שהתחתן לאחר גיל עשרים שנה עד שבא הרה"ג הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א וקרא לרבנים הגדולים ר' יהודה צדקה ורבי בן ציון אבא שאול זכותם תגן עלינו אמן. והתירו את החרם. והרי כל אדם מחפש טוב בחיים והרי הקב"ה אומר לא טוב היות האדם לבדו.

וכן שמעתי עוד פירוש על הפסוק הנ"ל ויאמר וכו' אעשה לו עזר כנגדו. שזה מדובר על לימוד תורה שלא טוב לאדם ללמוד לבד אלא בחברותא, דהיינו עזר. אבל עדיין לא כל חברותא היא עזר, אלא רק שהיא כנגדו דהיינו, נלחם איתו למען להגיע לאמת שהגמרא אומרת. למה דומים שניים שלומדים תורה בחברותא? לשני סכינים המחדדים זה את זה מה שאין כן כשאדם לומד לבדו נאמר עליו חרב אל הבדים ונואלו שח"ו יבא חרב על שונאיהם של ת"ח שהם לומדים לבד ולא עוד אלא נעשים אווילים דכתיב ונואלו. [אמנם לאחר שהאדם כבר נתחדד היטב ולמד שנים רבות בחברותא ומרגיש בעצמו שיכול ללמוד לבדו, רשאי].

וידוע המעשה ברבי יוחנן, לאחר שנפטר ריש לקיש הביאו לו חכמים את רבי אלעזר בן פדת שילמד עמו וכל מה שרבי יוחנן היה אומר, היה רבי אלעזר בן פדת מביא 24 ראיות לדבריו אמר לו רבי יוחנן וכי ראיות אני צריך? כשריש לקיש היה לומד עמי היה מקשה על דברי 24 קושיות והייתי עונה לו 24 תירוצים. ומתוך כך מתרווחת הסוגיה. עד שר' יוחנן יצא לשוק וצעק היכן אתה ריש לקיש היכן אתה 'בר לקישא' [-ריש לקיש] עד שיצא מדעתו. והתפללו עליו חכמים שימות וכן היה.

ואם נתבונן במעשה זה, לכאורה הדברים תמוהים מאוד שכפי שידוע רבי יוחנן היה יתום מזמן לידתו שאביו מת עוד קודם הלידה ואמו נפטרה אחר שילדתו, וכשגדל רבי יוחנן והתחתן נולדו לו עשרה ילדים וכולם נפטרו בחייו ואת העשירי אפילו לקבור לא זכה שכולו נשרף בסיר ענק ונשאר ממנו רק עצם שבה הוא היה מנחם את האבלים ואומר להם 'דין גרמא דעשׂיראה ביר' [-זה העצם של בני העשירי]. ועם כל הצער הנורא הזה רבי יוחנן לא השתבשה דעתו וקיבל עליו את הכל באהבה עד שהפך לאחד מגדולי האמוראים. ולפתע כשנפטר לו החברותא (שזה לכאורה לא כמו אביו ואמו ולא כמו אחד מילדיו) רבי יוחנן יוצא מדעתו?

אלא לומדים מכאן כל זמן שהיהודי יושב ולומד תורה ברצינות כל הגלים שיהיו בעולם ויעברו עליו לא ישברו אותו מעבודת ה' ומדעתו הצלולה מה שאין כן כשהאדם פוסק מהתורה הקדושה כל הצרות הקטנות והגדולות עולים ישר למוחו כיוון שהוא ריק מתורה ומשבשות את דעתו, א"כ אל לנו לסמוך על בינתנו ונאמר שאנו כן יכולים ללמוד לבד שהרי אפילו רבי יוחנן אילו היה מסתדר בלימוד לבד לא היה קורה מה שקרה. וכן כתב המהרש"א בסוף פרק חמישי של מסכת סנהדרין שאינו כותב חידושי הלכות על פרק שישי כיוון שהוא לא למד את זה עם בני הישיבה אלא לבד. ישמע חכם ויוסף לקח.

בעל בלי ידים

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

פירש רש"י כאן כפר בטובה. ומעשה שהיה באברך שהיה מעביר שיעורים לבעלי בתים ואחד מהבעלי בתים כבר כמה ימים לא בא לשיעור שאל אותו האברך מדוע אינך מגיע לשיעור? הרי בשעת השיעור אתה פנוי ואינך עובד ויום הדין קרב ובא וישאלו אותך למה לא קבעת עיתים לתורה ולא יהיה בפיך תשובה. אני בטח לא מקנא בך, חייך הבעל בית ואמר לרב, יש לי תשובה טובה שאומר להם שאשתי לא הסכימה שאלך לשיעור וגדול שלום הבית ואם כן אני פטור. ויאמר לו הרב:

מעשה שהיה באדם שלא עבד כדי להביא אוכל לביתו ולא היה בבית מה לאכול. ויהי היום והנה הגיע אורח זר לביתם ויאמר האורח הזר לבעל הבית יש לי בשבילך הצעה טובה מאוד יש לי מכונה להדפסת דולרים. אתה תדפיס ונתחלק חצי חצי וכך תתעשר עושר גדול מאוד וגם לא תעבוד קשה. ויסכים האיש לדבר הזה ויעבוד במכונה עד שנעשה לעשיר גדול מאוד אבל כפי שידוע לא לעולם חוסן וסוף גנב לתלייה. ויהי היום והנה הגיעו שוטרים לביתו ותפסוהו באמצע "עבודתו" ומיד הובא לבית המשפט ושפטו אותו וגזר דינו היה לכרות את שני ידיו שעסקו במלאכה מגונה זו, וכשבאו לכרות את ידיו פתאום הופיעה אשתו ואמרה: לא! אל תעשו זאת מה שווה לי בעל בלי ידיים מהיכן הוא יביא לי אוכל בלי ידיים מה אני אשמה בזה.

ויאמרו לה השופטים שהם יעיינו שוב בדבר, ואחר העיון יבדקו מה לעשות. וכשגמרו לעיין אמרו לאשה: את צודקת קשה מאוד לחיות עם בעל בלי ידיים ולכן החלטנו לא לקחת לו את הידיים אבל כיוון שמגיע לו עונש על העבירה, נכרות לך גברת את הידיים. כששמעה זאת אמרה לא! לא! קחו אותו ותעשו לו מה שאתם רוצים. וכאן פנה הרב לבעל הבית הנ"ל ויאמר לו: תדע לך כשתגיע לבית דין של מעלה ישפטו את דינך ודאי לגיהנום על זה שלא למדת תורה, ואז תבוא אשתך ותטען שזה לא מגיע לך ואתה רק שמעת בקולה כדי שתשב איתה שלא יהיה לה משעמם ושתעזור לה בעבודות הבית ואתה לא אשם. ואזי יגידו בבית דין של מעלה שאשתך צודקת ויאמרו לה שאתה לא אשם אבל, את האִשָׁה ירצו מיד להכניס לגיהנום שהרי היא אשמה ואז כמובן היא תאמר לא! לא! קחו אותו זה בעיה שלו הוא לא היה צריך לשמוע לי הוא היה צריך לשמוע לקב"ה. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? והדברים כמובן נכנסו בלב הבעל בית הנ"ל וקבע עיתים לתורה ואדרבה שלום ביתו רק גדל.

וכן כאן שהקב"ה שאל את אדם הראשון למה אכלת מעץ הדעת, היה צריך להתוודות ולומר חטאתי אבל הוא אמר האִשָׁה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, דהיינו שרצה לומר שגם הקב"ה כביכול קצת אשם שנתן לו את האִשָׁה הזאת וכ"ש שהאִשָׁה אשמה. אבל, הוא עצמו צדיק יסוד עולם (ודאי שאין לנו זכות ופה לדבר כלפי אדם הראשון אלא שזה רק מעין אבק של חטא) ומכאן לומדים שגם אם האדם יודע וחושב שאינו חטא כלל ובאים להוכיח אותו לא ינסה לתלות זאת באחרים ולומר אני לא אשם אלא פלוני אשם. אלא יתוודה ויאמר חטאתי לה' אלוקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי שהרי אדם הראשון שתלה חטאו באחרים נענש קשות. וכן האִשָׁה שתלתה חטאה בנחש נענשה קשות. ולעומת זאת דוד מלך ישראל שאמר חטאתי לה' כאשר בא אליו נתן הנביא אמר הקב"ה לנתן תגיד לו שסר עוונו ועליו נאמר ומודה ועוזב ירוחם.

עד היכן חשיבותה של האשה

ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה.

ואמרו חז"ל שאמר הקב"ה אם אברא את האִשָׁה מהרגל היא כל הזמן תרצה להיות בחוץ, ואם מהאוזניים היא תרצה לשמוע כל דבר, ואם מהלשון היא כל הזמן תדבר, ואם מהעין היא תרצה לראות כל דבר ותבוא לקנאות ח"ו [-כידוע 'העין רואה והלב חומד'] ואם מהידיים היא עלולה לגזול. אין לי אלא לברוא אותה מהצלע שזה פנימי כדי שלא תהא יוצאת לרחוב ויקויים בה כל כבודה בת מלך פנימה.

ומכאן רואים מה המעלה הנכבדת של הצניעות כדכתיב מה ה' שואל מעמך וכו'. והצנע לכת עם אלוהיך וכן אצל שרה אנו לומדים זאת ששואלים המלאכים איה שרה אשתך? ויאמר הנה באוהל. ולכאורה למה לא יצאה לכבד את האורחים? אלא לומדים מכאן שעדיף שהאשה תשאר בפנים המטבח והאורח יתכבד פחות מאשר תצא ויראנה, ואמנם יהיה יותר כבוד האורחים אבל פחות כבוד ה' יתברך. וכן רואים את צניעותו של אברהם אבינו ע"ה שמעולם לא הסתכל באשתו אלא בטעות פעם אחת כשראה את דמותה ע"י השתקפותה במי הבאר.

מכאן רואים שככל שהאִשָׁה יותר צנועה בלבושה בדיבורה בצחוקה ובביתה כך היא יותר חשובה מאִשָׁה אחרת לא צנועה אפילו שהיא מתפללת שלוש תפילות וגומלת חסדים, כי אצל הקב"ה הצניעות באִשָׁה היא מעלתה היתירה, וכפי שידוע המעשה בקמחית שכל בניה יצאו כהנים גדולים. ושאלו אותה איך זכית לזה? והיא לא אמרה בזכות קריאת התהילים כל יום ולא בזכות התפילות או הגמילות חסד שלה שודאי שכל זה היה בה. אלא אמרה: מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי שהיא ידעה שרק מצניעות זוכים לבנים צדיקים, ע"כ וה' הטוב יזכנו למידת הצניעות.

חטא קטן אבל גדול

אל האִשָׁה אמר הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים וגו' ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' בזיעת אפיך תאכל לחם וגו'. כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

בואו נראה מה הנזק של העוון אילו האִשָׁה והאדם לא היו חוטאים. האִשָׁה לא היתה עצובה, לא סובלת צער העיבור ולא את צער הלידה. והאדם לא היה עובד קשה לפרנסתו, אלא המלאכים היו ממשיכים לצלות לו בשר ולסנן לו יין. ולעולם לא היה מת וזה לא רק הם אלא כל הדורות הבאים אחריהם כולל אותנו. אבל אחרי החטא כמה צער עיבור של אִשָׁה אחת ואח"כ רגע הלידה שזה רגע קשה ונורא בחייה שצריכה הרבה סייעתא דשמיא ואחר הלידה 24 חודש אבריה כואבים וזה רק אחת. מה אם תצרף את הצער של כולן והכל בגלל עוון אחד. וכן האיש צריך להשכים קום להביא טרף לביתו וכל חייו דאגות איך לשלם משכנתא, ארנונה, טלפון, פלאפון, חשמל, גז, ביטוח, ועוד. וגם צריך לאכול ולשתות ובעיקר לשמוח על אף כל זה והכל בגלל עוון אחד.

ושמעתי פירוש נפלא על הפסוק פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו שלכאורה היה צריך לכתוב והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו כפי הבקשה שביקשנו פדות מהצרות? אלא שהקב"ה מראה לנו שצרה לא באה סתם לאדם אלא אם כן עשה עוון שאין יסורין בלא עוון ואנו בבקשתנו מבקשים פדות מהצרות אבל הקב"ה יודע שבשביל לצאת מהצרות חייבים קודם לצאת מהעוונות ולכן כתוב "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו".

הכל תלוי בך

ויאמר ה' אל קין וגו' הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.

פירוש הדברים שאם תיטיב דהיינו תהיה 'טוב' ותעסוק בתורה הנקראת טוב אזי "שׂאת" שתתנשא ותתעלה לרום המעלות ותגבור על היצה"ר שלך ואם לא תיטיב, ואם לא תהיה טוב אלא רע לפתח חטאת רובץ. ירבוץ עליך האויב הכי אכזרי שקיים שאפילו בוראו קראו רע שזה היצה"ר, ואליך תשוקתו פירש"י שהוא תמיד משתוקק ומתאווה להכשילך ואתה תמשול בו רק אם תרצה תתגבר עליו. מכאן רואים שהכל ביד האדם וכפי שא"ר רבי חנינא במסכת ברכות שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, רק צריכים לרצות לעבוד את ה' יתברך, וכמו שאמר אליהו הנביא ז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו ע"ה אלא שתלוי ברצון.

אחווה מזוייפת

ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

מקשה הגאון מוילנא ז"ל מה קין אמר לאחיו כי אי אפשר לומר שקין לא אמר לו כלום. כי הרי התורה כתבה בפירוש: ויאמר קין אל הבל אחיו, משמע שהוא אמר משהו ואם התורה לא אומרת מה הוא אמר אזי למה כתוב בתורה את המילה ויאמר? ועונה ואומר: שקין אמר להבל את המילה: אחי דהיינו שדיבר עמו באחווה מזוייפת כי הבל היה חזק מקין וקין רצה לבוא אליו בתחבולה ולכן קרא לו אחי. וגם כשקם עליו כתוב: ויקם קין אל הבל אחיו שעשה את זה כאילו משחק של אחים כאילו מתוך חיבה ולכן הבל לא נתן ליבו לדבר ואחר שכבר ראה קין שיש לו אפשרות להורגו, הרגו. וזה מה שאמר הקב"ה לקין לאחר מכן: אֲיֵה הבל אחיך? איפה והיכן האחווה שהיית נוהג עמו קודם? (שהצביעות של קין הכעיסה את הקב"ה אולי לא פחות מהרצח):

ועוד שמעתי פירוש בדרך דרש למה לקין קראו קין? ולמה להבל קראו הבל? ולמה קין הרג את הבל? תירוץ: קין פירושו קניין. והבל פירושו הבל הבלים הכל הבל. [קהלת פ"א פ"ב]. שקין רצה ואהב מאוד את העוה"ז, ושאף להרבות מקנהו וקנייניו ולהיות מבוסס חזק כי הוא חשב אולי שהעולם הזה עיקר ולעומתו זה הבל שהבין שכל העולם הזה הבל הבלים והשקיע את הכל בשביל העוה"ב וכשקין היה רואה את הבל זה היה בשבילו כמו סטירת לחי שהרי אתה אוסף לעולם שאינו שלך אבל במקום שקין שאהב קניין יקבל את המוסר ויחזור בתשובה רצה לעקור את זה שמראה לו אמת.

וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך וגו'.

בוא וראה מה כוחה של תשובה שעם כל זה שקין חטא חטא נורא של רצח, כיוון שעשה תשובה ואמר גדול עווני מנשוא הקב"ה הוריד לו חצי מעונשו, והשאר ג"כ ירד ע"י תשובה ומעשים טובים.

הכל בגלל מסמר קטן

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום.

מספרים על אדם שהציע בית למכירה בזול מאוד וכשהגיע הקונה אמר המוכר ודאי אתה מתפלא על המחיר הזול של הבית? אבל זה בתנאי אחד קטן: שמסמר אחד אתלה על הקיר בבית ואניח בו מה שארצה וכל שאר הבית שלך, ויענה הקונה: אם זהו כל רצונך, אני מוכן כי זה מחיר ממש זול, ויעשו חוזה ויקנה מאיתו את הבית. והנה בלילה הראשון דפיקות בדלת בשעה שתיים בלילה ויקום בעל הבית לפתוח והנה זה המוכר אומר שהביא איזה חפץ לתלות על המסמר ויכעס בעל הבית בלבו אך לא אמר כלום כי זהו ההסכם. וכן עשה לו כל לילה. אך באחד הפעמים והנה הביא איתו חתול מת כדי לתלות את זה על המסמר ולאחר שעה הביא גם עכבר מת לתלות על המסמר, ובני הבית לא יכלו כבר לנשום מרוב ריח רע ובעל כורחו של בעל הבית ברחו כולם משם בפחי נפש. ובא כמובן המוכר שוב והשתלט על הבית והכל בגלל מסמר קטן.

והוא הדין בפסוק הנ"ל בא היצר הרע לאדם וטוען לו את כל המצוות תעשה אבל בזה תזלזל כגון: דיבורים בבית הכנסת, קריאת עיתונים ביום חול וקל וחומר בשבת, ביטול תורה, הסתכלות במקומות אסורים, אבל את כל שאר המצוות תעשה, והאדם הרבה פעמים שומע לו עד שהולך מדחי אל דחי בלי להרגיש, וזה כוונת הפסוק: וכל יצר מחשבות לבו רק כלומר היצר הרע אומר לך רק זה וזהו ובסוף יוצא ההמשך של הפסוק רע כל היום. והשם יזכנו להתרחק מיצר הרע, ולהידבק ביצר הטוב אמן.

לראות את הטוב שבאדם

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: ונח מצא חן בעיני ה'.

מסופר על איזה צדיק שהלך פעם עם תלמידיו ועברו אצל איזה נבילה מוסרחת והתלמידים הראו סלידה מהנבילה. והצדיק לעומת זאת אמר להם הראיתם כמה לבנות שִינֵיה, וכן היה איזה רב יושב בביהמ"ד עם תלמידיו ולפתע נכנס אדם מבוגר קם הרב לכבודו אמרו לו תלמידיו: כבוד הרב מדוע אתה קם? אמר להם הרב: הוא יותר מבוגר ממני, והוא ודאי כבר הניח תפילין יותר פעמים ממני, ושמר יותר שבתות ממני, והוסיף יותר ממני במצוות ולאחר מכן נכנס ילד קטן, וגם אז הרב עמד בפניו, אמרו לו תלמידיו ועכשיו מדוע הרב קם לכבודו הרי ודאי עשה יותר מצוות ממנו? ויען הרב: זה הילד עדיין ילד קטן ועדין לא חטא כלל ואילו אני גדול וודאי עשיתי יותר חטאים ממנו וא"כ ודאי שאני צריך לקום לכבודו. עד כאן.

מהמעשים האלה אנו למדים שתמיד האדם צריך לחפש בכל רע את הטוב ולהחיות אותו, ואת זה הקב"ה מלמדנו בפסוקים הנ"ל שלמרות שהיה דור מושחת שאפילו החיות והעופות והרמשים היו נזקקין מין בשאינו מינו ואע"פ כן יש איזה אחד טוב בדור, הקב"ה בוחר בו ורואה את טיפת האור מתוך שיא החושך וכן כתוב שנבראו באדם שתי עינים, אחת לראות את הטוב שבחבירו, ואחת את הרע שבו עצמו והיפוכן בגולם לכן ראוי לכל יהודי להשתדל לראות תמיד טוב גם כשיש הרבה חושך ורע מסביב, וכך האדם יטהר ויזכך נפשו במצוות טובות ובאהבת ישראל אמיתית וכדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

---

פרשת נח

---

לך ה' הכבוד

אלה תולדת נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח.

שמעתי בשם ר' יהודה צדקה זצ"ל שפירש אלה תולדות נח. דהיינו שהוא היה נח לשמים ולבריות וכמו שאמר רבי לתלמידיו [אבות ב,א]: צאו וראו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וכתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל וכבר ראינו כמה וכמה גזירות חז"ל שגזרו רק משום מראית העין, שלכאורה לא מובן הרי הקב"ה יודע שלא עשיתי עבירה ואם כן מה איכפת לי שאחרים עלולים לדון אותי לכף של חובה ולהגיד שעשיתי עבירה.

אלא רואים מכאן שהקב"ה רוצה שיהיה אהבה גדולה בין הבנים שלו כי כולנו בני איש אחד נחנו. (ה' איש מלחמה) וזהו שכתוב "נח נח" שהאדם יהיה נח לשמים וגם לבריות אבל ודאי לא הפוך, שקודם כל ינסה למצוא חן בעיני הבריות, ורק אח"כ ינסה למצוא חן בעיני ה' שזה ודאי פסול מעיקרו, וכן שהוא מתבייש לברך בכוונה ובקול רם שלא ילעגו עליו או כגון שהוא מתבייש ללבוש טלית קטן שלא ילעגו לו, למרות שהוא יודע שזה מצווה גדולה מאוד. או כגון שרואה אותו איזו אִשָׁה ובאה ללחוץ לו יד (שלהמון פוסקים זה ביהרג ואל יעבור) ומהבושה הוא מוכן לעבור על רצון אביו שבשמים ולא על רצון האִשָׁה האומללה הזו.

וכפי שידוע המעשה במורינו מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שגולדה מאיר רה"מ דאז הושיטה לו את ידה והוא לא הושיט לה את רק מפני כבוד ה' ולמרות שהרבה אנשים ראו זאת.

וכן שמעתי מעשה שהיה בטוניס שאדם אחד שהיה קורא בתורה, פעם אחת ראה אותו הרב חיים טרבלסי ז"ל לוחץ יד לרופאה שם ואמר לו שמהיום אינו קורא יותר בתורה, והאיש הזה לא התייחס אליו, ובשבת ברוב חוצפתו עלה על מנת לקרוא כרגיל כאילו לא קרה כלום. ויאמר לו הרב בלחישה: כדאי לך לרדת ואם לא, אורידך לעיני כולם. אבל האיש לא אבה ולא שמע ונשאר על עומדו כדי לקרוא, ואזי ניגש אליו הרב והורידו לעיני כולם. וודאי שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אבל לא כשאותו אחד עובר על דברי ה' ואינו מוכן להיכנע, שאז יש מצווה רבה להכותו אפילו ברבים. וכמו שכתב מר"ן בשולחן ערוך על האדם שמדבר בחזרת שליח ציבור שגדול עוונו מנשוא וגוערין בו ואע"פ שאתה מבייש אותו כיוון שהוא ברגע זה עובר על דברי ה' ואינו רוצה לשמוע חזרה ועוד מפריע בדיבורו ואם אני לא מוכיחו משמע קצת שאני מסכים איתו לכן כאן המצווה היא להוכיחו אבל ודאי שלכתחילה יוכיחנו בצינעה לא ליד אנשים ורק אם יראה שאינו שומע יוכיחנו ברבים.

הפלאפון האבוד

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח.

ולכאורה היה צריך לומר אלה תולדות נח שם חם ויפת שאלו הרי תולדותיו. ותירץ רש"י ז"ל שבא ללמדנו שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ.

ומעשה שהיה בזמנינו: יום אחד מקבל ראש הישיבה של הדף היומי טלפון ואומר לו המטלפן: שברצונו ללמוד את הדף היומי ואמר לו הרב בכבוד תתחיל ותבוא עליך ברכה. ענה לו האיש שברצונו שראש הישיבה בעצמו יהיה החברותא שלו וילמד אותו. שאל אותו הרב: היכן הוא גר? אמר לו בארצות הברית, אמר לו הרב אם כן איך בדיוק נעשה חברותא? הרי אני גר בארץ הקודש, אמר לו: זו בעיה שלי לא שלך ונעשה חברותא דרך הטלפון אני מתקשר אליך שאצלנו זה תשע בערב ואצלכם בישראל זה ארבע לפנות בוקר. אתה מתעורר ומלמד אותי, כמובן שאני יוסיף תקציב לישיבה שלך. וכן היה במשך חצי שנה ברציפות כל בוקר בארבע.

והנה פתאום אחר החצי שנה מקבל הרב הודעה שהעשיר הנ"ל הלך לעולמו והצטער הרב מאוד, ואשת הנפטר ביקשה בשם הנפטר שהרב ישתדל לקברו בירושלים. והרב כמובן עשה זאת והביאו את הנפטר לארץ וקברוהו בירושלים בגבעת שאול. ואחר הקבורה באו ללכת והנה הרב רואה שהפלאפון שלו לא אצלו ואז ניסה להתקשר לפלאפון שלו כדי לשמוע את הצלצול ולדעת להיכן הוא נעלם. והנה, נשמע צלצול חלש ולאחר בירור הבינו שהפלאפון נפל לתוך הקבר עצמו. ואז הרב חייך ואמר ראיתם: זה שנפטר היה עשיר גדול, אבל מה הוא לוקח איתו את הפלאפון שלי שכל בוקר היה מדבר איתי בדברי תורה דרך הפלאפון הזה, זה העורך דין שלו ותו לא. עד כאן.

ונחזור לרש"י שהסביר ללמדנו שעיקר תולדותיהם של צדיקים זה מעשים טובים למה הוא הדגיש צדיקים והרי גם מי שאינו צדיק אם יש לו מעשים טובים קצת זה תולדותיו? ועונים שכיוון שהגמרא אומרת בדרך שאדם הולך מוליכין אותו. נמצא שהצדיק שעושה מצוות ומעשים טובים זה כל חייו ורצונו להגיע לעולם האמת ולקבל את שכרו מושלם ואין רצונו למלאות את תאוותיו ותשוקותיו כאן בעולם השפל כי הוא מבין ויודע שהעולם הזה הוא שקרי והוא רק פרוזדור לטרקלין, ולכן הקב"ה שומר לו את כל שכרו לעולם הבא כי בדרך שאדם הולך מוליכין אותו. מה שאין כן לרשעים שכל רצונם זה העולם הזה למלאות את תאוותיהם. ממילא גם כשעושים כמה מצוות הקב"ה משלם להם כאן בעולם הזה, ומגיעים ריקים לעולם האמת ממילא גם מעשיהם הטובים כבר קיבלו עליהם שכר בעולם הזה, לכן ישמע חכם ויוסיף לקח לשמור לו את מצוותיו ומעשיו הטובים שלא ילקחו ממנו ע"י מעשים רעים ומגונים והדבר העיקרי שיוכל האדם לשמור מצוותיו זה מצוות לימוד התורה ששקול כנגד כל המצוות.

אלה תולדות נח וגו'.

נח ראשי תיבות נץ חמה ונקודת חצות, וזה מה שכתוב אלה תולדות נח נח -אחד לעניין נץ החמה ואחד לעניין נקודת חצות, שידוע שעל - ידי זה נשמר כל אותו היום ואינו ניזוק, שזה בהיפוך אותיות יוצא חן שהאדם הזה נמשך עליו חן ואוהבים אותו משמים וממילא לא יהיה ניזוק.

צהר תעשה לתיבה וכו'.

שתיבה היינו מילה שבתפילה שצריכה להאיר כצהריים ולא לבלוע מילים כי אם לפני בשר ודם שמדברים מדגישים כל מילה ק"ו לפני מלכו של עולם.

(פ"ז פ"כ)
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו אל התיבה מפני מי המבול.

פירש"י אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו הימים ע"כ הפשט פשוט. אבל יש דורשים כך אף נח מקטני אמנה היה מאמין כלומר שנח האמין בקטני אמונה דהיינו הרשעים שיחזרו בתשובה ולא ירשיעו. וזהו המשך רש"י ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים משום שהאמין שהרשעים יעשו תשובה.

אין כמו האמת

(פ"ז פ"ט)
שנים שנים באו אל נח וגו'.

כתוב במדרש רות שבא המלאך הממונה על השקר ורצה גם להיכנס, אמר לו נח תחפש בן זוג ותיכנס. הלך וחיפש ומצא את 'פחתה' שזה מזל רע וביקש לשאת אותה לאִשָׁה, והיא ביקשה תמורה ואז אמר לה השקר מי שישתמש בי יקבל אותך שאת המזל הרע.

מעשה באדם אחד שבא לקנות תבואה מאיזה סוחר, אמר לסוחר כל שק שאני לוקח לעגלה אני מניח מטבע ולבסוף נספור את המטבעות ונעשה חשבון וכך עשה, והנה, כשהקונה הולך לכיוון העגלה להניח עוד שק, ראה הסוחר כי הצלחת מלאה מטבעות ויגנוב לכיסו כחופן מטבעות ויניח בכיסו.

וכשהקונה גמר לקנות את כל השקים ניגש לסוחר לעשות חשבון על פי הצלחת שהרי כל שק שווה חמישה מטבעות ואם כן על כל מטבע הוא צריך להוסיף ארבעה מטבעות וכך גמרו את העיסקה ואז רק תפס הסוחר את ראשו והבין את טעותו הנוראה שע"י תאוותו לגנוב ממון על כל מטבע שגנב הרי הפסיד ארבע מטבעות. וזה בדיוק כל רמאי וגנב ידע לו שהוא מפסיד בעולם הזה ובעולם הבא ורק ברכת ה' היא תעשיר.

מכל הבהמה הטהורה וגו' ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים וגו'.

ידוע מה שאמרו חז"ל שהוסיף הכתוב שמונה אותיות כדי לא לכתוב הטמאה ובזה אנו רואים כמה חשוב שהאדם ישמור על לשונו שהרי התורה אפילו בהלכות חמורות קיצרה מאוד וכתבה את הדברים ברמזים או בסמיכות פסוק זה לחבירו וע"י כך למדו את הדבר ואילו כאן רואים איך התורה מוסיפה שמונה אותיות כדי לא לכתוב את המילה טמאה הגם שזה לא מילה כל כך גרועה, ק"ו לאדם שלא יאמר מילים כאלה וק"ו ניבול פה ממש שידוע שהמנבל פיו, בחורי ישראל מתים בגללו וכתב הבן איש חי זיע"א שפה האדם זה כעין מזבח והתפילה זה קורבן כדאמרינן ונשלמה פרים שפתינו ממילא צריך להיזהר שהמזבח לא יהיה פגום ואם האדם מקדש את פיו זוכה שתפילתו ותורתו יתקבלו ברצון גדול.

(פ"ז פכ"ב)
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו.

פירש"י ולא דגים שבים, ולכאורה למה רש"י הוסיף לומר את המילה שבים והלא מספיק לומר ולא דגים וכל ילד יודע שדגים נמצאים בים ולא ביבשה? ועונים כך שהמבול בעצם בא לתת דוגמא רק למציאויות דומות אם יקרו ח"ו מי הוא שינצל ומי הוא לא ינצל וממילא כל אשר בחרבה מתו חרבה היינו חורב שזה יובש אנשים יבשים ממצוות כדאיתא בסנהדרין [צ"ב ע"ב]: מאי העצמות היבשות, זה אנשים שאין בהם לחלוחית של מצווה ולכן הם מתו.

מה שאין כן הדגים שזה הצדיקים שהרי מה עושים הדגים נמצאים במים ואין מים אלא תורה שנאמר [ישעיה נ"ה א']: "הוי כל צמא לכו למים" ממילא הצדיקים שהם שקועים בתורה הקדושה גם כל רוחות שבעולם יעברו עליהם והם יישארו חיים וקיימים בבחינת הדגים שנשארו חיים למרות המבול הנורא שהיה בעולם וזה מה שהוסיף רש"י שכתב: ולא דגים שבים שכיוון שעיקר הטעם שהדגים ניצלו זה המים היה חייב רש"י לכתוב את המילה העיקרית שבים שזה עיקר ההצלה של הצדיקים שהם בים התורה.

הצלת העולם

(פ"ח פסוק כ-כא)
ויבן נח מזבח לה' ויקח וגו' ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעֻריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי.

מפסוקים אלה אפשר להבין קצת מה זה הקרבת קרבנות. נתאר לעצמנו שנח ח"ו לא היה מעלה עולות במזבח, כמה מבולים היו מגיעים עוד לעולם שהרי כל קשת בענן זה היה אמור להיות מבול וע"י שנח העלה עולות במזבח והקב"ה הריח את ריח הניחוח, אמר יותר אין מבול וזה לך האות...

ואם זה כח הקורבנות א"כ כמה גדול כח התפילה שידוע שתפילה גדולה מקרבנות שהרי רב כהנא היה מזרעו של עלי שנגזר עליהם שלא יעברו את גיל 20 שנה גם אם יביאו זבח ומנחה, ואילו רב כהנא היה מאריך בתפילתו כדי שיאריך ימים יותר והוא זכה וחי חיים ארוכים וק"ו כמה חשוב בעיני ה' יתברך לימוד התורה שהרי כשדוד שמע מהקב"ה שהוא צריך למות בשבת ביקש מהקב"ה למות ביום ראשון, אמר לו הקב"ה שלמה בנך עתיד למלוך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

ביקש דוד למות ביום שישי ואמר לקב"ה שהרי שלמה עתיד להקריב לפניך אלף עולות ביום ותרוויח אלף עולות אם אמות ביום שישי. אמר לו הקב"ה "טוב לי יום בחצריך מאלף" פירוש: טוב לי יום אחד שאתה יושב בחצרות ה' ולומד תורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"כ, ומכל זה נוכל להבין כמה צרות ופיגועים האדם מונע כשהוא לומד תורה, וכמו שהגמ' אומרת (מגילה טז.) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. שהרי בעולות שנח הקריב מנע מבולים הרבה ק"ו למי שלומד תורה.

ומסופר על החפץ חיים זצ"ל שיום אחד ראה שצריך דחוף לפתוח בית חולים, וקיבץ את כל העשירים ודיבר על ליבם ותרמו בעין יפה זה 20 מיטות וזה שלושים והכי הרבה זה היה 50 מיטות ובאמצע נכנס איזה אברך לשאול שאלה מהחפץ חיים, ואיך שהחפץ חיים ראה אותו קם לכבודו וענה לו בתשומת לב מיוחדת והנה אחד מהעשירים העז פניו וישאל לחפץ חיים אפשר לדעת כמה מיטות האברך הזה תרם שאתה נותן לו תשומת לב כל כך? ויען החפץ חיים שהאברך הזה תרם מאה מיטות. ויאמר העשיר איך זה יכול להיות? והרי בגדיו מראים שאינו נמנה עם העשירים. אמר לו החפץ חיים: האברך הזה ע"י לימוד התורה שלו תרם מאה מיטות לבריאים זאת אומרת שבזכות תורתו עוד מאה איש לפחות לא יהיו חולים ואילו מה שאתם תרמתם זה לאחר שבני אדם חולים. צריך מיטות כדי להניח אותם בהם.

הדגים עם המלח

(פ"ט פ"ו)
שופך דם האדם באדם, דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם.

כתב החפץ חיים זצ"ל על פי חז"ל שכאן מדובר ברצח מסוג אחר שהוא רצח של הלבנת פנים דהינו שופך דם האדם באדם עצמו, כלומר שהבן אדם הופך פתאום להיות כולו אדום מהבושה ואחר כך לבן שזה נעשה כך כיוון שהאדם כשמביישים אותו דמו רוצה לברוח ולצאת החוצה עד שמגיע לפנים וכבר אין לו לאן ללכת וזה האדום שאנו רואים ואחר כך זה יורד שוב וגם הדם הטבעי שבפנים יורד וזה הלבן שאנו רואים.

ומסופר על מרן החפץ חיים שהתארח אצל איזה אדם והביאה האִשָׁה צלחת מלאה דגים והחפץ חיים טעם איזה דג, והדג היה מלוח עד מאוד וקשה לאכילה. מיד לקח עוד כמה דגים לצלחתו, ואמר לבעל הבית שגם הוא ייקח ושלא יישאר כלום בצלחת כדי שהאִשָׁה לא תרגיש במה שעשתה כי היא עלולה להתבייש וכן היה שאכלו את כל הדגים לבדם ולא השאירו כלום והאִשָׁה שמחה מאוד וחשבה שהם נהנים מאוד מהדגים והכל כדי לא לפגוע בה.

לכן כל אדם ירגיל את עצמו לא להעיר הערות גם אם פעמים קורה שחסר מלח וגם אם יש הרבה מלח, גם אם שכחו לשים לו מספיק סוכר בקפה או בתה וכל כיוצא בזה, כדי שלא לגרום שום צער לאמו או לאשתו או אפי' לסתם אדם וכל זה אפילו כשאין אנשים וק"ו אם זה ליד אנשים שזה חמור מאוד.

ההבדל הגדול

(פ"ט פכ"ג)
ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם וגו'.

אומר רש" ז"ל למה כתוב ויקח שם ויפת וכו'? היה צריך לומר ויקחו שם ויפת. ועונה כיוון ששם נתאמץ יותר במצווה לכן זכו בניו לטלית של ציצית. ויפת זכה לקבורה וכו'. ומכאן לומדים אנו מוסר שיכול להיות ששנים יושבים בבית הכנסת ומתפללים ואחד מתכוון בתפילתו והשני לא מתאמץ בכלל לכוון, למרות ששניהם מתפללים אבל זה שמכוון שונה מחבירו מאוד מאוד.

וכן בלימוד התורה שנים לומדים אחד לומד שטחי בלא להתאמץ ורק דברים קלים, ולידו יושב אדם שמתאמץ מאוד להבין כל דבר, ואם יש לו קושיא הוא מתאמץ להבינה ולהגיע לתירוץ ולהבנה, אזי פשוט ששכר הלמדן האמיתי גדול עשרת מונים משכר העצלן וכן אדם שהולך לשיעור תורה רק שאינו עייף או רעב וכשזה קרוב לביתו וכדומה (שודאי שזה גם טוב), אבל אדם שלומד תורה והולך לשיעור תורה בכל מצב גם ברעב וגם בצמא וגם כשהוא עייף וגם שזה רחוק מביתו, וגם אם הוא יודע שיכול להרוויח המון כסף אם לא ילך לשיעור תורה. אבל בכל זאת הוא הולך, שכרו גדול בעשרת מונים יותר מהראשון.

---

פרשת לך לך

---

חמין של שבת

(פי"ב פסוק ד-ה)
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך איתו לוט וגו' ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו'.

ולכאורה מדוע הקב"ה ציוה את אברהם אבינו ע"ה לעזוב את ארצו ומולדתו? ודאי הטעם כדי שלא יהיה ליד רשעים וגם אם זה אביו (כי אביו עדיין לא מת עיין רש"י סוף פרשת נח) וכן שלא יהיה ליד לוט. אבל אנו רואים פלא שלוט נדבק לאברהם ואברהם לכאורה היה צריך לומר לו עזוב אותי אל תידבק אלי, ולא רק שאברהם לא אומר לו כן אלא לוקח אותו איתו ואין לקיחה אלא בדברים (כמו קח את הלווים, ויקח קורח) ומפתה אותו לבוא עימם?

אלא כאן רואים מה זה כבוד הבריות וכמה חמור לא לפגוע באדם חס ושלום. ומעשה שהיה באחד הרבנים הגדולים שהגיע לשבת באחד הערים עם שניים מתלמידיו. ובשבת בבוקר אחר התפילה ישב הרב בראש השולחן. ובצדדים ישבו המון אנשים שרצו להידבק ולהסתופף בצילו של אותו צדיק. ועשה הרב קידוש והמוציא והביאו את החמין בקערה גדולה והניחוה ליד הרב. ומזג הרב קצת חמין לצלחתו ויאכל וימזוג עוד צלחת ויאכל ועוד צלחת ויאכל ולמסובים לא העביר את החמין אלא הוא בעצמו אכל עד שגמר את כל הקערה של החמין.

ואז הרב קרא למשרת וביקש שימזוג לקערה את כל החמין שנשאר בסיר עד הטיפה האחרונה והמסובים חשבו לתומם שאולי עכשיו יקבלו את מנתם, אבל לא כך היה אלא הרב כשקיבל את הקערה הנוספת מהשמש מזג לעצמו עוד צלחת ועוד צלחת ולא השאיר כלום והמסובים ראו כן תמהו, וחלק מהם אמרו בליבם כנראה הרב הזה אוהב את עצמו יותר מדי ולאחרים אינו דואג. אבל שני תלמידיו שהכירוהו ידעו שיש דברים בגו ולא סתם ח"ו רבם אכל את כל החמין, ואח"כ כשהלכו אמרו לרבם מה זה ועל מה זה? ויען להם הרב: כשבאתי למזוג את החמין לצלחתי, הרחתי ריח משונה מאוד של נפט וטעמתי מהחמין וראיתי שלא טעיתי כן זהו נפט והיה החמין ממש ממש לא טעים, ואזי נזכרתי בדברי הגמרא (ב"מ נ"ט) מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים: והבנתי שאם אומר תשמעו בחמין יש נפט ואינו ראוי כלל לאכילה מיד יצעקו ויבזו את המשרתת שהכינה את האוכל ועלולים להלבין אותה וודאי גם יפטרו אותה שהרי ידעה שצדיק בא לעיר והיא הכינה חמין עם נפט? ולכן בלא אומר ודברים קיימתי את דברי הגמ'. ומוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום. והתחלתי באכילת החמין למרות שבכל פעם שלקחתי ואכלתי ממנו צער גדול היה לי ולמרות שהבנתי שודאי צוחקים עלי בליבם ואומרים שאני כל כך רעבתן ולמרות שחשבו שאין לי אהבת הזולת שהרי אני אוכל לבדי ולמרות הכאבי בטן הנוראים שעד עכשיו כואב לי, כל זה לא מנע ממני לאכול את החמין אבל תלמידי, אמר להם הרב: אל תספרו זאת אלא רק לאחר שאמות וכן היה ע"כ.

וממעשה נורא זה ניתן להבין במקצת עד כמה חמור כבוד הבריות וק"ו כלפי תלמידי חכמים עד כדי כך שרבי עקיבא לימדנו את ה' אלקיך תירא, המילה את באה לרבות תלמידי חכמים דהיינו אדם שפוגע או מזלזל בתלמיד חכם כאילו מזלזל ופוגע בקב"ה בעצמו.

והגמ' בברכות [י"ט ע"ב] מספרת שהיה אדם שדיבר על שמואל האמורא לאחר ששמואל נפטר. ונפלה עליו קורה מהגג רוצצה את גולגלתו (ומת), ואומרת הגמ' שכנראה שמואל הקפיד עליו גם לאחר שנפטר, ועונה הגמרא שלא כך הוא אלא כשמישהו פוגע בתלמיד חכם גם אחרי פטירתו, הקב"ה בעצמו תובע את כבודו של הת"ח. ומכאן ילמד האדם לא לדבר על שום רב גם אם הוא לא מהעדה שלו ולא קרוב אליו.

מי זה צדיק אמיתי?

(פ"ב פי"א)
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשר יפת מראה את.

אומר המדרש עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה ע"י מעשה שבא לשתות מהנהר וראה את דמותה משתקפת מהנהר, ומכאן כל אדם ילמד כמה חמור להסתכל באִשָׁה שאינה שלו, ומה אברהם אבינו ע"ה אפילו באשתו לא הסתכל, ק"ו שלא באשת חבירו. וכתב הבן איש חי זיע"א (בהקדמת פרשת ואתחנן שנה ראשונה) גבי רבי מתיא בן חרש שהיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו למלאכי השרת מפני שמעולם לא נשא עיניו לאִשָׁה ובא היצה"ר לקב"ה ואמר לו מהו לפניך? אמר לו הקב"ה צדיק גמור הוא.

ביקש היצה"ר רשות להחטיאו אמר לו הקב"ה אין אתה יכול לו ואף על פי כן לך. והלך היצה"ר ונדמה לו כאִשָׁה יפה שלא היה כדמותה בעולם מימות אחות תובל קין נעמה שהמלאכים הנפילים טעו בה, וכיוון שראה רבי מתיא בן חרש את היצה"ר פנה לאחוריו אבל שוב פעם ראה את היצה"ר מולו. פנה לימינו והיצה"ר לימינו, פנה לשמאלו והיצה"ר לשמאלו, ביקש מתלמידו להביא לו מסמר ואש והביא לו, ויקח את המסמר ויתנהו באש עד שיצא ממנו ניצוצות אש, ויתנהו בעיניו ויתעוור, וכשראה זאת היצה"ר נזדעזע לאחוריו איך ילוד אִשָׁה התגבר על שיא התאווה ובא המלאך רפאל לרפאותו, ואמר לו רבי מתיא בן חרש שאין רצונו להתרפאות מחשש שמא יבוא שוב פעם היצה"ר והוא לא יעמוד בניסיון. חזר מלאך רפאל לקב"ה. אמר הקב"ה אמור לו שאני ערב לו שלא ישלוט בו יותר יצה"ר וכן היה, וריפאהו.

ומסביר הבן איש חי זיע"א בשם המקובלים שרבי מתיא בן חרש היה גלגול פלטי בן ליש ששאול נתן לו את בתו מיכל לאחר שדוד קידש את מיכל (והייתה אשת איש ושאול חשב שהקידושין לא תפסו) ופלטי בן ליש תקע חרב בינו לבינה, ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב, ולא נגע בה מעולם וכשהגיע לעולם האמת לבית דין של מעלה, אמר לו הקב"ה הסתכלת בה ונהנית, ולכן העינים שנהנו צריכים לרדת שוב ולהישרף, ולכן היה את המעשה הנ"ל עם רבי מתיא בן חרש. א"כ כמה שהאדם יהיה צדיק אבל עיניו לא מתוקנות מה זה שווה? זה כמו לתת לסומא לראות דבר יפה. ומכל זה למדנו כמה חובה עלינו בפרט במציאות היום שכשהאדם הולך לכל מיני מקומות בילוי חוזר עם נשמה בלויה ומי שישמור עיניו מקבל שכר כנגד כולם וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

שכינה בבית

(פי"ב פט"ז)
ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וגו'.

אמר רבי חלבו - לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומהפסוק הנ"ל רואים זאת בפירוש שאפילו אברהם אבינו ע"ה אבי האומה עם כל חשיבותו וצידקתו הפסוק מעיד כאלף עדים "ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האִשָׁה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכל אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

ובגמרא מסופר: על רבי מאיר בעל הנס זיע"א שפעם אחת ביום שישי בצהריים הגיע לאיזה מקום וכל אנשי העיר רצו לארחו בביתם. אבל הוא אמר להם שאינו עושה את השבת אלא אצל משפחה פלונית והלך לשם ר"מ, והמשפחה הנ"ל, מספרת הגמרא, כל יום שישי בן השמשות היה מתחיל שם מחלוקות וויכוחים, אבל כמובן כשראו שרבי מאיר בביתם לא העיזו לריב וכל השבת היה שלום ושלווה ביניהם ושבת לאחר מכן שוב פעם בא אליהם רבי מאיר וכן השבת שלאחר מכן וכמובן שלא היו מחלוקות והיה שלום גדול ביניהם כל הג' שבתות. ובמוצאי שבת השלישית שמעו פתאום איך קם היצה"ר ואמר אוי לי שרבי מאיר גירשני ממקום שהייתי רובץ בתוכו ע"כ.

ומכאן נלמד שהיכן שיש מחלוקת השטן בעצמו מרקד ואפילו אם זה בית של תורה ויראת שמים מה שאין כן בבית שאין מחלוקת והאיש והאִשָׁה שלום ביניהם השכינה לא זזה משם וזה בית כדוגמת בית מקדש קטן, והדבר העיקרי שיביא לאדם שלום זה ללמוד תורה שהגמרא אומרת בית שאין נשמעין בו דברי תורה אש אוכלתו והמהרש"א מסביר שהמילה "איש" ללא האות יו"ד - היא "אש" ובמילה "אשה" ללא האות ה"א היא "אש" והאותיות יו"ד וה"א זה בעצם שמו של הקב"ה וכשיש בבית תורה האותיות של הקב"ה נשארות באיש ובאשה וממילא אין אש בביתם אלא שלום. אבל אם חסר חס ושלום בבית הזה תורה, אזי אותיותיו של הקב"ה פורחות מהאיש והאשה ונשאר אש המחלוקת. וה' יזכנו לעסוק בתורה שנותנת עוז וה' יברך את עמו בשלום אמן.

אני רץ והם רצים

(פי"ג פ"ב)
ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב.

מסבירים את הפסוק הזה בדרך דרש כך שכל מה שהיה אברהם אבינו ע"ה היה צריך לעשות בדברים שקשורים לעולם הזה כגון: מקנה כסף או זהב הייתה נופלת עליו כבידות גדולה, כיוון שכל רצונו זה לעשות רק דברים של רוחניות שזה תורה ומצוות ומעשים טובים שהרי כשמדובר במצוות אנו רואים את אברהם אבינו ע"ה רץ גם בגיל מאה, וגם ביום השלישי למילתו, וגם כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכן ואל הבקר רץ אברהם. וכן ידוע מה שכתב הבן איש חי זיע"א על הפסוק "מלך אסור ברהטים" ש'מלך' זה מלכו של עולם, 'אסור ברהטים' הכוונה שעם ישראל קשור לקב"ה בגלל שני ריצות (רהטים בארמית) שרץ אברהם אבינו ע"ה.

והיה מעשה עם שלושה גויים שלכל אחד מהם היה סכום גדול של כסף ופחדו שיגנבו להם את זה באכסניה ולכן החביאו את כספם בהחבא מתחת לאיזה עץ והלכו. והנה אחד הגוים אמר בליבו שרק חבריו יירדמו והוא ילך לקחת את כל הכסף לעצמו ויחביאנו במקום אחר וכן עשה. ויגנוב את כל כספם, והנה השלושה הערבים הנ"ל באים לחפור כדי לקחת את אשר החביאו ויחשכו עיניהם כי לא מצאו את הכסף וכל אחד מהם צועק על חברו שהוא גנב את הכסף, כי לא היה איש איתם, וכן הגנב בעצמו צעק אליהם בצביעותו שהם גנבו את הכסף.

והלכו לבית משפט וסיפרו לשופט הערבי את כל הסיפור ויאמר להם השופט: וכי נביא אני? מנין לי לדעת, לכו לרבי כלפון הכהן והוא אולי ישפוט אתכם. מיד הלכו אליו שלושתם ויספרו לו ויאמר להם הרב: מנין לי לדעת תחזרו אל השופט כי אני לא נביא. וכשהלכו אל השופט הרב שלח שליח במהירות שיאמר לשופט להחזיר אותם אליו שוב וכן היה, כשהגיעו אל השופט אמר להם תחזרו אל הרב. חזרו אל הרב אמר להם הרב: למה באתם? הרי אמרתי שאיני נביא לכו אל השופט, ושוב פעם שלח הרב שליח אל השופט שיחזיר אותם אליו.

כשהגיעו אל השופט אמרו לו הרב אמר שהוא לא יודע. אמר להם השופט אף על פי כן תחזרו אל הרב. וחזרו אל הרב, אמר להם הרב שוב באתם מנין לי לדעת תחזרו אל השופט ואיך שיצאו משם קרא להם הרב והצביע על אחד מהם ואמר לו אתה הוא הגנב! אמר האיש לא אני הגנב ואז חקרוהו עד שהודה שהוא זה הגנב והכל בא על מקומו בשלום.

ויאמרו לרב מנין ידע זאת, אם זה נבואה למה שלוש פעמים הם היו צריכים לבא אליך ואם לא נבואה אז מנין. אמר להם הרב זה לא נבואה, אלא כשנכנסו פעם ראשונה ראיתי שנים מהם נכנסים מהר ואחד הולך לאט הבנתי שכנראה זה הגנב ולכן הוא לא ממהר. אבל אמרתי אולי הוא צולע וזה לא מרצונו לכן אמרתי להם ללכת ולפתע הוא היה הכי מהיר והיה הראשון בחוץ, ובפעם השנייה כשבאו, שוב פעם הוא אחרון וביציאה ראשון. וכן בפעם השלישית, שזה כבר חזקה ע"כ. ומה אנו יכולים ללמוד מהמעשה הזה, שכולם ראו כמובן את חכמת הרב, והיה קידוש ה' גדול:

אבל עוד דבר אפשר ללמוד, שכשאתה מגיע לבית הכנסת האם אתה ממהר להגיע ראשון, או לפחות מעשרה ראשונים, וכן בסיום התפילה האם אתה יוצא מעשרה אחרונים, או מעשרה ראשונים, וכן כשאתה הולך לשיעור תורה בדוק את עצמך כדי שלא תִמָּצֶא הגנב שבא אחרון, ויוצא ראשון:

מחלה מדבקת

(פי"ג פי"ד)
וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'.

אומר רש"י שכל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו, ע"כ והדברים מזעזעים, שהרי אברהם אבינו אבי האומה, עמד בניסיונות אדירים, והפסוק מעיד עליו, אברהם אוהבי, ואעפ"כ אנו רואים כיון שיש לידו רשע, הדבור פורש ממנו. ואוי לרשע ואוי לשכנו. וגם אם השכן זה אברהם אבינו ע"ה. ומכאן רואים כמה האדם צריך להתרחק כמטחווי קשת מהרשעים. וכמה האדם צריך לדאוג בעיקר לבניו שלא יתחברו לחברים רעים אלא לחברים צדיקים. וכמאמר דוד המלך ע"ה: "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך".

לקדש שם השם

(פי"ד פי"ד)
וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וגו' וירדפם וגו'.

ולכאורה כפי שראינו הרי לוט היה רשע מרושע, שכתוב: ויסע לוט מקדם. דרשו חז"ל שנסע מקדמונו של עולם, והלך לסדום, למרות שידע שכולם שם רשעים. וא"כ מדוע אברהם אבינו ע"ה מסכן את נפשו בשביל להציל אדם שפל כל כך. ועוד מדוע כתוב בפסוק: וישמע אברם כי נשבה אחיו וכי אחיו היה?

ושמעתי פירוש נפלא מהגאון הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א. שכל העניין של המלחמה של ארבעת המלכים, אמרפל וחבריו, שנלחמו עם החמשה מלכים זה היה בשביל לקחת את אנשי סדום. אבל באנשי סדום בעיקר את לוט, שהרי אמרפל זה היה נמרוד שאמר לאברהם פול לכבשן האש, ונמרוד תיכנן לקחת את לוט שהיה דומה מאוד לאברהם, וכפי שכתב רש"י על הפסוק כי אנשים אחים אנחנו שהיו דומים מאוד. ורצה להשליך אותו לכבשן האש ולטעון שזה אברהם כי את לוט כמעט ולא הכירו. ואז ודאי לוט יישרף באש כי אין לו זכות להינצל ואז יאמר נמרוד שפעם שעברה שאברהם ניצל מאור כשדים זה היה מקרה. שהרי כאן חשב נמרוד לשרפו, ואת כל זה הבין אברהם ופחד שיהיה חילול ה', ולכן הלך והריק את חניכיו ורדף עד שהציל את לוט. שזו בעצם היתה סיבת ביאתו להלחם.

לפום צערא אגרא

(פט"ו פי"ז)
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

ע"כ: אברהם שומע שבניו ישתעבדו בארץ מסוימת ארבע מאות שנה בעינויים קשים ומרים. ושאחר כך יש פיצוי דהיינו רכוש גדול לכאורה הכי פשוט לומר לא צריך עבודת פרך ולא צריך רכוש גדול, ובפרט שהייסורים במצריים היו קשים מנשוא. חוץ מהגזירות הנוראות של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ועוד שפרעה היה שוחט שלוש מאות תינוקות כל יום ומתרחץ בדמם וא"כ לא מדובשך ולא מעוקצך.

אבל אברהם אבינו ע"ה כשהקב"ה אמר לו על סדום הרשעים שהוא משמידם מיד אברהם נכנס לויכוח כביכול עם הקב"ה ואומר לו חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אולי יש חמישים צדיקים וכו' ואילו כאן שמדובר בבניו שעומדים לסבול ארבע מאות שנות סבל נוראות אברהם שותק? וכן צריך להבין מה כוונת הקב"ה באומרו שאחרי כן יקבלו רכוש גדול. וכי זה יכפר על זה?

אלא אומרים חז"ל שאברהם שאל את הקב"ה "בָמָה אדע כי אירשנה" כלומר הרי תכלית עם ישראל זה לימוד התורה, וא"כ מתי רבונו של עולם אתה מתכונן לתת לבני את התורה ואזי ה' יתברך עונה לו שקודם ישראל צריכים לעבור ארבע מאות שנות סבל קשות ורק אחר כך יקבלו את הרכוש הגדול שהיא התורה הקדושה. וכשאברהם שמע כך העדיף לשתוק. כיון שככל שעם ישראל יסבול יותר כדי לקבל את התורה כך הוא יעריך ויחשיב את התורה יותר. כי הוא לא קיבל את התורה בקלות אלא ע"י עמל ויגיעה ממילא אמר אברהם אבינו ע"ה, אם אני יבקש מהקב"ה שיוריד מן הארבע מאות שנה הם יעריכו ויחשיבו את התורה פחות. וכדאי שיסבלו יותר רק בשביל שיעריכו ויחשיבו את התורה. ולכן אברהם שותק. ויהי רצון שנאהב את התורה באמת:

שיבה טובה

(פט"ו פט"ו)
ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה.

אמר אברהם אבינו ע"ה, רבונו של עולם, הרבה אנשים אני מגייר ומכניסם תחת כנפי השכינה, אבל את אבא שלי תרח לא הצלחתי ואם כן ודאי מקומו בגיהינום, והגם שאני יהיה בגן עדן אין זה מושלם, כשיודע אני שאבא שלי יהיה בגיהינום, אמר לו הקב"ה לא תדאג ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אביך ישב לידך בגן עדן. מה עשה הקב"ה הוריד את תרח בגלגול של איוב, [כך כתב רבינו האר"י בשער הגלגולים - הקדמה טו וז"ל "ונחזור לענין, וכו' ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין איוב, שהיה גלגול תרח אבי אברהם, אשר שב בתשובה ע"י בנו אברהם. והקב"ה מרמה בקליפות, כי חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"] שנאמר עליו ירא אלקים וסר מרע.

וכן שאמר "כרתי ברית לעיני" ומה אתבונן על בתולה שמעולם לא הסתכל אפילו לא בבתולה ולפי רש"י אפילו על בגדים שתלויים בחבל אם מכיר אותה. ומה שהיו לו כל הייסורים הנוראים כדי לכפר לו על מה שחטא והחטיא בגלגול הקודם, וכן ראיתי לגבי חנה ושבעת בניה עם המעשה הנורא שהמלך צווה את בניה שישתחוו לעבודה זרה וכולם סירבו והרג המלך את כולם, ולבנה השביעי אמרה חנה לפני שהוציאוהו להורג לך ותגיד לאברהם אתה עקדת אחד, אני עקדתי שבעה וקפצה מן הגג ומתה. ואמרו המקובלים שחנה באה בגלגול של אמו של אברהם אבינו ששמה אמתלאי בת כרנבו ותיקנה את הכל, ולכן אמרה לבנה השביעי לך אמור לאברהם אתה עקדת אחד ואני שבעה.

למה יש נסיונות

(פי"ז פ"א)
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וגו': התהלך לפני והיה תמים.

פירש"י שזה מצות ברית מילה שהקב"ה צווה את אברהם לעשות. וידועה השאלה מדוע אברהם אבינו ע"ה חיכה שהקב"ה יצווהו על הברית מילה? הרי הגמ' אומרת שאברהם אבינו קיים את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין (ביומא דף כ"ח ע"ב), אזי קל וחומר שהיה לכאורה צריך לעשות ברית מילה, שזה מצוה יותר חשובה מעירובי תבשילין? ועונים חז"ל כך, שגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה.

כיון שזה שמצוּוֶה יצרו בוער בו שלא יעשה והוא בכל זאת מתגבר עליו ועושה שכרו הרבה יותר גדול. מה שאין כן מי שאינו מצוּוֶה ועושה יש לו שכר אבל פחות. ולכן אברהם אבינו את כל המצוות היה עושה ואם הקב"ה יצווהו ימשיך לעשות ע"י ציווי ויקבל שכר יותר גדול, אבל ברית מילה אי אפשר לעשות פעמיים ולכן היה כדאי לאברהם אבינו ע"ה לחכות תשעים ותשע שנה בלא ברית, ולחכות לציווי של הקב"ה ששכרו גדול:

ומכאן אפשר ללמוד דבר נפלא מאוד שידוע שתכלית האדם בבואו לעולם הזה עמידה בניסיונות, כדי להרבות את שכרו כמו שכתוב נתת ליראיך נס להתנוסס, דהיינו שנותן הקב"ה ליראיו שאלו הם הצדיקים ניסיונות כדי לנוסס אותם [דהיינו להגביה אותם למעלה יותר]. וכמו שרבינו האר"י אמר לרבי חיים ויטאל [מובא בחכמה ומוסר של הרב בן ציון אבא שאול בעמוד כ"ח]. שאין גדלות הנפש תלויה אלא לפי הקושי שלו להתגבר על היצר שמעשה קטן מאוד בדורנו [דורו של האר"י] שקול בכמה מצוות גדולות מדורות הקדומים, כיון שהסטרא אחרא גברה מאוד מאוד לאין קץ עכת"ד.

ומכל זה רואים כמה צריך היום לשמוח אדם ששומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה, וק"ו מי שעוסק כל היום בתורה, שאם רבינו האר"י אמר מעשה קטן מאוד בדורו שקול בכמה מצוות גדולות כיון שהסטרא אחרא גברה. מה נאמר בדורנו כ"ש וק"ו שמרובה הס"א יותר ויותר, ונבין כמה חשובות המצוות הקטנות ביותר וק"ו המצוות הגדולות וק"ו התורה שאנו לומדים ששקולה ככל המצוות.

ומסופר שבא איזה תלמיד אחד לרבינו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ואמר לו שאינו יודע אם הוא עושה נחת רוח לקב"ה, במצוות שלו. אמר לו הרב אם היית יודע כשהנחת היום תפילין איזה נחת רוח עשית לקב"ה היית הולך לכיכר השבת [מקום מרכזי בירושלים] ורוקד שם: וזה אחת הסיבות שאמרו חז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד: שמובא באור החיים שאדם חוטא בעבירה מסוימת אזי הרצון והתאווה לעשות את אותה עבירה גודלת, כגון אדם שנולד עם 20% תאווה לגנוב וגנב פעם ראשונה אזי התאווה של לגנוב גדלה ל- 25% וככל שהוא ירבה לגנוב התאווה תגדל, ואח"כ כשיצטרך וירצה לתקן יהיה לו קשה שבעתיים, כי הוא דבוק חזק בעבירה, משא"כ צדיק אדרבה שאם הוא נולד עם 20% תאווה לגנוב והוא לא גונב, התאווה לאט לאט יורדת והרבה יותר קל לו לגבור על יצרו, ויהי רצון שנעמוד בכל הניסיונות בדורנו המלא ניסיונות:

(פי"ז פ"א)
ויהי אברם וגו' אני אל שדי וגו'.

כתב רבי אהרון ראטה זצ"ל שאדם שעושה ברית ושומר על קדושתו, שם שדי שומר אותו וכשחס ושלום פוגם אזי מסתלקת האות יו"ד משדי ונשאר ש.ד. ח"ו. וכן כתב רבינו יעקב אבוחצירא זצ"ל, שאדם בביתו המזוזה שומרת עליו אבל כשיוצא בחוץ השם שדי שחקוק בו שומר עליו:

(פי"ז פי"ב)
ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וגו'.

אחת הסיבות שמלים ביום השמיני שמעתי כדי שיעבור על התינוק שבת אחת לפחות: וכבר גילו זאת אנשי המדע שעד היום השמיני קרישת הדם לא תקינה כל כך. ואם יצא מהתינוק דם זה מסוכן, וביום השמיני עצמו הקרישה היא יותר משאר ימי חייו. ולכאורה במבט שטחי אפשר לטעות ולחשוב שבגלל שהקב"ה ידע את זה לכן אמר לנו לעשות ברית ביום השמיני, אבל האמת היא שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, ולא ברא את העולם ואח"כ הסתכל בתורה: זאת אומרת שהקב"ה קבע שהברית תהיה ביום השמיני, ועל פי זה נברא העולם שהיום השמיני הוא היום הכי מוצלח לעשות בו את הברית מילה.

החותם

ואתנה בריתי ביני ובינך.

כששמע אברהם אבינו ע"ה שהקב"ה אמר לו חסר אתה מצווה אחת של ברית המילה, נזדעזע כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך, נרגע אברהם ורווח לו. ולכאורה עדיין קשה למה רווח לו? וכתב הרמב"ם שני טעמים למצוות ברית המילה. א. להתקדש ולהזדכך יותר, ב. חותם בבשרו להיות קשורים עם בורא עולם.

ועל פי זה יובן היטב מדוע נזדעזע אברהם כששמע שהוא חסר מצוות ברית מילה, הבין בדעתו שהקב"ה רוצה שהוא יעשה ברית לקדש עצמו ולהתנזר מתענוגי הגוף, ולכן נזדעזע. שהרי זה סימן שהוא עדיין לא קדוש, ומזוכך כראוי. כיון שאמר לו הקב"ה ואתנה בריתי ביני ובינך. מיד שמח ונרגע, שהרי הקב"ה אמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך. זאת אומרת לא מהטעם הראשון של התקדשות שזה כבר אתה לא צריך אלא הטעם האמיתי הוא ואתנה בריתי ביני ובינך.

וכן איתא בגמ', מחלוקת חד אמר מאוסה היא הערלה שהרי הגויים נקראו ערלים, וחד אמר, גדולה היא המילה, שהרי נכרתו עליה י"ג בריתות: ולפי הנ"ל אפשר להסביר שמחלוקתם מה הטעם העיקרי, שלמ"ד אחד הוא להסיר מאיתנו את תענוגי הגוף, ולא להיות מזוהמים בעבירות ולכן אמר מאוסה היא הערלה, והמ"ד האחר מבין שהטעם העיקרי הוא לחתום חותם בבשרנו לאות בינינו לבן אבא שבשמים. ולכן אמר גדולה היא המילה וכו'. [שמעתי מר' יעקב עמר בשם הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל].

---

פרשת וירא

---

תשובה של צדיקים

(פי"ח פי"א)
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום.

דוד המלך ע"ה אומר בתהילים לשמש שם אוהל בהם וגו'. דהיינו שהשמש עטופה באוהל שזה הנרתיק של השמש. ולפי זה ניתן להסביר והוא יושב פתח האוהל כחום היום. שכמו שאברהם נמצא מחוץ לאוהל ובפתחו, כך חום היום דהיינו שהשמש בפתח האוהל, וזה מה שפירש"י [בד"ה כחום היום] אותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והוא יושב פתח האוהל:

ידוע המעשה עם רב סעדיה גאון זיע"א שפעם שתה בפורים יין ואמר כל מי שיש לו איזה שאלה שישאל ואענה לו. קם אחד התלמידים ושאל יסלח לי כבוד הרב. בזמן האחרון ראיתי את הרב נכנס כל יום לחדר אחד ומסתגר שם שעה תמימה, ורציתי לבדוק מה הרב עושה שם והצצתי פנימה, וראיתי שכבוד הרב עושה וידוי ובוכה ומשתחווה אפים ארצה, ורציתי מאוד לדעת על מה ולמה? ויען הרב ויאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך והגעתי לאיזה מקום ונתארחתי באחד הבתים וכיבדוני מאוד, ונתנו לי חדר כסא שולחן ומנורה וכל צֹרְכִי. ובבוקר כשהלכתי לתפילה כיבדו אותי מאוד ונתנו לי עליה לתורה ועוד.

ובליבי החלטתי ללכת מיד אחר התפילה, ממקום זה כיון שאיני חפץ כבוד. וכשבאתי ללכת מבית בעה"ב שאירח אותי, ראיתיו שהוא מתקרב לעברי במהירות וחשבתי אולי שרצונו שאשלם דמי אירוח, ואמרתי לו שאני מוכן לשלם, אבל הוא פתאום כרע ברך והתחיל לבכות ולבקש סליחה גדולה, ואמר מחילה רבנו לא ידעתי שאתה הוא רבנו סעדיה גאון. חשבתי שאתה תלמיד חכם רגיל, אנא תסלח לי אם הייתי יודע הייתי מכבדך הרבה יותר. וסלחתי לו וניחמתיהו:

ומאותו יום כל יום שעובר עלי, אני צריך לעשות תשובה על יום קודם, שהרי למדתי תורה והתפללתי ועשיתי מצוות ועל ידי זה התקרבתי יותר אל הקב"ה, והכרתי יותר את גדלותו, וא"כ חייב אני לעשות תשובה על יום קודם שכיבדתי אותו לפי הָבָנָתי של אתמול, וצריך אני לכבדו יותר, ועל זה אני עושה תשובה: וזה מה שכתוב אצל אברהם "פתח האוהל" דהיינו כל מה שאברהם אבינו ע"ה מסר עצמו למען ה' יתברך וכל עבודתו לה' עדיין הוא מרגיש שהוא רק בפתח האוהל ועוד לא נכנס כראוי לעבודת ה', וזה גדלותם של הצדיקים שכל מה שהם עושים הם תמיד חושבים כמה רחוקים הם מלעבוד את ה' כראוי וכיצד ראוי להם לכבדו - כפי שהכירוהו יותר בגדולתו (הרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א).

מבקש ה' באמת

והוא יושב פתח האוהל.

יש לשאול למה נכתב את המילה יושב והלא די לומר והוא פתח האוהל? ואפשר לומר על פי מה שאיתא בגמ' [הוא במגילה דף כא ע"א "תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה, כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר אמר רב עומד ולומד יושב ושונה רבי חנינא אמר לא עומד ולא יושב אלא שוחה רבי יוחנן אמר אין ישיבה אלא לשון עכבה שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים, רבא אמר רכות מעומד וקשות מיושב"] אמאי דכתיב גבי משה רבינו "ואשב בהר" דאין ישיבה אלא לשון עכבה. ממילא גם כאן אצל אברהם שלא נאמר שהוא הלך לפתח האוהל לראות אם יש אורחים ואם לא יהיו יחזור לנוח, אלא "והוא יושב" דהיינו מתעכב למרות שאברהם בן 99 ביום השלישי למילתו שהוא היום הכואב ביותר כמו שכתוב גבי שכם "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" שהיו הם ביום השלישי למילתם.

וכפי שאמרו חז"ל שהוא שלח את אליעזר לחפש אורחים ולא מצא, ומכאן נלמד אנו גם אם רצית לעשות מצווה ולא עלה בידך, אל תתיאש כי שמא תזדמן לך לבסוף המצווה.

ומסופר על איזה ראש ישיבה אחד שבא פעם לישיבה מסוימת, ואמר שמי שיענה לו על קושיא חזקה שיש לו הוא ייתן לו את בתו. והקשה ראש הישיבה את הקושיא ובני הישיבה התחילו להתפלפל ביניהם ולנסות לתרץ אך לא יצא הדבר. ולאחר שעות מספר, אמר הרב אם כן אלך לי, אז יצא הרב ועלה על כרכרתו והחל בנסיעה.

ופתאום רואים אחד מבחורי הישיבה רץ אחריהם ואמר הרב לעגלון לעצור. ויעצור העגלון ושאל הרב את הבחור, האם יש לך תשובה לקושיא שרצת כך? אמר לו התלמיד בבושת פנים כבוד הרב, בגלל שאין לי תשובה רָצְתִי, כי רָצִיתי שיאמר לי הרב את התשובה, אמר לו הרב בוא עימי לבית המדרש, והלכו לבית המדרש ושם הכריז הרב על תלמיד זה שהוא חתן לבתו כיוון שהוא מבקש ה' שנאמר: והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד וגו' מי שחיפש את הבת שלי ממילא כשלא היה לו תשובה לא איכפת לו כל כך מה התשובה אבל מי שהעיקר אצלו זה התשובה ולאו דוקא הבת שלי. מגיע לו גם זה וגם זה.

בן אדם מה לך נרדם

(פי"ח פ"ב)
וישא עיניו וירא וגו'.

ידוע שהצדיקים נזהרים מאוד מלהרים את עיניהם מהקרקע וכל הזמן ראשם ועיניהם כלפי מטה גם מטעם ענווה ושפלות וגם כדי שלא יראו מראות אסורות, לכן כאן אברהם אבינו הסתכל כאן לראות את השלושה אנשים. נאמר בפסוק "וישא עיניו וירא" דהיינו שהיה דבר זה להרים ראשו בשבילו כמו משא, כיוון שרגילותו היתה שראשו כל הזמן כלפי מטה.

ומסופר: על איזה בחור ישיבה שחזר מהישיבה הבית לשבת חופשה ועלה לאוטובוס, אך כיוון שראה שבתחילת האוטובוס ישבו נשים לא כל כך צנועות הלך לשבת בסוף האוטובוס ויירדם. ופתאום בא אליו איזה זקן בחלום ויאמר אליו קום מהר בן אדם מה לך נרדם מתחתיך יש פצצה, והנה קם הבחור מהחלום והנה הוא רואה ליד רגליו תיק משונה מאוד, וילך אל הנהג ויספר לו זאת ומיד פינו את האוטובוס וקראו לחבלן משטרה והכל בא על מקומו בשלום ואותו בחור ישיבה נסע לבבא סאלי זיע"א לספר לו זאת ואיך שנכנס לבבא סאלי מיד אמר לו הבבא סאלי אשריך בזכות שמירת העינים שלך הצלת אוטובוס שלם:

ועוד מעשה בזמנינו באדם ירא שמים שהיה צריך לעבור במקום מסוים מאוד לא צנוע, ובאותו מקום היה איזה בחור שלא שמר על עיניו והסתכל לכל עבר וכשראה את הירא שמים עובר שם עם העינים למטה הסתכל עליו לראות אם הוא ירים את עיניו באמצע להסתכל, שהרי סוף סוף גם הוא בן אדם עם תאוות ורצונות כמו שלי אבל להפתעתו הירא שמים עבר את כל המקום הזה בלא להרים עיניו ואפילו פעם אחת.

והבחור הזה לא הבין בהתחלה שהרי גם לו יש תאוות ואיך הוא נהנה בחיים, ואדרבא נראה לו שהירא שמים שעבר פה היה די מאושר גם בלא להסתכל במראות המזוהמות, ואם כן יש לו בטח תאוות קדושות שמספקות לו שמחה אמיתית, ולא כמוני שרק שותה מים מלוחים וצמא יותר ונהיה עוד יותר עצוב אחר שמלאתי את תאוותי. ובחשבון נפש עמוק זה הבחור הנ"ל מיד עשה תשובה גמורה וקיים את התורה ויהי לאדם אחר לגמרי, ולאחר כמה זמן קיבל את המחלה הידועה שהכריעה אותו אבל רק אחר שהוא הכריע וניצח את ייצרו.

וממעשים אלו אנו רואים כמה צריכים לשמור עינינו מכל משמר שרואים שזה מה שהיצה"ר מנסה להפיל את האדם הכי הרבה, ואדרבא לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה שהרי ידוע שאם האדם לא נזהר אלא מפקיר את עיניו אזי ח"ו תורתו נאבדת ממנו, וכתב החפץ חיים זיע"א שאם האדם פגם בעוה"ז באיזה איבר מסוים ידע בבירור כי לעתיד לבוא אותו איבר יהא פגום והפגם תלוי לפי ערך קילקולו ע"כ רק זאת עלינו לזכור שאין דבר העומד בפני התשובה.

תסובב את הגב

(פי"ח פ"ב)
וישא עיניו וגו' וירא וירוץ לקראתם וגו'.

ומכאן למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שהרי הקב"ה בא לבקר את אברהם ואילו אברהם רץ אל האורחים ומסביר הגאון מוילנא מה הפשט מהקבלת פני שכינה שלכאורה היה צריך לומר מקבלת פני שכינה? אלא כמו שהאדם בסוף העמידה אינו מסובב מיד את גבו, אלא עושה קודם ג' פסיעות וזאת משום ששכינה נמצאת מול האדם בשעת העמידה. (ואע"פ שכל היום ובכל מקום השכינה נמצאת אלא שיש דרגות כמו להבדיל באור יש פעמים שיש טיפה אור ויש פעמים שיש פרוז'קטור) לכן פוסעים אחורה קודם בהכנעה.

ואילו כאן אברהם אבינו ע"ה שאל את הקב"ה מה עושים? אם אני מסובב את הגב ורץ לקראתם ח"ו יש בכך קצת זלזול, ואם אני רץ לאורחים עם הגב אליהם ולא לקראתם יש בכך זלזול באורחים. אם כן מה אעשה? אמר לו הקב"ה תסובב לי את גבך ותרוץ לקראתם כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שזה לשון מקביל אחד לשני [שידפח"ח]. ומכאן לומדים כמה חשובה מצווה גדולה ונוראה זו של הכנסת אורחים.

סם החיים או סם המוות

(פי"ח פסוק ב, ו, ז)
וירא וירץ לקראתם... וימהר אברהם... ויאמר מהרי... ואל הבקר רץ אברהם: וימהר לעשות אותו.

אמר רשב"י אוי למי שאומר שהתורה ח"ו מספרת סיפורים סתם. ודאי שיש תוכן ומוסר השכל מכל אות ותג בתורה הקדושה: ולפי זה אפשר להבין את כל הריצות והמהירות הנ"ל של אברהם אבינו ע"ה למרות גילו ולמרות שזה יום שלישי למילתו, יודע אברהם אבינו שמצווה שעושים אותה בעצלות וברפיון גורמת לאדם לשנוא ח"ו את המצוות.

וכמו שאיתא בגמ' [שבת פ"ח ע"ב] למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ופירשי ז"ל מי שלומד תורה כאדם העושה מלאכתו בימין (דהיינו בחשק וברצון) התורה תהיה לו לסם החיים מה שאין כן "העוסק" בתורה כאדם העושה מלאכתו ביד שמאל דהיינו (בעצלות וברפיון) התורה תיהפך לו לסם המוות ח"ו: וכתב הבא"ח על הפסוק: [שיר השירים פ"ז פ"ו] "מלך אסור ברהטים" מלך - זה מלכו של עולם. אסור - זה קשור ברהטים - זה ריצות דהיינו שהקב"ה קשור בקשר בל יינתק לעולם עִם עָם ישראל בזכות שני הריצות שרץ אברהם אבינו למצווה הנ"ל.

צילצול הטלפון

(פי"ח פי"ט)
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'.

אם אנו נעבור ברחוב ונשאל אדם מה זכה אברהם אבינו ע"ה שממנו דוקא יצא עם ה' עם ישראל, מסתמא הוא יאמר משום שהוא נכנס לאש למען שמו יתברך ועמד בעשרה נסיונות ובפרט שעקד את בנו. ולכאורה הוא צודק אבל בתורה כתוב טעם אחר. שכל הסיבה העיקרית שאברהם אבינו ע"ה זכה זה מן הטעם כי ידעתיו שיצווה את בניו וביתו אחריו.

ומסופר על רבי רחמים חי חוויתא הכהן זצ"ל שישב עם הילדים הקטנים ולימדם בבית הכנסת. אך היה קור גדול וביקש הרב מהגבאי אם הוא יכול להוציא את המחצלאות כי הרצפה קרה מאוד וקשה לילדים ללמוד. ויען הגבאי ויאמר שהמחצלאות זה רק לחגים. ואמר לו הרב או שאתה מוציא את המחצלאות או שאני מוציא את הספרי תורה ונותן לילדים לשבת על היריעות (וכמובן שהגבאי הוציא מיד את המחצלאות).

ושוב מעשה ברבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בזמן השואה שהיה הוא ועוד קבוצה מחנכים ילדים קטנים לתורה ויראת שמים טהורה. ועשו מאמצים כבירים לתת להם תמיד כל צרכם. עד שביום מן הימים תם הכסף ונגמר. וילך הרב אברמסקי לאחד העשירים הגדולים, וביקש סיוע לילדים ואמר שזה בחינת פיקוח נפש, שאם הילדים יפסיקו ללמוד תורה הם עלולים להתקלקל. אבל העשיר שלא היה דתי אמר שאינו רואה בזה פיקוח נפש כיוון שהילדים סוף סוף לא ימותו ממש. וילך הרב מבית העשיר. והנה בליל שבת קודש צלצל הטלפון בביתו של העשיר. והרים העשיר את השפופרת ושמע להפתעתו שבקו השני מדבר הרב אברמסקי וישאלהו הרב האם עכשיו אתה מאמין שזה פיקוח נפש או לא? ואזי הזמינו העשיר לבוא ולקחת את כל הסכום וכן היה! ומהמעשים הנ"ל אנו רואים כמה אדם צריך לדאוג לזולת ולא רק לעצמו ולכן אברהם זכה להכל.

המנועים של העולם

(פי"ח פל"ב)
ויאמר אל נא יחר לה' ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה.

וכפי שידוע לא היה עשרה וכל סדום הושמדה. אבל נתאר לעצמנו בכל זאת כאילו שהיו בסדום עשרה צדיקים וממילא סדום וסביבותיה לא היו נהפכות והיה עובר איזה סדומי ליד הבית מדרש של העשרה איש מסתמא היה אומר הנה הבטלנים של סדום כל היום מחממים את הכיסאות לא עובדים אוכלי חינם ועוד ועוד. והוא אינו יודע שהוא חי ונושם בזכותם. אבל כל זה אילו היו עשרה. אבל סדום לא זכו שיהיו שם עשרה אבל אנו היום צריכים להבין שכל הקיום של העולם זה בזכות אותם שיושבים ועוסקים בתורה.

ושמעתי מעשה בחפץ חיים זצ"ל שפעם אחת בא אליו איזה אדם עשיר גדול ששמע את שמעו. וכשפתח החפץ חיים את דלת ביתו ראה העשיר שהבית ממש עלוב מבפנים ולא רק מבחוץ, ויאמר העשיר לחפץ חיים האם זה אתה החפץ חיים ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אמר לו כן אני הוא החפץ חיים: א"כ שאל העשיר איפה הרהיטים שלך הכל אצלך ריק פה? ואז שאל אותו החפץ חיים ואיפה הרהיטים שלך? גם לך אין כלום! אני כאן רק אורח בוא, איתי לחו"ל ותראה איזה בית גדול ואיזה רהיטים ומכוניות יש לי לרוב:

ויען החפץ חיים לעשיר, גם אני פה רק אורח, בעולם האמת יש את הבית האמיתי שלי והוא הרבה יותר גדול משלך ויש לי שם הכל לא חסר לי כלום: ומשם לקחו החפץ חיים לישיבה. וכשנכנסו לישיבה העשיר הזה לא הבין מה זה, כי פעם ראשונה שהוא ראה ככה בחורי ישיבה אחד מול השני, ולומדים בקול רם ונדמה לו חס ושלום שאינם מן הישוב. ופתאום פונה אליו החפץ חיים ואומר לו: תשמע המצב של ישיבתנו לא הכי טוב מבחינה כספית, נודה לך אם תוכל להרים תרומה לישיבתנו. ויען העשיר: וכי אתה רוצה שאני אתרום לבית "המשוגעים" הזה? תראה איך הם נראים שחורים (בזמנם גם לא היו מקלחות בישיבות והעשיר הזה כנראה היה רגיל לנקיון יסודי שאת זה הוא לא מצא אצלם) ועוד צועקים. [מתוך לימוד - "את ווהב בסופה"...].

אמר לו החפץ חיים משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה לו ספינה ורצה למכרה והנה הגיע איזה אדם שרוצה לקנותה. וישאל כמה קומות יש בספינה? ויען לו שיש ארבעה קומות בספינה ויש חדרים יפים וממוזגים בספינה. אמר לו אם כן אני מוכן לקנות רק תראה לי את הספינה. ויקחהו לספינה, והתחילו מקומה רביעית ואכן הקונה רואה שהכל נאה ויפה, וכן בקומה השלישית וכן בקומה שניה והתכונן הקונה לרדת גם לקומה ראשונה, אמר בעל הספינה שם לא כדאי לך לרדת כי אתה לבוש חליפה יפה ועלולה להתלכלך מהמנועים שם, אמר הקונה איזה מנועים אמרת שיש חדרים יפים וממוזגים אני רוצה לראות? ואמר בעל הספינה אבל פה זה קומה ראשונה וצריך מנועים בשביל שהספינה תוכל להפליג.

ואז אמר הקונה אני רוצה גם כאן חדרים נאים וממוזגים. וזה בעיה שלי אמר לו בעל הספינה. אם כן, בוא נעשה חוזה וכך היה ובעל הספינה הוציא את המנועים ומכר אותם וגם בקומה ראשונה עשה חדרים כמו בשאר הקומות. קיבל את כל הכסף והלך. ואילו הקונה בא להפליג עם הספינה אבל הספינה תקועה לא זזה! וכאן פנה שוב החפץ חיים לעשיר ואמר לו אלה שנראים לך כפי שנראים, בגלל שהם המנועים שמשיטים את הספינה וכל העולם עומד עליהם, ואז הבין העשיר את דבריו ואכן הרים תרומתו לישיבה.

(פי"ט פ"כ)
הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער וגו' הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת.

פירש"י שלוט אמר למלאכים שהעיר הזאת צוער אמנם חטאה אבל עדיין לא נתמלאה סאתה כמו סדום והשאר, ואם כן לא מגיע להם עכשיו מיתה? ועל זה אמר לו המלאך שלכן צוער לא תתהפך. ומכאן לומדים מה עושה סניגוריא בשמים ומה לוט שלא התכוון לסנגר אלא לעצמו כדי שיהיה לו לאן לברוח בכל זאת זה עזר ועיר שלמה ניצלה ולא מתו כסדום ועמורה אדמה וצבויים, ק"ו אם אדם יְלָמֶּד סנגוריה על עם ישראל לשם שמים ומאהבתו לעם ישראל. שזה יתקבל ברצון גדול מאוד. ומזה נלמד כמה חמור מאוד הדבר לקטרג ח"ו על עם ישראל בכלל ועל ת"ח בפרט, וירגיל לשונו לדבר רק טוב:

הפטיש החזק

(פי"ט פכ"ז)
וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'.

הגמרא בברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שהיה חולה מאוד [לפני מיתה], נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו רבינו נר ישראל, פטיש החזק עמוד הימני, מפני מה אתה בוכה? אמר להם אילו היו לוקחים אותי לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ועוד שאפשר לשחדו בממון ואעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי לעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואי אפשר לשחדו בממון, ולא אבכה?

הסיפור מזעזע לכשעצמו, אבל לעניינינו שמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל מה פירוש הדברים, פטיש החזק שלכאורה לא מובן! והרב הסביר שיש בני אדם שכשטוב להם בחיים אזי הם מגיעים לבית הכנסת ומתפללים במניין וגם לומדים תורה ועושים את כל המצוות ואפילו עם חיוך. אבל כשפתאום יש להם צרות בבית בעיות פרנסה ואין להם כל כך הצלחה עוזבים ומתייאשים וזה ודאי לא רצון ה'. ואדרבה אומרת הגמרא טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, דהיינו אדם למד מאה ימים רצוף בהתלהבות כשהיה לו טוב בחיים. ופעם אחת למד בהתלהבות רק יום אחד כשהיה לו קשה מאוד זה עולה על כל המאה ימים, ואם כן צריך לשמוח מצד אחד כשיש לו צער גדול כי "לפום צערא אגרא":

ויש פטיש חלש ויש פטיש החזק. פטיש חלש זה מה שאמרנו שהוא עובד את ה' מתי שבא לו ואיך שבא לו: אבל פטיש החזק זה עבודת ה' בלי פשרות לא קשור למצב רוח, וגם אם אתה במינוס גדול וגם אם יש צרות בבית תהיה פטיש החזק. עבד ה' ובטל רצונך [את כל הרצונות והתאוות והתשוקות שלך] מפני רצונו יתברך, ועל פי זה אפשר להבין את הפסוק הנ"ל קצת יותר, שהרי לאברהם אבינו ע"ה היתה בקשה מהקב"ה שלא ישמיד את סדום, וכל בקשותיו לא הועילו כי לא נמצאו צדיקים בכדי שיגנו על העיר ואברהם שב למקומו, [ואע"פ שעצם בקשתו היתה "האף תספה צדיק עם רשע" אך עכ"פ צ"ל שביקש בלשון זו משום שהיה סבור שאין הקב"ה יקבל בקשתו אלא בדרך זו, ובאמת עצם רצונו הוא שלא תחרב העיר] ולכאורה הדבר אמור לגרום לחולשה רבה לאברהם אבינו ע"ה ולהורידו חלילה מעבודת ה' שהרי הקב"ה לא מילא בקשתו, שהרי סדום ועמורה אדמה וצבויים הושמדו כליל. אבל התורה אומרת וישכם אברהם בבוקר [עדין קם מוקדם מאוד]. אל המקום אשר עמד שם. דהיינו נשאר על עמדו תקיף וחזק ויציב באמונתו בהקב"ה ולא נפל כי הוא זה, וזה הוא פטיש החזק.

הפורץ הצדיק

(פ"כ פי"א)
ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

אבימלך אומר לאברהם, שם במצרים אני מבין למה עשית את זה כי שם כולם מכוערים ורעים בלי שום תרבות ודרך ארץ. אבל כאן אצלנו כולם מתורבתים עורכי דין דוקטורים בחלוק לבן אנשים עם תוארים ותעודות ובעלי דרך ארץ ונימוס לא גונבים ולא פושעים. מה ראית כי עשית את הדבר הזה להגיד שהיא אחות שלך? תגיד שהיא אשתך אין לך מה לפחד: על זה ענה לו אברהם אבינו כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני.

ומעשה שהיה בזמנינו באסיר שחזר בתשובה כשהיה בכלא, ולאחר שיצא לחירות הקים בית ומשפחה והיה לומד בישיבה לחוזרים בתשובה, אלא שהמצב הכספי שלו לא היה שפיר והיה דחוק מאוד. ובעודו מהרהר מה לעשות נזכר במקצועו הקודם ואמר ריבונו של עולם פעם אחרונה שאני יעשה את זה אני מבטיח. רק בשביל להביא טרף לביתי ובעודו הולך הוא רואה איזה חנות תכשיטים והנה אבן גדולה לידה. ואמר שזה סייעתא דשמיא שבקלות יזרוק את האבן וינפץ את הזכוכית ויקח ערימה של זהב ויברח לנפשו.

ויקם בלילה ההוא ותכנן ללכת לפרוץ ומשם כמובן ילך לישיבה ללימוד של הלילה כרגיל. והנה הוא מתקרב לחנות התכשיטים והתכופף להרים את האבן על מנת לזורקה על הזכוכית. אלא כשהתכופף הוא ראה את דמותו דרך הזכוכית שהייתה כמו מראה. והוא רואה זקן ופאות ופנים של יהודי, ומיד זרק האבן מידו ורץ לישיבה עם דמעות וחרטה על המעשה הרע שחשב לעשות, אך למזלו שני אברכים שהלכו גם לישיבה ראו את כל הנעשה והבינו שמצבו דחוק ואמרו לראש ישיבתם ועשו לו מגבית מכובדת מאוד וקיבל את זה, ומה שלא עשה באיסור קיבל בהיתר.

ושמעתי מהרב שמחה הכהן קוק (שהוא זה שהחזירו בתשובה בכלא) הסבר למעשה זה. ואמר שמאותו רגע שהוא תיכנן לפרוץ הוא זכר את חיי העבר ודמיין שהוא כך גם עכשיו וא"כ אין שום בעיה לפרוץ אבל כשראה מי הוא באמת עם הזקן והפיאות והיראת שמים שקנה לעצמו, לא העיז לגנוב וכמו שהגמרא אומרת (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקויות: עד כאן המעשה. ונתאר לעצמנו שזה היה קורה לאדם שאין בליבו יראת שמים אין ספק שהיה מנסה לפרוץ למרות הסכנה שעלולים לתופסו, וכפי שידוע ששמונים אחוז מהאסירים חוזרים שוב פעם. ואותם 20% שלא חוזרים מסתמא משום שחזרו בתשובה. וזה מה שענה אברהם אבינו לאבימלך רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי: ושמעתי מהרב מאיר מזוז שליט"א רק אין יראת וכו' רק ראשי תיבות רפורמים קונסרבטיבים שהם אין להם יראת שמים. וה' יתברך יזכנו ליראת שמים כדכתיב [דברים פ"י פי"ב] "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".

מאש מתרחקים

(פכ"א פ"י)
ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' עם בני עם יצחק.

וודאי אינו מעשה בעלמא, ויש ללמוד מזה מוסר שכאשר שאם אתה רואה את בנך או בתך שמתחברים לילד או ילדה מקולקלים, אל תחשוב פעמיים אלא מיד גרש ותפריד את החיבור הזה. וזהו השלום האמיתי וכמו שאמרו במשנה, הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום וכו' ורודף שלום זה שלפעמים צריך לרדוף את השלום עצמו כשרואים חבר רע מתחבר אליך או לבניך.

ומעשה באבא אחד שראה שבתו הקטנה הולכת מדי פעם לשכנים ושם יש טלויזיה והיא מסתכלת. ושאל האבא את הסטייפלר זצ"ל: האם לא להרשות לה ללכת או להרשות לה משום ה"שלום"? ענה לו הסטייפלר: חס ושלום שלא תעז להרשות לה ללכת לשם ובמקום כזה לא שייך שלום. וכן מצאנו עם יעקב אבינו שכשעשיו אמר ליעקב אלכה לנגדך דהיינו מהיום נהיה ביחד בלי פירוד כי אנשים אחים אנחנו אבל יעקב אמר לו לא ולא! אלא לך לשעירה ואני כבר אגיע לשם (בימות המשיח שכתוב בו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו וגו').

(פכ"א פכ"ו)
ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי היום.

וצריך להסביר את כפילות הדברים. ומסביר זאת השפת אמת כך: "ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה". וכאן הוא פנה לפיכול שר צבאו ואומר לו "וגם אתה לא הגדת לי" ועל זה ענה לו פיכול שר צבאו "וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום". (ודברי פי חכם חן).

(פכ"א פ"א)
ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם וגו'.

הבן איש חי זיע"א שואל מה הקשר בין ויהי אחר הדברים האלה לבין הנסיון של אברהם ויצחק? ומשיב הבן איש חי שהפרשה הקודמת דיברה לגבי אבימלך, והרי ליצני הדור אמרו: מאבימלך נתעברה שרה ואם כן הנסיון לאברהם גדל פי כמה כשמזכירים את העניין לפני כן על אבימלך שהרי כשאברהם ייקח את יצחק לעקידה זה מראה שח"ו יצחק לא בא מאברהם, ואעפ"כ אברהם לא מהרהר אחרי דברי הקב"ה.

כל רצוני לעשות רצונך

(פכ"ב פ"ח)
ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו.

מכאן רואים מעט ממעלותיו העצומות של יצחק אבינו שהרי אביו מודיע לו לאחר כל הדרך שבעצם הוא זה שצריך להיות הקורבן ואף על פי כן וילכו שניהם יחדיו. כמו שאברהם אינו עומד לעלות לעולה כך מרגיש גם יצחק שכיון שזה רצון ה' אין כאן ספיקות ואין שאלות, ולא עוד, אלא שהוא אומר לאביו קשור אותי חזק. "וצוואר פשט מאליו" ורצונו היה לקיים רצון בוראו ולהיות לקורבן למען שמו יתברך.

ושמעתי מעשה (מר' איתן הכהן שליט"א) בבחור שבא להתקבל בישיבת טלז (שידוע שהיא ישיבה ברמה גבוהה מאוד שבכדי להתקבל צריך לדעת לפחות רבע מהש"ס) והרב שאל אותו כמה מסכתות אתה יודע? וענה לו שאינו יודע אפילו אחת. אם כן תנסה בישיבה אחרת אמר לו הרב. אני רוצה אבל ללמוד תורה פה בישיבה הזו אמר הבחור ופרץ בבכי חזק. והרב אמר לו אל תבכה זה בסדר התקבלת לישיבה והצמיד לו את העילוי של הישיבה שזה הרב כהנמן זצ"ל [בבחרותו] שילמדהו.

ובסוף השבוע הראשון אומר הרב כהנמן לראש הישיבה שהבחור לא תופס כלום. תנסה עוד שבוע אמר ראש הישיבה אבל גם בסוף השבוע השני אותו דבר. אמר לו ראש הישיבה עוד שבוע אחד. ובסוף השבוע אמר הרב כהנמן זצ"ל לראש הישיבה כבר שלושה שבועות והבחור לא תופס. אתה פטור מלהמשיך אמר ראש הישיבה. והבחור הנ"ל נצבט בקרבו אבל נשאר בישיבה. ובאחד מלילי שישי בשעה שתיים בלילה בערך הרב כהנמן ישב בבית מדרש וראה שגם הבחור הנ"ל יושב מול גמרא פתוחה. והרב כהנמן הסתיר את עצמו שהבחור לא יראה אותו.

ובאמת כעבור כמה דקות הוא רואה את הבחור מביט אנה ואנה בבית מדרש וראה שאין אף אחד, וייגש להיכל הקודש ויפתח את הארון ואת הספר תורה ויכניס ראשו בפנים והתחיל לבכות בקול גדול ואמר: ריבונו של עולם אנא אני מתחנן תן לי דעת להבין את תורתך להבין גמרא ולהבין משנה להבין הלכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. ובכיו הולך וגובר, והרב כהנמן בכה אתו ביחד כחצי שעה.

ואומר הרב כהנמן שהיום הוא צריך להתאמץ מאוד כדי להבין את ספריו של אותו בחור שהלא הוא לא אחר מאשר רבי אלחנן וסרמן ה' ינקום דמו שידוע בזמן השואה באו הנאצים ימח שמם וראו אותו מלמד את תלמידיו תורה ופניו כפני מלאך ה' יוקדות כאש ופחדו להתקרב אליו, ואחד מהם אמר אולי נעזבהו לנפשו? אבל השני אמר שלא ולקחו אותו ואת תלמידיו למות על קידוש ה' ולפני שהרגום אמר רבי אלחנן וסרמן ה' יקום דמו לתלמידיו אנו עכשיו קרבים קורבן לה' יתברך, ואסור שחס ושלום יהיה לנו איזה מחשבה פסולה או מחשבת גאווה על זה שאנו צדיקים, או ח"ו טרוניא כלפי שמיא כיוון שמחשבה לא טובה פוסלת את הקורבן. וכך עלו על המוקד ה' יקום דמם ע"כ וכל המסירות נפש הזו ושל כל ישראל קיבלנו את זה מהמסירות נפש של יצחק אבינו ע"ה שהיה שש ושמח להיות עולה על גבי המזבח ועיקר היהדות זה מסירות נפש למצוות.

סבך הקוצים

(פכ"ב פסוק י-יג)
ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וגו' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם וגו' ויעלהו וגו'.

כשאברהם אבינו השכים בבוקר כדי לקיים את מצות בוראו לעקוד את יצחק, והחלו ללכת שלושה ימים נתלווה אליהם היצה"ר והיה מפתה את אברהם שלא יעקוד את בנו, וכשלא הצליח הלך ליצחק, וכשלא הצליח הפך לנהר ענק באמצע הדרך ואברהם ויצחק נכנסו עד שהגיעו מים עד נפש וזעקו לה' וה' הצילם, וכל הדרך היצה"ר ניסה להכשילם ואפילו כשאברהם בנה את המזבח הוא הסתיר את יצחק כדי שהיצה"ר לא יזרוק עליו אבנים ויעשהו בעל מום כדי לפסלו לקורבן [וזה הסיבה שמכסים את השופר בראש השנה לפני התקיעות], ועוד ועוד דברים שניסה היצה"ר להכשילם אך לא הצליח.

והנה ברגע השיא שאברהם אבינו שולח את ידו לשחוט את יצחק שומע קול אל תשלח את ידך אל הנער וגו'. אומר אברהם בלבו אולי זה יצה"ר שרוצה שלא אעשה את המצווה? או אולי זה מלאך ה' איך אפשר לדעת? על זה עונה התורה שאברהם הסתכל על האיל וראהו בתוך הסבך של העצים, והבין שמלאך ה' אמר אל תשלח ידך אל הנער כי אם היצה"ר היה אומר אזי היה מביא לו את האיל מוכן ומזומן ולא שצריך להיכנס לסבך הקוצים ולהוציאו, שהרי יצה"ר מביא דברים קלים וסימנך קל בגימטריא עם הכולל כמניין שמו של היצה"ר: ומכל הנ"ל למדנו שככל שהאדם רואה שיותר קשה לו במצווה מסוימת שמה ישים את הדגש, והיכן שקל לו מדי יבדוק אולי זה לא בא מן הצד של הקדושה.

והסר השטן מלפנינו ומאחרינו

(פכ"ה פי"ט)
וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו וגו'.

לפעמים יוצא לאדם שעושה מצוות גדולות מאוד כגון הצלת נפשות או שנותן צדקות למכביר או שלמד לילות שלמים, אבל האויב הגדול שזה היצה"ר רוצה לקחת לו את זה ומכניס בלבו גאווה ואומר לו כולם עפר ואפר לידך ואתה מעל כולם, איפה תמצא צדיק כמוך, ולפעמים לא רק שמפסיד לו את המצווה אלא עוד גורם לו שייענש על כך, כפי שמובא בגמ' על אשה אחת שהייתה רגילה להתענות כל הזמן ולפרסם את זה וכשנפטרה שמו אותה בציר של גיהינום רח"ל: וק"ו אם אדם עמד בניסיון כמו של העקידה הנ"ל שהרי הקב"ה אומר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשׂכת את בנך את יחידך" אבל התורה אומרת שאברהם חוזר אל נעריו "ויקומו וילכו יחדיו" שלכאורה המילה יחדיו מיותרת? אלא רוצה לומר לנו התורה שכמו שנעריו של אברהם לא היה בליבם איזה גאווה על מצווה שעשו, כי הם באמת לא עשו. כך הרגיש גם אברהם שאין בלבו שום הרגשת גאווה, למרות שעשה מצווה שאין למעלה הימנה, וזה מלמד אותנו גם אם עשינו מה שעשינו שלא נתגאה ח"ו שהרי הקב"ה משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום.

ומעשה ברבי זושא מאניפולי [אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל] שפעם אחת עבר ברחוב וראה שיש איזה אשה שהתעלפה וסביבה התקהלות גדולה של בני אדם וכשנגש לברר את הדבר נודע לו כי האשה הזו אלמנה שאיבדה שלוש מאות רובל וחלק מהכסף לא שייך לה ולכן התעלפה. אמר להם רבי זושא תעירו אותה, והעירו אותה אמר לה רבי זושא אני מצאתי שלוש מאות רובל רק אני צריך סימנים כמה היה בשטרות וכמה במטבעות ואמרה לו.

מיד הלך רבי זושא לפי הנתונים והביא לה שלוש מאות רובל ותשמח האלמנה מאוד מאוד. אלא שרבי זושא אמר לה שהוא רוצה שכר טירחא עשרים וחמישה רובל וכמובן שהיא לא הסכימה לסכום כזה גדול וגם האנשים סביב אמרו לו תתבייש לך זאת אשה אלמנה, אבל רבי זושא לא מוותר והלכו לבית הדין, ואחרי הדיון פסקו הבית דין שהאלמנה פטורה מלשלם, וכשהגיע רבי זושא לישיבה שאל אותו אחד התלמידים מה הולך פה הרי אתה החזרת שלוש מאות רובל שבכלל לא מצאת ועוד אחר כך אתה מבקש שכר טירחא מהאלמנה המסכנה?

וענה לו רבי זושא בתחילה כשראיתי שיש פה מצב של פיקוח נפש מיד דחיתי את היצה"ר שרצה שאני לא יקיים את המצווה ואמרתי לו זה פיקוח נפש והשארתי את השלוש מאות רובל, אבל לאחר שהבאתי לאלמנה את השלוש מאות רובל שוב הופיע היצה"ר ואמר לי אשריך מי כמוך כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. כמה אנשים עמדו כאן ואף אחד לא נתן ואילו אתה צדיק גדול שאין לך הרבה כסף הלכת והתאמצת ולווית.

ולא ידעתי איך לסלק מעלי את היצה"ר החדש הזה שנָחַת עלי פתאום ועוד שכולם מסביב עזרו וכל אחד בא ואמר לי אשריך אין כמוך: לכן מיד אמרתי לאלמנה שאני רוצה שכר טירחא, ואזי באו כולם והתחילו לצעוק עלי מה אתה עושה זאת אשה אלמנה ובין כך ובן כך יצה"ר של הגאווה ברח לו. וזה שאומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" דהיינו לפני שהאדם עושה את המצווה היצה"ר מנסה למנעו ואם האדם ניצחו ועשה את המצווה שוב מגיע היצה"ר ומנסה להפילו ברשת הגאווה שעליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב ע"כ ויהי רצון שה' יזכנו להיות מן אותם בני אדם 'הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים' שעליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (גיטין ל"ו ע"ב).

---

פרשת חיי שרה

---

ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס

(פכ"ג פ"א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה: ותמת שרה וגו'.

והשאלה ידועה, מדוע קוראים לפרשה הזו פרשת חיי שרה והלא היה צריך לקרוא לה פרשת מיתת שרה שהרי מיד בתחילת הפרשה מתה שרה? וכמו שאדם רואה ספר להבדיל שכתוב עליו פרשת חייו של פלוני והוא קונה אותו, וכשמגיע לביתו הוא רואה שבשתי שורות הראשונות כתוב על הפלוני כבר שהוא מת, וכל הספר מדבר על מישהו אחר ודאי שהוא יחזיר את הספר למוכר הספרים.

אלא כאן מלמדת אותנו התורה מה זה מושג של חיים שכל זמן שהאדם בעולם הזה הוא עוד לא נקרא חי ורק לאחר מיתתו הוא באמת מתחיל לחיות, כדאיתא במשנה באבות (פ"ד מכ"ט) הילודים למות והמתים לחיות, שהרי בעולם הזה כבר אמר שלמה המלך שהיה לו את כל טוב העולם הזה ואעפ"כ אמר "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (מגילת קהלת פ"א פ"ב).

ממילא רק לאחר שהאדם יוצא מהעולם הזה לעולם הבא, ששם ההנאות הן לאין ספור כמו שאמרו במשנה באבות (אבות פ"ד י"ז): יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה והסבירו המפרשים שגם אם תיקח את כל ההנאות ביחד ותיתן את כולם לאדם אחד והוא יחיה לאורך זמן של כל העולם הזה, דהיינו שש אלף שנה, הוא לא יגיע לשעה אחת מה שאדם נהנה בעולם הבא. אלא שאנחנו גשמיים ולא מבינים איזה הנאות יכולות להיות שם: למה הדבר דומה? לתינוק בגיל ארבע שאומרים לו מה אתה רוצה ארטיק שוקולד או מכונית מרצדס שלך פרטי? וודאי שכל תינוק שאינו מבין מה זה מכונית מרצדס פרטית ומבין רק מה זה ארטיק שוקולד ירצה את הארטיק שוקולד כי שכלו מצומצם ואלו ההנאות שהוא מבין. וכך אנחנו לא מבינים איזה הנאות יש בעולם האמת אנו מבינים רק מה זה ארטיקים וגלידות וכסף וזהב.

היופי האמיתי

(פכ"ג פ"א)
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים.

פירש"י בת מאה שנה כבת עשרים, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשים גם בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. לכאורה מה השבח הזה שבת עשרים היה לה יופי כבת שבע הרי נאמר (משלי ל"א ל') "שקר החן הבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל"? אלא רש"י בא ללמדנו שלמרות ששרה הייתה מהנשים הכי יפות בעולם היא לא התייחסה ליופייה שלה אלא רק דבקה בהקב"ה וזה כוונתו של רש"י בת עשרים כבת שבע ליופי כמו שילדה בגיל שבע לא מעניין אותה היופי שלה, אצל שרה היה אותו דבר גם בגיל עשרים שלא עניין אותה יופייה כי שקר החן והבל היופי אִשָׁה יראת השם היא תתהלל.

יסודות האדם

(פכ"ג פ"ב)
ותמת שרה בקרית ארבע וגו'.

ידוע שהאדם נברא מארבע יסודות: אש רוח מים עפר. יש מי שהאש אצלו הרבה ובשאר פחות, ויש כל מיני סוגים וכל יסוד יש לו עניין בפני עצמו. כגון אש זה כעס וגאווה, ורוח זה דיבורים, ומים זה תאוות, ועפר זה עצלות. וודאי שבכל יסוד יש גם מכל דבר טוב וגם דבר רע, ותפקידנו בעוה"ז לברר את הטוב מהרע דהיינו ביסוד האש יש טוב ורע. הטוב זה ויגבה ליבו בדרכי השם, ולדעת שאם אני אתאמץ אני יכול להגיע לדרגות גבוהות. ויש גם רע כגון גאווה רעה שעליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב. וכן במים יש תאוות טובות כגון ללמוד תורה ולהתפלל וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ח י'): "ה' נגדך כל תאוותי". וגם יש תאוות רעות דהיינו תאוות לאכילה ושתייה ולכל התענוגים לשם הנאת הגוף. וכן רוח שזה דיבורים שכמו שהגמ' אמרה מה תקנתו של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה. שכיוון שהוא דיבר לה"ר מסתמא הוא קשור לרוח שזה דיבור לכן יעסוק בדיבור קדוש שזה תורה, וכן בעפר שזה עצלות יש טוב כגון שהאדם עצל מלעשות עבירות ועצל מלרדוף אחר תענוגות העולם וכסף וזהב, וכעין הפסוק ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. דהיינו בעניין של מקנה וכסף וזהב אברהם אבינו ע"ה היה מאוד כבד ובקושי זז. והעצלות הרעה היא לא לקום בבוקר לתפילה במניין ולהתעצל בלימוד וללמוד ברפיון וכו". ועפי"ז יובן הפסוק "ותמת שרה בקרית ארבע". שהיא לקחה את ארבעת היסודות והפרידה אותם ולקחה רק את הטוב שבהם ואילו את הרע זרקה וזה בקרית ארבע (ע"פ אור החיים הקדוש).

(פכ"ג)
שמענו אדוני וגו'.

כך דברו אנשי חת עם אברהם אבינו ע"ה וקראו לו אדוני. ושואלים מדוע אברהם לא קרא להם גם בלשון זה של אדונים משורת כבוד ודרך ארץ? ויבואר על פי דברי רשב"י במס' ברכות (ז' ע"ב): מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברם שקראו אדון וכו' וכיון שאברהם קרא להקב"ה אדון לא רצה לקרוא גם לאדם בתואר זה.

שרה אימנו

ותמת שרה.

פרש"י על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה ע"ש. והסיבה שהקב"ה ברא את האִשָׁה היא כמו שנאמר לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו: כלומר שהאִשָׁה נבראה כדי להיות עזר לאדם שזה לתקן את מידותיו הרעות כגון: אם הוא גאוותן או קמצן או עצלן וכיוצא בזה ע"י שהוא מתחתן יש סיכויים טובים כשהולכים בדרך האמת לתקן את הכל (וזו הסיבה שכשלא הולכים בדרך ה' לא מסתדרים).

ממילא אברהם אבינו שכל כולו היה חסד שנאמר תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם. היה צריך קצת דין כדי להיות מאוזן כי חסד לבד יש כמה מצוות שקשה לעשות כמו שילוח הקן, ברית מילה, והקרבת קורבנות ועוד. ולכן היה צריך את שרה ששרה זה לשון שררה ולשון דין וכשהגיע אברהם אבינו ע"ה לדרגתו שאפילו את בנו אהובו הוא מוכן לשחוט רק בגלל שהקב"ה ציווהו למרות שזה לכאורה נוגד את החסד. מראה ששרה גמרה את עבודתה בעניין זה וזה מה שאמר רש"י שע"י העקידה נפטרה שרה:

ומספרים על רבי יהודה פתיה זצ"ל שכשעלה לארץ הקודש בירושלים הגיע אליו הרב עדס והזהירו שיגמור את ספרו ויוציאו לאור כי בשמים כועסים עליו. ובינתיים דברו בדברי תורה ואחד הילדים לקח מהכיבוד שהוגש לרב. ורצה אביו להכותו קצת שלא יעשה זאת ואז הרב עדס תפס בידו ואמר לו עזוב אותו לנפשו. וישאל הרב פתיה את הרב עדס למה תפסת את ידי ולא נתת לי להכותו? ויען ויאמר לו: הילד הזה בגיל בר מצווה יקבל פצעים בכל גופו ויכאב לו מאוד עד סוף ימיו כיוון שבגלגול הקודם הוא הרביץ לאחד מתלמידיו הקטנים שתי מכות במקום אחד.

וכן היה הילד הזה בליל הבר מצווה בלילה התחיל לצעוק ויבואו הוריו ויראוהו כולו פצעים ויורד לו דם ואי אפשר להתקרב אליו וזה המשיך כמה שנים. וכשהגיע לגיל שמונה עשרה בא לאביו רבנו יהודה פתיה ואמר לו אבא כל אדם שזקוק לברכה אתה מברכו, ברכני גם אני אבי ואתרפא מחולי זה. אמר לו הרב: תשמע בני אתה באת לתקן חטא שהכית תלמיד שלא לצורך? מיד הלך הבן לחדר והחל בוידוי אשמנו וכו' הכינו תלמידים שלא לצורך וכשגמר להתוודות נפטר לבית עולמו כיוון שבא על תיקונו ע"כ. (שמעתי מהרב יוסף הכהן). ומכאן רואים כמה צריך אדם להיתקן בכל דבר ובפרט בדברים הקשים עליו כדי להשלים תיקונו, וכן נלמד מכאן שגם אם רואים איזה אסון ח"ו ולא מבינים צריך להאמין דכל דעביד רחמנא לטב עביד.

אין צורך לבכותה

לספוד לשרה ולבכותה.

ידוע שהאות "כ" בלבכותה קטנה. ויש כמה טעמים בדבר (עיין בבעל הטורים) ושמעתי ממו"ר מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א טעם לשבח שכיוון שאברהם אבינו ע"ה רואה למרחוק, והוא רואה את שרה יושבת בגן עדן ונהנית מזיו השכינה שאין לך עידון גדול מזה וכמאמר התנא באבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (כלומר גם אם תיקח את כל סוגי ההנאות של העולם הזה ותחיה מבריאת העולם ועד סופו לא תהנה כמו אדם שנהנה שעה אחת בעולם הבא). ואת זה רואה אברהם אבינו כמה ששרה שמחה, וא"כ על מה יש לבכות ורק בשביל מראית העין ועל זה שהעולם נחסר מצדקת כמותה בכה קצת.

הטבע והשכל

(פ"ג פי"ג)
וידבר אל עפרון נתתי כסף השדה קח ממני וגו'.

ויש לשאול למה אברהם הוסיף לומר "קח ממני" אחר שכבר אמר "נתתי". וכן יש לשאול איך עפרון לא מתבייש לאחר שלעיני כל אנשי עירו אמר שהוא נותן במתנה, ופתאום מבקש הוא סכום נכבד של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר? ועל פי הסיפור הבא יבואר בע"ה:

מעשה ברבי יהונתן אייבישיץ שהיה לו ויכוח עם אחד השרים של המלך שטען שהשכל מנצח את הטבע כגון הנגר לוקח עץ משייפו ומסדרו ועושה ממנו שולחן מהודר, מלטשים ובונים ומשנים דברים והכל מהשכל שגובר על הטבע. ואילו רבי יהונתן אמר עם כל הכבוד לשכל אבל השולחן זה עדיין עץ והאש תשרפהו בדיוק כמו שעץ נשרף, וכן שאר הדברים שהאדם יכול בשכלו רק ליפות ולשכלל את הדברים. אבל לא להפוך אותם ממהותם. ויאמר המלך לרבי יהונתן בא וניפגש שוב בעוד חודש ימים וכל אחד יוכיח את דבריו, וילכו.

וכמובן שרבי יהונתן לא חשב על זה הרבה אלא חזר לתלמודו ולישיבתו וסמך על מי שאמר והיה העולם, וביום האחרון יושב הרב ולומד והנה בא לידו עכבר קטן וקפץ לתוך קופסת הטבק של הרב ויסגור הרב בעדו שלא יפריענו והניח את הקופסה בכיס וחזר לתלמודו. והנה נקישות בדלת ובפתח מופיע שליח מטעם המלך לבוא לקרוא לרבינו יהונתן כדי להוכיח את דבריו. וילך עם השליח והנה הוא רואה אולם רחב מלא שולחנות, ופתאום ניגש חתול עם מגש של כוסות יין כשיש על ראשו כובע שכתוב עליו הטבע והשכל. והולך על שתיים ומחלק כוסות.

ואז בא השר הנזכר לרבי יהונתן ואמר לו מה אתה אומר, הנה השכל עשה מחתול מלצר למופת, ובינתיים החתול ניגש לרבי יהונתן ואז נזכר רבי יהונתן בעכבר ויוציאו מקופסת הטבק מול עיניו של החתול ויקפוץ החתול על העכבר בהותירו מאחריו מהפיכה שלימה של כוסות שבורים ויין שנשפך וכמובן שהוכרז שרבי יהונתן ניצח וכל מה שהחתול עשה זה רק הצגה זמנית עד שראה את העכבר, וחזר לטבעו ורדף אחריו להשיגו כהרגלו, ע"כ.

וכן כאן עפרון רואה את כל העיר מסביב ואברהם רוצה ממנו את הקבר. מיד אמר לאברהם הכל שלך במתנה כיוון שרצה לקבל כבוד, אבל אברהם ידע שהוא עכשיו כמו החתול עם המגש שעוד לא ראה את העכבר ומיד אברהם הוציא את הכסף ונופף לו בו מול עיניו, ואז כבר עפרון גילה את פרצופו האמיתי ואמר 400 שקל כסף עובר לסוחר, וכל זאת מאחר שכבר ראה את הכסף: ולכן אמר אברהם קח ממני שנשאר לעפרון רק לקחת שאברהם כבר הוציא את הכסף.

(פכ"ג פט"ז)
וישמע אברהם וגו' וישקול אברהם לעפרן.

פירש"י חסר וא"ו בעפרון שאכן דיבר הרבה ואפילו מעט לא עשה. והאות וא"ו היא אות משמו של הקב"ה, וכן אברהם אבינו ע"ה שקיבל אלף כסף מאבימלך ושמר את זה לקבורת שרה אלא שעפרון דיבר ואמר ארבע מאות הפסיד שש מאות, ולכן נחסר לו האות וא"ו כנגד שש מאות.

פינקס החיים

(פכ"ד פי"א)
ואברהם זקן בא בימים וגו'.

היה מעשה באחד הרבנים (כמדומני ר' אריה ליב בעל שאגת אריה) שפעם הלך להיות רב באחת הערים וביקש לבקר קודם בבית העלמין ובהיותו שם הוא רואה שפלוני נפטר בגיל ארבע שנים. ואלמוני בגיל שלוש וחצי, ואחר בגיל שבע שנים ובכל הבית קברות היה אדם אחד שכתוב עליו שחי עד גיל עשרים שנה, והוא לא הבין משום שראה בעיר אנשים מבוגרים עם זקנים לבנים ואיך זה שכאן כולם מתו צעירים וישאלם על זאת.

אמרו לו תשמע אצלנו כל אחד מאנשי העיר מקבל פנקס ובפנקס הוא כותב כמה שעות ביום הוא עבד את הקב"ה אם זה בתפילה או בתלמוד תורה או שאר מצוות ורושם בפנקס, ובסוף ימיו לוקחים את הפנקס ועושים חשבון אוספים את השעות לימים ואת הימים לחודשים ושנים וזה מה שאנו כותבים על המצבה כי זה הנטו שלו וכל השאר ברוטו, ולכן ראית בבית קברות שחיו מעט שנים כ"כ ואותו האחד שראית שחי 20 שנה אינו אלא רב העיר הזאת שנפטר, והיה לומד כל ימי חייו ועכ"ז לא עלה לחשבונו אלא 20 שנה בלבד.

וכאן התורה מעידה על אברהם אבינו ע"ה בא בימים דהיינו שבכל שנות חייו מאה שבעים וחמש שנה לא בזבז רגע אחד לבטלה וכל דקה ושנייה הייתה אצלו מחושבת ומתוכננת וידע מה לעשות איתה, וכמו שמסבירים חז"ל את הפסוק לא תרפני עד בלעי רוקי, שאדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה על זמן כדי בליעת הרוק מה הוא עשה איתו וק"ו למי שמבלה את זמנו בהבל וריק בטלויזיה ועיתונים וכבר רמוז בתהלים "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'": רעות ראשי תיבות רדיו עיתון וידאו תלויזיה (תלויזיה באנגלית .V.T לכן אפשר גם לכתוב גם באות ט' וגם באות ת') (הרמז מהרב אמנון יצחק).

רוחני או גשמי

(פכ"ד פב"ג)
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אִשָׁה לבני מבנות הכנעני וגו'.

לפני שנבוא אל ביאור הפסוק רק אזכיר מה ששמעתי ממו"ר ראש ישיבת כסא רחמים הרב מאיר מאזוז שליט"א, שטוב להוציא בשבת חתן ספר תורה מיוחד לקרוא את הפסוקים של החתן ומנהג זה נכתב בראשונים שמי שיעשה זאת הזיווג יצליח ולא יהיו בעיות של גירושין ח"ו וכן נוהגים הטוניסאים:

ועתה נבוא לפסו' הנ"ל, שלכאורה מדוע התורה אומרת שאליעזר הוא 'זקן ביתו המושל בכל אשר לו' ולמה דווקא בעניין הזה, ומיישבים זאת חז"ל : ללמדנו מעט מגדולתו של אברהם אבינו ע"ה שבענייני ממון ואוצרות נתן את כל המפתחות לאליעזר ונותן בו אמון מלא, וכפי שהתורה מעידה "המושל בכל אשר לו" ואילו כשמדובר בדבר רוחני אברהם שתמיד סמך על אליעזר קורא לו ואומר לו תישבע לי בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ שלא תיקח אִשָׁה לבני מבנות הכנעני.

ומסופר על רבי ישראל מסלנט שעבר פעם באיזה אכסניה ובעה"ב שאל אותו אם הוא יכול לשחוט לו, כיוון שהוא נראה רב עם זקן וכו' ויען הרב כן וילכו לשחוט ובדרך הרב שואל אותו סלח לי יש לך אולי איזה אלף רובל להלוות לי ואני אחזיר לך תוך כמה ימים, אמר לו האיש אינני מכיר אותך ואני לא מאמין לך שתחזיר לי. אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר בשביל לשחוט לא חקרת מי אני והאמנת לי בעינים עצומות בגלל הזקן והפאות שאני יכול לשחוט ואתה לא חושש שאולי איני יודע לשחוט ואנבל את הבהמה, ואילו בעניין הלוואה פתאום אתה חושד בי? ואילו כאן אצל אברהם אבינו ע"ה רואים את השלימות האמיתית שבעניני ממון מאמין לאליעזר ולא משביעו אבל בעניין הבאת אִשָׁה ליצחק שזה רוחני אברהם משביע אותו ויהי רצון שנלמד ממדותיו של אברהם אבינו ע"ה אמן.

(פכ"ד פל"ד)
ויאמר עבד אברהם אנוכי.

המילה הראשונה שדבר אליעזר שנכתבה בתורה: היא מילת עבד, כיוון שאליעזר ראה איך מכבדים אותו ומוקירים אותו וגם היה דומה מאוד לאברהם ופעמים חשבוהו לאברהם, ופחד שיתגבר עליו יצה"ר של הגאווה, ולכן הקדים ואמר עבד אברהם אנוכי.

(פכ"ד פמ"ב)
ואבא היום אל העין וגו'.

פירש רש"י היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ ע"כ והשאלה נשאלת איך הוא הוכיח להם את זה וכי כל מי שיבוא ויאמר קפצה לי הדרך יאמינו לו? ואומרים חז"ל שהראה להם את השטר כמו שכתב רש"י (על הפסוק וכל טוב אדוניו בידו) ובשטר היה כתוב את תאריך כתיבת השטר והוא גם היה התאריך שהגיע אליעזר ולכן האמינו לו.

גול אמיתי

(פכ"ד פ"כ)
ותמהר ותער כדה אל השוקת וגו'.

דהיינו שהמים לא עלו לקראתה כמו קודם, שכתוב "ותמלא כדה ותעל" אלא שכאן עירתה כדה לשוקת והתאמצה הרבה יותר, והשאלה נשאלת מדוע? אלא יש ללמוד מכאן מוסר עצום שכל דבר טוב הוא דבר קשה, וככל שהוא קשה יותר זה סימן שזה מצווה גדולה יותר ואם זה קל תדע שאפי' שנראה כמצוה יש דבר שאינו כשר שהרי כיצד היצר הרע לא מקשה בדבר כדרכו.

ולכן בפעם הראשונה שרבקה אמנו מילאה את המים כוונתה הייתה בשביל משפחתה ולכן לא היה צריך להתאמץ אבל כשמילאה אח"כ לעשרה גמלים של אברהם אבינו: שזה המצווה נהפך להיות קשה ומכאן ילמד כל אדם שהדברים שהם קשים זה עיקר המצוה כגון: יש לך אפשרות לקרוא תהילים או לשמוע הרצאה או קלטת ויש לך אפשרות ללמוד גמרא או דברים שהמוח צריך להתאמץ וודאי שהמצווה היא ללמוד את הדבר הקשה יותר שאדם לעמל יולד וזה עיקר השכר.

ומעשה ברבי שלום שבדרון זצ"ל שהיה מלמד קבוצה של נערים תורה והנה הוא רואה שאחד התלמידים כבר כמה ימים לא בא והלך לבקרו שמא חולה הוא. אבל, הנער פתח את דלת ביתו כשהוא בריא ושלם אמר לו הרב למה אינך מגיע מה קרה? אמר הנער כבוד הרב שבוע הבא אני חוזר שוב באופן קבוע אבל השבוע איני יכול. וישאל הרב למה אינך יכול תגיד לי לא אעשה לך שום דבר. אמר הנער כיוון שבדיוק בזמן השיעור מתקיים משחק כדורגל ואני מאוד אוהב לצפות בו!

מה זה כדורגל שאל הרב. מיד קפץ הנער והסביר לרב יש כאן עשרה שחקנים וכאן עשרה שחקנים. ובכל צד יש שער וצריך להכניס גולים ומי שמכניס גול מקבל כבוד גדול ומעניקים לו כסף ושכר גדול. אמר לו הרב יש לך כאן איזה כדור? וודאי ענה התלמיד תן לי אותו אמר הרב ראיתי מגרש בדרך אלך ואכניס איזה עשרים גולים ואקבל כבוד גדול וכסף כמו שאמרת. אמר לו הנער כבוד הרב עכשיו זה לא חכמה כי אין אף אחד שימנע ממך להכניס גול וזה נקרא שער ריק וזה לא נחשב לכלום!

מיד אמר לו הרב ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר לבוא כל יום לשיעור שאין לך מה לעשות זה דומה לשער ריק כי אף אחד לא מונע בעדך אבל היום שיש לך מניעות גדולות לבוא אם תבוא סימן שהכנסת סוף סוף גול אמיתי והתלמיד הגיע לשיעור והרב קם מלא קומתו לכבודו ע"כ והסיפור הזה יש בו מוסר השכל לכל אורך החיים שכל המצוות הקשות אחריהם צריך לרדוף ובעיקר זה לימוד התורה כי רק זה יציל את האדם מהיצרים הרעים וכמו שאמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ואין תרופה כנגד היצר הרע אלא התורה.

גם בשביל אחד

(פכ"ד פ"נ)
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר.

רואים מכאן כמה הדברים של אליעזר השפיעו אפילו על בתואל ולבן שהיו רשעים גמורים ולרגע הם מאמינים גדולים, עד שאומרים בפיהם מה' יצא הדבר. ולכן כל אחד מאיתנו צריך להתחזק כמה שיותר לזכות את הרבים וכל אחד כפי כחו יש מי שיכול ללמד ציבור גדול, ויש מי שיכול ללמד רק את אשתו וילדיו. וצריך להאמין שהדברים משפיעים ומחלחלים ללבותיהם גם אם לא רואים את זה כלפי חוץ. ומסופר על אחד הרבנים שהיה רגיל לתת שיעור במרחק מסוים מביתו ויום אחד ירד שלג והלך הרב לשאול את החזון איש אם כדאי להתאמץ כי כנראה שלא יבואו הלומדים ללמוד חוץ מאחד שגר בבית הכנסת עצמו שהוא השמש עצמו אמר לו החזון איש שהוא חייב ללכת לתת את השיעור גם בשביל אחד, וגם שקשה לך להגיע בשלג כי אדם שלומד ביום זה תורה הוא כבר לא האדם של אתמול אלא אחר לגמרי.

אל תגיד מחר פן יהיה מאוחר

(פכ"ד פנ"א)
הנה רבקה לפניך קח ולך וגו'.

ולאחר זמן מה אומרים לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך וכמובן שרצו לדחות אותו לגמרי ולא רק ימים או עשור, ומכאן יש לנו ללמוד שמצווה הבאה לידך אל תחמצנה אמרו לך קח ולך קום ותלך כי יש הרבה מקטרגים ואם לא תעשה את המצווה עכשיו מי יודע אם אח"כ תעשנה, וכמו שאמר הלל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

וכמו שבנא שהיה אחיו של הלל והיה עשיר גדול מאוד וכששמע שהלל אחיו נעשה לנשיא ישראל בא אליו ואמר לו נחלוק את רכושי חצי שלך וחצי שלי ותתן לי חצי של העולם הבא שלך ויצאה בת קול מהשמים ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. דהיינו כשאחיך היה עני למה לא הלכת לתת לו צדקה כשהוא היה זקוק, עכשיו כבר מאוחר ומכאן ילמד אדם לפני שיגיעו ימים אשר אין בהם חפץ וכבר יהיה מאוחר.

מלך ביופיו תחזינה עיניך

(פכ"ד פס"ג)
ויצא יצחק לשוח בשדה וגו': וישא עיניו וירא והנה גמלים באים.

ויש לשאול מה פירוש והנה גמלים באים היה צריך לומר והנה רבקה באה וכי הגמלים חשובים יותר? אלא כך אומרים חז"ל שידוע מה שהגמ' [קידושין מ'] אומרת אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא תתגנה עליו ויעבור על ואהבת לרעך כמוך, ואם כן איך אליעזר הלך לקדש אשה ליצחק בלי שיצחק יראנה קודם? אלא מה הטעם שצריך לראותה קודם החתונה כדי שלא יסתכל בה אחרי החתונה ותתגנה עליו וישנאה ויעבור על ואהבת לרעך כמוך אבל לגבי יצחק אבינו ע"ה זה לא שייך כיוון שהוא מלכתחילה לא התכוון להסתכל ברבקה מרוב צניעותו, וא"כ אין חשש שהיא תתגנה עליו וזה מה שאמר הפסוק "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" את הגמלים הוא ראה אבל את רבקה הוא לא ראה כי מהשמים שומרים על הצדיקים, כדכתיב שומר נפשות חסידיו, ומזה נלמד אנו שלפחות על נשים אחרות לא נסתכל שעי"ז נזכה לראות את הקב"ה כמו שכתוב עוצם עיניו מראות ברע. מלך ביופיו [שזה הקב"ה] תחזינה עיניך. תם ונשלם!

---

פרשת תולדות

---

ונשמח ונעלוז

(פכ"ה פ"כ)
ויהי יצחק וגו' רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי וגו'.

פירש רש"י וכי לא ידענו שהיא בת בתואל ואחות לבן הרי זה נכתב בפירוש בפרשה הקודמת. אלא עונה רש"י להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רֶשָע ולא למדה ממעשיהם. ע"כ והדברים מופלאים ומשמחים שהרי בדורנו כמה רבקה אמנו יש. שהרי ידוע שכל תג ותג שבתורה דורשים עליו תלי תלים של הלכות וקל וחומר על מילים שלימות, וכמה מילים התורה הוסיפה כדי לגלות שבחה של רבקה אמנו שאע"פ שבסביבתה היו רשעים, היא היתה צדקת ולא למדה ממעשיהם. ועל זה ישמחו וירקדו ויעלזו כל הבעלי תשובה שאע"פ שגדלו והתחברו לאנשי רשע, התנתקו מהם ושבו לאביהם שבשמים ויש בהם מעלה מסויימת שאין בצדיקים גמורים.

בלי פשרות

(פכ"ה פכ"א)
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו.

פירש רש"י ויעתר לו ולא לה שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. ולכאורה זה תמוה שהרי רק לפני פסוק רש"י הסביר שרבקה בת בתואל ללמדך שבחה שאפילו שאביה רשע ואחיה רשע וסביבתה רשעים אעפ"כ לא למדה ממעשיהם וא"כ איך כאן רואים שבגלל שאביה רשע תפילתה לא מתקבלת. ועוד צריך להבין מה התכוון רש"י שאמר אינה דומה תפילת וכו' רש"י לכאורה היה צריך לומר כיון שהוא צדיק בן צדיק והיא בת רשע מה פירוש "שאין דומה"?

ושמעתי תירוץ נפלא בשם הרב שלום הכהן שליט"א [ראש ישיבת פורת יוסף] שהרי תפילת אדם צדיק מגיל אפס. בדרך כלל תפילה רגילה בלי דמעות על עוונות שהרי אין לו עוונות מה שאין כן תפילת בעל תשובה הוא מתפלל יותר בהתלהבות ועם דמעות כי הוא יודע שהיה לו הרבה עוונות ואם כן יצחק אבינו שהוא צדיק יסוד עולם ואביו צדיק יסוד עולם וגם הקב"ה אמר לאברהם אבינו כי ביצחק יקרא לך זרע. ממילא פשוט שהבעיה היא לא ביצחק אלא ברבקה ואעפ"כ יצחק מעתיר בתפילה דהיינו מרבה ומפציר בתפילה.

ואפילו שגם רבקה התפללה כמו יצחק אבל אצלה זה לא פעל כל כך שהרי אביה רשע וכו'. והיא דומה יותר לבעל תשובה ולכן מתפללת בדמעות אבל הפלא הגדול זה ביצחק שאע"פ שהוא צדיק גמור ועולה תמימה מרבה ובוכה בתפילה, וזו היא כוונת רש"י שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. ולא אמר בסתם שהוא צדיק בן צדיק והיא לא. אלא "שאין דומה" ואעפ"כ יצחק אבינו דימה תפילתו לתפילתה.

(פכ"ה פכ"ב)
ויתרוצצו הבנים בקרבה וגו'.

פירש רש"י 'על כורחיך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב א"כ למה זה אנוכי, רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשיו מפרכס לצאת דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת ב' עולמות' ע"כ.

והיא חשבה שיש לה רק בן אחד רק שהוא הפכפך פעם רץ לבית הכנסת כדי להתפלל וללמוד ואחר כך רוצה לעבוד עבודה זרה או לסרט או עיתונים או לכל הדברים שאסורים על פי התורה, ואם כן למה זה אנוכי שואלת רבקה. מי צריכה בן ליצן כזה ועל זה אמר לה הקב"ה יש לך שניים אחד צדיק ואחד רשע אבל השאלה קצת נשאלת שהרי נודע לה שיש כאן בן רשע גמור יותר גרוע מחצי חצי?

אלא ודאי שרבקה אמרה עדיף רשע גמור שלפחות הוא יודע שהוא רשע ויש סיכויים שיחזור בתשובה מה שאין כן החצי חצי לא חושב שהוא רשע וישאר תמיד ברשעו ומזה נלמד אנו כמה חשוב להיות אמיתי בלי פשרות.

גם זו לטובה

(פכ"ה פכ"ד)
וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה.

במילה תומם חסרים אותיות י' א' ללמדך שרבקה היתה צריכה להוליד עוד י"א ולזכות לכל י"ב השבטים אלא שאמרה למה זה אנוכי ורש"י הסביר למה אני מתאווה ומתפללת על ההריון, לכן נענשה ומכאן ניתן ללמוד כמה חשוב שהאדם לא יתלונן על שום דבר בחיים כי בסוף מי שיפגע זה רק הוא, וכמו שראינו שעם ישראל בכו בלילה ההוא ששבו המרגלים וזה היה ליל תשעה באב אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה לחינם עכשיו תבכו בכיה לדורות. לכן אדם יראה רק את הטוב.

ומסופר על רבי אלימלך מליז'נסק שפעם אחת אמר לתלמידיו שילכו לאחיו רבי זושא וילמדו ממנו שצריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה והגיעו לרבי זושא והנה הם רואים בית ריק והעוני משווע מכל פינה, ואילו רבי זושא שמח כאילו יש לו וילה מפוארת, וישאלוהו תלמידיו רבינו איך מודים על הרעה כמו על הטובה אמר להם מנין לי לדעת אף פעם לא הייתה לי רעה כל הזמן אני שרוי רק בטובה. [ואמר זאת ממש כמסיח לפי תומו].

(פכ"ה פל"ד)
ויבז עשיו את הבכורה.

מי שמתבונן כאן רואה שעשיו לא שת ליבו כלל לשום דבר רוחני כל שהוא ולא עוד אלא אף מבזהו, שהרי הדבר הרוחני היחידי שהיה לעשיו זה היה הבכורה וגם את זה הוא מכר בשביל נזיד עדשים, ואילו בהמשך הפרשה רואים כשעשיו בא ומבין שהפסיד את הברכות ויעקב כבר קיבל את הברכות הוא צועק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, עד כדי כך ששמעו אותו ביריחו ונושא קולו ובוכה ממש. וצריך להבין מה קרא לעשיו ממתי מעניין אותו איזה "מי שברך"?

ושמעתי תירוץ מהרב יעקב חיים סופר שליט"א שהכל תלוי מהיכן בא האדם ולכן כשעשיו מגיע מהשדה לאחר שעבר חמש עבירות נוראות בו ביום, מה זה בשבילו בכורה הוא נעשה טמא וכל דבר של קדושה לא מעניין אותו כלל, משא"כ כשהוא מגיע בברכות כל היום היה עסוק במצות כיבוד אב ונתפסה בו קצת קדושה מהמצוה ולכן כאן פתאום הוא מתחיל להבין קצת מה זה ברכות, ומזה אנו נלמד תמיד להיות עסוקים במצוות כדי שנדע להוקיר ולכבד כל דבר רוחני.

(פכ"ו פסוק י"ט-כ"ב)
ויחפרו בנחל ויריבו וגו'. עשק, שטנה, ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא ולא רבו עליה"

כתבו המפרשים שכאן נרמזו בתי המקדש של עם ישראל הראשון קראו לו עשק משום שהחורבן היה בגלל ביטול תורה כדכתיב: ויאמר ה' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עוזבם את תורתי וזהו עשק [שין מתחלפת בסמך] שראשם היה שקוע רק בעסקים ולא הלכו לשיעורי תורה והבית השני נחרב בגלל שינאת חינם של קמצא ובר קמצא וזהו שיטנה אבל בהמ"ק השלישי שיבנה בב"א עליו נאמר ולא רבו עליה כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. [ועיין ברמב"ן וברקאנטי].

תוציא את הידים מהכיס

(פכ"ז פכ"ב)
ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשיו.

אמרו חז"ל כל זמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשיו כלומר אין ידי עשיו יכולות לשלוט. ומקשה הגר"א מוילנא זצ"ל הרי הפסוק אומר הקול קול יעקב והידים ידי עשיו, משמע גם כשהקול קול יעקב עדיין הידיים של עשיו שולטות? ומתרץ הגר"א שמי שיסתכל בפסוק יראה שכתוב ה'קל' קול יעקב דהיינו בלי האות וא"ו ר"ל קל שלומדים בקלילות ולא בכובד ראש וברצינות ובשמחה והתלהבות על זה התורה אמרה הקל קול יעקב והידיים ידי עשיו.

אבל רבותינו דרשו הקול עם וא"ו קול יעקב אין הידיים ידי עשיו, כי אם לומדים בשמחה ובחשק ידי עשיו נשברות, וכן עשיו ציוה את נכדו עמלק ואמר לו כמה שניסיתי להרוג את יעקב לא הצלחתי אני רוצה שאתה תהרוג [ח"ו] את בניו ואגלה לך מתי להלחם עימהם שזה ברגע שהם מרפים מהתורה [ח"ו], וזה שכתוב ויחנו ברפידים ויבוא עמלק, ואמרו חז"ל על שרפו ידיהם מן התורה בא עמלק. וכשהאדם לומד בחשק גדול, כך הוא מוחה את שמו וזכרו של עמלק, ושובר את ידיו של עשיו.

ספק ברכות להקל

עוד פירוש

הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו וגו' ויברכהו.

מקשה הבא"ח זיע"א אם אתה רואה שקולו זה של יעקב תבין שוודאי זה לא עשיו ואיך אתה מברך ספק ברכות להקל? ועונה הבא"ח שעשיו שהיה רמאי וחשב שגם יעקב כמוהו רמאי וירצה לקחת לו את הבכורה ומסתמא הוא ידבר בקול של עשיו כדי שאביו לא יכירנו, לכן אמר ליצחק אביו כשהוא יבוא מהשדה הוא ידבר בקול של יעקב וכך יעקב כשינסה לדבר כעשיו, אביו ירגיש ולא יברכהו משא"כ עכשיו שאמרתי לאבי שאדבר בקולו של יעקב אין מה לפחד כי יעקב מסתמא ידבר בקולי. אבל עשיו טעה שהרי יעקב אבינו ע"ה בא בתמימות נוראה ומדבר בקולו ממש ועל זה אמר יצחק הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו ויברכהו.

בעבודת ה' אין שאלות

(פכ"ז פ"ל)
ויהי אך יצא יצא יעקב וגו' ועשיו אחיו בא מצידו.

מי שמתבונן בכל מה שקרא כאן רואה פלא גדול שהרי עשיו היה איש ציד ומומחה גדול היה לצידה ועפ"י השכל הוא אמור לחזור מהציד מהר מאוד אזי איך שייך ללכת ליצחק לאחר כל התהליך של השחיטה והלבשת עורות גדיי העיזים ורבקה אמנו מכינה מטעמים כמו שיצחק אוהב ולא ממהרת, ויעקב נכנס ליצחק ויצחק מריח אותו ומברך אותו ואוכל לאט לאט, זה מאוד מסוכן אבל כאן התורה מגלה לנו יסוד גדול בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, תעבוד את ה' ללא שאלות וה' יסדר לך את הכל.

וזה בדיוק כוונת התורה ויהי אך יצא יצא יעקב וגו' ועשיו בא מצידו שהקב"ה שלח את המלאך גבריאל והי משחרר את כל מה שתפש עשיו. ומה שאנו צריכים ללמוד מכאן הוא שלפעמים הוא חושב איך אלך להתפלל במניין אני אפסיד כסף, איך אלך לשיעור תורה אני צריך לנוח שיהיה לי כוח לעבוד, אם אלמד וכו' הכל ישתבש אצלי אל תאמין ליצה"ר שלך אלא בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך [שמעתי מר' אליהו דבוש].

ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אֶבֶל אבי ואהרגה את יעקב אחי:

מדוע עשיו הדגיש דווקא את המילה אֶבֶל ולא אמר מות אבי? ועונים חז"ל שעשיו תמיד רצה להרוג את יעקב אלא שלא הצליח כיוון שיעקב עוסק בתורה ממילא עשיו חיפש זמן מתי כבר אוכל להרגו והנה ניזכר שאדם אַבֶל אסור לו ללמוד תורה שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ואפילו אומות העולם יודעים שהכוח של עם ישראל הוא מהתורה הקדושה.

מוות וחיים ביד הלשון

(פכ"ז פמ"ו)
ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אִשָׁה מבנות חת כאלה למה לי חיים.

והדבר תמוה שהרי יש סיבה יותר חמורה שעשיו רוצה להרוג את יעקב? אלא שלא רצתה לדבר לשון הרע ואפילו על עשיו כיון שיש סיבה אחרת למה שאדבר לשון הרע: וידוע כמה גדול חטא לשון הרע וכמו שאמרו חז"ל שקול לשון הרע כע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות, שהרי ברצח אצל קין נאמר גדול עווני מנשוא, ובעריות כתוב אצל יוסף הצדיק ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים. בע"ז כתיב לגבי העגל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ואילו לגבי לשון הרע בא דוד המלך ואמר " יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" שהכל כלול בתוך לשון הרע ואפילו הכהן הגדול האיש המקודש ביותר ביום הכיפורים שזה היום המקודש ביותר נכנס לקודש הקודשים שזה המקום המקודש ביותר כדי לכפר על עוון לשון הרע שזה החטא עולה על הכל.

---

פרשת ויצא

---

מקור השפע

(פכ"ח פ"י)
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.

אומר רש"י שהסיבה שהזכיר יציאתו ללמדך שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שכל זמן שהצדיק במקום הוא הוֹדה הוא זיוה הוא הֲדָרָה יצא צדיק מן עיר פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ע"כ. אך יש לשאול מדוע זה מוזכר רק אצל יעקב אבינו ולא אצל אברהם ויצחק בזמן שעזבו הם את מקומות מגוריהם?

ושמעתי תרוץ בשם הרב שלום הכהן שליט"א, שאם היו אומרים זאת על אברהם היו אומרים הבריות יש פחות הוד וזיו והדר בגלל שלאברהם אבינו היה אוהל ענק עם ארבעה פתחים וכל הזמן היו עוברים ושבים, וכן ביצחק שהיו לו בארות ועבדים שהיו מרגישים חסרון ביציאתו היו תולים זאת במפעליו הרבים משא"כ ביעקב אבינו ע"ה שהוא איש תם יושב אוהלים אין במה לתלות שפנה הזיו וההוד וההדר אלא בלימוד התורה.

אשת חיל

(פכ"ח פי"א)
ויפגע במקום וגו' וישכב במקום ההוא.

אומר רש"י בשם חז"ל 'ההוא' לשון מיעוט שבמקום ההוא דווקא - שכב לישון אבל ארבע עשרה שנה קודם לכן שלמד בבית שם ועבר לא שכב לישון, וכאן התורה מגלה לנו מעט מגדולתו של יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות שהרי ידוע שלשבת וללמוד שש או שבע שעות ברצף כמה זה קשה! ק"ו 14 שעות, וק"ו 14 ימים 14 חודשים וכ"ש וק"ו 14 שנים בלי הפסקות צהריים, בלי שבתות חופשה, בלי בין הזמנים, ובעיקר בלי לשכב לישון.

רק שהשאלה נשאלת כיצד יעקב אבינו ע"ה הלך ללמוד תורה והרי אביו יצחק אבינו ע"ה ציוה עליו קום לך וגו' וקח לך משם אִשָׁה? ושמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל שיעקב אבינו ע"ה הבין שלשאת אִשָׁה זה לא דבר של מה בכך אלא צריך הכנה מרובה שהתורה קראה לאִשָׁה 'עול' ואם אתה לא מוכן לעול הזה אתה עלול ליפול. שהרי אִשָׁה נמשלה לתורה שנאמר (משלי ל"א א') 'אשת חיל מי ימצא' ['חיל' בגימטרייה 48 קניינים שהתורה נקנית בהם] וממילא כשאתה עוסק הרבה בתורה שזו האִשָׁה הרוחנית אתה מכין עצמך היטב לקראת נישואיך.

וממילא יעקב אבינו ודאי שקיים את מצוות אביו. ומסופר על איזה אברך ישיבה שבא לרבו וסיפר לו שאשתו מזלזלת בו מאוד, לא מגהצת לא מכבסת ולא מבשלת ומבזה אותו והוא אינו יודע מה לעשות? אמר לו הרב תראה אתה במקום להגיע לכולל בשעה תשע אתה תמיד מאחר בחצי שעה או יותר וכמובן אתה קודם הולך להכין לך נס קפה לא לפני שאתה עושה כמה שיחות בפלאפון וסיגריה ורק מאוחר יותר אתה נכנס לכולל ועד שאתה פותח את הגמרא זה עוד רבע שעה ובמקום ללמוד אתה מדבר הרבה עם החברותא, וכיוון שזהו היחס שלך לתורה זהו היחס של אשתך אליך שנאמר 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ו'אין מים אלא תורה' ולפי הפנים והרצינות שלך אל התורה כך הפנים של האִשָׁה שלך אליך, אני מציע לך תתחיל להתמיד וללמוד בחשק כך גם הבית ישתנה, והאברך הנ"ל קיבל על עצמו והשתנה מאוד לטובה וכעבור חודש ימים בא לרבו ואמר לו שעל אשתו נאמר אשת חיל מי ימצא ולמה? כי נודע בשערים [של ביהמ"ד] בעלה.

אתה רופא?

(פכ"ד פי"ג)
והנה ה' ניצב עליו ויאמר וגו'.

יש לשאול מדוע רק כאן הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ע"ה שכבר הוא בגיל 77 שנה ולא לפני כן במערת שם ועבר? אלא כאן רצה הקב"ה ללמדינו מוסר, כשאדם לומד תורה אסור להפריע לו וגם אם זה גילוי שכינה, ק"ו לגילוי חבר שבא לבקר אותך.

וכמו שמסופר על הגר"א מוילנא זצ"ל שעשרים ושמונה שנה לא ראה את אחותו וכשהיא באה לבקרו בירך שהחיינו ואמר לה מחילה הזקן שלי קצת לבן זו התראה לפני היפרדי מהעה"ז לכן אני חייב לעסוק בתורה. שם בעולם האמת זה עולם ארוך אוכל לדבר איתך אבל כאן אין לי זמן בכלל. ובינתיים תדברי עם אשתי - היא פטורה מתלמוד תורה.

ועוד מסופר על תלמיד של החפץ חיים זצ"ל שאשתו היתה חולה וביקש מרבו לבקרה א"ל החפץ חיים וכי אתה רופא, תשב תלמד היא תתרפא וכן היה ולאחר זמן מה נולד לאותו תלמיד [כמדומני רבי יצחק אלחנן] בן וביום הברית בא לרבו הח"ח לבקש רשות לילך אמר לו החפץ חיים וכי אתה מוהל? תשב תלמד ותמנה שליח.

וכן בסנהדרין [דף מט'] שדוד המלך ע"ה אמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלושת ימים וילך עמשא וגו' ויותר וגו' שראה אותם מתחילים מסכת ולא רצה להפסיקם אע"פ שכתוב שהאיש שימרה את פי המלך יומת אבל לא כשהמלך אומר להפסיק אדם מלימוד התורה ע"ש, ומכל זה אנו יתמי דיתמי כמה צריכים להתחזק ולא להפסיק מהלימוד לכלום.

ונקה לא ינקה

(פכ"ח פט"ז)
ויקץ יעקב משנתו וגו' ואנוכי לא ידעתי.

פירש רש"י שאם הייתי יודע שזה מקום שכינה לא הייתי ישן במקום כזה, ומוסיפה התורה ואומרת על יעקב וירא ויאמר מה נורא המקום וגו' הבה נתבונן:

הקב"ה עושה ליעקב אבינו קפיצת הדרך ושוקעת השמש לפני זמנה האבנים מתקבצות לאבן אחת, וכל זה כדי שיעקב אבינו ע"ה ישכב לישון שם ואיזה דברים הוא רואה בשנתו, סולם ומלאכים והקב"ה בעצמו מתגלה לו בפעם הראשונה ומבטיחו שישמור עליו. ואעפ"כ יעקב אבינו לא יכול לחשוב על זה איך העזתי לישון בבית ה' ואם הייתי יודע לא הייתי ישן כאן. ומזה נלמד אנחנו כמה זהירות צריך לנהוג בבית ה' וק"ו בבית מדרש שקדושתו חמורה מקדושת בית הכנסת, ואין פוסק שמתיר דברי חולין בביהכ"נ ובביהמ"ד, והזוה"ק כתב שהמדבר בבית הכנסת דברי חולין אין לו חלק באלוקי ישראל רחמנא ליצלן [והמשנה ברורה כתב שענייני פרנסה זה גם דברי חולין]. והאדמו"ר מגור אמר שהסיבה שהשואה לא פרצה אצל עדות המזרח מפני שנהגו כבוד גדול בביהכ"נ.

ומסופר על אדם שהלך למילואים ולא חזר, התקשרו בני המשפחה לצבא ואמרו להם שאינם יודעים מאומה רק יודעים שהוא הלך לפני כמה ימים לביתו. בני המשפחה נחרדו והחלו לנהוג באבל, ונסעו לבבא סאלי זיע"א לשאול אותו על האח, הבבא סאלי קימט את מצחו ואמר בחיוך ונקה לא ינקה, אל תדאגו הוא יחזור בשלום וכך היה וחזר הבן האובד ומיד נסעו לבבא סאלי זיע"א אמר לו הרב, תספר לנו מה מעשיך והוא אמר שהוא כמו כולם מתפלל ג' תפילות קובע עיתים לתורה ואין משהוא מיוחד אמר לו הרב תספר אל תפחד, ואז הוא אמר אני כל יום שישי לוקח מהגבאי את מפתחות ביהכ"נ ושוטף את ביהכ"נ בלא שאיש ידע על כך אמר לו הרב זו המצוה הצילה אותך ואז הבינו האחים מה התכוון הרב כשאמר ונקה לא ינקה בזכות זה שהוא מנקה את ביהכ"נ לא ינקה אותו ה' מהעולם.

(פכ"ח פי"ט)
ויקרא וכו' ואולם לוז שם העיר לראשונה.

ויש לשאול כאן שתי שאלות, א' מדוע יעקב שכב לישון כאן ולא שכב לישון במערת שם ועבר? ב' מדוע התורה אומרת לנו מה היה שם העיר לראשונה?

ושמעתי תירוץ שיעקב אבינו ע"ה לא רצה לישון כדי שלא יטעם טעם מיתה, משא"כ בלוז שידוע ששם אין רשות למלאך המוות לשלוט ולכן התורה מדגישה ואולם לוז שם העיר לראשונה.

(פכ"ח פכ"א)
ושבתי בשלום אל בית אבי וגו'.

פירש רש"י בשלום מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן ע"כ ולכאורה מניין לרש"י ששלום היינו מן החטא אולי כוונתו שלם בגופו וממונו?

ושמא רש"י דייק מלשון הפסוק שבתחילה אמר ושמרני וגו' ונתן לי וגו' וא"כ היה צריך לומר והשיבני בשלום ולמה יעקב אבינו ע"ה אמר ושבתי, אלא שבדברים הראשונים שזה שמירה ופרנסה זה בידי שמים אבל שלום מן החטא זה בידי האדם, דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולכן יעקב לא יכל לומר והשיבני כי זה תלוי בו.

(פכ"ט פ"ז)
ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו'.

יש לשאול מה הוא צריך לומר להם הן עוד היום גדול וכי אינם רואים זאת? ושמעתי מהרב בן ציון מוצפי שליט"א שיום לפני כן שקעה השמש שלא בעונתה כמה שעות קודם זמנה לכבוד יעקב אבינו ע"ה, והם חשבו שגם למחרת יהא אותו דבר ולכן אספו את הצאן מוקדם שלא תשקע השמש פתאום וע"ז אמר להם יעקב הן עוד היום גדול. אתמול זה היה מקרה יוצא דופן אבל היום עוד גדול.

שערי דמעה לא ננעלו

(פכ"ט פי"ז)
ועיני לאה רכות וגו'.

ברוח קודשה ראתה שהיא עתידה ח"ו להתחתן עם עשיו והיתה יוצאת לפרשת דרכים ושואלת מה טיבו של עשיו והיו מספרים לה על רשעותו הגדולה, והיתה מתחילה לבכות עד שנשרו ריסי עיניה, ואילו רחל שידעה ברוח קודשה שהיא עתידה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה לא יצאה לפרשת דרכים וכמובן שלא בכתה. ובסופו של דבר מה קרא הדמעות של לאה עלו השמימה ולא התחתנה עם עשיו ולא עוד אלא שזכתה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה ולא עוד אלא הראשונה ולא עוד אלא שרוב השבטים יצאו ממנה ולא עוד אלא שזכתה להיקבר עמו ורחל קבורה בפרשת דרכים: וצריכים ללמוד מכך לא להיות שאננים שהכל יסתדר ממילא, אלא יש לצאת ולדרוש ולחפש בכל עניין רוחני עד היכן שידינו מגעת, וגם אם צריך לבכות אז לבכות, כי שערי דמעה לא ננעלו.

(פכ"ט פי"ט)
ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי.

אומר האלשיך הקדוש שזו היתה כוונתו של לבן הרמאי, טוב תתי שזה בגימטריא קטנה עולה תשע שזה כמנין לאה, אותה לך מתתי שזה בגימטריא קטנה שלוש עשרה כמנין רחל אותה לאיש אחר שבה עמדי. אך יש לשאול איך מהשמים סובבו שכך יקרה ליעקב ויצטער? אלא אומרים חז"ל שמדה כנגד מדה לא בטלה וכמו שיעקב אבינו ע"ה רימה את אביו ואמר לו אנוכי עשיו בכורך כך לבן אמר לו זאת רחל ונמצאה לאה.

(פכ"ט פל"ב)
ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי וגו'.

ואומרת הגמרא שהטעם שקראה לו ראובן הוא משום שאמרה ראו מה בן בני לבן חמי שהבן של חמיה זה עשיו, שראובן ניטלה בכורתו וניתנה ליוסף ואעפ"כ ראובן רוצה להציל את יוסף מהבור, שכתוב וישמע ראובן ויצלהו מידם, ואילו עשיו שמכר את בכורתו רוצה להרוג את יעקב אחיו בגלל זה ע"כ, ומקשה הגר"א מוילנא למה הגמרא מחפשת טעם רק בראובן ולא בשמעון לוי וכל שאר השבטים? ומתרץ תירוץ נפלא שאם נתבונן בכל שאר השמות של השבטים נראה שלאה קודם כל אמרה את הטעם לשם כגון כי שמע ה' כי שנואה אנוכי וגו' ותקרא שמו שמעון וכן בשאר השבטים משא"כ בראובן קודם כל היא אמרה את שמו וע"ז הגמרא אומרת שאם היא אמרה שם ודאי שמסתתר טעם עוד לפני שמו של ראובן, ע"כ.

והמהרש"א תירץ שלפי הטעם שהתורה נתנה כי ראה ה' בעניי היה מספיק לקרוא לו ראו בלא המילה בן ע"כ. אלא שיש לשאול וכי איזה מחשבה יהיה לי לחשוב שראובן ידמה לעשיו הרשע וכי זו כ"כ גדולה שהוא לא דומה לעשיו, ולכאורה זה כמו אדם שיאמר בא וראה מה בן בני לערפאת ימ"ש, וראיתי בחידושי הגאונים בעין יעקב שלאה מאוד פחדה שאולי כמו שהבן הראשון שיצא מאברהם אבינו ע"ה זה היה ישמעאל והבן הראשון שיצא מיצחק זה היה עשיו א"כ כנראה היא מוציאה עכשיו פסולת אבל כשנולד ראובן וכל הבית נתמלא אורה אמרה ראובן ר"ל בן שממנו יבנה העולם. שלכן בראובן כתוב כי אמרה כי ראה ה' בעניי, שהמילים כי אמרה לכאורה מיותרות, אלא ששאלו אותה מדוע קראת לו ראובן היא התביישה להגיד שהיא חשבה שעלול לצאת ממנה פסולת לכן אמרה בפיה כי ראה ה' בעניי אבל לא בליבה שבליבה חשבה אחרת.

(שם)
ותהר לאה וגו' כי עתה יאהבני אישי.

מכאן רואים שכל מה שהאשה חשוב לה זה שבעלה יאהב אותה, שאפילו כשהיא מביאה בן ראשון הבן פחות מעניין אותה ובעיקר מה שמעניין אותה זה שבעלה יאהב אותה [וודאי שיעקב אהב את לאה כמו שכתוב ויאהב גם את רחל מלאה]. וכן כשילדה את לוי אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי וגו' ומכל זה צריך האדם ללמוד ק"ו ומה לאה אחת מהאמהות הקדושות זקוקה לאהבה ויחס מבעלה ק"ו לאשה אחרת כמה יחס ותשומת לב חייב בעלה לתת לה.

אמא רחל

(פ"ל פי"ד)
וילך ראובן וגו' וימצא דודאים וגו' ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי וגו'.

אדם היה עובר ליד ארבעת האוהלים של ארבעת נשותיו והנה משלושה אוהלים הוא שומע קולם וצחוקם של ילדים, ואילו באוהל הרביעי של רחל אמנו ע"ה דממה מוחלטת, והרי רחל חיכתה וציפתה וייחלה שבע שנים תמימות להתחתן עם בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה והנה ברגע האחרון היא רואה את אביה לבן מלביש את אחותה לאה בשמלת הכלה ומכין אותה לחופה. איזו אכזבה אבל רחל מתגברת ואומרת ללאה את הסימנים שגילה לה יעקב אבינו ע"ה כדי לא לבייש את לאה ורחל היחידה שאין לה עדיין ילדים מבקשת מלאה תני נא לי בבקשה מדודאי בנך, חלק מהדודאים [שזה סגולה להתעבר] ולאה אומרת לה לא מספיק שלקחת את אישי את רוצה גם את דודאי בני??

כאן אשה רגילה היתה פורצת בצעקות נוראות, וכי מי גילה לך את הסימנים וכי בשביל מי עבד יעקב אם לא בשבילי, ואת קוראת ליעקב אבינו אישך ולא אישי? וחוץ מזה מה ביקשתי קצת דודאים שאולי אזכה לילדים והרי לך כבר יש, אבל כל זה שייך לנשים רגילות ולא לאשה כמו רחל אימנו ע"ה שאצלה המידות נאצלות ואין הכעס שולט בה אלא היא שולטת, ובענווה גמורה היא עונה לאחותה את צודקת ולאחר כמה פסוקים הקב"ה פוקד את רחל ביוסף הצדיק. כתבו המפרשים שלפני שהקב"ה רוצה ליתן שכר מסויים לאדם הוא מנסה אותו וככל שהניסיון קשה יותר שכרו גדול יותר.

ומעשה ביהודי שהיה לו חנות בדים וביום שישי בחצות היום סוגר את החנות כדי להתכונן לשבת ולקבל מוקדם את השבת, והנה יום שישי אחד כרבע שעה לפני חצות היום נכנס איש מכובד מאוד וביקש לראות בדים יקרים ובעל החנות הוציא לו והראה לו ובינתיים הזמן מתקדם וכמעט חצות יום. פנה בעל החנות לאיש הנ"ל ואמר לו אני צריך לסגור את החנות אם אתה רוצה תבוא ביום ראשון.

אמר האיש המכובד נו רק עוד כמה דקות ונגמור את העיסקה, יש עוד זמן עד שבת ואתה גם תרוויח דמים מרובים. אבל בעל החנות התעקש ואמר לו אני סוגר ואז אמר לו האיש המכובד אשריך שלחו אותי מהשמים לנסותך והנה עמדת בניסיון בגבורה ובזכות זה אתה תזכה לבן צדיק שיאיר את העולם כולו והבן הצדיק הלא הוא רבי משה איסרליש הידוע כהרמ"א זיע"א.

פעמוני הזהב

(פל"א פ"ל)
ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלוקי.

כאן רואים כמה סתירה עצמית היתה בלבן שהרי אלקים תפקידו לשמור עליך להציל אותך מכל פגע רע ופשוט שאי אפשר לגנוב אותו שאם אפשר לגנוב אותו איזה מין אלקים משונה זה. ואעפ"כ לבן אומר ליעקב למה גנבת את אלהי, הוא עדיין קורא לזה אלקים.

הבא"ח זיע"א מביא על זה משל: באדם אחד שהיה עני מרוד והנה הגיע ערב פסח ובבית אין כלום אמרה לו אשתו לך תביא משהו לכבוד החג המתקרב ויצא מביתו לאן שיוליכוהו רגליו והנה הוא רואה כנסייה נכנס לתוכה ואין שם נפש חיה והנה הוא רואה פעמוני זהב לרוב מיד לקח את הפעמונים והלך לצורף אמר לו קח את זה אחרי החג נעשה חשבון ובינתיים תביא לי אלף ש"ח. וייתן לו ובזה הלך וקנה מצות ויין ובשר ובגדים יפים ובבית הייתה שמחה וצהלה, אבל אצל הכמרים היה הפוך הם נכנסו לכנסייה וראו שכל הפעמונים נעלמו מיד הלכו לרב היהודים ואמרו לו אם תוך שלושה ימים אתה לא מביא לנו את הגנב מבין היהודים יהיו ליהודים צרות נוראות, מיד הרב הכריז על העניין בכל העיר ויבוא אליו היהודי שלקח את הפעמונים, אמר לו אני הוא שלקחתי אותם וברוך השם הצלתי את משפחתי מרעב אני אלך להגיד להם שהפעמונים אצלי.

והכמרים כששמעו כך עשו במה גדולה בכיכר העיר והגיעו המון משולהב של גויים, ומצד שני באו גם המון יהודים לראות איך יפול דבר והנה הכמרים שואלים את הנידון האם אתה הוא זה שלקחת את הפעמונים ויען כן אני הוא. מיד גזרו דינו למיתה. ואמרו לו איך העזת לקחת את הפעמונים "הקדושים"? ויאמר להם אני אדם עני מרוד נכנסתי לכנסייה והתחלתי לבכות כי אין לי במה לעשות את החג, והנה שמעתי קול מדבר אליי התבוננתי וראיתי את הפסל אומר לי למה אתה בוכה.

וסיפרתי לו ואז הוא אמר לי אתה יכול לקחת את כל הפעמונים אני כאן בעה"ב, אבל לא העזתי לקחת והנה קרה דבר פלא הפסל הנ"ל הרים את ידיו והחל להוריד את הפעמונים ולתת לי ורבותינו לימדונו שאין מסרבין לגדול ולוקחים מידו ועכשיו תעשו לי מה שתרצו.

הכמרים ישבו בלחישה ואמרו אם נגיד לו שזה שקר והפסל לא מדבר ולא זז הגויים עוד יהרגו אותנו שאנחנו מהתלים בהם אין לנו ברירה בואו ונפטרנו וכך היה.

איש לפי מהללו

(פל"א פל"ד)
ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וגו'.

התרפים הללו היו יקרים מאוד ללבן והראיה שהוא לא התעצל מלחפשם שוב ושוב ולולא שיעקב אבינו ע"ה עצר בעדו מי יודע עד מתי היה ממשיך לחפש, ורחל בחוכמתה עשתה מה שעשתה כדי שלא ימצאם וגם כדי להשפילם כי הדברים הללו אם אתה משפילם ומבזה אותם גם מי שכיבדם מקודם יורד הערך בעיניו ושמעתי מעשה בשני בנים אחד בן של אברך והשני בן של בעה"ב פשוט שעובד למחייתו וקובע עיתים לתורה.

וכשגדלו הנערים בן האברך עזב את הישיבה והתקלקל ואילו השני יצא תלמיד חכם. וכששאלו את אחד הרבנים החשובים שמכירם היטב אמר להם אתה האברך אומנם ישבת ולמדת רוב שעות היום אבל כשהיית עם הבן כמעט ולא דברת איתו בדברי תורה וכשנסעתם ביחד לטיולים וכדומה אמרת לו בדרך תראה איזה אוטו יפה זה סוג כזה וכזה וזה אוטומט וזה בניין גבוה מאוד, וכאן זה מפל הבניאס, ואת כל זה אמרת בהתלהבות גדולה ואם היית מדבר איתו בדברי תורה זה היה בקרירות ובלא חשק גדול לכן יצא מה שיצא. ואילו השני תמיד היה אומר לבנו מי ייתן וגם אני יום אחד יפסיק לעבוד ואלמד תורה כל היום, וכל זמן פנוי היה מדבר עם בנו בדברי תורה ומדגיש לו שכל עניני העולם הזה הבל הבלים ולכן בנו יצא תלמיד חכם גדול: ויהי רצון שנזכה לבנים תלמידי חכמים אמן.

---

פרשת וישלח

---

למסור את הנפש

(פל"ב פ"ה)
עם לבן גרתי וגו'.

פירש רש"י עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ע"כ. ולכאורה מה אכפת לעשיו הרשע אם יעקב שומר מצוות או לא? אלא ללמדנו שעשיו הרשע שכוחו זה ועל חרבך תחיה, ידע היטב שהוא יכול על יעקב רק במצב שח"ו הוא יורד בעבודת השם לכן אמר לו יעקב אתה לא יכול עלי כי תרי"ג מצוות שמרתי.

וככל שהאדם ימסור נפש על התורה והמצוות הקב"ה יצילהו מכל רע. וכדאיתא עם רבי יהושע בן לוי שהלך ללמד תורה את בעלי ראתן [מצורעים] שאף אחד מהרבנים בזמנם לא העיז לסכן את נפשו כיוון שבעלי ראתן מדבקים במחלתם וזה סכנה. וכששאלו את רבי יהושוע בן לוי איך אינו מפחד אמר להם תורה מגנא ומצלא.

וכן היה שהוא לא נפגע כי הוא זה ולא עוד אלא כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם אמר הקב"ה למלאך המוות תן לריב"ל לבקש בקשה כיוון שהוא סיכן את נפשו למען התורה נפשו לא תילקח כל כך מהר וריב"ל ביקש ממנו תראה לי את מקומי בג"ע והראה לו, תן לי את חרבך ונתן לו. קפץ לשם ריב"ל ונשבע שאינו יוצא משם לעולם ונעשה רעש גדול ואמר הקב"ה תבדקו אם הוא נשבע בעולם הזה ובדקו ומצאו שהוא לא נשבע [סתם] לעולם, מיד אמר הקב"ה לא להוציאו ונשאר חי בתוך ג"ע. אלא שאת החרב החזיר עי"ש.

ולעומתו היה את רבי חנינא בר פפא [כמדומני] שמלאך המוות היה ידידו וכשהגיע זמנו להיפטר מן העולם ביקש ממנו עוד חודש כדי לחזור עם כל תלמודו איתו. שאשרי מי שבא לפה ותלמודו בידו ומלה"מ נתן לו עוד חודש, וכשנגמר החודש אמר לו מלאך המוות זהו, תתכונן למוות אמר לו תעשה לי טובה תראה לי את מקומי בג"ע, אמר לו בוא ואראה לך.

אמר לו אבל אני מפחד מהסכין שלך, תן לי את הסכין ביקש רבי חנינא, אמר לו מלה"מ אתה מתכונן לעשות לי מה שעשה לי רבי יהושוע בן לוי? אמר לו רבי חנינא האם יש משהו בתורה שלא קיימתי כמו ריב"ל? אמר לו מלה"מ האם אתה סיכנת את עצמך ללמד בעלי ראתן כמו ריב"ל? לכן לא תיכנס חי לג"ע והרגו מלאך המוות.

ומזה נלמד אנו היום שלפעמים יש בעלי ראתן מבחינה רוחנית אנשים שמצד אחד לשבת איתם ולדבר איתם אתה עלול להידבק אבל צריך לזכור מה שאמר ריב"ל תורה מגנא [מן הייסורים] ומצלא [מצילה מהחטאים] ובפרט בדור זה שהצימאון גדול, וכמו שרואים מישהו מפרפר למוות ויש בידנו להצילו כולם יעשו הכל כדי להצילו, כך צריך לרחם על אדם שמנותק מהשבת ומהתורה שרשעים בחייהם קרויים מתים וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. וכ"ש מי שהציל נשמה.

(פל"ב-פ"ח)
וירא יעקב מאוד ויצר לו וגו'.

פירש רש"י וירא שמא ייהרג ויצר לו שמא יהרוג את אחרים ע"כ המילה אחרים ברש"י לכאורה תמוהה שאם כוונתו לעשיו למה לא אמר פשוט שמא יהרוג את עשיו ואם כוונתו על הארבע מאות שעימו על מה הוא מיצר הרי הם באו על מנת להורגו והבא להורגך השכם להורגו? ועל צד הדרוש שמעתי שרש"י כוונתו הייתה לרבי מאיר בעל הנס זיע"א שנקרא בגמרא בשם אחרים. שכידוע נירון קיסר שבא מעשיו נתגייר ונפק מיניה רבי מאיר.

חור בלב

(פל"ב פי"א)
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'.

איתא בגמרא שתלמיד חכם צריך שתהיה לו גאווה שמינית שבשמינית, אומר הגר"א מוילנא זצ"ל שכוונת חז"ל שתסתכל בפרשה השמינית שבתורה שהיא פרשתנו בפסוק השמיני שהוא פסוקנו וראה בעיניך מה שכתוב שם: שהרי שלושה ענווים ידועים מצאנו בתנ"ך אברהם אבינו ע"ה שאמר ואנוכי עפר ואפר משה רבנו ע"ה שאמר ונחנו מה ודוד המלך ע"ה שאמר ואנוכי תולעת ולא איש אם נחבר את הראשי תיבות כך אפר מה תולעת יצא לנו אמת וזוהי אפוא כוונת התורה שיעקב הקטין את עצמו מכל האמת ומי לנו ת"ח גדול מיעקב אבינו ע"ה וזוהי כוונת חז"ל שמנית שבשמינית.

ומסופר על רב צדיק שחזר בדבקות כמה שעות על הפסוק לא תביא תועבה אל ביתך [נ.ב. כאן רמוזה הטלוויזיה שהרי באנגלית אומרים טי וי זה התו והאותיות עֵבָה זה בגימטריא טלוויזיה כמניין ע"ז שזה ראשי תיבות עבודה זרה] שאל אותו מישהו, כבוד הרב הרי לא מחזיק טלוויזיה ועיתונים טמאים א"כ למה הרב מפחד אמר לו כתוב בפסוק תועבת ה' כל גבה לב ואדם שמתגאה יש לו מום בלב לא מום בבית וזה הרבה יותר גרוע וכדאיתא בזוה"ק מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רם. ויהי רצון שהקב"ה יעזרנו למול את עורלת הלב כדכתיב ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך.

אח שמביא צרה

(פל"ב פי"ב)
הצילני נא מיד אחי מיד עשיו וגו'.

הקושיה ברורה לכל עין שהרי אח אחד היה ליעקב ואם כן מדוע הוצרך יעקב לומר מיד אחי מיד עשיו לכאורה היה צריך לומר או אחי או עשיו? ושמעתי תירוץ נפלא מהרב יגן זצ"ל שכאן יעקב פחד משני דברים, רוחני וגשמי שאם עשיו יבוא כמו רוצח זה מצד הגשמי ואם הוא יבוא כמו אח אוהב זה ברוחני שהרי זה פגישת אחים לאחר יותר מ- 20 שנה. והבנים שלי עלולים להתחבר לבניו של עשיו וח"ו להתקלקל.

והפחד של יעקב אבינו ע"ה היה הרבה יותר מהפחד שהוא יבוא כמו אח אוהב שהרי על זה הוא התפלל קודם. שאמר הצילני נא מיד אחי: וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב ולפחד לא רק על בריאות בניו אלא גם על הרוחניות שלהם ושמעתי פעם שהרב משה פיינשטיין זצ"ל שהיה רב של קהילה גדולה בארה"ב ויום אחד קם ועזב בלא סיבה נראית לעין וכששאלו אותו מה ראית כי עשית את הדבר הזה? ענה להם: פשוט לא מצאתי כאן חינוך טהור לילדים שלי. כזה ראה וקדש.

(פל"ב פי"ד)
וילן שם וגו' ויקח מן הבא לידו מנחה לעשיו אחיו.

פעם נסע איזה צדיק ברכבת והגיע זמן מנחה והם היו עשרה עם שני "משכילים" שישבו איתם בקרון וכשהרב ביקש מהם להצטרף למנחה הלכו מיד לקרון אחר כדי שלא יהיה מניין וכיוון שעמדה לשקוע השמש התפללו ביחידות בלית ברירה וכשהמשכילים ראו שהם גמרו להתפלל מנחה חזרו לקרון. אמר להם הרב תירצתם לי קושיה חזקה שהייתה לי במעשה שעשיתם. מה תירצנו לך שאלו? אמר להם הרב: כתוב במדרש שהיו ליעקב מאות אלפי כלבים ששמרו על צאנו ומעודי תמהתי למה לא הביא גם מהם מנחה לעשיו ואיך תירצנו לך את קושייתך שאלו? אמר להם:כי עכשיו הבנתי שכלבים לא מצטרפים למנחה.

בלי תורה אין חיים

(פל"ב פכ"ה)
ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר.

שמעתי מרבי יעקב חיים סופר שליט"א שיצה"ר נלחם עם האדם בעיקר בעניין של לימוד תורה וזו הסיבה שעם יעקב דווקא הוא נלחם ולא עם אברהם איש החסד ולא עם יצחק נאזר בגבורה: שיעקב יושב אוהלים סמל לימוד התורה בתמימות שזה הנשק הכי קטלני נגד היצה"ר וכדאיתא בקידושין ל': בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרין בידו ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו רחמנא ליצלן. דהיינו יכול להיות מצב שהאדם מתפלל שלוש תפילות ביום במניין וישמור שבת ויעשה את כל המצוות אבל מצווה אחת הוא לא יעשה לימוד התורה. הוא בידיים של יצה"ר ויצה"ר יעשה בו כאוות נפשו ר"ל.

מי המנצח

(פל"ב פכ"ט)
ויאמר לא יעקב וגו' כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל.

כיוון שניצחת אותי שאני מלאך יהא שמך ישראל ולכאורה רק לפני כמה פסוקים ראינו שיעקב קיבל מכה מהמלאך ונעשה צולע ולא שמענו שלמלאך קרה משהו ואם כן לכאורה המלאך ניצח? ושמעתי תירוץ נפלא מרב גדול מבני ברק [בשיחה שנתן בישיבת אור יקר] שכוונת היצה"ר במכה הזו הייתה בעצם לגרום ליעקב אבינו להיות איטי יותר בעבודת השם ולא לרוץ למצוות כיוון שיהא צולע אבל רואים מיד אחר שכתוב והוא צולע על ירכו שכתוב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו': הקב"ה אומר ליצה"ר בוא וראה מה עשית, עַם ישראל עכשיו הרוויח עוד מצווה שלא לאכול את גיד הנשה וגם אין בו שום טעם וזה פרק שלם בחולין עם רש"י ותוספות. פרקים שלמים ברמב"ם ובשו"ע ואת כל זה מי גרם היצה"ר בעצמו וגם יעקב התרפא מצליעתו [עיין רש"י].

וה"ה בזמננו היצה"ר אמר אני יעשה רדיו כדי לדוג את נשמות ישראל ברשתות א. ב. ג. ובגלים [גלי צה"ל גלגל"צ שר"י] והנה דרך כוכב וקמו ערוצי קודש שדברי תורתם הגיעו אפילו לקיבוצים שמעולם לא שמעו תורה אלפי קלטות של שיעורי תורה והיצה"ר בוכה מה עשיתי מה. וכן אמר היצה"ר אעשה דפוס כדי שיקראו ידיעות הטומאה ומעריב ערבים שלא בחוכמה והנה כל שבוע אתה רואה עלונים מלאים מדברי תורה ספרי הלכות ואגדות בדפוס מפואר. ש"ס עם רש"י באותיות בולטות שוטנשטיין ועוד ועוד. ועל זה הוא אמר ליעקב אבינו ע"ה אני רציתי לתת מכה אחת וקיבלתי עשר מכות.

גריל על האש או דולרים

(פל"ב פסוק כח-ל)
ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב וגו' וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל וגו'.

היצה"ר שנלחם עם יעקב ודאי לא היה מלחמה גשמית אלא פיתויים וטענות שניסה היצה"ר לפתות את יעקב ולומר לו שהעוה"ז טוב כדי להשתוקק אליו ולרדוף אחר התאוות של החומר ואחר הכסף והזהב, ויעקב אבינו מנצחו ומראה לו שעוה"ז זה עולם של שקר והתאוות אין בהן ממש עד שהיצה"ר מתפלא איזה כוחות אדירים יש ליעקב אבינו ע"ה ושאל אותו איך אתה מצליח להתגבר עלי, דהיינו מה שמך מה הכוחות שלך? ויאמר יעקב ר"ל עיקבי, אני עיקבי בעבודת השם הסדרים שלי הם מעל הכל אני מנצל כל דקה.

ואז שואלו יעקב אבינו ע"ה אמור נא לי ואתה מה שמך כלומר מה הכוחות שלך איך אתה מצליח להשתלט על האדם שיעשה עבירות הרי כל יום רואים שאדם מסויים נפטר ולא נשארים פה, וכולם בסוף מתים וצריכים ליתן דו"ח לפני בורא עולם ואם כן איך אתה מצליח להחטיאם וע"ז ענה לו היצה"ר למה זה תשאל אני אומר לאדם למה אתה צריך לשאול מה תכלית החיים מה אני צריך לעשות למען השם למה באתי לעולה"ז לאכול ולשתות ולעבוד לישון וחוזר כמו תקליט ואת זה אני אומר לאדם אל תשאל. צא לעבודה תחזור יש עיתון יש חדשות טלויזיה וערוצי זהב וכבלים [שע"ז אומרים בסליחות קבץ מפוזרים בכבלי צר סגורים בלעום אכזרים שרפו מועדך] וככה נגמרים לו החיים.

משל על זה למלך שאמר לעבדו מחר תבוא לאוצר כרבע שעה ותיקח משם ככל אוות נפשך וישמח מאוד העבד על זאת, והנה המלך החל לחשוב במה שאמר לעבד והצטער שהרי ברבע שעה הוא ירוקן לי את כל כספי וזהבי ואיך אתן כסף ואוכל לחיילים ומניין אשלם משכורות, ומיד קרא ליועץ שלו אמר לו היועץ תזמין כמה ממכריו ונראה מה ניתן לעשות. ושאל היועץ אותם מה אוהב העבד אימרו נא למלך אמר אחד מהם הוא אוהב שישליק וקבב על האש פתח השני ואמר הוא אוהב לשמוע מוזיקה קלאסית פתח השלישי את פיו הוא אוהב לשבת על ספה שוקעת מאוד. והנה למחרת העבד הגיע כ- 20 דקות לפני הזמן והנה הוא מריח בשר על האש ושאל מה המחיר למנה אמרו לו לךָ זה בחינם הרי אתה אהוב המלך נכין לך מנה כאוות נפשך.

התחילו להכין לו באיטיות גדולה מאוד והביאו לו את המנה והוא מתחיל לאכול פתאום הוא רואה ספה שוקעת לידו וישב בה והנה הוא שומע את המוזיקה שהוא אוהב בצלילים מאוד יפים והרגיש שהוא נהנה מאוד ואכל לפי הקצב ושכח בכלל את מטרת בואו עד שעבר הזמן ואז החל האיש לצעוק ולבכות איזה טיפש אני אם הייתי מתאפק רבע שעה הייתי יכול לאכול כל החיים בשר עגלים: והנמשל, אדם יורד לעוה"ז מה עושה היצה"ר מחפש לו משהו כדי שהוא יאסוף רעל ולא תורה ולכן שולחו למקומות הבלתי ראויים למלאות לו את זמנו בעבירות שלא ייתן לבו לשאול ולהבין למה הוא בא לעולם.

(פל"ג פ"ח)
ויבוא יעקב שלם.

עיין רש"י שאחד מהדברים שיעקב נשאר בהם שלם זה שלם בתורתו, וזה מראה לנו שוב מעט מגדולתו של יעקב אבינו ע"ה שהרי כל אברך ובחור ישיבה יודע מה קורה לו אחרי בין הזמנים ואחרי מילואים וכד' כמה זמן לוקח לו לחזור למסלול התורה ואילו יעקב לאחר 22 שנה אצל לבן והפגישה עם עשיו, אבל יעקב נשאר איתן וחומה שאין להזיזו כמלוא נימה מתורתו וחייבים אנו לומר מתי יגיעו מעשינו למעשה אבותינו אמן.

---

פרשת וישב

---

מיהו יהודי?

(פל"ז פכ"ב)
אלה תולדות יעקב יוסף וגו'.

פירש"י כל מה שעבר על יעקב עבר על יוסף וכן פירשו הקדמונים [כך שמעתי] שאברהם יצחק ויעקב באו לתקן את חטאי אדם הראשון ואברהם אבינו ע"ה תיקן את חטא העבודה זרה בזה שנכנס לאש ולא עבד ע"ז, ויצחק תיקן את החטא של שפיכות דמים בזה שפשט צווארו על גבי המזבח ואילו יעקב בא לתקן את עניין של עריות כדכתיב לגבי ראובן כוחי וראשית אוני. אלא שלא הושלם התיקון כיון שלא היה ליעקב אבינו ע"ה ניסיון ממש.

לכן היה צריך להביא את יוסף שיעמוד מול הניסיון וינצח, וזה שכתוב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש שע"י הניסיון שעמד בו יוסף נעשתה האש של יעקב ללהבה ובזה נשרף כל בית עשיו: וכתב הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שמעולם הוא לא ראה תלמיד שלומד בהתלהבות ונופל מעבודת ה' והתלהבות זה כמו להבה שמכבה ושורפת את כל הרעות בעולם.

ומסופר על איזה תלמיד חכם בזמנו של רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל שנתן איזה דרשה שעה ארוכה בדברים עמוקים ואחר הדרשה שאלו את רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל מה הוא אומר על הדרשה? אמר הרב: הדרשה יפה אבל הדרשן הוא אינו יהודי כששמעו זאת מיד בדקו אותו ונתגלה שאינו יהודי וגירשוהו בביזיון גדול ואמרו בטוח יש לרב רוח הקודש אמר להם הרב: זה לא רוח הקודש פשוט מאוד שעה שלמה הוא מדבר דברי תורה ואינו זז זה לא יהודי.

לב טהור

(פל"ז פ"ד)
ויראו אחיו וגו' ולא יכלו דברו לשלום.

פירש"י מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דיברו אחד בפה ואחד בלב ע"כ.

ולכאורה אדם שאומר לחברו בפניו שהוא שונאו או שאינו מדבר עימו לשלום כלל זה שבח?? נכון שהוא לא מושחת להראות לו פנים שוחקות ומאחרי גבו לשנוא אבל לקרוא לזה שבח זה קצת רחוק? אלא רש"י מדקדק שהפסוק מעיד על שבטי יה. שליבם היה טהור שגם אם היו רוצים לדבר עימו לשלום לא יכלו.

וכעין זה רואים לגבי אסתר המלכה שאחשורוש שאל אותה מי הוא זה - ואיזה הוא - אשר מלאו ליבו לעשות כן? והיא הצביעה על אחשורוש עד שבא מלאך והזיז את ידה לכיוון של המן ולכן היא אמרה המן הרע הזה ולא אתה. וכאן זה גם פלא גדול עם ישראל יושב בתענית ג' ימים וג' לילות וכן אסתר והיא עומדת ברגע השיא שאחשוורוש כועס על המן והוא שואל אותה מי זה? מדוע היא מצביעה על האחשוורוש? אלא הוא שאמרנו שהלב טהור ויודע שהרי אחשוורוש נתן את הטבעת להמן ואחשוורוש הוא האשם הגדול ולכן היד לא יכולה לפסוח על האחשוורוש ולהצביע על המן. כי כל האברים והגידים זזים על פי הלב ועל זה אנו מתפללים וטהר ליבנו לעבדך באמת.

(פל"ז פ"י)
ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו וגו' הבוא נבוא אני ואמך ואחיך וגו'.

הגמ' במסכת ברכות (נה:) אומרת שכל החלומות הולכין אחר הפה וכשבא יוסף ואמר לאביו את חלומו, יעקב אבינו מלמדנו מה לעשות שהרי אם הוא יפתור לרעה! כל החלומות הולכין אחר הפה ואם לטובה האחים יקנאו לכן לצאת אליבא דכולי עלמא גער בו ואמר לו קצת בלשון תמיהה מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? שמצד אחד הוא פותר לטובה ומצד שני כאילו שהפתרון לא נכון כי זה נאמר בלשון תמיהה.

או טומאה או תורה

(פל"ז פכ"ד)
ויקחהו וגו' והבור ריק אין בו מים.

פירש"י מים אין אבל נחשים ועקרבים יש בו. ועל פי זה פירשו בעלי המוסר שאדם שלא לומד תורה מוחו מתמלא בטומאה נוראה כנחשים ועקרבים וכמ"ש הרמב"ם אין מחשבת העריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה דהיינו התורה. וזה הכוונה והבור [שזה המוח] ריק אין בו מים שזה תורה ממילא הוא מתמלא נחשים ועקרבים משא"כ אם יש בור עם נחשים ועקרבים ושופכים מים לתוכו או שהם מתים או שהם בורחים לחורים שלהם. כלומר, גם אם האדם מלא במחשבות הכי טמאות ישפוך על עצמו מים שזה התורה הקדושה ויעשה טהור.

(פל"ז פט"ז)
וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש.

האיש הנ"ל אומר רש"י שזה היה מלאך גבריאל. ובגמרא אמרו (סנהדרין נז:) שהמילה לאמר רומזת על עריות וכאן בא מלאך גבריאל לרמוז ליוסף הצדיק שהוא הולך לעבור מבחן בעריות ויבקש את מה שזה בגימטריא שם הויה [יוד, הא, ואו, הא] ועל זה יוסף אומר לו את אחי אנוכי מבקש דהיינו את העשרה טיפות שעתידים לצאת ממני אני מבקש שהרי אחים קרויים בנים כמו שקרא יעקב לבניו אחיו ואחי בגימטריא קטנה רומז לזה שזה עשרה.

מי אשם?

(פל"ז פכ"ה)
וישבו לאכול לחם וגו' וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט וגו'.

אומר רש"י למה פירסם הכתוב משאן? ללמדך שאע"פ שדרכן לשאת עטרן ונפט שריחן רע לזה נזדמנו בשמים כדי שלא יוזק אותו צדיק מריח רע: ולכאורה זה פלא שהרי היסורין והעלבונות שעברו על יוסף באותו יום אי אפשר כלל לתאר גם להפשיטו מהכותונת ולזרקו לבור מלא נחשים ועקרבים כסחורה בעשרים כסף מה לי אם יהיה להם נפט או בשמים?

אלא כאן לומדים יסוד גדול שאין רצונו של הקב"ה ח"ו להעניש את האדם אלא רק לעוררו ולתקנו שזהו בעצם מידה כנגד מידה וכמו שהמנורה של הדלק מהבהבת כשאוזל הדלק כך האוזניים שלך יכאבו אם תשמע רשת ג' וממילא גם כאן בזה שיוסף חשד באחיו שאוכלים אבר מן החי שחטו שעיר עזים. על זה שחשדם שמזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים לעבד נמכר יוסף ומה שחשדן בעריות ותשא אשת וגו' את עיניה אל יוסף: אבל להריח ריח רע לא הוזק כי אין לו מה לתקן באותו עניין. ומזה חייבים אנו ללמוד שאם בא לאדם איזה צרה וכדומה לא יחפש אשמים בחוץ אלא יחפש אצל עצמו שאילו לה היה מגיע לו לא היה מקבל.

אל תעשה בסתר מה שאתה מתבייש לעשות בגלוי

(פל"ז פכ"ו)
ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו.

צריך לדעת שהשבטים היו קדושים וטהורים שאין לנו אפילו טיפת הבנה בדברים הללו וכל המכירה נעשתה על פי בית הדין והקב"ה השתתף איתם. ואם כן מה חידש להם יהודה במה שאמר ואיך גם הם הסכימו לו אחר שסיכמו שמגיע ליוסף מיתה בבור?

ומתרץ רבי יהודה ליב חיסמן זצ"ל שזו הייתה כוונתו של יהודה שאמר לאחיו אם באמת אנו עושים מעשה טוב וישר למה אנו צריכים להסתיר ולכסות אותו? רק מעשים לא טובים מתביישים לעשות ליד אחרים ואם כן המעשה עצמו מעיד עלינו שאנחנו עושים מעשה לא טוב שהרי וכסינו את דמו. ועל פי זה מובן מה שאמרו חז"ל שיהודה ירד מגדולתו שלא אמר להם להשיבו אל אביו וכן מה שלמדו מזה שכל העושה מצווה ואינו גומרה קובר אשתו ובניו שזה מה שקרה ליהודה. שלכאורה נאמר שיהודה רצה לקיים תפסת מועט תפסת ולכן אמר לפחות נמכרנו לישמעלים? וכרבן יוחנן שביקש רק את יבנה וחכמיה ולא את ירושלים. אלא כיוון שטענתו היא שעצם זה שמנסים להסתיר ולהצניע את המעשה זה מצביע שהמעשה אינו כשורה אם כן גם המכירה היא בהסתרה! ומזה נלמד אנו שכל מעשה שאנו עושים נבדוק האם היינו מסוגלים לעשותו ליד רשב"י או לא וזו הבדיקה לדעת במה אנו עוסקים בעבירה או במצווה.

אל תישאר בכתה א'

(פל"ז פכ"ט)
וישב וגו' והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו.

נראה לבאר על פי מה שידוע שהחפץ חיים היה נוהג לעשות כל שבוע שהיה יוצא מחוץ לעיר ונכנס לאיזה בור ושוכב שם [כדי להרגיש כמו בקבר] ועושה לעצמו חשבון נפש מעמיק מאוד. וכן גם כאן שראובן שב לבור לעשות חשבון נפש לעצמו היכן הוא עומד בעבודת ה' וירא כי אין יוסף בבור דהיינו אין הוספות בעבודת ה' אלא נשאר אותו דבר והוא לא נתעלה מאתמול להיום וע"ז הוא קרע את בגדיו וכמו שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והמה מועטים שאחד הפירושים בני עליה זה בני אדם שכל רגע ורגע בחיים הם עולים בעבודת ה'. ויה"ר שנהיה מבני עליה.

מפעל הפיס

(פל"ח פי"ד)
ותסר בגדי אלמנותה מעליה וגו' ותשב בפתח עינים וגו'.

כתב הרב שמואלביץ [בשיחות מוסר] שלכאורה איך תמר עשתה דבר כזה שהרי פשיטא שאין סיכוי שיהודה יבוא אליה אז בשביל מה את טורחת כל כך? אלא כאן תמר מלמדת אותנו שיעור מאלף שגם אם אתה רואה שיש סיכוי אחד לאלף שאם תעמול ותתאמץ תצא אולי איזה מצוה אל תתעצל. זה כדאי ואנו רואים את זה במפעל הפיס שאדם קונה כרטיס לוטו למרות שעשרים שנה הוא כבר ממלא ולא זכה אפילו פעם אחת אינו מתייאש. כל שכן לדבר תורה שאדם חייב למסור נפשו למען התורה וכשהקב"ה ראה כאן את ההתאמצות של תמר שלח את מלאך גבריאל כפי שאומרים חז"ל ובסופו של דבר יצא משם מלך המשיח.

ומעשה באיזה פריץ של איזה עיירה שקרא לאיזה יהודי ואמר לו תשמע מחר אני מקבל תפקיד חדש בעיר יותר גדולה ואני רוצה למכור לך את האחוזה שלי עם הארמון במחיר זול מאוד. תביא לי 20,000 דולר והכל שלך אבל עד 10 בבוקר. תודה רבה אני מאוד מודה לך אמר היהודי, אני אביא לך את הכסף תחכה לי. והלך היהודי ומכר כל מיני דברים כדי להשיג את הכסף ואחר מאמצים לא קלים השיג את כל הכסף ובשעה שמונה בבוקר כבר צעד לכיוון הפריץ עם הכסף והנה הוא שומע פתאום קולות של בכי חזק מאיזה בית נכנס לשם והוא רואה אדם שנפטר ואשתו ושבעה יתומים בוכים שניכר עליהם שלא אכלו כמה ימים.

והיהודי הרחמן התמלא עליהם ברחמים הניח את כל הכסף על השולחן והלך וישב בבית הכנסת לחשוב מה עושים הלאה ובאותו זמן נעשה רעש גדול בשמים מהמסירות נפש של היהודי הזה שנתן המון כסף והציל שמונה נפשות ממוות ולא מאיזה כסף מיותר בבנק אלא מכסף שהיה זקוק לו מאוד ויכל להתעשר, והקב"ה רצה לתת לו שכר גדול אבל הגיע היצה"ר ואמר לקב"ה אני רוצה לנסותו קודם. בא אליהו הנביא זכור לטוב ואמר אני יורד לנסותו לא אתה ואליהו הנביא קיבל אישור לרדת והנה היהודי הנ"ל יושב לו בבית הכנסת וחושב.

ופתאום נכנס איזה יהודי זקן פנימה ושואלו למה אתה מלא מחשבות מה מטריד אותך? וסיפר לו את כל הסיפור אמר לו הזקן אשריך כל המציל נפש אחת מישראל כאילו וכו' כ"ש שהצלת שמונה נפשות איזה מצווה עשית אבל יש לי עצה עבורך מכור לי את המצווה ואתן לך את כספך התחיל האיש לחשוב ואמר: לא מסכים אינני מוכר מצווה אמר לו טוב תן לי חצי מהמצווה ואתן לך את הסכום, לא מסכים זעק האיש עד שאמר לו אותו זקן תקשיב אני אליהו הנביא ובאתי לנסותך והצלחת במשימה לכן תבחר אחד משלושת הדברים או אריכות ימים לך ולאשתך, או עושר גדול מאוד, או בן צדיק. מיד אמר האיש בשמחה אני רוצה בן אמר לו אליהו יש עוד כמה תנאים לזכות בבן צדיק אתה מקבל גלות עם האִשָׁה ותצטרכו לנדוד ללא בית והאִשָׁה הסכימה ויצא להם בן גדול עולם ושמו נודע לתהילה הלא הוא רבי מנחם מנדל מרימנוב זיע"א.

לישרף באש ולא לבייש אדם ברבים

(פל"ח פכ"ה)
היא מוצאת וגו' ותאמר הכר נא למי החותמת וגו'.

אמר רשב"י (ב"מ נח:) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים ולומדים זאת מתמר שהיא לא הלכה ליהודה והלבינה אותו ברבים אלא הייתה מוכנה להישרף באש עם בניה שבבטנה ולא לבייש אדם ברבים.

והגמרא מספרת על מר עוקבא שהיה נותן בסתר כסף לאיזה עני ויום אחד שהלך עם אשתו ובא ליתן לעני מתחת לדלת את הכסף פתאום שמעו איך העני מתכוון לצאת מהבית כדי לראות מי נותן לו את הכסף מיד רץ מר עוקבא עם אשתו ונכנסו לבית והתחבאו בתוך התנור הלוהט ועי"ש והכל בכדי שלא לבייש את אותו אדם ומזה אנו צריכים ללמוד שגם אם אתה רוצה לפגוע באדם מסויים שעשה לך רע עדיף לך לקפוץ לאש ולא לפגוע בו ושמעתי מהרב יהודה יוספי שליט"א למה אמרו נוח לאדם וכו' שהסביר שכמו שעדיף לאדם שיורידו לו אצבע ולא את הראש כך גם כאן שהרי אם יבייש אדם ברבים הרי יצטרך להישרף באש הגהינום שהיא פי שישים לכן עדיף לך באש כאן ולא באש שם.

תסתכל מי מסביבך

(פל"ט פ"ה)
ויהי מאז וגו' ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה ע"כ.

אומרים חז"ל תיכף לתלמיד חכם ברכה דהיינו כשאדם מכניס לביתו ת"ח ומהנהו מנכסיו מיד מתברך שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, וכן בלבן הארמי שאמר ליעקב אבינו ע"ה ויברכני ה' בגללך ורואים מזה שאפילו בית של גוי רשע מתברך כשיש בבית תלמיד חכם וכן הגמרא אומרת על רב שאחר שנפטר לקחו מהעפר שליד קברו והיו מניחים על חולים בקדחת והיו מתרפאים מיד ומצד שני רואים הקב"ה לא ברך את החיות בפרו ורבו אלא רק את הדגים והעופות, ומסביר רש"י כדי שהנחש לא יהיה בכלל הברכה זאת אומרת שהחיות גם היו זקוקים לברכת פרו ורבו אלא שיש אחד שלא מגיע לו אזי כולם מפסידים דהיינו רשע אחד כל מי שמסביבו מפסיד ובגלל צדיק אחד כל מי שמסביבו מרוויח.

שתי שניות בסך הכל

ויעזוב בגדו בידה וינוס וגו'.

והרב גרוסמן [ר"י מגדלאור] שליט"א הקשה שלכאורה יוסף היה צריך לקחת את הבגד שהרי ע"י שהבגד ישאר אצלה היא בטוח תעליל עליו וכפי שהיה באמת ואם כן מדוע לא לקח את הבגד ממנה? והוא ענה תירוץ נורא שיוסף הבין שעדיף לשבת כל החיים בכלא ולא להיות עוד שתי שניות ליד אִשָׁה ועוד מובא במדרש שאמרה לו אם לא תעשה עבירה הריני כופפת קומתך, אמר "ה' זוקף כפופים", אמרה לו אני אשים אותך בבית הסוהר, אמר לה "ה' מתיר אסורים", אמרה לו אני יעוור את שתי עיניך, אמר לה "ה' פוקח עיוורים", אמרה לו אני אתן לך אלף ככרי כסף [שזה סכום ענק באותם ימים], אמר לה "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים", ושאל הרב דניאל זר שליט"א לכאורה היה צריך לומר ואיך נעשה לא ואיך אעשה וכן וחטאנו לאלקים ולא וחטאתי? ותירץ שאפילו בדיבור לא רצה יוסף הצדיק לשתף אותה עימו שרוב העבירות מתחילות בדיבור ונגמרות במעשה רחמנא ליצלן.

ותתפסהו בבגדו וגו' אשת פוטיפר אמרה לו הרי אתה צדיק ואתה רוצה לקיים את כל תרי"ג מצוות ואם כן אחת המצוות היא מצוות התשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים ולכן אמרה לו תבגוד בבורא עולם ותעשה עבירה כדי שתקיים את מצוות התשובה וזהו ותתפסהו בבגדו אבל יוסף אמר שתשובה אפשר לקיים על חטא קטנצי'ק אבל זו עבירה גדולה מאוד ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים ויהי רצון שנדבוק בקדושתו של יוסף הצדיק.

---

פרשת מקץ

---

תכין צידה לדרך הארוכה.

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם וגו'.

אין קץ אלא לשון סוף וכאן אפשר לומר שבאה התורה לרמוז לאדם שרואה שקרב קיצו עושה חשבון כמה תורה ומצוות הוא אסף בכל השבעים שנה והוא נבהל שאסף רק שנתיים ימים פה שעה שם שעה ומה הסיבה ופרעה חולם שכל משך ימי חייו הוא חולם הוא לא לקח את החיים ברצינות:

ומעשה ברבי ישראל מסלנט זיע"א שנסע ברכבת והנה ישב לידו איזה סוחר בדים שאל אותו הרב איך אתה מפרנס את עצמך? אמר לו הסוחר יש לי חנויות לבדים ומפעלים ענקיים וברוך ה' לא חסר פרנסה יש בשפע. אבל הרב שואל שוב איך אתה מפרנס את עצמך? הסוחר חשב שהרב לא שומע טוב וחזר על הדברים בקול רם, אבל הרב שואל אותו שוב איך אתה מפרנס את עצמך? כבר עניתי פעמיים למה הרב שואל אותי שוב!

אתה ענית לי איך הקב"ה מפרנס אותך אני שאלתי איך אתה מפרנס את עצמך עם מה תגיע לעולם העליון??? כמה שעות תורה יש לך כל יום אם תביא להם בדים למעלה זה לא יעזור לך שם רוצים תורה? הדברים נכנסו עמוק ללבו של הסוחר ואמר לרב אני יורד בתחנה הקרובה לאסוף פרנסה אמר ועשה. מכר את כל נכסיו בכל מקום שהם וקיבל סכום כסף אדיר ובכסף הזה הקים שבעים ישיבות נובהרדוק והוא עצמו למד תורה עד שיצא הסבא מנובהרדוק:

יסוד היסודות

ויהי מקץ וגו'.

ידוע ששלושת השאלות הראשונות בעולם העליון הם ראשי תיבות מקץ שזה משא ומתן באמונה, קבעת עתים לתורה, צפית לישועה: ולאשה גם רמזו. מקץ ר"ת מקוה, קדושה, צניעות. והחפץ חיים כתב מקנא אני בעולם הבא של מי שיְזָכֵּה אשה אחת לילך למקוה והדברים מדברים בעד עצמם.

אבל בכל זאת נכתוב מעשה שנבין עד היכן הדברים מגיעים: מעשה בקיבוצניק שהיה מאושפז בבית החולים וישב אדם דתי מאוד לידו וראה זה פלא כל מי שבא לבקר את הקיבוצניק היו חרדים מאוד אם זה גברים כולם עם כיפה גדולה וציציות. ואם זה נשים כולם צנועות עם כיסוי ראש וגרביים, אחרי שהלכו הוא שאל אותו מי אלה שבאו לבקר אותך? אלה בני ובנותי חתני וכלותי. ענה הקיבוצניק, איך יתכן שזכית לכך מה עשית, תספר לי! אמר לו הקיבוצניק זה ודאי בזכות אשתי.

אני הכרתי את אשתי בקיבוץ ורציתי להתחתן איתה והיא אמרה לי שרק בעוד חודש היא תחזיר לי תשובה, לאחר חודש בערך היא אמרה לי שאינה מוכנה להתחתן איתי אלא אם כן אנחנו שומרים טהרת המשפחה! הסתכלתי עליה כאילו השתבשה בדעתה, הרי היא מחללת שבת ועוד דברים, מה קרה לך פתאום שאת רוצה טהרת משפחה. ואז היא סיפרה שהיא היתה ילדה בשואה בגיל חמש בערך ונסעה עם אמא שלה ברכבת לתאי הגזים ואמא שלה הושיבה אותה על ברכיה וישבו ליד הדלת. אמרה לה אמה, תקשיבי ילדה. האדם מורכב משני חלקים גוף ונשמה. הגוף זה המעטפה והנשמה זה הפנים והגופות שלנו עומדות להיפרד אבל נשמותינו אף פעם לא יפרדו כי הנשמה חיה לנצח.

אבל אם את רוצה שאני ישאר אמא שלך בשני העולמות אני יגיד לך עכשיו שתי מילים ותחזרי עליהן כל יום כמה פעמים, וכשמישהו יציע לך נישואין תבדקי מה זה ותקיימי, והשני מילים הללו היו כמובן "טהרת המשפחה". וכשנפתחו הדלתות ברכבת, האמא גלגלה אותה והקב"ה עשה ניסים ולא ראו אותה. ובחודש הזה היא למדה טהרת המשפחה, ושמרנו טהרה על הצד הכי טוב שאפשר. ואלה הבנים והבנות ואלה החתנים והכלות.

ועוד מעשה בעניינים אלו: בקבר רשב"י זיע"א עמד תלמיד חכם והתפלל והוא שומע מעזרת נשים אשה מיללת בבכי קורע לב במשך למעלה משעה. הת"ח הלך לשם ושאל אותה למה תבכי ולמה ירע לבבך? ותען האשה שלאחר ארבע עשרה שנות נישואין סוף סוף זכו לפרי בטן בטיפולים קשים ומרים והביאו ילדה לעולם ולפני כמה ימים גילו אצל הילדה את המחלה הידועה בתוך הדם והרופאים אומרים שזה הסוף ואמרו לי אנשים אם תלכי לרשב"י ותתפללי יש סיכוי.

אמר לה הרב את שומרת טהרת המשפחה? מה זה טהרת המשפחה, שאלה האשה הבוכיה. הרב הבין שאינה שומרת ואמר לה שרבי שמעון בר יוחאי כתב בזוהר הקדוש ששלושה צועקים ובוכים לקב"ה ואינם נענים, מי שלא שומר טהרת משפחה, ומי שמפילה את הולד במזיד ומי שבא על גויה: לכן התפילות שהתפללת כאן היום ודאי עשו רעש גדול בשמים אבל כדי שרבי שמעון ימליץ עלייך לפני בורא עולם תקיימי את ההלכות ותטבלי במקוה. האשה הסכימה בלב שלם והלכה לרבנית באיזור מגוריה בחיפה וטבלה והתקשרה לתלמיד חכם הנזכר בדמעות של שמחה ואמרה לו תשמע, הרופאים לא מאמינים, אין לילדה כלום. הם שואלים איפה הייתי, והתשובה כמובן במקוה:

פרעה השקרן

(פמ"א פט"ו)
ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו.

כל מצרים באותו יום היתה כמרקחה, פרעה משלם משכורות מנופחות לכל החרטומים המכשפים על החכמות שמחכימים במצרים והנה כשפרעה זקוק להם למעשה שיפתרו חלומותיו אין פותר אותם לפרעה עד כדי שהולכים לקרוא לאיזה נער מבית הכלא ופרעה רואה את יוסף הצדיק מגיע בשיא הענווה עם הראש למטה למרות שכל המצרים מחכים. ופרעה רצה לבדוק אם זה ענווה אמיתית או חיצונית.

אמר לו אתה רואה את כל החכמים הללו. לא יודעים לפתור את חלומי ושמעתי עליך שאתה רק שומע חלום מיד אתה פותר אותו. אבל מיד יוסף עצר את פרעה ואמר לו בלעדי. אני שום דבר. אלקים יענה את שלום פרעה. כששמע פרעה דבר זה התחיל לבלבל את יוסף ואמר לו, בחלומי הנני עומד על שפת היאור, שזה שקר שהרי באמת הוא עמד על היאור שכתוב והנה עומד על היאור. אבל יוסף ברוח קדשו תיקן אותו כמו שכתוב בתהלים, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. דהיינו שאמר לפרעה שפת היאור שאתה אומר, לא ידעתי, כלומר זה לא ידוע לי. מה שידוע לי שאתה עמדת על היאור. [בן איש חי].

לא הייתי שם

(שם)
ויאמר פרעה אל יוסף וגו' שמעתי עליך לאמר וגו'.

ידוע שהמילה לאמר רומזת לעריות כך הגמ' [סנהדרין נז:] אומרת וכן רמוז ותתפשהו בבגדו לאמר. וזה מה שפרעה רצה לרמוז ליוסף שמעתי עליך לאמר דהיינו שהתעסקת בעריות עם אשת פוטיפר. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי. לאמר שזה עריות אולי היה אבל בלעדי אני לא הייתי שם.

כי מכבדי אכבד

(פמ"א פכ"ה)
ויאמר יוסף אל פרעה וגו' את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה.

יוסף הצדיק יוצא מהבור לאחר שתים עשרה שנים קשות ובמקום להתחנן על נפשו הוא מתחיל לדבר עם פרעה וכל המצריים על אלקים שבשמים. ובסופו של דבר עלה לגדולה נוראה ומלך שמונים שנה רצופות, ללמדנו שמי שמנסה תמיד לדאוג לכבוד ה' אזי הקב"ה ג"כ דואג לו ולעומתו מי שמחפש לכבד את עצמו הבזיון קרוב אליו שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

ומעשה במשרת של הרב הגדול - הרב הירש, אחר ששירת אותו בנאמנות וכשהגיע המשרת לפרקו הקים בית והלך לגור במקום מסויים, ופתח לו חנות לצורך פרנסתו. והנה בערב פסח ליל בדיקת חמץ, הרב הגדול באמצע הבדיקה מגלה לצערו כי חמש מאות הדינרים שחסך לנישואי בתו נגנבו ואינם. אמרו לו בני המשפחה כנראה שהמשרת שלך גנב את הכסף שהרי הוא התחתן ופתח חנות וכסף מנין לו? הרב סירב להאמין עד שלחצו עליו יותר מדי. והרב נסע אל משרתו, והמשרת קיבלו בשמחה גדולה, ושאל אותו, למה כבוד הרב קצת עצוב. ויען הרב ויאמר בליל בדיקת חמץ גילינו שהכסף של הבת שלנו נגנב ואין לי איך לחתן אותה. ואמרו לי שאולי אתה היית צריך את הכסף ולקחת אותו.

מיד המשרת אמר לרב, כבוד הרב, כן זה אני לקחתי ואני מבקש מחילה מכל הלב ואני רוצה להחזיר הכל, הנה עכשיו מאתים וחמשים דינרים ובעוד שבועיים אני אשלח את השאר. שמח הרב מאוד ואמר, ברוך ה' שלא חשדתי בכשרים, שכן אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו. והיה איזה יהודי בעל בית מרזח שבא אליו גוי יום יום ומזמין את כל חבריו לשתות על חשבונו. שאל אותו היהודי מאיפה יש לך כסף הרי אתה לא עובד. מצאתי, ענה הגוי: התשובה לא מצאה חן בעיני היהודי ונגש לרב לשאול אותו מה עושים?

אמר לו הרב, השקה אותו מחר יין חזק מאוד ותשאל אותו אם הוא רוצה לפתוח איתך ביחד איזה עסק רציני, ומהיכן יש לו את הכסף כי נכנס יין יצא סוד. וככה האיש באמת עשה עד שהגוי הזה הודה לו הכל וסיפר שאשתו עבדה לפני פסח אצל הרב וגנבה משם חמש מאות דינרים. מיד קרא האיש למשטרה ותפשו אותו ולקחו את כל הכסף לרב. וכשהרב קיבל את הכסף הוא הבין בעצם שמשרתו לא גנב לו כלום ורק לא רצה לצער אותו ונתן לו מכספו הפרטי. מיד נסע אליו הרב וביקש מחילה שחשד בכשרים. ובירך אותו שהעושר לא יפסוק ממנו ומזרעו עד עולם. והמשרת הזה הלא הוא מאיר אנשיל רוטשילד. שהיום כדי לפתוח חשבון בבנק רוטשילד צריך מינימום מליון דולר. ומה שלמדנו מהמעשה הנ"ל שהאדם שמוכן לוותר על כבודו וכספו ושמו הטוב למען כבוד ה', הקב"ה מרים אותו על במתי ההצלחות.

העצה מתוחכמת

(פמ"א פל"ג)
ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים ויפקד פקידים על הארץ וגו'.

מקשה המגיד מדובנא לכאורה מי ביקש מיוסף להיות היועץ המשפטי הרי קראו לך לפתור חלומות בלבד ולא ליעץ. ואומר המגיד מדובנא משל למלך גדול שהבת שלו חלתה במחלה קשה וכל הרופאים שבדקו אותה לא ידעו מה המחלה, והנה הגיע איזה כפרי אחד עם בגדיו הפשוטים שאביו לימדו ענייני רפואה, וביקש לבדוק את בת המלך. והמלך ברוב ייאושו אמר לו תבדוק אותה, מה יש לי להפסיד. ואחר שבדק גילה את המחלה וידע גם את התרופה. אך הוא ראה שכל הרופאים מלגלגים וצוחקים עליו, שהרי כל אחד מהם עשה כמה תוארים ברפואה ואינם יודעים ואיך הוא יודע?

מיד אמר למלך, שהתרופה צריכה להיות מאוד מדוייקת ואם זה יהיה פחות או יותר זה לא שווה, ואני רואה שיש למלך כאן רופאים חשובים מאין כמותם ואני ודאי לא מתאים לזה. לכן המלך יבחר מהם אחד שיהיה אחראי ועוד כמה פקידים ובינתיים הרופאים חשבו בלבם הלוואי והמלך ימנה אותי. וכשהמלך שאל אותם מה אתם אומרים עליו האם לשמוע לו? ויענו כולם פה אחד ודאי תשמע לו. ואז אמר לו המלך תשמע, אחרי שאתה לבדך גילית את התרופה וכל הרופאים האלה לא גילו לכן אתה הנבחר.

והנמשל הוא כשיצא יוסף מבית הסוהר והתחיל לפתור הוא ראה איך כל החרטומים צוחקים עליו ומתכוננים להגיד לפרעה שהפתרון לא נכון והוא עלול לשמוע להם לכן מיד בסיום הפתרון הצביע עליהם ואמר ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים ויפקד פקידים. והחרטומים בלבם חשבו ודאי שפרעה יבחר בי שנאמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. ואז אמר לו פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וגו'. ומה שלומדים מכאן זה שגם אם אתה מעביר מסר תורני או הוכחות שדרך התורה היא דרך החיים וההיפך זה דרך המות אתה צריך לנהוג כיוסף שהשומעים יקבלו את הדברים.

החליל

(פמ"א פנ"ה)
ואת שם השני קרא אפרים וגו'.

כתב רבינו בחיי שחוץ מהסיבה שכתובה בתורה יש סיבה נוספת שאפרים פירושו פעמיים. אפר אחד על שם אברהם שאמר ואנוכי עפר ואפר. ואחד על שם האפר שהיה אמור להיות מיצחק בעקידה, ע"כ. ללמדינו בא שעם כל גדלותו של יוסף לא קורא לבנו בשמות מכובדים אלא בשמות שיזכירו לאדם מאיפה הוא בא ולאן הוא עתיד ללכת.

ומעשה ברועה צאן אחד שחילל בחליל ניגונים ערבים ועבר משם המלך והתחיל לשאול אותו שאלות בכל מיני נושאים ועל הכל הוא ענה בטוב טעם ודעת. והמלך ראה את חכמתו הרבה לקחו ועשה אותו לשר האוצר וכמובן שכל השרים התחילו לקנאות בו ולהעליל עליו עלילות שוא, אבל המלך לא התייחס כי הוא ידע שהוא יותר ישר מכל השרים. עד שיום אחד באו השרים למלך ואמרו לו: אדונינו המלך יש לנו ראיה ברורה שהוא גונב מהאוצר שהרי יש לו בבית חדר שהוא נועל אותו על מנעול ובריח ואינו מסכים שיכנסו אליו כלל. ודאי ששם הוא מסתיר את כל גניבותיו?

הפעם המלך אמר הדבר הזה מחשיד מאוד בואו ונפתיע אותו. הלכו אליו הביתה, והמלך ביקש ממנו לפתוח את החדר הנעול. והוא ביקש מהמלך לבדוק את כל הבית רק לא את החדר הזה, אבל הדבר עוד יותר גרם חשד והמלך ציוה עליו לפתוח מיד ובאמת בסופו של דבר נפתחה הדלת ולא היה שם כסף ולא זהב וגם לא אבנים טובות, אבל היה שם את בגדי הרועה הישנים והחליל. וכששאל אותו המלך מה זה הבגדים והחליל האלה? ענה לו שר האוצר: כל יום כשאני מגיע מארמון המלוכה אני נכנס לחדר הזה ומוריד את בגדי השררה שעלי ולובש את בגדי הרועה צאן הישנים ומנגן בחליל כדי שלא אתגאה על הבריות חס ושלום שאזכור שהקב"ה הגביה שפל כמוני עד לארמון ועשה אותי שר האוצר אבל הקב"ה גם משפיל גאים עדי ארץ, ע"כ המעשה.

אם אין עולם הבא למה לי חיים

(פמ"ג פ"ט)
אנוכי אערבנו וגו' אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן וגו' ואת אחיכם קחו.

צריך לדעת למה כשראובן אמר לו את שני בני תמית, יעקב לא הסכים וכשיהודה מוכן לוותר על העולם הבא שלו אם הוא לא מחזיר את בנימין יעקב, מסכים שהרי כמו שיעקב איכפת לו מהבנים של ראובן ודאי שאיכפת לו גם מהעולם הבא של יהודה?

אלא שלומדים מכאן שיעקב אמר אם יהודה מוכן לתת את העולם הבא שלו עבור זה, זה סימן שהוא יחזיר את בנימין כי הרי מה שוה האדם אם אין לו עולם הבא מה ההבדל בינו לבן הפרה וכל שאר בעלי החיים. מה שאין כן ראובן שהיה מוכן לתת את בניו ולא עולם הבא, זה לא מספיק. וכמו שרואים בסופו של דבר איך כשיהודה חשש שבנימין לא יחזור, רצה להרוג את כל מצרים כדי להחזיר את בנימין.

ומעשה באדם עני שהיה צריך לחתן את שלושת בנותיו ולא היה לו כסף ופנה לרבו שייעץ לו מה לעשות? ויען לו הרב העסק הראשון שיזדמן לך תעשה אותו. הודה העני לרבו והלך וישב לו באיזה פונדק והיו שם כמה סוחרים שיושבים וצוחקים והנה פונה אליו אחד העשירים ואמר לו מה תרצה לקנות או למכור. אמר לו מה שתמכור אני קונה? כמה כסף יש לך בשביל לקנות? אמר לו יש לי חמישים שקל. וכשמוע הסוחרים את הסכום פרצו בצחוק ואמרו לו, מה כבר תוכל לקנות בחמישים שקל? ולפתע אמר הסוחר הנזכר לעני, יש לי עצה, אני ימכור לך העולם הבא שלי בעד החמישים שקל. הוא כמובן סמך על הרבי ועשה את העיסקא.

והעשיר הנ"ל והעני עשו חוזה עם חתימות של שני הצדדים והעשיר התחיל לצחוק עליו איזה טיפש הוא, וגם כשהגיע הביתה סיפר לאשתו את הכל. אבל אשתו כלל לא צחקה אלא אמרה לו אם אין לך עולם הבא מה ההבדל בינך לבין גוי, אני לא מסכימה לחיות איתך עוד רגע אחד עד שתחזיר לו את הכסף והוא יתן לך את השטר בחזרה. בתחילה ניסה הבעל להגיד לאשתו שזה שטויות וזה לא נקרא מכירה בכלל אבל אשתו התעקשה ואמרה לו שזה מכירה גמורה ובלי השטר היא לא תמשיך לחיות איתו.

מיד העשיר רץ לפונדק והעני ישב שם עדיין, ויאמר לו העשיר תעשה טובה, קח את החמישים שקל, תן לי את השטר למען שלום ביתי. אבל העני אמר לו, מה פתאום, איני מוכן אם אתה רוצה בוא לרב שלי מה שהוא יגיד לי אני יעשה, כשהגיעו לרב, אמר הרב לעשיר, אם אתה רוצה את העולם הבא שלך בחזרה תעזור לו בחתונה של הבנות שלו זה עולה כך וכך, והעשיר ראה שאין לו ברירה, נתן את כל הכסף של החתונה וקיבל את השטר. ולאחר מכן באה האשה לרב ושאלה אותו האם לבעלה היה בכלל עולם הבא שהוא קנה אותו במחיר כ"כ גבוה? ענה לה הרב, תשמעי כשהוא מכר אותו בחמישים שקל היה לו עולם הבא באותו זמן ששוה באמת חמישים שקל. אבל עכשיו שהוא קנה את העולם הבא שלו במחיר כבד, יש לו עולם הבא גדול מאוד. ויהי רצון שנהיה בני עולם הבא.

---

פרשת ויגש

---

זרקא סגולתא

(פמ"ד פי"ח)
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'.

אומר הגאון מוילנא. הטעמים של ויגש אליו יהודה זה אזלא גריש רביע, דהיינו שיוסף אומר ליהודה אזלא גריש תלך, תתגרש מכאן אתה רביע כלומר אתה רביעי באחים מה אתה קופץ? ויאמר בי אדוני הטעמים שם זה זרקא סגולתא. שעונה יהודה ליוסף אני קופץ יותר מאחים שלי כי נזרקתי מלהיות בתוך עם סגולה אם אני לא מחזיר את בנימין.

אם אין עבירה אין יסורין

ויגש אליו יהודה וגו' כי כמוך כפרעה.

לכאורה הדבר לא מובן שהרי כשתפס השליח את האחים עם הגביע הם אמרו לו בפה מלא כולנו עבדים לאדוני אזי מה קרא עכשיו כשהוא אמר להם רק בנימין, יהודה מתחיל לצעוק ולשאוג כארי עד שהשבטים רצו להפוך את מצרים ושתי השערות של יהודה קרעו את כל חמשת הלבושים שלו ונטף מעינו הימנית דם ועוד ועוד. ורק לפני רגע אמרו ליוסף כולנו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו?

אלא כאן קצת לומדים מי אלו השבטים. שכשמצאו את הגביע אמרו כולם כולנו יודעים שבנימין לא גנב את הגביע, אבל יש לנו חטא שמכרנו את אחינו לעבד ולכן נגזר עלינו להיות עבדים וזה שבנימין גם יהיה עבד כיון שהוא עכשיו איתנו, ולכן אמרו בפה מלא האלקים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו! אבל כשיוסף אמר להם רק את בנימין אני רוצה, אמר יהודה הרי בנימין לא היה בכלל במכירה וא"כ זה לא חשבון בינינו לבין בורא עולם אלא זה בשר ודם ואין פה חטא, אני ילחם איתו ועם כל מצרים כי אין יסורים בלא עוון ואין מיתה בלא חטא וא"כ אני אלחם וגם אנצח.

על מה בכה ר' אלעזר

(פמ"ה פ"ג)
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

הגמ' [חגיגה ד:] אומרת שרבי אלעזר כשהיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה ומה תוכחה של בשר ודם נבהלו מפניו מה יהיה כשיוכיח אותנו הקב"ה. והדברים מתמיהים שהרי יוסף לכאורה לא הוכיח אותם אלא אמר להם שהוא יוסף וגם שאל אם האבא חי ומה תוכחת בזה?

ושמעתי מהרב ניסים יגן זצ"ל פירוש נפלא על זה שהרי יהודה מה הטענה העיקרית שלו היתה כלפי יוסף שאם אתה לוקח את בנימין אתה הורג גם את אביו שנפשו קשורה בנפשו ואיך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי. וכמובן שיהודה אומר זאת בשם כל השבטים. ועל זה בעצם יוסף מקשה לו קושיא עצומה. ואומר לו אני יוסף אתה זוכר אותי שזרקתם אותי לבור מלא נחשים ועקרבים ומכרתם אותי מצרימה. העוד אבי חי, כלומר למה שמה לא מנעת את הכל שהרי ידעת כמה אבא אוהב אותי ואולי הוא עלול למות מצער מהמכירה הזו אלא ודאי שזו לא טענה אמיתית ואתה רק מפחד על העולם הבא שלך וזה קושיא שאין עליה תשובה ולכן אחיו לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

וידוע מהספרים הקדושים שכפי שהיה הדיון בן יוסף לאחיו כך יהיה הדין שלנו עם בורא עולם שהקב"ה יתן לאדם לטעון את טענותיו כגון למה לא נתן מספיק צדקה מפני שהפרנסה קשה ולמה לא קבע עתים לתורה כי לא היה לו זמן ואז הקדוש ברוך הוא יראה לו שלצרכי הגוף הוא הוציא כסף לרוב אם זה בית הכי טוב ואוטו הכי טוב ובגדים יקרים ורק לתת צדקה אין לך כסף וכן לגבי קביעות עיתים לתורה יגיד לו הקב"ה בא נראה את כל השעות שצפית בטלויזיה ובחדשות ובקריאת עיתונים שלכל זה יש לך המון זמן ורק ללמוד את התורה הקדושה אין לך זמן ועל זה בכה רבי אלעזר.

מי זה אדון אמיתי

(פמ"ה פ"ט)
מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים וגו'.

יש להקשות מדוע אמר יוסף כה אמר בנך יוסף לכאורה מספיק לומר כה אמר יוסף. וכן למה יוסף אומר שהוא אדון לכל מצרים, לכאורה יש כאן קצת גאווה? אלא יוסף הצדיק ידע שאביו יחשוש שיוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה ונמצא בארץ הכי טמאה בעולם ח"ו חטא וא"כ אביו יצטער מאוד ועל זה אמר לו כה אמר בנך יוסף. אני עדיין מתנהג כמו הבן שלך אבא, ואני הולך בדרך שחינכת אותי גם בהיותי במצרים.

וכן מה שהוא אמר לו שהוא אדון במצרים, כוונתו, שאם למשל אדם עובר ליד חנות פלאפל לא בכשרות והוא לא מתגבר על היצר ואוכל שם אזי הפלאפל ניצח אותו וכן אם הוא הולך אחר יצרו ומחליף תורה ומצוות בחיים של תאוות מדומות אזי אינו אדון ליצריו אלא עבד של היצר הרע שלו. ולזה התכוון יוסף הצדיק שאמר שהוא אדון למצרים דהיינו שאינו משתעבד לאופנה שלהם ולתרבויות שלהם אלא הוא עם כיפה וציצית ותפילין ועושה את כל המצוות וא"כ הוא אדון למצרים.

ומעשה שהיה בסמינר ערכים שהגיע אדם לרב עמנואל תהילה בסוף הסמינר ואמר לו, כבוד הרב, ההרצאות שלכם נפלאות מאד וההוכחות שלכם שיש אלקים וגן עדן וגיהנם, ברורות ללא עוררין, אבל מי שבאמת גרם לי שאחזור בתשובה זה ילד בן שבע. ומעשה שהיה כך היה, אני יבואן של ממתקים וסוכריות במקצועי, והיום חילקתי סוכריות ארוכות מאוד עם ליקר טעימות נורא, לכל הילדים, וכמובן שכולם אכלו את זה בתשוקה גדולה.

ורק ילד אחד שהיה לו כיפה על הראש, ראיתי איך הוא מסתכל על כולם שאוכלים בהנאה מרובה והוא לא אכל אלא התחיל לרוץ רצתי אחריו והוא הגיע לאמו עם הסוכריה ביד, ושואל, אמא יש לזה הכשר? אמו אמרה לו, שאין שום הכשר ונתנה לו סוכריה של טופי במקום זה. ואני באותו רגע הזדעזעתי בלבי, ואמרתי איזה גבורה יש לילד הזה, בשביל ילדים בגיל שלו סוכריות וממתקים זה עיקר חייהם ואביו ואמו לא לידו והוא רואה את כולם לועסים ואוכלים אז מה איכפת לך תאכל גם אתה, אבל הילד הזה יודע, אני אדם ולא בהמה, יש תשוקות אבל יש אלקים זה אדון אמיתי. וכשראיתי את זה החלטתי להפסיק להיות בהמה אלא אני רוצה להיות אדם ולבטל רצוני מפני רצון ה'.

עם ישראל חי

(פמ"ה פכ"ו)
ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם... וידברו אליו את כל דברי יוסף... וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו' ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי וגו'.

והקושיות שיש להקשות כאן ברורות. שהרי אם אדם מסויים איבד את בנו ויבואו אליו עשרה צדיקים קדושי עליון ויגידו לו שבנו חי והוא מלך במדינה מסויימת ודאי שיאמין להם וא"כ השבטים הקדושים אומרים לאביהם שעוד יוסף חי מדוע איננו מאמין להם וכי רוצים לצער אותו עוד. וכן לא מובן מדוע דוקא כשיעקב אבינו ע"ה רואה את העגלות הוא אומר עוד יוסף בני חי?

והסביר הרב ניסים יגן זצ"ל שכשאמרו ליעקב אבינו עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, יעקב אבינו ע"ה אמר בליבו אם הוא מלך במצרים מסתמא בעשרים ושתים שנה האחרונות הוא היה חבר כנסת או שר במצרים שהרי לא ביום אחד נעשים מלך וא"כ כבר אינו לומד תורה ואדם בלי תורה כדג בלי מים וח"ו כבר אינו צדיק. ורשעים בחייהם קרויים מתים לכן כשבניו אמרו לו עוד יוסף חי, יעקב אבינו ע"ה לא מאמין כי אדם חי בלשון תורה זה רק אדם שעוסק בתורה ובמצוות.

אבל כשיעקב אבינו ע"ה ראה את העגלות אומרים חז"ל שראובן אמר לאביו את כל פרשת עגלה ערופה שלמדו יעקב ויוסף בדרך אמר יעקב אבינו ע"ה אם הוא זוכר את התורה גם לאחר עשרים ושתים שנה זה סימן שהוא צדיק כי התורה היא קדושה והיא נדבקת רק באדם ששומר על קדושתו, ולכן אמר עוד יוסף בני חי, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה אמן.

ארץ ישראל חשובה מכל הארצות

(פמ"ו פ"ג)
ויאמר אנכי האל אלוהי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו'.

יעקב אבינו ע"ה מקבל בשורה הכי משמחת שבנו האבוד שכבר חשב שנפטר מודיעים לו שהבן חי וקיים בתורה ובמצוות וזה הבן האהוב ביותר על יעקב אבינו ע"ה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו. ועם כל זה יעקב אבינו ע"ה חושש לצאת מארץ הקודש לחו"ל עד שהקב"ה נגלה אליו ואמר לו אל תירא מרדה מצרימה. וזה מלמד אותנו כמה חשוב לחיות אך ורק בארץ הקודש שכל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מוחלין לו על כל עוונותיו.

ודוד המלך אמר שאותם אנשים שגרמו לו לברוח משאול ולילך לחו"ל כאילו גרמו לו לעבוד ע"ז. וטיולים וכדומה ודאי שאין שום היתר. וגם כשנוסעים לקברי צדיקים יבדוק האדם בעצמו מה מטרתו האמיתית האם זה הקברי צדיקים או הטיולים שנלוים אליו והאם הוא כבר היה בקברי האבות שמה שנשאר לו זה רק לנסוע לחו"ל. והפלא יועץ כותב בענין ארץ ישראל שלא דומה עבירה בחו"ל לעבירה בא"י, שבארץ ישראל זה לחטוא בפלטין של המלך וכן שאדם שנמצא בארץ ישראל צריך להרגיש כל יום כמו יום הכיפורים שקדושת ארץ ישראל גדולה מאוד.

ליד הצאן ולא בלשכה מפוארת

(פמ"ז פ"ד)
ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וגו'.

כאן רואים קצת מי אלו השבטים הקדושים שהרי כל אדם רגיל שתבוא ותציע לו להיות שר נכבד בממשלה עם משכורת מנופחת וכבוד וכל מה שמסביב הוא יקפוץ על זה כמוצא שלל רב. והנה השבטים הקדושים, פרעה רואה איזה גיבורים הם ורוצה למנותם לשרים נכבדים וכמו שאמר ליוסף, אבל השבטים אומרים לו אנו מעדיפים להיות רועי צאן עם החליל ובגדי הרועה מאשר להיות במלכות עם בגדי שרים כי אנשי מקנה אנחנו באנו לעולם לקנות תורה ומצוות כמה שיותר ואם נשב אצלך בממלכה מי יודע אם נזכה.

חצי מטר

(פמ"ז פ"ח)
ויאמר פרעה אל יוסף כמה ימי שני חייך.

לכאורה פרעה שואל שאלה לא מקובלת ואין בה גם דרך ארץ שהרי ודאי זה לא יפה לשאול אדם מבוגר איזה גיל אתה? אלא ידוע שפרעה הגובה שלו היה אמה שזה קצת פחות מחצי מטר והתקרה שבארמונו היתה מאוד נמוכה שמי שהיה רוצה לדבר איתו היה חייב להתכופף לגמרי כמעט עד הרצפה וכשהגיע אברהם אבינו ע"ה לפרעה, אזי התקרה התרוממה כדי שאברהם אבינו ע"ה לא יצטרך להתכופף.

וכשהגיע יעקב אבינו ע"ה. שוב פעם התרוממה התקרה ופרעה חשב שזה אברהם אבינו ע"ה לכן השתומם ואמר לו כמה ימי שני חייך, מה אתה עדיין חי? ויעקב אבינו ע"ה שהבין זאת אמר לו מעט ורעים ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי, כלומר מי שהיה אצלך זה מאבותי דהיינו אברהם אבינו ע"ה ואני זה מישהו אחר.

הכל לטובה

(פמ"ז פ"ט)
ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו'.

אם נסתכל ונתבונן קצת בחייו של יעקב אבינו ע"ה נראה מסכת יסורים שהרי אפילו עוד בבטן אמו עשו רצה להרגו שנאמר בבטן עקב את אחיו. וגם כשגדלו ביחד זה לא הכי נעים לחיות עם עשו ולאחר מכן הוא מוכרח לעבוד אצל לבן הארמי שרימה אותו מאה פעמים לפחות והוא בורח כעבור עשרים שנה ולבן רודף אחריו והופך לו את כל האוהלים והכלים ועד שהוא מתפטר מלבן הוא מקבל בשורה שעשו בא עם ארבע מאות איש להרוג אותו.

והתחיל לצעוק לבורא עולם, הצילני נא מיד אחי מיד עשו ועד שהוא מתפטר מעשו מגיע לו הצער של דינה בתו ולאחר דינה מגיע הסבל הגדול מכולם בנו יוסף נעלם ויעקב חשב כבר שהוא נפטר והתאבל על בנו ימים רבים. ולכן כשפרעה שאל אותו איך היו החיים מה יותר פשוט מלהגיד מעט ורעים. אבל הגמ' אומרת שעל המילים הללו הורידו ליעקב אבינו שלושים ושלש שנים מחייו שהוא היה אמור לחיות מאה ושמונים כאביו יצחק וחי רק מאה ארבעים ושבע שנים.

מה שנותר לנו זה שגם אם רואים שחיינו לא כל כך קלים ויש צרות ובעיות לא כדאי להתלונן אלא להגיד שהכל לטובה. (ומספרים על רבי אלימלך מליז'נסק שאמר לתלמידיו שילכו אל אחיו רבי זושא וילמדו ממנו איך להודות לה' ולברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה. וכשהגיעו לביתו של רבי זושא ראו איך העניות והדלות צועקים מכל פינה בבית ואין כמעט רהיטים ואילו בפניו של רבי זושא רואים חיוך מאוזן לאוזן ושאלו אותו ילמדנו רבינו איך אתה מקבל את כל היסורים באהבה? אמר להם רבי זושא, יסורים, איזה יסורים, ברוך ה' אין לי כלל יסורים על מה אתם מדברים?).

---

פרשת ויחי

---

עין ולב

(פמ"ז פכ"ח)
ויחי יעקב בארץ מצרים.

פירש רש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם ע"כ. והדברים תמוהים שהרי השיעבוד התחיל רק לאחר מכן בהרבה זמן שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ורק אז, ויקם מלך חדש שהתחיל לשעבדם ואם כן איך רש"י אומר כאן שהתחילו לשעבדם? וכן מה כוונתו של רש"י שאמר נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מהשעבוד לכאורה היה צריך לומר שהגוף שלהם נשבר ולא עין ולב שהרי עובדים עם הגוף והידים ולא עם העינים והלב?

אלא יש שני סוגי שיעבוד. יש שיעבוד גשמי ויש שיעבוד רוחני והמצרים ידעו שבשביל לשעבד את ישראל בגוף צריך קודם לשעבדם בנשמה ולכן התחילו לפתותם לכל מיני תיאטרונים למיניהם ובתי קרקסאות וכדומה שהעינים והלב כבר לא נמשכו כל כך לתורה שכל הנהנה מיופיה של אשה אינו נהנה מיופיה של תורה ומי שרץ אחר תענוגות העולם הזה אינו רץ כבר לתורה ולמצוות ולקדושה ולכן אמר רש"י שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל (הרב בנימין הכהן שליט"א).

ויחי יעקב. פרשה סתומה זה שעם ישראל חי גם לאחר שכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו שלא היה דור ולא היתה אומה שלא רצתה לכלות את העם הקדוש ביותר בעולם עם ישראל. ואף על פי כן עם ישראל חי וקיים שלם בתורתו שלם במצוותיו שלם בחסדיו שלם בקדושתו שלם באהבתו לבוראו ואדרבה ישיבות נפתחות תלמודי תורה בכל פינה בעלי תשובה מתרבים מיום ליום ואילו כח הטומאה הולך ופוחת וזו פרשה סתומה. (הרב יעקב חיים סופר שליט"א).

אל תנסה להבין כי לא תבין

ויחי יעקב, פרשה סתומה.

יעקב אלו שנאמר עליהם מה טובו אוהליך יעקב שיושבים וממיתים עצמם באוהלה של תורה, וכמו שכתוב ויעקב איש תם יושב אהלים. איך הם חיים איך הם מצליחים לחיות עם "המשכורת" הזעומה ולשלם משכנתא וחשמל ומים וארנונה וטלפון והם גם אוכלים לפעמים וטיטולים ומטרנה. ולחתן את הילדים. זה שהם חיים זו פרשה סתומה? שהאברך בעצמו איננו מבין ויש כאלה שמרויחים הון תועפות ולא גומרים את החודש שברכת ה' היא תעשיר.

שהרי מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי שזה ראשי תיבות תורה שבת ראשי חדשים ימים טובים, שאם הוסיף בהם מוסיפין לו ואם פיחת בהם פוחתים לו. וגם אם יצא שהרווחת המון כסף ונגזר שתרויח פחות. הכסף הזה ילך או לרופאים או למוסך וכדומה ועל זה אמרו למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים כי הדמים אינם עוזרים והימים אינם חוזרים רדוף אחר התורה והמצות אשר הם לעד קיימים (הרב יעקב חיים סופר שליט"א).

בתי, אני זקוק לאוכל

(פמ"ז פכ"ט)
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו' אל נא תקברני במצרים ויאמר השבעה לי וישבע לו וגו'.

ידוע מה שאמרו חז"ל למ"ד שיוסף רצה לעשות עבירה עם אשת פוטיפר אלא שראה את דמות אביו. ונס מן העבירה. וזה מה שרמז לו יעקב אבינו כשבירך אותו מאל אביך ויעזרך. וידוע שלפי איך שהבן או הבת מתנהגים בעוה"ז כך מתנהגים עם האבא או האמא בעוה"ב וע"ז עכשיו בא יעקב אבינו ע"ה ואומר ליוסף אל נא תקברני במצרים רוצה לומר במיצרי הגהינום שח"ו אם תלך בדרך רעה אני גם יענש והרי אתה מלך מצרים והפיתויים קרובים מאוד אליך לכן תשמור על עצמך שבעתיים ועל זה יוסף ענה לו אעשה כדבריך אבא אל תדאג, אבל יעקב לא נסתפק בזה אלא ביקש שבועה כדי להיות בטוח בדבר ויוסף נשבע לו.

ומעשה באיזה אשה מאשקלון שהלכה לישון בשבת בצהרים והנה היא רואה בחלום את אביה שנפטר לפני שבע שנים ופניו עצובות מאוד והיא שאלה אותו אבא למה אתה עצוב, אתה לא בגן עדן? ואביה אמר לה עם התלבושת שלך אף פעם לא יכניסו אותי לגן עדן. אני זקוק לאוכל, בתי, תתני לי אוכל, ביקש האב בתחנונים, איזה אוכל אבא, אתה בעולם רוחני? הצניעות שלך זה האוכל שלי ונעלם האב. מיד קמה האשה והתלבשה בצניעות מכף רגל ועד ראש וקראה תהלים בדמעות עד צאת השבת.

במוצ"ש היא רצתה להתקשר לעוד ששת אחיותיה שיחזרו בתשובה ויתלבשו בצניעות כדי שאבא לא ישרף בגיהנום. והנה הטלפון מצלצל אצלה והיא שמעה את אחותה בוכה כי גם היא ראתה את אביה בחלום. כל הבנות ראו את אביהן בחלום וכולן קיבלו עליהן תשובה והקימו ועד לעניני צניעות.

כוח של דמעות

(פמ"ח פ"ה)
ועתה שני בניך הנולדים לך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

יוסף הצדיק כשפגש ביעקב אבינו ע"ה כשירד למצרים בכה ללא הרף ונפל על הצוואר של אביו כי הוא פחד והתבייש שיראה על מצחו את העשר טיפות שירדו ממנו כמו שכתוב ויפזו זרועי ידיו, שיצאו לו עשרה טיפות מבין צפרני ידיו (הדברים לא כפשוטם) שבגלל כל טיפה הוא ישב שנה בכלא כדכתיב ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו ועל זה אמר לו יעקב אבינו ע"ה שאפרים ומנשה הם כמו ראובן ושמעון דהיינו כמו שאצל יעקב אבינו ע"ה הטיפה הראשונה היתה בראובן כדכתיב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני וגו' כך אתה יוסף כיון שעשית תשובה ובכית על העשר טיפות ממילא מנשה אצלך זה נקרא הטיפה הראשונה שתשובתך כיפרה על הכל. ויהי רצון שנזכה לשוב באמת לה'.

דיסק צרוב

(פמ"ח פ"י)
ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וגו'.

לכאורה רואים שיעקב אבינו ע"ה לא רואה ואילו בהמשך כשיוסף רצה להגיד לו להטות ידיו ולהשים את הימין על מנשה, יעקב אבינו אומר לו ידעתי בני ידעתי וגו' זאת אומרת אתה יוסף רואה את מנשה ואפרים ואילו אני רואה את מנשה ובנו ובן בנו עד סוף כל הדורות וכן את אפרים ובנו עד סוף כל הדורות. ולפי זה לא רק שיעקב רואה אלא רואה הכל. אזי איך כתוב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות?

ואפשר לומר שכוונת הפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן, פירושו שהעינים נעשו מכובדות מאוד, מזוקן אין זקן אלא זה שקנה חכמה, דהיינו שהעיניים של יעקב נתכבדו ונתייקרו מאוד מרוב שעסקו כל הזמן בתורה ולא יכלו לראות כבר דברים גשמיים כלל, והיה נראה כאילו שאינו רואה אבל באמת הוא ראה כדכתיב ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגו'. ומספרים על רבי עקיבא איגר זצ"ל שבעת זקנה הוא לא שמע כמעט, ואילו כשהיה שומע איזה דבר תורה אפילו מרחוק לא היה לו בעיות שמיעה פתאום. וכששאלו אותו על הדבר אמר להם: אוזני כל הזמן שמעו דברי תורה עד שאינם יכולים לשמוע דברים שאינם של תורה אבל דברי תורה אוזני קולטות ומבינות די מהר, עד כאן. והדבר דומה למערכת טובה מאוד שאם תשים שם דיסק צרוב זה לא יעבוד, כך זה האוזניים והעיניים של הצדיקים שקולטים רק דברים מקוריים.

איזהו חכם

(פמ"ח פי"ד)
וישלח וגו' שיכל את ידיו כי מנשה הבכור.

תרגם אונקלוס אחכימינון בהשכל ובחכמה. ולכאורה מה החכמה הגדולה שיש כאן שהוא עושה ידיו באלכסון. ועוד יותר לא מובן לכאורה שהתורה נתנה סיבה וטעם לשכל את ידיו כי מנשה הבכור. לכאורה היה צריך לומר שכל את ידיו כי אפרים הנבחר? אלא הכוונה למה יעקב אבינו ע"ה שכל את ידיו ולא אמר לאפרים לבוא ימינה ולמנשה לבוא שמאלה ובלי לעקם את ידיו. ועל זה התורה ענתה ואמרה שיכל את ידיו כי מנשה הבכור, רוצה לומר סוף סוף מנשה הוא הבכור ולכן לא ראוי להגיד לו שיזוז שמאלה.

לעמוד בנסיון

(פמ"ח פ"כ)
ויברכם ביום וגו' בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וגו'.

פירש"י הבא לברך את בניו וגו' יאמר לבניו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וגו' עד כאן. וצריך להבין מה זכו אפרים ומנשה שיבורכו כך מה שלא שמענו על שום אחד מהשבטים? ונראה על פי מה שכתב המסילת ישרים שתכלית האדם בעולם הזה זה עמידה בנסיונות וככל שהאדם עומד בנסיונות קשים כך הוא עולה ועולה. וכמו אברהם אבינו ע"ה שהקב"ה ניסה אותו בעשרה נסיונות עד שזכה להיות אברהם אבינו.

וכמו שכתוב נתת ליראיך נס להתנוסס. נס לשון נסיון ולהתנוסס היינו להיות מורמים מכולם. ולפי זה מובן למה דוקא אפרים ומנשה זכו שכל אב יברך את בנו שיזכה להיות כאפרים וכמנשה שהרי הם גדלו במצרים ארץ הכי טמאה בעולם והם בני המלך של מצרים שיכולים להשיג כל אשר ירצו ועם כל זה זכו ונתגברו על יצרם וזכרו את יוצרם למרות הקשיים ומזה אנו נבין שבדור הזה מי שמתגבר על יצרו ראוי להתברך בכל הברכות שבעולם.

הקב"ה לא יותר עליך

(פמ"ט פי"א)
אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה ע"כ.

אומר האוה"ח הקדוש כי גלות הרביעית שבו יתגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה וזולת זה יתעכב מבוא וכו' כי באמצעות התורה יהיה לבושו וחלילה אם לא יהיה תורה, הגאולה תבוא בדרך קשה של יסורין שזה בדם ענבים. וכן בכל אדם ואדם שרוצה לכפר על כל עוונותיו ולהתקרב לקב"ה צריך לכבס את עוונותיו ביינה של תורה כי ודאי שהקב"ה לא יוותר עליו כי לא ידח ממנו נדח אלא שהוא יצטרך לכבס אותו בדם ענבים שזה יסורים וחבל.

למלך נותנים מעדנים

(פמ"ט פ"כ)
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך.

כתוב בספרים הקדושים שאשר יושב בשערי ג"ע ומי שקבע סדר ללימוד משנה הוא מכניס אותו לגן עדן. וזה נרמז בפסוק מאשר שמנה וגו' שמנה אותות משנה. ושמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א, מאשר שמנה לחמו, רוצה לומר שהוא היה אוכל לחם בלבד ובשבילו זה היה ארוחה שמנה אבל כשהיה בא אליו אורח, אזי והוא יתן מעדני מלך היה נותן לו מאכלים של מלך.

ומעשה ברבי עקיבא וחבריו שהלכו לאסוף צדקה לטובת עניי ישראל וכשהגיעו לבית של עשיר אחד שמעו אותו אומר לבנו שיקנה עגבניות זולות ומלפפונים זולים וכן את שאר הדברים אמר לבנו שיקנה באיכות הפחות טובה. אמר רבי עקיבא כנראה שהאיש כבר לא עשיר ולא כדאי להיכנס. והלכו משם לשאר העשירים ואח"כ באו לחזור וראו את האיש הנ"ל בשדה עם הפועלים שלו. אמר להם האיש למה לא נכנסתם אצלי כמו בכל פעם, מה קרה? אמר לו רבי עקיבא, שמענו שאמרת לבן שלך לקנות את הדברים הכי זולים, אזי חשבנו שכבודו כבר לא עשיר כבעבר.

אמר להם העשיר, מה שביני לבין בני ביתי אתם יודעים אבל מה שביני לבין קוני אינכם יודעים, לגוף שבסופו כלה וחוזר לעפר אני לא כל כך דואג ולכן אני מאכילו מהדברים הזולים ביותר, אבל הנשמה שחיה לנצח אני דואג, לכו לביתי ותאמרו לאשתי שתביא לכם ספל של מטבעות זהב, וכן עשו. ושאלה אותם האשה האם בעלי אמר ספל גדוש או שטוח. אמר רבי עקיבא, איננו יודעים, הוא רק אמר ספל של מטבעות זהב! אם כך אמרה האשה אתן לכם גדוש ואם הוא רצה לתת רק שטוח אומר לו שיוריד לי מכתובתי. וכשבא בעלה שאל אותה מה היא נתנה שטוח או גדוש, אמרה לו, גדוש. ואם אתה רוצה תוריד לי מהכתובה, אמר לה אשרייך בזכות זה אני יכפיל לך את הכתובה.

עין קדושה

(פמ"ט פכ"ב)
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור. ע"כ.

כתב רבי יונתן בן עוזיאל זיע"א ברי דרבית וגו' וכאשר היו משבחים אותך היו בנות השלטון מהלכות על החומה ומשליכות לפניך שרשראות של זהב כדי שתסתכל בהן ולא הסתכלת אפילו באחת מהן שלא תתחייב בגללן ביום הדין הגדול. והדברים מדברים בעד עצמם. יוסף הצדיק שנה שלימה של נסיון עם אשת פוטיפר ומתגבר בגבורה נוראה ויושב שתים עשרה שנה בבור ולא רואה שמים לא שמש ולא ירח לא עצים ולא פרחים לא ים ולא שום דבר.

וסוף סוף הוא יוצא מהבור והולך במצרים ונשות מצרים החשובות בנות השרים זורקים עליו מלא זהב רק כדי שיסתכל עליהן כי הראש שלו היה למטה גם אחרי שתים עשרה שנה בבור. ועלינו בינתיים אף אחד לא זורק זהב כדי שנסתכל והלואי ונלמד קצת מיוסף הצדיק ולא נפגום בעינינו. וידוע שיש ארבעה שזכו שיתוסף להם אות על שמם. אבר הם ויוסף שנאמר עדות בי הוסף שמו וגו'. הושע בן נון שנוסף לו אות יוד ונקרא יהושע. וכן אליהו שנקרא במקום אליה. אליה ו. והמחבר בין כולם זה ענין הברית מילה שאברהם אבינו ע"ה הוא הנימול הראשון ועל שמו נקראת הברית כמו שמברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

וכן יוסף שאמר לכל מצרים לעשות ברית. וגם שלא היה כמוהו בשמירת הברית. וכן יהושע שמל את ישראל בגבעת הערלות. וכן אליהו הנביא שנמצא בכל ברית מילה. ואם נחבר את האותיות שנוספו לכל הארבע יצא לנו שם הוי"ה. וכתב רשב"י זיע"א בתיקוני הזוהר על הפסוק מי יעלה לנו השמימה. ראשי תיבות מילה. וסופי תיבות הויה. ללמדנו שמי ששומר על המילה תרתי משמע זוכה לעלות במעלות עד לשמים ומתחבר עם הויה ברוך הוא.

(פ"נ פט"ו)
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו.

ע"כ. יש לשאול מדוע האחים חשבו כך והרי הם כבר ראו שיוסף הוא צדיק ולא נוטר להם טינה? והסביר רבינו הגדול הרב עובדיה יוסף שליט"א שכשחזרו מלקבור את אביהם עברו דרך שכם ויוסף הצדיק ניגש לבור שאחים שלו זרקו אותו אזי הם חשבו שכנראה הוא רוצה להראות להם שהוא לא שכח את מה שעשו לו ולכן ביקשו ממנו מחילה. אבל האמת היא שיוסף ניגש לשם כדי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה שידוע שאם אתה רואה אדם שנופל לבור של נחשים ועקרבים ודאי הוא מת ואם יוסף ניצל זה סימן שזה נס.

ומה שאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, לכאורה זה לא מובן שהרי פירוש המילה לו זה הלוואי וא"כ איך האחים אומרים הלואי שיוסף ישיב להם את הרעה שעשו לו? ועונה אור החיים הקדוש שהם יצטרכו לתקן את זה בעשרת הרוגי מלכות ולרדת שוב לעולם הזה ולכן הם רצו לגמור את התיקון כבר עכשיו בלא לרדת שוב, ולכן אמרו והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויה"ר שנזכה לתקן הכל אמן. ועוד אפשר שאמרו אם הוא ישיב לנו רעה כזו שממנה נהפוך למלכים אזי כדאי.

תם ונשלם ספר בראשית

השיר והשבח ליוצר בראשית.

---

פרשת שמות

---

ועמך כולם צדיקים

(פ"א פ"א)
ואלה שמות בני ישראל וגו'.

פירש"י אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים וכו' עד כאן. כוכב זה דבר שנראה מאוד מאוד קטן אבל זה רק נראה כך, שבאמת יש כוכבים שגדולים פי כמה מכל כדור הארץ וכך אנו רואים יהודים שנראים לנו קטנים מאוד בגלל החטאים שלהם אבל באמת זה לא כך שהרי שלמה המלך עליו השלום אומר אני ישנה ולבי ער שאם ח"ו אדם עשה תאונה ורואים אותו מושכב על הכביש הדבר הראשון שבודקים זה הלב ואם רואים שהלב עובד יודעים שהוא חי ותיכף הוא יתעורר למרות שבינתיים הוא לא נראה חי וזה מה שאומר שלמה המלך ע"ה אני ישנה ולבי ער כל יהודי ויהודי שנראה מת ח"ו בלי תורה בלי שבת בלי תפילין איננו מת אלא ישן ולבו ער לה' יתברך. ומעשה שהיה באיזה ראש עיר יהודי שהמיר דתו והתנהג כגוי לכל דבר והגויים רצו לשרוף את הספרי תורה שבעיר ועשו מדורה גדולה ו"כיבדו" את ראש העיר שיזרוק את הס"ת הראשון לאש אמר להם ראש העיר אנא תקחו אדם אחר אני לא מסוגל לעשות זאת. והם ניסו לפתות אותו ולא הצליחו, עד שאמרו לו או שאתה זורק את הס"ת לאש או שאנו זורקים אותך לאש, ואמר להם אני מוכן להיכנס לאש בשמחה וכך היה בסופו של דבר. עד כאן המעשה [שמעתי מהרב אלבז ר"י אוה"ח].

חיים של תורה

(פ"א פ"א)
ואלה שמות וגו'.

מובא בשו"ע [סי' רפ"ה] וחייב אדם לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום שזה ראשי תיבות ואלה שמות. וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. ושמעתי שהיה אדם חולה מאוד שלא נמצאה תרופה למחלתו והוא הלך לרב מסויים וביקש ברכה. שאל אותו הרב האם כבודו מקפיד כל שבוע לקרא שנים מקרא ואחד תרגום. אמר לו החולה שאינו מקפיד, אמר לו הרב תתחיל להקפיד ובעזרת ה' תהיה בריא ושלם לעבודתו יתברך, כי רבותינו אמרו כל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו"ת מארכין לו ימיו ושנותיו. והאיש התחיל להקפיד בדבר ונרפא כליל מהמחלה ושב ורפא לו.

ומה שכן צריך ללמוד ממר"ן שכתב חייב אדם לקרא שמו"ת שהדבר אינו רק לחסידים אלא לכל יהודי ויהודי ומה שאמרו חז"ל מאריכין לו ימיו ושנותיו ולא רק שנותיו שלכאורה נכלל גם ימיו? מספר הרב שבדרון זצ"ל שפעם אחת הוא ראה קבוצת אנשים זקנים מאוד יושבים בספסל ומתווכחים שחלק מהם אומרים ארבעים והחלק השני אומרים ארבעים ואחד. שאל אותם הרב על מה הויכוח? אמרו לו אנו כאן מהבוקר מוקדם סופרים אוטובוסים ועברו אוטובוסים עם אקורדיון ונוצרה מחלוקת אם זה נחשב לשנים או אחד, ע"כ. ומזה ראינו שאדם יכול "לחיות" 70 או 80 שנה ובעצם ימיו רקים מתוכן כי הוא רק סופר אוטובוסים או סופר כסף זה היינו הך לכן הגמ' אמרה מאריכין לו ימיו ושנותיו שגם ימיו יהיו ארוכים דהיינו מלאים בתורה ומצוות.

השכינה בגלות

(פ"א פ"ה)
ויהי כל נפש וגו' ויוסף היה במצרים.

שואל רש"י וכי לא היינו יודעים שיוסף היה במצרים אלא להודיעך צדקותו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהיה במצריים ונעשה מלך ועומד בצדקו. ע"כ. התורה הוסיפה שלש מילים כדי שנבין כמה יוסף היה צדיק שהרי הוא מלך של מצרים שיכול לעשות מה שליבו חפץ. ואעפ"כ נתגבר על יצרו גבורה נוראה. וכמה צריכים בדורנו אנו לדעת את הרש"י הזה שעיקר צדקות האדם וגדולתו היא בעמידה בנסיונות.

ויש משל שמשלו המקובלים [הובא בהקדמה של הספר ענף עץ עבות לרבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א] למלך גדול שכל מי שהיה רוצה לבקש ממנו איזה בקשה היה צריך להביא קודם מתנה למלכה ויום אחד באו שודדים ולקחו את המלכה בשבי ורצו להניח אותה בצינוק. וזה שמשרת בצינוק ראה שעומדת לפניו אשה עם בגדים יקרים וחשובים ניקה את הצינוק וסילק את העכברים והביא איזה שטיח משומש ושם על הריצפה והביא גם מיטה פשוטה וסדינים וכרים ודברים מנימיליים ורק לאחר מכן אמר לה להיכנס לצינוק ומדי פעם היה מביא לה אוכל טרי מעצמו כי השודדים הביאו לו רק לחם יבש לתת לה. והנה המלך הגיע יום אחד עם פלוגת חיילים ולקח את המלכה בחזרה לארמונו. והכל חזר על מתכונתו.

והנה המשרת הנ"ל החליט בליבו ללכת למלך לבקש עבודה ואיך שראה את המלכה נשתנו פניו מבושה וניגש ואמר לה תסלחי לי לא ידעתי שאת המלכה אם הייתי יודע אני הייתי מביא לך הרבה הרבה יותר. אמרה לו המלכה אתה לא צריך לבקש מחילה אתה הבאת לי יותר מכולם. כי אמנם מה שהבאת זה דברים פשוטים אך זה היה בשעה שהייתי זקוקה להם מאוד ואם לא היית מנקה את הצינוק ומביא לי את האוכל הטרי לא הייתי מחזיקה מעמד. יש שרים שמביאים לי לכאן מתנות יקרות מאוד אבל זה לא מתקרב לפרוסת לחם שהיית מביא כי כאן אינני צריכה שום דבר עד כאן המשל:

והנמשל שהמלכה זה השכינה והיא היתה בארמון שזה בית המקדש ובאותם זמנים לא היה כמעט מי שחטא ורובם ככולם היו עוסקים בתורה בקדושה נוראה בצומות וסיגופים ואנו מנסים לדמות עצמנו אליהם ולא קרב זה אל זה אבל אל לנו להתייאש מכך אלא לדעת שראשונים כמלאכים הביאו מתנות יקרות מאוד לשכינה, בזמן שהיא לא חסרה דבר, אבל כיום בעוה"ר שהשכינה בגלות ומתגוללת בעפר כל ברכת שהכל כל נט"י כל מצוה הכי קטנה שלנו שווה המון.

וכך אמר רבינו האר"י זצ"ל לתלמידו רבי חיים ויטל זצ"ל [הובא בזכרון הדסה לרה"ג הרב בן ציון אבא שאול בעמוד כ"ח] תדע לך שמצוה קטנה מאוד בדור הזה [דורו של רבינו האר"י] שקולה בכמה מצוות גדולות מבדורות הקודמים שהסיטרא אחרא גברה מאוד מאוד לאין קץ, ע"כ. ונחזור למה שפתחנו שהתורה משבחת את יוסף הצדיק לא על זה שגמר את הש"ס כמה פעמים וכדומה אלא שבמקום כזה של מצרים והוא מלך מתגבר על יצרו, מזה נבין שהיום מי שמשתדל לילך בדרך ה' ומתגבר על התאוות כמה שכרו גדול עד אין קץ.

יש דין ויש דיין

(פ"א פכ"ב)
ויצו פרעה וגו' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.

יש לשאול למה פרעה מדגיש וכל הבת תחיון מה איכפת לו שימיתו גם את הבנות? ועוד בהגדה של פסח אומרים פרעה גזר רק על הזכרים ואילו לבן ביקש לעקור את הכל. וכי אנו באים בליל הסדר לסנגר על פרעה הרשע? והדבר יובן על פי הגמ' שאומרת לעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה בניך חטאו עונה לו אברהם ימחו על קדושת שמך.

אומר הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה בניך חטאו עונה לו יעקב אבינו ע"ה ימחו על קדושת שמך. ואזי הקב"ה אומר ליצחק אבינו ע"ה בניך חטאו אומר לו יצחק במעמד הר סיני אמרת בני בכורי ישראל ועכשיו אתה אומר שהם בני ולא בניך, חוץ מזה כמה כבר חטאו נעשה חשבון עד גיל עשרים אתה לא מעניש [ר"ל שהעונש קל] כמה נשאר חמישים נוריד מזה שינה ועבודה ואכילה ושתיה ובית הכסא כמה נשאר עשרים וחמש חצי אני יקח וחצי אתה רבונו של עולם ואם תאמר אני הכל אני פשטתי צוארי על גבי המזבח ואז הקב"ה מתרצה ואז עם ישראל מצביעים על יצחק ואומרים כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל ילא יכירנו ואומר להם יצחק תצביעו על ה' יתברך לא עלי מיד כולם אומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך עד כאן הגמרא.

והקושיא ברורה למה דווקא אברהם איש החסד שעל סדום ועמורה אמר להקב"ה חלילה לך מלעשות זאת ואנו בניו יגיד עלינו ימחו וכו' וכן יעקב שסבל צער גידול בנים כך יגיד ואילו יצחק שהוא גבורה ודין מחפש רחמים עלינו? אלא שאברהם ויעקב אמרו להקב"ה ימחו על קדושת שמך כוונתם היא הרי אתה בעצם רבונו של עולם אין לך אומה אחרת יותר טובה מהם ולמחות אותם אתה לא יכול אז עזוב אותם ותוותר להם, אבל מדת הדין מקטרגת ורוצה דין. על זה הקב"ה פונה ליצחק שהוא דין ואומר לו מה לעשות.

ועל זה יצחק אומר לקב"ה נעשה דין כמה כבר חטאו וכו' עד שמידת הדין שותקת. וממילא מובן מה שאמר פרעה וכל הבת תחיון כי אם אני ירצה לכלות הכל זה לא יצליח כי הקב"ה נשבע שלא יכלה אותנו לעולם ועד. וכן מה שאומרים בהגדה של פסח לבן ביקש לעקור את הכל וממנו ודאי אין מה לפחד כי זה לא יצליח אבל פרעה שביקש רק על הזכרים זה הדבר המסוכן ומזה צריך לפחד. [שמעתי בדרשה מרב גדול].

צדיק גוזר

(פ"ב פ"ד)
ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו ותרד בת פרעה וגו' ותשלח את אמתה ותקחה. ע"כ.

הגמ' אומרת כשעמרם גירש את אשתו יוכבד עמדו כולם וגירשו את נשותיהן באה מרים ואמרה לאביה אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקיבות, פרעה רשע ספק גזירתו מתקיימת ספק לא מתקיימת ואתה צדיק אבא וצדיק גזירתו ודאי מתקיימת שצדיק גוזר והקב"ה מקיים וגם ראיתי ברוח הקודש שאתה צריך להוליד בן שיושיע את ישראל. עמד עמרם והחזיר את אשתו והחזירו כולן את נשותיהן.

וכשהניחו את משה בתיבה בשפת היאור בא עמרם אביה וטפח לה על ראשה ואמר לה היכן נבואתך אבל מרים עמדה ביציבות באמונה הטהורה שלה למרות שהיא רואה שעל פי הטבע אין סיכוי שמשה ינצל מהיאור בכל זאת ותתיצב ובזכות זה הגיע בת פרעה והצילה את משה רבינו ע"ה [שמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א].

תפתח לי פתח

(פ"ב פ"ה)
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור וגו' ותשלח את אמתה ותקחה. ע"כ.

הגמ' אומרת (סוטה יב:) שיש מחלוקת אם אמתה זה שפחתה או שאמתה זה ידה [וכן הביא ברש"י] והתיבה היתה רחוקה ממנה יש אומרים מאתים אמה שזה כמאה מטר ויש אומרים ששים אמה. בכל אופן לא מובן איך בתיה שולחת את ידה שהיא יודעת שידה לא מגיעה? ושמעתי מהרב אלבז שליט"א שבתיה לימדה אותנו כאן יסוד גדול בעבודת ה' וכך היא אמרה רבונו של עולם אני אעשה את כל מה שאני יכולה לעשות ואתה תעשה את השאר ולכן היא שלחה את ידה הקטנה וה' האריך אותה ומה שאנו צריכים ללמוד מכך זה שעלינו רק להשתדל ואת השאר הקב"ה עושה.

ומעשה שהיה באיזה אדם חשוב שהיה לו עשרה בנים ובנות והגיעו לפרקן והתחיל לחתנם לפי הסדר עם כל מיני עבודות נוספות וגמחי"ם למיניהם עד שבבן האחרון כבר הוא היה קצת זקן ולא נשאר לו פרוטה לפורטה ולא ידע מה לעשות אבל עדיין לא אבדה תקוותו ובסופו של דבר גם הבן האחרון הגיע לחופה והכל בא על מקומו בשלום. והנה האבא ניגש לרמקול ואמר לכולם הקשיבו הקשיבו, יש לי ענין חשוב שרצוני לשתף אתכם בו אני חיתנתי עשרה בנים והקב"ה לא עזר לי?! כולם הסתכלו עליו כלא מאמינים איך הבן אדם שיש לו כיפה וציצית מדבר, הרי זה קרוב לכפירה.

באו וניסו להשתיק אותו אבל הוא שב ואחז ברמקול והרים את קולו יותר חזק ואמר, חיתנתי עשרה בנים והקב"ה לא עזר לי, כי הוא עשה את הכל לבד. ואני לא עשיתי כלום. עד כאן המעשה. ומה שלומדים מכאן אנו שאתה רק צריך לפתוח פתח כחודו של מחט והקב"ה כבר פותח פתח שמרכבות וקרונות נכנסים בו אתה תנסה להבין שורה בגמ' וה' יתברך יתן לך להבין את כל הש"ס אבל תתחיל כי אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי?

אלקים הוא כל יכול

(פ"ב פ"ט)
ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והיניקהו לי ואני אתן את שכרך וגו' ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגו'.

והדברים מפליאים עד מאוד. ומראים באצבע כי הכל רק בידו יתברך שהרי פרעה הרשע גזר שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו גם על היהודים וגם על המצרים והוא שולח שוטרים לכל בית ובית והיו עושים רשימות מדויקות שאף אחד לא יוכל להתחמק אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. הבת של פרעה בעצמה מוסרת את הבן לאמא של הילד ואומרת לה תניקי אותו וגם תקבלי משכורת מאבא שלי כל ראשון לחודש. ובסופו של דבר הוא גדל על הברכיים של פרעה כי כשהקב"ה רוצה הכל יוצא:

ומעשה באדם שרצה לעלות ממרוקו לארץ הקודש ובא לרבי ברוך טולידנו זיע"א ואמר לו כבוד הרב אני רוצה לעלות לארץ הקודש ואני מפחד שלא יהיה לי פרנסה. כי אני לא יודע אפילו אלף בית והיכן אמצא עבודה, אמר לו הרב אל תדאג דוקא בגלל שאתה לא יודע לקרוא יהיה לך עבודה, וכמובן שהאיש הנ"ל עלה לארץ, והיה דרוש אדם שיבער את כל החומר של המודיעין אבל רק אדם שלא יודע לקרוא והאיש הנ"ל עבד שם וכשהגיע לפנסיה אמרו לו תישאר ונעלה לך גם את המשכורת כי לא מצאנו אדם כמוך.

חשוב על הדיבור קודם שתוציאנו מפיך

(פ"ב פי"ד)
ויאמר מי שמך לאיש וגו' ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר.

פירש"י ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך. וצריך להבין איזה עבירה כבר ראה משה רבינו ע"ז ג"ע שפיכות דמים שאומר שאנו ראויים לכך? הוא ראה יותר מזה לשון הרע שאדם שמדבר לשון הרע מאבד את כל מצוותיו לטובת חבירו וחבירו מחזיר לו בתמורה את כל העבירות שלו זה לא בדיחה זה מציאות! שהחפץ חיים מביא לזה מקור מהזוהר הקדוש ורבינו בחיי בעל חובות הלבבות.

ואדם יתאר לעצמו שהוא עובד במפעל שהמשכורת גבוהה מאוד אבל בעל המפעל אומר לו תשמע אם אתה תדבר או תשמע כאן מילה אחת ברעת המפעל או פועליו משכורתך הולכת למישהו אחר ואתה גם תשלם את החשבון החשמל של המפעל. איך היית נזהר שלא לדבר וגם לא לשמוע. צריך לדעת ידיעה ברורה שזה בדיוק מה שקורא כשאתה מדבר לה"ר רק קצת יותר כי זה לא משכורת חודשית ולא שנתית זה משכורת של כל החיים.

וכן איתא, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא [מבחינת עונש] ע"ז ג"ע ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. בשפיכות דמים כתוב גדול עווני מנשוא. [שקין רצח את הבל אחיו] בעריות כתוב לגבי יוסף הצדיק, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים בע"ז כתוב לגבי חטא העגל, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ואילו בלשון הרע כתוב יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. ללמדך ששקול לשון הרע כמו ג' העבירות הנוראות שעליהם יהרג ואל יעבור. ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב [ואין טוב אלא תורה] נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ויהי רצון שלא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעולם הבא שאם אדם שמר את פיו ולשונו ולא דיבר שום רע על יהודי אין מלאך יכול לדבר עליו דברים רעים ח"ו. ה' יהיה בעזרינו אמן.

כי האדם עץ השדה

(פ"ב פ"ג)
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ע"כ.

הסנה רומז לבני ישראל שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ורוצים להשמידנו, אבל הקב"ה מצילנו מידם. וזה מה שרצה לרמוז הקב"ה למשה רבינו ע"ה אפילו שאתה רואה שעם ישראל סובלים במצרים אין לך מה לדאוג כי הסנה שזה רמז לבני ישראל חי וקיים לעד גם כשהוא בתוך האש. ועוד ענין שאומר רשב"י ע"ה בזוהר הקדוש שכל יהודי חייב לעבור דרך הגיהנם אפילו יהיה צדיק גדול.

ועל זה שואל רשב"י ע"ה מדוע זה ככה הרי האש בגיהנם פי ששים מהאש הכי גדולה בעוה"ז? אלא אומר רשב"י ע"ה כי האדם עץ השדה והתורה הקדושה נמשלה למים ואדם שלומד תורה שעה ועוד שעה סופג את עצמו בהמון מים וכשיגיע האדם הזה שנמשל לעץ כשהוא ספוג בתורה שזה מים. האש ודאי שלא תפגע בו. משא"כ אם האדם בלי תורה שזה בלי מים וכ"ש אם הוא מלא בנפט שזה עיתונים טמאים וסרטים ושאר עבירות מה האש עלולה לעשות לו. לכן מי שחכם יכנס למים.

מה זה שלוש פסיעות

(פ"ב פ"ג)
ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה וגו' וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים וגו' מתוך הסנה וגו'.

נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה עשה משה שה' דיבר איתו, רבי יוחנן אומר שחזר ג' פסיעות וריש לקיש אמר שהוא רק סובב את ראשו ועל זה כתוב וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים. ושמעתי מרב גדול שדרש שאם על ג' פסיעות כך, מה יזכה האדם שרץ בגשם ובקור לבתי כנסת ובתי מדרש. והגמ' בסנהדרין [פרק חלק צ"ו] מביאה שירמיה הנביא שאל את הקב"ה מדוע דרך רשעים צלחה. שלו [יושבים בשלוה] כל בוגדי בגד, והקב"ה ענה לו, שהיה איזה מלך מרודך בלאדן בן בלאדן שהיה ישן בצהרים וער בלילה וכשחזקיהו המלך היה חולה והתפלל לה' מקירות לבו, ה' יתברך ענה לו והחזיר את השמש עשר שעות אחורה שאם לדוגמא היה שעה ארבע אחר הצהרים נעשה שעה שש בבוקר.

והמלך הגוי התעורר והוא רואה בוקר חשב שעבדיו נתנו לו לישון כל הלילה ורצה להרגם על שהפסיד לילה, עד שאמרו לו מחילה אדוננו המלך לא הפסדת אלא הרווחת שיש איזה מלך יהודי צדיק שהקב"ה למענו החזיר את השמש עשר שעות אחורה מיד המלך הגוי נרגע ושלח לתת לו מתנות וכתבו לכבוד המלך חזקיהו ולעיר ירושלים ולאלקים הגדול, והשליח יצא לדרך. ונבוכדנצר ששמע מה הם כתבו אמר להם: אתם קוראים לקב"ה האלקים הגדול ואתם כותבים אותו בסוף, צריך לכתוב אותו ראשון.

אמרו לו אם אתה רוצה לך לשליח והלך נבוכדנצר ג' פסיעות [יש גירסא ארבע פסיעות ומתרצים שהוא התחיל לפסוע פסיעה רביעית] ובא מלאך גבריאל ועצר אותו. ובזכות ג' פסיעות אלו זכה למלוך על כל העולם כולו הוא ושלוש בניו וכאן פנה הקב"ה לירמיה הנביא ואמר לו: תעשה ק"ו אם על ג' פסיעות הוא קיבל שכר כזה גדול מה מחכה לכל יהודי שרץ לכבודי בגשם ובחום הרבה יותר. מיד אמר ירמיה הייתי כגבר עברו יין רחפו כל עצמותי. מרוב הבנה של אהבת ה' לעמו וכמה שכר מחכה ליהודי ואין לך ריק בישראל שאינו מלא מצוות כרמון.

(פ"ג פי"ד)
ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה וגו'

אומר רבינו האר"י ז"ל שמשה רבינו ע"ה חשב שהשעבוד יהיה כשם הוי"ה כפול עשר שזה יוצא מאתים ששים והקב"ה השיב לו אהיה אשר אהיה דהיינו השם אהי"ה כפול עשר שזה מאתים ועשר.

לביבה חמה ומתוקה

(פ"ד פ"ב)
ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו ויאמר ה' אל משה וגו' ואחוז בזנבו וגו' ויהי למטה בכפו.

מַזֵה כתוב במילה אחת שזה גימטריא חמשים ושתים כמנין בן. והקב"ה שואל את משה בן בידך ואיך אתה מתכוון לחנך אותו ועל זה עונה משה ויאמר מטה, כלומר לא לוותר אלא אם צריך להכותו במטה אזי אכהו אם צריך לצעוק אז אצעק, וה' אומר לו השליכהו ארצה דהיינו תשליך אותו תן לו לעשות מה שהוא רוצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו דהיינו שאם האדם לא ישגיח על בנו ויתן לו לעשות מה שליבו חפץ בסופו של דבר הבן הזה יהיה כנחש והאבא יצטרך לברוח מפניו.

והפסוק ממשיך שעדיין לא מאוחר רק עכשיו בדרך יותר עדינה של אחוז בזנבו דהיינו תבוא לו בדרך אחורית כמו הזנב או גם זנב זה ראשי תיבות זו נפש בהמית. ותתחיל לפתותו לבא לבית כנסת בפיתויים של עולם הזה. ואזי תצליח. והרב אליהו דסלר [בעל מכתב מאליהו] סיפר שכשהיה ילד אביו היה מעירו כמה שעות לפני עלות השחר שילמד איתו תורה וכל השולחן היה מלא בלביבות חמות וטעימות אבל מיום ליום הוא רואה שהלביבות נתמעטו עד שלא נשאר כלל אבל אז כבר הטעם של התורה ערב לו יותר מכל הלביבות החמות ע"כ. וכל שכן בדור הזה שהפיתויים כל כך גדולים שגם הגדולים צריכים מדי פעם קצת לביבות, וחז"ל כבר אמרו (סנהדרין קז:) ששלושה צריכים לתת להם קצת שאם לא תתן קצת הם יקחו הרבה ואלו הן: יצר, תינוק ואשה.

על מה אתה מתגאה

(פ"ד פי"ג)
ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח ע"כ.

פירש"י בפירושו ראשון ביד מי שאתה רגיל לשלוח שזה אהרון ואילו הרמב"ן כתב וזה לשונו: והנכון בעיני שלח נא ביד כל אשר תשלח כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות וכו' ע"ש פירוש הדברים שמשה רבינו ע"ה מדבר עם בורא עולם שהוא בוחן לבבות שהוא יודע אם זה רק בפיך או גם בליבך ומשה אומר לבורא עולם רבונו של עולם איך אתה בוחר באדם הכי גרוע בעולם הרי כל אחד אחר שתבחר הוא יותר טוב ממני, וה' אומר לו זה לך האות כי אנכי שלחתיך כלומר אדם כמוך חיפשתי, אדם שחושב שהוא שום דבר. שמי שחושב כך בשבילי הוא המובחר מכולם ואילו מי שחושב שהוא המובחר בשבילי הוא שום דבר.

ורבי אלימלך מליז'נסק הסביר את הפסוק אם יסתר איש במסתרים ואני. שהוא אומנם יושב ולומד תורה במסתרים אבל עדיין בליבו הוא מרגיש ואני, זאת אומרת אני משהוא, אומר ההמשך של הפסוק, לא אראנו נאום ה'. שה' לא רואה אותו. אבל אם יסתר איש במסתרים ואני לא, דהיינו הוא לומד תורה במסתרים והוא לא מחשיב את עצמו כלל, אזי אומר הפסוק אראנו נאום ה'.

ומעשה באדם שהלך לאיזה רב ואמר לו שיתן לו עצה איך להיפטר מהגאוה שלו אמר לו הרב תמתין בצד יש תור של אנשים, אח"כ נטפל בך. [זה כבר חלק מהתיקון]. והנה נכנס סוחר גדול ושואל את הרב לגבי עסקיו שאלות לא קלות, אמר לו הרב, תיגש לאיש הזה ותשאל אותו ניגש הסוחר לאיש ושאל אותו אמר לו האיש מחילה, אבל אינני מבין בזה כלל. ואחריו ניגש אדם שנפל לו טיפת חלב לסיר של בשר ובא עם הסיר לרב והרב הפנה אותו גם לאיש הנ"ל שישאל אותו, אמר לו מחילה, אינני רב ואני לא יודע תשובה.

ואחריו נכנס אדם שצריך לחתן את בתו ומבקש מהרב שישלח אותו לאיזה עשיר והרב הפנה אותו גם לאיש הנ"ל, והאיש אמר גם לזה מנין יש לי, אני בקושי גומר את החודש. ואז הרב קרא לאיש לצד, ואמר לו: תגיד לי, אתה לא מבין בעסקים ולא בתורה וגם אין לך כסף, אז על מה בדיוק אתה מתגאה. ויהי רצון שה' ישמרנו מהמדה הרעה ביותר בעולם שעליה נאמר תועבת ה' כל גבה לב. ולענוים יתן חן.

איך תזכה לאושר אמיתי

(פ"ד פי"ד)
ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי. וגו' וראך ושמח בלבו.

כדי להבין מעט שבמעט מה לבו של אהרן הכהן ניקח להבדיל אלף אלפי הבדלות מאמן כדורגל שלקח קבוצת בחורים שלא יודעים כלל לשחק ואימן אותם יומם ולילה וספג את כל הקשיים עד שניצחו את הקבוצה הכי טובה וצריך להעניק גביע וכדור מזהב ומענק כספי גבוה לראש הקבוצה ובמקום לתת את זה למאמן באים לאחיו הקטן שרק לפני כמה ימים הגיע מחו"ל ונותנים לו הכל האם האח הגדול ישמח בלב??? שמעתי שהיה מקרה דומה והמאמן חטף התקף לב ומת מצער.

והרי משה רבינו ארבעים שנה היה בכלל במקום אחר. ואהרן הכהן מנהיגם בנחת וברחמים ושומע ורואה את צערם ומנחמם ומעודד אותם ואומר להם להתפלל לה' שבקרוב תהיה הגאולה. והנה הגיע הגאולה ואחיו הקטן צריך לגאול ואע"פ כן התורה מעידה עליו שהוא ישמח בלב. ולב כזה שאין לו אפילו אבק של קנאה זוכה שהקב"ה אומר למשה ונתת על לב אהרן את האורים ואת התומים. וכידוע שבתוך האורים והתומים היה שם השם ואיזה לב צריך להיות לך אם שם השם על ליבך.

ואיך מגיעים באמת ללב טהור כזה אומר דוד המלך ישמח לב מבקשי ה' ואיך אדם יכול לדעת אם הוא מבקש ה' או מבקש את ההנאות של העוה"ז. על זה אומרת התורה והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, דהיינו אם אתה מוכן לצאת כל יום לשיעור תורה שזה אוהל מועד שאתה לוקח מועד שזה זמן והולך לאוהל שזה הבית מדרש סימן שאתה מבקש ה'.

והמשנה באבות אומרת אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו' - שמעתי פירוש על פי החסידות, שהרבה בני אדם שואפים להגיע לאני שלהם, אחד חולם להיות עורך דין ואחד רוצה להיות מהנדס והכל כדי להגיע לשמחה תמידית ושהחיוך לא ימוש מתוך הפנים ובאמת הוא לומד בגרות והולך לאוניברסיטה ומשקיע ומוציא בסוף תואר עורך דין ופותח משרד והוא גם מצליח ויש הרבה כסף אבל עדיין הוא מרגיש בליבו פנימה נו איפה השמחה הפנימית שלי, נכון שיש לי וילה ענקית ומכונית פאר אבל חיי ריקים מתוכן אמיתי אוכל שותה ועובד ומטייל וישן וחוזר כמו תקליט.

וזו המשנה שלנו אם אין אני לי שהאדם הגיע להאני שלו אבל אין לי שהמילה לי זה ראשי תיבות ישמח לב שהגעתי לאני אבל אין לי אין ישמח לב, ממשיכה המשנה ואומרת מי לי. שאם אתה רוצה את ה לי שזה ישמח לב תוסיף את ה מי שזה ראשי תיבות מבקשי ה' [בפסוק זה מתחיל באות י' כי זה שם הוי"ה] שרק מי שמבקש את ה' הוא זה שיזכה לשמחה ולא שמחה חיצונית אלא שמחת הלבבות.

מבחן קבלה בישיבת קוצק

(פ"ד פכ"ד)
ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ע"כ.

פירש רש"י שמשה בא לידי סכנת מיתה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. ואומר רבי יוסי שח"ו שנתרשל משה אלא אמר אם אמול ואצא לדרך זה סכנה לתינוק עד שלושה ימים אם אמול אותו ואמתין שלושה ימים, הרי הקב"ה צוה עלי לשוב למצרים. ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחילה עי"ש ברש"י:

והדברים מבהילים משה רבינו שהוא הלך סוף סוף לגאול את עם ישראל ממצרים ורק רגע אחד נתעכב נענש כמעט במיתה וידוע שמשה בויכוח שלו בסנה עם הקב"ה אמר לקב"ה אתה תגאלם ולא אני. אמר לו הקב"ה אם אין אתה גואל אותם הם לא יגאלו לעולם בך זה תלוי. ועם כל זה אנו רואים אין פרוטקציות למשה רבינו וכשהוא לא עושה את המצוה של המילה מיד כמעט הוא מת ח"ו. וזה מלמד אותנו כמה אסור לעכב מצוות ואיך שהגיע היום השמיני של המילה הכי טוב כמה שיותר מהר וכן תפילת שחרית איך שהאדם קם ישתדל לרוץ לבית הכנסת בלי טלפונים וכ"ש שלא לאכול ח"ו שזה אסור מהדין וכתוב בספר קב הישר שמי שאוכל לפני תפילה כאילו מקריב קרבן לנחש הקדמוני וגם חתיכה קטנה של עוגה אסור וגם בשבת וחגים שהתפילות ארוכות.

ומעשה בנכד של רבי עקיבא איגר זיע"א שהלך לישיבת קוצק שזה ידוע אחת הישיבות של החסידות מהטובות שבהם והוא הגיע בערך בשעה 9:00 בערב וראה את כולם מתכוננים כבר לישון וגם הוא הלך לישון ובני הישיבה קמו בשעה שתים בלילה ללימודים שלהם ולתפילת ותיקין ומקוה ולימוד אחר התפילה ואותו הם לא העירו, ובשעה שמונה בבוקר בערך חזרו כולם למיטות לשינה קצרה לצבור כח לכל היום.

ואחרי עשר דקות בערך הבחור החדש התעורר והוא רואה שכולם מסביבו "עדיין" ישנים. הוא קם במהירות והעיר את כולם ואמר להם רבותי עוד מעט עובר זמן ק"ש כמה אתם ישנים, קומו לעבודת הבורא וכולם קמו ויצאו משם. והנה הוא רואה שכולם נכנסים לחדר האוכל ואוכלים, מיד הוא ניגש לראש הישיבה ופתח לו שולחן ערוך ורמב"ם וזוהר הקדוש והראה לו את דבריהם שכולם פה אחד אוסרים לאכול לפני תפילת שחרית ומי שאוכל לפני תפילה הוא שותפו של ירבעם בן נבט שעליו נאמר ואותי השלכת אחרי גויך.

אבל הרב אומר לו מחילה אתה חדש פה וכבר אתה רוצה לשנות לנו את המנהגים שלנו תיטול ידים גם אתה אל תדאג יש על מי לסמוך, והבחור בראותו את כולם אוכלים ובפרט שהוא היה רעב התכונן ליטול את ידיו וכשהתכונן ליטול, הרב פנה אליו תגיד לי איפה השלחן ערוך שהראית לי מקודם, מה עם הרמב"ם והזוהר הקדוש שרק לפני רגע פתחת לי והראית שאוי ואבוי למי שאוכל לפני התפילה? אבל הרב, כולם אוכלים אז חשבתי שמותר. אמר לו הרב, שכל העולם יאכל אם השו"ע אמר שאסור, זה אסור, וחוץ מזה רק שתדע כל הישיבה קמו מזמן והתפללו כבר ולכן הם אוכלים. וזה היה המבחן שלך לישיבה וכמובן שלא התקבלת, תבוא עוד שנה, נעשה לך מבחן חדש. ואחר שנה הוא בא ועמד בכל המבחנים, והתקבל לישיבה.

למה באתי לעולם

(פ"ה פ"ט)
תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר ע"כ.

כותב המסילת ישרים מי שרוצה להכיר את היצר הרע יכיר טוב את פרעה שאחת התחבולות של היצה"ר זה ליתן לאדם כל הזמן עיסוקים ועבודה והעיקר שלא יעצור את מירוץ החיים כדי שלא יחשוב למה ומדוע באתי לעולם למה ומדוע הקב"ה נפח בי נשמה חלק ממנו יתברך ולא קיבלתי נשמה של כבש, ודאי שרצונו ממני הרבה יותר גדול ואת כל זה גם פרעה אמר אם יש להם זמן לחשוב על יציאה לחירות סימן שיש קצת הפסקות יתירות צריך לתת להם לעבוד בלי הפסקה. ויהי רצון שנזכור תמיד את הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד.

---

פרשת וארא

---

אבות האומה

(פ"ו פ"ג)
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'.

פירש רש"י, אל האבות. לכאורה תשאל ילד בכיתה א' מי זה האבות של ישראל הוא יגיד לך אברהם יצחק ויעקב, א"כ מה רש"י צריך לפרש זאת? ותירץ החת"ם סופר זיע"א שהמילת אבות כאן שרש"י התכוון זה מלשון תאב דהיינו משתוקק, שאם יבוא אדם ויאמר אברהם נולד כבר על מנת להיות אברהם ואני נולדתי להיות שום דבר, זה לא נכון. אלא אברהם אבינו היה תאב ומשתוקק לעשות רצון אביו שבשמים גם בגיל מאה, וחום היום, ויום השלישי למילתו, לכן הוא יצא אברהם אבי האומה הישראלית.

וזה גם הפירוש בתפילת שמונה עשרה, אלוקינו ואלוקי אבותינו, ושוב אומרים אלקי אברהם וכו' אלא גם כאן איך נעשו אברהם יצחק ויעקב, מאבותינו, שהיו תאבים ומשתוקקים לעשות רצון אבינו שבשמים. וזה מה שאומר דוד המלך אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, איך אתה יכול לדעת אם האדם שעומד לפניך הוא ירא ה' - תראה איך הוא מתפלל איך הוא לומד איך הוא מברך, אם בהתלהבות ובחפץ לב, זה ירא ה'.

ומעשה שהיה עם איזה צדיק גדול שבירך על איזה תפוח ואכל, והשָׁמַשׁ שלו גם לקח תפוח ובירך ואכל, ואז השָׁמַשׁ פנה לרבו ואמר לו: ילמדנו רבינו, למה אליך באים כולם להתברך וברכותיך מתקיימות ואילו אני רק שָׁמַשׁ, מה אני שונה ממך? אתה אוכל תפוח גם אני אוכל, אתה מברך גם אני מברך, מאי שנא? אמר לו הרב, תדע לך שאני לא רציתי בכלל לאכול תפוח אלא רק נתעורר בי רצון עז והשתוקקות להודות לבורא העולם שלא עשני גוי וששם חלקי מיושבי בית המדרש ואני בריא ושלם. רק שאסור לברך סתם זה ברכה לבטלה, אז לקחתי תפוח וברכתי, וכדי שלא יהיה ברכה לבטלה אז אכלתי. אבל אתה רצית לאכול תפוח, אבל אתה ברוך ה' לא רשע, לכן ברכת לפני שאכלת, וא"כ מצא את ההבדלים.

איך ניצלים מעין הרע

(פ"ו פכ"ט)
ובני יצהר קרח ונפג וזכרי. ובני עוזיאל מישאל ואלצפן וסתרי, ע"כ.

בדרך דרש, יצהר זה ראשי תיבות יצר הרע (יצה"ר), ובאה התורה הקדושה ללמדינו מה קורה למי שהולך אחר היצה"ר, וע"ז אומר ובני יצהר דהיינו הבנים של היצר הרע אלה שנגררים אחר עצותיו הרעות, הם נעשים קרח לשון קרחים מתורה ומצוות, שגם מה שכבר הספיקו לעשות קצת מצוות העבירה לוקחת אותם שעבירה מכבה מצוה. ואוה"ח הקדוש כתב שעבירות הרבה מכבות גם תורה, ח"ו. וע"ז אומר רבינו האר"י זצ"ל שבבוקר כשאתה מברך מלביש ערומים תכוין שאם נתרוקנתָ ונעשיתָ ריק [כגון שראית קרי שזה אותיות ריק], תבקש מהקב"ה שילביש אותך שוב בקדושה ובמצוות. ואחר קרח בא נפג, שלא תאמר לפחות אני נהנה מהעבירות, שהרי באמת ההנאה פגה ונעלמת כלא היתה. אבל יש, וזכרי שהזכרון של העבירה נכתב בפינקסו של בורא עולם שהפנקס פתוח והיד רושמת וכל מעשיך בספר נכתבים:

ולעומת זאת ובני עוזיאל, שזה התורה שנקראת עוז, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, מי שנדבק בתורה אזי מישאל, אם נחלק את המילה יצא לנו 'שי מאל', כלומר שהאל יתברך יעניק לו שי עולמות, כמו שכתוב להנחיל אוהבי יש. ואלצפן וסתרי שהאל צופן אותו ומסתיר אותו משונאיו ומעין הרע, שידוע שדגים לא שולט בהם עין הרע כיון שהם בתוך המים, כך מי שיכנס למים שזה התורה הקב"ה יצפון ויסתיר אותו מעין הרע.

שידוע שרב בזמן הגמרא עשה סיבוב בבית הקברות ואמר שתשעים ותשע אחוז מתו מעין הרע, זאת אומרת שהיו צריכים לחיות עוד הרבה שנים אבל מעין הרע מתו. כל שכן מחלות ודברים רעים שיכולים לבא מעין הרע, ומי שרוצה להינצל מזה יכנס למים שזה התורה, וכמובן שישמור את העינים כפי שהגמרא אמרה על יוסף שבגלל שעינו לא רצתה להנות מאשת פוטיפר שום עין הרע לא תשלוט בו.

לשלוט על היצרים

(פ"ח פ"ב)
ויט אהרון את ידו וגו' ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים ע"כ.

פירש רש"י בשם המדרש צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתיזה נחילים נחילים ע"כ. כלומר שאת הצפרדעים המצרים הם שהביאו את המכה, ומכאן רואים כשאדם לא שולט ביצרו ובתאוותיו הוא מביא על עצמו מכות גדולות שהרי אחרי מכה או שתים שהמצרים רואים שהצפרדע לא מתה אלא אדרבה יוצא ממנה אלפים של צפרדעים הם לא מפסיקים כי יש להם את הכעס ואינם שולטים בו ורוצים להכות את הצפרדע שמכעיסה אותם.

ושמעתי מעשה בזמנינו, מהרב אמנון יצחק שליט"א, באדם מבני ברק אבל לא דתי שהיה נהג משאית של בטון, והיה לו חניה פרטית למשאית שלו ואם היה מישהו חוסם לו את החניה היה כועס עליו ומבזה אותו ומצפצף חזק. והנה יום אחד הוא מגיע עם המשאית בטון, והוא רואה שהפעם לא חסמו את החניה אלא יש רכב חדש עם הניילון בתוך החניה הפרטית שלו. וחמתו בערה בו, ואמר בלבו אני אלמד אותו לקח, ובתוך כדי דיבור הוציא את המשאבה של הבטון לכיוון האוטו והפנה אותה לאוטו החדש, ושפך עליה את הבטון, עד שהכל נתכסה בבטון, ורק לאחר מכן עלה לביתו.

והוא רואה בבית בלונים, והדודים שלו גם הגיעו, והתחילו לשיר לו יום הולדת שמח, ואשתו אמרה לו, לא ראית את האוטו החדש שקניתי לך ליום הולדת, ע"כ המעשה. ומה שלומדים מכאן שאם תתגבר על הכעס רק תרויח ואם לא תתגבר רק תפסיד.

וכן המדרש מביא מעשה שבמוצאי שבת אשה אחת הלכה לשאוב מים מהבאר להביא לבעלה שהיה חולה בצרעת, ובדרך פגשה את החברה שלה ודיברה איתה הרבה זמן, ורק אח"כ נכנסה לבית עם הכד מים. ואיך שהיא נכנסה, בעלה צעק עליה בכעס רב, ומרוב שהיא נבהלה נפל הכד מידה, והמים נשפכו על הרצפה, אבל עפו טיפות מים על בעלה, וכל מקום שנגעו המים בבעלה נתרפא מצרעתו, כי בארה של מרים היתה בבור שלה באותו מוצ"ש, אבל אם בעלה היה מתגבר על כעסו אין צריך לומר שהיה מבריא לגמרי.

הטבע או אלקים

(פ"ה פסוק ה-ו)
ויאמר משה וגו' למתי וגו' להכרית הצפרדעים וגו' ויאמר למחר, ע"כ.

אדם יחשוב שכשהוא עייף מאוד ורוצה לישון ופתאום מישהו מתופף לו חזק, או שהוא רעב מאוד ובא לאכול ובתוך האוכל יש צפרדעים, או שרוצה לעשות צרכיו ובאים צפרדעים ועוקרים לו את המעיים. ועוד אמרו חז"ל שעם הצפרדעים היו מגיעים גם נחשים ועקרבים, ואם כן כשמשה אומר לפרעה הרשע מתי להכרית את הצפרדעים, פרעה היה צריך לומר לו עכשיו ומיד אבל אנו רואים פלא עצום שפרעה הרשע אומר למשה, מחר, כאילו קשה לו להיפרד מהצפרדעים?

והסביר רבינו הגדול מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאחר מכת דם פרעה רץ בכל מצרים לקרא למשה ואהרן שיתפללו שתיפסק המכה אבל הוא לא מצא אותם, והנה אחרי שבעה ימים הוא רואה אותם ואומר להם נו תתפללו שתפסק המכה מיד, וכן היה. ובמכת צפרדע חזר הסיפור, ושוב פרעה חיפש את משה ואהרון ולא מצאם.

ואחרי שבעה ימים הוא רואה אותם, חשב פרעה כנראה יש עכשיו מכות טבע של שבעה ימים שמשה ואהרן יודעים עליהם והם אומרים שזה כאילו על פי ה' והם יודעים גם שביום השביעי זה יפסק ולכן הם מתחבאים שבעה ימים, כי לפני כן הם לא יוכלו לשנות את הטבע. מה אעשה, אמר פרעה, אומר להם שאני רוצה שרק מחר יסורו הצפרדעים כי גם ככה הם אמורים לצאת היום שהרי זה היום השביעי, וממילא הצפרדעים יצאו. ועל זה השיב לו משה רבינו אין בעיה אתה רוצה רק מחר כדבריך כן יהיה למען תדע כי אין כה' אלוקינו. וזה לא טבע אלא על פי ה' יחנו הצפרדעים ועל פי ה' יסעו.

נהג המונית הזדעזע

(פ"ח פ"ט)
ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות ע"כ.

אבל אלה שנכנסו לתנורים הבוערים לא מתו כי הם מסרו את נפשם למען שמו יתברך ומי שמוסר נפשו למען בורא עולם נפשו ניתנת לו במתנה וידוע המעשה עם אמו של החזון אי"ש שהרופאים אמרו לה שאסור לה להיות בהריון כי אם היא תלד היא עלולה למות בלידה ח"ו, אבל היא האמינה בה' וסמכה על בורא עולם והתעברה ונולדו בנים ועוד בנים 18 במספר.

ומעשה נוסף באשה צדיקה מבני ברק שהיתה בסוף חודש התשיעי להריונה וביום שבת קודש הלכה לרמת גן למונית מסוימת ואמרה לו אני אשב במונית וכמובן שאשלם על כל הזמן שאשב אבל ברגע שאומר לך לנסוע תיסע הנהג כמובן הסכים גם לא מבזבז דלק וגם מקבל כסף מה טוב מזה? והאשה ישבה וישבה ובצאת השבת הרגישה האשה צירים ואמרה לו לנסוע, נסעו לביה"ח והאשה ילדה בן בשעה טובה. והכינה מעטפה עם כל הכסף שצריכה לשלם לפי החשבון ונתנה לבעלה שיתן לנהג מונית.

אבל הנהג מונית סירב לקבל ואמר לבעל אני חושב שלא האשה צריכה לשלם לי אלא אני הוא זה שצריך לשלם לה, אני כל שבת עוזב את האשה והילדים ומוכר את השבת בשביל עוד מאה או מאתיים שקל, והיום ראיתי דבר שזעזע אותי עד עמקי נשמתי, אשה בסוף חודש תשיעי עומדת ללדת ומותר לה לנסוע בשבת אבל היא לא מסוגלת לנסוע כל עוד לא ממש צריך ומשלמת על זה הרבה כסף? אז מה אתי, מה אני גוי??? האשה הזאת לימדה אותי לשמור שבת מהיום אני שומר שבת ואתה עוד רוצה שהיא תשלם לי?.

אם תרצה אין זו אגדה

(פ"ח פי"ז)
כי אם אינך משלח את עמי וגו' ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה ע"כ.

המילים וגם האדמה אשר הם עליה לכאורה אין להם כל כך צורך? ושמעתי מהרה"ג הרב אלבז שליט"א שיש איזה חיה ענקית שהטבור שלה קשור לאדמה ואם מנתקים את הטבור מהאדמה היא מתה במקום. והיא באה בטענה להקב"ה, מדוע שאני לא יזכה ג"כ לאכול איזה כזית מהמצרים שציערו את בניך הקדושים? מה עשה הקב"ה, לקח אותה עם האדמה שתחתיה לתוך ארץ מצרים וזה התוספת בפסוק וגם האדמה אשר הם עליה.

ומה שאפשר ללמוד מכאן זה שאין דבר העומד בפני הרצון, וכיון שהחיה הזאת רצתה לקיים רצון השם יתברך ולטרוף במצרים אע"פ שלפי הטבע זה לא שייך עכ"ז הקב"ה שינה סדרי בראשית וזיכה אותה.

עשרת המכות בשביל מה

(פ"ט פכ"ד)
ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד וגו'.

אנו צריכים לדעת שהמכות שהמצרים קיבלו זה היה בעיקר בשביל שבני ישראל יבינו שה' אחד ושמו אחד שולט בכל הרוחות ואין שום טבע כלל. וכמו שכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. וכן בפרשתנו שכתוב ולמען ספר שמי בכל הארץ. ומכת דם זה שליטה גמורה בנהרות ובאגמים ואפילו באמבטיות שבבתיהם המים נהפכו לדם וגם שהמצרים עשו מהיאור אלקים שהרי לא יורד במצרים גשם וכל אחד היה מושך משם מים לשדותיו עד שעשו מהיאור אלקים אחרים וה' הראה להם שהיאור אינו כלום שהרי הפך לסירחון.

ואח"כ הצפרדע שזה השרצים שגם בהם ה' שולט ואח"כ כינים שזה עוד יותר קטן עד שהמצרים בעצמם אמרו אצבע אלקים היא, ואח"כ ערוב שזה שליטה גמורה בכל החיות שבתבל שאומרים חז"ל שאם יהודי ומצרי היו הולכים היה הנמר מוריד את ראשו כנכנע לפני היהודי ואחר כך קופץ וטורף את המצרי שאפילו החיות יודעים מיהו יהודי, דֵבֶר שזה מראה גם שליטה בכל הבהמות שאם ה' רוצה כולם מקבלים מגיפה.

שחין זה שליטה גמורה בגוף האדם שאם ה' רוצה הוא יקח את האדם הכי בריא ויעשה אותו חולה, ויקח את האדם הכי חולה ויעשה אותו בריא. וכן מכת הברד, שאש מתלקחת בתוך הברד שהרי זה שני דברים נגדיים ושלא יגידו מי שברא את האש לא ברא את המים לכן הקב"ה הביא את שניהם יחד שידעו שה' ברא את האש וגם את המים כדכתיב בראשית ברא אלקים את השמים וגו' ורבותינו אמרו ששמים זה אש ומים וע"ז אומרים עושה שלום במרומיו ר"ל בשמים שלקח הקב"ה שני אויבים אש ומים ועשה ביניהם שלום ועשה מהם שמים.

ואח"כ מכת ארבה שזה חגבים להראות ששליטתו של בורא עולם היא גם ביצורים שעפים באויר ועוד שהרי המצרים מלחו מהם והניחו אותם בקופסאות על מנת לאכלם וכשהקב"ה אמר לארבה לצאת ממצרים הם קמו לתחיה ועפו שוב. שרואים כאן גם תחית המתים, וכן רואים כאן שליטה על הרוחות, כדכתיב ויהפך ה' רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה וגו' וכתיב רוח סערה עושה דברו. וכן במכת חושך שלא יגידו שהשמש זה אלקים או הירח זה אלקים או מי שברא את זה לא ברא את זה לכן הראה להם הקב"ה חושך שלא רואים אחד את השני ולא זזים מהמקום.

וכן במכת בכורות רואים שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים שהיו בתים שהיו מתים כמה ולא רק אחד כי הקב"ה ידע שהיו כמה בכורות ולא רק אחד וכמובן שהיו בזה עוד המון דברים גלויים ונסתרים ומה שכתבנו זה אפילו לא טיפה מהטיפה שבים וכל אחד ישתדל לעיין במדרשים לדלות משם שהרי רבותינו היו יושבים כל הלילה ורק מספרים ביציאת מצרים עד שהגיע ק"ש של שחרית.

(פ"ט פכ"ז)
וישלח פרעה וגו' ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ע"כ.

חז"ל אמרו שכך כוונתו ה' הצדיק וגם אני צדיק ועמי הרשעים. ולכאורה מנין לחז"ל למה לא נסביר כפשוטו? אבל התשובה פשוטה שהרי מה אמר פרעה הרשע ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ואם זה כפשוטו שהוא מתכוון שהוא גם רשע למה הוא אמר ואני עם ואו החיבור שהוא מחבר את עצמו למילה צדיק היה צריך לומר ה' הצדיק. אני ועמי הרשעים כפי האמת. ויהי רצון שנזכה להיות מהצדיקים שפיהם וליבם שוים ולא מהרשעים שעליהם נאמר אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, ושנזכה שיתקיים בנו מאמר הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אמן.

---

פרשת בא

---

אתה לא לבד

(פ"י פ"ט)
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'.

הקב"ה אומר למשה אל תדאג אתה לא הולך לבד אלא אני בא אתך לכן אמר לו בא אל פרעה. ובא זה גימטריא שלושה זה רמז לג' המכות שנשארו. וכן ראשי תיבות בכורות ארבה ואילו חושך אפילו ברמז לא רואים אותה מרוב חושך.

ממה אתה מתלהב

(פ"י פ"ב)
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'.

יש לשאול למה כתוב באזני בנך היה צריך לומר ולמען תספר לבנך? אלא שכאן הקב"ה רוצה שנספר את הדבר לא כדי לצאת ידי חובה אלא, נדאג שזה יכנס לאזנים של הבן ולא יצא לעולם, וממילא אם תספר יפה לבנך תהיה בטוח שגם הוא יספר את זה לבן שלו. וכן מה שהתורה אמרה ולמען 'תספר', ולא למען 'תלמד' או 'תשנן'. שהקב"ה רצה לרמוז לנו שאם אתה רוצה שהבן שלך יבין את דבריך וישמח לשמוע תעביר את זה בצורה סיפורית ולא בפילסופיות או בפלפולים, שלא רק שהבן לא יבין אלא הוא עלול למאוס בזה ח"ו. ומי לנו גדול מהמגיד מדובנא רבי יעקב שהיה גדול הדרשנים ויותר מחצי דרשה היה רק סיפורים ומשלים. וכן הבן איש חי כתב שאדם שדורש צריך שיהא שליש סיפורים שליש אגדות ושליש הלכות. וכך היה דורש רבי מאיר בעל הנס, ולאפוקי מדרשנים שחושבים שסיפורים זה דברים בטלים הס מלהזכיר.

ומעשה בבחור בן תורה שיצא קצת מדרך ה' והתחיל לזלזל במילי דקדושה, וכששאלו אותו מה קרה לך הרי אביך אברך שיושב ולומד כל היום תורה וחינך אותך על כך מה ראית כי עשית את הדבר הזה? ויען הבחור ויאמר כשאבא היה חוזר מהכולל ושאלתי אותו, אבא איך היה בכולל, היה אומר כרגיל, כמו כל יום. ואם הוא היה אומר איזה דברי תורה לא ראיתי כל כך שמחה בדבריו.

ולעומת זאת כשהיה חוזר מאיזה חתונה חצי שעה מספר בהתלהבות איך היה השניצל והריקודים, ועל ההכנות שלפני החתונה אין מה לדבר. וכן כשהיה חוזר מטיול בים וכדומה איזה התלהבות לפני ואחרי. אמרתי כנראה, שהעולם הזה יותר מעניין עד כאן. ולכן אדם שרוצה שבניו ובנותיו יאזינו בקשב רב לדבריו יתבל את דבריו במשלים. ויגיד את הדברים בשמחה ובחשק רב. ועיין בספר זכרון הדסה לרב הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שכתב, מעולם לא ראיתי בחור שלמד בחשק, ונחלש בעבודת ה', ע"כ.

מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך

(פ"י פ"ח)
ויושב את משה ואת אהרון אל פרעה וגו' מי ומי ההולכים, ע"כ.

מר עוקבא לפני שנפטר, ביקש ממנו הבן שלו שיסדר לו איזה מישרה חשובה בישיבה אמר לו אביו מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך וזה גם נרמז בפסוק מי ומי ההולכים, מי ומי שזה ראשי תיבות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך הם ההולכים זה מה שיוליך אותך למעלה הגבוהה או לתהום, הכל לפי מעשיך והמילה קשרים זה אותיות שקרים, שהרי יוסף הצדיק היה עבד והחוק במצרים אומר שעבד אסור לו ללבוש בגדי שרים וכ"ש שלא למלוך אבל בורא עולם ראה את מעשיו הנפלאים של יוסף ועשה אותו מלך.

מה זה חושך אמיתי

(פ"י פכ"ג)
לא ראו איש את אחיו וגו', ע"כ.

כשאח לא רואה ולא איכפת לו מאח שלו אין לך חושך גדול מזה, ולא רק בעניני גשמיות אלא גם בענינים רוחניים, שכתוב בזוהר הקדוש אם בן אדם היה יודע מה זה לקרב יהודי אחד לאבינו שבשמים היה רודף אחריו כרודף אחר החיים. זאת אומרת אם נקח בן אדם שחולה במחלה קשה וימיו ספורים ואומרים לו שיש רופא מסויים שיכול לרפאות אותו אבל הרופא הזה נמצא בסוף העולם וגם זה עולה הרבה כסף ויצטרך למכור את ביתו ומכוניתו ולהיכנס לחובות האם הוא יסע או לא? התשובה ודאי שכן. כי זה לרדוף אחר החיים כי כל אדם נורמלי רוצה לחיות.

וכל אחד ישאל את עצמו מה אני עושה כדי שאח שלי יחזור בתשובה או כדי שהבן שלי יחזור בתשובה האם אני משקיע בהם כמו שאני משקיע בחיים שלי, והגמ' מספרת על רב יוסף שישב בתענית ארבעים יום והראו לו בחלום לא ימושו מפיך, וישב עוד ארבעים יום בתענית והראו לו שוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך, וישב עוד מאה יום והראו לו בחלום לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עי"ש ורב יוסף ודאי ששלח את בניו לתלמוד תורה הכי טוב אבל הוא הבין שזה לא מספיק והחל בתעניות נוראות.

וכן רבי מאיר אבוחצירא זיע"א סיפר עליו הרב בניהו שמואלי שליט"א שכל יום היה מוריד כוס דמעות כדי שבניו יצאו גדולי תורה הלא הם מגדולי הדור רבי דוד מנהריה ורבי אלעזר מבאר שבע, ומי לנו גדול מהרב אלבז שליט"א שמכתת רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר לקרב יהודים לאבינו שבשמים. וכמו שהחושך הגדול זה כשיהודי לא רואה ולא איכפת לו מאחיו, ממילא האור הכי גדול זה שיהודי מתעניין ושואל על אחיו, ויש איזה אברך מצפת שחזר בתשובה משבת אירוח בישיבת אור החיים ואמר שהדבר שמשאיר אצלו רושם רב זה החיבוק שחיבקו הרב אלבז.

(פ"י פכ"ה)
ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוקינו.

כתב המסילת ישרים שפרעה זה דוגמת היצר הרע שאומר לאדם לא צריך לעשות את כל המצוות כמו שאמר פרעה למשה תשאיר את הנשים, ותלכו רק הגברים, או תשאיר רק את הצאן. וע"ז עונה לו משה רבינו לא רק שלא נוותר לך על שום דבר אלא אתה גם תתן בידינו ר"ל שהאדם לא רק שלא צריך לוותר ליצה"ר על שום מצוה אלא גם לקחת ממנו דהיינו לראות איך האחרים עושים עבירות וללמוד מהם לעשות כך את המצוות.

(פי"א פ"ז)
ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' ע"כ.

אמרו חז"ל כל המדבר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. והסביר המהר"ל מפראג, כיון שהקב"ה אמר לכלבים לשתוק בדיוק בשעה שהם רגילים לנבוח ולצעוק כמו שהגמ' בברכות אומרת משמרה שניה כלבים צועקים. ועם כל זה כיון שה' יתברך אמר להם לשתוק הם שתקו למרות שאין להם ג"ע על זה ולא גהינם אם ינבחו ק"ו לאדם שהקב"ה ציוה עליו בתורה לא תלך רכיל בעמיך ואם אינו עושה כן אומר המהר"ל ראוי להשליכו לכלבים שהרי הם שתקו והוא לא שתק.

השעון המעורר

[פי"ב פי"ז] ושמרתם את המצות וגו'.

אמרו חז"ל שלומדים מכאן גם את הענין של ושמרתם את המצוות דהיינו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אל תביא את המצוה לידי חימוץ אלא מיד תעשינה וכמו שהגמ' בפסחים אומרת (סד.) שצריך שיהיו שלש כתות בהקרבת קרבן פסח שנאמר קהל עדת ישראל. והכת השלישית נקראת כת עצלנים ומקשה על זה הגמ' שהרי חייב שיהיו ג' כיתות למה לקרא להם כת עצלנים? עונה הגמ' כיון שהם היו צריכים להתאמץ להיות מהכתות הראשונות ועצלותם היא שגרמה להם להיות בכת השלישית.

וכן לענינינו כשיש כמה מנינים לתפילת שחרית, מזה נלמד כמה צריך להשתדל להיות במנינים המוקדמים ולא המאוחרים, והרב שך זצ"ל פעמיים בכל ימי חייו קרא ק"ש לא בזמן המגן אברהם אלא לפי הגר"א ומי שראה אותו בפעם הראשונה חשב שקרה לו אסון כבד מרוב שנצטער על זה ובפעם השניה כשהרב הבין שהוא הפסיד את הזמן לפי המ"א הוא פשוט התעלף. ושמא נאמר שהוא ישן יותר מדי זה ודאי שלא, שידוע שהרב היה לומד עד שעה 2:00 לפנות בוקר זה היה הסדר שלו אלא שהרבה פעמים הוא ראה שכבר ארבע בבוקר או אפילו יותר מרוב שקידתו בלימוד. ולכן הוא קנה שעון מעורר שיצלצל בשעה שתים שיזכיר לו ללכת לישון שהרי למחרת הוא צריך לתפקד ולמסור שיעורים רבים.

ומעשה שהיה באחד המאבטחים שהיה שומר בישיבה שראה אותו הרב ירחמיאל קראם שליט"א שהחל ללכת עם כיפה וציצית ושאל אותו מה הוביל אותך ללבוש את בגדי המלכות הללו? ענה לו המאבטח השיעור של הרב שך גרם לי לחזור בתשובה, שאל אותו הרב ירחמיאל, מה הבנת מהשיעור אתה יכול להגיד לי, השיעור הרי באידיש? לא הבנתי אפילו מילה אבל אני יגיד לך ראיתי איך מורידים את הרב מהמכונית ומחזיקים אותו מהצדדים ועד שהוא עושה פסיעה אחת זה הרבה זמן.

אמרתי בלבי הבית מדרש מלא מפה לפה כדי לשמוע שיעור מהזקן הזה מה הוא כבר יכול להגיד אני חייב להיכנס, והנה רק הרב החל בשיעור ראיתי אדם אחר הרי הוא כבחור בן שמונה עשרה איזה התלהבות איך הוא זז איך פניו קורנות שאלתי את עצמי, מאיפה הכוח והשמחה האלה, והבנתי שזה התורה נותנת, ולכן החלטתי שאין לי יותר מה לחפש בצד השני אני חוזר בתשובה.

במחשבה אחת אתה יכול להיות צדיק גמור

[פי"ב פכ"ח] וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו ע"כ.

פירש רש"י, וכי כבר עשו והלא מראש חודש נאמר להם אלא מכיון שקיבלו עליהם מעלה עליהם כאילו עשו עד כאן. והדברים מפליאים שהאדם רק חושב לעשות מצוה מעלה עליו כאילו עשה. וכן אומרת הגמרא בקידושין (מט:), שאם אדם רשע אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור ואחרי הקידושין רואים אותו ממשיך עם חטאיו אעפ"כ הרי זו ספק מקודשת שחוששים שמא הרהר בתשובה וההרהור הזה בעצם טיהר אותו מכל עוונותיו ובאמת באותו רגע הוא נעשה צדיק גמור.

ורואים את העוצמה של הרהור תשובה גם אצל נעמי שאמרה לרות המואביה בשביל מה לך לבא אתי העוד לי בנים וכו' ואזי נעמי רואה שרות מתאמצת שנאמר ותרא כי מתאמצת אמרה לה בסדר. והסביר הרב אלבז שליט"א שהרי נעמי כבר היתה זקינה. ורות צעירה ורות מתאמצת בהליכתה להגיע לנעמי הבינה נעמי שאם קשה לה ללכת סימן שבאמת היא קיבלה עליה עול מלכות שמים, שהרי התורה נקראת תושיה כיון שמתשת כוחו של אדם אבל זה רק בהתחלה אבל אח"כ נאמר וקווי ה' יחליפו כח.

איך מטהרים את המחשבה

(פי"ג פ"ב)
קדש לי כל בכור וגו'.

הבן איש חי פירש שכל מעשה שאדם עושה קדמה לו המחשבה כגון אם הרים את היד לתת צדקה קדמה לכך המחשבה, ואם כן רואים שהמחשבה היא בכור למעשה, וזוהי איפה כוונת הפסוק קדש לי כל בכור שזה המחשבה. ואולי אפשר להוסיף שהתורה רמזה לנו גם איך מטהרים את המחשבה שזה נרמז במילה לי שזה גימטריא ארבעים כנגד ארבעים יום שניתנה התורה וגם המילה לי רומזת עוד שגם אם אתה לומד דברים גבוהים מאוד כמו האות ל וגם אם אתה לומד דברים קטנים מאוד כמו האות י בעיני ה' זה לא פחות מהדברים הגבוהים. ועל זה נאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

(פי"ג פ"ב)
קדש לי כל בכור.

מצאנו שהקב"ה חפץ בבכורות וכן לענין ביכורים וכן בכור בהמה. וילמד מזה האדם שאת הבכורים של היום יקדיש לה' על ידי תפילה ולימוד תורה וכן כשמרויח משכורת יתן ביכורים שזה מעשרות ואז תשרה הברכה במעשה ידיו.

אין אש הגהינום שולטת במי שמניח תפילין

(פי"ג פ"ט)
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וגו'.

מכאן אפשר לרמוז שאם האדם רוצה שהתורה תהיה תמיד בפיו ולא ישכח את מה שלומד ישתדל ללמוד עם התפילין וכן כתב בבן איש חי זיע"א [פ' חיי שרה י"א] שלא יזכה האדם לקנות שלושה חלקי נפש רוח ונשמה אלא אם כן לומד בתפילין וביותר אם לומד בתפילין דרבנו תם. וכתב מרן בשו"ע [סימן ל"ז סעיף א'] גדול שכר מצות תפילין וכל מי שאינו מניחם הוא מפושעי ישראל בגופן רחמנא ליצלן וכתב המשנה ברורה שכל המניחן מאריך ימים ומובטח לו שהוא בן עולם הבא ואין אש של גהינם שולט בו וכל עוונותיו נמחלין לו ועי"ש.

ומי האיש אשר ישמע כזאת ולא יתן אל לבו לקרב את אחינו הטועים ואפילו שיגידו פסוק אחד א' שמע ישראל כי יש כאלה שרק מחמת האריכות מתעצלים וכן יש כאלה שרק בגלל הקיפול של התפילין מתעצלים ולאלה נראה אולי שכדאי להגיד להם שיניחו בלי לקפל אלא רק להניחם בקופסא. והכרתי כמה כאלה וכשאמרתי להם שאין צורך לקפל שמחו והחלו להניח. ובתחבולות תעשה לך מלחמה:

וידוע המעשה ברבינו חיים בן עטר זיע"א שלפני שנפטר פנה לרעייתו הצדקת ואמר שפרנסתה מובטחת כי תוכל למכור את התפילין שלו בשלוש מאות לירות זהב [סכום גדול] אך תזהיר את הקונה שלא יסיח דעתו מהן בהנחתן ולא ישיח בהן אף בשיחה קלה. וכן היה. עשיר אחד שילם תמורת התפילין שלוש מאות לירות זהב וחש התעוררות מרובה ורגשי קודש בהנחתן.

פעם ישב העשיר בבית המדרש והגה בתורה כשהוא עטור בתפילין נכנס אחד ממשרתיו והטרידו בדברי חולין. בתחילה לא ענהו אבל אחר כך נגרר לשיחה בסיומה חש שרגשי הקודש פגו וחלפו. נרעש ונפחד מה זאת ארע. חלץ את התפילין ומסרן לבדיקה פתחן הסופר הוציא מהן את הפרשיות והנה הקלף חלק ריק אין בו ולו אות אחת.

וכאשר הרב הקדוש רבי יצחק מסקוירא זצ"ל סיפר סיפור זה קם מכיסאו ואמר אין כל ספק בדבר שכאשר העשיר סח בתפילין דברי חולין אירע בהן. מה שאירע בלוחות שנשברו האותיות פרחו באויר ועלו למרום. עד כאן המעשה. ומזה נלמד כמה צריך להזהר מאוד לא לדבר שום דיבור חולין ואפילו בעניני פרנסה כשיש עלינו תפילין וגם לא לחשוב מחשבות של חולין וכ"ש מחשבות רעות. והבא"ח כתב [פרשת לך לך סעיף ו] שהוא מקפיד לא לתת לאחרים שיניחו את התפילין שלו ואפשר שזה מהטעם הזה שלא ידברו איתם דברי חול ולא יחשבו מחשבות חול שזה פוגם בקדושת התפילין. ומי שנזהר לא לדבר דברי חול ומחשבות חול הוא מעלה בזה את קדושת התפילין. ויהי רצון שנזכה לשמור על קדושת התפילין.

בתנאי שאתה מזמין אותי לחתונה

(פי"ג פי"ג)
וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וגו'.

פשט הדברים שאם יש לך חמור בכור ואתה רוצה להוציאו מקדושת הבכורה שלו אתה צריך ליתן תמורתו שה לכהן ואם אתה לא רוצה לתת שה לכהן. אתה צריך לערוף את החמור. ואפשר ללמוד מהמצוה הזו לכל המצוות האמורים בתורה שלפעמים האדם אמר אם אני יעשה את המצוה הזו אני יפסיד כך וכך ואינו עושה. ובסופו של דבר גם את מה שהוא רצה להרויח הוא הפסיד ולהבהיר את הדבר יותר נביא מעשה [הובא בענף עץ עבות לרבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א].

ומעשה שהיה כך היה אדם מסויים מירושלים עיר הקודש תובב"א היה צריך לחתן את בתו ולא היה לו כסף, והלך לאיזה עשיר נכבד וביקש עזרה כספית והנה העשיר שואל אותו תאמר לי כמה נראה לך שתצטרך לכל החתונה. נקב האיש בסכום כגון חמשים אלף שקל. והעשיר כתב לו צ'ק בסכום הנ"ל אבל אמר לו תדע זה לא בחינם זה בתנאי שאתה מזמין אותי לחתונה, איזו שאלה, אמר האיש, אתה הראשון שהוזמן וכמה שאודה לך זה לא מספיק. אבל הפלא הגדול שהאדם אבי הכלה שכח להזמין את העשיר הנדיב ובאמצע החתונה הוא נזכר ולא ידע את נפשו.

אבל מיד עצר את התזמורת ואמר לכולם רבותי פלוני העשיר נתן לי את כל הוצאות החתונה ומה שביקש ממני בסך הכל שאזמין אותו לחתונה וגם את זה לא עשיתי אנא מכם בואו נצא עם התזמורת אליו הביתה ונביא אותו לכאן בכבוד גדול וכמובן שהסכימו והחלו ללכת. ומה קרה בביתו של העשיר הנדיב באותו לילה. באו שני גויים והתחילו לרוקן את הבית ואת העשיר ואשתו קשרו בחבלים, ומילאו את השקים בכסף וזהב לרוב ושואלים אותם עוד באיומי אקדח היכן יש עוד כספות ובתוך כך שמעו הפורצים רעש גדול של אנשים וחשבו שזה משטרה וברחו מהר ולא לקחו שום דבר. ונכנסו כולם עם אבי הכלה ושחררו אותם מהקשרים ואזי העשיר הבין שבזכות מצוה הצדקה ניצל מעוני ואולי גם ממות, ע"כ. וזה מה שהתורה אמרה ואם לא תפדה וערפתו, אם לא תרצה לתת צדקה זה ילך למקומות אחרים כמו שאמרו חז"ל בית שלא פתוח לעניים פתוח לרופאים והמבין יבין. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

---

פרשת בשלח

---

החלב של נחום

(פי"ג פי"ז)
ויהי בשלח פרעה פרעה את העם ולא נחם וגו'.

מספרים העולם בדרך מליצה שפעם הגיע איזה עם הארץ לאחת הישיבות ושאל מדוע לא מדליקין בחלב של נחום שאומרת המשנה בפרק במה מדליקין ולא בחלב נחום. ניסו התלמידים להסביר לו שכוונת המשנה ולא בחלב. נקודה. ונחום המדי אומר וכו', אבל הוא לא הסכים לדבריהם ולא קיבל, עד שבא אחד התלמידים ואמר לו שאלה גדולה שאלת והתשובה ידועה. כיון שנחום היה לו בית חרושת לחלב במצרים והוא עשה הרבה כסף.

והנה הגיע זמן הגאולה בא משה רבינו לנחום ואמר לו תסגור את בית החרושת יוצאים ממצרים, אבל נחום לא הסכים ומשה רבינו גזר לא לקנות יותר מהחלב של נחום לכן המשנה אמרה ולא בחלב נחום. ומי אמר שנחום לא יצא אולי בסוף הוא יצא עם בני ישראל? אמר לו זה כתוב מפורש ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחום! ועל זה נאמר עם עקש תתעקש.

על מגש או בתוך הקוצים

(שם)
ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'.

והקושיא ברורה אם זה קרוב זה עוד יותר טוב? אלא מכאן לומדים יסוד גדול בעבודת ה' כל דבר שאתה רואה שקל ונוח לך מאוד לעשות צריך לבדוק שזה לא עצת היצה"ר שהמילה קל עם הכולל זה גימטריא ס.מ.א.ל. וידוע שאברהם אבינו ע"ה בעקידה כשבא לשלוח את ידו לשחוט את בנו ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער וגו', אברהם נסתפק אם זה מלאך באמת או שזה ח"ו היצר בקולו של המלאך עד שהוא ראה את האיל נאחז בסבך בקרניו ואז הוא הבין שמי שקרא לו זה היה באמת מלאך. שאם זה היה היצה"ר הוא היה מביא לו איל על מגש ולא מסבך הקוצים.

ומעשה בשלושה גויים שבאו לרב העיירה ואמרו לו יש איתנו שלושה יהודים ובאמרם זאת הצביעו עליהם שהרב יראה אותם. ואמרו לרב יש לך שעתיים לפדות אותם כל אחד מהם עשרת אלפים דולר ואם לא תביא תוך שעתיים אנו שוחטים אותם. הרב אמר להם אני הולך להשיג את הכסף אנא אל תיגעו בהם. והרב רץ במהירות לאנשים באזור התעשיה וביקש מהם בתחנונים שיעזרו שזה פיקוח נפש ממש והנה תרמו לו בעין יפה אלפי דולרים ובתוך פחות משעה הרב מחזיק שלושים אלף דולר.

אבל הרב הלך לישיבה שלו ואסף איזה עשרה בחורים חזקים ואמר להם בואו אתי והביא אותם לשם ואמר להם תרביצו גם לגוים וגם ליהודים בלי לרחם על היהודים, וכך עשו. והנה רואים שהיהודים שהיה עליהם זקן ופיאות זה התעופף מיד מהפנים שלהם וראו כולם שזה סתם תחפושת ובאמת כולם גויים שרצו לעשות תחבולה לגרוף כסף, ואזי שאלו כולם את הרב איך ידעת? אמר להם הרב כשאני הולך לבקש מאנשים תרומה לישיבה עשר דולר לחודש אני צריך להזיע עד שאני מצליח. ואילו כאן אספתי סכום אדיר בפחות משעה והבנתי שאת הכסף שרוצים לתת לישיבה זה מצוה מאוד גדולה ולכן זה קשה. אבל כאן שנתנו בלי לחשוב וכל כך מהר הבנתי אין כאן מצוה ע"כ המעשה.

ומכאן נלמד אנו שכל פעם שאנו מסופקים אם לעשות מעשה כזה או כזה נבדוק ומה שיותר קשה זה סימן בדרך כלל שזה הנכון לעשות. ושמואל הנביא אמר לשאול לא להקריב את הקרבן אלא עד שהוא יגיע ובסופו של דבר שאול הקריב ולא חיכה לשמואל וכששאל אותו שמואל למה לא חכית לי, אחת התשובות היתה כך ואתאפק ואעלה העולה: ורש"י פירש שהרגשתי שיותר קל לי להמתין לך ולכן לא המתנתי עד כאן. ולפי מה שהסברנו זה מובן היטב שבגלל שראיתי שקשה לי לא להמתין לא המתנתי, ואין זה סותר את דברינו כי כאן היה ציווי מפורש לשאול לחכות ולהמתין וכל דברינו שאמרנו זה רק במקום ספק. ושאול נתנסה בנסיון רם ונישא.

נשק סודי

(פי"ג פי"ח)
ויסב אלקים וגו' וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים.

פירש רש"י וחמושים היינו שהיה להם כלי נשק: והסביר הצדיק רבי יעקב אבוחצירא זיע"א שוחמושים זה שעלו לקבל חמשה חומשים ואין לך חמוש יותר מזה שעצם זה שאתה הולך לדבר מצוה אתה חמוש גם אם אין לך נשק גשמי יש לך נשק רוחני שהרי דוד המלך נלחם עם גלית הענק שגלית כולו שריון וחרב. ואילו דוד בא עם חמש אבנים כנגד חמשה חומשים ובסופו של דבר ניצח את גלית כי דוד היה חמוש באמת וגלית בא בלי נשק רוחני.

ומעשה בזמנינו באיזה אדם שנסע ברכבו ובדרך שמע קלטת של הרב דן סגל שליט"א והרכב שאחריו החל לעקוף אותו וזה לא שם לב וגם החל לעבור לצד השני כשההוא מאחריו ממש נוסע מהר והנה ברגע האחרון הוא שומע את הצופר שמצפצף ומיד חזר למסלול הראשון ועמד בצד כמה דקות רק להירגע שהוא הבין שעוד רגע ח"ו היה יכול להיות תאונה קטלנית, אבל דבר אחד לא נתן לו מנוח שהרכב שאחריו היה אוטו קטן והצופר היה של משאית ונשאר בצריך עיון. והמשיך לנסוע.

וכמובן שממשיך לשמוע את הקלטת של הרב הנזכר. וכשהגיע לאותו ענין שקודם שמע והנה הוא שומע שוב את הצופר של המשאית שנשמע מתוך הקלטת עצמה כשהקליטו לפני עשר שנים ועברה משאית וצפרה וגם זה הוקלט ע"כ ומזה ילמד האדם שאם הוא בנסיעה וכדומה לא ישמע רשת ג' שרוצה לדוג את נשמות ישראל ולא את הגלים למיניהם אלא רק דברי תורה ועושה חדשות בעל מלחמות.

התרנגול והעטלף

(שם)
וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים.

פירש רש"י בפירושו השני אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפילה. ע"כ. והדברים נוראים, שמונים אחוז לא יצאו אלא רק עשרים אחוז ואנו מייחלים ומצפים לגאולה העתידה כל יום וכל שעה וכל רגע ומה יהיה איתנו כל אחד צריך לשאול את עצמו האם אני ראוי לגאולה שהרי אם לגאולה ממצרים שזה לא הגאולה הנצחית אלא הגאולה הזמנית לא נגאלו 80% עכשיו שזה גאולה נצחית מה יהיה איתי?

ואחד הרשעים שאל את רבי אבהו מתי יבא המשיח אמר לו רבי אבהו: כשתראה חושך בעינים תדע שבא המשיח. ולמה זה דומה לתרנגול ועטלף שהיו בלילה ושאל העטלף את התרנגול למה אתה מחכה, אמר לו התרנגול: שהוא מחכה לבוקר שאז השמש תזרח. ואתה למה מחכה, שאל התרנגול את העטלף, אמר העטלף גם אני מחכה לשמש שתזרח. אמר לו התרנגול, אני מחכה לשמש שתזרח כי יש לי עינים לראות את האור אבל אתה עטלף הרי עיוור ובשביל מה לך שמש.

אותו דבר אמר רבי אבהו לרשע אתה שאתה עסוק בעבירות כל היום אתה רודף אחר הכסף והתאוות של העוה"ז אתה שרוי בחושך שנאמר ורשעים בחושך ידמו אבל הצדיקים נמצאים באור שעוסקים בתורה ובמצוות וכתוב כי נר מצוה ותורה אור. ולכן כל אחד מאיתנו יבדוק היכן הוא נמצא דהיינו לאן הוא נמשך יותר לשיעור תורה או לארוחת צהרים, היכן הוא אוהב להיות יותר בים הכינרת או בים התלמוד.

ומעשה ברבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א שהיה במצרים ומתחתיו היה גר קראי, ובשבת קודש אצל הקראים כל הבית חושך [כי הם בטפשותם כי רבה מסבירים את הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שרק בבית שיושבים בו אסור אבל כשהקראי יוצא מהבית עושה על האש ושוכח שגם אותו אח"כ יניחו על האש] והיה חור בתקרה של הקראי הנ"ל והיה מגיע לו אור מביתו של הרב, והרב היה יושב ולומד ומניח את רגלו על החור, והיה הקראי צועק לרב מלמטה רגלי חסידיו ישמור, והרב ענה לו את המשך הפסוק ורשעים בחושך ידמו עד כאן. ויהי רצון שנהיה תמיד באור.

תביאו לי מסכת סוכה

(פי"ג פי"ט)
ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו'.

הובא במסכת סוטה [י"ז] תנו רבנן בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולו נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות שנאמר חכם לב יקח מצוות וכו' והובא במדרש שמשה רבינו ע"ה יגע וחיפש שלושה ימים ושלושה לילות ולא מצא עד שפגעה בו סרח בת אשר והראתה לו היכן הארון של יוסף [ואפשר שמשה לא הלך מתחילה לשאול אותה משום שלא רצה לדבר עם אשה] ולמה דוקא ג' ימים וג' לילות רוצה לומר שזה מעל הטבע האנושי שהגמרא אומרת שאי אפשר לאדם להיות ער שלושה ימים ושלושה לילות ומי שנשבע להשאר ער ג' ימים וג' לילות מלקים אותו מיד, ומשה רבינו מרוב תשוקתו למצוות עבר את גבול הטבע והמשיך לחפש.

ומספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב סניגורן של ישראל שבמוצ"ש לא היה ישן והיה אומר שהיד שלו כואבת מאוד כיון שיום שלם היא לא הניחה תפילין וכל רגע היה יוצא לראות אם הגיע הזמן שהוא כבר יכול להניח תפילין. וכן ידוע המעשה שרבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע לאחת העיירות בערב יום כיפור ועלה חזן לכל נדרי וערבית ובסיום התפילה לא ירד מהתיבה אלא החל באמירת תהלים מילה במילה כמונה מרגליות ויהלומים עד אור הבוקר סיים את התהלים והחל בברכות השחר ושוב פעם היה החזן וכן במוסף מנחה נעילה וערבית ולא ירד מהתיבה אפילו פעם אחת עד שאנשים שלא הכירו אותו התחילו ללחוש זה אדם או מלאך.

ומישהו הזמין אותו להבדלה ואחר ההבדלה הרב נפל וכמעט שהתעלף. העירו אותו מיד והביאו לפניו אוכל ושתיה אבל הרב אמר אני מבקש שתביאו לי גמרא מסכת סוכה יום שלם לא למדתי גמרא אני זקוק לג.מ.ר.א. והביאו לו גמרא והיה מישהו שהתחבא שם וסיפר שהרב לא נגע באוכל, ולמד את מסכת סוכה בעמידה כל הלילה, והלואי ונזכה לידבק באבק רגליהם.

(פי"ד פכ"א)
ויט משה את ידו על הים, ויולך ה' את הים וגו' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ע"כ.

פירש רש"י ויבקעו המים, כל מים שבעולם. לכאורה מנין לרש"י אולי רק הים? והתשובה פשוטה שהפסוק כולו מזכיר ג' פעמים את המילה ים למה לא סיים גם ויבקע הים אלא ויבקעו המים ללמדנו שזה כל המים שבעולם. ואפשר עוד לרמוז כמו שאמרו חז"ל שבזכות זה שעם ישראל הולך לקבל את התורה נבקע הים, שאין מים אלא תורה ועל זה אמר ויבקעו בזכות המים שזה התורה הקדושה.

בתוך הים הסוער

(פי"ד פכ"ב)
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ע"כ.

ואנו רואים בהמשך [בפסוק כ"ט] ויבואו בנ"י ביבשה בתוך הים? ומתרץ הגאון מוילנא זצ"ל שהיו שני חלקים בעם ישראל החלק שהאמין בה' בכל לבו אמרו אנו מוכנים ליכנס למים אפילו שהים עדיין סוער ועליהם נאמר ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים הפכו להם לחומת מגן ואילו החלק השני אמרו נחכה עד שיהיה יבשה ורק אז ניכנס ועליהם נאמר ויבואו בני ישראל ביבשה בתוך הים והמים להם חומה שכתוב בלי האות וא"ו שזה לשון חמה וכעס שהמים היו כועסים עליהם עד כאן הגאון.

ולפי זה אפשר להוסיף עוד ענין שיש בני אדם שנכנסים לתורה אע"פ שעל פי הטבע אין הוא מסוגל כמעט בגלל כל מיני הפרעות מבית ומחוץ ובכל זאת הוא נכנס לעומק התורה ועליהם נאמר ויבואו בני ישראל בתוך הים דהיינו שלהכנס לתורה בשבילם זה כמו ליכנס לתוך ים סוער מרוב דוחק וקושי ואחר שהם נכנסים במסירות נפש לתורה נעשה להם יבשה דהיינו שהקב"ה מסדר להם את כל הבעיות.

כמו שהגמ' בע"ז אומרת (יט.) כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. וכן מה שאמר הקב"ה ליהושע בן נון לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכו' כי אז תצליח את דרכיך וכו'. וכן שהתורה של מי שלומד במסירות נפש מגינה על כל העולם וזה שאמר והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. רוצה לומר שהמים שזה התורה שלהם חומה לעם ישראל מכל האויבים מימין ומשמאל.

ואילו החלק השני אומר עד שאני לא מחתן את כל הילדים ועד שאני לא גומר עם המשכנתא וכל מה שמסביב, אני לא נכנס לתורה ורק לאחר מכן אלך ללמוד תורה, עליו נאמר ויבואו בני ישראל ביבשה בתוך הים דהיינו קודם כל יבשה שזה כמו חוף מבטחים מקום בלי צער ואז נעשה לו בתוך הים שנערמים עליו קשיים שוב וקשה לו ללמוד וגם המים להם חֵמָה, כלומר שהמים שזה התורה כועסת עליהם שרק אחרי הכל באו ללמוד תורה.

ואדרבה אם האדם רואה שקשה לו ללמוד תורה זה סימן שהלימוד הזה דוקא יצילהו ביום הדין הגדול והנורא ששלמה המלך אמר, אף חכמתי עמדה לי. תורה שלמדתי באף דהיינו בקשיים ובצער היא שעמדה לי ביום הדין. וכן הפסוק אוגר בקיץ בן משכיל. רוצה לומר שהקיץ זה זמן של טיולים שהרבה הולכים לים ולכיוצא בזה אבל מי שהוא משכיל אוגר תורה ונוטל שכר כנגד כולם שעל זה רמז דוד המלך ע"ה אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', שחוץ מהפשט שדל זה עני אפשר לפרש גם אשרי משכיל אל זמן שהוא דל מתורה שזה הקיץ ובין הזמנים ואעפ"כ הוא יושב ולומד תורה אזי ביום רעה ימלטהו ה'.

כמה חשובה האשה ששולחת את בעלה ללמוד תורה

(פט"ו פ"כ)
ותקח מרים הנביאה וגו' את התוף בידה ותצאנה וגו' ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ע"כ.

מרים הנביאה ונשות ישראל ידעו שהקב"ה יושיעם ויצילם מיד המצרים ולכן לקחו איתם כל הדרך תופים כדי לשורר לקב"ה ולהודות לו, והסיבה שהם לא שרו בפה בלבד בלי התופים כמו הגברים כי הם ידעו שאסור ליהודי לשמוע אשה שרה שקול באשה ערוה ולכן היו חייבים לסחוב את התופים ושישירו יתנו מכות בתוף וכך לא ישמעו את קולן.

אבל מה שיש לשאול זה, מה ענתה להם מרים שכתוב ותען להם מרים. וכל הדגש של מרים זה היה הסוס שאמרה, שירו לה' כי גאה גאה. ולמה? סוס ורוכבו רמה בים, וכן לא מובן איך שלמה המלך החכם מכל אדם אומר בשיר השירים לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי, שאם אדם יגיד לאשתו שהיא דומה לסוסה היא עוד תתן לו פרסה?

ושמעתי פירוש נפלא: שכשבני ישראל עמדו לצאת ממצרים באו נשות ישראל למרים הנביאה ושאלו אותה מה יהיה אחר יציאת מצרים. ואמרה להן מרים שיהיה מתן תורה, ואזי שאלו אותה אם גם נשים חייבות במצות תלמוד תורה, אמרה להן מרים, לא, כיון שנשים צריכות לטפל בעניני הבית ובילדים הן פטורות. ואזי שאלו אותה הנשים, אם כן יציאת מצרים זה רק לגברים וזה מה שפרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה'. ועל השאלה הזו מרים לא ידעה מה לענות?

אבל בקריעת ים סוף ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, דהיינו הסוס הזה מה הוא עשה שהוא צריך לטבוע בים? אלא רק זה שהוא שותף בלי ידיעתו ובעל כרחו למצרי הוא טובע בים בדיוק כמו המצרי וא"כ אשה שהיא שותפה לבעלה ושולחת אותו לבית המדרש ולבית הכנסת ושולחת את בניה לתלמוד תורה מדעתה ומרצונה כמה שכרה גדול!

וזה מה שאמר שלמה המלך לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי, רוצה לומר כמו הסוסה של פרעה שהיתה שותפה וקיבלה עונש כראוי כך רעייתי אמר לה שלמה אם תשלחי אותי לבית המדרש שכרך רם ונישא. ורבינו הגדול הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב בספרו מאור ישראל שאשה ששולחת את בעלה ללמוד יש לה שכר כאילו היא לומדת תורה לשמה והוא עוד אמר שאם אשה היתה יודעת כמה יציל אותה הלימוד תורה של בעלה בעולם הזה ובעולם הבא היא היתה מגרשת אותו עם מטאטא מהבית שילך ללמוד תורה.

מי מרגיש את המתיקות של התורה

(פט"ו פסוק כ"ב-כ"ה)
ויסע משה את ישראל וגו' ולא מצאו מים ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וגו' וילונו העם על משה לאמר מה נשתה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו'.

ידוע מה שאמר רשב"י זיע"א שמי שחושב שהתורה שלנו מספרת רק סיפורים ואין בזה עומק ח"ו טוב לו שלא נברא. ולכן צריך קצת להבין מה התורה רצתה ללמדינו אנו בענין הזה? ושמעתי פירוש נפלא מהרב גרזון, שבני ישראל יצאו ממצרים והחלו לעסוק בתורה שנמשלה למים אבל התורה, שזה המים, היתה להם מרה. ועל זה אמרו למשה רבינו מה נשתה? זו היא התורה שאמרת לנו פיקודי ה' ישרים משמחי לב. ויקרה היא מפנינים ומתוקה מדבש ונופת צופים? איך יתכן הרי התורה הזו שזה מים, מרה.

ועל זה צועק משה לה' וה' מורה לו עץ שזה לשון עצה ומהי העצה וישלך אל המים, רוצה לומר שאם האדם רוצה להרגיש את המתיקות של התורה צריך להשליך את כולו לתוך המים שזה התורה ואזי וימתקו המים, שכמו שאם האדם טובל במקוה ומשאיר אוזן בחוץ, הטבילה לא טבילה. וכן אפילו שערה אחת בחוץ חייב לחזור ולטבול שוב, כך זה בלימוד התורה שאם האדם רוצה להנות ולהרגיש את המתיקות בתורה חייב להיכנס ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לתורה ואם האוזן ממשיכה לשמוע שירים לא יפים אז הוא לא נכנס בכלל לתורה וכאילו כולו בחוץ וכן אם הפה ממשיך לדבר לשון הרע או שהעין ממשיכה לראות דברים אסורים אזי הוא כולו מחוץ לתורה ולעולם הוא לא ירגיש את המתיקות שבתורה.

ומשל למה הדבר דומה, לאדם מסוים שהוזמן לסעודה חגיגית עם מיטב המאכלים והמעדנים, והאדם הזה אכל שתי מנות פלאפל והלך לסעודה ואכל מעט והפסיק. והנה ניגש אליו בעל הבית ואומר לו תאכל אין צורך להתבייש, אמר לו המזומן תשמע אני לא רוצה לפגוע בך אבל האוכל הזה ממש לא טעים לי, הפלאפל שאכלתי לפני חצי שעה הרבה יותר טעים לי מהבשר הצלוי הזה. אמר לו בעל הבית זה לא שזה לא טעים אלא פשוט אתה שבע מהפלאפל. עד כאן המשל.

והנמשל ברור שהתורה לכשעצמה הכי מתוקה בעולם אלא שאנחנו קצת השבענו את האוזנים בגלי צה"ל ואת העינים עשינו כמו וישרים ועם הפה דיברנו הרבה שטויות ולכן כשאנו מגיעים לבית מדרש אנחנו נרדמים. ויהי רצון שנטעם את הטעם המתוק שבתורה, אמן.

מחשבה טובה זה מעשה

(פט"ז פט"ו)
ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, ע"כ.

בני ישראל ידעו מה שעשה אברהם אבינו ע"ה לאורחים כך הקב"ה יחזיר להם ולכן כשהיה את בארה של מרים זה היה ברור להם, כי אברהם אבינו ע"ה הביא למלאכים מים שנא' יוקח נא מעט מים, וכן כשירד השליו זה פשוט שמגיע להם כי אברהם אבינו ע"ה הביא למלאכים בשר שנאמר ויקח בן בקר רך וטוב וגו', אבל כשירד להם המן שזה לחם לא ידעו מה הוא? רוצה לומר שאע"פ שאברהם רצה להביא למלאכים לחם שאמר להם ואקחה פת לחם מ"מ נטמאה העיסה ע"י שרה אימנו ולכן אברהם אבינו ע"ה לא הביא להם לחם. וע"ז התפלאו ואמרו מה הוא הלחם? ענה להם משה הוא הלחם. עצם המחשבה והרצון של אברהם אבינו ע"ה להביא למלאכים לחם נחשב בשמים כאילו הוא באמת הביא. וכן המילה הוא זה ראשי תיבות הוה אמינא, רוצה לומר ההוה אמינא של אברהם אבינו ע"ה כאילו זה המסקנא ע"כ.

מעלין בקודש ואין מורידין

(פי"ז פי"א)
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק ע"כ.

לומדים מכאן שבשביל לנצח את העמלק שבנו, שזה היצה"ר, שצריך כל הזמן להתרומם בעבודת ה' ולא להתרפות מהתורה בשום אופן וכמו שאומרים בקטורת, רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף, הצרי זה אותיות היצר, ואינו שולט על האדם אלא שרף, דהיינו שמתרפה שע"ז בא עמלק שכתוב ויחנו ברפידים, ובשביל לנצחו צריך כאשר ירים משה שיש בכל יהודי ניצוץ של משה רבינו ע"ה.

ואילו כדי להפסיד במערכה נגד היצה"ר שזה עמלק מה נאמר וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, רק נחים קצת היצה"ר גובר ח"ו. עמלק זה ראשי תיבות עם לא קל, או עם לא קשה, הכל תלוי במעשינו אם נלך בדרך התורה זה עם לא קשה. ויהי רצון שה' ישמיד את כל העמלקים למיניהם ויבנה בית המקדש בב"א.

---

פרשת יתרו

---

אם יצאת כמו שנכנסת, בשביל מה נכנסת?

(פי"ח פ"א)
וישמע יתרו כהן מדין וגו'.

וידועה השאלה, וכי רק יתרו שמע והלא כל העולם שמע כמו שכתוב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וכו'. וא"כ למה התורה מדגישה וישמע יתרו? ועל זה עונה רש"י הקדוש ומפרש מה שמועה שמע ובא דהיינו כשאדם שומע ניסים גדולים ולא עושה תשובה אלא רק מתרגז כמו אומות העולם, כאילו לא שמע ומי זה נקרא באמת שכן שמע זה רק אדם שעשה דבר טוב עם מה שהוא שמע, שזה יתרו ששמע ובא לעשות תשובה, ואם נכנסת לביהכ"נ ויצאת כמו שנכנסת אז בשביל מה נכנסת?

אל תגיד מחר פן יהיה מאוחר

(פי"ח פ"א)
וישמע יתרו.

פירש רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ע"כ. יש לשאול וכי קריעת ים סוף לבד זה לא מספיק והרי כל המים שבעולם נבקעו וכל שבט ושבט היה לו שביל מיוחד כמו שנאמר הגוזר ים סוף לגזרים. ואם כן מה הוסיפה מלחמת עמלק שלולא היא יתרו לא היה מתגייר? אלא יתרו תמיד רצה לקום ולעשות מעשה עם עצמו ולהתגייר רק שהיצר הרע היה אומר לו עוד מעט יש זמן הרי אתה במעמד גבוה מאוד אתה כהן מדין תחכה לפנסיה וכדומה.

אבל כשיתרו שמע על קריעת ים סוף חשב שזהו! הגאולה השלימה הגיעה לעם ישראל ואין מקבלים גרים לימות המשיח. ולכן הצטער צער גדול איך הוא שמע ליצר הרע ולא התגייר, והנה הוא שומע בינתיים על מלחמת עמלק וכאשר ירים ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. אמר יתרו אם עמלק גובר קצת על ישראל זה סימן שזה לא הגאולה הסופית ומיד רץ להתגייר ולעשות תשובה. ומה שאנו לומדים מזה כמובן זה לא לדחות את השעה ואם אתה יכול עכשיו לעשות תשובה תעשה אל תגיד אחר כך כי אנחנו היום ממש בפתח הגאולה השלימה ושלא נמצא את עצמינו בלי גאולה ח"ו. ויהי רצון שלא ידח ממנו נדח וכל ישראל יזכו לגאולה השלימה אמן כן יהי רצון.

מלך לשנה

(פי"ח פג"ד)
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה ע"כ.

אור החיים הקדוש מקשה והרי ההצלה מחרב פרעה היה קודם לזה שהוא היה בארץ נכריה? ועונה אוה"ח שמה שאמר משה רבינו גר הייתי בארץ נכריה כוונתו שארץ נכריה זה כל העולם הזה ואני בעצם רק גר כאן ולא קבוע אלא עראי ולהזכיר לעצמו את זה כל הזמן. וזה קדם להצלתו מחרב פרעה .

ומשל לאיזה אדם שירד בנמל באחת המדינות בעולם והנה הוא שומע איזה אדם קורא לו ושואל אותו אם הוא רוצה להיות מלך על מדינה ענקית? ומיד אמר כן ודאי ועשו לכבודו שטיח אדום וקבלת פנים מלכותית. וכולם מריעים לו עד שנכנס לארמון המלוכה והיה שם כל היום מטייל ואוכל ושותה ונהנה, כך במשך כל השנה. והנה לאחר שנה באו שני שוטרים אליו ואמרו לו הנה הבגדים שלך הישנים תלבש אותם אתה בא איתנו. אבל אני מלך, איך אתם מדברים אלי? אתה מלך לשנה בלבד וזה נגמר. ולקחו אותו משם לאיזה אי בלב ים והוא ראה שם עוד איזה עשרים כמוהו ששיקרו עליהם.

מיד אחר כך הלכו אנשי המדינה משם לנמל כהרגלם ושוב פעם שאלו אדם אם הוא רוצה להיות מלך וכמובן שהוא הסכים והגיע לארמון המלוכה אלא שזה היה קצת יותר חשדן ואמר לאחד המשרתים אם תגלה לי מה הולך פה אני יכפיל לך את המשכורת. לחש לו המשרת באוזן 'מה שאני אומר לך עכשיו זהו סוד גדול מאוד כאן בממשלה ואסור שיוודע לאף אדם שסיפרתי לך זאת – אתה מלך לשנה'. כששמע זאת האיש הרים טלפון לאשתו ואמר לה שתסע לשווייץ ותפתח חשבון בבנק כי הוא הולך להעביר לשם המון כסף וכבר למחרת המלך החדש החל למכור מפעלים ובתי חרושת של המדינה ואת כל הכסף כמובן שלח לשוויץ ולקראת סוף השנה ברח לשוויץ וחי שם כמו מלך כל החיים.

והנמשל הוא שהאדם יורד לעוה"ז ואוכל ושותה ומטייל ורץ אחר התענוגים וההנאות הרגעיים ואינו מתבונן בתכלית החיים, למרות שהוא רואה כל שבוע מודעת אבל של אדם אחר ושגם שלו בדרך רק אין מקום לכולם ביחד, עד שמגיע יומו האחרון ואז הוא צועק את צעקת חייו ואומר אבל בניתי כבר בית יפה ויש גם מכונית ואשה וילדים תשאירו אותי פה אני לא רוצה לצאת מעוה"ז, אבל זה לא עוזר לו, ולעומתו בא אדם פיקח ומבין שהעולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין ופותח חשבון אצל בורא עולם והולך בדרך ה' ועליו נאמר ותשחק ליום אחרון.

הגוף והנשמה

(פי"ח פג"ד)
שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלוהי וגו' ויצילני מחרב פרעה ע"כ.

אע"פ שלפי הפשט הצלת משה רבינו ע"ה מחרב פרעה היתה לפני שהוא היה גר בארץ נכריה, מכל מקום קרא משה רבינו את הראשון על זה שהוא נשאר שלם בתורתו גם בארץ נכר, כי זה יותר חשוב מזה שהוא ניצל מחרב פרעה כי להנצל מחרב פרעה זה להציל את הגוף ולהישאר ירא שמים גם באמריקה זה להציל את הנשמה וזה יותר חשוב.

וכמו שבפורים לא אומרים הלל ממש ובמגילה שקוראים זה כמו ההלל, ואילו בחנוכה קוראים הלל גמור עם ברכה כי בפורים רצו להשמיד את הגוף ואילו בחנוכה רצו להשמיד את הנשמה, ולכן הודאה על הנשמה צריכה להיות החזקה יותר, וכמו שמסיים דוד המלך את ספר התהלים בפסוק כל הנשמה תהלל יה הללויה.

בניך אלו תלמידיך

(פי"ח פג"ד)
שם האחד גרשום וגו' ושם האחד אליעזר.

לכאורה היה צריך לומר ושם השני אליעזר? אלא לומדים מכאן יסוד גדול שמשה רבינו התייחס לבניו בשווה ולא ח"ו שזה סוג א' וזה סוג ב'. אלא שניהם סוג א' כיוון שכשאדם רואה שמתייחסים אליו שהוא סוג א' ממילא הוא מנסה להראות בכל כוחו שהוא באמת סוג א' ומתעלה בעבודת ה' וכמו שהגמרא בברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שהיה חולה מאוד כיון שנכנסו התלמידים שלו התחיל לבכות עי"ש.

והרב אליהו לופיאן זצ"ל שואל למה רק שתלמידיו נכנסו הוא פרץ בבכי וכי מה זה, הצגה לעיני התלמידים? וגם דמעות יוצאים מהלב! ואם כן מה גרם לרבי יוחנן בן זכאי לבכות? ועונה הרב, שלפני שתלמידיו באו לבקרו הוא עשה חשבון נפש לגבי עצמו וראה שהכל בסדר. אבל כשנכנסו התלמידים שלו הוא חשב בליבו שאולי לא כיבדם כראוי ולאחד הוא התייחס יותר מהשני ולכן הוא בכה.

צמאון לתורה

(פי"ח פ"ה)
ויבא יתרו וגו' אל המדבר וגו'

פירש רש"י אף אנו יודעים שבמדבר היה אלא בשבחו של יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה ע"כ.

ומהדברים הללו נלמד שככל שיותר קשה לנו במצוה מסוימת. שם בעצם אנחנו צריכים להתאמץ שהרי כל תג ותג ר"ע היה דורש על זה תלי תלים של הלכות וכ"ש על אות וכאן אנו רואים שהתורה הקדושה הוסיפה שני מילים. ' אל המדבר' שכבר ידענו שבני ישראל היו במדבר אלא רק בשביל לשבח ולפאר את יתרו שלמרות הקושי הגדול, שהוא חי לו בוילה יוקרתית עם כבוד גדול וצריך לבוא למדבר שממה רק בשביל התורה וכן אנו נלמד מזה שלפעמים בשביל מצוה צריך לוותר על כל מיני דברים השם יתברך ודאי יחזיר לאדם את הכל.

תנו כבוד לתורה

(פי"ח פ"ז)
ויצא משה לקראת חותנו וגו'.

אומר רש"י כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה שהרי אם משה רבינו יצא אזי גם אהרון ונדב ואביהוא ושבעים זקנים וכל עם ישראל עד כאן, וכן שמשה משתחוה מסתמא כל העם השתחוה ליתרו ורצה כאן הקב"ה ללמדינו שהרי יתרו היה אחד היועצים החשובים של פרעה מלך מצרים וכן שהוא כהן מדין ובעל כבוד גדול ומעמד בכיר.

אמר יתרו בליבו זהו נגמר הכבוד מי יודע אם בכלל משה רבינו ירצה לקבל אותי ולצאת בשבילי, [כמו שרש"י הסביר שיתרו אמר לו אם אין אתה יוצא בשבילי צא בשביל אשתך ובניך] אבל אנו רואים שלא רק שלא נגמר הכבוד אלא מתווסף שאם עד עכשיו כבדו אותו אומות העולם, שנאמר עליהם 'הן גויים כמר מדלי' דהיינו כשאדם שואב מים נדבקת טיפות מים בתחתית זה מה שהם שווים וכן וכשחק [שזה החלודה] מאזנים נחשבו במקום זה עכשיו העם המובחר והקדוש ביותר בעולם שהם בני ישראל יוצאים לקראתו ומשתחוים לו, וכן אם עד עכשיו היית אחד מיועצי פרעה עכשיו אתה תייעץ עצה חכמה למשה רבינו והקב"ה הסכים שהעצה הזו נכונה. ומכל זה נלמד אנו שאין מה לפחד מלהתקרב עוד קצת לאבינו שבשמים שרק טוב יצא לנו מזה.

את אחי אנוכי מבקש

(פי"ח פ"ח)
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים את כל התלאה אשר מצאתם בדרך וגו'.

פירש רש"י ויספר משה לחותנו למשוך את לבו לקרבו לתורה עד כאן. והדברים מפליאים עד מאוד שהרי משה רבינו היה הכי עסוק בעולם, כמו שאנו רואים בהמשך שמשה יושב ודן ומלמד את העם כולו מבוקר ועד הערב ואין לו זמן כלל. ופתאום כאן יש למשה את כל הזמן שבעולם והוא נכנס עם יתרו לאוהל. ומספר לו את כל התלאה וכו' וכי משה לא יכל למנות שליח במקומו שיספר את הדברים ליתרו?

אלא כאן אנו רואים מה עיקר העיקרים שהיהודי צריך לעשות שזה לקרב ולהחזיר בתשובה את מי שהוא יכול, גם אם זה על חשבון של דף גמרא או אפילו מסכת שלימה כי מי לנו גדול ממשה רבינו שעוזב הכל רק בשביל למשוך את לבו של יתרו לתורה.

והגמ' [עירובין נד:] מספרת על רבי פרידא מגדולי התנאים שהיה לו תלמיד שהיה צריך ללמדו ארבע מאות פעם כל דבר כדי שיבין. והנה יום אחד קראו לרבי פרידא שיבוא לאיזה דבר מצוה. באמצע שהוא היה מלמד את התלמיד הזה. וכשסיים את כל הארבע מאות פעם הוא ראה שהפעם התלמיד לא הבין כיון שכל רגע הוא חשב שהרב יקום וילך.

אמר לו רבי פרידא תן דעתך ותקשיב כי אני מסביר לך עכשיו עוד ארבע מאות פעם וכן היה עד שהתלמיד הבין. ויצאה בת קול משמים ואמרה לרבי פרידא מה אתה רוצה שאתה וכל הדור תזכו לחיי העולם הבא או שאתה תחיה ארבע מאות שנה. אמר רבי פרידא אני רוצה שאני והדור נזכה לחיי עולם הבא. אמר הקב"ה תנו לו זו וזו. עד כאן המעשה.

ולכאורה למה רק היום יצאה בת קול משמים הרי כל יום הוא היה מלמד אותו ארבע מאות פעם? וכן שבת קול יצאה היום היה צריך לתת לו שמונה מאות פעם?

אלא לומדים מכאן שאתה צריך ללמד את התלמיד עד שהוא יבין שהרי מי ברא לו את המוח הזה זה הקב"ה. והקב"ה גם ציוה עליך ללמדו תורה שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. שהתורה היא מורשה לכל יהודי גם אם הוא מבין רק אחר ארבע מאות פעם. ולכן זה שרבי פרידא לימדו כל יום ארבע מאות פעם לא יתנו לו על זה שכר גדול כל כך גם בעולם הזה כי הוא עשה את הדין.

אבל כשהוא לימדו ארבע מאות פעם והתלמיד הוא זה שלא הקשיב ואף על פי כן חזר לו רבי פרידא שוב ארבע מאות פעם, זה כבר לפנים ולפנים משורת הדין [ומה שלתלמיד לא יצאה בת קול אומרים בדרך מליצה שאם היא היתה יוצאת בשבילו היתה צריכה לחזור ארבע מאות פעם].

ומה שאנו נלמד מכל זה הוא כמה צריך להשקיע בקירוב אחינו הטועים והתועים לאבינו שבשמים שהרי ודאי שלרבי פרידא היו עוד המון תלמידים שהבינו תיכף ומיד את הסוגיא וזה הרבה יותר נוח ללמד אותם ולהתקדם הלאה מאשר לחזור על אותה הלכה ארבע מאות פעם. אבל הוא ידע שאם התלמיד הזה לא ילמד את התורה מי יודע אם הוא ישמור תורה ומצוות וזו השקעה הכי בטוחה.

המנה הבשרית

(פי"ח פכ"ד)
וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ע"כ.

משה רבינו ע"ה שהיה הרבה זמן אצל חמיו יתרו, וראה איך שהוא מפטם עגלים לעבודה זרה ושלא היה עבודה זרה שלא עבד. ורק הגיע היום וכבר רוצה לשנות דברים, ואילו זה לא היה משה רבינו מי יודע איך היה מתנהג לדברי חמיו. אבל כאן אנו רואים מעט מגדלותו הנוראה של משה רבינו ע"ה, והתורה מעידה שמשה רבינו עושה את כל הציווי של יתרו חמיו.

ומעשה ידוע עם הב"ח רבי יואל סירקיש שלקח לחתן את הט"ז רבי דוד סגל. אבל התנה עמו תנאי שיישן שעה אחת בלילה, וכששאלו את הב"ח איך אתה מתנה תנאי קשה כזה, אמר להם הב"ח שהט"ז ער כל הלילה ולומד תורה בלא לישון כלל ומה שאני מבקש זה שיישן שעה אחת לפחות.

והט"ז אמר לחמיו הב"ח שגם הוא יש לו תנאי שיקבל כל יום מנה בשרית וכך היה למרות שהב"ח לא היה עשיר גדול והנה ביום מן הימים שהב"ח לא היה לו מספיק כסף, קנה בשר הריאה ושלח לחתנו הט"ז והנה כעבור כמה שעות, הט"ז קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו לך לחמי הב"ח ותאמר לו שהוא מוזמן לדין תורה על זה שהוא הביא לי רק ריאה ולא מנה בשרית מכובדת כמו כל יום וכן היה. והדיינים שאלו את הט"ז מה כתוב בחוזה אמר להם שהב"ח צריך ליתן לו כל יום מנה בשרית. אמרו לו הדיינים גם ריאה זה מנה בשרית ולכן הב"ח זכאי. והכל בא על מקומו בשלום.

וכששאלו התלמידים את הט"ז מה ראית כי עשית את הדבר הזה לתבוע את הב"ח לדין תורה בפרט שאנו יודעים כי הט"ז שקוע רק בתורה, ואוכל וודאי לא בראש מעייניו? אמר להם הט"ז תדעו לכם אחר שהורגלתי כל יום לאכול מנה בשרית מכובדת הייתי לומד בעירנות ובהתלהבות גדולה ואילו היום שאכלתי ריאה למדתי בחולשה ובנימנום רבע שעה בערך, ונעשה קטרוג גדול בשמים על הב"ח ורצו להעניש אותו. ולכן אמרתי שאני חייב להצילו ולתבוע אותו לדין תורה כי מה שפוסק בית דין שלמטה כך פוסקים בית דין של מעלה וכן היה.

לפרוש כנפיים של נשר

(פי"ט פ"ד)
אתם ראיתם וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ע"כ.

אולי אפשר לרמוז על פי משל ידוע בנשר שהטיל את גוזלו בלול של תרנגולים והלך לו, והגוזל הזה גודל וחושב שהוא תרנגול כמו כולם ולמרות שהוא נראה שונה מהם לא התייחס לזה. והנה עובר שם בעה"ב וראה את הנשר הקטן בתוך הלול ולקח אותו להר גבוה ושחרר אותו כשהוא קשור בחוט אליו, והנשר שלא הבין מה קורה איתו ניסה להשתמש בכנפיו ובאמת זה הצליח והתחיל לעוף לגובה.

והנמשל ברור שכל יהודי יכול להגיע לדרגות עצומות אם הוא רק רוצה. וכמו שמובא בתנא דבי אליהו שאמר מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם בן עבד בן שפחה יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו ע"ה. וזה מה שרמז לנו הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. כלומר שיש לכל יהודי נשמה חלק אלוה ממעל שיכולה להתעלות מעלה עד לכסא הכבוד.

ענין של חיים

(פי"ט פי"ב)
והגבלת את העם וגו' השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת ע"כ.

אפשר לרמוז שהר זה גאווה ועל זה הקב"ה מזהיר בעיקר את בני ישראל לפני המתן תורה שלא רק שלא לעלות לפיסגת ההר אלא אפילו לא לנגוע בקצהו שהרי נאמר על בעלי הגאוה אין אני והוא יכולים לדור כאחד וכן נאמר תועבת ה' כל גבה לב זאת אומרת שיכול להיות אדם כל היום עם הראש למטה אבל בליבו יש לו גאווה הרי זה תועבה לפני ה'.

וכמה בני אדם פוחדים ממחלות שבלב כי זה עניין של חיים או מוות. ק"ו שצריך להזהר מגאווה שבלב שהרי הגמרא [סוטה ה.] אמרה שאין עפרו ננער בתחיית המתים זאת אומרת שזה לא הפסד של חיים קצרים בעולם הקצר הזה אלא זה הפסד מליארדים של שנים לנצח, וזה מה שהפסוק ממשיך כל הנוגע בהר [שזה הגאווה] מות יומת. ואומר הגאון מוילנא שכנגד המרכבה של הקדושה יש מרכבת הטומאה, שזה ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה חנפנים שקרנים מספרי לשון הרע ליצנים, שראשי תיבות שלהם זה חשמל, והמרכבה עצמה זה הגאווה שהיא אבי אבות הטומאה, ואילו הענווה זה אבי אבות הקדושה כמו שכתוב עקב ענווה יראת ה'.

לצאת מהטומאה

(פי"ט פי"ד)
וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם.

פירש רש"י מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו מן ההר אל העם ע"כ. ויקדש את העם דהיינו רק אתה נמצא ליד צדיק אתה מתקדש ונטהר וההיפך אם אתה ליד רשע עלולים להידבק מטומאתו. ויכבסו שמלותם חוץ מהפשט שכיבסו את בגדיהם רוצה לומר שטיהרו את גופם מעוונות שהגוף זה השמלה של הנשמה. ולכאורה אם הם ידעו שהם צריכים טהרה למה חיכו עד שמשה רבינו יבוא, שיטהרו עצמם קודם?

ויובן על פי מעשה עם רבי שלום שבדרון זצ"ל שפעם אחת יצא מביתו בשערי חסד בירושלים עיה"ק תובב"א והנה הוא מריח ריח לא נעים כלל ובהמשך הליכתו הוא הבין שזה יום הפינוי של בתי השימוש [חוץ מכבודכם]. שבזמנם היה בית שימוש ציבורי שכל שבוע בערך היו מרוקנים אותו. והנה הרב רואה לתדהמתו שאותם שני גויים שפינו את הבתי שימוש יושבים ליד זה ואוכלים ארוחת בוקר. והרב שאל את עצמו מה אני אמור ללמוד מזה שהרי ודאי שהקב"ה לא הראה לי את זה סתם?

וכך העלה הרב בדעתו הגדולה שמי שקרוב לזבל אינו מריח כבר את הסירחון כי הוא בתוך זה, ורק מי שרחוק מזה הוא מריח, וכן לענין עבירה מי שהוא רחוק מעבירות הוא מריח מרחוק אם זה עבירה או לא, אבל מי שקרוב הוא עושה עבירה ואינו מרגיש כי הוא שקוע בעבירה. ועל פי זה נבין היטב שאיך שהם ראו את משה רבינו מגיע אליהם מיד הרגישו בקדושה נוראה והבינו שיש פה מה להיטהר.

הר סיני לעומת הר המוריה

(פי"ט פי"ח)
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש וגו'.

כידוע יש שני הרים קדושים הר סיני והר המוריה. וכמובן שהר המוריה יותר קדוש שאפילו אלפים שנה אחר החורבן עדיין עומד בקדושתו וכמו שנאמר והשימותי את מקדשיכם, שגם כשהוא שממה הוא בקדושתו וגם היום אסור ליכנס להר הבית וחיובו בכרת ר"ל. ואילו הר סיני התורה אמרה במשוך היובל [דהיינו בתקיעת השופר הסופית] כל מי שרוצה יכול לעלות להר, והשאלה נשאלת מדוע שגם הר סיני לא יתקדש מינימום כהר המוריה שהרי שמה נעשה המעמד הגדול ביותר בעולם ובאותו יום נהיינו לעם ישראל ופסקה הזוהמה ועוד ועוד?

ושמעתי תירוץ נפלא [כמדומני בשם רבי דוד אבוחצירא שליט"א] שהר סיני אומנם נעשו בו דברים עליונים ונשגבים, אבל הקב"ה לבדו הביא לשם את כל הקדושה שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש. וממילא כשהקב"ה עזב את ההר כל הקדושה נסתלקה משם. משא"כ הר המוריה ששם אברהם אבינו ע"ה עקד את בנו יצחק על גבי המזבח. ונתגבר על היצה"ר והכניעו לגמרי, הביא לאותו מקום קדושה לנצח נצחים.

ומסופר על איזה אדם פשוט שנכנס לאיזה בית כנסת לתפילה ובשמונה עשרה החל להרגיש התלהבות גדולה והארה גדולה בתפילה והאריך בה מאוד. למרות שכולם כבר גמרו שמונה עשרה. ואחר התפלה אמר לו השמש אתה התפללת שמונה עשרה היכן שהגאון מווילנא היה מתפלל את השמונה עשרה שלו ואז אמר האיש אכן נודע הדבר.

מה מסתתר מאחורי הוילון

(פ"כ פ"ז)
לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כי לא ינקה ה' וגו'.

בזמן רבי אברהם גלאנטי לפני כחמש מאות שנה היה גוי שמברך אנשים וכל מה שבירך היה מתקיים ואם היה אומר על אדם פלוני שהוא ימות היה מת ואם היה אומר שהוא יחיה היה חי. ורבי אברהם גלאנטי רצה לדעת איך יכול להיות כדבר הזה. והרב שמע שהגוי הזה יודע שש חכמות ידועות מתוך השבע שיש בעולם. והרב עצמו ידע גם את החכמה השביעית והחל להיפגש איתו ולדבר איתו בענייני החכמות, וכשהגיעו לחכמה השביעית הגוי ביקש מהרב שילמד אותו.

אמר לו הרב אני מוכן ללמד אותך בתנאי שתגלה לי איך אתה יודע מי יחיה ומי ימות. אמר לו הגוי אני מוכן לשלם כסף רב אבל לא את סודי. אמר לו הרב איני מסכים רק אם תגלה לי? והגוי הנ"ל כיון שהשתוקק מאד לידע את החכמה השביעית הסכים ואמר לרב תצום שלושה ימים ותבוא אלי ואני אגלה לך. וכך הרב עשה.

והנה כשהגיע הרב ביום השלישי חלש מאוד מהצום. לקח אותו הגוי לבור מים שבחצר שיטבלו שם, והביא לרב חלוק לבן ואמר לו אנו נכנסים עכשיו למקום שצריך להזדעזע ולפחד, והגוי באומרו זאת החל להזיז את הוילון כשידו רועדת, והנה רואה הרב את שם ה' הויה ברוך הוא והגוי פונה לרב ואומר לו זה שמו של הקב"ה.

וכששואלים אותי אם האיש יחיה? אני רואה את האותיות ואם הם מאירות אני יודע שהוא יחיה, ואם ההיפך אז ההיפך. אמר לו הרב תודה רבה לך שגלית לי והלך הרב לביתו ופרץ בבכי ואמר, אם גוי שנזהר ומכבד את השם שלך ככה אתה מגלה לו דברים, ק"ו אם יהודי יזהר ויכבד את שמך על אחת כמה וכמה. עד כאן המעשה.

ומזה אנו נלמד איך לברך כל ברכה וברכה כל שכן ברכת המזון ושמונה עשרה, שהרי אדם מברך מאה ברכות בכל יום ואם נעשה חשבון יוצא בחודש שלושת אלפים, ובשנה שלושים ושש אלף, ובעשר שנים 360 אלף ובששים שנה יותר משתי מליון ברכות. ואם כן המצב טוב אלא שיבדקו בוועדת חקירה איך היתה כל ברכה? האם חשבנו על המיץ תפוזים כששתינו או על הברכה. האם אמרנו ברוכתה או בוכתה או ברותדוני עד שבסוף יכול להיות שישאר לנו שקית אוכל של ברכות. לכן חזק ונתחזק בשם אלוקינו ונזהר לברך כל ברכה כראוי והמברך יתברך בכל הברכות שבעולם.

התינוק סוף סוף מתחיל ללכת

(פ"כ פי"ח)
ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים ע"כ.

לפעמים האדם אומר היום אני לא מרגיש דביקות בתורה ולא בתפילה ולא בברכות כנראה כבר הקב"ה עזבני כמו אדם שחוזר בתשובה בהתחלה הוא רוצה כל היום ללמוד ולהתפלל מזה שהוא מרגיש דביקות עצומה בה' יתברך ולאחר זמן פתאום הוא רואה שכבר אין לו חשק להתפלל וללמוד והוא חושב שהקב"ה עזבו. והאמת שדוקא עכשיו אתה נמצא יותר בדביקות.

ולמה הדבר דומה לתינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים ועוזרים לו ומחזיקים את שתי ידיו. אבל כשרואים שהוא כבר יכול להסתדר לבד עוזבים יד אחת למרות שהוא בוכה וחושב שעוזבים אותו עד שהוא גודל ומבין הכל. והוא הדבר גם כאן שכשאדם חוזר בתשובה הוא כתינוק שנולד והקב"ה מחזיק אותו עם שני הידים ובעצם האדם מושפע מהקב"ה. ורק כשהקב"ה רואה שהוא כבר התחזק מאוד כביכול משחרר ממנו יד אחת ואח"כ גם את השניה וזה בעצם החולשה של האדם.

ואדרבה כשהאדם מרגיש זאת הוא צריך לשמוח שהנה ברוך ה' הוא כבר חזק יותר. וזה מה שכתוב ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים שדוקא היכן שאתה מרגיש ערפל וקושי זה סימן שנדבקת יותר באלקים.

הצוואה

(פ"כ פ"כ)
לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם ע"כ.

אפשר לרמוז שהקב"ה רומז לאדם את הדבר בלשון תמיהה דהיינו לא תעשה את המצוות שלי לפחות כמו שאנשים רודפים אחרי הכסף והזהב? וזה עוד ק"ו שהרי כסף וזהב לא עושים אתם לכם שלא לוקחים שום דבר אחרי מאה ועשרים. ובכל זאת רצים אחריו באש ובמים. אם כן כל שכן לתורה ולמצוות שאת זה אתם עושים לכם לנצח וכמאמר שלמה המלך ע"ה שאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'.

ומעשה ידוע בדורינו העשיר רייכמן כתב שתי צוואות וציוה על בניו שיפתחו אחת לפני הקבורה ואחת לאחר הקבורה. ופתחו הבנים את הראשונה וראו שאביהם ביקש לקוברו עם גרביים. וכשביקשו מהחברא קדישא שיקיימו את הצוואה. סירבו בתוקף ואמרו שאין דבר כזה ועל כרחם קברוהו בלי גרביים.

ופתחו את הצוואה השניה לאחר הקבורה וראו שכתוב בערך כך, בני תלמדו לקח היה לי מליונים ואפילו גרביים לא לקחתי לכן תיקחו איתכם דברים שעוברים גם את הקופה, שזה הקבר כמו שכתוב 'והלך לפניך צִדְקך'. וזה בעצם מה שרומז הפסוק הבא. מזבח אדמה תעשה לי, רוצה לומר שתזכור שסופך להגיע בעצם לאדמה ותכין צידה לדרך.

וזבחת עליו את עלתיך שזה לב טהור שידוע שקרבן עולה בא על הרהור עבירה. עֹלָה ראשי תיבות על הרהור לב. ואת שלמיך רוצה לומר שתהיה שלם בעבודת ה' ותרדוף אחר השלום כמו שנאמר בקש שלום ורדפהו, את צאנך שזה הבנים שלך תדאג לחנכם לעבודת ה' שזה בעצם מה שתשאיר פה ואם הם צדיקים אתה בטוח בגן עדן ואם ההיפך זה ההיפך.

ואת בקרך שזה הקרבנות שהיום אין לנו קרבנות אבל במקום זה יש תפילות שתתפלל שלושה תפילות כל יום שחרית מנחה וערבית. ואם תעשה את כל זה אזי יתקיים בך סוף הפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ויה"ר שהקב"ה יברך את עמו בשלום, אמן.

---

פרשת משפטים

---

להיות עבד ה'

(פכ"א פסוק א-ו)
ואלה המשפטים וגו' כי תקנה עבד עברי וגו'.

אפשר לרמוז את הפסוקים האלה בדרך דרש. כשאדם בא לעוה"ז ומגיע לעולם העליון [וחלק גדול על פי אוה"ח]. כי תקנה עבד עברי רוצה לומר שהקב"ה קנה אותנו בני ישראל שנאמר הלא הוא אביך קנך ובשביל מה הקב"ה קנה אותנו? כדי שכל אחד מאיתנו יהיה עבד עברי דהיינו ישעבד את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לקב"ה כמו שמובא במס' אבות בטל רצונך מפני רצונו.

ואם אתה רוצה לידע איך תוכל להתגבר על היצרים שלך תזכור שאתה עברי דהיינו שאתה עובר מהעולם הזה ולא נשאר כאן. או עברי דהיינו יהודי ואתה המובחר באנושות כולה ואיך אתה יכול לקלקל נשמה טהורה שקיבלת.

או עברי פירושו לשון עֵבֶר שאפילו כל המשפחה שלך והחברים שלך בעבר אחד לא של תורה אתה תהיה בעבר השני. שזה ההלכה הראשונה בשולחן ערוך שאומר הרמ"א ואל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה' שכמה גברים לא לובשים טלית קטן למרות שיודעים שזה שקול כנגד כל המצוות רק בגלל הבושה. וכמה נשים לא לובשות בגדי צניעות וכיסוי ראש בעיקר מפני הבושה.

וההמשך של הפסוק, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. דהיינו ששים שנה תעבוד את בורא עולם ואל תבזבז את ימיך. כי בשביעית תצא לחופשי חינם דהיינו ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואח"כ אתה חפשי מהמצוות. ושם בעולם האמת גם אם תרצה לעשות מצוות כבר זה חינם ואין שכר.

ואומר עוד אם בגפו יבוא בגפו יצא, גפו זה אותיות גוף שהאדם השקיע את חייו לצרכי הגוף ושכח מהנשמה והשאיר אותה עניה ודלה, אזי בגפו יצא. ה' אומר לו צא ממחיצתי אבל אם בעל אשה הוא שאשה זו תורה ויצאה אשתו עמו וכמו שנאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך [בקבר] תשמור עליך [התורה שלמדת אם למדת] והקיצות [בתחיית המתים] היא תשיחך התורה תהיה הסניגור שלך.

אבל אם אדוניו שזה הקב"ה יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות. דהיינו שהקב"ה נתן לו אשה שזה ראשי תיבות אכילה שתיה הנאות. וילדה לו בנים או בנות והוא השתמש בזה רק להנאת גופו, וזה רמוז במילה לּו שיש בה דגש, אזי האשה וילדיה תהיה לאדוניה כל התורה והמצוות שלו חוזרים לאדון העולם, והוא יצא בגפו והוא יוצא ממחיצתו של הקב"ה שהוא השקיע בגפו שזה הגוף ושכח את הנשמה.

אבל אם אמור יאמר העבד דהיינו האדם רוצה לחזור בתשובה ולהיות עבד ה', ואומר אהבתי את אדוני שזה הקב"ה את אשתי שזו התורה ואת בני שזה המצוות לא אצא חופשי, אני לא רוצה לצאת לחופשי בלי תורה ומצוות ח"ו. מיד הקב"ה שהוא אל רחום וחנון בא ומגישו אליו שנאמר והגישו אדוניו אל האלקים שאלקים זה גימטריא 'כולל' רוצה לומר אם אתה רוצה שהתשובה שלך תפייס אותי, אומר הקב"ה תיגש לכולל ותלמד תורה.

[פכ"א פסוק ו] והגישו אל הדלת. דהיינו שתתעסק בדלת אמות של הלכה שמיום חורבן הבית אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. או אל המזוזה, דהיינו שתהיה קבוע כמו המזוזה, ולא כמו דלת שפעם פתוח ופעם סגור, כמו שנאמר אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. ורצע אדוניו את אזנו במרצע, שמהיום האוזן תשמע תורה ולא שירים רעים ועבדו לעולם, דהיינו שזוכה להגיע לעולם הבא. ויהי רצון שנזכה להיות בני העולם הבא.

שמן זית או מטפחת ראש?

(פכ"א פי"ט)
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה וגו'.

התורה הקדושה מלמדת אותנו שאם אדם היכה את רעהו והפילו למשכב ואח"כ קם החולה והולך כבריא, משלם לו שני דברים שבת וריפוי. ולכאורה מה עם ביטול תורה שהוא גרם לו שלא יוכל ללמוד והרי תלמוד תורה כנגד כולם? ועל זה התורה רמזה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו דהיינו, כשהוא קם תראה מה הוא עושה אם מתהלך בחוץ ומטייל ונשען על הברזלים זה סימן שלא מגיע לו תשלום עבור הביטול תורה שנגרם לו בהיותו חולה, שהרי גם כשהוא בריא הוא כל היום מטייל בחוץ.

וכעין זה מובא בגמרא באיזה אשה שתבעה לבית דין אדם מסויים שהוריד לה את כיסוי הראש וראו את השער שלה, והנתבע טען שהאשה הזו לא איכפת לה כלל להיות בלי כיסוי ראש ואמרו לו בבית הדין להביא ראיה. מה עשה אותו האיש, לאחר כמה ימים הוא ראה את אותה אשה וזרק קצת שמן זית על הריצפה. מיד אותה אשה הורידה את המטפחת ואספה את השמן זית עם המטפחת וראו זאת עדים והאיש הנ"ל זוכה בדין.

טפח אחד בלבד יכול להמית!

(פכ"ו פל"ג)
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וגו'.

אומר רש"י ומקורו בגמ' [ב"ק נא] שאם על הפתיחה חייב על הכרייה שזה חפירת הבור עצמו לא כל שכן? אלא ללמדך שמדובר פה בבור של תשעה טפחים שאין בכוחו להמית ובא אדם וחפר טפח נוסף ועשאו עשרה טפחים שעכשיו הוא יכול להמית ונפל שם שור או חמור ומת, זה שעשה את הטפח הנוסף צריך לשלם ע"כ הגמרא.

ואומר הגאון מוילנא ז"ל שזה רמוז בפסוק שכתוב, וכי יפתח איש בור עם האות ואו דהיינו בור שהוא ממש בור שממית לכן הוא עם האות ואו, ואילו בהמשך כתוב או כי יכרה איש בר בלא האות ואו שזה חסר טפח, ואפשר להוסיף שהמילים איש בר יוצא בגימטריא קטנה תשעה שזה רומז לתשעת הטפחים שהשלימם לעשרה.

העונש והשכר

(פכ"ב פ"ה)
כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה ע"כ.

מפרש האור החיים הקדוש, כי תצא אש שזה צרות לעם ישראל, ומצאה קוצים שזה הרשעים, שכמו שהקוצים רק מזיקים לעולם כך גם הרשעים. והסיבה שהאש שזה הצרות מוצאת דוקא את הרשעים משום שלרשע אין בעלים כי האדון ברוך הוא הסיר אדנותו מעליו וה' הסתיר פניו ממנו. ומעתה הרי הוא כמציאה וכל הפוגע בו יעשה בו רצונו.

והודיע הכתוב שאחר שיש רשות לאש לא לרשעים לבד אלא גם ונאכל גדיש שזה תינוקות של בית רבן שהם היו ערבים במתן תורה עלינו, והודיע הכתוב שפעמים שלא יספיק זה ומצטרף גם גדולי ומופתי הדור שנלקחים בעוונות הרשעים שבדור, אבל מי משלם? אומרת התורה שלם ישלם המבעיר את הבערה דהיינו הרשע ישלם הכל את כל הנזק שהוא גרם בגלל רשעותו.

ולכן אומר אור החיים שהאדם צריך להתגבר על תאוותו הסרוחה כי התשלום יהיה כבד מנשוא, ואפשר להוסיף אולי, שהרי מדה טובה היא פי חמש מאות ממידה רעה כגון אם על זה שחיללת שבת, נאמר שהקנס הוא אלף דולר, לדוגמא, אזי אם שמרת שבת השכר שלך הוא 500 אלף דולר. ואם יחשוב האדם כמה שכר גדול מחכה לעובדי ה' וכמו שאומר דוד המלך ע"ה אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

מנהל הבנק

(פכ"ב פכ"א)
כל אלמנה ויתום לא תענון.

מעשה שהיה עם הצמח צדק שהלך עם השמש שלו לאיזה מנהל בנק, והמנהל קיבלם בהתרגשות גדולה והביא לפניהם כיבוד וישב לשמוע מה הרב רוצה לומר לו. והנה זה פלא הרב יושב ולא מדבר מילה, ולא אכל שום דבר והמנהל פנה לשמש ושאל אותו אולי אתה תגיד לי למה הרב הטריח את עצמו ובא אלי? אינני יודע השיב השמש ואחרי רבע שעה בערך הרב קם ורמז לשמשו שהולכים.

והמנהל פנה לרב ואמר לו כבוד הרב יגיד לי למה הוא בא אני מתחנן. אמר לו הרב, רבותינו אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ואני רציתי להגיד לך משהוא רק אני מפחד שלא תשמע לכן אני לא אומר כדי שלא אעבור על דברי חכמים. אנא ממך תגיד לי כבוד הרב מי אמר לך שלא אשמע אני ישתדל לקיים.

אמר לו הרב תשמע יש איזה אשה אלמנה שבעלה נפטר לפני שלושה חדשים והיא לא שילמה משכנתא כבר שלושה חדשים, ושלחתם לה מכתב השבוע שאם היא לא תשלם את המשכנתא עד סוף השבוע אתם זורקים אותה לרחוב, ואתה אדוני המנהל חתום על המכתב. כבוד הרב אני לא קובע כלום, מעלי יש מנהלים גדולים שהם אמרו לי לעשות זאת הבנק הזה לא שלי! ידעתי שלא תשמע, אוי ואבוי לי שעברתי על דברי חכמים וכי אני לא יודע שהבנק הזה לא שלך רק רציתי שתעשה משהוא והרב החל לבכות.

אמר לו המנהל כבוד הרב אתה יודע מה, תגיד לאשה הזו שאת כל המשכנתא שלה אני משלם גם על השלושה חדשים וגם את כל השנים הבאות. עכשיו הרב רגוע. וכשמוע הרב את הדברים יוצאים מפורש מפי המנהל הגדול חיבקו ונישקו ובירכו בהרבה ברכות גדולות ובירך על הכיבוד שהוגש לו, ע"כ המעשה. [שמעתי ממורינו ורבינו הגאון הגדול מרן רבי עובדיה יוסף שליט"א].

למה קיבלת כסף מיותר?

(פכ"ב פכ"ד)
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'.

ידוע ששלושה פעמים נכתבה בתורה המילה 'אם' לגבי מצוות, ואין זה תלוי ברצון האדם כלל וחייב הוא לעשותו ואחד מהם הוא כאן שחייב האדם להלוות לעני ולא בריבית. אלא שהשאלה נשאלת למה התורה כתבה אם כסף תלוה את עמי, היה צריך לכתוב שאתה חייב להלוות לו? ושמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א תירוץ נפלא ש' אם כסף' פירושו אם אתה רואה שיש לך כסף מיותר כגון שאתה צריך בחודש 4,000 ואתה מרויח 5,000 זה לא בשביל שתחסוך בפק"ם אלא זה בשביל שתלוה ותעזור לאחיך העניים.

האדם שעף באויר

(פכ"ב פ"ל)
ואנשי קודש תהיון לי וגו'.

אם נראה מטוס טס באויר לא נתפלא כלל כי מטוס אמור לטוס באויר, אבל אם נראה אדם טס ועף באויר ודאי זה פלא גדול. ועל זה אומר האדמו"ר מקוצק, מלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש לא חסר לבורא עולם, אבל הקב"ה מחפש איש עם תאוות ויצרים שיעוף באויר דהיינו להיות קדוש וע"ז הפסוק אמר ואנשי קודש תהיו לי, הגם שאתה אדם עם יצרים ותאוות תתגבר ותתקדש, כי זה מה שה' יתברך רוצה.

בסך הכל חסר מלח

(פכ"ג פ"א)
לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.

אמרו חז"ל שבזמן שאול המלך היה כל הדור יודעי תורה ואפילו הילדים ידעו מאה וחמישים פירושים לכל פסוק בתורה, וכל שכן הגדולים וא"כ מי זה גדול הדור, וכשהיו יוצאים למלחמה היו לוקחים איתם את ארון ברית ה' ואף על פי כן היו נופלים מהם בקרב ואילו בזמן אחאב שלא היה תלם שאחאב לא העמיד בו עבודה זרה והיו נביאי בעל לרוב, והיו יוצאים למלחמה עם העבודה זרה שלהם ואף על פי כן לא היה מת אפילו אחד.

ומה הסיבה לכל זה. אומרים חז"ל שבזמן שאול סיפר לשון הרע אחד על השני כמו שדוד אומר בתהלים (נד,ב) ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו. וכן דואג האדומי שדיבר על אחימלך ובסוף הרג את כל עיר הכהנים, ואילו בזמן אחאב כמה שהיו רשעים לא דיברו לשון הרע כפי שרואים שאליהו הנביא אומר אני נותרתי נביא לה' לבדי. בו בזמן שיש עוד מאה נביאים בשתי מערות, שעובדיה הנביא לוה כסף מאחאב כדי לפרנסם ואף אחד לא דיבר לשון הרע על עובדיה שהרי איזבל המרשעת חיפשה נביאים להרגם.

ודברי חז"ל אלו צריכים ביאור וכי מה זה משנה אם דיברו לשון הרע או לא דיברו ברגע שעבדו עבודה זרה ועברו על כל התורה איך ניצחו במלחמות? ומובא בחפץ חיים, שברגע שיהודים עושים עבירות מיד עולה השטן לקטרג והקב"ה אומר לו שתוק לא רוצה לשמוע אותך, אתה רק אחד ואני כתבתי בתורה על פי שנים עדים יקום דבר, לך תביא איתך עוד עֵד ואז יורד היצר הרע למטה לחפש אנשים שמדברים לשון הרע ועולה איתם ביחד לקטרג, והם אותם אלה שגורמים לכל החורבן בעולם. וזה מה שהפסוק אומר לא תשא שמע שוא שרבותינו אמרו שזה לא לדבר ולא לשמוע לשון הרע. ואל תשת ידך עם רשע שזה היצר הרע. שהרי אם אתה תדבר לשה"ר אתה מתחבר ליצה"ר להיות עד חמס.

וזו היא הסיבה שבזמן שאול נפלו בקרב כי היו ליצה"ר עוד עדים על עוונות ישראל ואילו בדורו של אחאב לא היו ליצה"ר עדים ולכן הוא לא יכל לקטרג.

ומעשה בחפץ חיים שהלך עם אחד הרבנים לשליחות חשובה באחד המקומות והתארחו אצל איזה משפחה והגישו לפניהם לאכול את הארוחה. והנה ניגשה אליהם בעלת הבית ושאלה אותם אם האוכל טעים או חסר משהו, אמר החפץ חיים האוכל טעים מאוד לא חסר כלום, והשני גם אמר טעים מאוד אבל חסר קצת מלח. אמר לו החפץ חיים אם הייתי יודע שכך יקרה הייתי מיותר על כל השליחות הזו. למה מה עשיתי אמר הרב הנ"ל.

אתה דיברת לשון הרע. וכי אתה חושב שבעלת הבית מבשלת יש לה עוזרת ועכשיו היא תלך לצעוק עליה, למה לא שמת מלח הרי את יודעת שרבנים חשובים באים אלינו?! ואז העוזרת תענה לה ודאי ששמתי מלח, ובעלת הבית תגיד לה זאת אומרת שהרב משקר אם כך את אומרת אני מפטרת אותך, אמר לו הרב הנ"ל, הרב מה עשיתי בסך הכל אמרתי שחסר מלח למה אתה עושה כל כך ענין, אמר לו החפץ חיים אם אתה לא מאמין לי קום ובוא אתי למטבח ואיך שהם באו להיכנס הם היו כבר בויכוח סוער ובעלת הבית אמרה לה את מפוטרת אבל אח"כ דיברו עם בעלת הבית שלא תפטר אותה וכן היה.

אין מעלה גדולה יותר מלקרב יהודי לאביו שבשמים

(פכ"ג פ"ד)
כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו.

פשט הפסוק בא להורות שאם מצאת שור או חמור תועים ונאבדים, תחזירם לבעלים גם אם הם השונאים שלך. ומוסיף החפץ חיים ואומר שמזה נלמד קל וחומר ומה שור וחמור שתועים בדרך אנו צריכים לטרוח ולהחזירם לבעלים כל שכן אם הבעלים בעצמם תועים בדרך והולכים בדרך רחוקה מעבודת ה' כמה עלינו לטרוח ולהתאמץ כדי להחזירם למוטב.

שאומר הזוהר הקדוש שאם האדם היה יודע מה זה לקרב אדם אחד לאבינו שבשמים היה רודף אחריו כרודף אחרי החיים שלו. וכן רבינו בחיי כותב שאפילו אם האדם יגיע לקצה תיקונו והגיע גם למעלת הנביאים אינו כמו האדם שמקרב את התועים ומדריכם בדרך ישרה.

יש בעל הבית לעולם

(פכ"ג פ"ז)
מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע ע"כ.

ולכאורה אין קשר בין תחילת הפסוק לאמצעו וסופו וכן האמצע של הפסוק לכאורה לא קשור לסופו? ועונה הגאון מוילנא זצ"ל על פי הגמרא בסנהדרין שאם יש עשרים ושלושה דיינים שכולם מחייבים את הנאשם. הדין אומר שהוא זכאי כמו בצרעת שכולו הפך לבן טהור הוא. ואם כן נקח מציאות שעשרים ושנים דיינים חייבו את הנאשם, מה יעשה עכשיו הדיין האחרון שהרי כל הראיות מוכיחות שהוא אשם וחייב מיתה ואם הוא גם יחייב אותו. הוא מזכה אותו ואזי הוא יגיד לעצמו אזכה אותו כדי שיצא חייב כפי שמגיע לו.

ועל זה בא הפסוק לדיין האחרון ואמר לו מדבר שקר תרחק דהיינו אם אתה מזכה אותו זה שקר למרות שכוונתך לחייבו, ולמה? כי ההמשך של הפסוק הוא ונקי וצדיק אל תהרוג, נקי זה שלא עשה עבירה. וצדיק זה שכן עשה עבירה אלא שהצדיקו אותו כגון כאן שאם כל הדיינים יחייבו אותו, ואם תבוא ותשאל לכאורה היכן הצדק הרי הוא חייב? אומר ההמשך של הפסוק כי לא אצדיק רשע אל תדאג יש בעל הבית לעולם ותהיה סמוך ובטוח שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים.

---

פרשת תרומה

---

מה שאתה נותן את זה בדיוק תקבל

(פכ"ה פ"ב)
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'.

לכאורה היה צריך לומר ויתנו לי תרומה מה זה ויקחו? וזה יבואר על פי מעשה שהיה עם רבי דון יצחק אברבנאל זצ"ל שהיה שר האוצר של מלך ספרד והשרים קינאו בו עד מאוד וראו שהם לא נחשבים כלום לעומתו בעיני המלך, והחלו להעליל עליו שהוא גונב מקופת האוצר והמלך לא האמין להם אבל בכל זאת להסיר את החשדות, קרא לרב דון יצחק ואמר לו אני רוצה סיכום מפורט כמה מסתכמים כל הנכסים ששייכים לך.

הלך הרב לביתו לעשות חשבון וחזר אחר חצי שעה בערך ואמר למלך כל נכסי מסתכמים במאה וחמשים אלף דולר. וכשמוע המלך את הסכום אמר לו אבל רק הבית שלך שוה יותר. ומה עם השדות והכרמים וכל המשכורות המנופחות שקיבלת ממני? ולכן בגלל השקר הזה כל נכסיך יהיו חרם לממלכה ועכשיו אני רוצה הסבר איך העזת לשקר למלך שיש לך רק סכום כזה קטן?

אמר לו רבי יצחק אדוני המלך לא שיקרתי, אתה שאלת אותי כמה נכסים יש לי ואני עשיתי חשבון כמה כסף תרמתי לישיבות ולעניים לאלמנות וליתומים ויצא לי את הסכום הנ"ל וזה שלי כי את זה אף אחד כבר לא יוכל לקחת לי, אבל הבית שאמנם אני גר בו הוא לא שלי וכן כל כספי וזהבי אינם שלי כי את זה אני לא לוקח אתי לשמים. וכששמע המלך כך הוסיף לכבדו פי כמה ממקודם. עד כאן המעשה. ועכשיו יותר מובן למה אמר ויקחו ולא אמר ויתנו ללמדנו שאת מה שאתה נותן צדקה את זה דוקא אתה לוקח איתך לבית דין של מעלה.

למען שמו באהבה

ויקחו לי תרומה.

פירש רש"י מה זה המילה לי, לשמי, והסביר הבן איש חי כמדומני בשם רבינו האר"י ז"ל, שהאדם יכוין שהמטבע זה אות יו"ד והיד זה חמש אצבעות כנגד הא, והזרוע כנגד ואו והיד שמקבלת זה כנגד הא, ויוצא שם הויה, ויש פירוש נוסף של רבינו הגדול הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהגמרא [בברכות פרק הרואה] אומרת אדם שמביא תרומות ומעשרות לכהן יהיה לו ממון הרבה, ומי שלא מביא תרומה לכהן בסוף יביא את אשתו לכהן להשקות אותה מי סוטה, כיון שהוא לא נותן מעשרות לכהן אזי כמה שירויח לא יהיה לו ברכה.

ואשתו תחשוב שאין לו כסף כיון שהוא מבזבז הכל על אשה אחרת, ואומרת בליבה שגם היא יכולה לחטוא והמי סוטה לא יהרגו אותה כי כתוב בפסוק ונקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה. אבל אם הבעל לא נקי מעוון אלא גם הוא חטא אין האשה מתה ע"י המי סוטה. והאמת שהוא לא חטא אלא שהוא עני כיון שאינו נותן תרומה לכהן. ואזי היא יביא את אשתו לכהן שישקנה מי הסוטה וצריך לכתוב את שם השם בתוך המים האלו, ועל זה אמר הקב"ה בתורה ויקחו לי לשמי תתן תרומה כדי ששמי לא ימחק במים ח"ו.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק

(פכ"ה פ"ט)
וזאת התרומה.

אין זאת אלא תורה שנאמר זאת התורה לעולה וגו' וגם המילה תרומה זה אותיות תורה מ רוצה לומר תורה שניתנה לארבעים יום. ויש שלושה דברים שצריך לעשותם כדי לזכות לתורה, שהם תשובה ותפילה וצדקה. שהם רמוזים במילים צום קול ממון, שצום זה כנגד תפילה, וקול זה תשובה, וממון זה צדקה. והגימטריא של כל אחד מהם זה מאה שלושים ושש וביחד ארבע מאות ושמונה כמנין המילה זאת.

שעל זה אמר דוד המלך ע"ה אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ולעומת זאת אם אדם בא ביום הכפורים ועושה רק צום וממון אבל תשובה אינו מוכן לעשות, אומר הפסוק איש בער לא ידע בער זה גימטריא צום ממון, וכסיל לא יבין את זאת שאינו רוצה להשלים גם את התשובה שזה קול, ועל זה בא הפסוק ואומר וזאת התרומה תעשה את ג' הדברים ולא רק שתים מהם.

חשיבות ההסתכלות באותיות הספר תורה

(שם)
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת.

אומר החתם סופר שזה רומז לימים שקוראים בהם בתורה זהב זה שבת חמישי ושני, כסף, זה כפורים סוכות פסח, נחושת זה נרות חנוכה, חודש דהיינו ראש חודש, חול המועד [כל מה שמתחיל באות ח' כמדומני] שבועות, ותורה שזה שמיני עצרת, שזה הנכסים האמיתיים שהאדם יקח עמו אחר מאה ועשרים.

ומעשה באדם שהיה מחלל שבת, והעלו אותו פעם אחת לתורה, והנה יוצא לו בקריאה הפסוק מחלליה מות יומת דהיינו מחלל שבת מות יומת, ואחר הקריאה אמר אמת תורתנו הקדושה וכו', שאל אותו הרב נסים יגן זצ"ל אבל אתה מעשן בשבת, איך אתה אומר אמת תורתנו הקדושה? אמר לו האיש - זהו זה, אחר שראיתי את המילים האלו בתוך הספר תורה, החלטתי שמהיום אני שומר שבת.

תשובת הזהב

(שם)
זהב כסף נחשת.

וידוע ההסבר על נותני הצדקה, שזהב זה ראשי תיבות זה הנותן בריא, כסף ראשי תיבות כשיש סכנה פותח. נחשת ראשי תיבות נתינת חולה שאומר תנו. דהיינו חולה שעומד למות ונזכר שיש לו כמה אלפי דולרים ונותן אותם לצדקה זה בגדר נחושת. ואפשר גם להסביר את זה על בעלי התשובה, זהב, זה ראשי תיבות זה החוזר בחור [או בריא].

וכפי שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה שתשובה הכי רצויה שזה באותו מקום באותה אשה ובאותו תאווה והוא מתגבר על תאוותו זו תשובת הזהב. וכסף זה ראשי תיבות כשיש סכנה פותח, או כשהשיער כבר בצבע כסף, שזה ודאי תשובה מעולה ובפרט בדור הזה שגם זקנים יש להם יצרים של נערים, ונחשת זה ראשי תיבות נתינת חולה שעושה תשובה. וכמו שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה שאפילו חטא כל ימיו וברגע האחרון עושה תשובה לא מזכירים לו שום דבר מחטאיו. ויהי רצון שכל עם ישראל יעשה תשובה.

כמו שמנקים את הסלון כך צריך לנקות את הנשמה

(פכ"ה פ"ח)
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

הקושיא ברורה לכל עין שהרי אומר בתחלה ועשו לי מקדש שזה לשון יחיד ואיך נאמר ושכנתי בתוכם. לכאורה היה צריך לומר ושכנתי בתוכו? אלא כאן רמז לנו הקב"ה שהוא רוצה לשרות בתוך כל יהודי ויהודי והיכן המקום שהקב"ה שוכן באדם זה הלב והמוח. שלב מוח גימטריא אלקים שזה שני האיברים שלעולם לא ישנים, כי אלה האיברים המרכזיים שבאדם שהם מניעים את כל הגוף.

ולכן אומר לנו בורא עולם, את הלב והמוח שנתתי לך תעשה לי אותם מקדש ושכנתי בתוכם. שהרי אם תזמין אדם אליך הביתה ובכניסה תשים לו איזה כלב מסוכן ודאי שלא לכבוד יחשב לך. ואם כן אנחנו צריכים ורוצים שהקב"ה ישכון בתוכנו ולכן צריך לסלק משם כל מחשבה רעה ומלוכלכת וכל כעס וגאווה. ואמר רבי חיים מוואלוזין זצ"ל שטיטוס הרשע שהחריב את בית המקדש והציע ספר תורה בתוך קודש הקדשים ועשה עבירה על הספר תורה, אם יהודי חושב מחשבה רעה זה יותר מכל מה שעשה טיטוס, כיון שבני ישראל הם בדרגה גבוהה של עולם האצילות וכל פעם נחשב הרבה.

וכמו שאומרים בסליחות אשמנו מכל עם בושנו מכל גוי, שלכאורה זה פלא. הגויים הרי פושעים הרבה יותר מאיתנו? אלא זה כמו שאמרנו שיהודי הוא קדוש ונשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד ולכן חטאו מגיע הרבה יותר ולכן צריך לשמור על קדושתנו שהקב"ה ישכון בתוך ליבנו.

התשובה הזאת לא תציל אותך מיום הדין תתחיל ללמוד תורה

(פכ"ה פ"י)
ועשו ארון עצי שיטים וגו'.

בכל כלי המשכן נאמר ועשית או תעשה בלשון יחיד, ורק בארון ברית ה' נאמר ועשו לשון רבים. כיוון שאדם אומר בליבו, אני לא יכול לצאת תלמיד חכם כי אבא שלי לא תלמיד חכם, וזה ודאי וודאי שקר שאדרבה כתוב הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, וכהונה ומלכות עוברים בירושה אבל תורה לא עוברת בירושה.

וידוע המעשה עם אליהו הנביא שראה אדם הולך ברחוב ושאל אותו אליהו הנביא מה תענה לבוראך כשהוא ישאל אותך אם קבעת עתים לתורה? אני יענה שאין לי שכל ולכן לא יכולתי ללמוד. ובמה אתה עוסק שאל אותו אליהו הנביא, אני צייד אמר האיש, אני זורע פשתן טווה מזה רשתות מעמיד אותם בים ודג דגים ומזה פרנסתי. ומי נתן לך שכל להתפרנס?

ענה האיש זה חיים מה לעשות בלי פרנסה אין חיים, אמר לו אליהו ומה פרנסה שהיא מהשמים שכתוב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון אתה רץ ומתרוצץ וניתן לך שכל בשבילה, ולימוד התורה שעליה נאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו לא ק"ו? מיד החל האיש לבכות אמר לו אליהו הרבה חושבים כמוך אבל תשובה זו לא תצילכם מיום הדין, ע"כ המעשה.

אדם בלי תורה כדג בלי מים

(פכ"ה פ"י)
ועשו ארון עצי שטים.

אפשר לרמוז אולי שהארון נעשה מעצי שטים כיוון שהגמרא אומרת אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ואדם בלי תורה כדג בלי מים, וכמו שכתוב והבור ריק אין בו מים והבור זה המוח שאם אין בו מים שזה התורה הוא מתמלא בנחשים ועקרבים שזה רוח שטות לעשות עבירות. ולכן אדם שלומד תורה הוא מבער את כל הרוח שטות שבקרבו ונעשה זהב טהור כמו שאמרו חז"ל תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם.

ועמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מיטפשת עליהם. ואת זה רואים היום קצת אחרי הפנסיה שמי שלומד תורה רואים איך השמחה שורה עליו ואם אינו לומד רואים אותו שחייו אינם חיים, לכן כל בר דעת ירדוף אחרי התורה הקדושה שעל לומדי התורה נאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו.

רואים כאן שכל המדות יש בהם את החצי, ואומרים המפרשים ללמדך שאם אתה רוצה לקנות תורה אתה צריך לשבור את המדות הרעות ולהכניע את עצמך ולחשוב תמיד שאתה רק חצי, וכמו שאמרו בקידושין לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, ולא רק את עצמו אלא גם את כל העולם כולו. ואם הוא עושה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.

ואם עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות נגיד שיש משחק כדורגל על אליפות העולם, ונשאר עשר שניות למשחק. ואתה עכשיו בועט פנדל אם זה גול "זכיתם" באליפות העולם ואם לא, הפסדתם. איך אתה תבעט עם מחשבה או בלי מחשבה? כך צריך להתייחס לכל מעשה ולכל דיבור ולכל מחשבה וכמה פעמים ראינו שבגלל מעשה פעוט שעשינו הפסדנו דברים חשובים, וכן ההיפך שנזהרנו יותר במצוה ופתאום ראינו איזה שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

ומעשה ברבי יחזקאל לנדא [בעל הנודע ביהודה] שראה איזה ילד גוי הולך ובוכה. שאל אותו הרב למה אתה בוכה, ענה הילד אני כל בוקר אמי החורגת מעירה אותי לצאת לשוק למכור את כל הלחמים שהיא אפתה, והנה היום מכרתי את הכל אבל באו שני נערים וגנבו לי את כל הכסף, ואם אמי החורגת תראה שחזרתי בלי כסף היא תכה אותי מכות חזקות, ובטח גם לא אזכה לארוחת ערב, לכן אני מפחד לחזור הביתה.

קרא לו הרב לביתו נתן לו את סכום הכסף שנגנב לו והוסיף לו קצת שילך לאכול ושילחו לביתו. והנה כעבור עשרים שנה בערך, בליל הסדר הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח והוא רואה איזה גוי גבוה ושואל את הרב אם אפשר להיכנס. אמר לו הרב בבקשה היכנס. רציתי רק להודיע לך הודעה דחופה ביותר, אני עובד עם כל הגויים במאפיה והם מתכוננים במוצאי פסח להרעיל את כל הלחמים ולכן תעשה כחכמתך להציל את היהודים.

תודה רבה אמר הרב אבל מה הביאך הלום, אמר לו אני אותו ילד גוי שלפני עשרים שנה נתת לי את הכסף שנגנב ממני ולכן הרגשתי שאני חייב לך. והלך האיש הנ"ל. והרב הכריז לכל היהודים לבוא לבית הכנסת הגדול כי יש דבר חשוב להודיע. והרב בחכמתו הרבה אמר לכל היהודים, תשמעו - השנה היה לנו טעות בחשבון ולכן אסור לאכול חמץ גם יום אחרי שביעי של פסח, וכן היה.

והגוים שראו שאף אחד לא קונה מהם לחם התלוננו למלך, והמלך קרא לרב היהודים ושאל אותו על כך, אמר לו הרב אם אתה רוצה לראות איזה לחם הכינו לנו תתן לאחד מכלביך שאתה לא צריך, ואיך שהכלב אכל את הלחם מיד צנח על הרצפה ומת. ואז הבין המלך ושם את כל האופים במאסר וליהודים היתה אורה ושמחה. ומזה אנו נלמד כמה צריך לעשות כל מעשה טוב ולברוח כמו מאש מכל עבירה. ואותיות חצי באמצע יש את האות צ ומסביבה חי ללמדך אם אתה צדיק אתה חי.

---

פרשת תצוה

---

הרועה הנאמן

(פכ"ז פ"כ)
ואתה תצוה את בני ישראל וגו'.

ידוע שבפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו הרועה הנאמן. והשאלה למה? וכמה תשובות בדבר. א - שבשנה רגילה לא מעוברת בדרך כלל יוצא ז' באדר בפרשת תצוה שזה יום פטירת משה רבינו ע"ה. ב - שמשה רבינו אמר לקב"ה בחטא העגל - ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. ואמר הגאון מוילנא שאם נחלק את המילה מספרך, יצא לנו מִסֶפֶר כ, שזה פרשה כ, ופרשת תצוה היא פרשה מספר עשרים מתחילת התורה (כמנין האות כ).

ופירוש נוסף שהקב"ה דחה את מחני נא מספרך מפרשה לפרשה. עד שהגיע לפרשת תצוה שכבר אי אפשר לדחות כיוון שבפרשה הבאה כבר חוזרים שוב לנקודה שמשה רבינו אומר מחני נא. ומה שאנו צריכים ללמוד מזה הוא שגם שהקב"ה צריך להעניש אותנו זה נדחה ונדחה עד לרגע האחרון.

הוא ראה אותו יושב בחושך ומסביבו כמה נרות

(שם)
ואתה תצוה את בני ישראל וגו'.

אפשר לרמוז אולי, שאם אתה רוצה לצוות ולהוכיח יהודי בדבר כלשהו, קודם כל ואתה דהיינו אתה תהיה בסדר באותה נקודה ואח"כ תוכיח וכמו שכתוב ובערת הרע מקרבך. וכל ישראל ישמעו וייראו, דהיינו אם אתה תבער את הדברים הרעים מקרבך, ותדבר אל יהודים הם ישמעו וייראו.

ומובא מעשה ברבי ינאי שישב בבית הדין והנה באו לפניו תובע ונתבע, והתובע אומר אני גר מעל האיש הזה בקומה שניה והוא גר בקומה הראשונה, ויש לו בגינה עצים גבוהים שמסתירים לי את השמש ואת האור, וגם ביום יש לי חושך בבית ואני צריך להדליק נרות וגם לא בריא שלא נכנס לבית שמש.

וכשמוע הרב את התובע נזכר שגם הוא גר בקומה ראשונה וגם לו יש עצים גבוהים בגינה ובטח גם לשכן מעלי אין אור ושמש? אמר להם הרב תבואו מחר ונדון אתכם והלך הרב לשכנו מלמעלה והנה הוא רואה אותו יושב בחושך כשאור יום בחוץ ומסביבו כמה נרות. אמר לו הרב למה לא אמרת לי שאקצוץ את העצים.

ח"ו אמר השכן זה שזכיתי להיות שכנו של הרב זה יותר מדי, אבל הרב מיד קרא לפועל ואמר לו קצוץ לי את כל העצים וכן עשה ולשכן היתה אורה. והנה למחרת מגיעים השניים והתובע אומר שוב את דבריו, אמר הרב לנתבע לך מהר תקצוץ את כל העצים, אמר הנתבע לרב אבל הרב גם אצלך יש עצים גבוהים, אמר לו הרב לך תראה אצלי וכך גם אתה תעשה.

יוסל'ה השובב, היצר הרע שרף עיר שלמה רק כדי שתסגור את הגמרא

(פכ"ח פ"ג)
ואתה דבר אל כל חכמי לב וגו'.

ולכאורה החכמה נמצאת במוח ולא בלב. שהלב הוא מקום התאוות והרצונות ולא מקום השכל. והחכמה? והדבר יובן אם למשל נקח שני בחורים, אחד מהם אביו עשיר גדול, בעל מפעל ליהלומים, ואילו השני אביו עני ואביון. ושניהם הלכו ללמוד באוניברסיטה להיות מהנדסים, ובן העשיר רואה שהלימודים קשים מאוד חזר לביתו כי ידע שיש עבודה בשפע אצל אביו ויתעשר.

ולעומת זאת בן העני למרות שרואה שהלימודים קשים התאמץ ולמד ולבסוף נעשה מהנדס מצליח. ועכשיו ננסה לחשוב האם לבן העשיר היה פחות שכל? ודאי שלא? אלא שהרצון שלו היה קטן כי אביו עשיר, אבל בן העני היה לו רצון גדול כי אין לו לאן לחזור ולכן הצליח. אם כן אנו רואים שהחכמה נובעת מהלב. ועל זה אנו מבקשים וטהר ליבנו לעבדך באמת.

ומעשה בבחור שגר בעיר סלוצק והיה ראש החבורה של הילדים הרעים וכינוהו כולם בשם יוסל'ה. השובב והוא היה הולך בגאווה וכולם פחדו ממנו. והנה יום אחד הוא יושב על איזה עץ גבוה ומשקיף על כל העיר. ולפתע הוא רואה באחד הבתים הקרובים אליו אבא שמכה את בנו וצועק עליו אוי ואבוי לך אם תתחבר ליוסל'ה השובב, תתרחק ממנו, הבחור הזה רשע טמא משוקץ ומתועב וכו'.

ויוסל'ה שומע את כל זה ונצבט לבו בקרבו והחל להבין מה אנשים חושבים עליו. וירדה לו כל הגאוה וירד מהעץ והחל לעשות חשבון נפש, ובא לאביו ואמר לו אבא אני הולך לישיבת וולוז'ין, האבא לא ידע אם לצחוק או לבכות שהרי לבית הספר הוא לא הולך, וחשב זה אולי עוד תעלול שהבן מעולל.

אבל יוסל'ה היה רציני למדי ונפרד מכולם והגיע לישיבת וולאז'ין ובא לחדרו של ראש הישיבה ר' חיים מוולאז'ין [תלמידו המובהק של הגר"א] בעל "נפש החיים", ואמר לו כבוד הרב הגעתי מהעיר סלוצק וברצוני ללמוד כאן תורה, כמה גמרות למדת כבר, שאל הרב. עוד לא למדתי כלום בחיים שלי אני אני רוצה להתחיל ללמוד. אני לא יכול לקבל אותך לישיבה כאן כולם למדו כבר הרבה גמרות, אתה לא תוכל להסתדר אני ישלח אותך לישיבה אחרת, אל תדאג.

אבל יוסל'ה שלנו החל להתחנן ולבכות ואמר לרב אני רוצה רק פה, הרב תנסה אותי אני אלמד בהתמדה. והרב כראותו את הבכי הנורא הבין שהוא רציני מאוד וקיבל אותו והביא לו כמה בחורים שילמדו עמו לאט לאט, והיה שם עמוד מרכזי בבית המדרש ויוסל'ה קבע את מקומו ליד העמוד, והחל ללמוד בהתלהבות עצומה יומם ולילה וכמעט ולא אכל ולא ישן ולמד בכל כוחו, עד שנעשה לאחד המובחרים בוולאז'ין אם לא המובחר שבהם.

והנה יום אחד הרב מביא לו ערימה של מכתבים ואומר לו תקרא את המכתבים והנה במכתב הראשון מודיעים לו שביתם נשרף ואמו מתחננת שישוב הביתה כי כל הילדים אצל השכנים ויבוא לעזור בשיקום הבית. ובמכתב השני מודיעים לו כי גם בתי השכנים נשרפו ואחיו הקטנים מפוזרים בבתים שבעיר, ואילו במכתב השלישי מודיעים לו שכל בתי העיר נשרפו ואמו מתחננת שיבוא.

והרים יוסל'ה את עיניו הבוכות מהמכתבים ואמר לרבו לא הראית לי את המכתבים כיון שלא רצית שאעזוב את לימוד התורה, ואם כן למה עכשיו כבוד הרב הראה לי? אמר לו הרב באתי להראות לך כמה חשובה התורה שלך בשמים, שהיצר היה מוכן לשרוף עיר שלימה ובלבד שתחזור להיות החייל שלו כפי שהיית עד עכשיו, ולכן תמשיך ללמוד בהתמדה וסוף הכבוד לבוא.

והנה הגיעו נכבדים מהעיר סלוצק אל הרב מוולאז'ין כדי שיתן להם רב לעיר, כיון שרב העיר של סלוצק נפטר. קורא הרבי לשמשו ואומר לו לך תקרא לרבי יוסף והנה רבי יוסף הצעיר מגיע לרבו והם אמרו לרב באוזן מחילה רבינו אבל הוא לא צעיר מדי מה הוא כבר למד?

אמר להם הרב אל תסתכלו בזקנקן הוא מלא תורה, וחוץ מזה מה עם יוסל'ה השובב שהיה בעירכם שמעתם עליו? שמענו שהוא עזב את העיר ברוך ה' כבר חמש שנים יש שקט בעירנו. רציתי לבשר לכם שהיום הוא חוזר אבל לא בתור יוסל'ה השובב אלא בתור הרב הראשי של סלוצק הנה הוא לפניכם. ע"כ המעשה הנפלא, והרב עובדיה יוסף שליט"א מזכיר אותו בספריו הקדושים.

כל ההצלחה בחיים בזכות הצניעות

(פכ"ח פי"ג)
ועשית משבצות זהב.

כידוע בני ישראל הוא עם משולש בדרגות כהנים לויים וישראלים, הכהנים הם הכי חשובים שעולים לתורה ראשונים ועובדים בבית המקדש ומברכים אותו על הדוכן ועוד. ובכהנים עצמם יש אחד ומיוחד והוא הכהן הגדול שנכנס לקודש הקדשים שזה המקום המקודש ביותר. ביום הנורא יום הכפורים, והוא זה שלובש את המשבצות זהב ואומר המדרש שיש אדם גם לא כהן שיכול לעלות בדרגתו מהכהן הגדול גם שאין קדש הקדשים ומי זה ואיזה הוא?

אומר דוד המלך ע"ה אשה שהיא צנועה היא יותר חשובה מהכהן הגדול שכך נאמר בתהלים [מ"ה י"ד] כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. ומסביר המדרש שכל הכבוד למי מגיע לא למלכת היופי ולא למלכת הטופי, אלא לבת מלך מלכי המלכים שהיא פנימה דהיינו מפנימה ומצניעה את עצמה כמה שיותר, והיא חשובה גם מזה שלובש משבצות זהב שזה הכהן הגדול.

ומעשה באשה באמריקה שקיבלה עליה כיסוי לראש, שזה אותיות סיכוי לאֹשֶׁר. והנה ערב אחד התלכלך הכיסוי ראש היחידי שהיה לה ואמרה לבעלה לתלות אותו על החבל לאחר שכיבסה אותו, ובבוקר בעלה קם והלך לעבודתו והיא לא ידעה מה לעשות שהרי אם היא תוציא את ראשה מהחלון להוציא את הכיסוי ראש יראו את שערה? ולכן התקשרה מיד לבעלה ואמרה לו מהר מהר תבוא דחוף מאוד.

בעלה חשב שכבר קרה אסון כבד לפי דיבורה ומיהר לצאת ממשרדו ששכן בבנין התאומים, והנה איך שהוא יוצא מהבנין נכנסו המפציצים הנוראים ובא לביתו כשכולו רועד מהתרגשות, ואמר לאשתו הצלת אותי ממות והיא כמובן אמרה לו הכיסוי ראש.

ומעשה נוסף שהיה באחד המושבים ליד מירון שמתה איזה אשה בפיגוע ובאה לאחותה בחלום ואמרה לה תדעי לך שכל הצרות והמחלות והאסונות והפיגועים הכל בגלל חוסר צניעות, וככל שיש יותר צניעות יש יותר שלום ושלוה, ותפרסמי את זה, ולכן אנו מפרסמים.

---

פרשת כי תשא

---

אני רוצה שתלמד אותי את שפת העופות

(פ"ל פי"ב)
כי תשא את ראש בני ישראל.

תשא זה לשון התנשאות מעלה מעלה, ועצם זה שאתה משה רבינו איתם כבר הם נישאים לגובה ועולים ברוחניות, כי טוב לצדיק וטוב לשכנו וכמה חשוב להתחבר לצדיקים. נלמד מהמעשה הבא:

מעשה באיש כפרי שהחליט ללכת ולשרת את שלמה המלך וללמוד מחכמתו הגדולה וכן עשה, ונתקבל ע"י שלמה המלך ושרת אותו כשלוש שנים ובינתיים התחזק מאוד בתורה ובמצוות שזה בעצם מה שהיה עושה שלמה המלך כל היום. וכעבור שלש שנים בא האיש הכפרי להיפרד משלמה המלך ואמר לו שהוא צריך לחזור למשפחתו.

אמר לו שלמה אני צריך לשלם לך משכורת של שלוש שנים, אני לא רוצה כסף אני רוצה שתלמד אותי את שפת העופות ביקש האיש. אמר לו שלמה המלך בשביל מה לך אם זה היה טוב בשבילך הקב"ה היה כבר מלמד אותך כדאי לך לקחת כסף. אני רוצה שתלמד אותי את שפת העופות ביקש האיש ואם לאו, לא אקח כסף. ושלמה המלך לימדו את שפת העופות.

והאיש הנ"ל חזר לכפר ולאט לאט חזר לסורו הרע, כי יהודי בלי תורה זה דג בלי מים. לא תפילות לא ברכות, והנה יום אחד הוא יושב בביתו והוא שומע שני עורבים על אדן החלון מדברים ביניהם ואומרים אתה רואה את זה עד לפני כמה זמן הקב"ה התפאר בו ושיבח אותו, אבל רק חזר לכפר הידרדר לגמרי ונגזר עליו שכל העופות שלו ימותו תוך שבוע.

וכשמוע האיש את הדברים החוירו פניו ואמר לעצמו מה יהיה עם הפרנסה, ועלה במוחו רעיון ומיד קרא לביתו לכל השוחטים שבסביבה וציוה עליהם לשחוט את כל העופות והלך לשוק ומכר הכל והרויח הרבה כסף, וקנה עגלים ופרות אבל המשיך במעשיו המקולקלים, ועכשיו גם הוסיף לחלוב את הפרות בשבת שזה איסור תורה גמור.

ושוב פעם אחרי כמה ימים באו העורבים, ואמרו אחד לשני תוך שבוע כל הפרות שלו מתות, כיון שהוא לא חוזר בתשובה. מיד הוא קרא שוב לשוחטים והם שחטו לו במהירות את כל העגלים והפרות והלך לשוק ומכר הכל, והפעם אמר אני לא קונה יותר שום דבר אבל תשובה עדיין לא עשה.

ושוב פעם באו העורבים ואמרו השבוע האיש הזה מת. והוא לא ידע את נפשו ורץ בוכה לשלמה המלך. אמר לו שלמה אתה רואה אם לא היית לומד את שפת העופות העופות היו הולכים כפרה עליך, אבל נסית להתחכם זה מה שיש, עד כאן המעשה. ומזה נלמד כמה חשוב להתקרב לצדיקים ולהתרחק מסביבה רעה ומחברים רעים שהורסים כל חלקה טובה.

חינכתי אותן שהתורה והבני תורה הם מעל הכל

(פ"ל פי"ג)
זה יתנו מחצית השקל וגו'.

פירש רש"י הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל וכו'. ויש להקשות למה הקב"ה מראה למשה, וגם למה דוקא של אש? אלא ללמדינו שמשה רבינו לא הכיר צורת מטבע מה היא שאפילו בזמן שבני ישראל לקחו שלל. משה רבינו הולך לחפש את ארונו של יוסף כי משה רבינו לא רדף כלל אחר הכסף.

ומזה נלמד גם אנו לא לחפש יותר מדי את העולם הזה, כי בסוף מגיעים לעולם הבא. וכן מה שהקשינו למה דוקא מטבע של אש, רצה הקב"ה שמשה יגיד לבני ישראל שמטבעות הם אש. דהיינו כמו שאש צריך שיהיה בבית לחימום ולבישול אבל אם משתמשים באש לא לצורך נכון זה שורף את הכל, כך גם הכסף צריך לדעת איך להשתמש עם הכסף כי אם לא תשתמש איתו נכון זה ישרוף את הנשמה.

ומעשה ברבי אלחנן וסרמן הי"ד, שיום אחד הלך לנדיב גדול בזמנם בשם דיינר לבקש עזרה כספית לצורך הישיבה, וכעבור שלש שעות החל לרדת שלג, והרב חשב האם לחזור ולבוא מחר, כיון שכל הבית שלו שטיחים וכורסאות יקרות למאוד ואני עם הבוץ והשלג שעלי אלכלך את ביתו, או שחבל על השעות היקרות מחוץ לבית המדרש ואם אחזור לישיבה יגרם ביטול תורה נוסף.

ואז נזכר הרב שיש פתח דרך המטבח ששם אין שטיחים יקרים כלל. וכן עשה הגיע לבית העשיר ובא דרך המטבח ודפק בדלת, ושתי הילדות של העשיר שיחקו במטבח ופתחו את הדלת, ורצו לאביהם ואמרו לו אבא רבי אלחנן וסרמן בא לביתנו והוא עומד במטבח, מיד ניגש אליו העשיר ואמר לו שלום עליכם אבל אני כועס עליך כבוד הרב אתה הורס לי את החינוך לבנותי, שאני חינכתי אותן שהתורה והבני תורה הם מעל הכל.

כמה פעמים כשיש בבית אצלי אנשי עסקים גדולים והגיע השעה של השיעור תורה שלי, אני אומר בקול כדי שבנותי ישמעו רבותי אני מבקש נגמרו העסקים תבואו מחר כיוון שיש לי עכשיו שיעור תורה, ואתה כבוד הרב למה נכנסת דרך המטבח כיון שלא רצית ללכלך לי את הסלון. אז מה הבנות שלי חושבות שסלון זה יותר חשוב מתלמיד חכם.

ולכן אני מבקש ממך תבוא אתי עכשיו וניכנס דרך הסלון ונעבור על כל השטיחים ועל כל הספות, כדי שאולי בנותי יבינו שהתורה חשובה יותר מהכל והבוץ של הצדיק זה לא לכלוך אלא קודש וכן עשו, ובסופו של דבר הבנות הללו התחתנו עם גדולי תורה, אחת עם ראש ישיבת טלז והשניה עם אחד הרבנים בישיבה והכל בזכות שהאבא ידע מה לעשות עם הכסף.

אם יסתר איש במסתרים ואנוכי לא אראנו נאום ה'

(פ"ל פט"ו)
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו'.

האדנים שמחזיקים את כל המשכן וקרבנות הציבור בזה אין הבדל בין עשיר לעני [ורק בנדבת המשכן כל אחד נתן כפי נדבת לבו] והסיבה כדי שהעשיר לא יתגאה על העני ויאמר לו מה כבר נתת למשכן, וכן שהקרבנות לא מכפרים עליך לכן התורה אמרה בדברים הללו כולם שווים.

וכן אפשר לרמוז שעשיר זה עשיר בתורה ומצוות, והדל זה דל בתורה ומצוות שרק החל לחזור בתשובה. ולהם התורה מצווה אתה אמנם עשיר יש לך מאות תלמידים ואתה עוסק בתורה יומם ולילה אבל אל תתגאה ותחשוב שאתה חשוב. וכן דל שאומר בליבו מי אני, אני לא ראוי ללמוד גמרא וכו' על זה התורה אומרת אל תמעיט מעצמך כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים.

וכן דוד המלך ע"ה אומר שני פסוקים לכאורה סותרים, מצד אחד הוא אומר לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, ומצד שני הוא אומר וחטאתי נגדי תמיד? אלא כשהיצר היה מנסה להפיל אותו ברוחו ולומר לו תראה איזה עבירה עשית לא כדאי לך להמשיך בתורה, דוד המלך היה אומר לו אני חסיד דהיינו בעל תשובה הוא יותר מצדיק גמור. ואילו כשהיה מנסה לגרום לו להתגאות הרי כל הלילה למדת מחצות עד עמוד השחר כמו אריה וכל היום אתה גם לומד [וכמו שדוד בעצמו אומר מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי] מיד היה אומר וחטאתי נגדי תמיד.

ומעשה ברבי אלימלך מליז'נסק שהגיע אליו איזה אדם עם חתנו שהיה תלמיד חכם אבל קצת גאוותן, אמר לו רבי אלימלך כתוב בפסוק אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', כלומר אם האדם לומד תורה במסתרים שזה בחדרי חדרים אבל עדיין בליבו הוא חושב ואני, זאת אומרת אני משהוא, מה מודיע לו הקב"ה, לא אראנו נאום ה'. אבל האדם שלומד תורה במסתרים ואומר לעצמו ואני לא, אזי מה אומר לו בורא עולם אראנו נאום ה'.

מוכנים לשלם על כל כלי 1000$

(פל"א פט"ז)
ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' וגו'.

ולכאורה למה כתוב יֵעשה [בצירי] מלאכה היה צריך לכתוב יָעשה [בקמץ]?

ויבואר על פי מעשה במאיר אנשיל רוטשילד שיום אחד בליל שבת קודש קיבל טלגרף. [היום זה נקרא פקס] וכמובן שהוא לא הלך להסתכל כי שבת זה קודש ולא חול, למרות שהוא ידע שמסתמא זה ענינים של הרבה כסף, וכעבור חצי שעה שוב פעם טלגרף וכן כל השבת היו המון טלגרפים, ובמוצאי שבת אחר ההבדלה בין קודש לחול ניגש לראות מה זה.

ומה התברר, מדינת רוסיה רצתה המון כלי נשק מרוטשילד שהיה לו בית חרושת לברזל, ובטלגרף הראשון הם אמרו לו שהם מוכנים לשלם על כל כלי לדוגמא אלף דולר, אבל רוטשילד לא ענה להם כיון ששבת, אבל הם חשבו שזה זול מידי ולכן הוא לא מתייחס, ובטלגרף הבא הוסיפו במחיר וכן הלאה עד צאת השבת, עד כאן המעשה. וזה מה שהפסוק אומר יֵעשה מלאכה אתה רק תעשה את השבת קודש והשבת תעשה לך את הכל בלי שתענה ובלי שתעבוד קשה.

הדוקטור מאפריקה ששמע ברכה

(פל"ב פט"ז)
והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות.

אומר רבינו בחיי [בעל חובות הלבבות] שאדם יתאר לעצמו שהוא קיבל מכתב ממלך גדול ונורא שכולם יראים ומזדעזעים ממנו, אבל המכתב היה כתוב בשפה זרה שאיננו מבין האם הוא ישליך את זה לפח? ודאי שלא, אלא ילך ויחפש אדם שמבין בשפה זו עד שיבין מה רוצה ממנו המלך ששלח לו מכתב אישי.

ואם כן התורה אומרת והמכתב מכתב אלקים, הוא איך אנו יכולים ח"ו לזלזל במכתב של מלך מלכי המלכים? הרי כשמגיע לנו איזה מכתב מהבנק או מביטוח לאומי או מכל מיני מקומות איך אנחנו קוראים את זה בעיון, ולצערינו יש כאלה מעדיפים את העיתון בשבת במקום פרשת השבוע עם רש"י או אור החיים.

והתורה אומרת שזה מכתב מאלקים ואם תלמד את המכתב הזה אתה תהיה בן חורין אמיתי, לא משועבד לשום יצרים ותאוות בהמיות אתה תהיה מלאך שכך כתוב בזוהר הקדוש [בתרגום] ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו, מי אלה מלאכיו בארץ אלה הם שמתעסקים בלימוד התורה נקראים מלאכים.

ונביא כאן מעשה שממנו אפשר לראות שכשהאדם הולך בדרך התורה הקב"ה פוטר אותו משאר דברים.

מעשה בזמנינו באדם מבני ברק שבתו חלתה במחלה קשה בלב, והיה צורך לטוס לאפריקה שהיה שם רופא מיוחד במינו שמתעסק בניתוחים הללו, והאיש הנ"ל עשה קצת הלוואות וגמחי"ם כדי לטוס ולקבוע תור לבתו החולה, והגיע לשם וקבעו לו תור לעוד שלושה חדשים ובינתיים במסדרון הוא רואה את הרופא עובר, ומיד הוא קם ועמד מולו ובירך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם. והרופא לא הבין מה היהודי הזה עומד מולו ואומר וקרא לו לחדרו ושאל אותו מה זה מה שאמרת.

והיהודי ניסה להסביר לו שאנו היהודים צריכים להודות לקב"ה שברא אנשים חכמים, אבל לא כל חכם רק מי שחכם גדול כמוך ולכן בירכתי, ואני מבקש מחילה אם נפגעת לא התכוונתי. וכשמוע הרופא זאת, שאל אותו אתה יודע כמה עולה הניתוח של בתך, אמרו לי חמשים אלף דולר וזה יהיה בעוד שלושה חדשים. אמר לו הרופא לא ולא, אני מנתח אותה עכשיו וזה גם לא עולה לך שקל שילמת לי יותר מדי בברכה שבירכת.

הבחור הזה, נקשו שיניו מרוב פחד והחל לרעוד...

(פל"ב פ"כ)
ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל.

ולכאורה לא מובן שהרי לפני רגע הם צעקו אלה אלוהיך ישראל והשתחוו לו וזבחו לו, אם כן איך הם נתנו למשה לשרוף את האלקים שלהם?

והסביר הרב דוב קוק שליט"א במשל לבחור ישיבה שפעם אחת היצר הרע פיתה אותו ללכת לסרט בקולנוע, והוא נתפתה והלך פעם ראשונה ושילם בכניסה וישב בשורה הראשונה כשאינו יודע מה הולך להיות כאן עכשיו.

והנה אחרי כמה דקות נכבו האורות והוא רואה אנשים לידו ממש קרוב, איך אחד רוצח את השני, ושוב הוא רואה מלא אנשים מתים לידו. הבחור הזה, שיניו נקשו מרוב פחד והחל לרעוד ואמר בליבו רק שלא יהרגו גם אותי אני ילך לפחות להדליק את האור שאוכל לראות מי מתקרב אלי.

ומיד קם בפחד נורא וניגש לחשמל והדליק את כל האורות בקולנוע החשוך והנה הוא רואה שהדמויות ממקודם נעלמו ורואים רק צללים, והבין ששיקרו ורימו אותו - וזה רק חתיכת בד ואין פה שום אדם. ואמר בליבו סתם שילמתי כסף ובזבזתי מזמני לשבת במקום החשוך הזה, ובינתיים הקהל צועק לו תכבה את האור רוצים לראות, בשביל מה לכם בואו לאור האמיתי שזה התורה אל תשבו בחושך, ורשעים בחושך ידמו.

והנמשל הוא כשאדם בלי תורה הוא יעשה גם מכבש ועגל אלקים וישתחוה לו וכו' וכן היה כשמשה רבינו עלה לשמים התעסקו יותר באכילה ושתיה ופחות למדו תורה. ולכן היה יותר קל ליצר הרע להחטיאם בעגל, אבל כשמשה רבינו יורד מהשמים זה כמו שעכשיו להבדיל הדליקו את האור בקולנוע ורואים שזה שטות, כך גם כאן כשאתה רואה את משה רבינו האור הגדול יורד משמים הוא לא צריך להסביר לך שהעגל זה לא אלקים אתה כבר מבין לבד.

עשה שוב דיאטה חמורה ביותר עד ששוב נעשה רזה ביותר

(פל"ד פ"ב)
והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא.

החפץ חיים מסביר זאת כך. והיה נכון לבוקר, בוקר זה העולם הבא ולילה זה העולם הזה והתורה אומרת לאדם תתכונן לבוקר שזה העולם הבא תבוא עם הרבה תורה ומצוות, כי אחר כך תצטרך לעלות להר סיני ולתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיש לא יעלה עמך, דהיינו לא תראה שם שום חבר או מי שהוא שיעזור לך.

אלא אתה לבד מול בורא עולם וגם איש לא תראה בכל ההר דהיינו לא רק שלא יעמדו לידך אלא גם מרחוק לא תראה שום אדם וגם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. כל המכוניות שלך והוילה היפה שלך והרהיטים היקרים והריצוף של הקרמיקה והג'קוזי הכל נשאר פה, ואתה עולה עם התורה והמצוות אם יש לך כמו שכתוב אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.

והגמרא בחולין מביאה משל בשועל שראה כרם יפה להפליא שהענבים בו גדולים מאוד, ורצה להיכנס פנימה אבל השער סגור וחיפש איזה חור בגדר ומצא איזה חור קטן ולא הצליח להיכנס, והחל לעשות שביתת רעב במשך ארבעה וחמשה ימים עד שנעשה רזה וכחוש. ונכנס פנימה. והחל לבלוע ולאכול מהענבים בלא להפסיק עד שהשמין מאוד.

ונזכר שעת הבציר עוד מעט מגיע, ויבוא הבוצר וימצא אותו פה ויהרגהו, אם כן צריך לצאת, אבל שוב הוא לא הצליח לצאת ועשה שוב דיאטה חמורה ביותר עד ששוב נעשה רזה מאוד, ויצא מהכרם ועמד על גבעה והסתכל בכרם ואמר - כרם כרם כמה אתה יפה אבל מה אתה שווה, רעב נכנסתי ורעב יצאתי, ע"כ המשל עם השועל.

ושמעתי [כמדומני מהרב אלבז והרב דניאל זר] שהרי ודאי הגמ' לא באה לספר לנו סתם סיפורים בלי טעם, אלא ודאי שהשועל היה צריך להוציא אשכולות אשכולות החוצה ולקחת הכל איתו בנחת בלא להרזות שוב. ומה אנו צריכים ללמוד מזה, שהכרם הזה זה העולם הזה וכולנו עכשיו בתוך הכרם ומי שהוא חכם שזה ראשי תיבות חוטף כל מצוה, מוציא אשכולות של תורה ומצוות לעולם הבא וכשמגיע לשם יש לו הרבה הרבה, מה שאין כן שועלים מחבלים כרמים של ה' צבאות רודפים אחר תאוותם הרגעית שנעלמת כעשן וכשיוצאים מהעולם הזה באים ריקים, ולכן כל אדם יעשה בדעת ויוציא עמו חבילות חבילות של תורה ומצוות.

שבע שנים הניח מטפחת על העיניים

(פל"ד פכ"ו)
ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו.

רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל היה רגיל לקרוא מדע ופילוסופיה של הגויים כשהיה בבית הכסא כדי שלא יבוא להרהר בדברי תורה, והנה הוא קרא שאם יקח האדם בשר בחלב שנתבשלו ביחד ויניח את זה בשתיל של האדמה זה יצמח מהר מאוד, ומיד בקוראו זאת עלה לו תשובה לקושיא שיש על הפסוק ראשית בכורי אדמתך עם בשר בחלב, שלכאורה מה קשור מצות בכורים לבישול בשר בחלב?

אלא גם אם אתה רוצה לבשל בשר בחלב לשם מצוה על ידי שתשים את הבשר בחלב בשתיל ויגדל מהר כדי שתוכל להביא בכורים לה' גם זה אסור, ואחר כך רבי יהונתן אמר את החידוש הזה בישיבה אך כמובן לא אמר שזה נתחדש לו בבית הכסא בעל כורחו.

ואחד התלמידים הלך לחוזה מלובלין שכידוע שבע שנים הניח מטפחת על העיניים ולא ראה כלום, ואחר שבע שנים כשהוריד את המטפחת ראה מסוף העולם ועד סופו. ואמר לו את החידוש הנפלא בשם רבי יהונתן, אמר לו החוזה החידוש נפלא אבל יש בו ריח לא נעים. ומזה אנו נלמד להיות קדושים ולשמור את העיניים [שמעתי ממרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א].

---

פרשת ויקהל

---

אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לצום בשבת

(פל"ה פ"ג)
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

כידוע הסבירו בזוהר הקדוש שזה נאמר על מי שלא שולט על הכעס שלו, ומבעיר את אש הגהינם שתבער בו. ולכן כולנו צריכים להתחזק ולא להבעיר אש בשבת שזה הכעס, וכמובן שכל השבוע אסור לכעוס אלא שבשבת זה הרבה יותר חמור שכשכועס האדם נשמתו בורחת ממנו ושורה במקומה צד אחר ההיפך מהקדושה, ובשבת יש לך עוד נשמה יתירה ואם זה מסתלק ממך זה כפול ומכופל.

והרמב"ן באיגרתו כותב תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענווה שהיא מדה טובה מכל המידות טובות.

ומעשה בזמן הבעש"ט באדם שהיה כורך ספרים ושמו שבתאי ופרנסתו היתה בשפע גדול, אלא שלא לעולם חוסן והאיש נעשה קצת זקן וידיו החלו לרעוד והעבודה כמעט ופסקה לגמרי עד שלאט לאט ירד מנכסיו והחל למכור מחפצי הבית היקרים, והגיע למצב שפת לחם כבר לא בנמצא ואין גם מה למכור בבית. והנה הגיע יום ששי ובבית אין כלום, אמר הבעל לאשתו עלינו נאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולכן אני מבקש ממך אל תבקשי כלום מהשכנים אני מעדיף לא לאכול כלום בשבת מאשר להיזקק לבשר ודם.

והאשה הסכימה כמובן, והבעל כבר פנה לבית הכנסת כמה שעות לפני זמן התפילה ואשתו החלה להתפלל ולבכות לבורא עולם ואמרה - רבונו של עולם, אם זה לא היה שבת לא איכפת לי אבל עכשיו השבת עומדת להיכנס איזה מין שבת זו בלי קידוש ונרות שבת וחלות ודגים אנא רבון העולמים אתה כל יכול תעזור לנו, ואחר שהתפללה החלה לחפש בבית אולי תמצא משהו ששוה שעדיין לא מכרו.

ובאמת הקב"ה ענה לתפילתה והיא מצאה חולצה ישנה שלהם שהכפתורים מזהב ומיד הלכה ומכרה את זה לצורף וקיבלה סכום כסף גדול מאוד וקנתה הכל מוכן הביתה. ובעלה התעכב קצת אחרי התפילה ואחר כך בא הביתה והנה הוא רואה מרחוק אור דולק בביתו וחשב שכנראה אשתו לא עמדה בנסיון וביקשה מאת השכנים צרכי שבת ונרות.

והצטער בלבו אבל אמר לא אצעק עליה ולא אצער אותה ונכנס הבית והריח את כל התבשילים וראה את המפה החדשה וחשב בליבו עדיין שכל זה מהשכנים, ואמר לאשתו שבת שלום בשפה רפה והחל באמירת שלום עליכם עד שהגיע לקידוש ורצה להתחיל לקדש, אבל כאן אשתו עצרה אותו ואמרה לו למה אתה לא שואל מאיפה כל זה אתה יודע שלא היה לנו כלום בביתנו? אני יודע שזה מהשכנים ולא רציתי לצער אותך שעברת על דברי ולכן לא שאלתי.

מי אמר לך שזה מהשכנים, מה פתאום, אתה זוכר את החולצה עם כפתורי הזהב מצאתי אותה ומכרתי את הכפתורים, וכל מה שאתה רואה לך הוא כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכשמוע הבעל את אשתו שכלום לא מהשכנים שמח שמחה גדולה מאד ואמר לאשתו שימחת אותי מאד ואני רוצה לעשות איתך ריקוד מסביב לשולחן, וכן כל משך הסעודה כל פעם הבעל קם ועשה ריקוד עם אשתו מסביב לשולחן.

ובשולחנו של הבעש"ט בליל שבת ראו אותו כל התלמידים מדי פעם צוחק ושמח מאוד. ובמוצאי שבת קודש הבעש"ט נוסע עם עשרה מתלמידיו לביתו של שבתאי כורך הספרים ונכנסו פנימה ושאל הבעש"ט את שבתאי אמור נא לי איך נהגת אתמול בלילה, כבוד הרב פשוט אשתי שימחה אותי ועשינו ריקוד מסביב לשולחן, אם זה אסור לא ידעתי, אני מוכן לקבל עלי כל מה שיגיד הרב, אמר לו הרב תדע לך אתמול ששימחת את אשתך ורקדת עמה כל מלאכי השרת רקדו עמכם למעלה ובזכות זה ששימחת אותה אתם תזכו השנה לבן שיאיר את העולם וכן היה שנולד להם בן צדיק יסוד עולם.

אני רואה מרכבה עם סוסים אני מבין שכספי הולך להאכיל סוסים

(פל"ה פל"ב)
וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות וגו'.

לכאורה מה השבח של בצלאל בזה שהוא חושב מחשבות והלא זה כל האדם וגם אם אמר ולחשוב למה צריך להגיד מחשבות?

ויבואר על פי מעשה ברבי חיים מוולאז'ין זצ"ל [תלמידו של הגר"א] שהיה הולך לבקש עזרה לישיבתו הקדושה וולאז'ין. והנה הגיע לאיזה כפרי אחד והסביר לו על מעלת הצדקה שעץ חיים היא למחזיקים בה וכל מה שבישיבה ילמדו תורה בזכות כספו זה נזקף לזכותו וגם זוכים לעושר בעולם הזה וכל שכן לעולם הבא.

ונכנסו הדברים בלב האיש והפריש סכום גדול מכספו לטובת הישיבה ואמר לרב תבוא אלי כל פעם. מהיום אני מפריש את כל מעשרותי לישיבה וכן היה. שפעם פעמיים בשנה הרב היה מגיע אליו ומקבל ממנו את הסכום ומברך אותו אבל כשהרב כבר נזדקן הוקשה לו הדבר ושני בחורים החליפו את הרב במשימה של גביית הצדקה מהאנשים אלא שהבחורים ביקשו מרכבה עם סוסים.

וכשהגיעו לאיש הנזכר לגבות ממנו אמר להם האיש אני מצטער הפעם אני לא נותן. וחזרו הבחורים לרבם הגדול וסיפרו לו, אמר להם קחו אותי אליו וכשהגיע אליו הרב מוולאז'ין קם האיש לכבודו וביקש מחילה שהטריח אותו. שאל אותו הרב האם הפרנסה לא בסדר או שקרה משהו שאתה לא יכול לתת?

ענה ואמר, חס ושלום הפרנסה גדלה מאז שאני מעשר לישיבה, אלא שאני חשבתי שכספי הולך לטובת תלמידי הישיבה שיאכלו וישתו וילמדו תורה אבל אני רואה מרכבה עם סוסים ואני מבין שכספי הולך לסוסים. עדיף כבר שאני יטפל בסוסים שלי, אמר לו הרב את הפסוק הנזכר שנאמר על בצלאל ולחשוב מחשבות וכי מה החידוש בכך?

אלא הקב"ה נתן לבצלאל חכמה כזו שידע לחשוב מה אחרים חושבים כשנותנים נדבה למשכן, שאם הוא חושב בשביל כבוד שכולם יראו שהוא נותן נדבה אזי יניחו את זה בחצר המשכן ומי שחושב לשם שמים יניחו את זה בתוך המשכן. וכן הדבר לגביך אתה שאתה נותן לשם שמים מובטח לך שכספך יגיע ישר לצורך התלמידים. והאיש הנ"ל שמע את הדברים והוסיף נדבה הגונה מאשר בכל פעם על זה שהטריח את רבי חיים מוולאז'ין. ויהי רצון שנעשה כל מעשינו לשם שמים. [כל זה שמעתי מפי קדשו של מרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א].

אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת לא אכעיסנו פעם אחרת

(פל"ז פי"ז)
ויעש את המנורה זהב טהור.

מובא במדרש (בראשית רבה סה) מעשה נורא שהגויים רצו להיכנס לבית המקדש להוציא את כלי הזהב אבל הם פחדו להיכנס שהרי כתוב והזר הקרב יומת. וקראו ליוסף משיתא שהיה יהודי מומר והתנהג כגוי לכל דבר ואמרו לו תיכנס אתה והדבר הראשון שתוציא יהיה שלך, אמר להם אני נכנס אני לא מפחד, ונכנס פנימה והנה הוא רואה את מנורת הזהב שכולה מקשה אחת זהב טהור שבעה קנים וגביעים וכפתורים ופרחים הכל מזהב טהור. והוציא אותה החוצה.

אבל כשהגויים ראו זאת אמרו לו, זה לא בשבילך זה למלך אתה תיקח לך איזה מחתה, אבל יוסף משיתא לא הסכים וניסו לפתות אותו שיכנס שוב בכל מיני פיתויים ואמרו לו נעשה אותך מוכס שלוש שנים, והוא לא הסכים. אמרו לו אם לא תיכנס שוב אנו הורגים אותך במיתה משונה.

אמר להם תהרגו אותי והם הביאו שולחן של נגרים מלא סכינים חדים והניחו אותו באמצע והחלו לחתוך אותו לאט לאט והוא החל לצעוק לא על הכאבים אלא כך אמר אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת לא אכעיסנו פעם אחרת. עד שיצאה נשמתו [ויצאה בת קול מהשמים ואמרה אשריך רבי יוסף משיתא שאתה מזומן לחיי העולם הבא].

והרב כהנמן זצ"ל הקשה מה קרא לו שנתהפך מן הקצה הגרוע ביותר שלא פחד מעבירה שאפילו גוי מפחד, לקצה הטוב ביותר שנותנים לו את טוב העולם הזה ואם לא אזי הורגים אותו במיתה משונה והוא מסכים למען בוראו מה נתרחש אצלו? ועונה הרב כהנמן זצ"ל על פי פסוק שדוד המלך ע"ה אומר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו שלכאורה יש כאן סתירה שבתחילת הפסוק דוד המלך מבקש לשבת בבית ה' כל החיים ואחר כך אומר ולבקר בהיכלו שהוא רוצה רק לבקר שם ולא להיות קבוע?

ועונה הרב שבאמת דוד המלך מבקש ורוצה ומשתוקק לשבת כל ימי חייו בבית ה' אלא שידוע שיש יצר הרע שעלול יום אחד להפילו לרחוב הטמא ולזרוק אותו מהבית מדרש. ועל זה ממשיך דוד המלך ואומר ואם ח"ו היצה"ר יוציאני מהבית מדרש לרחוב אני מעכשיו מבקש רבונו של עולם תחזירני לפחות לבקר שעצם הביקור שלי בבית המדרש יזכיר לי שאין תענוג עילאי יותר מללמוד תורת אלקים חיים.

ועל פי זה יובן מה קרא עם יוסף משיתא שהוא נכנס לבית המקדש והרגיש איך השכינה שורה עליו שזה תענוג אדיר, שכל התענוגים בעולם הזה אפילו לא אחוז מזה והוא הבין שזה תענוג לנשמה וכל התענוגים בחוץ זה תענוגי הגוף. אבל מצד שני הוא גם הבין שגם יסורי הנשמה זה הרבה יותר מיסורי הגוף והחל לפשפש במעשיו ורצה לחזור בתשובה בליבו פנימה, ולכן גם כשהציעו לו את תענוגי הגוף לא התייחס כלל וכן כשאמרו לו נהרוג את הגוף שלך במיתה משונה אמר להם בגוף אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים אבל בנשמה שלי אתם לא תפגעו [שמעתי מהרב ראובן אלבז שליט"א].

---

פרשת פקודי

---

והנה בא הבן של העשיר והחריב לו את ביתו.

(פל"ח פכ"א)
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו'.

רבותינו פירשו למה נקרא שמו משכן שנתמשכן בעוונותינו. וגם ציפור מצאה בית ודרור קן לה ואילו לקב"ה אין בית והכל בגללנו וידוע כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו וכל אחד מאיתנו צריך לחשוב שזה בגללו. ולשפר מעשינו הרעים.

ובראש ובראשונה לברוח ממחלוקת כמו מאש, שראינו עם קורח ועדתו שהיו ראשי סנהדראות וגדולי עולם אבל המחלוקת שרפה אותם. ואילו און בן פלת שאשתו גרמה לו לצאת מהמחלוקת נשאר בחיים. וכן ידוע שהיום יש לנו מקדש מעט שזה נקרא בית הכנסת ואם נשמור שם על הקדושה ודאי שזה יקרב את המקדש הגדול.

ושמעתי משל מהרב ניסים יגן זצ"ל באדם עשיר שבנה לו בית מפואר ביותר כדי לגור בו אבל לא ארכו הימים והנה צרה צרורה בא הבן של העשיר והחריב את הבית של אביו. והאבא הצטער מאוד אבל לאחר כמה שנים בנה לו שוב בית מפואר וגם כן גר בו כמה שנים ושוב פעם הצרה הגיע והבן שלו בא והחריב לו את ביתו.

והאבא החל לנדוד בדרכים ולחפש מחסה מהקור והגשם. עד שראה איזה ביקתה אחת ונכנס פנימה לנוח מעט אבל אחר כמה רגעים בא הבן וגירש את אביו בבזיון מהביקתה, עד שלימים רבים והאבא בנה בית מפואר מאין כמותו ושם שומרים חמושים בכניסה והנה הבן רצה להיכנס לארמון המפואר וכמובן שלא כל כך מהר הכניסו אותו.

והנמשל שהאבא זה אבא של כל עם ישראל, הקב"ה, והבן זה אנחנו שהחרבנו לו את הבית המפואר הראשון וגם את הבית השני ובינתיים יש לו משהוא קטן שזה בית הכנסת ואם אתה מדבר שם דברי חולין אפילו בעניני פרנסה אתה גורם סילוק שכינה וזה אפילו שלא בשעת התפילה וכ"ש בשעת התפילה או קריאת ספר תורה. ומי שמדבר בחזרה כתוב בשו"ע גדול עוונו מנשוא וכשיבנה הקב"ה את הבית השלישי אתה גם תרצה להיכנס לכן כדאי שנזהר לשמור על קדושת בית הכנסת ולא נדבר שם שום מילה של חול.

מי שמצליח לעלות עד סוף הבניין יקבל ממני פרס גדול

(פ"מ פי"ח)
ויקם משה את המשכן וגו'.

הקב"ה אמר למשה תקים את המשכן אמר לו משה אבל איך הרי זה כבד אמר לו הקב"ה אתה תניח את הידים מלמטה והמשכן לבד יתרומם וכן היה. ואילו בפסוק אנו רואים שהתורה אומרת ויקם משה את המשכן ולכאורה הוא התרומם לבד? ועוד יש להקשות למה בכלל הקב"ה אמר למשה להניח את ידיו למטה הרי הוא יודע שהוא לא יצליח אלא זה יתרומם לבד?

אלא כאן התורה רצתה ללמדנו יסוד גדול מאוד בעבודת ה' שאת כל הפעולות שנראה לנו שאנו לא מסוגלים לעשות אם רק נתחיל הקב"ה יעשה את שאר העבודה כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה אמר לנו תפתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתחו של אולם שקרונות ועגלות נכנסות בו ואם אנו רואים שעדיין לא זכינו לפתחו של אולם זה סימן שגם פתח כחודו של מחט עדיין לא פתחנו.

ואולי עשינו הרבה פתחים יותר גדולים משל מחט, אבל הבעיה שסגרנו אותם שאמרנו שנתחיל שיעור תורה יום יום אבל פתאום יש חתונה או בר מצוה או עבודה והפתח הזה נסגר, כמה פעמים התחלנו ללמוד חוק לישראל עם התפילין אבל גם זה יצר הרע לקח לנו, כמה פעמים התחלנו סדר חדש אבל לאחר קצת זמן גם זה נעלם. ואנחנו צריכים לזכור שזה רק ההתחלה קשה אבל אח"כ הקב"ה עושה הכל.

ומשל למלך שבנה בנין של חמש מאות קומות ואמר מי שיצליח לעלות עד לראש הבנין יקבל ממני פרס גדול מאוד. ובאו כמה אנשים והחלו לעלות אבל אחרי עשרים קומות התעייפו, בפרט שנזכרו שיש עוד ארבע מאות שמונים קומות ויש כאלה שעלו שלושים ונתעייפו.

אבל בא אחד אמר אני עולה כי אני יצליח שהרי המלך הזה לא יעשה דבר שאי אפשר לעמוד בו, והחל לעלות עשר ועוד עשר עד שהגיע לקומה חמישים והנה הוא רואה מעלית ועלה איתה עד קומה חמש מאות וקבל את הפרס הגדול. עד כאן המשל. והנמשל ברור שגם אם נראה לך שלא שייך שתסיים את הש"ס למשל אתה רק תתחיל ובסוף תבוא המעלית.

תם ונשלם ספר שמות - השיר והשבח לנורא עלילות.

---

פרשת ויקרא

---

מי המנצח

(פ"א פ"א)
ויקרא אל משה.

אומר רש"י, לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו "וקרא זה אל זה ואמר". אבל בנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם". ומה שאנו לומדים מכאן זה שאתה, בשר ודם, יכול להגיע לדרגת מלאך אלוקים, כמו שנאמר אצל משה איש האלוקים. וח"ו מנגד אפשר להגיע לדרגה של בהמה כבלעם הרשע.

הגמרא בחגיגה [ט"ז] אומרת "בשלושה דברים אדם דומה למלאכים ובשלושה דברים אדם דומה לבהמה. בשלושה דברים בני אדם דומים למלאכים: יש בהם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. ושלושה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה". עד כאן הגמ'. וכעניין יעקב ועשיו שיצאו מאותה בטן, אלא שיעקב קידש עצמו והפך למלאך, ועשיו טימא עצמו ונעשה לבהמה. וכן רואים אצל רות וערפה שרות דבקה בנעמי וקידשה עצמה, ויצא ממנה דוד המלך ע"ה, ואילו ערפה טימאה עצמה, ויצא ממנה גלית. וההבדל בין צדיק לרשע הוא דק מאוד, וכמו שאמרו חז"ל שעובי הקיר שמפריד בין גן עדן לגיהנם הוא כמטבע - פחות מקיר גבס.

ומעשה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שהגיע לארה"ב לבית כנסת של עורכי דין, וביקש לשאת דברי תורה. אמרו לו שהם מוכנים לתת לו רק שתי דקות לדבר ולא יותר. הרב סיפר להם שהקיר בין ג"ע לגיהנם, שעוביו דק, נשרף מאש הגיהנם, וסוף סוף אנשי גיהנם נעשה להם ריח טוב מגן עדן. ואילו הצדיקים שבגן עדן סבלו קצת מהריח הרע שיצא מגיהנם, והתלוננו לבית דין של מעלה שיחייבו את אנשי גיהנם לבנות את הקיר. "אבל אנשי גיהנם לא הסכימו, ונעשה ויכוח סוער", אמר הרב, "אני רואה שנגמרו שתי הדקות שהקצבתם לי. לכן אני חייב להפסיק פה". אבל כל עורכי הדין בבית הכנסת אמרו לרב "תמשיך כמה זמן שאתה רוצה, רק תגיד לנו מי ניצח". אמר להם הרב "אנשי הגיהנם ניצחו, כיוון שכל עורכי הדין היו בגיהנם".

אל תביט אחורה

ויקרא אל משה.

האות א' כאן קטנה, כיוון שמשה רבינו בענוותנותו הרבה לא רצה לכתוב ויקרא, שזו לשונם של מלאכי השרת, אבל מצד שני הקב"ה ציווה עליו לכתוב 'ויקרא'. אזי מה עושים? לכן כתב אות א' קטנה, כך שמי שמסתכל מרחוק לא רואה אותה וחושב שכתוב 'ויקר'. וה' יתברך נתן למשה רבינו דיו בדיוק עד האות האחרונה שבספר תורה, לא פחות ולא יותר, אבל כיוון שמשה רבינו כתב א' קטנה - נשאר דיו. לקח הקב"ה את הדיו הזה ומרח על מצחו של משה רבינו, עד שקרן עור פניו. ולומדים מכאן שככל שאדם בורח מהכבוד - הכבוד רודף אחריו.

ומעשה באדם שאמר לרב 'אני כל הזמן בורח מהכבוד, ואני לא רואה שהכבוד רודף אחרי'. אמר לו הרב 'בכל פעם שאתה מביט מאחוריך ומחפש אותו - הוא מתחבא'; ומעשה נוסף באדם עם הארץ שאהב כבוד, הגיע לאיזה בית כנסת, וביקש מהגבאי שיתן לו כיסא מכובד ליד רב בית כנסת בתמורה לסכום הגון שנתן לו. והנה הגיע מנחה של שבת, והאיש רצה להראות לרב שגם הוא מבין הרבה. שאל את הרב "מה זה שכתוב 'צדקתך וגו', אדם ובהמה תושיע ה''? מי זה שהניח את הבהמה ליד האדם?". אמר לו הרב "תשאל את הגבאי, מה אתה שואל אותי?".

הגבאי תפסו והושיבו בראש הקהל

ויקרא אל משה וגו' מאהל מועד לאמר.

אפשר לרמוז שהתורה נתנה כאן שלשה סיבות למה משה רבינו זכה שה' יתברך קרא לו ודיבר אליו. והסיבות הן "מאוהל מועד לאמר". האוהל רומז כמובן לתורה, כמו שנאמר על יעקב אבינו "יושב אוהלים", שהגדולה העצומה של משה רבינו נבעה בעיקר מלימוד התורה, שבלעדיה מה האדם שווה.

וכן אפשר עוד לומר שאוהל הוא עראי, לרמוז שמשה רבינו הבין שהעולם הזה עראי, ועיקר העיקרים הוא העולם הבא, וע"י כך כשכולם פנו לאסוף שלל ביציאת מצרים, משה רבינו הלך לאסוף מצוות, שזה ארונו של יוסף. כי שלל וכסף זה לעולם הזה - ומצוות הן לעולם הבא.

ו מועד מזכיר לנו שיש מועד לכל חי, שזה יום המיתה. כשהאדם מזכיר לעצמו שעוד יבוא היום שיצטרך להיפרד מהעולם הזה - לא 99% אלא מאה אחוז - ויעמוד מול בורא עולם על מנת לתת דין וחשבון על מעשיו - מיד נכנסת בו יראה ואינו חוטא. וכן אפשר להסביר שמועד זה זמן, ומשה רבינו הקפיד לא לבזבז מזמנו אפילו שנייה אחת. והדבר השלישי זה לאמר, שמשה רבינו ע"ה הקפיד מאוד לא לשמור את התורה לעצמו, אלא תמיד אמר והעביר אותה לאחרים. וכמו המשנה באבות (פ"א י"ג), שאומר הלל הזקן "וכשאני לעצמי מה אני", שאם אני דואג בלימוד התורה שלי רק לעצמי ולא לאחרים, מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי? שהרי היצר אומר לאדם "תלמד קודם את כל הש"ס והפוסקים והקבלה, ואולי אח"כ תֶלמד אחרים". על זה אומר "ואם לא עכשיו - אימתי?". דהיינו כמה שתלמד, זה עדיין כלום. ולכן עכשיו תתחיל.

ושמעתי מעשה מרבי יעקב חיים סופר שליט"א (ראש ישיבת כף החיים) באדם שרק התחיל לחזור בתשובה, והלך להתפלל מנחה בבית הכנסת. לאחר התפילה בא אליו הגבאי ואמר לו "בבקשה, דרוש לנו דברי תורה", והבחור ניסה להגיד לו שרק לפני כמה ימים הוא חזר בתשובה והוא לא יודע כמעט כלום. אבל הגבאי תפס אותו בידו, הושיבו בראש הקהל והביא לו 'מעם לועז' על פרקי אבות. הבחור על כרחו דיבר דברי תורה כמעין המתגבר - עד שנעשה לרב של בית הכנסת.

(פ"א פ"ב)
דבר וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'.

אולי אפשר לרמוז שהקב"ה אומר לאדם 'עד שאתה רץ להביא קרבן מהבהמות - תביא קרבן מכם'. מכם זה מבני האדם - תחפש מי עדיין לא שומר שבת, ומי עדיין לא מניח תפילין או שמתגלח בסכין. זו המצווה הגדולה ביותר בעולם, שתקרב את אותו אדם. ובסוף הפסוק מסיים "תקריבו את קרבנכם", לרמוז: אל תוכיח שום אדם לפני שאתה בעצמך טהור שבטהורים.

לא כדאי לחזור בגלגול

(פ"א פט"ז)
והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה וגו'.

אומר רש"י שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים, שהקב"ה שונא גזל בעולה. והדברים נוראים. ואם עוף, שאינו מצווה על גזל, בכל זאת הקב"ה לא רוצה קרבן מהמעיים שלו, אזי אדם יהודי שנוגע בגזל, כמה צריך לעשות תשובה. הגאון מוילנא אומר שאפילו אם יש לאדם בבית מסמר שאינו שלו - אינו רואה ברכה בלימודו, ומוכרח לירד בגלגול כדי להחזיר.

ומביא משל למה הדבר דומה, לאדם שנסע לעשר שנים לצורך פרנסתו מעבר לים, ואחרי שאסף סכום גדול התכונן להפליג ולחזור לביתו. בדרך לנמל אמר לו חברו 'תשמע, לפני שאתה חוזר - כדאי לך לסגור את חובותיך למכולת ולחנות הירקות, שהרי אתה לא מתכונן לחזור לעיר הזו שוב'. אבל האיש בכלל לא התייחס, המשיך לנמל והפליג בחזרה לביתו לנסיעה של ששה חדשים בערך. ובאחת ההפסקות, באיזו מדינה, שלח האיש מברק למשפחתו, וביקש שיבואו לקבל את פניו בתאריך כזה וכזה.

לאחר ששת חודשי ההפלגה הספינה הגיעה למקומה, החלו האנשים לרדת, והוא ראה באמת את החוף שנתמלא אנשים שבאו לראות את יקיריהם. והנה נכנסו שני שוטרים לספינה וניגשו אל האיש, שהיה מלא געגועים לאשתו ולבניו, ואמרו לו 'קיבלנו מכתב מעבר לים שיש לך כמה חובות לסדר באותו מקום, ולכן אתה לא יורד אלא מפליג עם הספינה שוב לאותו מקום לשלם חובותיך. רק אח"כ תוכל לחזור'. האיש פרץ בבכי, הוציא סכום כסף גדול ואמר להם 'קחו, תתנו את הכסף למי שצריך', אבל כמובן שהם לא הסכימו, שהרי הם לא מוכנים לנסוע בעצמם. והאיש התחנן, אבל אין עם מי לדבר. ביקש שיתנו לו לפחות חודש להיות עם משפחתו ואח"כ לחזור, ולא הסכימו. בסופו של דבר מה שהסכימו לתת לו זה רק לפתוח את הדלת לרגע קטן, להגיד למשפחתו שלום, ולהפליג בחזרה.

והנמשל, אומר הגאון, שהאדם בא מהעולם העליון לכאן כדי להביא פרנסה לעולם הבא. אבל לפעמים האדם לא שם לב, לוקח הלוואות ו"שוכח" להחזיר, או משאיל ספר או קלטת מאחד החברים ואינו מחזיר, ומגיע בסופו של דבר לעולם העליון והוא רוצה כבר להיכנס לגן עדן - אבל אין אישור כי הוא צריך לרדת לעולם הזה שוב כדי להחזיר.

גלגל שחוזר בעולם

(פ"א פי"ז)
ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל.

פירש רש"י, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים, ואין נפשו קצה עליו. ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של העני. עד כאן.

למדנו מכאן שאע"פ שעומד לידך עני עם ריח מאוד לא נעים, או אפילו סתם יושב לידך באוטובוס אדם עם ריח, אל תמהר לפגוע בו ולקום למקום אחר. וכל שכן שלא להראות סימנים על הדבר. והגמ' בסנהדרין (דף י"א) מביאה מעשה ברבי יהודה הנשיא, שנתן שיעור והריח ריח של שום. היה קשה לו להמשיך ללמד כך, ואמר 'מי שאכל שום - שייצא החוצה'. עמד רבי חייא ויצא החוצה, עמדו כולם ויצאו - ונתבטל השיעור.

ומעשה באדם עשיר מאוד. אך כגודל עושרו - כן גודל קמצנותו. והנה יום אחד, כשאשתו הגישה לו את ארוחת הצהרים המפוארת והדשנה, בדיוק דפק בדלת עני שניכר עליו שלא בא אוכל אל פיו כמה ימים, והתחנן בעד קצת אוכל, ואפילו רק פרוסת לחם. אבל העשיר הנ"ל גירשו בביזיון, ולא נתן לו שום דבר. מאותו יום החל העשיר לרדת בעושרו, עד שהפסיד הכל, נעשה עני, אמר לאשתו שאינו יכול יותר לפרנס אותה, ונתן לה גט. היא שבה אל בית אביה כנעוריה, וביום מן הימים הציעו לה שידוך עם איזה אדם טוב וירא שמים, והתחתנו.

ביום מן הימים הגישה לבעלה ארוחת צהרים דשנה ומפוארת. והנה דפיקות על הדלת. ניגשה האשה, והיא רואה עני לבוש קרעים, מתחנן לדבר מאכל. אמר לה בעלה 'תקחי את כל האורז והעופות ותביאי לו, מי יודע כמה ימים הוא לא אכל, אנחנו כבר נאכל משהו אחר'. וכך עשתה האשה. והנה הבעל רואה שאשתו מנגבת את דמעותיה ושאל אותה 'למה את בוכה, מה קרה?'. אמרה לו האשה, 'זה העני היה פעם בעלי, והיה עשיר מאוד. קרה לו מקרה בדיוק כזה, אלא שהוא לא נתן אוכל לאותו עני ומאז נעשה עני בעצמו. כשראיתי אותו כך ריחמתי עליו, לכן בכיתי'. בעלה לא יכול היה להסתיר את דמעותיו, וגילה לה 'אותו עני שגורש מביתכם – אני הוא'. (ענף עץ אבות למרן הרב עובדיה יוסף שליט"א).

קרבנו של עני

(פ"ב פ"א)
ונפש כי תקריב קרבן וכו' סולת יהיה קרבנו וגו'.

פירש רש"י, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה (סולת). מי שדרכו להתנדב מנחה - עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. עד כאן.

והדברים מפליאים ביותר: העני הזה מביא קצת סולת, רואה את העשירים שהקריבו כבשים או עיזים, ואומר בלבו 'מה הסולת שלי שווה? מי יודע אם יכופר לי, או שבכלל לא יקבלו את מנחתי'. ואולי גם העשיר שהביא כבש חושב 'הקרבן שלי הרבה יותר חשוב'. אבל התורה אומרת על העני הזה שמביא סולת, כאילו פשט את צווארו על גבי המזבח לכבוד בורא עולם.

ומעשה באגריפס המלך שאמר לכהן הגדול 'אני רוצה שמחר כל הקרבנות יהיו משלי, ולא משל שום אדם'. וכן היה למחרת. עגלים וכבשים הקריבו רק משל המלך אגריפס, והנה באמצע היום בא איזה צייד עני לכהן הגדול ואמר לו 'בבקשה ממך, תקריב את התור הזה'. אמר לו הכהן הגדול 'תבוא מחר, היום זה רק למלך'. אבל הצייד התחנן ואמר לכהן הגדול 'נדרתי נדר שכל מה אני צד - חציו לקרבן וחציו בשבילי. והיום צדתי שני תורים. אנא ממך'. הכהן הגדול ריחם עליו והקריב את התור.

והנה בלילה אגריפס שמח והלך לישון בחושבו 'כמה שימחתי היום את הקב"ה', אבל בא אליו זקן בחלום ואמר לו: 'אגריפס, לא תזוח דעתך עליך. הקרבן של העני שווה יותר מאלף העגלים שלך'. ולמחרת שאל אגריפס את הכהן הגדול אם הוא הקריב עוד משהו. ענה לו הכהן הגדול 'כן, ריחמתי על הצייד'. אמר לו אגריפס 'טוב עשית, כי התור שלו שווה יותר מכל העגלים שלי'.

אנא, אני רוצה עוד יסורים

(פ"ב פי"ג)
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך.

הגמ' בברכות (ה') אומרת "נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין. מה מלח ממתק (ומכשיר) את הבשר, אף יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם. ולכן גם אם האדם עובר הרבה יסורין וצרות - יידע שהכל לטובה". והרמב"ן אומר שכדאי לאדם לסבול שבעים שנה יסורי איוב, ולא יענש בגיהנם על עבירה אחת בודדה שהוא עבר.

ומעשה באדם שהיה בעל יסורין וסבל הרבה מכאובים. והנה הגיע לעירו רבינו החיד"א, ואמרו לו 'לך אליו, תבקש ממנו ברכה שהקב"ה ירפא אותך מכל היסורים, וכך תצא מכל הצרות. כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. והנה הגיע האיש הנ"ל אל החיד"א, אבל אמרו לו 'תמתין בצד, הרב נותן עכשיו דרשה'. בינתיים ישב האיש בצד ונרדם. והנה הוא חולם שהוא נפטר, נכנס לבית דין של מעלה ורואה את מעשיו הטובים כתובים בספר דק מאוד כמו של הסליחות. ואילו הספר שכתובים בו העבירות עבה כמו אנציקלופדיה. החל לרעוד מפחד מדין הגיהנם, ושיניו נקשו אחת בשנייה.

כשהניחו את שני הספרים בצידי המאזניים, ראו כולם כי העבירות שוקלות פי כמה וכמה מהמצוות. ולפתע הוסיפו למשקל של המצוות שלו את כל היסורים והצרות שהוא עבר בחיים, אבל בכל זאת היו חסרים כמה גרמים כדי לאזן את המשקל. הוא צעק 'נו, תביאו עוד יסורים למשקל!', ואמרו לו 'אין יותר'. ואז הוא הבין שדינו נגזר לחובה, והתחיל לצעוק בבית הדין 'למה לא הבאתם לי יותר צרות ויותר יסורים, וכך הייתי ניצל מדין גיהנם?'. בתוך כך התעורר משנתו העמוקה, והבין שזה חלום, אבל עם משמעות אמיתית.

בסיום הדרשה ביקשו מהחיד"א שילך לברך את האיש הנ"ל, אבל האיש אמר לו 'תודה רבה, כבוד הרב, טוב לי כמו שאני. אני רוצה עוד יסורים ועוד צרות'. ע"כ המעשה. והדבר העיקרי ביסורים הוא בכך שהם מובילים את האדם לפשפש ולמשמש במעשיו - ולעשות תשובה.

נבות היזרעאלי

(פ"ד פ"כ)
ועשה לפר וגו' ונסלח להם.

אומר הרמב"ן: "לבני ישראל נסלח, אבל לכהן המשיח לא נסלח לגמרי, כיוון שהוא בדרגה מאוד גבוהה, כי מלאך א' צבאות הוא, וגדול עוונו מנשוא, עד שיתפלל ויתחנן לאלוקיו". ואילו הכלי יקר מסביר שלכך לא נאמר סליחה בכהן המשיח, לפי שכל המחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו.

הרמב"ם כתב שאחד מ-24 דברים שמעכבים את התשובה הוא האדם המונע את הרבים מעשות מצווה. וידוע המעשה בנבות היזרעאלי, שהיה לו כרם מיוחד במינו. אחאב חמד את הכרם ורצה לקנותו מנבות, אבל הלה סירב ואמר לו שזה לא למכירה, כיוון שזו נחלה מאבותיו (ורמז לו גם כן, איך אתה עובד עבודת אלילים ועוזב נחלת אבותיך אברהם יצחק ויעקב, שעבדו אלוקים חיים?). אחאב הלך לביתו סר וזועף. ראתה אשתו שהוא עצוב, שאלה אותו מה קרה, וסיפר לה שנבות לא רוצה למכור לו את הכרם. אמרה לו אשתו: 'אני אביא לך את הכרם בחינם, בלא כסף'. הלכה ולקחה שני אנשי בליעל שיעידו עדות שקר שנבות קילל חס ושלום את הקב"ה וגם את המלך אחאב, והכל במטרה שנכסיו יעברו למלך.

וכן היה. על פי העדות הזו הרגו את נבות היזרעאלי, ורבותינו גילו לנו שנבות חטא ובגלל זה מת. שהרי נבות היה לוי, והיה לו קול מאוד יפה. כשהוא היה עולה לבית המקדש היו הרבה אנשים עולים בזכותו כדי לשמוע את קולו. אבל באותה שנה שאחאב חמד את הכרם, נבות פחד שאם הוא יעלה אחאב יקח לו את הכרם - ולכן לא עלה. ושכח מה שכתוב בתורה, "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה". בגלל שהוא לא עלה, הרבה אנשים לא עלו, ולכן נגזרה עליו מיתה בגלל זה.

אין כמו האמת

(פ"ד פכ"ב)
אשר נשיא יחטא וגו' והביא את קרבנו וגו'.

פירש רש"י, המילה אשר מכוונת ללשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו. עד כאן.

רבותינו במסכת ברכות (י"ב) לימדו אותנו שכל העושה עבירה ומתבייש בה - מוחלין לו על כל עוונותיו. כוונתם אפילו לבושה של אדם רגיל - קל וחומר לבושה של נשיא הדור. אלא שצריך להבין מה הקשר של כל אותו דור לנשיא, שרש"י אומר "אשרי הדור". ואפשר לומר שאם כל בני הדור צדיקים - אז הנשיא מתנהג כמותם, וההיפך. אם כן, יוצא שאם הנשיא מביא קרבן על שגגתו שבסתר, סימן שבני הדור צדיקים.

פירוש נוסף: אפשר לומר שיש כמה אנשים שלא הביאו קרבן בגלל הבושה, ובפרט אם הם מוחזקים כצדיקים. והנה הם רואים את נשיא הדור עולה לבית המקדש כשכולם צופים בו איך הוא מעלה את הקרבן (שהרי אסור למנות שליח לכך), מיד כולם עושים קל וחומר בעצמם. שהרי אם הנשיא, שמוחזק לאחד מגדולי הדור, מוכן לבייש את עצמו למען כבוד ה' - מי אנחנו בכלל? וכך כל אנשי הדור עושים תשובה. וכמו שראובן החליף יצועי אביו, עשה תשובה בסתר. אבל כשראה איך יהודה, שממנו יוצאים המלכים והוא נמשל לאריה, מודה ברבים ליד כולם ואומר " צדקה ממני" לגבי תמר, מיד גם הוא עשה תשובה ברבים. ויהי רצון שגם אנו נעשה תשובה, אמן.

---

פרשת צו

---

איך עוצרים מחשבה רעה

(פ"ו פ"ב)
צו את אהרן זאת תורת העולה וגו'.

פירש רש"י, אין צו אלא לשון זירוז מיד. ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. עד כאן. רוצה לומר שבזמן שהכהנים מקריבים קרבנות בבית המקדש - הם מקבלים חלק מהבשר ואוכלים אותו. מה שאין כן קרבן עולה, שהכל עולה לה' יתברך (חוץ מהעור), ולכן צריך לזרזם.

פירוש נוסף ששמעתי, שאם אדם שומע שיר לא יפה או שירת אישה - יכול לסתום את אזניו. או כשרואה דבר לא צנוע - יכול לעצום את עיניו. וכן אם רוצה לדבר לשון הרע וכדומה - סותם את פיו. וכן כשמריח ריח של דבר אסור - יכול לסתום את אפו. כי לכל אלה יש כיסוי גשמי. אבל יש דבר שאין לו יכולת כיסוי, והוא המחשבה.

לכך רש"י רמז במקום שיש חסרון כיס, שכיס כוונתו לכיסוי, וידוע שקרבן עולה בא על הרהור לב, שזה ראשי תיבות עלה. ואם כן, מה יעשה אדם שרואה שמחשבותיו הרעות מתגברות עליו, שהרי אין לכך כיסוי? התשובה היא: " זאת תורת העולה". הקב"ה רומז לאדם שהסיבה שיש לו הרהורים רעים נובעת מכך שאין לו תורה כראוי. שהרי הרמב"ם כותב "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה". החכמה היא התורה, והיא-היא המקור לכל החכמות שבעולם.

האם אתה עץ סרק או עץ פרי?

(פ"ו פ"ב)
צו את וכו' היא העולה על מוקדה.

אמרו רבותינו "כל המתייהר נופל בגיהנם". וזה נרמז בפסוק "היא העולה", דהיינו מי שחושב שהוא עולה על כולם, מה סופו? על מוקדה, כלומר על האש. ולכן האות מ' במילה מוקדה היא אות קטנה.

התורה רצתה לרמוז לאדם שילמד תורה שניתנה במשך מ' (ארבעים) יום, וממילא יקטין עצמו. שהרי סימן לגסות הרוח הנו עניות בתורה. דהיינו, אדם שמתגאה - זה סימן שהוא ריק מתורה. בדיוק כמו שעצי הסרק עושים רעש, ואילו עצי הפרי לא עושים רעש. ואם האדם רוצה לדעת אם הוא עניו או לא, יראה לפי מידת הכעס שלו. כמאמר הרמב"ן באיגרתו, "וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה, שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות".

בעל תשובה זה קודש קודשים

(פ"ו פי"ח)
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, זאת תורת החטאת במקום אשר תִשָחֵט העולה תִשָחֵט החטאת לפני ה' קודש קדשים היא.

מפרש רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א, שידוע על פי המשנה באבות (פ"ד מי"א), "העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד". דהיינו ממצווה נברא מלאך טוב, ומעבירה נברא מלאך רע.

אומר הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, רבו של רבינו האר"י זצ"ל (תומר דבורה פ"א), שהמלאך הרע שנברא מעבירה הולך לקב"ה ואומר לו 'פלוני ברא אותי'. לפי מידת הדין הקב"ה יכול לומר לו 'תלך למי שברא אותך', וחס ושלום אם זה היה קורה כך, שהרי דבר כזה לא היה משאיר אותו בחיים. אבל הקב"ה אומר למלאך 'תישאר אצלי, אני אפרנס אותך', וזה מה שאומרים במדות הרחמים "נושא עוון ופשע", ושהקב"ה נושא את המלאכים שנבראו מעוונותינו ופשעינו.

אבל בינתיים הפנקס פתוח והיד רושמת, וכשהאדם נפטר הם מחכים לו ונפרעים ממנו רחמנא ליצלן. ובא הפסוק הזה לומר שאם האדם חוזר בתשובה - כל המלאכים הרעים מתים. שהמלאך הנברא מהחטא נקרא חטאת, והנשמה של האדם נקראת עולה כיוון שהיא באה ממקום עליון. וכשהאדם עוסק בתורה, שנאמר 'וזאת התורה', ונדבק בשכינה, שגם נקראת זאת, בא הפסוק ואומר "זאת תורת החטאת". דהיינו מה עושים עם כל המלאכים ששמם חטאת? על זה עונה הכתוב, "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'", שלא שוחטים ולא מענישים את העולה, שהיא הנשמה, אלא שוחטים את החטאת שהם המלאכים הרעים.

ומה הסיבה? על זה באה התורה ואומרת "קדש קדשים היא". כלומר, כיוון שהאדם חוזר בתשובה - הוא נעשה קדש קדשים. ועל פי זה יובן מה שאמרו חז"ל, "כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קדשים", כיוון ששלמה המלך עבר ג' עבירות: לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו כסף וזהב ולא ירבה לו סוסים.

ידוע שעל כל לאו יש 39 מלקות. ולכן שלמה המלך, שעשה תשובה, כתב את שיר השירים שיש בו 117 פסוקים כמנין המלקיות על שלושת העבירות. לכן אמרו שכל השירים קודש, שהם בחינת צדיקים גמורים, ואילו שיר השירים, שזה בחינה של בעל תשובה, הנו קודש הקודשים. ומה שנותר לנו לומר אחר דברים אלו שמי שעדיין לא עשה תשובה אמיתית – כדאי שימהר, כדי שיוכל לזכות להיות קודש קדשים.

השודד שרצה להתחתן

(פ"ז פל"ז)
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים.

הגמרא אומרת: כל העוסק בתורה לא צריך עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם ולא מלואים. גם למילואים לא יקראו לו כי הוא לומד תורה. ואור החיים הקדוש פירש שעל ידי לימוד התורה מוציא מס"מ, בולעו מפיו, מפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא. וזה מאמר חז"ל, אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ.

ומה שכתוב בפסוק "זאת התורה לעולה", פירושו שבאמצעות לימוד התורה תתעלה השכינה וכו'. "ולזבח השלמים", שכשאדם עוסק בתורה הוא זובח ושוחט את יצרו. וכן מה שכתוב "כי זבח לה' בבצרה", שבאותו יום ישחטו את השטן, וזה יהיה באמצעות עסק התורה. כי בזכות עסק התורה שעוסקים תלמידי החכמים בעולם הזה - יהיה הדבר. ולזה רמזו חז"ל בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך: הקב"ה מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא כי בכוחם היה המושג.

ומעשה בשודד שיום אחד החליט שהוא רוצה להתחתן. נפגש עם אשה צעירה, והיא אמרה לו שהיא מוכנה להתחתן איתו בתנאי שהוא יחזור בתשובה, כולל לשמור שבת, להניח תפילין, להתפלל שלוש תפילות ביום, לצום את כל הצומות כמו שצריך ולקבוע עתים לתורה ועוד ועוד. אמר לה האיש 'מה פתאום שאחזור בתשובה? זה יותר מדי קשה', והלך לדרכו.

ביקש מהשדכן להיפגש עם אשה אחרת, ובפגישה אמרה לו האשה 'אין שום בעיה, אני מוכנה להינשא לך, אבל יש לי תנאי קטן, שמתוך 24 השעות שלך ביממה תקדיש שעה אחת ללימוד התורה. אמר לה האיש 'אבל אל תגידי לי לשמור שבת ותפילין ותפילות וכו'. רק שעה ביום ללימוד התורה, ולא יותר'. אמרה לו האשה, 'כן, רק שעת לימוד תורה'.

האיש הנ"ל עמד במילתו, והחל לבוא לשיעור כל יום. האשה בינתיים יושבת בעזרת נשים ורואה איך הרב מסביר על השבת והתפילין. תוך כמה ימים ושבועות כבר עשה לימוד התורה את כל השינויים, עד שביום חופתו כבר עשה תשובה גמורה. וזה הכוח שיש בתורה, שהיא המפתח להכל. לכן בתפילת שמונה עשרה, כשאומרים "השיבנו אבינו לתורתך", לכאורה היה צריך לומר 'השיבנו לתשובתך'. אלא, אומר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שעל ידי לימוד התורה זוכים לעשות תשובה שעומדת לעד.

הסוכה והמשכן

(פ"ח ל"ה)
ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו'.

הגמרא (סוכה מ"ג) למדה מהפסוק הזה שיש מצווה לשמוח בחג הסוכות לא רק ביום אלא גם בלילה, אע"פ שלגבי סוכות כתוב " תשבו שבעת ימים", וכן כתוב "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים". עד כאן.

והדברים מפליאים, שהסוכה שהיהודי זוכה לשבת בה נלמדת בגזירה שווה מהמשכן. ללמדך שכשאתה נכנס לסוכה כביכול זה כמו המשכן. וממילא נבין כמה צריך להיות זהיר במצוות החג, לאכול ולישון בסוכה. ויהי רצון שהקב"ה יפרוש עלינו סוכת עורו של לווייתן.

---

פרשת שמיני

---

המסעדה שהייתה פתוחה בשבת

(פ"ט פ"ז)
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו'.

פירש רש"י, שהיה אהרן בוש. אמר לו משה 'למה אתה בוש? לכך נבחרת'. הסביר הרב בקשי דורון שליט"א שכך כוונת רש"י: 'למה אתה בוש? הרי דווקא בגלל שאתה בוש - לכך נבחרת. כיוון שיש לך את מידת הבושה והענווה - זו הסיבה שהקב"ה בחר בך'.

ידועה המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אומרים חז"ל שאחר חטא העגל שם אהרן הכהן על עצמו שלשלאות של ברזל, והיה הולך ומחזיר את ישראל בתשובה. אבל עדיין קינן בלבו "וחטאתי נגדי תמיד". זו הסיבה שאהרן רצה לזכות את ישראל וגם את עצמו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". פירש רבינו יונה שע"י שאתה מלמד יהודי תורה, חטאיך נמחקים. ולכן אהרן, שרצה למחוק את חטא העגל, אהב את הבריות ע"י קירובן לתורה.

ובנוגע למה שאמר התנא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הסביר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שאם אתה רוצה לקרב יהודי לאביו שבשמים, התנאי העיקרי הוא שקודם כל תאהב אותו אהבה עזה, וגם אם דבריך יהיו פשוטים מדי, הם יחדרו לעומק לבבו. ולעומת זאת, אם אין לך אהבה אליו - אזי גם אם תוכיח לו באלף ראיות, זה לא יעזור.

ומעשה ברבי אריה לוין זצ"ל ששמע על מסעדה מסוימת שפתוחה ביום שבת קודש, וכמה שדיברו עם בעל המסעדה שיסגור את העסק בשבת - לא אבה לשמוע. והנה ביום שבת קודש נכנס רבי אריה לוין למסעדה והתיישב ליד אחד השולחנות, ובראות בעל הבית את גדול הדור יושב אצלו במסעדה ניגש אליו ביראת כבוד, ושאל מדוע הרב הטריח את עצמו לבוא לכאן. 'האם הרב רוצה ממני משהו?', שאל. אמר לו הרב: 'שמעתי שכבודו פותח ביום שבת, והבנתי שקשה לך לסגור כיוון שיש לך קשיי פרנסה. לכן לא ניסיתי להוכיח אותך על כך, אבל מאחר ויש חובה מהתורה להוכיח - אני יושב פה, אם זה לא מפריע לך'.

כשבעל המסעדה ראה איך הדברים נאמרו מתוך אהבה גדולה, מיד אמר לכל האנשים ששהו במסעדה לצאת החוצה, כי מהיום המסעדה סגורה ביום שבת. ומעשה נוסף בזמננו, באדם שעבר עבירה חמורה מאוד, וביקש מחבירו שמקורב לרב הגאון הרב אלבז שליט"א (ר"י אוה"ח) שיקח אותו אליו, שיורהו דרך תשובה. הרב נתן דרשה בישיבת אור החיים, ואחר הדרשה בירך את הקהל. בהמשך הערב אותו אדם רצה לדבר עם הרב, וסיפר לו ביחידות את הדבר. הרב חיבק אותו ונכנסו ביחד לחדר והורהו דרך תשובה.

איך תדע אם הרב שלך מלאך

(פ"ט פ"ז)
ויאמר משה אל אהרן וגו' וכפר בעדך ובעד העם וגו'.

פירש רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל, "תכפר בעדך ואח"כ תעשה את קרבן העם וכפר בעדם, כי לא יוכל אדם לכפר על אחר עד היותו טהור מכל חטא". עד כאן.

והדברים נוראים, שהרי אם האדם לא נקי מכל חטא - אינו יכול לכפר אפילו על אחד. וזה מה שאמרו על אהרן הכהן, "תורת אמת הייתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעוון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיה כי מלאך ה' צבאות הוא". ע"כ.

וכמו שאמרו רבותינו (חגיגה ט"ו), "אם רבך דומה למלאך ה' - תלמד תורה מפיהו. ואם לא - אל תלמד".

מצאנו אצל רבה בר בר חנה, שפגש באליהו הנביא ושאל אותו מה עושה עכשיו הקב"ה. אמר לו אליהו שהקב"ה אומר עכשיו הלכות בשם כל התנאים חוץ משמו של רבי מאיר, כיוון שהוא למד תורה מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. אמר לו רבה בר בר חנה, "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק", דהיינו הוא ידע מה לקבל מרבו ואת מה לא לקבל. אמר לו אליהו הנביא "עכשיו, אחרי הסנגוריא שלך, הקב"ה אומר דברי תורה משמו של רבי מאיר".

ונחזור לעניינינו, שאם הרב דומה למלאך ה' - תלמד ממנו. שלכאורה איך אדם יכול לדעת? הרי אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ותירץ הרה"ג ר' דניאל פלבאני (ר"י הפקדתי שומרים) שאם רבך מוכן לחזור על הלימוד כמה וכמה פעמים גם אם לא הבנת מהר - זה סימן שהוא מלאך ה'. שהרי מלאך עומד במקום, לא עולה ולא יורד, וגם רבך מוכן לעמוד באותה סוגיא ימים ולילות בלי להתקדם.

אפשר עוד לומר על פי הגמ' בסוף ברכות שרבי עקיבא עקב אחר רבו רבי יהושע כשהוא נכנס לבית הכסא, ולמד ממנו שלושה דברים. ואמר לו בן עזאי "עד כאן העזת פניך ברבך?" אמר לו רבי עקיבא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". אחר כך רואים שבן עזאי בעצמו עקב אחר רבי עקיבא כשהלך לבית הכסא, ולמד ממנו את אותם שלושת הדברים. לכאורה הדבר תמוה, שלגבי רבי עקיבא אנו מבינים שהוא למד הנהגות שלא ידע מקודם והעביר אותן לבן עזאי. אם כן, מה יש לבן עזאי לילך לבית הכסא אחר רבי עקיבא? הרי הוא לא היה אמור ללמוד שם דבר חדש.

ואולי כוונת בן עזאי הייתה כפי מה שהגמ' אמרה בהמשך, שאי אפשר לומר על אדם שהוא צנוע אלא אם כן הוא צנוע בבית הכסא. ובן עזאי רצה לבדוק את זה אצל רבו, כיוון שהוא לומד ממנו תורה ולא גיאוגרפיה. ולכן רבו צריך להיות מלאך, ורק במקומות שהוא לבד כעין בית הכסא אפשר לבדוק זאת. מכל זה אנו צריכים ללמוד שגם אם שלחנו את ילדינו לתלמוד תורה - כדאי מדי פעם להגיע לכיתה ולעקוב אחר הלימודים.

בכה הרב ואמר "אתם לא אשמים"

(פ"ט פכ"ג)
ויבא משה ואהרן וגו'.

פירש רש"י דבר אחר, כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל - היה מצטער ואמר 'יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל' וכו' עי"ש. זה סימן של צדיק שאינו מאשים אף אחד אלא את עצמו, שהרי משה רבינו, על פי ה', אומר לאהרן 'תקריב את כל הקרבנות והשכינה תרד'. אם כן, אהרן היה צריך לחשוד שמישהו אחר בעם עשה עבירה ולא הוא, אבל צדיקים תמיד חושדים בעצמם שאולי הם לא בסדר.

ומעשה ברבי ברוך טולידנו זצ"ל ששמע על איזו עיר במרוקו שאין בה תלמוד תורה, ורצה לנסוע לשם כבר בצאת השבת. במשך יום השבת הרב שכב חולה עם חום גבוה מאוד, ובמוצאי שבת קם כארי על מנת לנסוע לאותה עיר. בני ביתו ניסו למנוע זאת ממנו, שמא יחלה עוד יותר, אבל אמר להם הרב 'זה פיקוח נפש, אני חייב לנסוע', וכן היה.

כששמעו אנשי העיר שהרב הקדוש רבי ברוך טולידנו הגיע אליהם, מיד יצאו לכבודו. התחיל הרב להוכיחם ולדבר על לבם שיפתחו תלמוד תורה, למען הילדים יגדלו כיהודים יראי שמים. אבל האנשים אמרו לרב שקשה להם הדבר, וגם רבים מהם עוד מעט עולים לארץ ישראל, ואם כן בשביל מה לפתוח תלמוד תורה. והנה, לתדהמת כל הנוכחים, פרץ הרב בבכי ואמר להם: 'אתם לא אשמים, אני אשם. כי הגמ' אומרת שאדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים, ואם דברי אינם נשמעים - כנראה חסרה לו יראת שמים'. וכשמוע הציבור את דבריו, הבינו כמה הם טעו, ביקשו מהרב סליחה וכמובן שהקימו תלמוד תורה.

רופא או רוצח?

(פ"י פ"ב)
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. צריך להבין למה ומדוע ביום השמחה הגדולה, בו השכינה סוף סוף ירדה לעיני כל העם - דווקא אז נפטרו שני גדולי הדור נדב ואביהוא. ואולי אפשר לומר שזה קרה כיוון שהמשכן, שנבנה בזהב, בא לכפר על עגל הזהב. לכן הוא נקרא משכן העדות, שזוהי עדות לכל העולם שהקב"ה כיפר לנו על מעשה העגל, אבל כפי הקלקול - כך התיקון. וכמו שבירידת משה מהשמים עם התורה הקדושה אירע החטא הנורא של העגל, וגרמו צער לתורה ולשכינה, כך עכשיו בתיקון: כשהשכינה יורדת למשכן נגרם הצער לבני ישראל בראותם את השריפה אשר שרף ה'.

והמגיד מדובנא מביא משל נפלא בעניין זה: מלך אחד הקים עיר לתפארת, ובנה בה כל מיני דברים יוצאים מן הכלל. מסיבה גדולה נערכה לכבוד חנוכת העיר, והנה באמצע המסיבה קם המלך ואמר 'אם יש למישהו רעיון נוסף בכדי לשפר את העיר הזו – הוא מוזמן להציע אותו כאן ועכשיו'. אחד הנוכחים קם ואמר למלך 'לא ראיתי עיר כזו יפה בחיים שלי, אנו מודים לך על הכל, אבל במחילה, דבר אחד עדיין חסר בעיר הזו'. 'מה חסר בעיר?', שאל המלך. 'חסר כאן רופא. כי אם מישהו יהיה חולה מחר - לאן ילך?'. 'אתה צודק', אמר המלך, 'איך לא חשבתי על זה? עוד היום אביא לעירנו את אחד הרופאים הטובים ביותר שיש'.

אמר ועשה. עוד באותו יום הגיע רופא מיוחד במינו, ועשו לו קבלת פנים נאה. כבר למחרת הגיע אליו החולה הראשון עם כמה מלווים, וטען שיש לו כאבים חזקים בראש ובבטן. הרופא בדק אותו, נתן לו כדורים והורה לו לקחת אותם שלוש פעמים ביום במשך שבוע. לא עברו יומיים - והאיש שבק חיים.

באו כולם והתלוננו בפני המלך, 'איזה מן רופא זה? במקום לרפא את החולה - הוא נותן לו כדורים והורג אותו'. מיד קרא המלך לרופא ושאל אותו לפשר הדבר. אמר לו הרופא 'אדוני המלך, כשהגעתי לעיר שמעתי את האנשים אומרים שזהו, עכשיו אפשר לאכול מה שרוצים, לשתות מה שרוצים, וגם לעשן. כי יש רופא, ואם נהיה חולים - הוא ירפא אותנו, לכן אין מה לדאוג. אמרתי בלבי שלא אתן להם להיות חולים ולסמוך עלי, ולכן האיש שהגיע אלי חולה ממש עמד למות בכל מקרה. הכדורים שהבאתי לו היו סתם סוכריות, כדי שיחשבו שאני גרמתי למותו, ולא ימהרו להיות חולים'. ע"כ המשל.

והנמשל הוא שכשהקב"ה בנה את המשכן, התחילו חלק מהעם להגיד 'עד עכשיו אי אפשר היה לעשות עבירות כי לא היה מה שיכפר עלינו, אבל עכשיו נעשה עבירות. ממילא נוכל להביא קרבנות לקב"ה ויכפר עלינו'. אמר הקב"ה: 'וכי בניתי משכן כדי שתעשו עבירות ח"ו? אני אעשה שתראו שהמשכן הזה, מסוכן להיכנס אליו'. ולכן בו ביום שנבנה המשכן - נדב ואביהוא נפטרו. וזה מה שאמר משה רבינו לאהרן אחיו, "הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש". בגלל בניך המשכן נעשה מקודש, ועתה יראים להיכנס אליו.

תפילין ואתרוג אין, אבל על שלום ביתי לא אוותר

(פ"י פ"ג)
ויאמר משה וגו' וידום אהרן.

וידום זה לשון דומם. זאת אומרת, אם תבוא לקיר ותצעק עליו - לא ישתנה הקיר כהוא זה. אותו דבר כשאהרן הכהן שומע שבניו מתו. לא שהיו חולים מאוד ונפטרו ממחלה, אלא בריאים וקדושים, עד שאומרים חז"ל שהבוכה ביום הכפורים בקריאת התורה שנדב ואביהוא מתו, מוחלים לו על כל עונותיו. וכן אהרן לא מתרעם ולא מתלונן אלא מקבל זאת באהבה. אומר דוד המלך ע"ה "למען יזמרך כבוד ולא ידום". רוצה לומר, לא רק שאדום ואשתוק ולא אתלונן, אלא אתחיל גם לזמר לך.

ומעשה בבנו של רבי מיכל מזלאטשוב זיע"א, שקיבל ירושה מאביו את התפילין המהודרות שלו. הניחם בשמחה עצומה והרגיש קדושה נוראה. לאחר תקופה ביקשה ממנו אשתו שימכור את התפילין של אביו, כי הפרנסה בבית קשה מאוד ויש עשירים שרוצים לקנות את התפילין בהון רב, אבל הוא לא הסכים. והנה הגיע חג הסוכות. הלך הרב לקנות אתרוג, שבזמנם היה שווה הון תועפות. אמר לו המוכר 'מה אתה מוכן לשלם תמורת האתרוג המהודר?' אמר הרב 'אני מוכן לתת בתמורה את התפילין של אבי ר' מיכל מזלאטשוב'. כששמע המוכר כך אמר 'זו עסקה מצוינת', וכך עשו.

בהגיע הרב אל ביתו שמח וטוב לב, שאלה אותו אשתו לפשר השמחה. אמר לה 'קניתי אתרוג מהודר, ובעזרת ה' אזכה את כל אנשי העיר לברך עליו'. 'מאיפה יש לך כסף לקנות אתרוג?', תמהה. 'נתתי את התפילין וקיבלתי אתרוג'. כשמוע האשה את בעלה אומר כך, כעסה מאוד. לקחה את האתרוג, זרקה אותו על הריצפה ופסלה אותו.

ומה שעבר על בעלה באותו רגע - ודאי שאי אפשר לתאר במילים. אבל ודאי שאת בניו הוא אהב מאוד, ואף על פי כן לא מכר את התפילין כדי לפרנס אותם יותר בשפע. וממילא נבין כמה הוא אהב את התפילין המהודרות. ואם הוא מכר את התפילין בעבור האתרוג, אזי אין צורך לומר כמה היה חשוב לו האתרוג. ומה עושה אדם צדיק שרואה את אשתו פוסלת לו את האתרוג? אמר הצדיק 'תפילין אין לי, אתרוג גם אין לי, אבל שלום בית יהיה לי ולא אכעס'.

ובאותו לילה שהלך לישון, בא אליו אביו בחלום ואמר לו 'זה שהיית מוכן לתת תפילין, שזו מצווה לכל החיים בעבור אתרוג, שהוא מצווה זמנית של שבעה ימים, וכל זה עשית כדי לזכות את הרבים, עשית רעש גדול בשמים. אבל זה שלא כעסת על האשה שלך, והתגברת על מידת הכעס - זה פי כמה וכמה. ובזכות זה אתה תהיה עשיר גדול כל ימי חייך'. וכך היה.

לשחוט חזיר בסכין כשרה?

(פי"א פ"ד)
אך את זה לא תאכלו וגו' טמא הוא לכם.

בהמשך רואים המון פעמים את המילים 'טמא' ו'טמאים'. ולכאורה קשה, שהרי בפרשת נח כתוב "הבהמה אשר איננה טהורה", והגמרא (פסחים ג') הסבירה שהקב"ה הוסיף שמונה אותיות כדי לא לכתוב טמאה. ואם כך, מה קרה אצלינו בפרשה שכבר מותר לכתוב טמאה? אלא שבפרשת נח עדיין לא היה הבדל בין טהור לטמא, כי עדיין לא ניתנה תורה, ולכן למה לקרוא להם טמאים אם אפשר לומר שהם לא טהורים? אבל כאן מדובר לאחר מתן תורה, שכבר צריך לומר את האמת לאמיתה, ואם זה טמא - אומרים טמא.

ומספרים על כך, שאדם אחד שאל את הרב אם הוא יכול לראות טלויזיה ע"י שעון שבת, כך שהוא לא ילחץ על כלום, והכל יעבוד לבד. אמר לו הרב "תשמע סיפור. בתו של רב ידוע חלתה במחלה קשה, וקראו לרופא שיבדוק אותה. לאחר הבדיקה קבע הרופא שהתרופה למחלתה היא אכילת בשר חזיר, ורק זה יציל אותה ממוות. מיד ניגש הרב לבתו והסביר לה שהיא חייבת לאכול את החזיר כדי שהיא לא תמות, שהרי מדובר בפיקוח נפש. אבל הילדה סירבה בכל תוקף, ואמרה שהיא לא מוכנה לאכול חזיר בשום אופן.

אמר לה אביה 'בתי, אל תדאגי, אני אשחט את החזיר בסכין מיוחדת של הבד"ץ, ונבדוק את הריאות והכל יהיה בסדר'. וככשמעה הבת כך, אמרה שהיא מוכנה. אחרי ששחטו את החזיר בדק הרב את הריאות. שאלו אותו בני הבית אם הריאות כשרות, וענה הרב 'הריאות בסדר גמור, אין סירכא ואין בעיות'. 'זה כשר או לא?', שאלו שוב בני הבית. 'איך זה יהיה כשר?', השיב הרב, ' הרי זה חזיר'".

וכאן פנה הרב לשואל על הטלויזיה ע"י שעון שבת, ואמר לו 'אתה מנסה להכשיר את הטלויזיה בכל מיני פטנטים. אולי לא יהיה כאן חילול שבת בעצם ההדלקה, אבל שכחת שמדובר בחזיר'. ע"כ. וגם אצלנו צריך לומר את כל האמת, גם אם לפעמים קשה להשמיע אותה. כי תורתינו תורת אמת. אלא שצריך לומר את הדברים בנועם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אתה חסיד או חסידה?

(פי"א פי"ט)
ואת החסידה וגו'.

פירש רש"י, זו דיה לבנה. ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה במזונות. ללמדך שלמרות שהיא עושה חסד עם חברותיה, היא טמאה, כיוון שהיא עושה חסד רק עם חברותיה. והדברים נוראים לגבינו, שהמשמעות היא שאם אדם יהיה חסיד הכי גדול שיש, ויעזור רק לחבריו ולמשפחתו, ולא יהיה אכפת לו מיהודים אחרים - יכול להיות שהוא לא רחוק מהחסידה הנ"ל ואינו כשר. וכפי שהגמ' אומרת בסנהדרין, "כל הלומד תורה ואינו מלמדה - עליו נאמר כי דבר ה' בזה וגו'". וכתב רבינו יונה (פרק ראשון), "העיקר העשרים - להשיב רבים מעוון כאשר תשיג ידו, שנאמר 'שובו והשיבו מכל פשעיכם'. למדנו כי זה מעיקרי התשובה".

כתב המאירי "אין לך חסידות בעולם כמו המזכה את הרבים". וכתב הפלא יועץ בהקדמתו בשם המדרש רבה (פרשת אחרי) "אם אין לאדם מצוה קבועה לדורות, מה הנאה יש לו". וכתב רבי חיים ויטאל זצוק"ל "והחכמה תחיה את הכל, כדכתיב החכמה תחיה בעליה, כך הוא יהיה מורה חיים לכל העולם וגורם להם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא". ויהי רצון שנזכה להיות באמת ממזכי הרבים, ולא חסידה.

---

פרשת תזריע

---

עגלה עם סוסה או מרצדס מפוארת?

(פי"ב פ"א)
דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'.

רש"י הביא בשם ר' שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה וחיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. והסיבה שהאדם נברא אחר בהמה, חיה ועוף היא שאם האדם הולך בדרך ה', אומר לו הקב"ה 'כל מה שבראתי, זה בשבילך. ובראתי אותך כשהכל מוכן'.

אבל אם האדם לא הולך בדרך ה' ומתגאה, אומר לו הקב"ה 'מה אתה מתגאה? יתוש קדם לך'. ולפי זה ניתן להסביר את המשנה באבות (פ"ג מ"א) "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר, רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

לכאורה התנא האריך בזה, שהרי יכול לכתוב 'דע מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר' וכו'. ומדוע כפל את דבריו? מתרץ הרב הבן איש חי זצ"ל, וכן שיבדל לחיים טובים וארוכים מרן מלכא הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהתנא דיבר גם לנשמה וגם לגוף. ולכן בתחילה הוא אומר 'דע מאין באת'. דהיינו לפעמים אדם אומר 'מספיק לי לשמור שבת ולהניח תפילין. לא צריך להיות תלמיד חכם, אני אדם פשוט'. לכן בא התנא ואומר 'יש לך נשמה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. אל תזלזל בעצמך, ותשאף ותרצה מאוד להיות תלמיד חכם'.

'לאן אתה הולך', דהיינו אדם צריך לילך לחתונה של עצמו, ובדיוק הוא יוצא מהנגריה שלו. ניקה את עצמו מאבק, ובדיוק עובר איזה צבעי שכל בגדיו מלאים צבע, ואומר 'אני יותר נקי ממנו, ולכן אלך עם בגדי העבודה לחתונה'. זה ודאי לא נכון, כי אתה צריך לדעת עם איזה בגדים יהיו האנשים בחתונה, מבלי להשוות לבגדים שהאנשים לובשים בחוץ. ואותו דבר אצלנו, שאדם מסתכל על שכניו, מכריו וקרוביו ואומר 'אני יותר צדיק מהם, זה מספיק'. לכן אומר 'ולאן אתה הולך', דהיינו עזוב את מי שסביבך. תחשוב שאתה הולך למעלה, ליד תנאים ואמוראים. ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' זה לא לפני מלאכים אלא לפני בורא עולם, שבוחן לבבות וגולה עמוקות.

רק אחר כך עבר התנא לדבר על ענייני הגוף, ואומר לאדם שלא יתגאה כי 'באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה'. וכדי שנבין זאת יותר, משל למה הדבר דומה? לראובן שעמד לחתן את בנו בערב, ויצא בסביבות הצהרים מביתו בתל אביב על מנת לנסוע לחתונה בבאר שבע. והנה הוא רואה שבאגד יש שביתה של אוטובוסים. הלך לתחנת מוניות, אבל גם המוניות בשביתה. בעודו מהרהר מה לעשות, עובר לידו שכנו עם סוס ועגלה, ואומר לו 'בוא תיסע עם העגלה שלי, אני אקח אותך עד לחתונה'. אין לראובן ברירה והוא עולה. אומר לו השכן 'רק שתדע שזה לא בחינם, זה עולה לך 500 דולר. אם לא מתאים לך - אתה יכול לרדת'. אבל ראובן אמר לו 'אין לי ברירה, אני אסע איתך'.

והנה פתאום עובר שכן אחר עם מכונית מרצדס חדשה, ומצפצף לראובן שיבוא אליו. ראובן יורד מהעגלה, נכנס לאוטו החדש, רואה שיש ריפוד מיוחד, מוזיקה ומזגן נעים מאוד. 'רק תגיד לי לאן אתה מגיע'. 'אני מגיע לצפת, אדוני'. 'לא, תודה רבה, אני מעדיף את העגלה, כי היא לפחות מביאה אותי למקומי הנכון, שזה החתונה. ואתה, אדון מרצדס, מרחיק אותי מהכיוון הנכון'. וזה מה שהתנא צועק ואומר 'ולאן אתה הולך'. כלומר, אל תסתכל רק על הרגע אם אתה נהנה או לא, אלא תבדוק לאן הדרך מובילה אותך - לגיהנם או לגן עדן.

החגורה הנוראה

(פי"ב פ"ב)
אשה כי תזריע וילדה זכר.

מעשה נורא שאירע בזמן הגאון הקדוש רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים עיר הקודש תובב"א. בלידות רבות התינוקות נותרו בחיים, אולם היולדות שבקו חיים, והיה צער גדול למשפחות רבות. והמגיפה לא פסקה. באו רבים בתחנונים לרב הראשי, רבי שמואל סלנט, והציעו לו 'אולי נעשה איזה יום של תענית או קריאת תהילים המונית?'. אמר להם הרב 'זה לא יעזור. יש כאן נגע שאותו-עצמו צריך לבער, לכן שום תהילים ומשניות לא יעזרו. אלא שאני לא יודע מה הנגע'.

מיד קרא הרב לכל רבני ירושלים, וישבו שלושה ימים בשק ואפר ובתענית כדי לעשות שאלת חלום על מה באה הצרה הזאת. לאחר כל זה שאלו את שאלת החלום, והתשובה הייתה השלייף (החגורה, בעברית). היא זו שגרמה את המגיפה הנוראה. והרבנים הבינו את הדבר, שהיה שם איזה רשע שהתחיל למכור לנשות ירושלים חגורה שגורמת לבגדים להיות צמודים ולא צנועים. וידוע שאלוקי ישראל שונא פריצות, לכן קרה מה שקרה. עוד באותו יום גירשו מהעיר את אותו מוכר חגורות, ועשו חרם על מי שתעז ללבוש את החגורה.

לאבד חיים ברגע או "לאבד" רגע בחיים

(פי"ב פ"ב)
אשה כי תזריע וילדה זכר.

פירש אור החיים הקדוש, "אחור וקדם צרתני". ודרשו חז"ל "אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית, דכתיב ורוח אלוקים מרחפת וגו'". הרי כי שתי יצירות באדם - יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנראה בעת הזריעה, אמרו חז"ל, כי כפי הכוונה אשר יכוון המזריע - יימשך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות - תימשך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה - תימשך נפש קדושה עי"ש בדבריו הנפלאים. מי פתי שבשביל רגע של תאווה יגרום להפסד נפש בניו ובנותיו? וכדאי לאדם לתת כל אשר לו כדי לזכות לבנים צדיקים.

ומעשה ברב גדול מאוסטריה שרצה להקים ישיבה, וקרא לכמה עשירים ומכובדים לאבן הפינה של הקמת הישיבה. התאספו אנשי העיר, ועם פתיחת הטקס החזיק הרב אבן והכריז 'מי שיתרום זהב במשקל של האבן הזו - יזכה להתחיל באבן הפינה'. היה שקט כמה שניות, והנה יוצא מבין הקהל אדם שהביא לרב שק מלא מטבעות זהב, מתוך רצון לזכות באבן הפינה.

אמר לו הרב 'בכבוד, ותדע שעכשיו שעת רצון בשמים, ואם אתה צריך ברכה לאיזה עניין - תבקש עכשיו'. פנה העשיר בדמעות ואמר לרב 'עושר גדול יש לי, ואני כבר בגיל העמידה, אך לא זכיתי לפרי בטן. אני מתחנן אליך, כבוד הרב, תן לי ברכה לבנים'. אמר לו הרב 'תבוא אליי בעוד שלושה ימים ונראה מה נעשה'.

כעבור שלשה ימים אכן נפגשו שוב. אמר לו הרב 'בעזרת ה' יתברך אתה תזכה לבן שיאיר את העולם כולו בתורה, אבל זה כרוך בתנאים קשים: אתה תרד מנכסיך, וגם תיפטר מן העולם אחרי שאישתך תהיה בהריון. וגם האשה, זמן קצר מאוד אחר הלידה, תלך לעולמה. האם אתם מסכימים?'. 'אני מסכים בלי שאלות בכלל, אבל צריך לשאול את אשתי', ענה. רץ האיש לספר לאשתו את כל העניין, ואשתו הסכימה תכף ומיד. וכך היה.

כמו שהרב אמר, האיש ירד מנכסיו לאחר שהאשה התעברה, ולאחר מכן אף נפטר. האשה הלכה למשפחת האופה המקומי כדי לא להשאר לבד בלידה, וברוך ה' ילדה בן במזל טוב. אמרה אשת האופה לאשה שהיא רוצה לחתן את בתה לבנה שנולד עתה, והאשה הסכימה בתנאי שאחרי שהיא תיפטר - הם יגדלו אותו כמו את בנם, וכך היה. הילד הזה גדל וגדל בתורה וביראת שמים טהורה, והלא הוא המהרש"א שמפרש את כל הש"ס.

הביאה מספריים וקרעה בכעס את חבל הכביסה

(פי"ב פ"ב)
דבר וגו' אשה כי תזריע וילדה זכר.

'כי תזריע וילדה זכר' הם ראשי תיבות זכות, ועל פי זה מפרש החיד"א שעיקר הבנים תלוי באשה, בקדושתה ובצניעותה. וכן מובא בזוה"ק (מובא בחק לישראל בפרשת נשא ליום רביעי) שאם האשה מתנהגת ומתלבשת בצניעות - בניה יוצאים צדיקים וקדושים, ואם ההיפך - אזי יכולים לצאת לא טובים.

ומעשה באשה שכל בניה יצאו צדיקים, חוץ מאחד שיצא לתרבות רעה. היא שאלה את הרב לפשר הדבר, הרב שאל אותה כמה שאלות שנוגעות לעניין זה, והיא נזכרה שליד ביתם התקיימה פעם תהלוכה צבאית, והיא ראתה איזה חייל בריטי לבוש בקפידה, מצוחצח ומגולח, ואמרה בליבה 'הלוואי ויהיה לי בן כזה', ולכן יצא העגל הזה. וכן חזקיהו המלך, שיצאו ממנו רבשקה ומנשה, בגלל שאשתו חשבה על אחד השרים שבאו אליהם. ואילו כשעושים רצון ה' כל הבנים יוצאים צדיקים.

ומעשה נוסף באשה צדקת שכיבסה את הבגדים עוד לפני שהיו המכונות והמייבשים שיש היום, ולקח לה לפחות שלוש שעות עבודה. תלתה את הכביסה בחצר, והנה מגיעה אחת השכנות, וכעסה מאוד שעכשיו היא צריכה להוריד קצת את הראש כדי להיכנס לביתה כיוון שהכביסה מפריעה. ומרוב הכעס שלה נכנסה לביתה, הביאה מספריים וקרעה את חבלי הכביסה.

כל הבגדים נפלו בחבטה אדירה לרצפה המלוכלכת, והאשה הצדקת בעלת הכביסה שמעה את הרעש וראתה את הנעשה. רצתה לצאת אליה ולצעוק, אבל העדיפה לשתוק ולא לכעוס, וקיבלה באהבה את הכל. ושוב כיבסה את הבגדים כשלוש שעות ותלתה את הכביסה שוב. כשהגיעה בעלה לבית היא אפילו לא סיפרה לו, אלא שהשכנה בעצמה באה לבקש את סליחתה ואמרה לה שהבן שלה חלה לפתע עם חום גבוה מאוד, והיא מבינה שזה בגלל ההתנהגות הרעה שלה. ולאשה הצדקת נולד בן שממנו נבנה עולם התורה, הלא הוא הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א.

הבייביסיטר תגיע עוד מעט, הנה התינוק

(פי"ב פ"ג)
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

מעשה שהיה עם הרב בן ציון אבא שאול שליט"א, שהתחיל ללמד מסכת פסחים ואמר לכל התלמידים לקרוא את המשנה ביחד בקול רם. כולם קראו 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', והרב אמר להם לחזור שוב על הקטע הזה, וחזרו שוב 'אור לארבעה עשר' וכו' והרב ביקש שיחזרו שוב פעם וכן עשו. שאל אותם הרב 'האם יש כאן בחור שלא עשה ברית מילה?'.

והנה קם אחד הבחורים ואמר 'כן, כבוד הרב. לא עשו לי ברית כיוון ששני האחים שלי מתו אחרי שעשו להם ברית מילה, ולכן לפי ההלכה אני פטור'. אמר לו הרב 'אתה צודק, אבל עכשיו תלך לרופא מומחה ותבדוק אם עכשיו כבר אפשר לעשות ברית'. וכן היה, שלבסוף עשה ברית. שאלו את הרב 'איך ידעת?'. אמר להם הרב 'אתם קוראים אור לארבעה עשר, ואני שומע עורלת בשר. חשבתי שאולי אני לא שומע טוב, ולכן ביקשתי שתחזרו. ושלוש פעמים זה חזקה'. עד כאן. ונלמד שמי ששומר על אזניו שלא ישמעו שטויות - זוכה לשמוע את האמת.

ומעשה נוסף שהיה עם המוהל אבוהב שיום אחד הוזמן לעשות ברית מילה באיזה בית באיזור תל אביב בשעה שמונה בבוקר. הנה הוא מגיע ומצלצל בפעמון, ויוצאת בעלת הבית ואומרת לו 'התינוק בפנים, אני חייבת לרוץ לעבודה, והבייביסיטר תגיע עוד מעט'. מצא את עצמו המוהל לבד עם התינוק שנתקיים בו הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני", ועשה גם ברית וגם היה סנדק. כשהגיעה הביביסיטר הלך הרב לדרכו.

והנה כעבור עשר שנים בערך מקבל הרב אבוהב שיחת טלפון, ושואלים אותו אם הוא זוכר את הברית שערך לפני עשר שנים בתל אביב. 'בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח?', ענה. 'תגיד לנו מה עשית לו', אמרו לו, 'הוא ממש השתגע. רשמנו אותו לבתי הספר 'הכי טובים' והוא לא מוכן. הוא רוצה רק תלמוד תורה'. ענה להם הרב 'אני חושב שהוא הנורמלי, מי שהשתגע זה אתם'.

עם ישראל מוסר נפש למען הברית מילה

(פי"ב פסוק ג')
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה כידוע מוהל, וכל מי שהיה מזמין אותו לברית למול את בנו, היה הרב מעמיד תנאי שתהיה סעודה במילה. כששאלו את הרב למה התנאי הזה, הסביר הרב 'מפני שכשאדם עושה מצוות מילה, שבה הוא חותך את בנו ועוד עושה סעודה, הדבר עושה סנגוריה גדולה בשמים. שלא שמענו על רשע שיעשה עבירה, ועל העבירה יעשה סעודה'. והרמב"ן אומר שבני ישראל יזכו לגאולה בזכות ברית המילה. רואים זאת היום שאפילו אנשים שרחוקים לגמרי משבת ותפילין עושים ברית מילה לבניהם.

והיה מעשה בזמנינו באדם שהיה המנכ"ל של אחד הגופים נגד 'הכפייה הדתית'. נולד לו בן, והזמין את המוהל הרב אהרון לוי שליט"א. אמר לו הרב 'איך אתה עושה לו ברית? אולי הוא לא יסכים, והרי אתה נגד הכפייה הדתית'. 'אל תגיד לי מה לעשות, אני מוכרח לקיים בו את מצוות ברית המילה', ענה האב.

וכן מעשה נוסף שהיה בשואה, באשה שביקשה אולר מאיזה יהודי, והוא לא נתן לה כי חשב שהיא רוצה לשלוח יד בנפשה. הנאצי שהיה בקרבת מקום "התנדב" לתת לה אולר, ומיד האשה, שאחזה תינוק עטוף בשמיכות בידיה, בירכה 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה', וכן 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו', ועשתה לבנה ברית מילה. כראות הנאצי כך, שלף אקדחו וירה באשה ובבנה למוות. אבל רק אחרי שהיא עשתה לבנה את ברית המילה.

כלה שעיניה יפות לא צריכה בדיקה

(פי"ב פ"ג)
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

מצוות ברית המילה היא המצווה שהאדם מקיים בכל רגע ורגע, מהיום השמיני ללידתו ועד יום מותו. וזה אחד משני העדים שאמורים להיות על האדם יום-יום. שביום חול יש ברית מילה ומצוות תפילין, ובשבת אין מצוות תפילין. וראשי תיבות של כל השלושה הם שבת. ואם האדם לא שומר שבת, אזי השבת לא תגן עליו. וכן אם התפילין שלו פסולות, נקרא שאינו מניחן. כך אדם צריך לשמור על קדושתו. שמי שפוגם בעיניו, למשל, ודאי שקשה לומר עליו שהוא מקיים בזה הרגע מצוות מילה.

ידוע שהקב"ה אומר שמי ששומר על קדושתו ועיניו - 'זה שלי'. ואמרינן כלה שעיניה יפות - כל גופה אין צריך בדיקה. והסביר בטהרת הקודש שכלה היא נשמה, וכשמגיע נשמה לעולם העליון בודקים את העיניים. ואם הם יפות, דהיינו טהורות, אין צורך לבדוק בשאר מעשיו, כי ודאי שכולו טהור. ואם העיניים טמאות, גם אין צורך לבדוק את שאר ענייניו כי ודאי כולו טמא.

ומעשה בשואב מים שהיה לו כובע עם ריח מאוד לא נעים. כששאלוהו 'למה אתה לובש את הכובע הזה בעבודה? הרי כולם בורחים ממך', אמר להם השואב 'כשהתחלתי לעבוד כשואב מים - ראיתי שאני חוטא בעיניים, כיוון שהנשים היו יוצאות לקבל את דליי המים, ולפעמים גם מדברות איתי. ועברתי על מאמר חז"ל 'לא תרבה שיחה עם האשה, ואפילו אשתך', ולכן החלטתי שאטביל את הכובע בביוב, שכך יהיה בו ריח רע, מדי בוקר לפני צאתי לעבודה. וברוך ה', אף אשה לא יוצאת. אני רק מניח את הדליים בחוץ – והולך'. ומזה נלמד גם אנו שמוטב לאדם להיקרא שוטה כל ימיו ולא להיות רשע שעה אחת לפני הקב"ה.

עידו הנביא

(פי"ב פ"ח)
ואם לא תמצא ידה וגו' ולקחה וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת.

פירש רש"י, לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה עיי"ש. פירש החיד"א הקדוש ששלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. הבשר הגידים והעצמות מאביו ואמו, ואילו הידיעה והשכל הם מהקב"ה.

ואם כך, אדם שחטא בהרהור הלב ובמחשבה רעה, וצריך להקריב קרבן עולה - חוטא בחלקו של הקב"ה. ואילו כשחוטא במעשה וצריך להקריב חטאת - הוא חוטא בחלק אביו ואמו. ואם כך, מהדין ודאי שהיה צריך להקריב עולה לפני חטאת. אבל בענוותנותו של הקב"ה, אמר שקודם כל נקריב את החטאת, ורק אח"כ את העולה. רק במקרא העולה מצוינת קודם, להזכירנו שכך היה צריך להיות בדין.

וכעין עידו הנביא, שהוכיח את ירבעם בן נבט שיפסיק לעבוד עבודה זרה. ירבעם התרגז והרים את ידו להכותו – וידו התייבשה באותו רגע. ומסביר רש"י שכל זמן שהוא עובד עבודה זרה, הקב"ה מוחל בינתיים על כבודו, וממשיך להזרים דם וכוח לירבעם. אבל ברגע שהוא מרים יד על עידו, שהוא תלמיד חכם - ותיבש ידו. ומכל זה נלמד גם אנו שגם אם יפגעו בנו נשתדל להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר "ובו תדבק. מה הוא רחום, גם אתה רחום", ונקבל הכל באהבה.

גאווה לטובה

(פי"ג פנ"ט)
זאת תורת נגע צרעת וגו' לטהרו או לטמאו.

כתב בעל הטורים, חמש פעמים יש 'זאת התורה או זאת תורת הצרעת', ללמדך שהמספר לשון הרע כאילו עובר על חמישה חומשי תורה. וכן עשרה פרשיות של נגעים הם בין נגעי אדם, בין נגעי בגדים ובין נגעי בתים, שאם יקיימו את עשרת הדיברות ינצל מאלו העשרה.

ומה שנאמר 'לטהרו או לטמאו', אפשר לרמוז שהגאווה היא זו שמביאה כידוע את האדם לדבר לשון הרע. שאם לא הייתה לו גאווה – לא היה עושה כן. אלא ודאי שהוא חושב שהוא צדיק יסוד עולם ורק האחרים פגומים, וממילא הלשון הרע שהוא דיבר גרמה לו את הצרעת כדי שישב בדד מחוץ למחנה. מידה כנגד מידה. כמו שהוא הפריד בן אדם לחבירו ובין איש לאשתו - כך הוא יהיה מובדל מכולם ויתחיל קצת להסתכל בנגעי עצמו. וזה שהגאווה מטמאת אנו יודעים, אבל מה שייך לטהרו?

יבואר על פי המשנה הראשונה במסכת אבות, "משה קיבל תורה מסיני" וכו', שהסיבה שהר סיני זכה שהתורה תינתן עליו ולא על הר אחר היא מפני שהוא נמוך משאר ההרים, שהרי הקב"ה אוהב את השפלים. אלא שהשאלה נשאלת: אם הקב"ה אוהב ענווה ושפלות, מדוע לתת את התורה על ההר? לכאורה עדיף בעמק או לפחות במישור. אלא מכאן לומדים שהאדם צריך גם קצת גאווה, שאם במידה הזו לא היה שום צד טוב, הקב"ה לא היה בורא אותה.

הקצת גאווה היא להתגאות שאתה יהודי שהולך בדרך ה'. ואם צריך לחבוש כיפה - אני לא אתבייש לחבוש כיפה גדולה, וכן ציצית, ולברך בקול רם. להבדיל, אם איזה מפקד בצבא בדרגות גבוהות יבוא לחתונה עם המדים שלו - אינו מתבייש. קל וחומר שעלינו להתגאות במדים שלנו, שהם שבת וכו', וכן שאשה תתגאה בבגדי הצניעות שלה ובכיסוי הראש.

---

פרשת מצורע

---

לחתוך לשון בלי סכין

(פי"ד פ"ב)
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו'.

אמרו רבותינו, מה תקנתו של מספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא - יעסוק בתורה, שנאמר "מרפא לשון עץ חיים", ועץ חיים זו התורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". ובפסוק שלנו "זאת תהיה תורת המצורע" נרמז הדבר, שאין זאת אלא תורה. שנאמר " וזאת התורה אשר שם משה". וכך כוונת הפסוק. זאת - דהיינו התורה. היא תהיה למצורע שדיבר לשון הרע.

ומעשה במלך שעבר ברחוב עם אחד השרים היהודים שלו. והנה יצא איזה גוי מאחת החנויות והחל לקלל את היהודי הנ"ל. כשמוע המלך את הקללות ודברי הגידופין, אמר ליהודי 'אני מצווה עליך לכרות לו את הלשון הרעה הזו'. מה עשה אותו שר יהודי? קנה מתנות יפות לאותו גוי והחל לכבדו. והנה המלך עובר שוב פעם עם אותו יהודי ליד אותו מקום, ויוצא הגוי מהחנות, ומברכו ומשבחו ומרוממו. אמר המלך לשר היהודי 'הרי צוויתי אותך לכרות לו את הלשון'. אמר לו השר 'כרתי את הלשון הרעה, ועכשיו יש לו לשון טובה'.

מדוע אלישע לא יצא בעצמו לרפא את נעמן

(פי"ד פ"ב)
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו'.

פירש רש"י, מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. ע"כ. האדם שקיבל צרעת, אמרו רבותינו שזה בא לו על גסות הרוח שבו. ואם כן, אסור לטהר אותו בלילה, כי שוב פעם הוא יתגאה. כיוון שהקב"ה רוצה בטהרתו הפנימית, שבה תלויה הטהרה מהצרעת, ציווה עליו לבוא ביום לעיני כולם, שיראו שהוא מצורע, וכך תרד גאוותו ויתרפא מצרעתו.

וכן רואים לגבי נעמן, שבא עם צבאו לאלישע הנביא. אלישע כלל לא יצא לקראתו אלא שלח לו שליח, שאמר לו שיטבול בירדן שבע פעמים ויתרפא. נעמן כעס מאוד ואמר 'חשבתי שייצא הנביא לקראתי ותוך שנייה ירפאני מצרעתי. והוא אומר לי לטבול בירדן ואינו יוצא לקראתי כלל?'.

ובאמת יש לשאול: וכי אלישע, שהחיה מתים, לא יכול להגדיל את הנס ולקדש שם שמים לכאורה עוד יותר, בכך שייצא לקראתו וירפאהו מצרעתו? אלא אלישע ידע שהצרעת של נעמן באה לו בגלל גסות רוחו הגדולה, וא"כ אין לו תקנה עד שישפיל גאוותו וכך יתרפא מצרעתו. לכן כשבא נעמן עם כל צבאו, ואלישע לא יצא לקראתו, כך בעצם הושפלה גאוותו, וגם טבילתו בירדן הייתה השפלה, שהרי הוא שומע לדברי הנביא שלא יצא לקראתו. וזה מה שכתוב אצלנו בפרשה, "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", כך שנגע הגאווה מתחיל לרדת.

ראש הסנהדרין - ומקומו בגיהנם

(פי"ד פ"ו)
את הציפור החיה וגו', וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הציפור השחוטה על המים החיים.

הקב"ה רוצה ללמדנו כאן מה עושה הלשון הרע. שהדם כמובן הוא הלשון הרע (שנאמר "ולשונם חרב חדה"), והמים החיים הם התורה הקדושה. וכאן רואים ששופכים את הדם על המים החיים, וכל המים מקבלים צבע של דם ונמאסים. כך גם אדם שמדבר לשון הרע עם אותו פה שממנו הוציא דברי תורה, תפילה וברכות. הדם של הלשון הרע עלול לטמא את כל דברי התורה שהוא למד.

וזה כעין מה שאמרו בדואג האדומי שהיה אביר הרועים, דהיינו ראש הסנהדרין, "ונטרד מן העולם הבא". כיוון שכל תורתו הייתה מן השפה ולחוץ. אפשר אולי לרמוז שבגלל השפה שלו, דהיינו הפה שלו שדיבר לשון הרע על דוד, כל תורתו הלכה החוצה.

מה צריך לעשות אחרי עקיצת עקרב

(פי"ד פל"ה)
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית.

כתב הרמב"ם (הלכות טומאה צרעת פט"ז ה"י) שכשאדם מתחיל לחטוא בלשון הרע שולח הקב"ה צרעת לביתו, שיבין ויעשה תשובה. ואם אינו מבין, זה עובר לבגדו, שזה כבר קרוב אליו מאוד. ואם אינו מבין, שולח לו הקב"ה צרעת בגופו ממש. וכעין זה אומר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ז) "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות, ויזעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם".

מקשה המהרש"א, מדוע דוד המלך קרא להם אווילים? ומתרץ כך שבתחילה כשהם היו חולים, הם חשבו על כל מיני סיבות שאולי לא שמרו על בריאות גופם, וכלל לא חשבו שהם לא שמרו על בריאות נשמתם. וממילא המחלה גוברת עד שהם מגיעים לשערי מוות, ורק אז נזכרים לזעוק אל ה' יתברך. והדבר דומה לאדם שהתעלף. שפכו עליו מים קרים, ולא קם. נתנו לו סטירות, ולא קם. עד שהחליטו לעבור למכות חשמל.

ומעשה ביהודי ירא שמים שהיה מספק בצקים למאפיות למיניהן, והנה ביום מן הימים, לאחר שהעמיסו את כל הבצק לאוטו, שמעו אותו צועק בחוזקה, והתברר שעקץ אותו עקרב מסוכן. אמרו לו 'בוא מהר, נלך לבית החולים', אבל הוא אמר להם 'רגע אחד', החל לעשות חשבון נפש למה ומדוע זה קרה לו, ונזכר ששכח להפריש חלה. מיד הפריש חלה כראוי, ואמר להם 'זה בסדר, הכל עבר. אין כאבים ואין שום דבר' (ואת הדבר שמעתי מאדם נאמן שנכח במקום).

יש לי מיליונים כמוך

(פי"ד פל"ז)
וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית וגו'.

נתאר לעצמנו שאדם קונה בית, ויום אחד הוא מגלה שיש נגע בבית. יכול להיות שזו צרעת, וצריך לשבור את קירות הבית. ואז בא אליו יצה"ר ואומר לו 'לא צריך, אל תלך לכהן'. אבל כמובן שהוא מוכן לילך לכהן אע"פ שביתו בסכנה, והכהן מגיע ואומר לו לפנות את כל החפצים מהבית. אח"כ הכהן מסתכל ומטמא את הבית, וצריך לשבור את האבנים הנגועות. והאדם, שמסר נפשו למען שמו יתברך, מגלה פתאום אוצר שהטמינו הגויים בתוך הקיר. ומה שאנו לומדים מזה שממצוות לעולם לא מפסידים - רק מרוויחים.

הרב אמנון יצחק המשיל משל נפלא על מלכת אנגליה שעברה ברחוב היהודים, והנה היא רואה יהודי חרדי עם זקן ופיאות, כיפה וציצית. מיד ירדה מהמכונית ואמרה ליהודי 'מצאת חן בעיני, אני מבקשת שתבוא לארמון היום בשעה ארבע אחר הצהרים ואתן לך הרבה מתנות'. 'ודאי שאבוא', אמר היהודי ורץ לביתו. הסתכל בראי וחשב שעליו להתכונן למאורע הנפלא הזה, שהרי לא כל יום מלכת אנגליה מזמינה אותו לבוא.

ואז חשב לעצמו 'מה זה הזקן שלי, ומהן הפיאות הללו? זה לא מתאים. ומה הבגדים האלה שאני לובש? צריך להתאים את עצמי לגוים'. מיהר ולבש מכנסיים קרועים שנמצאים באופנה וחולצה משונה, ונכנס לארמון. שאלה אותו המלכה 'סלח לי, מה אתה עושה פה? מי הזמין אותך בכלל?'. אמר לה 'זה אני, אמרת לי לבוא בשעה ארבע'. ואז היא נזכרה ואמרה לו 'נו, איפה הזקן והפיאות והאור מהפנים?'. 'הורדתי את כל זה כדי למצוא חן בעיני המלכה', ענה. אמרה לו המלכה 'טיפש מטופש, כמוך יש לי מליונים'.

היא נכנסה פנימה וכל גופה נתמלא כוויות

(פט"ו פל"א)
והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם וגו'.

בגמ' מסכת שבת (י"ג) מובא מעשה נורא בתלמיד חכם שהגיע לחצי ימיו ונפטר. הייתה אשתו האלמנה עוברת בבתי כנסת ובבתי מדרש, וצועקת 'למה בעלי נפטר? הרי הוא היה צדיק ולומד תורה. ומי שעוסק בתורה, עליו נאמר כי הוא חייך ואורך ימיך. ואם כן, למה ומדוע הוא מת בחצי ימיו?'. עד שבא אליה אליהו הנביא ואמר לה 'בימי נידותך מהוא אצלך, האם הוא נגע בך?'. אמרה 'חס ושלום'. 'ובימי ליבונך מהוא אצלך?'. אמרה לו 'ח"ו, אפילו באצבע קטנה שלי לא נגע. אלא שישנו בלי הפרדת מיטות וכדומה'. אמר אליהו הנביא, מלאך הברית, 'ברוך המקום שהרגו. שלא נשא פנים לתורה שלו'. עד כאן.

וכן בגמ' מובא שכל הזהיר בעניינים אלה ופורש סמוך לווסתה, זוכה לבנים צדיקים. ומעשה באשה שבאה בשעה מאוחרת לבית הבלנית, וביקשה ממנה שתפתח לה את המקווה כי היא צריכה לטבול. הבלנית הלכה עמה למרות השעה המאוחרת, וכשנכנסו למקווה ביקשה האשה מהבלנית שתבדוק אם המים מספיק חמים. הבלנית הכניסה את האצבע למים, ראתה שהם רותחים ואמרה לה 'אל תכנסי המים כאן רותחים'. אבל היא נכנסה פנימה וכל העור שלה נתמלא כוויות.

ביציאתה אמרה לבלנית 'אל תדאגי הכל בסדר, אני לא מהעולם הזה. הייתי גרה בעיר העתיקה בירושלים ולא היה לי ילדים. הייתה לי שכנה ערביה שאמרה לי שאם אקדים את יום המקווה בכמה ימים - יש סיכוי טוב שיהיו ילדים. ועשיתי כך בלי שבעלי יידע על זה כמובן. ואח"כ הצטערתי הרבה על כך ועשיתי גם תשובה, אבל לא כראוי, ונגזר עלי לטבול במקווה הרותח הזה כדי לתקן את החטא הנורא'. ישמע חכם ויוסיף לקח.

---

פרשת אחרי מות

---

מוטב להתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא

(פט"ז פ"א)
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'.

פירש רש"י, מה תלמוד לומר היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמרו לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'. בא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן, ע"כ.

לימד אותנו רש"י שגם צדיק כאהרן הכהן, עדיין צריך להוכיחו ולזרזו, ללמדינו מה כוחו של היצר הרע. והגמרא בקידושין (פ"א) מספרת על רב עמרם החסיד שפדה שבויה, ובנתיים שמו אותה בעלייה בביתו של רב עמרם החסיד. ואת הסולם שבו העלו אותה, עשרה בני אדם לא יכולים להרימו. ואח"כ סילקו משם את הסולם. היופי של אותה שבויה האיר לתוך הבית, ונכנס יצר הרע ברב עמרם חסידא. לקח את הסולם והרימו לבד (בעזרת היצר הרע כמובן) והחל לעלות בסולם.

לפתע נעצר והחל לצעוק בקולי קולות ' אש בבית עמרם, אש בבית עמרם!'. נכנסו תלמידיו ושכניו עם דליים של מים על מנת לכבות את האש, וראו את הרב הגדול על הסולם. אמרו לו 'רבינו, ביישת אותנו'. אמר להם הרב 'מוטב שתתביישו בי בעולם הזה מאשר תתביישו בי בעולם הבא. יכולתי לעשות עבירה ולא הייתם יודעים, והייתם ממשיכים לכבדני. אבל בשמים היו קוראים לכם ואומרים לכם 'בואו תראו איזה רב יש לכם', והייתה לי בושה הרבה יותר גדולה. בינתיים הרב הרגיש שיצרו עדיין בוער בתוכו, ואמר ליצר הרע 'אני משביע אותך שתצא ממני'. והנה רואים איך יוצא ממנו עמוד אש, שזה היה בעצם היצר הרע שלו.

ומקשה הרב אליהו לופיאן זצ"ל, למה עשית לעצמך כאלה בושות? הרי יכולת להשביע את היצר הרע והיה יוצא בלי שאף אחד יראה. וענה הרב, שאם הוא היה משביעו לפני כן, היצר לא היה יוצא כיוון שלא התאמץ מספיק, ורק לאחר שרב עמרם חסידא עשה את כל מה שהוא יכול לעשות וגרם לעצמו ביזיון רב - רק עתה יכל להשביעו ולהוציאו.

האבא העקשן

(פט"ז פ"ג)
בזאת יבא אהרן אל הקודש.

אין זאת אלא תורה שנאמר "וזאת התורה" וגו'. כאן באה התורה ללמדנו שאם אנו רוצים להיות קדושים, עלינו לעסוק בתורה, וזה ההבדל ביננו לבין אומות העולם. שבברכת התורה אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים". ומנין הראיה שלנו? "אשר נתן לנו את תורתו". דהיינו אם אנחנו קובעים עיתים לתורה - זה עיקר יהדותינו.

ומעשה שהיה בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן, שבא אבא אחד ואמר שהוא רוצה להוציא את בנו מהישיבה כדי שילמד מקצוע ויוכל להתפרנס בכבוד, כפי שיש הלכה שחייב האב ללמדו את בנו אומנות. אמר לו רבי אלחנן 'איזו מצוה נראית לך יותר חשובה - למול את הבן או ללמדו אומנות?'. אמר האבא 'ודאי שלמול את הבן זה הרבה יותר חשוב'.

אמר לו הרב 'תדע לך שיש הלכה - אם שני בנים שעשו להם ברית מילה מתו מחמת המילה, לא עושים מילה לבן שיוולד אחריהם, כי מדובר בסכנת נפשות. ואם כן, גם כאן באו כמה אבות ולקחו את בניהם מהישיבה. והבנים מתו מבחינה רוחנית, וכבר אינם שומרים מצוות. לכן לא כדאי לך לקחת את בנך, כי הוא עלול למות מבחינה רוחנית'. אבל האב היה עקשן ולקח את בנו מהישיבה. ובאותה שנה הבחור נפטר לבית עולמו, כיוון שיצא מפי הרב כשגגה היוצאת מפי השליט.

צוחק מי שצוחק אחרון

(פט"ז פ"ח)
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל.

לוקחים את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ומקריבים אותו קרבן בבית המקדש. השעיר שיצא עליו לעזאזל אומר בלבו 'איזה מסכן זה שהלך לעולמו'. ובינתיים מגיע איש ולוקח את השעיר הזה להר גבוה, והשעיר חושב בלבו שיוצאים לאיזה טיול שנתי ונעשה עוד יותר שמח שזה גורלו.

כשמגיעים לראש ההר דעתו זחה עליו לגמרי, שהרי הוא צופה מלמעלה על הכל. אבל הנה מגיע האיש ודוחפו מראש ההר, ועד שמגיע לחצי ההר נעשה איברים-איברים. זו אחת הסיבות שקוראים פרשה זו ביום הנשגב יום הכיפורים, בו מתפלל הצִבור - ראשי תיבות צדיקים, בינונים ורשעים. הצדיק הוא השעיר לה', והרשע זה השעיר לעזאזל. אמנם הרשע חושב בלבו 'מסכן הצדיק, אסור לו לנסוע בשבת, אסור לו טלויזיה וכבלים, והוא צריך להתפלל וללמוד. ואילו אני, מותר לי כמו השעיר לעזאזל'. אבל סופו של זה כסופו של זה.

ומשל לאדם שרצה לקנות בדים מאיזו חנות, והראה לו בעל החנות בדים יפים. אמר הקונה 'אני רואה שבדים אלו יפים הם, אבל מי אמר שהם חזקים?'. אמר לו המוכר 'אביא לך שלושה אנשים שקנו ממני, ותשאל אותם'. כן היה, ואמרו לו הקונים שהבדים טובים וחזקים. ומשם הלך לחנות אחרת של בדים, ובדק וראה עוד יותר יפים. אבל גם כאן הוא שאל את המוכר 'מי אמר שהם חזקים?'. אמר לו 'אביא לך שלושה אנשים שקנו ממני. אבל לא כמו המוכר הראשון, כי הוא הביא לך אנשים שקנו ממנו לפני שבוע, ואצלי אלה אנשים שקנו לפני שנה'.

והנמשל הוא שהרשע חושב 'אני אעשה מה שבא לי', וזה מחזיק מעמד תקופה קצרה ואח"כ טופח לו על פניו. ואילו הצדיק - כמעיין המתגבר.

ראש השודדים

(פט"ז פט"ז)
וכפר על הקודש וגו', וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם.

ללמדך שהשכינה שורה על היהודי גם כאשר הוא עסוק בטומאה ובעבירות, להראות לנו כי הקב"ה אוהב אותנו ואינו מוותר על שום יהודי, וימינו פשוטה לקבל שבים. ומעשה ברבינו חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש שהפליג בספינה. באמצע ההפלגה נשבה רוח חזקה מאוד, ונשברה הספינה. אולם הרב הגיע לחוף בסופו של דבר. החל לילך ביער, ואחר כמה ימים שאיבד את דרכו ראה באמצע היער בית גדול. נכנס הרב פנימה, והנה הוא רואה אוכל מוכן על השולחן. אכל מהפירות והירקות אחר שעישר אותם, כי היה בסכנת רעב. לאחר מכן נכנס לנוח באחת המיטות.

הבית, מסתבר, היה שייך לשודדים שגרו ביער. כשהם נכנסו לבית וראו שאכלו להם מהאוכל, כעסו מאוד. אחד מהם רצה להכות את הרב בחרבו, אבל ראש השודדים עצר אותו ואמר לשודדים שהוא רוצה לטפל בו לבד. בינתיים הרב התעורר והבין לאן הגיע. ראש השודדים פנה אליו ואמר לו 'בוא נצא מכאן, תגיד לי מי אתה'. וכשהתרחקו מהבית אמר ראש השודדים לרבינו אור החיים 'האם הרב לא מכיר אותי? הרי למדתי אצלך תורה כשהייתי ילד'. הרב הסתכל בפניו והכירו.

'איך הגעת להיות במקום רע כזה?', תמה, 'הרי למדת תורה'. סיפר לו ראש השודדים לו שפעם אחת אביו ואמו הרגיזו אותו מאוד, וברוב חמתו איבד את שכלו לרגע ורצח את הוריו. 'אמרתי לעצמי, הרי כתוב שמכה אביו ואמו מות יומת, קל וחומר הורג', ענה, 'ואם אין לי עולם הבא - לפחות נהנה מהעולם הזה. אבל אני יודע שיש דין ויש דיין, ועשיתי עוד הרבה הרבה עבירות מאז, ואף נעשיתי לראש השודדים. אך אנא ממך, כבוד הרב, יש תשובה לפושע כמוני?'.

'יש לך תשובה', ענה הרב, 'אל תחזור למקום השודדים, למרות שכל הכסף שלך נמצא שם. תלך ותיקח נחש, תניח בקופסה, תאכיל אותו בשעת הצורך, ובינתיים תשב שבע שנים בבית הכנסת, תקרא תהילים ותבכה על עוונותיך. לאחר מכן תוציא את הנחש שגידלת והאכלת, והוא יקפוץ ויהרוג את זה שגידל אותו, כמו שעשית לאביך ואמך שגידלו אותך'.

כך עשה אותו אדם. ולאחר שבע השנים בא בחלום לאור החיים ואמר לו 'תנוח דעתך שהנחת את דעתי'.

זה בגלל השידוך

(פט"ז פ"ל)
כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו.

כתבו הרמב"ם והשו"ע, עבירות שבין אדם למקום נמחלים, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין נמחלים. ויכול האדם לקום ארבעים יום לסליחות באשמורת הבוקר, וכן להיכנס לתעניות וסיגופים וקבלות נוספות, אבל אם לא תיקן את העניינים שבין אדם לחברו, ועדיין הוא מקניט את אשתו - אין העבירות נמחלות. ויש אומרים שגם בין אדם למקום לא נמחל, שהרי איך יגש האדם ויאמר 'סלח לנו אבינו', כל עוד הוא לא סולח לאחרים? וכן חייב לבקש מחילה מאביו ואמו בערב יום הכיפורים (ואולי זו סגולה לכפרה ביום הדין, שהרי שלושה שותפים באדם - הקב"ה אביו ואמו. ואם אביו ואמו ימחלו, מסתמא גם הקב"ה, שהוא השותף השלישי, יסלח לו).

ומעשה ברבי ישראל סלנטר שבליל כיפור הגיע לבית הכנסת רק באמצע התפילה. לאחר בירור נודע שהרב עבר ליד איזה בית ושמע בכי של תינוק. ונכנס לבית כדי להרגיע את התינוק מבכיו כיוון שאמו "החמירה" והלכה לבית הכנסת לשמוע כל נדרי...

וכן מעשה ברבי חיים עוזר, מגדולי הדור בזמן החפץ חיים, שהבת שלו הייתה במצב של סכנה. שלח לבקש ברכה מהחפץ חיים, והרב אמר לשליח 'זה בגלל השידוך'. לאחר מכן הבת נפטרה. והרב חיים עוזר הבין שהסיבה לכך היא שלאחר שנשתדך בזמנו ונעשו אירוסין - הוא ביטל את השידוך והאשה נפגעה, ולכן שילם על כך בבת שלו.

וכן מובא מעשה בחזון איש, שביום ראש השנה לא אמר דברי התעוררות כהרגלו לפני תקיעת השופר, וכן אמר את המזמור שלפני התקיעות רק פעם אחת ולא שבע פעמים, כדי להגיע מהר לתקיעות. אח"כ שאלו את הרב 'מה יום מיומיים?'. סיפר להם הרב שעשה כך כיוון ששמע בן שאומר לאביו 'אבא, אתה חולה, אתה חייב לאכול משהו. יש עוד הרבה זמן עד לסוף התפילה', אבל האבא אמר 'אני לא אוכל כלום לפני תקיעת שופר'. כזה ראה וקדש.

וכן מעשה בסטייפלער רבינו יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהגיע לאירוע בר מצווה. לשמחת אנשי המקום לא היה קץ, ואמרו לאבי החתן 'לא ידענו שאתה מקורב לרב'. אמר להם 'גם אני בעצמי לא יודע'. ובינתיים הרב עשה ריקוד עם החתן, ולאחר כמה דקות עזב את האולם. עד מהרה התברר הסוד הגדול, שהרב ראה את חתן הבר מצווה מדבר עם ילד אחר בבית הכנסת, וגער בו שאסור לדבר בבית הכנסת. אמר לו הילד 'כבוד הרב, הסברתי לו איך מתפללים. לא דיברתי דברי חול'. והסטייפלער ביקש ממנו שיאמר לו מתי חל בר המצווה שלו, כיוון שקטנים לאו בני מחילה הם. וביום הבר מצוה הרב בא וביקש מחילה.

ואחר כל אלה הדברים אנו יתמי דיתמי, ק"ו שצריכים להזהר לא לפגוע. ואם פגענו - נבקש סליחה.

אם קפצת מהגג - אין חזרה

(פי"ח פ"ג)
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו'.

עיין באור החיים שהאריך בעניין בטוב טעם ודעת. ונעתיק מקצת לשונו: 'הנה ידוע כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו הם מצוות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצוות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת שני דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב. ואם שני אלו לא יעשה, אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק'. ע"כ.

ומה נענה ומה נאמר אחר דברים אלו, שאם האדם מסתכל בנשים, אומר הרב שמובטח לו שלא יוכל אחר כך לשלוט בעצמו. וזה דומה למי שקופץ מהגג ורוצה באמצע לעצור ואינו יכול. כך אחרי שהסתכלנו במראות אסורים - אין שליטה. ומוסיף הרב וכותב, שאין צריך לומר בהצמד שני הדברים גם רואה וגם חושב, ואצ"ל אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה הנה הוא מסור ביד תאוותו. ולזה אמרו "במקום שבעלי תשובה עומדים - צדיקים גמורים אינם עומדים".

---

פרשת קדושים

---

אם אתה אוסף פחיות שתייה, למה אינך אוסף שטרות כסף?

(פי"ט פ"ב)
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

פירש רש"י, קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ע"כ.

וידוע שיש מצוות עשה להיות קדוש, כמו שכתוב "והייתם קדושים לאלוקיכם". ומה שמקדש את האדם הוא קיום המצוות, כמו שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו". ואם כן, לכאורה מה רש"י רוצה לומר - כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה? הרי כל מצווה מקדשת את האדם.

מסביר רבינו יוסף חיים זצוק"ל, שאם למשל אדם אוסף בקבוקי שתייה ופחיות כי הוא יודע שעל כל 100 בקבוקים למשל הוא יקבל 25 שקלים, ועל כל 800 יקבל 200 שקל, אם כן פשוט שאם יאמרו לו שיש במקום מסוים הרבה שטרות של 200 שקל - ודאי שהוא ירוץ לשם לקחת את הכסף.

והוא הדין לכאן, שכל מצווה שאנו עושים מקדמת אותנו לעבר הקדושה, וצריך המון מצוות כדי לקבל את השטר של הקדושה. ואילו כשהאדם מתאווה לדבר ערווה ורוצה לפגום בעיניו וכדומה, אך מתגבר, זה השטר של הקדושה בעצמו. וזה פשוט שאם האדם אוסף מצוות ומקלקל את קדושתו מעיניו וכיו"ב, הוא דומה לאדם שאוסף בקבוקים, אך כשיש לידו ממש שטרות - אינו מרים אותם.

וכי רצחתי או גנבתי?

שאלו פעם את הבבא סאלי זיע"א איך זה שברכותיו תמיד מתקיימות. תירץ הרב שני תירוצים. ראשית, כתוב במשנה במסכת ברכות 'השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות'. ואין מים אלא תורה, ומי שלומד תורה מתוך צמאון ומברך שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר עוד יותר מזה - שהוא יכול להחיות מתים, וזה בורא נפשות רבות.

תירוץ שני, זה ס.ע.פ.צ. דהיינו האות ס' תמיד סגורה. ולמה הקב"ה עשה אותה סגורה? כי אחריה באה האות ע', לרמוז לנו שאת העין צריך לסגור ולא לראות דברים אסורים. וכן האות פ', שבאה לאחר האות ע', מלמדת שגם את הפה צריך לסגור. ואז נעשה האדם לצדיק (צ'), שזו האות הבאה בתור. וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. ע"כ.

ונראה ששני התירוצים שלו הם אחד, שאחד ללא השני לא שייך. כעין מה שהקשה הגר"א על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", שרבותינו דרשו שכל זמן שהקול קול יעקב - אין הידיים ידי עשיו, ומהפסוק משמע הקול קול יעקב ואף על פי כן הידיים ידי עשיו. מהיכן רבותינו הוסיפו את המילה אין? עיין בספר בראשית מה שתירץ הגר"א, ואפשר לתרץ גם על פי דבריו, שכתוב 'הקל קול יעקב', שהקל הראשון בלי האות ו' (ו' זה רומז ליסוד, שזה הקדושה של האדם), ואם יש רק תורה בלי קדושה - אזי הידיים ידי עשיו. אבל רבותינו דרשו הקול עם ו', דהיינו שיש קדושה. וכך דוד המלך ע"ה כתב את מזמור קי"ט, שכולו רומז על התורה הקדושה, וכתב כל אות שמונה פעמים, לרמוז על הקדושה שכתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ודי למבין.

ומעשה באדם מסוים שהרבה שנים לא זכה לבנים. אמרה לו אשתו 'תיסע לבבא סאלי ותבקש ברכה. הרבה אנשים נושעו בברכתו'. ולאחר הפצרות קם האיש, ורצה לנסוע במכוניתו, אבל האוטו פתאום לא נוסע. בלית ברירה נסע באוטובוס, הגיע לבית הרב והמתין בתור כמו כולם. והנה הגיע התור שלו והוא בא להיכנס אל הקודש פנימה. לפתע הוא שומע את הרב צועק 'אל תיכנס לכאן, רשע! תבוא בעוד שבועיים'. חזר האיש לביתו, סיפר לאשתו את כל אשר קרהו, ואמר לה 'אל תעזי אפילו להגיד לי לנסוע שוב'.

האשה, שידעה את מאמר רבותינו 'אל תרצה אדם בשעת כעסו', שתקה בימים הראשונים. אבל לאחר שנרגעו הרוחות החלה לדבר על לבו שאולי קרתה פה טעות, והרב גם ביקש בעצמו שיבוא אליו שוב. ובאמת השתכנע האיש, ונסע הפעם באוטו ולא הייתה תקלה. נכנס אל הרב פנימה, והרב קיבל אותו בחביבות ובירך אותו בבנים. אבל האיש שאל את הרב 'למה לפני שבועיים הרב צעק עלי רשע? וכי רצחתי או גנבתי?'.

אמר לו הרב 'לא צעקתי עליך רשע. צעקתי על מישהו אחר. ואם אתה רוצה לדעת על מי, אזי תקשיב טוב: לפני שבועיים הרי נסעת באוטובוס, נכון? וכיוון שהסתכלת על אשה שלא התלבשה בצניעות, בראת מלאך חבלה שליווה אותך ורצה להעניש אותך קשות על כל ראיה וראיה. עליו צעקתי רשע, ולך אמרתי לבוא עוד שבועיים. והתפללתי לקב"ה שהאוטו שלך יעבוד כדי שלא תצטרך לנסוע באוטובוס ותראה דברים אסורים, וברוך ה' היום באת אלי טהור, ויכולתי לברך אותך".

איך מצליחים

(פי"ט פ"ג)
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם.

כתב רבינו האר"י זצ"ל, שכל ההצלחה של האדם תלויה בכיבוד הוריו. וככל שמכבדים ויראים מאבא ואמא, כך מצליחים יותר.

ומעשה ברבי ישמעאל כהן גדול שבאה אמו לבית המדרש, ואמרה לנוכחים שהבן שלה לא מכבד אותה. נתכרכמו פניהם ושאלו אותה 'במה בדיוק הוא לא מכבד אותך?'. ענתה 'כשהוא מגיע מבית המדרש אני רוחצת לו את הרגלים, לאחר מכן רוצה לשתות את המים, והוא לא מסכים. תגידו לי שיתן לי לשתות'. מיד אמרו לו 'רצונה זה כבודה, אתה חייב ליתן לה לשתות'.

ישב עד עשר בלילה וחזר לביתו

(פי"ט פ"ג)
איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו'.

פירש רש"י, ואת שבתותי תשמורו - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך חלל את השבת - אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. עד כאן.

ומעשה באדם מאזור הצפון שחשקה נפשו לילך לישיבה. באו הרבנים מהישיבה לרשום אותו כשהיה בערך בכיתה ח', אבל ההורים שלו סירבו ולא הסכימו. בסופו של דבר נשאר עם הארץ, והיום הוא מספר את זה כשדמעות בעיניו, ואומר שהוא היה צריך לצאת תלמיד חכם (היום הוא מעל גיל חמישים). ומה יצא ממנו, לדבריו? "עוד אחד".

ולעומתו מעשה שאירע בעירק, בהורים אמידים ועשירים ביותר שהיה להם בן יחיד. לימדוהו כל מיני חכמות, ורשמו אותו לאונברסיטה במטרה שילמד כלכלה, כך שיוכל לנהל את כל עסקיהם. בגיל 17 לערך עבר אותו בן ליד בית המדרש הנקרא 'בית זליכא', וראה בחורים וזקנים יחדיו, יושבים, לומדים ומתנדנדים. נכנס פנימה ושאל לפשר המקום והלימוד. הסבירו לו על התורה ועל הקב"ה, וקירבוהו מאוד. בלא שימת לב ישב שם עד עשר בלילה בערך וחזר לביתו. למחרת לקח איתו הרבה עוגות ומיני מאכל, הביא לבית המדרש ושוב למד עד מאוחד בלילה. וכך היה כמה שבועות.

בינתיים הזכירו לו הוריו שבעוד כמה ימים הוא צריך לחזור לאוניברסיטה, אבל הבן אמר להם שהוא החליט ללמוד תורה ולא כלכלה. ההורים כעסו מאוד ואמרו לו 'תלמד כלכלה ואחר כך תלמד תורה', אבל הוא התעקש וניצח. בסופו של דבר הבן הצדיק עלה לארץ, ויצא תלמיד חכם עצום בתורה הקבלה והנגלה, ושמו רבי סלמן אליהו זי"ע - אביו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, וסבו של הרב שמואל אליהו שליט"א.

רק טיפה מסובב את ההגה

(פי"ט פ"ד)
אל תפנו אל האלילים וגו'.

פירש רש"י 'לעבדם' - דהיינו אל תפנה לאלילים לעבדם. ולכאורה למה התורה השמיטה את הדבר העיקרי, שזה לעבדם? אלא ללמדינו שבתחילה האדם רק פונה טיפה לכיוון השלילי ואינו מתכוון להיות כופר גמור ח"ו. אבל זה דומה לנהג שרק טיפה מסובב את ההגה - וכבר הוא בתהום. ולכן התורה אמרה 'אל תפנו אל האלילים'.

שאגה של נמר בעין גדי

(פי"ט פ"ד)
אל תפנו וגו' ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו'.

אם אנחנו חושבים שמדובר רק על מי שלוקח מסכה ועובד אותה, הבה ונראה מה כתב רשב"י זיע"א בזוהר הקדוש: וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה אעבר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם (תרגום: וכל מי שיסתכל ביופי של אשה ביום יבוא להרהר בלילה, ואם עולה אותו הרהור רע עליו - עובר על 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'). עד כאן.

ואם כן, יוצא לנו שמסכה זה לא רחוק מהמסך של הטלוויזיה, ששם רואים דברים אסורים ועוברים על 'ואלהי מסכה' וגו'. וכן ניתן להסביר שמסכה פירושו מסך בינינו לבין בורא עולם, וכל עבירה ועבירה שהאדם עושה - הוא יוצר מחיצה נוספת בינו לבין בורא עולם. ויבואר על פי משל לאדם שעבר בשעת לילה בעין גדי, והנה הוא שומע מרחוק שאגה של נמר. החל לרעוד בכל גופו מפחד, ושיניו נקשו זו לזו. בסופו של דבר עבר את המאורע בשלום, וסיפר לחברו את אשר קרה לו.

אמר לו חברו 'אני מתפלא עליך, שהרי כשהיינו בגן החיות היית קרוב מאוד לנמרים, ובכלל לא רעדת. ואילו בעין גדי רק שמעת שאגה מרחוק, וכבר אתה רועד?'. אמר לו 'בעין גדי אומנם שומעים למרחוק, אבל אין מחיצות ביני לבין הנמר, מה שאין כך בגן החיות. שם אין לי מה לפחד, כי יש מחיצה ביני לנמרים'. והנמשל ברור: מי שאין לו עבירות אזי גם אין מחיצות בינו לבין הקב"ה. וכשהוא שומע את שאגת השבת או שאגת התפילין וכדומה, כולו מפחד שחס ושלום לא יעבור על דבר ה'. אבל מי שמלא עבירות, שומע מלא שאגות של שבת וכו', וזה לא מפחיד אותו כי יש לו המון מחיצות.

מהו הקרבן הכי חשוב בעולם

(פי"ט פ"ה)
וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו.

פירשו רבותינו לפי הדרש, שהזבח הכי גדול שהאדם נותן לבורא עולם הוא כאשר האדם זובח את רצונותיו. וכעין המשנה באבות, "בטל רצונך מפני רצונו". ככל שהרצון של האדם הוא יותר חזק והוא מבטלו - כך שכרו יותר גדול.

ומעשה ברב גדול, חתנו של הנודע ביהודה, שכשהנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא) היה כותב לו אגרת של דברי תורה, היה אומר 'יַדָי רועדות מעצם קדושתך ותורתך'. והפלא הגדול היה שבזמן שרבי יוסף, החתן, היה נותן שיעורי תורה בביתו - הייתה באה אשתו, פוגעת בו לעיני כל תלמידיו, ואומרת לו 'מי אתה בכלל שאתה יושב פה ונותן שיעורים?'. וכמובן שהרב שתק, וגם לא הרשה לשום תלמיד שיגיב על הדברים.

והנה הגיע זמנו של הרב להיפטר מן העולם, וכל גדולי הדור הגיעו להלוויה. גם אשתו הגיעה, ואמרה שהיא רוצה להגיד עליו כמה מילים. בלית ברירה הרשו לה לדבר, ואזי פתחה פיה בחכמה, ותורת חסד על לשונה, ואמרה לכל הקהל 'לפני שהתחתנתי עם הצדיק הקדוש הזה הוא עשה איתי תנאי, שאני אצטרך לבזות אותו ולפגוע בו כל פעם לעיני תלמידיו, שחס ושלום לא יבוא למידת הגאווה. וכל מה שדיברתי ופגעתי בו בחייו - זה היה רצונו ולא רצוני'. ואז היא פנתה לבעלה ואמרה לו 'אנא ממך, תעשה סימן שזה נכון'. וכולם הסתכלו וראו את ראשו זז כאומר כן.

המשפט המסובך

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עוול במשפט וגו'.

מעשה שהיה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, שביום שנתמנה להיות אב בית הדין הגיע אליו דין מסובך מאוד. ומעשה שהיה כך היה: ראובן הלך לחברו שמעון, וביקש ממנו שישמור לו על הסחורה שלו מכיוון שהוא יוצא ליריד למשך כמה ימים. שמעון הסכים, ואת הסחורה - חמישים חביות של סוגי מאכל וסחורות למיניהן - הניחו במחסן של שמעון. אחרי שחזר ראובן מהיריד, ניגש לבית של שמעון, והנה הוא שומע ששמעון נפטר מן העולם, ומינו אפוטרופוס שיהא ממונה על נכסי היתומים.

ניגש ראובן לאפוטרופוס ואמר לו 'יש לי במחסן חמישים חביות, אני רוצה לקחת אותן'. אמר לו האפוטרופוס 'יש לך עדים שהחביות שלך? הרי יש כלל: המוציא מחבירו - עליו הראיה'. 'אין לי עדים. היינו חברים כאחים, לא ידעתי שהוא ימות פתאום'. אבל האפוטרופוס אמר לו חד משמעית 'בלי עדים אתה לא לוקח אפילו חבית אחת'. בסופו של דבר הלכו לדין תורה אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, וכשהרב רואה איך בעל החביות בוכה, וניכר שזה באמת שלו, מצד אחד רצה הרב לזכותו, אבל מצד שני כתוב בהלכה 'המוציא מחבירו - עליו הראיה'. אם כך, מה עושים?

אמר להם הרב 'תבואו מחר, אני מקווה שעד אז יתלבנו הדברים'. בלילה בכה הרב והתפלל לה' שלא יעשה עוול במשפט, ותצא האמת לאור. בתוך כך הוא נרדם, והנה רואה זקן בחלומו. אומר לו הזקן 'יש שולחן ערוך - תלך לפיו'. 'אבל איך?', שאל הרב, 'רואים מבכיו שזה שלו'. אמר לו הזקן 'ראובן ושמעון היו כבר בעולם בגלגול הקודם. שמעון הפקיד אצל ראובן חמישים חביות, ובחזרתו ראובן הכחיש ואמר שלא היו דברים מעולם. ואחרי ששניהם נפטרו ירדו בגלגול שוב כדי שראובן יחזיר את החוב לשמעון, ולכן קרה מה שקרה'.

למחרת הרב פסק 'המוציא מחבירו - עליו הראיה'. הסוחר בכה מאוד עם הישמע פסק הדין, אך הרב קרא לו וסיפר לו את כל העניין, והסביר שעכשיו הוא גמר את תיקונו.

לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול במשפט.

מובא במדרש, בעניין עשרת הרוגי מלכות, שכאשר עמדו להוציא להורג את רבן גמליאל ורבי ישמעאל הכהן הגדול, שאל רבן גמליאל את רבי ישמעאל האם הוא יודע בו איזו עבירה הוא עשה שעליו למות בסייף כמחללי שבתות, כעובדי כוכבים, כמגלי עריות וכשופכי דמים.

אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע 'רצונך שאומר לפניך דבר אחד?'. אמר לו 'אמור'. אמר לו 'שמא כשהיית מסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך, ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו?'. אמר לו 'השמים (לשון שבועה) אם עשיתי כן, אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח. כשהיו עניים באים היו מכניסין אותן אצלי, ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים'. אמר לו 'כשהיית יושב ודורש בהר הבית, והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך, זחה דעתך עליך?'. אמר 'ישמעאל אחי, לא, אלא מוכן אדם שיקבל את פגעו'.

באותה שעה זלגו עיניו של רבן שמעון דמעות. אמר לו רבי ישמעאל 'אברך! בשתי פסיעות (הכוונה - עוד זמן קצר מאוד) אתה נתון בחיקם של צדיקים, ואתה בוכה? (אולי רבי ישמעאל חשב שרבן גמליאל בוכה על צער המיתה המשונה) אמר לו 'לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג' (ודאי שהסיבה העיקרית היא העניין של עשרת הרוגי מלכות, אלא שרבן גמליאל חשש שאולי יש עוד חטא, שאם הוא לא יעשה פה תשובה עכשיו - זה לא יתוקן גם במיתה. כפי שהרמב"ם אומר, שאפילו אדם נסקל על שחילל שבת - אם הוא לא עשה תשובה, לא מתכפר לו).

אמר לו רבי ישמעאל 'מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? והתורה אמרה אם ענה תענה, בין עינוי מרובה בין עינוי מועט'. אמר לו 'נחמתני, רבי'. ע"כ עיי"ש. ונראה שרק לפי דרגתו הנוראה של רבן גמליאל זה נחשב לחטא.

מלך זקן וכסיל

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול וגו' לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול.

נראה לומר שהתורה רמזה כאן ליצר הטוב וליצר הרע, שנמצאים כל הזמן במשפט. ואתה השופט, שלא תשא פני דל - זה היצר הטוב, כמו שכתוב עליו 'ילד מסכן וחכם'. ולא תהדר פני גדול, שזה היצר הרע, שעליו נאמר 'מלך זקן וכסיל'. דהיינו שהוא יותר גדול, והיינו חושבים שמצווה להדר אותו, כדכתיב 'והדרת פני זקן'. ולכן אמרה התורה 'אל תהדר אותו'.

ולכאורה מה פירוש 'לא תשא פני דל', שזה היצר הטוב? הרי זה טוב לשמוע לו. אלא הכוונה שלפעמים האדם מוסיף יותר מדי במקום שלא צריך. גם הגמרא במסכת חגיגה (ה') אומרת שיש שלושה אנשים שהקב"ה בוכה עליהם - מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ופרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים. ולכאורה זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, למה הקב"ה בוכה עליו? הרי צריך דווקא לשמוח.

מסביר הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמדובר כאן באדם ששומע יותר מדי ולומד דברים גבוהים שאינו מבינם כלל. ועליו נאמר 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין', דהיינו אל תלמד סוס (שזה ראשי תיבות סודי סודות, דהיינו קבלה. כפרד - ראשי תיבות פשט רמז דרש - אין הבין). ועל זה באה התורה ואמרה שיש לבדוק היטב ולעומק כל דבר, בשכל ישר ובצדק, ואל תהיה נחפז. כמו שאומרים בהלל "כי אמרתי בחפזי כל האדם כוזב".

יצא הרב עם עציץ גדול, והלך במהירות

(פי"ט פט"ו)
לא תעשו עול וגו' בצדק תשפוט עמיתך.

לומדים מכאן שיש מצווה וחובה לדון כל אדם לכף זכות. ובמידה והוא תלמיד חכם, אומר החפץ חיים שאפילו אם הדבר שהוא עושה נוטה יותר לחובה - עדיין אנו צריכים לדון אותו לכף זכות.

ומעשה ידוע ברבי אריה לוין זצ"ל, שהיה בלוויה של תלמיד חכם גדול בעיר הקודש ירושלים. והנה באמצע ההלוויה פרש רבי אריה לוין מהקהל ונכנס לחנות פרחים בזמן שההלוויה ממשיכה בדרכה לבית העלמין. הרב יצא עם עציץ גדול והלך לו משם במהירות. איש אחד מאנשי ההלויה ראה את זה, ותמיהה גדולה נראתה על פניו.

אך כיוון שצריך לדון לכף זכות, למחרת הלך האיש הנ"ל לרב ושאל אותו לפשר הדבר. אמר לו הרב 'אני אסביר לך את העניין. לבית החולים הגיע חולה במחלה מידבקת, ודאגתי לו לתפילין שיניחם. בהנהלת בבית החולים אמרו לי שאחרי שהחולה הזה ימות - שורפים או קוברים את התפילין, כי אסור שאדם אחר יניחם, שמא ידבק. ביום הלוויה של התלמיד החכם קיבלתי ידיעה שהמצורע נפטר, ואם אני לא אגיע עד לשעה 12:00 לקבור את התפילין - הם ישרפו את התפילין ח"ו. ועוד אמרו שאני גם צריך להביא אדמה לקבורה. לכן נכנסתי לחנות הפרחים וקניתי עציץ גדול. זרקתי את הפרחים, מיהרתי לבית החולים, וברוך השם קברתי את התפילין בעציץ'.

ומעשה נוסף במרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן. תמה האיש 'מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?'. הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו 'אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר, והתרתי אותה. והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות'.

חצים של אש מלמעלה

(פי"ט פט"ז)
לא תלך רכיל בעמך.

רבינו האר"י אומר שאדם שלא ידבר לשון הרע - מובטח לו שלא ידברו עליו לשון הרע ולא ירכלו עליו. ולכן אם הוא רואה שדיברו עליו לשון הרע, במקום שיכעס על אחרים - כדאי שיכעס על עצמו קודם.

אומרת הגיהנם להקב"ה כשמגיע לשם בעל לשון הרע, שכל עונשי הגיהנם ביחד לא יספיקו לטהר ולכבס אותו מחטאיו. ועונה הקב"ה לגיהנם ואמר לו 'אתה מלמטה, ואני משליך עליו חצים של אש מלמעלה', שנאמר 'מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חיצי גיבור (שזה הקב"ה) שנונים עם גחלי רתמים'. ולכן כל בר דעת ינצור לשונו ואזניו - ויזכה לטהרה.

שרה'לה

(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו' לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

פירש אורה"ח, מתי אתה כן מצווה להיות רכיל? כשאתה רואה שרוצים לרצוח את חברך, אתה מצווה לספר לו. ואם לא תספר, אתה עומד על דם רעך. וכעין גדליה בן אחיקם, שלא קיבל לשון הרע, והיה מה שהיה ע"ש. וכן אם פלוני עומד להתחתן עם פלונית ואתה יודע בבירור שיש לאחד משניהם דבר רע או מחלה מסוכנת - אתה חייב להודיע. ומרן הרב עובדיה פסק שאם לאדם יש רשיון ונוהג בכביש, ואתה יודע שהוא חולה למשל במחלת הנפילה, והוא העלים זאת ממשרד הרישוי - אתה חייב להודיע למשרד הרישוי, כדכתיב לא תעמוד על דם רעך.

ומעשה במושל גוי של איזה כפר, שישב עם חבר מרעיו ושתו לשכרה. והנה המושל אומר לחבירו 'היום אני מתכנן לחטוף את שרהל'ה היהודיה ולהתחתן איתה. מי יכול להגיד לי מה לעשות?'. בדיוק עבר שם יהודי מבוגר ואלמן ששמע את דבריו. רץ מיד לאביה של שרהל'ה, סיפר את ששמע והעלה רעיון למנוע את מזימת המושל: הוא עצמו מוכן להתחתן עם שרהל'ה, ואחרי שהמושל יבוא ויראה שהיא כבר נשואה - הוא ילך והיהודי יכתוב לה מיד גט.

וכך היה: העמידו חופה במהירות, והחלו לפזם ולשיר, והנה מגיע המושל הגוי ואחוזת מרעיו, וכולם רואים ששרהל'ה כבר התחתנה. הלכו כלעומת שבאו. בא המבוגר, שמח שהצליח לעזור להזים את המזימה, ואמר 'עכשיו אני רוצה לכתוב גט, לקיים את הבטחתי'. אבל שרל'ה אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים לקבל ממנו גט, ושהיא אשתו לכל דבר. אמר לה אביה 'אבל אי אפשר, הוא בן 63 ואת בת 18. את צריכה להקים משפחה לתפארת'. אבל היא לא זזה מדבריה, ענתה ואמרה 'האיש הזה הצילני משמד וממוות רוחני. אם הייתי הולכת עם הגוי, אולי הייתה לי וילה יוקרתית. אבל דברים שבקדושה היו חסרים לי, וזה שווה שאתחתן עמו'.

ואע"פ שהוא היה מבוגר נולד להם בן באותה שנה. קראו לו ר' לייב שרה'ס, והיה מגדולי הדור. ושרה'ס זה על שם אמו. כשאדם נמצא בצרה יש סגולה רק לומר את שמו, ומכאן לומדים גם כן שכל דבר שנעשה לשם שמים בלי שום נגיעות - מביא פירות טובים.

החפץ חיים סובב את גבו בפני ראש הישיבה

(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו', לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

מעשה במגיד מדובנא שיום אחד ראה ילד צעיר שמוליך את אביו העיוור לבית התמחוי שבעיר, לאכול כדרך העניים. שאל אותו המגיד 'למה אתה לא הולך לתלמוד תורה?'. 'אני צריך לדאוג לאבי לקחתו לבית התמחוי ולהחזירו', ענה הילד. אמר לו המגיד 'ואם אני אדאג לכל מחסורכם ואביך יחיה על חשבוני - אתה מוכן ללמוד תורה?'. 'בוודאי', ענה הילד. שאל המגיד את האבא אם הוא מוכן לכך, והאב הסכים בחפץ לב.

מאותו יום החל הילד ללמוד בשקידה רבה ועצומה. ולימים נודע שמו בישראל - רבי שלמה קלוגר. ומי יודע מה היה קורה אם הרב ח"ו היה מתעלם מהעניין. שהרי בוודאי שזה לא הכי נוח להביא לביתך אדם זר ולדאוג לכל מחסורו. אלא שהמגיד פעל לפי 'לא תעמוד על דם רעך', שזה לא רק להציל את גופו אלא בעיקר להציל את נשמתו.

והבה ונראה מעשה נורא. בהיותו בישיבה נתן החפץ חיים שיעור לכל תלמידיו. נכנס לפתע אחד מראשי הישיבות הידועים, והחפץ חיים, לתדהמת כל תלמידיו, סובב לראש הישיבה הנ"ל את הגב, והמשיך בשיעור. לאחר בירור אמר החפץ חיים שלראש הישיבה הזה היה תלמיד יתום מאב שהיה שובב מאוד ולא כל כך למד, וראש הישיבה רצה לסלקו. והנה באה אמו האלמנה בוכיה והתחננה שישאיר את הילד בישיבה, כי אם הוא לא ישאר בישיבה - הוא עלול לצאת פושע ועבריין. אבל תחנוניה נפלו על אזנים ערלות, והבן גורש מהישיבה. ולימים נתחבר לסטאלין הנודע לשמצה, והרג רבבות רבבות מבני ישראל. ואמר החפץ חיים שמי שאשם בדבר הוא הראש הישיבה הנ"ל.

ישן בתחנת אוטובוס

(פי"ט פט"ז)
לא תלך וגו', לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

הגמרא בסנהדרין (ע"ג) אומרת שאם אדם רואה את חבירו עומד לטבוע בנהר - חייב להצילו אם הוא יכול ויודע לשחות. ואם אינו יכול, צריך לבקש מאדם אחר שיעשה זאת, גם אם אותו אדם דורש את כל כספו תמורת זאת. שהרי אדם חייב ליתן אפילו את כל הונו למען הצלת יהודי אחד. כל זה להציל את גופו, וקל וחומר להציל את נשמתו, גם אם הדבר לא מצליח כל כך מהר.

וכעין מה שהגמ' בסנהדרין (ל"ז) סיפרה על רבי זירא שהיה הולך ללמד פושעים, ואף אחד מהם לא חזר בתשובה. אמרו לו חכמים 'בוא תלמד בישיבה, אתה רואה שאינם חוזרים בתשובה'. אבל הוא סירב והמשיך ללמדם במסירות נפש למרות שלא ראה אצלם שינוי בעבודת ה'. לאחר שנפטר רבי זירא הגיעו כולם להלוויה, והפושעים הללו אמרו 'עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?', וחזרו בתשובה.

ובכן, האם כל אחד מאיתנו מוכן לתת את כל רכושו כדי שעוד יהודי יתקרב לאבינו שבשמים? ומספרים שראו את הרב ניסים יגן זצ"ל ישן בתחנת אוטובוס, ושאלו אותו למה ומדוע. אמר להם הרב 'הגיעה משפחה לסמינר ערכים והתכוננו לחזור לביתם כיוון שאין להם חדר והכל תפוס. אמרתי להם שהם יכולים לישון בחדר שלי, ולכן אני ישן בתחנת אוטובוס'. כזה ראה וקדש.

אני לא רוצה שיהודי ישנא אותי

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'.

נתבונן מבריאת העולם בשנאה שהייתה ולמה זה גרם: א. קין והבל - מה שנגרם מזה הוא רצח של הבל, שזה בעצם רבע עולם. ב. ישמעאל ויצחק - ישמעאל מגורש עקב זה שהוא עלול לקלקל את יצחק, ועד היום רואים את הסכסוך עם הערבים. ג. יעקב ועשיו - רואים איך שעשו רוצה להרוג את יעקב עד שיעקב צועק לה' 'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו'. ד. יוסף ואחיו - רואים איך האחים מפשיטים את הכותנת של יוסף מעליו וזורקים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, ואחר כך מוכרים אותו לישמעאלים. הדבר הקשה ביותר הוא שהאחים באים בגלגול ומתים על קידוש ה' כעשרת הרוגי מלכות.

רק אחרי כך באים אפרים ומנשה - אחים שאין ביניהם שנאה אלא להיפך. לכן יעקב אמר להם 'בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה', כי סוף סוף רואים אהבה.

וכן אח"כ רואים את משה ואהרן, שהקב"ה אומר למשה 'כשיראה אותך אהרן - הוא ישמח בלבו'. ועל זה אמר הקב"ה 'מי יתנך כאח לי' וגו'. ואם האדם חושב שאם הוא ישנא יהודי הוא ירגיש יותר טוב, נתבונן במה שהגמרא בגיטין (נ"ו) מספרת על אספסיינוס קיסר, שקיבל בשורה שהוא הפך להיות המלך. נתרחבה רגלו, שנאמר 'ובשורה טובה תדשן עצם'. ובדיוק לפני כן הוא נעל נעל אחת, והשנייה לא נכנסה כי רגלו התרחבה, והראשונה גם לא יוצאת מהרגל. אמר לו רבי יוחנן 'תבקש מאדם שאתה לא אוהב שיעבור לידך'. כך היה, והעצם חזרה למקומה. זאת אומרת, הבשורה הטובה על כך שהוא מלך עד כדי כך שהתרחבו עצמותיו נעלמה כאילו לא הייתה, והכל בגלל שונא אחד.

ולעומתו נראה מעשה בזמנינו, באדם מסוים מבני ברק שהיה לו חנות לספרי קודש ותשמישי קדושה. והנה כמה שבועות לפני תחילת הלימודים שאלו אותו הילדים וההורים אם הוא מוכר ספרי לימוד לבית הספר, ילקוטים ומחברות וכל שאר הפריטים, והוא ענה בשלילה. אבל כיוון שהוא ראה שהשאלות בעניין גוברות מיום ליום, חשב שאולי כדאי לו למכור את הציוד הנ"ל. אלא שנזכר שיש עוד אדם שמוכר ציוד לבית הספר, והלך לשאול אותו אם הוא מסכים. אותו האיש אמר לו 'תמכור, אין שום בעיה. הנה הטל' של הסוכן הראשי'. האיש החל למכור בכמויות אדירות, ואילו השני כמעט ולא מצליח למכור. ויהי ביום השלישי, בהיות האיש השני כואב ועצוב, סגר את חנותו והלך אל המוכר הראשון. והנה הוא רואה המון קונים עומדים שם. מיד לקחו בידו לרב גדול ואמר לו 'אני רוצה שתבוא לדין תורה'.

הלכו לרב, ואותו מוכר שפעילותו הצטמצמה התחיל לצעוק עליו שהוא גנב לו את הפרנסה. 'הוא שאל אותי ליד הקונים האם אכפת לי שיביא ציוד דומה', אמר לרב, 'ומהבושה הייתי חייב להגיד שאין לי בעיה עם זה'. הרב שאל את המוכר הראשון אם זה נכון, ענה 'כן זה נכון. ואם עשיתי לא בסדר - אני מוכן ברגע זה לפרק את הכל'. אמר לו הרב 'פסק הדין הוא שמותר לך למכור גם בלי אישור שלו, ועשית לו טובה ששאלת אותו'. אבל אותו מוכר אמר לרב שאינו מוכן להמשיך למכור, אלא נותן הכל למוכר השני, כולל את הרווחים שצבר עד כה. 'אני לא רוצה שיהודי ישנא אותי', הסביר.

וכך היה. הלך ונתן לו את כל הסחורות, ואחר כך נשאר קצת בחנותו בשעת הלילה. והנה דפיקות בדלת. בפתח עמד חסיד שביקש לקנות ספרים. בעודו מדבר הוציא מחברת ארבעים דף, שרשומים עליה שמות ספרי קודש, ואמר לו שאת כל זה הוא רוצה לקנות. בינתיים הוציא דולרים, שם על השולחן ואמר 'תדע לך שהרב שלי הוא אחד מהאדמורים הגדולים, והלילה הוא חוזר לארצות הברית. הוא רוצה לפתוח ספריה ענקית שמכילה 15 אלף ספרים. האדמו"ר התייעץ בנושא עם אחד הרבנים שבא להיפרד ממנו, ואותו רב אמר לו שהוא מכיר אדם שוויתר היום על הרבה מאוד כסף למען השלום. והאדמו"ר החליט שאת כל הספרים הוא יקנה מאותו אדם, כלומר ממך'.

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'.

הרש"ש הקדוש כותב שאדם שניגש ליום הדין בימים הנוראים יעשה חשבון כמה לאוין של 'לא תשנא' הוא עבר, שהרי זה יכול להיות המון. אם אדם יושב כמה דקות ליד שונאו וחושב בלבו על השנאה - כל רגע ורגע הוא עובר על לאו. ואם כן, כמה צריך להיזהר לא לשנוא שום יהודי גם אם הוא לא מהעדה שלך וכדומה. ואדרבה, מי שלא שונא ולא מקפיד על שום יהודי - גם עליו לא יקפידו בשמים.

אני רוצה שתבוא ותשב לידי

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

כאן התורה שואלת: מה הסימן שאתה אוהב את חבירך ולא שונאו? התשובה: 'הוכח תוכיח'. לדוגמה, אם אדם בא להיכנס לראיון עבודה של משרה עם משכורת מכובדת, אבל לפני שנכנס התלכלך בחולצתו ממשקה מסוים ששתה, ואתה רואה שהוא לא שם לב ועומד להיכנס כך אל הראיון - עליך להפנות את תשומת לבו לכתם בחולצה. ואם אינך אוהבו - אינך מגלה לו.

והנמשל ברור, שהרי יבוא יום וכל אחד מאיתנו יצטרך לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ללא כתמים. אם אתה אוהב את היהודי - תלמד אותו איך להסיר את הכתמים הרוחניים. וכמו המשנה באבות (פ"א י"ב) שאומרת 'הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', שאם אתה אוהב יהודי - אתה מקרבו לתורה.

ומעשה ברב בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה רגיל לתת שיעור בבית הכנסת 'אוהל רחל' בירושלים מדי שבת קודש. והנה שבת אחת אמר אחד התלמידים לרב כי יש אדם מסוים שמגיע לשיעור עם הרכב שלו ומחנה אותו רחוק. אמר לו הרב 'בשבת הבאה תעשה לי סימן מי זה, ונראה מה לעשות'. ואכן, בשבת הבאה, כשנודע לרב מיהו אותו אדם, החל הרב להראות לו אהבה יתירה, שיתף אותו יותר בשיעור והזמין אותו לבוא לישב בשורה הראשונה.

כך היה, עד שהרב אמר לו 'תשמע, אני מאוד שמח שאתה בא לשיעור, ואני רוצה שתבוא ותשב לידי ממש'. האיש ניסה לסרב, אך הרב ביקש שוב ושוב, והאיש קם וישב ממש קרוב לרב. והנה באמצע השבוע בא האיש הנ"ל לרב בן ציון לביתו ואמר לו 'כבוד הרב, אני בכלל לא ראוי לכבוד הגדול שאתה עושה לי. ואת חטאי אני מזכיר היום, שלשיעור שלך הייתי מגיע ברכב בשבת. ומעכשיו, כבוד הרב, אני מבטיח להגיע רק ברגל'.

האופנוע אשם

ומעשה נוסף ברבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שבשבת אחת לאחר שיצא עם תלמידיו מבית הכנסת עבר אופנוע לידם ממש, בצמוד לרב. ניגשו התלמידים לבחור האופנוען ואמרו לו 'איך אתה מעז ככה לחלל שבת ליד הרב?'. אמר להם הרב 'תעזבו אותו, הוא לא אשם. זה האופנוע שלו אשם'. מיד כשהרב אומר זאת, האופנוע הפסיק לפעול. האופנוען ניסה להתניע, אבל לא הצליח. אמר לו הרב 'חבל, אל תנסה. עד מוצאי השבת האופנוע שלך מושבת. מהיום האופנוע שלך שומר שבת. בוא לביתי ותאכל קצת חמין'. הבחור הלך לבית הרב, ובמוצ"ש בדק את האופנוע, והנה פלא - האופנוע עובד. בשבת הבאה הבחור ניסה להפעיל את האופנוע, ושוב הוא שובת. וכך היה כל שבת, עד שיום אחד הבחור חזר בתשובה ונהפך לאחד מתלמידיו של הרב שרעבי זצ"ל.

ומעשה נוסף שאירע בזמננו. בחור אחד הגיע ביום הכיפורים לכותל המערבי עם סיגריה דלוקה בפיו. והנה ניגש אליו אחד הרבנים שהיו שם (כמדומני ר' אריה לוין זצ"ל) ואמר לו 'אקנא בך אם עכשיו תחזור בתשובה ותקבל עליך לא לעשן יותר ביום הכיפורים'. הבחור הופתע ושאל 'על מה כבוד הרב מקנא בי? הלא אני נחשב כרשע'. אמר לו הרב 'אם אדם עושה תשובה מאהבה - העבירה הופכת למצווה. אז תחשוב שביום הקדוש ביותר, ובמקום הקדוש ביותר לבני ישראל, איזו עבירה זאת. ואם כן, איזה זכות תעמוד לך אם תעשה תשובה'.

ומכל המעשים הנ"ל נלמד אנו שגם כשצריך להוכיח - צריך לעשות זאת בשיא העדינות.

ליצן החצר

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו', הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

שלמה המלך ע"ה אומר 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך'. דהיינו, אדם חכם שאוהב לשמוע אמת, גם אם היא תוכחה - אותו תוכיח. אבל לץ שעושה מכל דבר צחוק - אותו אל תוכיח, כי יבוז לכל תוכחותיך. והשל"ה הקדוש הסביר, 'אל תוכח לץ' דהיינו כשאתה רוצה להוכיח אדם על דבר מסוים שעשה, אל תגיד לו 'אתה ליצן, אתה רשע' וכדומה, פן ישנאך ולא ירצה לשמוע אותך. אלא 'הוכח לחכם ויאהבך', דהיינו תגיד לו 'אתה חכם, אתה נבון, אתה צדיק', ורק אח"כ תגיד לו בעדינות 'לא מתאים לאדם חשוב כמוך לעשות מעשה כזה'.

על פי זה הסבירו את הפסוק 'אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב'. דהיינו אדם חנפן שאומר לרשע שהוא צדיק - אזי רובצת עליו קללה, והוא מהכתות שלא מקבלות פני שכינה. ולעומת זאת, אם כוונתו להחזירו למוטב ואומר לרשע 'צדיק אתה' כדי להוכיחו, תבוא עליו ברכת טוב.

והמגיד מדובנא מביא משל בעניין זה. מחלה נוראית תקפה את בן המלך, וכל הרופאים הידועים באו לבדוק אותו כדי להכין לו תרופה מתאימה. לאחר בירור מקיף מצאו את המחלה ורשמו לו מרשם לתרופה. אלא שהתרופה הייתה מרה מאוד, וכשרצו הרופאים לתת לבן המלך את התרופה - חסם את פיו בכוח גדול ומנע זאת מהם. בינתיים המחלה הלכה והחמירה מיום ליום.

והנה ביום מן הימים הגיע למלך ליצן החצר ואמר למלך 'תן לי את התרופה, אולי אני אצליח להשקות את בנך'. המלך, מרוב יאוש, אמר לליצן 'בבקשה, תיקח את התרופה'. נכנס הליצן אל הילד, החל להצחיק אותו ולדגדג אותו, ולספר לו בדיחות, עד שבן המלך החל לצחוק כשפיו פתוח. מיד הוציא הליצן את התרופה, עירה את תכולתה לתוך פיו, והילד הבריא לחלוטין. ע"כ המשל. והנמשל הוא שהתרופה המרה זו התוכחה, ואם אנו רוצים להשקות את חברנו - צריך קודם כל לפתוח את אוזניו ע"י שנשמיע לו מילים יפות, ורק לאחר מכן נשקה אותו בתרופה המרה כביכול.

ומה שכתוב 'הוכח תוכיח' וגו', רמזו בזה שקודם כל הוכח את עצמך ורק אח"כ תוכיח אחרים. שאם האדם בעצמו מדבר בבית הכנסת ואמר לבנו שלא ידבר - ודאי שלא ישמע לו הבן. וכן אם הוא קורא עיתון ואומר לבנו 'תלמד תורה, איזה בטלן אתה', ודאי ללעג וקלס יחשב לו.

לחצה בפעמון כאילו היא רוצה לרדת

(פי"ז פי"ז)
לא תשנא הוכח תוכיח וגו', ולא תשא עליו חטא.

בחטא העגל כתוב לגבי אהרן הכהן, שביקשו ממנו שיעשה להם מזבח. אומרת התורה 'ויבן מזבח לפניו', והגמרא בסנהדרין (ז') אומרת 'ויבן מזבוח לפניו'. דהיינו חור (בעלה של מרים הנביאה) הוכיח אותם שלא יעשו את העגל, והרגו אותו. ואהרן הבין מזה שזבוח לפניו, שזה חור שהיה זבוח, שאם יוכיחם - יהרגו גם אותו (ולא תהיה להם כפרה לעולם, שזה כהן ונביא). ולא הוכיחם.

ואם נתבונן, לכאורה חור קיים מצוה של תוכחה - ומת. זו תורה וזו שכרה? אלא כשבאים למשכן העדות אומר הקב"ה למשה שיאמר לבני ישראל 'ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה'. שבצלאל, שיצא מחור, למרות שהיה רק בגיל שלש עשרה - הוא יבנה את המשכן שנקרא עדות, שזו עדות לכל באי עולם שהקב"ה סלח לבני ישראל על חטא העגל. וזה בזכות הסבא שלו, חור, שניסה למנוע את העבירה. לכן יבוא נכדו ויכפר. ומה שלומדים מכאן זה שממצוות לעולם לא מפסידים.

ומעשה בילדה צדיקה שעלתה לאוטובוס, והנה עולה אדם נוסף ומתיישב לידה. היא כמובן לא הרגישה בנוח, שהרי זה לא כל כך צנוע. ואמרה בלבה 'אם אגיד לו לקום למקום אחר - זו לא דרך ארץ. ואם אני אקום - זו גם לא דרך ארץ'. מה עשתה? הבזיק במוחה רעיון, ולחצה על הפעמון כאילו היא רוצה לרדת. ועברה וישבה בסוף האוטובוס. לאחר כמה שניות נשמע פיצוץ אדיר באוטובוס, והתברר שמי שישב לידה היה המחבל המתאבד בעצמו, וזה היה קו מספר 2 בירושלים. הילדה יצאה בלי שריטה, כי כאמור, ממצוות רק מרוויחים.

שאלו את החפץ חיים זצ"ל מי אשם בכל הצרות הנוראות שבאות על בני ישראל. ענה להם שהדרשנים אשמים (וזה היה ממש קרוב לשואה הנוראה), כיוון שאינם מוכיחים כראוי, ובמקום לדבר עם הציבור כמה חשוב לשמור שבת וטהרת המשפחה וצניעות וכדומה, הם משבחים את הקהל ומראים כמה הם יודעים לדרוש.

כעין זה מובא בגמרא מסכת שבת (נ"ה), שהקב"ה אמר למלאך המוות שיהרוג את הרשעים. אמר המלאך להקב"ה 'ומה עם הצדיקים? גם אותם צריך להרוג'. אמר לו הקב"ה 'צדיקים הם'. אמר לו המלאך 'נכון שהם עצמם צדיקים, אבל למה הם לא הוכיחו את הרשעים? אולי היו מחזירים אותם בתשובה'. אמר לו הקב"ה 'גלוי וידוע לפני שגם אם הם היו מוכיחים אותם - הם לא היו חוזרים בתשובה'. אמר לו המלאך 'זה לפניך גלוי, אבל לפניהם זה לא גלוי. הם היו צריכים להוכיח'. ענה הקב"ה 'תהרוג את הצדיקים, ולא עוד אלא שתתחיל מהצדיקים ורק אחר כך תגיע לרשעים'. והגמרא אומרת שאלה היו צדיקים גמורים שקיימו את התורה מאל"ף ועד ת"ו, וכשהיו רואים עבירה היו נאנקים ומצטערים מאוד - וזה לא עזר להם.

ואחר הדברים הנוראים האלו נבין עד היכן הדברים מגיעים, וממילא נבין מה זכותו הגדולה של המוכיח גם אם לא החזיר אף אחד בתשובה. כי גדולה מידה טובה פי 500 ממידת פורענות. ואם במידת פורענות ראינו עונש מוות לצדיקים, אזי במידה טובה כמה שכר מחכה לכל המוכיחים.

והנה פתאום הושמע שיר מסוים, והאישה החלה לצעוק בבהלה

(פי"ט פי"ז)
לא תשנא וגו' הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא.

ירבעם בן נבט הוכיח את שלמה המלך על זה שהוא סגר את כל הפרצות בחומת ירושלים והניח שומרים בכניסה לבית המילוא, שיגבו כסף מכל מי שנכנס. אמר לו ירבעם 'אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיבואו לבית המילוא מכל הכיוונים, ואתה שם שומרים לגבות כסף כדי שתוכל לתת לבת פרעה?'. אומרים חז"ל שכיוון שירבעם הוכיח את המלך, זכה ונעשה מלך ישראל. אבל בגלל שהוכיח אותו ברבים והלבין פניו, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין ק"א).

רואים מכאן שגם אם אתה יודע שאתה צודק ורוצה להעיר לחברך או לאשתך - תהיה זהיר על העולם הבא שלך. וזה מה שהפסוק אומר, 'הוכח תוכיח את עמיתך', אבל 'ולא תשא עליו חטא'. דהיינו אל תגיע לכך שבגלל שהוכחת אותו בדרך לא נכונה, תספוג עליך חטא של הלבנת פנים.

וכדי שנבין טיפה מה הצער שנגרם לאדם שמתבייש, נביא מעשה קצר באשה מסוימת (בריאה לחלוטין בגופה ובנפשה) שישבה בביתה והתעסקה בענייני הבית. הרדיו היה דלוק, וממנו בקעו כל מיני שירים. והנה פתאום הושמע שיר מסוים, והאשה החלה לצעוק לבעלה שיכבה מהר את המכשיר, והחלה לבכות בבהלה נוראה. בעלה לא הבין מה קרה לה פתאום, וכי מה רע בשיר הזה? הרי זה שיר יפה.

לאחר שהוא כיבה את הרדיו והאשה נרגעה, נתברר העניין: כשהאשה הזו הייתה ילדה בבית הספר, היו כמה ילדות שביישו אותה ולעגו לה מאוד. ובו בזמן שהם לעגו לה באחת הפעמים הזכורות לה היטב - היה הרדיו דלוק והשיר הזה התנגן. וכל פעם שהאשה שומעת את השיר הזה - היא נזכרת איך הן פגעו בה ונכנסת לצער עמוק. ומזה נלמד שכשאתה פוגע באדם מסוים, זה לא נגמר אחרי דקה, אלא עלול להימשך לנצח.

יצר הנקמה

(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור וגו'.

פירוש הדברים שאם אתה הולך לשכנך ומבקש פטיש על מנת לתלות תמונה חדשה על הקיר, והשכן מסרב לתת לך למרות תחנוניך - הרי תחזור לביתך בפחי נפש. כעבור חמש דקות אתה שומע דפיקות בדלת, ניגש לפתוח, ואת מי אתה רואה? לא פחות ולא יותר את אותו שכן, בא לבקש סוכר כדי להכין כוס קפה. מיד יצר הנקמה בוער בך, ואתה רוצה להגיד לו 'תסתלק מכאן'. אבל התורה אמרה 'לא תִקוֹם!'. אזי אתה חושב בלבך 'טוב, אביא לו סוכר, אבל אומר לו שאני לא כמותו'. אומרת התורה: גם זה אסור. אלא תתן לו סוכר בלב שלם, ולא תזכיר לו מאומה. ואם אתה נוקם או נוטר - ק"ו אם אתה נוקם ונוטר - אתה עובר איסור חמור מדאורייתא.

לכאורה זו מצווה קשה מאוד הנוגדת את השכל ואת הטבע שלנו. והרי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. איך אני יכול לתת לו סוכר כאילו כלום לא קרה? ומסבירים כך על פי מה שאמרה חנה הנביאה בתפילתה, 'אין צור כאלוקינו'. שהגמרא בברכות (סנהדרין נ"ו ס"ד פ"ה ד') הסבירה 'אין צייר כאלוקינו'. דהיינו שהציור הכי יפה הוא ציור שדומה למציאות, ויש ציור שממש נראה אמיתי ואילו רק כשאתה נוגע בו אתה מגלה שזה רק ציור. אבל הקב"ה מצייר ציור אחר, שאם למשל עשית עבירה מסוימת ונגזר עליך שאשתך תצעק עליך - אתה רואה את אשתך עצבנית וזורקת חפצים, אתה כבר חושב לענות לה וכו', אבל אל תאמין: מדובר בציור, וזה בגלל שהקב"ה רוצה לנקות אותך מהעבירות שלך.

וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ל"ח ג'), 'אין שלום בַעֲצָמַי מפני חטאתי'. עצמי זו האשה שנבראה מהעצם של הגבר. וכמו שאמר אדם הראשון, 'זאת הפעם עצם מעצמי'. והוא הדין כשאתה רואה שהשכן שלך לא רוצה להביא לך פטיש. אל תאשים אותו אלא את עצמך, ולכן כשהוא יבוא לבקש סוכר - אתה חייב לתת לו בלב חפץ.

לנקום ולנטור כנחש

(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור את בני עמך וגו'.

אומרים חז"ל, 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם'. ולכאורה הדברים תמוהים: וכי בגלל שאתה תלמיד חכם מותר לך לעבור על שתי עבירות חמורות? ולא זו בלבד, אלא שאם אתה לא נוקם ונוטר אתה לא נקרא בכלל תלמיד חכם? וכן למה דווקא אמרו כנחש?

אלא יש נקמה ויש נקמה. אם הנקמה שלך היא כדי לספק את עצמך ולהרגיש טוב ע"י שתנקום בו - זה גרוע מאוד. אבל אם אתה נוקם כנחש, דהיינו כמו שהנחש לא נהנה כשהוא מטיל ארס (שהרי אינו אוכל בכך את בשר האדם אלא מכישו והולך לו) - כך גם התלמיד, שנוקם ונוטר בשביל כבוד התורה ולא למען הכבוד העצמי. ואיך אדם יכול לבחון זאת? אם אתה רואה שפוגעים בתלמיד חכם אחר, ואתה מוחה על כבוד התורה כמו שמחית על כבוד התורה שלך - זו הראיה.

כולנו באותה ספינה

(פי"ט פי"ח)
לא תקום ולא תטור וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

מובא במסכת שבת (ל"א) מעשה בגוי שבא לשמאי הזקן ואמר לו 'אני רוצה להתגייר, אבל בתנאי שתלמד אותי את כל התורה כולה על רגל אחת' (הכוונה בזמן קצר מאוד). שמאי סילק אותו, שהרי על התורה נאמר 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואיך אפשר ללמדה על רגל אחת?

הגוי הנ"ל הלך להלל הזקן ואמר לו 'תגייר אותי, בתנאי שתלמד אותי את כל התורה על רגל אחת'. אמר לו הלל הזקן 'ואהבת לרעך כמוך, דהיינו מה ששנאוי עליך על תעשה לחבריך. זו כל התורה כולה, ואת השאר תלמד לבד'. והגוי התגייר והתקרב לה' יתברך.

והשאלה הנשאלת: איך זה שכל התורה נכללת ב"ואהבת לרעך כמוך"? וכי מה זה קשור לשבת, לתפילין ולשאר מצוות שבין אדם למקום? ותירץ מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ש'ואהבת לרעך' - הכוונה היא שרעך זה הקב"ה, שנאמר 'רעך ורע אביך אל תעזוב' (וזה סוף הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה''. דהיינו מי זה רעך? 'אני ה'').

ועוד אפשר לומר על פי המשל הידוע באותם אנשים שנכנסו לספינה להפליג בים, ואחד מהם לקח פטיש והחל לדפוק חזק בקרקעית הספינה. ניגשו אליו אנשי הספינה ואמרו לו 'מה אתה עושה?'. אמר להם 'אני רוצה לעשות חור כדי לראות מה יש למטה. מה אכפת לכם? זה החדר שלי!'. אמרו לו 'כשהמים יכנסו לספינה הם לא יבדילו בין החדר שלנו לחדר שלך, וכל הספינה בסוף תטבע'. עד כאן.

וכן כאן, מה שאמר הלל הזקן לאותו גר היה 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם אתה מחלל שבת - גם יהודי אחר סובל, כי כולנו באותה ספינה, ולכולנו יש אבא אחד שזה ה' יתברך. וזה מה שמסיים הפסוק, 'אני ה''.

אל הנער הזה התפללתי

(פי"ט פי"ח)
לא תקום וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

מובא בגמרא תענית (כ' ע"ב) מעשה ברבי אלעזר שהלך לעיר לוד, ולבו היה קצת גס עליו מפני שלמד הרבה תורה. והנה הוא רואה אדם מכוער עובר לידו. אמר לו רבי אלעזר 'תגיד לי, האם רק אתה כזה מכוער או שמא כל בני עירך מכוערים כמוך?'. אמר לו האיש 'אם יש לך בעיות לגבי איך שאני נראה - אל תפנה אלי אלא תפנה לאומן שעשה אותי'.

הבין רבי אלעזר שטעה, ירד מעל החמור וביקש מחילה. אבל אמר לו האיש 'אני לא מוחל לך עד שתדבר עם האומן שעשאני'.

בינתיים הם מתקדמים ומגיעים לעיר לוד, וכל בני העיר יוצאים לכבוד רבי אלעזר. אמר להם האיש 'לכבוד זה האיש אתם יוצאים? כך וכך היה מעשה'. אמרו לו 'תמחול לו'. אמר להם 'לכבודכם אני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כך'. ע"כ.

הסביר הרב מכתב מאליהו על פי רש"י, שהאיש הנ"ל היה אליהו הנביא, והוא ראה שרבי אלעזר יש בו קצת גאווה לאחר שלמד הרבה תורה. ואם עכשיו הוא יגיע ככה לעירו וכולם ייצאו לכבודו - הגאווה תהפוך להר געש, ואחר כך יהיה מאוד קשה להחזיר את הגלגל אחורה. ולכן עשה מה שעשה כדי שטיפת הגאווה תרד ממנו מיד. וזה מה שאומר הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", גם אם הוא נראה מכוער בעיניך בחיצוניותו או בפנימיותו. ומה הסיבה? 'אני ה'', אני בראתי אותו.

וכעין זה מובא בגמרא ברכות (ל"א ע"ב) שחיפשו כהן לשחוט, ואמר להם שמואל הנביא כשהיה עדיין ילד קטן 'אין צריך בכהן, אפשר לשחוט גם באיש זר שהוא ישראלי, שנאמר והקריבו הכהנים ולא ושחט הכהן, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. אמר לו עלי הכהן 'אתה צודק, אבל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'. אזי באה חנה אמו ואמרה 'אני האשה הנצבת עמך בזה, ובירכת אותי לבן'. אמר לה 'אני אתפלל וה' יתברך יתן לך בן יותר טוב ממנו'. אמרה לו 'אל הנער הזה התפללתי', והניחו ולא פגע בו. עד כאן.

וחוץ מהפשט אפשר להסביר בדרך דרש, שעלי הכהן ראה ששמואל הראה לכולם את חכמתו הרבה, ואיך הוא ניצח את גדול הדור. ומסתמא באו כולם לראות מי זה החכם הגדול הזה. ובינתיים שמואל עלול להתגאות, וכיוון שהוא עדיין ילד, זה עלול להידבק בו, ואחר כך כל החיים הוא יחפש כבוד. ואם כן, איך מונעים זאת? אמר לו עלי הכהן 'תתכונן, אתה הולך למות, כי כל המורה הלכה בפני רבו - חייב מיתה'. וממילא אם הייתה לו קצת גאווה - מיד היא ירדה, שהרי הוא עומד למות, ושום כבוד כבר לא חשוב. ואז באה אמו ואומר לה עלי 'אני אתפלל שיהיה לך בן עדיף ממנו', שבינתיים הוא רומז לשמואל שלא יתגאה, שהרי יש טובים ממנו. ורק אחר כך השאירו בחיים.

מי שמתנדנד הוא שיכור

(פי"ט פי"ט)
את חקתי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

ידוע שענייני הכלאים הם בבחינת חוק, כמו שהפסוק אומר 'את חוקתי תשמורו'. ופירש רש"י, חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. אבל בכל זאת נאמר רמז ששמעתי, מה שאמר אליהו הנביא בהר הכרמל לבני ישראל אחרי הניסים הנוראים שנעשו שם. אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו.

הדבר מתמיה, שהרי הם היו גם עובדי ה', דהיינו שומרי שבת ומניחים תפלין ועושים מצוות, אבל מצד שני גם עובדים עבודה זרה. מגיע אליהו הנביא ואומר בנבואה על פי ה' 'אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו, ואם הבעל - לכו אחריו'. דהיינו, תפסיקו לעשות מצוות. תהיו 100% רשעים בלי לדבוק בה' בכלל. ובפסוק הזה אפשר למצוא את התשובה: 'בהמתך לא תרביע כלאים', שזה שור וחמור בדרך כלל, וכמו שהתורה אמרה 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו', ששור זה דבר טהור ואילו החמור טמא. וכן שדרך לא תזרע כלאים, שזה חטה וגפן, שחטה זה לשון חטא. וכן הגמ' בברכות (ס"א ע"א) אמרה שיצר הרע דומה לחטה, ואילו גפן הוא דבר טוב שהולך ומשתבח. ובני ישראל נמשלו לגפן, שכמו שגפן אין לה הרכבה משאר עצים - כך בני ישראל אין להם חיבור עם שום אומה ולשון.

וכן ובגד כלאים שעטנז, שזה צמר ופשתים - צמר זה דבר טהור שנגזז מכבש שאותו מעלים לקרבן, ואילו פשתן בא מהאדמה, וזה דבר חומרי. שהרי הבל הביא כבשים והקב"ה קיבלם, וקין הביא פשתן והקב"ה לא קיבלו. ועל זה בא הפסוק ואומר לאדם: אל תהיה גם שור, שזה טהור, וגם חמור, שזה טמא. ואל תהיה גם גפן, שזה טהור, וגם חטה, שזה חטאים. ואל תהיה גם כבש, שזה תמים וטהור, וגם פשתן, שזה גשמי. אלא תחליט מי אתה.

וכמו שהולכים ברחוב ורואים מישהו מתנדנד, יודעים שזה שיכור - כך בעבודת ה', אי אפשר להיות גם צדיק וגם רשע. וכמובן שאין אנחנו מדברים על בעל תשובה שרק התחיל, והולך צעד אחר צעד בזהירות, שהוא ודאי בסדר, כיוון שהוא מבין שאי אפשר לעשות את כל המצוות בפעם אחת. אבל תוך כמה זמן הוא יגיע לזה, כי הוא שואף לכך ומבין שזו הדרך. אלא כל דיבורינו לגבי מי שחושב שזו דרך חיים.

וכעין זה ראינו לגבי אלישע בן אבויה, שאע"פ שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס והיה עצום בתורה - זה לא עזר לו. והגמרא מביאה כמה סיבות שגרמו לו להיות בעל עבירות. אחת הסיבות שהיה שר שירי עגבים, שזה שירים של גוים. וכן שהיו נושרים ממנו ספרים חיצוניים, ללמדך שקדושה וטומאה אינם הולכים ביחד, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה. והסביר החפץ חיים שהתורה היא מקווה. וכמו שהמקווה מטהר את האדם גם אם הטומאה התפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו - כך התורה הקדושה מטהרת את האדם גם אם הטומאה התפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו.

אבל בדומה למקווה, שאם האדם טובל ומשאיר אצבע או אוזן בחוץ אזי הטבילה לא שווה, כך כשאדם נכנס לתורה - הוא צריך לשעבד את כל אבריו וגידיו באמת לתורה. ואם האוזן שומעת עדיין שירים לא יפים, או שהעין רואה דברים אסורים, או שהפה עדיין מדבר לשון הרע - התורה לא טיהרה אותו כלל. ולכן כתיב 'הוי כל צמא לכו למים'. ושלא נשאיר שום שערה בחוץ.

הנהג הביט לעבר הגלגלים ונגח את ראשו באוטובוס

(פי"ט פל"ב)
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'.

אומר הזוהר הקדוש: תקום ותעשה תשובה לפני השיבה, וכמה שיותר מהר - יותר טוב. ולא צריך לחכות. כמו שמובא בתנא דבי אליהו, שיותר ממה שאמא מחכה לבנה ומאשה שמחכה לבעלה - כך יושב הקב"ה ומצפה לאדם שיעשה תשובה.

נתאר לעצמנו אדם חשוב מאוד ורעב מאוד נכנס למסעדה, ומזמין מהמלצר מנה בשרית ופיתות. בינתיים המלצר משרת את כולם חוץ ממנו במשך שש שעות, וכל פעם כשהמלצר עובר לידו אומר לו 'תמתין עוד מעט, תכף זה מוכן'. עד שסוגרים את המסעדה. ואם האיש החשוב הזה מתגלה פתאום לבעל המסעדה, אין צורך לומר איזו בושה נוראה זו למלצר. ואם כן, הקב"ה, שהוא הבעלים שלנו, והוא ברא את ידינו ורגלינו וכל אברינו, מה שהוא מבקש זה שנמלא את תפקידנו בעולם הזה. ואיך אנו יכולים לומר לקב"ה לחכות עוד שנה ועוד שנה?

ומעשה ביהודי באמריקה שההורים שלו התחננו אליו שיחזור בתשובה, אבל הוא בשלו ואינו מוכן. היה לו חלום שרצה לממשו, שזה להיות נהג אוטובוס. וכבר אמרו רבותינו "בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו". ובסופו של דבר מימש את חלומו הנכסף ו'זכה' להיות נהג אוטובוס. והנה יום אחד הוא הגיע קצת מאוחר לעבודה, והתחיל להלחיץ את הנוסעים שיעלו מהר. באחת התחנות כשעלו הנוסעים התחיל לנסוע, והנה הוא מרגיש שהוא עלה על משהו.

בדיוק אחת הנשים צעקה 'רגע נהג, הילדה שלי עוד לא עלתה'. הנהג ירד מהר מהאוטובוס, הביט לעבר הגלגלים, ראה שהילדה עלתה לעולם שכולו טוב והחל לנגוח את ראשו באוטובוס, לתלוש את שערות ראשו ולבכות כמו תינוק. ניגשה אליו האמא, שהייתה חרדית, וכבר הבינה מה קרה לבתה, ואמרה לו 'זה בסדר, אתה לא אשם. זה נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים. ואם לא אתה היית עושה - מישהו אחר היה עושה זאת. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'.

הנהג, שחשב איך להרגיע את האמא, ראה שהיא זו שמרגיעה אותו. ובזמן שהמשפחה ישבו שבעה הלך לנחם אותם ואמר להם 'החלטתי שבגלל מה שעשיתי - מהיום אני אהיה העבד שלכם לכל מה שתצטרכו 24 שעות ביום. האם אתם מסכימים?'. אמר לו האבא 'חס ושלום שתהיה עבד שלנו. אבל אם אתה רוצה לתקן את מה שקרה ולשמח גם את בתנו הקטנה וגם את הקב"ה, תהיה עבד. אבל לא שלנו אלא עבד ה', ותחזור בתשובה שלימה'. אמר הנהג 'אין בעיה, אני מקבל עלי עול מלכות שמים', וחזר בתשובה שלימה. ומה שלמדנו ממעשה נורא זה שלא להתעכב מלעשות תשובה.

שלושת הידידים

(פי"ט פל"ב)
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'.

רבותינו אמרו 'אין זקן אלא זה שקנה חכמה'. ולכאורה נראה מהמילה זקן שאם נחלק אותה יצא לנו 'זה קנה'. ואם כן, חסרה המילה חכמה. ומנין לנו להוסיף ולומר 'זה קנה חכמה?'. והתשובה פשוטה מאוד, שהרי מה אדם לוקח וקונה מהעולם הזה? רק את התורה והמצוות שלו. כל שאר הדברים שאספת לא הולכים איתך, שנאמר 'והלך לפניך צדקך'.

ומובא במדרש משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים - ראובן שמעון ולוי. את ראובן הוא אהב מאוד ועזר לו, והיה רץ בשבילו באש ובמים. את שמעון הוא אהב, אבל פחות מראובן, ואילו ללוי הוא בקושי אמר שלום. ויהי היום והנה הוא מקבל צו מהמלך לבוא ביום פלוני למשפט על כך וכך. מיד הוא רץ לראובן שיבוא להעיד עליו כמה שהוא איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אבל לתדהמתו הרבה ראובן בכלל לא הסתכל עליו ואף אמר לו 'תסתלק לי מהעיניים, אני לא בא איתך'.

בלית ברירה הלך לשמעון וביקש ממנו עזרה. אמר לו שמעון 'אני מוכן לבוא איתך עד פתח הארמון, שהרי לא הוזמנתי למלך'. משם הלך בבושת פנים ללוי וביקש ממנו אולי הוא יכול לבוא איתו למלך. אמר לו לוי 'בוודאי שאבוא איתך, ואף אגיד למלך כמה אתה איש טוב'. אמר האיש ללוי 'אם הייתי יודע כמה אתה טוב - הייתי עוזב את ראובן ושמעון, ונדבק רק בך'.

והנמשל הוא שראובן זה הכסף. האדם רץ אחרי הכסף ביום ובלילה, בקור ובחום, וכשמגיע יומו למשפט, אומר לו הכסף 'תסתלק מכאן', כיוון שהוא לא יכול להיות מליץ יושר עבור האדם בעולם הבא. שמעון זה המשפחה הקרובה והחברים הטובים שהלכת לכל אירוע שלהם, והיית שם מעשרה ראשונים, ונתת מתנה מאוד מכובדת. אך כשאתה צריך אותם ביום הדין, אומרים לך 'נבוא איתך עד הקבר, כל אחד והתור שלו'. ואזי אתה רוצה לבקש מלוי. ולוי הוא התורה, המצוות, השבת, התפילין והצניעות שלא כל כך הקדשנו להם תשומת לב מיוחדת.

הרי לא תמיד למדנו תורה, ואם למדנו - כמה פעמים נמנמנו באמצע הלימוד ודיברנו דברים בטלים באמצע. ולגבי השבת, כמה פעמים לא עשינו סעודה שלישית על הלחם, וכן סעודה רביעית, ואחרי החמין הלכנו לישון לכמה שעות, ושאלנו את השבת מתי היא יוצאת כבר כדי שנוכל לשמוע מוזיקה ולהדליק סיגריה. וכן לגבי התפילין, כשהנחנו אותם מיהרנו להוריד אותם עוד לפני "עלינו לשבח", ואולי גם דיברנו דברים בטלים ולא נזהרנו כשהכתר על ראשנו.

וכן לגבי צניעות, האם נזהרנו במה שאומר מרן השו"ע בסימן ב' "אל יאמר אדם הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי מלא כל הארץ כבודו"? וכן לגבי ברכות, האם בירכנו מילה במילה, וקל וחומר ברכת המזון ו"אשר יצר"? וכל שאמרנו הוא רק בין אדם למקום. ומה עם בין אדם לחברו, האם המלכנו את חברנו עלינו? ואיך התייחסנו לאשה? (ועיין בספר ברכת חיים להרב יוסף חיים על ההפטרות בהפטרת חיי שרה, שהסביר שלפעמים אדם קם, מתפלל, לומד תורה ורוכש הרבה מצוות, והיצר רוצה לקחת לו הכל. ואם האדם בא הביתה וכועס על אשתו ח"ו - הפסיד הכל) ומה שאמרנו זה מעט מן המעט.

ונחזור לענייננו, שלוי, שזה התורה והמצוות, אומר לאדם 'אבוא איתך עד המלך ונמליץ עליך לטובה', ואזי האדם אוחז בשערות ראשו וצועק 'אם הייתי יודע שכך שוות התורה והמצוות - הייתי עוזב הכל ונדבק רק בהן'.

הרים את המזלג בפעם השלישית - ושוב נפל מידו

(פי"ט פל"ג)
וכי יגור אתך גר לא תונו אותו.

כשהקב"ה סיבב בכל אומה ואומה לשאול האם הם רוצים את התורה, היו בחלק מהאומות אחדים שכן רצו. אלא שהם היו בטלים ברוב. אבל הקב"ה ראה את רצונם הטוב והורידם שוב לעולם, ואלו הם הגרים. ויש מצווה גדולה לאהוב את הגר. כידוע, יש לנו גדולי עולם שהיו גרים או בני גרים, כמו רבי עקיבא, רבי מאיר בעל הנס ואונקלוס.

ומעשה בגוי שאהב מאוד ללמוד שפות. עושר לא חסר לו, וגם לא כבוד, כיוון שהיה בן מלך באפריקה. הלך לאוניברסיטה בארצות הברית ללמוד שפות חדשות ושאר דברים. והנה ביום מן הימים ראה את אחד הסטודנטים כותב מימין לשמאל. התפלא מאוד, שהרי הוא ידע עד עכשיו שאת כל השפות כותבים משמאל לימין. שאל את הסטודנט 'איזו שפה זו?'. 'זו העברית של היהודים, ואני יהודי', ענה לו. 'איפה אפשר ללמוד את השפה הזו?', שאל הסטודנט, אמר לו היהודי 'יש כאן ספר של הרמב"ם עם כל האותיות, אם אתה רוצה'. הגוי לא היה עצלן, ועם עזרת היהודי החל ללמוד את לשון הקודש דרך הרמב"ם. כעבור זמן כבר ידע לחבר אותיות למילים ומילים למשפטים, והבין את אשר קרא ברמב"ם.

ניגש הגוי ליהודי ושאל 'למה אתה מדליק אש בשבת, לא מתפלל ולא מברך? הרי כתוב ברמב"ם שצריך כך וכך לעשות'. היהודי לא ידע את נפשו מהתוכחה, חזר בתשובה, חזר לארץ ישראל ונכנס לישיבת "אור שמח", ובנוסף הוכיח עוד כמה יהודים שלמדו שם באוניברסיטה, וגם הם חזרו בתשובה ועלו לארץ ללמוד בישיבת "אור שמח" (זו ישיבה לאמריקאים).

יום אחד החליט אותו גוי לבוא לביקור בארץ ישראל ולפגוש את החברים שלו בישיבה. הם שמחו מאוד לקראתו והודו לו מקרב לב, שכן הוא זה שגרם להם לבחור בעץ החיים, שזו התורה. הרב מסר שיעור בהשקפה ובאמונה, וגם הבחור ישב והקשיב. לאחר מכן הרב היה צריך להעביר שיעור בגמרא וביקש מהבחור הגוי בעדינות שייצא, כי אסור ללמד גוי גמרא. הוא יצא משם קצת פגוע, נסע לרומא ושהה שם באיזה מלון. הגיע זמן ארוחת צהרים, והוא הלך לאכול. כשהחזיק את המזלג ובא לאכול - נפל המזלג מידו. הרים את המזלג על מנת לאכול - ושוב נפל מידו, וכן בפעם השלישית.

ישב הבחור וחשב 'שלוש פעמים נפל לי המזלג מהיד. זה לא טבעי, יש פה משהו'. הלך לחדרו והסתכל בלוח השנה היהודי שהיה לו, והנה הוא רואה שהיום יום הכיפורים. הבין שהקב"ה רומז לו 'אתה שייך אלי'. הלך לבית הכנסת, לאחר מכן נתגייר, וכיום הוא מרצה בכיר בארגון "ערכים".

מאור פנים

(פי"ט פל"ד)
כאזרח מכם יהיה לכם הגר וגו'.

כתב החפץ חיים זצ"ל שגם אדם שמגיע לגור בסביבה חדשה ואינו מכיר את אנשי המקום - יש מצווה גדולה לעזור לו, לעודד אותו ולתמוך בו, שהרי הוא בבחינת גר באותו מקום. וכן אדם שמגיע לראשונה לבית הכנסת, כגון שהוא חוזר בתשובה בתחילתו - יש מצווה גדולה להראות לו בסידור היכן מתפללים וכדומה.

וכן מי שמגיע לשיעור תורה, מאוד חשוב לעזור לו. כי קורה לפעמים שאדם מגיע לשיעור תורה ואף אחד לא מתייחס אליו, והוא לא חוזר לשם שוב. חס ושלום, יכול להיות שמי שיענשו על זה בשמים יהיו אנשי השיעור. ולפעמים הפוך - אדם בא לשיעור ודיברו איתו יפה, ומזגו לו מיץ וכדומה, והביאו לו ספר מוכן, ומאותו יום הוא נעשה קבוע - מי שיקבל שכר על כל שיעור שהוא ימשיך להשתתף בו זה אותו אחד שקירבו ו"בסך הכל" מזג לו מיץ.

ומעשה באדם שבא לאחד הכוללים בעיר צפת, כיוון שהיה לו גבס בשתי ידיו ולא יכל לעבוד. קיבלו אותו מאוד יפה והאירו לו פנים, והצטרף ללומדי השיעור. גם אחרי שהגבס ירד לא חזר לעבוד אלא נשאר בישיבה, והיום הוא לומד תורה מידי יום ביומו. וכל זה בזכות החיוך והארת הפנים שהפגינו כלפיו מתחילה.

איך אדע מי יהודי ומי לא?

(פ"כ פ"ז)
והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם.

רבותינו אמרו בגמרא ברכות (נ"ג) "והתקדשתם - אלו מים ראשונים. והייתם קדושים - אלו מים אחרונים". וידוע מה שאמר רב חסדא בגמרא, "אני ממלא חפני במים והקב"ה ישפיע לי שפע גדול". והמילה מים זה ראשי תיבות מלא ידינו מברכותיך. וכן מים זה מעושר מתנות ידיך. והמילה עני זה ראשי תיבות על נטילת ידיים, שהגמרא אומרת במסכת סוטה (ד') "כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם", וכן ההיפך: "מי שנזהר ליטול ידיו זוכה לעושר".

ומעשה ביהודי בעל מסעדה שמפאת הסכנה שאסרו למכור אוכל כשר - מכר לא כשר, אבל כשראה יהודי - היה מביא לו רק כשר. ויהי היום והנה נכנס למסעדה איזה יהודי, ואכל ושבע ודשן. פנה לבעל הבית כדי לשלם לו, וראה שהמחיר גבוה מאוד. שאל את בעל הבית 'למה המחיר הגבוה הזה? רק לפני כמה ימים הייתי פה ושילמתי הרבה פחות'. אמר לו בעל הבית 'לפני כמה ימים אולי אכלת בשר זול. היום אכלת בשר חזיר, שמחירו יקר'. וכשמוע האיש שהוא אכל בשר חזיר ולא בשר כשר, נחרד חרדה גדולה ושאל את בעל הבית 'הרי אתה מוכר ליהודים אוכל כשר, למה הבאת לי בשר פגולים?'.

אמר לו בעל הבית 'וכי אתה חושב שאני נביא? איך אני יודע מי יהודי ומי לא? הנחתי קערה עם מים, ומי שאני רואה שנוטל ידיו לפני האוכל - אני מביא לו אוכל כשר. אבל אתה ניגשת ישר לשולחן בלא נטילה, ואכלת כמו חזיר. לכן הבאתי לך חזיר'. ע"כ המעשה. וכאן רואים כמה צריך להיזהר בנטילת ידיים, וכך תהיה עלינו שמירה שלא נכשל במאכלות אסורות.

ומעשה נוסף שאירע במלחמת ויאטנם, ביהודי מאמריקה שקיבל צו מילואים לבוא למלחמה. האיש, שראה כל יום ארונות מתים הולכים ונערמים כתוצאה מהמלחמה, פחד להיות כאחד מהם. ניגש לרבי מליובאוויטש זיע"א וביקש ממנו ברכה. אמר לו הרב 'אם תקפיד לעשות נטילת ידיים בכל פעם שאתה אוכל לחם - תחזור בעזרת ה' בריא ושלם'. הרב הביא ספל ולימד אותו איך עושים נטילת ידיים, והאיש הנ"ל קיבל עליו את זה ולקח עימו את הספל לצבא. וזה היה חלק מכלי המלחמה שלו. וכל פעם שהיו אוכלים לחם - היה מבקש שימלאו לו את הספל במים, ונטל את ידיו.

והנה ביום מן הימים הגיעו למקום מסוים ועצרו לאכול, ולא היה מספיק מים. לא הסכימו לתת לו מים לספל הגדול, ואמרו לו 'תאכל בלי נטילה, אין מה לעשות'. והאיש הנ"ל, אע"פ שהיה רעב מאוד, אמר 'אני לא אוכל בלא נטילת ידיים', והלך לחפש מים בשטח. אחרי חיפוש של שלוש שעות לא מצא כלום, חזר למקום, והוא רואה לתדהמתו איך כולם פגרים מתים, כיוון שבאו הלוחמים שכנגד בהפתעה והרגום. והוא ניצל ממות בטוח בזכות נטילת ידיים. וכן לגבי מים אחרונים, כותב מרן השולחן ערוך (סימן קפ"א ס"א) "מים אחרונים חובה". והחיוב הוא בין לגברים ובין לנשים.

ומעשה ברבי חיים ויטל זצ"ל, שכאבה לו הכתף. אמר לו רבינו האר"י זצ"ל 'זה בגלל שהתעכבת בין המים האחרונים לברכת המזון, וההלכה אומרת תיכף לנטילה (שזה מים אחרונים) - ברכה, שזו ברכת המזון. ותכף זה אותיות כתף, והדברים ק"ו. ואם הוא רק נתעכב בין מים האחרונים לברכת המזון וכבר כאבה לו הכתף, מה יענו אלה שבכלל לא עושים מים אחרונים? ורבינו יעקב אבוחצירא זיע"א כתב שמה שאמרו רבותינו ז"ל 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים. 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים. זה חוזר גם במצוות עונה, שצריך ליטול ידיים לפני ואחרי, וע"י זה זוכים ל'והתקדשתם והייתם קדושים', אמן כן יהי רצון.

---

פרשת אמור

---

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו

(פכ"א פ"א)
ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו.

פירש רש"י, למה כתוב גם 'אמור' וגם 'ואמרת'? להזהיר גדולים על הקטנים. דהיינו שכמו שהכהן נזהר לא להיטמא למתים בגיל בר מצווה, כך צריך להזהיר את הקטנים שלא יטמאו למתים. והדרש החינוכי הוא להזהיר את הגדולים על הקטנים, שאם האבות יהיו בסדר עם ה' ויעבדו את ה' כראוי - ממילא גם הילדים יהיו בסדר.

אך לפני שאנו מזהירים את הקטנים, צריך להזהיר את עצמנו. כי אם האבא מדבר דברי חול בבית הכנסת, איך הוא יכול להוכיח את בנו באותו נושא או אף בדברים אחרים? ואם ההורים מדברים לשון הרע, איך יוכיחו את בניהם לא לדבר לשון הרע? ואם ההורים כועסים אחד על השני, איך יוכיחו את בניהם לא לכעוס?

ומעשה באבא שרדף אחרי בנו ורצה להכותו במקל. בסופו של דבר תפס את ידו של הבן ונתן עליה מכה, אבל הבן היה זריז וסילק את ידו, והאבא קיבל את המכה. ראה זאת רבינו יוסף חיים זצ"ל ושאל את האבא 'מדוע אתה רוצה להכות את בנך?'. אמר לו האיש 'כיוון שאינו מברך ברכת המזון בקול רם אלא בשקט'. ליטף הרב את הבן ושאל 'למה אתה לא מברך בקול רם?'. אמר הבן לרב 'כי אבא שלי לא מברך בכלל'. ואז אמר הרב לאבא 'עכשיו אתה מבין למה אתה קיבלת את המכה ולא בנך?'. עד כאן המעשה.

וידוע שהדמויות הכי חשובות בעיני הבנים הם האבא והאמא שלהם, ואיך שהם יראו אותם מתפללים - כך הם יתפללו. איך שהם מברכים - כך הם יברכו. ואיך שהם שומרים את השבת - כך הם ישמרו. והאדם יחשוב - אם מישהו יפקיד אצלו מאה אלף דולר לשבוע, הוא הרי ישמור עליהם בשבע עיניים ואפילו יישן איתם, וודאי שלא יפקיר אותם לאחרים. ואם כן, קל וחומר שהאדם קיבל מבורא עולם פיקדון הרבה הרבה יותר יקר, שזה הבנים והבנות. ויבין כמה צריך לשמור עליהם בשבע עיניים, וק"ו שלא להפקיר אותם, ובפרט שאחרי שהאדם נפטר בניו ובנותיו שנשארו בחיים הם אלה שמכניסים אותו לגן עדן או לגיהנם על פי מעשיהם.

ומעשה בבחורה שנסעה באוטובוס ושאלה מישהו באמצע הנסיעה מה השעה. הוא ענה לה 'עשרים לחמש', וכך כל כמה דקות היא שאלה אותו, עד שהוא אמר לה 'מה קרה שאת כל רגע שואלת מה השעה?'. היא סיפרה לו שאמה, שנפטרה לא מזמן, נתגלתה לה בחלום כמה פעמים, וביקשה ממנה לחזור בתשובה, כי האמא תלויה בבתה. 'אבל אני סירבתי כי בא לי לעשות מה שבא לי', אמרה. 'ואתמול בלילה אמי נתגלתה לי ואמרה לי תבואי למקום זה וזה בשעה חמש, אני אבוא לשם לקחת אותך. ולכן אני רוצה להגיע בחמש'.

כשהגיעה לתחנה שלה היא ירדה. האיש הזה רצה לראות איך יפול הדבר, וגם ירד. הבחורה החלה לחצות את הכביש, והנה בא רכב במהירות ולקח אותה להיכן שאמא שלה נמצאת. עד כאן המעשה.

בזוהר הקדוש מובא שכיבוד אב ואם לאחר מיתה גדול מאוד, ויש בעניין הזה גם הסבר ל"צדיק ורע לו רשע וטוב לו". שאם האדם היה צדיק והשאיר בן רשע - אזי ח"ו יהיה לו רע בשמים. לעומתו אם האדם היה רשע אבל השאיר בן צדיק - יהיה לו טוב בשמים.

אין הנחש ממית אלא החטא ממית

(פכ"א פ"א)
אמר ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.

מובא בזוהר הקדוש "כד איתקן רישא דעמא איתקן כל עמא". פירוש: כאשר נתקנים ראשי העם - מתוקנים (ממילא) כל העם. דהיינו, כמו שאם המחשבה שלך עכשיו היא לאכול - כל האברים נגררים לאותו כיוון כי זה מה שהראש אמר לעשות. וכן אם הראש אמר לטייל - כל האברים נגררים אחריו.

ראשי העם הם כמובן לומדי התורה, כדאיתא בגמרא שחכמים אמרו לאנשי העיר להביא להם את ראש העיר, ואכן הביאו לפניהם את ראש העיר וסגנו. אך החכמים אמרו שהכוונה אינה אליהם אלא ללומדי התורה. ואם כן, אם אנו רואים שפלוני ופלוני עדיין לא חזרו בתשובה, יכול מאוד להיות שהאשמה לכך מוטלת גם עלינו, ושאנו צריכים ללמוד ולהתפלל עליהם יותר בדביקות.

וכן המעשה ברבי חנינא בן דוסא, שאמרו לו שיש בקרבת מקום ערוד (נחש) ממית. אמר להם 'תראו לי את חורו'. כשהגיע למקום הכניס את רגלו לחור בו הערוד נמצא, והכישו הערוד. הקב"ה עשה נס ונברא מעיין מתחת רגליו של רבי חנינא בן דוסא, והערוד מת. נטלו רבי חנינא בן דוסא על כתיפו, הלך לבית המדרש ואמר להם 'אתם רואים? אין הנחש ממית אלא החטא ממית'. ואז כולם אמרו 'אוי למי שפגע בו הערוד, ואוי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא'.

ולכאורה למה רבי חנינא לא הלך לשוק או לחוף הים או למדרחוב כדי להחזיר אותם בתשובה? שהרי בבית המדרש כולם צדיקים, ולא לשם דווקא צריך ללכת. אלא כמו שאמרנו, שרבי חנינא ידע שאם בני התורה נתקנים - ממילא אנשי הרחוב והקיבוץ נתקנים.

האם גם צדיק צריך לחזור בתשובה?

שמעתי מעשה שקרה לפני שש עשרה שנה בערך בשתי חברות בקיבוץ, שביום בהיר האחת אמרה לחברתה 'החלטתי לחזור בתשובה', עלתה לצפת וחזרה בתשובה גמורה. ומי שמתבונן בזה מבין שזה בזכות עוד בן תורה שנתחזק בלימוד. וכמובן שאנו, בני התורה, שואלים את עצמנו 'וכי במה אני יכול עוד להתחזק? הרי אני שומר שבת, מניח תפילין גם של רבינו תם, לומד כל היום תורה, ויש לי גם זקן ופיאות. מה לי ולחזרה בתשובה?'.

לכן אמרתי להעיר כמה דברים שאולי אנו נכשלים בהם. א. אין שום פוסק בעולם שמתיר לדבר דברי חולין בבית הכנסת, וק"ו בבית המדרש, גם בעניני פרנסה. וגם אם אלה מילים קצרות מאוד בטלפון הנייד. ב. כל הכועס - כאילו עובד עבודה זרה, בין כעס על האשה ובין כעס על הילדים. ג. ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', הרי זה מתחייב בנפשו. וזה בהולך בדרך ומשבח את ה' שהחמירו כל כך, אז קל וחומר המדבר דברים בטלים בתוך בית המדרש. שכבר אמרה הגמרא בחגיגה (י"ב) "הפוסק מתלמודו לשיחה בטילה - מאכילין אותו גחלי רתמים". ולכן ראוי ללמוד שעה או שעתיים או יותר בתענית דיבור. ד. כשאנו הולכים ברחוב, עולים לאוטובוס או הולכים לחתונה, בר מצווה וכדומה, אפילו בהפרדה, כמה פעמים עברנו על לאו דאורייתא - "ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם", שזה לא לאכול בלי נטילת ידיים, אלא הרבה יותר גרוע. ה. כשאנו מתפללים שמונה עשרה האם אנו נזהרים בדברי מר"ן (שו"ע סימן צ"ח ס"ג) שאסור שהתפילה תהיה כמשאוי ושצריך לאמרה בלשון תחנונים, וכן שצריך לחדש בה דבר? וכן מה שאמר הרמב"ן באיגרתו "והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה"? ו. כשאנו מברכים ומזכירים שם השם או אלוקינו, האם אנו מכוונים את מה שאמר מרן (בסימן ה') "כשאומר שם השם באדנות יכווין שהקב"ה אדון הכל, וכשמזכירו בשם הוי"ה יכווין שהקב"ה אדון הכל היה הוה ויהיה. וכשאומר אלוקים יכוין שה' יתברך הוא תקיף ובעל הכוחות כולם"? ושמעתי מעשה באדם שמת מוות קליני, ושאלו אותו אם הוא כיוון הויה אדנות בהזכירו שם השם. ז. כתב הרמב"ם שאסור שיהיה שום כתם ולכלוך על הבגד, שזה בכלל חילול השם, ועליו נאמר כל "משנאי אהבו מות", שזה משנאי ה'. ולהיפך - כשמתלבשים בנקיות גורמים לקידוש ה'. ח. אסור לדבר ולשמוע לשון הרע ורכילות. מי יכול לומר 'זכיתי לבי וטהרתי מחטאתי'? ט. כיבוד אב ואם - האם אנו קמים מלא קומתנו כפי שההלכה מחייבת, וכן לאחים ולאחיות גדולים בהידור לפחות, וכן לזקנים? י. ברכת המזון ו'אשר יצר' בכוונה, עד כאן.

ומסתמא רוב רובם ככולם של בני התורה לא עוברים על זה, אלא אנוכי נזכרתי מעצמי וכתבתי זאת.

חמש שנים עברתי על איסור חמור מהתורה. מה אענה ביום הדין?

(פכ"א פ"א)
אמר ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.

אפשר לפרש שהקב"ה מצווה אותנו להיות זהירים בעבירות הקטנות כמו שאנו נזהרים מהעבירות הגדולות. וכמו בחטא עץ הדעת, שלכאורה מה קרה אם אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת, וכי חסר לקב"ה פירות? אלא העניין הוא שעברו על דבר ה'. ואם כן, מה לי אם זו עבירה גדולה ומה לי אם זו עבירה קטנה. וככל שהאדם יותר צדיק - כך הוא נזהר יותר מאבק של חטא. ומהמעשה הבא נראה מה זה אצל קדמונינו מושג של חטא.

מעשה באוניה מלאה באנשים, גם יהודים וגם גויים, שבהיותם בלב הים נעשה הים סוער ורוחות עזות השתוללו. האוניה חשבה להישבר, ונתקיים בהם הפסוק "יעלו שמים ירדו תהומות". רב החובל ניגש לקבוצה של היהודים, שהיו בעצם ראש ישיבה עם התלמידים שלו, ואמר לרב 'לפי מה שאני רואה פה לא נותר לנו הרבה זמן לחיות. אנא ממך, קום קרא אל אלוקיך'. מיד אמר הרב לכל תלמידיו לעלות לסיפון של האוניה, למרות הסכנה הנוראה, וכך עשו.

אמר הרב 'נעשה מעגל, וכל אחד מאיתנו יכנס לאמצע המעגל ויספר את כל העבירות שהוא עשה בחייו, בחדרי חדרים וברשות הרבים. כי אם נעשה כאן דין - יקלו עלינו בדין למעלה'. ובחרו בבחור הכי צעיר שהיה שם, ואמרו לו 'אתה הראשון'. הבחור רצה להתחיל לדבר אבל נחנק מבכי, וכך כמה פעמים, עד שאמרו לו 'זה לא זמן לבכות. תתחיל לספר, כולם מחכים בתור'. הבחור התגבר על הבכי, החל בדבריו ואמר בקול חנוק מבכי "במשך חמש שנים עברתי עבירה חמורה מדאורייתא. עברתי על מה שכתוב בתורה לא תשקרו, ושיקרתי חמש שנים רצופות, יום אחרי יום. וכך היה: ההורים שלי לא הסתדרו בענייני פרנסה בארץ, ועברנו לגור בעיר וילנא. אבא שלי שכר שני צריפים - באחד היינו גרים ובשני אבא שלי פתח חנות, והכל הלך למישרין. החדר שבו אבי ישן היה צמוד לקיר של הגאון מוילנא, ואבא שלי היה נרדם מתוך דברי תורתו של הגאון זצ"ל.

"והנה ביום מן הימים אבא שלי הגיע מהעבודה, אכל משהו, קרא קריאת שמע על המיטה ועמד להירדם, והנה הוא שומע את קולו של הגאון מוילנא זצ"ל לומד מוסר ולא גמרא וקבלה, וחוזר על המשפט 'עוזב חיי עולם ועוסק בחיי שעה' (שחיי עולם זה התורה וחיי שעה זה פרנסה). והרב חזר על אותו משפט חצי שעה, ושעה ועוד שעה, ובמשך כל הלילה. וכמובן שאבא שלי לא הצליח לישון, ובסוף הלילה הלך להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. חזר לביתו, והנה אמי רואה שעיניו נפוחות ואדומות וניכר שמשהו מעיק עליו. שאלה אותו 'למה נפלו פניך?', והוא סיפר לה מה אמר הגאון. 'ואם כך הוא חושב על עצמו, שיום ולילה הוא לומד תורה, מה יש לי לומר?', שאל. אמרה לו אמי הצדקנית 'לך תלמד תורה, ואני אנהל גם את החנות'.

"וכן עשה אבא שלי. הפרנסה התמעטה מאוד, עד שביום מן הימים האמא אספה את אחיי הקטנים, ואני הבכור בראש, ואמרה לנו 'יש שתי אפשרויות - או שאבא יחזור לעבוד ויהיה לכם הכל בשפע, או שאבא ימשיך ללמוד ואתם תאכלו רק ארוחה אחת ביום'. ואז ראיתי מבין עיניה שגם ארוחה אחת ביום יהיה קשה לה להביא. לכן קפצתי ואמרתי 'אמא, גם ארוחה אחת אני לא צריך, כיוון שאתמול המנהל אמר שממחר יש ארוחת צהרים בתלמוד תורה'. כך במשך חמש שנים שיקרתי על אמא שלי ואמרתי לה שיש אוכל. ובאמת הייתי אוכל שאריות מפחי הזבל ושל חבריי. וזה היה השקר".

באומרו זאת פרץ בבכי נוראי. אזי ניגש אליו הרב ואמר לו 'חזור למקומך, עכשיו התור שלי'. ואז פנה הרב לבורא עולם ואמר לו 'ריבונו של עולם, אנו תמיד אומרים אל תזכור לנו עוונות ראשונים, אלא תסתכל רק במצוות שלנו. ואילו היום תסתכל בחטאים שלנו ובפרט ב'חטא' של הבחור הזה, שלא רק שהוא סבל חרפת רעב חמש שנים רק בשביל שאביו ילמד תורה ושאמו לא תצטער, והוא עוד בוכה כתינוק. אנא ה', קח את חטאו ובזכותו תחיה אותנו'. ופתאום נעשה נס גדול, הרוחות פסקו, והכל בא על מקומו בשלום.

כל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הסתכלו עליה

(פכ"א פי"ח)
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח וגו'.

חוץ מהפשט אפשר לפרש גם שעור - פירושו אדם שלא שומר על העיניים, וממילא עיניו עיוורות מלראות את האור שבתורה. ופִסח זה אדם שאיננו יציב, ואע"פ שיש לו רגליים טובות והולך ישר - הוא פסח בעבודת ה'. הוא אמנם יכול להתפלל ולהניח תפילין מצד אחד, ומצד שני לעשות עבירות. ואין לך מום גדול מזה. על זה אפשר להוסיף ולומר שזה מום קבוע, כיוון שכך האדם עושה בקביעות.

ואם תבוא ותאמר לו 'תחזור בתשובה', הוא יגיד לך 'אני יותר דתי ממך'. וזה מה שהקב"ה אומר לבני ישראל שחטאו, "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". מה שאין כן מום עובר, שזה אדם שיודע שהוא עובר על דברי ה', אלא שיצריו גוברים עליו. אבל יבוא יום והוא יחזור בתשובה כיוון שהוא יודע שהוא לא בסדר. ומה שאמרנו שאדם שפוגם בעיניו זה מום, יש לזה רמז בפרשת ציצית, בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אם נקח את ראשי התיבות של 'ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' וגו' ייצא לנו כמניין מום, וכמניין פאה נכרית שגורמת לאחרים להתעוור רוחנית ולהפוך לבעלי מומין.

ומעשה באשה חרדית מאיזור ירושלים שהייתה מקפידה על קלה כבחמורה, אלא שלבשה פאה נכרית וחשבה שאין בזה איסור. והנה באחד הלילות, כשנרדמה וישנה שנת ישרים, חלמה שהיא נפטרה ועולה לשמים, ומכניסים אותה לגן עדן. היא רואה שהכל יפה - מעיינות שאין כמותם בעולם, פרחים מכל הסוגים ודברים נפלאים שאי אפשר להעלותם על הכתב. היא רואה מלא נשים עומדות בתור. הצטרפה אליהן ועמדה בהמתנה.

פתאום ראתה שיושבות שם ארבע נשים שדומות למלאך ה', והשכינה עוטפת אותן, והן אלה שמקבלות את כולן. יש כאלה שהן מקבלות אותן בחיוך ובשמחה רבה, מחבקות ומנשקות, ויש כאלה שלא זוכות לזה, אלא אותן ארבע נשים אפילו מסובבות את הפנים למולן ולא מסתכלות עליהן, מחמת שהן לא הלכו בדרכי הצניעות והטהרה.

וכראות האשה הנ"ל את כל זה, שמחה מאוד בליבה. שהרי היא כן דקדקה על קלה כבחמורה, והבינה גם שארבעת הנשים שיושבות שם הן האמהות הקדושות שלנו שרה, רבקה, רחל ולאה, וממילא יקבלו אותה כראוי. לאט לאט התור נגמר, והיא כולה מתרגשת וליבה מחסיר פעימה, ועוד רגע והנה היא עומדת מול האמהות הקדושות.

כאן ציפתה לה אכזבה נוראה מאוד, כיוון שכל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הביטו בה כלל. היא פרצה בבכי, כיוון שלא הבינה למה, וניסתה לשאול את שאלת השאלות - 'למה? הרי הייתי צנועה'. פתאום היא מתעוררת כשכולה דמעות, ואיך שהיא פתחה את העיניים - היא רואה למולה את הפאה מונחת על הכסא בחדר. היא הבינה את העניין, קיבלה על עצמה תשובה, ומאותו יום כיסתה את ראשה כראוי.

(פכ"ב פ"כ)
כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם.

כמו שלא היית רוצה שיביאו לך דבר עם מום, כך אל תקריב לקב"ה קרבן עם מום. וכמו שאתה דואג לעצמך שהכל יהא על הצד הכי טוב - כך תדאג לעשות את המצוות על הצד הטוב ביותר.

כך לדוגמה, אם אתה עושה בר מצוה לבן שלך, הרי זו מצווה גדולה לערוך סעודה כראוי. אבל מצווה עוד יותר גדולה שהתפילין יהיו מבהמה גסה ומהודרות. שהרי ערב הבר מצווה נגמר אחרי שעתיים או שלוש, ואילו התפילין הן לכל החיים, או לפחות לשנים רבות מאוד. גם הכסף הזה חוזר, כמו שהגמרא (ביצה ט"ז) אומרת "מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי". תשרי - ראשי תיבות תפילין (או תורה), שבת, ראש חודש, יום טוב. שכל מה שהאדם מוציא לקדושה - הכל חוזר.

ומעשה באדם מסוים מחצור הגלילית שביקש לקנות דירה מחברת עמידר, והציע סכום של 80,000 ש"ח. בחברה דחו את ההצעה באמרם שהמכירה רק לזכאים. בינתיים האיש קנה תפילין מהודרות של רבינו תם ב-500 דולר, וקיבל מכתב מהחברה שמודיע שנותר שבוע בלבד לרכישה, ושגם מי שלא זכאי יכול להשתתף במכרז של הדירות. אותו איש אמר לעצמו 'הרי קניתי תפילין והקב"ה מחזיר, אזי אם אציע סכום נמוך של 68,000 ש"ח - ה' יעזור'. וכך היה, האיש זכה במכרז וזכה בדירה. וחוץ מהכסף של התפילין הוא הרוויח עוד כעשרת אלפים שקל.

נחזור לעניין שאדם צריך לעשות את המצוות כמו שהוא עושה את מעשיו לעצמו. המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אומרת "עשה רצונו כרצונך", ולכאורה זה לא מובן. וכי אדם יעשה את רצון ה' איך שהוא רוצה ואיך שבא לו? ויבואר על פי משל באדם שהשתתף במלחמה, והנה הקרב הולך וגובר. הוא חטף כדור והחל לפרפר, ובשניות האחרונות פנה לחבירו ואמר לו 'תיקח את 10,000 הדולרים הללו. 1,000 תיקח בשבילך ו-9,000 תתן לאשתי'. אבל האיש הנ"ל אמר 'מה פתאום תשעת אלפים בשבילי, ואלף לאשתך?'. אמר לו האיש 'תתן לאשתי כמה שאתה רוצה'.

לאחר המלחמה האיש הנ"ל הלך לאשת האיש ונתן לה אלף דולר. היא שאלה אותו 'כמה בעלי נתן לך?', והוא הודה שהוא קיבל 10,000, והסביר 'אבל הוא אמר לי לתת כמה שאני רוצה, לכן תגידי תודה שנתתי לך אלף', אבל האשה תבעה אותו לבין הדין, והדיין פסק ואמר לאיש 'תתן לאשה 9,000 ותיקח לעצמך אלף בלבד'. שאל האיש את הדיין 'מניין לך לשפוט כך? הרי בעלה אמר לי ליתן לה כמה שאני רוצה'. אמר לו הדיין 'בעלה אמר לך לתת לה כמה שאתה רוצה, ואתה רצית לקחת 9,000, אזי את זה תתן לאשה'. וזהו גם כאן - איך שאנו רצים אחרי כסף וזהב, כך צריך לרוץ אחרי תורה ומצוות. כמאמר שלמה המלך ע"ה "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'".

עוד חמש דקות

(פכ"ב פ"ל)
ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה'.

באה לרמוז לנו התורה הקדושה שאם עלינו לעשות איזו מצווה - אל לנו לדחות אותה למחר, כפי הפתגם 'אל תאמר מחר, פן יהיה מאוחר'. וכפי שראינו במלחמת עמלק, שאמר משה רבינו ע"ה ליהושע בן נון 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר' וגו'. אמר הקב"ה 'מעתה כל מה שילחמו עם עמלק - לא יגמר באותו יום'. וזה מה שהיה עם שאול, שהשאיר את אגג עד לבוקר, ובגלל זה נולד לבסוף המן האגגי. וזה מה שכתוב אצל דוד המלך ע"ה 'ויכם' (את עמלק) מהנשף ועד הערב למחרתם.

וכן מה שרואים אצל אסתר המלכה שאמרה לאחשורוש 'יבוא המלך והמן היום', ובמשתה היא אומרת לו 'אם על המלך טוב נעביר את זה למחר', שזה פלא. אלא הוא שאמרנו כאן, כשבא מעמלק הדבר - צריך להיגמר רק למחרת. וכן נלמד מכך - מה שאנו יכולים לעשות עכשיו, אסור לדחות, כיוון שאנו עלולים לדחות ולדחות. וכן ראינו אצל נעמי, שאמרה לרות המואביה 'אל תדאגי, כי בועז יסדר את כל העניין היום'. לכאורה מהיכן נעמי ידעה? אלא שבועז היה צדיק, ואחד הסימנים של הצדיקים הוא שהם עושים הכל בזריזות, וכן באמת התחתן עם רות באותו יום, ולמחרת מת. ואם היה מתמהמה ומכין הזמנות ותזמורת ואולם לחתונה, לא הייתה בסוף חתונה.

ושמעתי מעשה נורא בזמננו, בשוחט מפורסם שקבוצה מסוימת של אנשים לקחה אותו, ובחרו עגל מיוחד, רך וטוב, כדי שישחט להם אותו. השוחט כנראה קצת התרגש בזמן השחיטה, ועשה שהייה באופן שאף אחד לא הרגיש - רק הוא ובורא עולם. וע"י שהוא שיהה הוא גרם לעגל להיות נבילה. מהבושה הוא פחד לומר להם על כך, והלך לביתו שנמצא בקרבת מקום.

אחרי שנתיישב בדעתו חזר למקום במהירות כדי לומר להם לא לאכול מהבשר, אבל כבר לא נשאר שם בשר ולא אנשים. באותה שנה קבר שלושה בנים, רחמנא ליצלן, והוא הולך ומספר את המעשה הנ"ל לאנשים כדי לכפר על חטאו. ומה שטוב הוא לדחות דברים שהיצר מפתה אותנו לעשות, וקשה להתגבר. אזי אפשר לומר ליצר 'לא עכשיו אני אעשה זאת אלא מחר'. ובינתיים אתה פוקח עיניך ומבין את המלכודת שהיצה"ר טמן לך.

ומעשה בסטייפלער רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהיה משרת בצבא הרוסי, ובליל שבת קודש הגיע לשמירה. השומר שלפניו, שהיה גוי, כשראה אותו מגיע הוריד מעליו את מעיל הפרווה, שהיה עבה מאוד, תלה אותו על הענף שבעץ, והלך לו. הרב, בראותו את המעיל בענף, נזכר בדברי מרן (שו"ע סימן של"ו ס"א) שאסור להשתמש באילן ואסור להוריד ממנו שום חפץ. אבל מצד שני, הקור חודר לעצמות. הרב אמר 'אפשר לחכות חמש דקות בלי המעיל'. ולאחר חמש דקות אמר 'אפשר עוד חמש דקות', וכך העביר את כל שש השעות של השמירה בלי לגעת במעיל. ומזה הרב נעשה קצת כבד שמיעה, אבל את הרב שמעו כולם.

מה שאתה עושה זה כמו לאכול חזיר ביום הכיפורים

(פכ"ב פל"ב)
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו'.

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א), ארבעה חילוקי כפרה הן. א. אם האדם ביטל מצוות עשה ועשה תשובה - אינו זז משם עד שמוחלין לו. ב. עבר על לא תעשה שאין בהן כריתות ומיתות בית דין - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. ג. עבר עבירות שיש בהן כריתות או מיתות בית דין - תשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין מכפרים. ד. עבר על חילול ה' - תשובה ויום הכיפורים ויסורין תולין, ומיתה מכפרת. ע"כ.

מכאן למדנו שהעוון הגדול מכל העוונות, ואפילו מעוונות שיש בהם מיתת בית דין, הוא עוון חילול ה'. והגמרא אומרת על רבי יוחנן שאצלו חילול ה' היה אם רק היו רואים אותו הולך ארבע אמות (שני מטר) בלא תורה ובלא תפילין. וכן לגבי רב שהיה קונה דבר מסוים ומשלם בהקפה - זה דומה לחילול ה'. ואצלנו אולי דברים כאלה לא יחשבו לחילול ה', אבל ודאי שאם רואים מישהו שנראה כבן תורה מתבטל זמן רב מתורה - הדבר עלול להיות חילול ה'. וכן אם לוקח הלוואה ולא מחזיר, או שהולך בבגדים עם כתמים.

ובילקוט יוסף כתב (בהלכות כיבוד אב ואם) שבן תורה שנמצא בחתונה עם ריקודים מעורבים - זה יכול להיות בגדר חילול ה'. והדבר ברור, שהרי כמה פעמים אתה שואל מישהו איך הוא הולך לחתונה מעורבת והוא עונה לך "ראיתי שם אנשים 'חרדים'. אם כן, למה שלא אלך, וכי אני יותר טוב מהם?".

ומעשה ברב גדול שכינוהו הסנדלר, שהוזמן לברית מילה להיות הסנדק. וכיוון שידעו שהצדיק יגיע - הגיעו המון אנשים. בסופו של דבר הרב הצדיק הגיע, ומיד חזר על עקבותיו. ניגשו אליו בני המשפחה ושאלוהו לאן הוא הולך, הרי הוא אמור להיות הסנדק. אמר להם הצדיק 'החלטתי ללכת כיוון שלא ראיתי כאן את אליהו הנביא. ומסתמא שהוא גם לא יבוא, כי המקום כאן מעורב ואין צניעות'.

ומעשה נוסף בבחור צעיר שחזר בתשובה, עלה על דרך המלך והקפיד על קלה כבחמורה. ההורים שלו לא הפריעו לו בדרכו ואפילו עודדו אותו, על שמאס בתענוגי העולם הזה והחליט לבחור בתענוגי העולם הבא. והנה ביום בהיר נערכה חתונה של אחד מבני המשפחה, וההכנות בבית לקראת האירוע היו רבות. אבל הבן הצדיק ישב בחדרו, עסק בתורה ולא הראה סימנים שהוא מתכונן ללכת לאירוע.

ניגשה אליו אמו ושאלה אותו למה הוא לא מתכונן לאירוע, הרי זה מבני המשפחה. אמר הבן ביראת כבוד 'אמא, האירוע מעורב ואני לא יכול לבוא'. כשאביו הגיע לבית סיפרה האשה לבעלה את העניין, וביקשה שיגש לבן לנסות לשכנע אותו. האב, שהיה בעל מועדון מפורסם מאוד באיזור המרכז, ניגש לבן ואמר לו 'מה יש בזה שרוקדים מעורב?'. אמר הבן לאביו ביראת כבוד 'אבא, לפי התורה זה אסור, ואני החלטתי לילך בדרך התורה. אני לא יכול לעשות צחוק מעצמי'. אמר לו האב 'אם כך, אתה רוצה להגיד לי שאני עושה עבירה בכך שאני מרקיד אנשים כל ערב במועדון? הרי אני משמח את כולם. לדעתי אולי זאת בכלל מצווה'. אמר הבן לאביו 'אני לא פוסק, אלה עניני פרנסה. אבל תשאל את רב העיר'.

ניגש האב לרב העיר כדי לשאול אותו אם מותר לפתוח את המועדון ולהרקיד מעורב או "שמא" יש בזה איסור. אמר לו הרב 'תאמר לי, האם אתה צם בכיפור או לא?'. 'ודאי שאני צם, כבוד הרב'. 'עוד שאלה אחת אשאל אותך, ואל תכעס: האם אתה נזהר לא לאכול חזיר?'. 'בוודאי שאני נזהר, הרב. אני אוכל רק כשר'. וכאן אמר לו הרב 'תקשיב טוב, מה שאתה גורם לריקודים מעורבים, גברים ונשים, כל פעם מחדש זה כמו לאכול חזיר ביום הכיפורים'. וכשמוע האיש את הדברים יוצאים באופן מפורש מפי הרב הגדול, הלך לסמינר כדי להתחזק ביהדות וחזר בתשובה, וכיום הוא אחד המרצים בסמינר 'ערכים', והוא הרב רוני טל שיחיה. עד כאן.

ועוד כותב רבינו יונה חידוש, שאפשר לכפר על חילול ה' על ידי שעושים קידוש ה', כמו שעשה הבחור הנ"ל שלא הלך לאירוע. וכן מובא בתרגום ירושלמי על הפסוק בן פורת יוסף וגו', בנות צעדה עלי שור, הרי דרביתא יוסף וגו'. והוו בנתיהון דמלכיא ובנתיהון דשלטוניא מרקדן עלך על כוויא ומציתן עלך מן חרכיא, והוו מזרקן קדמך שירין עזקין קטילין מניכין, וכל מני דהב סבירין דאת תלי עינך ומסתכל בחדא מנהון חס לך יוסף ברי דלא תליתא עיניך בחדא מנהון, והוו בנתיהון דמלכא ובנתיהון דשלטוניא אמרן אלין לאלין דין הוא גברא חסידא יוסף (תרגום בקצרה: כשהיו בנות המלכים ובנות השרים מסתכלות עליך יוסף מהחלונות והחרכים, והיו זורקות עליך תכשיטים של זהב כדי שתסתכל באחת מהן, ואתה לא הסתכלת אפילו באחת מהן - אמרו אלו לאלו 'זהו איש חסיד').

תמימות אמיתית

(פכ"ד פ"ה)
ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות וגו'.

כתב רבינו האר"י זיע"א שבשבת קודש יש להשתדל להניח על השולחן 12 חלות (ולפי הפשט אין זו חובה אלא מנהג חסידות, ולכל הפחות שיהיה לחם משנה).

ומעשה ברב גדול שדרש בשבת קודש בעניין 12 הלחמים של לחם הפנים בזמן שהיה בית המקדש קיים, והיה בקהל אדם תמים שעלה מהאנוסים בספרד. הלך לאשתו וסיפר לה את העניין, ואמר לה שהוא רוצה להביא לקב"ה את הלחם, והיא תנפה את הקמח 13 פעמים, תאפה את החלות והוא יקח את זה. אשתו, בתמימותה, כן עשתה.

האיש הנ"ל לקח את החלות המשובחות, הניח אותן בתוך ארון הקודש, ביקש מהקב"ה שיקבל את מנחתו מידו - והלך. לאחר זמן בא השמש להכין את ספרי התורה, ראה את החלות ולקח אותן לביתו לשבת קודש. והאיש התמים חשב לתומו, כשראה למחרת את הארון בלי הלחם, שהקב"ה לקח את הלחם ושמח מאוד. וכך החל לעשות במשך כמה שבועות.

יום אחד הגיע עם החלות לבית הכנסת, והרב היה שם. גער בו הרב 'מה אתה חושב, שהקב"ה לוקח את הלחם? זה השמש'. האיש נצטער מאוד וחזר לביתו. ובינתיים בא שליח מטעם רבינו האר"י ז"ל ואמר לרב הנ"ל 'מיום חורבן בית המקדש לא הייתה נחת רוח לה' כמו התמימות של האיש הזה, ואתה גרמת שזה יפסק. לכן מחר, בשעה שאתה עתיד לדרוש בשבת, תשיב נשמתך ליוצרך'. וכן היה. עד כאן המעשה הנורא.

ומה שלומדים מכאן זה שכל דבר שאנו רואים, גם אם זה מנהג או דבר שנראה לא חשוב - אסור לנו להתערב, אלא אם כן זה מנהג נגד התורה ממש.

פה פתוח מביא צרות

(פכ"ד פי"א)
ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וגו', ושם אמו שלומית בת דברי וגו'.

פירש רש"י, שלומית שהייתה אומרת שלום לכולם ומפטפטת בדברים. בת דברי, דברנית. הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה.

ומהרש"י הנ"ל למדנו דבר נורא, שאשה יכולה להתלבש בשיא הצניעות, אבל אם הפה פתוח ומדברת עם כולם - זה מסוכן. ועל זה רמזו את הפסוק "וכל כלי פתוח (שזה הפה) אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא". שאם הפה פתוח יותר מדי - טמא הוא. ולעומת זאת, אם האשה נזהרת ולא מדברת אלא רק מה שצריך - אין לך צניעות גדולה מזו. ואם כאן ראינו איזה בן רשע יצא לאשה שאהבה לדבר ולהגיד שלום לכולם, ממילא נבין לאיזה בן צדיק תזכה האשה ששומרת על פיה ועל כבודה.

כדאי לך להישאר משותק

(פכ"ד פכ"א)
ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת.

בכל יהודי יש שני חלקים - הגוף והנשמה. הגוף הוא החלק הבהמי שבאדם, ואילו הנשמה היא החלק שנקרא אדם. וכל אחד צריך לשמוע לנשמה שלו ולתת לה את צרכיה - תורה, מצוות ומעשים טובים. גם הגוף ירוויח מזה, ועל זה אמרו במשנה (אבות פ"א מי"ז) "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". דהיינו שגם הגוף ירוויח אם הוא יתן לנשמה להוביל בראש.

על זה אומרים בראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב", שהמילה 'לראש' היא ראשי תיבות 'לעשות רצון אבינו שבשמים', ואילו 'זנב' זה ראשי תיבות 'זו נפש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים - אזי ישלמנה, שהוא ישלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה - יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) 'גומל נפשו איש חסד', שעיקר החסד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשו ולא רק עם גופו.

ומעשה באדם שנשתתק בידיו וברגליו, הלך לבבא סאלי זיע"א לבקש ברכה שיתרפא משיתוקו, והובא אל הרב בכסא גלגלים. שאל אותו הרב 'האם אתה מניח תפילין והולך לבית הכנסת?' ענה האיש בשלילה. אמר לו הרב 'אם כן, עדיף שתשאר כך. כיוון שאתה משותק - אתה פטור, ואם תהיה בריא - אתה חייב. הרי הקב"ה נותן לך ידיים כדי שתניח תפילין, ורגליים כדי שתלך לבית הכנסת'. ואז אמר האיש לרב 'אני מבטיח שאם ארפא - אניח תפילין ואלך לבית הכנסת'. הרב אמר לו 'אז קום על רגליך', ומיד הוא קם ונעשה בריא ויהי לנס. ע"כ.

וכן כל אדם יבדוק את עצמו: האם האזניים, העיניים, הפה, ידיי ורגליי שקיבלתי מבורא עולם - אני עושה בהם את רצונו? כפי הפיוט בערב היום הנורא יום הכיפורים, "לך אלי תשוקתי, לך ידי ורגלי עיני ולבי" וכו'. שלא נמצא דוברי שקרים אלא באמת נהיה מוכנים לתת את רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו לבורא עולם, ולא לתאוות העולם הזה.

---

פרשת בהר

---

הגיעו מים עד נפש

(פכ"ה פ"א)
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.

הקשה רש"י, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? ותירץ שכמו שבשמיטה נאמרו הכללים והפרטים והדקדוקים, כך לכל המצוות כולן. הקשה אור החיים, למה לא לקחו דוגמא מהמצווה הראשונה או מהמצווה האחרונה שבתורה? תירץ תירוץ נפלא, שכיוון שהוא מזכיר את מתנת ארץ ישראל, כמו שכתוב "אשר אני נותן", ממילא היה חובה להזכיר את הר סיני, ששם קיבלנו תורה, שבזכות התורה קיבלנו את ארץ ישראל. ע"כ.

ואפשר אולי להוסיף שהקב"ה רצה לרמוז לאדם שאם הוא יתעסק בתורה שניתנה מהר סיני, יתקיים בו הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם", דהיינו מלאכתו תיעשה בידי אחרים, כיוון שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. וזה ענייני שמיטה. וכפי שהרמב"ם כותב (הלכות שמיטה ויובל פי"ד הי"ד) "והאיש אשר פרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים, והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' ולעסוק בתורתו, הרי זה נתקדש קודש הקדשים, ויהיה ה' חלקו, ויתן לו דבר המספיק לו". וכמאמר דוד המלך ע"ה, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

ומעשה בזמנינו באברך מבני ברק, אבא לשמונה ילדים, שאשתו הגיעה לחודש התשיעי להריונה. המצב הכלכלי דחוק מאוד, ובבית שני חדרים וחצי. הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, והחליט לשפוך את נפשו לפני ה' יתברך. הודיע לראש הכולל שהוא חייב לנסוע לירושלים עיר הקודש לפקוד את שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה משם לעולם. כשהגיע לכותל המערבי לקח את ספר התהילים, התייפח בבכי והחל לקרוא מילה במילה.

והנה ניגש אליו אדם מסוים ושאל 'למה אתה בוכה? אולי אני יכול לעזור לך'. אבל האברך, שהעדיף לשקוע במזמורי התהילים ולדבר עם אלוקיו, אמר לאיש הנ"ל 'תעזוב אותי בבקשה, אתה לא יכול לעזור לי'. קם ממקומו, חיפש מקום יותר צדדי כדי לבכות לאלוקיו בלא הפרעות, והמשיך לקרוא ביתר שאת. אבל האיש הנ"ל שוב הופיע ואמר לו 'אני רוצה שתגיד לי על מה אתה בוכה כל כך. תגיד לי, אולי אוכל לעזור'.

אמר לו האברך 'יש לי שמונה ילדים, הבית צר מאוד, ואשתי בחודש תשיעי. ואני מבקש מאבא שבשמים שיעזור לי'. כשמוע האיש הנ"ל את הדברים יוצאים מלבו הטהור של אותו אברך, אמר לו 'שטוף את פניך מהדמעות, כי שמע ה' את תפלתך וראה את דמעותיך, ואני זכיתי להיות השליח'. קום ובוא עמי. האיש הנ"ל התקשר לאחד הקבלנים הגדולים בירושלים, רכש עבורו דירה של חמישה חדרים בקומה ראשונה, ונתן אותה לאברך במתנה.

האברך בא לכולל, ערך סעודת הודאה, וסיפר לכולם על השגחתו הפרטית של מי שאמר והיה העולם. כששמעו האברכים את הסיפור הנפלא שקרה, ביקשו מראש הכולל אחדים מהם לנסוע לכותל המערבי כדי להתפלל, וקיבלו אישור. נסעו לכותל, והחלו בקריאת התהילים, כשעין אחת מול הספר והעין השניה מחפשת את העשיר הנדבן. והנה ניגש אליהם מישהו, אלא שבמקום שהוא יתן להם צדקה - הוא ביקש צדקה, וכן היה במשך כל זמן שהותם. בחזרתם שאלו את ראש הכולל 'למה ומדוע קרה כך רק לו?'. אמר להם ראש הכולל 'האברך הראשון שקרא לה' האמין בה' ולא בבשר ודם. לכן ה' שלח לו את מבוקשו. אבל אתם, שחיפשתם בשר ודם, זו התוצאה'.

לא בשמים היא

(פכ"ה פ"א)
וידבר ה' את משה בהר סיני לאמר.

אמרו רבותינו שהתורה ניתנה בהר סיני ולא בהר תבור והר כרמל כי הם גבוהים, וה' אוהב את הנמוכים והשפלים. לכן זכה הר סיני, שהוא הר נמוך.

רצה הקב"ה ללמדינו שהאדם צריך מצד אחד להיות עניו גדול כסיני, אבל להיות דבק באמונתו ולפרסם את ה' כמו הר. שעל זה רמזו בבניית כלי המשכן לצפות את ארון ברית ה' בזהב כשאמצעו עץ. והרי היה שפע של זהב. מכאן לומדים שחיצונית אתה צריך להיראות זהב, אם אתה לומד את תורת ה', אבל בפנים צריך להישאר עץ ולא להתגאות (כי אם עץ מתנפח - הוא מתפוצץ).

וכן מובא בגמרא בבא מציעא (נט ע"ב) המעשה ברבי אליעזר שחלק על כל החכמים לגבי תנורו של עכנאי. הוא אמר שהתנור לא מקבל טומאה, וכל החכמים אמרו שהתנור כן מקבל טומאה. רבי אליעזר השיב לחכמים כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו ממנו. אמר להם "אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ויש אומרים ארבע מאות אמה (אמה = כחצי מטר). אמרו לו "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח", דהיינו שבמקום שהמים יירדו - הם יתחילו לעלות. וכן היה: המים חזרו לאחוריהם.

אמרו לו "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו". הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?". לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאה בת קול ואמרה להם "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע ואמר "לא בשמים היא", שכבר כתוב בתורה "אחרי רבים להטות".

הסביר הגר"א שרבי אליעזר הביא ראיה מחרוב, מאמת המים ומקירות בית המדרש, שאחד התנאים שהאדם יזכה לכתר התורה הוא מיעוט תענוג והסתפקות במועט. לכן רצה להראות לחכמים ראיה מהחרוב, המראה על הסתפקות במועט כרבי חנינא בן דוסא, שדי לו בקב חרובין מערב שבת עד ערב שבת, וכן רשב"י במערה שאכל חרובין. ואם כן, הוא יכול לחלוק עליהם.

אבל כשאמרו לו שאין מביאין ראיה מהחרוב, חשב רבי אליעזר שמא הם חושדים בו שהוא גאוותן ולכן מעז לחלוק על כל החכמים בבית מדרש. ואז הביא ראיה מן המים שנמשלו לתורה, שעוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך. אמר להם 'גם המים, שזו התורה, אם יש צורך - הם יעלו מלמטה למעלה', מה שלכאורה מראה על גאווה. דהיינו, מה שאני חולק עליכם - זה רק בגלל שזו האמת, ותו לא. וכשאמרו לו שאין ראיה גם מאמת המים, חשב 'כנראה הם חושדים שאני לא לומד מספיק תורה', ולכן אמר 'כותלי בית המדרש יוכיחו שאני לא זז מבית המדרש'. ע"כ.

התחננו וביקשו לעשות תשובה

(פכ"ה פ"ג)
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.

ובשנה השביעית וגו', שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. רצתה התורה לרמוז שכל יהודי מקבל חלק, שזו חלקה לעולם הבא, ואת החלקה שלו הוא צריך לזרוע בפירות טובים, בפרחים ושושנים, שהם בעצם התורה והמצוות. וכן שצריך לזמור ולקצור מהשדה את כל הקוצים, שהם העבירות, החטאים והמידות הרעות.

וזה שכתוב 'שש שנים', רומז הכתוב ל"ששים שנה תזרע שדך", שזה מצוות, כמו שכתוב על אדם הראשון "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". וכי ממי הוא צריך לשמור, וכן מה צריך לעבדה? הרי זה גן עדן. אלא כמו שאמרנו, לעשות מצוות ולברוח מן העבירות. וכן שש שנים רומז "ששים שנה תזמור כרמך", שלא תעשה עבירות. ואם עשית - תמהר לזמור ולקצוץ אותן. ואחר שתגיע לשמים יתקיים בך "ואספת את תבואתה".

ואם תבוא ותאמר 'הרי יש לי הרבה זמן, ואם לא בעולם הזה אזי נעשה תשובה בעולם הבא', על זה בא הפסוק הבא ואומר "ובשנה השביעית וגו', שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". לכן תזדרז לעשות תשובה בעולם הזה אחרי שנה שביעית, שזה אחר השבעים שנה, כי שבת לה', וכבר אי אפשר לחזור בתשובה ולעשות מצוות.

ומעשה בריש לקיש שחזר בתשובה, וניסה להשפיע על חבריו הקודמים, שהיו שודדים, ללכת בדרך דומה. אבל הם לא שמעו לו, והמשיכו במעשיהם הרעים. והנה הגיע היום, וריש לקיש וחבריו נפטרו לבית עולמם. אותו קיבלו בכבוד גדול, ואילו בצד השני שומעים צווחו קורעות לב של חבריו לשעבר. באמצע הייתה מעין מחיצה שקופה שדרכה השודדים ראו את ריש לקיש שמח ונהנה מאוד, וביקשו להגיש ערעור. הביאום לבית הדין והם התלוננו, שהרי הוא היה ראש של השודדים ונתן להם פקודות. 'ואם הוא בגן עדן, גם אנחנו צריכים להיות בגן עדן', טענו.

אמר להם הקב"ה 'ריש לקיש חזר בתשובה ואתם לא רציתם לעשות כן, למרות כל הדיבורים שהוא דיבר אתכם'. ואז הם צעקו במר לבם ונפשם, התחננו לבורא עולם ואמרו שעכשיו הם מוכנים לעשות תשובה, ומה שיגידו להם הם יעשו. אמר להם הקב"ה שתשובה אפשר לעשות רק בעולם הזה, לפני שהנר (שזו הנשמה) נכבה, שהרי "לא המתים יהללו יה", ומיד הכניסום לגיהנם שוב. ע"כ. ומה שאנו לומדים הוא שאם אפשר עכשיו לקיים מצווה - אסור להתמהמה.

לא לחכות לשריקת הסיום

(פכ"ה פ"ח)
וספרת לך שבע שבתות שנים וגו', תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה וגו', ביום הכיפורים וגו', וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור וגו', ושבתם איש אל אחוזתו וגו'.

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", כך אומר דוד המלך ע"ה (וזה נרמז במה שאמרו חז"ל, שלושה שותפים באדם - הוי"ה, אב ואם, שזה יוצא שבעים בגימטריא). וידוע שעד גיל עשרים אין בית דין שלמעלה מענישים (קשות). וכן כתוב בספר "תורה לשמה" שאין נשלמת הדמות הרוחנית של האדם עד גיל עשרים. ורק אח"כ האדם יוצא קצת מהגשמיות, ועיני שכלו מתחילות לראות יותר את האמת.

על זה באה התורה ואומרת שיש לספור את חמישים השנים מגיל עשרים עד גיל שבעים, שזה בעצם חמישים. וק"ו שיקדש את שנת החמישים כראוי. ובשנה הזו, כיוון שאדם מת - נעשה חופשי מהיצר הרע, כעין העברת השופר ביום הכיפורים, שהרי ידוע שביום הנורא הזה אין יצר הרע. לכן אמרה התורה 'וספרת לך', שזה להנאתך ולטובתך, וכפי שכתוב 'אם חכמת חכמת לך', דהיינו אם תרבה בחכמת התורה ותעשה מצוות - מי שירוויח זה אתה. ואל תרדוף אחר הכסף והזהב, כי את זה לא לוקחים למעלה.

ידוע שדוד המלך ע"ה ביקש מהקב"ה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה" וגו'. אמר לו הקב"ה 'גזירה היא מלפני שאני לא מגלה'. אמר דוד לקב"ה 'לפחות תגיד לי איזה יום בשבוע'. אמר לו הקב"ה 'יום השבת'. ולכן במוצאי שבת אנו אומרים "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", שדוד המלך עשה סעודה על כך שיש לו עוד שבוע בטוח לקיים מצוות. ואומר הרב בקשי דורון, למה ביקש דוד לידע מניין שנותיו? בטח ובטח לא מתוך סקרנות. אלא כשהאדם יודע את יומו האחרון, בלי ספק, הוא לא יעשה שום עבירה. וכל יום שבו הוא מוריד דף מלוח השנה, וכן דף של שבוע, היה לבו נצבט, כי הוא רואה שלוח השנה הולך ונעשה דק מאוד, ומתקרב האדם ליום הנורא. אבל הקב"ה לא גילה לאדם מתי הוא נפטר, כי כך הייתה נשללת זכות הבחירה בין הטוב לרע.

ידוע שהאדם חי שבעים שנה, ואולם להבדיל, במשחק כדורגל יש מחצית. ובדרך כלל כשקרבים לשריקת הסיום, מנסים לשחק עם כל הכוח כדי לא להפסיד. וכך האדם צריך לעשות - אם הוא נמצא במחצית השניה של החיים לא ימתין לשריקת הסיום, כי אז כבר מאוחר, אלא יתחיל לעבוד את ה' כבר בצעירותו.

היכן נמצא האוצר שלך?

(פכ"ה פט"ז)
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך וגו'.

פירש רש"י, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו וכו'. ע"כ.

אם ניקח את סופי התיבות של "ולא תונו איש את", יצאה לנו את המילה אשתו. אומר רבי חיים ויטאל זיע"א (תלמידו המובהק של רבינו האר"י זצ"ל) שגם אם האדם יעשה את כל החסד שבעולם עם כל הבריות, ואילו את אשתו יכעיס ויקניט - לא יזכרו לו מאומה מכל החסד שהוא עשה. ואומר הרב, עיקר הבדיקה של יסוד גמילות החסדים, שהוא משלושת העמודים שמחזיקים את העולם, הוא בכך שבודקים קודם כל איך עשית חסד עם האשה - ורק אחר כך בחוץ.

ומעשה ביהודי בשם אייזיק שחלם חלום שנמצא אוצר גדול מלא זהב וכסף מתחת לגשר של העיר קראקא. הוא לא התייחס לכך, אבל החלום חזר ונשנה במשך כמה לילות. הבין האיש שיש משהו בחלום, כמו שנאמר "ועל השנות החלום אל פרעה פעמיים כי נכון הדבר" וגו', ולכן החליט בעצת אשתו לקום ולנסוע לעיר קראקא, ואולי הוא ימצא שם אוצר.

אחרי נסיעה ארוכה וטלטולי דרך קשים הגיע סוף סוף אייזיק לעיר קראקא. כשהגיע לגשר ראה שהכל מוקף בחיילים ושוטרים, והבין שאין זו פעולה קלה לחפור מתחת לגשר. חיכה ללילה, בחושבו שאולי בלילה כולם ילכו, אבל הוא רואה שגם בלילה השמירה כבידה מאוד. המתין שם ליד איזה עץ, והנה ניגש אליו אחד הקצינים ואמר לו 'מה אתה עושה פה, האם אתה מרגל? אני רואה אותך כבר הרבה זמן עומד ליד הגשר'. אמר לו האיש 'תשמע, אני חלמתי חלום שיש בגשר של קראקא אוצר, ובאתי מעיר פלונית כדי לחפש אותו'.

כשמוע הקצין את דברי היהודי החל לצחוק ואמר לו 'בגלל חלום באת עד לכאן?' אני חולם כבר כמה לילות שיש בעיר שלך איזה יהודי בשם אייזיק שיש לו אוצר מלא כסף וזהב בתוך תנור האבן שבביתו. וכי בגלל חלום אני אלך לשם?'. שמע היהודי את דבריו, חזר לביתו, ניגש לתנור האבן, חפר בפנים, מצא אוצר גדול, ונעשה לאחד העשירים הגדולים בעיר. עד כאן המעשה.

וכל בר דעת שואל כאן למה ומדוע הראו לו בחלום שיסע עד לעיר קראקא ויחפש בגשר, ברגע שיכלו להראות לו בחלום שהאוצר נמצא אצלו בבית בתנור. אלא הקב"ה רצה ללמדנו כאן שלפעמים האדם מחפש אוצרות של מצוות מחוץ לבית, וככל שיותר רחוק - הוא חושב שזה יותר טוב. על זה אומרים לאדם 'האוצר נמצא אצלך בבית. תעזור לאשה, תשמח אותה, כי דמעה אחת שלה - והחיים, הפרנסה והבריאות שלך בסכנה'. וזה עיקר הפסוק 'ולא תונו איש את עמיתו' (וזה הפסוק יוצא מספר י"ז כמניין טוב, לרמוז לך שבלעדי האשה אתה לא טוב. כמו שכתוב 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו').

ומובא בגמרא ברכות (כ"ז), כשרצו למנות נשיא לישראל הלכו כל גדולי הדור לרבי אלעזר בן עזריה, ושאלו אותו אם הוא מוכן להיות נשיא ישראל (שזה כמו הראשון לציון היום). ענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר 'אני צריך לשאול ולהתייעץ עם אשתי, ואחת הסיבות היא בגלל שאם אהיה נשיא - אהיה פחות זמן בבית. למרות שלאשתי יהיו יותר פרנסה וכבוד בכך שהיא תהיה אשת הנשיא, עדיין צריך לשאול אותה'.

עדיף לשתות דבר מזיק, והעיקר לא לבייש אדם

(פכ"ה פי"ז)
ולא תונו איש את עמיתו.

אומרת הגמרא בבא מציעא (נח), "אם היה בעל תשובה - לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה גר צדק - לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות בא ללמוד תורה שניתנה מפי הגבורה. אם היה בן גרים - לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. אם היה בעל יסורין - לא יאמר לו שזה בגלל עוונותיו", ע"כ.

הקשה רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן יהוידע", למה צריך את כל אלו הדוגמאות? לכאורה מספיקה דוגמה אחת. ותירץ הרב שאם היה מביא רק את 'זכור מעשיך הראשונים', היה אפשר לומר שדווקא זה אסור, שמביישו במעשה עצמו. אבל 'זכור מעשה אבותיך', שזה לא מעשה עצמו - הייתי אומר שמותר. ואם היה אומר רק 'זכור מעשה אבותיך', הייתי אומר שקשה לאדם ביזיון כבוד אבותיו יותר מכבוד עצמו, ולכן אסור.

ואם היה אומר את שתי הדוגמאות הללו, הייתי אומר שמותר להגיד לגר 'פה שאכל נבילות' וכו', שהרי בזמן שהוא היה גוי, זה לא היה אסור עבורו. ולכאורה אין כאן בזיון, ועוד שאינו אומר לו 'אתה אכלת נבילות' אלא מדבר כאילו לאחר, שאומר 'פה שאכל נבילות' וכו'. וכן לגבי בעל יסורין, הייתי אומר שאפשר לומר לו שעוונותיו גרמו לו זאת, כדי שיצדיק עליו את הדין ויתוודה.

לכן בכל המצבים הללו משמיענו שאסור להגיע אליהם, כי כך אתה גורם בושה לאדם, וזה נחשב כשפיכות דמים. ומעשה ברבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל שאחד התלמידים הכין לו כוס תה עם שתי כפיות סוכר, ולרב היה אסור לו לשתות משקאות עם סוכר משום חולי. מיד כשהרב החל לשתות את התה - הרגיש כאבים עזים, ואעפ"כ שתה את כל התה. רק אחרי השיעור רץ לרופא, והכל כדי לא לבייש את התלמיד.

מידות של מלאך

(פכ"ה פי"ז)
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך וגו'.

אולי אפשר לפרש בדרך רמז, "ולא תונו איש את עמיתו". ומהיכן האדם ילמד את זה? על זה עונה התורה "ויראת מאלוקיך". ויראת, שזה לשון יראה, דהיינו תפחד מלפגוע בחברך, ותלמד את זה מאלוקיך שאינו מבייש את האדם גם אם עבר עבירות בסתר, ואינו ממהר להראות לבריות את עוונות האדם כדי שלא יתבייש. וכן בבית המקדש, שבו נעשו עשרה ניסים, ואחד מהם שהיו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. ופירש רשב"י זיע"א שלכל אחד היה רווח של ארבע אמות (כשני מטר) כדי שיוכל להתוודות, כך שחברו לא ישמע את הווידוי שלו, כיוון שהוא עלול להתבייש. וזה מה שכתוב, 'ובו תדבק'. מה הקב"ה רחום - גם אתה תהיה רחום. מה הקב"ה לא מבייש את האדם שעשה עבירה - גם אנו לא נבייש את מי שעשה לנו רעה, וק"ו את מי שעשה לנו טובה.

ומעשה ברבי ישראל מסלאנט שנסע ברכבת לעיר וילנא, שבזמנם זו היתה עיר גדולה ומלאה תלמידי חכמים. וכיוון שהרב היה מעשן, הוא ישב בקרון של מעשנים. והנה בא אברך מסוים, וישב ליד הרב. אלא שלא ידע שגאון ישראל יושב לידו. אמר לו 'תפסיק לעשן, זה מפריע לי', והרב בענוותנותו כיבה את הסיגריה והפסיק לעשן. לאחר כמה רגעים אמר האברך לרב 'תסגור את החלון, אתה לא רואה שנכנס קור?', וכן במשך כל הנסיעה זה חזר ונשנה.

כשהגיעה הרכבת לוילנא ירד האברך מהרכבת, והוא רואה שהרציף מלא באנשים עד אפס מקום. שאל מישהו 'מה קרה היום שכך נתמלא המקום?'. ענה האיש 'מה, לא שמעת? גאון ישראל ותפארתו מגיע היום לוילנא, הלא הוא רבי ישראל סלנטר. ככל הנראה הוא בא ברכבת הזו, וכולם ממתינים ומצפים בדריכות לבואו של הרב הקדוש'.

והנה הגיע הרגע המיוחל, עיני כולם צופיות לרדת הרב מן הרכבת, ובירכו ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו', ואילו מיודענו האברך, כשראה את הרב יורד מהרכבת, חשכו עיניו וכמעט שהתעלף. ואח"כ הלך אליו למקום אכסנייתו וביקש את מחילתו, והרב כמובן שסלח לו, ושאל אותו על מטרת בואו לעיר וילנא. אמר לו האברך שהוא בא כדי להיבחן על הלכות שחיטה אצל החתן של הרב, שהיה הבוחן הראשי. ביקש הרב מחתנו שיתהה על קנקנו ויראה כמה הוא יודע. החתן ראה שהבחור לא יודע כלום מהלכות שחיטה, וסיפר זאת לרב. אמר הרב לאברך 'אל תדאג, אני אביא לך רב תלמיד חכם שיישב וילמד אותך את כל הלכות השחיטה, ואני אשלם לו את משכורתו'. וכן היה, עד שהאברך למד את כל ההלכות, נבחן וקיבל תעודת שוחט.

הרב אמר לו 'תמתין עכשיו, צריך למצוא לך מקום שתוכל כבר לשחוט', כתב עבורו המלצה חמה ומצא לו מקום לשחוט, ונפרדו לשלום. שאלו התלמידים את רבם הגדול 'ילמדנו רבינו למה עשה את כל זה, הרי אפילו לתלמידים הרב לא עושה כך'. אמר להם הרב 'כשהוא בא לבקש סליחה, אמרתי לו בפי שאני סולח, אבל בליבי עדיין הייתה קצת הקפדה. רציתי למחוק את הקפידה, ולכן עשיתי את כל זה. והיום לא רק שאני לא מקפיד עליו, אלא אני אוהבו'.

לפני חמש דקות הייתי מאוד עצבנית, לא יודעת מה קרה פתאום

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך וגו'.

לכאורה היה אפשר לדלג על המילה 'איש', ולכתוב רק 'ולא תונה את עמיתך'. ונראה לבאר על דברי החכם באדם, שאומר במשלי (כ"ז י"ט) "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם'. כי המים הם ראי, ואם תעמוד מול הראי עם פנים מחייכות ושמחות - זה מה שתראה. ואם תעמוד מול הראי עצוב ומדוכדך - גם זה מה שתראה. הוא הדין כשאתה מול חברך: אם אתה מרגיש כלפי חברך אהבה וכבוד, תדע לך שגם הוא אוהב אותך ומכבד אותך. ואם אתה מזלזל בו או שונא אותו - גם אם תראה לו פנים שוחקות, זה לא יעזור.

זה מה שאומר שלמה המלך ע"ה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". איך שאתה מרגיש כלפיו - כך הוא מרגיש כלפיך. וכן דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (י"ב ג') "שוא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו".

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שיש אדם ששונא את חברו, אבל הוא לא רוצה שהוא יידע, אזי הוא מדבר אתו בחנופה ובלשון חלקלקות. ועל זה אומר דוד המלך שאתה עושה את זה לשווא, כי 'בלב ולב ידברו'. איך שאתה מרגיש בלב אליו - כך הוא אליך, וע"כ זה יובן בס"ד מה שהקשינו למה כתוב 'לא תונו איש את עמיתו'. שהרי השנאה בדרך כלל מתחילה באדם אחד, ורק אחרי שזה נמשך - היא עוברת גם לעמיתו. ואם כן, מה הפתרון? האדם צריך לעורר אהבה וכבוד כלפי חברו, ואזי "על כל פשעים תכסה אהבה".

ומעשה באדם ששמע שאם אתה חושב בלבך טוב על רעך - אזי יתהפך גם לבו לטובה עליך. לקח את הדברים לתשומת לבו, והנה ביום מן הימים האיש מתכונן לצאת לעבודתו עדי ערב. אשתו הזכירה לו 'היום אתה חייב לבוא מוקדם, כי יש אירוע משפחתי חשוב מאוד וחייבים ללכת'. כמובן שהוא אמר לאשתו 'אין בעיה, אבוא מוקדם'. אבל משום מה הדבר פרח מזכרונו, ונתעסק בעבודתו עד לאחר השעה 22:30.

כשהחנה את רכבו ליד הבית נזכר מה אשתו ביקשה ממנו, לא ידע את נפשו מרוב צער, והבין שאשתו תקבל אותו עכשיו ב'חמימות' גדולה. נזכר בפסוק 'כמים הפנים וכו', כן לב האדם לאדם', והחל לשחזר בזכרונו את החתונה שלהם, וכמה אשתו מעניקה לו, מכבסת ומגהצת ומבשלת, וטורחת המון, ואת כל הצער שלה עד שהולידה לו בנים לעולם, ואת גידולם ביום ובלילה. כך לבו נתמלא רחמים ורגשי אהבה כלפי אשתו.

בינתיים צעד בהילוך איטי לביתו עד שעמד ליד הדלת ודפק בהססנות גדולה. לבו פועם בחזקה ומי יודע איזה צעקות אשתו הולכת לצעוק עליו. והנה הדלת נפתחת, ושום צעקה לא נשמע מפי האשה, אלא ההיפך: 'בעלי היקר, התחלתי לדאוג לשלומך, ופחדתי שאולי קרה משהו. אוי, כמה אני מודה לה' שאתה בריא ושלם'. ואזי היא אמרה 'תסתכל על השולחן', והוא רואה סיר.

אמרה לו 'תדע לך שעד לפני חמש דקות הייתי כולי סוערת ועצבנית על שלא באת ולא הלכנו לאירוע, ואמרתי בלבי שמיד כשתיכנס הביתה - אנחית את הסיר הזה על ראשך. אבל פתאום התחלתי לחשוב לעצמי, רגע, מה את ישר חושבת שבעלך לא בסדר? אולי קרה איזה משהו והוא בסכנה ח"ו? ואמרתי לה' רק תביא אותו בשלום הביתה, והנה באת'. כשראה האיש את אותו רב גדול שאמר את הדרשה של "כמים הפנים" וכו', הודה לו מאוד ואמר לו שעשה לו שלום בית גדול.

למרות שהיהודי לא מבין - הוא עושה כן

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם.

חוק הוא דבר שאינו מובן לנו, ולכן היצר מקטרג ואומר לאדם 'מה לך לעשות את זה? הרי אתה לא מבין'. על שאלה זו כבר ענו בני ישראל במעמד הר סיני, כשאמרו 'נעשה ונשמע, נעשה ונקיים את התורה אפילו לפני ששמענו את הטעם למצוות. וגם אם לא נבין לעולם - נעשה כי כך ציוונו ה''. ומובא בגמרא שבת (י"ב) שלא יקרא לאור הנר, שמא יטה ויחלל את השבת. אמר רבי ישמעאל 'אני אקרא ולא אטה', קרא והיטה. ויש אומרים שרצה להטות, נזכר ולא היטה. ואמר 'כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר'.

הסביר הגר"א מוילנא שהברייתא בגמרא אמרה 'לא יקרא לאור הנר שמא יטה', ואילו המשנה אמרה 'לא יקרא לאור הנר', מבלי לציין את הסיבה לכך. על זה אמר רבי ישמעאל 'כמה גדולים דברי חכמים במשנה שלא אמרו את הסיבה, כי כשיש סיבה - יש פירצה להקל'. וכן מובא בקידושין (ל"א), כששאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם 'צאו וראו מה עשה אותו גוי באשקלון, ודמה בן נתינה שמו'. כשבאו חכמים לקנות ממנו אבן טובה שחסרה בחושן, אמר להם את המחיר והסכימו חכמים, אלא שהוא נכנס לבית וראה את אביו ישן ותחת מראשותיו הקופסה של האבנים הטובות. הוא לא רצה להעיר את אביו גם כשהציעו לו חכמים פי עשר מהמחיר הרגיל, ובינתיים החכמים הלכו ואביו התעורר.

לקח הבן את האבן הטובה (ישפה) ורץ לחכמים, וחשבו ליתן לו פי עשר מהמחיר, כפי שאמרו לו בסוף המו"מ, אבל הוא אמר להם 'אני לא מוכן להרוויח יותר מהמחיר הרגיל, כיוון שאת כבוד האב לא מוכרים בכסף'. ונתנו לו את המחיר הרגיל. לשנה האחרת נולדה לו בעדרו פרה אדומה. באו חכמים ואמר להם 'איני מבקש אלא את אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא', ונתנו לו המון כסף. ובירושלמי אמרו שהניחו את הפרה (בת שלוש שנים) על המאזנים, ובצד השני הניחו מטבעות זהב.

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שכאשר הגוי כיבד את אביו ולא העירו משנתו, מידת הדין קיטרגה על בני ישראל שהם לא מכבדים כך את הוריהם. אמר הקב"ה למידת הדין 'הגוי מכבד את אביו בגלל שהוא מבין בשכל שלו שאביו גידלו וחינכו והאכילו והשקהו, ובזכותו הוא חי ועומד על רגליו. אם כן, משורת הדין והשכל לא לפגוע באביו, והוא גם יקבל את שכרו בעולם הזה'. ולכן לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה, שהרי זמן עיבור של פרה זה שנה. ואם כן, באותו יום של המעשה עם אביו נתעברה הפרה שילדה את הפרה אדומה, לקיים את הנאמר "ומשלם לשונאיו אל פניו (במזומן) להאבידו". ועם כל זה שכיבד את אביו הוא נצטער על זה בלבו, ולכן כשבאו חכמים אליו שוב, אמר להם 'אני רוצה את הממון שהפסדתי בשביל אבא'.

'אבל בני ישראל', אמר הקב"ה למידת הדין, 'מקיימים מצוות ומוכנים ליתן את כל ממונם גם למצווה שהם כלל לא מבינים כגון פרה אדומה'. אפילו שלמה המלך אמר על פרה אדומה 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. וכיוון שהזכרנו שהיהודים מוכנים ליתן את כל ממונם למען המצוות, נביא מעשה בעניין.

לא מוותר על השבת גם בעד כל הון שבעולם

מעשה ביהודי כפרי שהיה ירא שמים והחזיק בית מרזח (מעין פונדק שמוכרים בו שתיה חריפה וכדומה), והפרנסה שלו הייתה קשה מאוד. היו פעמים שהיה מגיע לפת לחם, אבל שתיה חריפה היתה בשפע גדול.

והנה בליל שבת אחת ישב האיש בשולחן השבת עם אשתו ובניו. אכלו את מה שהיה לאכול ושרו שירי שבת בנעימה, והנה דפיקות בדלת. ניגש ראש המשפחה, פותח את הדלת ורואה את שליחו של הקיסר הגדול קד קידה. אמר לו 'כן, במה אוכל לעזור?'. הוציא השליח דף עם רשימה ארוכה של סוגי משקאות ואמר לבעל הבית 'תקשיב, הקיסר עורך מסיבה ענקית לאלף איש, והוא צריך דחוף המון משקאות חריפים. אני רוצה לשלם על הכל עכשיו, וגם תביא לי קבלה'.

אמר לו בעל הבית 'את השתיה תוכל לקחת כפי רצון הקיסר, אבל את הכסף אני רוצה רק במוצאי שבת קודש'. 'אין דבר כזה', אמר השליח. 'הקיסר הזהיר אותי לשלם עכשיו ולקחת גם קבלה'. אמר לו בעל הבית 'תיקח בחינם, אני לא רוצה בכלל כסף'. 'מה אתה חושב, שהקיסר עני, שאתה נותן לו בחינם? הוא אמר לי לקנות רק בכסף, ואם לא תסכים תצפה לעונש חמור מאוד'.

'אני לא מוכן לחלל את שבת קודש בשביל בצע כסף, ומה שרוצה לעשות לי הקיסר - שיעשה', אמר היהודי. יצא השליח, והשבת לא נתחללה.

במוצאי שבת קודש הופיע השליח בביתו ואמר לו 'עכשיו בוא עמי אל הקיסר'. נפרד האיש מאשתו וילדיו, הלך בלוויית השליח אל הקיסר, וחשב בלבו 'מי יודע מה יעשה לי הקיסר. אולי ישליך אותי לכלא או שיפסיק להשכיר לי את בית המרזח'.

וראה זה פלא, כשהוא נכנס קיבלו הקיסר בסבר פנים יפות, הביא לו כסא מכובד ואמר לו 'שב, אל תדאג. לא יאונה לך כל רע. אספר לך מה קרה: אני וקיסר גרמניה ישבנו אתמול בערב ושוחחנו על הא ועל דא, עד שדיברנו על העם המובחר, בני ישראל. אמרתי לו שזה עם קדוש וטהור, והם מוכנים ליתן את כל אשר להם למען התורה והמצוות. ואילו הוא התנגד ואמר שהעם הזה אוהב כסף, ובשביל כסף ימכור גם את השבת שלו ואת המצוות. נוצר בינינו ויכוח סוער עם מי הצדק, וערכנו התערבות על סכום כסף גדול מאוד. אלא שלא ידענו איך נדע מי צודק, ואמרתי לו שאני מכיר יהודי עני מרוד שבקושי יש לו מה לאכול, ואצל היהודי היום שבת. לכן נעשה הצגה כאילו אני צריך הרבה משקאות. אם אני צודק - הוא לא ימכור את השבת שלו בשביל הכסף, ואם אתה צודק אזי ההיפך. כך השליח הגיע אליך, ואני והקיסר עמדנו בחוץ ושמענו הכל. לכן את כל סכום הכסף החלטתי לתת לך, ובנוסף בית המרזח מהיום הוא שלך במתנה'.

בית הכנסת - בוסתן לצדיקים ומאסר לרשעים

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם וגו' ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וגו'.

אפשר לפרש שהמילה 'תשמרו' פירושה 'תצפו ותמתינו', כמו 'ואביו שמר את הדבר' לגבי יעקב אבינו. רש"י פירש 'ואביו שמר' פירושו המתין וציפה מתי יהיה הדבר. אם כן, גם כאן התורה רמזה לנו שלפני שאתה עושה מצווה - תמתין ותצפה לה. וכגודל הציפייה - כן גודל השמחה באותה מצווה. כעין ליל הסדר שמתכוננים, מנקים ומבריקים, ובסופו של דבר נהנים כל כך בליל הסדר. וכן בסוכות, שהאדם מתכונן, בונה סוכה ומקשט אותה - ממילא כשמגיע החג השמחה כפולה ומכופלת.

במשנה הראשונה בש"ס נאמר "מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" וכו'. פירש הקהתי בשם רבו, לרמוז לנו שכמו שכהן שנטמא מחכה בציפיה דרוכה שבעה ימים עד שהוא שוב יוכל לאכול בטהרה את התרומה, וכשמגיע הרגע לבו מתמלא שמחה - כך אנו צריכים לקרוא קריאת שמע בהתרגשות ובהתלהבות גדולה. וכן כשבאים לתפילה מאוד חשוב לבוא קצת לפני כן, ואם אפשר - להשאר עוד קצת אחרי התפילה זו מעלה גדולה.

רבותינו אמרו שבית הכנסת ובית המדרש הם בוסתן לצדיקים ובית מאסר לרשעים. דהיינו אדם יכול לבדוק את דרגתו בבית ה': אם הוא אוהב להיות שם - הוא צדיק, ואם לאו וכו'. וכן העניין הגדול שמי שמגיע מעשרה ראשונים נוטל שכר כנגד כל מי שיבוא אחרי העשרה. כגון אם יש חמישים איש בבית הכנסת ואתה מעשרה ראשונים, יש לך שכר של עוד ארבעים איש.

נתאר לעצמנו שבמפעל מסוים אומר בעל המפעל 'מי שמגיע מעשרה ראשונים יקבל משכורת כנגד הפועלים שיבואו אחרי העשרה, ובמקום 4,000 שקל יקבל לדוגמא 40,000 אלף שקל'. אין צורך לומר אילו מריבות היו מדי בוקר בכניסה למפעל. וזה מה שאמר שלמה המלך ע"ה, "אם תבקשנה, ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'".

מצווה תציל ממוות

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו, ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח.

זו הבטחה מפורשת מפי בורא עולם שאם נלך בדרך התורה - אין לנו ממה לפחד בארץ ישראל, כי "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך". ואם רואים שיש פיגועים ואסונות ח"ו, הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא איך השלום בינינו לבין אבא שבשמים. שאם שם אין שלום - אין פלא שגם לנו אין שלום. שכבר הבטיח ה' יתברך שאם נשמור מצוותיו - הוא ילחם לנו ואנו נחריש.

הגמ' אומרת (ברכות נ"ג) שבני ישראל נמשלו ליונה, שכל זמן שיש עליה נוצות והיא יכולה לעוף - היא לא מפחדת לא מהארי, לא מהדוב ולא מהנמר. אבל אם מורידים לה את הנוצות - גם חתול יכול לבוא ולהורגה. כך ישראל, הנוצות שלנו הן המצוות. אם אנו עושים מצוות - נוכל לנצח כל אומה ולשון. ואם לא - אפילו אומה הכי שפילה ח"ו יכולה לנצחנו.

ומעשה בזמנינו בחייל ששירת בשטחים, והנה ביום שישי אחר הצהרים ניסה לעצור טרמפים כדי לנסוע הביתה לקראת השבת. עצר לידו רכב, יצא ממנו יהודי ירא שמים שגר באזור, ואמר לו 'אל תעמוד פה. עוד מעט חושך וזה מסוכן, בוא אליי לביתי לשבת'. 'אבל אני לא שומר שבת', אמר הבחור. 'זה בסדר!', ענה, 'אין בעיה. קודם כל תמנע עצמך מהסכנה, ובוא אליי. אני לא אכפה עליך שום דבר, תעשה מה שאתה רוצה'. וכך החייל בא אליהם לשבת, נתנו לו חדר, ואכל ושתה עמם, וגם שמע קצת שירה ודברי תורה מבני הבית.

ביום ראשון בא החייל להיפרד מבעל הבית והודה לו על השבת הנפלאה. אמר לו בעל הבית 'תשמע, אתה משרת באיזור מסוכן, וכדאי שתקבל עליך איזו מצווה שתגן עליך. אני אציע לך מצווה קלה מאוד: כשאתה נועל נעלים תנעל קודם כל את נעל ימין ותקשור את של שמאל, ואחר כך של ימין. וכשאתה מוריד את הנעלים תוריד את נעל שמאל ואחר כך של ימין'. החייל אמר לו שהוא מקבל עליו את הדבר, וזה לא נראה לו קשה בכלל, שהרי גם ככה הוא נועל נעליים, אזי מה איכפת לי לנעול ימין קודם וכו'. וכך החל החייל לעשות.

והנה ביום מן הימים היו צריכים כל החיילים לצאת לאיזה עניין מבצעי, וגם החייל הנ"ל היה אמור לצאת עם חבריו מהג'יפ אל המסוק, ובגלל המהירות והלחץ - הוא נעל בשמאל קודם, ואחר כך נזכר שעשה לא כראוי. הוריד את הנעל הגדולה על מנת לנעול ימין קודם, ובינתיים התעכב. מפקדו, שראה כך, כעס עליו מאוד, והחליט להעניש אותו. "עכשיו לא תבוא איתנו למסוק, ובהמשך אדאג שישפטו אותך", אמר לו בכעס. בינתיים חבריו של החייל עלו על המסוק, והוא נצטער צער גדול. אך אחרי זמן קצר שמע בחדשות על האסון הנורא של שני המסוקים בשאר ישוב, ואז הבין שבזכות המצווה הזו של נעילת ימין לפני שמאל הוא ניצל ממוות בטוח. עד כאן.

ומזה נלמד שאם מצווה כל כך קלה הצילה ממוות, קל וחומר שאם אדם מקיים מצוות חמורות כשבת, תפילין ולימוד תורה, הוא צובר זכויות עצומות. ואע"פ שאנו רואים לעינינו איך גם אנשים וילדים שעוסקים בתורה ובמצוות מתים בדרך קשה לפעמים, על זה נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו", וכן "במופלא ממך אל תדרוש". ואור החיים כבר תירץ זאת בפרשת משפטים, על הפסוק "כי תצא אש" וגו' שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, וכן תינוקות של בית רבן. אבל מי ישלם על מיתתן הקשה? אלה שגרמו לאש ולאסונות לבוא לעולם ע"י עוונותיהם.

בואי כלה בואי כלה

(פכ"ה פי"ח)
ועשיתם את חוקותי וגו' וישבתם על הארץ לבטח.

אם נחלק את המילה 'וישבתם' בשיכול אותיות נקבל 'יום שבת', מה שרומז לנו כי עיקר זכותנו על האדמה הקדושה טמונה בשמירת השבת, שהיא בת הזוג שלנו. כמו שאומרים "בואי כלה בואי כלה", שהכלה זו השבת. ולכן במלחמת המפרץ נפלו בישראל 39 טילים, וברוך ה' לא מתו בני אדם (חוץ מאחד שנחנק מהמסיכה כמדומני), כנגד 39 מלאכות שאסורות בשבת. לרמוז לנו שעיקר הפיגועים באים בגלל חוסר בשמירת השבת.

וכן מעשה במלחמת לבנון השנייה. בספינה משוכללת מאוד של צה"ל, בליל שבת, עמד אחד מהחיילים ואמר 'רבותיי, אני יורד למטה לעשות קידוש. מי שרוצה לבוא - מוזמן'. ירדו עמו כמאה חיילים, ונשארו ארבעה למעלה. ובאמצע שהם עסוקים במצוות 'זכור את יום השבת לקדשו' נורה לעברם הטיל הנורא שפגע בארבע שהיו על הסיפון, ואילו השאר ניצלו בזכות קידוש של שבת (חייל מכרמיאל שהיה בתוך הספינה סיפר זאת).

מי שמאמין בה' לא מפסיד

(פכ"ה פכ"א)
וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים.

יש אינספור סיפורים על גיבורי כח ששמרו שמיטה וראו את יד ה' עין בעין, איך בכל השדות מסביבם, שבעליהם לא שמרו על קדושת השמיטה, באה רוח סערה או קרה, וכל הפירות והתבואה התקלקלו, ואילו התבואה שלהם צמחה בדרך נס.

ובכל זאת, כיוון שטוב להודות לה', נביא מעשה באיש צדיק בשם יעקב ס', המתגורר במושב בצפון, וקנה כרמים של ענבים. בשנת השמיטה לא טיפל בהם כמעט בכלל, לא ריסוסים ולא זיבול, והמדריך של המושב אמר לו שהוא מפסיד בוודאות את הכרמים שהשקיע בהם הון רב. 'לא כדאי לך', אמר לו, 'ואם אתה עושה כך - אני לא אחראי לתוצאות'. וביקש גם שיחתום לו. והאיש כמובן חתם לו בלב שלם ובנפש חפיצה, בהאמינו בה' ובכך שיזכה לברכה בשפע.

וראה זה פלא, וירוס פגע בכרמיהם של כל אלה שלא שמרו שמיטה, וכל הענבים שלהם נתקלקלו, ואילו אצלו לא רק שלא פגע הווירוס, אלא גדלו ענבים יפים מאוד, גם בגודלם וגם בטעמם. חודש לפני זמן הבציר הקבוע כבר גדלו אצלו ענבים בשפע, והרוויח המון כסף. וכן בגידול הפרחים, הוא כמעט ולא השקה ואף לא השאיר תאורה בלילה (כידוע, לפי הטבע פרחים צריכים הרבה אור). למרות זאת הפרחים שלו גדלו ועברו את המחיצה של החממה, וגם בזה הרוויח המון כסף.

כדאי לשחרר עבד כדי להתפלל במניין

(פכ"ה פמ"ו)
והתנחלתם אותם לבניכם וגו' לעולם בהם תעבודו.

דהיינו שעבד כנעני אסור לשחררו, אלא צריך ליתנו ירושה לבנו שימשיכו לעבוד איתו. ומובא בגמרא ברכות (מ"ז) שרבי אליעזר הגיע לאיזה מקום, ולא היה להם מניין, ושחרר עבד כנעני כדי שיהיה מניין.

מיד מקשה הגמ', והרי כתוב "לעולם בהם תעבודו", שזו מצוות עשה דאורייתא. ואיך בשביל מצווה הוא עובר עבירה? עונה הגמרא שמצווה של רבים שונה, ומותר לו לשחרר עבד כדי לזכות למניין. (ולפי הרא"ש המעשה אירע בפרשת זכור, שזה מהתורה וזה מהתורה). ומכאן רואים כמה חשוב להתפלל תמיד רק במניין ולא ביחיד, וכפי שאמר אבא בנימין בברכות (ו'), "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". וכן מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו. זו מדה כנגד מדה: כמו שהוא לא הלך לבקר את אביו שבשמים בבית הכנסת, כך בניו לא יבואו לבקר אותו.

וכן מובא שתפילת יחיד צריכה כוונה רבה, ואילו תפילת רבים מתקבלת בכל תנאי. כעין אדם שנוסע במונית מצפת לירושלים ורוצה לשלם לנהג כמו באוטובוס, ודאי שזה לא יתכן. כך תפילת יחיד מול תפילת ציבור שבאוטובוס. כיוון שכל אחד משלם ויש הרבה נוסעים, הסכום מצטרף. אבל בתפילת יחיד, שזו תפילה פרטית המתקבלת באופן אישי אצל הקב"ה, צריך לשלם טוב. והתשלום הוא כוונה טובה. וכן ידוע שתפילת רבים, הקב"ה מקבל אותה ישירות ללא התערבות המלאכים, מה שאין כן ביחיד, שהמלאכים מעלים את התפילה. כפי שידוע שחנה התפללה לבן והבטיחה לה' שהיא תיקח אותו לבית המקדש כשיהיה בן שנתיים, ויישב שם עד עולם.

כיוון שהיא התפללה יחידה, המלאכים העלו את תפילתה ואמרו לקב"ה 'מה פירוש שבנה יישב עד עולם? וכי מה היא רוצה, שבנה יחיה לעולם ועד?'. אולם אנו מכירים עולם נוסף, שזה עולמו של יובל. יובל זה חמישים שנה, וכך היה כששמואל הנביא נפטר בגיל חמישים ושתים שנה.

ומעשה באדם שהיה עייף מאוד ממאמץ של הליכה ממושכת, והתפלל לה' שיזמן לו חמור. והנה אחר כמה רגעים עובר אחד השרים החשובים עם אתונו שהמליטה עייר קטן, וקשה לו לילך. אמר השר לאיש הנ"ל 'תרים את החמור הקטן על כתפיך ובוא אחריי'. אמר האיש 'רבונו של עולם, ביקשתי חמור לרכוב עליו, ולא שהחמור ירכב עליי'. ומה שלומדים מכאן, שכאשר מתפללים ביחיד צריכים לפרש טוב מה אתה מבקש מהקב"ה. לא תמיד זה קורה לצערנו, ולכן כדאי להתפלל במניין כי לא תמיד אנו נותנים לב לַדבר.

שריקת הסיום

(פכ"ה פמ"ח פמ"ט)
אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו, ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל.

פירש רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א את הפסוקים הללו על הגאולה, שאחרי שעם ישראל נמכר בגלות הארוכה הלזו, הקב"ה מבטיח כי גאולה תהיה לו. הקב"ה אמת ודבריו אמת, שהבטיח לגאלנו (כפי שאמר 'ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך'. וכן 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' וגו').

הגאולה תבוא מכמה פנים: א. הקב"ה יעשה למען שמו הגדול המחולל בגויים. וכמו שאומר הנביא ישעיהו (מח, יא), "ומה תעשה לשמך הגדול", משום שאין השם שלם עד שיבוא משיח צדקנו. וזה מה שאמר הפסוק "אחד מאחיו יגאלנו", שהקב"ה וישראל נקראים אחים כמ"ש "למען אחי ורעי". ואחד מאחיו, פירושו המיוחד שבאחים, שזה הקב"ה. ב. לכסא יש ארבע רגלים, שלושה הם ג' האבות, והרביעית שחסרה היא כנגד דוד המלך ע"ה. וכנגד הצער של דוד המלך - ה' יגאלנו. וזה מה שאומר הפסוק "או דֹדו", שזה אותיות דוד. ג. או כנגד המשיח עצמו, שנמצא בצער גדול בגלל עוונותינו. כמו שכתוב "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו". וכפי שרבי יהושע בן לוי ראהו עם כל העניים, שהיו מוכים וחבולים, כך המשיח מלא תחבושות על פצעיו. וכשהקב"ה יראה את צערו של המשיח - יגאלנו. וזה מה שאומר הפסוק "או בן דודו יגאלנו", שזה בן דוד, המשיח עצמו. ד. השכינה נמצאת בצער נורא, כפי שהמגיד של מרן, רבי יוסף קארו, אמר לו, שאם בני האדם היו יודעים כמה השכינה שרויה בצער מעוונות בית ישראל, לא היו מחייכים עד סוף ימיהם. וכשהקב"ה רואה את צער השכינה, ממהר לגאלנו. וזה מה שאמר הפסוק "או משאר בשרו". שאר - ראשי תיבות שכינת אל רם. ה. או פירוש אחר, ששאר אלו הצדיקים הענווים שמחזיקים עצמם כאילו אינם חשובים, ובזכותם באה הגאולה. ו. או הסיבה הגדולה מכולם, כמו שרואים היום שעם ישראל מתעורר לתשובה נוראה, ובכל עיר ועיר אנו רואים שנפתחים תלמודי תורה, כוללים וישיבות לבעלי תשובה, ובכל מקום אשר דבר מלך מלכי המלכים ודתו מגיעה - שמחה וששון ליהודים. ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד ה' עליהם, וזה מה שאומר הפסוק "או השיגה ידו ונגאל", דהיינו שמשיגים את הגאולה בזכות ולא בחסד.

ואחרי הדברים הנפלאים של רבינו הגדול רבי יעקב אבוחצירא אנו מבקשים מבורא עולם שיצרף את כל הסיבות הנ"ל ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.

---

פרשת בחוקותי

---

היתכן שעץ גדל באוויר?

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו'.

פירש רש"י, שתהיו עמלים בתורה. זאת אומרת שלא מספיק רק ללמוד, אלא צריך לעמול בתורה כאדם שעושה התעמלות. כך צריך להפעיל את שרירי המוח, וכמו שאומר הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, "אין התורה נקנית אצל אותם הלומדים מתוך עידון ואכילה ושתיה. והרוצה לזכות בכתרה של תורה לא יאבד אפילו לילה אחד מלילותיו באכילה ושתיה ושינה אלא בלימוד התורה" (ודאי שאין כוונתו לכל הלילה אלא לחלק ממנו). ע"כ.

הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, בספרו "זכרון הדסה" (עמוד מ"ב והלאה), כותב שעיקר הלימוד הוא בעמל עד כלות הנפש, ושיהיה חקוק בתת ההכרה שלנו תורה עי"ש. וכן אמרו במסכת אבות (פ"ג מ"ז) "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

והדבר יובן על פי משל לאדם בשם ראובן, שזכה בהגרלה לטוס לארצות הברית. כיוון שראובן לא טס מעולם (ולולא הזכייה כנראה גם לא היה טס) הלך לשכנו שמעון, יהלומן במקצועו שטס מדי כמה שבועות, וביקש לדעת מתי הוא מתכונן לטוס בפעם הבאה לארצות הברית, כי הוא רוצה להתלוות אליו כיוון שאינו מכיר את הכללים. אמר לו שמעון שבשבוע הבא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, הוא מתכונן לטוס, וכן היה. שניהם עלו למטוס. ראובן, שלא רצה להפסיד את הנוף, ישב ליד החלון. ואילו שמעון, שלא עניין אותו הנוף כלל, רצה לישון וביקש מראובן שלא יפריע לו.

אבל ראובן, שהתלהב כשראה את כל תל אביב קטנה מאוד, ואיך כל בית נראה כמו קופסת גפרורים, רצה לשתף את שמעון במחזה, ואמר לו 'תראה איזה בתים קטנים'. אבל שמעון לא התייחס. אחר כך ראובן ראה שהם כבר מעל העננים, ושוב פעם העיר את ידידו, אבל לשמעון לא אכפת. והנה ראובן מעיר את שמעון ואומר לו 'הנה עץ אקליפטוס'. כששמע שמעון את ראובן אומר כך התנער ממקומו, רץ אל תא הטייס, ראה שהטייס נרדם והעיר אותו במהירות. ברגע האחרון הצליח הטייס להגביה את המטוס בחזרה, וכל הנוסעים ניצלו מהתרסקות.

אזי פנה שמעון אל ראובן ואמר לו 'אשריך, הצלת את כל נוסעי המטוס'. אמר לו ראובן 'אני לא מבין אותך. מבתים בגודל גפרורים אתה לא מתלהב, מלטוס בתוך העננים אתה לא מתלהב, וכשאמרתי לך שאני רואה עץ אקליפטוס - מיד קפצת. וכי אף פעם לא ראית עץ?'. אמר שמעון לראובן התמים 'תקשיב, כשטסים באוויר - זה לא פלא שהכל קטן ורואים עננים. אבל כשטסים באוויר ורואים עץ - זה פלא, שהרי עץ לא צומח באוויר. לכן הבנתי שאנחנו בסכנה, וכך ניצלנו מהתרסקות'. ע"כ.

הנמשל ברור: כשאתה לומד תורה, אתה נמצא מעל הגשמיות ועוסק בדברי אלוקים חיים. לכן צריך לראות את הכל קטן, ולא חשוב שיש מינוס בבנק, וגם אם לא אכלת צהריים - אתה בגובה עכשיו. ואם באמצע הלימוד אתה מדבר על אילן או ניר - זו סכנת התרסקות. וכן יש פירוש נוסף למה מחמירים כל כך עם מי שהפסיק ממשנתו וראה עץ: החיים וההנאות של היהודי צריכים להיות סביב התורה, כמו שאומרים "ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך כי הם חיינו" וכו'. ואם באמצע לימוד התורה אתה חושב שהעץ או הניר יפים יותר מהתורה - זה מוות. ולכן אמרו לא להסתכל בטלוויזיה הצבעונית, כי אחרי זה קשה לראות את הגמרא והשולחן ערוך, כיוון שהם כתובים בשחור לבן. ודי לחכימא ברמיזא.

הוא חשב שתכף יגיע האור, והמתין זמן רב

(פכ"ו פ"ג)
אם בחקתי תלכו וגו', שתהיו עמלים בתורה.

הגמרא בסנהדרין (צ"ט) מביאה את הפסוק "כי אדם לעמל יולד". ושואלת הגמרא: האם האדם נברא לעמל פה או לעמל מלאכה? ועונה הגמרא שהאדם נברא לעמל פה, שכתוב "כי אכף עליו פיהו", הווי אומר שנבראנו לעמל פה. ועדיין איני יודע האם לעמל שיחה או לעמל תורה. כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" נמצאנו למדים שהאדם נברא לעמל תורה.

מקשה רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו בן יהוידע: למה הגמרא בכלל חוקרת אם נבראנו לעמל מלאכה? וכי הייתי חושב שהקב"ה נפח בך נשמת רוח חיים, חלק אלוק ממעל למטרה, כדי שרק תעבוד בלי רוחניות? ודאי שאם צריך לעבוד כדי לפרנס - אזי עובדים, אבל אין ספק שזו לא מטרת ביאתנו לעולם הזה. וכן מה שהגמרא אמרה 'אינו יודע אם לעמל שיחה נבראנו או לעמל תורה', לכאורה לא מובן. וכי נחשוב שהאדם ירד מגבהי מרומים עד לעולם הזה רק בשביל לשוחח כל היום? וכי זו מטרת החיים, שהגמרא באה לשלול את זה?

עונה הרב על פי המשנה באבות (פ"א מ"ב) "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", עד כאן. ועל זה הגמרא חוקרת איזה עמוד משלושת העמודים הוא העיקרי והנכבד. האם זה עמל מלאכה - גמילות חסדים, שגמילות חסדים זה בגופו? ואחר שהגמרא אמרה שהאדם נברא לעמל פה, הגמ' שואלת - האם לעמל שיחה, שזו תפילה? שהרי כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כ"ד ס"ג), וכתוב "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב א'). ותפילה היא כנגד העבודה, שזה הקרבנות, כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". או שעבודה זו תפילה, כמו שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם, ואיזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה". או שאולי האדם נברא לעמל תורה. וע"ז הגמרא מתרצת שהאדם נברא לעמל תורה.

ומעשה באדם מעיר הקודש טבריה, שהיה איש חסד גדול ועזר רבות לעניים, לאלמנות וליתומים. כל אנשי טבריה ידעו שהוא הכתובת לכל סוג חסד, ואילו הוא לא רצה לעסוק בעמוד של התורה אלא רק בחסד. והנה באחד הלילות שכב לישון שנת ישרים, אחרי יום מלא בענייני חסד לכל נצרך, והנה חולם, ובחלומו הוא רואה שהגיע זמנו להיפטר מן העולם והוא עולה לבית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה. אחר כמה רגעים יצא דינו להיכנס לגן עדן, נתנו לו מפתח ואמרו לו 'זה השער שלך, תיכנס. יש שם נהרות אפרסמון ופרחים יפים מאוד, ובקיצור - גן עדן'. אין לתאר את השמחה שאותו אדם חש. הוא ניגש לפתוח את הדלת, נכנס פנימה וחשכו עיניו, כיוון שלא הייתה טיפה של אור. הוא חשב שאולי תיכף יגיע האור, והמתין זמן רב.

חזר לבית הדין ואמר להם 'במחילה מכם, שכחתם להדליק אצלי את האור. הכל חושך'. אמרו לו 'כאן זה עולם האמת. מה שהכנת בעולם שלמטה - כך יש לך בעולם כאן, שהרי כתוב בפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור'. כל המצוות שעשית חשובות מאוד, והן נקראות נרות. אבל כדי שהנרות, שהן המצוות, יאירו, היית חייב ללמוד תורה. שהרי נאמר ' ותורה אור'.

ויהי בבוקר והנה חלום, אבל האיש הנ"ל הרגיש שזה חלום אמיתי, ואחר תפילת שחרית ניגש לרב המקומי ואמר לו 'כבוד הרב, אני רוצה את הרשימה של כל שיעורי התורה שבעיר', והחל ללמוד תורה במסירות נפש.

אין צורך בתנור

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו', שתהיו עמלים בתורה.

הסביר רבי יעקב אבוחצירא זיע"א את הפסוק "בזיעת אפך תאכל לחם", שאם האדם רוצה להגיע ללחם האמיתי, שזה התורה (שנאמר "לכו לחמי בלחמי") הוא צריך קודם כל להזיע, דהיינו להתייגע בלימוד התורה.

ומעשה ברבי יעקב אבוחצירא עצמו שנכנס פעם לאיזו ישיבה בימות החורף הקרים, והתלמידים למדו תוספות מסובך ולא מצאו ידיהם ורגליהם. בצר להם פנו לרבי יעקב בבקשה שיסביר להם את התוספות. ביקשו גם להדליק לו תנור כדי שיתחמם, כי הקור חדר לעצמות, אבל הרב אמר שאין צורך בתנור, והחל לעיין במעמקי התוספות. לפתע ראו אותו מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הזיעה שביצבצה ממצחו עקב המאמץ הגדול. ולאחר כעשר דקות הרב הסביר את התוספות ואמר שחסרות כמה מילים בתוספות שצריך להוסיפן, וזו טעות בדפוס.

אחד התלמידים הלך במיוחד לספריה הגדולה שבעיר, ששם הספרים והגמרות מדויקים היטב, בדק את התוספות באותה גמרא, ומצא בדיוק כדברי הרב, ויהי לנס. ודאי שזה כדברי הרב עצמו, שאמר 'אם אתה רוצה לזכות לכתר התורה - צריך להתייגע'. כפי שהגמרא בברכות (ס"ג) אמרה "אין אדם זוכה לחמאה של תורה אלא אם כן מקיא את החלב שינק מאמו". הסביר המהרש"א שהכוונה היא שהוא מואס ומקיא את כל תענוגי העולם הזה כיוון שיש לו את התענוג הגדול ביותר - לימוד התורה.

גלגולים על סרפדים או דף גמרא

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

רבינו חיים מקלויזנבורג זצ"ל סיפר על עצמו שרצה להתעלות בעבודת ה', והחל במסכת עינויים לעצמו. והיה מתענה המון, שם מסמרים בנעליים, לובש שק במתניו ועושה גלגולים על סרפדים (מן צמח שגורם גירודים נוראים בגוף). כך עשה הרב במשך חצי שנה, אך לא הרגיש שהוא מתקדש ומתעלה בצורה ניכרת.

החל להתאמץ יותר בלימוד הגמרא, וכך הוא אומר: 'מה שעשה לי דף אחד של גמרא - התעלות ודביקות בה' - לא עשתה לי כל חצי השנה של היסורים'. ואין הבטחה בשום דבר גשמי שאם תתייגע - תקבל את זה, מה שאין כן בתורה. אמר רבי יצחק 'יגעת ומצאת - תאמין. יגעת ולא מצאת - אל תאמין (שיגעת). לא יגעת ומצאת - אל תאמין (שמצאת)'.

ומעשה ברבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל שישב ולמד בחדרו לימוד בעומק העיון. רגליו על הקרקע, אבל ראשו מהלך בין האמוראים והתנאים. והנה נכנסה אשתו לחדר, הניחה לרגע כוס משקה - ויצאה. הרב, שלמד בהתאמצות גדולה, נעשה צמא מאוד, בירך שהכל ושתה. אחר כמה רגעים נכנסה אשתו לחדר, והיא רואה את הכוס ריקה. שאלה את הרב 'איפה מה שהיה בתוך הכוס?'. 'שתיתי', ענה הרב. 'חשבתי שהבאת לי מים לשתות'. 'אוי!', צעקה האשה בבהלה, 'איך שתית? זה לא היה מים אלא נפט! צריך להזמין אמבולנס!'. כשמוע הרב אמר גם כן 'אוי, אוי! בירכתי ברכה לבטלה!'.

מסירות נפש

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו עמלים בתורה.

כידוע, רבינו בעל "קצות החושן" זכה שספרו נתקבל ברוב ישראל בתהילה גדולה אע"פ שזה היה ספרו הראשון, ולפני כן לא היה מפורסם. ואילו ספרו השני לא זכה לפרסום רב כספרו הקודם "קצות החושן". ושאלו את הרב למה קרה כדבר הזה, שלכאורה זה פלא.

אמר להם הרב 'כשכתבתי את ספרי הראשון הייתי עני מרוד, ובמקום שבו הייתי גר לא היה לי תנור, והמקום היה קפוא. הדיו שכתבתי בו את הספר היה עלול לקפוא, לכן הייתי נכנס מתחת לשמיכה, ששם יותר חם, והייתי כותב את הספר כדי שהדיו לא יקפא. אבל אחר שנמכר הספר, והייתה הפרוטה מצויה בכיסי די והותר, הרשיתי לעצמי לקנות תנור חימום, וכן קסת ודיו יותר משובחים, וכתבתי על השולחן בתוך החדר החם. וכיוון שלא מסרתי נפשי על הספר השני כבראשון - נתקבל פחות מהראשון'.

אין רש"י כזה בכל הש"ס

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו עמלים בתורה.

סיפר הרב הגאון רבי בניהו שמואלי שליט"א שעוד בהיותו בחור לומד בישיבת פורת יוסף בירושלים, סיפר להם ראש הישיבה, מורנו הרב יהודה צדקה זצ"ל, שפעם, לפני רבות בשנים, עוד לפני קום המדינה, כשישיבת פורת יוסף עמדה על תילה בעיר העתיקה בירושלים, הימים היו ימי מלחמה. פגזים התעופפו בכל עבר והתפוצצו ברעש מחריש אוזניים, בחוץ לא נראתה נפש חיה, וכולם התחבאו במקלטים ובבתי מחסה מפחד המלחמה.

בתוך כל הארטילריה הזו פנה ראש הישיבה, הגאון רבי עזרא עטייה, אל הגאון רבי יהודה צדקה, וביקשו שילך לחפש את מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן, ואת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. פנה הגאון רבי יהודה צדקה כה וכה, ולא מצאם בשום מקום אפשרי. חזר אל הגאון רבי עזרא עטייה ואמר שלא מצאם.

אמר לו הגאון רבי עזרא עטייה שילך לחפשם למטה בחדר הספריה, כי מסתמא הם נמצאים שם. ירד הגאון רבי יהודה צדקה, ולמרבה הפלא מצאם שם כשהם שקועים בלימודם, בהוויות דאביי ורבא, וכלל אינם חשים במהומה ובמלחמה המתרחשת בחוץ. כזה ראה וקדש.

וכן מובא שנפגש מרן שליט"א עם הגאון רבינו שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, וראה מר"ן שהרב אוירבך שקוע באיזה עניין. שאלו מרן 'על מה כבודו שקוע?'. ענהו הרב שלפני כמה זמן הוא ראה רש"י בש"ס, וכעת איננו יודע היכן הוא. וציין לפני מר"ן את הדברים שהוא מחפשם ברש"י. אמר לו מרן 'אין רש"י כזה בכל הש"ס'. 'אבל אני ראיתי רש"י כזה, ואיך כבודו אומר שאין רש"י כזה?', תהה. וביקש מרן שיביא לו גמרא ירושלמי, והרב הראה לו את הכתוב בפני משה, שזה אחד המפרשים על הירושלמי. כלומר, הוא יחס את פירוש הפני משה כרש"י בטעות.

אם היה לי כח הייתי לומד

(פכ"ו פ"ג)
אם בחוקתי תלכו וגו' שתהיו עמלים בתורה.

עד היכן הוא עמלה של תורה, וכמה צריך האדם להתייגע, מובא בספרי החפץ חיים זצ"ל, שהרופאים שבדקו אותו אמרו לו שהוא חייב שנה אחת להפסיק מללמוד תורה בעיון, כיוון שהמוח שלו נתאמץ יתר על המידה, והוא צריך לנוח למשך פרק זמן ארוך.

סיפר החפץ חיים שהוא שמע להם, ובאותה שנה נתעסק בלימוד התורה בלא לעיין בעומק הדברים, על אף הקושי והצער. אחר שעברה השנה נתגבר כארי וחזר ללימודו העמוק בהלכה ובאגדה, ואמר שבזכות שהקשיב לרופאים - הוא המשיך אחר כך עוד 25 שנה בלימודו, עד שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א אמר על החפץ חיים שהוא בקי בהלכות שבת כנתינתן מסיני.

וכן מובא על החזון איש - אחר שעמל בתורה ושכב לנוח, ביקש מאחד ממקורביו שיגיש לו את הכרית. אמר לו אותו אדם 'כבוד הרב, הכרית הרי לידך. תגיש את היד ותיקח אותה'. אמר לו הרב 'אם היה לי כוח להושיט את היד אל הכרית - הייתי משתמש בכוח הזה ללמוד תורה'.

אור החיים שלא רצה שיכבדוהו

אם בחוקתי תלכו וגו'.

והנה מעשה ידוע ברבינו חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש זיע"א. ומעשה שהיה כך היה: רבינו אור החיים חילק בשר לכל האברכים בישיבה ביום שישי לכבוד שבת קודש, והנה הגיע אחד העשירים כדי לקבל מהבשר, אך לדאבונו נגמרה החלוקה לאחר שאברך אחד לקח בדיוק את החלק האחרון של הבשר. החל העשיר לבזות ולהעליב את אותו אברך, והרב אור החיים הגן על כבוד האברך. אבל בכל זאת, לפי עוצם קדושתו וטהרתו של רבינו, הקפידו עליו משמים ואמרו לו לצאת לגלות כיוון שלא מיחה כראוי.

כבר באותו יום ארז הרב את מטלטליו הנצרכים ויצא לדרך. באמצע עשה הפסקה, להשביע את נשמתו בדברי תורה על פרשת בחוקתי, ונתחדשו לרב 14 פירושים על הפסוק "אם בחוקתי תלכו", והמשיך בדרכו. אחר כברת דרך עשה הרב שוב הפסקה, ונתחדשו לו שוב 14 פירושים נוספים על הפסוק. והמשיך בדרכו והלך הלאה. עשה שוב הפסקה, ונתחדשו לו שוב 14 פירושים, סך הכל 42 פירושים, כמניין ודברת בם, הלא הם כתובים על ספר אור החיים.

בליל שבת נכנס לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, ולא ידעו הקהל ששוכן בתוכם קדוש ה', מלאך ה' צבאות. אבל בכל זאת אחר התפילה היה מישהו שזכה להזמינו אליו לסעוד את סעודות השבת.

אחר הסעודה בליל שבת ביקש המארח מרבינו הקדוש שיתלווה אליו לשיעור תורה מפי הרב של המקום. בהגיעם לשיעור פתח הרב פיו בחכמה ואמר להם 'תשמעו 14 חידושים על הפסוק אם בחוקתי, משמו של הגאון הקדוש הנר המערבי, מלאך ה' צבאות, רבינו חיים בן עטר' (כידוע, את חידושיו של אור החיים היו יודעים בעלי רוח הקודש עוד לפני שנכתבו). ופתאום קם רבינו הקדוש ואמר 'חיים קוראים לו, בלי תוספות'. העירו לו על כך, אבל הרב לא התייחס. ולמחרת שוב הולכים לשיעור, ושוב הדבר חזר על עצמו, והזהירו את הרב אור החיים שלא יגיד כך, כיוון שהרב בעל אור החיים הנו גדול הדור.

לאחר סעודה שלישית הלכו שוב לשיעור, והרב החל לומר דברי תורה מפי רבינו חיים בן עטר, והחל לשבחו. ושוב רבינו הקדוש עצרו ואמר 'חיים בלבד'. מתוך כעס על פגיעה בכבוד רבינו לקחו אותו וסגרו אותו במחסן.

בינתיים, בצאת השבת, נעשה רוחות עזות כאילו העולם עומד להיחרב, והרב שנתן את השיעור, שהיה בעל רוח הקודש, שאל מה קרה. אמרו לו מהשמים שמלאכי חבלה לא עובדים בשבת, אך בצאת השבת הם רוצים להבעיר את אש הגיהנם, ואין להם רשות עד שרבינו חיים בן עטר עושה הבדלה. וכיוון שהרב אצלו, נעול במחסן ואינו יכול להבדיל, מתקיים כל הרעש הזה. כשמוע הרב את הדברים מיהר להוציאו מן המחסן. ביקשו כולם מחילה מהרב, והכל בא על מקומו בשלום.

האם אתה בשר, עוף או דג?

וכן מובא עוד בפירושו, "אם תהיו עמלים בתורה, אזי תלכו", דהיינו שלאחר אריכות ימים ושנים לא ירגיש האדם שעוסק בתורה את צער פרידת נשמתו מגופו, אלא זה יהיה כהליכה ממקום זה למקום זה. וידוע כמה גדול דבר הפרידה של הנשמה מהגוף. והגמרא במסכת ברכות (ח') אומרת שיש 903 סוגי מיתה, והקשה שבהם היא אסכרה, רחמנא ליצלן, שזה דומה להוצאת צמר מהקוצים. ואילו המיתה היפה מכולם היא מיתת נשיקה, שדומה להוצאת שערה מכוס חלב.

וכן מובא במסכת שבת (ל"ג) כמה דיעות מי נפטר במיתת אסכרה. יש מי שאומר בעוון לשון הרע, ובא רבי שמעון ואומר שמיתת אסכרה באה בעוון ביטול תורה. ומקשה הגמרא, והרי גויים פטורים מתורה, ואנו רואים שהם מתים באסכרה. עונה הגמרא, כיוון שמבטלים את ישראל. ומקשה הגמ' שוב, והרי אנו רואים נשים שמתות באסכרה, והרי הן פטורות מתלמוד תורה. עונה הגמרא, כיוון שמבטלות את בעליהן. ומקשה הגמרא, והרי תינוקות שפטורים מלימוד התורה מתים באסכרה. עונה הגמרא, כיוון שמבטלים את אביהם.

והדברים נוראים עד מאוד, שהרי מי שרק גורם לאדם לא ללמוד תורה נענש בעונש חמור כזה, גם אם זה ילד שגורם לאביו - קל וחומר אדם גדול שיכול ללמוד בעצמו, ובמקום ללמוד הוא מעדיף לקרוא עיתון וכדומה. וע"פ אור החיים זה מובן, שהרי מי שדבוק בתורה בעצם דבק בעץ החיים, ופטירתו אינה בצער. וגם בזוהר הקדוש מובא שמי שלומד תורה יש לו חירות אפילו ממלאך המוות (מובא בחק לישראל פר' חיי שרה).

ואפשר להסביר זאת על פי הגמרא בחולין, ששואלת למה בשר בהמה צריך שחיטה בשני סימנים, והוצאת החלב וכן מליחת הבשר, ואילו עוף צריך שני סימנים, ובדיעבד רק סימן אחד, ואין צריך הוצאת חלב, אלא שצריך מליחה. והגדול מכולם זה דג, שאינו צריך לא שחיטה ולא הוצאת חלב ולא מליחה. ואפילו הדם של הדגים מותר בשתייה. ומסבירה הגמרא, כיוון שהבהמה נבראה כולה מהיבשה, בלא טיפת מים, זה מסמל טהרה. לכן הבהמה עוברת הרבה סוגי טהרה כדי שתגיע לצלחת. ואילו עוף נברא מהרקק, שזה בוץ - גם יבשה וגם מים, ולכן תיקונו פחות חמור. מה שאין כן דג שכולו נברא מהמים, ולכן כולו טהרה ואין צריך כלל שחיטה ושאר הדברים.

ואולי אפשר לרמוז גם כן לעניין מיתת האדם, שאם הוא היה בהמה ומעולם לא הלך למים, שזה התורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', אזי מיתתו קשה מאוד. ואם יום אחד הוא בא לשיעור תורה ויום אחד לא, זה כמו העוף, שנברא גם מהיבשה וגם מהמים, ומיתתו בינונית. ואם הוא דג, שיום-יום בא לשיעורי תורה, וכל שכן אם הוא כל היום בישיבה ולומד תורה, אזי אין שחיטה בכלל, ונשמתו עולה בסערה השמימה, וגם הדם שלו טהור.

קדוש קדוש קדוש

(פכ"ו פ"ה)
והשיג לכם דיש וגו' וישבתם לבטח בארצכם.

התורה מבטיחה שאם נעבוד את ה' יתברך כמו שצריך, אזי נשב לבטח בארצנו הקדושה. והמילה בטח זה ראשי תיבות בטחון טהרה חינוך, וכן אותיות בי"ת טי"ת חי"ת - המילוי שלהם בגימטריא שווה 410, שזה קדוש קדוש קדוש. שאם נשמור על הקדושה של הבית היהודי בכל מחיר, ונתמלא בטחון שרק ה' הוא המושיע ומבלעדיו אין לנו שום יכולת, ונחנך את בנינו בדרך התורה והמצוות בלי פשרות - גם נקבל את ארצינו הקדושה בלי פשרות.

צפרדע ענקית

(פכ"ו פי"א)
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם.

הקושיא על הפסוק ברורה לכל עין, שאם הקב"ה אומר לנו "ונתתי משכני בתוככם", שזו השראת השכינה בתוכנו המעידה על אהבה עצומה מבורא עולם אלינו. אם כן, פשוט שה' לא יגעל מאיתנו, שלכאורה אם אדם יאמר לחברו 'אני כל כך אוהב אותך עד כדי כך שאתה לא מאוס עלי', המשפט האחרון רק יגרום צער לחבר.

תירץ רבי שבתאי יודלביץ (שהוא גם זה שהקשה) שכאן התורה רצתה ללמדנו יסוד גדול, שבעבודת ה' אין פשרות. או שאתה מגיע לשיא הפסגה והשכינה שורה עליך, ואתה אהובו של הקב"ה, וה' יתברך מטייל עמך בגן עדן, או שאתה מאוס ומגעיל בעיני ה'. כי בעבודת ה' אין אמצע, ולכן אמר הפסוק "ונתתי משכני בתוככם", שאם זה לא יהיה, אזי "וגעלה נפשי אתכם".

ומובא מעשה בשם רבינו האר"י זיע"א שראה צפרדע ענקית נמצאת בתוך שלולית גדולה, והבחין שיש בתוכה נשמה של יהודי שירד בגלגול בצפרדע. רבינו האר"י שאל אותו על מה הוא ירד בגלגול של צפרדע. ענתה הרוח ואמרה שבגלגול הקודם הוא היה תלמיד חכם ולמד הרבה תורה, אלא שהיה מזלזל בנטילת ידיים ולא היה נוטל כראוי, או שבכלל לא היה נוטל וסומך על זה שהידיים נקיות. אבל עבירה גוררת עבירה עד שנעשה רשע גמור. וביקשה הרוח מהרב שיעשה לה תיקון כי היא נמצאת פה כבר חמש מאות שנה. והרב כמדומני עשה תיקון לנשמה.

פרופסור או ראש ישיבה

(פכ"ו פי"ב)
והתהלכתי בתוככם וגו'.

מובא בגמרא סנהדרין (ק"ב) שהקב"ה תפס את ירבעם בן נבט בבגדו ואמר לו 'חזור בתשובה, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן', שזה העידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא אפילו בגן עדן. אבל ירבעם מקשה לשאול 'מי בראש?'. עונה לו הקב"ה 'בן ישי בראש'. 'אם כך', אומר ירבעם, 'אני לא רוצה'.

כל מי שרואה גמרא זו משתומם ומתבהל. הרי הקב"ה, בכבודו ובעצמו ובגדלותו, מתחנן אל ירבעם שיחזור בתשובה ומבטיח לו את שיא התענוג, ולירבעם משנה מי יעמוד בראש? ושלא נחשוב שירבעם היה טיפש, שהרי הגמ' אומרת שכל חכמי דורו היו לפניו כעשבי השדה, והוא כארזי הלבנון (לפי המהרש"א). ובתורתו לא היה דופי, והיו לו 150 פירושים על כל פסוק בתורה. ואם כן, למה אתה מסרב? ובפרט שספיקות באמונה אין לך, שהרי הקב"ה מדבר איתך. היש סמינר ערכים גדול מזה? והרי אנו רואים יום יום משפחות שרק חזרו מסמינר וכבר עשו תשובה, וכאן ירבעם נשאר עובד עבודה זרה.

התשובה לשאלה זו, לעניות דעתי, היא שזה בגלל הגאווה הסרוחה שבערה בקרבו. שאם הוא לא בראש - לא שווה לו שום עונג, גם אם זה טיול בגן עדן, וגם אם הוא ישרף בגיהנם בגלל זה. ואת זה ראינו אצל ירבעם קודם, שראה שבבית המקדש שרק מלכי בית דוד יכולים לישב בעזרה. כלומר, כך יהיה רחבעם בנו של שלמה, וירבעם עצמו יוצרך לעמוד לידו. וחשש שהוא עלול להיראות ח"ו כעבד לידו. ואם כן, מה עושים ואיך מונעים את השפלות ואת חוסר הכבוד הזה?

ירבעם בוחר בדרך מאוסה ביותר: הוא מונע מישראל מלעלות לבית המקדש, ומציב שומרים בבית אל ובדן. הוא עצמו עושה חג חדש עם מזבח, ואומר לישראל לעלות לשם. ובאותו מקום הוא עומד ומקטיר קטורת לעבודה זרה. והרא"ש בספרו "אורחות חיים" כותב (בסימן א בסעיף א' ליום א') שיש להתרחק מן הגאווה בתכלית הריחוק.

ומה שאפשר לתרץ עוד, שהכל תלוי ברצון, ואם האדם לא רוצה בתוך תוכו - גם אם אלוקים ידבר איתו זה לא יעזור, שהרי בני ישראל ראו את קריעת ים סוף ואת מתן תורה, ובכל זאת היו כאלה שחטאו בעגל הנורא. וכן בלעם שהקב"ה מדבר אתו, ואף על פי כן הוא רוצה לקלל את ישראל.

ומעשה בבחור שרצה ללמוד באוניברסיטה תארים למיניהם, והציע לו ידידו שילך לישיבה של המגיד ממעזריטש, יישב מול הרב, והרב בדרשה ירמוז לו את חייו בעבר ומה צפוי לו בעתיד, כדי שיידע אם ללכת לאוניברסיטה. הבחור הגיע באמצע השבוע, ואמרו לו שהשערים נפתחים לציבור הרחב רק בשבת קודש.

הגיע הבחור בשבת קודש וישב מול הרב. הרב התחיל לדרוש בעניני היום ובפרשת השבוע, ובתוך דבריו רמז לבחור את כל מעשיו הטובים והרעים שעשה בעבר, ואחר כך רמז לו את הדרך של העתיד, שאם הוא ילמד תורה הוא יהיה ראש ישיבה עם הרבה תלמידים, ויזכה לאשה טובה וילדים טובים. ואם הוא ילך לאוניברסיטה ללמוד - הוא יוציא תואר ועוד תואר ואף יהיה פרופסור, אבל עני מרוד, ולא ישאיר בנים אחריו ועוד כל מיני מרעין בישין.

אחר הדרשה החליט הבחור להישאר בישיבה וללמוד, שהרי הרב שידע את כל העבר שלו ברוח קדשו, ודאי שאינו טועה גם בקשר לעתיד. 'ואם כן', חשב, 'אין לי מה לחפש בחוץ'. ואכן הבחור ישב ולמד, אך לא בהתלהבות וחשק רב, אלא כמי שכפאו שד, וזאת כיוון שחלומו התנפץ לרסיסים. כל ימיו הוא חלם ללמוד באוניברסיטה ולהצליח, ובא הרב ואמר לו את מה שאמר לו.

ידוע שכשאדם עושה דבר בלי שהוא חפץ בו - זו רק שאלה של זמן מתי הדבר יפסיק, וזה מה שקרה לבחור הנ"ל, שביום מן הימים קרה משהו והוא עזב את הישיבה לטובת האוניברסיטה, והחל בלימודו בהתלהבות יתירה. ואכן, כדברי הרב, הוא הוציא תואר ועוד תואר עד שנעשה לפרופסור.

את כל הסיפור הנ"ל הוא כותב בהקדמה לספר שחיבר כשכבר נעשה מבוגר, וקראו לו פרופסור מימון. בספרו הוא כתב שזו לא הקדמה אלא וידוי. הוא ידע שהרב צודק, ובכל זאת עשה מה שעשה. וכתב עוד שלא נפל דבר אחד מדבריו ארצה, ואע"פ שהוא בסופו של דבר נעשה פרופסור, כל ימיו הוא רודף אחר פת לחם, וגם בנים לא השאיר בעולם. והוא זה שאמרנו, שהכל תלוי ברצון.

הוא ''רק'' לא למד תורה

(פכ"ו פט"ו)
ואם בחקתי תמאסו וגו' להפרכם את בריתי.

פירש רש"י, הרי שבע עבירות: א. לא למד. ב. לא עשה. ג. מואס באחרים העושים. ד. שונא את החכמים. ה. מונע את האחרים. ו. כופר במצוות. ז. כופר בעיקר. עד כאן. והכל החל מזה שהוא לא למד תורה. יכול להיות שהוא כל היום עסק בחסד או במקווה או בתיקונים על עוונותיו, או שהוא הולך לקברי צדיקים ואין קבר שהוא לא מכיר, אלא שאיננו לומד תורה.

אומר רש"י בשם חז"ל, שהאדם הזה יבוא מחר לכפור בעיקר ולמאוס במצוות ובתלמידי חכמים. וכן ההיפך - מי שיושב ולומד, מובטחות לו כל המעלות, כמו שמובא במשנה באבות (פ"ו מ"א), "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וכל העולם שנברא זה בעיקר בשבילו". ומובא מעשה באדם שהלך לציון קברו של הרמח"ל, והחל לומר את מסילת ישרים - 'רבי פנחס בן יאיר אומר זהירות מביאה לידי זריזות, וזריזות לידי כך וכך'. בא אדם והעיר לו שהוא טועה. 'איך אני טועה?', שאל האיש, 'אני מכיר את זה בעל פה'. אמר לו 'שכחת את העיקר, שהתורה מביאה לידי זריזות, שזה אבן היסוד לכל המעלות שיש בעולם. ובלעדי התורה אין שום דבר'.

קללה של צדיק זו ברכה, וברכה של רשע זו קללה

(פכ"ו פל"א)
ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם וגו'.

גם הקללות הן בעצם ברכות, שהרי כשגלינו מארצנו באו לכאן הרבה אומות, וכמה שהיו מנסים לגדל גידולים באדמה ולייבש ביצות - לא הצליחו ועזבו. כי ארץ הקודש מחכה רק לדומים לה, שזה אנחנו בני ישראל. וזה מה שאמר 'ונתתי את עריכם חרבה', וכן 'ושממו עליה אויביכם'.

מה שאמר 'והשמותי את מקדשיכם', למדו חז"ל שגם כשבית המקדש שממה, עדיין הוא קדוש. וזו הלכה שהיום מי שנכנס להר הבית חייב כרת. ומה לומדים מכאן, שגם כשאיזה צדיק מקלל אותך - זו ברכה, שאת זה ראינו אצל אלישע שקילל את גיחזי כשלקח מנעמן הרבה כסף ובגדים ע"י שנשבע לשקר. אמר אלישע הנביא לגיחזי 'תדבק בך צרעת, נעמן', שלפי הפשט זו קללה חמורה. אבל הגמרא בסנהדרין אמרה בדף צ' שגיחזי אין לו חלק לעולם הבא, ובאו דורשי רשומות ואמרו על הפסוק בתהלים (ס', י') "מואב סיר רחצי", שהצרעת של גיחזי רחצה אותו מעוונותיו, הגם שהיו מרובים למאוד. ורואים מכאן שקללת צדיק הופכת לברכה, ומשא"כ ברכת רשע הופכת לקללה.

אמרו רבותינו, למה רבקה לא זכתה לשניים-עשר שבטים? כיוון שלבן "בירך" אותה ואמר "אחותינו את היי לאלפי רבבה, ויירש זרעך את שער אויביו". וכדי שלא תתקיים ברכת לבן, לא זכתה רבקה לשבטים.

אמר ''אשמנו'' והתעלף

(פכ"ו פ"מ)
והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

אחד מעיקרי התשובה, אומר הרמב"ם, זה וידוי. האדם חייב להתוודות על חטאו, להתחרט עליו חרטה גמורה ולקבל עליו שיותר לא יעשה חטא זה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם. אלא שהווידוי צריך להיות ממעמקי הלב, שעל זה אנו אומרים ביום הכפורים "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה", שהכוונה שהתוודינו רק בפה. אמרנו 'אשמנו, בגדנו', ובכלל לא חשבנו על מה שאנו מוציאים מהפה. ועל וידוי כזה צריך לעשות תשובה, כיוון שהוא יצא רק מהפה.

נתן הנביא סיפר לדוד המלך ע"ה את המשל בכבשת הרש, שהעני הייתה לו רק כבשה אחת, וטיפל בה במסירות ונהג עמה כאחת מבני הבית, והשכן העשיר לקח לו את הכבשה כדי ליתנה לאורחו לאכול. ושאל נתן הנביא את דוד המלך 'מה ענשו של העשיר?'. אמר דוד 'בן מות הוא האיש העושה זאת'. אמר לו נתן הנביא 'אתה האיש', ומיד אמר דוד המלך 'חטאתי לה'', למרות שהיו לדוד המון תשובות. כמו שהגמ' בשבת אומרת 'כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה'.

וכן מובא בזוה"ק בהקדמה לספר בראשית (דף ח') ויכוח בן הקב"ה לדומה (המלאך הממונה על הגיהנם והמתים) על עניין דוד המלך. הקב"ה מוכיח לדומה שדוד המלך זכאי ולא פגם, ודומה יצא משם בפחי נפש. אבל דוד לא מחפש להצדיק את עצמו, ומיד אומר 'חטאתי לה''. אמר הקב"ה 'גם ה' העביר חטאתך לא תמות'. וזה מה שאומרים בסליחות - 'חטאתי אודיעך ועווני לא כסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה', ואתה נשאת עון חטאתי סלה'.

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שדוד המלך נתכוון לעשות וידוי של 'חטאתי, עויתי פשעתי', וכשהוא רק אמר את המילה חטאתי - כבר הוא הרגיש צער עמוק מאוד, וכמעט שנתעלף. ואם הוא היה ממשיך לומר גם 'עויתי ופשעתי', הייתה נשמתו עלולה לצאת מרוב צער. לכן הקב"ה אמר לנתן אחרי שדוד אמר 'חטאתי', 'תגיד לו שסלחתי לו'. וזה שאומרים 'חטאתי אודיעך ועווני לא כסיתי', דהיינו רציתי להגיד גם עוויתי. 'אמרתי אודה עלי פשעי' - רציתי לומר גם פשעתי. ואתה, ריבונו של עולם, נשאת עוון חטאתי סלה.

ומעשה ברבי אלימלך מליזנסק, שבא אליו איזה בעל תשובה וביקש מהרב שיורהו דרך תשובה, כיוון שהוא היה אצל איזה רב לפני כן, והרב ההוא הורה לו דרך תשובה קשה מאוד, ואינו יכול לעמוד בזה. אמר לו רבי אלימלך 'אם אתה אומר וידוי לידי, מבחינתי עשית תשובה. אבל לפני כן לך תנוח, תאכל ותשתה, כי אני רואה שאתה חלש מאוד. ואחר כך אני אסביר לך מה המשמעות של כל מילה ומילה בווידוי, ואזי תאמר את הווידוי'.

וכך היה באמת, והרב החל להסביר לו מה פירוש אשמנו, שהרבה פעמים האדם חושב 'אני לא אשם בחטא כלל. זה בגלל ההורים שלי, זה בגלל אשתי, זה בגלל הטבע שלי, ואני לא יכול לשנות אותו. ואם כן, אני לא אשם. כך יצר אותי הקב"ה. לכן המילה הראשונה כשמתחילים להתודות היא 'אשמנו'. והרב האריך והרחיב לומר לו עוד פירושים מה זה אשמנו, והאיש החל לומר 'אשמנו' ונתעלף, כי הוא הבין מה זה אשמנו.

אחרי שהעירו אותו ונח קצת, הרב הסביר לו מה פירוש 'בגדנו' על פי הגמרא בברכות (ז'), רבי מאיר אומר, בשעה שהגוים משתחווים לחמה הקב"ה מיד כועס, כיוון שבדבר שה' יתברך מטיב להם ומאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים - הם בוגדים בקב"ה. והוא הדין שה' יתברך נתן לך ידיים כדי שתוכל להניח תפלין כראוי, ולאכול ולשתות כראוי, ולעבוד וכדומה. והאדם לוקח את ידיו וגונב איתן או מכה איתן ועושה בהן שאר עבירות. וכן הקב"ה ברא לאדם אוזניים כדי שיוכל לשמוע דברי תורה ולשמוע מה שמדברים עמו, והוא שומע בהם לשון הרע או כל מיני קריינים בעלי קריין ברדיו. וכן נבראו העיניים שיוכל לראות את אותיות הגמרא והמשנה, ולא יהא עיוור, שהרי עיוור חשוב כמת. ואילו הוא פוגם בעיניו ורואה דברים אחרים. היש בגידה גדולה מזו?

ועוד האריך והרחיב הרב, והסביר לו מה פירוש המילה בגדנו. וכשאמר הבחור את המילה בגדנו נתעלף שוב, וכן בכל אמירת המשך הווידוי, עד שהרב אמר לו 'עכשיו אתה בעל תשובה גמור'.

העין של בני ישראל

(פכ"ו פמ"ו)
אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה.

פירש רש"י, מה פירוש המילה תורות? אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. ומי שמתבונן קצת רואה בבירור שהתורה שבעל פה, שזה כל הש"ס, שמשם יוצאות ההלכות של השולחן ערוך, ועד לזמנינו שזה ילקוט יוסף וכדומה - הכל על פי ה'. ובלעדי החכמים לא היינו מבינים דבר וחצי דבר מהתורה שבכתב.

אם למשל ניקח את הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", פשט הדברים שאתה צריך להישאר בבית בשבת ואסור לך לצאת, ואם היית בבית הכסא בכניסת שבת - שם אתה צריך להישאר עד צאת השבת. אך באו חכמים ופירשו לנו ש'אל יצא איש ממקומו' זאת אומרת חוץ לתחום. וכן מזוזה ותפילין - לא היינו יכולים לדעת מה לכתוב במזוזה או בתפילין בלעדי החכמים, ולכן הם נקראים עיני העדה, שבלעדיהם אנחנו עיוורים. לכן התורה הקפידה מאוד על מי שמזלזל בתלמידי חכמים.

והיה מעשה ב"אברך" מעיר הקודש צפת, שבא לבקרו חברו בביתו וראה שיש לו המון תמונות של צדיקים על הקיר. אמר אותו החבר 'אשריך על כל הצדיקים שנמצאים בביתך, אבל משום מה אני לא רואה את התמונה של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. האם לא השגת תמונה שלו?'. והאברך ענה מה שענה, ודיבר בחציפות כלפי גאון ישראל.

והנה בתו באה מבית הספר, הוציאה תפוח מהמקרר ורצתה לקלפו בסכין, אך אבוי, הסכין ברח לה מהיד ופגע לה בעין. מיד אביה לקח אותה למיון, וחבירו אמר לו 'אתה דברת על העין של בני ישראל, לכן הבת שלך חטפה בעין', שהרי נאמר "פוקד עוון אבות על בנים".

אני אורח כבר 40 שנה, ובעל הבית לא אמר לי כלום

(פכ"ז פי"ד)
ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וגו'.

לרבי עקיבא איגר זיע"א הייתה הכנסת אורחים עצומה, שהוא אפילו העלים והסתיר מכל האורחים שפקדו את ביתו מיהו זה בעל הבית, והראה להם כאילו הוא גם כן אורח.

יום אחד פנה אליו אחד העניים האורחים ואמר לו 'תשמע, אני כאן כבר כמה ימים אוכל ושותה וישן, וגם אתה כאן כמה ימים. אולי נלך ונחזור? זה לא נעים, בטח בעל הבית יקפיד עלינו'. אמר לו הרב 'אל תדאג, אני אורח בבית הזה כבר ארבעים שנה, ובעל הבית (של העולם) לא מקפיד עלי'. וכן באוכל היה לו שולחן עגול, כדי שלא ידעו מי זה בעל הבית, שאף אחד לא יושב בראש, ועשה את ביתו קודש לה'.

יש דברים נסתרים

וידוע המעשה עם רבי יהושע בן לוי, שביקש להתלוות לאליהו הנביא. אמר לו אליהו הנביא 'אם אתה רוצה לבוא איתי - זה בתנאי שאתה לא שואל שאלות. ברגע שתשאל - אתה נפרד ממני'. ובערב הגיעו לאיזה זוג עניים מרודים שכל פרנסתם הייתה מהפרה שבחצרם, שהיו מוכרים את החלב ומזה חיים בדוחק גדול.

עם כל העוני שלהם קיבלו את אליהו הנביא וריב"ל בכבוד גדול (למרות שהם לא ידעו שאליהו הנביא בביתם), ואת מעט האוכל שהיה לבעלי הבית הגישו לאורחים, והם עצמם לא אכלו, ואת המיטות שלהם גם כן נתנו להם שיוכלו לישון כראוי, ואילו הם עצמם ישנו על הרצפה. באמצע הלילה העיר אליהו הנביא את ריב"ל כדי ללכת, וביציאה מביתם עמד אליהו הנביא והתפלל לה' שיהרוג את הפרה של העניים הללו. תוך רגע הפרה נפלה ומתה. רבי יהושע בן לוי נבהל ורצה לשאול למה ומדוע, אך נזכר שלא שואלים שאלות, והמשיך ללכת עם אליהו הנביא.

בערב הגיעו לבית עשיר אחד להתארח, אבל העשיר לא כיבדם, נתן להם לישון בחדר המדרגות, ולא הביא לא לאכול ולא לשתות. ראו השניים שלאותו עשיר יש בבית קיר שהתמוטט, ועכשיו עליו לבנותו. בבוקר התפלל אליהו שהקיר ייבנה מאליו - וכך היה. גם כאן התפלא ר' יהושע למה זה ה"תשלום" שמגיע לאותו עשיר שחצן, אבל זכר את הבטחתו לא לשאול דבר.

השניים עברו בעוד כמה מקומות ור' יהושע צפה בכמה מחזות שנראו לו לא ממש הגיוניים, אבל בסופו של המסע המשותף ביקש להבין את ההיגיון. ענה לו אליהו: 'דע כי האיש שהרגתי פרתו - אותו היום נגזר על אשתו למות, ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו. והאיש העשיר שבניתי לו הקיר - אם הייתי מניחו לבנותו היה מגלה יסודו, והיה מוצא בו מטמון גדול מזהב ומכסף - ועל כן בניתי לו'.

תם ונשלם ספר ויקרא

השיר והשבח לנותן התורה.

---

פרשת במדבר

---

למה אתם סוגרים את השערים?

(פ"א פ"א)
וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', באחד לחודש וגו'.

פירש רש"י, מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן. עד כאן.

והשאלה נשאלת, וכי הקב"ה אינו יודע כמה אנחנו, שכל שעה הוא צריך לספור ולמנות אותנו? אלא רצה הקב"ה להראות את אהבתו הגדולה אל בני ישראל, שהם בניו האהובים. לב היהודי צריך להתרגש בראותו את גודל אהבת ה' אלינו, וכפי שאומרים בברכות קריאת שמע 'אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו', וכן 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', וכן בערבית, שחותמים ' אוהב את עמו ישראל', וכן בפסוק בנביא, 'אהבתי אתכם אמר ה''.

אל לנו לחשוב שהקב"ה אוהב רק את הצדיקים. האמת היא שהקב"ה אוהב גם את פושעי ישראל ורוצה אותם. כפי המעשה שהיה עם מנשה, בנו של חזקיהו המלך, שהיה עובד עבודות זרות לרוב, הכניס צלם עם ארבעה פרצופים להיכל ה', הרג את סבו ישעיה הנביא, מילא את ירושלים בדם מרוב שהרג אנשים, הכריח את ישראל לעבוד עבודה זרה והעלה שאלות של כפירה נוראה (עיין בסנהדרין ק"ג).

והנה הגיע מלך אשור, לקח את מנשה קשר אותו באזיקים, הכניס לתוך קדירה ענקית והדליק את האש למטה כדי שמנשה ישרף ח"ו. ומנשה, שהבין היכן הוא נמצא ושזמנו קצר, החל להתפלל ולהתחנן על חייו. אבל לא לה' יתברך הוא פנה, אלא לכל העבודות זרות שלו הוא פנה. וכמובן שאין קול, אין עונה ואין קשב. כשהוא ראה שנגמרו לו כל האלוהים האחרים, ועוד מעט הוא הופך לאפר חם, נזכר שכשאביו לקח אותו לתלמוד תורה - לימדו פסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. הוא פנה לה' ואמר 'אם אתה רבונו של עולם עוזר לי - מוטב, ואם לאו - אני אומר שהקב"ה ח"ו כמו כל האלוהים אחרים'.

כל המלאכים בשמים נעלו את כל השערים של מעלה כדי שהתפילה לא תעלה אליו יתברך, ואמר להם הקב"ה 'למה אתם סוגרים את השערים, עד שסוף סוף הבן שלי פונה אליי? כמה זמן חיכיתי לו שיפנה אליי'. (וכפי שאליהו הנביא אמר בתנא דבי אליהו, שיותר ממה שאשה מחכה לבעלה ואמא שמחכה לבנה שלא ראום הרבה זמן - יושב הקב"ה ומצפה לאדם שיעשה תשובה). המשיך הקב"ה, 'ועד שהוא פונה אליי ומבקש ממני דבר מה - אתם סוגרים את השערים? אני לא צריך את הפתחים שלכם, יש לי פתח משלי מתחת לכסא הכבוד'.

ה' יתברך קיבל את תפילת מנשה, והקדירה התעופפה באוויר לעיניי כולם עד לירושלים עיר הקודש, בית המלכות. ומנשה, כשראה איך נתקבלה תפילתו ונעשה רצונו, הבין וידע כי יש מנהיג לבירה - ממית ומחיה, משפיל גאים ומגביה שפלים. מיד נאמר עליו " וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים" וחזר בתשובה גמורה.

במסכת סנהדרין (דף צ') מובאת מחלוקת אם יש למנשה חלק לעולם הבא. ביקשו מרבי ישמעאל כהן גדול שכשהוא עולה לשמים (ידוע שהוא עלה כמה פעמים וחיבר את ספר היכלות, שם הוא מספר על הדברים שראה) בפעם הבאה, יבדוק אם מנשה בגן עדן או לא. כשעלה רבי ישמעאל לשמים ראה את מנשה בגן עדן במדור של בעלי התשובה כשהוא ראש הישיבה.

הסביר מרן הרב עובדיה, שבהתחלה לא הכניסוהו לגן עדן כיוון שכשהוא היה מלך ועוד לא חזר בתשובה הוא הכריח את ישראל לעבוד ע"ז. ואילו אחר שחזר בתשובה הוא אמר להם לא לעבוד עבודה זרה, אך לא הכריחם שלא לעשות כן. לכן בתחילה לא הכניסוהו לגן עדן כי עדיין היו עובדים עבודה זרה בגינו, אבל אחר שביטלו את היצר של העבודה זרה הכניסוהו לג"ע, וממילא מובנת גם דעת חכמים שאמרו שאין לו חלק לעוה"ב, וגם דעת רבי יהודה שאמר שיש לו חלק לעולם הבא.

אמת או שקר

(פ"א פ"א)
וידבר ה' אל משה וגו', באחד לחודש השני בשנה השנית וגו'.

מובא במשנה באבות (פ"ד מי"ד): "כל כנסיה שהיא לשם שמים - סופה להתקיים". וכן מובא בגמ' ברכות (ו'), "כל מי שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים, שנאמר סוף דבר הכל נשמע". ומתי? כשאת האלוקים ירא. מה שלומדים מכאן זה שדברים טובים ייעשו, אבל לא מיד ובפעם הראשונה אלא בסוף, שזה יכול להיות כבר בפעם השנייה.

רואים זאת כשאברהם הוליד קודם את ישמעאל ורק אחר כך את יצחק, וכן יצחק הוליד את עשיו, ואחריו יצא יעקב. וכן האות הראשונה בתורה היא אות ב' ולא אות א'. ואם ניקח את האותיות בשלושה, כגון ב', ג', ד', ייצא לנו בגימטריא תשע כמניין אמת, שזו גימטריא קטנה. וכן מהאותיות ה', ו', ז', יוצא 18. שמונה ועוד אחד יוצא תשע, שזה אמת. וכן ח', ט', י', וכן כל שלושה אותיות - עד האות ת'. ולעומת זאת, אם נקח מהתחלה ונעשה א', ב', ג', יוצא ששה כמנין ש.ק.ר. בגימטריא קטנה, וכן ד', ה', ו', יוצא 15, שזה חמש ועוד אחד שווה שקר, וכן עד הסוף. ללמדנו שאם הדבר שאתה עושה הולך חלק ומהר - סימן שהוא שקר. ואילו הדבר שלא מצליח בהתחלה ומיד - זו האמת (מדברי הרב מוצפי).

וזה נרמז בפסוק שאמר, "וידבר ה' אל משה וגו', באחד לחודש השני בשנה השנית". שאיך אתה יודע שהמעשה שלך שייך לה' אחד ושמו אחד? שזה בחודש השני ובשנה השנית. כשהחל הרב ראובן אלבז שליט"א (ראש ישיבת אור החיים) בבניית הישיבה החדשה, באו קבלנים והחלו לחפור יסודות ולא הצליחו. וכך היה עם כמה וכמה קבלנים. הלך הרב עם חלק מתלמידיו לקברו של האור החיים הקדוש, וברוך ה' הצליחו בחפירות.

זה הקטן גדול יהיה

(פ"א פל"ט)
פקודיהם למטה דן שנים ושישים אלף ושבע מאות.

שבט דן הוא השבט שזכה להיות הגדול בכמות יותר מכל השבטים, חוץ משבט יהודה. ואם נסתכל אחורה, לבנים של השבטים עצמם, הרי לדן היה בסך הכל בן אחד שקראו לו חושים, והוא גם היה חרש. והנה מאותו אחד צומח שבט שלם. וכן ראינו בדומה אצל נח, שעד גיל חמש מאות שנה לא היו לו בכלל ילדים, והיה נראה כמקרה אבוד. אבל בדיוק הפוך קרה, שממנו נבנה העולם. וכן רואים אצל יוסף הצדיק שמכרוהו לעבד, והיה נראה שזהו זה, הוא ישאר עבד לעולם.

אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שבקריעת ים סוף הים לא רצה להיבקע גם מפני משה ואהרן, עד שראה את ארונו של יוסף, שנאמר עליו "וינס ויצא החוצה". גם הים נס, וזה שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים "הים ראה וינס". 'מה הוא ראה?', שואל הזוהר הקדוש. הוא ראה את 'וינס' של יוסף הצדיק. מכל זה למדנו שאסור להתייאש, ודווקא ממקום שנראה שאין תקווה - דווקא משם התקווה והישועה תבוא, שנאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".

הגיבור והרופא

המגיד מדובנא מביא משל נפלא על שני בחורים בשל שמרל וברל, שהיו עניים מרודים והלכו ביחד לקבץ נדבות. שמרל היה בריא וחזק וגבור גדול, והוא גם לא ניסה להסתיר את כוחו הגדול בפני ברל, שהיה חלוש וחולה מאוד, שכמעט לא היה חולי שלא עבר עליו. מדי פעם היה אומר שמרל לברל 'בא לך להיאבק עמי קצת? בוא נראה איזה גיבור אתה', וברל היה סובל בדומיה ובשתיקה את דבריו המכאיבים של שמרל, והתפלל לה' שירפאהו מכל תחלואיו. ואדרבא, אולי מזה שהוא חולה - תצמח ישועתו ורפואתו.

והנה ביום מן הימים התקיימו שתי הלויות של המלכות בעיר הבירה, וכל חשובי העיר יצאו ללוות את הנפטרים בדרכם האחרונה. שני הנפטרים היו קרובים מאוד למלך - האחד היה רופאו האישי, והשני היה שומר הראש האישי שלו, שהיה גיבור שאין כמותו - עד שמת. אחר ההלויות חיפשו רופא חדש וגיבור חדש, והגיעו שני מועמדים - אחד רופא ואחד גיבור. שאל המלך את הרופא 'איך נדע שאתה באמת רופא טוב?'. אמר הרופא 'תביאו לי את החולה הכי גדול ואני ארפא אותו מכל תחלואיו הרבים'. 'ואיך נדע', שאל המלך את המועמד לתפקיד שומר הראש, 'שאתה באמת גיבור גדול?'. ענה הלה 'תביאו לי איש חזק ותראו שאני שובר את עצמותיו'.

הלכו עבדי המלך לחפש את האנשים המתאימים, והנה בדיוק נכנסו אל העיר שמרל וברל, ואמרו להם אותם עבדי המלך 'בואו איתנו למלך'. אמר שמרל לברל 'אתה רואה, בזכותי אתה בא למלך. ובלעדי מי היה מסתכל עליך בכלל?'. וברל שומע חרפתו ושותק. נכנסו לארמון המלוכה, וברל הובל אחר כבוד לחדר הרופא. הרופא טיפל בו במסירות גדולה עד שריפא אותו מכל החולאים שהיו לו, ואילו שמרל הובל אל הזירה. שם חיכה לו הגיבור החדש שהפליא בו את מכותיו לעיני כולם, ולא השאיר לו עצם אחר שלימה. ישמע חכם ויוסיף לקח.

עורך הדין מקיבוץ כנרת

(פ"ג פ"א)
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני.

הקשה רש"י, ואלה תולדות אהרן ומשה, והרי אינו מזכיר אלא בני אהרן. ואיך הפסוק אומר "ואלה תולדות אהרן ומשה"? אלא נקראים תולדותיו של אהרן גם על שם משה לפי שלמדן תורה, וכל המלמד את בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. עי"ש ברש"י הנפלא והמתוק הזה. וכן כתב הרמב"ם "ושננתם לבניך - בניך אלו תלמידיך" (הלכות ת"ת פ"א ה"א).

ידוע שרבינו חיים בן עטר נשא אשה שנייה בתוספת לאשה הראשונה כעבור עשר שנים, כיוון שלא היו לו ילדים ממנה, וחשב שאולי מהאשה השנייה הוא יזכה לילדים. אבל באו בחלום ואמרו לו 'בניך אלו תלמידיך'. וכן היה בסופו של דבר. וכן שמענו על גדולי עולם שלא היו להם ילדים גשמים, אבל היו להם הרבה ילדים רוחניים, כגון החזון אי"ש, הרב מרדכי שרעבי, הרבי מלובביטש ועוד.

לפעמים האדם זוכה גם לבנים שהם יותר גדולים ממנו בגילם, כמו המעשה שנראה עכשיו שקרה בזמנינו ברב חשוב מאוד ומנהל תלמוד תורה שגר בטבריה בשם רבי ב' כהן. יום אחד פנה אליו אחד ממכריו ואמר לו 'יש עורך דין מקיבוץ של השומר הצעיר ליד טבריה שרוצה להחכים קצת בלימוד הגמרא וכדומה, אלא שאין רצונו לחזור בתשובה, רק להחכים ותו לא'.

הרב, שהיה אדם עסוק מאוד ובקושי היה לו זמן, דחה את העניין. אבל אותו איש צדיק, שהריח שיכול להתבשל תבשיל טוב מכל הנושא, ביקש שוב מהרב, והרב הסכים ואמר שיבוא ללמוד משעה שתיים עד ארבע בצהרים. ובאמת, אותו איש, שהוא אחד מעורכי הדין המפורסמים בארץ, החל להתייצב יום יום ללימוד הגמרא. מחלון ביתו ראה הרב שכשהוא יורד מהאוטו הוא חובש כיפה לראשו, ובחזרתו בסוף השיעור הכיפה יורדת באופן אוטומטי. ואם אנו חושבים שזה היה רק בימים הראשונים - יש לנו טעות גדולה, זה נמשך חודש ועוד חודש ועוד חודש, ואין שינוי.

את הכוכב של הסמינר

השניים כבר סיימו את כל מסכת ברכות, וכבר עברה שנה שלימה והעורך דין לא משתנה. ניסה הרב לרמוז לו בעדינות 'תשמע זה לא לימוד גיאוגרפיה, זו תורת אלוקים חיים, ועיקר הלימוד הוא על מנת לשמור ולעשות. ואולי כדאי להתחיל באיזו מצווה קטנה'. אבל עורך הדין אמר לרב 'אם זה יבוא לבד - מה טוב. לא אעשה דברים שלא באים מרצוני הטוב'. והרב החל ללמוד עמו הלכות תשובה ברמב"ם ועוד ועוד, וכך עברה לה עוד שנה תמימה נוספת.

הרב הגדול, בסבלנותו העצומה והגדולה, שלכאורה אינו רואה שום פרי גם משעתיים יומיות של לימוד, למרות שיש לו המון דברים על הראש - המשיך בלימודיו עמו. והנה הרב, כהרגלו, עוקב אחר עורך הדין בדרכו לרכב, ורואה שהנה הוא לא הוריד את הכיפה מהראש. ואחר כמה ימים הרב רואה שגם ציצית כבר מציצה מבגדיו, והחל גם לברך על כל דבר ודבר שמכניס לפיו, וחזר בתשובה גמורה, והוסיף עוד שעות על גבי שעות בלימוד התורה.

אך הסיפור עוד לא נגמר, כיוון שאשת עורך הדין, שהיתה אשה טובה מאוד, כיבדה את רצון בעלה לילך בדרך ה', אך היא לא רצתה בכך מכיוון שלא חונכה כך מעולם. נפרדו לבינתיים אחד מהשני בלי עימותים מיותרים אלא בהבנה ברורה. הוא עבור לגור בטבריה, והיא נשארה בקיבוץ, ובאה אחת לשבוע לנקות לו את הבית ולסדר את הדברים שצריך.

עורך הדין לא נח ולא שקט, והתפלל בכל מאודו כדי שאשתו תשוב גם היא לכור מחצבתה. בדיוק הגיעו אברכים להציע רישום בסמינר ערכים, והיא הסכימה לילך איתו ביחד (שזה היה נס בפני עצמו). אחרי כיומיים בסמינר היא ראתה שזהו זה, כנראה שזו האמת ואין אמת אחרת, ואם תישאר פה היא עוד עלולה לחזור בתשובה. נזכרה האשה שיש דברים שאסור להזניח בקיבוץ, והיא חייבת לחזור ולטפל בהם לפני שיהיה מאוחר, תרתי משמע.

הבעל הצדיק, שראה כך שהיא מתכוננת לעזוב את הסמינר בשיאו, דיבר עם אחד הרבנים החשובים שם, והרב ההוא עשה עצמו כעומד בכניסה ללובי ועסוק במשהו, ובדיוק הגיעה הגברת עם התיקים שלה, ופונה ללכת. אמר לה הרב 'תדעי לך שהשאלות שלך ששאלת בהרצאות היו מאוד מעניינות, והחכמת אותנו מאוד. את הכוכב של הסמינר הזה, רואים שאת אמיתית', ועוד שבחים אמיתיים שבאמת הגיעו לה.

ואז שאל אותה הרב מה זה התיקים הללו והיא אמרה שהיא "צריכה" דחוף לחזור לקיבוץ כי יש דברים שלא סובלים דיחוי. אמר לה הרב 'נשארו רק עוד יום-יומיים. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. את חייבת להישאר'. בסופו של דבר היא נשארה, ובסוף הסמינר עלתה לבמה ואמרה 'יש אלוקים, וזו האמת', אך עדיין לא חזרה בתשובה. אבל זה לא לקח לה רבה זמן, כי היא ידעה שזו האמת, וממילא אי אפשר לאדם עם מצפון לחיות בשקר. אותה אשה חזרה בתשובה גמורה כשכולה לבושה בגדי מלכות - שמלה עד לרצפה וכתר לראשה.

ואם אנו חושבים שהסיפור נגמר - יש לנו טעות. האשה חזרה לגור עם בעלה בטבריה, ולכאורה הכל אמור להיות למישרין, אלא שהרב רואה שעורך הדין בוכה בחוזקה במשך כמה ימים רצופים בתפילת עמידה, ופולט מליבו אנחות כבידות משקל ששוברות גופו של אדם. גם אחרי חזרת שליח הציבור הוא שקוע כולו בעמידה ומדבר עם קונו מכל לבו הטהור, עד שניגש אליו הרב ושאל אותו 'מה קרה שאתה ככה בוכה? ברוך ה', האשה ואתה עשיתם תשובה גמורה, וה' כבר סלח לכם על כל עוונותיכם!'.

'נכון, כבוד הרב. אבל לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מהבן שלי שנמצא בחו"ל. אמר לי, אבא! מגיע לי מזל טוב, אני עומד להתחתן, ועוד מעט אני מגיע לארץ עם כלתי לעתיד. ואחר בירור קצר נודע לי שהאשה שעמה הוא אמור להתחתן היא נוצריה. ואם כן, איך לא אבכה בדמעות לה' שיציל את בני מצפרני עמלק?'.

באותה תקופה הרב היה צריך לעבור דירה ביחד עם משפחתו מטבריה לירושלים עיר הקודש, מכל מיני סיבות. הוא נפרד מעורך הדין לבינתיים, ועבר לגור ברח' ישא ברכה בירושלים תובב"א. בשבת הראשונה, כשחצי בית נמצא עדיין במזוודות ובארגזים, כשיושב הרב עם אשתו ובניו ושרים שירי שבת, פתאום שומעים דפיקות בדלת. הרב, שלא מכיר אף אדם מהאזור ורק השבוע הגיע לדירה החדשה, חשב כנראה שמדובר במישהו שטעה בכתובת.

אחר שפתחו את הדלת גילו בחור צעיר עומד בפתח. ניגש הבחור לרב ושאל 'האם כבודו הוא הרב ב. כהן?'. 'כן', ענה הרב, 'אבל מנין לך זאת?'. ענה הבחור 'אני הבן של עורך הדין, ואני לומד כאן בישיבה של בעלי תשובה. אבי אמר לי שאבוא אליך שתעזור לי קצת בגמרא כי אני מתקשה בגמרא. רק לפני כמה ימים באתי מחו"ל, וברוך ה', הבנתי שכאן מקומי'.

כשהרב קצת בירר, הבין שזה אותו בחור שהיה אמור לישא את אותה גויה וניצל. ומאותו יום, מדי ליל שבת הבחור היה מגיע לרב ולומד עמו עד חצות לילה. וכיום הבחור הוא כבר אברך עם אשה וילדים, ואם אתם חושבים שהסיפור נגמר - אזי צדקתם. אלו הם בניו של האדם, והרב הצדיק תמיד אומר בחיוך 'אחרי מאה ועשרים יש לי עורך דין טוב שיסנגר עלי בשמים'.

אני נשבע שיותר לא אבקש לילך לעירי

(פ"ג פ"א)
ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'.

על פי רש"י, שאמר 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו', הבה ונראה מה עשו גדולי עולם כדי ללמדו תורה.

בבבא מציעא (פ"ה) מובא שרבינו הקדוש הגיע למקומו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, ושאל אם יש בן לאותו צדיק. אמרו לו 'יש לצדיק בן בשם יוסי, אבל אינו צדיק ועסוק בפריצות'. מה עשה רבי יהודה הנשיא? הסמיכו וקראו רבי יוסי, כדי שיתקנא וישים לבו על דברי תורה. ומסרו לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות אמו, וכל יום היה אומר הבחור שנעשה לרבי, 'אני רוצה ללכת לקריה'. דהיינו, אני חפץ לילך לעירי.

אמר לו הרב 'מינו אותך לרבי (בזמנם לא לכל אחד קראו רבי, רק למי שהיה ענק בתורה ויראת שמים. שאפילו בן עזאי, אומר הברטנורא, לא זכה לתואר רבי) ועשו אותך חכם, ואתה מחפש שטויות ורוצה לחזור לקריה בשביל נזיד עדשים?'. אמר רבי יוסי 'אני נשבע שיותר לא אבקש עוד לילך לעירי'. ועיין שם בגמרא, שאמרה עליו בת קול בפטירתו שהוא לא היה פחות מאביו רבי אלעזר.

וכן מובא שם עוד "כל המלמד את בן חבירו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'אם תשבוב ואשיבך לפני תעמוד'. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה - מבטלה בשבילו. שנאמר (ירמיה ט"ו, י"ט) 'ואם תוציא יקר (שזה תלמיד חכם) מזולל (שזה עם הארץ), כפי תהיה'".

בהמשך הגמרא מובא שרבי אמר לנכדו של רבי טרפון, שגם הרשיע והתעסק בדברים של פריצות, שאם הוא יחזור בתשובה - הוא יתן לו את בתו. וכך היה. ויש אומרים התחתן איתה וגירש אותה, ויש אומרים שלא התחתן איתה כל עיקר, שלא יאמרו 'בשביל זה חזר בתשובה'. וכן רבי יוחנן שאמר לריש לקיש שאם יחזור בתשובה יתן לו את אחותו. כך היה בסופו של דבר, וריש לקיש נעשה לאחד מגדולי הדור. ומכל זה אנו למדים כמה צריך להשקיע ולתת מעצמנו כדי שעוד יהודי יתקרב לאבא שבשמים.

אותם ניסיתי, אותך לא

(פ"ד פ"כ)
ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו.

כידוע, חג השבועות יוצא בדרך כלל בין פרשת במדבר לפרשת נשא. ודוד המלך ע"ה נפטר בשבועות ע"י שהיה עוסק בתורה בלא להפסיק לרגע, והגיע המלאך להרגו. אך ראה שדוד דבוק בעץ החיים, שזו התורה, ואי אפשר להרגו. מה עשה המלאך? יצא לגינה והחל להזיז את העצים שבגינה, עד שדוד יצא לכיוון הגינה להוכיח את זה שמחלל שבת, ובינתיים נשברה המדרגה, ונפל ומת.

ועל זה בא הפסוק לרמוז לדוד המלך על מיתתו וסיבתה, שזה שאמר הפסוק 'ולא יבואו לראות', לרמוז לדוד שגם אם תשמע דבר שאסור לעשותו בשבת - אל תלך ותוכיח, וכך תהיה לך חירות ממלאך המוות. ואם לאו - אזי כבלע את הקודש, שזה דוד המלך. ובסופו של דבר יצא להוכיח, נשברה המדרגה, נפל ומת.

לכן כתוב אצלנו 'ולא יבואו לראות', שהטעם הוא דרגא תביר (מדרגה תישבר), לרמוז לנו שבגלל שהוא הלך לראות, המדרגה נשברה ומת. ואם נשאל למה דוד בכל זאת הלך, וכי הוא לא ידע את זה? אלא שדוד כבר נענש פעם אחת ולמד לקח. והיכן זה קרה? אמר דוד לקב"ה 'למה אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ולא אומרים אלוקי דוד?'. אמר לו הקב"ה 'אותם ניסיתי ואותך לא ניסיתי'. אמר דוד 'בחנני ה' ונסני'. אמר לו ה' 'אתה לא תצליח'. אמר דוד 'אף על פי כן'. אמר לו הקב"ה 'בסדר, ואני מגלה לך גם שזה יהיה בעריות' (סנהדרין ק"ז).

כשדוד המלך עמד מול הנסיון - ודאי שהוא יכול היה להתגבר על יצרו הרע. אלא שאמר לעצמו 'אם אתגבר - הרי אני מנצח את הקב"ה, וזו לא דרך ארץ שבשר ודם ינצח את מלכו של העולם'. ולכן עשה מה שעשה, וזה שאומר בתהלים 'והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך'. והוא-הוא הנסיון של דוד. ולכן אם הוא יתגבר על היצר הרע של עריות, שהרי לבו חלל בקרבו.

גם כאן, כשדוד יכול לנצח ולא לצאת לחצר ולגינה - נזכר שאין חכמות נגד ה' יתברך, ועבירה זו עבירה, ומצווה זו מצווה. ואם הוא לא ייצא להוכיח - הוא יעבור על הפסוק 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'. למרות שדוד ידע שבדבר הזה הוא מסכן את נפשו ועתיד למות, אמר דוד המלך 'מוטב לי למות ולא לעבור על מצוות הוכח תוכיח'.

וכמה מוסר אנו חייבים ללמוד מדוד המלך להשתדל להוכיח כראוי בכל מאודינו, בכל נפשנו ובכל לבבנו. ואת השאר כבר הקב"ה יעשה, ויחזיר את כל עמו ישראל בתשובה, אמן.

---

פרשת נשא

---

אשריך בני שהתגברת על התאווה שלך

(פ"ד פכ"ה)
נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.

הרב ראובן אלבז שליט"א הקשה על הפסוק שתי קושיות: א. בפסוק "את ראש בני" וגו', מה פירוש המילה ראש? אפשר לומר לכאורה 'נשא את בני גרשון' ודי. ב. למה הוצרך לומר 'גם הם'? וכי הייתי חושב שהם לא, שצריך לומר גם הם? ותירץ הרב ש'בני גרשון' בא לרמוז על בעלי התשובה שהיו מגורשים מה' יתברך וחזרו אליו, וממילא הם נכנעים וכפופים, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ח) שדרכם של בעלי תשובה להשפיל את עצמם ולהיות נכנעים מאוד לפניו יתברך.

על זה בא הפסוק ואומר, שלא יחשבו בעלי התשובה שהם במדרגה פחותה מהצדיקים, אלא 'נשא את ראש בני גרשון' - תגביה להם את הראש, כיוון שמעלתם גבוהה גם משל הצדיקים הגמורים, שהרי היו מתגברים על יצרם מאוד, כיוון שטעמו את טעם העבירה, וקשה לפרוש באמצע. וכפי שאומר הראב"ד, שאדם שבאמצע הסעודה נהנה מאוד, ואז עוצר ומפסיק - נחשב לו כתענית.

ומשל למלך שהיו לו שלושה בנים, והביא לכל בן בקבוק יין נושן שטעמו כעין גן עדן. ציווה את בניו לא לשתות מהיין עד שהוא יחזור ממסעו שיארך כשנה. הבן הראשון, ראובן, הניח את היין בסלון בתוך הוויטרינה, וכן עשה אחיו שמעון. אבל לוי הניח את היין בארון וסגר עם מפתח, שבל יראה לעיניו ולא יבוא להתפתות.

והנה ראובן מגיע בערב לבית, פותח את הוויטרינה, מוציא את היין, מתבונן בבקבוק היפה ואומר לעצמו 'אבא אמר לא לשתות, אבל להריח מותר. ואם כן, אריח מהיין'. פתח את הבקבוק, ורק מהריח הוא כמעט והשתכר. אמר ראובן 'אשתה טיפה אחת. הרי אבא שלי לא ירגיש'. אבל טיפה גוררת טיפה, עד שמרוב שזה היה כל כך טעים - הוא סיים את כל הבקבוק, והצטער בליבו. שמעון גם פתח את הבקבוק והריח את היין, לגם טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, ושתה חצי בקבוק. היה כמעט בלתי אפשרי לעצור כיוון שהיין מאוד ערב לחיכו. אבל שמעון נזכר בדברי אביו, שהדהדו באזניו. מיד עצר מלשתות את החצי השני, בכה מאוד על ששתה את החצי הראשון, ונתחרט על כך בכל לבו. ואילו לוי לא הריח את היין וגם לא פתח אותו כלל.

כעבור שנה האבא חזר וביקש לראות את שלושת בניו. בפגישתם שאל האם קיימו את מה שביקש בקשר לבקבוק היין הנפלא. והנה עומדים מולו שלושת בניו. שניים מהם - ראובן ושמעון, עומדים עם ראש מורכן ומושפל כלפי מטה כשהבקבוקים בידיהם, ואילו השלישי עומד בראש מורם עם הבקבוק המלא בידו. המלך ניגש לבנו ראובן שהחזיק את הבקבוק הריק, סטר לו על לחיו והורה לעבדיו שיקחו אותו לחודש ימים למעצר.

אחר כך עבר מראובן ללוי, נישקו על לחיו ונתן לו סכום של מאה אלף דולר. אחרי ששמעון ראה מה קרה עם ראובן - החל כולו לרעוד כשהמלך ניגש אליו. אחזו פיק ברכיים והחל לבכות, וראה זה פלא, המלך לא רק שלא נתן לו סטירה - אלא נישקו בלחיו, ואחר כך נתן לו מאתיים אלף דולר ואמר לו 'אשריך בני שהתגברת על התאווה שלך'.

קפץ לוי ואמר 'אבא, איפה הצדק? הרי אני לא שתיתי בכלל, ושמעון שתה חצי בקבוק. למה הוא מקבל כפול ממני?'. אמר לו אביו 'אתה לא התחלת לטעום מהיין. בגלל זה אינך יודע כמה קשה לא לשתות. אבל שמעון, ששתה מהיין הכי טעים בעולם, ויודע בעצמו כמה הוא טעים - לא שתה רק בגלל שאני צוויתי, ופרש ממנו. ולכן שכרו גדול ממך'. עד כאן.

אין כמו להודות על האמת

(פ"ה פ"ו)
דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו', ואשמה הנפש ההיא.

אחד הדברים החשובים כשאדם רוצה להתקרב לאביו שבשמים, לשוב מעוונותיו ולהטהר מפשעיו, הוא לומר בפה מלא אשמתי. דהיינו, אף אחד לא אשם בעבירות שלי - לא ההורים שלי, לא החברים שלי ולא אשתי. אז מי אשם? אני ורק אני. וראו את קרח, שנאמר על אשתו "ואולת בידיה תהרסנו" (משלי י"ד א'), שגרמה לו לחלוק על משה רבינו ע"ה - נבלע בעצמו באדמה.

וכן הקב"ה, שאמר לאנשי ירושלים "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" - זאת אומרת, לא על החטאים שלכם אני דן ושופט אתכם, אלא על זה שאתם אומרים 'לא חטאנו'. וזה מה שעשה יוסף הצדיק לאחיו, עד שהם אמרו בפה מלא 'אבל אשמים אנחנו על אחינו' וגו'.

לכן גם אם קשה לנו להודות בחטא, וגם אם אנו בטוחים שלא מגיע לנו לקבל צרות כי אנו אנשים טובים - אף על פי כן תמיד טוב לומר 'חטאנו עווינו פשענו'. וכשבא שמואל הנביא להוכיח את שאול, בתחילה אמר שאול שהוא לא אשם, והעם הוא שחמל על הצאן. רק לבסוף אמר 'חטאתי לה'', ולכן נלקחה ממנו המלוכה. ואילו דוד המלך ע"ה, אחרי המשל עם כבשת הרש, שאמר לו נתן הנביא 'אתה האיש' - מיד אמר דוד 'חטאתי לה'', ונשארה מלכותו לנצח.

ומעשה ברמב"ם שראה אדם יוצא מבית הכנסת ולא אמר וידוי. ניגש אליו הרמב"ם ושאל אותו: "למה כבודו לא אומר וידוי?". ענה לו האיש "אני לא רוצה לעבור על 'מדבר שקר תרחק', שהרי בווידוי אומרים 'עבדנו עבודה זרה, ניאפנו, גזלנו'. מה לי ולעבירות האלה? זה לא שייך אליי, לכן אני לא מציין אותן".

שאל אותו הרמב"ם "האם לא קורה לך שאתה כועס לפעמים?". "קורה לי שאני כועס, לצערי", ענה האיש. אמר לו הרמב"ם "אם כן, אתה עובד עבודה זרה. שהרי אמרו רבותינו 'כל הכועס יהא בעיניך כעובד עבודה זרה' (שבת ק"ה). והאם כשאתה קם מוקדם בבוקר לתפילה, לא קרה שהערת מישהו מבני הבית? אם כן, אתה גזלן, שזה גזל שינה. ואם התגאת גם, הגמרא אומרת 'כל המתגאה - כאילו בא על העריות כולם' (סוטה ד'). ואם כן, אתה יכול להגיד וידוי". וכמובן שהאדם הזה הבין שהווידוי שייך אליו, והחל באמירתו מדי יום.

חשבתי שתקשור אותי לכסא, תביא חומש וסידור, ותגיד לי לקרוא מבלי לזוז

(פ"ה פ"ז)
והתודו את חטאתם אשר עשו וגו'.

אחד מעיקרי התשובה הוא הווידוי. וכמו שנאמר, 'ומודה ועוזב - ירוחם'. שאם האדם רק מודה שחטא אבל ממשיך בחטא, אומר רבינו יונה 'הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו', שאפילו טבל בכל מימות שבעולם - כל עוד לא השליך את השרץ מידו, לא עולה לו הטבילה. ואם זרק את השרץ וטבל בנהר אחד בלבד, הרי זה נטהר.

ומביא רבינו יונה (בתחילת ספר שערי תשובה), למה דומה האדם שמהלך בעולם בלי תשובה? משל (שהובא במדרש קהלת) לחבורה של שודדים שישבו בבית הכלא ותיכננו איך לברוח. והנה ביום מן הימים הצליחו לחפור בקיר, וברחו כולם חוץ מאחד שעם כל האפשרות שהיה לו לברוח - לא ברח. הגיע הסוהר למחרת וראה את האסיר שלא ברח, והתחיל לנזוף בו קשות: הלא המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להמלט על נפשך? והכהו במטהו על זה שלא ברח.

והנמשל ברור, שכאשר יש לאדם מחתרת לצאת ממנה ולהמלט מעונותיו ומפשעיו המרובים על ידי התשובה, והוא לא עושה כך - הוא דומה לאסיר שהמחתרת חתורה לפניו ואינו בורח. עד כאן.

אלא שכל בר דעת מקשה: למה לאסיר מגיעים מכות ועונשים שהוא לא ברח? הלא צל"ש מגיע לו. ואיך דימו גם את בעל התשובה לאסיר שבורח מבית הסוהר? הרי זה לא לכבוד יחשב לו. אלא נרד לסוף דעתו של האסיר ונשאל אותו 'למה לא ברחת? הרי היית יכול לצאת לחירות'. והתשובה פשוטה, שהוא אומר בליבו 'מה רע בבית הסוהר? הרי יש אכילה, שתייה ושינה. הכל מצוין, ומה רע בזה אם אשאר כאן?'. וכשבא הסוהר ורואה שלבן אדם טוב בכלא, ואינו מבין שלקחו לו את הדבר היקר ביותר, שזה החירות, מבין שממילא כשאותו אסיר ייצא מכאן בעוד כמה שנים - הוא יחזור להיות פושע, כי טוב לו להיות בכלא. ואם כן, אומר הסוהר, אתחיל להכות אותו כל יום כדי שיבין שכאן זה לא בית מלון.

וממילא מובן למה המשילו את האדם שלא חוזר בתשובה לאסיר שלא מוכן לברוח מהכלא, כי הוא אומר בלבו 'מה רע לי לא לחזור בתשובה? הרי אני אוכל, שותה, ישן ועובד. מי צריך לחזור בתשובה? טוב לי כך', ואינו מבין שדרך זו שהוא נמצא בה היא בית הסוהר - שהרי הוא אסיר של היצר הרע שלו. ומה שהיצר אומר לו לעשות - הוא עושה. ואינו מבין שמחוץ ליצר הרע יש דברים טובים הרבה יותר מעצותיו הנלוזות של היצר.

ומעשה ברב יוסף ביטון (בעבר העביר דרשות בערוץ 2000), שסיפר שפעם אחת אמרו לו שיש איזה אדם שאינו שומר תורה ומצוות, וכדאי שהרב ידבר איתו, ואולי יוכל להשפיע עליו שילך לסמינר ערכים. הרב דיבר עם אותו אדם והזמין אותו לעשות איתו שבת, וכן היה.

במשך השבת סיפר לו הרב על הסמינר, שזה כיף וכדאי, והסביר שזה גם עולם הזה, שזה בית מלון ואוכל טוב, וגם עולם הבא, שמלמדים שם יהדות ומספרים מי היו אבות אבותיך. אלא שהבחור לא עונה ושומר על זכות השתיקה. במוצאי שבת קודש, כשהבחור עמד לצאת מהבית, פנה אליו הרב ואמר לו 'תגיד לי בבקשה אם בכוונתך ללכת לסמינר או לא. אל תשאיר אותי בסימן שאלה'.

ענה הבחור ואמר שהוא לא מתכונן ללכת לסמינר, כיוון שהוא כבר היה בסמינר. 'באיזה סמינר היית, ובאיזה בית מלון הוא נערך?', שאל הרב, 'ולמה לא סיפרת לי שהיית כבר?'. 'כבוד הרב', ענה הבחור, 'הסמינר שהייתי בו נמצא בבית המלון שלך, בשבת הזו. זה הסמינר הכי טוב שיכולתי לבקש. כשהזמנת אותי אליך כדי לעשות שבת חשבתי שכל השבת תקשור אותי לאיזה כסא, תביא לי סידור וחומש, ותגיד לי לקרוא ולא לזוז, ושאסור לדבר כך וכך, אסור לגעת בזה, אסור לראות את זה וכן הלאה, ובלבי חשבתי שזו השבת הכי עצובה שתהיה לי בחיים. אבל אני חייב לומר שלא הייתה לי שבת בכל ימי חיי שבה נהניתי כמו בשבת הזו.

"לקחת אותי לבית הכנסת, ראיתי איזו תפילה כולם שרים - לכה דודי בניגון ערב - מברכים איש את רעהו בשבת שלום, וכשחזרנו לביתך כל הילדים עמדו בתור להגיד לך שבת שלום ביראת כבוד, וביקשו ברכה, ואחר כך ניגשו לאמא וביקשו גם ממנה ברכה. וחוץ מהמלאכים שבאו אליכם, בעיניי גם בניך ובנותיך היו גם מעין מלאכים. אף אחד לא פגע בי, אלא כולם דיברו אלי בכבוד, וכשהילדים שלך החלו באמירת דברי תורה על פרשת השבוע, נתביישתי בלבי מאוד שאני אפילו לא יודע מהי פרשת השבוע, ובניך, בגיל שמונה ועשר, אומרים חידושים נפלאים. והבנות הצנועות שלך התחילו להתווכח אחרי האוכל מי יזכה לסדר את שולחן השבת למחר.

"ואילו בבתים שאינם שומרים תורה ומצוות אני יודע איזו שבת יש להם - יושבים בסלון ורואים סרט ערבי. ואם אתה שואל את אבי המשפחה איפה הבן שלך, הוא עונה שהוא הלך לדיסקו. ואיפה הבת שלך? הלכה למועדון. ואיפה השבת שלך? תשעה באב כל שבת. כבוד הרב, שבת כמו שראיתי אצלכם, כשאתה והאשה כמו מלך ומלכה, ובניך נראים כנסיכים מסביב לשולחן, אני רוצה שתהיה גם לי. אני רוצה להקים בית כזה, ואם בגלל זה גם יהיה לי חלק לעולם הבא - מה טוב ומה נעים".

אמנם אין לי משפחה שתעזור לי, אבל יש לי את ה' יתברך שיעזור

(פ"ה פ"ח)
ואם אין לאיש גואל וגו'.

והנה מעשה באדם שהיה עשיר מאוד, ורצה לתת מכספו סכום גדול מאוד לצדקה. אלא שהחליט ליתן רק לאיש שאין לו גואלים, כלומר שאין כלל וכלל מי שיעזור לו - לא הורים, לא אחים, לא דודים ולא בני דודים, ואזי המצווה תהיה מושלמת. כל עני שהוא ראה - שאל אותו מה המצב המשפחתי, ולא נמצא כזה עני כמבוקשו. לכן לא נתן לאף אחד את הסכום הגדול, וגם לא סכום קטן.

והנה ביום מן הימים הוא רואה אדם עם בגדים קרועים, שניכר עליו כי לא בא אוכל אל פיו כבר כמה ימים, ונראה שהכסף הרב יעזור לו, אבל לא לפני ששאל אותו עשיר אם אין מישהו קרוב שיעזור לו. 'סלח לי, האם יש לך אב ואם?'. 'לא, אין לי אב ואם'. 'האם יש לך אחים?'. 'לא, גם אחים אין לי'. 'האם יש לך דודים או בני דודים?'. 'לא, אין לי אף אחד. נותרתי בודד ממשפחתי'. 'אם כך', אמר העשיר, 'תקח את הסכום הזה, הרבה זמן חיפשתי אדם כמוך'.

נתן לו את הסכום הגדול, וכראות העני את הסכום הענק שאל את העשיר 'למה אתה נותן לי כל כך הרבה? יש עוד עניים, תתן גם להם'. אמר לו העשיר 'חיפשתי אדם שאין מי שיעזור לו, ולכן אתה הוא אותו אדם, ולכן נתתי לך את הכל'. 'אם כך, טעית', אמר העני, 'אמנם אין לי בני משפחה שיעזרו לי, אבל יש לי את ה' יתברך, והוא יעזור לי', ונתן לו את כל כספו בחזרה.

הבין העשיר שהוא לעולם לא ימצא את האיש המתאים, וטמן את כל הסכום באדמה לעיניי האיש הישר. והנה האיש העשיר התהפך עליו מזלו, ומיום ליום ירד מנכסיו עד שממש נשאר בחוסר כל. כעבור שנים נזכר באותו סכום כסף גדול שהטמין באדמה. הלך וחפר שם, והוציא את כספו. אלא שלרוע מזלו ראו אותו שני שוטרים שעברו שם, ואמרו לו 'אתה כנראה גנבת את זה והטמנת באדמה, ועכשיו באת לקחת. בוא איתנו לבית המשפט'. הוא צעק וצווח 'מה פתאום? זה כספי שלי', אבל לא עזרו לו צעקותיו.

הביאוהו למשפט וסיפר את סיפורו שלפני כך וכך חודשים רצה ליתן את כספו לעני וכו', ובסופו של דבר הטמין את כספו באדמה. אמר לו השופט 'זה בסדר, אני יודע שאתה זכאי, והכסף הוא שלך'. 'איך אתה יודע?', השתומם האיש, שעד כה אף אחד לא האמין לו. 'אני הוא אותו אדם עני', אמר השופט. 'בזמנו אמרתי לך שה' יתברך יעזור לי, והנה תראה איך הוא עזר לי'.

הדברים חלחלו ללבו, וקיבל על עצמו שמהיום לא יפגע באשתו כלל

(פ"ה פ"י)
ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

אומרת הגמרא (ברכות ס"ג), האיש שלא נותן מעשרות לכהן, הוא זה שלבסוף ישארו לו רק המעשרות. כך למשל, אם יש לו אלף שקל וצריך ליתן מאה מתוכם ואינו עושה כן - לבסוף נשארים לו רק מאה. ולעומתו איש אשר יתן לכהן את מה שצריך לתת, לו יהיה ממון הרבה, ולא יחסרו לו מזונותיו.

ידוע שזה אחד הנסיונות הקשים של האדם. שאם הרוויח אלפיים שקל למשל, והוא צריך ליתן מזה מאתיים שקל לאדם שכלל לא התאמץ בשבילם (ולא סתם הכסף נקרא דמים, כי האדם נתן את דמו כדי להשיג את כספו), הדבר לא פשוט. לכן ה' התיר כאן דבר שלא התיר בשום מצווה: "בחנוני בזאת והריקותי לכם ברכה עד בלי די" וגו'.

ומעשה באדם בשם יצחק, שהיה קמצן ולא היה נותן צדקה כמעט בכלל. וממילא לא ראה ברכה במעשה ידיו. עד שבשבת אחת הגיע לשיעור תורה שלפני מנחה של שבת, והרב, שידע מי עומד לפניו, החל לדבר על מעלת הצדקה, ואמר 'מי שרוצה לזכות לעושר צריך לעשר מכספו, שנאמר עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר'. (ואם ניקח את המילה תעשר ונעשר אותה, דהיינו ת' שווה 400, המעשר שווה 40 שזה האות מ', האות ע' שווה 70, המעשר שווה 7 שזו האות ז', האות ש' שווה 300, המעשר שווה 30, שזו האות ל', האות ר' שווה 200, והמעשר הוא 20 שזו האות כ'. אם נעשר את אותיות 'תעשר' ייצא לנו 'מזלך', שהצדקה והמעשרות שהאדם נותן הם-הם מזלו. ואדם שלא יתן לאחרים - ישאר עני ואביון, וכל מה שירויח ילך לטמיון).

כשמוע יצחק את דברי הרב, מיד הבין למה אין לו מזל ולמה אינו מצליח. ניגש לרב אחר התפילה, הבטיח שמהיום כל חודש הוא יביא את מעשרותיו לרב, ואמר שהוא רוצה לראות אם דברי הרב אכן יתקיימו. ובאמת, מדי חודש התגבר יצחק על קמצנותו והביא לרב את המעשרות.

והנה ביום מן הימים הוא מקבל הזמנה לבוא לבית המשפט. הלך יצחק, ואינו יודע על מה ולמה קראו לו. כשהגיע לשם ניגש לפקיד וביקש לברר מה רוצים ממנו. ולאחר בירור נודע לו שנפטר אחד מחבריו הוותיקים בלא יורשים, ואת כל כספו - הון עתק - השאיר לו כירושה. שמח מאוד, והבין שבזכות שהוא נתן מלחמו לדל, כך הקב"ה השיב לו פי כמה וכמה. ואין צורך לומר שהוא לא שכח לתת מעשרות מהירושה הגדולה שקיבל.

ימים חלפו, ובכל העיר התפרסם שיצחק התעשר מאוד. ניגש אליו אחד השכנים, דוד, שהיה גם עני שרצה להתעשר, וביקש מיצחק 'תגלה לי איך התעשרת פתאום, גם אני רוצה להיות עשיר'. אמר לו יצחק 'אם אתה רוצה להיות עשיר - תלך לשיעור תורה ביום שבת לפני מנחה, שם הרב מסביר איך אפשר להתעשר'. האיש קיים את הפזמון 'מיום ראשון עד יום ששי לקראת שבת נכספה נפשי, כי בשבת אצא חפשי מכל העוני שלי', הגיע לשיעור וישב קרוב לרב כדי לא להפסיד שום מילה.

הרב, שידע למה דוד הגיע, כי יצחק כבר סיפר לו, וגם ידע במה דוד צריך לעשות תשובה, החל להסביר איך האדם יכול לזכות לעושר, והביא את דברי הגמרא (בבא מציעא נ"ט), "אמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו": רבא אמר לבני המחוז 'תייקרו ותכבדו את נשותיכם כדי שתהיו עשירים גדולים, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ואם האדם מזלזל את פוגע באשתו - אזי יוצא ההיפך'. הרב הרחיב בעניין שידע שדוד לקוי בו מאוד, כיוון שתמיד צועק ומזלזל באשתו, ולא קונה לה שום דבר.

הדברים חלחלו היישר ללבו של דוד, וקיבל על עצמו שמהיום הוא לא פוגע באשתו כלל, ויקנה לה את כל מה שהיא צריכה. לאחר התפילה הוא ניגש לרב לקבל ממנו עצות איך להתנהג, והרב שוחח עמו. ובאמת, דוד החל לשבח את אשתו מאוד על האוכל הטעים ועל כל השאר, דיבר עמה רק בעדינות, והציע לה לצאת לקניות על מנת שתוכל לרכוש בגדים חדשים עבורה. כשמוע האשה את דברי בעלה כמעט ולא האמינה, שהרי כבר עשרים שנה הוא בקושי הרשה לה לקנות בגדים, ופתאום הוא מתנהג בנדיבות יתירה.

אבל בעלה עמד בדבריו, לקח אותה לקנות בגדים ואמר לה 'תקחי בשפע כמה שאת רוצה'. והיא, שאמרה בלבה 'אולי הפעם הבאה שהוא ייצא איתי לקנות בגדים תהיה רק בעוד עשרים שנה, אזי צריך לקנות לעשרים שנה', קנתה המון בגדים, ואחר כך הלכו לחנות נעלים, וגם שם רכשה כמה זוגות. וכן בחנות תכשיטים קנתה כמה סוגים של זהב וכסף, והבעל הצדיק עומד בשקט ומקיים את דברי הרב בדומיה. בחזרתו קנה כרטיס הגרלה, ואמר בלבו 'אולי בזכות זה שכיבדתי את אשתי - אזכה באיזה פרס'. למזלו הטוב הוא לא טעה, והוא זכה בפרס הגדול, וגם נתעשר עושר רב, וכמובן שהמשיך לכבד את אשתו מאוד, שהרי הבין שכל עושרו והצלחתו הגיע לו בזכותה.

לימים נפגשו שני העשירים, דוד ויצחק. שאל יצחק את דוד, 'אולי תספר לי איך זכית לעושר?'. אמר דוד 'אני אגלה לך, וגם אתה תגלה לי'. הסכימו שניהם. סיפר יצחק לדוד שהסוד הגדול שהביא לו את העושר הוא המעשר שהוא נותן לרב מדי חודש, ובזכות זה הוא התעשר. 'ואני', אמר דוד, 'התעשרתי בזכות שהתחלתי לכבד את אשתי. אני קונה לה כל מיני דברים, ולא צועק עליה לעולם גם אם היא צועקת עלי ומבזה אותי. מזה בא לי כל העושר הגדול'.

לחצו שניהם יד ונפרדו, אלא שבלבו של יצחק היתה קצת הקפדה על הרב למה הוא לא גילה לו את הסוד השני, והלך לרב לשאול אותו על זאת. אמר לו הרב 'מי אמר לך שהסגולה של דוד יותר טובה?'. 'מה פירוש', אמר יצחק, 'בוודאי שהיא יותר טובה, שהרי הוא לא מוציא סכומים כמוני - כל חודש עשרה אחוזים - אלא רק קונה לאשתו איזו שמלה וזהו'. אמר לו הרב 'בוא נראה מה שאומר דוד המלך ע"ה (במזמור מ"ט), "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו". ומי זאת ביתו של האדם? זו אשתו (כמו שאמרו בגמרא על אחד התנאים שמעולם לא קרא לאשתו 'אשתי' אלא 'בתי'), כי לא במותו יקח הכל. וכל עושרו נשאר כאן בעולם הזה.

'ומה איתי?', שאל יצחק, 'וכי אני לוקח את עושרי לעולם הבא?'. ענה לו הרב 'בוודאי, מה שקיבלת כאן הם רק הפירות של המצווה שלך, והקרן קיימת לך לעולם הבא'. כמו שאמר הכתוב, "שלח לחמך על פני המים". המים הם התורה, "כי ברוב הימים תמצאנו". וכן הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

מה פירוש אף אחד לא בא? מה, אני לא בן אדם?

(פ"ה פכ"ח)
ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, זאת תורת הקנאות.

אומר בעל הטורים, 'למה נסמך ונזרעה זרע לזאת תורת הקנאות? לומר לך שאם טהורה היא, יהיו לה בנים צדיקים בעלי תורה'. זאת אומרת, או שהאשה הזו תהפוך לאַלָה ולקללה בקרב עמה ולא תהיה גרועה ממנה - או שהיא תזכה להיות אמא לתלמידי חכמים גדולים בתורה. וכן ראינו אצל רות וערפה, ששתיהן היו עם נעמי לאחר שנפטרו בעלה ובניה, בכו ואמרו לה "כי אתך נשוב לעמך". אחר כך רואים שערפה בכתה עוד, נישקה לחמותה והלכה לה, ואילו רות דבקה בנעמי ואמרה לה 'באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות, עַמֵך זה עמי, ואלוקיך זה אלוקי'.

מאז אירעו דברים נוראים עם ערפה, שנעשתה אבי אבות הטומאה, וגליית הרשע יצא ממנה. ואילו רות, שדבקה בה', יצאו ממנה דוד המלך, חנניה, מישאל, עזריה, דניאל ומלך המשיח. וזה הקו הדק שמבדיל בן אבי אבות הטומאה לאבי אבות הקדושה. כמו שאומרים חז"ל, שהקיר של גיהנם הוא בעובי מטבע, לרמוז לנו שבשביל להגיע מגן עדן לגיהנם - הדרך קצרה.

וכך גם לגבי חמץ ומצה, שבשניהם יש את האותיות מ' וצ', אלא שבחמץ יש את האות ח', שהיא סגורה לגמרי, ובמצה יש את האות ה', שהיא פתוחה יותר. וגם ההיפך הוא, שאפשר לאדם להתעלות משיא הטומאה לשיא הקדושה ברגע אחד, ובהרהור תשובה אחד. שהרי אם רשע גמור אומר לאשה 'הרי את מקודשת לי' על מנת שיחשב צדיק גמור, ואחרי הקידושין רואים שהוא נשאר ברשעו - אף על פי כן האשה הזו ספק מקודשת, וצריכה ממנו גט, ואסור לה להתחתן עם כהן כי חוששים שאולי הוא הרהר תשובה ברגע הקידושין. ואם כן, הוא נעשה צדיק גמור.

ומעשה בדרשן מצפת שמעביר הרצאות מטעם ערכים על ידי שקופיות המציגות הוכחות ברורות שהתורה מן השמים. פעם אחת הוזמן אותו דרשן על ידי אדם מחיפה, שהבטיח לו שיבואו 50 זוגות לפחות להרצאה, וביקש שיביא איתו את כל החומר הדרוש - שקופיות, סרטים על התורה וכל ההוכחות האפשריות. כמובן שהדרשן הסכים לכך, והגיע לאותו בית של אותו אדם ביום המיועד ובמקום המיועד. נקש בדלת, ובעל הבית קם לפתוח לו.

לתדהמתו ראה הדרשן שאף אחד לא בא "עדיין" חוץ מבעל הבית. שאל אותו הדרשן 'היכן כל החמישים זוגות שאמרת שיגיעו? או שמא הקדמתי לבוא לפני הזמן?'. ענה בעל הבית 'לא הקדמת, הגעת בזמן. אלא שכל אחד פתאום התקשר והודיע שיש לו חתונה או בר מצווה או משהו אחר, ולכן אינם יכולים להגיע'. 'אם כך, אחזור הביתה, גם כך לא בא אף אחד', אמר הדרשן בצער. 'מה פירוש לא בא אף אחד?', אמר לו בעל הבית, 'מה, אני לא בן אדם? אני רוצה לשמוע את הדרשה עם כל ההוכחות'.

הדרשן כמובן לא התעצל, מיהר לפרוק את כל הציוד, והחל בהרצאה כאילו יושבים 200 איש בקהל. אחר הדרשה הפרטית אותו אדם, שהיה חילוני גמור, הבין בדעתו שזהו זה, יש אלוקים ויש גן עדן ויש גיהנם, והקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים. אלא שהוא צריך להחליט - האם אני נשאר כמו שהייתי וחי חיי שקר, בעודי יודע את האמת ומתכחש לה, או שמהיום אני שומר שבת ומניח תפילין וחובש כיפה וציצית.

כיוון שהאיש הזה היה איש אמת הוא בחר בדרך האמת, ומיד אחרי הדרשה הנפלאה חזר בתשובה גמורה. אשתו הניחה

לראשה כיסוי ראש, ואת כל בניו העביר מבית הספר החילוני לתלמוד תורה. וכל זה נעשה מהרהור של תשובה.

אם הקב"ה מחל על כבודו כדי לעשות שלום בין בני זוג, מי אני שלא אמחל?

(פ"ה פי"ז)
ולקח הכהן מים קדושים וגו', והשקה את האשה וגו'.

כותבים את כל פרשת סוטה, בה מובא שם כמה פעמים שם הוי"ה ברוך הוא, ונותנים את זה בתוך המים כדי להשקות את האשה. אם היא טמאה - היא מתה מיתה משונה, ואם היא טהורה - ונקתה ונזרעה זרע.

הגמרא (ירושלמי, סוטה פ"א ה"ד) מביאה מעשה ברבי מאיר בעל הנס שהיה רגיל ליתן שיעור בליל שבת, והאריך בדרשתו. אחר הדרשה חזרה אחת הנשים לביתה, והיא רואה שהדלת נעולה ובעלה לא רוצה לפתוח. אמר לה 'אם את רוצה להיכנס הביתה - את צריכה לירוק בפנים של רבי מאיר. ואם לא תירקי בפניו - אני לא מכניסך הביתה, ולא איכפת לי שתשארי בחוץ'.

האשה ידעה שבעלה לא נמנה עם כת הצדיקים, ואם היא לא תשמע לו היא עלולה לאבד את שלום ביתה, אבל מאידך גם ללכת לירוק בפניו של רבי מאיר בעל הנס זה לא יתכן, וכמובן שאינה מסוגלת לכך. בינתיים היא חזרה לעזרת נשים וסיפרה לחברותיה שעדיין היו שם את המקרה.

את כל זה ראה רבי מאיר בעל הנס ברוח קדשו, ואמר 'יש לי כאבי עיניים, האם יש אשה שיודעת ללחוש (לירוק בתוך העין במומחיות ולהוציא ממנה את הדבר שגורם לכאבים)?'. מיד אמרו הנשים לאשה ההיא 'תלכי תלחשי לו בעין'. 'אבל אני לא יודעת ללחוש', אמרה להן. אבל רבי מאיר קרא לה ואמר 'תירקי לי בעין שבע פעמים', וכך עשתה האשה בחיל ורעדה. ואחר כך אמר רבי מאיר בעל הנס לאשה 'תגידי לבעלך - אתה אמרת פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים'.

שאלו התלמידים את רבם 'רבינו, כך אתה מזלזל בעצמך, שאתה נותן לה שתירק עליך שבע פעמים בגלל שבעלה אמר לה?'. אמר להם רבי מאיר 'וכי כבודו של מי יותר גדול - כבוד ה' יתברך או כבודי? בוודאי שכבוד ה' יתברך, שהרי הקב"ה כתב בתורה שאם הבעל חושב שאשתו לא בסדר ורוצה לגרשה ולעקור את שלום הבית - אומר לו בורא עולם, חס ושלום, אל תעשה זאת, אלא תעלה אותה לבית המקדש, תיקח את השם שלי ותשים במים אע"פ שאתה מוחק את השם שלי, ותתן לה לשתות כדי שתחזיר את השלום אל ביתך. אזי אם הקב"ה מחל על כבודו כדי לעשות שלום בין בני הזוג, מי אני שלא אמחל על כבודי?'. עד כאן.

הדברים מזעזעים עד מאוד, כי מחיקת שם השם היא עבירה נוראה, ובכל זאת הקב"ה מתיר לעשות זאת למען שלום בית. אזי אם האדם צועק על אשתו, לא מוכן לוותר על כבודו ומפר את שלום הבית - זה בוודאי יותר גרוע מלמחוק את השם.

מדוע לרוצח בשוגג יש שילוט ולהולכים לבית המקדש אין?

(פ"ו פ"ב)
דבר אל בני ישראל וגו', נדור נדר נזיר וגו'.

אומרים חז"ל בגמ' והובא ברש"י, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף עיי"ש. וסוטה בקילקולה, פירושו כשרואה איך היא מתה במיתה משונה וכל אבריה נופלים.

אפשר לומר שהאדם שהכי קרוב לעבירה הוא זה שאינו נזהר ואינו נשמר, וזה הכי מסוכן גם אם הוא יודע שמדובר בעבירה חמורה. אם לא ישמור את עצמו מהעבירה - הוא קרוב מאוד להיכשל בה. ואם כן, האיש שראה סוטה בניוולה ובקילקולה אומר לעצמו 'בטוח שלעולם לא אעשה עבירות מהסוג הזה, כי ראיתי בעצמי מה קרה לבעל עבירה'. וממילא הוא מפסיק להשמר כי הוא 'בטוח' שלא יעשה עבירה.

אבל רבותינו כבר לימדונו שאין אפוטרופוס לעריות, ושדווקא הוא קרוב ליפול. וכעין זה היה במכירת יוסף, ששואלים 'איך ראובן הבין שיש פה חטא, ושאר השבטים לא הבינו?'. הרי כל שאר האחים היו קדושים עצומים, ובוודאי שאם הם היו רק רואים שיש כאן אבק של חטא - לא היו מוכרים אותו וכו'. ומתרצים שכיוון שראובן היה עסוק בתשובה, שהחליף יצועי אביו והוא מפחד מכל נדנוד עבירה ונשמר מאוד, לכן גם הבין שמדובר בחטא.

ואפשר לתרץ עוד למה הזהירו את האיש שראה סוטה בקילקולה להיות נזיר, על פי מה שהתורה אמרה לגבי רוצח בשוגג לגלות לעיר מקלט. שהרי התורה חייבה לעשות לו תמרורים ושלטים בכל צומת דרכים איך להגיע לעיר מקלט, ואילו איך להגיע לבית המקדש התורה לא ציוותה להניח שלטים. ולכאורה זה לא מובן, שהרי כמה רוצחים בשוגג כבר יש? ובכל זאת צריך שלטים. ואם כך, גם לבית המקדש, שכל ישראל עולים אליו, קל וחומר שצריך שלטים.

שמעתי תשובה מהרב עמנואל תהילה שליט"א, שאם לרוצח בשוגג לא יהיה שלטים - הוא ישאל איך מגיעים לעיר מקלט ויסבירו לו, אבל בינתיים הרוצח כבר קרוב לאנשים והופך לדבר מוחשי, מה שאין כן בבית המקדש. לשם בכוונה אין שלטים, כדי שישאל אותך זה שהולך לבית המקדש 'איך מגיעים?', ואזי לבך יתעורר ותגיד לעצמך 'אולי גם אני אלך לביתו של ה''. ועל פי זה יובן היטב למה אמרו "הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין", שהרי הוא ראה את המציאות בעקבות העבירה, שהרי האשה מתה. ואם כן, הוא יותר קרוב לעבירה, ולכן אמרו לו 'אל תשתה יין'.

מעבירות מתרחקים מאוד

(פ"ג פ"ג-ד)
מיין ושכר יזיר וגו', וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל וגו', מחרצנים ועד זג לא יאכל.

תלמידו של הגאון מוילנא הקשה לרבו, כתוב בנביא ששמשון הלך עם אביו ואמו, "ויבואו עד כרמי תמנתה, והנה כפיר אריות לקראתו. וישסעהו כשסע את הגדי, ולאביו ולאמא לא הגיד". ולכאורה מה פירוש 'לקראתו'? היה צריך לומר 'לקראתם', שהרי הם עמו. וכן מה שכתוב 'ולאביו ולאמו לא הגיד' - הרי הם רואים.

אמר לו הגאון, שרבי יונתן בן עוזיאל תרגם שכאשר נזיר רואה כרם ענבים 'אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב' (אומרים לנזיר סביב סביב לא להתקרב לכרם). ואם כן, לגבי שמשון והוריו כתוב "ויבואו עד כרמי תמנתה", ולכן הוריו המשיכו כרגיל. אבל שמשון, שהיה נזיר, הלך מסביב כדי לא לעבור דרך הכרם, ושם ראה את האריות.

אתה תלמיד חכם והושפעת, ואילו אני אדם פשוט, והתמונה כלל לא עשתה עליי רושם

(פ"ו פכ"ד)
יברכך ה' וישמרך יאר ה' וגו', ישא וגו'.

ברכת הכהנים היא אחת הברכות החשובות שיש, ואת זה כבר ראינו לפני כמה שנים בכותל המערבי, שערבים זרקו אבנים גדולות ובלוקים מגובה עצום, ותהילות לאל יתברך, אף על פי שבכותל היו אלפי אנשים - לא נהרג ולא נפגע אפילו אחד, כי בדיוק הדהדו המילים מפיהם של הכהנים הקדושים, "יברכך ה' וישמרך".

לפעמים אדם נוסע רחוק מאוד כדי להתברך מגדולי הדור. ודאי שזה טוב, אבל גם אסור לזלזל בברכת הכהנים, שבשביל להתברך צריכים רק לילך לבית הכנסת שליד הבית. ואם נתבונן בברכת כהנים נראה שהיא בנויה כך: ג' מילים, אחר כך חמש מילים, ולבסוף שבע מילים, ללמדנו את הדרך שנלך בה בעבודת ה': קודם כל קצת, ואחר כך יותר, ואחר כך להתקדם שוב. וכעין זה מופיע במדרש, שבתחילה האדם לומד, והקב"ה מקדם אותו לפי התקדמותו.

כמו סדר האותיות - א', ב', ג' וכו', כל פעם האדם מתקדם שלב נוסף בעבודת ה', וכשמגיע לאות י' ומתמיד בעקשות בעבודת ה' עם כל הקשיים, והוא גם עניו כמו האות י' שהיא הקטנה מכל האותיות - הקב"ה מקפיץ אותו עשר מדרגות בפעם אחת, והוא עובר לאות כ'. ואם הוא עוד ממשיך לדבוק בה' - הוא מקבל שוב עשרה מדרגות כמו האות ל'. וכן עד האות ק'. ואם הוא מתמיד בדבקות בה' עם כל הקשיים, שידוע ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" אזי מהאות ק' הקב"ה מקפיץ אותו מאה מדרגות בפעם אחת לאות ר' וכן הלאה. אלא שצריך לזכור שהדרך היא עיקשת ומלאה מכשולים, וככל שיש לאדם יותר נסיונות והוא מתגבר - כך יידע את גדולתו.

ומעשה ברב גדול שעלה לאוטובוס וחיפש מקום לשבת. בינתיים צדו עיניו תמונת פרסומת לא צנועה כלל באוטובוס. מיד ניגש לנהג וביקש ממנו להוריד את התמונה, שהרי לא יתכן שהוא משלם על הנסיעה ולא זוכה למענה ראוי לצרכיו. אבל הנהג סירב ואמר 'מה פתאום? זו פרסומת. אין מה לעשות. תצטרך לסבול את התמונה'. כשהרב ניסה שוב לדבר עם הנהג והלה סירב, ניגש הרב בעצמו, קרע את התמונה הפרובוקטיבית והתיישב במקומו.

הנהג התרגז ואמר שהוא נוסע מיד למשטרה לקחת את הרב לתלונה. הרב לא התרגש, שהרי ידע שמנע חילול ה', ומנע מרבים מלעשות עבירה. ולא עוד אלא שכל נוסעי האוטובוס היו לטובת הרב, ואמרו לנהג 'מה אתה רוצה ממנו? הוא צודק. זה לא יפה שחברת אגד, שמשרתת את הציבור הדתי, תכשיל את הציבור בדברים מכוערים כאלה'. כשהנהג ראה שהוא נשאר בודד במערכה, ויתר על הנסיעה למשטרה והמשיך בדרכו.

בינתיים האיש שישב ליד הרב אמר לרב 'יש לי קושיא, כבוד הרב, אבל אל תיפגע. גם אני עליתי איתך לאוטובוס, והתמונה בכלל לא עשתה עליי שום רושם. ואתה, כבוד הרב, כזה צדיק, והתמונה עשתה עליך רושם?'. ענה הרב ואמר לו 'למה הדבר דומה? לדייג שדג דגים מהים ומניחם בצנצנת לידו. האם יעלה על הדעת שהוא ינסה לדוג אותם שוב מהצנצנת? ודאי שלא, שהרי הם ניצודים, ורק את אלה שבים הוא מנסה כעת לדוג. וממילא תבין את הרמז, שאותך כבר היצר הוציא מהמים - כלומר מהתורה הקדושה - והוא לא מנסה לדוג אותך שוב, מה שאין כן אותי. אני עדיין במים, והוא מנסה לשלוח עלי חכות מכל הכיוונים'.

שמעתי ניגון גמרא עצוב, והבנתי שהתורה בוכה עליי שעזבתיה

(פ"ו פכ"ה)
יאר ה' פניו אליך ויחנך.

אומרים חז"ל ששני דברים נותנים לאדם חן: תורה וענווה. תורה, שכתוב "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה' י"ט), שהתורה מעלה חן על לומדיה. וכן כתוב "לענוים יתן חן" (משלי ג' ל"ד). וכמובן שזה שניים שהם אחד, כי אם יש לאדם רק תורה ואין לו ענווה - ודאי שזה לא הכי טוב, וכן הפוך - אדם שאין בו ריח של תורה אבל הוא שפל ועניו מטבעו, ודאי שזה לא מעלה כל כך.

רבותינו אמרו "סימן לגסות הרוח - עניות תורה", דהיינו אדם שאין בו תורה - בדרך כלל הוא גאוותן. קונה את הבגדים הכי מהודרים ונועל נעליים עם עקבים, ובשערו הוא מקיים את הפסוק "וקוץ ודרדר תצמיח לך". כמו ששאלו את עצי הסרק שאין בהם פירות 'למה ומדוע אתם עושים רעש? תהיו בשקט'. ענו העצים ואמרו 'אף אחד לא מתייחס אלינו, ואנו רוצים קצת שיסתכלו עלינו'. מה שאין כן עצי הפרי שאינם עושים רעש, כי אינם רוצים שיבואו לקטוף את פירותיהם. והוא הדבר גם אצלנו, שאם האדם הוא עץ סרק - כל היום עושה עם בגדי המותגים שלו, רכבו ושאר הסממנים החיצוניים הרבה רעש, מה שאין כן אצל מי שמלא פירות ואינו מראה זאת כי אם לשם שמים. ואם עדיפה תורה בלי ענווה או ענווה בלי תורה נראה מהמעשה הבא.

בזמן רבי חיים מוולוזין החלה רוח ההשכלה לשכל מבני ישראל את הרוחניות שבהם, ולקחת מכרם ה' את לומדי התורה ולהניחם בבורות שלא מכילים מים אלא רק נחשים ועקרבים. המשכילים הגויים הארורים הצליחו לקחת שלושה מתלמידיו של רבי חיים מוולוזין לאוניברסיטאות שלהם. אחד מהם היה בעל מצוות נפלאות ביותר, ושפל ועניו מאוד, אלא שלא היה למדן גדול. השני היה מיוחס דור אחר דור לשושלת של צדיקים ואדמו"רים גדולים, אלא שגם הוא לא היה למדן מי יודע מה. והשלישי, שמידות טובות לא היו לו כל כך, וגם אינו מיוחס, היה בתחילה למדן עצום ולא זז מספרי הקודש.

את השלושה הללו לקחו המשכילים, ורבי חיים מוולוזין לא הפסיק לבכות עליהם, שכך נלקחו ארזי הלבנון. בינתיים התקדמו השלושה בתארים השונים, עד שהבחור שהיה למדן גדול הפך להיות המובחר בכל האוניברסיטה ורצו למנותו ראש לכל האוניברסיטה. אלא שאמרו לו שזה לא כבוד עבורם אם הראש שלהם יהיה יהודי, לכן הוא צריך להמיר את דתו. אותו יהודי ביקש שלושה ימים לחשוב בעניין. הגאון מוילנא, רבו של רבי חיים מוולוזין, בא אליו בחלום ואמר לו 'אל תבכה יותר מדי. אתה לא צריך להצטער כל כך למרות שהוא עניו, כי מדות טובות בלי תורה כראוי - אין זה מציל. והבחור המיוחס - זה גם לא יעזור ויציל. אבל אותו אחד שהיה מתמיד גדול - אל תדאג, התורה תחזירהו בתשובה'.

ובינתיים התלמיד הלמדן מסתובב לו בלילה ומהרהר: 'האם אמיר את דתי כדי להיות ראש לשועלים או שכדאי לי לחזור בתשובה אפילו שאהיה זנב לאריות?'. בעודו מהרהר הוא שומע מאחד הבתים אדם שלומד גמרא בניגון, למרות שכבר אחר חצות הלילה. התקרב לחלון כדי לשמוע את הלימוד, והנה הוא שומע ניגון מאוד עצוב בוקע מהלומד. מיד חדרו ללבו הרהורי תשובה, ורץ אל רבו לשעבר, רבי חיים מוולוזין, בכה לפניו ואמר לו 'שמעתי ניגון גמרא מאוד עצוב, והבנתי שהניגון עצמו הוא שמח, כי אין ניגון עצוב בגמרא. אלא שהגמרא שהייתי דבוק בה עצובה בגללי. ולכן החלטתי לחזור אליה'. וכן היה: הבחור הנ"ל עזב את הכל, וחזר בתשובה שלימה.

היכן שיש שלום – שם יראת שמים מצויה. והיכן שאין שלום מצוי – שם אין יראת שמים מצויה

(פ"ו פכ"ו)
ישא ה' פניו אליך וגו'.

שאלו מלאכי השרת את הקב"ה, "כתבת בתורה 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד'. היאך אתה נושא פנים לישראל? שהרי כתוב 'ישא ה' פניו אליך'''. ענה הקב"ה "ואיך לא אשא פנים לישראל? והרי כתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ'). ע"כ.

מכאן למדנו שמי שרוצה שה' ישא אליו את פניו צריך לעשות דברים לפנים משורת הדין, וכך ינצל מיום הדין. שהרי ברכת המזון בכזית זה לא לפנים משורת הדין אלא זה מדרבנן, ובכל זאת הקב"ה נושא לנו פנים. ק"ו לאדם שעושה דברים שאינו חייב לעשות, הנה נחשוב כמה נשיאות פנים יקבל מבורא העולם. ומהפסוק משמע שנשיאות הפנים הכי גדולה היא 'וישם לך שלום', שאם אין לאדם שלום - אין כלום. כמו שאמר הקב"ה, "לא מצאתי כלי מחזיק ברכה אלא השלום". וכמובא בגמרא במסכת ברכות על הפסוק "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", מסבירה הגמרא שזו אשתו, וכן אומר החפץ חיים "היכן שהשלום מצוי שם - יראת שמים מצויה. והיכן שאין שלום מצוי - בידוע ששם באותו בית אין יראת שמים מצויה".

אם נתבונן בתפילה נראה שסיום ברכות השחר והתורה היא "וישם לך שלום"; תחילת ברכת יוצר אור היא "עושה שלום" ו"בורא את הכל", שעל ידי השלום יש הכל; ובסוף תפילת העמידה הברכה האחרונה שחותמת ומסיימת, שהיא העיקרית (שהרי הכול הולך אחר החיתום) היא ברכת "שים שלום", וחותמים "המברך את עמו ישראל בשלום". וכן לקראת הסיום, לפני "עלינו לשבח", מסיימים "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", שכך גם מסתיים הש"ס בסוף מסכת עוקצין: "ה' יברך את עמו בשלום". וכן בתפילת ערבית אומרים "השכיבנו אבינו לשלום והעמידנו וגו' לשלום, ופרוס עלינו סוכת שלומך". וכן בשבת קודש הברכה שכל יהודי מברך את משפחתו בהיכנסו לביתו היא "שבת שלום". מכל זה צריכים אנו ללמוד כמה צריכים להשקיע בשלום הבית, לא פחות מאשר אנו משקיעים בשבת ובתפילין.

שלום זה שמו של הקב"ה, ואם נעשה גימטריא שלום עם המספר ארבע (ששמו של הקב"ה מורכב מארבע אותיות) - ייצא לנו 380. ואם ניקח שם הויה ואדנות ונכפיל אות י' כפול אות א', ואות ה' כפול אות ד', ואות ו' כפול אות נ', ואות ה' כפול אות י' ייצא לנו 380, ללמדינו שהיכן שיש שלום - שם הויה ואדנות נמצא. והיכן שאין שלום, שם השטן נמצא.

הגמרא (גיטין נ"ב) מביאה מעשה בבני זוג שהיו מתווכחים וצועקים כל ערב שבת לפני הדלקת הנרות, עד שרבי מאיר הגיע אליהם וביקש לעשות אצלם שבת. הם כמובן קיבלוהו בכבוד גדול, שהרי רבי מאיר אחד מגדולי הדור היה. ושבת שלימה שהה איתם רבי מאיר, שוויתר על כל הנוחיות בביתו עם משפחתו ובא לזוג שאינו מכיר. במוצאי שבת קודש ביקש רשות לבוא גם בשבת הבאה, והם כמובן הסכימו. וכן ביקש שוב לבוא בשבת השלישית, ואין צורך לומר שהם לא העיזו להתווכח ולריב ליד רבי מאיר. במוצאי השבת השלישית שמעו רעש והתפלאו מאוד, וכי יש עוד אדם בבית? והנה הם שומעים את קולו של השטן שאמר 'אוי לי שרבי מאיר סילק אותי מהבית הזה'. עד כאן.

זו גמרא מפורשת, וזה נורא ואיום, שהרי אדם יכול לקנות מזוזות הכי מהודרות, וביתו יהיה עטור בתמונות של צדיקים קדושי עליון וכן הלאה, אבל אם הבעל או האשה כועסים ומתווכחים וצועקים אפילו פעם בשבוע - כמו שראינו בגמרא, הרי זה דבר שקשה אפילו לאומרו וק"ו לכותבו, אבל זו המציאות. שאם היו לנו עיניים לראות - היינו רואים שהשטן הוא-הוא בעל הבית. ולכן כמו שאמרנו בראשית דברינו הקודמים, שנשיאות הפנים של ה' יתברך מביאה שלום, ומזה שלפני המילים 'ישא ה' פניו אליך' וכו' כתוב 'ויחנך', שחנו של האדם בא על ידי לימוד התורה, ומזה בא 'ישא ה'', שזה שלום.

ולא סתם המשילו את האשה לתורה, כיוון שאיך שהאדם מתייחס ומכבד את התורה - כך האשה שלו תתייחס אליו.

המג"ד רועי קליין הי"ד

(פ"ז פ"א)
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'.

פירש רש"י, בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר וכו'.

למדנו מהרש"י הזה שהתורה שהאדם לומד, וכל שאר המצוות שהוא מקיים, נמדדות לפי מסירות הנפש שלנו למצווה - כמה טרחנו כדי להשיג אתרוג מהודר, או שמא הלכנו למוכר האתרוגים בשעה האחרונה לפני החג כדי להשיג את האתרוג הכי זול. וכן לגבי התפילה - כמה טרחנו להגיע בזמן ואפילו קצת לפני, כמה מסרנו נפש להתפלל דוקא במניין (כפי שאמר הרב אורי זוהר 'גם אם יתנו לי כל הון שבעולם - לא אתפלל תפילה שלא במניין'), כמה מסרנו נפש ללכת לשיעור תורה גם ברעב ובצמא ובעייפות, וכמה היינו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל חברינו או בשביל בן או בת זוגתנו.

מעשה של מסירות נפש ראינו במלחמת לבנון האחרונה (תשס"ו), שבמהלכה המחבלים זרקו רימון לעבר חבורה של חיילים, והמג"ד רועי קליין הי"ד קפץ על הרימון לא לפני שצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ועלתה נשמתו בסערה השמימה כשהוא מציל שמונה חיילים ממוות. ואולי על זה רמז דוד המלך בתהלים (כ"ג) "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", שבזכות רועי לא (א)חסר, שאפילו אחד מחייליו לא נחסר מהחיילים בזכות מסירות הנפש שלו.

וכן רואים בהמשך הפסוק, הם נשיאי המטות. אומר רש"י שהיו שוטרים במצרים והוכו במקום בני ישראל. הקב"ה ראה את מסירות הנפש שלהם, שהיו מוכנים להיות מוכים למען בניו, ועשה אותם לנשיאי ישראל.

מי הנחשון

(פ"ז פי"ב והלאה)
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה.

מסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנשיא ראובן רצה להקריב ראשון, שהרי הוא הבכור. אמר לו משה 'אם אתה בכור, למה לא קפצת ראשון לים סוף? מי שקפץ ראשון למים יהיה ראשון גם בהקרבת הקרבנות'. ומזה אנו לומדים: אם אתה ראשון בבית הכנסת - תקבל אישור להיות ראשון אצל בורא עולם בשאר דברים שכולם ירצו להיות ראשונים, שעל זה רמזו 'זריזים מקדימים למצוות', שאם אתה זריז ומגיע ראשון לבית הכנסת ולבית המדרש - אתה מקדים לפני כולם בשאר הדברים.

ידוע שעד היום כשרוצים לבטא מי הראשון אומרים 'מי הנחשון', ללמדנו כמה פעולה של מסירות נפש שבוצעה לפני כ-3,300 שנה פועלת עד היום הזה. ואחרי נחשון בא נשיא ראובן. אמר לו הקב"ה 'תמתין, עכשיו יקריב נשיא שבט יששכר, כי יששכר לומד תורה כחמור גרם, ותורה היא מעל הכל וגם מעל הבכורה'. ואחרי יששכר אמר הקב"ה לנשיא ראובן 'תמתין, עכשיו יעלה זבולון, שתומך ביששכר שלומד תורה, ובצל החכמה בצל הכסף'. ורק אחרי נשיא זבולון הקריב נשיא ראובן.

---

פרשת בהעלותך

---

לא היה לי מקום בבית, אז הנחתי את הספה היקרה באורווה

(פ"ח פ"ב)
דבר אל אהרן וגו', בהעלותך את הנרות וגו'.

ידוע שנר זה נשמה, כמו שנאמר "נר ה' נשמת אדם". אמר הקב"ה לאדם 'נרי בידך', שזה התורה. כמו שנאמר, "נר מצווה ותורה אור". ונרך בידי זו הנשמה שלנו: אם אתה משמר את נרי - אני משמר את נרך, ואם אין אתה משמר את נרי - אין אני משמר את נרך. וזה מה שרמזה התורה באומרה "בהעלותך את הנרות", שאסור לאדם לתת לנשמה לנוח מעבודת ה'.

כמו שאדם לא יכול לומר "אני נותן לגוף מנוחה ומפסיק לאכול כמה ימים ושבועות", בוודאי שלשוטה יחשב, קל וחומר לנשמה, שאסור לתת לה הפסקה אפילו של יום אחד, כמאמר הפסוק "לא תרפני עד בלעו רוקי" (איוב ז' י"ט), שדרשו חז"ל שאדם עתיד ליתן דין וחשבון על זמן כדי בליעת הרוק - מה הוא עשה באותו זמן (רש"י שם).

מה שלומדים מכאן הוא כמה חשוב יהודי שלומד תורה, שהרי אם פקיד זוטר בבנק יאחר בחמש דקות לבנק - לא יכעסו עליו כל כך, אבל אם זה טייס שממתינים לו 700 איש, אם הוא יאחר חמש דקות - אולי יכעסו עליו. אבל אם הוא יאחר חצי דקה - אף אחד לא יתייחס, וק"ו אם הוא יאחר זמן של בליעת הרוק, אף אחד לא יתייחס לזה אף על פי שתפקידו רם ונישא. ואם הקב"ה מדקדק עם היהודי גם על זמן כדי בליעת הרוק - זה מראה כמה לימוד התורה הוא בעל חשיבות. וכמובן שיש דרגות בעבודת ה', וכל אחד נמדד לפי מה שהוא.

ולגבי מה שאמרנו שהאדם צריך לשמור על נשמתו לבל תתחלל, מובא מעשה בחפץ חיים זצ"ל, שאמר לתלמידיו שיבואו אליו לפנות בוקר כי הוא רוצה להגיד להם משהו חשוב. התלמידים התכוננו בדחילו ורחימו, ואמרו 'אולי הרב יגלה לנו דבר מה על ביאת המשיח או על בניין בית המקדש', והתרגשו מאוד. כשהגיעו לבית של החפץ חיים לא גילה להם הרב שום סוד, אלא החל לברך את ברכת "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי". וכשאמר את המילים "ואתה עתיד ליטלה ממני", החל לבכות. כל התלמידים עמדו מסביב הרב ושאלו 'כבוד הרב, על מה הרב בוכה?'. 'מה פירוש על מה אני בוכה?', ענה. 'לא שמעתם מה אמרתי - ואתה עתיד ליטלה ממני? זה מפחיד מאוד'.

המשיל להם הרב משל לאדם שהייתה לו ספה עם קטיפה נדירה מאוד, ושוויה הון עתק. והנה ביום מן הימים הוא נצרך לנסוע בדחיפות לכמה שבועות מחוץ לעיר, ופחד מאוד שלא יפרצו לו את הבית כדי לגנוב את הספה. הלך לחבירו הטוב ואמר לו 'תעשה לי טובה גדולה, אני סומך רק עליך. אתה יודע שיש לי ספה יוקרתית מאוד, ואני צריך לנסוע בדחיפות לכמה שבועות. האם תוכל לשמור אותה אצלך?'. 'אין בעיה', אמר החבר. 'תיסע בראש שקט, אתה יכול להיות רגוע'.

שמח בעל הספה ונסע לדרכו, ואחר שגמר את כל עניניו ועסקיו שב לעירו, ועוד לפני שהלך לביתו הלך אל השומר ש"שמר" לו על הספה, ושאל אותו היכן הספה שלו. אמר ה"שומר" 'אל תדאג, פשוט לא היה לי מקום בבית, אזי הנחתי את הספה בתוך אורוות הסוסים. אבל אין מה לפחד, יש לי סוסים טובים'. כמובן שבעל הספה כעס מאוד, ובפרט כשהגיע לאורווה וגילה שלא נשאר זכר מהספה היקרה.

כאן פנה החפץ חיים לתלמידיו והסביר שהרי הקב"ה לא הפקיד בידינו ספה וגם לא דבר מה בעל ערך נמוך, אלא הפקיד בידינו נשמה טהורה שהיא חלק אלוה ממעל. ולהיכן הכנסנו את הנשמה הזו? לכל מיני אורוות סוסים למיניהן. וכשהקב"ה יגיד לאדם 'תחזיר את הנשמה שנתתי לך', איזו בושה עלולה להיות לו אחרי הטינופת שטינף והשחיר את נשמתו? ועל זה מברכים את האדם 'שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם'.

איך הצלחת, מה הסוד שלך?

(פ"ח פ"ב)
דבר אל אהרן וגו', בהעלותך את הנרות וגו'.

אומר אליהו הנביא בתנא דבי אליהו, שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו, כי זה כל האדם. ואם הוא ירצה - אין זו אגדה. וזה מה שנרמז כאן ב"בהעלותך את הנרות", שהנר הוא הנשמה, וצריך כל הזמן להעלות אותה ברוחניות. וכמו שאומרים ב"עלינו לשבח" - "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

הסביר מרן החיד"א שבענייני שמים, שזה רוחניות, צריך להסתכל תמיד מי מעליך, ולהתאמץ להגיע לדרגתו עד אין סוף. ועל הארץ מתחת, בענייני גשמיות, אל תקנא בעשירים ממך, אלא תמיד תביט מי מתחתיך. ותן תודה לאלוקיך על מצבך הטוב.

ומובא בענין זה מעשה באדמו"ר הזקן, שהיה גן שעשועים ליד ביתו. והנה הוא שומע מחיאות כפיים סוערות של כל הילדים מכיוון הגן. הפנה מבטו לראות מה קרה, והוא רואה את נכדו שהצליח לטפס עד לראש העמוד, שהיה גבוה מאוד. בדיוק ראה הנכד איך סבו מסתכל עליו והתכוון לרדת, ובאותו רגע רמז לו הסבא באצבעו שיגש אליו.

ניגש אליו הנכד בדחילו ורחימו. שאל אותו סבו 'על מה מחאו לך כפיים?'. 'על שהצלחתי לטפס עד ראש העמוד, מה שאף אחד מהילדים לא הצליח'. 'ואיך הצלחת, מה הסוד שלך?'. 'הסתכלתי על מי שטיפס וראיתי שכל פעם שהגיעו קצת גבוה והסתכלו למטה, אחזם פחד גבהים וירדו מיד. לכן אני החלטתי שבזמן העלייה לא אסתכל למטה כלל, וכך הצלחתי להגיע'. אמר לו סבו 'כל הכבוד, כך תנהג בכל ימי חייך'. 'מה פירוש, סבא, וכי כל חיי אטפס על עמודים?'. 'לא ולא, נתכוונתי שכל החיים תסתכל על מי שגדול ממך בעבודת ה', ותנסה לשאוף להגיע אליו. ואף פעם אל תסתכל למטה, וכך תגדל'. וכן היה, שלבסוף יצא הנכד אחד מגדולי הדור.

מתי נחלשה דעתו של אהרן

(פ"ח פ"ב)
דבר אל אהרן וגו', בהעלותך את הנרות.

פירש רש"י, למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". עד כאן.

רואים מכאן מעט מזעיר מגדלותו העצומה של אהרן הכהן, שאע"פ שהיה לו הרבה מאוד על מה לשמוח בעבודת ה' ולא היו חסרות לו מצוות, בכל זאת הוא רצה עוד מצווה. התשוקה שלו להתקרב עוד לה' לא ידעה שובע, ואימתי נחלשה דעתו? לא כשמודיעים לו על פטירת שני בניו הקדושים, אלא כשהוא רואה שלא זכה לעשות עוד מצווה. עד שהקב"ה אומר לו "שלך גדולה משלהם", שלפי הפשט אתה תדליק את המנורה בבית המקדש כל יום, ולא רק פעם אחת כמותם. ושלך גדולה בזכות מה? משלהם, דהיינו בזכות שרצית להיות כמותם.

וכן רמזו בזה שיבוא חג החנוכה לדורי דורות בזכות התשוקה של אהרן למצוות, וכמו שאמר בעל הטורים, בהעלותך את הנרות סמך נרות לחנוכה (חנוכת הנשיאים) - רמז לחג החנוכה לפרסום הנס בנרות, ללמדנו שכשאדם משתוקק ומתאווה למצווה, וחושב בדעתו מתי תבוא לידיו מצווה ואעשנה - הדבר יכול להחזיק לדורי דורות. וכן רואים אצל דוד המלך ע"ה, שכל לילה קם בחצות ולמד תורה כאריה עד הבוקר, ונפטר בחג השבועות. ועד היום אנו רואים שכל בית ישראל ערים כל ליל שבועות ולומדים תורה, וכן גם בהושענא רבא, שזה הלילה השביעי של סוכות, שרומז לדוד המלך כי כל בית ישראל לומדים תורה.

התמר והארז

(פ"ח פ"ב)
בהעלותך.

פירש רש"י, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. אפשר לרמוז שאהרן הכהן תמיד קירב יהודים לאביהם שבשמים, כמו שנאמר עליו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" וכו', " ורבים השיב מעוון". וזה מה שרמז לנו כאן רש"י, ששלך גדולה משלהם כיוון שאתה לא דואג רק לעצמך אלא אתה מדליק (שזה אור) ומטיב (שאין טוב אלא תורה) את הנרות (שזה נשמות ישראל), ואין לך מעלה גדולה מלקרב יהודי לאביו שבשמים.

ורמזו בזה את הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", שאם נתבונן נראה שעץ התמר - ענפיו מושפלים כלפי מטה, ואילו עץ הארז - ענפיו כלפי מעלה. והצדיק דומה לתמר שמשפיל ענפיו, דהיינו מטה את עצמו כלפי מטה כדי לקרב עוד יהודי לאביו שבשמים, אע"פ שהוא יודע שבאותו זמן שהוא יושב עם אותו יהודי או עם אותם יהודים הוא יכול להתקדם בלימוד וללמוד כמה דפי גמרא. ואילו כשהוא יושב איתם הוא בקושי לומד איזו משנה במסכת אבות, ואולי כמה שורות בגמרא. ואילו השני, שהוא ארז שרוצה לגדול ולצמוח, ואינו מוכן בשום פנים "להפסיד" דף גמרא כדי ללמד יהודי איזו משנה באבות או פסוק בפרשת השבוע - אזי הוא צומח.

אבל הבה ונראה מה ההבדל בין התמר לארז: בתמר יש פירות מיוחדים מאוד משבעת המינים, וזה הפרי היחידי שהגמ' בברכות אומרת שמי שבירך עליו בטעות ברכת המזון יצא, כי הוא משביע כמו לחם (ברכות י"ב). ועוד המון דברים בריאים (ועיין בגמרא ברכות פרק הרואה) יש בתמרים, ומי שרואה תמרים בחלום - זה סימן שתמו עוונותיו. כמו כן יש לעץ צל מיוחד, וכן לוקחים ממנו את הלולב לארבעת המינים בסוכות, ומענפיו את הסכך, ויש מומחים שיודעים לעשות מהגזע שלו משקה מיוחד. זאת אומרת, כל חלקי העץ לא מבוזבזים לשום דבר מיותר, וכולו חשוב. שזה בעצם האדם שמקרב יהודים לצור מחצבתם. ואם בגלל זה האדם חושב שהוא יפסיד משהו - ודאי שזה לא נכון.

הרב לא נד ולא זע מפסקו הרם והנישא

הרב חיים פלאג'י זיע"א חיבר מעל מאה ספרים, עד שחשבו שהוא עשה השבעת קולמוס (כלומר, השביע בשם ה' את הנוצה שתמשיך לכתוב 24 שעות ביום), כיוון שבנוסף לכך היה טרוד מאוד בצרכי הציבור. ומי לנו גדול ממרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמגיל 16 נותן שיעורים ומקרב יהודים לאביהם שבשמים, וחיבר ספרים אין ספור עד שאמרו עליו את מה שהגמרא בברכות אומרת (ס"ד) לגבי רב יוסף, שהיה כסיני ויודע את כל התורה, שהכל צריכין למארי חטיא (למארי חטיא הם ראשי תיבות לוית חן). מאמרים רבים כתב - יחוה דעת, חזון עובדיה, טהרת הבית, יביע אומר וכו'. ואם אנו חושבים שרק בארץ הקודש הרב משפיע - אינו כן, אלא בכל העולם כולו.

ושמעתי ממקור ראשון שמרן הרב עובדיה היה בפרס, ובאו לשמוע אותו המון אנשים. דיבר הרב על ענייני המקווה, שזה אחד מיסודות היהדות, והנשים שם כמעט ולא ידעו מאומה בתחום. הרב עורר את כולם לעניין חשוב זה, וכולן הלכו וטבלו.

וכן ידוע שעד לפני כמה עשרות שנים התקיימו אירועים של חתונות וחגיגות בר מצווה גם במוצאי שבת, שבגללם נגרמו המון חילולי שבת - אם זה הצילומים של החתן והכלה, ואם זה האורחים שבאים מעיר רחוקה ונוסעים בשבת, הבישולים וכו'. עד שמרן, שהיה בתל אביב ביום שבת קודש, בא עד לאולמות (מרחק עצום ברגל מהיכן שהוא שכן), הפתיע אותם וראה שכל התנורים עובדים, וכן בכמה אולמות שהתגלו בהם בעיות אחרות, ופסק חד משמעית שיותר אין אירועים במוצאי שבתות.

ואע"פ שאמרו לו בעלי האולמות שיתבעוהו, וגם התשקורת הארורה לא הפסיקה מלדבר על העניין - הרב לא נע ולא זע מפסקו הרם והנישא, וברוך ה', כמה חילולי שבת נמנעו בזכות מרן. ואילו על הארז, שרצה רק לטפס כלבנון ישגה, אמרו רבותינו "אל תקרי ישׂגה אלא ישׁגה".

אביו שלח לו דמי כיס וממתקים על אף ה"דרך" החדשה שבחר

(פ"ח פ"ב)
בהעלותך.

ברש"י, על שם שהלהב עולה וכו', נאמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. על פי מה שאמרנו לעיל, שנרמז כאן על להדליק את נשמות ישראל ולקרבם לבורא עולם, אמר כאן רש"י שיש לדאוג לקרב את היהודי עד שהשלהבת תהיה עולה מאליה. דהיינו, גם לאחר שתעזוב אותו הוא ימשיך לדלוק בעבודת ה'. ותעשה שדבריך יחדרו אליו פנימה ויהיו חקוקים בלבו לנצח.

אלא שהשאלה נשאלת: איך עושים את זה? ועל זה עונה רש"י הקודם שאהרן מדליק ומטיב את הנרות. להדליק זה להאיר, ולהטיב זה לראות בכל יהודי את הטוב שבו. וכמובא מעשה ביהודי שיצא לתרבות רעה, וכמה פעמים כבר רצה להתנצר, אלא שבכל פעם שהלך להתנצר - נזכר שכשהוא היה צעיר, הלך להיבחן בישיבה של החפץ חיים, ובלילה לקחו החפץ חיים ללון בחדרו, ובגלל הקור פרש עליו החפץ חיים את מעילו, וישב ללמוד בצד לאור הנר בשקט כדי לא להעיר את הבחור הנ"ל. וכל פעם שהוא היה נזכר במעיל שבו הרב עטף אותו - לא היה מסוגל להמיר דתו.

ומעשה נוסף בזמנינו בבחור שגדל במשפחה חרדית לכל דבר, אלא שביום מן הימים תקפו יצרו ועזב הכל. ומאיגרא רמא - לבירא עמיקתא (מהר גבוה לבור עמוק). הלך לקיבוץ ו"חי" לו את חייו, מבלי להשאיר זיק אחד של יהדות מאחוריו. אף על פי שאביו ואמו היו בצער שאין לתאר במילים, ועולמם חשך בעדם איך שהם גידלו בן בתלמוד תורה וישיבה קטנה על מבועי התורה, ופתאום בעט בכל דבר שקשור לתורה ולמצוות - עם כל זה אביו ואמו היו ממשיכים לדבר אתו בטלפון ומדברים אליו מאוד יפה, ואומרים לו 'אנו לא כועסים עליך, זו זכותך לבחור בדרך שליבך רוצה'. אביו היה שולח לו גם דמי כיס וכל מיני ממתקים, ואפילו היה בא לבקרו, לחבקו ולנשקו, אלא שהיה אומר לו בהארה נסתרת 'הלוואי ותחזור הביתה לאביך ואמך', בתקווה שיבין את הרמז. וכך היה כמה זמן.

הבן, כשראה את כל האהבה הגדולה מאביו ואמו, שלא עזבוהו גם בגיא צלמות, נתרגש לבו מאוד, וידע כמה אביו ואמו בצער בגללו, ובכל זאת מראים לו אהבה גדולה - קם מהקיבוץ הנורא וחזר בתשובה שלימה. נסע לעיר הקודש צפת, למד שוב תורה יומם ולילה באחת הישיבות, ולשמחת אביו ואמו לא היה קץ. לבסוף נתחתן עם אחת מהקיבוץ, שגם היא חזרה בתשובה שלימה. כיום הוא אברך ואבא לילדים, והכל בזכות הדבר שכמו שאמר רש"י, "שתהא מדליק ומטיב את הנרות", שזה להאיר ולא רק להעיר.

הנה הכוונות שלך, אני לקחתי אותן

(פ"ח פ"ב)
בהעלותך.

רש"י אמר בשם רבותינו שמעלה היתה לפני המנורה, שעליה הכהן עומד ומטיב. עד כאן. וידוע מרבותינו שגבהו של אהרן הכהן היה כמשה רבינו, שזה עשר אמות - כמעט חמש מטר. וגובה המנורה היה לא יותר ממטר ושמונים. אם כן, בשביל מה צריך מדרגה? הרי גם בלי המדרגה אהרן צריך להתכופף כדי להדליק, אזי במה היא עוזרת?

ואפשר לומר בס"ד שהקב"ה רצה לרמוז לנו כמה דברים בעניין: א. כשעושים מצווה מתרוממים ומתעלים, ואת זה באה לרמוז לנו המדרגה, דהיינו שעכשיו אתה עולה דרגה. וכמו שאומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו", שעל ידי המצוות אנו מתקדשים. ב. כשעושים מצווה צריך לכופף את עצמינו כמה שיותר, כי אם האדם עושה מצווה עם גאווה - הגאווה נשארת אך המצווה בורחת.

וכמו שאומרים בשיר השירים, "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" וגו', שהקב"ה אומר לנו לחזור בתשובה ומבקש שנפתח את הדלת בשבילו. אבל אנו אומרים לו "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה. רחצתי את רגלי, איככה אטנפם". זאת אומרת, כבר התקלחתי וקשה לי לקום ולהתלבש, כי אני עלול להתלכלך. אבל דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, דהיינו הקב"ה הראה כביכול את הושטת ידו, שימינו פשוטה לקבל שבים גם אם עשינו את כל העבירות שבעולם, ואזי האדם הומה לקב"ה, ומיד אומר "קמתי אני לפתוח וגו', פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר". דהיינו באתי לפתוח, אך הקב"ה כבר חמק ועבר.

והשאלה נשאלת: למה? הרי הקב"ה הושיט לי את ידו, אז למה הוא חמק ועבר? אלא אם נתבונן, נראה מה כתוב בפסוק "קמתי אני לפתוח לדודי". פתחתי אני לדודי, שכשהאדם מוסיף את האני שלו למצווה - הקב"ה בורח.

ומעשה שהיה בתלמיד חכם גדול שהיה בעל תוקע בראש השנה, ולמד את כל התקיעות לפי הכוונות והיחודים, והעלה את הכל על הכתב, שיוכל לתקוע על פי הכוונות והיחודים. כשהגיע זמן התקיעות הוא ניגש לתקוע, אבל אבוי - נעלמו כל הדפים שהוא כתב בהם את הכוונות. נתמלא לבו צער, חיפש פה ושם, ולא מצא. רבו רמז לו שהחיפוש המתמשך הוא טורח ציבור, ואין מה לעשות - שיתקע בלי הכוונות. לא היתה לו ברירה, ותקע בלי הכוונות והיחודים.

אחר התפילה ניגש אליו רבו, הביא לו את הדפים ואמר לו 'הנה הכוונות שלך, אני לקחתי אותן'. כשמוע התוקע את דברי הרב היה המום, ושאל 'אבל למה הרב לקח לי את הדפים? עמלתי על זה ימים ולילות, והרב גם יודע כמה חשוב לתקוע על פי הכוונות'. אמר לו הרב 'ראיתי, במחילה מכבודך, שאתה קצת מרגיש גאווה על כך שאתה תוקע על פי הכוונות. ידעתי שאם תתקע בלי הכוונות - לבך יהא שבור, וזה מה שה' רוצה. לכן לקחתי לך את הדפים, ועכשיו סבורני שהתקיעות שלך הגיעו למקום גבוה מאוד בשמים'.

(פ"ח פ"ג)
ויעש כן אהרן וגו'.

פירש רש"י, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ע"כ. והסביר הרב בקשי דורון שליט"א, שהרי ידוע שכאשר האדם עולה במעלתו והוא כבר איננו פשוט, הרבה פעמים קורה שהוא נעשה גס רוח, והליכותיו אחרות, והוא בקושי מתייחס לאנשים פחותים ממנו, כי הוא חושב שלו נאווה תפילה. ואילו כאן אהרן הכהן מדליק כל יום את המנורה בבית המקדש, ולא שנה מהנהגותיו ומהליכותיו, נשאר בענוותנותו ושפלותו, ולא נתגאה.

אני לא רוצה כסף. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף

(פ"ח פכ"ד)
זאת אשר ללוים וגו', בעבודת אהל מועד.

אפשר לומר שכאן התורה רמזה, למה ומדוע נבחרו הלוויים לעבוד באוהל מועד יותר משא"כ שאר השבטים שלא זכו? ועל זה התורה אמרה " זאת אשר ללויים", שאין זאת אלא תורה, שנאמר "זאת התורה".

כשפרעה התחיל בשיעבוד הוא נהג בפה רך ואמר להם שמי שיעבוד יקבל כך וכך תשלום, והחלו לעבוד כולם בהתלהבות. אך שבט לוי אמר 'אני לא רוצה כסף, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', ולא הלך לעבודה. אחר כך זה נעשה בפרך, ולא נתן לשאר השבטים שום כסף. ולא עוד אלא שאמר להם 'את אותה כמות לבנים שעשיתם ביום הראשון - מהיום כך תעשו בכל יום'. וזו גם הסיבה שמשה רבינו עמד בשער המחנה לאחר חטא העגל ואמר 'מי לה' אלי', וכל שבט לוי בלבד רץ למשה, כיוון שהייתה בהם תורה. שהרי בשעת מבחן ניכר לומד התורה לעומת מי שאינו לומד תורה.

והרמב"ם כתב בהלכות שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג) שלא רק שבט לוי זכו בכתר התורה, אלא כל מי שנשא לבו והבינו מדעתו, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים, והקדיש את עצמו לתורה הקדושה - הרי זה נתקדש קודש הקדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו, ויתן לו את מה שמספיק לו. כמאמר דוד המלך ע"ה, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

ומעשה שהיה בתקופת השואה עם הרב הקדוש הרב נובינר (מזקני ישיבת תורה אור) שליט"א, שיום אחד נרדם מרוב עייפות באמצע העבודה. אצל הנאצים ימ"ש זה לא עובר בשתיקה כידוע, ואת כל מי שהיה נרדם לקחו לחדר גדול. שם כל אחד היה נאלץ להרים אבן כבדה מאוד, ולהוליכה מהצד אחד של החדר לצד השני המון פעמים, עד שיקבל אישור להפסיק. ומי שח"ו יעיז לעשות הפסקה באמצע - זו היתה הפסקה נצחית, דהיינו היו רוצחים אותו במקום.

כל מי שהיה מגיע למקום העינוי הזה כמעט ולא היה יוצא בחיים, וכשהרב נובינר שליט"א הגיע לשם, במשך שעתיים ויותר הם נתנו לו לסחוב את האבן, שהיתה כבידה אולי יותר ממנו, ולא עשה שום הפסקה עד שהנאצים התעייפו, ובסופו של דבר אמרו לו שהוא עבר בשלום. אחר כך הרב סיפר לתלמידיו שכשהוא הרים את האבן הכבידה הוא נזכר שבשמחת תורה הוא היה אצל הרב מסאטמער שניגן ניגון מיוחד לכבוד התורה. הוא זכר את הניגון, ובכל הזמן שהוא הרים את האבן הכבידה - לא הפסיק לנגן את הניגון לכבוד התורה של הרב מסאטמער. כך הוא הרגיש את האבן כמו נוצה, וכל עייפותו פגה.

המתאגרף שרצה ללמוד דף גמרא

(פ"ח פכ"ד)
מבן חמש ועשרים.

הקשה רש"י, והרי במקום אחר כתוב מבן שלושים שנה. אלא שבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים. ובן שלושים שנה עובד. ומכאן למדנו, אומר רש"י, שתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה. עד כאן.

פעם בא תלמיד ישיבה לסטייפלער זיע"א ואמר לו שהוא לומד כבר חמש שנים אך אינו רואה ברכה בלימודו ואינו זוכר דבר, ושאל האם הוא יכול לצאת לעבוד. שאל אותו הסטייפלער 'כמה זמן אתה חוזר על כל סוגיא בגמרא ועל כל הלכה שלמדת?'. 'אני לא חוזר בכלל. אם סיימתי משהו - אני מתקדם הלאה ולא חוזר כלל'. אמר לו הרב 'אתה טוען שאתה לומד חמש שנים, ואני טוען שאתה עדיין לא לומד אפילו יום אחד. כי לימוד בלא חזרה אינו לימוד כלל'. התלמיד קיבל את דברי הרב וראה ברכה בלימודו.

ידוע שבשמים מכריזים "אשרי מי שבא לפה ותלמודו בידו", דהיינו יכול להיות שהוא למד את כל הש"ס, אבל אינו זוכר אפילו מסכת אחת. אומר החפץ חיים שבשעת הדין בשמים כשישאלו אותנו מה למדנו - אפילו את הכריכה לא יראו לנו. וידוע שכל אדם צריך לעמוד שלושים יום בשמים ולומר דברי תורה, ולכן הלימוד חייב להיות תפוש אצלנו מבלי שנעבור הלאה עד שנדע את הדברים על בוריים.

כמו שאמר השו"ע, "טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה". והסביר המשנה ברורה שזה חוזר גם על לימוד התורה, ואין עלינו המלאכה לגמור, אלא שאין אנו בני חורין להיבטל ממנה. וזו הסיבה שהגבר נקרא זכר, שתפקידו לזכור את כל לימודו. אלא שנשאלת השאלה - איך זוכרים? אומר החיד"א הקדוש שפשוט שותקים, כי כל מילה של חול ודברים בטלים שאדם מדבר - מוציאה מילה של קודש.

דומה הדבר לחבית מלאה יין משובח ששופכים עליה הרבה מים, עד שהיין הולך ומאבד מטעמו. כך אדם שמדבר הרבה דברי חול מכניס מים לחבית של היין. שאל אדם את אחד מגדולי הדור הקודם למה הוא לומד וחוזר, ובכל זאת שוכח את הלימוד. אמר לו הרב כי זה מקרא מפורש שאומרים אותו שלוש פעמים ביום - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו" וגו', שאם האדם לא תר ולא מסתכל בדברים אסורים - הוא זוכר את כל לימודו. וההיפך ההיפך.

ובנוגע לעניין שעדיף קצת ולזכור מאשר הרבה ולא לזכור, שמעתי מעשה בזמנינו באדם אחד מאמריקה שהיה מתאגרף. הבן שלו חזר בתשובה, והאב ביקש מבנו שילמד עמו לפחות דף אחד של גמרא. הבן, שידע שאביו לא בר אוריין ולא יבין את זאת, דחה בינתיים את בקשתו ולמד עמו דברים אחרים. אבל האב היה עקשן ולא ויתר לבנו, ואמר לו שהוא רוצה ללמוד עמו דוקא דף גמרא ולהבין את הדברים כראוי.

הבן, שלא רצה לצער חס ושלום את אביו, התחיל ללמוד איתו גמרא, וזה לא היה קל בכלל. ועד שסיימו את הדף לקח להם חצי שנה. והאב, שראה שהוא יודע את דף הגמרא בעל פה, לא היה קץ לשמחתו הרבה, ואמר לבנו שהוא רוצה לעשות מסיבת סיום על הדף שכל כך עמלו בו. הסביר לו הבן שנהוג לערוך סעודת סיום על מסכת לא על דף, אבל האב אמר 'בשבילי הדף הזה הוא כמו מסכת, ואני עושה סעודת סיום'. ולא סתם סעודה: הזמין רבנים גדולים שיבואו לסיום, ואפילו את הרב הגדול הרב משה פיינשטיין זצ"ל שהיה גר לידו.

הרב ניאות לבוא למעמד המרגש הזה, והיו דברי תורה מפי הרבנים, והאבא בעצמו אמר את הדף בעל פה, והאוכל היה כיד המלך, וההרגשה היתה מרוממת מאוד. אחר ברכת המזון פנו איש איש לביתו, אבל למחרת בבוקר האבא לא קם מהמיטה והשיב נשמתו ליוצרו. בהלוייתו השתתף הרב פיינשטיין שאף הספיד אותו, ואמר 'על אלעזר בן דורדיא ויוסף משיתא אמרו שיש קונה עולמו בשבעים שנה, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואף אנו נאמר - יש קונה עולמו בכל הש"ס, ויש קונה עולמו בדף אחד'.

תשוקה למצוות ולתורה

(פ"ט פ"ז)
ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וגו'.

פירש רש"י (באמצע דבריו), וראויה היתה פרשה זו של פסח שני להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידן, שמגלגלים זכות על ידי זכאי. עד כאן.

כידוע (לפי דעה אחת בגמרא, סוכה כ"ה), אותם אנשים הם אלה שהרימו את ארונו של יוסף הצדיק ע"ה. כאן הם שואפים ומשתוקקים למצוות קרבן פסח, למרות שמשה רבינו אומר להם 'אתם פטורים, אין קדשים קרבים בטומאה'. בכל זאת הם מחפשים דרך, ואומרים לו 'יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים (לטהורים)', עד שמשה אומר להם 'תחכו, אני אשאל את מי שאמר והיה העולם', והקב"ה אמר לו שיעשו פסח שני וכו'.

אולי אפשר לומר שהרצון והתשוקה שלהם למצווה היא זו שגרמה למצוות פסח שני, ולכן זה לא נאמר לפני כן. ללמדנו שאם אנו רוצים לעשות מצווה מסויימת - גם אם היא נראית רחוקה מהמציאות נצליח לעשות אותה, במיוחד אם הרצון שלנו חזק. כפי שראינו קודם עם אהרן הכהן, שנחלשה דעתו וזכה להדליק את המנורה.

ומעשה בזמנו של החת"ם סופר, שהגיע אדם מבוגר לבית מדרשו ורצה להתחיל ללמוד. אלא שאפילו את צורת האותיות אינו מכיר. החת"ם סופר ראה את רצונו הגדול, ואמר לתלמידיו 'לפי התור, כל אחד יישב וילמד עמו כמה שעות ביום, על אף היותו בשנות הארבעים לחייו'. אלא שהוא היה קשה הבנה, וכמה שניסו להסביר לו - לא הצליחו. ואף על פי כן החת"ם סופר אמר להם לא להרפות, עד שלבסוף הצליחו ללמדו חלק מברכות השחר, ואט אט גם את קריאת שמע וגם את תפילת העמידה. זה לקח המון זמן, והאיש היה שכחן גדול מאוד, ובכל זאת לא התייאש ולמד במרץ גדול, עד שידע קצת משנה ואפילו גמרא, ולבסוף יצא אב בית הדין - כך העיד בעל ספר חוט המשולש.

אשרי הדור שעוונותיו ספורין

(פ"ט פכ"א)
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן בבוקר ונסעו וגו'.

נתאר לעצמנו את בני ישראל במדבר כשהם הולכים והולכים מבלי לדעת לאן. כשהענן עולה הם נוסעים, וכשהענן חונה הם חונים. וכשחונים זה כולל הכל - אם זה לבנות את האוהלים, את המשכן ואת כל שאר הדברים. התורה מגלה לנו שפעמים זה היה לימים רבים, ופעמים לחודש, ופעמים חונים בערב וכבר בבוקר יוצאים לדרך. ואין שום תלונה, אלא על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו.

הדבר נבע כמובן מאמונה טהורה בה'. וכל 40 השנה ניסו את הקב"ה עשר פעמים, ואמר הרמב"ן "אשרי הדור שעוונותיו ספורים" - דור שלם שרק יצא ממצרים, מכור הברזל, בכל זאת משתדל לעשות רצון ה' בכל מאודו. שהרי יבואו לאדם ויאמרו לו 'תגיד לנו כמה עבירות עשית - לא כל החיים אלא אפילו רק שנה אחת', וכי הוא יוכל למנות אותן אחת לאחת? וכי הוא זוכר כמה פעמים הוא כעס בביתו? וכי הוא זוכר כמה לשון הרע הוא שמע או דיבר? וכי הוא זוכר כמה ראיות זרות ומוזרות הוא ראה? וכי הוא זוכר כמה דברים בטלים הוא דיבר? ומעל הכל - כמה ביטול תורה הוא ביטל?

לכן לפני שאנו חושבים לדבר על דור המדבר, נפשפש ונמשמש במעשינו. וכמו שאמרו על אדם הראשון שאם נשאלהו 'למה אכלת מעץ הדעת?', הוא עוד ישאל אותנו במה אנחנו חטאנו. לכן סייג לחכמה שתיקה.

עוף השמים יוליך את הקול

(פ"י פכ"ט)
ויאמר משה לחובב וגו', כי ה' דבר טוב על ישראל.

מובא בגמרא (סנהדרין קי"א) על הפסוק "לכן הרהיבה שאול נפשה ופערה לבלי חוק", "אמר ריש לקיש, למי שמשייר אפילו חוק אחד". דהיינו שהשאול, שזה הגיהנם, פוער פיו ולוקח גם את מי ששמר את כל התורה כולה חוץ מחוק אחד.

אמר רבי יוחנן, לא נוח לקב"ה שהוא אבא של בני ישראל, שתסביר כך את הפסוק. ופירש רש"י שאין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה. אלא כך ההסבר, שאפילו מי שלא למד אלא חוק אחד - גם הוא לא ילך לגיהנם, כיוון שסוף סוף למד מצווה אחת. והגמרא בהמשך מביאה עוד פסוק (מספר ירמיה) "כי אנכי בעלתי אתכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה". אמר ריש לקיש, דברים ככתבן. דהיינו רק אחד מכל העיר ינצל בימות המשיח ורק שניים מכל המשפחה. אמר לו רבי יוחנן, לא נוח לקב"ה שתאמר עליהם כך, אלא כך: אחד מעיר מזכה את כל העיר, ושניים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. עד כאן.

ולכאורה מה זה משנה לרבי יוחנן איך מפרש ריש לקיש, אם הוא יודע שלא זה הפירוש האמיתי? ואם כן, למה זה לא נוח לקב"ה? אלא למדנו מכאן איזה כוח יש לפה של היהודי, שאם הוא אומר איזו מילה - הדבר מיד מתקיים, ועוף השמים יוליך את הקול. והדיבור הטוב שהיהודי מדבר על הבנים של ה' גורם לסניגוריא עצומה בשמים - וההיפך.

את מי נשיא ארה"ב מכבד?

(פ"י פל"ה)
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

פירש רש"י, משנאיך אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. שנאמר ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם משנאיך? אלה שעל עמך ישראל יערימו סוד.

כעין זה מובא בחז"ל (גיטין נ"ו) שאונקלוס, שהיה בן אחותו של הקיסר, שאל את דודו איך להיות סוחר מצליח ושלא יפסיד. אמר לו הקיסר 'אם תראה סחורה יקרה שכולם רוצים אותה - תלך לסחורה הזולה שאף אחד לא רוצה אותה, כיוון שסופה להתייקר'. מה עשה אונקלוס? הלך והעלה באוב את טיטוס. שאל אותו 'מי חשוב באותו עולם?'. אמר לו שישראל הם החשובים. שאל אונקלוס 'האם להדבק בהם?'. אמר לו טיטוס 'יש להם הרבה מצוות, ולא תוכל לקיימם. לך תתגרה בהם, תעשה להם צרות ותהיה לראש, שכתוב היו צריה לראש וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש'.

שאל אונקלוס את טיטוס 'במה דנים אותך?'. אמר, במה שהוא פסק לעצמו - ששורפים אותו ומפזרים את האפר שלו (לפני שטיטוס מת הוא אמר לעבדיו שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו כדי שהקב"ה לא ימצא אותו, ולכן נהגו בו מדה כנגד מדה).

אחר כך העלה את בלעם באוב, ושאל אותו מי חשוב באותו עולם. אמר לו 'ישראל'. 'האם כדאי להידבק בהם?'. אמר לו בלעם הרשע 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'. אמר לו 'במה דנים אותך?', וענה שהוא נשרף. הלך והעלה את פושעי ישראל (יש"ו). אמר לו 'מי חשוב באותו עולם?'. אמר לו 'ישראל'. 'האם ראוי להידבק בהם?'. אמר לו 'טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש. כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו (של הקב"ה)'. שאל אונקלוס 'הדין שלך במה?'. ענה לו שהוא נידון בצואה רותחת, שאמר מר 'כל המלעיג על דברי חכמים - נידון בצואה רותחת'. ועל זה אומרת הגמרא 'בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז'.

הלך אונקלוס והתגייר. שמע הקיסר שאונקלוס התגייר, שלח לו שליחים שיביאו אותו אליו, אבל אונקלוס התחיל לדבר איתם בעניני חיי הנצח, והסביר שמי שנעשה יהודי זוכה לחיות לנצח וקם בתחיית המתים לעתיד לבוא, מה שאין כן באומות העולם, שמתים ולא קמים. ולכן כדאי להשקיע את השנים המעטות כאן עלי אדמות, לעשות רצון ה' ולהרוויח חיי עולם.

כמו שאם נאמר לאדם נורמלי 'תעבוד חודש ימים קשה, אבל תקבל עשר שנים תענוגות ככל אשר תחפוץ', בוודאי שהחודש לא יחשב בעיניו למאומה והוא יסכים. כך כדאי להשקיע את החיים כאן כדי לקבל תענוגות לנצח. השליחים ראו שהוא מדבר לעניין, ודבריו ישרים ונכוחים, ולא חזרו לקיסר אלא נתגיירו גם הם.

כשמוע זאת הקיסר שלח שליחים נוספים, ואמר להם לא לדבר איתו בדברי תורה. כשהגיעו אליו אמרו לו שאינם רשאים לדבר איתו עניינים של דת. אמר להם 'אזי נדבר בעניינים של צבא'. והסביר להם (בלשוננו אנו) שהמ"מ עושה כבוד למ"פ, והמ"פ למח"ט, והמח"ט לאלוף, והאלוף לרמטכ"ל, והרמטכ"ל לשר הביטחון, ושר הביטחון לראש הממשלה, וראש הממשלה לנשיא ארה"ב, אבל נשיא ארה"ב לא עושה כבוד לאף אחד. 'אבל בואו תראו מה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו עושה כבוד לבניו, שנאמר בפרשת בשלח, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. ואם כן, כדאי להיות יהודי, וכך אתה כבר נעשה יותר חשוב מנשיא ארה"ב'. וגם המה נתגיירו ונעשו יהודים.

תניח מזוזה מבחוץ, ואני אשמור עליך מבפנים

כשנודע הדבר לקיסר שלח לאונקלוס שליחים נוספים, ואמר להם לא לדבר איתו שום דבר תורה ושום דבר אחר, אלא לתפוס אותו ולהביאו לפניו. וכך הם באו ועשו - תפסו אותו ואמרו לו 'אנו שלחי הקיסר, בוא עמנו ואין על מה לדבר'. ביציאתו הוא נישק את המזוזה (שהיתה בתוך הקיר, כפי שנהגו בזמנם כדי שלא יגנבו אותה). התפלאו השליחים, לא התאפקו ושאלו אותו 'מאז שנעשית ליהודי התחלת לנשק קירות?'.

אמר להם אונקלוס 'הבה ונראה מה ההבדל בין הגויים לישראל. המלך של הגויים יושב בארמונו, וכל חייליו עומדים סביב לארמונו ושומרים עליו. ואילו הקב"ה אומר לבניו, אתם תשבו בבית ותניחו מזוזה מבחוץ, ואני שומר עליכם ששום מזיק ושום פגע רע לא יבוא לביתכם'. דיבר עמם עוד דברים, ונתגיירו גם אלה. כששמע הקיסר כך פחד שכל החיילים שלו יתגיירו. שלח לאונקלוס את אחיינו, ואמר לו שיבוא אליו והבטיח שלא יפגע בו.

אונקלוס הגיע אליו, ושאל אותו הקיסר 'מה ראית כי עשית את הדבר הזה, והלכת להיות יהודי? הם מעונים וסובלים מכל האומות בגלל שהם נכבדים כביכול'. אמר אונקלוס לדודו 'אתה יעצת לי את העצה הזו, שאמרת לי את הסחורה היקרה והנכבדת אל תקח, אלא רק את הסחורה הזולה. ואני ראיתי שכל האומות עם האף למעלה ומכבדים את עצמם. הבנתי שזה לא בשבילי, וראיתי שבני ישראל ענווים, שפלים, נרדפים ונראים לא חשובים. נדבקתי בהם, אבל לא טעית, הוד מעלת הקיסר, כי סופם להתייקר. שנאמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. בני ישראל, שאומות העולם מואסים בהם, עתידים להיות לראש פינה' (ע"ז י"א).

השגתי מכונה מאוד משוכללת, תרצה לעבוד איתי שוב?

(פ"י פל"ה)
ויהי בנסוע וגו', ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

פירש אור החיים הקדוש, מה ההבדל בין אויב לשונא? האויב נראה כאוהב, ואילו אצל השונא - רואים בבירור שהוא שונא. היצר הרע, שנקרא אויב כיוון שהוא נראה כאוהב, מביא לאדם את הדברים שהוא מאוד אוהב. אלא מאי, זה רק ציפוי של דבש, ובפנים הכל רעל. ואחרי שהאדם שומע לדברי היצר הרע, אזי היצר מיד עולה לשמים, מקטרג על האדם, יורד ומענישו על העבירה. ושוב פעם היצר הרע מפתה אותו, וכן על זה הדרך.

כשהאדם מפסיק עם העבירות אזי כל הצרות עוזבות אותו לאט לאט, וזה תלוי לפי גודל חטאיו וגודל תשובתו. וזה מה שאמר הפסוק 'ויפוצו אויביך', שאויביך הם היצרים הרעים. אם הם יפוצו ולא תתן להם לבוא אליך ולא תשמע להם - אזי יתקיים גם המשך הפסוק, 'וינוסו משנאיך מפניך', שמשנאיך הם הצרות והיסורין של האדם, שינוסו ממך ברגע שתעזוב את אויביך.

רבינו יונה אמר על אדם שחוזר ועושה עבירה את הפסוק "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באוולתו" (משלי כ"ו י"א), שלפני שעשית את העבירה - חשבת שזה מתוק. אבל אחרי העבירה, שכבר ראית שזה מגעיל - אז תפסיק לעשות.

ולמה הדבר דומה? לאדם שבא אליו "חברו" והציע לו עבודה שגורפת אלפי דולרים, רק שהדולרים מזוייפים. הביא לו מכונה להדפסת דולרים מזויפים, ועבד יום ולילה, וה"חבר" היה דואג להפצת הדולרים בשוק. והנה ביום מן הימים הגיעו שוטרים אליו הביתה ותפסוהו באמצע "עבודתו", והביאוהו מיד לבית המשפט. והוא מגלה לתדהמתו הרבה שזה שהלשין עליו הוא חברו שהביא לו את מכונת הדולרים. הושיבו אותו שמונה שנים בבית הסוהר.

ביציאתו מהכלא לאחר שמונה שנות סבל קשות, שבהן לא ראה את אשתו ובניו, הוא יוצא ומחכה לו אורח בחוץ, הלא הוא מיודענו - החבר שלו. ואומר לו 'תשמע, השגתי מכונה מאוד משוכללת, תרצה לעבוד איתי שוב?'. כל בר דעת לא היה מסכים לעבוד איתו, אלא שהבעיה שאנחנו כן ממשיכים לעבוד איתו, שהרי זה בדיוק היצר הרע, שיורד ומפתה, עולה ומקטרג, יורד ומעניש, ואנחנו לא מבינים מנין כל הצרות.

הסוס שמציעים לך עומד למות

(פי"א פ"ה)
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'.

פירש רש"י, חינם מן המצוות. ולכאורה, למה זה נקרא חינם? הרי סוף סוף הם עבדו בפרך, ומיררו את חייהם. האם זה נקרא חינם? הסביר הרב אלבז שליט"א, שהאדם שעובד את ה' 24 שעות סביב השעון - הרי הוא משועבד לבורא עולם, כמו שכתוב 'כי לי בני ישראל עבדים'. ולעבד ה' אין רגע אחד שבו מותר לו לעשות עבירה, וממילא הוא תמיד עבד ה'. ואילו שם במצרים אם היו להם כמה שעות מנוחה ביום, היו יכולים לעשות מה שרוצים.

אבל בל נשכח מי אמר את המשפט הזה, הלא הם ערב רב שתמיד ניסו להכשיל את בני ישראל ולחפש סיבות לפרוק מעליהם עול מצוות. שהרי יהודי יודע בתוך תוכו שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ובברכת "ואמונה כל זאת" בתפילת ערבית אנו אומרים "ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם" וכו'. ולכאורה איך אנו אומרים לחירות עולם? הרי זו לא הגאולה הנצחית, ואנו עדיין בגלות. אלא הוא שאמרנו, שמי שלומד תורה כבר נמצא בחירות עולם. שהרי יצאנו על מנת לקבל תורה שמביאה לחירות עולם. ומה שלמדנו מעניין זה הוא שמה שבא בחינם - לא בא מהקדושה.

ומעשה ברבי יהונתן אייבשיץ, שתמיד היה מנצח את הכומר בוויכוחים בעומדם מול הקיסר, עד שהכומר נכנע ואמר לקיסר 'רבי יהונתן אייבשיץ זה משהו מיוחד, אבל אם ניקח יהודי אחר - בקלות אצליח לנצחו'. אמר הקיסר 'הבה ונראה. תצא לרחוב, תביא לכאן יהודי אחר, ונראה אותך'.

מיד יצא הכומר מהארמון המפואר, והנה עובר לידו עגלון יהודי. אמר לו הכומר 'תעצור, הקיסר רוצה שתבוא אליו'. נבהל העגלון ואמר 'אבל מה לי ולקיסר, מה הוא רוצה ממני?'. 'תבוא, אל תדאג', אמר הכומר. נכנס העגלון לקיסר בחיל ורעדה, ראה שם את רבי יהונתן אייבשיץ ונרגע. בינתיים אמר הכומר לעגלון 'הכנסיה תתן לך מענק גדול מאוד של כסף אם רק תסכים להמיר את דתך לנצרות'. אמר לו העגלון שהוא לא מוכן בשום פנים. 'אבל למה?', שאל הכומר, 'הרי הדת שלנו יותר טובה, וגם תקבל הרבה כסף'.

אמר לו העגלון 'תשמע, אבא שלי, שגם היה עגלון, אמר לי לפני שנפטר שאם יציעו לי שני סוסים בשביל סוס אחד, או סוס בעד סוס, וירצו להוסיף לך כסף - אל תסכים, כי הסוס שמציעים לך עומד למות, שאם לא כן לא היו מוכנים להוסיף לך כסף. אני לא מבין הרבה בתורה, אבל אם אתה מציע לי להחליף את יהדותי בנצרות ועוד רוצה לתת לי כסף על כך, זה סימן שהנצרות עומדת למות. לכן אני לא מסכים'.

אבטיח לבן בטעם אבטיח אדום

(פי"א פ"ו)
ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.

מובא במדרש פליאה, בלתי אל המן. מכאן רמז לנרות שבת. ולכאורה זו פליאה רבתי.

הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאחת הסיבות העיקריות שמאסו במן ואמרו 'נפשנו יבקשה' (הגם שבמן היה את כל סוגי המאכלים, ורק היית צריך לחשוב על המאכל שרצית - מיד היית מרגיש אותו בפיך), כיוון שלא ראו את המאכל. כמו לדוגמה אם ניקח אבטיח לבן שיש לו טעם של אבטיח אדום, הוא יהיה פחות טעים (פסיכולוגית), שהי ידוע שהעין גורמת לתאוות המאכל, ולכן גם בני ישראל מאסו במן.

ידוע שנרות שבת עיקרן במקום הסעודה שהאדם יראה מה שאוכל וכך יתענג בשבת קודש, ואם ח"ו יאכל בחושך - אין לו הנאה כראוי. וממילא מהמן למדו עניין זה, שצריכים נרות להאיר את הסעודה. כמו שידוע שעיוור - כמה שאוכל, אינו שבע ממש.

אימונים או שעת מלחמה

(פי"א פ"ו)
ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.

כתב המסילת ישרים שעיקר ביאת האדם לעולם הזה היא עמידה בנסיונות. וככל שיש לאדם יותר נסיונות קשים, כך הוא עולה בדרגות יותר גבוהות אם הוא מתגבר על הנסיונות, וההיפך - ההיפך. ולמה זה דומה? אומר החפץ חיים, לחייל בצבא. שאם זה לא זמן מלחמה אלא רק אימונים וכדומה, לוקח זמן עד שהוא מקבל דרגה, מה שאין כן בזמן מלחמה. אם האדם מוכיח את עצמו ונלחם בכל אבריו וגידיו, ומוכן למסור את נפשו לנצח ולהצליח, אפילו תוך זמן קצר מאוד הוא מקבל דרגות גבוהות מאוד.

והוא הדין שבדורות הקודמים הם נמצאו בבחינת אימונים ועלו דרגות אט-אט. ואילו היום מדובר בקרב ובמלחמה קשה כל יום, ואפילו כל שעה. ואם אתה מתגבר - שכרך הרבה מאוד, וההיפך - ההיפך. כי מי שנופל היום זה לא נפילה של פעם. והרמב"ם אומר שרוב התאוות והרצונות באים לאדם מחמת אכילה ושתייה יתרים. והתאוות שקשות על רוב בני האדם להתגבר עליהן הם ראשי תיבות מ"נ, שזה ממון ונשים. לכן הקב"ה נתן להם בכוונה אוכל רוחני שנקרא מן, ונאמר בפסוק "התאוו תאווה".

למה צריך לומר גם את המילה תאווה? אלא הוא שאמרנו, שהם רצו שתהיה להם תאווה כי לא היו להם תאוות רעות. והשאלה נשאלת, למה הם מחפשים תאוות? שיעבדו את ה' בלי מכשולים. ולפי מה שאמר המסילת ישרים והחפץ חיים, זה ברור, כי הם יודעים שבשביל להתעלות הלאה בעבודת ה', הנסיונות מנוססים ומגביהים אותך לרום השמים. לכן הם רצו להתעלות, וזה מה שאמרו "ונפשנו יבשה אין כל", שידוע שהמילה "כל" חוזרת על אברהם יצחק ויעקב. על אברהם נאמר "וה' ברך את אברהם בכל", על יצחק נאמר "ואוכל מכל", ועל יעקב נאמר "יש לי כל (וזה מה שאומרים בברכת המזון, "כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל").

האבות הקדושים עברו מסכת נסיונות עד שהגיעו לאן שהגיעו, וזוהי כוונת בני ישראל. נפשנו, שזה לא הגוף אלא הנפש, יבשה. אין לנו התעלות כי אין כל. זאת אומרת, אין לנו את נסיונות אבותינו שרמוזים במילה "כל". בלתי אל המן עינינו, ועינינו לא צופות אלא לתורה. ואם כן, היכן מטרת ביאתנו? אלא שהשאלה נשאלת, על מה עשה ה' ככה לבני ישראל. וכי אינו חפץ להעלותם? יש לומר שכיוון שדור המדבר היה הדור הראשון שמכניס את בני ישראל ללימוד התורה והמצוות, הקדוש ברוך הוא רצה שהדור הראשון יהיה כולו טהור.

וזה כעין חנוכת הבית, שאיך שנכנסים לבית דואגים שהדבר הראשון יהיה בדברי תורה, כדי שעד 120 שנה יהיו בבית רק דברי תורה. כך הקב"ה "חנך" את בני ישראל ע"י הדור הראשון שאכלו מן ושתו מבאר מרים, וענני כבוד ליוו אותם כדי שלכל אורך הגלות לימוד התורה יהיה בטהרה. ובקשר לבני ישראל במדבר, אומר החיד"א שהקב"ה הוריד אותם בדור האחרון, שזה הדור שלנו, ואם שם לא הייתה שום תאווה - הדור האחרון מלא תאוות. ואשרי המתגבר.

מן ליד פתח האוהל

(פי"א פ"ח)
שטו העם ולקטו וגו'.

אמרו חז"ל שהצדיקים היו רואים כל בוקר את המן ליד פתח האוהל, ומי שעשה חטא ראה את המן קצת רחוק. ומי שחטא עוד יותר היה צריך לשוטט ולחפש את האוכל. מפני הבושה הגדולה שהיתה להם בדבר - מאסו במן. וכן שעל ידי זה כבר אין כל כך בחירה לאדם, כי הוא חייב לילך בדרך ה'. הרי אם הוא עושה עבירה - כבר כל ישראל יודעים עליה, ולכן אדם ימנע מעבירות רק מהבושה הגדולה.

וכמו שמובא ברבי יוחנן בן זכאי, שנכנסו תלמידיו לבקרו כשהיה חולה ונוטה למות, וביקשו ברכה, אמר להם רבי יוחנן "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו 'עד כאן', אמר להם 'הלואי!', כי כשאדם עובר עבירה, אומר 'שלא יראני אדם'. והלוואי ונזכה למעלה הזאת או לפחות למקצתה (ברכות כ"ז).

בכל מקום שבו אתה נמצא - אלוקים עמך

(פי"א פכ"ב)
הצאן והבקר ישחט להם וגו', אם את כל דגי הים וגו'.

הקושיא ברורה לכל עין: משה רבינו, נותן התורה ואבי הנביאים, קורע ים ומוריד מן, ח"ו מסתפק בדבר ה', הס מלהזכיר?

תירץ אור החיים הקדוש שוודאי לא היה למשה רבינו שום ספק בדבר ה', אלא זו כוונת משה לבורא עולם - 'אתה יודע שלא הבשר חסר להם, אלא הם רוצים להתלונן. ואם כן, גם אם נביא להם בשר מהסוג הזה הם יתלוננו וירצו סוג אחר, עד שנצטרך לשחוט להם את כל סוגי הבשר בעולם. וכן בדגים - על כל דג הם יתלוננו וירצו דג אחר' וכו'.

כל כוונת משה רבינו הייתה לסנגר על ישראל שלא ימותו על ידי הבשר, ועל זה ענה לו הקב"ה "היד ה' תקצר?", כלומר 'אני אביא להם שליו שיש בו את כל הטעמים של כל הבשרים שבעולם'. ומוסיף אור החיים שאע"פ שהקב"ה לא עושה נס לרשעים, כאן ה' עושה נס ומביא את כל סוגי הבשר בבשר אחד לאותם מתאווים. "היד ה' תקצר?" משמעו 'אם אני לא אביא להם את מבוקשם - הם יאמרו שאין לי ח"ו יכולת להשביע מבוקשם, ויהיה חילול ה''. לכן אעשה נס שלא כסדרו למנוע חילול ה', שהרי גדול עוון חילול ה' מכל העוונות, שאינו מתכפר לאדם עד למיתתו אלא אם עשה קידוש ה'.

ומעשה (בירושלמי ברכות פ"ט ה"א) בספינה אחת של גוי שהיתה פורשת בים הגדול, והיה בה ילד אחד יהודי. עמד עליהם סער גדול בים, ועמד כל אחד ואחד מהם והתחיל נוטל יראתו (שזה העבודה זרה שלו) בידו, וקורא. ולא הועיל כלום.

כיוון שראו כל הגוים שלא הועילו כלום, אמרו לאותו ילד יהודי 'בני, קום קרא אל אלוקיך, ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו, והוא גיבור'. מיד עמד הילד וצעק בכל ליבו. קיבל ממנו הקב"ה תפילתו, ושתק הים. כיוון שירדו ליבשה (שם ערכו הפסקה לזמן מסוים) ירד כל אחד ואחד לקנות צרכיו. אמרו לו לאותו ילד היהודי 'אין אתה יורד לקנות לך משהו?'. אמר להם 'מה אתם רוצים ממני, אני עלוב ועני'. אמרו לו 'אתה עלוב ועני? אנחנו עניים ועלובים, שהרי חלק מאיתנו כאן והעבודה זרה שלנו בבבל, וחלק אחר כאן והעבודה זרה שלו ברומי, וחלק אחר העבודה זרה שלהם עמהם, ולא הועילה להם כלום. אבל אתה, בכל מקום שאתה הולך, האלוקים שלך עמך', שכתוב "ומי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו".

מהו התענוג הגדול

(פי"א פל"ה)
מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות.

אפשר לרמוז שחצרות משמען כמאמר דוד המלך ע"ה, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". שאימתי האדם יזכה להיות נכסף ומשתוקק לתורה? רק כאשר הוא יבוא מקברות התאווה, דהיינו שהוא יבין שהתאווה הרעה קוברת אותו בעולם הזה ובעולם הבא. וכפי שהגמרא בברכות (ס"ג) אמרה, "אין אדם קונה תורה אלא עד שיקיא את החלב שינק מאמו", דהיינו שיקיא וימאס בתענוגי העולם הזה (מהרש"א).

ומובא בסנהדרין (קי"א) שרב כהנא חפף ראשו במים, ובא וישב ללמוד עם רב. אמר לו רב 'ולא תמצא בארץ החיים'. אמר לו רב כהנא 'למה אתה מקללני?'. אמר לו 'זה שאני דורש שלא תִמַצֵא תורה במי שמחיה עצמו עליה'. והכי קל לבוא לומר שזה לא לדור שלנו, אבל צריך לדעת שגם אם זה לא לדור שלנו - אזי שאר ההנאות למיניהן, ודאי שהם כן לדור שלנו.

צריך לזכור שההנאה הכי גדולה עלי אדמות היא דביקות בה', וכמאמר דוד המלך ע"ה "ה' נגדך כל תאוותי", וכן הפסוק "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", שזה תאוותו וחפצו של דוד מלך ישראל. ולולא התורה, אומר דוד המלך, "לולא תורתך שעשועי - אז אבדתי בעניי" (תהלים קי"ט פ"ט).

על לשון הרע אין ויתורים

(פי"ב פ"א)
ותדבר מרים ואהרן במשה וגו', ויאמר הרק אך במשה דיבר ה'.

מי לנו גדול ממרים הנביאה, שבזכותה בא משה לעולם. שהרי אמרה לאביה, לאחר שגירש את אמה יוכבד, שגזירתו קשה משל פרעה, "שהוא גזר על הזכרים ואתה גם על הנקבות". ועוד שראתה ברוח הקודש שהוא עתיד להוליד בן שיושיע את ישראל. החזיר עמרם את יוכבד, וכל העם עשו אחריו כך והחזירו נשותיהן. בהמשך נולד משה רבינו אשר הושלך ליאור. ומרים מסכנת את עצמה ועומדת שם עד שבאה בתיה בת פרעה, ובסופו של דבר אמרה לה 'אני אביא לך אשה מינקת מן העבריות" וכו'.

גם מרים רצתה להפיק תועלת מדבריה, ואולם לא דיברה בגנותו אלא מיעטה משבחו בכך שהשוותה אותו לשאר נביאים. גם משה לא הקפיד על כך, שמיד כתוב 'והאיש משה עניו מאוד', ולא מקפיד. אבל אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה', ולמרות שמשה התפלל לרפואת אחותו, הקב"ה השאיר אותה מצורעת לשבעה ימים. וזו אחת מעשר זכירות 'זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך', שגם אם היא הצדקת נענשה על אף כל הסיבות שלכאורה היו לה לא להיענש - זה לא עזר לה. ק"ו לאדם רגיל שמדבר לשון הרע.

אמר ריש לקיש "כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד לשמים, שנאמר "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים ע"ג, ט'), ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא "כל המספר לשון הרע, אמר לו הקב"ה לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו", שנאמר "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (לשון הרע) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהלים ק"כ ג'-ד').

וחץ הוא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם" (ירמיה ט', ז'), ואין גיבור אלא הקב"ה (ישעיה מ"ב, י"ג), שנאמר "ה' כגבור יצא" (ערכין ט"ו). וגחלי רתמים היינו גיהנם, מה שאין כן אדם שנזהר לא לדבר לשון הרע - כמה הוא אהוב בשמים, שמסתמא ששום מלאך לא יוכל לדבר עליו רע, כיוון שהוא לא דיבר רע על שום אדם. וכן רבינו האר"י ז"ל אמר שמי שלא מדבר לשון הרע - מובטח לו שלא ידברו עליו לשון הרע.

ההתערבות

(פי"ב פ"ג)
והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו'.

מכל השבחים שיכולים להימצא, התורה אומרת את השבח הגדול מכולם, שהוא הענווה. וכמו שאומר הרמב"ן באיגרתו, "שמע בני מוסר אביך וכו', וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה שהיא מידה טובה מכל המדות הטובות". ומובא בגמרא (שבת ל) "תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי".

מעשה בשני בני אדם שנתערבו זה עם זה. אמרו 'כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז'. אמר אחד מהם 'אני אקניטנו'. אותו היום ערב שבת היה, והלל חופף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?' (וכאן הלל זה גנאי לנשיא ישראל, ובפרט שלא הוסיף שום שבח). נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר לו 'שאלה יש לי לשאול'. אמר 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה ראשיהן של הבבליים סגלגלות (עגולות)?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת, שאין להם חיות (מילדות) פיקחות'.

הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?'. נתעטף ויצא לקראתו (למרות שידע שמדובר בליצן ולא באדם שיש לו שאלות דחופות בענייני שבת, כמו שראוי לשאול לפני השבת). אמר לו 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר 'שאלה יש לי לשאול'. אמר לו 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה עיניהן של תרמודין (ככל הנראה הסינים) תרוטות (צרות)?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין החולות, ולא יכנס להם חול לעיניים'.

הלך והמתין שעה אחת, וחזר ואמר 'מי כאן הלל, מי כאן הלל?'. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו 'בני, מה אתה מבקש?'. אמר לו 'שאלה יש לי לשאול'. אמר לו 'שאל בני, שאל'. 'מפני מה רגליהם של אפריקנים רחבות?'. אמר לו 'בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין בצעי המים (בין הביצות, והקב"ה חס עליהם שלא יטבעו)'. אמר לו 'שאלות הרבה יש לשאול, ומתיירא אני שמא תכעס', שהרי אדם רגיל, במקרה כזה של כניסת שבת, והמקרה ממש לא בגדר של פיקוח נפש, לכל היותר היה אומר לו 'תבוא ביום ראשון', אבל הלל זה הלל. נתעטף וישב לפניו.

אמר לו 'כל שאלות שיש לך לשאול - תשאל'. אמר לו 'אתה הוא הלל, שקורין אותך נשיא ישראל?'. אמר לו 'כן'. אמר לו 'אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל' (אין צורך אפילו לומר שאדם אחר במקרה הלז היה משיב לו כגמולו עם רבית דריבית). אמר לו 'בני, מפני מה?'. אמר לו 'מפני שאיבדתי על ידך ארבע מאות זוז'. אמר לו 'הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד'.

עד כאן המעשה בהלל, ששלט ברוחו שליטה גמורה בער"ש באמצע המקלחת. והכל נובע ממדת הענווה, שככל שאדם ענוונתן יותר - כך אינו כועס. וככל שהאדם גאוותן יותר - כך הוא כועס יותר. ואם אנו חושבים שכל המידות הנעלות הללו שייכים לפעם והיום כבר לא קיימות, הנה לנו דוגמא מדורנו אנו באחד מאדירי הדור, רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שבהלוויה של אשתו נכחו עשרות אלפי איש לכבודה. כידוע, הנוהג הוא שמבקשים סליחה מהנפטרת. ניגש הרב אל מיטת הנפטרת ואמר 'מעולם לא פגעתי בך ומעולם לא נהגתי עמך לא כמו שכתוב בשולחן ערוך, ואין לי צורך לבקש מחילה. נוחי בשלום על משכבך'.

להבדיל אלף אלפי הבדלות ניקח את המן הרשע, שטבעת המלך בידו, וכל העם כורעים ומשתחוים אליו, אבל יש איזה יהודי זקן שמסרב להשתחוות. וימלא המן חמה, עד שאמר שכל הכבוד והיקר שהוא מקבל מ-127 מדינות לא שווה לו ברגע שהוא רואה את מרדכי היהודי שאינו משתחווה. וכן לפני כמה שנים, כשהגיע נשיא ארה"ב למצרים, קיבלו את פניו בשטיחים אדומים, וכל מצרים לבשה חג. כל כלי התקשורת בארץ ובעולם הופנו לקבלת הנשיא בארץ היצרים, והנשיא לבוש חליפה מהודרת עד מאוד, מגולח ומסודר.

פניו נראות רגועות, שהרי הוא שולט על כל המדינות כמעט, עד שהגיע חרק זעיר ושמו זבוב וניגש הישר לאפו של הנשיא. הנשיא ניסה לסלקו בתחילה בעדינות, כי הוא יודע שכל מצלמות העולם מכוונות עכשיו עליו. מיליארדי בני אדם רואים אותו, אבל הזבוב ידע כנראה שלא בכל יום רואים את הנשיא, וכדאי להיצמד אליו. אלא שהנשיא כבר איבד את שלוותו, החל להיאבק עם הזבוב, נתרגז עד מאוד וכולו נעשה אדום, והראה שהוא לא ראוי לשלוט על המדינות הרבות, שהרי על עצמו אינו שולט כלל. ועליו אמרו שאם נתגאית - אומרים לך 'יתוש קדמך ונברא לפניך'.

כעס הפנים ולא כעס הלב

(פי"ב פכ"ה)
ויאמר ה' פתאום וגו', צאו שלושתכם אל אוהל מועד וגו', וירד ה' וגו', ויקרא אהרן ומרים וגו', ויאמר שמעו נא וגו'.

כאן הקב"ה מלמד אותנו שיעור בחינוך. אם הורים או מורים רוצים להעביר תוכחת מסוימת, איך עושים זאת? א. לא בפני משה, כדי לא לבייש את מרים ואהרן. ב. "ויאמר שמעו נא" - דבר אמירה בלשון רכה, שמעו נא בבקשה. ג. הוא מסביר להם את גדלותו של משה כאילו זה לא קשור אליהם, ובסופו של דבר הוא אומר להם "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?". ד. עד לשלב זה ה' לא הראה להם שהוא כועס, ורק בסוף הוא מראה להם שהוא כועס. רק לאחר מכן מרים מצטרעת.

ומה אנו לומדים לענייננו? א. לדבר ברכות ובנועם. ב. להסביר בעקיפין את הדברים כאילו זה לא קשור אליהם, ורק בסוף להראות את הטעות שלהם. ג. עיקר העיקרים הוא להראות כעס רק בסוף ולא בתחילה. וכעס הפנים - לא כעס הלב.

ומעשה ברבי ישראל מסלנט, שיום אחד נכנס לישיבה וראה שתלמידיו לומדים קצת ברפיון. מיד עלה על הבמה ונתן דרשה כמה חמור ללמוד בעצלות, וכמה חשוב ללמוד בהתלהבות. מדי פעם היה עוצר את שטף דיבורו ואומר בשקט כמה מילים לעצמו, והמשיך בדרשתו. אחד התלמידים, שרצה לדעת מה הרב אומר לעצמו, התקדם מאחריו והסתתר. כשהיה ממש קרוב אליו שמע את הרב מדבר לעצמו ואומר 'אל תכעס עליהם מהלב, כי הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו. כעס הפנים - ולא כעס הלב'.

בעלי קנאה מבקשים להיות עיוורים

(פי"ב פי"ג)
ויצעק וגו', אל נא רפא נא לה.

משה רבינו התפלל במילים קצרות מאוד על מרים, ולכאורה הדבר לא מובן - הרי היא הצילה אותו וגרמה לו לבוא לעולם. אלא אמר משה 'אם אתפלל באריכות, יגידו שזה בגלל שהיא אחותי, ועל שאר העם אני לא מתפלל כל כך'. לכן משה, שברח מקטרוגים ואהב את השלום, אמר משפט קטן מאוד, אבל כזה שכלל בתוכו המון סודות עליונים, ורמז אחד קטן.

משה אמר שמידת הדין פגעה במרים, ולכן ביקש 'אל (שזו מידת רחמים, כמו שאומרים 'אל רחום וחנון' וגו') נא רפא נא לה'. נא לה - גימטריא אלוקים, שזו מידת הדין. וביקש משה מהקב"ה שיתנהג עמה ברחמים וירפא אותה מהדין. אבל ה' ענה לו 'ואביה' וגו' - הדין שאתה רואה הם רחמים כאב לבתו, שזה יסורין בעולם הזה. וממנה ילמדו כל הדורות, וזו תהיה אחת מעשר זכירות, וכך זכותה תגדל עשרת מונים, כמו שכתוב 'נורא אלוקים ממקדשך'. אמרו חז"ל 'אל תקרא ממקדשיך אלא ממקָדשיך', שאם לצדיקים כך - ק"ו למי שאינו צדיק.

והגמרא (יבמות ק"ה) מביאה מעשה ברבי ישמעאל שנכנס קצת מאוחר לבית המדרש של רבי יהודה הנשיא. וכיוון שכולם ישבו על הרצפה והוא עבר ביניהם - אמר לו אבדן 'מי זה שפוסע על ראשי עם קודש?'. אמר לו רבי ישמעאל 'באתי ללמוד תורה מרבי'. אמר לו אבדן 'וכי ראוי אתה ללמוד תורה מרבי?'. אמר לו 'וכי משה היה ראוי ללמוד תורה מפי הגבורה (הקב"ה)?'. אמר לו 'וכי אתה משה רבינו?'. אמר 'וכי רבך אלוקים הוא?'.

בינתיים הגיעה איזו יבמה בחוץ שבאה עם שאלה מסוימת. אמר רבי לאבדן 'לך תבדוק'. כשיצא אבדן אמר רבי ישמעאל לרבי 'אבא שלי רבי יוסי, שהיה גדול הדור, הורה כך וכך, ואין מה לבדוק'. אמר רבי 'אם כן, אזי מה שאביך הורה - כך ההלכה'. כשחזר אבדן ורצה לחזור למקומו אמר לו רבי 'מי שצריך לו עם קודש כרבי ישמעאל, שלימדנו הלכה, יפסע על ראשי עם קודש. ומי שלא זקוקים לו עם קודש - אין לו לפסוע על ראש עם קודש'. באותה שעה מיאנו שתי בנותיו ונתגרשו מבעליהן, וכל גופו של אבדן קיבל צרעת. אמר על זה רב נחמן שאבדן צריך להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמו שהעניש אותו בעולם הזה ולא בעולם הבא.

אומר החפץ חיים שלפעמים בשמים נגזר על פלוני או פלונית לרדת לעולם שוב בגלל שדיברו לשון הרע, או שהיו קמצנים בממונם, או שפגמו בעיניהם, ועיניהם היתה צרה באחרים, וקינאו בהם והטילו עליהם עין הרע. ואותם שצריכים לרדת מתחננים לבית דין של מעלה, כל אחד לפי עניינו, שיירדו לעולם הזה ולא יוכל לחטוא שוב באותו דבר.

אדם שדיבר לשון הרע מבקש לרדת אילם, או לכל הפחות מגמגם. וקמצן מבקש להיות עני, ופוגם בעיניו ובעלי קנאה מבקשים להיות עיוורים. אבל לא תמיד מתמלא מבוקשם, ואם הייתה להם זכות גדולה - מקבלים מבוקשם. ולכן אין להם להתלונן ח"ו כלפי הקב"ה, כי העני וכדומה ביקש כך בעצמו עוד לפני רדתו לעולם הזה.

בלי כדורים ובלי זריקות

(פי"ב פי"ג)
ויצעק וגו', אל נא רפא נא לה.

בזמן רבי יהונתן אייבישיץ פרצה מגיפה נוראה של חלרע, והרופאים נלאו למצוא מזור ותרופה למחלה הנוראה הזו שלא פסחה גם על בתי ישראל. ניגשו ראשי הקהל אל הרב, וביקשו ממנו לכתוב איזה קמיע שיבטל את המגיפה, והרב כתב קמיע ואמר להם להניח את זה על החולים. וברוך ה', נרפאו כליל מהמחלה.

אחד האנשים, שהיה סקרן ורצה לראות מה כתוב בקמיע הפלאי הזה שריפא את כולם בלא כדורים ובלא זריקות, לא האמין למראה עיניו כשפתח את הקמיע: הייתה כתובה שם מילה אחת בלבד: חלרע. מיד ניגש לרבי יהונתן ושאל לפשר הקמיע - 'האם הרב השביע את המלאך שהביא את המחלה וקוראים לו חלרע?'. אמר לו הרב 'לא השבעתי שום מלאך. פשוט מאוד, חלרע הם ראשי תיבות של חטאנו לפניך רחם עלינו, וה' יתברך ריחם'. עד כאן. לכן אפשר לראות שכאשר האדם מבין למה הוא חולה מבחינה רוחנית, יהרהר בתשובה וה' ירפאהו.

תן לי צ'אנס אחרון, לא אאכזב אותך

(פי"ב פי"ג)
ויצעק וגו', אל נא רפא נא לה.

מעשה באדם ממושב ספסופה שבצפון, שעבד במלון מקומי בתור מנהל התחזוקה. ויהי היום והנה הוא מרגיש כאבי בטן נוראים. מיד לקח האיש את רכבו ודהר למיון בביה"ח צפת, כשכל הדרך הוא מתפתל מכאבים. הרופאים החלו בסדרת בדיקות מקיפות - מבדיקת דם עד .T, אבל לא מצאו שום דבר. בינתיים הצעקות שלו הולכות וגוברות, ושומעים אותו בכל המסדרון. הרופאים אמרו לו 'אנו מתנצלים, לא יודעים מה מחלתך', ובינתיים הלכו להתייעץ ביניהם מה לעשות איתו.

הוא נשאר לבד עם הכאבים הנוראים, ונזכר שבעצם הוא לא לבד אלא אבא שלו שבשמים עמו, והוא הביא לו גם את המחלה כדי שיתעורר וישוב לאבא, שהרי ימינו פשוטה לקבל שבים. מיד נשא עיניו למרום ואמר 'אבא, תסלח לי. חטאתי, עוויתי, פשעתי. תרפא אותי, ואני חוזר בתשובה שלימה'. ופתאום הוא מרגיש שהוא צריך ללכת לבית הכסא.

נכנס ופינה את עצמו, וראה זה פלא - כל הכאבים נעלמו כלא היו. הוא הרגיש בריא וחזק, אמר לרופאים שהוא הולך, והם לא האמינו למראה עיניהם, איך האיש שרק לפני כמה דקות סבל קשות - פתאום הבריא. האיש החל להניח תפילין ולהתפלל, ובשובו לעבודה ניגש לבעל המלון וביקש להפסיק לעבוד בשבת. אמר לו בעל המלון 'או שבעה ימים בשבוע - או הביתה. אין אצלי חופש'. היה קשה לו לעמוד בנסיון זה, שהרי הוא צריך לפרנס אשה וילדים וזו עבודתו, ולכן המשיך לעבוד בשבת.

והנה לא ארכו הימים, ושוב פעם תוקפים אותו כאב בטן עזים ונוראים יותר מהפעם הראשונה, והוא לוקח את רכבו ונוסע ישר למיון בביה"ח בצפת. שוב פעם הוא עובר סידרת בדיקות וצילומים מכל הכיוונים, והרופאים מרימים ידיים ואומרים לו 'אנו לא יודעים מה מחלתך', וכל זה כשהוא צורח מכאבים נוראים.

יצאו הרופאים מן החדר, ושוב הוא נשאר עם אבא לבד ואמר 'אבא, אני מבין את הרמז. לא עמדתי בדיבורי. הבטחתי שאחזור בתשובה שלימה ולא חזרתי. אנא ממך, אבא שבשמים, תן לי צ'אנס אחרון, לא אאכזב אותך'. והקב"ה, אל רחום וחנון, ארך אפים, שמע את תפילתו וקבלתו האמיתית, ושוב פעם נצרך לבית הכסא, חוץ מהכבוד, ופינה את עצמו. לאחר מכן אמר לרופאים שלום, וגם לבעל המלון אמר שלום - 'כשתרצה אותי לששה ימים תקרא לי', וחזר בתשובה שלימה. גם אשתו שמה כתר [כיסוי ראש] על הראש, כנאה וכיאה לבתו של מלך. עד כאן.

נמצאנו למדים שכל חולי וכל מכה באים לעורר אותנו. כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. וכמאמר דוד המלך (תהלים ק"ז, י"ז-י"ח) "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות". הסביר המהרש"א את הסיבה שדוד המלך קרא להם אוילים, שלכאורה מה זה קשור לחוליים? אלא הם נעשו חולים קצת, תלו את זה בסיבות טבעיות, ולא הרהרו בעצמם על מה ולמה בא להם החולי הזה. עד שהם הגיעו לשערי מוות, ורק אז נזכרו לצעוק לה'.

---

פרשת שלח

---

(פי"ג פ"ב)
שלח לך אנשים וגו'.

סופי תיבות חכם, שהקב"ה רמז למשה 'תשלח אנשים חכמים'. ואם נקח את המילה אנשים ונחלקה לשניים - ייצא לנו אנשי מם. הגמרא הראשונה בש"ס (ברכות) פותחת באות מ' (מאימתי), והגמרא האחרונה בש"ס (עוקצין) מסיימת באות ם' ("ה' יברך את עמו בשלום"), וזה הרמז שנרמז כאן למשה רבינו - תשלח אנשים שכשפותחים את פיהם, זה באות מ', שזה מאימתי. וכשסוגרים את פיהם זה באות ם', במילה האחרונה שבש"ס.

המטהרי אוויר לא עזרו

(פי"ג פ"ב)
שלח לך אנשים וגו'.

פירש רש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדיברה באחיה. ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. עד כאן.

שלמה המלך ע"ה אומר "כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי". איש זה נח, שנאמר עליו "נח איש צדיק תמים", ואדם זה אדם הראשון. אומר שלמה המלך שאדם שאכל מעץ הדעת, ונח ששתה מהיין ונשתכר - לא היה להם ממי ללמוד. אבל אני, שלמה המלך, שראיתי מה קרה לאדם הראשון שגורש מגן עדן ונקנסה עליו מיתה, וכן נח, מה שעשה לו חם, ולא למדתי מוסר - אם כן בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי.

ובל נשכח שאומר את זה החכם מכל אדם, שאם החכמה שלך לא מביאה אותך לעבודת ה' - אין זו חכמה אלא טפשות. וכמאמר דוד המלך (קי"א, י') "ראשית חכמה יראת ה'", שתחילת החכמה נמצאת ביראת ה'. ומי שאין לו יראת ה' - גם אם הוא פרופסור או טייס, נקרא - במחילה מכבודו - טיפש.

והאור החיים מקשה, למה התורה לא שיבחה את דינה בת יעקב, שהייתה מאוד נאה, כפי שראינו לגבי רחל, שרה ועוד? ומתרץ, כיוון שמהיופי שלה יצא דבר לא טוב, ולכן אין זה יופי אלא כיעור. ומזה למדנו יסוד גדול, שאם האדם משתמש בשכלו לדברים טובים - הוא נקרא חכם. ואם ההיפך - אזי אין טיפש ממנו.

ומעשה בזמנינו באדם מחיפה שהיה עובד בכיר בחברת אינטל, שבה מייצרים את המוח של המחשב (ואם רוצים אנו לדעת מה עושה מחשב לאדם, המשנה באבות כבר אמרה "והוי מחשב הפסד מצווה"). יום שני בבוקר, והנה העובד הנ"ל, שהיה רגיל לא לאחר, וכל שכן לא להחסיר שום יום, לא הגיע לעבודה בשמונה, וגם לא בתשע וגם לא בשתים עשרה. מנהליו טילפנו אליו לבית ולטלפון הנייד, אבל אין תשובה מהעבר השני. נסעו אליו לביתו, פתחו את הדלת וחשכו עיניהם: הם ראו אותו יושב מול המחשב בלא רוח חיים. שלחו את גופתו למכון אבו כביר, שיבדקו מה סיבת מיתתו, ובסופו של דבר ביום חמישי הוא נלקח לקבורה.

בחור צדיק מצפת, שהיה ועדיין מתנדב לעשות טהרה למתים (ממנו שמעתי את המעשה), נתבקש לבוא ולסייע בטהרה של הגופה. ובאמת, הבחור נזדרז והלך לעשות את המצווה, אלא שחוץ מהכבוד יצא ריח מאוד לא נעים מהנפטר, ואף על פי שיש להם מטהרי אוויר מיוחדים למקרים מעין אלו, כמה שניסו לסלק את הריח הרע - לא הצליחו. ומהיכן יצא הריח הרע? מהראש. ולמה? אנו כבר יודעים: כי ה' יתברך נתן לו ראש, ובמקום לנצל אותו לתורה ולמצוות - הוא לקח את הראש וייצר מוח למחשב. והנפטר לא זכה שיעשו לו טהרה.

הצניעות תציל אותך

(פי"ג פי"ג)
שלח לך אנשים וגו'.

ברש"י נכתב שהרשעים הללו ראו מה שארע למרים שדיברה במשה ונצטרעה, ולא לקחו מוסר. מי מאיתנו לא זוכר את האסון הנורא שקרה בירושלים באולמי ורסאי, שהרצפה קרסה ומתו המון בני אדם (לא תקום פעמיים צרה)? ולילה קודם שמעתי שהייתה חתונה של 800 איש, והיו ריקודים עם מחיצה גמורה - ולא קרה שום דבר.

עלינו לדעת שהקב"ה אוהב מאוד מאוד את בניו, עד שהרבי מקוצק היה אומר שהלוואי ונאהב את הצדיק הגדול ביותר כמו שהקב"ה אוהב את הרשע הגדול ביותר. ולכן הקב"ה רצה לרמוז לנו רמז עבה מאוד, מהיכן באות הצרות הקשות ביותר, עד כדי מיתה. ומתי? ביום החתונה וביום שמחת הלב. אלה שהלכו לעולמם באסון הטרגי, עליהם החומרא פחות חזקה כי הם לא ראו לפניהם אסון כזה, ולכן לא לקחו מוסר. אבל התביעה הקשה היא עלינו שראינו, ובוודאי ניקח מוסר ולא נלך למקומות מעין אלו.

ומעשה באיש חרדי שהיה עובד עם בנק מסוים, והיה מאוד מקובל על כל הפקידים והמנהלים. והנה פעם אחת הוא מגיע לבנק ורואה שאחת הפקידות לבושה באורח מאוד לא צנוע. אמר בלבו 'אם זכיתי שה' נתן לי חן בעיני יושבי המקום הזה, אשתדל לנצל אותו'. וכשהגיע התור שלו אמר לפקידה הנ"ל בדרכי נועם 'תשמעי, זה מאוד חשוב ללבוש בגדים צנועים, ובפרט שאת משרתת ציבור גדול מאוד של אנשים, ביניהם גם המון דתיים. הצניעות יכולה לעזור לך מאוד, ואפילו להציל אותך'.

אבל הפקידה, שלא ידעה שהדברים עומדים ברומו של עולם, חשבה שזה רק מנהג של דתיים ללבוש צנוע, ואמרה לו 'תעשה לי טובה, לא מתאים לך הלבוש שלי - תעבור לפקיד אחר'. וכך הוא עשה מחוסר ברירה. אחר כמה ימים אותה פקידה הלכה לאיזו חתונה, ובאמצע הריקודים הרגישה חם מאוד ורצתה להוריד את המעיל, אבל פתאום נזכרה בדבריו של האיש החרדי שאמר לה 'תהיי צנועה', והחליטה שהיא לא מורידה את המעיל כי היא רוצה להיות צנועה.

אלא שאיך מסתדרים עם החום הנורא? מיד צץ רעיון במוחה לצאת החוצה מהאולם, שם יש אוויר טוב. והנה רק יצאה מהאולם, ואת המקום החריד רעש נוראי, שזה היה בעצם האסון באולמי ורסאי. והבינה שבזכות הצניעות היא ניצלה ממוות בטוח. לאחר כמה זמן מצאה את האיש החרדי ואמרה לו שהוא צדיק, והצניעות באמת הצילה אותה ממוות. וכמדומני שהיום היא כבר מכסה את ראשה, ועשתה תשובה שלימה.

למה נענשו המרגלים?

(פי"ג פ"ב)
שלח לך אנשים וגו'.

אצל אברהם אבינו ע"ה ראינו גם כן "לך לך", והסבירו חז"ל "לך להנאתך ולטובתך" (רש"י שם). וגם כאן אומר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שנרמז למשה שזה לטובתו, כיוון שאם לא היו מרגלים - היו נכנסים מיד לארץ, שעל משה נגזר לא להיכנס אליה. ואם כן היה ח"ו נפטר. וגם לטובת בני ישראל, שהרי משה רבינו נותן התורה עדיין לא הספיק ללמדם הרבה, ואם הם יכנסו בלא משה - מי ילמדם? ואזי, אם כן, נשאל - למה נענשו המרגלים? כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'.

(פי"ג פט"ז)
אלה וגו', ויקרא משה להושע בן נון יהושע.

פירש רש"י, י-ה יושיעך מעצת מרגלים. ליהושע בן נון הייתה לכאורה סיבה טובה להשתתף עם המרגלים ולומר שהארץ לא טובה, כיוון שהוא ידע שבכניסה לארץ משה יפטר מן העולם, ויהושע עצמו יהפוך למנהיג, כמו שנאמר "אלדד ומידד מתנבאים", שזה ראשי תיבות משה תנוח נפשו בגן אלוקים יהושע מכניסם.

ויהושע, שאהב מאוד את משה רבינו, ורצה שימשיך להנהיג את ישראל למרות שהוא לכאורה יפסיד מכך, ידע שלא ראוי לומר שהארץ טובה, שזה נראה כאילו הוא דורש טוב וכבוד לעצמו, ומיתה לרבו. ולכן משה הוסיף לו את האות י', ואמר לו שה' יושיעו מעצת המרגלים.

אתה לא שמח שיהיה לנו בן?

(פי"ז פט"ז)
יהושע בן נון.

נון בארמית פירושו דג, לרמוז לנו שזו היתה מציאותו של יהושע - כמו דג. וכמו שדג נמצא כל הזמן במים, כך היה יהושע - לא ימוש מתוך האוהל, שזה התורה שנמשלה למים. ולכאורה למה אמרו בן נון עם חיריק מתחת לאות ב' ולא בן עם סגול כמו בכולם? מובא בחז"ל שהאות י' הייתה אצל שרי כשלקח הקב"ה את האות וחילקה לשנים. ה' אחת לאברהם וה' שניה לשרה. ואת האות י' נתן הקב"ה ליהושע, אלא כשהאות היתה אצל שרי - לא היה בה ניקוד, ואצל יהושע צריך ליתן בה שתי נקודות, שזה שווא. אז מה עושים? לקח הקב"ה שתי נקודות מהסגול שבאות ב', ונתנם באות י', וממילא נשארה נקודה אחת באות ב', ולכן קוראים בִן נון.

עוד מובא ב"מעם לועז" מדרש שלאביו ואמו של יהושע (לפני שהוא נולד) לא היו בנים. האב היה צדיק גדול, היו מתברכים מפיו, וברכותיו לא היו חוזרות ריקם. וכמה פעמים ביקשה האם מבעלה שיתפלל לבן, ותמיד היה אומר לה 'אין צורך', כי הוא ראה ברוח קדשו כי הבן שיוולד לא יהיה טוב עבורם. עד שיום אחד היא בכתה לפניו ואמרה לו 'הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי'. הוא לא יכל לראות אותה בוכה כך, התפלל לה', ותפילתו התקבלה.

לאחר ימים מספר היא התעברה ושמחה עד מאוד, אך לפתע רואה את בעלה בוכה. 'למה אתה בוכה, אתה לא שמח שיהיה לנו בן?', שאלה. אמר לה האב שהוא יודע (ברוח הקודש) שהבן שיוולד יהרוג את אביו, ולכן הוא בצער. כששמעה זאת האם הבינה את המצב, ואמרה שמיד כשיוולד הבן - הם ישליכו אותו ליאור במצרים, וכך ימנעו את האסון הנורא. וכך באמת הם עשו (כנראה אחר שעשו לו ברית).

באותו היום הייתה יום ההולדת של פרעה, וכולם הביאו לו מתנות. וגם שני דייגים שעלה ברשתם דג גדול מאין כמוהו הביאו אותו במתנה למלך. המלך אמר לטבחים ולשפים שיכינו את הדג הגדול לסעודה. אך כשהגיע הטבח לחתוך את הדג, שמע קול בכי של תינוק, לא העז לפתוח את בטן הדג, והלך לקרוא למלך. אמר פרעה 'אני אפתח', והחל לחתוך את הבטן בעדינות. והנה הוא רואה ילד יפה תואר מאין כמותו. מיד אמר המלך 'הילד הזה שלי, אני אגדל אותו'.

יהושע גדל בארמון המלוכה, וכשגדל קצת המלך מינה אותו להיות התליין של המדינה. והנה ביום מן הימים הענישו את אביו של יהושע בן נון בעונש תליה כיוון שעבר על אחד מחוקי המלך. ויהושע בן נון, שהוא התליין ולא ידע שאביו הוא זה שעומד לפניו, תלה את אביו.

לפי החוק היה צריך התליין להתחתן עם אשת הנתלה כדי שלא תשאר אלמנה, ולכן הלך יהושע לביתו. וכשאמו ראתה אותו כמעט והתעלפה, שהכירה בו שהוא הבן שלה, וסיפרה לו את הכל. הוא הבין שהוא לא הבן של פרעה אלא יהודי, וברח משם. לכן אומרים יהושע בן נון - שנון זה דג, שהדג שבלע אותו הוא מעין אביו שגרם לו לחיות.

היכן הרמב"ם קבור?

(פי"ג פכ"ב)
ויעלו בנגב ויבוא עד חברון וגו'.

מקשה רש"י, אם כתוב 'ויעלו' בלשון רבים, אזי למה כתוב 'ויבוא עד חברון' בלשון יחיד? ועונה רש"י שכלב לבדו הלך לחברון להשתטח על קברי אבות, שלא יתפתה לעצת חבריו, ובזכות זה קיבל את כל העיר חברון. ולכאורה, למה יהושע לא הלך גם להתפלל בחברון? שתי תשובות בדבר. א. כיוון שהוא כבר קיבל ברכה ממשה רבינו. ב. שכלב כשמו כן הוא - הוא הראה למרגלים חיצונית בפיו שהוא מצטרף איתם כדי שאחר כך יתנו לו את רשות הדיבור ויוכל לומר את הדברים כראוי, אבל בלבו לא היה איתם כלל. וזה יותר קשה מצד אחד, ולכן על זה צריך תפילה להינצל.

ומספרים מעשה שהיה באמריקה באדם שחיפש איך לעשות כסף בקלות, ומצא פתרון: קנה מקום מסוים, והניח שלט גדול שזהו קברו של הרמב"ם, ומי שרוצה להיכנס צריך לשלם עשרה דולר. אט אט התפרסם המקום. הנהירה למקום היתה עצומה, והאיש החל לגרוף כסף לרוב. והנה ביום מן הימים עובר מישהו מטבריה באזור, ואינו מאמין למראה עיניו - שלט גדול שכתוב עליו 'כאן קבור הרמב"ם'. מיד ניגש אליו הטברייני ואמר לו 'תתבייש לך, אתה סוחט מאנשים כסף ללא סיבה. הרי הרמב"ם קבור ליד הבית שלי, איך אתה מעיז לשקר?'. האיש הנ"ל אמר לטברייני 'אני לא משקר, אתה הוא השקרן'.

הוויכוח נעשה סוער ביותר, עד שפנה האיש לטברייני ושאל אותו 'האם יש ישיבות וכוללים ותלמודי תורה בטבריה?'. 'בוודאי', ענה האיש, 'איזו שאלה'. 'והאם לומדים שם רמב"ם?', שאל האיש. 'בוודאי שלומדים רמב"ם, מה השאלה בכלל?'. 'אם כן, הרמב"ם לא קבור בטבריה. הרמב"ם חי בטבריה, שהרי לומדים את תורתו, אבל כאן הרמב"ם קבור. כאן לא לומדים רמב"ם'.

ומה שאנו לומדים מזה, שיש אנשים שקברי צדיקים אצלם נעשים יותר חשובים מלימוד התורה, ושוכחים את מאמר חז"ל במשנה, "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א', א'). ואם אתה רוצה שרבי עקיבא או רבי מאיר או רבי שמעון ימליצו בעדך - הם ישמחו מאוד אם תיפגש איתם בגמרא, כי כשאתה לומד את תורתם - שפתותיהם דובבות בקבר.

גם כשהאדם עסוק בעבירה - הקב"ה חושב איך להיטיב עמו

(פי"ג פכ"ה)
וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וגו'.

פירש רש"י, שלפי האורך והרוחב - הם היו צריכין לילך שמונים יום ולא רק ארבעים. אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קיצר לפניהם את הדרך. עד כאן.

והדברים נשגבים, שהרי הם תרים את הארץ וחושבים איזה פירות להביא, ואיך לומר שהארץ לא טובה, נגד מאמרו של מלך העולם. ובאותו זמן יושב בורא עולם ועושה להם נס כדי לקצר את ענשם, וזה שנאמר "השוכן איתם בתוך טומאתם", שגם כשהאדם עסוק בעבירה - הקב"ה חושב איך להיטיב עמו.

חטא המרגלים לשם שמים?

(פי"ג פל"א)
והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו.

פירש"י בשם חז"ל, כביכול כלפי מעלה אמרו דהיינו העם שיושב בארץ חזק מהקב"ה ח"ו. ואם נחזור כמה פסוקים אחורנית (לפסוק ג'), הרי נאמר על אותם מרגלים "ראשי בני ישראל המה". ואין צורך לומר שלא בחרו אותם לפי עושר, כבוד או פרוטקציה, אלא ודאי לפי גדלותם בתורה ויראת שמים. ואם כן, איך נופלים מהר כזה גבוה לבור כזה עמוק?

על זה עונה הזוהר הקדוש, שהם ידעו שאם נכנסים לארץ הקודש - יהיו מנהיגים אחרים לבני ישראל. ואם כן, חשב כל אחד מהם, אפסיד את הכבוד שיש לי בתור אחד מראשי בני ישראל. אבל איך הם ישקרו? הרי הם צדיקים, כפי שהתורה העידה. אלא הם אמרו נקיים את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שנעשה עבירה לשם שמים - ומה נרוויח? א. משה רבינו יחיה עוד ארבעים שנה, שהרי אם ניכנס - הוא ימות, שהרי משה לא אמור להיכנס לארץ. ב. בני ישראל יזכו ללמוד עוד הרבה תורה ממשה רבינו. ג. בני ישראל מתחזקים מאוד באמונה, שהרי כל בוקר המן יורד עד פתח הבית, מה שאין כן אם יכנסו לארץ ויעבדו כל אחד באדמתו. כך עלולים לחשוב 'כוחי ועוצם ידי'. ד. ענני כבוד עמוד אש וענן. ה. רואים ניסים גדולים, כמו שכתוב "שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה זה ארבעים שנה".

ולכאורה הם צודקים, אזי למה נענשו? אלא לומדים מכאן שלפעמים אדם רוצה לעשות עבירה מסוימת, אבל הוא יודע שהדבר אסור, והוא עוטף את זה בהיתרים או אפילו במצוות, כפי שראינו כאן שבאמת הדבר העיקרי שהניע אותם לעשות את הדבר היה הרדיפה אחר הכבוד. אבל זה לא ראוי, ולכן הם עטפו זאת ב"מצוות" הנ"ל.

ומי אמר שהם טעו, אולי באמת הם עשו זאת לשם שמים? על זה בא הפסוק הנוכחי ומוסיף שאמרו "כי חזק הוא ממנו", כביכול הצביעו לשמים וקיימו את מאמר התנא, שעבירה גוררת עבירה. כי מצווה לא מולידה עבירה. ואם קורים לנו בחיים מקרים דומים, שאנו לא יודעים אם זו עבירה או מצווה - הבה ונראה מה זה מוליד.

שערי דמעה לא ננעלו. השאלה היא איזו דמעה - על בריאות או על סלון ישן

(פי"ד פ"א)
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא.

אותו לילה, אמרו רבותינו, היה תשעה באב. אמר להם הקב"ה, 'אתם בכיתם בכיה לחינם, עכשו תבכו בכיה לדורות' (תענית כ"ט), שביום תשעה באב נחרב הבית מקדש הראשון וגם השני, להראות לנו כמה הבכי הרע הזה עשה לנו צרות. אלא שצריך להבין למה זה כל כך חמור שהם בכו לחינם.

ובכן, אם האדם יקח בידו אבנים פשוטות ויזרוק בפח - זה לא חידוש. אבל אם הוא יקח חבילת אבנים יקרות ויהלומים ויזרוק בפח - זה יעשה רעש גדול אצל בני האדם. והוא הדין לנידון שלנו, שהנשק החזק של היהודי הוא הדמעות. וכפי שידוע, שערי דמעה לא ננעלו.

אלא שיש להקשות, למה בכלל צריך שערים לדמעות? ורצו ללמדנו שלא כל דמעה נכנסת, ואם אתה בוכה על שטויות, ולמה יש לי סלון ישן ומטבח גרוע - לא רק שלא תקבל על זה שכר אלא תקבל עונש, כי אתה לוקח את הנשק הכי חשוב שלך ומבזבז אותו על הבלים. ומה הכח של הדמעות, נראה מהמעשה הבא.

מעשה בסוחר אחד בשם רבי שמחה בונים. חלק מהיום הוא עבד בחנותו, ואת רוב היום היה מקדיש ללימוד התורה. היתה פרנסתו מצויה בשפע גדול, וכל ערב ראש השנה הוא היה הולך להקביל פני רבו, החוזה מלובלין זיע"א, שידוע בגדלותו הנוראה וברוח קדשו, שהניח מטפחת על עיניו במשך שבע שנים ולא ראה כלום, ואחר שהורידה ראה מסוף העולם ועד סופו. וממילא אם החוזה מלובלין היה אומר לו שנה טובה ומבורכת, הוא היה יודע שזו לא רק ברכה אלא מציאות שכך יהיה, שהרי הרב רואה הכל.

והנה בערב ראש השנה אחד הגיע אליו רבי שמחה בונים לקבל את ברכת השנה כמו בכל שנה ושנה. ולתדהמתו הוא רואה שהרב לא מברכו ולא רוצה להביט בו כלל. ניסה לשאול את הרבי מה יום מיומיים שהרב לא רוצה להגיד לו שנה טובה, וענה לו הרב 'תשמע טוב, השנה הזו לא תהיה לך מבורכת כלל, ואתה תרד מכל נכסיך. ואפילו אוכל ליתן לבניך לא יהיה לך. וה' יעזור שתעבור את השנה הזו בשלום'.

כששמע רבי שמחה דברים מפורשים אלה יוצאים מפי הרב הגדול - נחרד כולו, שידע שאם הרב אומר כך - אזי זו האמת. התפילות של יום הדין, ראש השנה, עברו עליו בדמעות חמות, והוא בעצמו היה החזן, והאנשים בקהל גם התפללו עמו בדמעות. במשך עשרת ימי תשובה לא פתח את חנותו כלל, ביודעו שהרווח לא יגיע, ולכן ישב יום ולילה בבית המדרש ולמד תורה, שהיא משיבת נפש. ביום הכיפורים הנורא עמד ברתת, בזיע וחלחלה, וכולו אומר פחד מה' ומהדר גאונו, והיה שליח ציבור ונשא תפילה נוראה עם דמעות שבקעו מעיניו הטהורות. וכך גם בשחרית ובשאר התפילות, בתקווה שאולי ה' הטוב יכפר וגם יזכה לשנה פחות רעה ממה שהרב אמר לו.

אחרי החגים רבי שמחה החליט שהוא לא פותח את החנות אלא מנסה מזלו במקום אחר. הלך למקום אחר וביקש להתקבל לעבודה. ובעל הבית, שהכיר אותו ואת ישרותו הגדולה, שש ושמח לקראת, ואמר לו שהוא ממנה אותו למנהל המקום, שהיה מעין כלבו גדול מאוד. אמר לו 'הגידה לי מה משכורתך'. אמר רבי שמחה 'אני רוצה עשרה אחוז מהרווחים של המקום הזה. בינתיים אעבוד חודש ימים, ועוד חודש נדבר', ובעל הבית הסכים.

וראה זה פלא, בסוף החודש הרווחים גדלו באופן עצום, ורבי שמחה קיבל עשרה אחוז. ובחודש כסלו אמר שהוא רוצה עשרים אחוז, והוא עובד שוב רק לחודש. בעל הבית הסכים, ושוב פעם הרווחים התעצמו מאוד. בראש חודש טבת אמר 'אני רוצה שלושים אחוז, ורק לחודש', ובעל הבית בתחילה היסס, שהרי רבי שמחה לא השקיע שום דבר, אבל בסוף עקב הרווחים הנאים שבזכותו באו, הוא הסכים והרווחים שוב התעצמו במאוד מאוד. או אז הודיע רבי שמחה על פרישתו, ואמר שהוא חוזר לעבוד בחנותו.

ורבי שמחה הולך ומתעשר מאוד מאוד, ובערב פסח בא לרבו עם מתנה יפה לאחל לו חג שמח. וברגע שדרכו רגליו של רבי שמחה במפתן הבית של הרב, אמר החוזה מלובלין 'רבי שמחה, על דמעות לא דיברתי. אתה יודע מה עשו הדמעות שלך בשמים? הפכו לך את כל הגזרות הרעות לטובות'. ואת המעשה שמעתי מפי קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

מה, אני צריך לצום על מה שקרה לפני 1,800 שנה?

(פי"ד פ"א)
ותשא וגו', ויבכו העם בלילה ההוא.

מעשה שהיה לפני זמן רב, ברב גדול שעבר ליד איזה מסעדה בתשעה באב והוא רואה יהודי שיושב ואוכל בתוך המסעדה. נכנס הרב ושאל אותו 'מדוע אתה אוכל? הרי תשעה באב היום, ואתה לא נראה חולה שפטור מלצום'. ענה האיש ואמר 'מה, אני צריך לצום על מה שקרה לפני 1,800 שנה? זהו זה, נחרב הבית. למה אני צריך לצום?'. הרב, כששמע את תשובתו החצופה, יצא מהמסעדה והלך לו.

לאיש הנ"ל הייתה חנות ממתקים, ואת הרווח העיקרי גרף לקראת חג פורים מדי שנה. ובחג עצמו היה עושה בובות ענקיות מסוכריות וממתקים, והעשירים הגדולים היו קונים זאת ממנו בהון עתק למשלוח מנות. וכן שאר אנשי העיר היו קונים ממנו ממתקים ושאר דברים ליום הפורים.

לרב באותם זמנים היו סמכויות כמו לשופט וגם יותר, לכן ביקש משני שוטרים כשלושה ימים לפני פורים שילכו ויביאו את האיש הנ"ל אליו, וכך עשו. כשהובא האיש אל הרב אמר 'מה חטאתי שהרב רוצה אותי?'. והרב כלל וכלל לא ענה לו, אלא רמז לשוטרים שיכניסוהו לחדר ויסגרו אותו עד אחרי חג הפורים. ובינתיים האיש צווח 'כבוד הרב, אבל פורים! אני רוצה למכור את סחורתי ולשמוח עם כולם! מדוע הרב רוצה שאהיה עצוב בחדר הסגור הזה בחג הפורים?'. אבל הרב עשה עצמו שאינו שומע, ורק אוכל ושתיה הביאו לו השוטרים על פי פקודת הרב.

לאחר הפורים נפתחה הדלת של החדר, ואמר לו הרב 'עכשיו אתה יכול ללכת'. 'מה זה שווה לי עכשיו? בפורים אני מוכר את רוב סחורתי. למה הרב עשה לי כך?'. אמר לו הרב 'מתי היה פורים? לפני אלפי שנים. ואם כן, מה שהיה היה. כמו שאתה אומר שלא צריך לצום ולבכות בתשעה באב, בגלל שזה היה לפני זמן רב, כך לא צריך לשמוח ולהרויח כסף על מה שהיה לפני זמן רב'.

לבקש עליהם רחמים שימותו

(פי"ד פ"ח)
ה' ארך אפים ורב חסד וגו'.

פירש רש"י, כשעלה משה למרום מצאו משה לקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו משה לקב"ה, ארך אפים לצדיקים. אמר לו הקב"ה, אף לרשעים. אמר לו, רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה למשה, חייך שאתה צריך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים. אמר לו הקב"ה, והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו, והלא אמרת לי אף לרשעים. עד כאן.

ולכאורה, למה משה אמר בתחילה לקב"ה שרשעים יאבדו? היכן רחמיו של משה? אלא משה רבינו אמר 'עדיף שהרשע ימות מהר, כי על ידי כך הוא יחלל פחות שבתות, ופחות ימים לא יניח תפילין, וכן פחות יגנוב, ופחות יאכל וישתה בלי ברכה'. ואלה בעצם רחמים גדולים עליו.

מובא בגמרא בברכות (י') שלרבי מאיר היו שכנים רשעים, והוא רצה לבקש עליהם רחמים שימותו. באה אשתו ואמרה לו שלא כתוב 'יתמו חוטאים' אלא 'יתמו חטאים', והתפלל עליהם שיעשו תשובה. ואכן עשו תשובה. וגם כאן למה אמרו שרבי מאיר רצה לבקש עליהם רחמים שימותו? וכי זו היא בקשת רחמים? אלא שלא יעשו עוד עבירות אם ימותו, ומדובר ברחמים.

נבוא ונקשה - למה משה לעיל התחרט על מה שחשב בתחילה, ואמר לה' שיאריך אפו גם לרשעים? וכן לא מובן איך מרבי מאיר בעל הנס נעלם פסוק ידוע בתהלים. הלא הוא היה חכם עד כדי כך שהגיע בפורים לעיר מסוימת שלא הייתה בה מגילה, וכתב את כל המגילה בעל פה. אז איך פסוק שאומרים אותו מדי ראש חודש נעלם ממנו, עד שברוריה הזכירה לו? ואולי אפשר לומר שמשה רבינו, שראה שאם הרשעים ימותו במצב הנוכחי יהיה חילול ה', שאומות העולם יאמרו 'מבלתי יכולת ה'' וגו' שינה דעתו למען ה' יתברך? או שאולי כיוון שהוא ראה שה' יתברך אמר 'ארך אפים גם לרשעים' - ודאי זו לטובה.

לגבי רבי מאיר שמעתי תירוץ נפלא (בשם רבי משה כלפון הכהן זצ"ל), שכתוב בפסוק "יתמו חטאים" עם דגש באות ט', ולפי הדקדוק אם יש דגש באות טית וכתוב חטאים - אזי כאילו כתוב חוטאים. לכן רבי מאיר הבין את פשט הפסוק שהחוטאים ימותו, עד שבאה ברוריה ואמרה לו 'וכי היה קושי לדוד לכתוב יתמו חוטאים ולא חטאים עם דגש שכוונתו לחוטאים?'. אלא רצה דוד לרמוז לנו שקודם כל יש להתפלל שיחזרו בתשובה, ואח"כ אם זה לא יתפוס, תתפלל שימותו. ואת זה רמז דוד המלך באמרו 'יתמו חטאים', שקודם כל יש להתפלל ולבקש עליהם שיעשו תשובה. ויהי רצון שכל בני ישראל יחזרו בתשובה.

נפל על ברכיו והתחנן על חייו הרוחניים

(פי"ז פל"ז)
וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'.

פירש רש"י, באותה מיתה ההגונה להם - מדה כנגד מדה, מהם חטאו בלשון. ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם וכו'. עד כאן.

נתאר לעצמנו את אותם מרגלים קמים בבוקר, רוצים לצאת מהאוהל, ופתאום הם רואים משהו ארוך עד הטבור. אמרו לעצמם 'אולי נרדמנו עם העניבה בטעות', ופתאום הם מקבלים עקיצה מן התולעים שעשו בהם כרצונם, והבינו שהלשון שהם דיברו בה לשון הרע היא זו שנתארכה עד הטבור. ולמה דוקא תולעים באו ללשונם? כי הם חשבו 'מה כבר אפשר לעשות רע עם הלשון? הרי זה רק דיבור ולא מעשה'. לכן הראה להם הקב"ה שאפילו לשון הרבה יותר קטנה משלהם עושה לאדם צער גדול. ולא עוד, אלא נזכור שהחל מט"ו באב החום פוסק, והתולעים מתחילים לחדור לעצים. ומפסיקים להביא את העצים למזבח, להראות לנו שגם תולעת קטנטנה יכולה לחדור לעץ עם גזע קשה מאוד, ומסוגלת לגרום לו להרקיב.

ושלא נשכח על מי אנו מדברים - על אותם אנשים שעד לפני כמה ימים הם היו המובחרים בבני ישראל, ופתאום הם חוטאים ונופלים עמוק. לרמוז לנו כמה חמור ומגונה חטא הלשון, שמראש בני ישראל אפשר לרדת להיות זנב. אבל קל וחומר שאם אתה זנב - אתה יכול להיות ראש. וכפי המשנה באבות האומרת (פ"ד, מט"ו) "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים".

הסביר המהר"ל מפראג שאם נראה שועל שרוצה לגרד את זנבו, הוא יביא את ראשו לזנבו. ואם האריה רוצה לגרד בזנבו - הוא פשוט מביא את הזנב לראש. ומה שלמדנו מכאן זה שאם תהא ראש לשועלים - בסופו של דבר הראש הולך לזנב, ותהיה זנב לשועלים. מה שאין כן אם תהיה זנב לאריות - בסופו של דבר הזנב מגיע לראש, ותזכה להיות ראש לאריות. ובמי זה תלוי? בך, ורק בך. כמו שאמר רבי חנינא בגמרא (ברכות ל"ג) "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".

ומעשה בבחור צעיר מאוד שהוריו לא ראו ממנו כל כך נחת, כיוון שהוא אהב לשחק יותר מאשר ללמוד. וגם כשסוף כל סוף למד במקצת, לא הבין כמעט שום דבר. אביו ואמו ישבו וחשבו מה לעשות עם בנם הצעיר, שהרי לא כל כך נראה שעתידו להיות בן ישיבה, וגם אין זה רצונו, כיוון שאינו מבין דבר בלימוד התורה. ולכן, חשבו, אם לא נזכה שהבן יהיה תלמיד חכם - לפחות נלמדהו איזה מקצוע ויהיה שוליה (עוזר) של איזה נגר או סנדלר, עד שילמד את המקצוע ואזי יוכל להתפרנס בכבוד, וזאת על אף הצער הנורא שחלומנו שיהיה לנו בן תלמיד חכם עלול להתנפץ לרסיסים.

את כל שיחתם של האבא והאמא שמע הבן בהיותו בחדר הקרוב. מיד ניגש לאביו ואמו, נפל על ברכיו, התחנן על חייו הרוחניים בדמעות וביקש לקבל צ'אנס נוסף, בהבטיחו שיתאמץ ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו להתחזק בלימוד התורה. עוד הבטיח שגם להפסקות הוא לא ייצא, אלא רק ישב וילמד. אביו ואמו, שראו את צערו הגדול והנורא, והבינו כמה כואב לו שלא יזכה להיות תלמיד חכם, שמחו מאוד והסכימו עמו.

ואכן, הבחור לא איכזב, וישב ללמוד יומם ולילה. לפעמים היה מזיע רבות כדי להבין עוד שורה בגמרא, עד שיצא לאחד מגדולי הדורות הקודמים, הלא הוא הנצי"ב מוולוז'ין, שכאשר ערך עשה סעודה לכבוד אחד מספריו החשובים 'העמק דבר', סיפר את הסיפור הנ"ל והוסיף שאם הוא היה מסכים לאביו ואמו והיה יוצא לעבוד - מסתמא הוא היה מרוויח היטב ותורם כסף לישיבות ולעניים. ומסתמא גם שהיה קובע עתים לתורה, ואין צורך לומר שהוא היה שומר שבת ומניח תפילין, ועושה את הדברים הרגילים שרוב עמך בית ישראל עושים.

אלא שכשהיה מגיע לבית דין של מעלה והיו שואלים אותו 'קבעת עתים לתורה, ונשאת ונתת באמונה?' וכו', על הכל הוא היה משיב 'כן, בוודאי', והיה חושב שזהו זה, יפרשו לו שטיח אדום, ישימו כתר על ראשו, וילווהו לגן עדן בכבוד גדול. 'ופתאום מאי שם יבוא איזה מלאך שחור ונורא ויאמר לבית דין של מעלה שאני רוצח', אמר לנוכחים, 'וכמובן שאזדעזע ולא אבין מה הוא אומר, שהרי לא רצחתי שום אדם. ואז הוא יוסיף ויאמר שרצחתי את גדול הדור. ופירוש הדבר שאם לא הייתי שומע להורי, שאמרו לי לילך למקצוע - הייתי יוצא גדול הדור ומחבר המון ספרים חשובים לבית ישראל'.

'ואם כן', אמר הנציב מוולאז'ין, 'עכשיו אתם מבינים למה אני שמח כל כך בהוצאת הספר לאור'.

אני לא לומד תורה אלא "לומד" ספורט ידיעות ומעריב

(פי"ד פ"מ)
ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח.

הפסוק בא ללמדנו שהיכן שהאדם עובר על דברי ה' - אין דרכו מצליחה. אפילו שבתחילה יכול להיות שהדבר יצליח - מובטח שבסופו של דבר לא תהיה שום הצלחה.

ואילו מי שלא עובר על דבר ה' - כבר מובא בגמרא (עבודה זרה י"ט), "אמר רבי יהושע בן לוי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים - כל העוסק בתורה מצליחין לו". כתוב בתורה (דברים פכ"ט) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ושנוי בנביאים (יהושע פ"א) דכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען לשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" וגו'. ומשולש בכתובים (תהלים פ"א) דכתיב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". הרי לנו הבטחה נוראה מהקב"ה שאם תמעט בעסק ותעסוק בתורה - תרוויח גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

ומעשה בבעל מכולת ירא שמים שפרנסתו היתה בשפע רב, וקונים רבים מדי יום היו פוקדים את חנותו, וכל אשר עשה הצליח. ויהי היום שהאדם הגיע לגבורות ונפטר לבית עולמו בשם טוב, ואת מקומו במכולת ירש הבן. אבל הקונים הצטמצמו מיום ליום, וכמעט שלא באו אליו לקנות. נתפלא הבן מאוד, כיוון שזכר שכשאביו היה בחיים חנותו תמיד הייתה מלאה קונים, ואילו עכשיו המקום ריק מאדם. בצערו הלך לרב ושאל אותו לפשר הדבר.

אמר לו הרב 'תגיד לי, כשאביך היה יושב בחנות ולא היו קונים - מה אביך נהג לעשות?'. 'אבא שלי היה צדיק, והיה לומד תורה באותם זמנים'. 'ואתה, מה עושה כשאין קונים?', שאל הרב. 'אני לצערי לא לומד תורה אלא 'לומד' ספורט וידיעות ומעריב'. אמר לו הרב 'עכשיו אני מבין. אבא שלך למד תורה, והשטן התרגז עליו ולכן שלח לו קונים שיפריעו לו ללמוד. אבל אתה קורא דברים שהשטן שמח בהם, וגם אם בא אליך איזה קונה - הוא שולח אותו למכולת אחרת, שלא יעשה לך ביטול עיתון'.

סבוני כדבורים? בשם ה' כי אמילם

(פי"ד פמ"א)
ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח.

כידוע, חוץ מהניקוד שבאותיות יש גם טעמים לכל מילה ומילה, הרומזים גם הם לדברים נשגבים. והטעם שבמילה 'זה' הוא תביר, שזה לשון שבירה, לרמוז שזה מה שיעשו להם העמלקים והכנענים כשהם יעלו. וכפי שכתוב (בפסוק מ"ה) "וירד העמלקי והכנעני וגו', ויכום ויכתום עד חרמה". ונאמר בתהלים (קי"ח, י') "כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם".

ידוע בשם ה' שמדובר בלימוד התורה, כפי שהגמרא בברכות (כ"א) למדה מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". מכאן לברכת התורה לפני שלומדים תורה, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, ומהפסוקים הללו למדנו היאך להתגבר על שונאינו ומבקשי רעתנו, שזה בלימוד התורה.

הסדר של הפסוקים הוא כפי שאנו רואים, שבתחילה "כל גוים סבבוני", ואחר כך עוד יותר שזה "סבוני גם סבבוני" שזה סגירה בתוך סגירה, ובסופו של דבר זה "סבוני כדבורים", שזה הכי קשה. כמו שדבורה מתה כשהיא עוקצת, כך בדור האחרון הגויים יהיו מוכנים לפוצץ אוטובוס ולמות (כך הסביר הרב עמנואל תהילה שליט"א). אבל דוד המלך ע"ה מגלה לנו שגם אם ח"ו קורה מצב כזה, מה עושים? "בשם ה' כי אמילם". שאם האדם הולך בדרך התורה - אין לו מה לדאוג, בסוף הוא מנצח.

תורה - בגרות בגימטריא

(פי"ד פמ"א)
ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח.

אנו רואים לא מעט בחורים טובים שלא רוצים לילך לישיבה ולעסוק בתורה, כיוון שהם רוצים לעשות בגרות, וחושבים שבכך חייהם יהיו מוצלחים ומבורכים יותר. וידוע שבגרות אמיתית היא תורה, שבגרות בגימטריא זו תורה.

לאותם בחורים אמר בן בג בג במשנה באבות (פ"ה מכ"ב) "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". דהיינו במילה תורה יש אותיות ת', ו', ר', ה', ובמילה בגרות יש גם ת', ר', ו', ובמקום אות ה' יש אותיות ב', ג'. בא בן בג בג ואומר "הפוך בה", דהיינו תהפוך את ה"בג" לאות ה', והפוך בה שזה להפוך ולהתעמק בתורה, ותמצא דכולא בה, שכל החכמה שיש בבגרות כבר נמצאת בתוך התורה. אלא שהבחור אומר בליבו 'אבל בבגרות אין כל כך צער ללמוד. ואם אלמד תורה - זה יותר צער, שהרי זה קשה מאוד'. ולכן מיד אומרת המשנה 'בן הא הא אומר לפום צערא אגרא', דהיינו שאומר לך קח את האות ה' במקום האותיות ב'-ג' וייצא לך תורה. ואם אתה מפחד מהצער שיהיה לך מלימוד התורה, תדע לך שלפי גודל הצער - כך השכר. וכמו שאמרו חז"ל (אבות דר"נ פ"ג מ"ו), "פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער".

שלמה המלך אמר "אף חכמתי עמדה לי", כלומר תורה שלמדתי באף - בקושי זה מה שיעמוד לי ביום הדין. לכן ישמע חכם ויוסיף לקח, ויחשוב על עתידו הגדול בעולם הבא ולא רק על "עתידו" הקטנצ'יק בעולם הזה.

התינוק הוא כמו ספוג חדש, והכל נחרט במוחו

(פט"ו פכ"א)
מראשית עריסתכם תתנו לה' תרומה.

אומר החתם סופר שהפסוק בא לרמוז לאדם שיתחיל לחנך את בניו מראשית, דהיינו כשהם עוד בעריסה. התינוק הוא כמו ספוג חדש, שהטיפות של המים שנוגעות בו עושות אותו סָפוג, ולאחר מכן הוא לא יכול להוציא אותן. כך התינוק - המוח שלו נקי, ולמרות שנראה לנו שאין הוא מבין מאומה - זה לא נכון. אדרבא, זה נחרט במוחו. כמאמר רבן יוחנן בן זכאי על רבי יהושע בן חנניה "אשרי יולדתו", כיוון שאמרו שאמו הייתה מעוברת וישבה בעזרת נשים כדי שהבן שבבטנה ילמד תורה, למרות שהוא כבר לומד בבטן עם המלאך. וכשנולד הייתה נוטלת אותו ומניחה את עריסתו בבית המדרש כדי שילמד תורה.

גילה לנו רבן יוחנן בן זכאי שעיקר הדברים שזכה רבי יהושע בן חנניה לצאת אחד מגדולי הדור היה בזכות אמו, שחינכה אותו לתורה כשהיה עוד בבטנה. וממילא אנו שומעים כמה אנו צריכים להיזהר לשמור על קדושת הבן או הבת הקטנים, שלא ישמעו שירים לא יפים או מילים לא יפות, כי בנפשם הדבר.

ומעשה בכמה ילדים מאזור ירושלים שלמדו בתלמוד תורה ונזהרו בקדושת אוזניהם ועיניהם, ושיחקו כדורגל להנאתם. והנה התקרב ילד למגרש, וביקש להצטרף למשחק. הילדים, שידעו שהילד הזה קצת מפוקפק, ולפעמים מתבטא במילים לא הגונות, לא שמחו כל כך, אבל כיוון שלא רצו לאכזב אותו אמרו לו בזהירות שיצטרף בתנאי שישמור על הפה שלו, והוא הסכים. אלא שכאשר מישהו לא מסר לו את הכדור - פלט מילה אחת מגונה מפיו. וכשראו הילדים הצדיקים כך, בלא אומר ובלי דברים לקחו את הכדור והלכו להם, למרות שהמילה לא הייתה גרועה כל כך, למרות שלא הם אמרו אותה, למרות שהם היו עדיין רק בגילאי כיתה ד'-ה', ולמרות שהם היו בהתלהבות של המשחק (מפי הרב קוואס).

גם כי יזקין לא יסור ממנה

(פט"ו פצ"א)
מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה וגו'.

מעשה שסיפר הרב הגאון הרב אלבז שליט"א. כשהוא פתח תלמוד תורה בבית שמש, בא נהג מונית חילוני ורצה לרשום את בניו. התקשרו מיד לשאול את פי הרב האם לקבל את בניו או לא, כיוון שכל בית שמש מכירים אותו שהמונית שלו נוסעת בשבתות ובחגים, למעט יום הכיפורים. ענה הרב ואמר 'בוודאי שצריכים לקבל את בניו, אבל תנו לי לשוחח איתו בטלפון'.

בשיחה שאל אותו בעדינות הרב 'הרי אתה מחלל שבת, איך אתה רוצה שבניך ילמדו תורה וישמרו שבת? מה הביא אותך לעשות זאת?'. ענה נהג המונית לרב: 'אני גר בשיכון בבית שמש. היו בסביבתנו שני ילדים שעשו צרות ורעש גדול, שוברים והורסים כל דבר, עד שחשבתי כבר לעבור דירה בגללם. והנה כבר שבועיים אני רואה שהם שקטים, ואפילו אומרים לי שלום בעדינות ובכבוד. שאלתי את אשתי אם היא יודעת מה קרה פתאום שהשתנו מן הקצה אל הקצה. אמרה לי אשתי 'הדתיים באו, פתחו תלמוד תורה באזור, ואמא שלהם רשמה אותם לשם. לכן הם השתנו לטובה'. אמרתי שאני לא מאמין, ושכנראה הם נותנים להם כדורים של הרגעה וכדומה. החלטתי ללכת ולראות'.

וכך מספר נהג המונית שהוא הלך במיוחד וראה אותם ואת שאר הילדים, והתרשם איזה חינוך נפלא זה. לכן אמר לאשתו שגם את בניו הוא רוצה לרשום לתלמוד התורה הזה. האשה התנגדה בהתחלה, אך לבסוף הסכימה. כך סיפר נהג המונית לרב אלבז.

לאחר זמן מה, כשראה הרב שהוא נמצא בחוב עצום מהוצאות התלמוד תורה, כיוון שהיו בזמנו המון תלמידים (והיום, בן פורת יוסף, זה כבר מספר עצום), ערך כינוס גדול, והגיעו לשם בערך 800 איש. הרב פרץ בבכי, ואמר 'כשם שקיבלתי שכר על הדרישה של התלמוד תורה, כך אקבל שכר גדול על הפרישה'. ונעשה רעש גדול. האמהות בכו וסיפרו לרב שלא הייתה להן שום שליטה על הילדים, ובזכות התלמוד טובה ההתנהגות התהפכה לטובה. אמהות אחרות ואבות אחרים אמרו שאלו החיים שלהם, ובזכות זה הם מתחזקים, וכן הלאה.

גם נהג המונית הגיע לרב ואמר לו 'כבוד הרב, בחיים לא ידעתי מה זה שבתות וחגים, אבל בזכות הילדים שלי אני שומר היום שבתות וחגים, לומד תורה, ויש לי שלום בית. תמיד רדפתי אחרי הכסף, ומאז שבני נמצא בתלמוד תורה אני עובד פחות ומשקיע בבית, ובנוסף פתחתי קופת חיסכון - ואת כולה אני תורם לך, כבוד הרב'. באה אשה אחרת והוציאה שרשרת זהב, בכתה וביקשה מהרב שיקח אותה, כי זה מה שיש לה.

בסופו של דבר תלמוד התורה לא נסגר, והיום יש שם כבר ישיבה קטנה. וכל זה נוצר מכך שדואגים לילד מראשיתו - גם כי יזקין לא יסור ממנה.

לפני שנחנך את בנינו, קודם נחנך את עצמנו

(פט"ו פכ"א)
מראשית עריסותיכם וגו'.

לפי הסברו של החת"ם סופר, לכאורה היה צריך לומר "מראשית עריסותכם" של התינוקות. למה אמר עריסותיכם? אלא ללמדנו שאם אנו רוצים לחנך את בנינו, קודם כל אנו צריכים לחנך את עצמנו. וברגע שאנו נהיה מחונכים, אזי ממילא הבנים ייצאו מחונכים.

וכך אותו מעשה שהגיע אברך אחד לחזון איש ושאל אותו באיזה גיל צריך להתחיל לחנך. אמר לו הרב: "בן כמה אתה?". "אני בן 20", ענה האברך. "אם כך", אמר הרב, "היית צריך להתחיל לפני 20 שנה. עכשיו זה קצת מאוחר".

ביטול תורה לכמה שניות

(פט"ו פל"א)
כי דבר ה' בזה ואת מצוותיו וגו'.

מובא בגמרא סנהדרין, על מי נאמר כי דבר ה' בזה. ואחד מהם הוא הלומד תורה ואינו מלמדה. כי אם האדם אוהב את דבר ה', הוא צריך להעביר אותו הלאה.

וכמה חמור עונשו של המונע לימוד תורה ניתן ללמוד בגמרא סנהדרין, שגיחזי הלך לנעמן ונשבע שבועת שקר. נעמן נתן לו חליפות וכיכרי כסף, וכשחזר גיחזי לאלישע הנביא, שאל אותו אלישע היכן היה. שיקר גיחזי, ולא סיפר שהלך לנעמן. אמר לו אלישע הנביא "תדבק בך צרעת, נאמן", וכך היה. ולאחר כמה זמן הלך אלישע הנביא להחזיר אליו את גיחזי. אמר לו גיחזי 'מקובלני ממך כי כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. והרי אני לא מחטיא רבים, ואיך אחזור בתשובה?'.

שאלה הגמרא, מה הייתה החטאת הרבים שלו? ומביאה שלוש תשובות: ראשית, הוא לקח את העגלים של ירבעם בן נבט והעמידם באוויר על ידי מגנט. וחשבו שזה פלא, והיו משתחווים להם. שנית, הוא לקח אבן וחקק עליה את שם המפורש, העמידה באוויר, והייתה אומרת "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", והיו משתחווים לאבן הזו. שלישית, הוא מנע מתלמידים לבוא וללמוד תורה מפי אלישע הנביא (כי הוא רצה לדעת לבדו את כל התורה של רבו).

אמר רבי חיים שמואלביץ (בספר "שיחות מוסר") שהגמרא מנתה את הדרגות לפי סדר חומרתן, ונמצא לפי זה שלגרום ליהודי לא לבוא לבית המדרש זה יותר גרוע מאשר לגרום לו לעבוד עבודה זרה. וקל וחומר הפוך - אם גרמת ליהודי לילך לשיעור תורה זה יותר חשוב בעיני הקב"ה מאשר אם הצלת אותו מלעבוד עבודה זרה.

ומעשה בסטייפלער רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שבא אליו יהודי לקבל ברכה. ביקש ממנו הרב שיגיד לאחיו שיבוא אליו בדחיפות. אותו איש הודיע לאחיו שהרב רוצה אותו בדחיפות, ומיהר האח והגיע. הרב שאל אותו אם הוא זוכר את השמש שהיה שוטף את בית המדרש מדי יום שישי, וביקש ממנו מדי פעם לעבור לכיסא אחר כי הוא רוצה לשטוף, והאח עבר כדי לא להפריע לו. 'בוודאי שאני זוכר', ענה, 'בסך הכל הוא עשה את עבודתו הקדושה'.

אמר הרב 'זו הסיבה שקראתי לך. האיש נפטר לעולמו ובא אליי בחלום, ואמר שבבית דין של מעלה רוצים להענישו על כך שהוא גרם לך ביטול תורה לכמה שניות, כיוון שהביטול תורה שלך חשוב מאוד. לכן הוא מבקש שתמחל לו על כך'. וכמובן שהאיש ענה שהוא מוחל לו בלב שלם.

שאלת פיקוח נפש: איזה שם להעניק לרך הנולד?

(פט"ו פל"א)
כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר וגו'.

מובא בסנהדרין שכך נאמר על מי שמאמין בכל התורה כולה, חוץ מדבר אחד של חכמים, כגון קל וחומר או סברא מסוימת. שזה נקרא אפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא. וידוע שהקב"ה מקפיד על כבוד תלמידי החכמים במאוד מאוד, ולכן כל דבר שחכמים אומרים לנו - אנחנו צריכים לקבל זאת, גם אם השכל שלנו לא מבין. ואפילו יגידו לנו על ימין שהוא שמאל, אנו חייבים לקבל ולהאמין.

ובגמרא מובא שרב מתנה אמר לכל בני עירו שאין לשים את המצות לפסח 'אלא במים שלנו'. וכשהגיע לביתו ראה את כל אנשי העיר עומדים מול פתח הבית עם דליים. שאל אותם על מה ולמה, והם ענו כי הרב בעצמו אמר שיש ללוש את המצות רק במים של הרב. אמר להם שלא זו הייתה כוונתו אלא למים שלנו, לשון לינה, כך שישאבו לפני השקיעה וילינו המים.

עד כאן המעשה, שאפשר ללמוד ממנו איזו אמונת חכמים הייתה להם. ואף אחד לא התנגד לומר "וכי יש במים של הרב יותר מהמים שלנו?". ומעשה נוסף שהיה עם רב גדול (הרב להמן), שהיה צריך לנסוע בדחיפות ברכבת, במטרה להיפגש עם המלך כדי לבטל גזרה מעל בני ישראל. כשהגיע לרציף ניגש אליו אחד האנשים שהכירו, ואמר לו 'שלום עליכם, כבוד הרב. יש לי שאלה של פיקוח נפש. אבל לפני השאלה רציתי להגיד שאני זוכר את הדרשה של הרב מלפני שנה, בעניין פותח את ידיך' וכך וכך.

בינתיים הרכבת הגיעה, נפתחו הדלתות, והרב רמז לאיש בעדינות יתרה שיזדרז וישאל את שאלת הפיקוח נפש שלו, כי אין זמן. אבל האיש, משום מה, המשיך לחזור על דרשת הרב מהשנה שעברה. והרב רואה כיצד דלתות הרכבת נסגרות לאט לאט, וביקש שוב בעדינות שהאיש ישאל את שאלתו, כי הזמן יקר מאוד. ואז כל הדלתות כבר נסגרו, והרכב צפרה לקראת תחילת הנסיעה. אמר האיש לרב: 'שאלתי היא כזו: אשתי ילדה בן במזל טוב, והלידה הייתה בלי בעיות, ברוך ה'. הילד בריא ושלם, אלא שמחר הברית, ועדיין אין לי שם לרך הנולד. רציתי להתייעץ עם כבוד הרב לגבי השם'.

הרב הציע שמות שונים - אברהם, יצחק, משה, דוד ופנחס - ורץ לכיוון הרכבת. אלא שהוא פספס את הרכבת, שיצאה לדרכה. הרב, שראה כך, לא ידע מה לעשות, כי בוודאי המלך יתרגז על איחורו הצפוי, מה גם שהשאלה של פיקוח הנפש - לכאורה אין בה שום פיקוח נפש. אמר הרב בלבו שימתין לרכבת הבאה שתצא בעוד שעתיים, והוא כבר יסביר למלך שהיו עיכובים.

בינתיים ישב ולמד, וכעבור חצי שעה הודיעו ברמקול שכל הנסיעות הבאות מבוטלות, וכולם מתבקשים לילך הביתה. ניגש הרב למודעין ושאל מדוע לא יהיו היום נסיעות. אמרו לו 'קיבלנו ידיעה מרה, שהרכבת שיצאה לפני חצי שעה נקלעה לתאונה מחרידה, והתנגשה חזיתית ברכבת שבאה ממול, ויש המון הרוגים ופצועים במצב קשה'.

כששמע זאת הרב כמעט והתעלף, מאחר והבין כי פסע היה בינו לבין המוות. רצה להודות לאיש ששאל אותו את השאלה, ובירר היכן באזור תתקיים ברית. הלך למקום הברית, ואחר המילה שאל המוהל את אבי הבן מה שמו בישראל, וענה הלה 'אברהם יצחק משה דוד ופנחס'. אחרי הברית ניגש אליו הרב להודות לו, ואמר 'תדע לך שצדקת - זו הייתה שאלה של פיקוח נפש. אבל לא בשבילך אלא בשבילי'.

המעיל עם הדולרים

(פט"ו פל"ח)
דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו'.

משל לאדם שהוריש לבנו מעיל מחמם מאוד, ואמר לו 'כל שעה שתניח ידך בכיס - תמצא בתוכה שש מאות דולר. ואם לא תניח את ידך בפנים, לא יהיה כסף באותה שעה. אלא שתיזהר שמא תכבס את המעיל, כי הכסף יפסיק להופיע'. כשקיבל הבן את המעיל אמר בלבו 'מי יודע אם זה נכון, אבל כדאי לנסות'.

ואכן, בשעה אחת בצהריים הניח ידיו בכיסו, והנה הן מלאות בדולרים - שש מאות במספר. וכך בשעה שתיים ושלוש וכן הלאה. ובלילה חשב הבחור מה לעשות, כי אם ילך לישון - יפסיד הרבה כסף, וחבל. לכן נמנם וכיוון את השעון המעורר שיעיר אותו בהמשך הלילה. וכך במשך כל הלילות בני משפחתו לא הבינו מה קורה לו שהוא קם וישן כל הזמן, שכן הוא לא גילה להם דבר.

הבעיה החלה כשהגיע הקיץ. כולם לבשו בגדי קיץ, אולם מיודענו לא היה מוכן לוותר על מעיל הקסמים. למרות שהיה מצחיק מאוד לראות אותו עם מעיל עבה ומחמם בשיא הקיץ, זה עוד היה כלום לעומת הסירחון הנורא שנדף ממנו, שהרי חודשים ארוכים הוא לא הוריד את המעיל מעליו ולא כיבס אותו. לאותו בחור לא הפריע שצוחקים עליו ומתרחקים ממנו בכל עת, כל עוד הוא ראה את הדולרים הירוקים. עד שקרה אסון נורא: ביום מן הימים כשהוא נכנס למקלחת, באה אמו, לקחה את המעיל וכיבסה אותו. מאותו יום נעשה המעיל ככל המעילים. לכן אותו בחור הפסיק ללבוש אותו. עד כאן המשל.

וכל יהודי בר דעת מבין שמצווה שווה יותר מכל הכסף והזהב שבעולם, כפי שאמרו חז"ל שהקב"ה לא משלם על המצוות בעולם הזה, כי אין בכל העולם כזה כדי ליתן שכר על פעם אחת שבירכנו "שהכל נהיה בדברו". וכמו שנבוא לחנות ירקות עם אבן טובה ששווה מיליון דולר ונבקש פירות וירקות במחיר היהלום, הרי גם אם ניקח את כל הסחורה לא נקבל אפילו עשירית מערך היהלום. לכן הקב"ה לא משלם בעולם הזה את הקרן של המצווה, שהרי גם אם יהיו לאדם כל המכוניות והכסף והזהב ושאר התאוות - זה עדיין לא אחוז אחד מהשכר בעולם הבא. כמו שאומרת המשנה באבות (פ"ד מ"ז) "וטובה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

אם כן, כולנו יודעים שכל מי שלובש ציצית מקיים בכל רגע 613 מצוות, שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". והגימטריא של ציצית היא שש מאות, ועם חמשת הקשרים ושמונת החוטים הרי יוצא הסכום הכולל תרי"ג. ואין צורך להתעורר כל שעה בלילה כדי לזכות בדולרים הרוחניים, וכן מותר לכבס את הציצית. ואם את מעיל הקסמים היינו מוכנים ללבוש, קל וחומר ציצית.

מה שלא עשית באיסור - תקבל בהיתר

(פט"ו פל"ח)
דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו'.

ידוע המעשה הנורא, שהובא בגמרא מנחות (מ"ד) באותו אדם שהיה זהיר במצוות ציצית, ורצה לעבור עבירה עם איזו גויה, ובסופו של דבר נמנע ולא עשה את העבירה. אמרה לו אותה גויה 'אני לא מניחה אותך עד שתגיד לי מה מום מצאת בי'. אמר לה שהוא לא מצא בה שום מום, אלא שכשהוא רצה להוריד את הציצית - באו ארבע הכנפות וטפחו לו על פניו, וכאילו הזכירו לו 'אנחנו עדים. ואף על פי שאתה חושב שלא רואים אותו - אנחנו נעיד עליך אם תעשה עבירה, חס וחלילה'.

אמרה לו הגויה 'אני לא מניחה אותך עד שתאמר לי מה שמך, מה שם עירך, מה שם רבך ומה בית בית מדרשך שאתה לומד בו תורה'. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה - שליש למלכות, שליש לעניים, ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות (ומיטות הכסף והזהב), ובאה לבית מדרשו של רבי חיא. אמרה לו 'רבי, צווה עליי ויעשוני יהודיה'. אמר לה 'אולי נתת עיניך באחד התלמידים?'. הוציאה את הכתב ונתנה לו. אמר לה 'תלכי ותזכי באותו בחור, ומה שלא עשה באיסור - עשה בהיתר. וזה מתן שכרו בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה'. עד כאן.

והקושיות על המעשה הנ"ל ברורות: א. מה קרה לאותה אשה שהייתה עשירה מאוד לקום ולהיות יהודיה? שהרי זה לא קורה סתם. ב. כיצד הבינה שאותו בחור לומד תורה? ג. אם רבי חיא ראה שהיא נתנה עיניה באחד התלמידים, למה הוא גייר אותה בכל זאת? הרי במצב שבאים להתגייר על מנת להתחתן עם פלוני או פלונית - דווקא לא ממהרים לגייר.

אלא מה שראתה הגויה אצל היהודי הנ"ל זה שיש דין ויש דיין. שהרי הוא בא מרחוק מאוד, וכבר שילם ארבע מאות זהובים (בזמננו זה שווה כ-15,000 ש"ח), והוא נמצא בחדר סגור, ואם כן - למה הוא לא עושה את העבירה? כי יש אלוקים בשמים, ויש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בסתר ובגלוי בספר נכתבים. והיא הבינה שיש עולם הבא ויש חיי נצח, ויש עונש ויש שכר, ורצתה את חיי הנצח.

ומה ששאלנו מנין לה שהוא למד תורה - זה פשוט, שהרי המשנה אומרת (אבות פ"ב מ"ה) "אין בור ירא חטא", שאם האדם לא לומד תורה - גם אם יניח על גופו מאה ציציות, הוא לא יגיע לידי פחד מהעבירה. וכן התורה מגינה מן הייסורים ומצילה מן החטאים. וכן תורה גימטריא שווה יראת, שרק על ידי לימוד תורה זוכים ליראת שמים, ובלי תורה אין שום יראה, והכל חיצוניות.

לפי זה מובן למה רבי חיא גייר אותה: כי היא לא רצתה להתחתן עם הבחור בגלל עושרו או כבודו, אלא בגלל יראת השמים שהיא ראתה אצלו, וזו כבר סיבה טובה מאוד לגייר אותה. אפשר להוסיף ולומר שמשמים רצו לזכות אותו לכל זה כדי לגייר את אותה אשה, וכך אומר הבן איש חי בעניין דומה.

אני מבטיח שלא אדבר איתו בעניין החתונה עם הגויה

(פט"ו פל"ט)
והיה לכם לציצית וגו'.

מעשה בבחור יהודי שעמד לפני נישואיו עם איזו גויה. אביו ואמו לא ידעו את נפשם מרוב צער, וכמה שדיברו עמו וניסו לשכנעו - זה לא עזר. האב, ברוב צערו, הלך להתייעץ עם אחד הרבנים הגדולים, והרב אמר לאב 'תגיד לבן שיבוא אליי, אני כבר אדבר איתו'. אמר לו האב: 'הבן שלי לא יסכים לבוא'. ענה הרב 'תגיד לו שאני מבטיח לו שלא אדבר איתו בעניין החתונה עם הגויה'.

הלך האב לבנו, אמר לו שהרב רוצה לשוחח עמו, והוא מבטיח שלא ידבר איתו בנושא החתונה. ואכן הבן התייצב כעבור זמן מה בפני הרב, ונישק את ידו. אמר לו הרב 'שמעתי שמגיע לך מזל טוב. אזי רציתי לאחל לך מזל טוב, אבל כיוון שתהיה בסביבה עוינת אתה צריך שכפ"ץ שישמור עליך'. הוציא הרב מארונו ציצית, הגיש לבחור ואמר לו 'תלבש את זה ולא יאונה לך שום דבר רע'.

הבחור הסכים, ובהגיע יום החתונה ישבו הוריו בביתם ובכו, זמן שבנם הלך לחתונה הנוראה. כל אורחי החתונה היו כמובן גויים, שהרי מה ליהודים במקום כזה. ואחרי ששתו ושתו חשו האנשים וגם ה"חתן" בחום. כולם הורידו את המעילים, וגם החתן הוציא את החולצה מהמכנסיים מרוב חום, והנה הציצית מתגלה לעיני אחי הכלה ושלל האורחים. מיד כעסו מאוד על החתן וסילקו אותו משם בביזיון, באמרם שאחותם לא תתחתן עם מי שעדיין הולך בדרכי היהודים. כך בא הכל על מקומו בשלום.

הסכין חדרה לבטן - אך הנדקר ניצל

(פט"ו פל"ט-מ)
והיה לכם לציצית וגו'.

אחד הסימנים המובהקים של האדם המעידים על כך שהוא התחבר לעולם התורה באמת הוא הציצית המבצבצת מתוך בגדיו, מה שמראה שהוא מוכן לקשט את גופו בבגד של ה'.

ידוע המעשה עם הגר"א, שלפני פטירתו ראו אותו תלמידיו כשהוא בוכה. שאלו אותו בתמיהה לפשר הדבר, שהרי על הצדיקים נאמר "עוז והדר לבושה תשחק ליום אחרון", כלומר שמי שעוסק בעוז, שזו התורה, ומהדר במצוות - יצחק ביומו האחרון, כי הוא הולך לעולם שכולו רק טוב. ואם כן, למה הגאון בוכה?

ענה להם הגאון מווילנא, בעודו מחזיק בציציותיו, שאדם בעולם הזה בסך הכל מניח על גופו בגד של ציצית, ויותר אינו צריך לעשות שום דבר, ומרוויח שכר עצום על כל רגע ורגע שהוא לובש אותה. אך אחרי שהאדם נפטר - גם אם יניח על גופו עשר ציציות לא יקבל שום שכר, כי כבר אין לו יצר הרע. 'ואיך לא אבכה?', שאל הגר"א. עד כאן.

ואחת הסיבות שהאדם לא לובש ציצית נעוצה בבושה. הוא מתבייש מהחברים לעבודה או מהמשפחה, אולם צריך ללמוד מוסר השכל ממפקדים בצבא, בעלי דרגות גבוהות, שאתה רואה אותם מהלכים בשיא הקיץ עם הנעליים הצבאיות הגבוהות ובבגדים בעלי שרוול ארוך, ואפילו באים כך לחתונות ולאירועים. וקל וחומר אנו, שהקב"ה נתן לנו את הבגדים עם הדרגות הכי גבוהות, ואנחנו צריכים להתבייש באמת דווקא כשאנחנו לא לובשים אותם.

ומעשה באחד המחבלים מארגוני הטרור שהביאו אותו לחקירה בישראל, ושם הוא סיפר דבר פלא - שהם קיבלו פקודה מראשי הארגון לא לפגוע בשום יהודי אם רואים שיוצאים מחולצתו חוטים (שזו הציצית), כי שום כדור לא פוגע בהם.

וסיפר גם הרב אורי יצחק שליט"א שהוא ראה בעיניו איך יהודי חילוני נדקר בסכין עמוק בבטנו, והובילו אותו לבית החולים.

לאחר כמה ימים ראה הרב את אחיו של הנדקר, ושאל בעדינות מה שלומו. לשמחתו אמר לו הרב שהוא בריא ושלם, ושהכל בסדר. 'אבל איך זה יכול להיות?', תמה הרב, 'הלא בעיניי ראיתי איך הסכין חדרה לעומקי בטנו'. ענה לו האח: 'כשדקרו את אחי הוא לבש ציצית, כיוון שערב קודם לכן הוא היה בהרצאה בה הרב חילק ציציות. אחי לבש אחת, הלך איתה גם ביום שאחרי, ולאחר הדקירה התברר שהסכין לא פגעה בשום איבר פנימי, אלא עברה בין איבר לאיבר, וברוך ה' הוא ניצל בזכות הציצית'.

איך האדם נעשה משוגע

(פט"ו פל"ט-מ)
והיה לכם לציצית וגו', ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם למען תזכרו וגו'.

אנו רואים קשר ברור בין הציצית לבין העיניים. והבן איש חי זיע"א רומז לכך, שהרי חיבור אותיות ע', י', נ' (עין) יוצא בגימטריא 256. ואם ניקח את שמונת החוטים בכל פתיליה, וכל חוט נכפיל בשמונה חוטים דקים, ייצא לנו 64. ויש ארבע כנפות, אזי יוצא גם כן 256. ולכן לוקחים את ארבע הכנפות ומניחים אותן על העיניים.

וכן ידוע שהזיכרון והחכמה תלויים הרבה בעיניים של האדם, כמו שכתוב בפרשת כי תבוא (דברים כ"ו ל"ד) "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", שעל פי הדרוש רמזו לאדם שככל שעיניו יתורו אחרי דברים אסורים, כך הוא יאבד את חכמתו הרוחנית וזכרונו, עד שיעשה משוגע, כלומר משתגע אחר התאוות הגשמיות. וכך להפך - האדם שמתנהג בקדושה ועיניו טהורות, גם הוא נעשה משוגע, בהקשר עליו דיבר אור החיים הקדוש (שם, כ"ו י"א) בפרשת כי תבוא, שאם בני האדם היו מרגישים את מתיקות התורה - היו רצים אחריה כמו משוגעים. ואם אנו רואים שאנחנו עדיין לא משתוקקים לתורה כראוי - זה סימן שיש לנו עדיין דברים לתקן.

ומעשה באדם שבא לרב גדול ושאל למה הוא מאבד את זכרונו מיום ליום, ונעשה שכחן גדול, ואפילו דברים קטנים מתחיל לשכוח. הרב, שהכיר את אותו אדם, ענה לו שהדבר מפורש בקריאת שמע בפרשת ציצית, שם כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו". דהיינו שאם לא תרים אחר העיניים - זוכרים הכל, שהרי כתוב "למען תזכרו". ואם תרים ופוגמים בעיניים - התורה אומרת ש'לא תזכרו'. עד כאן.

וכבר מובא בשם אחד הגדולים שהיצר הרע אמר לו 'אני מוכן לתת לך חופש בכל אבריך וגידיך, אלא שתתן לי את זוג עיניך ואני אשלוט עליהן'. אמר לו אותו גדול 'בוא נעשה עסק אחר: אני אתן לך לשלוט בי בכל אבריי וגידיי, אבל בעיניים שלי תתחייב שלא תיגע', והיצר הרע לא הסכים.

---

פרשת קרח

---

אם תגנוב ממנו, כאילו גנבת ממני

(פט"ז פ"א)
ויקח קורח וגו'.

אומרים חז"ל שקרח היה אחד משרי האוצר של פרעה במצרים, והיה גונב לפרעה הרבה כסף. אמרו לו היהודים שזה אסור, אבל הוא טען שאין בזה עוון גדול כי פרעה משעבד את בני ישראל, ומותר לקחת לו ממון. אמרו לו 'אבל הקב"ה הבטיח לנו שנצא ברכוש גדול, וכל האוצרות ששייכים לפרעה - בני ישראל עתידים לקבל אותם, ואם כן אתה לוקח מבני ישראל'.

ומשל לאדם שסעד במסעדה, ולאחר שאכל ושתה, רצה לשלם. בא גנב ורצה לגנוב את כספו. אמר לו בעל המסעדה 'אל תגנוב את כספו של האיש הזה. ואם תשאל למה אני מתערב, אז דע לך שאם תגנוב לו - הוא לא ישלם לי'. והוא הדין אצלנו בעניין. וכן התורה רמזה בשתי המילים הראשונות של הפרשה את הסיבה העיקרית שגרמה לקרח ליפול שאולה, שזה "ויקח קרח". דהיינו שלקח כסף שלא היה שייך לו. שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה.

לשאת את בת הנדיב או את בת החכם?

(פט"ז פ"ט)
ויקח קרח וגו'.

תפקיד האדם בעולם הזה הוא לתת לאחרים מגופו, מממונו ומכל אשר לו, ולמעט ככל האפשר בלקיחה. שהרי יש מצווה ללמוד מהקב"ה ולהידבק בדרכיו, שנאמר "ובו תדבק". והקב"ה נותן לאדם הכל - איברים, גידים, לב, כליות ומערכת שלמה של מיליוני תאים. והעולם עומד על חסד, שהאדם צריך לתת הרבה יותר מאשר לקחת מאחרים.

שאלו פעם את הגר"א על שידוך. למשודך היו שתי הצעות - הצעה אחת הייתה בת ישראל שאביה לא נמנה עם תלמידי החכמים, אבל נמנה עם תורמי הצדקה לישיבות ולשאר מוסדות התורה, וההצעה השנייה הייתה בת ישראל שאביה תלמיד חכם, אלא שהוא קמצן. והגר"א אמר למשודך שאף על פי שיש מצווה להתחתן עם בת תלמיד חכם, כמו שנאמר 'כי לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם', עם כל זה, לא בתלמיד חכם כזה דיברו חז"ל. ולכן פסק לו הגר"א שישא את בת הנדיב, שהרי עולם חסד ייבנה. וכאן התורה רמזה על קרח, שהייתה לו מידת הלקיחה יותר מאשר מידת הנתינה, שזו אחת הסיבות שגרמו לו ליפול.

יוסל'ה קמצן קדוש

ומעשה בעיר קראקוב שרוב תושביה היו עניים מרודים, והפרנסה בה הייתה קשה מאוד. התגורר שם אדם עשיר, וכולם קראו לו יוסל'ה הקמצן, כיוון שכל מי שהיה הולך לבקש ממנו צדקה - היה יוסל'ה מגרשו בביזיון ואומר לו 'תסתלק מכאן, אתה לא יודע שאני לא תורם דבר?'. כשהיה מגיע לבית הכנסת אף אחד לא היה אומר לו שלום, וגם בשבת כשכולם בירכו איש את רעהו בברכת "שבת שלום" ולחצו ידיים - אף אחד לא לחץ את ידו של יוסל'ה, מתוך רצון להראות לו כמה הם לא אוהבים אותו. גם בלכתו ברחוב הילדים היו לועגים לו על קמצנותו הרבה.

הגיע היום ויוסל'ה קרב אל יומו. הגיעו אליו חברה קדישא ואמרו לו 'יוסל'ה, אתה לא עזרת לנו בימי חייך. לפחות עכשיו, כשאתה על סף מוות, תעזור לקהילה בסכום נכבד של עשרת אלפים רובל (סכום גדול באותם ימים), ונערוך לך קבורה כראוי. שהרי את כספך לא תיקח איתך לבית הקברות. ואם לא תיתן את הסכום הזה - אנחנו מבטיחים לך שלא נקבור אותך'. ענה להם יוסל'ה 'אני לא צריך את הטובות שלכם. כל חיי הסתדרתי לבד, וגם עכשיו אסתדר לבד. סכום גדול כזה לא בא בחשבון'.

אנשי חברה קדישא עזבו את המקום כשהם המומים, וזמן קצר לאחר מכן יוסל'ה הלך לעולמו. אנשי החברה קדישא קיימו את הבטחתם ולא קברו אותו, אלא שלאחר שלושה ימים בא אחד השכנים, לקח את גופתו וקבר אותה באמצע הלילה.

והנה מגיע יום חמישי בצהריים. ניגש אחד העניים אל רב הקהילה, והתחנן לעזרה כספית לקראת שבת קודש. הרב טרם הספיק לבדוק עבורו האם יש כסף בקופת הקהילה, ומגיע עני שני כשבפיו אותה בקשה. אחריהם מגיע שלישי וכן הלאה, וכמעט כל העיר מבקשים סיוע לקראת שבת קודש. אמר להם הרב: 'אני לא מבין. אני משמש בתפקיד רב הקהילה מזה עשרים שנה, ואף פעם לא בא עני אחד לבקש ממני סיוע לשבת. פתאום כולם באים?'. שאל הרב איך במשך עשרים השנים האחרונות היה להם כסף לשבת, וכולם כאחד השיבו שמדי בוקר הצאו מעטפה עם כסף מתחת לדלת. זה מצא עשרה רובל, זה מצא שנים-עשר וכן הלאה. הציע הרב שיבדקו מי מהקהילה נפטר באותו שבוע, ועל ידי כך יבינו את העניין.

אחרי דין ודברים התברר לכולם שיוסל'ה "הקמצן" שכולם בזו לו, לא בירכו אותו לשלום, לעגו לו ואף לא רצו לקברו, הוא זה שפרנס ואת משפחותיהם זה למעלה מעשרים שנה, ואף ידע בדיוק כמה היו צריכים, והביא להם סכומים מדויקים. הכריז הרב על יום ראשון כיום צום ותפילה בבית הכנסת, על מנת לבקש סליחה גדולה מיוסל'ה על הצער שהם גרמו לו.

ביום ראשון הגיעו לבית הכנסת כל תושבי העיר, מקצה ועד קצה, והתפללו לבורא עולם. בסוף היום פתח הרב את ההיכל, וביקש בשם כל תושבי העיר סליחה ומחילה מיוסל'ה, ואמר לכולם שעדיין אין הוא יודע אם יוסל'ה סלח. פתאום נפל כמתעלף.

והנה נגלה אליו יוסל'ה בחלום ואמר לרב: 'על מה ולמה באים כולם לבקש מחילה? אין להם על מה לבקש. אני הוא שבחרתי בדרך הזו, על מנת שלא יוודע הדבר לאיש. וה' הצליח דרכי. ואם אתה בכל זאת רוצה להרגיעם, תגיד להם שאני מוחל להם מחילה גמורה, וכי מעולם לא כעסתי עליהם'. שאל אותו הרב: 'אבל איך הסתדרת כמה ימים ללא קבורה?'. 'הכל היה בסדר', ענה יוסל'ה, 'הגיעו אליי האבות הקדושים עם משה רבינו, אהרן הכהן, יוסף הצדיק, דוד המלך ואליהו הנביא, וכולם ליוו אותי עד מקומי בגן עדן. ומה אומר לך, אני ממש בגן עדן, אבל חסרות לי כאן רק דלתות שבורות שאוכל לתת תחתיהן מעטפות עם כסף'. ומאז קראו לו יוסל'ה קמצן קדוש, וכך כתבו גם על קברו.

סגן הארכיבישוף ניגש אל הרב קרליבך עם דמעות בעיניים

הרב קרליבך הוזמן פעם להופיע בפני המון גויים מאומות העולם, וכיבדו אותו לפתוח ראשון ולנאום בפניהם. הוא חשב איזו דרשה יתאים לשאת, שגם הגויים ילמדו מוסר השכל, וסיפר להם את הסיפור על יוסל'ה קמצן קדוש. לאחר הדרשה ניגש אליו סגן הארכיבישוף עם דמעות בעיניים, וביקש ממנו שגם למחרת יספר את הסיפור הזה. ולמחרת כך היה - הרב קרליבך שוב את הסיפור הנ"ל, ושוב פעם הופיע אותו סגן עם דמעות בעיניים וביקש בתחנונים שלמחרת שוב יספר את הסיפור בפעם האחרונה. הרב לא הבין על מה ולמה, אבל קיים את הבקשה.

אחרי הפעם השלישית בה סופר הסיפור ניגש אליו אותו סגן ארכיבישוף וביקש ממנו לבוא איתו רגע לצד. "אני רוצה לספר לך משהו", אמר לו, "לפני שבוע אמי עמדה למות, וקראה לי אליה לבית החולים בדחיפות. על ערש דווי היא אמרה לי 'בני, אני רוצה שתדע שאתה לא נוצרי אלא יהודי. אני יהודיה, ואבא שלך מצא אותי במלחמת ויאטנם כשאני פצועה קשה. הוא טיפל בי עד שנרפאתי, ואז התחתן איתי. הוא ביקש ממני לא לגלות לך שאני יהודיה, אבל עכשיו אני חייבת לספר לך את האמת. ודע לך שאתה לא סתם יהודי אלא מצאצאיו של יוסל'ה קמצן קדוש'.

"לאחר מכן סיפרה לי אמי על הסבא-רבה שלי סיפורים רבים, וידה לא משה מידי במשך שלושה ימים. היא התחננה אליי שאלך בדרך היהדות, והשיבה נשמתה אל בורא כל הנשמות. מאז אני הולך וראשי סחרחר עליי. אני, שלמדתי המון זמן עד שנעשיתי לסגן הארכיבישוף, ובקרוב הייתי אמור להתמנות לארכיבישוף בעצמי, איך אזרוק מעליי הכל ואהיה יהודי? לכן עשיתי תנאי עם הקב"ה, ואמרתי לו 'ריבונו של עולם, אם יבוא מישהו ויספר לי על הסבא רבה יוסל'ה קמצן יהודי - אחזור ואהיה יהודי'. והנה אתה הופעת, ומכל הסיפורים שבעולם סיפרת רק את הסיפור הזה. ואני נשבע לך שבזמן שדיברת - ראיתי את אמא שלי מעל ראשך פורשת את כפיה ומתחננת אליי בדמעות שאחזור לחיק היהדות. ולכן חיזקתי את הכוונה במשך שלוש פעמים".

תוך כדי דיבור הוציא מכיסו סגן הארכיבישוף כרטיס טיסה ואמר לרב קרליבך: "היום אני טס לארץ ישראל והולך ללמוד בישיבה. אני מבטיח שלא אשכח אותך, ואף אשלח אליך הזמנה לחתונה שלי". חמש שנים תמימות המתין הרב קרליבך עד שקיבל את אותה הזמנה מובטחת.

התערבות אסורה

ויקח קרח וגו'.

תרגם אונקלוס, 'ואתפלג קרח', דהיינו שקרח עשה לו מפלגה משלו לחלוק על משה רבינו. ומובא בגמרא סנהדרין (ק"י) על הפסוק "חַכמוֹת נשים בנתה ביתה, ואיולת בידיה תהרסנו" (משלי י"ד, א') - "חכמת נשים בנתה ביתה" זו אשתו של און בן פלת, שאמרה לו 'מה ייצא לך מהמחלוקת? אם משה הרב - אתה תלמיד. ואם קרח הרב - אתה תלמיד'. אמר לה 'ומה אעשה שהיינו בעצה ונשבעתי להם שאבוא?'. אמרה לו 'אני יודעת שכל העדה - כולם קדושים. אתה תשב בבית, ואני מצילה אותך'. השקתה אותו יין לרוויה, והלך לישון. היא ישבה בכניסה לבית והורידה את כיסוי הראש. וכל מי שהיה בא מעדת קרח ורואה את ראשה פרוע - חוזר על עקבותיו. כך כולם נבלעו באדמה והוא ניצול.

כשנתעורר און בן פלת, ראה שאשתו פלטה אותו מהעבירה, עשה תשובה וישב כל ימיו באנינות. ולכן קראו לו און בן פלת. ולעומתה אשת קרח, שחיזקה יד בעלה במחלוקת, אמרה לו 'תראה מה עשה משה. הוא המלך, לאחיו נתן להיות הכהן הגדול, את בני אחיו הפך לסגני כהנים, ואם יש תרומה - אמר שזה לכהן, הביכורים לכהן וכו'. ומעשר ראשון שלוקחים אתם הלוויים, אמר שאחד מעשרה יהיה לכהנים. וטלטל אתכם, והרים והניף אתכם, ועוד גזז לכם את כל השערות' (שנאמר "והעבירו תער על כל בשרם").

אמר לה קרח: 'והרי משה גם עשה כך וגזז את כל שערו'. אמרה: 'כיוון שהוא הגדול, אמר תמות נפשי עם פלישתים, ועוד אמר לכם לעשות ציצית תכלת. ואם ציצית כל כך חשובה, תיקח גלימה שכולה תכלת, תיתן לכל 250 האנשים, ותבואו למשה'. וכן עשו. שאל קרח את משה: 'טליתות הללו פטורין מציצית או חייבין?'. אמר לו משה 'חייבין'. אמר לו קרח 'ארבע חוטין של תכלת פוטרין. כאן, שכל הטלית תכלת, לא כל שכן?'. וכן שאל קרח 'בית שהוא מלא ספרי תורה - חייב במזוזה או פטור?'. אמר לו משה 'חייב'. אמר קרח 'כל התורה כולה, 275 פרשיות, אין פוטרין את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית? אין אתה מצווה עלינו אלא מלבך'.

כדי להבין את הוויכוח והמחלוקת נביא את מה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו כשבאו אליו לפני פטירתו, 'מנעו בניכם מן ההיגיון' (ברכות כ"ח). אפשר לרמוז שכוונת רבי אליעזר היא שצריך להסביר לבנינו שהתורה היא ציווי אלוקי, וגם אם אנו לא מבינים ולא מוצאים היגיון בדבר - אנו חייבים לקיימה. כגון חזקיהו המלך, שאף על פי שהיה מלך ישראל, וכל ישראל ניצלו בזכותו מסנחריב, בא אליו ישעיה הנביא ואומר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה - מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא" (ברכות י').

שאל אותו חזקיהו למה ומדוע, 'וכי למה אין לי עולם הבא?'. אמר לו ישעיה הנביא 'כיוון שלא התחתנת'. אמר לו חזקיהו 'לא התחתנתי כי ראיתי ברוח הקודש שייצאו לי בנים שעושים עבירות ויעבדו עבודה זרה, ולא רציתי להביא בנים שיכעיסו את הקב"ה'. אמר לו ישעיה 'מה שכתוב בתורה - אתה חייב לעשות. ואל תיכנס במחשבתו של הקב"ה כי נסתרות דרכי ה''. אמר לו חזקיה 'תן לי להתחתן עם בתך, ואולי בזכות זה ייצאו בנים צדיקים'. אמר לו ישעיה 'אין סיכוי, כי כבר נגזרה עליך גזירה'.

אמר לו חזקיהו 'כך מקובלני מבית אבי אבא, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים' (לפי רש"י היה זה דוד המלך שהיה קרוב למיתה כמה פעמים, והתפלל לה' וניצל. ולפי הגר"א זה יהושפט, שהאויבים חשבו שזה אחאב והניחו על צווארו את החרב. צעק לה', והם ראו שזה לא קולו של אחאב ועזבוהו). התפלל חזקיהו ונענה, וה' האריך ימיו.

ומה שלמדנו מכאן שאף על פי שלפי ההיגיון לכאורה חזקיהו צודק - עם כל זה, כמעט והפסיד את שני העולמות. ללמדנו שעם הלכה לא מחפשים היגיון. וכן בקטורת, שאומר בר קפרא, "ואילו היה נותן בקטורת קרטוב (מעט מאוד) של דבש - אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה", שהיה ריחה טוב מאוד מאוד. ואם כן, הוא שואל, "ולמה אין מערבין בה דבש?" והתשובה ברורה: " מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבר לא תקטירו" וגו'. קרח וחבורתו הלכו לפי השכל, ולכן באו בטענות למשה רבינו ע"ה. אבל משה רבינו, עליו נאמר "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". פירוש המילה "עבדי" היא שהוא משעבד את שכלו והבנתו לתורה, וגם אם שכלו מבין אחרת מהתורה - הוא מכופף את שכלו ולא את התורה ח"ו.

ומשל למלך ששלח את אחד השרים החשובים שלו לשליחות מסוימת, וציווה עליו שאם ירצו לערוך איתו התערבות באותה מדינה - שלא יסכים. והשר הבטיח כמובן למלך שיעשה כדבריו ולא יתערב. בהגיעו לאותה מדינה ביצע את השליחות, ולאחר מכן נפגש עם שרי אותה מדינה מטעם המלך. והנה אומר אחד השרים לחבריו שלשר יש צלקת בגבו. כששמע השר שכך אמר עליו - התרעם ואמר שזה שקר גמור ושאין לו שום צלקת. אבל השר עמד על שלו וטען שיש לו צלקת גדולה בגב, והוא מוכן אפילו להתערב על עשרת אלפים דולר.

השר, שרצה להוכיח את העניין וגם להרוויח את הכסף, אמר שהמלך בוודאי יסלח לו וגם יבין את סיבת ההתערבות. הוא הראה את גבו לכל הנוכחים, כולם ראו שאכן אין לו צלקת, אלא שהוא ראה שכולם פרצו לפתע בצחוק. גם כשקיבל את הכסף מהשר הוא ראה שאותו שר שהפסיד בהתערבות כלל לא נראה בצער, ואדרבא, הוא אף מעלה חיוך. רק כשהגיע למדינתו הבין את פשר העניין, כשהמלך צעק עליו ואמר לו 'התערבתי איתם על מיליון דולר שלא תמרה את פי ולא תתערב איתם. אתה חשבת להרוויח עשרת אלפים דולר, אבל תראה מה ההפסד'. עד כאן.

והוא הדין אצלנו, שאם לפעמים אנו חושבים שאפשר להקל במצווה כזו או אחרת, והקב"ה יסלח ויבין אותנו, ויסכים שאולי במצב כזה מותר לעשות עבירה או לא לעשות מצווה - מסתבר שהמחשבה הזו כלל אינה נכונה.

מנין באים פצעים בלשון?

ויקח קרח.

ואתפלג קרח. קרח גרם למחלוקת. והאות הראשונה במילה היא מ', והאחרונה ת', ובאמצע 'חלקו', שבגלל מחלוקת אדם יכול להפסיד את חלקו לעולם הבא. וצריך לדעת שאין רע כמו המחלוקת, ואין טוב כמו השלום. ועל פי זה הסבירו את המשנה באבות (פ"ה מ"ה) לגבי עשרת הניסים בבית המקדש, שעומדים צפופים ומשתחווים רווחים, שלפי הדרוש מדובר כאן בבעל מחלוקת שעומד על דעתו ולא מוכן לוותר. ולכן בכל מקום הוא מרגיש צפוף, כי שום אדם אינו אוהבו. מה שאין כן אצל מי שמשתחווה ומוריד את ראשו ונכנע, שכן הוא אהוד על כולם, ובכל מקום מרגיש רווח.

הפלא יועץ כתב שאם אתה שומע דרשן שטועה - אם זה בענייני אגדה וכדומה, אין צורך להעיר לו. אולם אם זה בענייני הלכה - גם את זה יש לעשות בחכמה ומבלי לביישו. ולא בפני תלמידיו, אלא בינך ובינו. כי המחלוקת שנואה מאוד בפני הקב"ה, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. דהיינו, גם אם האדם ילך לכל הרבנים שיברכו אותו ויעשה את כל הסגולות על מנת שיתברך בהצלחה - זה לא יצליח אם אינו שרוי בשלום עם אשתו ובניו. כי רק שלום מביא ברכה.

ומעשה בחפץ חיים זצ"ל שהדפיס את ספרו "שמירת הלשון", והיה עובר עם בנו בעיירות ובכפרים כדי למכור את הספר ולזכות את הרבים. הגיעו שניהם למקום מסוים, בו רב המקום דרש, וכולם היו שומעים את דבריו. הרב אמר לבנו של החפץ חיים 'תביא לי את הספרים ואני אמכור אותם עבורך'. שמע הבן לעצתו, נתן לו את ספריו, ואותו דרשן התחיל לשבח את החפץ חיים ואת הספר הנפלא, ואמר שבכל בית חייב שיהיה ספר כזה. בעקבות דבריו נמכרו ספרים רבים.

למחרת ביקש הרב שוב שיביאו לו עוד ספרים למכור, ובהמשך ביקש עוד, כך במשך כמה ימים. בינתיים פנה בנו של החפץ חיים לרב ההוא, ושאל אותו מה עם הכסף שהתקבל ממכירת כל הספרים. הרב הבטיח 'כשאמכור עוד קצת - אביא לך את התשלום'. הבין בנו של החפץ חיים שאותו "רב" לא מתכוון לשלם כלל, אלא רוצה לקחת את כל הכסף לעצמו, ואמר לו שלא יצפה לקבל ממנו ספרים נוספים עד שיתן לו את הכסף.

כששמע אותו איש את דבריו החל לגדף ולדבר נגד הרב, ובשיעורו הבא אמר לנוכחים שהספר גרוע ולא טוב, וכי כלל אין היתר לקרוא בו. את כל מה שבנה - ניסה להרוס. כששמע החפץ חיים מהעניין אמר לבנו 'עכשיו נעזוב את המקום כזה כי יש כאן מחלוקת. לא אכפת לי מהכסף'. ואכן עזבו את המקום.

ואותו "רב", שלשונו חרב חדה נגד החפץ חיים - גילה פתאום פצעים בפיו ובלשונו, עד שהגיע למצב שהוא כבר לא היה יכול לאכול, בר מינן. ואשתו הצדקת אמרה לו שזה בגלל שהוא פתח פיו נגד החפץ חיים, ולכן כדאי שיסע אליו, ובוודאי החפץ חיים יסלח לו. אבל הגאווה שלו לא נתנה לו לעשות כך, והוא העדיף לסבול ייסורים קשים. אשתו, בראותה כך, קמה ונסעה בעצמה אל החפץ חיים, וביקשה מחילה גמורה בשם בעלה.

אין צורך לומר שהחפץ חיים, ברוב אהבתו העצומה לבני ישראל, מחל לו בלב שלם, וגם הוסיף כסף ונתן לאשתו על מנת שתוכל לקנות לו תרופות לרפא את פיו ואת לשונו, ואף בירך אותו ברפואה שלמה. והאיש הבריא לחלוטין.

הרמ"א קרע את בגדיו והחזיר את המנהג

ויקח קרח וגו'.

ואתפלג קרח. לפעמים האדם מגיע למקום מסוים, ורואה שיש לבני המקום מנהג משונה. גם כאן לא יחליט מהר לומר שהמנהג הוא טעות, כדי לברוח מהמחלוקת. וגם הרבה פעמים יש מנהגים שנראים כעורים, אבל הם חשובים מאוד, כמו שנראה במעשה הנורא שקרה בזמן הרמ"א, שהגיע לעיר מסוימת ושהה בה תקופה מסוימת.

והנה רואה הרב שמדי בוקר מקריא הגבאי שמות של אנשים שונים, וכולם ניגשים אליהם ואומרים להם מזל טוב. שאל הרב את הגבאי לפשר הדבר, ואמר לו הגבאי בתמימות שאשתו היא האחראית על המקווה, והיא אומרת לו מי טבלה בליל אמש. בבוקר הרב מכריז את שמות הבעלים, וכולם מאחלים להם מזל טוב. כששמע הרמ"א דבר זה אמר להם לבטל מיד את המנהג הרע הזה, כיוון שזה חוסר צניעות. כמובן שהם שמעו לרב וביטלו מיד את המנהג.

והנה אחרי תקופה מסוימת חזר לעיר אחד התושבים שלא היה תקופה ארוכה באזור, ולא ידע שביטלו את המנהג. ראה אותו איש שלא ניגשים להגיד לו מזל טוב, ושהגבאי כלל לא הכריז על המקווה. ניגש אליו ושאל 'מה קרה? למה לא הכרזת שיבואו להגיד לי מזל טוב?'. אמר לו הגבאי 'כיוון שהרב שנמצא פה הורה לנו לבטל את המנהג. וחוץ מזה, אשתי אמרה לי את השמות של מי שטבלו, ואשתך בכלל לא טבלה'.

הרמ"א, שהיה נוכח במקום באותו רגע ושמע את הדברים, קרע על בגדיו מעליו ופרץ בבכי על שביטל את המנהג, כיוון שעד עכשיו כל אשה הייתה יודעת שהיא חייבת ללכת למקווה גם אם המים קרים מאוד וכדומה, כיוון שבבוקר כולם יידעו אם היא טבלה או לא. והאשה הנ"ל, כששמעה שביטלו את המנהג, עברה ליד המקווה אך לא נכנסה, ועתה נודע קלונה. והרמ"א החזיר את המנהג והחליט לא לבטל עוד שום מנהג. לכן בשולחן ערוך מוסיף הרמ"א המון פעמים עניינים של מנהגים, וכותב "וכך נהגו".

איך נדע מי צודק בעת מחלוקת

(פט"ז פ"ג)
ויקהלו על משה ועל אהרן וגו'.

מובא במשנה באבות (פ"ה מי"ז) "מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים כשל הלל ושמאי. ומחלוקת שאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים, שזו מחלוקת קרח וכל עדתו". עד כאן.

לכאורה היה צריך לומר שזו מחלוקת קרח ועדתו עם משה רבינו. ומדוע שמו של משה לא הוזכר במחלוקת כלל? אלא לומדים מכאן שגם אם חולקים עליך ופוגעים בך, ואתה שותק ולא עונה - אתה בכלל לא קשור למחלוקת. ובפסוק הזה רמזה התורה שכשאתה רואה מחלוקת ואתה רוצה לדעת עם מי הצדק - תראה מי מדבר בעזות יותר, ומיהו זה ששומר על זכות השתיקה. וכאן רואים שמשה ואהרן יושבים בבית המדרש ולומדים תורה, ועדת קרח נקהלים ומתחילים לחלוק ולדבר בעזות.

ה''מצווה'' שהייתה למעשה עבירה

(פט"ז פ"ג)
ויקהלו וגו'.

ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים וגו'. פירש רש"י, כולם קדושים, כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. עד כאן.

אומרים רבותינו, כשנעשה חטא העגל אמר משה לפני הקב"ה: אתה אמרת בעשרת הדיברות "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". בני ישראל חשבו שאתה מדבר רק אליי ולא אליהם, כיוון שדיברת בלשון יחיד. אכן הם עשו עגל, ועל פי זה ה' סלח. וכאן, כשבא קרח ואמר "כולם שמעו את ה' בהר סיני", על ידי זה הפיל את עצמו ועצתו, שהרי גילה שגם הם שמעו את "לא יהיה לך" וגו'.

אלא שיש לשאול כמה שאלות: א. מה זה משנה אם שמעו קרח ועדתו את ה' בסיני? ב. איך בכלל שבט ראובן רוצה ליטול עטרה של כהונה, שהרי הם בכלל לא שייכים לשבט הנ"ל? ג. למה אשתו של און בן פלת ראתה לנכון להוריד את כיסוי הראש שלה, ומי הבטיח לה שזה יצליח?

ועונה החיד"א שקרח ועדתו ידעו שאפשר להגיע לכהונה גדולה אם יש שני תנאים, שאמרם הקב"ה בעצמו: "והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי ממלכת כהנים וגו'". דהיינו שאם שומעים בקול ה' וגם שומרים על הקדושה - זוכים לכהונה. לכן קרח ועדתו הדגישו ששמעו את קול ה' בסיני, ושכולם קדושים. ואם ניקח את סופי התיבות של המילים "כי כל העדה כולם" בשיכול אותיות יצא לנו מילה. ולכן אשתו של און בן פלת הסירה את כיסוי הראש שלה. כי אם הם יסתכלו בשערותיה - הרי שיער באשה ערווה, והם יפסידו את הכהונה כי אינם קדושים אלא טמאים.

לכן אמר החכם באדם "חכמת נשים בנתה ביתה", שזו אשתו של און בת פלת, ו"אוולת בידיה תהרסנו" (ברכות ס"ג), שזו אשתו של קרח. שאף על פי שאשת און עשתה לכאורה עבירה - על זה אמרו "גדולה עבירה לשמה". ואילו אשת קרח עשתה לכאורה מצווה בידיה, שהרי הביאה 250 ציציות. ומסתמא אמרה לשם מצוות ציצית לפני שהכינה, אבל זו "מצווה" שהפילה אותה, את בעלה ואת עדתו למעמקי האדמה. והקב"ה הוריד אותה בגלגול של אשת רבי אלעזר בן עזריה. לכן כשביקשו ממנו להיות נשיא - שאל את אשתו והיא לא הסכימה, כי זכרה מה קרה בגלגול הקודם כאשר רצתה שלבעלה תהיה שררה. עד שלבסוף נעשה נשיא על פי נס.

כל הדרכים במחלוקת כשרות - אך מובילות לגיהנם

(פט"ז פג"ד)
ויקהלו וגו', ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה ויפול על פניו.

ומובא בגמרא (סנהדרין ק"ט), מה שמועה שמע משה רבינו? מלמד שחשדוהו באשת איש, שנאמר "ויקנאו למשה במחנה". שכל אדם קינא לאשתו ממשה רבינו.

הקשה רבינו בעל הכלי יקר: איך לומדים מהפסוק שחשדוהו באשת איש? ותירץ הרב על פי הגמרא (בסוטה) שכל המתגאה - לסוף נכשל באשת איש. ואחר שאמר "כי כל העדה כולם קדושים", הוסיף "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?", שההתנשאות מביאה לעבירה. ועל זה משה נפל על פניו, כיוון שמשה רבינו חשש על כבוד ה'. שהרי אם ישקו את נשותיהן - צריך לכתוב את שם הוי"ה ולתת בתוך המים, וחס וחלילה שם ה' יימחק כך.

ופירש בפירוש יונתן (שזה פירוש על תרגום יונתן בן עוזיאל) פירוש נורא. למה חשדוהו באשת איש? כיוון שזו כל הטענה שלהם לכהונה הגדולה. שהרי הם ישקו את נשותיהם, ומי הוא זה ואי זה הוא שצריך לבדוק את משה? הלא זהו אהרן אחיו. וירצה לחפות ולרחם על אחיו משה, שלא יתברר הדבר, כי המים בודקים גם את הבועל. לכן אהרן לא יכול להיות הכהן הגדול, לטענתם. עד כאן.

ומה שאנו לומדים מכאן הוא עד כמה גרועה ושנואה המחלוקת, שבוודאי שבתחילה לא עלה בדעתם להעליל על משה רבינו ע"ה עלילה שפלה כזו, שהרי הוא נותן התורה, והקב"ה מעיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא". והם רואים שקרן עור פניו והוא מאיר כמו השמש, ועוד ועוד. אלא שהם צריכים למצוא סיבה למחלוקת על תפקיד הכהן הגדול, וכשמצאו סיבה - העלו אותה גם אם היא השפלה והמגונה ביותר שיש, שזה לחשוד באיש הקדוש ביותר, איש האלוקים, במעשה המגונה ביותר. וזה מה שהמחלוקת גורמת: אחרי שאדם חולק על פלוני מסוים, כל הדרכים כבר "כשרות" בעיניו.

למה משה רבינו אמר להם לבוא בבוקר?

(פט"ז פ"ה)
וידבר אל קרח ואל כל דעתו לאמר בוקר ויודע ה' את אשר לו וגו'.

מובא בגמרא (ברכות י"ט) שאם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה. והשאלה נשאלת: מי מבטיח לנו שהוא עשה תשובה? אמר הזוהר הקדוש שצדיקים, לפני שישנים בלילה, עורכים חשבון נפש אמיתי, כיוון שהם יודעים שנשמתם עולה בלילה לשמים, והם חפצים להפקידה בטהרה, ולכן לא יצליחו לישון עד שהם יטהרו עצמם כראוי. ואם הם בכל זאת ישנים מבלי שעשו תשובה כראוי - סימן שאינם תלמידי חכמים, והרי הגמרא אמרה "אם ראית תלמיד חכם" וכו'.

על פי זה יובנו דברי משה רבינו, שאמר לכולם "בוקר ויודע ה' את אשר לו". משה רבינו ידע שזו עת שכרות (כלשון רש"י) וזמן בלבול, אבל ברגע שהם ילכו לישון ויפקידו את נשמתם - הם יעשו חשבון נפש ויראו שהם טועים, ורק קרח ישאר לבד ויפול. את כל זה ידע קרח, ולכן עשה להם משתה ומסיבה כל הלילה, שלא יהיה להם זמן לערוך חשבון נפש. על זה הסבירו בחסידות את המשנה "אין לך אדם שאין לו שעה", שאם אין לאדם שעה במשך היום או לפחות פעם בשבוע להתבונן ולחשוב אם הוא בדרך הנכונה, ולפשפש ולמשמש במעשיו - אזי אינו אדם. וכך עדת קרח - אם לרגע היו עוצרים את התאווה למחלוקת ולכבוד, והיו חושבים - היו ניצלים.

וכן אמר יעקב אבינו לראובן בנו - "פחז כמים" וגו', שהחטא שלך הוא שלא התבוננת לחשוב, אלא נחפזת ומיהרת להחליף יצועי אביך. ויהודה בן תימא אומר "הווי עז כנמר וגו', ורץ כצבי". והקושיא ידועה - למה יהודה בן תימא לא אמר 'רץ כאיילה', שהרי איילה רצה יותר מהר מצבי? אלא אם נתבונן נראה שאפילו שאיילה רצה מהר יותר, הרבה יותר קל לצוד אותה כיוון שאינה זהירה, מה שאין כן צבי. כל מאה או מאתיים מטר הוא עוצר ומתבונן לראות שאין מי שרודף אחריו.

לכן מזהירנו יהודה בן תימא שלא נרדוף כאיילה בלי התבוננות, אלא שצריך לעצור את שטף החיים ולשאול את עצמנו איך התקדמנו בעבודת ה', כדוגמת בעל מכולת שעושה ספירה ובדיקה על כל מוצר ומחשב הוצאות והכנסות. קל וחומר אם זה סופרמרקט, וקל וחומר קניון, קל וחומר אם זו נשמה שקיבלנו מבורא עולם. שהרי הקב"ה מחכה לכל יהודי שיעשה תשובה, וימינו פשוטה לקבל שבים. ואם יבוא אדם ויושיט לנו את ידו לשלום - האם נשאיר לו את היד באוויר? אם כן, גם הקב"ה מושיט לנו יד. אסור לתת ליד הזו להישאר תלויה באוויר.

ובינתיים אנו אומרים לו "המתן", לריבונו של עולם, לא שעה ושעתיים אלא ימים ושנים. ובינתיים השנים חולפות ביעף. לכן אסור לאדם להגיד מחר, פן יהיה מאוחר. וכמאמר חז"ל, מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה, ומיד תעשה אותה. וכמו שראינו אצל בועז שהתחתן עם רות באותו יום שנפגשו. אם היה ממתין לכל האורחים, ומכין אולם ותזמורת ושאר דברים, ח"ו לא היה זוכה להביא את מלך המשיח לעולם, שהרי למחרת חתונתו הוא נפטר. ומכל זה רואים שכל מצווה, גם אם היא נראית קטנה, צריך לעשות אותה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים.

איך תדע אם אתה צדיק או רשע

(פט"ז פ"ה)
וידבר אל קרח וגו', בוקר ויודע ה' את אשר לו וגו'.

הסביר הרב דן סגל שליט"א שכאן נרמז שאם אתה באמת אוהב את ה', זה ניכר בבוקר, שהאדם צריך לוותר על תאווה גדולה שקוראים לה שינה וקימה למען ה'. וזה מבחן לא קל.

יובן הדבר במעשה באדם שנסע בכרכרה שלו לעיר מסוימת, ובדרכו אסף איזה טרמפיסט. וכשהגיעו לעיר אמר הטרמפיסט לעגלון 'הגענו, אתה יכול לרדת'. העגלון חשב שהלה מתבדח עמו, עד שהבין שהוא מתכוון לכך ברצינות. ניסה לדבר עמו שייצא מהכרכרה שלו ולא ישיב רעה תחת טובה, אבל הטרמפיסט טען לעומתו 'הכרכרה שלי'.

לבסוף פנו שניהם אל הדיין וסיפרו את כל הסיפור. אמר להם הדיין לחכות בחוץ. לעגלון האמיתי קראו ראובן, ולשני קראו שמעון. ועל הכרכרה היה כתוב שמו של ראובן, ולכן שמעון טען שקוראים לו ראובן. לאחר כמה שעות טובות של המתנה בחוץ הם החלו לנמנם, עד שמיד קרא הרב 'שמעון!', ושמעון קפץ משנתו. כשנזכר בדבר רצה כבר לשבת בחזרה, אבל הרב אמר לו 'כבר נתפסת בקלקלתך', והכרכרה חזרה לבעליה האמיתיים. עד כאן.

וזה גם ההסבר לכך שהאדם חושב לפעמים שהוא צדיק גדול ואין כמוהו. אם כן, מתי המבחן האמיתי? כשהוא ישן. ועכשיו נבדוק מה שמו האמיתי - צדיק או רשע. שאם הוא קם ממיטתו לתפילה במניין - אף על פי שהוא רוצה להמשיך לישון, הרי זה קרוב אל הצדקות. ואם ההיפך - אזי הוא רחוק מלהיות צדיק. ואם אנו חושבים שהוא לא צדיק אבל אינו רשע - יש לנו טעות. שהרי המסילת ישרים כותב שאין כל הבדל בין עושה עבירה לבין אדם שמתעצל מלעשות מצווה.

הגמרא (במגילה ט"ז) אומרת "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". ואם כך נמצא שכאשר האדם לומד תורה - הוא מציל נפשות רבות מישראל. וכמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, שאם היו עשרה צדיקים בסדום - לא היה הופך את סדום ועמורה, ח"ו זה גם הפוך: כשהאדם לא לומד תורה, לא רק שאינו מציל נפשות - מי יודע מה הוא עוד גורם.

והדבר דומה לשני בני אדם שאחד מהם רצח יהודי, והשני ראה יהודי שעומד לטבוע בים, והיה בידו להצילו אבל הוא העדיף להמשיך להשתזף בחוף, ולבסוף האדם טבע. שניהם לא רחוקים כל כך אחד מהשני, שהרי עיקר מידת העצלות נובעת מכך שהאדם לא יודע את ערך התורה והמצוות. אם האדם היה יודע מהו ערך של כל ברכה - קל וחומר ברכת המזון, וקל וחומר לימוד תורה - היה מתייחס לכך אחרת. כבר כתב אור החיים שאם היינו יודעים ומרגישים את מתיקות התורה - היינו רצים אחריה כמשוגעים. אלא שאנו רואים הרבה צבעים בחוף, ולכן קשה לראות את השחור-לבן שבתורה.

פעם אחת בעל הבית שלך נתקע, ולקחתי אותו טרמפ

משל לאדם שעבד בבית מסוים ואמר לו אדונו 'אתה תעבוד אצלי עשר שנים, ואחר כך תקבל משכורת שמנה מאוד. בינתיים תקבל לחם ומים, וגם מיטה לישון'. והאיש הסכים. אחרי חצי שנה של עבודה מפרכת הוא ניגש אל בעל הבית וביקש משכורת על חצי השנה, מאחר והוא רוצה להתפטר. 'קשה לי לחכות עד סוף עשר השנים כשאני אוכל בינתיים רק לחם ושותה רק מים, ועובד 17 שעות ביום', הסביר. אמר לו בעל הבית 'תלך לפלוני ותמסור לו דרישת שלום ממני, ובינתיים אכתוב לך מכתב פיטורין ואכין את משכורתך'.

הלך האיש לפלוני, ורואה אותו חי בווילה ענקית ומפוארת, שבחנייה שלה ניצבות כמה מכוניות חדישות. שאל אותו: 'הלוא אני מכיר אותך כעני. מנין זכית לעושר הזה?'. אמר לו 'פעם אחת בעל הבית שלך נתקע עם האוטו ולקחתי אותו בטרמפ. להפתעתי הוא נתן לי מתנה של מיליון דולר על הטרחה של 200 המטרים שהסעתי אותו'. 'מה אתה אומר', פלט האיש בתדהמה, רץ במהירות חזרה אל בית אדונו, ביקש מחילה ואמר 'בבקשה, אל תכתוב שום מכתב פיטורין. אני אעבוד אצלך כמה שתרצה. לא ידעתי שהמשכורת כל כך שמנה אצלך'. עד כאן.

והנמשל ברור, שהאדם עובד את ה' וצריך לוותר על הבלי העולם הזה. מדי פעם היצר הרע מפתה אותו ושואל 'מה לך לעבוד את ה'? בוא תתהולל בחוף'. לכן אומר הקב"ה: 'לך תראה מה קיבל הרשע על איזו מצווה שהוא עשה בלא כוונה - איזו דירת פאר ומכונית יקרה הוא קיבל. אבל אינו יודע מה מחכה לו בהמשך, שהרי יקבל עונש גם על רשעותו'. ותעשה קל וחומר: אם הוא עשה איזו מצווה אחת קטנה ועוד בלי שום כוונה - מה ה' משלם לו. ואם כן, מה לי?

וכמו שהגמרא מספרת בסוף מסכת מכות (כ"ד), שרבי עקיבא ותלמידיו שמעו קול שמחה והוללות של הגויים ממרחק עצום. התחילו התלמידים לבכות, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו 'מה אתה צוחק?'. אמר להם 'מה אתם בוכים?'. אמרו לו 'הרשעים הללו החריבו לנו את בית המקדש ועסוקים בעבירות, ואיזו שמחה יש להם. ואנו דוויים ועניים בגלות המרה הזו, ולא נבכה?'. אמר להם רבי עקיבא 'זו הסיבה שאני צוחק. ומה לעוברי רצונו כך יש שכר בעולם הזה, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה'. אמרו לרבי עקיבא 'ניחמתנו, רבי עקיבא, ניחמתנו'.

תודה רבה על הדו"ח

(פט"ז פ"ה)
וידבר אל קרח וגו', בוקר ויודע ה' את אשר לו וגו'.

העולם הזה דומה ללילה, והעולם הבא דומה לבוקר, כיוון שבלילה הכל חשוך והרע נראה לטוב, והטוב נראה לרע. ואילו בעולם הבא, שהכל אור, כבר הכל ברור. וכמו המעשה הנודע ברבי עקיבא, שנכנס לעיר מסוימת וביקש מקום ללון, ולא הסכימו בני העיר. יצא רבי עקיבא ללון ביער, ובא אריה וטרף את חמורו עליו רכב. ובא חתול וטרף את תרנגולו, שהיה אמור להשכימו בבוקר. ובאה רוח וכיבתה את הנר שלאורו למד.

אמר רבי עקיבא, 'כל מה שהקב"ה עושה - לטובה הוא עושה'. ואף על פי שהדברים ההכרחיים של רבי עקיבא נלקחו ממנו - הבין שבסופו של דבר הכל לטובה. והנה בבוקר מה נתברר? שבלילה בא צבא גדול לעיר, ולקחו את כולם בשבי. אמר רבי עקיבא 'אם הייתי מתארח באחד הבתים - הייתי כאחד מהם. אם החמור שלי היה נוער, או אם התרנגול היה קורא, או אם הנר היה מאיר, הצבא היה מגלה אותי. ולכן הקב"ה הצילני' (ברכות ס'). עד כאן.

רואים מכאן שבלילה הדברים נראים רע, ובבוקר הרע נתברר לטוב. והוא הדין לנו בעולם הזה. יש צרות למיניהן מבית ומחוץ, והאדם אומר לעצמו 'למה זה קורה לי?'. אך צריך לדעת שאין רע יורד מן השמים, וכי הכל לטובה.

ומעשה בחייל מהצפון שנסע בכביש באזור הערבה ביום שישי. הכבישים כמעט ריקים, והשבת עוד מעט נכנסת. כשראה תמרור המורה לעצור - לא עצר והמשיך בנסיעתו. אלא שלפתע הגיח שוטר מאי שם והורה לו לעצור בצד. כמובן שלא הייתה בידו ברירה, והשוטר אמר לו שהוא רושם לו דו"ח. כמה שהחייל התחנן שהוא בסך הכל חייל, אמר שאין לו כסף והבטיח שזו הפעם האחרונה - לא נשמעו דבריו והדו"ח נכתב.

כעבור כמה ימים החייל הנ"ל היה באזור חיפה, ונהג באוטובוס צבאי מלא בחיילים בשעה שתיים בלילה. גם הפעם הוא רצה להגיע מהר ליעד וללכת לישון, ושוב פעם הכבישים ריקים והוא נסע מהר, עד שנתקל בתמרור המורה לעצור. במחשבה ראשונה התכוון להתעלם מהשלט, אבל במחשבה שנייה נזכר בשוטר מהשבוע שעבר, לחץ על דוושת הבלם ועצר.

לפתע, בהבזק של שנייה, ראה רכבת עוברת בדיוק במקום בו הוא היה אמור להיות לולא היה עוצר, וזו הייתה עלולה להיות עצירה לנצח. וכמובן שבאותם רגעים, כשחיילים רבים ניצלו ממוות, ידע הנהג שהוא וכל החיילים ניצלו בזכות אותו שוטר אלמוני, שליח ה', שהתעקש לכתוב את הדו"ח.

כל ימי רדפתי אחרי הכסף והזהב, ואין בי תורה

(פט"ז פ"ו)
זאת עשו וגו'.

אמרו חז"ל "אין זאת אלא תורה, שנאמר זאת התורה". ורבותינו אמרו, סימן לגסות הרוח - עניות בתורה. דהיינו, אם האדם גס רוח ויש לו גאווה - זה סימן שהוא עני בתורה. קרח ועדתו רצו את הכבוד שבכהונה הגדולה, ולכן אמר להם משה רבינו "זאת עשו", דהיינו תתחילו להתעסק יותר בתורה, ואז תבינו שה' יתן לכם חן וכבוד. כי האדם שמחפש כבוד - הכבוד בורח ממנו.

ומובא מעשה בזוהר הקדוש בבחור צעיר שקראו לו יוסי. שמע הבחור את רבי אבא שדורש את הפסוק "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד". דהיינו מי שלומר תורה - יזכה לעושר וכבוד, אפילו אם הוא לומד שלא לשמה. שמע את זה הבחור, נכנס לישיבה והחל ללמוד. אבל העושר ממנו והלאה. עד שפקעה סבלנותו וניגש לרבי אבא ושאל אותו 'כבוד הרב הרי אמר שמי שלומד תורה זוכה לעושר וכבוד. אני בינתיים לומד, ולא ראיתי לא עושר ולא כבוד'.

הרב רצה להענישו ולתת בו עיניו שהוא לומד בשביל כסף וכבוד, אלא שפתאום שמע הרב קול משמים: 'אל תפגע בו, הוא עתיד לצאת גדול בתורה'. הרב ענה לו שכבוד כבר עכשיו הוא יקבל, והעושר יבוא בע"ה בהמשך. נכנס הרב לבית המדרש ואמר לכל התלמידים 'הבחור הזה הוא לא יוסי אלא רבי יוסי', וכולם החלו לנהוג בו כבוד גדול.

בסוף היום הלך הרב לביתו, והנה הגיע איזה זקן בבהלה ואמר 'יש לי בעיה גדולה. היום עברתי ליד איזה בית מדרש, ושמעתי את הרב שם דורש את הפסוק - כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. כלומר, מי שיש בו טל של תורה קם בתחיית המתים, ומי שאין בו טל של תורה - לא קם. ואני כל החיים רדפתי אחרי הכסף ולא למדתי תורה, ואני מפחד שלא אקום בתחיית המתים. לכן הבאתי איתי, כבוד הרב, 12 כוסות פז, שזה זהב מאוד יקר, ואני מוכן לתת אותן לאחד מתלמידיך אם הוא יסכים שהתורה שהוא לומד תהיה שלי'. הרב שלח לקרוא לר' יוסי, והבחור הגיע והסכים לקבל את הכוסות היקרות וליתן בתמורתן את תורתו. הכל בא על מקומו בשלום.

למחרת עבר הרב בבית המדרש, לראות מה קורה עם רבי יוסי, והנה הוא רואה אותו לומד ובוכה. התקרב אליו הרב ושאל 'למה אתה בוכה? הרי רצית כבוד - קיבלת. רצית עושר - קיבלת. האם אתה רוצה עוד משהו?'. ענה רבי יוסי ואמר 'עשיתי את טעות חיי, שהרי אני לומד ורואה את הפסוק: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, וכן יקרה היא (התורה) מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. ואני מכרתי חיי עולם, שזו התורה, בחיי שעה, שאלה כוסות הזהב. הרב, אני לא ידעתי כמה התורה חשובה. אנא החזר לזקן את כל הזהב שלו. אני את תורתי לא מוכר, ומצדי לאכול לחם יבש ומים'. והבחור גדל בתורה ונעשה רב גדול בישראל, וקראו שמו בישראל רבי יוסי בן פזי.

יש זמן לעשות עבירות? אז יש גם זמן ללמוד תורה

(פט"ז פ"ו)
זאת עשו וגו'.

אמרו חז"ל: אין זאת אלא תורה, שנאמר "זאת התורה" וגו'. וידוע שאדם שלומד תורה - התורה מגינה עליו מן הייסורים ומצילה אותו מן החטאים והעוונות. וכפי שמובא (ויק"ר, כ"ה, א'), אם נכשל אדם בעבירה, מה יעשה? אם רגיל ללמוד פרק אחד - שילמד שניים. ואם היה רגיל ללמוד דף אחד - ילמד שני דפים וכן הלאה.

אלא שהשאלה נשאלת: אולי אין לו זמן והוא עובד קשה לפרנסתו. ואם כך, איך אומרים לו תלמד שני פרקים? אלא שאם הוא למד פרק ולא הייתה לו אפשרות ללמוד יותר - הוא לא היה מגיע לעבירה. ואם בכל זאת הוא הגיע לעבירה - זה סימן שיש לו עוד זמן ללמוד, ובמקום זאת הוא מתבטל. וזאת פנייתו של משה רבינו לעדת קרח: אם יש לכם זמן לעשות עבירות ולחלוק על הכהונה - סימן שאתם צריכים להרבות בלימוד התורה.

ומעשה בתלמיד חכם עצום שאשתו חזרה מהמקווה, והוא בינתיים ישב ללמוד עד לחצות הלילה. ופתאום החל לנמנם, ומול עיניו הוא רואה אותיות בט.ל.ת. נתעורר מן הנמנום וחשב 'מה זה יכול להיות?'. ומיד נזכר בסיעתא דשמייא שאלו ראשי תיבות של "בנדת טומאתה לא תקרב". והוא נתפלא מאוד, שהרי רק היום אשתו טבלה. אבל ביקש ממנה שתבדוק אם הכל בסדר, והיא ראתה שהיא טמאה. כך ניצלו שניהם מעבירה חמורה, והכל בזכות התורה.

וכן במגילת רות נאמר על בועז (פ"ג פ"ז) "ויאכל וישת וייטב לבו" וגו'. באמצע הלילה באה רות, ובועז נשבע ליצרו שהוא לא עובר עבירה. ובזכות מה הייתה לבועז כזו עזות של קדושה להינצל מן היצר במלוא תוקפו? על זה עונה רש"י, שהסביר מה זה "וייטב לבו" - שעסק בתורה. שהרי אין טוב אלא תורה. ללמדנו שאם אנו עוסקים בתורה - אין עבירות. ואם האדם רואה שהוא נכשל בעבירות - הדבר העיקרי שהוא צריך להתחזק בו הוא לימוד התורה.

העשיר הגדול

(פט"ז פ"ז)
ותנו בהן אש וגו', והיה אשר יבחר ה' הוא הקדוש וגו'.

דוד המלך ע"ה אמר בתהלים (ס"ה ג') "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך". רוצה לומר לנו דוד המלך שאם אנו רוצים לדעת מי קדוש ומי אינו קדוש - שנבדוק האם הוא מהנבחרת של הקב"ה. ומיהם הנבחרת של הקב"ה? אלה שהוא בחר בהם להיות בחצרות ה' וקירב אותם לעבודתו. ולכן דוד המלך אומר "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'".

זה בעצם מה שמשה רבינו רומז כאן לקרח ועדתו: מה לכם לרדוף אחר הכהונה? והרי ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. דהיינו, אם שודדים לקחו בשבי את הממזר-תלמיד חכם ואת הכהן גדול עם הארץ, מבקשים סכום גבוה על כל אחד מהם, הציבור אסף רק מחצית מהסכום ולכן אפשר לשחרר רק אחד מהם, ויום הכיפורים קרב ובא - פודים את הממזר, כיוון שהוא תלמיד חכם, ולא את הכהן גדול, כיוון שהוא עם הארץ. שנאמר "יקרה היא מפנינים". וכתוב מפניים, שזה לשון לפני ולפנים, שזה קודש הקודשים, שהכהן הגדול בלבד נכנס לשם ביום הכיפורים. ואע"פ כן ממזר תלמיד חכם קודם, כיוון שהוא לומד תורה. וכן מובא במסכת עבודה זרה (ג') שאפילו גוי ועוסק בתורה (בענייני שבע מצוות בני נח) הרי הוא ככהן גדול.

וכמה גדול תלמיד חכם שעסקו בתורה נראה מהמעשה המובא בחז"ל. הרב כהנא, שגידל את בנו על אדנֵי התורה והיראה, אמר לבנו שילמד בבית ולא ייצא החוצה, ועוד אמר לו שכל פסוק שהוא לומד שווה סכום מסוים של כסף, ואם מדובר במשנה או בגמרא - הסכום הוא כזה וכזה. וכן ביקש ממנו לרשום את הכל במחברת כדי לדעת את עושרו הגדול.

אותו בן היה מתמיד עצום, ורשם את הכל במחברת, ועושרו גדל מיום ליום. והנה ביום מן הימים, כשנעשה קצת יותר גדול, ביקש מאביו לצאת קצת מהבית ולראות מה קורה בחוץ. אביו נתן לו רשות, ורק ביקש שישתדל לחזור בהקדם. הבחור ירד למטה וביקש לקנות איזה ממתק מהקיוסק. כשהמוכר אמר לו שזה עולה כך וכך, אמר לו הנער 'אני אקרא לך פסוק שלם - וזה שווה הרבה יותר מזה'. 'אני לא רוצה שום פסוק', זעם המוכר, והנער ניסה את מזלו במקום אחר. כך כולם לעגו לו, והנער הצטער מאוד, חזר לאביו וסיפר לו את כל מה שקרה. 'איך אמרת לי שפסוק ומשנה וגמרא שווים סכום כזה של כסף, ואפילו ממתק לא רצו ליתן לי?', שאל.

אמר לו אביו 'קח את היהלום הזה, תבקש מאותם אנשים להעריך את שוויו, ותחזור אליי'. הנער שוב ירד למטה ושאל את האנשים. אמרו לו מחירים זעומים ביותר, כאילו היהלום הוא איזו זכוכית. חזר לאביו וסיפר לו. אמר לו אביו 'עכשיו בוא איתי. נלך לשאול את המומחה ליהלומים ונראה מה הוא יאמר'. וכך עשו. המומחה ליהלומים התפעל מאוד מהאבן הטובה, ונקב בסכום גבוה מאוד של כסף - שווי היהלום.

שילם האב ליהלומן על הבדיקה, ולאחר מכן אמר לבנו: 'אתה רואה? כמו שעל יהלום ששווה המון כסף הם אמרו שהוא שווה גרושים ולא העריכו אותו נכון, כך אותו דבר לגבי הפסוק והמשנה. הם אמרו לך שזה לא שווה כלום אבל טעו טעות חמורה, כי התורה יקרה יותר מכל'.

אוהב מצוות לא ישבע מצוות

(פט"ז פ"ז)
ותנו בהן וגו', רב לכם בני לוי.

כשהקב"ה אמר למשה להפסיק להתפלל, אמר גם במילים הללו "רב לך אל תוסיף" וגו'. והסביר הרב בקשי דורון שליט"א שהאדם צריך תמיד לשאוף לעלות עוד ועוד בסולם שראשו מגיע השמימה, ותמיד יטפס ברוחניות. החיד"א הסביר את הפסוק "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שבענייני שמים, שזה רוחניות, האדם צריך להסתכל תמיד אל מי שמעליו, ולשאוף להגיע אליו עד שיהיה גדול הדור. ועל הארץ מתחת - שבענייני ארציות וחומריות תמיד תסתכל על מי שמתחתיך, וכך תסתפק במה שיש לך ולא תהיה בצער.

וכפי המעשה ברבי עקיבא, שהתחתן עם בתו של כלבא שבוע שהחרים אותה מרכושו. היו גרים במערה, ואפילו שמיכות לא היו להם, והיו מתכסים בקש. הרגישה האשה צער, שהרי בבית אביה היא הייתה רגילה לעושר גדול. הקב"ה שלח את אליהו הנביא בדמות אדם רגיל, סיפר להם שנולד לו בן, וביקש מהם קצת קש לכסות אותו. אמר רבי עקיבא לאשתו 'את רואה, יש אנשים שגם קש אין להם. ברוך ה', לנו יש לפחות קש'. וגם להפך - רואים גדולי תורה שעם כל גדולתם לא נחים אלא צועדים בצעדי ענק.

ניקח לדוגמה את הרב ניסים יגן זצ"ל, שהספידו הרב דן סגל שליט"א, וסיפר שביום שישי אחד הוא שכנע יהודי מאשקלון שכל ימיו התגלח בסכין לעבור למכונה. אחר שכנועים רבים האדון הסכים. הרב נסע לירושלים, הביא מכונת גילוח וחזר לאשקלון. שב הרב לביתו בירושלים כמעט בקבלת שבת, וכל זה כדי להיות בטוח שהיהודי הזה לא יתגלח בסכין אפילו עוד יום אחד. וכל זאת למרות שמאחורי הרב היו עשרות ומאות, ואם לא אלפי יהודים שהרב זכה והכניסם תחת כנפי השכינה. אלא הוא שאמרנו - בעבודת ה' לא נחים, כי מנוחה נכונה בישיבה עליונה.

ועכשיו נחזור לעניין שמשה רבינו נענה במילים " רב לך אל תוסף", כי הקב"ה אמר למשה 'לא היית צריך לומר לעדת קרח רב לכם בני לוי, שמשתמע מכך שמספיק לכם לאן שהגעתם ואין צורך להוסיף עוד יותר'. ולכן גם ה' אמר לו "רב לך אל תוסף".

מלכת אנגליה

(פט"ז פ"ח)
ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי.

פירש רש"י, התחיל משה לדבר עם קרח דברים רכים, כיוון שראהו קשה עורף. אמר, עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו - אדבר גם אל כולם. התחיל לזרז בהם, "שמעו נא בני לוי". עד כאן.

הדבר בא ללמדנו שאדם שמחטיא את הרבים - אין רע ממנו. וזה כמו אדם שעומד באמצע הרחוב עם נשק קטלני ויורה בכל מי שעובר. וכן אשה שלא מתלבשת בצניעות, כותב רבינו יונה שכל מי שמסתכל עליה - היא תיענש בגללו. ואשה שמתלבשת בצניעות נוטלת את השכר של כל אותן נשים מסכנות שלא מתלבשות בצניעות.

כולם יודעים שדבר צנוע הוא דבר חשוב ומכובד. אם קונים איזה תכשיט יקר אנו רואים איך עוטפים ומכסים אותו. ואם הולכים לאיזה אירוע מכובד - כולם רואים איך השולחן עטוף במפה יפה, ויש מחמירים לעטוף גם את הכיסאות. ולהבדיל, מי שראה את מלכת אנגליה, אפילו שהיא גויה, היא מכסה את עצמה גם על ידי כיסוי ראש וגם בימות הקיץ. וכי לא חם לה? אלא היא יודעת שהיא מלכה, ואין דרך של אשה שמכבדת את עצמה לגלות מעצמה. ואילו בעלי החיים - אנו רואים שאין להם לבוש כלל, כיוון שאין להם כבוד עצמי כלל.

ומעשה נורא שהיה בזמן רבי אהרן ראטה זצ"ל לפני כחמישים שנה, שבאו אליו חלק מתלמידיו לבקרו, ועברו דרך איזה יער. בתוך היער היה בית, והם שמעו צעקות נוראות בוקעות מתוכו - 'הצילו, הושיעו יהודים רחמניים!'. הם מיהרו להיכנס לבית ולעיניהם נגלתה תמונה מחרידה: אשה מבוגרת ונערה צעירה - האשה מוציאה בגדים חמים מסיר רותח ומלבישה אותם על גופה של הצעירה, ושתיהן צורחות מחום הבגדים ומהכוויות הנוראות. שוב צעקה האשה 'הושיעו אותנו!'.

חצי מהתלמידים התעלפו, והשאר החזיקו מעמד והלכו לרבי אהרן ראטה כדי לספר לו את העניין המוזר. והרב סיפר להם שהאשה המבוגרת היא אמה של הנערה, ושתיהן באו לעולם הזה כדי לתקן חטא נורא, שכיוון שהאמא לא הוכיחה את בתה בעולם הזה כשהתלבשה באופן מאוד לא צנוע - ירדה להלביש את בתה בבגדים בוערים.

אתה מובדל ומשונה? זה לטובתך

(פט"ז פ"ט)
המעט מכם וגו'.

משה רבינו רוצה לומר להם שכל מה שיש לכם, לעדת קרח, שזה מעט ולא הרבה - הכל נובע מכם. ואל תאשימו אף אחד, כי כל הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו. לכן אין לכם את הכבוד שאתם חפצים בו. כי כל מה שבא על האדם, בין לטוב בין למוטב, ממנו זה בא.

המשנה באבות אומרת "דע מה למעלה ממך", והסביר רבי חיים מוולוז'ין שהכוונה היא שכל מה שיורד עליך מלמעלה - זה ממך. אם עשית דברים טובים - תקצור שושנים. ואם עשינו דברים רעים - נקצור את הקוצים. כמו שהגמרא (ברכות ה') אומרת, "אם רואה אדם שיסורין באים עליו - יפשפש במעשיו". כי הקב"ה לא מביא רע לאדם, אלא האדם מביא את זה על עצמו. כמו שכתוב, "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", דהיינו שהאדם עושה עבירות וממילא מקבל יסורים, ואחר כך הוא זועף על ה' יתברך.

זו אולי כוונת משה רבינו לבני לוי באומרו "כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו". שזה שהקב"ה הבדיל אתכם, דהיינו כפי שטענה אשת קרח - בגילוח גם בזקן וגם בגבות נראו מובדלים ומשונים (שהרי כל הלוויים גילחו הכל). אומר להם משה 'ה' יתברך רצה להקריב אתכם אליו, כי כל שהקב"ה חפץ בו - מדכאו ביסורין, שעל ידי כך תוכלו לעבוד את עבודת המשכן'.

ואומר החפץ חיים שלפעמים אדם צריך לרדת בגלגול אם למשל הוא היה עשיר ולא נתן צדקה. ובשמים, לפני שהנשמה יורדת, האדם מתחנן להיות עני ולתקן את החטא בכך, כי הוא מפחד שאולי הוא יחטא שוב. או אדם שהיה גאוותן בגלל יופיו, או אשה שהחטיאה רבים בגלל יופיה, מתחננים לרדת לעולם מכוערים. ויושבים בבית דין של מעלה לדון האם לעשות כן או לא. לכן אם האדם רואה שבעולם הזה הוא חסר דבר מסוים - שלא יתלונן, כי מאוד יכול להיות שהוא עצמו ביקש והתחנן להיוולד כך.

ומעשה ביהודי שהיה צריך לחתן את שלוש בנותיו, ולא הייתה בידו הפרוטה. הוא הלך לרב מסוים וביקש שישלח אותו אל כמה עשירים, וכך יוכל להיעזר בהם. הרב אמר לו 'אל תדאג. יש לי שותף, עשיר גדול. אני אשלח אותו אליך והוא יתן לך את מלוא הסכום בע"ה'. ואכן, הרב שלח מברק אל אותו עשיר וביקש ממנו לתת סכום מסוים מהחשבון של השותפות ביניהם.

אותו יהודי שש ושמח, ניגש אל העשיר והראה לו את המברק. כשקרא העשיר את הכתוב עמד נדהם, שהרי הרב מעולם לא היה שותפו. אמר לאיש 'תשמע, כיוון שבאת וטרחת אתן לך כמה שקלים אחדים'. אבל אותו איש סירב ואמר 'אני רוצה את כל הסכום שהרב אמר, או שתחזיר לי את המברק'. החזיר לו העשיר את המברק, חזר האיש לרב וסיפר לו בצער שהעשיר טען שהוא כלל לא שותף שלו, ולכן סירב לתת את הסכום.

כששמע הרב את הדברים, אמר לו 'אל תדאג, אני אשלח אותך לאדם אחר. הוא אמנם לא עשיר והוא לא שותפי, אבל אני מאמין שהוא יתן לך את הסכום אם תאמר לו שאני ביקשתי'. הלך האיש אל אותו אדם ואמר לו 'הרב שאל אם תוכל לעזור לי בסכום הנ"ל להוצאות החתונה לשלוש בנותיי'. כשמוע האיש הנזכר שהרב הוא שביקש זאת - לא התמהמה אפילו לרגע ולא היסוס, והבטיח ליהודי את כל אותו סכום. הלך וחתם על הלוואות, עד שהביא לו את הסכום במלואו. אותו איש עומד כלא מאמין למראה עיניו, שהרי אין לו, ואפילו לווה מאחרים.

הודה לו מאוד, ומאותו יום והלאה העשיר שלא רצה לתת - התהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו עד שנעשה לעני מרוד והחל לקבץ נדבות. ואילו האיש שנתן את הכסף - גם התהפך מזלו ונעשה לעשיר גדול מאוד. וביום מן הימים האיש שנעשה לעני מצא את עצמו עובר ליד בית הרב. נכנס וביקש נדבה, ובדרך אגב אמר לרב 'אתה יודע, מאותו היום ששלחת אליי את האיש עם המברק ולא נתתי לו כסף כי אני לא שותפך - ירדתי מנכסיי. כבוד הרב, אתה יכול להסביר לי מדוע כך קרה?'.

אמר לו הרב: 'גם אם חשבת שאני לא שותף שלך - הייתי יכול לשאול למה אמרתי שאני שותפך, והייתי מסביר לך. אבל התעלמת לגמרי. ועכשיו אסביר לך: לפני שהנשמה שלי הגיעה לעולם הזה אמרו לי שאני צריך להיות עשיר. ואני פחדתי מאוד, כי לעשיר יש יותר קושי לתת צדקה, והוא נוטה יותר להתגאות ולהשתקע בכסף ולא בתורה. אבל מצד שני, עם עושר אפשר לעשות הרבה צדקות ולתמוך בישיבות. ואתה, בעולם ההוא, עמדת לידי וביקשתי ממך שאת העושר שלי אתן לך, אבל מתי שאצטרך - תיתן לי. והסכמת לכך. וכל העושר שלך הוא בעצם שלי, אלא שלא ביקשתי כי לא הייתי צריך. ועכשיו שהוצרכתי לתת לאיש ההוא רמזתי לך שאני שותפך, וציפיתי שלפחות תשאל ואסביר לך. אבל לא עשית זאת, ולכן את כל כספי ורכושי ביקשתי מה' לתת לרעך הטוב ממך, שנתן לו את הסכום הנ"ל בהלוואה שלקח'.

חבורת עבריינים במסעדה

(פט"ז פכ"ו)
וידבר וגו', סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם.

רואים מכאן מה הכח של הרשעות, שגם אם אתה רק נוגע בחפציו של הרשע - אתה עלול גם להיות רשע. ולכן כשקרח נבלע באדמה, כל עושרו וכל חפציו, ואפילו סיכה שלו שהייתה אצל מישהו אחר - כולם נבלעו באדמה, שלא ישאר שום סממן שיבעיר שוב את העם במחלוקת נוראה. וכן אמר רבי אליעזר: כל מי שנמצא בחברת אנשי רשע, אפילו שהוא צדיק - בשמים כותבים את כולם שהם רשעים, כי אוי לרשע ואוי לשכנו.

ומעשה שהיה ברוסיה, בזמן שהיה אסור ללמוד תורה, ומי שלמד תורה נשלח לסיביר. ארגון של שיעורי תורה פעל באחת המחתרות, ולא הכיל המקום הרבה אנשים. לכן בדקו בקפידה את כל מי שרצה לבוא וללמוד תורה, האם הוא באמת רוצה ויודע ללמוד. והנה לאחר זמן הם רואים שאחד מאנשי השיעור הצליח להערים עליהם, ובאמת אינו יודע ללמוד כלל, ואף על פי כן הוא יושב כל זמן השיעור ומקשיב, למרות שאינו מבין דבר וחצי דבר.

הם פנו לאחראי וביקשו ממנו להורות לו לפנות את מקומו לטובת אדם אחר שכן יודע ללמוד, מאחר ואנשים רבים רוצים לבוא וללמוד, וחבל על המקום שהוא תופס. כשניגש אליו האחראי אמר אותו איש שהוא רוצה לדבר בפני כולם ולהסביר מה הוא עושה פה. נתנו לו את רשות הדיבור, וישב בראש השולחן.

סיפר להם היהודי שפעם אחת הוא נקלע לאיזו מסעדה מסוימת ורצה לשתות משהו, ופתאום נכנסו אל המסעדה שוטרים, ועצרו את כל הנוכחים, כולל אותו, ועינו אותם עינויים קשים. התברר לו שכל החבורה שבדיוק הייתה במסעדה חבורת עבריינים. המשטרה חשבה שהוא חלק מהם, אך לבסוף הוא שוחרר לביתו. "אלא שלפני ששוחררתי שאלתי את אחד השוטרים - 'למה לא בדקתם לפני שעצרתם גם אותי?'", סיפר האיש, "אמר לי השוטר: 'כשאנו רואים חבורה של פושעים - כל מי שלצדם, גם הוא פושע בעינינו'. בגלל הסיפור הזה אמרתי לעצמי שאף על פי שאני לא יודע ללמוד תורה, בכל זאת אשב איתכם כאילו אני מבין, וכשישאלו אותי בשמים מה עשית שם - הרי אתה לא יודע ללמוד, - אני אענה כך: כשהייתי עם פושעים - דנו אותי כפושע. ולכן כשאני עם צדיקים שלומדים תורה - תדונו אותי כצדיק". כל הנוכחים קיבלו את דבריו, והוא נשאר במסגרת לומדי התורה.

החולק על תלמיד חכם

(פט"ז פכ"ו)
וידבר וגו', סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'.

כמה גדול עונשם של בעלי המחלוקות נלמד מלשון החפץ חיים: "וזה אפילו החולק עם אדם השווה לו במעלה, וכל שכן חס ושלום אם הוא חולק על תלמיד חכם, אפילו אינו רבו, וכל שכן אם הוא רבו - בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו". ונפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ג סעיף ו') שהמבזה תלמיד חכם הוא בכלל "כי דבר ה' בזה וגו', הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה". ואפילו בזמננו אם הוא ראוי להורות ויגע בתורה - נקרא תלמיד חכם. והמבזה אותו אפילו שלא בפניו חייב נידוי, ואין רפואה למכתו.

אמר רב יהודה אמר רב בגמרא (שבת קי"ט) "כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה". וגם חורבן ירושלים היה בעבור זה החטא, כמובא שם בגמרא "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים". ואמר רב חסדא (סנהדרין ק"י) "כל העושה מריבה עם רבו (שגורם שאחרים גם יחלקו על רבו) - כחולק על השכינה", שנאמר "בהצותם על ה'". ומובא בילקוט (פרשת קרח) שהמילה מחלֹקת היא ראשי תיבות מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית. כלומר, שתכלית זו לשון כליה. ולפי גודל חשיבותו של בעל המחלוקת - כן יגדל עונשו.

מובא בתנא דבי אליהו (פרק י"ח) שלכן התורה הדגישה "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם", להראות לנו את גודל עוונם. וזה לשון המדרש רבה פרשת קרח: "אמר רבי ברכיה, כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין עונשים (קשים) אלא מגיל עשרים שנה ומעלה. ובית דין של מטה מגיל שלוש עשרה שנה ומעלה". ובמחלוקת של קרח תינוקות בני יומם נבלעו בשאול תחתית, שנאמר "ונשיהם ובניהם וטפם".

ואם אנו חושבים כשאנו מזכירים את הנושא שמדובר במחלוקות דווקא מחוץ לבית - לא ולא, אלא עיקר הדברים קודם כל בבית, בין הבעל לאשה. וכמו שכתב רבי חיים ויטאל, שעיקר הדין השמים בענייני חסד זה איך האיש התנהג לאשתו - האם כיבד אותה, לא צעק ולא ביזה אותה, אזי גם אם בחוץ הוא לא היה בעל חסד גדול, בשמים הוא נחשב הרבה יותר מאשר אדם שכל היום עושה חסדים בחוץ אבל לאשתו לא מתייחס כראוי. ואומר הרב שלא יזכרו לו לו מאומה מכל חסדו שעשה. ומי האיש אשר שמע וראה את הדברים הנוראים שהעתקנו מחז"ל, ולא יחוס על נפשו ונפש בניו היקרים והחביבים לו מכל, וימנע מחלוקת מביתו ומשכניו.

הליצן

(פט"ז פכ"ו)
וידבר וגו', סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו'.

כמה קשה החולק על תלמיד חכם, הבה ונראה מן המעשה הבא. מעשה בליצן שהיה רגיל ללעוג על תלמידי חכמים ועל רבנן, ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון. ביום מן הימים זוג עשירים הזמינו אותו לביתם כדי שיספר להם קצת בדיחות, שהרי זה היה ה"מקצוע" שלו. באמצע ארוחת הערב החל אותו ליצן לאכול מהדג שהוגש לפניו, ונכנס קוץ בתוך גרונו. הוא ניסה להוציא את הקוץ, אך ללא הצלחה. השתעל, נתן לעצמו מכות בעורף ונעשה אדום. בני הזוג חשבו לתומם שזה חלק מההצגה, עד שה"הצגה" נגמרה, והוא נחנק למוות (ואולי זה דווקא בעצם הדג, כי הדג נמצא במים כמו התלמידי חכמים שנמצאים בתורה. הוא זלזל בהם, לכן רצו להראות לו שאפילו הקוץ של הדג יכול להרוג, כמו ששיחת חולין של התלמידי חכמים צריכה לימוד).

כשהבין בעל הבית את אשר אירע לאורחו, פחד מאוד ומיהר להורידו אל שכנו הקרוב, שהוא רופא במקצועו. העמיד את המת כשהוא נשען על הדלת, נקש בדלת בחוזקה, וברח משם. בעל הבית ניגש לראות מי זה החוצפן שנוקש בחוזקה בביתו, פתח את הדלת בחוזקה כלפי חוץ, והמת התגלגל מכל המדרגות. כראות הרופא את אשר קרה - מיהר לראות מה שלום האדם, וראה שהלב אינו פועם. חשב שהוא גרם למותו, לכן פחד מאוד, ירד למטה, השעין אותו על איזה מעקה - והלך לו.

בינתיים עבר במקום אדם שעובד עם פחמים ומגהץ לאנשים את בגדיהם. היה זה סוף היום, והוא רצה לספור כמה כסף הרוויח. אלא שלא רצה שיראו אותו סופר את הכסף. ראה את המת הנ"ל נשען על המעקה בדיוק מולו, וצעק לעברו שיסתלק. אבל אין קול ואין עונה, והאיש אינו זז. כמה פעמים צעק עליו, ועדיין לא זז. צעק עליו האיש עם הפחמים "תסתלק מכאן או שאזרוק עליך את הפחמים הבוערים", ועדיין לא זכה למענה. מרוב כעסו זרק עליו את כל הפחמים הבוערים, ונפל המת ארצה.

ניגש אליו אותו אדם לראות מה קורה איתו, והנה הוא רואה שהאיש מת. פחד גדול נפל עליו, הלך והניחו שוכב באחד הספסלים - והלך לו. והנה מגיע שיכור שכולו אומר שכרות, כולו מתנדנד, וצעק לעבר המת שיזוז כי גם הוא רוצה לשבת. כמובן שלא זכה למענה, ותוך זמן קצר שבר את בקבוקו והחל לחתוך את המת מרוב שכרותו. בדיוק עברו שוטרים באזור ולקחו אותו למעצר.

למחרת נתפשטה הידיעה שהליצן נהרג בידי שיכור, והיום הוא ישפט ב-10 בבוקר. בשעה היעודה הכריז השופט 'יקום הנאשם!', והנה פלא - ארבעה אנשים קמו: גם העשיר, גם הרופא, גם הפחמי וגם השיכור. השופט עמד נדהם ואמר להם 'תלכו לרב שלכם, הוא יפתור את התעלומה הזו ויחליט מיהו הרוצח'. הלכו ארבעתם אל הרב וסיפרו לו את הכל - מאכילת הדג וכן הלאה. אמר להם הרב 'אף אחד לא הרג אותו. הוא נהרג ע"י עצמו'.

אלא שאנחנו מתפלאים למה קרה כדבר המשונה הזה, והתשובה היא בגלל שהוא היה מלעיג על דברי חכמים והיה מזלזל בהם, לכן נידון למות בארבע מיתות בית דין - החניקה מעצם הדג זה חנק, הגלגולים מהמדרגות זוהי סקילה, הפחמים זו שריפה, והשיכור עם הבקבוק זהו סיף. כי כל המזלזל בחכמים - נידון בארבע מיתות בית דין.

הארמון בהרצליה פיתוח

(פט"ז פכ"ו)
וידבר וגו', סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'.

המניע של אדם שאוהב לחלוק על גדולים ותלמידי חכמים, אפילו אם זה מול משה רבינו שהוציאם ממצרים וקרע את הים ומוריד להם יום יום מן, נובע מהרדיפה אחר הכבוד. ולא סתם המשנה באבות (פ"ד מכ"ח) אומרת "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" - האדם עם ה"א הידיעה, כלומר אדם שהגיע למדרגות עליונות בעבודת ה', ואפילו הגיע לרוח הקודש. שהרי ידוע שלקרח הייתה רוח הקודש, כפי שרש"י הסביר שהוא ראה שייצא ממנו שמואל הנביא. אלא רק שקרח אהב כבוד, ואהבתו ורדיפתו אחרי הכבוד גרמו לו שלא לראות ולא להבין את האמת, ולהיות עיוור במובן הזה.

וידוע גם המעשה עם חיאל בית האלי שהחליט לבנות עיר ולקרוא לה יריחו, למרות שהוא שמע שיהושוע בן נון קילל את מי שיבנה את יריחו גם אם יקרא לה בשם אחר, או שיבנה עיר אחרת ורק יקרא לה יריחו. ולא סתם קללה, אלא כך אמר יהושוע בן נון: "בבכורו יווסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו', כ"ו). ואכן, כשהתחיל חיאל לבנות את העיר, מת בנו בכורו. אבל הוא אמר שזה רק מקרה, לא שינה את שם העיר והמשיך לבנות. ורחמנא ליצלן, עוד בן נפטר לו, ועוד בן. וכשהציב את דלתות העיר - בנו האחרון שבק חיים. והנביא בא ואמר לו שהוא בעצמו ימות לפני ראש השנה.

מה עשה אותו חיאל - האם חזר בתשובה או אולי ניסה להתחנן בפני הנביא? לא ולא. אלא בא ואמר לאשתו שאם הוא ימות לפני ראש השנה - שלא תוציא את מיטתו ולא תודיע לאף אחד שהוא נפטר, אלא רק אחרי ראש השנה. וידוע סופו שהוא היה עם נביאי הבעל, וה' שלח אליו נחש והרגו. אבל הדברים מבהילים עד מאוד, שמראים עד כמה אדם שרודף אחרי הכבוד חווה מוות בעולם הזה ובעולם הבא. והוא מוכן להרוג את כל בניו, ובלבד שמ" כבודו" לא יירד מאומה. וגם אחרי מיתתו הוא עדיין מחפש כבוד.

וכן רואים אצל אחימלך, מבניו של גדעון, שהרג את שבעים אחיו כדי למלוך, ובסופו של דבר אשה זרקה עליו פלך רכב ברזל מהמגדל, והוא עמד למות. אבל כיוון שלא רצה שיגידו שהגיבור הגדול מת על ידי אשה - ביקש מחברו שיהרגהו בחרב. שגם זה מראה עד כמה הכבוד מסוכן.

ומעשה בזמננו באדם עשיר מאוד מהרצליה פיתוח שגאוותו בשחקים, ורצה תמיד להראות שהוא יותר חשוב מכולם - אם זה דרך להראות שיש לו את המכונית הכי יוקרתית, בבגדיו מפוארים, ואפילו בביתו שבלט בגובהו וביופיו. ותמיד התהלך עם האף למעלה. ביום בהיר אחד נעשה לו חושך בעיניים: כיוון שהגיע אמריקאי מיליונר לגור באזור, בנה וילה לתפארת שמביישת את ה"ארמון" של אותו גאוותן. מאז הוא התהלך כמו נמר בתוך הכלוב, לא ידע את נפשו, וגאוותו לא נתנה לו מנוח.

בסופו של דבר הוא ניגש אל אותו אמריקאי ושאל כמה השקיע באותו "ארמון", שכן הוא מעוניין לקנות אותו ממנו. נקב האמריקאי בסכום גבוה במיוחד, ואותו עשיר הציע לרכוש אותו בסכום גבוה אף יותר. כמובן שאותו אמריקאי הסכים מיד, והעשיר שילם וביקש ממנו לפנות את הדירה בהקדם.

ואז קרה דבר לא יאומן: העשיר הזמין כמה טרקטורים ושופלים, והורה להם להרוס את אותו בית מפואר עד הייסוד, כדי שה"ארמון" שלו ישאר הכי יפה בהרצליה פיתוח. עד כאן.

ולסיכום רק נאמר שמעשים כמו של חיאל בית האלי או כמו העשיר מהרצליה מעידים שבעניינים האלה אין מקום למחשבות של "לי זה לא יקרה". וזו טעות חמורה, כיוון שהאנשים הנ"ל לא היו טיפשים. גם קרח פיקח היה. אך הכבוד הוא ביצה טובענית שכמעט ובלתי אפשרי להינצל ממנה. ולכן התרופה היחידה היא לברוח מהכבוד, כי ה' אלוקים יתן חן וכבוד.

איך זוכים לראות את רשב"י בחלום?

(פט"ז פכ"ז)
ויעלו על משכן קרח וגו'.

אדם יכול לעשות את העבירות החמורות ביותר, וגם לומר שהוא הצדיק הגדול ביותר. וכך קרח קרא למפלגתו: משכן קרח. דהיינו שהשכינה שרויה אצלו.

מובא בחז"ל שאפילו הקב"ה קרא ליצר הרע בשם רע, שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (נח, ח', כ"א). ולכאורה למה הוא נקרא רע? הרי בסך הכל הוא עושה את "העבודה" שלו. אלא שהוא מראה לאדם על עבירה כאילו היא מצווה, ולכן הוא נקרא רע. וראשי התיבות שלו הוא יצה"ר, שזה שמן. שכמו שהשמן מחליק את הדבר הקשה והמחוספס - כך היצר מחליק לאדם את העבירות ומצפין לו אותן. לכן הוא נקרא גם צפוני.

לפעמים האדם הולך לאירוע מסוים כגון ברית או חתונה מעורבת, והוא חושב שזכה באותו יום, אבל מי יודע כמה צניעות הייתה שם. ומעשה בזמננו באשה צדיקה שהלכה לפקוד את קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, והיא רואה שתי נשים באות לכיוון הקבר. אלא שמחוסר ידיעה לא היו לבושות בצניעות. ניגשה אליהן האשה ודיברה עמהן בעדינות, שאם הן רוצות שהצדיק ימליץ עליהן בשמים ושתפילותיהן תתקבלנה, מן הראוי שיבואו יותר בצניעות. הנשים הללו אמרו לה 'את צודקת, לא חשבנו על זה', הלכו מיד למכוניתן, כיסו עצמן כהוגן, חזרו לקבר רשב"י, והתפללו לה' מקירות לבן.

אותה אשה שכבה לישון בלילה, והנה חלום. ובחלומה היא רואה את כל הקבר של רשב"י זיע"א, שכולו מלוכלך ומטונף ביותר, ובלי לחשוב פעמיים החלה לנקות את הכל ביסודיות עד שהבריקה את כל האזור. לאחר מכן התגלה בחלומה רבי שמעון בר יוחאי, ואמר לה 'אני רוצה להודות לך על מה שעשית היום, ומברך אותך שתזכי להריון בקרוב, יוולד לך בן, ותקראי שמו שמעון'.

טובים חללי חרב מחללי רעב

(פט"ז פ"ל)
ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו', וירדו חיים שאולה וגו'.

יש להקשות: מדוע וירדו חיים שאולה? הרי זה סבל נוראי. ואם כוונת משה רבינו שייבלעו באדמה - אם כן, שימותו ואז ייבלעו. למה שיירדו חיים לשאול?

יובן על פי הגמרא (ברכות ד') שהמלאך מיכאל מגיע ממקום למקום בפריחה אחת, וגבריאל בשתיים, ואליהו הנביא בארבע, ומלאך המוות בשמונה (ובשעת המגיפה באחת). ומסביר המהרש"א שמלאך המוות מגיע בשמונה פריחות כי הקב"ה רוצה שאולי ברגעים האחרונים של האדם, שכל כוחותיו כלו והרגע הגורלי הגיע, שלפחות עכשיו יעשה תשובה. לכן הקב"ה מעכבו.

ירמיה הנביא אמר "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" וגו', והסבירו חכמי המוסר שאדם שמת ברעב - ברגעיו האחרונים הוא חושב על אוכל, וכך הוא מת. ואין לך מיתה גרועה מזו, שהנשמה חוזרת אל אביה שבשמים מתוך מחשבה גשמית. מה שאין כך עם חללי חרב, שאחרי שנדקרו ויודעים שנשארו להם רגעים אחדים עד למוות, מהרהרים בתשובה. ואין לך מיתה יפה מזו.

וממילא מובן מה רצה משה רבינו לעשות כאן לאדם שהקהיל את בני ישראל נגדו, גרם למחלוקת נוראה כלפיו, ודיבר עליו לשון הרע ללא הרף. משה רבינו רוצה שקרח לא יפסיד את העולם הבא, ולכן אמר "וירדו חיים שאולה", כי אם הם ימותו כבר לא יוכלו לעשות תשובה, שהרי לא המתים יהללו י-ה. ואומר רבינו האר"י זצ"ל שקרח עתיד להיות כהן גדול לעתיד לבוא. וזה רמוז בסופי תיבות של "צדיק כתמר יפרח".

אל תדאג, עוד תראה את אביך

(פט"ז פל"ב)
ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וגו'.

מובא בגמרא (ברכות ס"ד) "כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפנה השעה השעה נדחית מפניו". כאן קרח דחק את השעה ורצה להיות הכהן הגדול, ובאה האדמה ואמרה לו 'כמו שאתה רוצה דבר לפני שהגיע הזמן שלו - כך אני רוצה לבלוע אותך לפני הזמן'.

ידוע שבעלי מידת הסבלנות - החיים שלהם הכי יפים. ולעומתו מי שאין לו סבלנות, חייו אינם חיים. והרבה צרות ובעיות באות לאדם מחוסר סבלנות. אם נתבונן נראה שאדם הראשון, שנאסר עליו לאכול מעץ הדעת - אם הוא היה ממתין לשבת, כבר היה מותר לו. והחטא נעשה שעות ספורות לפני שבת. וכמה הוא סבל מזה לאחר מכן. וכן בחטא העגל ראינו שנותרו שש שעות עד לרדת משה, ולא הייתה לעם סבלנות, וחטאו בחטא העגל הנורא. וכמו שאמר משה לקב"ה, "אנה חטא העם הזה חטאה גדולה", שכאמור זה נבע מחוסר סבלנות. וכן רואים אצל דוד המלך, שנקבע זיווגו עוד מששת ימי בראשית, אלא שלקחה לפני הזמן ונעשה מה שנעשה. ואף על פי שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, מכל מקום עדיין לפי דרגתו הייתה עליו הקפדה מהשמים.

ומעשה באדם שהלך מעבר לים ועבד במשך עשרים שנה כדי להביא פרנסה לביתו. עבד לילות כימים, אכל רק לחם ושתה רק מים כדי לחסוך בכסף. כעבור 15 שנה חזר לעירו, ולפני שנכנס לביתו ראה מהחלון נער צעיר שיושב בבית עם אשתו. מיד נתמלא כעס ורצה להיכנס לבית ולהרוג את שניהם. אלא שברגע האחרון הוא החליט להמתין עם הכעס ולשמוע על מה הם משוחחים. והנה הוא שומע את אשתו אומרת לנער "אל תדאג, אתה עוד תראה את אביך. בעת שיצא לדרך הוא לא ידע שאני בהריון. אם הוא היה יודע - היה חוזר מהר יותר כדי לראות אותך".

רק אז הבין אותו אדם שאם הוא לא היה שולט בכעסו - היה הורג במו ידיו את אשתו ובנו. נכנס לביתו בשמחה גדולה, והכל בא על מקומו בשלום.

ברגע האחרון

(פי"ז פ"ה)
זיכרון לבני ישראל וגו', ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'.

הפסוק בא ללמדנו שכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו מהתורה (לפי חלק מהראשונים). זאת אומרת שאם יש לאדם שכן שהוא מסוכסך איתו, והוא יודע שאם יגש אליו במטרה לעשות שלום יש סיכוי שהשכן יסכים, קל וחומר אם הוא יודע בוודאות שהשכן יסכים - הוא בהחלט צריך לעשות זאת למרות שיצטרך להשפיל קצת את כבודו. וכן בינו לבין האשה - אם יש סכסוך קטן או גדול, אסור להחזיק במחלוקת. ואפילו שהדבר קשה לו מאוד, הוא צריך להתעלות על עצמו ולבקש סליחה גם אם הוא חושב שאינו אשם.

למדנו בפרשה שמשה רבינו כמובן אינו האשם במחלקת, אלא זו מחלוקת קרח ועדתו בלבד. ואף על פי כן אומרים רבותינו ששלוש פעמים ניסה משה רבינו לעצור את המחלוקת ולפייסם, ובפעם השלישית כשמשה רבינו הגיע, לא ידעו בני קרח האם לקום לכבודו או לא, שהרי אביהם חולק עליו, ואם יקומו לכאורה אין כאן כיבוד אב. אבל מצד שני, הרי זה משה רבינו, ועדיין לא נתבררה האמת, וצריך לקום.

ברגע האחרון הם החליטו לקום לכבוד משה רבינו. באותו רגע נתגלתה להם האמת שהצדק לא עם אביהם, ולכן לא נבלעו באדמה ואף זכו לכתוב כמה מזמורים שמופיעים בתהלים, שאחד מהם הוא "למנצח על הגתית לבני קרח מזמור" שאנו קוראים במנחה. וכל זה בזכות הענווה של משה רבינו.

ורבותינו אמרו שכמו שגליית עמד ניצב חירף וגידף, גם אלה חירפו וגידפו את משה רבינו. אבל לא איש האלוקים כמשה רבינו יוותר על השלום. ומעשה ששמעתי על אברך מסוים שהייתה לו מחלוקת גדולה עם אשתו, וכל פעם היה אומר לה שאם היא תמשיך כך לצעוק וכו', הוא עוד יעזוב את הבית. עד שביום מן הימים הוא לא רק אמר אלא גם עשה. נסע לבאר שבע וישב בבית הכנסת בו מתפלל הצדיק רבי אלעזר אבוחצירא, ובבוקר התפלל איתם בנץ החמה. אחרי התפילה רבי אלעזר ניגש לכיוון בו ישב אותו אברך, וביקש מאחד מאנשיו 'תגיד לו שיחזור מהר לביתו, כי מידת הדין מקטרגת עליו שאשתו לבד עכשיו'.

ארס שבין שיניו ממית

(פי"ז פי"ג)
ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה.

פירש רש"י שאהרן אחז את המלאך והעמידו בעל כרחו. אמר לו המלאך "הנח לי לעשות שליחותי". אמר לו אהרן "משה ציווני לעכב על ידך". אמר לו המלאך "אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה". ענה לו אהרן "אין משה אומר כלום אלא מפי הגבורה (הקב"ה). אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אוהל מועד. בוא עמי ושאל" וכו'. וזה מה שעצר את המגיפה.

פירוש נוסף הוא שהדבר נעשה בקטורת, שלא יגידו שהקטורת רק הורגת, אלא שיראו שהיא גם עוצרת מיתה. ולא הקטורת ממיתה או מחיה - אלא המצוות מחיות את האדם, ואילו העבירות ממיתות. וכפי המעשה הידוע בגמרא (ברכות ל"א) שהיה ערוד (מעין נחש) שהיה הורג ומכיש בני אדם. סיפרו זאת לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם "תראו לי את חודו", והראו לו. נתן רגלו והערוד הכיש אותה, ולאחר מכן מת על ידי נס. נטלו רבי חנינא בן דוסה לבית המדרש ואמר להם "אין הנחש ממית, אלא החטא ממית".

הגר"א מווילנא מקשה (סנהדרין ע"ו) שאם מדובר על אדם שפתח את פי הנחש והניחו על האדם, והכישו הנחש והרגו, האם זה נקרא גורם או הורג בידיים. וזו מחלוקת בגמרא. ואחד התנאים סובר שהוא חייב מיתה, כיוון שארס שבין שיניו ממית.

ומקשה הגאון, והרי למדנו מהמעשה של רבי חנינא שאין הנחש ממית אלא החטא ממית. שהרי הארס פגע גם ברבי חנינא אך לא הרגו, כי אין הנחש ממית כלל אלא חטאיו של האדם. אזי איך אמרו בגמרא שארס שבין שיניים ממית? ועונה הגאון תירוץ גאוני, שהנחש שמדובר עליו כאן זהו הנחש הקדמוני, שזה השטן. ואם ניקח את המילה נחש ונכתוב מתחתיה את המילה שטן ייצא לנו בצד ימין אותיות "שן" ובצד שמאל אותיות "שן". ובאמצע - חט(א), לרמוז שזה הארס שבין שיניו, שהגמרא התכוונה שהחטא הוא ההורג, ולא הנחש.

מי הציע את התכנון למבצע אנטבה?

(פי"ז פ"כ)
והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו'.

לפעמים האדם עושה את כל ההשתדלויות בעולם כדי להשיג איזה כבוד וכדומה, אבל עצת ה' היא תקום, כמו שראינו אצל אדוניהו בן חגית, שהיה מתנשא לאמור "אני אמלוך", ועשה לו רכב ופרשים וחמישים איש נטולי טחול וכפות רגליים שירוצו לפניו מבלי להתעייף, ועשה זבח של הרבה עגלים מפוטמים. באו יואב בן צרויה, אביתר ועוד, והוא כבר כמעט היה בטוח שהוא המלך, עד לאותו רגע שדוד נשבע ששלמה יהיה המלך. וכל השתדלותו של אדוניהו הלכה ונעלמה כעשן.

לכן צריך תמיד לזכור שאם ה' לא ישמור עיר - שווא שקד שומר, ואם ה' לא יבנה בית - שווא עמלו בוניו בו. והאדם ישאל את עצמו, 'אם כן, לא נעשה שום דבר והכל יהיה לבד מה''. אך זה ודאי שלא, כי יש לה' יתברך שליחים טובים, והם ראשי בני ישראל, שאלה הרבנים הקדושים.

ומעשה ידוע ביצחק רבין ז"ל שהלך בשנות השבעים לראשל"צ מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, וביקש ממנו עצה כי הם היו צריכים לצאת למבצע מאוד מסוכן. הרמטכ"ל ואנשי הצבא הכינו שתי דרכים כיצד לעשות את זה, ושתיהן מאוד מסוכנות. אמר לו מרן "אני אתן לך דרך שלישית, ותציע להם את זה". וכשמוע רבין את העצה של מרן - לא האמין למשמע אוזניו איזו עצה מתוחכמת המורידה את כל הסיכונים כמעט, ואמר לרב שבזו הדרך יפעל צה"ל. בסופו של דבר היה זה מבצע אנטבה, שהוכתר בהצלחה.

---

פרשת חוקת

---

אני עלול להידרדר ולמסור אותך למלכות

(פי"ט פ"ב)
זאת חוקת התורה וגו'.

מובא בגמרא (פסחים קי"ב), כשהיה רבי עקיבא בבית האסורים ביקש ממנו רבי שמעון שילמדו תורה. אמר לו רבי עקיבא 'אני לא מלמד אותך תורה', שזו הייתה שעת סכנה. אמר לו רבי שמעון 'אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחאי אבא שלי ומוסרך למלכות', עיין שם.

והקשה הרב יוסף יגן שליט"א, אין יתכן שרבי שמעון בר יוחאי אמר לרבו שהוא ימסרהו למלכות אם לא ילמדו תורה? והרי מוסר זו עבירה חמורה מאוד, ולעובר עליה אין חלק לעולם הבא. ותירץ הרב שכך נתכוון רבי שמעון לומר לרבו 'אם אתה לא תלמדני תורה, אני אלך ואדרדר עד שאני עלול להגיע למצב שאפרוק עול ואמסור אותך למלכות'. ואם נשאל למה במידה והאדם לא לומד תורה הוא מידרדר ועלול להגיע למקומות הכי שפלים - על זה עונה הפרשה שלנו " זאת חוקת התורה". כלומר, אל תשאל שאלות. זה החוק.

רואים אנו את אסף במזמור ע"ג בתהלים, שבהתחלה הוא רוצה כביכול גם להיות כמו הרשעים ומקנא בהם, וכמו שהוא אומר "כי קינאתי בהוללים, שלום רשעים אראה, בעמל אנוש אינמו, אך ריק זיכיתי לבבי וארחץ בניקיון כפי". אבל בסוף המזמור אנו רואים שמשתנית דעתו מן הקצה אל הקצה באומרו "עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם". דהיינו, כל זמן שאני מחוץ לבית המדרש ומחוץ לתורה - אני מקנא בהם. אבל רק נכנסתי למקדשי אל, שזה הבית מדרש וזו התורה, "אבינה לאחריתם". ואני, קרבת אלוקים לי טוב. ומה שנשתנה אצלו זה לימוד התורה. כי ברגע שהאדם לומד תורה - כולו משתנה לטובה.

מלאכים בארץ

(פי"ט פ"ב)
זאת חוקת התורה וגו'.

אומר הזוהר הקדוש שברגע שהאדם לומד תורה, הוא מקבל נשמה אחרת מתוקנת, והופך להיות כמלאך קדוש, ככתוב "ברכו ה' מלאכיו". וכמו שיש מלאכים בשמים, כך יש מלאכים בארץ. ומיהם המלאכים בארץ? אלה הם שעוסקים בתורה.

ועוד מובא שם "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". הקב"ה ברא את העולם ברוח פיו (כביכול), והיום איזו רוח מעמידה את העולם? הרוח של לומדי התורה שמוציאים רוח מפיהם הקדוש בשעת לימוד התורה. לא סתם אמרו חז"ל "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"ה מ"א).

ומעשה ברבי עקיבא איגר שלמד תורה עם בנו. והנה באמצע הלימוד סגר הרב את הספר ורץ במהירות להציל אדם שהכרכרה שלו כמעט ושקעה כולה בבוץ יחד עם כל בני משפחתו. הצליח הרב לחלצם, והכל בא על מקומו בשלום. הרב חזר מיד לביתו, שטף את פניו ואת ידיו, ומיד ניגש ללמוד כאילו לא אירע דבר.

בסיום הלימוד אמר הבן לאביו 'סלח לי, אבל מעולם לא סגרת את הגמרא באמצע לימוד והלכת. מה קרה היום, אבא?'. סיפר לו אביו על אותו אדם שהיה בסכנה (שוודאי שהרב ראה הכל ברוח הקודש) והלך להצילו. 'וברוך ה' הצלחתי, ואני מוחל לו על כל הריצה, העמל והלכלוך. אבל עם דבר אחד קשה לי יותר - הביטול תורה שנגרם'.

האם השוטר שומר חוק

(פי"ט פ"ב)
זאת חקת התורה וגו'.

חקת מלשון חקיקה. שהאדם צריך לחקוק את מצוות התורה על לבו, לא לעבור על שום מצווה, וכן לא לעשות שום עבירה. וכמו שהאדם חקוק בלבו שהוא לא שותה רעל, גם אם יהיה צמא מאוד ותונח לפניו כוס משקה צבעונית עם ריח נעים - הרי הוא יודע שזה רעל ולכן לא יתפתה, כי הדבר חקוק עמוק בלבו. כך צריכה להיות חקוקה בלבנו הידיעה שעבירה היא רעל.

לפעמים האדם חושב שגם אם הוא לא מקיים את כל המצוות - זה בסדר. אבל כולנו יודעים שאם יש ספר תורה שכתב אותו צדיק יסוד עולם שטבל במקווה לפני כל כתיבת שם הוי"ה, אבל חסרה בו אות אחת - ספר התורה כולו פסול. והרי כל יהודי הוא ספר תורה. וכמו שהגמרא אומרת, שאם האדם נמצא ליד איש גוסס, בצאת הנשמה צריך לעשות קריעה גם אם הוא לא קרוב משפחה, כי זה כמו לראות ספר תורה שנשרף. ולכן אנו צריכים להתחזק מיום ליום עד שנזכה לקיים את כל המצוות ולא לעבור שום עבירה.

ומעשה בשני בחורי ישיבה שנסעו בכביש, והנה לפתע עצר אותם שוטר. ראה שאחד מהם אינו חוגר חגורת בטיחות, והחל לרשום לו דו"ח. לפתע פנה אליו אותו בחור ואמר לו 'סלח לי, אדוני השוטר. אפשר לשאול אותך שאלה?'. 'בוודאי', ענה השוטר תוך כדי שהוא עסוק בכתיבת הדו"ח. 'האם אתה שומר שבת?'. 'לא', ענה השוטר. 'האם אתה מניח תפילין?'. 'לא, אבל תאמין לי, אני יותר צדיק ממך, ובטוח שאהיה בגן עדן'. שאל הבחור 'אם כן, למה אתה רושם לי דו"ח?'. השוטר לא הבין את השאלה. 'מה זה קשור?', תמה. 'עברת על החוק וזה לא בטיחותי. אני חייב לרשום לך דו"ח'.

'נכון', ענה הבחור, 'אבל תסכים איתי שלא עברתי את המהירות, ויש לי רישיון נהיגה, ויש לאוטו טסט וגם ביטוח. גם עצרתי בתמרור עצור וברמזור אדום קצת לפני שתפסת אותי. אבל רק בגלל עבירה אחת אתה רושם לי דו"ח. רק תדע שגם בשמים ינהגו איתך באותה מידה. תעבור על חוק אחד או מצווה אחת ממצוות ה' - וכבר תקבל דו"ח. ושאר המצוות שאתה עושה לא יעזרו לך כי עברת על חוק ה', וזה לא בטיחותי לא לגוף ולא לנשמה'. שמע זאת אותו שוטר, והבין שהוא בעצמו לא שומר חוק.

היצר הרע מייעץ לאדם לחזור בתשובה רק לעת זקנה, ובינתיים שיעשה חיים

(פי"ט פ"ב)
זאת חוקת התורה וגו'.

חוק הוא דבר שהשכל של האדם לא תמיד מבין. אבל גם מצוות וחוקים אנו מחויבים לקיים, דוגמת פרה אדומה, שעטנז ועוד. ואחד הדברים שנקראים חוק הוא התשובה. כי כל בר דעת מבין שאדם שעבר עבירה שצריך לשבת בגללה במאסר ממושך, גם אם הוא יבקש סליחה מהשופט, יבכה וכו' - זה לא יעזור, כי חוק הוא חוק. אם כן, כשאדם עובר על דברי ה' יתברך, איך יתכן שעל ידי בקשת סליחה הכל ימחק? והרי על עבירה צריכים לשלם. אלא התשובה מועילה, שזה החוק.

וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קי"ט קנ"ה) "רחוק מרשעים ישועה כי חוקיך לא דרשו". שהרי התשובה היא הישועה הכי גדולה של האדם שעושה עבירות. בעקבותיה אף נמחלים לו כל עוונותיו. והרשעים רחוקים מישועה, שזו התשובה. ולמה הם מתרחקים? כיוון ש"חוקיך לא דרשו". הם אומרים שתשובה היא דבר לא שכלי ולא הגיוני, ולכן אינם שבים בתשובה. וכמובן שהם עושים את זה מתאוותם הרעה, שהרי גם לעשות עבירה זה לא הגיוני ולא שכלי, כי כך מלכו של עולם ציווה.

אומר דוד המלך ע"ה (שם, י', י"ג) "כי הלל רשע על תאות נפשו", דהיינו, למה האדם הולך בדרך רשעות? בגלל תאוות בנפשו. וכאן התורה גילתה לנו איך זוכים לחזור בתשובה, שתשובה שתופסת לנצח ולא נמסה כמו קרח נוצרת רק על ידי לימוד התורה. בנוסף היא מכפרת עוון, גם אם האדם עבר הרבה עבירות.

מה עושה היצר הרע? אומר לאדם שרק כשיתבגר עוד קצת - רק אז יעשה תשובה. אבל בינתיים שיהנה מהחיים. וזה דומה לאדם שנכנס רעב מאוד למסעדה שבבעלותו, הזמין מהמלצר מאכל מסוים, ובנוסף ביקש ממנו שיזרז את ההכנה כי יום שלם לא בא דבר מאכל לפיו. לתדהמתו הוא ראה שהמלצר מטפל בכולם לפניו, ודווקא אותו הוא כאילו שכח. כל פעם הזכיר לו 'מה איתי?', והמלצר עונה לו כל פעם מחדש 'עוד מעט', 'עוד מעט'. כבר עברו שעתיים והאנשים התחלפו במסעדה, וכבר עברו ארבע שעות עד שהגיע הזמן לסגור את המסעדה. ואותו בעל המסעדה נשאר רעב. אין צורך לומר איך הרגיש בעל הבית גם כלפי המלצר.

אבל הבה לא נדון את המלצר לכף חובה כל כך גדולה, כי המלצר הוא אנחנו לפעמים. הקב"ה מבקש מאיתנו אוכל רוחני, שזה שבת, תפילין ותלמוד תורה, ומה אנו אומרים לקב"ה? עוד מעט, תמתין קצת, אולי בהמשך. ובינתיים החיים אוזלים ויש לנו זמן לטפל בכל העניינים האחרים, רק לא בדברים שבעל הבית של העולם ושל הנשמה שלנו ביקש מאיתנו.

ומובא מעשה נורא במסכת תענית (כ"א) בנחום איש גם זו, שהיה מהלך בדרך והיו עמו שלושה חמורים עמוסים - אחד במאכל, אחד במשקאות ואחד במיני מגדים. בא עני ואמר לו 'רבי, פרנסני'. אמר לו 'המתן עד שאפרוק את חמורי'. בינתיים נפח העני את נשמתו והשיבה לבוראה. מיד נצטער נחום איש גם זו צער גדול, וביקש שעיניו שלא ראו את צערו הגדול - שיתעוורו. וידיו שלא מיהרו - שיגדמו. ורגליו שלא מיהרו - ייקטעו. ולא נרגע נחום איש גם זו, ואמר שכל גופו יתמלא שחין. וכך נעשה.

מקשים בעלי המוסר: מה נחום איש גם זו עשה שלא כהוגן, וכי הוא אשם במיתת העני? אלא המילה הזו שאמר לו, "המתן", היא הנקודה. שהרי העני הזה עמד למות כל רגע. כשהוא ראה את נחום איש גם זו מרחוק - זה מה שהחזיק אותו, שזה כמו שאם אדם עומד לטבוע בים, ומבחין שעוד מעט יגיע לחוף מבטחים - זה נותן לו כוח. ולכן כשנחום איש גם זו אמר לו 'המתן', העני, מרוב צערו, אמר 'מי יודע כמה זמן עוד אמתין', ונפח את נשמתו.

בעלי המוסר מסבירים את העניין בכך שהאדם העני הוא הנשמה, הרב הוא האדם, והנשמה פונה לאדם ואומרת לו 'רבי, פרנסני. תן לי תורה, תן לי שבת, תן לי תפילין'. ומה אנו עונים לנשמה? 'תמתיני, אני עוד צעיר. אני צריך ליהנות מן החיים'. ובינתיים החיים נגמרים כי אנחנו מבקשים מהנשמה להמתין עד שנפרוק את החמור, ועד שניפרד מן החומריות שלנו.

מה חטאתי, מה פשעתי

זאת חוקת התורה וגו'.

אומר התרגום "דא גזירת אורייתא", שלפעמים עוברים על האדם חס ושלום דברים קשים מאוד, והוא שואל את עצמו 'מה חטאתי, מה פשעתי?', ואינו מבין. על כך אומרת התורה שיש דברים שאדם, שהשכל שלו מצומצם, אינו מבין, כי רק ה' יתברך יודע תעלומות.

וכן איוב, שעברו עליו יסורים נוראים מאוד, חבריו ניסו להגיד לו שאולי הוא עשה קצת עבירות בסתר, ולכן הוא כל כך סובל. שהרי הקב"ה לא מעניש סתם. ואיוב לא הסכים איתם, כיוון שהוא ידע בעצמו שהוא לא חטא. עד שהגיע לשם אליהוא ואמר לו 'אתה צודק, אתה ירא אלוקים וסר מרע ואין לך עבירות, אבל יש גלגולים קודמים, ואתה באת בגלגול' (וידוע שאיוב היה גלגול של תרח).

ובאותו הקשר, לפני כמה מאות שנים שונאי ישראל שרפו מאה קרונות מלאים בגמרות וספרי קודש, והרבנים לא ידעו על מה ולמה כך עלה בידיהם. פתחו את החומש לראות מה עונה ה' יתברך, והתשובה הייתה "זאת חקת התורה", דהיינו דא גזירת אורייתא.

(פי"ט פ"ב)
זאת חקת התורה וגו'.

מובא בגמרא (ברכות ה'), אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה. והקושיא ברורה: שהרי אם הוא פשפש במעשיו לפני כן, למה הוא לא בדק אם יש בידו עוון של ביטול תורה?

עונה המהרש"א שמדובר כאן לא ביסורים קלים אלא ביסורים כבדים מנשוא, שהאדם מתחיל לשאול את עצמו אולי עשה עבירה חמורה. שהרי היסורים הללו לא באים על עבירות קלות. והוא לא מעלה בדעתו כלל שזה בגלל שהוא לא בא אתמול לשיעור תורה, שהרי בדעתו ביטול תורה זה לא חטא. ואומר הספרי שכשם שמצוות תלמוד תורה גדולה מכל המצוות - כך עונש ביטולה גדול מכל העבירות. וזאת חקת התורה.

''זה מאסר עולם''

(פי"ט פ"ב)
זאת חקת התורה וגו'.

אנו רואים בדורנו את תנועת התשובה הולכת וגדלה ברמות חסרות תקדים. כן ירבו בעלי התשובה. ואחד הדברים המופלאים ביותר שרואים על האדם שחוזר בתשובה ועמל בתורה הוא שהפנים שלו משתנות, ויש עליהן אור וחן מיוחד במינו. וכן לא אחת רואים בעלי תשובה שלא היו מסוגלים לשבת בבית הספר שעה אחת רצופה, ולאחר שחזרו בתשובה אינם מסוגלים עוד להתבטל שעה רצופה. והאור החזק של התשובה חדר גם לתוך הסורג והבריח בבתי הסוהר, וברוך ה' גם שם התשובה פורחת עד מאוד.

ואם נשאל את עצמנו איך קורה דבר כזה, התשובה היא ש"זאת חקת התורה". זה החוק שטמון בתוך התורה, שכל המתקרב אליה ונדבק בה רואה כמה העבירות הן הבל הבלים, ואין כמו דבקות בה' יתברך. אבל החוק אומר גם שמי שמתרחק מהתורה מתנתק ממקור הכוח הרוחני שלו. שהרי מכונית חדשה חייבת דלק כדי לנסוע, וגם האדם חייב דלק, שזו התורה. ובלי התורה האדם הולך מדחי אל דחי.

המשנה באבות (פ"ה מי"ד) מביאה ארבע דרגות בלומדי תורה: הולך לבית המדרש וגם לומד - חסיד. לא הולך לבית המדרש וגם לא לומד תורה בבית - הרי זה רשע. ומדובר גם על אדם ששומר על קלה כבחמורה ושומר שבת, ומניח תפילין של רש"י ושל רבינו תם, ואוכל רק למהדרין, ושומר על קדושה נוראה - אלא שאינו לומד תורה, המשנה קראה לו רשע. ולמה? כי "זאת חקת התורה". וכך גם ההסבר שהקב"ה אמר לבני ישראל במעמד הר סיני "אם אתם מקבלים את תורתי - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (שבת פ"ט). דהיינו שאם לא נקבל עלינו תורה, האדם קובר את עצמו מיום ליום.

ומעשה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שנסע פעם באוטובוס לכלא בבאר שבע כדי להעביר לאסירים שיעור תורה, ובדרך שמע שתי נשים מאחריו מפטפטות על הא ועל דא. והנה פונה אחת לחברתה ואומרת לה 'תדעי לך שאני מקנאת בך למרות ששני הבנים שלך נמצאים בכלא לאחר שנשפטו לכמה שנים'. 'למה את מקנאת בי?', תהתה רעותה. 'הרי אין לך בן בבית הסוהר'. 'נכון', אמרה, 'אבל הבן שלי חזר בתשובה, וזה יותר גרוע. במקרה שלך הבנים שלך ייצאו בסוף מהכלא, אבל אצלי זה מאסר עולם משום שאין יציאה משם'. החברה ענתה 'אל תקנאי בי. שמעתי שגם בכלא מתחילים לתת שיעורי תורה, כך שגם הילדים שלי עלולים עוד לחזור בתשובה'.

כשיצמחו לך שערות בכף היד - אקבל אותך בתשובה

(פי"ט פ"ב)
זאת וגו', ויקחו אליך פרה תמימה וגו'.

אומר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז', כ"ג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". כלומר, שלמה המלך ניסה להבין את פשר עניין הפרה האדומה, אולם ככל שהוא התעסק בזה יותר - הדבר נתרחק משכלו עוד יותר.

אפשר להסביר זאת על פי חז"ל, ששאלו את החכמה והנבואה: אדם שחטא, מה מגיע לו? אמרו החכמה והנבואה 'והנפש החוטאת היא תמות'. שאם אדם מורד במלך בשר ודם, חייב מיתה. קל וחומר לאדם שמורד במלך מלכי המלכים, שבוודאי חייב מיתה. שאלו את התורה: 'אדם שחטא, מה דינו?'. אמרה התורה 'יביא קרבן. ובזמן שאין בית מקדש - הוא ימות'. שאלו את הקב"ה 'אדם שחטא, מה דינו?'. אמר הקב"ה 'יעשה תשובה ויתכפר לו. למה שימות?'.

ולפי זה יובנו דבריו של החכם מכל אדם שלא הבין את עניין הפרה האדומה. שהרי רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן שפרה אדומה באה בגלל חטא העגל. וכמו שאומרים, תבוא האם ותקנח צואת בנה. ואת זה שלמה המלך לא הבין, שהרי ככל שהאדם יותר חכם - כך ענשו גדול יותר. ובני ישראל, שהיו דור דעה, שראו את קריעת ים סוף ומעמד הר סיני וענני הכבוד, ואכלו אוכל של מלאכים - חטאו בעגל.

כתוב בשיר השירים (פ"א) "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו". שתחת החופה בינינו לבין הקב"ה, שזו המסיבה, נרדי נתן ריחו - עשינו את העגל. ולפי השכל הישר אין כפרה על חטא גדול שכזה. ומשה רבינו התחנן לה' שיסלח, וה' אמר שהוא סולח, אלא ביקש שיביאו פרה אדומה ותקנח צואת בנה. ושלמה החכם, שמסמל את החכמה, אומר "אחכמה והיא רחוקה ממני". ושלא נחשוב ששלמה המלך בא לקטרג חס ושלום, אלא ההפך הוא הנכון, שלפעמים אדם שעשה הרבה עבירות - נדמה לו שאין כפרה עולמית וששום תשובה לא תתקבל. ולכן הוא אומר לעצמו "כאשר אבדתי - אבדתי".

לכן בא שלמה המלך ואומר לנו שלא ננסה לקשור תשובה עם ההיגיון, כי בחזרה בתשובה אין היגיון, אלא זה חסד גמור מהקב"ה. וזה מה שהגמרא (עבודה זרה) אמרה שלא היו ראויים ישראל לאותה עבירה של חטא העגל, אלא כדי להורות תשובה לרבים. דהיינו שאם האדם יתייאש מן התשובה מפני רוב עוונותיו, אז נאמר לו 'בוא ותראה את חטא העגל, שהם היו הדור הכי חכם בעולם, וראו מעמד הר סיני - וחטאו בעגל, וה' יתברך קיבל תשובתם. ממילא קל וחומר שהקב"ה יקבל תשובת כל יהודי'.

ומעשה ביהודי שביקש לחזור בתשובה, והלך לאחד הרבנים. אמר לו שמאס בחיי הפשע והחליט להתקרב לאבא שבשמים, והוא רוצה לחזור בתשובה. הרב, שידע שהאדם שעומד לפניו עשה כמעט כל עבירה שכתובה בתורה, והרשיע עד בלי די, אמר לו "כשיצמחו לך שערות בכף היד - אקבל אותך בתשובה". כלומר, כמו שהעניין לא שייך, כך גם התשובה לא שייכת.

יצא האיש בבושת פנים מחדרו של הרב, והבין שכנראה אין לו תשובה. ביום מן הימים נסע האיש במכוניתו ואירעה לו תאונה. רכבו נגרר כמה מטרים על הכביש כשידו מבצבצת החוצה, וכל העור של כף ידו התקלף. לקחו אותו לבית החולים, ניתחו אותו, הוציאו לו עור ממקום אחר בגוף, השתילו לו אותו על כף היד, ונעשה בריא ושלם. אלא שלהפתעתו ראה שכעבור כמה ימים החלו לצמוח לו שערות בכף היד, ולשמחתו לא היה קץ. מיד רץ אל הרב להראות לו את השערות שצמחו לו שם, והרב החזיר אותו בתשובה ונעשה אהוב למטה ונחמד למעלה. וכל זה ללמדנו שאין חטא או עבירה או פשע שעומדים בפני התשובה.

איך זה גם מטמא וגם מטהר?

(פי"ט פ"ב)
זאת וגו', ויקחו אליך פרה אדומה וגו'.

"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", כך אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ"ג). ולפי הפשט, כיוון שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, שזה לכאורה נוגד את ההיגיון.

שמעתי הסבר נפלא שאדם שרק מתחיל להתחזק בתורה וביראת שמים - צריך לעודד את רוחו, לפאר את מעשיו, ולהסביר לו כמה חשובה כל ברכה שלו. ואע"פ שבכך הוא עלול לבוא לידי גאווה, שהיא מטמאת, יש לעשות כך כיוון שעכשיו רוצים להביאו לדרך המלך. רק לאחר שהוא יגיע לשם ויתעלה במעלות התורה והיראה - נפתח לפניו בעדינות כמה אסור להתגאות וכיוצא בזה. ואילו אדם שהוא טהור וצדיק וחסיד, ויותר מדי יחשוב כמה הוא חשוב בשמים, עלול לקבל טומאה.

ממילא אפשר להבין במקצת שפרה אדומה תמימה אשר אין בה מום מטהרת את הטמאים, שכך אומרים לטמאים שרוצים להתעלות, שהם תמימים ואין בהם מום, כיוון שעדיין לא עלה עליהם עול מלכות שמים, וזה יביא אותם לטהרה על ידי שידבקו בתורה. ואחרי שיטעמו לא יוכלו להיפרד מטעמה הערב. כמו שאמר דוד המלך ע"ה, "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים ל"ד, י'). וכמו שאמר הלל לאותו גוי שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, שילמד תורה. ולבסוף ראה את הפסוק "והזר הקרב יומת", והבין שאינו ראוי להיות גם כהן הדיוט. אבל לא יכל לפרוש מהתורה, ונעשה יהודי גמור. וכן עשה רבי יהודה הנשיא לבנו של רבי אלעזר שהיה עסוק בעריות. הביא אותו לישיבה ואמר לו שמהיום יקראו לו רבי, ולבסוף לא רצה לפרוש מהתורה ונעשה גדול עולם.

והדבר מובא גם בזוהר הקדוש על הפסוק אודות החנפנים, שנאמר "יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כ"ד, כ"ה, כ"ו). מפרש הזוהר הקדוש שאם האדם מחניף לחברו סתם - זה אסור. אבל אם הוא מוכיח את חברו ורוצה לקרבו לקב"ה, ולכן מתחנף אליו - לא רק שזה מותר, אלא תבוא עליו ברכת טוב ונועם. וכן אמר הרמב"ם שלמרות שאסור להחניף, אם הרב רוצה - יכול להחניף לתלמידיו כדי לעודדם, וכן אב לבניו וכן איש לאשתו.

למה ירדתי בגלגול

(פי"ט פ"ב)
ויקחו אליך פרה אדומה וגו'.

פירש רש"י, לעולם היא נקראת על שם משה רבינו. ולפי המבואר שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, הדבר מובן. שהרי הגמרא אמרה (ברכות י') "כל התולה בזכות עצמו - תולין לו בזכות אחרים. וכל התולה בזכות אחרים - תולין לו בזכות עצמו". שהרי כשמשה רבינו, כשבא לבקש מחילה על ישראל בעבור חטא העגל, לא אמר בזכותו אלא "עשה למען אברהם, יצחק ויעקב". אמר לו הקב"ה "אני מוחל להם בזכותך", שנאמר "לולא משה בחירו עמד לפניו להשיב חמתו מהשחית" (תהלים ק"ו כ"ג). וכן כאן, שהפרה אדומה שבאה לכפר על העגל תקרא תמיד על שמך, כי על ידיך באה הכפרה.

אחרי שאמר הקב"ה למשה אחרי חטא העגל "הרף ממני ואשמידם, ואעשה אותך לגוי גדול" (דברים ט', י"ד), ענה לו משה "תהיה לי בושת פנים מאבותיי", שביקש על עצמו ולא ביקש על בני ישראל. אפשר לפרש על פי הבן איש חי זיע"א, שאמר שאבותיו של האדם נקראים הגלגולים הקודמים שלו. זו הכוונה בווידוי, שאומרים "אבל חטאנו אנחנו ואבותינו", שאלה גלגולינו הקודמים.

והרי ידוע שמשה רבינו היה גלגול של נח. כיוון שנח לא ביקש רחמים על דורו, בא משה רבינו לתקן זאת. ואמר משה לקב"ה 'הרי הורדת אותי בגלגול בטענה שלא ביקשתי רחמים על דורי. ואם הייתי מבקש, היית מרחם עליהם? הנה, עכשיו אני מבקש ומתחנן. ואם אין אתה מוחל לי - יש לי בושת פנים מאבותיי, שזה נח. שגם כשאני מבקש רחמים אני לא נענה - אזי למה ירדתי שוב בגלגול?'. ועל זה אמר ה' "סלחתי כדבריך".

כבוד השבת או כבודי

(פי"ט פ"ב)
זאת וגו', תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול.

אמרו חז"ל, אדם שחושב שהוא תמים ושאין בו מום - זה סימן שלא נכנס לעול תורה. וכמו שהגמרא אמרה במסכת ברכות (ה'), שאם אדם פשפש במעשיו ולא מצא עבירות, יתלה זאת בביטול תורה. שהסיבה שלא מצא עבירות נובעת מכך שהוא מבטל תורה, ואינו יודע מה זה עבירות.

להבדיל, זה כמו אדם שלא למד תיאוריה, נוסע בכביש, רואה תמרור עצור וחושב שהתמרור בסך הכל אומר לו שלום. כעת אינו יודע היכן מותר לנסוע והיכן אסור, ועובר על כל חוקי התנועה למרות שהוא חושב שהוא נוסע כחוק. כך האדם שלא למד מה מותר לעשות בשבת ומה אסור - הוא חושב שהעיקר שלא נסע ולא הדליק אש, אך אינו יודע מה זה בורר, או שאסור להסתרק בשבת, או לנקות לכלוך קטן מהחולצה על ידי מגבון או טיפת מים או רוק, או לתלוש מהשאריות של העור ועוד ועוד.

ומסופר על בנותיו של רוטשילד, שהיה אדם חרדי, שהיו צריכות להיפגש עם בנות המלוכה בשבת בצהריים. כיוון שהן לא רצו לבוא בשיער פרוע, כל הלילה הן ישנו בישיבה על הספה. שהרי אם היו ישנות במיטה - השיער היה מתפזר, והלא אסור להסתרק בשבת. ואדם שהולך בשבת כשהוא לא מסורק, אלא מסדר עם היד את שערו, עושה קידוש ה' בכל צעד. שהרי הוא מראה לכולם שהשבת יותר חשובה ממנו, מה שאין כן אם הוא מסורק הדק היטב וכל שערה במקומה. זה קצת חילול השם כשהוא מראה שקודם כל הכבוד שלו - ואחר כך אולי כבוד השבת.

כל השופטים הביטו לעבר הדלת

(פי"ט פי"ד)
זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו'.

אמר רבי יונתן (שבת פ"ג) "חייב האדם לעסוק בתורה, אפילו בשעת מיתה", שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". גם אם האדם עומד למות והוא חלש מאוד, ועוד כמה רגעים כבר לא יהיה כאן - בכל זאת הוא חייב לעסוק בתורה.

אם כן, כמה צריך ללמוד תורה כשהאדם עדיין צעיר וכוחו במותניו, ולכן אסור לבזבז מהחיים שום רגע. שהרי אחת העבירות החמורות היא שאדם מאבד עצמו לדעת, כיוון שהוא לקח את הדין לעצמו והיה יכול לחיות עוד עשרים או שלושים שנה, או אפילו רק עוד יום אחד - והוא איבד את זה. אבל מצד שני, הוא גם הפסיק לעשות עבירות וחטאים. ואף על פי כן עונשו חמור מאוד. אם כן, מה גדול עונשו של האדם שמאבד את זמנו להבל ולריק, ולא רק שאינו עושה מצוות אלא עושה עבירות? ודאי שזה יותר גרוע ממאבד עצמו לדעת.

ולכן האדם יחשוב כל בוקר מדוע הקב"ה החזיר לו את נשמתו, מה רצונו ממנו, ומדוע קיבל עוד 24 שעות ביממה החולפת. שהרי אם בן יבוא לאביו ויבקש שטר של מאתיים שקל בטענה שהוא צריך את זה מאוד, ואביו יראה איך הוא מקפל את השטר, עושה ממנו סיגריה, מתחיל לעשן, ואף משליך את האפר על הרצפה עד שנגמר השטר, וכעבור חמש דקות יבקש מאביו שטר נוסף - בוודאי שהאב לא ימהר לתת לו שוב.

אם כן, כל יום הנשמה עולה והאדם רוצה אותה לעוד 24 שעות של חיים ששווים כמובן יותר מכסף, כי האדם מוכן לתת את כל כספו רק כדי לחיות עוד חודש או קל וחומר שנה. והקב"ה מסתכל מה האדם עשה אתמול, ולצערנו הרבה פעמים שרפנו אותם בשטויות והבלים. וכל עבירה שאנחנו עושים מצערת מאוד את הקב"ה. ובכל זאת הוא, ברחמיו המרובים, מחזיר לנו את נשמתנו בחמלה, וזה מה שאומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה", שה' יתברך מחזיר, כי הנשמה עצמה לא רוצה לחזור. ומה שאנו אומרים "רבה אמונתך", אחד הפירושים הוא שמתרבה אצלי האמונה שאתה, הקב"ה, מאמין בי שאחזור בתשובה, והראיה היא שהחזרת לי את נשמתי. ולפעמים האדם מתייאש מן התשובה והוא זה שגורם לעצמו את הבעיות.

ומעשה שהיה בארה"ב עם אחד מעורכי הדין המפולפלים והמתוחכמים ביותר שיצג איזה רוצח. לא היה צל צלו של ספק בעניין הרצח, וכדי להוציא אותו זכאי מהמשפט היה צריך לעשות משהו מיוחד במינו. פנה עורך הדין לשופטים והבטיח להוכיח להם שהאדם הזה לא רצח. 'שהרי אם הנרצח לפי סברתכם יכנס לכאן חי, זה מצביע על כך שלא היה רצח', אמר. השופטים הנהנו לאות הסכמה, ואמרו שאכן, אם הנרצח חי - זה סימן מובהק שלא היה רצח.

אמר להם עורך הדין 'תוך 60 שניות הנרצח יכנס לתוך בית המשפט. אני מבקש מכולם להציץ בשעונים ולעקוב אחרי השניות'. ואחרי פרק הזמן הנקוב הסתובבו השופטים לעבר הדלת, לראות את הנרצח, אך לא היה שום אדם בפתח. עורך הדין חייך ואמר להם 'נכון, הנרצח לא נכנס לכאן, אבל החוק בארה"ב אומר שאם אתם השופטים לא בטוחים במאה אחוז שהיה רצח, הנידון יוצא זכאי. וכיוון שהסתכלתם לכיוון הדלת - זה מצביע בעליל על כך שאתם מסופקים, לכן אתם חייבים להוציאו זכאי'. נכנסו השופטים לחדר צדדי לדון בעניין, ועורך הדין והרוצח ישבו לשתות מתוך ביטחון מלא שהוא ייצא זכאי. אחרי כמה דקות חזרו השופטים, דפקו בפטיש והכריזו שהנאשם מורשע, שכן הגיעו למסקנה שהוא הרוצח.

כמובן שעורך הדין הזדעק, האשים אותם שהם עוברים על החוק, וביקש לדעת איך הם מרשיעים אותו כשכולם ראו שגם הם הביטו לעבר הדלת. אמרו לו השופטים 'הראיה שלנו היא שהנאשם עצמו לא הסתובב לכיוון הדלת בתום 60 השניות, כי הוא ידע במאת האחוזים שהנרצח לא יכנס, שהרי הוא רצח אותו'. עורך הדין השתכנע, ועד כאן המעשה.

המסקנה היא שהרוצח הכניס את עצמו למאסר עולם מפני הייאוש, וזה קורה לפעמים גם לנו, שבשמים מחכים לנו בפתח, וה' אומר לאדם "תפתח לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לך פתח כפתחו של אולם". אבל אנו לא מסתכלים לכיוון הפתח, ומכניסים את עצמנו למאסר של היצר הרע.

כשאני אוכל - כל העולם מת מבחינתי

(פי"ט פי"ד)
זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו'.

אמר ריש לקיש "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה" (שבת פ"ג). ולכאורה כתוב "וחי בהם", ולא שימות בהם.

ויובן הדבר על פי המשל הבא. עשיר גדול היה מכניס אורחים גדול, אך גם קמצן גדול. ואיך זה הולך ביחד? פשוט מאוד. כשהגיע אליו אורח לאכול הוא קיבל מנה מכובדת מידי המלצר, אולם מיד כשרצה להתחיל לאכול - בעל הבית החל לשאול אותו שאלות - היכן אתה גר, במה אתה עוסק, האם אתה מכיר את פלוני ואלמוני ומה איתם היום וכו'. וכמובן שלאורח לא היה נעים, והוא היה חייב לענות וממילא לא יכול היה לאכול שום דבר. העין צפתה במאכלים, אבל בבחינת "לראותם בלבד". ובינתיים בא המלצר לפנות את השולחן ולקח גם את "מנתו" השלמה של האורח. והתוצאה הייתה שבעל הבית עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס.

והנה יום אחד הגיע אליו אורח שבמשך שלושה ימים לא בא דבר מאכל אל פיו, והוא ראה שלט גדול מתנוסס על בית העשיר הקמצן: "בית הנדיב הגדול - הכנסת אורחים". מיד ניגש לדלת ודפק קלות. בא המשרת, פתח את הדלת לרווחה, והזמינו פנימה "לסעוד". את לבו. בינתיים הגיע בעל הבית והתיישב לידו. כשהאוכל הוגש לשולחן החל בעל הבית עם שאלותיו הקבועות - היכן אתה גר, האם אתה מכיר את פלוני וכו'. והלה ענה לו שפלוני מת. מיד כשבעל הבית שמע שפלוני מת - קפץ בבהלה לספר לאשתו, שהרי זה אחיו הקטן. בינתיים החל האיש לאכול מן האוכל הטעים, ובעל הבית חזר אליו ושאל שוב 'ומה עם אלמוני?'. 'גם הוא מת', ענה העני, והאיש פרץ בבכי, שהרי גם זהו אחיו, והלך לספר לאשתו.

העני המשיך לאכול בתיאבון רב, ובעל הבית, שעדיין כאב לו על האוכל אולי קצת יותר מאחיו, חזר מהר ושאל 'ומה עם פלוני ואלמוני האחרים?'. 'גם הם מתו', ענה האיש ולא פסק מלאכול עד שלא נשאר כלום בשולחן. ואז פנה אליו בעל הבית כשהוא שטוף דמעות גם בגלל אחיו וגם בגלל האוכל, ושאל 'איך כולם מתו תוך זמן קצר כזה? הרי לפני שבוע דיברתי עם כולם'. ענה לו האורח 'כשאני אוכל - מבחינתי כל העולם מת'.

והנמשל מובן. שבוודאי שהתורה ניתנה לחיים ולא למוות, חס ושלום, אלא כשהאדם לומד - הוא צריך ללמוד בבחינת "עכשיו אצלי כל העולם מת". מה זה משנה מה קורה עם פלוני או אלמוני? הרי אני עסוק בתורת אלוקים חיים.

סיפר רב גדול מבני ברק (המכונה 'המגיד של בני ברק') בדרשה בישיבת אור יקר, שהוא הלך פעם לאנטוורפן, שזו עיר גדולה של עשירים נכבדים, והיה לו מלווה שליווה אותו לבתי העשירים, ואמר לו 'אתה יכול לדעת לבד מי עשיר ומי לא. אם תפגוש אדם מהלך ברחוב ותברך אותו בברכת בוקר טוב, והוא לא יענה לך ואף יראה לך שהפרעת לו - כנראה שזהו עשיר גדול, שבדיוק חשב על עסקאות של מיליונים ואתה הפרעת לו בהלך מחשבתו. אבל אם תגיד בוקר טוב ותראה שהוא עונה לך 'בוקר טוב, מה שלומך, איך אתה מרגיש' וכו', תדע לך שזה סתם איש פשוט'.

הרב סיפר שהוא למד מכך מוסר השכל והבין שכשאדם לומד תורה ומישהו מתחיל לדבר איתו דברי חולין או שבדיוק הוא קיבל שיחת טלפון - אפשר לבדוק האם תורתו היא של עשירים גדולים וזמנו שווה יהלומים, או שמא ההפך.

צער מערה

(פי"ט פי"ז)
זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו'.

אמר ריש לקיש "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה, שנאמר 'אדם כי ימות באוהל'" (שבת פ"ג). ואת זה אפשר לראות מרבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, שהיו 13 שנה במערה, אכלו חרובים ושתו מים, וגופם התמלא בפצעים מהחול שהיה במערה. כשיצאו בא רבי פנחס בן יאיר וראה בבית המרחץ את חתנו, רבי שמעון בר יוחאי, מלא פצעים, החל לבכות. הדמעות המלוחות נפלו על הפצעים והכאיבו לרשב"י. אמר לו פנחס בן יאיר "אוי לי שראיתיך בכך שאתה ככה סובל". אמר לו רשב"י "אוי לי אם לא ראיתני בכך, שבכך זכיתי לקבל הרבה יותר תורה" (שבת ל"ג).

כשנפטר רבי שמעון בר יוחאי קברו אותו במירון, ובא אחר כך נחש ועמד סביב הקבר כשפיו וזנבו נפגשים. כשהגיע זמנו של בנו רבי אלעזר להיפטר הביאוהו לקבר אביו, והנחש פינה את הקבר על מנת שיקברו את רבי אלעזר. ואילו כשנפטר רבי יוסי, בנו של רבי אלעזר, ובאו לבקרו בקברי אבותיו, הנחש לא זז ולא פתח את פיו, וחשבו שכנראה רבי יוסי לא היה כזה צדיק כמו שחשבו. ויצאה בת קול מן השמים ואמרה "לא שהם גדולים ממנו בתורה, אלא שהם למדו תורה בצער מערה, והוא למד בלא צער מערה" (ב"מ פ"ה).

שלושה עשר מי יודע?

(פי"ט פי"ז)
זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו'.

ללמדנו שרק אם האדם מוכן למות למען התורה והמצוות - הוא זוכה לקנות את התורה. וכמו שהגמרא בברכות (ס"ג) אומרת, אין אדם זוכה לחמאה של תורה, עד שהוא מקיא את החלב שינק מאמו. והסביר המהרש"א שהאדם מקיא את כל התענוגים של העולם הזה, ורק אז זוכה לתורה. כמו המשנה באבות, שאומרת שכך היא דרכה של תורה - "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה. אם אתה עושה כן - אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (אבות פ"ו מ"ד).

יבוא האדם ויאמר 'אם אני אוכל רק לחם, אשתה רק מים ואשן ברצפה - יהיה לי טוב? הרי עם המעדנים שאני אוכל עדיין לא טוב לי'. על זה אומרת המשנה שאם אתה עושה כן - הכל כמובן בתנאי של "ובתורה אתה עמל". ולכאורה רואים מהמשנה שרק בדרך הזו קונים תורה, וללא זה לא זוכים לתורה.

ועם זאת, הרי רואים שבכל הישיבות הטובות ביותר יש אוכל טוב, וישנים במיטות נוחות, ויוצאים משם גדולי תורה. והסביר הרב אליעזר בן דוד פירוש נפלא. שאם נתבונן, נראה שהכל בלשון עתיד: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה. ואילו בעניין התורה לא אמרה המשנה "ובתורה תעמול", שזה לשון עתיד, אלא "ובתורה אתה עמל", וזה אומר דרשני.

אלא שהאדם מתחיל לחשוב על העתיד - איך מחר תהיה לי פרנסה, איך עוד כמה שנים יהיה לי כך וכך, ומי מבטיח לי שיהיה לי מה לאכול? אמנם היום הכל בסדר, אבל מה יהיה מחר? הרי יש לי עשרה ילדים. על זה עונה לו התנא במשנה - מה יהיה מחר? אל תדאג. אולי בשר, עוף ודגים לא יהיו, אבל פת ומלח תאכל. ומה עם שתייה? אולי קוקה קולה ופפסי לא יהיו, אבל מים במשורה תשתה. ואיפה תישן? אולי מיטה מפוארת לא תהיה לך, אבל לא חסרה קרקע, ותוכל לישון עליה. ואם תבוא ותשאל 'אבל איך נחיה?', עונה התנא 'וחיי צער תחיה'. כלומר, כמה שיהיה צער – לפחות אתה תחיה.

ולכאורה המשנה כפלה דבריה, שאמרה גם "וחיי" וגם "תחיה". אלא היא רצתה לרמוז לנו שהאדם יזכה לחיים שיש בהם חיים, שזה חיי נצח, ולא כרשעים שבחייהם נקראים מתים. ובתורה אתה עמל - שהיום תעסוק בתורה ואל תצר צרת מחר כי דוד המלך כבר אמר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. וכפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".

ומעשה ביהודי מארה"ב שהיו לו עשרה ילדים, והפרנסה הייתה קשה מאוד. הוא היה אברך כולל וה"משכורת" בקושי הספיקה לצרכיו המינימליים. וברוך ה', נולד עוד בן במזל טוב, וההורים שלו ושל אשתו ביקשו ממנו שילך לעבוד כדי שיוכל לפרנס את המשפחה יותר בכבוד. אבל הוא אמר שהוא לא מסוגל להיפרד מהגמרא, וברוך ה' עדיין זה לא הגיע למצב של פיקוח נפש. והסכימו עמו בלית ברירה.

כעבור שנה נולד עוד תינוק למשפחה הנכבדת, ועכשיו שוב פנו אליו הוריו והורי אשתו ביתר תקיפות, באומרם שהוא חייב לצאת לעבוד, שהרי הילדים שלו צריכים לחיות כראוי, ואם לא למענך - עשה לפחות למענם. אבל האיש אמר להם 'אני אוהב את הילדים שלי לא פחות מכם, אבל אם אפרד מבית המדרש - זה כמו להיפרד מהחיים, כי נפשי חשקה בתורה, ובינתיים ברוך ה' זה לא פיקוח נפש. יש לחם לאכול ומים לשתות'. גם הפעם הם הבינו לרוחו, על אף הצער שלהם.

כעבור שנה נולד שוב פעם תינוק במשפחה, שגדלה כבר ל-13 נפשות, הפעם ההורים משני הצדדים החליטו שלא לוותר לאותו אב משפחה. הם הלכו לאחד המפעלים בעיר, דיברו עם המנהל במטרה שיסכים לקבלו לעבודה והם יוסיפו מעצמם עוד קצת כסף, כך שבסופו של דבר המשפחה תרוויח משכורת מכובדת מאוד. המנהל הסכים בחפץ לב, ושני זוגות ההורים הגיעו לברית יצחק, לילה לפני הברית, דיברו עם אב המשפחה בתקיפות גדולה מאוד, והסבירו לו שהוא חייב לשאת באחריות הרובצת עליו, ולא לנטוש את בניו הרכים. וכמה שדיברו איתו - הוא לא הגיב. גם כשהודיעו לו שמצאו לו כבר עבודה ואף דיברו עם מנהל המפעל וסיכמו איתו על משכורת מכובדת - עדיין הוא נשאר בשלו, ולתדהמתם לא הסכים גם הפעם.

הם כבר נואשו ממנו, והנה למחרת הוא חוזר מהברית של בנו, ורואה מכתב מוזר בתיבת הדואר. הוא פתח את המכתב והופתע לגלות הזמנה לבית המשפט למחרת בבוקר. האיש חשב שבוודאי נפלה לה טעות, כי הרי מה לו ולבית המשפט. לכן חשב לעצמו 'מחר אבוא ראשון לבית המשפט וכך אצא ראשון במהירות, ישר לכולל'. כשהגיע בבוקר ניגש לפקיד וביקש ממנו לבדוק האם לא נפלה כאן טעות. אמר לו הפקיד 'אין כאן שום טעות. אתה בוודאי מכיר את העשיר הגדול, פלוני אלמוני'. 'לא, אינני מכיר', ענה האיש. 'ובכן', ענה הפקיד, 'העשיר הזה לא זכה להביא ילדים לעולם, ולפני כמה ימים הלך לעולמו. בצוואתו הורה להעביר את כל רכושו למשפחה בעלת מספר הילדים הגבוה ביותר בעיר. ערכנו בירור, ומסתבר שאתה הוא הזוכה הגדול. לכן קראנו לך לבית המשפט, מחכים לך כאן שלושה וחצי מיליארד דולר בסך הכל'.

וכמובן שיש לציין: לא כל אחד ראוי לניסים כאלה, ועלינו לבצע השתדלויות ככל הניתן מבלי להזניח את משפחותינו. אלא שניתן ללמוד מהמעשה מוסר מועיל.

תתעלף עוד פעם

(פי"ט פי"ז)
זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו'.

מסירות הנפש לתורה אצל גדולי ישראל, כמו גם אהבתם ותשוקתם לתורה ולמצוות, הייתה לאין ערוך, כי הם ידעו שזו כל מהות האדם, לקיים כפשוטו את הפסוק "אדם כי ימות באוהל". ונביא מעשה שעוסק ברבי משולם איגרא, שלימים התפרסם כגאון הדור ורבו של החתם סופר, שעוד כשהיה בגיל פחות מבר מצווה סיים את הש"ס.

העשיר של העיר רצה לקחתו כחתן לבתו, וכמובן להעשירו בנדוניה נכבדת ביותר, והביאו לביתו. בינתיים הוגשו לשולחן קפה, חלב וסוכר - כל דבר בנפרד, כדי שיוכל למזוג לעצמו כאוות נפשו. הבת שאמורה להיפגש איתו צפתה בינתיים מחדרה על הצדיק שהגיע.

כיוון שבאותם הימים רק החל הקפה להתפרסם, ואז גם הוא היה יקר, רק העשירים רכשו אותו. וממילא רבי משולם, שהיה שקוע בתורה יומם ולילה, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, והיה גם עני, לא הכיר ולא ידע מה הוגש לו. לכן החל להתבונן לפי התורה מה עליו לעשות עכשיו. מכיוון שאכילה קודמת לשתייה - אכל את כל הסוכר. ואחר כך שוב חשב מה קודם - הקפה או החלב, והבין שהקפה קודם, כיוון שהוא שחור כמו הלילה והחלב לבן כמו היום, ונאמר "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד", ולכן קפה קודם. בהמשך הוא ראה שמתחת לקפה יש גוש סמיך, והבין שכנראה בשביל זה הוא קיבל את הכפית, והחל לאכול את גוש הקפה עם הכפית.

כראות הבת הצעירה איך חתנה המיועד אוכל את גוש הקפה עם הכפית - מיד רצה בבהלה לאמה, סיפרה לה בבכי את הכל, ואמרה שהיא לא רוצה אותו כחתן. לשמע הבכי הגיע גם אביה, שאל לפשר הבכי, והיא סיפרה לו. אמר לה אביה: 'מדובר בספר תורה מהלך. הוא לא מתעניין במנעמי העולם הזה'. אבל הבת אמרה 'אם הוא ספר תורה - שישאר בהיכל'. בסופו של דבר דחה אביה את החתן.

והנה לימים, כעבור שבע שנים, הגיע העשיר הגדול אל אחת העיירות הסמוכות, וראה שם רב גדול מהלך בחדרו אנה ואנה, ומחשבותיו כאילו בעולמות טמירים, ומקמט את מצחו ומאמץ את מוחו. חשב העשיר אולי אירעה איזו צרה לעניי העיר, ושאל את הרב האם הוא יכול לעזור במשהו. הרב רמז שאין בידו לעזור, ושאל העשיר את הרב אולי בכל זאת יואיל לשתף אותו במחשבותיו.

אמר לו הרב: 'יש תלמיד חכם מעירכם ששלח אליי אגרת עם דברי תורה עמוקים ביותר, ואני צריך להתאמץ מאוד להבינם, כי חכמתו רבה היא'. 'מיהו התלמיד?', שאל העשיר. סיפר לו הרב שמדובר בר' משולם איגרא. צנח העשיר והתעלף במקום, והרב לא הבין מה קרה לו. כשהתעורר מעלפונו שאל לפשר הדבר, וענה לו העשיר 'זה היה אמור להיות חתני, ואני דחיתי אותו'. 'אם כך', אמר הרב, 'תתעלף עוד פעם'.

הסוללה נגמרת לאט לאט

(פי"ט פט"ו)
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא.

אפשר לרמוז כידוע על פיו של האדם שאם אין עליו צמיד פתיח, דהיינו שאינו מצמיד את שפתיו ולשונו אלא מדבר מה שבא לו ואיך שבא לו - גם אם זה לשון הרע או ניבול פה - אזי התורה מעידה עליו "טמא הוא". ורמזו על זה את המשנה 'בית של כבוד היה בבית המקדש. מצאו נעול - בידוע שיש שם אדם. מצאו פתוח - הידוע שאין שם אדם' (לפי הפשט זה בית הכסא) (תמיד פ"א מ"א).

כלומר, אם פיו של האדם פתוח בלי מחסומים, ומדבר ככל העולם על רוחו - אזי ידוע שזה לא אדם. ואם מצאו פה נעול, כשהאדם שוקל כל מילה - סימן שזה אדם. וכבר אמר הפסוק "מצרף לכסף וכור לזהב איש לפי מהללו". אם אנו רוצים לדעת מיהו זה ואיזהו - נראה את מי הוא מהלל ומשבח. אם את גדולי ישראל, סימן שהוא גם צדיק. ואם דיבורו בענייני פוליטיקה ומדבר רק בהבלים שלהם - הוא גם לא רחוק מהם. והמשנה באבות (פ"ג מי"ז) אומרת "נדרים סייג לפרישות, מעשרות סייג לעושר וכו', סייג לחכמה שתיקה".

הקשה הרב הגאון הרב אלבז שליט"א, שלכאורה כיוון שאמר "נדרים סייג לפרישות" וכו', היה צריך לומר "שתיקה סייג לחכמה". ולמה שינה לשונות? והסביר הרב שנדרים הם סייג להיות פרוש, אבל אפשר להיות פרוש גם בלי נדרים, ואפשר להיות עשיר גם בלא מעשרות, אבל חכמה לא קונים בלא שתיקה. והחיד"א כותב שכל מילה של חול שהאדם מדבר - מוציאה מילה של קודש. וכן ידוע שכל אדם מקבל אוצר של מילים ("טוקמן"...) וכשאותו אוצר נגמר - גם הוא נגמר. וזה נרמז בפסוק "נפשי יצאה בדברו" (שה"ש פ"ה, פ"ה), שבכל דיבור שהאדם מדבר - הסוללה נחלשת. ויש גם סימנים לפני שהסוללה נגמרת, אם זה שיער לבן, קמטים ועוד.

מובא במסכת חגיגה (ג') מעשה בשני תלמידים אילמים שלמדו בישיבה של רבי יהודה הנשיא לוי, והקשיבו כל הזמן לדרשותיו ולשיעוריו של רבינו הקדוש. והרב - כאב לבו עליהם שהם כאלה מתמידים בתורה, ומצד שני אילמים. וביקש עליהם רחמים מלפני הקב"ה, שהוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. תפילתו התקבלה, נפתח פיהם של התלמידים, ונתגלה שאת כל ההלכות והספרא והספרי ואת כל הש"ס הם ידעו. כיוון שהם לא דיברו דברי חולין - לא שכחו שום מילה של קודש. ומובא בספרים הקדושים שהם היו גלגול של אלדד ומידד, שהתנבאו שמשה רבינו לא יכנס לארץ אלא יהושע, ולכן באו שוב בגלגול ונעשו אילמים.

והדבר נרמז במאמר חז"ל, "מילה בסלע שתיקה בתרי". שמשה רבינו היכה בסלע ולא דיבר מילה - ועל זה נתנבאו אלדד ומידד את נבואתם. נעשה שתיקה בתרי, שזה הם. ולהבדיל, לפני המון שנים אחד הנשיאים בחוץ לארץ היה ידוע כפיקח וחכם גדול היוצא מגדר הרגיל. ויותר מהכל היה רגיל בשתיקה, ולא דיבר כמעט בכלל. פעם הייתה מסיבה גדולה, וגם הוא היה נוכח שם. התערבה אחת השרות החשובות עם חברתה שהיא תצליח להוציא ממנו שלוש מילים. התקרבה לשולחנו ואמרה "נכון שתסכים לדבר שלוש מילים כדי שלא אפסיד בהתערבות שלי?". והוא ענה לה "טעית, גבירתי".

השאירו אותי בחוץ כל הלילה

(פי"ט פי"ח)
ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם וגו'.

מובא בגמרא "איזהו בן העולם הבא? זה שכפוף נכנס לבית המדרש, וכפוף יוצא. ועוסק בתורה בתדירות, ולא מחזיק טובה לעצמו". ואפשר לראות זאת רמוז בפסוק "ולקח אזוב", המרמז על הענווה, שהרי האזוב כפוף כל הזמן וטבול במים, שזו התורה. כי אין מים אלא תורה. והוא האיש הטהור. כי מי שיש בו גם תורה וגם ענווה - הוא טהור בלי מום.

ההרים תבור, כרמל וחרמון ביקשו שהתורה תינתן עליהם, שהרי הם גבוהים. אמר להם הקב"ה "למה תרצדון הרים גבנונים?", שזה לשון גבנים, שזה בעלי מומין. כי הגאווה היא מום, וממילא כל מי ששומע מאדם צנוע תורה ויראת שמים - חוזר בתשובה יותר בקלות, שהרי דבריו מתקבלים. וזה מה שהפסוק ממשיך "והזה על האוהל" וגו', ועל הנפשות אשר היו שם. ואם האדם רואה שדבריו לא מתקבלים - יעשה חשבון נפש עם עצמו, על מנת להבין למה אשתו לא מקשיבה לו ומדוע בניו אינם מתייחסים לדבריו.

ומעשה במרן מלכא הרב עובדיה יוסף שליט"א לפני עשרות שנים, שהייתה תקופה קשה, והימים טרם חג הפסח. הרב דאג להביא כסף לאברכי הכוללים, וביקש מאדם אחד שהייתה לו חנות גדולה של בגדים שיסייע במעט לאלה שמחזיקים את העולם בלימוד תורתם. אבל הלה משך בכתפיו ואמר שאין לו מספיק ולכן אינו יכול לתת.

אחרי חג הפסח ראה אותו הרב, ופניו נפולות. שאל אותו 'למה תבכה ולמה צר לך?'. ענה לו אותו אדם 'מה אומר ומה אדבר, אני מגיע הביתה בליל הסדר ורוצה לערוך את הסדר כמדי שנה, ורואה את שני בניי יושבים עם מכנסיים קצרים ושומעים מוזיקה. אמרתי להם 'מה קרה לכם? היום ליל הסדר. תלבשו בגדי חג ובואו לשולחן'. החלו בניי לבזות אותי - אחד תפס אותי מידיי והשני מרגליי - וזרקו אותי מחוץ לבית. התחננתי שלפחות יכניסו אותי לבית, אבל הם השאירו אותי בחוץ כל הלילה, ובשבילי זה לא היה חג אלא תשעה באב'. ענה לו הרב: 'אתה לא רצית לשמח את העניים, ולכן גם אתה לא שמחת'.

קודם כל אחזור בתשובה בעצמי

(פי"ט פי"ט)
והזה הטהור על הטמא וגו'.

מובא במשנה באבות (פ"ה מי"ח) "כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו". לכאורה המילה זכה נראית מיותרת, שהיה אפשר לכאורה לכתוב "משה זיכה את הרבים". אלא רצה התנא ללמדנו שאם האדם רוצה לזכות את הרבים, קודם כל שיזכה את עצמו ויהיה מלא בתורה וביראת שמים, ואז יוכל לזכות את הרבים ביתר שאת.

מובא בשיר השירים (ה', א') "אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים", שלכאורה זה לא כבוד שבאים אורחים לאדם כלשהו, והמארח עצמו אוכל ומשאיר להם רק את מה שנותר. אלא כאן רמז שלפני שאתה רוצה לקרב בני אדם לתשובה ומעשים טובים - צריך שהמעשים של היער, דהיינו המעשים הגשמים, יהיו עטורים בדבש. דהיינו שיהיו רצויים ומתוקים בעיני אלוקים ואדם. ורק אחר כך תשתה יין וחלב, שזו התורה שנמשלה ליין וחלב. וממילא אכלו רעים, שתו ושכרו דודים, שכל מי שיהיה בסביבתך יתחזק בתורה ויראת שמים.

וכן היה עם הסבא מקלם שבתחילה אמר 'אני אחזיר בתשובה את כל העולם', ואחר כך הבין שזה קשה, ואמר 'אני אחזיר בתשובה את הארץ שלי'. אחר כך אמר שגם זה קשה, והחליט 'אני אקרב את הסביבה שלי', ובהמשך 'אני אחזיר בתשובה את המשפחה שלי', עד שאמר 'קודם כל אחזיר בתשובה את עצמי'. וגם הרב אורי זוהר שליט"א, כשחזר בתשובה רצה מיד לצאת ולהחזיר בתשובה את כל בני ישראל. אבל גדולי הרבנים אמרו לו שיישב כמה שנים טובות וילמד תורה, ורק אחר כך, כשיתמלא יותר בתורה וביראת שמים, ייצא אל העם. וכך עשה.

וידוע המעשה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, שגנבו אותו שודדים. כשהביאו לו לאכול - החמור סירב ולא אכל, והדבר חזר על עצמו במשך שלושה ימים. השודדים לא הבינו כיצד החמור רעב מאוד, ומצד שני כשמביאים לו לאכול הוא מסרב, ושחררו אותו לנפשו. שב החמור אל בעל הבית שלו, רבי פנחס בן יאיר, וכשראו תלמידי הרב את החמור כשהוא כפוף ובקושי הולך מרוב רעב, מיד מיהרו והביאו לו לאכול. והנה פלא: החמור לא אוכל ממה שמוגש לפניו. הלכו מיד לרבם וסיפרו לו את שאירע. שאל אותם הרב 'האם עישרתם את האוכל שהגשתם לחמור?'. אמרו לו התלמידים 'הרי חמור פטור מלאכול מעושר, ואין צורך לעשר'. אמר להם הרב 'החמור שלי מחמיר - הוא אוכל רק מעושר'. מיד עישרו והביאו לחמור - ואכן אכל.

אלא שיש להקשות: איך חמור מגיע לדאגה נוראה שכזו, שהוא רעב עד מאוד, ועדיין לא אוכל אלא רק לאחר שעישרו? וכיצד הוא יודע האם מה שהגישו לפניו מעושר או לא? אך אמרו רבותינו שאם ראשונים כמלאכים - אנו כבני אדם. אם ראשונים כבני אדם - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. והשאלה הנשאלת - איך מגיעים לדרגה שכזו? ואולי אפשר לומר שכיוון שרבי פנחס בן יאיר היה כידוע זהיר בתכלית בענייני מעשרות, אף חמורו קיבל השפעה מבעליו ולא אכל אוכל שאיננו מעושר.

השמש והרוח - מי יותר חזק?

(פ"כ פ"ב)
ולא היה מים לעדה וגו'.

פירש רש"י מכאן שכל ארבעים השנים הייתה הבאר בזכות מרים. אלא שיש להבין למה דווקא הבאר בזכותה. והסביר הרב ראובן אלבז שליט"א (ר"י אוה"ח) שכל עץ פרי שאנו רואים בו פירות יפים ומתוקים - כל בר דעת יודע שהעץ הזה גדל על מים, ובלי מים הוא היה מתייבש ואפילו עלים לא היו לו. אלא שהמים נסתרים ולא רואים אותם בתוך הפירות. והוא הדין לאשה, אותה מסמלת מרים, שהיא זו שמרימה את בעלה לעלות מעלה מעלה בלימוד התורה. וכמו שאומרים ב"אשת חיל" - "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". שאם בעלה צדיק - זה בזכותה.

וזה כמו המים. לכאורה הגשם מצער את הבריות, הופך את האדמה לבוץ ומרטיב את הבגדים. ואילו כשהשמש זורחת זה יותר נעים. אלא שכולם יודעים שללא הגשם האדמה לא תיתן את יבולה. והמים מביאים חיים. וכן האשה, שלפעמים היא מתרגזת על בעלה וכדומה - הוא צריך לדעת שזה כמו המים שעכשיו אולי מצערים אותו לכאורה, אבל בסוף הדבר יחסן אותו ויביא לו חיים.

ומשל למה הדבר דומה? לשמש ולרוח שהחלו להתווכח מי יותר חזק וחשוב, ואמרו 'הבה נבדוק'. ראו אדם מהלך עם מעיל, כובע, צעיף וכפפות, והרוח החלה מנשבת בעוז ובתעצומות. אלא שהאדם הידק את כובעו בחוזקה, וביד השנייה החזיק את צעיפו. הרוח נשבה בחוזקה עוד ועוד, אלא ככל שהיא גברה - כך האיש החזיק עוד יותר חזק בלבושו החם. עד שהרוח אמרה לשמש 'לא הצלחתי, עכשיו נראה אותך'. השמש החלה לשלוח לעברו קרני חום, והוא החל להזיע והוריד מיוזמתו את הכובע, בהמשך את המעיל, ואט אט גם את הכפפות והצעיף, עד שנותר עם גופייה בלבד.

וזהו גם הנמשל, שאם האדם רואה שהחיים קצת קשים והאשה כביכול עושה קצת "רוח" - זה מהדק אותו לבוראו והוא לא נכנע ליצרו אלא ליוצרו. מה שאין כן אם השמש זורחת עליו כל הזמן, והאשה לא מעירה לו ושואלת מדוע הוא לא לומד תורה ולמה אינו הולך להתפלל במניין. אזי היא עלולה להוריד את הכיפה מראשו ואת הציצית מבגדו.

וזה אחד הפירושים בפסוק "גמלתהו טוב ולא רע", שלכאורה אם אמר טוב - זה ודאי לא רע. אלא שהאיש צריך לקום בבוקר לתפילה במניין, והאשה "מרחמת" עליו ולא רוצה להפריע את שנתו. לכאורה זה טוב, אבל הטוב הזה מדומה, כי יוצא ממנו רע, מה שאין כן אם היא מעירה אותו, שזה רע לכאורה, שהרי היא מפריעה את שנתו. אבל ודאי שהדבר טוב, שבכך היא גורמת לו להתקרב לה' ולעשות רצון קונו.

מוטב לי להיכנס לגיהנם ולא לקטרג על בני ישראל

(פ"כ פי"א)
וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים וגו'.

פירש רש"י בהמשך שאם משה היה מדבר לסלע והיה מוציא ממנו מים - היה ה' מקודש לעיני העדה, והיו אומרים 'מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה - מקיים דיבורו של הקב"ה, קל וחומר אנו'. ומסביר הבן איש חי שזו הסיבה בעצם שמשה רבינו הכה בסלע, כי הוא רצה למנוע קטרוג מבני ישראל. שאם הסלע יישמע - קל וחומר שהם צריכים לשמוע, ואזי ענשם יהיה חמור יותר. את זה רצה משה רבינו למנוע, אף על פי שהוא ידע שייענש על כך.

וכן מצאנו ביונה הנביא שהקב"ה ציווהו לילך לנינוה להזהירם שעירם עומדת להיחרב, ויונה ברח לתרשיש, כיוון שבחו"ל לא שורה הנבואה. הים נעשה סוער, הטילוהו אל הים, והדג בלע אותו. הקב"ה ראה שיונה עדיין לא מתפלל, וציווה על הדג להעביר אותו לדגה, ועדיין הוא לא התפלל. עד שהדגה הכניסה אותו קצת לגיהנם, ונשרפו כל שערותיו. רק אז החל להתפלל לה', שנאמר "מבטן שאול שוועתי שמעת קולי" (יונה ב', ג'), ואין שאול אלא גיהנם. ולמה עשה זאת יונה הנביא ולא הלך כבר בהתחלה לנינוה? הרי הקב"ה ציווה עליו. ואת זה יונה מגלה בעצמו לאחר שאנשי נינוה חזרו בתשובה.

אמר יונה לה' "ידעתי שתסלח להם, על כן קדמתי לברוח תרשישה", כיוון שגויים חוזרים בתשובה מהר, אבל גם חוזרים לסורם עוד יותר מהר (ואכן, לאחר תקופה מסוימת אנשי נינוה חזרו לסורם, והעיר נהפכה כולה). אבל בינתיים, כשחזרו בתשובה, יש קטרוג על ישראל למה הם לא חוזרים בתשובה מהר. את זה רצה למנוע יונה, ואמר 'מוטב לי ללכת למקום שאני לא מכיר ולשלם את שכר כל האונייה', שהרי אמר לו רב החובל 'אם אתה בורח מהקב"ה - האוניה שלי עלולה לטבוע'. ונתן לו יונה את כל שווי האוניה - ארבעת אלפים דינרי זהב, שנאמר "ויתן שכרה".

כך חשב יונה: מוטב לי להיטבע בים, מוטב לי להיבלע בתוך הדג והדגה, ומוטב לי להיכנס לגיהנם ולא לעשות דבר שיוביל לקטרוג על ישראל. ואת כל זה נראה שלמד יונה ממשה רבינו.

ומעשה ברבי לוי יצחק מברדישטוב, שראה בני בחורים שבאו מאחת המדינות, ושאל אותם אודות המצב הרוחני במדינה ההיא. הראשון סיפר כי המצב גרוע מאוד - חנויות של יהודים פתוחות בשבת, ויש בתי תיאטראות וכל המרעין בישין למיניהן. השני אמר: 'ברוך ה', בתי הכנסת מלאים מפה לפה, יש לימוד תורה יומם ולילה, ויש גמילות חסד בין יהודי לחבירו'. הוציא הרב סכום כסף גדול ונתן אותו ליהודי שדיבר טוב על ישראל. וכששאלו את הרב למה הראשון לא קיבל דבר - הרי גם הוא דיבר אמת - אמר להם הרב 'כל אחד ראה את מה שרצה לראות. אך תמיד צריך למצוא את הטוב ולעזוב את הרע'.

למה משה רבינו הכה בסלע

(פ"כ פי"א)
וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים וגו'.

כתוב בספרים הקדושים שמשה רבינו ראה שכמו כשיצאו המים מן הסלע - כך תינתן התורה לבני ישראל, שאין מים אלא תורה. ומשה רבינו העדיף להכות בסלע כדי שהאדם יזכה לתורה רק על ידי הכאה, שזה עמל ויגיעה. כמו שאמר רבי יצחק, "יגעת ומצאת - תאמין" (מגילה ו'). וכן משה רבינו, שאחר חטא העגל לקח את האוהל ויצא מחוץ למחנה, והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד.

מקשים המפרשים: למה בדיוק אחרי חטא העגל, כשבני ישראל היו מבולבלים מאוד וזקוקים למנהיג, יצא משה ואמר שמי שרוצה אותו יצטרך לילך הרבה ברגל? ועונים שמשה רבינו עשה חשבון איך בני ישראל עשו את העגל. הרי הם ראו את עשר המכות ואת קריעת ים סוף, ומה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי. וראו גם את מעמד הר סיני. אז איך הם מכרו את הכל בשביל עגל הזהב? משה רבינו הגיע למסקנה ברורה: זה קרה כיוון שהם קיבלו את הכל בלא מאמץ, והשפחה שראתה הכל נשארה שפחה. ואם כך, אמר, אני אלמד אותם לקנות מצוות ותורה ביגיעה. לכן ייצאו מאוהל מועד.

וכמו שהגמרא אומרת (בבא מציעא ב"מ, ל"ח), "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו". שאם תיתן לאדם תשע קילו עגבניות מהשוק או קילו שהוא זרע בעצמו - הוא יעדיף את הקילו שלו, כיוון שהוא התאמץ בשבילו, שהרי חלק ממנו נמצא בעגבניות במידה מסוימת. וזה מה שרצה משה - שבני ישראל יתייגעו על התורה, ואזי לא ימכרו אותה בשביל נזיד עדשים. וכך משה רבינו הכה בסלע ולא הוציא על ידי דיבור, כמו שהזכרנו שעל ידי עמל ויגיעה האדם מתחבר לדבר ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

למה בבניין היהלומים יש שומרים רבים, ובפח האשפה אין אפילו שומר אחד?

(פכ"א פ"א)
וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגו', וילחם בישראל וגו'.

מקשה רש"י: והלא עמלק יושב בארץ הנגב, ולא הכנעני. אלא באמת היה זה מלך עמלק, אלא ששינו את לשונם לדבר בשפה הכנענית כדי שיחשבו ישראל שהם כנענים, ויתפללו לה' שיצילם מן הכנענים, למרות שמדובר בעצם בעמלקים. אבל העמלקים שינו את לשונם אך לא את לבושם, ובני ישראל נכנסו לבעיה: מצד אחד ראו עם שמדבר בלשון כנען, ומצד שני מתלבש כעמלק. לכן התפללו בני ישראל לה': אם נתן תתן את העם הזה בידי וכו', והחרמתי את עריהם. אנו לא יודעים מי הם, אבל אתה יודע, ריבונו של עולם, ותעזרנו לנצחם.

ומכאן רואים את גודל מעלת התפילה, שכל אנשי עמלק למדו את השפה ועברו בוודאי הדרכה כיצד לדבר בכנענית, וכל זה כדי שבני ישראל יתפללו שיצילם ה' מהכנענים, כי אפילו שהם מתאמנים בצבא, באים היהודים, צועקים לה' - ונענים. ואם כן, חשבו, מה שווה הצבא שלנו? ולכן עשו מה שעשו.

למדים מכאן שהגויים יודעים שהכוח של היהודי הוא לא בחיל ולא בכוח, כי אם בפיו: הוא מתפלל לה' יתברך, והקב"ה מציל אותו מאויביו. והגמרא אומרת שארבעה דברים צריכים חיזוק, ואחד מהם הוא התפילה. וגם אם האדם רואה הפרעות בתפילתו - לא יתייאש אלא יתעודד ויבין שאם היצר הרע מפריע לו לכוון ולבקש בקשות מבורא עולם - זה סימן שהיצר יודע שאם הוא יבקש מהלב - הוא יקבל.

ומעשה ברב גדול בזמננו שהיה בחו"ל ברובע היהלומים בעיר אנטוורפן שבבלגיה. הוא ראה בניין גבוה מאוד, וסביבו עמדו המון שוטרים וחיילים. שאל הרב את בנו, שהיה לידו, 'למה יש כאן כל כך הרבה שוטרים וחיילים, וכי מה יש בבניין הזה?'. ענה הבן לאביו 'זה הבניין שיש בו הכי הרבה יהלומים בעולם. יש כאן לבנים מזהב, ולכן השמירה כאן מעולה'. 'אם כך', שאל האבא, 'מדוע ליד פח האשפה לא הניחו שומר אחד לפחות, ונותנים לכל חתולי האשפתות להיכנס?'. ענה הבן לאביו 'ברוך המבדיל. הרי יש כאן דברים יקרי ערך ביותר, ולכן לא רוצים שתבוא יד זרה. אבל בזבל - אדרבא, מי שרוצה לגנוב זבל - זה רק יעזור לעובדי העירייה לפנות את הזבל'.

אמר לו אביו 'תודה רבה לך, תירצת לי קושיא שהייתה לי הרבה זמן - למה בזמן התפילה האדם מקבל הפרעות מאוד גדולות שמקשות עליו להתרכז ולכוון, ואילו כשהאדם קורא עיתון או צופה בטלוויזיה - כמעט אין סיכוי שיהיו לו הפרעות. ועכשיו הבנתי שכל מילה בתפילה היא אוצר גדול מאוד, והשטן עומד מסביב למילה. כשאנו רוצים להיכנס למילה, מיד השטן 'שומר' עליה ושולח את מחשבותינו לעניין אחר. ואם כשהאדם לא עוסק במצווה, וקל וחומר בעבירה כגון עיתונים וכדומה, אין שומרים - כי אתה בסך הכל אוסף זבל'.

אם תראה בתי מדרש - אל תנסה לפגוע בהם

(פכ"א פ"א)
וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וגו'.

שמע מלך ערד שנפטר אהרן הכהן, וניטלו ענני כבוד. ללמדנו שהגויים יודעים מה הכח של בני ישראל, שהוא הצדיקים שלומדים תורה. ועשיו אמר לעמלק "אם תראה בתי מדרש שלומדים בהם תורה - אל תנסה לפגוע בהם, כי אבי בירך אותי 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך', מה שאומר שרק אם תראה אותם יורדים בלימוד התורה ובמצוות - אזי אין להם שליטה עליך".

לכן כתוב 'ויחנו ברפידים ויבוא עמלק'. כשרפו ידיהם מן התורה והמצוות, או אז מצא עמלק הזדמנות פז לבוא. וכן עכשיו, כפי שרש"י הסביר, מלך ערד שמע שמת אהרן, ושכולם שרויים באבלם ואינם לומדים תורה. שהרי אבל שאסור בלימוד תורה - אין לך זמן טוב מזה. אלא שנשאלת השאלה: למה דווקא במיתת אהרן? אלא שאהרן לא דאג רק לעצמו, כפי שהמשנה (אבות א', י"ב) אומרת, "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". והעמלקים ידעו שכל זמן שאהרן קיים - כל ישראל עושים תשובה.

האתרים באינטרנט

(פכ"א פ"א)
וישמע הכנעני וגו', כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו'.

אפשר לרמוז, על פי משנתו של רבי יעקב אבוחצירא, שהכנעני מלך ערד הוא היצר הרע, יושב הנגב שמשאיר את האדם מנוגב ומיובש בלי לחלוחית של קדושה. ומתי זה קורה? כשבא ישראל דרך האתרים של האינטרנט ורואה את כל המרעין בישין שיש שם. אזי האדם פותח פתח לשטן, וכשפותחים לו פתח - הוא פשוט נכנס. שנאמר "לפתח חטאת רובץ", שבתחילה הוא נכנס ולבסוף גם רובץ בבית ואינו רוצה לצאת.

מרן הרב עובדיה מוסר שיעורי תורה מגיל 16

(פכ"א פי"ח)
באר וגו' וממדבר מתנה.

אמרו חז"ל: "כל המשים עצמו כמדבר - תורה ניתנת לו במתנה". למרות שהמשנה באבות (פ"ו מ"ב) אומרת "בארבעים ושמונה קניינים התורה נקנית", יש דרך קיצור לקבל אותה במתנה, שזה פשוט להיות כמדבר, שהוא הפקר לכולם. ומי שמוכן לתת מעצמו את הכל - גם ה' יתברך יתן לו הכל, וזוכה לתורה. ומי לנו גדול ממרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמפקיר את עצמו למען כלל ישראל, ומגיל שש עשרה שנה כבר נתן שיעורים בלי סוף, וכל התורה פרוסה על כף ידו. ואמר עליו רבי אלעזר אבוחצירא שכל גמרא - הוא למד אותה לפחות שלושים פעם.

ואם נבוא ונשאל 'זמן מניין?', התשובה היא ממדבר מתנה, שמי שמשים עצמו כמדבר - התורה ניתנת לו במתנה. וכמובן כשאנו אומרים 'מתנה' אין פירושו שהאדם יקום בבוקר ויידע הכל, אלא אם האדם יעמול - הוא יידע את התורה כראוי, ולא ישכח אותה. כמו שבגמרא אמרו בברכות (ל"ב) על החסידים הראשונים, שתשע שעות ביום היו רק מתפללים. מתי הם מספיקים ללמוד ולזכור את הלימוד, ומה באשר למלאכתם?

עונה הגמרא שמתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת. וכן רבי ברוך טולדנו זצ"ל, שהיה מכתת רגליו כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמים, והיו שואלים אותו 'ומה עם הבנים שלך?', היה עונה 'אני דואג לבנים של ה' יתברך, והוא ידאג לבנים שלי' (וכמובן שאת זה הוא אמר בענווה. מי שיברר אודות תולדותיו ישתומם על הקפדתו ואהבתו לבניו. כשבתו אמרה לו פעם אחת שהיא רוצה ללמוד בבית הספר החילוני אליאנס, אמר לה אביה 'אם את לומדת שם - אני שוחט אותך'. הבת ידעה שאביה לא צוחק, אלא פשוט רוצה לדאוג לנשמתה ולא רק לגופה, הבינה כמה זה יכאב לו, וכמובן שלא הלכה לגוב האריות). וכולם יודעים שבניו ונכדיו כיום - כולם ראשי ישיבות ודיינים מופלאים.

תמכור לי את המצווה במיליון דולר

(פכ"א פכ"ז)
כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו'.

אמרו חז"ל (ב"ב, ע"ח) "המושלים אלו המושלים ביצרם". הם אומרים בואו חשבון, שזה חשבון נפש, וכמאמר דוד המלך ע"ה (ל"ב, ט'), "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", שהסוס מסוגל לרוץ בבהלה וליפול לתהום בגלל שהוא לא נותן את דעתו האם הדרך הזו טובה יותר או פחות. מה שאין כן האדם שצריך לחיות עם חשבון נפש, ולאו דווקא בגשמיות, ששם אין צורך גדול להזהיר את האדם. כי כל אדם נורמלי יודע שאם הוא מרוויח בחודש 4,000 שקלים, הוא לא יוציא 10,000 ש"ח ללא חשבון.

אבל הבעיה מתחילה ברוחניות. כשהאדם צריך לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו, עליו לבחור: האם הוא הולך לפי השולחן ערוך או שמא נוטה קצת למאוויים שלו כשזה נוגד את הנוחיות שלו? האם הוא רודף אחר התורה כמו שהוא רודף אחר הכסף והתאוות? שהרי בלי זה הוא לא יקנה תורה לעולם. גם שלמה המלך ע"ה אמר "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים - תחפשנה אז (ורק אז) תבין יראת ה'". כלומר, האם אני מנצל את כל שעותיי ודקותיי הפנויות ללימוד תורה והתקרבות לה'? איך התפילה שלי נראית? איך הברכות שלי נראות? איך לימוד התורה שלי נראה, ואיך הצניעות ועוד ועוד. ולהבדיל, כמו בעל מכולת או כל חנות אחרת, שעורך מאזן מדי תקופה על מנת לברר מה ההכנסות ומה ההוצאות, מה להמשיך לפתח ולמכור ומה לעזוב וכו', קל וחומר על חיינו היקרים, שהם העולם הבא. והנה ונראה מעשה בזמננו שימחיש לנו מה זה חשבון נפש.

ומעשה שהיה כך היה. בחור מאזור צפת נסע לרגל עסקיו לאזור תל אביב, ובשלב מסוים במהלך היום חש רעב. כיוון שהבחור הנ"ל הוא יהודי דתי, הוא חיפש כמובן מסעדה עם הכשר מהודר. וכידוע, באזור תל אביב לא מדובר במשימה קלה. עבר ממסעדה למסעדה, ולא מצא את מבוקשו. עד שפגש באדם שהסביר לו איך להגיע למסעדה כשרה למהדרין. הבחור הודה לו מאוד ונסע למסעדה הנ"ל, שנמצאת ברח' מזא"ה בתל אביב. ובאמת, נוכח שבעל הבית בעצמו חרדי לדבר השם, ראה את תעודת הכשרות למהדרין, ישב ואכל.

תוך כדי סעודתו ראה דבר פלא: עשרות נערים וילדים נכנסו למקום, לקחו כיפות שהיו מעל המקרר, הניחו על ראשם, אמרו "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד", פתחו את המקרר, הוציאו טרופית, בירכו "שהכל נהיה בדברו" - ושתו. לאחר שיצאה החבורה הקדושה הזו שאל הבחור את בעל הבית לפשר הדבר. ענה לו בעל המסעדה "הילדים הללו לומדים בבית ספר חילוני, ולא מלמדים אותם מה זה תורה ומצוות. הצעתי להם 'כשאתם מסיימים את הלימודים - תבואו ותשתו טרופית בחינם, אלא שתקראו שמע ישראל ותברכו שהכל נהיה בדברו. וברוך ה', ככה הם מתקרבים קצת לה', ומצווה גוררת מצווה".

היהודי התפעל והתרגש מאוד, ואמר לו 'אשריך, זו מצווה מאוד גדולה'. אמר לו בעל הבית 'בוא ואספר לך מה זו התרגשות גדולה יותר. היה כאן אמריקאי עשיר שראה את המחזה הנ"ל, ולפתע הוא פרץ בבכי מרוב התרגשות, ואמר שהוא רוצה לקנות את המצווה הזו, ומוכן לשלם לי עבורה מיליון דולר. כמובן שהסתחררתי מהסכום, אבל לא מיהרתי לענות, ואמרתי לו שאני צריך לחשוב שלושה ימים. לאחר אותם ימים הגיע האמריקאי, ואמרתי לו שאני מסרב למכור לו את המצווה. הוא שאל כמובן למה, ואמרתי לו שחשבתי שאם יהיו לי מיליון דולר - אולי אקנה וילה יפה עם בריכת שחייה, וגם מכונית מפוארת, ואולי ארחיב את המסעדה ואחיה בעושר גדול. אבל מה יהיה אחרי 120 שנה? הווילה, המכונית, הבריכה והמסעדה - כולם ישארו פה, מה שאין כן אם לא יהיו לי מיליון דולר. אולי לא יהיו לי וילה, בריכה ומכונית חדשה, אבל כל הברכות והשמע ישראל כן ישארו לי לנצח נצחים'.

סם המוות או סם החיים

(פכ"א פכ"ז)
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו'.

אלו המושלים ביצרם, שעושים חשבון נפש על כל דיבור ועל כל מחשבה, תמיד מסתכלים קדימה, ולא רק על היום או מחר, אלא על חיי הנצח. ולהבדיל, גם בעולם הזה אפשר לראות שיש אדם שמוכן לעבוד שבוע שלם ובסופו לקבל את משכורתו, ויש אדם שמוכן לעבוד חודש ימים. ויש שמגדילים לעשות ולומדים באוניברסיטה כמה שנים טובות, ועובדים בכל מיני מקומות במקביל כדי לשלם שכר לימודים, וכל זה כדי להוציא איזשהו תואר מסוים. האדם חושב לעצמו 'אסבול כמה שנים טובות, ואחר כך תהיה לי עבודה טובה בלי בעיות' (למרות שהוא יודע שלא תמיד זה כך, ושהרבה פעמים אין לו עבודה למרות שהשקיע שנים רבות מחייו לשם כך. אבל בכל זאת הוא מנסה).

יש אדם שפותח עסק, יש אחד שפותח קיוסק, ויש כאלה שפותחים רשת ענקית בהוצאות של מאות אלפי שקלים, אלא שהם עושים חשבון: את עשרות האלפים שאני מוציא היום - אחזיר בעוד כך וכך שנים, ולאחר מכן יהיו לי רווחים יפים. לכן הם חושבים ששווה להשקיע. אבל צריך לזכור שכל אלו הדברים הם השקעות לא בטוחות כלל. וגם אם כן הוא יצליח - האם מזה הוא יחיה לנצח? בוודאי שלא. וכשהבנים יראו שאביהם זקן במקצת, יגידו לו ברמז או במפורש 'תפנה מקום', כי העולם שייך לצעירים, וכן הלאה. מה שאין כן כשאדם משקיע בתורה ובמצוות, ועושה חשבון שאם הוא ילמד שתיים-שלוש הלכות ביום, ודף גמרא ופרק בנביא, ושתי משניות ליום (ותוך כדי מוותר על תענוגות דמיוניים למען תענוגות של אמת), תוך שנה הוא יידע הרבה תורה. וזו הצלחה מובטחת ביותר, שהרי המשנה באבות אומרת (פ"ב מכ"א) "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". והשכר הוא לאין ערוך, שזה העידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.

ומעשה בקיבוצניק שהחל בחזרה בתשובה, הקים בית נאמן בישראל והשתתף בקביעות בשיעורי תורה. ואחד הדברים שעדיין היו קשים עליו הוא עישון הסיגריות, שתחילתו גאווה וסופו תאווה. והנה ביום מן הימים גילה לרבו שכבר יומיים אינו מעשן כלל. הרב שמח מאוד ושאל אותו מה קרה, "הרי היית אוהב מאוד את מקל העשן".

ענה הבחור: "שמתי לב שבאמצע השיעור אני יוצא בשביל לעשן סיגריה, וחשבתי לעצמי 'האם אני מעדיף את הסם הממית הזה מאשר את סם החיים, שזו התורה הקדושה?'. באותו רגע החלטתי להפסיק לעשן".

איך מכבים את העבירות

(פכ"א פכ"ח)
כי אש יצאה מחשבון וגו'.

אין אש אלא תורה, שנאמר "הלוא כה דברי ראש נאום ה'". ובא הפסוק ללמדנו כי אש, שזו התורה, יצאה מחשבון. דהיינו על ידי שאדם עושה לעצמו חשבון נפש - רק אז הוא זוכה ללמוד את התורה ולהבינה כראוי. או שאפשר לפרש על פי הגמרא (חגיגה כ"ז) שאמרה "אין אש של גיהנם שולט בתלמידי חכמים", קל וחומר מסלמנדרא. כשמבערים אש שבע שנים במקום אחד - יוצאת משם חיה בדמות עכבר, ונקרא סלמנדרא. והסך מהדם של אותה חיה על גופו - אין האש שולטת בו.

ואם כן, תלמידי חכמים שעוסקים בתורה שנמשלה לאש, קל וחומר שהאש של גיהנם לא תשלוט בהם. וזה מה שנרמז, כי אש של הגיהנם יצאה מהתלמידי חכמים כיוון שהם חיים עם חשבון נפש ועוסקים בתורה. וההמשך של הפסוק הוא "להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון", דהיינו שאם לומדים בלהבה, שזו התלהבות, מכפרים על כל הטיפות בחייהם. וזה שנרמז "להבה מקרית סיחון", שאם היו משוחחים בתורה בהתלהבות - מת קרי, שזה אותיות מקרית. אכלה ער מואב, שהמילה ער היא אותיות רע, הרומזות על טומאה היוצאת מגופו. כמו שנאמר על ער, בנו של יהודה שהשחית, וה' אמר עליו שהוא רע. והתורה מכלה את כל הטומאה והרע של האדם.

שיא הקדושה או שיא הטומאה

(פכ"א פל"ד)
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו וגו'.

אם הקב"ה אומר למשה רבינו לא לפחד מעוג מלך הבשן, זה סימן שמשה פחד ממנו. ולכאורה זה פלא. שהרי משה רבינו עלה למרום וניצח מלאכים מאש. ואיך כאן הוא מפחד מבשר ודם?

עונה על זה רבי שמעון בר יוחאי זיע"א בספר הזוהר הקדוש, שעוג מלך הבשן היה מאנשי ביתו של אברהם אבינו, ואברהם אבינו עשה ברית מילה לכל אנשי ביתו, וממילא גם לעוג. ועוג, כשראה את ישראל מתקרבים לסביבה שלו, אמר בלבו 'עומדת לי הזכות שאברהם עשה לי את ברית המילה. לכן אנצח את בני ישראל'. לכן פחד משה רבינו, ששאל 'איך אני יכול לעקור את הרושם של ברית המילה שעשה לו אברהם אבינו?'. אמר לו הקב"ה 'אל תירא אותו ואל תפחד מאות המילה שלו, שהרי הוא פגום בקדושה, ומי שפגע בקדושתו - ראוי הוא להיעקר מן העולם'.

ומובא בגמרא ברכות (נ"ד) שבא עוג ואמר שבני ישראל פרוסים על שטח של שניים עשר קילומטר. נטל הר ענק שאורכו שניים עשר קילומטר, והניחו מעל לראשו על מנת לזורקו על ישראל ולחסל אותם. מיד שלח הקב"ה גדודי נמלים לרוב, אשר חוררו את כל פנים ההר. כך נעשה ההר כמסגרת ללא פנים. וכשעוג קלט את העניין - רצה להרים את ההר מעל כתפיו, אלא שה' יתברך האריך את שיניו. וזה שכתוב "שיני רשעים שיברת", אל תקרי שיברת אלא שריבבת. ולא הצליח עדיין עוג להיפטר מן ההר, ובינתיים משה רבינו, שהיה גבוה כחמישה מטרים, קפץ כחמישה מטרים, וחרבו הייתה באורך זהה. נתן לו משה מכה בקרסול, הפילו ומת.

ולפי מה שלימדנו רבי שמעון בר יוחאי, הדבר מובן היטב שדווקא בצורה הזו נהרג, מה גם שההר רומז לברית מילה. וכמו שהוא עשה ברית אבל רק באופן חיצוני, שהרי היה פגום - כך גם ההר היה חלול מבפנים. ודווקא על ידי נמלים, לרמוז את הפסוק של אנשי אברהם, שכתוב שם "וכל אנשי ביתו נמולו איתו", שנימולו זה לשון נמלים. ומה שלמדנו מכל זה הוא שצריך לשמור על קדושתנו, שכתוב עוד בזוהר הקדוש (בחלק שקוראים בברית יצחק) שכל מי ששמר על הקדושה שלו - אין רשות לדומה (האחראי על הגיהנם) ולא לאף אחד ממלאכי החבלה לפגוע בו. ואינו יורד לגיהנם כלל. לא מצאנו כזאת בשום מצווה שהאדם עושה, ולא בשום עבירה שהאדם נמנע, אלא בזה. שזה יסוד כל התורה כולה.

הרמב"ן מביא בשער הגמול שעדיף לאדם לסבול שבעים שנה יסורי איוב, ולא להיות שעה אחת בגיהנם. ואם כן, כל בר דעת יבין שהפגם בקדושה הוא הדבר העיקרי שמעמיק את הגיהנם, וכן ההיפך - ששמירת הקדושה מביאה לאדם פרנסה בשפע, כמו יוסף הצדיק שפרנס את כל העולם בשנות הרעב. והוא מרומים ישכון, וזוכה ורואה פני שכינה, ודמותו חקוקה בכסא הכבוד. ועוד הרבה שבחים נוראים. כיוון שאדם יכול להגיע לשיא הטומאה אם הוא פוגם בעיניו וכדומה - או לשיא הקדושה.

---

פרשת בלק

---

התוכי שצעק "שבת!"

(פכ"ב פ"ב)
וירא בלק בן צפור וגו'.

כל ראיותיו של בלק היו על ידי ציפור ששמה ידוע, והיא הייתה מגלה לבלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והבה נשמע מעשה עם ציפור מסוג אחר, אלא שזה הלך לקדושה - וזה נפל לטומאה.

בזמננו אירע מעשה נפלא באדם בשם יוסף וליס, שהיה חילוני וגידל בביתו כל מיני סוגים של חיות ועופות, עד שביתו היה מעין גן חיות. עד שביום מן הימים עשה תשובה גמורה (והיום הוא מנכ"ל ארגון ערכים), והוציא מביתו כמעט את כל החיות והעופות, מלבד תוכי אחד שהשאירו על פי שאלת רב. התוכי הנ"ל היה מדבר, ולפני שבעל הבית שלו חזר בתשובה - הוא דיבר כבעל הבית דברי חולין. ועכשיו כשבעל הבית חזר בתשובה וכל דיבוריו היו של קדושה - גם התוכי 'חזר בתשובה' ודיבר כבעל הבית.

והנה ביום שבת קודש שכח בעל הבית את הכלוב של התוכי פתוח, והלה ניצל את ההזדמנות, ברח החוצה והחל לעוף עד שהגיע למגרש כדורגל. התעייף ונחת במגרש. אחד האוהדים ראה את התוכי היפה, לקח אותו לביתו והניחו בכלוב. ישב אותו אוהד על כורסת הטלוויזיה שבביתו, לחץ על השלט במטרה להדליק את הטלוויזיה, ופתאום שמע מישהו צועק 'שבת!'. הוא נבהל מאוד, הסתכל אנה ואנה לראות מיהו זה, ומי העיז לחדור לתוך ביתו ולצעוק לו 'שבת', ולתדהמתו הבין שזה התוכי. ביקש האיש סליחה וכיבה את הטלוויזיה. למחרת בבוקר התכונן לצאת לעבודה, ושוב שמע את המוכיח בשער קורא 'תפילין, תפילין!'. אשתו עברה בדיוק בסלון ללא כיסוי ראש, והפעם צעק התוכי 'צניעות, צניעות!'.

לבסוף פנה בעל הבית לרב העיר, וסיפר לו על כך שיש לו 'מוכיח' בבית. אמר לו הרב 'אתה יודע שאתה לא משה רבינו, והקב"ה לא ידבר איתך ישירות לחזור בתשובה. אבל ה' יתברך שולח רמזים, ואם קיבלת רמז כזה עבה, והתוכי בא דווקא אליך ומוציא דווקא את המילים האלה מהפה - נראה שאם לא תחזור בתשובה זה קצת מסוכן. כי אחרי כל רמז משמים שהאדם מקבל ואינו חוזר בתשובה - השטן מקטרג, והקב"ה משתיק אותו ועונה לו שהאדם עוד יחזור בתשובה. אבל אחרי רמז כזה עבה - איך הקב"ה ישתיק את השטן?'.

כששמע האיש את דברי הרב החליט לחזור בתשובה שלימה, וגם אשתו ובניו עשו תשובה. ולאחר שלמד הלכות אבידה ומציאה - מצא את בעל האבידה והחזיר לו את התוכי.

הפיגוע בחנות הפלאפל

(פכ"ב פ"ג)
ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא וגו'.

אפשר לרמוז שהדבר שהפריע הכי הרבה למואב, עד שהם קצו בחייהם, היה כשראו שכל אחד מהם - רב הוא. וכמו שמובא בגמרא (מגילה י"ג), כשאמר המן הרשע לאחשוורוש 'בוא ונהרוג את בני ישראל' ח"ו, ענה לו אחשוורוש 'אני מפחד מאלוקים שמא יעניש אותי כמו שהעניש את פרעה ונבוכדנאצר וסיסרא, וכל מי שניסה להזיק לבניו'. אמר לו המן 'כל זה טוב ויפה כאשר הם עוסקים בתורה ובמצוות, אבל עכשיו הם ישנים מפני המצוות, ואין לך מה לדאוג כי הקב"ה לא יכעס עליך כל כך'. ענה לו אחשוורוש 'יש בהם כמה תלמידי חכמים, והם ינצחו אותי ואת כל 127 המדינות שלי'.

והדברים מפליאים עד מאוד שהגויים יודעים טוב מאוד מה הכוח שלנו - לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות. וכמו שאמר המן לילדים שלמדו תורה עם מרדכי, שלימוד התורה שהם למדו בעניין הקומץ שהכהן עושה באצבעותיו, ניצחו את כל העשרת אלפים ככר כסף שלו. וזה מה שהדאיג את מואב יותר מכל - שבכל אחד מישראל יש תורה, ואי אפשר לנצחם.

ועד לדורנו עדיין אנו רואים את ארגוני החמאס למיניהם, שרוצים לקום עלינו. וכולנו זוכרים איך לפני שנים לא רבות היהודי היה יכול לטייל בעריהם באופן חופשי, ואילו כיום בעוונותינו הרבים - ונהפוך הוא, אשר ישלטו הגויים המה בשונאיהם. לפני כמה שנים בפסח נכנס אחד המחבלים לחנות פלאפל בתל אביב, שמכרה פיתות למרות הפסח, התפוצץ ורצח כמה יהודים, רחמנא ליצלן. ושאלו בתחקיר את המשלח ששלח את המחבל 'מדוע לא שלחת אותו למקום שממול? שם היו הרבה יותר יהודים'. אמר להם האיש 'כיוון שבמקום השני יש ספק גדול אם הוא היה מצליח לבצע את הפיגוע, מה שאין כן בחנות הפלאפל שמכרה חמץ. שם הייתי בטוח שהוא יצליח'.

(פכ"ב פ"ה)
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו'.

כשראה בלק שבני ישראל מנצחים שלא כדרך הטבע, שהרי סיחון ועוג ענקים היו, ולא שייך לפי הטבע לנצחם, באו ישראל בכוח תורתם ותפילתם - וניצחום, הבין שאין צבא בעולם שיכול עליהם, כי הם רוחניים, והצבא החזק ביותר נמצא בפיהם. ואם כן, מה עושים? לכן שלח לקרוא לבלעם, שכוחו בפיו ויודע לקלל, כביכול, כוחו שמו של ישראל.

איך מטהרים את הלב?

(פכ"ב פכ"א)
ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילד עם שרי מואב, ויחר אף אלקים וגו'.

מקשה הגאון מווילנא כמה קושיות. ראשית, מדוע בתחילה אמר הקב"ה לבלעם "לא תלך עמהם", ולבסוף אמר לו "קום לך איתם"? שנית, מה ההבדל בין "עמהם" ל"איתם"? שלישית, אם הקב"ה נותן רשות לבלעם ללכת - מדוע הוא כועס עליו כשהוא הולך?

מתרץ הגאון שיש הבדל בין "עמהם" ל"איתם", שעמהם פירושו לא רק גופנית ללכת איתם - אלא באותה עצה ובאותה מטרה (ולהבדיל, כמו שאמר שמואל הנביא לשאול המלך "מחר אתה ובניך עמי". והסבירו חז"ל - במחיצתי). מה שאין כן המילה איתם, שזה רק גופנית אבל לא באותה מטרה. ועל פי זה הכל מובן, כי השם יתברך אמר לבלעם הרשע בהתחלה "לא תלך עמהם", שזה באותה מטרה. ובפעם השנייה אמר לו "קום לך איתם". אבל בלעם הרשע הלך עמהם, ככתוב "וילך בלעם עם שרי בלק", ולכן כעס עליו ה'.

רש"י התייחס לזאת בפירושו על שרי מואב - "ליבו כליבם שווה". ומה שאנו למדים מכאן זה ש"רחמנא ליבא בעי" - כל מה שהקב"ה רוצה מהאדם זה הלב. שהרי בלעם חשב רק בלב להיות עמהם ולא איתם. וזה מה שאומרים בתפילה "וטהר לבנו לעבדך באמת", כי אם הלב טהור - הכל טהור.

והשאלה הגדולה היא איך מטהרים את הלב, שהרי יש לנו ערלה בלב, וכמו שכתוב "ומלתם את ערלת לבבכם". שערלה בברית אנו יודעים כיצד להסיר, אבל בלב מה עושים? ועבודת ה' בלי לב - ודאי שזו לא עבודת ה' ראויה. אבל אם ניקח את האות הראשונה בתורה, במילה בראשית, והאות האחרונה שזה ישרא ל, ייצא לנו לב. ללמדנו שהדרך האחת והיחידה לטהר את לבנו היא רק על ידי התורה הקדושה.

הבור והחולדה הם העדים

(פכ"ב פכ"ד)
ויעמוד מלאך ה' וגו', גדר מזה וגדר מזה.

פירש רש"י, סתם גדר של אבנים היא. ולכאורה מה רצה רש"י ללמדנו, מה לי אם אלה אבנים או ברזלים? ועל פי תרגום רבי יונתן בן עוזיאל יבואר שהמקום הזה שבו נלחצה רגל בלעם אל הקיר היה הגלעד שעשו ביניהם יעקב ולבן, שיעקב לא יציק ויזיק לזרעו, וגם לבן לא יציק לזרעו. ובלעם, שהוא נכדו של לבן, הולך להפר את השבועה, ויד העדים תהיה בו בראשונה כך שגל האבנים עצמו העניש את בלעם, ולכן רש"י דייק - סתם גדר של אבנים.

ומעשה בנער שהיה מהלך בדרך, והנה הוא שומע צעקות חזקות של נערה הקוראת לעזרה. ניגש הנער למקום ממנו הגיעו הצעקות, ראה את הנערה בתוככי בור עמוק, העלה אותה והצילה. אלא שאמר לה 'אני מבקש שכר על שהצלתי אותך: אני מבקש שתתחתני אתי, וגם אני מבטיח שאתחתן רק איתך'. כמובן שהנערה, שהייתה נפעמת מכך שהנער הציל אותה, הסכימה בלב שלם. בדיוק באותו רגע עברה חולדה לידם, ואמרה הנערה שהחולדה והבור הם העדים לדבר.

אלא שהנער שכח את הבטחתו, התחתן עם אשה אחרת, ונולדו להם שני ילדים. ויהי היום ואחד הילדים ננשך על ידי חולדה ומת. ולאחר זמן לא רב הבן השני נפל לבור ומת רח"ל. שאלה האשה את בעלה: 'איך זה שהילדים שלנו מתים שלא כדרך הטבע?'. אותו איש נזכר וסיפר לה את העניין עם ההבטחה והעדים. מיד אמרה לו האשה 'אם כך, בוא ניפרד ותתחתן עם זו שהבטחת לה'. וכך היה.

למה דווקא שלושת הרגלים?

(פכ"ב פכ"ח)
ויפתח ה' את פי האתון, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים.

פירש רש"י שהאתון רמזה לבלעם 'איך אתה מבקש לעקור אומר שחוגגת שלושה רגלים בשנה?'. ודאי שהאתון שדיברה עשתה זאת על פי ה' יתברך, ששם את המילים בפיה. ואם כן, למה הקב"ה בחר דווקא את שלוש הרגלים? וכי חסרות מצוות יותר תדירות וקבועות כמו שבת, תפילין ותפילות?

שמעתי תירוץ נפלא, שכל הכוח של בלעם היה שהוא ידע את הרגע שבו הקב"ה כועס. והכעס של הקב"ה החל מחטא העגל, שנמשך שש שעות, כמו שנאמר "כי בו שש משה לרדת מן ההר". ואם ניקח את שלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - ייצאו לנו 15 יום. וכל יום יש בו 24 שעות. נכפילם ב-15 ויצאו לנו 360 שעות. ויש לנו כלל גדול באיסור והיתר, שאם נשפך חלב לסיר בשר וכדומה - הוא בטל בששים. וזה מה שאמרה האתון לבלעם - זה שאתה יודע את הרגע של הכעס לא שווה כלום, כי שש השעות בטלות בששים, שזה שלושת הרגלים.

התאוות מעוורות

(פכ"ח פכ"ט)
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

פירש רש"י, גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים - זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך חרב? ולכאורה, היכן השכל של בלעם, וכי אינו יודע איזה ביזיון נורא יהיה לו? ועוד קשה, שהרי על גבי אתון זו הוא צריך לרכב עד מואב, ובפרט עכשיו שהאתון עשתה אותו צולע כשלחצה את רגלו אל הקיר. אלא כאן התורה לימדה אותנו שכשלאדם אין שליטה על המידות שלו - אין גרוע מזה. וכיוון שהוא כועס עכשיו על אתונו - הוא חייב להתמלא כעס ולהוציא מילים מהפה גם אם הן יביאו לו את הביזיון הכי גדול. וזה כמו מכונית ללא בלמים ומעצורים.

וכן ראינו לגבי עשיו, כשהגיע מן השדה עייף ורעב, ואמר "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (נא = חצי מבושל), ואפילו שזה עלה לו בבכורתו, שעל זה הוא צעק ובכה אחר כך. אלא כשהרשע עומד מול תאוותו - הוא נעשה עיוור כי אין לו שליטה.

ומובא מעשה על רבינו החיד"א זיע"א, שנתארח בשבת קודש באחת הקהילות בחו"ל, ובאמצע הלילה חיפש את הטבק שאותו חיבב עד מאוד. לא מצא אותו, ונזכר שהניחו אצל בעל הבית. לכן קם וניגש לבעל הבית והעירו משנתו לאחר בקשת המחילה, על מנת שיביא לו את הטבק. כמובן שבעל הבית מיהר לקום להביא לרב את הטבק. הרב הודה לו מאוד, ולמחרת, לאחר תפילת שחרית של שבת, עלה הרב לתיבה, פרץ בבכי וסיפר לכולם את מה שקרה, ואיך שהוא ציער את בעל הבית בגלל תאוותו לטבק, ביקש את מחילתו ואמר שמהיום הוא מקבל על עצמו לא להשתמש יותר בטבק לעולם.

השמש החוצפן

(פכ"ב פל"א)
ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וגו'.

יש להקשות: איזו זכות הייתה לבלעם שהוא ראה את מלאך ה'? ואם נאמר שאין צורך בזכות, למה הוא לא ראה אותו קודם, כמו האתון? ונראה לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל, שהאתון הוכיחה וביזתה אותו בדברים נוראיים ביותר וגרמה לו בושה, והוא לא היה יכול לעמוד בתוכחתה. ולפחות באותו רגע ירדה גאוותו וזכה לראות את מלאך ה'. וזה קל וחומר לגבינו.

מובא בזוהר הקדוש (חפץ חיים שער התורה פ"ז) שרבי אלעזר הגיע לביתו ושאל מה התרחש בזמן שהוא לא היה בבית. אמרו לו בני ביתו 'באו חבורה של אנשים, אכלו ושתו, ואחר כך התפללו עליך שיהיה לך טוב'. אמר רבי אלעזר 'אין לי בזה שכר טוב'. ולאחר זמן שוב פעם בא לביתו ושאל מה נתרחש בזמן שלא היה בבית. אמרו לו בני הבית 'באו חבורת אנשים, אכלו ושתו וביזו אותך'. שמח רבי אלעזר ואמר 'עכשיו יש לי שכר טוב'.

ומעשה בזמנינו בגמ"ח של עזר לחתנים בעיר הקודש ירושלים, שבו כל פעם שחתן היה צריך לקבל את הסכום הנדרש - היה מגיע השמש ואומר לו 'המעטפה אצלי, ואם אתה רוצה אותה - אתה צריך ליתן לי קודם כל את המעשר של הסכום'. לא הייתה ברירה לשום חתן, וללא המעשרות הוא אכן לא קיבל את המעטפה. והתלוננו על השמש ה'חוצפן' שמכריח ליתן מעשר מהסכום, אבל זה לא עזר. השמש המשיך בדרכו זו, ולא עוד אלא שהיה מגיע לחתונה (גם בלא הזמנה), ואוכל ושותה. והנה נודע שהגיעה עת פטירתו של השמש, והגמ"ח של החתנים נסגר. רק אז נודע שהאדם שהחזיק את כל הגמ"ח היה בעצם השמש עצמו. וכדי להמשיך לקיימו ביקש לפחות את המעשר. את כל כספו השקיע בגמ"ח. ואפילו אוכל לא קנה לעצמו על מנת לחסוך, ולכן אכל בין השאר בחתונות. עד כאן המעשה.

הרי לנו אדם שנתן את כל כולו לעזור לאחרים, ולא רק שלא חיפש כבוד ולא הראה להם שהוא זה שמחזיק את כל הארגון, אלא העדיף את הביזיון על פני השבח.

הכל משמים והכל לטובה

(פכ"ב פל"ב)
ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך וגו'.

מקשה הספר חסידים, וכי מה רוצה המלאך מבלעם? הרי הוא לא ראה אותו, ואם האתון לא הולכת בדרך הרגילה אלא זזה ימינה ושמאלה עד שלחצה את רגל בלעם אל הקיר ועשתה אותו צולע - מה יותר טבעי מלהכות באתון? וכן לא מובנת תשובת בלעם למלאך, שאומר "חטאתי כי לא ידעתי שאתה פה". אדרבא, בגלל שלא ידעת אזי לכאורה אינך חוטא? ומתרץ הרב שכך כוונת המלאך לבלעם, שאם אתה רואה את האתון נוטה ימינה או שמאלה, אתה יודע שזאת לא היא שהחליטה לנטות - הקב"ה גרם לה לנטות, וזה לא משנה אם יש כאן מלאך או לא. אז למה אתה מכה אותה? עד כאן.

והדברים נוראים עד מאוד, כמה האדם צריך להיות זהיר, להבין שהכל משמים, לא לכעוס ולא להתלונן על שום דבר, אלא להבין שהכל משמים והכל לטובה. ומובא מעשה ביהודי בעל לב שמיח שתמיד היה עליז, גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשבטנו רעבה ללחם. והנה יום אחד חזר לביתו, וכדרכו היה שמח וטוב לב. אשתו הזכירה לו שמזה יומיים לא בא אוכל אל פי ילדיהם. אמר לה 'מה שתציעי - אלך ואעשה'. אמרה לו אשתו 'עוד מעט נגמר יום השוק. תלך לשם ואולי תמצא כמה תפוחי אדמה ובטטות שהותירו בעלי הדוכנים'. מיד החל ללכת ברחובה של עיר כשהוא שמח ועליז, ואף זימר לו כמה שירים שמחים.

בינתיים בארמונו של מלך טורקיה התכנסו המלך, שריו ויועציו על מנת לדון בענייני הממלכה. המלך יצא רגע אחד למרפסת הארמון, והנה רואות עיניו את היהודי הנ"ל הולך בשמחה כשפיו מלא שיר ושבח. מיד שלח המלך את אחד ממשרתיו שילך ויביא לפניו את אותו איש. מיהר היהודי כבקשת השליח, והתייצב בפני המלך. שאל אותו המלך 'האם זכית באיזה פרס חשוב שאתה כה עליז?'. 'לא, אדוני המלך. לא זכיתי בשום פרס'. 'אולי אכלת איזה בשר שמן ושתית יין ישן, ולכן אתה שמח?'. 'לא. כבר יומיים אני וכל משפחתי לא הכנסנו דבר מאכל לפינו, ואני הולך להביא שאריות שנשארו בדוכני השוק', ענה.

כששמע המלך את דבריו אמר למשרתו 'תיקח עגלה, תמלא אותה בפירות, ירקות, לחם, אורז וכל מה שצריך, ותיקח את זה לביתו'. הוסיף ואמר המלך ליהודי 'אני רוצה שתאמר לי איך אתה שמח גם כשבטנך רעבה ללחם. הרי אני מושל בכל טורקיה, שותה ואוכל כראוי, ואני לא שמח כמוך'. אמר לו היהודי 'אני בנו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה, ואני יודע שכל מה שהוא עושה לי זה הכי טוב בעולם, ושהכל רק לטובה'. אמר לו המלך 'אני מבקש ודורש ממך שמחר בשמונה בבוקר תבוא לארמון המלוכה, ושנינו נצא ביחד לציד ביערות הסמוכים'. 'כבוד גדול הוא לי', ענה היהודי, ושניהם סיכמו להיפגש.

למחרת המלך והיהודי יצאו לצוד ביערות, והנה המלך מושך בקשת לתומו, ובלא שימת לב פגע החץ באצבע המלך, ונחתכה חצי ממנה. היהודי הוציא מכסו מטפחת, עצר את הדם ואמר למלך 'הכל לטובה, הקב"ה אוהב אותך'. אבל המלך נתרגז מאוד, אמר ליהודי 'מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?' וזרק אותו בכעס באחד הבורות שביער. שאל המלך מלמעלה 'נו, ואיך אתה מרגיש עכשיו?'. 'הכי טוב בעולם', ענה היהודי מתוככי הבור.

התקדם המלך לבדו, והנה חבורת שודדים באה לקראתו. כשהבין את כוונותיהם החל להתחנן - 'אנא מכם, אל תפגעו בי ואתן לכם הרבה ממון', מבלי לגלות שהוא המלך. אמרו לו השודדים 'דווקא היום איננו מחפשים ממון. הבן של המנהיג שלנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, ולתת לבנו לשתות את דמו, וכך יתרפא'. תוך כדי כך קשרו את המלך באזיקים והביאוהו אל ראש השודדים. הרופא, שהיה חלק מהכנופייה, החל לבדוק אותו, והנה רואות עיניו שחסרה לו חצי אצבע. אמר לשודדים 'מה עשיתם? הוא לא שלם, חסרה לו אצבע. צריכים דם של אדם שלם ללא רבב - תסלקו אותו מכאן'.

מיד יצא המלך בחזרה ליער, הגיע לבור, זרק חבל ליהודי והוציאו משם. אמר לו 'תדע לך שצדקת שטוב קרה שהאצבע נחתכה', וסיפר לו את הסיפור. 'אבל תאמר לי - מה טוב בכך שאתה היית בבור?'. ענה לו היהודי 'אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - השודדים היו לוקחים אותי לשחיטה, כך שלמעשה הצלת את חיי'.

אפילו יתוש קדם לך

(פכ"ב פל"ב)
ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך וגו'.

נראה לפרש בס"ד על פי מה שאמרו חז"ל שהאדם נברא ביום השישי, ואם הוא עובד את ה' יתברך, אזי אומר לו הקב"ה "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי". ואם אין האדם הולך בדרך ה' אומר לו הקב"ה "אפילו יתוש קדם לך" (ויק"ר תזריע פ"א).

לכאורה לא מובן הדבר. שהרי אם האדם יותר חשוב, מדוע כשאינו עובד את הקב"ה אומרים לו "אפילו יתוש קדם לך"? ואם היתוש חשוב יותר ח"ו, למה אומרים לו "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי"? שהרי אמת יש רק אחת - או שהיתוש חשוב מהאדם או שהאדם חשוב מהיתוש.

ויבואר על פי הגמרא בסנהדרין (צ"ב) שאומרת שכל מי שאין בו דעת, שזו יראת שמים, אסור לרחם עליו. והקשה המהרש"א, והרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו". ותירץ שאדם שאין לו יראת שמים - אינו ממעשיו של הקב"ה, שהרי האלוקים עשה את האדם ישר, והוא עשה את עצמו עקום. והוא גרוע מהבהמה, שהרי בהמה שנוהגת כבהמה - זו דרכה. אבל אדם עם נשמה אלוקית שחוצבה מתחת לכסא הכבוד ועושה מעשה בהמה - זה נזם זהב באף חזיר. ואם הוא לא מרחם על נשמתו - מי ירחם עליו?

ועכשיו מובן למה כשאדם עובד את ה', אומר לו ה' יתברך: כל מה שבראתי - בשבילך בראתי, וכל היקום נברא בשבילך. כי אתה אדם ומתנהג כאדם. אבל מי שלא עושה רצון אביו שבשמים - אזי הוא גרוע מהיתוש. כי יתוש מתנהג כראוי לו, והאדם לא מתנהג כראוי לו. וזה מה שאמר המלאך לבלעם: על מה הכית את אתונך? הרי אתה גרוע ממנה. אתה אדם ונוהג כבהמה, והיא בהמה שנוהגת כבהמה. וכן המילה מה שווה בגימטריא 'אדם'.

לפני ההוצאה להורג ביקשה הנערה חבילת מחטים

(פכ"ג פ"ט)
כי מראש וגו', הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

אומר הגר"א שהמילה הן מראה בפירוש שאין לישראל חיבור עם אומות העולם. שאם נחבר את האותיות הראשונות להגיע למספר עשר, אזי א' מתחבר עם ט', וכך גם ב'-ח', ג'-ז', ד'-ו'. אבל האות ה' - החיבור שלה הוא רק עם עצמה. וכן אם אנו ניקח את החלק השני של האותיות במטרה להגיע למספר מאה, האות י' תתחבר עם צ', וכן כ'-פ', ל'-ע', מ'-ס', אבל נ' מתחברת רק עם עצמה, וזה רמוז במילה הן (עם לבדד ישכון). שהאותיות ה' ו-נ' לבדד ישכנו, ובגויים לא יתחשב.

וכן ידוע שאם היהודים עושים על הגויים קידוש - הם עושים עלינו הבדלה. ואם אנו עושים עליהם הבדלה - הם עושים עלינו קידוש. והדבר נרמז גם בפסוק. איננו חשובים בעיניהם, אבל אם "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא" - אזי "יתחשב". ולצערינו רואים היום שהביאו אל ארצנו הקדושה את האופנה והמודה שלהם, וכבר היום זו גאווה לומר שדבר מסוים הוא נוסח אמריקה. כבר שכחנו שהתורה אמרה על ארץ ישראל שהיא טובה וחשובה מכל הארצות, ועיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. וצריך ללמוד מוסר מאבותינו ואבות אבותינו שעזבו בחו"ל וילות יקרות, עבדים ושפחות, שדות וכרמים, ועלו לארץ עם מעט מיטלטלים בידיהם, והכל על מנת שלא להתערבב בגויים אלא להפך - לבוא לכאן לארץ הקודש. כאן הם הלכו לגור במעברות, כי הם העדיפו מעברה בארץ ישראל ולא וילה באמריקה.

זה גם אחד הפירושים במשנה במסכת אבות (פ"ה מ"ז) שמעולם לא אמר אדם "צר לי המקום שאלין בירושלים", שעצם זה שהאדם נמצא בעיר הקדושה ביותר בעולם - גם אם צר לו המקום, אינו מרגיש זאת כלל, כיוון שהוא נמצא בסלון של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וזה מה שאומר בלק לבלעם - אי אפשר לקללם כיוון שאינם מתערבבים בתוכנו.

וידוע המעשה בנערה יהודיה שחיה במרוקו. השכן הגוי של משפחתה התפעל מיופיה מאוד, וניסה לדבר על לבה שתסכים להינשא לו. אבל כמובן שהיא סירבה בכל תוקף, על אף שהיה מפציר בה מדי יום ביומו, והבטיח לה עושר גדול ואת כל מנעמי העולם הזה. והיא רק התרחקה ממנו כמטווחי קשת.

עד שביום מן הימים הוא הלך לבית המשפט עם שני עדי שקר שהעידו שהנערה התאסלמה וחזרה להיות יהודיה, ובאותם ימים החוק במרוקו אמר שמגיע עונש על דבר כזה. מיד שלחו שוטרים להביא אותה לבית המשפט, ובינתיים באו כל היהודים לחזות מה יעלה בגורל הצדיקה. אולם גזר הדין שקבע השופט הדהים את כולם - גזר דין מוות. אבל כיוון שהשופט 'ריחם' עליה, אמר לה שהם יהיו מוכנים לבטל את גזר הדין אם אותה נערה תתחתן עם אותו גוי. ניסו לשכנע אותה שכדאי לה, שהרי הוא עשיר גדול והיא תחיה איתו בעושר ו'אושר' מופלג. ואז היא פתחה פיה בחכמה ותורת צניעות על לשונה: 'יהודיה נולדתי ויהודיה אמות. מעולם לא התאסלמתי ולעולם לא אתאסלם, גם אם זה יעלה לי בחיי. את הגוף אתם יכולים לקחת - אבל לא את נשמתי'.

הדברים, שנאמרו בלשון חדה וברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, זעזעו את אמות הסיפים באולם בית המשפט, והשופטים רתחו מכעס ואמרו לה שמיתתה לא תהיה רגילה אלא מיתה משונה מאוד - יקשרו את רגליה לזנב הסוס, והסוס ידהר על ההרים ועל הסלעים עד שהיא תמות. ניסו לשכנע אותה שאולי כדאי לה בכל זאת להישאר בחיים ולחיות בפאר, אבל הנערה הצדיקה אמרה 'אני מוכנה למות אלף מיתות ולא לעבור על דבר ה''.

לפני פסק הדין אמרו לה שהיא יכולה לבקש בקשה אחרונה, כמו כל מי שנדון למוות, והנערה ביקשה חבילה של מחטים. השופטים חשבו שהם לא שמעו טוב, כי בדרך כלל מבקשים הגויים מאכל טעים וכדומה, ואילו זו מבקשת מחטים. למרות זאת הביאו לה את המחטים, והיא החלה לתפור את השמלה הארוכה שלה, עד שגופה נתמלא בדם. כששאלו אותה למה היא עושה זאת, ענתה 'כל ימי הקפדתי על הצניעות, שלא יתגלה מבשרי מאומה. ועכשיו כשהסוס ידהר אני חוששת ששמלתי תתרומם ואנשי העיר יראו את בשרי. לכן אני תופרת את השמלה לבשר'. כולם השתוממו על מה חושבת נערה בגיל 17 רגע לפני המוות האכזרי - לא על זה שהיא לא זוכה להתחתן, לא על זה שהיא 'מפסידה' עושר ונפרדת ממשפחתה, לא על המיתה המשונה שבעוד רגע היא תסבול, אלא על הצניעות שלה.

החל הפרש בדהירות נוראות על ההרים ועל הגבעות, וכמעט שיצאה נשמתה. אלא שלפתע שמע הפרש את הנערה הצדיקה צועקת בשארית כוחותיה 'עצור, עצור!'. עצר הפרש וראה שהיא עומדת למות. 'למה לעצור, מה קרה?', שאלה. ענתה לו 'כמה מחטים יצאו מהשמלה. אני חייבת להחזיר אותם, ואחר כך תמשיך בדהרתך'. התעלף הפרש כששמע למה היא חוששת ודואגת גם ברגעיה האחרונים, ולאחר תקופה קצרה התגייר.

תרועה גדולה

(פכ"ג פ"ט)
כי מראש וגו', הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

מעשה ביהודי שהיה רגיל לתקוע בשופר בימי ראש השנה, עד שביום מן הימים היצר הרע לכד אותו ברשתו והפילו מעבודת ה', עד שנעשה חבר לגויים ועזב את הקהילה היהודית. וכל מעשיו - כשל גוי היו. ויהי היום וכל חבריו נתאספו באיזה מקום, וכל אחד ניסה להראות את כשרונו בניגונים למיניהם - מי במפוחית ומי בחלילית וכיו"ב. הגיעו ליהודי ושאלו אותו 'במה אתה יודע לנגן?'. מיד הוציא שופר מאמתחתו והחל בתקיעה ארוכה מאוד, ולאחר מכן שברים. וכשניסה לעשות תרועה - לא הצליח, וניסה שוב פעם, אך ללא הועיל.

כיוון שראה היהודי כך, הלך לרב הקהילה היהודית ושאל אותו למה ומדוע לא הצליח לעשות תרועה - הרי שנים רבות שימש כחזן כתוקע בראש השנה, ותמיד הצליח. ומה יום מיומיים? אמר לו הרב "התקיעה היא כנגד אברהם אבינו ע"ה. ואתה, שמתנהג כמו גוי, הצלחת בתקיעה, כי מאברהם יצא גם ישמעאל, שהיה גוי. ושברים זה כנגד יצחק, ולכן בשברים הצלחת, כי גם מיצחק יצא גוי, שזה עשו. אבל תרועה, שזה כנגד יעקב אבינו, לא הצלחת, כי אתה מתנהג כמו גוי, ומיעקב לא יצא שום גוי. אם תחזור בתשובה - אתה תצליח'. מיד קיבל עליו האיש תשובה שלמה, הוציא את השופר - ותקע תרועה גדולה.

איך אפשר לא לספק את התאוות? הרי הוא רק אדם

(פכ"ג פ"י)
מי מנה עפר יעקב וגו', תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו.

בלעם רוצה לחיות כמו בהמה, אבל למות כמו ישרים, שזה אברהם, יצחק ויעקב. כי לדעתו הטמאה הוא חושב שאי אפשר לחיות מבלי לספק את התאוות הבהמיות, ורק כשעומדים למות, שאז כבר אי אפשר לעשות שום דבר בהמי, זה הזמן למות כמו צדיק.

ומובא במדרש רבה (וישב פ"ז) שמלכה מסוימת שאלה את רבי יוסי האם יתכן שיוסף הצדיק לא חטא, והרי אש בנעורת. זאת אומרת שכמו שהאדם רעב הוא צריך לאכול, וכשהאדם עייף הוא צריך לישון - אם כן, יש באדם יצר הרע, ואיך אפשר לא לספק את התאוות? הרי הוא רק אדם.

התשובה לכל זה היא כמו שהגמרא תירצה לגבי יוסף הצדיק - שכל הזמן היה לומד תורה, ועל ידי זה ניצל. ולמה הדבר דומה? לאדם שצריך לצלול בעומק הים שעה שלמה, שזה בלתי אפשרי ומוביל כמובן למיתה בטוחה. ולכן הוא לוקח חמצן שמספיק לשעה שלמה לפחות. אם הוא לא יקח את החמצן - הוא ימות כמובן. ואותו הדבר בעולם הזה. שאדם המהלך ללא חמצן, שזו התורה הקדושה, ודאי ימות מבחינה רוחנית. שהרי העולם הזה הוא כמו ים סוער, וצריך להחזיק בעץ החיים כדי לא לטבוע בתאוות הרעות. כמו שכתוב, "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג', י"ח).

לימוד תורה מביא רחמים גדולים

(פכ"ג פכ"א)
לא הביט און ביעקב וגו'.

פירש רש"י שהקב"ה לא מביט אוון בבני יעקב כשהן עוברין על דבריו, ואינו מדקדק אחריהם להתבונן באוון שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו. עד כאן.

הרבי יעקב יוסף ידיד הלוי זצ"ל נגלה לאחר פטירתו לאחד מקרוביו, ואמר לו שעומק הדין בשמים הוא נורא ואיום, וכן שדנים את האדם על קוצו של יוד. אלא שאדם שהולך לשיעורי תורה - נוהגים עמו לפנים משורת הדין, ונוהגים עמו ברחמים גדולים. וזה נרמז בפסוק שלנו - לא הביט אוון ביעקב. שיעקב אבינו, כנגד לימוד התורה (וכך גם האדם שנדבק במידתו של יעקב אבינו, שזו התורה) - הקב"ה לא מדקדק עמו.

כדאי לפרק את הסוכה ולהחזיר אותה לשם

(פכ"ג פכ"א)
לא הביט וגו', ולא ראה עמל בישראל וגו'.

אומר אור החיים הקדוש שבלעם אמר לבלק שלא שייך לקלל עם כזה קדוש, כי הם עושים מצוות וחוזרים עליהן המון פעמים, ואינם מראים סימני עייפות. והם אף חוזרים על אותה תפילת עמידה שלוש פעמים ביום, והם גם מתנדנדים ושמחים בשעת התפילה, שזה דבר לא טבעי. שהרי אם נגיד לאדם רגיל לקרוא איזה מאמר מסוים שלוש פעמים ביום במשך כל ימי חייו - אחרי זמן הוא יתרגז, יתייאש ויפסיק לקרוא.

והמגיד מדובנא ממשיל משל ליהלומן שהיה צריך לנסוע נסיעה ארוכה, והייתה לו מזוודה מלאה ביהלומים. כשהגיע למחוז חפצו אמר למשרת שלו שילך להביא את המזוודה מתא המטען, ובינתיים הוא ימתין לו. והנה הוא רואה את המשרת סוחב את המזוודה כשכולו מתנשם ומתנשף, מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את זיעתו. וכל כמה צעדים עוצר לרגע וממשיך.

החל העשיר לצעוק למשרת שזו לא המזוודה שלו. ואכן, כשפתחו אותה ראו שאין בה יהלומים אלא אבנים וברזלים. שאל המשרת את העשיר 'איך ידעת שזו לא המזוודה שלך? הרי זו שלקחתי היא באותו גודל ואותו צבע'. אמר לו העשיר 'כיוון שראיתי איך אתה הולך בקושי, וכבר רצית להיפטר ממנה, ממילא ידעתי שהיא לא שייכת לי, כיוון שהמזוודה שלי קלה ונוחה מאוד להרמה'.

וזה גם הנמשל, שאם האדם דבוק בה' יתברך - אז ממילא התפילה והתורה קלים ונעימים עליו, ואינו רואה בהם עמל אלא שמחה עצומה. וזו מידה כנגד מידה, שאם האדם לא רואה עמל וקושי במצוות, אלא עושה אותן באהבה, גם ה' יתברך לא יביט באוון שלו ולא יקפיד איתו כל כך. וגם כשיש לאדם צער או חולי, והוא בא ולומד בשמחה - שכרו עצום, כמו שאמרו חז"ל (באבות דרבי נתן פ"ג מ"ו) שהרווח, השכר ונחת הרוח שהאדם עושה לבוראו בפעם אחת כשהוא עשה מצווה או למד תורה בצער, שווים יותר ממאה פעמים שלא בצער.

ומעשה בחפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, שלעת זקנותו, לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, נשא אשה שנייה. חג הסוכות ממשמש ובא, והנה בנה הרב את סוכתו המהודרת כמו בכל שנה, ולאחר שהיא עמדה כראוי במקומה, יצאה האשה מן הבית כדי לראות את הסוכה. המקום לא מצא כל כך חן בעיניה, ואמרה לחפץ חיים שהמקום בצד השני נראה לה עדיף יותר. החפץ חיים, בלא אומר ובלא דברים, ועל אף גילו המופלג, החל לפרק את סוכתו המהודרת כדי לעשות נחת רוח לבוראו על ידי שהוא שומע לאשתו, והעביר קרש אחר קרש, עם כל מה שמסביב. החל לבנות את הסוכה שוב פעם מההתחלה ועד הסוף.

שוב פעם יצאה אשתו לבדוק את השטח, וגם הפעם לא מצא חן בעיניה המיקום. ושוב אמרה לרב, הדומה למלאך במידותיו הנעלות, 'אני חושבת שהמקום הראשון טוב יותר. כדאי להחזיר את הסוכה לשם'. כולנו יודעים שאדם רגיל היה מתעצבן, ולכל הפחות היה אומר לאשתו 'או שאת בעצמך תפרקי ותבני שוב את הסוכה, או שתישארי בבית, שהרי את פטורה מן הסוכה'. אבל כמו שאנו יודעים, מדובר כאן ברבי ישראל מאיר הכהן הגדול, בעל מידות נעלות ביותר, שפירק שוב פעם את הסוכה והרכיבה במקום בו חפצה אשתו.

המבחן האמיתי - עם יקיצת הבוקר

(פכ"ג פכ"ד-ה)
הן עם כלביא יקום וגו'.

פירש רש"י, כשהן עומדין משינתן שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש ציצית, לקרוא שמע ולהניח תפילין. עד כאן. ולכן אי אפשר לקללם, אומר בלעם לבלק.

מובא בגמרא (ברכות ה') שאבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: שתהא תפילתי סמוך למיטתי (ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום). סמוך למיטתי, הסבירה הגמרא, שכוונתו שמיד שקם מהשינה היה מתעסק בענייני תפילה. וזה דיוקו של רש"י, שאמר "כשהן עומדין משינתן שחרית הן מתגברים כארי" וכו'. ולכאורה קשה, למה דווקא הדגיש בלעם מצווה זו, שקמים מהמיטה בזריזות להתפלל, ולא שאר מצוות?

אלא ידוע שהאדם ניכר בדבר הזה של השינה. כשהאדם ער, יכול להיות שהוא יעשה מצוות לא כל כך מהלב, אבל כשהאדם ישן - הוא נמצא באמת של דרגתו הרוחנית. ולכן כשהקב"ה שואל את שלמה המלך מה הוא מעדיף, חכמה או עושר, הוא שואל זאת בחלום, ששם ניכר אם זה מרצון אמיתי ופנימי שבאדם - או מאי נעימות. ולכן כששלמה ביקש חכמה כדי לדון את בני ישראל כראוי, הקב"ה נתן לו הכל. ולכן בלעם אומר לבלק שבזמן שבני ישראל עושים מצוות - זה מהלב, שהרי מתוך שינה הם מתגברים כאריות לציצית ולתפילין.

זה גם ההמשך של הפסוק, "לא ישכב עד יאכל טרף". פירש רש"י שהיהודי מחבל את המזיקין על ידי שהוא קורא קריאת שמע על מיטתו. וגם כאן נראה אותו דבר, שהרי כשהאדם עייף מאוד - הוא כמו שיכור. ואם בכל זאת הוא לא מסוגל לישון בלא קריאת שמע על המיטה - זה מראה באצבע שכל מעשיו נובעים מלבו הטהור ולא רק לעיני ה"מצלמות".

על ידי זה מובנת הגמרא בברכות (ח') שאמרה שאדם שישן בלא קריאת שמע שעל המיטה נחשב כישן כמו גוי ח"ו.

והרעיון מבהיל: שהרי מה הוא עשה? וכי הוא חילל שבת? "בסך הכל" הוא לא קרא קריאת שמע על המיטה. אלא כמו שהגויים - כל מעשיהם מן השפה ולחוץ, וכמו שפירש רש"י על עשיו (בפרשת תולדות. בראשית כ"ו, ל"ד), שהוא דומה לחזיר שמראה טלפיו מבחוץ שהוא מפריס פרסה, אבל בפנים הכל ריקבון, כך גם הגויים - זה גם האדם שלא קורא קריאת שמע על המיטה, שהרי באותו זמן הוא לא ליד אחרים. ואם הוא נזהר בזה, זה סימן שמעשיו אינם מן השפה ולחוץ. ומי לנו גדול בתורה כדואג ואחיתופל, שהיו ראשי סנהדראות, ואף על פי כן הגמרא אומרת בסנהדרין על הפסוק "האזינו כל יושבי חלד", שאלו דואג ואחיתופל שמעלים חלודה בגהינום כיוון שכל תורתם הייתה מן השפה ולחוץ.

ההבדל בין חכמת היהודים לחכמת הגויים: גזר

ומעשה במלך גוי שאמר לשר היהודי שהוא רוצה לדעת מה ההבדל בין החכמה והמעשים של היהודים לבין החכמה של הגויים, אלא שהתשובה צריכה להיות מילה אחת ולא יותר. השר היהודי ענה למלך שהתשובה היא גזר. המלך לא הבין את עומק דבריו, ושאל את היהודי מה פשר התשובה הזו, ומה המילה גזר אומרת. שאל היהודי את המלך 'האם כבודו ראה פעם שדה של גזר?'. 'לא', הודה המלך, 'מעולם לא ראיתי'. 'אם כך', אמר היהודי, 'הבה ניקח שני סוסים ונלך לראות שדה של גזר, וכך אוכל להסביר למלך את תשובתי'. מיד ציווה המלך להביא שני סוסים מובחרים, ושניהם דהרו לשדות הגזר. אמר היהודי למלך 'עתה נתבונן בסוסים ונראה מה הם עושים'.

כשראו הסוסים מול עיניהם יותר מדי עלים ירוקים עסיסיים וטריים - מיהרו לאכלם. ואז היהודי הכניס את ידו בעומק האדמה, הוציא גזר ועוד גזר, ואמר למלך 'זו תשובתי - החכמה והמעשים של הגויים הם חיצוניים, כמו הסוסים הללו שאוכלים את העלים, שהם הדבר התפל יותר. ואילו היהודים - מעשיהם וחכמתם מגיעים לעמקם של דברים'. ועל זה אומר דוד המלך ע"ה (ל"ב, ט') "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". כמו הסוס שלא מבין וכל "חכמתו" טפלה, כך האדם צריך לירד לעומק בכל דבר מצווה.

אם פעם אחת הקב"ה יעשה לנו נס גדול - נחזור בתשובה

(פכ"ד פ"ה)
נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה וגו'.

כשאנו פוגשים ברחוב אנשים שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, ושואלים אותם למה ומדוע התרחקו מדרך אבותיהם ואבות אבותיהם, יש תשובה השגורה בפיהם, שאם הקב"ה יעשה ניסים כמו ביציאת מצרים - הם יחזרו בתשובה. 'למה ה' לא עושה לנו ניסים?', הם שואלים. 'אם פעם אחת הוא יעשה נס גדול - כולנו נראה שיש אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ונחזור בתשובה'.

ומה נענה לשואלים הללו? פסוק זה הוא התשובה עבורם, שבלעם מדבר עם הקב"ה ומחזה שדי יחזה, והגיע לנבואה כמשה רבינו, שהרי כתוב "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה". ואמרו חז"ל "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, והוא רואה אתון מדברת ומלאך ה'". אבל בלעם נשאר בלעם, וכן ירבעם בן נבט, שהקב"ה תפסו בבגדו ואמר לו "חזור בתשובה, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". וכשהקב"ה הודיעו שבן ישי בראש - נמנע ולא עשה תשובה. והרי ירבעם רואה ויודע שיש אלוקים, אבל ירבעם נשאר ירבעם. וכן מיכה שנתמעך כמעט בבניין בתוך מצרים, וראה עשר מכות ואת קריעת ים סוף ומעמד הר סיני - ובכל זאת עשה את העגל, והיה לו גם בית עבודה זרה.

וזה מה שאומר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" וכו'. "וידעת היום" זה לא מספיק, כי גם בלעם, מיכה וירבעם ידעו - וזה לא שינה אותם. אלא צריך גם את החלק השני, שהוא "והשבות אל לבבך", דהיינו שנפנים את הדברים ללבנו שיש אלוקים, שיש דין ויש דיין, ושהעולם אינו הפקר.

זה אחד הפירושים של מאמר חז"ל, "הטוב שברופאים לגיהנם", שהרי הם רואים ניסים יום יום, ורואים אנשים שעל פי הרפואה אין להם שום סיכוי לחיות, אך על ידי ברכה של רב פלוני או אלמוני, אותם "גוססים" קמים ממיטת חוליים. וכמה ניסים ראינו אצל מורנו הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א, כמו ילד שהכבד שלו היה כבר גמור, וכל הרופאים בארה"ב התייאשו לגמרי. הרב אמנון יצחק אמר לאביו של הילד שילמד תורה שעתיים ביום בתענית דיבור, ולאחר זמן מה נתרפא הבן ונעשה בריא ושלם. את כל זה רואים הרופאים יום-יום, ולצערנו עדיין לא כולם חוזרים בתשובה, כיוון שאינם משיבים את הדברים אל הלב.

ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה

(פכ"ד פ"ה)
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

פירש אור החיים הקדוש שאהליך זה לשון עראי - לומדי התורה בעראי, שהם עובדים וקובעים עתים לתורה, ולכן דרגתם היא יעקב, שזה פחות מדרגת ישראל. ואילו החלק השני הוא משכנותיך, המדבר על לומדי התורה בהתמדה ובלא הפסק, שהם בחינת ישראל.

ואף על פי כן, אומר בלעם, מה טובו אהליך יעקב, שגם הלומדים בעראי חשובים מאוד בעיני ה' יתברך (ולפעמים אפילו יותר מהלומדים כל היום). וידועים דברי הסטייפלער רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל על מה שאמר אותו תנא בגמרא לאחר שעלה לשמים: "ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה". שלכאורה, על איזה עליונים הוא מדבר? ראשי ממשלות, נשיאי מדינות, שרים בכנסת וראשי ערים לא דתיים, שכאן הם "עליונים", ולמעלה הם למטה. את זה אנו יודעים מבלי שהוא יגלה לנו. ועל כרחנו לומר שעליונים שהוא מתכוון זה עליונים ממש, דהיינו קומץ מאברכים ואפילו ראשי ישיבות שיושבים בכולל מהבוקר ועד הערב, אלא שאינם מנצלים את הזמן כראוי, עד שלפעמים דיבורי החול יתרים על דברי התורה.

והרב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל אמר שכמו שצריך להיזהר מאתרוג מורכב מכלאיים - כך צריך להיזהר מלימוד תורה מורכב בכלאיים של חול וקודש. וכן כשמסיימים את הלימוד בשעה שבע בערב, מה עושים עם שאר השעות? ולעומתם אנשים שעובדים, ויש להם שעה או שעתיים בערב ומנצלים אותן עד תום ללימוד התורה - הרי הם עולים במעלתם על פני אותם אברכים שכמובן הם רק מעט מן המעט. שהרי רוב האברכים, ברוך ה', מנצלים כל רגע פנוי לעבודתו יתברך. וכדברי הסטייפלער מובא גם בחפץ חיים.

התורה לא מביאה אותך רק לחיי העולם הבא, אלא גם לחיי העולם הזה

(פכ"ז פי"א)
ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד.

לפעמים נדמה לאדם שאם הא יעשה עבירות ולא ילך בדרך ה' - יהיה לו טוב, והוה יהנה מהעולם הזה. ואם הוא יהיה צדיק - אזי הוא דווקא יפסיד את העולם הזה. ברוב הפעמים זו טעות חמורה, שהרי אין צורך לומר שהעולם הבא אין לו, אבל אפילו עולם הזה לא יהיה לו, ואת זה אנו רואים כאן אצל בלעם שחשב שאם הוא יעבור על דבר ה' - יהיה לו טוב.

מתחילת הפרשה אנו רואים איך בלעם מקבל מכה אחר מכה - ראשית כל כשהאתון לחצה לו את הרגל אל הקיר ועשתה אותו כמעט נכה. אחר כך האתון מביישת אותו בדברים מכוערים ביותר. ואם זה לא מספיק - במקום לקלל הוא מתחיל לברך, ובלק וכל העם לועגים לו, עד שבלק אומר לו 'אם אתה רוצה להישאר בחיים - כדאי לך לברוח, כי העם רוצה להרוג אותך'. ולא עוד, אלא שהנבואה נלקחה ממנו, והוא נעשה גם נכה, גם מבוזה וגם בלי נבואה.

וכעין זה ראינו אצל יעקב ועשיו (תד"א, פי"ט), שיעקב אמר לעשיו בהיותם בבטן אמם שיש שני עולמות - עולם הזה ועולם הבא. 'ואנחנו שתי אומות, וכל אחד מאיתנו צריך לבחור איזה עולם הוא רוצה'. אמר עשיו ליעקב 'מה יש בעולם הבא?'. ענה לו יעקב 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה'. ועשיו, שכולו גשמיות, לא כל כך מעניינת אותו רוחניות. שאל שוב 'ומה יש בעולם הזה?'. אמר לו יעקב 'בעולם הזה יש אכילה, שתייה, יין, עראק, בירות, טיולים, ים וכן הלאה'. אמר עשיו 'זה נשמע לי יותר מעניין, אני לוקח את העולם הזה, ואתה יעקב תיקח את העולם הבא'.

שניהם הסכימו על כך, וכשיעקב ועשיו נפגשו לאחר הרבה שנים בהן יעקב עבד אצל לבן, ראה עשיו שיש ליעקב עולם הזה יותר טוב משלו בהרבה - בעושר, בכבוד, בילדים טובים ובנשותיו הצנועות. אמר עשיו ליעקב 'מי אלה לך?', דהיינו איך יש לך עולם הזה? הרי סיכמנו שאתה מקבל את העולם הבא. אמר יעקב לעשיו 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא'. באותו יום ברח עשיו לשעיר, מהבושה הנוראה.

ועוד מעט יקוים בעזרת ה' יתברך הפסוק 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והייתה לה' המלוכה', ויקוים גם מה שכתוב 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים'. שהגדיל ה' לעשות עמנו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ברוך שלא עשני אווז

(פכ"ד פ"כ)
וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד.

מעשה שהיה ברבי אליהו לופיאן זצ"ל, ששיחק בבית בכדור בהיותו ילד קטן כבן ארבע. בשלב מסוים פגע הכדור באחד מכלי הבית, והכלי נפל ונשבר. כשראתה כך אמו, הורתה לו לא לשחק יותר בבית עם הכדור, וגערה בו שייצא החוצה.

למחרת הוא שיחק בחצר עם הכדור, אבל האווז, שלא ממש ציית להוראות, נכנס דרך החלון אל המטבח, ובדרך שבר כמה צלחות. לתדהמת הילד הקטן, שלימים נעשה לגדול הדור, הוא ראה שאמו לא צועקת כלל על האווז, ואף לא מזהירה אותו שלא להיכנס שוב ולשחק בבית, אלא מלטפת אותו בעדינות ומוציאה אותו החוצה.

באותו רגע חשב הילד 'חבל מאוד שאני לא אווז, שהרי מותר לו הכל, ואף לא צועקים עליו'. עד שבליל שבת אחד אמר 'ברוך אלוקים אלוקי ישראל שלא עשני אווז', כיוון שראה אותו בתוך הצלחת - והבין הכל. וזה בדיוק עמלק, שבלעם אומר "ראשית גויים עמלק" - כלומר הם יהיו הראשיים והחשובים ובעלי ההנאות למיניהן, אבל "ואחריתו עדי אובד", כלומר אחריתם תהיה אבדון גמור. ולכן אשרינו, מה טוב חלקינו שאנו יהודים, בניו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמוכיחנו מדי פעם. כי את אשר יאהב ה' - יוכיח.

יכנס תלמיד אצל הרב

(פכ"ד פכ"א)
וירא את הקיני וגו', ויאמר איתן מושבך וגו' ... ויאמר אוי מי יחיה משומו אֵל.

קיני, כידוע, הוא יתרו. בלעם רואה את יתרו שהתגייר וחזר בתשובה שלימה, והוא חותן משה, ונראה איתן וחזק בתשובתו אף על פי שהיה שקוע בהבלי העולם הזה, וגם שימש ביחד עם בלעם כיועץ לפרעה. מיד נכנסה קנאה בבלעם, ותמה איך יתרו עזב את התשוקות של העולם הזה ונדבק בקב"ה. אמר לעצמו בלעם 'אולי גם אני אתגייר?', אבל מיד התחרט וצעק 'אוי אוי אוי', מי יחיה משומו אֵל? אם אני אשים עליי את האל - אני לא אחיה, לא אוכל לעשות חיים וליהנות, וזה כמו מוות.

כך היצר הרע מראה לאדם הרשע שאם הוא עוזב את הנאות העולם הזה - טוב מותו מחייו, כביכול. והאמת היא שזה בדיוק הפך, שהרי על התורה והמצוות נאמר "כי הם חיינו ואורך ימינו". ופרידת אנשי החכמה מן התורה היא מוות עבורם.

וכמו שמובא (בב"ק קי"ז) המעשה ברב כהנא. כאשר ראה איש מחוצף שדיבר לא יפה לרב שהיה גדול הדור, נתן לו מכה והרגו. אמר אותו רב גדול לרב כהנא שיברח מיד לארץ ישראל, שהמלכות לא תתפסהו, וגם שיכפר על כך שהרג יהודי. עוד הורה לו ששבע שנים לא יגלה שהוא יודע תורה, ויעשה עצמו כמו עם הארץ. מיד קם רב כהנא, עלה לארץ ישראל, והגיע למקומו של רבי יוחנן. אמר ריש לקיש לרבי יוחנן שהוא צריך להכין טוב יותר את השיעור, כי ארי עלה מבבל, והוא מלא בתורה, ושלא יקשה לו קושיות.

ובאמת, רב כהנא הגיע לישיבה, כיבדו אותו לשבת בשורה הראשונה מתוך השבע (החכמים הגדולים ישבו בשורה הראשונה, הפחות חכמים בשנייה וכן הלאה). רבי יוחנן העביר את השיעור, וחיכה לקושיות ולתגובות מהארי שעלה מבבל, אבל רב כהנא שתק כפי שציווה עליו רבו, והעבירוהו לשורה השנייה. גם שם שתק, עד שהעבירוהו לשורה השביעית. וכשהגיע רב כהנא לשורה השביעית אמר 'ריבונו של עולם, שהצער והבושה שנעשו לו בשבע שורות הללו יהיו חשובים כמו שבע שנים', וביקש מרבי יוחנן לדבר דבר.

כשפתח את פיו ראו כולם את גדולתו העצומה והקדימוהו לשורה השישית. גם שם לא פסק מלדבר דברי אורה ותורה, עד שחזר שוב לשורה הראשונה. והרי יוחנן, שהיה זקן מאוד - הגבות שלו כיסו את עיניו כך שעדיין לא ראה את פניו של רב כהנא. ביקש מתלמידיו הסמוכים אליו שיגביהו את גבותיו כדי שיוכל לראות את זיו פניו של רב כהנא. אלא שלרב כהנא הייתה שפה תחתונה חתוכה, והוא נראה כמחייך, למרות שלא באמת חייך.

כשראהו רבי יוחנן, חשב שהוא מחייך כאומר לו 'ניצחתי אותך'. נתן בו עיניו ועשהו לגל עצמות. אך כשנודע לרבי יוחנן שהוא טעה - הלך לקברו של רב כהנא. סביב הקבר היה נחש, ואמר רבי יוחנן "יכנס הרב אצל התלמיד", אבל הנחש לא זז ממקומו. אמר הרב "יכנס תלמיד אצל תלמיד" והנחש עדיין לא זז. עד שאמר רבי יוחנן "יכנס תלמיד אצל הרב", ורק אז ניאות הנחש ופינה מקום לרבי יוחנן שנכנס, ביקש סליחה וביקש שיבוא עמו לבית המדרש.

יש שתי דעות - יש אומרים שרב כהנא בא עמו לבית המדרש, ויש אומרים שהוא אמר לו 'סבלתי את צער המוות פעם אחת, אני לא רוצה לסבול זאת שוב'. ומן המעשה הזה למדנו שבשביל רב כהנא, לשתוק מדברי תורה היה כמוות עבורו. ברוך המבדיל בין צדיק לרשע.

כדי להצליח נצטרך להחדיר זימה לבני ישראל

(פכ"ד פכ"ה)
ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו... וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב וגו', ויחר אף ה' בישראל.

בלעם ובלק היו מכשפים נוראים מאין כמותם. ונוסף על כך שבלעם ידע את הרגע שבו הקב"ה כועס, ראו בכישופים היכן עתידים ישראל לחטוא, הקריבו 42 קרבנות ועשו שבעה מזבחות. אך הקב"ה שינה סדרי בראשית ולא כעס, ולא הועילה להם שום קללה, כיוון שבני ישראל הולכים בדרך ה'. וכשאין עוונות - אין צרות.

לכן כשבלעם ראה כך, אמר לבלק 'אין לנו ברירה. כל זמן שהם הולכים בדרך ה' - אין לנו שום עצה נגדם. אבל אם אתה רוצה שנצליח - יש רק דרך אחת ויחידה: לסלק מהם את הצניעות. אני נביא, ואני יודע שה' שונא את כל העבירות, אבל העבירה שמכעיסה הכי הרבה את הקב"ה היא הזימה והפריצות. אלוהיהם של אלו שונא זימה. אני ואתה יכולים לחזור הביתה, רק תשאיר כאן כמה מחבלות שיחטיאו אותם, והם ימותו אחד אחרי השני' ח"ו.

וכך היה הדבר, שאף נרמז בשמותיהם של הרשעים - בלק ראשי תיבות בנות לכו קצר, ובלעם ראשי תיבות בנות לכו עם מיני. ומי שיעשה חשבון יראה ברש"י (פכ"ה פ"ה) שהיו 72 אלף דיינים שכל אחד מהם הרג שניים (חוץ מה-24 אלף במגיפה), שזה יוצא 156 אלף איש שמתו בגלל החטא הנורא.

אחר כל אלה הדברים, כל אחד מאיתנו ירים ויטהר רעיוניו וקדושתו. וכל בת ישראל, התבונני וראי שאת יכולה להיות חשובה מהכהן הגדול, כמו שכתוב (תהלים מ"ה י"ד) "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". את, הצנועה, חשובה יותר מהכהן הגדול שלובש את משבצות הזהב. וכן משבצות זהב לבושה - ראשי תיבות מזל. שזה המזל של האשה. וכן להיפך - אם את לא צנועה ח"ו, מי יודע כמה עונש תקבלי על כל אחד ואחד שמסתכל בך. וכבר אמרו רבותינו "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" (ספרי כ"ג, קי"ז).

והיה מעשה נורא עם בנו של הרב הגאון רבינו יוסף חיים זיע"א, שהייתה מגיפה בזמנו, והיו מתים כל פעם זקנים עם נערים. והייתה איזו אשה זמרת ששרה בכל מיני אירועים למיניהם באופן בוטה מאוד, והרב הצדיק ידע ברוח קדשו שכל המגיפה הנוראה הזו באה בגלל שגברים שומעים אותה וחוטאים. לכן קרא לה הרב ודיבר איתה בנועם שתפסיק מכך, כיוון שהיא זו שגורמת לאסונות הכבדים. אבל הזמרת סירבה והמשיכה לשיר את שיריה. הרב, שראה שאין עם מי לדבר, והבין שיש ללכת צעד נוסף על מנת למנוע את המגיפה, אסף את כל רבני העיר בבית הכנסת ואמר להם 'אני עושה מי שבירך - ואתם רק תענו אמן'. אמר הרב 'ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שהזמרת פלונית בת פלונית תמות ברגע זה', וכולם ענו אמן. ואין צורך לומר שהיא מתה מיד, והמגיפה נעצרה.

ויש לומר: ודאי שהקב"ה שופט את האדם לפי הדור. היום הדבר נפוץ, אך בדורות שעברו - לשמוע זמרת זה היה לא פשוט. עד לאותה זמרת לא היה דבר כזה מעולם בקהילות היהודיות, ולכן על פרצת הגדר הזו היא שילמה באופן חמור כל כך.

משחקים של כבוד

(פכ"ה פ"ו)
והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית וגו'.

אמרו רבותינו ז"ל שהמדיינית באה למחנה ישראל בכוונה להחטיא את ראש בני ישראל, שזה משה רבינו, כי כך אביה בלק הורה לה. אבל בא אליה זמרי בן סלוא, שהוא בעצם שלומיאל בן צורי שדי (שינו את שמו כיוון שכשאדם מתקלקל - גם שמו משתנה לרעה) ואמר לה 'אני גדול ממשה רבינו, שהרי הוא נולד מהשבט השלישי, לוי, ואני נולדתי מהשני, שבט שמעון', והראה לה את 24 אלף בני שבטו.

תפס אותה בבלוריתה, הביאה למשה רבינו ו'שאל' אותו: 'זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו - מי התירה לך?'. והלך ועשה עבירה. אלא שיש להקשות, מה רצה באמת זמרי בן סלוא? אם אתה מחפש לעשות עבירה, למה אתה עושה רעש, בפרט שאתה מוחזק כאחד מגדולי הדור, וזו בושה גדולה מאוד? ועוד יש לשאול: למה אתה אומר למשה רבינו 'בת יתרו - מי התירה לך?', שהרי הוא גייר אותה, וגם זה היה לפני מתן תורה.

תירץ הרב הגאון הרב יהודה דרעי שליט"א, על פי המדרש, שהקב"ה אמר למשה רבינו שייקח את כל דייני ישראל וידונו את החוטאים. ואילו לנשיא שבט שמעון לא קרא משה, כיוון שהוא היה מבוגר מאוד, ומשה רבינו לא רצה להטריחו. הרי בדיני נפשות לא גומרים את הדין באותו יום אלא צריך לישב גם בלילה וללמוד טוב את הנושא, ולמחרת צריך להיות בתענית (ואולי גם בגלל שרוב החוטאים היו משבט שמעון, כמובא ברש"י). ואזי באו אנשי שבט שמעון לנשיא שלהם ואמרו לו 'כנראה משה רבינו מזלזל בך, והוא חושב שאתה כבר לא יודע לדון כראוי, לכן הוא קרא לכל הדיינים ואילו לך הוא לא קרא'.

כשמוע הנשיא את הדברים הללו אמר בלבו 'אני חייב לנקום במשה רבינו. הוא פגע בכבודי - אני אפגע בכבודו'. אלא שהשאלה היא איך פוגעים בכבודו, שהרי משה רבינו הוא צדיק יסוד עולם. אבל מיד היצר הרע מזכיר לו את בת יתרו שמשה נשאה, והבא להיטמא - פותחין לו (יומא ל"ח). ומיד באה כזבי בת צור, וכל מטרתו של זמרי הייתה לפגוע במשה רבינו באשר לבת יתרו. וכיוון שאת זה הוא עשה - הדלת לגיהנם כבר נפתחה, ועבירה גוררת עבירה.

ובעניין זמרי בן סלוא, הבה ונראה מה רבינו האר"י זיע"א גילה לנו. שכם בן חמור אמר לכל אנשי עירו לעשות ברית מילה כדי שיוכל להתחתן עם דינה, ובאו שמעון ולוי והרגו כל זכר. בא שכם ואמר לקב"ה 'האם לא מגיע לי שכר על ברית המילה שעשיתי?'. אמר לו הקב"ה 'אם אתה רוצה שכר - אזי תרד שוב לעולם עם כל ה-24 אלף שעשו ברית, ותתקן הכל כראוי'. וזו נשמת זמרי בן סלוא, אלא שבמקום לתקן - הוא קלקל שוב, וכן ה-24 אלף שסייעו לו, גם הם מתו, ולכן הוצרכו לירד שוב לעולם הזה. וזו נשמתו הטהורה של רבי עקיבא ו-24 אלף תלמידיו. זו גם אחת הסיבות שרבי עקיבא היה צריך לפרוש מאשתו 24 שנה, כדי לתקן את הקלקולים הקודמים. וכן במשנה באבות (פ"ג, מי"ז) הוא הזהיר מאוד ואמר "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה".

מדוע רבי עקיבא ירק, בכה וצחק?

וכן מובא בחז"ל (מעשה אבות ע"ז, כ') שאשתו של טורנוסרופוס הרשע, שהייתה אחת הנשים היפות בעולם, ראתה שבעלה תמיד כועס ועצבני. שאלה אותו על כך, ותהתה למה אינו רגוע. השיב לה טורנוסרופוס הרשע, שנחשב כאחד החכמים ביותר שבגויים, שאת כל הקושיות שהוא מקשה לרבי עקיבא - מצליח עקיבא לפתור לו בקלות, כך שמעולם לא ניצח אותו בוויכוח.

אמרה לו אשתו 'האם אתה מרשה לי לילך ולהחטיאו, וכך לא יהיה לו יותר סיוע משמים?'. בעלה הרשה לה, וכשהיא ראתה את רבי עקיבא עובר - היא גילתה את שוקה. ורבי עקיבא ירק, בכה וצחק. היא נדהמה והתפעלה מאוד מקדושתו של רבי עקיבא, שלא התרגש ממנה כל עיקר, ושאלה אותו 'מדוע ירקת, בכית וצחקת?'. אמר לה רבי עקיבא 'ירקתי כי זה מגעיל אותי (אולי הוא נתכוון לומר שזה מגעיל את הנשמה, וכדי להתגבר על תאוות הגוף טוב לירוק, שזה אותיות פי, שזה ראשי תיבות פלטי יוסף, שנתגברו על היצר הרע שלהם. כך מובא במשנה ברורה). ובכיתי על היופי הזה שעתיד להתבלות בעפר (ואולי הוא נתכוון לרמוז שבגלגול הקודם הוא נתבלה בעפר בגללה, שהיא הייתה באותו גלגול כזבי בת צור), וזה שצחקתי - לא אגלה לך מדוע, אבל מסתמא שאת תדעי לבסוף'.

חזרה האשה לביתה והודיעה לבעלה שהיא לא חוזרת אליו. הלכה והתגיירה, ואחרי שנפטרה רחל, אשתו הצדקת של רבי עקיבא, הוא התחתן עמה (וממילא הבינה למה הוא צחק). ואחר כל הדברים אפשר להבין איך קרה שמשה רבינו שמע את שיעורו של רבי עקיבא ולא הבינו עד שאמר רבי עקיבא "הלכה למשה מסיני" ונתיישבה דעתו. ביקש משה רבינו מהקב"ה 'הראית לי את תורתו - תראה לי את מיתתו', וראה איך לוקחים אותו הגויים הרשעים, וסורקים את בשרו במסרקות של ברזל ביום הכיפורים. שאל משה את הקב"ה "זו תורה וזה שכרה?". אמר לו הקב"ה "חזור לאחוריך, כך עלה במחשבתי לפני" (עיין מנחות כ"ט).

ולפי מה שהזכרנו, "חזור לאחוריך" זה חזור לדור שלך ותזכור איך הייתה פרידת הנשמה מהגוף של זמרי בן סלוא במיתה הכי בזויה שיהודי יכול להגיע אליה, כשהוא נמצא בעבירה נוראה. ולכן עכשיו צריך לעשות תיקון ולסרוק את בשרו במסרקות של ברזל (שבשרו הוא רמז לברית קודש, שנאמר 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וברזל זה אותיות לב זר, וגם ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה, שמשם יצאו שבטי י-ה. בגלגול הקודם הוא חטא עם בת אל נכר, אזי ה ברזל פגע בבשרו).

בסופו של דבר ראינו שאליהו הנביא זכור לטוב בא ללקט את עצמותיו של רבי עקיבא, כיוון שפנחס הוא אליהו, וכיוון שבגלגול הזה הוא זה שהרגו. לכן כשנעשה התיקון המושלם, יצאה בת קול ואמרה "אשריך רבי עקיבא, שאתה מזומן לחיי העולם הבא". בא אליהו וסיים את התיקון (ואין צורך לומר שהדברים שכתבנו הם רק גרגיר קטן ממה שהיה).

לאדם קשה להבחין בעבירות של עצמו

(פכ"ה פ"ז)
וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו וגו', וידקור את שניהם וגו'.

רבותינו אמרו שפנחס הטמין את החרב בבגדו, ונכנס למחנה של שבט שמעון. 24 אלף איש הקיפו את האוהל של זמרי בן סלוא, וכשראו את פנחס מתקרב, שאלוהו מה רצונו. אמר להם 'וכי רק לשבט שמעון מותר לחטוא, ולשבט לוי אסור?'. כיוון ששמעו אותו וחשבו שהוא רוצה לחטוא - אמרו לו 'בכבוד, תיכנס'. נכנס והרגם. והגמרא מונה 12 ניסים שנעשו לו, ומי שרוצה לראותם יעיין בגמרא (סנהדרין פ"ב).

אלא שיש לשאול: וכי מתוך כל ה-24 אלף שהיו משבט שמעון לא היה אפילו צדיק אחד שיקום, יעשה מעשה ויהרוג את זמרי? זה ודאי לא יתכן, שהרי אנו מדברים על דור דעה שהלך עם ענני כבוד ואוהל מועד. כמאמר הרמב"ן, אשרי הדור שעוונותיו ספורין - דהיינו שכל הארבעים שנה חטאו עשר פעמים בלבד. ואם כן, איך לא קם אחד מבני השבט להרוג את הנשיא שעובר עבירה חמורה, וכל העם בוכה?

אלא מכאן למדים מהו כוח הקרבה. דהיינו, שבט שמעון הרגישו קרובים מאוד לנשיאם, שלימדם תורה והנהיגם בחסד וברחמים, ונחשב בעיניהם לצדיק גדול. אזי גם אם הוא יעשה את העבירה החמורה ביותר בעולם - הם יצדדו בו וידונו אותו לכף זכות, כי טחו עיניהם מלראות לו חובה. ואולי זו אפילו מצווה בעיניהם, והם אף מוכנים להרוג את מי שיפגע ברבם.

ואם ככה, אדם רואה באדם אחר שהוא אהובו רק את הטוב, ואינו יכול לדונו לחובה. קל וחומר בנו, וקל וחומר שאדם לא יכול לראות את הדברים הרעים שהוא בעצמו עושה, שהרי אין אוהב לאדם יותר מאשר את עצמו. ואפילו כשהתורה ציוותה לאהוב היא אמרה 'ואהבת לרעך כמוך'. במקרים מסוימים ידי נשים רחמניות אף בישלו ילדיהן, כי אהבת האדם לעצמו - אין לה גבולות. ולכן האדם חייב לשמוע מפי חכמים וסופרים את שגיאותיו כי הוא בעצמו לא יראה אותן גם עם זכוכית מגדלת.

ומעשה בבחור ירא שמים שהגיע לפרקו, נפגש עם בת ישראל כשירה וצנועה, והכל הלך למישרין. אלא שאם הכלה סירבה בכל תוקף לשידוך, כיוון שהחתן היה צולע על יריכו. ואף על פי שבעלה ניסה להסביר לה שהוא צדיק וירא שמים, וזה העיקר - היא לא הסכימה והשידוך בוטל. ואחר כמה זמן בעלה, שהיה צדיק, הרגיש קצת חולשה ואמר לאשתו שהוא צריך לשתות משקה חם לפני התפילה, כדי להתחזק. אשתו ניסתה להניאו מכך, אך כשראתה את חולשתו - הסכימה, ואף הכינה לו בעצמה את המשקה. והנה כשבאה להגיש לו את המשקה וצעדה לקראתו, החליקה ונקעה את הרגל, ואמרה שזה כנראה שבגלל שהיא מסייעת ל'עובר עבירה' בכך שהיא מכינה לו משקה חם לפני התפילה. וכל בר דעת מבין למה היא נעשתה צולעת. ויהי רצון שלא נהיה צולעים בעבודת ה', ופקודי ה' ישרים משמחי לב.

---

פרשת פנחס

---

כשהגיעו לקלף את העור של מקום התפילין - צעק צעקה גדולה ומרה

(פכ"ה פי"א)
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'.

כולנו זוכרים לפני יותר מעשור (בשנת 98') שנפטר צדיק יסוד עולם, הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (בפרשת פנחס), ובדיוק באותו יום בא מחבל עם משאית מלאה גז והתכוון להתפוצץ בכיכר ציון בירושלים. אבל ברוך ה', בסופו של דבר לא נגרם שום נזק, והכל בא על מקומו בשלום.

דורשי רשומות אמרו שהמילה פנחס עולה בגימטריא 208, כמניין בן ציון. שבזכות הרב נתקיים הפסוק 'השיב את חמתי מעל בני ישראל'. שהמילה חמתי רומזת לכך שהאות הראשונה והאחרונה היא חי, ואילו האותיות באמצע זה מת, ועל ידו המת נהפך לחי. דהיינו אותם אלה שהיו צריכים למות - נשארו בחיים.

כעין זה מובא שרבי ישמעאל, הכהן הגדול שהיה מעשרת הרוגי מלכות, היה יפה תואר. כשראתה אותו בת הקיסר, ביקשה מאביה הרשע שלא להרוג אותו, ואביה סירב. אזי ביקשה שלפחות יקלפו את עור פניו, כדי שתוכל ליהנות מיופיו. החלו הרשעים הארורים לקלף את עור פניו, ורבי ישמעאל קיבל עליו דין שמים באהבה. אבל כשהגיעו לקלף את העור של מקום התפילין צעק צעקה גדולה ומרה, ונזדעזעו בשמים. ואחר כך שוב צעק, ונזדעזע כיסא הכבוד. אמר ה' יתברך למלאך גבריאל 'תגיד לו שאם יצעק עוד פעם אחת - כל העולם חוזר למים'. ורק אז רבי ישמעאל שתק.

וההסבר הוא שאחר שנח הקריב קרבנות וה' אמר לו שלא יהיה מבול יותר בעולם, באה מידת הדין וקטרגה - 'ואם יהיו עוונות, צריך עונש?'. אמר הקב"ה: 'צדיקים מכפרים כמו מבול', ולכן כשרבי ישמעאל צעק, אמר הקב"ה למלאך גבריאל 'אם הוא לא מסכים להיות כפרה על הדור - אזי תאמר לו שאני מביא מבול שוב'. ואז כמובן רבי ישמעאל לא צעק שוב.

אם אחד מכם לא מוזמן לבר המצווה - אף אחד לא ילך

(פכ"ה פי"א)
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו'.

פירש רש"י, לפי שהיו השבטים מבזים אותו ואומרים 'הראיתם בן פוטי זה, שאבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל'. לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. עד כאן. ולכאורה לא מובן, וכי מה זה משנה שסבו פיטם עגלים לעבודה זרה? ולא עוד אלא שהסבא יתרו גם התגייר ואף זכה לפרשה על שמו בתורה.

אלא ידוע שבני ישראל ניכרים בשלוש מידות נעלות שסימניהן ג.ב.ר: גומל חסדים, ביישן, רחמן. ובטבעו של היהודי יש רחמנות, ואכזריות ישנה יותר בין הגויים. והמעשה של פנחס, שרצח את זמרי, הוא לכאורה מעשה אכזרי ביותר שאינו מתאים לטבע היהודי. ולכן יחסו השבטים את המעשה לסבא שלו לפני שנתגייר, ואמרו שפנחס ירש את האכזריות ממנו וכך רצח את זמרי.

לכן בא הקב"ה והעיד שהמעשה נבע דווקא ממידת החסד, הרחמים ואהבת השלום כהנהגתו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ולכן כתוב "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". שלפעמים דווקא כאשר אתה מתאכזר לאדם ומוכיחו - זו הרחמנות הכי גדולה, שהרי אתה מציל אותו מדין גיהנם. וכן ההיפך - אם אתה לא מוכיחו, מדבר אליו בעדינות ואומר לו שהכל בסדר - זו אכזריות שאין כמותה.

ושמעתי מעשה שאירע באחת הישיבות הטובות בבני ברק ת"ו, שאחד התלמידים בה זכה והגיע לגיל מצוות. הייתה הכנה גדולה לחגיגת הבר מצווה, והיו מוזמנים אורחים רבים, יותר מהרגיל. גם כל בני כיתתו התכוננו כראוי, חוץ מאחד שחתן הבר מצווה לא הזמינו בגלל סכסוך כלשהו. הגיע המשגיח של הישיבה, וראה את כולם מתכוננים ונרגשים, וגם את הבחור שלא הוזמן וישב בצד, שהרי אינו מוזמן. הרב הבין מה קרה, ואמר לכל הבחורים 'אף אחד לא הולך היום לבר המצווה, אין צורך שתתכוננו. אם אחד לא מוזמן - אף אחד לא ילך'. הבחורים הצדיקים אמרו לרב 'כל אשר תגיד - נעשה ונשמע'.

בינתיים באולם חתן הבר מצווה חיכה לכל החברים מהכיתה, אבל לא ראה אפילו אחד. מיד התקשר בבהלה לישיבה, והמשגיח הסביר לו שאף אחד לא יגיע לבר המצווה כיוון שאותו בחור לא הוזמן. מיד הלכו הבחור והוריו לישיבה, והתחננו למשגיח שלא יצער אותו ביום שמחתו. אבל הרב אמר שעד שהוא לא יבקש סליחה מאותו בחור ויזמינו - אף אחד לא יגיע. בלית ברירה ניגש הבר מצווה לבחור, וביקש את סליחתו. אבל אותו אחד שלא הוזמן לא היה מוכן לסלוח. ואזי הצטרפו גם ההורים וביקשו סליחה. וחתן הבר מצווה פרץ בבכי, והרב גם ביקש - עד שהבחור סלח לו.

השעה הייתה כבר עשר בלילה, וכולם הלכו לשמחה הגדולה. והרב הצדיק שלא נהג ללכת לאירועים כמעט בכלל הגיע הפעם, התיישב ליד הבחור והכריח אותו לאכול ולרקוד ביחד עם חתן הבר מצווה, והשמחה הייתה גדולה עד לשמים. ומאותו יום החתן והבחור הנ"ל הפכו לחברים בלב ובנפש, וכשהגיע זמנם לעבור לישיבה גדולה, אמר אחד לחברו 'לאיזו ישיבה שתחליט ללכת - אלך איתך'.

התשובה האמיתית

(פכ"ה פי"א)
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'.

אומר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"א), איזוהי תשובה גמורה? שהאדם מגיע לאותו מקום של העבירה, ויש לו את אותה תאווה, והוא מתגבר על יצרו ואינו עושה. וכאן התורה רמזה לנו לגבי אהרן הכהן, שנצטער מאוד על חטא העגל, ועשה תשובה גמורה. שהרי בחטא העגל הייתה מגיפה, ומתו ג' אלפי איש. כאן פנחס, נכדו של אהרן, הציל את כל בני ישראל ממוות, להראות לנו את גודל תשובתו של אהרן הכהן, שחטאו מובא בגמרא סנהדרין (ז').

הוא עשה את החטא לשם שמים, כיוון שאם הורגים כהן ונביא - אין כפרה, כמו שראינו אצל זכריה, שהדם שלו רתח כיוון שהוא היה כהן ונביא. ולכן אהרן הכהן אמר 'אם אוכיחם - יהרגוני ולא תהיה להם כפרה', ולכן עשה עבירה לשמה (כך מובא בפלא יועץ במאמר חשד"א). וכעין זה רואים אצל רבי עקיבא, שלפני שחזר בתשובה העיד על עצמו ששנא מאוד תלמידי חכמים והיה מוכן לנשוך אותם כחמור ולא ככלב, כיוון שחמור שובר גם את העצמות (פסחים מי"ט). אך לאחר שחזר בתשובה דרש את הפסוק ' את ה' אלוקיך תירא', שהמילה את באה לומר שצריך להתיירא מתלמידי חכמים כמו מהקב"ה (ב"ק מ"א).

זוהי תשובה מן הקצה אל הקצה, שבתחילה לא היה גבול לשנאתו כלפי תלמידי חכמים, ועכשיו אהבתו ויראתו לתלמידי חכמים גם לא ידעה גבול. ומעשה שהייתי באחד המושבים בגליל העליון באיזו אזכרה, שבמהלכה רב המושב דרש בדברי תורה מתוקים מדבש. יראת השמים שבו הייתה ניכרת לכל, וכולם התפעלו ממנו. לאחר מכן שאלתי עליו, מי הוא זה ואי זה הוא, ונתברר שבעבר הוא היה הפושע הגדול ביותר במושב, ואפילו ביום הכיפורים נסע בכוונה עם רכבו ליד בית הכנסת. עד שלימים נפטרה אמו, באה לו בחלום ואמרה לו לחזור בתשובה. והוא חזר בתשובה שלימה, הלך לישיבה בירושלים, וכשחזר למושב בהיותו נשוי עם ילדים נעשה לרב המושב.

הכפרי שלא ידע מה לעשות בחיטה

(פכ"ה פי"ז)
צרור את המדיינים והכיתם אותם כי צוררים וגו', על דברי כזבי וגו'.

פירש רש"י שאת מואב לא ציווה להשמיד מפני רות, שהייתה עתידה לצאת מהם, אפילו שלכאורה עיקר המחטיאים היו מואבים. וכפי שאומר רש"י בפרשה הקודמת על הפסוק "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", שופטי ישראל הרגו 176 אלף יהודים שחטאו, ואילו בדבר המגיפה "רק" 24 אלף. מכל מקום, כיוון שעמדה לצאת רות המואביה ממואב, לכן לא נגעו בהם.

ידוע שקוראים את מגילת רות בחג השבועות. ולאשכנזים קוראים מתוך מגילת קלף, כמו במגילת אסתר. נאמרו כמה טעמים בזה, ואחד הוא כיוון שזה יום לידתו ופטירתו של דוד המלך, שיצא מרות המואביה. אלא שיש להקשות: מה זה קשור שבגלל שדוד נפטר ביום הזה נקרא את המגילה של רות? הרבה יותר טוב לכאורה לקרוא תהלים שכתב דוד בעצמו (אפילו שבאמת קוראים תהלים ביום זה, אלא שאין חיוב בכך כמו מגילת רות). והרי לא מצאנו דבר כזה בשאר צדיקים שנפטרו, שיש לחייב לקרוא איזו מגילה מסוימת.

הסביר הרב ירחמיאל קראם פירוש נפלא, שביום מתן תורה, שזה חג השבועות, הקב"ה רצה לרמוז לנו שתורה שבעל פה היא חלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב, ובלעדיה לא תיכון תורה שבכתב. שהרי כתוב בתורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ד'), שלפי הפשט זה גם עמונית ומואבית. והתורה דיברה רק בלשון זכר, כי כמו שכתוב "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (שם, פ"ד), וזה כולל ממזרת וכן מצרי. אלא שבאה תורה שבעל פה ואמרה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה" וכו'. כך הסביר בעז, שהיה גדול הדור, כיוון שכתוב "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", ואמר בעז שדרך גברים לצאת החוצה ודרך נשים לשבת בבית.

כשדוד המלך ניצח והרג את גלית, פחד שאול המלך ואמר לדואג האדומי שאולי דוד הגון למלכות. אמר לו דואג 'לפני שאתה שואל אם הוא הגון למלכות, תשאל אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל, שהרי הוא מצאצאי רות המואביה'. אמר לו אבנר בן נר 'כבר למדנו - עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה', שרק הגברים יוצאים לקדם את הבאים בלחם ובמים. אמר דואג האדומי שגברים יצאו לגברים, ונשים יצאו לנשים. ואבנר לא ידע מה לענות, עד שבא אבישי בן צרויה ואמר 'כך מקובלנו מבית דינו של שמואל הרמתי - עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה, ומי שחולק על הלכה זו יידקר בחרב'.

לפי זה יוצא שדוד המלך זכה למלכות לו ולדורותיו, וכן שמלך המשיח יבוא ממנו - הכל בזכות התורה שבעל פה, שכך קיבלנו ואין מה להקשות. ולכן קוראים במגילת רות בשבועות, להורות לנו שהתורה שבעל פה היא חלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב, ובלעדיה לא היה לנו מלך המשיח ח"ו.

ומשל לכפרי שהיה מגדל חיטה בשדהו, וזה היה כל מאכלו. כיוון שלא ידע מה עושים עם החיטה, בישל את החיטה ואכל אותה כמות שהיא. והנה יום אחד הדוד שלו מהעיר הגדולה ערך טקס חנוכת הבית, והזמין גם אותו. הוציא הדוד מהתנור לחם חם וטרי, והגיש לאורחים. אכל הכפרי בתיאבון רב, ולאחר מכן אכל גם בורקסים ועוגיות טעימות ושלל מיני מאכל. לפני שהלך לביתו ניגש לדודו ושאל אותו 'אמור נא לי, איך אתה מכין את הלחם ואת העוגות? זו הפעם הראשונה בחיי שאני אוכל דברים כאלה'. אמר לו הדוד 'מה השאלה? זה מהחיטה שהבאת לי בעצמך. טחנתי אותה ועשיתי קמח, ומהקמח בצק, הכנסתי לתנור ולבסוף יצא הלחם החם. אם תתאמץ, גם אתה תוכל לעשות זאת וליהנות מלחם ומעוגות'.

והנמשל הוא שלפעמים חושב האדם שהתורה שבכתב היא כל התורה, ואינו יודע שהיא רק החיטה. באה התורה, טוחנת ומפלפלת בכל אות ומילה בתורה שבכתב, ושוב מתרצת ומקשה, עד שהכל הופך לעוגה טעימה. וזה שאמרו במשנה "אם אין קמח - אין תורה", שכדי להבין וליהנות מהתורה צריכים להתאמץ ולטחון. וכמו שהסביר רבי יעקב אבוחצירא את הפסוק "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג', י"ט), שלחם זו התורה, כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט', ה'). ועל ידי שתזיע ותטחן את החיטה, שזו התורה שבכתב, ותעמיק בתלמוד - רק אז תזכה ללחם האמיתי.

איך נהייתי תלמיד חכם? לא הפכתי עולמות

(פכ"ה פי"ז)
צרור את המדיינים והכיתם אותם וגו', על דבר כזבי וגו'.

על מואב נאמר "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט'). וחוץ מהפירוש הקודם אפשר להסביר בסיעתא דשמיא על פי הפסוק בשיר השירים (פ"ו פ"ב) "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים", שדודי זה הקב"ה שיורד לגן, שזה העולם הזה, לבדוק כמה אנחנו שומרים ומקיימים את חוקי החיים, שזו התורה הקדושה. ואם חס ושלום יש חוטאים - אזי מידת הדין מקטרגת ורוצה לפגוע בחוטאים. ואם הקב"ה יצטרך לפגוע בחוטאים - זה עלול מאוד לפגוע בהמון העם.

לכן ה' יתברך, ברחמיו המרובים, לוקט שושנים (שזה לומדי התורה, ושושנים לשון ששונים) שלומדים ושונים את התורה הקדושה. ולפי זה אפשר להבין מדוע ההקפדה הייתה הרבה יותר על מדיין ולא על מואב, שהרי המדיינית כזבי בת צור החטיאה צדיק שלומד תורה, שהוא שקול הרבה יותר משאר העם, מה שאין כן בנות מואב שהחטיאו אנשים רגילים מבני ישראל, שזה פחות חמור. וכמו שאנו לוקחים יהלום ששווה הון עתק לעומת כוסות זכוכית (כשוודאי מי שיקלקל יהלום לא ידמו את עונשו למי שקלקל גם אלפי כוסות זכוכית), לפיכך צריך ללמוד מכאן כל אדם מהי שאיפתו בחיים. שכן מעלת המעלות היא להיות תלמיד חכם.

הרי יש דומם, שזו הדרגה הנמוכה ביותר, אחריו צומח ואחריו חי, ואחרי הכל - מדבר, שזה כולל גם את אומות העולם. ואחרי הכל מגיעים למדרגות הנעלות, שזה להיות מהעם המובחר ביותר - להיות יהודי. ובתוך העם היהודי, המובחר ביותר זה תלמיד חכם, שאפילו ממזר תלמיד חכם חשוב יותר מכהן גדול שאינו תלמיד חכם אלא עם הארץ. ואם אנו חושבים שבשביל להיות תלמיד חכם צריך להפוך עולמות - זו טעות.

שאלו את החפץ חיים זצ"ל 'איך זכית להיות כזה תלמיד חכם?' (ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א העיד עליו שהוא בקי בהלכות שבת כנתינתן מריני, כלומר שלא חסר לו שום פרט בהלכות המרובות). אמר החפץ חיים 'לא הייתי הופך עולמות. בסך הכל למדתי משעות הבוקר עד הצהריים, ואחרי הפסקה קצרה חזרתי ללמוד עד הערב, וכן הלאה'.

ואדרבא, כשהחפץ חיים ראה את תלמידיו לומדים עד שעה אחת או שתיים בלילה - אמר להם שהם עלולים לצאת עמי הארץ, והיה מכבה להם את האור שילכו לישון ושיעמדו בסדרם. וכמובן שאם האדם צריך לצאת לעבודה - שילך לעבוד ויפרנס את בני ביתו. אבל עדיין אפשר להיות תלמיד חכם, שהרי הרב פנחס קהתי היה מנהל בנק וזכה גם להיות תלמיד חכם, ופירש לנו את כל המשניות בפירוש נפלא ביותר.

מדוע מחלון השכן יוצא כל הזמן עשן?

(פכ"ו פ"ה)
ראובן בכור ישראל בני ראובן חנוך וגו', לפלוא משפחת הפלואי.

אמרו חז"ל שראובן החליף יצועי אביו אחרי שנפטרה רחל, כיוון שחשב שיעקב אבינו, שהיה ישן רוב הזמן באוהל של רחל, יעבור עכשיו לישון באהל של אמו לאה, שהיא אחת האימהות. אבל יעקב, שראה שהשכינה נמצאת באוהל של בלהה שפחת רחל (שהרי הקב"ה נמצא אצל השפלים והענווים, ובלהה הרגישה מיותרת ולא מועילה לאחר פטירת רחל, ולכן השכינה באה דווקא לאוהל שלה) ישן באוהל בלהה. אלא שראובן, שכאב לו על אמו, העביר את מיטת אביו יעקב לאוהל אמו לאה, ובגלל זה יעקב אבינו אמר לו " פחז כמים אל תותר" וכו' - שנחפזת לעשות מעשה ולא חשבת לפני כן כראוי, שאולי יש דברים נסתרים שאתה לא מבין. ולכן אל תותר, כי לא תקבל מעלות יתרות.

כיוון שראובן רצה לתקן זאת, שלפחות בניו לא יטעו כמותו, קרא לבנו הראשון חנוך ולשני פלואי, שצריכים לחנך את עצמם שבמופלא ממך אל תדרוש, כי יש דברים שלא תמיד אנו מבינים, אבל צריך לעשותם. ובשני הבנים האחרים הוא רמז איך מגיעים לכך, כשקרא להם חצרון וכרמי, שזה רומז לחצרות ה', כמאמר דוד המלך ע"ה שאמר "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", וכן כרמי שזה כרם ה', הרומז ליינה של תורה, שרק על ידי לימוד התורה בבית המדרש זוכה האדם להוציא מלבו את כל הסקרנות לחדשות, פוליטיקה ודומיהם. ולמה הדבר דומה? לאדם שיש לו הרבה דולרים אמיתיים, ואינו מחפש דולרים מזויפים. יש באדם היהודי טבע עצום לדעת כל דבר, אלא שמי שמנצל את זה בתורה ורוצה לדעת כל הלכה וכל משנה וכל פסוק - אין לו שום חשק לדעת חדשות אחרות.

ומעשה ברב גדול שאמר לתלמידו שילך לעשות שבת אצל פלוני בכפר מסוים, וילמד ממנו מוסר השכל. הלך התלמיד לאותו אדם, וביקש לעשות איתו את השבת. האיש קיבלו בשמחה, והתלמיד ראה שהאיש אינו לבוש כמו תלמיד חכם וגם לא נראה תלמיד חכם אלא איש פשוט מאוד, והבין בלבו שאם הרב שלח אותו אליו - יש דברים בגו. ניסה התלמיד לעקוב אחר בעל הבית, אבל לא ראה אצלו משהו מיוחד חוץ מזה שהוא אכל הרבה חמין וישן הרבה, ולא הבין למה רבו שלח אותו לכאן.

במוצאי שבת קודש ניגש האיש להודות לבעל הבית ולהיפרד ממנו. לפני שהלך אמר לבעל הבית 'יש לי רק שאלה אחת לשאול אותך: ראיתי מהחלון של השכן שלך שכל הזמן יוצא משם עשן. האם ידוע לך מה מקור העשן הזה?'. 'אני גר כאן עשרים שנה', ענה בעל הבית, 'ומעולם לא הסתכלתי לראות מה קורה אצל השכן שלי, לכן אני לא יודע על מה אתה מדבר'. הבין התלמיד מיד מדוע הרב שלח אותו לאיש הזה, שאפילו שהוא לא היה צדיק גדול - מכל מקום הוא לא חקר ולא דרש במופלא.

אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום

(פכ"ו פכ"ג)
בני יששכר וגו'.

אומר אור החיים הקדוש, רמזה התורה בשמו של יששכר כי יש לו שכר גדול מאוד על לימוד התורה. וכמו שאמרו בגמרא (ברכות כ"ח) "אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שהשכר המדומה של העולם הזה לא יחזיק מעמד. וגם אם יחזיק מעמד - הבל הוא". וכן מה שאמר הפסוק לתולע משפחת התולעי, בא לרמוז את 48 הקניינים שהתורה נקנית בהם.

והמילה תולע רומזת לשני דברים. ראשית, ישים עצמו כעדין, שאמרו חז"ל על דוד שנקרא עדינו העדני. ופירש רש"י שעדין זה תולעת. והיה דוד לומד כשהוא מכופף ידיו ורגליו ביחד - ויושב לארץ. שנית, שיתעסק בפיו כתולע, שכוחה בפיה. כי לעמל פה נברא האדם. ושני דברים אלו כוללים את כל ענפי הענווה ואת כל ענפי הלימוד המנויים ב-48 המעלות הנזכרות. ומה שאמר למשפחת הפוני פירוש שצריך לפנותו מהמותרות, וגם מן השחוק ומדברים בטלים, כי הם מונעים קיום התורה באדם. ופה האדם הלומד תורה הוא ככלי שרת בבית המקדש, כי אין קדושה כקדושת התורה. אסור לדבר בו אפילו דברי חול גם אם אין בהם דברים אסורים. וכן מה שאמר לישוב, שירבה בישיבה ולא דרך עראי, ויתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו, כי זהו עיקר התורה. עד כאן.

ואפשר להוסיף מה שאמר לישוב. רוצה לומר שלפני שמתחיל ללמוד - ישוב בתשובה שלימה לפניו יתברך. וזו אחת הסיבות שאמרו חז"ל, אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, כי בוודאי עשה תשובה. כיוון שתלמיד חכם, לפני שלומד תורה הוא קודם כל עושה תשובה. ומה שאמר לשמרון משפחת השמרוני, אומר אור החיים שבא לרמוז לבן תורה שצריך הרבה יותר שמירה משאר המון העם. וחסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר כדי לא להיכנס לשער אחד של איסור.

ומעשה ברבי אלימלך מלז'נסקי זצ"ל, שראו אותו מאוד עצוב ושאלו אותו מה קרה. אמר להם הרב שהוא עשה היום 'עבירה', וכי איך יוכל לשמוח. 'מה העבירה?', שאלו את הרב. אמר להם 'דיברתי באמצע התפילה, כיוון שהגיע אליי בדחיפות אדם שאשתו נמצאת באמצע לידה מסובכת, והוא רצה שאברך אותה שתלד בשלום'. 'אם כך, זו לא עבירה אלא פיקוח נפש, והרב לא צריך להיות עצוב', אמרו לו. 'נכון, אבל סוף סוף דיברתי באמצע התפילה, וצריך כפרה על כך', ענה. 'באיזה מקום בתפילה דיבר הרב?'. 'אחרי הודו, לפני ברוך שאמר'. 'אם כך, אין בזה שום איסור, שבשולחן ערוך (או"ח סי' נ"א, ס"ד) פסק מרן שרק מברוך שאמר אסור לדבר. אז מדוע הרב בכל זאת עצוב?'. 'כיוון שיש חלק מקהילות אשכנז שאומרים הודו אחר ברוך שאמר, ולפי שיטתם לא טוב שדיברתי'.

אחרי שתהרוג את בעלי - אני רוצה להתחתן איתך

(פכ"ז פ"ג)
אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו', בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו.

נתכוונו לומר לו שאביהם לא היה נגדו בעדת קרח, והראייה היא שבנים לא היו לו, שהרי עדת קרח חשדה במשה כאילו חטא באשת איש. והשקו את נשותיהן מי סוטה, וכמובן שנשותיהן לא מתו, אלא נתקיים בהן "ונקתה ונזרעה זרע" (נשא ה', כ"ח). אבל אנו רואים שבנים לא היו לו, וזה סימן שהוא לא היה מעדת קרח. כשמשה שמע את זה אמר להם 'אני מקריב את המשפט שלכם לפני ה' והוא ישפוט, כי אני נגוע בעניין'.

כעין זה אנו רואים לגבי דוד המלך ע"ה שנבל הכרמלי התחצף ודיבר דברים קשים נגדו, וגם אוכל שהיה צריך לתת לדוד לא נתן לו. דוד ובית דינו ישבו לדון אותו, ונגזר דינו למות כדין מי שמורד במלכות. בינתיים נודע הדבר לאביגיל אשת נבל, ואמרה למשרתה להביא חמורים ואתונות עמוסים במאכלים, בפירות וביין. הלכו לדוד המלך, והנה דוד לקראתם. אמרה לו "אל נא תבוא בדמים", אבל הוא לא הקשיב לה. בסופו של דבר אמרה לו אביגיל הנביאה "אל תשכח את אמתך", דהיינו אחרי שתהרוג את בעלי - אני רוצה להתחתן איתך. ודוד חזר בו ולא הרג את נבל (אלא הוא מת בסוף עשרת ימי תשובה, ביום הכיפורים, לאחר שהקב"ה ראה שהוא לא עשה תשובה).

והקושיא ברורה: איך אביגיל, שהיא אחת משבע הנביאות, אומרת לדוד המלך שהיא רוצה להתחתן עמו לאחר שיהרוג את בעלה, כשבעלה עדיין בחיים? וגם לא מובן למה דווקא המשפט הזה גרם לדוד לעצור. לכאורה אדרבא - זה צריך לגרום לו עוד יותר לרצות להרוג את נבל. אלא שאביגיל ראתה שדוד המלך מוכן בלב ובנפש להרוג את נבל, ואין מי שיעצור אותו. לכן אמרה לו "ואל תשכח את אמתך", וכך גרמה לדוד להיות נגוע בדבר, שכבר יש לו רווח בדבר, שזה כמו שוחד. ומיד אמר דוד 'לא ולא, אסור לי להתערב בדבר', כמו שאסור לאבא לדון את בנו, שהרי הוא נגוע ויש לו עניין לזכותו.

וקל וחומר שאדם אסור לו לדון את עצמו, שאין לך נגוע בדבר יותר ממנו, שהרי האדם אוהב הכי הרבה את עצמו. והיו צדיקים ששילמו כסף למי שהוכיח אותם על עוונותיהם. שאין האדם רואה את מומי עצמו. ולכן אמרו חז"ל "מרבה עצה, מרבה תבונה" (אבות פ"ב, מ"ז).

התפילין שהפכו ליונה

(פכ"ז פט"ז-י"ז)
יפקוד ה' וגו', איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם וגו'.

פירש רש"י, אשר יוציאם בזכויותיו ואשר יביאם בזכויותיו. ללמדנו שהכוח הגדול של בני ישראל הוא התורה והמצוות. וככל שהמנהיג יותר צדיק, קדוש ומלא בתורה ומצוות - כך מתרבים הסיכויים לנצח.

מובא בזוהר הקדוש שהיו ארבעה מלכים שנלחמו כל אחד בשיטה אחרת. המלך חזקיהו אמר 'אני ישן במיטתי, ואתה, ריבונו של עולם, תילחם במקומי'. המלך אסא אמר 'אני מנגן - ואתה מנצח את המלחמה'. המלך יהושפט אמר 'אני רץ בקרב - ואתה נלחם במקומי'. ואילו דוד המלך אמר 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם' (תהלים י"ח, ל"ח). עבור המסתכל בעין רגילה בדבר זה, נראה שחזקיהו המלך הוא החשוב ביותר, שהרי הוא ישן וה' עושה לו את הכל, ואילו דוד הוא חס ושלום פחות חשוב, שהרי הוא צריך לעשות השתדלות גדולה יותר. והדבר תמוה מאוד.

אומר הזוהר הקדוש שזה בדיוק להיפך - לפני שהיו צריכים לצאת למלחמה היו המלכים הצדיקים הללו עושים חשבון נפש עמוק מאוד. חזקיהו אמר 'אני לא יודע אם עשיתי חשבון נפש כראוי, ולכן אני מפחד לעשות אפילו את פעולת הניגון, וקל וחומר לרוץ בקרב, וקל וחומר להילחם'. אסא אומר 'אני עשיתי חשבון נפש עמוק יותר, ואני יכול לנגן'. יהושפט אמר 'אני עוד יותר עשיתי חשבון נפש, ואני יכול גם לרוץ בקרב, אבל לא להילחם'. ואילו דוד המלך אומר 'עשיתי חשבון נפש עמוק מאוד, ואין בי שום חטא ועוון, ואני בטוח שאנצח. אני מוכן גם לרדוף אויביי ולהשיגם, כי אין בי חטא'.

וזה מה שאמר דוד המלך: "אם תקום עלי מלחמה - בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז, ג'). המילה "זאת" היא גימטריא של צום קול ממון, שזה רומז לתשובה, תפילה וצדקה. לפני המלחמה דוד המלך עליו השלום עשה את שלושתם, וזו גם בקשתו של משה רבינו ע"ה, שאמר לקב"ה 'אנא ממך שלמנהיג יהיו זכויות עצומות. שיוכל לצאת לפניהם ולהיות ראשון בקרב, ולא לישון במיטתו'. ומכל זה למדנו ש"לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

וידוע המעשה באלישע בעל כנפיים, שבתקופתו הייתה גזירה שכל המניח תפילין - ינקרו את מוחו. ואף על פי כן יצא אלישע מביתו עם התפילין אל השוק. ראה אותו שוטר אחד, רץ אחריו, וכשהגיע אליו הוריד אלישע את התפילין מראשו ואחזן בידו. שאל אותו השוטר 'מה זה בידיך?'. אמר לו 'כנפיים של יונה'. פתח את ידו, והתפילין נהפכו לכנפיים של יונה. מאז קראו לו 'אלישע בעל כנפיים'. הגמרא שואלת: למה אלישע אמר דווקא כנפיים של יונה? ועונה הגמרא שכמו שכל הכוח של היונה נובע מהנוצות שלה, שעל ידיהן היא יכולה לעוף ולשוטט מעל האריות והנמרים וכל חיות השדה, כך גם בני ישראל שיש להם מצוות שאף אומה ולשון לא יכולים עליהם. ואם חס ושלום אנחנו קצת פורקים מעלינו מצוות - גם האומה הכי שפלה יכולה עלינו, חס ושלום (שבת מ"ט).

ורבי יעקב אבוחצירא זיע"א פירש שהכוח של היונה טמון בנוצות שלה, ואם נפלו נוצותיה - הן גדלות מחדש. הוא הדין ליהודי שנשר ונפל מהמצוות, וחושב שאין לו תקנה חס ושלום. כמובן שיש לו אפשרות "לגדל" מצוות בחזרה ולהתרומם מעל החומריות.

---

פרשת מטות

---

מעשה בעיוור וחיגר ש''שמרו'' על הפרדס

(פ"ל פ"ב)
וידבר משה אל ראשי המטות וגו', זה הדבר וגו'.

פירש רש"י, זה הדבר, שהחכם בלשון התרה והבעל בלשון הפרה. וההבדל בין התרה להפרה הוא שבהתרת הנדר צריך למצוא פתח, חרטה ואיזו סיבה להתרת הנדר, מה שאין כן בהפרת הנדר של הבעל לאשתו. גם בלי פתח וסיבה להתרה יכול הבעל להתיר (הכל בכפוף להלכה).

ועל פי זה הסביר הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מה ההבדל בין הדורות שקדמו לדור האחרון. שבדורות הקודמים, כשאדם לא הלך בדרך ה', היה מוצא לעצמו איזה סיבה וטעם, והיה אפשר להסביר לו מדוע הטעם שלו אינו נכון. אבל בדורות האלו, גם בלי שום סיבה נראית לעין האדם מפר את התורה ח"ו, שעל זה אמר הפסוק "עת לעשות לה' הפירו תורתך". וכמובן שרוב עמו בית ישראל לא כאלה, אלא אדרבא, רוצים להתקרב אל ה'. אלא שדיברנו במעט שבמעט, שעדיין היצר הרע מפתה אותם, והם כבולים אצלו ולא מצליחים להתנתק ממנו, כי היצר מעוור להם את העיניים.

מובא בגמרא סנהדרין (צ"א) באנטונינוס שאמר לרבי יהודה הנשיא שאחרי שהאדם ייפטר מן העולם הגוף יאמר 'אני לא עשיתי כלום. מרגע שהנשמה עזבה אותי אני מוטל כאבן שאין לה הופכין, וזה סימן שהנשמה עשתה את כל העבירות'. והנשמה תגיד שהגוף אשם, שמרגע שהיא עזבה את הגוף - היא פורחת באוויר. ואיך זה שלכאורה שניהם צודקים? אמר לו רבי יהודה הנשיא, משל למלך שהניח שני שומרים שישמרו על הפרדס שלו. אחד היה חיגר ואחד עיוור. אמר החיגר לעיוור 'יש כאן פירות מתוקים מאוד. תרכיב אותי על כתפיך ונחלק את הפירות בינינו'. שמע העיוור לעצה והחלו לקטוף את הפירות במקום לשמור על הפרדס.

כשהגיע המלך, שאל אותם למה אכלו מן הפירות שבעצים. אמר החיגר 'וכי איך אני יכול לילך לאכול? הרי אני חיגר'. וכן העיוור אמר 'וכי איך אני יכול להגיע אל הפירות? הלא עיוור אני'. מה עשה המלך? הרכיב את החיגר על העיוור ודן אותם כאחד. והוא הדין כאן. אמר רבינו הקדוש לאנטונינוס, שהקב"ה ייקח את הגוף וירכיבו על הנשמה, וידון אותם כאחד. שנאמר "יקרא אל השמים מעל (שהשמים זה הנשמה) ואל הארץ (זה הגוף) לדין עמו".

נראה שהעיוור במשל הוא הגוף. היצר הרע, שנקרא ס"מ, גורם לגוף שיהיה סומא ולא יראה את הטוב האמיתי, שזה דרך התורה והמצוות, ואת הדברים הרעים הוא מראה לו כטובים. ואילו החיגר הוא הנשמה, שכמו שחיגר לא יכול ללכת - כך כשהנשמה רואה את הגוף מבקש לעשות עבירה, היא מנסה למנוע בעדו, אבל אינה יכולה לעצור אותו כליל.

לעולם יהא אדם זהיר בנדרים

(פ"ל פ"ב)
וידבר משה וגו', זה הדבר אשר ציווה ה' לאמר.

אמרו רבותינו ז"ל (במדבר ר"פ מטות), "לעולם יהא אדם זהיר בנדרים", שהרי אלף עיירות היו לינאי המלך, וכולן נחרבו מפניו שהיו נשבעים. ואפילו שהיו מקיימים שבועתם - נענשו (סנהדרין נ"ז). אם כן, מתי אפשר לנדור או להישבע? אומר הפסוק, "זה הדבר אשר ציווה ה' לאמור", דהיינו אין לאמר אלא עריות, וזה הדבר אשר ציווה ה' - " איש כי ידור נדר". ודקדק ואמר איש, לרמוז לתגבורת ניגוד התאווה, כמו שנשבע בעז לרות ואמר "חי ה'". עד כאן.

וכן במקרה בו שאול המלך לקח את מיכל בתו מדוד ונתנה לפלטי. פלטי חשש שאולי היא אשת איש, תקע חרב ואמר 'מי שיתעסק בעבירה - דמו בראשו'. עשר שנים הוא לא התקרב אליה, עד שדוד בא ולקח אותה ממנו. וכן שמעון הצדיק, שלא אכל משום קרבן של נזיר, ועבר על נזירותו כשהביא קרבן חוץ מבחור יפה תואר שגזז את כל שערו היפה. כששאל אותו שמעון הצדיק מדוע גזז את שיערו, אמר לו "משום שהלכתי להביא מים מהבאר, וראיתי את דמותי דרך המים. פחז עליי יצרי ואמר לי 'לך תעשה עבירות, תראה איזה בחור יפה אתה'. ואמרתי ליצר 'מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?'. לכן גזזתי את השיער". ואכל שמעון הצדיק מהקרבן (נדרים ט').

היזהר מהצבועים, ואל תישבע אפילו על האמת

(פ"ל פ"ג)
איש כי ידור נדר או השבע שבועה וגו'.

אמרו רבותינו ז"ל (במדבר ר"פ מטות) על הפסוק "את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י', כ'): את ה' אלוקיך תירא, שתהיה ירא ה' כאברהם, יוסף ואיוב, שנאמר עליהם ירא אלוקים. ואותו תעבוד, שתהיה עוסק בתורה ובמצוות. ובו תדבק, שתדבק בדרכיו ותכבד תלמידי חכמים, ותהנה אותם מנכסיך. ורק אחרי שיהיו בך כל המידות הללו - רשאי אתה להישבע בשמו יתברך. ואם אין בך כל המידות הללו, אין אתה רשאי להישבע אפילו על האמת. והמדרש ממשיך ואומר "אמרו רבותינו אפילו על האמת אינו יפה לאדם להישבע". עד כאן.

ומעשה באדם שנטה למות ועמד להיפרד מן העולם הזה. אמר לבנו יחידו "אני מצווה עליך שני דברים שתקפיד עליהם מאוד: היזהר מהצבועים, ואל תישבע אפילו על האמת". ונפטר האב לבית עולמו. הבן הקפיד מאוד על הצוואה מאביו, ולימים השתדך והקים בית בישראל. ביום מן הימים שאל את אשתו אם היא רוצה לצאת איתו קצת לטיול בעיר. אבל האישה אמרה שהיא לא רוצה לצאת, שמא תגרום מכשול לבני אדם שיסתכלו בה, ולכן היא מעדיפה להישאר בבית. גם בביתה היא הייתה מכסה את עצמה יתר על המידה, גם בשרוולים ארוכים, ונהגה בצניעות יתירה.

במוחו של האיש, שזכר את צוואת אביו שאמר לו להיזהר מן הצבועים, נדלקה נורה אדומה, ואמר לאשתו שהוא צריך ללכת לכמה שבועות מחוץ לעיר לאיזה עניין דחוף. שכפל את מפתח ביתו, ואשתו הכינה לו קצת אוכל לדרך. הלך האיש מביתו, ובאמצע הלילה חזר לבית בשקט, פתח את הדלת וגילה שאשתו נמצאת בבית עם גוי. ביקשה האשה מהגוי להרוג את בעלה, אבל הבעל ברח מהר. וכיוון שלא ידע היכן לישון - ישן באמצע הרחוב.

באותו לילה נגנב מארמון המלוכה האוצר של המלך, שהיה מלא בכסף וזהב. יצאו שוטרים לחפש ולחקור אחר הגנב. כשראו את האיש הישן באמצע הרחוב עצרו אותו מיד ולקחו אותו לתחנת המשטרה לחקירה על הגניבה. אמרו לו שאם הוא ישבע שאינו הגנב - ישוחרר לביתו. אבל הוא סירב להישבע. לכן פסקו את דינו שהוא הגנב, והובילוהו אל המעצר.

בדרך למעצר הצטרפו אליהם גם הכומר המקומי וחבר מרעיו, ובאמצע הדרך אמר הכומר לכולם להיזהר לא לעבור בשביל מסוים כיוון שיש שם נמלים ואסור לדרוך עליהן. כששמע היהודי את דברי הכומר, אמר לשוטר 'תעשה לי טובה, תיקח אותי למלך ואני אגלה לו מי הגנב האמיתי'.

מיד פנו כולם לארמון המלוכה, והכניסו את היהודי אל המלך. אמר היהודי למלך 'אני והכומר גנבנו ביחד את האוצר'. מיד הלכו שוטרים לביתו של הכומר ומצאו שם את האוצר. שאל המלך את היהודי מה לו ולכומר, וסיפר לו היהודי שאין לו שום קשר עם הכומר, אלא שאחרי ששמע אותו אומר דברי צביעות - הבין הכל. ואחר כך נתן גט לאשתו הצבועה, והכל בא על מקומו בשלום.

האם השופט יפטור מעונש כל אדם שמבקש סליחה?

(פ"ל פ"ג)
איש כי ידור נדר או השבע שבועה וגו'.

אפשר לרמוז שאין איש אלא הקב"ה, שנאמר "ה' איש מלחמה ה' שמו" (שמות ט"ו, ג'), שנשבע שבועה ואמר "חי אני נאום ה' אלוקים כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב מדרכיו וחיה" (יחזקאל ל"ג, י"א).

הקשה רבי יצחק בלאזר זצ"ל, למה הקב"ה צריך להישבע? וכי לא נאמין לה' גם בלי שבועה? שהרי מיהו זה שצריך להישבע? אולי אדם שבלי שבועה לא היינו מאמינים לו, אבל על הקב"ה נאמר "לא איש אל ויכזב" (בלק כ"ג, י"ט).

תירץ הרב שאדם שעשה עבירות ורוצה לחזור בתשובה - זה נגד ההיגיון והשכל, שהרי אם ניקח אדם ששדד בנק או רצח מישהו וכעת יבקש מהשופט סליחה ויבטיח שהוא לא יחזור על מעשיו, ויתחנן על נפשו בדמעות שישחררו לביתו - בוודאי שהשופט לא ישחרר אותו, כי על עבירה צריך לשלם עונש חמור.

ואם כן, קל וחומר על אדם שעבר על חוקי ה' יתברך. היש קץ לעונשו? גם אם ה' היה אומר לנו שאפשר לחזור בתשובה, אולי לא היינו מאמינים והיינו חושבים שה' פשוט רוצה שנפסיק לעשות עבירות נוספות. אבל על מה שעשינו ודאי שצריך לקבל עונש, ולכן בא אב הרחמים המרבה לסלוח, ונשבע שבועה חמורה, "חי אני נאום ה' כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכיו - וחיה".

(פ"ל פ"ג)
איש כי ידור נדר לה' וגו'.

רוצה לומר שאם אתה כבר נודר נדר, תוודא שעל ידי הנדר הזה תתקרב יותר לה' יתברך. ולא סתם נודרים. ובפרט לפי בעל הטורים, שכתב שהמילה נדרים היא רוצח בגימטריא. וכתב הכלי יקר שאם האדם נודר נדר - שידור רק כאשר הוא בישוב הדעת, ולא בשעת כעס.

ובאותו הקשר, מעשה בבחור שהייתה לו תאוות שינה חזקה מאוד, ובישיבה שלו התקיימה התפילה בנץ החמה. הבחור מאוד רצה להתפלל עם כולם בנץ, אבל תאוות השינה גברה בדרך כלל. עד שהוא החליט לעשות לזה סוף, וכל ערב לפני השינה נתן לחברו 50 שקלים, ואמר לו 'מיד כשאתה הולך להתפלל בנץ, תעבור דרכי ותעיר אותי. אם אני לא אבוא לתפילה - תיקח את הכסף'. מאותו יום הוא לא הפסיד אפילו יום אחד.

לשון הרע מונע מתפילותינו להתקבל

(פ"ל פ"ג)
איש כי ידור וגו', לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

יש לרמוז לאדם שאם הוא לא יחלל דיבורו ולא ידבר לשון הרע ודברים בטלים ואסורים - ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה. ואם אנו רואים שהתפילה לא מתקבלת, אולי זה בגלל שדיבורינו מחולל. כמו שאם ניקח כוס יין ונשפוך אותה לתוך בקבוק מים - לא יישאר כמעט טעם היין. כך אומר החיד"א, שדיבור של קודש יורד כאשר מדברים דיבור של חול, מילה כנגד מילה.

ומעשה באדם שהמון שנים לא זכה לבנים, ויהי היום והחליט לנסוע למרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לקבל ברכה. בירך אותו מרן שיזכה לבנים, אבל האיש לא הראה סימנים שהוא מתכוון לצאת, נשאר באותו מקום ולא זז. אמר לו הרב 'בירכתי אותך, אתה יכול ללכת'. אמר האיש 'לא מספיקה לי ברכה, אני רוצה הבטחה - ורק אז אצא'. כשהרב ראה שהאיש מתעקש ואין ברירה, כתב פתק, נתן אותו לאיש ואמר לו 'תפתח את הפתק כשאשתך תלד'. הודה האיש לרב, נישק את ידו והלך. ואין צורך לומר שהאשה התעברה תוך כמה שבועות, ובשעה טובה ומוצלחת נולדו תאומים. לאחר הלידה פתח האיש את הפתק בהתרגשות גדולה, וגילה שכתוב בו "אברהם ויצחק".

גם הסוס נמצא בתענית דיבור

(פ"ל פ"ג)
איש כי ידור וגו', לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

אדם שלא מחלל דיבורו - ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה. ומעשה ברבי ישראל מרוז'ין זיע"א, שבדרשתו אמר שאדם שיעשה במשך ארבעים יום תעניות דיבור - יזכה לגילוי אליהו הנביא.

היו שם שני בעלי בתים שהחליטו לעמוד בכור המבחן כדי לזכות לראות את אליהו הנביא. ואכן, ארבעים יום תמימים לא הוציאו שום דיבור מפיהם, ואפילו החמירו ושמו מסמרים בנעליים ועשו קצת גלגולי שלג. ביום הארבעים השאירו את דלת הבית פתוחה לרווחה, כדי שאליהו הנביא לא יטרח. אבל אליהו לא הגיע אליהם כלל וכלל.

צער גדול הצטערו, הלכו לרבי ישראל מרוז'ין, וסיפרו לו את העניין. הרב לקח אותם לחלון ביתו והראה להם את הסוס בחצרו. אמר להם 'תראו את הסוס איך שהוא מתחפר בשלג, וגם יש לו מסמרים בנעליים, וכל ימיו בתענית דיבור - ולא זכה לגילוי אליהו הנביא. כיוון שרק לשתוק - את זה גם הסוס יודע לעשות. כשאמרתי לשתוק התכוונתי לשתוק מדברי חול, ולדבר דברי תורה ותפילה בלבד במשך ארבעים יום. כך זוכים לגילוי אליהו הנביא'.

התביישתי להניח תפילין לידך

(פ"ל פ"ג)
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

מעשה בקצין בכיר בצבא, שטייל עם אשתו באזור קריית שמונה. לפתע פתאום נשמעה שריקה, ולאחר כמה שניות נפלה קטיושה בקרבתם. האשה, שהייתה בהריון הראשון שלה, הפילה את הוולד מהבהלה הנוראה. משם הלכו לבית החולים, והרופאים המומחים אמרו לבעל שאין סיכוי שהאשה תהרה שוב, אבל הבטיחו לסייע לו לאמץ ילד.

נפלה רוחם של בני הזוג, והלכו לביתם עצובים. והנה אחיו של הקצין בא לקראתו ושאל אותו למה נפלו פניו. סיפר לו הקצין את כל העניין. אמר האח, שחזר בתשובה ולמד בישיבת 'אור החיים', 'אני אקח אותך לרב שלי, הרב אלבז שליט"א'. הלכו הקצין ואשתו לרב, וסיפרו את העניין, תוך שהם מדגישים שאין סיכוי לפי הטבע להביא עוד ילדים לעולם. הרב בירך אותם שבעזרת ה', תוך זמן קצר הם יזכו לפרי בטן, ויעץ שיקבלו עליהם שבת וטהרת המשפחה, ושהבעל יניח תפילין מדי בוקר. אין צורך לומר שהם קיבלו עליהם את כל מה שהרב אמר.

הבעל, שהיה בצבא ובמרבית הימים ישן באוהל עם קצין אחר, התבייש להראות שהוא מניח תפילין, ולכן החליט לקום שעה קודם ולהניח את התפילין. וכך עשה. אלא שכיוון שהוא הקדים לקום - אזי הדליק את האור ונעשה קצת רעש, והוא כבר לא היה יכול להסתיר את התפילין שהניח. לקראת סוף תפילתו התעורר הקצין השני וישב לידו. חשב הראשון שבוודאי עכשיו הוא יצחק עליו ויבזה אותו, אבל בדיוק ההפך קרה. הקצין השני ביקש את התפילין ואמר שגם הוא רוצה להניחן. כששאל הקצין הראשון 'למה לא הנחת תפילין עד היום?', ענה לו חברו 'כיוון שהתביישתי ממך. ועכשיו שאתה לא מתבייש ממני, מדוע שאני אתבייש ממך?'.

וכמו שאמר הרב, כך נהיה. תוך זמן קצר הזוג זכה להיפקד, והרב בעצמו היה הסנדק. וזה מקיים את מה שנאמר "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה". ויהי רצון באמת שנקדש ונטהר את פינו, לבל נכניס מאכלות אסורות. אבל גם ניזהר לא להוציא מפינו דברים אסורים, וכך נזכה לא לחלל את דיבורנו. אמן.

סליחה, מה שאכלתי הרגע היה כשר?

(פ"ל פ"ו)
ואם הניא אביה אותה וגו' וה' יסלח לה.

פירש רש"י, במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר, שמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה ועוברת על נדרה, ושותה יין ומטמאה למתים. זו היא שצריכה סליחה אף על פי שהנדר מופר. ואם המופרים צריכים לבקש סליחה - קל וחומר ושאינן מופרין.

ולמה הדבר דומה, לאדם שנכנס למסעדה ואוכל ארוחה דשנה. ולאחר שסיים את ארוחתו הוא ניגש לבעל הבית ושואל אותו 'תסלח לי, האוכל הזה כשר?'. ובעל הבית מוציא תעודה המוכיחה שהמקום כשר למהדרין מן המהדרין. ודאי שהאיש הזה צריך כפרה, כיוון שבזמן שהוא אכל - הוא לא ידע שזה כשר. וקל וחומר למי שאכל ביודעין מאכל שאינו כשר או שכשרותו מוטלת בספק.

לכאורה יש להקשות, מה אכפת לנו מה הוא חשב? שהרי סוף סוף הנדר הופר והאוכל כשר למהדרין. אלא שהתורה הקדושה רצתה ללמדנו שהמחשבה של האדם היא העיקר, והפעולה היא הדבר הטפל. בהלכות שבת זה בולט מאוד, שאם למשל אדם הכין סלט, סחט לתוכו לימון ורוצה להוציא את החרצן שנפל לתוך הסלט על מנת לזרקו, ואחר שהרימו נמלך בדעתו ורוצה לאוכלו, אזי אפילו שיאכל אותו - לא תיקן וחייב (סקילה במזיד וחטאת בשוגג). ואילו אם הוא הרים את החרצן על דעת לאכלו ואחר שהרימו התחרט וזרק אותו - אינו חייב לא סקילה ולא חטאת. כי מה שחושב האדם בשעת הפעולה - זה העיקר.

תזרקו את האומן לים, ושימסור ד"ש ללווייתן

(פל"א פ"ב)
נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים וגו'.

פירש רש"י, ולא מאת המואבים. שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא "אל תתגר בם מלחמה", אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם. ללמדינו שאם האדם מנסה לעשות רע לאדם כלשהו, יידע שהוא עצמו ייפגע תחילה. ואדם שמנסה להיטיב למישהו - הוא יוטב תחילה. וכמו שאמרו חז"ל, "כל המתפלל על חברו נענה תחילה" (ב"ק צ"ב).

ומעשה בזמן הרמב"ם, שחוץ מגדולתו העצומה והנוראה בתורה - עד שכינוהו הנשר הגדול, שכל התורה פרושה לפניו כנשר שרואה הכל - וחוץ מהיותו רופא מומחה ביותר, היה גם מהנדס. לכן ביקש ממנו המלך שיהנדס ויתכנן לו ארמון פאר שלא יחסר בו שום דבר. הרמב"ם ביצע את עבודתו על הצד היותר טוב, ובסיום התהליך המלך הביט משתאה בארמון המרהיב ביופיו, ואמר לרמב"ם 'כל אשר תבקש ממני - אתן לך, כי הארמון מצא חן בעיניי עד מאוד'.

אמר הרמב"ם 'אני מבקש דבר אחד: יש אסיר גוי, וַזִיר, שיושב בבית הסוהר. הייתי רוצה שישחררו אותו ויחזור לחיק משפחתו'. 'אין בעיה', אמר המלך ומיד הורה לשחרר את הווזיר מבית האסורים. בינתיים המלך קרא לאומן אחר, גוי, שיבוא לעשות ציורים וכיורים על הארמון. אותו אומן הגיע והחל לצייר ציורים להפליא, לשביעות רצון המלך. גם כאן אמר המלך לאומן 'אני אמלא את כל מבוקשך'. אמר לו 'יש לי גם כן רק בקשה אחת - להשליך את הרמב"ם לתוך הים, כיוון שאני שונא אותו'.

'אולי תבקש בקשה אחרת?', ביקש המלך. אבל האומן הרשע אמר שאת זה בלבד הוא רוצה. המלך אמר 'בסדר, אם זה רצונך - אני חייב למלא אותו כפי שהבטחתי', ושלח לקרוא אליו את הרמב"ם. אמר לו המלך 'יש לך שלושה ימים אחרונים עלי אדמות'. ניסה הרמב"ם להעביר את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. לאחר שלושה ימים העלו אותו על אוניה, והגוי הווזיר היה אמור להשליכו ללב הים. אבל אותו וזיר לא שכח שהוא נמצא מחוץ לסורגים בזכות הרמב"ם, ולאחר שנתרחקו מהחוף הוריד הווזיר את הרמב"ם באיזה אי, והבטיח לו שמדי כמה ימים הוא יבוא לתת לו אספקה של אוכל ושתייה. וכך היה. הרמב"ם הודה לו מאוד, וביקש שיביא לו גם רשת דייגים, שיוכל מדי פעם לדוג דגים.

ויהי היום והמלך נשען על אדן החלון, והטבעת שעל ידו נפלה ישירות לתוך הים (כיוון שהארמון היה בנוי על שפת הים). המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, כיוון שבטבעת זו היה גם חותם המלך. בכעסו הגדול הוא אמר לווזיר שאם תוך ארבעים יום הוא לא ימצא את הטבעת - יכרתו את ראשו. ולא עזרו תחנוני הווזיר שאינו יכול למצוא את הטבעת. בינתיים הרמב"ם זרק את רשת הדיג שהביא לו הווזיר, והעלה כמה דגים ברשתו. הוא פתח את אחד הדגים, מצא בה את טבעת המלך ושמר אותה אצלו.

כעבור כמה ימים הווזיר בא להביא לו אספקת אוכל נוספת, והרמב"ם הבחין שפניו לא כתמול שלשום, ושאל אותו 'למה נפלו פניך?'. סיפר לו הווזיר: 'המלך איבד את טבעתו שנפלה לים, והוא רוצה שאמצא אותה. ואם לא אביאנה תוך ארבעים יום - הוא יהרוג אותי'. כששמע הרמב"ם את הדברים, הוציא מאמתחתו את הטבעת, הראה אותה לווזיר ואמר לו 'זאת הטבעת שאתה מחפש'. הווזיר שמח מאוד וביקש את הטבעת מיד. אבל הרמב"ם אמר לו שעליהם להתאזר בסבלנות, כיוון שהוא מתכנן פתרון מעניין.

בינתיים ביקש מהווזיר שייקח עורות של דגים, ייבש ויביא אותם אליו. עשה הווזיר את כל מה שרבינו הרמב"ם הורה לו. ביום הארבעים אמר הרמב"ם לווזיר 'עכשיו תיקח אותי לארמון המלוכה, ובעזרת ה' תבוא הישועה'.

הגיע הרמב"ם לארמון המלוכה כשכולו לבוש בעורות של דגים, וביקש להיפגש בדחיפות עם המלך. מיד הביאו אותו למלך, אלא שלא הכירוהו כי ידיו, רגליו וכל גופו היו מכוסים בעורות של דגים, והיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. הציג הרמב"ם את עצמו בפני המלך, והמלך הביט בפניו, הכירו ושאל אותו 'איך יתכן שאתה חי? הרי נזרקת למצולות הים'.

אמר לו הרמב"ם 'כשנזרקתי למצולות הים בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. אמר לי הלווייתן 'מה מעשיך וכשרונותיך?'. אמרתי לו שאני מהנדס, ושעשיתי למלך ארמון נפלא ביבשה. 'אם כך', אמר לי הלווייתן, 'תעשה לי גם ארמון בתוך הים', ועשיתי לו ארמון כזה. אמר לי הלווייתן 'עכשיו צריך לייפות את הארמון מבחוץ בציורים וכיורים למיניהם', ואמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן של המלך שהוא עשה את הציורים והכיורים לארמון. אמר לי הלווייתן 'אזי לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק לכמה ימים'. עניתי לו 'המלך לא יאמין לסיפור שלי'. מיד הוציא הלווייתן את טבעת המלך ואמר לי 'תתן את זה למלך, כי הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב, וזו הראיה'.

וכשראה המלך את הטבעת, שמח מאוד ואמר לרמב"ם 'אני מאמין לכל מילה. תקראו לאומן וקחו אותו לים'. והרמב"ם ביקש שימסור ד"ש ללווייתן.

בעיה "גדולה": החתן המיועד הנו חוזר בתשובה

(פל"א פכ"ג)
כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וגו', תעבירו במים וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם.

מובא במסכת אבות (פ"ו מ"א) "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן". ואפשר לרמוז שכמו בכלים שנאסרו, שצריכים ליבון באש או הגעלה ברותחים או שטיפה בקרים, וכך זה מטהר אותם - כך גם הרוח העצומה של לימוד התורה הקדושה. שגם אם אדם חטא בעבירות של אש, כגון באשה או ברותחים (שזה בכעס) או במים, שאכל בלא נטילת ידיים - בלימוד התורה יש את הכוח גם של האש וגם של המים הרותחים והקרים.

וזה שאמרה המשנה, " ומכשרתו להיות צדיק". שבתורה יש את כל סוגי ההכשרות, וזה גם נרמז בפסוק, 'כל דבר אשר יבוא באש - תעבירו באש וטהר'. שאם עשית עבירות של אש - תעביר את העבירות בתורה, שנאמר "הלא כל דברי כאש אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (משלי כ"ג, כ"ט), שזו גם התורה שנמשלה למים.

אלא שיבוא האדם ויאמר 'אין לי זמן כל השבוע ללמוד, ואם כן לא יתכפרו עוונותיי?'. לכן בא הפסוק הבא ואמר " וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם". דהיינו שגם אם נלמד תורה בשבת - נכבס בכך את העבירות ונטהר. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה את הפסוק (תהלים ע"ה, ג') "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט", שהאדם טוען שאין לו זמן במשך השבוע ללמוד תורה בגלל העבודה וכדומה. מה עושה ה' יתברך? בוחן אותו לפי המועד, שזה החגים והשבתות שבהם הוא לא עובד. ואם את אותם זמנים הוא מנצל ללימוד התורה, אזי נחשב לו שהוא למד תורה כל השבוע. אך אם בשבת הוא עושה שניים מקרא על הידיעות אחרונות ותרגום על המעריב, ואוכל מסכת פיסטוקים וגרעינים - הקב"ה מחייב אותו על כל השבוע שבו הוא ביטל תורה.

ומה שאמרנו שהתורה מטהרת מכל מוביל אותנו למעשה בבחור שחזר בתשובה שלימה, הגה בתורה יומם ולילה, הגיע לפרקו והשתדך עם אשה כלילת מעלות. התכוננו לחתונה, אלא שלהורי הכלה נודע שהבחור אינו דתי מלידה אלא חוזר בתשובה. מיד הלכו לחזון איש זצ"ל, ואמרו לו שבתם השתדכה ויש בעיה "גדולה": החתן הוא בעל תשובה ואינו דתי מלידה. "מה הבעיה?", שאל החזון איש, "אמרו חז"ל, וכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז, ה"ד), 'במקום שבעלי תשובה עומדין - אין צדיקים גמורים עומדין'". "נכון, כבוד הרב", ענו, "אבל אמא שלו אולי לא טבלה במקווה, ומסתמא יש בו מום לכל החיים". אמר להם החזון איש "אני מבטיח לכם שיום אחד בבית המדרש מבטל את המום הזה לגמרי".

עברתי את גיל שמונים והניסיון בשמירת העיניים קשה מאוד. וכי אתה, בן 17, איזה מלאך?

(פל"א פ"נ)
ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'.

פירש רבי יונתן בן עוזיאל זיע"א שהם הורידו מהנשים את כל סוגי התכשיטים שלהן, ובכל זאת לא תלו בהן עיניהם ולא הסתכלו אפילו באחת מהן, שלא להתחייב באחת מהם, שלא ימותו במיתה שמתים בה הרשעים לעולם הבא, ותיזכר להם ליום הדין הגדול לכפר על נפשם לפני ה'. ואם נשאל למה ומדוע הם צריכים כפרה, הרי הם לא הרימו עיניהם כלל, על זה עונים חז"ל שאם מדי עבירה יצאנו - מידי הרהור עבירה לא יצאנו. גם על זה צריך כפרה, והדברים מדברים בעד עצמם, שאף על פי שהם היו צריכים להוציא מכל אלפי הנשים את תכשיטיהן, בכל זאת לא הסתכלו אפילו באחת מהן. ולא רק שאינם מחזיקים את עצמם לצדיקים בעבור זה, אלא הם מחפשים איפה עדיין הם היו צריכים לעשות תשובה, שזה 'הרהור עבירה'. וזו דרכו של צדיק, שחושש תמיד שאולי יש לו עדיין היכן לתקן.

ומעשה ברבי אליהו לופיאן זצ"ל שבא אליו אחד מתלמידיו ואמר לו 'מגיע לי מזל טוב, כבוד הרב. אחד מקרובי משפחתי מתחתן'. 'מזל טוב', אמר הרב, 'אבל רגע אחד, האם יש מחיצה בחתונה שלו או שמא היא מעורבת?' (מכת ערוב) 'אין מחיצה, כבוד הרב. אבל זה בסדר, אני לא מתכוון להסתכל. אני רק הולך לשמח את החתן, לרקוד ולאכול קצת - וזהו זה. לא נעים לי, זה קרוב משפחה'.

אמר לו הרב 'אני כבר בן יותר משמונים שנה, ורק לפני כמה ימים בלכתי הרחוב שמעתי רעש של נעלי עקב במרחק קצר ממני, והיצר הרע אמר לי ברוב חוצפתו להרים את עיניי וליהנות מהחיים כביכול, למרות שבעין אחת איני רואה כלל, ובעין השנייה אני רואה מטושטש, ועברתי מזמן את גיל שמונים, ולא נשאר לי זמן כל כך. והמלחמה עם היצר הייתה חזקה מאוד, וברוך ה' ניצחתי והתגברתי על היצר, ולא הסתכלתי. ואתה צעיר בן 17 עם שתי עיניים בריאות, ורוצה להיכנס לגוב האריות כשהכל מלא פריצות, ועוד לומר 'אני לא מסתכל'? וכי אתה איזה מלאך?'.

ועוד נזכיר שאצל החפץ חיים זצ"ל מצאו פנקס שבו רשם כל מה שקיבל על עצמו. ובגיל 91 שנה כתב לעצמו שהוא צריך להתחזק בשמירת העיניים. ומה אנו נענה אחרי הכהן הגדול?

למה נענש חצי משבט מנשה

(פל"ב פל"ג)
ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי וגו'.

לכאורה שבט מנשה לא ביקש לגור בעבר הירדן, ומסתמא רצה להיכנס לארץ ישראל. ולמה חצי משבט מנשה נענש ונשאר בעבר הירדן?

תירץ הרב אמנון יצחק שליט"א שכשמנשה, בנו של יוסף הצדיק, רץ אחרי השבטים ואמר להם שהם גנבו את הגביע, ונמצא הגביע אצל בנימין, התחילו האחים להכות את בנימין ונעשתה ביניהם מחלוקת. וכיוון שמנשה גרם לכך (ואפילו שזה היה בציווי אביו) נגזר גם על שבטו להתחלק. ותירוץ נוסף, בשם הרב ארמוני שליט"א, שדינה בת יעקב נתעברה משכם, ונולדה אסנת שהיא בעצם אשת יוסף, ונולדו להם שני ילדים - מנשה ואפרים.

ואם ניקח את החלקים ונחלקם, אזי ייצאו לנו ארבעה חלקים. יוסף שיצא מיעקב הוא שני חלקים טובים. ואילו אסנת יש בה חלק אחד טוב, שזו דינה, ואילו החלק השני בא מאביה שכם. אין זה חלק טוב, ולכן החלקים נחלקו בשני הבנים. אפרים יצא משני החלקים הטובים שביוסף, ואילו מנשה נחלק לחצאין, והחצי השני נשאר בחוצה לארץ.

כבוד הרב, הכלבים מחמירים מדי בבדיקת הכשרות שהם עורכים

(פל"ב פמ"ב)
ונבח הלך וגו' ויקרא לה נבח בשמו.

אמרו חז"ל (פסחים קי"ח) שכל המדבר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים. שהרי שבמכת בכורות, שהייתה בחצות הלילה (וזה הזמן שהכלבים צועקים כמובא בגמרא, ברכות ג'), בכל זאת שתקו. ולהם אין שכר ועונש. קל וחומר ליהודי, שאם נזהר מקבל שכר, ואם לא אזי מקבל עונש. וזה נרמז בפסוק "ויקרא לה", שראשי תיבות לה זה לשון הרע, ואדם שמדבר לשון הרע מתגלגל בנובח, שזה כלב.

ומעשה בתלמיד חכם שראה איזה 'רב' רפורמי, ושאל אותו 'מה אתה פוסק לשואלים אותך על עוף ובשר שיש ספק אם הם כשרים או לא?'. 'אני נוהג להחמיר בכל', ענה הרפורמי. אמר לו התלמיד חכם 'אספר לך מעשה ותבין למי אתה דומה. מעשה בכפרי שהייתה לו משחטה של עופות. וכל פעם שהיו לו שאלה או ספק - היה לוקח את העופות לרב המקומי, שפסק לו לפי ההלכה כמובן. עד שביום מן הימים פגש הכפרי איזה אדם, שאמר לו "בשביל מה לך לטרוח כל פעם לילך לבית הרב ולעמוד בתור? אתה יכול לבדוק זאת במהירות יתירה, שהרי כתוב בתורה 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', והם קיבלו פרס. וכל טריפה בשדה - לכלב תשליכון אותו. ולכן תיתן את העוף לפני הכלבים. אם הם יאכלו - סימן שזו טרפה. ואם לא - זה גלאט למהדרין".

הכפרי התמים שמע ל'עצה' והחל לתת לכלבים את כל העופות שהיה בהם ספק. לאחר כמה שבועות ראה שהעסק לא משתלם, ולכן חזר לרב. שאל אותו הרב 'מה קרה שכמה שבועות לא הגעת, האם לא היו בעיות בעופות?'. 'היו בעיות', ענה הכפרי, 'אבל עשיתי בדיקה עם הכלבים לבדוק אם זו טריפה או לא' 'אם כך, למה הפסקת?', שאל הרב, 'הרי זו בדיקה מצוינת'. אמר הכפרי 'הכלבים מחמירים מדי, כבוד הרב. את הכל הם אכלו, ולכן חזרתי אליך'.

כאן פנה התלמיד חכם לרפורמי ואמר לו 'אתה מחמיר כמו הכלב, וזה מה שאנחנו מתוודים ביום הנורא, יום הכיפורים - את אשר אסרת - התרתי. ואת אשר התרת - אסרתי'. ויהי רצון שלא ניכשל לעולם ועד.

---

פרשת מסעי

---

מסע בין דורות

(פל"ג פ"א)
אלה מסעי בני ישראל וגו'.

פירש רש"י, למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שנגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה וכו'. נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, עי"ש.

ואם אנו חושבים שכשהם נסעו זה היה על חמורים וכדומה - ודאי שלא, שהרי ענני כבוד היו מלווים אותם, וארון ברית ה' היה מיישר להם את הדרך, וההרים נתיישרו. גם בעיות של אוכל ושתייה לא היו, שהרי היו מַן ובארה של מרים. ואין צורך לומר שגם בעיות בלימוד התורה לא היו, שהרי אנו מדברים על דור דעה, שרבו היה נותן התורה, הלא הוא משה רבינו, שלימדם תורה מפי הגבורה.

אלא שבא שלמה המלך ואומר את הפסוק הנודע (משלי ל"א, ל') "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". והגמרא בסנהדרין (כ') הסבירה ש'שקר החן' זהו דור המדבר, ו'הבל היופי' הוא דורו של חזקיהו המלך, שתקע חרב בבית המדרש ואמר 'מי שלא ילמד תורה - ידקר בחרב'. ולא היה באותו דור אפילו אחד עם הארץ. ו'אשה יראת ה' היא תתהלל' זה דורו של רבי יהודה בן רבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ולומדים תורה.

והשאלה נשאלת, שהרי מי לנו גדול בתורה וביראה כדור המדבר שראו ניסים יום יום, ולמדו תורה ממשה רבינו. הרמב"ן הוסיף ואמר "אשרי הדור שעוונותיו ספורין", שרק עשר פעמים ניסו את ה' במשך כל ארבעים השנה. וכן לא מובן שעל דור חזקיהו, שהיו גדולים וענקים בתורה, אמר שלמה המלך "שקר החן והבל היופי". הסביר הרב יגן זצ"ל שכיוון שהקב"ה מודד את האדם כפי גודל נסיונותיו בזה העולם, כמובא במסילת ישרים, לכן דור המדבר, עם כל גדולתו בתורה, נסיונותיו היו מעטים, שרוב התאוות באות מרוב אכילה ושתייה, ולהם היה הכל רוחני. וכן דורו של חזקיהו המלך, שתקע חרב בבית המדרש, שאזי האדם לומד בין ירצה ובין לא ירצה. מה שאין כן דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי, שלמדו במסירות נפש נוראה ובעוני מוחלט, שאפילו לו ולאשתו היה בגד אחד קרוע ובלוי (שלולא כן, ודאי שלא היה לובש את הבגד של אשתו משום "לא ילבש גבר שמלת אשה", כך כתב הרב חיים שמואלביץ'). ואף על פי כן, כל היום וכל הלילה ראשו ורובו רק בתורה. ועל דורו נאמר "אשה יראת ה' היא תתהלל".

ואם נעשה השוואות בדרגות של לימוד התורה אפשר לראות זאת מרבי אליעזר בן הורקנוס, שאמר לתלמידיו לפני שנפטר שמה שהוא למד מרבותיו זה ככלב המלקק מן הים (סנהדרין ס"ח). דהיינו שהתורה של רבותיו היא הים, והוא רק ליקק מהם כמה טיפות. אומר רבי אליעזר לתלמידיו שהוא לימדם כמכחול השפופרת, שזה כאדם הטובל קולמוסו בתוך השפופרת ומוציאה עם דיו. וכזכור, אחד מתלמידיו היה רבי עקיבא. ורבי עקיבא רבו של רבי יהודה ברבי אלעאי. ואף על פי כן זה הדור שהקב"ה חפץ בו. ואם כך על דורו, שלא היה בו טלוויזיה וכבלים ואינטרמת וכל השאר - מה אנו בדורנו. מי שמצליח בשיניים ואחוז בהרבה או אפילו במעט מתורת ה' - שכרו רב מאת ה'.

האחד נעשה לרב, וחברו שעזב את הישיבה הפך לרב... מלצרים

(פל"ג פי"ד)
ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות.

כיוון שחנו ברפידים, ורפו ידיהם מן התורה, לכן לא היה להם מים, תרתי משמע. גם מים שזו התורה, וגם מים גשמים לא היו להם. שאם אין תורה - אין קמח ואין פרנסה. אבל הפסוק שאחריו אומר "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני", דהיינו אם נוסעים מרפיון הידיים - אזי מגיעים למעמד הר סיני. אבל אם שוב קורה שנסעו ממדבר סיני, אז "ויחנו בקברות התאווה", שהאדם מתחיל להשתגע אחר התאוות, עד שהוא מגיע לקבר.

אמרו חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". ואם רוצים לנסוע ולהיפטר מקברות התאווה - יש רק דרך אחת ויחידה: דרך חצרות בית המדרש, כמאמר דוד המלך "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהלים פ"ד, ג'). וכמו שאמר "ה' נגדך כל תאוותי" (שם, ל"ח, ט'), שדוד הגיע למדרגה שכל תאוותו הייתה לעשות רצון ה' ולעסוק בתורה. ואם בכל זאת יוצאים קצת מחצרות ה', ומפסיקים באמצע לימוד התורה, חונים ב רתמה - מאכילים אדם זה בגחלי רתמים שלא נכבים שניים-עשר חודש.

הסביר החפץ חיים זצ"ל שרבותינו רצו ללמדינו שאדם שמפסיק באמצע לימוד לדברים בטלים - יש לו דין רשע גמור שנידון בגיהנם שניים-עשר חודש. ולפעמים האדם חושב "אולי כדאי לי לצאת מהישיבה, 'לעשות חיים', ולמלא את תאוותי", ואינו מבין שדבר זה יוביל אותו לקברות התאווה. ומעשה בשני בחורים שלמדו בישיבה, ואחד מהם אמר לחברו שהוא מתכוון לצאת מהישיבה, ללכת לעבוד, לעשות כסף ולעשות חיים, וניסה לפתות גם את חברו להוליכו כצאן לטבח. אבל החבר היה איתן בדעתו ואמר לו "צא ממחיצתי. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ונפרדו דרכם.

הבחור הפוחז וקל הדעת מצא עבודה פה ושם, עד שנעשה לרב - אבל לא רב בתורה אלא רב מלצרים באחת המסעדות הגדולות. וכך עברו להן חמש עשרה שנה, והנה ביום מן הימים הגיעה חבורה גדולה של בחורי ישיבה עם ראש הישיבה, וביקשו לערוך סעודה באותו מקום עקב סיום מסכת. כמו כן ביקשו שיהיה ערב סגור, שלא ייכנס אדם זר. הכל הוכן לכבודם, והגיעה שעת הסעודה. רב המלצרים ראה איך כל התלמידים מסתופפים סביב רבם בהערצה גלויה, וצמאים לשמוע כל הברה היוצאת מפיו, על אף גילו הצעיר. פתאום חשכו עיניו, ועוד רגע היה מתעלף. הוא הבין שראש הישיבה הוא לא פחות ולא יותר חברו לשעבר. רק אז הוא הבין מה הוא "הרוויח" מהיציאה שלו מגן עדן, ומה חברו הרוויח.

הרבה אנשים אמרו לי שיש לי לב טוב וזה הכי חשוב, אבל רק אתה אמרת לי את האמת

(פל"ה פכ"ה)
והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם וגו'.

נראה לומר בסיעתא דשמיא שרוצח זה רומז לרשע, והעדה היא הרבנים. וכאן רוצה התורה להורות לגדולי ישראל לנסות להציל את הרשע מרשעו - ולא להפך ח"ו.

כמובא בגמרא (סנהדרין ק"ז), רבי יהושע בן פרחיה היה רבו של יש"ו. וביום מן הימים הרב ותלמידיו התארחו באיזו אכסניה, והרב שיבח ואמר "מה נאה אכסניה זו". ויש"ו, עם עיניו העקומות, חשב שהרב מתכוון שבעלת האכסניה נאה. ואמר לרבו שבעלת האכסניה לא נאה, שהרי עיניה טרוטות (פוזלות).

כששמע הרב כך כעס מאוד ואמר לו "רשע, הרי כתוב בתורה 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. איך העזת להסתכל באשה?". הוציא הרב שופרות, נתן אותן לתלמידיו, ונידה אותו וסילקו מהישיבה. אבל יש"ו בא לרב כמה פעמים וביקש מחילה. למרות זאת הרב לא מחל לו, עד שיום אחד החליט בלבו 'אם הוא יבוא היום - אמחל לו'. ויש"ו אמר לעצמו 'אם הרב לא יסלח לי היום - אלך לעבוד עבודה זרה'. כשהגיע לבקש מחילה, הרב היה באמצע קריאת שמע, והוא רמז ליש"ו עם היד שימתין לו, אבל יש"ו חשב שהרב אומר לו להסתלק - והלך ונעשה מה שנעשה.

וכן גיחזי, משרת אלישע הנביא, שאלישע גירשו מעליו בגלל שלקח כסף מנעמן. הלך גיחזי ונעשה רשע גדול. הלך אליו אלישע שוב להחזירו, ולא רצה גיחזי לחזור ואמר 'לימדת אותי שכל המחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה', ולא חזר. וכן אחותו של האלוף לוטן, תמנע, שבאה לפני האבות הקדושים ורצתה להתגייר, ולא קיבלוה כיוון שהייתה גם גויה וגם ממזרת. הלכה לעשיו, עשה לה גיור רפורמי, התחתנה עם אליפז (הבן של עשיו) ונולד עמלק. הגמרא אמרה על המעשים הללו שהיו צריכים אותם צדיקים לקיים את "שמאל דוחה - ימין מקרבת", ולא לדחותם לגמרי.

וכן מובא בתנא דבי אליהו (א"ר, פי"א, ב'), שכל מי שיש אפשרות בידו למחות ולא מיחה, או שיש בידו כוח להחזיר את בני ישראל למוטב ולא מחזיר – כל הדמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו. שנאמר "ואתה צופה נתתיך לישראל" וגו', "הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש". עד כאן. וכל בר דעת שרואה אמירה מזעזעת שכזו, שכל תאונות הדרכים והמלחמות הן בעיקר בגלל שלא מוכיחים אלא מנסים למצוא חן בעיני הקהל.

ומעשה במשפחה שבה כולם היו חרדים לדבר ה', פרט לאחד שהיה חילוני גמור ונסע לגור בארה"ב. כמה שהאחים שלו ניסו להחזירו למוטב - לא עלה הדבר בידם. לאחר זמן מסוים הציעו לאותו אח רחוק שיבוא לארץ, והבטיחו שהטיסה - הלוך וחזור, כולל בית מלון - תהיה על חשבונם. וכל זה - בתנאי שיהיה מוכן לשמוע דברי תורה מרב לא יותר מחמש דקות. הבחור, ששמע הצעה מפתה שכזו, הסכים בחפץ לב. 'וכי מה הרב יוכל לומר לי בחמש דקות?', חשב.

הלכו האחים לרב מיכאל לסרי שליט"א, ואמרו לו 'אחינו צריך להגיע לארץ בימים הקרובים, וכל התשלום עלינו. הוא מוכן לשמוע חמש דקות תורה, ואנו רוצים שאתה, כבוד הרב, תחזיר אותו בתשובה בזמן הקצוב הזה'. הרב ניסה לסרב: 'וכי איך אצליח להחזיר יהודי בתשובה תוך חמש דקות?'. אבל האחים ביקשו מהרב לסרי לעשות השתדלות.

המטוס נחת בארץ, האח הגיע בשלום, והרגע המיוחל הגיע. הבחור בא, התיישב מול הרב, הפעיל סטופר לחמש דקות ואמר לרב 'נו, בכבוד, תתחיל לדבר'. כשהרב ראה זאת - נאלם דום כאילו סגרו לו את הפה עם מנעול, ולא הצליח להוציא מילה אחת. כך עברה לה דקה תמימה, ועוד דקה, כשכל דקה דומה לנצח. האחים, שעמדו מסביב, לא ידעו מה לעשות, עד שבקושי נשארה דקה אחת. הרב ראה שאין ברירה, פתח את פיו והחל לשאוג על הבחור ואמר לו 'תתבייש לך, איך אתה מעז לחלל שבת? הרי הקב"ה בעצמו שבת. וכתוב בתורה 'מחלליה מות יומת'. ועל כל עבירה שאתה עושה - ישרפו אותך בגיהנם ויחתכו אותך כמו שחותכים חסה. ובקיצור, תחזור מהר בתשובה, כי לא משתלם בכלל שיגהצו אותך על מה שאתה אוכל ושותה בלי ברכה'.

נגמרו חמש הדקות, ואין צורך לומר שהבחור נראה מאוד עצבני מהדברים שנאמרו, וגם האחים אמרו לרב 'מה זה הדברים המפחידים האלה? הוא עלול לשנוא עוד יותר את הדת'. אבל הרב אמר 'זה מה שיצא לי מהפה, ואולי זה רצון ה''. לאחר זמן מסוים הרב לסרי ביקר בארה"ב והעביר הרצאה באחד האולמות. בסוף הדרשה קם אחד מהקהל ואמר לרב 'אני רוצה להגיד לך תודה רבה, בזכותך חזרתי בתשובה. אני אותו בחור שפתחת לו את המבערים של הגיהנם, ומאז שדיברת איתי לא הייתי מסוגל יותר לעשות שום עבירה. הרבה אנשים דיברו איתי לפניך ואמרו לי שיש לי לב טוב וזה הכי חשוב, אבל רק אתה אמרת לי את האמת".

תם ונשלם ספר במדבר

השיר והשבח לא_ל נאדר.

---

הקדמה לספר דברים

---

כל תינוק בבטן יושב עמו מלאך ומלמד אותו את כל התורה כולה ולפני שהוא יוצא מבטן אמו מעביר אותו המלאך ליד גן עדן ואומר לו אתה רוצה לזכות לשבת כאן? בודאי עונה התינוק כשרואה את העונג העצום שישנו שם. אם כך תהיה צדיק, ואחר כך מעבירו ליד גיהנום ושואל אותו המלאך אתה לא רוצה להיות פה? בודאי שלא, עונה התינוק כשרואה את האש הבוערת [הזוהר הקדוש אומר שהשמש שוקעת היא אדומה כיון שהיא עוברת ליד הגיהנום להזכיר לבני אדם קצת את העונש], אזי אל תהיה רשע אומר המלאך והתינוק אומר בודאי שאני לא יהיה רשע, אבל המלאך אומר לו, אני רוצה שתשבע לי שתהיה צדיק ולא תהיה רשע, והתינוק אכן נשבע.

וכשהתינוק יוצא מבטן אמו, המלאך נותן לו מכה בפה ומשכיח ממנו את כל מה שלמד איתו, ואז הילד יוצא לאויר העולם. ותיפעם רוחו והוא מנסה לחזור לירחי קדם כלומר לאותו זמן שהיה בשלווה שזה להבדיל כמו פרעה שחלם חלום עם הפתרון ובאו כל מיני חרטומים וחכמים גדולים ביותר של מצרים אך משום מה אין פותר אותם לפרעה עד שהגיע יוסף הצדיק ואמר לו פתרון נפלא שאין כמוהו, כי זה כל האדם שנולד ומחפש כל מיני פתרונות כדי להיות מסופק ומאושר אך כל סוגי הפתרונות למיניהם לא פותרים לו את מצוקתו, וגם כשהוא נוסע להודו ולסין ולאמריקה נפשו לא מתמלאת מכך, והוא מנסה כל מיני טיולים והרפתקאות אך בלבו פנימה עמוק, הוא יודע זה לא זה!

וכמו המשל הידוע של הרמח"ל בכפרי שנשא לאשה בת מלך והביא אותה לכפר שלו, וניסה לשמח אותה בכל מיני דברים שיש בכפר, ביום ראשון לקח אותה ללול לראות איך התרנגולות מטילים ביצים אך זה לא שימח אותה ולמחרת לקח אותה לחלוב פרות וזה ממש לא גרם לה להיות מאושרת ואחר כך לקח אותה לשדות החיטה אבל היא רצתה לחזור לבית אביה המלך, והנמשל ברור, בת המלך זו הנשמה והכפרי זה הגוף שכל רצונותיו לא גורמים סיפוק ואושר לנשמה וכל מה שהאדם יעשה כדי לשמוח אם זה לא יהיה דבר רוחני כגון תורה ומצוות אזי כבר אמר החכם באדם וגם הנפש לא תמלא.

פרארי אדומה עם גג פתוח

ומעשה שהיה בבחור צעיר שעשה רשיון, והיה לו חלום לנסוע בפיררי אדומה עם גג פתוח ליד כל החברים וכל היום היה מדבר על זה למרות שהכסף בכיסו לא היה בנמצא. והנה יום אחד הוא חוזר הביתה והוא רואה ליד הבית פיררי אדומה עם גג פתוח, רכב חדש, חדש, עם הניילון עליו, ונפשו יצאה מקנאה, והוא מסתכל על הרכב ועל השעונים ועל הגלגלים כמעט שעה שלימה ונכנס לבית כשגבו מופנה כלפי הבית ופניו לרכב מרוב הקושי להתנתק מהאדום האדום הזה, כשנכנס לבית הוא מספר לאמו ואומר לה ראית, איזה רכב חדש יש בחוץ, מעניין של מי זה, אני רוצה לבקש ממנו איזה סיבוב. איזה סיבוב, אמרה האמא אתה יכול להסתובב איתו כל היום וכל הלילה, זה שלך, אני קניתי לך אותו מתנה, הנה המפתחות של האוטו.

כשמוע הבן את דברי אמו כמעט והתעלף מרוב התרגשות והודה לאמו מאוד ויצא החוצה בדהרה, ונסע באוטו האדום החדש, ובמשך שבועיים ימים הוא נסע על האוטו, אלא שלאט לאט ראה שההתלהבות כבר ירדה, והחשק של ההתחלה נמוג והלך לו, והוא ניגש לאמו ואמר לה תודה רבה על האוטו אבל הנה המפתחות בחזרה, אני לא מסוגל לנסוע בזה יותר. וכיום ברוך ה' הוא אברך בעיר הקודש צפת.

ונחזור לעניין שפתחנו שכל אדם נורמלי רוצה את פותר החלומות, והפתרון האמיתי זה רק של יוסף הצדיק שאומר חלום פרעה אחד הוא, כלומר אם אתה רוצה להינצל מהפרעה שבתוכך שזה היצר הרע כדברי הרמח"ל אזי תאמין בה' אחד ושמו אחד ותזכור שהעולם הבא זה שנות רעב והעולם הזה זה השובע, רק שצריך לזכור לדאוג למלאות את המחסנים בתבואה רוחנית, שבת תפילין ציצית טהרת הלב ולימוד תורה ומצוות ומעשים טובים, ולא מעט אלא הרבה כיוון ששם חיים לנצח, וצריך הרבה הרבה מצוות.

אלא שאנו רואים עוד דבר שגם המצרים שמרו במחסנים שלהם וגם יוסף ורק של יוסף נשמר ואילו של המצרים התקלקל, לרמוז לאדם, המצוות שאתה עושה והשבת שאתה שומר והתורה שאתה לומד תיזהר לא להפסידם, על ידי שחלילה תעשה עבירות, כמו שהסביר החיד"א על המשפט שפירצה קוראת לגנב כלומר חוץ מהפשט אומר החיד"א שהאדם שמסתכל בפריצות והדברים אסורים, אזי הוא קורא לגנב שזה השטן שגונב לו מצוות רבות שהוא עשה על כל פעם שהוא מסתכל.

אתה לא עולה חזן

ולכן צריך להיות כיוסף הצדיק שלא חטא בעיניו ולא פגם בקדושתו עד שאמרו עליו את הפסוק בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדו עלי שור, וגם את המידות הלא טובות כגון כעס וגאווה צריך לתקן וכמו שהיה מעשה עם הרב מרדכי שרעבי זצ"ל ראש ישיבת נהר שלום, ושהיה לו חזן קבוע שמתפלל לפי סידור הרש"ש ובקי בכוונות והנה ביום מן הימים כשהחזן בא לעלות לתיבה לתפילת שחרית, הרב שרעבי ניגש אליו ורמז לו לרדת והרב העלה אדם אחר. כשנגמרה התפילה ניגש החזן הקבוע אל הרב בחיל ורעדה ושאל מדוע לא זכיתי היום להיות חזן ומדוע הרב הוריד אותי? אמר לו הרב, כיון שהיה לך ויכוח עם אשתך וכעסת עליה, וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה לך תפייס אותה ותעשה תשובה, ואחר כך תעלה.

ובעת כותבי את הדברים על ספר דברים דמוע תדמע עיני על שני נשמות טהורות שעלו בסערה השמימה קרובים אל ליבי, יעקב ניסים בן גיריה, שהוא אחי, וכן מור חמי רחמים בן מולוק. טובה שזכות הדברים בספר הזה יהיה לעילוי נשמתם אמן, ונעבור לשערי ההודאות.

טוב להודות

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו שזכינו לסיים את ספר דברים, מודה אני לפניך ה' אלוקי על זה ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וזיכיתני להוציא לאור את הספרים הקודמים וגם את זה בעזרתך. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכן מודה אני למורי ורבי הרב ירמיה כהן שליט"א אשר הנחני בדרך אמת וקרבני לעבודתו יתברך מי יתן ויזכה להוציא את כל ספריו וחידושיו לאור וירבה גבולו בתלמידים ויפוצו מעיינותיו חוצה וירוה נחת מכל יוצאי חלציו.

וכן את מור אבי ומרת אמי שגדלוני על ברכי התורה והמצוות והתאמצו לגדל את כל אחי ואחיותי במסירות נפש לתורה ולמצוות, ולא בחינם הם זכו לפסוק וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך, יהי רצון שה' יתברך יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים וינחמם מאבלם בתוך שאר אבלי ציון אמן. וכן את חמותי שעוזרת ותומכת בנו מאוד. יהי רצון שכל משאלותיה ימלא הקדוש ברוך הוא ויקויים הפסוק שמחנו כימות עיניתנו ותזכה לאריכות ימים ולראות נחת מכל יוצאי חלציה ולהובילם אל החופה בקרוב אמן.

וכן את הגיסים היקרים יהי רצון שכל משאלות ליבם ימלא ה' ויפוצו מעיינותיהם חוצה להגדיל תורה ולהאדירה ויזכו לשובע שמחות. וכן את האחים והאחיות הקטנים עם הגדולים שיזכו לכל הברכות שבתורה ויפוצו מעיינותיהם חוצה אמן. וכן את העמלים בספר זה, הרב ישורון קובי שליט"א שטרח ועמל מאוד בספרים הקודמים עם הספר הזה, וגם הרב יהונתן נתנאל חזקיה שליט"א שעשה הגהות נפלאות ועוררני לדברים מסויימים, וכן הרב יעקב ישראל שבבו שליט"א שטרח מאוד בחיפוש המקורות לכל דבר ודבר וגילה מעט מידיעותיו העצומות בתורה, ישלם ה' משכורתם, וכן את רבי יעקב רוטמן שהוא בעצם הקליד את כל הספר הזה וקודמיו ועבד ללא לאות ה' ימלא כל משאלותיו לטובה. וכן את דוד הכהן שטרח בספר הקודם מאוד ועזר לי בהמשך.

ואת אשתי מב"ת ה' יאריך ימיה בטוב שטורחת ועמלה שאזכה לזכות את הרבים יהי רצון שנזכה ביחד לדור ישרים יבורך, ועיני לשמיא נטלית שלא תצא תקלה מתחת ידי ומה ששגיתי העמידני על האמת, אמן כן יהי רצון.

החותם לכבוד התורה ולומדיה

יפתח סופר

עיה"ק צפת תובב"א ה'תשע"ב

---

פרשת דברים

---

העז והבצק

(פ"א פ"א)
אלה הדברים.

השל"ה הקדוש הבטיח לתלמידו שאם ישמור את פיו ועיניו, הוא יזכה לכל המעלות של הקדושה. ומשה רבינו ע"ה, כאן כשהוכיח את ישראל, הוא רמז להם את זה, שהמילה הראשונה בספר דברים היא "אלה", שזה ראשי תיבות: אבק לשון הרע. והמילים שחותמות את ספר דברים ואת כל ספר התורה הם "לעיני בני ישראל", לרמוז בזה שהעיניים של האדם צריכות להתקדש.

ומובא בגמרא (בבא קמא מח.) מעשה באשה שהלכה לטחון חיטים בחצירו של השכן, שזה היה מקום מיועד לזה, ובאה עז ואכלה מזה ונחנקה למוות, ובעל הבית תבע אותה לדין תורה, והיא לא נתחייבה, כי אין תפקידה לשמור על העז של בעל הבית בחצירו. ואחר זמן מסויים אשה אחרת באה ללוש בחצירו את הבצק, ושוב פעם באה עז אחרת ואכלה מהבצק ומתה, ותבע אותה בעל הבית לדין תורה, ובית דין חייב אותה, כיון שכשאשה לשה בצק היא מרימה קצת את השרוולים וממילא אסור לבעל הבית להשאר בחצירו, ולכן כל השמירה עליה, "ישמע חכם וְיוֹסֶף לקח" (משלי א, ה).

אדוני המפקד אבצע הכל חוץ מפקודה אחת

(שם)
אלה הדברים.

לפעמים חושב האדם אולי אפשר קצת להוריד מצוות, ואין צורך לקיים הכל, למה זה דומה לאדם שנכנס לחנות שמוכרים בגדים, ומדד בגד, ופתאום הוא רואה באמצע הבגד חור שנעשה מסיגריה בוערת, ואמר למוכר שהבגד הזה לא שווה שיש בו חור, אבל המוכר לא הסכים אלא אמר לו מה זה משנה חור קטן תסתכל על כל שאר הבגד. אותו דבר זו התורה הקדושה שכולה מקשה אחת, ואם חסר אות אחת בספר תורה הרי הוא פסול (עיין יור"ד סימן עד"ר), וכן כתב רבינו יונה (שע"ת ש"א) שאם אדם מקיים את כל המצוות אלא שמצוה אחת אינו מקיים, הרי זה מומר לעבירה אחת.

ולכן התורה באה ואומרת "אלה הדברים", לא פחות ולא יותר, וכמובן ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.), אלא זה מדובר שהאדם רוצה להשתפר, והוא רק נפל קצת בעבודת ה'. אבל אם הוא עובר קבוע על עבירה מסויימת, ואין כוונתו להשתנות כלל, על זה דיברנו, וכמו שחייל לא יאמר למפקד את כל הפקודות אני יבצע חוץ מפקודה אחת, גם אם הוא לא מבין את הפקודה.

וכמה מצוות שכל אומות העולם היו לועגים לנו ואמרו שאין בהם טעם, ובכל זאת עם ישראל מסר נפשו עליהם, כגון מה שהתורה אמרה, "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג), שאסור לאכול מפירות העץ, וגם לא להנות מהם במשך שלוש שנים, וגם אם יש עניים אסור ליתן להם אותם. ולפני כמה שנים גילו במדע שיש וירוס מסוכן בתוך הפירות בשלוש שנים הראשונות של העץ, ויצא חוק באמריקה שאסור לשום אדם לשווק פירות של השלוש שנים הראשונות, ומי שיימצא ששיווק מפירות אלו צפוי לקנס גבוה ולמאסר, ולא תינתן לו רשות לשווק פירות.

וכן לגבי הברית מילה, שכל אומות העולם אמרו שאנחנו אכזריים חס ושלום, שהתינוק בקושי יש לו קצת דם ומוציאים ממנו דם ביום השמיני, וכיום גילו במדע שיש נגיף מסויים בתוך הערלה ומאוד בריא לעשות ברית מילה, וגם הם החלו לעשות.

וכן לגבי השבת קודש, שעד לפני שנים לא רבות כל הגוים היו אומרים שהיהודים עצלנים ומחפשים לנוח יום אחד בשבוע, ואומרים שהקב"ה ציוה עליהם לנוח בשבת, ופתאום באים הגוים ואומרים שאי אפשר לעבוד שבעה ימים, חייבים יום אחד בשבוע לנוח, ואלה באו ביום ראשון, ואלה ביום שישי, לקיים את מה שאומרים בתפילה 'והסר השטן מלפנינו ומאחרינו'. וכמובן שאנו בני ישראל לא צריכים את הסיבות הנ"ל כדי לקיים את המצוות, כי יהודי מוכן למות למען בורא עולם ולא לעבור על דבריו.

ישמחו במלכותך שומרי שבת

ומעשה ברבי שמחה זיסל הידוע בכינויו 'הסבא מקלם', ששמע את תלמידיו ששרים את השיר 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג', ואמר להם: לא כך שרים. והם שרו יותר בהתלהבות. ואמר להם הרב גם זה עדיין לא מספיק טוב, בואו ואספר לכם סיפור ואז תבינו, מעשה שהיה כך היה:

יוסף ויהודה ילדים טובים היו בתחילה, אביהם נפטר בהיותו צעיר, ואמם התקשתה לגדל אותם, הם בעטו בלולים ושברו חלונות של שכנים, לא הקשיבו למוסר, השתובבו כל היום, והסתפחו לחברה רעה והתחברו לפרחחים גוים, היו מכים ילדים ביום וגונבים בלילה, הסתבכו בפלילים וברחו ליער, שם התחברו לכנופיית ליסטים, ארבו לעגלות סוחרים לכרכרות הדורות העוברות ביער, הם שדדו ורצחו הרגו וטבחו ללא רחם, משטרת הכרך קיבלה יותר ויותר תלונות, הם הציבו מארבים, והם חמקו מידיהם פעם אחר פעם, שלחו כרכרות הדורות ובתוכם חיילים מאומנים, אך הכנופייה היתה מכה ונעלמת. שר המשטרה החליט להטיל את כל יהבו ולמגר את הפשיעה החמורה הזו, הוא גייס גדוד שלם והחל לסרוק את היער, כל מקום בלתי מזוהה עלה באש, חיצים עפו לכל מקום ביער והכנופיה נלכדה.

מה רבה היתה התדהמה לגלות שבראשה עומדים שני נערים יהודים, יהודים שודדים? יהודים רוצחים? לא נשמע כדבר הזה, מיד נערך משפט מהיר ויצא גזר הדין מוות בשריפה בכיכר העיר, הכרוז יצא במרחבי הכרך ושר המחוז ביקש להיות נוכח בעצמו בהמתת הכנופיה וראשיה, שלושה ימים שקדו הממונים על הכנת המדורה, ואז הופיע בכרכרה מקושטת הבישוף המחוזי, הוא רצה להיות שותף בתענוג לראות יהודים מתים ח"ו.

פנה הכומר למפקד ולשר המחוז ואמר להם דבר סודי, ואחר ניגש לפושעים היהודים ואמר להם אין מיתה קשה כשריפה מחיים, אם תמירו דתכם תמותו בתליה כגזלנים גוים. ללא שהיות השיבו היהודים השודדים ואמרו יהודים אנו ואנו מתחרטים על שהלכנו שובב אחרי ליבנו, אך יהודים היינו ויהודים נמות, גם אם חטאנו ופשענו, לא נוסיף חטא על פשע. שמע הכומר ושב לדבר עם המפקד ביחידות, ופנה שוב אל השנים ואמר להם: אם תאותו להמיר את דתכם תנתן לכם חנינה, תהיו זכים מכל ויפתח לכם דף חדש, החליפו השנים מבטים, ושאלו: ומה נדרש מאיתנו לעשות? אמר הכומר. מאומה רק לנשק את הצלב לעיני כל ההמון. אמרו לו, זה הכל, תביא את הצלב לכאן וניפטר!

מיד רץ שליחו של הכומר והגיש לכל אחד מהם צלב עץ ברום קומת אדם, נטלו השנים את הצלב אחזו בו בעצמה ובכוח ושברו אותו לגזרים. לתדהמת כולם הם השליכו אותו אל הקרקע דרכו עליו וירקו עליו, וזעקו בקול גדול: ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים, ולא נתקררה דעתם וזעקת "שמע ישראל" הדהדה את זעקת ההמון ההמום. ההמון הנזעם ניסה לפרוץ את טבעת האבטחה לעשות ביהודים שַמּוֹת ופוגרום, ואילו הכומר שב לדבר ביחידות עם המפקד במה יוכלו להענישם, מה יכול להיות גרוע יותר מעליה על המוקד? ישבו והחליטו שהידיים שניתצו את הצלב יישרפו לפני המוקד.

הביאו חצובה ועליה חבית נחושת מלאה זפת בוער, קשרו את ידיהם מעליה, וכולם עומדים וחוזים במחזה, אז בשקט האיום החלו שני הנערים בנעימה של שבת, הם שרו בקול רם: ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, וקיבלו עליהם עול מלכות שמים שוב ושוב, הם שרו וליבם התלהט מתוך תשובה שלימה. הם שרו וידיהם המפוחמות מחאו כף, פניהם התעוותו ונשמתם יצאה בשאגה אדירה של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).

ניגש הרב לאחד הבתים ונקש על הדלת

(שם)
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וכו'.

אומר אור החיים הקדוש שמשה רבינו ע"ה דיבר כאן לכל ישראל שבכל הדורות, וכָּלַל תשע מידות קדושות שהאדם צריך ליזהר בהם, ונרמזו בפסוק.

הדבר הראשון זה המילה "בְּעֵבֶר", שהאדם צריך לילך בעבודת ה' גם אם הוא צריך להיות בעבר אחד וכולם בעבר השני, וכמו שנאמר על אברהם אבינו שהיה עברי, וזה הסעיף הראשון בשולחן ערוך, שאומר הרמ"א 'ואל יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך' (אורח חיים סימן א בהגה), שאם האדם הולך בדרך ה' אבל עדיין עושה חשבון לאנשים ומתבייש לעשות מצוות לידם, אזי יש מחסום בינו לבין התשובה, כי אם הוא ירצה להשים ציצית, היצר הרע יאמר לו שלא כדאי כי כולם יצחקו עליך, וכן אם אשה תרצה להניח כיסוי ראש וכדומה גם שם היא תחשוב מה יגידו חברותיה. וכן אותיות שובה זה אותיות בושה שהאדם צריך לסלק את הבושה הרעה ולהתבייש רק מהקב"ה.

ומעשה ברב בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה רגיל ליתן שיעור בשבת קודש לאחר מנחה של שבת עד לזמן סעודה שלישית, והנה קרה שפעם אחת נתארך הלימוד עד מאוד, והרב ידע שעד שיגיע לביתו כבר יעבור זמן סעודה שלישית, אז מה עושים?

ניגש הרב לאחד הבתים ונקש על הדלת וכשנפתחה הדלת ביקש הרב אם אפשר לסעוד בביתם את הסעודה שלישית, וכמובן שהכניסוהו בכבוד גדול. ומי שזכה להכיר את הרב, ידע כמה היתה בו את מידת הבושה. ואף על פי כן נתגבר כארי והלך למשפחה לא מוכרת וישב עמם בשולחן, ובלבד שלא להפסיד מצוה. זה 'עֵבֶר'.

לעקור את השורשים הרעים

והדבר השני שמלמדנו משה רבנו ע"ה זה "הירדן", דהיינו שהאדם צריך לרדות את הלב ואם הוא עשה עבירה יִרְדֶה את לבו, יתחרט ויפשפש במעשיו איך בא לידי עבירה, ויעקור את השורשים הרעים, שאם לא יִרְדֶה את לבו, כל ימיו ילך מעבירה לעבירה.

ומעשה בבחור שרצה לחזור בתשובה והלך לאחד הרבנים שיורה לו דרך תשובה, אמר לו הרב לעשות סיגופים ותעניות וגלגולי שלג ולא לאכול בשר ולא לשתות יין במשך שלוש שנים. וכיון שהבחור הנ"ל היה רגיל להתענג לפני שחזר בתשובה זה היה מאוד קשה עליו.

ולכן הלך לרבי אלימלך מליז'נסק זיע"א ושאל אותו אם אפשר להקל מעליו קצת את הסיגופים והתעניות, ואמר לו הרב: אם אתה תגיד הוידוי הרגיל של אשמנו בגדנו גזלנו וכו' אתה נקרא בעל תשובה. אמר לו: אם כך אמרתי את זה כבר המון פעמים. השיב לו הרב: אף על פי כן אתה צריך להגיד את הוידוי לידי, לאחר שאסביר לך את משמעות המילים ובינתיים לך תאכל טוב ותנוח, כי בשביל להתוודות מהלב צריך כח גדול.

לאחר שנח ואכל, ניגש לרב, והרב הסביר לו רק על המילה אשמנו, שהאדם נוטה בדרך כלל להאשים אחרים כשהוא עשה עבירה אם זה את הוריו או את אשתו או חביריו, ורק הוא הצדיק הגדול, ולכן צריך לומר בפה מלא 'אשמנו', שהאשם הגדול זה אני.

וכן הסביר לו הרב 'אשמנו' זה לשון שממה וריקנות, זאת אומרת שעל ידי העבירה שעשיתי נתרוקנה ממני הקדושה ונעשיתי שמם.

התינוק בוכה ללא הרף

ולהבין את דברי הרב לעומקם, נביא מעשה בברון רוטשילד שנפטר לבית עולמו והשאיר ירושה כבידה מאוד, ובירושה היה גם יהלום מיוחד במינו ששוה הון אדיר, והבנים הלכו לשייח ערבי שמבין טוב ביהלומים, ושאלו אותו: בכמה אתה מוכן לקנות את היהלום הזה? הסתכל והתבונן השייח ביהלום, ואמר זה דבר יקר מאוד אני מוכן לשלם עליו 500 מטבעות זהב. התייעצו האחים ביניהם ואמרו שהוא כנראה יודע שהוא שווה הרבה יותר והוא מנצל את זה שאנחנו לא מבינים באבנים טובות, ולכן ביקשו להעלות את המחיר, אך השייח סירב ואמר להם זה המחיר ולא יותר.

לבינתיים הם הלכו לאכסניה ליד ביתו כדי לאכול ארוחת צהרים, ואמרו לו אם תרצה להוסיף במחיר אנחנו כאן. וכשהגיעו לאכסניה וניגשו לאכול שמעו לפתע את התינוק של בעל הבית בוכה חזק ללא הרף, וזה הפריע את שלוותם ולכן ניגשו ללול של התינוק והוציאו את היהלום והניחוהו קרוב אליו שיוכל להתבונן בו, ואכן זה הצליח והתינוק התבונן ביהלום ופסק מלבכות.

לאחר שסעדו את ליבם וראו שהשייח לא מחפש אותם נטלו את היהלום, ובאו אליו שוב ואמרו לו: הנה היהלום אנו מוכנים למכור לך במחיר אשר אמרת. והשייח הסתכל בהם ואמר: האם באתם לצחוק עלי זה לא היהלום ההוא, זה סתם חתיכת זכוכית.

והם התפלאו מאוד ואמרו שזה אותו יהלום בדיוק והם לא החליפוהו, ולמה אתה חושד בנו? אמר להם השייח אם כן תספרו לי לאן הלכתם ומה קרה, והם סיפרו לו את הכל וגם שהם הניחו את היהלום ליד התינוק. וכששמע זאת השייח ספק את כפיו ואמר: אכן נודע הדבר, והסביר להם שהיהלום הזה יש בו כח להוציא את האדם מהדיכאון והעצבות שהוא שרוי בהם, ולכן כשהתינוק הסתכל ביהלום כל כך הרבה זמן הוא שאב מהיהלום את כל עוצמתו, עד כאן.

וכן 'אשמנו' פירושו שעל ידי שהאדם עושה עבירה כל עוצמתו וקדושתו נלקחת ממנו והוא נעשה שמם וריק.

והרב אמר לבחור עכשיו תגיד 'אשמנו' ואחר כך נמשיך את הוידוי על הסדר, והבחור אמר בלב נשבר ונדכה 'אשמנו' ונפל מתעלף, ולאחר שנתעורר הלך לנוח והחליף כוחות חזר לרב, והרב עבר ל'בגדנו' ואמר לו, משל למלך רם ונשא גדול ונורא שמלך על כל העולם כולו, ופעם אחת עבר המלך באיזור מסויים והנה הוא רואה אדם מוכה שחין וחולה בכל מיני חלאים ולבוש בלויי סחבות ומשחק בכדור עם הילדים.

אמר המלך לעבדיו להביא את האדם לכרכרה, והביאו המלך לארמון המפואר, וטובי הרופאים שבעולם הגיעו בדחיפות לטפל בו כאילו היה זה בן המלך, ולאחר טיפול ממושך נעשה עורו כעור התינוק ונתרפא מכל תחלואיו, והמלך לקחו ומינה אותו מעל כל השרים ועבדי המלך ונעשה משנה למלך, ומעל הכל המלך נתן לו את בתו היחידה לאשה ונעשה חתן המלך, והיכן שהוא היה הולך כולם היו מאירים לו בפנסים ועושים לו כבוד מלכים, והולבש בגדים עם דרגות גבוהות מאוד.

ויהי היום והנה הוא עובר ברחוב העניים שמשם לקחו המלך, אלא שעכשיו הוא הולך מוקף בשומרי ראש ולבוש כאחד הנסיכים, ופתאום הוא רואה את הילדים שהיה רגיל לשחק איתם משחקים בכדור, מיד קרע את כל בגדיו המפוארים מעליו ואמר שהוא רוצה לשחק עכשיו בכדור ולחזור לימים הרעים, והכל מול עיניו של המלך, היש קץ לעונש האדם הזה???

והנמשל ידוע, שהמוכה שחין והעני, זה היהודים במצרים, שהיינו מושפלים ביותר ומעונים תחת ידי המצריים, והנה הגיע מלך העולם הקדוש ברוך הוא ונתן למצרים עשר מכות נפלאות, והוציאנו ביד חזקה מעבדות לחירות ומחושך לאור גדול, והוציא אותנו מארבעים ותשע מחלות של טומאה, והשפיע עלינו ארבעים ותשע שערי קדושה, והרים אותנו מעל כל העמים ואפילו את בתו שזו התורה הקדושה נתן לנו, והכריז עלינו "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), והלבישנו בציצית ותפילין ושבתות ומועדים ומה נשיב לה' כל תגמוליו עלינו, וממילא מובן יותר המשמעות של בגדנו, שהאדם שבוגד בכל הטובה הגדולה והעצומה הזו והולך אחרי תענוגות ההבל של העולם הזה האם יש קץ לעונשו?! וזהו המילה 'בגדנו'.

והרב שוב פנה לבחור ואמר לו עכשיו תגיד 'בגדנו', והבחור ניגש עם ראש מורכן ולב נשבר והכריז כשכולו עטוף בדמע את המילה 'בגדנו' ונפל מתעלף. והרב המשיך והסביר לו את כל הוידוי באריכות, ועל כל חלק בוידוי הוא עשה תשובה נוראה עד שלבסוף הרב אמר לו עכשיו אתה נקרא בעל תשובה אמיתי, עד כאן המעשה. [וכל זה כתבנו להוציא מלב האנשים שחושבים שאפשר לעשות עבירה ולקרוא קצת תהלים ולטבול במקוה וזה מכפר ולחזור שוב על העבירה, ועיני ראו איך אדם שבא למקוה האר"י כיון שהוא עשה עבירה נוראה ביותר וטבל מספר טבילות ואמר זהו עכשיו אני טהור שכך הסביר לו אחד "הרבנים" וודאי שאין צורך בראיות שהטבילות הללו לא עוזרות, וכפי שמובא בשערי תשובה שאפילו האדם יטבול בכל המימות שבעולם (ויקרא אלף פעם את כל התהלים) אם לא יעזוב את העבירה הוא ישאר טמא כמקודם. מה שאין כן אם רק יהרהר בתשובה כבר ייעשה טהור].

תצייר את פניו של משה רבינו

ונחזור לשיעור מוסר ממשה רבינו ע"ה: והדבר השלישי זה "במדבר", דהיינו שהאדם צריך להשים עצמו כמדבר שזו מידת הענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרתו, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה שהיא מידה טובה מכל המידות טובות עכ"ל, ומה צריך יותר מזה, וכמו שהתורה שיבחה את אדון הנביאים "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), שאם יש בו ענוה אין צורך להאריך בשבחים אחרים כי זה כולל הכל.

ולפעמים חושב האדם מי שנולד עם ענוה וסבלנות יכול להיות עניו, אבל אני שנולדתי עם גאוה וכעס, אני לא יכול להשתנות, לכן נראה מעשה (שמובא בסוף מסכת קידושין על המשניות בפירוש היכין, וכיוצ"ב בשיטה מקובצת מסכת נדרים ספ"ג) במלך רם ונישא ששלח את אחד מהציירים המומחים שלו, ואמר לו תצייר לי את פניו של משה רבינו, והלך הצייר וראה את משה רבינו נותן דרשה לכל בני ישראל, נעמד הצייר בצד וציירו עם כל תוויי הפנים, ובינתיים המלך קרא לכל האומנים שבקיאים בחכמת הפרצוף שיכולים לקרוא את האדם לפי תווי פניו, והגיש בפניהם את הציור ולא אמר להם מי בציור. ואחר שעה ארוכה שהסתכלו בציור ניגשו למלך ואמרו לו: אנו רואים שהאדם בתמונה יש בו את כל המידות הרעות ביותר ואין רע ממנו, והמלך לא האמין למשמע אזניו שהרי משה רבינו זה 'איש האלוקים' שעלה לשמים ולא אכל לחם ולא שתה מים ארבעים יום וארבעים לילה, והוא המנהיג של העם המובחר, ואיך יתכן שהוא נגוע במידות רעות ביותר, אין זה אלא שהצייר התעצל ולא הלך למדבר הצחיח אלא צייר את אחד האנשים בקרבת מקום, כך אמר המלך ומיד קרא לצייר ואמר לו תכין צוואה, כי את ראשך אני מוריד מעליך היום על החוצפה שלך שציירת איש אחר ולא את משה רבינו כפי שציויתיך.

מדוע המלך חושב כך, אני מוכן להישבע למלך שציירתי את משה רבינו, ואם המלך לא מאמין לי הרי אפשר לבדוק את זה ונלך ביחד לשם, והמלך שראה שהצייר צודק לקחו מיד שני סוסים ודהרו למדבר ובהגיעם לשם המלך עמד כלא מאמין, והוא ראה שמי שהיה בתמונה זה משה רבינו בכבודו ובעצמו, וניגש למשה רבינו ואמר לו את כל מה שקרה עם הצייר ומה שאמרו האומנים בחכמת הפרצוף, ואמר חשבתי שהצייר שיקר ועכשיו אני רואה שהאומנים משקרים אותי ואינם יודעים מאומה, שהרי לא יתכן שיהיו בך מידות רעות שהרי מלכו של עולם היודע נסתרות ונגלות בחר בך להנהיג את עמו.

אמר לו משה רבינו ע"ה: אדוני המלך עבדיך נאמנים לך, ולא הצייר שיקר וגם לא האומנים שיקרו, ומה שאמרו לך הכל אמת, שכל המידות המגונות היו בי, אלא שהתאמצתי וכל מידה רעה הפכתי אותה למידה טובה, ואם הייתי נולד עם כל המידות הטובות לא היה שום הבדל ביני לבין הבול עץ, וכל גדלותי זה בגלל שהיו בי את המידות הרעות והפכתי אותם למידות טובות, עד כאן המעשה יעויין שם. וזהו "במדבר" שגם אם האדם מלא מידות רעות כנחש ועקרב יהפוך לעניו כמדבר.

אני יתלווה אליך עד קרוב למלון

והדבר הרביעי זה "בערבה", דהיינו שהענוה שלו תהיה עריבה ונכונה, ובמקום שאין איש שם ישים את הענוה בצד, ויהיה ל'איש', ואם יהיה צריך להוכיח אזי יוכיח, וכמובן ב'עַרְבוּת' שגם ירגיש שכל ישראל ערבים זה לזה, וגם יוכיח בדברים עָרֵבִים לאוזן ובנחת שדברי חכמים בנחת נשמעים, ואם אתה רואה שלא יעזור התוכחת עדיף לשתוק (יבמות סג:).

ומעשה ברבי אריה לווין זצ"ל שביום שבת קודש ניגש אליו אדם עם סיגריה בפיו, ושאל אותו איך מגיעים לבית מלון פלוני, אמר לו הרב זה הרבה דרך וקשה להסביר, אבל אני יתלווה אליך עד למקום קרוב למלון.

והחל הרב לצעוד עם הברנש הלז כשזה לא מפסיק לעשן, וגם משתדל להוציא את העשן לכיוון פניו הקדושות של הרב, ולאחר מהלך של כמה דקות רצופות, אמר לו הרב: הנה בית המלון לפניך רק תחצה את הכביש ושיהיה שבת שלום, ונפנה הרב ללכת, אלא שהבחור עצר את הרב, ואמר לו: אני לא יכול להסתיר את התפעלותי מהסבלנות של הרב שלא אמר לי אפילו מילה אחת על הסיגריה ואני מבטיח שמהיום אני לא מעשן יותר בשבת, ובאומרו כך השליך את הסיגריה ארצה.

זה הבן שלך

וכן מעשה במרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שהיה רגיל ליתן פעם בשבוע שיעור בבית כנסת בתל אביב, וביום מן הימים הרב הגיע קצת באיחור והוא ראה שיושב בחור צעיר ופיו מלא בחכמת התורה ומסר שיעור עד לבואו, וכמובן שהוא ירד מיד מהבמה כשראה את מרן, והרב נתן את השיעור הנפלא, ולאחר השיעור הוא ניגש לאביו של הבחור ואמר לו, אשריך שזכית לבן תלמיד חכם. אמר לו האבא: מחילה הרב, זה לא הבן שלי, זה הבן שלך! מה פירוש הדברים שאל מרן בתמיהה? השיב האבא ואמר לרב: לפני כעשור שנים הרב דיבר והוכיח בשער על זה שצריך להוציא את הילדים מהבתי ספר הרגילים, ולהכניסם לתלמודי תורה וכך עשיתי, וברוך ה' היום הוא תלמיד חכם והכל בזכות הרב. עד כאן המעשה.

והדבר החמישי זה "מול סוף", אומר האור החיים הקדוש, שכוונת משה רבינו ע"ה לרמוז ליהודי שיראה תמיד מול עיניו את ה'סוף שלו' ויזכור שהעולם הזה הוא רק 'פרוזדור' והעולם הבא דומה ל'טרקלין' ושם האולם הגדול. ולכן צריך להכין הרבה צידה, לדרך הארוכה (אבות פרק ד משנה טז).

כמו אדם שנוסע נסיעה ארוכה מאוד ויודע שבדרך אין תחנות דלק, אזי הוא ממלא דלק בכמות הצריכה ולוקח גם בנוסף. והוא הדין כאן שבעולם הבא "אין תחנות דלק", ורק בעולם הזה אפשר למלאות "דלק" לנסיעה הארוכה.

ומעשה בעגלון שהיה עובד קשה מאוד לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו יום ולילה קיץ וחורף קור וחום, ובאחת מנסיעותיו הרבות היה חורף קר במיוחד, והשעה שתיים בלילה, והנה החל לרדת שלג כבד מאוד, והאיש חיפש מה לעשות, והנה הוא רואה אור מנצנץ באחד הבתים וניגש לשם כשכולו רטוב ודפק על הדלת בזהירות.

מיד נפתחה הדלת לרווחה והאורח הוכנס פנימה ומי בעל הבית? הלוא הוא הגאון מווילנא שישב ולמד תורה בשעת לילה מאוחרת והכין לאורח משקה חם והאורח הלך לישון, ובבוקר קם והלך לתפילה עם הגאון מוילנא, ובחזרתם מן התפילה חש העגלון קצת יותר רוחני, והחל לדאוג על עולם הנצח.

ושאל את הגאון בזו הלשון, כבוד הרב אני עובד מאוד קשה, מצאת השבת אני יוצא לדרכי, וחוזר לביתי ביום שישי, כשבמשך ימות השבוע אני לא רואה שינה כראוי, וגם לא אכילה ושתיה כראוי, וביום שישי כשאני מגיע לביתי אני סחוט ובקושי מצליח להחזיק את עצמי בתפילות, וכל השבת כמעט אני ישן, וחוזר חלילה, והרב מבין שאת העולם הזה אין לי כלל ואני רק עובד קשה ומתייסר, האם עולם הבא כן יהיה לי?

אמר לו הגאון רבי אליהו מווילנא, מובא במשנה (במסכת אבות פרק ד משנה טז) רבי יעקב אומר (ויש אומרים רבי שמעון) העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין (התקן עצמך בפרוזדור כדי שתוכל להכנס לטרקלין), ואם נאמר שהפרוזדור שזה העולם הזה, זה בלשוננו עשרה מטרים, אזי העולם הבא שזה נצח נצחים זה הרבה יותר ממאה מליארד של קילומטרים, ואם אתה עובד כל כך קשה בשביל העשר מטר, ועדיין לא השגת אותו, אזי העולם הבא שאתה כלל לא עובד בשבילו, היאך תשיגנו???

וזו כוונת התורה "מול סוף", וכמו שמובא בגמרא (ברכות ה.) אמר ריש לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם ניצחו מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. אם ניצחו מוטב, ואם לאו, יקרא ק"ש. אם ניצחו מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה.

וזה הטעם שהזכיר את יום המיתה לבסוף; כי לפעמים שהאדם נזכר ביום המיתה הוא רוצה להספיק עוד ליהנות, כמו עשו שאמר "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" (בראשית כה, לב) "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (שם כה, ל), ורק אחרי שהאדם עסק בתורה, וקרא קריאת שמע, וזוכר את יום המיתה, אזי זה משפיע להתעורר בתשובה.

להאיר פנים לכל יהודי

והדבר השישי זה "בין פארן ובין תופל", אומר האור החיים הקדוש ש"פארן" זה לשון פאר ושמחה וצהלה, ואילו "תופל" זה לשון תפל ולא חשוב ולשון עצבות, שהאדם צריך להיראות תמיד שמח ולהאיר פנים לכל יהודי, וכמו שכתוב "ולבן שינים מחלב" (בראשית מט, יב) ודרשו חז"ל מפסוק זה שגדול המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב (כתובות קיא:), שאדם שמח מקרין שמחה לכל הסובב אותו, ואילו אדם עצוב מקרין עצבות ודיכאון לכל הסביבה.

ולכן גם אם האדם יש לו סיבה טובה להיות בצער לא יַרְאֶה את זה כלפי חוץ עם כל הקושי, שהרי אף אחד לא צריך לסבול בגללו, אבל בליבו פנימה צריך שיהיה לו קצת עצבות שאולי אינו עושה את המצוות כראוי ולפחד שמא יצר הרע לא יתגבר עליו. וכמו שמובא מעשיות בגמרא (ברכות לא.) על שני גדולי עולם שראו את החכמים שמחים יותר מן הרגיל בחתונת בניהם, ולקחו כוסות של זכוכית ששוות הון עתק, ושברו מול עיניהם שלא יהיו שמחים מדאי, פן ואולי יעברו את הקו האדום.

ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד), שהאדם שתמיד מפחד מהיצר הרע שאורב לו בכל מיני מקומות, הוא זה שיצליח, אבל אדם שמקשה לבו ואומר אני לא מפחד מהיצר הרע אני יכול עליו, זה האיש יפול ברעה.

ללמוד מוסר זה לא ביטול תורה

ומעשה שהיה בבחור ישיבה שלמד באחת הישיבות הטובות בארץ שהיה ממש למדן ולא מפסיק כמעט מללמוד, אלא שכל לימודו זה היה רק בגמרא, ואפילו כשהיה סדר מוסר בישיבה הוא המשיך בלימוד הגמרא, וגם כשהיה שיחת מוסר או פרשת השבוע בישיבה ראשו היה אחוז בגמרא.

וסיפר המשגיח של הישיבה שכמה שניסה לדבר איתו שיעיין קצת בספרי מוסר אמר שזה לא בשבילו, והוא חושש מביטול תורה, עד שקרה הדבר הנורא, שביום מן הימים הפך הבחור את עורו ופירש לגמרי מן התורה בלא שום סיבה הנראית לעין, אבל כמו שאומר התנא (אבות פ"ג מ"יא) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראתו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, וזה בדיוק מה שקרה לבחור הלא מובחר.

וכן לגבי השמחה התמידית שצריכה להיראות בפניו של האדם וגם בעת צרה יש מעשה ידוע בהרב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שנפטרה אשתו בבית החולים והיה בצער גדול מאוד, וירד במעלית וביציאתו מן המעלית הוא פוגש את אחד מתלמידיו הרבים כשכולו שמחה ואומר לרב מגיע לי מזל טוב, בזה הרגע נולד לי בן. והרב בלא להראות שום סימן של בכי וצער החל לברכו יהי רצון שתזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ותזכה לגדלו לתורה ולחופה ולמצוות ולמעשים טובים.

וכן מובא על רבי ישראל סלנטר זצ"ל שראה תלמיד חכם בערב יום הכיפורים שהולך לכיוון בית הכנסת כשדמעותיו נוזלות על לחייו וכולו אומר פחד נורא מיום הדין יראה עצומה מה' יתברך ומהדר גאונו. ורבי ישראל אמר לו שלום עליכם, אבל התלמיד חכם לא ענה, והרב אמר שאני לא צריך לסבול בגלל הפחד שלו מיום הדין.

אנחנו שמחים ומשמחים

וזה מה שאומר האור החיים שהצדיק והחסיד צהלתו בפניו ופחדו בליבו, וכן מובא בגמרא (תענית כב.) ברבי ברוקא שראה את אליהו הנביא ליד השוק שהיה מלא באנשים, ושאל רבי ברוקא את אליהו הנביא מי כאן יש לו את הזכות להיות בן העולם הבא? השיב לו אליהו שאפילו לא אחד.

והנה עוברים להם שני אנשים שלא כל כך נראים אדמורי"ם וגם לא רבנים, וראה זה פלא אומר אליהו הנביא זכור לטוב, שני אלו בני עולם הבא, נתפעל רבי ברוקא עד מאוד שבן עולם הבא זה דרגא גבוהה מאוד ממי שיש לו רק חלק לעולם הבא.

וניגש אליהם ושאל אותם, אולי תגידו לי מה מעשיכם הטובים? אמרו לו אנו אנשים שמחים ומשמחים, וכשרואים אדם עצוב אנו מעודדים ומשמחים אותו עד שרוחו שבה אליו. ואם אנשים רבו ביניהם, אנו עושים להם שלום. ומכל זה נלמד כמה חשוב לשמוח, וקל וחומר לשמח, אבל אסור לעבור את הקו האדום, כי אז היצר הרע יפיל את האדם, והאדם האמצעי זה אדם שלם ושביל הזהב (עיין ברמב"ם בפ"א מהלכות דעות ה"ד).

והדבר השביעי זה "ולבן", אומר האור החיים הקדוש שהלב של האדם צריך להיות לבן וטהור ולסלק משם את כל השנאת חינם, ואת הקינאה ואת המחשבות הרעות, שהרי הלב של האדם זה העיקר, וכבר ידוע שהאדם זה עולם קטן (תיקו"ז תיקון ע), והלב זה כנגד בית קדשי הקדשים (נפה"ח ש"א פ"ד), וממילא אדם שחושב מחשבה רעה אומר רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל (שם) שזה ממש כמו להכניס צלם להיכל, וכמו שהלב זה המנוע המרכזי של הגוף הגשמי, יש לדעת שהלב הטהור זה המנוע המרכזי של הנשמה.

והמילה לב זה לשון להבה ולשון התלהבות, ולהיכן שליבו של האדם נוטה סימן ששם זה מקומו, ואם ליבו ותשוקתו זה, "אני לדודי ועלי תשוקתו". וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, י) "ה' נגדך כל תאותי", (שם מ, ט) "ולעשות רצונך אלוקי חפצתי", זה סימן שהוא בתוך הקדושה והטהרה, אבל האדם שראשו ורובו עסוק בעניינים של גשמיות, שם הוא נמצא.

וכמו שמובא בהגדה של פסח כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וכו', ואילו רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, ומסביר מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שחכם מה שהוא עצמו, כך הוא אומר, ולכן הוא שואל מה העדות והחוקים והמשפטים, דהיינו היכן בתי המדרש ובתי הכנסת ששם לומדים עדות ותורה? ואילו הרשע שואל מה שהוא עצמו, מה העבודה הזאת לכם? דהיינו שראשו מוטמן בענייני עבודה וביזנס, ובבוקר אומר מי יתן כסף, ובערב אומר מי יתן דולרים.

ואיך מתקנים זאת? משיב הרוח ומוריד הגשם, שעל ידי שהאדם משיב לעצמו קצת יותר רוחניות, כך יורדת ממנו הגשמיות, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך (צידה לדרך פ"יב).

אני מגלה לכם בתנאי שתתנו לי חמשים אחוז מהרווחים

ומעשה שהיה אצל מנהלי החברה של משחת השיניים הגדולה קולגייט, שעשו ישיבה דחופה למה ומדוע הרווחים ירדו בצורה משמעותית, וכמה שניסו להשיא עצה שתשפר את המצב לא היתה עצה שהניחה את הדעת.

והנה הגיע אדם זר שלא שייך לחברה כלל, וביקש להכנס ואמר שיש לו עצה מובטחת וכדאי להם לשמוע, ובתחילה השומרים ניסו לסלקו משם, אך לאחר הפצרות מרובות ניאותו והכניסו אותו פנימה, ואמרו לו מה בפיך? אמר להם אני מגלה לכם עצה בתנאי שהרווחים שיבואו מהעצה אני מקבל חמישים אחוז, אם אתם תשתמשו בעצה שלי! הבה ונשמע מה יש לך להציע?

אמר להם האיש בסך הכל מה שאני מציע זה להגדיל את הפתח של המשחת שיניים, וכך כל פעם שהאדם יצחצח את שיניו הכמות תצא בריוח ולא בצמצום, וכך הוא יצחצח גם את כיסו וכספו הרבה יותר מהר. והאיש הזה יושב היום רגל על רגל ומרויח מיליונים.

אבל מה זה הענין שלנו? שאם הפתח שלנו לתורה זה שעה ביום, ולכן הרווחים והאושר שלנו קטנים למדי, הגיע הזמן שנרחיב את הפתח ליותר שעות של תורה, ואם התפילה של העמידה לוקחת שלוש דקות, אפשר להרחיב אותה בעוד שתי דקות והרווחים יהיו עצומים.

והדבר השמיני זה "וחצירות", שכאן בעצם מגלה לנו התורה איך משיגים וקונים את כל המידות הנפלאות והתרומיות הללו שדיברנו עליהם עד עכשיו, וזה הדבר העיקרי שזה חצירות ה', דהיינו בתי מדרש, שרק על ידי שהאדם עוסק בלימוד התורה הוא זוכה לכל המעלות הטובות וכמובא בגמרא (עבודה זרה ג:) על הפסוק "ותעשה אדם כדגי הים" שנמשלו בני ישראל לדגים שבים, וכמו שאם הדגים פורשים מהמים מיד מתים, כך ישראל אם חס ושלום פורשים מן התורה (שנמשלה למים) ומן המצוות מיד מתים (מבחינה רוחנית בעיקר), מה שאין כן כשהאדם מתחיל לחזק עצמו בשיעורי תורה כל מידותיו הרעות יתהפכו לטובות.

דפי גמרא בתוך הגבינה האם זה מותר?

והיה מעשה בבית סוהר ברוסיה שישבו כמה אסירים יהודים וביקשו מאחד המבקרים שבא אליהם לביקור שפעם הבאה שהוא מגיע שיביא איתו דפי גמרא ויחביא אותם בתוך המאכלים, אם זה בתוך הגבינה שלו או בתוך הדגים והבשר, שלא יגלו את זה המשטרה.

אמר להם המבקר שזה נראה לו בזיון לתורה הקדושה להניח את דפי הגמרא בתוך השמן של הדגים וכדומה, אבל אני יעשה שאלת רב. ותשובת הרב היתה פשוטה למדי אם הם היו חולים וזקוקים לתרופה מסויימת ובלעדיה הם היו מתים, והיה אפשר להביא אותה בתוך הדגים והבשר, לא היינו מביאים להם?! אותו הדבר כאן והרבה יותר מזה, שהיהודי בלי תורה זה החולה הכי גדול, והתרופה שלו זו התורה הקדושה.

שהרי דוד המלך ע"ה קורא לאדם חוטא בשם חולה שנאמר "רפאה נפשי כי חטאתי לך" (תהלים מא, ה), שכיון שהאדם חוטא הרי הוא חולה בנפשו, גם אם הוא פרופסור ואוכל בלי ברכה, אתה יכול להעניק לו תעודה של חולה נפש, ואם זה לא מספיק דוד המלך קורא לו גם טיפש שנאמר "ראשית חכמה יראת ה'" (שם קיא, י), ואם יש לאדם יראת ה' זה תחילת חכמה, ואם אין לו יראת ה' אז עדיין לא נכנס כלל לשבילי החכמה.

ומעשה מפורסם בזמנינו שהיה באמריקה באדם מסויים שבנו חלה אנושות, והכבד כבר היה כמעט לא מתפקד, וכל הרופאים הרימו ידיים, אבל האבא שהיה יהודי מאמין ידע שיש רופא כל בשר ומפליא לעשות, ולכן לא איבד את התקוה. והנה הוא שומע שישנה במרחק לא קטן ממנו הרצאה של הרב אמנון יצחק שליט"א והאיש הגיע, וכשהגיע זמן השאלות לרב, הרים האיש את אצבעו, והרב נתן לו את רשות הדיבור.

והוא סיפר בבכי את החדשים האחרונים ומה הרופאים אומרים על בנו, ועשרים דקות ויותר הוא מסביר לרב שלפי הטבע אין סיכוי, והרב עושה עצמו מתעלם מן הטבע ומדבר ישירות על דבר מעל הטבע שזו התורה, שלפי לשון רבינו בחיי התורה ולומדי התורה נקראים מלך הטבע, והטבע זה עבד המלך.

ופונה הרב לאיש ואמר לו, תתחיל מהיום ללמוד שעתיים ביום לימוד תורה ובעזרת ה' יש סיכוי שהילד יתרפא, והאבא שידע באיזה מצב הבן נמצא הסכים, והרב עשה מי שבירך וכל הקהל ענה אמן, ורואים בצילומים איך הילד היה נראה לפני, ומאז שהאב החל בלימוד התורה, בנו נתרפא לחלוטין. זה כח התורה ועוד הרבה יותר מזה.

והדבר התשיעי והאחרון זה "ודי זהב", אומר האור החיים הקדוש שכוונת משה רבינו ע"ה לרמוז לאדם שיאמר לזהב די, ויפסיק לרדוף אחריו אלא ירדוף אחר הדברים שקיימים לנצח שזה התורה הקדושה והמצוות והמעשים הטובים, כי הרדיפה אחר הזהב גורמת לאדם לאבד חס ושלום את התורה שלו, והוא עלול להפסיד מצוות בגלל כסף וזהב, וכפי שידוע בהלכות איסור והיתר (יור"ד סימן צג סעיף א), שברגע שהסיר בולע מאכל מסויים, אינו פולט (וכן ההיפך).

ולכן כשהאדם רוצה לצבור עוד ועוד זהב, אזי אינו יכול לפלוט מכיסו כסף למצוות וכדומה, מה שאין כן כשהרדיפה של האדם אחר המצוות היא הרבה יותר מלכסף ולזהב, אומר הגאון מווילנא (בספרו אבן שלמה פ"ג ס"ט) הוא זוכה לזה שמלאכתו תהא נעשית בידי אחרים, ואזי הוא יכול לעסוק בתורה באין מפריע.

בלעדי הערבות אי אפשר לקיים מצות ארבעת המינים

ומעשה ברבי חיים מצאנז זצ"ל שהחליט לעלות לארץ ישראל והפליג בספינה, והימים היו לפני חג הסוכות, ולכן הרב הכין מבעוד מועד את ארבעת המינים ועטף אותם במגבות רטובות כדי שלא יתקלקלו כי ההפלגה בים היתה אמורה להימשך גם בחג הסוכות, והרב ניגש לפני החג לחדרו כדי לבדוק מה עם ארבעת המינים שלו, והנה הרב רואה שהערבות עומדות להתייבש ולא ידע את נפשו מרוב צער.

מיד ניגש הרב אל רב החובל, וביקש ממנו כמובן תמורת תשלום שיפנה עם הספינה לכיוון אחת המקומות ישוב שיש באיזור כי חג ליהודים בעוד זמן קצר והוא חייב ערבות ובלעדיהם אי אפשר לקיים את המצוה. אבל רב החובל אטם אוזניו ולא הסכים והרב ניסה להעלות ולהכפיל ולהשליש את הסכום, ולא הועיל, עד שהרב הציע לרב החובל את כל כספו שזה היה עושר עצום.

רב החובל פתאום נפתחו לו האוזניים והסכים, וסטה מהמסלול לאיזה מקום יישוב, והרב קטף כמה ערבות ושילם בעבורן לרב החובל את כל עושרו העצום כדי שיזכה לקיים את המצוה כהלכתה, עד כאן. ואחר שלמדנו את כל תשעת המדות הנפלאות הללו ממשה רבינו ע"ה על ידי הסברו של האור החיים הקדוש לא נשאר לנו אלא לקיימם.

הרב סתם לי את הפה

(פ"א פ"ב)
אחד עשר יום מחורב וכו'.

מעשה בסבא של רבי עקיבא איגר זצ"ל כשהיה צעיר וכיהן כדיין באחד הערים, והרב הראשי שהיה זקן מדי ביקש מהרב הצעיר שיעיין בענייני המשפט ויעביר לו את זה בקצרה, והוא יפסוק, מפני חולשתו וזקנותו. והרב הזקן כמעט ופסק מלדרוש ברבים, כימים עברו ודרשותיו היו קצרות ביותר, והקהל הקדוש שהיה צמא לדברי תורה ביקש מהרב הצעיר שימלא את מקומו.

בתחילה סירב הרב מפאת כבודו של הרב הזקן, אבל לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא העיז וביקש מהרב הזקן רשות לדרוש במקומו או אחריו, והרב הנהן בראשו לאות הסכמה, והרב הצעיר החל בדרשה, וכן היה מדי פעם בפעם, ולא ארכו הימים עד שהרב הזקן נתבקש לישיבה של מעלה לעולם העליון.

ובשעת ההספד ביקשו מהרב הצעיר שיספיד אותו, וכשהרב בא לפתוח את פיו באיזו מילה נסתם לו הפה, וכך עמד זמן ממושך ולא הצליח להספיד, ושאלו אותו אחר כך, מה קרה למה ומדוע לא הספדת אותו, והרי התחלת להגיד מילה למה הפסקת?

אמר הרב, כשבאתי לדבר ולהספיד את הרב הוא סתם לי הפה, ואמר לי אתה פגעת בי ודיברת במקומי, לא רוצה שתספיד אותי. ולא בזה תם הסיפור, אלא אחד עשר יום מאותו יום הרב הצעיר נפטר לבית עולמו, וקראו עליו את הפסוק "אחד עשר יום מחורב" (דברים א, ב), מהחורבן שהוא עשה לעצמו הוא נפטר אחד עשר יום אחריו.

מדוע רחל נפטרה לפני לאה

וכן אמרו רבותינו למה נפטרה רחל הצעירה לפני לאה הבכירה משום שנאמר "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו" (בראשית לא, יד), שרחל דיברה לפני לאה לכן נפטרה לפניה (עיין בב"ר פ' עד, ג), וזו מה שהמשנה באבות (פ"ה מ"ז) אומרת חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ולעומת זאת רב יוסף בגמרא (ברכות סד.) שביקשו ממנו שיהיה הרב הראשי, אמרו לו החוזים בכוכבים שהוא יהיה רק שנתיים הרב הראשי, והרב אמר להם שיקחו את רבה שיהיה הרב הראשי, ורבה זכה והיה רב ראשי עשרים ושתים שנה, ורב יוסף עדיין בחיים ונעשה רב ראשי אחריו שנתיים וחצי, והאריך ימים ושנים.

מי אמר לך שלא תקלקל שוב?

(פ"א פ"ב)
אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וכו'.

פירש רש"י אמר להם משה ראו מה שגרמתם שבדרך הכי קצרה מחורב לקדש ברנע, זה דרך הר שעיר שזה אחד עשר יום, וגם את זה הקב"ה קיצר לכם והלכתם בשלושה ימים כדי למהר ביאתכם לארץ הקודש, אבל בשביל שקלקלתם הסתובבתם סביב הר שעיר ארבעים שנה, עד כאן.

וזה מה שאומר התנא באבות (פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, שכל מה שבא עליך מלמעלה, בין דברים טובים ובין דברים לא טובים, הכל בא ממך, ואתה הוא הגורם לטוב ולהיפך. וכך מסביר רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל (נפה"ח ש"א פ"ג) את הפסוק (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", שכמו שאלוקים יכול לברוא עולמות ולהחריבן, גם האדם, על ידי מצוותיו הוא בורא עולמות, ועל ידי העבירות הוא מחריב עולמות.

ועל זה נאמר (קהלת יט, ג) "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", דהיינו שהאדם עושה חטאים ואזי הוא מקבל עונשים, ולהבדיל הדבר דומה לאדם שנוסע ברכב ואינו ממלא דלק, והוא נעצר באמצע הדרך והמנוע מתקלקל, והוא מאשים את החברה שעשתה את הרכב.

ומעשה ברבי יהודה פתיה זיע"א שעשה תיקונים לאיזו רוח של רשע שנכנסה באדם אחד וציערה אותו, ואחר תיקונים ממושכים של ייחודים ושופרות, הרוח אט אט החלה להיות מטוהרת, וביום מן הימים אמרה הרוח לרבי יהודה פתיה שהיום הכריזו בבית דין של מעלה שנשמתי סוף סוף זכתה והיא יורדת בגלגול לעולם הזה שוב לתקן את אשר פגמתי וקלקלתי, ומי אמר לך שלא תקלקל יותר כשתרד לכאן? כי האדם לא זוכר על מה הוא בא לעולם שוב.

גם אני פחדתי מזה מאוד אבל ביקשתי וגם התחננתי לבית דין של מעלה שיורידו אותי מכוער מאוד לעולם הזה כי כל חטאי ופשעי בגלגול הקודם היו בגלל שהייתי יפה תואר, וברוך ה' בבית דין של מעלה קיבלו את בקשתי, ולכן אזכה בעזרת ה' לתקן ולזכות לגן עדן.

כמה עשיו יש בחוץ

(פ"א פ"ג)
ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל כל ישראל וכו'.

פירש רש"י, מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד? מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, שאמר יעקב לראובן אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי עיין שם ברש"י.

והדברים מבהילים עד מאוד שהרי אנו מדברים כאן על בכור השבטים הקדושים, ויעקב אבינו לא הראה לראובן שום סימן שהוא יודע שהוא חטא מהחשש שיעזוב ראובן את בית יעקב אביו ויפרד מן אחיו השבטים, ושמו לא יופיע בחושן, ויפסיד עולם הנצח בגלל עשו.

אם כן אנו בדורות אלו כמה צריכים להיזהר מלפגוע או להוכיח את הבן או התלמיד ליד אחרים, כי אם בראובן חס ושלום היה חשש שידבק בעשו, שהיה רק עשו אחד, והיה לו עולם ומלואו להפסיד, כמה עשיו יש היום שבגלל טעות קטנה שאמרת לבן או לבת או לתלמיד, הוא בקלות עלול להידבק בכל מיני עשו, שלצערינו הם ממלאים כל פינה וקרן זוית.

והפלא יועץ כותב (ערך אהבת הבנים) שאסור להוכיח את הבן ליד אנשים, כי לא רק שהבן לא מתחנך בכך, אלא הוא חושב שאביו רוצה לפגוע בו, ולכן מתמרד, מה שאין כן אם האבא יתאפק, ורק כשיגיעו לבית שם יוכיחנו, הבן יראה שמטרת אביו באמת לחנכו ולא לצערו, והוא יקבל את הדברים בע"ה.

בעל תשובה נעשה כבריה חדשה

(פ"א פל"ה)
אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וכו'.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי תענית כו:), שכל שנה ושנה בתשעה באב, כל השש מאות אלף איש עשו קברים ונכנסו פנימה, וכך בכל שנה היו מתים חלק של חמש עשרה אלף איש, ובשנה האחרונה נשארו רק חמש עשרה אלף איש, והם ידעו שבטוח הם ימותו, וראה זה פלא בבוקר הם קמו מהקבר, והם חשבו שהם טעו בחשבון ועדיין לא הגיע תשעה באב, ולכן בלילה עשו שוב פעם וידוי ותחנונים ונכנסו לקבר, אלא שגם הפעם הם קמו, וכך עשו כמה לילות רצופים עד שראו את הירח מלא וזה היה ט"ו באב, והבינו שהקב"ה סלח להם ולא מתו.

ולכאורה הפסוק אומר שהקב"ה נשבע ש"אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה" (דברים א, לה), ואנו רואים שכן נשאר בסופו של דבר חמשה עשר אלף איש? ונאמרו בזה כמה תירוצים. ואפשר אולי להוסיף על פי מה שהקדוש ברוך הוא נשבע על יכניה שיהיה גבר ערירי לא יצלח בימיו (ירמיה כב, כד).

ואחר כך רואים שהוא הצליח מאוד במעשיו, ונולדו לו ילדים, ואחד מהם זה היה זרובבל (דה"י א, ג, יז) והגמרא מסבירה שאפילו שהקב"ה נשבע שלא יהיו לו ילדים ואיך נולדו לו? והתשובה היא, שהוא עשה תשובה, וכיון שהוא נעשה בעל תשובה זה כבר לא אותו אדם אלא בריה חדשה באה לכאן וכתינוק שנולד (עיין ויק"ר פ"י פ"ה).

ועל פי זה נראה לפרש גם בענינינו, שהקב"ה הדגיש בשבועה "הדור הרע הזה", וכיון שהם עשו תשובה מעומק הלב הם כבר נעשו לבריה חדשה. ואם נשאל מה ההבדל בינם לבין כל המאות אלפים שמתו, הרי גם הם עשו וידוי ותשובה לפני שנכנסו לקברים, ומה נשתנו אלו מאלו?

אלא כל מי שעמד להכנס לקברים ועשה וידוי שלפני המוות, זה היה וידוי של ספק מיתה, כיון שלא ודאי שהם ימותו שהרי יש עוד הרבה אנשים בלעדיהם, ואפילו כשנשארו רק שלושים אלף איש עדיין זה חמישים אחוז חיים וחמישים אחוז מוות, מה שאין כן החמש עשרה אלף האחרונים שזה לא ספק כלל אלא מאה אחוז, ולכן זה וידוי מעומק הלב, והתשובה הגיעה לעקירת החטא ממש.

ועל זה אפשר לומר את הפסוק בתהלים (לב, ב) "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה", שרק האחרונים בגלל שלא היה ברוחם שום הרהור - שאולי הם לא ימותו, הקב"ה מחק להם את עוונם. ומכל זה נלמד כמה צריך האדם להיות אמיתי ולהתוודות באמת ולא לחפש תירוצים, וכמו שהקב"ה אמר לאנשי ירושלים, "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" (ירמיה ב, לה).

להודות שחטאתי

וכן שאול אמרו חז"ל (יומא כב:) חטא פעם אחת ואיבד מלכותו, ואילו דוד המלך שני פעמים ולא איבד מלכותו, כיון ששמואל הנביא אמר לשאול אם הוא עשה מה שה' אמר לו לעשות, אמר לו שאול "הקימותי את דבר ה'", כשבעצם הוא השאיר את מיטב הצאן ואת אגג, ושמואל הנביא מנסה לרמוז לו "ומה קול הצאן שאני שומע", ועדיין שאול המלך לא מודה, ורק לבסוף הוא הודה (עיין שמואל א, ח-ט).

ואילו דוד המלך כשמגיע אליו נתן הנביא ואמר לו את המשל בכבשת הרש, שהיה לעשיר אחד צאן ובקר לרוב, והיה לעשיר שכן עני שלא היה לו מאומה כי אם כבשה אחת קטנה שהיא היתה כל חיותו, והיה מגדל ומטפח אותה כאילו היא בתו, והנה הגיע אורח אל בית העשיר, לקח העשיר את כבשת הרש ושחט אותה ובישל את בשרה והאכיל את האורח.

ואזי פנה נתן הנביא לדוד המלך ואמר לו: מה הדין של זה האיש העשיר? אמר דוד: בן מוות הוא האיש העושה זאת. אמר לו נתן הנביא: אתה האיש, שלקחת את בת שבע מאוריה החיתי. כששמע דוד המלך מילים אלו מפי נתן הנביא מיד אמר: "חטאתי לה'" (עיין בשמואל ב, יב כל הסיפור), אפילו שהיו לדוד המון תירוצים להצדיק את עצמו.

וכמו שהגמרא בשבת (נו.) אומרת כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, וכן בהקדמת הזוהר הקדוש (דף ח:) מובא שדוּמָה ניסה לקטרג על דוד המלך ע"ה, והקב"ה סינגר עליו ואמר דוד זכאי הוא, ולבסוף יצא דומה מלפני ה' בפחי נפש.

ועם כל זה דוד המלך ע"ה לא ניסה להצדיק את עצמו, אלא מיד אמר "חטאתי לה'", ולא הספיק לומר עויתי פשעתי, ומיד ה' הודיע לנתן הנביא שיגיד לדוד המלך שנסלח עונו. וזהו שאמר (תהלים לב, ה) "חטאתי אודיעך ועווני לא כיסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עוון חטאתי סלה", דהיינו חטאתי הודעתי ואמרתי ורציתי לומר גם עוויתי ופשעתי, אבל אתה רבונו של עולם נשאת את מה שאמרתי חטאתי וסלחת לי. עד כאן.

עם הספר או עם הארץ

(פ"א פמ"ב)
ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקירבכם וכו'.

איזו מסירות נפש היתה צריכה להיות לאלה שעלו לכיוון ארץ ישראל, שהרי הם שמעו איזה ענקים נוראים נמצאים שם, ואיך כל העם בכה, וקל וחומר שהם קבוצה מועטת שעלו לארץ ישראל.

בודאי שכל האומץ הזה, זה בגלל אמונתם הטהורה שלה' הישועה כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, אבל כל זה לא עזר להם כיון שמשה רבינו אמר להם בשם ה' שאינו בקרבם, וממילא אין סיוע משמים ושלא יעלו, אבל הם לא שמעו לה' ועלו להר ומתו ביד האמורים.

וללמדנו בא, שאם אין סיוע משמים, לא תעזור שום סיבה לדבר שאתה רוצה לעשות, גם אם זה לחיות בארץ הקודש שזו אחת המצוות הגדולות, שכל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מוחלין לו על כל עוונותיו, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא (עיין כתובות קיא.). וכן מי שנקבר בארץ ישראל שכרו רם ונישא (שם).

אבל ידוע שכל המהות של ארץ ישראל, זה רק עם התורה, וארץ ישראל בלי התורה זה כגוף בלי נשמה. וכמו שמצוה בארץ ישראל שקולה יותר ממצוה בחוץ לארץ, כך עבירה בארץ ישראל חמורה יותר, שלא דומה המלכלך חצירו של המלך שזה כמו חו"ל, למלכלך את הסלון של המלך שזה ארץ ישראל.

ובהגדה של פסח אנו אומרים 'אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל, דיינו', אבל הפוך לא כתוב, לרמז שהתורה זה העיקר, ובני ישראל תמיד היו נקראים בפי כל אומות העולם עם הסֵפֶר, שלא ויתרנו על לימוד התורה גם באינקויזציות ומסעי הצלב, וגם בחרב שהונחה על צוארינו לא ויתרנו על קוצו של יו"ד למען הספר הקדוש ספר התורה, ולכן נקראנו עם הספר, ויש כאלה שמתחכמים וחושבים שהארץ זה העיקר וגם בלי תורה, ועליהם אפשר לומר שאינם עם הספר אלא עם הארץ.

למה מנורה מהבהבת

(פ"א פמ"ב)
ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם.

ואם כן צריך לדעת איך נביא את הקב"ה אל קרבנו, כי כל עוד הוא לא בקרבנו גם יתוש יכול להתיש אותנו, ואם ה' בקרבנו, גם את עוג מלך הבשן ניצחנו.

ומה אם כן עושים שהקב"ה יסכים לשכון איתנו? ועל זה עונה התורה בעצמה (בספר דברים כג, טו) "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". זה הסוד הגדול, שהיכן שיש צניעות וקדושה, שמה יש שכינה, שם יש סיוע מן השמים, שם יש הצלחה, שם יש פרנסה, שם יש נצחון בכל המלחמות, שם יש שלום בית, שם יש ילדים טהורים וזכים, והגמרא אומרת בברכות (סב.) מי שהוא צנוע בבית הכסא, אפילו נחשים ועקרבים ומזיקים לא נוגעים בו לרעה.

ומעשה היה ברבנית שהיתה צריכה למסור שיעור, וכיוון שהנהגת באה לקחת אותה לשיעור עלתה לאוטו, אלא שהנהגת מסרבת לנסוע כיון שהדלת לא נסגרה טוב והמנורה הבהבה, ולכן ביקשה מן הרבנית לסגור את הדלת היטב, אלא שהרבנית אמרה לה: את לא מבינה מה רוצים לרמוז לנו מן השמים, שאם הבגדים שאנו לובשות סגורים, אך לא סגורים היטב, הרבה מנורות נדלקות בשמים, ומי יודע אם זה לא עוד אמבולנס שגרמנו לו שיהבהב.

והגר"א כותב (אגרת הגר"א) שכמו שהכוח והעוצמה של הגבר זה עסק התורה, ועל ידי שהוא מתעסק בתורה הוא מכניע את יצרו, וכל העולם חי בזכותו, שנאמר (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", כך גם אשה שמתלבשת צנוע, יש לה כוח עצום להכניע את היצר הרע שלה, ושל הרבה מישראל, ומצילה המון נפשות מישראל.

ובזמן הזה, אשה צנועה השכר שלה פי כמה וכמה מהדורות הקודמים, שבדורות הקודמים לא היה שייך לא לשמור על הצניעות כיון שכולן היו צנועות מאוד, ואילו בדור הזה שיש אופנות למיניהן, ותלבושות כאלה ואחרים, ואף על פי כן אשה שומרת על כבודה וצניעותה, זה קידוש ה'! בכל פסיעה ופסיעה, ובלי לדבר הרי היא כמכריזה "ה' הוא האלוקים" (מלכים א, יח-לט).

לבכות בזמן

(פ"א פמ"ד)
ויצא האמורי וכו' לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה.

זו דרכו של היצר הרע, שבתחילה הוא בא לקראתך ומראה לך פנים שוחקות, ומציע לך פתויים, ומבטיח לך שאם תלך בדרך הרעה חייך יהיו "יפים ומאושרים", וכאשר נתפתית לשטן, הוא כבר רודף אותך, כמו הדבורים שאת הדבש הוא כבר נתן לך, ועכשיו הוא עובר לעוקץ.

ולכן החכם ישמע לחכם באדם, שלמה המלך ע"ה שאומר (משלי א, י) "בני אם יפתוך חטאים אל תאבה". ואיך מנצחים את היצר הרע? אומר דוד המלך ע"ה בתהלים (קיח, יב) "סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם", "שם ה'" זו התורה, שעל ידה, האדם מל וחותך את היצרים הרעים שלו (עיין קידושין ל:).

(פ"א פמ"ה)
ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם.

רואין מכאן שגם לבכות צריך בזמן, וכמו שמובא בפסוק (איוב לו, יט) "היערוך שועך לא בצר", שהאדם צריך לשווע ולהתפלל לה', לא אחרי שהצרה הגיעה, שאז זה עלול להיות מאוחר, אלא לפני הצרה.

ומעשה היה בעיירה מסויימת שגבתה מכס ומיסים מכל הסוחרים שהיו קונים ומוכרים, אם זה זהב או בגדים וכיוצא בזה, ויום אחד החליטו הסוחרים שצריך לעשות איזו פעולה כדי לא לשלם את המיסים הגבוהים, ולכן לקחו ארון של מתים והכניסו לתוכו את כל הסחורות שלהם, וכך לצאת מהעיר "לקבור את המת", וכמובן שהשומרים לא יבדקו אותם שהרי אין זה כבוד המת, וכך היה.

אלא שבימים הראשונים הלכו סביב הארון מתים שעל פניהם היתה עצבות ודאגה, אבל לאחר זמן מסוים שחשבו שהכל בסדר, כבר החלו להעלות חיוך על פניהם, ובדיוק מושל העיירה מסתכל מבעד לחלון וראה את פניהם הצוחקות, ונתן פקודה לשומרים שבפתח לפתוח את הארון, וכך עשו.

ונמצאו הסחורות שלהם, ומיד הובלו אל המושל לחקירה. וכשנכנסו למושל פרצו בבכי והתחננו על נפשם, אבל המושל אמר להם אם הייתם בוכים קצת למטה, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו, ועכשיו זה מאוחר.

ואותו הדבר כאן, האדם בעולם הזה יכול לעשות תשובה ולבכות על עוונותיו וה' אל רחום וחנון וימינו פשוטה לקבל שבים, ואם הוא טיפה יבכה כאן הוא לא יצטרך לבכות שם, אבל שם למעלה כבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קיד, יז-יח) "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללויה".

מה עם בניו של הקדוש ברוך הוא?

(פ"ה פ"ג)
ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה.

ידוע הדבר ומפורסם הענין שאדם לעמל יולד, והמהרש"א אומר (סנהדרין צט:) 'לעמל' זה ראשי תיבות: ללמוד על מנת ללמד, וכמו שאנו מבקשים בתפילה בברכת אהבת עולם, אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בליבנו בינה וכו' ללמוד וללמד.

אלא שהאדם הרבה פעמים מעדיף להתקדם לבד, כיון שאם הוא יצטרך ללמד אחרים הוא חושב שהוא לא יספיק, וגם כשהוא לבד, אינו צריך לילך ממקום למקום וממילא הוא לא יכשל בראיות אסורות וכדומה, ועל זה אפשר לרמוז את פסוקינו שהקב"ה אומר "רב לכם" שאם האדם לומד ולומד לבד כדי להספיק הרבה, שהמילה "רב" זה לשון הרבה, אזי כל זה "לכם", דהיינו לעצמו, ועל זה נאמר (משלי ט, יא) "אם חָכַמְתָ חָכַמְתָ לך" שאם הִחְכַּמְתָ וְלָמַדְתָ תורה, זה אתה הרווחת, אבל מה עם בניו של הקב"ה?

והפסוק ממשיך ואומר "סוב את ההר הזה", ש"סוב" זה לשון להסתובב דהיינו לילך וללמד תורה את בניו של ה' יתברך, ואולי אחד מהם מחר יצא להר גדול וענק בתורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. ועניים אפשר לפרש שזה עניים מתורה, שאם תלך ותלמדם, יכולים לצאת מהם גדולי עולם.

וכן המשך הפסוק שאומר "פנו לכם צפונה" שידוע שהצפוני זה יצר הרע (סוכה נב.), וגם אם נראה לך שאם תלך ללמד תורה אתה עלול לפגוש ביצר הרע בדרכים וכדומה, אף על פי כן זה לא פוטר אותך, אלא תלך ותעמוד בנסיונות.

ושלמה המלך ע"ה אומר (משלי כב, יג) "אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות אֵרָצֵחַ", שלפי הפשט העצל מוצא כל מיני תשובות לכאורה דחוקות ביותר, שהרי אין ארי בין הרחובות, וגם להיות נרצח ברחוב זה לא מצוי. ואפשר לרמוז שמדובר כאן באדם תלמיד חכם שמתעצל לילך ללמד אחרים תורה, וכשאומרים לו מדוע אין הוא הולך לקרב יהודים לאביהם שבשמים? הוא עונה שחל בדרך ארי בין הרחובות, לרמוז את הגמרא בברכות (סא) שאמרה אחרי ארי ולא אחורי אשה, והאמת היא שעצלותו גרמה לו את כל זה.

מרכיבים את "הגיבור" על "הצולע"

(פ"ב פ"ה)
אל תתגרו בם [בעשו] כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל וכו'.

אומר הכלי יקר, שבני עשו הם האומה שמתקנאת הכי הרבה בבני ישראל, כי הם חושבים שכל הצלחתנו זה מהברכות שקיבל יעקב אבינו מאביו יצחק, וכביכול עשו ח"ו היה אמור לקבל אותם, ולכן לא כדאי לנסות ולהתגרות בהם, אלא לפנות צפונה, שזה להצפין את הצלחותיך בפניהם, וכמו שאמר יעקב לבניו שירדו למצרים למרות שהיה להם מספיק אוכל כדי שלא יתקנאו בהם עשו וישמעאל.

וכן מה שאמרה תורה "אל תתגרו בם... עד מדרך כף רגל", לומר שעד שיתקיים הפסוק "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" ואז יקויים "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", אבל בינתיים מקויים בהם מה שאומר דוד המלך "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון", שהם פורחים "ומצליחים" ומשגשגים ומה הסיבה? על זה עונה ההמשך של הפסוק "להשמדם עדי עד".

ומובא בגמרא (ע"ז יא:) שבזמנם אחת לשבעים שנה היו הגוים עושים ברומי יום חג ומקשטים את כל העיר בפרחים, ולוקחים שני אנשים אחד צולע והשני בריא וגיבור ומלבישים אותו בגדים יפים, וגם את העור שקילפו מעל פניו של רבי ישמעאל כהן גדול שמימות יוסף הצדיק לא היה יפה תואר כמותו, ומרכיבים את הגיבור על הצולע שכוונתם בכך היא ש'הגיבור' זה עשו הרשע, ו'הצולע' זה יעקב אבינו ע"ה, ומתפארים בעצמם.

אלא שהפלא הגדול הוא שבסוף החגיגה הם מכריזים ואומרים, 'אבל אוי אוי, אוי לעשו כאשר יקום עליו יעקב', דהיינו כשיבוא מלך המשיח לגואלינו, אלא שאנו שואלים מתי כבר המשיח יבוא? והתשובה היא "ובא לציון גואל", מתי? "ולשבי פשע ביעקב נאום ה'", וזה יכול להיות כל רגע.

ושאל פעם איזה בחור שרק החל בתהליך של התשובה, מתי יבוא המשיח? אמר לו רבו, שהקב"ה מחכה שעוד כמה אנשים יחזרו בתשובה. והקשה הבחור, וכי בגללם אנו צריכים לסבול? אמר לו הרב מה היית עושה אם המשיח היה בא לפני שבוע שאתה עדיין לא חזרת בתשובה. ומה שנותר לנו זה לבקש שכל עם ישראל יעשו תשובה.

---

פרשת ואתחנן

---

להיות עז כנמר לדברים שבקדושה

(פ"ג פכ"ג)
ואתחנן אל ה'.

כמה חשובה וגדולה התפילה, שהאדם זוכה לדבר ישירות לאביו שבשמים, ואביו מאזין לבנו וממלא את כל משאלותיו לטובה, אלא אם כן יודע שזה לא טוב בשבילו. או שהקב"ה רוצה שהאדם יטהר עצמו עוד קצת.

וכמו ששלמה המלך ע"ה התפלל תפלה מיוחדת כשבנה את בית המקדש וכך אמר בתפילתו: רבונו של עולם, אם יבוא גוי ויתפלל לפניך בבית המקדש תענה לתפילתו גם אם לא מגיע לו, אבל אם יהודי יבוא לבית המקדש ויתפלל אליך, אם מגיע לו, תתן לו. ואם לא מגיע לו, אל תתן לו (עיין מלכים א, ח).

וכל בר דעת יבוא ויקשה למה ומדוע? ועונה רש"י במקום, שאם גוי יבוא ויתפלל ולא תתקבל תפילתו, הוא יאמר שהקב"ה ח"ו כמו העבודות זרות, שגם הם לא עונים, והוא לא יחשוב שהמום נמצא בו מרוב גאוותו הסרוחה. אבל יהודי שבטבעו הוא מלא ענוה ויראה, כשיראה שתפילתו לא מתקבלת, הוא מיד יפשפש וימשמש במעשיו ויעשה תשובה ויתפלל שוב וה' יענה לו. ומה גדול כח התפילה נראה מהמעשה הבא (שהובא בספר נפלא הנקרא 'שאיפות'):

מעשה שהיה כך היה: אחת הישיבות הטובות בארץ שבאו אליה כל מיני בחורים כדי להבחן לישיבה הקדושה, חלקים בלטו בידיעתם בגמרא, וחלקם פחות בלטו בגמרא אבל בלטו יותר ביראת שמים שלהם, וחלקם בענוה, אבל היה בחור אחד מיוחד שכל המעלות גם יחד היו בו, גם בקי בלימוד הגמרא וגם רואים יראת שמים נסוכה על פניו ומעל הכל ענותנותו היתירה.

במשך כל השבוע חיכיתי וציפיתי כדי ללמוד עמו

ובסוף היום כשכל המבחנים נגמרו, ונאספו שמה כל הרבנים אמרו ביניהם מי יתן ונזכה שהבחור פלוני ילמד בישיבתנו הקדושה, והרבו לדבר מאוד בשבחו. והנה לפתע קם אחד הרבנים של הישיבה ואמר להם רוצה אני לספר לכם מעשה שהיה עמי, לפני כשש עשרה שנה לערך הייתי בחור ישיבה ממוצע בלי כשרונות מיוחדים, אבל עם רצון להתעלות מאוד בלימוד, ואזרתי אומץ וקיימתי את מאמר ר' יהודה בן תימא שאמר שצריך להיות עז כנמר לדברים שבקדושה.

ולכן ניגשתי לבחור הטוב ביותר שבישיבה, וביקשתי ממנו אם הוא יוכל להקדיש למעני וללמדני שעות אחדות פעם בשבוע כדי שאוכל להתעלות בלימוד, ובלבי התחננתי לה' שיסכים, והבחור הרהר לבדו ואמר בסדר אני מוכן ביום חמישי בערב אלמד עמך כשעתיים ויותר, והודיתי לו מאוד. ובמשך כל השבוע חיכיתי וציפיתי כדי ללמוד עמו ואין לתאר את השינוי שחל אצלי בלימוד וביראת ה', וכך זה נמשך במשך שלוש שנים במסירות נפש מצידו.

והנה ביום מן הימים נודע לי שהבחור המצויין עומד להקים בית נאמן בישראל, שמחתי מאוד בשבילו, אך חששתי מה יהיה עם הלימוד הנפלא שלנו, וכיון שהלימוד הזה כל כך העלה אותי לפיסגה לא ויתרתי וניגשתי לבחור ואיחלתי לו מזל טוב, ואמרתי לו האם אחרי החתונה אזכה להמשיך ללמוד עמך שאתה יודע שהלימוד הזה מגביה אותי כנשר, ודאי ודאי השיב הבחור המצוין, אדרבה אחר החתונה צריך להרבות בלימוד אלא שהלימוד יתקיים בביתי. ואמרתי תודה רבה מעומק הלב.

ואכן כן אחר החתונה כל יום חמישי בערב הייתי מגיע לביתו, ולמדנו בצוותא שעות רבות במשך כשנה תמימה. ויהיו היום ואני מגיע כדרכי לביתו בשמונה בערב, ונקשתי קלות על הדלת אך משום מה אין מענה, וכך המשכתי לנקוש ולנקוש כשאני מנסה יותר בחזקה אך אין מענה, בלית ברירה אמרתי הבה וננסה לפתוח את הדלת כי את הלימוד הזה אני חייב לנשמתי. ואכן ניסיתי לפתוח את הדלת והצלחתי.

וברגע זה ראיתי את האברך מרים ראשו מהשולחן כשעיניו מלאות דמעות, ואמר סליחה, פשוט לא שמעתי כלום, וכשאני ראיתי אותו שטוף דמעות חששתי אבל שאלתי האם קרה משהו, ואמר כן, בסימן טוב ובמזל טוב נולד לי בן זכר לפני כרבע שעה, ואמרתי זה הזמן וזה הרגע להתחנן לפני ה' שהבן הזה יזכה להיות תלמיד חכם ובעל מידות טובות ויראת שמים. ואז פנה הרב לכל הרבנים בישיבה ואמר להם הבחור הזה שראיתם היום שהפליא והקסים את כל רואיו, זה הבן שלו.

קום תלבש את בגדי המלוכה שלך

(שם)
ואתחנן אל ה'.

כשמדובר בנושא הנפלא הזה שנקרא תפילה, אי אפשר שלא לדבר על התפילה הנוראה של חנה הנביאה שנאמר עליה (ש"א א, יט) "ואשפוך את נפשי לפני ה'". וזכתה בגיל מאה ושלושים להאיר את העולם בבן שנולד לה, הלוא הוא שמואל הנביא.

אלא שהשאלה נשאלת, מה קרה לה באותו יום שהיא קרעה את השמים בבכיותיה הנוראות, שלא עשתה זאת קודם? ותירצו המפרשים שהיא ידעה שבעלה אלקנה צדיק יסוד עולם ואחד מגדולי הדור, וגרם לכל ישראל לעלות לבית ה', ולכן אמרה לו שיתפלל עליה שתזכה לפרי בטן כמו שלאשתו השניה פנינה יש ילדים.

והנה פונה אליה אלקנה ואומר לה (שם, ח) "למה תבכי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (של פנינה), ברגע זה חנה הבינה שכיון שאלקנה עצמו יש לו עשרה ילדים, לא דומה תפילתו שלו לתפילה שלה, ומיד אמרה אם אין אני לי מי לי, שככל שהאדם יותר מרגיש עני כך תפילתו מתקבלת ורצויה יותר כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יט) "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה".

ומובא בזוהר הקדוש (בלק קצ"א ע"א) שיש שלושה תפילות, תפילה למשה, תפילה לדוד, תפילה לעני (אבל תפילה לחבקוק נקראת הודאה), ושואל הזוהר הקדוש איזו תפילה חשובה יותר? ועונה שתפילת העני חשובה יותר, אפילו מתפילתו של משה רבינו אדון הנביאים שנאמר עליו (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא", ותפילותיו כחרב חותכת את הרקיעים. וכן יותר מתפילתו של דוד המלך ע"ה שכולו היה תפילה לה' שנאמר (תהלים קט, ד) "ואני תפילה".

ואפילו שהעני לא יודע לכוון טוב, ואולי אפילו מתבלבל במילים מרוב בכי, אף על פי כן תפילתו ראשונה לכל התפילות. וכשדוד המלך שמע כך הוריד את בגדי המלכות מעליו ולבש בגדי עני וישב על הארץ, שנאמר (תהלים פו) "תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני", אמר לו ה': קום תלבש את בגדי המלוכה שלך, אתה מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קידושין לב:).

וכשאנו אומרים 'עני' זה לאו דוקא עני בכסף, זה יכול להיות עשיר גדול אבל הוא עני בתורה, ומתחנן לבוראו שיפתח לבו בתורה, שאין עני בעולם כמו מי שאין בו תורה וכמאמר רבותינו ז"ל (קה"ר פ"ז פ"א) 'דעת קָנִיתָ מה חָסַרתָ, דעת חָסַרתָ מה קָנִיתָ", שדעת זו התורה הקדושה, שאם יש בך תורה, אזי גם אם אין לך מה לאכול, לא חסר לך כלום, כי תורה יש לך, אבל אם תורה חסרת, גם אם אתה הכי עשיר בעולם אין לך שום דבר.

ונחזור לחנה הנביאה שאמרה בתפילתה הנוראה "ונתת לאמתך זרע אנשים" (ש"א יא, יא), והסבירו חכמים (ברכות לא:) זרע שמובלע בין אנשים שלא יהיה בולט מדי, לא גבוה מדי, ולא נמוך מדי ולא חכם ולא טיפש, ואין ספק שתפילתה נתקבלה.

אל הנער הזה התפללתי

ואם כן חייב לומר ששמואל הנביא לא היה בעל כשרון מיוחד במינו, אלא בינוני כפי בקשתה (כך אמר רבי חיים שמואלביץ), וכל זה היא עשתה כדי שיתאמץ ויעמול בלימוד התורה ויזעק לה', וכך הוא נעשה לגדול הדור ושקול כמשה ואהרן (תענית ה:), אלא שמוסיף הרב שמואלביץ ואומר, שזו תביעה גדולה על הבינוניים שחושבים שכיון שהם לא נולדו פקחים וחכמים מדאי, ואין להם סיכוי להיות תלמידי חכמים, וזה שקר גמור! ושמואל הנביא יוכיח, שאמו ביקשה וקיבלה מה שרצתה עד שאמרה "אל הנער הזה התפללתי".

וכעין זה רואים אצל רבי עקיבא שחזר לאחר 24 שנה, ובא חמיו כלבא שבוע כדי להתיר את נדרו שנדר לא ליתן פרוטה אחת לבתו היחידה רחל שהתחתנה עם רבי עקיבא, כיון שבתחילתו לא ידע אפילו קרוא וכתוב, ושאל אותו רבי עקיבא: אם הוא היה יודע פסוק אחד היית נודר? ודאי שלא הייתי נודר. ואם זה תלמיד חכם כמוני? ודאי שלא על דעת כן נדרתי. והתיר רבי עקיבא את נדרו (כתובות סג.). והקשו התוספות (שם) לכאורה זה דבר שנולד, ואין מתירין בנולד? שנולד דבר חדש שלא היה בשעת הנדר, כגון עני, וזכה בהגרלה ונעשה עשיר וכדומה?

ומתרצים התוספות שאצל רבי עקיבא שהלך שתים עשרה שנה לישיבה ונעשה ת"ח, זה לא נולד, כי זו הדרך שכשאדם נכנס לישיבה ולומד, הוא אמור לצאת באופן טבעי תלמיד חכם. וכמו עץ שתשקהו במים הוא יגדל ויוציא פירות, ממילא האדם הוא עץ השדה, ואם משקים אותו במים שזו התורה, הוא חייב לצאת תלמיד חכם.

אך מהתוספות הזה למדנו דבר נורא, שאם האדם "לומד" בישיבה במשך שנים, ולא גודל בתורה, זה אומר דרשני גדול. (חוץ ממי שלמד באמת ולא ראה ברכה בלימודו חמש שנים), וכבר אמר רבי יצחק יגעת ומצאת תאמין (מגילה ו:).

זו ציפור נדירה שנמצאת בג'ונגל של אפריקה

(שם)
ואתחנן אל ה'.

כשמתחננים לה' מובטח שנענים וכמו שנאמר בתהלים (קמה, יח) "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת". ומובא בזוה"ק (תצוה קפ:) שבשני פסוקים בתהילה לדוד אין את האות וא"ו, ואם נתבונן לא נראה חסרון וא"ו בשום פסוק, לכאורה למה מתכוון רשב"י?

מבאר הגאון מוילנא שבכל פסוק ופסוק מתהילה לדוד יש את וא"ו החיבור בחצי השני של הפסוק, כגון "בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד" (שם, ב), וכן בכל השאר חוץ מ"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ולא נאמר ולכל אשר וכו', ועוד א' "חנון ורחום ה' ארך אפים" וגו', כי אדונינו דוד רצה להדגיש שלא כל מי שקורא לה' נענה, אלא ורק מי שקורא לה' באמת.

אלא שנשאלת השאלה איך זוכים לקרוא לה' באמת? והמילה אמת טומנת בתוכה את התשובה, שאמת זו תורה שנאמר (משלי כג, כג) "אמת קנה ואל תמכור", "בראשית ברא אלוקים" סופי תיבות אמת. וכן מובא במדרש על הפסוק בתהלים (קיט, קס) "ראש דברך אמת", שהמילה הראשונה בעשרת הדברות היא "אנכי ה' אלוקיך", והמילה הראשונה במשניות הש"ס היא מאימתי, והמילה הראשונה בגמרא היא תנא, שהראשי תיבות של החוט המשולש יוצא אמת. ורק על ידי שהאדם זוכה לעסוק בתורת אמת, זוכה לקרוא לה' באמת בקביעות.

ומעשה ברבי עקיבא איגר זצ"ל שעל אף גדלותו העצומה בתורה וביראה ובענוה, עסק המון גם בחסד, והיה מבקר חולים ומתפלל עבורם. והנה אחד החולים שמחלתו גוברת מיום ליום, והרופאים אומרים שהם לא יודעים באיזו סוג מחלה הוא לוקה, דבר שמונע מהם לטפל בו וליתן לו תרופה, והחולה דועך כמו נר מיום ליום.

וביום מן הימים הגיעה שמועה שהמלך ופמלייתו אמורים לעבור דרך העיירה בימים הקרובים, ואכן כך היה, ורבי עקיבא איגר הלך בזריזות לקבל את פני המלך, והנה הוא רואה גם את הרופא האישי של המלך, ונזכר הרב בחולה וביקש מן הרופא אם הוא יכול רק לבוא ולבדוק את החולה אולי הוא יגלה את המחלה ואולי גם יתן תרופה, ניאות הרופא של המלך והלך עם הרב למקום החולה, ולאחר בדיקות מקיפות אמר הרופא הוא חולה במחלה פלונית וזו מחלה נדירה מאוד, אלא שלמרבה הצער אין למחלה זו תרופה.

תודה רבה אדוני הרופא אמר הרב, אלא ששאלה לי אליך, אם המלך עצמו היה חולה במחלה זו האם גם במקרה כזה היית אומר נואש?! אומר לך את האמת, המלך בעבר היה חולה במחלה כזו בדיוק, אלא שהתרופה היא ציפור נדירה מאוד שנמצאת הרחק מכאן בג'ונגל של אפריקה, ובזמנו שלחנו פלוגה גדולה של חיילים שינסו לצוד את הציפור, והחיילים הצליחו וצדו את הציפור, ושחטנו אותה ובישלנו את הציפור, והמלך שתה מהמרק ונתרפא, אבל החולה הזה אין באשרותו לשלוח חיילים לאפריקה, ולכן אמרתי מראש שאין לו תרופה.

אני מודה לך מאוד אמר הרב, ונפרד מן הרופא. והלך רבי עקיבא איגר לביתו ושפך את נפשו לפני ה' וכה אמר בתפילתו, רבונו של עולם אנו בניך רחומיך ואהוביך וכל בוקר אנו מודים ומברכים אותך על זה שאנו יהודים ולא גוים, ובודאי שלא יתכן שהמלך הגוי יקבל את התרופה, ואילו בנך אהובך לא יקבל, אלא שהמלך היה צריך לחכות במתח, והיהודי יזכה שהציפור תבוא ישירות אליו. ולפתע רבי עקיבא איגר שומע דפיקות עדינות על החלון, ואת מה רואות עיניו הטהורות את הציפור הנדירה, פתח רבי עקיבא איגר את החלון ועשה את כל מה שצריך, והאכיל את החולה מן המרק והחולה נעשה בריא.

והרב שמר אצלו את הכנפיים, וכשהגיע המלך בחזרתו מהמסע, ניגש הרב לרופא והראה לו את הכנפיים ושאל אותו, האם לציפור הזו נתכוונת? והרופא עוד רגע היה מתעלף, ואמר אין כמו היהודים בעולם.

הנחש בעל שבעת הראשים

(שם)
ואתחנן אל ה'.

מובא מעשה בגמרא קידושין (כט: ל.) ברבי אחא בר יעקב ששלח את בנו ללמוד בישיבה של אביי, וכשחזר הבן מהישיבה אחר כמה שנים אמר לו אביו, הבה ונבדוק אם אתה חריף ובקי, והחל לבחון אותו, אלא שהבן לא השביע את רצון האב. ואמר האב לבן אתה הלכת ללמוד ואני לעבוד, עכשיו נתחלף.

והלך רב אחא בר יעקב שהיה אחד הצדיקים של הדור לישיבה של אביי, וכששמע אביי שרב אחא בר יעקב מגיע אליו, אמר לתלמידים שלו לא לארח אותו בביתם, כיון שהיה נחש דרקון בבית המדרש עם שבעה ראשים, וכשהרב לא יהיה לו מקום הוא ילך לבית המדרש, וכיון שהוא צדיק, הנחש ימות, ונוכל לחזור ללמוד בישיבה.

ובאמת כשהגיע רב אחא לעיר וביקש להתארח לא הסכימו התלמידים כיון שכך אביי רבם גזר עליהם, ורב אחא בעל כרחו הלך לבית המדרש. ויהי בלילה והנה הוא רואה את נחש הדרקון מתקרב אליו, ומיד התפלל לאביו שבשמים, וכרע את ראשו בתפילתו, וראה זה פלא, נפל ראש אחד מהנחש. וכשהרב התפלל וכרע שוב, נפל לנחש עוד ראש, עד שבסוף השבע כריעות של הרב, הנחש הפך לפֶגֶר.

ובבוקר כשהגיע אביי לישיבה, אמר לו רב אחא מדוע סיכנת את חיי? אמר לו אביי ידעתי שאתה צדיק ולא יאונה לך כל רע, וכפי שבאמת היה. מקשה המהרש"א (שם) והרי אמרו רבותינו (תענית כ:) כל העושין לו נס מנכין לו מזכויותיו, ואם כן אפילו שהוא לא ניזוק, אבל עדיין לכאורה ירדו לו מהמצוות? ועונה המהרש"א, שכיון שהוא התפלל לה' זה לא נקרא נס אלא טבע, כי "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (ואם הוא לא היה נענה זה היה נס).

ועד היכן מגיע שמי שקורא לה' באמת נענה, ואפילו אינו צדיק אלא רשע, ואפילו שבקשתו לא בשביל קיום העולם, אלא לחורבן, את זה אנו רואים כששאול המלך ע"ה לא הרג את כל עמלק אלא השאיר את אגג ועוד כמה כבשים וכו', והניח את אגג בתוך בור עמוק, ומן הבור העמוק הזה התפלל האגגי הזה לה' שישאר ממנו זכר עמלק ולא ימות ערירי, וה' נענה לתפילתו, ושלח לו שפחה, ומשם בסופו של דבר יצא המן האגגי צורר היהודים.

ואם כן, יעשה יהודי קל וחומר בעצמו, ומה נין עמלק מבקש שישאר ממנו זכר כדי שיהיה מי שיעשה שואה בגרמניה, ואף על פי שה' אמר "מחה תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) כיון שהוא קורא לה' באמת, נענה. איזה חשוב האדם היהודי שמבקש להתקרב לה' ולהתדבק במצותיו יתברך, מה חשובה תפילת היהודי שמתחנן לבוראו לדעת את השולחן ערוך ולקיים אותו, וכשהיהודי מבקש מבוראו בנים זכרים לקיים את המצוה פרו ורבו וברית מילה ושננתם לבניך, אין סיכוי שהוא לא ייענה, אלא שצריך לזכור דבר אחד חשוב לקרוא לה' באמת.

כעיני שפחה אל יד גבירתה

(שם)
ואתחנן אל ה'.

אמרו רבותינו ז"ל (דב"ר פ"יא, י) שמשה רבינו התפלל 515 תפילות כמנין "ואתחנן", ללמדנו שגם אם אתה רואה שלא נענית, תמשיך להתפלל, ולולא שהקב"ה אמר למשה רבינו אל תוסיף להתפלל, הוא היה ממשיך וממשיך. ועוד דבר שרצו רבותינו ללמדנו שכשאדם רגיל מבקש דבר מחבירו ולא נענה, אזי נאמר שבפעמים הראשונות הוא יתחנן אבל אט אט הוא יתרגז ויאמר לו, אם לא תתן לי את בקשתי אתה עוד תראה ממני, והגדולה של משה רבינו שלא רק שהוא התפלל 515 תפילות אלא עד לתפילה האחרונה הוא מתחנן.

וכן מובא בשולחן ערוך (סימן צח ס"ג) שהתפילה צריכה להאמר בלשון תחנונים, שזה כל המהות של התפילה, להכניע את הלב ולהתחנן לבורא, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכג) "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו". ואם קורה שהאדם מגיע לתפילה, ואם הוא יתפלל את כל התפילה הוא יצטרך למהר ולא לכוין, וקל וחומר לא להתחנן, במקרה כזה כתב השולחן ערוך (סימן א ס"ד) שטוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה כי רחמנא ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב) (ועיין סנהדרין קו:).

יצא מהלול ופרש כפיו אל השמים

(שם)
ואתחנן אל ה'.

אומרת הגמרא (ברכות לב:) מיום חורבן בית המקדש מסך של ברזל מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו (ב"מ נט.). כיון שהקב"ה קשה לו מאוד לראות את בנו בוכה ומצטער, ולכן ה' יתברך פונה מכל עסקיו ונפנה אל מוריד הדמעה.

וחזקיהו מלך יהודה שישעיה הנביא אמר לו "צו לביתך כי מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה" - לעולם הבא (ברכות י.), ואין צורך לומר שישעיה אומר זאת בנבואה מה', כיון שחזקיהו לא התחתן שראה ברוח קדשו שיוולדו לו בנים רשעים, וכשחזקיהו הבין מה הולך לקרות לו החל בתפילה נוראה מקירות לבו וה' ענה ואמר לו: "שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מ"ב כ, ה-ו), ללמדינו מה הכח של הדמעות.

ואפילו עשו הרשע כשראה שיעקב אבינו ע"ה קיבל את הברכות הוריד שתי דמעות, והשלישית עמדה לו בעין ולא נשרה על פניו (תנחומא קדושים פ' טו) ובגללם באה לישראל כל גלות אדום עד עכשיו (עיין זוה"ק פרשת שמות יב:).

ומעשה באיש ממושב אליפלט בצפון שלפרנסתו היה מתעסק בגידול תרנגולים, ויהי היום והנה פרצה מגיפה משונה והעופות החלו ליפול ולמות זו אחר זו, והאיש שמקור פרנסתו מן העופות הללו עמד מבוהל מול המראה הנורא הזה, ואע"פ שבזמנו הוא לא היה דתי (וכיום הוא בעל תשובה גדול), יצא מהלול ופרש כפיו אל השמים כשדמעות בעיניו יורדות בזו אחר זו, והתחנן לבורא עולם שיפסיק את המגיפה, יש לי אשה וילדים בבית, ואני צריך לפרנסם. וראה זה פלא הוא נכנס ללול שוב והמגיפה נעצרה בדרך נס גלוי.

הכח של הדמעות גדול מאוד

ומעשה נוסף באיש מאחד המושבים ליד העיר טבריה, שהחל לעלות במעלות התורה והיראה והתחזק מאוד בעבודת ה', ומאוד רצה שאשתו תניח את הכתר על הראש שזה כיסוי ראש, אבל האשה לא רצתה לשמוע בשום פנים ואופן, ובעלה כמעט ונתייאש מן הענין.

אלא שביום מן הימים הוא עבר ליד קבר הרשב"י זיע"א, ונכנס לקבר של הצדיק ומרוב צער על זה שאשתו לא שמה כיסוי לראש, רק פתח את ספר התהלים פרץ בבכי קורע לב ללא הפוגה, וביקש שהקב"ה יענה לתפילתו בזכות הצדיק השוכן במקום, וכל זה היה ביום שישי בבוקר, והגיע לביתו, ואשתו הביאה לו לאכול את האוכל שהוא מאוד אוהב לאכול כל יום שישי, אבל הוא לא נגע באוכל, ואמר שהוא לא יכול לאכול כל עוד היא בלי כיסוי ראש (לא שכך צריך לעשות אלא מעשה שהיה כך היה).

כששמעה זאת האשה נכנסה בה רוח טהרה, ואמרה לבעלה, אזי תקח אותי עכשיו לחנות בטבריה, ואני אקנה כיסוי לראש, הבעל עמד נפעם כלא מאמין למשמע אזניו אבל קפץ משמחה ומיד נסעו לטבריה ומאז ועד עולם היא עם הכתר על הראש.

הבעל פרש לקרן זוית ובכה

ומעשה נוסף באברך מעיר הקודש ירושלים ת"ו, שאשתו היתה מהלכת בפאה נכרית, וכמה שדיבר עימה זה לא עזר ואין עם מי לדבר, וביום מן הימים שהיו צריכים לצאת לאיזה חתונה של קרוב משפחה, עמדה האשה מול המראה ושמה את הפאה על ראשה, ובדיוק בעלה הגיע מהכולל כשעדיין רוח התורה מהכולל נמצאת בתוכו.

אבל הוא לא דיבר עמה אלא פרש לקרן זוית והחל בוכה. אשתו כשראתה אותו בוכה פחדה אולי קרה משהו, וניגשה לשאול אותו, והוא אמר לה את לא אשמה, את צנועה מאוד אלא אני האשם ובגללי את צריכה להניח עלייך את הפאה והוא המשיך לבכות. והנס הגדול הגיע היא הורידה את הפאה, והניחה את הכתר (הכיסוי ראש) עליה מאז ועד עולם.

ומה שהזכרנו בתחילת דברינו שיש מסך של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים ורק דמעה שוברת את המסך הזה, זה בגלל הלב שלנו, שכאשר כואב הלב על הדבר, אזי מיד יורדת דמעה, וכמה אנשים יש שנשותיהן בלי כיסוי ראש או בפאה נכרית, והבעל אומר כן אני רוצה שהיא תניח כיסוי לראשה וזה כואב לי, אם הבעל יוריד דמעות ולא יתייאש מובטח לו שאשתו בסופו של דבר תניח את הכתר על הראש. והמילה ברזל זה אותיות לב זר, והמילה בכי זה גימטריא לב, שהאדם שבוכה על זה שאיננו שלם בעבודת ה' יש לו לב.

מהיום לא מדלגים שום מילה מהתפילה

(שם)
ואתחנן אל ה'.

ישנו תלמיד חכם גדול מהעיר כרמיאל ר' ישראל כ'... שהוא היה במקצועו מחנך בתלמוד תורה, ובדרך כלל מגיעים לתלמוד תורה בשעה שמונה, מקציבים זמן לתפילה כחצי שעה עד ארבעים דקות (זה בלי מנין), כדי להספיק את החומר הנלמד, אם זה כך פרקי משניות בחודש, כך דפי גמרא בחודש, ויש זמן מוקצב.

אבל הרב ראה שעד שמגיעים כולם לכיתה ומתארגנים ומתחילים את התפילה כבר השעה 8:15, וצריך לדלג מהתפילה, וגם להתפלל מהר, ובפרט שמדובר כאן בילדים שנאמר עליהם "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו).

הרב החליט לעשות מעשה וכך עשה, אמר לתלמידיו מהיום לא מדלגים שום מילה בתפילה, והיה נותן לכל ילד לקרוא קטע מהתפילה, וגם אומר לו תסביר מה שקראת בתפילה, ומה שהתלמיד הבין היה מסביר, ואת הרוב הרבי היה מסביר בהסברים מתוקים מדבש, ובפרט אם זה אחר 'ברוך שאמר', ואין צורך לומר שהתפילה לא נגמרה בזמן שהוקצב אלא בשעה 9:30 ויותר, ורק אז היה מתחיל ללמדם את סדר הלימוד, שהוא לכאורה כל יום בשעה של חריגה מהלימוד.

אבל הכיתה הזו לא רק שלמדו את כל החומר כראוי, אלא הם המובחרים בתלמוד תורה, ועוד הוסיפו בלימוד, וזה מובא בגמרא (ברכות לב:) על אותם חסידים שהיו באים לתפילה שעה לפני ושעה אחרי ושעה מתפללים, ויש להם תשע שעות ביום רק לתפילה, ומתי הם מספיקים ללמוד תורה ולעבוד? (שהרי פעם לא היו כוללים שנותנים "משכורת", ואדרבה לפעמים היה צריך לשלם מי שבא ללמוד תורה), עונה הגמרא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת.

וזה מה שקרה כאן בתלמוד תורה, שהרבי עשה את תלמידיו לעבדי ה', וממילא אין צורך אפילו לחזור על הלימוד, וזה מה שאמרו חז"ל (ברכות נד) כל המאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו ושנותיו, והסבירו המפרשים (החתם סופר זי"ע מובא בספר מאור ישראל שבת י. ע"ש), שהיצר הרע אומר לאדם תתפלל במהירות כדי שתספיק ללמוד יותר, לכן ה' הבטיח שאם תאריך קצת יותר בתפילה אני אוסיף על ימיך, וכך תוכל לטעון ליצר הרע שלך שאדרבה בגלל שאני יאריך בתפילה, יהיו לי חיים טובים וארוכים ואלמד הרבה יותר.

הרב הפשיל שרווליו והחל לנקות בעצמו

(שם)
ואתחנן אל ה'.

מה יכולה תפילה לעשות אם מתפללים אותם בתחנונים, נראה מן המעשה הבא: מעשה ברבי ישראל אבוחצירא הידוע בכינוי הבבא סאלי על שם תפילותיו שמעולם לא חזרו ריקם. שיום אחד הגיע לביקור באיזה כפר במרוקו ונפגש עם כל היהודים במקום, והשאלה הראשונה ששאל אותם הרב היכן מצוי אצלכם המקוה טהרה לנשים, ואז ניסו ראשי הקהל להצטדק ולומר שהמקוה כאן כבר העלה אבק והצטבר לכלוך, אבל אין לרב מה לדאוג הנשים טובלות במקום סמוך לכפר ששם יש מקוה.

אבל הרב התעקש וביקש לראות את המקוה המלוכלכך שבכפר, והוליכו אנשי העיר את הרב למקום, והרב נכנס פנימה, ואכן המקום מלוכלך מאוד ורואים עכברים שורצים במקום, והתמלא המקום בלכלוך נורא, הרב הפשיל את שרווליו והחל לנקות במו ידיו הטהורות את המקום, והנוכחים כשראו זאת מיד כולם נכנסו והחלו לעזור לרב ותוך זמן קצר המקום היה נקי מאוד אבל עדיין לטבול במקום אי אפשר כי אין מים.

עמד הרב באיזו פינה והתחנן לבורא עולם שיוריד גשם למרות שזה לא היה זמן חורף כלל, וראה זה פלא הגשם החל לרדת ומילא את המקוה ופסק הגשם, אין לתאר את מה שראו כולם מול עיניהם את יד ה', והרב לא פסק פיו מלהודות לה' וניגש הרב למקוה, והרב ראה שיש איזה דבר מתכת מחובר למקוה שלפי כל הפוסקים זה כשר, ורק לפי פוסק אחד זה פסול, אמר להם הרב כל אחד יקח דלי אנו מרוקנים את כל המים כיון שאנו צריכים מקוה טהרה כשר לפי כל הפוסקים.

אמרו לרב אבל ראית איזה נס היה פה, וזה כל הפוסקים מתירים חוץ מאחד, ומי אמר שיהיה עוד פעם נס? אבל הרב לא התווכח כלל, וקיימו את מצות הרב והחלו להוציא את המים ופירקו את הברזל מבפנים, והרב ראה שהכל בסדר והלך לפינה ושוב פרש כפיו לאביו שבשמים והתחנן לבוראו שיוריד גשמי ברכה, ואכן כבר נאמר "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה), והגשם ירד עד שמילא את המקוה ופסק. זו כוחה של תפילה שבוקעת מלב טהור, כי הקב"ה מאזין לתפילתנו, אלא שצריך לחייג את המילים נכון.

אני מאחל לכולם שיהיו בריאים כמוני

(שם)
ואתחנן אל ה'.

מעשה ברב פירר מבני ברק, שהוא מומחה גדול בענייני רפואה, שהגיע אליו איזה עשיר גדול מחו"ל בשעה מאוחרת בלילה וביקש מהרב שיתלווה אליו לכותל המערבי, הרב הסכים, על אף השעה המאוחרת, ובהגיעם למקום הקדוש הם רואים אדם פורש כפיו כלפי השמים ומתנדנד וכל רגע יוצאות מפיו מילים, רבונו של עולם.

אמר הרב לעשיר, אם הוא זקוק לרפואה אני ידאג לו, ואם הוא זקוק לענייני פרנסה אתה תדאג לו. והסכים העשיר. וניגש הרב פירר אליו, ואמר לו האם כבודו מתפלל לה' בענייני רפואה, אני הרב פירר ואשמח לעזור לך. אני מאחל לכל עם ישראל שיהיו בריאים כמוני, ברוך ה' אני בריא מאוד, נענה המתפלל. ואחר ניגש העשיר ואמר לו אולי כבודו זקוק לממון ויש לך חובות או דבר כזה אני אוכל לעזור, אני מאחל לכל עם ישראל את הפרנסה שלי, אמר האיש ברוך ה' לא חסר לי דבר. אזי על מה איפה אתה מתפלל שאלו השניים?

אני הלילה זכיתי לחתן את הבן האחרון שלי, והרגשתי צורך גדול לבוא ולהודות לה' על כל החסד שגמלני שזכיתי לחתן את כל הילדים שלי, אני לא צריך שיהיה לי צרה כדי להתפלל, עד כאן. וזה הגמרא (סנהדרין מד:) אומרת על הפסוק "היערוך שועך לא בצר" (איובלו, יט), שהאדם צריך לשווע ולהתפלל לה' לפני שבאה הצרה, כי אחר הצרה לפעמים זה יכול להיות קצת מאוחר.

מה קרה שלא באתם לבקרני

(שם)
ואתחנן אל ה'.

מי שלא זכה לעמוד ולהתחנן מעומק לבו לה' יתברך אינו יודע תפילה מהי, שאין לך חויה רוחנית גדולה מזו, שהאדם שופך את לבו לאביו שבשמים, ומרגיש איך הקב"ה מאזין לכל הברה היוצאת מפיו, וגם אם הדברים נראים רחוקים מהמציאות כפי המעשה שסיפר הרב יהודה יוספי שליט"א, ומעשה שהיה כך היה:

שתי זקנות באות בימים ישבו בבית אבות בעיר הקודש טבריה, אלא שאחת מהן בניה ובנותיה יראי אלוקים ועושים תורנות יום יום מי יבוא לבקרה ולעודדה, והיא עצמה כל היום כמעט עם הספר תהלים והסידור בידה.

ואילו האשה השניה בניה ובנותיה רחוקים מכל דת ודין ופעם בכמה זמן באים לבקר אותה, והיא נתקנאה קצת בראשונה אבל קנאה חיובית, שהיא ידעה שבניה לא יכבדו אותה אחר מותה ואפילו קדיש לא יגידו, ואת האשה השניה בניה יכבדו מאוד, ולכן היא גם החלה לקרוא תהלים ולהתחנן לבורא עולם שגם היא תזכה לקדיש ולדברי תורה בימי האבלות.

ויהי היום והבנים הצדיקים מקבלים טלפון מהבית אבות בטבריה ומודיעים להם בצער רב שאמם נפטרה מן העולם ושיבואו להסדיר את הלוייתה, והבנים והבנות בצער גדול ניגשו והסדירו את ההלויה, ואמרו הבנים קדיש והחלו לשבת שבעת ימי אבלות כשבמשך היום מגיעים רבנים ואומרים דברי תורה לעילוי נשמת הנפטרת, ואחר כשלושה ארבעה ימים שהם יושבים פתאום הטלפון מצלצל בביתם, וניגש אחד הבנים והוא לא מאמין למה שהוא שומע וכמעט שנתעלף כי מי שדיברה בטלפון זו היתה אמא שלו ששאלה בתמימות, מה קרה שלא באתם לבקרני? האם קרה משהו?

וכמובן שלא סיפרו לה את "הטעות" של המזכירות בבית אבות שמי שנפטרה באמת זו היתה חברתה שזכתה לקדישים ולדברי תורה כראוי, והודיעו למשפחה של הנפטרת, והכל בא על מקומו בשלום.

כשפתח את ספר התהלים זלגו עיניו דמעות ללא הרף

(שם)
ואתחנן אל ה'.

הרב מבריסק אמר שאדם שמתפלל ולא מתבונן במה שאמרו חז"ל (עיין ברכות כח:) ודע לפני מי אתה עומד לא יצא ידי חובת תפילה, ונבוא ונשאל וכי האדם לא מבין שאינו מדבר לסידור אלא למלכו של עולם? מסביר הרב אלבז שליט"א דהיינו שהאדם חייב להבין שהוא ניצב מול כל יכול, ואין דבר בעולם שהוא בלתי נמנע, ואסור להתייאש גם במצבים הקשים ביותר.

וכעין שראינו אצל הגר וישמעאל שגורשו מבית אברהם אבינו עם כד של מים ולחם, ובאמצע הדרך אזלו המים ונגמר הלחם, והגר לקחה את ישמעאל וזרקה אותו תחת אחד השיחים והתרחקה ואמרה שהיא לא רוצה לראות במות הילד ותשא את קולה ותבך וישמע אלקים את קול הנער, ואומר המלאך להגר אל תפחדי כי שמע אלוקים לקול הנער (עיין בראשית כא, טז-יז).

והשאלה נשאלת מדוע להגר לא שמע ה' לתפילתה ולבכייתה, שהרי ודאי שהיא התפללה במצב הזה, ועוד מתוך בכי? אלא שהיא התייאשה, וחשבה שאין סיכוי, שבלב המדבר פתאום ימצאו איזה באר מים. אבל ישמעאל שרצה בכל מאודו לחיות לא התייאש, והתפלל אולי פחות בדמעות מאמו, אבל עם תקוה, ועל זה אמר המלאך "כי שמע אלוקים אל קול הנער" (שם).

אלא שהרמב"ם (עיין בגמרא נדרים מ.) אומר שהאדם צריך להמנע מנס גלוי, ולכן גם כשהאדם חולה מאוד, לא מומלץ לעשות פרסומת גדולה כבר בתחילת החולי, אלא להרבות בתפילה וישועה קרובה לבוא, כי האדם חייב לדעת לפני מי הוא עומד.

ומעשה בבחור מאיזור הצפון שהיה בריא וחזק, אבל לא לעולם חוסן וגילו אצלו את המחלה הנוראה, והחל בסדרת בדיקות מקיפות, והשערות כבר החלו לנשור בזה אחר זה, וכל יום היה צריך לנסוע מאיזור הצפון לבית חולים רמב"ם בחיפה, ובאחת הנסיעות כשעבר ליד מושב מירון אמר לעצמו, הרי נמצא כאן התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זיע"א שבאים אליו מכל קצוות תבל, ואילו אני שנמצא כאן לידו, ועוד במצב הנוכחי איך לא עליתי עד עכשיו.

ומיד עלה לציון הרשב"י ובפתחו את ספר התהלים זלגו עיניו דמעות ללא הרף ונתמלא בתקוה שהצדיק ימליץ עליו מול בורא העולם לרפואתו השלימה, ומשם המשיך לבית החולים כדרכו בכל יום, והחלו בצילומים אלא שלפתע הם עצרו נשימתם, ואמרו לו שלפי מה שרואים בתמונות אין שום דבר ואתה בריא ושלם, וזה נגד כל חוקי הרפואה, אבל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, וכיום הוא בריא וחזק עם הרבה אמונה טהורה בבורא עולם.

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות

(שם)
ואתחנן אל ה'.

נאמר על יעקב אבינו "ויפגע במקום" (בראשית כח, יא), ומשם למדו (ברכות כו:) שהוא תיקן תפילת ערבית, שאין פגיעה אלא תפילה שנאמר (ירמיה ז, טז) "ואתה אל תשא בעד העם הזה וכו' ואל תפגע בי", ופגיעה בפשטות אפשר לומר שזה פגישה, אבל עדיין פגיעה זו פגיעה, ואם כן מדוע קראו לתפילה פגיעה, וכי כשהאדם מתפלל הוא פוגע בהקב"ה?

והסביר הרב נחום דיאמנט שליט"א בשם רבותינו שאכן כן, ולולא שהקב"ה היה מתיר להתפלל, היה אסור להתפלל, וזה היה פגיעה בבורא עולם, כיון שמה האדם מבקש בתפילתו פרנסה בריאות שלום, זיווג הגון ילדים ועוד. ולכאורה מי הוא זה ואיזהו שיהין ויעיז לבוא למלכו של עולם ולבקש ממנו שינויים בחייו, והרי זה כמו שיבוא הפועל הזוטר במפעל הגדול ויאמר לבעל המפעל אני חושב שפלוני צריך לקבל משכורת כפולה, ואלמוני צריך להעלות אותו בדרגה גבוהה יותר, אין צורך לומר שבעל המפעל לא ישמח על ההערות של הפועל.

קל וחומר שאדם יבוא למלך העולם ויאמר לו שפלוני צריך להיות בריא ואלמוני להתחתן וכו', אזי אם כן איך אנו מתפללים? שהרי זה פוגע כביכול בבורא עולם? אלא שהקב"ה בעצמו ציוה עלינו להתפלל אליו שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) ואיזוהי עבודה שבלב? זו תפילה (תענית ב.).

וכעין זה מצאנו בהשבת אבידה, שאילו הקב"ה לא היה מצווה להשיב אבידה היה האדם אומר שאסור להשיב, שהרי מי גרם לו שיאבד את כספו או זהבו? הקב"ה, ולכן אסור לי להחזיר לו, אבל בא הקב"ה וציוה בתורה (דבים כב, א) "השב תשיבם", "ולא תוכל להתעלם" (שם, ג). וכן "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) שאמרו חז"ל (ברכות ס.) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ומקשה הרמב"ן והרי זה קל וחומר, אם את ממונו אני חייב להחזיר לו, כל שכן את גופו הפצוע שזה להחיותו, ומה אני צריך שהתורה תתן לרופא רשות?

ותירץ הרמב"ן שהרבה פעמים קורה שהרופא חושב שזה הדבר שירפא את החולה, ומסתבר ההיפך, שזה גרם לו לחליים קשים, או שאחר כמה שנים מתברר שתרופה זו מועילה ללב אבל מזיקה לכבד.

וכמו שכל יום שומעים על מקרים נוראים למיניהם, וא"כ היינו אומרים אולי לרופא, לא מדובשך ולא מעוקצך. ולכן באה התורה הקדושה ונותנת רשות לרופא לרפאות, שהרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (בבא בתרא קלא.), ואם הרופא לפי שכלו מבין שזה הדבר שירפאהו ממילא מצוה הוא לרפֹּאות.

עוד שעתיים לימוד תורה

(שם)
ואתחנן אל ה'.

אפשר לרמוז על ידי שנחלק את המילה "ואתחנן" ל"ואת חנן", דהיינו את מה שרבי עקיבא דרש "את ה' אלוקיך תירא", "את" לרבות תלמידי חכמים (קידושין נז. ב"ק מא:). וזה מה שהתורה רמזה לנו זאת דהיינו תלמיד חכם הקב"ה יחון אותו ויעשה לו פרוטקציא כפי שמובא בחז"ל ששאלו מלאכי השרת את הקב"ה, איך אתה נושא פנים לישראל שנאמר "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו), והרי כתוב "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז)?

אמר להם הקב"ה: ואיך לא אשא פנים לבנים שלי, והרי הם יושבים אגודות אגודות ולומדים תורה, ועוד ששולחים את בניהם ללימוד התורה, ומשלמים למלמדים (תדא"ז פ"כג). וכן שעל ידי לימוד התורה האדם זוכה למצוא חן בעיני כל רואיו כמו שנאמר על התורה (משלי ה, יט) "איילת אהבים ויעלת חן", שהיא מעלה חן על לומדיה (עירובין נד:).

ומעשה ברבי יעקב אביו של מרן מלכא הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהרופאים גילו אצלו את המחלה הידועה בגיל 67 ואמרו לו שנשארו לו ימים ספורים לחיות. והחליט ר' יעקב להרבות יותר בלימוד התורה, שעד לאותו יום היה לו שעתיים ללימוד כל בוקר, דהיינו מהשעה עשר עד לשתים עשרה בצהריים, והחליט להוסיף שעתיים, ואמר לחברים שהוא פותח שיעור לחזור ביחד על הלימוד שלמדו שעתיים, והצטרפו עוד ועוד, וה' האריך ימיו בטוב והוא חי עד לגיל 87 שנים בזכות התורה. שהרי כל מידותיו של ה' יתברך זה מידה כנגד מידה, ואם האדם לומד תורה הרי הוא מחזיק את העולם, ולכן ה' מחזיק אותו ומאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.

מונית או אוטובוס

(שם)
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.

אומר אור החיים הקדוש שלומדים מכאן שהאדם צריך להתפלל בעת ההיא, דהיינו בעת רצון ובעת רחמים, כדי שתפילותיו תתקבלנה ברצון בשמי מרומים. ולהבדיל כשרוצים לבקש דבר מסויים מאדם לא מבקשים ממנו כשהוא בכעס אלא מחכים לשעת רצון שלו, ואז מבקשים. וידוע שמשעת חצות לילה עד הבוקר, זו שעת רצון גדולה מאוד (זוה"ק לך לך צב. ועוד).

וכן כשאדם מתפלל עם הציבור במנין, אומרת הגמרא (ברכות ח.) שזו שעת רצון. וכן שאדם נוסע באוטובוס משלם מעט, ואילו כשנוסע במונית משלם הרבה, כיוון שזו נסיעה מיוחדת בשבילו, ואותו הדבר כשאדם מתפלל במנין, זה להבדיל כמו אוטובוס, ואילו כשהוא מתפלל ביחידות זה כמו מונית, וצריך לכוון הרבה.

הניסיון הקשה ביותר

(שם)
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.

מובא בגמרא סנהדרין (נז) שהמילה "לאמר" רומזת לעניין עריות, וכמו שכתוב אצל אשת פוטיפר ותתפשהו בבגדו לאמר... וידוע מה שכתב הרמב"ם (הלכות איסו"ב פ"כב ה"יח) אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות ע"כ, וזה הניסיון הקשה ביותר לרוב ככל בני האדם, ולכן מי שמונע עצמו מן הסתכלויות זרות ומוזרות, וכן אשה שמתלבשת בצניעות, אין קיץ לשכר הגדול שמחכה להם.

וזה מה שרמוז בפסוק (קהלת יב, יג) "כי זה כל האדם", שאם נעשה סופי תיבות יצא לנו מילה, לרמוז שזה כל המהות של האדם, וזו תכליתו! כיון שהאדם נוצר מטיפה סרוחה, לכן זה הנסיון שלו, כי זוהי יצירתו. וממנה הוא מורכב וכמו שאמר השל"ה הקדוש לתלמידו שאם ישמור עיניים ופה יגיע לכל המדרגות של הקדושה.

ועל זה רומז משה רבינו ע"ה בתפילתו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר", שעל זה צריך כל אדם להתחנן ולבכות לבורא העולם שיצילהו מרדת שחת, ולא יכשל בנסיונות קשים, וכמו שמובא בזוהר הקדוש (בראשית דף ח) שהמלאך דומה ועמו כמה רבבות של מלאכי חבלה, עומדים בכניסה לגהינם, וכל מי ששמר על קדושתו, אין רשות לדומה וחבריו לנגוע בו, ולא שמענו דבר כזה על שום מצוה שהאדם עושה או עבירה שהאדם נימנע מלעשות, שזוכה לשכר עצום שכזה לא לראות פני גהינם.

עשרה דורות שיצאו ממני שיהיו מכוערים מאוד

ומעשה בבחור צעיר שלמד באחת הישיבות, והיה מתמיד עצום בתורה, ואביו היה סוחר גדול שמסתובב מעיר לעיר לשווק את סחורותיו. ויום אחד כשהבן היה צריך לחזור לישיבה אמר האב לבנו, יש לי איזה משלוח שאני צריך להעבירו, והמקום נמצא ליד הישיבה שלך, ולכן אבקשך לקחת את המשלוח ולהעבירו לשם לידי הדוכס.

ודאי, ענה הבן בשמחה רבה, ויצא לדרך. וכשהגיע לבית המפואר נקש בדלת אלא שהדוכס לא היה בבית ורק אשתו היתה שם, וכשהיא ראתה נער צעיר ויפה תואר להפליא סגרה את כל הדלתות של הבית, וביקשה לעשות עבירה.

והנער שהבין לאיזה גוב האריות הוא נכנס, ביקש רשות לילך לבית הכסא. ובהיותו בבית הכסא חיפש דרך איך להימלט מן המקום המשוקץ הזה, אלא שהכל נעול וסגור, והמקום היחידי שהיה אפשר לעבור דרכו זה היה דרך הביוב של כל הבית, ובלא לחשוב יותר מדי נכנס הנער לתוך הביוב עד צווארו, וכך הלך כשכל בגדיו מלאים "בטינופת".

וכשהבין הבחור שהנה הוא מחוץ למקום הטמא, שמח שמחה עצומה שהקב"ה הצילהו מרדת שחת, ופנה לה' בתפילה, וכה היתה תפילתו: רבונו של עולם, רק אתה יודע כמה היה קשה לי להתגבר על היצר הרע, וכפסע היה ביני ובין הגהינם, והצלתני מן העבירה, והבגדים האלה שעלי אף על פי שכלפי חוץ הם מטונפים, אבל האמת שאין בגדים נקיים וטהורים מהם, כיון שהם ברחו מן העבירה, והלואי ואזכה לחבר ספרים בימי חיי, ואם אזכה אני יקרא להם על שם הלבוש הזה, ובאמת חיבר הרב המון ספרים וקראם על שם הלבוש, 'לבוש מרדכי', 'לבוש שרד', 'לבוש מלכות', ועוד ועוד, הוא הוא הרב הגאון רבי מרדכי יפה ז"ל.

ועוד בקשה ביקש הצדיק מהקב"ה, וכה אמר בתפילתו: רבונו של עולם, כיון שבגלל היופי שלי כמעט ונכשלתי, אני מבקש בכל לשון של בקשה שעשרה דורות שיצאו ממני יהיו כולם מכוערים מאוד, כדי שלא יבואו לידי נסיון ולא לידי בזיון. ואכן מספרים שבדור העשירי בא האב לבקר את בנו בישיבה, והבן היה יפה תואר, והאב ההיפך, והתלמידים שאלו את אביו אם הוא המאמץ שלו שהרי אינו נראה כאביו האמיתי. ואז סיפר להם האב את הסיפור ושהוא הדור העשירי, ובנו קיבל את היופי של כולם ביחד. ומה שלמדנו כאן, מתי זה שעת רצון הגדולה ביותר לקיבול תפילות, שכשאדם מתגבר על העבירה.

השאגה של השמע ישראל

(שם)
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלקים אתה וכו'.

אפשר לרמוז בס"ד שעם ישראל לאורך כל הגלות מסרו עצמו על קדושת ה' כשהם צועקים "ה' הוא האלוקים" ו"שמע ישראל", ויש מקום הנקרא בית התפוצות, ששם אפשר לראות מנהגים של כל עדה ועדה, וכמה דברים נוראים מהשואה הנוראה.

ובאחד המקומות גם רואים צילומים חיים מזמן השואה, איך עומדים טורים ארוכים, מצד אחד גברים, ומצד שני נשים, דקות ספורות לפני שהם נכנסים לתאי הגזים, ועומד הזקן והצדיק שבחבורה ומכריז בקולי קולות "ה' הוא האלוקים" וכולם עונים אחריו, וכן "שמע ישראל ה' אלוקינו ה'", אחד וכולם צועקים אחריו עם כל הכח שבקושי נותר בהם, וכך הם נכנסים לתאי הגזים. והיו ממונים קבוצה של גויים להוציא אותם מתאי הגזים מיד אחרי שהחזירו נשמתם ליוצרם ואיך הגויים היו יודעים מתי הם מתים בדיוק?

וסיפר גוי גרמני שהוא היה כל השואה בתפקיד הזה. והגרמנים היו הורגים כל חצי שנה את כל הקבוצה, וממנים קבוצה חדשה, כדי שלא יספרו את מה שראו אלא שהוא עצמו הצליח לשחד את המוצאים להורג בהרבה כסף וכך נותר בחיים, ואמר בכלי התקשורת שכשהיינו שומעים את השאגה של "שמע ישראל", היינו יודעים זהו זה נשאר לו חמש שניות, והפלא הגדול אמר הגוי, שלא רק חרדים או דתיים צעקו את ה"שמע ישראל" אלא גם כאלה שהוחזקו לכופרים ברגע האמת כולם צעקו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

ועל זה התפלל משה רבינו ע"ה ואמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלוקים אתה", דהיינו שהיהודי יגיע לעת ההיא שלפני פטירתו יהיה מי שיהיה שיגיד בכל כוחו. לאמר ה' אלוקים אתה. ובעיר הקודש צפת היה אדם שהיה חילוני גמור, והיה משתמש בסמים, והנה יום אחד הוא לקח יותר מדאי והרגיש שסופו קרב מאוד, ואמר לחברו, תעשה לי טובה תקח אותי ליד המזוזה, והחבר לא הבין מה הוא רוצה, אבל מילא את בקשתו והוליכו למזוזה, והניח את ידו על המזוזה ואמר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והשיב נשמתו לבורא, ועל זה נאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דה"א יז, כא), וגם היהודי שנראה רחוק מאוד הוא מאוד רוצה לעבוד את ה' יתברך.

אם תוכיח לי שהתורה משמים אני חוזר בתשובה!

(פ"ד פ"א)
ועתה ישראל שמע על החוקים ואל המשפטים וכו'.

שלמה המלך ע"ה אומר (משלי ג, כח) "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך", שלפי הפשט אל תדחהו למלוה אלא תשלם לו מיד את חובו. ולפי הדרש "רעך", זה יצר הטוב, וכשהוא מעורר אותך לחזור יותר בתשובה אל תאמר לו "לך ושוב ומחר" אני אחזור בתשובה כשיש לך את האפשרות לחזור עתה, כי כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה:).

וזה משה רבינו ע"ה בא ואומר לנו "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים", אל תדחה למחר את התשובה, וכמו שמובא במדרש (תנחומא נח סימן ג) שהקב"ה רצה ליתן לנו את התורה שבכתב, וקיבלנו, ואת התורה שבעל פה, ולא כל כך רצינו, כפה עלינו הר כגיגית ואמר לנו הקב"ה אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם!

לכאורה המילה שם, לא מובנת, היה צריך לומר פה תהא קבורתכם? אלא כאן רמז הקב"ה לאדם שלא רוצה לקבל עכשיו את התורה, אלא דוחה אותה לשם, דהיינו עוד שנה כשאהיה אחרי הצבא, או עוד כמה שנים שאתחתן, עכשיו אני לא יכול לבד. או למחמירים, עד הפנסיה, מה שבטוח לא עכשיו, ועל זה אומר בורא עולם שם תהא קבורתכם זו הקבורה של האדם.

ומעשה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שטס במטוס לאחת המדינות בעולם לפני הרבה שנים, וישב לידו זואולוג יהודי מומחה לחיות, והתחילו לדבר על הא ועל דא, והנה הגיע שעת הארוחה שלא היתה אלא נבילות וטרפות, וכמובן שהרב לא אכל שום דבר, ואילו הזואולוג התברר לא רק כמומחה לחיות, אלא גם אוכל חיות מכל הסוגים ומכל המינים.

והרב לא מאמין למראה עיניו, ואמר לו, מה אתה עושה זה, טריפה גמורה! וכתוב בתורה שאסור לך לאכול את זה, זה מטמטם את הלב והנפש! (יומא לט.), אבל הזואולוג לא נראה כמשתכנע מהדברים ואמר לרב, תשמע! התורה שכתב משה רבינו היא נפלאה ויפה מאוד, אבל זה לא מחייב אותי, וכי אם אני אכתוב תורה ואומר שאסור לשתות קוקה קולה, מישהוא ישמע?!

אמר הרב, משה רבינו ע"ה לא כתב את התורה מעצמו אלא ה' יתברך אמר לו מה לכתוב, וזו תורת ה' שברא אותך, ואתה צריך לשמוע לו! אם תוכיח לי שה' יתברך כתב את התורה אני חוזר בתשובה, כבר ישבתי עם כמה רבנים ולא הוכיחו לי.

אמר לו הרב אתה בתור זואולוג צריך להבין מהר את מה שאומר לך, משה רבינו קובע עובדה ברורה שיש רק שלושה בעלי חיים מעלה גרה ולא מפריסי פרסה, גמל, ארנבת, ושפן. ורק אחד מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, הלוא הוא החזיר. וכי משה רבינו טייל בכל העולם כולו, ובדק חיה אחר חיה? ואם כן, מנין למשה רבינו הסוד המופלא הזה?

ולא עוד אלא משה רבינו אומר, שכל דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, מתוך כל מילוני הדגים בעולם, וכי משה רבינו היה צללן, ואם כן מניין לו??? שאלות קשות מאוד אתה שואל, ענה הזואולוג, אולי תענה לי אתה כבוד הרב, איך באמת משה רבינו ידע?

אמר לו הרב, באמת משה רבינו לא ידע, אלא ה' יתברך שברא את כל העולם ואת החיות והדגים גילה למשה רבינו, ואמר לו לכתוב את זה בתורה, ועכשיו לא נותר לך אלא להאמין שהתורה מן השמים ולא מבשר ודם! וכשהזואולוג ראה שהרב צודק אמר לרב, אתה צודק, ואני יחזור בתשובה אבל לא עכשיו, כי אני רעב מאוד אלא רק אחרי האוכל, ואין צורך לומר שהוא לא עשה תשובה, אלא נשאר בתשוקה.

ענבים עסיסיים אבל זה פלסטיק

(שם)
ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים וכו' למען תחיו.

יבוא האדם ויאמר, הנה אני לא הולך בדרכי התורה, ואני חי ונהנה מהחיים, ואיך הפסוק אומר "שמע אל החוקים ואל המשפטים וכו' למען תחיו", והרי אני גם בלא חוקים ומשפטים חי?

אבל אם נתבונן בהמשך הפסוק נראה שכתוב "ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוקי אבותיכם נותן לכם", ופירשו המפרשים שהארץ זו הארץ העליונה שזה העולם הבא, ששם באמת החיים מתחילים, והעולם הזה, זה לא מקום החיים, וזה רק הפרוזדור והמעבר לטרקלין הגדול שזה העולם הבא. וכל בעל שכל מבין שהעולם הזה הוא לא התכלית, שאם הוא היה התכלית, למה מתים? ומדוע יש הרבה צרות ובעיות בדרך? ושליש מהחיים ישנים? ועוד שליש עובדים? ועוד שליש בקושי חיים? וכל זה, אם האדם חי שבעים שמונים שנה.

מה שאין כן העולם הבא שעליו נאמר "בִּלַע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כה, ח), והחיים הם נצחיים וההנאות הם הנאות אמיתיות ולא מדומות של העולם הזה. ואם נקח את המילוי של המילה עולם, עינ וו למד ממ, נקבל את המילה מדומין, ונמצוא שכל ההנאות כאן הם פרי הדמיון.

וכמו שהאדם רואה ענבים טעימים ועסיסיים ובא לאכלם ופתאום הוא מגלה שזה מפלסטיק אלו הם הנאות העולם הזה, וגם אם נאמר שיש משהו בהנאות העולם הזה, האם בשביל זה שוה להפסיד חיי נצח? מיליארדים של שנים?

הרי כל אדם שיגידו לו בוא תעבוד שנה אחת קשה, ותקבל עשר שנים של הנאות ובתי מלון, והכל, ודאי שהוא יסכים! וגם אם יגידו לו עשר שנים קשות, ותקבל חמישים שנה הנאות אין סוף, גם היה מוכן. ואם כן בא הקב"ה ואומר לאדם, תעבוד אותי במשך היותך בעולם הזה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

ואם בכל זאת יתעקש האדם ויאמר בינתיים טוב לי, אני נהנה מן החיים, ומה אתה רוצה ממני, הבא נספר סיפור ונבין את לקחו. מעשה במלך טוב לב שכיבד את כל אנשי העיר מגדולים ועד קטנים, אבל מצד שני הנהיג את המדינה ביד חזקה.

את המורדים תשלח למלון הילטון לחודש ימים

אבל כמה מן אנשי העיר החלו למרוד במלך, ולאט לאט גם נאספו אליהם אנשים, אבל המלך לא נתן לזה יותר מדאי זמן להימשך ושלח פלוגה גדולה של שוטרים ואסרו אותם באזיקים ונזרקו כולם לצינוק צר וחשוך, ואכלו לחם יבש ושתו קצת מים.

והנה בא המשנה למלך שהיה גם יועצו האישי ואמר למלך, הרי אתה מלך טוב וכולם אוהבים אותך ורוחשים לך כבוד, ואם כן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? תתפוס רק את המורדים הראשיים, ואילו את המסתפחים אל תעניש קשות.

אמר לו המלך, לך לצינוק, ואת המורדים עצמם תקח למלון הילטון לחודש ימים, ואילו את המסתפחים תשאיר בצינוק לחודש ימים, ובעוד חודש אומר לך מה לעשות. ובאמת היועץ מיד הורה לשוטרים לקחת את המורדים למלון המפואר לחודש ימים ולמלאות את כל מבוקשם, אם זה באכילה, אם זה בתענוגות למיניהם, ואילו את השאר שרק הצטרפו ונטפלו שישארו בצינוק עם לחם צר ומים לחץ.

ותהום כל העיר על המעשה הלא מובן שעשה המלך, והמורדים לבינתיים צוחקים על האחרים שבצינוק, אבל ידוע מה שאומרים העולם צוחק מי שצוחק אחרון. וכעבור חודש נתן המלך פקודה להוציא את כל המורדים מהמלון המפואר וליתלות אותם בכיכר העיר, ואילו את אנשי הצינוק לשחרר לביתם.

וכשנשאל המלך מדוע ולמה עשית ככה? ענה המלך, שכיון שהמורדים סוף סוף עשו פה ושם את חוקי המדינה, ולכן אמרתי שאשלם את שכרם במלון המפואר, ואת העונש יקבלו. ואילו השאר שהיו בסדר, ורק שחטאו קצת, לכן נענשו בצינוק ועכשיו שוחררו לביתם.

בלי היתר גמור לא תראה אותי יותר מגיע לפה

(שם)
ועתה ישראל שמע.

הקדוש ברוך הוא רוצה ללמדינו שקודם כל תבוא לשמוע, אפילו אם אין בכוונתך לקיים, שדברי תורה עושים רושם גדול בנפש היהודי, וכמו שרוצים להעיר אדם מהשינה, אזי מדליקים את האור, ולכאורה מה האור יעזור, הרי עיניו סגורות והוא רדום? אלא שהאור חודר גם דרך העיניים הסגורות, ואם כן נעשה קל וחומר שהרי התורה נמשלה לאור שנאמר (משלי ו, כג) "נר מצוה ותורה אור", ובודאי שזה אור עצום וגבוה יותר מכל המנורות בעולם, וגם אם האדם שבא לשמוע תורה נראה "ישן", ושהדברים לא משפיעים עליו כלל, זה לא נכון, שהאור של התורה נכנס לעומק לבו פנימה, ובבוא היום זה יפרוץ החוצה.

ומעשה בזמנינו באחד הבתי ספר הטובים ביותר באיזור רמת גן הנקרא בשם 'בליך', ששם נמצאים טובי המוחות של הבחורים, אלא שהם והדת לא כל כך קשורים בלשון המעטה, והארגון הנפלא שנקרא 'ערכים' שמחזירים בתשובה בכל העולם כולו, ניסו את כוחם גם בבית הספר הזה.

אלא שהמנהל של הבית ספר לא הסכים שיכנס שום זיק של יהדות ותורה למקומם, אבל ארגון 'ערכים' שידעו שחבל על הבחורים היקרים שלומדים שם רק דברי חול בלי טיפת לימודי קודש, לא ויתרו עליהם, ולכן הקימו "מועדון" צמוד לבית הספר, ומדי פעם היו מכריזים ומודעים על מסיבת ראש חודש, או מסיבת סיום מסכת, או מסיבת חנוכה וכדומה, כדי למשוך אותם "למועדון". ואכן בתחילה הופיע בחור אחד, ולאחר מכן שניים ושלושה, עד שהמקום נתמלא מפה לפה והבחורים השתנו מן הקצה אל הקצה והחלו כבר להתפלל.

אלא שהמקום צר מלהכיל, וביקשו התלמידים מהמנהל את האולם הגדול, והמנהל לא הסכים לאולם, אבל את המגרש ספורט נתן להם ברצון, ושם התפללו כל צהרים את תפילת המנחה. אלא שכאן כבר הדבר הפריע לשכנים, כיון שהם צעקו 'אמן', כמו להבדיל שאוהדים במגרש צועקים כשנכנס גול. והמנהל מסר בידם את האולם הגדול של בית הספר בליך.

ויהי היום וכולם באו לשמוע את הרב שהרצה באותו יום, והתפעלו מאוד, ושאלו שאלות, אלא שהרב קלט בעיניו את אחד הבחורים שלא נע ולא זע מתחילת ההרצאה ועד סופה, וגם כשנגמרה הדרשה וכולם הלכו הבחור כאילו נדבק לכיסא ולא זז.

והנה הבחור פונה לרב, ואומר לו: יש לי בעיה גדולה, ואני צריך פתרון? מה הבעיה, שאל הרב את הבחור. הבעיה שלי היא שאני ספר מקצועי ביותר, ואני עוסק בזה לפרנסתי, אלא שאני מספר גם נשים, ואני רוצה היתר, ואם הרב לא יגיד לי שמותר לי אני לא אבוא יותר לשיעורים אלו, כי אני לא יכול לעשות איסור ולבוא לשמוע תורה, או זה או זה. והרב ניסה לומר לו ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (אבות פ"ד מ"ב). אבל הבחור התעקש ואמר לרב, אני רוצה היתר גמור ובלי היתר גמור אני מבטיח שלא תראה אותי יותר דורך במקום הזה.

והרב אמר לו שהוא צריך זמן של כמה ימים כדי לברר את הדבר עם רבנים חשובים כי לא דבר פשוט כלל הדבר הזה. ובינתיים כל מי שהרב פנה אליו אף אחד לא הסכים להתיר, שהרי זה באמת עבירה חמורה ביותר! והרב החליט לילך לרב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א (רבה של רמת אלחנן בבני ברק) ושטח בפניו את השאלה הקשה, ואחר שהרב ישב וחשב אמר לו תגיד לבחור שזה מותר, וזה על הצואר שלי, והעיקר שימשיך לבוא לשיעורי התורה, והתורה כבר תחולל בו את השינוי, והבחור קיבל את ההכשר והמשיך לבוא לשיעורי התורה, ולא עברו ימים מועטים והתורה האירה את נשמתו וחזר בתשובה שלימה ונכנס ללמוד בישיבה קדושה, ועל זה אמרו 'חכם עדיף מנביא' (בבא בתרא יב.).

נר אחד לאבא ונר אחד לאמא

(פ"ד פ"ב)
לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וכו'.

מובא בפרק במה מדליקין (שבת פ"ב מ"ו) על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. והקשה רבי עקיבא איגר זצ"ל (תוס' רע"א במשנה זו), מדוע לא אמרה המשנה בנדה ובחלה ובנר, כמו שלא אמרו בהפרשת החלה? אלא לרמוז שהאשה רק צריכה 'להדליק' את הנר, אבל הבעל צריך 'להכין' את הנר להדלקה, וכן מובא בבן איש חי (ש"ב פרשת נח סעיף ו) שטוב שהבעל יכין את הנרות להדלקה והשאלה נשאלת למה?

ונראה לומר על פי המבואר באבות דרבי נתן (פ"א) שאדם הראשון שנצטווה מפי ה' לא 'לאכול' מעץ הדעת, עשה סייג לדבריו שלא רק שלא לאכול אלא שגם אסור לנגוע, וכך אמר לאשה שאסור לגעת בעץ הדעת, ועל ידי כך ממילא היא לא תקרב לעץ הדעת כלל.

אבל הנחש שידע את הציווי שאסור רק 'לאכול', דחף את חוה לעץ, והיא נגעה בו, ואמר לה: את רואה כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה. והיא שמעה לו, ואכלה. וממילא רואים מכאן, שאדם הראשון על ידי שהוסיף והחמיר עליה, זה מה שגרם לה לחטא הנורא. ולכן התיקון לזה הוא לגרום לה להדליק את הנר, על ידי שהבעל יכין אותו, והאשה רק תדליק. שהרי הסיבה שהאשה מדליקה נרות שבת זה משום שכיבתה נרו של עולם, שנר אלוקים זה נשמת האדם, וכשתדליק נר לכבוד שבת, היא תאיר נרו של העולם.

ותירוץ נוסף מדוע הבעל צריך לעסוק בהכנת הנר, כיון שבני ישראל בחטא העגל רק הגברים חטאו, ואילו הנשים לא חטאו כלל, וללא חטא העגל היינו מגיעים לדרגה של אדם הראשון לפני החטא, וכיון שהגברים חטאו, צריכים להכין את הנר.

ומעשה שסיפר הרב ניסים יגן זצ"ל, בילדה שחזרה מהגן ביום שישי ושמעה את הרמקול של חב"ד מכריז בקולי קולות בחוצות העיר 'כל אשה ובת, מדליקה נרות שבת!', ובאה לאמא שלה שלא היתה דתיה כלל, ואמרה לה: אמא, אני רוצה שתדליקי נרות שבת, כי כך שמעתי שכל אישה ובת צריכים להדליק נרות שבת. אבל האמא שלא היה לה מצפון גם להדליק נרות שבת, ואחר כך לצפות בסרט ערבי בשבת, שזה לא מזכיר את היהדות, סירבה בתוקף.

וכך הילדה כל יום שישי מתחננת לאמא שלה, אבל היא עקשנית ולא מוכנה, והילדה אזרה אומץ והלכה למכולת וביקשה שתי נרות, ובעל המכולת הביא לה שתי נרות נשמה, כי רק נרות נשמה נמכרים ביחידים, ולכן הוא חשב שרצונה בנרות נשמה, והיא החביאה אותם ונכנסה לחדר שלה ומהפלסטלינה עשתה חלות והדליקה את הנרות נשמה, ועצמה את עיניה כפי שהיא ראתה בתמונות של חב"ד.

ובדיוק אביה נכנס לחדר של בתו, והוא התרגש מאוד לראות את בתו עם ידיים על העיניים ונרות דולקות, ושאל את בתו מה זה הנרות נשמה הללו בשביל מי הדלקת אותם, והילדה בתמימותה ענתה אחד לאבא ואחד לאמא, וההורים חזרו בתשובה שלימה, והאב כל יום שישי מחלק נרות שבת בחינם לכל שכונת נוה שרת בתל אביב.

אני התעניתי בשבילך ארבעים יום

(שם)
לא תוסיפו וכו' ולא תגרעו ממנו.

לפעמים היצר הרע רואה שהאדם לא נשמע לו, וכל נסיונותיו להחטיא את האדם עולים בתוהו, אזי הוא מנסה להגיד לאדם להוסיף במצוות ולהחמיר היכן שאין צורך להחמיר, ובסופו של דבר הוא מיקל ומתיר דברים שאסורים, וזה מה שאומרים ביום הכפורים בוידוי הנורא (של רבינו ניסים גאון זצ"ל) 'את אשר הקלת החמרתי, ואת אשר החמרת הקלתי, את אשר טהרת טמאתי, ואת אשר טמאת טהרתי, את אשר התרת אסרתי, ואת אשר אסרת התרתי', ולכאורה הוידוי כאן לא מובן, שאם מדובר בצדיק יותר מידי כפי שרואים לכאורה, שהרי הוא מחמיר ואוסר ומטמא גם דברים מותרים, אם כן איך מגיע לדרגה שפלה ביותר שהוא מתיר את האסור ממש???

אלא הוא שאמרנו, שבתחילה האדם חושב להוסיף חומרות על חומרות עד שנעשה לחמור ומתיר איסורים גמורים, וכמו שמצינו בדואג האדומי עם שאול המלך במלחמת עמלק שחמלו שניהם להשאיר את מיטב הצאן לקרבנות, וכן את אגג, ועוד ועוד, ובזה עבר שאול המלך על דברי שמואל הנביא שאמר להרוג את כולם, ויצאה בת קול מן השמים ואמרה "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז), כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים, כפי שקרה לאחר מכן ששאול שלח את דואג להרוג את נוב עיר הכהנים, ודואג הרג אפילו את העוללים בעריסה, ואת כל הבקר, ולא השאיר אפילו אחד (חוץ מאביתר הכהן שהצליח לברוח) (מדרש זוטא קהלת ז).

וזה התורה אומרת לנו "לא תוסיפו ולא תגרעו" כי מהתוספת לפעמים בא הגרעון, וצריך לשקול כל דבר בפלס, ולהתייעץ עם תלמיד חכם בכל דבר, אם צריך לעשות אם לאו, כי באמת יש מקומות שצריך להשתדל להחמיר, ויש מקומות שלא, ולולא מורה דרך האדם לא יצליח, וכבר אמרו חז"ל כל המתייעץ עם תלמיד חכם לעולם אינו נכשל וכשעוברים על דבריו נכשלים (עיין נדרים מ.).

ומעשה בבחור ישיבה שהיה חולה במחלה אנושה חשוכת מרפא וכל הרופאים אמרו נואש לחייו למרות גילו הצעיר, אך הבחור לא התייאש ורצה מאוד לחיות, ולכן הלך למרן החפץ חיים זצ"ל ובכה לפניו שהרב יתפלל בעדו, והרב אמר לו מה אני יכול לעשות וכי אני יכול לשנות את הטבע, אבל התלמיד הפציר ובכה מאוד.

אמר לו החפץ חיים: אני ישלח אותך לאיזה רב זקן בעיירה פלונית, ותבקש ממנו ברכה, ואתה תהיה בריא בעזרת ה', אבל זה בתנאי שלא תגלה לאף אחד, ואם תגלה אתה תשא בתוצאות. ואכן הבטיח הבחור שלא יגלה ונסע מיד לאותה עיירה, וביקש ברכה מאותו רב זקן, ומיד נעשה לבריא ושלם, ולא היה שום זכר למחלה.

ועובר זמן והבחור השתדך וזכה להקים בית נאמן בישראל, ויהי היום ואחות של אשתו חטפה גם היא את אותה מחלה שחלה בה הבחור בעבר, ואשתו שידעה שהוא היה חולה בעבר כי הוא סיפר לה החלה להפציר בו איך נעשית לבריא איזו תרופת פלא השגת מהרופאים וגם האחות החוֹלָה הצטרפה ולא נתנו לו מנוח והוא כבר לא יכל לשתוק עד שהוכרח לגלות להם את האמת כי הוא נראה בעיניהם שלא איכפת לו מהחולי שלה וכו'.

ואמר להם את כל הסוד הגדול, ומיד חזרה לו המחלה, וכל עוד כוחו במתניו נסע מיד לחפץ חיים וביקש מחילה גמורה והתחנן לרב. אמר לו החפץ חיים לפני הרבה שנים שהיית כאן, הייתי צעיר יותר, והתעניתי ארבעים יום כדי שתהיה בריא, עכשיו אני זקן ואני לא יכול להתענות, אבל הזהרתיך ולא נזהרת, לכן זו אשמתך.

תבטיח לי שיותר לא תקרא עיתונים

מעשה נוסף ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל שהיה איזה בחור צעיר בזמנו שחלה במחלה קשה והיה לו בעיות של שטף דם עד שהגיע לסכנת חיים, והיה צריך לעבור ניתוך מסובך ע"י פרופסור, והאחוזים להצלחה לא גבוהים, ולכן ניגש הבחור לרבינו אליהו לאפיאן, והרב שידע שלבחור יש מחלה רוחנית גם כן, של קריאת עיתונים, ובפרט עיתונים טמאים.

אמר לבחור: אם תרפא עצמך מהמחלה הרוחנית ותבטיח לי שיותר לא תקרא עיתונים משום סוג, אזי אני מבטיח לך שתתרפא. והבחור הנהן בראש לאות הסכמה, אבל הרב אמר לו בהנהון בראש לא יוצאים ידי חובה, אני רוצה שתבטיח במפורש! אכן עם כל הקושי של הבחור הוא הסכים, כי זה חיים או מות (תרתי משמע), והרב בירך אותו ברכה נאמנה, ואכן הניתוח עבר בהצלחה גדולה והמחלה נעלמה כלא היתה.

עובר כמה שנים והבחור התגעגע מאוד לעיתונים ובפרט שהיצר הרע אמר לו שזה לא הברכה של הרב שהועילה לרפאות אותו, אלא זה הפרופסור הגדול שהוא מומחה גדול, וכי מה זה כבר קריאת עיתונים, והבחור נשמע להוראות היצר, ופתח את העיתון על השולחן. ופרץ לו גוש דם מהאף שלו על העיתון מול כל בני המשפחה, והאמא מיהרה בריצה אל רבינו אליהו לאפיאן זצ"ל והתחננה על חייו וביקשה מחילה גמורה, והרב אמר אני יברך שוב אבל זו הפעם האחרונה כי זה לא תלוי בי, ואכן הרב בירך שוב ונעלמה שוב המחלה וכל העיתונים גם נעלמו.

שדה הקרב וחנוכיית הניצחון

(פ"ד פ"ו)
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

עם ישראל מאז ומתמיד נקרא 'עם הספר' שכל אומות העולם יודעים שבני ישראל הם החכמים ביותר, אלא שלפעמים היהודי חושב שחכמתו היא בזה שהוא יודע להכניס את הכדור לרשת או לסל, או בזה שהוא רץ במהירות יתרה, או שמרים משקל כבד, או שהוא מתאבק כראוי.

ולכן בא הקב"ה ואומר לנו, לא לנסות להראות את חכמתינו בהבלים אלו, אלא בתורה הקדושה, שהרי התכונות שהזכרנו ישנם בבעלי החיים לרוב, אם זה ריצה, ניקח את הנמר, ואם זה משקל כבד, ניקח את החמור או הפיל, ואם זה האבקות, יש את האריה, ואם זו שְׂחִיָה במהירות, הדג הכי קטן מנצח אותך, ממילא לא כדאי לנסות להראות שהאדם היהודי, בנו של מי שאמר והיה העולם, ינסה להראות את כוחו במה שבעלי החיים כבר טובים ממנו. זה דומה לפרופסור גדול שעומדים עשרות בני אדם בתור כדי לקבל ממנו ייעוץ בעניינים חשובים, והוא מנסה להראות לכולם שהוא טוב בקליעה למטרה, או בהורדת ידיים.

ומעשה במלחמת העצמאות של אמריקה בשנת 1776 שהגנרל ג'ורג וושינגטון הלך לבקר את החיילים בשדה הקרב כשהאזורים היו מלאים בשלגים וכולם קיבלו את פניו בחיל ורעדה, והנה לפתע הגנרל רואה את אחד החיילים עומד וממלמל כמה מילים ומדליק נרות, ניגש אליו הגנרל ושאל אותו לפשר הענין? אמר החייל יסלח לי הוד מעלתו, אבל אני יהודי והיום יש לנו חג החנוכה שלפני יותר מאלפיים שנה הקב"ה עשה לנו ניסים, וזכר לנס אנו מדליקים את נרות החנוכה.

וראה זה פלא הגנרל התפעל מעוז רוחו של החייל היהודי, ואמר לכל החיילים הייתי מסופק אם ננצח במלחמה הזו אבל אחר שראיתי שיש בתוכנו חייל יהודי שמקיים את מצוות אלוקיו במסירות נפש שכזו אני בטוח בנצחון. וכן היה שניצחו במלחמה והגנרל הפך להיות לנשיא ארצות הברית הראשון בתולדות אמריקה, ושלח מתנה לאותו חייל יהודי, חנוכיה עם שמו של הנשיא וכיום זה במוזיאון בארה"ב.

הרימון שלא נגמר

(שם)
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

מעשה במושל מוסלמי שמשל בדמשק ומנע מאשתו לילך ולבקר את ההורים שלה שגרו בארץ אחרת, אלא שההורים שלה הגיעו לדמשק עצמה, ואף על פי כן הוא אסר עליה לילך לשם, אבל היא התעקשה ורצתה ללכת, ובאותו זמן המושל היה אוכל רימון ואמר לה אם את הולכת וחוזרת אחרי שאני סיימתי לאכול את כל הרימון הרי את מגורשת, אבל היא הלכה ובינתיים הוא אכל את הרימון, וכשהיא חזרה כבר היה מאוחר.

וכיון שהמושל לא רצה לגרש את אשתו באמת, לא ידע מה לעשות שלפי הדת שלהם היא אמורה כבר להיות מגורשת, ואינו יכול להחזירה עד שהיא תתחתן קודם עם אחר (ההיפך מתורתינו הקדושה), והמושל לא רצה בכך, ולכן הוא הלך לשייח שלהם, אבל השייח אמר לו: שאין תקנה והוא חייב לגרשה. והמושל פנה לבית הרב של היהודים, רבי אברהם חמוי זצ"ל, אמר לו הרב: אשתך מותרת לך, אין לך מה לדאוג בוא נלך לביתך, ובהגיעם לבית המושל אמר לו הרב: בוא תראה כמה גרעיני רימון נפלו לך מתחת לשולחן, ואם כן לא גמרת לאכול את הרימון והכל בסדר, כשמוע המושל את דבריו אמר, אין כמו החכמה של היהודים.

איך מרפאים בעיות של שקרנים

(שם)
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

מאז ומעולם כל גדולי ישראל היו נותנים עצות וברכות לכל באי עולם, גם יהודים וגם גויים היו משחרים לפיתחם, ועד היום אנו רואים שבאים מכל קצוות תבל כדי לקבל עצה וברכה מהרבנים אף על פי שהשואל מבקש לדעת דברים בעניינים שלכאורה לא קשורים לתורה, אם זה מנהלים גדולים ואדריכלים, ומנהלים ושרים בכנסת, כי כולם יודעים שעיקר החכמה נמצאת בתורה, ורק אנשי התורה יודעים אותה.

וכן היה מעשה ברבינו הרמב"ם שהיו משחרים לפתחו ולמוצא פיו מכל העדות ומכל החוגים וכל ברכה שלו היתה פועלת מיידי, וברכותיו לא היו שבות ריקם, ועצותיו והדרכותיו היו לשם דבר, אלא שהיה איזה גוי שלא ראה את זה בעין יפה ורצה לפעול נגד הרב.

אלא שאיך עושים זאת כי כולם יודעים מי זה הרב הנערץ, ומי זה הגוי הזה, ואם כן מה עושים? חשב וחשב עד שעלה במוחו רעיון זדוני, והלך לרב ואמר לרב יש לי שלושה בעיות חמורות, שאני קץ בחיי בגללם, ואני מבקש שהרב יעזור לי בשלושת הבעיות ויפתור לי אותם על נכון.

מה הבעיות שאל הרב? והלה פתח את פיו ואמר בעיה ראשונה שכל מה שאני אוכל אני לא מרגיש טעם, לא מלוח ולא מתוק לא חמוץ ולא חריף, ואני לא יודע מה לעשות? אכן זו בעיה חמורה, אמר הרב. מה הבעיה השניה? הבעיה היא שאני שוכח כל דבר, וכל מה שאני עושה אני לא זוכר. גם זו בעיה קשה, אמר הרב. והבעיה השלישית היא שיש לי יצר כל הזמן לשקר ואני לא מצליח להגיד אמת, וכל הזמן אני משקר ומשקר, אנא כבוד הרב ימצא לי פתרון לשלושת הבעיות הללו. והרב שהבין היטב איזה נחש עומד מולו, אמר לו בסדר, תבוא מחר ואני אתן לך תרופה לשלושת הבעיות יחד.

וכשיצא הגוי מבית הרב, אמר הרב לשמש תביא לי בבקשה שלושה גללים של עזים ותצבע אותם באדום ירוק וצהוב, שייראו כמו גלידה, וכך עשה השמש. וכשהגיע למחרת הגוי, אמר לו הרב יש לי תרופת פלא עבורך, וכשאני אומר לך להתחיל לאכול תשתדל לאכול בלי הפסקה שהתרופה תפעל את פעולתה, ומיד התחיל הגוי לאכול במהירות עד שלפתע חש בחילה נוראה, ואמר לרב: הרי זו צואה, ויש לזה טעם נורא למה הרב עשה לי את זה? אמר לו הרב: הנה נתרפאת ברוך ה', שהרגשת מיד את הטעם הנפלא, וכן לא שיקרת כי זה באמת מה שאכלת, ובקשר לשכחה אני מבטיח לך שלא תשכח את זה כל חייך.

מה השם של האמא

(שם)
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

מעשה בבחור בתל-אביב שהכלב שלו קיבל מחלה מסויימת, והלך לשאול הבחור בטובי הויטרינריים שיבדקו את הכלב החולה, אבל ללא הועיל שום תרופה לא נמצאה לכלב המסכן, וכבר נתייאשו הרופאים מלרפאותו, ואמרו לבחור שכנראה הוא יצטרך להפרד מכלבו.

ובלית ברירה חקר ודרש הבחור אצל הדתיים ונודע לו שיש רב גדול בבני ברק עיר התורה, ושמו רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל המכונה הסטייפלער, ולא התעצל הבחור ונסע לבני ברק לגאון הדור ועמד בתור כמו כולם וביקש את בקשתו מהרב הגדול, והרב שלא רצה לפגוע בו אמר לו אני צריך לדעת מה שם האמא של הכלב.

איך מגיעים לארמון

(שם)
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

מעשה ברבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, כשהיה עוד ילד ניכר בחכמתו העצומה והפליא את כל רואיו ושומעיו עד ששומעו הגיע גם למלך. ולכן המלך רצה לראות את חכמתו ואמר לאביו של רבי יהונתן שהוא רוצה לראות את בנו בן התשע ביום שלישי בשעה 12:00 בצהרים בארמון, אלא שלא יגיד לו איך מגיעים לארמון, וניגש האבא לבנו ואמר לו המלך רוצה לראות אותך ביום שלישי בשעה 12:00 בצהרים אבל הוא ביקש שלא אומר לך איך להגיע, ולכן תמצא את זה על ידי שתשאל אנשים.

וכן היה ששאל רבי יהונתן אייבשיץ והסבירו לו איך להגיע, ואכן מצא את הארמון ונכנס פנימה, והמלך אמר למשרתיו ועבדיו לעמוד מסביבו עם הכידונים כדי לנסות להפחיד את הילד, אבל רבי יהונתן שידע שהקב"ה שומרו בכל מקום לא פחד מהם, והמלך אמר לו איך מצאת את הארמון אביך גילה לך? לא, אבי אמר שאסרת עליו לגלות לי, אבל שאלתי אדם שראיתי והוא אמר לי תלך ימינה וימינה ותגיע וכך עשיתי.

אמר לו המלך: אני ישאל אותך שאלה, אם אדם אחר היה אומר לך לקחת שמאלה ושמאלה, מה היית עושה? הייתי שואל אדם שלישי ומה שהיה אומר לי הייתי עושה, שזה שנים נגד אחד, והולכים אחר הרוב. אמר לו המלך: אם ככה עכשיו אני קורא לקרדינל שיטביל אותך לנצרות, כי אתה בעצמך אמרת שהולכים אחר הרוב, והרי הרוב בעולם זה הגויים, ולא היהודים.

אמר לו רבי יהונתן אדוני המלך תרשה לי אבל אני רוצה עכשיו לשאול אותך שאלה, אני נמצא כאן בארמון הפאר ואני רואה פאר והדר שלא רואים בשום מקום, נברשות מזהב ובדולח, משרתים לבושים בבגדים מיוחדים, הכל מרוצף בדייקנות עם שיש יקר ביותר, ואני רואה את הכתר על ראשו של המלך משובץ ביהלומים ואבנים יקרות שאין כמותן בעולם, ואני רואה אפילו את המלך בעצמו. ויבואו לכאן מאה אנשים ויאמרו לי שהארמון והמלך לא כאן אלא ברחוב השני, למה אני יאמין, אדוני המלך, למה שרואות עיני או למאה אנשים? מיד ענה המלך ואמר לו: ודאי למה שרואות עיניך.

אמר לו רבי יהונתן אדוני המלך זו בדיוק התשובה לשאלתך, שרק במקום ספק הולכים אחר הרוב, אבל לגבי היהדות אין לי שום ספק, כי אני יודע בידיעה ברורה שיש אלוקים כמו שנאמר (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ואני אפילו זוכר מי עמד לידי במעמד הר סיני, ואיך אתה רוצה שאלך אחר הרוב? אמר המלך לעבדיו תמלאו לו את הכיסים בדינרי זהב, לפני שיעשה אותי יהודי.

זו היא חכמתנו, זו היא בינתינו, וכשהיהודי עושה על הגויים 'קידוש' וחושב שהם הנבונים והחכמים ומנסה לחקות אותם במעשיו, אזי הגוים עושים עלינו 'הבדלה'. אבל אם אנו עושים עליהם 'הבדלה', ומבדילים עצמנו מהם, ומבינים שאנו הנסיכים של המלך הגדול, וכמו שאומרים בהבדלה 'להבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים', ללמדינו שכמו שההבדל בין האור לחושך הוא גדול מאוד, כך צריך שיהיה הבדל בין היהודים לגויים, ואז הגוים עושים עלינו 'קידוש' ומעריכים אותנו למאוד.

ובזכות זה בני ישראל זכו לצאת מארץ מצרים, שלא נדמו לגויים, ונשארו בשמות יהודים ובלבוש יהודי ובאותה שפה (פס"ז שמות ו, ו. ומכילתא בא כח:) למרות שהם היו משועבדים למצרים, ולכאורה אם הם היו מנסים לשנות לבושם ושמם ולשונם, אולי היו מורידים להם קצת מהשעבוד, שהרי הם דומים להם, אבל הם האמינו רק בבורא עולם, ולא למדו אפילו את השפה המדוברת במצרים ונשארו עם הכיפה והציצית, ובזכות זה נגאלו.

יהודי בכל מקום נקרא יהודי

(פ"ד פ"ז)
כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קוראינו אליו.

בתפילת 'עלינו לשבח' מובא 'שלא עשנו כגויי הארצות' דהיינו שגוי שנולד בצרפת הוא צרפתי, וגוי שנולד באנגליה הוא אנגלי, כי הוא טפל, והאדמה אשר הוא עומד עליה היא קובעת לו מי הוא, אבל יהודי גם אם הוא יגדל באוגנדה, הוא ישאר יהודי לעולם.

וזה שהקב"ה אמר לישראל "והייתם לי עם סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה) שהמילה "סגולה" רומז לניקוד סגול ֶ, שאיך שלא נסובב אותו תמיד הוא ישאר סגול, שזה היהודי שהיכן שהוא יסתובב בעולם הוא ישאר יהודי, ולכן באה התורה ואומרת שמי גוי גדול שאלוקים כל כך קרוב אליו בכל מקום בעולם, זה עם ישראל.

משפט שלמה, מה מסתתר מאחריו?

(פ"ד פ"ח)
ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וכו'.

פירש רש"י ז"ל: חוקים ומשפטים צדיקים. הגונים ומקובלים: עיין שם. ונביא לדוגמא את המשפט הידוע בתנ"ך הלוא הוא משפט שלמה המלך ע"ה, שהאדם שמתבונן בדבר יקשה לא מעט קושיות על משפט שלמה שלכאורה הדברים מאוד לא מובנים, ולפני שנציג את הקושיות הבה ונחזור על הסיפור הידוע לכולם:

שבאו שתי נשים למלך שלאחת מהן מת הילד שנולד לה באותו לילה, ואילו לאחרת שגם נולד לה בן באותו לילה עימה בבית, הבן נשאר בחיים. וזו אומרת כולו שלי, ושלך המת. וזו אומרת שלך המת, וכולו שלי. ושלמה המלך ע"ה פסק שיחלוקו, ואזי צועקת בכל לב האמא האמיתית ואומרת לשלמה המלך ע"ה אני מעדיפה שתתנו לה את הילד החי והמת אל תמיתהו. ואילו השניה צווחת: גם לי וגם לך לא יהיה, תחתכו אותו לשנים. ואז פוסק ואומר שלמה המלך ע"ה החכם באדם תתנו לראשונה את הילד, ויוצאת בת קול מן השמים ומכריזה היא אמו, וכל העם פחד וראה את חכמת שלמה המלך ע"ה שאין כמוה בעולם (מלכים א פרק ג יעויין שם).

ועתה נתבונן במעשה זה שלכאורה ממש לא מובן.

א. איך המלך מציע הצעה משונה שכזו לחתוך ילד לשנים, וכי זה חלוקת רכוש?

ב. איזה אמא נורמלית בעולם תסכים לחתוך את בנה לשניים?

ג. האמא האמיתית אמרה זה בני החי, ואחר כך אמרה ובנך המת, ואילו השניה אמרה בנך המת ובני החי, וכן ששלמה המלך חוזר על דבריהם, חזר באותה צורה על דבריהם?

אלא מסבירים המפרשים (עיין שם במעם לועז עמוד ס"ג) ששתי הנשים הללו היו כלה וחמותה, ושתיהן הולידו בן באותו הלילה, ואכן מת התינוק של הכלה, ולאחר מכן מת גם בעלה של הכלה, וממילא עכשיו היא זקוקה לייבום או לחליצה ואסור לה להתחתן עד שהצוציק הזה יגדל בשביל לקיים מצוות הייבום או החליצה (עיין נדה מד.), וזה קשה מנשוא, גם לאבד ילד, וגם בעל, וגם להמתין עכשיו הרבה שנים.

וכשהאדם מבולבל השטן מנצל את זה ומיד כשחמותה נרדמה, היא החליפה את התינוקות כשכל מטרתה זה להינצל מהייבום או מן החליצה, שהרי אם אין אח לבעלה אין מי שיעשה ייבום, ולכן היא לקחה אותו, ולכן היא פתחה דבריה ואמרה "בנך המת ובני החי", כי מה שיותר עניין אותה זה שבנה של חמותה ימות כי על ידי כך אין ייבום, והדבר הטפל זה "שבנה" החי.

ושלמה המלך ע"ה הבין את כל העניין, ולכן אמר תביאו חרב, שבשביל האשה ששיקרה הפתרון הכי טוב זה להתפטר מן הילד שהביא לה את כל הצרה הזו, וכיוון שהיא היתה בבהלה ובלחץ נפשי, אמרה בפה מלא לחתוך אותו לשניים, וכאן נתגלתה החכמה העצומה של שלמה החכם באדם שידע לרדת למעמקי מחשבות האדם.

ממה יש לאדם שכחה?

(פ"ד פ"ט)
רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים וכו'.

מובא במשנה באבות (פ"ג מ"ח) רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים ד, ט), כלומר: שאם תשכח את הדברים אזי נפשך בסכנה.

ואומר הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו (הלכות תלמוד תורה פ"ב ה"ה) שלכאורה יבוא האדם ויאמר, אם כך עדיף לי לא ללמוד תורה בכלל, שהרי אם אלמד ואשכח רבי מאיר אמר כאילו מתחייב בנפשו, אז אם כן מה לי ולצרה הזאת? ועונה הרב שהאדם שלמד ושכח הוא 'כאילו' מתחייב בנפשו, אבל האדם שלא לומד בכלל הוא 'מתחייב בנפשו ממש', ולא רק 'כאילו'.

אלא שכמובן מה שאמר רבי מאיר שמי ששוכח כאילו מתחייב בנפשו, זה לא מדובר בשכחה רגילה, אלא אומרים המפרשים (ע' לקמן) שהיא כתוצאה של עצלות שלו שאינו חוזר על הלימוד (ועיין שם פירוש היכין), וכן שהוא מתבטל מן התורה עד שהיא נשכחת מליבו (סוף המשנה שם). אבל אם הוא 'אנוס', ודאי שלא בזה דיבר רבי מאיר.

והסיבה שהאדם מתחייב בנפשו אומרים המפרשים, כיון שמי ששומר על האדם זה התורה שהוא לומד, וכל עוד שהוא זוכר אותה, זה שומר עליו, ואם הוא שוכח, אין מה שישמור עליו. ואחת הסיבות שהאדם לא שוכח לימודו, זה משום שהתורה חביבה בעיניו וחשובה אצלו, שהרי מה שחשוב לאדם מאוד אינו ממהר לשכוח, וכל בעל מכולת זוכר את המחיר המדוייק של אלפי הפרטים במרכולתו, וכן כל אדם זוכר את מספר התעודת זהות והחשבון בנק והמספר הסודי של הכספומט והכספת, כי זה חשוב בעיניו מאוד.

ומעשה באדם שהיה שכחן גדול, ומה שהיה לומד, היה שוכח כמעט הכל, ולא ידע מה לעשות, וניגש לרב השכונה ושאל אותו: למה אני שוכח את מה שאני לומד למרות שאני חוזר כמה פעמים ואפילו לומד בקול רם? אמר לו רב השכונה שהכיר את האיש עידן ועידנים, אתה אומר את זה שלושה פעמים ביום בקראת שמע, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו", ואם אתה רואה שאינך זוכר כנראה שאתה "קצת" פוגם בעיניים, ואם תשמור קצת יותר על עיניך אזי זכרון חזק מובטח לך, כי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.) וכבר אומרים בתפילה (במוסף של ימים הנוראים) שאין שכחה לפני כסא כבודך.

אם מחר אין תשלום אל תבוא ללמוד יותר

(שם)
רק השמר לך וכו' והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב.

מובא בגמרא ברכות (כא:) אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמוך לזה כתוב "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב", שזה הר סיני, אלא שנקרא "חורב" על שם שנעשה חורבה לאומות העולם עליו (שבת פט:).

וכן אמר רבינו הקדוש במסכת קידושין (לא.) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, דהיינו כל מה שתעשה לבן שלך, זה לא יביא אותו לידי יראה ממך, אלא אם כן תלמדו תורה, שזה כמלמדו במעמד הר סיני (וכנ"ל).

ומעשה שהיה ברידב"ז (רבי יעקב דוד בן זאב) שחיבר חיבור על התלמוד הירושלמי, ונתפרסם כאחד הצדיקים בדורו, וכל שנה היה נוהג לעשות אזכרה מכובדת לאביו, ולאו דוקא באוכל גשמי אלא יותר באוכל רוחני, והיה מכנס עשרה תלמידי חכמים שיעסקו בתורה מהבוקר עד הערב לעילוי נשמת אביו, והיה משלם להם ביד נדיבה, כך נהג מדי שנה בשנה.

והנה בשנה אחת ביום האזכרה של אביו היה יום סגרירי במיוחד ושלג על פני כל הארץ והקור חודר לעצמות, והרב החל להסתפק האם לילך לאסוף את התלמידי חכמים מביתם או שמא השנה נוותר על זה, שהרי זה לעבור בית אחרי בית, ומסתמא אבא שלו גם ככה כבר בגן עדן, אלא שהרב לא נתן ליצר הרע להשתלט עליו והחל יוצא מן הבית למרות הקור והשלג שהפריעו מאוד, והרב עבר בית אחרי בית והצליח לאסוף את המנין של הצדיקים לביתו, והדליק להם את התנור ולמדו במשך כל היום.

ובסוף היום כשאמרו רבי חנניא בן עקשיא, החל הבן באמירת הקדיש על אביו אלא שלפתע באמצע הקדיש הבן פרץ בבכי לא רגיל עד לסוף הקדיש, וניגשו אליו הצדיקים כדי לברר שמא הוא מתגעגע לאביו, כי כבר עברו הרבה שנים, אבל הרב פתח פיו בחכמה ואמר: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, והם ניסו להרגיעו ולומר לו מי הוא זה ואי זה הוא שעושה אזכרה כל כך מכובדת לאביו מידי שנה בשנה, אין לך מה להצטער, אביך שמח בך מאוד.

אבל הבן אמר להם הבה ואספר לכם ותבינו על מה אני בוכה, לפני הרבה שנים כשהייתי עדיין ילד רך בשנים ולמדתי אצל מלמד בתלמוד תורה, ואבא שלי שפרנסתו היתה בתנורי חורף של הלבנים, הופסקה כיון שהיה מחסור לבנים בתנורים, ולכן שלושה חודשים אבא שלי לא שלם למלמד שלי אפילו פרוטה.

ולכן המלמד אמר לי, אם מחר אתה לא מביא לי את התשלום, אמור לאביך במחילה שאין לי אפשרות יותר, ואני אקח ילד אחר במקומך. וכאשר אמרתי לאבא שלי את דברי המלמד, ראיתי אימה חשכה גדולה נופלת על אוזני אבי וכמעט נפל לארץ מרוב צער, ואמר מה נעשה עכשיו, חלתי והתפללתי כל הזמן שבני יהיה תלמיד חכם, ועכשיו חס ושלום מה יצא מהבן שלי אם הוא לא ילמד תורת אלוקים חיים? והלוך ילך ובכה, הלך אבי לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית.

והנה אחד מהעשירים של העיר אמר שהוא צריך לחתן את הבן שלו, ומי שישיג לו תנור לבנים הוא מוכן לשלם מחיר פי שישה מהמחיר הרגיל, וכשמוע אבי את הדברים יוצאים מפורש מפי העשיר הגדול, בלא אומר ובלא היסוס מיד רץ הביתה והחל לפרק את תנור החורף שלנו לבינה אחר לבינה, ומכר את זה לעשיר, ואת כל הכסף שקיבל נתן לי ואמר לי הנה הכסף עבור שכר בלימוד, קח, יש כאן תשלום על השלושה חודשים האחרונים, וגם שלושה חודשים קדימה. ואין מילים בפי לתאר איזה חורף נורא עברנו באותה שנה בלי התנור, ובלילה היינו רועדים ממש מן הקור (התנור היה גם לבישול, שאין צורך לומר שלא בישלנו באותו חורף כלל). וכל זה עשה אבי למעני כדי שאזכה ללמוד תורה ולהיות תלמיד חכם, ואילו אני הסתפקתי אם לעשות סיבוב אחד בשלג בשביל אבי ואיך לא אבכה.

היכן מוצאים את ה'?

(פ"ד פכ"ט)
ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך.

ללמדינו שאם אנו נדרוש ונחפש רוחניות וקדושה בכל לב ונפש, ודאי שנמצא, ואם עוד לא מצאנו סימן שלא חיפשנו ודרשנו בכל הלב והנפש, או שחיפשנו אבל לא במקומות הראויים, וכמו שמשה רבינו אמר לפרעה "כה אמר ה' שלח את עמי" (עיין שמות ז, כו), מה עשה פרעה? לקח את הספר של העבודות זרות שלו, והחל לחפש שם את ה' יתברך ויתעלה שמו, ולא מצא, ואמר למשה רבינו ע"ה לא מצאתי את ה'.

אמר לו משה אתה דומה לעבד שברח מהאדון שלו, והלך העבד לחפש את האדון שלו בבית הקברות, אמרו לעבד: אין לך מה לחפש בבית הקברות, כי האדון שלך הוא כהן ואין לו מה להכנס לבית הקברות, וגם אתה פרעה מחפש את ה' יתברך שהוא חי וקיים לעולם, בתוך בית הקברות שלך שזה אלוהים מתים שעיניים להם ולא יראו. וכן האדם אומר נסעתי עד להודו ועד כוש ולא מצאתי את הקב"ה, ולמה? כי הקב"ה נמצא היכן שלומדים תורה (ברכות ו. ע"ש).

מי אתה?

(פ"ה פ"ג)
לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים.

לא אחת אנו שומעים בני אדם אומרים, אל תסתכל עלי ככה, הסבא שלי היה רב ראשי ודיין גדול, והאבא שלי צדיק נסתר, אני ממשפחה של צדיקים גדולים, ובזה האדם חושב לפטור את עצמו.

ואם ניקח לדוגמא את עשיו הרשע גם הוא היה מתבטא כך, איזה אבא יש לי שפשט צווארו על גבי המזבח, ואיזה סבא, הלוא הוא אברהם אבינו שעקד את בנו ויצא חי מכבשן האש, ושלא נדבר איזה אמא וסבתא יש לי, ואח קדוש שלא זז ארבע עשרה שנה מהתורה ואפילו לא שכב לישון, אבל מה איתך עשיו, מי אתה?! בנן של קדושים וטהורים, אבל זה לא פוטר אותך.

וממילא גם אותנו זה לא יפטור מיום הדין, שנסתפק שיש שושלת של צדיקים, ואולי זה גם עלול להזיק. ומשל למה הדבר דומה, שאם תפסו שני בחורים בקלקלתם כשהם פרצו איזה בית ורצו לגנוב, הביאו את שני הבחורים לבית המשפט, והבחור הראשון - אומר העורך דין לשופט: אבא שלו יושב מאסר עולם, וכל האחים שלו עבריינים, והוא גדל במקומות גרועים, השופט יסתפק מן הסתם בנזיפה. אבל השני - אומר הקטיגור: אבא שלו ראש ישיבה, ואמו רבנית, וכל אחיו ואחיותיו יראי שמים, "ויצא העגל הזה".

מיד אמר השופט לתת לו את העונש המירבי ביותר, שאם במשפחה כזו הוא גדל ולא למד מהם חינוך וטהרה מהו, יש לחנך אותו כראוי. וזה מה שאומר הפסוק לאדם "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת", דהיינו לא לסמוך על זה שאבותינו יצילונו מיום הדין "כי איתנו אנחנו" שפה היום כולנו חיים, ולא המתים יהללו ה'.

משיחי עומד ואתה יושב?

(פ"ה פ"ד)
אנכי עומד בין ה' וביניכם וכו'.

רוצה התורה לרמוז לנו מהי המחיצה הגדולה בין האדם לה' יתברך, שזה ה"אנכי" שאנכיות שלנו עומדת בין ה' יתברך ובינינו, ואם נבטל את ה"אנכי" שלנו ונבטל רצוננו מפני רצונו יתברך, אזי נהיה דבוקים בה' יתברך (עיין סוטה ה.). ועיין במה שמובא לגבי שמואל הנביא שאמר לו הקב"ה לך תמשח את בן ישי למלך על ישראל, ואמר שמואל הנביא לישי, ה' יתברך אמר לי למשוח את אחד מבניך למלך על ישראל תביא את אליאב הבן הבכור.

ואכן אליאב מתקרב לעבר שמואל הנביא, ושמואל הנביא חשב שהוא מתאים להיות המשיח, לפי גובהו ויופיו, ולכן בא לשפוך עליו את השמן, אבל השמן ברח לאחוריו, וה' אמר לשמואל "אל תבט אל מראהו ואל גְבוֹהּ קומתו כי מאסתיהו" - כיון שהוא כועס (פסחים סו:), וכן בשני ובשלישי ובכל השאר שמואל הנביא טעה, וחשב שכל אחד מהם המלך, ודוקא כשהגיע דוד המלך ע"ה שמואל הנביא ראה שהוא אדמוני חשש ממנו ואמר, חס ושלום שהוא המלך! אבל הקב"ה מיד נתגלה אליו ואמר לו, "קום על רגליך", משיח ה' עומד, ואתה יושב (עיין ש"א טז, א - יב).

וכל מי שרואה מהלך זה שואל שאלה עצומה, למה ומדוע הגיע עונש כזה לשמואל הנביא, שהעם יסתכלו איך שמואל הנביא טועה פעם אחר פעם? ועל זה עונים חז"ל (ספרי דברים א, יז): בשביל שאול, לפני שנעשה מלך הלך לחפש את האתונות ולא מצאם, והלך עם נערו ל'רואה' שזה שמואל הנביא, ושאל את שמואל 'מי הרואה', אמר שמואל "אנכי הרואה" (ש"א ט, יט), ואין צורך לומר ששמואל לא ניסה להתרברב בחכמתו ובגדולתו, אלא שאמר "אנכי הרואה", ונתכוון ל"אנכי ה' אלוקיך", אבל למראית העין, זה נראה ונשמע אחרת, ולכן נענש עד שה' אמר לו שהאדם יראה לעינים ורק ה' יראה ללבב.

איזה מילה אומרים הכי הרבה?

וכן עשו סקר בחברות הפלאפונים, איזה מילה נשמעת הכי הרבה, והמסקנא היתה שהמילה "אני" חוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים, וזה גם מה שאומר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כו) "ומוצא אני מר ממוות את האישה" ומצד שני הוא כותב "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח כב)? אלא שאם האדם אומר שה' יתברך מצא לי את האשה שלי, אזי הקב"ה נשאר אצלו וממילא חייו יהיו טובים כי ה' אתו, אבל מי שאומר מוצא אני את האשה, אני חכם אני עשיר אני יפה, אזי אומר לו הקב"ה אתה לא צריך אותי אז, תישאר בלעדי, וממילא החיים הופכים להיות למוות.

וזה אומר דוד בתהלים (קכא, א) "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי", שאם נקח את המילה "אני" ונהפוך אותה, נקבל את המילה "אין", שאם האדם משים עצמו לאין, אזי יבוא עזרו מעם ה' עושה שמים וארץ.

בזכות הקבלה הוא קיבל עליו לשמור שבת

(פ"ה פי"ב)
שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך ה' אלקיך.

יש אדם אומר: העונג שלי בשבת זה ללכת לים, או לשחק כדורגל, או לקרוא עיתונים במקום פרשת השבוע, וכל אחד והעונג שלו! על זה עונים חז"ל (שבת קיח:) ואומרים "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג), שאתה צריך לענג את השבת, ולא את עצמך לענג בשבת, אלא לבדוק מהו עונג בשביל השבת וגם אם אתה מתענג בדרך אגב אין בעיה.

וכל יהודי יודע שהברכה וההצלחה של היהודי מגיע לו לפי ההתייחסות שלו לשבת קודש, וכמו שחיבר רבי שלמה הלוי אלקבץ זצ"ל בפיוט 'לכה דודי לקראת כלה', 'לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה', רוצה לומר לנו שאם האדם יקנה את המנורה עם הכי הרבה אור, אלא שלא יחבר אותה למקור שלה שזה לחשמל, היא לעולם לא תידלק. וכן ברז מים הכי משוכלל, אם לא נחברו למקור שלו, הברז לעולם לא יוציא מים. ומכאן מגלה לנו סוד נורא שמי שרוצה ברכה בחייו, צריך להתחבר למקור של הברכה, ומהו המקור של הברכה? זו שבת קודש! שהיא מקור הברכה.

ומעשה בבחור מהצפון, שעבד למחייתו במוסד ממשלתי בתור נהג, אלא שלמרבית הצער הוא עבד בשבת, כי במוסד היו קשיים גדולים למי שמנסה להתחמק מלעבוד בשבת, ויכול להגיע בקלות לידי פיטורין, אלא שהמצב הכספי שלו הלך והחמיר, למרות שבשבת זה מאתיים אחוז, והוא עובד שבעה ימים בשבוע, עד שביום מן הימים הוא נסע עם אברך חרדי והחל לספר לו שהמצב הכספי גרוע, והיום הוא עשה קניות מהויזה של אמא שלו.

ותוך כדי דיבור הוא אומר, בדרך כלל, אני זורק את כל הקבלות מיד לפח, אבל היום משום מה השארתי את זה אצלי, והראה את זה לאברך והסכום הוא 702 שקלים. מיד פנה האברך לנהג, ואמר לו: אין פלא שהיום לא זרקת את הקבלה כדרכך, כי היום הקדוש ברוך הוא רצה לרמוז לך, בגלל מה כל החוסר פרנסה שהרי 702 זה בגימטריא שבת!

ואותו אברך החל לדבר עמו בענין שבת קודש שהיא מקור הברכה, ובהמשך הנסיעה אמר לו: תואיל בטובך להראות לי שוב את הקבלה, מעניין אותי כמה אגורות היו שם. ואכן הנהג שולף שוב את הקבלה מכיסו, ומתנוססות לנגד העיניים 39 אגורות, שהרי המשנה בשבת (פ"ז מ"א) אומרת אבות מלאכות זה ארבעים חסר אחת, שזה 39.

ואין צורך לומר שהנהג באותו שבוע כבר הודיע למוסד שהוא לא מוכן לעבוד בשבת יותר, וראה זה פלא, מאז שהחל לעבוד פחות, החל להרויח יותר, ועשה תוספת גדולה בביתו וקנה רכב חדש, ונתחזק מיום ליום.

מתי המלאכים רוקדים בכנפיהם

(שם)
שמור את יום השבת וכו'.

נראה לפרש בס"ד שהמילה "שמור" רומזת גם לעניין מה שכתוב "ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז, יא) שרש"י מסביר, המתין וציפה מתי יתקיים החלום של בנו יוסף הצדיק, וכן כאן התורה רומזת לאדם "שמור את יום השבת" - שתמתין ותצפה ותייחל ליום המיוחד שנקרא שבת, שהוא חמדת ימים, וכגודל הציפייה כן גודל השמחה והעונג שיהיה לך מן השבת קודש.

ואחד הסימנים שהאדם מייחל לשבת, זה שהוא משתדל להכנס אליה מוקדם יותר, ולערוך את השולחן מוקדם, וכן המקוה וכל שאר הדברים, ואין צורך לומר שאינו שואל לרגע מתי יוצאת כבר השבת כדי שיוכל לעשן או לשמוע מוזיקה וכדומה, שזה כמו שמגיע לאדם אורח חשוב ונכבד, והוא משרת אותו כראוי במאכלים מכובדים ובשתיה מהודרת, אלא שפתאום הוא שואל אותו: תסלח לי מתי אתה מתכונן להסתלק לי מהפנים? והרי השבת זו האורחת החשובה שלנו, והיא נקראת "כלה" (בבא קמא לב:) שהיא בת זוגינו, ואיך אפשר לשאול ועוד בקולי קולות מתי היא יוצאת כבר.

וכן מובא בזוהר הקדוש (פרשת שלח לך דף קע"ג ע"א) שכשנכנסת שבת קודש יורדת נשמה יתירה לאדם, ובמוצ"ש היא יוצאת בחזרה ועולה לפני מלך העולם, וה' יתברך שואל את הנשמה 'מה דברי תורה שמעת בשבת?', ואין לתאר את השמחה הגדולה שיש בשמים כשהיהודי באמת היה בשיעור תורה בשבת, וקל וחומר אם הוא היה בכמה שיעורים, השמחה עצומה ונוראה, והמלאכים רוקדים עם כנפיהם. ואם ח"ו במקום לילך לשיעור תורה עשה "שיעור" על העיתונים, נעשה צער גדול למעלה, וכל המלאכים מפסיקים לשמוח ולשיר באותו רגע, 'ישמע חכם ויוסף לקח'.

עונג שלו צער

(שם)
שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך ה' אלקיך.

יש אנשים שהשבת בשבילם זה שיא העונג וההנאה הגדולה מכל ההנאות, ורק השבת יוצאת כבר הוא נכנס לדכדוכה של נפש, וסופר את הימים שוב מתי תגיע שבת המלכה ותפרוש את כנפיה על היקום ותביא עמה את השלווה והרוגע האמיתיים, וכפי שאומרים בתפילת מנחה של שבת מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה.

אבל לצערינו ישנם אנשים מועטים שהשבת בשבילם זה צער ועינוי, וזה ניכר שהם מכניסים אותה בדקה האחרונה ומוציאים אותה בדקה הראשונה. והשאלה נשאלת איך יתכן שמנוחת שבת, לאחד היא מביאה שמחה, ולאחר יגון ואנחה? והפסוק של עשרת הדיברות עונה על שאלה קשה זו, "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך ה' אלוקיך", דהיינו תקדש ותפריש את יום השבת - כמו שציוה אותך הקב"ה, וממילא היום הזה יהיה מקודש ומעונג ביותר בשבילך.

ולדוגמא אם האדם קונה רכב חדש, ולא קורא את ההוראות, ובמקום למלאות דלק הוא ממלא סולר, ובמקום שמן של המכונית הוא ממלא שמן סויה, ואחר כך הוא מתלונן שהרכב הזה גרוע וחבל שהוא קנה אותו. אבל כל בר דעת יודע שהגרוע זה הוא, ולא הרכב. והוא הדין לשבת קודש שהיא נקראת חמדת ימים, והיא הכלה של היהודי, וכשהולכים לפי הוראות היצרן שזה בורא עולם, השבת היא שיא העונג!

ומעשה בזמנינו בבחור שהיה הולך בדרך רעה והתרחק מדרך ה', ואמרו לרב יוסף ביטון (דרשן גדול מערוץ 2000) שיזמין אותו אליו לשבת וישכנע אותו לילך לסמינר, ואולי שם ישנה הבחור את דרכו וייטיב ליבו בתורה ובעבודת ה'. ואכן הרב דיבר עמו וביקש ממנו לבוא אליו בשבת קודש, והבחור נענה לבקשה והגיע לעשות שבת אצל הרב. והלכו ביחד לבית הכנסת, והאוירה שם היתה מרוממת עד מאוד.

מעולם לא נהניתי בשבת כמו השבת הזו

ובמשך השבת הרב מנסה לדבר עם הבחור לגבי הסמינר שזה בית מלון ואוכל טוב, וגם מתקרבים קצת למורשת אבותינו הקדושים, אלא שהבחור לא עונה מטוב ועד רע, ובמוצאי שבת הבחור ניגש להודות לרב על השבת ולהיפרד ממנו, אבל הפעם הרב תפס את ידו ואמר לו אני רוצה רק שתגיד לי, אם אתה הולך לסמינר או לא?

והתשובה לא איחרה לבוא מפי הבחור, שאמר בפה מלא, לא! אני לא הולך לסמינר. אבל למה, לא שאל הרב? והרי הסברתי לך כמה טוב יהיה לך שם. אמר לו הבחור: אני הייתי כבר בסמינר, השבת הזו, זה היה בשבילי הסמינר ואני מתכונן לחזור בתשובה שלימה.

אני חשבתי שהשבת אצלך תהיה, שכל השבת תביא לי ספר לקרוא, ואסור לדבר, וכל דבר זה מוקצה, אבל האמת היא שאפילו שהייתי בכל מיני מקומות בילוי בשבתות, מעולם לא נהניתי בשבת כמו השבת הזו, וכל הבילויים נראים כבלויי סחבות לעומת השבת הטהורה והקדושה הזו, אתה יושב כמלך, ואשתך כגפן פוריה, מכוסה מכף רגל ועד הכתר שבראשה, ובניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, וכשהבן הקטן אמר דברי תורה על הפרשת שבוע אני התביישתי שאפילו את פרשת השבוע לא ידעתי, ועל הזמירות שבת אין מה לדבר, זה גן עדן עלי אדמות, אין צורך בהוכחות על עולם הבא, זו ההוכחה הכי גדולה שהתורה היא תורת חיים.

מה שאין כן אצל אדם שלא הולך בדרך ה', אולי הרב לא יודע מה זה אצלם שבת, אבל אני יודע, אתה רואה את האבא יושב בסלון ורואה טלויזיה ואוכל גרעינים, ואם תשאל אותו איפה הבן שלך? והבת שלך? הוא יענה לך הבן במועדון, והבת בדיסקו, ואשתו הלכה לחברות שלה, ולכן אצלם השבת שלו נראית כמו תשעה באב.

אל תדאג אני אדבר עם הפרה

(פ"ה פי"ד)
ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וכו' ושורך וחמורך וכל בהמתך וכו'.

מובא במדרש (פסיקתא רבתי, יד) מעשה ביהודי שמכר את הפרה שלו לאחד הגויים, והגוי עבד איתה במשך כל ששת ימי המעשה, אבל כשהגיע שבת קודש הפרה סירבה לקום לעבודה, למרות שהגוי ניסה כל מיני אפשרויות להקימה, אבל הפרה היתה עקשנית וסירבה לקום.

כשראה הגוי כך, ניגש ליהודי ואמר לו: הפרה שלך עצלנית ואינו מוכנה לעבוד, והוא רוצה ליתן לו את הפרה בחזרה ולקבל את מיטב כספו. אמר לו היהודי: אל תדאג אני אדבר עם הפרה, ואולי זה יעזור. ואכן ניגש היהודי ולחש כמה מילים באוזני הפרה, וראה זה פלא הפרה התעוררה ממנוחתה והראתה שהיא מוכנה לצאת לעבודה.

אלא שהגוי לא יכל לכבוש את תדהמתו ופליאתו הרבה, ופנה ליהודי ואמר לו: מה אמרת לפרה שהיא קמה לעבודה? אמרתי לה, עד עכשיו היית אצלי ואני יהודי, ולכן בשבת היית יכולה לנוח כי כתוב אצלינו בעשרת הדברות "שמור את יום השבת... אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ושורך" (דברים ה, יב - יד), אבל עכשיו נגמרה הקייטנה, כי הגוי הזה לא מצווה לשמור שבת, וכמו שאומרים בתפילת שחרית של שבת 'ולא הנחלתו מלכנו לעובדי אלילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה'.

כשמוע הגוי את הדברים יוצאים מפי היהודי כמעט ונתעלף, כי הוא הבין שהבהמה שהולכת על ארבע ואוכלת קש ותבן יודעת ומבינה מה זה שבת, ואילו הוא עם שכל, לא מבין מה זה שבת. ואמר ליהודי תן לבהמה לנוח, וגם אני הולך לנוח, והגוי הזה נתגייר ונעשה לאחד מגדולי הדור ושמו נודע לתהילה הלא הוא רבי יוחנן בן תורתא שתורתא בארמית זה פרה, שהיא זו שגרמה לו להיות יהודי.

אילו היתה לי אמא על כפיים הייתי נושא אותה

(פ"ה פט"ז)
כבד את אביך ואת אמך וכו'.

כמה גדולה המצוה הנכבדה הזו של "כיבוד אב ואם" ולא בחינם היא סמוכה לאמירה של "לא תרצח", כי אם האדם יחשוב מה אביו ואמו עשו בשבילו הוא לא יעיז לפגוע בהם בשום אופן.

שהרי אמו סבלה אותו תשעה חודשים בבטנה ולקחה אותו לכל מקום ביום ובלילה, וברגע הלידה שזה יסורים נוראים, וכל זה בשביל הבן "הנחמד" הזה, ואחר כך צריכה להניק אותו כל כמה שעות גם ביום וגם בלילה, וכל פעם שהוא עושה צרכיו אימו מנקה ומבריקה אותו באהבה גדולה ומאכילה אותו ומלבישה אותו, איזו עזות פנים צריכה להיות לבן הזה כדי לצעוק על אמו. והוא הדין לאביו שעבד קשות וגדלו וטיפחו ודאג לכל מחסורו, ודאי שצריך זהירות יתירה.

ומעשה באמא יהודיה שהגיע יחד עם בנה אל רבי ישראל אבוחצירא הבבא סאלי זיע"א וטענה שהבן שלה לא מכבד אותה כראוי בלשון המעטה, ומבקשת בפתק שכתבה, שהבבא סאלי יתן לו איזו ברכה ותוכחה.

אך הרב אינו פונה בתוכחה רק אנחה כאובה פורצת מגרונו ופניו מביעות צער רב "אח"... לוחש הרב, אילו הייתה לי אמא, דמעות זולגות מעיניו של הצדיק והוא ממשיך, אילו היתה לי אם, על כפיים הייתי נושא אותה ורוקד מרוב שמחה! בכיו הטהור של הצדיק הרעיד את הלבבות גם ליבו הקשוח והעיקש של הנער הפוחז התרכך ונמס, הרהורי תשובה וחרטה ניכרו על פניו, ואז פנה אליו הצדיק בחיבה ואמר לו בֹּא נא בני, שב לימיני ואספר לך סיפור, ישב הנער לידי והצדיק סיפר:

בהיותנו צעירים היה אבינו רבי מסעוד אבוחצירא זצ"ל חולה עד מאוד, והיה סובל ממכאובים קשים, אחי רבי דוד ה' יקום דמו ואני, התאמצנו כמיטב יכולתנו לסעוד את אבינו החולה, לטפל בו, ולספק לו את צרכיו. מתוך כאביו היה אבינו גונח גניחות של כאב, והדבר ציער אותנו מאוד.

באחת הפעמים כאשר רבו הגניחות והאנחות, שאלו אחי רבי דוד: אבא, למה אתה גונח כל כך? ענה אבינו ואמר עד לרגע זה היה לי יהלום זוהר ונוצץ, ועכשיו הועם זוהרו של היהלום. כוונתו היתה כמובן לאחי הצדיק והיקר שעתה נכשל באמירה שאיננה הולמת את מעלתו.

כאשר שמע אחי מילים אלו מפיו של אבינו, נחרד ונבהל הוא החליט לגזור על עצמו גלות, ובמשך שנה שלימה הסתגר באד מבתי הכנסת שבעיר ישב ולמד שם בבדידות, כאילו היה מוחרם חלילה.

כעבור שנה שם פעמיו אל מושל העיר, שהיה אוהב ומעריץ מאוד את אבינו, והמושל קיבלו במאור פנים ושאל אותו למבוקשו. סיפר אחי למושל העיר את אשר קרה, וביקש ממנו כי יואיל לפנות אל אביו בבקשת סליחה בשמו, ולברר אם הוא סולח לו על אותה אמירה פסולה שיצאה מפיו לפני שנה.

המושל הנדהם נענה לבקשתו, והלך לרצות את האב. ענה אבינו ואמר, אכן ידעתי כי יהלום זוהר הוא ולא הועם זוהרו, לך אמור לו שאין בליבי עליו. כששמע אחי את הדברים, מיהר מיד אל ביתנו.

כשהגיע לפתח הבית כרע על ברכיו, וכך התקדם בכריעה עד למקום מושבו של האב שם, התחנן בבכיה, אבי! אנא סלח לי, כטוב בעיניך עשה בי, מוכן אני למסור נפשי על מזבח רצונך. כך סיים הבבא סאלי זיע"א את סיפורו, וכל הנוכחים השתוממו לשמוע הסיפור המרעיש, ששמעו זה עתה מכלי ראשון.

עתה פנה הרב אל הנער, הניח ידיו על ראשו, ואמר בחום אבהי, אם תבטיח להיטיב את דרכך ולהקפיד בכבוד אמך, אברכך בכל הטובות והברכות! עליך להיות מאושר על כך שזכית שיש באפשרותך לקיים מצוה כה יקרה, קיימנה איפוא בשלימות ובשמחה. והדברים נכנסו לליבו של הנער, ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין.

לפתע הגיחו בריונים ערבים מכפר סילואן

(שם)
כבד את אביך ואת אמך וכו'.

יש פעמים שחושב האדם שהוא פטור מהמצוה הכבירה הזו, כיון שאביו ואמו קפדניים מידי, וכועסים ומכבידים עליו ולא מכבדים אותו כראוי לו, וממילא מידה כנגד מידה לא בטלה, וגם הוא אינו חייב בכבודם. ואומר הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו תוכחת חיים (פרשת תולדות) שדברים אלו לא נכונים כלל, שהרי אם אביו ואמו מתנהגים כשורה ורק אז הוא חייב לכבדם, אין התורה צריכה לצוות על זה כלל, וכי יש גרוע מזה שהורים יגדלו את בנם ויתנו לו את כל צורכו והוא לא יכבדם?

ולכן התורה לא צריכה לצוות על זה, כי זה פשוט למדי, אלא שהציווי של התורה הוא אפילו כשההורים מכבידים מאוד על הבנים, ולפום צערא אגרא.

ומעשה במקובל רבי חזקיהו יצחק זצ"ל בנו של הרש"ש הקדוש מגדולי מקובלי ירושלים היה, כל ימיו עבד את ה' ביראה ובקדושה. והנה לפני פטירתו קרא לתלמידיו ובפיו בקשה: ברצונו כי בעת קבורתו לא יורידו אותו אל הקבר, אלא יזרקו אותו לתוכו בביזיון! הזדעזעו התלמידים עד מאוד, על מה ולמה מבקש מהם רבם בקשה קשה שכזו?

ענה להם: פעם אחת ירדתי לפני התורה כשליח ציבור נגד רצונו של אבי, וגרמתי לו בכך עוגמת נפש, ומאז אני לא מוצא מרגוע לנפשי, השחרתי פני בתעניות ובתשובה, אולם חושש אני שמא עדיין לא תיקנתי לגמרי את חטאי, מקוה אני שעל ידי שתקברוני בביזיון, יתכפר לי אותו זלזול שזלזלתי בכבוד אבי.

סיים הרב את צוואתו, ולאחר מכן החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה. נבוכו התלמידים ולא ידעו מה לעשות באיש הצדיק אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו, כיצד יוכלו לזלזל בקבורתו של הרב הצדיק? ואחרי דיונים ממושכים החליטו כי יקברו את רבם בכבוד הראוי לו, שבודאי חטאו הוא דק מאוד והתעניות והתשובה ודאי שכיפרו לו, ואכן ההלוויה המכובדת יצאה לדרך, כשהם מובילים את מיטתו למנוחה הנכונה במרומי הר הזיתים.

אך לפתע שוד ושבר, הגיחו לפתע ביריונים ערבים מכפר סילואן כדי לשדוד ולפרוע פרעות, באימה ופחד מיהרו התלמידים לנוס כל עוד נפשם בהם ולהימלט מן הביריונים כשהם מותירים את מיטתו של הרב בסמוך לקבר ומצפים שילכו הביריונים, והם יחזרו לקברו כראוי.

לעגו השודדים ליהודים הבורחים וניגשו אל המיטה העזובה ברגל גסה דרדרוה הישר לבור הקבורה! כך קויים רצונו האחרון של הצדיק הקדוש, לכפר על עוונו האחד והיחיד שפגם פגימה 'דקה' בכבוד אביו.

מה שאבא אומר כך יקום וכך יהיה

(שם)
כבד את אביך ואת אמך וכו'.

כבר שאלו התלמידים את רבי אליעזר הגדול, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה אותו גוי באשקלון, שלא רצה להעיר את אביו גם בעד הון רב שחכמים היו מוכנים ליתן לו, אם יתן להם את האבן הטובה שחסרה בבגדי הכהן הגדול של החושן. אך המפתחות היו מונחים מתחת למראשותיו של אביו, ולא רצה אותו גוי להעיר את אביו, כדי לקחת את המפתחות.

ואפילו שחכמים הכפילו את הסכום פי עשרה, לא העיר את אביו. וכשאביו התעורר, הוא הביא להם את האבן, וביקש את הסכום הראשוני לפני הכפלת המחיר, כי אינו רוצה להרויח מכך שהוא כיבד את אביו. וה' יתברך שילם לו, ונולדה לו בעדרו פרה אדומה (קידושין לא.), וכמה שהיא שקלה בהיותה בת שלוש שנים כך שקלו לו מטבעות של זהב (עיין ירושלמי פאה פ"א ה"א), שה' שילם לו בעולם הזה על המצוה שהוא מבין בשכלו שצריך לקיימה, ואילו בני ישראל מוכנים לקיים מצות 'פרה אדומה', הגם שאינם מבינים את טעמה - כל הון שבעולם!

וכן שהוא היה יושב בן גדולי רומי, היה לבוש חליפה יקרה מאוד הנקראת סירקון של זהב, ובאה אמו (שהיתה משובשת בדעתה) וירקה בפניו וקרעה לו את החליפה היקרה, והוציאה את נעלה והחלה בחביט חביט, והוא שותק. ובאמצע הנעל ברחה לה מהיד, והוא קם והביאה לאמו ואמר לה אמא בבקשה תקחי את הנעל ותמשיכי להכותני (שם בגמרא). ואם זה גוי שעשה כך, ודאי שאנו בניו של הקדוש ברוך הוא שהוא שותף לאבינו ואימנו (שם ל:) שצריכים לנהוג בהם כבוד שהם שותפיו של בורא עולם.

ושמעתי מעשה ממקור ראשון, ביהודי שהיה עובד במפעל יהלומים של הגביר ליב לביוב, ואביו של ליב לביוב כבר היה זקן מאוד, ואף על פי כן דאג הבן להביא את האב יום יום לעבודה והושיבו במשרד הראשי ונתן לו את מלוא ההנהגה ועל פיו ישק כל דבר, ופעמים שהיו באים סוחרים גדולים ורוצים לבצע עיסקאות של יהלומים בשווי רב, אמר להם הבן מה שאבא אומר, כך יקום וכך יהיה!

למרות שהבן הבין מצויין אם העיסקה היא משתלמת או לא, בכל זאת אם אביו היה אומר עם הראש 'כן', הבן היה עושה את העיסקה. ואם היה עושה תנועה של 'לא' אזי הבן היה מוותר על הכל, ולא היה עושה את העיסקה. וזו אחת הסיבות של העושר הגדול של ליב לביוב.

אמא, כל אשר תגידי לי אעשה

(שם)
כבד את אביך ואת אמך וכו'.

מי הוא זה ואי זה הוא שלא שמע על גדולתו העצומה של רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל המכונה החפץ חיים, שאין בית בישראל שאין בו את ספריו המאירים, ובעיקר את ספרו הנודע הלא הוא המשנה ברורה.

אבל צריך לדעת שלא נעשים פתאום גאוני הדור, שהרי השטן אינו שוקט על שמריו אלא הוא מנסה להכשיל ולהפיל את האדם, ככל שהוא אמור להיות יותר גדול בתורה כך הוא מנסה יותר להכשילו (עיין סוכה נב:), כעין דייג שעוזב את הסרדינים והדגים הקטנים, והולך למקומות שהדגים הם גדולים מאוד, ולא בחינם 'בני ברק' זה גימטריא 'השטן', כי שם יש הרבה קרפיונים, ולכן שם הוא פתח את משרדו הראשי, ואילו לתל אביב והסביבה הוא עשה כמה סניפים קטנים.

והבה ונראה מעשה קטן, אבל גדול בעוצמתו הרבה, החפץ חיים כשהוא עוד היה בחור ונתייתם מאביו, היה עילוי גדול ונתפרסם שמו לגדול וענק בתורה וביראת שמים, ורבים שיחרו לפתחו כדי לקחתו חתן לבתם, וגם עשירים גדולים הציעו נדוניות נכבדות ביותר כדי שהרב יוכל לשבת ללמוד וללמד בלי עול הפרנסה והם יכלכלוהו בכבוד גדול. אלא שגם אמו של החפץ חיים פנתה אליו וביקשה שיסכים לקחת את בתו של בעלה החדש מנישואיו הקודמים כי זה יחזק את הקשר ביניהם.

וכאן נעצור רגע את ההמשך ונחשוב, כל אחד מאיתנו אילו קרה לו כדבר הזה, שמצד אחד עומדים העשירים הגדולים ומציעים לו מגורים טובים ופרנסה בכבוד ונדוניה נכבדה כדי שיקח את הבת שלהם, ואילו האמא באה ומציעה בת בלי עושר, וזאת אומרת שהחפץ חיים צריך מחר לצאת לעבוד ולישא על כתפיו את עול הפרנסה, ובל נשכח שלא היו כוללים עם "משכורת" כמו בזמנינו ב"ה, אין צורך לומר מה אנו היינו עושים, כי התשובה ידועה ועדיף שלא נכתבנה.

אבל לא איש כהחפץ חיים יסרב לאמו, ואמר לאמו: אמא! כל אשר תגידי לי אעשה! וכך באמת היה, והחפץ חיים התחתן עם אותה בת, ופתח חנות דגים והיה מוכר דגים וקמח עד לזמן שאשתו התעסקה ברוב היום שם, והוא היה בא רק לחצי שעה, וכל היום למד ולימד תורה, כך יוצאים החפץ חיים.

לפי הסדר

(שם)
כבד את אביך ואת אמך.

האדם מצווה לכבד את אביו ואימו, אבל אם אמרו לו לעבור על דבר ה', אסור לו לשמוע להם (ב"מ לא.), וכן שהאדם מצווה להשיב אבידת רבו ואחר כך אבידת אביו, או שאביו ורבו בשבי ויש לו אפשרות לפדות אחד מהם, צריך לפדות את הרב (אלא אם כן אביו תלמיד חכם), שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא (שם לג.).

וזה נרמז בפסוק שהמילה 'כבד' זה גימטריא הוי"ה (26), והמילה 'את' רומזת "לאת ה' אלוקיך תירא" שזה בא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:, קידושין נז.), וזה שהתורה רמזה 'כבוד ה'' זה קודם כל, ואחר כך 'רבך' ואחר כך 'אביך ואמך', וכמובן שזה ניסיון קשה לאדם לפדות את רבו ולא את אביו, אך לפי הנסיון כך השכר של האדם.

האריה יצא מהשער ישר אל תוך העיר

(שם)
כבד את אביך ואת אמך.

אבותינו הקדושים זה אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו הקדושות זה שרה רבקה רחל ולאה, ואם נלך בעיקבותיהם בדרכי התורה והיראה, זהו כבודם ושבחם, ולכן התורה אמרה "כבד את אביך" אלו האבות הקדושים, "ואת אמך" אלו האמהות הקדושות, ואת הקדוש ברוך הוא, שאם נקח את האותיות של 'אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה' יצא לנו בדיוק 26 אותיות גימטריא הוי"ה, לרמוז על בורא העולם ויוצר האדם.

וכל יהודי יש לו את הגנים של אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות, ומובא מעשה (בספרו של רבי אברהם פאטל זצ"ל חמיו של מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, 'ויאמר אברהם' פרשת וירא עמוד ק"ט) בעיר לונדון, שיום אחד שכחו לסגור את הכלוב של מלך החיות, הלוא הוא האריה, והלה ניצל את ההזדמנות ופתח את השער ויצא מגן החיות היישר לתוך העיר, ואנשי העיר המה ראו כן תמהו רעדה אחזתם, וברחו בבהלה איש לביתו וסגרו את הדלת בעדם, וכל אחד עמד בביתו והיה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים לראות איך יפול דבר וכל החנויות ובתי המלאכה נסגרו על אתר.

והמלך של אנגליה אמר לראש המשלחת שכיון שהוא קיבל את האריה הזה במתנה ממלך אפריקה לכן יעשו כל מאמץ לא להרוג אותו אלא ללכוד אותו חי, אלא שבינתיים האריה חיפש משהו חי, וראש המשטרה היה אובד עצות והלך לאחד השוטרים הנועזים ביותר שהיה במבצעים מסוכנים מאוד ונחל אותם בהצלחה גדולה, אלא שהלה כבר יצא לפנסיה, ובכל זאת היה איש אמיץ וחזק מאוד, וכשראש המשטרה הגיע אליו מצא אותו סועד את סעודת הצהריים עם רעייתו ובנו הגדול, וביקש סליחה והתחנן שיציל את אנשי העיר מן האריה השואג שכולם יראים ממנו ולמרבה הפלא אמר האב האמיץ שהוא מוכן לשלוח את בנו למבצע הנועז.

אבל ראש המשטרה ביקש שהאבא שנתעסק כבר באירועים מסוג זה יבוא, הוא אך האב אמר שבנו גם אמיץ וחזק, ובלית ברירה הסכים ראש המשטרה והבן האמיץ צעד בעיקבותיו לכיוון המקום של האריה, ובינתיים ראש המשטרה תפס מחסה מפני האריה ואילו הבחור ניגש לכיוון האריה כשכל אנשי העיר מסתכלים עליו מחלונות ביתם בחרדה נוראה לשלומו.

ראש המשטרה עמד נדהם כלא מאמין

והבחור נתקרב לאריה כשבידו חתיכת ברזל, והאריה כראותו את הבחור מתקרב אליו באומץ רב עמד האריה עם צפורניו ונעמד בפניו של הבחור, אבל הבחור לא נרתע, ונתן לו מכה עם הברזל שבידו, ולפתע האריה קיפל זנבו והוריד ראשו בהכנעה, והבחור הוביל אותו ישירות לכלוב המוכן מבעוד מועד וסגרו עליו, וכולם באו והריעו לבחור האמיץ וזרקו עליו סוכריות, והעיר לונדון צהלה ושמחה, וכולם ליווהו לביתו בכבוד גדול כשראש המשטרה הולך לימינו.

ובהגיעם לבית הוריו, אמר ראש המשטרה לאב האמיץ, איזו גבורה יש לבן שלך ניצח והכניע את האריה בקלי קלות, והאב הסתכל על בנו ואמר לו מה זה השריטה הזו בפניך הבן ניסה לענות שזה סוף סוף היה אריה ולא שפן.

אך פתאום הבן קיבל סטירת לחי מאביו וכמעט שנפל ארצה, ראש המשטרה עמד המום כלא מאמין, ואמר לאב: אני לא מבין על מה ולמה סטרת לבנך שחילץ את אנשי העיר מן האריה השואג בגלל איזו שריטה שחטף בפניו?

אענה לך אמר האב, ואז לא יפלא בעיניך, ומעשה שהיה כך היה, לפני יותר מעשרים שנה כשאתה היית עדיין שוטר זוטר, היתה כנופיה גדולה של 50 שודדים שהתקיפו בצורה נוראה ושדדו בכל פינה, ואפילו המשטרה לא ידעה מה לעשות איתם, והעלימו עין, אך ככל שגדלו ותפחו התלונות הבינה המשטרה שחייבים לעשות מעשה, ולכן אספו המון שוטרים ובראשם הייתי אני, ויצאנו למבצע באישון לילה, והקרב החל אלא שהשודדים לא ויתרו כל כך מהר, ומשני הצדדים נפלו חללים רבים, והנותרים מן השודדים נסו וברחו על נפשם.

אלא שראש השודדים שהיה רעול פנים לא נע ולא זע ועמד מולי, ושלפתי את חרבי אך בתוך רגע חטף אותה מידי ושברה לשנים, והוצאתי את חרבי השניה ובטרם הנפתי אותה שוב פעם בזריזות נוראה הוא חטף אותה מידי ושברה לשנים, נותרה לי חרב אחרונה מפלדה והוצאתי יותר בזהירות אך ללא הועיל והוא חטף אותה מידי ובעוד אני משתומם הוציא השודד את הרעלה מפניו ולתדהמתי הרבה זו היתה אשה שאמרה לי אתה גבור על אשה?!

וסיפרה לי על כל ההשתלשלות שלה עד שהגיעה לכאן, ואמרה לי: שהיא מוכנה לחזור למוטב, ונשאתי אותה לאשה, ויצא העגל הזה. ועכשיו תאמר לי, אמר האב לראש המשטרה, אם יש לו אבא ואמא כאלה הוא צריך לקבל שריטה מן האריה?

ומה שלומדים מכל זה הוא, שיש לנו אבות כאלה קדושים אברהם אבינו, יצחק אבינו, ויעקב אבינו עליהם השלום, וכן אמהות קדושות שרה אימנו, רבקה אימנו, רחל אימנו ולאה אימנו, וכל יהודי יש לו את הגנים והטבעים של אבותינו ואמותינו, ואם כן איך אפשר לקבל שריטה מהיצר הרע? יהודי שהוא בנו של אבא שבשמים כמו שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלוקיכם", ולכן גם אם קבלנו שריטה או סרטים מהיצר הרע, הבה ונטהר את עצמנו, כי ימינו פשוטה לקבל שבים.

צועקים עליך, פוגעים בך, אל תענה!

(שם)
כבד את אביך ואת אמך.

מעשה בבחור שהחל אט אט להתחזק טיפין טיפין, אלא שאמו עמדה מנגד ולא נתנה לו כמעט להתקדם בעבודת ה', וביום מן הימים החברים שלו החליטו לנסוע לקברי צדיקים באיזור הצפון, ואחר הפצרות רבות אמו הסכימה, אבל בתנאי שיגיע הביתה לא יאוחר מן השעה עשר בלילה, ואכן הוא הסכים. וכל היום התפללו בקברי צדיקים, ולעת ערב התכונן לחזור ולפי השעון הכל אמור להסתדר והוא יגיע בשעה היעודה.

אלא שלפתע אמר אחד מהם שיש דרשה עם רב גדול שמנגן בגיטרה ומעורר גדול לתשובה מעומקא דליבא, שכיוון שהם כבר פה לא כדאי להחמיץ, וכולם רצו מאוד ללכת אלא שהבחור אמר להם שאמו מאוד תכעס, אבל הם אמרו לו יחיד ורבים הלכה כרבים, ושלוחי מצוה אינם נזוקים, והכל יהיה בסדר. ואז בלית ברירה כולם הגיעו לדרשה המעוררת, והרב הדגיש בדרשתו בעיקר את מידת השתיקה גם כשצועקים עליך ופוגעים בך אל תענה, וכל העולם עומד עליך וכמו שנאמר "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז), ודרשו חז"ל (חולין פט.) שהעולם עומד על מי שבולם את פיו בשעת מריבה וגם אם אתה צודק אתה שותק, אין כמוך בעולם.

אם זו דרך התורה תמשיך כך

ובסיום הדרשה נסעו הבחורים לביתם והגיעו לאחר חצות הלילה, והבחור נכנס הביתה בדחילו ורחימו ובתקווה שכולם כבר הלכו לישון ולא יעשו לו שום דבר, אך עד מהרה נתברר לו שטעה ואמו ערה לחלוטין, ופניה אדומות מכעס והחלה לצעוק עליו בשאגות נוראות, אך הבחור שעדיין מהדהדות באוזניו דברי הדרשה של הרב, צועקים עליך אל תענה, איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), אכן עמד בנסיון הנורא ולא הגיב אפילו במילה אחת, אלא הוריד ראשו בהכנעה גמורה כלפי אמו, עד שאמו הלכה לישון ונכנס לחדרו.

ובקומו בבוקר הוא רואה את אביו ואמו יושבים בסלון בניחותא ומשוחחים ביניהם בשקט, ואמו נראית הרבה יותר נינוחה ושְלֵוָה מאשר אמש, ואזי קמה אמו ואמרה לו אני לא מאמינה למה שראו עיני אתמול צעקתי עליך כל כך ולא ענית כלל, הרי פעם אם הייתי אומרת לך מילה אחת היית מחזיר לי כמה מילים, ואני מבינה שמי שעשה לך את השינוי הנפלא הזה זו התורה הקדושה ואם זה מה שהתורה מעניקה מידות של מלאכים אני לא אפריע לך להיות מלאך, הדרך סלולה לפניך.

ואכן היום הוא מלאך, אברך כולל נשוי עם ילד הוגה בתורה. ורבי שמעון בר יוחאי אמר כמו שיש מלאכים בשמים כך, יש מלאכים בארץ, ומי אלה המלאכים בארץ? הם אותם אלה שעוסקים בלימוד התורה (עיין ליקוטי תורה פרשת יתרו).

אני מסכימה בשמחה ובששון

(שם)
כבד את אביך ואת אמך.

רבינו האר"י זיע"א אומר שמפתחות ההצלחה והבריאות והפרנסה וכל שאר הדברים הטובים של האדם נמצאים אצל אביו, וככל שהאדם מכבד את הוריו יותר כך הוא יהיה מוצלח ומבורך הרבה יותר, וההיפך גם כן ההיפך, ורבי דוד אבוחצירא שליט"א (מנהריה) אמר לאחד מהרבנים שתשעים אחוז מהאנשים שבאים אליו עם צרות, זה בגלל חוסר כיבוד אב ואם.

ומעשה במשפחה מאחד המושבים בגליל שאביהם נפטר לבית עולמו, וישבו שבעה כל האחים ואחיות שהיו שמונה ביחד, ובתום השבעה ידעו שהאם שהיא מבוגרת לא יכולה להסתדר לבד והיא חייבת להיות ליד אחד מבניה "היקרים", ולכן פנו כמקובל לבן הבכור, ושאלו אותו אם הוא מסכים שהאמא תשהה בביתו, ולפחות בתור התחלה? אבל הסירוב מיהר לבוא שזה לא מסתדר לו. ופנו לבא בתור, ולבאה בתור, אבל אף אחד לא הסכים לקיים את מה שנאמר (ישעיה א, ב) "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי".

ונשאר בן הזקונים שהתחתן רק לפני כמה חודשים, ושאלו אותו, והוא קרש ההצלה האחרון, ואם הוא לא יסכים, מי יודע אם האמא לא תתמוטט להם מול העיניים. אבל התשובה המפתיעה לא איחרה לבוא, והבן הסכים בחפץ לב, אלא שאמר שהוא כמובן צריך לשאול את אשתו. והאשה אכן אמרה: בשמחה ובששון, זו זכות בשבילי.

והם אכן קיימו את דבריהם, והביאו אותה לביתם, ואת החדר הכי יפה היא קיבלה, ונהגו בה כ'מלכה'. והבן שלה מספר שעד לאותו היום מצבו הכלכלי היה גרוע מאוד ושום עבודה בנגריה לא היתה כמעט, למעט מדף פה וארון שם, ומהרגע שאמו נכנסה לביתו הברכה לא הפסיקה, ופתאום העבודות נעשו בשפע גדול, וכיום הוא מיליונר.

לא להיות כפוי טובה

(פ"ה פי"ז)
לא תרצח.

לא בחינם נסמך הדיבור של "לא תרצח" ל"כבד את אביך ואת אמך".

וכדי שנרד לעמקם של דברים, נדבר בעניין הכרת הטוב, ונבין קצת כמה אנו חייבים להורינו, ונפתח בקושיא בקשר ליוסף ואחיו, שיוסף חלם חלומות ומספרם לאחיו והם שונאים אותו, מוסיפים לשנוא אותו (מכאן רואים את גדולתם, שהם שונאים במדה ובמשקל, והם יודעים כמה צריך לשנוא, שאילו מדובר באדם רגיל כבר מהתחלה היה שונא עד קצה הגבול. והספורנו כבר פירש שהאחים דנו את יוסף כדינו של רודף שחייב מיתה, ואפילו צירפו את השכינה עמהם). וכשמגיע יוסף לאחיו בדותן, אמרו אחד לשני להרוג אותו, וכאן כתוב על ראובן "וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש" (בראשית לז, כא), אלא נשליך אותו לבור, ומטרתו להשיבו לאביו, כפי שהתורה העידה.

וכאן הדבר לא מובן, הרי כל האחים שונאים את יוסף, והיות והתורה לא חילקה משמע שגם ראובן שנא את יוסף לא פחות, ואם כן מה ראית כי עשית את הדבר הזה? ומתרץ הכתב סופר שראובן חשב שכיון שהוא בלבל יצועי אביו, דהיינו שאביו יעקב לרוב היה נמצא באוהל של רחל אמנו וכשנפטרה רחל הוא עבר לאוהל של שפחת רחל, כיון שהוא ראה שהשכינה שורה שם [מסתמא מחמת השפלות של בלהה שנותרה ללא גבירתה רחל, והרגישה מיותרת והשכינה שורה במקום של ענוה ושפלות (סוטה ה.)] אבל ראובן אמר בליבו היתכן שאבי מעדיף את שפחת רחל מאמי לאה, ולקח את מיטתו של אביו והעביר אותה לאוהל אמו לאה, ואף על פי שעשה תשובה חשב שאולי בגלל זה הוא לא יזכה להימנות עם השבטים, אבל כשהוא שמע את יוסף בחלומו שאמר "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (שם, ט) אמר ראובן זה סימן שגם אני כלול עם השבטים.

ואפילו שיוסף בחלומו רומז לו שהוא יהיה עבד, ואפילו שיוסף לא התכוין לעשות לראובן טובה בזה, מכל מקום וישמע ראובן את אחד עשר כוכביא ויצילהו מידם. מכוח הכרת הטוב של ראובן.

בקשר ליתרו שהוא שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק והלך למשה ונתגייר, הקושיא ידועה וכי העשר מכות הנוראות דם צפרדע כינים וכו' זה לא מספיק נס גדול? וכן שעד היום 'עֵבֶד' לא הצליח לצאת ממצרים וכאן מיליונים יהודים יוצאים לאור היום ביד רמה, זה לא נס מספיק? וגם קריעת ים סוף, מה צורך גם במלחמת עמלק?

אלא שיתרו ראה שמשה רבינו שהיה מחבב מאוד את חמיו ומכבדו, חשב יתרו שזה משום שמשה מפחד לחזור למצרים שמשם הוא ברח ולכן הוא מכבדו, אבל עכשיו שמשה רבינו נעשה לגדול הדור ומנהיג של האומה הנבחרת הוא לא יסתכל עלי בכלל ואם אלך אליו הוא חס ושלום יבזה אותי.

אבל כששמע יתרו על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק נשתנתה דעתו, שהרי בקריעת ים סוף הים לא רצה להיקרע עד שראה את ארונו של יוסף, ואחד התירוצים הוא, כיון שהמלאך של הים אמר להם להילחם במצרים ולהרוג אותם, ולמה לשנות סדרי בראשית, אבל בני ישראל לא הסכימו שהרי הם גדלו במצרים וכמו שנאמר "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כח, ח).

ואפילו ששיעבדו בנו, ואפילו שהרגו את הבנים וזרקו אותם ליאור, ואפילו שפרעה היה שוחט כל יום שלוש מאות תינוקות ומתרחץ בדמם, בכל זאת קיבלנו איזו טובה שהיא, וגרנו שם, לכן אסור לנו להילחם בהם. אבל הים סירב, אבל כשראה את ארונו של יוסף נענה לגמרי, שהרי יוסף היה בניסיון הנורא עם אשת פוטיפר עד שהיא תפסה בבגדו, והוא עזב בגדו בידה וברח, והרמב"ן (בראשית לט, יב) מקשה, מדוע ולמה לא חטפת מידה את הבגד, והרי זה יפיל אותך, וזה ראיות נגדך? ומתרץ שסוף סוף היא גבירתי, וכאן אני אוכל ושותה, ושמו אותי להשגיח על כל הבית, אין זה מוסרי לחטוף מידה את הבגד שאין בזה הכרת הטוב, ולכן הים נכנע כשהוא ראה שזו המידה של יוסף, וממילא בני ישראל גם לא יִלָחַמוּ במצרים.

ושמא נאמר שזה אולי בגלל שישראל פחדו להילחם במצרים, על זה מגיע מלחמת עמלק שזה העם הכי עצום ואמיץ, ובני ישראל נלחמו בהם "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז, יא), ואת כל זה רואה יתרו, והבין שמשה רבינו יש בו הכרת הטוב וממילא הוא יקבלני בכבוד, ולכן הלך ונתגייר (תמצית מדברי הכתב סופר).

ואחר כל הדברים האלה כמה אנו צריכים לכבד את ההורים, שכל קיומנו זה אבא ואמא, וללא הם גם אנו לא היינו, ושלא נדבר על כל ההענקה שהעניקה לנו האמא, סחבה את הבן תשעה חודשים וילדה אותו במכאובים נוראים, וניקתה אותו כל פעם מחדש בין ביום ובין בלילה.

ואם הילד בסופו של דבר מבזה ולועג לאמו, זה קרוב לרצח (עיין בב"מ נח:), ולכן התורה הסמיכה את הכיבוד הורים ל"לא תרצח", וכל אחד יתפלל לבוראו, שאמו תגיד עליו "אל הנער הזה התפללתי".

נהרוג את התינוק וכך תחסכי כסף

(שם)
לא תרצח.

כידוע כמה הפלות נעשות עד היום בארץ הקודש, ואנו יודעים שהכל מחוסר ידיעה שהרופאים קוראים לזה הפסקת הריון, אבל האמת נתבררה מאוד בשנים האחרונות, וכל אשה חכמת לב מבינה שהתינוק או התינוקת בבטנה זה ילד לכל דבר עם גוף ונשמה, ואם היא עושה הפלה היא פשוט הורגת!

אבל לא מחבל ולא את האויב ולא נאצי, אלא את בנה מחמדה! שצועק לה מבפנים, אמא, אני רוצה לחיות, אני יהיה ילד טוב, אל תהרגי אותי אל תתני לרופא הרוצח להרוג אותי בגלל שחסר לך כסף לקנות טיטולים ומטרנה.

כי שלושה מפתחות אך ורק בידיו של בורא עולם ואחד מהם זה מפתח ההריון (תענית ב:), ומי שנותן ילדים הוא נותן גם את הפרנסה (נדה לא:).

ומעשה באשה אחת שרצתה לעשות הפלה, אלא שלפני כן רצתה ליטול רשות מהרב לרצוח עם רשיון. אמר לה הרב למה את רוצה לעשות הפלה? אמרה לו: משום שיש לה כבר שני ילדים ובקושי רב הם מתפרנסים, ואם השלישי יגיע יהיה מאוד מאוד קשה לפרנסם. אמר לה הרב: אני מבקש תבואי מחר עם שני הילדים שלך אלי, ונראה מה נעשה.

ואכן האשה הגיעה אליו עם שני בניה הקטנים ולתדהמתה הרבה היא רואה את הרב הגדול מחזיק סכין גדולה בידו, ואומר לה: יש לי רעיון יותר טוב משלך וזה יחסוך קצת בהוצאות ותוכלי גם לחסוך, שבמקום שנהרוג את התינוק שבבטנך נהרוג את התינוק שבעגלה וכך תחסכי מטרנה וטיטולים עד שהילד שבבטן יצא לאויר העולם.

והאשה נבהלה עד מאוד, ואמרה לרב: חס ושלום! זה הבן שלי אני לא מוכנה, זה החיים שלי! אמר לה הרב: הבן הזה לא שונה מהבן שנמצא בבטנך, רק זה רואים אותו, וזה לא רואים אותו. ואין צורך לומר כי האשה קיבלה את דברי הרב, ולא רצחה את בנה אלא הביאה אותו לעולם.

לא לבייש שום יהודי גם לשם שמים

(שם)
לא תרצח.

לכאורה זה פשוט, ומדוע התורה צריכה לומר זאת? אלא ידוע מה שאמרו רבותינו המלבין פני חבירו ברבים הרי זה שופך דמים ואין לו חלק לעולם הבא (ב"מ נח: נט.), וידוע שכשהאדם מתבייש הוא נעשה לבן, לא רק בצבע הפנים אלא גם עוונותיו נמחלין לו, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות יב:) כל העושה עבירה ומתבייש בה, נמחלין לו כל עוונותיו, וכולו הפך לבן טהור הוא, ואם כן יבוא האדם ויאמר אני אביישנו כדי לטהרו וללבנו מעוונותיו, וכך הוא יהיה טהור ויינצל מדין גהינם.

ולכן באה התורה ואמרה "לא תרצח" דהיינו אל תלבין את פניו, וכמו שפנינה היתה מביישת את חנה על זה שאין לה ילדים והיא עשתה זאת 'לשם שמים' כדי שחנה תתפלל ותבכה לקב"ה ועל ידי כך תזכה לבנים (בבא בתרא טז.), וכפי שבאמת קרה. אלא שחנה הולידה בן, ופנינה קברה שנים רח"ל, כי אסור לבייש אדם אפילו אם זה לשם שמים.

מדוע אסור לכהן גדול להתחתן עם אלמנה

(שם)
לא תרצח ולא תנאף.

לכאורה מה הקשר ביניהם שנסמכו אחד ליד השני, ועוד, שיש וא"ו החיבור. ויובן על פי מה שאמרו חז"ל (מדרש תנחומא. וכ"כ מרן החיד"א בספרו פני דוד פרשת 'אמור' בשם ר"י החסיד), שאסור לכהן הגדול להתחתן עם אלמנה כיון שהתורה חששה שאולי הוא יתן עיניו באשה וירצה להתחתן איתה, אבל הבעיה שהיא כבר נשואה, אבל כיון שהכהן הגדול כל כך רוצה אותה הוא עלול ביום הכיפורים הגדול והנורא בהזכירו את שם המפורש שהכהנים והעם כששמעו את השם המפורש יוצא מפי הכהן הגדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם בחיל ורעדה נוראה.

ואיזה מעמד זה, אין מלים שיכולות לתאר זאת, ואם זה הכהנים והעם שרק שמעו, אוחז אותם פיק ברכיים, אזי מה אמור להרגיש הכהן הגדול. וכאן התורה מגלה לנו שהיא חושדת בו שבאותו מעמד נשגב ונורא, תעבור בראשו מחשבה זדונית וקטלנית לכוין באותו השם המפורש לרצוח את בעלה של אותה אשה כדי להתחתן איתה.

ולכן התורה הקדימה תרופה להריגה ואמרה לכהן הגדול שאסור לו להתחתן עם אלמנה, וממילא אין לו ריווח במה שיעשה.

ואולי זה מה שהסמיכה התורה את לא תרצח ללא תנאף, לרמוז לכהן הגדול אל תרצח את בעלה, כי לא תוכל להיות אחר כך עם האלמנה. ודרך אגב למדנו שלפעמים האדם עוסק בתורה ועבודת ה' ופתאום באות לראשו מחשבות סדום למיניהם, ואינו מבין זאת והוא חושב ליפול לזרועות היאוש.

אבל כאן התורה לימדה אותנו שהיצר הרע לא בוחל להכניס מחשבות זדון גם לכהן הגדול שנכנס לקודש הקדשים וגם הוא עלול לכך, ואדרבה 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' (סוכה נב.).

אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה

(שם)
לא תרצח ולא תנאף.

יבואר על פי שמבואר בשולחן ערוך אבן העזר (סימן כג סעיף ב) אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר "ידיכם דמים מלאו" וכאלו הרג הנפש, וכן לעיל כתב מרן שעוון שכבת זרע לבטלה חמור מכל עבירות שבתורה עד כאן.

וכמובן שאין דבר העומד בפני התשובה, ובפרט למי שלא ידע כמה העוון הזה חמור, ועכשיו רוצה לעשות תשובה, שהקב"ה יכפר לו ויסלח לו, ולא לדחות את התשובה שזה בחינת עמלק שנאמר "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח), שכשהאדם אומר מחר, בינתיים הוא מתקרר מהתשובה.

והתרופה הגדולה לזה, זה לימוד התורה, וכפי שאמר רבי אליהו די וידש (חבירו של רבינו האר"י ז"ל) בספרו ראשית חכמה (שעה"ק פי"א בשם הזוה"ק עיי"ש), שיש מצוה גדולה שהיא כוללת את כל האיברים והגידים, וכן יש עבירה שהיא כנגד כל האיברים והגידים, דהיינו שידוע שיש 613 מצות, 248 מצות עשה, וגם 365 מצוות לא תעשה. וכנגדם יש 248 אברים וגם 365 גידים, אבל יש עבירה שפוגמת בכל האברים והגידים, ומהי? מי שמשחית זרעו.

ועל זה אומר רבינו האר"י ז"ל על מי שנטמא בלילה שיכוין בבוקר בברכת 'מלביש ערומים' על זה שהוא נעשה ערום מן הקדושה, ויעשה תשובה.

ולעומת זאת אומר הראשית חכמה שהתיקון לזה המצוה שכוללת את כל האיברים והגידים, שהאדם מטהר ומקדש עצמו על ידי לימוד התורה הקדושה כמו שנאמר (משלי ד, כב) "ולכל בשרו מרפא" [ורוצה לרמוז גם שבשרו זה ברית שנאמר (ויקרא יב, ג) "ביום השמיני ימול בשר ערלתו"], שעל ידי לימוד התורה הוא מרפא ומטהר את עצמו, והדברים שלמעלה נרמזו בפסוק "לא תרצח" דהיינו לא להשחית, שזה לא תנאף ביד, שעל ידי זה אתה רוצח!

ולכן מציע לנו מרן השולחן ערוך (שם סעיף ג) להסיע את ליבנו מטומאה לדברי תורה שהיא "איילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט) ואין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה (עיין רמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה יט).

כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה

(שם)
לא תרצח ולא תנאף.

ויבואר על פי הגמרא (ב"מ נח:) כל היורדין לגיהנם עולין, חוץ משלושה שיורדין ואינן עולים, המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו, והבא על אשת איש, ולכן הסמיכו את "לא תרצח" שזו הלבנת פנים, או כנוי שם שפוגע בחבירו, ל"לא תנאף" שזה הבא על אשת איש, ומלשון הגמרא (ב"מ נט.) משמע שאם עושה תשובה, יש לו עולם הבא, שדוד המלך ע"ה בזמן שהיה עוסק בלימוד של נגעים ואהלות, אומרים לדוד השונאים שלו כגון דואג או אחיתופל הבא על אשת איש, מה דינו? כדי להרגיז אותו. למרות שהגמרא אומרת (שבת נו:) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. וכן בזוהר הקדוש בהקדמה (דף ח.) כתוב שהקדוש ברוך הוא מעיד על דוד המלך ע"ה שהוא זכאי.

ודוד המלך היה עונה להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק, אבל יש לו חלק לעולם הבא, מה שאין כן המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

ומעשה ברבי שמואל שטראסון המכונה הרש"ש, שהוא אחד המפרשים הידועים על כל הש"ס, שחוץ מהיותו תלמיד חכם מופלג ביותר והיה עמוד התורה, היה גם מנהל גמילות חסדים והלוואות והחזיק גם את עמוד החסד בעירו, וביום מן הימים הגיע אליו חייט וביקש הלוואה בסכום גדול, והרב אכן נתן לו את כל ההלואה עם שטר, וכל מה שצריך, ורשם בפינקס שביום פלוני הוא אמור להחזיר לו את סכום ההלוואה.

והחייט השיג את הכסף עוד לפני הזמן הנדרש, ולכן מיהר לרש"ש כדי להביא לו את הכסף, והרב היה עסוק באותה שעה בסוגיא עמוקה, וכשהגיע החייט לרב אמר לרב הנה כאן כל הכסף והניח את כל הכסף, על הגמרא, והרב רמז לו עם הראש שזה בסדר, ומיד צלל לעומק הסוגיא, ולא שם לב שנהפך הדף והכסף אי שם בתוך דפי הגמרא, ובסוף הלימוד הרב סגר את הגמרא, והניח אותה בספריה ושכח לגמרי מהחייט, וכשהרב הציץ בפינקסו וראה שהחייט עדיין לא החזיר את חובו, המתין לו עוד כמה ימים, וכשהימים עברו אמר הרב לשמשו שילך לחייט ויזרז אותו לשלם את חובו, כי זה כספי ציבור ואסור להתעכב עוד.

הרש"ש פותח את הגמרא וחשכו עיניו

וכשמוע החייט את הדברים נבהל מאוד ורץ בחיפזון לרש"ש, וניסה להזכיר לו שהוא הניח את כל הכסף על הגמרא אך לשוא, הרב איננו זוכר מאומה ואמר לחייט האם נתתי לך קבלה, והחייט שזו הפעם הראשונה שלווה מהרב לא ידע שצריך קבלה, והרב אמר לו אני מצטער מאוד אם לא תשלם את סכום ההלואה בתוך כמה ימים אתה מוזמן לדין תורה, והחייט לא ידע את נפשו מרוב צער.

וכאש בשדה קוצים פשטה השמועה בעיר, ויום הדין הגיע, והחייט מנסה להצטדק שהוא שילם, אבל כיון שאין לו קבלה, החייט יצא חייב בדין ושילם בלית ברירה שוב פעם את הכסף, אבל זה עוד כסף קטן לעומת הבושה והצער שנגרמו לו, שהרי כולם היו בטוחים שהחייט ניסה לגנוב את הרב, וממילא הדירו את רגליהם מחנותו של החייט המסכן, ואין צורך לומר שפרנסתו ירדה עד עפר ומהבושה עזב את העיר, והוא ואשתו עברו לגור בקצה העיר.

ויהי היום והרש"ש פותח את הגמרא ולומד ולפתע חשכו עיניו והוא רואה לא פחות ולא יותר את הסכום במלואו של החייט, והבין הרב שהחייט צודק לגמרי והוא זה שעשה טעות חמורה, והרב הבין שבשוגג הוציאו עליו שם רע ביותר, שמן הדין הוא גם לא חייב לסלוח לי (עיין שולחן ערוך אור"ח סימן תר"ו סעיף א בהגה), ומיד רץ הרב אל החייט בבהלה, והביא לו את הכסף והתחנן לפניו שיסלח לו, אמר לו החייט אני יכול לסלוח לך בפה אבל לא בלב, אני מתבייש להראות את פני בעיר, ואפילו הבן שלי עזב את המקום מהבושה.

אמר לו הרב השבת הזו אני אספר בבית הכנסת הגדול את כל השתלשלות הדברים, ומקומך יחזור כבראשונה, אף אחד לא יאמין לך כבוד הרב, הם יגידו שזה בגלל שאתה מרחם עליו. הרב תופס את ראשו וחושב איך לפייס את היהודי הנ"ל, ולפתע עלה רעיון מבריק במוחו ופנה מיד לחייט ואמר לו הרי בנך הגיע לפרקו, והוא צריך להתחתן, וגם בתי הגיעה לפרקה, אם אני אתן את בתי לבנך האם תאבה לסלוח לי?

כשמוע החייט את הדברים יוצאים מפורש מפי הרב הגדול כמעט ונתעלף, ואמר בינו לבין עצמו, אני החייט העלוב אזכה לחתן את בני עם בתו של גדול הדור, ובטרם הספיק לענות הוסיף הרב ואמר שכולם יבינו ויאמינו שאתה צדיק, ולא חס ושלום גנב ושנפלה פה טעות, שהרי אני לא אתן את בתי לבן של גנב. והחייט מתרגש כולו ואמר לרב, אני מוחל לרב מחילה גמורה ושלימה, ואכן החתונה התקיימה ברוב פאר והדר וכל העיר צהלה ושמחה.

ומה שלומדים ממעשה זה שכדאי לתת את כל מה שיש לך, רק בשביל שיהודי יסכים למחול לך, וכמובן כל מה שקרה "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים קיח, כג), כי הקדוש ברוך הוא, הוא מזווג זיווגים, וכל מה שנגזר הוא מה שיהיה.

חלילה מלמות בבית הכסא

(פ"ו פ"ד)
שמע ישראל וכו'.

זה הפסוק חרוט בלבו של כל יהודי ויהודי, וגם יהודים שלא למדו מעולם את הפסוק הזה בהגיעם למצבי סכנה פתאום מצאו את עצמם אומרים את הפסוק הזה בפיהם או בליבם, והיה יהודי צדיק שהגויים חיפשו אותו כדי להרוג אותו, וחביריו ניסו להגיד לו שיכנס לבית הכסא כדי להסתתר מפני אויביו, אבל הוא סירב.

ובדרך נס הוא יצא מזה בשלום, ולא תפסו אותו. ולשאלתם מדוע ולמה סירב להתחבא בתוך בית הכסא? ענה להם הצדיק, כי הוא חשש שיתפסוהו בבית הכסא ויהרגוהו שם, ובבית הכסא אסור לומר את הפסוק שלפני המוות, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

הרב עמד על הבמה ושאג בקולי קולות שמע ישראל

(שם)
שמע ישראל.

מעשה עם הרב כהנמן זצ"ל שאחר השואה נודע לו שיש בית יתומים של המון גויים שיש בתוכו גם כמה ילדים יהודים, והרב הלך למקום וביקש מהאחראי על המקום הזה שיתן לו לקחת את הילדים היהודים שבמקום, שהרי הוריהם הניחו אותם שם רק בגלל המלחמה, וכעת פסקה המלחמה ואין מקומם במקום הזה כי יהודים הם.

אבל האב בית עשה עצמו שאינו מבין על מה הוא מדבר, והכחיש מכל וכל את הענין, ואמר שאין כאן שום יהודים, ובסופו של דבר אמר לרב אני אתן לך דקה אחת ואם תצליח להוכיח לי מי יהודי אתה יכול לקחת אותו. ונאספו אל האולם כל הילדים שהיו כאלף במספר, והרב עמד על הבמה ושאג בקולי קולות את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וראה זה פלא כמאתיים ילדים עם דמעות בעיניים וצעקו אליו אבא אמא, וכך ניצלו כל הילדים, הלא בזכות הפסוק הזה שההורים היו משכיבים אותם לישון עם "שמע ישראל", מה שאין כן ילד אחד שנעשה לבסוף לכומר כיון שאמו היתה משכיבה אותו עם השפן הקטן.

לפתע כל המפתחות נפלו למקלט

(שם)
שמע ישראל.

'שמע' זה ראשי תיבות: שחרית מנחה ערבית. וכן ראשי תיבות: שאו מרום עיניכם (ישעיה מ, כו) (תיקוני זוהר תיקון מ"ט דף פה:). ועל ידי שהאדם מתפלל את התפילות כראוי, אזי זה מראה שהוא נושא עיניו למרום, וכל בקשותיו ממנו יתברך, ולא משום גורם אחר.

וגם הדברים שנראים כטבע גמור היהודי חייב להאמין ולדעת שזה מאיתו יתברך. ומעשה בשני שותפים מהעיר תל אביב, אחד דתי והשני חילוני, שקבעו להיפגש בשעה מסויימת במשרד, והדתי התקשר לחילוני לבדוק מתי הוא מגיע? ואמר לו שהוא מגיע בתוך 5 דקות.

אמר לו הדתי: תגיד בעזרת ה', שאתה מגיע בתוך 5 דקות. אבל הלה אמר מה יש פה בעזרת ה', אני יורד מהבית מניע את הרכב החדש ומגיע אליך. ויצא מביתו שנמצא בקומה השלישית ולפתע כל צרור המפתחות נפלו למטה לקומת המקלט, והוא ירד לכיוון למטה כדי להביא את המפתחות, אלא שבהגיעו לשם היה חושך מוחלט, ולכן החליט לעלות לביתו להביא גפרורים, והבין שבחמש דקות הוא לא יגיע למשרד, אבל בעשר דקות הוא כן יגיע.

וכשבא לפתוח את ביתו נזכר שהמפתח בתוך הצרור, ולכן הקיש על דלת שכינו ולקח ממנו גפרורים, וירד למטה שוב והדליק את הגפרורים אבל קרה דבר נורא כיון שהמקום למטה היה בו חומרים דליקים ביותר, וכל גופו נתמלא כויות, והוא הובהל באמבולנס לבית החולים והוא שכב שם כמה חודשים ולא חמש דקות.

אם ה' לא רוצה עבודה זרה, למה אינו מבער אותה מהעולם?

(שם)
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

כי כל אלהי העמים אלילים, שכולם באים מתפללים להבל וריק אל אל לא יושיע, ואנחנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וידוע שהמילה 'הבל' זה רומז לישמעאלים, שהאות 'ה' זה החמשה "תפילות" שלהם, והאות 'ב' זה השני חגים שלהם, והאות 'ל' זה רומז "צום" הרמדאן. וכן הגויים הנוצרים מתפללים, 'וריק' שזה גימטריא יש"ו.

אבל אנחנו פונים רק לבורא העולם, ומובא בגמרא (ע"ז נד.) שאל פילוסוף אחד את רבן גמליאל אם הקדוש ברוך הוא "אל קנא", מדוע הוא לא משמיד את העבודות זרות? אמר לו רבן גמליאל אמשול לך משל למה הדבר דומה לנשיא שהיה לו בן, ואותו בן היה מגדל לו את הכלב, והיה קורא לכלבו כשם אביו וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא. כששמע האב זאת, האם יכעס על הכלב או על הבן? ודאי שיכעס על הבן שמבזהו, ענה הפילוסוף.

אותו דבר כאן, ענה לו רבן גמליאל, הכלב זה העבודה זרה שהם קוראים לה כשמו של המלך בורא העולם, ה' כועס עליהם המשיך הפילוסוף לשאול: כלב אתה קורא אותה? והרי יש בעבודה זרה ממש, שהרי עיר פלונית כולה עלתה באש, ואילו המקום של העבודה זרה לא נשרף? אמר לו רבן גמליאל, אמשול לך משל, אם יקומו מורדים וימרדו במלך, נגד מי המלך יצא למלחמה נגד המתים או נגד החיים?!

אף כאן אותו הדבר, העבודה זרה זה דבר מת, אין לבורא העולם עניין להילחם בו, אלא עם מי שמרדו בו. המשיך הפילוסוף ושאל: אם ה' לא רוצה שיעבדו עבודה זרה למה איננו מבער אותה מן העולם? ענה לו רבן גמליאל אם הגויים היו עובדים לדבר שאין לעולם צורך בו, אזי ה' היה מכלה אותו ומבערו, אבל הם עובדים לשמש ולירח ולכוכבים שהעולם זקוק להם, אלא עולם כמנהגו נוהג והשוטים שקלקלו יתנו את הדין.

אני יעשה הכל, אבל אל תגידו לי מה לעשות

(שם)
שמע ישראל.

אומר הרש"ר הירש זה הפסוק המעורר עד היום הזה את התודעה היהודית בלב כל יהודי אפילו הוא ניצח עד קצה השמים, וחי בבדידות ובניתוק מעמו, הוא הפסוק הראשון הנלמד לילד היהודי מיום עמדו על דעתו, והוא הפסוק האחרון שקוראים לו בברכת פרידה לעולם האמת, הוא הפסוק שהיהודים נשאו ונושאים אותו בעולם כ'נס אלוקים', ובו הם מכריזים שעתיד ה' לחזור ולכבוש את האנושות לעצמו, וגם איש ישראל שהתנכר לעמו לא ימהר להסיר את הפסוק הזה מליבו, עיין שם בדבריו. וכן השולחן ערוך (אור"ח סימן ס"ג סעיף ד) פסק שאדם שלא כיוון בפסוק הזה כראוי לא יצא ידי חובת קריאת שמע, דהיינו אם הוא יקרא את כל השמע ישראל אפילו בכוונה גדולה ובטעמים.

אבל בפסוק הראשון אם הוא לא כיוון לא יצא ידי חובה, וכמו שהגמרא (בברכות יג.) רמזה בשם רבי יהושע למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל האדם עליו קודם עול מלכות שמים ורק אחר כך עול מצוות, כי אם האדם יעשה את כל המצות אבל בלי לקבל עליו עול מלכות שמים זה לא מספיק, וכמו חייל שיגיד למפקדו אני יעשה את הפקודות של הצבא, אבל אל תגידו לי מה לעשות.

הבן לומד בקולג' וקובע עיתים לתורה

והדרך שזוכים להגיע להכנעה גמורה ולקבל עול מלכות שמים זה רק על ידי שמקבלים עלינו עול תורה, כי אם אין תורה אין יראה (אבות פ"ג מ"כד), ומעשה בזמנו של תלמיד החפץ חיים, הרב טיטלבויים, שהגיע אדם אחד לבקש ממנו ברכה בדחיפות כיון שבנו חולה בעיניים וצריך לעבור ניתוח מסובך מאוד, או שיתרפא, או שחס ושלום יתעוור, והסיכויים לרפואה לא גדולים.

והרב שאל מה הבן עושה? ונענה האב שהבן לומד בקולג', אבל גם קובע עיתים לתורה. אמר להם הרב בשם רבו הח"ח שרבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות פ"ג מ"ו), וממילא אם הבן יקבל עול תורה וילמד רק תורה, יש לו הבטחה מרבי נחוניא!

אבל האב אמר שהוא צריך לשאול את אשתו בעניין, והלך לשאול אותה, אבל היא סירבה בתוקף מפני שחלומה היה שבנה יהיה בעל השכלה גבוהה, וחזר האב לרב.

אמר הרב כך מקובלני מפי החפץ חיים שבמצבים כאלו, מה שיכול להציל זה רק 'עול תורה', והאנשים מסביב אמרו לאב שיגיד לאשתו שאם בנה לא יתרפא הוא יהיה עיור ולא משכיל, ולא כדאי לה לשחק משחקים על העיניים של בנה. ובסופו של דבר האישה הסכימה. והרב אמר אם כך רבי נחוניא בן הקנה כבר הבטיח, ואכן הניתוח עבר בהצלחה גדולה וכיום הבן הזה, הוא בן תורה לכל דבר, והיצר הרע שלו נעשה עיור.

שתים עשרה בנים צדיקים

(שם)
שמע ישראל.

בשעה שעמד יעקב אבינו להיפטר מן העולם חשש בליבו שאולי אחד מבניו עובד עבודה זרה חס ושלום, שהרי לסבא אברהם היו שני בנים, האחד טוב שזה יצחק, והשני לא טוב שזה ישמעאל (אלא שלבסוף עשה תשובה. ב"ב טז.), וכן לאבא יצחק היו שנים, יעקב שזה טוב, ועשו שהוא רע, ואילו אני יעקב יש לי שנים עשר בנים היתכן שכולם טובים, שמא בסתר חס ושלום אינם מאמינים ביחוד ה'.

ולכן מיד אמרו בניו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שמח יעקב אבינו שמחה גדולה ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שזה אומרים מלאכי השרת, ולכן אנו אומרים את זה בשקט, כדי שלא לגרום קנאה למלאכי השרת (למעט יום הכפורים, שבו האדם כמלאך שאינו אוכל ושותה ולבוש בלבן אומרים את הברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בקול רם).

זו תרופה יקרה אני רוצה לראות כסף

(פ"ו פ"ה)
ואהבת את ה' אלקיך.

ידוע ששם הוי"ה זה מידת הרחמים, ושם אלוקים זו מידת הדין, ואמרו חז"ל (ברכות נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, דהינו בין שה' יתברך מתנהג עימו במידת הרחמים, ובין שנדמה לו שה' יתברך מתנהג עימו במידת הדין, צריך לאהוב את ה' יתברך, כי באמת זה הכל רחמים עצומים של אבא שבשמים, וכמו שאומרים 'ה' הוא האלוקים' שגם מה שנדמה לנו כאלוקים שזה דין, זה ה' שזה רחמים.

ומעשה במשפחה עניה מניו יורק, שהבן היה חולה מאוד עם חום גבוה, והאישה ביררה על רופא מסויים ונודע לה שהוא טוב אבל יקרן, אבל בכל זאת ביקשה אותו שיבוא בדחיפות לביתה, והרופא בדק את החולה ואמר שהוא במצב של סכנה, והוא צריך תרופה מסויימת ובלעדיה הוא עלול למות.

והרופא סקר במבטו את הבית, וראה את הצלחת, ואמר לאישה התרופה הזו יקרה מידי ואולי לא תוכלי לעמוד בנטל, לכן תנסי לקחת את בנך לבית החולים. אבל האישה שראתה מבן ריסי עיניו שבית החולים זה לא המענה הנכון, ורק התרופה תעזור, אמרה לרופא תרשום לי בבקשה מירשם לתרופה, אני אנסה את התרופה. והרופא אמר שהוא מוותר על התשלום שהוא ראוי לקחת עבור ביקור בית, וכתב לה את המירשם.

והאישה רצה במהירות אל הרוקח שנמצא במרחק של חצי שעה מביתם, והראתה לרוקח את המירשם, והסתכל בה הרוקח ואמר לה: זו תרופה מאוד יקרה ואני לא מתכונן לערבב את כל החומרים עד שאני רואה את הכסף.

וכאשר שמעה האשה את הסכום, כמעט ונתעלפה, ואמרה לו: תשמע, אין לי כסף, אבל אני מוכנה לעבוד אצלך. והאיש אמר לה באמת המנקה התפטרה אתמול ואני צריך מנקה, התשלום יהיה אם תחתמי לי ששנתיים וחצי, שלוש פעמים בשבוע תעבדי כאן בניקיון. והאישה חתמה בלא להסס כי חיי בנה יקרים לה מאוד.

הכושי חטף מידה את הבקבוק

והאיש החל במלאכה ורקח את התרופות אחת בשניה, והביא לה את הבקבוק הנוזלי, והאישה יצאה לדרכה כי כל רגע חשוב, אלא שאמרה שכדי לקצר את הדרך היא תעבור דרך השכונה של הכושים, שאמנם זה קצת מסוכן, אבל הזמן דוחק, אבל על הדרך הזו נאמר 'קצרה וארוכה', כשלפתע הגיח לו כושי ענק וחסם את דרכה, ואמר לה: אני רוצה את כל הכסף שלך! והאשה התחננה על נפשה באמרה שאין לה שום כסף, והכושי לא נכנע ושאל ומה זה הבקבוק הזה זה כנראה משקה טעים מאוד והאשה מתחננת ואומרת שזו התרופה לבנה ואין היא טעימה כלל. אבל הכושי חטף את הבקבוק מידה ופתח את הפקק והחל לשתות את המשקה עד שחש את הטעם הנורא וירק מהמשקה על שמלתה והאשה לא התייאשה ובצער רב חזרה לרוקח שוב וסיפרה לו את הכל ואמרה תביא לי את השטר אמר לה הרוקח אני משתתף בצערך אבל את צריכה למלאות את חובתך ולעבוד את השנתיים וחצי במלואן, לא אמרתי שלא אעבוד אמרה האשה אבל תן לי את השטר והוא הביא לה, ובמקום שנתיים וחצי חתמה האשה 5 שנים, כי היא רוצה עוד בקבוק.

והנה האיש הרוקח ראה את הנוזל על בגדה, ועמד כלא מאמין, ואמר לה: תדעי לך שהכושי הזה את חייבת לו תודה כיון שאני התבלבלתי והרכבתי לך חומר רעיל בטעות, ואם בנך היה שותה מזה היה מת מיד! ועכשיו אני ארכיב לך את החומר הנכון אבל אני מבקש שלא תגלי זאת לאיש כי יקחו לי את הרשיון, ובתמורה קרע הרוקח את השטר ואמר לה לכי לשלום. והתרופה ריפאה את הילד והוא יצא בשלום ונעשה לרב בישראל.

המהריב"ל קרע את בגדיו וצעק צעקה גדולה ומרה

(שם)
ואהבת את ה' אלקיך וכו'.

שואלים רבותינו (ספרי ו, ו), איך אוהבים את הקב"ה? והתשובה היא, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", דהיינו שרק על ידי שלומדים תורה ונותנים לב לדברים ומקיימים אותם, אזי כך מגיעים לאהבת ה'.

וזה אחד הפירושים לגבי מה שאומרים לאדם כשעולה לעולם העליון, 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' (בבא בתרא י:, פסחים נ.), שלא רק שהוא למד שאסור לדבר לשון הרע, אלא שהוא גם לא דיבר לשון הרע. וכן שהוא לא רק שלמד לשמור על העיניים, אלא שהוא גם שמר על עיניו. שתלמודו בידו, ולא רק למד אלא גם קיים את מה שלמד.

וכן לגבי מה שאמרו חז"ל (כתובות קיא.) על הפסוק "ובו תדבק" (דברים י, כ) וכי אפשר להדבק בה'\ והרי כתוב "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (שם ד, כד)? אלא עונים חז"ל הדבק בתלמידי חכמים וזה כאילו אתה דבק בה' (רש"י שם יא, כב. ועיין רמב"ן שם ו, יג), שהרי הקב"ה התורה וישראל זה אחד, ומי שדבק בתלמידי חכמים שזה התורה הקדושה, ממילא הוא דבוק בקב"ה. ומה שכרו של הדבק ומשרת תלמידי חכמים, ראינו אצל אלישע הנביא שהיה משרת ומשמש את אליהו הנביא זכ"ל, ובסופו שלדבר נעשה פי שנים מאליהו הנביא זכ"ל, כפי שהוא ביקש בעצמו מאליהו הנביא לפני שעלה בסערה השמימה (עיין מלכים ב, פרק ב פסוקים ט - יא).

ומה גודל עונשו של המזלזל בתלמידי חכמים, נראה מהמעשה הנורא הבא: מעשה במהריב"ל (רבי יוסף בר לב) שחי בדורו של מרן בעל השולחן ערוך והיה דיין מומחה, והנה פעם באו אליו שני בעלי דינים על איזה סכסוך שהיה ביניהם וטענו את טענותיהם, והמהריב"ל זיכה את הזכאי וחייב את החייב, ואותו החייב היה מעשירי העיר ומאוד הכאיב והרגיז אותו הדבר שהרב חייב אותו בדין, לכן כשיצא המהריב"ל מבית הדין עמד העשיר וסטר לו על לחיו ברחוב העיר בפני האנשים שהיו שם בשוק. ומיראת העשיר לא מיחה בו איש על זה שהוא פגע פגיעה חמורה ביותר ברב הצדיק, שזה בעצם בזיון התורה. המהריב"ל קרע את בגדיו וזעק זעקה גדולה ומרה [כי הוא ידע איזה עונש מחכה כי הקדוש ברוך תובע את כבוד התלמיד חכם שזה כבוד התורה (ברכות יט.)].

ואכן האסון הנורא קרה עוד באותו לילה כאשר היה יהודי בשם אברהם הטאלנו הבשם שהתעסק בלהדליק איזה דבר בביתו, ופתאום האש נתפשטה והחלה לשרוף בית אחרי בית, ובדליקה זו נשרפו 5000 בתים ושמונה עשרה קהילות ומאתיים נפשות מישראל, אלא שהמעשה עדיין לא נגמר כאן.

התחלתי לבכות בחלומי עד שהתעוררתי

והנה לאחר 336 שנים היה מעשה נורא ברבי מרדכי אשמינר מחבר ספר 'הדרת מרדכי' שכיהן ברבנות בכמה קהילות קודש, וסיפר המעשה שהיה עימו לרבי פינחס מיכאל מאנטיפל וזה לשונו בקצרה במכתב ששלח אליו בערב יום כיפור:

בלומדי אז בשיעור הקבוע שלי, נפלה עלי תרדמה, וישנתי, והנה בחלומי בא אלי איש הדור בתואר פנים עם זקן ארוך, ובהביטי אליו נרתעתי, ואחז בידי ואמר מה לך נרדם קום קרא אל אלוקים, ונרתעתי מאוד, ואיקץ והנה חלום, ואמרתי חלומות שוא ידברו, בכל זאת היה ליבי נוקפי וחרדה גדולה נפלה עלי, והלכתי לישון עוד על מיטתי, ושוב פעם הוא הופיע ואמר לי הווה מפשפש במעשיך כי אני בשליחות מהעולם העליון בא אליך, וכששאלתיו באיזו שליחות בא אלי? התעוררתי, ואמרתי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל מהפחד לא חזרתי לישון.

וביום כיפור בכיתי מאוד בכיה גדולה שלא הורגלתי בזה מעולם, ולא ידעתי מה זו הבכיה הלזו, וכנראה החלום גרם לי ש"לב יודע מרת נפשו" (משלי יד, י), ולא חלמתי שוב עד שמיני עצרת, אז ישנתי בסוכה (זה בחו"ל) כמנהגי, ובאמצע שינתי שוב הוא הופיע בבגדים לבנים ומראהו נורא מאוד וקרב אלי ואמר לי שהבכיה שבכיתי ביום כיפור הועילה מאוד ושלחוני להסביר לך פשר דבר שתוכל לתקן ולבטל הגזירה. אזי אמרתי לו, לא ידעתי מה אתקן ומה הגזירה? ושתק האיש הנ"ל והתחלתי לבכות בחלומי בכי גדול מאוד מאוד עד שנתעוררתי, וביום שמחת תורה שמחתי שמחה גדולה מאוד שלא ידעתי מעולם שמחה כזו. וביום שמחת תורה כאשר ישנתי על מיטתי, והצדיק שוב הופיע ומראהו נורא מאוד וקרב אלי ואמר עד מתי יהיה לי טרחה בעבורך לילך אצלך ממקומי הנכבד להגיד לך את דבר השליחות.

ואזי התחזקתי וביקשתי שבזכות התורה, התנאים והאמוראים שלמדתי אותם ויגעתי בהם, תגלה את הענין. וגילה לי את כל הענין ואמר לי שהוא זה המהריב"ל, ופלוני העשיר שביזה אותו וסטר לו על לחיו ועוון זה חקוק על עצמותיו עד היום ואין לו שום תקומה עד היום, וכהיום נגזר בשמים להטיל עליך תיקונו כיון שאתה מיוצאי חלציו ועל ידי זה יהיה לו תקומה, אבל אני לא יודע שום יחודים וכוונות ואיך אתקן אותו? ונרתעתי והחלתי לבכות מאוד, ונגע המהריב"ל בפי, ואמר לי: התיקון הוא שתקנה את ספרי ספר המהריב"ל ארבעה חלקים, ותלמד אותו בקביעות עד שיהיה שגור על פיך מתחלתו ועד סופו, ואז תהיה תקומה גדולה לו, ויוכל לעלות ממדרגה למדרגה, אלא שצריך לקנותו דוקא אצל הרב דאנטיפל!

ונתעוררתי, וחשבתי שגם אם אקנה את הספר מאדם אחר זה לא נורא, ובין כך מטרדות העיר שהיו על צווארי עברו שבועיים ושוב הוא הופיע לי בחלום ואמר לי לקיים את הדברים במילואם בלא להחסיר שום פרט, וכבר למחרת רציתי לשלוח שליח אל הרב דאנטיפל, אבל שוב נתעכבתי מעט מפני צרכי ציבור, וזוגתי פתאום חלתה בחולי גדול, והרב שוב בא אלי בחלום ואמר לי: שזו אזהרה אחרונה, וגם שזוגתי חולה זה בגללי, ובקשתי מהרב שיתפלל על זוגתי שנמצאת בסכנה גדולה, וברוך ה' הכל הסתדר לבסוף שהכל בא על מקומו בשלום, "ישמע חכם ויוסף לקח" (משלי א, ה).

לאכול ולשתות לשם שמים

(שם)
ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו'.

אומרת הגמרא (ברכות נד.) "בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. ולכאורה הדברים תמוהים, כי לעבוד את ה' עם היצר הטוב זה ברור, אבל עם היצר הרע איך עובדים את ה'? אלא רוצה התורה ללמדינו שגם דברים שלכאורה קשורים ליצר הרע כגון אכילה ושתיה ותאוות למיניהן, צריך לעשות את זה לשם שמים, וזו עבודת ה' יותר חשובה מצד אחד מאשר להסתגף לגמרי.

וכעין מה שאמרו חז"ל שיום הכיפורים הוא כמו פורים (חידושי הרי"ם ע"פ תיקוני הזוה"ק תיקון כ"א נז:), ולכאורה זה תמוה, שאם נשאל אדם מה זה יום כיפורים בשבילך? ודאי שהוא יאמר יום קדוש ונורא. ואם נשאלהו, ומה זה יום פורים בשבילך? הוא יאמר יום של צחוק ושכרות. ובאים חז"ל הקדושים ואומרים שהיום הזה של פורים גבוה מיום הכיפורים, הייתכן?! אלא הוא שאמרנו, לא לאכול ולא לשתות זה יותר קל מאשר לאכול ולשתות, אבל לשם שמים!

וזה מה שאומר הבן איש חי (ש"ב פרשת בראשית בהקדמה), אין קידוש אלא במקום סעודה, שחוץ מהפשט שהיכן שהאדם עשה קידוש, שם הוא צריך לאכול את סעודתו, הוא דורש שהיכן אתה יכול למצוא את קדושתו של היהודי? בסעודתו! איך הוא אוכל ושותה, כגון שהוא מלקק את אצבעותיו, אומר הרב שזה אסור. וכן כל זמן שיש אוכל בפיו, אסור לקחת עוד ביס עד שיגמר האוכל שבפה. ולא יראה תאוה גדולה לאוכל. ועיין עוד שם הרבה עניינים, וכן בשולחן ערוך סימן ק"ע.

זה יותר מדי טעים

ומה שאמר הבן איש חי זיע"א זה לא חסידות, אלא דין גמור. ומי שנוהג באכילתו בקדושה, מעלתו עצומה, ואילו מי שנוהג לא בקדושה, הוא שייך לצד של עשיו שאמר ליעקב "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית, פרשת 'תולדות' כה, ל). וכמובן שכל זה מדובר לא רק ברשות הרבים, אלא גם בחדרי חדרים, ואם טעינו עד עצם היום הזה, הבה נתקן את דרכינו.

וכן לגבי שאר התאוות, כגון טיולים שמידי פעם האדם רוצה, ואולי גם צריך לטייל, יעשה זאת לשם שמים (רבינו החיד"א במורה באצבע ס"ג, קכג). וכן לגבי מה שהגמרא (ברכות ה:) אומרת אבא בנימין אומר: כל ימי נזהרתי ליתן מיטתי בין צפון לדרום, שעל ידי כך האדם זוכה לבנים זכרים, ועוד דברים טובים ונפלאים יעויין שם בגמרא.

ומקשה הרמב"ן ז"ל, וכי מה הבעיה ליתן מיטתו שם, ולמה כל ימיו הוא צריך ליזהר כאילו זה קשה מדי? ומתרץ הרמב"ן שהצד הדרומי של העולם זה חם מאוד, והצד הצפוני הוא קר מדי, ולכן אבא בנימין כשהיה מקיים את המצוה היה ממזג את עצמו, וכל ימיו נזהר בזה. וזו גדלות לעבוד את ה' גם עם היצר הרע, ודרשו דורשי רמזים ששמו של יצר הרע ס.מ.א.ל, זה ראשי תיבות: סעודות מצוה אין לעשות, כי אתה לוקח את הנשק שלו ובא כנגדו.

ומעשה שהיה ברבי ישראל אבוחצירא זיע"א ה'בבא סאלי' שאשתו הרבנית הכינה לו לאכול והביאה לו, והרב אכל מעט מאוד, והפסיק. וכשהגיעה הרבנית לקחת את הצלחת, היא ראתה שהצלחת מלאה וכמעט הרב לא אכל כלום, והיא חששה אולי היא שמה יותר מדי מלח, או שזה לא טעים, והיא טעמה וראתה שזה אדרבה טעים ביותר, ואמרה לרב: מדוע הרב לא אוכל, הרי זה טעים מאוד? זו הסיבה שאני לא אוכל, כי זה יותר מדי טעים, ענה הרב. (גם מי שחושב שהוא הגיע לדרגה של ה'בבא סאלי' יכול לנהוג כך אך בינתיים אסור לנו, כי האשה תפגע מאוד).

הרב פתח את החולצה והצביע על הלב

(שם)
ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך.

מובא בגמרא (ברכות סא:) כשהוציאו את רבי עקיבא להריגה, היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי אמרתי "ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! ואמר "שמע ישראל", ויצאה נשמתו באחד (עיי"ש בגמרא).

אלא שלכאורה אינו מובן מדוע רבי עקיבא כל ימיו חיכה וציפה מתי יגיע פסוק זה לידו כדי לקיימו? אלא רבותינו הקדושים תמיד נזהרו שלא לומר מוסר לאחרים אלא אם כן קיימו את זה בעצמם, וכמו במסכת אבות שכמה פעמים כתוב 'הוא היה אומר', וכן בהגדה של פסח 'חכם מה הוא, אומר!' שקודם כל, זה היה הוא, והיה מקיים את מה שרוצה לומר, ואחר כך 'אומר'. ולכן בדרשה של "ובכל נפשך", רבי עקיבא דרש "ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך, אבל את זה הוא לא יכל לקיים, ואחר כך לומר, כי פירוש דרשה זו היא למות על קידוש ה', אלא שידע בנפשו שהוא יכול לעמוד בזה אבל פחד שמא אני דורש ולא מקיים, ולכן אמר כל ימי ציפיתי לזה, כדי לקיים את מה שאני דורש מאחרים.

ומעשה ברב גדול הרב אוחנה, שהיה רב ראשי של העיר קרית שמונה, ששמע שאחת המסעדות יש בה בעיות בכשרות ולכן הלך לבעל המסעדה והודיע לו שיותר לא יהיה למסעדה שלו הכשר, ובתוך כך גם לקח לו את תעודת הכשרות. ובעל המסעדה שהיה אלים ביותר הוציא סכין גדולה וניגש לרב ואמר לו, תחזיר לי מהר את התעודה לפני שאתקע בך את הסכין הגדולה. והרב לא נבהל אלא פתח את הכפתור של החולצה והצביע לו על הלב ואמר לו, כאן תתקע לי את הסכין, אבל אני לא אכשיל את הציבור במאכלות אסורות. והאיש נרתע ונזדעזע מאימתו של הרב הצדיק שהיה מוכן למסור את נפשו וביקש את מחילתו.

(שם)
ואהבת את ה' אלקיך וכו' ובכל מאודך.

ואילו בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג) כתוב "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" אבל לא כתוב "ובכל מאודכם"? ומובא בגמרא (ברכות לה:) המחלוקת הידועה בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי, שרבי ישמעאל אומר הרי כתוב "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וגם כתוב "ואספת דגנך" (דברים יא, יד), אלא תהיה נוהג בדרך ארץ; תחרוש בשעת חרישה, תזרע בשעת זריעה, תדוש בשעת דישה, ותעשה תורתך עיקר ומלאכתך עראי.

אבל רבי שמעון בר יוחאי אומר אם האדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אזי מלאכתך נעשית על ידי אחרים, שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה סא, ו), אבל כשאין אתם עושים רצונו של מקום, אזי "ואספת דגנך" דהיינו שהיהודי אוסף בעצמו את תבואתו, ולא עוד אלא שהוא עובד בשביל אויביו שנאמר "ועבדת את אויביך" (דברים כח, מח), ומקשים המפרשים (המהרש"א שם ועוד) הרי בתחילת פרשת 'והיה אם שמוע' כתוב "לאהבה את ה' אלוקיכם", ואם כן מדובר בצדיקים שאוהבים את ה', ואיך רבי שמעון בן יוחאי אומר שאין עושין רצונו של מקום?

ומסביר הגאון מוילנא זצ"ל שרבי ישמעאל מדבר לרוב העם שאכן צריכים גם לעבוד, ורבי שמעון מדבר ליחידי סגולה שבעם שהם צריכים רק ללמוד, ולכן הפרשה הראשונה כתובה בלשון יחיד ואהבת וכו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, מה שאין כן בפרשת 'והיה אם שמוע' מדובר בלשון רבים שכתוב והיה אם שמוע תשמעו, ולכן כתוב "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולא כתוב "ובכל מאודכם", שזו מידה קשה, שמאודכם זה בכל ממונכם, ובכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד (עיין ברכות נד.). ולכן הגמרא אומרת שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, כיון שרבי שמעון לא דיבר לרבים, אלא ליחידים.

וכן מה שהקשו המפרשים זה ברור, כיון שלאהבה ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, זה לא מספיק ליחידי סגולה, כי הם צריכים להגיע ל"בכל מאודך", ולכן אומר רבי שמעון שאין הם עושים רצונו של מקום, שהרי הם אמורים להיות רק בתורה, ואם הם גם עובדים אזי למרות שהם לומדים תורה אבל לא כראוי להם, זה נקרא לא עושים רצונו של מקום.

היא מכרה את שערות ראשה שבעלה ילמד תורה

(פ"ו פ"ז)
ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

שאלו את האדמו"ר מקלוייזנבורג מצאנז זצ"ל הרי "ושננתם לבניך" זה ללמד. "ודברת בם", זה ללמוד. אם כן לכאורה היה צריך לכתוב הפוך, קודם כל "ודברת בם" ואחר כך "ושננתם לבניך"? וכן מה שכתוב בפרשת 'והיה אם שמוע' "ולמדתם אותם את בניכם", המילה "אותם", נראית כמיותרת?

ענה להם הרב: "ושננתם לבניך" זה לא רק לשבת עם הבן וללמוד איתו תורה, אלא הדוגמא האישית שלך היא זו שתחדור לנשמתו יותר מכל דבר אחר, וממילא איך אתה תקיים את "ושננתם לבניך"? על ידי ש"דברת בם בשבתך בביתך" - כשאתה בבית, הבן רואה אותך יושב ולומד, "ובלכתך בדרך" אתה לא שומע שטויות ברדיו, אלא דברי תורה, "ובשכבך" גם כשאתה עייף מאוד אתה קורא קריאת שמע על המיטה, ואיך שאתה קם מיד תורה ותפילה, את זה צריך לשנן לבן. וכן מה שכתוב בפרשת והיה, "ולמדתם אותם את בניכם", המילה "אותם" כתובה בלא האות וא"ו, וזה "אָתֶם" וזה מה שהתורה רמזה לאבא "ולמדתם אתם" שאם אתה תלמד הבן ילמד במסירות נפש, וזה "את בניכם".

ולהבין עד היכן מגיעה הדוגמא האישית, אפשר ללמוד זאת מהמעשה המפורסם עם רבי עקיבא (כתובות סב: סג.) שבתחילתו היה רועה צאן (של כלבא שבוע) והיה עם הארץ עד גיל ארבעים, ובתו היחידה של כלבא שבוע שראתה שיש לו מידות טובות אמרה לו שהיא מוכנה להתחתן איתו אם הוא יסכים לילך (12 שנה) ללמוד תורה בישיבה. וכך היה, שהסכים ונתחתנו בצנעה. וכשאביה שמע את זה הוא נדר שלא יתן לה מנכסיו אפילו פרוטה אחת! אך היא היתה נחושה בדעתה, ולא עזבה את רבי עקיבא, ואפילו בית מעמידר לא היה להם, והיו צריכים לישון במערה ולהתכסות בקש.

ואכן רבי עקיבא הלך ללמוד 12 שנה, וכך עשה, ובסופו של דבר חזר לעירו עם 24,000 תלמידים, וכאשר יצאה אשתו כדי לקבל את פניו, היא באה אליו עם "הבגדים" הבלויים שלה ונפלה לו לרגליו, והתלמידים ניסו להניא אותה, ואמרו לה זה לא מקום לנשים, אבל רבי עקיבא אמר להם: הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא!

והשאלה נשאלת מנין ואיך היא שאבה כזה כוח להתחתן על דעת לחיות לבד, ולשלוח את בעלה לעשרים וארבע שנים רצופות, שבינתיים היא בשבתות לבד, ובחגים לבד, ומנין היתה מתפרנסת? היתה מוכרת את שער ראשה, ומתפרנסת בדוחק נוראי (והכל בשביל שבעלה יצא תלמיד חכם), ואפילו שאין לה בית נורמלי לגור בו, ואביה העשיר של הדור היה, והיא בתו היחידה, ובכל זאת ויתרה על הכל, ומעתה צריך להבין מנין היא קיבלה כוח רצון שכזה?

ונראה לומר שאביה במו ידיו חינך אותה להבין שהעולם הזה הבל הבלים, ועיקר העיקרים זה העולם הבא, שהרי רבותינו אמרו (גיטין נו.) מדוע הוא היה נקרא 'כלבא שבוע' משום שאפילו האדם יכנס רעב ככלב, היה יוצא שבע. וממילא בודאי שהיו לו כל יום הרבה מאוד עניים שבאים לאכול, וכל ההוצאות עליו, אם זה טבחים ומלצרים, וכמויות אדירות של אוכל שהוא מאכיל, ובתו רואה את הכל ושואלת, אבא למה אתה עושה את זה בלי תשלום? הרי אדם אוכל במסעדה משלם הרבה כסף, וכאן אוכלים אלפי אנשים ואף אחד לא משלם לך?

והאבא עונה בפשטות גמורה, אל תדאגי ביתי, משלמים לי מהשמים, אבל זה לא בעולם הזה, שהעולם הזה דומה לפרוזדור כדי להכנס לעולם הבא, והעולם הבא דומה לטרקלין ולאולם גדול (אבות פ"ד מכ"א), ושם ב'טרקלין' אקבל את התשלום.

ואת זה הילדה רואה יום יום, שאביה עובד קשה ומשקיע את כולו בשביל העולם הבא, ושם יהיה התשלום לעמלו, וממילא היא הולכת בדרכיו ומוכנה למסור את עצמה בעולם הזה בשביל העולם הבא, ולמה דוקא עם רבי עקיבא שהיה עם הארץ עד גיל ארבעים, ולא עם תלמיד חכם גדול? בגלל שזה מה שהיא ראתה אצל אביה שעניים רעבים באים לאכול ויוצאים שְׂבֵעִים, וכך היא רצתה גם לעשות, לקחת עני בתורה ולעשותו עשיר בתורה.

החוטים של התפילין

(פ"ו פ"ח)
וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.

מעשה שהיה בבית החולים 'תל השומר' באדם שהיה צריך לעבור ניתוח לב מסובך, וברוך ה' הכל עבר בשלום, וכשהוא יצא ונרגע הוא ראה אדם אחר ממתין גם לניתוח לב שהחוטים בליבו היו קרועים קצת, ושאל אותו המנותח אם הוא הניח תפילין היום? אבל הוא הניד ראשו בשלילה, ואמר שמהבר מצוה לצערו הוא לא מניח תפילין.

אמר לו אם לא עכשיו שהתפילין הם כנגד הלב, אז אימתי? אמר לו: אני לא יודע להניח תפילין, אולי תוכל להניח לי, והניח לו בשמחה את התפילין וקרא קריאת שמע ונכנס לצילום שלפני הניתוח, וראה זה פלא, אין צורך בניתוח החוטים של הלב מסודרים כראוי, והבחור קם וחיבק את זה שהניח לו את התפילין ואמר לו, החוטים שהנחת לי על היד סידרו לי את כל החוטים שבלב.

מזוזה זה לא משחק

(פ"ו פ"ט)
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

הגמרא (קדושין לד.) מקשה מדוע אשה צריכה להניח מזוזה בבית, הרי זה כתוב סמוך למצוות תפילין, וכמו שמתפילין אשה פטורה גם מזה היא אמורה להיות פטורה, שהרי זה סמוך לזה? עונה הגמרא, שכיון שכתוב אחר וכתבתם וכו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ללמדך שהמזוזה מאריכה ימיו של האדם וחיי בניו, ואם האדם לא נזהר אזי מתקצרים ימיו, וממילא פשוט שגם האשה חייבת שגם היא צריכה לחיות.

ובזוהר הקדוש מובא (זוהר חדש רות קג:) שבית שיש בו מזוזה כשרה, אזי המזיקין לא נכנסים לבית הזה, מה שאין כן אם המזוזה לא כשרה, וקל וחומר אם אין בכלל, זה מסוכן! ומעשה שהיה באדם מאיזור הדרום ששלושה מבניו בר מינן נתהפכו עם הרכב והלכו לעולם שכולו טוב, והגיע לשם הרב ניסים יגן זצ"ל, והאיש משתאה לדעת על מה זה האסון הנורא שפקד אותו? והרב ביקש דבר ראשון לבדוק את המזוזות. ובעל הבית אמר לו: שאין מה לבדוק כי הם חדשות ומהודרות, אבל הרב התעקש, ואכן המזוזות היו מהודרות, אך שלושה מהם היו הפוכות.

ולכן כל אדם יעשה בדעת ולא יחוס על כיסו בענינים האלה, כי אותיות 'מזוזת' יוצא 'זז מות' (עיין תיקוני זוהר תיקון י'), שאם אות אחת לא במקום, זה מאוד מסוכן! וכן מעשה באדם מאיזור קרית שמונה שהיה לו את המחלה הנוראה בעיניים, והלך לעולמו, וכאשר פתחו את המזוזה של חדרו, מצאו שהמילים "ולטוטפות בין עיניך" מחוקות. וכן אדם אחר שהיה יותר מדי עצוב, וגם הוא לא הבין למה וכמה, שניסה לשמוח לא עלה בידו, עד שפתחו את המזוזה ומצאו שכתוב ונתתי עצב בשדך, והחליף את המזוזה והכל הסתדר כראוי.

הכל מצולם

(שם)
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

כל בוקר אנחנו אומרים בתפילה 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי', כי האדם בגלוי הרבה פעמים נראה צדיק וחסיד אבל בחדרי חדרים הוא רחוק מלהיות צדיק, וזה משום שבגלוי רואים אותו אנשים ולכן הוא מתבייש להראות לא בסדר, אבל בביתו הוא חושב שלא רואים אותו, לכן הקב"ה מצווה אותנו לפני כל כניסה, לבית שלך או לחדר שלך תעמיד שם מזוזה להזכירך שרואים אותך ויודעים גם מה אתה חושב, אבל רבותינו כבר אמרו (אבות פ"ד מ"ה) כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי.

וכן ההיפך, שאם האדם צדיק בביתו אלא שכלפי חוץ הוא מתבייש מבני אדם ולכן הוא אוכל לידם בלי נטילת ידיים וברכת המזון, וכן שאר דברים, גם זה לא טוב, אלא צריך להיות צדיק בסתר כבגלוי, וכמו שנאמר על ארון ברית ה' (שמות כה, יא) "מבית ומחוץ תצפנו", שהאדם צריך להיות זהב תמיד.

פתאום אשתו החליטה שהיא רוצה להניח כיסוי ראש

(פ"ו פי"ח)
ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך וכו'.

רבותינו אמרו (שבת קיט.) מפני מה חרבה ירושלים, מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, דהיינו שלא הלכו לפנים משורת הדין, וכן רש"י ז"ל מביא על הפסוק הזה שזה לנהוג לפנים משורת הדין, וכידוע יש מידה כנגד מידה, ואם האדם נוהג לפנים משורת הדין גם איתו בשמים ינהגו לפנים משורת הדין.

וזו היא הסיבה של חורבן ירושלים שנהגו לפי הדין, שהרי כבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קמג, ב) "ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי", וזה לא רק בין אדם לחבירו אלא גם בין אדם למקום, כגון שאפילו שנטילת ידיים אפשר ליטול רביעית בצמצום והוא נוטל בשפע, וכן שאחרי התפילה הוא נשאר עוד קצת עם התפילין עליו ולומד חוק לישראל, וכן בענייני צדקה שמרבה ליתן אפילו יותר ממעשר.

ומעשה באיש קבע מאיזור הצפון שהשתתף בהגרלה לאחת הישיבות בצפת וזכה בפרס ראשון כמאה ועשרים אלף ומתוכם הוא תרם לישיבה לא מעשר וגם לא חומש, אלא חמישים ושתים אלף שקל ועזר מאוד לישיבה.

ולא עברו ימים מועטים וקול התורה שבזכותו היה נשמע בבית המדרש החל להשפיע כלפי חוץ והגיע היישר לביתו, ופתאום אשתו החליטה שהיא רוצה להשים כתר על הראש כייאה לכל אשה נשואה, וגם בו החלה מנשבת רוח התורה לפעמו, ולמרות שהוא היה עוד צעיר החליט לנסות לקבל את הפנסייה מוקדם יותר בעשר שנים, שזה לא מציאותי כלל.

אבל החשק שלו לתורה הלך וגדל, והעניין בחומריות הלך ופחת, והנס קרה תוך ימים ספורים הוא קיבל את מבוקשו, והחל לשבת ולהגות בתורה, ובמקביל בתו חזרה בתשובה שלימה והתחתנה עם אברך חשוב מהישיבה, וגם בנו חזר בתשובה שלימה, וגם הבן השלישי החל צועד בדרך המלך, כי זה מה שזוכים כשעושים רצון המלך.

איך תחזור? איך שבאתי, כך אחזור!

(שם)
ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך וכו'.

מעשה ברב מסויים שהלך מבני ברק לירוחם למסור דרשה, ובחזרתו כבר היה השעה מאוחרת, והנה הוא רואה אברך עומד בתחנה, ושאל אותו הרב, לאן אתה צריך, אני נוסע לבני ברק אם זה טוב בשבילך? תודה רבה, ענה האברך, ונכנס, בדיוק לשם אני צריך. ובמשך הנסיעה שואל הרב את האברך, האם כבודו גר בבני ברק? לא ענה האברך, פשוט מאוד הפסדתי את המנין הקבוע של ערבית ולכן אני נוסע לשטיבלך הנקרא 'איצקוביץ' ששם יש מניינים עד שעות מאוחרות מאוד.

הרב נדהם! ואמר לו, אשריך על המסירות נפש, אבל איך תחזור? איך שבאתי, כך אחזור בעזרת ה'. ולפני שהרב הוריד אותו בשטיבלך, נתן את המספר טלפון ואמר לו שיתקשר אליו בכל מקרה שלא ישאר לבד בלא לינה. ואכן בסיום תפילת ערבית עמד אדם בכניסה לשטיבלך ואמר מי שצריך טרמפ לירוחם אני נוסע עכשיו, ומיודענו עלה לרכב לא לפני שצלצל לרב ואמר לו שהוא בדרך חזרה לביתו בירוחם.

אם לא תסביר לי, לא אקח את הכדורים

(פ"ו פ"כ)
כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים וכו'.

בהגדה של פסח מובא כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, והפסוק הזה "מה העדות והחוקים וגו' אשר צוה ה"א אתכם" התאימו אותו לחכם, ואילו את הפסוק "מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כו), אמרו על הרשע, והשאלה נשאלת מדוע? ותירץ מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבחכם מופיע "כי ישאלך בנך מחר", שקודם כל הוא עושה את המצוות גם כשאינו מבין, כי זה גזירות המלך, ורק למחרת הוא שואל כדי להבין את טעם המצוה, כעין שאמרו בני ישראל במעמד הר סיני 'נעשה ונשמע', קודם כל נעשה את כל המצוות, ואחר כך נשמע, כלומר: ננסה להבין מה שאפשר.

מה שאין כן הרשע שאומר 'מה העבודה הזאת לכם', שבשעת עבודת הקרבן הוא מתלונן ומתלונן, וכל עוד הוא לא מבין אינו רוצה לקיים, ולהבדיל כאדם ההולך לרופא כיון שיש לו מחלה מסוכנת, והרופא כותב לו מירשם לכדורים, ואומר לו לקחת את הכדורים הללו ובזה תהיה רפואתו, אבל החולה מתעקש ושואל: אני רוצה לדעת למה דוקא הכדורים האלה? ומדוע דוקא למחלה שלי? ומי אמר שזה ירפא אותי? ואם לא תסביר לי, לא אקח את הכדורים! והרופא עונה לו: שאם אתה רוצה לדעת את כל ענייני הרפואה אתה צריך ללמוד כמה שנים טובות, ואחר כך כבר אני לא יודע אם תהיה בין החיים, מה שבטוח זה שכדאי לך לשתות בינתיים את הכדורים לפני שתיעלם מן העולם, וזה ההבדל בין החכם לרשע.

אלא שהחולה הנ"ל קצת יותר טוב מן הרשע, כי אם יסבירו לו את עניין הכדורים לרפואתו והוא יבין, הוא ישתה אותם ויתרפא, מה שאין כן הרשע הוא שואל בשביל לקנטר, ואפילו אינו נשאר לשמוע את התשובה, שהרי מה כתוב בהגדה על הרשע 'ואילו היה שם לא היה נגאל', היה צריך לכאורה לומר לו אילו "היית" שם לא "היית" נגאל, אלא הוא שאל והלך ואין עם מי לדבר.

ואילו החכם שמעוניין לקיים הוא מקדים נעשה לנשמע, הבה ונראה מה אומר על זה בזוהר הקדוש (פרשת לך לך צ ע"א) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו" (תהלים קג, כ), פתח רבי חייא ואמר, ברכו ה', זכאין בני ישראל מכל שאר העמים של העולם שהקדוש ברוך הוא בחר בהם מכל העמים נתן להם תורת אמת, בגלל שכולם היו ברצון אחד על הר סיני והקדימו עשיה לשמיעה, קרא הקדוש ברוך הוא לפמליא שלו אמר להם עד עכשיו אתם הייתם יחידים מכאן והלאה הרי בני (ישראל) בארץ חברים עמכם בכל, אין לכם רשות לקדש את שמי עד שישראל מתחברים עמכם בגלל שהקדימו עשיה לשמיעה, כמו שהמלאכים עושים בשמים שכתוב "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו", שמוכנים לעשות את דברו, ואחר כך לשמוע הסבר לדברו.

לא תתן להם חן

(פ"ז פ"ב)
ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם וכו' ולא תחנם.

רבותינו ז"ל דרשו (עבודה זרה כ.) על העניין של ולא תחנם שלוש דרשות.

א. לא תתן להם חניה בקרקע, דהיינו שאסור למכור להם אדמה בארץ ישראל או דירה כמובן, ולגבי להשכיר ראוי לעשות שאלת רב.

ב. לא תתן להם חן, שאסור לומר לגוי איזה מכונית יפה יש לך או איזה קול ערב או שאר דברי חן.

ג. לא תתן להם מתנת חינם, כשזה בחינם ממש, אבל אם תצמח לך מזה טובה כל שהיא כגון לתת למלצר טיפ כדי שישרת אותך יותר טוב, או למכונאי רכב שיתקן לך את זה יותר טוב, ודאי שזה מותר (ע"פ הט"ז יור"ד סימן קנ"א סעיף יא ע"ש). ומובא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ט) גודלת ישראל, המגדלת שער נשים לייפות אותן (פני משה שם) כלומר קולעת שערן יפה, לא תגדל את הנכרית משום "ולא תחנם" שלא ליתן עליהן חן.

במי הקדוש ברוך הוא חושק

(פ"ז פ"ז)
לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים.

ומובא על זה בגמרא (חולין פט.) "לא מרובכם", אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם והוא אמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), נתתי גדולה למשה ולאהרן, והם אמרו: "ונתנו מה" (שמות טז, ח), נתתי גדולה לדוד, והוא אמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז).

מה שאין כן באומות העולם שכיון שעלו לגדולה מיד מרדו בה', כמו נמרוד שאמר: "הבה נבנה לנו עיר" (בראשית יא, ד), ופרעה שאמר: "מי ה'" (שמות ה, ב), וסנחריב אמר: "מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי" (מלכים ב יח, לה), ונבוכדנאצר אמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (ישעיה יד, טו), וחירם מלך צור אמר: "מושב אלוהים ישבתי" (יחזקאל כח, ב), שעשה לו על ידי שם המפורש מעין שבעה רקיעים וישב למעלה משם להראות שהוא עליון.

וידוע הוא שכל אחד מהם סופו היה בזוי ומר מאוד (עיין מדרש תנחומא וארא ט, ובבא בתרא דף עה. למטה), שנמרוד נהרג בקרב על ידי עשיו, ונבוכדנאצר היה ביער שבע שנים ונדמה לחיה, ובסופו של דבר מת והוציאוהו מקברו ורמסוהו לגמרי, וסנחריב, הבנים שלו הרגוהו בחרב כיוון ששמעו אותו אומר לקרש מתיבת נח שהוא אלוה, שהרי תיבת נח נשארה מכל המבול, ואם הוא יעזור לו לכבוש שוב את העולם הוא יקריב לו את שני בניו, ובניו ששמעו אותו אומר זאת, קיימו את מאמר חז"ל (סנהדרין עב.) אם בא להרגך השכם להורגו (ולאחר מכן נתגיירו ויצאו מהם שמעיה ואבטליון). וכן חירם הגיע אליו בשעתו נבוכדנאצר וחתך אותו, ואמר לו לאכול את בשרו שלו עד שמת.

ואם נקח את 22 האותיות, יש רק אות אחת בעלת ארבע אותיות שזו גימל, שזה ראשי תיבות "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג, א), שרק לקדוש ברוך הוא הגאות, ולכן מי שמתגאה אומר הרמב"ן (באגרתו) שהוא מורד במלכות שמים, ואילו אדם שיש בו ענוה אומר הרמב"ן (שם) 'וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדת טובה מכל המידות הטובות' (ודרך אגב רואים שמי שעדיין כועס, אזי הענוה רחוקה ממנו, כי רק כאשר ניצלים מן הכעס באים לענוה).

במוח יש שלוש עשרה מליארדים תאים

(פ"ז פ"ט)
וידעת כי ה' אלקיך הוא האלקים וכו'.

מכאן רואים שהיהודי צריך לדעת את ה' ולא רק להאמין, וההבדל ביניהם ברור, שאדם שיאמרו לו למשל נפתחה חנות חדשה, והוא עדיין לא ראה את החנות, הוא יאמר אני מאמין לכם, אבל אם הוא כבר ראה וקנה מן החנות הוא לא יאמר אני מאמין, אלא יאמר אני יודע! והוא הדין כאן, שהאדם מצווה להתבונן בבריאה ולראות את מציאות ה' בכל צעד ושעל, והלחם שאנו אוכלים מנין הוא בא? מזרע שהכניסו לתוך האדמה עד שמרקיב ומסריח ובסופו של דבר הוא גודל ויוצאת חיטה, ומזה הלחם, וכן כל שאר הפירות והירקות.

וכן לגבי השמש שידוע בחז"ל (וכיום זה מוכח במדע) שאם היא יורדת טיפה אלינו העולם נשרף, ואם עולה טיפה ממקומה, העולם יקפא, ואיוב הצדיק אמר (איוב יט, כו) "ומבשרי אחזה אלוה", שאם האדם רק יתבונן בו עצמו כבר יראה את אלוקים שוכן בעולם.

וכבר אמר אחד המדענים הגדולים בעולם שאילו היינו מסוגלים לייצר תא אחד בגוף האדם, את כל ניו יורק היינו צריכים למלאות במפעלים, וגם אחרי כל זאת אין הם יכולים ליצר שום תא (רק תא מטען), ובגוף האדם יש מיליארדים של תאים ורק במוח לבד יש שלוש עשרה מליארדים של תאים, ומי הוא זה ואי זה הוא שעשה את הלב, שבכל דקה אחת הוא מזרים לגוף האדם ארבע ליטר של דם? ומי ברא את הכבד שעושה חמש מאות פעולות? ומי עשה לאדם גבות שמונעות את הזיעה לרדת לעיניים? ומדוע העיניים שקועות ולא בולטות? כי ה' יודע שהעיניים רגישות מאוד ואפילו לאבק, לכן "ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך" (תהלים קכא, ה).

ושלא נדבר על זה שהאדם הוא כדמיון בלון מלא רוח, ובבלון מלא רוח כשיש חור, אפילו של מחט, מיד הוא מתפנצר! וכאן יש נקבים נקבים והאדם חי וקיים. וכמובן שלא אמרנו אפילו טיפה מן הטיפה שבטיפה של הים הגדול, ועל זה אמרו 'הטוב שברופאים לגיהנם' (קידושין פב.), כיון שהם רואים ומבינים את גוף האדם לפרטיו ורואים את מעשי ה' בבירור ועדיין לא מתעוררים, לכן מקומם במקומם, ועל זה אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה מ, לו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

ואפילו אם האדם יסתכל על ימי השבוע ועל יום השבת, כבר יצעק בכל כוחו 'ה' הוא האלוקים!', שאם האדם יאכל חמין בשבת ויאכל חמין ביום ראשון, האם יהיה לזה אותו טעם? וכמובן שככל שהאדם יותר שומר שבת, כך הוא מרגיש את הטעמים באוכל יותר, וכמו המעשה המובא בגמרא (שבת קיט.) שהקיסר ביקר אצל רבי יהושע בן חנניא בשבת, והביאו לו גם לאכול, והוא מאוד נהנה מן האוכל, וביקש את המתכון ואמר לטבחים ולשפים שלו שיכינו לו את אותו הדבר בדיוק. אבל שהוא אכל, הוא ראה שלא קרב זה אל זה, ואמר לרבי יהושע בן חנניא איך זה יתכן? אמר לו רבי יהושע בן חנניא חסר תבלין אחד ושבת שמו, שרק ביום השבת יש את הטעם באוכל.

ומי שאוכל מאכלי שבת ולא מרגיש טעם לשבח יותר מאשר ביום חול, זה דומה לחרש שרואה את כולם רוקדים לצלילי המוזיקה ואינו מבין למה רוקדים וחושב שהם טיפשים, אלא שבוודאי הבעיה היא "בו" שאין הוא שומע את המוזיקה הנעימה.

חבל שראש העיר חזר כל כך מהר

(פ"ז פ"ט-י)
וידעת וכו' האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור, ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו.

שהקדוש ברוך הוא שומר לצדיק את מצוותיו ומשלם לו בעולם הבא, ורק פירותיהן בעולם הזה, ואילו הרשע מקבל מזומן - 'אל פניו' ולא מאחר לשונאו לעולם הבא. והמגיד מדובנא מקשה, וכי יתכן שהרשע ירויח שהוא מכעיס ומצער את בוראו, ואילו הצדיק שעושה נחת רוח לבוראו יפסיד ויקבל שכרו רק בתום השבעים או השמונים שנה, והרשע מקבל מזומן?

ועונה הרב, שכשצדיק עושה מצוה, הקדוש ברוך הוא לוקח את המצוה ומטפח אותה וזורע אותה, והיא גודלת ומתפתחת מיום ליום, וכמו שאומרים בכל ישראל יש להם חלק וכו' נצר מטעי, שהקדוש ברוך נוצר לך את המצוות, עושה מהם מטעים וזורע צדקות, ואחר כך אתה שואל את עצמך זה מעשה ידי להתפאר? ואילו הרשע שעושה מצוה הקדוש ברוך הוא משלם לו כאן, ולא מטפח לו את המצוה כלל, ועל זה אומר דוד המלך ע"ה בתהלים (ד, ח) "נתת שמחה בלבי", ומה הסיבה? "מעת דגנם ותירושם רבו", כלומר: כשאני רואה את הרשעים שעושים עבירות חמורות ביותר ודגנם ותירושם מתרבה ומרויחים טוב ובריאים כשור, אזי אני עושה קל וחומר, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

ומה שאמר הפסוק "ושומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור", כלומר שהקדוש ברוך הוא לא משלם מיד לצדיקים, אלא שומר להם את השכר הצפון. ומובא משל ליהודי שהיה שוכר את המסעדה והבית מרזח של העיריה מן ראש העיר, והיה משלם את הכל בזמן, וראש העיר היה אוהבו.

לימים היה ראש העיר צריך להעדר לכמה חודשים, ומינה את הסגן במקומו, וכשהגיע היהודי לשלם את דמי שכירותו, ביקש הסגן העלאה, ואמר לו שאם הוא לא ישלם עוד עשרים דינרים הוא יצטרך לקבל מלקויות עם שוט מעור במקומם.

ואכן לא היה יכול היהודי לשלם, והסגן האכזרי קרא לכל משרתיו ובני ביתו שישתתפו במחזה, והיהודי בלית ברירה הרים חולצתו, והסגן הפליא בו את מכותיו בכל כוחו, וכך קרה כמה פעמים, והיהודי נושך את שפתיו וממתין בכליון עיניים מתי יבוא ראש העיר ויפדהו מיסוריו ומכותיו, ובסופו של דבר חזר ראש העיר והכל בא על מקומו בשלום.

סיפר לו היהודי את כל הענין שהיה עם הסגן, וכשמוע ראש העיר את הדבר הזה עשה עמו חשבון כמה מכות הוא קיבל, ועל כל מכה הוא יקבל עשרה דינרי זהב מהסגן בעצמו, ולסגן היה בית גדול מאוד ויצא שחצי מהבית שוה את הסכום שהוא חייב ליהודי, והסגן הובל בבהלה לראש העיר, וקיבל את הדין בעל כרחו וחתם שהוא נותן חצי מביתו ליהודי, והיהודי הלך לביתו וסיפר לאשתו את כל הענין והוסיף ואמר חבל שראש העיר חזר כל כך מהר, אם הוא היה מגיע עוד כמה חודשים כל הבית של הסגן היה שלי, ולא רק חצי!

וזה שהקדוש ברוך הוא שומר הברית והחסד כדי שנקבל שכר גדול וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ב משנה טז) ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

תזמין בעל מקצוע ואתה תלמד תורה

(פ"ז פי"א)
ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם.

וכמו שאומרים חז"ל (עירובין נד.) העולם הזה דומה לבית הילולא, כלומר: חתונה, ויש אוכל ושתיה על השולחנות, לכן חטוף ואכול וחטוף ושתה כי זה יגמר עוד מעט. וגם בעולם הזה, האדם חושב לפעמים שהוא חי פה לדורי דורות, ויש לו עוד זמן, ואינו מבין שהזמן זה הדבר הכי יקר בעולם ואסור להפסיד רגע אחד בחיים.

וסיפר חתנו של מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א שפעם אחת הרב בא אליהם הביתה, והחתן החזיק בידו מברג כדי לתקן את הציר של הדלת, והרב שאל אותו, מה אתה עושה? וענה לו שהוא מנסה לתקן את הציר. אמר לו הרב: לא חבל על הזמן, תזמין בעל מקצוע שיתקן, אתה תשב ותלמד כל רגע זה חיים, והחיים זה התורה.

וכל שכן בזמנינו שהמשיח צריך להגיע כל רגע, ועל ימות המשיח כבר אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא:) אלו ימים שאין בהם חפץ, כלומר: ההנאה והשמחה יהיו עצומים, כמו שנאמר (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו", אבל יצר הרע כבר לא יהיה. ושאלו את החפץ חיים: אם כן, בשביל מה להתפלל שיבוא המשיח, הרי זה ימים שאין בהם חפץ? ענה להם הרב, שבשביל שנקבל יותר שכר, אזי נכון עכשיו השכר יותר גדול, אבל מהצער שהשכינה בגלות, אנו חייבים להתפלל שיבוא כבר המשיח מהר.

---

פרשת עקב

---

אני בא פעם אחת לשיעור ותעזוב אותי

(פ"ז פי"ב)
והיה עקב תשמעון וכו'.

אין "והיה" אלא לשון שמחה (ב"ר פרשה מב), ונראה לפרש שהמילה 'והיה' אותיות הוי"ה, ללמדינו שהשמחה באמיתות שורה רק על האדם שדבוק בהוי"ה ברוך הוא, וזולת זה, כל השמחות הבל המה מעשה תעתועים של היצר הרע. ואיך יזכה האדם לדבוק בה' יתברך? זה על ידי "עקב" שזו הענוה, וכמו שהעקב הכי למטה, כך כשהאדם מבין שהוא שפל, אזי יש לו שמחה.

וכן 'עקב' זה ראשי תיבות: קבעת עתים בתורה, שעל התורה נאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), "ומתוקים מדבש ונופת צופים" (שם פסוק יא), וגם אם נדמה לך שדבריך שאתה מדבר לא נשמעים, ואפילו לועגים לך, זו טעות! כפי שנראה מהמעשה הבא שקרה ממש בזמנינו בבחור שחזר בתשובה מדרשותיו המעוררות של הרב הדגול רבי יהודה יוספי שליט"א, אלא שהוא רצה לחזק גם את חבירו, והיה מדבר עימו לבוא לדרשות של הרב, אבל הלה סירב, באומרו שאינו מעוניין. אבל הוא לא הרפה ממנו וביקש שוב ושוב שיבוא עימו, עד שהוא אמר לו תשמע, נודניק, אני בא פעם אחת לשיעור ותעזוב אותי לנפשי, והבחור הסכים.

הרכב של המאפיה עצר לידו

וסוף סוף הם הלכו יחד לשיעור, והרב הסביר בדיוק את הענין עם משה רבינו ע"ה שניצל מחרבו של פרעה על ידי שנהפך צווארו לשיש, כפי שרש"י אומר במקום, והבחור החילוני שזו הפעם הראשונה שלו בשיעור תורה פרץ בצחוק ואמר לחבר שלו, תגיד לרב שלך שיהיה קצת הגיוני איך הצואר נהפך לשיש? ובאמרו זאת עזב את המקום, והלך למקום שליבו חפץ, שזה היה יפן, ופתח לו שם בית מסחר לשתיה, והחל להרויח לא רע.

ויהי היום והבחור הולך לו ברחוב ביפן, ופתאום הוא רואה רכב ארוך עוצר לידו וסימנו לו להכנס פנימה, אלא שנשמתו כמעט ונעצרה כיון שהם היו אנשי המאפיה הידועה לשימצה בכל יפן בשם היאקוזה, והוא ניסה להצטדק ולומר שאין לו שם קשר עם עולם הפשע, והם טועים בו, אך זה לא עזר לו, והם הצביעו עליו ואמרו לו שכדאי לו להכנס במהירות יותר, ואכן הוא נכנס בחיל ורעדה, אך הם אמרו לו שאין לו ממה לפחד כי אינם מתכוננים לעשות לו רע, אלא שהם רוצים לקנות ממנו הרבה שתיה למסיבות שלהם, ורוצים לסגור איתו מחיר, וכן ביקשו את הסכמתו, וכמובן שהוא הסכים, וירד מהאוטו ונשם לרווחה, וכל פעם היה מביא להם את מה שהזמינו, והוא מביא גם את החשבונית, אלא שהקונה לוקח את החשבונית וקורע אותה תוך כדי שאמר לו אין צורך בחשבונית אני מאמין לך וכך כל פעם.

וכשהיהודי ראה שכל פעם הוא קורע לו החשבונית והוא לא מסתכל בכלל, ומה שהוא אומר לו, הוא מיד משלם, החליט לעשות דבר נועז, וקיים כל המוסיף מוסיפין לו, והיה מוסיף כל פעם הרבה יותר מהסכום הנכון, וכך עברו להם עוד כמה שבועות. ויהיה היום ושוב פעם הוא הולך לו ברחוב ביפן, וכמעט פורץ בצחוק באמצע הרחוב כשהוא נזכר בדרשה של הרב שהצוואר של משה רבינו נעשה לשיש, ומסתכל על חבירו בלב יפן, ואומר טוב שלא המשכתי לי בשיעורים, אני חי כאן כמו מלך, ואפילו המאפיה חברים שלי.

הוא הובל למרתף עמוק בלב יפן כששק שחור על ראשו

אלא שרכב ארוך הפיר את חוט מחשבותיו כשעצר לידו, והוא רואה שוב את אנשי המאפיה, והפעם הוא כלל לא פחד, ואמר בליבו כנראה יש עוד עסקים שרוצים הם לעשות איתי, ונכנס לרכב בחיוך רחב ורצה ללחוץ ידים, אך הפעם הם היו חמורי סבר, ואמרו לו, לא מצאת מה לעשות רק לרמות את המאפיה?! כל פעם העלית לנו את החשבון, וחשבת שאנחנו עיוורים, בכוונה לא עיינו בחשבונית לידך, כדי לראות את אמיתותך, ונתגלה קלונך, ועתה אתה מובל לבית דין שלנו!

והבחור נעשה חיור כסיד, והצבע אזל לו מהפנים. והוא הובל למרתף עמוק ושם ישבו "דיינים" מומחים להרוג בלי לדון, ואמרו לו: שגזר דינו זה עריפת ראש בסייף, והניחו לו שק שחור על הראש, ואמרו לו שתי דקות יש לך עוד לחיות עד שהראש ינתז. ומה עובר בראשו של היהודי הנמצא במרתף חשוך באמצע יפן כשהשק על ראשו, והוא שומע את השחזת החרב שתיכף יגיע לראשו באכזריות נוראה, והוא נפרד מן העולם בחטף בגלל טעות מרה. אבל יהודי זה יהודי, והוא ממרר בבכי, ואומר, "רבונו של עולם, אני מאמין באמונה שלימה שהצוואר של משה רבינו נהפך לשיש, הרי אתה כל יכול אני לא ראוי שתהפוך את צווארי לשיש, אבל אתה כל יכול אם תציל אותי אני מבטיח לחזור בתשובה שלימה", וטרם יקראו, וה' עונה.

ופתאום נכנס למרתף ראש המאפיה, ושואל אותם, מה אתם עושים? הנוכל הזה רימה אותנו במחיר והוא חייב מיתה. אני רוצה לראות אותו קודם אמר הראש לשועלים, ואכן הרימו את השק ממנו וראש השודדים פונה אליו בשאלה ואומר לו, זה אתה, האם זה אתה??? הבחור שאין לו מה להפסיד אמר, כן, זה אני, ודאי שזה אני! והפנים של ראש המאפיה נעשו חמורות, אבל כלפי השודדים, ואמר להם האיש הזה הציל את בני מתאונת דרכים, ואתם רוצים להרוג אותו? "לא תגע בו יד כי סקול יסקל", ואתה אדוני תברח מפה, אף אחד לא יגע בך לרעה, ואכן היהודי ברח מהר גם מפניהם וגם מפניו שלא יראה שזה לא הוא אותו אדם. ואין צורך לומר שהוא בא לארץ הקודש וחזר בתשובה שלימה.

למה יש פנסיה

(שם)
והיה עקב תשמעון.

אין 'עקב' אלא לשון סוף, וכמו שאמר רבי אליעזר הגדול (פ"ב דאבות) 'ושוב יום אחד לפני מיתתך', שאלו אותו: וכי אדם יודע מתי ימות? אמר להם: לכן ישוב היום, שמא ימות למחר (שבת קנג.). וזה הרמז, שעל ידי שהאדם נזכר בעקב שזה "סוף דבר הכל נשמע", מיד "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג).

ודוד המלך ע"ה לפני שנפטר קרא לבנו ואמר לו: "אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש" (מלכים א ב, ב), כלומר: שתזכור תמיד מול עיניך את הדבר הזה, הנה "אנכי" כלפי עצמך, "הולך בדרך כל הארץ", וזה יגרום לך "וחזקת" שתתחזק בתורה ובמצוות, "והיית לאיש", שהמילה 'איש' זה ראשי תיבות: אדם ירא שמים.

מה שאמרנו זה אפילו אם האדם צעיר לימים, וקל וחומר אם הוא כבר לא צעיר, ולכן אמרו כל השבעיים חביבים (ויק"ר כט, ט. ועיין פרדר"א פי"ח), שאם האדם כבר הגיע לגיל שישים, צריך הרבה יותר להתעסק בלימוד התורה, כי עברו עליו כביכול שישה ימים, ועכשיו הוא כבר ביום השביעי שנקרא שבת, ובשבת צריך לעסוק יותר בתורה, ולא בחינם קיבל האדם את ה'פנסיה'.

חייל בגולני שברח לגדוד של צנחנים

(שם)
והיה עקב תשמעון.

אין 'עקב' אלא סוף, וכמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה" (פיוט לכה דודי) וכן "חכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יד), כלומר: שכשהאדם רוצה לעשות עבירה, יצייר בראשו שהוא עשה כבר את העבירה, ועכשיו הוא בסוף העבירה, ממילא כל החשק והרצון לעבירה יהיו נמוגים כעשן. וכמו שהגמרא (ברכות ה.) אומרת שלעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו", ואיך מרגיזים את היצר הרע? פשוט מאוד, מזכירים לו ונזכרים, איך האדם נראה אחר עבירה, וכמה צער יש לו על זה שהוא משועבד ליצריו ואינו מולך עליהם, ואין שמחה יותר גדולה לאדם מאשר לכבוש את היצר הרע.

ואור החיים אומר (דברים כ, א) שאין גבורה גדולה מזו, וזה הנקרא גיבור אמיתי שכובש את יצרו (פ"ד אבות מ"א), ומדוע אמרו 'יצרו', ולא אמרו איזהו גיבור הכובש את היצר? אלא כל אחד יש לו את היצר הרע שלו.

ומעשה ביהודי עשיר גדול, אך כגודל עושרו כן גודל קמצנותו, אלא שהיהודי הזה נמנה עם לומדי התורה. ובליל כיפור אחד, ישב העשיר בבית הכנסת על מנת להישאר ער כל הלילה ולקרוא את התהלים, כמו שהרבה מאנשי בית הכנסת היו נוהגים לעשות בזמנם, והנה הרב של העיר אומר לעשיר, יש לי שאלה לשאול אותך בענייני צבא, אם חייל שמשרת בגדוד של גולני ויברח לגדוד אחר של צנחנים או ההיפך, האם הוא יקבל עונש או לא, כי סוף סוף הוא לא ערק הביתה, אלא נשאר בצבא אך במקום אחר? ודאי שמגיע לו עונש, ענה העשיר, הוא צריך לקיים את מה שהורה לו מפקדו, וכל אחד ותפקידו הוא! אמר לו הרב, ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, הרי אתה עשיר גדול ואתה שייך לצבא של החסד לעזור בעושרך לקשי יום ולעניים ולישיבות, אך משום מה אתה מנסה לברוח לצבא התורה ולשבת כל הלילה ביום הכיפורים, זה לא התחום שלך כרגע, אתה צריך להתעסק בלעזור ולתמוך קודם, ואחר כך לעסוק בתורה, והדברים עשו את שלהם.

הוא צבע את הקירות הצבועים

וכן לענין שלנו, יש אחד שנמצא בו הרבה יצר הרע של כעס, אבל יכול לעשות הרבה חסד, אזי היצר מניחו שיעשה חסד, ואחר כך יכעס על כל העולם, ובליבו הוא אומר, 'מי כמוני כנראה אני ניצוץ של אברהם אבינו ע"ה', אלא שיצרו מניחו בענייני החסד, כדי לפגוע בו בדבר שהוא בא לתקן בגלגול הזה.

ואם רוצה האדם לדעת מה תיקונו, אזי אם היינו בזמן הנביאים, הנביא היה מגלה לנו זאת, אבל רבינו האר"י ז"ל גילה שדבר שהאדם רואה שהוא נזהר ממנו מאוד, או ההיפך דבר שמאוד קשה לו לפרוש ממנו, זה תיקונו, ועליו הוא צריך ליתן את הדעת והרצון לגבור על יצרו, וכעין אדם שנכנס לבית חבירו כדי לצבוע את ביתו, אלא שקירות הבית לא היו שוים במראיהם שרובם היו כבר צבועים, וחלקם היו מקולפים, וצריך הרבה עבודה. ומה עשה "הצבע" העצלן? צבע את הקירות הצבועים, ובקירות האחרים כמעט ולא נגע.

זה הוא בדיוק האדם, שדברים שקלים לו לעשות הוא עושה. אבל את מה שקשה לו, הוא אומר: זה קשה לי! ובפרט בדורינו שהרחוב נראה כמו שנראה, "מחוץ תשכל חרב" של היצר הרע, ומחדרים שבבית אימה, מהאינטרנט והכבלים ושאר ערוצי או עגל הזהב, שכל זה אומר האדם, אי אפשר לנצח את היצר הרע, ומדוע מנסה אותי הקדוש ברוך הוא בנסיון שאני לא יכול לעמוד בו? אבל זוהי עצת יצר הרע בעצמו, שהרי לא יתכן שאדם בר דעת יגיד לילד קטן להרים שק של מלט ששוקל יותר מהילד, ואם יאמר לו, הלא לשוטה יחשב.

וכן אם ניכנס לאחד מבסיסי צה"ל של גולני, ונראה בחור רזה, ונראה לנו שהוא חלש, ואם כן הוא בטעות נמצא פה, וניגש למפקד ונאמר לו: יש לכם טעות חמורה, החייל הזה לא מתאים לגדוד שלכם הוא בטעות צנח לפה? אין צורך לומר שהמפקד לא יתייחס, כי כל חייל עובר מבחנים לראות אם הוא כשיר וראוי לחילו.

ואם כן היאך יכול האדם לחשוב שה' יתברך יעמיד אותו במצב שהוא לא יכול לעמוד, והרי אפילו אדם עם שכל רגיל שה' נתן לו, לא יעשה דבר כזה, אלא שבכל זאת הרבה אומרים, מי יראנו טוב ואנו לא מסוגלים לנצח את היצר הרע? וכבר מובא בגמרא (סנהדרין צא:) ברמז מנין לתחיית המתים מן התורה? שחוץ מן הפשט שהגמרא מאריכה שם מאוד בהוכחות ברורות, יש כאן רמז שהרי רשע קרוי מת גם "בחייו", ואילו הצדיק קרוי חי גם במותו, וממילא כשהרשע חזר בתשובה זו תחיית המתים, וזה שהגמרא רמזה באומרה מנין לתחיית המתים? כלומר: איך הרשע כן יהיה מסוגל לגבור על יצרו ויהפוך ממת לחי?

על זה עונה הגמרא מיד מן התורה, שעל ידי שהאדם קובע עתים לתורה, יצרו דועך מיום ליום, כמו שמובא באור החיים על הפסוק (בראשית כח יא) "ויקח מאבני המקום", שעל ידי שהאדם לומד תורה, הוא כאילו זורק אבנים על היצר הרע, וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:), ואין סיכוי, אפילו קלוש ביותר, לנצח את היצר הרע בלי קביעות עתים לתורה. וכן להיפך, שאין סיכוי ליצר הרע לנצח את הקובע עתים לתורה, וגם אם הוא נפל לרגע, התורה מעלה אותו שוב לפיסגה (עיין סוטה כא.).

יש לי תעודה של מהנדס מטוסים

(שם)
והיה עקב תשמעון.

'עקב' זה המקום הנמוך ביותר בגוף האדם, שזה גם רומז לעיקבתא דמשיחא, שכשיגיע דור העקב אזי "תשמעון" לתורה ולמצוות, שזה גם החלק הכי קשה שבאדם ומחוייבים לנועלו בנעליים כיון שהוא הכי קרוב לעולם הזה ולתאותיו.

וכדי להתרחק מתאוות העולם הזה צריך חציצה שזו הנעל, אכן בדור הזה, העקב מגיע לכותרות שזה הכדורגל, וכבר רמז דוד המלך עליו השלום במזמור הראשון שבספר תהלים לשמור מרחק מהכדורגל כדי לא להכנס לנסיונות של שמירת שבת וכדומה, שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", שהרי השחקן כל הזמן צריך להיות הולך, "בעצת רשעים", שזה המְאַמְנִים שלו שאומרים לו ימינה או שמאלה, ואם יש לו מזל אומרים לו: 'החוצה'! (וכך יפסיק לחלל שבת). "ובדרך חטאים לא עמד", זה בעצם השוער' שצריך לעמוד בשער. "ובמושב לצים לא ישב" אלו האוהדים ביציע, או הצופים בסלון על המשחק שצולם בעצם יום השבת, ואם יבוא האדם וישאל, והרי צריך פרנסה? על זה עונה רבי מאיר בעל הנס במשנה (קידושין פב.) שלעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, נקיה מגזל ועריות וחילול שבת ושאר דברים אסורים, וקלה שלא יצטרך לעבוד יותר מדי קשה, כדי שיהיה לו כוח ללמוד תורה.

ומשל למלך באפריקה שהיה לו בן יחיד שאהב אותו כנפשו וטיפח אותו עד ליום שנעשה בחור, וניגש לאביו ואמר לו: אבא, אני רוצה ללמוד מקצוע, מי יודע מה ילד יום, ואם יהיה לי מקצוע יש לי עתיד? אין בעיה בני היקר, ענה האב, אתה צודק. ונתן לו סכום כסף ושלח אותו לאמריקה שילמד מקצוע ויחזור מהר.

וכעבור חמש שנים, שולח הבן מברק לאבא שהוא בדרך חזרה הביתה מלא געגועים, אביו המתין לו וקיבלו ביחד עם כל נכבדי העיר, והאב חיבק ונישק את הבן, ואמר לו: מהיום לא תעזבני. ועשה לו מסיבה ענקית לכבוד שובו, ובתום הסעודה פנה האב לבנו ואמר לו: בני היקר והחביב לי מכל אמור נא לי איזה מקצוע בחרת לך? קם הבן ממקומו ואמר: אבא! אני למדתי מקצוע חשוב מאוד, שהמשכורת שמנה עד מאוד, יש לי תעודה של מהנדס מטוסים.

אלא שלפתע האב פרץ בבכי סוער שהבן לא הבין כלל, ואמר לאביו, אבא, זה מקצוע מצויין עם כבוד וכסף וכל מה שצריך, למה אתה בוכה? אני יודע שזה מקצוע טוב, ענה האב, אלא שאין מטוסים באפריקה וממילא עכשיו אתה תעזבני לצמיתות, ועל זה אני בוכה שבני אהובי יעזבני.

והנמשל ברור, שהאדם צריך פרנסה, אלא שלפני שאנו בוחרים מקצוע צריך לשקול בפלס אם זה מקצוע שיקרב אותנו לאבינו שבשמים, או חלילה להיפך, וכבר אמר רבי נהוראי איני מלמד את בני אלא תורה (שם).

והנה הוא רואה את בתו פותחת את הצום

(שם)
והיה עקב תשמעון.

כמו שהזכרנו בדיבור הקודם, ש'עקב' זה המקום הנמוך ביותר באדם, לרמוז שלפעמים האדם לא חוזר בתשובה עד שהוא מגיע למקומות הנמוכים ביותר ברוחניות, ורק אז הוא רואה באיזה שפל המדרגה הוא נמצא, ומשם צומחת הישועה.

וכעין שמצינו ברבי אלעזר בן דורדיא שלא התעצל לעשות עבירה גם בסוף העולם, ו'דורדיא' בארמית זה 'שמרים', לרמוז שהוא הגיע להיכן שהשמרים נמצאים שזה בתחתית. וכאשר הוכיחה אותו אותה גויה, ואמרה לו שאין לו שום תקנה, מיד עשה תשובה, ובכה, עד שיצאה נשמתו. ויצאה בת קול ואמרה, רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת (עבודה זרה יז.).

וזה רמז יונה הנביא באומרו "מבטן שאול שִוָעְתִי שמעת קולי" (יונה ב, ג). וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלא, א) "ממעמקים קראתיך ה'", לרמוז לנו שכשהאדם מגיע לעומק הטומאה, והוא מרגיש את שפלותו הרוחנית, הוא זועק לה' מקירות לבו ואומר, מה ההבדל ביני לבין הבהמה, וזה מה שאמר אליהו הנביא בהר הכרמל לבני ישראל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים א יח, כא), שהיו עושים עבירות רבות, וכדי להרגיע את המצפון היו עושים קצת מצוות וחושבים שבזה יוצאים ידי חובה, ולכן אמר להם אליהו הנביא אל תעשו עבירות בכלל, או אל תעשו מצוות בכלל (כי אם אתה אוכל חזיר זה לא יעזור אם תאכל אחריו בשר למהדרין), שכאשר האדם היהודי רואה באיזו שפלות רוחנית הוא נמצא, נשמתו זועקת, ואזי הוא חוזר מיד בתשובה.

ומעשה באדם שהיה חילוני, אבל מאמין בה' אחד ושמו אחד, אלא שחשב שזה מספיק, והנה הגיע היום הנורא ביותר בשנה הלא הוא יום הכיפורים, והאיש החל בצום עד לשעה 12:00 בצהריים שהבטן צעקה: הצילו! והיצר הרע לא נתן לו מנוחה, ואכן האיש נתפתה ופתח את המקרר ואכל ושבע, ובמוצאי כיפור האיש עמד מול המראה מלא בושה וחרטה.

והנה עוברת ביתו בת השתים עשרה, ופותחת את הצום, והשכינה זורחת על פניה, והאיש עומד משתאה ואומר לעצמו, בתי הקטנה צמה ואני אביה לא צם, לאן הדרדרתי? באומרו זאת אמר לאבא שבשמים, סליחה, מחר יום שישי אני מבטיח לשמור את השבת. והוא עמד בדיבורו, ומאותה שבת הוא עלה למעלה ברוחניות, וכיום הוא וכל המשפחה, בעלי תשובה ואשתו עם כיסוי ראש.

איך לא אזעק את זעקת הזעקות

(שם)
והיה עקב תשמעון.

הגמרא (יומא כ:) אומרת שיש שלושה דברים שנשמעים מסוף העולם ועד סופו, ואחד מהם יציאת הנשמה מגופו של האדם, לרמוז שהאדם קולט ומבין שהשבעים או שמונים שנה שהבורא יתברך העניק לו כדי לאסוף יהלומים יקרים שזה התורה והמצוות, והשנים בוזבזו על שטויות והבלים, והנשמה כבר בדרך החוצה ואי אפשר לתקן, והוא מבין שהיצר הרע ניצח אותו והוא המפסידן הגדול, אם כן איך הוא לא יזעק את זעקת הזעקות.

ולזה באה התורה הקדושה ושולחת לנו תמרור אזהרה, ואומרת, "והיה עקב", תנסה להיזכר בעקב שזה הסוף, וממילא "תשמעון" לבורא עולם, ואז יקויים הפסוק "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה), שאם האדם עסוק בעוז שזו התורה ומהדר במצוות אזי הוא צוחק ושמח ביומו האחרון.

ומובא בגמרא (כתובות קג:) כשחלה רבי יהודה הנשיא את חוליו האחרון ועמד להיפטר מן העולם, נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו: רבי מפני מה אתה בוכה, והרי למדנו שאם האדם מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו, פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל (הקיר) סימן רע לו, פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומין סימן יפה לו, מת בערב שבת סימן יפה לו, במוצ"ש סימן רע לו, מת בערב יום הכיפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים, ואם כן למה רבי בוכה לפני מותו והרי זה סימן רע? אמר לו: אני בוכה על זה שאני לא יכול יותר לקיים תורה ומצוות, שהצדיקים תמיד רוצים להוסיף במצוות.

מדוע להביא לדוד המלך את אבישג השונמית

(שם)
והיה עקב תשמעון.

"עקב" זה ראשי תיבות: עצמך קדש במותר, וזה מה שרמז דוד המלך ע"ה בתהלים (מט, ו) "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני", זה העבירות שמסובבות את האדם ביום הרע, שזה יום הדין (עבודה זרה יח.), ודוד המלך ע"ה מעבירות לא חשש, שהרי הוא אומר "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב), אבל הדברים המותרים, האם עשיתי אותם בקדושה? וכמובן שכל זה מענוותנותו העצומה של דוד המלך ע"ה.

וכדי שנבין זאת יותר הבה ונראה מה שמובא בגמרא (סנהדרין כב.) שדוד המלך היה זקן נתקרר "ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו" (מלכים א, א. והיינו מידה כנגד מידה שהוא קרע את בגדו של שאול מעליו להראות לו סימן שיכל להורגו, ולא הרגו, ולפי דרגתו העצומה עדיין זה זלזול בבגדים, ולכן לא נהנה מהחום שלהם. פירוש רש"י שם. ומקורו טהור בגמרא ברכות דף סב:), ואזי אמרו לו למלך שיבקשו לו נערה בתולה בכל גבול ישראל, ביקשו ומצאו את אבישג השונמית שהייתה יפה מכל בנות ישראל.

הביאוה לדוד המלך ע"ה והיא היתה משרתת אותו, והיא אמרה לו לדוד, שהיא רוצה שישא אותה לאשה. אמר לה דוד המלך ע"ה שאסור לו, כיון שהוא נשא כבר 18 נשים, ואסור למלך לקחת יותר. אמרה לו, זה כמו גנב שלא יכול לגנוב יותר, ואז הוא אומר שהוא לא גנב, ואתה זקן ואין לך כוח, לכן אתה אומר שאסור לך. מיד אמר דוד קראו לי לבת שבע, ודוד קיים את המצוה שלושה עשר פעמים, עד כאן בגמרא סנהדרין. ומי שקורא גמרא זו משתומם ומתבהל שהקושיות כאן ברורות.

א. מדוע מביאים את אבישג השונמית לדוד, שהרי ודאי שדוד המלך לא נגע אפילו בציפורן שלה, שהרי לא נשאה לאשה.

ב. מדוע הוא קרא מיד לבת שבע ומקיים י"ג בעילות? כעין זה מקשה רבינו יוסף חיים (בעל הבן איש חי) בספרו 'בן יהוידע' על הגמרא, ומתרץ כך:

שידוע מה שמובא ברמב"ן בספרו 'דעת קדושה', שכשאדם מקיים מצות עונה הוא יכול להתעלות במעלות עצומות כשהוא עושה זאת לשם שמים, ואם ההיפך אזי הוא יורד מטה מטה ומאבד את חשקו ואהבתו לתורה ולמצוות.

ולכן דוד המלך ע"ה שהיה זהיר מאוד לקיים הכל לשם שמים, והגיע למעלות עצומות ונוראות ביותר, היצר הרע הדעיך וכיבה לו את התאוה, וממילא אינו יכול לקיים את המצוה, אזי מה עושים?

"בתחבולות תעשה לך מלחמה", והביאו לדוד המלך ע"ה נערה יפה מאוד, וכשהיצר הרע רואה שיש פה אשה חדשה שדוד המלך אסור לו לישא אותה, ממילא חידש לו שוב את התאוה, שאולי יתפתה חלילה. אלא שדוד המלך ע"ה כלל לא הסתכל בה, ומטרתו היתה אחרת ממה שהיא חשבה, ולכן כשהיא אמרה לו לישא אותה והוא אמר לה, שאסור לו, היצר הרע הבין את התחבולה שעשה לו דוד המלך ע"ה והחל שוב לכבות לו את התאוה אלא שזה לאט לאט, וכשראה זאת דוד המלך ע"ה הבין שעוד מעט תכבה התאוה ולכן אמר לקרוא לו את בת שבע.

חכמים בקיאים בנפש האדם

(שם)
והיה עקב תשמעון.

פירש רש"י, אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, שהאדם הגדול נבחן בדברים הקטנים, והאדם הקטן לא נזהר גם בדברים הגדולים, ועל זה אמר רבי יהודה הנשיא (אבות פ"ב משנה א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ומעשה בגמרא (בבא מציעא כד.) שנגנבה כוס יקרה מהמארח של מר זוטרא חסידא, ומר זוטרא ראה את אחד התלמידים שהוא מנגב את ידיו בגלימה של חבירו, אמר מר זוטרא אם הוא לא נזהר בממונו של חבירו סימן שהוא הגנב, ואכן בדקו ומצאו שהוא הגנב עד כאן.

ולכאורה יש מרחק עצום בין לנגב ידיו בבגדי חבירו, לבין לגנוב ממש, אלא הוא שאמר רש"י דברים שהאדם דש בעקביו, משם זה מתחיל (עיין שבת קה.), ואם האדם יקפיד בזה קל וחומר שיקפיד בדברים גדולים. ומובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שז סעיף כ) הלכה שאסור לומר לגוי שיעשה בשבילו מלאכה בשבת ואפילו ברמז (שם סעיף כ"ב ברמ"א) אפילו שמהתורה מותר חכמינו ז"ל גזרו בזה, והטעם כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות שבת הלכה א): כדי שלא תהא קלה בעיניו ויבוא לעשות בעצמו עכ"ל. שחכמים יודעים ומכירים לעומק את נפש האדם שאף על פי שלומר לגוי ולעשות בעצמו זה מרחק שמים וארץ, בכל זאת חכמים ידעו שברגע שלא נזהרת בזה, בשבת הבאה אתה בעצמך כבר עלול לחלל שבת.

ברוך המקום שהרגו

וכמו המעשה הידוע המובא בגמרא (שבת יג.) באלמנה שבעלה נפטר בחצי ימיו, למרות שהיה תלמיד חכם מופלג בתורה, והיתה נוטלת את התפילין שלו והולכת לבתי כנסיות ובתי מדרשות ובוכה ושואלת, למה הוא מת צעיר, והרי הוא כל הזמן היה בתורה שכתוב בה (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך", ומדוע הוא לא האריך ימים?

ושום אדם לא ידע מה לענות לאלמנה הבוכיה, עד שבא אליה אליהו הנביא זכור לטוב, ואמר לה, בימי נידותך מהו אצלך? ענתה לו האלמנה: הוא לא התקרב אלי, ולא נגע בי כלל. ושוב שאל אליהו הנביא זכור לטוב, בימי ליבונייך (שזה השבעה נקיים שהיא כבר לא רואה), מהו אצלך? אמרה לו: הוא נגע בי בבגד. ויש אומרים שהם ישנו באותה מיטה, שהיתה גדולה מאוד, ולא נגעו כלל אחד בשני. אמר לה אליהו הנביא זכור לטוב ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה.

ולפי פירוש רש"י ז"ל הנזכר זה מובן, כי כשהאדם לא נזהר בדברים הקטנים, זה מוביל לדברים יותר חמורים, ואולי אפשר לרמוז על פי המחלוקת בן הרמב"ם לרמב"ן ז"ל אם איסור נגיעה בנידה ובשאר עריות הוא מהתורה או מדרבנן, שלפי הרמב"ם ורוב הפוסקים זה איסור מהתורה, והרמב"ן סובר שזה מדרבנן, ולא נשכח שכל העובר על דברי רבנן חייב מיתה (ברכות ד:), ולכן אפילו שלפי הרמב"ן הוא עבר איסור דרבנן בלבד, נתחייב מיתה.

ועל זה אמר אליהו הנביא ברוך המקום שהרגו שלא נשא הקדוש ברוך הוא פנים לתורה, שאפילו שהתורה התירה לפי הרמב"ן, הקדוש ברוך הוא הרגו, כי לדעת רבנן זה אסור, ולמה אמר אליהו הנביא ברוך המקום שהרגו שאילולא הרגו היה עלול להגיע לעבירה עצמה, ויודעני מקרוב מזוגות שלא נזהרו באיסור נגיעה בחושבם שזה רק למחמירים והגיעו לידי איסור כרת רחמנא ליצלן. ואפילו בהעברה מיד ליד צריך משנה זהירות שזו הלכה מפורשת בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קצ"ה סעיף ב) שזה לא ספר לחסידים בלבד, אלא לכל מי שמכונה בשם יהודי.

ומעשה באדם שתמיד נזהר לא להעביר מיד ליד, חוץ מפעם אחת שהיה צריך את עזרת אשתו וחשב להתיר ובין כה וכה זה נעשה לו כהיתר (עיין קידושין כ סע"א) והעביר מיד ליד כאילו היא טהורה, וכשהגיע זמן הטהרה והיא טבלה, בשעת מעשה היא נטמאה, שעבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב).

וזה מה שמובא בגמרא סנהדרין (קג.) על הפסוק "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך" (תהלים צא, י) שהאדם לא ימצא את אשתו נגועה דהיינו טמאה, ואיך זה יקרה אם יקויים בו "לא תאונה אליך רעה", שלא יעביר מיד ליד, כמאמר הפסוק (משלי יא, כא) "יד ליד לא ינקה רע", וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

אני אומר דברים שאני בעצמי לא מבין

(פ"ז פכ"ו)
ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא.

לימדה אותנו התורה שאת הדברים הרעים אסור לא רק לעשות אלא צריך להגיע למאוס בהם ולשקץ אותם, שהנפש תסלוד מהם, וזה אמור בעיקר בעבודה זרה, שהרי לגבי חזיר אומר המדרש (ספרא קדושים פ"כ) שלא יאמר האדם אני לא אוכל בגלל שזה מגעיל אותי, אלא יאמר אפשר לי לאכול זאת, אלא שציווני בוראי לא לאכול ולכן אינני אוכל.

וההבדל בין עבודה זרה לחזיר ברור, שאם יאמר האדם אפשר לי לעבוד עבודה זרה אלא שבוראי ציווני לא לעבוד, יש כאן מעין אבק איסור שרצוני קצת לעבוד, ובעבודה זרה כתוב (דברים יג, יח) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ששום דבר שקשור לעבודה זרה לא ידבק ביהודי, כי ה' הוא "אל קנא" (שמות כ, ה. ושם לד, יד).

ובזמנינו היה מעשה בספרד, בחבורה של יהודים לא דתיים שנכנסו לבקר בכנסייה (שזה אסור על פי ההלכה), וראו את הגויים הולכים לכיוון של השתי וערב, ועושים כל מיני תנועות שונות ומשונות, אלא שאחד מהם גם הוסיף כמה מילים בשעה שהוא ניגש לשתי וערב, ואחד היהודים שנתברך בסקרנות מרובה ניגש אליו לאחר מכן בצד ואמר לו מה המילים שאמרת?

ובתחילה הוא ניסה לא לענות לו, אך שהוא הפציר בו, אמר לו: אני אומר משפט שאני בעצמי לא מבין, וזה בשפה אחרת, ואבא שלי אמר לי לומר זאת, והוא גם קיבל זאת מאביו, שזה, "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". אמר לו היהודי שעמד נדהם, תדע לך שאתה לא גוי, תבדוק את השורשים שלך אבות אבותיך היו מאנוסי ספרד. ואכן נתברר לו שהוא יהודי אחרי בדיקה נוספת וחזר לחיק אבותיו.

לא שמענו על אסיר שרץ לבית הסוהר

(פ"ח פ"א)
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות וכו'.

פירש רש"י בשם מדרש אגדה אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם גומרה, שנאמר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע כד לב), והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם? אלא לפי שלא הספיק לגומרה, וגמרוה ישראל, נקראת על שמם (עיין סוטה יג:) עד כאן.

ולפי זה יוצא שאפילו שרצית להמשיך במצוה, ולא זכית, אינה נקראת על שמך. ואם תאמר מה משה רבינו אשם, הרי הוא לא נכנס לארץ ישראל? אלא זה שמשה רבינו ע"ה הכה בסלע גרם לו זאת. ולכאורה זה לא מובן, מדוע דוקא זה שסיים את המצוה הוא זוכה שנקראת על שמו, ואילו זה שעשה אפילו 90% מהמצוה, עדיין המצוה אינה נקראת על שמו, מה לי אם הוא סיים את המצוה, או לא?

אלא הקדוש ברוך הוא משלם לאדם לא רק על זה שהוא עשה את המצוה, אלא כמה אהבה ורצון וחשק היה לו למצוה, וכמו באוכל טעים שאם האדם יאכל הכל, הוא מראה שהוא אוהב את האוכל, אבל אם הוא ישאיר רבע או שליש, זה מראה שאין לו אהבה גדולה לאוכל הזה, והוא הדין למצוה שאם האדם עושה את המצוה עד הסוף, זה מראה את אהבתו הגדולה למצוות.

ועיין מה שמובא בגמרא (ברכות ו:) אמר רבי זירא שעיקר השכר על זה שהאדם הולך לשיעור תורה, זה הריצה לשיעור. ואמר אביי עיקר השכר על השיעור בשבת כלה, שזו שבת שלפני הרגל שנאספים המונים המונים ודחוק מאוד, זה הדוחק, וככל שיותר דחוק כך שכרך יותר גדול. ואמר רבא עיקר השכר על הלימוד בסוגיא זו הסברא, ופירש רש"י להבין טעמו של דבר.

והחיבור בן שלושת האמוראים, זה אהבת התורה, שברגע שהאדם אוהב תורה, הוא לא הולך אליה אלא רץ, ששורש המילה רץ זה רצון, ללמד שהאדם רץ לאן שהוא רוצה, ולא שמענו על אסיר שרץ לבית הסוהר, אבל על ההיפך דהיינו שרץ מבית הסוהר, ודאי שמענו. ואם האדם מבין שהתורה מוציאה אותו מבית הסוהר של היצרים שאוסרים אותו ותאוות העולם, אזי רץ לתורה.

וכן אביי שאמר שהדוחק הגדול זה עיקר השכר, כי זה מראה את אהבתו לתורה שאפילו שיותר נוח בבית ללמוד עם מיץ תפוזים על הספה, הוא הולך לצפיפות בבית הכנסת, כי יש לו אהבת תורה. וכן רבא שאמר שההבנה של כל סוגיא זה עיקר השכר, כי כשהאדם לא אוהב תורה חלילה אזי מעניין אותו רק אם זה אסור או מותר, ולא איכפת לו למה, וכעין דבר טעים ודבר מר, שאת הדבר הטעים האדם לועס בפיו עוד ועוד, ואת הדבר המר הוא בולע מהר, וכשהאדם אוהב את התורה והמצוות משרש ומחפש אחר כל דבר ודבר לדעת אותו על בוריו.

היום אם בקולו תשמעו

(שם)
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות וכו'.

מקשה הבן איש חי זצ"ל, וכי האדם יכול לעשות את כל המצוות כולן, והרי יש מהן רק לכהנים או ללוים, ויש רק לבני ארץ ישראל, או מצות פדיון הבן, ומה יעשה כהן או לוי, או למי שנולדה לו בת ראשונה? ועל זה עונה הרב שבמילה תשמרון שבפסוק נמצאת התשובה, שלשמור, פירושו זה לצפות ולהמתין ולרצות, ואם האדם רוצה לעשות את המצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (עיין קידושין מ.).

וזה מה שאמר יעקב לעשיו "עם לבן גרתי" (וישלח לב, ה), ותרי"ג מצוות שמרתי (פירוש רש"י שם), כיון שהמתנתי מתי כבר אעלה שוב לארץ ישראל ואכבד את אבא, זה כאילו קיימתי.

והפסוק גם רמז לנו איך נגיע לציפיה הגדולה, שהרי אומר לנו הקדוש ברוך הוא "אשר אנכי מצוך היום", שלא דומה אם אדם רגיל יבקש ממך שתכין לו כוס תה, לבין אם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א יבקש ממך להכין לו כוס תה, שהרי מרוב השמחה וההתרגשות אתה עלול להתבלבל, ולהבדיל גם כאן אומר לנו בוראנו "אשר אנכי" מלך מלכי המלכים, מצווה אותך, וגם אם עכשיו זה לא מציאותי, תמתין לזה.

ובדורנו יש במקום 248 מצוות עשה, רק 77, ובמקום 365 מצוות לא תעשה, יש רק 194, וביחד זה 271 שזה בעוונותינו הרבים פחות מחצי, אלא שאם האדם יצפה וילמד את ההלכות של הקרבנות והמקדש שזה עיקר החסרון, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים הכל (מנחות קי.).

ואם תבוא ותאמר מתי יבנה כבר בית המקדש? על זה עונה הפסוק "אשר אנכי מצוך היום", וכמו שמובא בגמרא (סנהדרין צח.) ששאל רבי יהושע בן לוי את המשיח, מתי כבודו בא? אמר לו: 'היום'. והוא לא בא, והסביר אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי שכוונתו היתה "היום, אם בקולו תשמעו".

וכן שהגמרא שואלת איך אומרים בתפילת שמונה עשרה 'ברוך אתה ה' מחיה המתים' בלשון הוה, והרי עוד לא הגיע הזמן? ועונה הגמרא שכל יום זה זמנו, אלא שהרשעים שנקראים מתים מונעים מהמתים האחרים לקום עד שכולנו נחזור בתשובה שלימה אמן.

מרה בתחילתה אבל מתוקה בסופה

(שם)
כל המצוה וכו' תשמרון לעשות למען תחיון וכו'.

נתאר לעצמנו אדם חולה שהולך לרופא מומחה, והרופא בודק אותו ואומר לו: אתה חולה מאוד, קח את הכדורים הללו ותשתה אותם שלוש פעמים ביום, והם ירפאו אותך, אלא שהם מרים בתחילתם אבל הם מתוקים בסופם. ומקשה החולה: ואם לא אשתה את הכדורים מה יהיה? ענה לו הרופא: אם לא תשתה לא תחיה יותר משבעה ימים. אין צורך לומר שכל אדם בר דעת לא יקח סיכון, וישתה את הכדורים גם אם הם מרים - מהתחלה ועד הסוף, וגם אם זה לכל החיים, וגם אם הוא צריך למכור את ביתו, כי חיי האדם זה מעל הכל.

וכאן באה התורה ואומרת, אתה יודע למה אני מצוה אותך לשמור מצוות, למען תחיון, ולא רק שבעים שנה שבטלים לא בששים ולא בשש מאות אלא במליארדי שנים שאתה אמור לקבל מבורא עולם חיי נצח, ומי שיש לו טיפת שכל בקדקדו יברח מהטומאה למרות שהיא מתוקה בתחילתה אבל מרה כלענה בסופה, וידבק מאוד בתורה ובקדושה, שבתחילה לכאורה זה נראה מר, אבל אין מתוק מהתורה.

מה ההבדל בינך לבין הבהמה

(פ"ח פ"ג)
ויענך וירעבך וכו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

שלמה המלך ע"ה אומר (משלי יג, כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", כיון שהצדיק אוכל עם נטילת ידים והמוציא וברכת המזון, ואילו הרשע ממלא את בטנו בלי להודות לבוראו, והצדיק השביע גם את הגוף הגשמי וגם את הנשמה, מה שאין כן הרשע שהשביע רק את גופו, אבל נשמתו עדיין רעבה, ולכן כל מה שהוא אוכל תמיד מרגיש שחסר לו, וכמו אדם שינפח כדור וינפח רק את החלק החיצוני, ואת החלק הפנימי לא ינפח, והוא לא מבין למה ומדוע הכדור לא מתנפח.

והוא הדין "לאדם" שאוכל ואוכל ומאכיל את גופו, אך אחרי שעה או שתים הוא שוב רעב, שרבינו האר"י ז"ל אומר שהנשמה נהנית מהחלק הרוחני שבמאכל שזה 'נטילת ידים' וכו' והגוף נהנה מהמאכל עצמו, וזה מה שנרמז בפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", שזה הלחם לבד, "כי על כל מוצא פי ה'" - שזה הברכות, נטילה, המוציא וברכת המזון, "יחיה האדם". (ועל ידי שמברך על אכילתו, נהפך מהמאכל להיות מלאך, ואותו מלאך הוא מליץ יושר עליו, ולכן 'מאכל' ו'מלאך' הם אותם אותיות).

ומעשה בבחור אחד שניגש לאכול במקום מסויים, וראהו אדם ירא שמים איך שהוא בא לאכול בלא נטילה ובלא ברכה, והעיר לו בעדינות: אחי אל תיפגע, אבל תגיד לי מה ההבדל בינך לבין בהמה, הרי היא אוכלת, ואתה אוכל, ואתה לא סתם אדם אלא יהודי, שזה נזר הבריאה, כדאי לך להשביע גם את הנשמה וליטול ידים.

והבחור שלא ידע ולא כלום ומעולם לא עשה נטילה, אמר לו: מה שתגיד לי אני יעשה. ואותו אדם ירא שמים לימד אותו איך לעשות נטילה, וכן ברכת המזון, והחל להביאו לבית הכנסת, וקנה לו תפילין, והשבח לבורא עולם שאותו בחור כיום חזר בתשובה שלימה!

וכי בגלל שאעשה רצון ה' תקופח פרנסתי?

(שם)
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

ישנו אדם ירא שמים באיזור הצפון הרחוק, שעבד כעיתונאי, והתקדם הלאה ונהיה עורך את העיתון הראשי של אותה עיר, אלא שהיצר הרע יודע שעיתון בלי תמונות תועבה זה לא גהינום, ולכן ביקשו ממנו האחראים שיתחיל להוסיף לעיתון כל מיני 'מדוזות' למיניהן, והזהירו אותו שאם יסרב, מחר בבוקר הוא כבר לא יהיה בעבודה.

אבל הוא עמד בניסיון למרות שהוא נשוי עם ילדים, וזה כבוד וכסף רב, אבל הוא ידע ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", לא העבודה מביאה את הכסף, "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", והוא יחליט! וכי בגלל שאעשה רצונו תקופח פרנסתי? רק כסיל חושב כך.

ואכן האיש הודיע להם על סירובו, והם עמדו נדהמים כלא מאמינים, ואכן הוא פוטר מהגיהנום. ולא עוברת יממה אחת וכבר מקבל טלפונים מכל האיזורים, והוא בדק אחת לאחת ועשה שאלת רב, ולאט לאט התקדם מאוד, וכיום הוא מופיע כבר בערוץ הידברות אחת לשבוע, ועורך עוד המון דברים, ומדוע זכה לזה? "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

אם הרב אומר דעתי מבוטלת

(שם)
ויענך וכו' כי על מוצא פי ה' יחיה האדם.

מעשה שהיה בזמנו של הגאון מוילנא באדם ירא שמים שבא לגאון ואמר לו שביתו הגיעה לפרקה וצריכה להתחתן, אם יש לרב איזו הצעה טובה, כיון שהגמרא אומרת (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם את כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם. אמר לו הגאון יש תלמיד חכם, אבל יש לו מום לא קל בכלל, שהרי הוא עיוור, ואם בתך רוצה לזכות כדאי לה להתחתן איתו.

כשמוע האב את דברי הרב אמר אני אשאל את פי הנערה והיא תכריע, ואכן הנערה הצדיקה שמעה את הדברים ואמרה אם הגאון מוילנא ממליץ דעתי מבוטלת כלפי דעתו ואני מוכנה בחפץ לב להתחתן איתו, ואחרי כמה פגישות כבר עמדו מתחת לחופה והגאון שלא כהרגלו אמר כיון שהנערה הסכימה להתחתן איתו אני יבוא לערוך את החופה והקדושין אלא שקרה דבר מפתיע מאוד ולפני החופה אמר הרב לחתן העיוור איך אתה מתכוין להתחתן עמה והרי הגמרא (קדושין מא.) אומרת אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראה אותה קודם שמא תתגנה עליו ויעבור על "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), לכן אמר הגאון אני גוזר שיפתחו עיניך ותוכל לראות אותה ובאותו רגע התרחש הנס לעיני כולם והשמחה היתה כפולה ומכופלת.

דשא או חיטה

(פ"ח פ"ג-ד)
ויענך וכו' יחיה האדם שמלתך לא בלתה מעליך וכו'.

אומר בעל הטורים מכאן רמז למה שמובא בגמרא (סנהדרין צ:) שאלה המלכה קליאופטרא את רבי מאיר בעל הנס, המתים שיקומו בתחיית המתים, האם הם יקומו בלבושיהם או לא? זה שהם יקומו אני מאמינה, שהרי כתוב בפסוק "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהלים עב, טז), אלא עם לבוש או בלי לבוש? ענה לה רבי מאיר, ומה חיטה שקוברין אותה בלי לבוש, יוצאת עם כמה לבושין, צדיקים שקוברין אותם עם לבושיהן קל וחומר שיקומו עם כמה לבושין.

אלא שהדבר צריך ביאור מה הביא את המלכה לחשוב שיקומו בלי לבוש? ואיך ענה על זה רבי מאיר? ומסביר המהרש"א שלפי הפסוק שכתוב "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (שם), היא הבינה שכמו שהעשב הירוק שנקרא דשא יוצא בלי לבוש, כך יקומו המתים. על זה ענה לה רבי מאיר שכתוב "ויציצו מעיר כעשב הארץ" דהיינו "ארץ חיטה" (דברים ח, ח), זה לא העשב הידוע, אלא חיטה שנאמר בה את המילה "ארץ" (שם), וממילא ודאי שיקומו עם לבושיהן.

ועל פי זה מובן הקשר בין הפסוקים "יחיה האדם" ל"שמלתך לא בלתה מעליך", דהיינו כשיחיה האדם בתחיית המתים, בגדיו לא יתבלו מעליו. ולכאורה גם אצל הרשעים ואצל הצדיקים כתוב כמעט את אותם המילים, שהרי דוד המלך ע"ה אומר (תהלים צב, ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", אצל הצדיקים כתוב "ויציצו מעיר כעשב הארץ"? (אלא שאצל הצדיקים נוסף גם מילת "הארץ").

אלא לפי הסבר הגמרא שזה חוזר על החיטה, זה מובן היטב, שהרי הרשעים כל מעשיהם זה בשביל להראות ולהיראות כמו הדשא הירוק שהוא רק ליופי חיצוני בלבד, אבל מה עושים עם הדשא? [דשא ראשי תיבות דולרים של אמריקה] כלום! כך הרשעים, פורחים ומשגשגים, אבל זה "פועלי און" שכל עמלם נעשה לאוון ולריק ולבהלה, מה שאין כן הצדיקים שמעשיהם לא בשביל הרְאוּת, אלא לשם שמים, זה מביא את כל הפרנסה והשלום בעולם, ולמרות שמעשיהם לא נראים לרבים אלא הם מצניעים את עצמם, מכל מקום העולם נושם וחי בזכותם.

וכמו שנאמר (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", וזה דומה לחיטה, שהחיטה לא נראית יפה כמו הדשא הירוק, אבל תוצאותיה הם חיים לעולם שזה הלחם. וכן 'חטה' בגימטריא זה 22, לרמוז ל-22 אותיות התורה הקדושה.

כל הזהיר בברכת המזון מובטח לו פרנסה כל ימיו בכבוד

(פ"ח פ"י)
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וכו'.

כידוע ישנם הרבה ברכות, אבל מן התורה שצריך לברך אין לנו אלא אחת, שזו ברכת המזון, וממילא מובן כמה חייב האדם להיזהר לומר אותה מילה במילה, שהרי ברכה ראשונה חיבר אותה משה רבינו ע"ה, כשירד מַן במדבר לכל ישראל. וברכה שניה יהושע בן נון חיבר אותה בכניסה לארץ ישראל. וברכה שלישית חיברו דוד ושלמה. והרביעית תיקנוה ביבנה כנגד הרוגי ביתר (ברכות מח:). וכתב הרב כף החיים (או"ח סימם קפ"ה אות ב) בשם ספר החינוך (בפרשת עקב) שכל הזהיר בברכת המזון לאומרה בכוונה מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. והנה כמה האדם טורח ומשתדל בשביל הפרנסה וכאן זו הבטחה מובטחת, שברכת המזון שאמורה לקחת לפחות 5 דקות, מבטיחה פרנסה טובה, ופלא לשמוע איך האדם מברך את כל ברכת המזון בשתי דקות, ואחר כך מתפלא למה פרנסתו מצומצמת.

שהרי אם יתנו לאדם מתנה חשובה והוא בקושי יענה תודה, זה לא יתן חשק לנותן לתת לו עוד מתנה, מה שאין כן אם הוא יענה בשמחה ומכל הלב, אזי יש חשק ורצון לתת לו מתנה יותר גדולה. והוא הדין לאדם שמקבל מתנה לאכול עם הפה והשיניים, וכן שיש לו ידיים להרים עם המזלג את האוכל לפה, ויש לו גם צלחת וכוס, ויש לו אפשרות לחמם את האוכל ולקרר את השתיה, ושולחן להניח את האוכל, וכסא כדי שיוכל לאכול בישיבה, אם כן כמה צריך להודות לבוראו על כל מה שעשה ועושה עמו, ובפרט אם האדם מלא עבירות כרימון, ויודע מה מגיע לו לאכול לפי מעשיו, ובכל זאת הוא זוכה לבשר ודגים וחלות טעימות, והקדוש ברוך הוא הרחיק ממנו את פשעינו כרחוק מזרח ממערב, ולכן נודה לה' יתברך על כל ביס וביס שאנו אוכלים. וה' יתברך, יהיה לו חשק ורצון כביכול לתת לנו עוד ועוד.

ברכת ה' היא תעשיר

(שם)
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וכו'.

פירש האדמו"ר מנדבורנא "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), הברכה היחידה שכתובה בספר של ה' שזה ספר התורה, זו ברכת המזון, וכשהאדם נזהר בברכת ה', אזי היא תעשיר, יזכה האדם לעושר גדול.

ומעשה בחת"ם סופר, שכל בוקר השמש היה מגיש לו עוגה בצלחת, אלא שהוא ראה שהרב לא מרגיש אם הוא אכל בכלל. והשמש אמר לעצמו, אם כך אני בעצמי אוכל את העוגה, שהרי הרב לא מרגיש, ואכן השמש בלע ואכל את כל העוגה של הרב אלא שהשאיר קצת פירורים בצלחת שזה סימן שהרב אכל מזה.

ובצהרי היום פנה הרב לשמש, ושאל אותו: מדוע היום לא הבאת לי עוגה? ניסה השמש ואמר, אולי הרב שכח שהוא אכל והוא חושב שלא הבאתי? אמר לו הרב: לשכוח אם אכלתי, אני עלול לשכוח, אבל לשכוח אם ברכתי, את זה לעולם לא אשכח! (גם אנו אותו דבר, רק שזה הפוך).

לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד ה' יתברך לא כל שכן

(שם)
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וכו'.

אם נתבונן בעצמנו אנו עלולים לראות איך אנו טורחים בשביל האוכל, ושיהיה חם, ולא יהיה חסר מלח ושלא יהיה מלוח מדי ולא מתוק מדי, ולא חמוץ או חריף מדי, ומשתדלים לקיים את מה שלא נאמר המתחיל לאכול אומרים לו גמור, ושלא ישאר פירור, שהרי זה בל תשחית.

ואנו מקפידים גם שהאוכל יהיה נקי ולא יהיה מעורב בו לכלוך חלילה, ואילו כשאנו מגיעים לברכת המזון, "לפעמים" הברכה קרה ולא יוצאת מחמימות הלב ואין בה בכלל מלח או תבלינים והיא נאמרת בחטף פתח. ופתאום אנו גם נזכרים לעזור בסידור השולחן, ומסדרים את הצלחות והכוסות, ומערבים קצת פסולת חלילה בברכת המזון, אם חס ושלום אנו מברכים ושומעים ברקע את החדשות של גלי צה"ל, או להבדיל אפילו שיעור תורה, שהרי עכשיו אנו עסוקים בברכת המזון, וכל דבר בעיתו, וישנן כאלה ה'מחמירים' העונים לפלאפון ברמזים.

וכל זה ודאי אנו עושים מחוסר הבנה וידיעה כמה חשובה ויקרה ברכת המזון, אבל אם נתבונן בחשיבותה וכפי שהזכרנו בדיבורים הקודמים, אנו נאמר כל מילה והברה כמונים מרגליות ויהלומים. וכעין רמז מובא בגמרא (ברכות נג.) המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, לגבי אדם שאכל ושכח לברך, ויצא לדרכו, ונזכר באמצע הדרך שבית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. ואילו בית שמאי סוברים יחזור למקומו ויברך. אמרו להם בית הלל: לדבריכם אדם אכל בקומה שלושים והמעלית מקולקלת, יעלה שוב את כל השלושים קומות? אמרו להם בית שמאי, אם הוא היה שוכח ארנק עם כסף הוא היה עולה או לא היה עולה? ודאי שהיה עולה! ואם לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד השם יתברך קל וחומר שיעלה, ורצו לרמוז לנו שאם נברך כראוי אזי הארנק יהיה מלא בכסף, וכמו אותו תלמיד שחזר למקומו ומצא ארנק של זהב ונתעשר עושר גדול.

ברכה בכוונה מסלקת בעיות ומחלות וצרות

(שם)
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וכו'.

אם כבר אנו עסוקים בברכות, אולי כדאי שנדבר קצת אודות הברכות שידוע כל המברך מתברך (עיין סוטה לט:) והבבא סאלי כל השנה היה לומד מסכת ברכות, וכששאלוהו על זה, ענה, שכיון שהוא מברך הרבה אנשים, הוא צריך ללמוד מסכת של ברכות.

ולא בחינם זו המסכת הראשונה שבש"ס כי זה הבסיס וכמו שמובא בגמרא (ברכות נ.) מברכותיו של האדם ניכר אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ, שהוא לא ניכר בזקן ולא בחליפתו או בעניבתו או בכובעו, אלא 'בברכותיו'.

ואין אנו צריכים לעשות מבחן לאחרים, אלא לעצמנו, ולא רק בברכת המזון, כי אם בכל הברכות כולן שידוע מי שנזהר לברך כראוי מסלק מעליו ומביתו את כל המחלות והצרות (עיין בבאר היטב סימן קפ"ז), ומביא במקום זה פרנסה ובריאות. שהרי היו מתים מאה איש כל יום בזמן דוד המלך ע"ה וכשתיקן דוד המלך ע"ה לברך מאה ברכות בכל יום (עיין מש"כ בזה רבינו בחיי בספרו 'כד הקמח' ב, ברכות) שנאמר (ש"ב כג, א) "נְאֻם הגבר הוקם על" ע"ל זה בגימטריא מאה, פסקה המגיפה הנוראה (עיין מדרש תנחומא קרח יב, שמו"ר יח, כא), ואם זה מציל ממות כל שכן ממחלות ושאר מרעין בישין, אלא שצריך לברך מילה במילה.

ומעתה נביא מעט הסבר על הברכות היסודיות שאיתם אנו מתחילים את סדר היום, הלא המה ברכות השחר:

א. מודה אני לפניך. האם באמת אנו מודים, או שזה יוצא כתקליט שבור מהפה? ועדיף כמובן להמתין קצת, ולומר זאת בצלילות הדעת ולא כשאנו חצי ישנים. להודות מהלב שהחזרת בי נשמתי בחמלה, שידוע שהנשמה לא כל כך רוצה לחזור אלינו, והקדוש ברוך הוא מחזירה בעצמו אלינו, שמא ואולי נחזור היום בתשובה. רבה אמונתך, מתרבה אצלי האמונה בתחיית המתים, שהרי האדם בשנתו הוא כמת, וזו אחת הסיבות שעושים קריאת שמע ווידוי ויושב בסתר שאת כל זה עושים למת.

וממילא כשהאדם מקיץ בבוקר מתרבה אמונתו בתחיית המתים. וכן שאם האדם התייאש מלעשות תשובה מחמת שרבו עוונותיו מלספור, והוא רואה שה' יתברך החזיר לו את נשמתו, זו הראייה הגדולה ביותר שהוא יכול וחייב מיד לחזור בתשובה, וה' עוד מאמין בו, ולכן אומרים רבה אמונתך.

נטילת ידיים מסוגלת להוריד לתינוק צהבת

ב. על נטילת ידים. צריך להשתדל לא להתעכב יותר מדי אלא לעשות כמה שיותר מהר נטילת ידיים והחסידים נוטלים ליד מיטתם.

ילדים בני יום אחד ראוי ונכון לעשות להם נטילה שרבינו הבן איש חי זצ"ל כתב בספרו (ש"ר תולדות הלכה י) שעל ידי כך הם יגדלו בקדושה ובטהרה. ומרן הגאון רבינו הרב עובדיה יוסף שליט"א הוסיף שגם לילד לא יהיה צהבת ושאר מחלות.

וכמה פעמים שמענו על ילדים שנולדו עם צהבת ונאלצו לדחות את הברית, וכאשר עשו להם נטילת ידים, נתרפאו. וכן תינוקת שנולדה והיתה נראית כהמומה ולא יודעת מי מסביבה, וההורים היו נבוכים מאוד ונודע להם ענין הנטילת ידים שעוד לא עשו לה אפילו פעם אחת, מחוסר ידיעה, ועשו לה והחלה לחייך ולשמוח.

וכן מעשה בזוג שהבעל ירד לגמרי מהדת ואשתו הלכה לרבי מאיר אבוחצירא זיע"א, וסיפרה לו על הענין אמר לה הרב "נטילת ידים בבוקר הוא עדיין עושה"? אמרה האישה: "ודאי שאת זה הוא מקפיד ונוטל". אמר לה: "אם כך, זה יגרום לו לעלות שוב במסילה העולה בית ה'", וכן היה.

ודרך אגב כל אחד יבדוק שאחר הנטילה הראשונה בבוקר בין בחורף בין בקיץ, כמעט ואין צורך לנגב את הידים, כיון שהיתה טומאה נוראה על הידיים והידיים היו צמאות למים טהורים, וכמעט הכל נספג.

פסל החירות

ג. ברכת אשר יצר את האדם בחכמה וגו'. כל אדם שקונה רכב הוא מסתכל על ההוראות של היצרן רכב, ופועל לפי ספר ההוראות, והוא יודע שאם הוא ישים סולר במקום דלק או הפוך זה יזיק לרכב, ואפילו בדלק עצמו לא כל רכב זה אותו סוג, ולכן הוא בודק, ועוד הרבה דברים מסביב.

ואם כך אנו הולכים בעצימת עיניים אחר היצרן רכב, שהוא בסך הכל בשר ודם ועלול לטעות, איך לא נלך אחר הקדוש ברוך הוא שהוא יצר את האדם בחכמה, ונקרא את ספר ההוראות, ולא נזלזל בשום הוראה, כי זה חיינו ואורך ימינו.

ומה שאמר שה' יתברך יצר את האדם בחכמה, רוצה לומר שזה היחידי בבריאה שיש לו חכמה ולא כמו הבעלי חיים שאמנם יש להם שכל מינימלי ביותר להנצל ממוקשי מוות אבל לא יותר. גלוי וידוע לפי כסא כבודך זו הברכה היחידה שמזכירים את כסא הכבוד כדי שנזכור שגם בבית הכסא, הקדוש ברוך הוא רואה אותנו, ולהבדיל מן הגויים שאומרים שה' רק למעלה שאין מכבוד מלכו של עולם לדור היכן שבני אדם, ועל זה הם עשו את פסל החירות שיד אחת למעלה שמצביעים שה' יתברך רק שם חלילה, וכאן יש להם חירות, ולא שהם מכבדים את ה' אלא רוצים לחיות בלי דין ובלי דיין, אבל אנו היהודים יודעים שמלא כל הארץ כבודו.

שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, כדאי מידי פעם לקפוץ לבית חולים לביקור קצר אצל אותם שיש להם אבנים בכליות, ולראות מזה מוסר השכל כמה אנו צריכים להודות לה' יתברך שהכל מתוקן, ואין בעיה, בלי תשלום כספי, אלא להודות לו בברכה של 45 מילים בלבד כמנין אדם.

וכן מסביר מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ו סעיף א) שהוולד במעי אמו הטבור פתוח והפה סתום (כדי שלא ישתה מי שפיר וימות) וברגע הלידה הטבור נסתם והפה נפתח, ואם הטבור היה נשאר פתוח והפה סתום אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.

יש לנו משגיח שדואג לנו

רופא כל בשר, שעצם זה שאדם יכול להוצא את הפסולת מגופו זו רפואה גדולה שהרי אם נאכל מאכל מקולקל זה מסוכן, ממילא אם המאכל היה מתעפש בתוך הבטן ולא היה יוצא אי אפשר לחיות, ושלא נדבר איך האדם היה נראה תוך כמה שנים, והנקבים הללו שהקדוש ברוך הוא ברא באדם מסדרים את הכל.

ומפליא לעשות, יש בזה שלושה פירושים נפלאים, הראשון, כל דבר שיש בו רוח כגון בלון או גלגל אם נעשה בו חור אפילו של מחט, אזי כל הרוח והאויר ירדו ואין גלגל ולא בלון. והאדם הרי מורכב מנשמה שזה בעצם רוח שה' נפח שנאמר (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", ואיך זה שיש באדם נקבים והוא לא מתפנצ'ר, זה נס כל רגע ורגע, וזה 'ומפליא לעשות' שזה פלא.

הפירוש השני, הוא שבאוכל יש את החלק טוב שהגוף צריך אותו, ויש גם את הפסולת שצריך לצאת מהגוף ומי אחראי שם על כל הענין, ואם חס ושלום הפסולת היתה נשארת בגוף והחלק הטוב היה יוצא, אזי מה היינו עושים? אבל יש עלינו משגיח שזה אבא שבשמים, רק שביקש שנודה לו לטובתנו וזה 'ומפליא לעשות'.

והפירוש השלישי, שיש באדם שני כוחות מנוגדים שזה גוף שהוא גשמי ומוגבל ומצומצם, ונשמה שהיא רוחנית, ואיך זה מתחבר שהרי זה שני הפכים? ועל זה אומרים בסוף התפילה 'עושה שלום במרומיו' שזה השמים שנבראו משני דברים מנוגדים שזה אש ומים (עיין פירוש רש"י ז"ל בחומ"ש בראשית א, א), 'הוא יעשה שלום עלינו' שזה הגוף והנשמה, שהגוף רוצה תאוות העולם הזה, והנשמה רוצה רוחניות, ושהגוף יהיה בשלום עם הנשמה כמו שמובא במשנה (אבות פ"א משנה יז) ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

וכל מה שאמרנו על ברכת 'אשר יצר' זו טיפה מן הים הגדול, והלואי ונזכה לכוין לפחות את זה, ורבינו אליהו לופיאן ז"ל כתב (עיין בספר 'עלינו לשבח' פרשת ויצא עמוד שס"ו) שמי שנזהר לברך ברכת 'אשר יצר' בהתבוננות ובכוונה, מובטח לו שלא יחלה כל ימיו, ולא יזדקק לרופאים (חוץ ממה שנגזר שלפני המיתה יהיה חולי רח"ל. עיין בבא מציעא דף פז.), ומי פתי שומע הבטחה של צדיק שלא יהיה חולה כל ימיו, ולא יברך אותה כתיקונה (ומי שרוצה לראות הסברים נוספים יעיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן ו' ואנכי קצרתי).

אם הייתי מקבל כוס עדינה מרבי שמעון בר יוחאי

ד. ברכת אלוקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. צריך להבין מדוע חוזרים על המילה 'אתה' כמה וכמה פעמים?

אם היינו מקבלים כוס מזכוכית עדינה מרבי שמעון בר יוחאי, והיה מזהיר אותנו לשמור עליה, כמה היינו מקפידים שהיא לא תשבר, כי זה לא רק החשיבות של הכוס, אלא ובעיקר זה מי הוא זה שקיבלנו ממנו את הכוס הלוא הוא רשב"י, וכאן אנו מדברים על נשמה שהיא עצמה חשובה לאין ערוך, ומדרגתה יותר ממלאכי השרת, וזה חלק אלוה ממעל ממש, שהרי אומרים 'אתה נפחתה בי', וכמו להבדיל אדם שמנפח בלון שחלק מתוכו נמצא בתוך הבלון, ואיך אפשר להפקיר את הנשמה.

ועוד יותר שנתבונן, מימי קיבלנו את הנשמה? מבורא העולם ויוצר האדם, ואיך אדם נורמלי מסוגל ללכלך את הנשמה בעבירות. ואם נתלכלכנו, איך לא נמהר לטהר נשמתינו, והרי אפילו בגד מלוכלך, האדם ממהר לנקותו, כל שכן הנשמה הטהורה.

ומה שאומרים 'ואתה משמרה בקרבי', כיון שהנשמה היא רוצה לצאת בין נשימה לנשימה, אלא שה' יתברך שומר לנו עליה.

אין ניתוחים פלסטיים

ואתה עתיד ליטלה ממני, כאן חשוב לזכור את היום ההוא שיפרד האדם מכל העולם הזה ויגיע לעולם שכולו טוב, או רע, גהינום או גן עדן? מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך (עדיות ה, ז). והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). וכן מובא בזוהר הקדוש (משפטים דף צ"ז ע"א) על הפסוק "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים" (שמות כא, ז) שהקדוש ברוך הוא נתן באדם את ביתו שהיא ה"נשמה" וכשמגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם אזי אם נשמתו חזרה בתשובה בעודו בחיים, זוכה שמקבל שכרו מושלם, אולם אם הנשמה לא נקיה אזי אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה שנשמה לא תתראה לפניו כראוי, לכן הבה ונתעורר לפני...

ומה שאומרים 'ולהחזירה בי לעתיד לבוא', כאן יזכור האדם את תחיית המתים, שזה אחד משלוש עשרה עיקרי היהדות, והחפץ חיים מוסיף שאיך שהיתה כך נקבלנה, ואי אפשר לעשות ניתוחים פלסטיים. וכאן בעולם הזה אדם שחטא בידיו או בעיניו וכדומה, לא רואים כלום, כיון שכאן זה עולם השקר, אבל שם זה עולם האמת, וסוף דבר הכל הכל הכל נשמע לכולם, שאם חטאנו באזניים, האזנים ייעשו משונות מאוד, וכולם יראו. וכן בשאר האיברים. ואם האדם שמר על עצמו בטהרה, או שחטא, אבל עשה תשובה, הוא יאיר כצאת השמש בגבורתה.

'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך', לרמוז לנו לנצל את הזמן, שהרי לא המתים יהללו יה, ואחר המיתה כבר אי אפשר אפילו לקיים אבק של מצוה, ולכן צריך לנצל את הזמן.

'ברוך... המחזיר נשמות לפגרים מתים', חוץ מהפשט אפשר לדרוש שגם אם האדם נעשה רשע והוא נקרא 'מת' מבחינה רוחנית (ברכות יח:), בכל זאת הקדוש ברוך הוא מחזיר לו את הנשמה. ויהי רצון שנזכה לאחר מאה ועשרים שנה, להחזיר את נשמתינו טהורה וזכה.

יום ולילה

ה. הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. 'שכוי' זה תרנגול, ובעברית 'שכוי' זה הלב - מקום הבינה (כמו שאומרים ב'פתח אליהו' בינה ליבא). ולפי הדרש 'היום' זה העולם הבא שכולו אמת. ו'לילה' זה העולם הזה שדומה לחושך (בבא מציעא פג:). שאת הטוב שזה התורה והמצוות שהם יקרים מפנינים ומפז רב, ישנן כאלה שמזלזלים "קצת", ואילו את הכסף והזהב והתאוות האחרות מנסים להשיג בכל מחיר, וכאן אנו מבקשים כשהחילונו 'יום חדש' שלא נתבלבל, ונדע להבחין בין יום, שזה עולם הבא, ונרצה לעשות מעשים טובים כדי לזכות בהם לעולם הבא. לבין לילה שזה העולם הזה, שלא נסתנוור מהיופי השיקרי והדמיוני של העולם הזה.

מדוע יצר הרע נקרא ס.מ.

ו. פוקח עוורים. שהאדם היה בלילה כעיוור וה' יתברך פתח לנו את עינינו וצריך להודות לה', וכן לכוין על בני האדם שלא זכו עדיין לראות את האמת ועדיין שקועים בשקר והולכים כעיורים אחר יצר הרע כשור לשחיטה, שה' יפקח את עיניהם במהרה ויעצרו את מירוצם ויפתחו עיניהם לראות את האור שזה התורה. וזו אחת הסיבות שהיצר הרע נקרא ס"מ שהוא עושה את האדם סומא ומטעהו לרדוף אחר דברים חשוכים.

וכן אם האדם פגם בעיניו, ממילא קשה לו להבין את התורה עד שיטהר את עיניו, וכעין מה שנאמר (תהלים קטו, ה) "עינים להם ולא יראו" דהיינו מפני שהוא משתמש בעיניו, ולהם, שהוא חשב שהם שלו, ולכן ולא יראו, שאינו רואה את הקושיא בגמרא, ועליו צריך להתפלל ב'פוקח עוורים', שבאמת הוא נקרא עיוור מבחינה רוחנית.

אני לא יכול בלי סיגריות בשבת

ז. מתיר אסורים. שהאדם היה אסור למיטה בשעת השינה, ועכשיו הוא משוחרר. וכן אפשר לרמוז בסיעתא דשמיא, שיש כאלה מסכנים שאומרים אני לא יכול בלי סיגריות בשבת, אני לא יכול בלי טלויזיה, ובלי כבלים, או אנשים אסורים בידי היצר הרע שצריך להתפלל עליהם 'מתיר אסורים' שיתגברו על כל האיסורים המביאים המון יסורים, ועליהם אומרים בסליחות 'קבץ מפוזרים, בכבלי צר (שזה הכבלים) סגורים, בלעום אכזרים (שזה היצרים הרעים), שרפו מועדיך', ומבזבזים את המועדים בסרטים וכן את המועד שזה זמן.

אתה נראה לי נהג טוב תעשה תאונה בבקשה

ח. זוקף כפופים. שהאדם היה כפוף בשעת שנתו ועכשיו ברוך ה' הוא זקוף, וצריך להודות לה'. ויש לרמוז בסיעתא דשמיא, שיש כאלה שמתביישים קצת להראות שהם דתיים, וגם כשהם עושים את המצוות הם מתכופפים, שחס ושלום לא יראו אותו שהוא בירך 'שהכל נהיה בדברו', או שבטעות יצאה לו הציצית מן החולצה, או שצריך זכוכית מגדלת לראות את הכיפה שלו, או כגון אשה נשואה שיודעת שצריך להניח כתר לראשה, אלא שהיא כפופה לחֶבְרָה ולשכנותיה.

וראיתי משל נפלא על זה (מהרב לוינשטיין), לילד קטן שנסע באוטובוס, ועמד ליד הנהג, ואמר לנהג בתחנונים, יש לי בקשה אליך אבל אני מבקש שלא תסרב לי כי בקשתי את זה כבר מכמה נהגי אוטובוס וכולם סירבו לי, אבל אתה נראה לי נהג טוב שתבין אותי לכן אנא ממך, כמה פעמים שמעתי בחדשות על תאונה כזו או אחרת ואני מאוד סקרן לדעת מה זה תאונה ואיך זה נראה, האם תוכל לעשות זאת למעני? ובאומרו זאת פרץ בבכי. אבל כמובן שהנהג סירב. והוא בכה מאוד, אבל כמובן שזה לא עזר לו, וגם כשכל הילדים באוטובוס הוסיפו להתחנן לנהג.

וזה אותו אדם שיודע בתוכו פנימה שזה תאונה לנשמה מה שהוא עושה עכשיו, אבל בשביל למצוא חן מהחברה או אשה משכנתה וכדומה, אזי הוא מפסיד הכל. ועל זה פתח בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א) בסעיף הראשון 'ואל יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך' (הרמ"א בהג"ה שם). כגון שבאה אשה ללחוץ לו יד, או ההיפך, והוא יודע שזה איסור חמור, שאפילו הבעל לאשתו כשאינה טהורה אסור לו ללחוץ לה יד, קל וחומר לאישה אחרת אפילו שהיא טהורה זה אסור.

וכל זה מפני הבושה, ו'בושה' זה אותיות 'שובה', ויש לו לקיים בעצמו מה שנאמר בנביא (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", ויזכור את מאמר חז"ל בגמרא (ברכות יב:) כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו. ואם כן כל שכן מי שעושה מצוה, ויודע שילעגו לו, ובכל זאת אינו נמנע מלעשותה, איזה מחילת עוונות גדולה היא לו.

וזה לשון הרמב"ם (פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"י) כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את ה' עד כאן לשונו. וכמו שהעבירה הגדולה ביותר היא חילול ה' רח"ל, כך המצוה הגדולה ביותר היא מצות קידוש ה'. וצריך לבקש עליהם ועלינו, 'זוקף כפופים', שלא נהיה כפופים אלא למי שאמר והיה העולם.

לא תבושי ולא תכלמי

ט. מלביש ערומים. שזה שיש לאדם בגד ללבוש, אם בקיץ בגדים מתאימים, ואם זה בחורף בגדים חמים, צריך להודות לה'. וכן יש לפרש בסיעתא דשמיא, על אותן בנות ישראל הקדושות והטהורות שמחוסר ידיעה לא מתלבשות בצניעות, ובלא יודעין מחטיאות את הרבים, שהקדוש ברוך הוא ילבישן, וכמאמר רבי שלמה אלקבץ זצ"ל בפיוט הנפלא 'לכה דודי', 'התנערי מעפר קומי', שהמילה 'מעפר' זה ראשי תיבות: מ'בגדי ע'וֹנָה פר'וצים. אלא 'לבשי בגדי תפארתך עמי', שזה בגדי המלכות האמיתיים כראוי לבת מלך מלכי המלכים. ואם חברותייך עלולות לצחוק עליך, על זה ממשיך ואומר 'לא תבושי ולא תכלמי, מה תשתוחחי' שזה לשון לשוח ולהתבייש, 'ומה תהמי' אל תעמדי בתמיהה, 'כי בך יחסו עניי עמי' שאותן עניות בלבוש מחוסר צניעות בך יבואו עוד לכסות בצילך ולבקש ממך ברכה 'ונבנתה עיר על תלה'.

ומה יקרה לאלה שעדיין ימשיכו לצחוק וללעוג לך, על זה אומר הרב 'והיו למשיסה שוסייך ורחקו כל מבלעייך' אלה שניסו לבלוע אותך מקנאה סמויה, שאת נראית כבת מלך והן כלא חשובות, שהרי דבר חשוב זה דבר מכוסה, כעין יהלום שקנית מחנות יהלומים, תראי כמה עטיפות עוטפים אותו. וכן כל שולחן שבאולמות עוטפים אותו, ויש מחמירים לעטוף גם את הכסא, כי דבר עטוף זה מכובד. אבל מי כן יראה לך חיבה ואהבה, 'ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה', וכן שאר הברכות שאת זוכה לקבל, ואמרנו רק מעט שבמעט.

האם יש איסור ללבוש פאה נכרית

אלא שלא רק על אותן בנות קדושות שלא יודעות, צריך להתפלל, אלא בעיקר על אותן נשים נשואות שלובשות את הפאה הנכרית, ולמרות שהקושי הוא עצום ונורא וכבר אמר הלל הזקן (אבות פ"ב מ"ד) אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, אלא שכגודל הקושי כן גודל השכר העצום והנורא, "עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

ונעתיק קצת לשונות של גדולי הדורות בזמנינו ובזמנים שקדמו לנו מעט. הרב הגאון הקדוש רבינו שמואל הלוי ואזנר שליט"א אמר מה מועילה המזוזה הכשרה השומרת דלתות ישראל, אם האשה לובשת פאה נכרית, שאין בין הפאה לגילוי הראש שום דבר. לשון הבבא סאלי זיע"א כל אישה הלובשת פאה או אפילו חתיכת פאה (ומכסה חלק מראשה) היא מכינה לעצמה חומר הסקה לגיהנום, אי אפשר לרמות את הקדוש ברוך הוא, לפי דעת תורה את לא יוצאת ידי חובת כיסוי ראש.

לשון הצדיק רבי שלמה זלמן אויירבעך זצ"ל: אני לא מבחין בין פאה לשיער, זה אצלי מאוס מאוד, לדעתי כל האסונות באים מהפאות, ואני מתכוון גם על הקצרות, לעולם לא התרתי לאף אשה פאה נכרית. לשון החזון איש זצ"ל: נודף מהפיאה ריח של איסור דאורייתא. לשון המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי זיע"א: אני אומר מי שלובשת פאה היא עצמה נכרית, הפאה שייכת לגויות. לשון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל המכונה ה'סטייפלער הקדוש': בודאי יתכן שזה איסור דאורייתא לצאת לרחוב עם פאה. לשון החתם סופר: פאה נוכרית אני אוסרכם באיסור גמור וה' ימצאכם חן וחסד ותגדלו בניכם וצאצאיכם על התורה והעבודה. לשון הרב אלישיב שליט"א: הפאות שאתן חובשות היום נשים הן איסור גמור, מה שיש היום זה ממש ערוה, זה נראה כמו שיער טבעי, ואין שום צד להתיר הפאות הנכריות. ובהמשך הדברים תקף הרב את הבעלים גם כן (וסגולה בדוקה מאוד שאם הבעלים יורידו דמעות על זה, הפאה גם תרד, וכדאי שיורידו דמעות על זה ולא על דברים אחרים).

לקחו ספר תורה ועשו חרם!

לשון מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א: פאה נוכרית זה אסור בהחלט! יש למעלה מעשרים פוסקים שאומרים שזה אסור בהחלט, זה כמו ראש מגולה, היה גאון עצום שמו רבי פינחס הורוביץ בעל ההפלאה היה גאון עולם, הוא ובית דינו לקחו את הספר תורה עימהם ועשו חרם על כל אשה שתלבש פאה נכרית, מי יכול לעבור על חרם של אדם גדול כזה. הגאון מוילנא בספרו על המשניות כותב בפירוש שזה אסור, וכן הגאון יעב"ץ, הרב מהרי"ץ חיות ז"ל בספרו איש חיות כותב בתשובתו, כבר אסרוה גדולי עולם ואין מקילים בה, אלא רק האפיקורסים והמינים וכולם נזהרים בזה (וידועה המשנה בסנהדרין צ. שאפיקורוס אין לו חלק לעולם הבא). הגאון הצדיק רבי חיים מצאנז ז"ל כתב בספרו שו"ת דברי חיים, אלה הן רק השחקניות הפרועות והפרוצות, אלו הן שהתחילו בזה, ולמדו מהן כמה נשים, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהן.

והוסיף מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א ואמר, לצערינו הרב, אני שומע כמה בנות צדיקות שאוהבות דוקא לכסות את ראשן במטפחת או בכובע, והבחורים הם אברכים של ישיבה, אוי להם ולשיברם מחללים שם שמים, דורשים מהן שלא ישתדכו עמהן עד שיבטיחו שהן ילבשו פאה נכרית, איזה אברכים אלה? עמי הארץ, בורים, רשעים, תורה שלהם כמו דואג האדומי מן השפה ולחוץ, עתידים הם ליתן את הדין. וכן בעל ספר עצי ארזים כתב באבן העזר, מובטחני שכל רב שיקל בפאה נכרית עתיד הוא ליתן את הדין.

מדוע גדולי ישראל מדברים בלשון חריפה

עד כאן לשונם הקדוש, וכבר אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב מ"י) והוי זהיר בגחלתן שמא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

וכבר ידוע הוא שאם לא נלך לפי חכמי הדור, אין לנו על מי להשען, וגם אם הדברים קשים, הם רק לטובתינו, והסיבה שהדברים הנ"ל קצת קשים, היא משום שגדולי הדור הם ממש כמו אבא שדואג לבנו, משל לאדם שעמד בצומת דרכים וכשהיה רואה אדם רוצה לעבור לצד מסויים, עמד והזהיר אותו בלשון רכה שהדרך שם מאוד מסוכנת ולא כדאי לו לעבור שם, ויש כאלה שאכן שמעו לו, אמנם ישנן כאלה שסירבו.

והנה כאשר בא בנו של המוכיח, הפעם נשתנה קולו של המוכיח, בתחילה דיבר דברים רכים, אך משראה שהלה לא מעוניין ורוצה בכל זאת לעבור, דיבר איתו בתחנונים ובדמעות, וגם זה לא עזר. ואז החל לגעור בו בתוכחות קשות ומרות ואפילו אחז בו שלא יעבור.

ופתח הבחור את פיו בתמיהה ושאל לדעת מה נשתניתי אני מכל האנשים שעברו כאן שאותם לא הוכחת קשות ולא אחזת בהם? אמר לו האיש, אני לא מכיר אותם אבל מחובתי להזהירם, אבל אתה הבן שלי, ואותך אני אוהב, לכן לא אתן לך להסתכן. ולכן בל נחשוד את חכמי הדור שמתריסים כלפינו חינם ח"ו, אלא כיון שהם דואגים לנו כמו בניהם, ולכן קשה להם לראות זאת, מדברים בלשון קשה.

ופירוש נוסף לברכת 'מלביש ערומים', שהערום האמיתי זה יכול להיות אדם שיש לו הרבה בגדים, אלא שהוא ערום מתורה ומצוות, וכמו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק (בראשית ג, ז) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות", שהקדוש ברוך הוא פנה לאדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת ואמר לו, מי הגיד לך כי עירום אתה, שמצוה אחת היתה בידך וגם ממנה נעשית ערום, ויכול להיות אדם שיש לו הרבה מצוות, ובכל זאת נעשה ערום מבחינה רוחנית, שזה אדם שראה קרי לילה, ושלא נדבר על יותר מזה, שנתרוקן מקדושתו שעליו אמר רבינו האר"י ז"ל שצריך לכוין ב'מלביש ערומים'.

אם תקום עייף כמו לפני השינה

י. הנותן ליעף כח. רק ננסה לתאר לעצמינו שהאדם קם עייף, כמו לפני שנכנס לישון, איזה הרגשה זו, איך הוא יקום לעבודת ה' (או לעבודה בנגריה)? איך הוא יתפלל או ילמד תורה כשהוא נורא עייף? מה עשה בורא עולם, החזיר לנו את הנשמה בלי עייפות כלל [ומה שאומרים הנותן ליעף כח, שמעתי שיש אבר בגוף שהוא המצבר שמזרים באדם כח והוא נקרא 'יעף'].

ופירוש נוסף 'הנותן ליעף כח', שעיקר הכח של האדם ופעולתיו מתראות על ידי ידיו, וידוע שבכל אצבע יש שלושה פרקים, ובאגודל שנים בלבד. אם כן יוצא לנו בסה"כ כ"ח פרקים, ובכל יד יש ארבע עשרה פרקים, ולכן היד נקראת יד.

כל הנס הגדול קרה כדי שאתה תשב ותלמד תורה

י"א. רוקע הארץ על המים. שה' יתברך עשה לנו קרקע על המים, דהיינו יבשה, כדי שנוכל לדרוך עליה. וכן אפשר לרמוז בסיעתא דשמיא שכל כדור הארץ עומד על המים, 'ואין מים אלא תורה' (בבא קמא יז.). ושמעתי מעשה בזוג שהתחתן בשעה טובה ומוצלחת, והכל הסתדר, אלא שלא זכו לפרי בטן כעשר שנים, ובצר להם פנו לרבנים וגם לרופאים, ובינתיים עברו להם עוד עשר שנים, והצער גדל שבעתיים.

והנה הגיע לארץ חבר של הבעל מאירופה לאחר שכבר עברו 23 שנים רצופות, וסיפרו לו את כל העניין, אמר להם החבר: כנראה שזה לא התיקון שלכם להביא ילדים לעולם וכדאי להשלים עם המציאות ולא לחיות בתקוות שווא וכל פעם להצטער מחדש, תסכימו עם זה כי אם 23 שנה לא הצלחתם לא מסתבר לפי ההיגיון שתצליחו בהמשך. והזוג שמע את הדברים, והתייר חזר לאירופה וסיפר לאשתו מה קורה איתם ומה הוא אמר להם. אבל אשתו גערה בו, איך אתה כך מייאש אותם, הרי ה' הוא כל יכול וצריך להמשיך להתפלל! אבל הבעל אמר שהם צריכים לנס יותר מדי גדול, ואם הם יזכו לפריה ורביה הוא נודר נדר לה' אלוקי ישראל שהוא סוגר את כל העסקים באירופה ועולה לארץ הקודש ולומד תורה כאברך מן המנין.

וכעבור שנתיים, הנס קרה, והזוג זכה לזוג תינוקות בן ובת. וכשהתייר מאירופה שמע את הבשורה שמח בתחילה, אבל כשנזכר בהבטחה שלו והבין שהוא צריך להיפרד מכל הביזניס האירופאי ולהתנדנד ליד הגמרא, היצר הרע שלו גרם לו להפסיק לשמוח.

אבל עם נדרים לא משחקים, ולכן הוא נסע לרבי חיים קנייבסקי שליט"א וסיפר לו את העניין וביקש לעשות התרת נדרים או ששליח ילמד במקומי. אך הרב אמר שאי אפשר לעשות התרת נדרים וגם לא שליח שילמד במקומך, כי זה שנולדו להם זוג תאומים כנראה זה בזכותך, שה' יתברך ראה שנדרת להיות מחובשי בית המדרש עשה את הנס הגדול כדי שאתה תלמד תורה, ולכן אי אפשר לעשות התרת נדרים, ואין צורך לומר שכיום הוא לומד תורה. וזה כח התורה לפקוד עקרות והרבה יותר מזה.

איזו רוח מעמידה את העולם

וזה מה שאמרו חז"ל (הקדמת הזוה"ק דף ה:) שה' יתברך נסתכל בתורה וברא את העולם, וה' יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית, והבריאה ממשיכה להתחדש, וכל זה בזכות התורה הקדושה. ואומר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ברוח פיו. שנאמר (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", ואם כן איך העולם כיום עומד? והרי אם ננפח בלון ונעזוב את האויר שיצא החוצה, הבלון לא ישאר מנופח, ואיך עולמנו עומד על תילו? ועונה רבי שמעון בר יוחאי שזו הרוח של הלומד תורה, שבשעה שהאדם לומד תורה הוא מדבר ויוצא אויר ורוח מפיו, וזו הרוח שמעמידה את העולם.

אתה לא תראה יותר, אבל איך ראית עד היום

ועוד אפשר לפרש בסיעתא דשמיא 'רוקע הארץ על המים', שהארץ זה עמי הארץ, שחיים ויש להם הצלחה בעסקיהם ובממונם ושלום בביתם, כל זה על המים, דהיינו התלמידי חכמים שעוסקים במים שזו התורה הקדושה, וכמו שאומרים כל בוקר בתפילה 'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' וכו', וכן האדם עצמו שיש בו גוף שזה החלק הארצי והגשמי חי בזכות המים שזו התורה הקדושה.

ומעשה היה ברב הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שיום אחד נכנס מזועזע כולו לבית המדרש, וכששאלוהו על מה ולמה הרב מזועזע כל כך? אמר להם הרב: שהיום הוא הבין קצת יותר, מה כח התורה, שבא אליו איזה זקן תלמיד חכם וסיפר לו שלפני זמן מסויים הוא אמר לעצמו שכיון שהוא כבר לא צעיר כל כך, וקשה עליו ללמוד תורה בעמל ולחבר ספרים כמו שעשה בעבר, לכן החליט שמחר בבוקר הוא ילמד דברים יותר קלים שלא דורשים עמל.

אלא שלדאבונינו הוא קם בבוקר ועיניו מסרבות לראות. אמר הזקן לעצמו, כנראה זה משהו חד - פעמי, והלך לאחד הרופאים הגדולים באיזור שהיה מומחה גדול לעיניים. והרופא בדק אותו, ואמר לו התשובה תינתן בעוד שבוע אני צריך לבדוק את כל הנתונים.

ואחר שבוע הוא חזר אליו כשהוא עדיין לא רואה, ומתחנן למוצא פיו של הרופא שיאמר לו אם יש לו סיכוי לראות שוב, ואיך זה קרה? אמר לו הרופא: אני מצטער להודיעך שלראות, אתה לא תראה יותר, אבל דבר אחד אני לא מבין איך ראית עד היום, לפי הנתונים שלך אתה אמור להיות עיוור מזמן. ורק אז הוא הבין שמה שהוא ראה עד היום זה רק בזכות התורה הקדושה.

בזכות מה יקומו עמי הארץ בתחיית המתים

ויש לפרש עוד בסיעתא דשמיא, 'רוקע הארץ על המים', על פי הגמרא (כתובות קיא:) שאמר רבי אלעזר עמי הארץ לא יזכו חלילה לקום בתחיית המתים שנאמר: (ישעיה כו, יט) "כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל", מי שמשתמש באור של תורה יזכה לקום, ומי שאינו משתמש באור של תורה, לא יזכה לקום. אבל רבי יוחנן רבו נאנח כשהוא שמע את דבריו והצטער על עמי הארץ. אמר לו: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה שנאמר (דברים ג, ד) "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", וכי אפשר לידבק בשכינה? והרי כתוב (שם ד, כד) "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא"? אלא כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה. ועל פי זה אפשר לפרש כך 'רוקע הארץ' שה' יתברך ירים את עמי הארץ מהקרקע בשעת תחיית המתים, ומה הסיבה? 'על המים', בזכות לומדי התורה שפורנסו על ידי עמי הארץ.

אני לא יודע לאן אני הולך

י"ב. המכין מצעדי גבר. שהקדוש ברוך הוא עשה לאדם רגליים כדי שהוא יוכל לצעוד איתם לכל מקום. וכן שנגזר על האדם כמה פסיעות הוא יצעד היום, אלא שזה תלוי בו, לאן הוא יכוון את פסיעותיו, האם לבית מדרש או למגרש. וכן ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא), שהאדם חושב לילך למקום פלוני אלמוני, וכבר מתכנן את זה זמן רב, וברגע אחד, ה' מכוין את צעדיו למקום אחר.

וכן כשהאדם מסופק אם ללכת לפה או לשם, יכוין בברכה זו שה' יכין את צעדיו למקום הנכון והראוי. ומעשה ברב גדול שהלך לבית הכנסת להתפלל, והנה ראה אותו שוטר ששונא מאוד את היהודים, וחיפש אמתלא כדי לעצור את רב היהודים. ושאל את הרב, לאן אתה הולך? אמר לו הרב: אני לא יודע לאן אני הולך. מה פירוש אני לא יודע, זעק השוטר??? כנראה אתה מרגל, ולקח אותו למעצר.

ובינתיים נודע הדבר למפקד שאחראי על השוטר הזה, ואמר לו: מה ראית כי עשית את הדבר הזה, לקחת את רב היהודים למעצר? ענה השוטר: הרב הולך ואומר שאינו יודע לאן הוא הולך, זה נשמע לך הגיוני? ניגש המפקד לרב ביראת כבוד ושאל אותו, לאן כבוד הרב רצה ללכת? אמר לו הרב: רציתי ללכת לבית הכנסת, ותראה לאן הגעתי? ומיד שחרר אותו מהמעצר. כי הרבה תכנונים יש לאדם בראש, אבל אנו רק בובות ומלמעלה ה' מושך בחוטים.

קודם ספר תורה ואחר כך מקרר

י"ג. שעשה לי כל צרכי. 'כל צרכי', הסבירו המפרשים שזה חוזר על הנעליים, שעל ידי שיש לאדם נעליים הוא יכול ללכת ממקום למקום ולעשות את כל צרכיו וענייניו. וכן הסבירו את זה אפילו על המשקפיים, שלולא הם, היה קשה מאוד לראות, ומי נתן שְכֶל לאופטיקאים לייצר לך משקפי ראייה? ה' יתברך, שעשה לי כל צרכי. (אלא שאת המשקפיים לא מומלץ ללבוש ברחוב הסואן).

וכן אפשר לכוין על שאר דברים שנתחדשו בדורינו, והשימוש בהם חיוני, כגון מקרר, וברז מים, ומה שמברכים 'שעשה לי כל צרכי', המילה לי מורכבת מהאות הגבוהה ביותר שזו ל, ומהאות הקטנה ביותר שזו י, לומר לך שגם אם יש לך מעט כמו האות י, זהו צרכך, ואינך צריך ליותר. ורבי יהודה צדקה זצ"ל לא רצה להכניס מקרר לביתו עד שקודם כל יכניס ספר תורה, ולמה, מפני שזה צורך הגוף, וזה צורך הנשמה. וכן עשה. ואת הטלפון בכלל לא רצה הרב להכניס לביתו, אבל לאחר שכנועים רבים שזה דבר הכרחי כיום, אזי הטלפון נכנס הביתה. וביום מן הימים הרב נתקע בבית כשהוא סגור ואין מפתח, ובלית ברירה ניגש לטלפון וחייג לחתנו הרב הגאון רבי יעקב שכנזי שליט"א, והרב מיהר לחלצו מן ביתו, ובדרך אגב אמר לו, הנה הרב רואה שיש צורך בטלפון. אמר לו הרב, אם לא היה טלפון לא הייתי נתקע בבית.

הלואי ותחזור למה שהיא היתה לפני כן

וכן יש לפרש עוד בסיעתא דשמיא 'שעשה לי כל צרכי' - שאנחנו חייבים להאמין שלא חסר לנו כלום, ואני לא מדבר שבאמת לא נראה שחסר, אלא שנראה שחסר ואין לנו את זה, ולא את זה, שהרי אנו מברכים בפה מלא 'שעשה לי כל צרכי' ואם אין לי את זה, אני לא צריך את זה, ואולי זה רק יזיק לי, וכמו המעשה בגמרא (תענית כג:) באותו תלמיד שרבו ראה שהוא עצוב למדי, ושאל אותו למה תבכה, ולמה ירע לבבך, הלוא התחתנת רק לפני זמן קצר, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, אבל אתה צריך לשמוח? אמר התלמיד לרבו שאשתו לא יפה מספיק והוא רוצה שהיא תהיה יפה. אמר לו רבו, מה שמה של האשה? אמר לו חנה שמה. אמר הרב תתייפה חנה.

ואכן התלמיד מגיע לביתו, ואשתו נהפכה למלכת היופי והטופי, אלא שלאחר שבוע, הרב רואה אותו עצוב שבעתיים מהפעם הראשונה, ושאל אותו בתמיהה, האם האשה לא נעשתה יפה? ענה לו התלמיד: נעשתה יפה כבוד הרב, אבל היא מתגאה עלי, וכל היום עסוקה באיפור ובגדים נאים שיתאימו לנעליים, והנעליים למטפחת, ואין לה זמן לבשל, ואם אני אומר איזה מילה, היא מחזירה לי בריבית דריבית, מי יתן ותחזור למצב הראשון ותכבדני כראוי, ותשב עם התהלים ולא עם האודם. אמר הרב: תחזור חנה לשחרוריתה. וחזרה חנה למצבה הראשון, וכיבדה את בעלה כראוי.

המוח עובד טוב מאוד

י"ד. אוזר ישראל בגבורה. 'אוזר' זו החגורה, שמפרידה בין הלב לערוה, ועל ידי כך האדם נמנע מלהרהר בדברים אסורים, וכל מה שקשור לערוה ולדברים אסורים הוא מרחיק מהלב וזוכה ללב טהור. ואם נבוא ונשאל, וכי הלב יש לו עיניים שצריך להניח חציצה בן הלב לערוה? אלא שצריכים אנו לעשות פעולה מסויימת כדי להראות לבוראנו שרוצים אנו לטהר ליבנו ולעובדו באמת.

וכמו שבמקדש צריך להביא אש מלמטה למרות שיורדת אש מלמעלה (יומא כא:), ובלי האש שלמטה לא תרד האש מלמעלה, ואיך מטהרים את הלב? עוסקים בלב שזו התורה שהאות האחרונה בתורה זו - ל, של "לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב), והאות הראשונה בתורה זו - ב, של "בראשית" (בראשית א, א). ועל ידי שמסיימים את התורה ושוב חוזרים, מיד הלב נטהר.

וכן יש לפרש בסיעתא דשמיא 'אוזר ישראל בגבורה', שידוע המילה גבורה עולה בגימטריא כמנין המילה ראיה, ונראה שזה כדי לרמוז ששם דוקא ניכרת גבורתו של היהודי, שהוא לא רואה דברים אחרים, ועל ידי זה הלב טהור, שעין רואה והלב חומד, ורק השאלה היא, מה העין רואה? אם העין רואה דברים של איסור, הלב חומד את האיסורים, וממילא באים היסורים רח"ל. אבל אם העין רואה תורה ומקיים 'והאר עינינו בתורתך' אזי הלב חומד תורה.

וכעין שסיפר הרב לוינשטיין שליט"א שהגיע פעם איזה בחור לרב בית הלוי, ואמר לו כבוד הרב, יש לי בעיה שאני מנסה לקיים את המצווה להסתכל בציצית (במדבר טו, לט), שבציצית יש תכלת, וצבע התכלת דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לאבן ספיר, ואבן ספיר לכסא הכבוד. אלא שכשאני מסתכל בציצית ומדמיין את התכלת אני נזכר בים, אבל לא יותר מזה, האם המוח שלי לא עובד נכון?

אמר לו הרב, רבותינו אמרו (עבודה זרה כ:) שאסור להסתכל בבגדים צבעוניים של אשה שהוא מכירה, ואפילו כאשר הבגדים מונחים על חבל הכביסה, וקל וחומר שהם עליה, האם יצא לך שהסתכלת בבגדים צבעוניים והרהרת? כן יצא לי, אמר התלמיד באנחה. אם כך המוח שלך עובד מצויין, רק העניין פשוט, מה שאתה רוצה לחשוב, את זה אתה חושב.

עיקר יצר הרע בענייני צניעות וקדושה

ויש עוד לרמוז בסיעתא דשמיא 'אוזר ישראל בגבורה', שרבותינו ז"ל אמרו (עיין שבת עז:) שכיון שאותיות אל"ף ועי"ן הם מאותו מוצא, לכן אפשר להחליפם, ולפי זה אפשר לומר ש'אוזר' רומז ל'עוזר' ישראל בגבורה, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (קידושין ל:) בכל יום ויום מתחדש ומתגבר יצר הרע על האדם, ולולא שהקדוש ברוך הוא עוזר לו, אין יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב-לג) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו", ועיקר היצר הרע של האדם זה לפגום בקדושה, וכמו שהזכרנו שהמילה 'גבורה' גימטריא 'ראיה', שעל ידי שהאדם נזהר לא לפגום בעיניו, אזי הוא נעשה קדוש, וכמו שאומרים בקריאת שמע "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וגו' "והייתם קדושים לאלוקיכם".

ומובא בזוהר הקדוש (שלח, קס"ה:) שאין משובח לפני הקדוש ברוך הוא כמו מי ששומר על הקדושה שלו, ומעשה שהיה במרן רבינו הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א לפני המון שנים, שהרב עלה לאוטובוס כדי לנסעו לביתו, וישב צמוד לספר ולמד, והנה באחת התחנות עלתה אשה בהריון והרב ראה שהיא מתכוונת לשבת במושב לידו, ולכן נכנס פנימה במושב ליד החלון שהיא תוכל לשבת כראוי, ובסוף הנסיעה היכן שהרב ירד גם אותה אשה ירדה, והיא קראה לעברו: הרב עובדיה, הרב עובדיה, והנה הרב רואה שזאת היתה אשתו. כך יוצאים הרב עובדיה.

ועיקר הגבורה של האדם זה דוקא בעניינים של הקדושה והראיות האסורות, ולא יבוש מפני המלעיגים עליו אלא יהיה גיבור כאריה, ומובא בספר אורחות צדיקים (שער התשובה) אם ישמור עיניו נמצא שלבו שמור, ומתוך שלבו ועיניו שמורים, נמצא כולו שמור. ולמה הדבר דומה, לאדם שיש לו בבית דברים יקרי ערך ששווים מליונים, והוא צריך לצאת מביתו, הוא צריך לנעול טוב את דלת ביתו, שלא יהיה שום דרך כניסה לגנבים. אבל אם הוא ישאיר את דלת ביתו פתוחה לרווחה, הכל יגנב מעימו. והוא הדין לכאן, שיש באדם נשמה טהורה חלק אלוקי ממש, ולכן אסור לתת לגנבים שזה המראות האסורות להכנס פנימה, ואיך עושים זאת? לא פותחים את הדלת ליצר הרע. וכמובן שאנו בדור קשה מאוד מאוד מאוד מבחינה זו, אבל הבא להטהר מסייעין בידו (שבת קד.).

כשאדם רואה מראה איסור ואינו מסתכל זו סגולה שמה שיבקש יקבל

ולכן יש לנו למסור נפש ולא ללכת לאירועים מעורבים שיש בהם מכת ערוב לנשמה. והמילה 'מעורב' זה אותיות 'עִוֵר בם' שהמילה 'בם' זו התורה שנאמר: "ודברת בם" (דברים ו, ז). וכן שהאות הראשונה בתורה שבכתב זו אות ב', של "בראשית", והאות הראשונה בתורה שבעל פה זו האות מ של מאימתי קורין את שמע בערבית (ברכות ב.). שהאדם נעשה עִוֵר בם בכל אירוע כזה שהוא הולך, ואינו מבין אחר כך לא את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה.

ואומר ספר החינוך (מצוה שפ"ז) שרק הפעמים הראשונות זה קשה מאוד, ואחר כך ייקל בעיניו לעשות כן כמה פעמים, וכן אומר עוד שעל ידי שמתגבר על יצרו בזה האדם ישמח בחלקו תמיד. וכתב הבן איש חי זיע"א (פרשת בא שנה ראשונה) שהעין והלב הם העיקר של הגוף, והנחת תפילין בין העיניים וברכות הראייה כגון ברקים, ברכת הלבנה או ברכת החמה, מועילים ביותר לשמור על העיניים ולקדשם ולהעלותם לדרגות. ואומר האור החיים הקדוש (פרשת ויקרא פי"ח פ"ד) מעלה גדולה היא לשומר בריתו והיא הדרגה שאין למעלה ממנה. וכן מובא בספר 'עטרת ישועה' שאם האדם עוצם עיניו מראות ברע, אזי נתכפרו לו כל עוונותיו, וכן כשהאדם הולך ברחוב ונזדמן לפניו הסתכלות אסורה ומתגבר על יצרו, מה שהוא מבקש באותו רגע זו סגולה עצומה שתתקבל בקשתו (הרב שומר אמונים זצ"ל).

וגם אם נפלנו הבה נקום ונאמר ליצר הרע, אין לי עסק עמך, וכל פרט ופרט שנזהרנו גם אם לפעמים נפלנו חלילה, צריך לדעת שכל זה חשוב בשמים מאוד מאוד, ויתנו לנו על זה שכר גדול וסיעתא דשמיא גדולה ועצומה.

אין אש הגיהנום שולטת במי שמניח תפילין וגם מאריך ימים

ט"ו. עוטר ישראל בתפארה. שזה התפילין שנאמר (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך" שהפאר של האדם זה התפילין. ולהבדיל אנו רואים לפעמים "אדם" עם עגילים באף ובאוזן ובלשון ובבטן, ושרשראות עבות, צריך ארגז כלים להוריד ממנו, לפי שהוא חושב שזה תפארתו ויקרו, וכאן יש עלינו תפילין שזה אות בינינו לבין אבא שבשמים, וכל רגע מקיימים 8 מצוות עשה, ובדקה 480 מצות עשה, ולא כדאי להוריד את זה כל כך מהר. וכבר כתב הבן איש חי זיע"א (שנה ראשונה פרשת חיי שרה הלכה יא) שאם האדם רוצה לזכות לנפש חיה ונשמה, ישב ללמוד עם התפילין אחר 'עלינו לשבח'.

והאדם שמניח תפילין מובא במשנה ברורה (סימן ל"ז) שכל עוונותיו נמחלין ואין אש הגהינום שולטת בו, ומאריך ימים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וממילא ככל שהתפלין יותר זמן על האדם והוא שומר על קדושתן שכרו רם ונישא. וכן 'עוטר ישראל בתפארה' זה הכובע שהאדם היהודי שם על ראשו, ואם לא כובע אזי לפחות כיפה, וזו הלכה ברורה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ב סעיף ו) שכותב מרן 'ולא ילך בגילוי הראש', ואם אלפיים שנה בהיותנו בין הגויים ידע היהודי לעמוד איתן וחזק מול כל הגויים וכיסה את ראשו, קל וחומר שאנו גרים בין יהודים שאין לנו מה להתבייש, ולהיפך זו בושה לא להשים כיסוי ראש בין לָאיש ובין לָאשה.

פעם זה לא היה חידוש

וכגודל הקושי כן גודל השכר הגדול ובפרט בדורינו אנו, שאם אשה בדור הקודם היתה מכסה את ראשה, זה לא היה חידוש גדול, כי כולן מכסות, אבל בדורינו כיסוי הראש זה חידוש עצום, כי היצר הרע חזק מאוד בענין זה, שאפשר לעשות 'פֵן' יפתה לבבכם, ['פן' זה ראשי תיבות: פאה נכרית], וכן לצבוע את השיער, ועוד, ובכל זאת היא מקריבה את עצמה על המזבח, ומבטלת את רצונה ביטול גמור שאין למעלה ממנו, ולוקחת את השיער ומכסה אותו, כי כך ציוה ה'! אין מעלה בעולם גדולה מזו.

וכן 'עוטר ישראל בתפארה' ללמדינו, שזה הפאר וההדר האמיתי, ולא בחינם אמרו חז"ל שהאשה נמשלה לספר תורה, וכמו שאת הס"ת מכסים ומייפים בכל מיני כיסויים ופרוכות, וזו היא קדושתו ותפארתו, כך גם האשה.

ועוד מובא שמה שבשתי הברכות הללו בלבד מוזכר המילה 'ישראל', 'אוזר ישראל בגבורה', ו'עוטר ישראל בתפארה', כי זה הפאר והקדושה של היהודים בלבד. וכן כשדיברו חז"ל שהגבר צריך לכסות את ראשו, זה כפשוטו שהראש יהיה מכוסה, ולא רק להניח עליו איזה כיפה, אלא שיראו את הכיפה מכל הכיוונים.

תראה כמה עדים יש לי שאני יהודי

ט"ז. שלא עשני גוי. וגם היהודי הגרוע ביותר, יש לו סיבה טובה מאוד לשמוח על עצם היותו יהודי, וכמו המעשה באותו שר יהודי שהיה מקורב למלך מאוד, אבל ממלך מלכי המלכים התרחק מאוד, ונראה כגוי לכל דבר. ואחד השרים הגוים מאוד קינא בו ולקח חבורה של ילדים שיעמדו במקום שהשר היהודי צריך לעבור עם הכרכרה שלו, ואמר להם שיצעקו לו בקולי קולות שהוא 'יהודי'.

ואכן כך היה, כל הילדים חסמו את הדרך של הכרכרה, והחלו לצעוק לעברו 'אתה יהודי', וראה זה פלא, השר היהודי ירד מהכרכרה והוציא את ארנקו וחילק מטבעות של זהב, לכל ילד שצעק עליו וקרא לו 'יהודי', והמשיך משם לארמון.

השר הגוי שעמד והתחבא בצד לא האמין למראה עיניו, ושאל את היהודי על זה. וענה לו היהודי, תשמע אני התרחקתי לצערי מאוד מהיהדות וחשבתי לעצמי שאולי בשמים כבר אני לא נחשב כבר מהעם הנבחר ונעשיתי כאחד הגויים, אבל היום היו לי הרבה עדים שעדיין 'אני יהודי', ומי יתן ואחזור גם בתשובה ואתנהג גם כיהודי, ואם היה לי יותר מטבעות עלי הייתי נותן להם הכל.

וכן היה פעם כנס של כמה מאומות העולם, והוזמן גם רב יהודי אורתודוקסי, וגם רב בריח דהיינו רפורמי, והרפורמי רצה למצוא חן בעיני הגויים, ואמר להם לעיני הרב היהודי, תדעו לכם שהיהודים אומרים שהגוי הכי טוב לא מגיע ליהודי הכי גרוע שיש בעולם.

וכשמוע הגויים את הרפורמי פנו בזעם לעבר הרב הצדיק, ושאלו אותו, האם זה נכון שאתם חושבים עלינו כך? השיב הרב בחיוך ואמר, לא רק אנחנו חושבים כך גם אתם מודים בזה, והראיה לכך היה לנו את היהודי הגרוע ביותר בעולם הלוא הוא יש"ו, ותראו מה עשיתם ממנו. וכן לפעמים האדם נכנס לעצבות מגודל חטאיו ועוונותיו שהיצר הרע גם מגדיל לו אותם כדי לייאשו שיאמר "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד, טז), ולכן הקדוש ברוך הוא רוצה לעוררו ולעודדו על ידי שיברך בכל בוקר בהתבוננות שלא עשני גוי, הלוא יש מיליארדים של גויים, סינים, אמריקאים, מוסלמים, וה' יתברך בחר בי. וכמו שאומרים בתפילה ובקידוש 'אתה בחרתנו מכל העמים', ואני גם הבן שלו שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואם עשיתי כמה עבירות אחזור מיד בתשובה. והסטייפלער זצ"ל אמר, שכשהאדם קם מהנפילה שלו זה עיקר התשובה והנצחון.

יהודי לא עושה עבירות מהלב

ועוד יש לרמוז בסיעתא דשמיא 'שלא עשני גוי', על פי הגמרא (מגילה יב.) שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי מדוע נתחייבו (שונאי) ישראל בדורו של המן הרשע כליה? אמר להם (רשב"י) אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (אחשורוש). אמר להם (רשב"י) אם כך, הגזירה היתה צריכה להיות רק על היהודים שבשושן הבירה, ומדוע נגזרה הגזירה על כל היהודים שבכל העולם? אמרו לו, רבינו, אמור לנו אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר, ואם זה על ההשתחויה איך הם לבסוף ניצלו? והרי על זה חייבים עונש מוות? אמר להם רבי שמעון בר יוחאי, כיון שהם לא השתחוו מהלב, וידעו שהצלם זה שטויות, לכן גם הקדוש ברוך הוא נהג עמם כך, והגזירה היתה רק על הנייר, עד שנתבטלה.

ולפי זה מובן שהיהודי מברך 'שלא עשני גוי' הוא בעצם אומר, גם כשאני חלילה חטאתי ופשעתי אני לא כמו גוי, שהגוי עושה את העבירות מכל הלב, אבל היהודי עושה אותם בעל כרחו שהיצר הרע מכריח אותו לעשות.

ויש קושיא ידועה ברמב"ם (פ"ב מהלכות גירושין הלכה כ) לגבי אדם שצריך לכתוב גט לאשתו כדי לגרש אותה, צריך שיכתוב זאת מרצון ושיסכים לכך, ואם כתב זאת בלי שהוא רצה והכריחו אותו לכך, הגט פסול, כיון שזה לא נעשה מרצון. ואילו בהלכה אחרת אומר הרמב"ם (שם) אדם שלא רוצה לתת גט כופין ומכריחין אותו ליתן, עד שיאמר רוצה אני, והגט כשר.

והקושי ברור, שהרי אינו רוצה באמת לתת גט, ורק עקב הכפיה והאיומים שאם לא יתן, יעשו לו כך וכך, והרוצה אני שהוא אמר, רחוק מאוד מרצונו לכאורה? וההסבר ידוע, שבאמת היהודי בתוך לבו פנימה אינו רוצה להיות סרבן גט, שזו אחת העבירות החמורות והוא בנדוי בשמים ובארץ, אלא שיצר הגאוה והנקמה שבו מכריחו לא לתת גט, והבית דין על ידי שכופין אותו, גורמים לו להכנעה, ואזי היצר מסלק את עצמו מיד, וכשאומר רוצה אני, הוא אומר זאת מכל הלב. וזה מה שאמרנו 'שלא עשני גוי', וגם שאני עושה דבר מנוגד לתורה זה מהיצר הרע, שליבו של היהודי טהור, ורוצה להיות צדיק, וכמו שנאמר "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, כא. ועיין סנהדרין צ.).

מי זה גבר אמיתי

ועוד יש לרמוז בסיעתא דשמיא שידוע שיש ג' סימנים ברורים וידועים שמבדילים בן היהודי לגוי, שהיהודי הוא 'גבר' שזה ראשי תיבות: גומל חסדים, ביישן, ורחמן (יבמות עט.). והגוי אינו כך. וכאן כשאנו מברכים 'שלא עשני גוי' אנו רוצים לומר, תודה לה' שיש לנו מידות של גמילות חסדים, בושה, ורחמנות. וכן מובא בכף החיים (סימן מ"ו, ב) שלפעמים יכולה בבוקר לחזור ליהודי נשמה של גוי מרוב עוונותיו הקשים, ולכן יש לו לברך 'שלא עשני גוי', כדי לרמוז שנשמתו הטהורה חזרה אליו, ואם נאמר איך הוא כל כך בטוח? אלא שאם הוא היה עם נשמה של גוי הוא לא היה מברך 'שלא עשני גוי'.

וידועה היא קושיית המפרשים מדוע לא נברך בפשטות 'ברוך ה' שעשני יהודי' ולמה לברך בצד השלילה? אלא אומר הזוהר הקדוש שאין האדם רואה את האור רק על ידי החושך, וכמו בעין, שרואים רק מהשחור שבעין. וכמו אדם שישב מתחת סורג ובריח 5 שנים, ויצא לחופשי, הוא לא ילך אלא ינתר ויקפוץ משמחה, כי הוא מעריך ומוקיר מאוד מה זה להיות לא סגור. וכן אדם שהיה עני ונעשה לעשיר, הוא יותר מעריך את כספו מאשר אדם שלא היה עני מעולם.

ולכן רבי נחוניה בן הקנה אמר (ברכות כח:), וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ק"י סעיף ח), לומר אחר הלימוד, מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אנו משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת וכו'. וגם כאן אנו רואים שוב על דרך השלילה, שלכאורה יכל לומר שהוא מודה לה' שהוא מיושבי בית המדרש ומשכים לדברי תורה וכו', אלא הוא שאמר הזוהר הקדוש שרק על ידי שהאדם נזכר באנשי החושך, הוא מבין באיזה אור גדול הוא נמצא.

בלי שבת היהודי מתמוטט

ועוד אפשר לרמוז בסיעתא דשמיא, שבתפילת שחרית של שבת אנו אומרים שהשבת קודש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, לא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכינו לעובדי אלילים, גם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לעמך ישראל נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת.

וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לבני ישראל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ו'שבת' שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י:). ועל פי זה אפשר לפרש 'שלא עשני גוי' שאין לו את המתנה הטובה הזאת שנקראת שבת קודש, ואילו היהודי יש לו את המנוחה השלימה והעונג הגדול ביותר בעולם, שכל מי שיש בו אפילו מעט רוחניות יודע שיהודי בלי שמירת שבת מתמוטט לגמרי, שהשבת מעניקה כוחות מחודשים ושמחה.

וה' יתברך ברחמיו וברוב חסדיו מעניק לנו את השבת, לא פעם בשנה, וגם לא פעם בחודש, אלא כל שבוע ושבוע. והגוים שהבינו כי אומה בלי שבת זה לא אומה, קבעו לעצמם שבת, אלא שאת היום השביעי הנוצרים קבעו ליום הראשון, והישמעאלים קבעו אותו ליום שישי, אפילו שזו השבת שרומזת ליום השביעי בשבוע, לקיים את מה שאומרים 'והסר השטן מלפנינו ומאחרינו'.

אני לא מאמין שאני עומד ליד יהודי

והיה צדיק בירושלים עיר הקודש שכל בוקר היה מברך ברכת 'שלא עשני גוי' בשמחה עצומה ביותר, וכל מי שהיה שומע אותו היה מתמלא שמחה על היותו נבחר ביותר שהרי הוא יהודי. וביום מן הימים הצדיק מסרב לברך 'שלא עשני גוי', ועשה בירור קצר לגבי אמש שהיה בחירות, מי הוא זה ואי זה הוא שנבחר להיות נשיא ארצות הברית, וכשנודע לו מיהר ובירך אותה בשמחה. וכששאלו אותו מה הקשר? אמר להם שכשהוא מברך 'שלא עשני גוי' אין כוונתו רק על אלה שעובדים בזבל ובבנין, אלא על הגוי הכי מכובד שיש, והכי עשיר ומפורסם, שברוך ה' שאני יהודי.

וכל זה אנו אומרים, כי לפעמים אדם יושב וצופה בטלויזיה באיזה סרט של גויים, או משחק כדורגל שלהם, ואינו יודע את חשיבותו הגדולה והעצומה בתור יהודי. וסיפר לי יהודי דתי שמתגורר כיום בארצות הברית, שהוא מתקין מזגנים במקצועו, וביום מן הימים הוא נקלע לבית של בודהסטי שהפך לכומר נוצרי, והכומר החל לשוחח איתו, ושאל אותו מהיכן מקורו? וענה לו, שהוא מארץ ישראל במקור. אמר לו הכומר: אתה יהודי? וענה לו: כן, אני יהודי. והכומר עמד כלא מאמין, שכנראה זו היתה הפעם הראשונה שהוא רואה יהודי, ואמר לו: אתם העם הכי מובחר בעולם, והחל למשש את שערו בהתרגשות גלויה, תוך שהוא ממלמל אני לא מאמין שעומד לידי יהודי.

אתה הבן של מלך מלכי המלכים אתה צריך להיות הכי מאושר בעולם

וכן סיפר הרב אליעזר בן דוד שפעם אחת בהיותו בחו"ל, הוצרך לעבור ממדינה למדינה דרך תחנת ביניים באיזור מרוחק מיהודים, וכשהמתין בתור כמו כולם, הוא רואה פתאום שמופיע איזה אדם ומסתכל עליו כאילו הוא דמות נדירה, והאיש משתאה ובוחן אותו מכף רגל ועד ראש, מבפנים ומאחור. ובסוף תוך כדי התרגשות עצומה, הוא שאל את הרב אתה יהודי??? כן, ענה הרב. איך אתה מרגיש שאל הגוי? הכל בסדר ברוך ה'. מה פירוש הכל בסדר, אתה צריך להיות הרבה יותר מאושר ושמח אתה הבן של מלך מלכי המלכים, להבדיל את הבן של נשיא ארצות הברית אני רואה תמיד שמח, ואתה כל שכן שצריך לשמוח, אביך זה מלך העולם! והרב אמר, שזה השיעור מוסר הכי חזק שהוא שמע בחיים שלו.

ריבונו של עולם מתי תגאל אותנו מהגלות הארוכה הזו

י"ז. שלא עשני עבד. כידוע נח קילל את חם שכל זרעו יהיו עבדים נרצעים עד יום מותם, אלא שבא אחד המלכים והכריז על שוויון זכוית, וכולם חייבים לשחרר אותם ומאז הם משוחררים. וכששמע את זה רבי אברהם גלאנטי זצ"ל שהיה בזמן רבינו האר"י זצ"ל, פרץ בבכי ואמר: רבונו של עולם אפילו שכתבת בתורה הקדושה (בראשית ט, כה) "עבד עבדים יהיה לאחיו", הם שוחררו מעבודתם, ואם כן מה איתנו היהודים, שאנו בניך אהוביך, מתי אותנו תגאל מהגלות הנוראה הזו. עד כאן. עבד כנעני עושים לו ברית מילה והוא טובל לשם עבדות ונעשה חייב במצוות כמו אשה (חגיגה ד:), ופטור מתפילין וציצית ומכל מצוות עשה שהזמן גרמא. ולכן הסדר של הברכות מובא כך:

א. שלא עשני גוי. שהוא פטור מכל המצוות כולן חוץ משבע מצוות בני נח.

ב. שלא עשני עבד. שאפילו עבד שמבחינת מצוות הוא יותר טוב מגוי, שהרי יש לו יותר מצוות, אבל עדיין יש לו עבדות והוא פחות מאשה יהודיה, וגם עבד לא עשאני השם יתברך.

ג. שלא עשני אשה. שהיא אמנם מחוייבת בהכל, חוץ ממצוות עשה שהזמן גרמא, ועל זה מודים לה' שאנו חייבים גם במצות שהזמן גרמא. (כל זה מובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן מ"ו עיין שם באריכות).

הרב קם הלך לטבק וחזר לישון

ואפשר עוד לפרש בסיעתא דשמיא שהיהודי מודה לה', שהוא לא עבד ליצרים ולתאוות הרעות, אלא הוא עבד של בורא העולם ומשעבד אליו את כל רצונותיו, וכמו שאומרים בתפילת בריך שמיה וכו', 'אנא עבדא דקודשא ברוך הוא', שזה בתרגום; אני העבד של הקדוש ברוך הוא.

אמנם לומר בפה שהאדם הוא עבד ה', זה קל, וצריך להיות עבד ה' באמת, ואיך האדם יידע - אם הוא עבד ה' באמת או עבד ליצר הרע שלו? אם פתאום יש לו חשק לעשות עבירה מסויימת, והוא מתגבר בכל כוחו, וכגודל התאוה והתשוקה לעבירה כך עבדותו ניכרת יותר ויותר כאשר מתגבר חזק.

מעשה ברב גדול מאוד שאהב להריח טבק מדי פעם, והנה באחד הלילות שהרב כבר שכב לישון נזכר שהטבק בחדר השני, והוא מאוד רוצה לשאוף מקצת טבק, והחל להתלבט, אם לא לקום מהמיטה החמה ולוותר על הטבק, או אם לקום מהמטה ולהביאו, ולאחר כמה רגעים אמר, אוי לי איך היצר הרע מתעתע בי מה שלא אעשה עכשיו היצר הרע ניצח אותי, שאם אני לא אקום אזי יצר העצלות ניצחני, ואם אקום אזי יצר התאווה נצחני, ואם כן מה עושים? קם הרב ממיטתו ניגש עד הטבק, ולא נגע בו וחזר לישון.

אם האשה יודעת כמה חשובה התורה, היתה שולחת את בעלה עם מטאטא לבית המדרש

י"ח. שלא עשני אשה. כמו שהסברנו לעיל שאשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, ועל זה אנו מודים שיש לנו הרבה מצוות. ולכאורה אדם שלא מקיים מצוות, הוא יותר גרוע מאשה, שהיא לפחות פטורה, והוא חייב ואינו מקיים, וכמובן שלאשה יש חיובים אחרים.

ולא בחינם התורה פטרה אותה שהרי היא מטפלת בילדיה, ומכבסת ומגהצת ומבשלת, ואם היא היתה חייבת, לא היה גיהוץ ובישול, ושאר דברים הכרחיים. ושואלת הגמרא (ברכות יז.) נשים במה הם זוכות לעה"ב? ומתרצת הגמרא, בזה שהם שולחים את הבעל ואת הבנים ללמוד תורה, וממתינות להם עד שיחזרו מבית המדרש.

ומקשה הבן איש חי זיע"א מה השאלה במה הן זוכות, וכי אין להן מצוות כלל? והרי יש להם שבת וברכות וטהרת המשפחה וצניעות וכיסוי ראש ועוד ועוד, אזי מה הקושיא במה הן זוכות? ועונה הרב, שעיקר העיקרים לזכות לקום בתחיית המתים זה בזכות לימוד התורה, וכאן שהאשה פטורה מללמוד תורה איך היא תקום, ואפילו היא תעשה את כל המצוות בעולם, איך היא תקום בלי לימוד תורה? ועל זה ענו שכיון שהיא שולחת את בעלה ובניה ללמוד תורה זו הזכות שלה לקום בתחיית המתים.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב בספרו 'מאור ישראל' (ח"א ברכות יז.) שאשה ששולחת את בעלה ללמוד תורה יש לה שכר כאילו היא לומדת תורה לשמה. ואם האשה היתה יודעת כמה התורה מחסנת ומחזקת את שלום הבית, ושכל ההצלחה תלויה בלימוד התורה, היא היתה שולחת את בעלה עם מטאטא לבית המדרש, והיתה נותנת לו זמן קצוב ומוגבל כדי לאכול, כדי שילך מהר לבית המדרש. וזה מה שאמרה רחל אמנו ע"ה ליעקב אבינו ע"ה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א), שרבנו האר"י זיע"א מבאר שכוונת רחל אמנו ע"ה היתה שהיא רוצה בנים כדי לשלוח אותם ללמוד תורה, ועל ידי זה היא תקום בתחיית המתים. וכן חנה שאמרה לאלקנה שבכתה על שלא זכתה לבנים (שמואל א, א, ז), ואמר לה אלקנה "הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א, א, ח), ואני לומד תורה, ובזכותי תקומי בתחיית המתים. אבל חנה לא הסתפקה בזה, אלא רצתה בנים משלה לגדלם לתורה, וזכתה לשמואל הנביא.

תינוק בגיל שמונים

והאשה מברכת 'ברוך שעשני כרצונו', והסבירו המפרשים שהקדוש ברוך הוא עשה את האשה כמו שהוא רוצה, והאשה היא כמו 'יהלום מלוטש', והיא מושלמת כמעט מבחינה רוחנית, ולכן אינה צריכה למצוות עשה שהזמן גרמא, ואפילו למצוות תדירות כתפילין וכלימוד תורה. מה שאין כן הגבר שהוא כמו 'יהלום שאינו מלוטש', וצריך את המצוות הנ"ל כדי ללטש את עצמו, ולכן הוא נקרא 'גבר', שכל הזמן צריך הוא להתגבר, ורק כך הוא מתבגר, שהמילה מתגבר ומתבגר זה אותם אותיות, ללמדינו שרק כך גודלים. וכמו במצרים שבני ישראל עשו שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, וקראו לאותה שבת 'שבת הגדול', שרק באותה שבת הם גדלו, כי כל עוד האדם לא מתגבר על יצריו ותאוותיו, הוא תינוק בגיל שמונים.

מדוע האשה פטורה ממצות תפילין

והגמרא בקידושין (לד.) אומרת שהמצוה שממנה למדו לפטור את האשה מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, זו מצות תפילין, ובפשטות נראה שאם תפילין שהיא המצוה הכי חמורה מכל המצוות עשה, האשה פטורה (כמו שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן לח סעיף ג), קל וחומר לשאר מצוות.

ואפשר לרמוז בסיעתא דשמיא שידוע שעיקר מעלת האשה מכל המעלות שלה, זו מידת הצניעות, וכמו שמובא בגמרא (יומא מז.) שקמחית זכתה לשבעה בנים כהנים גדולים, לא בגלל שום מצוה, אלא בגלל הצניעות שלה, שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה, ממילא מצות התפילין, זו אחת המצוות שאם האשה תעשה זאת, זה יגרום לה קצת לחוסר צניעות, ואפילו בחדרי חדרים. שהרי בשביל להניח תפילין של יד היא צריכה להרים את השרוול, ואפילו שהיא תחזיר אותו מיד, עדיין זה לא הכי טוב. וכן תפילין של ראש שהאשה צריכה להוריד קצת את הכיסוי ראש, ואפילו שתחזירנו מיד, זה לא טוב. ולכן ה' ויתר לה על מצוות התפילין ובלבד שתהיה צנועה כראוי.

ויש עוד לפרש בסיעתא דשמיא, על פי מה שאמר רבי יוחנן (סוטה כב.) למדנו יראת חטא מאשה שהתפללה ואמרה רבונו של עולם בראת גן עדן בראת גהינם יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם, דהיינו שלא יסתכלו עליה, וילכו בגלל זה לגהינם. ולפי זה יוצא שהגבר שהולך ברחוב יכול להזהר לא להסתכל בנשים, ולא לבוא לידי עבירה. אבל אשה צריכה להזהר שלא יסתכלו עליה שזה הרבה יותר קשה. ועל זה הגבר מודה 'שלא עשני אשה'.

ובאותו ענין שהאשה לפעמים חושבת שהיא נחותת דרגה שהרי מברכים 'שלא עשני אשה', אבל יש לאשה להתנחם שהיא לא תענש על ביטול תורה (אלא אם כן ביטלה את בעלה או בניה). וכן מובא בספרים שאשה ברוב הפעמים לא יורדת בגלגול, והיא יכולה לגרום לבניה שיהיו גדולי הדור אם היא תהיה צנועה (כך מובא בזוהר הקדוש בחוק לישראל פרשת נשוא ליום רביעי). ושהיא מצילה את בעלה מן החטא ומגדלת את בניה לתלמוד תורה (יבמות סג.).

וכן מובא במדרש על הפסוק בתהלים (מזמור מ"ה פסוק י"ד) "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" שאשה שהיא פנימה ומתנהגת בצניעות בלבושה ובדיבורה, אזי היא יותר חשובה מהכהן הגדול שלובש משבצות זהב, והכל תלוי בה וכן ממשבצות זהב לבושה, זה ראשי תיבות: 'מזל', שזה עיקר המזל הטוב או הרע של האשה, וכפי צניעותה כך מזלה והצלחתה ושלום ביתה.

כשהרשע ישן, טוב לו וטוב לעולם

י"ט. המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. כמה טוב להודות לה' שאתה עירני ולא רדום וגם לא מנמנם, שאם היית קם כמו שישנת דהיינו עדיין עייף, איזה מן חיים אלה, ולכן בורא עולם מעיר אותנו מהתרדמה הזאת.

אלא שיש לשאול, מדוע הברכה הזו באה דוקא לאחר הברכות שלא עשני גוי וכו'? אלא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עב.) שינה לצדיקים (יותר מכדי הצורך) רע להם, כיון שהם מתבטלים מתורה ומצוות. ורע לעולם, שהתורה של הצדיק היא כתריס בפני הפורענות, וכמו שהגמרא (ברכות כז:) אמרה שתלמידי חכמים נקראים בעלי תריסין, שהם התריס והמגן כנגד כל הצרות והמחלות, וכשהם ישנים יתר על המידה רע להם וגם לעולם. ואילו כשהרשעים ישנים יותר מהצורך, טוב להם, שכך הם נמנעים מלעבור עבירות ולהכעיס את אבא שבשמים. וטוב לעולם, כי עבירה של הרשע מזיקה לכל הסביבה, ו'אוי לרשע ואוי לשכנו' (נגעים פי"ב מ"ו). ועכשיו האדם מברך 'המעביר חבלי שינה מעיני' וכו', אם הוא רשע זה לא ברכה אלא קללה, עדיף היה שימשיך לישון. ואם הוא צדיק, זה ברכה גדולה, גם לו וגם לעולם.

וכדי לעורר אותנו שנהיה צדיקים הזכירו לנו חז"ל את מעלתינו שלא נבזבז את ימינו בהבלים ושטויות, שאנחנו לא גויים שאינם חייבים במצוות, וזה לא עבד שיש לו רק ממצוות מסוימות, והוא מושפל בעבדות. וגם האשה שהיא מובחרת שהיא שייכת לעם הנבחר, אבל עדיין פטורה ממצוות מסויימות. ואילו אתה האיש חייב בהן, ולכן ה' העביר שינה מעיניך ותנומה מעפעפיך, כדי שתלמד תורה, וזו גם הסיבה שעדיין לא עונים 'אמן' רק בסיום של גומל חסדים טובים וכו'.

שבמשך היום האדם מבקש מבוראו בקשות עצומות ונשגבות, 'שתרגילני בתורתך' שעל ידי זה יזכה האדם ל'תדביקני במצוותיך'. וממילא כשהאדם דבוק בתורה ובמצוות הוא ממשיך לבקש 'ואל תביאני לידי חטא', אפילו בשוגג, 'ולא לידי עוון' שזה מזיד, 'ולא לידי נסיון' שמא לא אצליח ואבוא לידי בזיון חלילה, 'ותרחיקני מיצר הרע ותדביקני ביצר הטוב וכוף את יצרי להשתעבד לך', שהיצר הטוב בעיקרון זה רצון של הנשמה, שזה דביקות בה', הרחקה מחטאים ועוונות, ואילו יצר הרע זה רצונות הגוף שזה חלילה דביקות בעבירות והרחקה ממצוות.

ממי צריך להתבייש

ועל זה מסביר הבן איש חי זיע"א שזו כוונת התנא במסכת אבות (פ"ג משנה יג) שאומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו, אזי רוח המקום (שזה הקדוש ברוך הוא) נוחה הימנו. ולכן רצה ללמדינו שקודם כל אנו צריכים למצוא חן בעיני אבינו שבשמים, ואחר כך בעיני הבריות, וכשזה או עם ה' או עם הבריות, כגון כשחבירך רוצה לדבר איתך דברי חול בבית הכנסת, או ללכת לחתונה או בר "מצווה" מעורבת, והוא מתבייש מבעל האירוע, צריך להתבייש קודם כל מה' יתברך.

ומי לנו גדול מרבי עקיבא שכדי ללמוד תורה בייש את עצמו עד עפר, והלך ללמוד אותיות וניקוד עם ילדים קטנים כשהוא בן ארבעים שנה, אך בסוף זכה ויצא רבי עקיבא, שכל מקום שחולק, הלכה כרבי עקיבא מחבירו, ויצא גדול הדור. ומה שווה לאדם אם הוא נכבד בעיני הבריות אך בזוי בעיני ה' (עיין בשערי תשובה ש"א) וכבר אמרו חז"ל מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (עדיות פ"ה מ"ו).

מי היה כאן אתמול ושלשום ומי אתה ומה רצונכם מהמהרש"א

ומעשה במהרש"א שהיה מגדל את שיער ראשו, כדי לקשור אותו לתקרה, שאם הוא ירדם בלילה אזי יימשך לו שערו, ויתעורר מיד, וימשיך להציל את העולם בתורתו. אלא שאנשי עירו לא רק שלא ידעו את גדולתו העצומה בתורה, אלא אף בזו לו ולעגו לו, כי בזמנם אדם שהיה מגדל שיער היה נחשב לא נורמלי.

ויהי היום והשמש של הבית הכנסת שהיה צדיק נסתר והיה רגיל כל לילה לסגור עליו את בית הכנסת וללמוד מחצות הלילה עד אור הבוקר, פתאום לקראת חצות נפלה עליו תרדמה בלא רצונו, והנה איש גבוה והדור בלבושו עומד מולו, ומעיר אותו ושואל: היכן גר המהרש"א? והאיש עודנו בתוך תרדמתו, ענה לו. ולמחרת שוב הדבר נשנה, והנה הוא רואה איש אחר יפה עיניים והדור במראהו ובלבושו עומד מולו ושואלו, היכן גר המהרש"א? ושוב ענה לו השמש.

שמש בית הכנסת החל לחשוב לעצמו מה קרה לי שנמנמתי, ואיך נכנסו אנשים הללו גם אתמול גם היום, הרי הכל סגור? ומה להם ולמהרש"א? והחליט, שאם הדבר יחזור בפעם השלישית הוא לא יוותר וישאל אותם הכל? ואכן, ויהי בלילה השלישי כשהוא אוחז את עיניו בכוח לבל יעצמו, אבל זה לא עזר לו, כי הוא נמנם ועפעפי עיניו נעצמו, ושוב הוא מרגיש איך מישהו מעוררו ושואלו, היכן המהרש"א מתגורר?

אך הפעם השמש אזר עוז, ואמר, אני לא עונה לך עד שתסביר לי מי היה כאן אתמול, ומי היה כאן שלשום, ומי אתה? ומה רצונכם מהמרש"א??? אמר לו אותו האיש, שלשום זה היה שאול המלך ע"ה ואתמול זה היה דוד המלך ע"ה, שהם צריכים את גדול הדור שיכריע בדינם, ואני אליהו הנביא, ואני הולך ללמוד עם המהרש"א. ואין צורך לומר שהשמש עמד נדהם לחלוטין שאותו המהרש"א, זה גדול הדור! ונתמלא חלחלה וחרדה איך נוהגים זלזול בצדיק של הדור. ובטרם הספיק לפצות פה, אמר לו אליהו הנביא שהדבר בגדר סוד, ואסור לו לגלות זאת לאיש, ואם יגלה, באותו יום הוא יחזיר את נשמתו ליוצרו.

והשמש הצדיק שמר את הסוד בליבו, אך כשראה איך בני האדם לא נוהגים כבוד כראוי למהרש"א ולא עוד אלא שמזלזלים בכבודו, לא יכל להחריש על בזיון התורה, והיה מוכן למסור את נפשו על כבוד התורה, ולפיכך הכריז שדבר חשוב ביותר יש לו להודיע לכל אנשי העיר בבית הכנסת הגדול, ואיש בל יעדר.

וכל העיר התאספו לשמוע מה בפיו של השמש, והוא עלה על בימת בית הכנסת כשבית הכנסת מלא מפה לפה, וסיפר להם את כל הסיפור, וכולם הוכו בתדהמה.

והוסיף ואמר שדבר זה עלה לו ביוקר, והראיה שכל דבריו אמת הם, שהוא ימות עוד באותו יום, אך אינו מצטער על זה, והראה לכולם את התכריכין שהכין בעוד מועד ונשמתו עזבה את גופו ועלה בסערה השמיימה. וכששמע המהרש"א את כל אשר נעשה, עזב את העיר בעוד מועד לברוח מן הכבוד.

יש לי תרופה מתוקה וטעימה מאוד

ומה שממשיכים בברכה ואומרים 'וגומלנו חסדים טובים', לכאורה אינו מובן, שהרי אם זה חסד, ודאי שזה טוב? וכמה תשובות בדבר.

א. שאדם לפעמים עושה "חסד" עם חבירו שיעזור לו לרווח בגשמיות, אבל מזיק לו ברוחניות. כגון אבא או אמא "שמרחמים" על הבן וקונים לו אינטרנט, ואומרים לו שיגלוש לאן שהוא רוצה. ושוכחים ש'גלישה' זה דבר מסוכן! וכן אמא "שמרחמת" על בנה ולא מעירה אותו לתפילה או לתלמוד תורה.

ב. תירוץ נוסף, שיש למשל אדם עם מחלה נוראה ברגלו והרופא הראשון אומר לו, כדי שהמחלה לא תתפשט חייבים לכרות לו את הרגל. ואילו הרופא השני אומר לו, יש לי תרופה מיוחדת מתוקה וטעימה מאוד, ואם תשתה את התרופה המחלה תיעלם, ואין צורך לכרות את הרגל חלילה. כמובן שהוא ילך לרופא השני, למרות שגם הרופא הראשון יעשה עמו חסד אם הוא יכרות את רגלו ויציל אותו מהתפשטות המחלה. אבל הרופא השני הוא מצילהו מהמחלה עצמה בלי כריתת רגל.

והוא הדין שאדם שיודע שיש לו קצת או הרבה עבירות, והוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיינקהו מעוונותיו, אלא שיש דרך אחת של יסורים קשים, ויש דרך אחרת שהיא ללא יסורים אלא לומדים תורה ועושים מצוות וממילא העוונות נמחקים, וכמו שהגמרא (ברכות ה.) אומרת כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וכו' מוחלין לו על כל עוונותיו. ועל התורה נאמר בתהלים (יט, יא) "ומתוקים מדבר ונופת צופים" שגם אנו נהנים מהתורה, וגם נמחלים עוונותינו, וזה חסדים טובים, ש'אין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג).

ג. תירוץ נוסף שהגמרא (שבת לג.) אומרת כל העושין לו נס מורידין לו מהזכויות, ולכן אנו מבקשים 'גומל חסדים טובים', שהגם שה' יגמלנו חסדים שלא מגיעים לנו, בכל זאת שיהיו טובים ולא יורידו לנו מהזכויות.

על מה אבדה הארץ?

כ. ברכת התורה. כתב מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן מ"ז סעיף א) ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד עד כאן. וכמובא בגמרא (נדרים פא.) על הפסוק (ירמיה ט, יא -יב) "ויאמר ה' מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", והגמרא שואלת למה כתוב פעמיים ויאמר? כי ה' שאל קודם את המלאכים והצדיקים על מה אבדה הארץ, ולא ידעו לענות, אזי אמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. ומקשה הגמרא, אם באמת עזבו את התורה מדוע הצדיקים לא ענו, והרי כולם יודעים שהעולם עומד על התורה שנאמר (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"?

אלא עונה הגמרא שודאי למדו תורה אלא שלא בירכו בתורה תחלה, והדברים מבהילים עד מאוד שזה חורבן העולם אם הוא לא מברך ברכות התורה, שהרי כביכול אינו מודה לה' על התורה, וממילא נבין כמה רב ועצום שכרו של המברך ברכות התורה בכוונה ובשמחה. ולא רק בשמחת תורה צריך לשמוח בשמחתה של התורה אלא כל בוקר כשאנו מברכים צריכים להודות בשמחה.

אתה שימחת את התורה קיבלת בן הדומה לספר תורה

ואביו של מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א היה רגיל לשמוח מאוד בשמחת התורה, ואם הוא היה בבית הכנסת הזו וראה שיש עוד בית הכנסת ששרים ורוקדים שם, היה מצטרף. וכשנולד מרן, אמרו לו: אתה שימחת את התורה, לכן קיבלת בן הדומה לספר תורה.

ועיין ברא"ש שכתב שלימוד תורה לשמה זה ללמוד תורה בשמחה, ולכן צריכים אנו לכוין כראוי בברכת 'והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו', אבל לא נדאג רק לעצמנו, אלא נוסיף ונאמר: 'ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל', שקודם כל אנחנו נלמד בהתלהבות, וממילא כשהבן יראה כמה מתוקה התורה בפינו, הוא ימאס בכל חמודי תבל ויבחר בתורה.

אבל אם הוא יראה שחלילה לומדים בקרירות ובנמנום, ומאידך מטיילים בשמחה, זה מסוכן. ויש סידורים שהשמיטו 'וצאצאי עמך בית ישראל' וכבר צווח על זה מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, ולכן כל אחד יוסיף ויאמר, גם אם בסידורו זה לא מופיע, 'וצאצאי עמך בית ישראל', שכל המתפלל על חבירו נענה תחילה (בבא קמא צב.).

וכן צריכים להבין שאין אנו מבינים בכוחות עצמנו את התורה, אלא "ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל", וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

היא נכנסה לחדרו וזרקה את כל החידושים לאש

ומעשה שהיה בטוניס ברבי חי טייב ז"ל שהיה צדיק יסוד עולם, ובהיותו נער היה מסתגר בחדרו וכותב חידושי תורה נפלאים ביותר. והשכנות של אמו אמרו לה מה קרה לבן שלך כל היום הוא מסתגר בחדרו, הוא עוד עלול לצאת מדעתו. אז מה אני יעשה לו שאלה האמא התמימה? תחכי שהוא יצא, ותזרקי לו את כל מה שהוא כתב לתוך האש ולא תהיה לו ברירה, ויצא מחדרו ויהיה כאחד האדם.

ומעשה שטן הצליח, וכשהוא יצא לרגע, נכנסה אמו ושרפה לו את כל חידושיו הנוראים, ולא זכינו לאורם. ורבי חי טייב שראה איך כל עמלו של ימים ולילות רבים ירד לטמיון, נכנס לעצבות גדולה (ואין צורך לומר שלא פגע באימו, כי באמא לא פוגעים בשום אופן), וכדי להירגע החל לשתות מהטיפה המרה, ותמיד היה בכיסו הבקבוק עם המשקה, וכל פעם שהיה נזכר והיצר היה מנסה לדכא אותו, היה לוגם מן הארק.

תפתח לי ואני אפתח לך

ואחיו רבי יצחק טייב ז"ל שהיה רב העיר, לא ראה את זה בעין יפה שאחיו תלמיד חכם עצום צריך ללגום מן המשקה המשכר, ולכן באחד הימים נתן הוראה לכל החנוונים המוכרים שכר, שלא למכור יותר לאחיו מן המשקה הזה. ובהגיע שבת קודש ורבי חי טייב לא השיג את המשקה, ישב בשקט באחת הפינות בבית הכנסת, וכאשר אחיו רבי יצחק עלה לבמה כדי לשאת את דבריו לקהל הגדול, שכח הרב את כל דברי תורתו, וכמה שניסה להיזכר לא עלה בידו.

והבין שאחיו הצדיק גרם לו, ולכך שאל, אחי רבי חי נמצא פה? ואמרו לו שכן, הנה הוא בפינת בית הכנסת. אמר לו רבי יצחק, אנא תפתח לי את הזכרון כדי שאזכור את דברי התורה. אמר לו רבי חי טייב, תפתח לי אתה (מלמטה, ורצה לומר את החנויות שימכרו לו ארק), ואני אפתח לך (מלמעלה, ר"ל את הזכרון כדי לדרוש ד"ת). ומיד הרב נתן פקודה לחנוונים שיתנו לו שכר, והכל בא על מקומו בשלום.

והברכה האחרונה של התורה היא המובחרת ביותר וכמובא בגמרא (ברכות יא:) והמהרש"א מסביר שהקדוש ברוך הוא והתורה וישראל זה אחד, ולכן בברכה הזו אנו משבחים ומפארים גם את בורא העולם, שאומרים: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם', וגם את בני ישראל, על ידי שאומרים: 'אשר בחר בנו מכל העמים', וגם את התורה, על ידי שאומרים איך הסימן שהוא בחר בנו מכל העמים, האם זה בגלל שאנו יותר עשירים, או יותר יפים או יותר גבורים? לא! אלא ש'נתן לנו את תורתו', וממילא אנו מבינים קצת לפחות את מעלת התורה.

וכן רואים מכאן שעיקר ההבדל בינינו לבין הגוים הוא בזה שקבלנו את התורה, וממילא מובן כמה אנו צריכים להתעסק בתורה, שזו הבדלתינו מהם.

הוא גונב תגנבי גם את

ואחר כל הדברים האלה שהזכרנו טיפה מן הטיפה שבים הגדול מהברכות היסודיות של היום, שהיצר הרע יודע את מעלתם הנשגבה ולכן הוא מפריע מאוד לאדם בזה, והרבה פעמים אדם אומרם בחטף, או חלילה בהליכתו לבית הכנסת.

וגם אחר שהאדם לומד קצת את מעלת ברכות השחר ורוצה לכוין, היצר הרע אומר לו, וכי אתה זוכר את הכל? ודאי שלא, ולכן אל תכוין בכלל. אסור לשמוע לו, וגם אם לפעמים קרה שחצי מברכות השחר אמרנו בלי שימת לב, מאותו רגע נמשיך להגיד בכוונה, ולא יאמר האדם כאשר אבדתי אבדתי. והחפץ חיים מביא משל לאשה שעמדה בשוק ומכרה תפוחים, והגיע איזה גנב והחל לגנוב לה תפוחים. והיא החלה לבכות. עבר פיקח ואמר לה: מה את בוכה, זה לא יעזור לך, הוא גונב, תגנבי גם את. והוא הדין אצלינו שאם היצר גנב לנו חצי תפילה את ההמשך נשתדל לקחת אנו ולכוין כראוי.

כל השרים בממלכה הזמינו ממנו חליפות יקרות ובגדי פאר

(פ"ח פי"ז-י"ח)
ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל וכו'.

מובא בגמרא גיטין (נז.) על אדם יהודי שהיה חזק מאוד והרג הרבה מאויבי ישראל, אלא שנתגאה ואמר לקדוש ברוך הוא אל תעזור לנו ואל תצא בצבאותינו, וחשב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, והכיש אותו נחש ומת. ובמלחמת ששת הימים שכל מדינות ערב היו נגדינו וכל "ראשי" המדינה רצו לקבור את עצמם מהפחד הנוראי, אבל "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), כבשנו וניצחנו בששה ימים, בניסי ניסים שאין כמותן, וה' יתברך חיכה שנאמר לו תודה על הצלת חיינו, אבל לצערינו כל השוטים הורו שכל הכבוד לצה"ל. וסיפר קצין גדול בצנחנים שכל מקום שהגיעו כמעט כבר הונף דגל הניצחון בלי שעשו שום דבר, וה' נלחם להם את כל המלחמה. אבל כפי שהזכרנו שכחנו להודות, ומלחמת כיפור פרצה במפתיע להזכיר לנו שיש מנהיג לבירה.

ומעשה בחייט יהודי שהיה מומחה ביותר בתפירת בגדים, אלא שהוא לא נהג להסתיר את מומחיותו ותמיד היה מתרברב כטווס שאין כמוהו בעולם, ואפילו שרי המלוכה מזמינים אצלו חליפות יקרות ובגדי פאר. והנה יום אחד המלך בעצמו קרא לאותו חייט שיבוא אליו לארמון המלוכה כי הוא שמע את שמו הטוב ואת מומחיותו הגדולה, וכיון שיש למלך מסיבה גדולה בקרוב, הוא רוצה שהחייט יבוא ויקח מידות כדי לתפור לו חליפה מלכותית.

נתמלא המלך בזעם ונזף בחייט אתה לא יודע לתפור

והחייט אכן הגיע, וראה את הבד היקר של המלך, ועשה מדידות מדוייקות, ואמר למלך, אתה תראה חליפה כמו שלא ראית מימיך. ולקח את הבד היוקרתי לחדר עבודתו, לא לפני שהוא פירסם לכל מקורביו ומכיריו שהמלך בכבודו ובעצמו הזמין אצלו חליפה מלכותית, והחל לעבוד בזהירות יתירה ובדייקנות שאין כמוה.

ולאחר כמה ימי עבודה החליפה היתה מוכנה והחייט צעד לכיוון הארמון כשבידו עטופה בניילון החליפה המפוארת. הגיע למלך הנכבד והגיש לו את החליפה. הלך המלך לחדרו למדוד את החליפה, אך אוי ואבוי שוד ושבר, החליפה קטנה על המלך ואינה כמידתו. נתמלא המלך בחמת זעם ויצא לחייט ונזף בו קשות, הרסת לי את הבד היקר, אתה לא יודע לתפור, עכשיו תיקח את זה ואני רוצה שתתקן הכל.

החייט עמד מבוייש עד לעמקי נשמתו, הוא ציפה וייחל למחמאות חמות מאת המלך ולקבל שכר נאה ותעודת הוקרה מארמון המלוכה ולהיות מהיום החייט האישי של המלך, ובמקום זה הוא מקבל מנה גדושה של בזיונות ולעיני כולם. והגרוע ביותר, איך אפשר לתקן, כי את הנעשה אין להשיב? ובצר לחייט פנה אל הרב של העיירה וסיפר לו הכל, והתחנן לרב שיתן לו עצה מה לעשות? אמר לו הרב, תפרום את כל התפירות שתפרת ותתפור שוב את אותם התפירות בלי לשנות שום דבר, וה' יעזור.

המלך נכנס לחדרו למדוד שוב את החליפה

החייט לא האמין למשמע אזניו, היש שטות גדולה מזו, הרי לפי ההגיון זה יצא בדיוק אותו דבר, והמלך כבר מדד וזה קטן עליו. אבל החייט ידע שמה שהרב אומר עושים, אפילו יגיד לי על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, חייב לשמוע. וביטל החייט את דעתו ביטול גמור וקיבל את הצעתו הלא מובנת של הרב, ופרם את כל התפירות ותפר הכל בחזרה על אותם פרימות, ועטף את החליפה היוקרתית בניילון וניגש לארמון בחיל ורעדה, ובדמיונו הוא כבר רואה איך שהמלך קוצף עליו שבעתיים מהפעם הקודמת, וזורק אותו בבזיון מביתו, ושהוא יהיה ללעג וקלס בעיני אנשי העיר ושרי המלוכה.

אך אין מפלט, וככל שהתקרב לארמון לבו פעם יותר בחוזקה. וכאשר נכנס לארמון והגיש למלך את החליפה, התפלל בלחש לבורא העולם שיעשה לו נס והכל יסתדר. המלך נכנס שוב לחדרו כדי למדוד את החליפה, והרגעים הקצרים עברו על החייט כאילו היו שעות רבות מרוב חרדה לבאות, וראה זה פלא המלך יצא מחדרו קורן מאושר ואומר לחייט זה מצויין, זה בדיוק עלי, אני מאוד מודה לך וגם אפצה אותך על העגמת נפש הקודמת, וכך נעשה.

והחייט עמד נדהם שהרי הוא יודע שהוא לא שינה כלום בחליפה, ומיד רץ לרב לבשר לו, ולשאול אותו מה פשר העניין בזה? וכך היה, כאשר הגיע לרב ושאלו, אמר לו הרב: את התפירות הראשונות תפרת כשליבך היה גדוש בגאוה, ולכן הכל נצטמצם.

כשהאדם חושב שהוא היפה והוא העשיר יצפה לאכזבה

וכמו שהמשנה באבות אומרת (פ"ה מ"ה) 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים', שחוץ מהפשט שמדובר על בית המקדש שעמדו בצפיפות נוראה, וכאשר כל אחד רצה להשתחוות כדי לאמר וידוי לפני מלכו של עולם, נעשה המקום מרווח, ולכל אחד נעשה שתי מטר לבד, כדי שחבירו לא ישמע אותו מתוודה ותיגרם לו בושה. עוד יש לומר על פי הדרש, כשהאדם גאותן ועומד על דעתו ולא מוכן להשפיל עצמו, כל מי שעומד לידו מרגיש צפוף ולא נוח, אבל כשהאדם מוכן להוריד ראשו ולהשפיל מבטו, אזי כולם מרגישים מרווחים לידו.

וממילא אמר לו הרב, אתה שהרגשת גאוה, הבד הצטופף, ולכן זה לא התאים למלך, אבל עכשיו שהשפלת עצמך ועשית דבר נגד ההגיון ובטלת דעתך משום דעת התורה, הבד נתרווח והכל הסתדר, עד כאן. ורק כשהאדם מבין שהכל זה ממנו יתברך, רק אז הוא מצליח בדרכיו, ואילו כשהוא חושב שהוא המצליחן והוא היפה והוא העשיר והוא החכם, יצפה לאכזבה גדולה.

וזה לא רק בהצלחות גשמיות מדובר אלא גם בהצלחות של תורה, שאדם אומר בדעתו איזה חכם בתורה הוא, או איזה דרשן הוא, וכדומה, כבר נאמר 'משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום', ודוד המלך ע"ה לפני שהיה מוסר שיעור לאלפי ישראל היה אומר את הפסוק בתהלים (קלט, ד) "כי אין מילה בלשוני הן ה' ידעת כולה", שלא שמשפט אין לי להגיד אלא אפילו מילה אחת, וה' הוא יודע הכל, ואחר שניצח את גלית הרשע וזרקו עליו מלא כסף וזהב, דוד המלך ע"ה אמר, אני לא ניצחתי, וה' הוא "המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" (שם קמד, א), ואת כל הכסף הקדיש לבית המקדש.

הרי יש לי מפעלים ובתי חרושת ואני עשיר גדול, זה לא יכול להיות שאהיה עני בדקה אחת

(פ"ח פי"ז-י"ח)
ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי וכו', וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל וכו'.

כידוע שזו אחד מעשר זכירות שצריך האדם לזכור בכל יום, וכך יסמוך רק על בוראו. ובמלחמות של ישראל בזמן משה רבינו והנביאים ע"ה, היו יוצאים לקרב כשהם בתענית כדי לזכור ש"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" (תהלים כ, ח). וכל יהודי ידע שכל כספו זה מה', ולכן כשהוצרכו ליתן למשכן, נתנו בלי גבול, עד שהוצרכו להעביר הכרזה לא להביא יותר.

וכמו שלא ראינו תינוק או תינוקת יושבים ודואגים מה הם יאכלו מחר כיון שהם בוטחים בהוריהם שידאגו להם, כך האדם צריך להשען על ה' אלוקיו. וכמאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קלא, ב) "כגמול עלי אמו", וכבר למדו שכל הדאגות אסורות חוץ מדאגה אחת, שהיא, איך אני דואג, הרי אבא שלי זה מלך העולם. וכבר אמרו (סנהדרין קו:) תורתו של "דואג" מן השפה ולחוץ.

והמילה 'דאגה' מורכבת מהאותיות א,ג,ד,ה וחסרה האות ב, הרומזת למילה בטחון. ומעשה באחד הצדיקים הגדולים שישב ודרש על הענין שהאדם חייב להבין שכל עשרו והצלחתו זה מבורא עולם, ולא להתגאות בעשרו, כי כמו שה' יודע לתת, הוא יודע גם לקחת, ואין בעיה לקדוש ברוך הוא לעשות את האדם, מן האדם הכי עשיר בעולם לעני מרוד, בדקה אחת בלבד. וישב בין הקהל הגדול שבאו לדרשה, עשיר גדול מאוד ואמר בליבו שהרב חלילה מדבר דברים לא נכונים שהרי יש לו מפעלים ובתי חרושת בכמה מדינות ואיך בתוך דקה אחת הכל ילך, זה לא הגיוני, ויש לי נכסים וכסף לרוב, וכשיצא מהבית הכנסת המשיך לחשוב באותן מחשבות, ומרוב גאוה בעניין עשרו אמר, מה אני צריך בכלל את היהדות, והלך לכומר לפנות ערב ואמר לו, שהוא רוצה להיות נוצרי.

הכומר שידע איזה דג שמן עומד לפניו, והבין שזה רגע של שטות, אמר ליהודי הבה ונשתה לחיים לכבוד זה, ולאחר מכן הביא לו מסמך שיחתום שהוא נוצרי ואם הוא חוזר ליהדותו כל נכסיו בכל מקום שהם נכסי דניידי ונכסי דלא ניידי, הכל עובר לכנסיה הארורה. והיהודי מרוב שכרותו חתם על המסמך הנוראי ונפל על המיטה ונרדם.

הוא עלול לאבד את כל עושרו בחתימה אחת

ויהי בחצי הלילה נתעורר העשיר, ומנסה להיזכר מה קרה איתו, ובתוך כדי כך הוא רואה שהחדר מלא בצלבים נוראים וריח של טומאה נודף מכל מקום, מיד קם בבהלה נוראה וברח משם ישר לביתו של הרב. ואכן ביתו של הרב היה מואר, והעשיר נפל לרגלי הרב והתחנן שיורה לו דרך תשובה על זה שהוא רצה להמיר דתו, וגם שתה יין נסך, וכל שיגיד הרב הוא מקבל עליו. וסיפר לרב על המסמך שהוא חתם עליו במו ידיו, והרב שאמר שאפשר לאבד את כל הרכוש בדקה אחת, אני איבדתי בחתימה אחת, אבל מצידי שילך כל רכושי ולא אמיר את דתי לעולמים, ומצידי לאכול פת במלח בתור יהודי, ולא עגלים חלילה שאני גוי. והרב דיבר על ליבו ואמר לו, אל דאגה אם תעשה תשובה כראוי אתה עוד תשמע בשורות טובות וכל רכושך ישאר שלך, והיהודי החל לבכות ולעשות תשובה ולהתחרט על גאוותו שהגיע לשחקים, ושחקה אותו כמעט לגמרי עד שנרדם. ובבוקר הלך עם הרב לתפילת שחרית, ובחזרה מן התפילה הוא אמר לרב שעכשיו הכומר יראה שהוא חזר ליהדותו ויחרים את רכושו. ובטרם ענה לו הרב, הושמעה הכרזה בכל העיר שהכומר מת באותו לילה מחמת שריפה שאירעה בביתו וכילתה את הכל ולא נשאר זכר. והיהודי העשיר לא ידע אם הוא חולם או שמא זו מציאות. אמר לו הרב: זה כוח התשובה שעשית, רק שהקדוש ברוך הוא רצה להראות לך שהוא כל יכול. והיהודי הבין הכל, וזרק את גאותו והשפיל עצמו.

מתבלט זה אותיות מתבטל

וזה מוסר גדול ללמדינו כמה אנו צריכים לברוח כמטחוי קשת מן הדבר הארור הזה שנקרא גאוה סרוחה, ולהתקרב למידת הענוה. וכפי שהרמב"ן אמר באיגרתו שכל המתגאה מורד הוא במלכות שמים, ושהענוה היא מידה טובה מכל המידות הטובות, אחת העבודות זרות כידוע נקראת בשם בעל, לרמוז לאדם שכשהוא חושב שהוא בעל הבית, והוא בעל הרכב, והוא בעל המקום, זה מעין עבודה זרה.

ונכון שכולנו אומרים בפה ששום דבר לא שלנו, והכל של בוראנו, אבל צריכים גם להרגיש זאת בליבנו. וכדי שנזכה לקנות את מידת הענוה אומר הרמב"ם שלא להתלבש בבגדים מאוד יפים, אך גם לא בבגדים בזוים, אלא בבגדים ממוצעים. והעיקר שלא להתבלט, והמילה 'מתבלט' זה אותיות 'מתבטל', ומתבטל זה מתבלט, שככל האדם ינסה להתבלט יותר, ה' יעשה אותו עלה נידף, וככל שהאדם ינסה לבטל דעתו ורצונותיו מפני רצון ודעת התורה, ה' יתברך יקים את מזלו והצלחתו מעלה מעלה.

תהיה צדיק או רשע אתה קובע!

(פ"י פט"ו)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו'.

מובא בגמרא (ברכות לג:) על הפסוק הזה שה' מבקש מאיתנו רק יראת שמים, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שאם האדם יהיה עשיר או עני, גבוה או נמוך, יפה או מכוער, בריא או חולה, הוא לא קובע, אבל יש דבר אחד שהוא הכי חשוב, ואת זה האדם קובע, אם הוא יהיה צדיק או רשע, וזה פשוט (רש"י שם).

אומר הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תשובה הלכה א והלאה) רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר שהאדם הוא מעצמו ובדעתו ובמחשבתו עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו לעשות טוב או רע.

נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו וראוי לו לקונן על חטאיו

ולא יעלה במחשבתך מה שאומרים הטפשים של אומות העולם שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע או חכם (בתורה) או סכל (כסיל בתורה) או רחמן או אכזרי או כילי (קמצן) או שוע (נדיב מאוד) וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה הוא שירמיהו אמר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח), כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב או להיות רע וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאים ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה, הוא שכתוב אחריו "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו".

וחזר ואמר, הואיל ורשענו בידינו, ומרעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'", ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום" כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות וכו'.

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

ואילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטפשים הוברי שמים, היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כן, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר עליו או תולדתו תמשיך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין ובאי זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק השופט כל הארץ לא יעשה משפט עיין שם בדבריו הנפלאים, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הביא מעשה נורא בענין זה.

האפיפיור רצה לבנות ארמון מפואר

ומעשה שהיה כך היה, בימי רבי יואל סרקיש ז"ל אב בית דין של קראקא (בעל ה'בית חדש'), שאז האפיפיור היה שולט על מלכים ושרים ברוב העולם, ומלכותו בכל משלה, על פיו יחנו ועל פיו יסעו. ויהי לימים אחר שישב האפיפיור על כסאו, ומלכים ושרים משחרים לפתחו, גבה לבבו וחשב לבנות לעצמו ארמון מפואר שיתקבלו בו המלכים והשרים הבאים אליו, אלא שלא היה בידו את הכסף הדרוש כדי לבנות ארמון כזה. ויקרא לשניים מראשי הכמורה החוסים בצילו, ויצוה עליהם שיסעו ממדינה למדינה מעיר לעיר כדי לגייס את הכספים הדרושים לבניית הארמון המפואר, ונתן לידם המלצה בכתיבת וחתימת ידו, ובכל מקום בואם ילכו אל הקרדינאל (ראש הכמרים) אשר ילווה אליהם להתייצב לפני המלך והשרים בהראותם את ההמלצה של האפיפיור, והם יתרמו כנדבת ליבם. וציוה עליהם כי את הכסף המתוכנן ימירו אותו בשטרות כסף, כדי שיהיו קלים לשאתם בבגדיהם.

בינתיים תכיני לנו את הארוחה ואת המטה לישון

וגם ציוה אותם שבדרך ילבשו בגדים בלואים טלאי על גבי טלאי, כדי שלא ישלטו בהם עין הגנבים והשודדים, ויתפרו את השטרות מבפנים לבגדיהם, ורק בבואם לפני הקרדינאל ולפני המלך והשרים ילבשו את בגדי השרד שלהם כדי שיופיעו במלוא הכבוד לפניהם. וכן עשו, וילכו מגוי אל גוי וממדינה למדינה, ויתרמו להם ממון רב והצליחו בדרכם מאוד.

והנה הגיעו לעיר קראקא בחצות הלילה עייפים מן הדרך, וכל בני העיר נמו שנתם, אך ראו אור בוקע מבית אחד, וילכו לשם. ושם היתה גרה אלמנה צעירה מלאת חן, וברשותה תנור אפיה ומסעדה פתוחה לכל עובר ושב, ומזה היתה פרנסתה. וישאלו אותה, אם יש בביתה מקום לסעוד וללון לינת לילה? ותאמר להם, הן, ביתי יש בו כמה חדרים עם מיטות ושולחנות כראוי ובתוך כשעה מוכנה היא להכין את סעודתם ואת מיטות משכבם. ויאמרו לה, הן לא רחוק מכאן יש נהר אחד אנו הולכים להתרחץ שם, ובעוד כשעה נחזור לכאן, ובינתיים תכיני לנו את הסעודה וכלי המיטה. ותאמר להם, הן.

וילכו אל הנהר והניחו בגדיהם על שפת הנהר וירדו להתרחץ במי הנהר, והנה היתה שם מערבולת בנהר ולא יכלו להמלט ממנה ולצאת אל החוף, המה כרעו ונפלו, וטבעו במצולות הנהר כמו אבן במים עזים. האשה הכינה את הארוחה והמתינה כשעתיים תמימות, ובראותה שלא חזרו הלכה בעצמה אל שפת הנהר, ותראה את בגדיהם עזובים שם, ואין קול ואין עונה ואין קשב, והבינה שקרה להם אסון, ולקחה את הבגדים וחזרה לביתה.

אחר שהפציר בה היא גילתה לו את הסוד שלה

ואחר כמה ימים עלה בדעתה לבדוק את בגדיהם, ונוכחה לדעת שהבגדים הבלואים כבדים מנשוא, ותקח מספריים ותגזור את חוטי התפירה התפורים בפנים, וראתה שהם מלאים שטרי כסף בסכומים עצומים, ונהפכה לעשירה גדולה. ותחפור בקרקע ביתה, ותגנוז שם את כל שטרות הכסף ותכסם ברצפה שלהם לבל יוודע הדבר.

ויהי בימים ההם היה איש סוחר ועשיר גדול מתלמידי הגאון רבי יואל סירקיש ז"ל (בעל הב"ח) אשר מתה עליו אשתו בקיצור ימים ושנים, ולאחר מלאת שנה מפטירתה, בא אליו שדכן אחד בשליחותה של האלמנה הצעירה הנ"ל אל העשיר אם ירצה לשאתה לאשה, ואחר שנפגש עמה ומצאה חן בעיניו, הסכים לישא אותה, ונשאה כדת וכדין.

וכאשר ראה את עושרה העצום לא האמין למראה עיניו, ויבקש ממנה לדעת איך בא לה כל העושר הזה, בתחילה סירבה להגיד לו את סוד עושרה, אבל אחר שהפציר בה מאוד, גילתה לו לבסוף את כל הסוד שלה.

ובשמעו את דבריה אמר שלא יתן אותו מצפונו להנות מן הכסף הזה עד שישאל את רבו (בעל ה'בית חדש') מה הדין להלכה ולמעשה. האשה נבהלה מדבריו ואמרה, הרי הסוד הזה, אם יתגלה לרבים אפשר שנבוא לידי סכנה גדולה, ויביאו אותנו בפלילים. אבל הוא דחה את דבריה באומרו לה שאין לה ממה לחשוש כלל וכלל, שהרי אין אדם נאמן לשמור סוד, כמו רבו הגדול אב בית הדין רבינו יואל ז"ל.

הדברים נכנסו כארס של נחש בליבו של התלמיד

ובאין ברירה הסכימה האשה ללכת אל בית מדרשו של הרב, כשמוע הרב שהשאלה היא בדבר סודי מאוד ביקש מתלמידיו שיצאו לחדר אחר, וכן עשו, אך נשאר שם תלמיד אחד ואמר להם הרב שהתלמיד הזה הוא איש ישר ונאמן והוא עילוי שניחון בשכל גאוני, ואין להם מה לפחד ולספר לפניו כל ענין השאלה שלהם.

האשה נענתה וסיפרה לרב את כל המעשה, איך בא לידה כל הממון הזה. ואמר להם הרב שיפרישו מהכסף מעשר לצדקה לעניים, ולבנות בתי כנסת ומקוואות טהרה לצרכי הקהל, ויכופר להם. הדברים נכנסו כארס של נחש בליבו של התלמיד הצעיר ההוא, ויתנם אל ליבו לזכרון לעת מצוא, לאחר שנים רבות יצא התלמיד הזה לתרבות רעה ונסע לרומא ושם המיר את דתו, ונכנס למנזר של הנוצרים ללמוד את דתם, ובהיות שהיה לו שכל חריף תפס במהרה את כל אשר למד מהם ו"נתעלה" במעלות חכמת דתם יותר מכולם.

כשראתה האשה את האפיפיור נתחלחלה מאוד

וכשמת האפיפיור הזקן נתנו חביריו עיניהם בו, ומינוהו לאפיפיור, והחל לנהוג נשיאותו ברמה, וכשנזכר מן המעשה הנ"ל, ובחפצו להתנשא על הכל, הוציא כרוז לפרסם שנגלה לו סוד מן השמים דברים מענינים ולכן הוא קורא לכל המלכים והשרים מוקירי דתו, שיבואו למקום מסויים, ושם יגלה להם את הסוד שאין איש בעולם שיודע ממנו, ושלח הזמנות לכל המלכים והשרים וגם הזמנות לרבה היהודי של קראקא ולבעל ולאשה הנ"ל.

ובבוא היום ראה שלא באו לכנסיה שלו אלא מתי מספר מן המזומנים, ויחר אפו מאוד, ודחה את האסיפה ליום מסויים אחר, ושלח הזמנות חדשות בהתראה (באותיות אדומות) כי מי שלא יבוא יטילו עליו חרם וכו', ואז באו כמעט כולם ביום המיועד שניתן להם.

וכשנכנס רבינו יואל עם הבעל והאשה וראתה האשה את האפיפיור הכירה וזיהתה אותו שהוא הוא התלמיד שנשאר בבית המדרש ושמע את כל סיפור האשה על ענין עושרה, ותתחלחל האשה מאוד, ותאמר לבעלה, הן אבדנו כולנו במה שגיליתי את הסוד של עושרי ובודאי שלשם כך כינס אותנו האפיפיור הזה לפרסם את מה שעשינו.

האפיפיור קרא לנו כדי לצחק בנו ולזלזל בנו

רבינו יואל עודד את האשה וחיזקה בדברים שלא יאונה להם כל אוון, בזכות הצדקות והמעשים טובים שנעשו על ידיהם. ואז עלה האפיפיור על הבימה וקרא בקול רם, האם רבם של היהודים בקראקא נמצא כאן. אמרו לו: הן. ודרש שיעלה על הבימה. אחר כך קרא לבעל ולאשה שגם כן יתיצבו מולו למעלה על הבימה. וכך היה. ויתקרב הרב אל מול האפיפיור, ונתכוון בשמות הקדושים וצעק מול האפיפיור אמור, אמור! מה אתה רוצה לומר! הדבר יצא מפי הגאון ושר של שכחה השתלט על האפיפיור וישכח מכל הנעשה ואין קול ואין עונה ואין קשב. והתחיל לקמט בידיו את מצחו אולי יזכור דבר מה, אך הכל ללא הצלחה. ואחר שעה ארוכה באין מענה, נהפך כבודו לבזיון וקצף בעיני כל המלכים והשרים, ויעמוד מלך אמיץ אחד, ואמר: שמעו נא רבותי האם האפיפיור הזה קרא אותנו לכאן לצחק בנו לעזוב את כל עסקינו ולבוא ולשמוע סוד כמוס ואין כאן אלא שוד ושבר, חרפה היא לנו שזה ישמש כאפיפיור, אני מציע שתסכימו עמי להדיחו ממשרתו ולא יוסיף להתל ולצחוק על מלכים ושרים מכובדים, ואת מלכותו ניתן לרעהו הטוב ממנו. ויענו כל העם: הן. וכך היה שהדיחו אותו בבזיון ובחרפה (ואחר כך נרצח בידי קנאים על אשר נהג מנהג זלזול במלכים), והגאון הב"ח, הבעל והאשה, חזרו לביתם שמחים וטובי לב על התשועה שעשה להם ה' יתברך והמשיכו בצדקותיהם ובמעשיהם הטובים ושלום על ישראל עד כאן.

אתה הראת לדעת, כי אין להסתמך באמונת אומן על יושרו של האדם, כי לא תדע מה ילד יום, אם ישאר נאמן בצדקותו ויושרו עד יום מותו, או שמא חס ושלום לא יעמוד טעמו בו, כמו שנאמר (איוב טו, טו) "הן בקדושיו לא יאמין" והברירה בידו אל כל אשר יחפוץ יטנו.

וכי יראת שמיים זה דבר קטן??

(פ"י פי"ב)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו'.

מובא בגמרא (ברכות לג:) שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן את זה ה' יתברך דורש ממך. ומקשה על זה הגמרא, וכי יראת שמים זה דבר קטן שה' יתברך אומר לנו מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה, והרי אין לקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים (שבת לא:)? ולפי זה רואים שזה דבר הכי חשוב והכי יקר להשגה? ועונה הגמרא, שלגבי משה רבינו זה דבר קטן. ומקשה הגאון מוילנא ז"ל נכון שבשביל משה רבינו זה דבר קטן, אבל משה רבינו מדבר על כלל ישראל ובשבילם זה דבר גדול?

אלא מתרץ הגאון תירוץ גאוני, שכוונת הגמרא שאומרת שאצל משה רבינו זה דבר קטן כוונתה, שכל מי שנמצא בסביבתו של משה רבינו בשבילו זה דבר קטן כיון שמשה רבינו מלא על גדותיו ביראת שמים, וממילא הוא משפיע לכל הסובבים אותו, וכעין כוס הקידוש עם כל הכוסות שסביבה.

ומקשה הרב הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א (ראש ישיבת אור החיים), והרי התורה נצחית היא, ואם כן מה יעשו כל הדורות שאחר משה רבינו, איך בשבילם יראת שמים זה דבר קטן? אלא בכל דור יש מעין משה רבינו, ולכן חייבים אנו להתאבק בעפר רגליהם של הצדיקים וישפיעו עלינו מיראתם ומקדושתם. ולהבדיל מה שלוקח כמה ימים בהליכה רגלית, לוקח כמה שעות בנסיעה ברכב. והוא הדבר כאן, מה שהאדם יכול להשיג יראת שמים בכמה שנים בלי להיות ליד רב, יכול להשיג בכמה ימים ליד רב שמלמדו תורה.

השאר יבוא באופן אוטומטי

(פ"י פי"ב)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וכו'.

מובא בגמרא (מנחות מג:) שמהפסוק הזה למדו שצריך לברך מאה ברכות (וכך נפסק בשולחן ערוך סימן מ"ו סעיף ג עיין שם), ורש"י הסביר אל תקרי "מה" אלא "מאה", והתוספות (שם) כתבו, שיש מאה אותיות בפסוק, וכן בא"ת ב"ש "מה" יוצא י"צ, שזה גימטריא מאה (וכ"כ בספר המנהיג ובשיבולי הלקט).

ודוד המלך תיקן זאת כיון שראה שמתים בכל יום מאה בחורי ישראל, וכשתיקן לברך מאה ברכות מיד פסקה המגיפה (תנחומא קרח, יב), ללמדנו שכל הזהיר בברכות מסלק מעליו את כל סוגי המחלות והמגיפות למיניהם (ועיין בספר 'כד הקמח' מערכת ב, ברכה).

ועוד מובא שדוד המלך ע"ה אמר לה' (תהלים כז, ד) "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו, כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני, ועתה ירום ראשי על אויבי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה" וגו', אומר לו הקדוש ברוך הוא אמרת אחת שאלתי, וביקשת כל כך הרבה בקשות? אמר לו דוד לקב"ה, ממך למדתי, שאתה אמרת מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואחר כך הוספת עוד, ללכת בכל דרכיו, לאהבה אותו, ולעבוד את ה' וגו', לשמור את מצוות ה' וכו' וכו' (מדרש תהלים פרק כ"ז). ולכאורה הדברים תמוהים? ומסביר מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבאמת כוונתו של דוד המלך ע"ה היתה לבקש רק דבר אחד, והוא: לשבת בבית ה' כל ימי חייו, והשאר יבוא ממילא באופן אוטומטי.

ועל זה אמר לו הקדוש ברוך הוא מהיכן למדת לבקש דבר אחד שכולל את הכל? אמר דוד לקב"ה ממך למדתי, שבאמת אתה ביקשת מאיתנו רק שיהיה לנו יראת שמים וכל שאר הדברים יבואו ממילא באופן אוטומטי.

אני רוצה להתחתן עם הבת שלך

ומשל לאחד מאנשי הממלכה שהמלך אהב אותו עד מאוד, ואמר לו המלך תבקש בקשה אחת בלבד, ואני אמלאנה. חשב בליבו אותו אדם ואמר, אם אבקש להיות שר זה לא הכל, עושר זה לא הכל, ולכן ביקש מהמלך להתחתן עם ביתו היחידה וממילא הוא קיבל את הכל. והוא הדין אנו נבקש מאבא שבשמים בקשה אחת לשבת בבית ה' כל ימי חיינו וממילא אנו נזכה ליראת שמים.

אם לא עכשיו אימתי?

(פ"י פי"ב)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וכו'.

כידוע האדם מורכב מגוף ונשמה, והגוף זה החומר הבהמי, והנשמה זה חלק האדם, ולכן צריך לשעבד את רצונות הגוף שזה הבהמיות, לרצון האדם שזו הנשמה. ולענייני העולם הזה לקחת את המינימום, ולצרכי הנשמה לקחת את המקסימום.

וזה רואים אצל דוד המלך ע"ה שכשהיה צריך "לישון" הוא חיפש את הבריה שישנה הכי פחות, ומצא שזה הסוס, שישן שישים נשימות, שזה מעט מאוד, וכך "ישן" דוד המלך ע"ה (עיין סוכה דף כו:). וכשרצה לעסוק בתורה חיפש ומצא דוד המלך ע"ה את האריה מלך החיות שהוא הכי גיבור וככל שהאריה מתגבר יותר כוחו נעשה גדול יותר, וכך למד דוד המלך ע"ה.

ולכן כאן הקדוש ברוך הוא דורש מאתנו להיות אדם, ולסלק את כל הבהמיות שלנו. וזה רמוז כאן בפסוק, ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, המילה מה זה גימטריא אדם. אלא שיבוא היצר הרע ויאמר לנו בודאי, אבל לא כרגע, זה לא הזמן המתאים, תחכה בסבלנות אתה עוד צעיר וכדומה, לכן באה התורה ואומרת ועתה ישראל, עתה ולא אחר כך.

איך מלים את הלב?

(פ"י פט"ז)
ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד.

שלושה סוגי ערלות יש באדם, הערלה של הברית, שנאמר (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", לוקחים סכין ראויה וחותכים, ולכאורה זהו זה. ואת ערלת השפתיים פשוט מאוד לא מדברים דברים אסורים ולשון הרע, ולא בחינם המילה יוצאת מהפה, שמילה זה גם רומז לברית מילה, וגם פה בגמטריא זה מילה, ואם נצרף את שניהם בגימטריה קטנה יצא לנו שם הויה, ואת הלב איך מלין, היש איזהו סכין רוחנית?

והפסוק רמז איך מלין את ערלת הלב, במילה "ומלתם", אם נחלק את המילה ומלתם לשנים 'ומל תם' יובן, שהמילה תם רומזת לתורה, שנאמר על יעקב אבינו ע"ה "ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), וכן המשך הפסוק רומז שאומר "וערפכם לא תקשו עוד", כלומר: לא להקשות את ערפנו ומה שה' מבקש נכניע לבנו ונעשה רצונו יתברך. ומעשה שהיה בזוג שהמון שנים לא זכו לילדים וכל הטיפולים הקשים עברו עליהם אך ללא הועיל, וכשנסתיימה מסכת הרופאים החלו להיוועץ, אולי במקום שלא הועילו הרופאים יעזרו הרבנים.

הנער החל לגדל שיער ולהתחצף לאימו

ובצר להם פנו לרב הצדיק הבבא סאלי זצ"ל וסיפרו לו את כל הקורות אותם והתחננו לרב שיברך אותם. והרב נעתר לבקשתם, אך אמר להם שיתחילו להקפיד על שלושה דברים יסודיים ביהדות ואלו הן: כשרות, שבת, וטהרת המשפחה. הזוג שהיו רחוקים כמטחוי קשת מכל זיק יהודי, במצב רגיל לא היו מתייחסים כלל, אבל לנוכח הנסיבות והלב המאמין בה' ובמשה עבדו, הסכימו בלב שלם. והרב בירך אותם מעומק הלב, ואכן הברכה לא שבה ריקם וכעבור כשנה נולד להם בן והשמחה היתה לאין שיעור, אלא שכבר נאמר על פרעה שראה שנגמרה המרה הכביד את ליבו. וגם כאן האשה שראתה שזהו היא זכתה לבן, פסקה מלשמור שבת ומטהרת המשפחה, ואילו בעלה המשיך בעקשנות לשמור את הבטחתו לרבי ושמר שבת וכל מה שצריך וגם ביקש מאשתו שלא תעבור על דברי הרב, ובפרט שזה בגורל הבן שחלילה עלול לקרות לו אסון אבל האשה לא ניאותה וכל שבת היתה נוסעת עם הרכב כשבנה אצלם.

כל התנהגות הבן נובעת מטהרת המשפחה

ומשחלפו הימים ויגדל הנער ויגמל, הוא כמעט, הפך לגמל, והחל לגדל שערו והתחצף מאוד לאמו וזלזל בה מאוד. כראות האם כך הבינה שהכל נעוץ בברכה מהבבא סאלי זיע"א ואמרה לבעלה בוא ניסע שוב לרב ונבקש ברכה שהבן יהיה ממושמע. וכשחזרו לרב אמר להם הרב הרי ביקשתי מה שהוא, והאשה לא קיימה כראוי, אם היא תקבל שוב את שלושת הדברים הכל יסתדר. ואמרה האשה אמן ואמן. אמן על הכשרות, אמן על השבת. אבל על הטהרת משפחה אמרה לרב שקשה לה, ואם אפשר לאט לאט. אמר לה הרב: כל התנהגות הבן נובעת מטהרת משפחה בין בני הזוג וההרחקות בין בני הזוג, שמקרבות את בניהם אליהם ולאביהם שבשמים, וההיפך ההיפך. ואכן האשה הסכימה וכעבור זמן קצר הבן חזר בתשובה שלימה.

את לא תסלחי לעצמך כל החיים שיכלת להציל את בתך בכיסוי ראש

(שם)
ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד.

מעשה שהיה בזמנינו ממחיש כמה קשה לאשה נשואה לשים כיסוי ראש, וממילא מובן מאוד למה השכר על זה הוא עצום ונורא, ואשה כזו חשובה יותר מהכהן הגדול שהיה לובש משבצות זהב, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ה פסוק י"ד) "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", שאשה שהיא בתו של מלך העולם, ולובשת צנוע ומתנהגת פנימה, אזי ממשבצות זהב לבושה היא חשובה יותר מהכהן הגדול (רש"י שם).

ומעשה בזמנינו בזוג שהבת שלהם קיבלה את המחלה הארורה רח"ל וכל הסימנים מראים בעליל שהזמן שנותר לה לחיות קצר מאוד, ושמעו את שמעו של הרב הגאון הרב אמנון יצחק שליט"א ונסעו במיוחד להרצאה מרוחקת מאוד מעירם, וסיפר לרב את כל הענין ולפי הטבע אין סיכוי כלל, ולכן הם באו לרב שיעניק להם ברכה ושביתם תוושע שלא כדרך הטבע, והבעל קיבל על עצמו כל מה שהרב אמר לו לקבל, וגם האשה הסכימה לקבל הכל חוץ מכיסוי ראש.

ולמרות כל השכנועים של הקהל שהיו באותו ערב בדרשה שתקבל עליה את הכתר לראשה סירבה האשה. ואמר הרב שהוא מוכן לברך אלא שהוא לא מבטיח שום דבר כיון שאין כיסוי ראש, וברגע שהיא תניח כיסוי לראשה הברכה תחול בודאי. אבל עקשנות האשה היתה גדולה מאוד והילדה המשיכה לדעוך ולדעוך עד שהבעל ישב עם אשתו ואמר לה: עד מתי? את לא תסלחי לעצמך כל ימי חייך שיכלת להציל את בתך בכיסוי ראש, ולא כסית. ונמס לב האשה והכתר המלכותי הונח על האישה וכסתה את כל שערותיה. והפלא אכן קרה, הילדה אט אט החלה להבריא ולצאת מכל המחלה ונעשתה בריאה ושלימה, ובסרט רואים את הכל מצולם.

היית צריך ללמד את הרשב"ם את שם המפורש

(פ"י פי"ז)
כי ה' אלקיכם וכו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.

מובא בגמרא (שבת יג.) מעשה בתלמיד חכם שלמד הרבה תורה ושימש תלמידי חכמים ומת בחצי ימיו, והיתה אלמנתו לוקחת את התפילין שלו ועוברת מבית כנסת לבית מדרש, וצועקת ובוכה מדוע הוא מת? הרי על הלומדי תורה נאמר (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך"? ולא ידעו מה לענות לאלמנה הבוכיה, עד שבא אליה אליהו הנביא ונתברר לבסוף שבזמן ליבונה לא שמרו מרחק כראוי, ואמר אליהו הנביא ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה.

ורש"י הסביר על הפסוק שלנו שה' לא ישא פנים אם יפרקו עולו יתברך, ולפי רש"י יוצא שהצדיקים שהולכים בדרך ה' זוכים לנשיאות פנים מה' יתברך שנאמר (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", וכמה אוי וכמה אבוי לאדם שלא יזכה לנשיאות פנים ביום הדין הגדול והנורא שהרי דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (קמג, ב) "ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי", והגמרא (ערכין יז.) אומרת שאפילו אברהם יצחק ויעקב אם ה' יתברך דן אותם לפי הדין אינם יוצאים זכאים. ולכן אסור לנו לפרוק עול אפילו טיפה.

ומעשה ברש"י הקדוש שנפטר לבית עולמו ועליונים ותחתונים נשתתפו בהלוויה שלו, וכשעלה רש"י לשמים הוא נשאל בדין מדוע במסכת קידושין (עא. ד"ה שם) רש"י כתב על מה שהגמרא אמרה לגבי שם המפורש שאינו יודע מה הוא, שהרי הוא כן יודע? אמר להם רש"י שלא כל אחד יבוא ויקרא את השם המפורש שהרי אין מוסרין שם המפורש לכל אדם, אלא למי שיש בו מעלות רבות של רוחניות, ואמרו לו בשמים שהוא היה צריך ללמד את נכדו הרשב"ם שהוא ראוי, ולא עזר לרש"י כל פירושו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ושהוא התענה 613 תעניות כדי לחבר פירוש על התורה שבכתב, וציוו על רש"י שעוד באותו לילה ירד לעולם הזה שוב ללמד את הרשב"ם את שם המפורש ואכן רש"י הגיע לרשב"ם אחר חצות לילה והעיר אותו ואמר לו לטבול ולהתכונן ללמוד את שם המפורש.

אני מוכן לתרום לך בנין אבל שלא יכנסו לשם חרדים עם זקן

(שם)
כי ה' אלקיכם וכו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.

פירש רש"י ולא יקח שוחד - לפייסו בממון. ולכאורה זה תמוה, וכי מי חשב שאפשר לפייס את ה' בממון, והרי כתוב (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות"? אלא מדובר בממון שהאדם נתן לצדקה, ואומר לקב"ה בוא נתפשר תוריד לי מהממון שנתתי לצדקה על החשבון העבירות שעשיתי, ולפיכך כתיב "ולא יקח שוחד" של ממון, כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (אבות פ"ד מ"ב).

ומעשה ברב כהנמן זצ"ל שהיה בחו"ל ודיבר עם עשירים שיעזרו ויתמכו בלומדי תורה ובעניים והסביר להם את מעלת הצדקה, ואכן אחד מהם התרשם מאוד ואמר לרב שהוא מוכן לתרום בנין שלם, אלא שיש לו תנאי שיקשה על הרב מאוד לקיים אותו. מה התנאי, שאל הרב? והעשיר אמר אני לא כל כך אוהב חרדים, ולכן בבנין הזה שאני תורם אני לא רוצה שיִשְכְּנוּ שם בעלי זקנים ובעלי כיפות, ואם יאות הרב לקיים את התנאי כל הבנין עלי.

חשב הרב לרגע ואמר בסדר אין בעיה נקיים את התנאי, והעשיר תרם צ'ק כבד במיוחד, והעבודה החלה, וכעבור כמה זמן העשיר מתקשר לרב ואומר שהוא מעוניין לדעת אם הבנין גמור, ואם אפשר לבוא ולראות. אמר לו הרב הכל גמור, ואתה יכול לבוא ולראות. והבנין עצמו נמצא בבני ברק, והאיש העשיר מיהר לבוא וחשב שבודאי הרב לא קיים את התנאי שהרי בבני ברק רק חרדים גרים ואת כספי אקבל בחזרה, ובבואו לעיר בני ברק צעד איתו הרב לכיוון הבנין, ובהגיעם למקום התנוסס שלט מאיר עיניים מדרשיה לבנות (כמדומני שזה אור החיים לבנות) ועל זה נאמר "והחכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב).

השכנה באה והביאה להם לחם וחלב

(פ"י פי"ח)
עושה משפט יתום ואלמנה וכו'.

מעשה מפורסם שקרה בזמנינו בעיר בני ברק שאינסטלאטור מסויים הוזמן לאיזה בית כדי לתקן נזילה שהיתה בבית והוא הגיע בשעות הבוקר והחל לעבוד, אלא שהוא ראה שכל הצנרת בבית רקובה ויש צורך להחליף את הכל ולכן קרא לבעלת הבית והסביר לה את המצב שאין טעם לתקן רק את הצינור הזה, ואמרה האשה אם אין ברירה תחליף הכל והאיש רץ להביא את כל החומר אם זה צנורות וברזים למיניהם וכל מה שצריך, והמשיך לעבוד.

ובנתיים הוא רואה שיורדת שכנה ומביאה להם לחם וחלב, ובשעה אחת בצהרים מגיע מהגמ"ח של בני ברק ארוחת צהרים למשפחה שהיתה בעצם אלמנה ושבעה יתומים רעבים ללחם, ואמר האיש בליבו אם כסף ללחם וחלב אין לה, מנין היא תשלם לי? ואם תשלם זה בודאי מהלוואה שהיא תיקח ולא יהיה לה להחזיר. לפיכך החליט בליבו לא לבקש ממנה מאומה. אלא שעדיין חשב, איך אעשה זאת בלי לפגוע בה, וביקש מה' שיתקן אותו בעצה טובה לא לפגוע באשה. ובינתיים קרא לאחד הילדים ואמר לו תעשה טובה אני רעב רד למכולת ותקנה לי לאכול, ונתן לו רשימה כך וכך לחמניות ועגבניות ומלפפונים וחמוצים וזיתים וחלב וגבינה ועוד ועוד.

הכיס ריק אבל הלב מאושר

והילד בתמימותו הלך וקנה והאיש אכל מעט מאוד ואת השאר אמר להם שישאירו בביתם, ובסוף היום שהכל היה גמור ומסודר ניגשה אליו האשה ואמרה, כמה זה עולה ואם אפשר לעשות הנחה? אמר לה האיש, הבית שלכם כבר משולם על ידי העיריה ואין צורך לשלם, ואת התשלום המלא הוא יקח כבר מהעיריה. כשמוע האשה את דבריו שמחה מאוד ואמרה לו תודה רבה לך לא ידעתי שהבית שלי משולם על ידי העיריה. והאינסטלאטור הלך לדרכו, בכיס ריק אבל בלב מלא שמחה שה' זיכה אותו גם לעבוד בחינם וגם לא לפגוע באלמנה.

וכעבור עשרים שנה האיש רצה להרחיב ולשפץ את ביתו, והלך למקום ברמת גן הנקרא בשם איציק את צורי, ששם מוכרים חומרי בנין וכו', ואמר להם שהוא רק רוצה הצעת מחיר ובינתיים אין בכוונתו לקנות, והלך לביתו. ולפתע הוא רואה משאית מתחילה להוריד חומרים ליד ביתו וזה בדיוק החומרים שהוא צריך ועל המשאית כתוב איציק את צורי, ניגש האיש לנהג וצעק עליו מי ביקש זאת מידכם אני לא הזמנתי שום דבר, אני רק נהג אני מקבל הוראה ומבצע תתקשר למשרד.

והאיש התקשר ואמר להם שהם חוצפנים ומי הזמין בכלל? אמר לו הפקיד אני לא יודע על מה אתה מדבר וחוץ מזה כתוב כאן שזה שולם, אבל האיש לא נרגע ואמר כן אני יודע, מחר תשלחו לי לשלם ותרצו את הקבלות שאין לי, ומיד ניגש אל המקום ועלה למשרד של המנהל ואמר לו איך אתם עושים דבר זה, מי אמר שאני רוצה לקנות דוקא אצלכם הרי הדגשתי שאין בכונתי לקנות עכשיו שזו רק הצעת מחיר.

אמר לו המנהל בוא תיקח כוס מים קרים ותירגע ושב לידי, אמר לו המנהל אתה זוכר לפני עשרים שנה אתה עבדת אצל אשה אלמנה בבני ברק מהבוקר עד הערב וכל החומר היה על חשבונך ולא לקחת שקל ואמרת שזה שולם! ודאי שאני זוכר אמר האיש, ובכן אמר המנהל אני הבן שלה ששלחת אותי לקנות הרבה אוכל כדי שהכול ישאר בביתנו, ואין לך מושג איך שימחת יתומים ואלמנה, ואני מחפש אותך המון זמן להשיב לך מעט מגמולך הטוב, והיום שראיתיך סוף סוף הריני לבשרך שזה שולם.

הסלון של בורא עולם

(פי"א פי"ב)
ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו'.

ידועה מעלת ארץ ישראל וכמו שהמשנה אומרת (כלים פ"א מ"ו) 'ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות' ובסוף מסכת כתובות (קי:) מובא שאפילו עבד עברי שברח לאדונו שבחו"ל ועלה העבד לארץ ישראל לא מחזירים את העבד אלא אומרים לאדון אם אתה רוצה את עבדך תעלה לארץ הקודש (וע"ש בתוס' ד"ה הכי גרסינן ב' פירושים). וכן מובא (שם בגמ') שעדיף לגור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים מאשר בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה יהודים, וכל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא (שם קיא.), ורבי אמי ורבי אסי כשהיו מרגישים חם היכן שהם ישבו, עברו למקום של צל כדי לא לומר שלא נעים חלילה בארץ הקודש (שם קיב:), וכבר ראינו את עונשם הגדול של המרגלים שדיברו סרה על ארץ הקודש, וכן חטאם של דור המדבר שבכו באותו לילה ובגלל זה לא נכנסו לארץ ונקבעה בכיה לדורות (תענית כט.). ויש אנשים שלא יורקים לעולם באדמת ארץ ישראל וגם בהיותם במקום ללא תנאים, יש להם ממחטה ויורקים לשם. אלא שיש לזכור שארץ ישראל זה הסלון של הקדוש ברוך הוא, וממילא צריך להזהר שבעתיים לא לעבור עבירה בארץ הקודש, וגם עשית מצוה בארץ מעלתה גבוהה מאוד.

ורבותינו גזרו טומאה על חוץ לארץ (נזיר נד.), ואסור לנסוע לחו"ל אם לא בשלושת התנאים שכתובים ברמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הלכה ט) או כדי לישא אשה או לפרנסה או ללמוד תורה, ואין צורך לומר לרפואה שזה פיקוח נפש, אלא שיש לזכור שארץ ישראל חשובה בגלל מעלותיה הרוחניות, וארץ ישראל ללא תורת ישראל עדיף לגור באוגנדה ששם זה לא הסלון של ה' יתברך, והגדוּלה היא לשמור את תורת ישראל בארץ ישראל.

אנשים דואגים במה לחיות ואני החפץ חיים דואג במה למות

(פי"א פי"ד)
ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת.

ולכאורה לא מובן שהרי כתוב (דברים ז, יא) "אשר אני מצוך היום" ודרשו חז"ל (עירובין כב, א. ועיין עבודה זרה ג.) 'היום' לעשותם - בעולם הזה. ומחר לעולם הבא ליטול שכרם. וכן לא מובן מה שאומרים בסוף הלימוד, שאנו עמלים בתורה ומקבלים שכר, והם עמלים אבל לא בתורה ואינם מקבלים שכר (ברכות כח:, ועיין בספר ערוך השולחן אורח חיים סימן ק"י סעיף ט"ז), ולפי זה רואים אנו אנשים לא בתורה שחיים בעושר גדול ולכאורה זה שכרם?

אלא למה הדבר דומה לשני פועלים שעובדים במפעל, אחד מקבל אכילה שתיה בשפע ולינה כתמורה לעבודתו, אמנם משכורת אין לו. ואילו השני, יש לו אכילה ושתיה פחות בשפע וגם לינה, אבל בסוף החודש יש לו משכורת נפוחה מאוד. ודאי שהשני נחשב מקבל שכר שזו המשכורת, ואילו הראשון אין לו שכר שזו המשכורת, ואכילתו ושתיתו ולינתו זו לא משכורת אלא תנאים מינמליים שיוכל לשרוד.

וממילא מובן שמה שהתורה אמרה היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, זה לא אומר שבעולם הזה לא יהיה אוכל ודגן ותירוש ויצהר וגו', בודאי שיהיה, כי זה תנאים לחיות, וזה לא נקרא שכר ומשכורת שמורה לנצח. ולכן גם מובן מה שאומרים שהעמלים בתורה מקבלים שכר שזה לעולם הבא, כי העולם הזה זה המפעל של התורה והמצוות, ובעולם הבא זה התלוש משכורת. אבל מי שלא עמל, אמנם הוא מקבל בעולם הזה את צרכיו הגשמים, אבל זה רק תנאים לחיות ולשרוד, וכאשר הוא יצא מהמפעל, אין משכורת.

ועל זה היה אומר ה"חפץ חיים" אנשים מתרוצצים ורצים כל הזמן בדאגה איך לחיות בעולם הזה ואני יודע שיש מי שידאג לי בעולם הזה, צריך להתרוצץ ולרוץ איך למות, כי שם זה עולם האמת, ומי שלא טרח בערב שבת שזה שהעולם הזה, מה יאכל בשבת? שזה העולם הבא. ומי שטרח בערב שבת, איזה אוכל טעים מחכה לו לשבת.

אם אין תורה אין קמח

(שם)
ונתתי מטר ארצכם, וכו' ואספת דגנך ותירושך ויצהרך.

יש לשאול מדוע התורה אמרה דגנך תירשך ויצהרך ולא אמרה דגן תירוש ויצהר והרי תמיד אנו מוזהרים לומר ששום דבר לא שלנו ואיך כאן כתוב דגנך וגו'? אלא רצתה התורה ללמדינו שאדם שהולך בדרך ה' הדגן הוא שלו, וכעין זה מובא בגמרא (ברכות ו:) על הפסוק (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם", מקשה הגמרא מה פירוש "כי זה כל האדם" וכי כל בני אדם יראי אלוקים? אלא עונה הגמרא שכל העולם נברא בשביל האדם הזה שהוא ירא אלוקים.

ולפי זה שאנו מדברים כאן באדם ירא אלוקים לכן התורה אמרה דגנך תירושך ויצהרך, ועל פי זה תובן המשנה באבות (פרק ג משנה כ"א) אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח, שלכאורה אנו רואים אנשים בלי תורה ויש להם מאפיות ולא רק קמח? אלא זה לא שלהם, ועל הכל הם ישלמו בעולם האמת אם לא יעשו תשובה, מה שאין כן הצדיק הכל שלו.

התורה זה הנוזלים של הנשמה

(פי"א פי"ח)
ושמתם את דברי אלה וכו'.

מובא בגמרא קידושין (ל:) "ושמתם" זה סם תם, 'סם' זה התורה, ו'תם' זה מושלם. וזה הסם שגורם לאדם להיות מושלם בעבודת ה', ולולא הסם הזה שזו התורה, שום מצוה לא תעזור. ומשל לאב שהכה את בנו מכה חזקה והניח לו רטיה (תחבושת) על מכתו ואמר לו בני כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שאתה רוצה ותשתה מה שאתה רוצה ותתרחץ בין בחמים בין בצונן, ואין אתה מתיירא, אבל אם אתה מעביר רטיה זו מעליך מיד היא מעלה נומי, שזה כל הדברים הרעים שיש בעולם (שם בגמרא).

והנמשל מובן שהמכה זה היצר הרע, אבל אמר הקדוש ברוך הוא, שהוא אבא שלנו, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכל זמן שהאדם עסוק בתורה הוא שמור, אבל כשהוא מפסיק ללמוד כל הצרות מחכות לו בפתח, ולא יאמר האדם למדתי תורה די ולהבדיל כמו תיאוריה שנבחנים וזהו זה, התורה זה הנוזלים של הנשמה, ובלעדיה האדם שזו הנשמה מתה ואין לה חיות, אלא שאת התורה שלומדים, צריך ליתן לתוך הלב והנפש, ואיך עושים זאת? על זה התורה עונה ואומרת בהמשך הפסוק "וקשרתם אותם לאות על ידכם" שזה כנגד הלב, "והיו לטוטפות בין עיניכם" שזה כנגד המוח והשכל.

תזהר להפסיק שוב את הכדורים לא כל יום יש ניסים

(שם)
ושמתם וכו' וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו'.

כמה גדולה ועצומה מעלת המניח תפילין, בעולם הבא אין אנו יודעין, אלא שגם בעולם הזה זה נורא ואיום מה שזוכים, ומעשה שהיה בעיר הקודש צפת באדם שזהיר מאוד מאוד במצות התפילין וקונה את התפילין הכי מהודרות גם אם זה הרבה כסף, כי הוא רוצה להניח תפילין כראוי וגם הוא יודע שהכסף חוזר בתוספת, אלא שלא רק לעצמו הוא דאג לתפילין מהודרות ביותר, אלא גם לבניו, וגם ציוה עליהם לא לבודקם אצל סופר בלי ידיעתו. ואחד מהבנים בכל זאת רצה לבודקם לאחר כמה שנים. והבודק שהיה תלמיד חכם עצום אמר לו שהכתב והבתים מיוחדים במינם.

ויהי באחד הימים הבן שלו שהיה בגיל אחת עשרה שנים נתקף באמצע הלילה במחלת האפילפסיה (נפילה), ומיד הלכו איתו לבית חולים, והילד טופל וקיבל טיפול הולם וכדורים למיניהם שאותם הוא אמור לקחת במשך כל ימי חייו, האבא שמאוד כאב לו על בנו ובפרט שעכשיו יוצרך לקחת כדורים כל ימי חייו, אחר שנה בערך אמר לבן שאין צורך בכדורים, אבל לאחר שבוע שוב פעם נתקף הבן, ושוב רצו בבהלה לבית החולים, ושוב טיפלו בו במסירות ואמרו לו שלא יפסיק לקחת את הכדורים כי לא כל יום מתרחש ניסים.

והאבא החל לדאוג לו לתפילין מהודרות ביותר, והילד החל להניח עוד לפני הבר מצווה כפי שמחייבת ההלכה למי שנקי. וביום הבר מצוה אמר לו אביו, עד עכשיו היית צריך כדורים, מהיום הכדורים שלך זה התפילין, והילד קיים את רצון אביו וכיום הילד כבר לא ילד אלא בגיל שש עשרה וחצי, וה' יאריך ימיו עד 120 בלי מחלות (ומיותר לציין שאין אנו אומרים שכך צריך לנהוג אלא זה היה המעשה עם אדם בעל מדרגה אמונה גבוהה במיוחד ולא כל אדם מסוגל לכך).

זה בסדר רק תראו לי את האריות

(פי"א פ"כ)
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

מקשה רבי יעקב אבוחצירא זיע"א שהאדם בבית אזי המזוזה שומרת אותו, אבל מה יעשה כשהוא בחוץ? ועונה הרב שבריתו שחתומה בבשרו מגינה עליו מכל הצרות וככל שהאדם נשמר ונזהר כך אין לו מה לפחד.

ומעשה שהיה ברבי אברהם גלאנטי זצ"ל שחי בתקופת האר"י הקדוש שהפליג בספינה מארץ ישראל כיון שהמצב בארץ הקודש היה קשה מאוד והרעב שלט בכל פינה ופינה ובצר להם עשו גורל מי יצא להביא כספים מהערים הרחוקות לטובת ארץ ישראל, וכפי שהזכרנו הגורל יצא על הרב הגאון רבי אברהם גלאנטי ז"ל, אלא שבעיר ששם היתה הספינה אמורה לעגון היתה בהלה נוראה בקרב תושבי העיר כיון ששני אריות משחרות לטרף ברחו מכלובן והחלו לשוטט בעיר, וכולם עלו על הגגות ובינתים אריה אחד מנסה לשבור דלת כדי להכנס למצוא טרף, והרב חובל של האוניה הוזהר מפי השוטרים שהיו בנמל לא לעגון אלא לשמור מרחק מהחוף.

אבל רבי אברהם גלאנטי ז"ל ניגש לרב חובל ואמר לו שיוריד אותו בחוץ והוא כבר ידע מה לעשות. הביט רב החובל ברב הצדיק וראה מולו אדם בעל הדרת פנים וכולו קדושה וטהרה והוריד אותו בזהירות עם סירה קטנה והרב התקדם לחוף, אלא שהשוטרים ניסו למנוע ממנו לרדת ליבשה אבל הרב אמר להם זה בסדר רק תראו לי היכן האריות, והראו לו, והוא הלך אחר הארי הראשון והאריה כראותו את הרב הדומה למלאך, מיד הוריד ראשו, וכן האריה השני, והרב תפסם באזניהם כשעיני כל העיר עומדים מהגגות ומחלונות ביתם וצופים כלא מאמינים והוכנסו האריות לכלובי הברזל והכל בא על מקומו בשלום.

המלך קרא את הרב אליו ושאל אותו איך הצלחת לעשות את הפלא הזה? אמר לו הרב, אני יהודי וכל ימי חיי נזהרתי לא לחטוא בעיני ושמרתי על קדושתי וממילא אין לי מה לפחד. וכששאל המלך לאיזו מטרה הוא הגיע לכאן? אמר לו הרב, כדי לאסוף כספים לטובת עניי ארץ ישראל. והמלך נתן לו מאוצרו סכום גדול שלא היה צריך עוד לילך, וחזר לארץ הקודש.

איך ידעת שאין לי מזוזה אשמח מאוד אם תרכיב לי אותה

(שם)
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

סיפר הרב אלבז שליט"א מעשה ביהודי צדיק שהיה צריך לנסוע לארצות הברית, וזכר שיש לו שם שלושה חברים שקצת הרבה נתרחקו מדרך ה' ולא נותר בהם כמעט זיק של יהדות, וחשב בליבו איך אוכל לעוררם ולהזכירם לפחות שהם יהודים, והחליט להביא לכל אחד מזוזה מהודרת עם בית מזוזה מהודר מאוד, ונסע לארצות הברית ונפגש עם שלושת חבריו לאחר המון שנים שלא התראו וחיבקו אחד את השני והיתה פגישה מרוממת.

ולאחר מכן ניגש לראשון בביתו ואמר לו הבאתי לך מתנה ובתוך כך הוציא את המזוזה והביא לו, אך המסכן אמר לו שאין לו בזה שום צורך והחזיר לו את המזוזה. וניגש לשני בביתו כשהוא מאוכזב מאוד והביא לו את המזוזה, וגם השני לא הראה סימני שמחה, אלא שהניח את המזוזה בתוך המגירה הכי קרובה שהיתה לידו. והאיש הלך לשלישי כשהוא מאוכזב מאוד והגיש לו את המזוזה, ולהפתעתו השלישי שמח מאוד ואמר לו: איך ידעת שאין לי מזוזה אשמח מאוד אם גם תרכיב לי אותה. והיהודי שמח מאוד והרכיב לו את המזוזה על פתח ביתו.

לא עברו ימים מועטים ובאיזור של שלושתם פרצה סופת הוריקן נוראה ובתים התעופפו לכל עבר, ואותו בית שהיה בו את המזוזה נשאר על עמדו בלי לזוז כלל, וכאשר הגיעו המומחים הגדולים לבניה כדי לראות מקרוב ושאלו את בעל הבית איך בנית את הבית, תגלה לנו שנעשה גם אנו להיות מוכנים לסופות הבאות, והצביע להם היהודי על המזוזה.

כל פעם שהוא נכנס ויוצא הוא נותן מכה למשקוף

(שם)
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

מעשה ביהודי מצרפת שכל שנה היה לוקח קצת חופש מהעבודה ונוסע לטייל בעולם ובאותה שנה החליט לנסוע לספרד, וטייל האיש ברחובות ספרד ובשעת הערב נכנס לאיזה מסעדה כדי לשתות קפה או תה או דבר שאין בו בעיה של כשרות, והתיישב לידו אחד מאנשי המקום והחלו לשוחח על הא ועל דא ומאיפה כל אחד בא וכו', ותושב המקום אמר ליהודי בוא תעלה אלי הביתה ונשב יותר בנוחות, אמר לו היהודי אתה יודע שאני יהודי ואסור לי לאכול כל דבר. אין בעיה, אני אביא לך פירות ומים עם זה אין לך בעיה.

עלו שניהם לביתו של האיש, וישב היהודי בסלון ביתו והאיש נכנס לחדר ולמטבח להביא צלחת ושתיה ופירות, אלא שהיהודי מסתכל והוא רואה שהאיש הנ"ל כל פעם שנכנס או יוצא נותן מכה למשקוף, ושאל אותו לפשר הענין ומה עשה לו המשקוף שכך הוא מרביץ לו? ענה לו האיש אני לא יודע אבל אבא שלי וסבא שלי כך היו נוהגים וגם אני ממשיך במנהג שלהם בלי לדעת למה ומדוע?

אבא שלי מעולם לא אמר לי שאני יהודי

כשמוע היהודי את דבריו, אמר לו אתה יודע שבספרד פעם אסור היה ליהודים להראות את יהדותם והיו יהודים אנוסים שכלפי חוץ התנהגו כגוים, אבל בביתם שמרו על יהדותם, ואחת ממצוות היהדות זו המזוזה, וכנראה שאביך היה יהודי שהניח מזוזה במשקוף ביתו ולכן היה מנשק כל פעם וכך סבך. אבל הגוי אמר ליהודי תעשה לי טובה אם אתה יהודי אתה חושב שכולם יהודים, אבא שלי לא אמר לי מעולם שאני יהודי. והיהודי האורח שתק שלא ירגז עליו האיש ופנה ללכת.

וכעבור שנה החליט היהודי הצרפתי לנסוע לארץ ישראל ושכר לו דירה שקרובה לכותל המערבי, ובאחד הימים שהוא הולך לכיוון הכותל המערבי הוא רואה איש עובר מולו ועמד כלא מאמין שהאיש הזה אותו אחד מספרד אלא שהפעם כיפה לראשו וציצית בבגדו וגמרא בידו, וגם השני הכירו מיד ושאל אותו היהודי מה זה? אמר לו אתה באת אלי הביתה ואמרת לי על המשקוף והלכת ואני התחלתי לחשוב על זה לעומק והבנתי שיש דברים בגו והלכתי לברר את מוצאי וצדקת כי אני יהודי ובכל זאת עשיתי גיור לחומרא שמא היה נישואין עם גויה וכיום אני יהודי גמור שמדקדק על קלה כבחמורה.

תחפושת רק בפורים

כתב הרמב"ם ז"ל [הלכות תפילין ומזוזה פ"ו הי"ג] מדוע המזוזה בכניסה? שכל זמן שיכנס ויצא מביתו יפגע ביחוד שמו של הקדוש ברוך הוא יזכור אהבתו וידע שאין דבר העומד לעולם אלא ידיעת ואמונת צור העולמים ומיד ילך בדרכי מישרים ע"כ. אולי אפשר לומר שכוונת הרמב"ם היא שכשהאדם בחוץ הוא מתנהג כראוי שהרי בני אדם רואים אותו, אבל בביתו הוא מתנהג כפי שהוא רוצה, ועל זה אומרים כל בוקר 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי'. וכן רמזו על זה את הפסוק (שמות לד, יז) "אלהי מסיכה לא תעשה לך", כלומר שאדם שבחוץ צדיק ובביתו ההיפך זה כמו תחפושת.

וכן מה שכתוב בתורה על ארון ברית ה' (שמות כה, יא) "מבית ומחוץ תצפנו", שהיהודי שהוא נמשל לספר תורה וכמו שאמרו חז"ל (שו"ע יור"ד סימן ש"מ סעיף ל"א) שמי שרואה יהודי ביציאת נשמתו צריך לעשות קריעה, גם אם זה לא קרובו, כיון שכל יהודי הוא ספר תורה אלא שצריך להיות טהור גם בבית גם בחוץ. וכן מה שמובא במסכת אבות (פ"ב מ"ה) במקום שאין איש השתדל להיות איש, דוקא היכן שאין אנשים שם תהיה צדיק ולא רק ליד המצלמות.

אלא שבבית יש יותר יצר הרע כיון שהאדם לבד וכמו שבירך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו (ברכות כח:) יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. ולכן צריך בבית התראות נוספות בכל חדר וחדר וההתראה היא המזוזה, והמילה מזוזה גימטריא שם אדנות כקריאתו להזכירנו שגם בחדרי חדרים אבא שבשמים צופה בנו ומובא עוד בגמרא (מנחות מג:) כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרוע. ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירים רבים והם המלאכים המצילים אותו מלחטוא שנאמר (תהלים לד, ח) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" ובזכות מצות המזוזה נשמר הוא וביתו מכל המזיקים.

ולכן כותבים שם "שדי" על המזוזה מבחוץ שהוא ראשי תיבות שומר דלתות ישראל, ובמסכת עבודה זרה (יא) אמרו מלך בשר ודם יושב בפנים הארמון ועבדיו משמרים אותו מבחוץ ואילו הקדוש ברוך הוא עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר (תהלים קכא, ח) ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. (על פי מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א).

---

פרשת ראה

---

אנו נשלם הכל רק תלמדו שעה אחת ביום מקצועות חול

(פ"יא פכ"ו)
ראה אנכי וכו'.

התורה הקדושה מצוה אותנו לראות כל הזמן מול העיניים את (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ועל ידי זה אין סיכוי שנחטא וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", שעל ידי זה האדם לא נוטה ליפול, והשאלה הגדולה היא איך מגיעים לדרגה הנפלאה הזאת לראות כל הזמן את ה' יתברך מול העיניים? את זה מגלה לנו הפסוק הבא את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' וגו', כלומר שעל ידי שהאדם דבוק בלימוד התורה ושומע תורה ממילא הוא דבוק בה' יתברך שקודשא ברוך הוא, אורייתא וישראל זה דבר אחד (עיין זוה"ק פרשת "אחרי מות" דף עג. ובפרשת "אמור" דף צג: ודף צו. - צז. ודו"ק.)

ולפעמים האדם חושב לערבב קודש בחול ואומר לעצמו שהוא חייב להיות בקי בחוכמות למיניהן, וזה מה שמרחיק אותו מהקדוש ברוך הוא, וישיבת וולוז'ין המעטירה בראשותו של הגאון הנצי"ב מוולוזין זצ"ל שגדולי עולם צמחו וגדלו בישיבה הזו, עד שהשטן הפריע כשבאו אנשי השלטון ואמרו לו שהם מוכנים לשלם את כל ההוצאות של הישיבה ובתנאי ששעה אחת בלבד ביום ילמדו אנגלית ומתמטיקה ושאר מקצועות חול, והרב סירב בכל תוקף ואיימו עליו שאם הוא לא יסכים להם הם פשוט יסגרו את הישיבה. והרב אמר מוטב לי לסגור את הישיבה מאשר ללמוד חולין ועוד סיבות למיניהן שאחרי שעה יעברו לשעתיים וכו' ואכן הישיבה נסגרה, אבל הרבנים שיצאו מהישיבה הלכו ופתחו להם ישיבות.

איזהו עשיר מי שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו

ומעשה שהגיעו אנשים "משכילים" לעירו של האדמו"ר הקדוש מסלונים ועשו כינוס גדול על מנת לפתוח בתי לימוד לקלקל את ילדי ישראל הטהורים, ואמר הרב מסלונים לרב קאסטל שילך לעצור את המשחית, והרב קאסטל התפלל לה' שיתן לו מענה לשון וידע מה לומר, וכשהגיע הרב למקום הוא שמע את ראש המשכילים נואם ואומר אנו חייבים לילך בדרכו של הרמב"ם שלמד גם קודש וגם חול והיה בקי בכל סוגי החכמות למיניהם! והרב קאסטל קם וביקש להגיב וקיבל אישור. וכה אמר הרב בדבריו.

משל לכפר מסויים שהיה רחוק מאיזור המגורים של בני אדם ויום אחד נקלע לשם איזה אדם והקריא בפניהם של אנשי הכפר מאמר של חז"ל (שבת כה:) שאמרו איזהו עשיר מי שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו, ואנשי הכפר חשבו שהוא מתכוין שמי הוא זה שיזכה להיות עשיר שיהיה לו הרבה כסף וזהב, מי שיעשה בית הכסא סמוך לשולחן אכילתו. ולכן הרבה מהם קמו ועשו בור של בית הכסא בביתם, כי בזמנם היה צריך לצאת לשדות כדי להתפנות, ואחרי כחודש נפגשו כל אנשי הכפר והחלו לשוחח בעניין בית הכסא והאם מרוצים ממנו. ורובם אמרו שאין דבר רע מזה ורק שנים שלושה היו מאושרים מהענין ומה נתברר? שאותם שלא שמחו מזה, זה העניים שביתם צר מאוד ובית הכסא היה ממש צמוד לשולחן האוכל ובשעת האוכל כל הסירחון (מחילה מכבוד הקוראים היקרים) עולה על השולחן.

ואילו המעטים היה להם בית מרווח מאוד וייחדו חדרון קטן בקצה הבית לבית הכסא. ואז פנה הרב קאסטל לנוכחים ואמר אתם רוצים להדמות לרמב"ם מי יתן ונגיע לקרסוליו, אלא שהרמב"ם היה לו את כל התורה כולה, והוא היה עשיר גדול בתורה, ולכן יכל לפנות לו חדרון קטן לבית הכסא שזה החוכמות החיצוניות אבל אנחנו שעניים בתורה ורוצים ללמוד חכמה חיצונית אין לך בית כסא מסריח מזה.

לוותר על האנוכיות של עצמי

(שם)
ראה אנכי וכו'.

מובא בחז"ל (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג) שלושה כל עוונותיהם נמחלים, הגר, החתן, ומי שעולה לגדולה, אלא שצריך להבין מדוע ולמה? גר אפשר להבין שזה כמו בעל תשובה, אבל חתן ומי שנעשה מנהל גדול או להבדיל ראש ישיבה מה הסברא? והסביר רבי יצחק יוסף שליט"א (בנו של מרן) שאחד הדברים הקשים של האדם, זה לצאת מהחפשיות והעצמאות שלו ולקבל עליו עול של אדם נוסף ולחוות גם את האנכי של האדם הנוסף, ולא רק את האנכי הפרטי שלו עצמו.

וממילא מובן גר שהיתה לו חופשיות לחיות כגוי והוא ויתר על הכל ומגיע לעם מחוייב בכמה מצוות ומוותר על האנכיות שלו ומתקרב לעם אשר לא ידע תמול שלשום, וחתן שעד עכשיו היה עושה מה שנוח לו ועכשיו הוא צריך להשתתף עם בת זוגו על כל דבר בחיים וזה עול אמיתי כמו שדרשו חז"ל (איכה רבתי פ"ג פכ"ד) על הפסוק (איכה ג, כז) "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" שעול זו האשה אלא שיש לזכור שזה טוב ובלעדי האשה אין קרוי אדם ושרוי בלא שמחה ובלא חומה ובלא ברכה (יבמות סב:).

וכשהאדם מוכן לקיים את המצוה הזו של להתחתן מסלק מעליו את העבירות, כי הוא מוותר על אנכיותו, וכן מי שעלה לגדולה שרבותינו אמרו שזה לא גדולה אלא עבדות שעכשיו הוא אחראי על הרבה אנשים וצריך לשמוע את הצרות והבעיות של כולם ולנסות לפתור להם אותם, זה ויתור על אנכיות, וה' סולח לו על כל עוונותיו, ואולי זה הרמז בפסוק ראה אנכי נותן שמשה רבינו ע"ה אמר את הפסוק הזה לבני ישראל, אפילו שהקדוש ברוך הוא אמר לו "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו" (דברים ט, יד. ועיין שמות לב, י), אמר לו משה או שתמחל להם על חטאם או תמחוק גם אותי.

סולנית ראשית באופרה או בן צדיק להביא לעולם

וככל שהאדם מוותר יותר על אנכיותו, למענו יתברך, הוא זוכה יותר. ואת זה נראה מן המעשה הבא שקרה לפני כמאה ועשרים שנה באוסטריה. לאדמו"ר מקופשינץ הגיע יהודי בבהלה ואמר לו רבי תציל את הילדה שלי היא בסכנה גדולה, איזו סכנה שאל הרב? הילדה שלי היא צנועה ובעלת יראת שמים גדולה אלא שנתחברה אליה איזו ילדה קלוקלת, וכשהיא שמעה את בתי שרה היא התפעלה מאוד מקולה הערב ואמרה לה שאם היא רוצה כדאי לה ללכת להבחן בוינה ואולי תתקבלי כי לפי הקול שלך הם לא יוותרו עליך, ובתי שמעה לעצת אחיתופל של החברה שלה והלכה להבחן ונתקבלה שם, כבוד הרב היש סכנה רוחנית גדולה מזו שבתי הצדיקה תלך ותשמיע את קולה ותחטיא את הרבים?

אמר לו האדמו"ר תקרא את הבת שלך ותביא אותה אלי, והילדה התיצבה בביתו של האדמו"ר, והאדמו"ר ראה שהיא צנועה ויש עליה יראת שמים אלא שהשטן רוצה למשוך אותה אליו, ושואל אותה הרב על כל הנושא של השירה והיא אמרה שהיא מאוד אוהבת את השירה וזו שאיפת חייה והיא לא מוכנה לוותר והאופרה בחרו בה כסולנית ראשית במקהלה והשכר יהיה גבוה מאוד והיא לא רואה את עצמה מוותרת על זה בשום אופן.

אמר לה האדמו"ר אני יודע כמה קשה לך לוותר על זה, אבל אם תוותרי על זה את תזכי לבן צדיק שיאיר את העולם וכל העם יהיו זקוקים לו, האופרה תחלוף אבל בן צדיק לנצח נצחים, והילדה הצדיקה הסכימה בלב שלם, ולימים הקימה בית נאמן בישראל ונולד לה בן הלוא הוא אחד מגדולי דורנו הרב הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א.

(שם)
ראה אנכי וכו'.

על אברהם אבינו ע"ה נאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, כלומר רק אחרי שהוא היה מקיים ועושה היה פונה ודורש זאת מבאי ביתו וכן בפרקי אבות מופיע המאמר הוא היה אומר שרק וכאשר הוא היה מקיים את מה שהוא רצה לומר לאחרים אזי הוא היה אומר, וזה מה שאומרים בברכת אמת ויציב, ודבריו חיים וקיימים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים על אבותינו עלינו ועל בנינו, שאחר שראינו את אבותינו שעשו, עשינו גם אנו וממילא מובטח שגם בניו ילכו באותו דרך.

אבל כאשר האדם רק מטיף מוסר והוא עצמו לא מקיים בין ברבים ובין בחדרי חדרים והוא דורש זאת מאחרים דבריו יפלו על אזניים אטומות, וזה הרמז בפסוק ראה אנכי שהאדם יכול לומר לאחרים לראות את דרך ה' וללכת בה רק כאשר הוא עצמו הולך בדרך ה' אבל בודאי שאדם נורמלי לא יאמר לאחרים לשמור שבת כשהוא מחלל ואף בשאר מצוות, אלא ודאי שהתורה רוצה לומר לאדם שמדבר עם אחרים שיהיה זהיר ביותר באותם דברים שהוא אומר לאחרים כגון אם הוא מדבר עמם על שמירת שבת יקפיד גם על הדברים הקטנים ביותר.

עשרים שנה כל בוקר הרב יוצא עטוף בטלית ותפילין לבית הכנסת זה עורר אותי

ואם הוא דורש מאשה לשים כיסוי ראש וצניעות, יקפיד שבביתו לא יהיה חוסר צניעות וכל שכן שלא פאה של נכרית, ומעשה בשכן של החפץ חיים זצ"ל שהיה עורך דין והיה גר ממש צמוד אליו, אלא שהיה חילוני, אבל כידוע חמורו של רבי פינחס בן יאיר לא אכל דבר לא מעושר מכח השפעת רבי פנחס בן יאיר (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג. ועיין במדרש רבה פרשת חיי שרה ס, ח. ובגמרא שבת דף קיב:, וחולין דף ז:), וממילא גם שכנו של החפץ חיים אחרי 20 שנה חזר בתשובה ושאלו אותו איך חזרת בתשובה?

ענה להם העורך דין אני עשרים שנה קם כל בוקר בשעה מוקדמת ויושב במרפסת לקרוא עיתון, וכיוצא בזה ואני רואה את הרב כל בוקר באותה שעה יוצא מהבית כשהוא עטוף בבגדי מלכות טלית ותפילין ולא הפסיד אפילו יום אחד, זה גרם לי יסורי מצפון נוראים ההתמדה הנוראה שלו העירה אותי מעלפוני הרוחני והחלטתי לחזור לאבא שבשמים.

ואין הכוונה שכל עוד שהאדם לא רואה שהוא טהור לא יוכיח אלא לפחות שרצונו ושאיפתו להשתנות לטובה וזה שהוא עדיין לא הגיע לאן שהוא רוצה לטפס בעבודת ה' לא ימנע כלל מלהוכיח בנועם, וכמו שכבאי אש יבואו לכבות שריפה גם במים לא נקיים.

זה הקטן גדול יהיה

(שם)
ראה אנכי וכו'.

מובא בגמרא (סוכה כח.) שמונים תלמידים היו להלל הזקן, שלושים ראשונים ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, שלושים אמצעים ראויים להעמיד את השמש כיהושע בן נון, עשרים אחרונים בינונים, וקטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר אחד בתורה שלא למד (שם).

ובמקום אחר בחז"ל (ירושלמי נדרים פ"ה ה"ו) מופיע שהלל הזקן חלה ונכנסו כל תלמידיו לבקרו, עמד לו רבי יוחנן בן זכאי בחצר מרוב ענוותנותו, אמר להם: (הלל) היכן הוא הקטן שבכם שהוא אב לחכמה ואב לדורות ואין צריך לומר הגדול שבכם? אמרו לו: בחצר. אמר להם: יכנס, כיון שנכנס אמר עליו את הפסוק (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".

והסביר הרב ראובן אלבז שליט"א (ראש ישיבת אור החיים) שאפשר לומר שקטן ביותר זה לא משנה כל כך אם הוא יהיה בשיעור כי שכלו קטן ומצומצם ואין הרבה תקוה שיצא לגדול בתורה, אבל הלל הזקן שרואה למרחוק אמר להם הוא יהיה גדול הדור. ועל פי הדברים האלה מובנים דברי הגמרא (בברכות כח:) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות, והקשה רבינו אליהו לופיאן זצ"ל והרי דמעות יוצאות מן הלב ואם צריך לבכות למה לא בכית קודם שבאו תלמידיך?

ותירץ הרב שלפני כן רבן יוחנן עשה חשבון נפש לגבי עצמו וראה שהוא נקי מחטא ועון ואין על מה לבכות, אבל כשנכנסו תלמידיו חשש רבי יוחנן שמא הוא לא התנהג בשווה עם תלמידיו, שהרי יש תלמידים חריפים יותר ומקשיבים יותר, ויש חלשים בשכלם וקשה ללמד אותם, וזה היה פחדו של רבן יוחנן, וכן שהרב ידע שהוא עצמו היה הקטן ביותר בתלמידיו של הלל הזקן, ואף על פי כן הרב לא זלזל בי ולא החל בשיעור עד שהגעתי ובזכות זה הגעתי להיות גדול הדור, אכן אני מפחד שמא יש לי תלמידים חלשים שלא נהגתי בהם כך ובגלל זה הם נשארו חלשים, ועל זה הוא בכה. וזה הרמז בפסוק "ראה אנכי" שרבי יוחנן בן זכאי מעצמו ראה לאן אפשר להגיע גם הקטן ביותר.

אלה הבחורים של השנה שעברה

ומעשה בתלמיד חכם שלקח חבורה של נערים שחזרו בתשובה כשעדיין העידן של החזרה בתשובה היה דבר חדש ואפילו ישיבות לבעלי תשובה כמעט ולא היו, והרב לימדם במסירות נפש, ואחר כמה זמן הביא אותם אותו תלמיד חכם לרב גדול בירושלים שיבדוק אותם ויאמר אם הם מתאימים לשבת לעסוק בתורה, שאולי בהמשך הם יצאו תלמידי חכמים, או שמא אין זה ייעודם וכדאי שילכו לעבוד ורק יקבעו עתים. והרב בחן אותם הדק היטב היטב הדק ואמר לתלמיד חכם, לא נראה לי שכדאי שילמדו תורה כל היום עדיף שילמדו מקצוע ויקבעו עתים לתורה.

התלמיד חכם הודה לרב והלך, אך לא עשה כדברי אותו רב גדול אלא המשיך ללמדם במסירות נפש ימים ולילות, ואחר כשנה הלך שוב לאותו רב גדול בירושלים ואמר לו אלה תלמידים חדשים אולי כבוד הרב יבדוק גם אותם ויורה לי מה לעשות, והרב בחן אותם וראה שהם מלאים תורה ויראת שמים טהורה ואמר לתלמיד חכם אלה טובים תמשיך ללמדם הם יצאו גדולי תורה ויראה. אמר לו התלמיד חכם, אלה הם הראשונים, ויהי לפלא, וכיום אותם תלמידים משמשים כראשי ישיבות, ישמעו הרבנים ויגילו התלמידים.

תדליק את המנורה שלך

(שם)
ראה אנכי.

כידוע יש לנו מצות "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), והסביר הרב אמנון יצחק שליט"א שבכל אדם יהודי נמצאות כל נשמות ישראל וכשאנו רואים יהודי חוטא חלילה, אנו צריכים להוכיחו כיון שגם אנו נמצאים בתוכו, ולמה הדבר דומה למכשיר שיש בו שש מאות אלף מנורות והמנורות של הצדיקים מאירות ושל הרשעים חשוכות, "וכשהאדם" עושה עבירה ויש לך אפשרות להוכיח אותו המנורה שלך נִדְלְקֵת.

וכך אנו חייבים לחשוב בכל יהודי שחלילה חוטא, וכיון שנדליק את המנורות שלנו, כבר ידוע שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך (צידה לדרך פי"ב), וּבִּן רגע הוא יחזור בתשובה. וזה נרמז בפסוק, ראה - בכל יהודי את האנכי שלך שעלול להתלכלך בעבירות אם לא תוכיחנו, וכמו שהגמרא אומרת (שבת נד:) על רבי אלעזר בן עזריה שלא הוכיח את שכנתו שפרתה היתה יוצאת ברצועה בן הקרניים שלא ברצון חכמים, ועל זה הוא ישב בתעניות עד שהשִנַיִים שלו נעשו שחורות.

פרי יפה אבל פלסטיק

(שם)
ראה אנכי וכו'.

פירש אור החיים הקדוש שמשה רבינו מדבר לבני ישראל ואומר להם לראות אותו וממנו ילמדו שכדאי ללכת בדרך ה', שאם יבוא עני ויגיד שהעולם הזה הבל הבלים יאמרו לו רואים שאתה עני אם היית עשיר אז היית אומר איזה עולם מתוק, אבל אם יבוא אדם עשיר ומכובד ולא חסר לו שם דבר מכל מנעמי העולם ויאמר שהעולם הזה הוא הבל הבלים, יאמרו לו ויגידו שהוא צודק וכדאי להשקיע בענייני העולם הבא.

ולכן דוקא שלמה המלך ע"ה נבחר לדבר הזה שהרי הוא היה עשיר שאין כמוהו וחכם מכל האדם והמלכים חיכו למוצא פיו ואלף נשים היו לו והוא אומר הבל הבלים הכל הבל והעולם הזה סתם דמיון ואין בו ממש וכמו פרי יפה ומשובח ואתה בא לאוכלו ואתה רואה שזה פלסטיק. וזה מה שמשה רבינו ע"ה אומר לנו, ראה כל אחד ואחד מאיתנו את משה שעלה לשמים ארבעים יום וארבעים לילה והוא מכיר היטב את העולמות העליונים וגם בעולם הזה לא חסר דבר שהוא מלך של כל עם ישראל ועשה מופתים ונסים הכי גדולים בהיסטוריה. שיודע מה יש למעלה וגם למטה אומר לבני ישראל ראה אנכי ותחזרו בתשובה.

האם יש לך חיסכון נסתר?

(שם)
ראה אנכי וכו'.

לפעמים רק צריך פשוט לפתוח את העיניים ולראות את אנכי ה' בכל צעד ושעל, שה' אתנו גם בלילה - שזה העולם הזה, והוא מלא השגחה פרטית על הכל ובפרט על בניו אהוביו ועוד יותר בפרט על מי שעוסק בתורתו, ואת זה נראה מהמעשה הבא:

מעשה באברך תלמיד חכם וירא שמים שהגיע לפרקו וביקש לשאת בחורה צנועה ובעלת מידות ויראת שמים למרות שהוא ידע שמצבה הכלכלי של משפחתה קשה מאוד, והוורט הגיע ונפגשו שני הצדדים של ההורים ובסופו של דבר כל זוג הורים חתמו שכל אחד מתחייב על שלושים אלף דולר בחתונה שתיערך בעוד כחודשים, וכל אחד פנה לדרכו, אֵם הכלה שידעה מה המצב הכספי שלהם לא ידעה איך היד של בעלה הסכימה לחתום על סכום שכזה, ועוד שצריך להשיגו תוך חודשים וחשבה לתומה אולי יש לבעלי חסכון נסתר, אבל על המחשבה הזו היא לא סמכה ופנתה לבעלה בשאלה איך אתה מתכוון בדיוק לשלם את הכסף האם יש לך חסכון?

אין לי שום חסכון, אבל מדובר בחתן תלמיד חכם וירא שמים וחייבים אנו לעשות את כל המאמצים שבתנו תתחתן עמו. מה אתה מתכוון לעשות? שאלה האשה הצדקת את בעלה, וכי אתה רוצה לעזוב את הכולל וללכת לעבוד? לא אני מתכוון להמשיך לעסוק בתורת אלוקים חיים, אבל האשה שואלת ולוחצת, הרי בעוד חודשיים הם יכנסו תחת החופה והבטחת את הכסף לפני החופה וכסף מנלן??? ה' יעזור. אך האם של הכלה לא נרגעה והלכה לאשתו של הרב אלישיב שתתן לה עצה מה לעשות? הרבנית הבינה שמדובר במצב לא פשוט והיא הפנתה את האשה לבעלה הגאון הרב אלישיב, והרב שמע את דבריה שאין להם אפשרות טבעית לשלם את הסכום ואמר לה שתגיד לבעלה לבוא אליו.

גש לישיבה ממול ותגיד לו שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל

ואכן כשהגיע האב לביתו של הרב דיבר עמו הרב שיצא לעבוד, אבל האברך אמר שהוא לא יכול להבטל מהתורה. אך הרב לוחץ שאולי יקח המלצה מכמה רבנים ויסתובב בבתי כנסת ויצבור לפחות חלק מן הסכום, אך האב בשלו, אני לא בנוי לזה לא מתאים לי להסתובב כעני ולהתחנן לבקש נדבות, ומנין תשיג את הכסף - מקשה הרב אלישיב? ענה האברך: הקדוש ברוך הוא יעזור, הוא בודאי יעזור, הוא יודע שיש לנו חתונה ויש לנו התחייבות, מן השמים יעזרו לנו.

והרב אמר לו, אבל השתדלות מנימלית אתה חייב לעשות גש לישיבה ממול, שם יש להם רשימת נדיבים רבים התומכים בהם, תאמר למנהל הכספים שאני ביקשתי שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל ותשלח להם מכתב, אולי בעזרת ה' משם יסייעו לך. והבעל סוף סוף הסכים, ניגש האיש למנהל הכספים וביקש על פי המלצתו של הרב אלישיב רשימה של התורמים מחו"ל. המנהל הוציא תיק עב כרס והחל לומר לו רשימה של תורמים מחו"ל. אין צורך בכרטיסים רבים, מספיק לי אחד. אולי לא תיענה, הקשה המנהל? אך תשובתו מוכנה על לשונו, ה' יעזור!

האמא לא ישנה בלילות

האב רשם את שמו של אחד הנדיבים התומך בסכום של עשרה דולר בהוראת קבע לישיבה, אחת לחודש, האב פנה לדואר ושלח את המכתב "לנדיב הגדול" מארה"ב וזה לשון המכתב, אנו משפחה עניה ובתנו עומדת להינשא התחייבנו לסך של שלושים אלף דולר ואין באפשרותנו להשיג את הסכום, אנא סייע לי. המכתב חצה את האוקיינוס והגיע ליעדו, ובינתיים האב ישב ללמוד כרגיל בכולל.

האמא לעומת זאת לילות רבים היתה דואגת בעיקר כאשר התקרב מועד החתונה. ויהי היום ומכתב הגיע מתיבת הדואר עם בול של ארצות הברית, הם ציפו לכל אולי זה מכתב התנצלות שאין הוא יכול לעזור, ואולי זה העשר דולר שהוא רגיל לתרום מדי חודש בחודשו, ומי יודע אולי זה קצת יותר, אך הפלא ופלא צ'ק עם סכום של 30,000 דולר. והשמחה הגיע לשחקים באותו ערב.

שני מכתבים היו בדואר האחד בזכות השני

וכשהדבר נודע למנהל הכספים הוא התפלא מאוד שהרי אותו אדם תורם סכום של 10 דולר בחודש, ופתאום תרם סכום כה עצום. ובנסיעה הבאה שלו לארה"ב, לראשון שהוא הלך זה לאיש הנ"ל כדי לשאול אותו על העניין, והאיש אמר לו, תשמע, עשר שנים חכינו וצפינו אני והאשה לילדים והשקענו המון כספים בטיפולים וברופאים ועדיין לא זכינו.

והנה בשבת בזמן פתיחת ההיכל התחננתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי רבונו של עולם אם נזכה להפקד אני מבטיח שהילד יגדל על ברכי התורה, ואנו נתמוך במשפחה עניה שצריכה סיוע להשיא את ילדיהם, ואכן הנס קרה ונולדה לנו בת לפני חמש שנים שהאירה את פני הבית, ולדאבון לב הילדה חלתה במחלה שהרופאים אמרו נואש, טיפולים רבים עברה הילדה ועברנו עמה חיים לא קלים, ואחר טיפולים רבים פנינו לרופא מומחה בעל שם עולמי, וברוך השם לפני כחודש קיבלנו את תוצאות הבדיקות והיינו המומים, הילדה התגברה על מחלתה והיא כעת בשלבי החלמה אחרונים.

באותו יום שקיבלנו את תוצאות הבדיקות בדואר הגיע מכתב נוסף מאותה משפחה שביקשה סיוע לחתן את בתם (שנבין בזכות מה היא התרפאה), כמובן שזה לא היה קל לשלם לא אלף דולר ולא אלפיים, אבל התגברנו, הלכתי לבנק וביקשתי למשוך את תכנית החיסכון שלי והסכום היה בדיוק שלושים אלף דולר, משכתי אותו ושלחתיו למשפחה, ומאז בתי בריאה ושלימה וכבר נאמר (משלי י, ב) "וצדקה תציל ממות" ומביאה לחיים טובים.

כדאי שתלך היום לברית מילה שמתקיימת קצת רחוק

(שם)
ראה אנכי וכו'.

המידה שהקדוש ברוך שונא יותר מכל המדות הרעות זו מדת הגאווה (סוטה ה.) מפני שמביאה את האדם לכל המידות הרעות ביותר, וכבר הסבירו המפרשים את הסתירה שנאמרה בין הפסוקים שמצד אחד כתוב (קהלת ז, כו) "מצא אשה מצא טוב", ומצד שני כתוב (משלי יח, כב) "ומוצא אני מר ממוות את האשה"? שאם מבין שה' יתברך מצא לו את האשה, אם כן מצא טוב. אבל אם הוא חושב ומוצא אני את האשה, כלומר שחכמתו ועושרו ויופיו גרמו לו שימצא את האשה ואינו מבין שה' יתברך מזווג זווגים. אזי ה' אומר לו אתה יכול להסתדר לבד וממילא מתקיים בו הפסוק השני ומוצא אני מר ממוות את האשה. ואפשר לרמוז שזה נדרש כאן ראה אנכי, שהחתן צריך לראות ולהבין שאת אשתו הוא קיבל מאנכי ה' אלוקיך, ויש עוד פסוק (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", שאם האדם יראה ויבין שהוא זכה לישא אשה בזכות שה' עזר לו והוא מקיים את ראה אנכי מול עיניו, אזי יזכה גם לראה חיים ולא מות.

ומעשה שהיה במגיד ממזריטש שתלמידו ר' שניאור זלמן נקש על הדלת, וכששאל המגיד מי שם? ענה התלמיד: זה אני. והרב אמר לתלמידו כדאי שהיום תלך לברית מילה שמתקיימת קצת רחוק מכאן בכתובת זו וזו, והתלמיד אמר: הנני. והרב בודאי רואה דברים שאני לא רואה ויצא לדרכו בטרמפים בעגלות והרבה גם ברגל והדרך היתה מלאה בוץ וגשם חזק יורד אבל התלמיד לא ויתר.

בעל הבית גילה שחסרים שתי כפיות כסף

ולאחר דרך ארוכה הגיע למקום, ומפאת הדרכים והבוץ בגדיו נתלכלכו מאוד וחשבו שהוא עני, והושיבהו בשולחן של העניים. והתלמיד היה מסתכל ימינה וגם שמאלה שאם רבו שלחו לכאן מסתמא הוא יזכה לראות את אליהו הנביא, אבל הוא לא ראה שום זכר לאליהו הנביא. וכולם התפלאו לראותו מביט לכל הצדדים, ולא אוכל כדרך העניים שבדרך כלל אוכלים בתיאבון רב, לכן ניגשו לבעל הבית, ואמרו לו: יש כאן מישהו יושב שמביט לצדדים כל הזמן ואולי הוא גנב, והבעל הבית מיד החל לספור את כפיות הכסף שהוגשו לליפתן אם חסרים ונתברר שחסרים שתי כפיות כסף טהור.

ומיד ניגש אליו, ואמר לו: האם אתה גנבת את הכפיות? חלילה לי מעשות זאת, זה לא אני. אבל זה לא עזר והגיעו בריונים והפליאו בו מכות חזקות, והוא צועק זה לא אני, והבעל הבית חזר למטבח ובצד המטבח נמצאו שתי הכפיות החסרות ואמר להם שזה לא הוא ותפסיקו להרביץ לו. ומיד קם התלמיד מהבושה וחזר לישיבה בטרמפים וברגל.

וכאשר הגיע לראש הישיבה אמר לו הרב, איך היה בברית אכלת ושתית כראוי? ענה לו התלמיד: לא אכלתי ולא שתיתי, חשבתי שאזכה לראות את אליהו הנביא אבל ראיתי בריונים שהחטיפו לי מכות שחשדו בי שאני גנב ואמרתי להם זה לא אני. אמר לו הרב לשם זה שלחתי אותך, שאתה צריך לזכור שאני ואנכי יש רק אחד, אני ה' אלוקיכם, וכיון שאמרת כשנקשת בדלתי את המילה 'אני', היית חייב לתקן ולצעוק 'זה לא אני'.

הסטייפלר חי בדורנו זה מחייב אותנו

(שם)
ראה אנכי וכו'.

רבי זושא היה נוהג לומר אם ישאלו אותי למה לא יצאת רשב"י? אומר להם כי אני לא רשב"י. למה לא יצאת האר"י הקדוש? גם אענה להם אני לא האר"י הקדוש. אבל הפחד הגדול שלי, אם ישאלו אותי למה לא יצאת רבי זושא? כלומר: שיכלת לעלות במעלות התורה והיראה הרבה יותר ממה שאתה, או אפילו קצת יותר, ועל זה אני לא ידע מה להשיב ביום הדין.

וכמו שרוב בני אדם משתדלים לטפס בסולם הגשמי, אם זה בבית הספר כל שנה עולים כיתה נוספת, אם זה בצבא כל זמן מסויים עולים בדרגה, ואם זה בעבודות מסוימות שהאדם תמיד שואף למעלה. וגם בעבודת ה' כך צריך לנהוג לשאוף להתקדם ואנכי שנמצא בנו ולהיות מה שאנו מסוגלים באמת להגיע, ולא להסתפק במועט בעניינים רוחנים, ואלישע הנביא לפני שנפרד מאליהו הנביא אמר לו אליהו הנביא תבקש בקשה ותקבל מה שאתה רוצה, ואלישע ביקש להיות פי שניים מאליהו הנביא, והוא קיבל, וזה הרמז בפסוק ראה כל אחד ואחד, להגיע לאנכי שלו.

וגם בדורינו אפשר להגיע לגדולות והכל תלוי ברצון. ומעשה שהיה בהלויה של הרב הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי המכונה 'הסטייפלר' זצ"ל, שהספידוהו כל גדולי הדור ואמרו דברים נלהבים ביותר על אדם שרק נראה אדם, אבל מעשיו כמלאך ה' צבאות, ובסוף ביקשו מהרב וולבה זצ"ל בעל ספר 'עלי שור' שבדרך כלל הוא אוחז במידת השתיקה, אבל הפעם ביקשו ממנו לומר משהו, ואכן הוא אמר. אם היינו שומעים דברים אלו על גדולי עולם מדורות קודמים, ניחא, אבל כשאנו שומעים על גדול בתורה וענק ביראת שמים שחי ממש בדורינו, זה מחייב אותנו המון ולא נוכל לתרץ בשמים שהדור היה קשה מאוד שהרי 'הסטייפלר' יוכיח שגם הוא היה בדורינו.

וכשהרב מסלבודקא היה רואה פרופסור מהאוניברסיטה עובר ברחוב, היה אומר לתלמידיו, זה ראש ישיבה שהלך לאיבוד, ואסור לנו לזלזל בעצמינו, וכל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז.), ומצוה אחת שלי גורמת שאני מציל את העולם, וההיפך בהיפך, כמו שאמר ר' אלעזר בר' שמעון לפי שהעולם נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה (קידושין מ:), וזה הרמז בפסוק "ראה אנכי", שכל אחד מצוה לראות שהאנכי שלו יכול להציל את העולם, וזו גאווה לשם שמים.

אל תזלזל בעצמך

(שם)
ראה אנכי וכו'.

הקדוש ברוך הוא ברא באדם שתי עיניים, עין אחת כדי לראות את הדברים הטובים של השני, ועין שניה כדי לראות את המומים שלו עצמו והיפוכן בגולם, ואם כבר האדם רואה חלילה מום בחבירו ידע נאמנה שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:). וזה התורה רמזה "ראה אנכי", אם ראית מום בחבירך, תבין שזה נמצא באנכי שלך.

ולעומת זאת כשניתן לעשות איזו שהיא פעולה כדי להפסיק עבירות מסויימות, או כדי להרבות במצוות אל תעמוד בצד ותאמר מי אנכי, אלא תאמר ראה אנכי תראה את עצמך שאתה כן יכול, וגם אם לא הצלחת שכרך רב מאוד מן השמים, שהרי מסית שהסית את "חבירו" ללכת לעבוד עבודה זרה, והחבר לא שמע לו, אף על פי כן המסית יוצא להורג בסקילה רק על עצם הרצון שלו להחטיא את חבירו, וטובה מידה טובה ממידה רעה (עיין סנהדרין ק:) פי חמש מאות, וודאי שהשכר יהיה לאין ערוך.

ומעשה (הובא במאורות הדף היומי) שהיה בארצות הברית כשעלה הנשיא טרומן לנשיאות, והיה צריך לשאת נאום שבועי בכלי התקשורת שבארצות הברית, ואחרי יעוץ ודיונים עם כל האחראים לענין, הוחלט שהנאום יתבצע בליל שבת של היהודים, וכמובן שיהודים רבים עלולים להכשל בגלל זה בחילול שבת, אבל הרבה גם אין מה לעשות, את זה אומר כל אדם מן השורה.

אנו יהודים בנים של המלך הגדול ומצווים לשמור שבת קודש

אבל היתה אשה צדיקה ששמעה שהנאום יהיה בליל שבת קודש וחששה שמא ואולי יהיה מאן דהוא יהודי שיהיה סקרן לשמוע, והשתדלות חייבים לעשות, ולקחה דף ועט וכתבה מכתב לנשיא ארצות הברית, וכה היו דבריה, אנו אזרחים נאמנים לארצות הברית ושמחנו מאוד על הבחירה של כבוד הנשיא, אלא שאנו בניו של מקום ואנו יהודים ומצווים לשמור שבת קודש. ומצד שני אנו רוצים לשמוע את נאומו המרתק של כבוד הנשיא אני ועוד יהודים רבים, אני יודעת שזה קשה לשנות את היום אחרי שהוחלט אבל כבוד הנשיא בכל זאת ינסה לעשות זאת. בתודה מראש.

ואין צורך לומר שלפי הטבע אין סיכוי שהמכתב יגיע לנשיא שהרי הוא עובר צנזורים רבים, וגם אם כן, וכי כל אחד שיכתוב לנשיא לשנות את היום הוא ישמע לו? אבל כבר נאמר (משלי טז, ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", ובתכנית הבאה שהיתה בליל שבת (כי כבר הודיעו לפני שהיא תהיה בליל שבת), הכריז הנשיא שמטעמים מסויימים בנאום יעבור מעתה ליום שלישי בשבוע. והאשה הצדיקה קיבלה מכתב אישי מהנשיא טרומן והודיע לה שבזכות המכתב שלה הוא שינה את היום, וכיום הבן שלה משמש כאחד הרבנים בישיבת 'אור שמח' בירושלים והמכתב שמור אצלו.

אנו רצים לקבל כסף מהמעביד שלנו לקנות אוכל לשבת

(שם)
ראה אנכי נותן וכו'.

הקדוש ברוך רצה לומר לנו שנסתכל עליו ונראה שהוא כל הזמן נותן גם למי שמגיע וגם למי שלא מגיע, וכמו שאומרים בתפילת העמידה מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים וכו', ונאמר בתורה (דברים י, כ) "ובו תדבק" שאנו צריכים להדבק בקדוש ברוך הוא, וגם לתת מעצמינו מכוחנו מדמינו ומממונינו גם למי שאנו חושבים שלא מגיע לו, וקל וחומר למי שכן מגיע, וכתב בספר הישר (שער השישי) שהמידה הגרועה ביותר זו היא הקמצנות, וזה בדיוק היפך מידותיו של ה' יתברך שהוא רק נותן ונותן וכשהוא כבר לוקח זה נס גדול וכמו שמובא בחז"ל (שמו"ר פקודי פנ"ב, פ"ג) מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שחזר אחרי כמה שנים של לימוד לביתו, וביום שישי בשוקי טבריה הוא ראה אנשים רצים, שאל אותם לאן אתם רצים? אמרו לו: אנו רצים לקבל את המשכורת מהמעביד ולקנות אוכל לכבוד שבת.

אמר רבי שמעון גם אני אבקש מהמעביד שלי משהו לכבוד שבת, ונכנס רבי יוסי למערה והתפלל לה' שיתן לו משהו לכבוד שבת, וירדה יד מן השמים, והושיט רבי שמעון את ידו וקיבל את היהלום. והלך לרבינו הקדוש לשאול אם הוא עשה בסדר או שמא לא טוב עשה? אמר לו רבי: זה בסדר, אבל עכשיו תשאיר את היהלום אצלי, אני אתן לך כסף לכבוד שבת, ואחרי שבת תלך למכור את היהלום היקר הזה.

והלך רבי שמעון לביתו כשבידיו סלים מלאים מכל טוב לכבוד שבת ונכנס לביתו, אלא שבעיני אשתו זה לא כל כך מצא חן, ושאלה אותו האם נהפכת לגנב מאיפה יש לך כסף לקנות אוכל? חלילה, מן השמים עזרו לי והשגתי את הכסף.

אבל האשה לא הסתפקה בזה ואמרה אני נשבעת שאני לא אוכלת מזה, עד שתאמר לי בדיוק איך הכסף הגיע לידך. וסיפר לה רבי שמעון את כל הקורות אותו, ואיך שמשמים שלחו לו יהלום, אמרה לו האשה אני לא אוכלת מזה, עד שתבטיח לי שאתה מחזיר את היהלום ביום ראשון. אבל למה? זעק הרב, אפילו רבינו הקדוש אמר לי שהכל בסדר. אני לא מסכימה, וכי אתה רוצה שהשולחן שלנו יהיה של שלוש רגליים, ושל כולם של ארבע רגליים? והלך רבי שמעון לרבינו הקדוש ואמר לו זאת.

אפילו רבינו הקדוש אמר לו שזה בסדר

אמר לו רבינו הקדוש, תאמר לאשתך שאם יחסר לכם בעולם הבא אני ישלים לכם. וגם אחרי שאמר זאת לאשתו, היא לא הסכימה, ואמרה לו קח אותי לרבך. ואמר לה רבינו הקדוש עד מתי את מצערת את בעלך, אם יחסר לכם אני ישלים לכם. אמרה לו האשה הצדקת, והרי כתוב שכל צדיק הולך לבית עולמו, ואם כן איך תראה אותנו שם, כל אחד יש לו את עולמו שלו. וראה זה פלא, רבינו הקדוש הצדיק אותה. ורבי שמעון בן חלפתא בצאת השבת ביקש להחזיר את היהלום וירדה יד מן השמים ולקחה את היהלום. ועל זה אמרו חז"ל (שם) גדול הנס האחרון מן הראשון, שבדרך כלל בשמים נותנים אבל לא לוקחים, וכאן גם לקחו.

והסביר רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל מה כוונתה של האשה הצדקת שאמרה לרבי שכל צדיק יש לו את בית עולמו, שכיון שאדם שלומד בצער השכר שלו פי מאה לפחות, וכמו שמובא באבות דרבי נתן (פ"ג מ"ו) טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, וממילא רבינו הקדוש שהיה עשיר גדול לא סבל מחרפת רעב בהגיעו לבית המדרש ולא ידע מה זה עוני, מה שאין כן רבי שמעון בן חלפתא שלומד תורה מתוך צער של עוני ודלות ולא פעם הגיע לבית המדרש כשבטנו ריקה, וממילא רמזה הצדקת לרבינו הקדוש שבעלה עולמו גבוה משלו שהרי הוא למד תורה מתוך צער גדול.

יותר משהאשה מחכה לבעלה והאמא לבנה יושב הקב"ה ומחכה לאדם שיעשה תשובה

(שם)
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה.

הברכה והקללה חייבים לבוא, רק השאלה כיצד כל אחד יקבלם? שהגויים רוצים את הברכה שזה הכיף והתענוגות של הבלי העולם הזה, וגם את השבת שלהם בחרו בתחילת השבוע ביום ראשון, וכן היום אצלם מתחיל מהבוקר שזה השמש. אבל הסיום שלהם רע מאוד, שאחר שהם חגגו את יום ראשון, כל השבוע הם עובדים קשה כולל שבת מנוחה שלנו, וכן היום שלהם שמתחיל מהבוקר נגמר בחושך ובאפלה.

אבל אנו היהודים בדיוק ההיפך, היום של המנוחה זה הסוף שזה שבת קודש, וכן היום מתחיל בלילה כדי שסופו יהיה אור גדול וזה העולם הזה והעולם הבא. שהרי הגויים בחרו בעולם הזה ומפסידים את העולם הבא, ואילו היהודים יודעים שהעיקר זה העולם הבא, ואם יש עולם הזה או לא, זה פחות חשוב, כי עולם הזה בטל בששים והרבה יותר מול העולם הבא שזה תענוגות אמתיים לנצח נצחים.

וכל אדם שנאמר לו תשקיע מאה שקל ותקבל מליון שקל הוא היה משקיע, וכאן ה' יתברך אומר לנו תשקיע את "המאה" שנה שנתתי לך ואל תחלל שבת ותשמור על הקדושה ולמד תורה ותקבל מיליון כפול מליון ועוד בלי סוף חיים אמתיים, וכמה ה' רוצה שנחזור אליו? כבר אמר אליהו הנביא שיותר ממה שאמא מחכה לבנה ואשה מחכה לבעלה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לבנו שיחזור אליו בתשובה (תנא דבי אליהו פרק לא, ל), ומקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד:).

אין צורך לתאר את השמחה וההתרגשות שאחזה בכל אחד מהחברים

ראה אנכי וגו' ברכה וקללה. ברכה בעולם הזה. וקללה זה ראשי תיבות: והקרן קיימת לך לעולם הבא, כלומר שלא רק שיש ליהודי שהולך בדרך ה' עולם הבא, אלא גם העולם הזה שלו יותר טוב משל הרשע. אלא שאנו צריכים להבחין מה זה טוב אמיתי, כי כל אדם מנסה לומר שטוב לו על ידי שהוא משכנע את עצמו שהדברים שהוא עושה הם הכי טובים.

וכדי לשׂבר את האוזן נביא מעשה בקבוצה של כארבעים בחורים שמהגן חובה ועד לצבא גדלו ביחד ולא נפרדו אחד מהשני, וכל יום היו נפגשים ואהבו מאוד מאוד אחד את השני, עד שנגמר הצבא ונפרדה דרכם פיזית, אבל עדיין כל אחד מצוי בליבו של השני, אם זה טלפונים שחיברו ביניהם, וכן מכתבים ושנה טובה לקראת ראש השנה.

וכעבור ארבע שנים אחד מהחברים שלח הזמנות לכל חבריו הרבים לבוא בתאריך זה וזה, כיון שהוא הולך להקים בית בישראל, אין צורך לתאר את ההתרגשות והדמעות שאחזו בכל אחד מהחברים ברגע שקרא את ההזמנה, גם בגלל השמחה של החבר, ובעיקר על הפגישה של כל החברים מילדותם למשך ערב שלם בחגיגה הגדולה, אך אנו נתמקד רק באחד מהם שקראו לו ראובן. שמהרגע שהוא קיבל את ההזמנה הוא החל בספירת העומר מתי כבר יגיע היום המיוחל.

הוא רואה רכב הפוך ורגליים יוצאות מתוכו ודם נוזל

ובינתיים קנה חליפה יוקרתית ובגדים מפוארים והחליף את הרכב לחדיש יותר, והיום המיוחל הגיע, והוא קפץ מהמיטה כשהוא רוקד ומפזז לו ומדמיין איזה חגיגה גדולה מחכה לו הלילה והעדיף שלא לאכול כלום, כיון שבלילה יהיה אוכל מאוד טעים, וספר את השעות בעצבנות, והדקות נדמו לו כשעות, והשעות נדמו לו כימים רבים. אך השעה היעודה הגיעה, שעתיים וחצי לפני החתונה הוא יצא מהבית, כי מחכה לו נסיעה של שעתיים, לא לפני שהוא הביט בראי לראות שהעניבה במקום והחליפה הולמת אותו כהוגן, ויצא לדרך כשהוא שומע מוזיקה.

וככל שהוא מתקדם יותר הלב פועם בחוזקה, והוא מנסה להיזכר בכל החברים שעוד כמה רגעים הם יתחבקו ויתנשקו אחד עם השני, והוא רואה את האורות של האולם המפואר מרחוק, ונשאר לו רק לרדת בסמטא צדדית אחרונה והוא מגיע. אלא שכאן קרה משהו לא מובן, בדיוק ברגע שהוא פנה לסמטה הצדדית הוא רואה רכב הפוך ורגלים של אדם יוצאות מתוכו ודם נוזל, וצעקות נוראות של הצילו, הצילו, שהחרידו את אזניו והמלחמה בן הטוב לרע החלה, הרע שבתוכו אמר לו עזוב אותך יבוא מישהו אחריך שאינו ממהר לחתונה הנכספת ויטפל בו, או אפילו תזמין אמבולנס ותכנס למקום השמחה, אבל הטוב שבתוכו לא נתן למצפונו ונזף בו קשות. אתה לא מתבייש יש כאן אדם שזועק לעזרה ואתה חושב רק על עצמך ועל ההנאות הפרטיות שלך, וגם אם תזמין אמבולנס עד שהוא יגיע הוא עלול למות.

כל הכבוד לך הצלת חיי אדם

ואכן הטוב שבתוכו ניצח והוא מיד ניגש והרים את האיש הזועק על כתפיו והניח אותו במושב האחורי ונסע בדהירה לבית החולים וניגש למיון כשהאיש איבד את ההכרה והוא איבד לו את החולצה והחליפה כשהם מוכתמים בדם, ולא עוד אלא שהרופא אמר לו אינך עוזב את המקום עד שנטפל בו והפצוע נכנס לחדר ניתוח עד לשעת חצות הלילה. ובינתיים התקשר להוריו, אחיו ולבני משפחתו שיבואו, והטלפון הנייד של ראובן לא מפסיק לצלצל מכל החברים, אך הוא העדיף לא לענות.

ובשעה 12:30 בלילה הוא רואה את המנתח הראשי ניגש אליו ואומר לו כל הכבוד לך הצלת חיי אדם, אם היית מאחר בדקה הוא היה מת, ואמר למשפחת הפצוע אתם צריכים להודות לו וניגשו ההורים והאחים והבנים שלו והודו לו עם דמעות בעיניהם, וראובן פנה משם ונסע חזרה לביתו כשבטנו מקרקרת מרעב אך ליבו מלא שמחה שלא הרגיש מימיו. ובהגיעו לביתו הוציא קוטג' מהמקרר ואכל לחם של יום קודם ונהנה מזה כאילו הוא אוכל מעדני מלכים.

ואם ננסה להכנס ללב של חבריו וללבו של ראובן ונעשה השוואות מי יותר מאושר? ודאי שראובן, וכל פעם שהוא רק נזכר בהצלתו של אותו אדם הוא שוכח מכל צרותיו והשמחה עולה על גדותיה ואילו חבריו אכלו שתו ורקדו ונהנו אבל זה נמוג ואחרי כל זה הריקנות ממלאת את ליבם.

וזה ההבדל בין הדברים, שהתאוה הגשמית נמוגה כעשן, ואילו המצוה נשארת עם האדם כל ימי חייו וממלאת את ליבו באושר אין סופי. וזה מה שפתחנו שהצדיק יש לו גם עולם הזה וקל וחומר עולם הבא, כיון שהוא כל יום מוסיף אושר על אושרו ושמחה על שמחתו כי הוא עושה עוד ועוד מצוות. ואילו הרשע זה ההיפך, והעצבות ממלאת את ליבו מרוב ריקנות, ועל זה אמרו חז"ל סוף מעשה במחשבה תחילה. והיהודי צריך לחשוב לא רק על הרגע הזה אלא מה יהיה מחר בעולם הבא.

אשתך כגפן פוריָה בירכתי ביתך

(שם)
ראה אנכי וכו' ברכה וקללה.

הברכה זה רומז לצדיק שעושה מעשים מבורכים וטובים, והקללה רומז לרשע שעושה מעשים רעים ומקולקלים. וכאן הקדוש ברוך הוא רצה לומר לנו תהיה צדיק או רשע, אבל אל תהיה באמצע. וכן המשיח יבוא או בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי, כלומר אין באמצע, וגם אם הוא חייב הוא לפחות מודע לזה וממילא יתעורר בתשובה.

ומעשה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שהזמינו אותו לכנס כדי לדבר על הענין שרוצים לגייס את בנות ישראל לצבא ומה דעתו על כך.

העוף משום מה חסר בו חצי

וכשהגיע הרב למקום החל "רב" אחר לדבר בדיוק על הענין ואמר שמצוה לשלוח את הבנות לצבא תוך כדי שהוא מתעלם מהפסוק (תהלים מה, יד) "כל כבודה בת מלך פנימה", ומהפסוק (תהלים קכח, ג) "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" ולא בצבא כשהכל מעורבב כמו מכת ערוב. והמשיך "הרב" חובל ואמר, ואני יביא לכם ראיה ממני שהרי אפילו אני שלחתי את שתי בנותי לצבא. ורבי שבתאי יודלביץ חשב בתחילה לקום ולברוח אבל אחר כך החליט להשאר וללמד אותו לקח.

והרב יודלביץ קם ואמר להם אני אספר לכם מעשה קטן: בעיר אחת היו רוב ככל בני הדור יראים ושלמים בעבודת ה' אבל אחד מהם היה נקרא בפי כולם ברל הכופר וכשמו כן היה שכפר בכל המצוות ורק ביום הכיפורים ראו את נוכחותו בבית הכנסת, ואשתו היתה צדקת ותמיד התפללה לה' שאולי יחזיר את בעלה הכופר בתשובה.

והנה ביום הכיפורים ברל הכופר נכנס לבית הכנסת והיא הלכה לעזרת נשים וחיפשה מקום שתוכל לראותו שהוא באמת מתפלל וכשהגיע תפילת המנחה של יום הכיפורים האשה רואה שבעלה נעלם לחצי שעה, וחזר באמצע נעילה ואמרה בליבה מי יודע? אולי הוא קפץ לבית לאכול משהו, ובמוצאי כיפור חזרו לביתם ומיד היא פתחה את הסיר והיא ראתה שאכן היא לא טעתה והעוף משום מה חסר בחציו. והחלה לצעוק על בעלה היאך הוא לא מתבייש לאכול ביום הנורא הזה?

אמר לה ברל הכופר אני לא אכלתי אני נשבע לך מה את רוצה ממני, אבל היא ידעה שהוא משקר ואמרה לו השבועה שלך לא שווה, ואז הוא פתח את פיו ואמר לה אני אביא לך ראיה ברורה שלא אכלתי מן העוף שהרי לפי דברייך אני אכלתי בשעה 4:00 ועכשיו שעה 6:00 תביאי לי כוס חלב ותראי שאני שותה וזו הראיה שאם באמת אכלתי מהעוף הרי אסור לי לשתות חלב, ודאי שתשתה הרי לא איכפת לך לערבב בשר בחלב, וכאן פנה רבי שבתאי יודלביץ "לרב" ואמר לו אתה בדיוק כמו אותו כופר שמוכן לשלוח את בנותיך לצבא כמו שהוא היה מוכן לשתות חלב.

בתחילה הכל נראה ורוד אבל אחר כך שחור

(שם)
ראה אנכי וכו' ברכה וקללה.

במדרש (תנחומא, ראה פ"ג) מובא משל לזקן שישב בפרשת דרכים, וכששאלו אותו העוברים ושבים באיזו דרך כדאי ללכת בצד ימין או צד שמאל? אמר להם צד ימין בתחילת הדרך יש קוצים במשך כמה מטרים אחדים אבל אחר כך הכל סלול והדרך נוחה מאוד. ואילו בצד שמאל תחילת הדרך נוחה אבל זה רק מטרים אחדים, אבל אחר כך יש בורות וסלעים נחשים ועקרבים.

והנמשל, שהצדיק הולך בדרך ה' ובתחילה זה קשה שהרי היצר הרע מנסה להכשילו, אבל הוא מתגבר ומנצח ויצרו מסור בידו וכל חייו טובים ויפים, ואילו הרשע הולך כשור לטבח אחרי יצרו הרע ונראה שהכל ורוד, אבל אחר כך הכל מתעוות ומתקלקל אצלו עוד בעולם הזה וקל וחומר לעולם הבא. אלא שכאן ה' יתברך אומר לנו כאב שאוהב את בנו זו הדרך הנכונה, ומי הוא זה ואיזה הוא הפתי שיתפתה אחר חיי העונג הרגעיים שהופכים לסבל מלא בנגעים ולא לרגע אלא לנצח. לכן כל אדם יאמר ליצרו הרע, יגער ה' בך השטן, ויתעורר בתשובה אמיתית ויזכה לשני העולמות.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר שלהוציא גמרא וללמוד בה יש בזה מעלה מעל הכנסת ספר תורה

(שם)
ראה אנכי וכו' ברכה וקללה.

מובא בגמרא (עבודה זרה כ.) שאסור לתת מתנת חינם לגוי ולא חניה בקרקע של ארץ הקודש, ולא לתת להם חן, ולמדו זאת מהפסוק "לא תחנם". ואפשר לבאר על פי אור החיים (פרשת בהר) שהסביר מה ענין שמיטה להר סיני? שכל הזכות שלנו לארץ ישראל שרק בה נוהגת מצות השמיטה זה בזכות הר סיני שעל ידי שקיבלנו את התורה נעשינו לעם ישראל ולולא התורה היינו חלילה כמו הגויים והיה אסור ליתן לנו מתנה שזו ארץ ישראל. והגוים שלא רצו את המתנה הגדולה מכל המתנות שזו התורה הקדושה, ממילא שום מתנה לא מגיעה להם, ולכן אסור ליתן להם מתנה.

וכן חניה בארץ הקודש לא מגיע להם, שאפילו אנו שקיבלנו את ארץ ישראל זה בזכות קבלתנו את התורה, והם שלא קיבלו את התורה, ודאי שלא מגיע להם חניה בא"י. והדבר השלישי שזה לא לתת להם חן, שהתורה היא נותנת לאדם חן שנאמר (משלי ה, יט) איילת אהבים ויעלת חן. וכיון שהם לא רצו את התורה שנותנת חן, לא מגיע להם חן. והוא הדין לגבי השבת קודש שגוי ששמר שבת חייב מיתה, והשאלה נשאלת למה ומדוע? וכי אסור לו לנוח קצת מעבודתו הקשה?

אלא כיון שלא רצו לקבל את התורה שכתוב בה שצריך לנוח בשבת, ממילא אסור להם לנוח בשבת, וזה הרמז בפסוק "ברכה וקללה" שאם האדם קיבל עליו את הברכה, שזו התורה [שנאמר (דברים לג, א) "וזאת הברכה" ואין "זאת" אלא תורה שנאמר (דברים ד, מד) "וזאת התורה" (עבודה זרה ב:)] אזי מגיע לו הכל. אבל אם הוא בורח מהברכה שזו התורה, אזי הקללה עלולה לרדוף אחריו. ולכן בני ישראל שקיבלנו את התורה, כל הברכות שבתורה מחכים לנו, אלא שצריך לשמור את התורה וללכת בדרך התורה, וידוע כמה גדולה מעלת הכנסת ספר תורה אלא שצריך לזכור מה שאומר הרב מרדכי אליהו זצ"ל שיש מצוה יותר גדולה והיא הוצאת ספר תורה, כלומר להוציא את הגמרא מהספריה וללמוד בה שזה יותר גבוה מלהכניס ספר תורה.

אבל עיני אחותה היו נוגות ועצובות

הבן איש חי זיע"א מביא על זה משל לשתי אחיות שהגיעו לפירקן, אחת התחתנה עם אברך ירא שמים, ואחת התחתנה עם עשיר גדול ורחוק מלהיות ירא שמים. ועברו חמש שנים, והאשה שנשואה לאברך אמרה לבעלה שהיא התגעגעה לאחותה, והיא רוצה ללכת לבקר אותה ולשאול לשלומה. ובעלה כמובן שהסכים ואמר שהוא יסתדר כבר עם הילדים. ונסעה האשה לאחותה והיא רואה טרקלין גדול מואר באור יקרות וגינה מטופחת מסביב, ונכנסה פנימה למקום שאחותה נמצאת והיא רואה שהיא מקושטת בזהב לרוב, אך משום מה עיניה נוגות ועצובות מאוד, ושאלה אותה למה תבכי אחותי היקרה הלוא את נמצאת בארמון פאר ומשרתים לרוב וגם זהב יש לך בשפע?

ענתה האחות העשירה ואמרה בעלי הניח אותי כאן והוא יוצא לו למרחבי העולם לעסקיו וכל פעם שהוא מגיע פעם בחודש הוא מביא לי עוד תכשיט, אבל אני בשבילו לא חשובה כלל ואיננו מתייחס אלי רק ממלא אותי בתכשיטים, מי יתן ואזכה לצאת מבית הסוהר הזה ולחיות חיים פשוטים ויפים. ואחר כמה ימים אמרה האחות העשירה לאחותה, אני יכולה גם לבוא לבקר אצלך בעוד כמה שבועות? בודאי ענתה האחות, אלא שאל תצפי לראות עושר כמו אצלך.

על מה את מדברת אני מקנאת בך

ואחר זמן חזרה האחות לביתה והאחות העשירה גם הגיעה לביתה שהיה בקומה רביעית, ובסך הכל שני חדרים וחצי, וששה ילדים ממלאים את הבית באורה ושמחה ומקפצים מפינה לפינה, והאחות ביקשה התנצלות על הצפיפות שבביתה ואין רווח כמו אצלה, וכן שלא תצפה למעדנים יתרים כי הדלות והעניות זה אורח כמעט קבוע בביתנו. ולפתע האחות העשירה פרצה בבכי ואמרה לאחותה על מה את מדברת אני מקנאה בך על מה שיש לך, איזה ילדים מקסימים ובעל שתומך ומעודד הלואי וגם החיים שלי היו כמו שלך.

והנמשל שאדם עושה הכנסת ספר תורה ומקשט אותו בזהב וכסף ומטפחות יפות ומדי פעם באים לחבק ולנשק את הספר תורה, שאפילו שזו מצוה מאוד גדולה, ויש בזה כבוד לתורה, בכל זאת התורה לא רוצה להשאר סגורה בהיכל, אלא היא מעדיפה שיהיה לה פחות כבוד, אבל לפחות שילמדו בה ויקיימו את מה שכתוב בה, שזה הכי חשוב.

הבעל והאשה מתפללים בדמעות לבן זכר

(פי"ט פכ"ז)
את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם וכו'.

אומר האור החיים הקדוש זיע"א שעצם זה שהאדם מוכן לשמוע דברי תורה גם אם הוא עדיין לא זוכה לקיים, זו ברכה גדולה כי דברי תורה עושים רושם חזק מאוד בנפש האדם וגם אם אין הדברים נראים וניכרים במעשיו יש שינוי עצום במהותו פנימה, וצא וראה מה שמובא בזוהר הקדוש (זוה"ח בראשית דף ט"ו ע"א) מעשה ברבי יוסי בן פזי שהגיע להרי הקרדו, וראה שם אנשים יהודים טובים מאוד ומסתפקים במועט.

החליט רבי יוסי לעשות שם את השבת קודש והתארח אצל אחת המשפחות, ובחצות הלילה רבי יוסי רואה את בעל הבית פורש לקרן אחת בבית ובוכה בתפילה מעומק הלב, וכן אשתו עומדת בקרן זוית אחרת ומתפללת בדמעות. ולא הבין הרב את פשר הדבר, ולכן שאל את בעל הבית למה אתם מתפללים בחצות הלילה? אמר לו האיש אנחנו הרבה שנים נשואים ועדיין לא נושענו, וזווגו של אדם מליל שבת לליל שבת, ואנו מתפללים לה' שיזכנו לנשמה מאוצר הנשמות החדשות שלא חטאו מעולם. אמר להם הרב יהי רצון שה' יענה לתפילתכם מהרה. ובמוצאי שבת הרב חזר למקומו.

וכעבור שבע שנים שוב נזדמן לרבי יוסי בן פזי להגיע לאותו מקום והתארח שוב אצל אותה משפחה, אלא שהפעם להפתעתו הוא רואה ילד קטן כבן שש שנים, והבין שהם נפקדו בבן זכר. ואביו של הילד אמר לבנו לך תבקש ממנו ברכה, אבל הבן אמר לאביו אני לא יודע אם יש לו נשמה קדושה, ולבסוף הלך אליו הבן ואמר לרב תמחל לי שלא באתי מיד כי ראיתי עליך שלא נולדת כל כך בקדושה ולא זכית לנשמה, אבל כשהתחלת להתעסק בתורה אזי זכית לנשמה קדושה, ולכן ברגע זה כן קרבתי אליך. אמר לו הרב: כדבריך כן הוא.

מה מבדילנו מכל העמים

אמר הילד לרבי יוסי בן פזי יש לי קושיא, מדוע כתוב בתורה (בראשית א, כד) "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש" וגו' והרי הארץ דוממת, ואיך היא מוציאה דברים חיים? אמר לו הרב, אם אתה שואל יש לך ודאי גם תירוץ? פתח הילד את פיו ואמר כך לימדנו רבי אלכסנדרי שכל אלה אין להם נשמה, וממילא הם בבחינת דוממים וגם הגוים שמדברים זה רק נענוע של הנפש המדברת, ואפילו חלילה יהודים שלא לומדים תורה אין להם נשמה.

אמר לו רבי יוסי בן פזי, יש לי קושיא אליך, שהרי כתוב בפרשת נח (בראשית ו, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, והרי לפי דבריך דור המבול ודאי אין להם נשמה? אמר לו הילד שאלה טובה שאלת, ורבינו לימדנו שכל אשר נשמת רוח חיים באפיו זה חוזר על חנוך ושת שעסקו בתורה וה' לקחם עוד בחרבה דהיינו לפני המבול.

ומכל זה למדנו כמה חשוב להתעסק בתורה, ולולא התורה הקדושה מה מבדילנו מכל העמים, הרי בברכת התורה אנו מברכים אשר בחר בנו מכל העמים, ומה הראיה? ונתן לנו את תורתו. ולכן מובן גם ההמשך, והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה', שהקללה הגדולה ביותר שהאדם לא מוכן לשמוע שיעורי תורה, וגם אם הוא "מקיים" את כל המצוות, כיון שיהודי בלי תורה הרי הוא כדג בלי מים (עבודה זרה ג:), ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (מנחות קי.).

בכפר הם עדיין שואבים מהבארות

(שם)
את הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו וכו'.

ידוע שהמקור לברכה זו השבת קודש וכמו שאומרים בפיוט הנודע שחיברו רבינו שלמה אלקבץ זצ"ל לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, ולמה הדבר דומה, למלך גדול שבא לביקור אצל אנשי הכפר וכיבדוהו בכבוד גדול ושמחו לקראתו ועשו סעודה גדולה לכבודו, ובצאתו מן הכפר נתנו למלך סלסלה ענקית מלאה מפירות הכפר, והמלך שמח ואמר להם: אני רוצה שגם אתם תבואו אלי ואני גם אתן לכם מתנה, ונפרדו לשלום.

ואחר כמה ימים יצאו ראשי הכפר לכיוון ארמון המלוכה והמלך קיבלם בכבוד והראה להם את אולמות הארמון ואת לשכתו, והמלך פתח את הברז ושטף את ידיו, ואנשי הכפר פתחו עיניהם בתדהמה איך יוצא מים מהברז, שהרי הם בכפר שואבים מים מן הבארות עדיין, והמלך ראה את תדהמתם ואמר להם למה אתם מופתעים, אם אתם רוצים ברז כזה אני יכול ליתן לכם.

הקץ לשאיבת המים מהבארות ברז הפלאים הגיע

אמרו לו: אדונינו המלך זו המתנה הכי גדולה בשביל הכפר שלנו. והמלך אכן קיים את דברו והביא להם ברז משוכלל ביותר, והודו לו מאוד. והמודעות בכפר נתמלאו והוכרזה ההודעה הבאה: הקץ לשאיבת המים מן הבארות, ברז הפלאים הגיע ביום שלישי פעמיים כי טוב, יופעל הברז במעמד ראשי הכפר ואישי ציבור. ואכן איש לא נעדר מהאירוע, והפרחים והדגלים נראו באיזור הכפר, ונתכבד ראש הקהל לפתוח את הברז לאחר שאחד מאנשי המקצוע הכניסו לקיר וסגר עליו בבטון.

אבל לא יאומן, הברז נפתח, אך לא יוצאים מים לא חמים ולא קרים, והאכזבה היתה רבה. ואמרו שכנראה המלך שיקר עליהם והביא להם ברז מקולקל, וחזרו אליו שוב ואמרו אדונינו המלך הברז לא טוב הוא לא מוציא מים! איך יתכן אמר המלך, והלוא זה ברז יוקרתי מאוד עם אחריות לעשר שנים. אולי תספרו לי איך חיברתם אותו, ומי היה האינסטלטור שהתקין אותו? אדונינו המלך הברז שלנו הותקן בתוך הקיר אחרי שעשינו חור וסגרנו בבטון ואפילו הנחנו כיור מתחת לברז כמו אצלך.

המלך עמד כלא מאמין ואמר, אם מחברים את הברז לקיר סתם, הברז לא יוציא מים, צריך לחבר את הברז לצינור שמחובר לעוד צינורות מהמקור של המים ורק אז המים יצאו בשפע. והנמשל ברור מאוד, שמקור הברכה זו השבת קודש, ולפעמים האדם מנסה דברים בלי לשמור שבת, ולא מבין מדוע הברכה רחוקה ממנו כי המקור של הברכה זו השבת.

ראש השודדים או ראש ישיבה

(פי"ב פ"ג)
ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם.

אפשר לפרש בסיעתא דשמיא שכוונת התורה לומר לאדם שאם אתה תרחם עליהם, אתה עלול חלילה לעשות זאת לה' אלוקים, וכמו אצל שאול שריחם על עמלק (שמואל א פרק טו) ובסופו שלח את דואג האדומי להרוג את כל נוב עיר הכהנים שאפילו תינוקות בעריסה הוא הרג (שם כב, יט). (וכן ירבעם בן נבט שהוכיח את שלמה המלך על זה שהוא סגר את פרצות החומה והעמיד שומר בכניסה לירושלים לבית המילוא שיגבה תשלום מכל מי שרוצה להכנס, ואילו ירבעם עצמו כשנעשה למלך הוא העמיד שומרים בבית א-ל ובדן שלא יעלו בכלל לבית המקדש והיה מקטיר קטורת לעבודה זרה).

וזה אחד הפירושים על מה שאומרים בראש השנה כשאוכלים ראש כבש, שנהיה לראש ולא לזנב, שלכאורה אם אמרנו שנהיה לראש בודאי שאין רצוננו להיות לזנב? אלא יש הרבה ראשים בעולם אבל לזנבות כגון ראש השודדים או ראש לקבוצת כדורגל או כדורסל ועל אותם אנשים נגזר שיהיו ראשים בעולם וכשלא בחרו בדרך הטובה שהיא דרך התורה אזי נעשו ראשים לשועלים מחבלים כרמים.

הוא עלה על החומה והשקיף במשקפת ופרץ בצחוק

ולכן אנו מבקשים ביום הדין שנהיה לראש אבל איזה ראש? לא לזנב, אלא ראשי ישיבות וראשי כוללים וכדומה. שכאשר האדם לא מנצל את ייעודו בעולם לטובה זה מתהפך לרעה, וכמו שמנהל בנק אומר לאחד הלקוחות שאם הוא יעשה מאמץ מסויים ויכניס לחשבונו סכום של 5,000 ש"ח, הוא ידאג להוסיף לו מאה אלף דולר אבל הלקוח העדיף לבזבז את הכסף בקלפים, ולאחר זמן הוא רואה שיש לו מינוס של מאה אלף דולר ורוצים לעקל לו את ביתו.

ואם אנו חושבים שזה קשה לנצח את יצר הרע, הבה ונראה את המשל הבא: משל לעיר שהיתה שקטה ושאננה והיתה רחוקה ממלחמות ואפילו צבא כמעט ולא היה שם וחיו בשלוה, עד לאותו יום שהם שמעו רעש של המון כלי נשק והביטו מבעד לחומה וראו המון חיילים מגיעים עם תותחים ופגזים לרוב, וכוונתם לכבוש את העיר הגדולה. ומיד קראו לחכם שבחבורה, ואמרו לו: תתן לנו עצה מה לעשות. והחכם עלה לראש החומה, והשקיף עם המשקפת במשך דקות אחדות ופרץ בצחוק. ושאלו אותו אנשי העיר וכי זו העת לשחוק כשהעיר בסכנה גדולה?

אין כאן שום סכנה, השיב החכם, כל הנשק שלהם לא אמיתי זה רק להפחיד אותנו, התותחים שלהם מפלסטיק והרובים זה של קפצונים, ולנו יש נשק אמיתי ואנו הגבורים. והנמשל שהיצר הרע מגיע לאדם עם דמיונות שוא ומראה לו שהעולם הזה ורוד, וכדאי חלילה לא לילך בדרך התורה והמצוות, ומערים עליו קשיים גדולים, אלא שכל הקשיים הללו מנייר ונשקו לא אמיתי ואדרבה לנו יש את הנשק האמיתי, שזו התורה הקדושה, וכמו שמובא בגמרא (קידושין ל:) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.

להתרחק מהרע עד הסוף כמו מאש

(פי"ב פי"א)
ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון בא ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם וכו'.

אנו רואים כאן לשון חדה ולא מספיק לכתוב רק לא לעבוד עבודה זרה, אלא לנתץ ולשבר ולשרוף ולגדוע ולאבד לגמרי את שם העבודה זרה מן העולם. והשאלה נשאלת למה ומדוע? אלא שהתורה רצתה ללמדינו כמה אנו צריכים לברוח מן העבירה שלא מספיק רק לא לעבוד עבודה זרה כיון שעדיין בעומק הלב שלך אתה יכול להתפעל מהיופי של העבודה זרה וכמו שראינו בחטא העגל, שלכאורה רק הערב רב חטאו ולמה נענשו גם חלק מבני ישראל?

אלא שמשה רבינו ירד מן ההר הוא ראה עגל ומחולות שהיו כאלה שחטאו ממש בעגל והיו כאלה שרק עשו מחול ומחיאות כפיים אבל לא חטאו בעגל, וכמו שאדם נזהר לא להדליק חשמל בשבת אבל במוצ"ש הוא יושב לראות משחק כדורגל שצולם ביום השבת והוא נהנה מהגולים, שזה כמו הרוקדים בחטא העגל. וכן מצינו בקרבן פסח שהקריבו במצרים כמה דברים לכאורה לא מובנים, שהכינו אותו וקשרו אותו למיטה בשבת הגדול בעשרה בניסן, וכשאוכלים אותו צריך שיהיה אך ורק צלי, וכן שאסור לשבור בו שום עצם וצריך להבין מדוע?

אלא שהעבודה זרה של מצרים היה הכבש וכיון שבני ישראל גדלו שם מאות שנים ושמא ואולי נכנס בהם איזה חשש דק שאולי הכבש הוא עבודה זרה וכדי להוציא מליבם כל ספק אמר הקדוש ברוך הוא תכינו אותו ארבעה ימים קודם ותראו שאין בו ממש, ולכן צריך לצלות אותו שבכל מצרים נעשה ריח אדיר של כבש צלוי, ואיזו בושה וחרפה זו למצרים וכיון שלא שוברים בו עצם, אזי הכלב מסתובב בתוך מצרים עם העצם בתוך פיו, והמצרי יוצא מכל ספק שאלוהיו פשוט נעשה על האש.

ברוך המבדיל בין קציצה לקציצה

ואיזו מסירות נפש זו מצד היהודים שרק אתמול המצרי היה האדון שלו, ועדיין הם בתחום מצרים, ומוכנים לשרוף את העבודה זרה שלו מול עיניו, שרק על ידי זה מפסיקים לעבוד עבודה זרה. וכן אנו מוצאים בנזיר שהתורה אמרה שאסור לו לשתות יין ואסור לו גם לאכול חרצנים וזגים, ולכאורה איך מחרצן אפשר להשתכר? אלא הוא שאמרנו, לעבירה לא רק שלא מתקרבים, אלא מתרחקים כמה שיותר כבורח מפני האש.

ומעשה ביהודי שטס לחוץ הארץ לצורך ענייניו ובאמצע הדרך נזכר שהוא קצת רעב והוציא את הסנדווצ'ים שהכינה לו אשתו לדרך, והניח אותם על המדף של מושבו וקם ליטול ידים, ובחזרתו כשנתיישב שוב בכסאו, נזכר בהלכה (שו"ע יור"ד סימן קי"ח סעיף ו' וסעיף י') שאם הבשר שלך נתעלם מן העין, והיה באיזור שיד אדם יכולה להגיע אליו, אנו חוששים שאולי זה הוחלף בבשר לא כשר, ובסנדוצ'ים שלו היו קציצות בשר, ועם כל הקושי הוא הוציא את הקציצות מהפרוסות והחל לאכול את הלחם לבד.

הגוי שישב במושב שלידו שאל אותו מדוע אתה אוכל לחם לבד הרי יש לך קציצות טעימות ואם אתה לא אוהב קציצות למה הבאת פרוסות עם קציצות? בתחילה היהודי ניסה להתחמק ולומר שאין לו חשק לאכול את הבשר, אבל הגוי התעקש להבין את האמת. אמר לו היהודי אומר לך את האמת, אני יהודי ויש לנו הלכה בכשרות כיון שלא כל בשר ועוף מותר לנו לאכול, לכן כשהבשר היה ללא השגחה במקום שאנשים יכולים לנגוע בו אסור לנו לאוכלו.

כשמוע הגוי את הדברים יוצאים מפי היהודי תפס את ראשו ואמר אני לא מאמין? איזו תורת אמת יש לכם היהודים, אני ראיתי את הקציצות שהיו לך בפרוסות וראיתי את הקציצות בפרוסות שלי שהיו חיורות מאוד ליד הקציצות שלך, החלפתי אותם במהירות והתורה שלך שמרה עליך שלא תאכל מאכלות אסורות.

מי יישר את המידות ומי יתקנם

(פי"ב פכ"ג)
רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וכו'.

רבי שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם דם שהוא קל להשמר ממנו, שהרי אין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצוות, וכל שכן לדברים שהתאוה אליהם חזקה כגון גזל ועריות, שאם התורה הזהירה להתחזק וללמוד מוסר שחלילה לא ישתה דם שנפשו גם כך סולדת ונגעלת מזה, אם כן כמה וכמה מוסר צריך ללמוד בעניני שמירת העיניים ושמירת הלשון שהם קלי המירוץ לראות ולדבר מה שרוצים.

וכבר מובא במסילת ישרים (פ"א) שהעולם הזה מאוד מרחיק את האדם מהרוחניות כי כאשר האדם בעושר יש חשש שיבעט כמו שנאמר (דברים לב, טו) "וישמן ישורון ויבעט", וכמאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ח) "פן אשבע וכחשתי". והעוני מצד אחד שהאדם ימאס ביסורים ולא יקבלם באהבה וכמאמר שלמה המלך ע"ה (שם) "ופן אוורש וגנבתי". וכן בכל שאר המידות, כגון כעס, גאוה, עצלות, תאוות רעות שהאדם נוטה לדברים האלה מאוד, ומי יישרם ומי יתקנם וכי זה יתבצע מאליו? ודאי שלא, אם האדם לא ילמד מוסר יום יום בפרט בדברים שהוא יודע שהיצרים שלו חזקים, שאם לגבי דם שטבע בני האדם למאוס בו, בכל זאת התורה הזהירה אותנו ואמרה רק חזק לבלתי לאכול את הדם שכיון שהיצר הרע יודע שזה אסור, אם לא תלמד מוסר בענין הוא עלול להכשילך בדם, וקל וחומר בדברים שאתה כן מתאווה להם.

החיד"א עלה על הבימה והתייפח בבכי

ומעשה במרן החיד"א זצ"ל שהתארח אצל איזו משפחה בשבת בהיותו בחו"ל לאסיפת כספים לישיבות בארץ ישראל ובאמצע הלילה הרב נתאווה מאוד לשאוף מהטבק שהיה מאוד אהוב עליו אלא שראה שהטבק לא אצלו וכנראה שכח את זה אצל בעל הבית, ולמרות השעה המאוחרת החיד"א ניגש אצלו ודפק לו בדלת, וביקש את הטבק, ומיד נתעורר בעל הבית משנתו והביא לו את הטבק, והרב התנצל על השעה והודה לו מאוד. ואחר זמן קצר ישב החיד"א והרהר לעצמו מה עשיתי???

בשביל תאוותי לטבק הערתי והפרעתי את שנתו של בעל הבית! והרב לא ידע לשית עצות בנפשו, ולמחרת לאחר קריאת התורה קרה דבר לא יאומן, מרן החיד"א עלה לבימת בית הכנסת כשכולו מתייפח בבכי וסיפר לכל הקהל הקדוש את מה שקרה ואיך הוא לא התגבר על תאוותו והפריע את שנתו של בעל הבית בשביל שאיפת טבק, והוא מבקש ממנו מחילה גמורה, וברגע זה הוא מקבל עליו לא לשאוף יותר טבק לעולם.

כזה ראה וקדש.

וכמה אנשים מכורים לתאווה הנוראה הזו שנקראת סיגריות, וחוץ מזה שלא בריא הדבר בכלל וגורם מחלות נוראות, יש כאלה שגם לקראת צאת השבת כבר נעשים מאוד עצבניים ומחכים בכליון עיניים מתי תצא שבת המלכה ויוכלו כבר לעשן, וכבר נפסק על ידי מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו הליכות עולם (ח"ב. פרשת במדבר הלכה יג) שהאדם ימעט לאט לאט מהסיגריות עד שיפסיק לגמרי. והרב שך זצ"ל מאוד אהב לעשן כי לא נודע בזמנו שזה מזיק לבריאות, אבל ברגע שנודע על ידי הרופאים שזה מזיק לבריאות הרב היה באמצע עישון סיגריה, ומיד כיבה אותה והחליט לא לעשן יותר. ממנו ילמדו וכן יעשו.

יש כאן חמץ גדול

(פי"ב פכ"ה)
לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו'.

אומר רש"י בשם הגמרא (מכות כ"ג) צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם דם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם. וכן אומר החפץ חיים (זכור למרים פ"ו) שאדם הראשון הוזהר לא לאכול מעץ הדעת, אבל מכל שאר עצי הגן מותר לו לאכול, וכיון שהוא אכל מעץ הדעת נקנסה עליו מיתה ושאר עונשים.

קל וחומר ליהודי שעובר ליד מסעדה ומריח את ריח התבשילים, אבל רואה שאין הכשר, או שההכשר מפוקפק ואין מהדרין, ומתאפק ומתגבר על יצרו אין קץ לשכרו הגדול. וכן לגבי שאר התאוות שהאדם מתגבר עליהם, וכל שכן בדורינו שהנסיונות גדלו וגבהו עשרת מונים מהדורות הקודמים, ועצם זה שהאדם לא מכניס טלויזיה ואינטרנט לתוך ביתו יש לו כל רגע ורגע מצוה, ואם חלילה הטלויזיה כבר בביתו ועדיין לא זכה להוציאה מביתו ומתגבר על יצרו ואינו רואה שכרו לאין ערוך.

ומעשה בתלמיד חכם שהתארח אצל משפחה לפני פסח, והיה בדיוק זמן בדיקת החמץ ועבר בעל הבית וחיפש את העשרה פירורי החמץ כדי לבערם, ולפתע פונה התלמיד חכם ואומר לבעל הבית יש כאן חמץ גדול, ובעל הבית נבהל והגיע לשם וחיפש ולא מצא, ואז הצביע לו הצדיק על הטלויזיה הארורה. ואכן במשפחה זו היו שומרים מסורת אבל לא העזו להתקדם ממש בעבודת ה', וכשהטלויזיה יצאה מן הבית כל המשפחה חזרה בתשובה שלימה.

הרב התקרב עם מקלו וחבט בהם

(פי"ד פ"ב)
כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת.

מעשה שהיה בזמן הרב בעל ספר תבואות שור, שהיו עדיין תלמידיו של שבתאי צבי שנתחזה למשיח שקר, והיה התלמיד שלו אומר שאין צורך יותר לשמור מצוות והכל מותר, והיה עושה כל מיני מופתים על ידי כישוף, והוסיף ואמר, תקראו אפילו לרב שלכם ותראו שאני יכול להוכיח לו את צדקת דברי. ואכן פנו האנשים לרב ואמרו לו כך וכך הענין, אולי יבוא הרב ויעמוד מולו?

בתחילה סירב, אבל כדי שלא יהיה חילול ה' הלך עמהם, והאיש ההוא התחיל לומר לרב תפסיק להחמיר על הקהל כבר אין צורך חלילה לשמור שבת ולהניח תפילין, ואם אתה לא מאמין לי אני יביא לך את אביך ואמך מגן עדן והם יעידו ויגידו כמוני. ובתוך רגע ראו כולם איך באו אביו ואמו של הרב ואמרו לו האיש הזה צודק וכבר אין צורך בשמירת המצוות וכל אחד יעשה מה שיכול ודי. אמר להם הרב אם כך גם אין מצות כיבוד אב ואם והתקרב אליהם עם מקלו וחבט בהם ונהפכו שניהם לכלבים נובחים, וכולם הבינו את הכישוף שהרשע עשה.

רבינו החייתני

(פי"ב פ"ה)
אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו וכו'.

מובא בגמרא (סוטה יד.) אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלוקיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה? והלא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא? וכי אפשר להתקרב לאש? אלא הלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הוא ביקר חולים אף אתה בקר חולים, מה הוא ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים, מה הוא קבר מתים אף אתה קבור מתים. ומה שאמרה הגמרא שהוא מלביש ערומים זה לגבי אדם הראשון, שאף על פי שהוא עבר על דבר ה' ואכל מעץ הדעת בכל זאת ה' ריחם עליו והלביש אותו בכתנות עור.

ומזה ילמד כל אדם לעזור גם למי שהציק לך ופגע בך וכל שכן למי שלא פגע בך. וכן אפשר לרמוז מלביש ערומים הכוונה ללבוש רוחני ואם אתה רואה יהודי ערום ממצוות תשתדל מאוד להלביש אותו בכמה מצוות יסודיות, או אשה שלא לבושה בצניעות תתפלל עליה שתתכסה קצת יותר. ומה שאמר מה ה' ביקר חולים שנאמר (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא", שאחרי שאברהם אבינו ע"ה עשה ברית מילה ונעשה חולה, ה' יתברך בא לבקרו, ומזה ילמד כל אדם לילך לבקר חולים.

עת צרה ליעקב וממנה יוושע

וכמו שהגמרא (נדרים מ.) מספרת על רבי עקיבא שהלך לבקר את תלמידו וניקה את חדרו והכין לו לשתות, ואמר התלמיד לר' עקיבא רבינו החייתני. וגם אם קשה לילך לבקר, אזי לפחות להרים לחולה טלפון ולשאול לשלומו ולהראות לו שחושבים עליו זו מצוה גדולה מאוד. וכן אפשר לרמוז לאנשים שהיו בריאים בעבודת ה' ונעשו חולים מבחינה רוחנית צריך לבקר אותם ולא להתייאש מהם חלילה אלא לדבר על ליבם ולעודדם ולהחזירם למסילה העולה בית ה'.

ומה שאמר שה' ניחם אבלים כן מצאנו בפסוק (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים ולא רק אם זה חלילה מן הקרובים אלא אפילו מן הרחוקים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. ובפרט אם אתה בעל תורה ויודע ספר והם רחוקים קצת מן המצוות, שזה הזמן הכי מתאים לדבר עמהם לחזור לאבא שבשמים, כיון שביום רגיל האדם אץ ורץ לעסקיו ולעניניו וממהר ממקום למקום וגם אינו מתבונן ורץ כסוס וכפרד בלי להבין מה תכלית החיים, אבל כשיושבים חלילה שבעת ימי אבלות לא ממהרים לשום מקום והאדם מתבונן מאוד וחושב מה עם הנפטר, מתי אני אראה אותו שוב, ובאיזה עולם הוא נמצא, והוא מתחיל להבין שגם לו זה יקרה בסופו של דבר. ובאותו זמן האדם נטול תאוות, וכמה וכמה אבלים ראינו שמהאבלות עצמה קמו וחזרו בתשובה שלימה שעל זה נאמר עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע.

ואפשר לרמוז גם שלנחם אבלים זה אנשים שנראים כאבלים, ופניהם נפולות ועצובות שמצוה רבה לפייסם ולעודדם ולשמחם. וכמו שהגמרא בתענית (כב) מספרת על רב ברוקא שהלך בשוק וראה את אליהו הנביא, ושאל אותו מי כאן בן העולם הבא? אמר לו אליהו הנביא על שניים שהלכו ביחד שרק הם מכל השוק בני עולם הבא (ועוד אחד שהיה מרגל לטובת ישראל). הלך אליהם רבי ברוקא ושאל אותם מה מעשיהם? אמרו לו אנחנו אנשים שמחים ומשמחים, וכשרואים אדם עצוב אנו משמחים אותו ומעודדים אותו ולא עוזבים אותו עד שנעשה שמח.

וכן מה שאמרו שהקדוש ברוך הוא קבר מתים שנאמר (דברים ל"ד) "ויקבור אותו בגי" והסביר הרב אלבז שליט"א שהמקום היחידי בכל התנ"ך שכתוב בגי בלי האות א' בסוף זה רק פה, לרמוז שהמילה בגי זה יוצא חמשה עשר כמנין י"ה. ומזה ילמוד כל אדם לעשות חסד עם המתים ועם החיים.

המצורע לא חיכה לבוקר אלא הלך למלך בשתיים בלילה

ויש גם מעלה נוספת שהיא להחיות מתים שאם יש יהודי שרחוק מהיהדות ואתה מקרב אותו לשבת ולתפילין זה נקרא להחיות מתים, וזו מעלה שאין כמוה. ומשל למלך גדול שהיה לו בן יחיד ואהב את בנו אהבה עצומה, אלא שיום אחד יצא הבן לשחק בחצר ונעלם, והמלך החל דואג מאוד והזעיק את כל המשטרה של האיזור שיחפשו אחריו, אך החיפושים עלו בתוהו, וכך במשך שבועיים ימים עד שהופסקו החיפושים, והמלך היה בצער גדול מאוד וכך עברו להם עשר שנים תמימות.

בעיר הזו היה מצורע שכולם התרחקו ממנו שחלילה לא ידבקו בצרעת, והמצורע הזה הלך יום אחד סמוך ליער והוא רואה את בן המלך בכבודו ובעצמו, מיד ניגש אליו ואמר לו בוא אתי לאביך המלך, ואכן בן המלך הסכים בשמחה, ושניהם צעדו לכיון הארמון של המלך והשעה היתה שעתיים אחר חצות הלילה, והמצורע לא חיכה לבוקר אלא הלך מיד לארמון המלוכה ונקש בדלת כשנפתחה הדלת המלך היה מאוד עצבני על שהעירו אותו בשעה שתיים לפנות בוקר, וכשהוא ראה דרך החור את הפרצוף של המצורע נתמלא בזעם ופתח את הדלת ושאל את המצורע מה גרם לך להפריע את שנתי בשעה כזאת?

הבאתי למלך מתנה יקרה מפז הבאתי למלך את בנו האבוד, כשמוע המלך את דברי המצורע נפל על צואריו חיבק אותו ונישק אותו למרות צרעתו, ולמרות השעה המאוחרת, כי סוף סוף בנו האבוד חזר.

והנמשל ברור ש"לפעמים" האדם עושה עבירות עד שנעשה למצורע מבחינה רוחנית, וביום הדין המצב שלו עלול להיות מסוכן מאוד, אבל פתאום יופיע מלאך בבית דין של מעלה ויאמר להקדוש ברוך הוא יש לי מתנה בשבילך יקרה מפז הוא החזיר את בנך האבוד בתשובה.

והרופא החל לבלוע מכל מה שזז

(פי"ב פ"ה)
אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון.

כאן רואים מפורש שללכת אחר דבר ה' פירושו זה לעשות מצוות בפועל ולא רק לומר העיקר הלב, שהרי התורה אומרת בפירוש ואת מצוותיו תשמורו ואותו תעבודו וגו'. כי יש אנשים שחושבים שעבודת ה' מתבטאת רק בלב ואין צורך לשמור שבת חלילה וכן שאר המצוות, ומעשה שהיה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שטס בחו"ל ממדינה למדינה וישב לידו אחד הרופאים המומחים ביותר בארץ לניתוחי לב, והרב שאל אותו אם הוא יכול להסביר לו איך נובעות מחלות בלב והרופא הסכים.

והחל להרצות בפניו שכיון שהלב הוא המנוע המרכזי שבגוף צריך לשמור עליו כראוי, ואם האדם אוכל מאכלים עם הרבה שומנים וכדומה זה משפיע, כיון שאסור שיהיה לחץ על הלב. ובתוך כדי שהוא אומר את הדברים הגיע שעת האכילה שכללה נבילות וטריפות שקצים ורמשים, פנה הרופא והחל לבלוע מכל מה שזז, והרב הזדעזע ושאל אותו אם הוא יהודי? ענה הרופא ואמר בוודאי שאני יהודי, אם כן מדוע אתה אוכל את הטריפות הללו? אני סובר ענה הרופא שמספיק להיות יהודי בלב, אין צורך במעשים. אמר לו הרב אני לא מבין אותך את השבת אתה שם על הלב, את התפילין והכשרות על הלב, את התפילות וכל המצוות על הלב, ואתה לא מפחד שהלב עלול להתפוצץ מכל העומס שכל המצוות נשענות רק עליו?!

(פי"ב פ"ז)
כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' ונעבדה אלוהים אחרים.

שאל פעם כומר את רבי יהונתן אייבישיץ היכן רמוז בספר תורה שתורת הנוצרים שקר ומנהיגם שקר? הביא לו ר' יהונתן את הפסוק הזה כי יסיתך אחיך בן אמך, דהיינו בן שטוען שיש לו רק אמא ואין לו אבא.

כיוון שמגיע החופש הגדול בבית הספר מכניסים אותו לגן עדן

(פי"ג פ"ט)
לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו.

כידוע ששלושת סימני היהדות הם גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים (יבמות עט.). ואם כן לא מובן שהרי כאן רואים לכאורה אכזריות כלפי "אדם" שביקש להחטיא יהודי שיבוא לעבוד עבודה זרה והיהודי לא שמע לו כלל, ואף על פי כן צריך להרוג אותו ואסור לרחם עליו, ושופטיו מתאכזרים אליו ופותחים בחובה עליו, ואם יצא זכאי בדין מחזירים אותו, ואם יצא חייב בדין לא מחזירים אותו. והיכן הרחמנות של עם ישראל?

וכדי לתרץ נקדים מעשה קטן שקרה באחד הדרשנים המפורסמים הרב אריה שכטר שדרש לציבור חילוני באחד הסמינרים ובתוך כדי דבריו הוא הזכיר את חיים נחמן ביאליק ואמר עליו בדרשה שימחה שמו וזכרו, והציבור החילוני רעש וגעש שהרי הם גדלו בבית הספר עם השירים שלו וסוף סוף הוא יהודי ומדוע הרב משמיץ אותו.

הרב התנצל ואמר אני אסביר לכם, חיים נחמן ביאליק שר שירים שיש בהם כפירה כידוע, ואת ענשו בשמים הוא כבר קיבל, וכיון שמגיע החופש הגדול בבית הספר מכניסים אותו לגן עדן, אבל כשמתחילה עונת הלימודים מוציאים אותו מגן עדן להכניסו לגיהנם, ואז הוא עומד וצווח למה ומדוע? ואומרים לו שחוזרים ללמוד את שירי הכפירה שלו. וכך כל שנה זה חוזר על עצמו עד שהוא מתחנן שימחה שמו וזכרו מהבתי ספר, ושילמדו משהו אחר, ויעזבו את שיריו הרעים. ואני עכשיו שאמרתי שימחה שמו זו ברכה גדולה בשבילו.

מדוע ה' נשבע שאינו חפץ במיתת הרשע אלא בתשובתו

והוא הדין לענינינו שהאדם הזה שמנסה להסית יהודים לעבוד עבודה זרה ודאי שהוא יסבול עונשים קשים ומרים על כל אחד ואחד שהחטיא, והרחמנות הגדולה זה להרוג אותו ולא יקבל הרבה עונשים למעלה.

ולעומתו אנו רואים רוצח שלא רק שרצה לרצוח אלא רצח בפועל, שופטים אותו שופטים רחמנים ופותחים בזכות, ואם יצא זכאי לא מחזירים אותו, ואם יצא חייב מחזירים אותו, ומיתתו קלה ממסית וזה גם רחמים גדולים כיון שהקדוש ברוך הוא לא חפץ במיתתן של רשעים שהרי ה' יתברך נשבע, "חי אני נאום ה' כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג, יא), והקשה הצדיק ר' יצחק הוטנר זצ"ל מפני מה ה' יתברך נשבע וכי אנו לא נאמין? שהרי שבועה באה כאשר האדם מפקפק בדבריו ואנו מצריכים אותו להשבע אבל בורא העולם בשביל מה נשבע?

ומתרץ הרב שיש שני ענינים בשבועה: א) שהאדם מפקפק. ב) שהדברים מפוקפקים. כגון שיכנס תלמיד חכם גדול לבית המדרש ויאמר ראיתי עכשיו בן אדם עף באויר, אנשים יכולים לומר הרב נאמן בודאי אלא שיכול להיות שהוא ראה איזה עוף גדול באויר או עפיפון והוא חשב שזה אדם, כי זה לא הגיוני.

אבל אם הרב ייגש להיכל ויגיד אני נשבע, מיד ירד הפקפוק מהאנשים שהרי הרב לא סתם נשבע, והוא הדין אצלנו שודאי שה' יתברך נאמן אלא שאדם היה אומר למה ה' אמר לי לחזור בתשובה כדי שאפסיק לחטוא, אבל זה שהוא אמר שהעבירות נמחקות זה רק כדי שאעשה תשובה, אבל אין הגיון בזה שהעבירות ימחקו. ולכן בא הקדוש ברוך הוא ונשבע שבועה חמורה שהוא חפץ בתשובתן של ישראל והעבירות ודאי נמחקים.

תבוא מחר ואני יסדר לך עבודה טובה

(פי"ג פ"ט)
לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עליו וכו'.

מעשה שהיה בזמן רבי ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים", שהגיע אדם אחד לאזור שלו על מנת למכור עיתונים, והרב לא הסכים לו בשום פנים ואמר לו שיקח את ה"סחורה" שלו מיד, אבל אני צריך פרנסה ניסה האיש לומר לרב, תבוא מחר אמר הרב ואני יסדר לך עבודה טובה. ואכן האיש הגיע למחרת וניגש לרב ואמר אני מקוה שהרב זוכר את הבטחתו שיסדר לי עבודה, בודאי ענה הרב יש לי עבודה טובה וקלה מאוד עבורך, פגשתי הבוקר את הכומר של הכנסיה והוא אמר לי שהעובד שהיה רגיל לצלצל בפעמונים להעיר אותם, מת, והוא שאל אותי אם אני מכיר מישהו שמחפש עבודה, והמשכורת מאוד שמנה כולל פנסיה וביגוד והרבה הטבות וממחר אתה יכול ללכת לצלצל בפעמוני הכנסיה, אמר הרב למוכר העיתונים. אבל האיש נתחלחל ואמר לרב, שאני ילך לכנסיה להעירם לטומאתם חלילה וחס, גם בעד כל הון שבעולם אני לא אעשה זאת, אמר לו הרב תדע לך שלמכור ליהודי אחד עיתון זה פי כמה וכמה מאשר להעיר את כל אנשי הכנסיה והאיש הבין וביקש מחילה.

הם עמדו על קצות אצבעותיהם ולא השתחוו לצלם

(פי"ג פי"ח)
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו'.

כידוע שאחת העבירות החמורות ביותר שהקדוש ברוך הוא כביכול מקנא עליהם זה עבודה זרה, וכמו שנאמר (פרשת ואתחנן פ"ו פסוק י"ד וט"ו) "לא תלכון אחרי אלוהים אחרים וגו' כי אל קנא ה' אלוקיך", ולכן גם כאן ה' יתברך מזהירנו לא לבנות שוב את עיר הנידחת וגם לא לקחת משללה מאומה שלא נמשך אחר העבודה זרה. ומובא בגמרא (סנהדרין צ"ג) לגבי חנניה מישאל ועזריה שהלכו ליחזקאל הנביא לשאול באורים ותומים לגבי הפסל שעשה נבוכדנצר, ואמר לכל אומות העולם לבוא ומכל מדינה צריכים להיות כמה נציגים והם ביקשו מהנביא שישאל באורים ותומים, שאם הם ילכו ולא ישתחוו ונבוכדנצר יזרקם לאש, האם ה' יעשה להם נס או לא? והנביא שאל באורים ותומים והתשובה היתה שאין נס, ואף על פי כן הלכו, על ידי שלמדו מהצפרדעים שלא נצטוו באופן אישי לילך לתנורים והלכו בכל זאת, קל וחומר אנו, שהרי אם לא נלך מחר יתפרסם בעולם שכל אומות העולם הגיעו והשתחוו לצלם, ואף אחד לא מחה ולא הוכיח וזה יכול להיות חילול ה'.

ולכן הלכו ועמדו על קצות אצבעותיהם כשכולם השתחוו לצלם והם לא השתחוו. ונבוכדנצר ציוה לזרקם לאש, וה' שלח את המלאך גבריאל והצילם מן האש, אלא שיש כאן כמה קושיות: א) מדוע בכלל חנניה מישאל ועזריה הלכו לשאול את הנביא הרי הם הולכים בכל מצב ולא משתחוים? ב) אם באורים ותומים נאמר שאין נס איך היה בסופו של דבר נס?

אלא כמו שהזכרנו שכשהאדם עובד עבודה זרה ה' כועס איך הוא עוזב אלוקים חיים והולך אחר אלוהים שלא רואים ולא שומעים ולא זזים, כאדם שגירש את אשתו הראשונה, אם יתחתן עם אשה חכמה ונבונה ועשירה ממנה, היא לא כל כך מצטערת שאומרת בליבה הוא מצא דבר טוב יותר ועזבני, אבל אם הוא יקח אשה עניה ובלא שכל היא תצטער כפול שהוא עזבני בשביל דבר שכזה?

הרב זרק את הסיגריה על הריצפה המבריקה

ולכן ה' כועס כשהיהודי עוזב את דרך התורה בשביל נזיד עדשים וכמו שנאמר (ירמיה ב, יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, וכן נאמר (שם יא) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלוהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ועל פי כל זה אפשר להסביר בסיעתא דשמיא שחנניה מישאל ועזריה ידעו שזה לא מספיק לא להשתחוות לצלם, כי מסתמא ה' יצילם, ולכן הלכו קודם לנביא ושאלוהו, ואזי האורים ותומים אמרו שאין נס ואם כן עכשיו הם מוכנים להכנס לאש למרות שהם יודעים שזה לא יועיל ולא יציל, כנגד זה שישראל הלכו אחרי עבודה זרה שלא מועילה ויהיה מידה כנגד מידה וה' יסלח לבניו.

וכן לגבי מה שהקשנו מדוע בסוף נעשה הנס? כיון שכבר הם לא סמכו על הנס שהרי נאמר להם שנס לא יהיה פה ואף על פי כן הלכו על זה מגיע להם נס כפול.

ומעשה ברב גדול וצדיק בדורינו שהגיע לביתו מן בית הכנסת ובכניסתו לבית נטל סיגריה דלוקה מפיו וזרקה על הרצפה המבריקה שהיתה בדיוק לאחר שטיפה וגם כיבה את הסיגריה ברגלו. ואשתו הצדקת היתה המומה? ממתי הרב מעשן וגם למה הוא עשה כך וכי הוא לא ראה את הריצפה השטופה??? ושאלה את הרב, אמר לה הרב לפני כמה דקות הגיע אדם לבית הכנסת כשסיגריה בפיו ובכניסה לבית הכנסת זרק את הסיגריה לריצפה ודרך עליה, וממילא קטרגו עליו בשמים איך הוא מחלל את בית הכנסת ואפילו בביתו אינו עושה כך, ולכן מיד באתי ונהגתי כך כדי שיבינו שגם בבית עושים כך ויֵרֵד מעליו הקטרוג. (וכמובן לא לנסות את זה בבית).

מה רע שיהיה בגן עדן סטייקים על האש וקוקה קולה קרה?

(פי"ג פי"ח)
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו'.

אפשר לרמוז בסיעתא דשמיא שהקדוש ברוך הוא רומז לאדם לא להשאיר בידיו מאומה מתאוות רעות ועבירות למיניהן, כיון שצריך לעשות את כל מצוות ה' ולא לעבור אפילו עבירה אחת, בין מאיסורי תורה ובין מאיסורי דרבנן. ומובא בגמרא (ברכות יז.) אמר רב: עולם הבא אין בו אכילה ושתיה ושאר תאוות עולם הזה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ולכאורה מדוע רב צריך לומר שבעולם הבא אין אכילה ושתיה וכו' שיגיד את העיקר, שבעולם הבא הצדיקים נהנים מזיו השכינה?

אלא הדבר דומה לילד שצריך לילך לפנימיה לתקופה ממושכת מאוד ואביו רואה שכל היום הוא במחשב ומעיר לו בעדינות שכדאי לו למעט במחשב כדי שבפנימיה יהיה לו יותר קל כיון ששם לא יהיה לו מחשב, וזה מה שרוצה רב לרמוז לנו שנמעט בכל תענוגי העולם הזה כי שם בעולם הבא, אין את כל עניני עולם הזה. ואם יבוא האדם וישאל למה אין שם קצת אכילה ושתיה, מה רע בכמה סטייקים על האש, וקוקה קולה קר שיהיה קצת יותר נעים שם, הרי זה גן עדן?

למה הדבר דומה לילד קטן שאביו מבטיח לו כשהוא יגדל הוא יקנה לו בית גדול עם ריהוט ומטבח חדש, וכאן הבן שואל: אבא! גם לגו וצעצועים אתה תקנה לי? ואביו מנסה להסביר לו שאין בזה צורך כשהוא יגדל, שהרי לגו וצעצועים זה רק לילדים קטנים. וגם כאן שהקדוש ברוך יודע מה העונג האמיתי ושאר תענוגי העולם הזה שייך לילדים קטנים אבל מי שישתוקק בעולם הזה לתאוות רעות ולא יוכל בלעדיהן, בעולם הבא הוא יחפש את זה ולא ימצא, וכמו אדם גדול שמחפש גולות לשחק ולא מוצא, ואם אנו רוצים לידע קצת מהשכר בעולם הבא נראה מהמעשה הבא.

מי שאין לו אלפיים שקל לא נכנס

מעשה בעיר גדולה בחו"ל שהיו בה מעט יהודים ורובם היו גויים, והיהודים שבתוכה היו ברובם עניים מרודים, והרב היה לפני כל חג הולך לשר של הגויים ומלוה ממנו סכום גדול, ומלוה לעניים. והם היו קונים את צרכי החג ומחזירים לרב כל פעם קצת עד שנשלם החוב, וכך נהגו שנים. ויהי היום שהרב הלך לבקש שוב מן השר הלואה, אך הפעם אבוי! השר סירב ואמר עד כאן, אני לא בנק. והרב חזר בפחי נפש ואמר ליהודים העניים שהפעם יתקיים בנו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.

והיהודים קיבלו את הגזירה אבל אחד בליעל אמר, מה אני צריך להיות יהודי ולסבול, מוטב לי ללכת להיות כאחד הגויים, והלך והמיר דתו וישב בין הגויים ונעשה כאחד מהם. ובשמים אמרו המלאכים להקדוש ברוך הוא, הבה ונשלם לו את שכר מצוות הברית מילה שעשו לו בהיותו בגיל שמונה ימים, ואכן כך היה.

ומאותו יום והלאה נתעשר האיש עושר גדול והיה לו חפצי ערך יקרים ביותר שאותם היה מוכר, ומי שלא היה סכום גדול כגון 2,000 ש"ח, לא היה השומר נותן לו להכנס. ובינתיים היהודים העניים התאספו בבית הרב ואמרו לו תראה איך הוא "מצליח", אולי גם אנו נפסיק לעשות מצוות ונתעשר, שהרי מאותו יום שהוא הפסיק נתעשר מאוד. אמר להם הרב מחר אני יענה לכם תשובה.

והרב לוה 2,000 ש"ח והגיע לביתו של הבליעל, אמר לו הבליעל בלגלוג יש לך אלפיים שקל כי כאן לא נכנסים עניים? יש לי אלפיים שקל ואני רוצה לקנות, תבחר לך חפץ מחפצי הערך יש עליהם מחיר, אבל הרב אמר לא באתי לקנות חפץ אני רוצה לקנות ממך את מצות הברית מילה שעשו לך בהיותך בגיל שמונה ימים, אני מוכר אמר האיש, מי צריך את המצוה הזאת תן לי אלפיים שקל, אבל הרב אמר אני רוצה לקנות בשטר ובעדים, ואכן כך עשו.

והרב שילם לו ולקח את השטר עם חתימת ידי הבליעל, ובאותו יום נשרף ביתו של הבליעל כשהוא בתוכו עם חפצי הערך. הראה הרב ליהודים את השטר והסביר להם את כל אשר קרה, ומזה יש ללמוד קל וחומר איזה שכר יש בעולם הבא, כי בעולם הזה השכר הוא אפסי כנגד השכר בעולם הבא, כי כל מצוה שהיהודי עושה ה' יתברך זורע ונוטע אותה ומעשה ידינו להתפאר, ואילו כאן בעולם הזה האדם מקבל רק את החרצן של הזריעה וזה הוילה והמרצדס.

בכל מצב ואפילו שאנו חטאנו אבא שבשמיים קורא לנו הבנים שלו

(פי"ד פ"א)
בנים אתם לה' אלקיכם וכו'.

יש מחלוקת בגמרא (קידושין לו.) בין רבי מאיר לרבי יהודה האם תמיד יש לנו דין בנים או שמא יש לנו דין עבדים לפעמים, וזה תוכן דברי הגמרא, תניא בנים אתם לה' אלקיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים (שמקיימים תורה ומצוות) אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים שנאמר (ירמיה ד, כב) בנים סכלים המה (לא עושים תחבולות נגד היצר הרע לנצחו), וכי תאמר דוקא כשהם סכלים עדיין הם בגדר בנים אבל אם אין להם אמונה הם לא נקראים בנים? גם זה לא, שהרי נאמר (דברים לב, כ) בנים לא אמון בם, וכי תאמר כאשר אין בהם אמונה נקראים בנים אבל אם עובדים עבודה זרה לא נקראים בנים? הרי נאמר (ישעיה א, ד) זרע מרעים בנים משחיתים. וכי תאמר בנים משחיתים נקראים אבל לא בנים מעולים? הרי נאמר (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, עד כאן לשון הגמרא.

והסבירו המפרשים שאפילו שבדרך כלל כשרבי יהודה ורבי מאיר חולקים הלכה כרבי יהודה, כאן כרבי מאיר נפסקה הלכה, שרבי מאיר הביא פסוקים לראיה. (וזה מה שאומרים בפזמון יען על כל פנים לנו דין בנים הסכימו נבונים לרבי מאיר). ואחר כל אלה הדברים, היהודי הכי גרוע את ראשו צריך להרים לבורא העולמים ולצעוק בכל כוחו אבא אני בנך עם כל עוונותי, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, וישוב מיד בתשובה שלימה לפניו יתברך.

המלך שציוה לא להאכיל את בנו

ומובא בחז"ל (ב"ב י.) שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אדון שכעס על עבדו וציוה לא להאכילו ולא להשקותו ובא אדם ועבר על דבריו והאכילו והשקהו, בודאי שהאדון יכעס עליו, ואם כן מדוע אתם מאכילים את העניים שלכם והרי האדון שזה בורא העולם כועס עליהם ועשה אותם עניים? אמר לו רבי עקיבא המשל הוא שונה ולא כפי שאמרת, אלא אדון שכעס על בנו וציוה לא להאכילו ולא להשקותו, ובא אדם והאכילו והשקהו הוא לא יקבל פרס גדול מהמלך?! והרי אנו קרואים בנים שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א). והדברים טעונים הסבר מה זה משנה לטורנוסרופוס אם אנו בנים או עבדים?

ונקדים את דברי חז"ל מהגמרא (סנהדרין צב:) שהקדוש ברוך הוא החיה מתים בבקעת דורא באותו היום שחנניה מישאל ועזריא הוכנסו לאש על ידי נבוכדנצר הרשע וה' הצילם, ונבוכדנצר שעשה את הכוסות שלו מעצמות המתים של בקעת דורא באותו יום של התחיה באו וטפחו לו על פניו, ואמר מה טיבן של אלו ואמרו לו שיחזקאל הנביא מחיה אותם עכשיו בבקעת דורא.

ואז פתח את פיו ואמר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (אותותיו כמה גדולים והדברים שהוא עושה ונראים כתמוהים כמה חזקים) מלכותו מלכות עולם ושלטונו עם דור ודור. והגמרא אומרת שהמתים שהחיה יחזקאל זה של רשעים גמורים שכפרו בתחיית המתים. ומסביר מרן החיד"א שכאן בא הקדוש ברוך הוא להראות שיש לנו דין בנים שהרי הקב"ה נקרא כהן, ואיך כהן נטמא למת?

וכן בתחיית המתים שה' בעצמו פותח את הקברות ומחיה את המתים? כיון שאב כהן יכול ליטמא לבנו אבל לא לעבדו, שבני ישראל באותו דור אמרו עבד שהאדון שלו מכר אותו יכול למרוד באדונו, ואם כן יש לנו דין עבדים ורצו לעבוד עבודה זרה, וכן נבוכדנצר חשב להחטיאם בעבודה זרה ולכן באותו היום של הישועה הגדולה של חנניה מישאל ועזריה ה' הראה להם על ידי תחיית המתים, של הרשעים ביותר שיש לנו דין בנים ובן לא יכול להגיד לאביו שהוא לא בנו.

וזה אחת הסיבות לחתן בר מצוה שנקרא בר מצוה שאי אפשר להתנתק מהמצוה כמו שהבן לא יכול להתנתק מאביו מה שאין כן אדם שעושה עבירה הוא נקרא בעל עבירה כי בעל יכול להיפרד מאשתו וכן אדם יכול וחייב להפרד מן העבירה.

אני בוחר בך שתהיה בני מחמדי

(פי"ד פ"א)
בנים אתם לה' אלקיכם וכו'.

נתאר לעצמנו שאחד ממלכי המדינות אין לו ילדים ויום אחד הוא מחליט זהו זה? די, אני לוקח לי בן לאימוץ והוא יהיה הנסיך וכל סוגי ההטבות הוא יקבל. ומעבירים כרוז בכל המדינה שביום פלוני על כולם להתייצב בכיכר העיר הבירה והמלך יבוא לשם כדי לבחור לו בן יחיד. ומי הוא זה ואי זה הוא אשר שמע כזאת ולא יתכונן? ולכן כל אחד הלך לקנות חליפה יוקרתית והסתפרו והסתדרו, ועיר הבירה צהלה ושמחה וכולם נראים כחתנים.

ורק אחד מיוחד שהיה עני מרוד בא בבגדים הפשוטים שלו והצטנף בפינתו והרגע המיוחל הגיע, והמלך יורד מהלימוזינה המפוארת וכל שומרי ראשו מסביבו והמלך סוקר במבטו אחד לאחד אבל עדיין לא בחר שום אדם, ופתאום נתקלו עיניו באדם עם הבגדים הפשוטים שעומד בבושה בפינה, ניגש אליו המלך חיבק אותו ונישק אותו ואמר לו אני בוחר בך שתהיה בני מחמדי ואכן כך היה, כמה שמחה וצהלה והודיה חייב העני הזה למלך, אין לבטא זאת במילים.

אבל מה שבטוח שהקדוש ברוך הוא לא בחר באמריקאים ולא באנגלים ולא בצרפתים אלא בנו היהודים, וכמו שאומרים בתפילת המועדים אתה בחרתנו מכל העמים, וכן בפסוק הזה מכריזה התורה ואמרת בנים אתם לה' אלוקיכם. וכפי שהזכרנו דברי רבי מאיר, שגם כאשר עובדים עבודה זרה יש לנו דין בנים, וכמה הודיה ושבח צריכים אנו להודות ולשבח את בוראנו ולשמוח שמחה עצומה שאנו בניו.

וזכורני שהייתי באיזה בית כנסת 'בשבת חתן', והעלו לתורה אדם רחוק לגמרי מתורה ומצוות, והפסוק שיצא לו, זה "בנים אתם לה' אלקיכם", וכיום ברוך ה' הוא כבר התחזק מאוד ושומר שבת ומניח תפילין וכל הבנים בסוף יחזרו לאבא שבשמים אלא שכדאי להזדרז.

הפעם הרב הפתיע אותה ואמר לה כעת חיה ואת חובקת בן

(פי"ד פ"א)
בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וכו'.

פירוש הדברים שאסור לאדם לגדוד את עצמו דהיינו לחתוך את עצמו בגלל המת. ומסביר הספורנו שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב, לפיכך בנים אתם לה' שהוא אביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מה, דהיינו שיש ליהודי את אבא שבשמים שנשאר עם היהודי לעד לא ראוי להצטער יותר מדי כי אבינו קיים עמנו לנצח. ואור החיים פירש שזה דומה לאב ששלח את בנו למקום מסויים והאב יודע גם שטוב לו שם בודאי אין לו להצטער, והוא הדין לכאן שהבן עזב לעולם שכולו טוב.

ומעשה באשה צדקת שהרבה שנים לא זכתה לבנים, וכל פעם היתה הולכת לרב, והרב היה אומר לה ה' יעזור. והיא הבינה שעוד לא הגיע הזמן עד שיום אחד כשהיא באה לבקש ברכה מהרב, הפעם הרב הפתיע אותה ואמר לה כעת חיה ואת חובקת בן, והיא שמחה מאוד, ואכן ברכת הרב התקיימה במלואה, ובתום השנה נולד הבן וכל הבית נתמלא באור גדול ובשמחה עצומה, אלא שלדאבון לב התינוק לא האריך ימים ואחר שנתיים ימים כשהאמא באה להעיר אותו היא גילתה שנשמתו עלתה לגנזי מרומים ואין צורך לתאר איזו עצבות וצער מילאו את ליבה והשמחה נהפכה לתוגה.

והאשה ברוב צערה הלכה עם בעלה לביתו של הרב הצדיק כדי לדעת מה קרה ומה הסיבה?? הרב הרגיע אותם ודיבר על ליבם ואמר להם אספר לכם מעשה שקרה ומשם תבינו מה שקרה כאן. ומעשה שהיה כך היה, לפני עשרות בשנים היה מלך גוי ששלט על ממלכתו בארץ ספרד ביד רמה, וכל נתיניו היו סרים לפקודתו ובמדינה זו היו גם מעט יהודים, אלא שדבר אחד ציער מאוד את המלך והמלכה כיון שבנים משלהם לא היו להם.

הכומר ביקש חדר פרטי עם מפתח שיוכל לשבת שם שעתיים כל יום

והמלך ביקש מיועצו הפרטי שיבוא אליו ואמר לו תן לי עצה איך אזכה להביא לעולם בן שיהיה ליורשי, אמר לו היועץ אם תשמע לי רק היהודים יכולים לעזור לך, בתפילה אחת שלהם אביהם שבשמים מיד שומע להם, ולכן תגזור עליהם שאם בתוך שנה אין לך בן, כולם מגורשים מספרד. והמלך שמע לעצה ובתוך ימים ספורים המודעות בלטו בכל פינה שיש גזירת גירוש על היהודים אם בתוך שנה למלך לא יולד בן, וכל היהודים היו בצער גדול וישבו בבתי כנסיות ובתי מדרשות והחלו להתפלל בבכיות נוראות להקדוש ברוך הוא שיצילם מהגזירה ויתן למלך בן.

ותעל שוועתם אל האלוקים, ובתוך כך הגיעה נשמה טהורה לבורא עולם, ואמרה רבונו של עולם אני מוכנה לרדת לעולם השפל הזה, ולהיות בן של המלך הגוי על מנת להציל את בניך מגזירת הגירוש, והקדוש ברוך הוא הסכים ובירך את הנשמה על מסירות נפשה ואכן תוך פחות משנה נולד בן למלך הגוי וכל המדינה צהלה ושמחה.

והילד הולך וגדל והמלך מביא לו מורים שילמדוהו עד שהיה בקי בהרבה חכמות ולמורים לא נותר מה ללמדו, ושמע המלך שיש כומר אחד ששמו יצא למרחוק שבקי בכל מיני חכמות מיוחדות, ושלח המלך לקרוא לו ואמר לו כל מחסורך עלי, ואני רוצה שתלמד את בני את כל החכמות שאתה בקי בהן, וכל אשר תבקש ממני אעשה.

אמר לו הכומר, אני מבקש דבר אחד שיתנו לי חדר עם מפתח שאוכל לשבת שם בפרטיות במשך שעתיים בכל יום, והמלך כמובן שנתן לו את מבוקשו.

אנא ממך אל תגלה את סוד הטלית והתפילין שראית

והכומר החל ללמוד עם הילד חכמות למיניהן והיה נכנס כל יום לחדר הפרטי ומתבודד שם, והבן של המלך היה סקרן מאוד לדעת מה יש לו לעשות לבד במשך שעתיים, ולכן שיכפל מפתח והמתין שהכומר יכנס, ואחר כחצי שעה נכנס בהפתעה גם הוא לחדר. והכומר נבהל לראות את בן המלך, ואחזו פחד כיון שהוא היה מעוטף בטלית גדול ומעוטר בתפילין של יד ושל ראש וביקש ממנו לסגור את הדלת מיד. ואמר לו אני מבקש ממך אל תספר לאף אחד מה שראית.

אבל בן המלך עמד בתדהמה ולא הבין כלל מה זה הטלית והתפילין, ושאל את ה"כומר" מה זה??? אמר לו הכומר אני מגלה לך את סודי אבל תבטיח לי שאל תגלה! אני יהודי והייתי בזמן גירוש ספרד, שמי שלא הסכים להיות נוצרי גורש, ואני כלפי חוץ אמרתי להם שאני נוצרי אבל בפנים נשארתי יהודי, והטלית והתפילין שעלי זה חלק מהדברים שהיהודים חייבים לעשות כל יום, רק אנא ממך אל תגלה את סודי.

אני מעדיף להיות הכי בזוי בעולם אבל יהודי, ולזכות להיות מבניו של בורא עולם

אמר בן המלך אני לא אגלה את סודך בתנאי שתלמד אותי יהדות מהי, ואת ספרי היהודים. והסכים "הכומר", ומאותו יום החלו ללמוד בהחבא חומש ותנ"ך ולמדו לעומק, ובן המלך מאוד אהב את תורת היהודים, ויהי היום ובן המלך ניגש בהיחבא אל "הכומר" ואומר לו תשמע! אני לומד את תורת היהודים, אבל מה זה שוה לי הרי אני גוי? ולכן החלטתי להיות יהודי ולהתגייר.

"הכומר" הבין שהדברים מסתבכים, וביקש ממנו לוותר על הרעיון כפי שצריך לדחות את הגוי שבא להתגייר, ואמר לו תשמור שבע מצוות בני נח, אתה בן יחיד ואתה יורש העצר ותמלוך בכבוד, מה לך להכניס ראשך ליהדות יש לנו הרבה מצוות! אבל הנער היה איתן בדעתו ואמר ל"כומר", גם אם אני יהיה מלך על כל העולם בסוף זה יגמר ולא אזכה לעולם הבא אז מה זה שוה? אני מעדיף להיות הכי בזוי בעולם אבל יהודי ולזכות להיות מבניו של בורא העולם ולזכות לעולם הבא.

כשראה "הכומר" שהוא באמת רוצה, הפסיק לדחות אותו ואמר לו צריך למצוא תחבולה מה לעשות, ולבסוף ניגש הכומר למלך ואמר לו, אתה יודע שבנך כבר בקי בכל החכמות, אלא שדבר אחד חסר לו הוא עוד לא ראה את העולם הגדול, ולכן חשבתי שאולי כדאי לשלוח אותו לכמה מדינות בעולם, ויכיר את המלכים ובבוא העת ינהיג את הממלכה כראוי, ואני מוכן ללוות אותו לכל מקום.

והמלך שמע את הדברים ואמר נכון, בעוד שבוע מהיום תוכלו לצאת! וכשהגיע היום הבן נפרד מאביו ואמו ונסע עם הכומר לארץ ישראל, והכומר זרק מעליו את הבגדים הצואים ולבש בגדי מחלצות, ובן המלך התגייר ונעשה לצדיק יסוד עולם. וכשהגיע זמנו להפטר מן העולם ועלה בסערה השמימה ונתייצב בבית דין של מעלה ויצא זכאי בדינו, אלא שטענה אחת קטנה היתה כנגדו, ששנתיים הוא ינק מאמו חלב טמא, כיון שאמו אכלה מאכלות אסורות ואיך פה כזה יכנס לגן עדן?

ולכן החליטו בשמים להוריד אותו שוב לעולם הזה כדי שיינק חלב מאמא יהודיה צדיקה שאוכלת רק מהדרין, וכאן פנה הרב לאמא שבנה נפטר, ואמר לה תדעי לך שאת זכית במכרז בשמים כיון שאת מאוד נזהרת במאכלים שיהיו מאוד מהודרים בהכשרם ועכשיו הצדיק הזה בזכותך בגן עדן, והאשה קיבלה דין שמים באהבה.

הרב בן ציון הניח רש"י לבד ורבינו תם לבד

(שם)
בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וכו'.

דרשו רבותינו ז"ל (יבמות יד.) לא תתגודדו שלא להיות אגודות אגודות אלא להתנהג באחדות כי ה' יתברך שונא מאוד את המחלוקת. והאדם צריך לנהוג בכל יהודי, ולקבל אותו בכל מצב גם אם הוא לא מהמשפחה שלו, ולא מהעדה שלו, כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

ומובא בחז"ל (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג) שלושה עוונותיהם מתכפרים: א) גר שנתגייר. ב) חתן. ג) ומי שעלה לגדולה. והקשה הרב בעל ספר בינה לעתים, וכי הקדוש ברוך הוא מחלק מתנות בחינם? גר שנתגייר מובן היטב שהרי זה אדם שבקושי חייב בשבע מצוות בני נח ואין לו שום חיוב לשנות את דרכו ולהעמיס על כתפיו עוד 606 מצוות שזה כולל שבת ותפילין וכשרות ותלמוד תורה ושלוש תפילות ועוד ועוד, ואם כן מגיע לו.

אבל חתן למה מגיע לו וכי מה הוא קיבל עליו? ועוד יותר לא מובן העולה לגדולה, זה שהוא מקבל משכורת שמנה ורכב חדיש ופלאפון והטבות נוספות זה לא מספיק גם את עונותיו צריך למחוק וכי למה???

ומתרץ הרב שאחד הדברים הקשים ביותר על האדם זה לקבל דעה נוספת שלא מסכימה עם דעתו, ולכן הגר שנתגייר זה לא רק שהוא מקבל עליו עול מצוות אלא גם שהוא מוכן לקבל עליו דעות שהוא לא הסכים איתם עד היום. וכן חתן שהוא הולך לחיות במשך הרבה שנים עם בת זוג שאין הדעות שוות, וכמו שנאמר (בראשית ב, יח) "אעשה לו עזר כנגדו", שמה שהוא יסבור ויאמר, היא תהיה כנגדו, וזה לטובתו כדי ליישר אותו, ולכן זה טוב שאין דעותיהם שוות ורק כך הם מתאימים.

וכמו שהאדם רוצה לשבת לאכול בשולחן אזי הוא צריך כסא ושולחן, ואם יהיה לו שתי שולחנות בלי כסא זה לא טוב, וכן שתי כסאות בלי שולחן זה לא טוב, וזה אי אפשר שהכסא יהיה בגובה השולחן כי זה לא נוח, ורק כאשר יש את האי התאמה זה הכי מתאים ונוח. ולכן אחרי החתונה מתחילים להניח תפילין של רבינו תם, כי עכשיו אתה מוכן לקבל דיעה נוספת. וממילא גם מובן מדוע העולה לגדולה מוחלין לו, כי עכשיו הוא צריך לקבל עוד הרבה דעות של כל מיני אנשים שבכלל לא חושבים כמותו.

ומעשה שהיה ברב הגאון הרב בן ציון אבא שאול שידוע שהיה מניח תפילין רש"י ורבינו תם ביחד, ובאיזה זמן היה צריך להגיע למרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ולשהות עמו שבוע ימים בעניין מסוים ובאותו שבוע הניח תפילין של רש"י ואחר כך רבינו תם ואמר שליד מרן אסור לו להראות שהוא חולק עליו והוא מבטל את דעתו מפני דעת מרן.

ומעשה שהיה בקבוצה של רבנים מתנועת ערכים שהיתה אמורה להיפגש עם קבוצה של חילונים שמייצגים את המפלגות מר"ץ (מה רבו צרי) ודומיהן וכל קבוצה צריכה להסביר למה הם בוחרים בזה ולא בזה, ואחד הרבנים אמר לקבוצה שכנגד, שהדבר הכי טוב הוא שכל אחד ינסה להכנס לראש של הצד השני, ולכן אמר אנו נסביר את שיטתכם מדוע טובה דרכיכם, ואחר כך אתם תייצגו אותנו, והם הסכימו.

וכך הרב מנה כמה וכמה סיבות בדברים הטובים שלהם ולמה לפי סברתם הם צודקים, ואחר כך הרב ביקש מהם לייצג את המפלגות החרדיות, אבל משום מה הם לא יכלו להוציא מילה אחת טובה והעדיפו לשתוק. וזו גדולתו של האדם להבין את דעתו של הצד השני גם כשאינך מסכים. וכן אמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג:) שבית הלל ובית שמאי הלכה כבית הלל, מפני שנוחין ועלובין הם, ופירש רש"י סבלנין ע"ש, וכשהיו לומדים את הסוגיא ההלכתית היו מנסים להבין ולהסביר קודם כל את דברי בית שמאי, ורק לאחר מכן הסבירו את דבריהם שלהם עצמם (שם בגמרא).

יש לי עוד הרבה גשרים לבנות

(שם)
בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וכו'.

שנואה המחלוקת אפילו בין עמים וקל וחומר בין יהודי ליהודי ועוד יותר גרועה ושנואה אם המחלוקת היא חלילה בין אחים מבטן ומלידה, שלא בחינם אח נקרא בלשון אח שזה לשון אִחוּי שזה להידבק. וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים א, ח) "מי יתנך כאח לי" וגו'. וכמה ששנואה המחלוקת, כך גדול ואהוב בעיני הקדוש ברוך הוא השלום, שאדם מוכן לוותר על רצונו וכבודו ולעשות שלום עם אחיו וקרוביו וביתו.

ומעשה בשני אחים שאהבו אחד את השני אהבת אמת, ועבדו ביחד באותו משק והיו עוזרים אחד לשני בכל לבבם וגרו בשכנות האחד ליד השני, ויהי היום ויבוא גם השטן בתוכם, והחלו בויכוח על עניין מסויים עד שהפך לקולי קולות, וכל אחד אמר מילים פוגעות כלפי השני, והלך כל אחד למקומו כועס וממורמר, והאח הצעיר הוסיף וניווט את הנחל שיפסיק ביניהם ולא יוכלו להגיע אחד לשני.

וביום בהיר אחד האח הבכור שומע דפיקות קלות על דלת ביתו, ניגש לדלת והוא רואה אדם זר, פתח האיש את דבריו ואמר לו אני נגר ובאתי לשאול אם צריך תיקונים או לבנות דבר מה. בוודאי, ענה האח הבכור, אתה רואה את העצים שם ליד האסם אני רוצה שתבנה מחיצה גבוהה 2 מטר שלא אראה את אחי יותר לעולם. והאח הבכור הלך מן המושב לעיר לכל מיני סידורים, ולקראת סוף היום חזר, והוא רואה בדיוק את הנגר מסיים את עבודתו ומקפל את הכלים ומתכנן ללכת.

אלא שהוא מחפש את המחיצה של השתי מטר ואינו רואה גם 2 ס"מ, ובמקום זה הוא רואה גשר מקסים ומיוחד שאיחד את שני גדות הנחל ממש יצירה אומנותית ואיזה מעקה מיוחד, ואז השכן, זאת אומרת האח הצעיר התקרב וחיבק בהתרגשות ובדמעות את אחיו הבכור, ולחש אתה באמת מיוחד, לבנות גשר אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי.

ובעוד ששני האחים מתחבקים בהתרגשות, הנגר התכוון ללכת, אמר לו האח הבכור אנא ממך תישאר עוד כמה ימים יש לי עוד כמה דברים לתקן בחווה, הייתי מאוד רוצה להשאר אדוני אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות.

הרבה פעמים אנחנו נותנים לכעסים להרחיק אותנו מאנשים שאנו אוהבים, הרבה פעמים אנו נותנים לגאווה להיות לפני הרגשות, אל תתן שזה יקרה לך, תלמד לסלוח ותעריך מה שיש לך. זכור תמיד, לסלוח לא משנה את העבר, אבל משנה את העתיד, אל תרשה ששום ברוגז יקלקל קשר מיוחד. תעשה כל שביכולתך כדי שמקומך יהיה מוקף בשלווה.

הכבוד של בן המלך לנוח יום אחד בשבוע ולא לעשות שום מלאכה

(פי"ד פ"ב)
כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה.

כמו שנסיך בן של מלך אדיר ירצה לאכול פלאפל באמצע הרחוב, ודאי שאביו לא ירשה לו. או שהוא רואה ילדים מסתובבים עם גופיה ומכנס קצר ברחוב, והוא מבקש מאביו גם להיות כמותם כי חם לו עם בגדי הנסיך, אבל אביו לא מסכים כי נסיך זה נסיך, זה לא סתם ילד מן הרחוב, וכל הילדים מתקנאים בו שהרי הוא בן המלך הגדול.

וקל וחומר ליהודי שהוא בן של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שלא ילדי השכונה מקנאים בנו, אלא כל אומות העולם, וה' בחר בנו מכל העמים, אלא שלהיות נסיכים זה מחייב אותנו בכמה דברים, אם זה ללבוש בגדים יקרים שזה טלית ותפילין לאיש, ובגדים צנועים לאשה כיאה לבתו של מלך, ושלושה פעמים ביום יש לנו פגישה עם המלך ומדברים איתו כבן לאביו בשחרית מנחה וערבית.

וכדי שלא נתבלבל בעולם המבולבל הזה, לכן עלינו לקבוע זמנים במשך כל יום ללמוד את חוקי המלך, שזה חוקי החיים שגם אם אנו עובדים בכל מיני עבודות אסור לנו לשכוח שנסיכים אנו, ובני מלך גדול אנו, ולכן בסיום העבודה חוזרים ללמוד את חוקי המלכות שזו התורה הקדושה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

וכבוד בני המלך לנוח יום אחד בשבוע ולא לעשות שום מלאכה אלא להתענג בבשר ודגים ויינות ומטעמים, ולהשקיע יותר בלימוד חוקי המלכות, שעל ידם זוכים לקום בתחיית המתים, וכן להתענג בשירה ובזמרה, ולא חשך מאיתנו אפילו לעלות לספר תורה ולחבקו ולנשקו. וכל זה דיברנו אפילו כשאין בית המקדש קיים, אבל בקרוב ממש מקדש ה' כוננו ידיך אזי נזכה לשבת על שולחן אבינו.

אשתו של יוסף באה לרב כשדמעתה על לחיה

(פי"ז פ"ו)
וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' מעלת גרה אותה תאכלו.

לרמוז לנו שהכשרות באה רק כאשר זה פנימי וחיצוני, לומר לאדם שגם הוא צריך להיות צדיק לא רק בחוץ ליד כולם ובבית הוא מוריד את המסיכה ונוהג גרוע, וכן יש כאלה שבביתם צדיקים גדולים אבל בחוץ הם מתביישים להניח כיפה לראשם וציצית לגופם אלא צריך ש'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי' ואדרבה לזכור שאין מושג כזה בסתר כי הכל גלוי לפני בורא עולם, וחושך אצלך זה אור אצלו.

וכתב רבינו הגדול רבי חיים ויטאל תלמידו המובהק של רבינו האר"י זצ"ל שבענייני חסד ידונו את האדם בעיקר איך הוא נהג בחסד עם אשתו ובני ביתו, שאם אותה הוא כיבד מאוד ודאג לכל מחסורה ולא צעק ולא הקפיד עליה שכרו גדול מאוד לאין ערוך, גם אם בחוץ הוא לא היה ראשון לכל דבר שבחסד אלא עזר מעט כפי יכולתו, הוא הרבה יותר טוב מאדם שכל היום היה רץ ממקום למקום ועזר לכולם חוץ מאנשי ביתו, וממשיך רבי חיים ויטאל ע"ה ואומר שאם על אשתו הוא הקפיד וזלזל בה לא יזכרו לו מאומה מכל החסד שעשה בחוץ.

ומעשה ביהודי שקראו לו יוסף והיה ידוע כבעל חסד גדול מאין כמותו וכל אנשי העיר היו פונים אליו בבקשות עזרה וסיוע כספי ושאר דברים והיה עוזר לכולם בכל מאודו, ויהי היום ואשתו של יוסף באה לפני רב העיר כשדמעתה על לחייה, ואמרה לו כבוד הרב אני מתחננת תדבר על לב בעלי הוא עוזר לכולם חוץ ממני, והלואי ויעזור לי לפחות כמו שעוזר לאחרים. הרב עמד נדהם ואמר לה בעזרת ה' אטפל בעניין ולכי לביתך לשלום.

מהיום לא לקרוא לו יוסף אלא פנחס

ובינתיים הרב אמר לגבאי בית הכנסת שישנו את השם של יוסף ויקראו לו מהיום פנחס, והגיע שבת קודש והגבאי מכריז, לקרוא מעתה ליוסף בשם פנחס כי כך הרב אמר, ולמחרת בא הגבאי והעלהו לתורה ואמר יעלה השם הטוב פנחס, אבל פנחס רתח מזעם ולא הבין מדוע הוא משנה את שמו, וכי הוא חולה שזקוק לשינוי שם, אבל הגבאי אמר לו: אם יש לך טענות כך הרב אמר ואנו סרים למשמעתו.

ואחר התפילה פינחס מיד הלך לבית הרב, והרב אמר לו ברוך הבא פינחס, כאן כבר פינחס לא יכל להתאפק ושאל מדוע כבוד הרב שינה את שמי מיוסף לפינחס? אמר לו הרב אני רוצה לשאול אותך שאלה קודם ואחר כך אענה לך, האם אתה יודע מתי במשך ימות השנה קוראים את פרשת פינחס כשזה במקומו ובזמנו? בודאי שאני יודע קוראים את פרשת פינחס בבין המצרים, יפה מאוד אמר הרב, ושאל שוב ומתי קוראים את פרשת פינחס כשזה לא במקומו ובזמנו? קוראים בימים טובים ובראשי חודשים וכמעט בכל החגים, ימי שמחתנו.

ואז פתח הרב את פיו עכשיו אתה מבין למה שיניתי את שמך לפנחס כי אתה כמו פרשת פנחס, כשאתה לא במקומך אלא בחוץ, אתה מאיר פנים לכולם ומראה להם ימי שמחה ועוזר, אבל כשאתה בביתך ובמקומך אתה בין המצרים. לכן תשפר מעשיך ובבית תנהג בשמחה ובחסד, ובחוץ תנהג כהרגלך, ועליך יאמר כמו על ארון ברית ה' מבית ומחוץ תצפנו זהב (מפי הרב אליהו דבוש זצ"ל).

לא להניח את כוס החלב ליד הכלים הבשריים

(פי"ד פכ"א)
לא תאכלו וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו.

אחת המצוות שרובן ככולן מבני ישראל שנזהרים בהם זה בשר וחלב, למרות שיש דברים הרבה יותר חמורים שאינם נזהרים כגון חילול שבת קודש ושאר מצוות, אבל אם הוא יאכל בשר אפילו שהוא תאב מאוד לשוקולד חלבי הוא לא יאכל. וראיתי פעם לפני הבחירות אדם באוטובוס שדיבר בפלאפון ואמר שהוא מצביע במפלגה נגד כל דת ודין ונגד התורה ממש. והגיע שעת ההפסקה וחבירו שאל אותו אם הוא רוצה ארטיק שוקולד אבל הוא סירב ואמר לו שהוא בשרי ואסור לו לאכול ארטיק שוקולד.

וכן רואים זאת במצות פסח שנזהרים כולם לא לאכול חמץ למרות שלא נזהרים בשאר דברים, והשאלה נשאלת מדוע ולמה?

ומסביר החפץ חיים שזה קשור לחינוך, ומה שההורים מראים לילד שזה חשוב וצריך להזהר הילד גם בגיל שמונים יקפיד שהרי כבר שהוא היה ילד ורצה לשתות שוקו עם חלב, מה השאלה הראשונה שהאמא שאלה אותו, האם אתה בשרי??? וכשהוא סיים לשתות את כוס החלב, מיד אמו אומרת לו את הכוס לא להניח ליד הכלים הבשריים, וגם כשהוא קונה חלב מהמכולת אמא שלו אומרת לא להניח את זה ליד הלחם שלא יהיה חלבי.

וכן בפסח הילד רואה איך אמו מנקה חודש לפני פסח כל פינה בבית והאבא נעשה לצבעי שמא ואולי יש חמץ בקירות, ושבוע לפני פסח כבר אוכלים בחוץ, והילד הזה גודל, אין סיכוי שיאכל בשר בחלב או חמץ בפסח, ועל זה נאמר ועמך כולם צדיקים וכו' מעשה ידי להתפאר, אלא שיש ללמוד מזה לשאר ענייני המצוות שאם נראה את הילד מדבר לשון הרע נראה לו פנים חמורות ונסביר לו שזה לא פחות מאשר חמץ בפסח וכן אם הוא הדליק את האור בשבת ואפילו בלי כוונה נסביר לו שזה לא פחות מבשר וחלב ואזי מובטח לנו שהוא לא יחטא לעולם.

בכל זאת דבר אחד הבנתי וזה נשאר חקוק בליבי

(פי"ד פכ"ב)
עשר תעשר וכו'.

מובא בחז"ל (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג) שהיה מקום שעכברים היו באים לשדות והיו אוכלים את כל התבואה ולא השאירו כמעט כלום ואנשי המקום באו לרבי פנחס בן יאיר בטענה למה יש להם את מכת העכברים וכי במה הם חטאו. הגיע לשם רבי פנחס בן יאיר ואמר, עכברים עכברים, ובתוך רגע נאספו כמות גדולה של עכברים וזמזמו בפיהם, פנה רבי פנחס בן יאיר לאנשי המקום ושאל האם אתם מבינים מה הם אומרים?

לא מבינים כלום ענו הקהל. אמר להם הרב, שהעכברים אומרים שהם לא מעשרים מן התבואה ולכן הם נשלחו משמים לאכול את כל התבואה, ומיד כל הקהל הודה שזה נכון וקיבלו עליהם לעשר כראוי והעכברים נעלמו מהשטח. ולכן אדם שרואה שיש לו עכברים בבית יפשפש וימשמש בענייני המעשרות בין במעשרות של פירות וירקות ובין במעשרות של הכספים.

ומעשה ביהודי שעבד לפרנסתו ומחצית ממשכורתו הוא נתן לאחיו האברך מידי חודש בחודשו, ואנשים שמכירים אותו ויודעים שהוא לא צדיק גדול שאלו אותו איך אתה עושה את זה והרי אתה עובד קשה לפרנסתך, לא קשה לך לתת לא עשר ולא עשרים אחוז אלא חצי מן המשכורת? אמר האיש אספר לכם ותבינו, בהיותי נער הייתי בישיבה מסויימת, ללמוד לא למדתי כל כך, אבל בכל זאת הרב השאיר אותי בישיבה.

והיה נהוג שמדי פעם נוסעים בחורים מובחרים לשהות כשבוע במחיצתו של גאון הדור הלוא הוא החזון איש זצ"ל, ולהפתעתי ביום ראשון אחד פנה אלי ראש הישיבה ושאל אם ברצוני לנסוע לחזון איש, וכמובן שאמרתי שאני רוצה לנסוע, וזכיתי אכן עם עוד כמה תלמידים לנסוע למרן החזון איש, ובאותו שבוע הרב ישב ולימד כשהוא בראש השולחן וכל התלמידים סביב השולחן. אני לצערי בהיתי באוויר ולא זכיתי להבין הרבה אבל בכל זאת דבר אחד הבנתי וזה נשאר אצלי חקוק בליבי.

שבאמצע השיעור היו נכנסים כל מיני אנשים עם בקשות לברכה, לרפואה שלימה וכדומה והיו מניחים כסף על השולחן של הרב והיו גם באים עניים ומבקשים מהרב כסף, והרב הושיט את היד לערימת השטרות והיה נותן ממנה בלא לספור אפילו וממשיך את השיעור כאילו הוא מחזיק ביד נייר טואלט וכך במשך כל הימים, ומעולם לא נגמרו השטרות כי תמיד היתה תחלופה של אנשים עשירים ועניים. ובלי שהרב דיבר על זה מאומה אני הבנתי שכסף זה לא העיקר, וזה רק אמצעי, וכמה שאני נותן לאחי לא חסר לי מאומה.

נשאר לנו שלוש חלות

(שם)
עשר תעשר.

רבותינו הסבירו עשר בשביל שתתעשר (תענית ט.). חוץ מן הפשט אפשר לומר כך אבא אחד נכנס למאפיה וקנה חמש חלות ובצאתו מן המאפיה הגיע אליו עני ומתחנן שיעזור לו כי אין לו כלום לכבוד שבת, ונתן לו האיש שלוש חלות והעני הודה לו מאוד. ואז האב פנה לבנו ושאל כמה חלות נשארו לנו? ענה הבן ואמר נשארו לנו שתי חלות.

אבל האב אמר לו טעות בני, נשאר לנו שלוש חלות כי את השתי חלות אנו נאכל ולא ישאר מהם מאומה, אבל את השלוש חלות אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. וזה הרמז בפסוק עשר תעשר שאם אתה תעשר אזי כל חודש אתה עושה תוכנית חיסכון אצל בורא עולם ולכן כשתגיע אחרי אריכות ימים ושנים יהיה לך עושר גדול מאוד.

התורה מתוקה מדבש

(פי"ד פכ"ד)
וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום וכו'.

יש לפרש בסיעתא דשמיא שאם האדם מרגיש שהדרך לבית הכנסת או בית המדרש נעשית קשה וארוכה מדי והוא לא יכול לשאת זאת, הסיבה לזאת היא כי ירחק ממך המקום שזה הקדוש ברוך הוא, וכיון שהאדם מתרחק מאבא שבשמים שנקרא מקום כיון שנמצא בכל מקום, וכן אומר רשב"י שהמילה מקום זה גימטריא 186 ושם הויה אם נכפיל כל אות בעצמה כמו יוד כפול יוד שזה מאה ואות ה כפול ה שזה 25 ואות ואו כפול ואו זה 36 ואות ה כפול ה שוה 25 וביחד 186.

ואם האדם מרגיש שפתאום קשה עליו עבודת ה' זה מפני שהוא רחוק מה' יתברך שהרי דוד המלך אומר שתורה מתוקה מדבש ונופת צופים ויקרה היא מפנינים ופקודי ה' ישרים משמחי לב, וטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואיך יתכן שהאדם לא משתוקק לתורה בצמאון אדיר? אין זאת אלא שהוא טעם טעימות מרות של עולם הזה שגורמים לו לא להרגיש את מתיקות התורה הקדושה.

וכשהעיניים מסתכלות יותר מדי בטלויזיה הצבעונית, קשה אחר כך לראות את השחור לבן שבגמרא, אבל יש לזכור שמי שיוציא לאדם את השחור והלכלוך שבתוכו ויהפוך אותו ללבן וטהור כשלג זה רק השחור והלבן שבגמרא.

בוא נראה מה הפרות יבחרו בכסף או בעשב

ומעשה ברב גדול שנשאל על ידי איזה "חוכמולוג" איך דוד המלך אומר בתהלים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, עב), והרי אם נכריז שיש שיעור תורה בשכונה פלונית ובמקביל מחלקים זהב וכסף בשכונה אחרת בדיוק באותה שעה, הרי ידוע שכולם או לפחות רובם ירוצו לזהב ולכסף וזו ראיה ברורה שהכסף יותר חשוב חלילה מהתורה ואיך דוד המלך ע"ה אומר כך?

אמר לו הרב בוא ננסה ניסוי אחר, ניקח שני ארגזים ונמלא ארגז אחד בעשב ירוק ובקש, ואילו בארגז השני נמלא כסף וזהב, ועם שני הארגזים נצעד לרפת, ונראה מה הפרות יבחרו אם הם יבחרו כסף וזהב סימן שזה החשוב, ואם הם יבחרו עשב ירוק סימן שזה החשוב. והרי אנו יודעים שהם יבחרו בעשב הירוק, ולכן זה החשוב.

אבל הרב זה לא אותו דבר, זה פרות שבוחרות עשב כי אין להם שכל, וזה "בני אדם" שבוחרים בכסף וזהב ולכאורה יש להם שכל? אמר לו הרב תדע לך "בני אדם" שרצים אחרי הכסף ולא אחרי התורה הם לא שונים מפרות ואף גרועים מהם כי פרה אין לה שכל להבחין, אבל האדם שיש לו שכל להבחין ומבין שהכסף והזהב זה רק זמני לעולם הזה אבל לא מגיעים איתם לעולם הבא מה שאין כן תורה זה גם עולם הזה וגם עולם הבא.

ומובא במדרש (שמו"ר מז, ז) שרבי חייא הלך עם רבי יוחנן ועברו ליד מטעים של זיתים, אמר לו רבי יוחנן מטעים אלו שלי היו ומכרתי אותם כדי שאוכל ללמוד תורה. ואחר כך עברו ליד כרמים, אמר לו רבי יוחנן כרמים אלו שלי היו ומכרתי אותם כדי שאוכל ללמוד תורה. וכך עברו ממקום למקום עד שרבי חייא פרץ בבכי ואמר לרבי יוחנן ומה הנחת לעת זקנתך? אמר לו רבי יוחנן מכרתי דבר שנברא בששה ימים וקניתי דבר שנעשה בארבעים יום וארבעים לילה, האם יש לך עסק טוב מזה?!

על מה נענש עוזא

(פט"ו פ"ח)
כי פתוח תפתח את ידך לו וכו' די מחסורו אשר יחסר לו.

מובא בגמרא (ב"מ לא.) פתוח תפתח את ידך לעני אפילו מאה פעמים וכל עוד שיש לך אפשרות ליתן אזי תתן. וכתוב בזוהר הקדוש (ח"א קד.) את מי שהקדוש ברוך הוא אוהב הוא שולח לו מתנה, ומהי המתנה? עני שבא לבקש ממך אכילה או נדבה. ולפי זה כמה צריך לשמוח זה שזוכה ליתן לעני מאכל או נדבה וכמו שאמרה רות לנעמי "שם האיש אשר עשיתי עמו היום (חסד) בועז" (רות ב, יט), ולכאורה הרי בועז הוא זה שהביא לרות לאכול ולשתות אזי איך רות אומרת שהיא עשתה עמו חסד?

אלא הוא נתן לי לאכול ולשתות שזה חיי שעה של עולם הזה, ואני זיכיתי אותו היום לחיי עולם הבא. וכן כשהאדם נותן לישיבה, ראוי שיבין שהם עושים עמו חסד יותר מאשר הוא עושה עמהם, שבזכותו יש להם מאכל ומשתה ושאר דברים, ובזכותם יש לו חיי עולם שזה לימוד התורה כי "בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב). וכמו שנאמר על עוזא שראה שהפרות שהוליכו את העגלה שהיה בתוכה ארון ברית ה' שמטו מן העגלה ומיד הוא רץ כדי להחזיק את ארון ברית ה' שלא יפול חלילה, וה' הענישו שהוא חשב שהפרות מושכות את ארון ברית ה', והאמת הוא שזה הפוך, שבזכות ארון ברית ה' הפרות הולכות, ולמרות שבשכל זה לנו נראה הפוך, אבל כנראה שמי שהפוך זה אנחנו, וכמו שיכור שצועק ברחוב הצילו הצילו הבנין עקום ועומד ליפול, שכיון שהוא עקום הוא חושב שהכל עקום.

מי מחזיק את מי

ובענין הארון ברית ה' עם הפרות, ה' יתברך רצה ללמדינו דבר נוסף שאדם שתומך בישיבות נראה לו שבזכותו הם חיים, וכפי שהשכל מראה כעין הפרות שמשכו את ארון ברית ה', אבל האמת שהוא חי בזכותם.

ומעשה שהיה באברך שסמך על שולחן חמיו והיה כל פרנסתו על חמיו וביום מן הימים הגיעו משלחת לרבי יצחק אלחנן וביקשו ממנו שימליץ להם על רב לעיירה שלהם, ורבי יצחק שלח אותם לאברך הנ"ל, והאברך אמר להם שהוא צריך לשאול את חמיו שמפתו הוא אוכל ומכוסו הוא שותה, וחמיו אמר לו בשביל מה לך אם חסר לכם מזונות אני יוסיף עוד, והאברך אמר למשלחת שחמיו לא מרשה.

ואחר זמן שוב באו משלחת אחרת לרבי יצחק אלחנן ושלח אותם שוב לאברך, והאברך ביקש רשות מחמיו, אבל חמיו אמר לו אני יוסיף לכם עוד ותישארו אצלי, וגם המשלחת הזו חזרו כלעומת שבאו. ואחר זמן הגיעו משלחת מעיר אחרת לרבי יצחק אלחנן ושלח אותם שוב לאותו האברך, והאברך שאל את חמיו, אבל חמיו חזר על אותה תשובה אבל כאן אשתו של האברך שהיא בתו של בעל הבית אמרה לאביה, אבא עד מתי כך תפרנס את כולנו ונהיה עליך לעול כבד, הנה יש משרה רוחנית שהוא יהיה רב עיר, ולא כל יום יש הזדמנות כזו. אמר לה אביה, אני לא יודע אם אני מחזיק אתכם או שמא אתם מחזיקים אותי, אבל אם זה רצונכם, תמלאו אותו.

ואכן המשלחת קיבלו את האישור שבעוד זמן קצר האברך יבוא עם כל משפחתו לעבר העיירה, ויהי היום ונפרדו כולם מבעל הבית וצעדו לכיוון, והם יצאו מן המקום לא הרחיקו, והנה רץ אליהם אדם בבהלה ואמר להם שפתאום בעל הבית קיבל שבץ נפל ומת ואזי כולם הבינו מי החזיק את מי.

יבוא יום שהכל ישאר פה

(שם)
כי פתוח תפתח וכו'.

ידוע שתינוק נולד כפות ידיו סגורות כאילו הוא אומר הכל שלי ובשבילי ולא אתן כלום לאף אחד. ולעומת זאת כשהאדם נפטר כפות ידיו פתוחות לרמוז שכל מה שרדפתי אחרי ההון והכסף לא לקחתי מאומה כי את הכל השארתי חוץ מהמצוות והצדקה שנתתי. ומסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שהתורה רומזת ליהודי תתן צדקה לעניים כי בסופו של דבר פתוח תפתח את ידך כאשר תגיע ליום האחרון ולכן תתן כל זמן שזה נראה כמו שלך, כי יבוא יום שתשאיר הכל בעל כרחך.

פתאום אחותו שלא ביקרה אצלו שלוש עשרה שנה נקשה בדלת

(שם)
כי פתוח תפתח וכו' די מחסורו אשר יחסר לו.

מובא בגמרא (כתובות סז:) שאם העני היה בעבר עשיר והיה רגיל למאכלים מסויימים ויש באפשרותך ליתן לו צריך ליתן לו מה שהוא דורש. ומעשה שבא עני כזה לרבא ואמר לו אם הוא יכול לסעוד אצלו, שאל אותו רבא במה היית רגיל לסעוד כשהיית עשיר? תרנגולת פטומה ויין ישן הייתי אוכל, האם אינך חושב שאתה מטריח על הבריות שהרי זה מאכל מאוד יקר?

אמר לו העני וכי משלך אני אוכל הרי הקדוש ברוך הוא שולח לי את האוכל דרכך, ולפתע נשמעו דפיקות בדלת ואחותו של רבא שלא באה אליו שלוש עשרה שנה הופיעה בפתח והביאה מתנה, ומה המתנה? תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר רבא לעני, הקדוש ברוך הוא שלח לך את מה שביקשת, קום ותאכל.

וכן היה מעשה (שם) שבא עני שבעברו היה עשיר להלל הזקן נשיא ישראל, וביקש שיאכילו אותו כראוי ובסוף האוכל הוא אומר להלל שהוא גם היה רגיל לרכוב על סוס ועבד רץ לפניו ומסדר לו את הדרך מן האבנים והלל מילא את מבוקשו, והרעיון מצא חן בעיני העני והפך להיות לאורח קבוע בביתו של הלל הזקן, אלא שבעיני עבדיו של הלל הזקן הדבר לא מצא חן לרוץ לפניו כל יום כמה קילומטרים. וביום מן הימים הלל חיפש בשבילו עבד ולא מצא, אמר לו הלל, אני ירוץ לפניך לסדר לך את הדרך, ורץ לפניו ארבעה קילומטר.

ומעשים אלו באים ללמד אותנו מוסר השכל נורא איך צריך להתייחס לעניים ולא לזלזל בהם בגלל שהם עניים, אלא אדרבא לכבדם שהרי אומרים בתפילת שבת שוועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע. וכן אומר דוד המלך ע"ה (תהלים מא, א) "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", שעל ידי שהאדם משכיל ומתנהג ברחמים עם הדל, כלומר שכאשר הוא עוזר לדל הוא צריך לנהוג בשכל ולא לביישו ליד כולם אלא בסתר וגם להראות לו שהוא עושה עמך טובה שהוא מסכים ליקח ממך שזה האמת לאמיתה.

הנה הטלפון שלי בארצות הברית אם תזדקקו לעזרה

וכמו המעשה המפורסם ביהודי אמריקאי ששהה בארץ ישראל בירושלים עיר הקודש ונכנס למסעדה והתור היה ארוך. וכשראה אחד הלקוחות במקום שהאיש נראה כממהר, אמר לו בוא תקח את התור שלי אני לא ממהר, והאמריקאי הודה לו מאוד וקנה את מה שרצה ויצא החוצה. ואחרי כמה רגעים הוא שמע פיצוץ נורא מתוך המסעדה.

ואכן הוא לא טעה כל המסעדה הפכה לאש מאכולת ותוך דקות ספורות הגיעו אמבולנסים למקום, והאמריקאי רואה איך מובילים באלונקה את האיש הנדיב שנתן לו את תורו כשהוא פצוע, ומיהר אחרי האמבולנס לבית החולים וניגש לבנו של הפצוע ואמר לו אביך הציל אותי, הנה המספר טלפון שלי בארצות הברית אם תזדקקו לעזרה אעשה כמיטב יכולתי, ושב בחזרה למקומו ולארצו.

והבן הניח עמוק בתוך הכיס את מספר הטלפון, ולאחר כמה שבועות הטלפון מצלצל בביתו של העשיר האמריקאי ועל הקו הבן של הפצוע, והוא שאל את האמריקאי אם הוא זוכר אותם עדיין, אמר לו העשיר בוודאי שאני זוכר ואם צריך עזרה אעשה ככל שאוכל. ובכן אומר הבן, אבא שלי צריך לעבור ניתוח מסובך בארצות הברית שעלותו בעשרות אלפי דולרים, וכסף אין לנו לכן אמרתי אם כבודו יוכל לעזור?

לפתע נשמע פיצוץ נורא

איזו שאלה אמר העשיר כל מחסורכם עלי גם הכרטיסי טיסה גם השהייה כאן ואין צורך לומר שגם הניתוח ואני בעצמי אבוא לקחת אתכם משדה התעופה בשעה 7:30 בבוקר, אין לי מילים להודות אמר הבן, אבל העשיר אמר אין צורך להודות. והמטוס חצה ועבר את האוקינוס האטלנטי והעשיר קיים את הבטחתו ולא הלך למשרדו אלא ישירות נסע לשדה התעופה, ואכן הבן נראה מרחוק מוביל את אביו על כסא גלגלים והעשיר התרגש לראותם, ועלו כולם לרכב המפואר.

ואחר דקות ספורות של נסיעה שוב פעם נשמע פיצוץ נורא. בנייני התאומים הופצצו ונעשו לאפר. העשיר החל להזיע ואמר לפצוע, תדע לך שבשעה זו הייתי אמור להיות במשרדי בבניין התאומים ושוב פעם הצלת אותי ממוות בטוח איך אני יכול להשיב לך כגמולך? ומזה אנו לומדים שהראשון שמרויח מעזרה לזולת זה העוזר בעצמו (ואפילו שיבוא השואל וישאל והרי הפצוע שנתן את התור שלו לאמריקאי נפצע? על זה אפשר לומר שני דברים: א) נסתרות דרכי ה'. ב) מי יודע אם הוא לא היה נותן את תורו והיה מתעכב קצת לאכול שם מה היה עולה בסופו).

באיזה ספל אתה רוצה ליטול כסף או זהב

(פט"ו פ"י)
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך.

מובא בגמרא (כתובות סז:) שרבי חנינא היה רגיל כל יום שישי ליתן לעני מסויים ארבעה דינרים לכבוד שבת קודש ויום אחד לא הסתדר לרב לילך בעצמו ושלח את אשתו ליתן לעני את ארבעת הדינרים, וכששבה אשתו סיפרה לו שהיא לא נתנה לעני את הכסף כיון שהוא בכלל לא עני, מנין לך שאל רבי חנינא? וענתה ואמרה הצדקת כשבאתי לביתם שמעתי מבעד לדלת את אשתו אומרת לו באיזה ספל תרצה ליטול ידיך בספל כסף או בספל זהב, ונתברר לי שהוא עשיר גדול והוא רימה אותך עד היום.

לפני שנמשיך לומר מה ענה רבי חנינא נחשוב לרגע אם היה קורה לנו מקרה שכזה איך היינו מגיבים? עדיף שלא לכתוב, אבל רבי חנינא אמר לאשתו כדברים האלה, ברוך ה' שיש אנשים כמוהו שבזכותו ננצל מיום הדין, שכיון שיש רמאים ממילא כל מי שיבקש צדקה נוכל לומר לו תביא ראיה שאתה לא רמאי שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לא בגלל זה נימנע מליתן לאחרים צדקה.

שהרי גם אנו לפעמים מבקשים מאבא שבשמים צדקה של בריאות עושר וחיים טובים ומידה כנגד מידה לא בטלה, וגם שאנו רואים אדם שנראה בעינינו שאולי הוא מפוקפק כדאי ונכון ליתן לו שגם כשאנו באים לבקש מאבא שבשמים חיים של טובה וברכה ופרנסה וכו' ואיננו כל כך ראויים, בכל זאת בורא עולם ינהג עמנו במידה כנגד מידה.

האשה והילדים יושבים עם חום גבוה בבית

ומעשה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה רגיל להכניס לסוכתו את כל הארחי פרחי וגם אנשים ריקים ועניים, ושאלו את הרב מדוע הוא טורח להכניס אנשים כאלה שלא ראויים? אמר הרב כשאני אבוא לשמים יוציאו את כולם לסוכת עורו של לוייתן ואני ארצה להכנס ויעשו לי בדיקה אם אני ראוי, לכן אני מקדים תרופה למכה ואם לא ירצו להכניסני לסוכת עורו של לוייתן אומר להם אני הכנסתי כל אדם ולא בדקתי בציציותיו ואתם גם תכניסו אותי לסוכת עורו של לוייתן.

וכן היה מעשה ברב מסויים שנכנס אליו אדם אחד עם בגדים בלויים והחל למרר בבכי ואמר לרב אני זקוק דחוף לעזרה יש לי אשה מאוד חולה ועשרה ילדים כולם עם חום ואני צריך לקנות להם תרופות ואין לי כסף אני מתחנן לכבוד הרב אם יוכל לעזור לי? כמה עולות התרופות שואל הרב, ענה האיש ואמר בערך אלף שקל אני יסתדר במשך חודש ימים בלי בעיות. הרב מיד הוציא מהמגירה שלפניו סכום של אלף שקל ונתן לו תוך כדי שהוא מאחל רפואה שלימה לאשה ולילדים. תודה רבה אמר האיש ויצא לדרכו.

ויהי אך יצא זה האיש, והשמש של הרב בא מחצירו ושאל את הרב מה רצה האיש הזה כבוד הרב? אל תשאל, מסכן נתתי לו אלף שקל יש לו אשה חולה ועשרה ילדים עם חום יהי רצון שה' ישלח להם רפואה שלימה אמר הרב בקול רווי צער. אבל השמש זעק בקולי קולות ואמר כבוד הרב אני מכיר את האיש הזה הוא בכלל לא נשוי ואין לו ילדים, חבל שנתת לו כסף. אבל לפתע נתפשט חיוך רחב על פני הרב ואמר ישתבח שמו לעד אין אשה חולה ואין ילדים חולים זה הכי חשוב, אלף שקל ילכו כפרה על כל ישראל, העיקר שאין חולים וסובלים, כזה ראה וקדש.

מה נשתנה הרגל הזה משאר הרגלים

(פט"ז פ"י)
ועשית חג שבועות לה' אלקיך וכו'.

הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו בשלושה רגלים פסח, שבועות, וסוכות, מי יתן ונזכה בקרוב לחגוג אותם בבית המקדש, אלא שרואים אנו לכאורה שינויים, שבפסח החג זה שבעה ימים וכן בסוכות, ואילו שבועות יום אחד ויחיד, וכן לחג הפסח מתכוננים חודש ימים לפני, ומריחים את החג באויר מרוב הנקיונות והסרת החמץ, וכן בחג הסוכות מכינים סוכה וקונים ארבעת המינים, מה שאין כן בשבועות, אין מצות, אין לולב, ואין אתרוג ואין סוכה.

והרי זה רגל כשאר הרגלים, ולפי הגמרא (פסחים סח:) משמע שיש לו חשיבות מסוימת משאר הרגלים שהרי אפילו רבי אליעזר שאומר שביום טוב או כולו לה' בתורה ותפילה או כולו לכם, מודה בחג השבועות שחייב לקיים גם "לכם", שזה לאכול ולשמוח בחג הקדוש הזה, ואם כן למה ומדוע החג הזה קיבל רק יום אחד? והלוא ביום זה נעשינו לאומה המובחרת מכל האומות וכמו שנאמר (דברים כז, ט) "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך", וכן אומרים בברכות התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ואם כן החג הזה שמסמל את יהדותנו יהיה רק יום אחד?

אלא שכל חג יש לו את הענין שלו, בפסח שבעה ימים של מצות וזהירות מחמץ, וכן בסוכות זכר לענני כבוד ולולב ואתרוג וכו'. והעניין הגדול בחג השבועות זה לימוד התורה שזה היום שקיבלנו את התורה הקדושה ואם היה לנו חג שבעת ימים מה היה האדם חושב שיש שבעה ימים בשנה לעסוק בתורה כמו שיש שבעה ימים למצות ושבעה ימים לסוכה, כך יש שבעה ימים ללימוד התורה וכל השנה חלילה וחס פטורים לכן הקדוש ברוך הוא שינה קצת את החג הזה כדי שנבין שתורה לומדים כל הזמן.

מעשה אבות סימן לבנים

וכמובא ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ח) כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר ואפילו בעל אישה ובנים, ועד מתי חייב האדם לעסוק בתורה? עד יום מותו, ומכל זה ילמד האדם כמה הקדוש ברוך הוא דאג ופחד שחלילה נמעט מלימוד התורה ולכן שינה את חגינו, ומה זכה דוד המלך ע"ה שבליל פטירתו שזה חג השבועות ישבו רוב בני ישראל ויעסקו בתורה כל הלילה?

אלא שדוד המלך ע"ה בעצמו כל לילה היה קם כאריה בחצות ולומד תורה עד עמוד השחר וכן בליל הושענא רבה שזה כנגד דוד המלך ע"ה יושבים בלילה ולומדים תורה כי הכלל אומר מה שבישלת תאכל אם אתה תאהב את התורה ולומדיה אזי גם יוצאי חלציך ינסו להיות כמוך שזו הסיבה שדוד המלך ע"ה זכה שבשתי לילותיו בני ישראל ילמדו תורה בלילה.

אפילו את הצלחת אינו מרים מהשולחן

(פט"ז פי"ב)
וזכרת כי עבד היית במצרים וכו'.

אפשר לבאר מדוע ולמה יש לזכור את עבדותנו בארץ מצרים שזו בעצם אחת מעשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום, ונבאר בסיעתא דשמיא, על פי מעשה באדם מסוים שאסף יתום מאב ואם לתוך ביתו וחינך אותו ודאג לכל מחסורו כמו אחד מבניו שהיו חמישה, ואם הוא קונה לבניו ילקוטים חדשים לבית הספר, גם לו הוא קונה ואם זה בגדים ונעלים גם הוא מקבל ודמי כיס וכל שאר הדברים נהג עמו ממש כמו אחד מבניו.

וכיון שהיתום גדל שם מגיל שש הוא הרגיש ממש כמו בן למרות שידע שהוא לא בנם האמיתי הוא לא היה רגיל לומר תודה ואפילו לפעמים אחר האוכל הוא לא הרים את הצלחת ויהי היום והנה ישבו כולם באמצע האוכל ולפתע נשמעו דפיקות קלות על הדלת והנה בפתח עומד עני לבוש קרעים וביקש נדבה מבעל הבית, ניגש בעל הבית לארנקו והוציא אלף שקל ונתן לעני.

כראות העני את הסכום הגדול אורו עיניו והחל לברך את בעל הבית ומשפחתו ברכות לרוב וגם כשיצא מהבית המשיך תוך כדי הליכה להודות לבעלי הבית, ואשת בעל הבית אמרה לבעלה הבאת לו סך הכל אלף שקל והוא לא הפסיק להלל ולברך אותנו והיתום הזה שהשקעת בו בו אלפי שקלים עד היום ואפילו תודה רגילה אני לא שומעת ממנו? אמר לה בעלה את צודקת אני אעשה איזה דבר ואת תשמעי ממנו הרבה תודות.

בעל הבית עוקב אחריו לראות איך הוא יסתדר

ביום בהיר אחד בא בעל הבית ליתום שהיה כבר בגיל שש עשרה שנה ואמר לו אתה הרי יודע שאני אספתי אותך מהרחוב כיון שהיית יתום אבל עכשיו גדלת ואינך ילד קטן אני חושב שתוכל כבר להסתדר לבד לכן עד הצהרים יש לך זמן לפנות את החדר ולצאת מביתי, אין צורך לומר כמה הנער היתום לא היה מוכן לדבר הזה אבל ברירה גם לא היתה לו ואכן יצא מהבית בפחי נפש, לא לפני שהוא מודה למארחו על כל העשר שנים היפות, וללכת אין לו לאן והלך לאן שהוליכוהו רגליו והגיע לאזור השוק והחליט לעזור לאנשים להרים סלים כבדים ואולי ירחמו עליו ויתנו לו כמה שקלים להחיות את נפשו.

ובערב מצא לו איזה חדר מדרגות ושם נרדם לו. וכך במשך כמעט שבוע ובעל הבית עוקב אחריו לראות איך הוא יסתדר ואחר כשבוע ניגש אליו בעל הבית ואמר לו שלום לך איך אתה מרגיש? אולי תרצה לבוא אלינו לארוחת צהרים. הנער לא האמין למשמע אזניו שכבר שבוע לא אכל כמו בן אדם ואמר בקול ענות חלושה ובסומק על לחייו, אם אפשר ואם אני לא מפריע אשמח מאוד לבוא לאכול צהרים.

אמר לו בעל הבית יופי תעלה לרכב ובוא איתי אתה זקוק גם למקלחת כמדומני, והביאו לביתו ואכל עמם צהרים ולא פסק מלומר תודה לבעלת הבית, ואחר כך אמר לו בעל הבית אתה זוכר איפה החדר שלך אתה יכול ללכת לנוח ואתה חוזר אלינו כמימים ימימה ואין צורך לומר איזה הלל וברכות הוא בירך את המשפחה, והוא הדבר בענייננו האדם חושב שהוא נולד בן חורין ולפעמים שוכח שהוא היה פעם עבד במצרים, ואדון העולם שיחרר אותו והוציאו מעבדות לחירות לכן בורא העולם מזכירנו כדי שלא נשכח להיות עבדיו הנאמנים ולעבדו בכל לב ונפש.

מי שזהיר במצות סוכה כראוי מובטח לו שלום בית כל השנה

(פט"ז פי"ד)
ושמחת בחגך וכו'.

אומר הגאון מוילנא שזו המצוה הכי קשה כי אסור להיות עצובים כלל בחג ולא משנה מה קרה החיוך אסור לו למוש מהפנים כל ימי החג שזו גם סגולה גדולה להיות שמחים ומאושרים כל השנה ובפרט להיות שמח בחג הסוכות וכתב בכף החיים (אור"ח סימן תרכ"ה אות י') שאדם שנזהר בהלכות סוכה כראוי מובטח לו שלום בית כל השנה, ויקויים בו ופרוש עלינו סוכת שלומך.

והסיבה שבחג הסוכות ה' יתברך ציוה עלינו לשמוח יותר מכל החגים כדי שנבין שרק וכאשר אנו אחרי יום הכיפורים ואנו נקיים מעוונות זו הסיבה הכי חשובה לשמוח, וגם אם חלילה יש צרות גשמיות אחרות, כי הצרה הדולה יותר של האדם אם חלילה יש לו עבירות שעדיין לא עשה עליהם תשובה, והשמחה הגדולה ביותר של האדם זה לדעת שהוא נקי מעוונות.

וכמאמר רבותינו ז"ל דעת (שזה תורה ויראת שמים) קנית מה חסרת כלומר אם יש לך תורה ויראת שמים גם אם אין לך מה לאכול לא חסר לך כלום כי את מה שצריך יש לך. אבל דעת חסרת מה קנית, כלומר אם אין לך תורה ויראת שמים גם אם אתה עשיר גדול לא קנית כלום, וצא וראה מה כתב המשנה ברורה (אור"ח סימן קטו סק"א) על מה שכתב מרן בשולחן ערוך שהברכה הראשונה שמתחילים לבקש מבורא עולם בשמונה עשרה זו ברכת חונן הדעת כי בלי דעת אין כלום.

דוד המלך אומר שפרופסור שאוכל בלי ברכה הוא טיפש

וכתב המשנה ברורה שאדם שאין בו דעת ויראת שמים, יותר טוב ממנו הנפל. והדברים מבהילים שאם נתאר לעצמנו שתי שכנות שחמש עשרה שנה חיכו לילדים, ובסוף שתיהן זכו להריון, והגיע היום ושתיהן הלכו לחדר לידה עם בעליהן, והשמחה וההתרגשות היו בשיאן. ולפתע יוצא הרופא הראשי לבעל הראשון, ואומר לו: אני מצטער להודיעך אבל הולד הוא נפל, והשמחה הפכה לתוגה נוראה, אבל הבעל השני קיבל מיד את הבשורה המרנינה נולד בן במזל טוב.

ולשכנה הראשונה לא נולדו עוד ילדים, וגם לשניה, אבל את הבן היא גידלה ושלחה אותו לבתי ספר הכי מעולים, אבל ליראת שמים שלו לא דאגה, ובסופו של דבר הוא נעשה פרופסור של כל האוניברסיטה, אבל מחלל שבת ולא מניח תפילין ואוכל ושותה בלא ברכה ובקיצור אין לו דעת וחכמה כי דוד המלך ע"ה (תהלים קיא, י) כותב "ראשית חכמה יראת ה'" כלומר: שתחילת החכמה זה יראת ה', ואם אין לאדם יראת ה' הוא טיפש - גם אם הוא פרופסור.

ואילו האשה שנולד לה הנפל אומר המשנה ברורה היא צריכה להיות הרבה יותר מאושרת מאם הפרופסור. ואם רצוננו לראות כמה האדם צריך להתפלל בדמעות על חינוך בניו הבה ונראה מה קרה עם יהושע הכהן הגדול, שמובא בגמרא (סנהדרין צג.) שהיו שני נביאי שקר צדקיה בן כנענה ואחאב בן קוליה שהיו חוטאים לרוב. והנה יום אחד הם ראו את בתו של נבוכדנאצר ואמר האחד כה אמר ה' תנשאי לחברי, והשני אמר כה אמר ה' תנשאי לחברי, אמרה להם אני לא עושה כלום בלי לשאול את אבא שלי, ואמרו לה תשאלי אותו ותבואי להגיד לנו תשובה.

למה הבגדים נשרפו?

הלכה הבת ואמרה כך וכך אמרו לי, אמר לה אביה זה לא יכול להיות שהרי אלוהיהם של אלו שונא זימה, ואף על פי כן שאל את חנניה מישאל ועזריה אמרו לו שקר וכזב, בודאי שהקב"ה לא ציווה אותם. ואכן הם הגיעו, אמר להם נבוכדנאצר איך יכול להיות שה' יגיד לכם לקחת את בתי והרי היא גויה, וחנניה מישאל ועזריה אמרו לי שה' לא יצווה דבר כזה לבניו היהודים? אמרו לו: אותם הוא לא ציווה, אבל אותנו הוא ציווה, וכמו שהם נביאים גם אנו נביאים.

אמר להם נבוכדנאצר אני אבדוק אתכם על ידי שתיכנסו לאש כמו שבדקתי אותם, אם תצאו תקבלו את בתי, ואם לא תצאו אזי שם תהא שריפתכם, אמרו לו: זה עדיין לא הוגן כיוון שהם היו שלושה נביאים, ואנו רק שניים? אמר להם נבוכדנאצר תבחרו לכם עוד אחד ותיכנסו עמו לאש, והם לקחו את יהושע הכהן הגדול ועשו קל וחומר. שהרי הוא נכנס לקודש הקדשים כל שנה ביום הכיפורים שזה מקום אש להבת שלהבת רוחנית ויוצא חי, ממילא באש הגשמית ודאי שהוא יצא חי, ואנו נינצל בזכותו (ואולי הם חשבו שהאש לא יכולה לעשות שתי פעולות גם להיות קרה ליהושע הכהן הגדול וגם חמה להם וממילא היא לא תשרוף אותם).

אבל זה לא עזר להם והם הפכו למאכולת אש, ואילו יהושע הכהן הגדול נשרפו בגדיו, אבל נשאר חי וקיים. וכשיצא שאל אותו נבוכדנאצר אני יודע שאתה צדיק שהרי אתה חי, אבל למה נשרפו בגדיך? והרי חנניה מישאל ועזריה לא שלטה בהם האש כלל? אמר לו יהושע הכהן הגדול הם היו שלושה צדיקים ואני רק אחד, אמר לו נבוכדנאצר: והרי אברהם אבינו ע"ה היה אחד והאש לא פגעה בו כלל? נכון, אמר לו יהושע הכהן הגדול, אבל עם אברהם לא נכנסו רשעים והאש לא היתה צריכה לשרוף כלל, מה שאין כן כאן האש שרפה שניים וברוך ה' ששרפה לי רק את הבגדים. ונבוכדנאצר קיבל את התשובה, אבל הגמרא לא קיבלה שהרי כתוב שאם אתה צדיק "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" (תהלים צא, ז).

ולכן הגמרא מתרצת שבגדיו נשרפו כיון שבניו נשאו נשים שלא ראויות לכהונה והוא לא הוכיחם, ולכן נאמר עליו (זכריה ג, ג) "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", ואחר כך ה' הלבישו מחלצות, אבל מה שלמדנו מהסיפור הזה זה דבר נורא ואיום, שאדם יכול להיות צדיק יסוד עולם וכהן גדול, להכנס לקודש הקדשים והוא יוצא חי משם וכן נכנס לאש בוערת והוא לא נשרף. אבל בנו לא הולך בדרך טובה והוא לא מוכיחו ילבישו אותו בשמים בגדים צואים חוץ מכבודו, שאם את יהושע הכהן הגדול הלבישוהו בבגדים צואים קל וחומר אדם קטן. ולכן כל אדם יתן את כל מעייניו לחנך את בניו ובנותיו לתורה ויראת שמים ולא יתפשר אלא יחנכם כראוי.

הוא המשיך במקצוע עד שהגיעו מים עד נפש

(פט"ז פט"ו)
שבעת ימים תחוג וכו' והיית אך שמח.

כלומר שצריך להיות אך ורק שמח בלי שום טיפה של עצבות. וכשהתורה אמרה לשמוח בחג אזי כוונתה גם אם יש הרבה סיבות להיות כועס ועצוב תניח הכל בצד ותהיה רק שמח וכן הסביר הרב קוק מטבריה, והיית אך שמח שגם כשהאדם צועק אך צריך להיות שמח, שהרי אומר הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"ד) שאם האדם עבר עבירות של כריתות ומיתות בית דין, התשובה ויום הכיפורים תולין ורק כאשר הוא מקבל יסורין, ידע שנמחלו עוונותיו וכל עוד הוא לא קיבל יסורין ידע שתשובתו עדיין לא נתקבלה, והאדם צריך להתאמץ בכל מאמצי כוחו לבקש מבורא השיבני ואשובה ותרצה את תשובתי.

ומעשה בצדיק יסוד עולם שלפני שנפטר נפרד מתלמידיו הרבים וממשמשו בקודש אלא שציווה את השמש שלו שפרנסתו תהיה על ידי שהוא יספר את כל הסיפורים שראו עיניו. והרב עצם את עיניו והלך לעולם שכולו טוב, והשמש מילא אחר הוראת רבו למרות שהוא ידע שפרנסה מזה לא נראה שתצמח ובכל זאת היה רואה קבוצה של אנשים היה מספר להם מסיפורי רבו הגדול והיו כאלה שמוציאים כמה פרוטות ונותנים לו לפרנס בזה את כל משפחתו.

זה היה מאוד קשה ולמרות הכל הוא המשיך "במקצוע" עד שהגיעו מים עד נפש, ואמר לעצמו מה ונעשה ובעודו הולך ומהרהר הוא רואה לפתע מודעה שאומרת שאדם שיספר לו סיפור מאותו צדיק יקבל שני דינרי זהב על כל סיפור, השמש לא האמין למה שרואות עיניו ובדק שזה לא חלום ואכן נתברר לו שזו המציאות, ואורו עיניו ושמח מאוד וביום שישי לקח עגלה ונסע דרך לא קצרה לכיוון ביתו של האיש העשיר ואכן כשהגיע הוא רואה נברשות בדולח יורדות מהתקרה וכל הבית אומר כבוד.

ברגע שהשמש הניח את רגלו בעגלה נזכר בסיפור

ואילו למטה, יש כולל אברכים שהתשלום הוא מהבעל הבית והשמש נכנס ואמר לבעל הבית אני הייתי השמש שלו ויש לי הרבה סיפורים אמר לו הגביר יופי תשבות אצלי את השבת ונשמע ממך סיפורים על הצדיק הנשגב, ובינתיים תכנס לחדר ותנוח מעמל הדרך וניפגש בסלון בעוד כשעתיים. והשמש הלך לחדרו והניח את חפציו והתכונן לפגישה עם העשיר. וכעבור שעתיים הוא הגיע לסלון ורצה לפתוח את פיו ולספר סיפורים על רבו הקדוש אלא שכל הזכרון שלו נמחק וכמה שניסה להיזכר לא זכר אפילו קצה חוט וביקש את מחילת העשיר ומשפחתו.

אבל העשיר הרגיע אותו ואמר לו שזה כנראה מעמל הדרך ובמשך השבת בודאי שהוא יזכור כמה מעשיות, אבל גם בליל שבת חזר הדבר על עצמו וכמה שניסה השמש להיזכר לא עזר לו כלום, וכן בבוקר אחרי החמין, וכן בצהרים ואחר סעודה שלישית, והשמש הנבוך אמר בליבו רק יגיע מוצאי שבת אני בורח מכאן שלא יהיה לי יותר בושות, ומיד אחר ההבדלה התנצל השמש על זה שהוא לא סיפר אפילו סיפור אחד ואמר לבעל הבית תודה על האירוח והתכווין לילך, ובעל הבית ניסה להפציר בו שינסה בכל זאת להיזכר אך ללא הועיל.

והשמש פנה לעגלה שכבר חיכתה לו בחוץ, וברגע שהשמש הניח את רגלו על העגלה נזכר מיד בסיפור ורץ לבעל הבית ואמר לו תשמע נזכרתי בסיפור אנא בוא תשמע לפני שאשכח ובעל הבית ישב והאזין ברוב קשב, והשמש פתח פיו וסיפר, פעם אחת הלכתי עם הרב לאחת העיירות שהיו בהם קומץ של יהודים ולא מעט נוצרים. וזה קרה בדיוק ביום האיד (חג) של הגויים. ועמד הכומר בכיכר העיר ואמר נאום לכל הגויים שבאו לשמוע אותו, והיהודים ידעו שזה יום מסוכן וכולם סגרו את התריסים וכיבו את האורות שחלילה לא יתגלו.

אם הוא לא ירצה לבוא תמשוך אותו בכוח

והרב ואני נכנסנו לבית אחד של אלמנה זקנה, והרב הרים את התריסים, ואמר לי: אתה רואה את הכומר שנואם שם, אני מבקש ממך שתלך ותאמר לו שאני רוצה אותו מיד כאן, למרות שידעתי שלעבור בין כל הגויים כך כשאתה יהודי בלבוש יהודי זה סכנת נפשות, לא פקפקתי בדברי הרב ויצאתי לכיוון המקום ועברתי בין כל הגויים ונתקיים בהם המאמר עיניים להם ולא ייראו וניגשתי לכומר ואמרתי לו באוזן שהרב רוצה אותו, למרבה הפלא הוא לא כעס אלא אמר לי אני עוד כמה דקות מסיים את דברי ואבוא לרב.

וחזרתי לרבינו הקדוש ואמר לי הרב תלך אליו שוב ואם הוא יגיד לך שאחר כך הוא יבוא פשוט מאוד תמשוך אותו לכאן. ואכן כך עשיתי גררתי אותו לעיני כולם ואין פוצה פה ומצפצף והכומר ישב עם הרב שלוש שעות, מה הם דיברו אני לא יודע אבל זה הסיפור היחידי שזכרתי, ולפתע השמש רואה את העשיר מוציא ממחטה ומוחה את דמעותיו ואומר לו, את שאר הסיפור אני יכול להמשיך לך כיוון שהכומר זה אני, ואני יהודי שהתנהגתי כנוצרי לכל דבר.

והרב ישב והסביר לי דרך תשובה איך ומה אעשה שתשובתי תהיה רצויה, ואמר לי אם אתה רוצה לדעת שתשובתך התקבלה זה יהיה ביום שיבוא השמש ויספר לך את הסיפור הזה וכמה מצוות שעשיתי עדיין לא זכיתי שתבוא ותספר לי ולכן פירסמתי שאשלם שתי מטבעות למי שיספר לי בתקווה שתראה את המודעה ותבוא לספר לי. ואכן כך קרה ואיך שהגעת אלינו ביום שישי אני מיד זיהיתי אותך שאתה גררת אותי אל הרב אלא כשנסתם ממך הזיכרון הבנתי את הפסוק (משלי כא, ל) "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" ולא יעזור שום תחבולה.

וכן בליל שבת שלא הצלחת להיזכר אני כל הלילה ניסיתי לעשות תשובה ולקרוא תהלים שאולי ה' ירחם עלי ויזכיר לך אך ראיתי שאתה לא נזכר וכמעט שנתיאשתי שהרי מה לא עשיתי שתשובתי תהיה רצויה וכשיצאת מביתי כמעט פרחה נשמתי מרוב צער, אבל עכשיו שחזרת החזרת בי נשמתי בחמלה ובקשר לפרנסה אין לך מה לדאוג, כל מחסורך עלי.

---

פרשת שופטים

---

ביקתה עלובה או ארמון

(פט"ז פי"ח)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'.

ידוע שפרשת שופטים יוצאת בחודש הרחמים והסליחות הלוא הוא חודש אלול שהאדם צריך להתעורר יותר לעבודת ה' כדי להכין עצמו ליום הדין, שספרי חיים ומתים נפתחים בשמים, לראות מי זה שביקש חיים והחייה את השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו להרוג ולהמית את השנה במעשיו המקולקלים ודרכיו המכוערים.

ולכן הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו מעורר אותנו לפני הדין ואומר לנו שופטים ושוטרים שזה משפט ומשטר תתן לך בכל שעריך כלומר שצריך לבדוק את השערים שלנו אם זה אוזניים ועיניים ופה ואף. כדי שיתקיים בנו פני המנורה של הזהב אלא שיש הבדל בן שער לשער. כגון בכל בית נורמלי קיים שער או דלת לסגור אותה במשך הלילה ויש מחמירים גם ביום.

ויש שער של סופר מרקט ששם גם מעמידים שומר אבל לא מונעים אנשים מלהכנס ויש מקום עם יותר שומרים שזה הבנק, אבל אם זה מקום מאוד סודי ובטחוני וחשוב, כך השער יותר בטחוני ויש כמה שומרים ומצלמות מכל כיוון ואיך ידע האדם מה מצבו האם הוא ביקתה עלובה או שהוא מאוד חשוב? יראה איזה שערים יש לו? אם הוא נותן לכל דבר להכנס לתוך אזניו אין לו בכלל שער אבל אם יש אצלו קווים אדומים אזי יש לו שער אלא שיש לו לבדוק האם זה שער חשוב או שמא שער שנפתח בקלות ונותן לעיניו לראות כל דבר ולאזניו ופיו גם נותן להם את כל הסחורות הרקובות ואין לו מנעולים אזי זה הזמן זו העת להתעורר לפני גזר הדין ביום הנורא.

ורבינו תם אומר שהסליחות הם בשעות שאמור האדם לישון והוא פותח את עיניו לכבוד בורא עולם בשעה שהוא מאוד רוצה להמשיך לישון ולסגור אותם זה מכפר לו על פגם העיניים שפתח אותם לא לצורך, שבמצוות האדם מקבל שכר לפי מה שהוא התאמץ.

הוא שתק וחייך חיוך ערמומי

ומשל למה הדבר דומה למלך שבנה ארמון יפה להפליא וטובי האומנים והאדריכלים תיכננו לו את כל האולמות והחדרים המפוארים והגיע העת לצבוע ולצייר את האולם הגדול מכולם והמלך הזמין ארבעה ציירים מיוחדים וכל אחד מהם צריך לצבוע צד אחד וכך כל ארבעת הקירות יהיו מצויירים כראוי והמלך נתן לכל צייר חודש ימים לסיים את מלאכתו נאמנה.

אלא שרק שלושה מהציירים היו עובדים והרביעי כלל לא הגיע לצייר ורק מדי פעם היה בא לכמה דקות והיה מסתכל איך הם מציירים והיה הולך למרות שהזהירו אותו שלא נשאר לו הרבה זמן ועוד מעט יגמר החודש ומה הוא יענה למלך ביום פקודה, אך הוא שתק וחייך חיוך ערמומי כאומר אל תדאגו יש לי תוכנית, ואכן בסוף החודש שכל הציירים סיימו את מלאכתם בתכלית הדיוק והיופי, הגיע הצייר הרביעי עם ראי גדול כמידת הקיר והדביק אותו לקיר בצורה שכל שלושת הציורים מתרכזים בראי ויצא שרואים ממש כאילו שלושת הציורים כאחד מצוירים אצלו להפליא.

והמלך הגיע באותו יום לראות את עבודתם. והתפעל מאוד מכל העבודה והדיוק, וכמובן שהוא ראה גם את "הצייר" הרביעי שהניח ראי במקום לצייר. והמלך לא דיבר מאומה רק הניח שלושה ארגזים מלאים בכסף וזהב ליד כל קיר מהשלושה קירות, וכשהרביעי התלונן מדוע הוא לא מקבל גם? אמר לו המלך אתה יכול לראות את שלושת הארגזים דרך המראה הגדולה שלך.

הנמשל מכאן לומדים שאפילו תלמד את התורה ותדע את סודותיה אבל בלי מאמץ מיוחד ולעומת זו תלמד אפילו הלכה אחת במאמץ זה שווה פי מאה מאותה הלכה שלמדת בלי מאמץ שכך כתוב באבות דרבי נתן (פ"ג מ"ו) טוב אחד בצער ממאה שלא בצער.

הם היו מכניסים למעונם כל אורח מבלי לבדוק בציציותיו

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'.

בכל שער ושער שברשותך אתה צריך לתת את דעתך אלא שצריך להבין מה תפקיד של השער? שער לא מניחים ברשות הרבים כי זה מקום פתוח לכל עובר ושב, שער מניחים במקום פרטי שרצונך שיעברו שם מי שאתה רוצה ולא לכל אחד ובשביל זה יש שער. והוא הדין בחינוך הבנים שאי אפשר לנעול עליו את כל רצונותיו כי בסוף הוא עלול להתמרד, אלא לתת לו לפי דרכו רק שיהיה בדרך התורה.

כמו שמובא בגמרא (יומא עח:) באחד האמוראים שהביא לבנו צלחות מחרס שישבור אותם וכך יוציא את האנרגיה שלו ולא חלילה על דברים אסורים, ואם הילד אוהב לטייל אזי לקחת אותו למקומות קדושים. וכל חכם יעשה בדעת, אבל הבה ונראה משל של המגיד מדובנא בעניין שלא מחנכים חלילה כראוי אזי מה עלול לקרות.

משל לאדם ירא שמים בעל חסד עצום שזכה לשתי שולחנות תורה וגדולה במקום אחד, אך דבר אחד העיב על אושרו והיה חסר לו כיון שילדים לא היו לו. במשך השנים התפללו הוא ואשתו להפקד בזרע של קיימא. כל רב גדול וקטן הלכו לבקש ממנו ברכה, והוסיפו מעשים טובים וחסד ומאוד התחננו לפני אביהם שבשמים כי יתחסד עמם, כשם שהיו מתחסדים עם בריותיו ומכניסים למעונם המפואר כל אורח מבלי לבדוק בציציותיו.

ההורים לא החסירו ממנו דבר וכל מה שביקש קיבל מיד

וכאשר האורחים היו מבקשים לברכם היו אומרים לא חסר לנו מאומה ורק דבר אחד חסר לנו בן זכר שישאר אחרינו ויתפלל לעילוי נשמתינו. העתירו לה' בעדנו ונודה לכם כל הימים, וקרוב ה' לכל קוראיו והתפילות והחסד וברכות הרבנים עשו את שלהם ובני הזוג נפקדו לעת זקנה בשעה טובה ומוצלחת ולאחר תשעה ירחי לידה נולד בן זכר נחמד ויפה תואר, את השמחה אשר שררה במעונם לא ניתן לתאר במילים.

את אושרם בכל פעם בה הביטו על פניו השלוות של התינוק הרך לא יוכל עט סופר להביע, ובנם היקר היה חשוב בעיניהם יותר מעולם ומלואו וכל מעייניהם היו נתונים לו, כבר בעודו תינוק השפיעו ההורים רוב פינוק על בנם יחידם. ורק גדל מעט כל מנעמי תבל היו לו וכאשר נכנס לתלמוד תורה הוא התבלט תמיד בבגדיו המיוחדים ובשאר מותרות אשר הוריו סיפקו לו בשפע וכך גם כאשר נעשה לבחור לא חסרו ממנו הוריו דבר ומה שביקש קיבל מיד, וכך גדל לילד מפונק וחסר יכולת להתגבר על תאוותיו, פינוק אשר השחית את מידותיו.

האב הזקן אשר אהבתו לבנו יחידו העבירה אותו על דעתו ופינק את בנו באופן מוגזם והשפיע לו במידה מופרזת, ותמיד כיסי הבן היו מנופחים בהרבה שטרות שיוכל לרכוש כל דבר העולה על רוחו, ואין צורך לומר שמרבה כסף מרבה חברים רעים ונצלנים והלך מדחי אל דחי והיה זולל וסובא עד שיצא לתרבות רעה וכל היום הסתובב עם ריקים ופוחזים שכמותו. וכשהאבא הבין וראה את מצב בנו היה מאוחר מדי כעת לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, ואת המעוות אין לתקן וההורים האומללים שתלו תקוות רבות בבנם אהובם שמחתם נהפכה לתוגה.

מוטב ישמחו בכספִּי אלמנות ויתומים ולא יתבזבז בהוללותו של בני

לאחר תקופה של צער ושברון לב הכריע הצער את האם והיא נפטרה לבית עולמה, בהלוייה עמד הילד המיוחל אמר את הקדיש הראשון שזה היה גם האחרון באותה שנה, עברה שנה עברו שנתיים והאב הזקן החל מרגיש כי יומו קרב. מהבן יקיר הוא לא ציפה למאומה הוא אפילו היה משוכנע כמעט שקדיש הוא יגיד כמו על אמו. מלא צער ומועקה ערך האב את הכנותיו האחרונות.

לפני צאתו לדרך לעולם שכולו טוב כאשר את רכושו הגדול הוא מחליט להותיר עבור מוסדות צדקה וחסד. מוטב יהנו אחרים מכספי מוטב ישמחו בו אלמנות יתומים ונדכאים ואל יתבזבז לשווא בהוללתו של בני. כך הרהר האב בצער רב וחתם על הצוואה אשר לא הותירה לבנו רק כמה אלפי דולרים בודדים ורשות להכנס למעון המשפחתי פעם אחת בלבד ביום השנה הראשון לפטירתו של האב ואכן האב עלה לעולם שכולו טוב.

בהלוויה אמר הבן את הקדיש בדיוק באותה רצינות שאמר על אמו וכעס גם שאביו הותיר לו מעט מהירושה ובמקום ברוך דיין האמת אמר הבן ברוך שפטרנו מעונשו של זה עכשיו אין מי שיוכיח אותי והכל מותר לי וניצל את חיי הדרור והחופש "וחי" חיי הוללות וראוותנות עם "חבריו" הרעים, לאחר חודש ימים לא נשאר לו שקל מכל כספו ומכאן ואילך החל ללוות מחבריו למלאת רצונותיו.

הוא מצא את עצמו ישן ברחובות ואוכל מפחי הזבל

ובתחילה הלוו לו בשמחה, שהרי מעולם לא היתה לו בעיה כלכלית ומנין להם שאביו נישלו מהירושה העצומה, ומעגל המלווים אט אט פסק מלהלוות לו שראו שכספם לא חוזר, והוא החל להרגיש פעם ראשונה בחייו את תקופת המחסור, מהדירה ששכר השליכו אותו לרחוב כשלא שילם את השכר חודשי וכן במכולת לא הסכימו למכור לו בהקפה, וכך הוא מצא את עצמו ישן ברחובות ומוצא את מזונו בין פחי הזבל.

וכל זה רק אפס קצהו שהבעיה האמיתית היא שהוא חייב עשרות אלפי דולרים שהוא יודע שאין לו מאיפה לשלם והנושים החלו לרמוז לו בעדינות ומעדינות זה עבר לאיומים נוראים וכך אמרו לו אנו מזהירים אותך אזהרה אחרונה שאנו מתאפקים כי נודע לנו שאתה בעוד חודש ביום השנה של אביך אתה אמור להכנס למעון המפואר ואולי שם הוא השאיר לך כסף לשלם לנו את חובותינו ואם תצא משם בלי כסף אנו ממתינים לך עם סכינים ונעשה בך שפטים וכל אחד יחתוך לך אבר אחר ולכן אל תשחק בחייך.

בלב הנער עדיין פיעמה התקווה שאולי אבא השאיר לו איזה סכום נכבד בתוך הבית ולולא אמונה זו כבר היה מחסל את עצמו, אלא שקיווה והמתין בקוצר רוח ליום השנה, והנה הגיע היום המיועד, וכבר בבוקר ניגש הבן אל הארמון, אלא ששם המתינו לו הנושים הרבים, השומר אשר הוצב בפתח הארמון מאז פטירת אביו פתח עבורו את השער והוא נכנס לבדו בודד גלמוד וחסר אונים. והנער רואה שבמקום גינה פורחת גדלו עשבי פרא וניכר כי שום אדם לא היה פה שנה תמימה.

הנה המטבח של אמאל'ה שבישלה בו אוכל משובח מדי יום

מן החצר נכנס הנער אל הבית דרך דלת הזהב שהיתה מלוכלכת להחריד, והארמון עמד ריק מתכולתו כיוון שאביו הוריש הכל לנזקקים, הוא החל לעבור בין החדרים וזכרונות ילדות החלו עולים בו, הנה המטבח אשר אמאל'ה היתה מבשלת בו אוכל משובח מדי יום ביומו, הנה חדרו, אשר בו עשה את שנות הילדות המאושרות, זכרונות רבים וכואבים עבור נער צעיר אשר נותר לבדו בבדידותו וצרה צרורה מאיימת על ראשו.

אבל ידע הנער שמהזכרונות לא ייפתרו הבעיות, והחל לחפש בחורים ובסדקים, אולי נותר איזה דבר ערך אותו יוכל למכור ולהסיר מעליו לפחות קצת מהנושים אך לשווא בכל הבית הוא לא מצא מאומה עד אשר הגיע אל חדר לימודו של אביו, החדר בו היה אבאל'ה יושב מדי ערב ולומד בניגון ושוקע בהווית אביי ורבא, בחדר הזה נראה כאילו איש לא נגע השולחן הכבד נותר על עמדו הספרים בהם עסק אביו באחרונה היו מונחים כאילו לפני רגע מישהו למד בהם, ולידם, ניצבה לה מעטפה, מעטפה חתומה ועליה שם הנמען.

עבור בני יחידי היקר לי מכל, מסתמא השאיר לי אבא שלי כמה דולרים במעטפה, הרהר הבן בליבו, בידיים רועדות הוא פותח את המכתב מתחיל לקרוא ולפתע הוא מרגיש כי מעיניו זולגות דמעות רותחות ומכתימות את הדפים המרשרשים שכן כך כתב לו אביו במכתב לפני מותו, בני יקירי את המכתב הזה אתה קורא בוודאי ביום השנה לפטירתי. היום היחיד בו התירו לך שומרי הארמון להכנס פנימה, אני כבר אינני בחיים. נביא מעולם לא הייתי, אולם כבר אמרו חכמינו כי חכם עדיף מנביא לפיכך אנסה לתאר את מצבך כפי שאני רואה אותו בעיני רוחי.

לפני מותך אל תשכח להתוודות על חטאיך

ובכן אני מתאר לעצמי כי את הכסף אשר הותרתי לך בזבזת תוך זמן קצר, לאחר מכן לוית כספים מידידך, וכמובן לא היתה לך אפשרות לשלמם, וברגעים אלו ממתינים לך כל נושיך מחוץ לארמון ומאיימים עליך באיומים נוראים לעשות בך שפטים, אוי לאותה בושה וכלימה, ולכן בבקשה ממך אל תעשה לי את הבושות הללו, בחדר הסמוך מאחורי דלת סתרים שבדופן הארון הכנתי עבורך דבר מה אשר יפתור לך את כל בעיותיך וישחרר אותך מצרותיך כולן.

הכנתי לך שם חבל תליה, תלה את עצמך בני, טול את נפשך ושים קץ לתלאותיך לפחות תמות בכבוד ובלי בזיונות, אין עצה טובה מזו עבורך בני שהרי אני אביך מולידך ורוצה רק בטובתך, אל נא תכעס עלי בני יקירי אל תעלה בדעתך שמתוך אכזריות נתתי את כספי לאחרים, דע לך כי ידעתי שגם אם אני אוריש לך את כל כספי היית מצליח לכלות אותו כליל, אתה הרי זולל וסובא אין ספק!

לא היה טעם להשאיר עבורך מאומה מנכסי, לכן שוב אני אומר לך, נצל את המתנה אשר השארתי "והשתחרר מכל צרותיך", רק זאת אל תשכח, המשיך הנער וקרא מתוך השורות הצפופות, לפני מותך אל תשכח להתוודות על חטאיך. חתם האב את מכתבו כאשר הוא מצרף אליו את סדר הוידוי מתוך הסידור.

עיניו של הנער זולגות דמעות רותחות, כאב חד מפלח את ליבו, אולם הוא מבין כי הצדק עם אביו, כי ודאי שעדיפה מיתה נקייה בחדר צדדי מאשר מוות בייסורים בידו של אספסוף צמא נקמה, הוא נכנס לחדר הצדדי מוצא את דלת הסתרים, עולה על הכסא כורך את החבל סביב צווארו ובבכי נורא הוא אומר את הוידוי, אשמנו, בגדנו, וכו', את כל עוונותיו מזכיר הנער אחד לאחד, הוא מעביר לנגד עיניו את כל ימי חייו ותחושת החמצה מציפה את נפשו, אוי!

עבור בני יחידי היקר לי מכל, כעת אני יכול לגלות לך את סודי הגדול

כמה טיפש הייתי! הוא מהרהר בליבו, אילו נהגתי כשורה, אילו לא נגררתי אחרי חבריי הרעים, אילו צעדתי בדרך הישר אותה הורה לי אבי, הלוא עתה הייתי הכי מאושר בעולם! הייתי יכול לחיות כמו מלך, ובמקום זאת אויה לי מה עולה לי בסופי עומד אני לאבד במו ידיי את חיי הצעירים וכל זאת סתם! בלי שום תועלת! הוא אומר לעצמו אך מיד מתנער ומכריז בקול רם, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד וקפץ מן הכסא.

הנער עוצם את עיניו הוא בטוח שהוא בדרכו אל עולם האמת, אולם מכה חזקה שהוא ספג מן הרצפה הקשה העמידה אותו על טעותו, לא הוא עדיין לא מת, מבט קצר אל התקרה מספיק לו בכדי לגלות כי החבל לא היה מקובע למקומו כראוי והוא נשמט מן התקרה עקב המשקל הכבד, אפילו חבל תליה כראוי לא היה יכול אבא להשאיר לי, מהרהר הנער, אלא שלפתע הוא מבחין במעטפה המושלכת לצידו על הארץ, מעטפה שהיתה מחוברת לחבל התליה, ועל המכתב רשום שם הנמען.

עבור בני יחידי היקר לי מכל! פותח הנער את המעטפה כשכולו רועד ומתוכה צונח לו מכתב על הקרקע, הוא מרים את המכתב ורואה שוב את כתב ידו של אביו, וכך כתוב שם אם הגעת למצב הזה שאתה מבקש ליטול את נפשך בכפך, הרי בודאי למדת כבר את הלקח, בודאי לא תשוב עוד לכסלה בודאי תדע מכאן ולהבא להיזהר מחברים רעים ומדברים אסורים ומן הפיתויים הרעים אשר מציב בפניך העולם הזה, מפני מצג השוא אשר מנסה הוא להשיג... כעת אני יכול לגלות לך את סודי הגדול.

תהיה בן אדם!

הכסף אותו חילקתי למוסדות צדקה וחסד, אינו אלא חלק מרכושי והחלק השני שטומן בחובו המון המון כסף נמצא כאן מתחת למרצפות בשורה רביעית מתחת למרצפת הראשונה בצד ימין שם תמצא את האוצר והכל בשבילך בני אהובי, תשלם את חובותיך ותחיה בריווח ולא בצמצום, אולם אל תשכח זכור את הלקח! תהיה בן אדם! ואכן כך עשה הנער הוא הוציא את הכסף מתחת למרצפות שילם את חובותיו וגם מצא את השטר שמעיד שהבית היפה שייך לו לצמיתות, אלא שמעתה הוא חי בדרך התורה והמצוות והכל בזכות חכמתו הנפלאה של אביו.

והנמשל ברור שאם חלילה בניו של ה' חוטאים יש דרך אחת להוציא אותם מהעוונות ולהשיבם למוטב וזה על ידי הצרות והיסורים אשר יפקדו אותם. אולם הוא מכין להם גם אוצרות, אוצר של תורה, אוצר של ברכה והצלחה ועושר גדול, אבל זאת לאחר שישובו בתשובה לאחר שיבינו היטב כי הדרך שלא על פי ה' מובילה למיתה, והיצר מושך אותך כשור לטבח.

ואשריו ואשרי חלקו של האדם שיש לו דעת להבחין בין יום ובין לילה שדרך התורה זה היום שזה האור הגדול והאמיתי "והדרך" השנייה שדומה ללילה כיוון שמעשיו המכוערים דומים לחושך ומביאים חשכות וצרות לאדם ולעולם ולכן האדם יפקח את עיניו ולא יסתכל על ההנאה הרגעית שטרם באה נעלמה כעשן אלא יסתכל על ההנאה הרוחנית שהיא נצחית.

באמצע הדרך היא נזכרה ששכחה את הנירות

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'.

התורה הקדושה רומזת לאדם היהודי להסתכל על החיים במשפט ומשטר, כלומר למה ומדוע כשהייתי צריך להגיע לתל אביב אזי בטעות פספסתי את האוטובוס ולא הגעתי בזמן, תנסה לחשוב מה ה' יתברך שהוא צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו רצה לאותת לך ולא לקחת כל דבר כמובן מאליו, אלא לפקוח את עיניו ואם האדם באמת יתבונן הוא יראה השגחה פרטית ממש על כל דבר ודבר.

ומעשה שהיה באשה מהעיר טבריה שהיתה אמורה לנסוע לגרמניה לשליחות מסוימת ולבקר במחנות ההשמדה של השואה, ואחת השכנות שלה היתה ניצולת שואה ביקשה ממנה טובה וביקשה ממנה אם היא יכולה לילך למחנה ההשמדה הנקרא בשם דכא ולהדליק שם כמה נרות לעילוי נשמת הנרצחים בידי בני העוולה. וכמובן שהיא הסכימה ולקחה עימה נרות כדי להדליק במחנה ההשמדה.

ובהיותה בגרמניה היא אכן הלכה עם חברותיה לאותו מחנה ההשמדה אלא שבאמצע הדרך היא נזכרה שהיא שכחה את הנרות, וכיוון שהדרך היתה ארוכה היא אמרה שבמקום נרות היא תאמר קצת תהלים לעילוי נשמתם, וכשהגיעו למקום, היא פתחה את ספר התהלים ואמרה היכן שזה ייפתח אני אקרא ויצא לה מזמור צ בתהלים המתחיל, תפלה למשה איש האלוקים וכו' תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם וכו', בבוקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו וכו' כי גז חיש ונעופה.

סוד ההתבוננות

והאשה הלזו אף על פי שבאותו זמן היא לא היתה כל כך דתיה היא היתה מתבוננת וראתה את יד ההשגחה העליונה: א - שזה מזמור צ לרמוז שכל מה שנעשה בשואה ה' צדיק בכל דרכיו ואם אנו לא מבינים נסתרות דרכי ה'. ב - כתוב מפורש את שם המחנה הנקרא דכא. ג - בבוקר יציץ וחלף ולערב ימולל ויבש לקיים את הפסוק שבבוקר יאמר מי יתן ערב של אתמול ובערב שאחריו יאמר מי יתן לי את הבוקר שלפני וכן הפסוק שכתוב "כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו". שזה מה שנתקיים בשואה. ד - שנאמר שם שחור על גבי לבן כי חיש גז ונעופה שמתו על ידי הגז בתאי הגזים. ומאותו יום האשה הלכה ונתחזקה וכיום היא חרדית וכל בניה ובנותיה חרדים לדבר ה'. זה סודה של התבוננות.

מהמגרש לבית המדרש

וכן היה מעשה באברך שהיה רגיל להתפלל כל יום מנחה גדולה בבית הכנסת מסוימת באזור הצפון והמנין מאוד התאים לסדר יומו כדי ללמוד בצורה מסודרת. וביום מן הימים האברך הגיע לתפילה ולפתע הרגיש צורך לילך לבית הכסא ונתעכב שם ובצאתו הם כבר היו באמצע עמידה. והאברך החליט שאין ברירה והיום הוא ילך להתפלל בבית כנסת אחר שלא רחוק משם שמתחילים חצי שעה אחריהם.

ואמר ועשה אלא שלקראת עלינו לשבח ישב האברך וחשב מה זאת שעשה לי ה' יתברך ככה? בודאי שלא בחינם וחשב שאולי רצון ה' שהוא ילמד קצת את הציבור הקדוש כמה דקות לאחר מנחה וממחשבה למעשה הוא פנה לאחד הגבאים ואמר לו אם אפשר לעשות שיעור קטן ואכן ישבו עימו קבוצה מסודרת והחלו ללמוד, ולאותו בית הכנסת היה מגיע באופן קבוע אדם שהיה רחוק מאוד מתורה ומצוות אלא שנהג להתפלל מנחה ולמרות שאפילו שבת הוא לא שמר, והוא היה אחד שחקני הכדורעגל הטובים בארץ.

והוא הצטרף אחר מנחה גם לשיעור ושיעור גרר שיעור עד שחזר בתשובה שלמה ופרש לגמרי מהמגרש ועבר לבית המדרש וכיום הוא אברך חשוב הוגה בתורה יומם ולילה. והכל החל מהתבוננות פשוטה אך חשובה מאוד. וכל אדם יחשוב תמיד על כל צעד ושעל מדוע ככה ולא ככה והוא יראה את יד ההשגחה.

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

כלומר שהאדם ישים קודם כל על עצמו משפט ומשטר ורק אחר כך על אחרים וכמו שאמר הסבא מקלם, שבתחילה רציתי להחזיר את כל העולם למוטב וראיתי שזה בלתי אפשרי, ואמרתי שלפחות אנסה את כל העיר שלי אבל גם זה לא יצא לפועל אמרתי שלפחות אחזיר את כל משפחתי ומשום מה גם זה לא הסתדר ולכן הגעתי למסקנה אחת ברורה, הלואי ואחזיר בתשובה את עצמי.

וכל זאת כיון שיש לאדם נטיה תמיד לראות היכן השני לא בסדר בו בזמן שהוא לוקה לא פחות במידה דומה. ואם התורה אסרה לאבא להעיד על בנו כיון שהוא אוהבו והוא רואה בו רק צדדי זכות, קל וחומר אדם שיעיד וישפוט את עצמו שזה קשה מאוד שהאדם בעצמו יראה בעצמו צדדי חובה, ולכן התורה מכריזה ואומרת שופטים ושוטרים תתן לך, וכבר נאמר ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו שאם האדם יבער מקרבו את הרע הוא רק יסתכל על אחרים כבר הם יקבלו עליהם יראת שמים.

ומעשה ביהודי ירושלמי נהג מונית שלא שמר תורה ולא מצוות ויצא לו פעם אחת להיות בדרשה של מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט"א והוא התפעל עד עמקי נשמתו מזיו פניו הקדושות ומידיעתו העצומה בתורה, וענותנותו שעולה על הכל, והחליט שהוא חייב לנשק את ידו הקדושה אלא שזה היה נראה יותר דמיון מאשר מציאות גם בגלל הקהל העצום שהיו שם וגם בגלל כל השומרי ראש שמרן שומר עליהם.

אבל כבר אמרו חכמינו (עלי שור ח"א עמ' קכ) אין דבר העומד בפני הרצון, והנהג מונית נדחף בזהירות ועבר, עד שהלא יאומן קרה הוא הגיע ונישק את ידו של מרן שליט"א אלא שקרה לו משהו שהוא בעצמו עמד מופתע הוא הרגיש שעובר לו זרם רוחני מהאצבע הקטנה שברגל עד לראשו ונעשה לו כמו טהרה שאי אפשר לתאר וקל וחומר לכתוב, ובאותו רגע מרטיט הוא הרים עיניו לשמים ואמר לאבא שבשמים אני מקבל עלי תשובה וכיום הוא קובע עתים לתורה בבית המדרש של גיסי רבי משה אליאס שליט"א ואין צורך לומר שהוא שומר שבת ואת כל המצוות.

הרי אתם יהודים אמר השופט מה לכם ולמשפט שדנים לפי הגויים

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'.

אם אנו רוצים לדעת איזה שופטים ה' יתברך רוצה את זה אפשר לדעת לפי מנין הפסוקים בפרשה שהם בעצם תשעים ושש שזה גימטריא בד"ץ - בית דין צדק (ולא בג"ץ שזה גימטריא המן), וכבר אמר השולחן ערוך (חו"מ סימן כ"ו ס"א) שכל מי שהולך לערכאות שלא דנים ושופטים שם על פי התורה הרי זה מרים יד בתורתו של משה רבינו ע"ה. וזה לא משנה אם לשופט בבית המשפט יש כִּיפָּה או כָּפִיָיה כל עוד שהדין לא על פי התורה אסור לך לתבוע את חבירך לשם אלא אם כן ניסית דרך הבית דין הרבני וזה לא הסתדר כגון שהנתבע לא רצה לבוא, אזי הם יתנו לך אישור לילך לבית המשפט ואתה את נפשך הצלת.

ומעשה שהיה לא מזמן בארצות הברית בעורך דין יהודי שהצליח במקצועו ונתפרסם שמו כאחד הטובים עד שמינו אותו לשופט באחד מבתי המשפט המובחרים של ארצות הברית ויהי ביום מן הימים הגיעו אליו שני יהודים ורצו להרצות את דבריהם בפניו כדי שידון אותם, אלא שהשופט סירב ולא רצה לשמוע אותם ואמר להם שהוא לא מוכן לשפוט אותם אך הם התעקשו ולא ויתרו עד שהשופט גער בהם ואמר הרי אתם יהודים מה לכם ולמשפט שדנים לפי חוקי הגויים תלכו לרב שלכם ומה שיאמר לכם על פי התורה כך תעשו.

ואחר כך הוא סיפר להם שהוא בעצמו כשהיה לעורך דין צעיר הוא הלך לקבל ברכה אצל הרבי מלובביץ זצ"ל ואמר לו שהוא רוצה להצליח במקצועו אך הרב סירב לברך ואמר לו הרי אתה יהודי והולך לפי משפטי הגויים איה מקום לברכה?? אלא שהוסיף ואמר אני מוכן לברך אותך אם תבטיח לי שלא תשפוט יהודים לכשתהיה לשופט והסכמתי וכל הצלחתי כיום זה בזכות ברכתו של הרב. והיהודים אכן שמעו לעצתו והלכו לדיון אצל הרב.

במוחו נרקמו מחשבות לילך לאוניברסיטה ללמוד להיות רופא

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

כמה משפט כמה משטר צריך האדם לחשב לפני כל פעולה שחס ושלום לא יפול ברשתו של היצר הרע שטומן לו מלכודות אכזריות ביותר ולכן תורתינו הקדושה מזהירה אותנו להיות זהירים ולשקול בפלס כל דבר קטן וקל וחומר גדול ולפעמים בגלל פעולות כאלה ואחרות כשהאדם לא מתבונן יכול להפסיד הכל.

ומעשה שהיה בזמן החתם סופר זצ"ל שהיתה לו ישיבה לתפארת שכללה כשלוש מאות תלמידים והרב לימד אותם במסירות נפש אדירה יומם ולילה, ובתוך התלמידים היו שני תלמידים יתומים מאב, ופעמיים בשנה היו נוסעים לביתם לחג סוכות ולחג הפסח וחוזרים לישיבה שוב. והיו לומדים בשקידה עצומה. והנה הגיע חג הסוכות ושניהם הלכו לביתם לבקר את האימא ולשהות במחיצתה ולקיים מצות כיבוד אם שנבצר מהם כל זמן היותם בישיבה.

וכשנגמר חג הסוכות בא האחד לרעהו ואמר לו שהוא מתכונן לחזור לישיבה ושיכין מזוודה לצאת לדרך הארוכה, אולם ענה לו הבחור שהפעם הוא לא מתכנן לחזור לישיבה ובמוחו נתרקמו מחשבות לילך ללמוד באוניברסיטה כדי להיות רופא ואמר שאם אין קמח אין תורה. והבחור הראשון נסע לישיבה בלעדיו, כשראה אותו החת"ם סופר אמר לו ברוך הבא אבל היכן החבר הטוב שלך?

הוא העדיף לילך ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשמוע הרב את דברי תלמידו נצטער עד מאוד, ועשה מה שעשה בכוונות ויחודים. ובלילה הבחור השני שרצה ללמוד רפואה חולם חלום, והנה הוא רואה את עצמו שהלך לאוניברסיטה ולומד ומחכים בענייני רפואה ואפילו הפרופסור של האונברסיטה כיבד אותו ואהב אותו מאוד.

אחרי שהלב נטמא כבר הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה

ואחר כשלוש שנים קיבל תעודה של רופא והחל להתעסק בענייני רפואה ושמו הלך לפניו בכל האיזור והפרופסור היה מחבבו מאוד וממליץ עליו לפני האנשים שהוא רופא טוב. ואין צורך לומר שככל שעלתה אצלו הגשמיות כן ירדה לו הרוחניות. ויהי היום והנה הגיע הפרופסור לבקר אותו ואמר לו שהוא מזמין אותו לארוחת צהריים.

ואכן הבחור הגיע והתפריט היה נבילות וטריפות שקצים ורמשים, אלא שהבחור כבר לא הלך בדרך ה' ולכן פיטם את עצמו במאכלי התועבה הנוראיים, ובינתיים הפרופסור אומר לו אתה יודע שיש לי בת רווקה וגם אתה הרי רווק, מה דעתך להיפגש איתה. ואחרי שהוא אכל את מה שאכל והלב כבר נטמא הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה.

ולכן מיד הסכים והם הלכו לתיאטרון ולקולנוע ולגיהנם ובסופו של דבר התחתנו והורידו בית מישראל, ואחר חודש מהחתונה אמר "לאשתו" שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו שנשארה לבד בעירו והוא רוצה להביא אותה שתגור לידם והאשה הסכימה. והוא הלך להביאה לעירם וכשראתה האמא שבנה התחתן עם גויה כמעט ונתעלפה ואמרה לו אני לא אשתה אצלך אפילו מים, ורק אגור סמוך אליכם וכך היה וכעבור שנה נולד להם בן, והגיעו כל הכמרים למסיבה שהוא עשה.

אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין

ובהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה החליט האב שהוא עושה לו יום הולדת גדולה מאוד והזמין את כל אנשי הכמורה והבישופים, ואנשי האוניברסיטה והאוכל היה בשפע גדול ובאמצע המסיבה נכנסה אמו הזקנה אל בנה שישב ליד אשתו ואמרה לו, אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין, כמה חבל שהוא לא יהודי. וכשמוע האשה את דברי אמו החלה לצעוק על בעלה ולקללו.

אתה יהודי ואבא שלי הכריח אותי להתחתן איתך, אני שונאת יהודים והחגיגה הפכה לבזיון גדול וכל הנאספים הלכו למקומם וגם כשהגיעו לביתם היא המשיכה לקללו בצעקות נוראות. והוא יצא לגינתו וחזר כמה וכמה פעמים בשעה מאוחרת בלילה ומהרהר במצבו וחלק מהשכנים ראו אותו איך הוא נכנס ויוצא בשעה מאוחרת בלילה ולא הבינו ולמחרת על הבוקר פתחה האשה בצעקות אימים ואמרה שהיא "מצאה" את בנה הרוג במיטה כשגרונו חתוך.

ומיד באו משטרה והשכנים העידו שראו אותו בשעת לילה מאוחרת נכנס ויוצא כמה פעמים, והובל למעצר, ונגזר דינו להיתלות בכיכר העיר וליוו אותו השוטרים עם אזיקים בידיו לעמוד התליה ולדרכו האחרונה, ניגשה אליו אמו ואמרה לו בני, למרות מה שעבר עליך, תעשה תשובה ותקרא שמע ישראל.

והבן הוריד דמעות חמות ואמר לאמו: חטאתי עויתי פשעתי ואת דרך התורה שמובילה לגן עדן עזבתי ואך דרך הטומאה שמובילה לגיהנום בחרתי ומגיע לי כל זה וכשהעלוהו לעמוד התליה, הוא פתח בשאגה אדירה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ומיד התעורר מן החלום והוא מסתכל סביבו כשכל גופו מכוסה בזיעה קרה ולפתע אמו באה לשמע הצעקה שמע ישראל, ועוד בטרם שהוא קם, אמר לאמו תכיני לי מזוודה אני היום נוסע לישיבה ללמוד תורת אלוקים חיים וקם ונסע אל רבו החת"ם סופר.

והכניסו החת"ם סופר לחדרו והגיש לו כוס תה ואמר לו איך הפרופסור חיבב אותך ונתן לך את בתו לאשה וראית מה עלה בגורלך. התלמיד לא האמין למשמע אזניו שהרי הוא לא סיפר זאת לשום אדם? ועוד בטרם הספיק להבין אמר לו רבו, בסך הכל הראו לך מהשמים את העתיד אם היית הולך לאוניברסיטה זה מה שהיה קורה לך בדיוק ואשריך שחזרת ללמוד תורת ה'.

מהאש יצאתם והאש תאכלם

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

יש שערים בחיים שאתה לא יודע מה מצפה לך מאחרי השער ואולי כדאי לא לנסות לדעת מה נמצא שם כי אולי זו סתם מלכודת נוראה או מוקש אלא שהסקרנות לפעמים גוברת על השכל וזה מה שקרה לשני בחורים מישיבת פונוביז' המעטירה סטו מן דרך התורה הקדושה והעדיפו ללכת לצבא וכיון שהם יצאו מן התורה חלה אצלם הידרדרות נוראה בעבודת ה'.

וביום מן הימים רחמנא ליצלן שניהם נשרפו בתוך אחד הטנקים של הצבא וכשהודיעו את זה להרב שך זצ"ל אמר להם הרב זה פסוק מפורש בספר יחזקאל (טו, ז) מהאש יצאתם והאש תאכלם, שהרי התורה היא אש וכשהאדם עוזב את האש של התורה האש האחרת אוכלת אותו. ומעשה נוסף שהיה בישיבה תיכונית בקרית נוער בירושלים תובב"א שאחד הבחורים בשם אלי' אוסטרייכר שקיבל צו גיוס והיתה בידו הברירה או להמשיך ללמוד תורת ה' או לילך לצבא.

וניגש הבחור לראש הישיבה ושאל אותו מה אני עושה? אמר לו ראש הישיבה אני מציע שתלך לצבא ותהיה חייל למופת, ואכן הבחור התגייס לצבא ובד בבד עזב את צבא ה', הוא ניגש לחדר אוכל והתבייש ליטול ידיים, ואחר האוכל התבייש לברך ברכת המזון, ובליל שבת כולם ישבו לראות טלויזיה אז לא נעים לשבת לבד והוא מצטרף לחבורה, עד שגם הכיפה ירדה מן הראש, ואחר חצי שנה הבחור נהרג בהיתקלות עם מחבל.

תאסוף את כל הישיבה שכללה אלפיים תלמידים שיקראו תהילים לעילוי נשמתי

אלא שהסיפור לא נגמר כיון שהבחור הופיע בחלום לראש הישיבה שלו ואמר לו אני תובע אותך לבית דין של מעלה אם היית אומר לי להמשיך ללמוד תורה הייתי מאריך ימים ומתחתן ומביא ילדים לעולם ומציל את העולם בתורה שלי, אבל כשהלכתי לצבא התקלקלתי מאוד ואפילו על עצמי לא הגנתי ומצפים לי עונשים חמורים ורק אחר כך אקבל את מקומי במחיצת הצדיקים שנהרגו על קידוש ה', ואתה אשם בכל זה!

ראש הישיבה קם בבהלה ושטף את פניו ולא ידע מה לעשות, וכך בכל לילה, והרב הלך לישון בשבת בצהריים בתקוה שאולי הפעם הוא לא יפריע את מנוחתו כי בשבת הגיהנום לא פועל, אבל הבחור הופיע שוב ואמר לו אתה תנוח ואני אסבול? שאל אותו ראש הישיבה מה אני יכול פה בעולם הזה לעשות בשבילך ואולי זה יעזור קצת. אמר לו הבחור אני רוצה שתאסוף את כל הישיבה שכללה 2,000 תלמידים ושיקראו תהלים לעילוי נשמתי.

מיד קפץ הרב מן המיטה ואסף את כל בני הישיבה ועד לשעת מנחה ישבו כל התלמידים שהרבה מהם הכירו את הבחור בהיותו בישיבה וכאב להם מאוד עליו וקראו תהלים ושפכו את נפשם לפני ה' שירחם עליו ויצילהו מרדת שחת והיה מעמד של יום הכיפורים באותה שעה. ובלילה כשהרב שכב לישון שוב הופיע הבחור אך הפעם הוא היה נראה שליו ושמח ואמר לרב תנוח דעתך שהנחת את דעתי אבל אם יבוא תלמיד לשאול את מה ששאלתי אני מקווה שתדע מה לענות.

למה דווקא עגלה ערופה שלח יוסף לאביו

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'.

אחד השערים החשובים ביותר של האדם אלה העיניים, שאם את זה ישמור האדם, כתב השל"ה לתלמידו כשישמור עינים ופה יגיע לכל שערי הקדושה וכן כשהשבטים הקדושים הלכו להגיד ליעקב אבינו ע"ה שיוסף עדיין בחיים הוא לא האמין עד שהוא ראה את העגלות לרמוז לו את העגלה הערופה והאמין, אלא שהשאלה נשאלת למה דוקא לימוד של עגלה ערופה היה צריך יוסף לשלוח לאביו?

אלא יעקב אבינו ידע שעיקר הבעיה של יוסף היא בקדושתו שהרי הוא יפה תואר מאוד ומצרים זה מקום של טומאה נוראה וממילא חלילה יוסף הצדיק עלול לאבד קדושתו ואת כל זה הבין יוסף הצדיק ולכן שלח לו עגלה ערופה שהרי נאמר בעגלה ערופה ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו, שיוסף הצדיק רומז לאביו שהעינים שלו לא ראו דברים אסורים וממילא ידינו לא שפכו את הדם הזה, כמאמר הפסוק ידיכם דמים מלאו שזה נאמר על המשחית לבטלה.

כלה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה

וזה מה שרמז רבי שמעון במשנה (פ"ב דאבות) שהדרך הישרה שיבור לו האדם היא 'הרואה את הנולד', שלפי הדרש רצה לרמוז שמי הוא ואיזה הוא שראוי להקרא חכם? מי שמבין שהרואה דברים אסורים גורם שיהיה נולד שזה לבטלה, ואמרו חז"ל (תענית כד.) כלה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה, שחוץ מהפשט שאם היא בעלת חסד ועיניה יפות ולא קמצנית אין מה לבדוק, וכמו שאליעזר עבד אברהם בדק את רבקה אימנו.

עוד מסביר רבי אהרן ראטה זצ"ל שכלה זו הנשמה וכשהיא עולה לשמים בודקים בעיקר את העינים ולכן אמרו שכלה שעיניה יפות שזה טהורות, אינה צריכה בדיקה שוודאי שהכל אצלו טהור מה שאין כן אם העינים פגומות גם אין צריך בדיקה כי וודאי שהכל טמא, אלא שאין להשוות בין דורות שעברו לדור הזה.

כי בודאי מי שבדורנו נזהר ושומר על עיניו וקדושתו כבר אמר החפץ חיים זצ"ל שדורות הקודמים זה בחינה של חייל באימונים וממילא גם דרגותיו באות אחת לכמה שנים טובות וגם אם הוא בורח מן הצבא אזי עונשו המקסימלי זה כמה ימים או שבועות בבית הסוהר, ואילו כשהחייל בשדה הקרב והוא מוכיח את עצמו ונלחם בחירוף נפש אזי הדרגות באות מאוד מהר.

כולם ידעו שהוא חוטא ושוטה ובורח מהגן אל פח הזבל

אבל אם הוא בורח אוי לו ואוי לנפשו ומקפחים את שוקיו על זה שהוא גורם לאחרים פחד נורא, והוא הדין בין דורות שעברו לדורות אלו שדורות קודמים זה היה בחינה של אימונים ולכן היה צריך ללמוד יום ולילה בשקידה נוראה עם צומות וסיגופים, ועוד ועוד, וגם מי שהיה יוצא מבית המדרש לרחוב זה לא היה משפיע כל כך על האחרים שידעו כולם שהוא שוטה וחוטא וברח מהגן אל פח הזבל.

אבל בדורנו שזה שעת קרב ממש והאדם שמתגבר על יצרו ותאוותיו דרגותיו גודלות פי כמה וכמה מדורות קודמים וגם אם התורה שלו אינה בדרגה של הדורות הקודמים, אלא שהיום מי שבורח מעולם התורה אומר החפץ חיים שעונשו חמור שבעתיים כי זה לברוח משדה הקרב, וגם אם האדם רואה שהוא נפל כמה פעמים יקום ולא יתייאש וימשיך בקרב ושכרו יהיה עצום.

שהרי זה דומה לשני חיילים שהלכו לקרב ואחד מהם חטף כדור בכתף וחבש עצמו בזריזות והמשיך להילחם עם הכאבים, ואחר כך קיבל כדור גם ברגל ושם תחבושת, והמשיך להילחם כשהוא צולע, ואילו החייל השני לא חטף שום כדור ושום פצע, ובסופו של דבר השניים הללו ניצחו במערכה והרמטכ"ל העניק את הדרגות הגבוהות ביותר לפצוע ואת הקטנות יותר לשני.

והסביר הרמטכ"ל ואמר שברגע שאדם מקבל פציעה קשה וממשיך להילחם זה מראה על מסירות נפשו לדבר והוא הדין בעבודת ה' שגם כשהאדם נפל חלילה ומעד בעבודת ה' לא יתייאש, אלא יקום ויחבוש את פצעיו הרוחניים וימשיך להילחם ביצריו הרעים ושכרו עצום ונורא מן השמים, ואומר הסטייפלר רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל שעיקר התשובה זה לקום מהנפילה, אלא שעם זה צריך לזכור טוב טוב, שאסור ליפול בכוונה ולומר שזו ירידה לצורך עליה כי כבר הבטיחו חז"ל שכל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ומעשה במהרש"ם (הרב מרדכי שלום הכהן שבדרון) סבו של המגיד הירושלמי הרב שבדרון, שחלה במחלת הטיפוס ומחלתו גברה מיום ליום, ובאחת הלילות חולם הרב שהוא נמצא בבית דין של מעלה ומתחילים לדון אותו ואחר דיון ארוך בדין יצא הרב מחוייב בדין, והשליח יצא ועף איתו באויר למקום המיועד לו, והנה לפתע הופיע שליח אחר לקראתם, ואמר לשליח שקיבלו הוראה להחזירו לבית הדין וחזרו לבית הדין והיה שם סניגור בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב.

אני מקוה שאתה לומד בהתמדה כמו שהעדתי עליך

ואמר לבית הדין על מה ולמה אתם רוצים להעניש את הצדיק הזה והרי הוא לומד הרבה תורה, אמרו לו את התורה שלו אפשר לבטל בפריחה אחת, אמר להם הרב גם בדור הזה הגלות הנוראה הזו עד שיש אברך והוגה בתורה יום ולילה אתם עוד עושים איתו חשבונות, וישבו לעיין שוב בדינו ויצא זכאי בדין, והוא קם בבוקר והנה חלום אלא שהמחלה גברה מיום ליום והמהרש"ם אמר לאחיו שיסע לצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב ויתן לו פדיון של כסף ויבקש מהרב שיברכהו ברפואה שלימה.

ואחיו אכן הלך וביקש מהצדיק שיעתיר בתפילתו על אחיו והביא לו את הפדיון, אמר הצדיק, תבשר לאחיך שהוא יהיה שלם בגופו שלם בממונו ושלם בתורתו, ושמח האח מאוד וחזר לבשר לאחיו על הבשורה הטובה וכדברי הרב כן נעשה. והמהרש"ם קם ממיטת חוליו. וכשהבריא החליט לילך כדי להודות לצדיק שלא ראהו "מעולם" וכשהגיע לחדרו של הרב קפא על מקומו וכמעט שנתעלף שהרי הוא הוא הצדיק שלימד עליו סנגוריא בבית הדין של מעלה ואחר שהתאושש אמר לו רבי לוי יצחק אני מקוה שאתה לומד בהתמדה כפי שהעדתי עליך בבית דין של מעלה.

כמו שחרישה זה הכנה לזריעה כך השועל הזה זה הכנה לגאולה

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

כפי שהזכרנו במאמר הקודם שעינים ופה הם שערים חשובים מאוד, יש בהם עוד דבר, שמהעין יוצאים הדמעות וזה דוקא משם, כי רוב העבירות באות דרך העין, ואילו מהפה יש את החיוך והצחוק, ויש לאדם לדעת שיש עת לבכות ועת לשחוק, ולכן ישים האדם משפט ומשטר על שערים אלו וידע מתי לצחוק ומתי לבכות.

ומי לנו גדול מהתנא רבי עקיבא שידע לקיים זאת היטב (מכות כד.) וגם כאשר רבי עקיבא רואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים שחבריו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע פרצו בבכי קורע לב, הוא ידע לצחוק, וכששאלוהו חביריו: על מה אתה צוחק? שאל אותם: על מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שנאמר בו "והזר הקרב יומת" שועלים הלכו בו, ולא נבכה?

אמר להם: זו הסיבה שאני צוחק, שכתוב (ישעי' ח) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, שהרי אוריה היה בתקופת בית המקדש הראשון ואילו זכריה היה בבית המקדש השני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתוב (מיכה ג) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" וכו', ובזכריה כתוב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקנים ברחובות ירושלים".

עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה שציון שזה בית המקדש יחרב ושועלים יהלכו בו, וכמו שחרישה זה הכנה לזריעה, כך השועל הזה זה הכנה לגאולה, והייתי מתיירא שלא תתקיים נבואת זכריה שישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

ומה אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה

ועוד מובא שם בגמרא (מכות כד.) שרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו מהלכין בדרך ושמעו את קול החגיגות של רומי של המסיבות שלהם ממרחק של כמאה ועשרים קילומטר והתחילו לבכות, ואילו רבי עקיבא צוחק, אמרו לו: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו הללו כושים שמתשחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט ואילו אנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אמרו לו: ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

ועוד מובא בחז"ל כשהגיע יום הכיפורים שאחר החורבן הנורא של בית המקדש, היו העם בצער נורא שהרי הם ראו איזה יום כיפור היה להם רק לפני שנה עם הכהן הגדול והקרבנות ובגדי לבן ובגדי זהב ושעיר לה' ושעיר לעזאזל ולשון של זהורית וקטורת וקודש הקדשים שהכהנים והעם כשהיו שומעים את הכהן גדול אומר את שם המפורש היו כורעים וכו' ואילו עכשיו מה יש? חורבן נורא, לא קטורת ולא שם המפורש ולא כהן גדול מי יבוא לנחמם מי יבוא לשמחם?

שוב הופיע רבי עקיבא ואמר להם אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים הוא מטהר אתכם שנאמר (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'", כלומר עד עכשיו היינו צריכים שליח שיכפר עלינו ויעבוד את כל העבודות בשלימות, אבל עכשיו בלי שליחים אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו מטהר אותנו מעוונותינו.

רק אצל רבי עקיבא הוא ימצא שמחה ברגל

וכן בהגדה של פסח אנו מוצאים שרבי אליעזר ורבי יהושע ורבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היו מסובין בבני ברק וכו', והרי הגמרא (סוכה כז:) אומרת שרבי אליעזר משבח את העצלנים ברגל ולא יוצאים חוץ לביתם, ואם כן מה קרה הפעם שרבי אליעזר בעצמו שהיה גר בלוד והלך לרבי עקיבא תלמידו בבני ברק? ומתרצים שזה היה שנה לאחר החורבן ועדיין היה עצבות נוראה שוכנת בקרבם, אבל ברגל חייב לשמוח, ורבי אליעזר ידע שרק רבי עקיבא שרואה כל דבר בעין טובה ובצורה חיובית וגם אם דבר נראה רע מאוד הוא מתעלם מן הרע והופכו לטוב ורק שם אצל רבי עקיבא רבי אליעזר ימצא שמחה ברגל.

והדבר הקשה מכולם הוא שהוציאו את רבי עקיבא לשוק והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל לא יום אחד ולא יומיים אלא ארבעים יום, מתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים, והרשעים הללו, אפילו שיש להם כבוד מינימלי למתים שלא מוכרים את בשרם, את בשרו הטהור של רבי עקיבא הם היו סורקים וחותכים, ולאחר מכן מוכרים באיטליז כדי לבזותו.

צדיק ה' בכל דרכיו, אל אמונה ואין עוול

ומה אומר רבי עקיבא כשהיו סורקים בשרו? האם הוא בכה? האם הוא רגז? האם הוא צעק? האם הוא אמר זו תורה וזו שכרה? חס ושלום, רבי עקיבא היה אומר על כל שריטה "צדיק ה' בכל דרכיו", "אל אמונה ואין עול", וגם ביום האחרון ביום הכיפורים שרבי עקיבא נתייסר ביסורים נוראים שלא נשאר כבר בשר לסרוק, ותלמידיו סובבו אותו ואמרו לו: רבינו עד כאן? הרי אתה יכול במילה אחת לכלות אותם?

אמר להם רבי עקיבא: כל ימי חיכיתי וציפיתי לזה, שהרי נאמר "ואהבת את ה' אלוקיך וכו' בכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? ואמר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ויצאה נשמתו באחד, ויצאה בת קול מן השמים ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

אלא שבכל זאת מצאנו מקום אחד שרבי עקיבא בכה אבל ממש בכה, והיכן רבי עקיבא בכה? כשהגיע לפסוק (במדבר ל, ט) "וה' יסלח לה", שמדובר שם לגבי אשה שנדרה לא לשתות יין, ושמע בעלה והפר לה את הנדר, אלא שהיא לא ידעה מזה שהוא היפר לה ולא התגברה ושתתה יין, וכשבאה לביתה אמר לה בעלה זה בסדר שתית בהיתר כיון שהפרתי לך את הנדר, אבל התורה אומרת "וה' יסלח לה". שמסביר רש"י שהיא צריכה לעשות תשובה על זה, שהיא לא ידעה שהיא עשתה זאת בהיתר.

כמה סליחה צריך לבקש מה' יתברך על עבירה שהיא באמת עבירה

ורק על עצם זה שהיא חשבה שהיא עושה איסור ושתתה יין, למרות שזה היה בהיתר, היא צריכה לעשות תשובה, ולבקש מה' יתברך סליחה. על זה בכה רבי עקיבא, שאם רק שהיא חשבה שזה עבירה ועשתה, היא צריכה לבקש סליחה נוראה מה' יתברך למרות שזה לא עבירה, כמה סליחה צריך לבקש מה' יתברך על עבירה שהיא באמת עבירה.

זאת אומרת לסיכום, על שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים הוא לא בכה, על המסיבות של הגוים שהם שמחים ואנו בצער ועניים הוא לא בכה, על חורבן בית המקדש ואין כהן גדול וקטורת הוא לא בכה, על זה שסורקים ומקלפים את עורו בסכינים מושחזים הוא לא בכה, אבל על עבירה שצריך לעשות תשובה שם המקום לבכות.

וזה התורה רומזת לנו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", "עת לבכות ועת לשחוק". זה שיש פנצ'ר ברכב זה לא סיבה לבכות, וגם אם המנוע הלך והמשכנתא חזרה, לא בוכים. וגם אם אין מה לאכול, לא בוכים. אבל אם חלילה התפללת לא בכוונה, או שבלי כוונה נגעת במוקצה בשבת, או חלילה שכחת לברך, או לא נטלת מים אחרונים, או ראשונים על אחת כמה וכמה צריך לבכות. ויהי רצון שיקויים בנו הפסוק (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". (דרשות המגיד).

לתדהמת כולם הילד סירב לילך איתם לאמריקה

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'.

יש שערים ויש שערים, יש כאלה שמפתים מאוד והרבה נכספים ורוצים להגיע אליהם ויש שערים שאינם מפתים כלל אבל הם חשובים מאוד, וזה מה שאומרים בהבדלה בצאת השבת להבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך. ולכאורה כל ילד קטן יודע להבדיל בין אור לחושך? אלא יש אור שנראה כחושך ויש חושך שנראה כאור, ולכן אמר לפני כן בין קודש לחול שגם שם צריך הבחנה רבה ויש דברים שנראים כמו חול והם קודש ויש דברים שנראים כקודש והם חול גמור. הבה ונראה שתי מעשיות קצרות ומזה נבין קצת יותר.

מעשה בילד שגדל בעיר לומז'ה עיר של תורה ויראת שמים ובהיותו בגיל עשר, אביו ואמו וכל משפחתו החליטו לילך לשערי האומה הריקה הלא היא אמריקה, ולתדהמת כולם הילד סירב לילך איתם לאמריקה בטענה צודקת שהוא מפחד להתקלקל. והוריו לא האמינו למה ששומעות אזניהם, היתכן? ילד בגיל עשר ישאר לבד, אבל לאט לאט הם הבינו שהילד בגיל עשר שנים לגילו אבל בשכלו הוא הרבה יותר גדול ובלית ברירה הם נסעו לאמריקה והשאירו את הילד בלומז'ה.

ואביו לא שלח לו כסף במשך חודשיים בתקוה שאם לא יהיה לו כסף הוא ימהר לבוא לאמריקה, אבל זה לא עזר, כי לילד הצדיק הזה לא הפריעו כלל דברים גשמיים, וה' דאג לכל מחסורו, ולימים נודע שמו בישראל הלא הוא הגאון הנודע הרב אליהו לופיאן זצ"ל (ראש ישיבת כנסת חזקיהו ומחבר הספרים לב אליהו).

המקום הכי בטוח בזמן המלחמה זו הישיבה אמרה האמא

ולעומת זאת היה מעשה בבחור שלמד בישיבתו של הרב אהרון קוטלר בחוץ לארץ, אלא שלפתע פרצה מלחמת העולם והישיבה נסגרה, והרב אמר לכל התלמידים שילכו לביתם והבחור צעד ברגל לביתו שהיה מרוחק עשרות קילומטרים מהישיבה והגיע לביתו סוף סוף, אלא שאמו האלמנה לא הבינה ושאלה אותו איך כך באמצע סדרי הלימודים אתה מגיע הביתה?

ענה הבחור, הרב סגר את הישיבה כיון שפרצה מלחמה מסוכנת ולהישאר בישיבה זה סכנה! אבל האמא לא קיבלה את דברי בנה ואמרה לו אני בטוחה שהמקום הכי בטוח בזמן המלחמה זו הישיבה, אבל כיון שכבר הגיע שעת לילה תוכל לישון פה אבל מחר בבוקר אתה חוזר לישיבה, הבחור הרכין את ראשו ואמר לאמו שמחר בבוקר הוא יחזור לישיבה, ואכן בבוקר לאחר התפילה הבחור נפרד מאמו האלמנה וצעד רגלי אל הישיבה שוב פעם את כל הדרך הארוכה.

וכשהגיע לישיבה ניגש לראש הישיבה ואמר לו: אמא שלי אמרה שהמקום הבטוח ביותר זו הישיבה ולכן חזרתי, הסתכל הרב על הבחור התשוש מן הדרך הארוכה שעשה הלוך וחזור וראה גם שנעליו נקרעו לגמרי, ואמר לו אני רוצה לעשות איתך עסק, את הנעליים הללו תתן לי ואני אתן לך נעליים חדשות. וכמובן שהוא הסכים, והיכן הרב שם את הנעליים הקרועות? האם בפח הזבל, או אולי במחסן? לא ולא, הוא הניח אותם בויטרינה שלו בסלון, והבחור גדל ונודע שמו לתהילה הלא הוא הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פונביז', עד כאן.

והמעשה הראשון נראה שהוא לא קיים את דברי אביו ואמו לנסוע לאמריקה שנראה כחוסר כיבוד אב ואם, אבל זה קודש כי תורה מעל הכל. והיה צריך הבחנה מדוייקת מה קודש ומה חול, מה אור אמיתי ומה החושך, ואילו במעשה השני אנו רואים את הרב לוקח את הנעליים שנראות כדבר הכי גשמי שיש והרב עושה מזה קישוט רוחני לסלון.

הוא החביא את כל כספו בין חביות היין

(שם)
שופטים ושוטרים תתן לך וכו' ושפטו את העם משפט צדק.

כידוע שבשביל לשפוט בצדק צריך הרבה סיוע משמים כדי להוציא את האמת לאור ואת הדין לאשורו, ובלי סיוע מן השמים לא יעזור לשופט שום דבר עם כל שכלו, וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ז.) שלעולם יראה הדיין כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו ואסור לו לטעות והוא צריך להיות מתון בדין.

ומעשה שהיה בבחור שעבד למחייתו אצל סוחר יינות יהודי שהיה לו יקב גדול מאוד של יין, והבחור עבד אצלו כמה שנים והצליח לחסוך סכום כסף גדול מאוד, אלא שלא היה בנק ואת הכסף הוא החביא באמתחתו, ויהי היום וזה היה לפני כניסת שבת והבחור לקח את כל כספו והחביא אותם בין החביות של המרתף ששם נמצא כל היין, אלא שבמוצאי שבת כשהוא בא לקחת את כל כספו חשכו עיניו, ולא ידע מה לעשות כיון שהכסף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, עמל של שנים רבות ילך לטמיון?

וכי הרב חושד בי שאני גנבתי?

אבל הבחור לא התייאש והלך לרב וסיפר לו את כל המעשה, שאל אותו הרב האם אתה חושד באדם מסויים? כן, ענה הבחור אני חושד מאוד בבעל הבית כי הוא יודע שיש לי סכום גדול מאוד של כסף ורק לו ולי יש מפתח למרתף היינות, ואילו לשאר הפועלים הגויים אין כניסה כלל, שלח הרב את השמש לקרוא לבעל הבית ואכן הוא הופיע, שאל אותו הרב מה יש לו לומר על טענת הבחור?

אין לי מה לומר, אמר בעל הבית וכי הרב חושד "בי" שאני גנבתי? ודאי שאני לא חושד בך שתעבור על התורה הקדושה ותגנוב שהרי יהודי לא עושה עבירה, אבל יש לנו בעיה חדשה שאם אתה לא נכנסת למרתף אזי גוי נכנס, ואם כן צריך אני להכריז על היין שלך שהוא יין נסך עד להודעה חדשה ובתוך כך קרא לשמש וביקש לומר לו זאת.

אבל בינתיים בעל הבית כמעט והתעלף שהרי כל פרנסתו מהיין, ופנה אל הרב ואמר לו כבוד הרב מחילה, אני הגנב, אני לקחתי את הכסף של הבחור. אני לא מאמין לך, אמר הרב, אתה אומר זאת רק בשביל להציל את כל חביות היין, אבל בעל הבית התעקש ואמר אני ארוץ לביתי מיד ואביא את כל הסכום כמות שהוא, והבחור יגיד אם זה שלו, אמר לו הרב, אכן תעשה כך, ובעל הבית רץ כצבי ומיד חזר עם הכסף, והבחור אמר שאכן זה בדיוק כל הכסף שלו והכל בא על מקומו בשלום. (ענף עץ אבות, למרן הגאון הרב עובדיָה יוסף שליט"א).

זה שלי וזה שלי והכל הכל שלי

(שם)
שופטים וכו' ושפטו את העם משפט צדק.

מעשה בשתי שכנות שתלו כביסה בחצר, כל אחת בחבל אחר, אלא שבא גנב ולקח בגדים שהיו תלויים בחבל אחד וברח, ויצאו לאחר מכן שתי השכנות וראו שנגנבו בגדים בחבל אחד וכל אחת טענה שמה שנשאר זה שלה ומה שנגנב זה של חברתה, וכך שתיהן צעדו לבית הרב וטענו את טענותיהן. אמר להן הרב תביאו את הבגדים לכאן ונדון בענין.

והן הביאו אליו את הבגדים שבחבל, והרב ביקש מהן לצאת לבינתיים מהחדר, וקרא לאשתו ואמר לה: הביאי לי קצת בגדים מכובסים משלך, ואשתו הביאה. ואז אמר הרב לאשה הראשונה לבוא ואמר לה שתסתכל בבגדים ותראה מה שלה, ומה לא שלה, והיא הסתכלה ואמרה זה שלי וזה לא שלי, זה שלי וזה לא שלי, ואז הרב אמר לה לצאת. וקרא לאשה השניה ואמר לה להסתכל ולראות מה שלה, והיא "התבוננה" ואמרה זה שלי וזה שלי, וזה שלי והכל הכל רק שלי. אמר לה הרב הכל לא שלך, ופסק את הדין לאמיתו ונתן לאשה שדיברה אמת את שלה. (ענף עץ אבות למרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א).

היצר הרע השתלט עליו ואמר לו תהפוך לעשיר מהאגדות

(שם)
שופטים ושוטרים וכו' ושפטו את העם משפט צדק.

מעשה שהיה באלמנה עשירה מאוד שהוצרכה לנסוע לכמה שבועות מחוץ לעיר, אלא שהיא פחדה מאוד פן יבואו גנבים לביתה, ולכן קנתה כדים של חרס והניחה בפנים את כל מטבעות הזהב שהיו לה, ומלמעלה כיסתה את זה בדבש כדי שלא ירגישו, וביקשה מקרוב משפחתה אם הוא יכול לשמור לה על הכדים של הדבש כי היא תעדר מהעיר לכמה שבועות, והוא הסכים בחפץ לב. ואכן באו סבלים ולקחו הכל לבית האיש והוא הניח את זה במחסן צדדי.

והאשה האלמנה הלכה לדרכה, ואחר כמה ימים האיש הנ"ל עשה חתונה לבנו ובאמצע החתונה היה חסר להם דבש. ובעל הבית נזכר שהאשה הפקידה בידו כדים של דבש והחליט להשתמש בדבש הזה, ואחר כך להחזיר דבש אחר, ומיד רץ למחסן והחל לרוקן את הדבש אלא שאחר מעט דבש הוא שמע קול אחר והוא רואה שזה מטבעות זהב לרוב והוא בדק בכד השני ובשלישי ובכל הכדים ובכולם היה זהב לרוב, ויצרו הרע השתלט עליו, ואמר לו: הנה אתה הופך לעשיר מהאגדות.

ולמחרת כבר הוא מילא את כל הכדים בדבש, ואת המטבעות שמר לעצמו. וכשחזרה האלמנה לביתה הלכה לבדוק מה עם הפקדון, ואמר לה האיש: הכל בסדר, זה מונח באותו מקום, והסבלים הרימו את הכל והביאו את זה לבית האלמנה. אלא שהיא הרגישה שהפעם משום מה הם הולכים יותר בקלילות, והחלה לחשוד.

הוא גנב את כל הזהב והניח שם רק דבש טענה האשה

ואחר שהלכו הסבלים היא ניגשה לכדים בשביל לבודקם, וחשכו עיניה, כל העושר הרב שהיה לה נגנב, ועכשיו אין לה עדים וראיות וכמעט שנתעלפה, אך בכל זאת לא נתייאשה האשה והלכה לבית הדין של שאול המלך ותבעה אותו לדין וסיפרה שהיא הביאה לו כדים מלאים מטבעות זהב ורק למעלה היה קצת דבש והוא גנב לה את כל מטבעות הזהב והניח רק דבש.

ואז פתח את פיו האיש הגנב ואמר: אני לא יודע מה היא רוצה ממני, היא הביאה לי דבש בלבד וקיבלה דבש, וכי זו התודה רבה שמגיע לי על זה ששמרתי לה בחינם על כל הדבש שלה, ואדרבה אם יש לה עדים שהיו לה מטבעות זהב שיבואו להעיד, אין זה אלא שהיא רוצה לגנוב ממני בלא סיבה ולנצל את "טוב לבי". ואז שאל שאול המלך את האלמנה הבוכיה אם יש לה עדים או ראיות והיא אמרה שאין לה, כי היא העדיפה לשמור את הענין בסוד. אמר לה המלך: בלי עדים אני לא יכול לעזור לך והכלל אומר המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, וכך נסתיים הדין וכל אחד הלך לדרכו.

דוד המלך לקח את הכדים וניפץ אותם על הקרקע

והאלמנה הבוכיה הלכה כשדמעתה על לחייה, ופתאום עובר ילד קטן אבל חכם, הלוא הוא דוד מלך ישראל, ושאל את האלמנה למה את בוכה, מה קרה? וסיפרה לו האלמנה את סיפורה כשניכר הייאוש בין עיניה. אמר לה דוד המלך: לכי תביאי חלק מכדי החרס לבית הדין ואני אבקש רשות מהמלך לדון אתכם, ואולי צדקתך תצא לאור. ומיד הלך דוד המלך שהיה עדיין ילד קטן, וביקש רשות מהמלך לדון אותם למרות גילו הרך, ואולי בכל זאת אם זה לא יועיל זה לא יזיק. ושאול המלך הסכים. ואכן קראו לאיש הנ"ל שוב פעם לבית הדין, והאשה באה בינתיים עם שנים שלושה כדי חרס מביתה. ואולם בית הדין נתמלא מפה לפה לראות היעמדו דברי הילד אשר מנסה לדון. והחל דוד המלך במשפט ושאל את האשה את השאלות והיא חזרה על סיפורה שוב, ואילו האיש הנ"ל שוב אמר את דבריו הקודמים.

ואז פנה דוד המלך לאשה ואמר לה: האם יש לך עדים או ראיות לדברייך? לא, אין לי שום עדים. כבר אמרתי בדיון הראשון. ואז לקח דוד המלך את הכדים וניפצם על הקרקע והחל בודק את השברים אחד אחד ופתאום עצר דוד המלך ואמר מדוע את אומרת שאין לך עדים יש לך פה כמה עדים ובאמרו זאת הרים דוד המלך כמה מהשברים והראה למלך שדבוקים בהם מטבעות זהב בתחתית שזו הראיה הכי טובה שאכן כן היו כאן מטבעות זהב לרוב. ומיד האיש הוריד ראשו בבושה נוראה, והמלך חייבו לילך ולהביא את כל כספה של האשה האלמנה, ועל זה נאמר "ושפטו את העם משפט צדק".

העשיר ביקש סכום פעוט שבקושי מכסה את הקרן

(שם)
שופטים ושוטרים וכו' ושפטו את העם משפט צדק.

המילה משפט פירושה דין, ואילו המלה צדק יותר דומה למילה צדקה, ולכאורה אם זה דין זה לא צדקה, ואם זה צדקה זה לא דין? וכן אנו אומרים בתפילה מלך אוהב צדקה ומשפט. ויובן הדבר על פי משל לעשיר גדול שרצה מאוד לעזור לקרובו העני, אלא שהוא ידע שהעני מאוד ביישן ולא ירצה ליהנות ממתנות בשר ודם ולכן מה עשה? קרא לקרובו העני וביקש ממנו למכור בשבילו כמה מוצרי חשמל שהוא עצמו בתור עשיר מפורסם לא מכבודו להסתובב ולמכור, וכמובן את הרווחים שלו הוא יקבל.

ובינתיים הלך העשיר לחביריו ונתן בידם כסף לקנות ממנו את המכשירים. ומיד הלכו אל העני ואמרו לו שהם שמעו שיש לו מוצרי חשמל נדירים והם מעוניינים לקנות, ועוד לפני שהוא אמר את הסכום הם נקבו בסכום פי כמה מהמחיר, ותוך דקות ספורות נגמרו כל המכשירים. והוא חזר לעשיר והעשיר ביקש רק סכום פעוט שמכסה בקושי את הקרן. וכן עשה לו העשיר כמה פעמים עד שהעני כבר הפך להיות כמעט לעשיר.

והנמשל ברור, שהקדוש ברוך הוא לפני המשפט קודם כל מלמד עלינו סניגוריא ומצוה אחת קטנה שאנו עושים נחשבת להרבה מאוד, ומלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות ומעביר ראשון ראשון, ולא עוד אלא שמרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים ועוד ועוד, ורק אחר כך יושב לדון את היהודי.

וכן הדיין בבית הדין צריך לשפוט משפט צדק, ובפרט בזמן שהיה בית המקדש שבית דין שהיה הורג נפש אחת לשבעים שנה היו קוראים לבית דין בית דין קטלני, כי התורה אמרה לדיינים "והצילו העדה" ולנסות כמה שיותר לזכות אותו, גם אם הוא חילל שבת בפרהסיא, וכן כל עבירה שיש בה מיתת בית דין, כיון שה' יתברך נשבע (יחזקאל לג, יא) "חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה", וכאן הקדוש ברוך הוא מלמדנו שאין רצונו בהשחתת עולם אלא בתשובת הרשעים, וכמו שאומרים בתפילה, הרוצה בתשובה, ולא רק הקדוש ברוך הוא חפץ בתשובה, אלא גם הצדיקים מוכנים לעשות הכל בשביל שעוד יהודי יעשה תשובה, ואת זה נראה מהמעשה הבא:

יעקב המוסר כשהוא מבטיח להלשין הוא מקיים

מעשה שהיה בסבא משפולי שביום שישי אחד נסע בעגלה עם עוד כמה אנשים כל אחד לדרכו הוא, והנה הרב רואה שהדרך תתארך יותר והם עלולים חלילה להגיע אחר כניסת השבת, לכן מיד פנה לעגלון ואמר לו שיעצור לו, העגלון חשב שהרב צוחק כיון שזה ממש באמצע שום מקום, אבל הרב אמר לו שהוא מתכוין ממש ברצינות וירד מן העגלה. והחל לפסוע במהירות בתקוה שימצא מקום יישוב עוד לפני השבת וה' היה בעזרו ואכן הוא מצא איזה כפר קטן על אם הדרך ונכנס לתוכו.

והוא ראה שבכפר יש גם יהודים וגם גוים, ובינתיים הרב ראה איזה יהודי עובר, ושאל אותו על מצב הרוחניות בכפר, והשיב לו האיש שהכל בסדר ואין שום בעיות, כולם שומרי שבת, מניחי תפילין ואין בם עיקש ופתלתול. ואולי בכל זאת, הקשה הרבי והסביר לאיש שהוא הסבא משפולי והוא רוצה מחר לתת דרשה בבית הכנסת והוא רוצה לדעת על מה לדבר. שמע האיש והפנה ראשו אנה ואנה לראות שלא רואים אותו ואמר לרב תשמע יש כאן אחד רשע מרושע והוא נקרא בשם יעקב המוסר והוא מלשין עלינו למלכות, אין כאן יהודי אחד שלא סובל ממנו.

ואולי יש בו איזה דבר טוב שאל הרבי? אין בו שום דבר טוב והדבר הטוב שיש בו זה שהוא מבטיח להלשין והוא מקיים. והנה הוא בדיוק עובר ולכן אני חייב ללכת כי אני פוחד ממנו.

לפתע נפתחה הדלת ויעקב המוסר נכנס עם חבר מרעיו

והסבא משפולי ניגש ליעקב המוסר ולחץ את ידו ואמר לו שלום עליכם, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתואיל בטובך לבוא מחר לבית הכנסת כי אני רוצה לדרוש ואם אתה תבוא ודאי חבריך יבואו איתך ואני אעשה קופה טובה, אבל יעקב המוסר ניסה להתחמק, אבל הרב תפס אותו, ואמר לו: אנא ממך תבוא פעם אחת ולא יותר, עד שהוא הסכים. ואז הרב אמר לו: שמעתי עליך שיש לך מילה, אז אל תאכזב אותי.

ובינתיים נתפרסם בכפר שהסבא משפולי הגיע אליהם והוא מחר ידרוש בבית הכנסת, ודאגו לו כראוי לשבת שיתארח, ובשבת בבוקר אחר התפילה של שחרית עלה הרב לבמה כדי לדרוש אלא שעיניו שוטטו לראות אם יעקב המוסר הגיע, וכך כמה דקות הרב עומד בבמה וממאן להתחיל עד שלפתע הדלת נפתחה ונכנס יעקב המוסר עם חבר מרעיו, כולם קפאו על מקומם וחשדו שהוא מתכוין לזמום איזו הלשנה.

אבל הרב קרא ליעקב המוסר, ואמר לו: אני מבקש שתבוא לשבת קרוב אלי. והוא התקרב וישב קרוב לרב. ואזי הרב פתח פיו בחכמה והחל לומר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' ואפילו אתה יעקב יש לך חלק ששמור לך לעולם הבא, כדאי לך לא לאבד אותו בשביל נזיד עדשים של העולם הזה, ואם אתה תחזור בתשובה אני מבטיח לך את כל העולם הבא שלי.

יעקב לא הרים את הראש ודמעות של תשובה זלגו מעיניו

ואם אתה רוצה לדעת איזה עולם הבא יש לי הבה ואפרט לך, וכאן הרב סיפר לו כמה מאות יהודים הוא קירב לאביהם שבשמים וכמה צדקות וחסדים ואת כל הקופה הרוחנית הזו אני מעניק לך במתנה גמורה לעיני כל הקהל הקדוש הזה אם רק תקבל עליך תשובה גמורה, ואחר כל אלה הדברים יעקב את ראשו לא הרים, ודמעות של תשובה זלגו מעיניו, ואמר לרב: אני מקבל עלי ברגע הזה תשובה גמורה, ולא אשוב לפשעי לעולם.

והיתה שמחה גדולה מאוד בבית הכנסת והרב חיבקו ונישקו, ושוב חזר ואמר לו: כל מה שצברתי עד היום זה שלך במתנה גמורה. ובמוצאי שבת הרב הלך לדרכו ואחר שתים עשרה שנה בערך הרב הגיע שוב לאותו כפר וחקר אודות יעקב שחזר בתשובה מה הוא עושה, ונודע לו שאכן הוא עשה תשובה אמיתית, וכל היום יושב עם טלית ותפילין בבית הכנסת ולומד תורה במסירות נפש, והוא נחבא אל הכלים ובורח מן השררה.

והרב שמח מאוד, והודיע ששוב פעם בשבת הוא יתן דרשה, לחזק את הלבבות, ובשבת בבוקר ניגש הרב לבמה והחל לדרוש ואמר לרבי יעקב אשריך על התשובה שעשית, אבל אני חייב לומר לך עוד דבר כדי שתשובתך תתקבל ברצון בשמיים ואל תכעס עליי כי רק את טובתך אני מבקש, שהרי אמרו רבותינו עבירות בינינו לבין בורא עולם תשובה מכפרת.

אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים ולא תשובה מכפרת עד שיפייס ויבקש מחילה מחבירו, ואתה רבי יעקב גרמת צער להרבה מאוד אנשים בכפר הזה ועדיין לא ביקשת מהם סליחה, לכן כדאי שעכשיו תעלה לבמה ותבקש מחילה מכולם. ואכן רבי יעקב עלה לבמה עם ראש מושפל ועיניים מלאות בדמעות, וביקש מחילה מכולם, ואחר כך פתח את ההיכל ושוב ביקש מחילה. וכולם מחלו לו בלב שלם. והרב אמר לו אשריך עכשיו אתה בעל תשובה גמור. זה דרכם של הצדיקים כל רצונם שעוד יהודי יחזור בתשובה.

תיפח רוחם של מקבלי שוחד

(פט"ז פי"ט)
לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

כידוע שרבותינו ז"ל אמרו (כתובות קה:) למה נקרא שמו 'שוחד'? לרמוז שהוא חד, שהבעל דין והדיין הופכים להיות לאיש אחד, וכל רצונו של הדיין לזכות אותו, ועיניו לא רואות לו כף חובה. וכמו המעשה שמובא בגמרא (שם) ברבי ישמעאל שהפועל שלו כל יום שישי היה מביא לו סל מלא פירות לכבוד שבת קודש מהפרדס של הרב.

ויום אחד הוא הביא לו את זה ביום חמישי, ושאל אותו הרב: מה קרה שהיום הקדמת? אמר לו הפועל: כיון שיש לי היום משפט עם חברי, ואני רוצה שהרב ישפוט בינינו, ולא רציתי לבוא פעמיים אזי הבאתי את הסל כבר היום. אמר לו הרב: אני פסול לדון אותך, כי אני משוחד. והפועל הלך לבית דין אחר והרב ישב בחוץ, וכל פעם עלה בדעתו לפסוק לטובת הפועל וראה לו רק כף זכות, בלא שום חובה.

ועל זה אמר רבי ישמעאל תיפח רוחם של מקבלי שוחד, ומה אני את שלי קיבלתי ואף על פי כן רציתי לזכותו, הם שמקבלים שוחד לא שלהם, על אחת כמה וכמה. ויבוא האדם ויאמר וכי אני דיין מה זה נוגע לי? צריך לדעת שכל יהודי הוא דיין, ויש לו תובע ונתבע בתוך ליבו, הלוא הם היצר הטוב והיצר הרע, ועל זה התורה צועקת "לא תטה משפט ולא תכיר פנים", למרות שהיצר הרע יותר זקן, אל תכיר לו פנים.

וכן אם לא תכיר את הדברים שקשורים ליצר הרע, דהיינו תאוות רעות של העולם הזה, יהיה לך הרבה יותר קל לנצח אותו, ועיקר הבעיה לאחר שאתה מתחיל להכיר את האינטרנט ואת שאר דברי הטומאה למיניהם הרבים די בכל אתר ואתר. והבעיה גדולה כאשר אתה לוקח שוחד, כי זה כל הנשק של היצר הרע, ולפעמים האדם חושב אחטא רק מעט ואחר כך אפסיק, אבל כמו שה' יתברך אומר לאדם פתח לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לך פתח כפתחו של אולם, צריך לדעת שגם היצר הרע להבדיל נוהג באותה שיטה, ואומר לאדם: פתח לי פתח קטן של טומאה, ואני אפתח לך את כל שערי גהינם.

אדם נורמלי לא היה חוטא לעולם

ואם יבוא האדם ויקשה, והרי זה לא הוגן שהיצר הרע מגיע מגיל אפס ולפתח חטאת רובץ, ואילו היצר הטוב מגיע רק בגיל שלוש עשרה שנה, וזה לכאורה לא קרב שקול? ויובן על פי מעשה שהיה ביהודי שנתבע על ידי גוי לבית המשפט והגיע הזמן המיועד, הכין היהודי מעטפה עם כמה שטרות והעביר אותה לשופט הגוי, ובאמצע המשפט פנה השופט הגוי ליהודי, ואמר לו: אתה לא מתבייש לתת לי שוחד כדי שאני אוציא אותך זכאי, והרי בתורתכם כתוב "לא תטה משפט וכו' ולא תקח שוחד"? ובאומרו זאת הרים את המעטפה עם השטרות.

אמר לו היהודי: אני אסביר מה עשיתי, ואל נא תכעס עלי. אתה אדוני השופט הרי גוי, והתובע הוא גוי, ואני יהודי, וממילא אתה אוהב אותו בודאי יותר ממני, והדין לא הוגן, לכן נתתי לך מעטפה לא בשביל שתטה את הדין לטובתי, אלא כדי שנהיה שווים ושקולים בעיניך, והשופט קיבל את הטענה ולבסוף היהודי יצא זכאי.

והוא הדין אצל כל אדם ואדם, שהיצר הרע לפי השכל הישר וההגיון הבריא, שום אדם נורמלי לא היה חוטא לעולם, שהרי זה דומה לאדם שרוצה לפרוץ בנק והוא רואה בחוץ משטרה ובטוח הוא ניתפס, בודאי שהוא לא ישדוד את הבנק. וממילא כל יהודי יודע שיש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשינו בספר נכתבים והכל מצולם ומתועד, ואם כן איך האדם חוטא? לכן מה עשה הקדוש ברוך הוא, נתן ליצר הרע לחיות שלוש עשרה שנה לבד, ואחר כך מגיע היצר הטוב כדי שהכוחות יהיו שווים.

וכמו שאדם צולע רוצה לעשות תחרות עם ספורטאי מלידה, אזי נותנים לצולע שיתקדם לבד כמה מאות מטרים כדי שהקרב יהיה שקול. אלא שכאן התורה מזהירה אותנו, לא לקחת את השוחד של היצר הרע, כי אחר שלוקחים שוחד זה מעוור אפילו את עיני החכמים ביותר.

להרחיק הרגש ראות העין ומרחק בחינת החושב

וכלשון אור החיים הקדוש (ויקרא פי"ח פ"ג) הנה ידוע כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו הם מצוות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצוות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת שני דברים מהאדם והם, מרחק הרגש ראות העין. ומרחק בחינת החושב, אם שני אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו כי כל שתהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק עד כאן.

וזה השוחד הגדול ביותר שהאדם אומר רק אסתכל אבל לא אעשה עבירה, כבר מבטיח לו האור החיים שאין מנוס, ואין דרך מוצא והצדיק בורח מכל שוחד, והדברים קל וחומר שהרי כשהדיין לוקח שוחד הוא לא רואה כף חובה אלא כף זכות, קל וחומר שהאדם אוהב את עצמו יותר מכולם, איך הוא יראה לעצמו כף חובה. ויהי רצון שלא ניקח שוחד.

אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

(שם)
לא תטה משפט וכו' ולא תיקח שוחד כי השוחד יעוור וכו'.

על פי הפירוש הקודם שהסברנו, שהאדם לא ילך אחרי יצרו כי השוחד מעוור, והסביר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א (בתיקוני הזוהר תיקון ל"ד) שהמילה 'עיוור' רומזת למילה 'ערוה', שאחר שהאדם מסתכל במקומות של ערוה, הוא נעשה לעיוור מבחינה רוחנית, ואין לו חשק ללמוד, וקל וחומר להבין, וכל רצונו ומאוויים בתשוקות הרעות של העולם הזה, וזה מה שאומרים בתפילה "עיניים להם ולא יראו" (תהלים קטו, ה. ושם קלה, טז), שהאדם משתמש בעיניים לצורך עצמו ורוצה לשורפם במראות אסורות, אזי "ולא יראו", כשמגיע לגמרא הוא לא רואה ולא מבין את דבריהם הקדושים מפני עיניו הטמאות.

וכן "אזניים להם ולא ישמעו" (שם קטו, ו) שאם האדם שומע לשון הרע או שירים אסורים או קריינים בעלי קריין ברדיו אזי לא ישמעו אחר כך דברי תורה האזניים נסתמו מבחינה רוחנית וקשה לו מאוד לשמוע דברי תורה וכן בשאר האיברים ועל זה נאמר (משלי יט, ג) "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", שהוא עושה מעשים אוולים וטפשיים ואסורים ולכן קורה לו את הצרות אבל "על ה' יזעף לבו" ולכן נקיים את דברי ה' שאמר (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ונשעבד את איברינו וגידינו כולם לה' יתברך.

שיעור נהיגה

(פט"ז פ"כ)
צדק צדק תרדוף למען תחיה וכו'.

כולנו רודפי צדק ומנסים לילך בדרך האמת אלא שקורה פעמים והאמת והצדק קצת בורחים לנו מבין האצבעות, ואנו מפספסים, כלומר: לעבוד את ה' כשהחיים זורמים על מי מנוחות זה לא כל כך קשה, אבל כשהחיים מתחילים להסתבך או להיות קצת קשים אנו פתאום מוכנים לוותר על תפילה במניין, על שיעור תורה, ועל צניעות מקסימלית.

ולמה זה דומה, לבחור שלומד שיעורי נהיגה, וכל טעות שהוא עושה, המורה מתקן את זה, והתלמיד לא חש שלולא המורה שישב לידו היו כבר כמה תאונות קשות, אבל לא כן הדבר כשמגיע היום, והתלמיד ניגש לטסט (מבחן אם הוא יקבל רשיון) הוא צריך לנהוג לבד.

ואותו דבר לגבי האדם עצמו, כשהכל מסתדר והולך למישרין, אתה עכשיו בשיעור נהיגה או יותר נכון בשיעור אמונה, כשהמורה זה בעצם בורא עולם שומרך על יד ימינך, וטעות קטנה שלך והוא מתקן אותה, אבל כשבורא עולם רואה שאתה כבר ראוי ומוכן למבחן אזי פתאום הנסיון בדרך, ואדרבה צריך מצד אחד לשמוח שהנה עברתי כמה שלבים וה' הביאני לידי ניסיון, ולכאורה איך אנו מתפללים 'ואל תביאני לידי ניסיון', והרי לפי דברינו זה טוב? אלא חוששים אנו שלא נעמוד בנסיון וחלילה נבוא לידי ביזיון.

אחר שעתיים וחצי של צימאון הגיע מישהוא והיא בירכה ושתתה בשמחה

והבה נראה מעשה בילדה צדיקה שרדפה אחרי הצדק והאמת גם כשהם לא קלים, ומעשה שהיה כך היה: סיפור שהתרחש לאחרונה באשדוד, משפחה, שאם המשפחה נפטרה לעולמה, קיבלו על עצמם כל המשפחה לברך ברכות הנהנין, רק וכאשר יש מישהו ששומע ועונה אמן. באחד הימים חזרה הילדה מבית ספר הביתה והיתה צמאה במיוחד, אך לא היה אף אחד בבית שיענה 'אמן' על ברכתה.

והצמאון הולך וגובר, והיצר אומר לה תפתחי את המקרר ותשתי משהו קר, העיקר שאת מברכת. אבל הילדה לא הקשיבה ליצר הרע וידעה שקבלה זו קבלה, והמתינה אולי יבוא מישהו לבית ויוכל לענות לה אמן. שעתיים וחצי תמימות היא חיכתה בצמאונה עד שהגיע מישהו והיא בירכה ושתתה בשמחה.

בלילה היא חולמת שאמא שלה שנפטרה מגיעה בחלום לאבא ואומרת לו, דע לך, שהמעשה שעשתה הבת שהתגברה במסירות נפש למרות צמאונה הגדול ולא שתתה, עשה רעש גדול בשמים והצילה נפש מישראל בזכות זה, בכיתתה יש ילדה שלקתה לאחרונה במחלה נוראה, ובזכות המעשה הטוב שלה, נגזר שהיא תבריא לחלוטין, תוך שהאמא מציינת את שם הילדה שבכיתתה. האבא התעורר בשעה חמש בבוקר, ורצה לברר את הענין מאחר ולא היה ידוע לאף אחד על הילדה שבכיתה שהיא חולה.

התגברות על יצרים ועוד של ילדה קטנה יכול להציל עולם שלם

בבוקר התקשר האבא לאבי הילדה השניה, ושאל אותו לשלום ביתו, ענה לו השני הכל בסדר, מדוע אתה שואל? גילה לו האיש שהוא יודע שהבת שלו חולה. האבא השני נדהם, כיון שהם שמרו זאת בסוד מוחלט, אך הוסיף האב הראשון וסיפר לו את כל השתלשלות החלום, והבשורה, ובסוף שכך בעצם גם נודע לו על מחלת בתו.

האנשים ששניהם יראי שמים נסעו מיד לרבם בירושלים, והרב הקשיב להם בקשב רב והורה להם לגשת לבדיקות האמורות להערך באותו יום לילדה לפני הטיפול הכימותרפי הראשון, לתוצאות המשמחות המשפחה כבר היתה מוכנה אלא שהרופאים היו בהלם [הל"מ זה ראשי תיבות: הלכה למשה מסיני, שאם מקיימים את התורה מסיני כולם יהיו בהלם], הבדיקות היו נקיות ללא שום סימן למחלה כלל!!! כח ההתגברות של ילדה קטנה מאשדוד יכול להציל עולם שלם.

שאלת השאלות למה באתי לעולם מה התכלית שלי???

(שם)
צדק צדק תרדוף.

כל יהודי ויהודי שואף לרדוף אחר השלימות ואחר האמת האמיתית, אלא שיש כאלה שחושבים שהדרך שלהם היא האמיתית בגלל שכך נוח להם לחיות והם משכנעים את עצמם למרות הריקנות שבליבם שזו הדרך הנכונה כיון שכך נוח לי, אבל יש כאלה שמחפשים רוחניות ולא רק דרך נוחה, אלא אפילו אם הדרך קשה, כי שאיפתם להגיע לאמת, והם מוכנים גם לנסוע למזרח הרחוק עד להודו, כי נשמתם לא רגועה כלל.

וזה כמו שאדם רעב מאוד, וחושב שאם הוא יראה סרט או ישחק כדורגל או ילך ללונה פארק או ילך לים, זה ישביע אותו, אלא שהוא נעשה יותר רעב. וכך האדם שהצמאון לאמת בוער בו, ומי ששכל יש לו, אזי גם מנוחה אין לו, כי הוא שואל את שאלת השאלות, למה באתי לעולם? מה התכלית שלי? הרי ודאי שלא באתי לאכול ולשתות ולישון ולעבוד ולמות.

כי אם כן, מדוע ה' יתברך נתן לי נשמה טהורה חלק ממנו ממש, הרי גם אם הייתי בעל חיים היה אותו דבר? ולכן הנשמה לוחשת לאדם כל הזמן, אתה לא בדרך הנכונה! אלא שיש כאלה שמורחים זאת בלי לחשוב, כאדם שמנורת הדלק ברכבו מהבהבת להודיע לו שהדלק עומד להיגמר, והוא מתרגז מזה, ומכה באגרופו על המנורה עד שהיא מפסיקה להבהב, ובכך הוא חושב שאין שום בעיה, עד שהרכב נתקע.

וזה אדם שמנסה לא להישמע ללחישות של הנשמה, עד שהחיים נתקעים. אם יש לו זכות, אזי ה' מנער אותו בעולם הזה, אבל אם אין לו זכות, זה עובר לעולם הבא. אבל אנו נראה מעשה באדם שהשתדל קצת לשמוע ללחישות של נשמתו, רק שחיפש את האמת במקומות אפלים מידי, ודוקא משם גילה את האמת.

הוא לא התייאש מהזמן הארוך כי שום דבר לא עצר בעדו בחיפוש התכלית

מעשה בבחור צעיר שתמיד חיפש את ההכי טוב, וגם כאשר התגייס לצבא, הוא רצה להיות בסיירת מטכ"ל, למרות שיש מבחנים קשים ובכלל לא קל להתקבל לשם, אבל הוא רצה והצליח, וכך עברו עליו שלוש שנים. כשיצא הוא הרגיש שזה לא זה, והוא מחפש תשובה לשאלות המנקרות במוחו, וכל חבריו אמרו שבהודו הרחוקה יש "רוחניות", ויש אנשים שמתעסקים בכל מיני דברים שיענו לשאלותיו הרבות.

ואכן הוא ארז מזוודה, ונסע אל הלא נודע, ואחר בירורים הוא החליט ללכת כמובן על "הכי טוב" שיש שם, למרות הקשיים. כדי להגיע אל הגורו הגדול, ישנו מסלול של תורות לחימה למיניהם שלוקח לא פחות משתים עשרה שנים, דהיינו ארבע פעמים שירות צבאי, ואם חשבנו שהוא התייאש מהזמן הארוך, טועים אנו, כיוון ששום דבר לא עצר בעדו בחיפוש התכלית.

אלא כיוון שהוא כבר היה מאומן דיו עקב שירותו בסיירת מטכ"ל, הוא עבר את המסלול בעשר שנים, והגיע היום הנכסף שבו כל מי שעבר את המסלול נכנס לגורו הגדול שהיה מבוגר מאוד אבל חזק מאוד, והכניסה אליו היא בכריעה ובהשתחוייה, ועושים סביבו מעגלין, ואחר כך אמורים להתנפל עליו, והוא מפיל את כולם בכוחו הגדול.

הגורו הפעם לא חבט בו והביט בו ושאל אותו האם אתה יהודי?

אלא שמיודענו היהודי סירב להכנס בכריעה, ואמר שהוא נכנס כשהוא עומד זקוף, וכשהוא נכנס פנימה זקוף הוא הרגיש חבטה עזה מהגורו, ופשוט הוא מצא את עצמו בחוץ שוב, אך ללא יאוש הוא קם, שוב והחליט להכנס עוד פעם זקוף, אבל עם כל גבורתו וכוחו הוא קיבל חבטה עזה, והוא שוב בחוץ. אך גם זה לא הרתיע אותו, והוא לא יכרע ולא ישתחווה, ונכנס שוב פעם כשהוא זקוף ומנסה להגן על עצמו מפני החבטה שאמורה לבוא.

וראה זה פלא, הגורו הפעם לא חבט בו אלא שאל אותו ברכות ובנועם, האם אתה יהודי? הבחור היה בהלם גמור כיון שהוא כבר כמעט ושכח שהוא יהודי, ומנין לו שאני יהודי? אלא שמיהר לענות בחיוב שהוא יהודי. והעז לשאול איך הגורו יודע? ענה לו הגורו, פשוט מאוד רק יהודי יש לו את האומץ להכנס זקוף שלוש פעמים.

אבל תדע לך אם אתה מחפש את האמת, אצלינו לא תמצא אותה כל מה שיש אצלינו זה אפילו לא גרגיר מתורת היהודים, לך לשם, ותמצא את מה שאתה מחפש. וכין שהבחור הנ"ל חיפש את האמת, והבין שהוא בזבז עד עכשיו הרבה שנים לבטלה, מיד קם וטס חזרה לארץ הקודש ונכנס לישיבה וכיום הוא שומר תורה ומצוות גר בביתר עלית עם משפחה לתפארת, וזה מה שהתורה אמרה "צדק צדק תרדוף", אלא שבמקום לנסוע עד הודו הרחוקה ולבזבז שנים יקרות, אפשר להגיע ל"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהלים קו, א. שם קז, א. שם קיח, א, וכ"ט. שם קלו א). (הרב זמיר כהן).

שכר פסיעות יש לי

(שם)
צדק צדק תרדוף וכו'.

הגמרא (סוטה כב.) מביאה שרבי יוחנן ראה אלמנה אחת שהיו לה כמה בתי כנסיות בעיר שלה, והיא היתה הולכת לבית הכנסת הכי רחוק, למרות שהיא חלפה על כמה וכמה בתי כנסת היא העדיפה להגיע לבית הכנסת המרוחק הרבה, וכששאל אותה רבי יוחנן: מדוע את הולכת יותר מדי ברגל? השיבה לו כיון שיש לה בזה שכר פסיעות, ומובא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) שאם נגזר על האדם כך וכך שנים לחיות, אזי כשהוא נמצא בבית כנסת או בבית מדרש זה לא בחשבון, ורק כאשר הוא יוצא משם הסטופר שוב מתחיל לעבוד.

ומהאלמנה למדנו שגם הפסיעות בדרך לבית הכנסת נחשבים כאילו אתה בבית הכנסת, וזה גם מה שהיא רמזה שכר פסיעות יש לי, דהיינו הפסיעות שאני הולכת אותם עכשיו זה בעצם השכר שלי, וזה לא נחשב על חשבון החיים שלי. וזה הרמז בפסוק "צדק צדק תרדוף", שכדאי לרדוף וללכת גם אחר בית הכנסת הכי רחוק בעיר, אלא אם כן יגרם ביטול תורה או שהבית כנסת שליד הבית הוא טוב יותר מבחינה רוחנית ואין דיבורים של חול בבית הכנסת אז ודאי שהוא קודם. וכן אם נוסעים ברכב לבית הכנסת, כדאי לחנות לא קרוב מדי כדי לזכות לצעוד קצת ברגל.

כשרוצים לא להפסיד שעות של תורה הולכים למוסך בתלפיות

וכן מובא במדרש (ילקו"ש רמ"ז תתקמ"ג) שהגיעה אשה זקנה מאוד לרבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו שהיא קצה בחייה (כיוון שהיא רוצה לזכות לגן עדן, וגם חבירות בגיל שלה כבר לא היו לה), והאשה הזו הייתה רגילה לילך כל הזמן לבית הכנסת. אמר לה רבי יוסי: שלושה ימים אל תלכי לבית הכנסת. ואכן כך היא עשתה, ונפטרה לעולמה.

ומעשה באדם שיש לו מוסך בתלפיות בירושלים עיר הקודש, שהפרנסה לא היתה בשמים, ומידי פעם מגיעים לאיזור גם אברכים ובני תורה כדי לתקן את הרכב, ומבקשים מקום בינתיים ללמוד תורה, וכן להתפלל מנחה. מה עושה בעל מוסך שהראש שלו לא רק בכסף אלא גם ברוחניות? שכר שם איזה מבנה, והפך אותו לבית כנסת ובית מדרש, ומאז כולם יודעים אתה רוצה לתקן את הרכב או לעשות טסט וכדומה ולא להפסיד כמה שעות של תורה באים לאותו מוסכניק, שנתקיים בו הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו וכו' וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, א - ג).

המשקפיים נפלו במרחק של שלוש מטר ממנו... וראיתי את העצב העמוק בעיניו

(שם)
צדק צדק תרדוף וכו'.

יש פעמים שהאדם יודע בתוך תוכו שהוא צריך לעזור לאדם מסויים, אבל בדיוק הוא רעב או עייף, ואומר לעצמו לא נורא הוא יסתדר לבד. אבל האדם האמיתי מניח את רצונותיו בצד ועוזר כראוי ואפילו לשונאו, וכמו שהתורה אומרת (שמות כג, ה) "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו", כלומר: שצריך לעזור לשונא שלך, להעזיב את המשא מעל החמור, ולהקים את החמור בחזרה ולעזור לו, אלא שאין האדם יודע כמה חשובה העזרה שהוא עזר, ואת זה נראה מהמעשה הבא, שסיפר אדם מסוים בזמנינו בשם משה, וכך הוא סיפר:

יום אחד כשהייתי בכיתה ט' ראיתי ילד בגיל שלי בערך, שהיה בדרכו הביתה מבית הספר, שמו היה עידן, נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו, חשבתי לעצמי לעזור לו, אבל כיוון שהייתי מאוד עייף מהכדורגל משכתי בכתפיי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידן העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לרצפה.

המשקפיים נפלו במרחק של שלוש מטר ממנו, הוא הביט למעלה חסר אונים וראיתי את העצב העמוק בעיניו, וליבי יצא אליו ורצתי לכיוונו, והוא זחל מסביב לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו, נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו החבר'ה האלה ממש בלי דרך ארץ, הוא הסתכל אליי ואמר לי תודה רבה שמעולם לא שמעתי הודאה שכזאת, ומאז נעשינו חברים טובים מאוד.

הוא תיכנן באותו יום לשים קץ לחייו ולהתאבד

למדנו באותה פנימיה, וראיתי איך העצבות שהיתה אורח קבוע על פניו לאט לאט נעלמת, ובמקומה נכנסה השמחה לשרות בתוכו, והוא עלה ונתעלה בכל המקצועות והיה אהוב על כולם, ולא מן הנמנע שבמסיבת סיום הוא נבחר לייצג את כולם ולומר כמה מילים. והיום המיועד הגיע, והגיעו אורחים רבים וגם ההורים של כולם וגם של עידן הגיעו לראותו, והוא עלה לבמה המרכזית לנאום את נאומו, וכך הוא פתח את דבריו ואמר: כיון שהגענו לזמן הסיום מן הראוי לפשפש ולמשמש מי עשה לנו טוב כדי שנאמר לו תודה, ולכן אני חושב שאני מצאתי, ובאותו רגע עידן סיפר את ההיכרות שלנו, ואיך שבאותו יום הוא היה מדוכדך מאין כמותו, וכל היום חבריו הציקו לו ופגעו בו באותו בית ספר, והוא לקח איתו את כל הספרים הביתה כי הוא תיכנן באותו יום לשים קץ לחייו ולהתאבד.

עד שהגיע חברי, ואז הוא הצביע עלי ואמר את שמי. משה! והוא אמר שאני לא 'משה' אלא 'מושיע' וההורים שלו הביטו בי כאומרים תודה רבה. ועידן שוב פעם אמר תודה רבה, והוסיף את אלה שעשו לנו רע אסור לזכור, כי זה לא יוסיף שמחה ואושר לחיים היפים הללו, וככל שהאדם מרבה לחשוב טוב, הוא זוכה שהקדוש ברוך הוא ישפיע לו טוב.

ובמקום שנחשוב כמה אחרים עשו לנו רע, נחשוב כמה אנו עשינו רע לבורא העולם, ואף על פי כן הוא ממשיך לעשות לנו טוב ולפרנס אותנו מידו הרחבה. ומה שלמדנו מכאן שלא בחינם אמרו חז"ל (בבא בתרא ט:) הנותן פרוטה לעני מתברך בששה ברכות, ואילו המפייסו והמעודדו מתברך באחת עשרה ברכות, כי לפעמים ממילה אחת טובה שאמרת לו, הצלת את חייו!!!

זה דומה לנהג אוטובוס שבאה משאית מולו והוא זז הצידה

(שם)
צדק צדק תרדוף.

מובא בגמרא (סוכה מט:) לגבי הפסוק (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", ומקשה הגמרא וכי יש תורה של חסד, ויש תורה שאינה של חסד? ועונה הגמרא: שהאדם שלומד ולא מלמד, זו תורה שאינה של חסד. ומי שלומד ומלמד, זו ורק זו, תורת חסד. והדברים צריכים הסבר, שהרי אם נאמר ראובן איש חסד ושמעון אינו איש חסד זה מובן, ואם כן מדוע הגמרא מקשה, וכי יש תורה שאינה של חסד עד שצריכה לענות שאדם שלא מלמד זו תורה לא של חסד, למה זה לא היה פשוט מדי?

אלא שלכאורה הגמרא לא הבינה, כיון שכל מי שלומד תורה הוא מחזיק את העולם כמו שנאמר (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי" שזו התורה, "יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". וכן ה' יתברך אמר לאברהם אבינו שאם היו עשרה צדיקים בעיר, לא היה הופך את סדום. ללמדינו שהצדיקים לומדים תורה, הם כתריס בפני פורענויות שמתרגשות לבוא לעולם.

ועל זה הגמרא צועקת איך יתכן שיש תורה שאינה של חסד, והרי כל לימוד תורה זה חסד עצום עם כל באי עולם? ואף על פי כן אומרת הגמרא שזה לא נקרא תורת חסד אם הוא לא מלמד, כי זה דומה לנהג אוטובוס שראה משאית באה למולו, והוא זז הצידה כדי להינצל, ועל הדרך הוא גם הציל את כל נוסעי האוטובוס, וזה האדם שלומד תורה לעצמו שאפילו שהוא מציל הרבה יהודים ויקבל על זה גם שכר לרוב, מכל מקום ה' יתברך אומר לו אם אתה באמת אוהב את הבריות תקרבן לתורה. וזה מה שרמז הפסוק "צדק צדק תרדוף" שאל תרדוף רק צדק אחד שזה להציל אנשים על ידי לימוד תורתך, אלא גם אחר הצדק השני תרדוף שזה ללמד יהודים תורה.

יעשה תשובה ויתכפר לו

(פי"ז פ"ו)
על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד.

מובא בחז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו את החכמה והנבואה, אדם שחטא מה דינו? אמרו החכמה והנבואה "והנפש החוטאת היא תמות", וכמו שאדם פוגע במלך בשר ודם ומורד במלכות שחייב מיתה, קל וחומר לאדם שמרד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שחייב מיתה. שאלו את התורה הקדושה אדם שחטא מה דינו? אמרה התורה יביא קרבן, ואם זה בזמן שאין בית המקדש ואין קרבן אזי אין ברירה והאדם יהיה הקרבן ויצטרך למות על עונו.

ושאלו את הקדוש ברוך הוא אדם שחטא מה דינו? אמר הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה ויתכפר לו, ואין צורך לא בקרבן ולא שימות חלילה. ועל זה הסבירו את הפסוק שלנו "על פי שנים עדים" שזה החכמה והנבואה, "יומת המת", "או שלושה עדים" שזה השלישי שזו התורה שאמרה אם יש קרבן ומקדש שיביא קרבן ואם אין מקדש הוא יומת, אבל "לא יומת על פי עד אחד", שזה הקדוש ברוך הוא, שאמר שיעשה תשובה ויתכפר לו.

ומכל זה נלמד מה גדלה מעלת התשובה שמכפרת על כל העבירות, אלא שהאדם לפעמים אומר שאם הקדוש ברוך הוא רוצה שאחזור בתשובה שיחזיר אותי בתשובה, וזה טענתו של יצר הרע כיון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ואם אתה באמת רוצה לחזור בתשובה רק תפתח פתח כחודו של מחט וה' יפתח לך פתחו של אולם.

כשאין לאדם רב שהוא ירא ממנו ומכבד אותו הוא מסוגל לעשות את כל העבירות

(פי"ז פ"י)
ועשית על פי הדבר וכו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך.

מובא בגמרא (סנהדרין צ.) שיש כמה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא, ואחד מהם זה גיחזי שהיה משרת של אלישע הנביא. ושואלת הגמרא מפני מה אין לגיחזי חלק לעולם הבא? ועונה הגמרא, מפני שקרא לרבו בשמו. וכל מי שרואה גמרא זו צריך לתמוה תמיהה רבתי, שהרי גיחזי לאחר שאלישע גירשו מפניו, לקח שני עגלים של ירבעם בן נבט והעמידם באויר על ידי מגנט ובאו ועבדו אותם כעבודה זרה.

ויש אומרים שלקח אבן וחקק עליה את שם המפורש והעמידה באויר והיתה אומרת אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, והיה מחטיא את הרבים בעבודה זרה. ויש אומרים שהיה מונע תלמידים מלבוא ללמוד תורה אצל רבו אלישע, כי את כל תורתו של אלישע הנביא הוא רצה לעצמו כדי להנהיג את הדור אחריו.

ואחר כל אלה הדברים החמורים, אם כן מדוע הגמרא אומרת שהסיבה לכך שגיחזי אין לו חלק לעולם הבא זה משום שקרא לרבו בשמו, שזה לכאורה חטא הרבה יותר קטן משאר החטאים החמורים שהזכרנו?

אלא שהגמרא רצתה להבין איך אדם כגיחזי שהיה משרת את אלישע הנביא והחייה מתים ועשה ניסים פי שנים מאליהו הנביא מעז לחטוא? ועל זה עונה הגמרא שקרא לרבו בשמו, כלומר: שהוא החשיב והעריך את רבו כמו את חבירו, והראיה שקראו בשמו. וזה שורש כל הבעיות הרוחניות שברגע שאין לאדם רב שהוא ירא ממנו ומכבד אותו, הוא פתוח לכל העבירות.

ולא בחינם אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"א) עשה לך רב, והסבירו המפרשים אפילו אם הוא לא ראוי להיות הרב שלך, כגון שהוא ברמה שלך, אף על פי כן תעשה אותו לרב כדי שיהיה לך סמכות מעליך, כי בלי רב האדם נופל לדיוטא התחתונה ביותר. וכמו שניקח תלמידים שאין להם מורה או חיילים שאין להם מפקד, כך ויותר מכך זה האדם שאומר אני לא צריך רב, או שהוא אומר יש לי רב אבל הוא נפטר לפני אלף שנה והוא הרב שלי, זה לא תופס, אבל ודאי שאדם יכבד ויעריך את רבותינו הקדושים שמנוחתם עדן.

תדרוש כבוד הרב מה שאמרת ראיתי בעיינים שלי

אבל מה שאמרו חז"ל 'עשה לך רב', זה רב שחי עם האדם, והתלמיד יכול לשאול ולהתייעץ איתו, ואנו רואים כמה יש חומרה בעניין, שמי שלא שומע למה שאמרו חכמים חייב מיתה, למרות שהתורה לא גזרה ליטול ידיים לפני שאוכלים לחם, באו חכמים ואמרו ליטול ידיים חייב לקיים.

ומעשה בגמרא ברבי יוחנן (סנהדרין ק.) שישב ודרש שלעתיד לבוא יהיו שערי ירושלים עשויים מאבן טובה וגודלם יהיה מאה אמה, שזה כחמישים מטר, ובתוך השיעור ישב לו תלמיד ולגלג בליבו איך הרב אומר שיהיה אבן טובה בגודל מאה אמה שכיום לא מוצאים אבן טובה בגודל ביצת היונה. ואחר כמה זמן יצא לתלמיד להפליג בים והוא ראה מלאכים בתוך הים שמסתתים אבנים טובות בגודל מאה אמה ושאל אותם אלו האבנים למה?

אמרו לו לעתיד לבוא אנו בונים אותם לכבוד שערי ירושלים. חזר התלמיד לבית המדרש ואמר לרבי יוחנן, דְרוֹש, כי לך נאה לדרוש, מה שאמרת ראיתי בעיני. אמר לו רבי יוחנן: ואם לא ראית לא האמנת? נתן בו עיניו והפך אותו לגל עצמות. וצריך להבין מה עשה אותו התלמיד עד שקיבל עונש מוות, והרי הדבר שאמר הרב לא התקבל בדעתו, וכשהוא ראה שאכן הדברים הם אמת הודה ברבים?

לולא חכמים לא היינו מבינים מצוה אחת כראוי

אלא שהאדם חייב לקבל את דברי חכמים כמות שהם, גם אם הם נראים תמוהים בעיניו, וברגע שהאדם מהרהר אחרי דברי החכמים הוא מערער בכך את כל התורה כולה, כי כל התורה שלנו חכמים הם הם שהסבירו לנו אותה, אם זה תפילין, לולא החכמים היינו יכולים לדעת מה להניח בפרשיות, ואיזה צבע וגודל והיכן להניח? והרי התורה לא כתבה אלא רק "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך".

וכן מצות מזוזה שהתורה אמרה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", אבל מה לכתוב התורה לא אמרה, והגיעו חכמים והסבירו לנו את דברי התורה. וכן לגבי שחיטת בהמות ועופות שהתורה לא פירטה, אבל באו חכמים והביאו לנו מסכת שלימה שנקראת חולין, כדי לפרט ולהסביר הכל, ולולא חכמינו זכרונם לברכה לא היינו מבינים אפילו מצוה אחת כראוי.

מי שיעיז להכנס ויעבור על דברי השומרים מיד הורגים אותו

ולכן האדם שנזהר לקיים את דברי חכמים שכרו רם ונישא, עד שנאמר (שיר השירים א, ב) "כי טובים דודיך מיין", והגמרא (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד) הסבירה, שיין זו התורה עצמה, ואילו הדודים של התורה זה חכמים, ואומר שלמה המלך ע"ה שכביכול הפירוש וההסבר של החכמים הוא טוב מהתורה.

ומעשה ברבי יהונתן אייבשיץ ז"ל שהמלך שאל אותו מדוע מה שגזרו חכמי היהודים זה יותר חמור מדברי תורה, שהרי אפילו מי שאוכל לא כשר כגון נבילה וטריפה רחמנא ליצלן, אינו נענש במיתה אלא במלקות, ואילו מי שאוכל לחם בלי נטילת ידיים חייב מיתה ונעקר מן העולם ובא לידי עניות?

אמר לו רבי יהונתן האם לאדוני המלך יש ספר חוקים של המדינה שמובאים שם סוגי עונשים על כל עבירה ועבירה? בודאי! ענה המלך, והוציא את ספר חוקי המדינה מהספריה והראה לרב שמדינתו היא מדינה מתוקנת שיש בה חוקים וציוויים, ומי שיגנוב צפויות לו שנתיים מאסר, ומי שלא ישלם מיסים יקבל קנס גבוה, ועוד ועוד.

אמר לו רבי יהונתן אני ראיתי שבכניסה לארמון ישנם שומרים חמושים, מה תפקידם? הם שומרים שלא יכנס אדם בלא רשות, ואם האדם יעבור על דברי החיילים והשומרים, מה הורית להם לעשות? להרוג מיד את האיש, שלא יעז להכנס לארמון. אמר לו רבי יהונתן: אני לא מבין, מי שעובר על דבריך שזה ספר חוקי המדינה עונשו מאסר או קנס, ואילו מי שעובר על חוקי החיילים שלך, צפוי לו עונש מוות?

בודאי, ענה המלך, כיון שהחיילים תפקידם לשמור שלא יעז אדם להכנס לארמון המלוכה שלא להביא אסון על אנשי הממלכה. אמר לו רבי יהונתן, התורה שלנו זה ארמון המלוכה, והחיילים שעומדים מסביב הארמון שזה התורה הקדושה, הם חכמינו הקדושים, והם הניחו מחסומים מסביב לתורה שזה גזירות כגון לא לנגוע במוקצה בשבת שלא יבוא חלילה לחלל את השבת קודש, ולכן מי שמנסה לעבור את המחסומים הללו צפוי למיתה. והמלך קיבל את תשובתו הנפלאה של הרב.

תוך כמה דקות נעמדו כל השוטרים שהיו ברכבת ליד הרב וענו אמן

(שם)
ועשית וכו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך.

אומר המדרש (שמו"ר ג, ח) לעולם אין אדם נכשל אם הוא מתייעץ עם תלמיד חכם, כי השכינה נמצאת עימו ולעולם אינו נכשל, אלא שאין להיות תמים מידי ולהאמין לכל אחד, ומצד שני גם לא להיות חשדן מידי, אלא יש לברר מעט אצל בני תורה ורק אז לילך ולהתברך ולהתייעץ.

כי לצערנו לא חסרים מתחזים למיניהם שמבחוץ נראים אדמורי"ם ואילו פנימיותם רק יודע תעלומות יודע, אך גם לא לחשוד יתר על המידה ולא לנסות לראות איזה דבר לא טוב בזכוכית מגדלת, והגדולה האמיתית לראות כמה האדם דבוק בתורה וזה יותר מהכל, ולפעמים כשהאדם שומע לתלמיד חכם הוא רואה תוצאות מיד ולפעמים מאוחר יותר.

ומעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל שנסע ברכבת ובאמצע הנסיעה הוצרך לבית הכסא ואחר שיצא קרא לאחד השוטרים שהיו במקום, ואמר לו: אני מבקש ממך תאסוף את כל השוטרים שיש ברכבת כי רצוני לברך 'אשר יצר' ואני רוצה שהם יענו 'אמן'. השוטר קצת התבלבל מהבקשה אבל הוא האמין בתלמידי חכמים ומיד הלך לבצע את הבקשה, ותוך כמה דקות נעמדו כל השוטרים שהיו ברכבת ליד הרב, והרב פתח בברכה מילה במילה לאט לאט ובעיניים עצומות.

ואחר הברכה כולם ענו 'אמן' בקול רם והרב הודה להם מאוד, ואחד השוטרים אמר, רק מהברכה של הרב אפשר לחזור בתשובה. וכל אחד חזר למקומו, אלא שלאחר כמה דקות פתאום נעצרה הרכבת, ואחר חקירה נתברר שגוים הניחו מטען חבלה על פסי הרכבת ודקות ספורות לפני שהרכבת הגיע לאותו מקום, נודע בדרך נס לאנשי הבטחון והודיעו לקטר הרכבת, ורק אז הבינו השוטרים מה עשה רבי אליהו לופיאן שבירך 'ומפליא לעשות' שיענו 'אמן' וזכו לפלא גדול, וגם הרב אסף דוקא את השוטרים לרמוז להם שלא בחיל ולא ברוח אמר ה' צבאות.

לחם לאכול ותורה ללמוד

(שם)
ועשית וכו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך.

מעשה שהיה באחת הישיבות הטובות שהיו שם בחורים לתפארת ושני בחורים מהישיבה התנדבו לעשות מעשה טוב, הראשון היה מביא כל בוקר את הלחם מהמאפיה שתרמה לישיבה את כל הלחם רק ביקשה שיבוא תלמיד לקחת את הכל, ואילו התלמיד השני התנדב להעיר כל בוקר את התלמידים לעבודת הבורא. וכך נהגו ימים רבים.

וראש הישיבה שידע את מסירות הנפש שבדבר בירך את שניהם, ולזה שמביא את הלחם הוא בירך שיהיה עשיר גדול מאוד, ואילו את השני הוא בירך שיהיה תלמיד חכם גדול, והעשיר נודע לימים בשם רייכמן, ואילו השני יצא הרב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א ראש הבד"ץ בירושלים תובב"א.

כשהתלמיד שמע כך עלה לגג וקפץ מרוב הבושה

(פי"ז פ"כ)
לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וכו'.

הפסוק מדבר במלך שאפילו שהוא נבחר לתפקיד החשוב ומולך על כל אנשי מדינתו אסור לו להתגאות ואפילו רק בלב כשהוא עובר ברחוב ורואה אדם מטאטא רחובות אסור לו לחשוב בליבו אני יותר טוב ממנו כי אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.

ולכן ה' יתברך נתן את תפקיד השררה והמלכות והנשיאות לשבט יהודה, כי יהודה עמד מול נסיון נוראי כידוע, לגבי תמר כלתו שנחשדה שעשתה עבירה, ונודע לו שהוא זה שקידש אותה בעדים, אלא שלא ידע שזו היא, ובבית הדין היו אביו יעקב ואביה שזה היה שֵם, ומסתמא כל אחיו הקדושים, ואם הוא יגיד שממנו היא מעוברת זה בזיון קשה ביותר.

והגמרא אומרת (ברכות כג.) שהיה מקרה דומה בבחור שהניח את התפילין שלו מחוץ לבית הכסא, וכשיצא לא מצא אותם, ונכנס לבית המדרש והמשיך ללמוד, ובאה אשה אחת ואמרה להם: שהבחור עשה איתה עבירה ונתן לה את התפילין מתנה. כשהתלמיד שמע כך עלה לראש הגג וקפץ ומת מרוב הבושה. למרות שהיה אפשר לברר בקלות ששקר בפיה, אבל הבושה הנוראה הרגתו. וממילא להבין באיזה מצב עמד יהודה אין לנו שמץ של מושג.

ועוד שהוא הכריז לפני שנודע לו שזה הוא הוציאוה ותשרף, אבל יהודה מוכן להתבזות ולהשפיל עצמו עד עפר ואומר בפה מלא "צדקה ממני", ממני היא מעוברת, אמר הקדוש ברוך הוא הודית והשפלת את עצמך, אתה תהיה מלך ושמי יהיה בשמך, ואומרת הגמרא (סוטה לו:) יהודה שקידש שם שמים בגלוי, זכה ששם ה' בתוכו, ואילו יוסף שקידש שם שמים בסתר רק אות אחת קיבל מבורא עולם (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו". ועכשיו נחזור לפסוק "ולא ירום לבבו מאחיו" שעל ידי שהכניע עצמו וזכה לקיים לא ירום לבבו מאחיו, ממילא גם אביו אמר לו "אתה יודוך אחיך", שהאחים שלך יודו לך שאתה המלך כי ה' יראה ללבב.

והרמב"ן זיע"א כתב בפירושו עה"ת (דברים יח, כ) שיעשה האדם קל וחומר, ומה מלך שהוא חשוב מאוד אסור לו לחשוב שהוא טוב מאחֵר, כל שכן אדם שאינו מלך שצריך להזהר בכך, וזו אינה מידת חסידות, אלא זה לאו מהתורה ולא ירום לבבו, וזו דרך אגב סגולה לכל הראשים אם זה ראשי ישיבות, או ראשי כוללים, או להבדיל ראשי ערים, שרוצים להאריך ימים על ממלכתם, הפסוק אומר שאם לא יתגאה ולא יסור מן המצוה ימין ושמאל, יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.

הם גנזו למטה ואני גנזתי למעלה

ומובא בגמרא (בבא בתרא יא.) תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז את אוצרותיו לעניים בשנת בצורת, באו אליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, אבותיך אספו אוצרות מכל טוב והוסיפו זהב וכסף על של אבותם, ואתה בזבזת אוצרות אביך ואוצרותיך? אמר להם אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה בשמי מרומים, שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו.

אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (בלשון רבים אוצרות שלו ושל אבותיו), אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם", אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר "ולך תהיה צדקה", אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לחיי העולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך", עד כאן.

את היהלום היקר הם זרקו לפח אבל הם קראו לפמליה של מעלה שיביטו בנייר שעטף את היהלום

ובענין זה מובא משל לאדם שאהב מאוד כסף כדי שתמיד יוכל לקנות מה שבא לו, אם זה אכילה, ואם זה שתיה ושאר דברים, אלא שאט אט נתבגר האיש ונעשה זקן והבין האיש כי יומו קרב, וחשב איך אני אסתדר למעלה בשמים ואני מאוד ארצה לשתות מיץ קר ולא יהיה לי כסף מה אעשה? לכן החליט בדעתו לפרוט את הכסף הרב שיש לו, בכל מיני סוגים של כספים אם זה לירות שטרלינג ודולרים וכל מיני מינים ממינים שונים.

וגם לקח יהלום נוצץ ועטף אותו בנייר שמצא והניחו בקבר. וכשעלה לשמים הרגיש שהוא צמא מאוד וביקש משהו קר לשתות, אמרו לו בשמים, תשלם זה לא בחינם, ואז הוא הוציא דולרים וזרקו לו את זה בפח, וכן את כל שאר הכספים שלו, והאיש לא מאמין למראה עיניו, היתכן? כסף רב שהזיע עליו כך זורקים לו את הכל לפח, ואמר שלפחות ינסה את הסיכוי האחרון ביהלום, שהצמאון הולך וגובר מאוד.

ולקח את היהלום העטוף בנייר והביא להם בתקוה שיביאו לו לשתות. והנה הוא רואה שאת היהלום "היקר" הם זרקו לפח אבל את הנייר הם הסתכלו עליו בהתפעלות גדולה וקראו לכל פמליא של מעלה שיבואו לראות ותוך כמה דקות הביאו לו משקאות קרים וטעימים מאוד, וכשהוא הסתכל בדף הוא ראה שזו תרומה שהוא תרם לאחת הישיבות בסך הכל עשרים וששה שקלים.

אדם שיחפש את ה' יתברך ה' יאיר לו בשלטים מוארים להגיע אליו

(פי"ט פ"ג)
תכין לך הדרך וכו' והיה לנוס שמה כל רוצח.

אומרת הגמרא (מכות י:) שיש כמה ראיות שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואחת הראיות זה הפסוק הזה שהתורה אמרה לחכמים להניח שלטים בצמתים, להודיע היכן נמצאת עיר מקלט כדי שהרוצח בשוגג יוכל להגיע לשם בלא עיכובים.

ומכאן לומדים קל וחומר, שהרי לרצוח זו עבירה חמורה מאוד ואם נתגלגל על האדם דבר שכזה סימן שהוא לא צדיק, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, אבל כיון שהרוצח הזה מאוד רוצה להגיע לעיר מקלט, כיון שהוא מפחד מאוד מגואל הדם שרוצה להרוג אותו על שהרג את אחיו, חייבים להראות לו בכל צומת שלט המורה לאן יפנה.

וממילא יש קל וחומר, ומה הרוצח שמחפש את העיר מקלט חייבים להראות לו, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כל שכן האדם שיחפש את אבא שבשמים וירצה לידבק בו איזה שלטים מוארים ה' יתברך יראה לו, ואם עדיין לא זכינו סימן שאנחנו לא מחפשים אותו באותה מידה שהרוצח מחפש את עיר מקלט.

המקלט הטוב ביותר זה בית המדרש

ואם יבוא השואל וישאל מה הדמיון בין רוצח שבורח מן גואל הדם שרוצה להרוג אותו, לאדם רגיל שאף אחד לא מנסה להרוג אותו? אזי יש להזכיר כי גם אחרי האדם הרגיל יש רוצח נוראי ורודף אחר האדם יומם ולילה והוא רוצה לאבדו משני העולמות ואם האדם לא ירוץ לבית המדרש, אזי היצר לא יעזוב אותו.

ומעשה שהיה בזמן מלחמת לבנון השניה, שהערים של הצפון הופצצו נוראות ואנשים נכנסו למקלטים ואחרים הלכו לערים אחרות והיה תלמיד חכם אחד מצפת שאביו שנפטר התגלה לו בחלום ואמר לו: תגיד לכולם שהמקלט הטוב ביותר, זה בית המדרש, וכך ניצלים.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה

(פי"ט פ"ד)
וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי וכו'.

אומרת הגמרא (מכות י.) שאם תלמיד ישיבה הרג בשוגג, רבו צריך לילך גם לעיר מקלט (וממילא כל הישיבה צריכה לבוא), כיון שהתורה אמרה שהוא נס לשם וחי, ורק מי שלומד תורה נקרא חי, כי הם חיינו ואורך ימינו, ולכן רבו חייב לילך ללמדו תורה, שזו אחת הסיבות שאסור ללמד תלמיד שאינו הגון שמא ירצח ורבו יצטרך ללכת לגלות.

וידוע שאין דבר בעולם שיכול לטהר את האדם כמו התורה הקדושה, וגם אם האדם חטא בעבירות החמורות ביותר, וכמו שרואים כאן שהוא רצח והוא רוצה להקרא חי שזה בחינה של צדיק שרשעים בחייהם קרויים מתים, אזי התורה אומרת לו לעסוק בתורה ויכופר לו גם הרצח הנורא. ולפעמים האדם חושב שיש תרופת פלא שהיא זו שמכפרת על העבירות ושמה מקוה או צדקה וממשיך בעבירות.

ועל זה רומז שלמה המלך (שיר השירים ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". ש"האדם" אומר אני הולך לטבול במים רבים ובמקואות קרים כדי לכבות את האהבה והתאוה שלי לעבירות וממשיך לחטוא וחושב שהוא טהור בגלל שהוא טבל במקוה, על זה עונה לו שלמה המלך ע"ה שמים רבים ונהרות, לא רק שלא יכבו את אהבתו לעבירות, אלא גם לא ישטפו ממנו קצת, והעבירה תשאר כמות שהיתה, שהרי הוא טובל והעבירה בידו.

והיה כעץ שתול על פלגי מים

וגם אם יתן את כל הון ביתו בצדקה, אבל ממשיך בעבירותיו, בוז יבוזו לו, שהרי הדבר העיקרי בתשובה, אפילו לרוצח זה לימוד התורה, ולא בחינם התורה נמשלה למים לרמוז לו שכמו שאש מתכבה במים, כך העבירות שבגללם האדם נשרף באש הגיהנום מתכפרים בתורה שזה מים.

ומובא בשם רבי שמעון בר יוחאי זיע"א שכל אדם חייב לעבור דרך גיהנום לגן עדן, ולכאורה הרי צדיק שמעולם לא חטא מה לו ולאש הגיהנום, הרי מקומו בגן עדן? אלא עונה רבי שמעון שהתורה אמרה (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", ואדם נמשל לעץ, ואם נניח עץ באש, ודאי שהוא ישרף, אלא אם כן נספיג את העץ בהרבה מים, וממילא האדם הוא עץ, והתורה היא מים, ולכן מי שלומד תורה לא מרגיש את אש הגיהנום (עיין סוף מסכת חגיגה).

מה שאין כן האדם שבמקום להניח על עצמו מים שזו התורה, הניח על עצמו חומר להסקה שזה עבירות. ויהי רצון שיתקיים בנו ובכל עמו ישראל הפסוק, "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, ג).

האם יש לאדם בלי תורה משמעות לחיים

(שם)
וזה דבר וכו' אשר ינוס שמה וחי וכו'.

ידוע שכל החוקרים אצל הגוים מחפשים מזה שנים משמעות לחיים, ולמה בכלל האדם חי, ולא מצאו תשובה שסיפקה אותם. ויש איזה חוקר גוי שכתב ספר בענין זה, והיו באים אצלו המון אנשים כדי שיתן להם הסבר למה לקום בבוקר? מה התכלית? והוא היה מומחה בענין, אלא שבסוף ספרו הוא כתב שהאמת לאמיתה שכל הספר שהוא כתב, וכל העצות שהוא נתן הם רק דמיון לא נכון, איך לצאת מהבעיות כרגע כגון אם אדם היה מרויח כך וכך כסף, היה אומר לו עכשיו תנסה להרויח יותר, וזו תהיה משמעות חייך.

או תתחתן ויהיו לך ילדים, אבל לא זו תכלית החיים, כי גם הילדים בשביל מה הם עצמם באים, וכמו שאמרנו שהוא עצמו כתב שיש משהו רוחני שמעל כל המושגים שהוא אמר והוא לא יודע לפרשו, אבל אנו היהודים בניו של מלך מלכי המלכים אומרים כל בוקר את תכלית חיינו, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, "ואלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

האיש פתח זוג עיניים ופיו נפתח בתדהמה אבל תשובה לא היתה לו

ומעשה היה ביהודי רחוק מתורה ומצוות בצרפת שהשתתף במהפיכת הסטודנטים בצרפת והיה בעל השכלה מאוד גבוהה עם כמה תוארים, והיה לו חבר טוב שחזר בתשובה והזמין אותו לחתונה שלו. והוא הלך. ובאותו מעמד נפגש פעם ראשונה עם יהודים חרדים שישבו איתו באותו שולחן. והרב שסידר את הקידושין ניגש אליו, ושאל אותו אם הוא המהפכן הגדול של הסטודנטים? והוא ענה שכן.

אמר לו הרב: אפשר לשאול אותך כמה שאלות? בודאי, ענה האיש. מדוע יש גלגלים ברכב, שאל הרב? כדי שהרכב יוכל לנסוע, ענה האיש. ומדוע יש מנוע? כדי שהרכב יעבוד טוב ויסע מהר. ומדוע יש כיסאות ברכב? כדי שיוכל האדם לשבת עליו. והאיש צוחק בליבו, איזה שאלות יש לרב הזה!

והרב ממשיך לשאול, ומדוע יש רכב בכלל? כדי שלאדם יהיה נוח לנסוע ממקום למקום. ומדוע לאדם יש אוזניים, שאל הרב? כדי לשמוע, השיב האיש, שכבר נראה מתעצבן מהשאלות הללו. ולמה יש עיניים, שאל הרב? כדי לראות. ומדוע יש פה? כדי לדבר, ענה האיש בעצבנות ברורה. ואז אמר לו הרב: עכשיו אני רוצה לשאול אותך שאלה אחרונה, אחר שענית לי שיש כל כך הרבה דברים ברכב בשביל האדם, ויש עיניים ואוזניים ולב ומעיים באדם, וכל אחד לצורכו, האם תוכל להגיד לי בשביל מה יש אדם?? מה התכלית של האדם בעולם? האיש פתח זוג עיניים ופיו נפתח בתדהמה, אבל תשובה לא היתה לו.

חשב היהודי הסטודנט על דבריו, והעמיק בהם, והוא בעצמו הבין כיון שהיה איש אמיתי שהדרך שהוא הולך זו לא תכלית ביאתו לעולם, עד שאמר לו, אתה צודק אין לי תשובה שתניח את דעתי ולא את דעתך, אבל מרגע זה אני הולך לחפש משמעות אמיתית, מדוע אני חי? ומה היא תכלית ביאתי לזה העולם? וחזר בתשובה שלמה. וכיום הוא אחד המרצים הבכירים ביותר בארגון ערכים הלא הוא הרב חיים ציגלר (ואחר זמן נודע לי שהוא נפטר לפני זמן קצר תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים).

כשהרשע "עושה חיים" זו בעצם מיתתו

(שם)
וזה דבר וכו' וחי.

בעולם יש הרבה סוגים של חיים. ישנם בעלי חיים באויר, ישנם בעלי חיים ביבשה, ישנם מליארדים בני אדם ששייכים לאומות העולם, אבל מי הוא זה ואי זה הוא שנקרא חי באמת? אמרו חז"ל (ברכות יח.) רשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במיתתם קרויים חיים, שחוץ מהפשט הפשוט שגם כשהרשע חי עלי אדמות הוא בעצם מת כיון שאינו מחייה את נשמתו בתורה ומצוות, ואיכפת לו רק מגופו שזה רק המכסה של הנשמה, וצדיק במותו קרוי חי, אם זה בזכות תורתו ואם זה בזכות בניו ובנותיו שממשיכין דרכו.

ואם זה כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח", כלומר שאדם שעוסק בתורה שניתנה לישראל מימינו של הקדוש ברוך הוא, ואינו נוטה לתאוות והבלי העולם הזה, הוא זוכה ששמח ליבו בעולם הזה ויגל כבודו, שזה בגדיו שמכסים את נשמתו כמו שנאמר (איוב י, יא) "עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני", ואף בשרי ישכון לבטח בקבר, ולא תשלוט בו רימה ותולעה.

ואפשר עוד לפרש, רשעים בחייהם קרויים מתים, דוקא מתי שהם חושבים שהם בחייהם, כלומר: "עושים חיים", נהנים מתאוות העולם הזה, וחושבים שזה עיקר החיים, זו בעצם מיתתם, שהחיים שלהם זה מה שיובילים למיתה בעולם הזה, וקל וחומר לעולם הבא. וצדיקים במיתתם קרויים חיים, דוקא שממיתים עצמם באוהלה של התורה וגם כשיצרם מנסה להכשילם בתאוות הם ממיתים את תאותם, ואומרים לה' יתברך (תהלים לח, י) "ה' נגדך כל תאותי", הם קרויים חיים וזו סיבת חיותם.

אתה והגוי צוחקים מאותה תוכנית טלויזיה

ומעשה שהיה ביהודי בארצות הברית שהחל להתחזק בשמירת שבת ובמצוות, ואפילו החל לקבוע עיתים לתורה, ופרנסתו היתה מעסק מסויים שהיה עוסק בו, אלא שמדבר אחד היה קשה לו מאוד להתנתק, זה הטלויזיה, וכל ערב הוא ואשתו וילדיו הקטנים היו יושבים מול המסך לקיים את הפסוק "אלוהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, יז), והרב שלימדו תורה ניסה לדבר על ליבו שיוציא את מסך הזכוכית מביתו, ולא אבה לשמוע ואמר שקשה לו מאוד להיפרד מזה.

וביום מן הימים אמר לו הרב תדע לך כשאתה יושב בביתך וצוחק מתוכנית טלויזיה כזאת או אחרת, באותה שעה הפועל הגוי שלך גם יושב וצופה בטלויזיה, וגם הוא צוחק מאותה תוכנית. ואתה והוא אוכלים מאותו אבוס. כששמע היהודי דברים אלו הבין בעצם שבדבר זה הוא והגוי שוים, ואם כן במה הוא מובחר מכל העמים? ואמר לרב עוד היום הטלויזיה יוצאת מביתי, וכן היה. זה חיים של יהודי שמבין שהוא בן של מלך מלכי המלכים, ואם הוא והגוי שוים למה לו חיים!

מידה כנגד מידה

(פי"ט פ"ה)
ואשר וכו' ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל וכו'.

שאל הזהב את הברזל מדוע אתה צועק כשמכים בך בגרזן ובקורנס, והרי תראה שגם בי מכים אבל אני שותק. ענה לו הברזל: שאין כלל מה להשוות, כיוון שהברזל אחי מכה אותי, וזה כואב לי כפלי כפליים, אבל אותך לא הזהב מכה אלא דבר זר וזה כואב פחות. וכן כשבא הגרזן לכרות עצים מן היער עצי היער בוכים, אומר להם הגרזן: לולא אח שלכם לא היה לי אפשרות לכרות אתכם שהרי הידית של הגרזן זה עץ עצמו, וכמו שנאמר (ישעיה מט, יז) "מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו".

וכל זה כמובן בא ללמדנו שהאדם בעצמו מביא על עצמו את כל הטוב, וגם ההיפך, וזה מה שרומזת המשנה באבות (פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, שכל מה שמגיע לאדם מלמעלה, מי הוא זה ואי זה הוא שהביא את זה לאדם? ממך! שזה ראשי תיבות: מדה כנגד מדה.

וכן רמוז במשנה (אבות פ"ג מ"א) מאין באת? מטיפה סרוחה. לרמוז לאדם את מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שכל הצרות שבאות, מאין הם באו? מטיפה סרוחה! בגלל שהאדם לא מתנהג בקדושה. ואיזהו חכם הרואה את הנולד (פ"ג דאבות), וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (כז, א-ב) "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי", שכל זמן שהאדם בקדושה, אזי ה' אורו וישעו, ואין לו ממי לירא וממי לפחד. אבל אם יש פתאום אנשים רעים מסביבו צרות ואויבים, הסיבה לכך היא לאכול את בשרי, שהבשר כידוע לו רומז לברית, שנאמר (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", וכמובן שקדושת האדם מתחילה מן העיניים, וכאשר זה שמור אזי כולו קדוש וטהור.

והנה מרן שומע את קולה של אשתו

ומעשה במרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שלפני הרבה שנים חזר מהלימוד בכולל לביתו, ועלה לאוטובוס והתיישב באחד המושבים, ואחר כמה תחנות עלו עוד אנשים ואשה בהיריון שבחרה לשבת ליד מרן. כיון שהספסל היה ארוך ולא היתה בעיה מרן התכנס פנימה והיא ישבה. ואחר זמן כשהרב בא לרדת, גם אותה אישה ירדה, והיא קוראת למרן: כבוד הרב, כבוד הרב, ומרן שומע את קולה של אשתו הצדקת שלא בחינם שמה היה מרגלית ע"ה, שהאירה כיהלום בצניעותה ובמעשיה הטובים, ולמדנו מעט מזעיר מגדולתו וקדושתו של מרן פאר הדור שאשתו ישבה לידו והוא לא ידע מצניעות שבשניהם.

ואם הזכרנו את אשתו הצדקת ע"ה כדאי שנספר טיפה מגדלות הנפש שלה. בהיותם בארץ מצרים הרב היה מעביר שיעורים רבים, והנה הגיעה שבת והרבנית בחודש תשיעי להריונה וצריכה ללדת והרב חשב להישאר בבית כיוון שהגיעה שעה דחוקה, אבל האשה אמרה לו: אתה תלך ללמוד תורה וה' יעזור, למרות שזו הלידה הראשונה, ואין אף אחד בבית, וזו ארץ מצרים, והשיעור מתחיל בשעה אחת בצהרים, והרב אמור לחזור רק במוצאי שבת.

הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל

והרב התלבט מאוד אלא שהרבנית אמרה לו זה בסדר כנראה שזה לא הזמן, אתה תלמד תורה והכל יסתדר. ואכן הרב הלך לשיעורי התורה בלב כבד. ואחר כשעה הרבנית החלה להרגיש צירים והיא הבינה כנראה זו שעת לידתה.

אבל כבר נאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), ולפתע דפיקות קלות על הדלת והרבנית לא מאמינה למראה עיניה, המיילדת בכבודה ובעצמה באה לפתע, ותוך דקות ספורות המיילדת יילדה אותה, ונולדה בת, והכל בא על מקומו בשלום. ואחר כך סיפרה המיילדת שהיא ביקרה אצל אחת מחברותיה, ונזכרתי שאת בחודש תשיעי ולכן אמרתי נעבור מכאן, ומרן חזר במוצאי שבת ונתבשר במזל טוב שנולדה בתו הבכורה.

וכן כשעלו מרן והרבנית לארץ הקודש ועשו יציאת מצרים, למרן כבר היה כתב יד שעומד לצאת לאור להיות לספר, אלא שכסף להוצאת הדפוס לא היה לרב ותוך כדי הנסיעה, הרבנית שידעה כמה הרב בצער שאין לו כסף כדי להוציא את ספרו היקר לאור. הוציאה לפתע סכום כסף גדול שאותו חסכה המון זמן, לא בשביל רכב חדש אלא בשביל ארון לבגדים, כי עד עכשיו הם היו תולים את בגדיהם על מסמרים. ואת הכסף מסרה למרן ואמרה הארון בגדים יכול לחכות אבל הספר צריך דחוף לצאת לאור עולם, כשמוע מרן את דברי הרבנית הזיל דמעות של התרגשות ושמחה, מי יתן לנו תמורתה.

כל מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי

(פי"ג פי"ז)
לא תסיג גבול רעך וכו'.

מעשה שהיה באדם ישר והגון שהיה לו בית דפוס, הנה ביום מן הימים הגיע אדם מסויים ופתח בית דפוס בדיוק לידו, בתחילה זה מאוד הכאיב לו שלא מצא האדם היכן לפתוח בית דפוס אלא רק לידי, אבל ישב ועשה חשבון נפש עמוק והגיע למסקנה שאין לו סיבה לכעוס ואין מי שיכול לנגוע במה שמגיע לי, ולא עוד אלא שניגש לבעל בית הדפוס וקיבלו בלבביות, ואמר לו: ברוך הבא. והוסיף ואמר, שאם אתה צריך כלים וכדומה אני כאן לרשותך וכיון שאתה חדש במקצוע ואני ותיק אשמח לעזור לך בכל שאלה שתצטרך ואני מזמין אותך אלי לביתי במוצ"ש כדי שאוכל לשבת איתך כראוי להסביר לך בלי לחץ של זמן. ואכן האיש הגיע אליו במוצ"ש וישב עמו והסביר לו הכל כשעתיים תמימות.

ואחר שהלך האיש אמרו לו בני ביתו מדוע אתה עוזר למי שמנסה לקחת לך את הפרנסה? אמר להם האבא כל מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי, חוץ מהוצאות לקדושה, וממילא אם נגזר שאני ארויח השנה שלושים אלף דולר הוא לא יוכל לקחת לי מאומה, אלא שבמקום שיהיו לי הרבה קליינטים והם יקנו במעט, יהיו מעט קליינטים והם יקנו בהרבה, ורק חסד בעל בית הדפוס עשה עמי.

הם בעצם רצו להרוג אדם חף מפשע

(פי"ט פי"ט)
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך.

מדובר בשני עדים שקרנים שהעידו בבית הדין על פלוני שעשה עבירה, כגון חילול שבת, והם רוצים לחייב אותו בעונש מוות, והדיינים גמרו את הדין והוחלט להוציאו להורג, אלא שלפתע הופיעו שני עדים חדשים ואמרו ששני העדים הראשונים שאמרו שהם ראו את פלוני מחלל שבת בעיר חיפה, הם היו איתם בכלל בירושלים, ובעצם הם סתם זוממים שקר. ועל זה התורה אמרה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", והורגים את העדים.

ולעומת זאת אם למשל הפלוני שהם העידו עליו להרגו כבר יצא להורג, ולאחר מכן הגיעו העדים ואמרו שהעדים הראשונים משקרים והם היו עמם בעיר אחרת, ממילא אדם חף מפשע נהרג בגללם בחינם, ועל זה אומרת התורה "ועשיתם לו כאשר זמם" ולא כאשר עשה, ואם הוא כבר נהרג, אזי זה כבר לא רק שזמם אלא עשה, ולכן לא נהרג. וכל בר דעת שרואה את הדין הזה שנראה חלילה לא מובן רוצה להבין, ומה במקום שלא הרגו העדים הראשונים את האדם הם נהרגים, במקום שהרגו לא קל וחומר שיהרגו???

ועונה רבינו חננאל שאם ראינו שהעדים הזוממים ניסו להרגו בעדותם הזוממת ולא הצליחו, כיון שבאו עדים נוספים והזימו אותם, זה סימן שלא נגזר עליו מיתה מן השמים, והם בעצם רצו להרוג אדם חף מפשע גם כלפי בוראו, ועל זה מגיע להם למות. מה שאין כן אם הם העידו עדות שקרית ובסוף הוא נהרג, ואחר כך באו העדים, זה מראה שנגזר עליו למות כבר מן השמים, וממילא אדם הרוג הם הרגו, ולכן אינם נהרגים.

בגלל שהטרמפיסט לא התנהג יפה הוא כבר לא מעלה טרמפיסטים

ודבר זה הוא יסוד להרבה דברים בחיים שנראים לא מובנים אבל כבר אמר שלמה המלך ע"ה (מ"א ח, ל) "כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם", ואפילו איוב שהיה צדיק גדול לא הבין למה ומדוע הוא כל כך סובל, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא שהוא בעצם גלגול של תרח אביו של אברהם אבינו ע"ה, שכיון שהיה מוכר פסלים לעבודה זרה הוצרך לסבול כדי לתקן ולזכות לגן עדן, והרבה פעמים אחר שהאדם עשה איזו מצוה גדולה יש "תקלות", וכל זה לנסות את האדם אם חלילה הוא יתחרט או שהוא יקבל באהבה.

כגון אדם הכניס אורחים לשבת קודש והיה שמחה גדולה, אלא שבמוצאי שבת הוא רואה לפתע שהרגל של המיטה נשברה, או שהילדים ציירו ולכלכו את הקירות, זה ניסיון מבורא עולם! ולא יאמר האדם חבל שהזמנתי אותם, שהוא עלול בכך להפסיד את המצווה. או כגון אדם שעצר טרמפ, ואחר כך ראה שהטרמפיסט העלים לו איזה חפץ או שהתנהג לא כראוי, ומאותו זמן כולם סובלים, כי הוא לא מוכן להעלות יותר. וצריך לזכור זה ניסיון!

האח הזניח את עבודתו שבועיים ימים והרויח הרבה יותר

ומעשה באדם מהצפון שעוסק לפרנסתו בעסקי נדל"ן ועוד, ושכר משרד באיזור יוקרתי וניסה לממש את העבודה כראוי, אלא שלפתע אחיו ביקש ממנו את עזרתו כיון שהוא הסתבך בעיסקה מסויימת בנדל"ן באחד המושבים, וכיוון שזה המקצוע שלו מבקש האח שיעשה מה שביכולתו, והאח החל לעסוק בענין של אחיו ברמ"ח איבריו, והשקיע את כל מרצו כדי לעזור לאחיו תוך כדי שהוא מזניח את עבודתו הפרטית שבועיים ימים.

וכמובן שאין צורך לומר שהוא לא לקח מאחיו אפילו שקל. ובסופו של דבר הכל הצליח והסתדר על הצד הטוב ביותר, ואחיו קיבל בחזרה את מה שמגיע לו, אלא שמאותו מקום החלו לבוא אליו פרוייקטים רבים מאותו מושב, כיוון שראו את הצלחתו הגדולה בענין, והרווחים היו גדולים מאוד. ומכל זה למדנו שגם כאשר אתה רואה קשיים בחיים, תדע זה ניסיון! והרבה פעמים דווקא בגלל הקושי המר, מגיע הדבר המתוק, וכמו שנאמר "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

מי יודע איזה צער נמנע ממך כשאתה מנהל את הגמ"ח

ומעשה נורא שהיה בזמן החפץ חיים זצ"ל באדם שהיה חשוך בנים במשך הרבה זמן ופנה לחפץ חיים שיברכו או ייעץ לו מה לעשות, והרב אמר לו שיעשה גמ"ח ויתן הלוואות לנצרכים וכמו שהוא יעשה חסד עם הבריות גם ה' יעשה עמו חסד ויזכהו לבנים, ואכן קיבל האיש את הצעתו של הרב ופתח גמ"ח וברכת הרב התקיימה ותוך שנה נפקדו בבן זכר, ותוך כמה שנים נפקד האיש בבנים ובנות לרוב.

אלא שבינתיים הגמ"ח התפרסם מאוד ואנשים רבים צבאו על דלת ביתו של האיש, עד שבצר לו פנה האיש לרב, ואמר לו שאולי כדאי לסגור את הגמ"ח או למנות מנהל אחר, אבל הרב אמר לו שלא יעשה כך למרות הקושי הגדול ולפום צערא אגרא, וכעבור זמן שוב פעם בא אל הרב ואמר לו שזה יותר מדי מקשה עליו, והוא רוצה למנות מנהל אחר שינהל את כל הגמ"ח.

אמר לו הרב אתה המתאים, אדם אחר לא יעשה זאת כראוי ולא כדאי לך לצאת מהגמ"ח, ומי יודע איזה צער אחר נמנע ממך בזכות החסד הגדול שאתה עושה, אלא שהאיש אמר שזה מעל כוחו ואמר לרב שהוא ממנה אדם אחר שינהל את כל הגמ"ח, ובאותה שנה, האיש רחמנא ליצלן נפטר לו בנו, ואז הוא רץ לחפץ חיים ואמר לרב הבנתי את הטעות המרה ואני חוזר לנהל את הגמ"ח.

הספנים שבים שמעו את הצעקות של רבי למרות צהלת הסוסים

(פ"כ פ"ח)
ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וכו'.

רש"י מביא מחלוקת שרבי עקיבא אומר הירא ממלחמה ומחרב שלופה, ורבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכן תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה.

ולפי הרש"י הזה מובן שבאמת בוני בתים ונוטעי כרמים ומאורסים לא היו אמורים כלל לחזור מן המלחמה אלא שהם נוספו אך ורק כדי לכסות ולכפר ולא על צדיק הדור אלא על מי שחטא ועבר על רצון ה', וכל זה לא לביישו.

ואיזה לב לא יחרד ממקומו מרחמיו העצומים של אבא שבשמיים גם על אלה שהכעיסוהו והמרו את פיו, ומזה ילמד כל אדם לא לבייש ולא לפגוע בשום בריה בעולם שהרי נאמר בתורה (דברים י, כ) "ובו תדבק" מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום, מה הוא חנון אף אתה תהיה חנון.

ומי לנו גדול מרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שמובא בגמרא (ב"מ פה.) שפעם אחת הובילו עגל לשחיטה, והעגל ניסה להכנס מתחת למעילו של רבינו הקדוש, אלא שרבי יהודה הנשיא אמר לו אין מה לעשות סוף בהמה לשחיטה. והעגל אכן נשחט, ומאותו יום רבינו הקדוש סבל כאבים נוראים בשיניו ובדרכי השתן, עד שכאשר היה צריך לעשות קטנים היה צורח מכאבים נוראים, עד שלא רק השכנים היו שומעים אותו, אלא גם הספנים אשר בלב הים שמעו אותו, למרות שהמשרת היה מוציא את הסוסים לאכול באותה שעה כדי שיצהלו ולא ישמעו את צעקותיו של רבינו הקדוש.

וזה לא היה שנה או שנתיים אלא שלוש עשרה שנים! עד שהמשרתת שלו היתה מטאטא את הבית ורצתה לטאטות גם חולדה שהמליטה כמה חולדות, ואמר לה רבי, "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), ונתרפא. ובאותם שלוש עשרה שנים שום אישה לא הפילה ולא היו נזקים לבני ישראל, כי הצדיק מכפר על כולם, כיון שהוא שקול כמו כולם, אבל מה שאנו חייבים ללמוד מכאן זה אם לפגוע בעגל, כך! כמה צריך האיש לא לפגוע באשתו, וכן שהאשה לא תפגע בבעל גם אם הוא עגל.

כשאדם עושה תשובה הוא נזכר בעבירות החמורות ביותר ולא חושב על הקלות

(שם)
ויספו השוטרים וכו' מי האיש הירא ורך הלבב וכו'.

הירא מעבירות שבידו כך פירש רש"י לפי רבי יוסי הגלילי, ולכאורה אם זו כל הבעיה, ועוד שבשביל זה גם הבוני בתים והנוטעי כרמים והמאורסים חוזרים הביתה בגלל החוטאים, אפשר לתת פיתרון פשוט לפני שיוצאים לקרב שכל אחד יעשה תשובה, ושכולם יצאו לקרב. בפרט שרבותינו אמרו שהעבירות שמדובר כאן הם לא חמורות, אלא שדיבר בסך הכל בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ולכן אמרה התורה מעבירות שבידו, אזי מה בעיה לעשות תשובה, ולצאת לקרב?

ואפשר לומר על פי הפסוק (ישעיה ו, ז) "וסר עוונך וחטאתך תכופר", שידוע שעוון זה מזיד (בכוונה) ואילו חטא זה שוגג (בלי כוונה) והפסוק אומר שכשאדם עושה תשובה ומביא קרבן, וסר עוונך שהדבר שעשית במזיד כבר נמחק וסר מהעולם, מה שאין כן החטא שזה השגגה וחטאתך תכופר בעתיד על ידי חרטה נוספת.

ולכאורה זה לא מובן, אלא שהקדוש ברוך הוא לימד אותנו שככל שהאדם יותר מתחרט ויותר נכנע מלפניו יתברך, גם אם העבירה חמורה מאוד זה נמחל מהר יותר, מאשר החרטה מועטה בגלל שהחטא קטן, ועל עבירה במזיד האדם ודאי בוכה ומתחרט מכל ליבו, מה שאין כן על שוגג וזו אחת הסיבות שביום הנורא יום הכיפורים אנו פותחים בוידוי על חטא שחטאנו לפניך באונס, והרי אנוס פטור, ועל מה צריך בכלל לעשות על זה תשובה?

אלא שהאדם עבר עבירה באונס כיון שהרבה פעמים תחילתו היה ברצון, וכן שמגלגלים חובה על ידי חייב, ואם נסתבב לו ענין של עבירה אפילו באונס, זה תוצאה של עבירה קדומה, אלא שהבעיה היא שהאדם לא עושה על זה תשובה, ונראה לו שהוא פטור, ולכן בתחילת הוידוי אומרים לו תעשה תשובה ביום הנשגב, גם על העבירות שעשית באונס גמור.

ועכשיו ננסה להבין למה הפתרון הפשוט שהצענו הוא לא כל כך פשוט, כי כשאומרים לאדם לעמוד ולעשות תשובה אפילו לפני יציאה לקרב שודאי האדם יעשה תשובה אמיתית כי חייו עומדים מנגד, אלא שעל איזה עבירות הוא יחשוב שצריך לשוב, על החמורות, על חילולי השבת, על זה שהוא לא הניח תפילין חלילה, על זה שהוא התגלח בסכין וכדומה.

וגם אם יזכירו לו שהוא דיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אזי "תשובתו" תהיה קטנה, ולכן זה נקרא ירא מעבירות שבידו, שגם אחר התשובה העבירות הללו נשארות בידו ואצלו, כי עליהם הוא לא התחרט, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט, ו) "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני", שאינו ירא מעבירות חמורות אלא מהדברים שהאדם דש בעקביו, כיון שאין האדם נותן את הדעת להבין שזה חמור.

חבל שהם לא סיימו את ההצגה שהרבנים יוצאים עם מקלם ומנצחים

ומעשה שהיה בזמן המשכילים שהם רצו לעשות הצגה איך נראית מלחמה שעם ישראל יוצאים לקרב, ובתחילה עמד אדם ואמר מי שבנה בית ילך, והלכו מעט, מי נטע כרם ילך, והלכו מעט, מי ארש אשה ילך, והלכו מעט, מי שירא מעבירות שבידו שילך, וכולם הלכו, ונשארו לפי ההצגה, שניים, רבי אליהו מוילנא ורבי עקיבא איגר כשהם נשענים על מקלם. וכל הקהל פרצו בצחוק.

ואחד מהקהל שהיה קצת חרד לדבר ה' הלך וסיפר זאת לרב סולוביצ'יק בחרדה ואמר לו תראה איך הם צוחקים מהתורה, אלא שהרב אמר לו אני לא מבין אותך כך באמת נראית מלחמת ישראל, רק חבל שהם לא סיימו את ההצגה להראות שהגאון מוילנא ורבי עקיבא איגר יוצאים עם מקלם למלחמה ומנצחים את כל אויבי ישראל, "כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו).

ואפשר לומר מה הענין "כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", איזו רוח זו? ואומר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א על הפסוק (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", שה' ברא את העולם ברוח, אבל אחר כל זה איך העולם עומד, והרי אם ינפח אדם בלון ויעזוב אותו לרוח האויר יצא מיד, אזי איזו רוח היום מחזיקה את העולם? ועונה רשב"י זיע"א שהרוח שהאדם מוציא מהפה בשעת לימודו היא זו שמעמידה את העולם, ולכן חשוב מאוד ללמוד בקול רם ובהתלהבות ובחשק גדול.

אימונים או קרב?

(שם)
ויספו השוטרים וכו' ולא ימס את לבב אחיו וכו'.

ופקדו שרי צבאות בראש העם - פירש רש"י ז"ל שמעמידים זקיפין מלפניהם ומאחריהם וכשילים (מוטות) של ברזל בידיהם, וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו וכו', ונקראים זקיפים לזקןף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה, שתחילת נפילה ניסה.

אומר החפץ חיים ז"ל שבדורות קדומים היצר הרע היה יותר חלש ולא היה את כל תאוות העולם כמו היום, וממילא מי שעבד את ה' יתברך דרגותיו היו עולות כמו חייל שמשרת בזמן האימונים שכל כמה שנים היה מקבל דרגה נוספת, מה שאין כן בדורנו שזה לא אימונים כלל אלא שעת מלחמה ממש, ומי שעובד את ה' יתברך גם בזמן מלחמה דרגותיו עולות כל יום ויום וכל רגע ורגע.

וממילא גם לא דומה מי שבורח מהצבא בזמן אימונים, למי שבורח בשעת הקרב, שמי שבורח מהאימונים, עונשו המירבי יהיה לשבת קצת בבית הסוהר, אבל מי שבורח מהקרב אזי מקפחים לו את שוקיו במוטות ברזל, והוא הדין אומר החפץ חיים, כשאדם יצא מכתלי הישיבה אל הרחוב, בדורות קודמים אף אחד לא קינא בו, כי ידעו שהוא שוטה ופתי והוא בורח מהגן עדן לגיהנם, ובפרט שהתאוות בחוץ לא היו גדולות.

אבל היום שהאדם מחזיק בשיניים את עצמו, ולפתע אדם עוזב את הישיבה ואת דרך התורה, ידע לו נאמנה זו בריחה משדה הקרב, אבל מה שאו מצפים שהקרב כבר ייגמר ונזכה לגאולה השלימה ונזכה לשמוח בביאת המשיח והלואי שגם הוא ישמח בנו.

בריחה ממחלוקת מזכה לאריכות ימים

(פ"כ פ"י)
כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום.

כמה גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה תדרוש את השלום ותברח ממחלוקות, כי אפילו שבית דין של מעלה מענישים מגיל עשרים (ולפני כן זה פחות עונש) ובית דין של מטה מענישים מגיל שלוש עשרה, אם מדובר בחטא של מחלוקת זה מסוכן אפילו לתינוקות בני יומם כמו שראינו אצל עדת קורח.

וכן ההיפך כשאדם בורח ממחלוקות ורודף אחר השלום מאריך ימים ושנים וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יג-טו) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וכו' בקש שלום ורודפהו", ושלום צריך להשיג בכל מחיר, גם כאשר הוא לא ניתן בקלות וזה עיקר השלום.

וכמו שאומרים בסוף העמידה 'עושה שלום במרומיו' כלומר שה' יתברך עשה שלום בין אש למים ועשה מהם שמים. ולפעמים בגלל מעשים שנראים כלא חשובים האדם עלול לאבד את השלום ולכן סוף מעשה במחשבה תחילה, וכמה היה מדקדק החפץ חיים בעניין השלום נראה מהמעשה הבא:

הבחור חשב שהשעון מקולקל

מעשה שהגיע בן אחיו של החפץ חיים ביום שישי אחר הצהריים מדרך ארוכה מאוד, והיה מאוד עייף מן הדרך והלך לישון, כשהתעורר הבחור אמר לו החפץ חיים להתפלל ערבית, וכאשר סיים הבחור תפילת ערבית אמר לו הרב עכשיו בוא לסעוד עמי סעודת ליל שבת, והרב עשה קידוש והמוציא ולפתע הבחור מרים את עיניו והסתכל בשעון שעל הקיר והוא רואה שהשעה ארבע לפנות בוקר, וחשב שאולי השעון מקולקל ושאל את הרב.

אמר לו הרב, השעון תקין, פשוט מאוד חיכיתי לך, ולא עשיתי קידוש כי אני יודע שזה לא נעים לאכול לבד את סעודת השבת. ואם נתבונן נראה איזו גדולה וקדושה לא רק בבן אדם למקום נהג החפץ חיים, אלא גם בבן אדם לחבירו, ואין צורך לומר שהחפץ חיים קיים את ההלכה שצריך לבוא תאב לאכול את סעודת השבת ואפילו שהוא היה רעב, עם כל זה המתין לאחיינו עד ארבע לפנות בוקר.

יש לנו ללמוד מוסר מהים

(פ"כ פי"ט)
כי תצור אל עיר וכו' לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל וכו'.

אומר המדרש שזה רמז לצדיקים שנותנין פירות שזה מעשים טובים. והרי זה קל וחומר ומה האילנות שלא רואין ולא שומעין ולא מדברין על ידי שעושין פירות, חס וריחם עליהם הקדוש ברוך הוא מלהעבירם מן העולם, אדם שהוא לומד את התורה ועושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שיחוס עליו הקדוש ברוך הוא מלהעבירו מן העולם.

וכן לענין רשעים יש קל וחומר, מה אילנות שלא רואין ולא שומעין ולא מדברין על ידי שאינן עושין פירות לא חס עליהן הכתוב ואמר להעבירן מן העולם, אדם שאינו לומד את התורה ולא עושה רצון אביו שבשמים, על אחת כמה וכמה שלא יחוס עליו הקדוש ברוך הוא להעבירו מן העולם.

וכן מובא פסוק בספר ירמיה (פ"ה פכ"ב ורש"י) "אשר שמתי חול גבול לים" וגו', שהקב"ה אומר לבני אדם שהם צריכים לפחד מאוד מפניו וללמוד מהים שאמרתי לו שלא יעבור את הגבול שזה החול, ואף ולא ישטוף את העולם חלילה, והוא מעמיד גליו - אף על פי שאינו דואג מפני הפורענות ואינו מצפה לקבל שכר ואף על פי כן אינו מעיז לעבור על ציווי ה'.

אדם יהודי שאם עושה מצוות והולך בדרך התורה זוכה לגן עדן, ואם עובר עבירות יורש גיהנם, ועוד בעולם הזה הוא מסכן את עצמו ומשפחתו, איך הוא יעיז לעבור על דבר ה'. אלא שכמובן צריך ללמוד מוסר כדי שלא נתרפה מהתורה ומן המצוות וכמאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ד, יג) "החזק במוסר אל תרף", שרצה לרמוז לאדם אם תחזיק בלימוד המוסר לעשות לך עיתים קבועים, אזי לעולם לא תתרפה מלימוד התורה.

יש לי רק חצי שעה ללמוד מה כדאי לי ללמוד?

ואפילו שיש כאלה שחושבים שלימוד מוסר זה ביטול תורה, כי בזמן זה יכלו ללמוד הלכה או גמרא, אבל כבר כתב רבי חיים מווילוז'ין שאדם שלא לומד מוסר כל לימודו מתקלקל, וכמו שהחיטה צריכה להיום עם החמטין (דבר ששומר עליה שלא תתקלקל), אפילו שאינו ראוי לאכילה כך לימוד התורה צריך להיות עם מוסר.

ושמעתי מאחד המשגיחים באחת הישיבות הטובות בארץ שהיה בחור שחוץ מגמרא לא למד שום דבר, וגם בסדר מוסר המשגיח היה אומר לו ללמוד מוסר והיה עושה עצמו לומד, אבל רק המשגיח היה מסתובב היה מחזיר את הגמרא עד שעבר זמן ופרק עול התורה לגמרי ה' יצילנו, כי המוסר מעורר ומחזק את האדם עד מאוד.

ושאל פעם איזה אדם את רבי ישראל סלנטר זצ"ל מה ללמוד כאשר יש לו במשך היום רק חצי שעה פנויה האם כדאי לי ללמוד גמרא או הלכה או מוסר? ענה הרב ואמר לו תלמד מוסר במשך החצי שעה, ואחר שהאיש הלך שאלו התלמידים את רבם, מדוע הרב אמר לו ללמוד מוסר, והרי ממוסר הוא לא ידע הלכות שבת ותפילין ושאר דברים, ולכאורה היה עדיף שהרב יאמר לו ללמוד הלכות, אמר להם הרב הוא ילמד מוסר ויראה מה זה חשיבות של כל דקה הוא ממילא יבין שיש לו הרבה יותר מאשר חצי שעה ואז הוא כבר ילמד הלכות.

בגלל שהוא למד עם בנו פרשת עגלה ערופה נמנעו מלהביא עגלה ערופה

(פכ"א פכ"ז)
וכל זקני העיר וכו' ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו.

פירש רש"י מדוע דווקא עורפים עגלה בת שנתה במקום קשה שלא עושה פירות? אמר הקדוש ברוך הוא תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות (לא המליטה) ותערף במקום שלא עושה פירות לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות.

וכידוע יוסף הצדיק ששלח לאביו סימנים שהוא עדיין בחיים שלח לו עגלות לרמוז לו על סוגיית העגלה ערופה שלמדו בדרך ורק אז האמין יעקב אבינו ע"ה שאכן בנו חי גם מבחינה רוחנית וצריך להבין כמה דברים: א - למה דוקא את הסוגיא הזו יעקב לימד את יוסף בדרך לשכם לראות את אחיו? ב- מדוע דוקא את הסוגיא של עגלה ערופה שלח יוסף לאביו וכי חסר סוגיות יותר שמחות שישמחו את אביו שהיה בצער גדול?

אלא שאפשר לומר שיעקב אבינו ע"ה ידע שאחים של יוסף לא כל כך אוהבים אותו, וזה מסוכן לילך אליהם והם עלולים להרוג אותו, ואם הם יהרגו אותו אזי יצטרכו להביא לשם עגלה ערופה, כאשר נהרג אדם ולא נודע מי הרג אותו, לכן יעקב אבינו ע"ה הקדים תרופה למכה ולמד עם בנו פרשת עגלה ערופה כנגד ונשלמה פרים שפתינו, כלומר: שאם חלילה יצטרכו עגלה ערופה אזי כבר למדו את הסוגיא ויוסף הצדיק ינצל.

ולכן יוסף הצדיק ע"ה רומז לאביו, שזה שעדיין הוא חי גם רוחנית וגם גשמית, זה בזכות אותה תורה של עגלה ערופה, וכשיעקב אבינו ע"ה הבין זאת מבנו, שמח ואמר עוד בני חי. וכן יעקב אבינו ע"ה פחד מאוד, כיון שיוסף היה יפה תואר ויפה מראה, אזי הוא עלול לחטוא, ולכן יוסף הצדיק ע"ה שלח לו דוקא עגלה ערופה, שהרי כתוב שהזקנים החכמים עומדים ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, שיוסף רמז לאביו שידינו לא שפכו את הדם הזה, כלומר: לא פגמנו לבטלה, ואיך באמת הצלחתי להתגבר, מנין לי הכח והעצמה? ועינינו לא ראו, שלא פגמתי בעיניים, ולכן הכל אצלי בבחינת הקדושה העליונה.

---

פרשת כי תצא

---

נפשי יוצאת אליך מרוב געגועים

(פכ"ט פ"י)
כי תצא למלחמה וכו'.

בדרך כלל הפרשה הזו יוצאת בתחילת חודש אלול ולכן התורה רמזה ליהודי כשמגיע שלושים יום של חודש אלול שזה גימטריא "כי", אזי זה הזמן שתצא למלחמה כי הכל הולך אחר החתום, ובחודש שחותם את השנה זה חודש אלול ולכן בחודש זה מרבים בצדקה ובמעשים טובים, והמילה אלול כידוע זה ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג), שהאדם צריך ליתן את כל האני שלי לדודו שזה הקדוש ברוך הוא וכדי להבין כמה הימים הללו יקרים נראה משל.

משל לאב שהיה לו בן יחיד שזה היה כל עולמו וכשגדל הבן אמר לאביו שהוא מתכונן לנסוע לאמריקה כדי לעשות ביזנס, האב ניסה לומר לו לוותר על הרעיון, אלא שהבן כבר היה סגור בעניין וקם ונסע אל מעבר לאוקיינוס, והתעסק בביזנס וצבר כספים וראשו היה שקוע מאוד בעסקים ובקושי היה מתקשר לאביו, וכעבור חמש שנים התקשר האב לבנו יחידו וביקש בתחנונים שיבוא לביקור בארץ לפחות לשבוע ימים, אבל הבן סירב ואמר שהוא עסוק מדי.

וכך עברו להם עוד חמש שנים ועוד חמש שנים ובינתיים הבן התחתן ונולדו לו ילדים, ושוב פעם האבא מתקשר ואומר לבנו, נפשי יוצאת אליך מרוב געגועים אנא תבוא אלי אבל הבן סירב ואמר לאביו אני אין לי זמן אם לך יש זמן תבוא אתה אליי, ואכן האב קיבל את ההצעה, וקנה כרטיס טיסה ואירגן את עצמו לקראת הנסיעה.

ברחוב ממול יש אכסניא אתה יכול לישון שם ומחר אם יהיה לי זמן אבוא לראות אותך

והגיע יום הטיסה והאב נסע לשדה התעופה וטס ליבשת אמריקה, וביורדו מן המטוס חיפש את בנו בכיליון עיניים וחשב שבנו יחכה לו אלא שלאכזבתו הרבה בנו לא היה באיזור, והוא בלית ברירה לקח מונית לכתובת של בנו והנה הוא עומד מול דלת ביתו של בנו יחידו ולבו פועם בחוזקה מרוב התרגשות ושמחה, ודפק קלות בדלת, אבל אין תשובה מהבית ודפק בדלת בחוזקה במשך כמה דקות עד שהוא שמע קול מבפנים מי שם?

אני אבא שלך באתי עד אליך תפתח לי את הדלת, אבל הבן החוצפן אמר לאביו, עכשיו יצאתי מהמקלחת ולבשתי כבר פיג'מה אם אני אקום מהמיטה אני עלול להתלכלך, אבל ברחוב ממול יש אכסניא אתה יכול לישון שם ומחר אם יהיה לי זמן אבוא לראות אותך, האבא לא האמין למשמע אזניו אבל לא ניסה שוב אלא חזר מיד לשדה התעופה וטס בחזרה לארץ.

והבן פתאום החל להבין את טעותו המרה, ואחר זמן קפץ בהול ממקומו ורץ לאכסניא ושאל על אביו אך נענה בשלילה משם דהר על רכבו במהירות לכיוון שדה התעופה אלא שאמרו לו שהמטוס שאביו עלה עליו כבר באוויר ואת הנעשה אין להשיב, והבן הבין את טעותו המרה.

קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר

והנמשל ברור, שהקדוש ברוך הוא בימים הללו קורא לנו שנאמר (שיר השירים ה, ב) "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעתי יונתי תמתי", שאם רק נחזור בתשובה ניהפך ליונה תמה בלא חטאים ובלא ייסורים, אבל מה אנו עונים לקדוש ברוך הוא, "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה ורחצתי את רגלי איככה אטנפם", והדוד שזה הקדוש ברוך הוא מתחנן אלינו בימי הרחמים והסליחות שנשוב אליו באמת, אלא שאנו לא מבינים כמה הימים הללו חשובים.

וכשכבר התעוררנו אחרי כיפור כמו שנאמר (שיר השירים שם, ה) "קמתי אני לפתוח לדודי", אזי דודי חמק עבר, ומי שמוצא את האדם זה הבעיות שנאמר (שם, ז) "מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות", לכן חכם עיניו בראשו ולא מתמהמה אלא בזמן הזה כבר מתחיל לעשות חשבון נפש עמוק ומתקן את דרכיו הרעים כי אם לא עכשיו, אימתי.

הפסנתר היה גדול בארבעים סנטימטר מהמעלית וצריך לעלות ברגל

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

יש אדם חושב ככל שהחיים יהיו יותר נוחים זה יותר טוב וככל שיהיה לי פחות מלחמה עם היצר הרע זה השלימות, אבל זה לא כל כך נכון אלא ככל שיש לאדם ניסיונות ומלחמות עם היצר הרע, כך שכרו יהיה יותר גדול! וכך אנו רואים בכל תחומי החיים כגון בעל מסעדה שיושב רגל על רגל ופתאום מגיעים חמישים אנשים ורוצים לאכול האם הוא יאמר להם אתם מפריעים לי לנוח או שמא ישמח שבאו אליו ולא לשכנו, ודאי שהוא ישמח, למרות שעכשיו הוא הולך לעבוד קשה מאוד אבל כיון שהוא יודע שיש לו מזה רווח גדול אזי הרווח מבטל את הצער.

וכן בעבודת ה', אם האדם רואה שקשה לו לקום בבוקר לתפילה למניין, ישמח מזה, כיוון שאם הוא יקום בכל זאת שכרו גדול מאוד, או אדם שיש לו נטיה לכעס, ישמח מזה, כי אם הוא יעבוד על הכעס ולא יכעס, שכרו רם ונישא. וכן בשאר המידות והתאוות.

ומעשה שהיה בשני סבלים מהעיר אשדוד בוריס ומוריס, שהרבה מאנשי העיר הכירו אותם וכל דבר שצריך סבלות הם היו מתייצבים אצל האדם ועושים את העבודה. והנה יום אחד הם היו צריכים להעביר פסנתר גדול מאוד לקומה התשיעית בבנין, והם כמובן נכנסו לבנין ולחצו על המעלית אלא שהפסנתר היה גדול בארבעים סנטימטר מהמעלית ולא הצליחו להכניסו.

הסבלים לא ענו אמן

ובלית ברירה החלו לעלות מדרגה ועוד מדרגה, ובעל הבית מהלך אחריהם ומזהירם שלא ישרטו לא את הפסנתר מהקירות, והמדרגות לא נגמרות ועלו קומה ועוד קומה ובסופו של דבר הגיעו לקומה התשיעית, והפסנתר הונח במקומו, אלא שהסבלים נראו מהלכים בקושי אחר המבצע הגדול.

וניגש אליהם אחד הרבנים מהאיזור ואמר להם אני מקווה שלא יהיה לכם שוב עבודה מפרכת כזאת, ושכל מה שתרימו ייכנס למעלית, אבל הסבלים לא ענו אמן אלא אפילו אמרו יהי רצון שכל יום יהיה לנו עבודה כזאת.

ובעוד הרב משתומם למשמע אזניו, הוסיף אחד הסבלים ואמר לרב אתה חושב שהתעריף אותו דבר כשהרמנו במדרגות? אנו אמרנו לבעל הבית מראש אם זה נכנס למעלית אזי כך וכך התשלום, ואם זה לא יכנס נצטרך לעלות במדרגות על כל מדרגה אתה נותן שתי שקלים לכל אחד מאיתנו, וכל מדרגה שעלינו שמחנו ואמרנו הלואי ויהיו עוד מדרגות וכך נרויח יותר כסף. וזה כל האדם בעולם הזה, ככל שהאדם יותר מתקשה ידע שהתוצאה יותר טובה.

בלית ברירה החליטו שלושת הבחורים לעלות ברגל

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

אומר הזוהר הקדוש על הפסוק "מפני שיבה תקום" שהאדם צריך לקום ולעשות תשובה עוד בימי נעוריו, ולא יחכה לשיבה, וזה רומז הפסוק "כי תצא למלחמה", איך שיצאת לעולם הזה ובעודך נער התנער מהבלי העולם הזה ותלחם ביצר הרע שלך ואל תוותר לו, כי כל רצונו להפיל אותך בעולם הזה ובעולם הבא, וכשהאדם הולך אחר יצרו הוא דומה לסיפור שנראה עכשיו.

מעשה בשלושה חברים טובים שאהבו לטייל ביחד ולהיות תמיד אחד ליד השני, וביום מן הימים הם שמעו על איזה מלון מפואר שנמצא באמריקה המגיע לתשעים קומות ומקומה תשעים רואים את כל ארצות הברית, והחליטו לנסוע למלון, ובהגיעם למלון מיהרו לבקש חדר בקומה התשעים, ואכן החדרים היו פנויים.

והם שילמו על החדר ופנו למעלית, וכאן ציפתה להם אכזבה מרה, המעלית היתה מקולקלת, וחזרו מיד לקבלה וביקשו את הכסף בחזרה או לפחות חדר בקומות הראשונות של המלון, אבל לא הסכימו בקבלה ואמרו שכל החדרים תפוסים, ובלית ברירה החליטו שלושת הבחורים לעלות ברגל.

ואמרו לראשון שכיוון שהוא בקיא בבדיחות שיספר להם שלושים קומות בדיחות, וכך הם יעלו ולא ירגישו את המדרגות הרבות, ולשני אמרו שימצא סיפורים בידיוניים בשלושים קומות הבאות, ולשלישי אמרו שיספר סיפורים עצובים שלושים קומות האחרונות. והשלישיה החלו לעלות, והראשון פתח את פיו בבדיחה אחר בדיחה והם עולים וצוחקים עד סוף השלושים קומות.

סיפור עצוב מדי קשה לי לספר לכם

והשני החל להמציא סיפורים דימיוניים, והם עלו עוד שלושים קומות כשרגליהם כואבות מאוד, אבל הם לא ויתרו ועלו עוד ועוד כשהשלישי מספר סיפורים עצובים, והם עולים ובוכים ומקיימים את הפסוק "הלוך ילך ובכה" (תהלים קכו, ו).

והנה הם הגיעו באפיסת כוחות לקומה מספר 89, ולפתע עצר האיש מלספר את סיפוריו העצובים והמדכאים, ושני החברים אמרו לו אין לנו כוח לעלות את הקומה האחרונה אם לא תספר לנו עוד סיפור עצוב, אבל הוא אמר להם זה סיפור עצוב מידי ואין בי יכולת לספר לכם, אבל הם לא הרפו ממנו אז הוא אמר להם: שכחנו את המפתח למטה.

יש לך מפתח להכנס לגן עדן

והנמשל ברור שהאדם מחלק את ימיו לשלושה חלקים. חלק ראשון זה ימי הנעורים שהאדם לא מוכן לצאת למלחמה נגד היצר הרע ועושה מהחיים צחוק ובדיחה וכל היום חושב איך לטייל ולהנות מהחיים, בחלק השני האדם כבר נשוי עם ילדים והוא רואה שהחיים לא כל כך מצחיקים כי אם בסוף החודש לא תשלם משכנתא או דמי שכירות תמצא את עצמך ברחוב, וצריך לשלם מים וחשמל וארנונה וגז וכלכלה טלפון פלאפון ועוד ועוד, והוא מתחיל לחיות בדימיונות שאם הוא ימלא לוטו הוא יהיה עשיר, ואם הוא יפתח עסק כזה או אחר הוא יעשה הרבה כסף, אבל בינתיים זה רק בשלב הדימיון.

ובינתיים הוא מגיע לחלק ג שהוא כבר זקן והחולשה גוברת והוא מבקר בקופת חולים כל שני וחמישי, וחייו אינם חיים, ואז הוא חושב מתי יגיע היום שהוא יובא למנוחות ושם ינוח מכל התלאות שעברו עליו בעולם הזה. ואכן היום הזה מגיע! והוא עולה לבית דין של מעלה והוא רואה שער יפה שמוביל לגן עדן שכתוב עליו "זה השער לה' צדיקים יבואו בו".

והוא מנסה לפתוח את השער, אך השער נעול, ואז שואל אותו המלאך יש לך מפתח להיכנס לכאן? אין לי מפתח, מאיפה אפשר להביא מפתח אני אלך להביא? מפתח של גן עדן זה לשמור שבת ולהניח תפילין ולהתפלל וללמוד תורה ולא לעשות עבירות, אם יש לך מפתח כזה תיכנס, ואם לא אזי שכחת את המפתח למטה ונצטרך להוריד אותך שוב אחרי שנכבס לך את כל העבירות בדרכים שלנו תרד למטה להביא מצוות.

הוא לא יכל לראות את החיבה שרוחש לו העשיר ורקם תכנית שטנית כנגדו

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

כשהאדם מבין שהוא הגיע לעולם הזה למלחמה נגד יצר הרע אזי יותר קל לו גם לנצח, שהרי אחד הגורמים המכריעים במלחמה זה ההפתעה כשהאויב לא מוכן, ולכן הקדוש ברוך הוא אומר לנו בפרשה הזו שנדע שכשיצאנו לאויר העולם המטרה היא מלחמה עם האויב הקשה ביותר שקיים, הלוא הוא היצר הרע, וכמו שמובא במשנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שזו הגבורה מכל הגבורות שיש, ואין גבורה גדולה מזו.

ואפילו יוסף הצדיק אומר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, לא נאמר עליו 'צדיק' אלא רק אחר שהוא ניצח במלחמה נגד אשת פוטיפר, וכל הגדולה והתורה שהאדם זוכה לה זה רק כשהוא מתגבר על יצריו הרעים.

והיה מעשה בגביר עשיר שהיה ירא שמים גדול ונדבן מאין כמוהו ושמו רבי דניאל, והחזיק כולל אברכים שילמדו מהבוקר עד הערב, ואת כל המשכורות היה משלם בעצמו, ובכולל הזה היה אברך אחד שהיה מתמיד גדול והיה מגיע מוקדם בבוקר וחוזר בשעות הלילה המאוחרות, ורבי דניאל מאוד אהב אותו וחיבב אותו ושמח שיש לו בכולל כזה אברך צדיק, למרות שהוא לא היה חריף בשכלו.

אלא שהיצר הרע יודע שהיהודי שלומד תורה הוא תריס מגן כנגד כל הפורענויות המתרגשות לבוא בעולם, והכניס קנאה בלב אחד האנשים שהיו שם, ואותו אחד לא יכל לראות את החיבה שרוחש העשיר לאותו אברך, ורקם תוכנית שטנית נגדו, והלך למשרתת הערבייה שהיתה שוטפת את בית המדרש כל בוקר וגם את ביתו של העשיר, ואמר לה שתבוא מוקדם בבוקר כשהאברך הזה נמצא לבד, תעליל עליו עלילה כעין אשת פוטיפר ובעבור זה נתן לה סכום כסף גדול.

ובשעות הבוקר האברך המתמיד הגיע ללימודו וכל הספרים לידו, והנה הגיעה האישה הזו לשטוף, ואחרי כמה דקות הקימה צעקות על העלילה השפילה, ואותו אדם שנתן לה את הכסף חיכה כבר למטה וקרא לעוד אנשים שיבואו לראות ונעשה מהומה גדולה.

רבי דניאל נתן דפיקה בשולחן ואמר האברך הזה צדיק אמיתי ומי שידבר שוב על הענין אין מקומו בכולל

והלכו כולם לבית העשיר רבי דניאל, וסיפרו לו על האברך המתמיד מה שרצה לעשות ולא ראוי להשאירו בהיכל ה' עם מעשים מכוערים שכאלו, אמר להם רבי דניאל, כל אחד ילך למקומו ואני אבדוק את העניין, ובינתיים האברך יושב ולומד למרות שידע מכל אשר נעשה העדיף להתעלם ושקע בתורה הקדושה. ורבי דניאל הגיע לכולל ועמד על התיבה והסתכל בעינו הבוחנת על האברך המתמיד במשך חצי שעה רצופה, ואחר כך נתן דפיקה קלה על התיבה ואמר האברך הזה צדיק אמיתי וכל העניין זה סתם שקר ומי שיעיז לדבר עוד בעניין זה שאין מקומו בכולל!

ואחר כך אמר רבי דניאל למשרתת שהיא מפוטרת ושתחפש לה עבודה אחרת, וכשנגמר לה הכסף שהביא לה אותו אדם, היא באה לאברך המתמיד וסיפרה לו את האמת המרה ואמרה לו שהיא מוכנה לעמוד ולפרסם את כל העלילה שפלוני רקם נגדו רק שידבר עם העשיר שיחזיר אותו לעבודה. והמלחמה החילה אצלו בתוך הלב להחזיר לעצמך את השם הטוב ולנקום באותו אדם אך מצד שני יהיה כאן חילול ה' שיהודי כך מוכן לעשות ליהודי, ולמרות הרצון העז ששמו הטוב יתפרסם אמר למשרתת חס ושלום אל תגלי שום דבר לאיש, ואני אדבר עם גביר אחר שיקבל אותך לעבודה.

ואכן כך היה, ובאותו רגע שהאברך החליט לוותר על כבודו למען כבוד ה' הוא הרגיש איך הקדוש ברוך הוא פותח לו את מעיינות החכמה והבין את התורה לעומקה, וחיבר ספרים ידועים הנקראים 'שדי חמד', הלוא הוא רבי חזקיהו מדיני.

מפילים אותו והוא קם ומתחזק שוב

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

רבינו בחיי מביא בספרו חובות הלבבות (ח"ב פ"ה) מעשה בחסיד אחד שראה אנשים הולכים ותופים בידם ושמחים על שניצחו במלחמה נגד המדינה הסמוכה. אמר להם החסיד: לשמחה מה זו עושה? את המלחמה הקטנה ניצחתם, המלחמה הגדולה עדיין לפניכם. אמרו לו האנשים: אבל זו היתה מלחמה גדולה מאוד, איך אתה אומר שזו מלחמה קטנה?

אמר להם החסיד: כי כל מלחמה בעולם הזה נחשבת לקטנה לעומת המלחמה נגד היצר הרע שהיא ורק היא נחשבת למלחמה גדולה, ומה שמוטל עלינו זה רק להילחם נגדו ולא להיכנע, וה' יתברך עוזר לאדם ואזי הוא מנצח, וכמו שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו", אלא שיש להבין למה מלחמת היצר היא נקראת מלחמה גדולה מכל המלחמות?

ונראה לומר שאם ניקח לדוגמא שני בני אדם שנלחמים ביניהם ואחד מהם אף פעם אי אפשר להכניע אותו וכשמפילים אותו הוא קם ומתחזק יותר, האם לפי הטבע אפשר לנצח אדם כזה? ודאי שלא, זה היצר הרע שהרי אומרת הגמרא בקידושין (ל:) בכל יום ויום יצרו של האדם מתגבר ומתחדש יותר. זאת אומרת שנוספת בו גבורה יותר וחידושים והמצאות איך להפיל חלילה את האדם.

אבל יבוא האדם וישאל אזי איך ננצח אויב שכזה. אומר בורא עולם בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וכמו שאנו לא מבינים איך מעט תבלין שמניחים באוכל נותן טעם, כך לימוד התורה הקדושה מביאה טעם רוחני וקדושה וטהרה לכל החיים שלו.

תעשה תשובה וה' יקבל אותך אליו שוב

ומעשה באדם שהיה מאמן אגרוף והיה חזק מאוד בעל גוף חסון ביותר והחל להתחזק בתורה ויראת שמים, אלא שהיצר הרע ניסה להפסיקו קצת מהקביעות עתים והוא הצליח קצת, וביום מן הימים רבו רואה אותו ופניו נפולות, ושאל אותו: למה נפלו פניך? אמר לו המאמן אתמול בלילה נכשלתי בעבירה חמורה, ואני מרגיש שתשובתי לא שווה וכל מה שבניתי נהרס, בגלל רגע של שטות.

אמר לו הרב חלילה לך מלחשוב כך זה סתם עצת היצר הרע, תעשה תשובה וה' יקבל אותך שוב אליו, ואכן התעודד המאמן ונעשה לגיבור אמיתי והפסיק מהעבירות, אלא שבשומענו מעשה זה רואים אדם בריון וחזק מאוד אבל חלש מול יצר הרע, ללמדנו שאם אתה גיבור גדול אבל נכשל עם היצר הרע שלך, אין חלש ממך, ואם אתה חלש גשמית אבל אתה מתגבר על היצר הרע שלך אין חזק ממך.

אני עץ יבש לא מגיעים אלי מים בכלל

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

לפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה ליתן לאדם דברים טובים, ואפילו טובים מאוד, אלא שהאדם לא עושה שום צעד לקבל אותם ואפילו יוסף הצדיק שחלם חלום אמיתי שהוא יהיה למלך, אם הוא לא היה נלחם עם יצרו ומנצחו חלילה, לא היה זוכה למלוך, ולכן יתאמץ וילחם האדם ביצרו עד שיקבל את השפע הרוחני והגשמי מאביו שבשמיים, כי זה לא יבוא לבד.

וראיתי משל על אדם שחייו היו קשים מאוד ולא היה לו פרנסה וגם לא אישה, והחליט ללכת לאדם גדול שרואה עתידות שיתן לו ברכה והצלחה. בדרכו הוא פוגש עץ יבש, ושאל אותו איך החיים? ענה העץ ואמר שחייו קשים מאוד והוא עומד להתייבש והמים לא מגיעים אליו כלל. אמר לו האיש: אני הולך לאדם גדול ואני אבקש ממנו עצה בשבילך.

באמצע הדרך הוא פוגש אישה צעירה יושבת ליד בית גדול, איך החיים שאל אותה? מאכזבים, ענתה האישה, עדיין לא זכיתי להתחתן. אני בדרך לאדם גדול שרואה נסתרות ואדבר איתו גם עלייך. לקראת סוף הדרך פגש האיש שועל כחוש שהתלונן שאין לו מה לאכול, גם לו הבטיח האיש שידבר עם האדם הגדול. הגיע האיש סוף סוף אל האדם הגדול שאמר לו מהיום המזל שלך ישתנה לטובה אבל תהיה מספיק חכם לתפוס אותו.

כשיגיע אליך האידיוט תאכל אותו

ונתן לו גם שלושה מכתבים לכל אחד משלושת האומללים שפגש בדרך, האיש הגיע אל העץ היבש ומגיש לו את המכתב, העץ מעיין במכתב ואומר לו: הוא כתב במכתב שיש שקית מלאה ביהלומים שתקועה לי בין השורשים לבין המעיין, אולי אתה מוכן לעזור לי לחלץ את השקית? אני מצטער משיב האיש, אין לי זמן אני צריך ללכת לתפוס את המזל שלי.

בהמשך דרכו הוא פוגש את האישה ומגיש לה את המכתב. היא מעיינת בו ואומרת לו כתוב בו שהאיש הראשון שיסכים להתחתן איתי יזכה בכך, ויהיו שניהם עשירים ומאושרים, אולי אתה מוכן להיות בן זוגי? אני מצטער משיב האיש, אין לי זמן אני צריך לילך לתפוס את המזל שלי. ואז פוגש האיש את השועל ומוסר לו את המכתב שלו, השועל מעיין במכתב ותופס את האיש בגרון רגע לפני שהאיש מאבד את הכרתו, הוא רואה את מכתבו של השועל ובו כתוב, כשיגיע אליך האידיוט תאכל אותו.

בינתיים טוב לי אין לי צורך לחזור בתשובה

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

אומר המסילת ישרים בכל מצב האדם נתון במלחמת היצר, העושר מצד אחד והעוני מצד אחד, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ט) "פן אשבע וכחשתי ופן אוורש וגנבתי". וכן השלווה מצד אחד והיסורים מצד אחד, שכשהאדם בשלוה הוא בא לידי גאוה ועצלות, ומקיים "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו), וכשהאדם בעל יסורים הוא עלול לדבר קשות כלפי מעלה.

ובקיצור אין בריחה מן המלחמה הזו, האדם רק צריך לקחת הכל בחשבון ופשוט להיאבק עם היצר הרע שלו ולא להתייאש, ולפעמים האדם אומר טוב אני אחזור בתשובה, אבל עוד כמה שנים זה לא הזמן עכשיו, או שאומר בינתיים טוב לי אין לי צורך לחזור בתשובה.

זאת אומרת שהוא אומר להקדוש ברוך הוא אתה רוצה אותי בתשובה תעשה לי רע בחיים כל זמן שטוב לי ויש לי פרנסה טובה ואישה טובה ובית טוב והכל מסתדר אני לא רואה צורך לחזור בתשובה, ואחד כזה כאילו מתחנן לה' יתברך תן לי מכות, והבה ונראה מעשה בזמנינו במשפחה חרדית מארצות הברית שכל הבנים והבנות היו חרדים לדבר ה', וביום לא בהיר פקד את המשפחה צרה, האמא חלתה ונפטרה מן העולם, האב נשאר לבד עם בתו שהיתה היחידה שעדיין לא התחתנה והילדה היתה קשורה מאוד לאמא שלה וקיבלה את זה מאוד קשה, והיתה בדיכאון נוראי.

אני מחר נוסעת להודו אתה יכול לתת לי כסף לקנות כרטיס טיסה

והיצר הרע שרואה דבר כזה הוא מיד מתעורר, והילדה החלה להתחבר לחבירות מפוקפקות עד שנעשתה כאחת מהן, ואביה שהיה בצער גדול על אשתו וראה גם את ההתדרדרות של בתו היה צועק עליה וכועס מאוד, אך זה לא עזר כלל, עד שביום אחד היא באה לאביה ואמרה לו אבא אני נוסעת מחר להודו, אתה יכול לתת לי כסף לקנות כרטיס טיסה.

כשמוע האב שבתו רוצה לנסוע להודו, אמר לה: מה יש בהודו חוץ מעבודות זרות וטומאה נוראה ואת בת של מלך מלכי המלכים הולכת למקום כזה של זוהמה, ואני עוד יסייע לדבר עבירה, אם את נוסעת להודו את יותר לא הבת שלי, והלך לישון.

ויהי בבוקר והנה הוא רואה מכתב על השולחן ובו רשום כך, עבור אבא היקר אני מודה לך על כל השבע עשרה שנה שגדלת אותי ודאגת לי עד היום, אך אל תכעס עלי כי נסעתי להודו. ונפשו של האב כאבה מאוד כשקרא את המכתב של בתו שנטשה את דרך התורה הקדושה מקור מים חיים, והלכה לרעות בשדות זרים, אשר לא יכילו המים, והכל שם זה בורות של טומאה.

והילדה הלכה להודו ונתחברה לכל מיני כתות למיניהן והתרחקה מאוד מדרך אבותיה, והנה כעבור חצי שנה הילדה פוגשת את אחת החבירות שלה מהילדות שגרה באותה שכונה שלה, ושמחה מאוד, ושאלה אותה כמה שאלות וגם על אביה, מה שלומו איך הוא מרגיש? והחבירה התמימה אמרה לה אבא שלך כבר לא מרגיש כי הוא נפטר לעולם שכולו טוב, הוא חטף התקף לב ועלה בסערה השמימה.

מי אמר לך שאביך נפטר בגללך

כשמוע הילדה את דבריה פרצה בבכי נורא והלכה לחדרה וכל הלילה לא הצליחה לישון, ובבוקר קמה ארזה את המזוודות וטסה ישירות לארץ ישראל ומשדה התעופה לקחה מונית ספיישל לכותל המערבי, וכשהגיעה לכותל הניחה את המזוודות בצד ופרצה בבכי לא רגיל, במשך כמה שעות, וניגשה אליה אישה צדיקה שהתפללה במקום והביאה לה כוס מים, ואמרה לה: למה את בוכה כל כך? אולי תספרי ונוכל לעזור לך?

בתחילה היא סירבה, אך לאחר שהיא ראתה שאין לה מה להפסיד סיפרה לה את הכל, והוסיפה שכנראה בגלל מה שהיא עשתה לאביה הוא נפטר לעולמו והיא מרגישה שלעולם לא יכופר לה המעשה הזה. אמרה לה האישה הצדיקה: מי אמר לך שאביך נפטר בגללך, האם את יודעת כמה צרות היו לו חוץ ממך, ואף על פי כן את נמצאת פה בכותל המערבי, המקום ששום תפילה לא חוזרת ריקם, ותבקשי מה' יתברך סליחה על הכל, וה' יסלח לך.

היא פתחה את הפתק הצהוב וקראה והתעלפה

ובתוך כך היא נתנה לה עט ודף, והיא אכן כתבה בפתק שהיא מבקשת סליחה, והיא מהיום תעשה תשובה שלימה, אלא שכיון שהיא פונה לה' יתברך אדון הכל וכל יכול, היא הוסיפה וביקשה סימן שאבא שלה מוחל לה על מה שהיא עשתה לו, ובאה להניח את הפתק באחד החורים אך משום מה אין מקום והיא לקחה כסא ועמדה ממש סמוך למחיצה בין הגברים לנשים והניחה את הפתק ובתוך החור שהניחה את הפתק היה פתק נוסף שנפל לריצפה.

והיא ירדה מהכיסא כדי להחזירו, אך ליבה אמר לה תקראי מה שבפתק הזה, ואכן היא פתחה את הפתק הצהוב וקראה, והתעלפה, ומיד הגיע אמבולנס והעירו אותה ונתברר העניין בתוך הפתק היה כתוב בערך כך, רבונו של עולם אנא ממך תסלח לבתי היקרה על כל מה שהיא עושה כי אני אשם בחינוך שלא הייתי מתנהג בנועם, אלא הרביתי בצעקות וגערות והיא לא כל כך אשמה, וכמו שאני מוחל וסולח לה גם אתה אבא שבשמיים תסלח לה ותחזיר אותה בתשובה שלימה, על החתום פלוני אלמוני שזה היה שם אביה ממש, ואין צורך לומר שהיא עשתה תשובה גמורה.

האם השכולה ביקשה סימן שבנה לא הלך לחינם

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

מי לא זוכר את המלחמה לפני כמה שנים שנקראה 'עופרת יצוקה' בעזה, כמה הורים בישראל לא עצמו עין בלילות כי בניהם היו ממש בתוך לב עזה, יהודים רבים התחזקו מאוד ונכתבו מעל אלף חמש מאות תפילין מהודרות בשביל החיילים, וכל חייל ביקש ציצית קטן לפני כניסתו לאזור האש כי ידע שרק זה ישמור עליו, ואכן הניסים שם היו עצומים במספר, בזכות אבא שבשמים שראה איך בניו הולכים בדרך שלו ונשענים רק עליו.

ואף על פי כן היה בחור במלחמה הזו בשם דביר עמנואלוב שמסר נפשו על קידוש ה', ונהרג בידי מחבל, והוא היה בן יחיד מתוך כמה בנות, והאם השכולה אמרה בשבעה שלא מזמן היא איבדה את בעלה ונעשתה אלמנה, ועכשיו נוסף לה "התואר" אם שכולה, והיא יודעת היכן מקומם של הנהרגים על קידוש ה' שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם, אך היא מבקשת מבורא עולם איזה סימן שבנה לא הלך בחינם, ואולי גם לקבל איזה חיבוק מהבן שלה.

והנה כעבור השבעה והחודש, בנותיה רצו קצת לשמח אותה וביקשו ממנה לבוא עימם לאיזה הצגה משמחת, והאם הסכימה, ועד שהתחילה ההופעה היה שם מאחורי השורה שלה איזה ילד שובב שבלי כוונה נתן לה מכה קטנה, והיא הסתובבה לראות מי הוא זה ואיזה הוא והיא ראתה ילד חמוד ושאלה אותו עם מי באת לכאן? אמר הילד החמוד אני וההורים שלי ואחי הקטן דביר.

מדוע קראת לו בשם דביר

רק שמעה האמא את השם דביר כמעט ונחנק גרונה מדמעות, אבל מיד היא פנתה לאמא שישבה לידו ואמרה לה תגידי לי אני יכולה לשאול אותך שאלה, האם הילד שלך דביר נולד לפני המלחמה של עופרת יצוקה או לאחריה? הילד נולד אחרי המלחמה. אני יכולה לשאול אותך עוד שאלה אחרונה, בודאי ענתה האמא, אפשר לדעת מדוע קראת לו בשם דביר?

אני אענה לך, כשהייתי בחודש שמיני להריוני נודע לי שיש בעיה רצינית בהריון ויכולים להיות סיבוכים קשים ולא ידעתי מה לעשות והגעתי הביתה והדלקתי נר לרבי שמעון בר יוחאי זיע"א ובתוך כדי שמעתי על איזה חייל שנהרג על קידוש ה', וקראו לו דביר עמנואלוב ואמרתי ריבונו של עולם אם תעזור לי אני אקרא את שם התינוק שלי על שמו, וברוך ה' הכל עבר בשלום.

כשמוע האמא את דבריה של אותה אמא אמרה לה אני דליה עמנואלוב האמא של דביר עמנואלוב, ואין לך מושג כמה שימחת אותי עכשיו, והאמא הגישה את התינוק לאשה, ואמרה לה: הוא רוצה שתחבקי אותו, והשמחה היתה גדולה.

ראש הישיבה נזכר בחבר נעורים שלמד אתו בישיבת סלבודקה

(שם)
כי תצא למלחמה וכו'.

האדם יושב לו בבית המדרש צריך לדעת שתוך בית המדרש זה כמו התיבה של נח, ואילו בחוץ זו מלחמת יצרים ותאוות, וכל הזמן שאתה יכול לשבת בבית המדרש אל תצא, כי כאשר תצא, למלחמה אתה יוצא, וכמו שאתה במקלט בשעת מלחמה חלילה ובחוץ יש פגזים וקטיושות באויר אתה נזהר מאוד לא לצאת, כך צריך להרגיש שהבית מדרש זה המקלט האמיתי, ובחוץ זה הפגזים והטילים הרוחניים, ואפילו כאשר האדם לומד מעט תורה הרווח הרוחני והגשמי הוא גדול.

ומעשה בזמנינו באחד מראשי הישיבות שטס לארצות הברית כדי להביא תרומות לישיבתו המעטירה, אלא שהמצב שם קשה ובקושי הצליח לגייס קצת כסף, ונזכר הרב שיש לו חבר שלמד איתו בישיבת סלבודקה שבבני ברק בהיותם צעירים, וכיום הוא איש עסקים עשיר שמתגורר בארצות הברית. ואחר בירור קצר נודע לרב את אזור מגוריו והלך אליו.

וכשנפגשו שני החברים נתחבקו ושאלו איש לרעהו לשלום, אלא שהאיש עסקים אמר לרב אפילו שאנו חברים משכבר הימים, העסקים בשפל ואין באפשרותו ליתן תרומה, אמר לו הרב אני יומיים לא זכיתי לפתוח גמרא, אני רוצה ללמוד איתך את הדף היומי בסך הכל, אני יודע שאתה למדן טוב.

ומיד שתי הגמרות נפתחו והחלו בלימוד, ואותו יום של הדף היומי היה עוסק בסוגיא בגיטין (צ.) מתי מותר לגרש את האשה, ואמרו בית שמאי אם מצא בה דבר ערוה, ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה (שרפה) את תבשילו. ובעל הבית אמר לרב יש לי קושיא האם בגלל שהיא הקדיחה תבשילו הוא יקום ויגרש אותה, זה לא מוגזם, אז קורה שהיא שכחה את התבשיל על הגז, בגלל זה לגרש?

הקדוש ברוך הוא החתן ואנו היהודים הכלה

הרב קבל סיעתא דשמיא ואמר לו יש שלוש סוגים בעניין הזה, סוג א' אשה שרואה שהתבשיל נשרף מלמטה, אומרת כיון שבעלי הוא לומד תורה אני אתן לו את החלק הטוב, ואילו את השרוף אני יאכל, זו אשה צדיקה. סוג ב' שאומרת האשה נכון שבעלי לומד תורה, אבל גם אני חשובה מאוד שהרי אני מבשלת ומכבסת ומגהצת ועוד ועוד, ולכן נתחלק חצי חצי, שלו יהיה חצי טוב וחצי שרוף, וגם לי, זו אשה בינונית.

סוג ג' שהאשה אומרת וכי מה הוא עושה שם בכולל, בסך הכל הוא מחמם את הכסא, אני עובדת פיזית, ולכן הוא יקבל את השרוף ואני אקח את החלק הטוב, ולכן כתוב במשנה שבית הלל אומרים הקדיחה תבשילו, כלומר: רק החלק שלו שרוף, ואחת כזו אומרים בית הלל מותר ליתן לה גט.

וכאן פנה ראש הישיבה לעשיר ואמר לו, הקדוש ברוך הוא זה החתן ואנו בני ישראל זו הכלה, ויש שלוש סוגים, סוג א' יש מי שיש לו הרבה כסף ותורם לישיבות ולעניים אך פתאום יש מיתון והעסקים לא משגשגים כבעבר, ואף על פי כן אומר העשיר בחלק של התרומות לישיבות ולעניים אני לא נוגע אני יוריד קצת מהלוקסוס שהתרגלתי, זה אדם צדיק. סוג ב' אדם שרואה שיש מיתון ועסקים בשפל אומר חצי ממה שאני רגיל ליתן אני מוריד וחצי מעצמי, זה אדם בינוני.

סוג ג' כאשר האדם אומר העסקים בשפל אין פרנסה כראוי אזי קודם כל אין תרומות לישיבות, אבל בלוקסוס ובחיים שהוא התרגל לא מוריד מאומה, כזה אדם ה' עלול ליתן לו גט, כשמוע העשיר את דברי הרב קם והביא פנקס שיקים ונתן לו סכום אדיר, ללמדנו שמלימוד הגמרא אתה מקבל הכל.

הדייג מזמן היה מתייאש

(שם)
כי תצא למלחמה על אויביך וכו'.

לכאורה כל בר דעת יודע שלמלחמה יוצאים נגד אויבים ולא כנגד אוהבים, ומדוע צריכה התורה להדגיש זאת? ומתרץ אור החיים שיש הבדל בין אויב לשונא, ששונא זה אדם שרואים עליו את השנאה, ואתה יכול להיזהר מפניו, מה שאין כן אויב הוא בא כאוהב, ולכן אמרו חז"ל שזה רומז ליצר הרע שהוא מביא לאדם את הדברים שהוא מאוד אוהב, וכשהאדם שומע לו אזי הוא מיד עולה ומקטרג עליו.

והתפקיד שלנו עלי אדמות זה תמיד להילחם עמו ולא להתייאש חלילה, ואדרבה צריך ללמוד שאסור להתייאש מיוחנן כהן גדול ששמונים שנה שימש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי ועזב את דרך התורה הקדושה, ונתאר לעצמנו דייג שהולך לחוף מסויים כדי לדוג דגים, ואנו רואים אותו כבר שנה שלימה הולך לשם כל יום כמה שעות טובות, ולא הצליח לדוג אפילו סרדין אחד, האם הוא ימשיך לילך לשם? ודאי שלא!

וכאן אנו רואים את היצר הרע מנסה לדוג את נשמתו של יוחנן כהן גדול בגיל 17, ולא מצליח, בגיל שלושים, ארבעים, חמישים, ועוד ועוד, ולא מצליח, לכאורה הוא אמור להתייאש, אך היצר הרע לא מתייאש ואף תפס אותו לבסוף, וממנו אנו נלמד כמו שאומר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, צח) "מאוייבי תחכמני", שצריך להחכים וללמוד מהאויב הכי גדול שזה היצר הרע.

ומספרים שפעם אחת החפץ חיים רצה להשכים מוקדם בבוקר כדי לילך לתפילה, למרות שבחוץ היה קר מאוד, אך בא אליו היצר הרע ואמר לו: איך תקום ואתה זקן כדאי לך לישון עוד מעט, ויהיה לך יותר כח, והחפץ חיים אמר ליצר הרע אתה יותר זקן ממני מדוע התעוררת כדי לבוא אלי, כדאי לך לישון אני הולך להתפלל.

המתיישב שתק ולא ענה כלום ולא קם ממקומו

(שם)
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו.

כאן מבטיח הקדוש ברוך הוא שאם אתה תילחם בו ולא תיכנע לפיתוייו הנמסים כקרח, מובטח לך שה' יתברך יתן לנו לנצח אותו, אבל בתנאי שלא תפסיק להילחם אלא שתבין שה' אלוקיך עזר לך לנצח ובלעדיו לא היית מנצח, כי יצר הרע עשוי מאש ואנו בשר ודם.

ולכן תמיד צריך לפנות למי שאמר והיה העולם שיעזרנו במלחמת היצר, כי אנו רק מנסים להילחם, אבל את הקרב ה' יתברך עושה, אבל כשהקדוש ברוך הוא משלם לנו שכר, הוא משלם כאילו אנו ניצחנו את היצר הרע, על זה שרק יצאנו למלחמה.

וכמובן שאין עניין לחפש מלחמות וניסיונות, וכמו שאומרים בבוקר בתפילה ואל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, ובדורנו יש לברוח מאוד מהניסיונות כי כשלא עומדים בנסיון זה לא קל, כפי שנראה מהמעשה הבא.

מעשה באב ובנו שהחליטו לנסוע להילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר מהעיר בני ברק למירון, וכיון שהיו המון נוסעים בלי עין הרע, היה צריך לקנות כרטיסים מראש ולתפוס מקום שכתוב בכרטיס, ולכן הם קנו שתי כרטיסים ועלו לאוטובוס, וכשהגיע ההפסקה ירדו האב והבן להתאורר, ובחזרתם האב רואה שיושב לו אדם על המושב שלו וביקש ממנו בעדינות שיפנה את המקום כי המקום הזה נקנה בכסף וזה מקומו.

אלא שהמתיישב שתק ולא ענה כלל, וכמובן שלא קם ממקומו, ואז הוא ניסה לדבר בקול רם יותר ואפילו נגע בכתפו, אבל האיש כאילו אילם וחרש לא עונה כלל, ואז הוא פתח את פיו וקיללו קללות נמרצות ודברים קשים מאוד, והאיש לא זז מהכיסא עד סוף הנסיעה.

מה שקילל חזר עליו

אלא שהמקלל רואה שככל שעוברים הימים כל הקללות שהוא קילל את אותו אדם, חזרו עליו, והוא ראה חושך בעיניים ופוטר מהעבודה, והשלום בית התערער וצרות רבות התרגשו עליו, ולא ידע מה לעשות ואיך לתקן את המעוות, ולכן פנה בצר לו לרב רפופורט שינחנו בעצה טובה איך הוא יכול לכפר על הניסיון שהוא לא עמד בו וקילל יהודי בפרהסיא.

הרב יעץ לו שיכתוב מכתב התנצלות בכל העיתונים החרדיים ויתפלל לה' שהדברים יגיעו גם לאותו אדם למרות שזה דורש המון כסף כדאי לו לקחת הלוואה ובלבד שהיהודי ימחל לו. והיהודי שמע לעצת הרב ואכן כתב התנצלות בכל העיתונים ומאותו יום החיים חזרו למסלול הטוב.

רק בגלל שהוא לא מצא חינוך כראוי לבניו החליט לנסוע אל הלא נודע

(שם)
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך וכו'.

יש מלחמה קלה ויש מלחמה קשה, אבל כשיש לאדם החלטה סופית בעניין מסויים כל המלחמות הופכות להיות קלות, ורק כאשר האדם לא החליט עדיין סופית אם הוא רוצה לעשות זאת או לא, אזי גם מלחמה קלה תיהפך לקשה.

כגון אדם שיוצא כל לילה לעבודה במשאית של תנובה לחלק חלב וכדומה, או נהג אוטובוס שצריך לקום בשעה חמש לפנות בוקר, וקל וחומר לטייס שצריך לטוס בשעת לילה מאוחרת לשתים עשרה שעות טיסה רצופות, וכן יש עוד המון דוגמאות. הדברים האלה קשים מצד עצמם אך כיוון שהאדם לא חושב שלא לעשותם אלא החליט בדעתו שכך הוא צריך לעשות זה הופך להיות קל.

וממילא גם בעבודת ה' צריך רק להיות החלטי ולקבל עלינו בהחלטה ברורה כל דבר טוב שאנו רוצים להתחזק בו. ואם רק נצא למלחמה נגד היצר הרע בהחלטיות מובטח לנו הניצחון.

ומעשה באדם מאיזור הדרום בארץ, אב לשבעה ילדים והאישה בהריון מתקדם, שיום אחד החליט שהוא עובר לעיר צפת עיר הקודש, ולא בגלל שבצפת יותר זול, ולא בגלל שהוא לא הסתדר באותו מקום, אדרבא היה לו שם בית שכבר קנה, והוריו ומשפחתו נמצאים לידו, אלא משום סיבה אחת חשובה מאין כמוה, הוא לא מצא חינוך של תורה כראוי באותו איזור, ולכן הוא החליט לנסוע אל הלא נודע.

אני עשיתי צעד לכבוד בורא עולם שהבנים שלי ילמדו תורה כראוי אני בטוח שהקדוש ברוך הוא ימצא לי עבודה

והגיע לצפת כדי לחפש דירה, וה' היה בעזרו, ולקחת משאית להובלה היה צריך הרבה כסף, וזה לא היה בנמצא ולכן נסע עם רכבו כמה פעמים הלוך וחזור מאיזור הדרום עד לצפון, כשכל פעם הוא מעמיס עוד ועוד, אבל כיון שהיה לו ביטחון חזק בה', ואמר להוריו ההמומים זו החלטה סופית! למרות שאביו שאל אותו, אבל ממה תתפרנס? יש לך שבעה ילדים, ואיך תשלם שכירות וחשמל וכו'?

אבל הבן היה איתן בדעתו ואמר לאביו: אני עשיתי צעד לכבוד בורא העולם שהבנים שלי ילמדו תורה כראוי, אני בטוח שהקדוש ברוך הוא ימצא לי עבודה בכבוד, ואכן תוך ימים ספורים הוא נתקבל להיות טבח באחד התלמודי תורה החשובים בעיר צפת, ומתפרנס בכבוד. מכל זה למדנו שהאדם צריך להיות החלטי בדברים הטובים שהוא רוצה לקבל עליו, ורק אז הוא יצליח.

שאל הרמב"ם מי הוא זה ואיזה הוא שיזכה לכל הברכות הללו?

(פכ"א פי"א)
וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה.

ידוע שרבותינו דרשו שאשה זה רומז לתורה הקדושה, שאין יפה יותר מהתורה, וזה התואר הכי טוב גם לעולם הזה וגם לעולם הבא, אלא שכדי לזכות לאור התורה צריך לחשוק בתורה, כמו שאמרו על רבי אליעזר בן הורקנוס (אבות פ"ב מ"ח) שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, והכל בזכות שנפשו חשקה בתורה, ולא בגלל זכרונו ולא בגלל שכלו, אלא אך ורק שהיה לו חשק גדול לתורה, שכאשר האדם מניח את כל סוגי החשק הרעים של העולם הזה אזי נתמלא לבו בחשק רב ללמוד תורה ולעסוק במצוות.

וכן אומר הרמב"ם (מו"נ ח"ג פרק נא) לגבי המזמור "יושב בסתר עליון" (תהלים פרק צא), שיש שמה המון ברכות יקרות, "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך", "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך", "יקראני ואענהו", "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", ושואל הרמב"ם מי הוא זה ואיזה הוא שיזכה לכל הברכות הנפלאות הללו?

ועונה, שדוד המלך ע"ה בעצמו ענה באותו מזמור, "כי בי חשק ואפלטהו", שמי שחושק בתורה ובמצוות אזי ה' יתברך מצילהו מכל הצרות, ועל זה אומרים מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, לרמוז שלא לעשות מצוות בפנים חמוצות אלא בחשק ובשמחה, וכן בחנוכה יש הלכה שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה, לרמוז שכשאתה עושה מצוות תעשה אותם בהדלקה, כלומר: בלהבה שזו התלהבות גדולה ובחשק, ולא באנחה כמו אדם שנאנח כאילו המצוה כבידה בעיניו ורוצה להיפטר ממנה.

וכן מה שאומרים בוידוי מרינו דבריך, לרמוז שעשינו את המצוות שזה דבריך, אבל במרירות ולא בשמחה, ולכן באה התורה ואומרת וראית בשביה אשת יפת תואר שזו התורה אזי אם תרצה שהתורה תרצה אותך גם כן, אזי וחשקת בה, ואז והיתה לך לאשה התורה לא תעזבך לעולמים.

דיינו שמגדלות בנינו לתלמוד תורה ומצילות אותנו מן החטא כל השאר זה בונוס [מותרות]

(שם)
וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה.

אומר רש"י לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור אבל אם נשאה סופו להיות שונאה וכו'. וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה וכו'. לכאורה רש"י יכל לקצר דיבורו ולכתוב דברה תורה נגד יצר הרע ומדוע רש"י הוסיף שתי מילים לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע?

ומובא בגמרא (יבמות סג.) שאחד מגדולי הדור היתה לו אשה שעשתה לו צרות ומיררה את חייו, ואף על פי כן יום אחד ראה אותו אחד התלמידים קונה לאשתו מתנה ושאל התלמיד בפליאה את רבו האם מגיע לה מתנה, והרי היא לא בסדר?

אמר לו הרב דיינו שמגדלות את בנינו לתלמוד תורה ומצילות אותנו מן החטא כל השאר זה בונוס כלומר מותרות, אם היא גם מכבסת ומבשלת ומגהצת ולא צועקת זה כבר יותר מדי אבל העיקר זה שני דברים אלו. ולפי זה מובנים דברי רש"י שהרי כאן בודאי שהיא לא תגדל את הבנים לתלמוד תורה, שהרי יצא לו בן סורר ומורה, אבל דבר אחד כן זה יעזור היא תציל אותו מן החטא.

אתה חפץ בדבר או חושק בדבר?

ולכן רש"י אמר לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, אלא שיש להוסיף ולשאול, וכי בגלל שהוא נשא אשה יפה צריך להעניש אותו בבן סורר ומורה? אלא שיש הבדל בין אדם שחושק בדבר, לבין אדם שחפץ בדבר, כגון בחור צעיר שרק עשה רישיון ורואה איזה רכב מאוד יפה ונוצץ, החיצוניות גורמת לו לחשוק ברכב הזה אפילו שהרכב לא נוסע כראוי.

מה שאין כן אדם מבוגר יותר עם ראש על הכתפיים פחות מסתכל על החיצוניות ומעניין אותו יותר איך הרכב נוסע. ולכן מגלה לנו התורה שאם ראית אשה יפת תואר בשביה וחשקת בה, סופך לשנוא אותה, וגם הבן יהיה סורר ומורה וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".

קדושה וטומאה לא יכולים להיות תחת קורת גג אחת

(פכ"א פי"ב)
והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כך תבוא וכו' והיתה לך לאשה.

רבותינו אמרו שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ללמדינו שאם האדם לא עוסק בתורה אזי הוא שבוי בידיים של היצר הרע והיצר עושה בו כרצונו.

אלא שביום מן הימים היהודי מתעורר ורוצה לשוב לדבר הכי יפה בעולם שזו התורה הקדושה, על זה באה התורה ואומרת אם אתה רוצה את יפת התואר הזאת שזו התורה, אזי צריך להסיר את שמלת השביה, כלומר: את הדברים הרעים שעשית בהיותך שבוי בידי היצר, ואחר כך לבוא לבית ה' ולבכות חודש ימים, שזה רומז לחודש אלול, על האבא שזה היצר הרע, ועל האמא שזו אשתו של היצר הרע, על כל העבירות שעשית להם, ואחר כך תידבק בתורה וגם התורה תידבק בך, שהרי נאמר (תהלים לד, טו) "סור מרע ועשה טוב", בשביל לעשות טוב שזה התורה צריך לסור מהרע, כי קדושה וטומאה לא יכולים להיות תחת קורת גג אחת.

העני לובש את הבגדים החדשים על הבגדים הקרועים

ומשל לעשיר גדול שעבר ברחוב ביום חורפי וגשום, והנה הוא רואה אדם עני לבוש קרעים, אמר לו העשיר למה אתה לא לבוש כראוי ליום שכזה? כי אין לי בגדים, אמר העני. בוא איתי, אמר העשיר, ולקח אותו לחנות גדולה של חליפות ומעילים, ואמר למוכר תוריד לו בבקשה חליפה לפי מידתו, נכנס העני לבוש הקרעים מאחורי הוילון כדי להתלבש אלא שעוברים עשרים וחמש דקות והוא עדיין לא יצא.

בא העשיר כדי לראות מדוע הוא מתעכב כל כך, והנה מה רואות עיניו, שהעני לובש את הבגדים החדשים על הבגדים הקרועים וממילא זה לא מצליח? הוא הדבר כאשר האדם מנסה להרויח את שתי העולמות וחושב שאין השפעה, זה שקר יסודו וצריך להסיר מעלינו את הבגדים הצואים שזה לשון הרע רכילות וכעס וגאווה ומראות אסורות ועוד, וכשהאדם לפחות מתחיל לרצות אזי ה' יתברך משפיע עליו מרוב טובו.

אני לדודי ועלי תשוקתו

(פכ"א פי"ד)
והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף וכו'.

בפסוקים הראשונים נאמר "וחשקת בה" ואילו כאן נאמר "לא חפצת", וכמו שהסברנו למעלה שאדם חושק בדבר זה לרגע או לזמן קצר, כאדם שחושק בשוקולד או בגלידה, אבל כשאוכל הרבה הוא מואס בזה, מה שאין כן כשאדם חפץ בדבר, זה לא עניין של תאוה, אלא שבאמת החפץ הוא יקר ערך, כגון לחם ומים, שכמה שהאדם יאכל מזה הוא לא ימאס כיוון שזה מחייה אותו.

וכאן באה התורה הקדושה לרמוז לנו שדבר שאתה חושק בו בעולם הזה, סופו שלא תחפוץ גם אם הוא נראה נוצץ ויפה, אבל דבר שאתה חפץ בו, לא בגלל תשוקה מסויימת שנמסת כמו קרח, אלא דבר יותר פנימי, אזי זה יצליח, ועל זה אנו מבקשים בתפילת עמידה מהקדוש ברוך הוא 'ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו'.

ושלא נחשוב שאם הוא חפץ בנו אזי הוא לא חושק בנו שהרי כבר נאמר (שיר השירים ז, יא) "אני לדודי ועלי תשוקתו". וזה בדיוק ההבדל בין מצווה לעבירה, שאת העבירה האדם רוצה לעשות בחשק רב, אך אחר כך יורד החשק ומתעוררת הריקנות והעצבות, עד שהיצר הרע מנסה להחשיק אותך שוב פעם, "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיולתו" (משלי כו, יא), והחשק יורד מפעם לפעם.

מה שאין כן במצוה שאין לאדם בתחילה חשק גדול לעשותה, אך ככל שהוא מתמיד במצוה חשקו למצוות הולך וגדל, עד שהוא גם חפץ מאוד במצוה וגם חושק מאוד במצוות, וכמו שאמר אור החיים הקדוש (פרשת כי תבוא) שאם בני האדם היו יודעים ומרגישים את ערך התורה היו רצים אחריה כמו משוגעים, אלא שאת זה יודע גם היצר הרע, ולכן הוא נותן לאדם להשתגע מדברים אסורים, ואזי קשה לו אחר כך להשתוקק לתורה הקדושה.

אל תמכור את התורה בשביל כסף

(שם)
והיה אם לא חפצת בה וכו' ומכור לא תמכרנה בכסף וכו'.

יש לפעמים אדם השוקד על התורה הקדושה ימים ולילות, אלא שהיצר הרע לוחש לו באוזן, מה עם כסף? אתה הרי פיקח מאוד, ואם תתחיל רק קצת לעשות ביזנס אתה תעשה הרבה כסף, בפרט שבכולל "המשכורת" לא מספיקה, ונכון שעכשיו עדיין לא חסר לך כלום אבל צריך לדאוג לשנים הבאות. והוא שוכח את דברי חז"ל שאמרו מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה, ויוצא קצת מהכולל ומנסה לעשות כסף.

אלא שרואה שאם אתה יוצא רק שעתיים זה לא שווה, ומחליט לצאת לארבע שעות, עד שלבסוף הכולל נשאר בלעדיו, והוא עושה הרבה כסף ומתרחב והיצר הרע מוכן לתת לו את כל טוב העולם הזה, והעיקר שיסגור את הגמרא.

ועל זה התורה אומרת "לא תמכרנה בכסף", כלומר: אל תמכור את התורה בשביל כסף, כי כבר אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, עב) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה". ותעשה גם קל וחומר אם בשביל כסף אתה מוכן לעבוד כל כך קשה שהכסף מקסימום יעזור לך עד גיל שבעים או יותר, אם כן עבור התורה הקדושה שזה יותר משבעים, מיליארד שנה לא תשקיע קצת יותר.

הכל עבר בשלום עד שהגענו לוויסקי

ומעשה שהיה בחבורת שיכורים שהיו כל יום יושבים ושותים לשכרה, וביום מן הימים שהיו יותר מדי מבושמים מן היין אמרו אחד לשני מה נענה ביום הדין מה נענה ביום התוכחה כשהקדוש ברוך הוא ישאל אותנו מדוע בחרתם להשתכר ולא להתעסק בתורה הקדושה, וכולם נתנו תקיעת כף שהראשון שיפטר מן העולם הזה יבוא בחלום לאחד מן החברים ויגיד לו מה נעשה איתו בבית דין של מעלה.

ואכן לא ארכו הימים, ואחד השיכורים נפטר לבית עולמו והחברים חיכו בקוצר רוח לראותו בחלום, והיום אכן הגיע, והוא הופיע לאחד החברים בחלומו והנה החבר רואהו מאוד עצוב ופניו מאוד נפולות, ושאל אותו למה אתה כל כך עצוב? ומה אמרו לך ביום הדין? אמר הנפטר: הכל עבר בשלום עד לוויסקי, אם אתם לא תשתו וויסקי יהיה לכם בסדר. והחבר המשיך לשאול: אולי תאמר בצורה ברורה, איך ומה אמרו לך ביום הדין? והנפטר החל לספר: הגעתי לבית דין של מעלה והחלו לשאול אותי מדוע לא למדת תורה ולא דאגת לעולם הבא שלך וכל החיים חשבת רק על העולם הזה? אמרתי להם אף פעם לא חשבתי על העתיד תמיד חשבתי מה אני נהנה ברגע הזה, העתיד לא עניין אותי בכלל, מה אתם רוצים ממני?

ואז שאלו אותי: נו, מה עשית כדי להינות מהחיים, אולי תספר לנו? ואמרתי להם: כל ערב הלכתי לבית המרזח ושתיתי לשכרה כדי לשכוח מהצרות, ונהניתי מאוד שתיתי יין אדום. ואז אמרו לי: היין טעים לך? אמרתי כן, מאוד טעים. ואז שאלו אותי, מה עוד שתיתי? ואמרתי גם בירה מכבי. ואמרו לי: האם זה היה טעים? ואמרתי: טעים מאוד.

ואז שאלו אותי: מה עוד שתיתי? ואמרתי בהתלהבות, ששתיתי גם וויסקי. ואז הם התפלאו, ואמרו לי שוויסקי זה לא טעים, ולמה שתיתי? אמרתי להם שהוויסקי בתחילתו אמנם מר מאוד, אבל לאחר שתי דקות זה גורם הנאה גדולה מאוד. ופתאום כל המעמד של הדין חזר ושאלו אותי אם כן אתה דאגת לעתיד, ולא חשבת רק על ההנאה הרגעית, שהרי היית מוכן לשתות וויסקי למרות שהוא מר, כיוון שאחר כך הוא גורם לך הנאה, ואם כן למה לא למדת תורה כדי שתוכל לחיות חיי נצח, ואזי החלו לעשות בי דין על הכל (מעיין השבוע).

כשהרופא פתח את הראש, אמר שזה מסובך והוא לא רוצה לסכן את חייו של האדם

(שם)
והיה אם לא חפצת בה וכו' לא תמכרנה בכסף וכו'.

הבה ונראה מעשה בזמנינו כשהאדם מוכן לתת כסף למען התורה והצלת התורה ומעשה שהיה כך היה, באברך יקר מהעיר בני ברק ששקד על התורה ימים ולילות וביום מן הימים לא חש בטוב ועשה בדיקות וגילו אצלו מחלה נדירה מאוד בתוך הראש, ונודע לאברכים שבכולל ולראש הכולל שהאברך בסכנת חיים.

ומיד ראש הישיבה הורה לאברכים עת לעשות לה' הפרו תורתך, ולכן על כולם לסגור את הגמרות ולכתת רגליים לצורך אסיפת כספים שהחולה יוכל לעבור את הניתוח בצרפת אצל רופא שמתעסק בתחום הזה, ואכן הם אספו את הסכום הנדרש, והטיסו אותו לצרפת. והרופא החל בניתוח אך כשפתח את הראש וראה מה קורה שם אמר זו מחלה מסובכת בשבילי ודבר כזה עוד לא ראיתי ולכן אני לא רוצה לנתח ולסכן את חייו של האדם והניתוח לא בוצע.

והחזירו אותו לארץ ובינתיים חיפשו וביררו על רופא טוב בתחום הזה ומצאו דוקטור יהודי מדרום אמריקה הנקרא ד"ר וייס, וביררו אצלו מה המחיר והוא אמר שהניתוח עולה מאה ושישים אלף דולר. והוא יבוא לארץ לנתח אותו והם צריכים להשכיר לו חדר ניתוח עם כל האביזרים שזה עולה עוד כשלושים אלף דולר, וכששמע ראש הישיבה את המחיר שזה נטל כבד על צרכי עמך בית ישראל, ובפרט שההצלחה של הניתוח קלושה, פנה הרב לגדולי הדור כדי לשאול אותם בעניין.

אני מוכרת את הבית בבית שמש

והם הורו שאם הסיכויים קטנים מאוד והסכום כל כך גדול והאברכים יצטרכו לסגור את הגמרות למשך הרבה זמן עד שיאספו את הסכום אזי כדאי להמנע מהניתוח ולהתפלל שיהיה בריא, אלא שאחותו של האברך לפתע התקשרה לראש הישיבה ואמרה לו כבוד הרב יש ניתוח ואחי יחיה. אני מוכרת את הבית שלי, בבית שמש ונשיג את הכסף, והראש ישיבה אמר לה אבל בעלך אברך ואיפה תגורו? אך האחות אמרה ה' יעזור, ואחי לא ימות.

שכחתי את התיק שלי ששוה ארבע מאות אלף דולר

והרב שמח מאוד, ובינתיים הרב טילפן לרופא שיזדרז ויבוא לארץ ובכסף שנשאר מהניתוח הקודם הם השכירו לו חדר ניתוח, והרופא הגיע לשדה התעופה ועלה למונית להגיע למלון, שייעדו בשבילו ובירידתו הוא לקח את שתי המזוודות הגדולות, ושכח את המזוודה הקטנה, ואחר כך בעל המונית ראה את התיק ופתח אותו לראות מה בפנים.

אך כסף לא היה שם, ורק סכינים וכלי ניתוח יקרים מאוד, ניגש הנהג מונית לישיבה הסמוכה והעביר את התיק שיחזירו את זה לבעל האבידה, ולמי התיק הגיע? לראש הישיבה והרב הזדרז לילך למלון לקבל את פני הדוקטור וייס, אלא שהדוקטור יורד ופניו נפולות מאוד ואומר לרב אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל שכחתי את התיק של הסכינים ומכשירי הניתוח, זה יותר יקר לי מהניתוח ושוויו של התיק זה ארבע מאות אלף דולר.

ותכף ומיד הרב הראה לו את התיק ושאל אם זה התיק שהוא מחפש, והרופא לא האמין למראה עיניו שאכן זה התיק, ומתפלא איך זה הגיע לרב, אך הרב אמר לו הכל משמיים, ובעזרת ה' הניתוח חייב להתבצע, ובקשר לכסף אין מה לדאוג כיוון שאחותו של האברך מוכרת את הבית שלה בשביל הניתוח.

כשמוע הרופא את הדברים יוצאים מפיו של הרב הגדול אמר, האחות שלו מוכנה למכור את הבית שלה בשביל הניתוח, אני לא לוקח את הכסף, אני עושה אותו בחינם, אין לי לב לקחת כסף כזה, אני מודה לה' שהתיק נמצא ונוכל לבצע את הניתוח, והתקשר הרב לאחות ואמר לה שהיא לא צריכה למכור את הבית, אך האחות אמרה שהחוזה כבר נחתם ואסור לה להפר את החוזה, והרופא ביצע את הניתוח בסיוע גדול מבורא עולם והניתוח הצליח מאוד והחולה יצא מכלל סכנה ונעשה בריא ושלם, והעיר בני ברק צהלה ושמחה.

צמרמורת אחזה באותו רגע בבעל הבית ואמר לה את יודעת מי אני?

אלא שלאחותו נותר המאה ושישים אלף דולר ביד, אך אין להם בית, ואמרה לבעלה אני רוצה לעבור לגור בעיר הקודש ירושלים, והלכו למתווך דירות אבל כשאמרו לו שיש בידם סכום של מאה שישים אלף דולר בלבד, אמר להם שאולי הם ימצאו מקום לחניה לא בית, וחבל להם לחפש, והם יצאו והאשה ראתה בחוץ מודעה על דירה למכירה, ולקחה את הטלפון והתקשרה וענה לה בעל הבית, ואמר לה שתבוא לראות והיא באה וראתה והתרשמה ואמרה לבעל הבית שהיא רצינית והיא מעוניינת בדירה.

ואז הגיעה השאלה הקשה, כמה הבית שווה? ואמר לה בעל הבית שזה שווה חצי מיליון דולר, אבל הוא הוריד את המחיר כיוון שזו ירושה לשלוש מאות ועשר אלף דולר בסך הכל. אך אמרה האשה שיש לה רק מאה ושישים אלף דולר. והבעל בית אמר לה, איך את מבררת בסכום שכזה, את לא יודעת שזה לא המחיר? ואז היא אמרה שהיא מכרה את הבית שלה בבית שמש בשביל ניתוח של אחיה במחיר הזה, וחשבה שאולי גם כאן בירושלים היא תמצא משהו במחיר כזה. כששמע האיש את דבריה נתרכך ושאל לגבי הניתוח, ומי זה שניתח אותו והיא סיפרה לו על הדוקטור ששכח את התיק במונית ואחר כך נמצא והניתוח הצליח מאוד.

צמרמורת אחזה באותו רגע בבעל הבית, ואמר לה את יודעת מי אני? אני הנהג מונית שהסעתי את הדוקטור והחזרתי את התיק לישיבה ליד המלון. ואם ה' סובב כך אני מוכר לך את הדירה בסכום הזה, אבל לא לפני שאלך ואספר זאת לרבנו הקדוש רבי דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה, וכששמע רבי דוד את הסיפור אמר ששנים רבות הוא לא שמע על השגחה פרטית באופן כזה, של צירוף השגחות ואמר לנהג מונית שימכור ויזכה בזכות זה, לאריכות ימים ושנים ולכל טוב סלה, זה כוחה של מסירות נפש.

זה אומר אני נולדתי ראשון ואני הבכור והשני אומר אני הבכור!

(פכ"א פט"ו)
כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה וכו' את הבכור בן השניאה יכיר לתת לו פי שניים כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה.

והקושיות כאן ברורות, (א) הרי כתוב וילדו לו בנים האהובה והשנואה, שרואים שהאהובה ילדה ראשונה, אבל מיד כתוב והיה הבן הבכור לשנואה? (ב) מדוע התורה צריכה לומר לא יוכל האבא לבכר את בן האהובה ולעשותו בכור כדי לתת לו פי שניים, וכי מדוע יעשה כך, והרי הוא יודע שהוא לא בכור?

ומתרץ הגאון מוילנא על פי מעשה שהיה בזמנו, אדם שהתחתן, ואחר כשבוע או שבועיים נתגרש מאשתו, אלא שהאשה בינתיים היתה בהריון. ואחר כשבוע נתחתן האיש שוב, וגם האשה השניה נהייתה מעוברת, ואחר כששה חודשים וקצת ילדה אשתו השניה בן, כשהאשה הראשונה עדיין לא ילדה, ורק בחודש התשיעי ילדה בן במזל טוב.

ואחר שנים רבות כשנפטר האב הגיעו שני הבנים הללו לגאון מוילנא, וכל אחד טענתו בפיו, זה אומר אני נולדתי ראשון ולי מגיע פי שניים מהירושה כי אני הבכור. וזה אומר לי מגיע פי שניים מן הירושה כי אמי התעברה ראשונה.

ופתח להם הגאון את הפסוקים הנ"ל ואמר להם בואו תראו מה כתוב, "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה" שזו השניה שאיתה הוא המשיך לחיות, "והאחת שנואה" שאותה הוא גירש, "וילדו לו בנים האהובה והשנואה", והאהובה ילדה ראשונה כי היא ילדה בחודש שביעי, אך התורה אומרת "והיה הבן הבכור לשנואה", ולמה? "כי הוא ראשית אונו" והיא התעברה ראשונה, "לו משפט הבכורה".

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

(פכ"א פי"ח)
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו וכו'.

התורה הקדושה רומזת לאדם מתי עלול להיות לו בן סורר ומורה, כשהבן לא שומע את קול אביו שמקיים ו"הקול קול יעקב" (בראשית כז, כב), ממילא הבן עלול לצאת בן סורר ומורה, וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צב.) כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו, כי אש חייבים בבית, אלא שהפיקח לומד תורה, ואש התורה אוחזת בביתו ושורפת את כל הצרות והבעיות ומסלקת אותם מביתו על ידי לימוד התורה.

מה שאין כן כשהאדם מעדיף לשבת לקרוא עיתון או לצפות בטלויזיה, כשהתורה מונחת בקרן זוית, ומנקים אותה מפסח לפסח, וכל המכתבים שמגיעים לו בדואר הוא קורא, אבל את המכתב שקיבלנו מאבא שבשמיים שזו התורה שנאמר עליה "והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (שמות לב, טז), שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות פ"ו מ"ב) הוא אינו קורא.

וכבר אמר רבינו הקדוש בגמרא (קידושין לא.) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתירא מאביו מפני שמלמדו תורה ולכן התורה הזהירה איש אמו ואביו תיראו שיירא האדם מאמו כמו מאביו, אלא שרבי רמז בדבריו שרק אם האבא ילמד את בנו תורה הבן יפחד ויכבד את אביו גם כשאביו יתבגר ויהיה זקן עדיין יהיה לבן יראה וכבוד אליו מה שאין כן אם האב ידאג רק לצרכיו הגשמיים של הבן אזי גם כשהאב יהיה צעיר, הבן לא יפחד ממנו ואולי קצת יכבדהו מחוסר נעימות.

מה יעשה הבן ולא יחטא

ומובא בגמרא (שבת כג:) כל הזהיר בנר זוכה לבנים צדיקים, ופשט הדברים מי שנזהר להדליק נרות שבת כראוי וקל וחומר בשמן זית זוכה לבנים צדיקים, ופירוש נוסף הוא כידוע שבזמנם לא היה חשמל, ואדם שהיה לומד תורה בלילות היה לומד לאור הנר, ומי שזהיר בנר כלומר לומד תורה לאור הנר, אזי הבן קם באישון לילה והוא רואה את אביו יושב והוגה בתורה לאור הנר אזי הבן ירצה לצאת כאביו, אבל אם הבן יקום ויראה את אביו צופה בטלויזיה ורואה מונדיאל אזי מה יעשה הבן ולא יחטא.

ופירוש נוסף הזהיר בנר זוכה לבנים צדיקים, כידוע נר זה רומז לנשמה שנאמר (משלי כ, כז) "נר אלוקים נשמת אדם", וגם התורה נקראת "נר" שנאמר (משלי ו, כג) "נר מצוה ותורה אור", וה' יתברך אומר לאדם נרי בידך שזו התורה ונרך בידי שזו נשמתך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך, ואם אין אתה משמר את נרי אין אני משמר את נרך. ולפי זה אפשר לרמוז את מאמר חז"ל הזהיר בנר כלומר נזהר ושומר על נרו שזה נשמתו על ידי לימוד התורה זוכה לבנים צדיקים.

וכן הזהיר על הנשמה של הבן, וכמו שמקפיד שבנו לא יצטנן ושלא יחלה ושיאכל וישתה, כדי שגופו יהיה בריא, כך הוא דואג גם שנשמתו לא תצטנן בעבודת ה' ושלא יהיה חולני דהיינו חילוני ושנשמתו תאכל ותשתה שהתורה נמשלה ללחם שנאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", והתורה נמשלה למים שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים".

זה הבן שלך

ומעשה במרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שהיה רגיל למסור פעם בשבוע שיעור בבית כנסת אחד בעיר תל אביב, והנה קרה פעם אחת והנסיעה התארכה קצת יותר מן הרגיל וכשהרב הוא נכנס הוא ראה את אחד הבחורים יושב ודורש, וכמובן שהבחור קם מיד וחזר למקומו.

והרב החל בדרשה עד הסוף כדרכו בקודש, ובסיום הדרשה ניגש מרן לאב הבחור ואמר לו אשריך שזכית להביא בן כזה לעולם, אך האבא אומר במחילה אבל זה לא הבן שלי זה הבן של מרן. כיוון שמרן לפני כמה שנים דיבר על חינוך הבנים ואמר להוציא את הילדים מבתי ספר הממלכתיים ולרשום אותם לתלמודי תורה וכמובן שעשינו כך, והנה הפירות שאנו קוטפים והכל בזכות מרן.

התראה אחרונה אם אתה לא חוזר בתשובה תדע שזה סוף החיים!

(שם)
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וכו' ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

יש פעמים שהאדם מנסה בחייו לחנך את בניו ובנותיו, אך ללא הועיל. ואז אם יש זכויות לאב או לבן הוא מתגלה אליו לאחר מותו. והיה מעשה בזמנו של החזון איש זצ"ל באדם שהיה בעל מוסך גדול באיזור המרכז אך חילוני לחלוטין, לא שבת ולא תפילין, ואפילו את יום הכיפורים הוא לא היה שומר, ואביו שנפטר הופיע לו בחלום ואמר לו שיתעורר לתשובה, אך הבן לא התייחס והמשיך במעלליו, וכך נשנה הדבר כמה פעמים.

וחשב הבן שאולי בבית שלו אין מזל והלך לחבירו לישון אצלו לכמה לילות, אך כשחזר לביתו אביו התגלה לו, אלא שהפעם אמר לו: בני היקר! זו התראה אחרונה, אם אתה לא חוזר בתשובה תדע לך שזה סוף החיים. ויהי בבוקר והבין האיש שזה כבר לא משחק, ונסע לביתו של החזון איש בבני ברק, אמר לו החזון איש: תגיד לי איזו מצוה גדולה עשית שזכית שאביך יבוא אליך כמה פעמים בחלום והזהיר אותך כל כך?

מה שנותר עכשיו שלא תקבור את עצמך

ניסה האיש להיזכר ואמר שהוא תורם מדי פעם לעניים, אך הרב אמר שזה עדיין לא מספיק כי צריך כאן מצווה של מסירות נפש. והבחור נזכר כשהיה ילד בחוץ לארץ עם אביו והנה הגיעה אישה אליהם לכפר ואמרה שנפטר אצלם ילד, ואין מי שיקבור אותו, ואז אבא שלי אמר לי תלך איתה לכפר שלהם ותקבור את הילד ותחזור. ולמרות שזה היה שעת לילה מאוחרת והיה מאוד מסוכן להסתובב ברחוב, לא סירבתי והלכתי במסירות נפש וקברתי אותו וחזרתי לביתי.

והחזון איש נענע בראשו כאומר זו מצווה ענקית, ובזכותה זכית שאביך הופיע בחלומך, ומה שנותר עכשיו זה שלא תקבור את עצמך, אלא תקבור את היצר הרע שלך תעשה תשובה אמיתית. ואכן האיש עשה תשובה מעומק הלב, אלא שההורים לא יסמכו על כך לבוא אחרי פטירתם כי זה לא קל בכלל, ולא תמיד יש את הזכות.

ויש לזכור את מה שאומר הגאון מוילנא על הפסוק (משלי כט, יז) "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך", שאם האדם חינך את בניו ובנותיו כראוי, אזי זוכה לגן עדן כראוי, ואם הוא לא חינכם כראוי אזי הוא יסבול בגללם, ואם הוא התאמץ ובכה לה' ועשה כמיטב יכולתו ועדיין לא זכה שבניו ובנותיו ילכו בדרך ה', אזי הוא יהיה בגן עדן, אבל כשבניו חלילה יתייסרו בגיהנם יבואו מלאכים לקחת אותו מגן עדן לחזות בעיניו מה קורה עם בנו או בתו. ולכן אמר שלמה המלך "יסר בנך ויניחך" כלומר: אם תייסר את בנך בדברי מוסר מועילים, ותשמש גם כדוגמא אישית, אזי יקויים בך את המשך הפסוק "ויניחך", שאתה תנוח בגן עדן ולא יקחו אותך מגן עדן לראות מה קורה עם הבנים בגהינם, וכמובן שדברים אלו גבוהים מעל בינתנו המצומצמת והדלה, אך נעשה כל מה שביכולתנו וה' יתברך יעשה את השאר.

ציצית מזוזה חנוכיה

(פכ"א פכ"א)
ורגמוהו וכו' ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו.

כשהאדם יבער את הרע מהקרביים שלו ומעצמו, אזי וכל ישראל ישמעו וייראו, ואם האדם רואה שהוא מדבר ואין שומעים לו, כנראה שעדיין הרע נמצא קצת בתוכו, וידוע שיש כלל אצל כל המשווקים מכירות, איזה מוצר אתה מצליח למכור הכי הרבה, זה המוצר שאתה בעצמך מאמין ויודע שהוא טוב, אבל אם אתה יודע שהוא לא טוב, ורק את הקונה אתה מנסה לשכנע, זה מוצר שהכי פחות מוכרים.

והוא הדין בעבודת ה', אם אתה יודע שדרך התורה והמצוות זו הדרך של שביל החיים ואחריתה דרכי מוות, אזי במשפטים קצרים שתאמר ישמעו לך כראוי, אבל אם אתה בעצמך מפקפק וחושב שאולי הדרך בלי תורה זה הטוב, כמה שתדבר לא יעזור, כי קודם כל צריך "ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו".

והסבא מקלם פעם אמר שבתחילה חשבתי להחזיר את כל העולם בתשובה וראיתי שזה קשה, ואמרתי שלפחות אחזיר בתשובה את העיר שלי, וראיתי שזה גם קשה, ואמרתי שאולי אנסה את אנשי השכונה שלי או לפחות את אנשי ביתי, וראיתי שזה גם קשה, עד שהגעתי למסקנה שאנסה להחזיר בתשובה את עצמי.

וזה רמוז בעניין של חנוכה שאומר הבן איש חי שאדם הלבוש עם ציצית קטן נכנס הביתה ויש מזוזה מימין וחנוכיה משמאל, זה ראשי תיבות: צמ"ח, ציצית מזוזה חנוכיה, לרמוז שלפני שהאדם הולך לדבר עם אחרים ובני ביתו, יבדוק את עצמו שזו הציצית שיניח על גופו, ואחר כך מזוזה שזה רומז לבני ביתו, שאת המזוזה מניחים בבית, ורק לאחר מכן ידאג לאנשים בחוץ שזו החנוכיה שמאירה לבחוץ.

וההיפך זה חמ"ץ, שהוא קודם כל דואג להחזיר את האנשים בחוץ שזו החנוכיה, ואחר כך מזוזה שזה אנשי ביתו, ואולי בסוף הוא מנסה להחזיר בתשובה את עצמו, זה חמ"ץ! כי האדם שעושה דבר כזה זה מורה על גאוה סרוחה שהוא רוצה כבוד גדול, ולכן הוא מתחיל בגדול עד שנעשה לקטן ושפל, וזה רמוז בפסוק בתהילים (יט, ד-ה) "בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קוום בקצה תבל מילהם", שאם האדם לא מחפש שישמעו את קולו אלא עושה את הכל בהצנע, אזי הקדוש ברוך הוא דואג שבכל הארץ יצא קולו ואפילו בקצה התבל, מה שאין כן מי שרוצה להתחיל מהסוף בכל הארץ יצא קוום, אזי הוא מגיע לבלי נשמע קולם.

תוך כדי תיקון המנעול הרב שומע את המלמד מסביר את הגמרא לתלמידים

ומעשה ברב הגאון הרב שמעון חיררי שליט"א רב מפורסם בתל אביב ובכפר שלם כשהגיע לארץ הקודש לפני הרבה שנים וחיפש עבודה כדי לפרנס את בני ביתו, לא ידעו על גדולתו בתורה ולא שמעו עליו, ומינו אותו להיות השרת של אחד מבתי הספר של תל אביב. וביום מן הימים אמרו לו שילך לאחת הכיתות כי הדלת שמה לא נסגרת כראוי וצריך לסדר את המנעול כדי שהדלת תינעל.

הרב אמר שהוא לא רוצה להפריע למהלך הלימודים בכיתה והוא יעשה זאת בהפסקה או בסוף הלימודים, אבל המנהל אמר שזה לא סובל דיחוי ועכשיו צריך לתקן את הדלת, והרב ניגש לשם כדי לתקן את המנעול ותוך כדי תיקון הרב שומע את המלמד מסביר את דברי הגמרא לתלמידי הכיתה, והרב ראה שהמלמד בעצמו לא כל כך בקי בחומר הנלמד וההסבר לא היה נכון.

וחיכה הרב שיצאו להפסקה, ואמר למלמד שהוא רוצה לומר לו דבר מה ולקח את הגמרא, והחל להסביר לו בענווה את דברי הגמרא בעיון אמיתי שאין כמוהו, וכמעט שהמלמד נתעלף שהוא רואה מולו את השרת של בית הספר בקי בגמרא, מכל המלמדים של בית הספר, ומיד תפסו בידו, ואמר לו בוא עמי יחד למנהל, ואמר למנהל את כל הסיפור ושאין גדול ממנו בתורה, ומיד המנהל מינה אותו לרב באחת הכיתות הגבוהות שילמדם תורה וגמרא.

כדי לא לעשות עבירה הוא קפץ מקומה שלישית

וכן היה מעשה עם הרש"ש, שבהיותו דחוק היה מוכר מיני סידקית בתימן, וביום מן הימים היה לו ניסיון כשנכנס לאיזה בית למכור את המיני סידקית כעין הניסיון של אשת פוטיפר, וכדי לא לעשות עבירה הוא קפץ מהחלון שהיה בקומה שלישית. ולמרבה הפלא לא קרה לו שום דבר, והוא נדר לעלות לארץ ישראל.

וכשהגיע לארץ הקודש הלך לירושלים ונכנס לישיבת המקובלים של הרב גדליה חיון זצ"ל וביקש מהרב להיות השמש במקום ולהכין תה וקפה ולנקות את הבית מדרש, והרב הסכים וכן עשה הרש"ש כל יום ויום, וכשהיה לו פנאי היה יושב בצד ועושה עצמו מנמנם, אך שומע היה כל מילה שיצאה מפיו של הרב הגדול, ופעם אחת קרה שהם התקשו בסוגיא מסויימת בלימוד של הבוקר ולא נפתרה הקושיא, וכך הלכו להם לביתם לאכול דבר קטן ולחזור יותר צלולים, ואולי יבינו.

אלא שבינתיים הרש"ש לקח פתק קטן וכתב עליו את התשובה והניחו בתוך הספר של הרב, ובחוזרם ללימוד הרב פותח את הספר וקורא את הפתק ומתבונן בתשובה ואורו עיניו, תשובה נפלאה שאין כמוה אלא שהוא חשב שזה מסתמא אחד מתלמידיו שלא רוצה להתגאות ולכן אמר לתלמידיו מי שהניח את הפתק כאן שיאמר אך אף אחד לא קם, והרב המשיך כרגיל, וכך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים עד שבתו של הרב החליטה לעקוב אחר המתרחש.

ואת מי רואות עיניה הולך בשקט ומניח את הפתק בתוך הספר של אביה? את השמש שמכין שתיה חמה לתלמידים ומסדר את הספסלים וגילתה זאת לאביה. ואביה הרב קרא לרש"ש ואמר לו שיגיד את האמת, ואכן הרש"ש אמר את האמת, והרב גדליה חיון בענותנותו אמר שהבחור יהיה לראש הישיבה, אך הרש"ש סירב כל זמן שהרב בחיים. ונשא הרש"ש את בתו של הרב לאשה ונודע שמו לתהלה הרש"ש הקדוש, שלבסוף נעשה לראש ישיבת המקובלים נהר שלום בירושלים עיר הקודש שגם רבי מרדכי שרעבי מיוצאי חלציו זיע"א.

תעצרו כאן כיוון שעמוד האש עצר כאן

(פכ"א פכ"ב)
וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ.

לפני שנפטר המקובל האלוקי רבינו משה קורדובירו זצ"ל לא ידעו מי הוא זה שימשיך דרכו של הרב, ואמר להם הרב מי שיראה עמוד אש על מיטתו הוא זה שימשיך דרכו, ואכן הרב נפטר לעולם שכולו טוב, והובילו את מיטתו בעיר צפת, ולפתע אמר רבינו האר"י זצ"ל אל תמשיכו העמוד אש עצר כאן וכאן צריך לקבור אותו, ושם באמת התכוננו לקברו, ובינתיים הבינו שרבינו האר"י ממשיך דרכו.

והרב נשא הספד על הרב את הפסוק הזה "וכי יהיה באיש חטא" אזי מגיע לו בסוף ימיו למות, כי אין יסורים בלא עוון ואין מיתה בלא חטא. אבל אם רואים שמקויים בו "והומת" ואין בו חטא, כמו הרב משה קורדובירו אזי "ותלית אותו על עץ" כלומר: שתתלה את סיבת מיתתו בעוון עץ הדעת שנקנסה מיתה על כל האדם. עד כאן.

ואפשר אולי לרמוז זאת בפסוק (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" שכידוע רבותינו אמרו (בבא בתרא יז.) שארבעה מתו בעטיו של נחש: עמרם, ישי, כלאב, ובנימין, והקשו תוספות והרי נאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"? ותירצו, שיש יוצא מן הכלל. ואפשר עוד לומר שתחילת הפסוק עונה על זה, שהרי נאמר "כי אדם" שבא לרמוז מדוע אי אפשר לומר שאין לך חטא? "כי אדם" כלומר: שכל הנשמות כבר היו באדם הראשון ואדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת וממילא כולנו חטאנו, והלואי ולא נחטא עוד.

כל המהרהר אחר תלמיד חכם כמהרהר אחר השכינה

(שם)
וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי וכו'.

פירש אור החיים הקדוש כך כשאתה רואה באיש חטא משפט מות והוא עומד במרדו עד שמת בחטאו תלה ה' חסרונו על החכם כמו שאמר ותלית אותו על עץ זה החכם עץ עושה פרי, שהוא נוטל עונשו כי ה' יתברך ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה כלומר עד שזה שאתה מוכיח אותו יכה אותך וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחייב בו.

אבל באה התורה ואומרת לא תלין נבלתו על העץ כלומר את החטא של החכם אל תלין, אלא קבור תקבור אותו לפני השינה כי אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי בודאי עשה תשובה, ולכן גם כאן החכם שבגינו נגרם לאותו אדם להיפטר על ידי שהחכם לא הוכיח אותו בודאי עשה תשובה על זה.

ואומר עוד אור החיים שאם תמשיך להרהר אחר החכם אזי כי קללת אלוקים תלוי כביכול אתה נוגע בכבודו יתברך כי כל המהרהר אחר תלמיד חכם כמהרהר אחר השכינה, ואתה מחלל שם שמים, ומה שאומר המשך הפסוק "ולא תטמא את אדמתך" זה על פי מאמר חז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמידי חכמים.

ומכל זה למדנו כמה וכמה צריך זהירות גדולה ביותר לא לפגוע בתלמידי חכמים ולא לשמוע כל מיני קריינים בעלי קריין ברדיו שפוגעים בלי להבין שהם משחקים בחיים שלהם ושל משפחתם, וכן אדם ששומע בזיון תלמיד חכם חייב להוכיח בדרך הנכונה ובוודאי שלא להמשיך לשמוע, ואפילו רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שאשתו לא קברה אותו על פי הוראתו עשרים ושתים שנה אחר כך יצאה לו תולעת מהאוזן, והוא אמר לה שזה בגלל שהוא שמע ביזיון של תלמיד חכם ולא מחה כראוי, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר.

היא נתפסה בכסא וחצי הגוף השתתק

ומעשה שהיה באיזור מגוריו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שהיתה אשה אחת אחראית על עניני ועד הבית ועשתה אסיפת דיירים וביקשה שיבואו למקלט כדי לדון ולדבר בנושאים העומדים ברומו של הבית והבנין, אלא שמרן שכל שניה ודקה חשובים לו מאוד לא הגיע, אבל האשה האחראית לא ויתרה ואמרה כל זמן שהרב לא מגיע אי אפשר להתחיל.

וכששמע מרן את הדברים לא רצה לעכב את כולם וסגר את הספרים האהובים עליו ביותר וירד למקלט, ורק כשישב הרב, החלה האישה להרצות את דבריה. ובסיומם קמו כולם והלכו אלא שהאישה ניסתה לקום מן הכסא אך ללא הועיל, היא נתפסה בכסא וחצי גופה כמו השתתק, ואז היא הבינה שכיוון שהיא גרמה למרן לשתוק מהתורה שמעמידה ומחזיקה את כל עם ישראל, לכן גם היא השתתקה ולא יכלה לעמוד, אלא שהיא התחננה לאנשים שהיו שם עדיין שיבקשו שמרן יסלח לה והיא תתרפא, ואין צורך לומר שמרן מחל לה והיא שבה לאיתנה.

מטר וחצי שלג היה עליו והדליקו בשבילו את התנור

(שם)
וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ וכו'.

אפשר לרמוז על פי הגמרא (יומא ל"ה) ששלושה באים לדין עני רשע ועשיר. כששואלים את העני ביום הדין מדוע לא למדת תורה והוא אומר עני הייתי מביאים לו את הלל הזקן שהיה חוטב עצים והיה עני מרוד ומחצית ממשכורתו הדלה היה צריך ליתן לבית מדרש כדי שיוכל ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון, ופעם אחת ירד שלג והלל לא הלך לחטוב עצים והיה צריך להיות שיעור מחצות לילה בליל שבת עד הבוקר והלל הזקן ביקש מהשמש ליכנס בחינם אך השמש סירב בתוקף.

אבל הלל מרוב צימאונו הרב ללימוד התורה טיפס על הגג כדי לראות דרך הארובה את השיעור למרות שהשלג ירד בעוצמה רבה ובבוקר הציצו וראו דמות על הארובה והורידוהו מיד בלא הכרה כיון שעליו היה מטר וחצי שלג והדליקו את התנור בשבילו ביום השבת שזה פיקוח נפש, ומאותו יום אמרו לו שהוא יכול ליכנס בחינם.

ומאז הלל עבד מעט ולמד הרבה הרבה עד שנעשה לגדול הדור ונשיא ישראל, ושמונים תלמידים היו לו, שלושים ראשונים ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו שלושים שאחריהם ראויים להעמיד את השמש כיהושע בן נון, עשרים אחרונים בינוניים גדול שבכולם רבי יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי, ונחזור לעני שאומר עני הייתי ורואה מה עשה הלל הזקן בשביל ללמוד תורה נסתמים לו כל הטענות.

גם מי שמקבל ביטוח לאומי חייב ללמוד תורה

ולאחר מכן מביאים את הרשע שהתעסק בדברים גרועים ואומרים לו למה לא למדת תורה? והוא עונה שהוא היה יפה תואר וזה גרם לו ואם הוא היה מכוער לא היה חוטא. ובית דין של מעלה קוראים ליוסף הצדיק ומראים לו איזה ניסיונות נוראים עבר יוסף הצדיק בגיל שבע עשרה ויוסף באמת היה יפה תואר ויפה מראה שהוא ממש רחוק מלהיות יפה ליד יוסף, וגם הוא נסתתמים טענותיו.

ואז קוראים לעשיר ואומרים לו למה לא עסקת בתורה? והוא עונה עשיר הייתי והראש שלי היה רק בביזנס ובכסף, ומביאים לבית דין את רבי אלעזר בן חרסום שאביו הוריש לו אלף עיירות ביבשה ועוד אלף ספינות בים, והוא היה הכהן הגדול של אותו הדור והיה אוכל לחם ושותה מים ולא הסתכל כלל על העושר וכל היום למ תורה. וגם לעשיר מסתתמים כל הטענות.

ועל זה רמז דוד המלך ע"ה רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהאדם חושב שהוא ינצל ביום הדין על ידי שהוא עני או יפה או עשיר, על זה אומר ועצת ה' היא שהמילה היא זה ראשי תיבות הלל יוסף אליעזר. והלל זה ראשי תיבות המוסד לביטוח לאומי, ללמדך שגם מי שחי על ביטוח צריך ללמוד תורה.

כי האדם עץ השדה

ומקשים התוספות איך יתכן שאדם שהתעסק בעריות וחייב כריתות חמורות שואלים אותו למה לא למדת תורה (וכמו אדם שפורץ בנק והשוטר אומר לו למה חנית בחניית נכים), ומתרץ התוספות שכשאומרים לו למה לא למדת תורה, זה לא שאלה, אלא הסבר שאומרים לו, אתה יודע איך הגעת לאבדון ולטומאה נוראה. למה??? כיוון שלא למדת תורה.

ועל פי זה אפשר להבין קצת את הפסוק שלנו, וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת שאדם חוטא ומגיע לעבירות שחייבים עליהם מיתה מה הסיבה שהביאה אותו לחטא? ותלית אותו על עץ כלומר כמו שעץ צריך להשקות אותו במים ובלי מים הוא ימות העץ הזה כך האדם שנמשל לעץ השדה אם לא תשקה אותו במים שזה התורה אזי מגיע לדברים הגרועים ביותר אבל אם יש בו מים שזה התורה לא יאונה לו כל און.

אם נניח בשר או דגים וכדומה בדבש כעבור שנה זה יהפוך לדבש

(פכ"ב פ"א)
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך.

אומר אור החיים הקדוש שפעמים היהודי נופל בעבודת ה' וחלילה מגיע לדרגת בהמה ובא לרמוז לנו הקדוש ברוך הוא שזה צאן קדשים ואסור להתעלם מהם חלילה אלא צריך להשיבם לאחיך שזה רומז לקדוש ברוך הוא והצדיקים הם כביכול האחים של הקדוש ברוך הוא ואותם הקדוש ברוך הוא מצוה שישיבו אותם אליו ולא להשאירם נדחים ואפילו שאין בית מקדש יש להביאם לבית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור התורה תצילהו.

וכבר נאמר שהתורה מתוקה מדבש. והסביר החפץ חיים שידוע אם ניקח דבש ונניח בתוכו בשר או דג או לחם וכדומה כעבור שנה זה הופך לדבש ממש, וכן התורה שאם האדם הולך לשיעורי תורה יום יום, אזי הוא הופך להיות חלק מהתורה ממש אלא שהתורה יותר מתוקה מדבש ולכן זה נעשה הרבה פחות משנה.

האם אתה מוכן לקחת אותי שותף לעסקיך

ומעשה שהיה בעשיר אחד שבא לרב הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל וכולו היה אחוז צער עמוק, הוא סיפר לרב כי יש לו רשת של חנויות בחו"ל אבל הוא נקלע לחובות ולקשיים ולמעשה הוא חייב כסף הרבה יותר ממה שיש לו, ואפילו החליפה שהוא לובש היא לא שלו ואם יבואו בעלי החובות לקחת את כספם כל החנויות שלי ילקחו כל הבתים שלי וכל הרכוש והנכסים שלי, המכונית שלי, הכל למעשה לא שייך לי. כך סיפר בכאב עמוק.

הרב שמע אותו ושאל האם תסכים לקחת אותי שותף לעסקיך? העשיר לא התבלבל ואמר, כן בודאי זה כבוד גדול בשבילי, הרב אמר אם כן נביא עורך דין שיעשה הסכם שותפות, אמר העשיר הרב מעליב אותי, כל אנשי העסקים יודעים שמילה שלי זה מילה, לא צריך עורך דין, בלחיצת יד זה מספיק. הרב הוציא מכיסו עשרה שקלים ואמר "לעשיר" אם העסקים שלך לא שווים הרבה קח עשרה שקלים ונהיה שותפים חצי חצי, העשיר לקח את הכסף ואמר לרב סגור וחתום יותר מעורך דין ונוטריון.

כל העסקים שלי יהיו סגורים כבר מהשבת הקרובה

כשבא העשיר לצאת מבית הרב אמר לו הרב אתה יודע שהעסקים שלי לא עובדים ביום שבת, אני מקווה שבשבת הקרובה העסקים יהיו סגורים בשבת, נבהל העשיר ואמר לרב, הרב זה אי אפשר זה חוץ לארץ הקונים באים בעיקר בשבת, לא יתכן זה יגרום הפסדים רבים וכו'. הרב נתן לו לסיים את דבריו ואמר לו אמרת שהמילים שלך זה יותר מעורך דין, ואם אני שותף חצי חצי, אני לא מסכים שהעסקים שלי יעבדו בשבת.

העשיר עצר וחשב לרגע ואמר אכן העסקים שלנו לא יעבדו בשבת, השבת כולם יהיו סגורים וכך היה עמד העשיר במילה שלו וסגר הכל. ואחרי כחודש ימים שארבע שבתות החנויות היו סגורות, הוא חזר לבית הרב ואמר לרב העסקים שלנו הצליחו למעלה מהמשוער, כיסינו את כל החובות ויש לנו רווחים הבאתי לרב את חלקו ברווחים, הוציא מכיסו צ'ק שמן והניחו על שולחן הרב.

תקנה לילדים שלך ספרים של חכמי ישראל

הרב נטל את הצ'ק והסתכל על הסכום הנכבד ושאל זה שלי? בודאי עונה העשיר, האם אני יכול לעשות בזה מה שאני רוצה, כן זה שלך אתה יכול לעשות בזה מה שאתה רוצה ואם אני אבקש ממך טובה תעשה לי שאל הרב, והעשיר עונה בודאי, כל מה שאמרת לי עשיתי וגם את זה אעשה. ובכן אמר לו הרב לך לחנות פלונית וקנה ארון ספרים ולך לחנות פלונית וקנה ספרי קודש ותקנה לילדים שלך ספרים של חכמי ישראל, ובחנות פלונית תקנה קלטות של דברי תורה ושירי קודש, ותקנה שעון שבת ופלטה של שבת. הנה הצ'ק מגיש לו הרב את הצ'ק בחזרה.

אמרת שזה הכסף שלי, אמרת שאתה תעשה את בקשתי, זה כסף שלי ואני מבקש ממך טובה בתור שותף שלי, תקנה לי ואחר כך תתן מתנה לילדים שלך ממני בתור שותף.

מדוע לנח היה זפת מבפנים ומבחוץ ואילו למשה רבינו היה רק מבחוץ

(שם)
לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך.

וכבר הסביר החפץ חיים זצ"ל שאם את השור והשה האבודים צריך להחזיר קל וחומר בעל השור והשה כשהוא אבוד ברוחניות יש להתפלל עליו ולדבר אתו בנועם עד שישוב לאביו שבשמיים וזה ההבדל בין נח למשה רבינו שהיה גלגול של נח שבא לתקן את זה שלא התפלל ולא הוכיחם כראוי. עד שהנביא קורא למבול מי נח שכביכול המבול בא בגלל נח ומה הסיבה שנח לא הוכיחם כראוי ולא התפלל עליהם כראוי. זה בגלל שהוא חשב שאין להם תקנה והם חלילה רקובים מבפנים ומבחוץ.

ולכן בתיבה ה' אמר לו להניח זפת בפנים ובחוץ כפי שהוא חשב על בני דורו, ואילו משה רבינו התיבה היתה בלי זפת מבפנים אלא רק מבחוץ כדי לרמוז למשה רבינו גם אם תראה יהודי שחלילה חוטא תדע שזה רק חיצוני אצלו אבל מבפנים הוא טהור וקדוש, ולכן גם כשמשה רבינו רואה שחטאו בעגל אומר לה' למה אתה כועס עליהם, ומתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה עד שהקדוש ברוך הוא אומר למשה סלחתי כדבריך.

ללמדנו שגם כאשר אנו רואים יהודי שלא הולך בדרך הנכונה יש לדעת שזה חיצוני, אבל בפנימיותו הוא קודש קודשים, ורצונו לעבוד את ה' יתברך בכל לבו אלא שהיצר הרע מעכב אותו וכמו שאמר שלמה המלך (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". וכמה האדם צריך לבקש בשביל אחרים נראה מהסיפור הבא.

מעשה בבחור יהודי שהיה חולה במחלת הנפילה (אפילפסיה) והלך לחפץ חיים כדי שיברך אותו, אמר לו החפץ חיים אני אשלח אותך לרב גדול שיברך אותך והברכה שלו תתקבל ואתה תתרפא מהמחלה שלך אבל תזהר לא לגלות לשום אדם איך נתרפאת ואם תגלה אל תתלונן אחר כך. ואכן הבחור שמע והלך לאותו רב שהחפץ חיים אמר לו ללכת והבחור נעשה בריא ושלם ולא היה זכר למחלה ואחר כמה שנים זכה הבחור והקים בית נאמן בישראל עם אשה טובה וצנועה.

כאשר הוא סיים את דבריו המחלה חזרה אליו

אלא שאחות של אשתו היתה חולה גם במחלת הנפילה ולא מצאו לה תרופה, ואמרה האישה לבעלה הרי היית פעם חולה גם באותה מחלה של אחותי איך נהיית בריא לאיזה רופא הלכת?? אבל הוא מיד שינה את הנושא לכיוון אחר וכך כמה פעמים עד שיום אחד באו כל המשפחה ביחד ואמרו לו תגלה לנו למה אתה לא אכפת לך מהמשפחה של אישתך והאיש נכנע ואמר לעצמו שכבר עברו הרבה שנים וכי למה לא לעזור ובפרט שהם לוחצים עליי יותר מדי וגם משום שלום בית ולבסוף גילה את הכל איך שהוא הלך לחפץ חיים והרב שלח אותו לרב גדול וקיבל ממנו ברכה ונעשה בריא.

אך איך שהוא סיים את דבריו חזרה אליו המחלה שוב פעם והוא הבין איזו טעות מרה זו היתה ומיד קם ונסע לחפץ חיים וסיפר לו את מה שקרה ושהוא מתחרט שהוא גילה, אמר לו החפץ חיים אני בפעם שעברה שהיית אצלי כאב לי מאוד עליך ועשיתי תענית ארבעים יום כדי שתהיה בריא אבל כדי שלא תדע שהתעניתי בשבילך לכן שלחתי אותך לאותו רב, אבל כיום אני מבוגר מאוד ואין בי כח לצום ארבעים יום.

ומזה ילמד כל אדם כמה יש להתפלל ולבקש בשביל יהודים אחרים ולא רק לקרובינו או לאנשים שהיטיבו עימנו אלא גם למי שפגע בנו וציער אותנו שהרי אברהם אבינו זכה לבן יצחק רק כאשר הוא התפלל על אבימלך ואשתו שתלד, וכל המתפלל על חבירו נענה תחילה ולמרות שאברהם אבינו ודאי שהתפלל לפני כן על הרבה אנשים והתרפאו מברכותיו, וכן עקרות שנפקדו אבל זה לא מספיק עדיין כדי לזכות את אברהם.

אבל כאשר אברהם אבינו מתפלל על אבימלך שפגע בו על ידי שלקח לו את שרה אשתו ואברהם אבינו בכל זאת מתפלל עליהם זו גדולה מכולם ולכן זוכה לבן כי הוא שינה מכפי הטבע הנהוג ותחת רעה השיב לו אברהם טובה, ולכן גם אברהם אבינו זכה שה' יתברך ישנה את מהות הטבע בשבילו.

אתה יודע כמה זמן לי לקחו את הילדים וכמה זמן אני והם בגלות?

(פכ"ב פ"ו)
כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו' לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם וכו'.

אומר רבינו האר"י בשם המקובלים שכאשר היהודי עושה שילוח הקן ומשלח את האם אזי כשחוזרת היונה ורואה שלקחו לה את הבנים יש לה צער גדול, והמלאך שאחראי על העופות עולה לשמים לשאול מה זה ועל מה זה? ואז אומרים לו המלאכים שהקדוש ברוך הוא ציוה את בניו לשלח את היונה ולקחת לה את האפרוחים אבל הם לא יודעים למה.

ובא הקדוש ברוך הוא ואומר האם אחד מן המלאכים יכול ללמד עלי זכות שכך אמרתי לבני? והמלאכים שותקים ולא עונים, ואז הקדוש ברוך הוא אומר למלאך שאחראי על העופות, לכמה זמן לקחו ליונה את הילדים וכמה זמן כבר היונה עצמה היא חיה. אבל אני אומר אבא שבשמיים אתה יודע כמה זמן לי לקחו את הילדים וכמה זמן אני והם בגלות?

וממילא מובן שמיד כתוב כי תבנה בית חדש לרמוז שעל ידי המצווה הזו הקדוש ברוך הוא מתעורר ברחמים גדולים על בני ישראל ומקרב את הגאולה ונבנה הבית החדש שזה בית המקדש, אלא שיש ללמוד היטב את הלכות שילוח הקן, כי אם לא מקיימים את זה נכון אזי זה צער בעלי חיים כגון בָּיוֹם שהזכר דוגר, ורק בלילה הנקבה דוגרת, וכן צריך שזה יהיה לא ברשות היחיד ששייכת לאדם מסויים אלא שיהיה הפקר.

והנה הוא רואה את רב החובל עם הצוות מניחים אבנים כבידות על הספינה

(פכ"ב פ"ח)
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וכו'.

הסביר הבן איש חי זיע"א מעקה זה ראשי תיבות של: הרהורי עבירה קשים מעבירה, והמילה גגך זה גימטריא שם הוי"ה (26), שכיוון שהקדוש ברוך הוא שוכן אצל כל יהודי, אזי צריך להיזהר ולא לגרום לקדוש ברוך הוא לצאת ממך, שזה על ידי הרהורים רעים ואסורים, שאם השכינה לא נמצאת בתוכך אזי השטן נמצא שם, וכמו שאמרו חז"ל לגבי הפסוק "והבור ריק אין בו מים" מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, שהבור זה המוח, וכשלא ממלאים אותו במים שזו התורה, אזי הוא מתמלא בנחשים ועקרבים למיניהם.

וכמו שאדם מזמין מלך חשוב לביתו והוא יודע שהמלך לא אוהב דגים, האם הוא ישים לו על השולחן דגים? כך צריך להרחיק את כל מה שהמלך של העולם שונא ולא להכניסו למוחנו. ומשל לתייר שעבר ליד הנמל וראה ספינה שפורקת מקררים ומעמיסה מכונות כביסה, וספינה אחרת פורקת תנורים ומעמיסה מוצרי חשמל אחרים, והנה הגיעה ספינה שפרקה מקררים ולא היה דבר להעמיס עליה, והוא רואה את רב החובל עם צוות נוסף מניחים אבנים כבדות על הספינה, ניגש התייר ושאל מדוע אתה מעמיס את האבנים הללו, וכי לא עדיף לך לנסוע ריק? אמר לו רב החובל: אם אין על הספינה משא יש רוחות חזקות והספינה עלולה להישבר, לכן חייב למלא אותה בדברים גם אם זה אבנים כבדות ובלבד שלא תהיה ריקה כי זה מסוכן!

והוא הדין לאדם שחייב למלא את עצמו בתורה ומצוות, כי אם לא תורה, אזי זה מתמלא בנחשים ועקרבים, וזה ההמשך של הפסוק "ולא תשים דמים בביתך", כי אם לא תורה אזי אוי ואבוי, ובמוח כידוע יש שלושה עשר מיליארד תאים, יהי רצון שנמלא לפחות אחוזים קטנים מתוכו ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

אין לך ליצנות גדולה מזוּ

(פכ"ב פ"ט, יא)
לא תזרע כרמך כלאיים וכו' ולא תחרוש בשור ובחמור יחדיו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו.

התורה כתבה את המצוה, אך לא את הטעם, ואף על פי כן הסבירו המפרשים שזה בא לרמוז לאדם לא להיות גם עם עבירות וגם עם מצוות, וזה מה שאמר אליהו הנביא זכור לטוב לישראל בהר הכרמל, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו.

מי שיתבונן יראה שאליהו הנביא לא אמר להם כלל לחזור בתשובה, אלא לא להיות ליצנים, כי אין לך ליצנות גדולה מזו, שהרי הוא קם בבוקר ומניח תפילין ואחר כך הולך לעבוד עבודה זרה, ולכן אמר להם אליהו בדרך הזו לעולם לא תתקדמו כי נראה לכם שאתם צדיקים שהרי אתם מתפללים ושומרים שבת, אבל גם עובדים עבודה זרה, וכמובן שאליהו הנביא לא אומר להם את זה מעצמו אלא נבואה מהקדוש ברוך הוא.

וכל זה רמוז בפסוקים הללו, "לא תזרע כרמך כלאיים" שזה חיטה וגפן, שהחיטה רומזת לחטאים, וכן שהגמרא (ברכות סא.) אומרת שהיצר הרע נמשל לחיטה, ואילו גפן זה טהור, שישראל נמשלו לגפן, וכן עושים עם זה קידוש, ואל תערבב חיטה וגפן שזה מצוות ועבירות. וכן מה שכתוב "לא תחרוש בשור וחמור", שהשור זה טהור, והחמור זה טמא, ואל תערבב אותם ביחד, אלא תהיה שור או חמור.

וכן מה שכתוב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", שצמר זה בא מהכבש שהוא טהור וקרב על המזבח, ואילו פשתן בא מהאדמה ורומז לחומריות ולגשמיות, ועל זה אומרת התורה אל תהיה 'דתילוני', אלא תחליט לאן אתה שייך. וזה לא שייך לאיזה זרם אתה שייך כי בכל זרם אתה יכול להיות צדיק גדול וכן הפוך.

וכמובן שזה לא שחור ולבן, אלא זו שאיפת היהודי ללכת עם האמת עד הסוף, גם כשהוא צריך לוותר על עיתונים למיניהם ועל סרטים למיניהם ועל חתונות למיניהם, ואם לא הכל בפעם אחת, אזי לפחות בשלבים, אבל העיקר הוא שלא לחיות בשתי עולמות, ולהבין שצריך לוותר על תענוגים רעים למען העונג המושלם בעולם האמת.

היכן כל בחורי הישיבה והיכן הרב שלהם

ומעשה נורא שמובא בתנא דבי אליהו (פרק י"ח אות ס') שאליהו הנביא יום אחד הלך לאיזה עיר, והוא ראה שם רב גדול יושב ומלמד תורה כמאתיים תלמידים צעירים, ואליהו הנביא שמח שמחה גדולה מאוד, וכעבור זמן מסויים עבר שם אליהו הנביא שוב פעם, אבל הפעם הוא לא ראה לא את הרב ולא את התלמידים, אלא רק איזה נער יושב לבד ולומד, ושאל אותו אליהו הנביא: היכן כל בחורי הישיבה שהיו כאן? והיכן הרב שלימד אותם תורה?

אמר לו הנער שכולם נפטרו מן העולם בזמן קצר מאוד, כשמוע אליהו הנביא את דבריו התחיל לבכות והצטער צער גדול, מדוע לומדי התורה ורבם, ביחד הלכו לעולמם עוד בהיותם צעירים? עד שהקדוש ברוך הוא שלח מלאך ואמר לאליהו הנביא, אל תצטער עליהם כיוון שרבם לא היה מדבר עימם בענייני קדושה והם פגמו בקדושתם, שהם לא ידעו כמה חמור מי שפוגם בקדושתו, וכמה עונש למי שמשחית זרעו לבטלה, וכפי שמובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כ"ג) שזה העונש החמור ביותר בתורה, וממילא הם לא היו נזהרים ולכן הם מתו. ומסיפור נורא זה ילמד התלמיד כמה צריך להזהר מלחטוא כי חייו תלויים בכך, והרב גם ילמד שצריך לדבר בעניינים אלו גם כשזה לא הכי נעים כי זו תורה וללמוד צריך.

איך גאון וקדוש כזה בוכה לפני פטירתו והרי מובטח לו גן עדן?

(פכ"ב פי"ב)
גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה.

ידוע הדבר ומפורסם העניין כמה חשובה ויקרה מצוות הציצית ושקולה היא כנגד כל התרי"ג מצוות שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". וכן ציצית גימטריא שש מאות ויש חמישה קשרים ושמונה חוטים שזה יוצא שש מאות ושלוש עשרה.

וידוע המעשה בגאון מוילנא שלפני פטירתו באו כל תלמידיו ולתדהמתם ראו שהוא בוכה ולא הבינו מדוע שהרי על הצדיקים נאמר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" וקל וחומר הגאון מוילנא שכל חייו היה מקשה אחת של תורה ועבודת ה' רצופה ימים ולילות וכבר בגיל בר מצוה קיבל עליו לא להרים ראשו מעל ארבע אמות ואין צורך לומר שהוא עמד בקבלתו עד יומו האחרון, ואם כן התפלאו התלמידים איך גאון וקדוש שכזה בוכה לפני פטירתו והרי מובטח לו גן עדן?

ולפתע הוציא הגאון את ארבע כנפותיו ונישקם ובכה ואמר כל זמן שהאדם חי כל רגע שיש עליו ציצית שעולה כמה שקלים, זה המון מצוות, ואחרי שהאדם נפטר כמה ציציות שיניח על גופו זה לא יעזור כי כבר אין לו יצר הרע שמפתהו לא ללבוש ציצית. ואם הגאון מוילנא שלא היו חסרים לו מצוות ואף על פי כן בכה על זה שהוא לא יוכל להרויח את מצות הציצית בעולם האמת, מה אנו נאמר שבקושי יש לנו מצוות, אזי קל וחומר שלא נוריד את המצוה היקרה הזו.

וזה מה שרמז יעקב אבינו עליו השלום בלכתו ללבן שביקש מהקדוש ברוך הוא לחם לאכול ובגד ללבוש, שהלחם רומז לתורה הקדושה שנאמר "לכו לחמו בלחמי", ואילו הבגד רומז לציצית שנאמר "על כנפי בגדיהם", שיעקב אבינו ביקש שאפילו שהוא הולך לבית הלבן שחס ושלום לא יפסיק מלימוד התורה ולא ייפרד מהציצית.

בגד אחד לנשמה!

(שם)
גדילים תעשה לך וכו'.

פירש רש"י אף מן הכלאיים, ולפי הפשט כוונתו שכשנוהג תכלת בציצית אזי אפשר לערבב צמר ופשתים, אבל כיום שאין תכלת ודאי שזה אסור, ולפי הדרש אפשר לומר שגם כאשר האדם חלילה מחלל שבת אבל מצד אחד הוא רוצה להתחזק בציצית כדאי שילבש וזכות המצוה יכולה להגן עליו שישמור את השבת. וכמה אנשים ראינו שתחילת דרכם היתה בציצית קטן מתחת לבגדיהם ולאט לאט הוסיפו מצוות עד שנעשו לצדיקים גדולים.

והאדם קונה לגופו הרבה בגדים אם זה לקיץ ואם זה לחורף ואם זה בין לבין. הקדוש ברוך הוא אמר אני מבקש ממך בגד אחד לנשמה שישמור גם על גופך וזו הציצית. ואם זה בגד לאשה זה הכיסוי ראש, וכמה לא נעים יהיה לאדם אחר מאה ועשרים שנה שיראו לו כמה בגדים היו לו בארון וכמה הוא החליף במשך ימי חייו, וכל זה לגופו, אבל בגד אחד ויחיד לנשמתו, משום מה לא היה עליו???

לפני החתונה אין מאושרים יותר מהם, אבל לאחר זמן קצר הכל מתרסק כמו בנין של קרח, מדוע???

(פכ"ב פי"ג)
כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה.

אנו נמצאים בדור שרואים איך זוגות מתחתנים ברוב פאר והדר, אך משום מה לא עובר זמן רב ומוצאים אותם שנתגרשו אחד מהשני, ודבר כזה לא היה בשום דור עד לדורנו זה. ויש להתבונן מה הוא הדבר שמשבש את החיי נישואין עד שרוצים להיפרד, ואפילו כשיש כמה ילדים בבית, שהאבא וגם האמא יודעים שבניהם ובנותיהם הולכים להיות מעין יתומים בחיי אביהם ואימם, ואם תיקח את המילה 'נישואין' זה יוצא גם 'שונאין'.

וכמה זוגות לפני החתונה ראינו בעינינו שנראה שאין מאושרים להיות ביחד יותר מהם, וכמה ימים אחרי החתונה ובמקרה הטוב זה חודשים אחדים הכל מתרסק כמו בניין של קרח, והם "חיים" כמו זוג יונים, וכל יום מישהו אחר עף מהבית. לכן נציג כאן כמה מן הבעיות שאם הגבר או האשה ינסו לפתור אותם, חייהם יהיו על בסיס טוב יותר.

ונתחיל מן הבעיות החמורות והקשות ביותר, (א) טהרת המשפחה, שרבי מאיר בעל הנס מלמדנו שהאשה אחר שיוצאת מהמקוה, היא חביבה לבעלה כיום כניסתה לחופה, וממילא זוג שכל חודש מתחתן מחדש האם יש סיכוי שייפרדו? לעולם לא! אלא שיש כאלה שאומרות שגם אחרי המקוה אין שינוי משמעותי ונשאר אותו הדבר, אם כן מה הסיבה? והיכן החתונה מחדש? התשובה לכך היא בזמן של האיסור, האם נזהרים בכל הדברים? או שמא ישנים בלא הפרדת מיטות. שהרי גם אם המיטה ענקית ולא נוגעים אחד בשני, זה איסור חמור מאוד!

האם נזהרים לא לנגוע אחד בשני אפילו בבגד ולא מעבירים מיד ליד (והיה מעשה באחד שהיה מקפיד בהכל, אבל פעם אחת לצורך העברת דירתם הם הרימו דברים ביחד ולא נזהר גם מלהושיט לה, ואחר שטבלה היא נטמאה בשעת מעשה), וכמו בכל מכשיר חשמלי יש הוראות תפעול, ואם תעשה את כל ההוראות חוץ מאחת, לא תוכל להשתמש במכשיר. כך בעניין הזה שאם רבי מאיר בעל הנס אמר שהאשה חביבה לבעלה כיום חופתה, זה ממש כך, אלא שצריך לנקוט לפי הוראות היצרן שזה בורא עולם.

הרב נתחלחל ואמר למה הבאת אותם אני לא יכול לקבל אותם

והיה מעשה ברב הגאון הראשל"צ הרב שלמה עאמר שליט"א לפני כשלושים שנה שהרב היה רב של מושב מגדים, והיה שם זוג שלא זכו לפרי בטן, וביקשו מהרב שלמה עאמר שיקח אותם לאדמו"ר הבבא סאלי זיע"א שיברך אותם שיזכו לילדים, והרב נעתר להם ונסעו לבבא סאלי בנתיבות, אלא ששם אמרו להם שהרב היום נמצא בירושלים ואם הם רוצים לראותו שיסעו לשם למרות שהכבישים בזמנו היו משובשים הרבה והדרך היתה קשה נסעו מנתיבות לירושלים, ועמדו בתור להיכנס לבבא סאלי.

וכשנכנס הרב עאמר עם הבעל הוא ראה את הרב נתחלחל ורעד, ואמר לרב בערבית למה הבאת אותם אלי, אני לא יכול לקבל אותם? והרב עאמר ניסה להפציר ברב שבאו מרחוק אבל הרב ממש נצטער על כך, ובירך בשפה רפה, והרב עאמר יצא מיד עם אותו אדם, ואחר כך בדק בזהירות אם הם נזהרים בטהרת המשפחה והבין שהאשה כלל לא טובלת, ולכן הבבא סאלי לא יכל לשהות במחיצתו של הבעל, עד כאן וכמובן שיש בזה ענינים גבוהים אבל על דרך הפשט צריך להבין מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא ציווה על המצוה הזו, ולכאורה אם תמיד יוכלו בלי להתרחק אחד מהשני, אזי זה יקרב אותם יותר?

בני הזוג מתחילים לשבת ביחד ולשוחח

ועל זה עונה גם רבי מאיר בעל הנס ואומר, שאם האדם יהא רגיל באישתו ולא תהיה לו הרחקה ממנה אזי הוא יימאס בה ויהיה קץ בה, לכן אמר בורא עולם שמור מרחק לזמן מה כדי שלא תמאס אלא שיבוא החכמולוג ויאמר אני לא אמאס בה לעולם, הבה נשאל את החכמולוג או את החכמולוגית כשאתה קונה רכב וצריך למלא דלק האם אתה בוחר מה שבא לך או שאתה מסתכל בספר הוראות היצרן של הרכב? וכן כשאתה מטפל ברכב בשאר דברים אתה אומר ליצרן רכב נעשה ונשמע.

אם כך אתה מקפיד בהוראות על אדם שיצר פח עם ארבע גלגלים, קל וחומר שאתה צריך להקפיד לשמוע להוראות של בורא עולם אשר יצר את האדם בחכמה, ועוד דבר שמרויחים מזה שהבני זוג יושבים ביחד הם מתחילים לשוחח.

ופעם הרב נחום דימאנט שליט"א בשיעוריו הרבים לשלום בית, שאל את הנשים במה הן רוצות שהבעל ישמח אותן, האם לקנות לכן כל יום שמלה חדשה? או אולי יביא להן מתנות יוקרתיות וכדומה? ורובן המכריע של הנשים אמרו לרב: שהבעל ישב איתנו ויתן לנו תשומת לב על ידי שידבר עימנו.

יש לו מכוניות פאר ומיליון דולר אבל אין לו כלום

כל זה היה סיבה ראשונה ועיקרית, אבל עתה נראה סיבה שניה שעלולה לפגום ולעשות סדקים בחומת הבית היהודי. שלמה המלך ע"ה החכם באדם אומר (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב", כלומר שהדבר הטוב ביותר בעולם זו האשה, שהרי התורה גם נמשלה לטוב שנאמר (שם ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", וכן מובא בגמרא (נדרים מא.) שאחת הקללות בפרשת 'כי תבוא' שכתוב שם שלאדם יהיה חוסר כל, כלומר שכל מה שיהיה לו חסר לו אבל לא רבע או שליש או חצי אלא הכל, זאת אומרת אדם יכול להיות לו מכוניות פאר ווילה יוקרתית ומיליון דולר בבנק, ועדיין אין לו שום דבר זה חוסר כל.

ומי הוא זה ואי זה הוא שיש לו פאר והדר, אבל באמת אין לו כלום? אומרת הגמרא: זה מי שאין לו אישה, וכן מובא בחז"ל (יבמות סג.) שאדם בלא אשה הוא לא נקרא אדם, וכן מובא שאדם ששרוי בלא אשה הוא שרוי בלא חומה, בלא שמחה, בלא שלום, והגדול מכולם זה בלא תורה. וכן מובא בחז"ל (בילקוט שמעוני פרשת כי תצא תתקל"ד וביבמות ס"ג). כל מי שיושב בלא אשה יצר הרע שולט בו וכיוון שנשא אשה עוונותיו מתפקקין (נסתמין).

וכן רב חסדא שהיה מגדולי האמוראים בזמן הגמרא, אמר (קדושין כט) זה שאני עדיף ומבין יותר מחברי, לא בגלל שאני יותר שקדן, ולא בגלל שאני חריף בשכלי יותר, ולא בגלל שאר דברים, אלא בגלל דבר אחד שנשאתי אשה בגיל שש עשרה שנה, ואם הייתי מתחתן בגיל ארבע עשרה הייתי אומר לשטן חיצים בעיניך, ולא הייתי ירא ממנו שמא יחטיאני.

ומכל הדברים הללו למדנו כמה חשוב לאדם לחיות עם אשתו שבלעדיה אפילו אדם אינו נקרא, ולעומת זאת אומר שלמה שהמלך דבר הפוך לגמרי (קהלת ז, כו) "ומוצא אני מר ממוות את האשה", כלומר שהצער של יום המוות זה דבר קל לעומת הצער שאשתו מצערת אותו, והדברים תמוהים שמצד אחד רואים שבלי אישה אינו אדם וחסר לו הכל, ומצד שני רואים שלחיות איתה זה יותר גרוע ממלאך המוות, הייתכן?

אין טוב מזה ואין רע מזה

ונתרץ במשל (שראיתי בספר איש וביתו של הרב אליהו כי טוב) בשני שני אדם, שאחד מהם בקי בטיב סעודה, ומהחומרים הכי פשוטים יודע להכין סעודה כיד המלך, ואילו השני אינו בקי כלל ולא יודע להכין שום דבר, והביאו לשניהם חומרים לסעודה גדולה מכל מעדני המאכלים אלא שהם צריכים להכינם, זה שהוא בקי בטיב הסעודה נותן מעט שמרים בתוך הבצק ומכניס לתנור ומוציא מיני מאפה נחמדים למראה וטובים למאכל ואוכלם בתיבולם ובתבליניהם, ואת המשקים הוא שותה בזמן שתיה כל משקה במידה שלו, נמצא זה שאכל ושתה להנאתו ומברך למי שהתקין לו את כל אלה.

ולעומתו זה שאינו בקי בטיב הסעודה מה הוא עושה נותן הבצק והשמרים לתוך התנור זה לחוד וזה לחוד ומוציא משם מיני פת שאינם ראויים למאכל אדם ואוכלם שלא בזמנם נותן מלח לתוך הפירות ולתוך היין שותה יין במידה קטנה וחומץ במידה גדולה נמצא זה שיניו קהות אכילתו גסה גרונו חסר ונפשו ריקנית וסוף שהוא מואס בסעודה ומקלל את מי שהתקינה לו.

והנמשל ברור שעל זה אמר רבי עקיבא איש ואישה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם, ובודאי שזכו זה לא גורל של מפעל הפיס, אלא שזככו את מידותיהם ומוותרים אחד לשני, ואם ניקח את המילה זית שזה גימטריא 417, ונוריד ממנה 390 שזה גימטריא שמן, אזי ישאר לנו גימטריא 27 שזה זך, כלומר שאם נתבונן בעשיית השמן נראה שבאים לעץ הזית ומכים בו במקלות כדי להוריד ממנו את הזיתים, ואחר כך דורכים חזק על הזיתים כדי להוציא את השמן. וככל שדורכים וכותשים יותר את הזיתים כך יוצא יותר שמן שממנו יוצא האור של נרות שבת ונרות חנוכה.

וזה האדם שהוא זך וכמה שפוגעים בו הוא מקבל באהבה והוא נעשה יותר משובח. ועל פי כל אלה הדברים נוכל להבין מעט את דבריו של החכם באדם, מצא אשה מצא טוב. שהאדם עניו ואומר שה' יתברך מצא לי את האשה זה האדם מצא טוב, כי הוא זך. אבל אדם שאומר ומוצא אני מר ממוות. ולכן כל אדם שרוצה לבנות את ביתו כראוי ויחיה חיים טובים ומאושרים יזכך את מידותיו.

תביאו אתכם את הבן הקטן אני רוצה לראות אותו

ונסיים במעשה בזוג שרצו להתגרש והגיעו לרב גדול (בעל ספר ישמח משה) והרב שמע את טענותיהם ושאל אותם אם יש להם ילדים והם אמרו שיש להם ילד אחד ביקש הרב לעשות פשרה ביניהם אך ללא הועיל וכל אחד היה עקשן ולא רצו בשום פנים ואופן לוותר, אמר להם הרב מחר תבואו ונכתוב לכם גט, אך בקשה אחת יש לי שמחר תביאו איתכם את הבן הקטן אני רוצה לראות אותו.

ואכן למחרת הזוג הגיע עם הבן הקטן, והרב לקח את הילד הקטן והושיב אותו על ברכיו ואמר לו ילד אני רוצה להגיד לך שבעוד כמה דקות לא יהיה לך אבא, וגם אמא לא תהיה לך, פרץ הילד בבכי ושאל למה? אמר לו הרב כיוון שהם נפרדים אחד מהשני ובתוך כך החלו האב והאם לבכות גם הם ואמרו לרב שהם מתחרטים ואינם רוצים להתגרש כלל, וכששמע הרב את דבריהם שמח שמחה עצומה ולקח ביד אחת את הבן וביד השניה את האב, והאב נתן יד לאשתו והיא נתנה יד לבנה הקטן ופתחו בריקוד של הכנעה ושלום ואושר אין קץ.

כל החולק על הלכה זו ידקר בחרב

(פכ"ג פ"ד)
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וכו' עד עולם על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים.

אמרו חז"ל לא יבוא עמוני ומואבי, אבל עמונית ומואבית כן יבואו בקהל ה', שהרי התורה אמרה "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ודרך גברים לצאת ולקדם, אבל לא דרך נשים. אלא שרואים מהגמרא (יבמות סט.) לאחר שדוד המלך עליו השלום ניצח את גולית, שאל המלך שאול אם דוד ראוי להיות מלך על ישראל.

ענה לו דואג האדומי עד שאתה שואל אם הוא הגון למלכות, תשאל אם הוא ראוי לבוא בקהל? כיוון שהוא בא מרות המואביה, אמר לו אבנר בן נר, והרי כתוב "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" ודרך גברים לצאת ולא דרך נשים, אמר לו דואג שגברים יצאו לקראת הגברים ונשים יצאו לקראת נשים, ואבנר בן נר לא ידע מה לענות לו אבל בינתיים הגיע אבישי בן צרויה ותקע חרב ואמר כך מקובלנו מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית כל החולק על הלכה זו ידקר בחרב. ונעשה שקט בבית המדרש, ודואג שתק ולא דיבר מילה.

ואף על פי שאין הטעם מובן וזה נראה גזירת הכתוב, עם כל זה אפשר למצוא טעם לשבח. אם נחזור קצת לשורש איך באה רות המואביה לעולם. כשבאו שלושה מלאכים לאברהם אבינו עליו השלום אחד מהם בא לרפאות את אברהם, השני בא לבשר לשרה שיוולד לה בן, והשלישי בא להפוך את סדום. ולכאורה היה צריך עוד מלאך כדי להציל את לוט, שהרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות?

המלאכים ירדו לבדוק את שרה אמנו

ואולי אפשר לומר שהצלתו של לוט היתה מוטלת בספק, כיוון שבסופו של דבר מלוט יוצא מואב, וממואב תצא רות המואביה, ואם מואבית ראויה לבוא בקהל זה תלוי אם היא יוצאת להביא לחם ומים או לא, ולא בשמים היא ההלכה, ולכן המלאכים ירדו לבדוק את שרה כי בודאי לא שייך לבדוק מואבית גויה שהרי נאמר (תהילים מה, יד) "כל כבודה בת מלך פנימה", שרק בתו של מלך מלכי המלכים שייך לבדוק אצלה (שפשוט שכל מה שאמרו עמוני ולא עמונית ומואבי ולא מואבית זה מדובר בגרים אמיתיים ולא בגויים).

וזה מה שאברהם אבינו עליו השלום אמר להם, יוקח נא מעט מים ואקחה פת לחם, והם אמרו לו כן תעשה כאשר דברת, וכמובן שאברהם אבינו טורח ומביא להם סעודה דשנה, ושרה עבדה בפנים האוהל והכינה וכמו שאמר לה אברהם אבינו ע"ה, מהרי שלוש סאים קמח סולת (שזה 36 קילו) וכן שאר צרכי הסעודה שהרי הוא הביא להם שלושה עגלים.

אבל שרה אמנו כמה שעובדת קשה במטבח היא לא יוצאת כלל לראות לכבוד מי היא מכינה את האוכל. והמלאכים מברכים אותה שלשנה אחרת יולד לה בן, ושרה רואה סימנים לדבר למרות שהיתה בגיל תשעים, היא פרסה נדה, והבינה "שהאנשים" שבחוץ הם בודאי לא אנשים פשוטים, ואז הניסיון גובר שאולי היא תצא לבקש ברכה, אבל שרה אמנו עליה השלום שהיתה צנועה בתכלית לא יוצאת מן האוהל, ואז המלאכים אומרים אולי אם נשאל את אברהם אבינו איפה אשתו אולי היא תצא?

בזכות הצניעות של שרה אמנו יבוא מלך המשיח

ולכן שואלים את אברהם אבינו איה שרה אשתך? ואברהם עונה שהיא באוהל, והיא לא מתכוונת גם לצאת מן האוהל, וכשהמלאכים ראו כך הבינו שלוט זכאי לצאת, שבזכות הצניעות של שרה אמנו יבוא מלך המשיח, ללמדינו מה כח של צניעות, וזה שאמרה התורה על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, שרק אברהם קידם ולא שרה, וזה רמוז בפסוק (תהילים קטז, יג) כוס ישועות אשא, שהמילה אשא זה ראשי תיבות איה שרה אשתך, לרמוז שכל הישועה של עם ישראל זה בזכות אותה צניעות שהיתה לשרה אמנו שלא יצאה מן האוהל כלל.

ומה כח של צניעות נראה מהמעשה הבא, רבי חיים מצאנז זצ"ל שהיה צדיק יסוד עולם, ובעל רוח הקודש, הלך פעם אחת עם התלמידים שלו ולפתע עצר הרב וכל התלמידים כמובן עצרו אחריו, ואמר הרב אני מריח מהבית כאן ריח של גן עדן, ובתוך כך הרב נקש על הדלת של הבית ונפתחה הדלת, והרב רואה אדם בשם רבי פסח.

לתדהמת כולם הם ראו בגד שחור של כומר

אמר לו הרב אפשר להיכנס אני מריח מכאן ריח נפלא מאוד, בודאי ענה רבי פסח. והרב ביקש לעקוב אחר מקור הריח והרב רואה שהריח יוצא מארון הבגדים, ורבי פסח החל להוציא את הבגדים, אך הרב אמר זה לא זה, עד שהרב הצביע על שקית שבתוכה היה בגד ואמר לרבי פסח שמכאן הריח הנפלא יוצא, ורבי פסח פתח את השקית ולתדהמת כולם הם ראו בגד שחור של כומר, והרב אמר לו שיספר לו מה אירע לו עם הבגד הזה ואיך הוא הגיע אליו?

אמר רבי פסח אני הגבאי של העיירה, ואני אחראי לדאוג לעניים בעירנו, והנה ביום מסוים כשהגעתי לביתי הגיע אלי עני, וביקש שאסייע לו בסכום מסויים שהוא צריך דחוף כדי לכסות חובות, ואכן יצאתי מביתי והלכתי לבתים של העיירה ואספתי לו סכום הגון והבאתי לו, ונכנסתי שוב לביתי, אלא ששוב נשמעו נקישות בדלת ועני אחר עמד בפתח והתחנן אליי שאעזור לו והוא מוטל בחובות כבדים ויש לו משפחה לפרנס והגיעו מים עד נפש, ניסיתי להסביר לו שעכשיו חזרתי מסיבוב על הבתים ולא שייך לילך ולבקש פעם אחר פעם אבל האיש התחנן וביקש בדמעות ואמרתי לו בסדר אלך שוב, ובמקרה הכי גרוע יגרשו אותי בביזיון והלכתי שוב לבקש.

ולמרות הצער והביזיון ליבם וכיסם של ישראל הקדושים היה פתוח, ושוב נתנו סכומים יפים ואת הכל נתתי לאיש העני שהודה לי מאוד, וסוף סוף נכנסתי לביתי עייף אך שמח על המצווה שנפלה בידי פעמיים, אך משום מה חשבתי שאני חולם, כיוון ששוב נשמעו נקישות על הדלת וכשפתחתי את הדלת, הגיע אליי אדם שלישי והתחנן אליי בדחיפות שאעזור לו כי הגיעו מים עד נפש והוא מוטל ברעב והחובות לא נותנים לו מנוחה.

רק נכנסתי לבית המרזח הם פרצו בצחוק קולני

אך הפעם אמרתי שבשום פנים לא אעשה מעצמי לעג וקלס ולא שייך לבקש שלושה פעמים בערב אחד, אבל האיש לא נתן לי מנוח, ולבסוף החלטתי שאעזור לו, אך לא אדפוק על בתי היהודים והלכתי לבית מרזח של הגויים ואמרתי שאולי משם יבוא עזרי למרות שזה נראה דימיוני, ורק נכנסתי אליהם לבית המרזח, הם פרצו בצחוק קולני ואמרו הנה היהודי בטח רוצה כסף, ולא עניתי מאומה והיו שם כמה בחורים ואחד מהם היה הבן של ראש העיירה, ואמר לי אני אתן לך שלושה מטבעות זהב אבל לא בחינם רק אם תעשה לנו הצגה.

היה אצלנו כומר לפני כמה ימים בבית והוא השאיר את בגדי הכמורה אצלנו אני אביא לך את בגדיו ותלבש אותם ותסתובב איתנו בתוך העיירה ונתופף מסביבך, אם תעשה כך אני מבטיח לך שלושה מטבעות זהב. וכמובן שהסכמתי, כי ידעתי ששווה לעזור ליהודי אפילו תקבל את כל סוגי הבושות בעולם. והנער רץ לביתו וחזר עם הבגד של הכומר ולבשתי אותו ויצאנו יחד ברחובות העיירה כשצחוק הנערים מסביבי ומתופפים בפחים שבידיהם.

האנשים הביטו מן החלונות והשתוממו לראות אותי עטוף בבגדי הכומר, ובסוף "הטיול" הלוא משעשע הנער עמד בדבריו והביא לי את שלושת המטבעות ואמר לי שגם את הבגד הוא נותן לי במתנה, ואת הכסף נתתי ליהודי הנצרך ואת הבגד הנחתי בארון. כששמע רבי חיים מצאנז את הסיפור שיבח אותו מאוד, ואמר לו אשריך על המסירות נפש, ואם תשמע לי אל תזרוק את הבגד הזה וגם תכריכים אתה לא צריך, והבגד הזה יכסה אותך בפטירתך. ואכן רבי פסח שמע לרב ובפטירתו ביקש שילבישו אותו בבגד הנ"ל.

ולפני שנים אחדות בחו"ל היו צריכים לעשות איזה כביש וכיוון שהיה בית עלמין של יהודים באמצע הם פינו את כל הקברות למקום אחר ובתוך אחד הקברים היה את רבי פסח שהיה לבוש בבגדי הכומר וכולו היה שלם חוץ מחלק מהרגל כיוון שהבגד כיסה את כל גופו חוץ מאותו חלק של הרגל. עד כאן המעשה.

צוחק מי שצוחק אחרון

ומה זה קשור לצניעות? אפשר לעשות קל וחומר, ומה רבי פסח שלבש בגד אחד למשך שעות אחדות ולעגו לו, קיבל שכר כזה גדול, חוץ ממה שמחכה לו לעולם הבא, אשה שכל החיים לובשת בגדי צניעות, ואפילו מכסה את השיער, למרות שיש כמה שכנות שצוחקות עליה, וגם החברות לשעבר, והיא לא עושה להן חשבון, למרות שהן צוחקות עליה, כי היא יודעת אתה מה שאמר שלמה המלך (משלי לא, כה) "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון".

שהרבה צוחקים פה אבל נראה מי תצחק ומי תשמח כשיגיע היום האחרון, או שמא יתקיים בה ותצעק ליום אחרון, שהרי צוחק מי שצוחק אחרון. האם יש קץ למתן שכרה של אותה אשה צנועה? ועוד בדורינו, ואף פעם לא מאוחר גם כאשר עברו יותר ממחצית החיים ויותר, יהי רצון שנזכה בקרוב למה שאמרו חז"ל בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להיגאל.

מדוע הגבר צריך לבקש סליחה מאשתו גם אם הוא יודע שהיא אשמה במחלוקת

(פכ"ג פ"ה)
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וכו' לקללך.

שמא תאמר למה להעניש אותם על זה שלא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים. אולי לא היה להם תקציב? על זה עונה התורה ואשר שכר את בלעם לקלל את בני ישראל, שכדי לשכור את בלעם פתאום יש לך כסף זה הסימן שלא קידמו אותנו בלחם ובמים זה בגלל שינאתם אותנו.

וכן אפשר לרמוז שכך מתחילה שנאה בין שכנים או בין אחים חלילה, שלא מקדמים אחד את השני בלחם או במים. מתוך חוסר אהבה ואפילו טיפה של שנאה, ולבסוף זה מגיע למצב שהוא שוכר אנשים לקלל אותו ולהזיק לו חלילה, לכן כל חכם יעשה בדעת, ולא יתן חלילה למריבות להתפשט, אלא לעצור אותם בזמן.

והגמרא (סנהדרין ז.) אומרת על הפסוק פוטר מים ראשית מדון, שהמדון שזו המריבה דומה לחור קטן שנעשה בצינור מים, ואם סותמים זאת מיד, זה לא מתפשט ונעלם כלא היה, אבל אם לא סותמים את הנקב הקטן הזה, לאט לאט הוא גודל, עד שכבר אי אפשר לסתמו. וכן בני זוג שאם בטעות נפלה מחלוקת ביניהם, ישתדל הגבר לפייס את אשתו, וטובה שעה אחת קודם, גם אם הגבר חושב שהוא לא אשם אלא אשתו אשמה במחלוקת.

וכמה סיבות לדבר (א) דוד המלך עליו השלום אומר בתהילים (לח, ד) "אין שלום בעצמי מפני חטאתי", כלומר שהעצם של האדם כידוע זו אשתו שזה מה שאמר אדם הראשון כשה' לקח ממנו עצם וברא את חוה זאת הפעם עצם מעַצָמי. ואם אין שלום בעַצָמי זה מפני חטאתי. וגם אם נראה לך שהאשה צועקת עליך סתם אין סתם, תפשפש במעשיך, וכן מקשה הגאון מוילנא זצ"ל, מדוע הקדוש ברוך הוא ברא בתחילה את אדם וחוה בגוף אחד ואחר כך הפריד אותם ועשה את חוה לחוד וכי הקדוש ברוך הוא לא ידע חלילה שכך יהיה לבסוף?

הכל זה גוף אחד

אלא עונה הגאון מוילנא שאם האדם בטעות יחזיק בפטיש ביד ימין להכות על המסמר ובטעות הוא הכה את יד שמאל, האם יעלה על דעתו לקחת את הפטיש מיד ימין ולהכות אותה ביד שמאל בתור נקמה? בודאי שמי שיעשה כך לשוטה ייחשב, ולמה, כי הכל זה גוף אחד, ולכן הקדוש ברוך הוא ברא את האשה חלק מהאדם ממש, כדי שיבין שאם היא צועקת עליו או פוגעת בו, זה כמו יד ימין שלו שלקחה פטיש ונתנה על שמאל, וכמו שאמר אדם הראשון לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת.

כי יקח איש אשה שצריך לחזר אחר האשה זה לכל החיים

והסיבה השניה היא שהאיש הוא זה שצריך לפייס ראשון, (ב) כי אמר רבי שמעון בר יוחאי (קידושין ב) מדוע התורה הקדושה אמרה כי יקח איש אשה, ולא תלקח אשה לאיש, ללמדך שהגבר הוא זה שצריך לחזר אחר האשה ולא האשה אחר האיש, משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר על מי? ומסביר הרב ראובן אלבז שליט"א (ראש ישיבת אור החיים) שאין כוונת רבי שמעון בר יוחאי לומר שזה רק בשידוך, אלא כל החיים כך צריך להיות וכשפרצה מחלוקת חלילה ונאמרה מילה לא במקום, הגבר הוא זה שצריך לפייס ראשון ולחזר אחר השלום.

ואמר החתם סופר על המשנה במסכת אבות (פ"ד מ"ד) שאומר שם ותקוות אנוש רמה שזו תולעת, שהתקוה של האדם להינצל ביום הדין היא על ידי שהוא יאמר בבית הדין של מעלה שהסיבה שהוא לא התגבר על היצר הרע שלו, זה משום שהקרב לא היה שקול כיון שהיצר הרע מאש והוא בסך הכל תולעת קטנה, ובודאי שבקרב כזה אין סיכוי לנצח, ואזי אומרים לו הבה ונראה אם באמת נהגת בעולם כתולעת קטנה, או שמא כנמר ביער.

הוא משתדל לא להיות בחוב ולהחזיר בריבית

ואם רואים אותו שהוא שתק ברוב הפעמים כשפגעו בו ברחוב או בעבודה, או השכנים או בבית והוא סבל בדומיה ושתק, זה פתח תקוה נכבד מאוד להינצל מיום הדין, שהרי הוא מראה בעליל שאכן הוא נהג כתולעת, אבל אם רואים שכל פעם שפגעו בו הוא השתדל לא להיות בחוב אלא החזיר ואפילו בריבית לכל מי שאמר לו מילה או שתיים, היה מחזיר בכפלי כפליים, אזי תקוותו שביום הדין הוא אמר הייתי תולעת קטנה ממש לא תעזור לו.

והשאלה היא איך מגיעים לידי ענווה שכזאת להרגיש תולעת קטנה שהרי האדם מעדיף להרגיש גיבור גדול ובפרט אם הוא עובד קשה לפרנס ונראה לו שהוא העיקר וכל שאר בני ביתו טפלים, זה יוצלח רק אם הוא ילך לשיעורי תורה.

ומעשה בזוג שהיו חילונים לכל דבר אלא שהבעל החל להתקרב קצת יותר ליהדות ולשיעורי תורה, והאשה פחדה מאוד שהבעל שלה לא יהפוך "חס ושלום" לדתי מן החזקים, ולכן התנגדה בכל תוקף, וגם כשהיה רוצה לילך לשיעור תורה בערב אחר העבודה, היא לא הסכימה בשום פנים, וכשהוא ראה שאין לו ברירה והוא גם ידע שיהודי בלי שיעור תורה זה כמו דג בלי מים שלאט לאט כל הקדושה והיראת שמים נעלמים בלי להרגיש, היה אומר לאשתו שהוא הולך לחברים לשחק טניס.

ממשחק טניס לא משתנים כל כך לטובה

ולזה הסכימה אשתו, וכמובן שהוא היה הולך לשיעור תורה, וכך כל פעם ואחר שעברו כמה חודשים, שהוא כמעט כל ערב היה הולך לשיעור תורה, תיכנן גם באותו ערב לילך לשיעור תורה, אבל כמובן שלאשתו הוא סיפר שהוא הולך לשחק טניס וכדומה. אלא שלפתע אשתו אומרת לו אתה לא הולך באמת לשחק טניס אתה הולך ללמוד תורה אני יודעת, ואני גם מרשה לך ללכת לשיעור תורה, ומהיום אני בעצמי יעודד אותך ללכת לשיעור תורה.

האיש היה בהלם ושאל את אשתו מנין לך לדעת שאני הולך באמת לשיעור תורה, האם עקבת אחריי? לא, אני האמנתי לך שאתה הולך לשחק טניס, אבל ההתנהגות שלך לאחרונה הסגירה אותך, אם לא שמת לב בחודשים האחרונים אתה כבר שוטף כלים, ושופך את הזבל, ויושב מידי פעם לדבר עמי בנחת ובלי לחץ, וכשצעקתי עליך לא פעם ולא פעמיים לא ענית לי. אני יודעת שמטניס כל ערב לא נגרם תוצאה שכזו, והבנתי שזו התורה הקדושה שאתה הולך ללמוד והיא זו שעשתה אותך לבעל טוב ואחראי. ואם זה כוח התורה הקדושה אני יעזור לך להתקדם בכך.

לראות רק את הטוב שעשו לך גם אם זה מעט

(פכ"ג פ"ח)
לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים וכו' דור שלישי יבוא להם בקהל ה'.

מי שמתבונן בדברים אלו, זה מבהיל, שהרי המצרים העבידו אותנו בפרך ומיררו את חיינו בחומר ובלבנים וזרקו את הילדים ליאור והטביעו אותם, ופרעה היה לו משחטה לא לתרנגולים ועופות, אלא לתינוקות, וכל יום היה רוחץ בדמם של שלוש מאות תינוקות כדי להתרפאות מן הצרעת שלו, ואם היהודי חסרו לו כמה לבנים בבניין, היו לוקחים את בניו הקטנים ומניחים אותם במקום הלבנים, וזה לא שנה ולא שנתיים אלא המון שנים.

וכן אדום שזה עשיו, שרצה תמיד להרוג את אחיו יעקב, וכן כשמשה רבינו רוצה לעבור דרך ארץ אדום, אומר לו אדום, לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. וכאן באה התורה הקדושה ואומרת לא תתעב מצרי כי סוף סוף הם נתנו לך מגורים בארץ מצרים. וכן את האדומי כי סוף סוף יעקוב ועשיו הם אחים. וכל זה ללמדנו עד היכן היא הכרת הטוב שצריכה להיות לאדם, גם אם עשו לך הרבה רעות, אבל פעם עשו לך טובה, אתה צריך להיזהר מלקללם או לתעב אותם, ולהשתדל תמיד להסתכל בנקודה הטובה הקטנה ביותר שעשו לך, ולהתעלם מהצרות הגדולות שגרמו לך, וזה מעלה גדולה מאוד.

והגמרא אומרת (ברכות סא.) שהיצר הרע דומה לזבוב כיוון שהאדם יש לו פצע אחד בגוף והזבוב הולך לשם ועוזב את שאר חלקי הגוף שאין בהם פצעים וזה האדם שנותן ליצרו להשתלט עליו, כגון שעשו לו ההורים הרבה טובות, כמה האמא שלו סבלה בשבילו, כדי להביאו לעולם, וכמה פעמים קמה בלילה בשבילו, וכמה עשרות או מאות פעמים החליפה לו ועשתה לו מקלחות והכינה לו אוכל וישבה בסבלנות להאכיל אותו ודאגה לו לבגדים חמים ושלא יצטנן.

וכן האבא שטרח ועבד קשה כדי להביא פרנסה הביתה שלא יחסר דבר, אבל אם פעם אחת אחד ההורים אמרו לו איזה מילה לא במקום כבר הוא שוכח את כל הטובות שעשו לו, וכן בין בני הזוג גם אם לפעמים אחד אמר לשני איזו מילה לא נעימה, יזכור את מה שהתורה אמרה לא תתעב מצרי, למרות שהעביד בפרך את היהודים והרג ילדים ועוד ועוד, תתעלם מזה ותזכור רק את הטוב שעשה לך, והוא הדין בבית אם הבעל פעם אחת אמר לך מילה טובה אפילו שרוב הפעמים אינו מדבר כך צריך לזכור את הטוב.

אל תהיה זבוב

וכן ההיפך, אם האשה לא בישלה אוכל ונשארת רעב, תזכור את הפעמים הרבות או אפילו המעטות שהיא כן בישלה לך אוכל, ואל תהיה זבוב שמסתכל רק על הרע. וזה רואים אצל המן הרשע שנעשה משנה למלך וטבעת המלך אצלו וכל העם כורעים ומשתחוים להמן, מה אדם כזה צריך לעשות כל הזמן לשמוח ולרקוד שאין כמוהו בכל העולם.

אבל אנו רואים שהמן אומר וכל זה לא שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי שלא משתחוה לי, וימלא המן חמה, כולו כועס ורוגז ולא יכול לאכול ברגיעות ומתהפך במיטה בלילה ומתעצבן. למרות שכסף ועושר גדול היה לו וכל תענוגי העולם וכבוד גדול שאין כמותו, אבל יהודי אחד זקן שלא משתחווה לו וזה גורם לו עצבון וכעס גדול עד שהוא אומר שכל מה שיש לו לא שווה מאומה.

איזהו עשיר השמח בחלקו

ושואלת הגמרא (חולין קלט:) היכן רמוז המן הרשע בתורה? ועונה הגמרא שתי תשובות, שנאמר אצל אדם הראשון (בראשית ג, יא) המן עץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, וכן לגבי המן שירד לישראל במדבר שנאמר וישבות המן ממחרת הפסח, ולכאורה מה קשור זה לזה? אלא התורה רצתה להראות לנו את השויון ביניהם, שכמו שלהמן היה הכל ולא שמח אלא תמיד התלונן ובכה בגלל יהודי אחד שלא משתחווה לו, להבדיל כך האדם הראשון שה' יתברך נתן לו לאכול מכל עצי גן עדן חוץ מאחד שזה עץ הדעת, והאדם הראשון לא נסתפק בכל העצים הנפלאים בגן עדן כיוון שיש עץ אחד ויחיד שאסור לו לאכול, ולכן רצה לאכול ממנו.

וכן בני ישראל במדבר שקיבלו את המן שכל מה שאתה רוצה לאכול היה במן, ואם אתה רוצה צלי על האש יש למן טעם של צלי על האש, וכן אם בא לך מאכל כזה או אחר אתה מרגיש אותו ממש בפיך, אבל היה בו חיסרון במן, שלא ראו את הבשר על האש או את הדג המבושל, והם רצו לראות, ולכן קראו למן הלחם הקלוקל, וזה להבדיל אותו רעיון שלא לראות את הטוב אלא רק את הרע גם אם הטוב הרבה והרע הוא מעט, וזה מה שאמרו חז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו לא משנה כלל איזה חלק יש לך קצת או הרבה, וכמובן שהרבה אנשים רגילים לומר את המשפט הזה שהם שמחים בחלקם אבל להרגיש כך זה קשה מאוד.

מי שחושב שהוא שמח בחלקו הארמון הזה בשבילו

ומשל למה הדבר דומה למלך גדול של כמה מדינות גדולות, קרא פעם למהנדס גדול ואמר לו אני רוצה לבנות ארמון מפואר מאוד שכל מי שיעבור באזור יתפעל מהארמון המפואר, והמהנדס אכן שירטט למלך ארמון מפואר מאין כמותו עם עצי פרי עסיסיים מחוץ לארמון ובריכת מים ליד הארמון והקירות של הארמון צבועים בצבעים מרהיבי עין ומהחלונות הרבים שמסביב רואים את כל נברשות הבדולח שבפנים הבית, בית שאפילו בחלומות לא רואים דבר כזה.

ואחר חודשים רבים שנסתיימה והושלמה המלאכה המלך הלך למקום שעושים שלטים ועשה שלט מואר גדול וכך כתב בו, מי שחושב שהוא שמח בחלקו הארמון הזה בשבילו, ותלה אותו בגובה שכל עובר ושב יוכל לראות זאת, וכל מי שעבר באזור וראה את הבית התפעל מאוד מיופיו והדרו של הבית, אך משראה את השלט הבין כמה שזה לא מגיע לו.

ויהי היום ועבר שם אדם עשיר וראה את הבית ומצא חן בעיניו מאוד וראה את השלט ואמר בליבו שהבית הזה מגיע לי שהרי אני שמח בחלקי כיוון שיש לי בית גדול ושדות וכרמים ועושר גדול. ומיד צעד לכיוון ביתו של המלך הגדול כדי להגיד לו שיתן לו את המפתחות של הבית, וכששאל אותו המלך מדוע אתה חושב שזה מגיע לך? ענה האיש ואמר: אני יש לי בית גדול ושדות וכרמים ועושר גדול זה סימן שלא חסר לי כלום ואני שמח בחלקי, ואתה כתבת שלט מי שחושב שהוא שמח בחלקו הבית הזה שלו, לכן באתי לזכות בבית, אבל המלך רעם עליו בקולו ואמר לו תתבייש לך, אם אתה שמח בחלקך מדוע לטשת עין על הבית שלי, הרי לא חסר לך כלום, והעשיר הבין כמה המלך צודק ועזב את המקום בבושת פנים.

זה לא משנה אם היא נשואה או רווקה, צנועה או לא צנועה, אסור להסתכל!

(פכ"ג פ"י)
כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע.

מובא בתוספות (ע"ז כ:) ש"ונשמרת מכל דבר רע" בא לרמוז שאסור להרהר בעריות, ובעל הטורים הוסיף שונשמרת מכל דבר רע זה גימטריא אין להסתכל באשה כלל. ואם הדברים נאמרו לפני כל כך הרבה שנים שגם אם האדם בטעות היה מסתכל הוא היה רואה אשה מכוסה מכף רגל ועד ראש, ואף על פי כן אומר בעל הטורים שאין להסתכל כלל, וזה לא משנה אם היא נשואה או רווקה צנועה או לו צנועה, שהרי מרן השולחן ערוך כתב (אהע"ז סימן כא סעיף א) שאסור להסתכל בבגדים של אשה שהוא מכיר אותה אפילו כשהם תלויים על החבל כביסה, וקל וחומר כשהיא עצמה לבושה בהם, והמיקל אין לו על מי לסמוך.

וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק (משלי יא, כא) "יד ליד לא ינקה רע", שאם האדם לוקח עודף מהמוכרת וכדומה, ובזמן שהוא מושיט מידו לידה הוא מתכוון להסתכל, לא ינקה מהרע שזה דינה של גיהנם, ואפילו יש בידו מצוות כמשה רבינו שקיבל את התורה מידו של הקדוש ברוך הוא, זה לא יעזור לו ביום הדין הגדול והנורא.

ושאלו פעם את הבבא סאלי זיע"א איך זכית שכל הברכות שלך מתקיימות? והוא ענה כמה תשובות ואחת מהן היתה כך ס.ע.פ.צ והרב הסביר ואמר שהאות ס זו האות היחידה שתמיד סגורה מכל הכיוונים (ואות מ סגורה רק כשהיא בסוף מילה), ומדוע הקדוש ברוך הוא עשה את האות ס תמיד סגורה כי אחרי אות ס מגיעה האות ע, לרמוז ליהודי בראתי לך עין אבל תעשה אות סמך, כלומר תסגור אותה ואל תפתח רק כשצריך, וכן אחרי האות ע מגיעה האות פ, שגם את הפה תסגור, ואז מה תהיה זה האות צ, כלומר תהיה צדיק גדול וצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.

מי שחושב כך סימן שהוא מיותר בעולם

ואפשר אולי להוסיף ואם לא תהיה צ אזי באה אות ק שזו האות שיורדת הכי למטה בתחתית, לרמוז לאדם או שאתה למעלה למעלה או למטה למטה, אבל כשאדם שומע שבדור שלנו צריך לשמור על העיניים, הוא חושב שזה לא שייך לדורנו, וכל זה היה אפשר בדורות הקודמים ואם אתה רוצה לשמור עיניך צריך להסתגר במקום סגור ולא לצאת, וזה כמובן בלתי אפשרי, ולכן אני פטור, ולפי דבריו הפסוק שקוראים שלושה פעמים ביום (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", חלילה וחס מיותר לדורינו, וזה כמובן מי שחושב כך סימן שהוא באמת מיותר בעולם.

ושלמה המלך ע"ה כשהרבה כסף וזהב והרבה נשים והרבה סוסים, באה המצוה הזאת להקדוש ברוך הוא ואמרה לו ריבונו של עולם הרי אני מצוה שרק מלך מצווה בה, וגם הוא לא מקיים אותה, אז אולי תמחק אותי מהתורה? אמר לה הקדוש ברוך הוא יאבדו אלף כשלמה ולא אות אחת מהתורה. אם כן גם אצלנו אפילו שהאדם לא אמר בפה, אבל בעיניו הוא מראה שחלילה הפסוק הזה מיותר בשבילו, זה כבר גרוע מאוד, וכמובן שהשכר היום ובפרט בעניין של שמירת הקדושה הוא עצום ונורא.

אני רוצה שתתן להם שכר גדול ומדליה מיוחדת

ומשל למלך גדול ששלח את בנו לכמה מדינות תחת שליטתו לראות איך מתייחסים לבנו והיכן שהבן הגיע עשו לו כבוד מלכים ושטיח אדום פרשו לפניו, וכל המדינה יצאה להקביל את פניו, ובן המלך שמח מאוד, אבל באחת המדינות שבן המלך הגיע, עשו לו ביזיון ולא כיבדו אותו חוץ מכמה אנשים בודדים שאירחו אותו בביתם ועשו לו כבוד מלכים כל זמן היותו שם.

וכשחזר בן המלך לארמון שאל אותו אביו, איך התנהגו אליך תספר לי? ובן המלך סיפר שרוב המדינות כיבדו אותו כראוי ומגיע להם שכר, אבל במדינה פלונית לעגו לי ולא כבדוני כלל חוץ מכמה אנשים בודדים שגם במקום שכולם לעגו לי הם נהגו בי כבוד גדול, ואותם אני רוצה אבא שתתן לכל אחד מהם שכר גדול ומדליה מיוחדת ותפטור אותם מכל המיסים, ועוד מתנות רבות, כי זה מגיע להם, ואת אלא שלעגו לי אתה יודע כבר מה להעניש אותם.

והנמשל ברור שכל אחת מהמצוות היא נקראת בן מלך, ויש הרבה מצוות שרובם מכבדים ועושים, כגון שמירת שבת והנחת תפילין ונטילת ידיים וברכת המזון ושאר דברים, אבל מה רע ללכת לחתונה מעורבת או לבר מצוה (עבירה) מעורבת, ומה רע להסתכל ולהינות מהחיים.

והמצוה הזו בוכה ואומרת, מדוע אני כל כך מבוזה בעיניהם, ועוברים עלי ודורכים לי על הראש, אבל פתאום היא רואה איזה יהודי שמוריד את הראש שלו ולא מסתכל בדברים אסורים, אזי המצוה הזו מתמלאת בשמחה ואומרת לקדוש ברוך הוא, אני רוצה שתתן לו הכל ותכבד אותו בכל הטוב בעולם הזה, וקל וחומר לעולם הבא.

זה יהיה התכריכים שלי וזה יעיד עלי שלא עשיתי עבירה

ומעשה ברב גדול שהיה גם יועץ המלך, והמלך אהב אותו מאוד וכיבדו מעל כל השרים אשר איתו בארמון, ולמלך הזה היתה בת יחידה והיא רצתה להחטיא את הרב ועשתה כל מיני תרגילים עד שבסופו של דבר היא גרמה שהרב יהיה איתה בחדר לבד, וניסתה לדבר עמו, אבל הרב הצדיק ידע שאם הוא חוטא מכאן הדרך סלולה ישר לגיהנם ואת כל תורתו ומצוותיו הוא מאבד, הסביר לה שהוא לא יכול לחשוב על דבר כזה, וכמה שניסתה לשדל אותו, הוא סירב באדיבות ובתוקף רב.

ובסופו של דבר יצא מהחדר ובצאתו מן החדר הוא ראה את כל השרים בחוץ שהיו בטוחים שהוא חלילה נכשל כיון שנתעכב שם קצת, ואמרו לו עכשיו אתה משלנו ומה אתה רוצה שניתן לך? אמר הרב אני רוצה את הבגד של בת המלך, ואכן כך עשו, וכשהגיע הרב לישיבה שאלו אותו התלמידים מה ראה הרב לקחת את הבגד שלה, אמר להם הרב זה יהיה התכריכים שלי, וזה יעיד עלי שלא עשיתי עבירה, וכל זה ללמדנו מה גדול השכר של הכובש את יצרו.

במקום לסדר ולתקן את המנוע הוא מסדר לו את הגלגלים

(פכ"ג פט"ו)
כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

את הפסוק הזה צריך לכתוב בשלט גדול ולהניחו בכל כניסה לבסיס צבאי, וכן בכל בית יהודי, שהתורה מבטיחה לנו הצלה משונאינו ולתת לנו את כל אויבינו תחתינו, אבל בתנאי של, "והיה מחניך קדוש", שנשמור על הצלם אלוקים שלנו וכל אויבינו יפלו תחת רגלינו.

ואם חלילה יראה בנו הקדוש ברוך הוא ערוות דבר, ושב מאחרינו, וכשה' לא איתנו אין סיכוי לנצח גם את האויב הכי חלש, וכמובן שצריך לזכור שהאויב הגדול ביותר של האדם זה היצר הרע, וכאן התורה רמזה לאדם שאם אתה רוצה לנצח ולחסל את היצר הרע שלך אזי והיה מחניך קדוש אלא שהאדם אומר לעצמו את המצות שקלות בעיני לעשותם, אעשה בחפץ לב, אבל לשמור על הקדושה ועל הצניעות, זה קשה לי, לכן אין אני עושה זאת.

אבל האמת אומר רבינו האר"י זיע"א שדוקא הדבר שהכי קשה לאדם זה סימן שאת זה הוא בא לתקן ובשביל זה הוא ירד מהעולם העליון לכאן, ובדבר הקשה לו ביותר שם ישקיע את מיטב כוחותיו, והדבר דומה למי שהתקלקל לו המנוע ברכב והוא נכנס למוסך אבל בעל המוסך מסדר לו את הגלגלים וכשהוא שואל את בעל המוסך מדוע אינו מטפל בבעיה שבמנוע והרי הגלגלים בסדר?

אומר לו בעל המוסך כיון שהבעיה במנוע היא מאוד חמורה, וקשה לתקן ולכן אני מעדיף לסדר את הגלגלים שזה יותר נוח, וכך האדם שמעדיף לעשות רק את המצוות שנוחות לו וכשמגיע למצוות שקשות לו הוא מוותר עליהם. וכבר נאמר בפסוק (יחזקאל טז, ו) ואומר לו בדמייך חיי, שמצוות שהאדם נתן מהדם שלו והיה לו מאוד קשה, זה מה שגורם לו חיות אמיתית בעולם הזה ובעולם הבא וכמו שאמרו חז"ל במשנה באבות לפום צערא אגרא.

מילה דוחה את הנגעים

(שם)
כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וכו'.

מובא במשנה (נדרים לא:) שמילה דוחה נגעים, כלומר שאפילו שהתורה אמרה "השמר בנגע הצרעת" ואם יש לאדם נגע צרעת בגופו אסור לו לכרות אותו, אף על פי כן אם זה על הערלה וצריך לכרות זאת כדי לקיים את מצות ברית המילה, זה לא איסור וחותכים את הערלה, וזה מה שהמשנה אומרת מילה דוחה את הנגעים.

ולפי הדרש רצתה המשנה לרמוז שאם האדם לא רוצה שיבואו עליו שום נגעים ושום צרות ושום בעיות ומחלות אזי ישמור על המילה כראוי, וגם על המילים שמוציא מהפה, שהרי התורה אמרה "ולא יהיה בך ערות דבר" לא ערוה ולא דיבורים אסורים, וממילא ה' עמך ואם חלילה האדם לא נזהר בקדושתו ובקדושת דיבורו, אזי הנגעים בדרך אליו. וזה רמוז במשנה (אבות פ"ג מ"א) דע מאין באת מטיפה סרוחה, לרמוז שכל מה שבא על האדם מהיכן זה מגיע? מטיפה סרוחה! מה שאין כן אם האדם נזהר ושומר על קדושתו וצניעותו, שכרו לאין ערוך.

מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא ככה עשה לו?

ומובא סיפור (מספר 'עלינו לשבח') בזמנינו אדם שזכה בירושה נכבדה מאוד מחו"ל והוא השתדל לשמור על זכות השתיקה לבל יוודע לאיש הענין של הירושה כדי שלא יהיו יותר מדי נודניקים, והוא נסע לחו"ל וסידר את העניינים והשקיע את הכסף במניות ובשאר דברים והכל בחכמה ובלי למהר.

אלא שהיושב בשמים החליט אחרת, ואכן הוא הפסיד הכל, ועוד נעשה לבעל חוב גדול ובלית ברירה היה חייב לנסוע שוב לחו"ל לסדר את החובות שהוא חייב, והוא עדיין תוהה מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא ככה עשה לו, וכיון שאמונה בה' היתה לו הוא ידע שהכל משמים אלא שהוא לא ידע מה הסיבה, ולכן הוא התחנן לה' שיודיע לו מדוע כל כספו נבלע במניות, ולא רק שעכשיו הוא עני מרוד אלא חובותיו גדלו מאוד.

עין אותיות עני

ובעודו מהורהר ועצוב ומהלך בסימטאות אמריקה לפתע צדו עיניו את הבית של הקדוש ברוך הוא, כלומר בית הכנסת, וכאילו ה' מזמין אותו להיכנס פנימה, והוא ידע שאבא שבשמים לא מניח שומר בבית שלו ומי שרוצה נכנס למרות שזו לא היתה שעת תפילה, הבית כנסת היה פתוח, והוא נכנס פנימה והתיישב על אחד הכסאות.

והנה רואות עיניו דף על פרשת השבוע מונח לידו, והחל לעיין בו והכותרת הראשית בדף, עין אותיות עני, לרמוז שגם אם האדם יזכה לעושר גדול אבל העין שלו תשוטט במקומות אסורים אזי העין יתהפך לעני, וכל איפה שיניח ידו יהיה הפסדים גדולים, וכן ההיפך שאם האדם הוא לא יוצלח ועני מרוד וישמור את העין, אזי יזכה לעושר גדול.

והאיש הזה לא היה טיפש כלל והבין שאת בקשתו מבורא העולם למה קרה לו ההפסד הוא קיבל בלי רמזים אלא בצורה ישירה. ובאותו רגע הוא אמר להקדוש ברוך הוא אני יודע שחוטא גדול הייתי בענין הקדושה והעיניים, אבל מרגע זה אני מקבל עלי להזהר ולהשמר מכל פגע רע, אמנם אני יודע שזה לא לשם שמים ממש אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואכן האיש הנ"ל עמד בדיבורו ונזהר מאוד לא לפגום בעיניו, ולא הלך למקומות שיש חוסר צניעות ואירועים (שיש בהם מכת ערוב) מעורבים, למרות שחיצונית הוא כלל לא נראה חרדי והעין נהפכה שוב לעושר והלך העוני וכל המניות שלו קפצו בחזרה והרויח מאוד.

תגיד מילה טובה ותסלק מעליך את כל הצרות

(פכ"ד פ"א)
כי יקח איש אשה וכו', אם לא תמצא חן בעיניו וכו' וכתב לה ספר כריתות וכו'.

אמרו חז"ל (סנהדרין ק:) אשה טובה מתנה לבעלה וחייו מאושרים, אשה רעה צרעת לבעלה מה יעשה ויתרפא, יגרשנה ויתרפא. וכל זה מדובר שהיא הרעה והוא הצדיק, אבל אם הוא המבעיר את הבעירה ומקניט ומצער את אשתו, והיא נעשית לרעה, כאן זה לא יעזור שיגרשנה, אלא צריך לגרש את מידותיו הרעות ולהפסיק לפגוע ולצער את אשתו אלא לעודד אותה במילים טובות.

ומה שאמרו אשה רעה צרעת לבעלה, הכוונה שאם יש לאדם אשה רעה זה סימן שיש צרעת רוחנית לבעלה, ולכן אמרו מה יעשה ויתרפא שלכאורה לפי הפשט לא הוא החולה אלא היא? אלא רמזו לבעל שהחולה יותר זה הוא, כי כבר נאמר על ידי דוד מלך ישראל, כי לא יפול שבט הרשע על גורל הצדיקים, ולכן יגרשנה מביתו כלומר את הצרעת יגרשנה מביתו.

וזה מה שאמרו (במסכת נדרים לא:) שהמילה דוחה את הנגעים, לרמוז שאם יש לו אשה רעה שזה צרעת ונגעים, אזי מה יעשה יגיד מילה טובה של עידוד ושמחה, וזה דוחה את הנגעים, והאותיות נגע יהפכו להיות ענג.

כל פעם שאמרו לו אל תקפוץ הוא קפץ יותר חזק

וכדי להבין קצת יותר עד היכן כח העידוד נביא סיפור בשלושה צפרדעים שאהבו מאוד לקפוץ ולנתר ממקום למקום והיו עושים תחרות מי הוא זה ואיזהו הוא הגיבור מכולם, והנה פעם אחת קרה ששלושתם קפצו לבור קצת עמוק וניסו לקפוץ ממנו החוצה, אך ללא הצלחה, ולאט לאט נאספו כל חבריהם מסביב לבור והביטו בהם ואמרו להם אל תקפצו אין סיכוי אתם לא תצליחו הבור עמוק מדי בשבילכם, חבל על הכוחות שאתם מבזבזים.

ואכן שתים מהם הפסיקו לקפוץ, אבל אחד לא התייאש והמשיך לקפוץ למרות שחבריו אומרים לו אל תקפוץ, ואדרבה בכל פעם שאמרו לו אל תקפוץ במקהלה, הוא קפץ יותר חזק, עד שהוא יצא מן הבור, וכולם התגודדו סביבו ושאלו אותו איך הוא לא התייאש, אלא שהוא לא ענה להם כי נתברר שהוא חרש, ואז הם הבינו שכל פעם שאמרו לו אל תקפוץ הוא חשב שמעודדים אותו לקפוץ, וזה נתן לו הרבה כח.

האשה נקנית בפרוטה אך בתנאי שיאמר לה הרי את מקודשת לי

(פכ"ד פ"ה)
כי יקח איש אשה חדשה וכו' ושמח את אשתו אשר לקח.

אמרו חז"ל (ב"מ נט.) בגמרא אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, ולגבי אברהם אבינו שהיה לו עושר וכבוד ומקנה וכסף וזהב לרוב, אומרת התורה בזכות מי כל זה? ולאברם היטיב בעבורה. ולפעמים האדם חושב הרי אני קונה לאשתי ונותן לה את הויזה ומה שהיא רוצה היא קונה, ואני אפילו מכבס ושוטף כלים ועדיין היא לא מעריכה אותי כראוי.

על זה עונה הגמרא בקידושין (דף ב.) האשה נקנית בפרוטה, אבל בתנאי שיגיד לה הרי את מקודשת לי, כלומר גם אם האדם יתן לאשתו את המינימום שהיא צריכה אבל פיו לא יפסיק מלשבח אותה וכל הזמן יגיד לה הרי את מקודשת לי וכדומה, אזי כך היא נקנית לו. ולעומת זו יבוא אדם ויתן את כל הכסף והזהב שבעולם אבל לא יוציא מהפה שום מילה של שבח ואדרבה לפעמים הוא מראה שפניו נפולות על כל ההוצאה שמוציא בעבורה זה לא טוב.

וכבר פסק מרן בהלכות צדקה (יור"ד סימן רמ"ט סעיף ג) שאפילו אדם יתן כל הון שבעולם לעני ופניו נפולות כאילו לא נתן לעני כלום. מה שאין כן אם האדם יתן אפילו מעט אבל במאור פנים זה שוה הרבה יותר. וכן מובא (בבא בתרא דף ט:) שהנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות, ולפעמים אנו מחפשים עניים בחוץ והאמת היא שהאשה שלך היא לפעמים עניה מתשומת לב ממך ומדברי שבח ועידוד, ועד שמחפשים בחוץ אפשר קצת לעזור ולעודד בבית.

אתה עוזר לכל העולם תעזור גם בבית

והיה פעם אדם שאהב מאוד לעזור לכולם וכל מה שהיו מבקשים ממנו היה עושה במרץ רב בלא תשלום כלל, והנה קרה פעם אחת שהרב אמר לו אני צריך אותך דחוף יש איזה בית שזקוקים שם לעזרה בדחיפות. יש לאשה אחת ארבעה ילדים ובעלה אף פעם כמעט לא בבית והוא לא עוזר לה והיא צריכה עזרה בקניות ושאר דברים.

בשמחה אמר האיש, תן לי רק את הכתובת ועכשיו אני הולך, והרב מגיש לו את הכתובות והאיש בא לרוץ אבל לפתע הוא חוזר לרב ואומר לו כבוד הרב זה הכתובת של הבית שלי?? נכון אמר הרב, אני לזה התכוונתי, אתה עוזר לכל העולם ושוכח לעזור בבית. המצוה הראשונה בחסד זה קודם כל לעזור לאשתך ומשפחתך ואחר כך לאחרים.

אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר

(פכ"ט פ"ט)
זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים וכו'.

ידוע שזו אחת מעשרה זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום, ובודאי שאם התורה אמרה לזכור זאת, זה לא סתם חלילה, וכמו שלא נבקש מאדם תזכור כל החיים מה אכלת בתאריך פלוני ארוחת צהריים, כי אין בזה צורך, ואם האדם מנסה לזכור דבר, זה דברים שיש בהם צורך, מספר טלפון ותעודת זהות, והחשוב מכולם לזכור את הלימוד תורה, שזו אחת הסיבות שלזָכַר קוראים זָכַר, כדי לרמוז לו שיזכור את כל הלימוד תורה שלו.

ואם כן מה מטרת הזכירה במעשה מרים? אלא לזכור שמרים הנביאה שאמרה על אחיה משה רבינו שהוא נביא כשאר נביאים לקתה בצרעת למרות שהיא זו שאמרה לאביה עמרם להחזיר את יוכבד אשתו כי היא ראתה ברוח הקודש שהוא עתיד להוליד בן שיושיע את ישראל ואביה שמע לה ונולד משה רבינו, והניחו אותו ביאור עם התיבה, וכולם הלכו הביתה והתייאשו ממנו, אבל מרים ניצבה באמונה הטהורה שהוא עוד יושיע את ישראל, ואכן ירדה בתיה והושיטה את ידה והביאה אותו.

ומרים מסכנת את עצמה ואומרת האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות להניק אותו, וכך היה, וגם היא דיברה לתועלת כדי להחזיר את ציפורה למשה. וגם משה עניו מכל האדם ואינו מקפיד במאומה. ואף על פי כן כל זה לא עזר לה והיא לקתה בצרעת שבעה ימים ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר (מועד קטן כה:), וכמה אנו צריכים לנצור את לשוננו מרע ושפתינו מלדבר מרמה שרבינו האר"י זצ"ל אומר שאדם שלא מדבר לשון הרע מובטח לו שלא ידברו עליו לשון הרע, וממילא אם שמענו שדיברו עלינו לשון הרע זה סימן שאנו דיברנו קודם.

איך עושים תשובה על לשון הרע שדיברנו

וכן מובא בחובת הלבבות שאדם יכול לעלות לשמים ושם יראו לו מצוות גדולות ומעשים טובים מאוד שנזקפים לזכותו, והוא יעמוד משתומם וינסה להיזכר, אבל הוא יראה שאין לו דברים כאלה, והוא ישאל את הבית דין ויגידו לו שפלוני אלמוני דיבר עליך והמצוות שלו עברו אליך ובתמורה הענקת לו את העבירות שעשית. (הסבירו המפרשים שזה עבירות שקשורות לאותו לשון הרע, כגון אם הוא אמר עליו שהוא קמצן, אזי כל מעשה החסד שהמדבר לשון הרע עשה עוברים אליו, וכן מן האיש שדובר עליו מעביר את כל העבירות מסוג הזה ה' יצילנו).

ויש גם שיעלה לשמים וימצא עבירות חמורות שהוא לא עשה, וגם הרבה מצוות שהוא עשה חסירות לו, והוא יזעק בשמים מהיכן באו כל העבירות הללו ואיפה כל המצוות הרבות שעשיתי, ויגידו לו אתה זוכר שדיברת לשון הרע על השכנים שלך ועל פלוני ואלמוני ולא עשית על זה תשובה ממילא הכל עבר אליו. ואיך עושים תשובה על עוון לשון הרע?

אם אותו אדם שדיברת עליו לא נגרם לו נזק כל שהוא ולא עגמת נפש אזי זה כמו שאר עבירות שצריך לעשות חרטה, וידוי, קבלה לעתיד לא לדבר ולא לשמוע יותר חלילה לשון הרע, וגם אם חלילה נכשלת שוב צריך לעשות שוב פעם תשובה, אבל חלילה לומר אחטא ואשוב כי אז אין מספיקין בידך לעשות תשובה.

וכל זה אם לא נגרם לו נזק או עגמת נפש, אבל אם חלילה נגרם לו נזק או עגמת נפש אתה חייב ללכת לבקש את סליחתו, ואם זה קשה מאוד אפשר בתחילה על ידי שליח, ואחר כך לבוא אליו בעצמך.

אמר הקדוש ברוך הוא אם רצונכם להמלט מן הגיהנום הרחיקו עצמכם מלשון הרע

(שם)
זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים.

יתרון האדם מכל בעלי החיים הוא בנפש המדברת שברא בו הקדוש ברוך הוא אולם יתרון הוא לאדם רק אם הוא משתמש בכוח זה להיטיב, אבל אם הוא משתמש בכוח דיבורו להרע, ומדבר על בני אדם דברים רעים, גרוע הוא מן הבהמה, מפני שהבהמה אין בה יכולת לקלקל הדיבור. וכן אם האדם כובש את יצרו מלדבר אודות מגרעותיהם של האנשים ותמיד הוא משתדל לדון אותם לכף זכות, נוהגים כלפיו כך גם למעלה ומלאכי השרת מלמדים עליו זכות.

וכן אומר החפץ חיים זצ"ל שהשומר פיו ולשונו מלדבר דיבורים אסורים מתקן ומקדש את כוח הדיבור שלו והקדוש ברוך הוא מקבל בשמחה את תפילותיו ודברי תורתו, וכן מובא במדרש תנחומא (פר' מצורע) אמר הקדוש ברוך הוא אם רצונכם להמלט מן הגיהנם הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא. וכן כדי להקרא בגדר איש צריך לשמור את הלשון שהרי כתוב בתהילים (לד, יג-יט) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.

ובפרט שמניעה מלשמוע ומלדבר לשון הרע זה כמו מת מצוה, שאפילו הכהן הגדול חייב להתעסק בקבורתו, ממילא גם מי שאין הרבה נזהרים והאדם נזהר בזה מאוד וכמו שכתב ספר חסידים מצוה שאין לה רודפין רדוף אחריה לעשותה.

אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו

ומובא במדרש (ילקוט המכירי על תהלים קיח, כח) ישי לאחר שנולדו לו שבעה בנים אמר לאשתו שאולי כיון שהוא בא מרות המואביה והתורה אמרה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', ולמרות שיש דרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אף על פי כן יש לו חשש קטן והוא רוצה לפרוש ממנה, ואכן שלוש שנים פרש ישי מאשתו, ולאחר שלוש שנים אמר ישי לשפחתו הכנענית לטבול כי איתה מותר לו להתחתן.

והשפחה הסכימה, אלא אמרה לאשתו של ישי שתכין את עצמה ושתכנס במקומה, שהיא תראה שיש חושך ונכבה האור וכך היה. וישי לא הרגיש מכל מה שנעשה וחשב שהשפחה היתה אלא שאשתו כבר היתה בהריון והיו בטוחים שחלילה היא חטאה חטא גדול, וכשנולד הבן חשבו שהוא חלילה ממזר, ובפרט שהוא נראה אדמוני ואחיו רצו להרגו, אבל ישי אמר להם נניח אותו בהרים וידינו אל תהי בו.

והתנהגו לדוד חלילה כמנודה, וכשהיה מגיע לבית היה לו שולחן לבד וכסא לבד, וגם אמו לא כיבדו אותה, וכך במשך עשרים ושמונה שנה עד שהקדוש ברוך הוא אומר לשמואל הנביא (שמואל א' פט"ז פ"א) ויאמר ה' אל שמואל... מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך. ואז שמואל הנביא רואה את אליאב הבכור וחשב שהוא הבכור אבל ה' אמר לו אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.

קום על רגליך, משיחי עומד ואתה יושב?

ורבותינו הסבירו שלפי האמת אליאב היה צריך להיות המלך, אבל בגלל הכעס של אליאב הפסיד את המלוכה, ומזה ילמד כל אדם כמה צריך לא לכעוס, ואחר אליאב הגיע אבינדב, אבל ה' אמר גם בזה לא בחר ה' וכן בְּשַמָה לא בחר ה', וכן בכל בניו, ושמואל הנביא רואה שישי לא מביא עוד בנים, אז שאל אותו התמו הנערים? ואמר שיש עוד אחד קטן רועה צאן, ושלחו וקראו לו, ושמואל רואה אותו שהוא אדמוני חשב שאולי הוא כשופך דמים.

אבל ה' מיד אמר לשמואל קום על רגליך משיחי עומד ואתה יושב, ומיד שמואל הנביא קם ומשח אותו בשמן המשחה, ואז דוד המלך אמר אודך ה' כי עניתני (28 שנה), ותהי לי לישועה, ואזי אמו שעמדה בצד אמרה, אבן (שזה דוד בנה) מאסו הבונים היתה לראש פינה, וכל האחים אמרו, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, ומיד אמרו כולם זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

אלא ששואלים על אשתו של ישי מדוע היא העדיפה להתבזות מאוד ויחשבו שאשתו של גדול הדור חטאה חטא נורא, ומדוע לא גילתה לו את כל האמת, ותמנע מעצמה ומבנה בושות נוראות? והתשובה היא שהיא העדיפה שיחשבו שהיא חלילה חטאה מאוד ושיחשבו שבנה חלילה ממזר אבל לא לדבר לשון הרע על השפחה הכנענית, לא יום אחד ולא יומיים אלא עשרים ושמונה שנים, וכמה אנו צריכים ללמוד לא לדבר לשון הרע גם במקום שאם לא נדבר יחשבו עלינו דברים רעים וקל וחומר סתם ללא צורך ונזכור את מעשה מרים הנביאה ונשמור פינו ואוזנינו עד מאוד.

עד שאספיק להשתיק אותו בינתיים האוזן עלולה לקלוט קצת לשון הרע

(שם)
זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים וכו'.

נתאר לעצמינו שאדם היה מקבל גלימה שלבש אותה רבי שמעון בר יוחאי והיה זוכה ללבוש אותה האם היה מעיז לדבר לשון הרע או לשמוע לשון הרע, כשהגלימה עליו או חלילה לשבת ולקרוא בעתון. בודאי שלא! שהרי כולו ירגיש התלהבות של קדושה ויראת שמים טהורה, רק לחשוב שאת הגלימה הזו לבש רבי שמעון בר יוחאי וממילא יבין האדם שהגוף שעליו שהוא הגלימה של הנשמה שהרי נאמר (איוב ט, יא) עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני, הגלימה הזו הקדוש ברוך הוא הלביש עלינו, על הנשמה שהיא עצמה חלק אלוה ממעל ואיך האדם מרשה לעצמו ללכלך את פיו בדיבורי לשון הרע או את אזניו וכן את עיניו בדברים אסורים.

והחפץ חיים כשנעשה זקן נחלש בכוח השמיעה ולא היה שומע טוב, וכששאל אותו תלמידו מדוע אינו דורש ברופאים והרי יש רופאים טובים שיוכלו לרפאות את הרב ויוכל לשמוע טוב? ומה עונה רבינו ישראל מאיר הכהן הגדול בעל החפץ חיים? וזו תשובתו, ברוך השם יש בכוחי להמנע מלדבר לשון הרע, אבל עלול אדם לבוא ולהגיד לי לשון הרע, ועד שאספיק להשתיקו בינתיים האוזן עלולה לקלוט קצת לשון הרע, ולכן החלטתי לא ללכת ולדרוש ברופאים כי אם יצטרכו בני אדם להגיד לי דברים חשובים אזי יצעקו לי חזק באוזן, אבל אדם לא יטריח עצמו לצעוק לי באוזן לשון הרע, לכן אני מעדיף להישאר איך שאני.

הרי אימו היא בת זוגו והיא אסורה עליו אז מה עושים?

(פכ"ה פ"ו)
והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל.

אומר הזוהר הקדוש שאדם שמקיים מצוות יבום ומתחתן עם אשת אחיו, אזי הבן שנולד להם זה הבעל שנפטר וזה אחיו, ועל זה אמרו חז"ל שמותר לאדם ליארס אשה אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר ברחמים. ומי הוא זה ואי זה הוא האחר הזה? עונה הזוהר הקדוש זה האדם שנולד מהיבום שהוא יודע שאין לו בת זוג, שהרי אמו היתה בת זוגו ואסורה עליו. ולכן הוא מתפלל ומבקש ומתחנן לבורא העולם שיזכהו לקיים את המצוה הראשונה בתורה שהיא פריה ורביה וכן ברית מילה וכן ושננתם לבניך וכן פדיון הבן.

ויש אדם אחר שאתה שואל אותו נו, מתי כבר תתחתן? והוא אומר לך יש לי זמן אני עוד צעיר, והוא שוכח את הגמרא בקידושין (כט:) שאומרת עד גיל עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי יעשה תשובה, וכיון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה אומר הקדוש ברוך הוא תיפח עצמותיו. וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ולכן אותו אחר שאין לו בת זוג כשהוא בוכה לה' עלול לקבל בת זוג של אדם שאנן וחושב שיש זמן, ולכן אמרו שמותר לאדם ליארס אשה אפילו בתשעה באב.

ומעשה שהיה לפני כשלוש מאות שנה בערך באשכנז שהיה אדם שנפטר אחיו ללא בנים, והאח רצה לקיים מצות יבום, אבל הבית דין אמר לו שיעשה רק חליצה, והוא תבע לשלטונות את בית הדין מדוע אינם מתירים לו לקיים את מצות הייבום, והמלכות שלחה לרבי צבי הירש לוין זצ"ל שיענה על השאלה של האיש הנ"ל.

לא עברו ימים מועטים וגם האשה נלקחה לבית עולמה

וזו היתה תשובתו, כיון שהתורה אמרה אדם שנפטר ובן אין לו לא תהיה אשת המת לאיש זר אלא לאחיו, כל זה טוב ויפה לדורות שקדמו שהצניעות היתה נר לרגליהם ואור לנתיבותיהם, והאדם לא היה עוסק בדברים במחבוא, אבל בזמנינו שקשה מאוד לדעת אם האדם עד לחופתו לא היה עם אשה אחרת ונולד לו ממנה בן ואזי אין שום מצוה לייבם, והבעיה כפולה כיון שאשת אח כשמתחתנים איתה באיסור זה כרת, ולכן אין הבית דין מאשר אלא חליצה.

והשלטונות קיבלו את תשובתו, ובאשכנז מחמירים מאוד שיעשו רק חליצה. ויש בספרדים חלק שעשו גם מצות יבום, ובאזור הצפון היה משפחה שנפטר האח בלא בנים, והיה צריך לקיים או יבום או חליצה, אבל המשפחה פחדה ולא עשו לא יבום ולא חליצה, ולא עברו ימים מועטים וגם האשה נלקחה לבית עולמה.

והחפץ חיים כותב בספרו (ספר המצוות הקצר) ששומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יפחד חלילה ממצות חליצה, שהרי הוא מקיים בזה את מצות התורה, ואדרבה צריך לפחד יותר כאשר איננו מקיים, וכפי שמביא הפלא יועץ שהכשלון הגדול ביותר שיכול האדם להיכשל זה החטא, ואין כישלון גדול מן החטא.

יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם

(פכ"ה פי"ג)
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה.

הפשט שהאדם לא ירמה וינהג ביושר ויזכה לעושר ואם יחשוב שאם הוא ירמה הוא ירויח, על זה, אומר רש"י לא יהיה לך כלום אם רמית למרות שאולי בתחילה נראה לאדם שהוא מרויח אבל הכל ילך לאבדון.

ואפשר לפרש עוד שיש באדם גוף ונשמה, ולענייני הגוף הוא משקיע ומטפח ודואג שלא יחסר לו כלום והכל בגדול, בית גדול, רכב גדול, בגדים יקרים וכו'. אבל כשמגיעים לענייני הנשמה פתאום הוא מסתפק בדברים קטנים תפילה קטנה, ברכת המזון קצרה, שיעור קטן וכדומה. ועל זה אומרת התורה לא יהיה לך אבן ואבן גדולה וקטנה, וזה קל וחומר אם לגוף שזה המעטפת של הנשמה אתה דואג בגדול, קל וחומר לנשמה.

והסביר הבן איש חי זצ"ל שזה מה שרמז רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני פטירתו כשביקשו ממנו ברכה שאמר להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כלומר כמו שאתם יראים על הבשר ודם שלכם ומפחדים שלא יחלה ולא יגרם לו נזק גשמי חלילה, יהי רצון שכך תדאגו לנשמה שלא תצטנן חלילה מהרוחניות שלה על ידי חטאים ועוונות, וכמו שאתה מפחד להיכנס לעזה או לרמאלה, כך תזהר לא ללכת לים מעורב או לאירוע מעורב, שחלילה הנשמה לא תפגע. ואם את התנאים היה צריך לברך כך מה אנו נשאר לנו לומר, אבל כבר אמר אליהו הנביא בתנא דבי אליהו (פ"כה) חייב האדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב.

תסתכל על דרגתך לפני החטא ותסתכל עכשיו וזה איכה

(פכ"ה פי"ז)
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים אשר קרך בדרך וכו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים.

ומביא רש"י שזה לשון קור וחום ציננך והפשירך מרתיחתך שהיו העובדי כוכבים יראים להילחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה קירר אותה בפני אחרים. וזה המהות של עמלק לקרר את ההתלהבות קודש של היהודי שבאדם יש תמיד קור וחום והשאלה היכן הוא משקיע את החום? אם בתורה ותפילה ויראת שמים אזי כשהוא מגיע לענייני אכילה ושתיה וטיולים הוא עושה הכל בקרירות ובשביל לצאת ידי חובה.

אבל אם את כל החום וההתלהבות הוא משקיע בעניני העולם הזה, כשהוא מגיע לתפילה אזי הוא עיף ויגע ולא ירא אלוקים, והאדם יכול לבחון בעצמו באיזו דרגה רוחנית הוא נמצא על ידי שיראה איך הוא אוכל את ארוחת הצהריים ומקיים את הנאמר כל עצמותי תאמרנה שְנִיצֶל מי כמוך, ואילו כשמגיע לברכת המזון מברך בחטף.

וזה מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון אחרי אכילת עץ הדעת איכה, כלומר אני לא צריך להסביר לך אם חטאת או לא, אלא רק תסתכל על דרגתך שלפני החטא ועל המצב שכעת אתה נמצא בו וכבר תבין איך ירדת פלאים.

וכן אנו יכולים לראות אם עמלק שולט בנו או לא, איך אנו בתפילה ובלימוד התורה, ואיך אנו בענייני העולם הזה, ועל ידי שהאדם עונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, זוכה ומכניע את קליפת עמלק שזה בעצם הקרירות בעבודת ה'. ואם לא קמנו לתפילה בשעה 7:00 אזי יש בשטיבלך בשעה שמונה, ולמחמירים יותר יש גם בשעה תשע.

בתנאי שלא תתפלל בשטיבלך

והגאון הרב בן ציון מוצפי שליט"א סיפר שרבי יהודה צדקה כשהיו מבקשים ממנו תלמידיו לבוא לחתונתם הוא היה עושה עמהם תקיעת כף שרק אם יבטיחו לו שלא יתפללו בשטיבלך אזי הוא יבוא לחתונתם. וכמה מוסר צריכים אנו ללמוד מכך ובפרט למי שעושה זאת באופן קבוע ואין לו זמן ידוע לתפילה וזמן ידוע לתורה אלא כפי שמזדמן לו והרי השאלה הראשונה בשמים קבעת עתים לתורה?

הוא צועד לכיוון חנותו והנה הוא רואה התקהלות גדולה של אנשים

ונסיים במעשה שראיתי בספרו של מרן שליט"א (ענף עץ אבות) באדם שהיה זהיר במעשיו ומתפלל שחרית במנין קבוע, ואחר כך יושב ולומד כשלש שעות, ואוכל פת שחרית, ורק אחר כך היה יוצא לעבודה, שזו היתה חנות, והוא היה יודע להעריך ולשום יהלומים ואבנים טובות ומרגליות ומזה הוא היה משתכר. ואשתו העירה לו מדוע הוא הולך לחנות מאוחר, והרי כולם פותחים את חנויותיהם בבוקר מוקדם, אבל הוא ענה לה בנועם שיח, שפרנסה משמים ורק השתדלות אנו צריכים לעשות והקדוש ברוך הוא עושה את השאר.

ויהי היום אחר שגמר את כל סדר תפילתו ולימודיו ואכל פת שחרית פנה לילך לחנותו, והוא רואה שממתין לו ערבי בפתח חנותו, וכשנכנס האיש לחנות אמר לו הערבי דבר סתר לי אליך, ובתוך כך הוציא את הכובע שמעל ראשו שבתוכו היתה מטפחת מקופלת והוציא את כל הכפלים שבתוכה והנה כל החנות האירה מאור המרגלית שהוציא הערבי, ושאל את היהודי מה השווי של המרגלית הלזו? ואם הוא יוכל לתווך בשבילו קונה הגון?

ואמר לו היהודי זו מרגלית נדירה מאוד, ואני אשתדל למצוא לך קונה, ותתן לי דמי תיווך. ובינתיים החזיר הערבי את המרגלית למקומה ועזב את המקום. והנה למחרת האיש הנ"ל עשה את הסדרים שלו כראוי, וצעד לכיון חנותו והנה הוא רואה התקהלות גדולה של אנשים ליד אחד המלונות באיזור, ושאל לפשר הדבר ונודע לו שעושים מכירה פומבית, כיון שהיה שם ערבי שהגיע מארץ ישראל ולן כמה ימים, ולפתע חטף שבץ והלך לעולמו.

ובעל הבית מוכר את בגדיו וכליו, וכל המרבה במחיר זוכה. והנה היהודי רואה בין הכלים גם את הכובע של אותו ערבי שהיה אצלו אתמול, והבין שזה אותו הערבי וכשהכריזו על הכובע אמר עשרה פרוטות נחושת, וזכה בכובע. והלך לחנותו ונכנס לפני ולפנים וסגר הדלת אחריו ופתח את המטפחת שבפנים, והנה אור גדול יוצא מהמרגלית שבתוכו.

יהי רצון שנזכה למחות את זכר עמלק כי אין כסאו ושמו של ה' שלם עד שנמחה את זכר עמלק בקרוב אמן.

---

פרשת כי תבוא

---

אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי

(פכ"ו פ"א)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

יבואר על פי המשנה באבות (פ"ג מ"א) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. והדבר הראשון נרמז בפרשה הקודמת "כי תצא", לרמוז לאדם שיתן דעתו מהיכן יצא לעולם הזה, שזה מטיפה סרוחה, וכך לא יתגאה ויבין מה הוא.

והפרשה הנוכחית רומזת לאדם לאן הוא הולך, שזה רמוז "והיה כי תבוא אל הארץ", דהיינו אחר שהיית כאן בעולם הזה, בסוף אתה בא אל הארץ שזה עפר רמה ותלעה. והפרשה הבאה שזו נצבים, רומזת את הדבר השלישי "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", שבסופו של דבר האדם יצטרך לעמוד מול בורא העולם ויוצר האדם ולתת דין וחשבון על כל מעשיו, על כל דיבוריו, על כל מחשבותיו, על כל שבתותיו, על כל תפילותיו, על כל ברכותיו.

על איך הוא התנהג בבית לאשתו, על איך הוא חינך את בניו ובנותיו לתורה ולצניעות, ומה הוא עושה כל יום במשך העשרים וארבע שעות, שלא בחינם אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמג, ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי.

ובפרשיות הללו התורה רמזה את הענין הזה כדי להזכירנו שאם אנו רוצים חיים טובים בכתיבה ובחתימה בימים הנוראים עלינו להתבונן במעשינו, ולפעמים רק בקצת התבוננות האדם יכול לשנות את כל אורח חייו ולהפוך לצדיק גדול.

לא זכיתי שתאמר אצלנו בקיבוץ יציאת מצרים לא ביום ולא בלילה וכן שאר מצוות

ומעשה שהיה בבחור שגדל בחממה הקיבוצית של השומר הצעיר, וביום מן הימים חזר בתשובה ונכנס לישיבה של הרב ראובן אלבז שליט"א הלוא היא ישיבת אור החיים, והרב קיבלו במאור פנים, ושאל אותו מה גרם לך לחזור בתשובה ולבוא מחושך לאור? הבחור שעדיין לא ידע מה זה מורא רבך, כמורא שמים, וכמשיח לפי תומו אמר לרב זה סיפור ארוך ואני אספר את זה רק בכנס גדול של אנשים.

ואכן לא עברו ימים מועטים והרב עשה כנס גדול לבעלי תשובה של אלפי יהודים שהגיעו מכל הארץ, אלה שכבר חזרו בתשובה ואלה שמתחילים לגשש ולחפש אחר הדרך האמיתית, ובתוך כל הרבנים שהרצו ודרשו, הרב אמר לבחור שקראו לו מאיר, עכשיו הגיע הזמן לעלות ולספר לנו את סיפורך. ומאיר עלה לבמה, ופתח את סיפורו וסיפר איך שהוא גדל בקיבוץ של השומר הצעיר, והוא גם ממייסדי הקיבוץ, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים אצלנו לא בימים ולא בלילות, לא שבת ולא כיפור לא תפילין ולא ציצית, לא כשרות ולא טהרה, ולא רק שזה לא היה אצלנו, גם לא ידענו.

מאז ומתמיד הכפישו בעינינו את הדתיים והחרדים עד שחשבנו שהם חלילה לא ברי דעת, עד שיום אחד הלכתי למילואים, וכיון שהייתי בדרגת קצין לא הייתי כל כך עם שאר החבר'ה שברוב הזמן היו מבלים בטלויזיה או שמהמרים בקלפים על משכורות שלמות. אני שיחקתי איתם קצת כדורסל והייתי יושב בחדר וקורא ספרים של מדע וכדומה.

עד שהחלטתי לשבור את המחיצה בינינו שהרי אנו בני אותו עם

אלא שבחדר שלי היה עוד מילואימניק חרדי עם זקן ארוך שהוא גם ישב וקרא בזמנו הפנוי והוא קורא בניגון ערב שלא שמעתיו מעולם, איי איי איי אמר אביי ואמר רבא!! וכיון שאני "יודע" מה לימדו אותנו בקיבוץ ומה אומרים עליהם בתשקורת לא העזתי להחליף איתו מילה. עד שיום אחד החלטתי להיות אמיץ ולשבור את המחיצה בינינו שהרי שנינו יושבים בחדר לבד כמה שעות טובות כל יום ולא מדברים כלל, זה לא יתכן, והרי אנחנו סוף סוף בני אותו עם.

ולכן שאלתי אותו מה זה הספר הגדול הזה שאתה קורא בו ומתענג כל כך בניגונים ערבים כאלה, אולי תלמד אותי איזה ניגון טוב? ואז הוא פנה אלי ואמר זו גמרא, והיא נקראת תורה שבעל פה. אמרתי לו אני יודע שיש תנ"ך שקיבלתי בטירונות ולא אמרו לנו שיש עוד תורה. ואז הוא הסביר לי שבלי התורה שבעל פה אי אפשר להבין שום מצוה בשלימות מהתורה שבכתב, וביקשתי שיסביר לי קצת.

ואחר כך שאלתי אותו, היכן אתה גר? ואמר לי בירושלים עיר הקודש. ושאלתי אותו אם אני יכול לבוא אליו לביקור? ואמר לי האיש בשמחה רבה, תבוא אלי לשבת קודש. אמרתי לו: אני צריך להביא איתי קסדה על הראש, כי שמעתי שזורקים אצלכם אבנים בשבת? תבוא אצלי, ואין צורך בקסדות, השיב לי. ואכן באותו יום שישי בצהריים הגעתי לביתו לפי הכתובת שהוא נתן לי, והוא קיבל אותי במאור פנים, הביא לי כוס תה ועוגה והתיישבתי בספה, ולפתע אני רואה איזה שבעה שמונה ילדים, ושאלתי אותו למה הבאת את כל השכונה לפה לעשות לי פדיחות?

האם יש לכם איזה מסיבה היום אני רואה את כולם לבושים חגיגי

איזה שכונה, אמר לי, אלו הילדים שלי. לא האמנתי למראה עיני כי אני יודע בקיבוץ שכל אחד יש לו ילד וגם כלב, אבל שמונה ילדים? פעם ראשונה בחיי שראיתי דבר כזה. ושאלתי אותו האם יש לכם איזו מסיבה היום, אני רואה שכולם לבושים בחגיגיות, ואני באתי רק עם מכנס וחולצה קצרים! אמר לי האיש, היום זה היום הכי חשוב בשבוע, זה יום השבת, ואני אביא לך בגדים לכבוד שבת קודש.

ולקח אותי לבית הכנסת להתפלל בפעם הראשונה בחיים שלי, ואני רואה כולם לבושים בבגדים יפים ודומים למלאכי השרת, ובסוף התפילה נותנים כבוד זה לזה ואומרים אחד לשני 'שבת שלום', וגם אלי ניגשו ואמרו לי במאור פנים, ברוך הבא, שבת שלום, וההרגשה היתה מרוממת ביותר. ואחר התפילה הלכנו לאט הביתה ואני עליתי למדרכה, אבל מיד אמר לי המארח אתה יכול לרדת לכביש, באיזור הזה אין מכוניות בשבת.

והיה הרגשה של מעין גן עדן באויר בלי לרוץ, בלי מתח, בלי צפצופים של מכוניות, הכל רגוע ושלוה נסוכה באויר. והגענו לביתו של המארח, ואני רואה את בניו ובנותיו נגשים לקבל ברכה מהאבא ואחר כך מהאמא ובסוף מנשקים את ידיהם בהערצת כבוד, ואחר אמר האב לבניו לפתוח את ספר הזמירות ושרו את שירת המלאכים שלום עליכם מלאכי השרת ואשת חיל, וכוס הקידוש באויר ואחר כך נטילת ידים והמוציא, וכל הילדים סביב השולחן לקיים את הפסוק (תהלים קכח, ג) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'.

כל מה שחשבתי עד היום על החרדים זה שקר גמור

ובאמצע האוכל בין מנה למנה, אחד הילדים החל בדברי תורה נעימים לאוזן למרות גילו הצעיר, והבנתי שכל מה שחשבתי עד היום על החרדים זה שקר גמור, והחיים האמיתיים עם האושר והשלוה בתוך הבית והיחס בין הבעל לאשה וההורים לבניהם הוא הרבה יותר טוב מאשר אצלנו. ואחר האוכל אמר לי בעל הבית בוא איתי, אני אקח אותך לעוד מקום אחד.

והכניס אותי לישיבת אור החיים וראיתי שהכל מלא באנשים ומאות איש גודשים את הישיבה ותפסנו מקום לשבת כי אחר זמן קצר בקושי היה מקום לעמוד, ושאלתי אותו איזה להקה צריכה להגיע היום, שיש כל כך הרבה אנשים? אבל הוא אמר לי זה לא להקה זה הרב ראובן אלבז שליט"א ולפתע כולם עמדו על מקומם, והרב הגיע והחל בדרשה מרתקת מאוד עם מדרשי חז"ל והסבר נפלא על פרשת השבוע, וישבתי עם פה פתוח כל הדרשה ובולע בצמא כל מילה של הרב במשך כשעתיים.

תקשיב טוב אם רצונך להשאר בקיבוץ אתה צריך להוריד את הכיפה והחוטים האלה

ובסוף הדרשה כבר הייתי איתן וחזק בדעתי וברצוני והחלטתי זהו אני רוצה להיות כמו כל האנשים האלו שיודעים לחיות נכון עם שמחת חיים פנימית וחוקי חיים שמושתתים על ספר התורה והשולחן ערוך. ואמרתי למארחי את מצפוני ליבי והוספתי שאני רוצה כיפה וציצית, ויש לי כוונה ורצון לא לחזור לבד בתשובה אלא להחזיר את כל הקיבוץ בתשובה. אבל כששמע אותי בעל הבית אמר לי אל תחשוב שזה כל כך קל, תעשה זאת בזהירות יתירה.

וביום ראשון נפרדתי ממנו ונסעתי לקיבוץ כשכיפה לראשי וציצית בבגדי. ונכנסתי לקיבוץ בגאוות יחידה, עד שלפתע מישהו קורא לי: מרקו, מה זה "הסמרטוט" הזה על הראש שלך, הלכת לשבת אחת לירושלים ועשו לך שטיפת מוח, וכך נאספו כמה "חברים" פתאום מסביבי, ושאלו מה קרה לי, האם השתגעתי, ופתאום הם ראו גם ציצית, והמדריך של הקיבוץ הופיע פתאו ואמר לי, תקשיב טוב אם רצונך להישאר בקיבוץ אתה צריך להוריד את הכיפה והחוטים האלה.

ואז שאגתי מנהמת ליבי ואמרתי לו היכן הדמוקרטיה? הרי זו זכותי ללבוש מה שאני רוצה, אבל הוא עצר את שטף דיבורי ואמר לי, הכל! חוץ מדת של תורה, חוץ מכיפה וציצית, והבנתי שאין עם מי לדבר וביקשתי לפחות ערב פרידה כמו שרגילים לעשות לכל מי שמחליט לעזוב את הקיבוץ ונוסע לחיות בחו"ל וכדומה, ולזה המדריך הסכים.

הוא לא האמין למראה עיניו שהרי הוא רואה שמים וארץ וצבעים

ובערב הפרידה הגיעו רוב הקיבוץ להפרד ממני, ופתחתי את דברי ואמרתי שאני אספר סיפור, פעם היה עיר אחת של עוורים ואפילו אחד מהם לא ראה והם חשבו שזו המציאות, אבל אחד הבחורים מאנשי הקיבוץ שמע שיש רופא אחד שהוא יודע לרפאות עוורים, ולכן לא התמהמה ואסף כסף לחסוך לניתוח, והלך לרופא והוא ביקש שישלם חצי עכשיו ואת החצי השני אחרי שכבר יראה בעיניים, ולא האמין למראה עיניו וראה שהוא רואה צבע השמים והארץ.

ושמח שמחה גדולה מאוד והלך מיד להורים שלו לבשר להם שהוא רואה הכל, והם גם יכולים לבוא והרופא ירפא אותם, וכן את כל העיר, אלא שלתדהמתו ההורים שלו לעגו לו ואמרו לו שהוא לא נורמלי כי אי אפשר לראות. ולקח שידוך מהעיר ולקח אותה לרופא, והוא ריפא גם אותה, וכשרצה להתחתן איתה ניגש להוריה וביקש מהם לשאתה, אבל הם רטנו מולו ואמרו תחזיר את הילדה שתהיה בריאה ובלי דמיונות, ועשו לה שטיפת מח, לא מתאים לנו עד שיחזיר אותה למצב נורמלי.

והנמשל ברור, אמר מאיר, אני שלושים וחמש שנה חי בהרגשה שאנו הכי צודקים והחרדים פרימיטיביים חלילה, אבל אני חייתי בתוכם שבת אחד, וה' פתח לי את העיניים וראיתי איזו הנהגה נפלאה ואיזה בית למופת וילדים חכמים שעושים כבוד לאבא ואמא, והחלטתי לחזור בתשובה, וחשבתי לתומי שגם לחזור בתשובה לבד זה לא שייך, ואני אשתדל כמה שיותר להחזיר מהקיבוץ אנשים, אבל אתם מתעקשים ואינכם רוצים אפילו לדעת האמת, אלא מעדיפים להשאר עוורים, ואני רק אתפלל עליכם שתפתחו את העיניים ותראו את האמת.

לא לחטוא בפלטין של מלך

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

והיה כי תבוא, תבוא זה אותיות אבות, לרמוז ליהודי שאין לו מה לחפש בחו"ל אלא ישאוף וירצה וישתוקק לחיות בארץ הקודש, וכפי שמובא במשנה (כלים פ"א מ"ו) ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, וכפי שנאמר (דברים יא, יב) עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. והפלא יועץ אומר (בערך ארץ ישראל) שכל יום בארץ ישראל זה כמו יום הכיפורים, כי כמו שמעלת קדושתה גדולה מאוד, ומצוה בארץ ישראל חשובה מאוד, גם ההיפך, צריך להזהר שלא לחטוא בפלטין של מלך מלכי המלכים שזה ארץ הקודש.

ורבי זירא כשעלה מבבל לארץ ישראל התענה מאה תעניות כדי לשכוח את הלימוד שהוא למד בבבל, שזה לא יבלבל אותו בארץ ישראל, כיון שבארץ ישראל זה לימוד שונה, וכן רבינו האר"י זיע"א שהיה במצרים והגיע לארץ ישראל וקיבלוהו בצפת בכבוד גדול וציפו לשמוע ממנו דרוש בעניינים נשגבים, אבל רבינו האר"י שכח את לימודו ולא אמר דרשה, ועשה שאלת חלום על מה ולמה היתה לו זאת? וענו לו מהשמיים, מאת ה' היתה זאת כיון שהלימוד הקודם היה במצרים ושם יותר קל, ובשביל לזכות ללימוד בארץ הקודש צריך להתענות מאה ימים, וכך עשה רבינו האר"י וחזר לו לימודו.

המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ.

מובא בגמרא (כתובות קי:) הכל מעלין לארץ ישראל, ואפילו אם יש לו בית יפה באמריקה והאשה רוצה בית בארץ ישראל, אפילו שבארץ יהיה לו בית פחות יפה, חייב לשמוע לה. וכן אם הוא רוצה והיא לא רוצה. ועוד מובא בגמרא, תנו רבנן לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראלים שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה.

ועוד מובא בגמרא (כתובות קיא.) כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, וכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, וכן מובא שהמהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואחר כל אלה הדברים האדם היהודי את רצונו ירים וידור בארץ הקודש, שרבי אבא היה מנשק את הסלעים של עכו, ורבי חנינא היה מתקן את המכשולים מרוב חיבתו לארץ הקודש, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים בארץ הקודש.

ורבי אמי ורבי אסי היו עוברים מהשמש לצל בימי הקיץ, ומהקור לשמש בימי החורף, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל, ולפי זה למדנו שלא טוב לומר בארץ ישראל איזה חום היום, אין אויר או קר מאוד, אלא תמיד צריך להרגיש נעים בארץ ישראל, וכמו שאדם יושב בסלון של המלך וקצת חם, האם הוא יעיז לומר למלך חם אצלך בבית אין אויר כראוי?

אלא לגבי מה שאמרנו שארץ ישראל מטהרת מעוונות והקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, יבוא האדם ויאמר אם כן הותרה הרצועה ואעשה מה שבא לי ואקבר בארץ ישראל מה טוב ומה נעים לי ובלי חטאים, השופט כל הארץ לא יעשה משפט??

אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה

ונספר מעשה ידוע כדי שנבין להיכן הדברים אמורים, מעשה באדם מבוגר מאוד שנפטרה אשתו ועלה לארץ עם נכדו ומשפחתו, והאדם היה עשיר מאוד מאוד, ובארץ היה מחסור ועוני משווע, אבל הוא פירנס את בני ביתו ולא חסרו דבר, הוא קנה בית גדול בעיר טבריה. באחד הימים הוא חלה ומהחולי הזה לא קם והוא נפטר. תושבי טבריה עשו לו הלוויה בכבוד והוא הובא לקבורה.

לאחר סיום השבעה החלו המשפחה לחפש את הכסף, הם ידעו שהוא הביא עמו סכום כסף גדול, אבל כמה שחיפשו וחיפשו לא מצאו דבר, וכאילו בלעה האדמה את הכסף. הם ניסו שוב ושוב לא השאירו פינה שלא חיפשו בה, אבל כסף אין. הם נשברו נפשית, הם לא ידעו כיצד הם יחיו מעכשיו כי המצב הכלכלי בארץ גרם לכך שהיה קשה מאוד לחיות כאן.

והם עלו לארץ על סמך שהסבא העשיר יוריש להם את הכסף, אך כיון שזה לא נעים לא דיברו איתו על זה מעולם, שלא יחשוב שהם מחכים שוא ימות כדי לרשת אותו, מה עשו? היה באותו זמן בדיוק תלמיד חכם עצום ושמו רבי משה קלירס, שהיה בקי בנגלה ובנסתר. הנכד הלך אליו והסביר לו את הענין שהוא ובניו עלו לארץ וסמכו על העושר של הסבא, והם לא מצאו מאומה אולי הרב יוכל לעזור.

הרב חשב בכובד ראש, ואמר לנכד את מאמר חז"ל בגמרא (בבא מציעא כא:) שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, כלומר אדם שיש לו כסף או אבן יקרה בכיס אז תמיד הוא בודק אם הכסף נמצא, ואם כן כשלסבא שלך היה סכום גדול ודאי הוא הלך לבדוק מדי פעם אם הכסף נמצא או לא, האם זכור לך שהסבא היה נוגע בחפץ או בדבר מסויים בבית באופן תמידי?

עד כדי כך? הסבא שלי רצה למות עם הכסף?

הנכד התחיל לחשוב והתאמץ מאוד לזכור ובסופו של דבר אמר הנכד, אני לא זוכר שום דבר כזה אני יודע רק שהוא היה מתעסק עם התכריכים שלו הרבה, כל פעם הוא היה הולך לתכריכים שלו, אותם תכריכים שקברו אותו בהם ובדק אותם. חשבתי תמיד שהוא נוגע בתכריכים לזכור את יום המיתה ולעשות תשובה, אבל הרב חשב אחרת ואמר לנכד, כנראה סבא שלך הניח את הכסף שלו בתוך התכריכים.

הנכד שמע את הדברים הללו והם גרמו לו צער. מה, עד כדי כך? הסבא שלי רצה למות עם הכסף? עשה כיס בתכריכים ולא רצה לתת להם כלום. על כל פנים התעוררה בעיה הלכתית מפני שזה לא דבר פשוט על פי ההלכה לפתוח את הקבר, והרב שהיה גאון עצום, החל לחפש פתח בהלכה כדי לפתוח את הקבר.

לאחר זמן אמר הרב לנכד, אתם אהבתם את הסבא וגם הוא מסתמא אהב אתכם, ולכן הוא בודאי לא היה נותן את הכסף לאדם זר, וגם החיים שלכם תלויים בכסף הזה, ובפרט שיש לכם תינוקות בבית, וכיון שזו שאלה של חיים וגם הסבא שלכם היה רוצה את טובתכם, ובודאי עכשיו כשהוא מונח בקבר הוא רואה שהכסף לא מועיל לו, אזי ללא ספק הוא מסכים שיפתחו את קברו.

הרב אמר לנכד שאת הקבר הם יפתחו למחרת לקראת הערב ולא ביום, כדי שלא למשוך תשומת לב גדולה והוא עצמו מוכן לבוא עם הנכד, ועוד שמונה אנשים שהוא סומך עליהם שלא יספרו, חלקם מהחברה קדישא וחלקם הוא מכיר באופן אישי, ולמחרת באו כולם לקבר עם לפידים בידיהם והתפללו תפילות מיוחדות שהרב אמר להם, וחלק החלו בחפירה, והקבר נפתח וכולם הזדעזעו ונכנסו להלם! אנשי החברה קדישא הכירו הרבה סיפורים נוראים שהיו בבתי קברות אבל דבר כזה הם עדיין לא ראו.

הם ראו שם בן אדם אחר לגמרי

כיון שרק לפני שבוע הם קברו את הסבא אבל עכשיו הם ראו שם בן אדם אחר לגמרי הם ראו אדם עם הדרת פנים וזקן מהודר (כעין זה מובא בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד), הם עוד לא הספיקו להתאושש מההלם ואדם אחד מהקבוצה צעק צעקה נוראה בבהלה, ואמר להם אתם יודעים מי זה? זה מורי ורבי של העיירה שלי, צדיק יסוד עולם, והוא זה שקבור כאן.

הרב חקר את אותו האדם שסיפר זאת והבין שאכן הדברים אמיתיים, למרות שזה נראה כדמיון אבל התעלומה לא נפתרה לאן נעלם הסבא? על כל פנים בנתיים הם כיסו את הקבר בחזרה ועזבו את המקום. במשך כל הלילה חשב הרב מה לעשות, למחרת הוא קרא לנכד והורה לו, ליסע לאותה עיירה בפולין שאותו אדם סיפר עליה. הרב נתן לו כסף ושלח בידו מכתב לפרנסי הקהילה שם במכתב הוא הסביר להם את כל הסיפור, והוסיף אני מבקש מכם ללכת עם הנכד הזה שבא אליכם עם המכתב ולפתוח את הקבר של הרב שלכם.

הנכד לקח את הכסף לנסיעה ואת המכתב ונסע לפולין. כשהגיע הנכד לעיירה בפולין ודיבר עם פרנסי הקהילה התברר שבאמת הרב שלהם נפטר, הנכד שאל מתי הוא נפטר והתברר שהוא נפטר בדיוק באותו יום שהסבא נפטר, הנכד הזדעזע, הוא נתן להם את המכתב, הם קראו את המכתב אבל סירבו לפתוח את הקבר. הם טענו שהרב שלהם היה צדיק גדול ולא רוצים לפגוע במנוחה שלו ובכבוד שלו ולפתוח את הקבר, על כל פנים מצד שני הם ראו שזה מכתב שכתב הרב של טבריה שהיה גאון עצום, וגם הנכד שהוא ירא שמים מעיד שהם בארץ פתחו את הקבר והוא ראה את הדברים במו עיניו.

סבא איך הגעת לכאן?

בסופו של דבר הלכו להתייעץ עם רב מקובל מאוד והוא הורה להם לפתוח את הקבר, הם לקחו עשרה יהודים והתכוננו לפתוח את הקבר של הרב הצדיק, ועשו תשובה, קראו תהילים, ביקשו מחילה ואחר כך באו ביחד עם הנכד אל הקבר והחלו לחפור ולפתוח את הקבר. פתאום הנכד הזדעזע וצעק בבהלה, סבא! איך הגעת לכאן, כל האנשים שם קיבלו פחד נורא ולא הבינו היכן הרב שלהם, והבינו שהאדם לא תמיד נקבר איפה שהוא רוצה.

הם לא התמהמהו ובדקו את התכריכים שלו וראה שהיה שם כיס תפור ובתוכו היה סכום כסף גדול. הם סגרו את הקבר ונתנו לנכד את הכסף, כשהנכד חזר בחזרה הוא סיפר לרב את כל הסיפור. אמר לו הרב, חז"ל אומרים שמשמים לוקחים לפעמים אדם שהוא ראוי להיקבר בארץ ישראל ואדם שהוא לא ראוי לוקחים אותו לחו"ל.

המלאכים שיחזירו אותך לחו"ל הם יקחו אותי בדרכם לארץ ישראל

ובענין זה מסופר שפעם אחת בא אדם לצדיק גדול בחו"ל שעמדו אצלו בתור לקבל ברכות ומעבירים לרב פתקים עם הברכות שרצו שיברך אותם, וגם אותו אדם העביר לרב פתק וראה שהרב שמח כשקרא את הפתק שלו, ושאל את הרב מדוע הרב שמח כשקרא את הפתק שלי ואצל האחרים הרב לא הראה שמחה?

ענה לו הרב, כיון שכולם ביקשו ממני כסף, פרנסה, גשמיות. אתה היחידי שביקשת דבר רוחני שתזכה לעלות לארץ ישראל כדי להתנתק מארץ העמים, ומהגשמיות הגדולה כאן ולעלות לקבל יראת שמים בארץ הקודש, לכן שמחתי בפתק שלך יותר מהאחרים, ואיש הזה אזר אומץ ואמר לרב הגדול, אם כבודו כל כך שמח שאני רוצה לעלות לארץ הקודש אז מדוע הרב לא עולה בעצמו לארץ הקודש.

אמר לו הרב שאם האדם צדיק, המלאכים יעבירו אותו מחו"ל לארץ ישראל, והאיש העיז והקשה לרב, אמנם נכון שמעבירים את הצדיקים אבל לא כדאי שכבודו בשביל כמה פרוטות לא יעלה לארץ ישראל, ולמה צריך להטריח את המלאכים? ענה לו הרב, אני לא חושב שזה טורח למלאכים כיון שהמלאכים שיחזירו אותך לחו"ל הם יקחו אותי בדרכם לארץ ישראל.

אם הבן של האדון יחזור אחרי שנים רבות כשהוא מלוכלך האם אביו לא יקבל אותו

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

אחרי מלחמת ששת הימים שהקדוש ברוך הוא עשה ניסים ונפלאות ומה שכל מדינות ערב דמיינו שהארץ הקדושה תיפול לידיהם הטמאות, ה' יתברך עשה ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם ואחד המקומות שכבשנו זה אחת מערי הקודש עיר האבות הלוא זו חברון, והרב מרדכי אליהו זצ"ל היה אחראי על המקום הזה, והנה הגיעו חיילים עייפים מהקרבות ונכנסו לאוהל יצחק אבינו ונשכבו לישון עם הנעליים כשבוץ דבוק בהם ואבק בבגדיהם על השטיחים שבמקום.

השייח הערבי שהיה שם אמר לרב זה לא יפה איך שהם נוהגים במקום הזה הם צריכים להוריד את הנעליים ואת האבק שעליהם כמו שאנחנו עושים? אמר לו הרב, אני יסביר לך אם יש לאדם עבד שאחרי כמה שנים חזר לאדון שלו, הוא צריך לבוא מסודר ולא מלוכלך כמו שאתה אומר, אבל אם הבן של האדון שנעלם להמון שנים חוזר אליו, האם אביו יגיד לו אני לא מקבל אותך אם לא תנקה את עצמך מבוץ ואבק? ודאי שלא, כי אבא רוצה לראות את בנו בכל מצב, ואם כן, אמר לו הרב, אתם בני ישמעאל שהוא בן השפחה, ולכן אתם צריכים לנהוג בנקיון לפני שאתם נכנסים למקום הזה, אבל החיילים הללו הם הבנים של אברהם יצחק ויעקב והאמהות הקדושות, לכן גם עם בוץ בנעליים ואבק בבגדים הם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות ושבו בנים לגבולם, והשייח הערבי הודה לרב על דבריו והרכין את ראשו.

אני מנדב בית הכנסת

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

המילה ארץ אומר הבן איש חי, זה לשון ריצוי ורצון, ולפי זה מובן מה שמובא בתנא דבי אליהו שאומר מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו וכן שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וזה רמוז בפסוק והיה כי תבוא שאם תרצה תגיע לאבות שזה אותיות תבוא. ואם תקשה איך אפשר? התשובה אל הארץ שזה רצון, וכמאמר רבותינו (עיין עלי שור ח"א עמוד קכ) אין דבר העומד בפני הרצון. והשלב הראשוני זה קודם להיות רוצה, וככל שהאדם ירצה יותר הוא מכין את עצמו יותר לקבל את מה שהוא רוצה.

ומעשה שהיה במרכז הארץ בקבוצה של יהודים שרצו להקים בית לה' יתברך, אבל כסף לא היה להם, והם אמרו השתדלות חייבים אנו לעשות, והקימו אוהל ועשו את זה לבית הכנסת, ולאט לאט גם סידורים וגם חומשים וגם ספר תורה. וביום מן הימים שהיה קריאת ספר תורה הזדמן למקום עובר אורח והתפלל עמהם תפילת שחרית, והם כיבדו אותו בעליה לספר תורה, ובסוף העליה עושה לו החזן מי שבירך אבותינו, והאורח אמר שהוא מנדב בית הכנסת, כלומר תבנו כאן בית הכנסת וכל ההוצאות עלי, והיום זה אחד מהבתי כנסת הידועים באיזור המרכז.

מדוע לצדיקים המשיח זה כמו מציאה ולרשעים זה כמו עקרב?

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

הקדוש ברוך הוא רומז לאדם והיה כי תבוא אל הארץ, כלומר המילה והיה זה אותיות הוי"ה והוא אומר לאדם כי תבוא כשבאת לעולם הזה אזי להיכן תסתכל כל הזמן אל הארץ וכמו שמובא בגמרא (סנהדרין צז.) שלושה דברים באים בהסח הדעת, משיח מציאה ועקרב, ומסביר המהרש"א שהקשר ביניהם הוא שכשהמשיח יבוא יהיו כאלה שזה יהיה עבורם מציאה גדולה כי הם כל הזמן נלחמו נגד היצר הרע.

והמלחמה גוברת מיום ליום, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול מחבירו (סוכה נב.), וכשבא המשיח אזי היצר הרע שזה נחש שזה גימטריא משיח, כיון שבא המשיח היצר הרע נשחט והצדיקים מרגישים מציאה גדולה שאין כמוה, ואילו הרשעים שהלכו אחר תאוות ליבם ורצון יצרם, ופתאום אין יצר הרע זה כמו עקיצת עקרב, וכמו אדם שרואה סרט והוא בשיא המתח ומכבים לו את הסרט, וזה כמובן רק דוגמא קטנה אבל זה הרבה יותר מזה.

ומה הסיבה שבשביל הצדיקים אמרו דוקא מציאה ולרשעים זה עקרב, לרמוז לנו שכמו שאדם בשביל למצוא מציאה העיניים שלו בקרקע ומי שנעקץ על ידי עקרב זה סימן שהעיניים שלו היו למעלה, כך נרמז מי יזכה למשיח מי שהעיניים שלו בארץ יזכה למשיח וההיפך ההיפך.

אוי, נאנח בקול רם, מדוע איש שכמוני רק לעמל יולד

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

יבואר על פי הגמרא (עירובין יג:) שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוח לאדם שבא לעולם הזה או לא, נמנו והחליטו בסופו של דבר שנוח לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ויש אומרים ימשמש במעשיו, וזה התורה באה לרמוז "והיה כי תבוא" שאם כבר באת לעולם הזה אזי תסתכל על הארץ ותזכור שמעפר באנו ואל עפר נשוב, וממילא על ידי כך תפשפש ותמשמש במעשיך ולא תבוא לידי חטא, שהרי הרמב"ן באיגרתו אומר וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענוה שהוא מידה טובה מכל המידות הטובות.

ומעשה שסיפר רבינו יוסף חיים (בעל הבן איש חי) זיע"א, אדם אחד היה מתפרנס מחטיבת עצים, מדי בוקר בעלות השחר היה פונה אל היער וחוטב עצים עד שעת הצהרים ויוצא כשעל כתפיו חבילות העצים הכבידות לכיוון העיר כדי למכור אותם, ובכסף שקיבל היה מפרנס את משפחתו, זו היתה מלאכתו של האיש מימים ימימה אותה ירש מאבותיו ואבות אבותיו.

ויהי היום באחד מימי תמוז הלוהטים עבד האיש ביער כדרכו, החום היה כבד מאוד באותו היום, והזיעה ירדה ממנו כמו מים, והמלאכה הקשה התישה את כוחותיו. ולכן כשהגיע שעת הצהרים בטרם שהעמיס את חבילות העצים על כתפיו החליט לנוח קימעא והתיישב בסמוך לצרורות העצים. ישב האיש והתבונן בחבילות העצים ונחמץ לבו בקרבו, אוי, נאנח בקול רם, מדוע איש שכמוני רק לעמל יולד.

כל דבר שאגע אני או אחד מאברי יהפך לזהב

מדוע עלי לעבוד יום יום ללא הרף בקיץ בחום הלוהט, ובחורף בגשם ובשלג ובקור, לכרות עצים עבים ולהתייגע כל כך? ומה כבר משכורתי, רק ירקות פשוטים ופת לחם יבשה, מימי לא טעמתי טעמו של בשר, מעולם לא באו לפי פירות העץ, מימי לא אחזתי בידי מטבע זהב רק מטבעות נחושת, מימי לא לבשתי בגדים יקרים, רק בלויי סחבות, ומשתכר אני ביגיע כפי, כך סח האיש בקול שבור מצער ודמעות זלגו מעיניו, מרוב בכייתו וצערו נפלה עליו תרדמה.

ובשנתו חלם חלום, נער נחמד למראה ופניו מאירות ככוכבים קרב לעברו בידו אחז הנער שרביט של זהב, שמע ה' את קול אנחתך וראה את דמעותיך אמר הנער, ועתה שלח ה' אותי אליך לומר לך כדבר הזה, יכול אתה לבקש משאלה אחת ואמלא אותה! השיב האיש בלי לחשוב יותר מדי, מבקש אני שכל דבר אשר בו אגע או שיגע באיבר מאברי יהפוך לזהב. כדבריך כן יהיה! ענה הנער כשחיוך נראה על פניו ונגע באיש בשרביט הזהב ונעלם.

הבין האיש כי הנער לא היה אלא מלאך מהשמים שמחה רבה מילאה את לבו ועדיין ספק בלבו אם יתקיימו הדברים או לא, והושיט ידו אל אחד מגזרי העץ שבחבילתו והנה פלא! העץ הפך לגוש של זהב אוהו! צהל האיש זה הקץ לעניות ותחילת העשירות לא יהיה עשיר כמוני אני אגע בביתי וזה יהפוך לזהב, אגע בעצים ויהפכו לזהב, ועשירי הדור יהיו תחת כפות רגלי, שוב לא אהיה חוטב עצים עלוב, מלאכה בזויה זו תהיה לאנשים אחרים. אצעד על הריצפה והיא תהפוך לזהב אגע בקירות ובחומות והכל יהיה זהב.

כה רבה היתה תאוותו לעושר עד ששכח מה עלולה התאווה לגרום

יעמדו אצלי אנשים בתור כדי שאגע בכליהם ויהפכו לזהב, מי ידמה לי ומי ישוה לי, האם יש בעולם מלך היושב בארמון שקירותיו זהב ורצפותיו זהב וכל אוצרותיו מלאים זהב? כך חשב האיש בליבו, ובהיותו שקוע בהרהורים הנפלאים הללו הושיט ידו אל הכד המונח לצד צרורו כדי לגמוע מעט מים, אך רק נגע בכד, והכד נהפך מחרס לזהב. בשמחה רבה קירב את כד הזהב אל שפתיו ואולם איה המים? אותם מים שנגעו בשפתיו הפכו גם הם לזהב, הושיט יד כדי לקחת פרוסת לחם לשבור את רעבונו והנה אך נגעה ידו בלחם וזה נהפך לזהב!

אז הבין האיש מה גדולה היא כסילותו, כה רבה היתה תאוותו לעושר עד כי שכח מה עלולה התאווה לגרום. אוי! מה עשיתי! זעק האיש, אם כל הנוגע בבשרי יהפוך לזהב לא אוכל לטעום מאומה ולגווע בצמא וברעב, לשם מה לי העושר? לשם מה לי הזהב? המשיך לקונן מה טוב היה לי, כאשר עמלתי בזיעת אפי ונהניתי מיגיע כפי. מתוך בכייתו הקיץ האיש משנתו, והנה חלום! הביט כה וכה וראה את חבילת העצים המונחת בשלימותה למראשותיו ואת כד החרס הניצב על מקומו...

אכן חלום חלמתי וממנו עלי ללמוד מוסר השכל, מן השמים הורו לי כי על האדם לשמוח בחלקו, לעשות את מלאכתו בשמחה ולא לקנא בעשירים שבתיהם מלאים כסף וזהב...

יושב בשמיים תובע עלבונם של צדיקים

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

כשהאדם לא נותן לבו ועיניו לזכור שאל הארץ הוא עתיד לחזור, וכל ימיו רודף אחר תאוות העולם, ולכסף ולזהב כל מעייניו, ולכבוד ויקר כל שאיפותיו, אזי ידע האדם ויזכור, כי העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא לטרקלין ולאולם הגדול ששם חיי הנצח וכאן חיי הרגע.

וכדי להמחיש זאת נראה מעשה ברבי נחום מהורודנא שהיה גבאי צדקה של העניים ותמך בהם במסירות נפש נוראה, והנה קרה פעם אחת שהרב בא לבקש צדקה מעורך דין יהודי מתבולל, אותו אדם רחוק היה מאחיו היהודים והתנכר להם ולא עניין אותו שיש עניים חסרי ביגוד ואוכל, ולבד מזאת גס רוח היה, ולכן כשראה את רבי נחום שפך עליו קיתון של רותחין, ושאג לעומתו מי מינה אותך לגבאי צדקה? ממתי עוסק אתה בצרכי ציבור? גוזל הרבים אתה ולא תקבל ממני אפילו פרוטה עלובה אחת ועכשיו תסתלק מכאן!

כשנוכח רבי נחום בפני מי הוא עומד קם ויצא מביתו מבלי לומר מילה, אך יושב בשמים תובע עלבונם של צדיקים, ולאחר זמן העורך דין הסתבך בענין כלשהוא והועמד לדין כשעונש חמור תלוי ועומד נגדו, השתדל עורך הדין להחלץ מן הסבך שאליו נקלע, החל משכירת עורכי דין ונתינת שוחד, אך כל אלה לא סייעו בידו ובינתיים כילה את כל כספו, ונגזר עליו שנתיים מאסר! גזר הדין הגיע לאזניו של רבי נחום מהורודנא הוא קם ופנה אל ביתו של עורך הדין.

אל תשנו את דירתכם המרווחת אל תחליפו את הכלים הנאים הכל ישאר כראוי

בבית מצא את אשת עורך הדין עצובה מאוד, בצרה גדולה אני שרויה, בכתה האשה באזני הרב, במשך השנתיים הבאות יהיה בעלי נחשב כמת ואני כאלמנה ובני כיתומים, וסבך המשפט בלע את כל כספנו ועכשיו נותרתי ללא פרוטה. אל תדאגי, הרגיע אותה הרב, ה' יעזור ישועת ה' כהרף עין, אך אמרי נא לי, לכמה כסף זקוקה את בעבור פרנסת הבית? השיבה האשה ואמרה סכום של עשרים רובל מערב שבת עד ערב שבת יספיק לי.

שלף הרב מכיסו את הסכום הנקוב הנה לך עשרים רובל כהלוואה, אמר, ועתה המשיכו בחייכם כרגיל אל תשנו את דירתכם המרווחת, אל תחליפו את הכלים הנאים הכל ישאר כפי שהיה מתי שבעלך היה בבית! מאז אותו היום במשך שנתיים ימים היה רבי נחום נכנס אל ביתו של עורך הדין מדי שבוע בשבוע מניח בחשאי עשרים רובלים יוצא. קשות היו אותן שני שנים אך לכל סבל מגיע הקץ וגם אותן שנתיים חלפו, ועורך הדין שוחרר מכלאו ושב הביתה.

לאיזה בית אחזור? תהה האיש בלבו, בוודאי לא נשאר שריד מימי התפארת וההדר של הימים הטובים, בודאי אשתי מכרה את הבית כדי לחיות ולהתפרנס ואולי גם את החפצים היקרים, אך מה גדלה פליאתו בראותו כי נכנס הוא לאותה דירה נאה ומסודרת ובדירה נצבים אותם רהיטים וכלים נאים משכבר הימים, הביט האיש בפניהם של אשתו וילדיו וגם הם נראו בריאים ושלוים כאילו לא עברו עליהם ימי סבל ומחסור.

אלמלא היהודי שעזר לנו בשעת דחקנו מי יודע לאן היינו מגיעים?

התפלא האיש ושאל את אשתו, כיצד עברו עליכם אותן שנתיים? התפרנסתם בכבוד? נראה לי שלא נאלצתם למכור מאומה מדירתנו! המכיר אתה את הזקן המחזר על הפתחים לגבות צדקה? ובכן הזקן הזה נכנס הנה מדי שבוע ומביא לי עשרים רובל לקיומנו, אלמלא היהודי הזה שעזר לנו בשעת דחקנו מי יודע לאן אני והילדים היינו מגיעים! הבעל הוכה בתדהמה וחזר על דבריה, הזקן המחזר על הפתחים אמרת! הוא הבין מיד מיהו אותו זקן, ובלי להתמהמה פרץ מן הבית ורץ הישר אל ביתו של רבי נחום.

רבי, פנה אליו בקול בוכים, אינני יודע כיצד לבקש את סליחתך על שהעלבתיך לפני כמה שנים, אף אינני יודע כיצד אוכל להודות לך על החסד הגדול שגמלת עם אשתי וילדי. דע לך רבי כי מיד שאתחיל להשתכר ולהרויח אחזיר לך את כספך בתוספת נדבה הגונה לעניי ישראל, ואכן מאז אותו היום שינה עורך הדין את טעמו ואת אורחות חייו, הוא התקרב אל אחיו היהודים וידו ולבו היו פתוחים לכל עני ונצרך.

האמא אמרה שהיא רוצה שהבן ילך לתלמוד תורה אך בעלה קצת עקשן

(שם)
והיה כי תבוא אל הארץ וכו'.

הארץ רומז לארציות ולחומריות ולגשמיות וכן המילה הארץ עם הארבע אותיות גימטריא יצר. כי זה יצר הרע מושך את האדם לתאוות של העולם הזה והיצר מביא לאדם את כל הצרות, אלא ככל שהיצר הרע יותר גדול והאדם התגבר עליו כך שכרו רם ונשא.

ומעשה בזמנינו באברך שהיה עוסק בפעילות לילדים חילונים כדי לקרבם קצת ליהדות ולמצוות, ובפרט בחופש הגדול היה תופס האברך את הילדים ועושה להם הגרלות ופרסים כדי לעודדם, ואכן היו באים הילדים מדי יום ביום, והאברך ראה שאחד הילדים בשם משה מיוחד במינו ופיקח מאוד, והבין מהר יותר מכולם, ואם הוא ילמד תורה הוא יכול להיות תלמיד חכם גדול בישראל.

ולכן יום אחד אחרי שלמדו ושיחקו, אמר האברך לילד שהוא מבקש לבקר בביתו ולדבר עם הוריו, והוא בא עם הילד ודיבר עם האמא שלו ושיבח אותו מאוד, ואמר שאם הוא ילך לתלמוד תורה הוא יצליח מאוד והאמא אמרה שמצידה היא מאוד רוצה אלא שבעלה הוא קצת נגד והוא עקשן והיא תנסה לשכנע אותו.

ובתוך כך גם הבעל הגיע הביתה, והאשה הסבירה לו שכדאי לשלוח אותו כי סוף סוף אנו יהודים, והוא לא יודע כלום על היהדות כמעט, וגם לומדים שם דרך ארץ וכיבוד הורים. והאבא בתחילה סירב אך לאט לאט נתרכך ואמר לבנו אני מסכים רק לשנה אחת ולא יותר. והבן שמח מאוד כמוצא שלל רב, ואכן הבן הלך ללמוד בתלמוד תורה ועשה חייל בלימודיו ונתעלה מאוד, וחיכה להזדמנות לדבר עם אביו שיסכים לו לילך לעוד שנה.

אם הוא חוזר לתיכון הוא עלול לאבד את הרוחניות שצבר במשך השנתיים

וביום מן הימים ראה שאביו במצב רוח טוב וניצל את זאת וביקש מאביו שירשה לו ללמוד עוד שנה בתלמוד תורה והאב נתרצה ואמר בסדר, עוד שנה אחת ולא יותר, אל תבקש אחר כך כי אני לא מסכים, והבן משה שמח מאוד שהוא יזכה ללמוד עוד שנה אחת את תורת ה', וכעבור שנה, והוא כבר עולה לכיתה ח', והוא הבין שאם הוא חוזר לבית ספר התיכון הוא עלול לטבוע באוקיינוס ולאבד את הרוחניות שצבר במשך שנתיים.

וניסה שוב לדבר עם אביו אך הפעם אביו היה עקשן וגער בבנו ואמר לו שאם הוא יעיז לילך לתלמוד תורה הוא לא יכנס לבית, אך הבן היה יותר עקשן מאביו והמשיך ללמוד תורה ונזכר שיש לו סבא, אבא של אבא שלו, שגר לבד מאז שסבתא נפטרה ואולי הוא יסכים שאני אגור איתו ופנה לילך לכיון ביתו של הסבא ונקש בדלת כשהוא מהסס אם הסבא ישן או ער.

הסבא והנכד שרו ביחד את זמירות השבת

אך מיד נפתחה הדלת והסבא שהיה עצוב בהיותו בודד שמח מאוד לקראת נכדו שבא לבקרו, וגם כשביקש ממנו רשות לישון אצלו בבית, אמר הסבא יש לי בית גדול ותקח לך איזה חדר שאתה רוצה, וכך עברו להם ימים רבים ביחד, ואפילו שהסבא היה חילוני היה מרותק לשמוע מפי נכדו דברי תורה שלמד, וכן בשבת היו יושבים הנכד והסבא ביחד ושרים את זמירות השבת והנכד אומר דברי דברי תורה על פרשת השבוע עד שהנכד גדל קצת והלך לישיבה והיה מגיע רק לשבת חופשה אל הסבא.

לא היה מי שגרם לו נחת רוח יותר ממך

ויהי היום והנכד קיבל את הידיעה המרה, הסבא נפטר לעולמו! ומשה הצטער כפול גם על הסבא שכל כך אהב, ושגם הסבא אהב אותו מאוד, וגם שכנראה עכשיו לא יהיה לו היכן לישון, אלא שבתום שבעת ימי האבלות, האבא של משה מטלפן אליו ואומר לו שיבוא, הוא רוצה לדבר איתו, והבן הגיע, והאבא חיבק את בנו בחום ובאהבה, ולאחר מכן הוציא אביו את הצוואה של סבו, ואמר לבנו בוא תראה מה כתוב פה, לסבא שלך היו שתי מליון שקל חיסכון בבנק, ואנו עשרה בנים, והוא כתב שמליון אחד לנו והמליון השני בשבילך כי לא היה מי שגרם לו נחת רוח יותר ממך, וזה מה שנקרא לפום צערא אגרא.

ומכאן נלמד גם אם הדברים הולכים בדרך קשה ותחילתם מרה, צריך לזכור הסוף מתוק, וכמו שאמרו חז"ל (מסכת אבות פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר, ועוני זה לאו דוקא בכסף אלא בדוחק של כל מיני הפרעות שזה מצד השטן, אבל אם עוברים את המכשולים הללו, הדרך סלולה ומלאה עושר ואושר.

עיקר תכלית בריאת האדם לעולם הזה זה להתגבר על רצונותיו ותאוותיו

(פכ"ו פי"ד, ט"ו)
עשיתי ככל אשר צויתני וכו' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וכו'.

אם אנו נתבונן במצות הביכורים לכאורה היא לא כל כך קשה, אבל אנו רואים בה מעלות רבות: א) יש מסכת שלימה קוראים לה ביכורים. ב) בעלי אומנויות עומדים לכבודם ומלוים אותם, למרות שבעלי אומנויות פטורים מלעמוד כאשר עובר לידם תלמיד חכם משום חסרון כיס, וכאן בביכורים הם חייבים לעמוד וללוותם. ג) הוא בא לבית המקדש וקורא נוסח ארוך ובסופו גם הוא אומר השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך ישראל.

ורש"י אומר שכל השקיפה שבתורה זה דברים קשים, וכאן זה היחידי שהוא מהפך את מידת הדין למידת הרחמים, וצריך להבין מדוע ולמה זכה האיש הלזה, שלכאורה הביא כמה פירות של שבעת המינים שהרי אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים?

ומתרץ הרב (בעל ספר מאור ושמש) כיון שעיקר תכלית ביאת האדם לעולם הזה היא להתגבר על רצונותיו ותאוותיו, ולשעבד את רצונו לבורא העולם, וזה ניכר כשהאדם עומד מול כל ניסיון ובפרט בניסיון גדול וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, כלומר מתי ניכר שהאדם תמיד מול בורא העולם ודבק בו ולא מחפש דרכים אחרות, כשזה נגד טבעו ורצונו והוא מוותר על רצונו למען רצון ה'.

שוב פעם מופיע הרב ואומר לו שאסור לו לאכול מן הפירות

וזה שאמר שויתי ה' לנגדי תמיד, וממילא כאן מדובר באדם שנוטע עץ פרי משבעת המינים ומחכה ומשתוקק מתי כבר הוא יראה פרי לעמלו, ועד שסוף סוף יוצא הפרח ולאחר מכן הפרי, הרב אומר לו זה ערלה ובמשך שלוש שנים זה אסור גם בהנאה, והאדם מתגבר וכובש את תאותו ורצונו ונמנע שלוש שנים שזה המון זמן, ושנה רביעית זה נטע רבעי, ובשנה החמישית שכבר מותרת לו, וזה לא ערלה ולא קודש הציפיה שלו עצומה כבר לאכול מן הפירות.

וכשמגיע הרגע שמתחיל כבר לגדול הפרי והוא מאוד מאוד רוצה להתענג על הפרי, שוב פעם מופיע הרב ואומר לו אסור לך לאכול את הפירות הראשונים, כי התורה הקדושה אמרה, שהביכורים עולים לבית המקדש והכהנים אוכלים את הפירות הללו. והאיש שוב כובש את תשוקתו הגדולה לפירות.

כי ידוע מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא לח.) רוצה האדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, כלומר אם תתן לאדם תשע קילו אפרסקים מהסופר, או קילו אפרסקים או עגבניות משלו וכדומה, הוא מעדיף קילו שלו, כיון שחלק ממנו נמצא בפירות בהשקעה שהוא נתן עד שראה את הפירות, ואת זה הוא מעלה לבית המקדש.

ולכן הקדוש ברוך הוא אומר לו, כל מה שתבקש אני ממלא, ולא עוד אלא שאפילו אתה יכול להפוך את מידת הדין למידת הרחמים, כיון שאתה הפכת את הטבע שלך, ולכן גם האיש שמביא ביכורים זוכה לכל המעלות הללו, ונראה מעשה שימחיש לנו קצת מה שכרו של אדם שכובש את רצונו למען רצון ה'.

ראובן המוכס ישב לידך בגן עדן

ומעשה שהיה כך היה, אחד הצדיקים הגדולים רצה לדעת מי ישב לידו בגן עדן ועשה שאלת חלום, ונענה שראובן המוכס הוא ישב לידו בגן עדן, הצדיק קצת הצטער וחשב אולי יש פה טעות שהרי ראובן המוכס הוא לא למדן גדול, הוא בסך הכל גובה את המכס מכל ספינה שעוגנת בנמל, אבל מצוות ותורה לא נראה שיש לו הרבה.

ואילו אני ימים ולילות משקיע בלימוד התורה ובגמילות חסדים, והוא שאל שוב מן השמים וקיבל שוב את אותה התשובה, והצדיק לא חשב יותר מדי והבין שזו האמת והחליט לילך אליו ולשאול אותו על מעשיו אולי בכל זאת יש בו מעלה או מצוה גדולה שעשה, והגיע הצדיק לביתו של ראובן המוכס, וראובן קיבל אותו בכבוד גדול והתפלא ושאל מה הזכות שנפלה בחלקי שכבודו בא אלי.

אבל הצדיק לא ענה לו אלא אמר לו באתי לתהות על קנקנך ואני רוצה שתספר לי מה מעשיך, וראובן השיב שאין לו מה להסתיר וכולם יודעים את מעשי, אני המוכס של הספינות ואני מתפלל ושומר שבת ומשתדל לקבוע עיתים לתורה אבל משהוא מיוחד אין בי. אמר לו הצדיק תנסה להיזכר אולי בכל זאת יש לך איזו מצוה גדולה שעשית בחייך, וראובן ניסה לעצום עיני ולהפליג במחשבתו על מה שעבר עליו ואכן כן, אמר לרב יש לי איזו מצוה שאולי אפשר לומר שהיא קצת גדולה ומעשה שהיה כך היה.

אני אתן לך סחורה שנמצאת אצלי בקומה התחתונה של הספינה תמורת 5,000 דינר

בהיותי פעם אחת בנמל וראיתי ספינה גדולה מתקרבת, חיכיתי כדי שהיא תעגון ואטול ממנה את המכס, וכשעגנה הספינה יצא רב החובל מתוכה ואמר לי בוא נעשה עסק אני אתן לך סחורה שנמצאת אצלי בקומה התחתונה של הספינה, ואתה תתן לי 5,000 דינר, אמרתי לו תראה לי את הסחורה קודם, אבל הוא אמר אתה לא סומך עלי לכן המחיר עולה לעשרת אלפים דינר.

אבל שוב ביקשתי שיראה לי אני לא מוכן לקנות חתול בשק, והוא שוב כעס והעלה את המחיר לחמש עשרה אלף דינר, משום מה הרגשתי בלב שאני חייב לקנות את הסחורה הזו, למרות שיכול להיות מאוד שהוא מרמה אותי אבל ההרגשה והרצון שלי אמר לי לקנות, ושילמתי את כל הכסף. ואמרתי לו עכשיו תביא לי את הסחורה, והוא פרץ בצחוק ופתח את הדלת של הקומה התחתונה ויצאו משם עשרות יהודים אנשים נשים וטף רזים וכחושים שהנבל הזה לקח בשבי.

והוסיף ואמר לי שאם לא הייתי קונה אותם הוא תיכנן להשליך אותם במצולות הים, ולקחתי את כולם לביתי והאכלתי אותם והשקיתי אותם ושמחתי מאוד על המצוה הגדולה שהקדוש ברוך הוא זימן לי לפדות שבויים, וכך הם שהו אצלי כמה ימים טובים עד שנמצא להם ספינה שתקח אותם לעיירה שלהם, ובינתיים ראיתי בתוכם נערה אחת צנועה וחסודה בשביל הבן שלי, שגם רצה לשאת אותה לאשה, ואמרתי לה אם היא מוכנה להתחתן עם הבן שלי והיא אמרה שאחרי מה שהצלתי את חייהם ממות כבר אין שאלה והיא מוכנה וקבענו זמן בזריזות, כדי שכולם מהעיירה שלה גם ישתתפו.

עד שאתה לא אומר מה מציק לך לא תהיה פה חופה

והגיע היום המיועד והכל ערוך ומסודר ודאגתי גם לשולחנות לעניים שישמחו מהחתונה, ולפני החופה עברתי בין השולחנות כדי לראות שהכל בסדר ולא חסר כלום, ולפתע אני רואה את אחד הבחורים שהבאתי מאותה עיירה יושב ובוכה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו למה אתה בוכה ביום שמחתי, תגיד לי מה אפשר לעשות? אבל הוא שתק ולא ענה, והפצרתי בו שידבר והוא אמר לי אל תתייחס אלי, משהוא מציק לי וקשה לי להתאפק אבל אתם תשמחו בחתונה.

אבל לבי לא נתן לי ואמרתי לו עד שאתה לא אומר לי מה מציק לך, לא תהיה פה חופה, והבחור אמר לי הכלה כבר היתה מיועדת לי בהיותנו בעיירה והוציא שטר שבו שניהם חתומים, ולכן כואב לי לראות שהיא מתחתנת עם אדם אחר, מיד קראתי לבן שלי לחדר צדדי ואמרתי לבחור שגם יבוא לשם, והסברתי לבני את כל הענין ואמרתי לו שיוריד עכשיו את החליפה והעניבה והחולצה היפה ויעביר הכל לבחור הזה כי הוא החתן האמיתי, ובני עשה כל מה שציויתי עליו והחתונה התקיימה ברוב פאר והדר. וכאן סיים ראובן המוכס את סיפורו המופלא, והצדיק בשומעו את מעשה גבורתו של ראובן המוכס אמר אשרי וטוב לי שאני זוכה לישב לידך בגן עדן.

יש לי עצה בשבילך תרויח את שתי העולמות

(פכ"ו פט"ז)
היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וכו'.

אומר רש"י בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם. ושמרת ועשית אותם, בת קול מברכת אותך הבאת ביכורים היום תזכה להביא גם בשנה הבאה. וידוע שאחת התחבולות של היצר הרע זה להגיד לאדם לדחות את המצוה והתשובה, ולכן באה התורה הקדושה ואומרת לנו היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות, ואל תדחה למחר.

ומדוע התחבולה הזו של היצר הרע היא כל כך חזקה? כיון שנראה לאדם אם אני עכשיו חוזר בתשובה הרי אני מפסיד את העולם הזה ויהיה לי רק עולם הבא. ואם אני עושה עבירות אני "מרויח" רק את העולם הזה, וחלילה יסבול עונשים קשים למעלה, מיד מגיע היצר הרע עם פתרון מתוחבל ביותר ואומר לאדם יש לי עצה בשבילך תרויח את שתי העולמות, איך יכול להיות? פשוט מאוד, תעשה עבירות לרוב ובשפע גדול ותרויח את העולם הזה.

וכשתתבגר קצת יותר ותהיה זקן, אזי תחזור בתשובה, וה' יתברך הרי הוא א-ל רחום וחנון אזי אין לך מה לדאוג הוא בודאי יסלח לך, וממילא תזכה גם לעולם הבא, ויותר מזה שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, אבל כשהאדם מגיע לגיל מבוגר ורק מנסה להתעורר בתשובה אומר לו היצר הרע אינך מתבייש אחר שעברת כל כך הרבה עבירות אתה רוצה לחזור בתשובה והרי כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולכן את שארית חייך גם כן כדאי לך להמשיך לבזבז וכאשר אבדת אבדת.

בוא תאכל על חשבוני אל תתבייש

והמגיד מדובנא מביא משל לתייר שהגיע חדש לעיר ופגש בו איזה נוכל אחד ואמר לתייר במה אפשר לעזור? והתייר אמר לו אני מחפש מקום טוב לאכול, אמר לו הנוכל: בוא עמי ואני גם מזמין אותך על חשבוני ואל תתבייש תאכל כאוות נפשך, והתייר האמין לו ונכנסו למסעדה וישבו לאכול מנות יקרות מאוד. ולקראת הסוף אומר הנוכל לתייר שמור לי את המקום אני קופץ רגע לבית הכסא, ואין צורך לומר שהנוכל ברח.

וממילא המלצר מגיע עם החשבונית אבל התייר מנסה להצטדק, ולומר שהוא רק אורח והשני משלם, והוא תיכף יחזור מבית הכסא והמלצר חטף לו את כל הארנק שהיה בו שש מאות שקלים, והתייר הלך לחפש את הנוכל ולא... מצא אותו, ולהיכן הנוכל הלך? להחליף את בגדיו ולצבוע את שערו ובא ועמד ליד המסעדה, ושאל את התייר בתמימות מעושה מה אתה עושה כאן? והתייר שלא הבין שהנוכל שוב עומד מולו, סיפר לו הכל. אמר לו הנוכל גם לזה יש הצעה. כמה עלו לכם שתי המנות? ארבע מאות שקל ענה התייר, ובארנק יש שש מאות שקל, אם כן בוא אני ואתה נהנה ביחד בעוד איזה מטעמים במאתים שקל שנשארו בארנק.

זה בדיוק היצר הרע אומר לאדם, תחטא ותעשה עבירות וכשתגדל תעשה תשובה, והאדם הפתי מאמין לו, אבל כשהוא מתבגר ורואה שהחיים מגיעים עוד מעט לסיומם, הוא נזכר ביום הדין הגדול והנורא ורוצה לחזור בתשובה, אבל לפתע שוב מופיע היצר הרע ואומר לו אתה לא יודע שהקדוש ברוך הוא לא יוותר לך על שום עבירה, אז בשביל מה לך לחזור בתשובה עליך נאמר וכאשר אבדתי אבדתי, והשנים הנותרות שנשארו לך כדאי לך להנות בהם בעבירות, אבל החכם עיניו בראשו מקיים את הפסוק הזה שאומר היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות.

אחד מהשלושה חזר לשם באישון לילה ואפילה ולקח את הכסף והחביא אותו

(פכ"ו פי"ז)
את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וכו'.

אומר רש"י את ה' האמרת כלומר שיבחת, פיארת, וגם ה' ירומם אותך וישבח אותך מידה כנגד מידה, ואיך ניכר האדם שהוא מהלל ומשבח את ה'? כשהוא משבח את שליחיו של ה' שזה גדולי ישראל. ראשי בני ישראל שזה ראשי תיבות רבי, ואם בפיו כל הזמן שיר ושבחה על רבני ישראל, אזי זה סימן שהוא משבח את ה', אבל אם הוא מהלל שחקנים וזמרים זה סימן שהוא קצת רחוק מלשבח את ה', וכמו שאומרים בהגדה של פסח, חכם, מה הוא, אומר! כלומר חכם אתה רוצה לדעת מה הוא? תראה מה הוא אומר. וכן רשע, מה הוא? אומר!

והיה מעשה בזמן רבינו יוסף חיים זצ"ל (בעל הבן איש חי) בשלושה יהודים שהיה לכל אחד מהם סכום גדול של כסף והחביאו אותו באיזה מקום והלכו לישון באחד המקומות, אלא שאחד מהשלושה חזר לשם באישון לילה ואפילה ולקח את כל הכסף והחביא אותו במקום אחר וחזר לישון. ולמחרת בבוקר ניגשים היהודים לקחת את כספם אך שוד ושבר הכסף נעלם.

והחלו להאשים אחד את השני, וגם הגנב עשה עצמו כמצטער, והחליטו לילך לבן איש חי וסיפרו לרב את כל מה שקרה איתם וביקשו מן הרב שישפוט אותם דין צדק, אמר להם הרב לפני שאני ישפוט אתכם יש לי איזה סיפור לספר לכם ואתם תשפטו מה לעשות, ואחר כך נדון בדין שלכם, ומעשה שהיה כך היה, היה פעם מלך גדול מאוד שהיתה לו בת יחידה והמלך אהב אותה מאוד, ופעם אחת קרה שהילדה יצאה לבדה מהארמון ואיבדה את הדרך.

כשאני יגדל אני אתחתן איתך

והנה עבר לפתע אדם מבוגר מאוד שגר בכפר הקרוב שהיה מוכר ביצים לאנשי הסביבה, וראה אותה בוכה, אמר לה מדוע את בוכה? והיא סיפרה לו, והוא לקח אותה עד שערי הארמון. והיא נכנסה פנימה, אלא שלפני כן היא אמרה לו אני יגדל ואני אתחתן איתך, אבל הוא אמר לה אל תדברי שטויות אני יכול להיות הסבא שלך, ואכן היא גדלה ובאו כל מיני נסיכים ורוזנים לבקש את ידה אך לכולם סירבה עד שאמר לה אביה המלך, עכשיו אני מביא לך נסיך מיוחד ואת חייבת להתחתן איתו, והילדה שכבר גדלה הסכימה בלית ברירה, והפגישה היתה מוצלחת מאוד, ואחר כמה פגישות קבעו את החתונה ברוב פאר והדר.

וביום החתונה השמחה הרקיעה שחקים, ובסיומה כל אחד הלך למקומו וגם החתן והכלה רצו לחזור לביתם, אבל הכלה אמרה לחתן שיש לה יסורי מצפון מהאיש מוכר הביצים והיא רוצה עכשיו בשעת הלילה לילך לביתו ולבקש ממנו מחילה שהתחתנתי איתך ולא איתו, והחתן הסכים, והלכו אל הכפרי, ודפקו בדלת והכפרי יוצא אליהם למרות השעה המאוחרת וקיבלם בסבר פנים יפות, והנערה סיפרה לו מה היה לפני יותר מעשר שנים, והיא רוצה שיתיר לה את הענין ושתוכל לחיות עם בעלה החדש. והאיש הנ"ל אמר להם מותרים לכם, אין כאן שום דבר.

מי בעיניכם חשוב מבן השלושה

והם יצאו לדרך שוב, אלא שבדרך פגש אותם שודד וביקש את כספם וזהבם, ונתנו לו, ואחר כך התחננו שלא יהרגם, ואכן הוא שמע להם, וגם החזיר להם את כספם. וכאן פנה הבן איש חי לשלושת היהודים ושאל אותם, מי בעיניכם החשוב מבין השלושה, האם הבת של המלך שהשתדלה לקיים את הבטחתה? או שמא האיש הכפרי שהיה לו אפשרות להתעשר ולהתחתן עם בת המלך בכבוד גדול למרות גילו המבוגר? או שמא לשודד שלא נטל בסוף את כספם?

ואחד מהשלושה אמר שהנערה החזקה שמציעים לה להתחתן עם נסיך מפורסם והיא העדיפה להמתין בסבלנות. והשני אמר שמא לאיש הכפרי שויתר על עושר וכבוד וכל שאר תענוגי תבל. והשלישי אמר שהוא חושב שהשודד הוא הצדיק הגדול, שהרי היה לו אפשרות לקחת את כספם והוא החזיר להם אותו. כששמע הרב את דברי השלישי, אמר לו אתה הגנב ואתה צריך להחזיר להם את הכסף שאם אתה מעודד את השודד, כנראה אתה גם קצת שודד והגנב הודה ושילם.

הוא הבקיע גול ורץ לאמצע המגרש ושאג שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד

(פכ"ו פי"ח)
וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וכו'.

גם כאשר היהודי יורד חלילה בעבודת ה' עדיין שמו עליו והניצוץ היהודי תמיד ישאר בוער בתוכו וכמו הניקוד שנקרא סגול ֶ שאיך שנהפוך אותו בכל צורה, תמיד הוא ישאר סגול, וזה היהודי היכן שיהיה תמיד ישאר בליבו הניצוץ שקיבל מבורא העולם.

ומעשה שהיה בשחקן כדורגל שהלך לשחק עם קבוצתו במדינת אוסטריה שכידוע הם לא בדיוק האוהבים של היהודים אלא ההיפך, והשחקן הזה קיבל מחבירו שחולה במחלה הנוראה כיפה, ואמר לו אם תכניס גול תגיד את הפסוק המפורסם שכל יהודי מכיר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והשחקן החביא את הכיפה בגרב, ואכן במהלך המשחק הוא הבקיע גול, ומיד רץ לאמצע המגרש כשעשרות אלפי אוהדים יהודים וגויים רואים את זה בטלויזיה, ובאותו מקום והניח את שתי ידיו על עיניו ושאג בקולי קולות "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". האם זה לא עם סגולה? האם זה לא עם הנצח? האם יש עוד עם כזה בעולם? אין צורך לומר את התשובה, כי פשוט שעם ישראל זה עם סגולה.

לנסוע ביום הכיפורים זה סגולה לפנצ'ר

וכן היה מעשה בבחור ששמו דורון והיה "עובד" בארצות הברית בתור דוגמן, והיה מרויח ארבע מאות אלף דולר לשנה, אלא שכמו שהוא היה עשיר בכסף, כך ויותר מכך היה עני במצוות וכל דבר ששייך לקדושה, אם זה תפילין שלא הניח, ואם זה שבת שלא שמר, ואפילו את יום הכיפורים העיז וחילל.

וביום מיוחד מהרבה ימים שזה יום הכיפורים הבחור נסע עם רכבו, וכידוע לנסוע ביום הכיפורים זו סגולה לפנצ'ר במקרה הטוב, ואכן נעשה לו פנצ'ר בגלגל, והבחור ירד מתחת למכונית כדי לתקנו, ולפתע עובר איזה גוי וצועק בשמו ואומר לו אני תמיד חשבתי שאתה יהודי, אני רואה שגם אתה גוי.

מיד קם הבחור היהודי מלוא קומתו וניגש לגוי ואמר לו כשכולו מלא כעס וזעם, ואמר לו מדוע אתה קורא לי גוי, אני הרי יהודי, אבל הגוי עושה עצמו מתעלם וממשיך לומר לו אתה גוי! אבל הבחור מאוד נפגע ושאל אותו, למה אבל למה אתה קורא לי גוי? אמר לו הגוי כיון שיהודי לא מעיז לנסוע ביום הכיפורים, הדברים חלחלו לתוך הלב היהודי הטהור וכיום הוא עשה תשובה שלימה ויושב אברך ולומד תורה.

אשריך שננס הקצב ישב איתך בגן עדן

(פכ"ז פט"ז)
ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן.

שש מאות אלף יהודים עם משה רבינו ואהרן הכהן וארון ברית ה' אמרו אמן גם לטוב וגם ההיפך, כלומר גם למי שמכבד את אביו ואמו אזי הוא מבורך מפי כל העם, וכן ההיפך, שאם האדם מזלזל באביו או באמו הוא חלילה ארור. וכשהאדם מכבד את הוריו חוץ ממה שמחכה לו בעולם הבא, הוא זוכה לעולם הזה בשפע של בריאות ושפע של פרנסה.

ומובא בחז"ל (מובא סדר הדורות אות י' ע"ש) שרבי יהושע בן אלם עשה שאלת חלום מי ישב לידו בגן עדן, ואמרו לו שננס הקצב ישב איתו בגן עדן, ורבי יהושע נחלשה דעתו, ושאל שוב מהשמים וענו לו אשריך שתשב עם ננס הקצב בגן עדן, וכשהוא שמע כך החליט לתהות על קנקנו של ננס הקצב והלך לקצביה שלו ועקב אחר מעשיו במשך כל היום אלא שלא ראה בו דבר מיוחד, ובסוף היום כשננס הקצב עמד לסגור את האטליז, שאל אותו הרב אמור נא לי את מעשיך?

ננס הקצב השיב ואמר הרב הרי ישב כאן כל היום וראה את כל המעשים שלי, אין בי משהוא מיוחד, אבל הרב התעקש וביקש לידע ואמר לו תפרט לי הכל, וננס הקצב סיפר לרב שיש לו אבא ואמא זקנים מאוד והוא מטפל בהם ומאכיל אותם ומשקה אותם וסועד אותם והכל בנחת ובשמחה ודואג שלא יחסר להם מאומה, ואז הרב אמר אַשְרַי שאני זוכה לישב במחיצתך בגן עדן.

אדם שמוכן לוותר תמיד ירויח

(פכ"ז פי"ז)
ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן.

אדם שמנסה להשיג את הגבול או את העבודה והפרנסה של חבירו, זה מראה שהאמונה שלו "קצת" מפוקפקת והוא חלילה ארור מפי שש מאות אלף יהודים, וזה דבר מאוד לא פשוט, ומה שהאדם צריך זה להאמין בה' אחד ושמו אחד שהוא המפרנס והוא הנותן פרנסה אפילו לאותם אנשים המכעיסים אותו, וקל וחומר לאלה שמשתדלים לעשות רצונו, ולפעמים האדם חושב שאם הוא יקח לחבירו את העבודה וכדומה יהיה לו ריווח, והאמת שהנזק שהוא מקבל אחר כך יכול להיות גרוע מאוד.

והגמרא (ברכות סד.) מספרת על רב יוסף שרצו למנות אותו לראש הישיבה, אבל הוא ויתר ואמר לרבה שהוא יהיה הראש ישיבה כיון שהחוזים בכוכבים אמרו לרב יוסף שהוא ימלוך רק שנתיים, ומסתמא אחר כך ימות, ורבה מלך עשרים ושתיים שנה. ורב יוסף מלך אחריו ונעשה ראש הישיבה במשך שנתיים וחצי ללמדנו מה גדול כוח הויתור, וכלל גדול בידינו שהאדם שמוכן לוותר לחבירו או לאשתו, הוא רק ירויח מכל זה, וגם ההיפך, אדם שלא מוכן לוותר תמיד יסבול.

פינחס לא עושה הפגנות ולא מקים מהומות

וראינו אצל פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שזכה לעשות מצוה גדולה מאין כמוהו, והשיב את חמת ה' ומנע חילול ה' וכליה מבני ישראל על ידי שהרג את זמרי בן סלוא שחטא עם כזבי בת צור, והשאלה נשאלת שהרי מגלגלין זכות על ידי זכאי ואין ספק שפינחס היה זכאי מאוד וצדיק גדול, אך לזכות להציל את כל עם ישראל צריך זכות מיוחדת ולכן צריך להבין מהי זכותו?

ונראה שפנחס היה לו את זכות השתיקה שהרי סבא שלו אהרון הכהן הוא כהן גדול, ואביו אלעזר כהן שנמשח ואח של אביו גם נמשח, וכל מי שיוולד מכאן והלאה יהיה כהן גם בלי להמשח כיון שנולד ממי שנמשח, ואילו פינחס עצמו לא נמשח, וממילא אינו כהן וגם בניו לא יהיו כהנים, ופינחס לא עושה הפגנות ולא מקים מהומות ומקבל באהבה כי זה רצון ה'.

ומולו היה את זמרי שכאשר הוא חשש שאולי משה רבינו פגע בו כיון שלא קרא לו לדון דיני נפשות כמו שאר השופטים, מיד התרגז וקם ורצה לפגוע במשה רבינו ותפס את כזבי בת צור בבלורית שלה, ואמר למשה זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התיר לך אותה? ועבירה גוררת עבירה ועשה מה שעשה, ועל זה בא פינחס ששתק למרות שכולם סביבו כהנים והוא לא אמור להיות כהן, והרג את זה שלא שתק, והציל את כל בני ישראל ממוות, ולא מת לעולם שהרי פינחס הוא אליהו וזכה גם להיות כהן על ידי אותו מעשה.

הוא פירק את הרעפים וכל הגשם והשלג חדרו לבית

(פכ"ז פי"ט)
ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.

הרמאים יודעים לנצל את אותם אלה שאין להם משענת פיזית, ואין להם אבא או בעל, אבל אינם יודעים שאדרבה הקדוש ברוך הוא תובע את מי שעושק אותם, ולא רק בעולם הבא אלא כבר כאן בעולם הזה, וכמו שנאמר (שמות כב, כו) כי אם צעוק יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

ומעשה מפורסם שהיה בזמנו של החפץ חיים, שהיתה אלמנה עם כמה ילדים שלא היה לה לשלם שכר דירה לבעל הבית, והוא לא חיכה הרבה אלא אמר לה לצאת לרחוב, וכשהוא ראה שהיא לא מוכנה לצאת הוא פירק את הרעפים מעל הגג וכל הגשם והשלג חדרו לבית, ובלית ברירה עזבה האשה האלמנה עם היתומים שלה את הבית.

והחפץ חיים אמר חיכיתי לראות מתי הקדוש ברוך הוא יתבע את עלבונה, ואכן עברו כארבעים שנה והבן של הבעל הבית חלה במחלה נוראה עד שנפטר, וכיון שהמחלה היתה מדבקת, היתה סכנה לנגוע בו, והאב היה צריך לקבור את בנו בעצמו, וגם ממנו לא פסחה הקללה והוא עצמו ננשך נשיכות עזות על ידי כלב מסוכן והלך לעולמו.

ואחר שאנו רואים דבר כזה יחשוב הדיין לעצמו אם כך כשיש לי דין עם אלמנות או יתומים עדיף להטות את הדין לטובתם, ולכן באה התורה הקדושה ואומרת ארור מטה משפט יתום ואלמנה או גר, כי הדין צריך להיות אמת גם אם מדובר ביתום שהוא מסכן.

כל יום במשך ארבע שנים התקשרתי לצבא האמריקני לגבי בעלך

ומעשה ברבי משה פיינשטיין שהגיע אליו אשה עגונה כשדמעתה על לחייה ובמשך כחצי שעה היא מספרת לרב את הצער שיש לה והיא לא יכולה כבר והדמעות יוצאות כמו מברז, וכשהיא שתקה אמר לה הרב אני משתתף בצערך, אבל זה לא יעזור להתיר אותך. ולעומת זה היה מעשה בעגונה שבעלה היה בצבא האמריקני ונעלמו עקבותיו ובצבא אמרו שהוא מת אבל אין להם על כך ידיעה ברורה, והאשה היתה בצער נורא ואחר ארבע שנים התקשר לביתה הרב משה פיינשטיין ואמר לה אני כל יום במשך הארבע שנים האלו התקשרתי לצבא האמריקני, והיום מצאו שהוא מת במאת האחוזים, ואת יכולה כבר להתחתן.

וכן היה מעשה באשה שעברה את השואה והתחתנה שוב, כי היא היתה בטוחה שבעלה הראשון מת ונולדו לה כמה ילדים, וביום מן הימים פתאום כשהאשה הולכת ברחוב לפתע היא רואה את בעלה הראשון, וממילא לפי הדין הבנים החדשים שלה חלילה ממזרים, והיא הלכה לבית דינו של הרב פיינשטיין וגוללה בבכי את כל הסיפור, ואמרה שהרב פלוני שנפטר לפני שנים מועטות התיר לי להתחתן, והביאה את זה בכתב.

אני התרתי למעלה מאלפיים עגונות ומעולם לא קרה לי שבעל אחד חזר

כשסיימה לספר את כל הסיפור שלה אמר לה הרב אני מבקש שתספרי את כל הסיפור עוד הפעם, והיא חזרה שוב בדמעות, והרב שוב ביקש שהיא תספר שוב את הסיפור, וכך היא עשתה. אבל הרב לא התרשם מהסיפור ואמר כאילו הוא מדבר לעצמו, לא יתכן שהרב הזה יכשל בדבר כזה, ואז הוא אמר לאשה אני התרתי למעלה מאלפיים עגונות, ומעולם לא קרה לי שבעל אחד חזר, ואיך יכול להיות שרב פלוני טעה, והאשה נשברה והודתה שבאמת הרב ההוא לא התיר לה, אלא שהיא ראתה שהוא נפטר לכן אמרה מה שאמרה.

מה שאתה חושב על חבירך כך הוא חושב עליך

(פכ"ז פכ"ד)
ארור מכה רעהו בסתר וכו'.

רבותינו זכרונם לברכה דרשו את הפסוק שחלילה מדבר על "חבירו" לשון הרע בסתר, בעוד שמול פניו הוא מראה לו כאילו הוא אוהב אותו, אזי ידע אותו אדם שהוא מקולל מפי שש מאות אלף איש, וגם שידע את מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יב, ג) שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות בלב ולב ידברו, שהסביר מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שלחינם האדם מנסה לדבר עם חבירו בשפת חלקות כדי להחניף לו, כיון שבלב ולב ידברו, כלומר מה שאתה חושב בלב שלך עליו כך בדיוק הוא חושב בלבו עליך, וכל החנופה שתעשה זה לשוא.

וכמאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, כלומר אם האדם יעמוד מול המים שזה המראה ויעשה פנים שמחות, אזי הוא יראה אדם שמח מולו ואם יעשה פנים עצובות וכועסות אזי זה מה שהוא יראה דרך המים שזה המראה וכמו כן אדם מול אדם מה שיחשוב עליו כך גם הוא יחשוב עליך.

איך שבעל הבית מגיע אני רץ אליו וקופץ עליו ומלקק אותו

ומי שחושב להחניף, הבה ונשמע את המשל הבא בשם הרב יודלביץ, ונבין קצת. היה בעל הבית אחד שהיה לו חמור וכלב והיה דואג להם, לכלב מביא דוגלי ומאכלים מיוחדים לכלבים, ואילו לחמור מביא קצת קש ותבן. אמר יום אחד החמור לכלב למה ומדוע אתה מקבל כזה פינוק מבעל הבית ומביא לך אוכל מיוחד ואילו אני רק קצת קש ותבן? אמר לו הכלב תשמע אני יגיד לך מה אני עושה, איך שבעל הבית מגיע אני רץ אליו וקופץ עליו ומלקק אותו קצת וכנראה שזו הסיבה שהוא מפנק אותי כל כך.

כדאי לך גם לנסות זאת והוא יתן לך גם. ואכן החמור קיבל את העצה ואיך שבעל הבית נכנס לתת תבן לחמור מיד רץ אליו החמור וקפץ עליו וליקק אותו אלא שבעל הבית נפל מעוצמת כובדו של החמור והזעיק את בניו שיבואו לחלצו מן החמור ובתוך כמה שניות כולם הופיעו והרביצו לחמור עד זוב דם. ואחר כיומיים שלושה כשהחמור קצת התאושש הלך לכלב ואמר לו אם אתה לא רוצה לעזור לי לפחות אל תצער אותי, עשיתי ככל אשר ציותני וחטפתי מכות ובזיונות.

אמר לו הכלב אני אמרתי לך בדיוק את מה שאני עושה, אלא שכנראה בשביל ללקק ולהתחנף צריך להיות קודם כלב, ואחר כך ללקק. והוא הדין אצלינו, אדם שמנסה להחניף לחבירו אבל מאחורי גבו מדבר עליו רע, הרי זה ארור מפי שש מאות אלף איש, וההיפך גם אם אדם משתדל לדבר רק דברים טובים על היהודים גם על מי שצדיק וגם על מי שלא צדיק, חוץ מהאפיקורסים שעליהם יש מצוה לדבר רע, כך מובא בחפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ח סעיף ה) אזי גם עליו ידברו רק טוב בשמים וגם בארץ.

זה מלך ואנו צריכים לנהוג בו כבוד

וכמו שהיה המעשה עם הורדוס המלך שהרג כמעט את כל חכמי ישראל כי הוא חשב שהם לרעתו בגלל שאיזה רשע אחד דיבר עליהם לפני המלך, ואחר כך הלך הורדוס לבבא בן בוטא הזקן שהיה עיוור, ולא אמר לו שהוא בעצמו המלך, וניסה להכפיש את המלך לראות מה יגיד בבא בן בוטא, ואמר לו תראה איזה מלך הוא, הרג את כל חכמי ישראל מה אתה אומר עליו?

אבל בבא בן בוטא לא גינה את המלך אלא אמר זה מלך ואנו צריכים לנהוג בו כבוד, וכמה שניסה הורדוס המלך לדבר רע על עצמו, בבא בן בוטא לא הסכים. ואז הבין המלך את טעותו החמורה שדוקא הרבנים והחכמים הם אלה שמכבדים אותו באמת על פי התורה הקדושה, ודוקא אותם הוא הרג, ופנה הורדוס לבבא בן בוטא ואמר לו אני המלך האם יש תיקון לחטאי הגדולים שהרגתי את חכמי ישראל?

מי שלא ראה את בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מעולם

אמר לו בבא בן בוטא מי שהרס בנינו של עולם שזה התלמידי חכמים, יעסוק בבניינו של עולם שזה בית המקדש ותשפץ את בית אלוקינו, ואכן הורדוס ציפה את כל בית המקדש בשיש מיוחד במינו בצבע הים, עד שהגמרא אומרת שמי שלא ראה את הבנין ששיפץ הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו וזה היה נראה כמו ים עם גלים, עד שהוא אמר לחכמי ישראל שהוא יכול לצפות את הכל בזהב והם אמרו לו שעדיף להשאיר את זה כך כי זה יותר יפה מזהב (כמבואר כל זה בפ"ק דבבא בתרא דף ד. יעויין שם).

איך יכולת לדבר כל ההרצאה וגם להקשיב למה שאמרתי?

(שם)
ארור מכה רעהו בסתר וכו'.

אפשר לומר שזה לא רק על מי שמדבר על רעהו בסתר, אלא אפילו מי שחושב על רעהו בסתר דברים אסורים ודן אותו לכף חובה שהרי התורה אמרה בצדק תשפוט עמיתך, והוי דן את כל האדם לכף זכות.

ומעשה שהיה במרצה מערכים שבאחת מהרצאותיו הוא הבחין שיש שני אנשים שיושבים בסוף האולם ומתחילת הדרשה הם לא מפסיקים לדבר אפילו רגע אחד, וכמובן שזה הרגיז אותו אבל הוא התגבר ולא הוכיח אותם, אלא שבתום ההרצאה ניגש אליו אחד מהם ואמר לו תשמע אין לי מה לדבר, נהניתי מאוד מאוד מההרצאה. כאן כבר הרב לא יכל להתאפק ואמר לו איך יכולת גם לדבר כל ההרצאה וגם להקשיב למה שאמרתי? ועוד לבוא ולומר לי נהניתי כשאני ראיתי בעיני שלא הפסקת לרגע אחד לדבר?

וכאן הרב שמע תשובה שלימדה אותו לחשוב טוב, אמר לו הבחור תדע לך כבוד הרב שאני הקשבתי לכל מילה, והבחור שישב לידי הוא לא מבין עברית ואני תרגמתי לו את כל הדרשה שלך ולכן דיברתי איתו בלי הפסקה, והרב כמובן ביקש סליחה.

קם הילד הקטן וזעק יתגדל ויתקדש שמיה רבא

וכן אותו רב סיפר (זה הרב דודי ברוורמן) שפעם אחת הוא הלך להתפלל שחרית של יום חול באחת הבתי כנסיות של העיר בני ברק, והוא ישב מאחרי סטנד כזה שאבא ובן ישבו מקדימה והוא מאחוריהם, אלא שלפתע הבן בגיל שבע אומר לאביו בוא נחליף מקום וכיון שהאבא היה קצת מלא כשהוא קם, כל הסטנד עם הכסאות שמאחורה זזו.

והרב בפעם הראשונה אמר זה מקרה, אבל אחר דקותיים, הבן ביקש שוב להחליף מקום עם אביו ושוב זה קרה, וכך במשך התפילה זה קרה אולי שש או שבע פעמים, והרב מאוד לא הבין למה האבא לא נותן איזה גערה לבן שיתחנך כראוי, אבל לפתע הרב קיבל את התשובה כיון שהגיע בתפילה לקדיש יתום קם הילד הקטן וזעק בבית הכנסת יתגדל ויתקדש שמיה רבא על אמא שלו שנהרגה בתאונת דרכים כמה ימים קודם לכן, ואז הרב אמר בליבו אי אפשר לשפוט לא אותו ולא אף אחד.

מה שהאדם עושה בסתר הכל יתגלה בגלוי

(שם)
ארור מכה רעהו בסתר וכו'.

אפשר לבאר בסייעתא דשמיא על פי הפסוק רעך ורֵעַ אביך אל תעזוב (משלי כז, י), שרע אביך פירושו זה הקדוש ברוך הוא, וזה בא לרמז ארור מכה רעהו בסתר שחלילה עושה עבירות בסתר כביכול, הוא מצער את רעהו שזה הקדוש ברוך הוא, וכמו שהגמרא (חגיגה טז.) אמרה כל מי שעובר עבירה בסתר זה נקרא שאינו חס על כבוד קונו, וכמו שאומרים בתפילה בבוקר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי, וכן מה שאמרה התורה לגבי ארון ברית ה' מבית ומחוץ תצפנו זהב, שהמפרשים הסבירו לפי הדרוש שצריך להיות טהור גם בבית וגם בחוץ.

וידועה המשנה באבות (פ"ד מ"ד) כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי שחלילה כמו שהוא ציער את אביו שבשמים בסתר יראו את זה אצלו גם בגלוי, או שהוא התנהג בחוסר קדושה בסתר חלילה, הדבר ייראה בגלוי, על ידי שאשתו תתלבש בחוסר צניעות, או על ידי שבניו או בנותיו לא ילכו בדרך ה' רח"ל.

נשכתי לו את האצבע ולכן הוא תמיד עם כפפות

וכמו המעשה שהיה ברמב"ן זצ"ל שדרש בישיבה שלו שאם האדם ואשתו יתנהגו בקדושה ובטהרה בסתר ויעשו מעשיהם לשם שמים, מובטח להם שבניהם ובנותיהם יהיו יראי שמים וצדיקים, ובסוף השיעור פנו לרמב"ן התלמידים ואמרו לו והרי רבינו הרמב"ן יש לו בן רשע גדול ואיך קרה כדבר הזה שמובטח לנו שרבינו קדוש ופרוש?

הרמב"ן אמר להם שבאמת זו קושיא גדולה והוא צריך לברר את זה. (נ.ב. כאן רואים את ענותנותו העצומה של הרמב"ן שאפילו שהיה לו בן כזה לא נמנע מלדבר בענין זה למרות שעלולים לחשוד בו), והרמב"ן בא לביתו ושאל את אשתו איך יצא הבן הזה מהם והרי שניהם מקדשים עצמם מאוד? אמרו לו אשתו אם שאלת אותי אני חייבת לענות לך.

פעם אחת כשיצאתי מהמקוה בא איזה גוי רשע, אחד השרים של המלך ועשה מה עשה, והבן הזה הוא לא שלך, ואני נשכתי לו את האצבע וחסרה לו האצבע, ולכן הוא תמיד לובש כפפות גם בקיץ גם בחורף. כששמע זאת הרמב"ן מיהר למלך וסיפר לו את כל הסיפור וביקש ממנו לבדוק זאת, והמלך קרא אליו את אותו שר והשר הגיע כשעל שתי ידיו יש כפפות, אמר לו המלך תוריד מיד את הכפפות שלך, ובלית ברירה השר הוריד את הכפפות ואכן חסרה לו אצבע אחת, אמר לו המלך האם קרה כך וכך ולכן חסירה לך אצבע, והשר הודה באשמה והמלך ציוה להורגו מיד.

יש לך "אורח" בחוץ

(פכ"ז פכ"ו)
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן.

אומר רש"י כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה. ולפי זה מובן שהאדם לא יכול להשבע לעשות עבירה וגם אם נשבע זה לא עוזר כי אין שבועה חלה על שבועה, וכבר נשבענו אמונים לקדוש ברוך הוא שלא נעבור על התורה, ואדרבה נקיים את התורה הקדושה כראוי.

וכן מובא בגמרא (נדה ל:) שכשהתינוק בבטן יושב מלאך ומלמד אותו את כל התורה כולה ולפני שיוצא לאויר העולם המלאך מראה לו את הגן עדן ואומר לו, אם תעשה מצוות ותימנע מעבירות אזי תזכה להגיע לכאן, ואחר כך מראה לו את הגיהנום ואומר לו, אם אתה תעשה עבירות אתה תגיע לכאן, והתינוק מזדעזע מן הגהינום הבוער ואומר חס ושלום אני לא אעשה עבירות אני אעשה רק מצוות.

ואז המלאך משביע אותו שיהיה צדיק ולא להיות רשע, והתינוק נשבע והוא גם בטוח שהוא יצליח במשימה שנראית לא קשה, אבל אחרי רגע הוא יוצא מהבטן, ויש לו "אורח" בחוץ והוא נקרא יצר הרע שנאמר לפתח חטאת רובץ, וזה הסיבה שהתינוק בוכה, שזה פלא עצום שהרי אם נניח אדם בתוך צינוק תשעה חודשים ולאחר מכן נשחרר אותו הוא ישמח ולא יבכה, וכאן אנו רואים בדיוק הפוך איך שהתינוק יוצא הוא פורץ בבכי, אלא הוא שאמרנו היצר הרע רובץ עליו.

על מה משכורת הרי לא עבדת??

(שם)
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וכו'.

לפעמים האדם חושב העיקר יש לי לב טוב ואין לי צורך לעשות מצוות והעיקר הלב על זה באה התורה ואומרת ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, שזה לא מספיק רק בלב אלא צריך לעשות, ואם ניקח לדוגמא פועל שנמצא במפעל ובעל הבית רואה שהוא רק עומד ליד המכונה ומטייל ואינו עובד כלל, ועוד הוא רוצה משכורת, וכשאומר לו בעל הבית על מה משכורת הרי לא עבדת? עונה לו הפועל ברוב חוצפתו אני עבדתי בלב והעיקר הלב, מה זה משנה אם לחצתי על הכפתורים במכונה, או אבא ואמא שאומרים לבן שלהם תכין שיעורי בית והוא יגיד להם הכנתי בלב, מה אני צריך לכתוב, אני יודע את זה בלב.

וכל אדם נורמלי יודע שאי אפשר לבנות ולייצר ולעשות שום דבר רק בלב ושום עובד נורמלי לא יגיד לבעל הבית שלו אני עושה את כל העבודה בלב. ואם כן איך יש לנו לב לומר לאבינו שבשמים שיצר אותנו ומחייה אותנו בכל רגע ורגע אני עובד אותך בלב, בלי שבת, בלי תפילין, בלי ברכות, בלי נטילת ידים וחלילה בלי תורה, וצריך לזכור שכמו שאחד כזה קיבל קללה משש מאות אלף יהודים, כך אדם שעושה את המצוות ומשתדל לילך בדרכי ה' וכל פעם מוסיף אפילו צעד קטן, הוא מבורך על ידי שש מאות אלף איש, ומי הוא זה ואיזה הוא שלא ירדוף אחר הברכה הזו.

תבקש סליחה ותחזור הביתה אם תבטיח לי לא לרצוח יותר

(פכ"ח פ"ו)
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך.

אומר רש"י שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם, וזו הברכה הגדולה כי יש לדעת שכל זמן שאנו כאן בעולם הזה יש בידינו לתקן את כל עוונותינו אבל אחר מאה ועשרים שנה שהאדם עולה לבית דין של מעלה ויש לו אפילו חטא אחד שלא עשה עליו תשובה, זה לא פשוט כלל, כי למעלה זה עולם האמת, וכאן זה עולם השקר, ואחד הפירושים זה שאם ניקח למשל "אדם" שרצח בן אדם והובל למעצר על מנת לשפוט אותו בימים הקרובים.

וכולם יודעים שהמינימום שהוא יקבל זה מאסר עולם, אזי אם השופט יגיד לו תבקש סליחה ותחזור הביתה אם תבטיח לי שתעשה חרטה ווידוי ותקבל עליך לא לרצוח יותר, כולנו יודעים שמשפט כזה נקרא משפט שקר, ואת השופט ודאי שיכניסו לבית הסוהר. וממילא אם האדם עשה עבירה ולפי האמת מגיע לו עונש מסויים, אף על פי כן אומר הקדוש ברוך הוא אם תעשה חרטה ווידוי וקבלה לעתיד אזי תזכה למחילה גמורה, כי כאן זה עולם השקר, אבל בעולם האמת המשפט הוא אמת ואין ויתורים.

בין אדם לחבירו בין איש לאשתו אם לא מבקשים מחילה אין יום הכיפורים מכפר

(שם)
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך.

שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם. אלא שיש לדעת שיש שני סוגי עבירות, האחד זה עבירות בין אדם לקדוש ברוך הוא, והשני זה בין אדם לחבירו, ואפילו יום הכיפורים עם כל קדושתו ושזה יום כפרה על העונות אומר השולחן ערוך (אור"ח סימן תר"ו ס"א) שזה מכפר רק על עבירות בינינו לבין בורא העולם, אבל עבירות בין אדם לחבירו, בין אדם לשכינו, בין אדם לאשתו אפילו יום הכיפורים לא מכפר.

וזה כולל גם הלואות שלקחנו "ושכחנו" להחזיר, וכן גזילות שגזלנו אם בהיותנו נערים ואם לפני שחזרנו בתשובה ואנו זוכרים למי גזלנו או ממי לוינו ועדיין לא החזרנו, שאנו חייבים להחזיר, ואם אנו לא זוכרים אזי נותנים את הכסף לצרכי רבים ומקוים שאותם שגזלנו מהם שיהנו מזה.

בזכות חכם מרדכי אליהו זצ"ל זכיתי להכנס לגן עדן

ומעשה ברבי מרדכי אליהו זצ"ל שהעביר שיעור מהספר אהלי יעקב, פירוש על התפילות לימים הנוראים, ובסיום השיעור ניגש אל הרב אחד המבוגרים ואמר לו הרב הזה שחיבר את הספר היה שכן שלי, והוא היה עני מרוד ופעם אחת הוא ביקש ממני הלוואה ונתתי לו אלא שהוא לא הספיק לפרוע לי כי הוא נפטר לעולמו ועדיין השטר של ההלואה אצלי.

כשמוע הרב את הדבר הזה אמר לו, ואתה מוחל לרב? בודאי שאני מוחל לו והרי הוא נפטר, אמר לו הרב אני מבקש ממך כשתגיע לבית תרשום על השטר מחול או שתקרע אותו. וכך האיש הזה עשה, והנה למחרת באה אשתו של האיש שלא ידעה מכל זה, ואמרה לרב שהיא חלמה בלילה שהרב בעל ספר אהלי יעקב אמר לה בחלום שבזכות חכם מרדכי אליהו הוא זוכה סוף סוף להיכנס לגן עדן, ובתוך כך נכנס גם בעלה לרב וסיפר לו שגם הוא חלם את החלום הזה בלילה, ואמר לו הרב שיספר לאשתו את כל מה שהיה עם השטר ושהוא קרע את השטר. ישמע חכם ויוסיף לקח.

הוא לימד אותה את התנ"ך בשבעה חודשים כי היא היתה פיקחית מאוד

(פכ"ח פ"ח)
יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך וכו'.

רבותינו דרשו מהפסוק שמילת באסמיך רומזת שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכל דבר נסתר ושעושים אותו בצנעא מצליח גם ברוחניות וגם בגשמיות, וכמו שאמרו חז"ל כל הלומד תורה בצינעא מחכים.

ומובא מעשה (בענף עץ אבות שמקורו מהבן איש חי) באבא אחד שרצה שבתו הקטנה תלמד קצת תנ"ך, והשכיר לה מלמד שילמד אותה את כל התנ"ך במשך שנתיים עם פירוש רש"י ורד"ק ושילם לו מראש את הכל, ולאחר כשבעה חדשים הרב לימד אותה את כל התנ"ך כי היא היתה פקחית מאוד, וכיון שהוא קיבל עבור שנתיים, המשיך ללמד אותה משנה וגמרא עד שביום מן הימים האבא שומע אותם מתפלפלים, והוא הלך לראות מה זה וראה את הגמרא.

מה עם התנ"ך? שאל האבא את המלמד. את התנ"ך היא למדה מהר, וכיון ששילמת לי הכל מראש אמרתי שנמשיך ללמדה גמרא כדי שלא יהיה לי גזל וגם כדי שלא תקח לי ממה שנתת, אמר לו האבא תודה רבה לך על הכל, עד כאן תחום שבת, אני מוחל לך על שאר הכסף, לא צריך ללמד אותה גמרא. והבת פנתה לאביה אחר שהמלמד הלך ואמרה לו אני חשבתי שאתה תשמח שאני לומדת גמרא ומשנה, ובמקום זה אתה אומר לי להפסיק ללמוד?

כשאביה ישב ללמוד עם חברותא היא ישבה בעזרה עם גמרא ולמדה

בשביל מה לך ללמוד גמרא, והרי את פטורה ועוד כמה שנים תתחתני ויהיה לך בנים ובנות לגדל ולטפל, ואם את תלמדי גמרא יהיה לך קשה מאוד. והבת עשתה עצמה כאילו היא מסכימה לדבריו, אבל בסתר ליבה היה לה קשה מאוד להיפרד מלימוד הגמרא, ולכן כשאביה ישב ללמוד כל יום עם החברותא שלו כמה שעות היא ישבה בפינה בעזרת נשים ליד החלון עם גמרא כמותם והיתה מקשיבה לכל מילה היוצאת מפיהם וכך עשתה במשך כמה שנים.

ויהי היום והאב יושב לסעוד צהרים עם אשתו ובתו, ודפיקות קלות נשמעו על הדלת ונכנס איש אחד, שאל אותו בעל הבית מה שמך? אמר לו חיים חיים בן שלום, ומאיזה עיר אתה? מעיר מולדתך. מה שלום פלוני הדר בעיר ההיא, שאל בעל הבית, ובשולחן היו צלחות עם פירות, אמר לו האורח תראה אחר הרמונים, והסתכל הגביר וראה שיש צלחת של תפוחים אחר הרמונים וחשב שכוונתו לומר שתפחה רוחו של פלוני, כלומר שנפטר.

שאל בעל הבית את האיש מה רצונך ממני? ויען האיש גר אנכי בארץ ואין בידי אפילו פרוטה אחת אם מצאתי חן בעיניך לתת לי פרוטות מעטות ותחיה את נפשי. אמר בעל הבית לבתו לכי למעיל שלי ותראי שיש שם שני דינרים אחד של כסף ואחד של זהב תביאי את הדינר כסף ולא את הזהב כי אני זקוק למטבע של הזהב, אבל הבת לקחה דוקא את הדינר הזהב ומסרה אותו בידו של האורח וחזרה לשבת על השולחן, והאורח נפרד בשלום.

הוא תלמיד חכם וראוי לו הדינר זהב ויותר מזה

ולאחר כשעה הוצרך בעל הבית לדינר הזהב, אך הוא רואה שיש לו בכיס רק דינר של כסף, וכעס על בתו ואמר לה הרי הזהרתי אותך שתתני לאורח את הדינר של הכסף ולא של הזהב, ומדוע לא שמת לב לעשות כדברי? ענתה לו בתו, אבא, אני עשיתי זאת בכוונה, וטעמי ונימוקי עמי, כי כנראה אתה חשבת את האורח כסתם עני שבא לבקש פרוטות למחייתו, אבל אני ראיתי שהוא תלמיד חכם משכיל ונבון וראוי לו הדינר זהב ויותר מזה, אמר לה אביה מנין לך לדעת שהוא תלמיד חכם?

ענתה לו, אבא אתה שאלת אותו מה שמך, והוא ענה לך חיים חיים בן שלום, וכוונתו חכם חיים בן שלום, ולרוב הענווה שלו אמר חיים חיים, כי חיים הראשון זה גימטריא חכם, שאם לא כן איך נקרא חיים חיים פעמיים, וכששאלת אותו מאיזה עיר אתה, והוא אמר לך מעיר מולדתך וחשבת שהוא מעיר בצרה שבבבל ששם נולדת, ולכן שאלת אותו מה שלום פלוני, אבל הוא התכוון לומר שהוא מעיר של תלמידי חכמים וסופרים שהרי התורה נקראת מולדתך, ולכן בן תורה נקרא בן תורה, כי התורה כביכול הולידה אותו והולידה בו תכונות ומידות נאצלות.

מנין לך כל החכמה הזו בתי?

ועל ששאלת לשלום פלוני והוא אמר אחר הרמונים, כוונתו היתה לומר שהוא לא יודע, שהרי אחר הפסוק בשיר השירים שכתוב "הנצו הרמונים" מיד כתוב לא ידעתי, לרמוז לך שהוא לא יודע. קרא בעל הבית מיד למשרתו שילך ויחפש את האורח והמשרת חיפש ומצאו והביאו לבעל הבית, ושאל אותו בעל הבית על כל הדברים הנזכרים, ואכן בתו קלעה למטרה בכל אשר אמרה. וישמח הגביר על חכמת בתו והושיט לאורח מתנה של כמה זהובים, ופטר אותו לשלום. ושאל האב את בתו מנין לך כל החכמה הזו?

מן החלון שבעזרה, וסיפרה לו שהיא מקשיבה ללימוד שהוא לומד בבית מדרשו עם החברותא. אמר לה אביה, אבל גם אני למדתי עם החברותא שלי, ומדוע לא השכלתי גם אני לרדת לסוף דעתו של האורח הזה כמו שאת הבנת מדבריו? אמרה לו: אבא, אתם למדתם בפרהסיא וכולם יודעים מהקביעות של הלימוד שלכם, מה שאין כן אני, למדתי בצנעא ובסתר ואף אחד לא ידע ממני וחז"ל אמרו (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א) שהלומד תורה בצנעא מחכים. ומכל זה נלמד אנו כמה חשוב להסתיר מעשינו הטובים.

פתח את ידו וה' עשה נס ונהפכו התפילין לכנפי יונה

(פכ"ח פ"י)
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש, שברגע שהגוי רואה את התפילין על הראש של היהודי הוא מפחד וירא ממנו, לרמוז לנו שהכוח האמיתי של בני ישראל זה התורה והמצוות, וכל זמן שעל זה אנו שומרים אין אומה ולשון שיכולים עלינו.

וכמו שמובא בגמרא (שבת מ"ט ע"א) מעשה באלישע בעל כנפיים שהיה מניח תפילין ויצא עימם לרחוב בזמן שיש גזירה שמי שמניח תפילין דינו למוות, כי כך גזרו הגויים כיון שהם יודעים שזה הכוח וזה הניצחון של היהודים, אבל אלישע לא פחד, ובדיוק ראה אותו שוטר והתחיל לרדוף אחריו, ומיד הוריד אלישע בעל כנפיים את התפילין מראשו והטמינם בידו, ושאל אותו השוטר מה זה בידך? כנפי יונה יש בידי, ופתח את ידו וה' עשה נס ונהפכו לכנפי יונה, ומאז קראו לו אלישע בעל כנפיים.

והגמרא מסבירה מדוע דוקא כנפי יונה? כיון שיונה כל זמן שיש עליה נוצות, אף אחד מחיות הג'ונגל לא יכול לפגוע בה, כי היא עפה מעל כולם, אבל ברגע שהנוצות שלה ירדו, כל חתול יכול לפגוע בה, וזה עם ישראל שנמשל ליונה כל זמן שאנו עושים מצוות והולכים בדרך ה' אף אומה ולשון לא יכולים לשלוט עלינו, אבל אם אנו מתחילים לרדת מהמצוות, גם אומה הכי שפלה ובזויה מסוכנת בשבילנו.

הוא הגיע אליה ונובח עליה כמו כלב וקשור בשלשלאות של ברזל

ומעשה שהיה בזמן רבי חיים סנוואני זצ"ל שבאה אליו אשה בוכיה ואמרה לו שבעלה נפטר לפני כמה שבועות, והוא בא אליה בחלום ונובח עליה כמו כלב וקשור בשלשלאות של ברזל ומאיים עליה להרוג אותה, מה אני יכולה לעשות? בכתה האשה. שאל אותה הרב, האם היית זהירה ללכת למקוה? בודאי, ענתה האשה איזו שאלה. אם כך אמר לה הרב אין לך מה לדאוג הוא לא יכול לפגוע בך, כי אם את לא גרמת לו עבירה הוא לא יכול להזיק לך, ועל שאר הדברים שחטאת זה בינך לבין בורא העולם.

והאשה חזרה לביתה, אלא שבעלה עוד פעם בא אליה בחלום ויבקש להמית אותה, והיא שוב התעוררה בבהלה ומיהרה אל הרב מיד בבוקר, וסיפרה לרב שבעלה שוב בא אליה ורוצה לחסל אותה, מה עושים? זעקה האשה כשדמעות חונקות את גרונה. אמר לה הרב אני רוצה שתגידי לי רק את האמת, אני יודע שאת מתביישת בזה, אבל עדיף להתבייש בעולם הזה מאשר להתבייש ליד כולם בעולם הבא וגם לסבול הרבה יותר, האם באמת היית נזהרת לילך למקוה, והאשה השפילה את ראשה וענתה שהיא לא היתה הולכת למקוה, והיא לא ידעה כמה זה חשוב.

תאספי את כולן ותספרי להן את החלום

אמר לה הרב, עכשיו הכל מובן, בעלך סובל מאוד מאוד בעולם העליון, אבל לפחות ננסה לתקן מה שאפשר, האם יש לך בנות נשואות ובנים נשואים? כן, ענתה האשה. הם נזהרים בענייני המקוה או שגם הם לא מקפידים, נראה לי שהם לא מקפידים כלל אמרה האשה, אם כך תאספי את כולן ותספרי להן את החלום, ותבקשי ותתחנני אליהן שיטבלו במקוה ויעשו מה שצריך ובכך יצילו קודם כל את עצמם וגם אותך וגם את בעלך מהדין הקשה והנורא של גיהנום, והאשה אכן אספה את כולם וסיפרה להם את החלום הנורא בדמעות, וכולם קיבלו על עצמן להתחזק במקוה, והבעל בא שוב בחלום ואמר לאשתו שהוא מודה לה על הכל.

תוציא את הכלבים המסוכנים ותשחרר אותם עלי

(שם)
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

מובא בגמרא (ע"ז יח:) שרבי מאיר בעל הנס הלך לפדות את אחות אשתו וניסה לתת לשומר של המקום כסף כדי שישחרר אותה, אמר לו השומר ואם יתפסו אותי ששחררתי אותה מה יעזור לי הכסף שנתת לי, הם יוציאו אותי להורג, אמר לו רבי מאיר, אם ירצו לעשות לך משהוא תגיד אלהא דמאיר ענני ואתה תינצל, ואם אתה לא מאמין לי תוציא את הכלבים המסוכנים עלי ותראה איך זה עוזר.

והשומר אכן עשה כדברי רבי מאיר ושחרר את הכלבים המסוכנים לעברו של רבי מאיר, והם התקרבו לרבי מאיר ומיד חזרו לאחוריהם כשאמר רבי מאיר בעל הנס אלהא דמאיר ענני, השומר היה המום לגמרי כי הוא ידע שאלה כלבים מסוכנים ביותר, ואף על פי כן הוא ראה בעיניו את הפלא העצום, ומיד קיבל את הכסף מרבי מאיר ושחרר את אחות של אשתו.

ואחר ימים מספר נתפס השומר כשראו שהיא חסירה והעלוהו לגרדום לעמוד התליה, וכשהניחו עליו את חבל התליה, מיד אמר אלהא דמאיר ענני, והחבל נקרע ולא תלו אותו, אבל שאלו אותו מה זה המשפט שאמרת, וסיפר להם את כל הסיפור שהיה לו עם רבי מאיר בעל הנס, ויצא כרוז שרבי מאיר מבוקש על ידי המשטרה ותלו את תמונתו בפתחה של העיר רומי ואמרו כל מי שרואה אותו יביאהו.

לא יכול להיות שזה רבי מאיר בעל הנס

ועשו מאמצים רבים לתפוס אותו, והנה ביום מן הימים ראו באחת הסימטאות לא פחות ולא יותר את רבי מאיר בכבודו ובעצמו, והחלו לרוף אחריו וגם רבי מאיר החל לרוץ, ורבי מאיר הבין שהם עלולים לתפוס אותו, וראה שם איזה דבר מאכל של בישולי גויים שאסור באכילה והטמין אצבעו במאכל ההוא כאילו הוא מתכוין לאכול מזה אבל הוא שם את האצבע השניה בפיו, כשהגוים ראו כך חשבו שהוא אכל את זה ומה הם אמרו, זה לא רבי מאיר בעל הנס כי רבי מאיר חס ושלום לא יאכל דברים אסורים.

והדברים מפליאים עד מאוד, שהרי דמותו חקוקה בפתח העיר רומי, והם רואים אותו והוא רץ ובורח, ואפילו שלכאורה הם חשבו שהוא אוכל חלילה דבר איסור, וכי הם לא מבינים שהוא עושה זאת בשביל שלא יחשבו שזה הוא? ואדרבה זה יפיל אותו יותר? ואנו רואים שבדיוק הפוך, והם לא האמינו שזה הוא למרות שהם רואים אותו מול העיניים?

אלא זה הפסוק שלנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", לא יכול להיות שרבי מאיר בעל הנס יאכל דבר טמא, וגם אם רואים בעינים את דמותו של רבי מאיר בעל הנס שאוכל חייבים לומר זה לא רבי מאיר, וזו מעלה נשגבה ביותר שכולם ידעו שרבי מאיר מוכן למות מאה פעמים ולא לאכול דבר איסור, וזה הקידוש ה' הגדול ביותר שהגוים ידעו שהיהודי מוכן להשחט ולהשרף למען שמו יתברך ולא לעבור על דבר ה'.

אתה יכול לבקש בקשה אחרונה לפני שתולים אותך

(שם)
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

אמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש.

מעשה שהיה ביהודי בזמן השואה הארורה, שלא ויתר כלל על מצות התפילין, ואפילו שזה היה סכנת נפשות הוא הניח תפילין בהחבא והשתדל להסתיר זאת, אך ביום מן הימים תפסו אותו הנאצים הארורים בשעת הנחת התפילין והוציאו את דינו לתליה על העמוד, וקראו לכל היהודים וגם לנאצים שיבואו לחזות במחזה הנורא איך תולים יהודי על זה שהוא העיז להניח תפילין, אלא שלפני שתלו אותו הם אמרו לו שהוא יכול לבקש בקשה אחרונה לפני שהוא עולה בסערה השמימה.

ומה היהודי ביקש? סטיק טעים וצ'יפס וקוקה קולה? הס מלהזכיר, ושלא נשכח שמדובר בזמן שאוכל לא היה בנמצא כלל, ובקושי אכלו קליפות של תפוחי אדמה, ובקשה אחת לקבל אוכל טוב ומשובח וכשר מיד היו מביאים לו, אבל היהודי הצדיק רוח אחרת עמו, והוא ביקש את בקשת הבקשות אני רוצה להניח תפילין ולקרוא שמע ישראל, והנאצים ההמומים נתנו לו את מבוקשו, והיהודי החל להניח תפילין בשמחה גדולה מאוד לעיני כל היהודים, ולהבדיל הנאצים הארורים, וזה היה קידוש ה' נורא הוד.

דמעות רבות זלגו מעיניו ומעיני אחיו היהודים

ושאגת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" פילחה את האויר, כשדמעות רבות זולגות מעיניו ומעיני אחיו היהודים, אלא שהיה לו עוד אח יהודי שהיה כביכול עם הנאצים בתור מרגל, ובראותו זאת אמר "לחבריו" הנאצים תשמעו לי אני חושב שמוות בתליה זה עונש קטן בשבילו, בואו נכה אותו במקלות עד שהוא ימות וחבריו הסכימו ומיד החלו להכות אותו עד זוב דם ובינתיים היהודי "הנאצי" רומז לו תיפול על הריצפה ותעשה עצמך מת, והיהודי הבין את הרמז ועשה כך, ואמר להם היהודי המחופש שזהו זה הוא סיים את חייו עלי אדמות ושכולם הלכו משם והגיע שעת הלילה הוא הצליח לברוח.

אין החיה מזיקה לאדם אלא אם כן הוא נדמה לה כחיה

(שם)
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

שם ה' זה הוי"ה שזה גימטריא 26 ואם ניקח את האזן ימין והאזן שמאל יצא לנו בגימטריא קטנה 26, וכן עין ימין ועין שמאל גימטריא קטנה 26, ואם ניקח את הפה ואת המילה, יצא לנו שוב בגימטריא קטנה 26, ואם האדם מקדש את האיברים הללו, מקויים בו הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנא: סנהדרין לח:) שאין החיה מזיקה לאדם אלא אם הוא נדמה לה גם כחיה או כבהמה, כי התורה הקדושה אמרה שהאדם שולט על הבהמה והחיה, ואם האדם רואה שזה אצלו לא הולך זה סימן שהוא לא כל כך אדם, וכן לגבי בני אדם שירדו למדרגת בהמה על ידי מעשים מכוערים למיניהם כשהם רואים אדם אזי הם יראים ממנו ומקבלים את דבריו וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות ו:) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.

הרי אתה עשיר גדול מה חסר לך

ומעשה בזמנינו ברב הגאון הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהיה באחת מארצות הגולה בחו"ל והוזמן לאחד מבעלי הבתים העשירים ביותר באותו אזור, וזה היה בשעות הבוקר ונתקבצו המון אנשים והעשיר קיבל את כולם, ורוב האנשים ישבו בחצר גינת העשיר אבל הרב ומלויו ישבו איתו בסלון וסעדו ארוחת בוקר בתפריט עשיר מאוד כשברקע מתנגנת מוזיקה יפה.

אלא שהרב רואה שהפנים של בעל הבית עצובות מאוד, פנה הרב למשמשו ואמר לו תשאל את בעל הבית מדוע פניו עצובות, זה לא נוח לנו כך לשבת כשהוא מדוכא ועצוב, ואכן השמש פנה לבעל הבית ואמר לו שהרב לא מרגיש בנוח כשאתה לא מראה פנים שמחות, הרב שואל מה מעיק עליך, והרי אתה עשיר גדול, ומה חסר לך?

בעוד חודשיים הוא אמור חלילה להתחתן עם גויה

אמר בעל הבית לשמש אני אמנם עצוב, אבל לא נעים לי לספר מדוע אני עצוב! אבל השמש הפציר בו ולבסוף הסכים העשיר ואמר לו, בני, הנמצא כעת בקומה הרביעית של הבית ובעוד חודשיים הוא עתיד להתחתן עם גויה, וכשאמר זאת פרצו מעיניו הדמעות, מה שוה כל העושר שלי? מה שווה כל הכסף שיש בידי? כמה אנשים דיברו עם הבן שלי אך הוא לא מוכן לוותר. אני חושש ומתבייש אמר בלב כבד, אם הוא ירד, והרב יראה אותו.

שמע הרב את הדברים, ושאל אותו האם אוכל לעלות ולשוחח עם הבן? הרב מוכן לעלות? התפלא בעל הבית כשבקולו נשמע ניצוץ של שמחה. עלו הרב והעשיר לקומה הרביעית, אך הרב ביקש לשוחח עם הבן ביחידות, והרב דיבר על ליבו של הבן במשך כחצי שעה, והאבא חיכה בחוץ כאדם המחכה לבנו השוהה בניתוח מסובך ולא ידוע אם הבן יצא חי או מת, וגם כאן היה לאבא הרגשה דומה.

אבא אני עוזב את הגויה

ולפתע יוצא הבן מהחדר כשעיניו דומעות, הוא רץ לאביו חיבק אותו והכריז, אבא אני עוזב את הגויה, אני לא מתחתן איתה, ומי שלא ראה באותו רגע את הפנים של האב המאושר לא יודע אושר אמיתי מהו, ולא היה קץ לשמחתו של האב, והעצב נהפך לשמחה גדולה. העשיר חתם על צ'ק בסכום אדיר, אך הרב החזיר לו את הצ'ק וסירב לקחת, למרות הפצרותיו של העשיר, וכל זה בזכות שנתקיים ברב הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

יצאו דובים מהיער והרגו אותם

(פכ"ח פי"א)
והותירך ה' לטובה בפרי בטנך וכו'.

אומר החת"ם סופר שלפעמים נגזר על האדם חלילה להיפטר מן העולם מפני חטאיו ופשעיו, אבל רואים שעתיד לצאת ממנו בן צדיק או בת צדיקה, אזי בזכות זה הוא נשאר בחיים, וזה הרמז בפסוק "והותירך ה' לטובה", כלומר שה' ישאיר אותך ובזכות מה? "בפרי בטנך", בזכות הפרי בטן שאמור לצאת ממך.

וכמו שראינו באלישע הנביא כשהיה באיזור מסויים ובמעיין שם היו המים מרים ולא ראויים לשתיה, והגיע אלישע הנביא וזרק ברזל בפנים והמים נעשו מתוקים, וליהודים היתה אורה ושמחה גדולה, אלא שלא בעיני כולם זה מצא חן, כי היו שם 42 ילדים גויים שהיו מביאים לאנשי העיר כל יום דליי מים ומוכרים להם את זה בכסף, אבל עכשיו שאלישע הנביא ריפא ומיתק את המים, והם חשבו שהוא גזל להם בכך את פרנסתם וקראו לו עלה קירח, עלה קירח, ואז אלישע הביט בהם ואמר להם שיבואו דובים ויהרגו בהם, ובתוך כך יצאו דובים מהיער בדרך נס והרגו בהם ולא השאירו מהם זכר.

ומסבירים המפרשים שאלישע ראה אותם שהם וזרעם יהיו לא טובים ולא יצא אפילו יהודי אחד, ואם כך צריך להרוג את כולם כשהם מפריעים לי ולא יצא מהם שום תועלת, ולכן ילמד מכאן האדם כמה צריך לעודד ולתמוך בבנים ובבנות לחזקם לעבודת ה' ולדאוג להם לבתי ספר טובים שלומדים בהם הרבה תורה ויראת שמים, כי יכול להיות שרק בזכות זה ההורים מאריכים ימים, ולא רק שזוכים בעבור זה לאריכות ימים אלא גם בעולם הבא שהבנים והבנות שהולכים בדרך ה' מצילים את ההורים מדין הגיהנום, וגם ההיפך שאם האבא והאמא לא ידאגו שהבן ילמד תורה כראוי, ושהבת לא תקפיד על צניעות, הם חלילה עלולים להיענש גם אם הם היו צדיקים.

ואז קוראים לאבא מגן עדן ומניחים אותו בגהינם

והרב אלבז (ראש ישיבת אור החיים) אמר שיכול להיות אדם שיושב בגן עדן בזכות התורה והמצוות שעשה, ואחר כך מגיע לשמים בנו, ושואלים את הבן, מדוע חיללת שבת? מדוע לא הנחת תפילין והתגלחת בסכין? והבן עונה מה אתם רוצים ממני תגידו לאבא שלי הוא שלח אותי לבית הספר בנים ובנות ביחד, ולא כל כך היה איכפת לו מהיראת שמים שלי אלא רק מהבגרות והמקצוע, וכבר נאמר (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ואז קוראים לאבא מגן עדן ומניחים אותו בגיהנום, ואת הבן יניחו בגן עדן אלא אם כן ידעו שהבן גם אשם במעשיו הרעים או שהאבא לא אשם כלל וזה דבר מאוד נדיר.

וכמו שהזכרנו שיהושע הכהן הגדול היה לבוש בגדים צואים בגלל שלא הוכיח את בניו כראוי על זה שנשאו נשים שאינן ראויות לכהונה, ולמרות שהוא היה צדיק יסוד עולם שנכנס לקודש הקדשים ומכפר עוונותיהם של ישראל, ונכנס לאש עם שני נביאי השקר, והם נשרפו והוא לא נשרף חוץ מבגדיו, וכל זה לא עזר לו עד שהוכיח את בניו וה' הסיר הבגדים הצואים מעליו והלביש אותו מחלצות.

מה השאיפות שלך?

(פכ"ח פי"ג)
ונתנך ה' לראש ולא לזנב וכו'.

וכמו שאומרים בראש השנה כשאוכלים את הראש של הכבש, שנהיה לראש ולא לזנב, אלא שיש להקשות אם אמרנו שנהיה לראש אזי פשוט שלא נהיה לזנב? ותירץ הבן איש חי שהמילה לראש זה ראשי תיבות: לעשות רצון אבינו שבשמים, והמילה זנב זה ראשי תיבות: זו נפש בהמית, וכמו שהזנב של הנחש אמר לראש, מדוע אתה תוביל את הדרך, אני רוצה להוביל ראשון ואתה תהיה אחרי. והראש של הנחש הסכים, והזנב החל לילך קדימה בגאוה, אלא שלזנב אין עינים, ובדרך יש קוצים, והוא נכנס ונדקר, ולאחר מכן נפל לבור, ועד שהצליח לצאת מהבור והחל לילך שוב, נכנס לאש ונשרף.

וזה בדיוק האדם, שאדם מורכב מנשמה וגוף, ורצון הנשמה זה לעשות רצון אבינו שבשמים, ולכן היא מנסה למשוך את האדם לתורה ומצוות ומעשים טובים ולהתרחק מבורות וקוצים ואש של תאוות רעות, מה שאין כן הזנב הזה שזה הגוף, שכל שאיפותיו זה נפש הבהמית והוא מחפש את מה שהבהמה מחפשת, רק אכילה ושתיה ותאוות שנמוגות כמו עשן, כי אלו שאיפות של הגוף הנגוף.

ועל זה באה התורה ואומרת ליהודי "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה", וכמו שאמר האור החיים הקדוש כשהאדם הולך בדרך ה' ולומד תורה ונמנע מעבירות, קומתו הרוחנית זקופה והוא שמח תמיד, מה שאין כן האדם שהשפיל את קדושתו הוא כפוף מאוד מבחינה רוחנית ושאיפותיו הם למטה.

ואפשר לומר שזה ההבדל בין האדם לבהמה, שהאדם עומד עם שני רגליים על הקרקע, אבל ידיו וראשו כלפי מעלה לכיון השמים, לרמוז לאדם שישאף וירצה רוחניות, אבל הבהמה עם ארבע רגליים בקרקע וראשה גם כלפי האדמה כי שאיפותיה הן גשמיות. ואם יבוא האדם ויאמר אני יודע שזו הדרך אבל אני לא מסוגל, ולכן אומרת התורה "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", אתה רק תתאמץ וה' יתברך יעשה את שאר העבודה, אלא שיש לדעת שככל שהאדם נדבק בתאוותיו הגשמיות זה מאוד לא קל לצאת מהן.

גם בגיל שבעים הוא לא מסוגל להוציא את הטלויזיה מהבית

ומעשה בזמנינו ביהודי שהיה בריא בדרך כלל, ובגיל הזיקנה נתקף בהתקף לב והלך מיד לבית החולים, ומיום ליום נחלש יותר והרגיש שכנראה זו השעה האחרונה, וביקש מהבת שלו שתביא לו סידור כדי שיוכל לומר וידוי לפני שהוא עולה לבית דין של מעלה לתת דין וחשבון על הכלל ועל הפרט, על הנסתרות ועל הנגלות, על הטמונות (ועל התמונות) ועל הידועות, על החדשות (שראה בטלויזיה) ועל הישנות.

והחל באמירת הוידוי אנא ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו תבוא לפניך תפילתנו, וכאן הוא עצר ושאל את עצמו, אם אני מחר בבוקר נעשה בריא והולך הביתה האם אני באמת מתכוין להשתנות ולשנות את ההרגלים הלא טובים ולהוציא את כל הטלויזיות והכבלים והממיר שעשה אותי מומר והאינטרנט, או שמא אני לא מסוגל?

וכיון שהוא היה אדם אמיתי הוא הרגיש שהוידוי הזה זה סתם מילים ואם הוא יהיה בריא הוא לא מתכוין להשתנות, אמר לבת שלו תקחי את הסידור אני לא מוכן לעשות וידוי רק בפה כי התאוות שולטות עלי. וכשהוא קם מחליו הוא הלך לרב גדול בשם הרב נחום דיאמנט שליט"א, ושאל אותו איך יתכן שאדם ספק יחיה ספק ימות עדיין יצר התאוה מתגבר עליו? והרב אמר לו אני יספר לך שתי סיפורים שסיפר הרב הגאון רבינו אליהו לאפיאן זצ"ל.

אם יגידו לי שיש לי מאה דולר מתחת לכרית אקפוץ כמו נמר לקחת אותם

מעשה אחד באדם שגר בעיירה שלו, והיה לו מחלה קשה, לא מחלת הגוף ולא מחלת הנפש אלא מחלת הכסף, הוא היה פשוט מאוד אוהב מאוד מאוד את הניירות של הכסף ואת המטבעות המרשרשים, וכל הזמן שמר לעצמו את הכסף, והיה קמצן מאוד והיה לו קושי עצום להשתחרר מכספו שכל כך אהב.

וביום מן הימים נתקיים בו הפסוק "מי גבר יחיה ולא יראה מות", ואכן הוא הגיע לחולי גדול ולאט לאט הגוף סירב לתפקד כראוי והוא שכב במיטה ואבריו כבדים עליו, ורק לדבר הוא יכול, וגם זה רק בלחישה, וכשהוא ממש היה כאבן דוממת קרא לבן שלו ואמר לו בלחישה: תראה איזה שבר כלי אני ואני לא יכול לזוז, אבל אני מוכן להישבע לך שאם יגידו לי שיש לי מאה דולר מתחת לכרית אני יקפוץ כמו נמר ויקח אותם, כי תאוות הממון שולטת עלי גם ברגעים אלה, ועבר זמן קצר ונפטר לעולמו.

היא מגישה רע מאוד להפטר מן העולם והיא לא עשתה "שלום" עם אחותה

ומעשה שני בשתי אחיות שאהבו אחת את השניה, עד שנתקיים בהן הפסוק "ויבוא גם השטן בתוכם" ונעשה ויכוח ביניהן, והויכוח התלהט ונעשתה מריבה גדולה מאוד, ושנים רבות לא דיברו אחת עם השניה, אבל דיברו אחת על השניה, והשנאה היתה עצומה כאילו מדובר באויבים מבטן ומלידה.

ויהי היום שאחת האחיות חלתה והרגישה שמהחולי הזה היא לא תקום, ואמרה לאנשי ביתה שהיא מרגישה רע מאוד שהיא צריכה להיפטר מן העולם ועדיין לא עשתה שלום עם אחותה, ולכן היא מבקשת בכל לשון של בקשה שיקראו לאחותה כי היא רוצה להשלים איתה ולמות בשלווה, וגם אם אחותה לא תסכים שיתחננו אליה ויסבירו לה את המצב העגום שבו היא נמצאת.

וכשפנו לאחות וביקשו ממנה אחרי שנים רבות של כעס ומרורים ומריבות קשות שתבוא להתפייס עם אחותה ושתתן לה למות בשלוה ובשלום האחות הסכימה, ואמרה שסוף סוף אנחנו אחיות ולא חיות (כי כשמורידין את האות א שזה אלופו של עולם וה' אחד ושמו אחד אכן נשאר חיות), והכניעה את עצמה והלכה עימם לבית אחותה, והחלו לדבר ביניהן והרבה דמעות של סליחה ודיבורים של אחדות וחרטה על העבר הכאוב.

ואז אמרה האחות החולה לאחותה, אני רוצה לנשק אותך אחרי כל המחלוקות הרעות שהיו בינינו, והאחות התכופפה לכיון החולה, אלא שלפתע האחות החולה גילתה את שיניה החדות ונשכה אותה עם כל הלב, כשאחותה צורחת בכאב נורא, ואז החולה השעינה ראשה על הכרית ואמרה עכשיו אני יכולה למות בשלוה.

עיקר חיוּת האדם להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים

אלו שני הסיפורים המחרידים, כי אם האדם חושב שתאוותיו ונקמותיו יתוקנו באופן אוטומטי טעות גדולה בידו, והוא חייב לעבוד על מידותיו וכלשון המסילת ישרים שאם האדם לא ישבור מידותיו הרעות מי יתקנם ומי יישרם, ואומר הגאון מוילנא בספרו אבן שלמה (פרק א סעיף ב), עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים.

כלומר אפילו אם האדם עושה את כל המצוות ולא מנסה לשבר את הקנאה והתאווה והכבוד, כל חייו לבטלה, כי המידות זה העיקר, וככל שהמידות הרעות נשרשים באדם קשה לפרוש מהן כמו שראינו בסיפורים הנ"ל, אבל גם ההיפך שככל שהאדם נשרש במידות טובות, אזי הרע מסתלק, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, והעיקר הגדול זה להתחיל כל פעם במידה רעה אחת בשלבים ולהתפלל לה' שיסייע בעדו, ויהי רצון שנצליח.

הוא תפס לא מעט רוצחים ארורים וקיבל תעודת הוקרה מהשילטונות

(פכ"ח פי"ד)
ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלוהים אחרים לעבדם.

נהג שנוסע בכביש אם הוא רק יסטה טיפה מהכביש, כבר הוא מסכן את החיים שלו ושל הנוסעים עמו והנוסעים בכביש, גם אם הוא הסיט את ההגה רק סנטימטר, והוא הדין בעבודת ה' כשהתורה אמרה לעשות מצוה כך וכך ולא אחרת, והאדם מנסה להקל ולמצוא פרצות זו סטיה בעבודת ה', והתורה אומרת לא לסור, כי סופו לעבוד עבודות אלילים כלומר לבעוט בענייני הקדושה.

ושמעתי מעשה מגיסי רבי זכריה, ברב יהודי מפורסם הרב מרוין היאר שליט"א שאחרי השואה הוא היה הולך באישור השלטונות לחקור ולדרוש אחר פושעים נאצים שטבחו והרגו יהודים, והוא תפס לא מעט רוצחים ארורים, ובכל מדינה ומדינה שהוא מגיע יש לו אפשרות לקבל שוטרים ולחפש בכל מקום, והוא קיבל תעודת הוקרה מהשלטונות של ארצות הברית.

ופעם אחת מלכת אנגליה רצתה לעשות מסיבה גדולה ולהזמין את כל אנשי האצולה, רוזנים וקיסרים ומלכים, וגם את הרב היהודי היא רצתה להזמין ושלחה לו הזמנת כבוד שיבוא למסיבה הגדולה, והרב הודה על ההזמנה ואמר שהוא לא יכול להגיע, כיון שהמאכלים שיהיו שם לא יהיו כשרים ליהודי, אך המלכה לא ויתרה ואמרה לו שהיא תזמין בעבורו במיוחד אוכל גלאט כשר למהדרין מן המהדרין, והרב אישר את בואו אלא שאמר להם שצלחות וסכו"ם הוא יביא עמו.

והמסיבה הגדולה נערכה ברוב פאר והדר, והמנה הראשונה נערכה באולם מפואר להפליא, ואכן המלכה דאגה שהרב יאכל גלאט כשר, אלא שבסיום המנה הראשונה המלכה הכריזה שעוברים לאולם הקרוב, והרב לקח איתו את הצלחות והסכו"ם גם לאולם השני למרות ששם הכל ערוך ומסודר ולמרות שזה לא נעים, אלא שהרב היה איכפת לו רק מדבר אחד שלא יהיה נעים מה' אחד ושמו אחד.

אני מכבד אותך שתשב לצידי על הבמה שיראו כולם שאני מכבד אותך מאוד

וגם באולם השני שהיה עוד יותר מפואר מהראשון הוגש לרב אוכל גלאט למהדרין, ובסיום המנה השניה המלכה הכריזה שעוברים לאולם השלישי, וגם כאן הרב לקח איתו את הצלחות והסכו"ם והיה בתוך המוזמנים גם "רב" רפורמי (רב בריח), וצחק על הרב הצדיק ואמר לו מה אתה סוחב איתך כל הזמן את הצלחות תהיה כמו כולם, אך הרב אמר לו עכשיו אתה יכול לצחוק עלי אבל צוחק מי שצוחק אחרון, ונראה אותך בבית דין של מעלה צוחק.

ובסיום הסעודה כולה כשכולם אמורים להודות למלכה וליורש העצר הנסיך, כשהם נמצאים בבמה מיוחדת והם צריכים לעלות אליה. לפתע פנה הנסיך ואמר לרב היהודי אני מכבד אותך לשבת לצידי כשכולם יבואו ויגידו תודה שיראו שאני מכבד אותך מאוד, ואכן הרב ישב לצד הנסיך וכל הרוזנים והמלכים עלו לבימה ואמרו תודה ולחצו גם לרב את היד, ובהגיע תורו של "הרב" הרפורמי הוא אמר לנסיך גם אני רב יהודי למה אתה לא מכבד אותי כמוהו? אמר לו הנסיך אם אתה רב יהודי מדוע לא הבאת איתך את הצלחות מאולם לאולם? וכששמע זאת הרפורמי כמעט ונתעלף, והרב הצדיק הבין שדוקא זה שהיה מוכן לגרום לעצמו כביכול בזיון, זה רומם אותו בעיני הגויים.

הקדוש ברוך הוא פותח מעיינות חכמה למי ששומר עיניו, ומה שמבקש מה' מיד מקבל

(פכ"ח פכ"ח)
יככה ה' בשחין ובעוורון וכו'.

אמר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש שהמילה עיוור זה מלשון ערוה, כלומר שיכול להיות שהאדם רואה מצויין ואפילו משקפים אינו צריך ואף על פי כן הוא עיוור מבחינה רוחנית, ועל ידי זה האדם מגיע לשיגעון, וכמו שנאמר בהמשך והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה, ומראיות אסורות האדם לא שבע, ושיגעון זה לאו דוקא אדם שנמצא בבית חולים למשוגעים אלא גם אדם שחוטא נקרא משוגע, גם אם הוא פרופסור גדול.

שהרי דוד המלך אומר (תהלים מא, ה) "רפאה נפשי כי חטאתי לך", שהאדם שחוטא הוא בעצם חולה נפש, ואמרו רביתנו ז"ל (מסכת כלה פ"ג) שאין מכשול אלא בעיניים, וזה נאמר לפני הרבה מאוד שנים שהצניעות היתה מעל הכל, מה נאמר אנו בדורנו וגם אם נפלנו חלילה אסור להתייאש וכבר נאמר "כי שבע יפול צדיק וקם".

ויש לדעת שכמו שהראיות האחרות גורמות לטמטום המוח, כך ההיפך כשהאדם מתגבר על תאוותו ושומר עיניו, אזי המוח מקבל טהרה גדולה מאוד ומחשבותיו מזדככות, והקדוש ברוך הוא פותח לו את כל מעיינות החכמה. וגם באותו רגע שהאדם מתגבר מובא בשם הרב אהרן ראטה (בעל ספר שומר אמונים וטהרת הקודש) שכל דבר שיבקש האדם באותה שעה זו שעת רצון בשמים וכגודל התאוה כן גודל השכר העצום.

הוא הרים את עיניו ורואה רכב לידו ששואל אותו לאן אתה צריך להגיע

ומעשה באברך שהיה צריך להגיע לאיזו אזכרה מחוץ לעירו כדי לדרוש בדברי תורה אלא שהוא לא ידע איך להגיע לאזכרה וגם רכב לא היה לו, אבל השתדלות הוא עשה, ועמד באחת הצמתים ביציאה מן העיר אולי יעבור איזה יהודי טוב ויקח אותו, אלא שבדיוק עבר מראה של איסור והאברך הוריד את עיניו ולא הסתכל, ובאותו רגע הוא נזכר במאמר שברגע שהאדם מתגבר על ראיה אסורה זו סגולה עצומה לבקש כל דבר, ומיד הוא אמר לרבונו של עולם שהוא רוצה טרמפ כשעדיין ראשו למטה אבל ליבו למעלה לאביו שבשמים.

וכשהרים האברך את עיניו הוא רואה לידו רכב שעצר לו ושאל אותו לאיזור מבוקשו, וזה בדיוק אותו מקום, והאברך עלה והנהג אומר לו, אני הייתי צריך לצאת מהדרך השניה אבל אני לא יודע למה באתי מכאן, ובינתיים האברך נזכר שהוא לא יודע היכן האזכרה, ושאל אותו אולי הוא מכיר את המשפחה, והנהג השיב שהוא מכיר ולקח אותו עד לאותו מקום שהוא צריך.

תלך לשוק ותקנה לי סולת

(שם)
יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב.

אומר רש"י שתמהון לבב פירושו אוטם הלב, כלומר שיהיה הלב באטימות וגם אם יוכיחו לו בראיות ברורות שיש אלוקים ויש גן עדן לצדיקים וגיהנום לרשעים, והוא צועד לא לכיוון גן עדן, לבו אטום, וכמו שצועקים לחרש. ולצערינו רואים את זה לפעמים, וזו אחת הקללות הנוראות ביותר, וכמו חולה במחלה סופנית שמסבירים לו שאם הוא לא יאכל מאכל פלוני ולא יעשן הוא יחיה וההיפך הוא ימות, והוא צוחק וממשיך לאכול ולעשן עד שנופח את נשמתו.

ומובא בגמרא (גיטין נו.) שאספיאנוס קיסר עשה מצור על העיר ירושלים ואין יוצא ואין בא, והעשירים היהודים בן ציצית הכסת, וכלבא שבוע ונקדימון בן גוריון ניסו לטכס עצה מה לעשות, ואחד אמר שהוא יכול לפרנס את כל העיר ירושלים עשרים ואחד שנה בחיטים ושעורים, והשני אמר שהוא יכול לפרנס בשמן ויין, והשלישי אמר בעצים שבזמנם לא היה פזגז, ואילו מרתא בת בייתוס שהיא היתה הכי עשירה בירושלים לא השתתפה ולא הואילה לפרנס משלה את אנשי ירושלים.

אלא שבינתיים הבריונים שבעיר שרפו את כל מחסני התבואה והיה רעב כבד בירושלים, וכשהרגישה העשירה שהרעב מציק לה אמרה למשרת שלה לך לשוק ותקנה לי סולת נקיה שזה קמח שניפו אותו כמה פעמים, אבל המשרת הלך לשוק ולא מצא סולת נקיה, וחזר ואמר לה סולת נקיה אין אבל קמח לבן יש, אמרה לו, לך תקנה קמח לבן.

בשעה שהיא יצאה היא השליכה את כל הכסף והזהב

אבל עד שהוא הגיע לשוק גם זה נגמר, וחזר ואמר לה שאין קמח לבן אבל יש לחם פחות טוב שנקרא אשקרא, ואמרה לו תקנה את זה, אבל גם כאן עד שהגיע גם זה נגמר, ואמר לה שגם זה אין אבל יש קמח שעורים ואמרה לו שיקנה את זה, אבל גם הפעם עד שהגיע זה נגמר, ואז היא יצאה החוצה ואמרה אולי אני אמצא משהוא לאכול, ובשעה שיצאה השליכה את כל הכסף והזהב שלה ואמרה את זה למה אני צריכה, ונפטרה לעולמה.

וכל מי שמתבונן בסוגיא זו עומד תמוה, שהרי העשירה הגדולה של ירושלים יודעת שמדובר בזמן של רעב נוראי, והמשרת חוזר ואומר שאין את זה אבל יש את זה, מדוע היא לא אומרת לו בשפה ברורה, תביא מה שיש והעיקר שלא נמות ברעב, היכן ההגיון והשכל הפשוט? אלא שנתקיים בה הפסוק שה' העניש אותה בתמהון לבב, וכמו שרש"י אומר אוטם הלב, וזה מידה כנגד מידה, שעשירים פחותים ממנה היה להם לב רחמן לאחיהם היהודים ומוכנים לוותר על כל רכושם העצום למען אחיהם היהודים, ואילו היא לא השתתפה כלל, וכשהיא נזכרה וראתה שהיא עומדת למות היא רצתה לכפר והוציאה את כל אוצרות הזהב והכסף והשליכה ברחובות, אבל זה לא עזר לה כי הקדוש ברוך הוא אומר לאדם כשרציתי שתעשה תשובה לא רצית, עכשיו שאתה רוצה אני לא רוצה, ועכשיו מה יעשו עם הכסף והזהב שלה כשאין מה לאכול.

פרי נראה טעים ועסיסי אבל הוא פלסטיק

(שם)
תמהון לבב.

אחרי שביאר לנו רש"י ז"ל שתמהון לבב זה אוטם הלב, ממילא צריך להבין ממה אטימות הלב באה כדי שלא נגיע לזה חלילה, וכמובן שאטימות הלב זה לא שחור ולבן אלא יש בזה דרגות אין ספור. ונראה שהפסוק עצמו ענה על השאלה, שהרי לפני שהתורה אמרה תמהון לבב היא אמרה שיהיה שגעון ועורון שזה כאדם משוגע שרודף כל היום אחר התאוות ככלב השב על קיאו כן כסיל שונה באיוולתו, ולמרות שיש לו פרנסה די והותר עדין הוא רודף אחר הממון, ולמרות שהוא יודע שאת התאוה שהוא רוצה זה נגמר ונמוג כעשן וזה הבל הבלים, כמו פרי שנראה טעים ועסיסי, אך כשבא לתת ביס הוא רואה שזה פלסטיק כי זה כל התאוות המדומות של העולם הזה.

ורק אם הוא יעשה עצירה במירוץ החיים ויחשוב מה התכלית שלי ולא יתן ליצרו לנצחו, אזי יש תקוה שיצא ממאסרו, אבל כמובן שיש לדעת שהכל זה סביב התורה, והמילה לב זה רומז לתורה, שהרי האות הראשונה בתורה זה האות ב של המילה בראשית, והאות האחרונה בתורה זה האות ל של המילה ישראל, ואם נחברם נקבל את המילה לב, שהאדם אוטם אזנו משמוע תורה שזה לב, אזי הלב שלו נעשה אטום מידה כנגד מידה, ואם האדם רוצה שליבו יתחיל להיפתח לתורה צריך ללכת לשיעורי תורה.

הרי אתה מנתח חשוב של הלב האם תוכל ללמדני איך נעשים חולים בלב

ומעשה שהיה ברבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שפעם אחת כאשר נסע במטוס ישב לידו אחד הרופאים הבכירים ביותר לניתוחי לב באחד מהבתי חולים במרכז הארץ, והנה הגיעה שעת האוכל שכלל מאכלים של נבילות וטריפות רחמנא ליצלן, והרופא שקע עמוק בתוך הצלחת, ורבי שבתאי נבהל לראות יהודי שמוכן לאכול דברים כאלו ואמר לו איך אתה מעיז להכניס לפיך מאכלים שכאלה והרי התורה הקדושה אסרה זאת.

אבל הרופא שלעס בתיאבון רב את האוכל לא נראה כמתרגש מן הדברים, ואמר לרב אני דתי בלב וזה העיקר, מה זה משנה מה אני אוכל העיקר יש לי לב טוב ואני עובד את ה' בליבי, ופנה אליו הרב ואמר לו, הרי אתה מנתח חשוב של הלב האם תוכל ללמדני איך נעשים חולים בלב ואולי אשמור על עצמי ולא יהיה לי בעיות בלב, הרופא שמח שהרב הפסיק מלהעיר לו בנושא האוכל והחל להסביר בקצרה שככל שמעמיסים יותר על הלב אם זה מאכלים כאלה או אחרים אז אין כוח בלב לספוג את הכל ועלולים להיווצר סתימות וכדומה, ולכן צריך לתת ללב שיעבוד בנוחות.

איך אתה מעמיס הכל על הלב

אמר לו הרב ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, שהרי האדם היהודי יש לו הרבה מצוות לעשות והרבה עבירות לא לעשות, חלק מהם קשורים לידים וחלק לאזניים וחלק לעינים ולפה וכל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו, אבל אתה לוקח את כל המצות שצריך לעשות ואתה מעמיס הכל על הלב איך אתה לא מפחד מהתקף לב? ואין צורך לומר שהרופא לא התעורר לתשובה כי הוא קיבל את המכה הקשה שנקראת תמהון לבב על ידי שאכל את מה שאכל.

וההיפך גם שאם האדם נזהר ואוכל רק דברים כשרים ומהודרים, זוכה שכולו נעשה זך ונקי וטהור, ואפילו שלפעמים מתחשק לו איזה מאכל טעים אבל הוא רואה שהכשרות שעליו לא משביעה רצון, ומתגבר על יצרו ולא אוכל, שכרו רם ונישא מאוד, וכמו שאומר החפץ חיים שאדם הראשון היה מותר לו לאכול מכל עץ הגן, אבל מעץ הדעת אסור היה לו לאכול.

והוא עבר ואכל, וקיבל עונש נורא וגורש מגן עדן, וחוה קיבלה קללה של בצער תלדי בנים, ולמרות שהיה להם אפשרות לאכול מכל עצי הגן. ואם כן אדם שרוצה לאכול מאכל מסויים והוא לא אוכל, למרות שאין לו הרבה מאכלים אחרים שהוא יכול לאכול, שכרו יהיה מאוד מאוד גבוה, וטובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות.

אש בבית עמרם אש בבית עמרם

(פכ"ח פמ"ג)
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה.

אומר החיד"א הגר אשר בקרבך זה היצר הרע, ואם אתה תתן לו פתח אצלך, אזי לפתח חטאת רובץ, בסוף הוא ירבוץ עליך ואתה תרד מטה מטה, וזה כמו מאזנים ככל שצד אחד עולה יותר הצד השני יורד יותר למטה, ולכן אמר רבי שמעון בר יוחאי ראיתי בני עליה והמה מועטים, כלומר אנשים שכל הזמן עולים בעבודת ה' ולא נותנים ליצר הרע שום פתח, כי ברגע שהיצר נכנס הוא רובץ והוא לא ממהר לצאת.

וכמו המעשה הידוע בגמרא (קידושין פא.) שהביאו מהשבי בנות יהודיות והניחו אותן אצל רב עמרם חסידא בעליית ביתו, והעלו אותן עם סולם כבד מאוד שעשרה אנשים לא יכולים להזיז אותו, ולקחו משם את הסולם ומי שירצה לעלות יצטרך לקרוא לעוד הרבה אנשים, ורב עמרם חסידא ישב ולמד בביתו אבל לפתע היופי של אחת מהנשים האיר את הבית ונכנס בו יצר הרע והוא הרגיש שאין לו שליטה והוא לקח את הסולם הכבד, אך היצר הרע עזר לו וזה היה קל כמו נוצה, והחל לטפס בסולם עד שנעצר וצעק אש בבית עמרם, אש בבית עמרם.

מוטב להתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא

ומיד הגיעו תלמידיו הרבים, וגם השכנים וראו את רבם הגדול והנערץ כשהוא על הסולם ומרוב שליטת היצר עליו הוא לא היה מסוגל לרדת, ואמרו לו התלמידים רבינו ביישת אותנו! אמר להם מוטב שתתביישו בי בעולם הזה ולא תתביישו בי בעולם הבא, שהרי אף אחד לא בביתי ויצרי תקף אותי מאוד, ומי יאמר לי מה לעשות ויכולתי לעשות עבירה ולחזור מחר לישיבה והייתם ממשיכים לכבדני, אבל בעולם הבא היו קוראים לכם ולעוד הרבה צדיקים וחסידים שיש בשמים ושם היו מראים לכולם מה עשיתי בחדרי חדרים, ואיזו בושה נוראה היתה לי שם, לכן מוטב לי להתבייש כאן ולא שם.

ורב עמרם חסידא מרגיש שהיצר הרע עדיין לא יצא למרות כל התלמידים שמסביב והוא רק מחכה שיצאו כולם והוא מחזיר אותו לנסיון שוב, מיד אמר רב עמרם חסידא, יצר הרע אני משביע אותך שתצא ממני עכשיו, וראו כולם עמוד אש יוצא מרב עמרם חסידא, אמר לו הרב ליצר, תראה שאתה מאש ואני בשר ודם וניצחתי אותך.

אלא שיש להקשות למה רב עמרם לא השתמש בהשבעה לפני שקרא לכל התלמידים ויראו אותו במצב הזה? ואין לומר שהוא רצה ללמדם מוסר כי חייו עומדים על חוט השערה וכל רגע זה מסוכן מבחינה רוחנית? אלא יש לומר שבדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ובאותה שעה שהתאוה בערה בקרבו והוא עמד על הסולם גם אם היה משביע את היצר הרע הוא לא היה יוצא כיון שבליבו התאווה שלטה והוא כביכול רצה לעשות עבירה, וההשבעה היתה באה מכיון השכל שזה אסור, אבל הלב היה ברצון גדול לעבירה.

ולכן הזמין רב עמרם את הבושה הנוראה הזו על עצמו, ובאותו רגע כשכל תלמידיו לידו היצר הרע נדחק לפינה ולא יצא, אבל מה שכן באותו רגע לא רק שהוא מבין בשכלו לא לעשות עבירה אלא גם בליבו אין לו רצון לעשות עכשיו עבירה ליד תלמידיו, והוא ניצל את שעת הרצון וסילק את יצרו.

היכן נמצא בית הכנסת

ומעשה בזמנינו בבחור מחולון שחזר בתשובה והחל להתקרב בעבודת ה', ולקראת הערב הוא נזכר שזו שעת תפילת המנחה, אלא שאם את בתי הקפה והמסעדות והמועדונים הוא מכיר מצויין אך לצערו הוא לא זכה להכיר בתי כנסיות כלל כיון שמעולם לא היה רגיל להתפלל, ולכן החל לשאול ולברר היכן נמצא בית הכנסת, אך משום מה גם האנשים שהוא שאל לא זכו להכיר את ביתו של הקדוש ברוך הוא.

והבחור לא ויתר ובפרט שהוא ראה שעוד מעט והשמש תשקע, והוא ראה איזה בית ודפק כדי לשאול והדלת נפתחה והוא רואה בית הכנסת מולו, ובדיוק סיימו את השיעור תורה והוא היה עשירי כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

וכן סיפר הרב מישיבת קמינץ זצ"ל שבהיותו ילד היה חולה מאוד והרופאים הרימו ידיים ואמרו לאביו שהסיכויים שהוא יחיה מאוד קלושים, והאב הבין שכדאי להרבות בתפילה ובצדקה ובמעשה חסד, וגם אכן הוא עשה, והבנים העתירו לה' בעבור הילד, אך עדיין לא נראתה הישועה.

ואז פנה האב לבנו ואמר לו: כולם מתאמצים בשבילך ורק אתה לא עושה כלום? מה אעשה, הקשה הבן, והרי אני חולה מאוד? אמר לו אביו תקבל עליך להתפלל במנין כל ימי חייך בכל מצב, והבן אכן קיבל עליו להתפלל תמיד אך ורק במנין, וכעבור יומיים הילד כבר קם מהמיטה ונעשה בריא לתדהמת כל הרופאים ולהפתעת כולם ואת קבלתו להתפלל במנין הוא קיים במלואה בשלושת התפילות של היום.

אנחנו חברת נסיעות ולא חברה לתפילות

ולימים כבר עלה לגדולות ונעשה כמשגיח באחת הישיבות הטובות, ויהי היום והוא הוצרך לטוס לארצות הברית כדי לאסוף תרומות לישיבה, והוא שאל את חברת הנסיעות אם יש מנין במטוס לתפילות, אך הם ענו לו שהם חברה לנסיעות ולא חברה לתפילות, אבל אם הוא רוצה הם יוכלו לסדר לו טיסה שתעצור באמסטרדם בשעה שש בבוקר ויהיה לו שעתיים כדי להתפלל במנין, ואכן הרב הסכים ונסע לארצות הברית.

וכשירד הרב באמסטרדם בשעה שש בבוקר, עמד בכביש הראשי והתפלל לה' שיראה אותו איזה יהודי כי הזמן קצר, אך בעודו מהרהר והנה הוא רואה מכונית עוצרת לידו ובתוכה יושב יהודי ששואל את הרב לאן פניך מועדות? אמר לו הרב: אני מחפש בית הכנסת להתפלל במנין, אמר לו הנהג תכנס, בדיוק אני הולך להתפלל שחרית אני רק מקוה שיהיה מנין, וכשהגיעו לאותו בית הכנסת היו שמונה יהודים שמצפים למנין, והרב והנהג השלימו להם.

ואחר התפילה הנהג האדיב החזיר את הרב לשדה התעופה, והרב הגיע למקומו כראוי, אלא שהרב היה מוסיף ואומר: יושבים להם שמונה יהודים בבית הכנסת ומצפים למנין, מה עושה היושב במרומים מסדר להם אדם מארץ ישראל שיעצור לתחנת ביניים, וישלים להם את המנין, כי הם רוצים, ואם אנו נרצה משהוא מסויים כל החומות שחוצצות בינינו לבין הדבר יהפכו לנייר, ואם אנו לא נרצה גם חומות מנייר יהפכו לפלדה, הכל תלוי ברצון!

לתדהמת הרב אומר לו הכומר שהוא יהודי

(שם)
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה.

כבר הזכרנו בשם החיד"א שהגר אשר בקרבך רומז ליצר הרע, וכאן באה התורה הקדושה ללמדינו שאין פרווה בעבודת ה', אלא או שאתה למעלה למעלה או שאתה למטה למטה, ועד היכן אפשר לרדת למטה נראה מהמעשה הבא.

יום אחד מקבל הרב הראשי של צרפת טלפון, על הקו השני מדבר הכומר מהכנסיה ואומר לרב, דבר סתר לי אליך ואני מבקש שתבוא אלי בדחיפות. הרב נפגש עם הכמר ולתדהמת הרב אומר לו הכומר, תדע לך שאני יהודי ולא ידעתי יום מותי כי כבר זקנתי, ולכן אבקש ממך בכל לשון של בקשה שתגיד עלי קדיש בהלויה שלי.

הרב שעדיין היה המום אמר לכומר זו בקשה קשה, אבל בעוד כמה ימים אני עולה לארץ ישראל לימים ספורים, ואני ילך לרב גדול של היהודים הלוא הוא מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ואני אשאל אותו אם אפשר לומר קדיש בהלוייה לא יהודית ואחזיר לך תשובה.

אלא שלפתע הוא ראה שמרן הקדוש פורץ בבכי

ואכן כשהגיע הרב של צרפת לארץ הלך לביתו של מרן שליט"א ושאל אותו אודות הכומר שנתגלה כיהודי אם אפשר לומר עליו קדיש. אמר לו מרן שליט"א שיקח איתו עשרה יהודים ויתרחקו מהמקום של הכנסיה, ושם יגיד את הקדיש, והרב של צרפת הודה למרן וקם ללכת.

אלא שלפתע הוא ראה שמרן הקדוש פורץ בבכי, אמר לו הרב מדוע מרן בוכה, האם אמרתי דבר שלא צריך לומר? אמר לו מרן ואיך לא אבכה, יהודי שבא מזרעם של אברהם יצחק ויעקב "חי" כמו גוי כל ימיו, לא שבת ולא תפילין, לא טהרה ולא כשרות, והיהודי הזה הוא כמו אחי כי כולנו בניו של מלך מלכי המלכים, ואיך לא אבכה עליו שהגיע לתהום כה עמוקה ברוחניות. אלה הם גדולי ישראל שכואב להם על כל יהודי.

בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא עתידין ליהנות מזיו השכינה

(פכ"ח פמ"ח)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

מקשה רבינו משה אלשיך, וכי יתכן לומר שבגלל שהאדם שעבד את ה' אך לא בשמחה, יקבל תשעים ושמונה קללות כל כך קשות, והרי הוא סוף סוף עבד את ה', ובודאי שלעבוד את ה' בשמחה זה מובחר ביותר, אך בודאי שלא מגיע לו קללות?

ועונה הרב, שכך כוונת הקדוש ברוך הוא בתורה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, כלומר לא רק שלא עבדת את ה' אלוקיך אלא עשית עבירות ולא מצוות, ועשית את העבירות בשמחה ובטוב לבב, ועל זה מגיע לו כל הקללות הללו, כי אם לפחות עשית חטא ונשבר ליבך בקרבך אתה קרוב לתשובה, אבל להכעיס את ה' יתברך וגם לשמוח, זה נורא ואיום.

ומעשה בבחור שהגיע לאדמו"ר מלעלוב ואמר לו בלב נשבר ונדכה שהוא חטא והוא לא יודע איך הוא יוכל לכפר על החטא הנורא? אמר לו הרב: רבותינו ז"ל אמרו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא עתידין להנות מזיו השכינה מאוד ומראיהם יהיו כספירים, אלא שיש להבין אמר הרב, מדוע רבותינו הדגישו שלא טעמו טעם חטא, והרי אפשר לומר בפשטות שלא חטאו?

אלא כאן רמזו לנו חז"ל שגם אם חטאת כי היצר הרע התגבר עליך, אך מרוב הצער והבושה מאבא שבשמים לא הרגשת כל כך טעם בעבירה, זה נקרא שלא טעמו טעם חטא, ולכן זה שאתה מצטער ומתבייש אמר לו הרב, זה נקרא שלא טעמת טעם חטא.

וזה מה שאמר החפץ חיים לקנטוניסטים שהוכרחו לילך לצבא הרוסי למשך המון שנים, והמאכלים שם היו טריפות ונבילות, ומן הנמנע לא לאכול שם במשך שנים רבות, ולכן אמר להם החפץ חיים שגם אם אין ברירה וצריך לאכול מהמאכלים הלא כשרים שלפחות לא ילקקו את האצבעות שלהם ולא יראו תאווה יתירה לאוכל.

לעורר את החיצוניות ויעשה עצמו כאילו יש לו חשק

(שם)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכו'.

כל אדם שואף להיות שמח ומאושר תמיד ושלא יהיה לו שום צער וכל ימיו יחיה בנעימים. והשמחה האמיתית נמצאת במי שמקיים מצוות וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", אלא שלא תמיד האדם לומד ומתפלל בשמחה אלא בעצלות ובעצבות והוא מתפלל כמי שכפאו שד ולומד תורה כי הוא יודע שחייב ללמוד אבל כל רגע מסתכל על השעון מתי יגמר הסדר של הלימוד.

אדם כזה הוא מסכן גדול, כיון שהוא ירצה וישאוף לשמוח וכשהוא לא יקבל את זה מהתורה ומן המצוות, הוא יחפש את זה בשדות זרים למיניהם. וזה מה שהתורה רמזה לנו כאן "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה", כלומר איך האדם מגיע לעזוב חלילה את דרך הגן עדן ודרך החיים שזו התורה ובוחר בדרך המוות והגיהנום שזה העבירות, על ידי שאת המצוות הוא לא קיים בשמחה, ואדרבה נעשה עצוב בגלל שהוכרח לקיימן עד שלאט לאט יצא מדרך המלך.

ולכן העצה היעוצה היא לקיים את מה שאומר לנו דוד מלך ישראל (תהלים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". ועל ידי שהאדם מעורר את החיצוניות אזי גם הפנימיות מתעוררת, כך אומר המסילת ישרים (פ"ז) שאם למשל יש לאדם איזה טיול יפה בשעה שבע בבוקר, אין צורך לשכנע אותו לקום, אלא הוא קופץ לבד מהמיטה, או אם אדם שהודיעו לו שבזה הרגע הוא זכה במליון דולר ממילא הוא מקפץ ומרקד ושוכח את כל הדברים הקטנים, כי הפנימיות של האדם כלומר אם המחשבה של האדם מרגישה אושר ושמחה, אזי כל האברים והגידים נגררים והאדם שמח מאוד.

והוא הדין גם הפוך שאם האדם עצוב ואין לו חשק לא להתפלל חלילה ולא ללמוד תורה חלילה, מה יעשה? מגלה לנו הרמח"ל שיעורר את החיצוניות ויעשה עצמו כאילו יש לו חשק, ויתנדנד ליד הסידור או ליד הגמרא כאילו יש לו חשק, ומובטח לו שאחרי כמה דקות האש של השמחה תתחיל אצלו, וכמו שרואים גחלים עמומות והאדם בא ועושה להם רוח עם מניפה, בתחילה זה נראה חסר תועלת אך אחר כמה רגעים רואים לפתע את הגחלים מאדימות ואש להבה עולה מתוכם, כי זה כל האדם.

ולכן מובא בגמרא (ברכות ו:) שעיקר קיבול השכר של האדם שהולך ללמוד תורה, זה הריצה שלו לבית המדרש, שהריצה מראה על הרצון הגדול שלו והשמחה שלו לתורה, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, ב) "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", ואפילו בשבת קודש התירו לרוץ ללמוד תורה אפילו שאסור לרוץ בשבת לשאר דברים חוץ מלדבר מצוה. ומה שיעבור על האדם ישתדל תמיד להיות בשמחה כמו שנראה מהמעשה הבא.

המלך רואה אדם פשוט ומסביבו בניו ובנותיו הקטנים ואשתו והם שמחים מאוד

ומעשה שהיה כך היה, מלך אחד שחי לו באחת המדינות הגדולות בעולם החליט יום אחד להתחפש ולצאת לרחובות העיר ולראות איך האנשים הפשוטים מתנהגים ומה הם עושים, וכך היה, הוריד המלך מעליו את בגדי המלכות המכובדים ואת הכתר שבראשו ובמקום זה לבש בגדים פשוטים וזולים ויצא בשעות הערב לרחוב, ואכן אף אחד לא העלה בדעתו שזה המלך הגדול עם הבגדים הפשוטים האלו.

והמלך עובר ליד הבתים של האנשים, והנה הוא רואה אדם יושב בתוך בית פשוט ביותר, ומסביבו בניו ובנותיו הקטנים ואשתו והם אוכלים ושותים ושמחים מאוד ושרים להם שירים. התפעל המלך מאוד מן האיש הזה ונקש על הדלת כדי לראות מבפנים, והדלת נפתחה ובעל הבית הזמין אותו פנימה, ומיד הביא לו כסא שישב וכיבדו מן המאכלים הפשוטים, שהיו על השולחן. ושאל אותו המלך, האם זכית היום באיזו בשורה משמחת שאתה ככה שמח?

לא שמעתי שום בשורה משמחת, אבל אני מודה לה' יתברך על הכל, אני עובד במשך היום בתור עוזר נגר, ובסוף היום הוא משלם לי, ועם הכסף הזה אני קונה קצת אוכל ושתיה לבית וכולנו יושבים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל הטוב אשר גמלנו.

החגיגה הגדולה של אתמול חזרה גם היום

שמע המלך ונפרד מהם לשלום, אמר המלך בליבו עכשיו אני ינסה לראות מה יגרום לו שמחה, ולמחרת בבוקר יצא חוק מטעם המלך שאסור עד להודעה חדשה לשום נגר לקבל עוזרים, ואמר המלך בלבו שהיום בודאי לא יהיה לו סיבה לשמוח שהרי הוא לא יעבוד ולא יהיה לו כסף והוא לא יוכל לקנות אוכל.

ובשעות הערב המלך שוב החליף את בגדי המלכות ויצא לדרך לכיון הבית של אותו אדם, אך לתדהמתו החגיגה הגדולה של אתמול חזרה גם היום, ומיד המלך נקש על הדלת ובעל הבית ניגש ופתח לו את הדלת, וקיבלו בסבר פנים יפות וצירפו לסעודה השמחה, ואמר המלך לאיש, מהיכן היום הצלחת להשיג כסף והרי המלך אמר לא לקחת עוזרים לנגרים? אתה צודק, אמר האיש, אך אני הלכתי לנפח והוא קיבל אותי לעבודה, ובסוף היום הוא הביא לי את כספי, וברוך ה' לא חסר לנו ואל יחסר לנו.

נפרד ממנו המלך לשלום ואמר לעצמו, מחר אני יגזור לא לקבל עוזרים לשום עבודה ונראה מהיכן הוא יוכל לשמוח. ואכן כך היה, המלך הוציא כרוז שאסור לכל בעלי המקצוע למיניהם, נפחים, נגרים, סנדלרים לקבל עוזרים עד להודעה חדשה מטעם המלך. ובערב המלך הסיר מעליו את בגדי המלוכה והחליף לבגדים פשוטים וצעד שוב פעם לבית האיש העליז והשמח, ואמר בליבו שהיום בודאי לא יהיה לו על מה לשמוח.

אך שוב הופתע לראות את בני הבית יושבים מסביב לשולחן אוכלים ושותים, שרים ושמחים. ונקש על הדלת ובעל הבית קיבל אותו בנעימות וצירפו אליהם לשולחן, ושוב שאל המלך את האיש אמור נא לי איך השגת היום פרנסה, אני שמעתי שהמלך אסר לבעלי המקצוע לקבל עובדים? נכון, אמר בעל הבית, ואני הכרזתי שאני מתקן כלים שבורים ובאו כמה אנשים עם כלים ותיקנתי והרווחתי כמה פרוטות, וב"ה זכינו גם היום להסתופף סביב השולחן. שמע המלך והתפלא מאוד על חכמתו ושמחתו ואיך שהוא לא מתייאש ונפרד לשלום.

ניגש לבית האיש כשהוא בטוח בליבו שהיום לא יהיה לו מה לאכול

והלך לארמונו המפואר ושוב פעם למחרת, המלך הוציא כרוז שאסור לתקן כלים שבורים אצל אף אחד עד להודעה חדשה, ויהי בוקר ויהי ערב, והמלך שוב פעם עשה את התחפושת וניגש לבית של האיש כשבליבו הוא בטוח שהיום לא יהיה לו דבר מה לאכול.

אך מה רואות עיניו, שוב פעם כמו אתמול ושלשום, כל בניו ובנותיו ואשתו יושבים מסביב לשולחן, ושמחה על פניהם, והקיש בדלת ונכנס פנימה כשבעל הבית מקדמו בפנים מאירות, ושאל את האיש תסלח לי כל פעם שאני שואל אותך אבל אני מאוד סקרן איך היום הצלחת להשיג פרנסה והרי המלך אסר וגזר לא לתקן כלים שבורים?

אתה צודק, אמר בעל הבית, אני החלטתי ללכת להציע את עצמי שומר בארמון המלוכה ונתנו לי חרב ושמרתי בשער ובסוף היום ביקשתי את שכרי מהמנהל, והוא אמר לי שכאן לא משלמים כל יום רק בסוף החודש, ולכן הלכתי לנגר ונתתי לו את החרב היקרה לעירבון והוא נתן לי סכום כסף בהלוואה שיספיק לי עד למשכורת ואזי אני אחזיר לו את ההלוואה, ובינתיים החרב שלי מעץ ולא מברזל, ואף אחד לא רואה כי זה בתוך הנרתיק, וכך זכיתי גם היום לאכול ולשתות ולשמוח עם אשתי ובני ביתי, והמלך נפרד מהם לשלום.

רבונו של עולם מעולם לא הרגתי שום אדם

והנה למחרת המלך יוצא מארמונו ואמר למנהל שאחראי על השומרים יש לי אדם שצריך לצאת להורג, ואני רוצה לבחור את אחד השומרים שיהרוג אותו, לכן אני מבקש שתקרא לכל השומרים, ובינתיים השוטרים הביאו את הנידון למוות למקום המרכזי, והמלך ניגש לאיש העליז והצביע עליו ואמר לו אתה הוא זה שצריך להוציאו להורג, זו פקודה מהמלך. ניסה האיש להתחמק ולומר אבל אני מעולם לא הרגתי אדם איך אני יכול לעשות זאת, אבל המלך חייב אותו, אמר השומר רבונו של עולם, מעולם לא הרגתי שום אדם ומי יודע אם האדם שעומד כאן באמת מגיע לו גזר דין מוות, לכן אבא שבשמים אתה תקבע, אם מגיע לו מוות, החרב תהרוג אותו ואם הוא זכאי שהחרב תהפך לעץ, ותוך כדי דיבור הוא הוציא את החרב מהנרתיק ולתדהמת כולם הם ראו שהחרב עשויה מעץ ולא מברזל, ומחאו לו כפיים סוערות, ואחר כך המלך קרא לו לארמונו ואמר לו אני הוא זה שהייתי בא אליך כל ערב, ותמיד אביך שבשמים עוזר לך ואני אתן לך עושר גדול ותמיד תשאר שמח.

הנהג קצת חשוד בעיני והוא נראה לי מחבל

(שם)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וכו' ועבדת את אויביך.

ללמדנו שאם האדם לא עובד את ה' אלוקיו, אזי הוא עובד את האויב שזה היצר הרע, כלומר או שאתה עובד את ה' ומגיע לפסגת ההצלחה הרוחנית, או ההיפך שיורד לתהום חשוכה ועמוקה של יצרים ותאוות, וככל שיש לאדם נשמה יותר גבוהה אזי היצר מוכן לתת לו הרבה עולם הזה ותאוות, ובלבד שלא ילמד תורה, אבל אם האדם באמת רוצה, הוא יצליח לצאת מכל דבר ולהיכנס לתורה הקדושה, ולפעמים יש אדם שאומר לך שיש לו ספיקות באמונה, ואם כן מדוע ללמוד תורה ולעשות מצוות ואולי חלילה חלילה זה לא אמת?

על זה ענה רבי שלום שבדרון זצ"ל במשל לאדם שהיה מאוד ממהר להגיע למקום מסויים וחיכה בתחנה, והנה לפתע מגיע רכב ועוצר לידו ויורד טרמפיסט שישב בפנים, והנהג מזמין את האיש העומד בחוץ, אבל האיש שעמד בחוץ שאל את הטרמפיסט לסיבת ירידתו מהרכב האם זה המקום שהוא צריך או אולי יש סיבה אחרת? אמר לו הטרמפיסט, זה לא המקום שאני הייתי צריך לרדת אלא שהנהג קצת חשוד בעיני והוא נראה לי מחבל אבל אני לא בטוח, ואז שאל שוב האיש את הטרמפיסט אמור נא לי את כל האמת האם אתה בטוח או מסופק? אני מסופק. וקפץ האיש לתוך הרכב המסופק.

וכמובן שכל אדם נורמלי שנשאל אותו יאמר שהוא עשה דבר חמור ביותר והחיים שלו נתונים בסכנה גדולה, ואם כן שיש למסורת ישראל לא אחד ולא שנים, לא מאה ולא מאתיים אלא אלפי שנים של מסורת ממשה רבינו ותנאים ואמוראים ומי שהולך בדרך ה' זוכה לגן עדן וההיפך לגיהנום, וגם אם נאמר חלילה שזה ספק האם אדם נורמלי שותה כוס קולה שיכול להיות שיש בה רעל? וקל וחומר בזמנינו שמי שרק רוצה לדעת את האמת ילך לסמינר ויצא מכל ספק יש היום הוכחות ברורות.

הכמרים גערו בו ואמרו לו מי שיש לו אמונה אין לו קושיות

ומעשה שהיה בגוי שחקן קולנוע שהיה אמור לשחק באחד הסרטים בהצגה של כומר שנכנס ליער כדי ללמד את אנשי היערות את "דת" הנצרות ולהכניסם מתחת לכנפי הטומאה, אלא שהוא רצה להיות בקי בחומר והחל קצת ללמוד את דת הנצרות בספריהם, אבל הוא מצא קושיות בלי סוף והדברים סותרים את עצמם בצורה מוחשית, ולכן הוא פנה לכמרים ואמר להם את הקושיות שלו וציפה לקבל תשובות.

אלא שהכמרים גערו בו ואמרו מי שיש לו אמונה אין לו קושיות, והשאירו אותו מבולבל עד מאוד, ואז הוא שאל את עצמו איזה מין דבר זה, שאומרים לך להאמין בדבר שרואים סתירה ברורה, והוא סגר את הספרים שלהם, והחליט לפתוח את ספר התנ"ך היהודי ולמד, והיכן שהוא התקשה התקשר לרב יהודי ושאל ועל כל שאלה הוא קיבל תשובה, ולאט לאט הוא הבין בדעתו שהדת הזו היא אמיתית, והלך לסמינר כדי לחזק את הברגים של האמונה בבורא העולם ובדת היהודית, ושטח את כל ספקותיו ושאלותיו, ועל הכל קיבל תשובות נפלאות ביותר, והוא התגייר ונעשה לצדיק גדול.

אני לא מבקש אני מודיע שאני שומר שבת!

(פכ"ח פ"נ)
גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון.

מסופר על הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה הסטייפלר זצ"ל (אביו של הרב חיים קנייבסקי מבני ברק שיבדל לחיים טובים וארוכים) שבהיותו צעיר נחטף לצבא של הקוזקים, וכשהוא הגיע למפקד של הצבא אמר לו שכיון שאני יהודי, אני לא יכול לחלל שבת ולכן עבודות בשבת אל תתן לי. המפקד אמר לסטייפלר האם חשבת שהגעת לקייטנה, אתה נמצא בתוך הצבא, ותעשה מה שאומרים לך ולא מעניין אותי השבת שלך.

אבל הסטייפלר אמר לו אני לא גוי ואני יהודי, ואני לא מבקש אלא מודיע שאני שומר שבת. אמר לו המפקד הבה ונראה אם אתה באמת מוכן למה שאומר לך, אני אעביר אותך בין שתי שורות של חיילים קוזקים, והם יתנו לך מכות עם הרובה בבטן ובראש וברגליים, אם אתה עובר אותם אני אתן לך לשמור שבת האם אתה מוכן? בודאי שאני מוכן ענה הרב הצדיק.

ומיד המפקד קרא לחיילים הקוזקים ונעמדו בשני טורים עם הנשק שלהם והתכוננו לחבוט בו בכל כוחם, והרב עבר לפניהם והנשק הוטח בפניו ובבטנו והאכזרים הארורים לא ריחמו עליו, והוא עבר בשלום למרות שנפצע לא מעט אך בריא ושלם יצא לבסוף, ושמר את השבת קודש גם בצבא של הקוזקים.

כעבור חמש דקות אמר הרב שאפשר עוד חמש דקות

ואם אנו חושבים שנתנו לו לישון בשבת זו טעות, אלא הוא היה שומר, ופעם אחת הוא הגיע לשמירה בליל שבת לשמור שש שעות רצופות, והחייל הגוי ששמר לפניו שראה שהוא מגיע הוריד את מעיל הפרווה העבה מעליו והניחו על הענף של העץ והלך, כשהגיע הרב, השומר הגוי כבר התרחק, ולהוריד את המעיל העבה מן העץ זה אסור מדרבנן שמא יתלוש, אבל גם לשמור בלי המעיל זה בלתי אפשרי כי הקור גדול מאוד.

אך הרב אמר כי חמש דקות הוא יכול להתאפק וזה לא בגדר פיקוח נפש, והמתין חמש דקות, וכעבור חמש דקות אמר הרב שאפשר עוד חמש דקות, וכך עברו להם כמה וכמה חמש דקות שהפכו לשש שעות, והרב לא נגע במעיל, אלא שהוא נפגע בשמיעה בגלל זה, וכשהוא נפגש עם אחותו של החזון איש היא אמרה אחר כך לאחיה החזון איש שהוא לא שומע טוב, אמר החזון איש הוא לא שומע טוב אבל כולם עוד ישמעו אותו.

מכתב חתום בחותמת הנשיא עם קטר מיוחד לך ולמשפחתך "לחיות" בכבוד

(שם)
גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון.

בשואה הארורה ראינו איך הפסוק מתקיים והגרמנים שנראו נאורים ומתורבתים והולכים לאופרה ומרחמים על בעלי חיים אבל נתגלה פרצופם המבעית, גוי עז פנים במלוא מובן המילה, איך שהרגו וטבחו עשרות מיליוני בני אדם יהודים ולא יהודים, אנשים נשים וטף, והיה שם יהודי שהלשין על יהודים אחרים והיה לטובת הנאצים והם הביאו לו מה שהוא רוצה מאכלים טובים וכסף והוא הרשיע מאוד גם כלפי אחיו היהודים וגם כלפי אביו שבשמיים וכך במשך כל זמן השואה.

ולאחר מכן אמרו לו הגרמנים שהם מודים לו על כל פעולותיו, ולכן הם החליטו למנות אותו למשרה מכובדת ביותר עד יום מותו, והם הביאו לו מכתב חתום בחותמת הנשיא עם קטר מיוחד שיקח אותו לאושוויץ ואת כל משפחתו, ושם יקבלו את כל מבוקשם, והוא נפרד מהם והלך עם הקטר הוא ומשפחתו ובהגיעם לאושוויץ הוא ניגש למיפקדה והגיש להם את המכתב כשאינו מסתיר את גאוותו על רוע מעלליו שעשה לאחיו היהודים ותמך בגרמנים.

אלא שפתאום קם המפקד ונתן לו סטירה מצלצלת, ובעוד הוא עומד משתומם ונבהל אמר לו המפקד, תתכונן! אתה ומשפחתך עומדים לצאת להורג כי זה מה שהם כתבו במכתב עם החותמת, ואז הוא הבין כמה הם נאמנים, והנאצים ירו למוות בו ובכל משפחתו לקיים את הפסוק "גוי עז פנים".

המלך מחכה לך בחוץ

(שם)
גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן וכו'.

לפני כמה עשרות שנים היתה קהילה של יהודים באיטליה וביקשו שישלחו להם רב מאיזור ג'רבה כדי שיוכל לשחוט להם, ויוכלו לאכול בשר ועופות כשרים, ואכן שלחו להם רב גדול שישחט להם ויטפל בכל הענינים שקשורים לקהילה, ומי שלא ראה את זה בעין יפה אלו היו הגוים, שהבהמות היו שלהם, ומה שהרב היה אומר חלק היו מוכרים ליהודים במחיר יקר, ואת מה שלא חלק, אמר לגוים שיקחו הם.

ובליבם תיכננו איך להראות לרב שהוא טועה, ולכן אחד האנשים הגוים שהרבה מהבהמות היו שלו הכין תחבולה ולקח שני עגלים תאומים שדומים מאוד, והלך למלך של איטליה שגם קצת שיתף פעולה, וביקש ממנו שבזמן מסויים יקרא לרב למשך דקה אחת בין שחיטה לשחיטה, והביא את העגל הראשון לרב שישחט, והרב אמר שזה חלק למהדרין, ולפני שהמשיך לשחוט אמר לו האיש שהמלך בכבודו ובעצמו קורא לו בחוץ לאיזה ענין, מה לי ולמלך שאל הרב? אבל הלך מפני כבוד המלכות.

הבהמה השחוטה לא יכולה לברוח אבל אחד מכם יכול להחליף וזו הלכה פסוקה

ומיד הלך הגוי ולקח את העגל השני שהוא בעצמו שחט אותו, והחליף את העגל הטוב והניח את הנבילה במקומו, ואת הטוב הניח במחסן צדדי, ובינתיים כולם עמדו לראות אם הרב ידע מה נעשה, ולאחר כמה דקות חזר הרב ואמר להם שהבהמה הזו טריפה ואסורה באכילה כיון שזה נקרא בשר שנתעלם מן העין, וזו הלכה בשולחן ערוך (יור"ד סימן קיח ס"ו) שאם בשר היה ללא השגחה אפילו לרגעים ספורים זה אסור באכילה.

והאיש הגוי התחיל לצעוק על הרב ואמר לו מה זה הדבר הזה, אל תדבר שטויות וכי יש לבהמה השחוטה אפשרות לברוח? אמר לו הרב היא לא יכולה לברוח, אבל אחד מכם יכול להחליף וזו הלכה פסוקה, ואין מה לעשות. כולם עמדו נדהמים ונרעשים וראו איך ההלכה מכוונת לאמת, ואי אפשר לבלבל את היהודי, ומיד הגוי הזה הודה על האמת ואמר לרב תדע לך שאתה צודק ואני החלפתי את הבהמות והבהמה הכשירה נמצאת במחסן, והלך הגוי להביא אותה, אלא שהרב אמר לו ששגם זו טריפה שגם היא בשר שנתעלם מן העין, ובלית ברירה הבין הגוי שהרב צודק והוא הפסיד את שני העגלים.

ה' פתח לו את הקרקע והראה לו את הגהינם

(פכ"ח פכ"ב)
והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן וכו'.

כולנו שמענו על הספינה הידועה בשם טיטניק הגדולה ביותר בעולם ומפליגה במהירות יותר מכל הספינות, אלא שבטחו על הספינה שהיא בטחונית וחזקה, ובהפלגה לא המאה ולא העשרים אלא הראשונה כבר טבעה במצולות, כי ה' יתברך בעל הבית של העולם וככל שהאדם מתגאה יותר בכוחו או בחכמתו, דוקא זה מה שיפיל אותו.

וכמו שראינו באבשלום שנתגאה בשער שלו מאוד, ולבסוף כשרכב על הפרד ורדף אחרי דוד אביו נתקע שערו הארוך בעץ, והוא הוציא את חרבו כדי לחתוך את השער והקדוש ברוך הוא פתח לו את האדמה והראה לו את הגיהנום, כלומר שאם הוא חותך את השער הוא נופל ישירות לגיהנום, [ואפשר לומר שכיון שאבשלום היה נזיר עולם כפי שמובא בגמרא (מסכת נזיר ד:), אלא שכל שנה היה מותר לו לגזוז את שערו ולגדל אותו שוב לכל השנה, ובזכות המצוה הזו הוא יזכה לעולם הבא, ואם עכשיו הוא יחתוך את שערו הוא יעבור על נזירותו, לכן ה' ריחם עליו והראה לו את הגיהנום שלא יחתוך], ואז באו יואב בן צרויה וחייליו והרגו אותו.

וכן ראינו אצל גדעון שיצא עם שלושים אלף חיילים, והקדוש ברוך הוא אמר לו שיוריד מהם, מכיון שאם הם ינצחו, הם יגידו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, למרות שהם נלחמים נגד מאות אלפים, ואחרי שגדעון הוריד מהם נשארו עשרת אלפים, ואמר לו הקדוש ברוך הוא שזה עדיין הרבה, ושילכו לנהר לשתות ומי שיכרע על ברכיו זה מראה שהוא רגיל לכרוע לעבודה זרה ואותו הוא לא יקח, ומכולם בסופו של דבר נשארו רק שלש מאות שניצחו את המלחמה, וכל זה שלא יגידו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה אלא ההיפך "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא נותן לך כוח לעשות חיל", בין בחכמה ובין בגבורה בין בעושר ובין בכבוד ובכל דבר.

ומעשה שהיה ברבי חי טייב זצ"ל שבהיותו צעיר לימים היה מסתגר והוגה בתורה יומם ולילה, והיה כותב חידושים עצומים ונפלאים בלימוד תורתו, אלא שבאו השכינות ואמרו לאמו התמימה עד מתי הבן שלך ישב ויסתגר בחדרו וכי את רוצה שישתגע חלילה? הוא צריך להיות כאחד האדם ולצאת לעבוד, לכן תשמעי לנו, ברגע שהוא יצא לרגע מחדרו להתפנות וכדומה תקחי את כל הדפים של חידושי התורה ותשליכי לאש וכך מסתמא הוא יעזוב את זה ויצא לעבוד ככל האדם.

והאמא התמימה שמעה להם, ואכן כשיצא רבי חי טייב לרגע, נכנסה היא ולקחה את המחברות שלו עם חידושי התורה העצומים והשליכה הכל לאש. כשחזר הבן וראה את מה שנעשה, חשך עליו עולמו, שעמל של שנים שהגה בתורה ימים ולילות הלך לטמיון, אבל כמובן שגם להרים קול על האמא או אפילו לשאול אותה למה ומדוע החרבת עלי את עולמי, רבי חי לא שאל, וקיבל בשתיקה את הגזירה הקשה מכל.

לפתע נכנס אדם פשוט מאוד ואפילו היה לו בוץ בנעליים

ומעשה בשליח מארץ ישראל שהיה תלמיד חכם עצום שהלך לאסוף כספים מטוניס, וכשהגיע לשם היה בדיוק ברית מילה שהיתה אמורה להתקיים באותו יום לאחד מעשירי המקום, אבל אבי הבן אמר שהוא לא מוכל להתחיל עד שלא יגיע רבי חי טייב.

השליח מארץ ישראל חיכה גם בסבלנות, ולפתע נכנס אדם שנראה פשוט מאוד ואפילו היה לו בוץ בנעליים, והשליח רואה שכולם נעמדו דום עד שהרב התיישב, והרב לא רק שנתיישב אלא גם נמנם כשרגליו עם הנעליים הבוציות נוגעות במפה הלבנה, והשליח רצה להזיז את רגליו מהמפה, אלא שראה את זה רבי ישועה בסיס אחד מגדולי אותו דור, ואמר לו אל תשחק באש, אל תיגע, אתה מסכן את החיים שלך, ובתוך זמן קצר רבי חי טייב התעורר, והברית מילה התקיימה כראוי.

ובינתיים רבי חי טייב ישב עם רבי ישועה בסיס, והחלו לדבר בדברי תורה ישב השליח והקשיב, ובתחילה הוא הבין את הדברים, אך לאט לאט הוא ראה שהדברים קשים לו להבנה, ואז פנה אליו הרב חי טייב ושאל אותו שאלה, אמר לו השליח אני אלך לשירותים בחוץ ואחזור, והשליח התפלל לה' שישלח לו את אליהו הנביא ויסביר לו את התשובה, ואכן כך היה, וחזר השליח ואמר לרבי חי את התשובה, ורבי חי שאל אותו שוב פעם שאלה, ואמר לו השליח אני אצא בחוץ יש אויר טוב ואפשר להתרכז, ושוב ביקש מהקדוש ברוך הוא שישלח לו את אליהו הנביא וכך היה, וחזר השליח למקום ואמר לרב את התשובה.

אל תצא גם אליהו הנביא לא ידע את התשובה

והרב שאל אותו שאלה נוספת, וכשהתכונן השליח לצאת שוב, אמר לו רבי חי טייב, אל תצא כי הפעם גם אליהו הנביא לא ידע את התשובה, ואמר לו הרב כשהשליח עומד המום מרוח הקודש שלו שהתורה נקנית בעמל וביגיעה וגם הוא עצמו יגע בעשר אצבעותיו כדי לזכות לתורה, ואם הוא גם יתייגע הוא גם יזכה, והשליח קיבל את הדברים ולקח את הבוץ של הנעליים של הרב לקיים את המשנה והוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים.

והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם

(פכ"ח פנ"ג)
ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך וכו'.

כידוע שבכל קללה מוסתרת גם ברכה גדולה וכאן רמוז מה שנאמר (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

וכאן נרמז, אומר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלפעמים ההורים שוגגים ולא הולכים כל כך לפי התורה הקדושה אבל מקבלים מתנה שאין כמוה בעולם, והבן או הבת או שניהם ביחד חוזרים בתשובה וחוזרים לאביהם שבשמים, אלא שיש להם בעיה כי עדיין ההורים לא מפרידים כל כך בין בשר לחלב, או שלא אוכלים עדיין בשר חלק, וההורים מאוד רוצים שבניהם יבואו אליהם וגם הבנים מאוד רוצים לבוא, ולכן מכשירים את הכלים וקונים בשר חלק לכבוד בניהם ובנותיהם היקרים, ועל זה הפסוק רמז "ואכלת בשר בניך ובנותיך" כיון שהם עשו תשובה.

ועבדום וגם עינו אותם להוציאם מהר ממצרים

(פכ"ח פס"ט)
והשיבך ה' מצרים באוניות וכו'.

מובא בגמרא (ברכות ט:) אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב ושמלות. כלומר תגיד לבני ישראל שישאילו מהמצרים כדי שלא יאמר אותו צדיק שזה אברהם אבינו "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, אבל "ויצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם, ולכן תגיד להם שיצאו ברכוש הגדול, אלא שלא מובן שהרי אם הקדוש ברוך הוא הבטיח, הוא צריך לקיים, בין אם אברהם יגיד או שלא יגיד?

אלא מובא מחלוקת בגמרא לגבי הפסוק איש כי יקלל את אביו ואת אמו חייב מיתה, האם זה גם אביו וגם אמו, או רק אחד מהם, ולהלכה נפסק שזה אחד מהם, כי האות ואו של ואת אמו זה חוצץ, וכאילו כתוב את אביו או את אמו, ולפי זה מה שה' יתברך אמר לאברהם אבינו "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כאילו כתוב או, זה שהקדוש ברוך הוא ידין את הגויים, או שיצאו ברכוש גדול, כיון שהאות וא"ו של "ואחרי" זה כמו המילה או, וממילא אין להקדוש ברוך הוא חובה להוציאנו ברכוש גדול.

אבל אמר למשה רבינו תגיד להם שיצאו ברכוש גדול, כי אחר כך אברהם אבינו יגיד לי מדוע ועבדום וענו אותם קיים בהם, והרי זה גם כן או ועבדום או וענו אותם, שהרי האות ואו של המילה וענו זה חוצץ, ומה הסיבה שקיימתי בהם את שניהם גם ועבדום וגם וענו אותם, כי אמרתי ארבע מאות שנה, ורציתי לקצר את התהליך והורדתי מאה ותשעים שנה והם היו רק מאתיים ועשר שנה, כדי שלא יכנסו חלילה לשער החמישים (מפי הרב שלמה לוינשטיין).

ואפשר לומר על פי זה שאם חלילה עושים עבירות וחוטאים, עלול האדם לשוב למצרים, כי מטרת יציאת מצרים לפני הזמן כדי שנקבל את התורה ונצא משער החמישים, אבל אחר שהאדם נטמא בעבירות ושכח מיציאת מצרים, צריך להחזיר אותו קצת לשם כדי שיחזור בתשובה.

אל תחכה לצרות כדי לחזור בתשובה

ולפעמים אנו רואים אדם שהולך בדרך לא נכונה ומרחיק עצמו מן השבת ומקדושת התורה אף על פי שיש לו אמונה טהורה בה' אחד ושמו אחד, וכששואלים אותו מדוע אתה לא חוזר בתשובה? הוא עונה וכי מה רע לי שאני יחזור בתשובה, אם יהיה רע אני יחזור בתשובה, אבל בינתיים טוב לי, אדם כזה הוא בעצם מזמין צרות, כי הוא אומר להקדוש ברוך הוא אתה רוצה שאני ישוב אליך תן לי מכות, הבה לי צרות, בעיות ומחלות חלילה, וזה מה שהפסוק רומז "והשיבך ה' מצרים באניות", שמצרים זה לשון צרות, ואז והשיבך ה' בתשובה, ואיך? במצרים, על ידי צרות, לכן יהיה האדם חכם וישוב אל ה' בלי צרות, כי זה התשובה המעולה ביותר.

ומעשה בזמנינו בנהג מונית שהסיע איזה אדם למקום מסויים, ובדרך החלו לדבר, ובתוך כך אומר הנוסע לנהג אני לא יודע מה קרה לבן שלי הוא חזר בתשובה וכבר לא בא איתנו לחוף הים בשבת, וגם ביום רגיל אם זה מעורב הוא לא בא, והוא רוצה שנכשיר את הכלים ונטבול אותם במקוה, והוא בעצמו מוכן לעשות את זה.

שני החיילים החליטו לומר שמע ישראל כשדמעות בעיניהם שהכל יצליח

איך הוא חזר בתשובה, שאל הנהג? הוא חייל בצבא ולפני כמה ימים באמצע השמירה הוא רואה פתאום שיש איזה דבר שמסובב אותו והוא מסתכל ורואה שזה נחש מסוכן מאוד, והוא ידע שבמצב כזה אסור לזוז, והמתין כך עד שבא החייל שצריך להחליף אותו בשמירה, ואמר לו שיש עליו נחש והוא לא יודע מה לעשות כי אם הוא יזוז הנחש עלול לתקוף אותו, והברירה היחידה שנשארה זה לכוין עליו את הנשק ולירות בו, אלא שזה סכנה לחייל שבטעות הכדור עלול לפגוע גם בו.

ולמרות ששניהם לא דתיים החליטו לומר את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כשדמעות בעיניהם ומבקשים מאב הרחמים שהכל יצליח, ואז ניגש החייל בזהירות, וכיוון את נשקו ורוצץ את ראשו של הנחש כשלחייל ברוך ה' לא קרה מאומה ברוך פודה ומציל, וזה מה שגרם לבן שלי לחזור בתשובה שלימה, אמר הנוסע. אמר לו הנהג מונית אני מתפלא עליך מאוד שאתה כועס על בנך, והרי ה' הציל אותו ממוות וגם אתה צריך לחזור בתשובה שהרי קיבלת את הבן שלך במתנה (בשם הרב יצחק פנגר).

אלה דברי הברית!

(פכ"ח פס"ט)
אלה דברי הברית וכו'.

אומר דוד המלך בתהלים (כז, א) "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי" וכו', והסבירו המפרשים שכוונת דוד המלך שאומר בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, שהבשר רומז למה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, שזה חותם ברית קודש, וקמים על האדם מרעים וצרות ואויבים, כל זה בגלל שהוא לא שמר על קדושתו ועיניו כראוי.

וכן כאן בסוף התשעים ושמונה קללות, הקדוש ברוך הוא רומז לנו מדוע חלילה עלולים לבוא לאדם הקללות הנוראות הללו? והסיבה, אלה דברי הברית, שזה נובע מחוסר קדושה וצניעות, אבל אם האדם נזהר ושומר על עצמו, הוא זוכה לכל הברכות שנאמרו בתורה הקדושה, וקל וחומר בזמנינו שזה קשה שבעתיים ואם נרצה אין זה אגדה.

מה ההבדל בין רבי יוחנן לריש לקיש?

(שם)
אלה דברי הברית וכו'.

מובא בגמרא ברכות (ה.) אמר רבי יוחנן כל מי שיש לו יסורין נמחלין לו כל עונותיו, קל וחומר משן ועין, שאם האדון שלו נתן לו מכה והוריד לו שן או עין, אזי העבד יוצא לחירות, אם כן קל וחומר ליהודי שיש לו יסורין בכל גופו ולא רק אחד מאבריו שודאי שיטהרו את כל גופו.

אבל ריש לקיש לומד שיסורין מכפרין את כל העונות מהפסוק שלנו בגזירה שוה נאמר ברית במלח (ויקרא ב, יג) "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך", ונאמר אצלינו בסוף היסורין והקללות "אלה דברי הברית", מה המלח ממתק ומכשיר את הבשר לאכילה, גם היסורין מטהרים ומכשירים את האדם מכל עונותיו.

ולכאורה מה המחלוקת ביניהם, והרי סוף סוף שניהם מודים שהיסורים מכפרים את כל העונות? אלא שלפי דברי רבי יוחנן שאמר שלומדים זאת מעבד כנעני שהורידו לו שן או עין, צריך שהאדון שלו יעשה זאת, אבל אם זה אדם זר הוא לא משתחרר, ממילא כשהאדם מקבל יסורים בעולם הזה, הוא צריך להאמין ולהבין שזה מהאדון שלו, כלומר מבורא עולם שמענישו על עוונותיו, ורק אז מתכפרים לו עוונותיו, אבל אם הוא חושב שזה השכנים שמצערים אותו או אשתו שצועקת, והוא לא מבין שבורא העולם עומד מאחורי כל זה, אומר רבי יוחנן שזה לא מתכפר.

אבל ריש לקיש לומד זאת מהמלח שמכשיר את הבשר, וזה לא משנה מי הניח את המלח על הבשר והעיקר שהמלח יוריד את הדם, ואם כן גם ביסורין אומר לנו ריש לקיש שעצם היסורין מכפרין, וגם כאשר הוא לא מבין שזה מבורא עולם, והשאלה היא כמו מי הלכה?

ואם נחזור לבני ישראל במצרים שנאמר שם (שמות ו, ה) שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, כלומר בני ישראל מתייסרים ומשועבדים במצרים, והם חושבים שהמצרים מעבידים אותם בפרך ואינם מבינים שזה ממני כדי לכפר להם, ואף על פי כן ואזכור את בריתי, שנאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, וכמו שהמלח מכשיר את הבשר כך היסורין מטהרים את האדם מעוונותיו.

אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ

(פכ"ט פ"ח)
ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון.

אומרת הגמרא (ע"ז יט.) בשלשה מקומות כתוב שהאדם שעוסק בתורה הוא מצליח ובכל עסקיו ירויח, כתוב בתורה וגם בנביאים וגם בכתובים, בתורה זה הפסוק הזה שאומר למען תשכילו (שפירושו תצליחו כך אומר התרגום) את כל אשר תעשון, ובנביאים (יהושע א, ח) נאמר אצל יהושע בן נון, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל וכו' כי עמך ה' אלוקיך בכל אשר תלך, ובכתובים (תהלים א, יא) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' כי אם בתורת ה' חפצו והיה כעץ שתול על פלגי מים ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.

ואם יש לנו הבטחות כאלה, גם הצלחה גם שמירה וה' לא עוזב את האדם שעוסק בתורה כי עמך ה' אלוקיך בכל אשר תלך, איך אפשר להפרד מהתורה כי הפורש מן התורה מתחבר לשטן, ואפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול אם הוא עם הארץ. וכל העולמות כולם עומדים על התורה ואם רגע אחד מאז מתן תורה היה רגע בלי תורה, העולם היה חוזר לתוהו ובוהו, ומי שעוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונותיו, וגדולה תורה יותר מכל הקרבנות ומכל התפילות, וכמה חשוב האדם שאפילו רק לומד קצת.

אתה נחשב בשמיים לגנרל בתורה

ומעשה שהיה בנהג מונית שהסיע את הרב הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל המכונה הסטייפלר, ובאמצע הנסיעה שואל הרב את הנהג מונית האם אתה קובע עיתים לתורה? השפיל הנהג את עיניו מול כבוד הרב וענה בבושה, אני אמנם הולך לשיעור תורה כל יום בשעה תשע בערב עד לשעה עשר, אלא שאיך שאני פותח את הגמרא, העיניים שלי נעצמות, וכשמגיע רבי חנניא בן עקשיא אני מתעורר, מסתמא זה לא נחשב לכלום, אבל באמת שאני עייף מאוד.

אבל הנהג שמע את הלוא יאומן, הסטייפלר אמר לו אשריך כל הכבוד, אתה מוכן להניח את הרכב בחניה לשעה שלימה למען כבוד התורה, אתה נחשב בשמים לגנרל בתורה, זה שאתה נרדם זה לא בכוונה אתה קצת אנוס, ותמשיך ללכת לשיעור, אתה חשוב מאוד בשמיים.

מה היה כתוב בקמיע הפלאי??

(שם)
למען תשכילו את כל אשר תעשון.

כל ההצלחות וההצלות זה סביב התורה, והאדם לא יודע כמה הוא זוכה ומזכה רק בגלל שיעור קטן של תורה, וקל וחומר שיעור גדול, וכבר הזכרנו שרבי יואל סירקיש בעל ספר הבית חדש ביקשו ממנו לכתוב קמיע לחולה שהיה בסכנת חיים, וכתב הרב קמיע והניחו את זה על החולה, ובאותו רגע החולה קם מחוליו ונעשה בריא, ולקחו את אותו הקמיע והניחו אותו על כל החולים שהיו בסכנה וכולם קמו מהחולי שלהם ונעשו בריאים.

וכשפתחו את הקמיע לבסוף ראו שהיה כתוב שם בערך בזה הלשון: רבונו של עולם יהי רצון שתרחם על החולה ותרפא אותו בזכות העמל שלי בתוספות במסכת בבא בתרא בדף פלוני. וכמה הב"ח מסר נפש על התורה אפשר לראות מהמעשה הבא.

מדוע אתה יושב לבדך?

הב"ח היה כידוע חמיו של הט"ז רבי דוד סגל בעל טורי זהב, ופעם אחת הוא הגיע לעירו של הט"ז וכולם יצאו לכבודו וכבדוהו בכבוד גדול, וכשהגיע הב"ח לבית המדרש דיבר עמהם דברי תורה, אלא שהיה שם אברך אחד שישב בפינה ולמד ולא ניגש כלל לכבד את הב"ח ולשמוע ממנו דברי תורה. שאל הב"ח את החתן שלו מדוע האברך הנ"ל מתרחק ממני? ניגש הט"ז אל האברך ושאל אותו מדוע אתה יושב לבדך ולא ניגש אל הב"ח?

התיקון שלך בעולם הזה יגמר ברגע שהספר יצא לאור

אמר לו האברך כיון שהב"ח מנודה מן השמים ואם נידו אותו מן השמים, איך אתקרב אליו? מי אמר לך שהוא מנודה מן השמים? שאל הט"ז, אמר האברך כיון שבאמצע הדרך בדרכו לכאן עצרו אותו שני אנשים וביקשו ממנו שיעשה להם דין תורה וכשהרב ירד מן הכרכרה נתברר לו שזה היה ממש על פרוטות אחדות, ואמר להם בשביל זה עצרתם אותי וגרמתם לי ביטול תורה, תסתדרו ביניכם אמר הב"ח והמשיך בדרכו, ועל זה נידו אותו מן השמים.

ואם אתה לא מאמין אמר האברך שלא היה אלא רבינו הגאון רבי יעקב שפירא בעל ספר מגלה עמוקות, תשאל את הב"ח, והב"ח אכן אמר שזה נכון, ועשו לו התרה על הנידוי והכל הסתר. וכיון שהב"ח ראה שמדובר באברך קדוש, נתן לו את ספרו הב"ח על כל הארבעה טורים שיעיין בו לפני שהוא מדפיס אותו ויאמר לו אם יש מה לתקן.

ואחר שבוע ניגש הב"ח אל האברך הקדוש וביקש ממנו את הספר, אלא שהאברך אמר שהוא רוצה את הספר לעוד חודש, וכן אמר לו גם כשנגמר החודש, עד שהב"ח שאל את האברך מדוע אתה מסרב לתת לי את הספר, תגיד לי מה פסול בספר אני אתקן, ואם צריך לגנוז את הספר אני אגנוז אותו, אבל מדוע הרב מעכב את זה אצלו.

אמר לו האברך, הספר מצויין ולא חסר בו כלום, ואם אתה רוצה אני אתן לך אותו, ושמח הב"ח עד מאוד ולקח את הספר והלך לבית הדפוס ואמר למדפיס שיזדרז בהדפסתו, אלא שהגיע למדפיס בעל המגלה עמוקות, ואמר למדפיס אני מצוה עליך לא להדפיס את הספר, ואחר כשבועיים מגיע הב"ח לבית הדפוס ושואל את המדפיס מה קורה עם הספר, אמר לו המדפיס שבעל המגלה עמוקות אסור עליו להדפיס את הספר והוא לא יכול לסרב לו, ניגש מיד הב"ח שוב פעם אל המגלה עמוקות והתחנן שיאמר לו מדוע הרב מתנגד לספר ואם יש בו בעיה אני אתקן.

אמר לו בעל המגלה עמוקות הספר שלך טוב מאוד, אלא שהתיקון שלך בעולם הזה יגמר ברגע שהספר יצא לאור, ולכן אני רוצה שתאריך ימים ורק בעוד כמה שנים תוציא את הספר לאור. כשמוע הב"ח את דברי המגלה עמוקות אמר לו אם זה הבעיה לא איכפת לי להיפטר מן העולם, את כל חיי השקעתי בספר הזה והעיקר שהספר יצא לאור. אמר לו בעל המגלה עמוקות אם כך אתה יכול להדפיס, ואכן הספר החל להיות מודפס, וכבר למחרת נפטר הב"ח לעולם שכולו טוב אחר שמסר נפשו על התורה הקדושה.

---

פרשת נצבים

---

הם התגוררו בלי ארון מטבח ובלי מטבח

(פכ"ט פ"ט)
אתם נצבים וכו'.

בכל מצב בכל גיל האדם צריך להיות יציב בעבודת ה' וגם אם חלילה המצב הרוחני והגשמי שלו לא כראוי תמיד יסתכל מה יש לו, ואת הדברים שחסרים לו, לא יחשוב על זה כלל. וכמו שהגמרא (סנהדרין כ:) אומרת על שלמה המלך עליו השלום שבתחילה היה מלך על כל העולם כולו, ואחר כך רק על ארץ ישראל, ואחר כך רק על ירושלים, ואחר כך רק על ביתו, ולאחר מכן רק על מטתו, ולבסוף רק על מקלו.

וכוונת הגמרא לרמוז לנו את חכמתו ויציבותו של שלמה המלך שאפילו שבתחילה הוא היה מלך על כל העולם ולאט לאט ירד מגדולתו עד שאפילו מביתו הסתלק ונשאר לו רק מקלו הוא לא הסתכל מה חסר לו אלא אך ורק מה עכשיו וכיוון שעכשיו הוא מולך על ירושלים ואחר כן ביתו וכו' זה נתן לו שמחה.

וזה מה שהיה גם עם רחל בתו של כלבא שבוע שהתחתנה עם רבי עקיבא ואביה נדר לא ליתן לה אפילו אגורה שחוקה והיתה צריכה לגור עם רבי עקיבא לא בוילה מפוארת וגם לא בבית של עמידר אלא במערה בלי ארון מטבח ובלי מטבח, בלי מקלחת ובלי כלום, והדבר היחידי שהיה להם זה קש כדי להתכסות בלילה מפני הקור או החום.

ואיך מנחמים אשה שהיתה רגילה לגור בבית מפואר עם שטיחים מקיר לקיר ומשרתים ושמיכות פוך יקרות ומטבח אמריקאי, הקדוש ברוך הוא שולח את אליהו הנביא בדמות אדם רגיל ואומר להם אם יש להם קצת קש להלוות להם כי נולד להם בן ואין במה לכסות אותו, ונתנו לו קש ואמר רבי עקיבא לאשתו את רואה יש כאלה שאפילו קש אין להם.

הוא היה שמח ומאושר על כל רגע שהוא חי

ומעשה שהיה ביהודי בשם רבי מאיר מארצות הברית, שכבר בגיל ארבע היה משותק בשתי רגליו ולא היה יכול ללכת אפילו צעד אחד ואפילו לעמוד ולהשען על רגליו בעזרת קביים לא היה מסוגל, משום כך היה נאלץ להיות מרותק לעגלת נכים כל ימי חייו. בנוסף לשיתוק סבל רבי מאיר מבעיות בריאותיות נוספות, והוריו נפטרו במשך המחצית הראשונה לימי חייו, כך שרוב ימי חייו היה גלמוד ללא הורים ולא משפחה.

במשך עשרות שנים הביעו גדולי הרופאים את תמיהתם כיצד חי רבי מאיר את חייו, אחד מרופאיו קבע נחרצות שמבחינה רפואית לא תתכן שום אפשרות ואין סיכוי כלשהוא שרבי מאיר יעבור את גיל הארבעים. אך רבי מאיר חי כעשרים ושמונה שנים לאחר גיל הארבעים, ונפטר ממחלה שלא היתה קשורה במישרין למצבו הכללי, ואיך זה קרה? פשוט מאוד, רבי מאיר לא נפל לאומללות ולמרירות, לא קינא בזולת שיכולים ללכת ולרוץ והוא צעד אחד לא יכול לעשות.

לא היה לו חוסר רצון לחיות אלא אדרבא שמח ומאושר היה על כל רגע שהוא חי היה סבלן ושקט ומלא תקוה ועידוד, שמח בשמחת הזולת כבשמחתו ממש, ותשוקת החיים שלו היה עצומה, פניו קרנו תמיד מאושר והשמחה לא זזה ממנו בכל מצב בכל זמן היה שמח ושבע רצון.

והשאלה הגדולה איך במצב כמו שלו הוא הצליח לשמוח?? התשובה לכל זה היא התורה שעליה נאמר (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. תורת ה' תמימה משיבת נפש. יראת ה' טהורה עומדת לעד. מצות ה' ברא מאירת עיניים. לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. שאפילו שדוד המלך הוא מלך ישראל ולא חסר לו שום דבר הוא אומר שאם לא היתה לו תורה אזי חלילה הוא אבוד, ואם כן מה יענה אדם שהוא לא מלך ואין בו תורה האם יש לו סיכוי להיות מאושר באמת? לעולם לא.

המונית שלו עובדת כל השנה חוץ מיום הכיפורים

(שם)
אתם נצבים וכו'.

אתם זה עם ישראל הקדושים למרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו מנסים להשמידנו, אבל הם כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד ומה הסיבה? והיא שעמדה לאבותינו ולנו. והיא זהו התורה הקדושה.

ומעשה בזמנינו ברב הגאון ראש ישיבת אור החיים רבי ראובן אלבז שליט"א שהחליט לפתוח תלמוד תורה קטן בעיר בית שמש ושלח לשם כמה אברכים שיטפלו בענין ואחר כמה שבועות מתקשר אחד האברכים לרב אלבז ושואל את הרב הגיע לכאן אדם שרוצה לרשום את הבנים שלו לתלמוד תורה אלא שיש בעיה כיון שהוא נהג מונית מפורסם בבית שמש שהמונית שלו עובדת כל השנה כולל שבתות וחגים חוץ מיום הכפורים האם לקבל את בניו או לא?

אמר להם הרב בודאי לקבל אותם אבל תנו לי לדבר רגע אחד עם הנהג מונית, והנהג ניגש לטלפון והרב שאל אותו מה גרם לו לעשות את המעשה הזה ולהוציא את בניו מהבית ספר הממלכתי ולרשום אותם לבית ספר חרדי, והרי אתה בעצמך לא בדיוק דתי? מה אומר ומה אדבר ענה הנהג ואמר לרב, יש לנו בשכונה שני ילדים שובבים נוראים מרעישים כל הזמן שוברים והורסים כל דבר ואני כמה פעמים רציתי כבר לעבור דירה בגללם ומשום מה לא עברתי.

הם היו אצל פסיכולוג או פסיכיאטר

והנה לפני שבוע ראיתי פתאום את הילדים הללו הולכים בשקט ולא מרעישים ומתנהגים כראוי, שאלתי את אשתי מה קרה להם הם היו באיזה טיפול אצל פסיכולוג או פסיכיאטר והם שותים כדורים שנעשו כאלה רגועים? אבל אשתי אמרה לי מה פתאום פשוט מאוד באו כמה רבנים ופתחו כאן תלמוד תורה והאמא שלהם לקחה אותם לשם ומאז הם השתפרו לטובה, וכל יום אמא שלהם באה אלי ומספרת לי איך לומדים שם כיבוד אב ואם ודרך ארץ והילדים שלה מפרחחים הפכו לפרחים כי ירדה האות ח' שרומזת לחטא.

ואני אמר הנהג מונית לא האמנתי ואמרתי שאני חייב לראות מקרוב, ואיך יכול להיות ילדים שכל כך מופרעים אפשר לשנות אותם בכמה שיעורים זה נראה לי תמוה, כנראה הם מקבלים כדורים, לכן נסעתי לתלמוד תורה החניתי את המונית בצד ונכנסתי לתלמוד תורה וחיכיתי להפסקה לראות מקרוב ואכן אני רואה את הילדים עם כיפה על הראש וציצית בבגדיהם ומתנהגים בדרך ארץ נפלאה ואמרו לי שלום בענוה והבנתי שאשתי צודקת וזה כוח התורה הקדושה.

ומיד נסעתי הביתה ואמרתי לאשתי את צודקת התלמוד תורה הזה הוא משהוא מיוחד וגם את הבנים שלנו אני לוקח לשם, ואשתי לא הסכימה ופחדה שלא יהיו חרדים. אמרתי לה אני רוצה קודם כל שיהיו בני אדם וילמדו מוסר ודרך ארץ וכיבוד אב ואם, ואם אנחנו לא דתיים לא נמנע גם מבנינו את הדרך הנכונה ושיראו וידעו, ולכן כבוד הרב אמר הנהג מונית הבאתי אותם לתלמוד תורה, הרב התרגש מדבריו של הנהג מונית ואמר לו אין לך מה לדאוג אנחנו נשתדל לחנך את בניך בדרך הנכונה.

הרב החליט לעשות כנס של כל ההורים

ואכן כך היה אלא שבמקום תלמוד תורה קטן זה הפך להיות אחד התלמודי תורה הגדולים בארץ והגיעו כבר מאות תלמידים שרובם מבית שאינו כל כך שומר תורה ומצוות, והרב אלבז לא התכונן לכמות תלמידים שכזו והחובות בגלל ההוצאות המרובות בתלמוד תורה הלכו וגדלו עד שהרב הגיע לחובות של מאתיים אלף דולר, והרב החליט לעשות כנס של כל ההורים של הילדים ולא אמר להם על מה ולמה הם נאספים? והגיעו בערך שמונה מאות אבות ואמהות הגברים למטה והנשים למעלה בעזרה.

והרב אמר להם כך, רבי שמעון העמסוני ויש אומרים רבי נחמיה העמסוני דרשו את כל המילה את שכתוב בתורה ואמרו שזה בא לרבות עד שהגיעו לפסוק את ה' אלוקיך תירא ופרשו, שהרי חלילה צריך לירא מעוד מישהו חוץ מבורא עולם וממילא כמו שהמילה את הזו לא באה לרבות גם כל שאר האת שכתוב בתורה לא בא לרבות (עד שבא רבי עקיבא ולימד שאת בא לרבות תלמידי חכמים) אבל כשתלמידיהם שאלו אותם ומה נעשה עם כל הכתבים והאתים שדרשתם? אמרו החכמים כשם שקיבלנו שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה.

וכאן הרב פנה לכל הקהל הקדוש שהיה במעמד הנשגב ואמר להם אני חשבתי לפתוח תלמוד תורה קטן עם חמש עשרה או עשרים תלמידים ואני יוכל לעמוד בתשלום אבל עכשיו שנוספו ונתקבצו מאות תלמידים, כשם שקיבלנו שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה ואני חייב לסגור את התלמוד תורה ולפתוח רק בצמצום כי אני שקוע בחובות גדולים של כמאתיים אלף דולר.

הילדים היו זורקים עלי נעליים ובקבוקים

הרב חשב לתומו שכאן זה יגמר ויבינו אותו כל ההורים אבל לפתע הרב שמע צעקות ובכיות נוראות אם זה מהגברים ועוד יותר מהנשים ואמרו לרב אתה הצלת את הילדים שלנו ואנחנו לפני שפתחת את התלמוד תורה הזה, הילדים היו זורקים עלי נעליים ובקבוקים אמרה אשה אחת ומאז שהתלמוד תורה הזה קיים איזה ילדים טובים הפכו להיות והצטרפה אליה חברתה ואמרה שהחיים שלה היו מעין גיהנם לפני שהיא שלחה את הילדים שלה לתלמוד תורה הזה, אבל מאז שהילדים לומדים בתלמוד תורה זה מעין גן עדן ובתוך כך הורידו הנשים מעליהן תכשיטים רבים של זהב וכסף עגילים ושרשראות וצמידים כדי ליתן לרב, והרב לא לקח ואמר להחזיר להם והוא לא סוגר את התלמוד תורה וה' יעזור.

ובתוך כך ניגש לפתע לרב איזה יהודי עם כיפה על הראש ואמר לרב, הרב זוכר לפני כמה זמן שדיברת עם הנהג מונית שרשם את ילדיו לתלמוד תורה שלך, זה אני והיום אני כבר עם כיפה ושומר שבת ומניח תפילין והכל בזכות הילדים שלומדים אצלך תורה שאמרו לי אבא תבוא איתנו לבית הכנסת כל האבות הולכים עם הבנים שלהם לבית הכנסת ורק אתה שולח אותנו לבד? והלכתי עמהם לבית הכנסת והפסקתי לחלל שבת והיום אני כבר יותר בבית עם האשה והילדים ויש לי חיסכון גדול של הרבה שנים כל הכסף שבחיסכון אני תורם לרב, והרב התרגש מאוד מכל המעמד הנשגב הזה וכמובן שלא סגר את התלמוד תורה ולאט לאט שילם את כל חובותיו ונעשה שם ישיבה קטנה וגדולה וזה התלמוד תורה קיבל פרס ותעודת הצטיינות ממשרד החינוך.

הקצין לא האמין למראה עיניו!

(שם)
אתם נצבים וכו'.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ניסו את כל סוגי העינויים אבל בני ישראל תמיד נצבים לפני ה' אלוקים ולא מוכנים לוותר על קוצו של יו"ד מן התורה ואילו אומות העולם נאמר עליהם (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד.

והיה מעשה באדמו"ר הזקן של חב"ד שישב בבית הסוהר על זה שהוא יהודי ופועל למען היהדות שבשבילם זוהי עבירה חמורה. והקצין הרוסי החזיק אקדח בידו כשהוא מניח כדור אחד בפנים ומסובב את הגלגל של הכדורים ואומר לרב אם לא יהיה לך מזל יכול להיות שאתה תמות, רולטה רוסית.

אלא שהרב לא נע ולא זע והקצין לא מאמין למראה עיניו ושואל את הרב האם הוא לא מפחד למות? שהרי הוא נראה שליו ורגוע כאילו מדובר באדם אחר. אמר לו הרב מי שיש לו הרבה אלוהים ועולם אחד, הוא מפחד למות כיון שמכאן אין לו לאן ללכת חוץ מלחזור לאדמה, אבל יהודי שיש לו אלוקים אחד ושני עולמות הוא לא מפחד מיום המוות, כי היהודי יוצא מהפחד שזה העולם הזה ועובר לטרקלין הגדול שזה העולם הבא, והקצין האדים והתעצבן מאוד מדברי הרב שידע כמה שהם נכונים ולחץ על ההדק אבל ה' שומר ישראל שמר על הרב.

היא הלכה לאסוף חיטים מהשדות כאחת העניות

ואפשר לפרש שזו גם הסיבה שרות המואביה התגיירה וויתרה על חיי פאר והדר שהרי אביה היה מלך מואב והיא יכלה להיות גם מלכה ולחיות באושר ועושר גדול ואף על פי כן בחרה לילך עם נעמי חמותה ואמרה לה באשר תלכי אלך באשר תמותי אמות עמך עמי ואלוקיך אלוקי, והיא הולכת לאסוף חיטים מהשדות כאחת העניות בו בזמן שבביתה שבמואב יש עושר עצום, והשאלה הגדולה היא מניין היה לה את הכוח והעוצמה הגדולה הזו לוותר על הכל?

אלא שרות המואביה ראתה את נעמי חמותה שהיתה עשירה גדולה מאוד עם בעל ובנים חשובים ולפתע בעלה נפטר וכל הרכוש אבד ושני בניה מתו [וגם הילד שהיה בהריונה נפל וכמו שאמר רש"י על הפסוק אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'] והיא צריכה להיות האשה הכי עצובה בעולם כי אין לה סיבה אחת לחייך, אבל נעמי לא בחינם נקראה נעמי כי תמיד היא היתה נעימה ומחייכת ושמחה ומקבלת דין שמיים באהבה, ורות המואביה עומדת ורואה ולא מאמינה שזו מציאות, והיא שואלת את חמותה אולי תגלי לי מה השמחה הזו עלייך, והרי אין לך בעל ולא כסף ולא ילדים ואת כבר זקינה על מה ולמה את מחייכת מהבוקר ועד הערב?

והתשובה של נעמי לא איחרה לבוא, ואמרה לה אני יהודיה ששייכת לעם הנבחר ביותר שקיבל תורה בהר סיני ואחד מהשלוש עשרה עיקרים של התורה הקדושה, זה שהמתים עתידים לחיות בתחיית המתים וכולם יפגשו עם כולם, והעולם הזה הוא רק פרוזדור קטן ובסופו יש את העולם הבא שזה הטרקלין וכל זמן שאני יודעת שאני הולכת בדרך התורה אין לי מה להיות עצובה כי את בעלי והבנים אני אראה עוד מעט.

כשרות המואביה שמעה את הדברים הבינה את ההבדל המהותי בן היהודי לגוי וכמו שאמר דוד המלך (תהלים קכו, א) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה (היהודים) ואנו נאמר הגדיל ה' לעשות עמנו והחליטה באותו רגע לוותר על חיי הנסיכות והמלוכה בבית אביה ולחיות חיי עוני ומחסור והעיקר להתגייר ולזכות לקום לתחיית המתים ולא לאבד את חיי הנצח בשביל חיי הרגע ולכן אמרה לנעמי באשר תמותי אמות כי אני רוצה לקום לנצח, וזו הפרשה שלנו רומזת ואומרת את נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם כלומר היהודי לא מת אלא תמיד ניצב ועומד לפני ה' אלוקים.

תיסע מהר יש לי כאבים חזקים בחזה

(שם)
אתם נצבים וכו'.

הצדיקים יודעים תמיד להיות נצבים גם במקרים קשים אינם זזים מהיציבות שלהם ואף על פי שהכל בוער מבפנים הם יודעים להראות פנים שלוות.

ומעשה שהיה בחזון איש שהוזמן להיות סנדק באחד מהבריתות בבני ברק ומי הוא זה ואי זה הוא שלא יבוא לראות את פניו הקדושות של המלאך ה' הלוא הוא החזון איש, ואכן המקום היה מלא מפה לפה. ולאחר הברית ניגשו לחזון איש לבקש ברכה ועצה ולבסוף ליוו אותו החוצה עד שהוא נכנס לרכב.

ואז אומר החזון איש לנהג תיסע לאט לאט ואחר שהגיעו לפרשת דרכים והנהג פנה ימינה פתאום פונה אליו החזון איש ואומר לו תיסע מהר מאוד אני לא מרגיש טוב יש לי כאבים חזקים בחזה תעבור אפילו באדום, ואכן הנהג נסע במהירות גבוהה וכשהגיעו מיד הוא רץ להביא לרב כדור לבלוע ואחר כרבע שעה הרב החל לחזור לאיתנו.

ואז פנה אליו הנהג ושאל יאמר לי הרב ממתי הרב לא מרגיש טוב??? מהברית אני לא מרגיש טוב ענה הרב, אזי מדוע לא אמרת לי והיינו מיד נוסעים וגם כשיצאנו אמרת לי לנסוע לאט והרי מדובר בפיקוח נפש? נכון אמר הרב אבל אסור לפגוע בבני אדם ואם הייתי מתחילה אומר לך לנסוע מהר הם היו חושבים שאני מתכווין לברוח מהם.

אבל את מי רואות עיניו? את אביו

(שם)
אתם נצבים וכו'.

מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל שנפטר בנו והכאב היה גדול מאוד וקורע לב וכששאלו אותן כיצד הוא יכול לשאת את כאבו בדומיה ענה ואמר, משל לאדם שהיה יושב על כסאו ובא לפתע אדם מאחריו ונתן לו מכה חזקה על גבו מכה כואבת, ותיכף הפנה ראשו לאחוריו בזעם לראות מי הוא המכה שאם הוא אדם זר שאינו מכירו בודאי שהיה המוכה מתקומם כראוי בזעם ובכעס גדול.

אולם את מי רואות עיניו את אביו שבא לבקר אותו והכה אותו מכת חיבה הרי שמיד מבליג הוא על מכתו ומשיב בחיוך ובמאור פנים, וכי בשביל כך אני יפר את האהבה בינינו, וכאן המשיך הרבי מצאנז ואמר קיבלתי במות בני מכה כואבת מאוד, אולם כשהפניתי את פני לראות מי הוא המכה ראיתי שבעצם זהו הקדוש ברוך הוא שאין אחר שאני אוהב כמוהו ואין אוהב שאוהב אותי כמוהו ואם כן וכי בשביל כך אנתק את קשרי עמו ואפילו בעיקום פנים.

הבן שלה הופיע בחלום

ומעשה נורא שהיה בהורים שזכו לבן יחיד אבל עוד לפני גיל עשרים הבן נפטר לעולמו לפתע פתאום. ובהלויה שהיתה קשה מאוד והיה בכי נורא שפרץ מכל המון האנשים שהיו שם והשתתפו בצער העמוק של ההורים השכולים, אלא שהאמא שרצתה גם להספיד את בנה יחידה דיברה דברים לא פשוטים כלפי מי שאמר והיה העולם (וכמובן שאין לנו לשפוט אדם בשעת צערו אלא בכל זאת כדאי שנלמד את המסר שגם במקרים הכי קשים רחמנא ליצלן צריך זהירות) אלא שבסוף הדברים הביעה מעין חרטה ואמרה שהכל משמים, ולא עברו כמה שבועות והיא זכתה להריון נוסף נגד כל חוקי הרפואה שאמרו לה שאין לה שום סיכוי להריון אך הם שכחו שיש רופא כל בשר ומפליא לעשות פלאים נגד כל חוקי הטבע.

וההריון עבר בשלום אלא שבחודש התשיעי להריון והיא כבר צריכה ללדת היו לה כאבים חזקים ובבית החולים משום מה לא הצליחו ליילד אותה, ובאותו לילה שהיא הלכה לישון, הבן שלה הופיע בחלום ואמר לה שיש עליה הקפדה מן השמים על מה שהיא אמרה והיא לא תצליח ללדת עד שהיא תעשה תיקון על זה, והאשה קמה מבוהלת הבוקר ומיד נסעה לראשון לציון הרב הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל וביקשה שיעשה לה תיקון, והרב אכן עשה לה תיקון מיוחד, וחזרה לעיר שלה וילדה בשעה טובה ומוצלחת תאומים.

כי אתה ה' אלוקים אמת

(שם)
אתם נצבים וכו'.

אתם זה אותיות אמת, ורק כשהאדם מתנהג ביושר ובאמת זוכה להיות ניצב לפני ה' אלוקים ביום הדין שכידוע תמיד הפרשה הזו יוצאת לפני יום הדין להזכירנו שאנו מקבלים צו התייצבות לפני יום הדין והקדוש ברוך הוא אומר לנו בתורתו הקדושה שכדי להנצל מיום הדין צריך קודם כל את מידת האמת שרמוזה במילה אתם ואז נזכה להיות ניצבים ביום הדין ולזכות בדין וכמו שאומרים בתפילות הימים הנוראים כי אתה ה' אלוקים אמת ודברך מלכנו אמת וקיים לעד.

וכמו שמשה רבנו עליו השלום אחרי חטא העגל אמר לקדוש ברוך הוא, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב, ולא ניסה משה רבינו להמעיט את גודל החטא ולבסוף ה' אמר סלחתי כדברך, ולעומתו שאול המלך שהיה צריך להרוג את כל אנשי עמלק וגם את הצאן והבקר והוא השאיר את מיטב הצאן וכן את אגג.

וכשבא שמואל וניסה להוכיחו אמר לו שאול המלך, הקימותי את דבר ה', ואמר לו שמואל שה' יתברך אמר לו שמלכותו ניטלת ממנו למישהו אחר ורק אז שאול הודה ואמר שהעם חמל על מיטב הצאן, ולא היה ביכלתו לעמוד מולם, וכל זה ללמדנו להשתדל תמיד להודות על האמת ובפרט מול בורא העולם ולא לנסות להמעיט את גודל חטאינו וכמו שאמר דוד המלך (תהלים כה, יא) וסלחת לעווני כי רב הוא אפילו שעווני רב וגדול תסלח לי רבונו של עולם.

השר גילה לו את כל סודות המדינה

וכדי שנבין קצת מה גודל חטאינו הבה ונראה מה אומר בספר חובת התלמידים, מעשה במלך גדול רם ונישא שיום אחד הגיע אויב וניסה לפלוש לשטח המדינה ואחד השרים החשובים ביותר של המלך לא רק שלא ניסה למגר ולגרש את האויב אלא גם קיבלו בסבר פנים יפות ופתח לו את השערים הנעולים וגילה לו סודות נסתרים ביותר איך לכבוש את המדינה ומה לעשות והכל לעיני המלך הנורא, ולא עוד אלא שאחר כך הוא ניגש למלך ומבקש דרגה וקידום בעבודה ומשכורת יותר שמינה עבור שירותו המופלא.

אין צורך לפרט מה המלך הגדול יעשה לאותו שר ועדיף שלא נאמר כי אותו שר זה אנחנו, והמלך זה מלכו של עולם שברא בנו נשמה טהורה חלק ממנו יתברך והאוייב זה היצר הרע שמנסה לפלוש לשטח המלך שזו הנשמה הטהורה וכל כוונתו ללכלך אותה כדי לכבוש את שטח המלך הגדול, והאדם לא רק שלא מנסה לגרש את האויב הנורא, אלא אם היצר הרע מנסה להיכנס דרך שערי האזניים אזי האדם מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות ושירים לא טהורים ואם היצר מנסה לבוא דרך העינים אזי האדם מוכן לפתוח את עיניו לכל מראה בין טהור בין טמא ובינתיים האויב נכנס וכובש שטחים ומלכלך את הנשמה הטהורה וכן לגבי שאר האיברים.

ולא עוד אלא שאנו באים למלכו של עולם ביום הדין ומבקשים שנה טובה פרנסה בשפע ובריאות לכל הילדים ולמשפחה ושנקבל קידום במשכורת, אלא שכמובן אין דבר העומד בפני התשובה וזה הזמן וזה העת לעשות תשובה ולילך לשלושת עורכי הדין הטובים ביותר שהם ותשובה ותפילה וצדקה שמעבירין את רוע הגזירה.

כמה זמן אפשר לעמוד על רגל אחת?

(שם)
אתם נצבים וכו'.

איך אפשר לדעת אם דבר מסויים הוא אמת או שקר? רואים כמה זמן הוא מחזיק מעמד ולא משתנה והוא נשאר יציב כאילו לפני שעה זה התחיל אבל דבר שהוא כל זמן קצר משתנה זה מראה שהוא לא דבר אמיתי, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קד.) לשקר אין רגליים וגם האותיות שלהם הכל עומד על רגל אחת בלבד שקר וכמה זמן אפשר לעמוד על רגל אחת! אבל אמת יש לו רגליים יציבות.

וזה מה שבורא העולם ויוצר האדם אומר לנו אתם נצבים, כמו שהמילה אתם זה אמת ואמת הוא יציב כך אתם תהיו נצבים לעד ולעולמים מה שאין כן כל מיני תרבויות זרות שניסו לקום הם כרעו ונפלו וכן אנו רואים כל זמן קצר שהאופנה חדשה יוצאת לשוק והאופנה של הקיץ שעבר כבר לא שייכת להיום ואין מה לומר על מה שהיה לפני עשרים או שלושים שנה שזה כבר מחוץ לתחום כי אופנה זה לשון אוֹפָן שפירושו גלגל וכל הזמן זה מסתובב, אבל אנו היהודים נשארנו עם אותה שבת ואותו תפילין וציצית ואותה מזוזה ולולב ואתרוג וסוכה ומצות ועוד ועוד, ואפילו קוצו של יוד לא זז מהתורה וזו האמת האמיתית.

החרגול נשאר במקום ולא קפץ

וידוע המשל עם אותו מדען שהיה אוהב להראות את התוצאות המדע שלו ברבים מול קהל רחב ויבינו עד כמה הוא חכם, והנה הגיעו ערב אחד לאולם רחב ידיים המון מעריציו ואנשים סקרנים שרצו לחזות מה הפעם העלה המדען המפורסם, איזו תגלית חדשה, שהרי פורסם בעיתונים ובתקשורת שהיום תהיה תגלית מעניינת במיוחד באולם פלוני ואכן המקום היה מלא עד הסוף.

וכבו האורות והפרופסור המדען עולה לבימה עם אקווריום ענק כשכל האורות שהודלקו מכוונים מול האקווריום ורואים בתוך האקווריום חרגול ענק ואמר להם המדען היום אתם תיראו תגלית שלא ראיתם מימיכם ואתם הראשונים שתדעו כי זו הפעם הראשונה שאני מראה זאת ברבים וכולם רואים חרגול עם שש רגלים והפרופסור לוקח פינצטה ומראה לכולם איך שהוא מוריד לו רגל אחת לא לפני שאומר לכולם שהוא הזריק לו חומר נגד כאבים, ואז הפרופסור צועק לו, קפוץ, והחרגול מנתר וקופץ קפיצה יוצאת מן הכלל.

והמדען חותך עוד רגל והחרגול שוב קופץ עוד רגל ועוד רגל עד שנשאר לו רגל אחת בלבד ואומר המדען לחרגול קפוץ, והחרגול קפץ אך בקושי גדול. ואז המדען חתך גם את הרגל האחרונה ואמר לחרגול קפוץ, קפוץ קפוץ, אבל החרגול נשאר במקום ולא קפץ אפילו סנטימטר ואז פנה המדען לקהל ואמר להם אתם רואים איזו תגלית, חרגול בלי רגליים לא שומע שהרי כל זמן שהיו לו רגליים ואמרתי לו לקפוץ הוא שמע אותי וקפץ אבל כשהורדתי לו את הרגליים הוא לא שומע אותי זו הראייה שהחרגול שומע רק כשיש לו רגליים.

התורה והמקל ירדו ביחד

(שם)
אתם נצבים וכו'.

אתם זה אותיות אמת. וכשהאדם הולך בדרך האמת אזי אין מאושר ממנו, אבל כשהוא הולך בדרך השקר אזי אין מדוכא ועצוב ממנו, וכמו אדם שנוסע וצריך להגיע למפעל הפיס כדי לקבל פרס, ואם הוא יאחר הוא יפסיד את הפרס, אלא שהכביש למפעל הפיס בתחילתו הוא קצת משובש, ואילו הדרך האחרת היא בתחילתה מישור ונוף יפה, האם בגלל זה הוא יסע בדרך עם הנוף היפה ויפסיד את הפרס הגדול?

כך האדם שמנסה לילך בדרך לא של תורה שבתחילתה היא נראית קלה ונעימה אך סופה אבדון, ולכן בורא העולם ויוצר האדם אומר לנו לילך לפי הוראות היצרן ובדרך האמת ואז נהיה נצבים, אלא שחז"ל אמרו שהתורה והמקל ירדו משמים כרוכים ביחד, ואם האדם ילך לפי התורה יזכה לכל הטוב ואם ילך לפי תאוות ליבו אזי מחכה לו הצרות שזה המקל, ולפי זה כל אחד אמור לבחור בטוב, אלא שהם כרוכים כלומר עטופים, וכמו שמציעים לאדם שני דברים עטופים ואחד טוב ואחד רע והוא צריך למשש ולבדוק טוב מה הדבר הטוב ומה הדבר הרע, שזה התורה ולהבדיל הטומאה שלפעמים המצוה נראית עבירה והעבירה נראית מצוה.

אולי אתה רוצה שתי כפיות שמן?

ומשל לילד שהלך לבקר את סבתא שלו והתלונן בפניה שיש לו הרבה שיעורי בית, ושיש לו בעיות בלימודים והוא צריך לקום מוקדם בבוקר, ובדיוק הסבתא היתה מכינה עוגיות, והילד שאל את הסבתא אם יש משהוא לאכול? אמרה לו הסבתא אולי אתה רוצה שתי כפיות של שמן? זה מגעיל ענה הילד איך אני ישתה שמן, אז אולי תקח שלוש ביצים מהמקרר תשבור אותם ותשתה, אבל הילד עיוות את פניו, ולא הבין מה הסבתא רוצה ממנו.

ושוב אמרה הסבתא אולי אתה רוצה חצי כוס סוכר ואבקת אפיה ותמצית וניל? כאן הילד כבר לא יכול להתאפק ושאל את הסבתא מדוע את מציעה לי דברים כאלה לאכילה הרי זה לא אוכל נורמלי? אמרה לו הסבתא החכמה, תקשיב, כל אחד לחוד הוא לא טעים אבל כשלוקחים את השמן והביצים והאבקת אפיה והתמצית רום וכו' ומערבבים את הכל ביחד ומכניסים לתנור אזי יוצאת עוגה טעימה יוצאת מן הכלל.

וכך גם אתה צריך להסתכל על עצמך, נכון שלקום מוקדם בבוקר זה לא נעים ולהכין הרבה שיעורים זה לא נעים אבל כשתצרף הכל ביחד אתה תראה כשתגדל שהכל היה רק לטובתך, והבה ניקח לעצמינו את העצה של הסבתא ונסתכל על כל דבר בצורה מושלמת רק לאחר שנשלמים בו כל הפרטים כמו הפזל ונראה תמונה מושלמת.

מה שאין כן אם האדם יסתכל על כל חתיכת פזל בפני עצמה לא יהיה לה שום משמעות, אלא שיש לזכור שכמו שיש לעשות את כל חלקי הפאזל וכן את כל המרכיבים של העוגה, כך יש לעשות את כל המצוות בלי להוריד פה ושם מה שקשה כי אם נשים בעוגה מלח במקום סוכר ומים במקום שמן אזי לא יהיה לזה לא טעם ולא ריח.

בר מצוה או בר עבירה

(שם)
אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם.

היהודי צריך לזכור יום יום שהוא עתיד בסופו של דבר להיות ניצב מול בורא העולם ולמסור דין וחשבון על כל מעשיו וכך האדם לא יהיה מסוגל לחטוא וזה מה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, ג) סוף דבר הכל נשמע ותירגם רבי יונתן בן עוזיאל כל מה שהאדם עשה בסתר שלא יראו אותו עתיד להתפרסם ולהישמע לכל בני האדם, ולכן באה התורה הקדושה ומזכירה לנו אתם נצבים היום לפני ה' אלוקיכם, שהיום צריכים להרגיש כך וכל הזמן, וממילא לא נחטא לעולם.

ומעשה ברבי שבתאי יודלביץ שהיה בחוץ לארץ, והוצרך להתעכב שם בגלל שלגים שירדו ללא הרף ובינתיים הרבי ישב באחד מבתי הכנסת ללמוד במשך היום, ואחד האנשים במקום אמר לרב כיון שגם ככה הוא פה אם הוא יכול ללמד את הבן שלו להניח תפילין כי בעוד כמה ימים יש לו בר מצוה, והרב הסכים כמובן, והחל ללמד את הילד ובתוך כדי הלימוד הרב הבין שהילד לא חונך בדרך התורה והמצוות, ואמר לילד אם אתה תזכה ותניח תפילין יום יום במשך כל ימי חייך מובטח לך שאתה בן עולם הבא וכל עוונותיך נמחלים ואין אש הגיהנם תשלוט בך ותאריך ימים כך מובא בהלכה (משנה ברורה סימן לז ס"א).

ואם חלילה היום הראשון שתתעטף בטלית ובתפילין זה יהיה בבר מצוה, והפעם הבאה תהיה שיעטפו את הגופה שלך אחרי מאה ועשרים בטלית, אזי זה לא בר מצוה אלא בר עבירה, ולמחרת האבא של הילד נראה כועס על הרב שאל אותו הרב, מדוע אתה כועס עלי עשיתי לך משהוא רע? אתה גרמת לי צער, ענה אב הילד אבל לא נעים לי להגיד לך, אבל הרב אמר לו תגיד לי איזה צער גרמתי לך אולי אני אתקן את הטעות! אמר האבא, אתמול הבן שלי שאל אותי, אבא, מתי לך יהיה בר מצוה?? כי הוא לא ראה אותי מעולם מניח תפילין.

הכף הזו תעיד עליכם שאכלתם דברים לא כשרים

ואחר כמה ימים הגיע הטקס של הנחת התפילין בבית הכנסת ואחר כך ישבו לאכול, והרב ראה שהמאכלים שהם אוכלים לא כשרים ולכן לא אכל שום דבר, אלא ישב ושתק, עד שאמר לו אב הבר מצוה, אולי כבודו יגיד לנו כמה מילים לכבוד המעמד, והרב ניצל את ההזדמנות ואמר להם את דברי הגמרא על הפסוק אבן מקיר תזעק וכו' שהאבנים בבית יעידו על האדם איך הוא התנהג והכפיות והמזלגות יעידו על האדם מה הוא אכל, וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', שהשולחן ידבר עלי לפני ה' מה אכלתי ואם בירכתי ברכת המזון ונטלתי ידיים, והרב לקח את אחת הכפות היקרות מהשולחן ואמר להם הכף הזו תעיד עליכם שאכלתם דברים לא כשרים.

והרב ראה שהדברים קצת חלחלו לליבם אבל לפתע קם איזה אחד ואמר לרב מה אתה מדבר שטויות וכי לכף יש רגליים לבוא להעיד? וכי לכף יש פה לדבר אמר לו הרב אם חז"ל אמרו אזי הכף הזו תעיד יש לה פה ויש לה רגליים. ובתוך כך הרב הכניס את הכף לכיסו לעיני כולם, ובינתים נסתיימה הסעודה והרב עזר לילד להוריד את התפילין והטלית ועזר לו לקפל אותם והלך הרב לחדרו אלא שלמחר מגיע אליו האבא של הבר מצוה ומבקש את הכף היקרה ואמר לרב שזה סט יקר.

אבל הרב אמר לו, אני בכוונה לקחתי את הכף כי רציתי לשאול אותה אם הבן שלך הניח היום תפילין או לא, ולצערי הכף אמרה לי שכבר ביום שאחר הבר מצוה הבן שלך לא הניח, מה פתאום אמר האב איזה שטויות בודאי שהבן שלי הניח, רגע אמר הרב אני ישאל את הכף שוב פעם, אולי טעיתי, והרב הלך וחזר כעבור דקה ואמר לאבא, לצערי, הבן שלך לא הניח תפילין, ואם אתה רוצה אני יכול לשאול את הכף מה העבירות שלך והיא תגיד לי, לא תודה אמר האיש, והלך.

מהיכן הכף תגיע? מהתקרה או דרך הדלת

וכעבור זמן קצר הוא חזר עם כל הפמליא לחדרו של הרב, והרב אמר להם אם החתן בר מצוה מחר יבוא להניח תפילין בבית הכנסת אזי הכף בעצמה תבוא עד אליו וכולם יראו אותה! ומיד נתפשטה השמועה בכל האיזור וכולם הגיעו למחרת לבית הכנסת לתפילת שחרית, וכשהגיע הרב ראה כבר את הבית כנסת מלא מפה לפה וכמובן שגם החתן בר מצוה הגיע ועלה לבמה שכולם יראו אותו וכל העינים של המתפללים עוקבות אחריו לראות מהיכן הכף תגיע מהתקרה או שמא דרך הדלת.

ואכן רק החל החתן בר מצוה להתעטף בטלית, נשמע, רעש של מתכת הלוא זו הכף הידועה, וכולם היו אחוזי התפעלות ותדהמה, והתפללו שחרית ואחר התפילה ניגש האבא של הבר מצוה ביראת כבוד אל הרב ואמר לו, אני רואה שכבודו איש קדוש מאוד ומשתמש בקבלה מעשית, ואכן נוכחנו לדעת שצדקת בכל דבריך, אך אמור נא לי מה עשית איזה שמות ויחודים שהכף באה בעצמה עד לכאן??? לא עשיתי שום שמות ויחודים וגם הכף לא היתה כלל אצלי אלא שכשעזרתי לבן שלך להוריד את הטלית והתפילין ועזרתי לו לקפלם הנחתי את הכף בין הקפולים של הטלית, וכששאלת אותי למחרת היכן הכף הבנתי שהבן לא הניח כי אם הוא היה מניח, אזי היה רואה את הכף הנעלמת בין הקיפולים של הטלית.

אפילו שנשארתי רק עם הבשר שעלי אני רואה אותך רבונו של עולם

(שם)
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם וכו'.

הנאצים בשואה יכלו לקחת את כספם וזהבם של היהודים ואף את גופם, ולא את נשמתם ולא את ההרגשה העילאית לעמוד מול ה' אלוקים, והיה מעשה ביהודי שהגיע לאושוויץ האיומה עם אביו ואמו ושני האחים ושלוש אחיות, ולא עבר זמן רב וכבר עמדו כולם באותו תור של אימה ורעדה שקראו לו הסלקציה מי לחיים ומי למוות שעליו פיקד הצורר ד"ר מנגלה ימ"ש, כל בני המשפחה ההורים האחים והאחיות הופנו לצד השמאלי, שזה אומר למות, ורק הוא האחד מכל בני המשפחה הופנה ימינה, להילקח לכוחות העבודה שהנאצים השתמשו בהם למטרותיהם האפילות.

והיהודי הזה שחסיד גור הנהו, וסיפר שזכה להרגיש בקירבת אלוקים שאין כדוגמתה דוקא בבור צלמות שהקלגסים דחקוהו יחד עם עוד כמה יהודים, וזו עדות מופת שיהודי בכל מקום שיהיה וגם ברגעים מרים ביותר יכול להרגיש קירבת אלוקים, וכך סיפר האיש לאחר שניצל ממלתעות הרשע ומכל התלאות שעברו עליו וזכה להגיע לירושלים עיר הקודש, מיד לאחר המיון הנורא נלקח הוא ביחד עם עוד שבעה עשר אנשים צעירים, כדי לצאת לעבודת הכפיה.

אבל בטרם ניתן להם האישור לעבוד נצטוו כולם להתפשט מכל בגדיהם ולקפוץ לתוך בור של מים שנמהל בכמות גבוהה של קרבול שהוא חומר חיטוי חריף וצורב ביותר, קשה לתאר את הצריבה הנוראה בכל חלקי הגוף, ובמיוחד מחמת החומר שחדר לאזניים ולעינים כולם קפצו למים ומיד נסו החוצה, ואני אומר היהודי, דוקא במים הצורבים הללו, נשארתי לעמוד רגע ארוך, והתחלתי למלמל לעצמי, רבונו של עולם היו לי אב ואם שני אחים ושלוש אחיות ועכשיו אין לי כבר אף אחד, אין אבא, אין אמא אין אחים ואין אחיות, אבל עוד נשארתי בבגדים שלי אלא שעכשיו גם זה כבר אין לי שהרי הפשיטו אותי מבגדי, נותרתי עירום, ומה עוד נשאר לי, אם כן מבשרי אחזה אלוה שאפילו שנשארתי רק עם הבשר שעלי אזי אני רואה אותך רבונו של עולם.

אני אתך ואתה אתי ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני, ואם כן מה חסר לי, וברגע שחשבתי כך סיים היהודי את סיפורו התחלתי לחוש תענוג כה גדול שכמותו לא חשתי בכל ימי חיי, והנה חבירי לסבל עומדים בחוץ וצועקים אלי, מה אתה עומד ותמה למטה שם בקרבול החריף והנורא, מהר צא מהגיהנום ואני עומד וחושב ומתענג בהרגשה כי ה' יתברך אתי, וזה בעצם ה' אומר לנו אתם נצבים היום לפני ה' אלוקיכם, גם במצב שכזה תזכור שאתה תמיד עם אבא שבשמים והוא איתך לנצח.

בקו השני נשמע התרגשות עצומה

(שם)
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם.

ארץ ישראל קדושה מכל הארצות ועליה נאמר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ואשרי מי שזוכה להיות ניצב לפני ה' שזה ארץ הקודש כל השנה כולה, ויש יהודים שנמצאים אמנם בחו"ל אבל ליבם ורצונם נמצא בארץ ישראל.

ואת זה נראה מהמעשה הבא שסיפר לי גיסי רבי זכריה שעוד בהיותו בלוס אנג'לס חזר בתשובה שלימה ועמד להתחתן, ויש שמה יהודי שעוזר בהלואה לחתנים בסכום של חמשת אלפים דולר והחתן צריך להחזיר כל חודש מאה דולר בלי ריבית והוא הלוה לחתן את הסכום.

והחתן רצה מאוד להחזיר, והוא עבר לירושלים עיר הקודש ונכנס ללמוד באחד הכוללים החשובים בירושלים, אבל הלב של החתן לא נתן לו מנוח שהרי כבר עברו שבע שנים והוא לא החזיר את ההלוואה, ובצר לו פנה לרבו להתייעץ מה לעשות אמר לו רבו תנסה להתקשר ולהזכיר להם שלא שכחת מהלוואה אלא שאתה רחוק מהם. ואכן הוא התקשר לטלפון בחו"ל והזכיר להם את עניין ההלוואה ושבקרוב הוא ינסה להחזיר להם את הסכום.

אנחנו נראה מה אפשר לעשות ונתקשר אליך תשאיר לנו את המספר טלפון ואז הוא אמר את מספר הפלאפון, אלא שהם ביקשו גם את הטלפון בבית, וברגע שהוא אמר להם את הקידומת, אפס שתים, הוא לא היה צריך להמשיך יותר, כי בקו השני נשמע התרגשות עצומה ועמד כלא מאמין ושאל, מה? אתה גר בירושלים עיר הקודש כן ענה החתן, אם אתה גר בירושלים עיר הקודש אז סלחתי כדבריך, הכל מחול אין צורך לשלם והלואי ויהיה לי חלק בארץ ישראל.

ובעיני ראיתי אנשים מחו"ל שרק אמרתי להם ארץ ישראל העיניים נצצו בהתרגשות וכמעט שבכו ואם אתה מזכיר להם את ירושלים והכותל המערבי אזי הם מסתכלים לשמים כמתחננים מתי נצא כבר מבית האסורים של אמריקה הריקה, ולכן התורה אומרת אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם גם מי שנמצא בחו"ל אבל לבו ותשוקתו לבוא לארץ הקודש אזי כאילו הוא כאן.

אני מוכן לנטוש את כל עושרי ולחיות איתכם כאן בבקתתכם

(שם)
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם וכו'.

כפי שהזכרנו שזה רומז לארץ הקודש. ולכאורה הרי הארץ כל כך קדושה וקל וחומר ירושלים והר המוריה ואם כן מדוע התורה לא ניתנה לנו במקום המקודש ביותר כנאה וכיאה לתורה שייקרה היא מפנינים? מובא משל של הבן איש חי זיע"א בבחור שהיה בן עשירים והגיע לפרקו שצריך להקים בית נאמן והביאו לו בת עשירים כדי שישאנה לאשה אלא שהיא ראה שנתקיים בה מאמר שלמה המלך (קהלת ט, יא) לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר והיא היתה עשירה בכסף אבל עניה בשכל, ומשפחתו דחקו בו והוא הוצרך לברוח משם והגיע למקום מסויים וראה שם בת עניים והיא היתה חכמה ומשכילה מאוד עם יראת שמים, ואמר הבן לאביה אני אקח את בתך לאשה ואני אעשיר אותה עושר גדול וגם את ביתך אכלכל בכבוד, אמר לו האב, חדל מדבריך כי הוריך לא יסכימו שתתחתן עם בת עניים ותביאני אל טירתך, הכריז הנער ואמר אני מוכן לנטוש את כל עושרי ורכושי ולחיות אתכם כאן בבקתתכם! אמר לו האב, הבה ונראה האם אתה מוכן לכך באמת ובתמים, הפשט את בגדי העשירים מעליך, לבש בגדים פשוטים כמונו והסתפק במאכלינו.

קח מפתח זה ופתח את התיבה הניצבת שם

מיד עשה הבחור כדבריו וישב עם האב שבוע ימים, שוחח עמו האב ומצא אותו גדוש בחכמה ומושלם במדות טובות ואמר לו, הואיל ובחרת להיות עמנו ולהמנות עם משפחתנו, קח מפתח זה, ופתח את התיבה הניצבת שם, ניגש הבחור אל התיבה ומצא אותה מליאה באבנים טובות וכסף וזהב, אמר לו האב כל אלו שלך הם, קח הכל ושא את בתי לאשה, עשיר מופלג אני וכל העושר שלי שמור לבתי היחידה, אך לא רציתי לגלות זאת, כי לא רציתי שירצו בה בגלל עושרה, אבל אתה שרצית בה בגלל מעלותיה והיית מוכן לחיות חיי עוני למענה ראוי אתה לשאת אותה לאשה ולירש את כל רכושה.

והנמשל ברור, בני ישראל היו במצרים שזו היתה שיא התרבות הזרה באותם ימים אבל ישראל התרחקו ממנה ומיאנו לדבוק בה ולא שינו את שמם ולשונם ואפילו מלבושם, ולכן ביקש הקדוש ברוך הוא להנחילם את תורתו שכידוע מביאה לכל טוב, לאושר ולעושר, אבל הקדוש ברוך הוא ביקש לנסותם האם חפצים הם בתורה כשלעצמה, לכן נתנה להם במדבר מקום ציה ושממה, כשהם יושבי אוהלים וחסרי נחלה, וכאשר היו מוכנים לקבל את התורה ודבקו בה בלב ונפש אזי הביאם לארץ ישראל והנחילם כל טוב, וזה שאומר הפסוק אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם שזה ארץ הקודש.

נניח את היהלומים בתוך הקופסאות ונטיל גורל

(שם)
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם.

התורה הקדושה אומרת ליהודי אין לך מה לדאוג אם אתה ניצב לפני ה' והולך בדרך הנכונה וגם אם ינסו לרמות או להכשיל אותך אזי ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך ותמיד תהיה יציב וחזק כי אתה לפני ה' אלוקיך.

ומעשה באדם אחד שהיו לו שני בנים, והיה בידו מרגלית יקרה מאוד והוא הניח אותה ביד אחד מבניו למשמרת בלי שאיש ידע כל כך. לאחר פטירת האב חילקו ביניהם האחים את רכושו, ואותו בן שהיתה אצלו המרגלית יכל לשתוק ולא לומר כלום, אבל הוא היה איש ישר והודיע לאחיו על המרגלית היקרה והודיע לו שהם צריכים למכור את המרגלית ולחלק בינינו את הכסף, אחיו שלא היה אדם ישר כששמע על המרגלית החליט לקחת אותה לעצמו מה עשה? הלך וקנה מרגלית מזוייפת בפרוטות ואמר לאחיו כיון שאתה סיפרת לי על המרגלית שברשותך והיית הוגן וישר אזי אומר לך גם אני שאבי הפקיד בידי גם מרגלית יקרה, ואנו לא צריכים למכור את האבנים היקרות אלא נניח את האבנים היקרות בתוך קופסאות ונעשה גורל מי יזכה באבן זו ומי באחרת!

אמר האח הישר טוב הדבר וכן נעשה, יצא האח הנוכל לרחוב וקנה שתי קופסאות זהות, אחת נתן לאחיו בשניה שם את האבן שלו, ובהחבא סימן עליה נקודה שחורה כדי שיכירה, הוא הכין גם שתי פתקאות עם שמותיהם ואת הפתקה שלו סימן לאחר הקיפול בנקודה שחורה מכל צד כדי שיוכל לזהותה כאשר היה הכל מוכן אמר לאחיו חכה כאן, ואני אצא לרחוב להביא שני עדים שיעידו על הגורל, אמר לו אחיו לשם מה לנו עדים הרי אנחנו אחים נאמנים ושנינו מסכימים לגורל נטיל את הגורל וחסל!

הרמאי מיהר לטמון ידו ולהוציא את הפתקה ששמו כתוב בה

אמר לו האח הנוכל, טוב יותר לעשות זאת בפני עדים, ויצא לחפש עדים ואחיו נותר לבדו עם שתי האבנים, הוא הוציא אותן מן הקופסאות ושיחק בהן כשהוא נהנה לראותן זוהרות בשלל צבעים, לאחר מכן הכניסן שוב לקופסאות, ומבלי שהוא שם לב הניח את האבן האמיתית בקופסה המסומנת בנקודה השחורה ואת האבן המזוייפת בקופסה השניה, כעבור שעה קלה חזר אחיו עם שני עדים וסיפר להם כיצד הוריש להם אביהם שתי אבנים והם החליטו להטיל עליהן גורל, ואמר להם תהיו עדים גמורים בדבר ותעידו שהגורל נעשה כדין ואין אחריו טענות.

ואחיו הישר מוחה וקורא חדל לך מרוב דברים מדוע תעשה עסק גדול מגורל פשוט! ענה הרמאי ומה בכך אם נחזק את הדברים, סוף דבר הטילו את הפתקאות והרמאי מיהר לטמון ידו ולהוציא את הפתקה ששמו כתוב בה, ולשים אותה על הקופסא שאין בה נקודה שחורה שהרי הקופסא בעלת הנקודה היתה שלו, ובה הניח את האבן המזוייפת שברשותו, ואחיו הישר הניח את הפיתקה השניה על הקופסא השניה.

ואז אמר הרמאי לעדים, בכבוד, תפתחו את הפתקאות וחלקו את הקופסאות ותהיו עדים בדבר שהגורל נעשה כדת וכדין ואין עליו שום ערעור! אמרו כדבריך כן הוא וחילקו את הקופסאות בין האחים, והרמאי שמח מאוד על התחבולה המוצלחת ומיהר לפתוח את קופסתו להשתעשע במרגלית וחשכו עיניו, בידו היתה האבן המזוייפת שהרי אחיו השתעשע קודם באבנים והחליף את הקופסאות, הלך לביתו הכה את ראשו בכוח ושאג, מה עשיתי! אילו הייתי ישר הייתי זוכה במחצית שוויה של המרגלית ועתה איבדתי הכל.

אם ראינו אותו אחרי שנה מהלך זו תחיית מתים

(שם)
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל.

רבותינו אמרו שהמילה היום זה רומז ליום הדין כלומר ראש השנה שהפרשה הזו תמיד יוצאת לפני מעמד הדין להזכירנו שאנו עומדים להתייצב בפני בית הדין לא של מטה אלא של מעלה, והדין נקבע לאדם לא רק אם יהיה לו פרנסה טובה או לא, אם יהיה עם צרות או בלי צרות אם יהיה בריא או חלילה חולה, אלא אפילו אם יחיה או חס וחלילה ימות! אזי איך אפשר להיות שאנן ובפרט שאנו יודעים את מצבינו הרוחני שזקוק דחוף לשיפוץ יסודי.

ומובא בגמרא (ברכות נח:) שאדם שלא ראה את חבירו במשך שנה תמימה שלא ידע אם הוא חי או לא, כשרואה אותו צריך לברך עליו ברכת מחיה המתים, ומקשה המהרש"א וכי בגלל ששנה אחת עברה כבר חלילה הוא בחזקת מת שמצריכים אותו לברך מחיה המתים? ועונה המהרש"א כיוון שאם עברה שנה זה סימן שעבר עליו גם יום הדין וכבר אמר דוד המלך בתהלים (קמג, ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. ואם כן לפי עומק הדין והיושר חלילה האדם אמור לקבל דין מוות ביום הדין ולכן אם ראינו אותו אחרי שנה מהלך כשנשמתו באפו זו תחיית המתים!

אם הבן היה מבקש נחשים ועקרבים האם האבא יקנה לו??

וכבר אמר דוד המלך סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי, ואם דוד המלך ע"ה פחד מיום המשפט אנו מה נשאר לנו לעשות? תשובה והיא עוצרת את כל הצרות והבעיות, והתורה אומרת מי הוא זה ואי זה הוא שעומד לדין! ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, לומר שקודם כל הראשים אם זה אבא שמצווה לחנך את בניו ובנותיו בדרך ה' ולא להתפשר, אזי ביום הדין הוא נשפט גם על בניו ובנותיו לטוב ולרע חלילה, וזה אחד הפירושים צדיק ורע לו שאפילו שהוא צדיק אלא שהוא קנה לבן שלו לבת שלו מחשב עם סרטים ואינטרנט עם תמונות תועבה וטלוויזיה עם כבלים, אזי ידע שהוא עתיד ליתן על זה את הדין ואין לומר שהבן לחץ עליו ולא נתן לו מנוחה כי אם הבן היה מבקש מאביו שיקנה לו נחשים ארסיים ועקרבים מסוכנים והיה מנדנד לו ולא נותן לו מנוחה האם הוא היה קונה לו?? ודאי שלא.

ויש לדעת שזה יותר גרוע שהרי הגמרא אמרה, גדול המחטיאו יותר מן ההורגו כי להחטיא את האדם זה להרוג את נשמתו ולאבדה מן העולם הבא שזה נצח נצחים, ואילו להרוג זה את הגוף שהוא אמור לחזור לעפר אחר שבעים שנה. וגם הגוף נעשה מעפר ואילו הנשמה זה חלק אלוק ממעל, ובסוף אומר הפסוק כל איש ישראל כדי שלא יחשבו הבן או הבת שהם לא אשמים כלל וכולם עוברים לפני ה' יתברך כבני מרון, וצריך להתעורר עוד לפני יום הדין ולא לחכות לרגע האחרון.

בכוס אחת מתוך מאה יש רעל האם האדם ישתה?

(שם)
אתם נצבים היום כולכם וכו' כל איש ישראל.

אומרים רבותינו בגמרא (ר"ה טז.) שביום הדין כולם עוברים לפניו כבני מרון ונאמרו בזה כמה פירושים, ואחד מהם שמעבירים אותם בדין כדרך שמעבירים את הכבשים לעשר אותם שכל עשירי בעל הבית מעביר עליו סימן של צבע כדי לשחוט אותו אחר כך בתור מעשר, ומה חושב לו הכבש? שבעל הבית מחבב אותו ולכן נותן לו לטיפה עם הצבע, ואינו יודע שדינו למיתה.

אבל אם הוא היה יודע שהצבע גורם לו את המוות אזי היה קופץ לנהר כדי להסיר מעליו את הצבע וישאר בחיים, אבל כמובן שאין לבוא לכבש בטענות כי שכל אין לו, אבל הטענה הגדולה היא על האדם שיכול להיות שסימנו אותו בשמים לא לחיים אלא למוות ואם כן איך הוא לא ממהר לנהר של התורה שאין מים אלא תורה וגם אם האדם מסופק הרי זה ספק לא פשוט ואם יביאו לאדם כוס קוקה קולה מתוך מאה כוסות ויאמרו לו שיש כוס אחת מתוך המאה שיש בה רעל, רק לא יודעים איזו מהן האם הוא ישתה? ודאי שלא! אם כן מדוע כאן האדם מוכן להפקיר את חייו ולא לעשות תשובה.

וגם אם הוא יודע הנה עברה שנה ועוד שנה ולא קרה כלום, סימן שגם עכשיו לא יקרה, אזי הבה ונחזור למשל עם המאה כוסות של הקוקה קולה, ונתנו לו לשתות עשר כוסות ולא אמרו לו שיש באחת מהן רעל אלא שלמזלו הטוב הוא לא נפגש עדיין בכוס עם הרעל, ואמרו לו אחרי כן שיש באחת מהן רעל האם הוא ימשיך לשתות בגלל שעד עכשיו לא קרה כלום! ולכן הבה ונתעורר לפני שיחרץ גזר הדין שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, אלא שיש לזכור שתשובה זה לא רק מחילולי שבת וגזל ועריות, אלא אומר הרמב"ם שגם ממדות רעות כמו מכעס וקנאה ותאוה וכבוד ועצלות ועצבות צריך לחזור בתשובה, ולא עוד אלא שמדות אלה אומר הרמב"ם קשה לפרוש מהם אחר שהאדם מתרגל אליהם.

לא היה כעסן יותר ממני

ומעשה באחד מראשי הישיבות בזמנינו שתלמידיו ראו שיש לו סבלנות גדולה מאוד וגם כאשר אדם רגיל היה יוצא מגדרו ממעשים למיניהם הוא נשאר שלו ורגוע, ושלט בכעסו שליטה גמורה, והתלמידים יום אחד העזו ושאלו את רבם הנערץ איך הוא הגיע למעלה שכזאת האם הוא נולד בלי כעס בכלל או שמא זו עבודה יום יומית? והרב פתח את פיו לעיני כל תלמידיו הנדהמים ואומר, לא היה כעסן יותר ממני, כל דבר קטן היה מכעיס אותי והייתי ממש יוצא מכלי ומאבד אפילו את השכל באותם רגעים וכל זה למרות שאני תמיד הייתי בתורה מגיל הילדות אבל הכעס לא עזב אותי למרות המוסר שפה ושם למדתי.

ויהי היום וישבתי ללמוד עם החברותא בשעות הצהרים כשהבית מדרש היה ריק חוץ מאיתנו ועוד ילד אחד שהיה בצד וקיפץ לו והרעיש מאוד וצעקתי עליו שיפסיק אך הוא המשיך כאילו לא שמע אותי, ומידת הכעס באותו רגע שלטה בי חזק, תפסתי אותו והוצאתי אותו מהחלון של הבית מדרש שנמצא בקומה רביעית כשהיד שלי תופסת אותו בחולצתו בלבד, ושאגתי עליו, אם עוד פעם אחת תעיז להפריע אזי אני זורק אותך מפה ללמטה והחזרתי אותו פנימה כשכולו רועד כמו עלה ברוח.

כל מה שיעבור עלי בחיים אני לא כועס

ואחר כמה רגעים ישבתי וחשבתי מה עשיתי? איזה משוגע אני, הרי כמעט והרגתי נפש מישראל, שאם החולצה היתה נקרעת שזה לא היה כל כך רחוק מן המציאות היה הילד נופל ומתרסק, ומה שוה לי כל התורה שלי ולולא ה' שסייע בזכות לימוד התורה שלמדתי באותה עת מי יודע מה היה קורה, ובאותו רגע הבנתי מה הנזק של הכעס שהאדם יכול לרצוח ולהרוג, כי האדם מאבד את שכלו באותו רגע וזה מכונית שנוסעת ואין לה בלמים, והחלטתי החלטה נחושה שכל מה שיעבור עלי בחיים אני לא כועס.

היא נכנסה לנהר ושברה את הקרח הנורא וטבלה

(פכ"ט פ"י)
טפכם נשיכם וכו'.

יש לשאול מדוע הסמיכו את הטף לנשים והרי מובא בגמרא (קידושין כט.) שהאב מצווה לחנך את בניו ולא האמא? אלא אומר הזוהר הקדוש (נשא דף קכו ע"א) שככל שהאמא יותר צנועה ומכסה את עצמה כראוי אזי בניה יוצאים יותר צדיקים וחכמים וחשובים בדור ואם היא לא מקפידה בצניעות אזי היא גורמת לבניה שלא יהיו צדיקים ולא יהיו חשובים.

וכמו המעשה במדרש שאלישע כהן גדול התפלל לבורא עולם שיתן לו ולאשתו בנים לעבודת ה' כיון שאשתו כמה פעמים היה לה הריון אבל הוולד נפל, וה' ענה לתפילתו ואמר לו שבקרוב יהיה לו בן אלא שיוסיף בצדקותו, ושהאשה תוסיף בצניעותה כי ה' רוצה לתת להם בן צדיק שיאיר את העולם, והגיע היום שהאשה היתה צריכה לילך לטבול ובזמנם לא היה מקוואות כמו בזמננו והיתה צריכה לילך לנהר אלא שבאותו לילה מזג האוויר היה סוער וקר מאוד עד שבנהר השכבה העליונה היתה ממש קפואה.

הבן שלה צריך לטבול חמש פעמים כל שנה ביום הכיפורים במקדש

ואף על פי כן הצדיקת לא התעצלה ושברה את הקרח הנורא ונכנסה לטבול ויצאה, אלא שלפתע היא רואה מרחוק כלב מהלך והוא ידעה שמה שרואים ראשון ביציאה מן המקוה הבן עלול לצאת כך (כיום אין בעיה כי רואים את הבלנית שמסתמא היא צדיקה) ולכן היא חזרה לטבול למרות שאין חיוב ולמרות שזה קרח, ואחר שטבלה באה לצאת אך שוב פעם היא ראתה חזיר וטבלה, שוב יצאה וראתה גמל, ובאותה שעה באו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו ריבונו של עולם מדוע אתה מראה לעניה המסכנה הזו דברים כאלה הרי היא טובלת בקרח ותן לה ללכת לביתה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא אני רוצה שהבן שלה יטבול אצלי בבית המקדש חמש פעמים כל שנה ביום הכיפורים והיא חייבת לעשות את זה עכשיו כדי להכין אותו וכן היה, והבן שנולד לה זה רבי ישמעאל כהן גדול שהגמרא (ברכות ז') מספרת שביום הכפורים בשעה שרבי ישמעאל נכנס לקודש הקדשים הוא ראה אכתריאל קה ה' צבקות יושב על כסא רם ונישא, והוא אמר לו בני ברכני, ואמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין. והקדוש ברוך הוא כביכול נענע ראשו כעונה אמן, וידועה הקושיא איך הוא זכה לברך את קודשא בריך הוא, אלא שזה בזכות שאמו הוסיפה מאוד בצניעותה וטבלה במקוה קרח חמשה פעמים, ועל זה התורה אומרת לנו בפרשת נצבים שזה הזמן שעומדים להתיצב לפני בורא עולם טפכם נשיכם, לרמוז לנשים לדאוג לילדים שלהם ולא רק לבריאות גופו אלא גם לנשמתו על ידי הצניעות.

אני מתכוון שתכסה את השיער שלה

(שם)
טפכם נשיכם וכו'.

לרמוז מה שאמרנו שהאמא בצניעותה גורמת לבניה אושר והצלחה, ומעשה בזמננו בזוג שהמון שנים לא זכו לפרי בטן, למרות כל מיני נסיונות והנה ביום בהיר אחד הבעל נוסע ברכב כשאשתו לצידו ובאמצע הנסיעה הוא פגש ברב מסויים, והתלונן בפניו מדוע כך אני ואשתי צריכים לסבול בלי ילדים, אמר לו הרב אם אתה רוצה ילדים תגיד לאשתך שתשפיל את עצמה מה פירוש שתשפיל את עצמה שאל הבעל? אני מתכווין שתכסה את השיער שלה ואפילו שיגרם לה שתושפל על ידי השכינות והחבירות ובזכות זה אתם תזכו לבן זכר, והרב נפרד מהם לשלום.

וכשהגיעו הביתה, אמר הבעל לאשה אנא ממך תשימי את הכתר על הראש ובזכות זה נזכה כמו שהרב אמר כי מה חיינו שוים בלי בנים, ואפילו שהשכינות או החבירות יצחקו עלייך, שהרי נאמר עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, והאשה הסכימה וכיסתה את ראשה, ויושב בשמים קיים את דברי הרב והאשה זכתה להריון ונולד להם בן זכר והטלפון צלצל בביתו של הרב, והבעל אמר לו את הבשורה המתוקה שנולד להם בן זכר והרב מוזמן להיות הסנדק.

אלא שהבעל שאל את הרב מנין הרב ידע שכך יקרה ולמה הרב הזכיר דוקא שהאשה תושפל ולא הספיק לומר שהאשה תכסה את ראשה? אמר לו הרב כי כתוב בספר תהלים שבשפלנו זכר לנו, שעל ידי שהאשה מוכנה להתלבש בצניעות ולכסות את ראשה למרות שמשפילות אותה אזי זוכה לזַכַר דהיינו לבן זכר.

יש רק מעיל אחד וזוג מגפיים אחד

(שם)
טפכם נשיכם וכו'.

לפני יותר מחמשים שנה כשהרב כהנמן התחיל לבנות את הישיבה המעטירה פונוביז' בבני ברק שיש בה מקום לשלושת אלפים תלמידים, אמרו לו איך אתה מייסד ישיבה לכל כך תלמידים כשעדיין אין לך תלמידים? אמר להם הרב כהנמן את הישיבה הזו יסדה אמא שלי לפני הרבה שנים בהיותנו בחוץ לארץ, מה פירוש שאלו את הרב? פתח הרב את פיו הקדוש ואמר שהיינו בחו"ל באיזור מאוד קר והיינו עניים מרודים, הבטן כמעט היתה ריקה אבל אנו היינו עשירים ברוחניות וזה מה שגרם לנו סיפוק כי בכל ליבנו רצינו ללמוד את תורת ה' כל חמשת האחים ואני אחד מהם.

וכשהחלה שנת הלימודים אזי לילה לפני, כל האחים החלו בויכוח מי הוא זה ואיזה הוא שיזכה לכת מחר לתלמוד תורה שהרי יש רק מעיל אחד וזוג מגפים אחד והקור בחוץ מקפיא, והאח הגדול אמר שהוא חושב שמגיע לו ללכת כיון שהם מתחילים בלימוד הגמרא, ולעומתו אחר טען שהוא לומד משנה והשלישי טען שהוא לומד חומש והרביעי לומד לקרוא והחמישי לומד ניקוד וכך הלכנו לישון.

אמא שלי ייסדה את הישיבה

והנה בשעה חמש בבוקר האמא מעירה את האח הגדול ואומר לו לקום והאח קם בשמחה כי הוא יודע שהוא זה שיזכה ללכת לתלמוד תורה והאמא מלבישה עליו את המעיל ונועלת לו את המגפיים ומלווה אותו לתלמוד תורה וכשמגיעים האמא אומרת לו עכשיו אתה יכול להוריד את המגפיים והמעיל יש לך עוד אחים שצריכים לילך לתלמוד תורה וחוזרת ומעירה את האח השני ומלווה אותו וכך את כל האחים ולכן אמר הרב כהנמן זו אמא שלי שייסדה את הישיבה המעטירה פונוביז' ועם המסירות נפש שלה, אני בונה את המקום לשלושת אלפים תלמידים, ואין צורך לומר שזה הצליח וישנם היום שלושת אלפים תלמידים הוגים בתורת ה'.

הכל בזכוּתֶךְ אמר האב לאשתו

(שם)
טפכם נשיכם וכו'.

שאלו פעם את אחד מגדולי הדור איך הוא זכה לצאת גדול כל כך בתורה, וזכה להמון תלמידים, אמר להם הרב פעם אחת כשהייתי ילד ולמדתי בתלמוד תורה הגיע פתאום באמצע היום אבא שלי לבית והוציא שרשרת זהב יקרה ואמר לאמא שלי שזו מתנה בשבילה, והאמא שמחה מאוד אך ככל שניסתה להיזכר מה יום מיומיים היא לא זכרה שהרי לא יום הולדת היום וגם לא חג ולא ראש חודש ולכן שאלה את האבא לכבוד מה זה?

אמר לה האבא שהוא ביקר היום בתלמוד תורה והמלמד אמר שהבן שלנו לומד טוב והוא מתנהג בדרך ארץ ויש לו יראת שמים, אזי חשבתי והבנתי שהכל בזכותך שהרי את היא זו שנמצאת כל היום בבית ומחנכת אותו ואני רוב הזמן בחוץ ולכן החלטתי לקנות לך מתנה, ואני, אמר הבן ישבתי באותו זמן בחדר והקשבתי לכל מילה, וראיתי כמה נחת אני גורם להורים כשאני לומד טוב והחלטתי ללמוד הרבה יותר ברצינות ובחשק רב.

נראה אותך אוכל דרך הלב!

(פכ"ט פי"ז י"ח י"ט)
פן יש בכם איש וכו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו, וכו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וכו' לא יאבה ה' סלוח לו.

הסביר הרב הראשי לישראל הרב שלמה עאמר שליט"א שכאן מדברת התורה באנשים שאומרים לך לא צריך לשמור שבת ולא להניח תפילין ולא לקיים שאר מצוות אלא העיקר הלב ואם אני מאמין בלב זה הכי חשוב וזה דומה לאדם "שעובד" במפעל והוא רק מסתובב בן המכונות ויוצא כל חמש דקות לעשן סיגריה ולטייל מחוץ למפעל, וכך עובר כל החודש וכאשר מגיע בעל הבית לחלק מעטפות לכל העובדים, פותח האיש את המכתב ובמקום למצוא שם תלוש משכורת הוא רואה מכתב פיטורין.

והוא ניגש לבעל הבית ושואל אותו מדוע אתה לא נותן לי משכורת והרי אני מאוד אוהב אותך ואני אומר לכולם שאתה בעל הבית הכי טוב בעולם, ומי אמר שאני צריך לעבוד מול המכונות והרי העיקר הלב, בעל הבית בכלל לא רצה להסתכל עליו ואמר לו תסתלק מכאן, נראה אותך אוכל דרך הלב, אם כולם "יעבדו" בלב איזה מן תוצרת יצא מכך, וזה בדיוק מה שהתורה רומזת לנו שלבבו פונה מעם ה', ובשרירות לבו הוא הולך, והוא חושב לומר בבית דין של מעלה שהעיקר בלב.

ואם האדם יסע ויעצור אותו שוטר על זה שהוא נוסע בלי טסט או בלי חגורה, האם הוא יעיז לומר לשוטר, העיקר אני מאמין בלב בחוקי התנועה, ואני מאוד מכבד שוטרים ואני אפילו מתנדב במשטרה, כל זה לא יעזור לו, ואם כן איך אפשר לומר למלך מלכי המלכים שברא את האדם ויצר בו אברים וגידים ונפח בו נשמה אלוקית, אני "עובד" אותך רק בלב, זה לעג וקלס ובורא העולם אומר על אחד כזה בתורה לא יאבה ה' סלוח לו שאת כל הדברים שלעצמו הוא עושה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואילו עבודת ה' שלו הוא מסתפק רק בלב.

הרי נשאר לך הלב

ומעשה בשני חברים טובים אלא שהאחד היה צדיק והשני ההיפך ותמיד היה מסתפק בכך שהוא עובד את ה' רק בלב, וכך עברו להם השנים וכל אחד הלך לדרכו ולאחר כמה שנים נודע לבחור הצדיק שחבירו נפצע קשה ושוכב בבית החולים, ונסע אליו לבקר אותו אלא כשהוא נכנס הוא עמד המום כיון שחבירו נותר בלי ידים ובלי רגליים וגם נתעוור בעיניו, ואמר החולה לחבירו אתה רואה איזה מסכן אני מה החיים שלי שווים, אמר לו החבר מה זה משנה שאין ידיים וגם רגליים, ואפילו שאתה לא רואה בעיניים אין בכך בעיה שהרי אתה תמיד היית נוהג לומר שהעיקר זה הלב ושאר האיברים לא חשובים והקדוש ברוך הוא השאיר אותך עם הלב.

הדרך ארוכה אך התקווה היתה גדולה

(פכ"ט פכ"ג)
ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וכו' על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם אשר כרת עמם.

הגויים יודעים שכל הכח והעוצמה והגדולה של היהודים זה התורה והמצוות, ולכן כשהם רואים את בני ישראל סובלים הם יודעים שזה בגלל שאנחנו קצת סטינו מהדרך הישרה, וקל וחומר שהיהודי בעצמו צריך להבין את זה ולא לחשוב שיש צרות בגלל סיבות גשמיות אלא כל העניין הוא בינו לבין אביו שבשמים ואם האדם לא מבין בדרך טובה הקדוש ברוך הוא מראה לו בדרכים אחרות כפי שנראה מהמעשה הבא שהתרחש בזמננו:

בעל ואשה חרדים שגרו בעיר נתניה בשכונת סלע היו חשוכי בנים ולא זכו לפרי בטן למרות כל הטיפולים שניסו ודרשו ברופאים ואין צורך לומר שגם הלכו לרבנים לבקש ברכה אך משום מה נסתרות דרכי ה' וכך עברו להם עשרים שנות נישואין, ולא התייאשו, וביום מן הימים נודע להם על הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק והחליטו לנסוע להתפלל על קברו, ואולי הצדיק יעתיר למענם אצל אב הרחמים ויזכו לפרי בטן, אבל הדרך היה ארוכה אך התקוה היתה גדולה וכשהגיעו אל הצדיק הם פרצו בבכי והתפללו לה' יתברך שבזכות הצדיק יוושעו, והבשורה הטובה אכן באה, והאשה זכתה להריון, והכל עבר בשלום ונולדו להם תאומים, לאחד קראו בשם נועם ולשני קראו בשם אלימלך על שם ספרו הנודע של רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך.

וגדלו הנערים וההורים עשו את מיטב המאמצים שיתחנכו בדרך התורה ושלחו אותם לתלמודי תורה מצויינים, ואכן אלימלך השכיל למלוך על היצר הרע שלו, והלך בדרך התורה לשמחת הוריו היקרים ששאבו ממנו רוב נחת, ולעומתו אחיו נועם אהב יותר את הבלי העולם הזה, ולאט לאט סטה מהדרך הישרה והתחבר לנערים מפוקפקים שמשכו אותו למועדונים ולמקומות רעים למיניהם עד שהכיפה היפה הוסרה מעל הראש וגם הציצית, ובמקום בגדי הפאר שלו חליפה וכובע, הוא לבש ג'ינס קרוע וחולצה בלויה, ועשה קוצים ודרדרים בראשו.

לא תזכה ממני לקדיש

ואת כל זה רואים ההורים וזועקים במר ליבם האם אל הנער הזה התפללנו? וניסו לדבר עם נועם בנועם אך ללא הועיל הוא פרק עול וגם נעשה לחוצפן ועז פנים, וגם כשאביו היה כבר מבוגר וניסה לדבר אל הרגש של נועם ואמר לו, דבר אחד אני מבקש ממך שאחרי שאפטר מן העולם אזי לפחות תגיד עלי קדיש, אך נועם לא רק שלא אמר לאביו חלילה אבא תאריך ימים, אלא אמר לו גם אם תמות לא תזכה ממני לקדיש, וזה שבר את האבא לגמרי, ואחר זמן הוא נפטר מהעולם הזה וגם האמא של הילדים נפטרה אחר זמן קצר, ונועם קיים את דבריו ולא אמר קדיש.

ואלימלך הצטער מאוד גם על הוריו שנפטרו וגם על אחיו שאפילו קדיש לא אומר על הוריו אך העדיף לשתוק, כי כמו שיש מצוה לומר דבר הנשמע כך יש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, ואחר זמן זכה אלימלך ומצא את בת זוגו והקים בית נאמן בישראל, אבל אחיו נשאר בבית הוריו וחיפש מה לעשות עם עצמו והחל להתעסק בטיפול בבעלי חיים, והנה ביום מן הימים יורד נועם מביתו והנה מול עיניו עוברת מכונית במהירות ודורסת חתולה ומעיפה אותה לצידי הכביש ונועם מיד ניגש לחתולה וראה שהיא עדיין מפרפרת ומיד עצר מונית ונסע לבית חולים וטרינרי כשהחתולה בחיקו, ונכנס בבהלה אל הרופא ואמר לו שיש כאן חתולה בן חיים למוות ושיטפל בה והוא מוכן לשלם את כל מה שצריך, ואחר טיפול וזריקות שעשו לחתולה, היא שבה לאיתנה.

ונועם הרגיש מאושר מאין כמותו שהרי הוא זה שגרם להציל את החתולה ממוות והחתולה הובאה לביתו והוא דאג לכל מחסורה וקנה לה מעדנים הכי טובים וחלב וגבינות בשפע כאילו זו היתה הבת שלו וכל בוקר היה יוצא עם החתולה לטיול ליד הבית, והנה ביום מסויים כשהוא יצא עם החתולה לטיול ליד ביתו, החתולה ירדה לכביש הסואן, ועוד לפני שנועם הרגיש הגיעה מכונית במהירות ודרסה את החתולה אלא שהפעם היא לא פירפרה אלא פשוט מתה במקום.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא

ונועם לא ידע את נפשו והרים את החתולה והצמידה לליבו כשדמעות נוזלות מעיניו, וכך הלך לביתו כשהוא מסוחרר כולו, והתיישב על הספה וחשב, איך לעשות טוב לחתולה אחרי שמתה, והחליט לעשות קבר ליד ביתו וחפר את החתולה אלא שהוא נזכר שעל אדם שנפטר אומרים קדיש ומה ההבדל בן חתולה לאדם, ואולי אני אגיד על החתולה קדיש, והלך לבית הכנסת באיזור מגוריו לתפילת ערבית וחיכה לקדיש שבסוף שאומרים היתומים ונעמד על רגליו ואמר, יתגדל ויתקדש שמיה רבא וכו' ובסוף התפילה ניגשו אליו המתפללים ושאלו מה קרה נועם על מה הקדיש, אך נועם אמר להם זה עניין אישי ואין צורך שתדעו, וחזר לביתו.

ובשעה עשר בלילה הטלפון מצלצל בביתו של נועם ועל הקו נשמע קולו של אחיו אלימלך, מה נשמע נועם איך אתה מרגיש, מה קרה שנזכרת להתקשר אחרי הרבה זמן שלא דיברנו שאל נועם מה יום מיומיים, שמעתי שהיום אמרת קדיש יתום בבית הכנסת אז רציתי לשאול מה קרה, זה עניין אישי וסודי, אבל כיון שאתה אחי התאום אני אספר לך אבל תשמור את זה בסוד, זה לא נעים לי ואז הוא סיפר לו את כל העניין עם החתולה איך שהוא הציל אותה ממוות, וגידל אותה ולבסוף מתה, והוא קבר אותה, והוא הרגיש צורך לומר עליה קדיש, ולכן הייתי היום בבית הכנסת אחרי המון שנים ואמרתי קדיש על החתולה, האם יש איזה פגם במה שעשיתי שאל נועם את אחיו אלימלך.

אמר לו אלימלך אתה יודע שהיום זה האזכרה של האבא שלך בדיוק בתאריך הזה הוא נפטר, ועל אביך שגידל אותך לא שבוע ולא חודש ולא שנה לא אמרת קדיש, ועל חתולה מסכנה אתה אומר קדיש ותעשה קל וחומר ומה החתולה שהיית קשור אליה כל כך למרות שהיא לא הבת שלך ורק הצלת אותה וגידלת אותה לכמה שבועות הרגשת קשר חזק כל כך אזי אביך שרק אחרי עשרים שנה זכה להביא אותך ואותי לעולם כמה היה קשור אלינו וכמה הוא היה צמא לקדיש שלך והעדפת לומר זאת על החתולה, נועם הרגיש חסר אונים והוא ידע שאחיו התאום צודק ונפל עם הטלפון על הריצפה, ולמחרת נירשם לסמינר וכיום הוא חוזר בתשובה נשוי עם שני ילדים גר בבית שמש. (הרב בנימין ברוק).

מה כוחו של פסוק בתהילים

(פכ"ט פכ"ה)
וילכו ויעבדו אלוהים אחרים וישתחוו להם וכו'.

עם ישראל זה עם הנצח עם ישראל המובחר מכל העמים ומרומם מכל הלשונות, וכל אומות העולם יודעים זאת אלא שמקנאים בנו על זה שקיבלנו את התורה הקדושה, והם מנסים בכל דרך להפיל אותנו בין בגשמיות בין ברוחניות, ולא רק ביהודה ושומרון אלא אפילו בתוככי העיר הקדושה בני ברק.

ומעשה שהיה כך היה, בחורה מהעיר בני ברק שכל המשפחה שלה חרדים לדבר ה' אלא שהיא נפלה קצת ברוחניות, והשטן הלך על כל הקופה ונתיידדה עם ערבי עד שרחמנא ליצלן כבר רצתה להתחתן איתו וכמה שהרבנים דיברו איתה זה לא עזר, היא היתה עקשנית, ויום אחד לקחו אותה לרבנית קנייבסקי (אשתו של הרב חיים ובתו של הרב אלישיב) וכמה שהיא דיברה עימה ובכתה לה שלא תעשה את הדבר הרע הזה ורבות בנות עשו שטויות ואת עלית על כולנה.

אבל הבחורה הזו שהשם שלה זה ריבה היתה שבויה בידי השטן ולא השתכנעה, ואז הרבנית התחננה אליה שלפחות תסכים לומר פרק תהלים אחד ביום, ולזה היא הסכימה וכך יצאה מביתה של הרבנית, אבל לפחות תזכה לקרוא מזמור תהלים, והנס קרה, מזמור אחד של תהלים או יותר נכון פסוק אחד של תהלים (מג, א) שפטני אלוקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועולה תפלטני, זה הפסוק שבדיוק היא ראתה מול עיניה כשפתחה את ספר התהלים, והיא הלכה לרבנית כשהיא בוכה ואמרה לה אני לא מתחתנת איתו אני עוזבת אותו, קיבלתי תשובה מדוד המלך שהוא לא חסיד והוא איש מרמה ועוולה.

סוף שבוע במלון חמישה כוכבים וגם עשרת אלפים דולר

(פכ"ט פכ"ח)
הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבננו עד עולם.

כמה חשוב להפנים את הפסוק הזה לתוך ליבנו וגם כאשר אנו רואים אדם שלכאורה נהנה מהחיים והשעה משחקת לו למרות שהוא רשע גדול, ואילו אדם צדיק יש לו קצת צרות מכל מיני כיוונים וזה נראה חלילה לא צודק שהרי אם ניקח שני פועלים שנמצאים במפעל ואחד רק הורס מכונות ומפריע לאחרים גם לעבוד ומדבר רע על בעל הבית, וגם לא עובד ואילו אדם אחר עובד במסירות נפש ומעודד אחרים לעבוד וגם מוכיח את אותו פועל עצלן, ובסוף החודש אנו רואים איך בעל הבית ניגש לתת לשניהם משכורות, לעצלן הוא נותן עשרת אלפים דולר וגם סוף שבוע במלון חמישה כוכבים ואילו לפועל המסור והנאמן הוא נותן רק אלפיים שקל, האם זה לא ירגיז, האם זה דבר מובן? ודאי שלא.

ולכן הפועל הנאמן ניגש אחר כך לבד לבעל הבית ורוצה לדעת מה החוסר צדק הזה, אמר לו בעל הבית אני יסביר לך ואתה תאמר לי אם אני צודק או לא, אני כבר הגשתי על הפועל העצלן תביעה גדולה שהוא הרס לי עשר מכונות ששוות הון עתק והוא נשפט שלא בפניו ומחר באים הוצאה לפועל לעקל לו את הבית שלו ואת שאר החפצים, אבל כיוון שסוף סוף הוא עשה קצת טוב בעבודה אזי שילמתי לו את הסכום הזה וגם ממחר לא יהיה לו היכן לגור אזי נתתי לו את המלון ליומיים אבל אחר כך הוא לא ידע מה לעשות שהרי אין לו בית, אבל אתה שאין פועל נאמן כמוך אני רוצה למנות אותך מנהל המקום ותקבל משכורת שמנה עם הרבה תנאים טובים.

אלא שאמרתי כיוון שסוף סוף גם אתה היה לך כמה טעויות בעבודה, לכן לפני העלאה בדרגה אני ינסה אותך אם תצעק ותרים את הקול כשתראה משכורת זעומה על עבודתך המסורה, כשהפועל השני קיבל הרבה יותר לכאורה, ואף על פי כן שתקת ולא צעקת אלא קיבלת בהבנה ורק באת לברר.

והוא הנמשל גם בעולם הזה שאנו רואים לפעמים אדם שעושה עבירות חמורות ביותר והוא מרגיש טוב ולא סובל מחלאים ויש לו כסף וכבוד ואילו אדם אחר שנמנע ונזהר מעבירות ורץ אחר המצוות ויש לו קצת צרות בפרנסה וגם בבריאות והשאלה צועקת למה, ועל זה עונה הפסוק הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו, וגם דוד המלך עליו השלום אמר בפסוק (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד כלומר איך הרשעים מצליחים והכל אצלם פורח ואין תקלות מה הסיבה? להשמידם עדי עד.

מה יש ללמוד מגנב

(שם)
הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו וכו'.

לרמוז לנו שאת המצוות שאנו עושים בסתר ולא מחפשים לפרסם אותם ולהראות לכולם, זה עולה ישירות לה' אלוקינו מה שאין כן הנגלות, כלומר הדברים שעשינו בגלוי וחיפשנו שכולם יראו איך נתתי צדקה ואיך עזרתי לאחרים אזי זה לנו ולבנינו, ולא עולה למעלה אלא אם כן עשינו בגלוי לשם שמים ולא בשביל להתפאר, וכמו שאמר פעם אחד הגדולים שמכל דבר צריך ללמוד ואפילו מגנב ומה יש ללמוד מגנב? שהוא משתדל לא להודיע שהוא הולך לגנוב ועושה זאת כמה שיותר בסתר, ואחר שהוא גנב הוא מוכר את הסחורה ולא משאיר אותה אצלו, והוא לא מפרסם את מעשיו, וגם האדם צריך לנהוג כך לעשות את מעשיו הטובים בסתר ולא לפרסם את עצמנו ואת המצוות שעשינו להעביר מראשנו כאילו הם לא שלנו.

אתה נוהג לאכול קוגל בשבת?

ומעשה שהיה ברבי ישראל מאיר הכהן בעל החפץ חיים שהיה רגיל להגיע לעיר מסויימת מדי פעם ובכל פעם שהיה מגיע אנשי העיר היו יוצאים לכבודו ומקבלים אותו בכבוד גדול מאוד, והנה קרה פעם אחת שהחפץ חיים הגיע בלי להודיע והלך ישירות לביתו של ראש הקהל, וכראות האיש את החפץ חיים עומד מולו לא האמין ושאל את הרב מדוע הרב לא הודיע לנו על בואו והיינו יוצאים לקראתו בכבוד הראוי? אמר לו החפץ חיים אתה נוהג לאכול קוגל בשבת, בודאי ענה האיש, ואם תגיד לאשתך שאתה רוצה לאכול את הקוגל ביום שישי, מה היא תאמר, היא לא תסכים כי קוגל אוכלים בשבת, אמר לו החפץ חיים, העולם הזה הוא יום שישי והעולם הבא הוא יום שבת, אם אני אקבל את הכבוד בעולם הזה שזה יום שישי מה ישאר לי ביום שבת.

פרסמתי שהייתי בתענית לכן אני בגיהנום

(שם)
הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו.

מעשה שהיה בתלמיד בזמנו של רבי שמעון בן שטח נשיא ישראל, שחלם חלום והנה הוא רואה בחלומו אשה שנחשבה לצדקת באותו הדור והיא נמצאת בציר המרכזי של הגיהנם ושאל אותה מדוע את בגיהנם והרי את היית צדיקה ועסקת בתעניות וסיגופים הרבה? אמרה לו האשה כיון שאני פרסמתי את זה שאני מתענה כדי שיכבדו אותי ויעריכו אותי ויגידו עלי שאני צדיקה גדולה.

אמר לה התלמיד עד מתי את בגיהנם, אמרה לו עד שיגיע לכאן רבי שמעון בן שטח נשיא ישראל כיון שיש שמונים מכשפות באשקלון שהוא לא הורג אותם, והוא אמר שהוא יסיר את המכשפות מישראל והוא לא מקיים, והתלמיד קם כשכולו מזועזע והלך במהירות לרבי שמעון בן שטח וסיפר לו הכל וביקש שהרב לא יקפיד עליו, כששמע רבי שמעון בן שטח את הדברים הללו אמר לו שהוא לא ידע לפני כן בכלל על המכשפות אבל עכשיו הוא יעשה להן כראוי, מה עשה? לקח אתו שמונים תלמידים ואמר להם שיביאו איתם בגדים יבשים ומגבות כיוון שבאותו יום היה יום חורפי במיוחד וירד גשם חזק ושילבשו את הבגדים היבשים ויחכו שהוא ישרוק להם.

והגיע רבי שמעון בן שטח למערה ששם נמצאות המכשפות ואמר להם באתי ללמד אתכן כישוף, והן אמרו לו נו מה אתה כבר יכול לעשות בוא נראה, ואז רבי שמעון עשה את עצמו סופר אותן ואמר להן אתם שמונים ואני עושה שריקה ונכנסים לכאן שמונים בחורים עם בגדים יבשים למרות שיש גשם חזק בחוץ ומיד הרב נתן שריקה ארוכה וכל תלמידיו נכנסו פנימה, ובעוד המכשפות בהלם, כל תלמיד הרים מכשפה באויר שכידוע שכישוף אפשר לעשות רק על הקרקע, ובאותו יום תלו את כל השמונים מכשפות לקיים את הפסוק ובערת הרע מקרבך.

מתי יבוא הגואל???

(פ"ל פ"ג)
ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וכו'.

אומר רש"י ז"ל, רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהן, עד כאן, ולב מי לא ינוע ממקומו בשמעו את הרש"י הנורא הזה, שכביכול השכינה בגלות נוראה וכפי שמובא בשל"ה הקדוש (ח"ב פרק עמוד התורה עמ' מח) שמרן הבית יוסף ורבי שלמה אלקבץ שלמדו תורה בליל שבועות והשכינה התגלתה אליהם ואמרה להם שאם הם היו יודעים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער שהשכינה שרויה בגלל העוונות הם לא היו מעלים חיוך אחד על פניהם.

ולכן כתוב בפסוק ושב ה' אלוקיך את שבותך שכביכול זה הגאולה של ה' יתברך, וכמו שאומרים בעמידה כי לישועתך קוינו כל היום שזו הישועה של ה', ומה נותר לנו לעשות? כבר נאמר (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה' ואני וכו' שלפי הפשט מתי יבוא הגואל ויגאלנו גאולת עולמים כשנשוב מהפשעים שלנו, ומוסיף רבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תשא הלכה טו) שהמשפט הזה ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום יה' ואני, זה ראשי תיבות גוף בניו לרמוז שעיקר התיקון שצריך לתקן זה ענייני הקדושה ולא להשחית לבטלה כי זה עיקר עיכוב הגאולה, ואפשר לומר שזה רמוז בובא לציון שבמילה ציון זה גימטריא יוסף שנתנהג כיוסף הצדיק אזי נזכה לגאולה הקרובה.

האם יש היום משהו מיוחד אצל היהודים?

(שם)
ושב ה' אלקיך את שבותך וכו'.

אומר רש"י בפירושו השני שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי כאילו ה' בעצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד מבני ישראל וכו', וזה נכתב לפני כאלף שנה ואנו רואים היום את הדברים ממש במציאות איך אנשים שלא זכו להריח ריח של תורה ויהדות מהי והקדוש ברוך הוא מרעיף עליהם רוח טהרה ממרום והם שבים אליו כבן השב אל אביו.

וסיפר הרב הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א (ראש ישיבת אור החיים) יהודי שהתגורר בחו"ל ושכח לגמרי מיהדות ולא שמר שבת ולא הניח תפילין ושום מצוה לא עשה כמעט, והוא היה עובד בחנות שלו והנה ביום מסויים הוא יושב בחנות שלו והוא מרגיש שהידיים שלו מסרבות לנגוע בכסף ולמכור את הסחורה וכאילו לוחשים לו מהשמיים מה אתה עושה פה, תקום תלך מכאן, בהתחלה הוא ניסה לחשוב שאולי הוא מדומיין אבל הוא החל להרגיש שהוא לא מסוגל לשבת בחנות עם הסחורה והכסף והוא קם וסגר את החנות והחל לילך בלי לדעת לאן.

והנה הוא רואה איזה יהודי ושאל אותו האם היום יש משהוא מיוחד אצל היהודים, איזו שאלה ענה לו היהודי, הרי היום זה היום הנורא ביותר בשנה היום יום הכפורים, ואז האיש הבין והלך לבית הכנסת להתפל וחזר בתשובה.

ליבם של הנוסעים החסיר פעימה

(פ"ל פ"ד)
אם יהיה נידחך בקצה השמיים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך.

מעשה שהיה באדמו"ר מפיטסבורג זצ"ל שנסע עם שמונה מתלמידיו לחתונת בתו של אחד מחסידיו שהתגורר בבירה הבלגית אנטורפן, אלא שלפתע נשמע קולו של הטייס וליבם של הנוסעים החסיר פעימה, נוסעים יקרים לצערי אירעה תקלה במנועי המטוס ואנו ניאלץ לנחות בשדה התעופה קטן בקרבת מקום אני מקווה שתוך כארבע שעות תתוקן התקלה ונשוב להמריא אל היעד אנא חגרו את חגורות הבטיחות והתכוננו לנחיתה.

שדה התעופה הקטן שבו נחתו היה ריק במשך מרבית שעות היממה והיה מיועד בעיקר לטיסות מטען של תוצרת חקלאית ולטיסות פנימיות, כולם ירדו מהמטוס והתיישבו על הספסלים, ואילו האדמו"ר ותלמידיו ביקשו להתפלל תפילת מנחה, אלא שמנין לא היה כיוון שהם ביחד תשעה, בטרמינל היה הרבה רעש והיה קשה להתרכז ולהתפלל מנחה, כי תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה.

האם אתה יהודי

ולכן ניגש האדמו"ר אל אחד מעובדי שדה התעופה ושאל אותו האם יש אפשרות לקבל חדר צדדי כדי להתפלל בו בשקט, האיש שמע את שאלתו של הרב בעל ההדרת פנים, ולפתע החוויר כסיד והתנודד על מקומו, ולאחר שהתאושש, אמר העובד לרבי, אני מוכן למלא את מבוקשכם בתנאי אחד שתתנו לי להגיד קדיש לזכר אבי המנוח, אתה יהודי, שמח הרבי לשמוע, יפה מאוד עכשיו יהיה לנו מנין, אני יהודי השיב העובד וניכר בו כי נפשו סוערת, אך הרשו לי לשאול מי שלח אתכם לפה, איך הגעתם למקום הזה?

הסביר האדמו"ר לעובד שהם בדרכם לאנטוורפן אך אירע תקלה במטוס והם נאלצו לנחות פה באופן בלתי מתוכנן, ומי אתה, שאל האדמו"ר האם יש כאן יהודים נוספים? אני חושב שלא תאמינו לסיפור שלי, אמר האיש, אבל זו האמת לאמיתה, נולדתי למשפחה דתית מאוד, שנות ילדותי עברו עלי בתוך קהילה חמה ותומכת אולם לצערי התחברתי לנערים פוחזים שמשכו אותי למקומות גרועים ומשם ההידרדרות היתה צפויה מראש והתחברתי לאנשי פשע ומאימת השלטונות נפרדתי ממשפחתי וברחתי לעיר הקטנה הזו, על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, שכחתי את כל מה שלמדתי, ואני לא מקיים מצוות כבר כמה עשרות שנים, וגם לאחר ששמעתי שאבא שלי נפטר לא אמרתי עליו קדיש, כי לא זכרתי את הקדיש וגם במקום הנידח הזה אין בכלל יהודים.

אני יביא לך מנין

אתמול בלילה הופיע אבא שלי בחלום ואמר לי, יעקב מחר יחול יום השנה לפטירתי ואני רוצה שתגיד עלי קדיש, אני זוכר שלאחר רגע של תדהמה התחלתי לצחוק, ואמרתי אבא אבא בשביל לומר קדיש צריך מניין ואני היהודי היחידי בכל העיירה אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין בכל האיזור, אל תדאג יעקב ענה לי אבי, אני מבטיח שאביא לך מניין, לאחר שהתעוררתי מהחלום רעדתי זמן רב והייתי המום.

אולם לאחר כמה דקות של התאוששות אמרתי לעצמי שזה רק חלום ואין סיכוי סביר שיגיעו לעיירת חקלאות נידחת שכזו עשרה יהודים, האדמו"ר ותלמידיו שמעו את הסיפור בהשתאות ובפליאה, אמר האדמו"ר לאיש, זה מסר ישיר מההשגחה העליונה מסר שאותו שולח הקדוש ברוך הוא פעם בחיים לאנשים שהתרחקו ממנו לחלוטין על מנת לזעזע את עולמם ולהשיבם אליו כי לא ידח ממנו נידח והקדוש ברוך הוא לא מוותר על שום יהודי וגם אם היהודי נידח והתרחק ממנו מאוד, ה' ממתין לו וישיב אותו אליו.

המנורה הזו מאירה רק למי שעיניו רואות

(פ"ט פ"ו)
ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וכו'.

כידוע את לבבך ואת לבב זה ראשי תיבות אלול לרמוז שהזמן שהאדם צריך למול ולטהר את ליבו יותר מכל השנה זה אלול לקראת הימים הנוראים ופרשת ניצבים גם נמצאת סמוכה ליום הדין הנורא לעורר אותנו לטהר ליבנו ולעבדו באמת ובפרט באמירת הסליחות שאם האדם יתבונן במילים ולא רק בניגונים כמעט בלתי אפשרי שלא יוריד דמעות ויעשה תשובה אמתית, מה שאין כן אם האדם יבוא להשמיע קולו ויחשוב רק על הניגונים של הסליחות אזי לבו ישאר כבתחילה.

ויש על זה משל לילד שהיה עיוור וביקש מאביו שינסה למצוא איזה רופא שיוכל לרפאות אותו אלא שהרמב"ם שהיה גדול הרופאים כבר אמר שעיוור מלידה אי אפשר לרפאות והאב ניסה לנחם את בנו בדרכים שונות, ויהיה היום והילד העיוור הגיע לאיזה חנות למוצרי חשמל ומישש בידיו איזו מנורה ושאל את המוכר מה זה? אמר לו המוכר זה מנורה וכשיש חושך שאי אפשר לראות אזי מדליקים את המנורה ורואים, התלהב הילד ושאל כמה זה עולה, חמשה שקלים אמר המוכר, והילד שילם והלך הביתה בשמחה רבה, ואמר לאביו, למה אתה אומר שאין לי תרופה והרי יש מנורה שמדליקים אותה כשיש חושך ולא רואים ונעשה אור וקניתי את המנורה הזו, אבא תדליק לי אותה בבקשה שסוף סוף גם אני אוכל לראות כאחד האדם.

ליטף האב את בנו ואמר לו בני היקר המנורה הזו מאירה אבל רק למי שעיניו כבר רואות ויש חושך שמפריע לעיניים לראות אזי המנורה מסלקת את החושך ונעשה אור, מה שאין כן מי שעיניו חשוכות לא תעזור לו שום מנורה, והנמשל ברור שהסליחות שאנו אומרים בחודש הרחמים ועשרת ימי תשובה בא לסלק מעלינו את החושך והגשמיות שעוטפים אותנו ושנזכה לראות את האור האמיתי אבל כל זה שליבנו מתבונן במילים ואנו עושים תשובה, אבל אם אנו נשארים עם לב כבוי ואומרים את הסליחות בלי התבוננות אזי זו מנורה לעיוור.

החיים שלך תלויים בכך!

(שם)
ומל ה' אלקיך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.

אדם מגיע לרופא והרופא בודק אותו וכותב לו מירשם ואומר לו תיקח את הכדורים הללו שלוש פעמים ביום במשך שנתיים החולה שחשש מהתחייבות שכזו, אמר לרופא אם אני לא אקח אני ישאר עם הסחרחורות והכאבי ראש, לא, אתה לא תישאר עם סחרחורות, אתה לא תישאר בחיים, הכדורים הללו יצילו אותך ממוות בטוח, אין צורך לומר שהחולה יתמיד לקחת את הכדורים כדי לחיות, והוא הדין אצלינו התורה הקדושה אומרת לנו שצריך לאהוב את ה' ולעבוד אותו בכל לב ונפש, ואם נאמר מה יקרה אם חלילה נלך אחר עצת יצר הרע ונעשה עבירות? עונה התורה ואומרת למען חייך, החיים שלך תלויים בכך, ואם נקשה אדרבה רואים אנשים עושים עבירות ויש להם עושר גדול וגם מאריכים ימים, כבר הביא על זה הרב בעל ספר קול ששון משל אמיתי הבה ונראה.

הוא מטייל עם חליפה יוקרתית וסיגר בפיו

אדם עני מרוד בשם משה חלם חלום והנה הוא רואה בחלומו איך שהוא זכה בלוטו והרויח עשר מיליון שקל והוא התעשר מאוד וקנה לו ארמון מפואר עם בריכה מסביב וגינה מטופחת וחמש מכוניות יוקרה יש בחניה גם לו גם לאשתו וגם לבניו והוא הולך עם חליפה יוקרתית ועניבה מהודרת ונעלי עקב כשסיגר של עשירים בפיו ויש לו משרד בלב העיר של איש עסקים משגשג וכל כמה שבועות הוא נוסע לחו"ל ומטייל בעולם ואין מדינה שהוא לא ביקר בה וכולם כבר שמעו עליו והוא איש מכובד ויש לו משרתים מכל הכיוונים והחיוך לא מפסיק למוש מפיו.

אבל טיפת מים שירדה מהתקרה שהיתה עם רטיבות גדולה הפסיקה אותו מכל החלום המתוק והנה הוא מתעורר ורואה את עצמו באותה ביקתה עלובה כשכל המקום זועק עניות, והילדים רעבים ללחם ואשתו צועקת עליו קום מהמיטה עצלן שכמותך לך תנסה להביא פרנסה הביתה, והוא רצה מאוד לחזור לחלום אבל הוא הבין שזה רק חלום.

אבל לידו היה גר העשיר האמיתי של העיירה והוא הלך לישון וגם חלם חלום שהוא הפסיד את כל רכושו בעיסקה לא מוצלחת ומכר את ארמונו המפואר ואת כל המכוניות יוקרה שברשותו ואשתו חלתה ונפטרה ובניו נפלו לידי חולאים קשים כיוון שלא יכלו לסבול את הצער והעוני והוא היה בדיכאון עמוק ואמר לעצמו איך נפלו גבורים איך נפלתי מההר הגבוה לבור הנמוך, והוא רואה את עצמו בלית ברירה מסתובב עם בגדים קרועים במקום הבגדים המפוארים שהיו תמיד עליו והולך ברגל קילומטרים במקום לנסוע במכונית המפוארת, ובמקום לאכול מעדנים ובשר ועופות הוא אוכל לחם יבש עם מרגרינה ושותה מים מהבור.

פתאום טיפת מים ירדה על פניו

ובמקום לחלק כסף לעניים הוא בעצמו מבקש צדקה לו ולמשפחתו האומללה, ואין צורך לומר שכבר מזמן הוא הפסיק לצחוק ולחייך, ופתאום טיפת מים מהמזגן המפואר ירדה על פניו והעירה אותו מהחלום העצוב והוא מסתכל סביבו והוא רואה את ארמונו המפואר ואת הבריכה מסביב עם הגינה המטופחת ופרחי הנוי ואת מכוניות הפאר בחניה שלו, ואת פיג'מת המשי, והוא היה מאושר מאין כמותו.

והנמשל הוא שהאדם צריך לזכור שהעולם הזה הוא רק חלום כמו שאומר דוד המלך ע"ה (תהלים עג, כ) כחלום מהקיץ, כלומר שהכל כאן זה כאילו, לעומת עולם הנצח, והרשע חושב רק על העולם הזה ומעלה בדמיונו העיקר שיש לי כסף ומכונית ואני מטייל היכן שאני רוצה, וכמו שאומר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא, ט) שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך, ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט.

וכשהוא יצא מהעולם השפל הזה ויגיע למקומו הראוי לו ויראה כמה סבל יגרם לו בגלל כל עבירה שעבר ואז יגידו לו בשמיים נגמר החלום, הגעת למציאות, ואילו הצדיק שהיצר הרע מנסה לפתות אותו שיעשה עבירות כאלה וכאלה והוא מתגבר על יצרו כל ימיו ולא שומע לפיתויו הגועליים, אזי כשמגיע לעולם העליון אזי מתקיים בו הפסוק עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, ואומרים לו מלאכי השרת שמקבלים אותו בכבוד גדול ואומרים לו נגמר החלום עכשיו הגעת לעולם המציאות.

הר כגיגית

(פ"ל פי"א)
כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא.

יש כמה דיעות על איזו מצוה מדובר פה יש אומרים על התורה הקדושה ויש אומרים על התשובה, אלא שאפשר לומר שאין מחלוקת כי עיקר חזרת האדם בתשובה זה כשהוא הולך לשיעורי תורה, ובלי לימוד תורה אזי זה לא נקרא חזרה בתשובה וכמו שאומרים בתפילת העמידה בברכת התשובה השיבנו אבינו לתורתך ורק אחר כך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, וכאן באה התורה הקדושה ואומרת לנו שזה לא מכוסה מהיהודי ואם הוא רק רוצה זה הכי קרוב אליו בפיך ובלבבך לעשותו.

ובמעמד הר סיני כשבני ישראל אמרו נעשה ונשמע ולאחר מכן ה' יתברך הראה לנו גם את התורה שבעל פה אזי סירבנו ולא רצינו לקבל, כפה עלינו ה' יתברך את ההר כגיגית ואמר לנו אם אנו מקבלים את התורה, מוטב, ואם לא שם תהא קבורתכם וקיבלנו את התורה הקדושה, אלא שצריך להבין מה פירוש הר כגיגית? אלא בני ישראל חשבו שלקיים את כל התורה כולה זה כמו הר גבוה שקשה מאוד לטפס עליו, והקדוש ברוך הוא הראה לנו את ההר כגיגית כלומר שזה רק נראה קשה כמו הר אבל זו גיגית קטנה, ורק האדם מתחיל להניח תפילין ולשמור שבת אזי הוא מתפלא איך הוא לא עשה את זה עד היום והרי זו השבת היהודית המקורית, אלא כשהאדם מנסה להתחמק ולא להתקרב לאבינו שבשמיים אזי אם יש לו זכות הקדוש ברוך הוא גורם לו להתעורר בכוח.

אם תבוא לשיעור תורה הדו"ח יבוטל

ומעשה שהיה ביהודי מאיזור המרכז שנסע עם הרכב שלו ובדיוק באמצע הנסיעה הוא קיבל צלצול לפלאפון והוא הפנה את ראשו לראות אם אין משטרה באיזור כי לא היה לו ברכב דיבורית וענה לטלפון והחל לדבר ובלי להשים לב הוא הגיע לצומת ופנה בלי לעצור למרות השלט המורה לעצור, ובדיוק עובר שוטר עם האופנוע כשקסדה לראשו ועוצר אותו, גם על הפלאפון שהוא מדבר בנהיגה וגם על זה שהוא לא עצר בעצור, והיהודי הנוסע לא היה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש ובנתיים השוטר הוריד את הקסדה מראשו והנהג רואה שמתחת לקסדה יש לשוטר כיפה גדולה, ואמר אולי הוא ירחם עלי והחל מבקש מהשוטר שיסלח לו ובפרט שיש לו הרבה נקודות לרעה.

אמר לו השוטר יש לך כאן עבירות חמורות ביותר והנה הדו"ח ביד שלי, בינתיים אני לא כותב כלום, אבל זה בתנאי שמחר תבוא לשכונה פלונית בשעה שש בערב לבית הכנסת ותשתתף בשיעור תורה כי רק לימוד התורה יכול לחנך אותך באמת לנסוע לפי החוקים ואם אתה לא מגיע מחר בשש בערב, אזי אני אמלא את הדו"ח, וכן היה שהיהודי הלך לשיעור, ואחר זמן קצר כבר נעשה הנהג לבעל תשובה.

מה קרה לך כל כך מהר החלפת את המלתחה שלך?

(שם)
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא.

לפעמים אנו זוכים ורואים יהודי או יהודיה שהיו רחוקים מאוד מבורא העולם ולפתע חל בהם שיפור רוחני והם מתחילים להתקרב לה' צריכים אנו לעודדם על כך ולא חלילה לנסות לומר להם שזה לא מתאים להם או שיעשו את הדברים בשלבים אטיים כי זה עלול להפיל אותם לגמרי.

וסיפר לי יהודי מאזור הצפון שהוא ואשתו היו בסמינר וחזרו מהסמינר מחוזקים מאוד כשאשתו הניחה לראשה את הכיסוי ראש אלא שאחותה ראתה אותה היא אמרה לה מה קרה לך עשו לך שטיפת מוח ואת נראית כמו סבתא וכדומה, ואכן היא הורידה את הכתר מראשה וחזרה למכנסיים.

ולעומת זאת היה מעשה בזוג מאיזור המרכז שהאשה והבעל התחזקו והאשה החלה לאחר שלושה חודשים מהחיזוק ללבוש חצאיות ארוכות וכיסוי ראש ואחותה אמרה לה מה קרה לך כל כך מהר החלפת את כל המלתחה שלך, לאט לאט, ובאותו שבוע אחותה שדיברה חטפה את המחלה הנוראה והיא חזרה בתשובה שלימה וכיסתה את עצמה מכף רגל ועד ראש לא בשלשה חודשים אלא בשלושה ימים ופחות מכך וגם כל הבנים והבנות שלה חזרו בתשובה והיא גרמה לעוד ועוד אנשים לחזור בתשובה ונסתרות דרכי ה' כי אחר חודשים ספורים היא השיבה נשמתה לבוראה.

ועל זה התורה הקדושה אומרת לנו כי המצוה הזאת של התשובה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא כי זה כבר מיועד לך דרך התורה והמצוות וזו הדרך האמתית, ואדרבה כשהאדם לא בתשובה זו לא הדרך הנכונה והוא כל הזמן חי ביסורי מצפון ומשכנע את עצמו שזו הדרך וכמו אדם שנוסע עם רכבו בדרך של עפר ואבנים וסלעים, והחליט לנסוע בדרך של כביש סלול ונוח האם נאמר לו תסע בשלבים! וכמובן שאין כוונתנו שכבר בתחילת התשובה ינסה ללמוד דברים גבוהים שלא מתאימים אליו, ורק רצוננו לומר שאם הוא רואה שיש לו אפשרות לשמור שבת ולהניח תפילין וכו' יעשה זאת חפץ לב ובלי עיכובים.

אם המלך אמר, סימן שזה אפשרי

(פ"ל פי"א)
לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו'.

פירשו רבותינו ז"ל שהתורה לא תמצא באנשים שהראש שלהם בשמים כלומר בעלי גאווה והתורה נדבקת באבריו של האדם העניו ותועבת ה' כל גבה לב, ורש"י מפרש לא בשמים היא שאילו התורה היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה, והקושיא ברורה שהרי הגמרא (חגיגה יג.) אומרת שמהלך אדם בינוני מהארץ עד לרקיע הראשון זה מהלך של חמש מאות שנה, והעובי של הרקיע הוא גם חמש מאות שנה והאויר בין רקיע לרקיע הוא עוד חמש מאות שנה ואחר השבעה רקיעים יש עוד את רגלי חיות הקודש שהם כנגד כל האלפי שנים הללו ואם כן איך אומר רש"י שאם התורה היתה בשמים היינו חייבים לעלות ולהביא אותה?

אלא כמו בבדיקת חמץ שצריך לבדוק עד היכן שאתה יכול לבדוק ואת השאר אתה מבטל בלב, למרות שיש לך ידיעה שיש שם חמץ אלא שאין באפשרותך להוציא משם את החמץ תבטל רק בלב ונחשב לך ביטול החמץ, והוא הדין בתורה הקדושה שהיינו יכולים לעלות ולטפס עד היכן שאנו יכולים ואחר כך הקדוש ברוך הוא היה מביא לנו את התורה.

וכמו אותו משל במלך שבנה בנין גבוה של מאה קומות ואמר מי שיצליח לעלות את כל המאה קומות בעשרים דקות יקבל את בתו לאשה, וניסו כמה בריונים אבל בקומה עשירית כבר עברו עשר דקות והתייאשו וירדו, ואף אחד גם לא ניסה כי זה בלתי אפשרי ואמרו שכנראה המלך לא מעוניין לתת את בתו לאף אחד ולכן הוא מצוה עלינו דבר לא אפשרי אבל הגיע איזה פיקח אהובו של המלך ואמר להם אם המלך אמר זה סימן שזה אפשרי כי אם המלך לא היה רוצה לתת את בתו לאיש הוא לא היה בונה בנין כלל.

בקומה חמש עשרה חיכתה לו הפתעה

ובתוך כך נכנס הפיקח לבנין ואמר לעצמו אני יעלה עד שאני יתעייף והחל לעלות במהירות רבה ואפילו שבקומה העשירית הוא ראה שעברו תשע דקות הוא המשיך והנה בקומה החמש עשרה מחכה לו הפתעה, מעלית אוטומטית שתוך דקה אחת מעלה אותו לקומה המאה וכך בתוך רבע שעה הוא זכה לעלות אל גג הבנין כשכל העיר צופים בו וזכה לקבל את בת המלך לאשה, וזה גם בעבודת ה' כך שאנו מצווים בכל המצוות לעשות מה שאנו יכולים כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, אלא שאת שאר העבודה הקדוש ברוך הוא כבר עושה וכמו שאמר לנו ה' יתברך פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

יש פירצה שקוראים לה עשו הרשע

(שם)
לא בשמים היא וכו'.

המון פעמים מובא בגמרא הסבר מדוע התורה כופלת את דבריה ומדברת באריכות כיוון שהתורה דיברה בלשון בני אדם כדי ללמדינו שהתורה כמה שהיא גבוהה ורוחנית לאין ערוך אף על פי כן השפה של התורה כלשון בני אדם לרמוז ליהודי שאם הוא ירצה להבין את התורה הוא יצליח, וכן תלמיד חכם שדורש יזכור שהוא צריך שיבינו אותו האנשים היושבים לפניו כמו שדייג שרוצה לדוג דגים הוא מניח בחכה דברים שהדגים אוהבים ולא את מה שהוא אוהב.

וכן אדם שזכה ומתחיל להתקרב אל דרך התורה והתשובה צריך זהירות גדולה כשמתחילים ללמדו ואם יתחילו אתו מגבוה בדברים שהוא לא מבין בהם אזי הוא עלול להתייאש ולעזוב, רבו חלילה עלול להענש על כך, אלא להתחיל עמו בדברים שהוא מבין כדי שלבו יחשק בלימוד התורה, וקל וחומר שלא לפגוע או לזלזל בו שהרי יעקב אבינו כל ימיו לא הוכיח את ראובן בנו בכורו על זה שהחליף יצועי אביו ורק לפני מותו הוכיח אותו ואומר רש"י ז"ל שיעקב פחד שאם הוא יוכיח אותו, ראובן עלול לעזוב את אביו וללכת אחר עשיו הרשע למרות שהוא יפסיד מלהיות אחד השבטים וגם הבכור וגם עולם הבא חלילה, כיוון שיש לו פירצה שנקראת עשיו הרשע ואם כן בזמננו שיש לו כל כך הרבה פתחים ופירצות כמה צריכים אנו להזהר לא לפגוע ורק לכבד ולהוקיר כל מי שהואיל בטובו להכנס לתוככי בית המדרש.

מה מפריע לך לחזור לאבא שבשמיים

(שם)
לא בשמים היא וכו'.

כידוע שלהוכיח ליהודי שהתורה מן השמיים זה קל מאוד ולא בשמים היא ואפשר להביא לו ראיות ברורות.

ומעשה שהיה בזוג מסויים שהבעל החל להתחזק בתורה ויראת שמים והוסיף מיום ליום בעבודת ה' אלא שאשתו לא הסכימה איתו ורצתה להפסיקו מזה עד שכמעט ונפרדו אלא שבא ידיד טוב שלהם והציע להם ללכת לסמינר ואולי שם ימצאו תרופה לבעיה שלהם, ולא היה קל לשכנע את האשה אך לבסוף היא הסכימה, אלא שרוב הזמן היא כלל לא באה לשמוע הרצאות אלא הלכה לאכול לשתות, לבריכה ולישון עד שהגיע היום האחרון של הסמינר וניגש מישהוא לרב זמיר כהן ואמר לו על העניין וזה ממש כמו פיקוח נפש.

והרב קרא לאותה אשה ושאל אותה מה מפריע לך לחזור בתשובה או שלפחות תעזרי לבעלך לחזור בתשובה ואל תפריעי לו, והאשה שהיתה רופאה במקצועה, אמרה לרב, תשמע, זה שיש אלוקים אני יודעת כי אני מכירה קצת בתור רופאה את גוף האדם שזו רק חכמה אלוקית שהרי רופא הכי אומן לא יכול גם בעידן של הטכנולוגיה לייצר טיפת דם או שאר דברים, ולכן אני יודעת שיש אלוקים שמנהיג את העולם אלא שאני סוברת שאת התורה הקדושה כתב חלילה אדם משה רבינו או שלמה המלך שהיה החכם באדם, כתב תורה מאוד חכמה.

זה הזמן הכי קל בשביל האוייבים לחדור לישראל

אם תוכיח לי כבוד הרב שהתורה מהקדוש ברוך הוא ולא על ידי בני אדם אני חוזרת בתשובה ומוכנה לא לצער יותר את בעלי, אמר לה הרב בואי תראי שתי מצוות שסותרות את החכמה ואיזהוא חכם יכתוב דבר שכזה, דבר ראשון התורה אומרת שש שנים צריך לעבוד את השדות ובשנה השביעית אסור לזרוע ולחרוש את האדמה וכל אדם יודע שלולא שזורעים וחורשים לא תהיה תבואה, ואדם חקלאי שיודע שאם אני עובד את האדמה יהיה לי אוכל וגם משפחה ובאה התורה ואומרת לנו בשנה השביעית אל תעבוד ואל תדאג כי בשנה הששית יהיה לך תבואה ואוכל לשלוש שנים האם זה שייך לאדם חכם שיכול להבטיח כזה נס על טבעי או שיש פה השגחה מלמעלה על כל מעשה הבריאה.

ובעוד האשה היתה המומה מהתשובה הנפלאה של הרב, אמר לה הרב אני יביא לך עוד פסוק בתורה שאומר שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך, כלומר ששלוש פעמים בשנה, פסח שבועות וסוכות הזכרים עולים לבית המקדש למשך שבעה ימים חוץ מהלוך וחזור, וידוע שמסביבנו יש מיליונים של אויבים והם מחפשים כל הזמן איך להלחם בנו וכאן באה התורה הקדושה ואומרת שיש להם שלוש זמנים שכל ארץ ישראל רק עם נשים וילדים וזה הזמן הכי קל בשביל האויבים, ובאה שוב התורה ואומרת לנו בהבטחה ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה, רואים מכאן שזה רק יד ההשגחה העליונה ומי הוא זה שיהיה החכם ביותר שיבטיח דבר נגד השכל, והאשה אכן חזרה בתשובה שלימה.

הבבא סאלי פרץ בזעקה נוראה

(שם)
לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו.

כידוע אומר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א (בתיקוני הזוהר תיקון ע' דף קלא ע"א) מי יעלה לנו השמימה, זה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות וסופי תיבות הוי"ה לרמוז לנו שככל שהאדם שומר על הקדושה שלו כך הוא עולה ועולה במדרגות השמימה לרוחניות גבוהה מאוד והתורה גם רמזה שזה לא בשמים כלומר זה קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, שאם הפה לא יוציא מילים של שקר והלב לא יחשוב מחשבות מטונפות על ידי שהעיניים ראו מראות אסורות אזי אתה הופך להיות קדוש וטהור וקל וחומר בזמננו שזה יותר קשה מי שנזהר שכרו רם ונישא.

ומי לנו גדול מהבבא סאלי זיע"א שהיה קפדן עד מאוד בענייני שמירת העיניים.

ומעשה שהיה פעם עם השמש שלו שבטעות אמר לאשה להיכנס לחדר של הצדיק, כשהצדיק היה בחוץ וכשחזר הבבא סאלי לחדרו וראה דמות של אשה מרחוק למרות שהיא היתה מכוסה כראוי ועם כיסוי ראש, הוא פרץ בזעקה נוראה שמיד באו אנשים כי חשבו שחלילה קרה אסון והרב אמר שיש לו אשה בחדר ושיגידו לה לצאת, אבל כיוון שהאשה הזו זכתה שנכנסה לחדרו של הרב כל בניה זכו להיות אברכים ובנותיה צדקניות מאוד.

וכן בנו רבי מאיר אבוחצירה זצ"ל שהיו זוג אברכים שהיו רגילים לבוא אליו מדי פעם והיה מקבלם בסבר פנים יפות והנה ביום אחד שהם התכוונו לנסוע אליו הם כמובן עלו במונית ולא באוטובוס כדי לא לראות דברים אסורים אלא שבמושב מקדימה היתה אשה ליד הנהג והם ישבו מאחורה והשתדלו להימנע מלהסתכל אלא שהיו צריכים לשלם, והסתכלו בשוגג, וכשירדו מהמונית והלכו לביתו של רבי מאיר אבוחצירא, הרב הצדיק לא רצה לקבלם והם ניסו לשאול את הרב על מה ולמה?

רק לאחר חמש עשרה שנים הוא תיקן את הקלקול

אמר להם הרב שכיוון שהעיניים שלהם נפגמו ועד שהם לא יקבלו עליהם לא לעלות למונית כשיושבת שם אשה מקדימה אין הוא מקבלם, וכמובן שהם קיבלו עליהם (לא באנו לומר שכך חובה לעשות אלא שזו היתה הנהגתו של הרב שהיה זהיר מאוד בעיניים) וכן רבי מאיר עצמו שהיה צריך לילך לשדה התעופה כדי לקבל את אביו הבבא סאלי שהגיע מאחת המדינות ובאו איתו החסידים שלו ועשו סביבו כעין טבעת כדי שבטעות לא יראו עיניו דבר זר ומוזר.

אלא שהיה איחור של כמה שעות ולאט לאט הטבעת נחלשה מסביבו והיה מאוד קשה לרב, ולמרות שהוא נזהר מאוד, הוא התבטא לאחר כחמש עשרה שנה שרק באותו יום הוא הצליח לתקן את הקלקול שנעשה איתו באותו יום, ומה נענה שנוסעים לכל מיני מקומות למיניהם ואיננו נזהרים כלל ועיננו משוטטות לכל מיני מקומות, מתי אנחנו נתקן את אשר עיוותנו וקילקלנו.

יהי רצון שנזכה לא לפגום יותר בעינינו לעולם וה' ברחמיו הרבים ימחול לנו את כל חטאתנו ונזכה לתחזינה עיננו שובך לציון ברחמים אמן.

רבותיי יש לנו מניין יהודים ועוד מעט שוקעת השמש

(פ"ל פט"ו)
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע.

אומר רש"י זה תלוי בזה אם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך המוות והכתוב מפרש שאם נאהב את ה' יתברך ונעשה מצוותיו אזי זה הטוב וזה החיים ואם יפנה לבבנו לדברים רעים לא על פי ה' אזי זה הרע וזה המוות, אלא שזה לא מדבר רק על עולם הזה אלא גם על עולם הבא שזה החיים האמתיים ואחרי ששומעים ורואים דבר כזה ברש"י מי הפתי שלא ישמע לתורה הקדושה ויאבד את שני העולמות.

ומעשה בנגר ירא שמים מאיזור הצפון שיום אחד באו אליו לעבודה כל מיני קונים זה רוצה ארון וזה ספריה וזה מטבח אלא שלפתע הנגר מסתכל על הקונים ואומר להם רבותי יש לנו ברוך ה' מנין יהודים ועוד מעט יהיה שקיעה וחבל שנפסיד את תפילת המנחה במנין לכן נתפלל קודם כל ואחר כך נראה מה כל אחד צריך, ולמרות שהיו שם אנשים לא בדיוק דתיים כולם הסכימו והתפללו מנחה.

אלא שבתוכם היה גם תלמיד חכם שהיתה לו אחות רווקה ואמר לנגר שגם הוא היה עדיין רווק אם הוא מעוניין להיפגש ואכן הדבר יצא לפועל וכיום הם נשואים עם כמה ילדים, ללמדך שכששומעים לדבר ה' יש גם עולם הזה וקל וחומר עולם הבא.

הוא חשש לבוא לפגישה לא מגולח

ולעומת זאת היה בחור שמשום מה לא מצא את זיווגו מכל מיני סיבות למיניהן וכמעט שנתייאש אלא שהיתה אמורה להיות לו פגישה והמליצו עליו דברים טובים והוא תלה תקוות שאולי הפעם זה יצליח וסוף סוף הוא יזכה להקים בית נאמן בישראל רק דבר אחד הפריע לו כיוון שהיו אלה ימי ספירת העומר שלא מתגלחים ומסתפרים בהם, והוא חשש לבוא לפגישה כשהוא לא מגולח ועמד מול המראה כשהוא רואה את הקוצים בפניו והיצר הרע אומר לו תשמע זה לשם שמים כדי להתחתן ואתה צריך להיראות מגולח.

ואכן הוא גילח את שערו וגם את קדושתו, והפגישה היתה יוצאת מן הכלל והוא היה כמעט בטוח שזה יצליח, אלא שהשדכנית אמרה לו שהכל התאים לה גם המראה וגם הגובה אבל בגלל שיש לו חסרון ביראת שמים היא לא מוכנה, כיוון שהוא העיז להתגלח בימים שנפטרו עשרים וארבע אלף תלמידים קדושים וטהורים.

שלושת עורכי הדין

(פ"ל פי"ט)
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

להזכירנו בא הקדוש ברוך הוא בסוף הפרשה שאנו עומדים לפני יום הדין שבו נכתבים לא רק לעוני או לעושר לבריאות או לחולי לשלום או למלחמה מי ישקט ומי יטרף מי ינוח ומי ינוע אלא הדבר הנורא הוא, מי לחיים ומי למוות, אלא שה' יתברך ברחמיו וברוב חסדיו גם מגלה לנו שאם נלך לשלושת "עורכי הדין" שהם ותשובה ותפילה וצדקה אנו נזכה לשנה טובה ומתוקה חיים של אושר ושלום ושמחה.

ואם האדם יחשוב שאין צורך בתשובה ומספיק שהוא נותן צדקה ומתפלל זה לא טוב וכמו שמובא בגמרא (תענית טז.) שאם האדם עושה עבירה ומתוודה על העבירה אבל אינו חוזר בו וממשיך עם העבירות אזי זה דומה לטובל ושרץ בידו שגם אם טובל בכל הנהרות בעולם לא עלתה לו טבילה אבל אם זורק את השרץ אזי אפילו הוא טבל רק בארבעים סאה הרי הוא טהור. אלא שיש להקשות איזה מן אדם זה שטובל ומחזיק את השרץ ביד והרי הוא רוצה להיטהר והוא מוכן להתייגע ולילך לטבול, אם כן מדוע הוא מחזיק את השרץ בידו וכן מה הלשון של הגמרא שאומרת שאם הוא זורק את השרץ מדוע לא אמרה שהוא מניח את השרץ וטובל?

מה עושים באבידה זרוקה

אלא כאן מדובר באדם שטובל ושרץ בידו אין הכוונה שזה בידו ממש אלא שהוא טובל על דעת לחזור ולקחת את השרץ שהשרץ כמובן רומז לעבירה אזי לא עלתה לו התשובה אבל אם זורק את השרץ שזו העבירה אזי תשובתו מתקבלת ברצון, ויש הלכה כשאדם מוצא דבר בלי סימן אם זה מונח אזי אסור לנגוע בזה כי הבעלים יחזרו לקחתו אבל אם זה זרוק ועזוב וזה בלי סימן מותר לקחת כיוון שהבעלים לא מתכוונים לחזור לקחתו.

והוא הדין כאן אם האדם רק הניח לרגע את העבירות בגלל יום הדין ואחר ימי הדין הוא חוזר אליהם לא טוב הדבר, אבל אם הוא זרק אותם ואין הוא מתכווין לחזור עליהם זו התשובה המעולה וגם אם קרה אחר כך יצרו נתגבר וחטא זה לא נקרא שתשובתו לא תפסה כי באמת הוא עשה תשובה כראוי, ולכן כל אדם יבחר בחיים ובטוב ויחשוב האדם על התכלית ולא על ההנאות של הרגעים שכלים כעשן ותחילתם תאוה וסופם אכזבה, אלא לרדוף אחר המצוות שתחילתם קשה אבל סופם מתוקים מדבש ויהי רצון שהשנה תהיה מתוקה יותר מדבש אמן.

---

פרשת וילך

---

ראיתי בני עליה והמה מועטים

(פל"א פי"א)
וילך משה וכו'.

כאן רמזה לנו התורה את סוד גדלותו ועוצמתו של איש האלוקים משה רבינו אבי הנביאים, שכל הזמן הוא היה בבחינה של וילך, מעולם הוא לא עצר את העליה שלו בעבודת ה' וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א ראיתי בני עליה והמה מועטים, שזה משה רבינו כל הזמן עולה ועולה עד שמגיע למדריגה הגבוהה וזכה לקבל את התורה מידיו (כביכול) של בורא העולם.

ולמרות שעברו על משה רבינו הרפתקאות לא פשוטות אם זה כשהוא היה במצרים והרג את המצרי שהכה יהודי ופרעה רצה להרוג אותו אם זה שיתרו הניח אותו בבור למשך תקופה ארוכה ואם זה התלונות של המרגלים וקורח והמתאוננים ודתן ואבירם אבל משה רבינו יודע רק דבר אחד שזה וילך, כי העולם הזה זה עולם העשיה, וכתוב במשנה (אבות פ"ד מכ"ב) שטובה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'.

אם תנצח זו לא גבורה זו מדינה של נשים

והיה מעשה עם אלכסנדר מוקדון שכבש הרבה מדינות, והגיע בדרכו למדינה שהמושלים שם זה נשים הן השופטות הן המלכות והראשי ערים והוא רצה להיכנס להלחם גם עם המדינה הזו אלא שהן יצאו אליו ואמרו לו בשביל מה לך להילחם, אם תנצח זה לא גבורה כי זו מדינה שהנשים שהן חלשות מנהיגות אותה ואם תפסיד במלחמה יהיה לך בושה גדולה שנשים ניצחו אותך, ואלכסנדר שמע את הדברים ואמר להן אני לא אלחם במדינה הזו אבל אני רוצה להיכנס לראות את ההנהגה אצלכם, וכיבדו אותו מאוד והובילו אותו אל בית המשפט המחוזי של המדינה.

ובדיוק הגיעו שני אנשים אחד תובע את השני והשופטת אומרת לראשון שיאמר את דבריו, אמר הראשון אני קניתי מהחבר שלי שדה והיום התחלתי לחרוש את השדה והמחרישה נתקלה בדבר קשה ואני מרים ורואה שזה ארגז מלא זהב ואני רוצה להחזיר לו את הארגז כי זה לא שלי כי שדה קניתי ולא ארגז שמלא זהב וזה לא שלי, ומה יש לך לומר על זה שאלה השופטת את השני, אני מכרתי את השדה ואת כל מה שיש בה ואם הוא מצא ארגז מלא זהב שיקח ויתעשר, אני לא מוכן לקחת חלילה דבר שלא שייך לי.

אמרה השופטת תביאו לי שניכם בכתב כמה ילדים יש לכל אחד מכם ובאיזה גיל, וכל אחד רשם בנייר והביא לשופטת ואז אמרה השופטת אני רואה שלראשון יש בן בגיל עשרים ושתיים ולשני יש בת בגיל עשרים אני מציעה שיתחתנו ואת הארגז עם הזהב לתת להם זה פסק הדין. ואכן לשמחת שניהם החופה התקיימה ברוב פאר והדר, ושאלו בינתיים את אלכסנדר מוקדון מה דעתו על המשפט? אמר אלכסנדר אם אני הייתי השופט הייתי הורג את שניהם ולוקח את הארגז לעצמי.

חשבתי שאתה אוכל זהב

והגיע שעת הצהריים ואלכסנדר מוקדון נזכר שהוא רעב וביקש שיביאו לו לאכול, והנה הוא רואה את המלצר מגיש לו צלחת מוזהבת עם לחם שכולו זהב, ושניצל זהב והסלט זה חתיכות זהב ואמרו למלך בתיאבון! הסתכל המלך במלצר ואמר לו תקרא בבקשה לאחראית על המטבח, ואכן הגיעה האחראית ושאלה אם חסר משהוא באוכל אדוני המלך נביא לך מה שתבקש! לא חסר כלום, כי לא הבאתם כלום זה לא למאכל, זה זהב?

אני קיבלתי פקודה אמרה האחראית שהמלך אוכל זהב והשופטת אמרה שהיית מוכן להרוג שני אנשים חפים מפשע כדי לקחת להם את הזהב אז השופטת חשבה שאתה כנראה אוכל זהב שאם לא כן בשביל מה לך כל כך הרבה זהב? ואלכסנדר השפיל את ראשו, ויצא מהמדינה וכתב על השערים של המדינה אני אלכסנדר הייתי טיפש עד שהגעתי למדינה של הנשים ולמדתי חכמה.

היא עושה קילומטרים אך עומדת במקום

(שם)
וילך משה וכו'.

אומר אליהו הנביא (עיין רמב"ם פ"ב ה"א מהלכות תשובה) מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו ובמה זה תלוי? ברצון ובהשקעה שהאדם משקיע בעבודת ה', ורק לפני כמה שנים היתה אשה זקינה בת שבעים שבאה לאוניברסיטה ואמרו לה שכאן זה לא בית אבות והיא אמרה אני באתי לעשות תואר. וכמה שניסו לדבר איתה שתחדל מהרעיון היא יותר התעקשה, ולמרות שהיא היתה צריכה להשלים בגרויות (למרות שהיא היתה מבוגרת) ועוד דברים.

היא לא התעצלה והתאמצה ולבסוף היא הצליחה בכמה שנים טובות להוציא תואר וכשנפטרה אחר זמן קצר היא "זכתה" שיכתבו לה על המצבה שעשתה תואר, שזה בעצם היה המטרה שלה שיגידו שהיא בעלת תואר. ואם כן האדם שעדיין לא הגיע לגיל שבעים ורוצה להתקדם ולהתקדש יותר בעבודת ה' אין שום דבר בעולם שיפריע לו, וכמו שאומר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים ח, ט) אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, כלומר אם היהודי הוא חומה בעבודת ה' ואי אפשר להוזיז אותו מההתמדה שלו בשיעורי התורה ומהתפילות בזמנן, וכמו חומה בצורה שעומדת ולא זזה כך הוא בעבודת ה' לא זז מהתורה למרות כל מיני רוחות זרות שעוברות דרכו, אזי אחד שכזה אפשר לבנות עליו טירת כסף כלומר הכיסופין שלו לתורה יביאו אותו לגדולות כמו שטירת כסף זה דבר עצום גם הוא יגיע למעלה עצומה.

אבל אם דלת הוא, אזי נבנה עליה לוח ארז, כלומר יש דלת של בנין חשוב, שכל יום עוברים שם אלפי בני אדם וכל מי שנכנס מוזיז את הדלת מטר ואם נעשה חשבון כל יום זה כמה קילומטרים טובים, אבל הדלת הזו נשארת באותו מקום, וזה האדם שמתקדם קצת בעבודת ה' אבל חוזר אחורה כמו הדלת וההתקדמות שלו זמנית בלבד עד שיעברו הימים נוראים וזה דבר גרוע שעל אחד כזה נאמר נבנה עליו לוח ארז שזה לוח עם חורים וסדקים, וזה מה שרמזה לנו התורה וילך משה כלומר שהיהודי צריך תמיד ללכת ולהתקדם הלאה בעבודת ה' ועד היכן??? עד שיגיע למשה כלומר לדרגתו של משה רבינו ע"ה כי כך אומר אליהו הנביא שכל אחד יכול.

אם זה הבן שלך אתה יכול להיכנס לשיעור

(שם)
וילך משה וכו'.

כידוע שפרשה זו יוצאת או בין ראש השנה ליום הכיפורים או אחר יום הכיפורים לרמוז לאדם שימשיך לקיים את וילך משה שמשה רבינו זה בחינה של כל יהודי ואם הקבלות שקיבלנו עלינו ליום הדין נלך עמהם, ואיך הולכים ומתקדמים הלאה בעבודת ה' את זה נראה מהמעשה הבא.

מעשה בסבא מנובהרדוק שהיה צדיק יסוד עולם וזכה להקים שבעים ישיבות נובהרדוק שכידוע הסטייפלר הלוא הוא רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל למד באחת הישיבות שלו, והנה הצדיק בזמן עשרת ימי תשובה זמן שכל יהודי מרבה במעשים טובים ובמצוות וקל וחומר הצדיק מנובהרדוק והנה באחת הלילות של עשרת ימי תשובה הרב חולם והנה הוא רואה שיעור תורה ומי הוא זה ואיזה הוא שמוסר את השיעור? רבינו יונה מגירונדי בעל הספר הנודע שערי תשובה.

והרב ביקש להיכנס לשיעור אבל לא הרשו לו ואמרו לו האם יש לך זכויות גדולות שאתה רוצה להיכנס לשיעור של רבינו יונה? והרב החל לפרט את הזכויות שלו, אך לא הסכימו להכניסו וכיוון שהרב השתוקק מאוד להיכנס לשיעור הוא לא ויתר והמשיך ואמר שיש לו בנים צדיקים ואמר את שמו של אחד מהם, וכשהם שמעו את שמו של הבן, אמרו לו אם זה הבן שלך אתה יכול להיכנס והוא בא להיכנס לשיעור אך מיד התעורר משנתו. ומיד קרא לבנו, והבן מיד קם ממיטתו ונטל ידיו ורץ לאביו, ואמר לו כן אבא, האם אתה רוצה ממני משהו? כן בני היקר, אני כנראה לא מעריך אותך כראוי, אמור נא לי את מעשיך הטובים ואל תסתיר ממני מאומה.

ראיתי שאין לרגליו נעליים ויש לו רק גרביים

והבן החל לספר שהוא משתדל ללמוד תורה כראוי וגם להתפלל בכוונה ובפרט בימים הללו אבל אין לו איזה מעשה שהוא יכול להצביע עליו אלא שהאב אומר לו תנסה להיזכר כי אני בטוח שעשית מעשה טוב יוצא מגדר הרגיל, והבן ניסה להיזכר ואכן נזכר ואמר לאביו אתה יודע אבא שכל החורף הלכתי בנעליים קרועות בשלגים ובקור, והנה יום אחד ראיתי אדם מסויים הולך עם מגפיים מפרווה ושאלתי אותו כמה זה עולה והוא אמר לי שבמפעל זה 250 ש"ח אבל בחנויות זה ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.

והחלטתי להתחיל לחסוך כדי שאוכל לקנות את המגפיים ואחר תקופה לא קצרה זכיתי סוף סוף לחסוך את הכסף המיוחל וצעדתי ברגל למפעל שנמצא קצת רחוק וקניתי את המגפיים עם הפרווה אלא שהחלטתי שכדאי לי לנעול אותם בפעם הראשונה לכבוד שבת. וביום שישי הגיע לבית איזה עני לבוש קרעים וביקש לאכול ולשתות ואמא הכינה לו וכשהיא בא ללכת ראיתי שאין לרגליו נעליים ויש לו רק גרביים מלוכלכות בדם מרוב שהוא הלך יחף ונחבל.

ושאלתי אותו מדוע אין לו נעליים והוא אמר ברוך ה' שיש לי לפחות גרביים, וריחמתי עליו מאוד ובמחשבה ראשונה אמרתי בליבי לתת לו את הנעליים שלי הקרועות אך מיד התחרטתי שהרי זה לא יפה ליתן מתנה קרועה שכזו ליהודי, ועם כל הקושי והצער ניגשתי לחדר והבאתי את המגפיים החדשות עם הפרווה ונתתי לו אותם במתנה. וכאן סיים הבן את סיפורו ואמר לאביו מה קרה ששאלת אותי והאב סיפר לו את הכל ורק בזכותו הוא הורשה להיכנס לשיעורו של רבינו יונה.

זה יותר מדי!

(שם)
וילך משה וכו'.

אחר פרשת ניצבים מגיעה פרשת וילך לרמוז לאדם, לפני שאתה מתחיל ללכת הלאה בעבודת ה' ולהתקדם בשלב הבא, קודם כל תהיה יציב במה שאתה כבר עושה ורק אז תתקדם הלאה אבל אם אתה עדיין רופף במצוות מסויימות אזי כדאי שתתחזק באותם מצוות הרופפות ואחר כך תוסיף וזה ניצבים וילך שקודם כל להיות נצבים ורק אחר כך וילך ואיך זוכים לכך? רק על ידי ששואפים להיות משה כמו שאמר אליהו הנביא שכל אדם יכול להגיע לדרגתו של משה רבינו.

ומעשה באדם שחזר בתשובה ולקח דף ועט ורשם לעצמו את הקבלות שהוא רוצה לקבל על עצמו וכשהדף נגמר הוא רשם על הדף השני וכך הלך לרבו לשאול אותו אם זה מספיק המאתיים קבלות שהוא קיבל על עצמו או שיש מה להוסיף, והרב הסתכל בדפים ואמר לו זה יותר מדי והרב מחק לו את הכל והשאיר לו רק שתי דברים ואמר לו תעשה את זה חודש ימים ותבוא אלי שוב, אולי אוסיף לך עוד איזה דבר שתוכל לעמוד בו.

המזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת לתא המטען

(שם)
וילך משה וכו'.

אפשר לרמוז בסייעתא דשמיא את אחת הסיבות החשובות שזכה משה רבינו להגיע לדרגתו העצומה וזה וילך, כלומר שתמיד משה רבינו הזכיר לעצמו שבסוף הולכים מהעולם הזה ושהעולם הזה רק פרוזדור והעולם הבא הוא הטרקלין והאולם הגדול. וכמו שאדם נוסע באוטובוס לכיוון מפעל הפיס כדי לקבל חמש מליון שקל, ובאוטובוס אין מזגן וגם יושב לידו אדם שלא התקלח במשך כמה חודשים, האם הוא יוותר על החמש מליון וירד מהאוטובוס האחרון ודאי שלא!

וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים יש לזכור, אנו בדרך אל הטרקלין שזה העולם הבא וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה בעולם הבא מכל התענוגים של העולם הזה, וכל פעם שהיצר הרע היה מנסה להכשיל חלילה את אבי הנביאים הרועה הנאמן ונותן התורה משה רבינו, אזי משה היה נזכר בוילך משה שבסוף הולכים מהעולם הזה שדומה לאוטובוס.

ומעשה בזמנינו ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה אמור לעשות בר מצוה אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס וכשהגיע לשדה התעופה הוא הביא איתו מזוודה ועלה איתה למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת, והוא הניח את המזוודה במעבר, אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי.

הוא הזיז את הוילון וראה מול עיניו סלון מפואר

ואכן גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שאתה תצטרך להניח את המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתיה ואסור שתהיה פה מזוודה ובלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא זה יותר מעשר שעות ורק לחשוב שעכשיו אשב עם המזוודה עלי כל כך הרבה זמן הוא נכנס לדכאון, אז מה עושים? במעבר אי אפשר במטען זה לא נכנס! והחליט לקום ולטייל קצת במטוס העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר כמה פעמים, והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג.

אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה, זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל והוא פנה אליו ישירות ואמר לו, היה שווה לי כל הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי.

אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה

הדייל הסתכל עליו במבט תמהוני ולא הבין אבל הסבא המשיך ואמר לו תדע לך למטה זה העולם הזה ולמעלה זה העולם הבא ואדם יעלה אחרי מאה ועשרים שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבידה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש לשבת ולנוח.

אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני אעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה בעולם הזה, עכשיו זה מאוחר מדי, אתה לימדת אותי מוסר נוראי ואני מהיום אתחזק יותר בעבודת ה' אמר הסבא לדייל, אלא שהסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו והדייל חזר בתשובה שלימה.

להיכן הלך משה?

(שם)
וילך משה וכו'.

מקשה אור החיים הקדוש להיכן משה הלך, ואם התורה לא אומרת לאן הוא הלך אזי מדוע לכתוב וילך משה? ועונה האור החיים הקדוש שהנשמה של משה החלה ללכת כיוון ששלושים יום קודם שהאדם עולה לשמים הנשמה כבר מרגישה והשם של האדם זה בעצם השם של הנשמה שלו. וכמו שידוע (ילקוט מעם לועז ירמיה א, ד-ה) שירמיהו הנביא לא הסכים לצאת מרחם אמו עד שאמר להם אליהו הנביא תקראו לו בשמו והוא יצא כי הוא נביא והוא יודע את שמו, וניסו כל מיני שמות והוא לא יצא עד שאמר לו אליהו הנביא, ירמיה צא והוא יצא. וזה הפסוק (ירמיה א, ה) בטרם אצורך בבטן ידעתיך וכו'.

ומכאן נלמד כמה חשוב השם של האדם כי השם שלו זה השם של הנשמה ואם שמו לא על פי התורה אזי חייו לא יוצלחו ובפרט בדורנו יש הרבה שגיאות בדבר ולכן כל שם לילד או לילדה כדאי להתייעץ עם תלמיד חכם לפני, אלא אם כן זה שם מהתנ"ך מפורסם, אבל שמות חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם צריך זהירות יתירה ויש כאלה קוראים לבן, נמרוד או צ'רלי, ולבת קוראים דבש או ים וזה ודאי לא טוב, וכן אדם שקוראים לו אברהם לא יקצר לאבי וכן יצחק לאיציק ויעקב לקובי ודניאל לדני ועוד ועוד.

הוא הרגיש שדוקרים אותו

ומובא בזוהר הקדוש יהודי בשם אלעזר שחזר בתשובה ושואל הזוהר הקדוש בזכות מה הוא חזר בתשובה שהרי לחזור בתשובה צריך זכות גדולה? ועונה הזוהר הקדוש ששמו גרם לו, אלעזר, האל - עזרו, וכן במצריים ראינו שאחד הסיבות של הגאולה שלא שינו את שמם למרות שהם עובדים בפרך ואם ישנו את שמם לשמות מצריים אולי יקלו מעליהם הם לא ויתרו על השם היהודי הקדוש ובזכות זה נגאלו.

ושאלתי פעם בחור בשם דניאל מה גרם לך לחזור בתשובה והוא אמר לי שכשהוא היה חילוני והיו קוראים לו דניאל הוא הרגיש שדוקרים אותו והמעשים שהוא עושה לא מתאימים לשם הקדוש הזה למרות שהוא לא ידע ולא הכיר את דניאל איש חמודות והוא לא רצה שיקראו לו בשם הזה, ועכשיו שהוא חזר בתשובה הוא מרגיש קשר חזק לשם הזה, ויש לדעת שזה לא רק שמות לאדם אלא גם שם לעסק או לדבר אחר תמיד טוב להתייעץ ומרבה עצה מרבה תבונה.

כנראה זה הלילה האחרון שלו

(פל"א פ"ב)
ויאמר אליהם בן מאה ועשרים אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכו'.

משה רבינו ע"ה רוצה לרמוז לבני ישראל לנצל את הזמן כראוי ולהרגיש כל יום כאילו היום אתה בן מאה ועשרים, ולא תוכל עוד לחיות ועל ידי זה תנצל את חייך שהרי אין דבר בעולם יותר חשוב מאשר חיים, ואפילו כשלאדם יש יסורים וכמו שאמר דוד המלך (תהלים קיח, יח) יסור יסרני י-ה ולמות לא נתנני, וכן מה שאומר ירמיה הנביא (מגילת איכה ג, לט) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.

כלומר כל זמן שהאדם חי, אין לו מה להתלונן גם אם הוא לא המושלם באדם, וכאשר האדם זוכר שיבוא יום והוא יצטרך לתת דין וחשבון על כל מעשיו אזי הוא בורח מן העבירה ורץ אל המצוה, וזה מאמרו של משה רבינו לבני ישראל שצריך לחשוב כל בוקר שאתה קם שבן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, ומה שמאריך את ימיו של האדם נראה מהמעשה הבא.

מעשה שהיה עם רבי דוד אוירבך (אחיו של רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל) שחטף התקף לב קשה מאוד והרופאים בדקו אותו וטיפלו בו אך הם הרימו ידיים ואמרו לאשתו שכנראה זה הלילה האחרון שלו ומה שנותר לה זה רק להתפלל לה' ואולי יהיה איזה נס והיא ישבה בחוץ ובכתה נוראות. ולפתע הגיע קרוב משפחה לבקר והוא רואה אותה בוכה בכי תמרורים אמר לה מה קרה? והיא סיפרה לו את מה שהרופאים אמרו לה. והוא שאל אותה אם היא היתה כבר אצל הרב בן טוב שהיה גר בזמנו בבאר שבע והיה מומחה גדול בקריאת מזוזות ולפי המזוזה היה יודע מה קורה עם האדם. והיא אמרה שהיא לא היתה אצל הרב בן טוב.

והוא אמר לה שהוא ילך אבל לפני כן הוא צריך לעבור דרך הבית שלהם ולקחת את המזוזות וכמובן שהיא הסכימה, והוא לקח מונית ספיישל לבאר שבע כשבדרך הוא עצר ולקח את המזוזות והגיע לעיר באר שבע בשעה מאוחרת מאוד בלילה ודפק על הדלת בחזקה, הרב בן טוב שישב ולמד תורה באותו זמן שאל מי שם בשעה כזו מאוחרת? וענה לו שמדובר בפיקוח נפש והוא חייב לעזור, והרב פתח את הדלת, והוא ביקש סליחה על השעה המאוחרת, אך זה ממש חמור והוא הסביר לרב את המצב.

האשה התפעלה והשתוממה

והרב עיין במזוזות ואחר כמה רגעים אמר, הוא פשוט לא הניח תפילין של רבינו תם כמה ימים, ולכן הלב שלו עושה בעיות שהתפילין כנגד הלב שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם. תגיד לו שיחזור להניחם כראוי מדי יום והלב יחזור לעבוד כראוי, והוא הודה לרב מאוד, והתקשר לאשתו הבוכיה ואמר לה את מה שאמר הרב בן טוב, והיא התפעלה והשתוממה כיון שבדיוק לפני כמה ימים הם עברו דירה והתפילין של רבינו תם היו מונחים באחד הקרטונים שהם עדיין לא פתחו, ולכן הוא לא הניחם כמה ימים.

ועוד באותו לילה הם הלכו להביא את התפילין, וכמה דקות לאחר עמוד השחר הם נתנו לו להניח את הרבינו תם, והנס קרה הוא פשוט הרגיש טוב והרופאים היו המומים והוא חי עוד שמונה שנים אחר המקרה הזה, כנראה כנגד ארבע פרשיות שביד וארבע פרשיות שיש בתפילין של ראש.

למינים ולמלשינים אל תהי תקוה

(פל"א פט"ז)
ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וכו'.

מובא בגמרא (סנהדרין צ:) שאלו המינין (האפיקורסים) את רבן גמליאל תוכיח לנו שיש תחיית המתים מן התורה, ואמר להם רבן גמליאל את הפסוק הזה שה' אמר למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם, אמרו לו אולי הפסוק מתכוין לומר וקם העם הזה כפי המשך הפסוק, אמר להם רבן גמליאל את הפסוק דובב שפתי ישנים שזה חוזר על המתים, אמרו לו אולי זה רומז למה שאמר רבי יוחנן שכשאומרים דברי תורה בשמו של אדם שנפטר אזי שפתותיו דובבות בקבר, ואם כן עדיין אין ראיה.

אמר להם רבן גמליאל את הפסוק (ישעיה כו, יט) "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל", אמרו לו ואולי זה חוזר על העצמות היבשות שהחיה יחזקאל, אמר להם רבן גמליאל את הפסוק המפורסם (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, היה צריך לומר לתת לכם כי הקדוש ברוך הוא מדבר פה עם בני ישראל אם כן מדוע נאמר לתת להם? מכאן ראיה לתחית המתים מן התורה.

אלא שיש להקשות מדוע רבן גמליאל לא אמר להם את הפסוק הזה מהתחלה, ובפרט שהוא ידע שהם ידחו אותו בקושיות? אלא ידוע שהמינין טוענים שחלילה אין תחיית המתים כיון שהם רוצים לספק את "תענוגיהם" השטותיים וכדו' לא לייסר את המצפון שאין להם, וגם כשהם שאלו את רבן גמליאל הם לא שאלו כדי לקבל תשובה כי זה לא מעניין אותם והם רוצים רק ללעוג ואם רבן גמליאל היה עונה להם את התשובה במקום, זה לא היה עושה רושם ולא משפיע עליהם, ולכן בכוונה רבן גמליאל ענה להם תשובה שאפשר לדחות ובינתיים הם אמרו אחד לשני, רבן גמליאל הנשיא של היהודים אין לו תשובות כראוי לשאלה הבסיסית ביותר ביהדות אם יש תחיית המתים מן התורה.

וממילא זה עבר מפה לפה ועוד אנשים נתאספו ורבן גמליאל שוב עונה תשובה שאפשר לדחות, והמינים שמחים וקוראים לכולם שיבואו, ושוב עונה רבן גמליאל למינין תשובה שאפשר לדחות אותה עד שנאספו כל המינים והאפיקורסין והם חשבו שרבן גמליאל גם עכשיו לא ידע מה לענות שהרי שלושה תשובות כבר הם דחו אותו, וכאן שלף רבן גמליאל תשובה שהמינים הרשעים עמדו המומים ולא ידעו מה לענות ויצאו בבושת פנים נוראה והבינו טוב מאוד שיש יום נורא ואיום לתת דין וחשבון על כל המעשים.

ולפי דרכינו למדנו גם כשיש לך הוכחות טובות ונכונות לגבי תחיית המתים ועולם הבא וכדומה אל תשלוף את זה ישר אלא צריך לדעת מתי וגם באיזה מצב.

למה הרב מקלל אותי שאני לא יקום

ומעשה שהיה ברב הגאון הרב אלבז (ראש ישיבת אור החיים) שהיה באיזה כנס והוא שמע שני בחורים מדברים האחד חוזר בתשובה והאחד חילוני, והם מתווכחים בקשר לתחיית המתים, והחילוני אומר לו שתחיית המתים זה לא הגיוני ואיך יכול להיות שאדם שמת יקום והרי הוא נעשה לעפר, ומה נגיד על אותם העצמות שהנאצים עשו מהם סבונים גם הם יקומו, והחוזר בתשובה אומר לו אני מאמין באמונה שלימה שבני ישראל יקומו וכי יפלא מה' דבר?

והרב אלבז ניגש לשניהם ואמר לחוזר בתשובה תאמר לי, אתה מאמין בתחיית המתים? בודאי שאני מאמין ענה הבחור, אמר לו הרב אני מבטיח לך שאתה תקום בתחיית המתים אין לך מה לדאוג, והרב פנה לבחור השני ואמר לו האם אתה מאמין בתחיית המתים? אני לא יודע אם זה יכול להיות שמת יקום זה נשמע לי לא הגיוני, אתא מאמין או לא בלי להתחמק! אני לא מאמין אמר הבחור, אמר לו הרב אני מבטיח לך כולם יקומו בתחיית המתים ורק אתה תישאר מתחת לאדמה עם התולעים והפשפשים.

ופתאום קרה דבר לא יאומן, הוא החל לזעוק, למה הרב מקלל אותי שאני לא יקום ואני ישאר עם התולעים מה עשיתי לרב שכך הוא אומר לי! אתה אמרת שאין תחיית המתים אז אתה לא תקום מה אתה רוצה ממני? אני לא יודע אמר הבחור זה לא נשמע לי לא ברור לי אבל אני רוצה לקום בתחיית המתים. אמר לו הרב זה שאתה לא יודע איך זה קורה זה לא אומר שאין תחיית המתים, כי אם תבוא לישיבה ותלמד אתה תראה שהכל ברור, יש הרבה דברים שנראים לא מובנים כמו מטוס שעף באויר אבל זו מציאות, ואכן הבחור נכנס לישיבה וחזר בתשובה שלימה והיום הוא בעצמו נותן שיעורים והוכחות לגבי תחיית המתים ועולם הבא.

כשהגיע אדם לאיזור כבר היה קצת מאוחר

(פל"א פי"ז)
וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקַי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

זה תפקידו של האדם בזה העולם, להתבונן בכל מה שעובר עליו וגם אם הוא קיבל מכה באצבע הוא צריך לפשפש במעשיו ולומר בגלל שאין אלוקי בקרבי ולכן באו עלי הצרות הללו. אלא שלפני שבאה הצרה מי שמתבונן מרויח שהצרה לא תבוא כלל כי הוא עשה תשובה לפני המכה, אבל כשכבר באה המכה אזי צריך הרבה תפילות וזכויות כדי להנצל.

ומעשה שהיה לפני שנים במשפחה מירושלים שאחד הילדים שלהם בן חמש ירד לשחק בגן השעשועים והוא התנדנד בנדנדה ולפתע שתי השרשראות הסתובבו סביבו כשהכסא של הנדנדה מסתובב סביבו והוא ניסה להיחלץ אך ללא הצלחה והוא צעק בכל כוחו אך כשהגיע אדם לאיזור כבר היה קצת מאוחר והוא איבד את ההכרה והזמינו אמבולנס והילד הועבר במצב אנוש לבית החולים והוא נותר צמח רחמנא ליצלן, וההורים הלכו לרבנים והוסיפו במצוות.

ראיתי מספריים כחולות קורעות את הפתק

והנה ביום אחד צילצל הטלפון בביתם והאבא עונה, ובצד השני מדבר הרב פרנקל שהיה צדיק גדול ויד ימינו של החזון איש, ואמר לו תשמע אני ראיתי בחלום שכבר היה פתק שכתוב עליו מוות, וזה היה אמור להיות על הבן שלך אך לפתע הגיעו מספריים כחולות וקרעו את הפתק ואני חושב שזה מבשר טוב למרות שאני לא יודע מה אלה המספריים הכחולות, והאב הודה לו מאוד, ולאחר כמה רגעים, הטלפון שוב מצלצל אלא שהפעם זה מבית החולים ואמרו לאבא, תשמע, קרה פה נס הילד החל לזוז הוא מרגיש טוב ורוצה לאכול ולשתות, אתם יכולים לבוא ולשחרר אותו.

ואין צורך לומר כמה גדולה היתה השמחה וההתרגשות בבית וכל השכנים באו לראות את הילד שחזר לבריאותו בחסדי שמים וכשכולם הלכו לביתם פנתה האמא של הילד לבעלה ושאלה אותו מה אמר לך הרב פרנקל בטלפון שהודית לו מאוד, ומיד אחר כך התקשרו מהבית חולים ובישרו את הבשורה המשמחת, אמר לה בעלה, הרב אמר לי שכבר היה פתק שכתוב עליו חלילה מוות ולפתע הגיעו מספריים כחולות וקרעו את הפתק של המוות והוא זכה לחיים, כשמוע האשה את הדברים שאמר בעלה כמעט והתעלפה.

אני צריכה לנהוג לפנים משורת הדין

ומיד ביקשה כוס מים והתיישבה על הכסא, ובעלה הבין שיש כאן איזה ענין לא פשוט, ואכן האשה פתחה פיה בחכמה ואמרה לבעלה שכמו שהוא יודע היא עובדת בתפירה ואחת לשבוע היא הולכת לשוק מחנה יהודה לקנות בדים לצרכי התפירה, והיא מביאה עמה באופן קבוע את המספריים הכחולות שלה כיוון שהם מספריים טובות כדי שבעל הבית יחתוך עם המספריים שלה את הבדים.

אלא שתמיד הגשתי לו את המספריים מהיד שלי ליד שלו כי לפי ההלכה באמת זה לא אסור, ובשבוע שעבר אמרתי לעצמי שלרפואת הבן שלי אני צריכה לנהוג קצת לפנים משורת הדין שגם בשמיים ינהגו עם בני לפנים משורת הדין ולכן הנחתי את המספריים על השולחן והוא לקח אותם, ועכשיו נהגו עם בני לפנים משורת הדין והוא ניצל ממוות, וכיום הבן הזה כבר לא ילד והוא שומר את המספריים הכחולות אצלו בויטרינה.

זה שגוש בשר רואה ושומע ומדבר זה נס בפני עצמו

(שם)
וחרה אפי וכו' הלוא על כי אין אלקַי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

כאשר אנו שומעים דברי תורה ומעשיות על גדולי ישראל אנו צריכים לעשות אזנינו כאפרכסת ולהאמין גם אם קשה לנו להאמין וכמובן שמותר לשאול ולברר כי לצערינו יש סיפורים בדויים שאנשים בדו אותם מליבם, אך לא לפסול בלי טעם וסיבה.

ומעשה בזמנינו ביהודי צדיק מאזור הצפון שמעביר שיעורים לנוער ובוגרים יותר ובאים בעיקר אנשים שצמאה נפשם לאמת אבל עדיין שקועים עמוק בשקר, אלא שמעודדים אותם להתחיל במצוה קטנה ועוד מצוה ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ובאחד השיעורים הרב סיפר לתלמידים קצת על מעשה ניסים ונפלאות של בורא העולם וגם בזמנינו יש ניסים אלא שצריך לפתוח קצת את העיניים וזה שגוש בשר רואה ושומע ומדבר זה בפני עצמו נס גדול וכן כמה ניסים על חולים במחלות נוראות שקמו ממיטת חוליים כנגד כל הסיכויים, אלא שבתוך החבורה היו שלושה בחורים שלא כל כך הסכימו עם דבריו וגם אמרו את זה בפה מלא שהיום כבר אין ניסים ורק פעם היו ניסים.

האופנוע התרסק לגמרי

וכמובן שזה הוריד קצת את הרצינות בשיעור, ואף על פי כן הם הסכימו בסוף השיעור לקבל עליהם קבלות לכבוד בורא העולם, אחד קיבל עליו להתחיל ליטול ידים והשני קיבל עליו לשמור שבת והשלישי קיבל עליו ללבוש ציצית קטן מתחת לבגדיו ונגמר השיעור וכל אחד פנה לדרכו. וזה שקיבל עליו לשמור שבת עלה על האופנוע שלו והשניים האחרים עלו לרכב, ובאמצע הדרך קרה דבר נורא, הבחור עם האופנוע התנגש חזיתית ברכב מול היושב מימין, והאופנוע התרסק לגמרי אבל למרבה הפלא הרוכב יצא בלי פגע והיושב ברכב שכל האופנוע נכנס בו גם יצא בריא ושלם, וגם הנהג.

והם ראו עין בעין את יד ההשגחה העליונה והתקשרו מיד לרבם ואמרו לו את כל הסיפור כשדמעות של התרגשות בעיניהם אמרו אנו לא מאמינים שיש היום ניסים אלא אנו כבר יודעים בבירור שיש היום ניסים. וזה רומז כבר הפסוק שלנו שאומר כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וכיון שהאלוקים רחוק ממני על ידי שהרחקתיו בעוונותי אזי מצאוני הצרות האלה, כדי לעורר אותי לשוב אליו ואשרי האדם המתבונן ועושה תשובה אמיתית ואזי מסתלקים הצרות.

הוא מוכן לבקש סליחה אך לא להחזיר את המיליון דולר

(שם)
וחרה אפי וכו' הלא על כי אין אלקַי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

ימים אלו הם בדרך כלל ימי דין שהאדם צריך להשתדל להוסיף מצוות כדי להכתב ולהחתם בספר חיים טובים והקדוש ברוך הוא ברחמיו וברוב חסדיו מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה ומוחק עוונותינו רק צריך לנצל הזדמנות זו כי החיים של האדם על כף המאזניים ולמה דומה האדם שלא מוכן להתחרט ולעשות תשובה נראה מהמשל הבא.

חמשה שרים שהיו אהובים מאוד למלך נתפסו לאחר חקירות שכל אחד מהם גנב מליון דולר מקופת האוצר ונגזר עליהם להיתלות בכיכר העיר בשעה שמונה בערב, ובינתיים אל השרים נתלוו שוטרים כשאזיקים בידיהם ושיוכלו להיפרד מבני משפחותיהם ולכתוב צוואה ובבית יגון ואנחה אלא שהגיע לבינתיים המשנה למלך ונפל בתחנונים לפני המלך שימחול ויסלח להם כי סוף סוף זו הפעם הראשונה וגם יש לכל אחד מהם אשה וילדים, ואם השרים אשמים, האשה והילדים מה עשו שיהפכו לאלמנות ויתומים?

והמלך שמע את דבריו הנרגשים של אהובו ואמר לו אתה צודק אני מבטל את פסק הדין והם לא ימותו וגם יחזרו למעמדם הראשון בתור שרים חשובים, רק כמובן שאת הכסף יחזירו לקופת האוצר ושיתחרטו על מה שעשו ושיבטיחו לא לעשות זאת שוב, הודה המשנה למלך מקרב לב, ורץ בשמחה לכל הבתים של השרים לבשר להם את בשורת החיים במתנה. ואכן ארבעת השרים שמחו עד מאוד והסכימו בחפץ לב להחזיר את הכסף ובאו ונפלו לרגלי המלך והודו לו כשדמעות חונקות את גרונם. אך המלך שאל אותם היכן השר החמישי האם הוא עדיין לא קיבל את הבשורה שהוא יוצא ממוות לחיים, הוא יודע אמר המשנה למלך אך הוא מסרב להחזיר את המליון דולר אבל יש לו רצון לבקש סליחה.

אך מה יעזור לו הרי הוא ימות בכיכר העיר אם הוא לא יחזיר את הכסף שאל המלך? את כל זה אמרתי לו אבל הוא לא מטה את אזנו, והמלך בעצמו קם והלך אליו ואמר לו חבל עליך שתמות תחזיר את הכסף ותזכה בחיים במתנה! אך גם פה השר אטם אזנו ולבסוף בלית ברירה הובילוהו לעמוד התליה ושם הוא נפח את נשמתו.

אנו מצולמים 24 שעות

והנמשל ברור שהרי כולנו קיבלנו מכתב הזמנה לבית המשפט העליון הנקרא בית דין של מעלה, ובו אנו מואשמים בסעיפים חמורים ביותר: א) ביטול תורה, ב) דיבור או שמיעת לשון הרע, ג) זלזול בשמירת השבת קודש, ד) חוסר תשומת לב בענייני צניעות ושמירת הקדושה, ה) פגם בעיניים והאזניים, ו) דיבורי חול בבית הכנסת, ז) תפילות שלא התפללנו במנין או בלי כוונה או שחלילה בכלל לא התפללנו, ח) כמה פעמים כעסנו השנה, ט) זלזול חלילה בתלמידי חכמים, או אפילו ביהודי רגיל שפגענו או זלזלנו, י) כמה פעמים צעקנו על האשה ואפילו ליד הילדים, כל זאת ועוד האדם מואשם. העונש הצפוי: א) עניות או יסורים חלילה, ב) מחלות נוראות רק על שונאי ישראל, ג) עונש מוות חלילה. יש לזכור שאין לנו להכחיש את האשמות האלה כי אנו מצולמים במעגל סגור או פתוח 24 שעות בחדרי חדרים וברשות הרבים, ואם נכפור בהאשמות המיוחסות לנו יש לדעת שהעונש יגדל מאוד, אך זאת יש לדעת שאם חטאנו והרבינו פשע ועבירה יש לנו להתחרט ולא לחזור על מעשינו הרעים, וה' ימחוק לנו את כל סוגי האשמות נגדינו ונפתח דף חדש נקי וטהור.

הדברים הנגלים בתוך מגילת אסתר

(פל"א פי"ח)
ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וכו'.

שואלת הגמ' (חולין דף קל"ט:) היכן רמוזה מגילת אסתר בתורה? ועונה הגמרא מהפסוק ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, כלומר מי שקורא את מגילת אסתר, במבט ראשון לא נראה שהיה כאן ניסים ולכאורה הכל נראה באופן מיקרי אך לאחר התבוננות האדם יראה שהניסים מוסתרים.

ומעשה שהיה בזמנינו באשה שהיתה מומחית בענייני סטטיסטיקה וסקרים וזו היתה עבודתה, ואחד העובדים שלה פעם אמר לה מה הסיכויים שבחומש בראשית מהאות א הראשונה נספור 12,110 אותיות שזה בעצם כל האותיות שיש במגילת אסתר, ונגיע לאות ס ומשם נספור שוב 12,110 אותיות ונגיע לאות ת ומשם נספור שוב פעם 12,110 ונגיע לאות ר ונקבל ביחד את המילה אסתר. האשה שמעה את הדברים ואמרה שלפי כל סוגי הסטטיסטיקות זה אפס סיכויים, זה נוגד את כל החוקים.

ואמר לה העובד אולי כדאי שתבדקי! אני אבדוק אמרה המומחית וניגשה למחשב והיא ראתה שזה בדיוק כך, וחזרה בתשובה שלימה, אלא שנתגלו דברים יפים נוספים, שמובא בגמרא (חולין קלט:) שמרדכי מרומז בתורה במילים (ספר שמות פרק ל', פסוק כ"ג) מר דרור שתרגומו מרא דכיא, ולפי זה אם נספור מהאות מ של המילה מור שבפסוק הנ"ל את מספר אותיות המגילה 12,110 נגיע לאות ר ומשם נספור שוב 12,110 נגיע לאות ד וכן הלאה נגיע לאות כ וכן הלאה נגיע לאות י'.

מרן הרב עובדיה חיבר מעל חמישים ספרים

(פל"א פי"ט)
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'.

אפשר לרמוז בסייעתא דשמיא שהקדוש ברוך הוא רומז ליהודי שישתדל ויתאמץ לכתוב את הדברי תורה שהוא לומד ויסכם אותם וכל פעם שישמע איזה חידוש או שהוא בעצמו יזכה לחדש חידוש אמיתי יכתבהו עד שאולי בהמשך יזכה ויוציא את זה לאור, אלא שהיצר הרע אומר לו, קודם כל תלמד הרבה תורה ופוסקים ואחר כך אולי, עד שהאדם מתייאש לגמרי, או שאם הוא כבר כותב אז הוא כותב על דפים מזדמנים וממילא מאבד אותם ומתייאש, לכן חכם יקח לו מחברת כרוכה ויתחיל לכתוב ואת השאר יעשה בורא העולם.

וראיתי פעם שני ספרים שחיבר אחד הרבנים מהעיר ביתר, ובהקדמה הוא כתב שכל יום הוא היה נוסע מביתר לירושלים הלוך וחזור ובדרך הזו הוא כתב את שני הספרים הנפלאים. ולכן התורה אמרה ועתה כתבו לכם, אל תגיד אחר כך ולא מחר אלא ועתה, ומה שנאמר כתבו לכם, אפשר לומר על פי דברי הפלא יועץ (ערך ספר) שאמר שראוי לאדם שישאר איזה ספר שכתב (או לפחות תרם ספרים לבתי מדרש ולבתי כנסת אם אין באפשרותו לכתוב) לזיכוי הרבים ושפתותיו יהיו דובבות בקבר.

לכן אמר את המילה לכם כלומר זה יהיה שלכם לעד ולעולמי עולמים. וכמה זכינו לראות ספרים רבים על התורה שבכתב ושבעל פה גם בדורנו זה. ועל צבאם מרן מלכא הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א שחיבר כחמישים ספרים שבלעדיהם יתומים היינו ואין אב וכמה עלינו להודות לבורא העולם ששלח לנו את הרועה הנאמן, יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יאריך ימיו עד ביאת גואל צדק אמן.

הלומד תורה מתוך צימאון הכל נהיה בדברו

(שם)
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'.

אומרת הגמרא (מגילה ל"ב) שצריך ללמוד בניגון ובטעמים וכשהאדם לא לומד בשמחה חלילה הוא בורא מלאכים עצובים. וכאן התורה רמזה לאדם ועתה וכו' את השירה הזאת לרמוז לנו שנלמד בשירה ובשמחה ובהתלהבות וכמו שהגמרא (ברכות מד.) אומרת השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, והסביר הבאבא סאלי זיע"א אין מים אלא תורה וכשהאדם לומד תורה מתוך צימאון אזי מה שהוא אומר, שהכל נהיה בדברו ואיך ניכר שהאדם לומד מתוך צימאון? זה כשהוא לומד בשמחה.

וכבר אמר דוד המלך (בתהלים קיט, צח) מאויבי תחכמני, כלומר שאנו צריכים ללמוד מאיך שאנשים עובדים את היצר הרע בהתלהבות ובחשק כך אנו צריכים גם לעשות ואם יהיה סרט כשהפנים של השחקנים לא שמחות ואדרבה הם נראים כל הזמן מדוכאים ועצובים מי יראה את הסרט הזה? ולכן הם תמיד לוקחים שחקנים ומאפרים אותם שייראו יותר יפים ושמחים וגם יש מוזיקה ברקע כדי שתאבד הרבה זמן מחייך מול המכשיר הזה.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות אדם שבא לבקר בכולל ובבית מדרש אם הוא רואה אוירה דכאונית ויושבים מול הגמרא ומגלגלים עיניים ואין שמחה הוא עלול לעזוב את הגן עדן ולבחור בגיהנם אבל אם הוא יכנס והוא ישמע לימוד בשמחה ובהתלהבות, הוא ימשך כמו מגנט והכל יהיה בזכות אותו יהודי שלמד בשמחה.

תנסה ללמוד בקול רם

והיה מעשה בשני רבנים גדולים שהיתה מחלוקת ביניהם איך ללמוד מוסר, רב אחד סבר שיש ללמוד בקול רם ובשמחה, ואילו הרב השני סבר שיש ללמוד בעיון ובהתבוננות, ולא בקול רם, והמחלוקת נמשכה הרבה זמן, והנה ביום מן הימים שני הרבנים נפגשו והחלו לומר את טענותיהם מדוע יותר טוב בשיטה שלו, אמר הרב שסובר ללמוד בקול רם ובשמחה לרב השני, האם ניסית פעם ללמוד בקול רם ובשמחה? לא, מעולם לא, כי זו לא שיטתי, תנסה פעם אחת ביקש הרב ואם לא תשנה דעתך אני מוכן לשקול שוב את דברי, אני כבר ניסיתי את השיטה שלך, והרב הסכים ולקח ספר מוסר לידו וקרא בקול רם ובשמחה במשך עשר דקות, וניגש לרב השני ואמר לו בפה מלא, צדקת זו הדרך היותר נכונה.

הצ'ק הראשון חוזר זה אומר דרשני

(שם)
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'.

שירה בגימטריא תפילה לרמוז לנו שגם את התפילה יש להשתדל לקרוא בשמחה ובטעמים, ולא רק בשביל לצאת ידי חובה. וידוע שיש הלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן קא ס"א) שעיקר הכוונה היא עד מגן אברהם ומי שלא כיוון עד למגן אברהם לא יצא ידי חובת תפילה וצריך לחזור ולהתפלל, אלא שהרמ"א אומר לא יחזור שמא הוא לא יכוון גם בפעם השניה והברכות יהיו סתם לבטלה. ולכן כשאדם מתחיל להתפלל יסיר את כל המחשבות לפחות עד למגן אברהם, ואין צורך לכוין כוונות עמוקות מדי, אלא מספיק לכוין לפחות את פשט המילים.

ולמה מי שלא כיוון באבות לא יצא יובן על פי משל לאדם שרצה לקנות מקרר טוב ונכנס לחנות למוצרי חשמל ושאל את המוכר לגבי מקרר מסויים, אמר לו המוכר שזה עולה 3,800 שקל והוא יכול לשלם בתשעה עשר תשלומים והסכים הקונה וכתב לו תשעה עשר צ'קים של 200 ש"ח, אלא שכבר הצ'ק הראשון חזר, והמוכר ניגש מיד לקונה וגער בו ואמר אם הצ'ק החמישי או העשירי היה חוזר הייתי מבין, אבל כבר הצ'ק הראשון חוזר זה אומר דרשני. והוא הדין כאן שאם האדם לא מצליח לכוין בהמשך התפילה את זה אפשר להבין אבל כבר על ההתחלה האדם לא מכוין זה אומר דרשני.

בלי תורה האדם כבול באזיקים של היצר הרע

(שם)
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם.

מובא בגמרא (סנהדרין צב.) שאדם שמלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה גם לעולם הבא שנאמר (משלי יא, כה) "ומרוה גם הוא יורא" וזוכה לברכות כיוסף הצדיק שנאמר בו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, אבל כל זה כשהוא מלמד כראוי אבל אומרת הגמרא שאם הוא מונע הלכה מפי תלמיד חלילה, ראוי לנקבו כמסננת. ומסביר הבן איש חי (בספרו בן יהוידע) שהתלמיד צריך להסביר את הדברים בפיו ולכן אמרה הגמרא מפי תלמיד.

ומובא עוד בגמרא (שם צא:) שאפילו עוברין שבבטן אימם מקללים אותו, ומסביר המהרש"א (שם) שלעובר בבטן, הקדוש ברוך הוא שולח לו מלאך שילמד עימו תשעה חודשים אפילו שלעובר בינתיים אין פה לדבר כי פיו סתום, אף על פי כן המלאך מלמד אותו את כל התורה כולה, "והמלמד" הזה שלתלמיד שלו יש פה מדבר, לא קל וחומר שילמדהו עד שיבין.

ועוד אפשר לפרש כך, בראתי יצר הרע אומר בורא עולם, ואני יודע שזו המחלה הרוחנית הקשה ביותר מכל סוגי המחלות הרוחניות והגשמיות יחד, אבל בראתי ליצר הרע את התרופה שזה התורה הקדושה, ואם האדם לא לומד תורה, גם אם יעשה את כל המצוות שיש בתורה אזי הוא בידיו של היצר עם אזיקים בידיים, וממילא העוברין בבטן, שעדיין אין להם יצר הרע בכל זאת המלאך מלמדם תורה, ואם כן קל וחומר לתלמיד שיש יצר הרע ובלי התורה הוא ימסר בידיו של היצר הרע לאבדון, כמה המלמד צריך להשקיע בו, ולפעמים מדרשה אחת יהודי יכול להיות בן חורין מהיצר הרע ולצאת לחיי הדרור שזו התורה הקדושה כפי שנלמד מהמעשה הבא.

העובד שלי לא רוצה לחזור לעבוד אצלי הוא נכנס ללמוד בישיבה שלך

יש בבני ברק בית הכנסת הגדול שכל ליל שבת קודש דורש שם רב אחד ורבנים כידוע לא חסר בבני ברק והנה הגיע תורו של אחד הרבנים החשובים בבני ברק הלוא הוא הרב יהודה יוספי שליט"א ומי שלא שמע דרשה שלו הפסיד. והרב מסר דרשה מעומק ליבו הטהור ובסוף הדרשה ליוו כמה מהשומעים את הרב לביתו, ובדרך אומר אחד האנשים לרב, אם אפשר לברך את הבחור שאיתי הוא בא מרחוק, הרב שראה שהבחור לא דתי אמר בליבו במה אברך אותו, אם בעושר זה יכול רק להזיק לו הוא יקנה רכב ויסע איתו בשבת לים, אם באריכות ימים ובריאות, אזי הוא יעשה יותר עבירות, ולכן בירך אותו הרב שיזכה לחזור בתשובה שלימה כמה שיותר מהר, והבחור מרוב התרגשות פרץ בבכי, וכל אחד פנה לדרכו.

וכעבור כמה ימים הרב יוספי מקבל טלפון ועל הקו מדבר אדם לא מוכר ודיבר בקולי קולות, והתחיל לצעוק על הרב, אתה זה הרב יוספי, מה עשית לי, גרמת לי הפסדים, העובד שלי לא רוצה לחזור לעבוד אצלי הוא נכנס ללמוד בישיבה שלך. כששמע הרב את הדברים חשב שאולי יש כאן טעות שהרי אין לו ישיבה והוא לא יודע מי זה אותו אחד, ולכן הוא שאל את האיש יותר פרטים והאיש אמר לו שהעובד שלו היה עובד אצלו הרבה זמן ופתאום ביום ראשון הוא התקשר ואמר לי הוא היה בדרשה של הרב יוספי בליל שבת והוא נכנס לישיבה, והוא לא מוכן לעבוד אצלי יותר, ולכן אני כועס הוא לא נתן לי אפשרות למצוא עובד אחר וכל הנטל נופל עלי.

אני ידבר איתו שלא יחזור לעבוד אצלך

אמר לו הרב אתה צודק אני אולי ידבר איתו שיעבוד אצלך עד שתמצא עובד אחר רק תאמר לי שאל הרב באיזו סוג של עבודה מדובר, אמר לו האיש שהעבודה היא תיקון טלויזיות והעובד הזה הוא מקצוען, ועכשיו אין לי עובד. אמר לו הרב אם העבודה שלך זה תיקון טלויזיות אני מודיע לך מעכשיו שאדבר עמו שלא יחזור אליך כי כל טלויזיה מקולקלת שהוא יתקן, כל המראות האסורות שייראו שם וכל הלשון הרע והרכילות על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון הכל יהיה לחובתו של זה "שיתקן" שזה בעצם הקילקול הכי גדול. והאיש מעבר השני זועם מאוד ודיבר לא כראוי כלפי הרב הצדיק, ונותקה השיחה.

ואחר כך נתברר לרב על ידי אותו האיש שאמר לרב לברך אותו שזה בעצם גיסו שגר באילת והוא רצה לבוא למסיבת סילבסטר ימח שמו וזכרו בתל אביב והוא חשב שאם הוא יבוא באוטובוס מאילת במוצאי שבת הוא יפסיד קצת מהמסיבה לכן הוא בא אליהם לשבת כדי להיות עירני למסיבה, אבל עד שסילבסטר ימח שמו במסיבו הרב נתן בבחור ריחה של התורה הקדושה, וחזר בתשובה שלימה ואחר זמן הרב הוזמן לבוא לחתונה שלו שכבר נעשה לאברך, ובחתונה האיש ההוא מראה לרב את האיש הזועם בטלפון שגם הוא כבר חזר בתשובה.

מה הקל וחומר של משה רבינו

(פל"א פכ"ז)
כי אנוכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי.

אומרים חז"ל (אדר"נ פמ"ד) שזה אחד מחמישה קל וחומר שבתורה ושואל הגאון מוילנא מה הקל וחומר כאן? וענה הגאון, שמי שהעיז לחטוא בדורו של משה רבינו קיבל את העונש במקום ובלי עיכובים אם זה עדת קורח ואם זה המרגלים, ובני ישראל שבכו לחינם אזי נעשתה בכייה לדורות, כיון שכגודל המקום המקודש והניסים שרואים וממשיכים לחטוא כך העונש הוא ממהר לבוא, מה שאין כן בדורות הבאים שהגילוי שכינה והניסים הם פחותים גם העונשים לא יהיו באופן מהיר וזה הקל וחומר אם בזמן שעושים עבירות ומקבלים עונש מיד הקשיתם את ערפכם וחטאתם אזי כשהעונש לא יהיה מיד, קל וחומר שתחטאו.

וכן מובא ברבינו בחיי מדוע דוקא סדום ועמורה נענשו שנהפכה העיר שלהם על יושביה ממיתה שונה ומשונה, והרי היו עוד הרבה ערים שהרשיעו מאוד ולא נהפכו? ועונה הרב כיון שהערים הללו היו בארץ ישראל שיש בארץ ישראל השראת השכינה מכל הארצות בעולם ואם חוטאים בפלטרין של מלך אז העונש ממהר לבוא, וקל וחומר למי שחוטא בערים הקדושות יותר שבארץ ישראל שהם חברון טבריה צפת וירושלים שעולה על כולם, ויש לדעת את הפסוק כי את אשר יאהב ה' יוכיח ואת מי שהוא מאוד אוהב הוא מעניש מהר כדי לעורר אותו ומה שאנו רואים רשעים שלכאורה עושים עבירות "וטוב" להם כבר ענה על זה דוד המלך ע"ה (תהלים צב, ח) בפסוק הנודע בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד.

אהובו הנערץ אינו אלא מרגל

ונראה משל שמביא החפץ חיים רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. מלך אחד שהיה לו אהוב שמאוד חיבב אותו והרים אותו מעל כל השרים אשר בארמון המלוכה וגם המשכורת שלו היתה שמינה מאוד והמלך היה מתייעץ איתו על כל סודות המדינה והראה לו חיבה ואהבה אין קץ למרות קינאתם ושנאתם של השרים האחרים, אלא שביום אחד נתגלה למלך על ידי המודיעין של הצבא שלו שאהובו הנערץ הוא לא פחות ולא יותר אלא מרגל שמרגל את המדינה שלנו ומעביר את כל סודות המדינה לאויבינו. ואחר בירור וחקירה, המלך גילה לתדהמתו שאכן כן האיש הזה - הוא מרגל מקצוען, וכמובן שכל האהבה הגדולה הפכה לשנאה עצומה.

והמלך ישב עם השופטים לדון איך להרוג אותו במיתה קשה, ושכולם יראו וייראו, ואחר כמה שעות טובות הגיעו להחלטה להמיתו ברעב, ובנו בנין שכולו זכוכית מבחוץ וכולם יכולים לראות וקבעו שביום שני בצהריים הוא יוכנס לשם בלי אוכל ובלי שתיה וממילא תוך זמן קצר הוא ינפח את נשמתו, והיום הנורא הגיע והובל לשם על ידי שוטרים לתוך בנין הזכוכית וסגרו עליו, אלא שהוא אכל הרבה לפני שהוא הגיע לשם ועדיין היה שבע מאוד, כך שלא נראה עליו סימני רעב, אבל אחרי יומיים הוא החל ללכת כנמר בכלוב ומחפש אחר דבר מאכל אך כמובן שלא מצא, ואחר ארבעה ימים כבר לא היה לו כוח לזוז ולאט לאט המקום מתמלא באנשים שבאו לחזות בעונש של המרגל.

ואחר ששה ימים ראו אותו עושה מעשה מזעזע הוא החל לחתוך את בשרו ולאכול, ובדיוק הגיע לשם אדם בפעם הראשונה והוא שואל האם זה הוא שנגזר עליו העונש, ואמרו לו כן, בוודאי אתה לא רואה איזה עונש נורא ואיום? אבל הוא אוכל בשר טרי איך אתם אומרים שזה עונש? את בשרו הוא אוכל, אמרו לו האנשים, וזה בדיוק הנמשל שהיהודי הצדיק עושה מצוות אזי הקדוש ברוך הוא נותן לו קצת מהפירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אבל הרשע שרוצה רק לעשות עבירות אזי ה' נותן לו גם את הקרן של המצוות שלו בעולם הזה וזה מה שאמר דוד המלך, להשמדם עדי עד, ולכן כשהאדם רואה שחלילה יסורים באים עליו יקבלם באהבה כי הוא אהוב לפני ה' יתברך ואת אשר יאהב ה' יוכיח.

כשדוחסים קפיץ ומשחררים אותו אזי הוא בורח

(שם)
כי אנוכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וכו'.

היה בזמנינו אבא אחד שניגש לרב יעקובזון (מרצה ידוע בענייני חינוך הבנים) ואמר לו אני חינכתי את הבן שלי שיתפלל והייתי מושיב אותו לידי בתפילה ולא הפסקתי מלהסתכל עליו כדי שיתפלל ולא סתם ישב ואפילו שלפעמים צמאה נפשי לאלוקים להתפלל בדביקות עצומה ולשכוח מכל הסובב אותי, אך העדפתי לוותר על זה כדי לראות שבני מתפלל ולא חולם, וגם אם רציתי לקום לתפילה מוקדמת בנץ ויתרתי, כדי לבוא עם בני בשעה מאוחרת שהוא ישב לידי, והכל לא הצליח כי בהגיעו לגיל המרדות כלומר שש עשרה, הדבר הראשון שהוא הפסיק לעשות זה להתפלל, והוא כל כך שונא את התפילה ולא רוצה להחזיק סידור בשום אופן! ואני לא מבין שהרי ספר החינוך (פ' בא מצוה טז) כותב שאחר הפעולות נמשכים הלבבות, והבן שלי עשה פעולות כל הזמן להתפלל, אמנם לא מרצונו אבל הפעולות נעשו?

אמר לו הרב כל מה שאמרו שאחר הפעולות נמשכים הלבבות זה דוקא כשזה נעשה מרצון ובשמחה אבל אם האדם עושה פעולות בלי רצון ורק מתוך שמכריחים אותו זה כמו קפיץ שדוחסים אותו עוד ועוד, ולפתע משחררים אותו הוא בורח, וכך אמר החפץ חיים כששאלו אותו בקשר לקוזקים שמצד אחד לא היו זריזים וחזקים יותר מהם, והיה בהם כוח עצום ורצים במהירות הבזק, אבל אחר שירותם בצבא שהיה 25 שנה הם היו מקבלים משכורת מהמדינה לכל החיים ולא היו אנשים יוצר עצלים מהם וכל היום הם היו יושבים במסבאה ושותים לשכרה עד שנופלים וכך עד יום מותם.

טוב מעט בכוונה מהרבות בלי כוונה

ושאלו את החפץ חיים והרי יש את הכלל שאחר הפעולות נמשכים הלבבות והקוזקים הללו 25 שנה היו כמו אריות ונמרים עם כוחות וזריזות לא רגילים, ופתאום ביום אחד אחר השחרור נראים כמו נמושות ובקושי זזים, איך יתכן? אמר להם החפץ חיים שגם בזמן השירות הצבאי שלהם הם כל הזמן חלמו וייחלו לשחרור וכל מה שעשו זה היה בהכרח ובלי רצון.

ועכשיו אולי אפשר להבין את הפסוק שלנו שמשה רבינו אומר לבני ישראל שאנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, כלומר דוקא שמכריחים יהודי לעשות פעולה מסויימת והוא עושה אותה בכוח, אזי אחר כך יש לו התנגדות והוא מקשה את ערפו. ולכן כל הורה ומחנך ידע שעיקר החינוך זה לגרום לילד לעשות את הדבר בחפץ לב אפילו פחות קצת אבל עם רצון ושמחה מאשר שיעשה הרבה אבל כשכולו בוער בפנים ואין לו טיפת רצון ורק מתוך ששולטים עליו הוא עושה, כי רק הוא יגיע לגיל המרד הוא יבעט בהכל, וזה כבר רמז מר"ן בשולחנו הטהור (או"ח סי' א' ס"ד) טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה, כי כשהאדם מכוון וחושב על מה שהוא מתפלל, זה משמח אותו אבל אם האדם מתפלל ולא מכוון אין לו שום שמחה ועלול לעזוב את זה.

אני שמעתי עליך שאתה מאוד אחראי

ומעשה שסיפר הרב יעקובזון שהיו לו איזו קבוצה של תלמידים בעייתים במיוחד והוא היה צריך לטפל בהם, והזהירו אותו מראש על אחד מהם שהוא גנב שנתפס בעבר על כמה מקרי גניבה ולא יניח חפצים יקרי ערך בסביבתו. אך הרב חשב אחרת והוא קרא לאותו תלמיד ואמר לו, תשמע, אני שמעתי עליך שאתה מאוד אחראי ולכן אני רוצה למנות אותך אחראי על המשרד שלי ורק לך יהיה את המפתח ורק שתדע שיש כאן חפצים יקרי ערך במיוחד ואני סומך רק עליך.

והנער עומד נדהם שמימיו לא שמע שבחים כאלו ותמיד כינו אותו גנב ופושע, ובתוך כך הרב הוציא את המפתח ונתן לו, והוא היה הולך כשהמפתח תלוי על צוארו בשרשרת והרב ראה שפה ושם עדיין נגנבו חפצים קטנים חסרי ערך אך העלים עין ואחר כמה שנים הבחור הפך להיות צדיק אמיתי.

איך שתקרא לילד כך הוא יצא

ואת זאת יש לזכור שאת השמות והכינויים שיקבלו הילדים בהיותם ילדים כך הם ישאפו להיות ואם יקראו להם בשמות גנאי שהם טפשים או גנבים ופושעים זה מה שהם יחשבו שהם וידוע שסדאם חוסיין ימח שמו, הדוד שלו גידל אותו וקרא לו נבוכדנצר, וכך הוא גדל כדי להיות מלך בבל שזו עירק ולהיות שונא ישראל ועל כל טיל במלחמת המפרץ היה כותב נבוכדנאצר 2, אבל אם יקראו לילד, צדיק או חכם בעזרת ה' זה מה שהוא יצא.

וכן רבי עקיבא כידוע שאשתו רחל כשאמרה לו שילך ללמוד תורה 12 שנים הוא אמר לה בתחילה שאין סיכוי שהוא יצליח להבין משהוא ומדוע? כי המורה שלו בכיתה א' אמר לו שהוא טמבל והוא לעולם לא יבין ולכן עד גיל ארבעים הוא לא ידע לקרוא א' ב', כי הוא האמין מאוד למורה שלו, אבל כשהוא ראה איך המים עשו חור בסלע הוא הבין שהמורה טעה וגם אם יש לו לב אבן הרי התורה נמשלה למים והיא בטוח תעשה בו איזה שהוא חור ויפתח שכלו ולבסוף יצא רבי עקיבא, ואם נתבונן נראה שאותו מלמד כמעט ואיבד לנו את ר' עקיבא בגלל משפט אחד שאמר לו ומה שנותר לנו זה להסיק מסקנות לנצור את לשוננו מרע גם בשעת כעס ולומר רק דברים טובים.

לפתע הוא פרץ בבכי ליד כל האורחים

(פל"א פכ"ט)
כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציויתי אתכם וכו'.

מקשה רש"י והרי כל ימות יהושע לא השחיתו שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע? אלא מכאן לומדים שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי עד כאן.

ורואים מכאן שתלמידו של אדם זה ממש הוא בעצמו שהרי משה רבינו אומר אחרי מותי שהוא מתכוון בעצם לאחר מיתת יהושע וקורא לזה אחרי מותי, אלא שרש"י רומז לנו שאם הרב רוצה תלמידים כאלה הוא צריך שהם יהיו חביבים עליו כגופו, ושיאהב אותם מאוד. והגאון מוילנא לפני שהיה מתחיל שיעור היה אומר בינו לבין עצמו אני אוהב את התלמידים שלי כדי לחזק את האהבה שהיתה ביניהם וקשר בין רב לתלמיד זה כמו אב לבנו והמילה אב זה רומז למילה אוהב ולא סתם התלמידים קרויים בנים.

והרמב"ם כותב שרב ששונא את תלמידיו חלילה הם יבקשו לעשות לו רע, וזה לא משנה כלל באיזה כיתה התלמיד, וכבר הסביר ר' חיים שמואלביץ זצ"ל את המשנה באבות (פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה שלפני שאתה מתחיל ללמד תורה ולקרב יהודי לתורה יש תנאי והוא, אוהב את הבריות ורק אז לקרבן לתורה.

הלב שלי דפק בחזקה והבנתי שאני הולך להתפס

ומעשה שהיה בזמנינו (מובא בספר עלינו לשבח) בבחור יהודי שהיה בשעת חופתו וביום שמחת לבו אלא שלפתע הוא פרץ בבכי ליד כל האורחים שבאו לחתונה זה לא היה בכי של התרגשות יתירה אלא בכי שנבע מצער עמוק לא על זה שהוא מתחתן אלא בגלל מה? כך הוא סיפר שבילדותו יום אחד המלמד בתלמוד תורה הביא איזה כלי יקר לכיתה ואני מיד חמדתי אותו וחשבתי איך לגנוב אותו לרשותי, וחיכיתי להפסקה וכשכולם יצאו להפסקה נשארתי כאילו יש לי מה לעשות, ולקחתי את הכלי והנחתיו בכיס שלי.

וכשנגמרה ההפסקה וכולם חזרו לכיתה המלמד מיד הרגיש בהיעלמותו של החפץ היקר ואמר לכל הילדים לעמוד ונעל את הדלת, והוא החל בחיפוש ילד אחרי ילד בכיסים ובילקוטים, והלב שלי דפק בחוזקה והבנתי שאני הולך להיתפס ולא יכולתי לחשוב על הבושה הנוראה שתהיה לי, ומיד הוצאתי את החפץ בעדינות מכיסי והנחתי אותו בילקוט של הילד שישב לידי שהיה הצדיק של הכיתה, והמלמד הגיע ובדק גם אותי ואת ילקוטי ולא מצא מאומה ועבר לילד שישב לידי ומצא את זה בילקוט שלו, הילד ניסה להסביר למלמד שכנראה זה מישהוא אחר שהניח את זה אצלו והוא מוכן להישבע שהוא לא גנב את זה, אבל המלמד גער בילד וצעק עליו: תתבייש לך איך אתה מעיז לגנוב, וחשבתי שאתה צדיק אבל נתגלה קלונך.

ולמחרת כבר הילד לא הופיע בתלמוד תורה ועבר לבית ספר רגיל ואחר כך לתיכון עד שטבע באוקיינוס של עבירות והלילה הזה שאני מתחתן אזי גם הוא מתחתן הלילה אלא שהוא מתחתן עם גויה, ולכן אני בוכה כי אני יודע שאני האשם הגדול. (ולעניות דעתי המלמד אשם לא פחות מהתלמיד ואפילו יותר כי התלמיד היה ילד ובלי דעת והמלמד גדול ועם דעת).

הוא לקח את השעון מידי ולא אמר לי כלום

ולעומת זאת יש בזמנינו צדיק גדול ותלמיד חכם עצום, וכששאלו אותו איך ובמה הוא זכה לעלות מעלה מעלה, והוא סיפר שבהיותו ילד בתלמוד תורה הרב הביא לכיתה שעון יוקרתי מאוד ואני גנבתי את השעון בהפסקה ולאחר ההפסקה כשהרב הבין שנגנב השעון הוא עבר בין התלמידים וערך חיפוש, אני בלית ברירה החזקתי את השעון ביד והתכוננתי להודות באשמה והרב הגיע אלי ולקח את השעון מידי בזריזות בלי שאף אחד הרגיש ולא אמר לי מילה, וכשהחיפוש נגמר הוציא הרב את השעון ואמר היצר הרע החזיר לי את השעון, ועשיתי אחר כך חשבון נפש גדול שהרי הרב יכל לבייש אותי ברבים אך הוא העלים עין והחלטתי לעזוב את כל השטויות ולהידבק בתורה והכל בזכותו. ירבו מלמדים כמוהו בעם ישראל ושהתלמידים יגדלו בדרך הנכונה.

---

פרשת האזינו

---

אם יש כתם על הנשמה הוא שמח לשמוע

(פל"ב פ"א)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

יש את אנשי השמים שזה הצדיקים שעסוקים כל הזמן בעניינים שמימיים ויש את פשוטי העם שעסוקים בענייני הארץ שזה הגשמיות. ולצדיקים הוא פונה בלשון קשה יותר האזינו וגם אדברה, אבל לפשוטי העם הוא פונה בלשון קלה יותר של שמיעה ואמרי פי, ללמדינו לדבר לאנשים קצת רחוקים מה' יתברך בעדינות ובזהירות אבל צדיקים שכל מטרתם זה עבודת ה' נטו, מוכנים ושמחים לשמוע דברי תוכחות, כי זה דומה לאדם שאין לו עבודה ויש לו חובות והוא הוזמן לראיון עבודה שהמשכורת שם גבוהה במיוחד ותוך זמן קצר של עבודה הוא משלם את כל חובותיו ויוצא מאפילה לאורה.

והוא הלך לראיון עבודה ובדרך קנה שקית שוקו ושתה ובלי להשים לב חצי מהשוקו נשפך על חולצתו וליכלך אותה מאוד, אלא שהוא לא הרגיש בזה ושאל את חבירו האם אני יכול להיכנס לראיון או שצריך לשפר ולסדר משהוא, החבר הטוב מיד אומר לו אל תעז להיכנס, אתה מלוכלך מאוד, תחליף קודם את החולצה ותוכל להיכנס פנימה, וזה הצדיק שיודע שסוף דבר הכל נשמע ואנו נעמוד מול מלך מלכי המלכים ליתן דין וחשבון על הכל ולכן אם יש כתם לא על החולצה אלא בנשמה הוא שמח לשמוע שהוא לא בסדר כדי לזכות להגיע נקי ומצוחצח לבית דין של מעלה.

הפנים של האיש נעשו אדומות מאוד

ומעשה שהיה ברב גדול מאוד שהיה צריך לנסוע לחו"ל לעניינים חשובים וכשעלה למטוס, היה שם אדם שאמור להסריט סרט לכל הנוסעים, הרב שאל את הנוסעים אם הם מוכנים לוותר על הסרט ולא לראות והנוסעים הסכימו כמובן, אך האיש שאמור להפעיל את הסרט עשה עצמו כמתעלם והחל בהכנות להתחיל את הסרט, אך אבוי הסרט לא מוכן לעלות, והפנים של האיש הפכו להיות אדומות מאוד, והוא ניגש לרב ואמר לו אני מתנצל אבל יש לנו כרגע בעיה חמורה כי אם יש תקלה באחת המערכות במטוס גם אם זה לא קשור למנוע חייבים לעצור ולהנחית את המטוס ואני יודע שהבעיה שלנו זה רק בגלל שהרב לא רוצה לראות את הסרט, לכן אני מבקש שהרב רק יתן אישור ואני רואה רק שזה עובד ומיד מכבה והרב הסכים.

וראה זה פלא האיש רק הדליק וזה עבד ומיד הוא כיבה כמו שהבטיח. ומה שלומדים מכאן לעניינינו שהצדיק צריך להיות מושלם בכל ואם אחד מהמערכות אצלו בבעיה, כולו בבעיה, ואם אזניו שומעות קצת לשון הרע או פיו מדבר דברי חול בבית הכנסת או שעיניו רואות מראות אסורות אזי זה מסוכן ולכן משה רבינו פונה לאנשי השמים שזה הצדיקים בלשון קצת קשה האזינו השמים ואדברה כי הם צריכים שלימות, וכל אדם לפני שיוצא מבטן אמו, המלאך שמלמדו תורה אומר לו בשבועה תהיה צדיק ואל תהיה רשע וכולנו נשבענו.

מדוע להפסיד את חיי הנצח בשביל נזיד עדשים

(שם)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

כידוע ששמים רומז לנשמה שבאה משמי מרום ואילו הארץ רומז לגוף שנוצר מהארץ שזה העפר, וכאן באה התורה הקדושה לרמוז לנו בענייני הנשמה שזה תורה ומצוות לא מספיק לשמוע אלא צריך להאזין שזה ביותר ריכוז והקשבה כדי שלא נפספס חלילה את אחת המצוות ולא נעשה אותה כראוי, מה שאין כן בענייני הארציות שזה עולם הזה מקומו של הגוף, מספיק לשמוע כי גם אם לא נחיה בצורה של לוקסוס אזי זה עולם חולף ועובר, והעולם הבא זה העיקר וכמו אדם שגר בביקתה למשך חודש ונתנו לו מתנה חצי מליון ש"ח שישקיע בבית שיוכל לגור, האם הוא ישקיע בביקתה שאחר חודש הוא חייב לצאת משם או שיתאפק עד שיעבור החודש וישקיע את זה בבית משלו לטווח ארוך, ודאי שאדם נורמלי ישקיע בבית.

והוא הדין אצלנו אם ניקח 70 שנה ונחלקם לחודשים יצא לנו 840 חודשים בסך הכל, ושוה לאדם להפסיד חודש אחד ולהרויח פי 840, ואם כן הבה וניקח את העולם הבא שזה יותר ממאה מיליארד שנים וזה חיי נצח, והשבעים שנה של העולם הזה שגם ככה שליש מהם ישנים ועוד שליש עובדים ועוד שליש רק אתה "חי" ואם האדם יעשה רצון אביו שבשמים בימים המועטים האלה עלי אדמות שזה אפילו לא אלפית האחוז לעומת מה שמחכה לו העונג האמיתי שיש בעולם הבא, אזי למה להיות טיפש וגם פרייאר ולהפסיד נצח נצחים בגלל נזיד עדשים של העולם הזה, אלא שיבוא האדם ויאמר לא ראיתי את העולם הבא ואני לא יודע מה יש שם אני מעדיף את העולם הזה שהעיניים שלי רואות, כמה תשובות בדבר: האחת, כמה פעמים האדם מוכן לנסוע לבתי מלון ולשלם הרבה כסף למרות שהוא מעולם לא היה שם או לנסוע לטייל במדינות בחו"ל גם הוא מעולם לא היה שם ורק בגלל שאחרים היו שם וסיפרו לו כמה טוב שם ואם הוא מאמין לחברים שלו, מדוע שלא יאמין לרבי שמעון בר יוחאי ולרבי מאיר בעל הנס ולרש"י ולהרמב"ם ולבבא סאלי ולבן איש חי שאומרים לנו שיש עולם הבא ששם זה העיקר והעולם הזה הוא רק פרוזדור.

הקבלה שבידך מעידה שאנו החברה המובילה ביותר

ותשובה שניה תבואר על פי משל (בא"ח ספר ח"נ) לאדם שקנה רכב חדש והלך לחברת ביטוח כדי לעשות ביטוח ושאל את הפקיד תסלח לי מי אמר שהחברה שלכם היא חברה טובה, אמר לו הפקיד הקבלה שבידיך מעידה שאנחנו החברה המובילה ביותר, איך הקבלה מעידה שאל האיש זו בסך הכל חשבונית? תסתכל איזה מספר לקוח אתה ותבין, האיש הביט בקבלה ונדהם לראות שהוא לקוח אחר תשע מאות אלף לקוחות והסכים מיד, והנמשל פשוט אם אנו רואים כמה אנשים קבלו עליהם את התורה הקדושה מדור אחר דור והיו מוכנים למות בשביל לא לעבור עבירות ולא מאה ולא מאתיים אלא מליונים של יהודים וכולם יודעים שהאנשים הכי חכמים בעולם זה היהודים, ושום תג או אות מהתורה לא זזו, ולהבדיל לא מזמן במדינה הגדולה סין היה מלך שגזר כל מיני חוקים על בני מדינתו ואחד הדברים שהוא עשה שכל בוקר הסינים יאמרו איזה נוסח של כמה משפטים שהמלך חיבר וככה אכן הם עשו עד שהמלך מת והספר נזרק למקום המיועד לו שזה הפח זבל.

אתה צריך להיות הכלכלן של כל העסקים שלנו באמריקה

(שם)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

אפשר לרמוז שאנשי השמים אלו הם צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא והם רק עטופים בגוף אבל הם אנשי השמים, אבל ותשמע הארץ אמרי פי אלו אנשים שהיו בארציות ובחומריות אבל פרשו מהגשמיות לאט לאט ונעשו לבעלי תשובה גמורים, וכאן הקדוש ברוך הוא רומז איך צריך לדבר עם כל אחד מהם, שאם אתה מדבר לצדיק גמור אזי אתה יכול לדבר אליו בלשון קשה כי הוא אוהב את התוכחות והוא לא יפגע ואין סיכוי שיקרה לו משהוא רע, ולכן אמר האזינו השמים ואדברה שזה לשון קשה לאנשי השמים, אבל אדם חילוני שהיה בעבירות ורוצה להתקרב לה' צריך לדבר איתו בנועם ובשפה ברורה ובנעימה ולא להכביד עליו מיד את כל הדברים ובפרט אם הוא במעמד גבוה אלא ותשמע הארץ אמרי פי, ועד היכן יכול להגיע בעל תשובה שהולך בצעדים נכונים נראה מהמעשה הבא שקרה ממש בימים אלו.

משפחה אמריקאית מאוד עשירים ממוצא החלבים יום אחד הבן שלהם יוסי פתח את עיניו ואמר לעצמו עד מתי לא אדע שום דבר מהתורה הקדושה שזה בעצם מבדיל אותי מכל הגויים אשר באמריקה וכמו שאומרים אשר בחר בנו מכל העמים ומה הראיה? ונתן לנו את תורתו ואם אני לא יודע תורה ולא משנה וגמרא וממילא אני לא מקיים כראוי, במה מתבטאת יהדותי, ולכן אזר אומץ וניגש לאביו ואמר לו שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל למשך שנה אחת וללמוד תורת אלוקים חיים. אמר לו האבא אני מסכים אבל רק לשנה אחת כי אתה צריך להיות הכלכלן של כל העסקים שלנו באמריקה אבל שנה אחת אתה יכול ללמוד תורת ה', והבן יוסי שמח ועלה לירושלים לישיבת מקדש מלך של אמריקאים והחל ללמוד בשקידה עצומה ושתה בצמא כל אות בגמרא וברש"י ובתוספות ולמד במסירות נפש ובפרט שהוא ידע שבעוד שנה הוא אמור לחזור "לחיי" החולין ולכן הוא רצה לנצל כל דקה פנויה.

ובסוף השנה הוא הרגיש שהוא חייב עוד שנה לפחות וכמו תינוק שלא יכול להיפרד מאמו כך הוא הרגיש שהוא התינוק שיונק את חלב התורה שנמשלה לדבש וחלב, ולכן התקשר לאביו ובקשתו בפיו, אבא בבקשה ממך תתן לי ללמוד עוד שנה תורה, אני חייב עוד שנה וכרחם אב על בנים הסכים האב ואמר אבל מראש אני מודיעך אל תבקש עוד שנה כשתיגמר השנה הזו, כי זו שנה אחרונה חביבה כי העסקים שלנו זקוקים למוח החריף שלך כדי שנוכל להרויח יותר. והבן הודה לאביו שבשמים ולאביו שבארץ מקרב לב עד מאוד, ולמד בשקידה עצומה ונוראה עוד הלכה ועוד הלכה עוד דף גמרא ועוד מסכת וכל יום שעובר הוא מצטער יותר כי הוא יודע שהוא חוזר לחיי החול והכסף והוא עלול לאבד את כל רכושו הרוחני שספג במשך השנתיים שכבר נגמרו להם, והוא כמובן רצה מאוד להמשיך ללמוד תורה, אלא שאמר קודם לנסוע לאביו שלא ראה אותו ימים רבים ופנים מול פנים בשעת רצון הוא יבקש מאביו להמשיך לחיות באוירת הרוחניות של ארץ הקודש ותורת אלוקים חיים.

נפשי חשקה בתורה ומואסת בכל תענוגי תבל

ואכן הוא עלה על מטוס והגיע ליבשת אמריקה המיובשת מתורה והוא הרגיש את השינוי המר, ונפגש עם אביו ואמר לו איזו אוירה רוחנית זה לעסוק בתורת ה' יום וליל [וכמו שהרמח"ל (דרך ה') אומר שה' יתברך הוא רוחני והאדם הוא גשמי איך בכלל אפשר להדבק בה'? ועונה הרב שזה דומה לשתי מדינות שיש ביניהם ים סוער ואי אפשר לעבור עד שבא מהנדס גדול ובנה גשר ארוך שעל ידו אפשר להגיע ממדינה למדינה, והוא הדין כאן איך אפשר להידבק בה' הרי הוא רוחני גמור ואנו עם גוף מלא גשמיות? אלא הקדוש ברוך הוא עשה גשר שזו התורה הקדושה].

ולכן אבא, ביקש הבן בשעת רצון אנא תן לי להמשיך ללמוד תורה, נפשי חשקה בתורה ומואסת בכל תענוגי תבל, אבא, אבא, בבקשה, אבל האבא אמר לבן אל תנצל את טוב לבי נתתי לך שנה ועוד שנה זה מספיק, אתה חייב לחזור למציאות, צריך פרנסה ועבודה, תמצא לך כאן באמריקה איזה שיעור בין מנחה לערבית.

אבל כבר אמר שלמה המלך (שיר השירים ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (לתורה) ונהרות לא ישטפוה (ואפילו) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (לאדם כדי שיעזוב את התורה) בוז יבוזו לו, ולכן הבן אמר לאביו אני חוזר לישיבה במחילה מכבודך, והאבא כעס מאוד ואמר לבנו אם אתה חוזר לישיבה אתה לא הבן שלי ולא תראה פרוטה אחת מנכסי גם בחיי וגם אחרי מותי ואני מציע לך להתחרט על הצעד הפזיז שאתה מוותר על פרנסה טובה ועושר לכל החיים, ואתה הולך אל הלוא נודע ואיך ובמה תתחתן, אבל הבן שידע את הגמרא (מגילה ט"ז:) שגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, וידע שכפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, חזר לישיבה בירושלים עיר הקודש, ולמד בהתמדה עצומה למרות המחסור הגדול בכסף שעד עכשיו היה לו בשפע ולפתע אין לו כלום.

הוא רואה את מרן עטוף בקדושה עילאית וליד מרן את מי הוא רואה?

וכשהגיעו ימי השידוכים והוא החליט לעשות שידוך למרות שאמצעים גשמיים אין לו להציע והוא נפגש עם נכדתו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א, ובתו של הרב דוד יוסף שליט"א והפגישות היו מוצלחות ורבי דוד יוסף בירר עליו ושמע על המסירות נפש שלו לתורה והויתור העצום שלו על תענוגי תבל, ונקבע זמן ותאריך לאירוסין, והמאורס יוסי הגיע לאירוסין עם הראש למטה ובענווה גדולה ולבו מצטער על כך שאביו לא יראה אותו בימים טובים אלו. האירוסין היו בבית הכנסת הגדול בירושלים עיר הקודש, וכשנכנס יוסי לאירוסין שלו הוא רואה את מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כולו אומר כבוד וקדושה עילאית אלא שהוא מסתכל והוא לא מאמין מרוב התרגשות, אבא שלו יושב ליד מר"ן ומדבר איתו בערבית חלבית, ומיד האב והבן התחבקו והתנשקו כשדמעות כל הנוכחים יורדים מרוב התרגשות יתירה. ואמר הבן לאבא, כמה התגעגעתי אליך והאב אמר לבן עשית את הצעד הנכון ביותר, כל מחסורך עלי והחתונה התקיימה לאחר זמן ברוב פאר והדר כי כשאדם מוותר על תענוגי תבל, זוכה להתחתן עם נכדתו של ראש כל תבל הלוא הוא מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (שמעתי מגיסי רבי זכרה ג'והרי נ"י).

עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר

(שם)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

אפשר לרמוז שהשמים זה מדבר לאנשי השמים כלומר לצדיקים שכל שאיפותיהם ורצונם לטפס ברוחניות בענייני שמים, ותשמע הארץ זה רומז לאותם אלה שתומכים בלומדי התורה וכמו שמהשמים יורד גשם שזה רומז לתורה כי אין מים אלא תורה והארץ תתן את יבולה לאחר הגשם, כל על ידי לימוד התורה של הצדיק אנשי הארץ זוכים ליבול ולפרנסה ולעושר כדי שיוכלו לתמוך בלומדי התורה, ולולא לימוד התורה של אנשי השמים גם העושר לא יהיה לאנשי הארץ כי כל מטרת העושר לאותם אנשי הארץ זה כדי לתמוך בלומדי התורה.

וידוע שאסור למכור ספר תורה לשום ענין חוץ משני דברים, להכנסת כלה וללמוד תורה כלומר שאת הדבר היקר ביותר לעם ישראל שזה ספר התורה התירו למכור כדי שיהודי יוכל לשבת ללמוד תורה, ומזה נלמד קל וחומר כמה צריך לתמוך בלומדי התורה, וכמו שהגמרא מספרת (כתובות סו:) על נקדימון בן גוריון שנתן המון לתלמידי חכמים שיוכלו לעסוק בתורה. ויום אחד ראה רבי יוחנן את בתו של נקדימון שמקבצת שעורים מבין גללי הבהמה מרוב רעב, והגמרא שואלת איך יתכן? והרי אביה נתן לתלמידי חכמים הרבה ומדוע כך נגזר על בתו?

אני לא רוצה לפגוע לך בפרנסה

ועונה הגמרא שתי תירוצים: א) שהוא נתן וגם חיפש קצת כבוד וממילא הנתינה לא מושלמת. ב) כמה שהוא נתן זה עדיין חלק קטן מרכושו והוא היה צריך ליתן יותר ולכן נענש, ויש לדעת שעץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, וכל שקל שהאדם נותן לטובת לומדי התורה שכרו לאין ערוך אלא שיבדוק שהכסף באמת הולך לתורה, וכמובן שאין צורך להחמיר בבדיקות, אלא לא להיות פזיז.

וכמו שמספרים העולם במליצה על תורם גדול שהיה נותן לגבאי של ישיבה אחת כל שנה סכום של מאה אלף דולר, ובשנה אחת שכבר נסגרה הישיבה עדיין הופיע אותו גבאי אצל אותו תורם ואמר לו אם הוא יכול לתרום כי הוא חשב שהתורם העשיר לא ידע שנסגרה הישיבה. והעשיר נתן לו צ'ק של שמונים אלף דולר, והגבאי שאל מה קרה להיכן נעלמו עוד עשרים אלף דולר? אמר לו העשיר אני שמעתי שנסגרה הישיבה לכן הורדתי עשרים, אז למה אתה נותן שמונים? אמר לו העשיר אני לא רוצה לפגוע לך בפרנסה.

סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש ויש לעיין בדבר

(שם)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

אפשר לרמוז בסייעתא דשמיא שהשמים זה רומז לאנשים גאוותנים שמרגישים שהם מעל כולם וכמו שנאמר לא בשמים היא ורבותינו הסבירו שהתורה לא תמצא אצל הגאוותנים אנשי השמים, ותשמע הארץ אמרי פי זה בא לרמוז לאנשים ענותנים שראשם בארץ ולא מתרברבים, ואל אנשי הגאווה משה רבינו פונה בלשון קשה האזינו השמים ואדברה ואילו לאנשים הענווים הוא פונה בעדינות ותשמע הארץ אמרי פי וכן כתוב שהראשונים שידעו שהמשיח הגיע יהיו הענוים, ואין לך מידה טובה מן הענווה ואין מידה גרועה מן הגאווה ולכן אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת השפל עצמך וינשאך המקום.

ומעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו ואחר זמן של שנתיים המלכות שלחה את גופתו בארון מתים ליהודים שיקברוהו, והיה צער גדול, אלא שבינתיים אשתו שהיתה עדיין צעירה לימים לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן איזה חתן וביקש לשאת אותה לאשה, והלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהגיע ושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן, הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם אם הם פתחו את הארון מתים ראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור.

וכל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאשה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת.

והנה בליל הושענא רבא הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח

וגם הרבנים אמרו לרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים, צריך לזרז את הענין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם הרב, הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות.

באו אליו שוב המשפחות וגם הדיינים ואמרו לרב בבקשה שהרב יכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובעזרת ה' האמת תצא לאור.

והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וצפרניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין לבינתיים את הספר לביתם למרות חול המועד שזה מותר כשהאדם בא מן השבי וכדומה, והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה לפתע הספר מסתכל עליו ואומר ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה, ונפל הספר על הרצפה, ומיד הרב הקים אותו ואמר לו אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך, והרב שידע והבין מי זה, וגם הוא הסביר לרב שזה באמת הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, והוא פחד לילך לביתו כי אולי אשתו כבר התחתנה עם מישהוא אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב.

יש לי חתן יותר טוב בשבילך

והרב הקצה לו חדר בבית ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב החל לשמוח שיותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב יחתן אותם ואין בעיות, ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק, אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האשה, והאשה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיע וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן שהוא מת!

אמר לה הרב בסדר אז כדאי למצוא לך חתן טוב, יש חתן כבר אמרו הדיינים, אני אביא לך חתן אחר רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תקחי לך את החתן שאת רוצה, והאשה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא הגיע פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, והמשפחה של החתן והחתן ברחו מהמקום בזריזות וגם הדיינים ברחו מרוב בושה, והקימו את הכלה והכל חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש בכל הארצות שמסביב.

באתי אליך בבגדי איכר, אשתי ובני מצאו מקלט בדנמרק

(שם)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

אפשר לפרש בסייעתא דשמיא שהאזינו השמים זה רומז ליהודים שכולם נאמר עליהם ועמך כולם צדיקים ואילו אנשי הארץ אלו אומות העולם וכמו שאומרים בעלינו לשבח שלא עשנו כגויי הארצות, לרמוז שגוי נולד בצרפת הוא צרפתי וכשהוא נולד באמריקה הוא אמריקאי כלומר שהארץ שהוא נולד בה היא קובעת לו את זהותו, מה שאין כן היהודי היכן שהוא נולד הוא יהודי, וכאן באה התורה הקדושה להזהירנו להיות אור לגויים ושילמדו ממעשינו.

ומעשה שהיה בזמן נפוליון קיסר צרפת שהכריז מלחמה על מדינות אירופה ובנצחונותיו הפליא את העולם הוריד מלכים מכסאם והושיב אחרים תחתם והגיע עד פרנקפורט, ואז כאשר חזר רבי מאיר אנשיל רוטשילד מחנותו הביתה, בשעת לילה מאוחרת נכנס אליו הנסיך וילהלם עוטה אדרת שחורה ומסווה על פניו שלא יכירוהו וסיפר לרוטשילד אני בורח מחיילי נפוליון כל היום אני גלמוד ורעב עד שהגעתי אליך, מיהר רוטשילד והביא לו עוגות ויין, וגם רעייתו של רוטשילד מרת אצולה, מיהרה והגישה מטעמים לכבוד הנסיך הבורח ואחר שסעד את ליבו פנה לרוטשילד ואמר, הצרפתים החרימו את כל נכסי ואת ארצי חילקו הורידוני מכסא מלכותי, ונפוליון רוצה לתפוס אותי.

באתי אליך בבגדי איכר, אשתי ובני הגיעו לארץ מקלט בדנמרק ואני הבאתי אתי שקים מלאים כסף וזהב והם בעגלה הניצבת בפתח הבית שלך, אנא חוש לעזרתי להצפין את כספי וזהבי שארית הפליטה מכל רכושי, שזה שלושה מליונים שקלי זהב המונחים בתוך שקים עבים ופשוטים, אין לי איש שאוכל להאמין בו זולתך, בשומעי על יושרך וצדקתך, צוה נא על משרתיך עושי רצונך להוריד את השקים מן העגלה והצפינם בביתך עד יעבור זעם, בנתיים אתה רשאי לשאת ולתת בהם כרצונך ואחר כך תחזירם אלי אחר שובי בשלום לממשלתי ולארצי. נשא רוטשילד את כפיו והצהיר אמונים שעם שובו לשלום יחזיר לו הכל מחוט ועד שרוך נעל, הנסיך יצא בחצות הלילה ונעלם בחשיכה ומר רוטשילד העביר את כל האוצר אל מערה נסתרת תחת רצפת הבית שלא נודע מקומה לאיש.

רוטשילד הסיר את התמונה ונתגלתה דלת קטנה

אך עוף השמים יוליך את הקול ונפוצה השמועה שהנסיך הפקיד את כל כספו אצל רוטשילד, ואחר מספר ימים באה פלוגת צבא צרפתיים והקיפה את ביתו של רוטשילד, אנשי חיל בחרבות שלופות התייצבו בפתח הבית והמפקד שלהם דרש ממר רוטשילד שימסור לידו את הכסף והזהב של הנסיך וילהלם שהופקד אצלו לפני מספר ימים ואיימו עליו שידונו אותו למיתה אם יסרב להם. בתחילה הכחיש רוטשילד את דבריהם ואמר שלא הופקד אצלו שום כסף וזהב מהנסיך ניתנה פקודה לחיילים לערוך חיפוש בבית רוטשילד אך לא מצאו דבר, ולאחר איומים נמרצים נאלץ רוטשילד לגשת אל הקיר אשר עליו היתה תמונה גדולה, הסיר את התמונה ונתגלתה דלת קטנה ואז הוציא מפתח קטן מכיסו, ופתח את הדלת, אחר כך ירד משם הוא והמפקד אל חדר נסתר אשר היה שם מדפים רבים זה למעלה מזה ועליהם ארנקים מלאים שקלי זהב.

פנה רוטשילד למפקד ואמר, פה ימצא אדוני שני מליונים ושמונה מאות אלף שקלי זהב והרי הם מונחים לפניך, ציוה המפקד לחיילים והם הוציאו את כל הזהב והלכו לדרכם. אחר שהלכו כל אנשי הצבא של נפוליון קרא רוטשילד את בניו ואמר להם בני היקרים אני הצהרתי בשבועה לנסיך להחזיר לו את כל כספו וזהבו והם עדיין שמורים אצלי ולא נגעה בהם יד, את כספי וזהבי שלי נתתי למפקד הצבא ונשארנו דלים וריקים, ויענו הבנים ויאמרו, לא דלים וריקים אנו אם יש לנו אבא ישר ונאמן כמוך ואנו מקוים כי ביושר לבבינו ובכשרון רוחינו נמלא בעזרת ה' את כל חסרוננו, יפה דיברתם, בני, קרא רבי מאיר אנשיל רוטשילד, אל נא יפול רוחינו נמשיך לנהל את מסחרינו ביושר ובצדק והשם הטוב יהיה בעזרנו וימלא את חסרוננו.

ואמנם שוב האירה ההצלחה את פניה לרוטשילד ובניו כי שמו בה' מבטחם איש לא ידע כי רוטשילד יצא נקי מנכסיו רק שהשמועה היתה כי מפקד צרפת הכביד את ידו על רוטשילד לתת לו את אוצר הנסיך ונאלץ לעשות כן, אף גדולי הסוחרים המשיכו לתת אמון ברוטשילד ובמסחרו וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד.

בליל חג הסוכות תקצ"ב נפטר רבי מאיר אנשיל רוטשילד, היקר והישר באדם.

ברור לי שאין בין העמים שלנו מי שיוכל להתחרות במידות של צדק יושר עם אברך

ובינתיים נהפך הגלגל על נפוליון הוא הודח מכסאו, ויד מלכות אשכנז גברה על צרפת וכל נסיכיהם חזרו לארצם ובתוכם גם הנסיך וילהלם ובשנת תקצ"ג הגיש בנו של המנוח רוטשילד בקשה לפגוש את הנסיך, ובפגישה שאל אותו מי הוא, והציג את עצמו שהוא בנו של המנוח כי רבי מאיר אנשיל נפטר לפני כשנה. הנסיך הביע צער רב על מותו של רבי מאיר אנשיל ואמר כי ידוע לו שתחת איומי רצח מצד הצבא הצרפתי נאלץ מר רוטשילד למסור את הונו של הנסיך לידם.

אבל בנו של המנוח הפסיקו והודיע לו את כל האמת כי רק את כספו שלו בסך שני מליון ושמונה מאות שקלי זהב נתן למפקד הצבא, וכספו וזהבו של הנסיך עודנו שמור לפקודתו והביע את נכונותו להשיב את כספו וזהבו של הנסיך לידו, הנסיך קרא מתוך התרגשות, לא אדוני, רואה אני כי אתה אדם ישר ונאמן כאביך, הכסף כולו נתון לך, ואנא אתה תהיה סוכן ביתי כאביך ז"ל, ברור לי בהחלט כי בין העמים שלנו לא נמצא אף אחד שיוכל להתחרות במידות של צדק ויושר עם אביך המנוח, תן לי יקירי לגמול לכם לך ולאחיך היקרים רק מעט מזעיר מחסדו ורוח נדיבותו של אביכם המנוח.

ומאז נעשה בית רוטשילד למרכז הכספים, הנסיך פירסם ברבים את כל פרשת פיקדונו בידי מר רוטשילד והלל מאוד את יושרו וצדקותו ונתקדש שם ה' ברבים (ואף הסופרים הנוצריים מביאים את כל הסיפור בספרי ההיסטוריה שלהם, שרי המאה ח"ה מעמוד קכ"ח והלאה), מספרו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ענף עץ אבות.

המשרת ישב על הספה והניח רגל על רגל

(שם)
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

אפשר לרמוז בסייעתא דשמיא שאנשי השמים אלו דורות הראשונים ותשמע הארץ אמרי פי אלו דורות האחרונים וכמו שאמרו חז"ל (שבת קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שאכל רק מעושר. ולמה זה דומה למשרת של המלך שנכנס לאולם של המלך והוא רואה את כל השרים החשובים עומדים לפניו בחיל ורעדה ולא זזים מחמת היראה מן המלך, והוא המשרת העיז וישב על הספה כשהוא מניח רגל על רגל, היש קץ לעונש המשרת הזה?

ואומר הבן איש חי שזה המשל והנמשל הוא שדורות הראשונים רעדו ופחדו מאוד מה' יתברך ומהדר גאונו ולכן כל פעולה או דיבור או אפילו מחשבה היתה נמדדת ומצריכה עיון כדי לא להכעיס את אבא שבשמים ולכן אנו אנשי הארץ צריכים לעשות קל וחומר שאם הם שהיו גדולים ועצומים בקדושה ובתורה וביראת שמים טהורה, וכמו המשל המפורסם במלך אדיר ונורא שהיה מסתובב במדינות מלכותו שמלך עליהם והיכן שהיה מגיע כולם היו כורעים ומשתחוים לפניו ועושים לו כבוד גדול ופורסים לפניו שטחים אדומים כדי שחלילה לא ידרוך על הריצפה ותזמורת מנגנת לפניו בכל מקום שהוא מגיע והשוטרים והחיילים עומדים במסדר ומצדיעים לו והנה קרה שהמלך היה צריך לעבור דרך איזה כפר של אנשים מגושמים מדי ונבערים מדעת ולא ראו ולא ידעו מה זה מלך ומה זה לכבד את המלך.

כשהמלך יעבור בכפר אל תזרקו עליו אבנים

והשר של המלך הלך לכפר כמה ימים לפני שהמלך יעבור שם כדי להסביר להם איך מתנהגים כשהמלך עובר וצריך להתלבש בבגדים חדשים ולהסתפר ולהתקלח ולעמוד באימה וביראה לפניו ולא לשכוח להשתחוות, והשר ניסה לעשות איתם תרגילים כאילו הוא המלך ולראות איך הם מתנהגים, אך לאכזבתו הם לא עשו אפילו דבר אחד והתנהגו בגסות ובחוסר כבוד בלשון המעטה, וכמה שהשר ניסה לא הצליח, והבעיה הגדולה שבעוד שעתיים המלך צריך לעבור דרך הכפר, עד שהשר אסף את כולם ואמר להם אין צורך בכבוד ובתלבושת מיוחדת וגם לא להשתחוות, אבל דבר אחד לפחות אני מבקש מכם, כשהמלך יעבור מהכפר אל תזרקו עליו אבנים ואל תצעקו ואל תקללו אותו.

והנמשל הוא שדורות ראשונים ידעו לעבוד את בורא העולם במחשבה ודיבור ומעשה אבל אנו גם אם לצערינו לא עושים מצוות במאת האחוזים אזי לפחות לא נזרוק אבנים על המלך הקדוש שאם אנו לא מדברים בתורה אז לפחות לא נדבר לשון הרע ואם אנו מדברים דברים בטלים לפחות לא נדבר דברי חול בבית הכנסת ואם אנו לא מכבדים את השבת כראוי לה לפחות לא נחלל את השבת וימים טובים, ואם אנו חלילה לא מכבדים תלמידי חכמים כראוי להם, אזי לפחות לא נזלזל בהם, ואם העיניים לא מסתכלות מספיק בגמרא ובמשנה ובהלכה אזי לפחות שלא נסתכל בדברי טומאה וזימה, ואם האזניים לא שומעות מספיק תורה אזי לפחות לא נשמיע להם שירים רעים ודברי רכילות ולשון הרע ואם אנחנו לא אוכלים לשם שמים אזי לפחות שלא נאכל בלי לברך לפני האוכל ואחרי, ותן לחכם ויחכם עוד.

אם יקום נכה עם קביים ניקפוץ מטר וחצי!

ואומר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א בזוהר הקדוש (שמות דף ז' ע"ב) אוי למי שיהיה בדור האחרון, אבל מיד הוא אומר אשרי מי שיהיה בדור האחרון כי בדורנו מי שלא בתורה ובמצוות אזי הוא יורד מטה מטה, ואילו מי שממשיך בדרך התורה למרות הקשיים הגדולים והיצרים הנוראים הוא הולך בדרך התורה זה דומה לאותו כפר שלפתע קם אדם מהכפר וכיבד את המלך בכבוד שהמלך התרגש למראה עיניו, וכמו שרואים תחרות בקפיצה לרוחק שאחד קפץ שלוש מטר ואחד ארבע ואחד חמש ולפתע יקום מישהוא מן הקהל ויגיד לכולם תסתכלו עלי ויקפוץ בקושי מטר וחצי הלוא הוא יהיה ללעג וקלס, אבל אם יקום נכה עם קביים ויקפוץ מטר וחצי, אזי הוא יקבל מחיאות כפיים הרבה יותר מהמקום ראשון שקפץ חמש מטר, וזה הדור שלנו אפילו ביחס לדורות הראשונים אין בכלל מה להשוות, אבל מי שעושה גם צעד נוסף לבורא העולם הוא חשוב מאוד.

היית מאוד עירני בחתונה ובפרט במנה העיקרית!

(שם)
האזינו השמים ואדברה וכו'.

אומר רש"י ז"ל שמשה רבינו אומר לשמים ולארץ תהיו עדים שאני מתרה בהם בישראל, ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה, אני בשר ודם, למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קיבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טל, ואם חלילה יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה ויקויים, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי העובדי כוכבים, עד כאן לשון רש"י ז"ל.

ואולי אפשר להוסיף ולומר שהעדים של האדם זה הגוף והנשמה שהגוף זה הארץ שבא מארציות ועפר, והנשמה זו השמים שהרי הוא חלק אלוה ממעל, ובאה התורה לרמוז לאדם שלפי הגוף תראה להיכן יכולת להגיע בענייני הנשמה, שהקדוש ברוך הוא נתן באדם גוף ונשמה, והבה ונראה אומר בורא עולם כמה השקעת בגוף וכמה בנשמה, כגון שה' יתברך ישאל את האדם מדוע לא קמת לתפילה במניין? לתת מזון לנשמה, והתשובה שלנו תהיה שפשוט ישנתי מאוחר והיה לי קשה לקום, ואז הגוף יבוא ויעיד ולמה לעבודה קמת מוקדם, להביא אוכל וכסף לצרכי הגוף, וכן בענייני לימוד תורה ישאל ה' יתברך את האדם מדוע לא קבעת עיתים לתורה הרי היה לך שיעור ליד הבית בבית הכנסת כל ערב? והאדם יענה שפשוט הוא היה עייף מאוד אחרי יום עבודה, אבל הגוף יבוא ויאמר לאדם הזה, שקרן, והרי לחתונה של הבן דוד שלך נסעת שעתיים ורקדת שעתיים וחזרת נסיעה של שעתיים והיית מאוד עירני בחתונה ובפרט כשהביאו את המנה העיקרית ואת הגלידה, והרי השיעור בערב זה רק שעה בקושי ולא צריך לנסוע שעתיים הלוך וחזור.

וכן בענייני צדקה ישאל ה' יתברך את האדם מדוע לא הפרשת מממונך לצדקה כראוי, והאדם יענה ויאמר הרי הייתי מתפרנס בקושי ומהיכן אתן גם צדקה? יבוא הגוף ויאמר איך אתה אומר דבר כזה והרי בוא תראה כמה פעמים בזבזת כספים לרוב, לצרכי הגוף, כמה פעמים היית במלון חמש כוכבים בשנה, וכמה פעמים הלכת לטיולים לחוץ לארץ, וכל כמה שבועות קנית בגדים חדשים ויקרים ועוד ועוד, ולכן כדאי לנו לתת גם לגוף וגם לנשמה וקל וחומר מי שגם ענייני הגוף שלו הם לשם שמים אזי הגוף הזה מתקדש ונטהר ואף בשרו ישכון לבטח.

הוא הביא כסא נוח ושמשייה והמתין שש שעות

(פל"ב פ"ב)
יערוף כמטר לקחי וכו'.

אומר רש"י ז"ל שהתורה היא מביאה חיים לעולם כמו שהמטר מביא חיים לעולם. ואפשר להבין על פי משל לאדם מהעיר הגדולה שמעולם לא ביקר בכפר והנה ביום מסויים היה צריך לבקר אצל חבירו מהכפר, והלך עמו והנה הוא רואה שחבירו לוקח זרעים וזורע באדמה ולוקח נטיעות של עצים ונוטע, ושאל אותו מה זה, מה אתה עושה, מדוע אתה קובר את זה באדמה לא חבל? אבל הכפרי הבין עם מי יש לו עסק ואמר לו בסבלנות אני עכשיו זורע ונוטע אבל בהמשך הכל כאן יגדל ויהיה כאן פירות וירקות, מה אתה אומר, אמר העירוני אני גם יש לי שטח אדמה לי הבית, תן לי בבקשה כמה זרעים ואני אזרע וגם לי יצמח, אין בעיה אמר הכפרי ונתן לו.

והלך העירוני וזרע את הזרעים ליד ביתו וגם השקה אותם והביא כסא נוח ושמשיה והתיישב ליד הזרעים והמתין לראות מתי הם יצמחו וכך חיכה במשך שש שעות, והתרגז מאוד ואמר הכפרי שיקר עלי, אין כאן כלום, לא יצמח גם שום דבר שהרי חיכיתי שש שעות רצופות ואני לא רואה שום שינוי, ומיד נסע לכפרי וסיפר לו את הכל כשהוא מראה לו פנים זעופות מאוד, אבל הכפרי הביא לו כוס מים, ואמר לו תירגע בבקשה כשאמרתי לך שבהמשך זה יגדל לא התכוונתי שהיום זה יגדל אלא במשך הזמן יקח לזה קצת זמן אבל בעזרת ה' זה יגדל לבסוף.

והנמשל ברור שאדם חוזר בתשובה והולך ללמוד תורה והוא רוצה וחושב שמיד הכל יסתדר ולא יהיו צרות ובעיות והוא מיד יבין הכל, אבל הוא מתאכזב ורואה שלא כל כך הולך והוא עלול להתייאש כמו העירוני שראה שלא צמח כלום בשש שעות, ולכן באה התורה הקדושה ואומרת יערוף כמטר לקחי וכמו שהגשם שיורד על האדמה הוא לא מצמיח מיד אלא זה תהליך של זמן מסויים כך האדם שהחל בלימוד התורה יחכה בסבלנות כי כל ההתחלות קשות אבל אחר כך קוצרים את הפירות, וכמו שעל העצי מאכל נאמר, שלוש שנים ערלים לא יאכל אבל בשנה הרביעית קודש הילולים לה', כך האדם לפעמים שלוש שנים הוא לא רואה פרי בעמלו אך בשנה הרביעית הוא מתחיל לראות קודש ומהלל את ה', ויש כאלה שנאמר עליהם שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם, שש שנים הוא רק עובד קשה בעבודת ה' ולא רואה עדיין פרי בעמלו ימתין כי בשנה השביעית יצא לחפשי לחירות מהיצר הרע וידבק בה'.

היד יכולה לכתוב ספר תורה והיד יכולה חלילה לרצוח

(שם)
יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו'.

אומרים חז"ל (תענית ז.) אם הוא זכה בלימוד התורה והוא לומד לשם שמים אזי התורה בשבילו סם החיים וכמו טל שמביא חיים לעולם, אבל אם חלילה לא זכה ולומד תורה לקנטר אזי התורה עורפת אותו וזה שאמר יערוף כמטר לקחי, ואם נתבונן נבין שיכול להיות שני בחורים יושבים והוגים בתורה יום ולילה, ואחד מהם יוצא צדיק גדול וירא שמים אמיתי, ואילו השני יוצא רשע גדול, כמו שראינו אצל דואג האדומי ואחיתופל שהיו ענקים בתורה וראשי סנהדראות, ועם כל זה הרשיעו מאוד.

וזה דומה לאדם שיש לו מכונית מפוארת ויכול לנסוע איתה כראוי ולקחת איתה אנשים, אבל גם יכול חלילה לדרוס אנשים ולהרוג אותם באותה מכונית וכמו שהיד יכולה לכתוב ספר תורה כך היא חלילה יכולה לרצוח, ולהבדיל זו התורה הקדושה, והיא אור שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, והתורה מאירה לאדם את הדרך אבל לא מכריחה אותו ללכת דוקא באותה הדרך כי זו הבחירה, ואדרבה ככל שהאדם לומד תורה יותר, כך יצרו מנסה להפילו, אבל כל זמן שהאדם לומד הוא ינצח את יצרו.

אשישות זה פעמיים אש, תורה שבכתב ותורה שבעל פה

(פל"ב פי"ג)
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו.

מובא בגמרא (ברכות כא.) שמכאן לומדים שצריך לברך ברכות התורה לפני הלימוד שהרי נאמר כי שם ה' אקרא, שזה התורה הקדושה, לפני הלימוד מה תעשה? הבו גודל לאלקינו כלומר תן שבח וגדולה לאלוקינו על ידי שאתה מברך ברכות התורה (ולהרבה פוסקים אכן ברכות התורה זה מהתורה) אלא שהמהרש"א מקשה והרי כתוב כי שם ה' אקרא ואיך זה קשור ללימוד התורה זה לכאורה כשאני מזכיר את שם ה'? ועונה המהרש"א שבעצם כל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכשיבוא הגואל, נבין קצת יותר אבל בינתיים למדנו ששם ה' זה התורה הקדושה וכביכול מתחנן אלינו אבא שבשמים תסמכו אותי ותחזיקו אותי.

וכביכול אומר לנו רבונו של עולם לתת לו לאכול כמו שנאמר לכו לחמי בלחמי ושתו ביין מסכתי וזה בעצם כי שם ה' אקרא כלומר כשהאדם לומד תורה שזה שם ה' אקרא, אזי הבו גודל לאלוקינו וכביכול האדם נותן כוח לאבא שבשמים, וזה רמוז בפסוק סמכוני באשישות שמסביר רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, שה' יתברך אומר לנו סמכוני שזה תסמכו אותי ותחזיקו אותי, ואיך? באשישות שזה פעמיים אש, אחד כנגד תורה שכתב והשני כנגד תורה שבעל פה.

וכן מובא כעין זה בגמרא (ברכות ח.) רבי נתן אומר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור אומר הקדוש ברוך הוא כאילו פדה אותי ואת בני ישראל מידי העובדי כוכבים, ולב מי לא יחרד כששומע דברים אלו, ורק לחשוב שרב גדול כרבי שמעון בר יוחאי מצוי בבית הסוהר עם בניו והאדם שזוכה לעסוק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור זוכה לפדות אותם מי לא יעשה את זה במסירות נפשו, וקל וחומר שה' יתברך אומר שהוא ובני ישראל שבויים בידי העובדי כוכבים ויש בידינו לצאת ולהוציאו מהגלות רק שצריך להזדרז.

דין של בשר ודם לא מבינים ורוצים להבין דין שמיים

(פל"ב פ"ד)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא.

אומר רש"י ז"ל אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם סופו לאמן את דבריו, ואין עוול אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה, עד כאן.

מעשה שהיה בשני אנשים שרצו לשבת לאכול אלא שלפתע הגיע אדם שלישי וביקש בתחנונים אם הם יכולים לתת לו משלהם כי זה כמה ימים שלא אכל, והם כמובן הסכימו, ולאחד היה שני לחמניות ואילו לשני היו שלוש לחמניות, וחתכו כל לחמניה לשלושה חלקים ויצא לכל אחד חמשה חלקים וישבו לאכול, ואחר ברכת המזון האיש האורח הוציא מכיסו חמש מטבעות יקרות והניח לפניהם והלך, והם החלו בויכוח זה אומר לי שלוש ולך שתיים והשני אומר לי שלוש ולך שניים, והלכו לבית הדין ואמרו את טענותיהם ואמר להם הדיין שזה שהיו לו שלוש לחמניות יקבל ארבע מטבעות והשני יקבל רק מטבע אחת, והם יצאו מהבית דין כשהם צוחקים איזה מין דיין זה.

והנה הם פוגשים את רבי אברהם בן עזרא שראה אותם צוחקים ושאל אותם לפשר הדבר וסיפרו לו על העניין והדיין אמר לכאורה פסק דין משונה מאוד, אמר להם רבי אברהם דין של בשר ודם לא מבינים ואנו רוצים להבין דין שמים? מה יותר פשוט מזה, זה שהיו לו שלוש לחמניות חתך כל לחמניה לשלושה חלקים ונעשה תשעה חלקים והוא אכל מהם חמשה ונתן ארבעה ואילו השני שהיו לו רק שתי לחמניות וחתך כל אחת לשלושה חלקים נמצא שאכל חמשה ונתן רק אחד והדין דין אמת.

הם המשיכו לטייל כאילו שתו מיץ תפוזים

(שם)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו'.

היה משפחה באיזור נתניה שאחד הבנים שלהם נסע ברכב בשבת קודש וזו היתה נסיעתו האחרונה כי הוא עשה תאונה ונפטר לעולמו. ואדם שמכיר את המשפחה הלך לרב ניסים יגן זצ"ל שיבוא וידבר איתם כי המשפחה שואלים שאלות באמונה הרי הוא היה צעיר ולא זכה להתחתן ולהקים בית וכך נקטף בדמי ימיו, ואולי הרב יצליח לענות להם על הספיקות והבלבולים שלהם, והרב אכן הגיע לאותו מקום ומיד הקיפו אותו בקושיות מה זה? היכן ה', למה לא שמר עליו וכל מיני שאלות למיניהן ששאלו בקול גדול.

הרב חיכה שיהיה קצת שקט, ואמר להם אדם נכנס לבית המרקחת ורואה בקבוק עם ציור של גולגולת וגם כתוב עליו שזה רעל ומי שישתה את זה בטוח ימות, והוא קנה את הבקבוק כי יש לו עכברים בבית והוא רוצה להכין להם מן המשקה הזה, ואכן הוא הכין את "המשקה" ועירבב קצת עם משהוא מתוק והוא רואה שהעכברים באו ושתו את כל המשקה וחיכה לתוצאות לראותם נופלים ומתים אך הם המשיכו לטייל בבית כאילו שתו מיץ תפוזים ולא מתו גם כעבור כמה ימים, האם הקונה לא יתרגז וילך לבית מרקחת לקבל כספו בחזרה כי זה לא רעל!

בודאי שהוא צודק אמרו האנשים כתוב על הבקבוק שזה רעל וזה היה סתם שקר, ואם אכן העכברים היו מתים זה היה סימן שזה רעל אמיתי, אמר להם הרב התורה הקדושה כתבה שמי שמחלל שבת מות יומת, אלא שהקדוש ברוך הוא מתנהג בחסידות, מעביר עוונות עמו ומרבה מחילה לחוטאים וסליחה לפושעים ועושה צדקות עם כל בשר ורוח ולא כמו הרעה שלהם הוא משלם אבל גם לריבוי המחילות והסליחות יש גבול, וכנראה שזו הסיבה שהבן עלה לעולם האמת כי כמו שרעל אמיתי הורג, כך מה שכתוב בתורה זה לא בדיחה זו אמת לאמיתה, ואתם שואלים איך הוא נהרג בתאונה כשהוא נסע בשבת, אולי השאלה היא איך עד היום כשהוא נסע בשבת איך הוא חי.

תלכי לשכנים ותגידי להם שישמרו שבת קודש והבת שלהם תבריא

והדברים מצד אחד היו מובנים מאוד למשפחה, אך מצד שני שהם היו במצב של צער רב אז הם התקוממו ואמרו לרב איך אתה מדבר וכי בגלל שהוא נסע בשבת הוא צריך למות? ונעשה רעש גדול, אלא שלפתע אחת השכנות שלהן קמה וביקשה שקט, ואמרה לכולם תדעו לכם שהרב צודק אם הוא אומר שבגלל חילול שבת הבן נהרג אזי זו הסיבה ותאמינו לרב, ואני בעצמי אספר לכם מה היה עמי לפני זמן לא ארוך.

הבת הקטנה של השכנים שלנו היתה חולה במחלה קשה ומיום ליום זה הלך והחמיר והנה לילה אחד סבתא שלי באה לי בחלום ואמרה לי לכי לשכנים ותגידי להם שאם הם רוצים שהילדה תהיה בריאה שישמרו שבת קודש, אבל אני קמתי בבוקר ולא התייחסתי לחלום, אבל החלום חזר רצוף במשך ארבע לילות אלא שבפעם האחרונה הסבתא אמרה לי אם לא תלכי ותגידי להם את מה שאמרתי לך, מחר תהיה ההלווייה של הילדה על אחריותך, והתעוררתי בבהלה וסיפרתי לבעלי, ואמרתי לו, בוא ונלך לשכנים לומר להם למרות שהתביישתי מאוד שלא יצחקו עלי, אבל התגברתי ונקשנו על דלת ביתם.

והם פתחו את הדלת בפנים עצובות מאוד ושאלנו מה שלום הילדה, והם אמרו שזה כבר לא עניין של ימים אלא עניין של שעות ואין מה לעשות, ואז אמרתי להם תשמעו סבתא שלי כל השבוע באה אלי בחלום הלילה ואמרה לי לומר לכם שאם תשמרו שבת קודש הילדה תהיה בריאה, והם אמרו אין שום בעיה, אנו בודאי נשמור שבת, ואכן הם קנו פלאטה והדליקו נרות שבת וקידשו על היין ולאט לאט הילדה נתרפאה וכעבור שלושה חודשים היא כבר חזרה לבית הספר ואין שום זכר למחלה כנגד כל הסיכויים כי בשבת יש כח להמית ולהחיות.

אין טלויזיה יותר ואין לשון הרע

(שם)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו'.

מסופר על בחור באיזור הצפון שהתחזק בתורה וביראת שמים אלא שסבל מכאבי עיניים חזקים וכאבים בגרון. והוא ידע שהצור תמים פעלו וזה לא סתם והחל לפשפש במעשיו והבין שהכאבי עיניים זה בגלל שהוא רואה טלויזיה, והכאבים בגרון זה אולי הדיבורים של הלשון הרע, וקיבל עליו לא לראות טלויזיה ולנצור את לשונו, והנה הוא קם בבוקר והעיניים בריאות והגרון בריא, וכך הוא המשיך בהתמדה, אלא שהיצר הרע שלו היה מאוד עצבני עליו, והחל לומר לו מי אמר לך שאסור לראות קצת חדשות ולאחר מכן קצת סרטים והעיניים לא כואבות בגלל שזה עבר לך ולא בגלל הסרטים, והוא נתפתה וחזר לראות קצת פה ושם וכך ישב כמה שעות מול הטלויזיה.

והלך לישון וכשהוא קם בבוקר הוא מרגיש שוב את הכאבים הנוראיים בעיניים אבל היצר הרע עדיין בער בקרבו ואמר לו שזה לא בגלל הטלויזיה והראיות האסורות שהוא ראה שם אלא זה כאבים שבאים והולכים ולא צריך להתייחס, ואכן הוא חשב שזה נכון ושיכנע את עצמו שזה טבעי (ולא בגלל הטי. וי) וכמובן שהוא המשיך לראות וגם קצת לשחרר את מוצא פיו ולדבר לשון הרע, והנה בבוקר לא רק הכאבי עיניים באו ביתר שאת אלא שהתלווה אליהם שיעול כבד שמוכר לו מימים עברו, ובאותו יום הוא כבר החליט, זהו זה, אין טלויזיה יותר ואין לשון הרע, ולמזלו הטוב הוא התרפא לגמרי, וכמובן שדבר כזה לא קורה הרבה אבל צריך זכויות רבות ובעיקר זכות אבות שדופקים על שערי רחמים כדי לעורר את צאצאיהם.

כאשר השעה תגיע לשתים עשרה מלך המשיח יבוא

(שם)
הצור תמים פעלו וכו' אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא.

אחד הדברים העיקריים ביהדות זה האמונה בביאת משיח צדקנו וה' יתברך הוא אל אמונה ואין עוול, ואנו מאמינים בני מאמינים שהמשיח יגיע בקרוב מאוד ואם יתמהמה נחכה לו ואדם שלא מאמין בביאת המשיח לא יזכה לראות את המשיח חלילה, ועל מנת שנבין כמה הגאולה קרובה, נראה מעשה פלאי בשעון זהב מיוחד כפי שסיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, פעם אחת כשבא הרב לבאבא סאלי זיע"א התחיל לדבר הבאבא סאלי דברים סתומים ואמר מובטח לי שאראה את המשיח! במשך כמה פעמים הוא קרא לי לבית, וחזר ודיבר בנושא זה כשהוא אומר: בוא נשתה לחיים ונזכה לראות את המשיח!

באחת הפעמים כשמזג לי משקה אמרתי לו כבוד הרב עלי לשבת בבית הדין לא אוכל לשתות, אבל הבאבא סאלי ציוה עלי לשתות, לאחר ששתינו הוא שוב חזר ואמר הוא צריך לבוא אנחנו נראה את המשיח! חלפה תקופה ארוכה ושוב הוא קרא לי לביתו, הוא מסר בידי שעון מוזהב ואמר לי, כאשר השעה תגיע לשתים עשרה מלך המשיח יבוא! אני לתומי ציפיתי לשעה 12:00 באותו יום אבל המשיח לא הגיע, חיכיתי 12 ימים, 12 שבועות, 12 חודשים ושום דבר לא קורה אבל יום אחד הוא הזמין אותי בדחיפות לביתו וכך הוא אמר בשמיים יש קיטרוג על עם ישראל יש צרות גדולות שעומדות לבוא על ישראל ואני חייב ללכת כפרה עבורם! לאחר כמה שניות של דממה בחדר, המשיך הבאבא סאלי ואמר אני את המשיח כבר לא אראה אבל אתה תחזיק את השעון וכאשר השעה תגיע ל- 12:00 אזי הוא יבוא.

בשעון אין סוללה והוא עובד

באותה תקופה השעון הצביע על השעה שש, אך ברבות הזמן השעה התקדמה והיום זה עומד על השעה 11:59 כלומר דקה ל- 12:00! אני כבר לא נוגע בשעון הוא מונח אצלי במקום סגור. לעיתים רחוקות אני הולך למחבוא בכדי לראות את השעון, ואני רואה שמחוג הדקות מסתובב אבל השעון לא זז! 12:00 פחות דקה, ממשיך מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל ואומר מה שמעניין בכל הדבר המופלא הזה הוא שהשעון לא עובד על סוללה אלא על מילוי, ואני לא ממלא אותו, ולמרות זאת מחוג הדקות עובד, אבל מחוג השעות מראה כי חסר רגע! קרובי משפחתו של הבאבא סאלי באו כמה פעמים לביתי בכדי שאראה להם את השעון, אבל אני חושש מאוד והחלטתי להשאיר את השעון במקום מחבוא, עד כאן.

ואם נבוא ונשאל והרי גם מרן הרב מרדכי אליהו ז"ל לא ראה את המשיח, וכך באמת שאלה אותו אשתו הצדקת שתבדל לחיים טובים וארוכים, והרב ענה לה את אותה תשובה שהבאבא סאלי אמר לו, וכיון שיש קטרוג חלילה על ישראל אזי הוא הולך כפרה על ישראל ומה שנותר לנו לקוות שהדקה הארוכה הזו כבר תגיע לקיצה ואולי נשאר דקה אחת לרמוז לנו שאנו צריכים לדקדק טיפה יותר בעבודת ה' ואז הדקה הזו תגיע לייעודה ונזכה לקבל את המשיח ויהי רצון שגם הוא יקבל אותנו.

היא העדיפה להישאר במטבח ולא לשבת על החברים של בעלה

(פל"ב פ"ה)
שחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול.

אומר רבי משה קורדובירו זצ"ל רבו של רבינו האר"י ז"ל, שכאשר האדם חוטא הוא בורא מלאך רע, והמלאך עולה לשמים ואומר לקדוש ברוך הוא פלוני ברא אותי ולפי מידת הדין ה' יתברך היה יכול לומר לו, לך למי שברא אותך, וחלילה המלאך היה חוזר אליו ומשמיד אותו, אבל ה' יתברך נושא עוון ופשע כלומר שה' נושא את המלאך שנברא מהעוון והפשע ומפרנס אותו, אלא שהאדם יחשוב אם כן מה איכפת לי לחטוא הרי ה' יתברך יפרנס אותם וכל מה שאני רוצה אעשה.

ועל זה הפסוק שואל, שיחת לו כלומר האם כשאדם משחית את נשמתו הוא גורם לו יתברך צער והוא עצמו לא יסבול, ועל זה מיד באה התשובה ואומרת בהמשך הפסוק לא, בניו מומם, כלומר שאותם מלאכים שהוא הוליד על ידי חטאיו ופשעיו אזי הם המומים שלו וביום פטירתו הם יסובבו אותו מכל עבר, אלא אם כן הוא זכה וחזר לאביו שבשמים אזי כל המלאכים הרעים נעלמים והוא זוכה לגן עדן.

ומה שאמר דור עיקש ופתלתול נראה מעשה שקרה בזמנו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל יהודי שנשא לאשה צנועה במיוחד והנה ביום מסויים הוא הזמין את ה"חברים" שלו לביתו ובינתיים ביקש מאשתו שתכין לחברה כוסות תה לשתות, והאשה אכן הכינה את מבוקשו והניחה את הכוסות על המגש ואמרה שזה מוכן והוא יכול לבוא ולקחת, והוא לקח ממנה את המגש והניח בשולחן והגיש לחביריו לשתות, אלא שהם אמרו לו איה אשתך אולי תקרא לה שתבוא לשבת איתנו, אנחנו לא נושכים, והוא אמר זאת לאשתו אבל היא העדיפה להישאר במטבח ולא לשבת עם להקת המצורעים.

והם התחילו לצחוק עליה וללעוג לה ואמרו לו יש לך אשה מימי הביניים, מה יקרה אם היא תשב ותצחק איתנו? והדברים נכנסו לליבו של הבעל כארס של נחש ונפגע מאוד אבל לא מהחברים אלא מזה שאשתו לא באה למשתה. ואמר לה שמחר הוא לוקח אותה לרבנות ומגרש אותה, והדיין היה רבי מרדכי אליהו, והרב ניסה לשכנע אותו שלא יכתוב גט, אך הבעל אמר לרב בשום פנים ואופן אני לא מוכן לחיות איתה ולמרות שהרב אמר לו אתה זכית באשה צנועה תשמח, אבל הוא רצה לקיים את הפסוק שלנו דור עיקש ופתלתול, וגם את הפסוק (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואין לו זכות לחיות עם צדקת, והרב בעל כרחו כתב לו את הגט.

הפעם הוא לא קיבל תשובה אלא סטירה מצלצלת

והוא הלך והתחתן עם אשה מודרנית (שזה אותיות מרדנית) ובמקום לכסות את ראשה היא צבעה אותו ובמקום ללבוש בגדי מלכות היא לבשה בגדי עבדות של חיסרון בצניעות, ויהי היום והאיש הזמין את חביריו שוב לביתו ואמר בליבו היום הם יראו איזה אשה יש לי, ואכן כל החברים הגיעו והוא אמר לאשתו, תכיני בבקשה כוסות תה לחברה, אלא שהתגובה לא איחרה לבוא ואמרה לו מה אני משרתת שלך תכין אתה תה לחברים שלך, ובעודו המום מהתשובה אמר שוב לאשתו מה קרה לך בסך הכל 8 כוסות תה עם כפית סוכר, והפעם הוא לא קיבל תשובה אלא סטירה מצלצלת, והיא אמרה לו, שלא תעז לבקש ממני שום בקשה אני לא פרייארית שלך ולא עובדת אצלך וכל החברים פרצו בצחוק.

ולמחרת הוא שוב הלך למרן רבי מרדכי אליהו ואמרו לו כבוד הרב, כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי, סילקתי מהבית יהלום והבאתי חלודה, כמה צדקת שאמרת לי לא לגרש את הראשונה, ועכשיו באתי שתכתוב גט גם לשניה אני לא רוצה אותה והלואי ואמצא אשה צנועה.

הוא לקח אותו לסוכנות של רכבים חדשים ואמר לו שיקח איזה רכב שהוא רוצה

(פל"ב פ"ו)
הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וכו'.

היה פעם איזה עני מרוד שבקושי היה לו מה לאכול ומה ללבוש, ולא ידע מה לעשות מרוב צער והנה ביום מן הימים כשהוא יושב באיזה תחנת אוטובוס ובוכה על מר גורלו, ניגש אליו איזה עשיר ואמר לו תפסיק לבכות אני רוצה לעזור לך, קודם כל בוא אני יקנה לך בגדים מתאימים, והעני לא מאמין למראה עיניו, אבל זו אכן המציאות והעשיר קנה לו בגדים לרוב גם לקיץ וגם לחורף ומשם לקח אותו לחנות של נעליים וקנה לו 5 זוגות נעליים לימי חול שבתות וחגים ונתן לו גם עשרים אלף שקל, ואמר לו שיהיה לך אולי תצטרך, וכיוון שאני לא רוצה שתצטער בלהמתין לאוטובוסים אני רוצה לקנות לך רכב חדש.

והוא לקח אותו לסוכנות של רכבים חדשים ואמר לו תיקח לך איזה רכב שאתה רוצה, אל תתבייש, והעשיר בסופו של דבר קנה לו את הרכב הכי חדיש שהיה שם, ונתן לו דלקן שיוכל למלאות דלק כמה שהוא רוצה ועשה לו ביטוח לעשר שנים, ואמר לו אם תצטרך עזרה כלשהי תפנה אלי 24 שעות ביממה הנה כרטיס הביקור שלי, והעני שנהפך לעשיר המום ומאושר חשד שאולי עושים עליו איזו הצגה לטלויזיה כי זה נראה דמיוני מדי ואמר לעשיר אל תעשה ממני צחוק, אבל העשיר אמר לך זה בסדר אין לך מה לדאוג סע לשלום.

איזה נבל אני כפוי טובה שכמותי

והוא נכנס לרכב ונסע בהתחלה לאט לאט וחושד שפתאום יגידו לו צחקנו עליך, אך לשמחתו הוא רואה שהכל עובר בשלום והוא באמת נוסע ואף אחד לא עוקב אחריו וכשנגמר הדלק הוא נכנס עם הכרטיס ומילאו לו ברצון כמה שהוא רצה, וכך היה במשך תקופה, והגאווה שלו גדלה והוא הרגיש כבר כאחד העשירים. והנה ביום אחד הוא נוסע ואת מי רואות עיניו, את העשיר האמיתי שקנה לו את הרכב, ומרוב גאוותו הוא נכנס בו עם הרכב וברח מהר, ובינתיים הגיע אמבולנס ופינה את הפצוע לבית החולים, אלא שהאיש הדורס התנער ואמר לעצמו איזה נבל אני, כפוי טובה שכמותי, אני חייב לילך אליו לבית החולים ולבקש מחילה והלואי ויסלח לי, ומיד הוא רץ לבית החולים ובירר היכן הוא נמצא ובא אליו בתחנונים וביקש סליחה.

והאיש העשיר נתגלה במלוא הדרו ולא רק שלא צעק עליו ולא גער בו ולא אמר לו שיסתלק וגם לא לקח לו את הרכב החדיש, אלא אמר לו בגלל שבאת לבקש סליחה אני מהיום נותן לך כל חודש גם 5,000 דולר, זה המשל.

והנמשל ברור שהאדם קיבל מבורא העולם לא רק את המכנסיים אלא את הרגלים עצמם, ולא רק את החולצה אלא את הידיים והגוף ואת העינים והאוזניים והפה וכל שאר האיברים הרבים והגידים, ומה ביקש מאיתנו אבא שבשמים לא לחטוא עמהם, כלומר לא לדרוס אותו במתנות הנפלאות שקיבלנו ממנו ואשרי האדם שזוכה לטהר את איבריו וגידיו, ומה יענה ביום הדין אותו אדם שבפה שלו מדבר לשון הרע ורכילות ומנבל את פיו ובאזניים שלו שומע שירי נשים או שירים ודיבורים אסורים, ובעינים שלו הוא מסתכל בנשים ובדברים אסורים וכו' מה שנותר לנו זה לבוא ולבקש סליחה מהעשיר הגדול שזה אבא שבשמים, ולא רק שהוא יסלח וימחל לנו, אלא יעלה את שכרנו הרבה יותר כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, רק את זה צריך לזכור לא להיות ליצן ולעשות תשובה לזמן קצרצר ולחטוא שוב כי כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אלא לעשות תשובה מעומק הלב וגם אם חלילה נפלנו, נמהר לקום ולהתחזק עוד יותר.

שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך

(פל"ב פ"ז)
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.

כשנפטר שלמה המלך, ורחבעם בנו היה אמור למלוך אמרו לו הזקנים להנהיג את מלכותו בנועם ובנחת ולא ביד חזקה כמו אביו שלמה כי אביו שלט והיה מפורסם בעולם כולו ומלכותו בכל משלה ולכן היו נשמעים לו, אבל אתה רחבעם לא בדרגת אביך אם תנהג עמהם בנחת הם יאהבו אותך מאוד וינסו להיטיב לך מאוד אבל אם תנהג ביד קשה אתה מכין לעצמך בעיות וצרות, ורחבעם הלך להתייעץ גם עם חבריו לראות מה הם יגידו לו והם נערים ומנוערים גם ממצוות ואמרו לרחבעם אמור להם אבא שלי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים, ורחבעם העדיף לשמוע לנערים ולא לזקנים, וכך הוא אמר לעם.

וכשהם שמעו מה הוא אמר להם ודיבר אליהם בדברים קשים, מיד הם אמרו שהם לא רוצים אותו למלך, ועשרה שבטים מישראל המליכו את ירבעם בן נבט ורחבעם נשאר למלוך על שני השבטים הנותרים. ומזה למדנו שצריך תמיד להתייעץ עם הזקנים שזה כמובן התלמידי חכמים שיודעים מה לקנות מהעולם הזה שזה תורה ומצוות, ולמרות שלפעמים הנערים הצעירים יש להם הצעות קוסמות וניראות מועילות, ואילו עצת התלמידי חכמים לא נראית כל כך מועילה אף על פי כן התורה הקדושה אומרת שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.

על חטא שחטאנו לפניך

(פל"ב פ"ט)
כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.

אומר רש"י ז"ל למה ה' יתברך אומר לנו את כל הציוויים הללו ומזהיר אותנו? לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו? עמו, ומי הוא עמו, יעקב חבל נחלתו והוא השלישי שבאבות, המשולש בשלושה זכויות, זכות אבי אביו, זכות אביו, וזכותו, הרי שלושה כחבל המשולש בשלושה גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשיו בנו של יצחק (שהרי נאמר שעמו זה יעקב חבל נחלתו). ולפי זה היהודי מבין שחלק מה' יתברך זה הוא וכמה צריך לרקוד ולשמוח רק בעבור זה שחלק ה' יתברך זה היהודי.

וממילא נבין כמה חשוב כל יהודי ואם אנו חושבים שרק צדיקים ה' אוהב יש לנו טעות כי אפילו כשרשע סובל הקדוש ברוך הוא בצער עליו כי אבא אוהב את כל בניו, רק שצריך לדעת שלא בגלל זה אפשר לחטוא ואדרבה מתוך שהיהודי יבין כמה הוא אהוב כלפי אביו שבשמים לא יהיה לו עזות פנים לחטוא וזה מה שמתוודים ביום הכיפורים על חטא שחטאנו לפניך באונס ושוב אומרים על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת וכך ממשיכים לפי סדר אותיות א, ב', והשאלה היא מדוע לא נאמר על חטא שחטאנו לפניך באונס, ובלי דעת, בגילוי עריות וכו' למה לחזור שוב ושוב על חטא שחטאנו לפניך? אלא הוא שאמרנו שחלק מהחטא עצמו הוא שחטאנו לפניך שאתה אבינו רועינו גואלנו שמטיב לנו בלי סוף והעזנו פנינו וחטאנו לפניך שזה עצמו חטא גדול, ועד כמה החלק האלוקי נמצא בתוך לבו הטהור של כל יהודי נראה מהמעשה הבא שהתרחש באחות הבתי כנסיות העתיקים ביותר בירושלים עיר הקודש.

זורקים מלא סוכריות וכדאי לך לבוא

ביום הקדוש שמחת תורה שהלכתי להתפלל עם גיסי רבי משה אליאס (שהוא הרב של בית הכנסת) ואחד המתפללים שהגיע אמר לילד קטן משכונתו שיבוא איתו לבית הכנסת אך הילד סירב ואמר שהוא חילוני והוא לא מתפלל, אמר לו האיש אל תתפלל רק תבוא לבית הכנסת אך גם הפעם הילד סירב, המשיך האיש להפציר ואמר לילד היום זורקים מלא סוכריות וכדאי לו לבוא, כשמוע הילד את המילה סוכריות אמר לאיש בודאי שאני אבוא איתך, למרות שהדרך ארוכה, ושמח האיש מאוד שעוד ילד יהודי יזכה לבקר בארמונו של מלך מלכי המלכים ואולי גם יספוג מאוירת הקדושה שבמקום.

והילד יושב בקוצר רוח וממתין מתי כבר יזרקו סוכריות, והנה סוף סוף הגיע שעת פתיחת ההיכל והגבאי קרא לילד הקטן ונתן לו להחזיק ספר תורה קטן מאוד, והילד החזיק את הספר תורה וחיבק אותו חזק, ובדיוק באותו רגע זרקו מַטָר של סוכריות והאיש שהביא את הילד וגם ידע לכאורה בשביל מה הוא בא, אמר לו תן לי אני אחזיק את הספר תורה שתוכל לאסוף סוכריות כאוות נפשך, אבל הילד המשיך להדק ולחבק את הספר תורה, וסירב להיפרד ממנו למרות שהוא מפסיד את הסוכריות ועל זה נאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

לפתע הגיע רכב ועצר למשה שהיה ספוג במים

(פל"ב פ"י)
ימצאהו בארץ מדבר וכו'.

אומר רש"י ז"ל שמצא את בני ישראל נאמנים לו בארץ מדבר שקיבלו תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ויושבי הר שעיר שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. וכמו שנאמר (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, שזה אמונה תמימה שאבא שבשמים הוא המפרנס ולמרות שהיה לכל אחד הרבה ילדים ויצאו למקום שממה ואין מכולת ואין אפשרות גם לזרוע את האדמה ואין ביטוח לאומי ולא לשכת עבודה אבל יש אלוקים בשמים ששומר את עמו ישראל לעיני כל העמים והוריד לנו מן ושליו ובארה של מרים, ארבעים שנה במדבר. ולפעמים ה' שומרנו דוקא על ידי העמים כפי שהיה מעשה בזמנינו.

יהודי בשם משה שגר באיזור הדרום במושב גלבוע ליד באר שבע, שחזר מביקור בבית החולים בבאר שבע כיון שאשתו היתה מאושפזת שם, והשעה היתה קצת מאוחרת וירדו גשמים עזים והוא עמד באחת התחנות ומחכה לטרמפ כי אוטובוסים כבר לא יעברו אלא שבקושי עוברים רכבים, וגם כשעוברים לא תמיד עוצרים. אך לפתע הגיע רכב ועצר למשה שהיה ספוג במים, ונכנס לרכב והודה לו מאוד ואמר לו שהוא גר במושב גלבוע ואם הוא יכול לעצור לו על הכביש הראשי שליד המושב, והנהג הנהן בראשו אך כשהגיעו לצומת הנהג אותת ונכנס לתוך המושב, אמר לו משה מדוע אתה טורח כל כך הרי זה לא כיוון נסיעתך, אבל הנהג האדיב אמר לו אתה חושב שאני ישאיר אותך כאן בגשם הסוער אני אקח אותך עד הבית, תודה רבה, אמר משה מעומק הלב ושאל אותו לשמו, הנהג אמר שהוא בדואי וקוראים לו חלילי והוא גר במאהל ליד באר שבע, וכך נפרדו לשלום.

אני רוצה להעלות אותך לבימת הכבוד בוא אחרי

וכעבור ארבעים שנה מגיע אופנוען שליח למאהל הבדואי ושואל על אדם בשם חלילי והצביעו לו על אדם זקן שיושב במאהל, וניגש אליו האופנען מגיש לו הזמנה לאירוע חשוב במושב גלבוע שבו מכתירים היום רב ליישוב ואביו של הרב המועמד ביקש מאוד מאוד שתכבד אותו באירוע. והזקן ישב וחשב מה לי ולמושב גלבוע ומה הקשר ביני לבין הכתרת רב ליישוב והרי זה טקס יהודי. אך הסקרנות גברה והוא עשה מאמץ והגיע בשעה המיועדת והוא נכנס והוא רואה שהכול מואר ויש במת כבוד, ועוד לפני שהספיק להבין מה הוא עושה פה, ניגש אליו אדם מבוגר ומחבק אותו ושואל אותו האם אתה זוכר אותי, אך עדיין הוא לא זיהה, ואמר לו במחילה אבל אני חושב שיש לך טעות הזמנת את האדם הלא נכון, אבל האיש המבוגר לא חשב כך, ואמר לו אני רוצה להעלות אותך לבימת הכבוד בוא אחרי.

והאיש המבוגר תפס את הרמקול ונעשה שקט והוא סיפר להם שלפני ארבעים שנה הוא עמד בגשם סוער והאיש הזה עצר לי ולקח אותי במיוחד עד הבית והודיתי לו, ונכנסתי לבית, ואני מריח ריח של שריפה ואני רואה שיוצא עשן מהחדר של הבן שלי, ומיד ניגשתי לחדרו וראיתי שתנור החימום כמעט ועלה כולו באש וכיביתי בזריזות את השריפה, וכך ניצלו גם הבן וגם הבנות שהיו בחדר הסמוך משריפה ואני חייב להודות לאיש הזה שעומד פה לצידי ואני חושב שגם אתם חייבים לו תודה כי בזכותו יש לכם רב ליישוב, ורק אז הבין האיש מה הסיבה שנקרא לאירוע חשוב שכזה.

אם עשרים שנה לא היו לך ילדים ואחרי עשרים שנה היתה נולדת לך בת מה היית עושה?

(שם)
ימצאהו וכו' יצרנהו כאישון עינו.

אומר רש"י ז"ל כשחור שבעין שמשם רואה האדם, ואומר השל"ה הקדוש מדוע האדם רואה דוקא דרך השחור שבעין! כיון שהאדם בחיים לא רואה כמה טוב עד שנעשה לו שחור בעינים, כלומר האדם הבריא קשה לו להודות לה' על בריאותו כל זמן שהוא לא היה חולה, האדם העשיר קשה לו להודות לה' על זה שיש לו לחם לאכול ובגד ללבוש וקצת יותר מזה כיון שהוא לא יודע מה זה מחסור, וכן בכל דבר ודבר.

ומעשה שהיה ביהודי שנולדה לו בת והוא הלך לשאול את הרב שך זצ"ל אם יש ענין לעשות קידוש גדול ולהזמין אנשים או שאולי מספיק קידוש קטן לצאת ידי חובה! אמר לו הרב תגיד לי אם עשרים שנה לא היית זוכה לילדים ואחר כעשרים שנה היית זוכה לבת האם היית עושה קידוש קטן או קידוש גדול? בודאי שהייתי עושה סעודה גדולה מאוד ענה האיש, ואם כן הקשה הרב, עכשיו שהקדוש ברוך הוא לא נתן לך להמתין ולסבול עשרים שנה אלא זכית מיד, האם לא מגיע לו שתעשה סעודה גדולה??? והאיש כמובן קיבל את דבריו, ומכאן למדים כמה חשוב להודות לה' יתברך לפני המכה והצרה כי טוב להודות לה'.

החליטו לרוקן את כל הגז שבצינור בלית ברירה

(שם)
ימצאהו וכו' יצרנהו כאישון עינו.

ה' יתברך נוצר ושומר את היהודי כאישון עינו, וכמו שמובא בגמרא (גיטין נז.) שאונקלוס העלה באוב את ישו ושאל אותו אם כדאי להיות יהודי או לא? אמר לו ישו יהודים זה העם המובחר ביותר בעולם וכל הנוגע לרעה ביהודי כאילו נוגע חלילה בבבת עינו של הקדוש ברוך הוא ולכן לך והדבק בהם וזכה אונקלוס והתגייר, ומכאן אומרת הגמרא בוא וראה את ההבדל בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם שהרי אונקלוס העלה באוב לפני כן את בלעם שהיה נביא של האומות ואמר לו בלעם שלא כדאי לו להיות יהודי ושלא ידרוש שלומם וטובתם כל ימיו לעולם.

והשמירה שהקדוש ברוך הוא שומר את בני ישראל יש לדעת שהיא נגד הטבע, ומי שזוכר את מלחמת המפרץ כמה ניסים גדולים ה' יתברך עשה לנו איך ששלושים ותשע טילים ירדו בלב גוש דן ונפלו לתוך בנינים ואין נפגעים ואין הרוגים חוץ מאחד שנחנק כמדומני מהמסיכה עצמה, ואחר כך טיל אחד בלבד נפל בסעודיה והיו שם עשרות הרוגים ועשרות פצועים כי ה' יצרנהו כאישון עינו.

ואם אנו חושבים שהם לא יודעים לכוון את הטילים כראוי, הבה ונראה איזה נס ה' עשה לנו, ישנו צינור גז ראשי שעובר בגוש דן וממנו מספקים גז לכל האיזור וכשבוע לפני המלחמה חלה איזו תקלה בצינור דבר שלא קרה מעולם אך לפתע זה קרה, והחליטו לרוקן את כל הגז שבצינור בלית ברירה, וכשפרצה המלחמה, נחת טיל בצורה מדוייקת ישירות על צינור הגז אבל כבר נאמר יצרנהו כאישון עינו.

כל הזמרים והשחקנים היו מסתפרים אצלו

(שם)
יצרנהו כאישון עינו.

כמו שהקדוש ברוך הוא שומר את היהודים מצרות, כך ה' שומר את היהודי מעבירות בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, ועל זה צריך גם להתפלל שלא נבוא לידי נסיון ולא לידי בזיון, אלא שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואם האדם ירצה להיות צדיק ולעבוד את ה', בודאי שה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, ויראה לאדם הזה את כל הדרכים שמובילות לזה והכל כמובן על ידי לימוד התורה כי יהודי בלי תורה כבר אמר רבי עקיבא שזה כמו דג בלי מים, וכשהאדם רוצה חלילה לחטוא גם שם, ה' לא מונע בעדו כי הבא ליטהר מסייעין בעדו והבא ליטמא פותחין לו, וכשהאדם רדום ושבוי בידי היצר הרע שלו, ה' שולח את שליחיו הנאמנים לעוררו מתרדמת שכלו ולהביאו לדרך האמיתית שזו עבודת ה' באמת.

ומעשה שהיה בזמנינו בספר צמרת מאיזור ראשון לציון שקראו לו רוני רומי, והשחקנים והבדרנים ואנשי הטמבלויזיה והרדיו היו מסתפרים אצלו כשיש לו במספרה עשר ספריות שעובדות בלי הפסקה והיה מרויח הון תועפות והוא היה חילוני גמור ולא יודע אפילו איך נראה ספר תהילים ולא גמרא ולא ספר תורה ולפי כל חוקי הטבע אין סיכוי להוציאו מהעולם של הבילוים שהוא היה שקוע בו, אבל בורא עולם רוצה לראות את הבן שלו מתקרב אליו כמו כל אבא שמתגעגע לבנו אהובו, ורוצה לראותו קרוב אליו.

והנה בלילה אחד שרוני הלך לישון והנה הוא רואה יהודי עם זקן לבן שקוראים לו הרב שרעבי מראשון לציון (זה לא המפורסם) ואומר לו תדע לך יש לך נשמה מאוד מאוד גבוהה ולכן היצר הרע מנסה ללכוד אותך בכל תאוות העולם הזה אני מבקש ממך לבוא אלי לישיבה ואני יסביר לך קצת על היהדות, ורוני התעורר כשזיעה קרה מכסה אותו. אך אמר בלבו חלומות שוא ידברו, אלא שהחלום חזר ונשנה כמה פעמים עד שרוני החליט לילך אליו ולהסביר לרב שיעזוב אותו בשקט הוא חי בכיף לא חסר לו כלום והוא נהנה מאוד מהחיים, יש לו אשה וילדים כסף וחברים לרוב ואין לו ענין להתקרב לדבר שעלול לחייב אותו בדברים שהוא לא רוצה להתחייב וטוב לו איך שהוא.

אם יהודי לא הולך בדרך התורה חלילה אזי מה מפריד אותו מהגויים??

וכך הוא צועד לכיוון הישיבה, וכשנכנס לחדרו של הרב הצדיק וראה את פניו הטהורות, שכח בכלל מה הוא רוצה לומר, והרב החל להסביר לו שיהודי זה נזר הבריאה והעולם הזה הוא חולף ואנו היהודים מובדלים מכל אומות העולם ומה שמבדיל אותנו מהם זו התורה הקדושה, ואם יהודי חלילה לא הולך בדרך התורה, מה מפריד אותו מהגויים? והרב שאל אותו אם הוא יודע איך נראה ספר תורה? אבל רוני אמר שלא ראה מעולם ספר תורה והרב ניגש להיכל הקודש של הישיבה ופתח את ארון הקודש ופתח את הספר תורה והראה לו את הספר תורה כשרוני מתרגש עד עמקי נשמתו ומחבק ומנשק לראשונה בחייו את ספר התורה.

והרב אמר לו זה הספר מדריך את היהודי איך לחיות כמו יהודי, אל תפחד, היהדות תעשה לך רק טוב, אבא שבשמים לא עושה רע לבנים שלו זה רק היצר הרע שלך ניסה להפיל אותך לתהום של עבירות כי הוא יודע שנשמתך מאוד מאוד גבוהה, אבל אתה תתחיל לאט לאט ותראה שזה גן עדן בעולם הזה וגם בעולם הבא, ורוני אמר לרב שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, ואכן מאותו יום הלך לישיבה להתפלל שלוש תפילות וגם החל לשמור את השבת למרות כל מיני התנגדויות של כל הסובבים אותו, אבל הוא התגבר על הכל והיה חזק כאריה ועמד איתן מול כל הבושות שהיו לו ובליבו הוא ידע שהוא הצודק וצוחק מי שצוחק אחרון.

רוני התיישב על אחת הכיסאות והשפיל את ראשו למטה

אלא שהשטן לא היה רגוע מאותו יום שרוני החל להתחזק בעבודת ה', ולכן נתן בלב משפחתו וחבריו לארגן איזה "מסיבת" הפתעה לרוני ושם יבואו כל החברה הטובים ויגידו לו להפסיק מיד את תפילותיו ושבתותיו, ושיתכונן השבת לבוא איתם לים, ובעוד שבועיים לנסוע לחו"ל, ולחזור למסיבות וכל הבילויים שהוא פרש מהם, והזמר שאמור להנחות את הערב היה בני אלבז שהיה גם החבר הכי טוב של רוני, וכל זה אמור להיות בסוד שאם רוני ידע מהערב הזה הוא פשוט לא יבוא לשם, והערב העצוב אכן הגיע ורוני הגיע לתומו לאחר תפילת ערבית והוא רואה את המסיבה שהכינו לו והחלו לומר לו מה זה הכיפה על הראש תפסיק כבר, אתה בא איתנו השבת לים.

ורוני התיישב ליד אחד הכיסאות והשפיל את ראשו למטה ובני אלבז תפס את הרמקול, והחל לומר חברה מה דעתם על רוני אנחנו הגברים והוא החלש, זה מה שאנחנו חושבים, אבל את האמת אני אומר לכם הוא הגיבור האמיתי ואנחנו החלשים, וכי מה חסר לו, יש לו את כל טוב העולם הזה והוא חוזר לדרכי האבות הקדושים שאנו התנתקנו מהם וכי זה קל לו אתם חושבים, אבל הוא גיבור אמיתי, וכי אנחנו לא רוצים לחזור בתשובה ולהפסיק לחיות חיים של שקר, מי כאן בתוך עומק ליבו לא רוצה לחזור לאבא שבשמים שיקום ואף אחד לא קם.

עשית את הצעד הכי נבון בחייך תהיה חזק אל תשמע לקול מלחשים

ואז אמר להם, אתם יודעים מדוע אנו לא חוזרים כי אנו חלשים ומתביישים מהמשפחה ומהחברים ומפחדים לאבד את הקריירה והכבוד שלנו, ואנו באנו היום מרוב חולשתנו לקחת גיבור אמיתי אלינו ועוד לומר לו שאנו הגבורים והוא החלש, לאיזה שפלות הגענו, ואין צורך לומר שרוני היה מאושר מאוד מהדברים שנאמרו, ופנה אליו הזמר בני אלבז ואמר לו, עשית את הצעד הכי נבון בחייך, תהיה חזק, אל תשמע לקול מלחשים אתה גיבור חיל, ומי יתן אמר בני אלבז לעצמו ויבוא יום וגם אני אחזור בתשובה, ואכן תוך כמה שבועות גם בני אלבז עצמו חזר בתשובה.

אלא שרוני עם כל חזרתו בתשובה המספרה היתה ממשיכה כרגיל והוא כמובן לא היה מספר נשים, אבל כל מי שטעם את טעם התורה והתשובה יודע שזה לא הולך ביחד כי הוא רוב היום במספרה והצניעות שם לא צניעות אבל היה לו קשה לחשוב לעזוב הכל כשיש פרנסה כל כך טובה, אבל דוקא בני אלבז שחזר כבר בתשובה אמר לו אל תדאג הקדוש ברוך הוא לא יקפח אותך וכי בגלל שתעשה רצון ה' במסירות נפש הוא לא יתן לך פרנסה? והשמחה האמיתית היא שאתה עובד את ה' ולא פוסח על שתי הסעיפים, והדברים עשו את שלהם ורוני רומי הלך למספרה עם פטיש ושבר את כל המראות והכריז על סגירת המספרה, ואין צורך לומר שהיו כאלה שניסו להגיד לו מה עם הפרנסה? אבל הוא היה איתן בדעתו, ובטח במי שאמר והיה העולם שאם הוא קיבל ממנו חיים, הקדוש ברוך הוא גם יפרנס אותו.

הבן יושב ומחריש וידע שזו כפרת עוונות

והנה לאחר כמה ימים היה איזה אירוע משפחתי והוא הלך עם אשתו שגם היא החלה לחזור בתשובה וגם עם הילדים, ובאמצע האוכל לפתע ניגש אליו אביו והחל לגעור בו "מה עשית? אתה השתגעת?" והחל לזרוק עליו כל מה שהיה בשולחן והבן יושב ומחריש, וידע שזו כפרת עוונות בשבילו, למרות שזה היה בזיון גדול, וכשאביו עזב וחזר למקומו, גם הוא אמר לאשתו ולילדים שיבואו כי אין מה להישאר ובפרט שהוא נתלכלך מאוד, ונסעו הביתה, והבן הדליק נר לכבוד הצדיק רבי יעקב אבוחצירא זיע"א וביקש מבורא עולם, אנא ה' מה שאני רוצה בשעת רצון זו שאבא ואמא והאחים שלי יחזרו בתשובה והלך לישון.

ובשעה שש בבוקר נשמעו דפיקות בדלת והבן קם לפתוח את הדלת והנה הוא רואה את אביו, שביקש להיכנס פנימה, והבן מיד הכין לו שתיה חמה, והאבא קודם כל התנצל וביקש סליחה, ואמר לבנו, אני רוצה את התמונה של הצדיק שתלויה בקיר, שהצדיק היה רבי יעקב אבוחצירא, ואז סיפר האב לבנו כשדמעות בעיניו, בלילה בא אלי הצדיק הזה בחלום ואמר לי למה אני מציק לך, ושאני חייב לבקש ממך מחילה אם אני רוצה לחיות, ומהיום אני אשתדל גם ללכת בדרך התורה והמצוות, וברוך ה' כיום כל המשפחה התחזקו בתורה ויראת שמים.

איך יש הגיון לתת ל - 650,000 איש מדינה כאשר מליוני שונאים מאיימים להחריבה עם הקמתה

(פל"ב פי"א)
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.

אומר רש"י שהקדוש ברוך הוא נוהג אותם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקינו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו. עד כאן.

וזה בדיוק מה שאנו רואים בדורנו שה' יתברך מראה לנו את קצה הגלות והתחלת הגאולה ואחרי אלפיים שנה כמעט, עם ישראל קיבל את ארץ ישראל שגם זה היה נס גדול איך אומות העולם שלא כל כך אוהבים אותנו בלשון המעטה הצביעו כמעט פה אחד שנקבל את ארצנו הקדושה, וכך סיפר הרב שלמה לורנץ שליט"א שהיה שנים רבות חבר כנסת ודבריו מובאים בדברי ימי הכנסת (תשי"א).

הדבר היה בשנת תש"ח (1948) כידוע בנובמבר התקיימה ההצעה באו"ם על החלטת החלוקה והקמת המדינה, הסובייטים סברו שתהיה להם השפעה במזרח התיכון (מדינות ערב המוסלמיות לא חיבבו את האתיאיסטים ממוסקבה) דרך היהודים ואם אפשר לעקוץ קצת את אנגליה מדוע לא... בעוד הגוש הערבי כמובן התנגד בחריפות ואיים כבר אז בנשק כבד.

ובכלל איפה יש הגיון לתת ל- 650,000 איש מדינה, כאשר מסביבה מאות מיליוני מתנגדים המאיימים להחריבה עם הקמתה? ולכן הצבעתה של ארצות הברית היתה כמובן מאוד מאוד חשובה, משרד החוץ שהוא לרוב חשוף יותר לאיומים של ארצות ערב, ובוחן את הנושא במשקפיים ריאליות, של טובת ארצות הברית התנגד גם הוא להקמת המדינה, אך הנשיא של ארצות הברית טרומן אמר להצביע על הקמת מדינה יהודית, איש לא הבין את המניעים והסיבות לכך, ואף היו מאמרי התקפה חריפים על טרומן על צעדו זה, עיתון בעיר הולדתו בקנזס סיטי כינה אותו בוגד, על שלא התחשב באינטרסים של אמריקה.

רק היהודים שיש לכם תורה ומוסר אתם יכולים להציל את העולם מהרס

בשנת תשי"א היה הרב לורנץ בארצות הברית ושוחח אישית עם טרומן יחד עם הרב סולומון זצ"ל, הרב של קנזס סיטי, וכך סיפר טרומן, בילדותי הייתי בשכנות עם משפחות יהודיות ומאוד הערכתי אותן, אבא (הנוצרי) היה קורא איתי תנ"ך באופן קבוע ואני מאוד הושפעתי מהתנ"ך, וכאשר קראנו יחד על המלך כורש מפרס שנתן ליהודים רשות לחזור ולבנות את ביתם בארץ יהודה ואת בית המקדש בירושלים, אמרתי לעצמי יום יבוא ואם תהיה לי יכולת ואפשרות אתן גם אני בית ליהודים, אבל כמובן שהחלק הרגשי הזה לא היה עומד מול האחריות כלפי האינטרסים של אמריקה והיה אסור לי לעשות זאת, אזי מדוע בכל זאת הוריתי לשגריר להצביע עבורכם? הסיבה היא, כי רק אני וסטאלין יודעים עד כמה העולם בסכנה (הדבר היה לאחר החרבת הערים היפניות הירושימה ונזסאקי על ידי פצצת אטום) מלחמה אטומית יכולה לפרוץ כל רגע ולהחריב את העולם.

ולכן רק לכם היהודים שיש להם תורה ומוסר מסוגלים להציל את העולם מהרס, כמו שהשפעתם על העולם שהיה מורכב בעבר מאנשים פראים ואתם נתתם לו ערכי מוסר, אני מצפה מכם שתעשו זאת שוב ותלמדו את העולם צדק ומוסר. ברור שבלי מדינה משלכם, קולכם לא ישמע ולא תהיה השפעתכם ניכרת, ולכן הוריתי אישית לתת לכם מדינה כי זה אינטרס של אמריקה...

הבה נתבונן נשיא ארצות הברית מכריז מול העולם שרק היהודים שיש להם תורה ומוסר יכולים להציל את העולם כולו מחורבן, גוי אינו מתבייש לומר שהתורה יכולה להציל את העולם מהרס וזו אינה טעות! את הדברים לא אמר ראש ישיבה או גדול הדור, נשיא ארצות הברית הרי טרומן הוא מבין את מה שרבים מבני עמנו לא השכילו להבין, והלואי ונזכה אנו להבין שהתורה ורק התורה היא זכות קיומנו וקיום מדינתנו מול מדינות אויב, ואם נלך בדרך התורה אין לנו מה לדאוג.

מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני ישראל

(שם)
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.

פירש רש"י ז"ל כמו שהנשר רחמני על בניו והוא ירא מהחץ ולא מעוף או חיה אחרים ולכן מניח את גוזליו על כנפיו ואומר שאם חלילה יזרקו עליו חץ עדיף שיכנס החץ בו ולא בבניו, וכן אומר הקדוש ברוך הוא עלינו שאנו בניו מוטב יכנס חלילה החץ בי ולא בבני ישראל. והסביר הרב בעל ספר חידושי הרי"ם כשבני ישראל היו מול ים סוף כשיצאו ממצרים עמדה מידת הדין וקיטרגה בקושיא מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מדוע לבני ישראל אתה רבונו של עולם עושה נס וקורע להם את הים ואילו את המצרים אתה מטביע? הקדוש ברוך הוא אמר מוטב יכנס החץ שזו הקושיא הזו עלי ולא תהיה לי תשובה מאשר שתהיה על בני והעיקר שיזכו לקריעת ים סוף.

בפרשת האזינו רמוזים כל שמות בני ישראל

(פל"ד פכ"ו)
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם.

פירש רש"י ז"ל לשון פאה אשליכם מעלי כהפקר. וידוע המעשה מהרמב"ן שאמר באחד משיעוריו שבפרשת האזינו רמוזים כל השמות של בני ישראל בכל הדורות, ואחד התלמידים בשם אבנר כששמע דברים אלו אמר בליבו שחלילה הרב טועה שהרי איך יתכן בפרשה כזו קצרה יכנסו כל כך הרבה שמות ולכן קם ועזב את הישיבה ויצא לתרבות רעה וחטא הרבה ואחר שנים בעצם יום הכיפורים הקדוש ראה אותו תלמיד את הרמב"ן ולקח חזיר ושחט אותו וצלה אותו על האש, ואחר כך אמר לרמב"ן האם כבודו יודע מדוע סרתי מהדרך? בגלל שהרב אמר שבפרשת האזינו רמוזים כל השמות של בני ישראל וזה נראה בעיני תמוה מאוד כי זה לא יתכן שהרי לי קוראים אבנר הבה ונראה אם שמי נמצא בפרשת האזינו?

הרב פרש רגע לצד והתפלל לה' שיעזרהו והנה עלה בליבו הפסוק שלנו, אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, אמר הרמב"ן לתלמידו לשעבר אם ניקח את האות השלישית מהמילים אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם יוצא לנו אבנר, והתלמיד עומד נדהם ובינתיים הרב ממשיך ואומר לו אתה יודע מדוע דוקא שם התורה רמזה את שמך, לרמוז על מעשיך המופקרים שאתה בעצמך מתנהג בהפקרות ולכן ה' אמר עליך אשליכהו מעלי כהפקר מידה כנגד מידה שהוא הפקיר את מצוותי גם אני חלילה אפקיר אותו, והתלמיד לקח סירה ויצא להפליג בים ונעלמו עקבותיו.

זה בסך הכל חוטים אך ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה

(שם)
אמרתי אפאיהם וכו'.

פירש רש"י לשון פאה, ואפשר לרמוז בסייעתא דשמיא, את מה שאמרו חז"ל (ב"ק נ.) שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כלומר שיש נשים צדקניות שהולכות בדרך ה' ונוהגות על פי התורה אלא שלראשם הן מניחות פאה שזה בדרך כלל אשת אברך או אפילו אשת ראש ישיבה וטוענת שזה בסך הכל חוטים למיניהם וזה מותר, ועל זה בא הרמז שה' יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, שה' מחשיב להם את החוטים הללו כאילו זה השערות שלה ממש. ויש חנות לפיאות בבני ברק שקוראים לה כחוט השערה להזכיר להן שלא כדאי להן ללבוש את הפאה הנכרית על הראש היהודי ולפי גודל הצער כן גודל השכר.

וכבר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, שהשכר הגדול ביותר שה' יתברך צופן ליראיו שהם מוכנים לעשות דבר למענו יתברך למרות שזה נגד הבני אדם, כי לבקר חולים ולגמול חסדים ולהכניס אורחים אלו מצוות גדולות מאוד אבל אף אחד לא יתנגד למעשיך אלא אדרבא כולם יעריכו ויוקירו אותך על כך ויש גם אנשים שעושים את זה בלי קשר לתורה, אבל כשהאדם מוכן לעשות פעולות רוחניות למרות שלא רק שכבוד הוא לא יקבל בעבור זה אלא אפילו ילעגו לו על כך והוא מוכן להקריב את עצמו למען שמו באהבה אין קץ לשכרו הגדול, שהרי אמרו חז"ל (ברכות יב:) כל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, וקל וחומר מי שעושה רצון ה' ונגרמת לו בושה ששכרו לאין ערוך.

אם אין קמח אין תורה

(פל"ב פמ"ו)
ויאמר אליהם שימו לבבכם וכו' אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת.

אומר רש"י צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וכו' והרי דברים קל וחומר ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוון להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה, עד כאן.

ולכן אומר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קיג) סעפים שנאתי ותורתך אהבתי שאם האדם לומד רק בשביל לסיים עוד סעיף ועוד פרק ועוד דף גמרא אבל אינו מעיין כראוי במה שלומד זה לא טוב כי אם אין קמח אין תורה כלומר אם אתה לא תטחן כל סוגיא בגמרא או בהלכה אזי אין תורה כמו שאם ניקח את החיטה ונאכל אותה כמו שהיא, זה לא לחם.

הוא ניגש למיטה של הנפטר ופרץ בבכי גדול

(שם)
ויאמר אליהם שימו לבבכם אשר תצוום את בניכם וכו'.

האדם צריך לתת את כל לבו בשביל הילדים ולפעמים הלב נמצא בעניינים אחרים ומשליכים את הכל על הילדים שהם אינם אשמים כלל ולכן התורה הקדושה אומרת שימו לבבכם אשר תצוום את בניכם, ויובן על פי סיפור שהיה ביהודי שעבד במפעל ושתדל לעשות כמיטב יכולתו אך כל פעם שבעל הבית היה רואה אותו היה צועק עליו, ניגש הפועל לרבו של בעל הבית שהיה מכירו שנים רבות והתלונן עליו למה הוא כל הזמן צועק עליו והרי הוא מנסה לעבוד במרץ? הרב הרגיע אותו ואמר לו אתה לא צריך לקחת ללב אני אספר לך סיפור ואז תבין.

הייתי פעם באיזו הלוייה והנה אני רואה שניגש בן אדם צמוד למיטה של הנפטר ופורץ בבכי גדול במשך כל ההלוייה, לאחר שנסתיימה ההלוייה ניגשתי אליו ושאלתי אותו, האם אתה האח של הנפטר או אולי הדוד שלו? אני לא האח וגם לא הדוד ענה האיש, אז אתה בודאי ידיד קרוב מאוד, אני גם לא ידיד שלו. אז אולי הוא עשה לך איזו טובה גדולה בחיים, ובאת לומר לו תודה ולכן בכית מרוב התרגשות וצער? לא ולא, הוא לא עשה לי שום טובה, ואני לא מכיר אותו בכלל ואני גם לא יודע מי זה הנפטר! אם כן על מה בכית כל כך חזק כמעט חצי שעה?

חיפשתי פינה קטנה לבכות ופתאום ראיתי הלוויה

אני אגיד לך אמר האיש, לפני עשר שנים היתה לי הזדמנות להשקיע במניות שעל פי הציפיות הייתי אמור להרויח המון כסף, ולכן השקעתי את כל רכושי וגם לקחתי הלוואות בנוסף, ולפעמים היו עליות ולפעמים ירידות, והיום בבוקר קיבלתי טלפון שכל הוני ורכושי הלך לטמיון, והכל אבוד! ואני אנה אני בא, רציתי להתפרץ בבכי, בל לא היה נעים לי בתוך העבודה ליד העובדים שלי לבכות כך פתאום, לכן יצאתי החוצה לחפש לי פינה שקטה לפרוק מעלי את המועקה והצער על ידי הדמעות, והנה רואות עיני, הלוייה, אמרתי לעצמי, זה המקום הכי מתאים לבכות ואף אחד לא יסתכל עלי באופן חריג שהרי אני בוכה בהלווייה, ולכן בכיתי.

וכאן פנה הרב לפועל ואמר לו, הבעל הבית שלך נמצא בצרות לא קטנות והוא צריך לפרוק את לבו ולפעמים אתה הקרבן, אבל תאמין לי שהוא לא מתכוין אליך בכלל והוא רואה את הצרות והבעיות מול עיניו, ומה שלמדנו מכל זה שגם אם יש לנו בעיות וצרות חלילה אסור לנו לפרוק את זה על הבנים או על התלמידים או על האשה או על הבעל, וכן אם צעקו עלינו או פגעו בנו, ננסה להאמין בכל לבנו שהוא לא התכוין אלינו באמת אלא מרוב צרותיו ובעיותיו הוא מדבר.

איך אומר ועל תורתך שלימדתנו

(פל"ב)
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל.

מובא בחז"ל (פסחים קי"ט) שבבוא הגאולה יעשה הקדוש ברוך הוא סעודה מיוחדת לצדיקים, ובסוף הסעודה כשצריך לברך ברכת המזון בזימון, יציעו לאבות אברהם יצחק ויעקב וגם למשה רבינו לברך וכל אחד מהם יטען שאינו ראוי לכך, עד שיאמרו לדוד המלך לברך והם יסכים לעשות זאת, וכך נאמר בגמרא עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם כוס של ברכה לברך ואומר להם אני לא מברך לכולם בזימון כי יצא ממני ישמעאל, אומרים לו ליצחק טול וברך אומר להם אני לא מברך שיצא ממני עשיו, אומר לו ליעקב טול וברך אומר להם אני לא מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי, אומר לו למשה טול וברך, אומר להם אני לא מברך שלא זכיתי להיכנס לארץ ישראל, אומר לו לדוד טול וברך אומר להם אני אברך ולי נאה לברך שנאמר (תהלים קט"ז) כוס ישועות אשא.

והמהרש"א מקשה מדוע כל אבות העולם ומשה רבינו יסרבו ורק דוד המלך יסכים לברך? ועונה המהרש"א שבברכת המזון צריך להזכיר את הברית, את התורה את הארץ ואת מלכות בית דוד, וכל אחד מאבות העולם והצדיקים מצא בעצמו חיסרון בענין זה, ולזה אמר אברהם אני לא יכול לברך שהרי יצא ממני ישמעאל, וכן יצחק אומר שיצא ממנו עשיו, יעקב אומר שנשא שתי אחיות בחייהן שהתורה עתידה לאסור עלי ואני לא יכול לומר תורה שזה ועל תורתך שלמדתנו, ומשה אומר לא זכיתי להיכנס לארץ ואני לא יכול לומר על ארץ חמדה, אבל דוד שזכה שהוא בנה את ירושלים והבן שלו שלמה בנה את בית המקדש ולכן אמר אני שזכיתי אני אברך ולי נאה לברך.

ומכל הדברים הנפלאים הללו כמה מוסר אנו צריכים ללמוד שהרי אברהם אבינו אבי האומה היהודית שעמד בעשרה נסיונות קשים והצליח לפרסם את שם ה' בעולם, רואה בעצמו איזה שהוא פגם כיון שממנו יצא ישמעאל, וכן יש לנו ללמוד מיצחק אבינו שהיה עולה תמימה על המזבח שה' יתברך בחר בו וזה פשוט שאין בו שום מום לא מום גשמי ולא מום רוחני, ואף על פי כן גם יצחק אבינו אומר איך אברך לכולם הרי אני הבאתי את עשיו לעולם, ממילא כמה אנו צריכים לעשות קל וחומר לא לפגום חלילה, וכן לגבי יעקב אבינו שלא הסכים לברך למרות שה' יתברך אמר לו שיקח גם את רחל, וזה היה לפני מתן תורה אף על פי כן יעקב אבינו מסרב לומר ועל תורתך שלמדתנו.

עיני ה' אלוקיך בארץ ישראל

ואם כן יהודי שחלילה עובר על מצוות התורה מה יענה ומה יאמר, וכן משה רבינו עליו השלום למרות שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי לזכות להיכנס, וה' גזר עליו שלא יכנס מסיבות שנסתרות אצל ה' יתברך, ומשה קיבל דין שמים ומשה הוא העניו באדם אף על פי כן משה רבינו מסרב לברך כי אומרים שם ועל ארץ חמדה, שמזה נלמד אנו כמה חשוב להיות ולחיות רק בארץ ישראל ולא לטייל באוסטריה או באמריקה, כי עיני ה' אלוקיך בארץ ישראל מראשית השנה ועד אחרית שנה.

---

וזאת הברכה

---

אם תרצי תתני את זה לנזקק הראשון שיזדמן לך

(פל"ג פ"א)
וזאת הברכה וכו'.

כשהברכה צריכה להגיע אליך היא תגיע בכל מקרה גם אם תנסה למנוע אותה ולעכב אותה, כי ה' יתברך רוצה להעניק לך ברכה ואין מעצור לה', ומעשה שהיה בזמנינו ביהודי ירא שמים שנסע ברכבו כשגשם שוטף יורד בחזקה והנה הוא רואה שבצד הכביש עומדת מכונית, בתחילה היצר הרע אמר לו תמשיך הלאה זה שום דבר הוא רק עצר לדבר בטלפון, אבל היצר הטוב לחש לו זה אדם שזקוק לעזרה.

ואכן יצר הטוב ניצח למרות הגשם הסוער הוא גם החנה את רכבו בצד וירד לראות במה מדובר, והוא רואה אשה מבוגרת יושבת ליד ההגה ובאחד הגלגלים יש פנצ'ר, מיד הוציא האיש את כליו ואמר לאשה להשאר במכונית והוא כבר יעשה את כל המלאכה. והוא הוציא את הגלגל המפונצ'ר והניח במקומו את הגלגל הרזרבה כשכולו מתרטב עד לעצמות, אבל הוא זכר את מאמר חז"ל (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא, ואחר כחצי שעה של עבודה מפרכת הכל הסתדר, ואמר לאשה המבוגרת את יכולה לנסוע הגלגל מסודר.

והנה לפתע היא מוציאה אלפיים דולר ואומרת לו: זה בשבילך! אבל האיש הצדיק אמר לה, אני לא מוכן לקחת ממך את הכסף הזה כי אחר כך לא יהיה לי שכר בשמים, אני עשיתי מצוה לשם שמים, אם תרצי תתני את זה לנזקק הראשון שיפגש בדרכך, וכמה שהיא ניסתה להפציר בו שיקח הוא סירב והלך, ובינתיים האשה ראתה איזו מסעדה לידה ונכנסה כדי לשתות משהוא חם, ובדיוק כשהיא באה להכנס היא שומעת את בעלת הבית צועקת על העובדת שלה ואומרת לה את מפוטרת אני לא רוצה אותך יותר פה בעבודה, ולמרות תחנוניה של העובדת שבלי העבודה הזו היא עלולה להתמוטט מבחינה כלכלית, אמרה לה בעלת הבית את מפוטרת, והיא אספה את חפציה והתכוננה ללכת כשדמעות בעיניה.

נשמעו דפיקות על הדלת ובעלה נכנס כשהוא רטוב לגמרי

ואת כל זה שמעה האשה המבוגרת ומיד הוציאה את האלפיים דולר ואמרה לזה: זה מתנה, לא ממני, אלא מיהודי שתיקן לי פנצ'ר במזג אויר סוער ביותר, האשה אמרה תודה רבה במלוא מובן המילה והלכה הביתה לספר לבעלה על הבשורה של הפיטורין ועל הפיצויים הגדולים של האלפיים דולר. אלא שבעלה עדיין לא הגיע ולאחר כמה דקות נשמעו דפיקות על הדלת ובעלה נכנס כשהוא רטוב מכף רגל ועד ראש, ואשתו סיפרה לו את הסיפור ואז הוא אמר לה אני הוא זה שתיקן לה את הפנצ'ר, ולמדנו מכאן שלפעמים אתה חושב שאתה עושה לאדם טובה ובסופו של דבר מתגלה שהוא עשה לך טובה כפולה ומכופלת.

אין לך מושג כמה עזרת לי

וכן היה מעשה ביהודי בשם משה שנסע מבני ברק לצפת בקו 984 והיה שם יהודי שהיה צריך כמה שיחות דחופות ולא היה לו פלאפון ולכן הוא ביקש ממשה אם אפשר לטלפן והוא יעשה זאת בזריזות ואפילו יגיד להם לחזור אליו, אבל משה אמר לו שזה בסדר ויש לו הרבה דקות חינם ושהוא יכול להתקשר חופשי, ואכן הוא התקשר לאן שהיה צריך וסידר את כל ענייניו, והודה מאוד למשה ואמר לו אין לך מושג כמה עזרת לי, אמר לו משה זה בסדר לא עשיתי כלום. והנה היה עצירה באמצע הדרך להפסקה של עשר דקות כנהוג אצל הנהגים.

ולמרות שבדרך כלל העשר דקות זה עשרים דקות הפעם משום מה זה היה בקושי עשר דקות, ומשה התעכב בשירותים, והנהג לא שם לב ויצא לדרך ורק לאחר זמן האיש שביקש להתקשר שם לב שמשה לא באוטובוס והודיע לנהג, אך הנהג אמר היית צריך להודיע לי קודם, ומשה יצא מהשירותים והבין שהאוטובוס נסע, והאוטובוס שיגיע לכאן זה רק עוד שעה וחצי אבל זו היתה הבעיה הקטנה, כי היה לו בתוך חפציו נכס יקר מאוד מאוד, אבל משה נזכר בטלפון שהוא עזר ליהודי והחל להתקשר אליהם, וביקש שאם שאם הוא יתקשר אליהם שוב שיודיעו לו על השקית ואכן כך היה, והחפצים שבו לבעלים בלי תקלה כלל, וגם מכאן למדנו שלפעמים נדמה לך שאתה עוזר למישהוא ומתגלה בסוף שאתה נזקק לעזרתו יותר ממנו.

אין מה לעשות אתה צריך לקיים את המצוות בתמימות

(פל"ג פ"ט)
וזאת הברכה.

אומרת הגמרא (יבמות סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה ולכן בא לרמוז לאדם וזאת שזה לשון נקבה שזו אשה שאם הגבר יזדרז ויקים בית נאמן יזכה לברכה, ואפילו חזקיהו המלך שהחזיר את בני ישראל בתשובה, ותקע חרב בבית המדרש ואמר מי שלא בא ללמוד יהרג וכולם למדו מקטנם ועד גדולם גם הגברים וגם הנשים, וכך ניצלו מסנחריב הרשע שהגיע עם צבא כחול אשר על שפת הים, ונהרגו על פי מלאך גבריאל. והנה מגיע ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך ואומר לו עם כל תורתך וגדולתך וזיכוי הרבים שלך, ושהצלת את ישראל מציפורני סנחריב יש לי בשורה רעה לומר לך, צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, כלומר מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא:

מדוע ולמה שאל חזקיהו מה חטאתי מה פשעתי? אתה לא התחתנת אמר לו ישעיה ולא קיימת מצות פרו ורבו! אתה חושב שסתם לא התחתנתי וכי נוח לי להשאר לבד, פשוט מאוד ראיתי ברוח הקודש שיהיו לי בנים רשעים, ולכן העדפתי להימנע מלהתחתן כדי לא לגרום צער לבורא עולם בגלל הבנים שירשיעו ויעבדו עבודה זרה! אבל התירוץ הזה לא עזר לחזקיהו ואמר לו ישעיהו: אין מה לעשות, אתה צריך לקיים את מצות ה' בתמימות ולא להכניס את הסברות שלך לתוך מצוות התורה וכשהקדוש ברוך הוא ציוה להתחתן תעשה זאת בתמימות ואל תנסה לפלפל! בסדר אמר חזקיה, תתן לי את הבת שלך ובזכותה יהיה אולי בנים צדיקים.

לא להכניס את השכל גם בדבר הכי מובן

אמר לו ישעיהו אין מה לעשות כבר נגזרה גזירה עליך שתמות ואתה לא יכול לשנות את הגזירה, אמר לו חזקיהו כך מקובל אני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, כלה נבואתך וצא, ואז התפלל חזקיהו המלך ובכה בדמעות וה' אמר לו שמעתי את תפילתך וראיתי את דמעתך ואאריך את ימיך בחמש עשרה שנה, אלא שיש כאן כמה קושיות: א) הרי ישעיהו אמר לו כבר נגזרה הגזירה ואין מה לעשות, וישעיהו כמובן לא אמר זאת מעצמו אלא מפי ה' כיון שהוא נביא, ואם כן איך חזקיהו שינה את הגזירה? ב) אם באמת אין מה לעשות אזי מדוע בא ישעיהו מרחוק עד לחזקיהו לומר לו שאין לו תיקון וכי בשביל מה הוא עשה את כל הדרך הזו וכל ילד מבין שזו התראה ואם כן מדוע חזקיהו לא עונה לו בפשטות אם נגזרה גזירה ואין מה לשנות מדוע טרחת ובאת, ועונה לו תשובה שמקובל מאבי אביו לא להתייאש לעולם?

אלא זה עצמו הנסיון, (כמובן שהכל בדקויות עדינות מאוד לגבי חזקיהו ואנו אינן לנו הבנה בזה כלל) כיוון שחזקיהו הכניס את שכלו וסברותיו למצוות התורה וכשהתורה אמרה לקיים מצות פרו ורבו, הוא כאילו עשה הגה ואמר ואם אתה רואה שבניך יהיו רשעים אל תתחתן, שהרי זה מה שהוא עשה בעצמו, והתיקון לזה הוא תמימות גמורה ולא להכניס את השכל גם בדבר הכי מובן בשכל שאפילו ילד מבין ולכן אומר לו ישעיהו כבר נגזרה גזירה לראות אם הוא שוב פעם יפעיל את שכלו ויאמר לו אז למה טרחת ובאת? אבל חזקיהו לא חזר על הטעות שוב אלא אמר שיש לו איזה קבלה מאבותיו שאין להתייאש, וכן מה שאמר אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, חרב זה בא לרמוז שזה ראשי תיבות חיים בלי רבי, שאם חזקיהו היה עושה לו רב ושואל אותו האם להתחתן היה מתפטר מכל הבעיות, נמצאנו למדים שגם אם תהיה גדול הדור אתה חייב להתחתן, וקל וחומר אם אתה לא גדול הדור אלא אדם פשוט.

חמש שנים רצופות הם שונאים ופתאום הוא רוצה לעשות שלום?

(פל"ג פ"א)
וזאת הברכה.

משה רבינו ע"ה בפרשה מברך את השבטים אלא שלפני שהוא מברך אותם הוא אומר להם שהברכה הגדולה מכל הברכות זה בעצם התורה שרמוזה במילה זאת שנאמר (דברים ד, מד) זאת התורה אשר שם משה שאם האדם יעסוק בתורה אזי ה' הבטיח בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, כלומר כל מקום שתזכיר את שמי שזו התורה הקדושה ה' יתברך בא לברך אותך, וכמו שמובא בשם רבינו האר"י ז"ל שאילו העולם נברא רק בשביל שיהודי יאמר פעם אחת ברוך הוא וברוך שמו דיינו, ואמן אחד שעונים זה פי אלף מברוך הוא וברוך שמו, ואמן יהא שמיה רבא זה פי אלף מאמן, ומילה אחת של תורה שווה פי אלף מאמן יהא שמיה רבא.

ומעשה ביהודי באזור הצפון בשם ראובן והיה מסוכסך עם אדם בשם איציק, והנה יום אחד פונה איציק לראובן ואומר לו אני רוצה לעשות איתך שלום ואני גם יודע שהברכות שלך עולות השמימה ולכן אני רוצה שתבוא אלי מחר בצהריים ותברך את הילדים שלי ואת כל המשפחה ואני גם ישלם לך משהוא, ראובן היה מופתע מאוד שהוא מוכן לעשות איתו שלום כי חמש שנים רצופות הם היו ממש שונאים ופתאום הוא רוצה לעשות איתו שלום! אבל ראובן כמובן הסכים ואמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אני בעזרת ה' אבוא אליך מחר בצהריים.

ולמחרת בצהריים הגיע וראובן התכוון ללכת לתחנה מרכזית ולתפוס אוטובוס אליו הביתה אבל הוא אמר לעצמו אלך קודם כל קצת לשיעור תורה ואחר כך אסע, אלא שכבר נאמר על ידי דוד המלך ע"ה טעמו וראו כי טוב ה', ובמקום ללמוד קצת הוא נשאר עד סוף השיעור, ואמר לעצמו שכבר אין טעם ללכת, והנה למחרת הוא פוגש את איציק עם פנים נפולות ועצובות מאוד, ועוד לפני שרצה לומר לו שהוא מבקש סליחה שהוא לא הגיע, אמר לו איציק תדע לך את כל האמת, אני דיברתי עם שני בריונים שאתמול איך שתגיע אלי הם יתפסו אותך וירביצו לך מכות נאמנות מאוד, אבל אתה לא באת ואני חטפתי את זה במקומך וה' שמר עליך ואני כבר למדתי לקח, בזכות שהלכת ללמוד תורה, ומהיום גם אני מתחיל ללכת לשיעורי תורה.

הנהג העקשן חרק את שיניו והחל לנסוע

ומעשה נוסף נראה כמה זכות יש למי שלומד תורה, מעשה ברב מאזור המרכז שהיה צריך להגיע דחוף לעשות שיעור תורה באיזה בית והנה הוא רואה נהג מונית יושב במונית שלו ואין אנשים, פתח הרב את הדלת ושאל אם אפשר לעלות כדי לנסוע, אבל הנהג סירב בתקיפות ואמר לו שלא יעלה כי הוא לא עובד עכשיו, אבל הרב התיישב ואמר לנהג, תעשה טובה אני צריך דחוף להגיע לשיעור תורה אבל הנהג עוד יותר התרגז, אך הרב משום מה אומר לו שוב, נו, תסע אתה לא רוצה להרויח כסף אתה גם כך בלי אנשים, והנהג העקשן חרק את שיניו והחל לנסוע.

ולקראת סוף הנסיעה אומר לו הרב, המשפחה שאצלם אני עושה את השיעור הם משלמים, ואם תישאר לשיעור אתה תקבל גם דמי המתנה וגם נסיעה חזור, הנהג כמעט יצא מכליו באותו רגע ואמר לרב איזה שיעור תורה, תן לי את הכסף שלי ותלך מפה, אין בעיות, אמר הרב אני אלך להביא לך את כספך או שאתה רוצה לבוא ולקחת מבעל הבית. והנהג מונית עלה לכיוון הבית כשכולו עצבני אך בבית קיבלו אותו בלבביות ואמרו לו תירגע תשתה משהוא, ומתברר שהנהג היה בדיוק עשירי למנין, ואמרו לנהג אתה עשירי בזכותך השכינה שורה פה, בזכותך נאמר קדיש שאחר הלימוד, בבקשה תישאר עימנו ואנו נפצה אותך על כל הנסיעה וההמתנה, והנהג נשאר, והחל לשמוע גם את השיעור תורה במשך כשעה ויותר ובסוף השיעור היה קדיש על ישראל, ונפרדו כשהנהג אכן קיבל את המגיע לו.

הנהג הוציא מהתא במושב הקדמי אקדח!

והרב חזר עם הנהג מונית, ואמר בליבו מי יודע אם הנהג הזה לא יוציא את כל העצבים שלו עלי, אבל בטרם הרב דיבר, הנהג פתח את פיו ואמר לרב, אני מודה לך מאוד, אין לך מושג ממה הצלת אותי, ובאומרו זאת הוא הוציא מהתא במושב הקדמי אקדח ואמר לרב אתה רואה את האקדח הזה, אני הייתי בדרך לרצוח בן אדם ולכן הייתי מאוד עצבני, אבל אחרי השיעור תורה ששמעתי אני לא אהרוג אותו אבל עונש הוא יקבל ממני! והרב היה בהלם ושאל אותו מדוע רצית להרוג אותו מה הוא עשה לך? יש לי חבר טוב בשם פלוני והוא אמר לי שהאדם הזה שרציתי להרוג הוא התעסק עם האשה שלי, הרב שהכיר את אותו חבר וגם את אשתו של הנהג מונית שהיא אשה טובה וצנועה ממשפחה טובה אמר לו אני יכול לבוא אליך לבית ותזמין בינתיים את החבר שלך לשתות קפה, ואל תגלה לו שאני אצלך בבית.

מיד הרים הנהג מונית טלפון לחבר הטוב ואמר לו שיבוא אליו הביתה לכמה דקות לשתות קפה, והחבר אכן הגיע, ואמרו לו הנהג תיכנס רגע לחדר שם יש רב שרוצה לדבר איתך, והחבר נכנס בלית ברירה, והרב הסתכל עליו, ואמר לו תתבייש לך אתה זממת לעשות מעשה רע מאוד כדי שהוא ירצח וישב בכלא ותוכל לירש את ביתו ואשתו תסתלק מכאן מנוול שכמותך, "והחבר" נעשה אדום ורעד בכל גופו וברח משם כל עוד נפשו בו, והכל בזכות השיעור תורה.

כמו שיש חוקי תורה כך יש חוקי חיים

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

אין זאת אלא תורה שנאמר זאת התורה אשר שם משה וכו' שאשה שרוצה נחת מבעלה צריכה לשלוח אותו לשיעורי תורה, ובעל שרוצה נחת רוח מאשתו שישתדל לעודדה לילך בדרך התורה וכן לפחות שיעור תורה פעם בשבוע או בשבועיים, וכן הורים שרוצים נחת מבניהם ישלחו אותם ללמוד תורה וכן הילדים שרוצים נחת מהוריהם שישדלו אותם לילך בדרך התורה ואת האב לילך לשיעורי תורה.

כי התורה היא סם החיים ובלעדי התורה זה סם המוות, וכמו שיש חוקי תנועה לכל נוסע בכביש ואם הוא לא ילך לפי חוקי התנועה, נוסע באדום ולא יעצור היכן שצריך סכנתו קרובה, כך יש לנו חוקי חיים שזו התורה הקדושה שמסבירה לנו איך לחיות חיים טובים בשני העולמות שהרי התורה ניתנה לנו מבורא עולם שיצר את האדם והוא יודע למה האדם זקוק, ואיך לחנך את הילדים ואיך בעל ואשה שזה שני נוגדנים הכי גדולים יכולים לחיות באושר אמיתי ובשלוה לא רגילה מה שאין כן אצל מי שלא הולך בדרך התורה, וכן בכל תחומי החיים.

חלק מהתועים זה אבא שלי אמר הילד

ומעשה שהיה ברב ניסים יגן זצ"ל שהגיע אליו ילד בן שתים עשרה וניכר עליו שהוא לומד תורה לפי הפנים הטהורות והכיפה והציצית אלא שהרב ראה שיש לו קצת עצבות בעיניו ושאל אותו מדוע אתה קצת עצוב, הרי זכית להסתופף בחצרות ה' ולעסוק בתורה הקדושה ואתה יכול כל בוקר לומר בשמחה גדולה ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ואם כן לא מתאים לך להיות עצוב? נכון, ענה הילד אבל הבעיה היא שחלק מהתועים זה אבא שלי וקשה לי מאוד עם זה שאבא שלי הולך ללא כיפה וציצית ואינו מניח תפילין ורחוק משמירת השבת.

ורק אני זכיתי להתקרב בשנים האחרונות לתורה, וברחתי מבית הספר הממלכתי לתלמוד תורה של המלכים שהרי המלכים האמיתיים שמולכים על היצר הרע זה רק מי שלומד תורה, הרב עמד מופתע מהמראה הגדול הזה איך ילד קטן הבין מה שאביו הגדול ואנשים גדולים ממנו לא השכילו להבין שדרך התורה זה דרך האושר וכל דרך לא של תורה היא דרכי מוות, ושאל הרב את הילד במה אביך עובד? אבא שלי כעת לא עובד, אבל הוא מחפש עבודה ומוכן לעבוד בכל עבודה, יופי אמר הרב תן לי את הטלפון בבית אני לוקח אותו "לעבוד" בישיבה שלי ואני מקווה שיהיה בסדר! ובאותו רגע הרב התקשר לאבא ואמר לו שיבוא מחר בבוקר לעבוד בתור איש תחזוקה בישיבה, והאבא שמח מאוד על העבודה והגיע, ושאל את הרב מה עושים? והרב אמר לו בינתיים אין ממש עבודה אבל בהמשך יהיה, אתה יכול לעלות להיכל של הישיבה בינתיים, ויתנו לך להניח תפילין ותשתה קפה בינתיים עד שאני אקרא לך לעבודה, והאיש שמח לעלות והניח תפילין.

ובינתיים ניגש אליו אחד האברכים ואמר לו ברוך הבא והכין לו לשתות קפה, והחל ללמוד עמו כמה שעות. וכך עברו כמה ימים עד שהאיש "תחזוקה" שבקושי עבד ויותר למד ניגש לרב ואמר לו כיפה כבר אני שם על הראש קבוע אבל הייתי רוצה גם ציצית כמו שיש לשאר האברכים אצלך בישיבה, ומיד הרב נשקו על ראשו והביא לו ציצית, ויום אחד הילד הגיע שוב לרב יגן ולראות מה עם אביו והרב מראה לו את אביו עוסק בסוגיא בגמרא עם אחד האברכים ופני הילד האירו משמחה.

דוקטור בתורה הקדושה

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

אין זאת אלא תורה וכשהולכים בדרך התורה אתה תמיד מאושר (ואפילו הפלאפון שלך מאושר ולא מאוכזב) ומי לא שמע על הרב הגדול רבי אהרן הקדוש מבעלז זצ"ל שהיה הרב הנערץ ביותר על חסידות בעלז ואחיו נפטר והשאיר אלמנה ויתום בן שנתיים, והרבי מבעלז לקח את היתום לביתו וגידל אותו בחום ובאהבה עד שהילד נעשה כבן תשע, ורבי אהרן הקדוש מבעלז גם נפטר בהיותו בגיל חמישים ושבע, ובהגיע הילד לגיל שמונה עשרה החלו לדבר בחסידות בעלז שאולי הוא יהיה האדמו"ר הבא למרות גילו הצעיר כיון שהוא מופלג בתורה ויראת שמים, אבל אמו סירבה ואמרה שהיא רוצה שהוא יהיה דוקטור ולא הרבי מבעלז. אבל הבן שנכספה נפשו לתורה אמר לאמו שהוא מעדיף להיות דוקטור בתורה הקדושה, ואכן החסידים קיבלו אותו עליהם לאדמו"ר, ולמרות שבתחילה חלק מהחסידים התנגדו כי אמרו שאחרי רבי אהרן הקדוש מבעלז אין מי שיכול להיכנס תחתיו, אך עם הזמן כולם קיבלו אותו עליהם בשמחה והבינו כמה הוא גדול, וכיום לאחר יותר מארבעים שנה שהוא מנהיג נשיאותו ברמה, בנו לו בית מדרש בלב ירושלים כליל תפארת וכן בית ענק עם מאה חדרים כיון שיש תמיד אורחים עניים לרוב ויש שם חדר מיוחד למלך המשיח, שיבוא במהרה. וגם אמו הצדקת מתגוררת אצלו ושמחה מאוד על זה שהוא בחר ב"וזאת הברכה" שזו התורה הקדושה.

אם יש האזינו יש וזאת הברכה

(שם)
וזאת הברכה.

התורה מתחילה בספר בראשית ומסיימת בספר דברים שחותם את הספר בפרשת וזאת הברכה, ודרך רמז יש לומר בראשית זה התחלה כלומר שהתינוק נולד, ואחר כשמונה ימים עוברים לשמות, וקוראים לו שם, אחר כך ויקרא שמתחיל לקרוא אבא ואמא ובסוף במדבר והוא מתחיל גם לדבר חלק, ויגדל הנער ועוברים לדברים ומתחילים לדבר איתו בעניין שידוך אבל הוא טוען שהוא עוד צעיר, ואחר כך עוברים לואתחנן ומתחננים אליו שיזדרז, אבל הוא עדיין בעקב והולך עקב בצד אגודל וגם מתעכב, ולכן עוברים לפרשת ראה ומביאים לו תמונה של המשודכת ואומרים לו אולי תתעורר ותיקח אותה היא גם צנועה וחסודה וגם נאה.

ואז עוברים לפרשת שופטים והוא אומר שצריך לשאול את השופטים שזה ההורים והדודים, וקובעים פגישה משפחתית ועוברים לכי תצא וההורים יועצים לו לצאת ולהפגש עמה כי היא מתאימה לו, ואז מגיעה החתונה המפוארת ולכן עוברים לכי תבוא והוא מביא אותה לביתו, ואם הם בפרשת אתם נצבים וכל אחד נשאר יציב בדעתו ואינו מוכן לוותר אזי מקויים בהם הפרשה הבאה שהיא בדרך כלל מחוברת לנצבים שהיא וילך וכל אחד הולך לדרכו, כי המילה ביחד רומזת לכך, שיש שם אותיות ב ואות ד שביניהם האות ג וכן יש שם אותיות ח, ואות י שביניהם האות ט וביחד יוצא גט לרמוז כשאין ביחד שזה אחדות ולא מוכנים להתפשר ולוותר אזי יש חלילה גט, מה שאין כן אם יש האזינו שמאזינים אחד לשני ומוותרים אחד לשני, אזי מקויים בהם וזאת הברכה:

יש לי קושיה גדולה ברמב"ם

(שם)
וזאת הברכה.

אין זאת אלא תורה וזה הברכה הגדולה מכל הברכות והחכמה הגדולה מכל החכמות, והדרך ארץ שהתורה מלמדת גדולה מכל הנימוסים של כל אומות העולם, ומעשה שהיה באחד מגדולי הדור הקודם הרב הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שביום שנפטר והיתה הלויה גדולה מאוד שהשתתפו בה עשרות אלפי יהודים ואחד המספידים שזה היה גיסו, סיפר כך, שמרוב אהבתו לתורה שלא ידעה מעצורים הוא היה מוכן להפקיר את חייו, וזה היה בזמן שלטון הבריטיים שבשעה שש בערב עד שעה שש בבוקר היה עוצר כללי ומי שיעיז להיראות ברחוב דמו בראשו ואין יוצא ואין בא.

והנה מספר הגיס לילה אחד בשעה שתיים לפנות בוקר בהיותי מכין את השיעור למחר למסור בישיבת חברון, אני שומע דפיקות על הדלת, בתחילה נבהלתי מי זה יכול להיות בשעה כזאת, ושאלתי מי שם והרב עונה לי ושואל אם אפשר להיכנס, מיד פתחתי את הדלת והרב נכנס פנימה, ואמרתי לו מדוע סיכנת את חייך האם זה דבר שלא סובל דיחוי עד לשעה שש בבוקר אם היו רואים אותך אזי היה עלול להיות אסון, אבל הרב כאילו התעלם מדברי ואמר לי יש לי קושיא גדולה ברמב"ם ואני צריך שתשב אתי ונלמד ביחד את הסוגיא ברמב"ם ואולי תוכל לענות לי על הקושיא, ומיד הספרים נפתחו ובסייעתא דשמיא זכיתי ויישבתי לו את הרמב"ם והוא שמח מאוד, וכל כך בערה אצלו אש התורה עד שהחיים שלו לא היו חשובים בעיניו כלל.

אני לא יכול להדפיס את הספר הזה!

אלא שלמען האמת אשתו לאחר זמן סיפרה את מה שהגיס לא ידע ומדוע הוא היה מוכן לסכן את חייו, הרב היה צריך להוציא את ספרו המפורסם אבן האזל חלק רביעי אלא שבעל הדפוס היה עמוס בעבודה ולכן זה לא התבצע, והנה לאחר שהתפללו ערבית בשעה חמש ועשרים בערך, ניגש בעל בית הדפוס לרב ואמר לו אם אתה רוצה שאני אתחיל להדפיס לך את הספר, מחר תביא לי בשעה שמונה בבוקר את כל החומר ואם לא תביא זה יתעכב שוב להרבה זמן, הרב הודה לו מאוד, והלך לביתו לערוך את כל החומר ולעבור עליו, בפעם האחרונה.

והנה בשעה אחת וחצי בלילה הוא פונה לאשתו ואומר לה אני חושב שאני לא יכול להדפיס את הספר הזה! למה ומדוע, שאלה אשתו, מה חסר בספר? אני כתבתי דבר תורה בשם גיסי אחד ובשם הגיס השני לא הבאתי וחוששני שבניו של הגיס השני יחשבו שאביהם לא תלמיד חכם גדול ולכן הוא לא זכה שאכתוב דבר בשמו, ועוד לפני שהספיקה אשתו לענות לו, הוא המשיך ואמר יש לי רעיון, הוא בודאי עכשיו לומד אני אלך ואשאל אותו שאלה ברמב"ם והוא יענה לי תשובה ואת זה אכתוב בספר משמו והכל יבוא על מקומו בשלום וכן היה, כמה מוסר יש לנו ללמוד ממעשה זה, כמה דרך ארץ יש כאן ועל הכל מסירות נפש למען הזולת שלא יפגע.

כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל אומות העולם

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

אין זאת אלא תורה והיא זו שמביאה את הברכה לאדם ולעולם, ומביא רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש (פרשת חיי שרה קלא: מובא בחוק לישראל ליום רביעי חיי שרה) וזה לשונו בתרגום: רבי אלעזר פתח ואמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כמה שוטים הם בני האדם שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה שהרי התורה היא כל החיים וכל חירות וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא, חיים הם בעולם הזה שיזכו לחיים שלימים בעולם הזה כמו שנאמר את מספר ימיך אמלא, ויזכה לימים ארוכים בעולם הבא משום שהם חיים שלימים הם חיים של שמחה, חיים בלי עצבות, חיים שהם חיים, חירות בעולם הזה חירות מכל, כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל אומות העולם.

ואם תאמר הרי אלו בני השמד שנהרגו בידי הגויים? גזירה היא מלמעלה כמו רבי עקיבא וחביריו וכו', אך בדרך כלל התורה היא חירות ממלאך המוות, שאינו יכול לשלוט עליו, וכן הוא בודאי שהרי אם אדם הראשון היה מתדבק בעץ החיים שזו התורה, לא היה גורם מוות לו ולכל העולם וכו', וכן כל מי שעוסק בתורה אינו יכול לשלוט עליו אותו הנחש הרע שהחשיך העולם: אמר רבי ייסא אם כן הוא שמי שלא חטא לא ימות אם כן למה מת משה? אמר לו ודאי מת, אבל רק שאין מלאך המוות שולט בו אמרנו, והוא לא מת על ידו ולא נטמא בו ולא מת ודאי, אלא שנתדבק בשכינה והלך לחיי העולם וזה נקרא חי, עד כאן.

ונראה מעשה כשהאדם הולך בדרך התורה כמה הוא זוכה, משפחה יהודית באיזור אירופה שהפרנסה שלהם היתה מהלול תרנגולות שהיה להם שהיו מוכרים ביצים וגם עופות והפרנסה היתה בריוח, והנה ביום בהיר אחד, ראש המשפחה בשם משה נכנס ללול וכדרכו החל לספור את העופות, ולתדהמתו הוא מגלה שחמש תרנגולות חסירות, ואמר בליבו כנראה זה מקרה ואולי אני טועה, ולמחרת שוב פעם הוא ספר את התרנגולות ולתדהמתו הוא רואה ששוב חסירים חמש תרנגולות וכך במשך כמה ימים רצופים.

אסור לבייש יהודי גם בעד כל הון שבעולם

ומשה החליט לעשות לזה סוף לפני שלא ישארו לו תרנגולות, ולכן בלילה התחבא משה באחת מפינות הלול החשוכות כדי לתפוס את הגנב על חם, והנה בשעה שתיים לפנות בוקר, משה שומע רעשים והנה הדלת נפתחת והוא מנסה להציץ ולראות מי זה, והוא רואה את שכינו שמתפלל איתו באותו בית הכנסת יום יום, הוא לא העיז לקום ולצעוק עליו ונשאר יושב בפינתו החשוכה עד שהשכן יצא כשחמש עופות בידו. אבל בבוקר נאספו בני ביתו ושאלו אותו נו, האם תפסת את הגנב, והוא אומר כן תפסתי אותו, זה השכן שלנו, כולם היו בהלם, מצד אחד הוא הרי צריך לעשות לזה סוף, ואולי היום בבית הכנסת בין מנחה לערבית אני יצעק עליו ליד כולם גם בתור נקמה על כל מה שהוא עשה לנו אבל מצד שני הרי השכן מצב פרנסתו גרוע והוא צריך לפרנס את משפחתו.

ומי שחרץ את הדין זו היתה האשה עקרת הבית שאמרה לבעלה, אסור לבייש יהודי מה שהיה היה, את הלול תרנגולות תמכור כמה שיותר מהר ואנו עוברים דירה ויוצאים מאיזור אירופה וכל בני הבית הסכימו לאשה עקרת הבית הנבונה. ובתוך זמן קצר הבית והלול נמכרו והפליגו אל מעבר לים לכיוון אמריקה ולא עברו ימים מועטים והשואה הארורה החלה וכל אותה עיירה שבקו חיים לכל חי, אבל אותה משפחה שהיו מוכנים למכור הכל ולילך אל הלא נודע רק בשביל לא לפגוע במשפחה אחרת זכו וניצלו ממות. כי זו דרך התורה הקדושה.

חיי משפחה יהודיים לא יכולים להתקיים ללא מקווה

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

כמו שהזכרנו שהברכה הגדולה ביותר היא למי שהולך בדרך התורה הקדושה אלא שלא תמיד היה קל ללכת בדרך התורה והגויים היו גוזרים עלינו גזירות, להשכיחנו מתורתך ולהעבירנו מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתם, ומעשה שהיה ברבי משה פיינשטיין זצ"ל בהיותו ברוסיה שהמשטר היה מאוד נוקשה ואוי ואבוי למי שיתפס עוסק בעניני דת, והחתן של הרב פיינשטיין כבר נתפס, אלא שהרב פיינשטיין לא נח ולא שקט כיון שכל המקוואות נסגרו, וחיי משפחה יהודיים לא יכולים להתקיים ללא מקוה, והרב הולך ברחובות רוסיה כשבליבו תחינה ותפילה ממעמקי הלב לבורא עולם שימציא לו פתרון כראוי למען התורה הקדושה ולמען ישראל הקדושים שאפילו בהיותנו תחת כור הברזל במצרים, היינו זהירים במצוה הגדולה הזו של הטהרה.

ובעוד הרב הולך, הוא רואה לפתע שלט גדול שמופיע בו שבאיזור הזה תבנה בריכה גדולה מאוד לתושבי האיזור והסביבה, ועל השלט מופיע שמו של הקבלן הגוי, והרב השיג את אותו קבלן וקבע איתו פגישה חשאית לפנות בוקר והרב שלשל לידו סכום כסף גדול מאוד, וביקש ממנו לעשות בצד הבריכה בור למי גשמים כשהרב משרטט לו את המיקום והגובה המדוייקים. הגוי פחד מאוד מצד אחד אבל הרב הוסיף לו עוד כסף והמצב נרגע, והכל בא על מקומו בשלום והבריכה נבנתה וכמובן גם הבור למי גשמים שהפך את כל הבריכה בעצם למקוה והשמועה פשטה בכל רוסיה לכל נשות היהודים, והן היו באות ברכבת של שתים עשרה שעות מרחק, והגויים נתנו פרס גדול מאוד ומדליות לקבלן של הבריכה שמכל רחבי רוסיה מגיעים אליה.

אני עומדת כאן ומבטיחה לך לא יענישו אותך על כך

ומה עשו אותן נשים יהודיות שלא נודע להן מבריכת המקוה? הבה ונראה מעשה מצמרר שהתרחש אך לפני שנים מועטות בירושלים עיר הקודש, זוג עולים מבוגרים שעלו מרוסיה בגפם ללא בנים ובנות, ואחר זמן הבעל שקראו לו הרשל נפטר לבית עולמו, והאשה הלכה לחברה קדישא וביקשה לקבור אותו כדת וכדין, החברה קדישא לקחו את הפרטים ובדקו וראו שהם יהודים והחלו בכל התהליכים ועשו לו טהרה והובילו אותו אל בור הקבורה אך לפני שהניחו אותו בבור, אמרה להם האשה מדוע אתם לא מספידים אותו, האם הוא לא ראוי להספד? אנו לא מכירים אותו ולא יודעים עליו שום דבר ואסור להגיד על נפטר דבר שלא נכון כי גם המספיד וגם הנפטר וגם השומעים נענשים, ואנו לא יכולים להספידו!

אמרה האשה, טוב, אני מכירה אותו ואני הייתי רוצה להגיד עליו דבר אחד, פיה פתחה בחכמה ותורת טהרה על לשונה, ואמרה כך, הרשל, הרשל, לפני שיצאה נשמתך ראיתי שאתה רועד בכל הגוף ושאלתי אותך על מה אתה רועד הרשל, ואמרת לי שאתה מפחד מיום הדין, ובעיקר על זה שלא זכינו לקיים את המצוה הראשונה פרו ורבו בתורה ולא זכינו לילדים, ונשמתך עלתה בסערה השמימה, ואני עומדת כאן, אמרה האשה ומבטיחה לך שלא יענישו אותך על כך, כיוון שהתחתנו ברוסיה היינו בגיל עשרים ועד גיל שישים היינו ברוסיה ולא יכלנו להביא ילדים לעולם כי לא היה שום מקוה באיזור ורק לאחר ארבעים שנה עברנו לאמריקה ושם היה מקוה אך הייתי כבר מבוגרת, ואתה לא אשם תנוח בשלום על משכבך.

דברי ההספד הקצרים עשו רושם כביר על החברה קדישא ומעיניהם זלגו דמעות וכל אחד רצה לזכות לקבור אותו שהרי מדובר באדם הדומה למלאך שנמצא ארבעים שנה עם אשתו ולא עם חברה שלו ולא מתקרב אליה לא יום ולא יומיים לא חודש ולא חודשיים לא שנה ולא שנתיים! ארבעים שנה, למרות שהוא ידע שאם הוא ינהג כך לא יהיו לו ילדים אבל הוא העדיף להשאר ערירי בלי ילדים מאשר להביא ילדים לעולם בלי מקוה.

שש כפול ארבע מאות ושמונה

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

כשפותחים ספר תורה כל הקהל אומרים וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, והשאלה נשאלת מדוע מתחילים במילה וזאת, שהרי האות ו באה רק בתוספת כגון זה וזה? אלא שאנו רוצים לחבר את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה האות ו רומזת לששה סדרי משנה והמילה זאת רומזת לתורה הקדושה, שבכתב.

וכן האות ו זה כנגד הספירה השישית הרומזת ליסוד שזו בעצם קדושת היהודי, וכאן באה התורה לרמוז שזה לא מספיק רק ללמוד תורה אלא צריך לשמור על חיי קדושה וצניעות, וכן כידוע קיבלנו את התורה כידוע בשנת 2448 לבריאת העולם, ואם ניקח את האות ו שמספרה 6 ונכפיל אותה במילה זאת שזה גימטריא 408, יצא לנו 2448 לרמוז כשפותחים את התורה את התאריך שקיבלנו את התורה.

שני ספינות עם שני קברניטין

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

אומר המדרש מנין למי שמברך לא יתחיל אלא ממקום שפסק חבירו. כיצד, אברהם בירך את יצחק שכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ומה נתן לו? רבי יהודה אומר בכורה נתן לו, ורבי נחמיה אמר ברכה נתן לו, עמד יצחק לברך את יעקב והתחיל ממקום שפסק אביו ואמר ויתן לך האלוקים, ובמה חתם יצחק בקריאה שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, עמד יעקב לברך את השבטים, אמר איני פותח אלא ממקום שפסק אבא, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו, ובמה חתם? בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת, מנין שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה.

ועוד מובא במדרש וזאת הברכה זה שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, מדבר במשה, שאמר אדם הראשון למשה אני גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה כבוד שניתן לך ניטל ממך שנאמר ואדם ביקר בל ילין, שהכבוד והיקר שלו הוא לא הספיק ללון איתו כי זה נלקח ממנו, אבל אני אמר לו משה זיו הפנים שנתן לי הקדוש ברוך הוא עמי הוא, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן אור פניו.

אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים

אמר נח למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני הצלתי את עצמי ואת דורי, כשנתחייבו כליה בעגל, שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, למה הדבר דומה לשני ספינות שהיו בים והיו בתוכם שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו וכל הנוסעים טבעו בלב הים, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי מגיע שיפארו אותו? בודאי למי שהציל את עצמו ואת ספינתו, כך נח הציל רק את עצמו ואילו משה הציל את עצמו ואת דורו.

אמר אברהם אבינו למשה רבינו אני גדול ממך, שהייתי מפרנס עוברים ושבים אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה היית מפרנס בני אדם ערלים, ואני הייתי מפרנס בני אדם מהולים ולא עוד אלא אתה היית מפרנס אותם ביישוב, ואני הייתי מפרנס אותם במדבר. אמר יצחק אבינו למשה רבינו אני גדול ממך שפשטתי צווארי על גבי המזבח וראיתי את פני השכינה, אמר לו משה אתה ראית את פני השכינה וכהו עיניך שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, מה פירוש מראות? מראות השכינה, אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני שנאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחו.

וכן יעקב אבינו אמר למשה רבינו, אני גדול ממך שנפגשתי עם המלאך וניצחתי אותו, אמר לו משה אתה נפגשת עם המלאך בחצרך כלומר בעולם הזה שזה מקומך והמלאך היה כאן בבחינת אורח, אבל אני עליתי אצלם לדיורין שלהם בשמיים ואני הייתי האורח והם מתייראין ממני שנאמר מלכי צבאות ידודון ידודון, לפיכך אמר שלמה המלך רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה (לא שהאבות דיברו עם משה ולא משה השיב רק הפסוק של רבות בנות מדבר בעצם כאילו הם מדברים).

אני משתק את כולם ומקלס את ה' יתברך

(שם)
וזאת הברכה וכו'.

אמר רבי שמואל בר נחמן כיוון שבא משה לברך את ישראל באו התורה והקדוש ברוך הוא לברך את ישראל. וזאת הברכה זו התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אשר ברך משה זה משה, איש האלוקים זה הקדוש ברוך הוא שנאמר ה' איש מלחמה, לקיים את הפסוק והחוט המשולש לא במהרה ינתק. פירוש נוסף מהו איש האלוקים אמר רבי אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלוקים. ומה פירוש לפני מותו? אומרים חכמים שנטל משה רבינו את מלאך המוות והשליכו לפניו והיה מברך את השבטים כל אחד ואחד לפי ברכתו. (לפני מותו פירושו לפני מי שרוצה להמיתו).

אמר רבי מאיר, הלך מלאך המוות אצל משה רבינו ואמר לו הקדוש ברוך הוא שלחני אצלך, שאתה מסתלק ביום הזה, אמר לו משה לך מכאן שאני מבקש לקלס (לשבח) לקדוש ברוך הוא שנאמר לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, אמר לו משה מה אתה מתגאה יש לו מי שיקלסוהו, השמים והארץ מקלסין אותו בכל שעה שנאמר השמים מספרים כבוד אל, אמר לו משה ואני משתק את כולם ומקלס אותו, שנאמר האזינו השמים ואדברה, בא אצלו פעם שניה מה עשה משה, הזכיר עליו שם המפורש וברח, כיון שבא אצלו פעם שלישית, אמר הואיל ומן השם הוא אמר, צריך אני להצדיק עלי את הדין, מנין שנאמר הצור תמים פעלו.

שאל משה את נפשו, האם ביקש מלאך המוות לשלוט עליך? אמרה לו, לא יעשה הקדוש ברוך הוא כן, כי חלצת נפשי ממות, שמא תבכי? אמרה לו את עיני מן דמעה, אמר לה שמא ביקשו לדחות אותך לגיהנום, אמרה לו את רגלי מדחי, אמר לה ולהיכן את עתידה להלוך? אמרה לו אתהלך לפני ה' בארצות החיים, כיון ששמע משה כך נתן לה רשות, אמר לה שובי נפשי למנוחייכי, כיון שנסתלק, אנשי הארץ היו משבחים ואומרים תורה צוה לנו משה, והעליונים משבחים אותו ואומרים צדקת ה' עשה, והקדוש ברוך הוא משבח אותו ואומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.

להתפלל על מי שפגע וציער אותך זו מעלה עצומה

(שם)
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו.

אפילו שהפרשה לפני מסיימת שה' אומר למשה כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, משה רבינו לא רק שלא כועס עליהם שבגללם הוא לא נכנס והם כן נכנסים אלא גם מוכן לברך אותם, ואפילו לפני מותו שהוא בטוח שהוא לא נכנס.

ודוגמא מצינו אצל אברהם אבינו שהתפלל על אבימלך ואשתו ואמהותיו וילדו, ומיד כתוב שגם אברהם זכה לבן שזה יצחק אבינו ללמדנו שכל המתפלל על חבירו נענה תחילה, ולכאורה הרי אברהם אבינו ודאי שהתפלל על המון בני אדם לפני אבימלך ומדוע דוקא כאן הוא זכה לבן? אלא להתפלל על מי שפגע בך והציק לך ולקח לך את האשה שלך ולבקש עליו רחמים שיהיו לו חיים טובים זו גדלות נפש אדירה ולכן דוקא שם זכה אברהם אבינו לבן כיצחק אבינו.

וכן כל אדם חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב וגם כשהציקו לנו ופגעו בנו, הגדולה של האדם זה לא לפגוע בו בחזרה, את זה כל שוטה יכול לעשות אלא צריךלבקש עליו רחמים שיהיה לו חיים טובים יותר, וכן האדם עם בוראו שלא רק כשטוב לאדם יודה לה' אלא גם כאשר נראה שיש בעיות, ומשמים "מקשים" עליו את החיים גם צריך לשבח את ה' ולהבין שחטאתינו מנעו הטוב ממנו, ועל זה מתוודים ביום הכיפורים, על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב, כלומר שהיינו תמהים ולא מבינים איך ה' יתברך עשה איתנו כך ודיברנו כלפי מעלה ולכן צריך לעשות על זה תשובה. ואם אתה בדרגא של צדיק וטענותיך לא על עצמך אלא על כלל ישראל זה ענין אחר.

אם אנו לא עובדים כראוי מה האשה והילדים אשמים בכך??

ומעשה שהיה כך היה הסבא קדישא משפולי שהוא היה ממונה לפרנס את העניים והנדכאים והאלמנות והיתומים והיה דואג להם במסירות נפש גדולה מאוד, והנה היתה שנת רעב בכל איזור רוסיה והסביבה ומחסני המזון אזלו ונגמרו והחלו לבוא לסבא קדישא כל העניים בתחנונים וכן האלמנות עם בניהם היתומים, אך הרב לא ידע מה לעשות, ובינתיים גם שלחו לרב מכל קצוות רוסיה שיתפלל לה' כי הוא היה מפורסם כצדיק גדול מאוד, והרב קרא לעשרה רבנים צדיקים שיבואו אליו בדחיפות.

והרב אמר לכולם לשבת סביב השולחן כי הוא רוצה לתבוע לדין תורה כביכול את הקדוש ברוך הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא מקיים בעצמו את התורה וכתוב בתורה כי תקנה עבד עברי ויצאה אשתו עמו, שהאדון צריך לדאוג למזונות גם של העבד וגם של אשתו ובניו, והרי ה' יתברך הכריז ואמר כי לי בני ישראל עבדים ואם כן ה' יתברך צריך לדאוג למזונותיו, ואם תבוא מידת הדין ותקטרג עלינו שאנו לא עובדים כראוי, אזי מה האשה והילדים אשמים בכך, וגם החיסרון שלנו זה מצד האדון ברוך הוא שנתן לנו יצר הרע קשה כברזל וכל היום משתוקק להחטיאנו, ואני מוכן לישבע בנקיטת חפץ שאם הקדוש ברוך הוא יסיר מעלינו את היצר הרע, מיד כל יהודי בעולם יעבוד את בורא העולם בכל נפשו ומאודו, ואם הנתבע שזה ה' יתברך רוצה לישבע ולהיפטר מה טוב, ואם הוא לא נשבע מכל סיבה שהיא אני מבקש שיתחייב לשלם לנו את המזונות שמגיעים לנו.

וכאן פנה הסבא קדישא לדיינים ואמר להם אתם תפסקו את הדין, וכל הדיינים פה אחד אמרו הסבא קדישא צודק והדין עמו, והרב שמח והוציא ליקר ועשה לחיים וכל אחד הלך לדרכו, ואחר חמשה ימים לפתע הגיעו ספינות מלאות בחיטים מכיוון סיביר ששם יש להם בשפע מזון אך עד עכשיו לא מצאו דרך לשלוח ועכשיו מצאו דרך טובה, וליהודים היתה אורה ושמחה ואכילה ושתיה בשפע ומכרו את הכל בזול מאוד. (אהבת חיים).

אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש

(שם)
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים וכו'.

נח החל את חייו בתוארים מופלגים, נח איש צדיק תמים, אך כיוון שלא התפלל על דורו כראוי ולא הוכיחם כראוי סיים את חייו בתואר ויחל נוח איש האדמה, ואילו משה רבינו החל את חייו בתואר איש מצרי הצילנו מיד הרועים, אך כיוון שהוכיח והתפלל על בני ישראל כראוי סיים את חייו בתואר נורא איש האלוקים, ומדוע נח לא הוכיח ומשה רבינו כן הוכיח? כי נח כשראה את דור המבול כל כך מושחתים אמר בליבו שהם מושחתים גם בפנימיות שלהם ואין טעם להוכיחם כמו שאין טעם לקלף פרי רקוב כשאתה יודע שהוא רקוב מבפנים.

אבל משה רבינו גם כשראה את בני ישראל חוטאים בעגל ובמרגלים ועוד, משה רבינו אמר שזה רק חיצוני אצלם אבל בפנים הם טהורים וזכים וכמו שאמר שלמה המלך אל תראוני שאני שחרחורת (כלומר שחורה מעבירות) ששזפתני השמש זה רק שיזוף חיצוני שנתבלבלה עלי דעתי לרגע, ואני ישנה ולבי ער שאפילו שהיהודי לפעמים נראה ישן בעבודת ה' אם רק תדליק לו את הניצוץ בלב אתה תראה איך יוצאת ממנו להבה אדירה ושורפת את כל הטומאה, ולכן בתיבה של נח הזפת היה גם בפנים וגם בחוץ כמו שהוא חשב על האחרים כך היה עמו, ואילו בתיבה של משה רבינו הזפת היה רק מבחוץ כי כך הוא חשב על היהודי החוטא שזה רק חיצוני ולפי המקובלים, משה רבינו הוא בעצם הגלגול של נח והוא תיקן את הכל.

וכמובן שאנו צריכים ללמוד מזה מוסר גם כשאנו רואים יהודי חוטא נשתדל מאוד לדון אותו לכף זכות ולא לקטרג עליו חלילה כי יש מספיק מקטרגים בשמים ואנו נשתדל לדבוק במדותיו העצומות של משה רבינו.

היכן תמצא עם קדוש כזה

וידוע המעשה עם רבי לוי יצחק מברדיטשוב סניגורן של ישראל, שביום תשעה באב הוא עבר ליד מסעדה וראה יהודי אוכל, ניגש אליו הרב ושאל אותו האם כבודו יהודי? בודאי שאני יהודי ענה האיש, האם אתה יודע שהיום תשעה באב? אני יודע שהיום תשעה באב? האם אתה יודע שבתשעה באב צריך לצום ואסור לאכול? בודאי שאני יודע, אולי אתה חולה ופטור מהצום שאל הרב? אני בריא כבוד הרב אבל קשה לי להתגבר על תאוות האכילה, הלך הרב הצידה ופרש את כפיו כלפי השמיים, ואמר רבונו של עולם היכן תמצא עם קדוש כזה למרות שהוא אוכל ביום תשעה באב אך אינו משקר.

הרמ"א גנז את כל מה שחיבר כששמע שמר"ן חיבר שולחן ערוך

(פל"ג פ"א)
וזאת הברכה וכו' לפני מותו.

לא לחינם הפסוק שמשה רבינו עמד לפני מותו יוצא בפרק ל"ג לרמוז לנו שרבי שמעון בר יוחאי שהילולא שלו כידוע זה בל"ג בעומר הוא ניצוץ של משה רבינו וכפי שנאמר בתהלים (סח, ט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. והמילה שבי זה ראשי תיבות שמעון בר יוחאי, וכן מי שיבדוק בלוח שנה יראה דבר פלא, באותו יום בשבוע שנופל התאריך ז' אדר באותו יום בשבוע נופל ל"ג בעומר, ואם זה בשנה מעוברת אזי זה יוצא באדר ב', וזה אות מופלא.

ועוד בא לרמוז על משה אחר שזה רבי משה איסרליש הידוע בכינויו הרמ"א שהיה צדיק יסוד עולם וגם הוא חיבר שולחן ערוך כמו מר"ן רבי יוסף קארו וכשנודע לו שמר"ן כבר חיבר שולחן ערוך הלך עם השמש שלו וגנז את הכל בבית העלמין ולאחר זמן חיבר רק את מפת השולחן מה שמופיע היום בשולחן ערוך, הגה. ורבי משה איסרליש חי ל"ג שנים וחיבר ל"ג ספרים ונפטר בל"ג בעומר והספידו אותו ל"ג מספידים.

והמספיד מספר 33 סיפר כך, שידוע שבקראקוב מקום מגוריו של הרמ"א היתה אשה עגונה שבעלה ברח לה והיא הלכה לבית הדין וביקשה שיעזרו לה אך הבית דין לא יכל לעזור לה, והנה ביום בהיר הרמ"א התיר לה להתחתן בלי סיבה שנראית לעין לכאורה, והמספיד פתח את פיו ואמר תדעו לכם שהרמ"א לא סתם התיר אותה, אלא הכל על פי ההלכה, מי שזוכר המשיך המספיד ואמר את המגיפה הנוראה שהיתה כאן בקראקוב ומתו כחמישים אלף איש והרמ"א ניסה לחקור ולברר על מה ולמה יש את המגיפה הקשה שהרי בטוח זה נעשה משמים וזה בגלל עונות. ואם כן מה העוון?? אך כמה שהרב חיפש לא מצא.

רציתי שתבוא אליי בחלום ותגלה לי מה הסיבה למגיפה

והנה ביום אחד אמר הרב מי שיפטר היום לא לקבור אותו אלא להניחו בחצר ליד הבית כנסת, ואכן כך עשו החברה קדישא, והרב עובר והסתכל על כל מת ומת, ואמר לקבור את כולם חוץ מאחד שהיה מלמד תינוקות של בית רבן בתלמוד תורה שהרב לקח אותו וגרר אותו סביבות העיר בבזיון, ואחר כך עשה לו הלויה נכבדת והספידו וקברו אותו בכבוד גדול, והנפטר בא בלילה בחלום לרמ"א ואמר לו מדוע כבוד הרב עשה לי כזה בזיון האם חטאתי נגדו ושאלתי בבית דין של מעלה אם הגיע לי הבזיון הזה ואמרו לי שלא הגיע לי!

אמר לו הרמ"א אני כשהסתכלתי עליך ראיתי שיש לך את מידת הענוה ואתה לא תקפיד עלי ורציתי שאתה תבוא לי בחלום ותגלה לי מה הסיבה למגיפה הרעה הזו כי אתה כבר נמצא בעולם האמת ואתה יודע, אמר לו המלמד תצא אל מחוץ לעיר ובמקום פלוני תראה מערה, ושם תראה את הסיבה למגיפה הנוראה, והרב לקח אותי איתו אמר המספיד ויצאנו אל מחוץ לעיר וראינו את המערה ושם היה את העשיר שברח לאשתו העגונה וחוטא עם אשת איש, באותו רגע הרמ"א נתן בהם עיניו והפך אותם לגל של עצמות, ולכן הוא אמר לאשתו שהיא יכולה להתחתן ואני העד בדבר, והוא לא הרשה לי לספר זאת אלא רק לאחר פטירתו.

היהודים מיד אמרו נעשה ונשמע

(פל"ג פ"ב)
ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו.

שעיר זה עשיו ופארן זה ישמעאל, והלך אליהם ה' יתברך ושאל אותם אם הם רוצים את התורה, והם שאלו מה כתוב בה? לעשיו ה' אמר לא תרצח אמרו לו, זרעו של עשיו והרי יצחק בירך את עשיו ועל חרבך תחיה כל האומנות שלנו זה לרצוח אם זה מסעי צלב אם זה פוגרומים והשואה הנוראה, ואיך נוכל לעמוד בזה אנו לא רוצים, הלך ה' יתברך לישמעאל ואמר לבני ישמעאל אם הם רוצים את התורה, מה כתוב בה, שאלו? לא תגנוב, איך אנו יכולים לא לגנוב והרי על ישמעאל נאמר ידו בכל ויד כל בו!

מיד הלך ה' יתברך לעמו המובחר שזה בני ישראל ואמר להם אם הם רוצים את התורה ואמרנו נעשה ונשמע, וזה נרמז בפסוק שלגויים ה' הראה את הצד השמאלי של עשרת הדיברות, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכו' ולכן הגויים כותבים משמאל לימין ואילו לנו היהודים ה' יתברך הראה בתחילה רק את הצד הימני אנכי ה' אלוקיך זכור את היום השבת ולכן כתוב בפסוק מימינו אש דת למו, שלנו הוא הראה את צד ימין, ולכן אנו כותבים מימין לשמאל, ומה שאגב למדנו מתי האדם לא זוכה לתורה? כשהוא לא מקבל את עול התורה בתמימות אלא מנסה להתווכח כמו הגויים, אבל היהודים מיד אומרים נעשה ונשמע.

ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל

וזה לא אומר שלא להקשות קושיות, אדרבה תקשה ותשאל אבל זה רק וכאשר אתה מאמין בלב שלם שהתורה והגמרא והשולחן ערוך הם אמת לאמיתה ואתה שואל בידיעה שהטעות היא ממך ואתה לא מבין את הסוגיא, ולא במחשבת פיגול שאולי חלילה הגמרא טועה, זה רק הגויים הערלים שליבם אטום מקדושה ותורה יכולים לשאול, אבל היהודי שואל בשביל להבין את מה שהוא לא מבין כדי שהסוגיא תהיה נהירה ובהירה, וזה מה שרמוז בפסוק (קהלת י, ב) לב חכם לימינו לב כסיל לשמאלו, שהחכם האמיתי שיודע שאין אמת כמו התורה והוא מתקשה בסוגיא הוא נוהג כיהודי ואומר נעשה ונשמע ויודע שהקושי אצלו, אבל הכסיל שנראה לו שהוא יודע הכל ואם הוא מצא "קושיא" נראה לו שהטעות בגמרא חלילה וזה לשמאלו כמו הגויים חלילה.

וכן מה שאמרו חז"ל למיימינים בה סמא דחיי ומשמאילים בה סמא דמותא, ופירש רש"י למיימינים בה אלו שעוסקים בתורה בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם העושה מלאכתו ביד ימין התורה נעשית לו סם החיים, מה שאין כן אלה שמשמאילים בה ולומדים העצלות כאדם העושה מלאכתו ביד שמאל, התורה נעשית לו כסם המוות: כאן הגמרא גילתה לנו מדוע הצדיק חושב שהטעות אצלו, כיון שהוא לומד בהתמדה ובעיון ואינו מתעצל, אבל הכסיל שאין לו רצון להתאמץ ולהתייגע בתורה אזי הוא אומר שהטעות חלילה בגמרא וכל זה שהוא יהיה פטור מלהתאמץ בלימוד התורה, ולכן כל המצוות צריך לעשותם ביד ימין וללבוש ולנעול ימין קודם, וכשמורידים אזי שמאל קודם וכל זה כדי לחזק את הימין ולהכניע את השמאל.

רואים שאתה אף פעם לא היית בשוק

(פל"ג פ"ד)
תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

תורה זה גימטריא 611 וזה המצוות שמשה רבינו שליחו של בורא העולם מסר לנו ואילו 2 מצוות אנכי ה' אלוקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים נצטווינו מפי ה' יתברך בעצמו והנשמה פרחה ואזי ביקשנו ממשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר אלינו אלוקים פן נמות. וכן המילה יראת זה גימטריא תורה שרק על ידי לימוד התורה זוכה האדם ליראת שמים.

ומשל למה הדבר דומה, לנוכל שהיה קונה פירות וירקות לשלושה מהשוק עשירים אלא שהיה מרמה אותם ומוסיף הרבה במחיר וכיוון שהם עשירים מכובדים שמעולם לא דרכה רגלם בשוק, לא ידעו כלל את המחירים והאמינו לו בעינים עצומות, ויום אחד שלושת העשירים נפגשו ודיברו ביניהם על הא ועל דא ולבסוף החליטו לבוא פעם אחת לשוק ולראות איך השוק נראה. כשנודע הדבר לנוכל הוא ידע שזה יהרוס לו את כל הפרנסה וצריך לחשוב על פתרון מהיר.

הלך מיד לעשיר הראשון ואמר לו רואים שאתה אף פעם לא היית בשוק! איך אתה יודע שאל העשיר? כי אם היית פעם אחת בשוק לא היית מבקש לחזור לשם לעולם, יש שם צעקות כל הזמן והריצפה מלוכלכת בשאריות של פירות וירקות ואתה עלול ללכלך את חליפתך המהודרת, כששמע זאת העשיר אמר לו אתה צודק אני לא הולך לשוק זה לא מתאים לי, ומשם הלך הנוכל לעשיר השני אך כמה שניסה לדבר איתו שלא כדאי לו לבוא לשוק. העשיר הסתקרן יותר ויותר ואמר לו אני מגיע היום בצהריים, ובלית ברירה הנוכל צעד איתו לכיוון השוק ולפני שהגיעו לשוק הוא החל לספר לו סיפור מתח על סוחרים גדולים וכך הסיח את דעתו וגם כשעברו בשוק ונשמעו הצעקות של הסוחרים ואמרו את המחירים הנמוכים, העשיר היה עסוק בסיפור. וכך הנוכל רימה גם את העשיר השני.

אבל העשיר השלישי היה קשה מכולם, והוא לא הצליח לשכנעו לא לבוא לשוק וגם כאשר הוא ניסה לספר לו איזה סיפור מותח כדי להסיח את דעתו העשיר השתיק אותו מיד ואמר לו אני עכשיו רוצה לשמוע מה הולך פה ואז הוא שמע את המחיר האמיתי של הפירות והירקות, אבל הנוכל אמר לו כשהם יצאו מה שהסוחרים הכריזו זה הפירות והירקות הגרועים אני קונה לך מהמשובחים והטובים ולכן המחיר שלהם יותר יקר, את השקר הזה תספר לאחרים אמר העשיר אני כבר יודע בדיוק, מי אתה, תסתלק לי מהעיניים והנוכל הלך בפחי נפש.

איך תלך והרי צפוף שם ואין מזון

והנמשל הוא שהיצר הרע מכשיל את האדם בעבירות למיניהם והאדם מתדרדר ולא נותן אל ליבו, והנה הוא מתעורר ממירוץ החיים ואומר לעצמו אולי אלך לאיזה שיעור תורה שהרי ימי שנותינו בהם שבעים שנה ובבית דין של מעלה ישאלו אותי אם קבעת עיתים לתורה מה אענה להם??? שקבעתי עיתים לטלויזיה, לעיתונים, לחדשות, לאינטרנט, לעבודה. לכן אני חייב לילך לקבוע שיעור תורה, ואז מופיע הנוכל הגדול, שזה יצר הרע, ואומר לו איך תלך והרי זה צפוף, והמזגן לא עובד שם וזה לא מקום בשבילך כלל, והוא שומע לו המסכן הזה, אבל אדם אחר לא מתייחס לטענה הזו של היצר הרע ואכן הולך לשיעור תורה אלא שבזמן השיעור היצר הרע מסית אותו למחשבות אחרות או שמרדים אותו או שגורם לו שיהיה לחוץ בזמן ואז מגיע רבי חנניה בן עקשיא ונגמר השיעור.

אבל האדם השלישי מגיע לשיעור וכשהיצר הרע מנסה לבלבל אותו במחשבות למיניהם הוא עונה לו, עכשיו אני בשיעור תורה ואני שומע דברי אלוקים חיים אני רוצה להתרכז ולשמוע מה הרב אומר! ופתאום הוא שומע כמה דברים שהוא לא ידע שהם אסורים והוא עובר עליהם והוא שומע דברי מוסר והתעוררות והוא מבין באיזה מצב שפל וגרוע הוא נמצא ורוצה להתעורר בתשובה, ושוב מופיע היצר הרע ואומר לו, זה לא בשבילך זה לחסידים ופרושים וזה לא חובה מהדין, אבל מי שיש לו מוח בקדקדו אומר ליצר הרע זה לכל יהודי ואני יהודי, שהרי נאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב כל מי שיצא מיעקב אבינו הוא בגדר יהודי ואני גם מצווה.

ואהבת לרעך כמוך!

(פל"ג פ"ה)
ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

בא ללמדינו כשיהיה אחדות נזכה לראות את מלך המשיח ומי הם שצריכים להתאחד? אומרת התורה אלו ראשי העם, ויש להבין שראשי העם אלו לומדי התורה שהרי ראש בני ישראל זה ראשי תיבות רבי, ומחלוקות תמיד היו אלא שצריך שהמחלוקת לא תגרור לשנאה ממשית חלילה אלא כמו בית הלל ובית שמאי שאפילו שהיו ביניהם מחלוקות בענייני כריתות וממזרות בכל זאת אומרת הגמרא (יבמות יג:) היו מתחתנים אחד עם השני ואוהבים מאוד אחד את השני ואם ראשי העם מתחברים אחד לשני ומסלקים שנאה מביניהם אזי הם גורמים למה שהתורה אומרת יחד שבטי ישראל, בזכותם כל ישראל מתחברים ונעשים יחד.

אין אשכנזים אין ספרדים אין ליטאים אין חסידים כולנו כאיש אחד בלב אחד, כולנו היינו במצרים ויצאנו משם, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב ואדם שמעורר שנאה כלפי עדה מסויימת בבני ישראל חטאו גדול מאוד, וכל בוקר היהודי אומר בפה מלא הריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, והאמת היא שבאמת יהודי אוהב כל אחד מישראל, אלא שהיצר הרע מנסה לערער את האהבה, וזה ניכר יותר בשעת צרה או מלחמה חלילה, והגדולה שלנו לעורר אהבה תמיד גם בשעת צרה חלילה וגם בשעה טובה.

ואיך שתדבר ותחשוב בלב על חבירך כך בדיוק הוא ירגיש כלפיך, ומעשה שאבא ובן שטיילו בין ההרים ולפתע הבן קיבל מכה ברגל וצעק איי כואב לי, והוא שומע קול אומר אחריו איי כואב לי! הבן הופתע מאוד ושאל מי אתה? אך הוא שמע קול עונה ואומר לו מי אתה? הבן אמר לו פחדן תגיד לי מי אתה? ושוב הוא שומע פחדן תגיד לי מי אתה? מסתכל הבן על אביו ואומר לו מה זה אבא? אמר לו אביו בוא תקשיב ואמר בקול אני מעריץ אותך והוא שומע שוב אני מעריץ אותך, אמר האב אתה נהדר והוא שומע אתה נהדר, ואז פנה האב לבנו ואמר לו זה החיים, איך שתדבר לאחרים זה מה שתקבל, תדבר לא טוב זה מה שתשמע, תדבר טוב תשמע טוב.

אני רוצה לראותו מנענע את הידיים שזה סימן שהוא מבין

(פל"ג פ"ו)
יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר.

כשבירך יעקב אבינו את ראובן אמר לו פחז כמים אל תוֹתָר, היית צריך להיות יותר מאחיך בשלושה דברים, בכורה כהונה ומלכות, והפסדת הכל בגלל שהחלפת יצועי אביך וגם העולם הבא שלך בספק תחכה עד שמשה רבינו יבוא וגם הוא צריך לברך את השבטים והוא יפסוק אם יש לך עולם הבא. ומגיע משה רבינו ואומר יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא כי סוף סוף הוא עשה תשובה, וכל ימיו מאחרי שהחליף יצועי אביו היה בשק ותענית.

ומיד משה רבינו עובר ליהודה ואומר וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה, כי ראובן בתחילה התבייש לעשות תשובה בקול רם אלא הוא עשה תשובה בשקט והתבייש, אבל כשהוא ראה איך יהודה אמר בקול רם לגבי מה שהיה עם תמר כלתו צדקה ממני, ולמרות שהכל היה כדת וכדין והוא קידש אותה בעדים והוא לא הכיר אותה שהיא כלתו, אלא שהדיינים בבית דין לא ידעו ואביו יעקב היה שם וזו בושה נוראה בשבילו, הוא העדיף להתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא, וכשראה זאת ראובן הוא גם החל לעשות תשובה בקול רם, ויהודה בגלל שאמר לאביו שאם הוא לא יחזיר את בנימין אזי וחטאתי לך כל הימים שזה חלילה אין לו חלק לעולם הבא. ועל זה הוא לא נכנס לעולם הבא.

ובא משה רבינו ואומר רבונו של עולם הרי ראובן זכה לעולם הבא בגלל שהוא עשה תשובה בקול, וזאת ליהודה כלומר התשובה הזאת של ראובן בקול רם זה בזכות יהודה ואם כן ודאי שגם יהודה צריך לזכות לעולם הבא כי אם ראובן נכנס בזכותו קל וחומר שיהודה עצמו יכנס והביאוהו לשערי גן עדן ומיד ביקש משה רבינו ואמר ידיו רב לו כלומר אני רוצה לראותו מנענע את הידיים שזה סימן שהוא מבין את הלימוד תורה, וכך היה, ומיד הקשו ליהודה קושיות בישיבה של מעלה, והוא לא ידע מה לענות! ביקש משה רבינו ואמר ועזר מצריו תהיה והכל הסתדר. (שמעתי מפי מרן הרב עובדיה שיחיה) ומכל זה למדנו שצריך לעשות תשובה בקול רם ובלי להתבייש אם זה שהבגדים יהיו של בן תורה והכיפה תהיה גדולה וכמו שאת העבירות עשה בהתלהבות כך את תשובתו יעשה בהתלהבות ובחשק גדול.

הרב אמר להרוג אז הורגים

(פל"ג פ"ח)
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך וכו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע וכו'.

משה רבינו ע"ה יורד מהשמים לאחר שהיה שם ארבעים יום וארבעים לילה וחשכו עיניו. והוא רואה את חטא העגל הנורא, זועק משה רבינו ואומר מי לה' אלי כלומר מי שדבוק בה' יתברך בכל ליבו ואין לו שום אחיזה בעגל הוא יבוא אלי, ונתאספו אליו כל שבט לוי כיון שהם עסקו בתורה במצרים ולא רצו לעבוד גם כשפרעה הבטיח הרבה מאוד כסף, ומי שלומד תורה אזי בורח מהעגל ומן הדומים לו.

ואחר שכל שבט לוי הגיעו למשה רבינו אומר להם משה רבינו ציווי קשה מאוד שכל אחד מהם יקח חרב ויעברו במחנה ויהרגו את החוטאים בעגל גם אם זה אחיו מאמו, גם אם זה נכדו מבתו ולמרות שאביו ואמו בוכים וצועקים עליו שלא יהרוג אותו אסור לו לשמוע כי הרב שזה משה רבינו ציוה אחרת, וכאן בא משה רבינו ומברך את שבט לוי האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא רואה רק מה התורה הקדושה אומרת, ואת אחיו לא הכיר כי הרב אומר להרוג אזי הורגים, ואת בניו לא ידע שזה מראה על הדביקות שלהם בבורא עולם שמוכנים להקריב את היקר להם מכל למענו יתברך ולכן אומר משה רבינו שהם יזכו ויורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, כי רק מי שלא נגוע בנגיעות אישיות יכול להורות את התורה לעם ישראל אבל מי שמוותר על חלק מהמצוות בגלל נגיעות למיניהם איך יוכל להורות תורה? ועד היכן הצדיקים מוכנים להקריב בשביל התורה נראה מהמעשה הבא.

אני רוצה שאשתי תאכל איתי ארוחת בוקר

מעשה ברבי שלום שבדרון שהתחתן עם בתו של רבי חיים אוירבך אביו של הגאון הנודע רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל והבטיחו לו שבשנה הראשונה הוא יקבל כל בוקר לאכול חַלְבָה שזה בזמנם היה נחשב למאכל יקר כיון שלאנשים בקושי היה מה לאכול ואכן כל בוקר הרב היה סועד את ארוחת הבוקר עם חלבה אלא שלאחר כמה ימים הרב שבדרון אמר שהוא רוצה שאשתו גם תשב איתו לאכול אבל אמרו לו שהיא עסוקה לדאוג לאחים הקטנים שלה והיא מכינה אותם לתלמוד תורה. והרב קיבל את התירוץ והמשיך לאכול.

וכעבור ימים ספורים הרב שוב פעם אמר אני רוצה שאשתי תאכל עמי ארוחת בוקר ואני מוכן לחכות לה עד שתסיים את כל העיסוקים עם האחים שלה! וכך ישב והמתין אלא שניגש אליו אביה של הכלה ולחש באזנו ואמר לו לך הבטחנו ארוחת בוקר עם חלבה אבל לבת שלי לא הבטחנו כלום! ואז הבין רבי שלום שהוא לא הגיע לבית של עשירים כלל אלא עניים שהיו מוכנים למכור את חפצי ביתם כדי שחתנם יזכה להתחזק יותר בתורה ואפילו את הבת שלהם שאהבו מאוד, לא היה להם לתת לה חלבה.

היום היה רווחים של מאה אלף דולר

(פל"ג פי"ב)
לבנימין אמר ידי ה' ישכון לבטח עליו וכו'.

המילה ידיד פירושה יד ועוד יד כביכול הקדוש ברוך הוא אומר שבנימין הוא ידידו שזה תואר נשגב ביותר ומה הסיבה שבנימין זכה לכך? ונראה לומר כמה סיבות: א) בנימין היחידי שלא השתחווה לעשיו הרשע, כי הוא עדיין לא נולד. ב) הוא לא היה במכירת יוסף. ג) כשנמצא הגביע בידו אמרו לו האחים גנב בן גנבת, אמא שלך גנבה את התרפים ואתה גנבת את הגביע ונתנו לו מכות בין הכתפיים ועל זה אמר לו ה' יתברך ובין כתפיו שכן, כלומר שהשכינה שזה בית המקדש הראשון והשני ישכנו בחלקו בגלל המכות שהוא קיבל, וללמדנו בא שאם אנו חושדים שקיבלנו מכות ללא צדק או שאר דברים אזי צריך לזכור ה' משלם שכר טוב לצדיקים ועונש רע ומר לרשעים ואם נשתוק ונקבל באהבה אזי שכרינו רם ונישא.

ולמה הדבר דומה, לעשיר גדול שיושב לו בוילה מפוארת עם משרתים לרוב וכל בקשותיו מתמלאות מיד, ויש לו מפעל לשעונים ביפן ובית חרושת לבגדים בסין ומפעל של זהב בארצות הברית ובית מלון בארגנטינה, וכל ערב הוא מקבל דיווח מהמנכלי"ם של המקומות הללו כמה כסף הרויחו היום ואתמול וכו', והנה ערב אחד כשהוא יושב בכורסתו המפוארת הוא מקבל טלפון מהמפעל שעונים ביפן ואומרים לו שהיום היה רווח של עשרים אלף דולר, יופי אמר העשיר תמשיכו כך, ואחר כך טלפון מסין שמודיעים לו שהיום הרויחו חמישים אלף דולר, יפה מאוד, אמר העשיר תמשיכו כך, וגם הטלפון מארצות הברית הגיע ומודיעים שהיום הרווחים היו יפים מאוד מאה אלף דולר, והעשיר שמח מאוד.

לפעמים אנחנו מתנהגים כך...

עד שהוא שמע את הטלפון מהמלון בארגנטינה שהמנכ"ל נשמע קצת פחות עליז ואמר לעשיר אני ממש מצטער היום היה יום חלש במיוחד ולא הרווחנו שום דבר וגם יש הפסד קטן של חמש מאות דולר, כששמע זאת העשיר התרגז נורא ואמר אני פוקד עליך לסגור מיד את המלון איזה הפסדים אתה גורם לי! ומיד העשיר התקשר גם ליפן וסין וארצות הברית כשכולו אומר כעס ואמר להם לסגור מיד את כל המפעלים כי הוא הפסיד היום חמש מאות דולר, ואם אנו מתפלאים ולא מבינים, איזה עשיר שוטה זה? יש לדעת שלפעמים זה אנחנו, כי היהודי ברוך ה' מניח תפילין מתפלל ולומד תורה ושומר שבת ומברך ועושה הרבה מצוות ומעשים טובים, אבל קרה לו איזה שהיא נפילה ומעידה בעבודת ה' ואז הוא אומר לעצמו ידעתי שאני אפס ולא שווה כלום וכאשר אבדתי אבדתי ורוצה חלילה לעזוב הכל.

והוא דומה בדיוק לאותו עשיר שוטה שבגלל הפסד פעוט סוגר את כל המקומות האחרים גם כן אלא צריך לקבל הכל באהבה ומכל נפילה להשתמש בזה כקרש קפיצה למצוות הבאות כגון אם אתה רגיל לקום מוקדם ויום אחד או יומיים קמת מאוחר לא צריך להתייאש אלא תקבל עליך מהיום לקום קצת יותר מוקדם מהזמן שהיית רגיל, ולפעמים היצר הרע יודע שיש לך נשמה גבוהה מאוד ואם אתה תתמיד בתורה ובמצוות אתה תגיע לגדולות, ולכן הוא מנסה מראש לייאש אותך ולגרום לך נפילות שאתה בעצמך לא מבין איך זה קורה לך ואתה חלילה עלול להתייאש וזה מעשה שטן.

ומעשה שהיה בירושלים עיר הקודש באלמנה צדקנית מסורבלת ביסורים ורתוקה למיטתה שהיתה זקוקה לטיפול מיוחד. המהרי"ל דיסקין זצ"ל היה נוהג בכל ערב חג לעבור דרכה ולברך אותה בברכת החג. פעם אחת כאשר בא המהרי"ל בביתה, והנה להפתעתו האלמנה מבקשת ממנו שיברך אותה באריכות ימים, המהרי"ל תמה ואמר, לשם מה זקוקה אשה מבוגרת בעלת יסורים קשים אריכות ימים שאפילו להתפלל ולברך היא לא יכולה מחמת נקיון הגוף? האלמנה ענתה ואמרה שפעם בשבוע כאשר באה האחות ורוחצת אותה מיד לאחר מכן היא מצליחה לחטוף איזו ברכה בנקיות, אם כן כדאי לה לחיות בשביל ברכה אחת בשבוע אשר אין ערך למתן שכרה.

כל העולם ראה שהגלים עלו לגובה עצום ביותר

(פל"ג פי"ג)
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו וכו'.

אומר רש"י שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מליאה כל טוב כארצו של יוסף, וכמובן שאין אצל הקדוש ברוך הוא פרוטקציה ומה שעשית תקבל על זה שכר או חלילה עונש, ומדוע זכה יוסף לקבל יותר משאר השבטים? כיון שיוסף עמד בנסיונות אדירים שלא נתנסה בהם שום אחד מהשבטים, וככל שיש ליהודי יותר נסיונות והוא מצליח להתגבר עליהם שכרו לאין קץ וזה שאנו מבקשים בבוקר בתפילה, ואל תביאני לידי נסיון, זה משום שאנו מפחדים שנכשל וחלילה נבוא לידי בזיון, אבל כשבא לאדם כבר נסיון והוא מצליח להתגבר עליו אזי מעלתו גבוהה אך בתנאי שלא יתגאה בזה.

ואפשר לפרש עוד מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל, שידוע שהגוף נברא מעפר והנשמה חלק אלוה ממעל, והגוף של יוסף שזה נעשה מעפר שזה הארץ מבורכת יותר משל כל השבטים, כיון שהוא קידש את גופו מאוד מאוד, וכמו שמצינו לגבי משה רבינו שהגיע זמנו ובא ה' יתברך ליטול את נשמתו אזי אמרה הנשמה להקדוש ברוך הוא שהיא קשה לה להיפרד מגוף כזה קדוש וטהור, וכן כאן לגבי יוסף הצדיק גופו היה טהור ולכן משה רבינו נתעסק בו לקברו.

וגם כשהגיעו לים סוף כבר נאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינוס ואומר הזוהר הקדוש שהים ראה את ארונו של יוסף למרות שבארונו של יוסף היה רק את הגוף אף על פי כן הים נס מפני יוסף שנס מהעבירה, וכן לאחר ארבעים שנה כאשר יהושע בן נון וכל ישראל צריכים להיכנס לארץ דרך הירדן שהיה מלא על גדותיו ונעשה נס שנאמר (שם) הירדן יסוב לאחור שהגלים במקום להמשיך קדימה, הם עצרו ועלו גל על גל ובני ישראל עברו את כל הירדן, וכל העולם ראה את זה שהגלים הגיעו לגובה עצום ביותר.

המצוות של האדם זה הלבוש שלו בעולם הבא

והשאלה שנשאלת בזכות מי הנס הגדול הזה קרה? הירדן יסוב לאחור מעיד על כך, שאם ניקח את אותיות הירדן ונסב אותם לאחור כלומר האות שלפני האות ה היא ד שזה 4, והאות לפני יוד היא אות ט שזה 9, והאות לפני האות ר היא אות ק שזה 100, והאות שלפני האות ד היא אות ג שזה 3, והאות לפני האות נ היא אות מ שזה 40 אם נחבר את הכל יצא לנו בגימטריא 156 כמנין יוסף, לרמוז לנו שהכל בזכות יוסף, וזה מה שרמז בפסוק מבורכת ה' ארצו כלומר שהים נעשה לארץ כלומר ליבשה גם בים סוף וגם בירדן זה בזכות יוסף הצדיק.

ומזה למדנו מה כוחה של מצוה ומה כוחה של התגברות על תאוות ורצונות שהיצר הרע מנסה לעורר באדם, כי המצוות של האדם הם בעצם לבושו הרוחני בעולם האמת ואם יהיה לאדם מצוות והימנעות מעבירות אזי יהיה לו בגדים מיוחדים מאוד בעולם האמת ואם לא יהיו לו מספיק מצוות וגם הוא לא ממש נמנע מעבירות הוא יצטער על זה צער גדול.

הפיג'מה

ומשל לאדם בשם דוד שהיה לו אח בשם ראובן, שהיה עובד מאוד קשה לפרנסתו ומגיע בשעות הערב לביתו ומה שמעניין אותו זה רק לאכול משהוא קטן ומיד ללבוש פיג'מה וללכת לישון אלא שביום מן הימים האח דוד הגיע יום חתונתו ויום שמחת לבו וכמה ימים לפני, הוא ביקש מאחיו ראובן שיבוא לחתונה שלו שהרי הוא אחיו היחידי והוא רוצה לראותו בחתונה ולרקוד עמו, אלא שראובן ניסה להתחמק כיוון שאת השינה הוא אהב מאוד אפילו יותר מהחתונה של אחיו ואמר לאחיו שאם הוא יבוא לחתונה הוא ישן מאוחר ואחר כך יהיה לו קשה לקום בבוקר. והוא לא בטוח שהוא יוכל להגיע לחתונה.

אלא שאחיו דוד ידע שכמו שהוא אוהב לישון הוא אוהב לא פחות ואפילו יותר לשמוע מוזיקה, ולכן ביום החתונה אמר דוד ללהקה שמנגנת שילכו מתחת לביתו של אחיו ראובן ויתחילו לנגן ולאט לאט יתרחקו כשהם ממשיכים לנגן עד שיבואו לאולם החתונות, וכך עשו, וראובן כבר לבש פיג'מה והתכונן לישון שנת ישרים, אלא שהמוזיקה היפה עוררה אותו והוא הלך לחלון והוא ראה את הלהקה המנגנת והיטה את אזנו ונהנה מאוד אולם לפתע הוא רואה שהם מתחילים להתרחק עוד ועוד, ומיד הוא רץ אחריהם עד שהגיע לאולם והוא רואה את כולם רוקדים ושמחים ואת אחיו החתן והוא גם החל לרקוד, ופתאום הוא קלט באיזה בגדים מפוארים כולם לבושים ובאיזה פיג'מה הוא לבוש ונתעלף מרוב הבושה, וזה בדיוק האדם שנמשך אחר המוזיקה הרעה והשטויות של העולם הזה הוא גורם לעצמו להתלבש בבגדים בזויים כפי מעשיו הבזויים אלא שכאן זה עולם השקר וזה לא ניכר אבל בעולם האמת הדברים שם יתאמתו וזה יהיה לו בושה נוראה, ולכן חזק ונתחזק בעד עצמנו ונלביש את עצמנו בבגדים של תורה ומצוות ומעשים טובים.

יש לך מנוע או אין לך מנוע?

(פל"ג פט"ו)
ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם וכו'.

אומר רש"י גבעות עולם אלו גבעות העושות פירות לעולם ואינן פוסקות מעוצר גשמים. יש לפרש שגשמים זה מים ואין מים אלא תורה, ויוסף הצדיק לא פסק מלהיות צדיק גם בהיותו בעצירת גשמים כלומר שהוא בלי אביו ואחיו ואין ממילא שיעורי תורה ותפילות במנין אלא הוא אצל פוטיפר וצריך רק לעבוד בשביל אדוניו והוא נמצא בין מליונים של גויים סביבו הוא לא מפסיק לעשות פירות רוחניים ותמיד ממשיך ומתעלה בעבודת ה'.

והאדם ניכר בזמנים כאלו כגון בבין הזמנים בישיבות שכל זמן שהוא בישיבה ולומד תורה אזי שכרו גדול מאוד אבל המבחן האמיתי מתחיל דוקא כשיוצאים הביתה לבין הזמנים וזה דומה לרכבת שיש בה המון קרונות והיא נוסעת במהירות גדולה ונראה כאילו שבכל קרון יש מנוע אבל האמת יש מנוע רק בקרון הראשון והאחרון, ואם רוצים לדעת מי יש לו מנוע ומי לא, צריך להפרידם אחד מהשני ומי שמסוגל לנסוע לבד סימן שיש לו מנוע אבל מי שלא יכול לזוז בלי חבירו סימן שהוא בלי מנוע.

וזה אותו דבר כאן, מי שמסוגל ללמוד לבד גם כשהוא מחוץ לכותלי הישיבה גם כשהוא לא רואה את הרבנים והמשגיחים לידו, אזי יש לו מנוע בעבודת ה' והוא יזכה להתקדם מאוד בעבודת ה' אבל אם הוא פתאום לא פותח גמרא ואומר עכשיו בין הזמנים יש בל תוסיף חלילה אם אני אלמד אזי אין לו מנוע והוא עלול ליפול בעבודת ה', ולכן יוסף שהיה לומד תורה בכל מצב נקרא יוסף שכל הזמן הוא הוסיף והוסיף בעבודת ה', וגם כאשר האדם קשה לו ללמוד ישתדל להתעסק בחסד וכדומה.

פעילות גופנית עם תועלת רוחנית

ומעשה שהיה בגאון הצדיק רבינו משה כלפון הכהן זצ"ל שהיה חלוש מטבעו והיה לומד תורה בהתמדה עצומה והיה רב עצום בקהילת ג'רבא שבטוניס והנה יום אחד הרופא אמר לו שהוא חייב להתחיל לעשות פעילות גופנית כדי שלא יקרוס וזה חובה לגוף וגם לנשמה כי אם הגוף יקרוס חלילה גם לנשמה זה מסוכן! והרב ישב וחשב, ואמר לעצמו פעילות גופנית הוא חייב כי כבר נאמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אלא שצריך למצוא פתרון שזה לא יהיה סתם פעילות אלא משהוא שיהיה בזה תועלת רוחנית גם כן, ועלה רעיון במוחו, ולמחרת בבוקר כל אנשי העיר יצאו לשאוב מים מהבור מים אלא שהם ראו כבר את הרב של העיר כבר שאב לכולם מים ואמר להם שהם עושים אתו חסד כי זוהי בעצם הפעילות הגופנית שהוא מוכרח לעשות על פי התורה.

הוא לקח איתו את מעט הכסף והפליג לאוסטריה

(פל"ג פט"ז)
וממגד ארץ ומלואה וכו' ולקדקד נזיר אחיו.

אומרת הגמרא (שבת קלט.) מיום שפרש יוסף מאחיו לא שתה יין, וגם האחים שלו לא שתו יין עד לאותו יום שהם ישבו עמו אזי נאמר וישתו וישכרו עמו, כיוון שהוא ראה את כל אחיו הוא שתה יין והם מפני כבודו שהוא המלך גם כן שתו מהיין.

ומעשה שהיה לפני כמאה שנה ביהודי שהיה עובד בשיש באיזור ירושלים עיר הקודש, והנה ביום אחד באמצע עבודתו נפלה עליו פלטה של שיש כבידה מאוד על הרגל ונשברה רגלו עד שבקושי יכל ללכת וחבריו יעצו לו שיסע לאוסטריה כי יש שם בית חולים גדול ורופאים מומחים ויוכלו לטפל בו כראוי, והוא אכן שמע להם ואסף את מטלטליו המעטים ולקח אתו את מעט הכסף שהיה לו והפליג בספינה לאותו מקום אלא שכל הכסף כמעט שהיה לו זה היה המחיר של הנסיעה וכשהגיע לאוסטריה והלך לבית החולים אזי נתברר לו שהוא צריך לשלם סכום גבוה מאוד מאוד כדי שירפאו לו את רגלו השבורה.

תלך לבית החולים ותיתן להם את הפתק הזה

והוא נתייאש לגמרי והיה עומד ברחוב ולוקח חתיכות אבנים ועובד בהם כאילו זה היה השיש וכל העוברים והשבים היו לועגים לו וכשהם ניסו לדבר אתו ולשאול אותו מה הוא עושה הוא לא ענה להם והמשיך לעבוד כי גם את שפתם הוא לא הכיר, וכולם חשבו חלילה שהוא לא נורמלי, והנה ביום מן הימים עבר שם אדם שנראה מכובד מאוד על סוס הדור כשמלווים אותו כמה אנשים והוא לבוש בגלימה מפוארת מאוד והוא ירד מהסוס לראות מי זה שבאמצע הרחוב כך עושה והאנשים הסבירו לו שזה יהודי שבא מארץ ישראל והבית חולים דורשים המון כסף ואין לו ולכן הוא כאן מתעסק בשטויות.

כששמע זאת האיש הנכבד לקח דף ועט וכתב מה שכתב וחתם על זה ונתן לו ואמר לו תלך לבית החולים ותתן להם את הפתק הזה. האיש היהודי אמר תודה רבה והכניס את הפתק לכיס ולא ייחס לכך חשיבות רבה כי הוא חשב שזה עוד אחד שמתכוין ללעוג לו, אלא שביום שישי לפני שבת במקום שהוא התאכסן הוא בא לכבס את הבגדים לכבוד שבת, ולפני כן הוא מוציא את הדברים מהכיסים ובעל הבית שלו ראה את הפתק שכמעט והוא זרק אותו.

דע לפני מי אתה עומד

אמר לו תראה לי את הפתק, וקרא בו, ומיד אמר לו אל תעיז לזרוק את הפתק הזה תלך יום ראשון לבית החולים עם הפתק הזה ויהיה בסדר, ואכן ביום ראשון הוא הלך לבית החולים והביא להם את הפתק, וכשקרא המנהל את הפתק, מיד הכניסוהו לחדר מיוחד ודאגו לכל מחסורו וטיפלת לו במסירות רבה עד שנתרפא רפואה שלימה וגם דאגו לו לכסף שיוכל לחזור הביתה לארץ ישראל.

אלא שכבר נודע לו שהאיש הזה הוא היה מלך אוסטריה ואנגליה בשם פרנסיס ז'וזף שכל המדינות מסביב נשמעות לו, וכשהגיע האיש לארץ ישראל וסיפר את כל זה לרבי יוסף חיים זוננפלד הרב הראשי של ירושלים הוא הוסיף ואמר לרב אם הייתי יודע שאני עומד מול המלך הגדול הייתי מוסיף לבקש עוד ועוד, ואז אמר רבי יוסף חיים זוננפלד ומה אתה שהיית עומד מול מלך בשר ודם כך אתה אומר, אדם שעומד מול מלך מלכי המלכים איך הוא צריך לבקש ולהתחנן ולהאמין שהוא יקבל את כל דבריו כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

בתיה האמינה בכל ליבה שהיא תמצא בעל טוב

(פל"ג פי"ז)
בכור שורו הדר לו וכו'.

פירש רש"י יש בכור שהוא לשון גדולה וכן בני בכורי ישראל, עד כאן הרש"י. וידוע שאדם שיש לו עשרה בנים הוא מחלק את אהבתו לכולם, ואילו אדם שיש לו בן אחד אזי את כל אהבתו הגדולה הוא משקיע בבן הזה וקל וחומר אם זה גם בנו יחידו וגם הבכור שהאהבה אליו הוא אהבה גדולה עד מאוד וכאן הקדוש ברוך הוא מראה לנו שהוא אוהב כל יהודי כאילו הוא בנו יחידו ואפילו בכורו, זה אומר בני בכורי ישראל.

ושמעתי משל מהרב הגאון הרב בנימין הכהן בענין זה, משל לנערה בשם בתיה שהיה לה כישרונות טובים ורצונות נעלים ואהבה מאוד את החיים, אלא שדבר אחד הקשה עליה מאוד את החיים כיוון שהיא היתה עיוורת, והגיע זמנה להתחתן והיא האמינה בכל ליבה שהיא תמצא בעל טוב שיבין שאפשר לחיות גם עם אשה עיוורת והעיקר זה המידות הנעלות שלה והרצון לחיות.

ואכן היא מצאה אדם משכמו ומעלה בעל מידות אצילות במיוחד שהיה מוכן לקחתה למרות זה שהיא היתה עיוורת כיוון שהוא הבין שהעיקר זה הפנימיות, והם חיו באושר גדול ונתקיים בהם הפסוק יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, והנה ביום מן הימים בתיה העלתה רעיון לבעלה ואמרה אולי יש בבית החולים איזה שהוא סיכוי להתרפאות מהעיוורון ולזכות לראות כמו כולם, למה לא! אמר הבעל והלכו לבית החולים והאשה עברה סידרת בדיקות למיניהם, והרופא הגדול אמר לה שיש לה סיכוי לראות וזה רק על ידי שמישהוא ינדב את הקרנית של העין שלו וזה יכול להיות במקרה של אדם גוסס ומסכים לנדב את הקרנית שלו וזה קורה אחד לעשר או עשרים שנה ואם יקרה משהוא בלתי צפוי אנו נתקשר ונודיע לך, ותוכלי לבוא לעשות את הניתוח ותוכלי לראות. תודה רבה אמרה בתיה שהייאוש ניכר מבין "עיניה" ואמרה לבעלה חשבתי שתוך ימים ספורים אוכל לראות כמו כולם ועכשיו הרופא אומר לי עשר או עשרים שנה, אל תדאגי, אמר הבעל המסור לאשה אולי פתאום יהיה איזו הפתעה ויתקשרו אלייך.

ואכן אחרי יומיים מתקשרים מהבית חולים ומבשרים לאשה ואומרים לה שהיא יכולה לבוא מחר בבוקר וישתילו לה קרנית לעיניה שתוכל לראות, האשה שמחה מאוד, והודיע לבעלה ולמחרת בבוקר הם יצאו לכיוון בית החולים והכינו את האשה לחדר ניתוח, וברגע שהאשה עמדה להיכנס אמר לה בעלה אני חייב לומר לך עכשיו את בעזרת השם תעשי את הניתוח ואני מאמין שתצליחי וגם תוכלי לראות, אלא שתדעי שאני עיוור ושלא יהיו לך הפתעות. בסדר, אמרה האשה ונכנסה לחדר ניתוח.

בעלה הזמין מונית והלך למקומו עם חפציו המועטים

ואכן, הניתוח עבר בהצלחה והניחו לה תחבושות על העיניים ולאט לאט התחילה לראות ולשמחתה לא היה קץ, אבל היא קצת כעסה שעכשיו היא צריכה לעזור לבעלה ולקחת אותו לכל מקום והיא לא הבינה איך עד היום הוא הסתדר בלעדיה, וכיוון שהיא רצתה לראות דברים כמה שיותר ולטייל במקומות הכי יפים היא החלה לרמוז בעדינות לבעלה שהיא לא יכולה לסבול את הנטל של העיוורון שלו, ובעלה הבין מיד את הרמז ואמר לה אין בעיה, היום אני עוזב את הבית, אני רק יקח את החפצים שלי, ומיד הוא הזמין מונית והלך למקומו עם חפציו המעטים, והאשה נשארה בבית מרוצה שהנה היא חופשית ואין לה שום צורך לטפל בבעלה העיוור.

והנה לפתע היא ניגשת לספריה והיא רואה מכתב מקופל, ורשום עליו במעטפה, לאשתי בתיה מבעלך העיור. בהתרגשות גדולה היא פתחה את המכתב, וכך היה כתוב, בראותי כמה הצטערת על זה שאת עיוורת ולא יכולה לראות ובבית החולים אמרו לך שרק אם יתרמו קרנית את תוכלי לראות, אמרתי לעצמי שאני ראיתי עד היום ועכשיו הגיע הזמן שאת תוכלי לראות ולכן עשיתי ניתוח קצת לפנייך ותרמתי לך את הקרנית שלי, והאשה כמעט והתעלפה כשראתה את המכתב, והיא הבינה איזה בעל יש לה ואיזו כפויית טובה היא היתה כלפיו, ומיד היא נסעה אליו ואמרה לו אני לא יהיה רק אשתך אלא אני גם יהיה מהיום המשרתת שלך.

והנמשל ברור שהרי היהודי יש לו ידיים ורגליים ולב ומעיים עיניים וגם אזניים ועוד ועוד, והעולה על הכל זו הנשמה כי בלי הנשמה הגוף לא שוה מאומה, והאדם רוצה קצת להשתולל ולעשות עבירות אלא שהנשמה מכבידה עליו, שהנשמה רוצה רוחניות ולא רק גשמיות והוא רוצה לילך בתאוות הגוף, ולא ברצון של הנשמה, שהיא בעצם חלק אלוה ממעל ולולא החלק הזה האדם היה חוזר מיד לעפר, וממילא אסור לנו להיות כפויי טובה כלפי האלוקים שנתן לנו נשמה חלק ממנו ממש, מרוב שה' אוהב אותנו ולכן נעשה רצונו בלבב שלם, אמן.

הסוחר נתן דפיקה על השולחן ואמר אני מבקש שתלמדו יותר טוב

(פל"ג פי"ח)
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך.

פירש רש"י ז"ל, זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה, ומוסיף החפץ חיים ואומר שכל סוחר שהיה יוצא להפליג כדי לקנות סחורות ולמכור היה במתח, והפחד גדול שמא יהיה סערה בים והספינה תטבע, ושמא הוא יקנה את הסחורה והיא תיפסד וגם אם היא לא תתקלקל מי אמר שאני יכסה את הקרן, ורק לאחר שהסוחר עבר את הים וקנה את הסחורה וחזר למקומו ומכר את הסחורה והרויח הסוחר היה שמח, וכאן מברך משה רבינו את זבולון ואומר לו שמח זבולון בצאתך כלומר אתה יכול לשמוח כבר בזמן שאתה יוצא לדרך למרות הים המסוכן ושמא הסחורה יגרם לה הפסד, וכדומה, אתה אין לך מה לדאוג, כיוון שיששכר יושב באוהל ולומד בזכותך תורה אזי אין ספק שאתה תצליח בסחורה שלך.

ומעשה ביהודי שהיו לו המון ספינות בתוך הים שמביאים סחורות ולוקחים והיה עשיר גדול ובמקום לעשות ביטוח על כל הספינות הוא אסף עשרה יהודים ואמר להם שהם ילמדו תורה מהבוקר עד הערב והוא ישלם להם משכורת חודשית, וכך היה, והנה לאחר זמן הוא קיבל הודעה שאחת הספינות החלה להיטלטל בים והיא נמצאת בסכנה עם כל הסחורה היקרה, באותו רגע רץ העשיר הגדול לכולל, ונתן דפיקה חזקה על השולחן ואמר, אני מבקש שתלמדו יותר טוב ואני גם מעלה לכם את המשכורת.

ואחר כמה רגעים הודיעו לו שהספינה יצאה מכלל סכנה והכל בסדר, פנה אליו אחד הלומדים ושאל אותו מנין ידעת שהיתה אצלנו חלישות בלימוד יש לך איזה מצלמות בבית שאתה רואה אותנו משם? לא ולא, ענה העשיר, אלא פשוט אחת הספינות שלי כמעט טבעה והבנתי שאתם צריכים להתחזק בלימוד ואני בתשלום כי אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה ומתחלשים בלימוד התורה כנראה שאין לכם מספיק קמח ולכן החלטתי להוסיף.

אחד הנערים קפץ על הסוס והחל בדהירה מהירה

(שם)
שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך.

לכאורה יששכר קיבל ברכה מקוצרת מאוד בעלת מילה אחת בלבד ויששכר באוהלך? כך מקשה רבינו בחיי, ועונה הרב, שמשה רבינו אומר ליששכר אתה זכית בברכה הגדולה ביותר בעולם, כיוון שאתה יושב באוהל ולומד תורה, ותלמוד תורה כנגד כולם, וה' אמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, כלומר איפה שאתה מזכיר את שמו של ה' יתברך שזו התורה הקדושה אזי ה' יתברך בעצמו בא אליך ומברך אותך והשאלה הראשונה בשמים היא קבעת עתים לתורה שזה הדבר העיקרי וככל שאתה לומד תורה יותר זה סימן שאתה קרוב לה' יותר וכבר נאמר בנים אתם לה' אלוקיכם, ומשל נפלא על כך.

שהיה פעם בן של מלך שאביו כבר נעשה זקן מאוד והוא עמד לרשת את כסא המלוכה, אלא שבן המלך אמר כדי שאני אצליח במלכותי אני צריך שיהיה לצידי יועץ חכם ונאמן. ולכן פירסם בעיתונים שהוא מחפש יועץ שמבין בשלושה תחומים: א) בסוסים שזה הכלי תחבורה הנפוץ ביותר לפני כמאה שנה, ב) ביהלומים, ג) בבני אדם. וכעבור ימים ספורים הגיע איזה אדם והציג את עצמו לבן המלך ואמר לו שהוא חושב שיש לו הבנה בשלושת הדברים הללו, אמר לו בן המלך יפה מאוד הבה ונבחן זאת! ויצאו ביחד לקנות סוס.

כשהגיעו לחוות הסוסים הסתכל בן המלך וראה סוס גבוה וחזק מאוד ואמר ליועץ מה דעתך על הסוס הזה אני רוצה לקנות אותו הוא נראה מצויין. אמר לו היועץ אם תשמע לי אני חושב שלא כדאי לך לקנות אותו. מדוע לא? זעק בן המלך היכן אמצא סוס כזה טוב, אין בעיה, אמר היועץ אתה רוצה תקנה את הסוס, אלא שלפני כן תבקש מהמוכר שיתן לאחד הנערים לדהור עליו מאה מטר ותראה שהסוס טוב ותקנה. נכון מאוד, אמר בן המלך וביקש מהמוכר שיתן לאחד מנעריו לדהור קודם, ואחד הנערים קפץ על הסוס והחל בדהירה מהירה, ולפתע הסוס נתקע באיזו אבן ונעצר והפיל את רוכבו לאחור ורמס אותו ברגליו והרג אותו.

וכראות בן המלך את הדבר הזה, אמר ליועץ אין לי מילים להודות לך הרי הצלת אותי ממוות בטוח אם הייתי קונה את הסוס הזה זה היה הסוף שלי, הוציא בן המלך את ארנקו, לקח שטר של עשרים שקל ונתן ליועץ ואמר לו זה מתנה ממני על מה שהצלת אותי ממוות, היועץ לא האמין למראה עיניו מול הסכום הפעוט, אך העדיף כמובן לשתוק, ואחר כמה ימים, הבן של המלך רואה את היועץ ואומר לו בוא תראה איזה כתר משובץ ביהלומים נדירים שאין כמותם בכל העולם קניתי בעשר מליון דולר, היועץ נכנס לראות את הכתר, מתבונן בזה היטב ואומר לבן המלך אתה צודק אין יהלומים כאלה בכל העולם, אתה יודע למה? כי זה לא יהלומים זה זכוכיות נוצצות וזה לא שווה עשר דולר.

מה אתה אומר עלי שאל בן המלך?

בן המלך אמר לו מה פתאום אתה לא מבין זה יהלומים אמיתיים, אין בעיה אמר היועץ אפשר לברר, ומיד הלכו ליהלומן מומחה והיהלומן התבונן בכתר ואמר לבן המלך שהיועץ צודק זה לא יהלומים, ומיד לקח המלך שני שוטרים איתו והלך למוכר הנוכל, והוציא ממנו את כספו בחזרה, עשר מליון דולר כשהגיעו לארמון המלוכה אמר הבן של המלך ליועץ, אני שוב חייב לך המון תודות הצלת אותי מהפסד של עשר מיליון דולר, ושוב פשפש בארנקו ונתן לו את השטר הידוע עשרים שקל, תודה רבה אמר היועץ, ואחר כמה ימים שוב פונה הבן של המלך ליועץ ואומר לו תשמע בשני המבחנים הראשונים הצלחת מצויין, אם תעמוד במבחן האחרון להבין בבני אדם אתה תקבל את המינוי יועץ המלך באופן רשמי, מה אתה אומר עלי, שאל בן המלך את היועץ??

היועץ התבונן בו ואמר לו אני אומר עליך שאתה לא הבן של המלך! מה זאת אומרת שאג עליו בן המלך איך אתה מעיז לומר לי דבר כזה והרי אני בנו יחידו? אפשר לברר אמר היועץ תברר ותחזור אלי אני מחכה לך, רץ בן המלך כמו מטורף לאמא שלו ושאל אותה, אמא אני באמת הבן שלכם או לא? מה השאלה הזו אמרה האמא, אתה בגיל שלושים ורק עכשיו אתה שואל, אמא תגידי את כל האמת אני לא אעשה כלום רק תגידי לי, הסתכלה עליו ואמרה לו אתה לא הבן שלנו, לא היו לנו ילדים הרבה שנים ראינו אותך זרוק באיזה מקום והיית בגיל כמה שבועות וגידלנו אותך כבן המלך, תגיד תודה שלא מצא אותך איזה אדם פשוט! תודה רבה אמא, אמר הבן כשכולו המום למשמע הבשורה.

מעשיך מעידים עליך מי אתה

ומיד רץ ליועץ ואמר לו אתה צודק ואני ממנה אותך ליועץ שלי למשך כל ימי חייך אבל תגיד לי איך ידעת שאני לא הבן האמיתי של המלך, בסוסים ויהלומים אולי עשית איזה השתלמות מיוחדת להבין בהם, אבל איך ידעת שאני לא בן המלך וכי זה כתוב לי על המצח??? לא צריך לעשות השתלמות בשביל להבין שאתה באמת לא בן המלך, פשוט מעשיך מעידים כאלף עידים, שהרי הצלתי אותך ממוות ונתת לי רק עשרים שקל, הצלתי אותך מהפסד של עשר מיליון דולר ושוב נתת לי עשרים שקל, בן מלך נותן סכומים נכבדים מאוד ולפי זה ידעתי שאתה בן של סנדלר.

והנמשל ברור כולנו בנים של ה' יתברך שהרי הנשמה שלנו זה חלק אלוה ממעל ואם הוא נותן חלקים טובים לנשמה שזה תורה וקדושה ומצוות ומעשים טובים, זה בן המלך האמיתי שהוא יודע להעריך ולהוקיר את זה שהוא בן המלך ומוסיף עוד ועוד בעבודת ה' אבל אם כל רצונותיו ותשוקותיו עסוקות בתאוות הגוף ובקושי משקיע לחלק האלוקי שבתוכו שזו הנשמה צריך לבדוק אם הוא בן המלך.

מי שנשוי צריך להשתדל להניח רבינו תם

(פל"ג פ"כ)
ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד.

אומר רש"י ז"ל וטרף זרוע אף קדקוד, הרוגיהן היו נכרין חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת, ואולי אפשר לומר שזה בא לרמוז על התפילין שמניחים אותו בזרוע וגם בקדקוד ובכך האדם משמיד את כל המזיקים שבאים עליו וכמו שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, וזה גם נרמז בשם של השבט שזה גד, שרומז לשתי השין שיש בתפילין שין אחת עם שלושה קוים, ושין אחת עם ארבעה קוים, שזה גד.

וכן ביחד זה שבע לרמוז לשבע כריכות שמניחים על הזרוע וגם מה שאמר כלביא שכן לרמוז שהשכינה על ראשו כשהוא מניח תפילין ואז הוא כמו לביא כי כולם יראים ממנו כמו שכל החיות מתייראות מן האריה, וכבר אמר המשנה ברורה (אור"ח סימן ל"ז ס"א) שהמניח תפלין אין אש הגיהנום שולטת בו, ומאריך ימים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכל עוונותיו נמחלים, ומי פתי ישמע דבר כזה ויתעצל להניח תפילין בידו ובראשו, וה' כבר אמר מי הקדימני ואשלם למי אמרתי להניח תפילין לפני שנתתי לו יד וראש והחלש יאמר גיבור אני והנשוי ישתדל לקנות גם תפילין של רבינו תם.

מדוע רבי ירוחם זרק גם את הכפפה השניה

(פל"ג פכ"ג)
נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה.

לרמוז לאדם שאם הוא שבע רצון ממה שה' יתברך נותן לו וגם אם זה לחם ומים בלבד אזי הוא זוכה, ומתמלא בברכת ה' ולא יחסר לחמו לעולם אבל אם הוא מתלונן למה יש לשכן שלי רכב יותר חדש והוא עשה תוספת בבית ואני לא, וכל הזמן פיו מלא תלונות אזי כמה שיהיה לו תמיד יחסר לו, ולכן האדם צריך לעבוד חזק על המידה הזו של הקנאה ולשמוח בשמחת אחרים ולא לשמוח במפלתם.

והיה מעשה ברבי ירוחם מישיבת מיר שפעם אחת נסע ברכבת בזמן החורף והיו על ידיו כפפות, והנה כשהוא עלה לרכבת נשמטה כפפה אחת מהיד שלו, וכיוון שלהתכופף ולקחת את הכפפה זה היה מסוכן, שלף הרב מיד את הכפפה וזרק אותה גם ליד הכפפה הראשונה, תלמידיו שהיו לידו שאלו אותו מדוע הרב זרק גם את הכפפה השניה מה התועלת בכך? אמר להם הרב אני בכפפה אחת אין לי צורך אבל אם ימצא את הכפפות איזה אדם שלפחות יהיו לו שתי כפפות.

בזכות שאשר סבל בדומיה זכה בברכות עצומות

(פל"ג פכ"ד-כ"ו)
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך. אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים.

מסביר מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א כשבאו האחים של יוסף כדי לבשר ליעקב אבינו את הבשורה המרנינה ביותר שיוסף עדיין בחיים והוא צדיק ומולך במצרים, הם ראו שיעקב אביהם כבר יודע ומי גילה לו סרח בת אשר! והאחים שלו חשבו שאשר אחיהם גילה לבתו שאם לא הוא גילה לה, אז מניין היא ידעה לומר ליעקב.

ולכן באו האחים ועשו נידוי לאשר, כיון שכשהם מכרו את יוסף הם עשו חרם על מי שיגלה את מכירת יוסף, והאמת היא שסרח היה לה רוח הקודש, ואשר לא גילה לה, אלא הקדוש ברוך הוא גילה לה, שהרי היא אמרה ליעקב עוד יוסף חי ומולך במצרים ונולדו לו שני בנים מנשה ואפרים, ואם אשר גילה לה, אזי מניין לו שנולדו לו שני בנים? אבל את זה האחים לא ידעו ונידו אותו.

וידוע שמנודה אסור בכמה דברים: א) אסור בתשמיש המיטה, ב) צריך להתרחק מכולם פחות ארבע אמות (שתי מטר), ג) אסור לו לסוך את גופו בשמן, ד) אסור לו נעילת הסנדל, ה) מתקצרים ימיו, ואשר סבל הכל בדומיה ושתק וקיבל באהבה, וכאן משה רבינו בירך את שבט אשר את כל הברכות שנחסרו לו, א) ברוך מבנים אשר, שיזכה להרבה בנים ובנות והם יהיו מבורכים, ב) יהי רצוי אחיו, שכולם ירצו להידבק אליו ויאהבו אותו כנגד הנידוי, ג) טובל בשמן רגלו, שכל החלקה של גוש חלב ועין זיתים בצפון שייכת לו כנגד זה שהיה אסור לו לסוך את גופו בשמן, ד) ברזל ונחושת מנעלך, שהנעליים יהיו חזקות מאוד כנגד האיסור של נעילת הסנדל, ה) וכימיך דבאך, שיזכה לחיים ארוכים וטובים.

ומזה למדנו כמה האדם צריך לקבל הכל באהבה, וגם אם הוא יודע שהוא הצודק והם הטועים אף על פי כן יבין שהכל משמים וה' ישלם לו שבעתיים ויותר על זה שהוא שתק ולא דיבר, וזה מה שמסיים אין כאל ישורון כלומר אפילו שלכאורה נראה שאשר נענש בתחילה לא בצדק בא ה' יתברך ושילם לו ועל זה אומרים ואין כאל ישורון, ולא בחינם גם זכה אשר שביום שמחת תורה כולם קוראים אותו וחוזרים עליו ולאשר אמר גם הילדים וגם המבוגרים.

ה' זוכר את כל הנשכחות

(פל"ג פכ"ז)
מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם וכו'.

רבותינו דרשו ומתחת זרועות עולם, כשהאדם משפיל את עצמו ואומר לעצמו שהוא מתחת לכולם והוא לא נחשב לכלום אזי הוא זרועות העולם, עליו כל העולם עומד, ואיך ניכר האדם, אם הוא מחשיב את עצמו אם הוא כל הזמן מתפאר במעשיו הטובים שכולם ידעו שהוא צדיק ונותן הרבה צדקות, ואילו את מעשיו הלא טובים הוא שוכח ולא מספר בכלל, ואילו הצנוע והעניו את מעשיו הטובים הוא מסתיר מכולם ואפילו שוכח מהם, ואת מעשיו שלא כל כך טובים גם אחרי שנים הוא עדיין מצטער ובוכה עליהם. וזה מה שאומרים בתפילות הימים הנוראים, כי זוכר כל הנשכחות אתה, שאם האדם שכח את מעשיו הטובים וכן שלא פירסם אותם ברבים ה' זוכר לו את זה ומשלם לו במיטב, אבל אם הוא פירסם את מעשיו הטובים אזי ה' כביכול ישכח לו את זה, וכן בעבירות שאם האדם שכח את העבירות שעשה ולא הצטער והתחרט עליהם אזי ה' זוכר כל הנשכחות והוא יצטרך לשלם על הכל, אבל אם הוא לא שכח את העוונות שלו והיה בוכה ומצטער עליהם אזי ה' יתברך סולח ומוחל. (מרן הרב עובדיה).

הרב קם מהמטה לבש את בגדיו ויצא החוצה

(פל"ג פכ"ח)
וישכון ישראל בטח בדד וכו'.

אפשר לומר שהמילה וישכון רומזת לשכינה הקדושה וכאשר השכינה עם היהודי הוא יכול לשבת בטוח גם אם הוא בדד. ומעשה שהיה ברב הגאון הרב עזרא עטיה (רבו של מר"ן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט"א) כשהיה צעיר לימים והיו הפגזות על ירושלים וסביבותיה, נאלץ הרב לרדת למצרים והתארח שם אצל איזה משפחה, וכשעלה הרב על יצועו לשכב לישון והחל לקרוא קריאת שמע על המיטה הוא ראה שאחד מבני הבית שגם ישן באותו חדר החל לשיר כל מיני שירים לא של קדושה, אמר לו הרב מחילה אולי תשיר שירים אחרים זה קשה עלי לשמוע שירים כאלו.

אבל הבחור לא התייחס והמשיך לשיר ואמר לרב אני שר שירים עד שאני נרדם זה יכול להיות חמש דקות ואולי גם עשרים דקות, הרב קם ממיטתו ולבש את בגדיו ויצא מהחדר וגם מן הבית, וכמובן שהדלת נסגרה אחריו כי זה איזור מסוכן, והרב נשאר בחוץ כל הלילה, למרות שזה לא ארץ ישראל, אלא איזור מסוכן, כי הוא העדיף לעשות כך מאשר שהאזניים שלו יאזינו לדברים אסורים, וזה מה שאומר הפסוק וישכון ישראל בטח בדד, כיוון שהשכינה נמצאת על היהודי אזי גם אם הוא בדד, הוא יושב לבטח.

הרב גידל יתומה בתוך ביתו ודאג לה גם לחופה

(פל"ג פכ"ח)
וישכון ישראל בטח בדד וכו'.

בא לרמוז שכשהשכינה שורה על היהודי אזי הכל מוצלח והכל מבורך ויש סייעתא דשמיא והיכן שהאדם מניח את ידו הכל מתברך, וחלילה גם הפוך, כאשר השכינה לא נמצאת ממילא הכל נופל ומתקלקל ולא מצליח, ומתי נדע אם השכינה בקרבנו או לא? הקדוש ברוך הוא כבר אמר זאת בתורה כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך ומתי ה' מציל אותך מכל מיני אסונות ומחלות ובעיות ומוסר את האויבים שלך לפניך, זה אומר ההמשך של הפסוק, והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר כי אם חלילה יהיה חוסר צניעות וקדושה בבית היהודי אומר ה', ושב מאחריך כלומר ה' מסתלק מאותו מקום ואז אוי ואבוי כל הצרות נכנסות לאותו בית.

ומעשה שהיה ברבי שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל שנוסף לגדלותו העצומה בתורה וביראת שמים טהורה והרביץ תורה בתלמידים, היה מאוד זהיר בענייני צניעות, וזכה לגדל יתומה בתוך ביתו, ודאג לה למחיה ולבגדים כאילו היתה אחת מבנותיו, וכך היה עד ליום חופתה שהרב דאג גם לחתן אותה והרב בעצמו היה מסדר קידושין, ואחר החופה הלכו החתן והכלה לחדר יחוד (כנהוג אצל האשכנזים) והעדים עמדו מחוץ לחדר יחוד, והנה הם רואים לפתע שרבי שלמה זלמן עומד לידם, ניסו לומר לרב שלא יטרח, ושהוא יכול לחזור למקומו, אבל הרב לא התייחס ולאחר בערך כרבע שעה נפתחה הדלת והצלם הראשי רצה להיכנס וכן ראש המחותנים, אבל הרב ביקש מהם להמתין זמן קצר מאוד והרב נכנס ואמר בתקיפות לכלה ליד החתן זו הפעם האחרונה שאת לובשת בגד כזה צמוד והלך לו.

משה רבינו כתב בדמע

(פל"ד פ"ה)
וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'.

אומר רש"י האם אפשר לומר משה מת וכתב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע, רבי מאיר אומר האם אפשר שספר התורה יהא חסר איזו מילה או אפילו אות אחת והרי כתוב לקוח את ספר התורה הזה? אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע עד כאן דברי רש"י. אלא שעדיין מקשה הגאון מוילנא, והרי כתוב וימת משה והוא בעצם עדיין לא מת??? ועונה הגאון מה פירוש הדברים כותב בדמע, פירוש המילה דמע זה מעורבב כמו שמובא במשנה (תרומות פ"ב מ"ז) תרומה מדומעת כלומר מעורבבת בחולין, ואת שמונת הפסוקים האחרונים כתב משה רבינו כשהאותיות מעורבבות ולא כמו שכתובות עכשיו, עד שבא יהושע וסידרן כפי שהם כתובים עכשיו.

(פל"ד פ"ו)
ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.

אומרת הגמרא (סוטה ט:) יוסף הצדיק שנתעסק בקבורת יעקב אביו, זכה ומשה רבינו נתעסק בו והעלה אותו מהנילוס של מצרים, (ובני ישראל הביאו אותו מהמדבר לשכם), ומשה רבינו שהתעסק בקבורתו של יוסף, אזי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קבר אותו בגי, והמקום היחידי שכתוב בגי בלי האות א' בסופה זה כאן כי המילה בגי זה גימטריא חמשה עשר כמנין י-ה שזה שם השם (הרב אלבז בשם הרב וייס).

וזה בא ללמדינו שכאשר האדם מוכן להשפיל את כבודו למען ה', הקדוש ברוך הוא מגביהו ומרומם אותו מעלה מעלה, ומובא בחז"ל (סוטה יד.) שבאו אנשי רומי ורצו לראות את קברו של משה שהרי יש סימן בתוך סימן בארץ מואב בגי מול בית פעור, אלא שכשהם היו למעלה הקבר נדמה להם עמוק למטה וכשירדו למטה הקבר נדמה להם למעלה, מה עשו? נחלקו לשתי קבוצות, ואלה שלמעלה נדמה להם למעלה ואלה שלמטה נדמה להם למטה וכל זה לקיים את הפסוק ולא ידע את קבורתו עד היום הזה.

גורל הגר"א

(פל"ד פ"י)
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו'.

בדורות הקודמים היה עין רואה והנבואה היתה ברורה ורואים עין בעין את דבר ה' ואילו בדורות שאחרי שנתעלמה מאיתנו הנבואה אזי היה אוזן שומעת שזה שמיעת בת קול מהשמים כפי שמובא בש"ס כמה פעמים, ואילו כיום, אם אנו רוצים לדעת מה עושים, אזי וכל מעשיך בספר נכתבים, כלומר פותחים ספרים ומוצאים את התשובה.

ואם יש ספיקות ולא מצאנו אזי גילה לנו הגאון מוילנא דבר מפורסם הנקרא גורל הגר"א והוא כך, להניח את שתי הידיים על הספר ולפתוח בצורה מקרית יש לדפדף שבעה קבצים, שבעה דפים, שבעה עמודים, שבעה פסוקים, שבע תיבות, ושבע אותיות, האות השמינית מורה לחפש אחרי הפסוק שמתחיל באות זו, (אם לא נמצא משהוא מתאים חוזרים על הגורל שוב, ויש אומרים שימשיך לחפש באותו מקום עד שימצא) יש דיעות אם להשתמש רק בתנ"ך שלם או בחומש לבד, או רק בתהלים, ומה שידוע זה שמשתמשים בתנ"ך.

בעת מלחמת העולם הראשונה כאשר אירופה היתה נתונה תחת להבות האש עמדו עשרות ישיבות ליטא המפוארות בפני סכנת חורבן, החלטות קשות וגורליות עמדו בפני גדולי התורה וראשי הישיבות, והחפץ חיים החליט להשתמש בגורל הגר"א בכדי להכריע על הצעדים הבאים, בגין המלחמה הקשה, הגורל עלה בפסוק ויחץ את העם אשר אתו לשתי מחנות והיה המחנה הנשאר לפליטה, ואכן כך נהג החפץ חיים זצ"ל חלק מישיבתו נשארה בראדין והוא עצמו גלה עם החלק השני לתוך ממלכת רוסיה עד לגמר המלחמה, וכן עשה החפץ חיים כשהיה צריך לגייס כסף לישיבתו ולנסוע למרחקים ושוב השתמש בגורל ויצאו לו אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה.

בהיכל הודלקו שנים עשר נרות אשר האירו את קיר המזרח

בדור האחרון שלנו השתמשו בגורל הגר"א רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל ורבי אריה לוין זצ"ל (חמיו של הרב אלישיב) כאשר שלושים וחמשה חיילים חשו לעזור לנצורים בגוש עציון וכולם נפלו חללים רחמנא ליצלן, מלאכת הזיהוי של החללים היתה קשה ביותר הם נמצאו טמונים בקבר עראי על אחד הרכסים בגוש במאמצים מרובים הצליחו לזהות עשרים ושלוש גופות באופן ודאי, לגבי השאר שידעו את זהותם באופן כללי אך לא כל אחד בנפרד, הרב אריה לוין הטיל את גורל הגר"א כדי לזהות את הגופות הנותרים.

היה זה בחצות הליל, ליל יום שישי בבית הכנסת בשכונת משכנות בירושלים. בהיכל הודלקו שנים עשר נרות אשר האירו את קיר המזרח, במקום היו הרב אריה לוין, וחתנו הרב אהרון יעקובוביץ, ובנו הרב רפאל לוין, הרב אריה לוין השתמש בתנ"ך עתיק שדפיו מחולקים לשני טורים שנדפס באמסטרדם בשנת תס"א. הפסוק הראשון שעלה בגורל, לה' הארץ ומלואה, לרמוז בהתחלה את המספר ל"ה שזה שלושים וחמש, אחר כך חזר ודיפדף שבע פעמים, בכל פעם ההשתוממות היתה רבה עניינו של כל פסוק היה מתאים והולם לזהות החלל, וכך נקבעה זהותם של החללים.

בבוקרו של יום המחרת, פסק הרב הראשי לירושלים הרב צבי פסח פראנק שיש לראות את הגורל כזיהוי קובע ללא עוררין, ויש להוסיף שלא כל אדם זוכה וראוי להטלת הגורל, לגורל זה דרושות זהירות והכנות נפשיות (ותשובה כראוי) וכשם שלא כל אדם זוכה לא כל שאלה ראויה למענה, מסופר על ראש ישיבה ידועה בארצות הברית שהטיל גורל ועלה עמוד ריק, שוב ניסה להטיל גורל וגם הפעם יצא עמוד ריק והוא הבין שמשמים רומזים לו שאין השאלה ראויה למענה, וכן הרב מבריסק זצ"ל שבימי צעירותו שאל שאלה וערך את הגורל ויצא לו הפסוק תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

אם אין רצון לחזור בתשובה גם כשרואים אתון מדברת זה לא עוזר

(פל"ד פ"י)
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו'.

אמרו חז"ל שבישראל לא קם נביא כמשה אבל באומות העולם קם נביא כמוהו. ומי זה? בלעם הרשע, שלא ליתן פתחון פה לגוים שיאמרו ליהודים היה נביא שהנהיג אותם ולנו לא היה נביא ולכן ה' יתברך נתן להם נביא בדרגתו של משה רבינו! אלא שהשאלה נשאלת שהרי הנביא שלהם לא רק שלא אמר להם לחזור בתשובה ולעשות מצוות, אלא יעץ להם להתנהג בחוסר צניעות ולהחטיא את בני ישראל (שהרי בלעם זה ראשי תיבות בנות לכו עם מיני וכן בלק ראשי תיבות בנו לכו קצר) ואם כן עדיין לכאורה יטענו הגויים מדוע המנהיג שלנו לא כמו המנהיג של היהודים?

אלא שהמנהיג של היהודים שזה משה רבינו הוא בעצם תוצאה של כל היהודים ביחד שכל יהודי הוא ניצוץ של משה רבינו וכשמחברים את כל נשמות ישראל לנשמה אחת התוצאה היא משה רבינו, מה שאין כן בגויים, כשמחברים את כולם ביחד התוצאה היא בלעם הרשע, ולכן אם יש להם איזו טענה הטענה היא על עצמם, שאם הם היו משתפרים גם נביאם היה משתנה, ומה שלמדנו מזה, שגם אם האדם בדרגת נבואה עצומה ומדבר עם הקדוש ברוך הוא וכן רואה אתון מדברת, אם אין לו רצון לחזור בתשובה, כלום לא יעזור בלעם הרשע נשאר בלעם הרשע! למרות שהוא נביא, כי התאוות הרעות של האדם, אם לא נתאמץ לעקור אותם מליבנו זה עלול להישאר גם אחרי שנראה ניסים ונפלאות.

יין טוב ומעיינות מלוחים

ומובא בגמרא (שבת קמז:) שעשרת השבטים קיפחו את עצמם ויצאו לגלות רק בגלל שנטו אחרי יין טעים ומעיינות מלוחים ולאט לאט פרשו מן התורה עד שנענשו והוגלו וכן רבי אלעזר בן ערך שנאמר עליו במשנה (אבות פ"ט מ"ט) שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחת של המאזניים ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם שהוא כמעיין המתגבר, ואף על פי כן כשהלך רבי אלעזר בן ערך למקום של היין הטוב והמעיינות המלוחים, שכח את כל תלמודו, וכשבאו חכמים לבקרו והביאו לו ספר לקרוא את הפסוק החדש הזה לכם ובמקום זה הוא אמר החרש היה לבם, והסבירו המפרשים (חתם סופר בשם רבי שמשון מאוסטרופולי בי"ד) שהוא החליף את אותיות דז"ך באותיות רי"ב, כי המלאך הממונה על הזכרון קוראים לו דז"ך, ואילו המלאך הממונה על השכחה קוראים לו רי"ב.

וחכמים התפללו על רבי אלעזר בן ערך ותורתו חזרה אליו וכל זה לרמוז לנו שאם אנו רוצים לזכור את התורה שאנו לומדים צריכים להיות זכים ולהתרחק קצת מתענוגי העולם הזה ולא להגרר אחריהם כי התאווה זה אחד הדברים שמוציאין את האדם מן העולם ולפעמים היצר הרע רואה שאתה דבוק בתורה הוא בא אליך בתאוות שנראות כמצוות גדולות, ובלבד שתסגור את הגמרא, כגון לילך לקברי צדיקים כל זמן קצר או אפילו יש איזה רב גדול או מרצה דגול שהגיע לעיר, וכדאי לך לבוא ולראות אותו למרות שזה על חשבון השיעור הקבוע או לימוד עם החברותא, צריך לדעת הרבה פעמים זו עצת היצר.

היושב בשמיים כבר גזר את הגזירה הנוראה

ומסופר על רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל שכשהיה בחור בישיבה הגיע לעיר גדול הדור רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הלוא הוא בעל ספר החפץ חיים והמשנה ברורה ועוד, וכל בני הישיבה יצאו לקראתו חוץ מרבי מיכל יהודה לפקוביץ שנשאר בישיבה ולמד תורה ונעשה לגאון עצום וראש ישיבת פוניבז', והיה אתו מעשה מזעזע כל לב שבהיותו בביתו, פעם אחת הוא הרתיח סיר חלב על הגז והנה הוא ראה שהסיר חלב רותח ומיד הוא מיהר להחזיק בידית ולהזיזו משם, אלא שהידית משום מה היתה רעועה וכל החלב הרותח נשפך על בתו הקטנה בת השנה, ומיד הוא הזמין אמבולנס ורץ לבית החולים, אבל יושב בשמים כבר גזר את הגזירה, והיא נפטרה לעולם שכולו טוב.

והרב לפקוביץ מיאן להתנחם, וכאב לו עד מאוד, והנה אחר כמה ימים מהשבעה הוא נכנס לביתו של גאון הדור החזון איש בתקוה שהחזון איש יעודד אותו וינחם אותו, אך החזון איש כאילו התעלם מצרתו, ואמר לו יש לי כאן קושיא על התוספות והסבר נפלא ברש"י ומשם צללו לרמב"ם וגם לרשב"א עד ששקעו בעומקה של סוגיא עמוקה מאוד כאילו אין בעולם כלום חוץ מהסוגיא הזו כך במשך שלוש שעות ולבסוף אמר לו החזון איש אם אתה רוצה נחמה, רק התורה הקדושה יכולה לנחם אותך אין נחמה אחרת, תשקע שוב בתורה יומם ולילה וה' ברחמיו המרובים ישלח לך ניחומים, וכן היה.

החותמת!

(פל"ד פי"ב)
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

זה הפסוק שמסיים את ספר התורה הקדושה ובפרט שלושת המילים האחרונות שזו החותמת של התורה, לעיני כל ישראל וכמו שאדם עושה חוזה מסויים כידוע הדבר העיקרי זו החתימה ואם אינו חותם החוזה לא בר תוקף, כך להבדיל כל התורה הקדושה זה החוזה בינינו לבין אבא שבשמים אלא שלפני שסוגרים את החוזה יש חתימה והיא לעיני כל ישראל לרמוז לנו שהעיניים שלנו צריכות להיות של ישראל, ולא של ישמעאל, ולקדש ולטהר אותם מכל נדנוד של חטא ושל עוון.

הדובים שהלכו על הגחלים

וגם אם לכלכנו את העיניים הבה ונחזור בתשובה שלימה ונטהר את העיניים שלנו וכמו שרבינו האר"י ז"ל אומר על הפסוק כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, שכמו מידת שמירת העין פה בעולם הזה כך האדם יזכה לראות וליהנות מזיו השכינה שזו הנאה גדולה מכל ההנאות שיש בעולם ואם האדם לא ישמור את עיניו לא תהיה לו הנאה משום מצוה כי כל הנהנה מיופיה של אשה לא נהנה מיופיה של תורה ולא של מצוה ואזי הוא חושב שהתורה והמצוה גורמים עצבות וצער ואינו יודע שזה בגלל שהוא השביע את עיניו בטלויזיה צבעונית ולכן קשה לו לראות גמרא בשחור לבן, וכמו להבדיל שהיה קרקס של דובים שהבעלים הצליחו לאלף אותם שירקדו על שתים במשך זמן ארוך, ולאחר חקירה בנושא מה התברר? שהדובים הללו בהיותם קטנים היו מכניסים אותם לחדר שכל הריצפה היתה גחלים בוערות והיו משמיעים להם מוזיקה מסויימת, ובלי ברירה הם היו הולכים על הגחלים כשהם עומדים על שני רגליהם וסובלים לצלילי המוזיקה אלא שלאט לאט היו מורידים להם מהגחלים אך משאירים את המוזיקה, וכיוון שהמוזיקה הזו הזכירה להם את הצער הנורא, אזי מיד הם הלכו שוב על שנים, בחושבם שהמוזיקה הזו היא הגורמת את הצער הגדול, וכך הם היו עושים את הקרקס הנורא על חשבון הדובים הסובלים.

איך מתענגים מכל מצוה

ולהבדיל זה האדם שמגיע מלא מכל תענוגי העולם ושעיניו ראו דברים אסורים והוא רוצה להתפלל וללמוד אלא שאין לו שום הנאה מהתורה והתפילה והוא חושב שזה התורה והתפילה הם שגורמים לו את החוסר שמחה כמו המוזיקה של הדובים, ואינו יודע שזה הגחלים הבוערות כלומר הדברים הרעים שהבעירו לו את כל מה שקשור לקדושה והחשק התחיל לרדת ומה שנותר לעשות זה לעיני כל ישראל כלומר לקדש את העיניים ואז האדם יתענג מכל אות בתפילה מכל אות בגמרא, מכל מצוה הכי קטנה שיש.

וכמאמר דוד המלך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ולולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, ופקודי ה' ישרים (שהעיניים ישרות ולא פוזלות לצדדים וכמו שאמר שלמה המלך עיניך לנוכח יביטו) משמחי לב שהמילה לב רומזת לאותיות שמתחילות את התורה ומסיימות, בראשית וישראל וביחד יוצא לב, ולכן נתפלל לאבינו שבשמים לב טהור ברא לנו אלוקים ורוח נכון חדש בקרבנו.

סוד החיים

וכיוון שידוע שאחר שמסיימים בתורה את ספר דברים אזי מיד מתחילים בראשית, לכן גם כאן אומר דבר אחרון ברמז הנוגע לבראשית כפי סדר הפרשיות, בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. בראשית - כאשר האדם בראשיתו ורק נולד לעולם אזי הוא נוח לבריות ואהוב על כולם, ומחבקים אותו ומנשקים אותו עד שהוא גודל עוד קצת, וכבר הוא מקיים, לך לך, ואז גודל עוד קצת, וכבר מקויים בו וירא, והוא מתחיל לראות מה קורה מסביבו והוא עובר לפרשת חיי שרה, ומתחתן בשעה טובה ומוצלחת, וממילא אחר כך יש פרשת תולדות, כלומר ילדים, ואין ברירה והוא צריך לעבור לפרשת ויצא כדי לצאת לעבודה וכמו הפסוק יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.

והילדים גודלים ומגיעים לפרקם והוא עובר לפרשת וישלח ומגיעה פרשת וישב והוא יוצא לפנסיה, אלא שאז מגיעה פרשת מקץ שזה הקץ כי מי גבר יחיה ולא יראה מוות וממילא מגיעים לפרשת ויגש שצריך לגשת ולתת דין וחשבון לבורא העולם על כל מעשיו וכמו שמובא בפרשה ואיך אעלה אל אבי (שבשמים) והנער איננו אתי שצריך ליתן דין וחשבון גם על ימי הנעורים וגם על הנערים שזה הבנים והבנות של האדם, ואם האדם חלילה קילקל ולא עשה כראוי אזי חוזרים שוב לבראשית והוא יורד בגלגול, אבל אם הוא זכה, והלך בדרך התורה והמצוות, זוכה לפרשה האחרונה שהיא ויחי יעקב וזוכה לעולם הבא, יהי רצון שה' ברחמיו יחוס ויחמול על כל בני ישראל ולא ידח ממנו נידח ויקבץ נדחי עמו ישראל ונזכה בקרוב מאוד לגאולה השלימה ולתחיית המתים ולבנין בית המקדש ולחיי העולם הבא, אמן.

תם ונשלם ספר דברים

השיר והשבח לאדיר אדירים.