אין מתנה טובה מזו

''מכל המתנות הטובות שתורת ישראל העניקה למחזיקים בה, אין מתנה טובה המנחילה את אושר החיים בשפע רב כל כך, כמצוה הקדומה ביותר, היא מצות השבת.

טלו מיהודי את השבת, ואתם נוטלים ממנו את הפנינה היקרה לו ביותר, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא את מקומה. כל מיני שמחה וגיל שתמציאו לו, לא ימצא בהם קורת רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלוות השקט של יום השבת''. (הרב הירש)

''אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ...
יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתַתָּ. אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ.
מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה.
מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה.
מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח.
מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה הוּא רוֹצֶה בָהּ.
יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם, וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ''
(מתוך תפילת מנחה של שבת).

''וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת''.

''לָאֵל אֲשֶׁר שָׁבַת מִכָּל הַמַּעֲשִׂים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ.
תִּפְאֶרֶת עָטָה לְיוֹם הַמְּנוּחָה. ענֶג קָרָא לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
זֶה שִׁיר שֶׁבַח שֶׁל יוֹם הַשְּׁבִיעִי. שֶׁבּוֹ שָׁבַת אֵל מִכָּל מְלַאכְתּוֹ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
לְפִיכָךְ יְפָאֲרוּ לָאֵל כָּל יְצוּרָיו, שֶׁבַח וִיקָר וּגְדֻלָּה וְכָבוֹד יִתְּנוּ לַמֶּלֶךְ יוֹצֵר כּל,
הַמַּנְחִיל מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם שַׁבָּת קדֶשׁ''.
(מתוך תפילת שחרית לשבת)

''וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת,
לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם.
בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִיא לְעֹלָם,
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ''.

''שבת קודש יום מנוחה, בו נסו יגון ואנחה,
עם אל בהשקט ובבטחה - שבת עונג יקראוהו''.
''לא תחסר כל בו, ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך אשר אהבת''.
''אכול משמנים, שתה ממתקים.
כי אֵל יתן לְכֹל בו דְבֵקִים - בגד ללבוש, לחם חוקים.
בשר ודגים וכל מטעמים...''
(משירי השבת)

''וְלֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹהֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים.

גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה. לְזֶרַע יַעֲקב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ''.

(מתוך תפילת שחרית לשבת)

''אמר החבר: לא יכלה כל אומה להידמות אלינו בשום דבר. הלוא תראה אותן האומות אשר קבעו לעצמן יום למנוחה במקום שבת - כלום יכלו לחקותנו, אם לא כאשר תחקינה צורות הצלמים את צורות בני האדם החיים?'' (רבי יהודה הלוי, ''הכוזרי'' פרק ג)

''וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה', כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ''.

''מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת, מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא את עולמו בשישה ימים, ולא נח בשביעי''. ה' יצילנו. (מכילתא פרשת יתרו)

לכבוד הרב,

ברצוני לשטוח לפני הרב את בעייתי, בתקוה לקבל הכוונה נכונה ומסייעת.

כבר תקופה ארוכה שאני חש התעוררות פנימית להתחזק בשמירת השבת - ואולם לצערי, בפועל עדיין לא זכיתי לכך. אני פשוט לא יודע איך לעשות זאת, ממה להתחיל. אני חושב שעצם המחשבה על שינוי בהתנהגותי ובאורחות חיי מרתיעה אותי. איך יקבלו זאת בחברה, ואיך אסתדר בבית עם האשה והמשפחה. וכך עוברות השבתות, אחת ועוד אחת, מבלי שאזכה לשומרן. וליבי נוקף! תופס אני את הגה המכונית, אבל ליבי זועק: ''מה אני עושה? הרי זה אסור! המחלל שבת חייב סקילה! חוטא אני לקב''ה מאוד! מנתק אני את הקשר והאות שביני לבינו!'' תאמין לי כבוד הרב, שבכל ליבי אני מתפלל ומייחל ליום שבו אזכה אף אני להימנות על שומרי השבת, אבל אל מול מצבי העכשווי ומציאות חיי - זה נראה לי רחוק וקשה. מה הרב מייעץ לי לעשות?

שאלה:

בעת שיחה עם זוג ממכרי אשר חזרו בתשובה, שמתי לב שכאשר הם דיברו על יום השבת הם פשוט קרנו מאושר ושידרו הנאה וגעגועים, תוך שהם מגדירים יום זה כיום של שמחה ועונג. ואני תמה - הרי בשבת ישנם איסורים והגבלות רבים, ומה היא אם כן השבת - מגבילה או מענגת?

''אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה.
בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר.
גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה.
………………………
………………………
רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה.
שקר החן, והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל.
תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה''.

הג'ונגל על חוף הים...

בואו נדבר על הג'ונגל של שבת על שפת הים, או בקרחת קטנה ביערות הקרן הקיימת. ג'ונגל שלם פורח כמעט על כל חופי הרחצה של ישראל. הולך לו ישראלי טוב, העייף מכל העיסוקים והדאגות של ימי החול, לתפוס שלוה או תענוג. הולך לים. בעיר - כך אמרו לו - אי אפשר לנוח, צריך ''לצאת אל הטבע''. [אגב, זה אחד הפרדוקסים הגדולים, כי דווקא בעיר שורר שקט בשבת לפני הצהרים, ואני מכיר רחובות שאפשר לשמוע בהם את ציוץ הציפורים בשעה שבכבישי היציאה מן הכרך נסחטים צופרים עד תום]. נוסעים בשורה, מזדחלים כדי ''לצאת מן השאון'', ומי שמנסה לעקוף בתנועת אגוף או בהתקדמות ''זגזג'' - זוכה בגידופים. אבל מה? הלוא נוסעים לתפוס שלוה!

טוב, באים לים - אם אפשר לכנות כך את פיסת החול שנותרה. מתחילים להתמקם, קצת מאמץ, אבל מה לא עושים בשביל המנוחה? מסביב יקום הסער, כולם רצים, כולם צועקים, כולם אוכלים. כל מה שלא הספיקו לאכול בימי העבודה - אוכלים עכשיו, במאורגן ובסיטונות. למה להסתיר את הפסולת, הבקבוקים? מה יש, יגנבו אותם? ובכן, משאירים את הכל - ולמחרת יאספו פה טונות של אשפה...

והשמש קופחת על הראש, השמש עושה את שלה, נשלפים בקבוקי שמן שלא תמיד עוזרים - והלילה יגנחו אלפי ישראלים: אני מת לישון ואינני יכול, הגב כמו שריפה! למחרת הם באים אל המשרדים ואל בתי החרושת - העיניים עייפות, הפה מפהק, צריך לנוח לאחר יום המנוחה של אתמול... וזאת מלמדת הסטטיסטיקה - כי ביום ראשון בבוקר רב מספר תאונות העבודה בבתי החרושת, ועולה בהרבה כל שכיחוּת התאונות מבשאר הימים. כלומר, המנוחה עשתה את שלה...

(עיתון הארץ, כד' סיון תשל''ו)

אשרי העם שככה לו

''…ובימי שבתות אתם שרויים במנוחת הגוף והנפש, שאף למלכים אין אותה. כי הנה כשהמלכים צריכים לעשות דבר מה ביום מנוחתם, אינם נמנעים מלהתייגע. נמצא שאין להם מנוחת נפש שלימה ביום זה''. כה דיבר גוי מלך הכוזרים לחכם היהודי. (''הכוזרי'', מאמר שלישי פסקה י)

שאלה:

לעיתים ניתן לשמוע מאנשים, השומרים חלק ממצוות השבת, שהשבת ''כבדה'' עליהם. האם נכון הדבר שאם ישמרו אותה בשלמות, עם כל הלכותיה, היא תכבד עוד יותר?

''יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי ענֶג. עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי. כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבָךְ.

וְהַשְּׁבִיעִי רָצִיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ. חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ''.

(מתוך תפילת שחרית לשבת)

השקט שבתוך הסערה

''דומה, כי לא היה דור אשר זקוק למנוחה נפשית, כדורנו. אמצעי התקשורת אשר התרבו בתקופתנו, זועקים אל האדם ומזעיקים אותו ללא הרף. הכמות העצומה של ידיעות על המתרחש בכל העולם, מסחרר ראש ויוצר מתח נפשי אצל בני האדם. כמעט אין זמן לאדם להתייחד עם מחשבותיו ועם עצמו, להרהר במעשיו ולחשוב על שיפור. כמו כן הולך ופוחת מספר האנשים המביעים דעה עצמית שאינה ציטוט ממה שקלטו מהרדיו, מהטלויזיא, או מהעיתון. לעומת כל אלה, ההתנתקות מן העולם הרחב, וההתכנסות בסביבה הפרטית של האדם למשך יממה אחת - כפי שיוצרת השבת - הם אשר מבטיחים קיום חירותו של הפרט ודעותיו. לבד מזה שהשומר שבת כהלכתה, רוח אחרת מפעמת בקרבו, רוח טהרה וקדושה, וכמו נשמה חדשה עוטפתו ושופעת בקרבו - נשמה יתירה''. (על פי ''אל המקורות'' כרך ראשון עמוד 81)

שאלה: אני מאמין באלוקים, מכבד כל אדם, נזהר בממון הזולת, משתדל לעזור כמיטב יכולתי לכל אדם הזקוק לעזרה, מפריש מכספי לעניים ולבית הכנסת, ומכל ידידי ומכרי אני שומע רק תודות ושבחים ללא שום תלונה. אם אינני שומר שבת, האם הדבר כה חמור אצל האלוקים?

''כִּי יִגְנב אִישׁ... שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם''.

''וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת... מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת''.

''וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת''.

''וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ''.

''הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא. והם החיים שאין עמהם מוות, והטובה שאין עמה רעה. והטובה הגדולה הזאת, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים ומכירים בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים, אבל טובת העולם הבא אין לה לא ערך ולא דמיון. וכבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא, אין כוח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גודלה ויופיה ועוצמה, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו. הוא שישעיה הנביא אומר: ''עין לא ראתה, אלוהים זולתך, יעשה למחכה לו''. (הלכות תשובה לרמב''ם פרק ח)

שאלה: מדוע אסור גם בזמננו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה כיום נעשית בקלות רבה, באמצעות גפרור או מצית, לחיצה על מתג או סיבוב מפתח הרכב וכדומה, ללא טרחה כבזמנם, שהיו צריכים להקיש אבנים זו בזו וכדומה?

שאלה: במפעל שבו אני עובד, נותנים תעריף שכר גבוה במיוחד עבור עבודה בשבת, וכך אני מוצא את עצמי בפני התלבטות קשה מאוד, כי למעשה רוב המשכורת שלי מבוססת על עבודה זו.

''מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ,
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה - בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ''. (שיר השירים ח ז)

''לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה!'' (פיוט ''לכה דודי'')

ומדוע בכל זאת ישנם אנשים שמחללים שבת - ומצליחים בעסקיהם?

לא משתלם

הפרוטה שהרווחת בעבודתך בשבת - האם תוכל להביא ברכה, ברכת אמת, לתוך ביתך? והלוא היא צמחה רק מתוך היפך הברכה. שכן כדי לחוטפה, הוכרחת להמית את הנאצל והנשגב אשר בקרבך! (הרב הירש)

כבוד השבת אצל גדולי ישראל

אמרו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד? ביום ראשון היה הולך לשוק ומחפש בהמה נאה לכבוד שבת, ואומר ''זו לשבת''. למחרת כשהיה עובר שוב בשוק, אם היה מוצא בהמה אחרת טובה יותר מהראשונה, היה קונה את השניה לשבת ואוכל את הראשונה, כדי שהטובה יותר תהיה לכבוד שבת, וכן בכל יום ויום. נמצא שכל אכילתו היתה לכבוד שבת. אבל הלל הזקן הנהגה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו ביום שישי בהמה טובה לשבת, שנאמר: ''ברוך ה' יום יום יעמוס לנו'' - את צרכינו ועזרתנו. (מסכת ביצה טז ע''א)

התעשר בזכות אכילת דגים בשבת

הגאון רבי שמואל לניאדו זצ''ל, ממגורשי ספרד, הפליג פעם באוניה, ופתאום מת אחד הגויים אשר שהה עמם באוניה. רב החובל החליט למכור את כל רכושו במכירה פומבית, ולבסוף נשאר פח אחד של דגים שאף אחד לא רצה לקנותו. מאחר והרב היה רגיל באכילת דגים לכבוד שבת, לא רצה לוותר על מנהגו גם בהיותו באוניה, וקנה את הפח בכמה פרוטות. ויהי אך כשפתח הרב את הפח, נמצאו בשורה העליונה דגים, אך מתחתיהם נמצאו מטבעות זהב ואבנים טובות לרוב, והתעשר הרב עושר גדול, דוקא בשעת דחקו בעת היותו גולה מספרד. [לימים כשביקשו אנשי ''ארם צובה'' רב עליהם, שלחו למרן השולחן ערוך רבנו יוסף קארו זיע''א שיואיל בטובו לבוא לכהן אצלם כרב, אך הדבר לא התאפשר למרן, והוא שלח להם בזו הלשון: ''אשלח לכם את הרב שמואל לניאדו, שהוא: איש אשר כמוני'']. (ספר הזכרון כנסת עזרא עמוד קי)

מנין הריח הטוב של תבשילך?

מעשה באחד שאהב מאוד את חברו, והחליט לאכול אצלו ביום שבת. כיון שלא הוזמן, נטל עמו סיר של חמין שבישלה אשתו, ופנה אל בית רעהו. בעת הסעודה העמידו לפני בעל הבית צלחת גדושה בחמין, והביאו גם את תבשילו של האורח. והנה חש בעל הבית כי ריח החמין של אורחו נודף ועולה לאין שיעור על ריח מאכלו שלו. ''מנין הריח הטוב הזה שיש בתבשילך?'', שאל את חברו. ענה לו האורח: כשאשתי מבשלת לשבת, בכל פעולה אומרת: ''לכבוד שבת קודש''. ואילו אצלך המשרתים מבשלים, ובודאי אינם מקפידים לומר כן, לכן אין המאכל ריחני כל כך. (ספר משל ונמשל להבן איש חי)

חלות לכבוד שבת

עני מרוד היה התנא הקדוש רבי חנינא בן דוסא, ובכל יום היתה יוצאת בת קול מן השמים ואומרת: ''כל העולם ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו לאכול קב [מעט יותר מקילו] חרובים מערב שבת לערב שבת''. ובהיות שכל השכנות היו מסיקות תנוריהן לאפות חלות לשבת והיה העשן מיתמר ועולה מביתן, ואילו מתנורה של אשת רבי חנינא לא היה יוצא עשן, על כן מפני הבושה היתה רגילה להסיק עצים בתנור בכל ערב שבת, כדי שיראו שיוצא עשן ויחשבו שאף היא אופה חלות. שכנה רעה היתה לה שידעה שאין לה כלום בתנור ורצתה לביישה. ערב שבת אחת דפקה פתאום בדלת ונכנסה לראות מה בתנור. מחמת הבושה עלתה הרבנית לעלִיה, ונעשה נס והתמלא התנור לחם, ועל יד התנור היו עוד עיסות מוכנות לאפיה. מיד קראה השכנה בקול: ''הרבנית, תביאי את המרדה להוציא את הלחם שלא ישרף''. אמרה לה: ''כן, כן, בשביל זה עליתי לעלִיה''. אומרת הגמרא, באמת לכך היא עלתה, מאחר והיתה מלומדת בניסים ובטחה בקב''ה שיעשה לה נס שלא תתבייש. (מסכת תענית כה ע''א)

שתי אגודות הדסים

מעשה ברבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, שלאחר שלוש עשרה שנה שהתחבאו במערה ולמדו תורה, יצאו וראו יהודי זקן בערב שבת שממהר ללכת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, למה לך אלו? אמר להם, לכבוד שבת. אמרו לו, ולא די לך באגודה אחת? אמר להם, אחת כנגד 'זכור', ואחת כנגד 'שמור'. אמר רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו, תראה כמה חביבים המצוות על ישראל. (מסכת שבת לג ע''ב)

שכר צחצוח נעליים לשבת

שאל הרב הקדוש רבי ישראל מאפטא זצ''ל מה ביאור מדרש פליאה זה: ''ישראל אינם יודעים שכר המגיע להם עבור נקיות המנעלים בערב שבת, ''מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב'' (שיר השירים ז ב), וזהו שכתוב (ישעיה כב יב): ''וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק''.

אמר הרבי אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעני שהיה מהלך בדרך. הגיע להר אחד וראה בו אבנים יפות, הניח כמה מהן בתרמילו. כיון שהכביד עליו משאו השליך את האבנים והמשיך ללכת. הגיע למקום ישוב ורצה לאכול באכסניה. חיפש בתרמילו אחר איזו פרוטת נחושת לקנות בה אוכל ולא מצא. בירכתי התרמיל הבחין באבן יפה, קטנה, ששכח להשליכה בדרך. הוציאה. שאלו האכסנאי: ''מה זה בידך''? ענה: ''אבן נחמדה''. הביאו האכסנאי אל סוחר אבנים טובות, בחן את האבן, והציע לו 1,000 רובלים תמורתה. נעתקו המילים מפיו של העני. חשב הסוחר שהעני יודע את ערכה האמיתי של האבן, והכפיל את המחיר. נפל העני לארץ, מרט את שערות ראשו ופרץ בבכי מר. נחרדו האנשים: מה אירע? אמר להם: ''הלא תרמילי היה מלא באבנים כאלו, גדולות ונפלאות, ואני השלכתי אותן ככלי אין חפץ בו... אם בשביל רסיס אבן זה אקבל 2,000 רובלים, כמה היו שוות האבנים הגדולות והכבדות!''.

כך כשיבוא האדם למרום אחרי אריכות ימים ושנים, ולא תהיה בידו אלא מצוה זו שניקה את נעליו בערב שבת - ויראה כמה גודל השכר על מעשה פעוט זה, ''מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים'', הרי יפרוץ בזעקה גדולה ומרה על המצוות הגדולות והנכבדות שהשליך אחרי גוו - ''וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק''.

בהקשר לזה נזכיר את אימרתו של הסבא מקלם זצ''ל שכדאי היה לבורא יתברך לברוא את העולם כולו, כדי שבמשך אלפי שנות קיומו יימצא בו אדם אחד, שיאמר ולוּ פעם אחת בימי חייו: ''ברוך הוא וברוך שמו''! והוסיף ואמר: ואלף ''ברוך הוא וברוך שמו'', אינם שווים לשכר עניית ''אמן'' אחת בלבד. - ואלף אמנים לא יגיעו לשכר של עניית ''יהא שמיה רבא מברך...'' פעם אחת. ואלף ''יהא שמיה רבא מברך...'' לא יגיעו לשכר מילה אחת של תורה. - צא וחשוב, איזה שכר נקבל על 500 תיבות של קריאת שמע שבכל יום בוקר וערב - 365 יום בשנה, כל ימי חיינו - וכמה נצטער אם לא הוספנו שיעור תורה, להכפיל שכרינו בלי גבול! (מעיין המועד הגש''פ תלט)

להקדים את קבלת השבת

מעשה שהיה בעיר מיר, בזוג ששנים רבות לא זכו להיפקד בבנים, וברוך ה' אחר זמן רב נולד להם בן בשעה טובה ומוצלחת. אך לדאבון ליבם הילד לא התפתח כראוי. רופא מומחה קבע כי לילד יש מום בלב לא עלינו, ואין סיכוי שיחיה יותר מכמה חודשים. ההורים המסכנים לא ידעו את נפשם מרוב צער, והחליטו ללכת אל הגאון ה''חפץ חיים'' - רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ולקבל את ברכתו. שמע החפץ חיים את צרתם ואמר: מה ביכולתי לעזור? כסף אין לי, ומה עוד אוכל לעזור לכם? האם המדוכאת פרצה בבכי מר, ואז אמר לה החפץ חיים בחיבה, ''בתי, קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת המלכה''. שאלה אותו האם, במה זה מתבטא? ענה לה החפץ חיים, ''ביום שישי בחצות היום [בערך 11:30 בבוקר] תהיה כבר מפת שולחן של שבת פרוסה, ופמוטי הנרות סדורים במקומם''. קבלה האם את דברי הרב, והחליטה להקפיד על זה בכל מחיר. ואכן מיד בהגיעם לביתם חל שיפור ניכר בילד, וגדל והתפתח כאחד הילדים מבני גילו. (כך סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ''ל, אשר התאכסן בבית זה בימי בחרותו בישיבת מיר.)

בזכות מה זכה רבי איסר לבן מאור ישראל?

לגביר העשיר רבי איסר היתה חנות גדולה של בדים יקרים וכל מיני משי. מנהגו היה שכאשר הגיע חצות היום בערב שבת, סוגר את החנות כדי להכין עצמו מבעוד מועד לקדושת השבת. פעם אחת בערב שבת הגיע לחנותו שר גדול, והחל לברור לעצמו הרבה סחורות יקרות, והתעכב בחנות לעשות השוואות מחירים של הסחורות. בתוך כך הגיע חצות היום, ורבי איסר פנה לסגור את החנות כדרכו, אולם השר התחנן לפניו שימתין מעט ויסיים עמו את העסק. רבי איסר לא הסכים בשום פנים ואופן, תמורת כל הון שבעולם לא יוותר על הכנותיו לשבת קודש. השר יצא מהחנות בזעף, ורבי איסר הפסיד סכום גדול. אך בשכר זאת זיכוהו מן השמים בבן ענק, הלוא הוא רבנו הגדול מאור ישראל הרמ''א - רבי משה איסרליש, אשר כל קהילות בני אשכנז קבלו הוראותיו.

''אני לא יודע אם הייתי עומד בניסיון הפרנסה כמוך''

רבי אריה לוין נהג בערבי שבתות להסתובב בין בעלי החנויות ולזרזם לסגור את החנויות לקראת שבת, כדי שלא יעברו על חילול שבת. באחת השבתות, כשהתקרב עת כניסת השבת, ראה יהודי שממשיך למכור וחנותו עמוסה בקונים, ניכר היה שאיננו מתכונן כלל לנעול את החנות לפני כניסת שבת. רבי אריה שהצטער לראות יהודי העומד להכשל בחילול שבת, נכנס פנימה לחנות, הניח את כובעו על הדלפק ו... ''ישב לנוח''. ראה אותו בעל החנות, הופתע ואמר: ''כבוד הרב, מדוע כבודו בא אלי בשעה כל כך מאוחרת לפני כניסת שבת?'' אמר לו רבי אריה בלב אוהב וכואב: ''מה אומר לך, אתה עומד בפני ניסיון גדול של כסף, אבל שבת זה שבת, לא ישווה לה כל הון שבעולם! אולי תרוויח מאה או מאתיים אבל תפסיד הון שלם''.

בעל החנות חשב רגע, הסתכל בעיניו של הרב ואמר: ''כבוד הרב צודק. יש לי ייסורי מצפון על כך שאני עושה זאת, ואני לא אמשיך לחלל שבת, בפרט שאתה מצטער, ואני לא רוצה לצער אדם כמוך''. מיד פיזר את הקונים וסגר את החנות. אמר לו רבי אריה ברוב ענוה: ''אשריך, יהודי יקר. אני לא יודע אם אני הייתי עומד בניסיון הפרנסה כמוך. הזכות שלך גדולה מאוד, ובוודאי שתינתן לך ברכה בפרנסתך כיאה לשומר השבת''.

''ברוך שעקר עבודה זרה מהבית הזה''

סיפר רבי בן ציון שלום הי''ו: פעם אחת הייתי יורד במדרגות בית הכנסת בסיום שיעורו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט''א, והיתה השעה מאוחרת מאוד בלילה. באמצע המדרגות ניגש אל הרב יהודי מגודל שיער, נישק את ידו ואמר: אני מבקש מכבודו שיכתוב לי כמה מילים לאשתי, שאסור להחזיק מכשיר טלוויזיא בבית, כי יש בינינו ויכוח חריף בנושא. אמר לו הרב: אני אבוא לביתכם, ואשפיע עליה שאסור להחזיק טלוויזיא בבית, כי זה כלי טמא מקלקל ומשחית את נפש הילדים ואת כל בני הבית. אמר האיש: לא נעים לי שכבוד הרב יטרח ויבוא אלי, אולי יכתוב לי פתק אחד ודי בזה. אמר הרב: בלי פתק, אני אבוא לדבר עמה, ובעזרת ה' אשפיע עליה! שמח האיש ואמר: אם כן אכין את אשתי למחר לביקורו של כבוד הרב. יקבע לי הרב שעה, אימתי נוח לו? אמר הרב: אסור להמתין עד מחר, עכשיו ומיד. היכן אתה גר? השיב האיש: בשכונת רמות. ''בא ניסע עכשיו יחד בזריזות'', פסק הרב. נסענו לרמות עם כבוד הרב בשעה מאוחרת בלילה. הבעל התקשר לאשתו בבית ואמר לה, יש לנו הפתעה, כבוד הרב הראשון לציון מגיע עוד מעט לביתנו, כבוד גדול הוא לנו, הרב מביא ברכה אל ביתנו! האשה שמחה והכינה את הבית לקראת בואו של הרב. כשהגענו לביתם, ישב הרב ליד השולחן יחד עם הבעל והאשה והנהג ואני. כבוד הרב התחיל לדבר על ליבה דברי מוסר, עד כמה המכשיר המתועב הזה אוכל כל חלקה טובה מעם ישראל, רחמנא ליצלן. לכן תחוסי על בנייך ובנותייך! - הרב דיבר בדמעות. האשה התרגשה והחלה גם היא להזיל דמעות מעיניה, ובהתרגשות אמרה: אם כבוד הרב טרח ובא אל ביתנו, ובשעה כזו מאוחרת, סימן שהדבר חמור ביותר, בעזרת ה' מחר אני מוציאה את המכשיר הטמא מהבית. אמר הרב: לא מחר אלא עכשיו, שאמרו חז''ל (מכילתא בא פרשה ט): ''מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה''. אני רוצה לראות במו עיני שאתם מוציאים את המכשיר הטמא ושוברים אותו.

ממשיך לספר רבי בן ציון: אני והבעל יחד הורדנו את המכשיר הטמא מקומה שלישית. בדרך במדרגות קיבל המכשיר מכה בקיר, אמרנו אחד לשני, זהירות איך אתה יורד? והרב היה יורד איתנו, שומע וצוחק, אמר: הלוא הולכים לשבור אותו, ומה בכך אם יקבל עוד מכה, והרי כתוב 'הכה תכה'... צריך לברך ''ברוך שעקר עבודה זרה מהבית הזה''. הורידוהו למטה לפח האשפה, ושברו אותו לרסיסים, והיתה שמחה גדולה, כמעט שרקדו. והבעל והאשה היו שמחים כפל כפליים, שכבוד הרב הופיע בביתם, והביא להם ברכה והצלחה. בסיום אמרו הבעל והאשה לרב: אנחנו מודים לכבוד הגדול שעשה לנו הרב, ונפרדו בשמחה ובטוב לבב, והרב שוב בירך אותם ברכות לבביות וחמות. ואז פנה הרב לשומעיו ואמר להם: רואים אתם איך אפשר להציל נפש יהודי, ככה במסירות ובזריזות. (עונג שבת פרשת נח ה'תש''ע)

''מאז צהרי יום שישי - הם מנסים להניע את האוניה, אך אינם מצליחים''

פעם שהה רבנו יעקב אביחצירא זיע''א בעיר אחת שמעבר לים לצורך מצוה, ולאחר שסיים את ענייניו שם, ביקש לשוב לביתו שבריסאני. שלח אחדים מאנשיו, שיתעניינו בלוח הזמנים של תנועת הספינות היוצאות מהנמל הקרוב לכיוון תאפיללת. לאחר שבררו, שבו ואמרו לו, שרק אחת לחודש מפליגה ספינה מאותו מקום, והספינה הקרובה נועדה לצאת ביום שישי בשעות אחר הצהריים. שמע רבנו את הדברים ושתק. מובן שבהגיע יום שישי, ניהל רבנו את סדר יומו כמי שאינו מתכונן לנסיעה באותו היום, שהרי אסור להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. מארחיו ומשמשיו הבינו לנכון שהוא דוחה את נסיעתו בחודש ימים, והעבירו עמו את השבת בנעימים. בבוקרו של יום ראשון שלאחר השבת, ביקש רבנו מתלמידיו שיארזו את חפציו ויתכוננו לנסיעה, באשר רצונו לעזוב את המקום ולנסוע הביתה. למרות שנראה הדבר משונה בעיניהם, לא הרהרו אחר רבם והחלו להתכונן לנסיעה. בעל הבית שזכה לארחם, אף יצא לבקש מאחד העגלונים ממיודעיו, שיכין את כרכרתו לקחת את הצדיק אל הנמל. כאשר הגיעו לנמל, הופתעו מקורבי רבנו לראות את הספינה עוגנת בנמל. מלחיה שהתרוצצו סביבה, ספרו להם, שמזה יומיים - מאז צהרי יום שישי - שהם מנסים להניע את האוניה, אך אינם מצליחים וכל נסיונותיהם למצוא את מקור התקלה עלו עד כה בתוהו. קרא רבנו לרב החובל ואמר לו, שיגש עתה וינסה להניע את האוניה ובעזרת השם יתעורר המנוע לחיים. לאחר שהסבירו לקברניט מיהו האיש ומה טיבו, הסכים לנסות לעשות כדבריו, ולהפתעת הכל הגיב המנוע כרגיל. עד מהרה שחררו את האוניה מכבליה, המלחים תפסו את מקומם בנִהוגה והאוניה הפליגה לדרכה. (''אביר יעקב'' 111)

ומענין לענין באותו ענין, שוב מעשה ברבנו יעקב אביחצירא זיע''א: היה זה ביום שישי באחת ממסעותיו, כשביקש להגיע עם שמשו לאיזה כפר יהודי, כדי לשבות את השבת עם תושביו. בדרכם, הגיעו לשפתו של נהר רחב וסואן, שחצץ בינם לבין הדרך המובילה לאותו כפר. משתי גדות הנהר ניצבו אנשים רבים, שהמתינו לבואה של רפסודה שתעבירם מצד לצד. רבים מן הממתינים, שחו בינם לבין עצמם, כי יעדיפו את איחורה של הרפסודה. שכן, גם ההפלגה על גבה תחשב לסכנה גדולה, בשל העובדה שגלי הנהר היו רוגשים, וסערותיהם איימו להטביע את הרפסודה העמוסה על נוסעיה. משהגיע רבנו לשפת הנהר וראה כי הוא מוכרח לחצותו - כאן ועכשו - כדי להספיק להגיע לכפר בעוד יום, אמר לשמשו: ''רבי אברהם! הרכיבני נא על כתפיך ונחצה את הנהר''. למשמע המשימה ולמראה ה''זירה'' שבה הוא נדרש למלא אחריה, נתקף השמש רתיעה טבעית ובעלת פשר. אולם, רבנו הרגיעו לבל יירא ולבל יחת. מששב רבנו על דבריו באותה שלוות מרגוע שהיה רגיל לצוות על דברים שבשגרה, לא התמהמה השמש ועשה את אשר הורהו רבו ואדונו. כשהתקרבו השנים אל הנהר, וראו הנוכחים את אשר הם מתכוונים לעשות, החלו לצעוק עליהם בקולי קולות, לבל יהינו להתגרות בסכנה. היו שניסו אף לאחוז בשולי אדרתו של רבי אברהם, כדי לעצור בו ממה שהיה נדמה בעיניהם כהתאבדות בעיניים פקוחות. גסי הדעת שבהם, החלו ''מחלקים'' ביניהם את חפציהם של השנים, כשהם לוטשים עינים חומדות לעבר הסוס וצרורות המטלטלים שבצידו. השמש, שרגיל היה במופתיו של רבנו, לא שת לבו ודעתו לאזהרותיהם ולא שעה להפצרותיהם, והמשיך לפסוע מעדנות אל תוך מימי הנהר הרוגשים. והצעקות עודם נמשכות...

כשהגיעו השנים אל עברו השני של הנהר, לא פסקו הצעקות, אלא שנימתם התחלפה. לא עוד קריאות אזהרה והפצרות בלימה, כי אם קריאות תדהמה ושריקות התפעלות. הישמעאלים שניצבו על שתי גדות הנהר, קראו זה לזה באומרם: ''אין זה אלא קדוש''. והיו קריאותיהם גוברות על שאון הגלים... הניצבים בעברו השני של הנהר, מיהרו לנשק את שולי אדרתו של רבנו, בשעה שחבריהם מהגדה השניה הביטו ב''זכיתם'' בעיניים כלות. ברם, בזאת לא תם סיפור המעשה. לאחר שחצו את הנהר הסוער, ציוה רבנו על שמשו רבי אברהם, שישוב ויחצה את הנהר ברגליו, כדי להביא את הסוס והחפצים שעליו שנותרו מן העבר השני. כמי שמטייל בחצר ביתו, עשה השמש את דרכו בשובו למקום ממנו יצאו, ועד מהרה נראו סוס ורוכבו העושים את דרכם על פני הים. כך הספיק רבנו להגיע חפצו מבעוד מועד. (''אביר יעקב'' 106)

על מעשים אלו יאות להליץ את הפסוקים בנביא ישעיה (מג א): ''וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב... אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ... כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ... כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ.''