בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר

חג הסוכות בהלכה ובאגדה
אלול התשס''ח - טלפונים לפרטים, ברורים והזמנות: 04-9988996 0522-813833

 מבוא    ניסי עם ישראל במדבר    חג הסוכות בירושלים בזמן בית המקדש    האושפיזין    חדש תשרי    בנית הסוכה    דפנות הסכה    מדיני הסכך    מדיני נוי הסכה    ערב החג    ליל החג    הישיבה בסכה    מדיני האכילה בסוכה    השנה בסכה    ארבעת המינים    האתרוג    הלולב    ההדס    הערבה    מדיני ארבעת המינים בשנה השביעית    מדיני נטילת ארבעת המינים    מהלכות יום טוב    מצות הקהל    מהלכות חל המועד    הושענא רבה    מוצאי החג  


  שער האגדה

   מבוא
 לתועלת המעיינים:   חג הסוכות - זמן שמחתנו.   שלושה מועדי מפגש   "כי בסכות הושבתי"   זכר לענני כבוד   זכר לסוכות   התאמנות על ה'   נגילה ונשמחה בך! 

   ניסי עם ישראל במדבר
 תקופת המדבר - ירח דבש   שלושה מנהיגים טובים   ענני הכבוד   ירידת המן במדבר   בארה של מרים   הדגלים במדבר 

   חג הסוכות בירושלים בזמן בית המקדש
 שמחה יתירה   העליה לרגל   קומו ונעלה ציון!   רחובות ירושלים   נעלה לבית המקדש!   שמחת בית השואבה   ההכנות לשמחה   השמחה   ניסוך המים 

   האושפיזין
 אורחים נעלים   אברהם אבינו   יצחק אבינו   יעקב אבינו   משה רבנו   אהרון הכהן   יוסף הצדיק   דוד המלך 


  שער ההלכה

   חדש תשרי
 מן התורה   לימוד הלכות החג   ימי שמחה לישראל   נשמה טהורה   תיקון חצות 

   בנית הסוכה
 מחיל אל חיל   בניה על ידי תלמיד חכם   "מצוה בו יותר מבשלוחו"   בניה על ידי גוי   סוכה ישנה   בניה על ידי אשה   בניה על ידי קטן   בניה בערב שבת   בנית סוכה בחול המועד   מיקום הסוכה   בנית סוכה בבית הכנסת   בנית סוכה ברחוב   לא תגנב   "תקנת השבים"   אין פטור 

   דפנות הסכה
 שלוש דפנות   עמידה בפני הרוח   מדות הסוכה   דפנות מעמודים   סדר בנית הסוכה 

   מדיני הסכך
 תנאי הכשר הסכך   רחב הקורה   דבר המעמיד   סכך לנצח   קשירת הסכך   סכך פסול בין הסכך הכשר   חבלי כביסה   פרגולה   אויר בסכך   "דופן עקומה"   כמות הסכך   נפל הסכך   משיב הרוח 

   מדיני נוי הסכה
 "זה אלי ואנוהו"   פרוכת הקדש   סכך נאה   סדין נאה   גובה הקשוטים   מנורה   הנאה מהקשוטים   ירדו גשמים   כתיבת פסוקים לקישוט   מי המקשט 

   ערב החג
 לשמוח ולשמח   מקוה טהרה   אכילה בערב החג   הכנת נר דלוק   הדלקת נרות החג   מקום ההדלקה   הברכה   "שהחינו" 

   ליל החג
 הכניסה לסוכה   קידוש   מים אחרונים   כוס של ברכה   ברכת המזון   משניות 

   הישיבה בסכה
 ענני כבוד   כל רגע - מצוה!   שבעה אושפיזין   סגולה להצלחה   כסא מפואר   דבר בעתו מה טוב   דירת קבע לשבוע   כלי אכילה ושתיה   כבוד הסוכה   הלימוד בסוכה   בית הכנסת   הפטורים מן הסוכה   המצטער בלילה הראשון   המצטער בשאר ימי החג   חולה   ברית מילה   שליחי מצוה   הולכי דרכים   טיולים   אנשי בטחון   נשים 

   מדיני האכילה בסוכה
 אכילת פת בלילה הראשון   זמן האכילה   קידוש   מתי חיב לאכל בסוכה?   זמן הברכה   מיני דגן   שאר מאכלים ומשקים   סוכת חברו   אכילה חוץ לסוכה באמצע הסעודה   אוהב מצוות   קטנים 

   השנה בסכה
 חיוב השינה בסוכה   שנת עראי   נרדם חוץ לסוכה   סוכה קטנה   מתהפך בשינה   מצטער 

   ארבעת המינים
 צווי התורה   הלכה למשה מסיני   זריז ונשכר   לא בחינם   הוצאות המצוה   טרחת מצוה   עשית המצוות בשמחה   עשית המצוה לכבוד ה' יתברך בלבד   כבוד אב   דוגמא אישית   מצות חינוך   אין פטור   קניה בהקפה   קניה מקטן 

   האתרוג
 תבנית האתרוג   גוון האתרוג   אתרוג המנומר   שעור האתרוג   צורת האתרוג   חסרון ונקב באתרוג   חזזית באתרוג   עלים שעל האתרוג   נשברה הפטמה   נשבר העקץ   נסדק   נקלף   "הדר"   אתרוג מורכב   מהו האתרוג המהודר ביותר?   רוח רעה   ערלה. טבל. 

   הלולב
 תבנית הלולב   לולב כשרביט   ארך הלולב   נפתחו העלים   נקטם ראשו   לולב עקום   לולב כפוף   מהו הלולב המהדר ביותר?   יהי ממון חברך חביב עליך כשלך   ערלה 

   ההדס
 "ענף עץ עבת"   תבנית ההדס   והחוט המשלש   בעגול אחד   ארך ההדס   רבו ככלו   עליו חופים [מכסים] את עצו   גודל העלים   נקטם ראשו   מהו ההדס המהודר ביותר?   ערלה 

   הערבה
 "ערבי נחל"   תבנית הערבה   ארך הערבה   נקטם ראשה   נקטמו העלים   התחוררו העלים   לבלוב   מהי הערבה המהודרת ביותר?   הידור מצוה   ערלה 

   מדיני ארבעת המינים בשנה השביעית
 אתרוג   לולב. הדס. ערבה. 

   מדיני נטילת ארבעת המינים
 שומר מצוה   "זה אלי ואנוהו"   זמן המצוה   בית המקדש   ירושלים עיר הקודש   שבת קודש   אגודה אחת   כיצד אוגדים?   זמן האיגוד   טלטול ביום טוב   טלטול בשבת   זהירות   חציצה   הברכה   סמוכים לעד לעולם   כדרך גדילתם   אפן הנענוע   קריאת ההלל   הנענועים בהלל   סדר ההקפות   שכח לברך   חולה   שבת קודש   "לכם" - משלכם   נשים 

   מהלכות יום טוב
 טעה בתפלת יום טוב   הלכות חג בחג   מלאכות המותרות והאסורות ביום טוב   הדלקת האש ובישול   כיבוי האש   בורר   טוחן   סוחט   מוקצה   רחיצה   מחיאת כפים וריקוד   רפואה 

   מצות הקהל
 המקור מן התורה   בזמן בית המקדש   זכר למצות הקהל 

   מהלכות חל המועד
 הנהגת היהודי בחל המועד   יעלה ויבוא   עשית מלאכה בחל המועד   קבלת פני רבו ברגל   עליה לרגל   שמחת בית השואבה   והיה מחניך קדוש 

   הושענא רבה
 מעלת היום   עורו ישנים   ברכות השחר   עמוד השחר   תפלת שחרית   מצות חבטת הערבה   נשמת כל חי   שנים מקרא ואחד תרגום   קשה להפרד   שמיני עצרת - שמחת תורה   תפלת ערבית   הקפות   מעלת הרקודים והשמחה לכבוד התורה   פעמונים   קדושה וטהרה   כבוד התורה   לעמוד בעת ההקפות   קריאת התורה בליל החג   יהי רצון   חזרת ספרי התורה להיכל   קידוש   תפלת שחרית   קריאת התורה   חתן תורה   ברב עם הדרת מלך   עין טובה   שני כהנים   כהן חתן תורה   קטנים   המלאך הגואל   משיב הרוח ומוריד הגשם   סעודה לגמרה של תורה   הקפות 

   מוצאי החג
 הקפות שניות   אסרו חג   שיירי מצוה   מרקחת - רבה   סגולות נפלאות   שבת בראשית 






שער האגדה





מבוא





לתועלת המעיינים:

יש לציין שההלכות שבחוברת הן לכל הדעות, לבני אשכנז ולבני ספרד. לבד מההלכות שבארנו בהם במפורש, שיש חילוק בין בני אשכנז לבני ספרד.

העמודים המסומנים בהלכות ב- ( ), הם לפי הספר חזון עובדיה הלכות סוכות. ובדיני ארבעת המינים כשמסומן (א), (ב), (ג), (ד), מהספר פרי עץ הדר.

דברי האגדה שנכתבו בס"ד, הינם מדברי חז"ל במדרשים ובמפרשים, ומהספרים: מעם לועז, אוצר אישי התנ"ך, בית המקדש בירושלים ועוד.





חג הסוכות - זמן שמחתנו.

כמה נפלא ומרומם הוא החג הזה. הנה, ימי הרחמים והסליחות חלפו עברו, והותירו אחריהם שובל זך של טהרת הלב ונקיות הנפש. וכשהלב זך ונקי - מחפש הוא, הלב היהודי הטהור, קרבת אלוקים. חפץ ומשתוקק הוא להיות דבק בה' יתברך, להיות במחיצתו ובקרבתו, לחסות תחת כנפיו, לחוש את המתיקות הנפלאה של "קרבת אלוקים". או אז - באה לה מצות הסוכה. מיד במוצאי יום הכיפורים, טורחים אנו לבנות "סוכה", שבה כביכול נתייחד עם הקב"ה ונשמח עימו.

את סוכתנו בונים אנו - לא תחת קורת גג, לא תחת השפעתם הסוחפת והמבלבלת של כל קנייני העולם הזה, אלא תחת כיפת השמים, תחת כנפי ה' יתברך. וכפי שחכמינו מכנים את הסוכה: "צִילָא דִמְהֵימְנוּתָא" - צל האמונה בה' יתברך.

עוזבים אנו את בתינו, את כל רכושנו ועמלנו, ובאים לחסות בצל השכינה הקדושה, ואז זוכים אנו לחוש תענוג מיוחד ומתיקות נפלאה של קרבת אלוקים - "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי!" (שיר השירים ב ג). וכפי שכותב ה"שפת אמת": כי עצם נפשות בני ישראל משתוקקים ונמשכים אחר הקב"ה, רק הבלי העולם הזה מסירים את אהבת הלב, ואחר יום הכיפורים נטהרו הלבבות וחוזרים לשורש, ואז יכולה הנפש היהודית לשוב ולהתענג על ה'.

כמה מרגשים ומרעישים הם דבריו של רבנו האר"י ז"ל (שער הכוונות דרושי חג הסוכות ד), כי צורת הסוכה מרמזת על חיבוק של אהבה שמחבק אותנו הקב"ה, [שהרי צורתה היא "שתי דפנות שלימות, והדופן השלישית אפילו טפח" (סוכה ד ע"ב), דומה כאדם המחבק את חברו בידו - הזרוע והאמה שהם ארוכים - ועוד טפח שזוהי כף היד], ואכן בשבתנו בסוכה יוכל כל לב יהודי לחוש קירבה מיוחדת ושייכות נפלאה אל הקב"ה.

מצות הסוכה, אף מיוחדת היא בכך, שאנו מקיימים אותה בכל גופנו, בכל 248 אברינו ו-365 גידינו, וכפי שכותב ה"חידוש הרי"ם", שאין לנו מצוה כזו שאדם נכנס בה כל כולו, אפילו עם הנעליים שעל רגליו... כל גוף האדם נכנס לתוך המצוה ומתקדש בקדושתה, ולכן מורגשת קדושת הסוכה בנפש האדם יותר משאר מצוות.

ובאמת כמה נפלא לחוש את הקדושה ואת הקרבה המיוחדת לה' יתברך בימים אלו. תחושת טהרת הלב של יום הכיפורים עודנה מלווה אותנו, יושבים אנו בסוכה המעוטרת בחן, תחת כיפת השמים, בצילה של השכינה הקדושה, בחברתם המרוממת של אבות האומה - "אושפיזין עילאין קדישין". והתורה מצווה ואומרת: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים!". והשמחה אכן ממלאה את הלב וחודרת אל פנימיות הנפש - "זמן שמחתנו"!!!





שלושה מועדי מפגש

עתה, מן הראוי, שנתבונן ונבחן יותר, כפי יכולתנו והשגתנו, מהי המשמעות המיוחדת של חג הסוכות.

שלושה רגלים נתן לנו הקדוש ברוך הוא, שלושה ציוני דרך מרכזיים בהתהוותנו לעם, שלושה מועדי מפגש בינינו לבין אבינו אוהבנו - "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת..." (דברים טז טז) חג הפסח - "זמן חרותנו". יצאנו ממצרים באותות ובמופתים גדולים, הקב"ה בחר בנו לעם. מציינים אנו את הולדת עם ישראל. חג השבועות - "זמן מתן תורתנו". יום נשגב וגדול, היום שבו כרתנו ברית עם הקב"ה וקיבלנו את התורה הקדושה. חג הסוכות - "זמן שמחתנו". ואנו שואלים - לשמחה, מה זו עושה? מהו ציון הדרך, מהו המאורע המיוחד, מהי סיבת המפגש - בחג הסוכות?





"כי בסכות הושבתי"

נאמר בתורה (ויקרא כג מב-מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

מהן אותן סוכות בהן ישבו עם ישראל בהיותם במדבר, ומדוע כה ראויות הן לציון?

בגמרא (סוכה יא ע"ב) נחלקו התנאים באלו סוכות מדובר. רבי אליעזר אומר: עשה הקב"ה לעם ישראל סוכות של "ענני כבוד" - שבעה עננים שהקיפום מכל צד, שמרו והגינו עליהם מפני סכנות המדבר, ואף הנעימו להם את הדרך. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם, כדרך הולכי דרכים שעושים לעצמם סוכות להגנה מפני מזג האויר.

בדרך רעיונית, מבארים המפרשים כי למעשה אין כאן מחלוקת בעצם העובדות. גם ענני כבוד הקיפו את עם ישראל במדבר, וגם סוכות ממש עשו בחנייתם במקומות שונים. ואולם הדיון הוא לזכר מה חוגגים את חג הסוכות. נבחן את שני הטעמים, ונראה כי למעשה שניהם משלימים זה את זה לרעיון אחד.





זכר לענני כבוד

דעה אחת - זכר לענני הכבוד, מה המיוחד בעננים אלו?

נסים רבים עשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ניסים גדולים ועצומים, שינוי כל מערכות הטבע - החל מכך ש"בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד" - למרות כל הגזירות האכזריות של פרעה ועול השעבוד הקשה. לאחר מכן - עשר המכות, שכל מכה ומכה היא פלא עצום בפני עצמו, ומפליא אף לראות את ההפליה הנפלאה, כיצד פגעה המכה דווקא במצרִים ולא בבני ישראל. בהמשך - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, טביעת המצרִים, אלו ניסים מופלאים! ובמדבר - האכילם ה' לחם מן השמים, והשקם מים חיים מן הסלע! אבל מכל הניסים העצומים הללו - מצוה עלינו לזכור דווקא את "ענני הכבוד"! מדוע?

כי מלבד עצם הנס הפלאי שבקיומם של עננים מופלאים אלו [כפי שנרחיב להלן, אודות הניסים המיוחדים שנעשו על ידם], הרי הדגשה מיוחדת יש כאן - "ענני כבוד"! היה בהם גילוי מיוחד של חיבה ואהבה של הקב"ה לעם ישראל. עננים אלו, שהקיפו את עם ישראל מכל צד, הראו איך הקב"ה עוטף ומחבק את בניו אהוביו באהבה עצומה, ועליהם דרשו את הפסוק (דברים לב י): "יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ... יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ". הקב"ה חובק את עמו האהוב תחת כנפיו, ומוליכם באהבה ובחמלה. משגיח עליהם בהשגחה גלויה וקרובה. ובאמת גם הגויים התרגשו והתפעלו דווקא מאותו גילוי חיבה מיוחד שבא לידי ביטוי בענני הכבוד, כמו שנאמר (במדבר יד יד): "וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵיהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה".





זכר לסוכות

דעה שניה - זכר לסוכות ממש, שהקימו עם ישראל. ומה המיוחד בסוכות הללו?

בסוכות אלו רואים אנו את גודל מעלתם של עם ישראל, ואת אהבתם ודבקותם המוחלטת בקב"ה. עם ישראל - בחודשים האחרונים לשהותם במצרים, היו מוקפים בכל טוב, מאומה לא חסר להם. אך כשציוה עליהם הקב"ה לצאת - עשו זאת מיד, בלי היסוס, ואפילו צידה לא לקחו - מלבד מעט בצק, ומצות ומרור שנותרו להם מליל השימורים. כ-3 מיליון אנשים נשים וטף, עזבו את בתיהם ומשכנותיהם ועריהם וכל טוב אשר בהם, והלכו אחר ה' יתברך, אל המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב, מקום אשר אין בו - לא בית ולא צל, לא אוכל ולא מים! ולא שאלו לאן תביאנו, היכן נמצא מחסה משרב ומקור, ומאין יבוא מזוננו. הלכו אחר ה' - ללא שאלות, מתוך אהבה, ובטחון מלא! והקב"ה זוכר להם זאת, כפי שמעיד הנביא (ירמיה ב ב): "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

הלכו עם ישראל אחר ה' יתברך בלב בוטח, והקב"ה אכן הראה להם את נסיו וחסדיו הגדולים. "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" - מרחק של כ-120 ק"מ, מהלך שלושה ימים של אדם בינוני, ואילו הם הגיעו מרעמסס לסוכות באותו יום, בשעה קלה, עם נשיהם וטפם וכל הרכוש הכבד שלקחו עמם! אמנם ישבו בסוכות - אך ה' דאג לכל מחסורם! ללמדך שכל ההולך בדרך ה' ושם עליו מבטחו, אין הקב"ה עוזבו, ומראה לו את נפלאותיו.

מפני זה נצטווינו לעשות סוכות דוגמתן, כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצות הסוכות גודל מעלתן של ישראל במדבר, שהיו הולכים עם כובד האנשים והנשים והטף במקום ההוא אשר אין בטבע האדם לחיות בו, והוא שהעיד הכתוב: ארץ ציה ושממה, לא מקום זרע ותאנה וגפן. והלכו שם ארבעים שנה, וחיו בניסים תמידיים: מן, שליו, באר מים, ובגדיהם לא בלו ולא חסרו דבר, וישבו שם בסוכות שעשו להם להגן עליהם מפני הקור בחורף... (כד הקמח, רבנו בחיי, רמב"ן ויקרא כג מג)






התאמנות על ה'

ובכל זאת - נשוב ונשאל - מדוע מחייבים מאורעות אלו חג מיוחד? מהו ציון הדרך? מהי סיבת המפגש? מהו השלב החשוב בהיווצרותנו לעם?

נתבונן ונראה. הנה, כבר יצאו עם ישראל ממצרים, התקדשו וקיבלו את התורה. ומה עכשיו? לכאורה הכל מושלם, עם לתפארת! נראה כי הנה הגיע סוף סוף הזמן המיוחל להיכנס אל הארץ המובטחת, ולקיים בה את התורה והמצוות, כפי שהבטיח ה' לאברהם, יצחק ויעקב. אך - לא כן הוא! עם ישראל מתעכבים במדבר למשך 40 שנה! למה?

התשובה היא, כי אומנם כן, עם ישראל הביעו נכונות ללכת אחר ה' יתברך, לקבל את התורה, אמרו "נעשה ונשמע" וזכו להתגלות אלוקית נשגבה במעמד הר סיני, אך בכל זה אין די כדי להגיע לחיים מבוססים של קיום תורה ומצוות, עדיין אין זה מספיק כדי ליצור עַם הדבק באלוקיו לדורות עולם.

וכאן נותן ה' יתברך לעם ישראל תקופה מיוחדת של 40 שנה - תקופה של "התאמנות על ה'", להיות מורגלים להידבק בה'. ה' יתברך נושא את עם ישראל "כאשר ישא האומן את היונק". הם מונהגים בהנהגה מיוחדת על טבעית. אוכל שמיימי מיוחד ניתן להם דבר יום ביומו, ישר מן השמים. מים חיים יוצאים להם מצור החלמיש. כל צרכיהם הגשמיים מסופקים להם במאור פנים. והשכינה הקדושה מסוככת עליהם מכל צד ועוטפת אותם בענני כבוד.

אולם, מה נדרש מעם ישראל? נדרשת מהם דבקות מוחלטת בבורא עולם! להאמין ולבטוח בו, ללכת בתורתו. כמו שנאמר (דברים ח ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר... לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא". והיו אכן בתקופה זו נסיונות לא פשוטים, אשר חישלו את אמונתם בה', ולימדו אותם שוב ושוב להידבק רק בה' יתברך.

רק בתום תקופה זו - כאשר התאמנו עם ישראל על דבקות מוחלטת בקב"ה, והשכילו להבין כי את הטוב האמיתי משיגים רק כאשר הולכים עם הקב"ה, אז היו עם ישראל בשלים להיות "עם ה'", להיכנס לארץ ישראל, ולחיות חיים מבוססים של קיום תורה ומצוות ודבקות בה' לדורות עולם.

ואם כן תקופת המדבר היא השלב הנוסף ביצירת עם ישראל לעם. ואנו מציינים אותה ב"מועד מפגש" מיוחד - הלוא הוא חג הסוכות. "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם!". למדנו להיות מסוככים תחת כנפי ה' יתברך - וה' סוכך עלינו ומשפיע עלינו רוב טובה וברכה. כי "כפי הנהגת האדם - כך מתגלה עליו צילו של הקב"ה". (שפת אמת)





נגילה ונשמחה בך!

חג הסוכות - זמן שמחתנו! כעין עם ישראל במדבר שהסתופפו תחת כנפי ה' יתברך - אף אנו יושבים בסוכה בצלו של הקב"ה, ששים ושמחים כמשוש חתן וכלה - "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ!". כעין חופת כלולות היא הסוכה, המזכירה לנו את הקשר המיוחד בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. בשבתנו בסוכה נזכרים אנו באותה תקופה מיוחדת של 40 שנה, שבה הלכנו אחר ה' במדבר הגדול והנורא, מקום ציה ושממה, ובכל זאת היינו מוקפים בשפע עצום ובכל טוב: מזון ושתיה, ביגוד, נוחות וביטחון - מאומה לא חסר לנו! כי כשהולכים עם הקב"ה ודבקים בו וחוסים תחת כנפיו - אזי יש הכל!

וכעין זאת עושים אף אנו - עוזבים את הבית המוגן על כל רכושנו, עוזבים את התבואה שזה עתה אספנו אל ביתנו, ויוצאים - לחסות תחת כנפי ה' יתברך, כי אין לנו בטחון אחר, ואין לנו רצון אחר, ואין לנו שמחה אחרת - אלא בך, רבונו של עולם.

ואנו מתפללים ומייחלים: "הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן" [סוכה של ענני כבוד ומיני אורות לצדיקים לעתיד לבוא (רבנו בחיי)]. רוצים אנו לזכות לחסות תמיד תחת כנפי ה' יתברך, בהשגחתו התמידית, הגלויה והישירה. "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' - אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"! (תהלים כז ד)





ניסי עם ישראל במדבר





תקופת המדבר - ירח דבש

תקופה מיוחדת היא, תקופת הליכתם של עם ישראל במדבר. מונהגים היו בהנהגה על טבעית נפלאה, מוקפים בניסים תמידיים, רואים את הקב"ה עין בעין, ומתוך כך הוכשרו להיות דבקים בתורה ובמצוות לדורות עולם. כמו שאומר המדרש (תנחומא בשלח א): "אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליך את עם ישראל בדרך פשוטה ויגיעו מהר לארץ ישראל, מיד כל איש יחזיק בשדהו ובכרמו, יעדור, יחרוש, יזרע ויקצור, ויתבטל מן התורה. לזאת, אוליכם דרך המדבר, ויאכלו את המן וישתו מי באר, וכך תהא התורה מתיישבת בגופן".

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר" (שיר השירים ג ו) - נתעלו ישראל על ידי המדבר! - התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, כהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר. (תנחומא שמות יד)

על השגחת ה' עלינו באותה תקופה מיוחדת, אומר הפסוק (דברים לב י-יא): "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר... יְסֹבֲבֶנְהוּ [בענני כבוד], יְבוֹנֲנֵהוּ [נתן להם בינה בתורה], יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, יִפְרשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ". מה מרגשים הם דברי המדרש: "אשרי האזנים שכך שומעות, עד היכן חיבב הקב"ה את ישראל, עד היכן שמרן, עד היכן נצרן, כביכול - עד כאישון עינו! רְאֵה עד היכן שמרן! - שאמר הקב"ה למשה: "לך אמור להם שיעשו לי משכן ביניהם". כביכול אני עוזב את העליונים ויורד ושוכן ביניהם! ולא עוד אלא לך ועשה אותם דגלים לשמי. למה? שהם בני!". (במדבר רבה ו)





שלושה מנהיגים טובים

הולכים עם ישראל במדבר - ולא חסר להם דבר. כשם שהמלך במדינה - אין המדינה חסרה כלום, כך 'ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ - לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר'! (מדרש תהלים כג)

"וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (שמות יג יח) - הלכו כשהם מסובים, כמלכים המסבים על מיטותיהם ואוכלים ושותים.

"וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו ד) - אמר הקב"ה לישראל, העמדתי לכם שלשה גואלים המשמשים אתכם: בזכות משה - אכלתם את המן, בזכות אהרן - הקפתי אתכם בענני כבוד, ובזכות מרים, שאמרה שירה על הים - נתתי לכם את הבאר.

אמר רבי ברכיה הכהן: מלך בשר ודם, שיש לו מדינה, והוא שולח אליה אנשים שינהיגו וינהלו אותה - מי הוא זה שצריך לפרנס את אותם מנהיגים? בודאי שבני המדינה! אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא שלח לעם ישראל במדבר שלושה מנהיגים טובים - משה, אהרן ומרים, והמנהיגים הללו הם שפרנסו וכלכלו את עם ישראל! (תנחומא במדבר ב)





ענני הכבוד


כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה

מתוך הניסים הרבים שהקיפו וליוו את עם ישראל - מיוחדים במינם הם "ענני הכבוד". למעשה, היתה בהם תועלת גדולה ועצומה לעם ישראל: הם הגינו עליהם מפני האויבים ומפני חיות רעות, יישרו את הדרך, הצלו מפני השמש הקופחת ומפני רוחות סער, ועוד ועוד תועלות רבות ונפלאות [כפי שנראה להלן]. ואולם - מעל הכל - היתה טמונה בהם משמעות נפלאה של חיבה יתירה שאוהב ה' יתברך את עמו, עד שכביכול יורד ושוכן בתוכם ממש, מְלוה אותם, עוטף אותם, ומחבק אותם בענני כבודו, ומשגיח עליהם כבבת עינו, כמו שנאמר (במדבר יד יד): "כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה".

ענני הכבוד, לא זו בלבד שמסוככים היו בכלליות על עם ישראל, אלא מְלוים היו גם לכל אחד ואחד מישראל ליווי צמוד. שאם היה אדם מישראל יוצא מחוץ למחנה, היו ענני הכבוד נמשכים עימו יחד ומלוים אותו עד שעה שחוזר! (ספרי במדבר פג)

ומנגד - אומות העולם לא זכו ליהנות מענני הכבוד, כי העננים פלטו אותם ולא קיבלו אותם כלל! גם ה"ערב רב", שהם גויים שעלו עם ישראל ממצרים, לא היו ראויים שהעננים יחסו עליהם ממש, אלא הם שכנו בצידי המחנות, ששם שכנו אף הצאן והבקר. (זוהר כי תשא. מעם לועז שמות ב תמ, ושמות ג רה)


איסוף העם

כבר באותו יום שיצאו ישראל ממצרים, התחילו ענני הכבוד ללוותם. נתאר לעצמנו, הרי עם ישראל בלילה האחרון לשהוּתם במצרים - היו בביתם, חגגו והקריבו "קרבן פסח". בחצי הלילה היתה מכת בכורות, ופרעה רץ בבהלה אל משה להתחנן אליו שיוציא את ישראל ממצרים. בבוקר הלכו עם ישראל אל בתי המצרים לבקש מהם כסף וזהב ובגדים, ואכן אספו רכוש רב ועצום, עד שלכל אחד מישראל היו אוצרות שהטעינום על תשעים חמורים לפחות! וכל חמור היה טעון כ-18 ק"ג כסף וזהב ואבנים טובות ובגדים! והנה - באותו יום ממש, בשעה קלה, מתאספים עם ישראל כולם, מכל רחבי מצרים הגדולה - אל רעמסס, ומתחילים במסעם לכיוון מקום הנקרא "סוכות". הכיצד?! כיצד אפשר לאסוף עם שלם מתוך ארץ כה גדולה, עם נשים וילדים, ומיליוני בהמות טעונות, ועם "ערב רב" שהצטרף אליהם - תוך זמן כה קצר?!

אכן היה זה נס, שנעשה על ידי הענן, היאך?

אמר רבי חנינא, מתקרב היה הענן אל ישראל, והם טוענים עליו את נשיהם ובניהם וכלותיהם, אף סוסים, פרשים ופרדים. והיה הענן מקיף את כל ארץ מצרים, שהוא מהלך ארבעים יום, כהרף עין! (מדרש זוטא שיר השירים ח)


על כנפי נשרים

יצאו עם ישראל אל המדבר הגדול - אך הקב"ה עטף אותם בשבעה עננים, שהגנו עליהם מפני כל פגעי המדבר: אחד מלמטה - היה מוליך אותם, כדי שלא יהיה להם טורח בהליכתם, בדומה לאדם המפליג בספינה על מי מנוחות, שלא מרגיש קושי בכך שהספינה מפליגה יומם ולילה בלי הפסק. אחד מלמעלה - להגן עליהם מפני השמש הקופחת, ומפני חיצים שעלולים הגויים לזרוק לעברם. ארבע מארבע רוחות - להגן עליהם מפני חיות רעות ושודדי דרכים. וענן נוסף היה מהלך לפניהם - להורות להם את דרכם, ולהרוג את כל הנחשים והעקרבים והשרפים הנמצאים בדרך, ולשרוף את כל הקוצים. כמו כן, אם היה מקום נמוך היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו, כך שעם ישראל לא היו צריכים לעלות על ההרים ולרדת אל הבקעות, אלא הלכו על מישור חלק ונוח. [הענן יישר לפניהם את הדרך בכל מקום, מלבד "הר סיני" לכבוד השכינה במתן תורה. "הֹר ההר" שבו נטמן אהרון הכהן. "הר נבו" שבו נטמן משה רבנו. וכמו כן, במרכז מחנה ישראל נותר תמיד מין הר, שעליו היה מוקם המשכן, כדי שיהיה המשכן גבוה יותר מכל המחנה.] (במדבר רבה יט טז)


עמוד האש

לעת ערב, היה "עמוד הענן" ההולך לפניהם מתחלף ב"עמוד אש" להאיר להם את דרכם, כמו שנאמר (שמות יג כא): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה".

אורו של עמוד האש היה בהיר מאוד כאור היום. והפלא היותר גדול הוא - שאור זה האיר להם אפילו בתוך חדרים סגורים! כיצד?!

אמר רבי שמעון בן אלעזר, כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הצטרכו לאור הנר, אלא אפילו נכנס אדם אל חדר בתוך חדר - עמוד האש מאיר לפניו, וכמו פנס נכנס עמו עד שעה שחוזר! (ספרי במדבר פג)

אור זה היה אור פלאי ועל טבעי!

אמר רבי שמעון בר יוחאי, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לאור החמה ביום, ולא לאור הלבנה בלילה, אלא - כשהאדים העמוד, היו יודעים ששקעה החמה. כשהלבין, היו יודעים שזרחה החמה. מסתכל אדם בחבית סגורה - ויודע מה יש בתוכה! מסתכל אדם בכד - ויודע מה יש בתוכו, מפני ענן שכינה שביניהם! (ילקוט שמעוני שמות פרק ב)

אמר רבי אנטונינוס, משל למלך שהיה נוטל את הפנס ומאיר לבניו. אמרו לו שריו ועבדיו: ניטול אנו את הפנס במקומך ונאיר בו לבניך. אמר להם: אין אני מחזיק את הפנס מפני שאין מישהו אחר שיחזיק, אלא ברצוני להראות לכם את גודל חיבתי לבני, כדי שתהיו אתם נוהגים עמהם בכבוד. כך הודיע הקב"ה את חיבתם של ישראל לאומות העולם, על ידי שהוא בעצמו הלך לפניהם והאיר להם את הדרך, כדי שיהיו נוהגים עמהם בכבוד. (מכילתא בשלח מסכת דויהי פתיחתא)


תיפול עליהם אימתה ופחד!

כיצד באמת ידעו הגויים על נפלאות ענני הכבוד?

אומר המדרש: כשהיו מהלכים ישראל במדבר, היה ארון הברית הולך לפניהם. וכמין זיקוקין של אש היו יוצאים מבין שני בדי הארון [המטות שהיו מחזיקים את בהם את הארון], והיו שורפים את הנחשים העצומים שהיו כגודל קורות בית הבד, ואת העקרבים הענקיים שהיו כשישים טפחים [כ-30 מטר], וכן את הקוצים ואת הברקנים.

מעמוד הענן ועמוד האש, היה עולה עשן גבוה, וכל העולם מתבסם מן הריח שהיה מוציא העשן. כל מלכי מזרח ומערב ראו את העשן למרחקים, והיו אומות העולם מתפעלים ואומרים: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה...". והיו רואים היאך הקדוש ברוך הוא בכבודו מנחה אותם בדרכם בעמוד ענן, ובלילה מאיר את דרכם בעמוד אש. ואז פחד ורעדה היו נופלים עליהם מאימתם של ישראל, אמרו: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" (שה"ש ו י) - מי היא אומה זו, שכל תשמישיה באוּר?! תורתה של אור, אלוקיה של אור, גואלה של אור, שמחתה של אור. אלוקִיּים אלו, ואינם בני אדם! (מדרש תהלים כב, תנחומא ויקהל ז, שיר השירים רבה ג)


שמלתך לא בלתה

ארבעים שנה הלכו עם ישראל במדבר, ומאין היו להם בגדים לתקופה כה ארוכה?

שאלה זו שאל רבי אלעזר את חמיו רבי שמעון בן יוסי, כשיצאו ישראל ממצרים - וכי הצטיידו במלאי של בגדים, עבור ארבעים שנה [הלוא אפילו מזון לא הכינו להם]?! אמר לו: לבשו ממה שהלבישו אותם מלאכי השרת כשקיבלו את התורה בסיני, שנאמר: "ואלבישך רקמה" (יחזקאל טז י). שאל: ולא היו הבגדים מתבלים?! אמר לו: הרי כתוב בתורה, "שמלתך לא בלתה מעליך"! (דברים ח ד). שאל: וכי לא היו הילדים הקטנים גדלים?! ומאין היו להם מלבושים כשגדלו? אמר לו: היו מלבושיהם גדלים עימהם, כמו החילזון, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו! שאל: ולא היו צריכים כיבוס? אמר לו: הענן היה משפשפם, מכבסם ומגהצם! שאל: ולא היו נדבקים בהם כינים ופרעושים? אמר לו: הלוא במותם לא שלטה בהם רימה ותולעה - בחייהם לא כל שכן?! שאל: ולא היו מסריחים מריח הזיעה, שלא היו מחליפים מלבושיהם?! אמר לו: הבאר היתה מעלה להם מיני דשאים ומיני בשמים, והיו הריחות הללו מפעפעים בהם, וריחם הטוב היה נודף מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (שיר השירים ד יא-טו): "וריח שלמותיך כריח לבנון... נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל ראשי בשמים... מעין גנים באר מים חיים". כיון שראו ישראל היאך הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומעדנם במדבר, התחילו מקלסים ומשבחים אותו, אמרו: אתה הוא הרועה הטוב, שלא חסרה טובתך לעולם! (מדרש תהלים כג. דברים רבה ז ובמפרשים)

פלא והפלא! הלוא בדרך הטבע, בגד שעברו עליו ארבעים שנה, אפילו מבלי שילבשו אותו, במשך הזמן הוא מתבלה ולא נשאר כפי שהיה. וכלשון הרמב"ן (דברים ח ד): "אם תכסה את הקורה בשמלה חדשה, בארבעים שנה תבלה, אף על פי שאין בה זיעה". וכאן הולכים עם ישראל במשך ארבעים שנה, ובגדיהם שלמים, נקיים, מגוהצים ואפילו ריחניים. גם נעליהם לא בלו, ורגליהם לא בצקו ונפחו, כדרך הולכי דרכים.

"ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד, אשר כבוד ה' בתוכם, נדחו כל המזיקים, כי אינם מצויים במחיצת השכינה, על כן אמר שלא קבלו נזק בבגדיהם וברגליהם". (כלי יקר דברים ח ד)

גם כשחטאו ישראל ועשו את העגל, עדיין חסד ה' היה עליהם, ולא ביטל מהם את ענני הכבוד, כמו שנאמר (נחמיה ט יח): אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר, אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ, וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם, וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. (עיין ציץ אליעזר חלק ט"ז סימן כ. חזו"ע צח)

ענני הכבוד - בזכותו של אהרון הכהן היו, ובפטירתו - הסתלקו עננים אלו, ודרכם נעשתה קשה ומייגעת, שמש המדבר הכתה על ראשם, אף אויבים הרימו את ראשם וניסו להילחם בהם. אך מיד לאחר מכן החזיר הקב"ה את ענני הכבוד שוב לעם ישראל בזכותו של משה רבנו עליו השלום. (במדבר כא ובמפרשים. ראש השנה ב סע"ב. תענית ט ע"א)





ירידת המן במדבר


לחם מן השמים

המזון - הינו צורך בסיסי לאדם, אין האדם יכול להתקיים בלעדיו. ולכן, כל מנהיג דואג לספק לאנשיו מזון טוב כראוי. אפילו במחנות עבודה או בבתי סוהר וכדומה - אספקת מזון לחוסים, הינה דבר בסיסי וברור. אך טבעי הדבר, שה' יתברך, הלוקח את עמו לסבוב במדבר ארבעים שנה - יספק להם את מזונם, אין בכך כל פלא והתפעלות.

ואולם - מה רב ההבדל! מה עצום הוא השוני! באיזה מאור פנים מספק ה' יתברך מזון לעמו, באיזו חיבה ואהבה! "המן" - לחם מן השמים, אוכל שמיימי מיוחד, שנברא כבר מששת ימי בראשית, הוכן וזומן לעם ישראל ההולכים אחר ה' במדבר - דבר יום ביומו, בטוב טעם, בהגשה מאירת פנים, כלול ביופי בהדר ובחן.

רבי יהודה אומר, בנוהג שבעולם - כאשר אדם מקבל אורח, ביום הראשון שוחט לו עגל, ביום השני שוחט לו שה, ביום השלישי - תרנגול, ביום הרביעי מגיש לו קטניות, וכך - ממעט והולך, לא דומה לו יום ראשון ליום אחרון. ואילו אצל הקב"ה אינו כן, אלא "ארבעים שנה לא חסרת דבר" - יום אחרון כיום ראשון! (מדרש תהלים כג)

"כמה היו ישראל חביבים לפני הקב"ה, ששינה להם מעשה בראשית: בנוהג שבעולם - הטל יורד מן השמים, והלחם צומח מן הארץ. ועכשיו - הלחם יורד מן השמים, והטל עולה מן הארץ!" (תנחומא בשלח כ)


יש תורה ויש קמח!

ארבעים שנה ירד המן לישראל, דבר יום ביומו - בזכותו של משה רבנו. למעשה, בחודש הראשון להליכתם במדבר, עדיין לא ירד מן, אלא בני ישראל אכלו מהמצות שהוציאו עימם ממצרים, וה' שלח להם ברכה שהספיקו להם למשך שלושים יום, ואף נתן בהם ה' טעם מיוחד, כטעמו של המן. ואולם המן עצמו התחיל לרדת מיום ראשון ט"ז באייר, במשך 40 שנה, עד שנפטר משה רבנו, ובני ישראל חצו את הירדן והגיעו אל ארץ כנען. (רש"י שמות ט"ז פסוקים א - לה)

הרועה הנאמן, אשר בו בחר ה' להנחיל לעמו ישראל את התורה הקדושה, אשר היא מזון הנפש היהודית, הוא זה שבזכותו ירד להם אף המזון הגשמי, שהרי אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה יז): "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח" - ללא קמח ומזון, אי אפשר לעסוק בתורה, אך מנגד - ללא תורה, אין כל תועלת בקמח ובמזון, כי לתוהו יכלה אדם את ימיו, ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?! (ברטנורא) משה רבנו, הוא שהוריד לעם ישראל גם את התורה וגם את הקמח.


מהו המן?

מהו, למעשה - המן?

- "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח... וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן". (במדבר יא ז-ח)

- "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ... וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ". (שמות טז, יד לא)

המן היה כעין זרעים דקים עגולים, בצבע לבן כאבני קריסטל בוהקות. טעמו "כטעם לשד השמן" - אמר רבי אבהו: מה שד זה - תינוק טועם בו כמה טעמים, אף המן, כל זמן שישראל אוכלים אותו, מוצאים בו כמה טעמים. (יומא עה ע"א)

רבי אלעזר המודעי אומר: הרוצה דבר אפוי, היה יכול לטעום במן כל מיני מאפה שבעולם. והרוצה דבר מבושל, היה יכול לטעום כל מיני תבשילים שבעולם! (מכילתא בשלח)

רבי נחמיה אומר: "לא חסרת דבר" - לא חסרת אלא דיבור, אתה מדבר ומבקש, מהו הטעם הרצוי עליך, וכך נהיה. אמרת: 'ייעשה המן כבשר עגל' - והוא נעשה כטעם בשר עגל. 'ייעשה המן כעוף מפוטם' - והוא נעשה כעוף מפוטם. 'ייעשה המן כתבשיל' - נעשה כתבשיל. 'ייעשה המן כעוגה' - נעשה כעוגה. (מדרש תהלים כג)

רבי אבא אמר: אפילו חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, הקדוש ברוך הוא עושה רצונו, והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה! אלא שטעמו של המן עצמו, בחורים היו טועמים טעם לחם, זקנים - טעם דבש, תינוקות - טעם שמן. כל אחד טועם בו טעם לפי טעמו ורצונו! (שמות רבה כה)


ערך שלחן במדבר

לילה לילה, כאשר היו ישראל ישנים על מיטותיהם, היה המן יורד בלט, כדי שישכימו בבוקר וימצאו את פרנסתם מזומנת.

ובאיזה יופי והדר היה יורד!

צא וראה, כיצד היה המן יורד לישראל? תחילה, יוצאת רוח צפונית ומטאטאת את המדבר. אחר כך יורד מטר ושוטף את הארץ. והטל עולה מן הארץ, והרוח מנשבת בו ועושה אותו כמין שלחנות של זהב, והמן יורד עליהם. לאחר מכן היה המן מתכסה בשכבה נוספת של טל מעליו, כדי שישאר צח ונקי ולא יבואו עליו זבובים ופרעושים או עפר. (מכילתא בשלח ג)

בכל בוקר, כאשר היו בני ישראל קמים משנתם, היו מוצאים את המן כשהוא מוכן ומזומן להם, כמונח בתוך קופסה, צח ונקי! שמש הבוקר היתה זורחת על שכבת הטל העליונה, וכך היה הטל עולה, והמן היה מתגלה בהדרו ובתפארתו - והוא אף חם ונעים לאכילה! (יומא עו ע"א. רש"י שמות טז יד)

דבר יום ביומו ניתן להם המן, ולא כמות גדולה שתספיק לימים רבים, וכך לא היו צריכים אף לטרוח לאחסן את המן ולשאתו ממקום למקום, אלא בכל מקום שהלכו, מצאו את פרנסתם מזומנת מידו המלאה והרחבה של הקב"ה, ישתבח שמו ויתעלה כבוד הדרו!

יחד עם המן היו יורדים להם לישראל דברים נוספים שנצרכו להם במדבר: תמרוקים ומיני בשמים לנשים, תבלינים שונים, ואפילו אבנים טובות ומרגליות, ומהם הביאו נדבה למשכן. (יומא עה ע"א)

ובנוסף למן, בכל לילה היו צומחים במדבר אף עשבים, עבור מאכלם של הבהמות! (ילקוט ראובני, מובא במעם לועז שמות א תד)


פרסום הנס

עד ארבע שעות מתחילת הבוקר, היו ישראל יכולים ללקט את המן, אך לאחר מכן התחזק כוחה של חמה, והיתה זורחת על המן וממיסה אותו, כמו שנאמר "וחם השמש ונמס".

וכיון שהיה המן מפשיר ונמס, היה נעשה נחלים נחלים, ובאים איילים וצבאים ויחמורים וכל מיני בהמות ושותים מהם. וכאשר היו אומות העולם צדים מאותן בהמות ואוכלים אותן, היו טועמים בהן טעם משובח ומיוחד של מן, ויודעים מה שבחן של ישראל! (מכילתא בשלח ד)

איסי בן יהודה אומר: "מן שירד להם לישראל, היה מתגבר ועולה, עד שרואים אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר (תהלים כג ה): "תַּעֲרךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי". (ילקוט שמות טז)


ברכת ה' היא תעשיר

כמות המן שירדה בכל יום - היתה גדולה ועצומה, הרבה מעבר למה שנדרש לעם ישראל למאכל. רבי אלעזר המודעי אומר: "מן שירד להם לישראל היה גבוה ששים אמה"! (יומא עו ע"א)

ללמדנו, שיש להקב"ה שפע עד בלי די, לא חסר לו כדי לפרנס את כולם ביד רחבה ומלאה, והרבה מעבר לכך. [ומה שלעיתים יש לאדם קשיים בפרנסה, הרי זה לטובתו ולמענו, כדי להעמיד אותו בנסיונות שונים, לחזקו ולחשלו באמונה.]

ואולם, למרות הכמות הגדולה שירדה, מצוה הקב"ה ואומר (שמות טז טז): "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגּלֶת מִסְפַּר נַפְשׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ!" - כל אחד יאסוף אך ורק את הכמות הנצרכת לו ולבני ביתו ליום אחד, ואין להותיר מן מיום אחד ליום המחרת!

אוספים עם ישראל מן המן, חלקם יותר וחלקם פחות. ואולם נס גדול היה, שכאשר הגיעו אל ביתם ומדדו את המן - מצאו כל אחד בדיוק "עומר לגולגולת" - כמות מאכל של יום אחד עבור כל אחד ואחד מבני הבית, לא יותר ולא פחות! - "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר"!

[ומכאן נלמד שכל אחד מקבל את הפרנסה הקצובה לו משמים, ולא תועיל לו שום השתדלות יתירה כדי להשיג מעבר לכך! עוד נלמד - כי זוהי דרך התורה באכילה, לאכול כפי צורכו ולא יותר, שלא יפריע ויכבד עליו האוכל, ויבוא לידי גאוה ועצלות ורפיון בעבודת ה'.]

ואולם ביום השישי, כאשר לקטו מן המן ובאו אל ביתם, מצאו שיש בידם שני עומרים עבור כל אחד, ולא עוד אלא שהיה המן משובח יותר בריחו ובטעמו מאשר בכל יום! היה זה "לחם משנה" שהכין להם ה' יתברך לכבוד שבת קודש.


שיהיו נושאים את ליבם

הצורה שבה היה יורד המן - דבר יום ביומו, בשפע כה רב, וכל אחד צריך לקחת רק כפי צורכו מבלי להותיר למחר - היה בה חינוך יומיומי מאלף לעם ישראל!

תלמידיו של רבי שמעון בן יוחאי שאלוהו: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, כדרך שהתבואה גדלה פעם אחת עבור שנה שלימה? אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן יחיד ואהוב. היה המלך נותן לבנו מזונות בשפע רב - פעם אחת בשנה היה מקציב לו עבור כל השנה כולה. ואולם אז לא היה הבן מקביל פני אביו, אלא רק פעם אחת בשנה, בעת שהיה צריך לקבל את מזונותיו. מה עשה המלך? החל לתת לו את מזונותיו דבר יום ביומו, וכך היה הבן מקביל פני אביו בכל יום!

אף ישראל, עמו האהוב של ה' יתברך, נתן להם ה' מן דבר יום ביומו. וכך, מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים, היה דואג ואומר, שמא לא ירד מן למחר, וחלילה ימותו כולם ברעב?! נמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים! וכך היו בני ישראל כל אותו הזמן בעלי יראה ולב טוב ומשועבדים לה' יתברך. (יומא עו ע"א)

זה שאומר הפסוק (שמות טז ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא".

אין אני נותן להם תבואה רגילה הגדלה בארץ, שהאדם מרגיש שיש לו בעלות ושליטה עליה, וכביכול יכול הוא לפרנס את עצמו, אלא אוריד להם "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" - ממקום שאין היד שולטת, כדי שיהיו עיניהם תלויות אלי תמיד. וכמו כן אתן להם אותו "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" - ובכך ילמדו ויפנימו ש"בורא יום - בורא פרנסתו" - מי שבורא את היום ונותן לנו בו חיים, בורא אף את הפרנסה הנצרכת לנו לאותו היום - "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם!" ואצוה עליהם שלא להותיר ממנו למחר - "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר" - שהמותיר הרי הוא מחוסר אמונה, וכבר אמרו חז"ל: "מי שיש לו לאכול היום, ואומר מה אוכל למחר, הרי הוא מקטני אמנה!" (מפרשים שם)

"למען אנסנו הילך בתורתי"- כל זה נאמר על מידת הבטחון, כי מי שאינו שלם במידת הבטחון, מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס, ומתי יעשה לבית ה', לעסוק בתורה?! כנודע מדרכי רוב העולם, ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם". (כלי יקר שם)


בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ - חַיִּים!

מלבד אופן ירידתו ולקיטתו של המן, שהיה בו כדי לחזק את ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים, אף המן עצמו - היה מזון רוחני מיוחד, מטוהר ומזוכך, שיש בו כדי לזכך ולטהר את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.

דוד המלך מכנה את המן "לֶחֶם אַבִּירִים" (תהלים עח כה).

אמר רבי עקיבא: "לחם אבירים" - לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו! אמר רבי ישמעאל: "לחם אבירים" - לחם שנבלע באברים [שאין לו פסולת, והאוכל ממנו אין צריך לצאת לנקביו.] (יומא עה ע"ב)

ולכאורה, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם? אלא שאכן המלאכים אינם אוכלים לחם, ואולם ניזונים הם מזיו השכינה, מאורו של ה' יתברך! והמן, שירד להם לעם ישראל - היה אף הוא מאותו אור עליון - "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" - מזהיר ומבהיק מאורו של ה' יתברך! וזו הסיבה שהיה נבלע באברים, כי היה טהור, זך ונקי מכל פסולת.

אכילת מזון כה טהור ורוחני - אינה מתאימה לכל אדם. היתה זו דרגה מיוחדת, שאליה הגיעו עם ישראל רק לאחר קריעת ים סוף, שבה זכו לראות את הקב"ה עין בעין. מאותה השעה, התעלתה נפשם להידבק בזיו השכינה, והיו ראויים לאכול מן המן. (עיין באורך כלי יקר ורבנו בחיי שמות טז ד)


דרגות שונות בעם

ואכן, לא כל שכבות העם זכו לחוש את טעמו ומיוחדותו של המן באופן שווה.

ה"ערב רב", מפני גשמיותם וחומריותם, לא הצליחו להשיג את טעמו הזך והמיוחד של המן, הם חשו כי הוא תפל בעבורם, ולכן הכינו אותו כאילו היה מזון שצמח - טחנו אותו ברחיים, לשו וערבבוהו עם תבלינים שונים כדי להכניס בו טעם.

ואילו בני ישראל, כל אחד לפי דרגתו וטוהר לבבו, זכו לחוש את טעמו העדין והזך של המן כפי שהוא, מבלי שיצטרכו לעשות בו דבר.

ולעומת זאת - אומות העולם, אם היו מנסים לטעום מן המן עצמו, היו חשים בו טעם מר, ולא היו מסוגלים לאוכלו! כי אין להם כל השגה בידיעת ה' יתברך. (יומא עה ומעם לועז)

ולא רק בטעמו של המן היה הבדל בין שכבות העם, אלא אף באופן לקיטתו!

כל אחד ואחד השיג אותו לפי גודל בטחונו בבורא עולם. צדיקים, שבטחו בה' ללא כל שאלות וספקות, זכו ומצאו מן בפתח אהליהם ממש, מבלי כל צורך לחפש ולהתייגע. על יהושע בן נון אמרו חז"ל, שהמן היה יורד על אבריו ועל זרועותיו, ומאבריו היה נוטל ואוכל! בינוניים, שהיו להם מעט ספקות ודאגות, מצאוהו לאחר חיפוש קל, בתוך המחנה. ואילו הרשעים שפקפקו ביכולת ה' לספק להם מזון במדבר, "וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים, אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?!" (תהלים עח יט) - הם לא הצליחו למצוא מן בקלות, אלא היו צריכים להתייגע רבות ולשוטט ממקום למקום עד שמצאו מן מחוץ למחנה! (יומא עה ע"א. מכילתא בשלח ג. אור החיים שמות טז ד)


המן - מגלה נסתרות

תופעה נוספת, מעניינת ורבת משמעות, היתה על ידי ירידת המן.

דרשו חז"ל: "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן" (שמות טז לא). גַּד - כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים, כך המן היה מגיד להם לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים. לָבָן - שמלבין עוונותיהם של ישראל.

כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר: 'גנבת את עבדי!' וזה אומר: 'אתה מכרתו לי!' אמר להם משה: 'מחר בבוקר יהיה המשפט'. למחר, בודקים היכן נמצאת מנת המן של העבד, [שהרי כל אחד ליקט מן כפי מספר נפשות ביתו ועבדיו, ואפילו אם ליקט יותר, היה מוצא בדיוק עומר אחד, עבור כל אחד מבני ביתו ועבדיו]: אם נמצא המן בבית אדונו הראשון, סימן שהעבד שייך לו והשני גנב אותו. ואם נמצא המן בבית אדונו השני - סימן שאכן העבד נמכר לו כדין.

וכך, על פי מקום מציאתו של המן, היו מגלים ומבררים ספקות רבים. (עיין עוד יומא עה ע"א)


לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן!

הנה כי כן, המן - הוא המזון המיוחד שהוכן לעם ישראל כבר מששת ימי בראשית, בערב שבת בין השמשות, לאותה תקופה מיוחדת של "התאמנות על ה'". (אבות פ"ה מ"ו)

היה זה מזון שיש בו תלות תמידית בה' יתברך, מחייב מאוד, ומודד כל העת את דרגתו של האדם. ויחד עם זאת, יש בו הארת פנים מיוחדת, תענוג נפלא ושפע עד בלי די לדבקים בה' ובתורתו.

לא לחינם אמרו חז"ל: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן!" (תנחומא בשלח כ)

- פנויים מדאגות של פרנסה, מתורגלים באמונה ובטחון בבורא עולם, ניזונים ממזון טהור וזך, המזכך ומטהר את לב האדם - הוגים בתורת ה', וכך נחקקת התורה ומתיישבת היטב בגופם.


לימוד לדורות

המן - על כל משמעותו המאלפת ולקחיו הגדולים - נשמר למשמרת לדורות הבאים. בציוויו של הקב"ה, נשמרה במשכן צנצנת אחת של מן, לאות ולזכרון.

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות טז לב)

צנצנת המן נשמרה לפני ארון ברית ה' במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש, במשך כ- 900 שנה, עד לחורבן בית המקדש הראשון.

מקומה המיוחד יחד עם לוחות הברית, מלמד אותנו כי כאשר אדם שומר את התורה והוגה בה, אזי הקב"ה מזמין לו את פרנסתו כמו המן.

ואכן, בימי ירמיהו הנביא, כאשר היה ירמיהו מוכיח את ישראל למה אינם עוסקים בתורה, היו ישראל אומרים לו: "אם נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה - מהיכן נתפרנס?!" הוציא להם ירמיהו את צנצנת המן ואמר להם (ירמיה ב לא): "רְאוּ דְבַר ה'!" 'שמעו' לא נאמר, אלא 'ראו', ראו בעיניכם, בזה התפרנסו אבותיכם במדבר! הרבה שלוחים יש לו לקב"ה להכין מזון ליראיו! (רש"י שמות טז לב)

"כי עשה זה להודיעם, כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, אם כן שמור מצוותיו - וחיה!" (רמב"ן דברים ח ג)






בארה של מרים


עֲלִי בְאֵר!

למעלה מ - 3,000,000 בני אדם, הולכים במשך ארבעים שנה - בתוך מדבר צחיח! מאין היו להם מים לשתות?

"בארה של מרים" - היתה נס מופלא נוסף, בתוך שרשרת הניסים הנפלאה, שהקיפה את עם ישראל במדבר. באר מים חיים, המלווה את עם ישראל במדבר בכל מסעותיהם, בזכותה של מרים הנביאה, אשר אמרה שירה על הים.

היאך היתה הבאר עשויה?

נפלאים הדברים! הבאר היתה כמין סלע עגולה, והיתה מתגלגלת ובאה עמהם במסעותיהם. כאשר היו צריכים ישראל לחנות, היתה הבאר עולה ועומדת בפתח המשכן, ליד אהלו של משה רבנו. כאשר עמדה הבאר, היו באים שנים עשר נשיאי שבטי ישראל, מתאספים סביב הבאר, וכל אחד היה לוקח את מטהו וחוקק על הארץ סימן מהבאר עד מקום המחנה של שבטו.

כאשר היו הנשיאים שׁרים ואומרים: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" - היתה הבאר עולה על גדותיה, ומימיה נמשכים דרך אותו סימן ובאים לפני חניית כל שבט ושבט, כדי שלא יהיה להם טורח ללכת לשאוב מים ממקום רחוק, [שהרי מחנה ישראל כולו היה בשטח של כ-12 קילומטר על 12 קילומטר!]. נהרות מים אלו היו מקיפים כל מחנה ומחנה מכל צדדיו, וכך היה ניכר הגבול שבין שבט ושבט. היתה בהם תועלת נוספת, שעל ידם נעשה המעבר ממחנה למחנה קל ונעים, כאשר למשל, רצתה אשה ללכת לבקר את חברתה מן המחנה האחר, היתה שטה בסירה כדי לעבור ממחנה למחנה ומגיעה ללא טורח. (במדבר רבה א ובמפרשים, רש"י במדבר כא יח, ילקוט שמעוני שמות מ סימן תכו)


על מי מנוחות

מה היה טיבם של מי הבאר הללו?

אמר רבי שמואל: יש מים שנאים לשתות ואין נאים לרחוץ, ויש מים שנאים לרחוץ ואין נאים לשתות. אבל מי הבאר - נאים לשתות ונאים לרחוץ! נוח לעצם ומרפא לנפש! (מדרש תהלים כג)

מי הבאר - לא רק היו מים מתוקים וטובים לשתיה, כי אם מים מבושמים ומיוחדים. היתה הבאר מעלה לישראל כל מיני מאכלים משובחים ומעדנים, וכל מיני דשאים ומיני בשמים, והיו הריחות הללו מפעפעים בהם, שנאמר: (תהלים כג ב) "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". והיה הריח נודף מסוף העולם ועד סופו! כמו שאומר שלמה המלך (שיר השרים ד יג-טו): "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים - מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים..."! (מדרש תהלים כג)

לבד מכך, סגולות רבות היו בבארה של מרים, מים אלו חוננו אותם בשכל זך וזכרון נפלא. גם כל מי שהיה לו איזה מיחוש או כאב, היה שותה ממים אלו ומיד מתרפא, כך שלא הוצרכו עם ישראל לטיפולים רפואיים משך היותם במדבר ארבעים שנה - לא טיפת חלב, ולא קופת חולים... אלא מבארה של מים היו שותים ומתרפאים.

אורו של עמוד הענן היה משתקף בתוך הנהרות, וכך היו הנהרות נראים מצוירים כעין השחר והלבנה והחמה, ואומות העולם רואים אותם למרחק רב, ומשבחים לה' יתברך: "מִי זאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה...!" (שיר השירים ו י. ילקוט שמות מ תכו)


שירת הבאר

כאשר התקרבו בני ישראל אל ארץ ישראל, התרחש נס גדול, שהתפרסם על ידי הבאר.

בדרכם, היה עליהם לעבור בנחל ארנון. משני צידי הנחל היו נצבים הרים גדולים, ובהם בליטות ושקעים. הלכו חיילי האמורי והתחבאו בנקיקי הסלעים ובמערות, כשהם מכינים לעצמם מלאי של נשק ואבנים וסלעים גדולים. הם חיכו שישראל יעברו למטה, בנחל, ואז יזרקו עליהם את החיצים והאבנים ויהרגו אותם! אבל אז נעשה נס: ההרים הזדעזעו והתקרבו זה לזה, בליטותיו של ההר האחד נכנסו בתוך השקעים של ההר השני, ומחצו והרגו את כל החיילים האמוריים! לאחר מכן, נפרדו ההרים וחזרו למקומם. כשעברו ישראל למטה, לא ידעו הם איזה נס נעשה להם. אמר הקב"ה: מי יודיע לבני על הנס אשר עשיתי עמהם? התגלגלה בארה של מרים לתוך נחל ארנון, והעלתה משם את דם ההרוגים וזרועות ואיברים, והוליכה אותם סביב מחנה ישראל. ראו זאת ישראל, ומיד פתחו והודו לה' בשירה - שירת הבאר! (רש"י במדבר כא טו-טז)

"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם". [שחקקו הנשיאים במטותיהם את הסימן לבאר.] (במדבר כא יז)

לאחר פטירתה של מרים, נעלמה הבאר, כמו שנאמר (במדבר כ א-ב): "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה...". אך חזרה שוב לישראל בזכותם של משה ואהרון. (תענית ט ע"א)

עכשיו באר זו טמונה בים הכנרת, וכל הרוצה לראותה, עומד במקום הנקרא ישימון, ומסתכל בים, ורואה באמצע הים סלע עגול, זוהי בארה של מרים. (רש"י במדבר כא כ)





הדגלים במדבר


סדר מיוחד

עם ישראל במדבר לא הלכו בערבוביא או באיזו שיירה, כמנהג הולכי דרכים. אלא הם הלכו בסדר מיוחד, מחנות מחנות: במרכז שכן המשכן - "מחנה שכינה", מסביב לכל המשכן שכנו הלויים - "מחנה לויה", ומסביבם שכן "מחנה ישראל" - מסודרים ומחולקים לפי שבטים, כל שבט במקום מיוחד, שלושה שבטים בכל צד. כל שבט נשא עימו דגל, בעל צבע מיוחד, שעליו מצוייר סמל מיוחד המאפיין אותו.

שבט ראובן - אבנו בחושן היא 'אודם', ולכן דגלו בצבע אדום, ומצוייר עליו דודאים. שמעון - אבנו בחושן היא 'פטדה', לכן דגלו בצבע ירוק, ומצוייר עליו שכם. לוי - אבנו ברקת, צבע דגלו: שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום, ומצוייר עליו אורים ותומים. יהודה - אבנו נֹפך, צבע דגלו כמין שמים, ומצוייר עליו אריה ("גור אריה יהודה"). יששכר - אבנו ספיר, צבע דגלו כחול כהה, ומצוייר עליו שמש וירח ("ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"). זבולון - אבנו יהלום, צבע דגלו לבן, ומצוייר עליו ספינה ("זבולון לחוף ימים ישכון"). דן - אבנו לשם, צבע דגלו דומה לספיר, ומצוייר עליו נחש ("יהי דן נחש"). גד - אבנו שבו, צבע דגלו אפור, ומצוייר עליו מחנה ("גד גדוד יגודנו"). נפתלי - אבנו אחלמה, צבע דגלו דומה ליין אדום צלול, ומצוייר עליו אילה ("נפתלי אילה שלוחה"). אשר - אבנו תרשיש, צבע דגלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים, ומצוייר עליו עץ זית ("מאשר שמנה לחמו"). יוסף - אבנו שוהם, צבע דגלו שחור עד מאוד. ולשני דגלי בניו הנשיאים אפרים ומנשה, מצוירת העיר מצרים, כיון שנולדו במצרים. ועל הדגל של אפרים מצוייר גם שור, על שם "בכור שורו הדר לו", שזה רמז על יהושע שהיה משבט אפרים. ועל הדגל של מנשה מצוייר גם ראם, על שם "וקרני ראם קרניו", שזה רמז על גדעון בן יואש שהיה משבט מנשה. בנימין - אבנו ישפה, צבע דגלו דומה לכל י"ב הצבעים, ומצוייר עליו זאב ("בנימין זאב יטרף").

כאשר היו צריכים בני ישראל להתחיל לנסוע, או כאשר היו צריכים לעצור ולחנות - גם אז נעשה הכל בסדר נפלא ומיוחד.

כשהיו צריכים לנסוע - היה הענן נעמד מעל מחנה יהודה, ומורה להם את כיוון הליכתם. שני כהנים היו תוקעים 4 תקיעות בחצוצרות של כסף. ובכל תקיעה ותקיעה היו מתקדמים שלב נוסף של הכנה לקראת המסע [פירוק המשכן, קיפול ונשיאת הכלים ועוד,] לאחר שכולם היו מוכנים למסע, לא היו זזים ממקומם עד שהיה משה אומר: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!" או אז היה הענן מתחיל ללכת, ואחריו עם ישראל.

בחנייתם - היה עמוד הענן נעשה כסוכה מעל מחנה יהודה, וכך ידעו שה' חפץ שכאן יחנו. בסדר נפלא היו מתארגנים לחנייה, ואז היה אומר משה: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל!", והענן היה נפרש על עם ישראל.

כך היו הולכים עם ישראל בטקסי המלכים, בסדר נפלא ומיוחד, "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ".

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר י לו)


צבא ה'!

לאמתו של דבר - צורת הליכה מיוחדת זו, לא היתה רק ענין של סדר וטקסיות, אלא היתה בה משמעות עמוקה!

עם ישראל - אינם איזה קובץ של ציבור המוני, הנמדד בכמותו. אצל עם ישראל - כל אחד ואחד חביב לפני הקב"ה בפני עצמו, לכל אחד יש ייחודיות וחלק מיוחד השמור רק לו - בהמלכתו של הקדוש ברוך הוא! לכל שבט - דגל, מקום מיוחד, חלק ייחודי. עם ישראל הוא צבא ה'! וכבר התברכו עם ישראל להיות ככוכבי השמים, שעליהם נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא!" (תהלים קמז ד) - לכל אחד שמו, מקומו, מהותו וחלקו המיוחד!

אומר המדרש (במדבר רבה ב): בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות [220,000] מלאכים, והיו כולם מסודרים דגלים דגלים. ראו ישראל את המלאכים בהדר תפארתם, כצבא ה', כשלכל אחד חלקו המיוחד בהמלכת ה' יתברך, והתחילו מתאווים אף הם לדגלים. אמרו: "הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם!" אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מה נתאויתם להיעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם!" מיד אמר הקב"ה למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.


בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם

התחיל משה לחשוש, אמר: עכשיו עתידה להיות מחלוקת בין השבטים, מי ישכון בכל צד [כי יש בקביעת הצדדים משמעות עמוקה ונשגבה לגבי קביעת תפקידו ומעמדו של כל שבט.] אם אני אומר לשבטו של יהודה שישכון במזרח, והוא אומר לי שרצונו בדרום, וכן ראובן וכן אפרים, וכן כל שבט ושבט - מה אני עושה?!

אמר לו הקב"ה: משה, אל תדאג, הם אינם צריכים שאתה תגלה להם את הסדר, אלא מעצמם הם מכירים כל אחד את מקומו המיוחד. וכיצד? מסורת יש בידם מיעקב אביהם, היאך לשכון בדגלים. אני איני מחדש להם זאת, כבר יש להם טקסים מיעקב אביהם - כמו שנשאו והקיפו את מטתו אחר פטירתו, כך יקיפו את המשכן.

כאשר בא יעקב אבינו להיפטר מן העולם, קרא לבניו, ובירכם, וציווה אותם על דרכי ה' יתברך, וקיבלו עליהם עול מלכות שמים. ומשסיים אמר להם: כשתטלו את מיטתי - ביראה ובכבוד לוו אותי, ולא יגע שום אדם במטתי מלבדכם, לא אחד מן המצריים, ואפילו לא אחד מבניכם! ואז גילה להם יעקב את הסדר שבו ישאו אותו, ולסדר זה היתה משמעות עמוקה ביותר! אמר להם: יהודה, יששכר וזבולון - יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן, שמעון וגד - יטענו את מיטתי מן הדרום. אפרים, מנשה ובנימין - יטענו מן המערב. דן, אשר ונפתלי - יטענו מן הצפון. יוסף אל יטען מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלוק לו כבוד, ולוי אף הוא לא יטען, מפני שהוא עתיד לטעון את ארון הקודש, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת! אם תעשו כן ותטענו את מיטתי כסדר הזה, עתיד הקב"ה לעשות אתכם כסדר הזה בדגלים! ואכן כאשר נפטר טענו אותו כשם שציום. ובשכר זאת, זכו במדבר להיעשות דגלים כסדר הזה, כמו שנאמר (במדבר ב ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - כפי שקיבלו מיעקב אבינו.

למעשה - כבר לאברהם אבינו הראה הקב"ה את הסדר שבו ילכו עם ישראל! כשאמר הקב"ה לאברהם "הבט נא השמימה", הראה לו הקב"ה עגלה באמצע, ושתים עשרה מזלות סובבים לה. אמר לו: זה סימן לבניך, שעתידים להיות ארבעה דגלים, שלושה שבטים מכל צד, והארון באמצע. (מדרש הגדול במדבר ב א)

על משמעותו העמוקה של סדר זה, דרשו חז"ל את הפסוק (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". ארבע רוחות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם: מזרח, מערב, דרום וצפון. בכל רוח הטביע הקב"ה כוחות מיוחדים, וכנגדם סידר את הדגלים. לדוגמא: מזרח - משם האור יוצא לעולם, יש בו כח להזריח ולהשפיע על העולם כולו. בצד זה העמיד ה' את שבט יהודה שהוא בעל מלוכה, ואת שבט יששכר שהוא בעל תורה, ואת שבט זבולון שהוא בעל עשירות. הם משפיעים ומזריחים בכוחותיהם על העולם כולו. וכשם שהשמש נראית תחילה במזרח, כך היו הם ראשונים בכל המסעות והחניות. וכך סודר כל שבט ושבט במקומו המיוחד לו על פי כוחותיו, תכונותיו, והחלק המיוחד לו בהמלכת הקב"ה בעולם.


חיבה גדולה!

אומר המדרש (במדב"ר ב): חיבה גדולה חיבבם הקב"ה שעשאם דגלים. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה המלך אומר: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי - אַהֲבָה!" משל למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו, והנה - כל החביות החמיצו! בפחי נפש בא לצאת מן המקום, ולפתע מצא חבית אחת של יין טוב. אמר: חבית זו שווה בעיני כמו כל האוצר! כך, ברא הקב"ה שבעים אומות, אך מכולם לא מצא עם שדבק בו אלא עם ישראל. וזהו שנאמר "הביאני אל בית היין", יין אלו הם שבעים אומות ['יין' בגימטריה = 70], ומבין כולם - "ודגלו עלי אהבה" - בחר בעמו ישראל באהבה!


קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלים בהם ומתפעלים. ומרוב התפעלותם היו האומות אומרים לישראל: "שובי שובי השולמית!" [שולמית אלו עם ישראל השלמים באמונתם לבורא עולם] - בואו אלינו, הידבקו עמנו, ואנו ניתן לכם גדולה וכבוד, נעשה אתכם מושלים, הגמונים, דוכסים! "שובי ונחזה בך"! ועם ישראל עונים להם: "מה תחזו בשולמית, כמחולת המחניים" - איזו גדולה אתם יכולים לתת לנו, האם תוכלו לתת לנו גדולה וכבוד "כמחולת המחנים", האם יכולים אתם לעשות לנו כמו הגדולה שעשה לנו האלוקים במדבר, שהוליך אותנו מחנות מחנות?!

אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם! כמו שנאמר (במדבר כד ב): "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁכֵן לִשְׁבָטָיו... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!". התחיל אומר: מי יכול לגעת באלו, שמכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם?! מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל!


לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי!

אמר רבי חייא: משל לבת מלכים, שנשבתה והוגלתה מארמון המלך. גדלה במרחקים, ולא ידעה כלל שהיא בת מלך. חיה חיי שפל ומחסור, והיתה מלקטת שיבולים למאכלה יחד עם חברותיה. לימים, עבר המלך והכיר אותה שהיא בתו! מיד שלח את אוהבו, נטל והושיב אותה עמו במרכבת המלך. היו חברותיה תמהות עליה ואומרות: "אתמול היית מלקטת שבולים, והיום יושבת בקרונות מלכות עם המלך?!" אמרה להם: "יותר ממה שאתן תמהות עלי - אני תמהה על עצמי!"

כך, היו ישראל במצרים, משועבדים בטיט ובלבנים, שקועים בתועבותיהם וגלוליהם, והיו מאוסים ובזויים בעיני המצרים. כאשר נעשו בני חורין ונגאלו, נעשו כבני מלכים, חוסים תחת כנפי השכינה, מוקפים בגילויי אהבה, והיו כמושלים על כל באי עולם. היו אומות העולם תמהים ואומרים: "אתמול הייתם עובדים בטיט ובלבנים, והיום נעשיתם בני חורין וסגנים על כל העולם?!" והיו ישראל אומרים להם: "כשם שאתם תמהים עלינו, כך אנו תמהים על עצמנו!" וקראו על עצמם את הפסוק: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב". (שיר השירים רבה ו)


על שולחן המלך

יצאו עם ישראל משפלות מצרים, והפכו להיות "סמוכים על שולחן המלך" - על שולחנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. האם חסר משהו בבית המלך?! "לא חסרת דבר!" - אלא שהדבר בפיך, מה אתה רוצה? - לחם? - "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים!" (שמות טז ד) מים אתה רוצה? "ויך את הסלע... ויצאו מים רבים!" (במדבר כ יא) בשר, עופות אתה מבקש? "ותעל השליו!" (שמות טז יג) מלך במדינה - אין המדינה חסרה כלום! כך - "ה' אלהיך עמך - לא חסרת דבר"! (מדרש תהלים כג)

ואולם, אכילה על שולחן המלך היא אף מחייבת מאוד! אין זה פשוט לגור בארמון המלך, להיות קרובים אל המלך. יש להתרגל לנימוסי מלכות, להיות מעודנים, להיות נאמנים להוראותיו ומצוותיו של המלך. והיה זה ניסיון לא פשוט! ניסיון - אשר חישל וחיזק את עם ישראל, לימד ותרגל אותם להיות אמונים [מורגלים] ומלומדים על ה' יתברך, לדורות עולם!

וכך אומרת התורה (דברים פרק ח):

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר מִצְוֹתָיו אִם לֹא... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ, הַמַּאֲכִילְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ...!"

"למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" - כל ענוי המדבר, הטורח הגדול שהיה לישראל בו, לא היה אלא להביאם לניסיון, כדי להרגיל טבעם במדת הבטחון, ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך, עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, וזהו לשון התורה - "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך", כלומר שתהיה מלומד, ותרגיל טבעך בעבודת ה' יתברך, עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו, כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע. (רבנו בחיי דברים ח טז)

"וזכרת את כל הדרך..." - כי תוכל לדעת, שיש בעשיית המצוות טובה שלימה, ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי ה' מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול, בעבור לכתך אחר מצוותיו! ...וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו יודע שישמרו מצוותיו לעולם!" (רמב"ן דברים ח ב)






חג הסוכות בירושלים בזמן בית המקדש





שמחה יתירה

ירושלים הבנויה - אלו מאגרים עצומים של שמחה את אוצרת בתוכך! שמחת אמת, שמחה החודרת אל פנימיות הנפש. שמחה של השראת השכינה ועבודת ה'.

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי, בֵּית ה' נֵלֵךְ! עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ, בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם! יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה'!" (תהלים קכב)

ואולם - מבין כל החגים והזמנים - נחוג חג הסוכות בירושלים בשמחה יתירה! מצוות החג ואירועיו רבים הם: ישיבה בסוכה, ארבעת המינים, עלייה לרגל לבית המקדש, ושם במקדש - שמחת בית השואבה, ניסוך המים, הקפת המזבח בערבה, קרבנות החג הרבים, ולעיתים מזומנות - מידי שבע שנים - אף מצות הקהל הנעשית ברוב עם. כל אלו שיוו לה לעיר ירושלים מראה מיוחד במינו, מילאו את סדר יומם של הנמצאים בה בעשייה ברוכה של מצוה, וגדשו את הלבבות בשמחה מיוחדת.





העליה לרגל

מיוחדת ומלאת עוצמה היא - מצות העליה לרגל. שלוש פעמים בשנה, היו ישראל נוהרים בהמוניהם מכל קצוות הארץ, אל בית המקדש בירושלים, גודשים וממלאים את רחובותיה של עיר הקודש, ובאים להיראות לפני ה'. ככתוב בתורה (דברים טז טז): "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר - בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת...".

אודות הציבור העצום שהגיע לירושלים ברגלים מספרת הגמרא (פסחים סד ע"ב): פעם אחת ביקש אגריפס המלך לערוך "מפקד אוכלוסין" - לאמוד את מספר היהודים בארץ. מה עשה? ביקש מהכהן הגדול שיספור את מספר הבהמות המובאות ל"קרבן פסח" בבית המקדש. ואכן, בעת הקרבת הקרבנות, נטל הכהן הגדול אבן אחת כנגד כל קרבן, ונמצאו בידיו 1,200,000 אבנים! וכל קרבן פסח - משתתפים בו לפחות עשרה אנשים ויותר, ואם כן יוצא שהגיעו לירושלים [דהיינו העיר העתיקה, בתוך החומות] יותר מ- 12,000,000 [12 מיליון] יהודים!

כך היתה העיר ירושלים - "קרית מלך רב" - גדושה בהמוני המוני יהודים, ועם כל זאת - "לא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם!" (מסכת אבות פ"ה מ"ה)





קומו ונעלה ציון!

הכנות רבות היו נעשות בירושלים, לקראת קליטתם של עולי הרגל הרבים. כל הדרכים המובילות לירושלים תוקנו וסודרו, הוכנו ונחפרו בורות מים רבים, כדי שתהיה כמות מספקת של מי שתיה עבור כל השיירות ובהמותיהם. ליד המקדש הוכנו מקוואות טהרה רבים עבור טהרת העולים. כמו כן, היו שלוחי בית דין יוצאים אל הדרכים, כדי לסמן בסיד לבן קברים שבצידי הדרכים, כדי שלא יעברו על פני הקברים כהנים או אנשים הנושאים עמהם יין ושמן להקרבה במקדש.

וכיצד היו עולי הרגל מתאספים ובאים לירושלים?

בכל אזור בארץ ישראל היתה "עיר מעמד", בה היו מתכנסות שיירות מן האזורים הסמוכים לעת ערב, כדי לקיים "ברוב עם - הדרת מלך!". יהודים רבים נאספו לשם, כשבידיהם בהמות עבור קרבנות החג: עולות ראיה, שלמי חגיגה. היו רבים שנשאו עימהם אף את ה"ביכורים", [שזמן הבאתם לכתחילה עד חג הסוכות.]

לאחר שכולם לנו לינת לילה 'ברחובה של עיר' במקום אסיפתם, נשמעה קריאת הממונה עם שחר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ה' אֱלהֵינוּ!". וכולם היו עונים לעומתו: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי, בֵּית ה' נֵלֵךְ!". המשיכה השיירה את דרכה מעיר לעיר, כשהציבור הולך וגדל, עד הגיעם לירושלים. יודעי נגן, היו מנעימים להמונים את הדרך בשירתם ובנגינתם, והשירה הולכת ומתגברת ככל שהם הולכים וקרבים לירושלים. עם כניסתם אל עיר הקודש, היו העולים שרים ואומרים: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ - בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָים!". (ביכורים פרק ג משנה ב ובמפרשים)

בהגיעם, היו יוצאים לקראתם חשובי ירושלים לקבל את פניהם, וכל בעלי מלאכה היו מפסיקים ממלאכתם, ועומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו, אנשי עיר פלונית, בואכם לשלום!"





רחובות ירושלים

רחובות ירושלים שינו את פניהם ולבשו חג לקראת חג הסוכות.

סוכות רבות, עבור תושבי ירושלים ועולי הרגל הרבים, נבנו בכל מקום אפשרי - בחצרות הבתים, על הגגות ובצידי הדרכים. וכדי שיתאפשר מעבר נח במשך היום, היו תושבי ירושלים עושים אף "סוכות מתקפלות" מיוחדות במינן, עבור לינת הלילה. בהגיע הלילה, היו לוקחים מיטה, מוציאים ומשלשלים אותה מעבר לחלון, ומעמידים אותה צמוד לחלון מבחוץ [כעין "מרפסת" מאולתרת], עושים מעליה סכך, וישנים בה. (ירושלמי סוכה ב ב)

מידת הכנסת אורחים מרובה היתה בירושלים. תושביה נרתמו לעזרת עולי הרגל, והיו מכניסים אותם לבתיהם במאור פנים. כדי לשמור על הסדר הטוב, הנהיגו מנהג מיוחד: "זה מנהג גדול היה בירושלים, פורסים מטפחת על גבי הפתח, כל זמן שהמטפחת פרוסה - אורחים נכנסים, נסתלקה המטפחת - אין רשות לאורחים להיכנס". (תוספתא ברכות ד ח)

את הרחובות גדשו המונים הנושאים בידיהם ארבעת המינים מוריקים ורעננים - רבי אלעזר בר צדוק אומר: "כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו - ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת - לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל - ולולבו בידו... להודיעך כמה היו זריזים במצוות". (סוכה מא ע"ב)

סוחרים ורוכלים רבים הציעו את מרכולתם לציבור. ביניהם בלטו במיוחד 'קדרים' רבים שמכרו קדרות וכלים לציבור עולי הרגל. וכן מוכרי הבהמות, אשר רבים מעולי הרגלים קנו מהם בהמות, עבור קרבנות החג.

הֵסדר הליכה מיוחד היה נהוג ברחובות ירושלים. ציבור האנשים בירושלים היו בחלקם טהורים, שכבר נטהרו כדי שיוכלו להכנס לבית המקדש, והיו כאלה שעדיין לא הספיקו להיטהר. וכדי שלא יִטמאו הטהורים, נקבע כי הטהורים ילכו באמצע הרחוב, ואילו הטמאים - בצדדים. לתזכורת, ניצבו ברחובות העיר "מודיעים" רבים שהזכירו לכל הטמאים לסור הצידה. (שקלים פ"ח מ"א. רמב"ם שאר אבות הטומאה פי"ג ה"ח)





נעלה לבית המקדש!

עולי הרגל נוהרים בהמוניהם - אל בית המקדש, "לראות פני אלוקים". הגשרים, הכניסות והרחבות הרבים - אפשרו כניסה מהירה והמונית מכל עבר אל חצרות המקדש.

כמובן, שהכניסה להר הבית מותרת אך ורק בטהרה. ולכן, מקוואות רבים הוכנו סמוך להר הבית לטהרת העולים. ובלשכות מיוחדות, היו הכהנים מזים מי אפר פרה אדומה על אלו שנטמאו למת במשך השנה.

לפני הכניסה להר הבית, חולצים העולים את נעליהם ומפקידים אותם בלשכות המיועדות לכך, מפני "מורא וכבוד המקדש". כמאמר הפסוק (שמות ג ה): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קדֶשׁ הוּא".

בשירה ובזמרה היו נכנסים העולים עם הקרבנות והביכורים שהביאו עמם, ומגישים אותם אל הכהנים. על הדוכן היו עומדים מאות לויים, סדורים בשורות על שלוש מעלות [מדרגות], ומנגנים בחצוצרות ובנבלים ['קנון' בלשוננו], בכינורות ובצלצלים, בעת הקרבת הקרבנות.

בנוסף לקרבנות העולים, הקריבו בבית המקדש במשך החג - שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. ביום הראשון היו מביאים 13 פרים, ביום השני 12, בשלישי - 11 וכך הולכים ופוחתים, עד שביום השביעי מקריבים 7 פרים. רמז להתמעטות כוחן של אומות העולם המצרות לעם ישראל. (סוכה נה ע"ב)

בכל יום מימי החג, היו ישראל מתכנסים כאיש אחד בעזרה שבמקדש, עם לולבים בידיהם, ומקיפים את המזבח סביב, ומשוררים ומנגנים באמירת ההלל לפני ה'.

העליה לבית המקדש היתה ממלאת את הלב בהתרוממות הנפש. מרהיב היה לראות את ההוד וההדר, את הכהנים בעבודתם, את הלויים על דוכנם, את השראת השכינה בקרב עם ישראל, את אהבת ה' לעמו! חוויה זו יש בה כדי למלא את מצברי הלב ביראת שמים ואהבת ה'! אכן זו אחת המטרות של העליה לרגל - "בבוא כל ישראל לראות, כשם שהם באים להיראות לפני ה', כך הם באים לראות את הדר קודשו ובית שכינתו". (רמב"ם הלכות חגיגה פ"ב ה"א)

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו גוללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים, שפניהם זה לזה, ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום!" כמו כן, היו מגביהים לפניהם את השולחן, ומראים לעולי רגלים את "לחם הפנים" המונח עליו. לחם זה היה נותר חם וטרי תמיד - מעת אפייתו ביום שישי עד הוצאתו בשבת הבאה מהשלחן, במשך שמונה ימים! והיו אומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום - סילוקו [טרי בהוצאתו מהשלחן] כסידורו [כשעת הנחתו בשלחן]"! (יומא נד ע"א. חגיגה כו ע"ב ועוד)





שמחת בית השואבה

מכל השמחות הרבות שהקיפו את בית המקדש - בולטת לה במיוחד "שמחת בית השואבה". עד שאמרו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו!" (סוכה נא ע"א)

שמחה זו נסבה סביב מצוה מיוחדת שניתנה לנו "הלכה למשה מסיני", והיא מצות "ניסוך המים". בכל יום מימי חג הסוכות, מיד לאחר הקרבת קרבן התמיד של שחר, היו מנסכים על גבי המזבח מים שנשאבו ממעיין השילוח. שאיבה זו היתה נעשית בשמחה ובששון, ככתוב (ישעיה יב): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". [מעיין השילוח מכונה מעיין הישועה, לפי שבו היו מושחים את המלכים מבית דוד, שעל ידם באה הישועה לעם ישראל.]

משמעות עמוקה ומיוחדת טמונה בה במצוה זו של ניסוך המים על גבי המזבח. סודותיה עמוקים ונשגבים. יש בה רמז להכנעה מוחלטת בפני בורא עולם - "הרי אנו לפניך כמים הנשפכים הללו!". המים שניסכו היו יורדים לתוך ה"שיתין", אלו הם נקבים עמוקים שהיו מגיעים עד התהום. שיתין אלו נבראו כבר מששת ימי בראשית! וזה רמוז במלה "בראשית" - ברא - שית. חכמי הסוד אמרו כי המים מסמלים את מידת החסד, ומי התהום הם חסד אינסופי הטמון בבריאה. ניסוך המים לתוך מי התהום - יש בו התחברות עם חסדיו האינסופיים של בורא עולם שעושה עמנו. על ידי ניסוך המים, אף היו המים של השנה הבאה מתברכים.

על כל פנים, מצוה זו היתה ממלאת את הלבבות בשמחה עצומה. כה גדולה היתה השמחה, וכה מרחיבה את הלב, עד שהיתה מסוגלת לרומם ולהעלות את האדם לדרגות גבוהות במיוחד, כמו שאמרו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א): "למה נקרא שמה בית השואבה? - שמשם היו שואבים רוח הקדש!". ואכן הנביא יונה בן אמיתי, עלה לרגל לשמחת בית השואבה - ועקב שמחתו הרבה, זכה להיות נביא ה'!

שמחה זו הקיפה את כל שכבות העם: אנשים, נשים וטף, גדולי עולם לצד המוני בית ישראל, כהנים לויים וישראלים - כולם השתתפו בשמחה מיוחדת זו. השמחה נמשכה זמן רב - החל מאחר הצהריים [לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים] ובמשך כל הלילה - עד עלות השחר, שאז הלכו אל השילוח לשאוב את המים ולנסכם.





ההכנות לשמחה

מיד במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, היו מכינים את בית המקדש לקראת השמחה. כדי שלא תהיה ערבוביה בין נשים לגברים, היו מתקינים סביב העזרה למעלה כעין מרפסות, שמשם תוכלנה הנשים לראות את השמחה, השירה והריקודים.

הוכנה אף תאורה גדולה ורבת עוצמה. מנורות של זהב היו שם, נתונות בקרקע העזרה וגבוהות חמישים אמה [כ-25 מטר]. בראש כל מנורה היו ארבעה ספלים של זהב, וכנגדם ארבעה סולמות. צעירים מפרחי כהונה היו עולים על הסולמות, שמים בתוך הספלים פתילות עבות במיוחד [שנעשו מבגדי כהונה שהתבלו], ומוזגים לתוכם כמות גדולה של שמן - 30 לוג לכל ספל [כ- 10 ליטר]. כה גדול היה האור, עד שלא היתה חצר בירושלים שלא האירה מאור בית השואבה, וכל אשה היתה יכולה לברור חיטים בחצרה לאור בית השואבה.





השמחה

גדולה ועצומה היתה השמחה. מקהלת הלויים עמדה במקומה על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים [שהן כנגד חמש עשרה "שיר המעלות" שחיבר דוד המלך בספר התהילים]. היתה זו מקהלה אדירה של מאות מאות לויים, המנגנים בכינורות ובנבלים, במצלתים ובחצוצרות, ובכלי שיר בלא מספר.

וברחבת העזרה - היתה השמחה פורצת ועולה. כל אחד ואחד אחז בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה - בפה, וכך היו רוקדים וסופקים כפיים ומפזזים ומכרכרים, כל אחד ואחד כפי שיודע. וחסידים ואנשי מעשה היו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות לה' יתברך.

גדולי ומנהיגי הדור, הסנהדרין, ראשי הישיבות, חכמי התורה - הם אלו שרקדו, שרו וניגנו! אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה בשמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר, וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו! וכשהוא משתחוה - נועץ שני גודליו בארץ, ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן! הכל נעשה מתוך התלהבות והתלהטות של קדושה! אותם גדולי עולם וענקי רוח היו בבחינת "כָּל עַצְמתַי תֹּאמַרְנָה - ה' מִי כָמוֹךָ!" (תהלים לה י) - בכל רמ"ח אבריהם, היו מתלהבים ושמחים לכבודו של ה' יתברך!





ניסוך המים

כך נמשכו השירה והריקודים והשמחה עד אור הבוקר. בהאיר השחר, היו שני כהנים תוקעים בחצוצרות, ואז היו המשתתפים יורדים ברוב עם ברחובות ירושלים התחתית - אל בריכת השילוח. הכהן היה לוקח צלוחית של זהב, המכילה שלושה לוגים [כליטר], וממלא מן השילוח, בשמחה ובששון. משם חזרו שוב לבית המקדש והיו נכנסים דרך "שער המים", אשר היה סגור במשך שאר ימות השנה. גם שם הכהנים תקעו והריעו ותקעו, תקיעות של שמחת מצוה.

מיד לאחר שחיטת קרבן התמיד של השחר, היו פונים לניסוך המים והיין על גבי המזבח. כהן אחד היה מחזיק בידו ספל של יין, וכהן שני מחזיק את ספל המים. את המים והיין היו מנסכים בבת אחת, ומאחר שהיין סמיך יותר, הותקן בספל היין נקב רחב יותר מאשר בספל המים, כדי שיהיו שני הספלים כלים בבת אחת. באותה עת שהיו הכהנים מנסכים, ניתנה האות, והלויים שעמדו על הדוכן לצד המזבח, היו פותחים בשירה, בליווי כלי נגינה רבים. (סוכה נא והלאה)

המים והיין היו יורדים מגג המזבח, דרך נקבים מיוחדים אל ה"שיתין".

אמר רבי יוחנן: שיתין - מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים, מעשה ידי אמן". חמוקי ירכיך - אלו השיתין, כמו חלאים - שהם חלולים ויורדים עד התהום, מעשה ידי אמן - אלו מעשה ידי אומנותו של הקב"ה. אמר רבי ישמעאל: "בראשית" - ברא-שית. (סוכה מט ע"א)

כאשר בנה דוד המלך ע"ה את היסודות לבית המקדש, פנה לחפור ולגלות את השיתין שנסתמו בעפר ואבנים מששת ימי בראשית. והנה, מאותו מקום התחיל התהום לעלות ולשטוף את העולם. ידע דוד המלך, כי אם יקח חרס ויכתוב עליו את השם המפורש, או אז ירדו המים שוב. אולם היתה שאלה, האם מותר לעשות זאת, ולגרום לכך ששם ה' ימחק במים? שאל דוד: מי יודע האם מותר לכתוב שם ה' על החרס? היה שם אחיתופל, והוא ידע שהדין הוא שמותר, ואולם לא רצה להשיב, מתוך אינטרס אישי: הוא חשב בליבו, כי מוטב שהתהום ימשיך להציף את העולם וימותו אנשים, ואז ימרדו בדוד המלך, ולאחר מכן הוא יטיל את החרס למים וירדו המים, והוא יהיה המלך! ידע דוד את זממו של אחיתופל, אמר: "מי שיודע הלכה זו ואינו אומר - יחנק בגרונו!" מקללה זו פחד אחיתופל, ומיד פתח ואמר: "הלוא בענין אשה סוטה, אמרה תורה לכתוב שם ה' ולמחקו בתוך המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, וכאן - כדי לעשות שלום לכל העולם כולו - לא כל שכן?!" שמע זאת דוד המלך, כתב שם ה' על החרס וזרקו אל המים, ואז ירדו המים חזרה אל התהום, והמשיכו לשקוע עוד ועוד עד שהגיעו לעומק 16,000 אמות [כ-8 ק"מ]. ראה זאת דוד, וידע כי לא טוב הדבר, שיהיו המים כה שקועים בתהום, שכן הארץ תהיה יבשה מדאי ולא תוציא פירות. לכן אמר 15 מזמורי "שיר המעלות" שבתהלים [קכ - קלד], וכנגד כל מזמור עלו מי התהום אלף אמה, עד שהגיעו לגובה של אלף אמה מתחת לפני הקרקע, שזהו הגובה הרצוי ביותר, שבו תהיה האדמה - לא מדאי לחה ולא מדאי יבשה. (סוכה נג ובמפרשים)

כאשר היו מנסכים את המים והיין, היו שומעים מן התהום מלאך שאומר לחברו: "תגביה את מימיך!" קול של ניסוך המים והיין אני שומע, ואף הוא היה עונה לעומתו: "הגבה את מימיך!". ועל ידי ניסוך זה, היו מתברכים המים והיין! (תענית כה ע"ב ובמפרשים)

לאחר ניסוך המים, היו פונים בשמחה אל יתר מצוות היום - מחיל אל חיל!

אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו! כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר [ולאחריו ניסוך המים], משם - לתפלת שחרית, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת מוסף, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם - לקרבן תמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה! [ואיך יתכן שלא ישנו כלל, והלוא אדם אינו יכול להתקיים ללא שינה במשך יותר משלושה ימים? אלא אומרת הגמרא, שהיו מתנמנמים מידי פעם אחד על כתפי חברו.] (סוכה נג ע"א)

כך היתה שמחת חג הסוכות בירושלים בבית המקדש, מרוממת ומנשאת את האדם טפח וטפחיים מעל הקרקע, מעבר לכל גבולות הזמן הטבעיים! אהה... אשרי עין ראתה כל אלה! אשרי הלב שזכה להכיל בקרבו עוצמות כה אדירות של שמחה!

וכשנזכה - בקרוב ממש - לחזות בשוב ה' לציון, או אז - תהיה השמחה תמידית - "אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". (תהלים קכו ב) "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". (ישעיה לה י) ובתוך חיים שמחים כאלו, כאשר יגיע חג הסוכות, "זמן שמחתנו", ודאי תהיה אז השמחה כפולה ומכופלת, מי יוכל לשערה, מי יוכל לתאר ולדמות בנפשו אפס קציהָ?! מי יתן ונזכה כולנו לראות כל זאת בעינינו אנו, בקרוב בקרוב ממש, יראו עינינו וישמח לבנו, אמן כן יהי רצון!





האושפיזין





אורחים נעלים

זכות מיוחדת במינה נפלה בחלקנו בימי חג הסוכות. בשבתנו בסוכה, בצל השכינה, בצל האמונה, באים אל סוכתנו "האושפיזין" שהם האורחים הנעלים רמי המעלה, אבות האומה - שבעת הרועים הנאמנים של עם ישראל, שהם: אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך.

ביום הראשון נכנס אברהם אבינו בראש וכל האושפיזין עמו. ביום השני נכנס יצחק אבינו בראש וכל האושפיזין עמו. ביום השלישי נכנס יעקב אבינו בראש וכל האושפיזין עמו. ביום הרביעי נכנס משה רבנו בראש וכל האושפיזין עמו. ביום החמישי נכנס אהרון הכהן בראש וכל האושפיזין עמו. ביום השישי נכנס יוסף הצדיק בראש וכל האושפיזין עמו. ביום השביעי - הושענא רבה נכנס דוד המלך בראש וכל האושפיזין עמו.

אומר הזוהר הקדוש: בשעה שישראל יוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה, זוכים ומקבלים שם את פני השכינה, וכל שבעת הרועים הנאמנים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה ונעשים להם אושפיזין [אורחים] ליסב עימהם בסוכה. ושבעת האושפיזין הם אבות האומה, שכל אחד מהם ידע את טעם הנדודים ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה אלא אחר עמל ותלאה רבה. וכיון שהסוכה היא מעון לשכינה, לכן צריך להזמין גם אושפיזין בשר ודם, כלומר להזמין אורחים עניים שיסבו על השולחן, כדי לעשות נחת רוח לשכינה ולאורחים רמי המעלה ששמחים עם האורחים של מטה".

רב המנונא, כשהיה נכנס לסוכתו, היה שמח, ועומד בפתח הסוכה מבפנים ואומר: "בואו ונזמין את האושפיזין". והיה מסדר שולחנו ועומד ואומר: "בסוכות תשבו שבעת ימים. שבו, אושפיזין עילאין קדישין. הרים ידיו בשמחה ואמר: "אשרי חלקנו, ואשרי חלקם של ישראל שזכינו להיות חלקו ועמו של ה' יתברך".

נוהגים בכל יום משבעת ימי החג, לומר דברי תורה מענין האושפיזא של אותו יום, ביום הראשון מענין אברהם אבינו, היאך מסר נפשו על עבודת ה' יתברך, היאך הכניס אורחים במסירות נפש, וכן ביום השני ממידת היראה של יצחק אבינו, שעקד עצמו על גבי המזבח, וכן הלאה בכל יום ויום. (מטה אפרים, פסקי תשובות שפז)

על כן הבאנו להלן מעט ממעשיהם הנפלאים בעבודת ה' יתברך של שבעת הרועים הנאמנים שעמדו לעם ישראל, למען נקרא בכל יום מימי החג, ונתחזק ללמוד מדרכיהם ומעבודתם לה' יתברך בתום וביושר.





אברהם אבינו


אבי האומה

אברהם אבינו - אבי האומה, הוא שהכיר תחילה בבורא עולם, הפיץ את אמונת ה' בעולם, הלך נגד כל התיאוריות הכפרניות שרווחו, ודבק בה'. "אברהם העברי" - שכל העולם היה מן העבר האחד, והוא מן העבר השני. דבר לא הזיז אותו מאמונתו. עשרה נסיונות קשים התנסה - ובכולם עמד. הוא שהניח את היסוד ל"עם ישראל", והוריש לנו את תכונת ה"עבריוּת" - להיות דבקים בה' ובתורתו עד כדי מסירות נפש.

אמר הקב"ה לאברהם: אילולי אתה - לא בראתי שמים וארץ, אילולי אתה - לא בראתי גלגל חמה, אילולי אתה - לא בראתי את הירח! (בראשית רבה מח ח)

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" [אותיות אברהם] - כשברא הקב"ה את העולם לא היה העולם יציב, אמר לו הקב"ה לעולם, מה לך שאינך יציב? אמר: רבונו של עולם אינני יכול לעמוד, כי אין לי יסוד על מה להתקיים. אמר לו הקב"ה: עתיד אני להעמיד בך צדיק שהוא אברהם אוהבי, מיד התייצב העולם. (זוהר ח"א עו ע"ב)

ואם כן - מדוע לא ברא הקב"ה את אברהם אבינו בתחילת הבריאה, קודם לאדם הראשון?

אמר רבי לוי, ראוי היה אברהם להבראות קודם לאדם הראשון, אלא שאמר הקב"ה: אם אברא את אברהם תחילה ולאחריו את אדם - שמא יקלקל האדם ויחטא ואין מי שיבוא לתקן אחריו, אלא הריני בורא את האדם תחילה, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן.

אמר רבי אבא, בנוהג שבעולם, אדם הבונה בנין, ויש לו קורה חזקה במיוחד - היכן הוא מעמיד אותה? - באמצע הטרקלין, כדי שתהיה תומכת בקורות שלפניה ובקורות שלאחריה, כך - למה ברא הקב"ה את אברהם באמצע הדורות? כדי שיתמוך בדורות שלפניו ובדורות שלאחריו. (בראשית רבה יד ו)

כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, עברו עשרים דורות שלא היתה בהם תועלת, ולא עמד מהם צדיק שיפרסם את ה' בעולם. לאחר עשרים דור, צפה הקב"ה באברהם שהיה נתון בארץ בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: האם יש בו כח לפרסם שמי בעולם? כיון שהשליכו אותו לכבשן האש וקידש שמו של הקב"ה ועמד בנסיונו, מיד קירבו הקדוש ברוך הוא לארץ ישראל, או אז בנה לו אברהם פונדק והיה זן עוברים ושבים, והיה מכניס את הבריות תחת כנפי השכינה, והודיע כבודו של הקב"ה בעולם, ומסר נפשו לכבוד הקדוש ברוך הוא! (במדבר רבה פרשה ב)

"עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִים, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם". (אבות פרק ה משנה ב)


אברהם מכיר את בוראו

אברהם אבינו - גדל בבית של עבודה זרה, בסביבה שבה כולם מאמינים באלילים וסוגדים להם, ועליהם מולך היה ביד רמה המלך "נמרוד" - שידע את בוראו והתכוון למרוד בו!

וכיצד הגיע אברהם אבינו אל האמת, אל האמונה בבורא העולם?

- מתוך חיפוש האמת! הרצון האמיתי והחזק של אברהם אבינו לגלות את האמת ללא סטיות - הוא שהוביל אותו למציאת האמת, גם בתוך ים השקר הסובב אותו!

אומרים חז"ל: בבוקר, כשראה אברהם את השמש זורחת מצד מזרח, חשב בלבו - זהו האל! אמר, זהו המלך שבראני, והתפלל לשמש כל אותו היום. לערב, כשראה את השמש שוקעת והלבנה זורחת, אמר - זהו בודאי ששולט גם על האל ההוא שהתפללתי אליו בבוקר, שהרי הוא גבר עליו. והחל התפלל כל הלילה אל הירח. בבוקר, ראה והנה החושך עובר והאיר צד המזרח! אמר: ודאי כל אלה, יש עליהם מלך ומושל המנהיג אותם. כיון שראה הקב"ה חשקו של אברהם אליו, נתגלה אליו ודבר עימו. (זוהר ח"א פו ע"א)

"כיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום, והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו, אז נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא, והושיבו בחיקו, ונשקו על ראשו, וקראו אוהבי, וכרת לו ברית ולזרעו". (סוף ספר היצירה)

הלך אברהם לישיבת שם ועבר ללמוד שם תורה, ובמשך השנים נעשה חכם גדול בתורה, וידע את התורה כולה. כמו כן - זימן הקב"ה לאברהם אבינו את שתי כליותיו - כשני חכמים, והיו מבינות אותו, ויועצות אותו, ומלמדות אותו חכמה. וכך ידע אברהם אבינו וקיים את המצוות כולן - אפילו את המצוות שתיקנו חכמים במשך הדורות - כעירובי תבשילין ועירובי חצרות. (בראשית רבה סד ד. יומא כח ע"ב. אבות דרבי נתן לב, א)


עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת

"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם". (אבות פרק ה משנה ג)

הקב"ה, בוחן כליות ולב, ידע את ליבו של אברהם אבינו כי הוא שלם באמונתו, ובודאי יעמוד בכל הנסיונות וידבק בו, ומדוע אם כן ניסה אותו? כדי להודיע את חיבתו ולפרסם את מעלתו בעולם כולו, שכולם יראו עד כמה הוא דבק בה'! כמו שנאמר (תהלים ס ו): "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" - הנסיון מעלה על נס ומפרסם את גדלותו של הצדיק.

ומה היו עשרה הנסיונות?

א. אור כשדים. ב. לך לך מארצך. ג. רעב בארץ כנען. ד. לקיחת שרה אל בית פרעה. ה. רדיפת אברהם אחר ארבעת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בגיל 99. ח. לקיחת אבימלך את שרה. ט. שילוח הגר וישמעאל. י. עקידת יצחק. (ברטנורא שם)


הנסיון הראשון - אור כשדים

תרח אבי אברהם - עושה צלמים היה. פעם אחת יצא לדרך, והושיב את אברהם בנו מוכר במקומו. כאשר באו אנשים לקנות, היה אברהם פונה לאדם ואומר לו: בן כמה שנים אתה? והוא עונה לו: בן חמישים או בן שישים שנה. היה אברהם אומר לו: "אוי לו לאדם זה, שהוא בן שישים ורוצה להשתחוות לפסל בן יומו!" היה האיש מתבייש והולך לו. פעם אחת באה אשה ובידה קערת סולת, אמרה לו לאברהם: הא לך זאת והקרב את זה לפני הפסלים. ניסה אברהם לשכנע אותה כדרך ששכנע את כולם, אולם היא לא קבלה את דבריו, הניחה את המגש והלכה לה. מה עשה אברהם? לקח מקל בידיו, ושבר את כל הפסלים וקשר את המקל ביד הגדול שבהם. כאשר חזר תרח אביו לחנותו, נדהם למראה עיניו, אמר: מי עשה להם כך? אמר לו אברהם בעורמה: מה אסתיר ממך, אבא? באה אשה אחת ובידה קערת סולת, ואמרה לי להקריב בפניהם. הקרבתי לפניהם, והתחילו להתקוטט. זה אומר אני אוכל תחילה, וזה אומר אני אוכל תחילה. עמד הגדול הזה שבהם, לקח המקל ושברם! כעס תרח ואמר: מה אתה מטעה אותי, האם יש להם דעת?! אמר לו אברהם: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר!

בערה בו חמתו של אביו, נטלו ומסרו לנמרוד. אמר לו נמרוד: "השתחוה לאש!" אמר לו אברהם: "נשתחוה למים - שגוברים על האש ומכבים אותה?" אמר לו נמרוד: "השתחוה למים!" אמר לו: "אם כן נשתחוה לעננים שמסוגלים לטעון מים!" אמר נמרוד: "השתחוה לעננים!" אמר לו: "נשתחוה לרוח שמפזר את העננים!" אמר לו: "השתחוה לרוח". אמר: "נשתחוה לאדם שיכול להכיל בקרבו את הרוח?" ראה נמרוד כי אברהם מהתל בו, אמר: "מה אתה מרבה בדיבורים, אני איני משתחווה אלא לאש, והריני משליך אותך בתוכו, ויבוא האלוה שאתה משתחווה לו ויצילך!" (בראשית רבה לח י)

מיד יצא כרוז בכל העיר: מי שהוא מאוהבי נמרוד, יביא מטען של עצים, להכנת כבשן אש עבור אברהם המורד. וכך הביאו אנשי העיר מטענים של עצים במשך 40 יום. את כל העצים אספו בכפר אחד, שנקרא לאחר מכן "אור כשדים". באותו כפר היה תנור ענק ממדים, ולאחר שהצטברה בתוכו כמות עצומה של עצים, הבעירו אותו עד שהיה הולך ובוער במשך שלושה ימים ושלושה לילות. מרוב החום הלוהט, נעשה כל הכפר חם וכל תושביו מיהרו לצאת ממנו. נתכנסו רבבות רבבות של אנשים ונשים מכל קצוות תבל אל אזור הכפר, כדי לראות כיצד שורפים את המורד במלך. וביניהם היו 45,000 איש בני מלכים, ו- 80,000 גיבורים, ו- 60,000 אחוזי חרב. (סנהדרין צה ע"ב)

אחד השרים החשובים התכבד לזרוק את אברהם אבינו לתוך כבשן האש. כשהתקרב מעט אל האש, מיד יצאו לשונות של אש מן התנור הבוער ושרפו את השר. ניסו שרים אחרים לזרוק את אברהם, אך כל מי שניסה היה נשרף, עד שנשרפו אנשים רבים, ולא ידע נמרוד מה לעשות.

באותה שעה בא השטן בדמות אחד משרי המלך, ואמר כי יש בכוחו לעשות תחבולה ולזרוק את אברהם מרחוק אל תוך הכבשן. מיד ביקש להביא לוחות, חבלים ומסמרים, ועשו "טראבוקו" - מין מכונת קליעה, שפועלת על ידי הנעה מרחוק. בדקו את המכונה, אם פועלת היא כראוי, על ידי שהכניסו לתוכה שלוש פעמים אבן גדולה וקלעו אותה לתוך הכבשן. כאשר הוכחה המכונה כיעילה, קשרו את ידיו ורגליו של אברהם, שמו אותו בטראבוקו, כדי לזורקו לכבשן האש.

בא השטן לפני אברהם ואמר לו: אם אתה רוצה להנצל מן האש הזאת, השתחווה לנמרוד. השיב לו אברהם: "יגער ה' בך השטן". באה אמו של אברהם אשר נקרא שמה אמתלאי, ואמרה לו: אנא ממך, השתחוה לנמרוד ותנצל. אמר לה: דעי אימי, כי האש של נמרוד סופה להכבות, ואילו האש בגיהנם אינה נכבית לעולם!

אז הטילו את אברהם לתוך הכבשן פנימה. מיד נעשה רעש גדול בשמים, ואמר המלאך גבריאל לקב"ה, רבונו של עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה, אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, שעומד יחידי מנגד לכל העולם הטועה, נאה ליחיד להציל את היחיד. מיד ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו והציל את אברהם וצינן לו את האש, והיה אברהם מתהלך בתוך הכבשן. (פסחים קיח ע"א)

כשראה נמרוד כך, מיד ציוה להוציא אותו מן הכבשן, אך לא יכל אף אחד להוציאו, וכל מי שניסה להתקרב מעט אל האש, היה נשרף מן החום הגדול. או אז נכנע נמרוד וקרא לאברהם: אתה, שהנך עבד נאמן לאלוהי השמים הגדול, המבורך והאמיתי, צא לחוץ!!! יצא אברהם והתייצב לפני נמרוד, וכל המון האנשים שהיו שם יחד עם נמרוד השתחוו לפני אברהם. אמר להם אברהם: אני איני כלום, ולא אלי תשתחוו, אלא האמינו באלוהי האמת שבשמים. או אז נתן נמרוד לאברהם הרבה מתנות, וגם את שני העבדים המובחרים ביותר שהיו לו, אחד מהם היה אליעזר. וכן גדולי המלכות נתנו לו מתנות רבות וליוו אותו לביתו בכבוד גדול. (מדרש הגדול בראשית יב א. מעם לועז)


הנסיון השני - לך לך

"וַיּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'... וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". (בראשית יב א-ו)

בהיותו בחרן, היה אברהם אבינו מקבץ את אנשי מדינתו, ומקרבם אל דרך ה'. וכיצד היה עושה? היה לוקח שני צלמים, קושר אותם בחבל, ומוליך אותם ברחובות העיר כדרך הסוחרים, והיה מכריז: "רוצה אני למכור אליל שאין בו מועיל. פה לו ולא ידבר, עינים לו ולא יראה, אזנים לו ולא ישמע, ולא יהלך ברגליו". כך נכנס בדברים עם אנשי מדינתו, והוכיח להם שהדרך שהם הולכים בה, אינה דרך האמת, ואין ראוי לעבוד לאלילים אלא רק לאלוהי העולם האמיתי, בורא שמים וארץ, וראוי לאבד ולשבר את כל הצלמים.

כך עשה אברהם אבינו נפשות רבות, והכניסם תחת כנפי השכינה. גם שרה אמנו היתה מקרבת את הנשים אל דרך ה' - "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים". (רש"י בראשית יב ה)

אנשי חרן רעים וחטאים גדולים היו, וקיבצם אברהם כמה פעמים, הוכיחם ואמר להם: "לא שמעתם מה עלתה לדור המבול שהיה לפניכם, שלא היה להם לב להבין והיו מקשים ערפם וממרים דברו?! ואם לא שנשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, כדאי הייתם להביא מבול עליכם". כיון שראה הקב"ה שאינם מקבלים ממנו, אמר: אין נאה לצדיק זה לישב בין רשעים הללו. מיד אמר לו: צא מהם שלא תהא דומה להם, שנאמר: "לך לך מארצך". (מדרש ילמדנו בראשית נו)

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ!" - משל לצלוחית המלאה בשמן אפרסמון משובח ומדיף ריח ניחוח, ואולם היא סגורה ונתונה בתוך בית הקברות, ולא היה אדם יודע את ריחה. מה עשו? נטלוה וטלטלוה ממקום למקום, וכך נודע ריחה, ונהנו ממנה כולם. כך היה אברהם דר בתוך עובדי עבודה זרה, אמר לו הקב"ה: "לך לך מארצך!" וכך יתפרסם שמעך בעולם כולו. (תנחומא לך לך ג)


נסיון גדול!

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" - כל זה מורה על גודל הנסיון - "כי יקשה על האדם לעזוב את ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשנמצאים שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו, שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה!" (רמב"ן בראשית יב א)

"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" - לא גילה לו הקב"ה לאיזו ארץ עליו ללכת, וזאת כדי להגדיל לו את הנסיון יותר. וכי יש אדם שהולך, ואינו יודע לאיזה מקום הוא הולך?! אדם כזה, ההולך מבלי לדעת לאן הוא הולך, הדרך קשה בעיניו שבעתיים מאשר אדם שדרכו ברורה וידועה. ואברהם אבינו - אכן נטל את כליו ואת אשתו, והיה נודד והולך ממקום למקום, והיה כשה אובד, עד שהגיע אל ארץ כנען, ובה אמר לו הקב"ה להתיישב. כך זכה אברהם אבינו לקבל שכר כפול ומכופל - לא רק שכר כללי בעבור עצם ההליכה, אלא שכר מחודש עבור כל פסיעה ופסיעה, שפסע לשם שמים לעשות את ציווי ה'.

כמו כן, לא גילה לו הקב"ה לאיזו ארץ הוא הולך, כדי שיחכה ויצפה מתי יגיע אל הארץ הנבחרת, ומתוך כך הארץ תתחבב יותר בעיניו. (תנחומא לך לך ג, רמב"ן בראשית יב א, בראשית רבה לט ובמפרשים)


להנאתך ולטובתך!

גדול הוא הנסיון - אך גדול ועצום הוא הרווח והשכר של העומדים בו!

משנה מקום - משנה מזל. אחד הדברים המבטלים את הגזירה הוא "שינוי מקום". (ראש השנה טז ע"ב)

"לֶךְ לְךָ!" - להנאתך ולטובתך, כאן אין אתה זוכה לבנים, ואולם שם אפקוד אותך ואעשה אותך לגוי גדול (רש"י בראשית יב א). "לך לך" - בגימטריה 100, רמז לו, כשתהיה בן מאה תוליד בן כשר. (תנחומא לך לך ג)


הארץ הנבחרת

בשעה שהיה אברהם אבינו מהלך בארם נהרים, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, מתלוצצים וריקניים, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת! ואולם כאשר הגיע ל"סולמה של צור" - בקצה גבול ארץ ישראל, ראה אותם עסוקים במלאכתם, עובדים את האדמה בחריצות ובעמל, אמר: הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת! אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת!" (בראשית רבה פרשה לט ח)


הנסיון השלישי - הרעב בארץ כנען

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ". (בראשית יב י)

זמן מה לאחר שהתיישב אברהם אבינו בארץ ישראל, נהיה רעב כבד בארץ. בכל העולם היה שובע, ואך ורק בארץ ישראל היה רעב, וזאת כדי לנסות את אברהם אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו הוא מוכרח לצאת ממנה. (רש"י שם)


הנסיון הרביעי - לקיחת שרה אל בית פרעה

הולך אברהם אל מצרים, ואולם חשש גדול נכנס בלבו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זאת, וְהָרְגוּ אתִי וְאתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב)

שרה אמנו - יפת תואר ויפת מראה היתה. "הכל בפני שרה - כקוף בפני אדם". (בבא בתרא נח ע"א) והנה עכשיו באים הם בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא עוד אלא שהם שטופי זימה. שמא יחפצו לקחת את שרה, ואז יהרגו אותו כדי לקחתה. לכן הוא אומר לה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ!", כדי שלא יהרגוהו.

ואולם - האומנם רוצה אברהם להציל את עצמו, אף על פי שבכך יקחו את שרה?!

אלא אומר הזוהר הקדוש: ראה אברהם מלאך אחד הולך לפניה, ואמר לו אל תפחד בעבורה, ולכן לא פחד אברהם עליה כלל, כיון שהיא שמורה, ומה שפחד - על עצמו פחד, שלא ראה איתו שמירה כזאת. (זוהר ח"ג נב ע"א)

לפני היכנסם לארץ מצרים, עושה אברהם אבינו השתדלות להסתיר את שרה. הוא שם אותה בתוך התיבה, וכך נכנס כשהוא נושא את התיבה עימו.

כשנכנסו למצרים, בא המוכס לגבות את המכס. אמר לאברהם: "תיבתך נראית טעונה בסחורה, שלם עליה מכס!" הסכים אברהם ורצה לשלם. אמר המוכס: "הלוא יתכן, שהתיבה מלאה בכלי זהב יקרים, שהמכס עליהם גבוה מאוד!" הסכים אברהם לשלם סכום גבוה. אמר המוכס: "ושמא יש בה יהלומים, אבנים טובות ומרגליות?!" הסכים אברהם גם לכך. התעוררה חשדנותו של המוכס ואמר: "אולי יש כאן יהלומים יקרים שאין ערוך לשווים, ושמא מתחבא בתוך התיבה איזה שודד או אויב של המלך?!" וכך לא הסכים לו להיכנס, מבלי לפתוח את התיבה.

פתחו את התיבה בכח, והנה - שרה בתיבה. ומזיו יופיה - הבהיקה מצרים. מיד התחילו אנשי המקום להתדיין ביניהם מי יקח אותה. זה אומר אני אתן מאה דינרים, וזה אומר אני אתן מאתיים דינרים. לבסוף נמנו וגמרו, כי ראויה היא אל המלך פרעה, ואדם פשוט אינו ראוי לקחתה. (בראשית רבה מ ה)

אותו לילה שנלקחה שרה - ליל פסח היה. וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ומתפללת ואומרת: "רבון העולמים, אתה ציוית עלינו לצאת מארץ מולדתנו, ואנו קיימנו מצוותך והתענינו בדרכים והתגלגלנו בערים נוכריות. אב רחום, הצילני מידי הרשע הזה, שלא יוכל לגעת בי!"

אמר לה הקב"ה: "כל מה שאני עושה - בשבילך אני עושה!" וכך - כל אותו הלילה, היה מלאך עומד לצידה של שרה, ובידו רצועה ומקל. אמר לה המלאך: "נתון אני לפקודתך! אם תאמרי לי להכות - אני מכה, אם תאמרי לי לחדול מלהכות - אני חדל".

ואכן, כשאך ניסה פרעה להתקרב לשרה, מיד היה המלאך מכה אותו. ולא עוד אלא שה' הכה אותו ואת כל בני ביתו בשחין קשה מאוד, ואפילו קורות ביתו הוכו בשחין! (בראשית רבה מא ב)

או אז - "וַיִּקְרָא פַרְעה לְאַבְרָם וַיּאמֶר: מַה זּאת עָשִׂיתָ לִּי, לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא?! לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִיא, וָאֶקַּח אתָהּ לִי לְאִשָּׁה. וְעַתָּה - הִנֵּה אִשְׁתְּךָ, קַח וָלֵךְ! (בראשית יב יח-כ)

בכבוד גדול שלח פרעה את אברהם מארצו, ונתן לו מתנות רבות. לשרה - כתב פרעה שטר מתנה על ארץ גושן לאחוזה [לפיכך כשבאו עם ישראל למצרים, הושיבם פרעה בארץ גושן שהיא של שרה אמנו], וכן נתן לה את הגר בתו - לשפחה. אמר פרעה להגר: בתי, מוטב לך להיות שפחה בבית אברהם, ולא נסיכה בביתי! (פרקי דרבי אליעזר ו)


הנסיון החמישי - המלחמה נגד ארבעת המלכים

מלחמה גדולה ועצומה, התנהלה בארץ ישראל באזור ים המלח, בין חמשת מלכי חבל סדום לבין ארבעה מלכים חזקים, בראשותו של המלך כדרלעומר. היתה זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה בין מדינות, ובה נאלץ אברהם אבינו להשתתף, כדי להציל את לוט בן אחיו הרן.

לוט - גר בארץ סדום. רעים וחטאים היו אנשי סדום וסביבותיה, ובכל זאת לא נמנע לוט מלגור שם, משיקולים של תאוות ממון. מלך סדום היה "ברע" - שמכונה כך על שם היותו "ב'-רע" - פעמיים רע, רע לשמים ורע לבריות. יחד עימו חברו מלכים נוספים מן האזור: בִרשע [שנתעלה ברשעו], שִנאב [שונא אביו שבשמים], שמאבר [שׂם אבר [כנף] לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה], וכן מלך בלע. חמישה מלכים אלו התלכדו למרד ולמלחמה נגד ארבעה מלכים אחרים: אַמְרָפֶל, אַרְיוֹךְ, כְּדָרְלָעֹמֶר וְתִדְעָל.


אמרפל - זהו נמרוד! שאמר והפיל את אברהם בכבשן האש. למעשה, מאחורי השיקולים המדיניים שהניעו את נמרוד וחבריו לצאת ולהילחם בסדום, עמד שיקול נוסף, זדוני ומרושע:

כוונת המלכים במלחמתם היתה בשביל אברהם, שיכנס למלחמה, ויעבירו אותו מהעולם, יען שהוא העביר את כל באי עולם מעבודת אלילים, והכניסם תחת כנפי השכינה. וכאשר השתלטו על לוט, חשבו שזהו אברהם, כי דיוקנו היה דומה לאברהם. וכל זה הקב"ה עוררם, כדי שיתגדל ויתפרסם שמו של אברהם בעולם. (זוהר ח"א פו ב)

ארבעת המלכים, למרות היותם מעטים יותר, ניצחו במלחמה, ואכן הצליחו אף לשבות את לוט. כאן היה עלול חלילה להיגרם חילול ה', שהרי לוט היה דומה במראה פניו לאברהם אבינו, ונמרוד רצה להתפאר בכך שהנה עכשיו הוא מצליח להתגבר על אברהם ולהורגו, ואין ה' שומר עליו כבעבר, חלילה! בשל סיבה זו נאלץ אברהם לצאת ולהילחם נגד ארבעת המלכים, ולהחזיר את לוט בן אחיו משביו.


טובתם של רשעים

כיצד נודע לאברהם אבינו על דבר המלחמה ועל הילקחו של לוט בשבי?

היה זה באדיבותו הרבה של עוג. עוג זה - שפלט מן המלחמה, רץ לבשר לאברהם אבינו על המלחמה ועל הילקחו של לוט בן אחיו בשבי, כדי שיבוא להצילו.

ואולם - מעשה זה לא נבע ממניעים טהורים של עזרה וחסד, אלא ממניעים אנוכיים של חמדנות ורשע. אמר עוג בלבו: "הריני מבשר אותו, והמלכים ברוב חוזקם יהרגוהו, ואז אשא אני את שרה אשתו!" [ואגב, בגלל מעשה זה זכה עוג לשכר, שהאריך ימים. אך כיון שהיתה כוונתו רעה, נענש שנפל בידי משה רבנו - מבני בניו של אברהם אבינו.] (דברים רבה א)


מלחמה ניסית

כששמע אברהם את הבשורה שלוט נשבה, ערב פסח היה, והיה עסוק בהכנת מצות לחג. אולם, החליט לצאת מיד להציל את לוט.

הוא פנה לגייס את נעריו למלחמה נגד ארבעת המלכים, וניסה לחזקם ולדבר על ליבם שלא יפחדו. ואולם, ראה אברהם כי פניהם מוריקות מפחד, אמרו: חמישה מלכים לא יכלו לעמוד כנגדם, ואיך נוכל אנו לעמוד כנגדם?! (בראשית רבה מג ב) ראה זאת אברהם ואמר: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב - יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתו!". אכן התפזרו כולם ונשאר רק אליעזר עבדו. (תנחומא ב. לך לך טז)

עוד באותו יום יצאו אברהם ואליעזר למלחמה. קפיצת הדרך נעשתה להם, והם הגיעו אל שדה המערכה באותו ערב - ליל פסח. (תנחומא ב. ויצא ח) ניסים גדולים נעשו להם במלחמה זו, והצליחו לנצח את המלכים בקלות רבה. אפילו אבק לא עלה על רגליהם במלחמה! (פסיקתא רבתי הוספה פ"ב כ)

היו אברהם ואליעזר לוקחים וזורקים עליהם עפר - והוא נעשה לחרבות. היו לוקחים קש - והוא נעשה לחיצים. כמו שנאמר (ישעיה מא ב): "יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו". (סנהדרין קח ע"ב) וכך נמשכה המלחמה עד חצות הלילה, ובחצות - אמר הקב"ה לאברהם אבינו: די לך עד חצי הלילה! (שמות רבה יח א) ואז: "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ, וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".


קידוש ה'

קידוש ה' גדול נעשה על ידי אברהם אבינו. עמים רבים, עובדי עבודה זרה, נאספו אל "עמק המלך", שם קצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו את אברהם אבינו למעלה, והיו משבחים אותו ואומרים: "מלך אתה עלינו! נשיא אתה עלינו! אלוה אתה עלינו!" אמר להם אברהם אבינו: אל יחסר העולם מלכו, ואל יחסר אלוהו - זהו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא! (בראשית רבה מג ה)

מלך סדום "ברוב טובו" מציע לאברהם שיקח לעצמו את כל שלל המלחמה. ואולם אברהם לא מסכים לקחת מאומה - "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל... וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם!". ידע אברהם שסופו להתעשר שהרי הקב"ה הבטיח לו ברכה בממונו, ולכן לא רצה שמלך סדום יחשוב כי בשלו התעשר.

דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת, ורצועה של תפילין. (סוטה יז ע"א)


הנסיון השישי - ברית בין הבתרים

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמר... קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר וְגוֹזָל... וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדלָה נפֶלֶת עָלָיו. וַיּאמֶר לְאַבְרָם, יָדעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם.... וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה, וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמר, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזּאת". (בראשית פרק טו)

ברית מיוחדת כרת ה' עם אברהם אבינו. סודות גדולים ונסתרים גילה ה' לאברהם בברית זו, ובין היתר גילה לו את אשר יקרה את בניו במשך הדורות - את כל קשיי הגלות המרה ושעבודם למלכויות שונות, ולבסוף את הגאולה העתידית. דברים קשים ראה אברהם אבינו, ובכל זאת לא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא.

אומר המדרש: הראה הקב"ה לאברהם אבינו ארבע מלכויות שעתידים לשעבד את בניו, שנאמר: "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". "נופלת" - זו מלכות בבל [שכתוב בה "נפלה בבל"]. "גדולה" - זו מלכות מדי [שנאמר "גדל המלך אחשורוש"]. "חשכה" - זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרות קשות. "אימה" - זו מלכות אדום [שנאמר עליה, חיל ואימה ותקיפות יתירה.] (מכילתא יתרו דבחדש ט)

עוד ארבעה דברים הראה הקב"ה לאברהם: תורה [שנאמר: "לפיד אש"], קרבנות [שנאמר: "עגלה משולשת"], גיהנם [שנאמר: "תנור עשן"], ומלכויות [שעתידים לשעבד את ישראל, שנאמר: "אימה חשכה גדולה נופלת עליו"]. אמר לו הקב"ה לאברהם, כל זמן שבניך מתעסקים בשתיים - הם ניצולים משתיים: כל זמן שבניך מתעסקים בתורה ובקרבנות, הם ניצולים מגיהנם וממלכויות! (פסיקתא דרב כהנא ה)


הנסיון השביעי - מצות המילה

בן תשעים ותשע שנים היה אברהם אבינו, כאשר ציוה אותו הקב"ה למול. כעת, כאשר הוא מזדקן יותר וכוחותיו נחלשים, והוא עודנו מצפה לבן כהבטחתו של הקב"ה, ודאי הנסיון גדול יותר.

ואולם, מאת ה' היתה זאת, שאברהם אבינו ימול בגיל כה מבוגר, כדי לתת אפשרות לכל גוי שירצה להתגייר ולהסתופף בנחלת ה' - לעשות זאת אף בגיל מבוגר, כשם שאברהם אבינו נימול בגיל 99. אילו מל אברהם בן עשרים שנה או בן שלושים שנה, היה מקום לחשוב כי גר אינו יכול להתגייר אלא עד גיל שלושים! (מכילתא משפטים יח)

כאשר אמר ה' לאברהם אבינו למול, הלך אברהם אל שלושת אוהביו: ענר, אשכול וממרא, כדי לקחת מהם עצה. הלך אצל ענר, אמר לו: כך וכך אמר לי הקב"ה. אמר לו ענר: הלוא אתה כבר זקן, ואם תמול בגיל כה מבוגר, יצא ממך הרבה דם, ולא תוכל לסבול עינוי נפש זה, ותמות. הניחו אברהם והלך אצל אשכול, אמר לו: כך וכך אמר לי הקב"ה. אמר לו אשכול: האם רוצה אתה להיות בעל מום?! הלוא אם תמול, ישמעו על כך קרובי ארבעת המלכים שהרגת, ינצלו את חולשתך, ויבואו להרגך, ולא תוכל לברוח מפניהם! הניחו אברהם והלך אצל ממרא, אמר לו: כך וכך אמר לי הקב"ה, מה תייעצני? אמר לו ממרא: בדבר הזה אתה מבקש עצה?! הלא הוא שהצילך מכבשן האש, ועשה לך את כל הניסים, והצילך מן המלכים, ואילולא כוחו וגבורתו - היו הורגים אותך! הוא הציל את כל רמ"ח אבריך, ועכשיו - שהוא מצווה עליך מצוה באבר אחד, אתה מתלבט ומבקש עצה?! ודאי שעליך לעשות כמצוותו!

אמר הקב"ה לממרא: תתברך אתה, שנתת עצה לאברהם שימול! איני נגלה אל אברהם אלא בתחומך! שנאמר (בראשית יח א): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא". (תנחומא וירא ג)

מיהר אברהם אבינו לעשות כמצוותו של הקב"ה, ומל את עצמו "בעצם היום הזה". אילו מל אברהם בלילה, היו כל בני דורו אומרים: אילו היינו רואים אותו מל - לא היינו מניחים לו לימול. לכן מל אברהם אבינו בעצם היום, וכך היה קידוש ה' גדול יותר. (בראשית רבה מז ט)

ולא את עצמו לבד מל, אלא אף את ישמעאל בנו ואת כל בני ביתו. אמר רבי אייבו: בשעה שמל אברהם את כל בני ביתו, העמיד גבעה של ערלות, וזרחה עליהם החמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים. אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ולידי מעשים רעים, אני זוכר להם הריח הזה, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם! (בראשית רבה מז ו)


עלייה בדרגה

כאשר נימול אברהם, זכה להתעלות לדרגה גבוהה יותר של התקדשות וקרבה להקב"ה. כפי שאמרו חז"ל: לא נקרא אברהם אבינו תמים - אלא על שם המילה". (נדרים לב ע"ב)

"מתחילה נתן הקב"ה לאברהם חכמה לדעת להידבק בו, וידע סוד האמונה, אבל לדבר אתו - לא היה יכול אלא בדרגה התחתונה בלבד. כיון שמל - נתעלה אברהם על הכל". (זוהר ח"א פט ע"א) לפני המילה, כאשר דיבר עימו הקב"ה, נאמר: "ויפול אברם על פניו" - כי בעבור שלא היה מהול, לא היה יכול לעמוד! (תרגום יונתן לך יז ג). וכמו כן ראינו שה' דיבר עימו "במחזה" - בהתגלות נסתרת ונעלמת, כדי שהמלאכים לא יבינו שהוא מדבר איתו. ולמה? מפני שאברהם עדיין לא היה מהול, והיה ערל, וה' לא רצה שתהיה למלאכי השרת טענה, מדוע הוא מדבר עם ערל. (זוהר ח"א פח)


בשורות טובות

ביום השלישי למילתו, בא הקב"ה בכבודו ובעצמו לשאול בשלומו! ובאותו יום - הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, כדי שלא ייצאו אנשים מביתם, וכך לא יטרח אברהם בהכנסת אורחים כהרגלו. ואולם אברהם התאמץ בכל זאת להשיג אורחים. הוא שלח את אליעזר עבדו שיצא לחוץ לחפש עוברי אורח. יצא - ולא פגש אורחים. אמר אברהם: איני מאמין לך. זהו שאומרים הבריות - אין אמון בעבדים! לפיכך יצא הוא בעצמו.

ראה ה' את רצונו של אברהם לקבל אורחים, שלח לו שלושה מלאכים בדמות ערבים. היו אלה המלאכים: מיכאל, גבריאל ורפאל. רפאל - לרפא את אברהם. גבריאל - להפוך את סדום. ומיכאל - לבשר לו את הבשורה שבעוד שנה יוולד לו בן! (בבא מציעא פו ע"ב)

כאשר הביא לפניהם אברהם מטעמים לאכול, אמרו לו המלאכים: "כן תעשה כאשר דברת" - אנו, אין שייך אצלנו אכילה ושתיה. אבל אתה, שיש לפניך אכילה ושתיה, כן תעשה לעצמך כאשר דברת - יהי רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת, לבן זכר שיוולד לך! (בראשית רבה מח)

דווקא עכשיו - לאחר שנימול אברהם אבינו, זכה להיפקד בזרע קודש ולהתבשר על הולדת יצחק. עד עכשיו היה שמו "אברם", ומעתה הוסיף לו ה' את האות ה"א על שמו, ונקרא שמו "אברהם" - אב המון גויים. אברהם בגימטריה רמ"ח, שרק עתה הוא תמים ושלם ברמ"ח אבריו, ועתה ראוי הוא להוליד את יצחק. "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד". (תנחומא שופטים יא)


הנסיון השמיני - אבימלך לוקח את שרה

ממקום מגוריו אשר בחברון, מעתיק אברהם את מקומו אל ארץ גרר אשר בדרום ארץ ישראל. וכאן נכון לו נסיון נוסף - לקיחת שרה אל בית אבימלך מלך גרר.

מדוע הלך אברהם להתגורר בגרר? - מפני שנהפכה העיר סדום, ופסקו עוברים ושבים מלעבור באזור זה. אמר אברהם: "מה אני מפסיק צדקה מביתי?!" הלך ונטה לו אהל בגרר! ועליו נאמר: "חכם לב יקח מצוות". (בראשית רבה נח ג)

בהגיעם לגרר, מיד התפרסם בעיר דבר יופיה של שרה - למרות היותה כבת תשעים שנה! גם כאן, כמו במצרים, אמר אברהם כי שרה היא אחותו ולא גילה כי היא אשתו, שאם לא כן בודאי היו הורגים אותו כדי לקחת את שרה. וכך נלקחת שרה אל בית אבימלך מלך גרר.

בדומה לאשר התרחש בבית פרעה מלך מצרים, אף כאן נענשו אבימלך וכל בני ביתו בעונשים קשים ומרים: לקו בצרעת קשה, כל נקביהם נסתמו, כל המעוברות נעצרו מללדת, אף על פי שהגיע זמן לידתן, ואפילו תרנגולת של בית אבימלך - לא הטילה ביצתה! (בבא קמא צב ע"א)

קורא אבימלך אל אברהם ובא אליו בטענה: מדוע אמרת ששרה היא אחותך, ובכך כמעט החטאת אותנו בחטא?! ענה לו אברהם: הלוא כל אורח שבא להתארח בעיר, מה שואלים אותו? - היכן ברצונך לאכול ולשתות? היכן אתה לן? איזו סחורה הבאת עימך? וכי שואלים אותו האם 'אשתך זו?' או 'אחותך זו?' ובראותי כי אתם שואלים אותי שאלות כאלו, אמרתי בליבי: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה - וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי!". לכן נאלצתי לומר שהיא אחותי. (מכות ט ע"ב)

לאות פיוס, נותן אבימלך לאברהם מתנות רבות, ומבקש ממנו שיתפלל בעדו ובעד בני ביתו שיתרפאו. ואכן, "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהתָיו, וַיֵּלֵדו".

"כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה". מיד לאחר שהתפלל אברהם על אבימלך - "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה". (בבא קמא צב ע"א)


הנסיון התשיעי - שילוח הגר וישמעאל

כשגדל יצחק, ראתה שרה אמו שישמעאל מתנכל אליו ומנסה להורגו ולהחטיאו, ובכך מעמיד בסכנה את קיומו הגשמי והרוחני. לכך ביקשה מאברהם שיגרש מיד את ישמעאל ואת הגר אימו מביתם, ולא עוד אלא שיכתוב שטר מתנה ליצחק, שכל מה שנשבע לו הקב"ה - הכל שייך לו, ולא יירש ישמעאל כלום! והקב"ה הסכים עם שרה ואמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה!".

נסיון קשה היה לאברהם אבינו, וכל הצרות שעברו עליו, לא היו קשות לו כמו הדבר הזה, לשלח את בנו בכורו מעל פניו! ואולם גם כאן, למרות כל הקושי, מזדרז אברהם אבינו לעשות את רצון אביו שבשמים! - "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר, וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם, וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶה". (בראשית כא יד)

גט גירושין נתן אברהם אבינו להגר, ושילח אותה ואת ישמעאל בנו בן השבע עשרה מביתו. ואולם, גם כשגירשם, רצה לעקוב ולראות את ישמעאל בנו, ולדעת את הדרך אשר הלכו בה.

הלכו הגר וישמעאל לדרכם, ובזכות אברהם אבינו לא חסרו המים מן החמת ימים רבים. ואולם - כאשר הגיעה הגר אל פתח המדבר, התחילה תועה ומתפתה אחר עבודה זרה של בית אביה. ואז - מיד חסרו המים ואזלו, וישמעאל כמעט מת בצמא. הלך ישמעאל והשליך את עצמו תחת שיחי המדבר, ואמר: "אלהי אברהם אבי, החיים והמוות בידך, אנא קח את נפשי ממני, ולא אמות בצמא!"

שמע ה' את תפילתו, וזימן לו מעיין של מים חיים. שתו ישמעאל והגר מן המעיין, הירוו את צמאונם, ומילאו את החמת עבור המשך הדרך. משם נשאו את רגליהם והמשיכו בדרכם עד שהגיעו למקום יישוב.

לקח לו ישמעאל אשה מבנות מואב, "עשייה" היה שמה. לאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל, ונשבע לשרה שאינו מתעכב כלל, ואף אינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם! הגיע אברהם אל בית ישמעאל באמצע היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: "היכן הוא ישמעאל?" אמרה לו: "הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר". אמר לה: "תני לי מעט לחם ומעט מים, כי עייפתי מדרך המדבר". אמרה לו: "אין לי לא לחם ולא מים". אמר לה: "כשיבוא ישמעאל, אמרי לו: בא זקן מארץ כנען לראותך, ואמר כי מפתן הבית אינו טוב ואינו ראוי לך". כשבא ישמעאל, אמרה לו אשתו את הדברים, והוא הבין את הרמז, וגירש את אשתו. שלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה - "פטימה" שמה.

לאחר שלוש שנים נוספות, הלך אברהם שוב לראות את ישמעאל, ושוב נשבע לשרה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. הגיע לשם באמצע היום ומצא את אשתו של ישמעאל. הפעם, כאשר ביקש מן האשה לחם ומים, מיד הוציאה ונתנה לו.

עמד אברהם, והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב וממון וברכות, וכשבא ישמעאל סיפרה לו אשתו את כל אשר קרה, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו, כרחם אב על בנים. (ילקוט שמעוני בראשית כא צה)

אכן, זכה אברהם אבינו, שישמעאל בנו עשה תשובה בימיו! (בבא בתרא טז ע"ב)


הנסיון העשירי - עקדת יצחק

הנסיון האחרון והקשה מכולם - הוא נסיון עקדת יצחק, בו הוכיח אברהם אבינו מסירות נפש והתבטלות מוחלטת כלפי רצון ה', גם כשהדבר נוגד לגמרי את טבעו האבהי, ואת כל מוסר החסד שהפיץ אברהם בעולם כולו. על ידי עמידתו בנסיון זה, הטביע אברהם אבינו - בנו, בניו, במשך כל הדורות, את הכח הנפלא של מסירות נפש למען רצון ה'.

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם, וַיּאמֶר הִנֵּנִי. וַיּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". (בראשית כב א)

מהו "אחר הדברים האלה"?

לאחר שעשה אברהם אבינו סעודה גדולה לכבוד היגמל יצחק בנו, בא השטן לפני הקב"ה ואמר: "רבונו של עולם, זקן זה - חננת אותו בפרי בטן בגיל מאה שנה, והוא בשמחתו ערך סעודה גדולה, ואולם - מכל הסעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?!" אמר לו הקב"ה: הלוא כל זה לא עשה אלא בשביל בנו מאהבתו אותו, ואם אני אומר לו שיזבח את בנו לפני, מיד הוא זובחו!"

פונה הקב"ה לאברהם אבינו בלשון בקשה: "קח נא את בנך"! משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיו לו מלחמות רבות עם אויביו, והיה לו גבור אחד שהיה יוצא לכל אותן מלחמות ומנצח. לימים, עמדה לפניהם מלחמה חזקה במיוחד, אמר המלך לגיבור: בבקשה ממך, תתאמץ לנצח אף במלחמה זו, שאם לא כן יגידו כולם, כי המלחמות הראשונות לא היו רציניות ולכן ניצחת בהן.

אף הקב"ה אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות, ועמדת בכולם. עכשיו, אנא עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו כי אין ממש בנסיונות הראשונים! (סנהדרין פט ע"ב)

על ידי נסיון זה, נתן הקדוש ברוך הוא תשובה לאומות העולם. שעד עתה, כל האומות היו אומרים: למה הקדוש ברוך הוא מחבב את אברהם, והצילו מכבשן האש, ומן המלכים, ומכל הצרות שעברו עליו?! אמר להם הקב"ה: הריני מראה לכם, כי אף אם אומר לו שיקריב את בנו לשמי, הוא שומע לי, לכן אני מגן עליו! (מדרש תהלים יח)


בלב אחד

כאשר פונה הקב"ה לאברהם שיקריב את בנו לפניו, אין הוא אומר לו זאת בבת אחת, שלא תיטרף דעתו עליו. אלא אמר לו הקב"ה: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". תחילה אמר לו "את בנך", אמר אברהם: שני בנים יש לי. אמר לו: "את יחידך", אמר אברהם: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו: "אשר אהבת", אמר אברהם: את שניהם אני אוהב. אמר לו: "את יצחק". (סנהדרין פט ע"ב)

באותה שעה הרהר אברהם בלבו, אם אני מודיע לשרה את ציווי ה' להקריב את יצחק על המזבח, הלוא נשים דעתן קלה ואולי לא תקבל זאת, ואם אקח אותו ללא ידיעתה, הרי כאשר היא תגלה שהילד איננו, תפרח נשמתה מרוב צער. מה עשה? בא אל שרה ואמר לה: הכיני לנו מאכל ומשתה לדרך. אמרה לו: מדוע? אמר לה: לא בן שלושים ושבע הוא?! ועדיין לא הלך, לא לבית המדרש ולא לבית התלמוד! עד מתי ישאר בחיקך?! הלוא יודעת את, כי כאשר הייתי אני בן שלוש שנים בלבד, הכרתי את בוראי, ואילו בננו כבר גדול ועדיין לא התחנך! ויש מקום ששם מחנכים לתורה ולעבודת ה', אקח אותו לשם. השתכנעה שרה ואמרה: "קחנו לשלום!"

השכים אברהם בבקר, אמר: אצא כשהיא עדיין ישנה, שלא תחזור בה מהסכמתה. בא השטן ועמד לפניו כשהוא נדמה לו כזקן, אמר לו: "להיכן אתה הולך?" ענה אברהם: "להתפלל!" אמר לו השטן: "והעצים והאש והסכין - למה הם?!" אמר לו: "שמא אתעכב בדרך יום או יומים, ואצטרך לאפות ולאכול". ביטל השטן את דבריו, ואמר: "הלוא הולך אתה לשחוט את בנך! אוי, זקן זקן, האם אבדת את לבך ואת דעתך?! היאך יתכן כי אדם שכמותך יאבד את בנו שניתן לו בזקנותו?! ואין אתה מפחד שתתחייב בדין על כך שהרגת נשמה?!" אמר לו אברהם: "כך אמר לי הקב"ה!"

כשראה השטן שאינו מצליח לשכנע את אברהם, בא ועמד לפני יצחק, כשהוא נדמה לו כנער. אמר לו: "להיכן אתה הולך?" אמר לו: "ללמוד מוסר ובינה". אמר השטן: הלוא תבין, כי אביך הולך לשחוט אותך?!" אמר לו יצחק: אף על פי כן - אלך!".

ראה השטן כי גם את יצחק הוא אינו מצליח לשכנע, בא אצל שרה. אמר לה: "בעלך - היכן הוא?" אמרה לו: "במלאכתו". הוסיף ושאל: "ובנך - היכן הוא? הלוא תמיד את שומרת עליו, ואינך מניחה לו לצאת מן הפתח?!" אמרה לו: "לא למלאכה יצאו, כי אם להתפלל". אמר לה: תדעי לך, כי לא תוכלי לראות אותו יותר לעולם!" אמרה שרה: "הקב"ה יעשה רצונו מבני!" (ילקוט שמעוני בראשית כב צח)


מעשה שטן

ממשיכים אברהם ויצחק בדרכם, ואולם השטן אינו מרפה. שוב ושוב הוא מנסה למונעם מלהמשיך בדרך.

נעשה השטן לפניהם כנהר גדול, שלא יוכלו לעבור. נכנסו בתוך הנהר והגיעו המים עד צואריהם. נשא אברהם את עיניו לשמים ואמר: "רבון העולמים, נגלית אלי ואמרת לי שאודיע את שמך בכל העולם, ואעלה את בני לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך, ולא התעכבתי מלעשות את מצוותך. ועכשיו, באו מים עד נפש! ואם יטבע יצחק בני - היאך יהיה קידוש ה' בעולם?!" מיד גער הקב"ה בשטן, והלך לו. (ילקוט שמעוני בראשית כב צט)

ואולם השטן לא התייאש. שוב בא אל יצחק, עמד לימינו ואמר לו: "אוי עלוב, בנה של עלובה, כמה תעניות התענתה אמך, וכמה תפילות התפללה, עד אשר סוף סוף נולדת אתה. והזקן הזה - נשתטה מרוב זקנותו, והולך הוא לשוחטך! הלוא תחוס על אמך יולדתך?!" מיד הפך יצחק את פניו אל אביו, ולא רצה להקשיב כלל להפצרותיו של השטן. (פסיקתא רבתי מ מג)


בדרך העולה

שלושה ימים הולכים הם בדרך. הדרך אל הר המוריה - קצרה היא, ואולם מאת ה' התעכבו במשך שלושה ימים ולא מצאו את המקום. זאת, כדי שלא יאמרו אומות העולם: בהול היה אברהם, ולא קלט היטב את אשר הוא עושה. לפיכך עיכבם הקב"ה שלושה ימים, שכך יהיה ניכר שאברהם עושה את מעשהו מתוך מחשבה וישוב הדעת. (פסיקתא רבתי מ ס)

"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" - מה ראה? ראה ענן של שכינה קשור בהר, אמר: ודאי זהו המקום אשר בו רוצה ה' שאקריב את בני. פנה ואמר ליצחק בנו: "האם רואה אתה מה שאני רואה?" אמר לו: כן. אמר לשני הנערים שהתלוו אליהם: "האם רואים אתם מה שאני רואה?" אמרו לו: לא. אמר: "הואיל והחמור אינו רואה, ואף אתם אינכם רואים - שבו לכם פה עם החמור!" (בראשית רבה נו א-ב)

"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" - כשם שזה היה שמח להקריב, כך זה היה שמח להיות קורבן. אברהם שמח לעקוד, ויצחק שמח להיעקד. אברהם שמח לשחוט, ויצחק שמח להישחט! (פסיקתא רבתי מ מג)


לרצון על מזבחי

מגיעים הם אל הר המוריה, ואברהם בונה את המזבח. היה זה אותו מזבח שבנה אדם הראשון בשעה שהקריב את קורבנו לפני ה', ונהרס בזמן המבול. שוב בנה אותו נח ביוצאו מן התיבה - ונהרס בדור הפלגה. עכשיו בנה אותו אברהם מחדש. (תרגום יונתן בראשית כב ט)

בנה אברהם את המזבח, ולא שיתף את יצחק בבנייתו, אמר: שלא תיפול עליו אבן או צרור עפר, וייעשה בו מום ובכך יפסל יצחק מלהיות ראוי לקרבן. סידר אברהם את העצים, ובא לעקוד [לקשור] את יצחק בנו. אמר לו יצחק: "אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גופי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקרבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!"

"וישלח אברהם את ידו" - אברהם שולח יד ליטול את הסכין, ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן - הלב שמח לעשות רצון יוצרו! (בראשית רבה נו ח)

כיון שבא אברהם לתת את הסכין על צוארו של יצחק, באו המלאכים והיו בוכים ומצווחים לפני הקדוש ברוך הוא: היכן הוא שכרו של אברהם, עבור כל אותם עוברי דרכים, שהיה מקרבם אליך ומודיע להם את אמונתך?! היכן הוא שכרו של אברהם, עבור כל אותם אורחים שהיו באים מכל מקום ולנים ואוכלים אצלו חינם, כדי שיתגדל ויבורך שמך בעולם?! האם מיפר אתה את הברית שאמרת לאברהם "את בריתי אקים את יצחק"?! הרי המאכלת כבר על צוארו, עד מתי אתה ממתין?!

מיד אמר הקדוש ברוך הוא למלאך מיכאל: מה אתה עומד? אל תניחנו לשחוט את בנו! מיד נחפז מיכאל וקרא אל אברהם: "אברהם, אברהם!" - שני פעמים, כאדם הצועק אל חברו מתוך צרה. "אל תשלח ידך אל הנער!" (פסיקתא רבתי פרשה מ)

הסכין שהיתה בידו של אברהם נפגמה, כי נשרו שלוש דמעות ממלאכי השרת ופגמוה. חשב אברהם אולי לחנוק את יצחק במקום לשוחטו, כדי לקיים את ציווי ה'. אמר לו המלאך: "אל תשלח ידך!". אמר אברהם: לפחות אוציא ממנו טיפת דם. אמר לו מיכאל: "ואל תעש לו מאומה!" (בראשית רבה נו י)

אמר לו אברהם למלאך: "מי אתה?" אמר לו: "שליח של רבון העולמים אני". אמר לו: "שמא שטן אתה, ותבקש לרמותני כדי שאעבור על רצון קוני?!" אמר לו: "אני הוא שבשרתיך על הבן הזה, אני הוא שאמרתי לך "שוב אשוב אליך", ועכשיו עשה אותי ה' שליח להציל את בנך יחידך". (בראשית רבתי כב ב)

אמר אברהם: הקב"ה אמר לי להקריב את בני, ואתה אומר לא להקריב?! כיצד אוכל לשמוע בקולך?! מיד קפץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר: "בי נשבעתי נאום ה'!"

אמר אברהם להקדוש ברוך הוא: אדם מנסה את חבירו, כיון שאינו יודע מה בלבו. ואולם אתה, רבונו של עולם, בוחן כליות ולב, יודע את אשר בלבבות, ואיך יתכן שכל כוונתך היתה רק כדי לנסות אותי?! האם לא היה גלוי לפניך שאני שוחטו?! אמר לו הקב"ה: גלוי וצפוי לפני, כי אפילו את נפשך הייתי מבקש ממך היית נותן לי! אמר לו אברהם: אם כן, למה עשית לי כך? אמר לו הקדוש ברוך הוא: מבקש הייתי להודיע בעולם את גדלותך ומעלתך, שלא לחינם בחרתי בך מכל האומות! (פסיקתא רבתי פרשה מ)


אילו של אברהם

"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעלָה תַּחַת בְּנוֹ". (בראשית כב יג)

איל זה, שזימן הקב"ה לאברהם אבינו לקרבן תחת בנו, נברא כבר מששת ימי בראשית, בערב שבת, והיה מוכן ומזומן לאברהם אבינו. (אבות ה ו) עכשיו, כאשר הגיע זמנו להיות קרבן, היה האיל רץ ובא אל אברהם כדי שיקריבו תחת בנו. ואולם, השטן היה עומד ומסיטו, כדי לבטל את קרבנו של אברהם. כך הסתבך האיל, ונאחזו שתי קרניו בין האילנות. מה עשה אותו איל? פשט את ידיו ואת רגליו בבגדו של אברהם. הביט אברהם אחריו, ראה את האיל, התיר אותו מן האילנות והקריבו. (ילקוט שמעוני בראשית כב קא)

אמר רבי חנינא, "וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו", זה סימן לישראל. כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות, ובראש השנה הם נוטלים שופר של איל ותוקעים בו, ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם.

רבי לוי אמר, היה אברהם רואה את האיל הולך ומסתבך בין האילנות - משתחרר מאילן אחד, והולך ומסתבך באילן אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עתידים בניך להסתבך במלכויות, מבבל - למדי, ממדי - ליון, מיון - לאדום. וסופם להיגאל בקרנו של איל, כמו שנאמר: "וה' אלהים בשופר יתקע". (בראשית רבה נו ט)

כאשר הקריב אברהם את האיל, אמר לפני הקב"ה: רבון העולם, הוי רואה את דמו של האיל הזה - כאילו הוא דמו של יצחק בני, אבריו המוקרבים - כאילו הם אבריו של יצחק בני!


זכות לדורות

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה". (בראשית כב יד)

אמר אברהם: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שהיה לי מה להשיב לך, כאשר אמרת לי להקריב את יצחק. אילו השבתי לך, לא היה לך מה להשיב לי! יכול הייתי לומר לך: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשיו אתה אומר לי לשחטו?! ואולם אני לא אמרתי כך, אלא עשיתי את עצמי כאילם וכחרש. ועתה מבקש אני, רבונו של עולם, כאשר יהיו בניו של יצחק נידונים לפניך, אפילו יש להם כמה קטיגורים המקטרגים עליהם - כשם שדממתי אני ולא השיבותיך, כך אתה לא תשיב למקטרגים, ותסתום פיות המשטינים! (פסיקתא רבתי פרשה מ)


אברהם אבינו - עמוד החסד

אברהם אבינו - עמוד החסד הוא. נתינה שופעת ללא מעצורים - ברוחניות ובגשמיות. היה מכניס אורחים, נותן להם מכל טוב, ובד בבד מפיץ את שמו של ה' בעולם כולו.

בזכות אברהם אבינו, היתה ברכה לעולם. אמר רבי לוי, כל אדם שהיה עושה עסק עם אברהם אבינו - מיד היה מתברך. אברהם היה מתפלל על עקרות - והן נפקדות, על החולים - והם מתרפאים. אמר רבי חנינא, אפילו ספינות שהיו מפליגות בים הגדול - היו ניצולות בזכותו של אברהם! (בראשית רבה לט יא)

אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא! (בבא בתרא טז)

איזה רחמן שבאבות? זה אברהם אבינו. עד שלא בא אבינו אברהם, כביכול היה הקב"ה דן את העולם כאכזרי: חטאו אנשי דור המבול - הציפם על פני המים, חטאו אנשי דור הפלגה - פיזרם מסוף העולם ועד סופו, חטאו סדומיים - הפכם באש וגפרית. ואולם כאשר בא אברהם - לימד זכות על העולם, ואמר לפני הקב"ה: "השופט כל הארץ, לא יעשה משפט" - אם משפט אתה מבקש - אין עולם, ואם עולם אתה מבקש - אין משפט! אם אין אתה מוותר מעט - אין העולם מתקיים! (ספרֵי האזינו שיא. פסיקתא דרב כהנא יט כז)


הכנסת אורחים וזיכוי הרבים

גדולה ועצומה היתה מידת הכנסת האורחים אצל אברהם אבינו. באהלו - פתח ארבעה פתחים מארבעה כיוונים, כדי שכל עובר ושב יוכל להיכנס אליו בקלות. כל אורח התקבל אל ביתו בכבוד גדול, וזכה לאכילה, שתיה ולינה ביד רחבה. בד בבד, היה אברהם מפיץ את שמו של ה' בעולם כולו. "סידר לחמו ומימיו לכל באי העולם, והיה מזכה ומדבר על ליבם, עבדו את ה' אלוקי השמים והארץ, והיה דורש להם, עד שהיו באים ושבים". (זוהר ח"א רסד)

עד שלא בא אבינו אברהם לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך - אלא על השמים בלבד, אבל משבא אבינו אברהם לעולם - המליך את ה' על השמים ועל הארץ. (ספרי האזינו שיא)

מכל אומה ולשון הביאו את בניהם לביתו של אברהם ואומרים אליו: ראינו שאתה בוטח בה' שהוא אדון העולם, הדרך את בנינו לפי דרכיך! (זוהר ח"א עז ע"ב)

"וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע, וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". (בראשית כא לג)

עשה אברהם אבינו פרדס, ונטע בו כל מיני מגדים. ועל ידו הקריא את שמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם?! הלוא משל אלוהי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם! (סוטה דף י)

כאשר היו האורחים אוכלים ושותים, אמר להם אברהם: ברכו! אמרו לו: מה נאמר? אמר להם: אִמרו 'ברוך אל עולם שאכלנו משלו'. אם היה האורח מקבל עליו ומברך, היה אוכל ושותה והולך לו. ואם לא היה מקבל עליו לברך, היה אברהם אומר לו: שלם כסף עבור דמי הסעודה. אמר לו: כמה אתה מבקש? היה אברהם עורך לו חשבון: כד יין - עשר מטבעות, ככר לחם - עשר מטבעות, מנת בשר - עשר מטבעות. הלוא מי היה נותן לך לחם, בשר ויין במדבר?! וכך היה החשבון מסתכם בסכום גדול מאוד. והאורח שהיה רואה צרה זאת - היה מסכים ומודה לברך לה', ואומר 'ברוך אל עולם שאכלנו משלו!'. (בראשית רבה מט)

אשל [אילן] נטע אברהם, ועל ידי אשל זה ידע מי מאמין בהקב"ה, ומי מאמין בעבודה זרה. מי שמאמין בהקב"ה - היה האילן פורש ענפיו על ראשו ועושה עליו צל יפה, ומי שאינו מאמין - האילן היה מסתלק ממנו וענפיו עולים למעלה. כאשר ראה זאת אברהם, היה מדבר על ליבו ומסביר לו בטוב טעם ודעת את אמונת ה', עד אשר איחדו בהקב"ה.

על ידי האילן ידע אברהם, אף מי טהור ומי טמא. אם היה האדם טהור - מקבל אותו האילן, ואם היה טמא - לא היה מקבל אותו האילן, ואברהם היה יודע שיש לטהרו. ומעיין מים היה תחת האילן ההוא, ומי שצריך טבילה - מיד המים היו עולים לקראתו. ומי שצריך להמתין לפני טהרתו - המעיין יבש, ואז ידע אברהם שהוא צריך לשמור שבעה ימי טהרה. [על פי דיני טומאה וטהרה שהיו נוהגים בזמנם.] כך על ידי אילן זה, בחן לכל האנשים. (זוהר ח"א קב ע"ב)

ומאילן מופלא זה, עשו לאחר כארבע מאות שנה - את הבריח התיכון למשכן! (תרגום יונתן שמות כו כח)


זקן בא בימים

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". (בראשית כד א)

עד ימיו של אברהם אבינו לא היתה זיקנה בעולם. וכך קרה, שמי שרצה לשוחח עם אברהם, היה בטעות משוחח עם יצחק, מאחר והיו דומים מאוד, שלא היתה ניכרת התבגרותו של אברהם יותר מיצחק. בא אברהם ותבע מה' זיקנה, אמר לפניו: רבון העולמים, אדם ובנו נכנסים למקום אחד, ואין אדם יודע למי יש לכבד. מתוך שאתה מעטרו בזיקנה, אדם יודע למי יש לכבד! אמר לו הקדוש ברוך הוא: דבר טוב בקשת, וממך אני מתחיל! (בבא מציעא פז ע"א. בראשית רבה סה ט)

"בָּא בַּיָּמִים" - לא התקרב אברהם להקב"ה ביום אחד או בתקופה אחת, אלא מעשיו קרבו אותו בכל יום דרגה אחת, לכך נאמר "בא בימים" - שעלה ונתעלה על ידי אותם הימים! (זוהר ח"א קכט ע"א)


מערת המכפלה

מערת המכפלה - היא המקום אשר איותה נפשו של אברהם להיקבר שם, ושם טמן אף את שרה אשתו. כיצד הכיר אברהם אבינו את המערה, ומה ראה בה?

כאשר באו שלושת המלאכים לבקר את אברהם, מיהר אברהם לשחוט להם שלשה עגלים. ואולם, מאת ה', אחד העגלים ברח ונמלט. רץ אברהם אחריו, והנה נכנס העגל לתוך מערת המכפלה. נכנס אחריו אברהם, וכך גילה את המערה. כמו כן, היה אברהם יוצא בכל יום ויום אל השדה להתפלל, ובהיותו בשדה, היה חש ריחות נעלים של גן עדן עולים מן המערה, וראה אור שהיה יוצא מתוך אותה המערה.

נכנס אברהם אל המערה, וראה אור גדול ונר דולק, ואדם וחוה טמונים שם. ומאין ידע שאלו הם אדם וחוה? נפתח לו שם פתח מגן עדן, ודמותו של אדם נעמדה על ידו, ושמע את מלאכי השרת אומרים: "אדם הראשון קבור כאן, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו למקום הזה". בתוך כך, יצא אדם הראשון מקברו, ובא בשמחה לקראת אברהם. אמר לו אברהם לאדם: בבקשה ממך, האם אהל קשור יש כאן [דהיינו מקום קבר]? אמר לו אדם: הקב"ה הטמין אותי כאן, ומאותו הזמן ועד עכשיו הייתי טמון כקלח עשב באדמה, עד שבאת אתה לעולם, ומעכשיו כל הקיום שלי ושל כל העולם הזה - בשבילך! אז התאווה אברהם שתהא מנוחותו במקום זה, ולבו ורצונו היה תמיד בזאת המערה. והיה בא ומתפלל שם, והקב"ה דיבר אתו שם. (זוהר ח"א קכח ע"א וקכז ע"א. זוהר חדש רות עט ע"ב)

ואולם - אם כה התאווה אברהם למערה זו, מדוע לא קנה אותה אלא עד שנפטרה שרה? - משום שלא רצה שישימו לב שהוא מעוניין בה, אבל כשנפטרה שרה והיה זקוק למערה, אמר: הגיעה השעה לתבוע אותה. ואם עפרון בעל השדה היה רואה במערה מה שראה אברהם - לעולם לא היה מוכר אותה! וכשבא אברהם לקנות את המערה, עשה בחכמה, ותחילה לא ביקש מהם את המערה כלל, ואף לא פנה ישירות אל עפרון, אלא רק פנה כללית אל בני חת ואמר: "תנו לי אחוזת קבר עימכם". רק לאחר מכן, גלגל את השיחה כלפי עפרון וביקש ממנו לקנות את מערת המכפלה. (זוהר ח"א קכז ע"א)


פטירת אברהם אבינו

"וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי, מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה..." (בראשית כה ז-ט)

חי אברהם אבינו 175 שנה, ואולם למעשה היה צריך לחיות 180 שנה. ירדו לו חמש שנים משנותיו, כדי שלא יראה את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. ואכן כבר באותו יום שנפטר אברהם, עבר עשו על חמש עבירות חמורות ביותר. אמר הקדוש ברוך הוא: אני כבר הבטחתי לאברהם אוהבי ואמרתי לו "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", ועכשיו, אם יֵצֵא לחוץ ויראה את נכדו יוצא לתרבות רעה, וישמע בני אדם מדברים על נכדו שהוא מגלה עריות ושופך דמים - ודאי אין זו שיבה טובה! לכן, מה אני עושה לו? אוספו מן העולם! טוב להם לצדיקים להיאסף בשלום על משכבם. (תנחומא כי תצא ד)

אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם ואמרו: אוי לו לעולם שאיבד את מנהיגו, אוי לה לספינה שאבד קברניטה! (בבא בתרא צא ע"א)

כאשר נשאו את מיטתו, הלכו שם ועבר לפני המיטה, וראו איזה מקום פנוי לאברהם אבינו, וקברו אותו במערת המכפלה שלו. (בראשית רבה סב ג)


זכותו לדורות

אמר הקב"ה לאברהם: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים... כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ!" (בראשית טו ה). למה הדבר דומה?

לאדם שיצא לדרך רחוקה, והלך - יום, יומיים, שלושה - עד עשרה ימים, ולא מצא לא עיר ולא פונדק, לא אילן ולא מים! כך הלך עייף, צמא ורעב. והנה, לאחר שלושה ימים ראה אילן אחד מרחוק, אמר: אולי יש תחתיו מים. הלך והגיע אליו, וגילה לשמחתו שהאילן נטוע על מעיין מים חיים, ויש לו פירות טובים וענפים רחבים. ישב תחת האילן, התקרר בצילו, אכל מפירותיו הטובים, ושתה מן המעיין וערב לו ושבה נפשו. כאשר עמד ללכת ולהמשיך בדרכו, אמר לאילן: אילן, אילן במה אברך אותך? שיהא עצך נאה? - הרי כבר נאה הוא! שיהא צלך נאה? נאה הוא! שיהיו ענפיך נאים? נאים הם! שיהיו פירותיך מתוקים? מתוקים הם! שיהא מעיין יוצא מתחתיך? כבר מעיין יוצא מתחתיך! שתהא עומד במקום חביב? במקום חביב אתה עומד! מה לי לברך אותך? אלא שכל הנטיעות שיצאו ממך - יהיו כמותך!

כך, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, עברו עשרים דורות ולא היתה בהם תועלת, עד שבא אברהם וקידש שמו של הקב"ה, ובנה לו פונדק והיה זן עוברים ושבים, ומכניס את הבריות תחת כנפי השכינה, והודיע כבודו של הקב"ה בעולם, ומסר נפשו לכבוד הקדוש ברוך הוא! אמר לו הקב"ה: אברהם, מה יש לי לומר לך, ומה יש לי לברכך אותך? שתהא שלם צדיק לפני? או שתהא שרה אשתך צדקת לפני? צדיק אתה, ושרה אשתך צדקת! או שיהיו כל בני ביתך צדיקים? צדיקים הם! מה יש לי לברכך? אלא כל בנים שעתידים לעמוד ממך, יהיו כמותך! (במדבר רבה פרשה ב)

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.





יצחק אבינו


הולדת יצחק

שנים רבות ציפו אברהם ושרה אל הבן המיוחל, שיהא ממשיך דרכו של אברהם אבינו. ואולם, הקב"ה עיכב את הולדתו בכוונה תחילה - "לא נוצר יצחק - עד שלא נימול אברהם אבינו ונקרא שלם, ונתוסף לו אות ה"א לשלימותו". (זוהר ח"א צו ע"א)

בליל פסח, שלושה ימים לאחר מילתו, התבשר אברהם אבינו על ידי המלאך מיכאל כי בעוד שנה יולד לו בן, וְיִקָּרֵא שמו: יצחק. בראש השנה נפקדה שרה, וכעבור שבעה חודשים וחצי - בדיוק בליל פסח הבא, בחצות הלילה, נולד יצחק, [שהיתה אותה שנה מעוברת. (מדרש אגדה בראשית יח יד)] (ר"ה י ע"ב, יא ע"א. בראשית רבה נג ו)

בשעה שנולד יצחק, נתרפאו החולים, נתפתחו החרשים, ונתפקחו הסומים! (תנחומא ב וירא לז)

יצחק אבינו - היה הראשון שנולד כתינוק קטן. עד אז היו נולדים כגדולים ובשלים. אמר רבי לוי: "לא נֻדנדה עריסה תחילה - אלא בביתו של אברהם אבינו!" (בראשית רבה נג י)

והיתה לכך סיבה מיוחדת. הלוא נתבונן ונראה, כי כל בעלי החיים, זמן קצר לאחר לידתם הם כבר בשלים ובוגרים. אין אצלם תקופה ארוכה של תלות בהוריהם, וכבר בימים הראשונים הם הולכים על רגליהם. רק האדם - נולד כשהוא כה תלותי בהוריו! ותקופה זו נמשכת זמן רב: תחילה, תקופה ארוכה של ינקות ותלות מוחלטת בהורים, ולאחר מכן, עוד מספר שנים של ילדות, שבהן עדיין הילד אינו עומד ברשות עצמו וזקוק לתמיכה ולעזרה תמידית. רק לאחר שנים רבות מגיע האדם לבגרות ולבשלות מוחלטת. מדוע יש צורך בתקופה כה ארוכה? התשובה היא, כי רק באדם קיים המושג "חינוך". האדם צריך להתחנך למוסר, למידות טובות, לאמונה ולערכים. וכל אלו יוטבעו באדם בצורה הטובה ביותר, דווקא כשהוא סופג זאת אט אט מההורים תוך כדי גדילתו, כשהוא תלוי בהוריו.

יצחק - הוא למעשה התינוק הראשון בעולם שצריך להעביר את שושלת האמונה של עם ישראל. הוא זה שממשיך את דרכו של אברהם אבינו, ודרכו תעבור האמונה והדבקות בה' ובתורתו - מדור לדור. ולשם כך - זקוק הוא לינוק זאת מהוריו אט אט, וכך יוטבעו הדברים בנפשו.


משתה גדול

כאשר נגמל יצחק מלינק חלב מאמו, עשו לו הוריו משתה גדול. אברהם אבינו הזמין אל המשתה את כל גדולי המלכות, ושרה הזמינה את נשותיהם. זאת, כדי לפרסם ברבים את חסדיו ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא.

היו אומות העולם מתלוצצים ואומרים: "ראיתם זקן וזקנה אלו, אשר הביאו תינוק מן השוק, ואומרים: 'בננו הוא'...! ולא עוד, אלא שעשו משתה גדול כדי לחזק את דבריהם ולהתפאר ב'בנם'... בודאי אין זה בנם האמיתי, כי אם בן של אחת השפחות, ושרה עושה עצמה כאילו היא מניקה אותו".

כדי לחזק את דברי הלעג הללו, היו הנשים מביאות עימן אל המשתה את תינוקותיהן. כל אחת הביאה את תינוקה, מבלי להביא את המינקת שלו. כאשר היה התינוק בוכה, היתה אומרת: "שכחתי להביא את מניקתי!" והיתה מביאה את התינוק אל שרה אמנו שתאכיל אותו. כך הובאו תינוקות רבים אל שרה, והקב"ה עשה נס ששרה היניקה את כולם! וזה שנאמר (בראשית כא ז): "הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה". (תנחומא תולדות ג. ילקוט שמעוני בראשית כא צג)

נשים רבות הביאו את תינוקותיהן אל שרה אמנו. חלקן, עשו זאת מתוך רצון טוב ואמיתי, שתינוקן יזכה לינק מצדקת זו. וחלקן, עשו זאת רק מתוך רצון לבדוק את שרה. אלו ואלו - יצאו ברווח. אלו שאמותיהם הביאו אותם מתוך רצון טוב - זכו והתגיירו. ואלו שאמותיהם הביאו אותם רק לשם בדיקה - קיבלו כבוד וגדולה וממשלה בעולם הזה, ונהיו שרים וחשובים. וכל הגרים המתגיירים בעולם, וכל חסידי אומות העולם - צאצאים הם מאותם שינקו מן החלב של שרה! (פסיקתא רבתי מג)

ואולם, עדיין היו אנשים ריקים וליצנים, שהיו מתלוצצים ואומרים: הלוא שרה במשך שנים רבות לא נפקדה בפרי בטן, והנה דווקא מיד לאחר ששהתה בארמונו של אבימלך - זכתה להיפקד בבן. בודאי אין זה בנו של אברהם, אלא מאבימלך התעברה שרה! מה עשה הקב"ה? צר את דמות פניו של יצחק - כדמות פניו של אברהם אבינו. הוא כה היה דומה לו, עד שכולם העידו ואמרו: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" (ילקוט שמעוני בראשית כא צג)

אל הסעודה אשר עשו אברהם ושרה - הגיע אף עוג. אמרו לו הנוכחים: הלוא אתה תמיד היית אומר כי אברהם כמו "פרדה עקרה", ולא יוכל להוליד?! הסתכל עוג על יצחק הקטן, אשר היה שונה מכל התינוקות שנולדו עד כה, בכך שנולד כה קטן, לגלג ואמר: "מהו זה... אין זה כלום! באצבעי אני יכול להורגו!" אמר לו הקב"ה: "רשע, כך אמרת?! עוד תחיה ותראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו, ובידם של צאצאיו אתה עתיד ליפול!". (דברים רבה א)


יצחק וישמעאל

כאשר נולד יצחק, היו כולם שמחים ואומרים: "נולד בן לאברהם, אשר יהיה ממשיך דרכו, נוחל את העולם, ונוטל שני חלקים בירושה [פי שניים מאחיו]. היה ישמעאל מלגלג ואומר: "אל תהיו שוטים, אני הבכור, ואני נוטל שני חלקים!" (תוספתא סוטה ו ג)

כך, מאז קטנותו של יצחק, היה ישמעאל נוטר לו שנאה בליבו.

כאשר גדל יצחק, היה ישמעאל מתנכל לו ומנסה להכשילו ולהוציאו לתרבות רעה. ראתה שרה אמנו את ישמעאל כשהוא עובר על עבירות חמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. היא ראתה אותו צד חגבים כדרך הילדים המשחקים - ומקריב אותם לעבודה זרה! ולא עוד - אלא שניסה להרוג את יצחק, כביכול בדרך של משחק ושעשוע. אמר ישמעאל ליצחק: הבה נלך מעט לשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים, ומכוונם כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו משחק. (בראשית רבה נג יא)

כאשר ראתה זאת שרה, מיד פנתה אל אברהם ואמרה לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק!" (בראשית כא י) ואכן ה' הסכים לדבריה של שרה, ואמר לאברהם: "כּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע!" - כל ההמשכיות שלך היא דווקא על ידי יצחק ולא על ידי ישמעאל.

מגרש אברהם את ישמעאל, ואכן יצחק הוא זה שממשיך את דרכו של אברהם. "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ - לְיִצְחָק" (בראשית כה ה) - נתן אברהם ליצחק את הירושה, את הבכורה, את הברכה [שיהיה בידו הכח לברך], ואת הקבורה - שיזכה להיקבר עימו במערת המכפלה. ואילו לישמעאל נתן אברהם רק מתנות.

ואולם - אברהם אינו מברך בפירוש את יצחק, ומדוע?

משל למלך שהיה לו פרדס, ומסר אותו בידי האריס שיטפח אותו ויטפל בעצים. והנה, ראה האריס, כי מתוך כל האילנות, ישנם שני אילנות הכרוכים ומחוברים זה בזה - האחד של סם חיים, והשני של סם המוות. חשב האריס בליבו: אם אשקה את האילן של סם החיים - הרי האילן של סם המוות שותה וגדל עימו, ואם אני נמנע מלהשקות את האילן של סם המוות - היאך יוכל האילן של סם החיים לחיות?! כך הפך בדעתו עד שאמר: הלוא אני אינני בעל הפרדס, אלא סך הכל אריס, והמלך הביא אותי לכאן לשנה אחת. אני את שלי עושה בטיפול שאר האילנות, והמלך יעשה בפרדסו מה שהוא רוצה!

כך אמר אברהם אבינו: אם אני מברך את יצחק - הלוא אף ישמעאל ירצה להתברך. ואם אין אני מברך את ישמעאל - היאך אברך את יצחק?! חזר ואמר: בשר ודם אני, היום כאן ומחר בקבר, כבר עשיתי את שלי - מכאן ואילך, מה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו - יעשה!

כיון שנפטר אברהם אבינו, התגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו! שנאמר (בראשית כה יא): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ". (מדרש תהלים א. בראשית רבה סא ו)


יצחק - עולה תמימה

ישמעאל - היה מתרברב בפני יצחק ואומר לו: אני גדול ממך במצוות! שאותך מלו בגיל שמונה ימים, כשהיית תינוק קטן ולא יכולת להתנגד, ואילו אני - בן שלש עשרה שנה הייתי כאשר מלו אותי, ויכולתי להתנגד ולא התנגדתי! אמר לו יצחק: באבר אחד אתה מנסה להתגרות בי?! הלוא אם יאמר לי הקב"ה 'זבח עצמך לפני' - מוכן אני להיזבח בלב שלם! (סנהדרין פט ע"ב)

ואכן - יצחק אבינו, עמוד היראה ["פחד יצחק"], היה מוכן למסור את כל כולו לכבוד ה' יתברך! בן 37 שנים היה, כאשר ציוה הקב"ה את אביו אברהם להעלותו על גבי המזבח. כמובן, שיכול היה להתנגד, ואולם לא די שלא התנגד, אלא שהלך בשמחה ובחפץ לב להיעקד ולהישחט!

"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" - כשם שזה היה שמח להקריב, כך זה היה שמח להיות קורבן. אברהם שמח לעקוד, ויצחק שמח להיעקד. אברהם שמח לשחוט, ויצחק שמח להישחט! (פסיקתא רבתי מ מג)

אמנם בתחילה כאשר נודע ליצחק, כי אביו הולך להקריבו, נפל עליו פחד ויראה גדולה, מחמת שלא ראה את עצמו ראוי להיות קורבן על גבי המזבח, אולם הוא אמר: "אם בחר בי הקב"ה - הרי נפשי נתונה לו!". (תנחומא וירא כג)

וכשבא אביו לעוקדו על המזבח, אמר לו: אבא, קשור היטב את ידי ואת רגלי, מפני שהנפש חצופה היא, וכאשר אראה את הסכין - שמא אזדעזע ויפסל הקרבן. בבקשה ממך, קשור אותי היטב לבל ייעשה בי מום, ואפסל מלהיות קרבן!" (שם)

כאשר נעקד יצחק על גבי המזבח, זכה להגיע לדרגות גבוהות מאוד, ולראות דברים נעלים ונשגבים - "נפתח הרקיע, ויצחק נשא את עיניו וראה חדרי מרכבה [עניינים נסתרים בהנהגת ה'], והזדעזע". (תנחומא תולדות ב) "עיניו של אברהם מסתכלות בעיני יצחק, ועיני יצחק מסתכלות במלאכי מרום. יצחק ראה אותם, ואברהם לא ראה אותם". (תרגום יונתן בראשית כב י)

כאשר הגיעה החרב על צווארו, פרחה נשמתו של יצחק. אולם כאשר השמיע הקב"ה את קולו ואמר "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נשמתו לגופו, ואביו התירו ונעמד יצחק על רגליו, וידע שכך המתים עתידים לחיות. פתח ואמר: "ברוך אתה ה', מחיה המתים". (פרקי דרבי אליעזר לא, מדרש הגדול בראשית כב יב)

לאחר העקידה, שלח אברהם את יצחק ללמוד תורה בבית מדרשו של שם. משל לאשה שהתעשרה על ידי מלאכת הפלך [אריגה וטוויה], אמרה: הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי, עוד אינו זז מידי לעולם!" כך אמר אברהם: כל מה שבא לידי - אך ורק משום שעסקתי בתורה ובמצוות, לפיכך איני רוצה שתזוז התורה מזרעי לעולם! (בראשית רבה נו) ואכן באו מלאכי מרום ולקחו את יצחק והובילוהו לבית מדרשו של שם, ונשאר שם שלוש שנים. (תרגום יונתן בראשית כב יט)

זכות זו של עקדת יצחק עומדת לבניו אחריו לדורות עולם. בכל שנה ביום ראש השנה - יום הדין, תוקעים כל ישראל בשופר [קרן של איל], וזכר העקידה [אילו של יצחק] עולה לפני הקב"ה. אף כאשר הלכו עם ישראל בגלות חורבן בית המקדש הראשון, הזכיר יצחק לפני הקב"ה זכות זו: פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" - לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צווארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?! (איכה רבתי פתיחתא ל)


זיווגו של יצחק

מיד לאחר העקדה, כשהם עדיין בהר המוריה, הרהר אברהם בלבו: אילו היה יצחק מת בהר המוריה - הרי היה מת בלא בנים, לכן אין טוב הדבר שישאר כך ללא אשה ובנים. אלך ואשיא לו אשה מבנות ענר, אשכול וממרא. אמנם הן אינן מיוחסות לזרעו של שם, ומזרעו של כנען הן, אולם צדקניות הן, ומה איכפת לי מיוחסין שלהן?! אמר לו הקב"ה: אין אתה צריך לכך, כעת נולדה בת זוגתו של יצחק, מבני משפחתך. (בראשית רבה נז ג)

ואכן כעבור שלוש שנים, פונה אברהם אל אליעזר עבדו, שילך לקחת ליצחק אשה מבנות משפחתו בפדן ארם. צייד אברהם את אליעזר בכל טוב - עשרה גמלים טעונים חפצים יקרי ערך ואבנים טובות ומרגליות, וכן נתן בידו את שטר המתנה שבו הוריש את כל אשר לו ליצחק, זאת כדי שיסכימו משפחת הכלה לשלוח אותה אל יצחק.

ברך אברהם את אליעזר שה' יצליח את דרכו: "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם... הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". בשעה שאמר לו אברהם כך, זימן הקב"ה לאליעזר שני מלאכים, האחד - להוציא את רבקה מהבית אל הבאר, והשני - ללוות את אליעזר. והקדוש ברוך הוא היה מאיר לו את הדרך בזיקים ובברקים! כך הלך אליעזר בדרך - ונעשתה לו קפיצת הדרך - שהלך מרחק של 17 ימי הליכה - תוך שלוש שעות. (בראשית רבה נט י, ס א. מעם לועז בראשית ב תפב)

צדיקים - מלאכתם נעשית על ידי אחרים. בזכותו של יצחק, היתה לאליעזר סיעתא דשמיא מרובה בשליחותו - עוד באותו יום הגיע, וביום שלמחרת כבר הביא את רבקה אל יצחק! "באותה שעה שבא יצחק להתפלל מנחה - הגיע אליעזר אל רבקה, ובאותה שעה שבא יצחק להתפלל מנחה למחרת - באה רבקה אצלו!" (זוהר ח"א קלב ע"א)

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה [להתפלל] לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל... וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". (בראשית כד סג)

באותה שעה שראתה רבקה את יצחק, שהוא הדור ביותר - לבוש ומעוטף בציצית, ודמותו כמלאך אלוקים, ושטוח בתפילה. אמרה: ודאי אדם גדול הוא! (בראשית רבה ס יד. שוחר טוב צ יח)

גם יצחק ראה את צדקותה של רבקה. כאשר הכניס אותה אל האוהל - שרתה ברכה וקדושה באוהל. כיצד? כל זמן שהיתה אמו בחיים, היה ענן קשור על פתח האוהל, והדלתות פתוחות לרווחה, וברכה שרויה בעיסה, ונר שבת היה נשאר דולק מליל שבת ועד ליל שבת הבא. כאשר נפטרה שרה, פסקו הדברים הללו. עכשיו - כאשר נכנסה רבקה אל האוהל, חזרו שוב. (בראשית רבה ס טו)

באותו יום ששלח אברהם את אליעזר, הלך יצחק להחזיר לאביו את הגר. אמר: "אפשר שאהיה אני יושב עם אשתי, ויהיה אבי יושב לבדו?! אלך ואחזיר לו את הגר, ואמציא לו קורת רוח!" (מדה"ג בראשית כב סב) הביא יצחק את הגר, ונהג בה תמיד בכבוד, ואפילו אחר מיתת אביו כיבד אותה ולא הוציאה מבית אביו. (בראשית רבתי עמוד קב)


פקידת רבקה

כ- 20 שנה היו יצחק ורבקה נשואים, וטרם נפקדו בפרי בטן. אמרו חז"ל: "מפני מה היו אבותינו עקרים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים"! (יבמות סד ע"א)

עד כה המתינו יצחק ורבקה, מפני שרבקה נישאה בגיל 3 שנים בלבד, ולא היתה ראויה להוליד עד גיל 13. לאחר מכן, המתינו 10 שנים נוספות אולי יזכו להיפקד, כפי הדין שצריך האדם להמתין לאשתו 10 שנים, ורק לאחר מכן יכול לקחת לו אשה אחרת. ואולם משעברו אף עשר השנים הללו ורבקה לא נפקדה, לא רצה יצחק לגרש את רבקה הצדקת, ואף לא רצה לקחת לו שפחה שתוליד לו בנים, כמו שעשה אברהם אביו, מפני שהוא נחשב כקרבן עולה תמימה, ואין הדבר ראוי בעבורו. לכן פנה להשתטח בתפילה על הר המוריה, ולבקש רחמים מאת ה' שיתן לו בנים מרבקה.

היה יצחק שטוח בפינה אחת, ורבקה שטוחה בפינה אחרת, ושניהם שופכים שיח לפני ה'. אמר יצחק: "רבונו של עולם, כל הבנים שאתה נותן לי - יהיו מן הצדקת הזו!" ואף היא התפללה ואמרה: "רבונו של עולם, כל הבנים שאתה עתיד לתת לי - יהיו מן הצדיק הזה!" (בראשית רבה סג ה)

התעברה רבקה, ואולם היה הריונה קשה מאוד. היתה הולכת לפתחיהן של נשים ואומרת להן: האם הגיע גם לכן הצער הזה בזמן שהייתן מעוברות?! אם כך הוא צערו של ההריון - הלוואי שלא התעברתי! (בראשית רבה סג ו)

"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" - שהיו עולים ויורדים בתוך מעיה כגלי הים. זה אומר - אני אצא תחילה, וזה אומר - אני אצא תחילה. אמר עשו ליעקב: אם אין אתה מניח לי לצאת תחילה, הריני הורג את אימי ויוצא דרך הדופן! אמר יעקב: הרשע הזה שופך דמים הוא כבר מתחילתו, והניחו לצאת תחילה. (מדרש הגדול)

ועוד - בשעה שהיתה רבקה עומדת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - היה יעקב רוצה לצאת, ובשעה שהיתה עוברת ליד בתי עבודת כוכבים - היה עשו רוצה לצאת. רבקה, אשר לא ידעה כי יש בבטנה תאומים, דאגה והצר לה על כך מאוד, והלכה לישיבת שם בן נח לשאול אותו לפשר הדבר. אמר לה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". (בראשית כה כג) ואכן, כאשר מלאו ימיה ללדת - והנה תאומים בבטנה - יעקב ועשו.


יצחק בגרר

יושבים יצחק ורבקה בחברון, והנה הביא עליהם הקב"ה נסיון - "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ". רעב זה בא בשביל יצחק, שניסהו ה' אם יתלונן או לא, ועמד בנסיון ולא התלונן. (מדרש אגדה)

רצה יצחק לרדת למצרים, כדרך שעשה אביו, ואולם אמר לו ה': "גור בארץ הזאת" - אתה עולה תמימה, והעולה - אם יוצאת היא לחוץ, היא נפסלת. אף אתה - אם יצאת לחוץ לארץ, נפסלת. (בראשית רבה סד ג)

לכן הלך יצחק לגור בארץ גרר. התחילו אנשי המקום לשאול על רבקה, מה עשה? למד מאביו ואמר: "אחותי היא". ואולם הפעם, למרות שאמר יצחק כך, פחד אבימלך לקחת אותה, הוא זכר היטב את העונשים הקשים שבאו עליו בעקבות לקיחת שרה, למרות שגם עליה אמר אברהם שהיא אחותו.

לאחר תקופה ארוכה שישב יצחק בגרר, נודע לאבימלך כי חששו התאמת, ואכן רבקה היא אשת יצחק. מה עשה? הלביש את יצחק ורבקה בבגדי מלכות, הרכיב אותם על סוסים יפים, סיבב אותם בעיר כולה, והכריז בקול גדול ואמר: "כל מי שיעיז לפגוע באנשים יקרים אלו - מות יומת!"

המשיך יצחק לגור בגרר, "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי גָדַל מְאד". (בראשית כו יב)

למרות שזרע יצחק באזור הנגב, שזהו אזור צחיח ולא משובח, וכן זרע בשנה צחיחה של רעבון - בכל זאת היתה לו ברכה מיוחדת ביבול: גדלה לו תבואה פי מאה ממה שהיתה השדה יכולה להצמיח באופן רגיל. ומדוע מדד יצחק את התבואה, הלוא "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"? - מפני שרצה לעשר את התבואה. (בראשית רבה סד ה)

הלך יצחק וגדל והתעשר, והיתה לו ברכה בכל מעשי ידיו, עד שהיה גדול ועשיר יותר מן המלך בעצמו! והיו תושבי המקום אומרים: "זבל פרדותיו של יצחק - ולא כספו וזהבו של אבימלך"! ומדוע? מפני שהיו לוקחים מן הזבל של הפרדות של יצחק לזַבֵּל בו את אדמותיהם, ומכך היתה אדמתם מתברכת מאוד, וברכה זו היתה מרובה יותר ממה שהרויחו אצל המלך. (בראשית רבה סד ז. הרא"ם)

ומדוע זכה יצחק לברכה כה גדולה? אמרו חז"ל: אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיון שהוא עומד בנסיונו, הוא מעלה אותו לגדולה! וכך היה ביצחק - שניסהו הקב"ה ועמד בנסיונו ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ולכך ברכהו ה'. (תנחומא קדום בהעלותך יג)

כאשר רואה אבימלך את עושרו וגדולתו של יצחק, פונה הוא אליו ואומר לו: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד!" - יש לך כעת צאן ובקר ונכסים יותר ממני, וזהו בזיון בעבור המלך! ניסה אבימלך אף לרמוז ליצחק שכל העושר שלו - הוא בזכותו. אמר לו: הלוא כאשר באת לכאן היה לך עדר אחד, ועכשיו יש לך עדרים רבים. ואם כן ודאי שכל מה שגדלת ועצמת, הכל מאתנו - "עָצַמְתָּ - מִמֶּנּוּ!" (בראשית רבה סד ז)

שומע זאת יצחק, ועוזב מיד את המקום - אל "נחל גרר", רחוק מן העיר.

באזור גרר - היו בארות מים אשר חפרו עבדי אברהם בהיותו בגרר, ואנשי המקום סתמו אותם בטענה שעלול לבוא נזק בגללם, שמא יבואו אויבים וימצאו די מים, וכך יוכלו להתעכב במקום ולהילחם בהם. כעת - "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם... וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמות אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

בוא וראה: אדם קונה לו בית וקורא לו שם, כאשר עומד בנו ומחדש ומשפץ מעט את הבית - הוא כבר קורא לו שם אחר. אבל יצחק אבינו אינו כן, אלא כל הבארות שחפר אברהם אבינו וקרא להן שם, אף על פי שעמדו פלשתים וסתמום, ויצחק חזר וחפרן שוב, לא חידש להן שם חדש, אלא קרא להן באותן שמות שקרא להן אביו. ולמה? מפני ענוותנותו, ומפני שנהג כבוד באביו. ומהו השכר שנטל על כך? - שכל האבות, השתנו שמותם: אברהם - מתחילה נקרא "אברם" ולבסוף "אברהם", יעקב - מתחילה שמו "יעקב" ולבסוף נקרא "ישראל". אבל יצחק - מתחילה, עוד לפני שנולד, קרא לו הקב"ה "יצחק", ולא השתנה שמו לדורות! (מדרש הגדול תולדות כו)

כאשר יצא יצחק מגרר, חשו בני המקום בחסרונו. הברכה שהיתה מצויה בזכותו - נעלמה: לפתע התייבשו הנהרות, והאילנות לא הוציאו פירות. והרגישו שמפני שגירשו את יצחק קרה להם כל זה. (תרגום יונתן בראשית כו כו)

החליט אבימלך ללכת בכבודו ובעצמו אל יצחק, כדי לכרות עימו ברית שלום. פונה אבימלך אל יצחק ואומר לו: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר... נִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ". הוא אף מזכיר לו את הטובה אשר עשו עימו: "כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם".

משל לאריה שנתחבה לו עצם בגרונו, ולא ידע כיצד להוציאה. ביקש מן החיות ביער שיוציאו אותה, אך שום חיה לא יכלה לעשות זאת. והנה, בא התרנגול שצווארו ארוך ואמר לאריה: תן לי שכרי, ואני אוציאה! הסכים לכך האריה. הכניס התרנגול את צווארו והוציא את העצם, אמר לאריה: תן לי שכרי. אמר לו האריה: לא די לך בכך שנכנסת לתוך לועי ויצאת בשלום?! הלוא זה השכר הגדול ביותר, לך ותתפאר בו לפני חבריך!...

כך אבימלך - מתפאר ומשתבח בפני יצחק - "כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ" - די לך שלא עשינו לך נזק. ואולם אפילו "טובה גדולה" זו, לא היתה מושלמת: שכאשר שלחו אותו מארצם, הכינו לו אורבים בדרך להורגו - אך הקב"ה הצילו מהם! (בראשית רבה סד י. מדרש הבאור)

כרת יצחק ברית עם אבימלך, וקרא שם המקום "באר שבע" על שם השבועה.


זקנותו של יצחק

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". (בראשית כז א) מספר סיבות היו לכך שכהו עיניו של יצחק.

* עד ימיו של יצחק, לא היו יסורים בעולם. בא יצחק ואמר: רבונו של עולם, אדם מת בלא יסורים, מידת הדין מתוחה כנגדו בעולם הבא. אבל אם אתה מביא עליו יסורים, אין מידת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקב"ה: דבר טוב בקשת, וממך אני מתחיל! לכן - "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". (בראשית רבה סה ט)

* בשעה שעקד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, נשא יצחק את עיניו במרום, והביט בזיו השכינה. ומכח אותה ראיה - כהו עיניו. משל למלך שהיה מטייל בפתח ארמונו, ולפתע ראה את בן אהובו שמציץ עליו מבעד לחלון. מעשה זה - אין הוא ראוי לכבוד המלכות. אמר המלך: אם אהרוג אותו, הריני מצער את אוהבי, ואם אניח אותו - הרי זה בזיון למלכות. אלא, הריני גוזר שיסתמו את החלונות שדרכם הציץ. כך - כאשר הביט יצחק בזיו השכינה, אמר הקב"ה: הלוא אני אמרתי "כי לא יראני האדם - וחי", ואולם אם אהרוג אותו, הריני מצער את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו. וכיון שהזקין - כהו עיניו. (בראשית רבה סה י)

* בשעה שעקד אברהם את יצחק, בכו מלאכי השרת, ונשרו דמעות עיניהם לתוך עיניו של יצחק, ועשו רושם בתוך עיניו. כיון שהזקין - כהו עיניו. (בראשית רבה סה י)

* אמר רבי אלעזר: כהו עיניו, כדי שיימנע מלראות ברעתו של בנו הרשע עשו. שאמר הקב"ה: אם יהיה יצחק יוצא לשוק, יהיו הבריות מצביעים עליו ואומרים, 'זהו אביו של הרשע הזה!', לכך אני מכהה את עיניו, וכך הוא יושב בתוך ביתו. (בראשית רבה סה י)

* עשו הרשע נשא נשים רשעיות, והיו מקטירות לעבודה זרה, והיה העשן עולה, וכהו עיניו של יצחק. (פסיקתא רבתי יב טז. מדרש אבכיר מובא בילקוט כאן רמז קיד)

* אמר רבי חנינא: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ - אֵלֵינוּ..." (תהלים מ ו) - כל הפעולות והמחשבות שפעלת - הכל אלינו, בשבילנו! למה כהו עיניו של יצחק? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות! (בראשית רבה סה ח)


ברכת בניו

טרם פטירתו, רוצה יצחק אבינו לברך את בניו. אולם, שני בנים לו - יעקב ועשו, למי מהם ינתנו הברכות? חשב יצחק, כי מן הדין הוא שינתנו הברכות לעשו, שהרי בכור הוא. אולם הסתיר ממנו הקב"ה שעשו יצא לתרבות רעה, ושמכר את הבכורה ליעקב.

כפי שאומר המדרש: בשעה שבא יצחק לברך את עשו, לא היה יודע שיצא לתרבות רעה, שהיה עשו בא ושואל את אביו: אבא, היאך מעשרים את המים? היאך מעשרים את המלח? והיה יצחק אומר: אם מים ומלח הוא רוצה לעשר - בודאי נותן הוא את שאר המעשרות ומדקדק בכל המצוות! לכן נאמר: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" - שהיה צד ומרמה את אביו בדברי פיו. (פסיקתא דרב כהנא לב סח. רש"י בראשית כה כח)

עוד אמרו חז"ל: היה שואל יצחק את עשו, 'בני היכן היית היום הזה?' והוא משקר ואומר לו: "בבית התלמוד! הלוא כך היא ההלכה בנושא פלוני? לא כך איסורו? לא כך היתרו?", וכך היה עשו מתפלפל עם אביו בדברי הלכה מידיעותיו הקדומות, ומתוך דברים אלו היה צדו ומרמה אותו בפיו, על כן אהבו. ורוח הקודש צווחת ואומרת: "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ!" (משלי כו כה). (תנחומא תולדות ח)

ואולם יש מבארים, כי באמת אהבה זו של יצחק לעשו, היתה רק מן השפה ולחוץ, כדי לקרבו, שמתוך כך אולי יחזור למוטב. כפי שאומר המדרש: "ויאהב יצחק את עשו" - וכי לא היה יודע יצחק אבינו במעשי עשו שהם כעורים? והרי הכתוב אומר "משנאיך ה' אשנא", ומפני מה אהבו?! אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד, כדי לקרבו ולמושכו. והנהגה טובה ונכונה נהג יצחק! שהרי קל וחומר - אם כשהוא אוהבו, היו מעשיו מקולקלים, אילו שנא וריחק אותו, על אחת כמה וכמה! ואמרו רבותינו (סוטה מז ע"א): "לעולם תהא שמאל דוחה, וימין מקרבת". (מדרש הגדול)

אולם רבקה אמנו - ידעה כי עשו הרשע אינו ראוי כלל לקבל את הברכות, ולכן דרשה מיעקב שיכנס הוא אל אביו במקום עשו, כדי לקבל את הברכות. (בראשית רבה סה ו)

בי"ד בניסן, ערב פסח, קורא יצחק אל עשו ומבקש ממנו להכין לו שני גדיים לסעודת ליל פסח, אחד כנגד קרבן פסח, ואחד כנגד קרבן חגיגה, כדי לברכו - "וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי... וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי". (בראשית כז)

למרות שיצחק רוצה לברך את עשו, אין הוא נותן אמון מלא ב"צדקותו" של עשו, ולכן הוא אומר לו: "שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" - קח את כלי הזין שלך, ותלך לצוד לי ציד מן ההפקר, שלא תאכילני גזלות וחמסים! וכמו כן - השחז היטב את סכינך, שלא תאכילני נבלות וטרפות! (בראשית רבה סה יג)

"ויקרא את עשו בנו הגדול" - אמר רבי אלעזר: משל למדינה שרצתה לשלוח משלחת חשובה אל המלך. היתה שם אשה אחת, והיה לה בן ננס, והיא היתה מחשיבה אותו מאוד. באה ואמרה: בני הוא כה מיוחד, גבוה, גיבור חיל משכמו ומעלה, האם אין אתם מצרפים אותו אל המשלחת?! אמרו לה: אם בעיניך - גבוה וגיבור חיל הוא, הרי שבעינינו הוא ננס שבננסים! כך עשו - אביו קורא אותו "גדול" ["ויקרא את עשו בנו הגדול"], אימו קוראת אותו "גדול" ["ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול"], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם בעיניכם הוא גדול, בעינַי הוא קטן - "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד!" (עובדיה א ב). (בראשית רבה סה)

פונה רבקה אל יעקב ואומרת לו: "וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן, וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ". (בראשית כז ח-י)

ואולם יעקב חשש מאוד לעשות זאת. יעקב - עמוד האמת, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב", כיצד יוכל לעשות מעשה כזה, שנראה כ"מרמה"?! חושש הוא כי בכך יביא עליו חלילה קללה ולא ברכה. אך רבקה יודעת את האמת, כי הברכות מיועדות מן השמים ליעקב, ולכן היא עומדת בשלה, ואף מבטיחה ואומרת לו: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי"!

הולך יעקב ועושה כמצות אימו, והדבר קשה עליו ביותר! "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ" - וי, וי, וי! אנוס, כפוף, ובוכה! (בראשית רבה סה טו)

יעקב מעלה בפני אימו את החשש: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר, וְאָנכִי אִישׁ חָלָק, אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ?!" ואולם רבקה מוצאת פתרון גם לכך. היא לוקחת עורות גדיי עיזים, ומלבישה אותם על ידיו של יעקב ועל צווארו, כדי שיִירָאה שעיר.

כמו כן, היא מלבישה ליעקב את "בגדי החמודות" של עשו. היו אלו בגדים מיוחדים, שעימם היה עשו משמש את אביו, ועימם אף היה יוצא לצוד ציד, ובזכותם היה מנצח וגובר על אויביו. ומאין היו לו בגדים מיוחדים אלו? היו אלו למעשה הבגדים שעשה הקב"ה בכבודו ובעצמו לאדם הראשון ולאשתו! [שנאמר (בראשית ג כא): "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם".] בגדים מיוחדים אלו, מסרם אדם הראשון לחנוך, חנוך מסרם למתושלח, ומתושלח - לנח. כאשר יצאו נח ומשפחתו מן התיבה, לקחם חם בן נח, והוריש אותם לנמרוד, שהיה מבני בניו. ובשעה שהיה נמרוד לובש אותם, היה מצליח בצידו, וכל בהמה חיה ועוף שרוצה לצוד היו נופלים לפניו בקלות. חמד אותם עשו בליבו, הרג את נמרוד ולקחם ממנו. והיה עשו מפקיד את בגדים אלו בידיה של אימו, ולא בידי נשיו, כיון שהיה חושד בהן שיגנבו אותם. ומאת ה', באותו יום השאיר עשו את הבגדים ולא לקחם עימו. (ספר הישר. פרקי דרבי אליעזר כד. עיין פסחים נד ורש"י שם)

נותנת רבקה בידי יעקב את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה, ומלווה אותו עד הפתח. אמרה לו: עד כאן הייתי חייבת לעשות ולהשתדל למענך, מכאן ואילך - בוראך יעזור לך!

בשעה שניגש יעקב אל יצחק אביו, היה שרוי בצרה גדולה, ופחד מאביו שמא יתברר לו הדבר. התפלל לה' ואמר: "אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי... ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר, מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה!" (זוהר ח"א קמג ע"א) ואכן השתדל יעקב להיזהר בדיבורו, ואמר: "אָנֹכִי. עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" - אנכי הוא המביא לך. ועשו הוא בכורך. (רש"י)

כאשר אמר יצחק ליעקב: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי", הזיע יעקב מרוב פחד, והיה לבו רפה כמו שעוה. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני מלאכי השרת, אחד מימינו ואחד משמאלו, והיו אוחזים אותו במרפקו כדי שלא יפול.

כך סובב הקב"ה שינתנו הברכות ליעקב ולא לעשו, וכאשר נודע לעשו על כך, צעק צעקה גדולה ומרה ואמר: לא לחינם נקרא שמו "יעקב" שהרי - "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם! אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי!". וכשמוע יצחק שיעקב קיבל את הבכורה מאת עשו, הבין כי הברכות אכן מגיעות ליעקב בצדק וביושר, כי הרי הוא באמת הבכור, ולכן אין הוא חוזר בו מן הברכות שברך, אלא אדרבה - הוא "חותם" עליהן ומאשרן ואומר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה!". (בראשית רבה סז)


פטירתו וזכותו לדורות

"וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה: וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקב בָּנָיו". (בראשית לה כח)

נקבר יצחק אבינו במערת המכפלה, כשהוא "זקן ושבע ימים" - שזכה יצחק לראות קודם פטירתו את חלקו בגן עדן. (מדרש הגדול)

אמר רבי שמואל בר נחמני: לעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם: "בניך חטאו לי!" יאמר אברהם: "רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך!" יאמר הקב"ה, אלך אל יעקב, שהיה לו צער גידול בנים, אולי הוא ילמד עליהם רחמים. יאמר הקב"ה ליעקב: "בניך חטאו לי!", יענה יעקב ויאמר: "רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך!" ילך הקב"ה ליצחק ויאמר לו: "בניך חטאו לי!" יאמר לפניו: "רבונו של עולם, אתה אומר לי שבני חטאו, וכי לא בניך הם?! הלוא בשעה שנגלית אליהם בהר סיני, והם הקדימו 'נעשה' ל'נשמע' - קראת להם "בני בכורי", עכשיו אתה אומר לי בני ולא בניך?! ועוד הלוא כמה הם שנותיו של אדם? - שבעים שנה. הורד מהם עשרים שנה ראשונות, שהרי אין אתה מעניש עד גיל עשרים, נותרו חמישים. הורד מתוכם מחצית, שמחצית מן הזמן הם הלילות שאדם עייף וישן ואין זמן וכח לעשיית עבירות, נותרו 25 שנה. הורד מהם מחצית נוספת, שבה הם עסוקים בתפילות ובאכילה וביתר צרכיהם, ואז אינם חוטאים, נשארו שתים עשרה וחצי שנים. אם אתה מוכן לסבול את כל השנים הללו - מוטב, ואם לא - חצי עלי וחצי עליך. ואם תאמר שכולם עלי, הלוא הקרבתי את נפשי לפניך!". וכששומעים ישראל את בקשת הרחמים שמבקש עליהם יצחק, אומרים ליצחק: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ! כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל [יעקב אבינו] לֹא יַכִּירָנוּ" אומר להם יצחק: עד שאתם משבחים אותי, שבחו את הקב"ה. מיד נושאים ישראל את עיניהם למרום ואומרים: "אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ, מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ!" (ישעיה סג טז) (שבת פט ע"ב)





יעקב אבינו


יעקב בחיר האבות

יעקב אבינו - בחיר האבות הוא. (מדרש שכל טוב בראשית לג)

אמר רבי אבא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו - אברהם הוליד גם את ישמעאל, יצחק הוליד גם את עשו, אולם אצל יעקב פסקה הזוהמה, וזכה להוליד י"ב שבטים שכולם קדושי עליון, ולא היה בהם שום דופי. (שבת קמו ע"א)

"יעקב - כולו קדושה" (שוחר טוב פא) "מיום שנברא אדם הראשון, לא היה גוף קדוש כגופו של יעקב. ותואר פניו של יעקב - מעין תואר פניו של אדם הראשון". (זוהר ח"ב קיא. בבא מציעא פד ע"א)

יעקב אבינו - עמוד התורה. אין לך אדם שהתייגע בתורה כיעקב אבינו. יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של אברהם. (תנחומא ב וישלח ט) ובכל מקום שהיה יעקב - יושב ועוסק בתורה! (בראשית רבה צה ג) ארבע עשרה שנה שהיה יעקב בישיבת שם ועבר, בדרכו לחרן, לא טעם טעם שינה אלא היה יושב והוגה בתורה! (רש"י בראשית כח יא)


יעקב ועשו

"הלכה בידוע - שעשו שונא ליעקב!" (ספרי בהעלותך סט) רבי ברכיה אמר: "שלא תאמר - משנולד יעקב ויצא ממעי אמו, הזדווג לו עשו והתחיל להתנכל לו, אלא עוד כשהוא בתוך מעי אמו - מלחמתו נטושה נגדו!" (בראשית רבה סג ו)

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". (בראשית כה כז) - שניהם הלכו לבית הספר, ולא היה אדם מבדיל בין זה לזה, במשך חמש עשרה שנה. אמר רבי לוי: למה היו דומים? להדס ולעצמוני [מין קוץ], כל זמן שהם קטנים, אין אדם מבדיל ביניהם, אך כאשר הם גדלים - זה מראה את קוציו, וזה מדיף את ריחו הטוב. כך יעקב ועשו, כל זמן שהיו קטנים, לא היה אדם מבדיל ביניהם, גדלו - "ויהי עשו איש יודע ציד, ויעקב איש תם יושב אהלים"! (תנחומא כי תצא ד)

שנאתו של עשו ליעקב גדלה ביותר כאשר מסר יצחק אביהם את ברכותיו ליעקב ולא לו. שנאמר (בראשית כז מא): "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי!" מה עשה עשו? הלך לו אל ישמעאל דודו, אמר לו: "אין זו דרך ארץ שאהרוג אני את אבא יצחק, אלא אתה תהרוג אותו, ואני אהרוג את יעקב, ואחר כך אני ואתה נירש את העולם כולו!". כך היה עשו אומר בפיו, אבל בלבו היה חושב: לאחר שיהרוג ישמעאל את אבא ואני את יעקב, אני בא אל ישמעאל ואומר לו: "למה הרגת את אבא שלי?" ואז אני הורג את ישמעאל, ואני יורש את כל העולם כולו לעצמי! (אגדת בראשית ב)


מכירת הבכורה

אותו יום שנפטר אברהם אבינו, היה יעקב מבשל עדשים, להביא לאביו ולנחמו. ואילו עשו - באותו יום ממש, היה נמצא בשדה, ועבר על חמש עבירות חמורות. כאשר חזר עשו מן השדה כשהוא עייף ורעב, נכנס וראה את יעקב שהוא עומד ומבשל, ועיניו מתעשנות מן הבישול, אמר לו: כל האנשים בעולם אוכלים מכל דבר שנמצא, דגים ושקצים ורמשים וכל הבא ליד, ואתה כה טורח ומתייגע כדי לבשל קערה של עדשים?! אמר לו יעקב: "ואם אנו עושים כמוהם ואוכלים מאכלים אסורים, היאך נגיע לעולם הבא, לאותו יום שבו משלם הקב"ה שכר טוב לצדיקים, ונפסיד את שכרנו?!" לגלג לו עשו: "וכי יש עולם הבא?! וכי יש תחיית המתים?!" אמר לו יעקב: "אם אין עולם הבא, ואין תחיית המתים, לשם מה צריך אתה את הבכורה?! מכור לי אותה!" (מדרש הגדול בראשית כה לא)

ומדוע כה היה חפץ יעקב לקנות את הבכורה? כי כל עוד שלא הוקם המשכן, היו הבכורות מקריבים קרבנות. אמר יעקב: "היתכן שהרשע הזה עשו, יהיה עומד ומקריב קרבנות לה'?!" לפיכך נתן נפשו על הבכורה, והשתוקק מאוד לזכות בה, אך לעומתו עשו שנא את הבכורה מתחילה, והיה מחכה ליעקב שיקחה ממנו אפילו בלי כסף! (זבחים קיב ע"ב. בראשית רבה סג. במדבר רבה ד ח. זוהר ח"א קלט ע"א)

הסכים עשו למכור את הבכורה, בתנאי שיתן לו יעקב את נזיד העדשים שבישל. הוא פנה אליו ואמר לו: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי!" - עשו הרשע פער את פיו כמו גמל, ואמר ליעקב: "אני פותח את פי, ואתה שופך את התבשיל לתוך גרוני!" (בראשית רבה סג יב)

דרש עשו תמורת הבכורה, שיעקב יתן לו זהב אדום יקר. שילם לו יעקב ככל אשר דרש, ואף האכילו והשקהו כדי שימכור לו בעין טובה. ואכן עשו מכר לו את הבכורה בלב שלם, וגם לאחר שהשביע את רעבונו והתיישב יותר בדעתו, לא התחרט על המכירה, אלא בז לבכורה, כמו שכתוב: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה". (לקח טוב בראשית כה לד)

יעקב ועשו - היו ראויים יחד להעמיד את עם ישראל: עשו היה ראוי להעמיד מלכים, ויעקב - כהנים. אך כאשר מכר עשו את הבכורה, הפסיד את חלקו הרוחני, וקיבל זאת יעקב. ועל עשו נאמר: "וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה, וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ". (מדרש שיר השירים עמוד יח. בראשית רבה סג)


זיווגו של יעקב

"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן, קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם... וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ". (בראשית כח א)

בשעה שאמר זאת יצחק ליעקב, עדיין לא היו ללבן בנות, אולם מפני שיצאו מפיו של הצדיק המילים "מבנות לבן", מיד התעברה אשת לבן, וילדה לסוף השנה שתי בנות תאומות - רחל ולאה. וכיון שידע יעקב אבינו על כך, לא הלך מיד אל פדן ארם, אלא הלך לבית המדרש של שם ועבר ללמוד תורה, ושהה שם ארבע עשרה שנה, עד שתגדלנה הבנות ותהיינה ראויות להביא ילדים. (בראשית רבתי לה יט)

כשהיה יעקב בדרך לבית לבן, רצה עשו אחיו להורגו, ושלח את אליפז בנו לרדוף אחריו. אמר לו יעקב: אנא ממך אל תהרגני. אמר לו אליפז: ומה אעשה לציוויו של אבא? אמר לו יעקב: קח ממני את כל רכושי, והרי "עני - נחשב כמת". ואכן לקח ממנו אליפז את כל ממונו, ואפילו את בגדיו הסיר מעליו, וכך לא היה ליעקב אפילו בגד ללבוש. נכנס יעקב אל הנהר הסמוך, וידיו פרושות השמימה בתפילה. מיד זימן ה' פרש רוכב על סוס, נכנס לנהר וטבע. פשט יעקב את בגדי הפרש מעליו, כיבסם בנהר ולבשם ורכב על סוסו בדרכו ללבן. (מדרש אגדה בראשית כח כ. ספר הישר)


אצל לבן

בבואו לחרן, הגיע יעקב אל באר המים, וראה שם את רועי הצאן יושבים סביב הבאר, והם אינם מצליחים להסיר את האבן שעל פי הבאר מחמת כובדה. בעודו משוחח עימם, הגיעה אל הבאר אף רחל בתו של לבן, כשהיא רועה את צאנו של אביה. ניגש יעקב והסיר את האבן בקלות רבה בידו האחת, כמו שמסירים פקק מפי הבקבוק! ועלו המים לפניו, והשקה את צאן לבן אחי אימו, ומאז היתה באר המים שוטפת ושופעת מים במשך עשרים שנה! וכשראה שהמים עולים לפניו, אז ידע שמכאן יזדמן לו זיווגו. (תרגום יונתן בראשית כט י. זוהר ח"א קנב ע"א)

אמר יעקב לרחל: תנשאי לי? אמרה לו: כן, אלא שאבא שלי רמאי הוא, ולא תוכל להסתדר איתו. אמר לה: אל דאגה, אחיו אני ברמאות, יודע אני כמוהו לרמות. אמרה לו: האם מותר לצדיק להתנהג ברמאות? אמר לה: כן, "עם עיקש - תתפתל"! אמר לה, במה יכול הוא לרמות אותי? אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני ושמה לאה, ולא ישיא אותי לפניה. מה עשה יעקב? מסר לרחל סימנים, כדי שבליל החתונה יכיר בה שהיא רחל. (מגילה יג ע"ב)

פנה יעקב ללבן ואמר לו: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". אמר יעקב ללבן: יודע אני שאנשי המקום רמאים הם, ולכן אני מברר היטב על עסקי עימך. "ברחל" - ולא בלאה. "בתך" - שלא תביא לי אשה אחרת מן השוק ששמה רחל, "הקטנה" - שלא תחליף את שמות בנותיך זו בזו, וללאה תקרא רחל, ולרחל תקרא לאה. (בראשית רבה ע יז)

לאחר שעבד יעקב שבע שנים, מה עשה לבן? אסף את כל אנשי מקומו ואמר להם: "יודעים אתם שעד עכשיו היינו דחוקים למים, וכאשר הגיע הצדיק הזה לכאן, נתברכו המים". אמרו לו: "ומה נוכל לעשות עכשיו?" אמר להם: "אם תעזרו לי, אני ארמה אותו ואתן לו את לאה, ומכיון שהוא אוהב מאוד את רחל, הוא יעבוד כאן עוד שבע שנים, וכך נרוויח שנמשיך להתברך בזכותו". אמרו לו: "הטוב בעיניך - עשה!" אמר להם: "חושש אני שאחד מכם יגלה את כוונתי ליעקב, וכך כל התוכנית שלי תתקלקל, לכן אני דורש שתתנו לי משכונות, שיהיו מופקדים בידי עד אחר החתונה, כדי שאף אחד מכם לא יפרסם את הדבר". הסכימו ונתנו לו משכונות, אך לבן ברמאותו לקח את המשכונות וקנה בהם בשר, יין ושמן, וכל צורכי סעודת החתונה. ערך לבן משתה גדול, וכל אנשי המקום היו שרים ושמחים ורוקדים לכבוד החתן והכלה. אמר להם יעקב: "מדוע אתם כל כך גומלים עימי חסד, ומשמחים אותי?" אמרו לו במתק שפתיים: "הלוא אף אתה גמלת עימנו חסד, שבזכותך התברכו המים, ויש לנו הכרת הטוב אליך". והיו כולם משוררים בקולם בקולות וקריאות של שמחה וחגיגה: "הא-לייא הא-לייא", כמתכוונים לומר לו: "היא לאה, היא לאה", [כדי שיוכלו לאחר מכן לומר לו שגילו לו שהיא לאה.] בלילה, הביאו את הכלה וכיבו את כל הנרות. אמר להם יעקב: "מדוע אתם מכבים את הנרות?" אמרו לו: "מה אתה חושב, שאנו פרוצים כמו במדינתכם? אצלנו עורכים הנישואין בהצנע!", וכך הביאו לו את לאה. ויעקב לא הרגיש בכך, כי רחל מסרה לה את הסימנים כדי שלא תתבייש. (בראשית רבה ע יט)

כך סיבב הקב"ה את הדברים, כדי שיעקב ישא גם את לאה וגם את רחל, ומהם יעמיד שנים עשר בנים קדושים וצדיקים.

שהה יעקב בבית לבן 20 שנה, שבהם התנכל אליו לבן ורימה אותו שוב ושוב. אמרו חז"ל: כל הסכם שהיה לבן מתנה עם יעקב, היה חוזר בו מדיבורו עשר פעמים! (בראשית רבה עג ט) ועוד, אם היה פועל מקבל עשרה מטבעות ליום, היה נותן לבן ליעקב חמישה מטבעות. ואם סבל מקבל ששה מטבעות, היה נותן לבן ליעקב שלושה מטבעות. (בראשית רבה ע יד)

ואולם הקב"ה נתן ליעקב ברכה במעשי ידיו, "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". צאנו היה פרה ורבה ביותר, והיו אומות העולם באים ונותנים ליעקב כסף וזהב בשביל לקנות בהמות מצאנו המבורך. (תנחומא וישלח יא)

התמהמה יעקב אבינו בבית לבן, ולא רצה ללכת מעימו אלא רק כאשר תלד רחל, שמא יאמר לו לבן: "הואיל שלא ילדה לך רחל במשך כל השנים הללו, השאר אותה כאן". (אגדת בראשית נה) ואולם כאשר נולד יוסף, אז ידע יעקב כי הגיע הזמן ללכת. כעת גם יש בידו את הכח לעמוד מול עשו, שהרי "כיון שנולד יוסף, נולד שטנו של עשו". (בראשית רבה עג ה)

אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: "חמיך אינו מסביר לך פנים, ואתה יושב כאן?! שוב אל ארץ אבותיך, ואהיה עמך!" (בראשית רבה עג יב), ואכן ברח יעקב מחרן, וששים ריבוא מלאכים [600,000] היו שמחים ורוקדים לפני יעקב אבינו בצאתו מבית לבן. (שיר השירים רבה ז א)

והנה לאחר שברח יעקב, באו הרועים אל הבאר ולא מצאו מים כמקודם. המתינו שלושה ימים אולי יתגברו המים, אך המים לא התגברו. חששו שמא יצא יעקב מן המקום, הלכו ללבן, ואז התברר להם שאכן יעקב ברח! (תרגום יונתן בראשית לא כב)

רדף לבן אחריו, והשיג אותו ביום השביעי. לאחר דין ודברים, הסכימו לכרות ביניהם ברית שלום. "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה... וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד".

אמר רבי שמואל בר נחמן: אל יהא לשון פרסי הזה קל בעיניך, שבתורה, בנביאים, ובכתובים מצינו שהקב"ה חולק לו כבוד! [בתורה: "ויקרא לו לבן יגר שהדותא". בנביאים: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם...". בכתובים: "וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית".] (בראשית רבה עד יד)


רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד

נפרד יעקב מלבן - וכבר תכפו עליו צרות נוספות, בזו אחר זו: אחיו עשו הרשע יצא לקראתו, עם צבא מזויין, כדי להורגו. בדרכו אף נפגש יעקב עם מלאכו של עשו אשר נאבק עימו. לאחר מכן באה עליו צרת דינה, אשר שכם בן חמור חטף אותה. ועל כולם - עלתה צרת יוסף, אשר נמכר לעבד במצרים. במשך 22 שנה היה יעקב שרוי באבל עצום ומאן להתנחם, "מיום שנגנב יוסף, נסתלקה רוח הקודש ממנו, רואה ואינו רואה, שומע ואינו שומע". (בראשית רבה צא ו) אמר יעקב: "כמה יגעתי להעמיד שנים עשר שבטים, הרי נפרצה ברית השבטים!" (ילקוט שמעוני וישב קמג)

רק בסוף ימיו זכה לישב בשלוה כשהוא רואה את כל בניו הולכים בדרך ה'. "שבע עשרה שנה חי יעקב בארץ מצרים, בשמחה וביקר ובשלמות כללית". (זוהר ח"א קפ ע"א) עליו נאמר הפסוק (איוב ח ז): "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד", שהצדיקים תחילתם צער וסופם שמחה לעולם, שנאמר (ישעיה לה י): "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם". (מדרש הגדול)


פטירת יעקב אבינו עליו השלום

"וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת..." (בראשית מז כח-כט)

עד שנפטר יעקב, כיצד היו בני האדם נפטרים? - היו מתעטשים ונפשם יוצאת, בשוק או בדרך! בא יעקב וביקש מהקב"ה שיביא חולי על האדם לפני שהוא נפטר. אמר לפניו: "רבון העולמים, אם אדם מת בלא חולי, אינו מספיק ליישב בין בניו ולצוות עליהם את דבריו האחרונים. על ידי שהוא חולה שניים או שלשה ימים קודם פטירתו, הוא יכול ליישב בין בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל! (בראשית רבה סה ט. ילקוט שמעוני לך לך עז)

ואכן בעת שחלה יעקב אבינו, קרא לכל בניו, ובירך אותם אחד אחד, בזה אחר זה. והקב"ה הסכים עימו על כל ברכה וברכה. (אוצר המדרשים רכט)

רצה יעקב אבינו לגלות לבניו את הקץ [זמן ביאת המשיח], ונתכסה ממנו הדבר. משל לאוהבו של מלך, שבא להיפטר מן העולם, והיו בניו סובבים את מיטתו, אמר להם: בואו ואגלה לכם את סתרי המלך, ובאומרו כך נשא את עיניו והנה ראה את המלך, אמר להם: "היו זהירים בכבודו של המלך!". כך יעקב אבינו, נשא את עיניו וראה שכינה עומדת על גביו, אמר להם: היו זהירים בכבודו של הקדוש ברוך הוא! אמרו לו בניו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד!", ואף הוא ענה ואמר להם: "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד!". (בראשית רבה צח)

עם פטירתו של יעקב אבינו, היה אבל כבד בכל מצרים. כולם הוקירו את יעקב, אשר בזכותו פסק הרעב, והיה שפע טובה וברכה. כעת התאבלו על פטירתו, ובכו אותו במשך 70 יום.

נשאו בניו את ארונו בכבוד גדול אל ארץ ישראל כדי לקוברו במערת המכפלה. כששמעו על כך בני עשו ובני ישמעאל, רצו לצאת נגדם למלחמה. ואולם כאשר ראו הם את כתרו של יוסף הצדיק תלוי על הארון, נטלו כל אלופי עשו ונשיאי ישמעאל את כתריהם ותלו אותם אף הם על ארונו של יעקב, וכך היה הארון מוקף בשלושים וששה כתרים, וכולם ספדו שם מספד גדול וכבד מאוד.

כאשר הגיעו אל מערת המכפלה, בא עשו ורצה למנוע מהם מלקבור את יעקב. אמר להם: "הלוא שני קברים נותרו במערת המכפלה שאותם ירשנו מאבינו יצחק, ומאחר ויעקב קבר את אשתו לאה במערה, בכך קיבל את חלקו, ואם כן הקבר האחרון שנותר - מגיע לי!" אמרו לו: "הלוא אתה מכרת את חלקך לאבינו יעקב!" אמר להם: "הראו לי את שטר המכירה!" ואמנם שטר המכירה היה במצרים, ושלחו את נפתלי ללכת ולהביאו, כי היה קל רגליים מאוד כאיילה שלוחה. בינתיים שכולם ממתינים, היה שם חושים בנו של דן שהיה חרש, ולא שמע את כל השיחה עם עשו. תמה ואמר: "מדוע מתעכבים מלקבור את סבי יעקב?!" הצביעו לו על עשו ואמרו לו: "זה מעכב אותנו. כעת מחכים עד שישוב נפתלי מארץ מצרים ויביא את שטר המכירה". אמר להם: "ועד שיגיע נפתלי מארץ מצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון?!" מה עשה? לקח אבן וזרקה על ראשו של עשו, בא יהודה ערף את ראשו ומת, ונפלו עיניו לרגליו של יעקב. פתח יעקב את עיניו וחייך! כמו שנאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". (סוטה יג ע"א. תוספות גיטין נה ע"ב)

כך נקבר יעקב אבינו במערת המכפלה, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.





משה רבנו


לידת משה

בשנת מאה ושלושים לרדת ישראל מצרימה, ופרעה חולם, והנה הוא יושב על כסא מלכותו. וישא עיניו וירא זקן אחד עומד כנגדו ובידו מאזנים. ויקח האיש הזקן את המאזנים ויתלם לפני פרעה. ויקח את כל זקני מצרים, שריה וגדוליה ויאסרם ויתנם יחד בכף מאזנים האחת. ואחר כן לקח טלה קטן אחד ויתנהו בכף המאזנים השנית, ויכריע הטלה את כולן. ויתמה פרעה על החזון הנורא ההוא מדוע יכריע הטלה את כולם? וייקץ פרעה והנה חלום. וישכם בבקר ויקרא לכל עבדיו ויספר להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. ויען סריס אחד מסריסי המלך ושמו בלעם, אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח למצרים באחרית הימים, כי יולד ילד בישראל ויחריב את כל ארץ מצרים. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים, אשר כל זכר הילוד בעברים יהרג, למען תחדל הרעה הזאת מארץ מצרים, ויצו המלך כן, ויצא כרוז בכל מדינת מצרים: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

אך על אף כל המאמצים של מצרים להרוג את הזכרים שנולדו, על ידי הטבעתם ביאור, שמר הקב"ה על תינוקות אלו, ורובם ניצלו ולא מתו. כיצד? ציוה הקב"ה לגלים לפולטם למדבר, והיה בא מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם כיולדת שמשפרת את הולד, ונותן להם שני עיגולים אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב יג): "ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור".

למעלה משנתיים ימים זורקים המצריים ליאור את תינוקות ישראל הזכרים, כדי למעט אותם. ומאז חלומו של פרעה, היו עוקבים ביתר שאת ודקדוק. המעקב אחרי הילודים מחריף. ומנגד - בשעה זו צריך להיוולד מושיעם של ישראל. האם יוכל מושיעם של ישראל, גם במצב קשה זה, להוולד ולהשרד, למרות הרדיפות הקשות? השתלשלות הדברים המדהימה, רצופת השגחה פרטית מופלאה, מלמדת אותנו בלי ספק כי "אין עצה ואין תבונה נגד ה'"!!! איך וכיצד התרחשו הדברים?


גזירת עמרם ועצת מרים

עמרם גדול הדור היה, ואשתו היתה יוכבד. ראה עמרם כי גזר פרעה לזרוק ליאור את הזכרים הנולדים, אמר: 'לשוא אנו עמלים', לשוא אנו מביאים ילדים לעולם. מה עשה? גרש את אשתו יוכבד. כשראו בני ישראל את גדול הדור עושה כך, למדו ממנו וגרשו כולם את נשותיהם. מרים, בתו קטנה בת ה-5, אשר כבר מקטנות שרתה עליה רוח נבואה, וידעה כי עתיד מושיעם של ישראל להיוולד מהוריה, באה לפני אביה ואמרה לו: אבא! הגזרה שלך קשה יותר מהגזרה של פרעה. פרעה גזר רק על הזכרים, ואילו אתה גזרת גם על הזכרים וגם על הנקבות. שמע עמרם לעצת בתו, והחזיר מיד את אשתו. ראו בני ישראל כי גדול הדור החזיר את אשתו, מיד החזירו כולם את נשותיהם.


הצפנת משה

יוכבד, שהיתה כבר בגיל 130 שנה (!!), התעברה, וילדה את משה בחודש השישי להריונה ביום ז' באדר. כאשר נולד משה נתמלא כל הבית אורה. אולם יחד עם זאת דאגו עמרם ויוכבד: מה לעשות כדי שהמצרים לא יתפסו את הרך הנולד וישליכוהו ליאור? כיון שנולד משה בחודש השישי, יכלו להצפינו שלושה חודשים בביתם, כי המצרים מנו ליוכבד 9 חודשים מזמן שעמרם החזיר אותה. אכן בשלושת החודשים הראשונים הצליחו להסתיר את משה בבית.

באותם שלושה חודשים בהם הוצפן משה בביתו, שוד ושבר היה במצרים. על מה ולמה? באותו יום שנולד משה הודיעו החוזים בכוכבים לפרעה: "היום נולד מושיעם של ישראל, ואין אנו יודעים אם הוא נולד מבני ישראל או מן המצרים. עוד רואים אנו כי עתיד הוא ללקות במים". כששמע זאת פרעה, מיד ציוה ללא רחמים כי ביום זה יזרקו ליאור את כל התינוקות הנולדים, גם מבני ישראל וגם מן המצרים. למחרת, אמרו האצטגננים לפרעה כי המושיע של ישראל עדיין לא הושלך ליאור, ועדיין הם רואים את הסימן שלו - שילקה במים. הכריז פרעה כי הגזירה שגזר אתמול עדיין בתוקפה. וכך היה במשך שלושה חודשים, שכל עוד שלא הושלך משה ליאור, עדיין ראו האצטגננים את הסימן שלו בכוכבים, ונמשכה הגזירה על כלל האוכלוסיה במצרים. ומה קורה בתום שלושה חודשים?

ביום ו' בסיון, כתום שלושה חודשים מיום הולדת משה, הבינו עמרם ויוכבד כי לא יוכלו יותר להצפינו בביתם, כי המצריים כבר יחפשו אחריו. בלית ברירה, הם מנסים להצילו בדרך אשר סיכויי הצלחתה נראים אבודים מראש. הם יוצרים לו תיבת גומא קטנה ומכניסים אותו לתוכה. את התיבה שמים ביאור. האם אכן לא יגלו המצרים את התיבה? וכיצד יתקיים הילד ללא מזון ושתיה? ואולי חס ושלום תטבע התיבה הקטנה ביאור הגדול? אכן השלכתו של משה ליאור נעשתה בלב כבד מלא חששות.

מה נסתרות הן דרכי ה'! דווקא על ידי פעולה אבסורדית זו, ניצל משה רבנו! כשהושלך משה ליאור, באו האצטגננים ואמרו לפרעה: הנה, כעת אנו רואים בכוכבים כי מושיעם של ישראל כבר לקה במים והושלך אל היאור. מששמע זאת פרעה, ביטל מיד את הגזרה של השלכת הבנים ליאור, בחושבו שמטרתו כבר "הושגה".


בתיה 'מאמצת' את משה

באותו בוקר, יצאה בתיה בת פרעה לרחוץ ביאור. לשם מה ירדה לטבול דווקא ביאור? יש אומרים שרצתה להטהר מעבודה זרה של בית אביה ולהתגייר. ויש אומרים שהיתה מצורעת, ורצתה לשכך את כאביה על ידי טבילה במימיו הקרירים והמבריאים של היאור. והנה באותו רגע נראתה תיבת משה לפניה. היא הושיטה את ידה כדי לתופסה. כיון שראו שפחותיה שהיא רוצה להציל תינוק מן המים, אמרו לה: "גבירתנו, מנהגו של עולם, אם מלך גוזר גזרה, גם אם כל העולם לא מקיימים אותה - בניו ובני ביתו מקיימים אותה. ואת, בתו של פרעה, עוברת על מצות אביך?!" בא המלאך גבריאל וחבט אותן בקרקע. הושיטה בתיה את ידה, והתארכה ידה לאורך של 12 אמה - ששה מטר (ויש אומרים 16 אמה, ויש אומרים 60 אמה). וראה זה פלא! מיד כשנגעה ידה בתיבה, נתרפא גופה כליל מן הצרעת.

מרים אחות משה, עומדת כל הזמן מן הצד ורואה את מה שנעשה. היא ממשיכה לעקוב ורואה כי בתיה מנסה לחפש למשה אשה שתניק אותו, אך התינוק לא מוכן לאכול בשום אופן מאף אשה. ואז היא ניגשת אל בתיה ומציעה לה שהיא תתן לה אשה מניקה מן העבריות. בתיה הסכימה ומרים הביאה את יוכבד אם התינוק שתניק את בנה. בתיה כמובן לא יודעת כי קיים קשר בין התינוק לבין האשה המניקה. כך מיניקה יוכבד את משה במשך שנתיים תמימות עד היגמלו.


פלאי פלאים!!! למעלה משלוש שנים גזירת פרעה בתוקפה - להשליך ליאור כל בן ישראל שנולד. מעת לידת משה, זורקים אפילו את התינוקות המצריים ליאור, אלפי תינוקות נזרקים בשביל תינוק אחד - משה. והנה באותו יום שבו מודיעים אצטגניני פרעה כי לקה מושיעם של ישראל במים, חוזרת הביתה בתו של פרעה מאושרת, נקיה מן הצרעת, ובחיקה מציאה - ילד שברצונה לאמץ. הילד, כך נראה, נולד לפני מספר חודשים. הוא מהול! קטן שאינו סר למשמעתם, ואינו רוצה לינוק ממצריות, רק מאשה עברית!! ברור שהוא לא ילד רגיל. השם "משה" שניתן לו, מזכיר שוב ושוב את העובדה שהוא משוי מן המים. המסקנה המתבקשת היא שיתכן מאוד מאוד שהוא מושיעם של ישראל!!! אבל הנסיכה מבקשת מפרעה להחיות את הילד. הוא מסכים לאמצו בביתו, מכניסו לארמונו, והוא בעצמו מחבקו ומנשקו! האיש המתקרא אויב מצרים, המבוקש מספר אחד, גדל בתוך בית המלוכה! "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל"!!!

יותר מכך - יוכבד אם הילד מקבלת את בנה אל חיקה למשך שנתיים תמימות ומניקה אותו, ואף מקבלת על כך משכורת נכבדה מאת המלך. כך יכלו עמרם ויוכבד לחנכו בדרך ה', ואף כשגדל משה היה לו תרוץ טוב לבוא מפעם לפעם לביקורים בבית אביו עמרם, ללמוד ולקבל ממנו תורה וידיעת ה'.


משה בארמון פרעה

גדל משה בבית המלך כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, וכל מנעמי ארמון המלוכה לפניו. בכל זאת היה יוצא לראות בסבלות אחיו בני ישראל אשר עבדו בטיט, והיה בוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. והיה נותן כתפיו ומסייע לבני ישראל. אמר הקב"ה: אתה הנחת את השררה והגדולה והלכת לראות בצערם של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, חייך שאני מניח את העליונים והתחתונים ובא לדבר עמך.

ראה משה שאין מנוחה לעם ישראל, הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. הסכים עמו פרעה, ותיקן להם משה את יום השבת לנוח.

כאשר היה משה בגיל 12, יצא אל אחיו וראה איש מצרי מכה ומבקש להרוג איש עברי מאחיו. אחרי שבדק ברוח קדשו וראה שלא יצא מהמצרי במשך הדורות איש שעתיד להתגייר, הרג אותו על ידי שם המפורש וטמן אותו בחול. הלך משה ושב לבית המלך, והאיש העברי שב לביתו. למחרת יצא משה וראה שני אנשים עבריים [דתן ואבירם] רבים. הרים האחד את ידו כדי להכות את רעהו. עמד משה והוכיח את הרשע: "למה תכה רעך"? הם כעסו על משה והלכו והלשינו לפרעה שאתמול הרג איש מצרי.

כששומע על כך פרעה, החליט כי יש לשים קץ ל"תעלוליו" של משה. עד עכשו שתק על סרבנותו ועל כל מיני מעשים שעשה, אך כעת כשהגיע לידי שפיכות דמים לא ישתוק עוד, אלא יעשה מעשה. מיד אמר לעבדיו: תפסו והרגו אותו. אולם כשתפסוהו והכו בחרב על צוארו, נעשה צוארו כשיש. כאשר ניסו שוב ושוב, נהפכה החרב על ההורג והרגה אותו. רצו להורגו במיתה אחרת, אבל אז נתן הקב"ה בלב משה שיברח. צעק פרעה: "תפסוהו!!" עשה הקב"ה את חלק מהשרים חרשים, ולא שמעו את קריאת המלך. לעומתם, השרים ששמעו נעשו סומים ולא ראוהו כשעבר לפניהם. ואותם שרים שגם שמעו וגם ראו, אך לא היו די קרובים כדי לתפוס אותו, נעשו אילמים ולא יכלו לצעוק לאחרים שיתפסו אותו. בתוך כל המהומה הזאת, ברח משה ונמלט לנפשו.


משה במדין

להיכן ברח משה? לארץ מדין. שם, ליד הבאר, ראה את רועי הצאן של מדין מתנכלים לבנותיו של יתרו. חילץ אותן משה מן הרועים ואף עזר להן לדלות מים מן הבאר. הזמין יתרו את משה לביתו, ונתן לו את בתו ציפורה לאשה. למשה נולד בן, אשר נקרא בשם "גרשום", כי אמר: "גר הייתי בארץ נכריה".

כל אותן שנים היה משה רועה את צאן יתרו. ברכת ה' ליותה אותו שהתרבה הצאן מאוד, ומעולם לא טרפה חית השדה מן הצאן. יום אחד, כשהיה משה רועה את צאן יתרו במדבר חורב, ברח גדי אחד מן העדר. רדף משה אחריו, והנה הגיע הגדי אל בריכת מים ועמד לשתות. כשהגיע משה אליו, אמר: לא ידעתי שרץ היית מפני הצמא. כעת בודאי עייף הנך. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג את הצאן, ראוי לך להיות רועה את צאני ישראל.


התגלות ה' למשה

עוד באותו יום נגלה הקב"ה אל משה. הולך משה במדבר והנה הוא רואה סנה - שיח קוצני מאוד, הגדל בתוך מים. הסנה היה בוער באש, אך הפלא ופלא! הסנה אינו נשרף! והמים שתחתיו אינם מכבים את האש!

מתוך הסנה אמר ה' למשה כי צעקת בני ישראל, עוניים ומכאובם, לא נעלמו ממנו, וכעת הגיע זמן הגאולה. בוחר הוא בו, במשה, שילך ויושיע את ישראל. 7 ימים מסרב משה העניו מכל האדם, שלא הוא יהיה השליח להוציא את בני ישראל, אלא אהרון אחיו הגדול. הרי אהרון מנהיג כעת את עם ישראל במצרים, ואיך הוא משה יבוא לתפוס את מקומו?! אולם הבטיח הקב"ה למשה שאהרון ישמח בכל לבו בראותו בגדולתו. מלבד זאת גם הוא ישתתף עם משה בהצלת בני ישראל. אתה תדבר אליו ותשים את הדברים בפיו, ואני אהיה עם שניכם ויורה לכם מה תעשו. הקב"ה מורה למשה ללכת למצרים כשמטה האלוקים בידו, כדי לעשות בו אותות ומופתים לעיני בני ישראל ולעיני פרעה.


משה חוזר למצרים

בשעה שאמר הקב"ה למשה במדין "לך שוב מצרימה", נחלק דיבורו של הקב"ה לשני קולות. משה שומע "לך שוב מצרימה", ואהרון שומע "לך לקראת משה המדברה". יצא משה ממדין לכיוון מצרים, ואהרון יצא לכיוון המדבר. "מה' מצעדי גבר כוננו" - למרות שלא קבעו שום סימן ביניהם, הם נפגשו בתוך המדבר הגדול. ראה אהרון את משה בגדולתו ושמח מאוד. בזכות השמחה ששמח בכל ליבו, זכה בעתיד לבגד מיוחד - חושן - על ליבו.

"וַיֵּלֶךְ משֶׁה וְאַהֲרן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה וַיַּעַשׂ הָאתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ".

כאשר שמעו בני ישראל את משה, מיד האמינו לו כי הוא שליח מאת ה', וכדי לחזק יותר את ליבם, עשה משה לעיניהם 3 אותות, שציוה אותו ה' לעשות. א. זרק משה את מטהו על הארץ, והנה נהפך המטה לנחש. ב. הכניס משה ידו אל חיקו, והנה נעשתה היד מצורעת כשלג. וכאשר הכניס אותה שוב בחיקו - שבה ידו ונרפאת. בכך הראה הקב"ה לעם ישראל שהוא הממית והמחיה. בדברו נהפך המטה הדומם והמת ליצור חי, ובדברו המית ה' את ידו של משה ועשה אותה מצורעת. ג. משה שפך מים על הקרקע, ונהפכו המים שבקרקע לדם.

לאחר שהעבירו משה ואהרון לעם ישראל את בשורת הגאולה, הם אוספים את 70 זקני העם, והולכים כולם יחד אל ארמונו של פרעה. ארמונו של פרעה היה כעין מבצר ענק ומפחיד. כאשר התקרבו אל הארמון נגלה לעיניהם מחזה מזעזע: ערימה גדולה של גויות בני אדם אשר נהרגו בגזירת פרעה. לצד הערימה היה מין 'מחנה' של בני אדם קטועי ידים ורגלים, לצידו 'מחנה' של בני אדם צלובים, ולצידו 'מחנה' של בני אדם אשר רמסו אותם בטיט. הזדעזעו הזקנים מן המחזה הנורא ונשמטו אחד אחד. כשהגיעו אל פתח הארמון נותרו רק משה ואהרון, כולם ברחו. אמר משה לאהרון: הללו אינם מצווים מפי הקב"ה, אנו מצווים מפי הגבורה, נלך ונעשה שליחותינו אפילו הורגים אותנו.


איש לא עמד בפניהם

כאשר ראו משה ואהרון את השמירה סביב ארמונו של פרעה, הזדעזעו אף הם. גודלו של הארמון היה ענק, והיו לו 400 פתחים! 100 מכל כיוון. מרוב פחדו של פרעה שמא יהרגוהו, העמיד ליד כל פתח גדוד שלם של 60,000 גיבורים. בנוסף לחיילים, היו על כל פתח ופתח אריות, דובים וחיות רעות, המונעים את הכניסה לארמון. למרות השמירה המעולה, הצליחו משה ואהרון להכנס ללא בעיה! כאשר נכנסו ראו לפניהם שני כפירי אריות אסורים בכבלי ברזל. כל מי שנכנס אל הארמון, היו האריות פותחים את פיהם ומנהמים ושואגים, ונפשו יוצאת מפחד האריות. לקח משה את מטהו והניפו על האריות, והנה השתחררו האריות מכבליהם, ובאו לקראת משה ואהרון בשמחה. כמו שני כלבים נאמנים ליוו אותם עד בואם לפני פרעה, גם חיות נוספות התלוו אליהם. כאשר הגיעו לפני פרעה, כעס פרעה על השומרים, כיצד נתנו להם להכנס?! מיד העניש אותם פרעה: את חלקם הרג, חלקם הלקה, וחלקם פיטר מתפקידם ושם אחרים תחתיהם.


תיפול עליהם אימתה ופחד

אותו יום היה יום שמחתו של פרעה. היה זה יום המלכתו, והוא סבר שזהו בעצם יום יצירתו כאלוהים. הוא לבש בגדי מלכות, וישב על כסאו. הגיעו אליו מלכים מכל קצוות תבל, הביאו לו דורונות, ועטרו אותו שיהיה השולט בכיפה על כל המלכים. נשלחו משה ואהרון דווקא ביום זה, כדי שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים.

נכנסו משה ואהרון לפני פרעה כשהם עטופים, ומקלותיהם בידיהם. לא נתנו לו שלום ולא כיבדוהו. באותה שעה היתה לו בושה גדולה. כראות פרעה את משה ואהרון, נבהל מאוד מפניהם, כי היה תארם כתואר מלאכי השרת, ורום קומתם כארזי הלבנון, וגלגלי עיניהם דומים לגלגלי החמה, וזיו פניהם כזיו החמה, ומטה האלוהים בידם, ודיבור פיהם כאש שלהבת. וכל מלכי מזרח ומערב כשראו אותם נפל פחדם עליהם. זיע ורתת וחלחלה אחז את פרעה וכל היושבים לפניו, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם.

באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו. איזה בושות!! הרי הוא עשה עצמו אלוה שאיננו צריך לנקביו! וכאשר עשה צרכיו הזדמנו לו 12 עכברים והיו נושכים אותו בכל צד מושבו, וצעק צעקה גדולה ומרה, עד ששמעו כל גדולי המלכות את צעקותיו. אולם מיד לאחר מכן חיזק פרעה את לבו וישב על כסאו, כאילו לא קרה כלום.


דין ודברים בין משה לפרעה

אמר פרעה למשה ואהרון: מה אתם רוצים? מי אתם? מנין באתם? מי שלח אתכם אלי? אמרו לו: "ה' אלוקי העברים נקרא עלינו". אמר להם: וכי יש אלוה לעבריים, והלוא למעלה ממאה שנה הם מתענים תחת ידי, ומפני מה לא הציל אותם עד היום? שקרנים אתם! אם היה האלוהים שלהם מצטער על כך שהם נמצאים פה, לא היה מעכב אותם כל כך הרבה זמן, שהרי בשביל לילה אחד שעיכב אבימלך את שרה, מיד נגלה אליו והוכיחו. כל שכן בעם שלם, שהיה עליו להתגלות.

אמרו לו: דע לך שיש לעבריים אלוה, אלא שהוא הניח לך עד עכשיו, כדי להפרע ממך על הכל בבת אחת.

אמר להם: וכי אלוהיכם - יש לו כח וגבורה יותר ממני, או גדולה ומלכות יותר ממני? בכמה מדינות הוא שולט? בכמה עיירות הוא מולך? כמה מדינות לכד? כמה ארצות כבש? כמה מלחמות עשה וניצח? כמה חיילות ופרשים יש עימו בצאתו למלחמה?

אמרו לו: אלוקינו אינו במושגים שאתה מדבר עליהם, אלא כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחיו לפיד, מגיניו עננים, חרבו ברק, חניתותיו ניצוצי אש, לוחם הוא בלי עשייה, נוצח ולא ביגיעה. הוא יצר את כל העולם כולו, ברא שמים וארץ, יוצר הרים וגבעות, ימים וכל אשר בהם. על פיו יחיו וימותו. צר את העובר במעי אימו, ומוציאו לאויר העולם. והוא זן ומפרנס את כל העולם כולו, הוא מסיר מלכים וממליך מלכים, ומלכותו לא תיפסק לעולם ולעולמי עולמים.

אמר להם: הואיל ואתם אומרים כך, המתינו לי עד שאחקור בבית גנזי בספרים שלפני. לפי שאין מלך בעולם שלא שיגר לי כתב ודורון, ואם אמת אתם אומרים עכשיו, אמצאנו באגרות שלי. מיד ציוה והוציאו לפניו כל אגרות וספרים שהיו בבית גנזיו, ונתנם ל- 70 סופרים המבינים ב- 70 שפות. בדקו ופשפשו, וכיון שלא מצאו שם אמר להם: לכו לעמיכם. לא ידעתי את ה' ולא שמעתי עליו מעולם. אין אני צריך לו, שאני בראתי את עצמי, ויש לי נילוס נהר שמשקה את ארצי.

אמרו לו: שוטה, אלוהות אלו שאתה אומר מתים הן, אבל ה' אלוקים אמת הוא, אלוקים חיים ומלך עולם. הוא היה עוד לפני שנברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמים. הוא ברא אותך ברחם אמך, נתן בך רוח חיים, גידל אותך והושיב אותך על כסא מלכות מצרים. והוא יקח את רוחך ונפשך ממך וישיב אותך אל האדמה שממנה לוקחת!

כעס פרעה על דבריהם, וגרש אותם מלפניו.

למחרת, שוב נכנסו משה ואהרון לפני פרעה ללא רשות. מיד קרא לשומרים וצעק עליהם: איך נכנסו אלו לארמון? אמרו לו: איננו יודעים, כנראה מכשפים הם, ודרך הפתח לא נכנסו. נשא פרעה עיניו וראה אותם עם המטה, אמר: הכלב אני, כי באו אלי הללו במקל? ושוב הקשה את ליבו ולא רצה לשמוע לדבריהם, ובעקבות זאת הקשה את עבודת הפרך על עם ישראל יותר ויותר.

כשראה משה את המצב הקשה, חזר חזרה למדין, ואמר: "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך".

ענה לו ה': לו יצויר שילחם חלש שבחלשים מלמעלה בחזק שבחזקים מלמטה, מי ינצח? החלש ינצח, כיון שהוא נלחם מלמעלה. עכשיו - שגבור שבגבורים נלחם מלמעלה, והחלש מלמטה - על אחת כמה וכמה!

שלושה חודשים שהה משה במדין, ואז חזר בציווי ה' חזרה מצרימה. הוא ניסה לעודד את עם ישראל בהזכירו להם את הברית שכרת ה' עם האבות הקדושים. אולם עם ישראל מרוב העבודה הקשה והלחץ הגדול, לא היטו אוזן לדבריו.


הפיכת המטה לתנין

הלכו משה ואהרון שוב אל ארמונו של פרעה ושוב נכנסו אליו ללא רשות. אמרו לו: ה' שלח אותנו לומר לך שתוציא את בני ישראל ממצרים. אמר להם פרעה: תעשו לי מופת, שעל פיו אבחן את חוזקו ויכולתו של האלוקים שלכם. אהרון, שקבל על כך הכנה מוקדמת, זרק מיד את מטהו ארצה. לאחר שהושלך המטה לארץ, אמר משה "יהי לתנין", ומיד נהפך המטה לתנין. כך ראו כולם שהתנין נוצר על ידי דיבורו של משה.

באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אותותיו של אלוהיכם?! האם באתם לצחוק עלי? בנוהג שבעולם - אדם מביא סחורה למקום שבו יש מחסור, ולא למקום שיש בו שפע גדול מאותה הסחורה. הנה אתה בא לעשות לי כאן כשפים, וארץ מצרים מלאה כשפים!!! האם אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם? מיד שלח פרעה והביא ילדים קטנים בני 4-5 ולקחו אף הם מקלות והפכו אותם לתנינים. קרא גם לאשתו, ואף היא עשתה כן.

אמר משה: אדרבה, אם רוצים לבחון סחורה אם היא משובחת או לא, מביאים אותה דווקא למקום שהיא מצויה בו, ואז השבח שלה ניכר יותר שהיא טובה יותר מכל האחרים. עכשיו תווכח לראות כי מעשיו של האלוקים גדולים מכל כשפי מצרים.

מה עשה אהרון? לאחר שחזרו כל התנינים להיות מקלות, לקח הוא את מטהו, והנה בלע מטה אהרון את מטותיהם של כל חרטומי מצרים. ואף על פי שבלע מטות רבים מאוד, נשארה צורתו כמקודם ולא השתנתה. ויותר מכך - דרך הכישוף, שלאחר שפג הכישוף, חוזר הכל להווייתו הראשונה כמו שהיה קודם, כי אינו אלא "אחיזת עיניים", ואילו כאן בליעת המטות היתה מציאות שגם לאחר מעשה נשארו מטות החרטומים בלועים במטה אהרון. מיד נזדעזע פרעה וכל גדולי המלכות, ופרעה תמה והתיירא: מה יקרה אם יאמר אהרון למטהו 'בלע את פרעה וכסאו', עכשיו הוא בולע אותי?!

אך שוב חיזק פרעה את ליבו, ולא אבה לשמוע לדברי משה ואהרון. בכל פעם אחרי שמשה יצא מאצל פרעה, היה פרעה אומר: אם יבוא אלי בן עמרם אני הורגו ואני שורפו. וכשהיה משה נכנס, היה נעשה פרעה כמו בול עץ ולא יכל לפגוע במשה. חשב פרעה כי הוא יכול לעשות כל מה שעולה בלבו, הוכיח לו בורא עולם, שאפילו על גופו עצמו אינו שולט.


יציאת מצרים

כאשר סרב פרעה לשלוח את ישראל, הביא הקב"ה עליו ועל כל מצרים עשר מכות - יסורים קשים ומרים, כמבואר בהרחבה בחוברת "חג הפסח בהלכה ובאגדה", ובסופם הסכים פרעה לשלח את בני ישראל ממצרים.

בשנת 2,448 לבריאת העולם, ביום חמישי, בחמשה עשר לחודש ניסן, יצאו בני ישראל ממצרים. "בעצם היום הזה" - בחצות היום. לא בלילה, כדרך הגנבים. אמר הקב"ה הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות - יבוא וימחה.

ואומנם לא היה מי שעכב ואפילו לא מי שימחה. אפילו הכלבים המכושפים של מצרים כיבדו את בני ישראל, ולא פערו את פיהם ולא נבחו, למרות שכל אותו הלילה של מכת בכורות, היו נובחים הכלבים ומוציאים את כל הבכורות שמתו בעבר מקבריהם. המצרים גם הם לא עיכבו בעדם ולא מחו אלא ביקשו מהם שילכו. ופרעה בעצמו ליוה אותם מעט, וביקש שיתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים.

מחנה ענק של למעלה מ- 3,000,000 אנשים, כשאליהם מתלוים גם "ערב רב" וכן צאן ובקר, גמלים וסוסים, בכמות שאינה ניתנת לתיאור - כולם יוצאים יחד.

היה זה מחזה מרהיב עין. בני ישראל, מיליוני אנשים, יצאו על צבאותם, כל שבט ושבט מסודר לפי דגלו בסדר נפלא, כאילו התאמנו בצורת עמידה זו חודשים ארוכים. הסדר היה מופתי על אף עשרות מיליוני הבהמות שהיו עמוסות מכל טוב מצרים. עיני המצרים התרחבו מהתפעלות כשראו את בני ישראל, עבדיהם לשעבר, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, חונים לדגליהם בטקסי המלכים, כולם לבושים בבגדים מפוארים, ומקושטים בתכשיטים יקרים שקבלו מהמצריים. וכך הוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים, בזרוע נטויה וביד רמה!


גדול הנביאים

בורא העולם מעיד על משה רבנו (במדבר יב): בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. (שמות לג יא): וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה. (דברים לד י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

וזה תוכן דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ז): הפרש יש בין נבואתו של משה רבנו רבן של כל הנביאים, לשאר כל הנביאים, שכל הנביאים מקבלים את הנבואה בחלום, ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע הקול מדבר אליו". כל הנביאים על ידי מלאך, ומשה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו", ונאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", ונאמר "ותמונת ה' יביט", כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו, הוא שהתורה מעידה עליו "במראה ולא בחידות". כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים מפחד, ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר, כאשר ידבר איש אל רעהו, כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, ומשה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו, ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ע"כ.


משה רבנו לא ליקק דבש

מהלכים היו עם ישראל במדבר ארבעים שנה בהנהגתו של משה רבנו, אך אל לנו לחשוב שמשה רבנו שהיה מלך עליהם ליקק דבש כל הזמן, כי היו רבים שציערו אותו, וכמו שאמר (דברים א יב): "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". אמרו חז"ל: "משאכם" - מלמד שהיו בהם אפיקורסים, שהיו מדברים ומרננים אחריו. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו. [כלומר, שמא יש לו ריב בבית עם בני ביתו]. איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים שאכל ושתה וישן? לא, אלא יושב הוא ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות רעות. דבר אחר, הקדים משה לצאת, אמרו ראו בן עמרם שהקדים לצאת ללקוט את החלק הגדול [של המן]. איחר לצאת, אמרו ראו בן עמרם שאכל ושתה וישן לו. היה מהלך באמצע הדרך, אמרו: ראו בן עמרם מהלך באמצע [מאחר ורוצה כבוד]. היה מהלך לצדדים, אמרו: ראו בן עמרם מהלך לצדדים, כדי שלא נעמוד מפניו. מצוה קלה שבידינו "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן", הוא מבקש לעקור ממנו. אמר להם עשיתי כך וכך, ולא קיבלתם עליכם. עשיתי כך וכך, ולא קיבלתם עליכם. אם כן הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, אולי הם ימצאו חן בעיניכם. (מדרש תנאים לדברים א יב)

"והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה" - רבי חמא אמר, לגנאי היו אומרים: רְאֵה צוואר, רְאֵה שוקיים, אוכל משלנו, ושותה משלנו, וכל מה שיש לו משלנו הוא! וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, והגיעו לידיו אוצרות כה גדולים, אין אתה חושב שיהיה עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר, אני עושה עמכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן". (תנחומא פקודי ד)

וישמע משה ויפול על פניו. מה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מלמד שחשדוהו באשת איש, שנאמר (תהלים קו) ויקנאו למשה במחנה. אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה, [שהזהיר אותה שלא תתייחד עם משה רבנו.] ה' ירחם. (במדבר רבה יח כ)

מכאן יש ללמוד לכל מנהיג ציבור, קהילה וכיוצא, שאם רואה שמרננים אחריו ומרכלים עליו ומצערים אותו, שלא יחלש ולא יפול ברוחו חס ושלום, כי הלוא אפילו על משה רבנו בחיר כל נברא, שעשה ניסים כה רבים לעם ישראל: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הוריד את המן, קיבל את התורה מידיו של בורא עולם, עלה לשמים שלוש פעמים ארבעים יום וארבעים לילה, מסר נפשו להצילם בעגל ובמרגלים ועוד ועוד, ועם כל זאת דברו עליו דברים כה חמורים, אם כן מה יאמר כל מנהיג אחר. וכבר אמרו חז"ל למנהיגי הציבור (הוריות י ע"א): וכי שׂררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! על כן, אשריו ואשרי חלקו של אותו מנהיג, שנושא בעול הציבור באמונה, ומוכיחם בדברי נועם באהבה וחיבה, ועל ידי זה מזכה אותם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.


פטירתו של משה רבנו עליו השלום

אמר רבי יוחנן, עשר פעמים נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ ישראל אך לא נחתם דינו, עד שנגלה עליו בית דין הגדול ואמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר: כי לא תעבור את הירדן הזה. ודבר זה היה קל בעיניו של משה, מפני שאמר, ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני, שנאמר: "הרף ממני ואשמידם", ולאחר מכן "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". וכן "אכנו בדבר ואורישנו", ולאחר מכן "ויאמר ה' סלחתי כדברך". אם כן אני שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני?! כיון שראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, שנאמר: "לכן לא תביאו את הקהל הזה, אל הארץ אשר נתתי להם". כיון שראה משה שנחתם עליו גזר הדין, גזר על עצמו תענית, ועג עוגה קטנה [חקק צורת מעגל] ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתִבטל אותה גזירה. באותה שעה מה עשה משה? לבש שק, ונתעטף שק, ונתפלש באפר, ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקב"ה, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו שמא הגיע רצונו של הקב"ה לחדש את עולמו? יצאה בת קול ואמרה, עדיין לא הגיע רצונו של הקב"ה לחדש את עולמו. מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע ובכל בית דין ובית דין, שלא יקבלו את תפלתו של משה, ולא יעלו אותה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר הדין. כיון שגבר קול תפלתו של משה, קרא הקב"ה בבהלה ואמר להם למלאכי השרת, רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע, שגבר קול תפלתו כלפי מעלה, ובקשו לעלות את הרקיע מפני קול תפלתו, שהיתה תפלתו דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב. באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שהצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך, כמה צער הצטערתי עליהם במצוות עד שקבעתי להם תורה ומצוות, אמרתי כשם שראיתי בצרתם, כך אראה בטובתם, ועכשיו שהגיע טובתם של ישראל, אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה? זו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש ונאמן?!

כיון שהגיע קיצו של משה, אמר לו הקב"ה: הן קרבו ימיך למות, אמר לו: רבונו של עולם, לשווא דשו רגלי בערפל?! [שנאמר: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים], לשווא רצתי לפני בניך כסוס, שאהיה רמה ותולעה?! אמר לו: כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון. אמר לו: אדם הראשון ימות, שמצוה קלה צווית אותו ועבר עליה, ואולם אני לא אמות. אמר לו הקב"ה: הרי אברהם שקידש שמי בעולם, אף הוא מת? אמר משה: אברהם יצא ממנו ישמעאל שזרעו מכעיס לפניך. אמר לו: הרי יצחק שפשט צווארו על גבי המזבח, אף הוא מת? אמר לו: יצחק יצא ממנו עשו שהחריב את בית המקדש ושרף את היכלך. אמר לו: הרי יעקב שיצאו ממנו שנים עשר שבטים ואין בהם דופי, ואף הוא מת? אמר לו: יעקב לא עלה לרקיע, ולא דשו רגליו בערפל, ולא היה כמלאכי השרת, ולא דברת עמו פנים אל פנים, ולא קיבל את התורה מידך. אמר לו הקב"ה: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

אמר משה: רבונו של עולם, שמא יאמרו הדורות הבאים, אם לא שמצא הקב"ה במשה דברים רעים, לא היה מסלקו מן העולם? אמר לו: כבר כתבתי בתורתי "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". אמר משה: אם רצונך, אכנס לארץ ישראל ואהיה שם שתיים או שלוש שנים ואח"כ אמות? אמר לו: גזירה היא מלפני שלא תכנס שם. אמר: אם לא אכנס בחיי, אכנס לאחר מיתתי? אמר לו: לא בחייך ולא לאחר מותך. אמר לו: כל הכעס הזה עלי למה? אמר לו הקב"ה: על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל כשהוצאתם מים מן הסלע. אמר משה: רבונו של עולם, אני יחיד וישראל שישים רבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך, ובקשתי עליהם רחמים ומחלת להם, לשישים רבוא מחלת, ולי אינך מוחל? אמר לו, אינו דומה גזירת יחיד לגזירת צבור... אמר לו, רבונו של עולם, עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים ולא אמות, ועוונותי יהיו נמחלים בייסורים שתביא בגופי, ואל תתנני בחבלו של מלאך המות. אם אתה עושה כך, אגיד שבחך לכל באי עולם.

כיון שראה משה שאין משגיח בו, הלך אצל שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, הרים וגבעות, שיבקשו עליו רחמים, אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך, נבקש עלינו. הלך אצל הים הגדול, אמר לו הים: בן עמרם, מה היום מיומים? לא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני וחלקתני לשנים עשר חלקים, ולא יכולתי לעמוד לפניך מפני שכינה שמהלכת לימינך, ועכשיו מה עלתה לך? כיון שהזכיר הים למשה, מה עשה בנערותו, צעק ובכה ואמר, בשעה שעברתי לפניך הייתי מלך בעולם, ועכשיו אני משתטח ואין משגיחים בי. מיד הלך לו אצל מלאך שר הפנים, אמר לו בקש עלי רחמים, אמר לו: משה רבי, טורח זה למה?! כבר שמעתי מאחרי הפרגוד, שאין תפילתך נשמעת בדבר זה! הניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר אצל מי אלך לבקש רחמים?

אמר הקב"ה למשה: שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל. לבטל את שתיהן אי אפשר, אם תרצה אתה לחיות ויאבדו ישראל, מוטב. אמר לו משה: רבונו של עולם, בעלילה אתה בא עלי, יאבד משה ואלף כיוצא בו, ואל יאבד אחד מישראל. ובכל זאת המשיך משה להתחנן ואמר: רבונו של עולם, רגליים שעלו לרקיע וקבלו את השכינה, וידיים שקבלו את התורה מידך, ילחכו עפר?... אמר לו הקב"ה למשה, כל הצער הזה שאתה מצטער, למה? אמר לו: מתיירא אני ממלאך המות. אמר לו הקב"ה, איני מוסרך בידו. אמר לו: רבונו של עולם, יוכבד אימי שהצטערה עלי בחייה, עוד תצטער במיתתי? אמר לו: כך עלתה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשו היה חלקך לשרת לפני, ועכשו נטלת אתה חלקך, והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת.

אמר משה: רבונו של עולם, מפני מה אני מת? אם בשביל כבודו של יהושע, יכנס יהושע לשררה ולגדולה ואני אצא. אמר לו הקב"ה: האם תעשה לו כמו שהיה עושה לך? אמר לו: כן. מיד הסכים משה והלך אחר יהושע, וקרא לו 'רבי' יהושע. נתיירא יהושע מאד, אמר, ולי אתה קורא רבי?! אמר לו משה ליהושע, רוצה אתה שאחיה ולא אמות? אמר לו כן. אמר לו, וכי לא טוב לך שאחיה באופן שאתנהג כתלמידך? ואם יקשה לך איזה דבר בתורה, אני מלמדך, אבל קבל עליך שאחיה ואעשה לך כמו שהיית עושה לי. אמר לו יהושע: משה רבי, כל מה שתגזור עלי אני מקבל, בשביל שאראה פניך. התחיל משה רבנו עליו השלום לעשות ליהושע את כל הכבוד שהיה עושה לו יהושע.

בבוקר עמד משה והשכים, והיה יהושע יושב ודורש, עמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו. הלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה, שאלו: משה רבנו היכן הוא? אמרו להם, השכים לפתחו של יהושע, הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ומשה עומד. אמרו לו ליהושע, מה זה שמשה עומד ואתה יושב? כיון שהרים עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, אמר רבי רבי אדוני אבי, למה אתה מחייבני ומענישני. אמרו ישראל למשה: משה רבנו, למְדנו תורה. אמר להם: אין לי רשות. אמרו לו: אין אנו עוזבים אותך. יצאה בת קול ואמרה להם: לִמדו מיהושע. קבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש, ומשה מימינו, ובני אהרן משמאלו, והיה יהושע יושב ודורש בפני משה.

אמר רבי יונתן: בשעה שאמר יהושע, ברוך שבחר בצדיקים, נִטְלוּ כללי החכמה ממשה ונִתְנוּ ליהושע, ולא היה יודע משה, מה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מהישיבה, אמרו לו: משה, באר לנו את התורה, אמר להם: איני יודע מה להשיב לכם. והיה משה רבנו עליו השלום, נכשל ונופל. באותה שעה אמר משה: רבונו של עולם, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי מסורה בידיך. כיון שהשלים נפשו למיתה, התחיל הקדוש ברוך הוא מפייסו, אמר לו: בעולם הזה הנהגת את בני, אף לעתיד לבא - על ידיך אני מנהיג אותם.

עד כאן נשארה למשה שעה אחת לחיות. אמר הקב"ה למלאך גבריאל: גבריאל צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי שהוא שקול כנגד שישים רבוא, איך אני יכול לראות במותו? ומי שיש בו דברים אלו, איך אני יכול לעשות לו קצף? אמר הקב"ה למיכאל: צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבונו של עולם, אני הייתי לו רב והוא היה לי לתלמיד, ולא יכול אני לראות במותו. אמר הקב"ה לס"מ הרשע, צא והבא נשמה של משה. מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות, והלך לקראתו של משה. כיון שראה את משה שהוא יושב וכותב שם המפורש, וזוהר מראהו דומה לשמש, והוא דומה למלאך ה' צבאות, אחזתו חיל ורעדה, אמר: ודאי שאין המלאכים יכולים ליטול נשמתו של משה, ולא מצא פתחון פה לדבר עם משה.

אמר לו משה לס"מ: אין שלום אמר ה' לרשעים, מה אתה עושה כאן? אמר לו: ליטול נשמתך באתי. אמר לו: מי שלח אותך? אמר לו מי שברא את כל הבריות. אמר לו: אין אתה נוטל נשמתי. אמר לו: כל באי העולם נשמתם מסורים לידי. אמר לו: יש בי כח יותר מכל באי העולם. אמר לו: מה כחך? אמר לו: אני בן עמרם שיצאתי ממעי אמי מהול, ובו ביום שנולדתי הייתי מדבר, והלכתי ברגלי, ודברתי עם אבי ואמי אפילו שעדיין לא ינקתי חלב. וכשהייתי בן שלשה חדשים התנבאתי שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש. וכשהייתי מהלך בחוץ, נכנסתי לארמונו של מלך, ונטלתי כתר מעל ראשו. וכשהייתי בן שמונים שנה, עשיתי אותות ומופתים במצרים, והוצאתי שישים רבוא לעיני כל מצרים, וקרעתי את הים לשנים עשר קרעים, והפכתי מי מרה למתוק, ועליתי לשמים, והתווכחתי עם המלאכים, וקבלתי תורה של אש, ודרתי תחת כסא אש, ודברתי עם הקב"ה פנים בפנים, ונצחתי בפמליא של מעלה, וגליתי סודותיהם לבני אדם, וקבלתי תורה מימינו של הקב"ה, ולִמדתי אותה לישראל, ועשיתי מלחמה עם סיחון ועוג שני גיבורי עולם, שכשירד המבול לא הגיעו המים לקרסוליהם מפני גובהם, והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם, והכיתים במטה שבידי והרגתים, מי יש בבאי עולם שיכול לעשות כן? לך רשע מכאן, לך ברח מלפני, איני נותן נשמתי לך. מיד חזר ס"מ והשיב דבריו לפני הקב"ה. א"ל הקב"ה לס"מ: לך והבא נשמתו של משה, מיד שלף חרבו מתערה, ועמד על משה. מיד קצף עליו משה, ונטל את המטה בידו, שחקוק בו שם המפורש, ופגע בו בס"מ בכל כוחו, עד שברח ס"מ, ורץ אחריו משה בשם המפורש ונטל קרן הודו מבין עיניו, ועיור את עיניו. [יש בדברים סודות עמוקים ואינם כפשוטם.]

יצאה בת קול ואמרה למשה: הגיעה השעה שתפטר מן העולם. אמר: המתינו לי שאברך את ישראל, שלא מצאו ממני קורת רוח כל ימי, מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיחם. התחיל לברך כל שבט ושבט בפני עצמו, וכיון שראה שנתקצרה השעה, כללם כולם בברכה אחת. אמר להם לישראל: הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצוות, ועכשיו מחלו לי. אמר לו: אדוננו רבנו מחול לך. אף ישראל אמרו לו: רבנו משה, הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחול לנו. אמר להם: מחול לכם. אמרה לו בת קול: הגיעו רגעים שאתה נפטר בהם מן העולם, אמר: ברוך שמו חי וקיים לעד ולעולמי עולמים. אמר לישראל: בבקשה מכם, כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותי. אמרו ישראל: אוי לו לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס, ונפלו עצמותיו במדבר.

עד כאן נשאר למשה עוד רגע לחיות, יצתה בת קול ואמרה: הגיע סוף מיתתך. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זכור אותו היום שנגלית עלי בסנה ואמרת לי, לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. זכור אותו היום שהייתי עומד על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, בבקשה ממך אל תמסרני ביד מלאך המות. יצאה בת קול ואמרה לו: אל תתיירא, אני בעצמי מטפל בך ובקבורתך! באותה שעה עמד משה, וקידש עצמו כשרפים, וירד הקדוש ברוך הוא משמי שמים העליונים, ליטול נשמתו של משה, ושלשה מלאכי השרת עמו, מיכאל וגבריאל וז-ג-ז-ג-א-ל. מיכאל הציע מיטתו של משה, וגבריאל פרס בגד של בוץ [מין פשתן] מראשותיו, וז-ג-ז-ג-א-ל מרגלותיו. מיכאל מצד אחד, וגבריאל מצד אחד, אמר הקב"ה למשה: משה, השקף עיניך זה על גב זה, והשקיף עיניו זה על גב זה. אמר לו, הנח ידך על החזה, והניח ידו על החזה. אמר לו, הקף רגליך זה על גבי זה, הקיף רגליו זה על גבי זה. באותה שעה קרא הקב"ה לנשמה מתוך גופו, אמר לה: בתי, מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה, עכשיו הגיע קצך לצאת, צאי אל תאחרי. אמרה לפניו: רבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורים בידך, ואתה בראתני, ואתה יצרתני, ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה. ועכשיו, יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה, שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם, ולא רמה ותולעה? לכן אני אוהבת אותו, ואיני רוצה לצאת ממנו. אמר לה הקב"ה: נשמה, צאי אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים וגדודים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, בבקשה ממך, תניחני בגופו של משה. באותה שעה נשקו הקב"ה, ונטל נשמתו בנשיקת פה.

ולא נתעסק איש בקבורתו, לא ישראל ולא אחד מהמלאכים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר: ויקבור אותו בגיא בארץ מואב. ומפני מה נקבר בחוצה לארץ? כדי שבזכותו, גם המתים שבחוצה לארץ יחיו. ואימתי נפטר משה? ב-ז' באדר, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. (מדרש רבה דברים, ואתחנן. אוצר המדרשים ערך משה)





אהרון הכהן


מזכה הרבים

בנביא מלאכי (ב ו) נאמר: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". "תורת אמת היתה בפיהו", זה אהרון שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא. "ועולה לא נמצא בשפתיו", זה אהרון שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי", זה אהרון שלא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. "ורבים השיב מעוון", זה אהרון שהשיב את הפושעים ללימוד התורה. היה אהרון קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזר על כל פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע לקרות קריאת שמע, לימדו קריאת שמע. ומי שאינו יודע להתפלל, לימדו תפלה. ומי שאינו נכנס בגופה של תורה, היה מלמדו. [ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מלמד את כולם כאחת, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו, ונותן בו רוח חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב.] (ספרא שמיני פרשה א. ילקוט שמעוני פרשת אחרי תקעט. תנא דבי אליהו יד)


אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

שפל רוח היה אהרון, מנין? שאין לך שפל רוח יותר ממי שהוא רודף שלום. חשוב בדעתך, היאך אדם רודף שלום, אם אינו משפיל רוחו והולך?! הא כיצד, אם היה אדם מקלל את אהרון, היה אהרון אומר לו שלום. אם היה אדם מריב עמו, היה שותק. אם רבו שני אנשים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצה אותו על זה, וכן לזה, שכך היתה אומנותו של אהרון הצדיק, כששמע על שניים שהיו רבים זה עם זה, הולך אצל האחד, ואומר לו שלום עליך רבי, והוא אומר לו שלום עליך רבי ומורי. מה מבקש מורי כאן? והוא אומר: "פלוני חברך שלח אותי אליך לפייסך, הוא כה מתחרט על מה שעשה לך! ושרוי הוא בצער גדול ואומר: אוי לי, איך אשא את עיני בחברי, בושתי ממנו, שהרי אני הוא שפגעתי בו וחטאתי כנגדו! הלוואי ויסכים להשלים עימי ולסלוח לי!" כך היה אהרון יושב אצלו עד שהיה מוציא כל קנאה והקפדה שיש בלבו על רעהו. מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו, וכי כזה צדיק בא אלי לפייסני. היה אומר לאהרון, רבי, אני הוא שציערתי את חברי. לאחר מכן, היה אהרון הולך אצל החבר, ואומר לו גם כן כדברים הללו, עד שאף הוא היה מוחל וסולח בלב ונפש. וכשנפגשו השניים זה עם זה, מיד חיבקו ונשקו זה לזה, ושב השלום לשרור ביניהם.

אם שמע אהרון על בעל ואשתו שעשו מריבה ביניהם, היה הולך אצל הבעל ואומר לו, שמעתי שהיה לך ריב עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא. וגם אם אתה מוצא כמותה, אם תריב איתה, היא תאמר לך, כך עשית גם לראשונה. וכך היה נעשה שלום ביניהם, וכשנולד להם בן, היו קוראים אותו 'אהרון' על שמו. ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. (כלה רבתי פרק ג הלכה א. ילקוט שמעוני מלאכי ב תקפח)

כאשר היה אהרן מהלך בדרך, היה מאיר פנים לכולם. גם כאשר נפגש עם אדם רע או רשע, היה אומר לו 'שלום' בסבר פנים יפות. וכאשר אותו אדם רשע היה מתאווה ללכת ולעבור עבירה, היה אומר לעצמו: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את אהרון?! מתבייש אני ממנו, שהרי הוא כה מתעניין בשלומי! וכך היה אותו האיש מונע את עצמו מלעבור עבירה. זה שנאמר: ורבים השיב מעוון, שהשיב פושעים לתורה. (אבות דרבי נתן יב ג. ספרא שמיני א)

כך זכו עם ישראל בזכותו של אהרון הכהן, שהיתה אהבה ואחוה שרויה ביניהם, והקב"ה בכבודו ובעצמו הלך עימהם והשרה עליהם את שכינתו.


אהבת אחים אמיתית

כבר מקטנותו של אהרון, אהב את משה אחיו, כדברי המדרש: "והנה נער בוכה" - נער זה אהרון, מלמד שהיה אהרון עומד ובוכה, בשעה שלקחו את משה אחיו ליאור. (ילקוט שמעוני שמות קסו)

בשעה שציוהו הקב"ה למשה במדין, לך שוב מצרים ותבשרם על הגאולה, סרב משה, שלא הוא יהיה השליח להוציא את בני ישראל, אלא אהרון אחיו הגדול. שהרי אהרון מנהיג כעת את עם ישראל במצרים, ואיך הוא יבוא לתפוס את מקומו?! אולם ידע בורא עולם שאין אהרון מיצר כלל ואדרבה שמח הוא, והרגיע הקב"ה את משה והבטיחו שאהרון ישמח בכל לבו בראותו בגדולתו, שנאמר: "וראך ושמח בלבו". ועל טוּב וטוהר לבו של אהרון ששמח בגדולת אחיו, זיכהו הקב"ה ללבוש אורים ותומים, שנאמר: "והיו על לב אהרן". (שמות רבה פרשה ג)

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" - (שמות יב א) אמר רבי ישמעאל: וכי שניהם מדברים היו, ומה תלמוד לומר דברו? אלא כשהיה משה מדבר, היה אהרן מרכין אוזנו לשמוע באימה, ומעלה עליו הכתוב כאילו שומע מפי הקב"ה. רבי שמעון בר יוחאי אומר: משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו: למדני. ואהרן היה חולק כבוד למשה ואומר לו: למדני. והיה הדיבור יוצא מביניהם כאילו שניהם מדברים. (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכת דפסחא פרשה ג)

חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, זה משה, שנאמר: "אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ויעש האותות לעיני העם". וכי מי ראוי היה לדבר משה או אהרן? משה, שהרי משה שמע מפי הגבורה, ואהרן שמע מפי משה. אלא כך אמר משה: אפשר שאדבר במקום שאחי גדול ממני עומד שם? לפיכך אמר לו לאהרן: דבר. לכך נאמר: "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה". (אבות דרבי נתן פרק לז)


פטירתו של אהרון הכהן עליו השלום

אמר הקב"ה למשה: עשה טובה ואמור לו לאהרן על מיתתו, מפני שאני בוש לומר לו. מה עשה משה? השכים בבוקר, והלך לו אצל אהרן, התחיל קורא: אהרן אחי. ירד אליו אהרון. אמר לו אהרון: מה ראית להשכים ולבוא אלי היום? אמר לו משה: הלילה למדתי איזה דבר בתורה והתקשיתי בו, לכך השכמתי ובאתי אצלך לדבר עמך בזה. אמר לו, ומהו הדבר שהתקשית בו? אמר לו: איני יודע מה היה הדבר, אלא אני יודע שבספר בראשית הוא, הבא אותו ונקרא בו. לקחו ספר בראשית וקראו בו, ועל כל קטע אמר: יפה עשה ויפה ברא הקב"ה. וכיון שהגיעו לבריאת אדם הראשון, אמר משה: מה נאמר לאדם הראשון, שהביא מיתה לעולם? אמר לו אהרן: משה אחי, לא תאמר כן, שנראה חלילה שאין אנו מקבלים עלינו גזרת אלוקים! והלוא אפילו אדם וחוה, שיצירי כפיו של הקב"ה הם, והקב"ה השיאם יחד, ועשה להם י"ג חופות בגן עדן, עם כל זה נאמר להם למות, שנאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אמר לו משה: וכי אנחנו לא הגענו למעלות גדולות, שאני שלטתי במלאכי השרת במתן תורה, ואתה שלטת במלאך המות ועצרת את המגפה, ולא סופנו להיות כך?! ועדיין לא היה אהרון מבין את הרמז. והיה משה מתבייש לומר לאהרן, הגיע זמנך להפטר מן העולם. אמר משה: אהרן אחי, רצונך לבאר לי מה שנאמר באברהם אבינו? אמר לו כן. אמר לו, נאמר באברהם: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, תקבר בשיבה טובה". ועדיין לא היה אהרון מבין.

אמר לו משה: אהרון אחי, אם יבוא הקב"ה ויאמר לך כי בעוד עשרים שנה תמות, היית מקבל את הדברים באהבה? אמר אהרון: צדיק הדיין, נאמן הוא עלי. אמר לו משה: ואם יאמר לך, כי אין לך לחיות אלא עוד חמש עשרה שנה, מה היית אומר? אמר לו: צדיק הוא וצדיק דינו. הוסיף ושאל: אם היה אומר לך כי נותרו לך עוד עשר שנים? עוד חמש שנים? עוד שנה אחת? השיב אהרון וענה: צדיק הוא וצדיק דינו! אמר לו משה: ואם יאמר לך הקב"ה כי היום הזה אתה מת? אמר אהרון: צדיק הוא וצדיק דינו, ברוך הגוזר. אז אמר לו משה: אהרון אחי, אחרי שקבלת גזירת המיתה בחפץ לב, נעלה אל הר ההר. מיד הרגישו עצמותיו של אהרן, אמר לו אהרון: שמא בשבילי הוא הדבר? אמר לו: כן, מיד נגרעה קומתו. אמר לו משה: מקובל עליך למות? אמר לו כן. מיד עלו משה, אהרן ואלעזר להר ההר לעיני כל ישראל.

"אילו היו יודעים ישראל שעולה אהרון למות, לא היו מניחים אותו לעלות, והיו מבקשים עליו רחמים". כיון שעלו להר ההר נפתחה להם מערה, ומצאו שם מיטה העשויה בידי שמים, ומנורה של שבעה קנים למראשותיה.

התחיל משה להפשיט את בגדי הכהונה שעל אהרון מקרסוליו, כדי להלביש בהם את אלעזר. וכשהיה משה מפשיטו, היה ענן הכבוד עולה ומכסה אותו. אמר לו משה: מה אתה רואה? אמר לו איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט. הפשיטו עד ירכו, ועלה ענן הכבוד וכסה אותו. הפשיטו עד צווארו, אמר לו: אהרן אחי מה אתה רואה? אמר לו עד עכשיו לא ראיתי כלום, אלא שעלה ענן הכבוד וכיסה אותי עד צווארי. כיון שהפשיט את כולו כסה הענן את כולו, והיה משה קורא: אהרן אחי, מה היא מיתתם של צדיקים? היכן אתה? אמר לו איני כדאי לומר לך, אלא הלוואי שקודם זמן הייתי בא לכאן. אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה, שנאמר: "על פי ה'", והיו משה ואלעזר מנשקים את אהרן, משה על לחיו אחד, ואלעזר על לחיו אחד. כשראה משה היאך מת אהרן, נתאווה משה למיתתו.

וכיון שמת אהרן ונתעלם מהם, ירדו משה ואלעזר, והיו כל ישראל עומדים וחרדים ומצפים לראות את אהרון, מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום. נכנס השטן ביניהם, והתסיס את כל ישראל על משה ואלעזר. תפשום כל ישראל, אמרו היכן הוא אהרון? אמר להם משה: גנזו הקב"ה לחיי העולם הבא. אמרו: אין אנו מאמינים לך, היאך יכול מלאך המות לפגוע באדם שעמד נגד מלאך המות ועצרו?! שמא אמר לך דבר שלא כהוגן, וגזרת עליו מיתה? אם אתם מביאים אותו, מוטב, ואם לאו, אנו נסקול אתכם! באותה שעה נחלקו ישראל לשלש כתות, אחת אומרת: משה הרג את אהרון, מפני שהיה מתקנא בו. ואחת אומרת: אלעזר בנו הרגו, מפני שהיה מבקש לרשת את הכהונה הגדולה. ואחת אומרת: דרך שמים מת. באותה שעה עמד משה בתפלה ואמר: רבונו של עולם, הוציאנו מן החשד. מה עשה הקב"ה? אמר למלאכי השרת, פִתחו את המערה והוציאו את מיטתו של אהרן אוהבי, והַגביהו אותה ברומו של עולם, כדי שידעו ישראל ולא יזיקו את משה ואת אלעזר. הִגביהו מלאכי השרת את מיטתו ברומו של עולם, והקב"ה הולך לפני המיטה ומספיד עליו, ומלאכי השרת עונים אחריו: תורת אמת היתה בפיהו וכו'. וכיון שראו ישראל את מיטתו ברומו של עולם, והקב"ה ומלאכי השרת מספידים אותו, מיד עמדו כל ישראל מגדולם ועד קטנם וספדו עליו מספד גדול, ובכו עליו בכיה גדולה, שנאמר: "ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל", אפילו נשים. ולא נשים בלבד, אלא היו נותנים טיט ועפר בילדים הקטנים ובוכים, לקיים מה שנאמר: כל בית ישראל. אמרו: 80,000 בחורים קרואים בשם 'אהרון', יצאו אחר מיטתו, מאהבתם אל אהרון, שבאו לעולם בזכותו שעשה שלום בין אביהם ואמם.

וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן, שמיטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפים אותו ומספידים אותו מספד גדול, היה יושב ובוכה, אמר אוי לי שנותרתי לבדי, כשמת אהרן התעסקנו בו אני ובנו, ועמדנו לפני מיטתו, אני מה תהא עלי? מי יעמוד עלי בשעת מיתה? לא אב ולא בן, לא אח ולא אחות, מי יבכה עלי? באותה שעה השיבו הקב"ה, ואמר לו: אל תירא, הריני עומד בעצמי וקוברך בכבוד גדול, שנאמר: "ויקבור אותו בגיא". וכשם שלא שלט מלאך המות באהרן אלא מת בנשיקה, כך אתה לא ישלוט בך מלאך המות, ותפטר בנשיקה. מיד התיישבה דעתו של משה. אשריהם הצדיקים שהקב"ה בעצמו מאספם, שנאמר: "וכבוד ה' יאספך". ולא עוד אלא שמלאכי השרת יוצאים לקראתם, ושמחים בהם, ומקבלים אותם בסבר פנים יפות, ואומרים להם: בואו לשלום. (ילקוט שמעוני חקת תשסד, מסעי תשפז. כלה רבתי פרק ג הלכה א. מעם לועז)

פטירתו של אהרון הכהן עליו השלום, היתה ביום ראש חודש אב, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.





יוסף הצדיק


הבן יקיר לי

רחל אמנו עליה השלום היתה עקרה כמה שנים, עד שפנתה אל ה' בתפילה ותאמר: "ה' אלוקים זכרני נא ופקדני, שמע נא את תחינתי לפניך, וראית את עניי ונתת לי בנים כאחת השפחות, ולא אשמע חרפתי עוד". וישמע אלוקים בקול רחל, ותלד את יוסף, ותאמר: יוסף ה' לי בן אחר.

אהב יעקב אבינו את יוסף יותר מכל בניו, מאחר ונולד לעת זקנתו, וגם כי היה זריז וחכם כמותו, ועל כן, כל ההלכות שלמד בבית מדרשם של שם ועבר מסרן לו. גם ריחם עליו, מאחר והתייתם מאמו בהיותו בגיל שמונה שנים, לכן הוסיף לו אהבה על אהבתו ועשה לו כתונת פסים, שפסי היד היו עשויים מבד משי מיוחד.

התייחסותו המיוחדת של יעקב אבינו ליוסף בנו, גרמה ריחוק בין יוסף לשאר האחים. אף שני חלומותיו של יוסף, הוסיפו לאחיו קנאה ושנאה עליו. כי בחלומו הראשון חלם, שכל האחים אוספים אלומות של חיטים בשדה, ופתאום קמה וניצבה אלומתו, וכל האלומות השתחוו לאלומתו. ובחלומו השני חלם, שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו, הבינו אחיו כי מחשבותיו שהוא ימלוך עליהם, והם יהיו לו לעבדים וישתחוו לו, כמו שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". אך כשיעקב שמע את חלומותיו, אמנם גער ביוסף בפני אחיו, כמו שכתוב: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה". אבל בלבו שמר את הדברים, והמתין לראות אימתי יתקיימו החלומות, כי ראה ברוח הקודש שעתידים הם להתקיים.


עילת העילות וסיבת הסיבות

"מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך!" - מבקש היה הקב"ה לקיים את דבריו אשר אמר לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו יג): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם...", וכדי לקיים גזירה זו היו חייבים יעקב ובניו לרדת למצרים, אפילו כשהם כפותים בשלשלאות של ברזל ובקולרים, ואולם לא עשה הקב"ה כך, אלא חשב היאך להורידם בכבוד, והביא עלילה שיאהב יעקב ליוסף יותר משאר בניו, וישנאוהו אחיו, וימכרוהו לישמעאלים, ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים, ואז ירדו יעקב ובניו בשבילו.

למה הדבר דומה? לפרה שמבקשים להוליך אותה עם המחרשה שתעבוד בשדה, אך היא מסרבת ומונעת את העול מצווארה. מה עשו? נטלו את בנה ולקחו אותו למקום החרישה בשדה, והיה העגל גועה. שמעה הפרה את בנה גועה, מיד הלכה בעל כורחה בשביל בנה. כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע", והביא עלילה לכל אלו הדברים, ועל ידי כך ירדו למצרים ופרעו את החוב. (תנחומא וישב ג-ד)


בבית פוטיפר

כשהגיע יוסף למצרים, מכרוהו לעבד לפוטיפר. ויבוא יוסף אל בית פוטיפר וישרת אותו באמונה, ולא היה זז שמו של הקב"ה מפיו של יוסף. וכשהיה נכנס לשמשו, היה אומר בלחש: "רבון העולם אתה הוא בִּטחוני, אתה הוא פַּטרוני, תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך, ובעיני כל רואי, ובעיני פוטיפר אדוני". ופוטיפר שאלו: מה אתה לוחש, שמא כשפים אתה עושה לי? והוא משיבו: לא, אלא אני מתפלל לה' שאמצא חן בעיניך. אמר לו פוטיפר: מבקש אני לראותו, אמר לו יוסף, הרי החמה היא אחד מכמה שמשים שלו, ואין אתה יכול להסתכל בה, והיאך תוכל להסתכל בכבודו? אמר לו הקב"ה ליוסף, בשביל כבודך אני מראה לו את השגחתי שיבין שאין זה כישוף, שנאמר: "וירא אדוניו כי ה' אתו".

כשהיה יוסף מוזג לאדונו קונדיטון, הוא אומר לו מה מזגת לי? הוא אומר קונדיטון, אומר לו אדונו, פסינתטון [משקה אחר משובח יותר] אני רוצה, ופתאום היה נהפך הקונדיטון לפסינתטון. הוא אומר יין אני רוצה, ונהיה יין. הוא אומר יין מבושל אני רוצה, ונהיה מבושל. וכן על המים, וכן על כל דבר ודבר, שנאמר: וכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו. כיון שראה אדונו כן, מסר את כל המפתחות בידו, ולא היה בודק ועוקב אחריו כלל. אך כיון שראה יוסף את עצמו שהוא ברשות עצמו ועושה את כל אשר יחפוץ, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי. אמר לו הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר, ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך? הרי אני מגרה בך את הדוב, זו זליכה, אשת פוטיפר שתהא מצירה לך.


יוסף הצדיק עומד בניסיון גדול

ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותבוא לפתותו יום יום במשך שנה שלימה, וכשהיתה מדברת עמו, היה מרכין את פניו למטה לארץ, כדי שלא להביט בה. מה עשתה? לקחה ברזל והניחה מתחת לזקנו, שאם ירכין פניו יהא הברזל מכהו, ואעפ"כ לא שמע אליה. אמרה לו למה אין אתה שומע לי, וכי בגלל שאשת איש אני, הרי אין אדם יודע בנו? אמר לה: אפילו הפנויות שלכם אסורות לנו ליהודים, קל וחומר שאת אשת איש שאסורה. והיתה משדלתו בכל יום ויום בדברים, ומחליפה שלוש חליפות בגדים בכל יום, בגדים שלבשה בבוקר, לא לבשה אותם בחצי היום, ובחצי היום לא לבשה בערב, כדי שיתן עיניו בה. פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות את יופיו של יוסף, מה עשתה אשת פוטיפר? לקחה אתרוגים וכיבדה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת, וקראה ליוסף שיעמוד לפניהן. מרוב שהיו שקועות ביופיו של יוסף, לא שמו לב שהיו חותכות את ידיהן והתמלאו דם. אמרה להן, ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה רואה אותו על אחת כמה וכמה.

"אין אתה מוצא נאמן גדול מיוסף, שהוא בן שבע עשרה שנה ולא נחשד על העריות".

מנהג היה לאנשי מצרים, שכאשר נהר הנילוס עולה על כל גדותיו ומשקה את מצרים, אותו היום, מביאים כלי שיר וזובחים בהמות לנילוס, והמלך והשרים וכל העם הולכים לשם. אך יוסף מה לו ולעבודה זרה, לכן נשאר בביתו. ניצלה זליכה הזדמנות זו, ואמרה להם שהיא חולה ואינה יכולה לבוא, ונשארה בבית. שוב ניסתה לפתותו, אך יוסף לא שמע לה. כשראתה כן, תפשהו בבגדו, אך מיד ברח ממנה ויצא החוצה. כיון שראתה שלא שמע לה, התחילה להקים צעקות, ראו מה עשה לי העברי הזה. וכשבא בעלה פוטיפר, אמרה לו: בא אלי העבד העברי, וכשצעקתי, עזב את בגדו אצלי וברח החוצה. כששמע פוטיפר כך, רצה להורגו, אמרה לו אשתו אל תפסיד את ממונך, תניח אותו בבית הסוהר עד שתמכרהו לעבד, ותקח את ממונך. אך כל זה לא עשתה אלא כדי שישאר יוסף חי ואולי יתרצה בה. אז ציוה פוטיפר את אנשיו להכות את יוסף מכות נמרצות, ויצעק יוסף אל ה' ויאמר: "ה' אלוקים אתה ידעת כי אני נקי מכל הדברים האלה, למה אמות היום על שקר בידי הערלים הרשעים האלה". שמע ה' את תפלתו ויעשה לו נס.

תינוק היה לפוטיפר בגיל 11 חודש, ויפתח ה' את פיהו, וידבר לפני אנשי פוטיפר, ויאמר להם: "מה לכם באיש הזה, ועל מה תעשו לו את הרעה הזאת, שקר אימי זליכה דוברת וכזב תאמר, וכך וכך היה הדבר". וישמעו האנשים את דברי הילד ויתמהו מאוד, ויכל לדבר וידום. ופוטיפר נכלם מאוד מדברי בנו התינוק, ויצו שלא להכות עוד את יוסף. ויקחהו לשופטים, וישפטו את יוסף לחובשו בבית האסורים.

אך בכל זאת לא חדלה אשת פוטיפר מדבר אליו, גם בהיותו בבית האסורים. והיתה מאיימת עליו: הריני מעוורת את עיניך, והוא אומר לה: ה' פוקח עיורים. הריני כופפת את קומתך, והוא אומר לה: ה' זוקף כפופים. כאן תהא מיתתך בכבלים, והוא אומר לה: ה' מתיר אסורים. אני מוכרת אותך בארץ רחוקה, הוא אומר לה: ה' שומר את גרים. ואף נתנה לו אלף ככרי כסף, ולא רצה לשמוע אליה. (תנחומא וישב ה, ח, ט. במדבר רבה יד. מדרש שכל טוב בראשית לז. ספר הישר. יומא לה ע"ב)

לאחר שתים עשרה שנה שקצב הקב"ה ליוסף להיות בבית האסורים, חלם פרעה מלך מצרים שני חלומות שכל חרטומי מצרים לא הצליחו לפותרם, עד שקראו ליוסף והוציאוהו מבית האסורים ופתרן לפרעה, ככתוב בתורה בפרשת מקץ. וכאשר התפעל פרעה מדבריו של יוסף, שהיה בן 30 שנה בלבד, מינה אותו למשנה למלך. כמו שכתוב (בראשית מא לט): וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה, וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

שילם הקב"ה ליוסף שכרו, מדה כנגד מדה, כיצד? הוא שלט ביצרו, לפיכך נעשה שליט, שנאמר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט. הוא לא שמע לה, לפיכך המליכו הקב"ה על מצרים כולה, והיו כולם נשמעים לדבריו, שנאמר: לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. פיו לא נשק בעבירה, לפיכך: וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי. הוא אמר לה, אין גדול בבית הזה ממני, כדי להדיחה מעליו, לפיכך: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי. הוא לא תפשה בידיו, לפיכך: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. הוא עזב בגדו בידה, לפיכך: וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. הוא לא הרכין צווארו לעבירה, לפיכך: וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. הוא לא רכב עמה, לפיכך: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. היא קראה לאנשי ביתה על כך, לפיכך: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. הוא ניתן לבית הסוהר על כך, לפיכך: וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

יוסף אף התברך בברכה מיוחדת במינה: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין" - הוא שולט על העין, ואין העין שולטת בו. גם בניו התברכו: "וידגו לרוב בקרב הארץ" - כשם שהדגים שבים, המים מכסים אותם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף, אין עין הרע שולטת בו. זכינו שנתברכנו כל עם ישראל בזכותו של יוסף, גם מי שלא בא משבט יוסף, שהרי נאמר בתהילים: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" - כל עם ישראל נקראים בני יעקב ויוסף, כיון שיעקב הוליד, ויוסף כלכל את אחיו ואת כל בית אביו.

ומדוע זכה יוסף לברכה זו? התשובה בהמשך הפסוק: "בנות צעדה עלי שור" - שבשעה שעלה יוסף לגדולה והומלך על מצרים, היו בנות מצרים עולות על החומה ומסתכלות בו, וכל אחת היתה זורקת לעברו תכשיטים ואבנים טובות כדי שיסתכל בה, אך הוא שמר את עיניו ולא הסתכל באף אחת מהן. "עין שלא רצתה לזון במה שלא שלה, עין הרע לא תשלוט בה". (בראשית רבה צ ג. במדבר רבה פרשה יד)

"יוסף ירד למצרים, וגדר עצמו מן הערוה, נגדרו ישראל בזכותו". (ויקרא רבה לב ה)

יוסף נתן לכל יהודי ויהודי את העוז והכוח להתגבר על יצרו ולהיות קדוש. כפי שציונו הקב"ה: "קְדשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט ב) - מפרש רש"י: "קדושים תהיו, היו פרושים מן העריות". הקב"ה מצפה מכל אחד מבניו שיהיה קדוש, וישתמש בגופו בקדושה ובטהרה, כיאה לבנו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא!

וכן אמרו חז"ל: "יוסף מחייב את הרשעים", כלומר: אין אדם שיכול להצטדק שיצרו תקפו, שהרי יוסף כבר נתן את הכח לכל יהודי שלא לתת ליצרו לשלוט עליו. תעמוד לנו זכותו של יוסף, שנזכה תמיד לעבוד את ה' בקדושה ובטהרה, אמן.





דוד המלך


נתיב של יסורים


דוד המלך - מילים אלו מעוררות בנו רגש טמיר של כיסופים וקדושה, של שירה וזמרה, ודבקות לקב"ה. "כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי" (תהלים פט ד) - כך אומר הקב"ה. דוד הוא המלך הנבחר ביותר בעיני הקב"ה, אשר למענו מבטיח לנו הקב"ה כי ישלח לנו את משיח צדקנו. וכך אנו מתפללים שוב ושוב: "בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ". (תהלים קלב י)

אולם האם יודעים אנו, איזו דרך עבר דוד עד שנוכחו כולם לראות במעלתו? באלו ניסיונות התנסה? אלו יסורים ורדיפות עברו עליו עד שהגיע למלוכה, וגם במשך תקופת ממלכתו, עד שהעיד על עצמו (תהלים סט ה): "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת ראשִׁי שׂנְאַי חִנָּם".

ננסה לעמוד על מעט מקורות חייו המאלפים של דוד המלך, נעים זמירות ישראל.


ישי - ירא חטא

בבית לחם גר איש מורם מעם, גדול בתורה וביראת שמים, הלוא הוא ישי, בנו של עובד, נכד לבועז ורות. ששה בנים נולדו לישי, ואין כמותם צדיקים בכל בית לחם, גבורים במלחמתה של תורה, ויראי ה'. עיני ישראל כולם היו נשואות לבית זה, שבודאי ממנו תצא המלוכה לעם ישראל.

ישי - ירא חטא היה. ומגודל חרדתו מפני כל שמץ של חטא, עלה בלבו ספק לעת זקנתו. אמר: שמא חס ושלום לא כיוונו בועז ובית דינו אל ההלכה, וחס ושלום לא היתה ראויה סבתי רות לבוא בקהל ה'. אם אכן כך - מואבי אני, ואיך דר אני עם אשתי, שבת ישראל כשרה היא? כאשר עלתה מחשבה זאת בלבו, מיד החליט לפרוש מאשתו.

כעבור מספר שנים, בהם היה פרוש מאשתו, אמר ישי: אין נאה לאדם לשהות בלא אשה. מה עשה? לקח שפחה כנענית שהיתה בביתו, ואמר לה: הרי את משוחררת על תנאי: אם כשר אני לבוא בקהל ה' - הרי את משוחררת וגיורת, ותהיי לי לאשה כדת משה וישראל. אך אם פסול ומואבי אני - הרי אינך משוחררת, ונשארת את שפחה כנענית, המותרת להנשא למואבי.


מוזר הייתי לאחי

אשת ישי, נצבת בת עדיאל, שהיתה צדיקה מאוד, הצטערה צער רב על שצדיק זה, בעלה, פרש ממנה, והיתה רוצה להעמיד ממנו עוד ילדים. ראתה השפחה בצער האשה, פנתה ואמרה לה: עשי כמו המעשה שעשתה לאה, שנישאה ליעקב תחת רחל אחותה ללא ידיעת יעקב. אף את תבואי במקומי, מבלי שישי ידע על כך.

אכן עשתה אשת ישי כעצת שפחתה, והתחלפה עמה ללא ידיעתו של ישי כלל. התעברה אשת ישי, וכעבור תשעה חודשים ילדה בן. הצטער ישי צער רב, הוא חשב כי בן זה ממזר הוא חס ושלום, שהרי פרוש הוא מאשתו כבר כמה שנים, וכיצד נולד הבן הזה?!

ששת הבנים של ישי קנאו את קנאת ה' ורצו להרוג את הבן ה"ממזר". אמר להם ישי: הניחו לו, ולא תוציאו לעז עליכם. אולם יהיה הולד מאוס ועבד לכם, ועל ידי כך לא יתערב בעם ישראל, ולא יבוא בקהל ה'.

אותו בן, מי הוא היה? - לא פחות ולא יותר מאשר דוד המלך.

הוא שאמר דוד בתהילים: (סט ט): "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי".


הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי

תינוק היה דוד, וכבר עמד על דעתו וידע את כל אשר אתו. עוד כשהיה תינוק בעריסה לחשה לו אמו: טהור אתה בני, קדוש מרחם. אל יפול לבך עליך ביסורים המצפים לך. קבל אותם באהבה והישען על ה'!

גדל דוד מעט, ועיניו ראו את המחיצה המבדילה בינו לבין יתר אחיו. אמרו חכמים: ישי גדול בכל עמו היה, וכל מקום שהיה מגיע אליו, היו אנשים רבים יוצאים לקראתו ומלווים אותו בכניסתו וביציאתו. כל בניו חשובים היו כמוהו, אף הם היו מכובדים בעיני העם. רק דוד הקטן, רחוק היה מכולם ומאוס.

ראו כל העם שאחי דוד מרחקים אותו, אמרו: ודאי יש דברים בגו. שמועות רבות הילכו על דוד הקטן, ועלילות רבות טפלו עליו. "יָשִׂיחוּ בִי ישְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר" (תהלים סט יג). תחילה היו העלילות רק בגדר ספק, אולם כאשר ראו כי אין אחי דוד מכחישים אותן, הפכו העלילות לודאיות. כל איש ישראל "ידע" על "חסרונותיו" ו"מעשיו הרעים", וכבר לא היה איש חושש לפגוע בכבודו. אמרו כולם: הכלמתו של דוד - זהו כבודו של בית ישי. אם מקורביו מואסים בו, אנו ודאי צריכים למאוס בו ולרחק אותו. את "קלקלתו" היו תולים כולם במקור קדמון: הרי מרות המואביה הוא בא! כנראה כל צדקתו של בועז יצאה בישי וששת בניו, וכל ה"פסולת" של רות - דבקה בדוד.

ידע דוד על שום מה מרחקים אותו, והבין כי כוונתם לשם שמים. אמר: לא אותי הם מתעבים, כי אם את העוון. הוא לא נטר להם שנאה, ואף הוסיף עליהם אהבה בסתר לבבו.


צמאה נפשי לאלוקים

לא מצאו אחיו ובית אביו מנוחה מדוד, עד שהחליטו כי הטוב ביותר הוא, שילך לרעות את צאן אביהם במדבר.

מרוחק מביתו ומבודד מכל עמו, מצא דוד פורקן לנפשו במדבר הצחיח. שם, רחוק מקרבת בני אדם, יצא לבקש לו קרבת אלוקים. אדם הנמצא בתוך חברת אנשים - פעמים שקשה לו להתענג על דבקות בה'. תמיד טרוד הוא באהבת הבריות, שואף הוא למצוא חן בעיניהם, מוטרד הוא מאותם אלה ששונאים אותו ומתנכלים לו. אולם דוד - פנוי הוא מטרדות אלה. כל ליבו ובשרו מרננים לאל חי, "ואני קרבת אלוקים - לי טוב!!", כל תענוגות העולם הזה - נחשבים בדעתו כאין וכאפס לעומת ההתענגות האמיתית על ה'. "טוב לי כי עוניתי - למען אלמד חוקיך" - שמח דוד ביסוריו ומודה עליהם, שבלעדיהם לא היה זוכה לדבקות כה גדולה באלוקים חיים.


שאול מלך ישראל

ובינתיים - מה קורה ב"דרג המדיני" של ישראל? באותה תקופה היה שאול מולך על ישראל. הוא נבחר למרות שלא היה משושלת המלכות של שבט יהודה, אלא משבט בנימין. ומדוע? רצה הקב"ה שיקום מלך משבט בנימין וילחם בעמלק. כי עמלק מזרעו של עשו היה, ובשעה שהשתחוו יעקב אבינו ובניו לעשו, בנימין עדיין לא נולד ולא השתחווה לרשע הזה. אמר הקב"ה: יבוא שאול הבא מבנימין, וילחם בעמלק הבא מעשו. אף יעקב אבינו ברך את בנימין: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" - ממנו יצא המלך שאול, שילחם בעמלק.


מצות מחיית עמלק

ואכן פונה שמואל הנביא אל שאול ואומר לו (שמואל א טו א - ג):

"אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל...עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר".

שאול מצטווה להילחם בעמלק ולמחותו כליל, עד שלא ישאר לו שום זכר. אולם שאול החטיא את המטרה: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" (שם ט) - שאול מרחם על הצאן והבקר ומותיר אותם, ואף את אגג מלך עמלק הוא מותיר בחיים.


קריעת המלוכה מעם שאול

בעקבות כך, פונה הקב"ה אל שמואל הנביא ואומר לו (שם יא): "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶך, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים". ובציווי ה', פונה שמואל אל שאול ואומר לו (שם כח): "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" - בעקבות כך שלא קיימת את דבר ה' במלואו, תם תפקידך כמלך, ותחתיך ישב אדם הראוי למלוכה יותר ממך.

לאחר מעשה זה, ממשיך שאול עדיין להיות מלך בפועל, אולם הקב"ה מכין כבר את מלכותו של המלך הנבחר, משושלת המלכות של שבט יהודה. מיהו אותו מלך נבחר, אשר אותו ראה ה' כראוי למלוך על עמו ישראל תחת שאול?


מלך ממשפחת ישי

זאת מגלה הקב"ה לשמואל הנביא מיד בהמשך (שמואל א טז א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ".

אכן, חושב שמואל, ראויה היא משפחתו החשובה של ישי, שממנה תצא מלכות לישראל. שבעת ילדיו מוכתרים בתורה וביראת שמים ובכל מידה טובה, ודאי ראויים הם למלכות.

הולך שמואל הנביא אל העיר בית לחם, כשבידו "קרן השמן". היה זה כלי מיוחד, שהיה שמור במשכן באוהל מועד, ומיועד למשיחת מלכי יהודה. אולם שמואל חושש ששאול ישמע על המלכת המלך החדש, ויתפוס אותו כ"מורד במלכות", ולכן בעצת ה' הוא לוקח עמו עגלת בקר, ומודיע לאנשי בית לחם כי הוא בא לעירם כדי לזבוח זבח לה'.


האדם יראה לעיניים

אל הזבח מזמין שמואל את ישי ובניו. כל הבנים מגיעים חוץ מדוד, כמובן. דוד נמצא במדבר, רועה את הצאן, ואף אחד לא חושב לרגע כי יש להביא את הבן המאוס והמרוחק למעמד נכבד זה. מיד כשמגיעים הבנים, רואה שמואל את אליאב הבכור, שהיה בעל קומה והדרת פנים של מלכות. אמר שמואל בלבו, בודאי הוא ההגון ביותר למלוכה, ורצה להמליכו.

אמר רבי יצחק: נטל שמואל את קרן השמן, ובא ליצוק על ראש אליאב. וברח השמן לאחריו! אמר הקב"ה לשמואל: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתו, כִּי מְאַסְתִּיהוּ... כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב!" - לא באליאב חפצתי לי למלך! כי האדם מתרשם ממה שרואות עיניו, אולם הקב"ה רואה דווקא את פנימיות הלב, ויודע מיהו הראוי באמת.

מעביר ישי את בנו השני - אבינדב - לפני שמואל, אולם גם אבינדב לא נבחר. לאחריו עבר הבן השלישי שמעא, ולאחריו כל אחיו, אולם באף אחד מהם לא בחר ה'. פונה שמואל אל ישי ושואל אותו: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?!", האם אין לך בן נוסף, הרי הקב"ה אמר לי בפרוש שאחד מבניך יבחר! עונה ישי ואומר: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" - אכן "נשאר" לי עוד בן, נחשב הוא כמו "שיריים" [שאריות], אינו חשוב הוא כמו כל אחיו, רועה הוא את הצאן במדבר.


ויקחהו ממכלאות צאן

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בּאוֹ פֹה" - שמואל, ששומע כי הקטן הוא רועה צאן, מבין כי אכן ראוי הוא להיבחר, כיון שהוא מבודד מהבלי העולם הזה, ומתבודד עם אלוקיו בשדות.

אמרו רבותינו: אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, עד שהוא בודקו בדבר קטן. דוד רועה צאן היה לאביו, ומסר את נפשו כדי לשמור על צאנו. מה היה עושה? בשעה שהיה מגיע זמן המרעה, היה כולא וסוגר את הצאן. תחילה היה משחרר את הגדיים הקטנים והחלשים, והם היו אוכלים את ראשי העשבים, שהם החלק הרך ביותר. לאחר מכן היה מוציא את התיישים הזקנים שיאכלו את אמצעם של העשבים, שהם חלק קשה יותר בעשב. ולבסוף היה מוציא את הצעירים והחזקים, להם הותיר את העשב הקשה ביותר. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן, ולדאוג לכל אחד כפי כוחו, יבוא וירעה את צאני - עם ישראל. וזהו שנאמר בתהלים (עח ע): "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן... לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ".


אדמוני עם יפה עיניים

מיד שלחו להביא את דוד מן המדבר. רואה אותו שמואל והנה הוא "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמואל א טז יב). היו בדוד שתי תכונות מנוגדות: מצד אחד - "אדמוני", ומצד שני - "יפה עיניים וטוב רואי". האדמוניות היא תכונה של שפיכות דמים, ואילו "יפה עיניים" היא תכונה של טוב לב ומידות נאצלות. לכן הפסוק מכנה את דוד בשם: "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי". שבשעה שהיה יוצא למלחמה, היה מקשה את עצמו כעץ. ובשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן את עצמו כתולעת רכה.

היה שמואל חושש שמא דוד הוא שופך דמים כמו עשו, שגם עליו נאמר "אדמוני". אמר לו הקב"ה: "עם יפה עיניים" - שכל מה שהוא עושה, הכל לפי דעת תורה. לפני כל מלחמה היה נועץ בסנהדרין, שהם "עיני העדה".

ועל כן "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא!" מה שנראה אינו אלא בגלוי, אבל אני בוחן ליבות וכליות יודע שכל מעשו ותכונותיו מופנים ומפועלים לשם שמים, ויש לו פנימיות וכוחות נסתרים.


בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו

מיד לקח שמואל את קרן השמן, ובא ליצוק על ראש דוד. והנה, אומרים חז"ל, השמן רץ מעצמו וניצוק בראש דוד! נקרשו טיפות השמן על ראשו, ונצצו כאבנים טובות ומרגליות. ובתום המשיחה, חזר קרן השמן להיות מלא כבתחילה. אותה שעה עמדה 'נצבת' אשת ישי וגילתה את הסוד, וידעו כולם כי דוד כשר וישר והגון למלכות.

באותה שעה אמר דוד (תהלים קיח כא): "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" - אותם עינויים שהתעניתי עד כה, היו לי לבסוף לישועה ונחמה. ישי, שהבין עכשיו למפרע את כל מה שקרה, אמר: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה!". אחי דוד אמרו: "מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינו". ושמואל בשמחתו, שהתנבא שיושיע דוד את ישראל מיד אויביהם, אמר: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ!".

"וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד" - מהיום ההוא התעוררה בדוד רוח מיוחדת של קדושה, נבואה וגבורה. רוח הקודש שרתה עליו, ובהשראתה גם התחיל דוד לשורר את מזמורי התהילים.

"וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה'" - אין שני מלכים משמשים בכתר אחד! כיון שנמשח דוד למלך, הוסרה משאול רוח ה', ובאה עליו רוח בער. אותה רוח ה' קפצה ועברה משאול אל דוד. התחיל דוד לעלות מעלה מעלה, ושאול החל לרדת. על דוד צלחה רוח נבואה, ומשאול סרה ונסתלקה השכינה.


דוד מנגן לפני שאול

כשראו עבדי שאול את מצבו הרע, חיפשו עצה לעזור לו ולרפאתו. אמרו לו: יביאו לפני המלך איש מנגן בכינור, ובעת שתהיה על המלך רוח רעה, ינגן המנגן לפניו, ובכך ייטב למלך. הסכים שאול לעצתם, וביקש כי יחפשו לו איש מיטיב לנגן.

"ויען אחד מן הנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל, ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תואר וה' עימו" (שמואל א יז יח) - אמרו חז"ל: אותו נער שדיבר היה שמו "דואג", וכל דבוריו לא היו אלא בלשון הרע. הוא שיבח את דוד שבחים רבים, שאינם שייכים לנגינה, כשכוונתו לרעה, להכניס קנאה בלב שאול. ואכן כששמע שאול על מעלותיו של דוד נחלשה דעתו והתקנא בו.

שולח שאול לישי שישלחו לו את דוד, "ויבוא דוד אל שאול ויעמוד לפניו ויאהבהו מאוד... והיה בהיות רוח אלוקים אל שאול, ולקח דוד את הכינור וניגן בידו... וסרה מעליו רוח הרעה". לא הכינור בלבד היטיב את רוח שאול, אלא גם דוד עצמו, על ידי חן מעלותיו ואור נפשו, היה מנעים זמירות ה' לפני שאול, שאין לאדם להתייאש בשום מצב, אלא להישען על קונהו ורועו - "ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". כך הביא דוד נחמה ועידוד לשאול, והתחבב מאוד בעיניו.


גלית הפלישתי

שמעו הפלשתים, אויבי ישראל, על מצבו וחולשתו של המלך שאול, והחליטו לנצל את ההזדמנות. הם נאספו למלחמה, אולם הפעם רצו להעמיד פנים כאילו אינם מעוניינים בשפך דמים. הם שלחו את גיבורם - גלית: "וַיַּעֲמד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכת יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי" - תבחרו לכם גבור שילחם בי, ואם הוא ינצח אותי - נהיה כולנו עבדים לכם. אך אם אני אנצח אותו - תהיו אתם לנו לעבדים.

במשך ארבעים יום, בוקר וערב, יוצא גלית ומשמיע דברי חירופים ועזות נגד הקב"ה. רואים ישראל את מראהו הנורא והמבעית - בריון בגובה למעלה משלושה מטרים, חמוש כולו מכף רגל ועד ראש, ומזויין בכלי זין. שומעים הם את דבריו הנועזים - "ויחתו ויראו מאוד". לאחר שסרה רוח ה' משאול המלך, אחז את העם פחד וחלחלה, ולא היה בהם איש שהעז להילחם נגד גלית.


דוד בשדה המערכה

והיכן היה דוד כל אותו הזמן? האם לא שמע את דברי הנאצה והחוצפה? אכן דוד לא היה במערכה באותם ימים. בזמן שהיה שאול בשופי ובצלילות הדעת, היה דוד הולך חזרה לאביו לרעות את הצאן ולשמשו. גם בימי מלחמה אלו שהה הוא עם אביו ועם הצאן, כי המנהג בישראל היה שמכל משפחה יוצאים הגדולים להלחם, ואילו הקטנים נשארים עם אביהם, בפרט אם הוא זקן.

"ודוד הוא הקטן, ושלושה הגדולים הלכו אחרי שאול" - אף על פי שכבר נמשח דוד למלך, לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. דוד הוא הקטן, שהיה מקטין עצמו תמיד.

כעבור ארבעים ימי מלחמה, שיער ישי כי כלתה הצידה מכליהם של בניו הנמצאים בשדה הקרב, ולכן שלח את דוד לספק לאחיו מזון. מיד מילא דוד את שליחות אביו, הוא הפקיד את הצאן ביד שומר נאמן, ומיהר ללכת אל אחיו.

עוד הוא מדבר עם אחיו ודורש בשלומם, והנה יוצא גלית כמידי יום, ומתחיל לחרף ולגדף מערכות אלוקים חיים. מזדעזע דוד מן העזות והחוצפה של גלית, ורוח קנאת ה' בוערת בליבו. הוא שומע את אנשי הצבא של ישראל אומרים זה לזה בפחד: הראיתם את האיש הזה, שעולה לחרף את ישראל?! אפילו שאול פוחד ממנו, והוא הבטיח כי האיש אשר יכנו - יעשיר אותו המלך עושר רב, ויתן לו את בתו לאישה, ואף ישחרר את כל בית אביו ממסי המלך.

דוד, שרצה שיביאו אותו לפני שאול, כדי להציע לו להילחם בגלית, עשה את עצמו כאילו הוא מתעניין בכרוז שהוציא המלך. הוא הלך מאיש לאיש, שאל שאלות והראה התעניינות. ואכן, עוברת השמועה כי דוד מעוניין להלחם בגלית, והוא מובא לפני שאול.


גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך

עומד דוד לפני שאול ומספר לו: רועה צאן אני, ובאחד הימים באו אל העדר אריה עם שני גוריו יחד עם דוב ושני גוריו. הם לקחו שה מן העדר, ואני מיד רדפתי אחריהם, תפסתי ושיסעתי אותם, וגם את האריה תפסתי בזקנו והכיתי אותו, וכך הצלתי את השה מבין שיניהם. ואם כן בקשתי שטוחה לפניך: "והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלוקים חיים!".

ובאמת כיצד היה בכוחו של דוד להילחם באריה ובדוב? את כוחו קבל הוא מכח הנבואה ורוח ה' ששרתה עליו לאחר משיחתו בשמן.

כשאירע לדוד מעשה זה עם הארי והדוב, אמר: וכי מה אני חשוב, שהכיתי את החיות הרעות האלה? אלא ודאי מאת ה' היתה זאת, לרמוז לי שעתידה לבוא צרה על "שה פזורה ישראל", והם עתידים להינצל על ידי. דוד בענוותנותו לא גילה את הדבר לאיש, אלא שמר זאת בלבו, ואף עשה לעצמו תזכורת תמידית: כששחט דוד את אותו השה, הפשיט את עורו ועשה ממנו בגד, והיה לבוש בו תמיד. רק עכשיו בהתייצבו לפני שאול, הוצרך דוד לספר ולגלות את הסיפור, כשהוא מראה לשאול את כנף בגדו שעשוי מעור השה.


לא בחיל ולא בכח

כששומע שאול את דבריו האמיצים של דוד, הוא אומר לו: "לך, וה' יהיה עמך!". הוא הלביש את דוד בבגדי המלחמה שלו - כובע נחושת, שריון וחרב. היו אלו בגדים שניתן להרחיבם ולהצירם כפי הצורך. ניגש שאול אל דוד להתקין עליו את המדים באופן שיתאימו למידתו, אבל להפתעתו ראה שאין צורך בזה - הבגדים התאימו בדיוק למידתו של דוד. ראה זאת שאול, וקנאה עברה בלבו. הוא חשש שמא יש כאן רמז שאף כתרו הולם אותו, והכניס בדוד עין הרע.

הרגיש דוד בדבר, ולכן הסיר מיד את הבגדים. הוא אמר לשאול: "לא אוכל ללכת באלה, כי לא נסיתי" - אינני מלומד בכלי קרב ובמדי מלחמה, נוח לי יותר בבגדי הרגילים. דוד אף ראה בלבישת בגדים אלו - חסרון בבטחון בבורא עולם. הפלישתי סומך על כלי זינו ושריונו, ואילו הוא דוד ילבש עוז וגבורה ובטחון בה'.

לוקח דוד את מקלו בידו, בוחר לו חמשה אבני נחל חלקות מאוד ושם בתרמילו, וכך הוא פונה להילחם בפלישתי הענק.


באבוד רשעים רינה

רואה גלית הפלשתי והנה נער מתקרב לקראתו. והנער אינו מזויין ואינו משוריין, רק מקל בידו, ותרמיל רועים על שכמו. חרה לו מאוד על כך שעושים ממנו "צחוק" לעג וקלס ומהתלים בו, והוא פונה אל דוד בכעס: "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?!" אמר לו דוד: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּתִיךָ וַהֲסִרתִי אֶת ראשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל!".

גלית נבוך מאוד למשמע הדברים. הוא כבר התרגל לתגובות של פחד ומורך לב מצד ישראל, ונדהם והתבלבל מול אומץ לבו של דוד. או אז לקח דוד אבן בידו, והשליך אותה בכח רב על מצחו של גלית. אמרו חז"ל: חמש האבנים התווכחו ביניהן, כל אחת אמרה: אני אהרוג את הפלשתי. עשה הקב"ה נס: אמר דוד המלך חמש מילים מן הפסוק "שמע ישראל" כנגד חמש האבנים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה'", ולאחר מכן אמר "אחד" ואז נתאחדו כל האבנים לאבן אחת.

כשהגיעה האבן אל מצחו של גלית, נחסמה על ידי כובע הנחושת. אמרו במדרש, שהנחושת לא רצתה להיבקע. אמרה לה האבן: הבקעי לפני, ובשכר זה תזכי שימולו מעתה בברזל, במקום שהיו מלים עד אז בצור [אבן חדה מאוד]. אכן נכנסה האבן במצחו של גלית, וכל כך גדול היה כח הקליעה, עד שהאבן טבעה במצחו. נפל גלית על פניו, ודוד לקח את חרב גלית, ערף את ראשו, והביא אותו אל שאול. לאחר מכן סבב עימו בכל מחנה ישראל לבשר לכולם על התשועה הגדולה.


נרדף למוות

מכאן ואילך מתחבב דוד מאוד בעיני העם. בחזרתו משדה הקרב שרו הנשים ואמרו: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". היה דוד בכל דרכיו משכיל וה' עימו. אולם כאן לא תמה מסכת ייסוריו. הצלחתו הגדולה היתה לצנינים בעיניו של שאול. "ויחר לשאול מאוד וירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה" (שמואל א יח ח) רק חסר שימליכו אותו במקומי למלך. לא ידע שאול כי בעצם כבר נמשח דוד למלך על ידי שמואל.

במשך הזמן דן שאול את דוד למיתה כ"מורד במלכות", וניסה בדרכים שונות להורגו. בתחילה בסתר, ואחר כך בגלוי. הוא ניסה להטיל בדוד את חניתו, תוך כדי שהוא מנגן לפניו. כשלא הצליח בכך, ניסה לחבל תחבולה והתנה עמו תנאי שאם יצא למלחמה בפלשתים ויביא לו מאה עורלות פלשתים, יתן לו את בתו מיכל לאשה. כך קיוה שימות בקרב. כשגם זה לא עזר, ודוד חזר מן המלחמה עם 200 עורלות פלשתים, התחיל שאול להתנכל לדוד בדרכים גלויות. הוא שלח שומרים לביתו של דוד כדי לתופסו ולהורגו, אולם כאן נחלצה לעזרה מיכל בת שאול, אשת דוד, והבריחה אותו בחכמה. כך היה דוד נרדף למוות, עד שהוא זועק ואומר: (תהלים סט ב) הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ.


מאת ה' היתה זאת

חז"ל מאירים את עינינו להבין, כי שאול לא עשה את מעשיו מתוך רשעות חס ושלום. אדרבה, שאול מתואר בנביא ובחז"ל כאישיות מרוממת מעם, עניו, צדיק וחסיד. אלא מאת ה' היתה זאת להפיח בלבו של שאול רוח קנאה בלתי טבעית ובלתי נשלטת, כמו שנאמר: "ותהי רוח ה' רעה אל שאול" - רוח הקנאה היתה מאת ה', כדי שירדוף אחרי דוד.

גם לאחר מות שאול, כאשר היה דוד למלך ישראל בפועל, לא תמו צרותיו ויסוריו. נרדף היה תמיד על ידי אנשים שונים שהתנכלו להורגו, וביניהם אף בנו - עצמו ובשרו - אבשלום. היו רבים אשר אף דאגו תמיד להזכיר לו את יחוסו ה"מעורער" ולהטיל בו דופי. כה רבים היו רודפיו וצריו, עד שאומר דוד לפני הקב"ה: "רבו משערות ראשי שונאי חינם!" - דברים כפשוטם. אדם יש לו בראשו 20,000 שערות- 30,000 ואולי יותר. ושונאי חינם של דוד - רבים יותר!

כך גזרה חכמתו יתברך, שיהא דוד נרדף כל ימיו, ותדבק נפשו באלוקים. הודה דוד לה' על יסוריו ומכאוביו, קיבל אותם באהבה ובשמחה, ומצא בהם מקור השראה לשורר את מזמורי התהלים, שירי כיסופים וערגה להקב"ה, שירי אמונה ובטחון, שירי תפילה ותחנונים, אותם הנחיל לנו לדורות עולם.

כה שמח היה דוד ביסוריו, עד שאמרו חז"ל: מוניטין [מטבע] של דוד - היה מצוייר בו מקלו ותרמילו מצד אחד, ומגדל דוד מצד שני. שאפילו בימי גדולתו לא רצה לשכוח את מצבו הקודם, שעל ידו זכה בדבקות כה מופלאה בבורא עולם.


פטירת דוד המלך ע"ה

אמרו חז"ל: היה דוד משתוקק לדעת כמה שנים יחיה, וביקש מה': "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי!" (תהלים לט ה). אמר לו הקב"ה: גזירה היא מלפני, שאין מודיעים קיצו של בשר ודם. הוסיף דוד וביקש: הודיעני לפחות את היום בשבוע שבו אמות. אמר לו הקב"ה: בשבת תמות. הצטער דוד ולא רצה למות בשבת, שבו המת מוקצה וישאר מונח כך עד לאחר השבת ללא קבורה. לכן ביקש שיוסיף לו הקב"ה יום נוסף, כדי שימות ביום ראשון. אמר הקב"ה: כבר הגיעה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. אמר דוד: אם כן תפחית לי יום מחיי, שאמות ביום שישי. אמר לו הקב"ה: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי". (תהילים פד יא) - טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!

ראה דוד כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד רצון ה', מה עשה? כל יום השבת היה יושב ועוסק בתורה בלי הפסקה, כיון שהתורה מגינה על האדם, ובשעה שאדם עוסק בתורה, אין מלאך המות יכול לשלוט עליו. כאשר תמה השבת, היה דוד המלך עורך סעודה של שמחה והודיה לבורא עולם שהוסיף לו שבוע נוסף של חיים. [לכן סעודה רביעית, סעודת "מלווה מלכה" במוצאי שבת קודש, נקראת על שמו של דוד המלך: "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא".]

כאשר הגיע עתו של דוד המלך להפטר מן העולם, היתה זו שבת שחל בה חג השבועות. עמד מלאך המות מנגדו, ולא היה יכול ליטול את נפשו, כיון שלא הפסיק רגע אחד מלימוד התורה. אמר, מה אעשה לו? היה לו לדוד גן מאחורי ביתו, הלך מלאך המות ונענע את האילנות. חשב דוד שבא איזה אדם לקטוף בשבת, והלך להוכיחו כשעדיין פיו לא פוסק מלימוד התורה. אך כשעלה במדרגות לגן, נשמטה המדרגה מתחתיו. נשתתק דוד מלימודו לרגע אחד, ואז מיד עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

כיון שנפטר דוד המלך בשבת, היתה גופתו מוטלת, ולא ידעו כיצד לנהוג בה, שהרי היא אסורה בטלטול. שלח שלמה בנו לבית המדרש לשאול: אבא מת ומוטל בחמה, מה אעשה? שלחו לומר לו: הנח על אביך כיכר לחם או תינוק, ואז תהיה הגופה מותרת בטלטול. מה עשה שלמה? קרא לנשרים ופרסו עליו כנפיהם, כדי שלא תיקוד עליו השמש.

מיד לאחר השבת קברו את דוד המלך ב"עיר דוד" - בירושלים. רצה דוד להיקבר בירושלים דוקא, כי מעלה גדולה בירושלים, ששמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד, ובירושלים מלך והנהיג את ישראל. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.





שער ההלכה





חדש תשרי





מן התורה

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים טז יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", וְנֶאֱמַר (ויקרא כג מב-מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".





לימוד הלכות החג

עַל כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִלְמֹד אֶת הִלְכוֹת חַג הַסֻּכּוֹת הֵיטֵב קֹדֶם הֶחָג, לְבַל יִכָּשֵׁל בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה חַס וְשָׁלוֹם, וְיֵשׁ לָשִׂים לֵב לָזֶה, כִּי עַל פִּי רֹב מָצוּי שֶׁלּוֹמְדִים בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל אֶת הִלְכוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַזְנִיחִים אֶת הִלְכוֹת חַג הַסֻּכּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁמְּקַיְּמִים אֶת מִצְוֹות הֶחָג כְּפִי הַהֶרְגֵּל מִימֵי הַקַּטְנוּת מִבְּלִי יְדִיעָה הִלְכָתִית בְּרוּרָה. וְהָאֱמֶת, שֶׁרַבּוּ פְּרָטֵי הַמִּצְוֹות בְּחַג הַסֻּכּוֹת, אִם בְּמִצְוַת הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה, וְאִם בְּמִצְוַת נְטִילַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים וְעוֹד. עַל כֵּן טוֹב וְנָכוֹן לְשַׁלֵּב אֶת הִלְכוֹת חַג הַסֻּכּוֹת עִם שְׁאָר לִמּוּדָיו מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הֶחָג [י"ד בֶּאֱלוּל]. (רש"י סוכה ט ע"א, הריטב"א, המאירי, המהרש"א, פרי חדש, הב"ח, חק יעקב, מטה יהודה עייאש, פרי עץ הדר ח"א לז, ועוד. סב)

מִנְהָג טוֹב נָהֲגוּ בְּבָתֵּי כְּנֶסֶת רַבִּים לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל לֵיל כִּפּוּר, לִלְמֹד בְּצִבּוּר אֶת הִלְכוֹת חַג הַסֻּכּוֹת. וּבִפְרָט בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, שֶׁחָשׁוּב לְהוֹסִיף כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר זְכֻיּוֹת וּמְלִיצֵי יֹשֶׁר עַל עַם יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לְךָ רִבּוּי זְכֻיּוֹת כְּלִמּוּד הַתּוֹרָה. וְכָל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.





ימי שמחה לישראל

אֵין אוֹמְרִים 'וִדּוּי' מִיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים עַד סוֹף חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, לְפִי שֶׁכָּל אוֹתָם הַיָּמִים הֵם יְמֵי שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לְעַם יִשְׂרָאֵל.

וְהַבֵּאוּר בָּזֶה, כִּי הִנֵּה הַיָּמִים שֶׁבֵּין כִּפּוּר לְסֻכּוֹת, יְמֵי שִׂמְחָה הֵם, זֵכֶר לַחֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיְתָה בְּיָמִים אֵלּוּ. וְעוֹד, כִּי עֲסוּקִים אָנוּ בָּהֶם בְּהַרְבֵּה מִצְווֹת, כִּבְנִיַּת הַסֻּכָּה, אַרְבַּעַת הַמִּינִים, וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה הִיא לָנוּ. (קצוש"ע קלג סעיף לא) וּלְאַחַר מִכֵּן שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עַד אִסְרוּ חַג, שֶׁהוּא כ"ג בְּתִשְׁרֵי. וּמִיּוֹם כ"ד בְּתִשְׁרֵי עַד סוֹף הַחֹדֶשׁ, כָּתַב הַגָּאוֹן הַחִידָ"א (שו"ת חיים שאל חלק ב סימן לה אות ב) עַל פִּי מִדְרַשׁ יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי (פרשת פנחס): "אָמַר רַבִּי לֵוִי, בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן מוֹעֵד לְיִשְׂרָאֵל, בְּנִיסָן נָתַן לָהֶם פֶּסַח, בְּאִיָּר נָתַן לָהֶם פֶּסַח קָטָן, בְּסִיוָן נָתַן לָהֶם שָׁבוּעוֹת. בְּתַמּוּז הָיָה בְּדַעְתּוֹ לִתֵּן לָהֶם מוֹעֵד גָּדוֹל, אַךְ מֵאַחַר וְעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, בִּטֵּל הַמּוֹעֵד שֶׁל תַּמּוּז וְגַם הַמּוֹעֲדִים שֶׁל אָב וֶאֱלוּל, וּבָא תִּשְׁרֵי וּפָרַע לָהֶם שָׁלֹשׁ מוֹעֲדִים כְּנֶגְדָּם: רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּפּוּר וְסֻכּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי לַאֲחֵרִים הוּא פּוֹרֵעַ, וְאֶת שֶׁלּוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל?! תֵּן לוֹ יוֹמוֹ! לְכָךְ נֶאֱמַר 'בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם'". וְיִתָּכֵן שֶׁכְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁאָנוּ שְׂמֵחִים גִּילָה וְרַנֵּן עַל הַמּוֹעֲדִים שֶׁהֶחֱזִירָם לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָךְ תִּקְּנוּ גְּאוֹנֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁלֹּא לוֹמַר וִדּוּי עַד סוֹף הַחֹדֶשׁ, כִּי בְּשִׂמְחַת הֶחָג אֵינוֹ נִכָּר פְּרָט זֶה, כִּי הֲגַם שֶׁמַּרְבִּים בְּשִׂמְחָה, אַךְ נִרְאֶה שֶׁהוּא עַל הֶחָג וְלֹא עַל חֲזָרַת הַמּוֹעֲדִים.

עכ"ד. (תפז)






נשמה טהורה

דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל (מדרש תנחומא) עַל הַפָּסוּק "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" [שֶׁהוּא יוֹם ט"ו בְּתִשְׁרֵי] - יוֹם הָרִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲווֹנוֹת. וְהַיְנוּ, כִּי מֵאַחַר וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִמְחֲלוּ כָּל עֲווֹנוֹתֵינוּ, וּבַיָּמִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לַסֻּכּוֹת אֵין שְׁהוּת כָּל כָּךְ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרוֹת, שֶׁהֲרֵי אָנוּ עֲסוּקִים בְּהַרְבֵּה מִצְווֹת, כִּבְנִיַּת הַסֻּכָּה, קְנִיַּת אַרְבַּעַת הַמִּינִים וְכָל צָרְכֵי הֶחָג - נִמְצָא שֶׁהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָנוּ פְּנוּיִים בּוֹ, הוּא הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג, וּכְבָר יְכוֹלִים חַס וְשָׁלוֹם לְהִכָּשֵׁל בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה, לְכָךְ הוּא הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן הָעֲווֹנוֹת. אֲשֶׁר עַל כֵּן, עַל כָּל אָדָם לְהִזָּהֵר, בִּפְרָט בְּיָמִים אֵלּוּ, שֶׁלֹּא יְלַכְלֵךְ אֶת נִשְׁמָתוֹ הַחֲדָשָׁה וְהַטְּהוֹרָה שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמוֹצָאֵי כִּפּוּר, וּבִפְרָט יִתְגַּבֵּר מְאֹד שֶׁלֹּא יִכְעַס, שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְכָל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִים בּוֹ. (נדרים כב ע"א. רמב"ם פ"ב מהלכות דעות)





תיקון חצות

אוֹמְרִים 'תִּקּוּן חֲצוֹת' בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי וּבְחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת, אֶלָּא שֶׁמְּדַלְּגִים 'תִּקּוּן רָחֵל' וְאוֹמְרִים רַק 'תִּקּוּן לֵאָה'. (בן איש חי, כף החיים ועוד)





בנית הסוכה





מחיל אל חיל

מִצְוָה רַבָּה לְהַתְחִיל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים בִּבְנִיַּת הַסֻּכָּה, כְּדֵי לָצֵאת מִמִּצְוָה לְמִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פד ח): "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל", וּזְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת. (הרמ"א סימן תרכד. צט)





בניה על ידי תלמיד חכם

אַף עַל פִּי שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה בִּפְנֵי אֲנָשִׁים זָרִים, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר וּבְנִיַּת הַסֻּכָּה הִיא בְּנִיָּה שֶׁל מִצְוָה - יִתְעַסְּקוּ בָּהּ, כִּי זֶהוּ כְּבוֹדָם - לְהִתְעַסֵּק בְּמִצְווֹת ה' יִתְבָּרַךְ אַף בְּגָלוּי, וּמֵהֶם יִרְאוּ אֲחֵרִים וְכָךְ יַעֲשׂוּ. (שערי תשובה סימן תרכה. חזו"ע שבת א יז)





"מצוה בו יותר מבשלוחו"

מִי שֶׁזָּקֵן וְתָשַׁשׁ כֹּחוֹ וְקָשֶׁה עָלָיו לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה, יְמַנֶּה אָדָם אַחֵר לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ לִבְנוֹת לוֹ אֶת הַסֻּכָּה, וְיֹאמַר לוֹ: 'שְׁלוּחִי אַתָּה לִבְנוֹת לִי אֶת הַסֻּכָּה'. וּמִכָּל מָקוֹם יִשְׁתַּדֵּל גַּם הוּא לְהִשְׁתַּתֵּף בִּבְנִיַּת הַסֻּכָּה כְּפִי יְכָלְתּוֹ, כְּהַנָּחַת הַסְּכָךְ וְכַיּוֹצֵא, כִּי "מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ", וּ"לְפוּם צַעְרָא אַגְרָא". דְּהַיְנוּ, כְּפִי הַצַּעַר וְהַמַּאֲמָץ שֶׁל הָאָדָם לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת, כָּךְ שְׂכָרוֹ גָּדוֹל וְנִשְׂגָּב יוֹתֵר אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. (צט. חזו"ע שבת א יז)





בניה על ידי גוי

מִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה, מִן הַדִּין רַשַּׁאי לוֹמַר לְגוֹי שֶׁיִּבְנֶה לוֹ אֶת הַסֻּכָּה, וְהַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה לְלֹא סָפֵק. [וְיִשְׁתַּדֵּל הוּא לְהַנִּיחַ לְפָחוֹת מְעַט סְכָךְ, טֶפַח עַל טֶפַח (8 ס"מ)]. אַךְ טוֹב יוֹתֵר שֶׁיְּמַנֶּה אָדָם יְהוּדִי שֶׁיִּהְיֶה שְׁלוּחוֹ לִבְנוֹת לוֹ אֶת הַסֻּכָּה, כִּי מֵאַחַר וּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הַסֻּכָּה חֲמוּרָה מְאֹד, לֹא נָאֶה וְלֹא יָאֶה שֶׁתִּבָּנֶה עַל יְדֵי גּוֹי. (נו, סב)





סוכה ישנה

אִם בָּנָה אֶת הַסֻּכָּה עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הֶחָג [עַד י"ג בֶּאֱלוּל], וְלֹא אָמַר שֶׁבְּנִיָּתוֹ לְשֵׁם מִצְוָה, יִשְׁתַּדֵּל קֹדֶם הֶחָג לְהַנִּיחַ לְפָחוֹת מְעַט סְכָךְ לְשֵׁם מִצְוָה. (סב)





בניה על ידי אשה

מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְאִשָּׁה לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁדַּוְקָא אִישׁ יַנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ. וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז עָדִיף שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יִתֵּן הָאִישׁ אֶת הַסְּכָךְ. (סד)





בניה על ידי קטן

מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְקָטָן לִבְנוֹת סֻכָּה, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁדַּוְקָא הַגָּדוֹל יַנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ. (סד)





בניה בערב שבת

אֵין לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה בְּיוֹם שִׁשִּׁי לְאַחַר זְמַן 'מִנְחָה קְטַנָּה' [בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעָה 15:00], כְּדִין כָּל עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִזְּמַן זֶה. אוּלָם אִם הָיָה טָרוּד וְלֹא הִסְפִּיק לִבְנוֹתָהּ עַד עֶרֶב הֶחָג, רַשַּׁאי לִבְנוֹתָהּ עַד זְמַן כְּנִיסַת הֶחָג, מֵאַחַר וְעוֹסֵק בִּמְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הֶחָג. (שלחן ערוך סימן רנא, בכורי יעקב ועוד. ק)





בנית סוכה בחול המועד

אִם לֹא עָשָׂה סֻכָּה קֹדֶם הֶחָג, מֻתָּר לוֹ לִבְנוֹתָהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. וְרַשַּׁאי גַּם לְהָבִיא בְּעַל מִקְצוֹעַ יְהוּדִי שֶׁיִּבְנֶה לוֹ אֶת הַסֻּכָּה, וְיִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, מֵאַחַר וְהוּא דְּבַר מִצְוָה. (מט)

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיּוֹשֵׁב בְּסֻכָּתוֹ הַנַּ"ל בְּחֹל הַמּוֹעֵד, יְבָרֵךְ גַּם 'שֶׁהֶחֱיָנוּ'. וְהַטַּעַם בָּזֶה, כִּי מֵאַחַר וְגַם עַל עֶצֶם בְּנִיַּת הַסֻּכָּה הָיָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' קֹדֶם הֶחָג, אֶלָּא שֶׁאָנוּ פּוֹטְרִים זֹאת בְּבִרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' שֶׁמְּבָרְכִים בַּקִּדּוּשׁ בְּלֵיל הֶחָג, אֲבָל כָּאן, שֶׁהַסֻּכָּה עֲדַיִן לֹא נִבְנְתָה בְּלֵיל הֶחָג, יְבָרֵךְ עַתָּה עַל בְּנִיָּתָהּ, אַף שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בְּסֻכָּה אַחֶרֶת. (עיין שו"ע ורמ"א סימן תרמא. הב"ח, משאת משה, רועי ישראל קצין. נא)





מיקום הסוכה

אֵין בּוֹנִים אֶת הַסֻּכָּה אֶלָּא תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם, וְאִם בָּנָה אֶת הַסֻּכָּה תַּחַת גַּג הַמִּרְפֶּסֶת וְכַיּוֹצֵא - הַסֻּכָּה פְּסוּלָה. וְכֵן יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה תַּחַת אִילָן הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. וּבִפְרָט יֵשׁ לְהַזְהִיר בָּזֶה אֶת בַּעֲלֵי הַמִּסְעָדוֹת הַבּוֹנִים סֻכָּה בָּרְחוֹב, וּמֵחֲמַת חֹסֶר מָקוֹם פְּעָמִים שֶׁנִּמְצֵאת סֻכָּתָם תַּחַת אִילָן, וְסֻכָּתָם פְּסוּלָה. (שו"ע סימן תרכו ס"א. יא)

אֵין לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם רֵיחַ לֹא טוֹב, כְּמוֹ בְּסָמוּךְ לְפַחֵי הָאַשְׁפָּה שֶׁבָּרְחוֹב וְכַיּוֹצֵא, כִּי שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לֵישֵׁב שָׁם, וְיֵצֵא מִן הַסֻּכָּה. (שו"ע סימן תרמ ס"ד)

הַגָּר בְּמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים שָׁם גּוֹיִים, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם יַעֲשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע לַאֲכִילָה וְשֵׁנָה, יִפְרְצוּ גַּנָּבִים לְבֵיתוֹ - הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה. (קצו)





בנית סוכה בבית הכנסת

עַל גַּבָּאֵי בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת הַיְקָרִים הַמְשָׁרְתִים אֶת הַצִּבּוּר בֶּאֱמוּנָה, לְהִשְׁתַּדֵּל בִּבְנִיַּת סֻכָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִפְּאַת הַבָּאִים לִלְמֹד שָׁם, שֶׁפְּעָמִים אוֹכְלִים אֵיזוֹ עוּגָה וְכַיּוֹצֵא, וּצְרִיכִים סֻכָּה, וּבִפְרָט בְּלֵיל 'הוֹשַׁעְנָא רַבָּה' שֶׁלּוֹמְדִים כָּל הַלַּיְלָה, וּצְרִיכִים לֶאֱכֹל מִדֵּי פַּעַם כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בַּלִּמּוּד. וּמִכָּל מָקוֹם, אֶת הַתְּפִלּוֹת לֹא יִתְפַּלְלוּ בַּסֻּכָּה, אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. (קמז)





בנית סוכה ברחוב

מִי שֶׁאֵין לוֹ מִרְפֶּסֶת אוֹ חָצֵר לִבְנוֹת בָּהּ אֶת סֻכָּתוֹ, מֻתָּר לוֹ לִבְנוֹתָהּ עַל יַד בֵּיתוֹ בָּרְחוֹב, רַק שֶׁיִּזָּהֵר כְּכָל הַיּוֹתֵר שֶׁלֹּא יַפְרִיעַ לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים. (נב)

סִיּוּעַ לָזֶה אָנוּ מוֹצְאִים בַּנָּבִיא נְחֶמְיָה, שֶׁמְּסַפֵּר עַל אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ כְּשֶׁעָלוּ מִגָּלוּת בָּבֶל לִבְנוֹת אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי, וּבָנוּ אֶת סֻכּוֹתֵיהֶם בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח טו-יז): "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר, צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים, וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". וְכֵן פָּסְקוּ הָאַלְיָה רַבָּה, מַאֲמַר מָרְדְּכַי, כַּפּוֹת תְּמָרִים, הַיַּעְבֵּ"ץ, בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, בִּכּוּרֵי יַעֲקֹב, מהר"ח אַבּוּלְעַפְיָא, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, בֵּית מֵאִיר, תּוֹעֲפוֹת רְאֵם, מְאוֹרֵי אוֹר, מְקוֹר חַיִּים לַגָּאוֹן מִלִּיסָא, חַוּוֹת יָאִיר, בִּגְדֵי יֵשַׁע, וְעוֹד רַבִּים מֵהַפּוֹסְקִים. וְכָתַב בַּהֲלִיכוֹת שְׁלֹמֹה אוֹיֶרְבַּךְ, שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, עוֹד בִּימֵי שִׁלְטוֹן הַטֻּרְקִים, קִבְּלוּ רְשׁוּת מֵאֵת הַמּוֹשְׁלִים עַל בְּנִיַּת סֻכּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאַחַר כָּךְ קִבְּלוּ רְשׁוּת בִּימֵי שִׁלְטוֹן הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי, וְאַף הַיּוֹם יֵשׁ רְשׁוּת מֵרָאשֵׁי הָעִיר, רַק שֶׁיִּזָּהֵר בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ לְהִלּוּךְ הָרַבִּים. (נב)





לא תגנב

אָדָם שֶׁעָבַר וְגָזַל עֵצִים לְצֹרֶךְ בְּנִיַּת הַסֻּכָּה - אִם הִתְחָרֵט עַל מַעֲשֵׂהוּ הָרַע וְהֶחְלִיט בְּדַעְתּוֹ לְשַׁלֵּם אֶת הַכֶּסֶף לְבַעַל הָעֵצִים, אַף אִם עֲדַיִן לֹא הִסְפִּיק לְשַׁלֵּם - סֻכָּתוֹ כְּשֵׁרָה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אַךְ אִם עֲדַיִן עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְאֵין בְּדַעְתּוֹ לְשַׁלֵּם - אֵין לוֹ לְבָרֵךְ עַל סֻכָּה כָּזוֹ. (סימן תרלז ס"ג, משנ"ב ס"ק טו. נז)





"תקנת השבים"

יֵשׁ לְהַבְהִיר, כִּי מִן הַדִּין, הַגּוֹזֵל עֵצִים וּבָנָה בָּהֶם בַּיִת אוֹ סֻכָּה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר אֶת הָעֵצִים עַצְמָם, שֶׁכָּךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּדֵי לְהָקֵל עַל הַגַּנָּבִים הָרוֹצִים לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּי אִם יִהְיוּ חַיָּבִים לְהַחֲזִיר אֶת הָעֵצִים עַצְמָם שֶׁגָּנְבוּ, קַיָּם חֲשָׁשׁ שֶׁיִּהְיוּ גַּנָּבִים שֶׁיִּתְחָרְטוּ מִלָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְלֹא יַחֲזִירוּ כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁצְּרִיכִים הֵם לְפָרֵק אֶת מַה שֶּׁבָּנוּ מֵאוֹתָם עֵצִים כְּדֵי לַהֲשִׁיבָם לַבְּעָלִים, וְלָכֵן דַּי בְּכָךְ שֶׁיְּשַׁלְּמוּ לְבַעַל הָעֵצִים אֶת תְּמוּרָתָם. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בָּא לְשַׁלֵּם לְאַחַר הֶחָג, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֶת הָעֵצִים עַצְמָם, וְלֹא אֶת הַכֶּסֶף, הוֹאִיל וְלֹא שִׁנָּה כְּלוּם בָּעֵצִים וְלֹא בְּנָאָם מַמָּשׁ בְּבִנְיָן. (שו"ע חושן משפט סימן שס ס"א)

אָסוּר לָקַחַת עֵצִים מִיַּעֲרוֹת 'קֶרֶן קַיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל' אוֹ מֵעֵצִים הַנְּטוּעִים בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר, אֶלָּא אִם כֵּן קִבֵּל רְשׁוּת מְפֹרֶשֶׁת מֵהַמְמֻנִּים. (נז)

כַּאֲשֶׁר קוֹנִים סְכָךְ, יֵשׁ לְבָרֵר שֶׁהַסְּכָךְ שַׁיָּךְ לַמּוֹכֵר מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ גָּזוּל חַס וְשָׁלוֹם מִקַּרְקָעוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים פְּרָטִיִּים אוֹ חֲבָרוֹת מְסֻיָּמוֹת. (פסקי תשובות שנח. שיט)

הַגּוֹזֵל עֵצִים מֵחֲבֵרוֹ, אַף אִם דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִירָם לְאַחַר הֶחָג, לֹא יְבָרֵךְ עַל סֻכָּה כָּזוֹ. (נז)

וְיֵשׁ לְהָבִין, הֲרֵי לְעֵיל בֵּאַרְנוּ, שֶׁאִם בְּדַעְתּוֹ לְשַׁלֵּם אֶת דְּמֵי הָעֵצִים, אַף שֶׁעֲדַיִן לֹא שִׁלֵּם - סֻכָּתוֹ כְּשֵׁרָה וְיָכוֹל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. וְאִם כֵּן, בְּמִקְרֶה זֶה, שֶׁדַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר אֶת הָעֵצִים לְאַחַר הֶחָג, אַף שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶחֱזִיר, לָמָּה לֹא יוּכַל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ? וְצָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁבַּמִּקְרֶה הַנַּ"ל, כֵּיוָן שֶׁבְּדַעְתּוֹ עַכְשָׁו בֶּחָג לְהַחֲזִיר אֶת הַכֶּסֶף - כְּבָר עַתָּה מְתַקֵּן הוּא אֶת גְּזֵלָתוֹ, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֵצִים מִפְּנֵי "תַּקָּנַת הַשָּׁבִים", וּמִמֵּילָא יְבָרֵךְ עַל הַסֻּכָּה. לֹא כֵן בְּמִקְרֶה זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר אֶת הָעֵצִים רַק לְאַחַר הֶחָג, נִמְצָא שֶׁעַתָּה בֶּחָג הוּא גַּזְלָן גָּמוּר, מֵאַחַר וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲזִיר עַתָּה בֶּחָג לֹא עֵצִים וְלֹא כֶּסֶף, וְדִינוֹ כְּגַזְלָן שֶׁלֹּא רוֹצֶה לְשַׁלֵּם כְּלָל, וּלְגַזְלָן כָּזֶה לֹא עָשׂוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה שֶׁיִּהְיֶה רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֵצִים כִּבְשֶׁלּוֹ, וְנִמְצָא שֶׁיּוֹשֵׁב בְּסֻכָּה גְּזוּלָה, וְהֵיאַךְ יְבָרֵךְ עַל יְשִׁיבָתוֹ בָּהּ?!





אין פטור

יֵשׁ לְיַדֵּעַ אֶת הַצִּבּוּר הָרָחָב, כִּי חוֹבָה בְּכָל בַּיִת לִבְנוֹת סֻכָּה לַאֲכִילָה וְשֵׁנָה לְמֶשֶׁךְ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא יִתְעַצְּלוּ בְּמִצְוָה יְקָרָה זוֹ, אֶלָּא יַאַזְרוּ עֹז וְיִבְנוּ אֶת הַסֻּכָּה בְּרֹב פְּאֵר וְהָדָר. וּזְכוּת מִצְוָה זוֹ תָּגֵן עֲלֵיהֶם אֶלֶף הַמָּגֵן, וְיִזְכּוּ לְכָל מִלֵּי דְּמֵיטָב.

וְהֵא לְךָ מִדִּבְרֵי מָרָן הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א לִפְנֵי כְּשִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּבוֹאוֹ לְכַהֵן כְּאַב בֵּית דִּין בְּקָהִיר שֶׁבְּמִצְרַיִם: וְהִנֵּה בְּבוֹאִי לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ בָּעִיר קָהִיר, רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה בִּפְרֹס הֶחָג תִּשְׁרֵי תש"ט, כִּי רַק אֶחָד מֵאֶלֶף עוֹשֶׂה סֻכָּה כַּדָּת, וְאִלּוּ כָּל שְׁאָר הֲמוֹן הָעָם אֵינָם עוֹשִׂים סֻכָּה כְּלָל. וְתָמַהְתִּי מְאֹד עַד הֵיכָן מַגִּיעָה בּוּרוּתָם, כִּי לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ שֶׁיֵּשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה בַּאֲכִילַת פַּת בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, וּבְהִתְנַהֲגוּתָם מַרְאִים זִלְזוּל בְּמִצְוָה יְקָרָה זוֹ. וְעוֹד, שֶׁבְּכָל יְמוֹת הֶחָג אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים חוּץ לַסֻּכָּה, וְלֹא יָשִׁיתוּ אֶל לִבָּם שֶׁזֶּהוּ נֶגֶד הַתּוֹרָה. וְדָרַשְׁתִּי בָּרַבִּים בִּישִׁיבַת 'אַהֲבָה וְאַחֲוָה', וּבִרְחוֹב הַיְּהוּדִים בְּ'מִדְרַשׁ רַשְׁבִּ"י', לְהוֹדִיעָם גֹּדֶל מִצְוַת סֻכָּה, וְשֶׁכָּל אֶחָד חַיָּב לַעֲשׂוֹת סֻכָּה לוֹ וּלְבָנָיו בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, כִּי גֹּבַהּ הַבָּתִּים אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קוֹמוֹת לְכָל הַיּוֹתֵר, וְהַגָּרִים בַּקּוֹמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְלֹא מַרְגִּישִׁים טִרְחָה וַעֲיֵפוּת, וּמַדּוּעַ לֹא יַטְרִיחוּ עַצְמָם לַעֲלוֹת לְרֹאשׁ הַגַּג לְקַיֵּם מִצְוַת ה' יִתְבָּרַךְ?! וַאֲנָשִׁים יִרְאֵי שָׁמַיִם עָשׂוּ כִּדְבָרַי וְזָכוּ בַּמִּצְוָה, אַךְ שְׁאָר הֲמוֹן הָעָם נִשְׁאֲרוּ בְּמִנְהָגָם הַקְּלוֹקֵל. וּמַכָּה יְשָׁנָה הִיא, שֶׁמָּצִינוּ לָרִיבַ"שׁ בִּתְשׁוּבָה (סימן שצד) שֶׁכָּתַב: חֵי נַפְשִׁי שֶׁרָאִיתִי בְּעִירֵנוּ זֹאת רַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים סֻכָּה לֶחָג, וְכָל יְמוֹת הֶחָג אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים בְּבֵיתָם חוּץ לַסֻּכָּה... רְאֵה עַתָּה אֵיךְ הֵם טוֹעִים בְּמִצְוָה מְפֻרְסֶמֶת כָּזֹאת, וְאֵין אֲנִי חָפֵץ לְסַפֵּר בִּגְנוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. עי"ש. וַאֲנִי בְּעָנְיִי בִּהְיוֹתִי בְּמִצְרַיִם עָשִׂיתִי סֻכָּה בְּגַג הַבַּיִת, וְהָיִיתִי עוֹלֶה לַגַּג לְקַיֵּם מִצְוַת הַסֻּכָּה כְּהִלְכָתָהּ, וְלֹא הִרְגַּשְׁתִּי לֹא טֹרַח וְלֹא עָמָל, כִּי אֵין דָּבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן. ע"כ. יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֵף לֶקַח.





דפנות הסכה





שלוש דפנות

הַסֻּכָּה צְרִיכָה לְהֵעָשׂוֹת מִשָּׁלֹשׁ דְּפָנוֹת, דְּהַיְנוּ שָׁלֹשׁ מְחִיצוֹת, וַעֲלֵיהֶן מַנִּיחִים אֶת הַסְּכָךְ. וְאִם עָשָׂה רַק שְׁתֵּי דְּפָנוֹת - הַסֻּכָּה פְּסוּלָה. (א)





עמידה בפני הרוח

דָּפְנוֹת הַסֻּכָּה מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִכָּל דָּבָר, כַּאֲבָנִים, בַּרְזִלִּים, עֵצִים וְכַיּוֹצֵא, וּבִלְבַד שֶׁהַדֹּפֶן תִּהְיֶה רְאוּיָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי רוּחַ מְצוּיָה. אַךְ אִם הַדֹּפֶן נָדָה בָּרוּחַ אֲפִלּוּ נִדְנוּד כָּלְשֶׁהוּ, אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת כִּמְחִיצָה, וּפְסוּלָה הִיא לְדֹפֶן לַסֻּכָּה. עַל כֵּן, סְדִינִים הַמֻּנָּחִים כְּדֹפֶן לַסֻּכָּה, הֲרֵי סֻכָּה זוֹ פְּסוּלָה, מִכֵּיוָן שֶׁהַסְּדִינִים נָעִים וְנָדִים בָּרוּחַ. כֵּן פָּסְקוּ רַשִׁ"י, הָרַמְבַּ"ם, הָרַאָ"ה, הָרִיטְבָּ"א, הַמְּאִירִי, מַהֲרִי"ל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, קְהִלּוֹת יַעֲקֹב מִקָּרְלִין, עֵמֶק בְּרָכָה, מִשְׁנָה בְּרוּרָה, שַׂלְמַת חַיִּים זוֹנֶנְפֶלְד, הֲלִיכוֹת שְׁלֹמֹה אוֹיֶרְבַּךְ, הַגְּרִי"שׁ אֶלְיָשִׁיב, מִשְׁנֵה הֲלָכוֹת וְעוֹד. וְכָתַב הָאִגְּרוֹת מֹשֶׁה: וּמַה שֶּׁרוֹאִים בִּמְדִינָתֵנוּ בְּאָמֶרִיקָה שֶׁמּוֹכְרִים סֻכּוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ דָּפְנוֹתֵיהֶם מִירִיעוֹת, פָּשׁוּט שֶׁלֹּא הָיָה זֶה עַל פִּי הוֹרָאָה. (א)

גַּם אִם יִקְשֹׁר הֵיטֵב אֶת הַסְּדִינִים לָעַמּוּדִים, אֵין לְהַתִּיר, לְפִי שֶׁפְּעָמִים מִתְנַתְּקִים הֵם בָּרוּחַ וְאֵינוֹ שָׂם עַל לִבּוֹ, וְנִמְצָא שֶׁהָאוֹכֵל בָּהּ מְבָרֵךְ בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה, וְנֶחְשָׁב גַּם כְּאוֹכֵל חוּץ לַסֻּכָּה. עַל כֵּן, מַה שֶּׁמָּצוּי הַיּוֹם בְּכַמָּה מִסְעָדוֹת שֶׁבּוֹנִים סֻכָּה בְּפֶתַח הַחֲנוּת וְהַדְּפָנוֹת עֲשׂוּיוֹת מִסְּדִינִים, יֵשׁ לְיַדֵּעַ אוֹתָם שֶׁסֻּכָּתָם פְּסוּלָה, וּמַכְשִׁילִים הֵם אֶת הַצִּבּוּר בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה וּבַאֲכִילָה חוּץ לַסֻּכָּה. (א) [וְעַיֵּן לְהַלָּן אֶת הַפִּתְרוֹן לְסֻכּוֹת אֵלּוּ.]

אִם הַדֹּפֶן הַשְּׁלִישִׁית הִיא דֶּלֶת שֶׁפּוֹתְחִים וְסוֹגְרִים אוֹתָהּ תָּמִיד - כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה, וּבִלְבַד שֶׁיַּקְפִּיד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאוֹכֵל וְיָשֵׁן תִּהְיֶה הַדֶּלֶת סְגוּרָה. וּמֻתָּר גַּם לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר דֶּלֶת זוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, כִּי מֵאַחַר וַעֲשׂוּיָה הִיא לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר תָּמִיד, אֵין הִיא נֶחְשֶׁבֶת כִּ'מְחִיצָה הַמֻּתֶּרֶת' שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. (יג)





מדות הסוכה

גֹּבַהּ הַסֻּכָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת לֹא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים [הַטֶּפַח = 8 ס"מ. עֲשָׂרָה טְפָחִים = 80 ס"מ]. וְאָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ לֹא פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה טְפָחִים [56 ס"מ] עַל שִׁבְעָה טְפָחִים. אֲבָל בְּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה, בֵּין בַּגֹּבַהּ בֵּין בָּאֹרֶךְ בֵּין בָּרֹחַב, הֲרֵי הִיא פְּסוּלָה. כֵּן פָּסְקוּ מִדּוֹת אֵלּוּ, הָרַמַ"ע מִפָּאנוֹ, הַמַּהַרְשָׁ"ם, דִּבְרֵי יִשָּׂשכָר, רַבִּי אִיסֵר זַלְמָן מֶלְצֵר, מִסְגֶּרֶת הַשֻּׁלְחָן, אַפִּרְיוֹן שְׁלֹמֹה, הַגְּרַא"ח נָאֶה וְעוֹד. (ט)

סֻכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה [הָאַמָּה = 48 ס"מ. עֶשְׂרִים אַמָּה = 9.60 מֶטֶר], הֲרֵי הִיא פְּסוּלָה. וְאִם מִעֵט אֶת גָּבְהָהּ, הֲרֵי הִיא כְּשֵׁרָה. (יא)

אִם הַדְּפָנוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים [80 ס"מ], אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָן מַמְשִׁיכוֹת עַד גֹּבַהּ הַסְּכָךְ, וְיֵשׁ מֶרְחָק רַב בֵּינֵיהֶן - הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה. מִכֵּיוָן שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדֵינוּ 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי': "גוּד [תִּמְשֹׁךְ] אַסִּיק [וְתַעֲלֶה] מְחִיצְתָּא [אֶת הַמְּחִיצָה]". דְּהַיְנוּ, מְחִיצָה שֶׁעֲשׂוּיָה כַּדִּין, כְּשֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ, אָנוּ מִתְיַחֲסִים אֵלֶיהָ כְּאִלּוּ הִיא מַמְשִׁיכָה וְעוֹלָה עַד לְמַעְלָה לַסְּכָךְ. וְאָמְנָם, יֵשׁ לָשִׂים לֵב שֶׁהַסְּכָךְ לְמַעְלָה יִהְיֶה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַדְּפָנוֹת לְמַטָּה, וְאִם אֵינוֹ מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּנֶגְדָּן - אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ] כְּנֶגֶד הַדְּפָנוֹת, הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה. (יב)

דְּפָנוֹת שֶׁהִנִּיחָן בְּמֶרְחָק שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ] מֵהָאָרֶץ - פְּסוּלוֹת, כֵּיוָן שֶׁכָּל שֶׁיָּכוֹל לְהִכָּנֵס גְּדִי דֶּרֶךְ הַמְּחִיצָה מִלְּמַטָּה, אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת כִּמְחִיצָה. (יב)





דפנות מעמודים

עַמּוּדִים רְצוּפִים, שֶׁבֵּין עַמּוּד לְעַמּוּד יֵשׁ מֶרְחָק שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ], הֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים לַדְּפָנוֹת. מִכֵּיוָן שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדֵינוּ 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי': "שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּלָבוּד [כִּמְחֻבָּר] דָמֵי [דּוֹמֶה]", דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁהַמֶּרְחָק הוּא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים בֵּין אֶחָד לַשֵּׁנִי, אָנוּ מַחֲשִׁיבִים שֶׁהַכֹּל חִבּוּר אֶחָד, וּכְאִלּוּ אֵין מֶרְחָק בֵּינֵיהֶם כְּלָל. (ה)

עַל כֵּן, מִרְפֶּסֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סוֹרְגִים, וּבֵין עַמּוּד לְעַמּוּד יֵשׁ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ], הֲרֵי סוֹרְגִים אֵלּוּ נֶחְשָׁבִים כְּדֹפֶן, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבְהָם עֲשָׂרָה טְפָחִים [80 ס"מ]. וְאָז רַשַּׁאי יִהְיֶה לְהַעֲמִיד אַרְבָּעָה עַמּוּדִים גְּבוֹהִים מִן הַצְּדָדִים וּלְסַכֵּךְ עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מֶרְחָק בֵּין הַדְּפָנוֹת לַסְּכָךְ, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל. (ו)

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, הָרוֹצֶה לִבְנוֹת סֻכָּה בְּקַלּוּת, יַעֲמִיד אַרְבָּעָה עַמּוּדִים מֵאַרְבָּעָה צְדָדִים, וּבֵין עַמּוּד לְעַמּוּד בִּשְׁלֹשָׁה צְדָדִים יִמְתַּח חוּט אֶחָד, וְיַקְפִּיד שֶׁהַחוּט יִהְיֶה בְּגֹבַהּ שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים [20 ס"מ] מֵהַקַּרְקַע, וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ יִמְתַּח עוֹד חוּט אֶחָד בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לַחוּט הַקּוֹדֵם, וְכָךְ יִמְתַּח עוֹד שְׁנֵי חוּטִים לַגֹּבַהּ, עַד שֶׁהַחוּט הָרְבִיעִי יַגִּיעַ לְגֹבַהּ שֶׁל עֲשָׂרָה טְפָחִים [80 ס"מ]. וְהָעִקָּר שֶׁיַּקְפִּיד שֶׁבֵּין חוּט לְחוּט יִהְיֶה מֶרְחָק שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, וַהֲרֵי זֶה מוֹעִיל כְּאִלּוּ עָשָׂה גָּדֵר מַמָּשׁ שֶׁל עֲשָׂרָה טְפָחִים. מֵאַחַר וַ'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי': שֶׁכָּל שֶׁסָּמוּךְ חוּט אֶחָד לַשֵּׁנִי בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הַכֹּל חִבּוּר אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ כָּאן מְחִיצָה שֶׁל עֲשָׂרָה טְפָחִים.

וְיֵשׁ לְצַיֵּן, כִּי עֵצָה זוֹ מֻמְלֶצֶת מְאֹד לְבַעֲלֵי מִסְעָדוֹת, וִיכוֹלִים כָּךְ לִבְנוֹת סֻכָּה בְּקַלּוּת. וּפָשׁוּט, שֶׁלְּאַחַר שֶׁנָּתְנוּ אֶת הַחוּטִים הַנַּ"ל, רַשָּׁאִים לָתֵת סְדִינִים מִסָּבִיב לָעַמּוּדִים, אַף שֶׁהַסְּדִינִים נָעִים בָּרוּחַ, מֵאַחַר וְהַדְּפָנוֹת כְּבָר עֲשׂוּיוֹת בְּהֶכְשֵׁר גָּמוּר.





סדר בנית הסוכה

לְכַתְּחִלָּה יִבְנֶה קֹדֶם אֶת הַדְּפָנוֹת, וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחַ עֲלֵיהֶן אֶת הַסְּכָךְ, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא עָשָׂה כֵּן, אֶלָּא סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה אֶת הַדְּפָנוֹת - הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם בָּנָה אֶת הַסֻּכָּה כַּהֹגֶן וּלְאַחַר מִכֵּן נָפְלוּ הַדְּפָנוֹת, שֶׁבְּוַדַּאי דַּי שֶׁיַּעֲמִיד אֶת הַדְּפָנוֹת שׁוּב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת הַסְּכָךְ כְּדֵי שֶׁהַדְּפָנוֹת יֵעָשׂוּ קֹדֶם. (לח, מ)





מדיני הסכך





תנאי הכשר הסכך

יֶשְׁנָם שְׁלֹשָׁה תְּנָאִים לְהֶכְשֵׁר הַסְּכָךְ: א. שֶׁיִּהְיֶה גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. ב. שֶׁיִּהְיֶה תָּלוּשׁ מֵהַקַּרְקַע. ג. שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה. [דְּהַיְנוּ, שֶׁאִם יִגַּע בּוֹ טָמֵא, הוּא לֹא יִטָּמֵא].

אִי לְכָךְ, אֵין מְסַכְּכִים בְּמִינֵי מַתָּכוֹת, פְּלַסְטִיק, נַיְלוֹן, זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא, מֵאַחַר וְאֵין גִּדּוּלָם מִן הָאָרֶץ. וְכֵן אֵין מְסַכְּכִים בְּעַנְפֵי אִילָן הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, מֵאַחַר וְאֵינוֹ תָּלוּשׁ. וְכֵן אֵין מְסַכְּכִים בְּמַאֲכָלִים אוֹ בִּכְלֵי עֵץ, כֵּיוָן שֶׁרְאוּיִים הֵם לְקַבֵּל טֻמְאָה. (יד, טו, כא)

כְּלֵי עֵץ, כְּאַרְגָּז, מְגֵרָה וְכַיּוֹצֵא, הֲרֵי הֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה מִן הַתּוֹרָה, מֵאַחַר וְיֵשׁ לָהֶם בֵּית קִבּוּל. וְאִם נִשְׁבְּרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, אֵין לְסַכֵּךְ בָּהֶם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁרְאוּיִים הָיוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה מֵהַתּוֹרָה, גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יִטְעֶה וִיסַכֵּךְ בַּכֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ רַק מְעַט, שֶׁעֲדַיִן רְאוּיִים לְקַבֵּל טֻמְאָה. (יז)

אוּלָם, כְּלֵי עֵץ שְׁטוּחִים, שֶׁאֵין לָהֶם בֵּית קִבּוּל, כְּמוֹ שֻׁלְחָן, מַדָּף, דֶּלֶת וְכַדּוֹמֶה, מֵאַחַר וְהֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה רַק מִדְּרַבָּנָן - אִם נִשְׁבְּרוּ, מֻתָּר לְסַכֵּךְ בָּהֶם. (יט)






רחב הקורה

קוֹרַת עֵץ שֶׁרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ], אָסְרוּ חֲכָמִים לְסַכֵּךְ בָּהּ, מִשּׁוּם "גְּזֵרַת תִּקְרָה". דְּהַיְנוּ, בִּזְמַנָּם הָיוּ בּוֹנִים אֶת תִּקְרוֹת הַבַּיִת מִקּוֹרוֹת כָּאֵלּוּ רְחָבוֹת, וְקַיָּם חֲשָׁשׁ שֶׁיִּטְעֶה הָאָדָם וְיֹאמַר: 'מָה הַהֶבְדֵּל אִם אֲסַכֵּךְ בְּקוֹרוֹת אֵלּוּ אוֹ שֶׁאֵשֵׁב תַּחַת תִּקְרַת בֵּיתִי?' וַהֲרֵי הַתּוֹרָה אָמְרָה לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, וְלֹא בַּבַּיִת שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה. (סימן תרכט סעיף יח. ל)

גַּם קוֹרוֹת שֶׁרְחָבוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים, נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְסַכֵּךְ בָּהֶן כְּלָל. אוּלָם אִם אֵין לוֹ סְכָךְ אַחֵר, רַשַּׁאי לְסַכֵּךְ בָּהֶן. (סימן תרכט סעיף יח. לא)

הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לְסַכֵּךְ בִּקְרָשִׁים דַּקִּים [פְּלָפוֹנִים] שֶׁרָחְבָּם פָּחוֹת מִטֶּפַח [8 ס"מ], שֶׁהֲרֵי אַף בִּזְמַנָּם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת תִּקְרָה מִקְּרָשִׁים אֵלּוּ כְּלָל. כֵּן פָּסְקוּ שַׂלְמַת חַיִּים זוֹנֶנְפֶלְד, בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הַגרצ"פ פְרַנְק, יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, צִיץ אֱלִיעֶזֶר, שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל מִינְצְבֶּרְג, אָז נִדְבְּרוּ, וְעוֹד. וְכֵן נָהַג הַגַּרְשַׁ"ז אוֹיֶרְבַּךְ בְּסֻכָּתוֹ. (ל)





דבר המעמיד

מִן הַדִּין מֻתָּר לְהַנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ אַף עַל דָּבָר הַפָּסוּל לְסִכּוּךְ, כְּעַמּוּדֵי בַּרְזֶל וְכַיּוֹצֵא, אֶלָּא שֶׁטּוֹב וְנָכוֹן לְהַחְמִיר וְלָתֵת עֲלֵיהֶם אֵיזֶה עֵץ, וְעָלָיו יַנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ.

וְהַטַּעַם בָּזֶה, כִּי הִנֵּה בַּגְּמָרָא (סוכה כא ע"ב) מְבֹאָר, שֶׁלְּדַעַת חֲכָמִים אֵין שׁוּם אִסּוּר לְהַעֲמִיד אֶת הַסְּכָךְ עַל גַּבֵּי דָּבָר הַפָּסוּל לְסִכּוּךְ. וּבְדַעַת רַבִּי יְהוּדָה נֶחְלְקוּ בַּגְּמָרָא אִם יֵשׁ אִסּוּר אוֹ לֹא. וְרֹב הַגְּאוֹנִים פָּסְקוּ כַּחֲכָמִים, וְכֵן דַּעַת הָרַמְבַּ"ם, הרז"ה, הָרִי"צ גֵּאוּת, רַבֵּנוּ יְשַׁעְיָה מִטְּרָאנִי, שִׁבֳּלֵי הַלֶּקֶט, הָרָאַבְיָ"ה וְעוֹד. (עיין משנ"ב ושער הציון סימן תרל ס"ק ס) וְאַף הַפּוֹסְקִים כְּרַבִּי יְהוּדָה כָּתְבוּ, שֶׁלְּרַבִּי יְהוּדָה מֻתָּר לְהַעֲמִיד בְּדָבָר הַפָּסוּל לְסִכּוּךְ, [וּמַחֲלֻקְתּוֹ עִם חֲכָמִים הִיא בְּעִנְיָן אַחֵר], וְכֵן דַּעַת הָרִי"ף, הָרֹא"שׁ, הַתּוֹסָפוֹת בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי, תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעוֹד. וְכֵן מְבֹאָר בַּבֵּית יוֹסֵף וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תרל סעיף יג). וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ, שֶׁאִם מֻתָּר לְהַעֲמִיד בְּדָבָר הַפָּסוּל לְסִכּוּךְ, מִמֵּילָא אִם נָעַץ שַׁפּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל וְסִכֵּךְ עֲלֵיהֶם מַמָּשׁ, כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה לְלֹא כָּל חֲשָׁשׁ. וְכָתַב הַמַּהֲרִי"ל שֶׁכֵּן נָהֲגוּ כָּל רַבּוֹתֵינוּ לְהָקֵל, וְאֵין בָּזֶה סָפֵק. וְכֵן דַּעַת הַטַּ"ז, הַגְּרָ"א, הַגְּרַ"ח פָּלָאגִ'י, שַׁעֲרֵי רַחֲמִים, זֶרַע אֱמֶת, אַבְנֵי נֵזֶר וְעוֹד. וְכָתַב הָעֲרוּךְ הַשֻּׁלְחָן, מֵאַחַר וְרַבֵּנוּ הַבֵּית יוֹסֵף פָּסַק כְּהָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ לְהָקֵל, וְזוֹהִי דַּעַת הַיְרוּשַׁלְמִי וְרֹב רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים וּבַעֲלֵי הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, לָמָּה לָנוּ לְהַחְמִיר? עכ"ד. אֶלָּא שֶׁטּוֹב לָחוּשׁ לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן וְהָרַ"ן שֶׁאָסְרוּ לְהַעֲמִיד בְּדָבָר הַפָּסוּל לְסִכּוּךְ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְסַכֵּךְ בּוֹ, וְלָכֵן יִתֵּן אֵיזֶה עֵץ עַל הַבַּרְזֶל, וְעָלָיו יִתֵּן אֶת הַסְּכָךְ, אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה אֵין צָרִיךְ לְהַחְמִיר. וְעַל כֵּן רַשַּׁאי לְכַתְּחִלָּה לִתְקֹעַ בְּמַסְמְרִים אֶת הָעֵץ שֶׁעָלָיו הוּא מַעֲמִיד אֶת הַסְּכָךְ, וְכֵן מְפֹרָשׁ בַּמְּאִירִי, הָרַ"ן וְהָרִיטְבָּ"א. וְכֵן כָּתְבוּ הַפְּרֵי מְגָדִים, מָגֵן אַבְרָהָם, הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ זַלְמָן, חַיֵּי אָדָם, הַגְּרָ"א, רַב פְּעָלִים, בִּגְדֵי יֵשַׁע, וְכָל הָאַחֲרוֹנִים. וְכָתַב הַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה (תרכט ס"ק כו) שֶׁהֶתֵּר זֶה הוּא לְכָל הַפּוֹסְקִים. וְהִנֵּה הַגָּאוֹן הַחֲזוֹן אִישׁ זַצַ"ל הֶחְמִיר גַּם בָּזֶה. אַךְ בְּשׁוּ"ת חֶלְקַת יַעֲקֹב כָּתַב, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "וְיֵשׁ לְהַתִּיר בָּזֶה לְכַתְּחִלָּה, וּדְלֹא כְּהַחֲזוֹן אִישׁ שֶׁהֶחְמִיר נֶגֶד הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְרֹב כְּכָל הָרִאשׁוֹנִים, וְכֻלּוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וְכָל רְאָיוֹת הַחֲזוֹן אִישׁ אֵינָן מֻכְרָחוֹת כְּלָל". עכ"ל. וְכֵן כָּתַב בְּשׁוּ"ת שֵׁבֶט הַלֵּוִי: "וּבֶאֱמֶת קָשֶׁה בְּיוֹתֵר לַחְלֹק עַל הַמָּגֵן אַבְרָהָם וְכָל הַפּוֹסְקִים, שֶׁכֻּלָּם הִתִּירוּ". עכ"ל. וְכֵן כָּתַב בַּהֲלִיכוֹת שְׁלֹמֹה אוֹיֶרְבַּךְ: "חֻמְרַת הַחֲזוֹן אִישׁ תְּמוּהַּה, מִכֵּיוָן שֶׁאִסּוּר מַעֲמִיד הוּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה, אִם כֵּן, בְּמַעֲמִיד דְּמַעֲמִיד, הוּא גְּזֵרָה לִגְזֵרָה שֶׁלֹּא גּוֹזְרִים, וְכָשֵׁר אַף לְכַתְּחִלָּה". (מד. ועיין עוד בשו"ת שמע שלמה ח"ד סימן כ ותרווה נחת.)





סכך לנצח

סְכָךְ לָנֶצַח, הֶעָשׂוּי מִדִּיקְטִים דַּקִּים וְאָרוּג בְּחוּטֵי צֶמֶר גֶּפֶן, כָּשֵׁר לְסַכֵּךְ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה.

וְהַטַּעַם בָּזֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן סְכָךְ רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים שֶׁפָּסוּל מִשּׁוּם "גְּזֵרַת תִּקְרָה", שֶׁהֲרֵי נִכָּר שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִכַּמָּה דִּיקְטִים, וְגַם אֵינוֹ מֵגֵן מֵהַגְּשָׁמִים כְּלָל, וְגַם הוּא מִתְקַפֵּל. (ערוך השלחן, אבני נזר, חלקת יעקב, אבן יקרה, שבט הלוי, הליכות שלמה, אז נדברו, נטעי גבריאל, חכו ממתקים, מציון אורה ועוד) וְאַף לַמַּחְמִירִים לְהַעֲמִיד בְּדָבָר הַפָּסוּל לְסִכּוּךְ כַּנַּ"ל, הִנֵּה לְשִׁיטַת הַתּוֹסָפוֹת וְרַבֵּנוּ יְשַׁעְיָה מֻתָּר אֲפִלּוּ לְסַכֵּךְ בְּצֶמֶר גֶּפֶן. וְאַף הָרַמְבַּ"ם וְהָרַאְבָ"ד שֶׁפְּסָלוּהוּ מִדְּרַבָּנָן, כְּבָר כָּתַב הָרִיטְבָּ"א שֶׁמֻּתָּר לְהַעֲמִיד בִּסְכָךְ פָּסוּל מִדְּרַבָּנָן, דִּגְזֵרָה לִגְזֵרָה לֹא גּוֹזְרִים. וְכֵן פָּסְקוּ הַגְּרָ"א, הַגְּרַ"ח פָּלָאגִ'י, בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, יְמֵי שְׁלֹמֹה, שְׂדֵי חֶמֶד וְעוֹד. (כג, כה)





קשירת הסכך

מִכָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, מְבֹאָר שֶׁמֻּתָּר מִן הַדִּין לִקְשֹׁר אֶת הַסְּכָךְ עַצְמוֹ אוֹ אֶת הַמַּחְצְלָאוֹת בְּחוּטֵי נַיְלוֹן אוֹ בַּרְזֶל אוֹ אָזִיקוּנִים הָעֲשׂוּיִים מִפְּלַסְטִיק, לְבַל יָעוּפוּ בָּרוּחַ. אַךְ הַמַּחְמִיר לְקָשְׁרָם בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן אוֹ דֶּקֶל וְכַיּוֹצֵא, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. (כג, כו, מד)





סכך פסול בין הסכך הכשר

סְכָךְ פָּסוּל [כְּגוֹן מוֹט בַּרְזֶל] שֶׁהֻנַּח בֵּין הַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר, אִם יֵשׁ בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ] - נִפְסְלָה הַסֻּכָּה, אַךְ בְּפָחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים - כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה, וּמֻתָּר גַּם לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן תַּחְתָּיו. עַל כֵּן, מַה שֶּׁמָּצוּי בְּאֵלוּ מִרְפָּסוֹת, שֶׁיֶּשְׁנָם בַּרְזִלִּים תְּקוּעִים לְמַעְלָה בִּמְקוֹם הַסְּכָךְ - אֵינָם פּוֹסְלִים, מֵאַחַר וְרָחְבָּם מוּעָט, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן תַּחְתֵּיהֶם. וַאֲפִלּוּ אִם בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת יֵשׁ סְכָךְ פָּסוּל בֵּין הַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר - כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הָרֹב מֵהַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר. וכל זה דוקא כשהסכך הפסול שרוחבו ארבעה טפחים, הולך על פני כל אורך או רוחב הסוכה, אבל אם הוא במקום מסוים, אינו פוסל אלא תחתיו בלבד. (שו"ע תרלא ס"ח, תרלב ס"א, ורמ"א ס"ב ומשנ"ב ס"ק ב' וט"ז)





חבלי כביסה

סֻכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית תַּחַת חֶבְלֵי כְּבִיסָה - הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה, וַאֲפִלּוּ אִם יֶשְׁנָם בְּגָדִים תְּלוּיִים עַל הַחֲבָלִים, אֵין חֲשָׁשׁ בָּזֶה. וְאַף אִם בֵּין חֶבֶל לְחֶבֶל אֵין מֶרְחָק שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ] - כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה, כִּי הֲגַם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל שֶׁעַד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים נֶחְשָׁב הַכֹּל כְּחִבּוּר אֶחָד ["שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּלָבוּד דָּמֵי"], מִכָּל מָקוֹם אֵין אוֹמְרִים זֹאת כְּדֵי לְהַחְמִיר וְלִפְסֹל. וְאַף לְשִׁיטַת הַחוֹלְקִים, מִכָּל מָקוֹם, כָּל שֶׁאִם נְצָרֵף אֶת כָּל הַחֲבָלִים לֹא יַגִּיעוּ לְשִׁעוּר סְכָךְ פָּסוּל [אַרְבָּעָה טְפָחִים] - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. (תוספות, ט"ז, מאורי אור, מאמר מרדכי, בית יהודה עייאש, זרע אמת, פנים מאירות בקונטרס אחרון, בגדי ישע, חמד משה, ערוך השלחן, בית השואבה, משנ"ב תרלב ס"ק כ, מקראי קודש, מנחת שלמה, הגר"י פלקסר, אבן ישראל פישר ועוד. פסקי תשובות שיג. סט)





פרגולה

מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לָתֵת אֶת הַסְּכָךְ עַל הַפֶּרְגּוּלָה, אַף שֶׁהַפֶּרְגּוּלָה מְחֻבֶּרֶת לַקִּיר בִּבְרָגִים. (פסקי תשובות שיד. ועל פי המבואר לעיל)

אוֹתָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת עַל הַפֶּרְגּוּלָה, דְּהַיְנוּ עֵצִים דַּקִּים דְּבוּקִים יַחַד בְּדֶבֶק חָזָק בְּצוּרַת שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל הַפֶּרְגּוּלָה - מֵאַחַר וַעֲשׂוּיָה הָרֶשֶׁת כָּל הַשָּׁנָה לְצֵל, מִן הַדִּין הֲרֵי זֶה סְכָךְ כָּשֵׁר, אַךְ טוֹב שֶׁיְּנַעְנַע אֶת הָרֶשֶׁת לְשֵׁם מִצְוָה.

וְאַף לַמַּחְמִירִים בְּמַעֲמִיד - כָּאן, שֶׁהַמַּעֲמִיד הוּא דֶּבֶק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר לָעַיִן כְּלָל, לֹא הֶחְמִירוּ בָּזֶה, וּבִפְרָט שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לְסַכֵּךְ בְּדֶבֶק לְבַד. (שבט הלוי, שמע שלמה ח"ה סימן ה. מה) וְגַם אֵין לִפְסֹל מִדִּין נֶסֶר הָרָחָב אַרְבָּעָה שֶׁגָּזְרוּ בּוֹ "גְּזֵרַת תִּקְרָה" כַּנַּ"ל, שֶׁהֲרֵי רֶשֶׁת זוֹ אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְכַסּוֹת בָּהּ בָּתִּים דֶּרֶךְ בִּנְיָן וְתִקְרָה, אֶלָּא לְצֵל בִּלְבַד. וְגַם נִכָּר שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים מִכַּמָּה נְסָרִים. וְאַף הָרַשְׁבָּ"א, שֶׁפִּקְפֵּק לְהַחְמִיר בָּזֶה בְּשֵׁם אֶחָד מֵרַבּוֹתָיו, לֹא פָּסַק לְהַחְמִיר בְּהֶחְלֵט, שֶׁהֲרֵי סִיֵּם: "וְיֵשׁ שֶׁחָלְקוּ עָלָיו לְהַתִּיר, וְכֵיוָן שֶׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר, הַנַּח לָהֶם". וְגַם אֶפְשָׁר שֶׁהָרַשְׁבָּ"א יוֹדֶה בְּרֶשֶׁת, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְנֶסֶר, שֶׁהַנֶּסֶר מֵגֵן תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲבָל הָרֶשֶׁת אַף תַּחְתָּיו אֵינוֹ מֵגֵן. (אבן יקרה ח"ג ס"ס קמז. אז נדברו י"ב עמ' פא. אבני נזר תעג אות ה. הליכות שלמה קכח. כד) וְאֵין לִפְסֹל מֵחֲמַת שֶׁדָּר שָׁם כָּל הַשָּׁנָה, וְאִם כֵּן לֹא נִכָּר עַתָּה שֶׁלְּשֵׁם סֻכָּה דָּר שָׁם, מֵאַחַר וְגַם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה אֵין עִקַּר דִּירָתוֹ שָׁם בְּשֵׁנָה וַאֲכִילָה, וְרַק עַתָּה בְּסֻכּוֹת אוֹכֵל וְיָשֵׁן שָׁם, אִם כֵּן נִכָּר שֶׁדָּר שָׁם לְשֵׁם סֻכָּה. (סוכה ח ע"ב. רש"י, הר"ן, המאירי, שבלי הלקט ועוד. בית יוסף ושו"ע סימן תרלו ס"ב. אבני נזר תעד אות ב. וכן פסק הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג בספר אלה הם מועדי עמוד תפ. ועיין אמרי יוסף יב. ברכת יצחק סוכה פא. שערי יושר ח"א סימן כח וח"ג סימן פט)

וְאוּלָם, אִם הָרֶשֶׁת הַנַּ"ל תְּקוּעָה בְּמַסְמְרִים לַפֶּרְגּוּלָה, טוֹב וְנָכוֹן שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַמַּסְמְרִים, וִינַעְנַע אֶת הָרֶשֶׁת לְשֵׁם מִצְוָה. (עיין שמע שלמה ח"ה סימן ה. ועל פי המבואר לעיל. סב)





אויר בסכך

אִם יֵשׁ רֶוַח אֲוִיר שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ] בֵּין עֵץ לְעֵץ בַּסְּכָךְ, וְרֶוַח הָאֲוִיר הוֹלֵךְ עַל פְּנֵי כָּל אֹרֶךְ אוֹ רֹחַב הַסֻּכָּה - הַסֻּכָּה פְּסוּלָה. אַךְ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים - הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה, אַךְ לֹא יֹאכַל וְלֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו. (סח) ואם הוא פחות מטפח, אין חשש בזה, וכמו כל הנקבים הקטנים שיש בסוכה. אבל ביותר מטפח, אם ראשו או רובו תחת האויר, לא יאכל ולא ישן שם. (תרלב ס"ב ורמ"א)





"דופן עקומה"

סְכָךְ פָּסוּל שֶׁמֻּנָּח בְּצִדְדֵי הַסֻּכָּה, אֵינוֹ פּוֹסְלָהּ, אֶלָּא אִם יֵשׁ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת [1.92 מֶטֶר], אֲבָל בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה, רַק שֶׁלֹּא יֹאכַל וְלֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו. (סו)

לְמָשָׁל: מִרְפֶּסֶת הַמְקֹרָה בְּגַגּוֹן נִפְתָּח, וּמַנִּיחִים אֶת הַסְּכָךְ בִּמְקוֹם הַגַּגּוֹן, אַךְ בְּצִדְדֵי הַמִּרְפֶּסֶת אֵין הַגַּג נִפְתָּח, אֲזַי מֵאַחַר וְאֵין בַּגַּגּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת [1.92 מֶטֶר] מֵהַקִּיר [הַדֹּפֶן] לַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר - הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחַת הַגַּגּוֹן הַנִּשְׁאָר סָגוּר. וְאִם הַגַּגּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ], מֻתָּר אַף לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן תַּחְתָּיו. (סימן תרלב סעיף א)

וְהַטַּעַם בָּזֶה, כִּי קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי': "דֹּפֶן עֲקֻמָּה". דְּהַיְנוּ, בְּמִקְרֶה שֶׁבְּצִדֵּי הַסֻּכָּה יֵשׁ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת בַּסְּכָךְ הַפָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁבְּפֹעַל אֵין הַדֹּפֶן מַגִּיעָה לַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר, מִכָּל מָקוֹם רוֹאִים אָנוּ כְּאִלּוּ הַדֹּפֶן מִתְעַקֶּמֶת וּמַגִּיעָה עַד הַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר, וְנֶחְשָׁב הַסְּכָךְ הַפָּסוּל כְּחֵלֶק מֵהַדֹּפֶן, וְהַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה, אַךְ אֵין לִישֹׁן תַּחַת הַסְּכָךְ הַפָּסוּל. (סימן תרלב סעיף א)

יֵשׁ לְצַיֵּן שֶׁדִּין זֶה שֶׁל "דֹּפֶן עֲקֻמָּה" הוּא בְּאֹפֶן שֶׁנִּשְׁאָר בַּסֻּכָּה שִׁעוּר שֶׁל סְכָךְ כָּשֵׁר, דְּהַיְנוּ שִׁבְעָה טְפָחִים [56 ס"מ] עַל שִׁבְעָה טְפָחִים, אַךְ אִם הַסֻּכָּה קְטַנָּה מְאֹד, וְלֹא נִשְׁאָר כְּשִׁעוּר זֶה, אֵין לְהַכְשִׁיר מִדִּין דֹּפֶן עֲקֻמָּה, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ] שֶׁל סְכָךְ פָּסוּל, בֵּין בַּצַּד וּבֵין בָּאֶמְצַע - הֲרֵיהִי פְּסוּלָה. אֲבָל בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, הֲרֵיהִי כְּשֵׁרָה, וְאַף יְשֵׁנִים וְאוֹכְלִים תַּחְתָּיו. (סימן תרלב סעיף א)






כמות הסכך

נוֹתֵן סְכָךְ עַל הַסֻּכָּה בְּכַמּוּת כָּזוֹ שֶׁצֵּל הַסֻּכָּה יִהְיֶה יוֹתֵר מֵחַמָּתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁהַסְּכָךְ יִהְיֶה מְרֻבֶּה יוֹתֵר מֵהָרְוָחִים, אֲבָל אִם הָרְוָחִים מְרֻבִּים מֵהַסְּכָךְ - הַסֻּכָּה פְּסוּלָה. (עב)

לְכַתְּחִלָּה יְסַכֵּךְ בְּאֹפֶן שֶׁיֵּרְאוּ הַכּוֹכָבִים דֶּרֶךְ הַסְּכָךְ. וּבְדִיעֲבַד שֶׁנָּתַן סְכָךְ הַרְבֵּה עַד שֶׁאֲפִלּוּ הַגְּשָׁמִים אֵינָם יְכוֹלִים לָרֶדֶת לְתוֹכָהּ - כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ. (לד)

שֶׁלֶג - אִם נָפַל שֶׁלֶג רַב עַל הַסְּכָךְ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִין תִּקְרָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצוּי בְּחוּץ לָאָרֶץ בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים - כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַשֶּׁלֶג עָתִיד לִהְיוֹת נָמֵס מֵאֵלָיו, הֲרֵי הוּא עַתָּה כְּמִי שֶׁאֵינוֹ. (לז)





נפל הסכך

סְכָךְ שֶׁנָּפַל בְּיוֹם טוֹב אוֹ בַּשַּׁבָּת שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וְנִפְסְלָה הַסֻּכָּה, מֻתָּר לוֹמַר לְגוֹי לְהַחֲזִיר אֶת הַסְּכָךְ עַל הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם מִצְוַת סֻכָּה כַּדִּין. (מח)





משיב הרוח

אִם נָשְׁבוּ רוּחוֹת חֲזָקוֹת וְהִתְרוֹמֵם הַסְּכָךְ לַגֹּבַהּ וְנָפַל שׁוּב עַל הַסֻּכָּה - כְּשֵׁרָה. כִּי אַף אִם הִתְרוֹמֵם הַסְּכָךְ לְמַעְלָה מִגֹּבַהּ שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, שֶׁבָּזֶה נִפְסֶלֶת הַסֻּכָּה מֵאַחַר וְהֻנַּח שׁוּב הַסְּכָךְ שֶׁלֹּא לְשֵׁם צֵל - מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶמִתְּחִלָּה נֶעֶשְׂתָה הַסֻּכָּה בְּהֶכְשֵׁר, שׁוּב אֵינָהּ נִפְסֶלֶת. (עב)





מדיני נוי הסכה





"זה אלי ואנוהו"

מִצְוָה לְעַטֵּר וּלְקַשֵּׁט אֶת הַסֻּכָּה בְּקִשּׁוּטִים נָאִים וַחֲשׁוּבִים, כְּפִי שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל (שבת קלג ע"ב) עַל הַפָּסוּק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ": הִתְנָאֵה לְפָנָיו בַּמִּצְווֹת; עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה. כִּי כַּאֲשֶׁר עוֹשֶׂה הָאָדָם אֶת הַמִּצְווֹת בְּצוּרָה נָאָה וּמְכֻבֶּדֶת, מַרְאֶה אֶת אַהֲבָתוֹ וְחִבָּתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין הוּא כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ בְּרֵרָה, אֶלָּא עוֹשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁצִּוָּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ וְשָׂמֵחַ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת צִוּוּיוֹ עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (סוף הלכות איסורי המזבח): הִקְדִּישׁ דָּבָר לַה' - יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. הֶאֱכִיל עָנִי - יַאֲכִילֵהוּ מִן הַטּוֹב וְהַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרוּם - יְכַסֵּהוּ מִן הַטּוֹב וְהַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי - יִתֵּן לוֹ מַטְבְּעוֹת טוֹבִים וְקַלִּים לְהוֹצָאָה, [כֶּסֶף מְזֻמָּן וְלֹא צֶ'ק דָּחוּי]. (עד)

עוֹד טַעַם יֵשׁ לִנְתִינַת הַקִּשּׁוּטִים בַּסֻּכָּה - מִכֵּיוָן שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם יֵשֵׁב בְּסֻכָּתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁבַּבַּיִת מְיַפֶּה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ לְהַנְעִים לוֹ אֶת יְשִׁיבָתוֹ, כָּךְ יְיַפֶּה אֶת סֻכָּתוֹ, שֶׁתִּהְיֶה עֲרֵבָה עָלָיו, וְתִשְׁרֶה חֶדְוָה וְקֹרַת רוּחַ לְכָל הַיּוֹשֵׁב בָּהּ. (רשב"א. עד)

כָּל הַמַּרְבֶּה לְנָאוֹת וּלְיַפּוֹת אֶת סֻכָּתוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (השל"ה הקדוש. עד)





פרוכת הקדש

יֵשׁ נוֹהֲגִים לְקַשֵּׁט אֶת הַסֻּכָּה בַּפָּרֹכֶת שֶׁל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁמָּצוּי בַּסֻּכּוֹת שֶׁל בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת. וְאֵין כָּאן חֲשָׁשׁ שֶׁמּוֹרִידִים מִקְּדֻשַּׁת הַפָּרֹכֶת, כִּי מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן, נֶחְשָׁב שֶׁנִּתְרְמוּ מִתְּחִלָּה עַל דַּעַת כֵּן. וּבְלָאו הָכִי, לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ. (תרומת הדשן ועוד. עד)





סכך נאה

מֻתָּר לַעֲטֹף אֶת עֲצֵי הַסְּכָךְ בִּנְיָר צִבְעוֹנִי יָפֶה כְּדֵי לְיַפּוֹתָם. וְכֵן מֻתָּר לִצְבֹּעַ אֶת הַקְּרָשִׁים שֶׁמְּסַכֵּךְ בָּהֶם כְּדֵי לְיַפּוֹתָם. וּכְמוֹ שֶׁהֵעִיד הַגְרִי"מ חַרְלַ"פּ עַל הַגָּאוֹן בַּעַל אִמְרֵי בִּינָה, שֶׁהָיָה נוֹהֵג לְסַכֵּךְ אֶת סֻכָּתוֹ בְּעֵצִים הָעֲטוּפִים בִּנְיָר יָפֶה, לְנוֹי וְהִדּוּר מִצְוָה. (טז, לב)





סדין נאה

מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לִפְרֹס סָדִין אוֹ נַיְלוֹן נָאֶה וּמְצֻיָּר תַּחַת הַסְּכָךְ כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּפְרְסֵהוּ בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ] לַסְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לִפְרֹס סָדִין נָאֶה, כְּשֶׁמַּטְּרָתוֹ גַּם לְנוֹי וְגַם לְהָגֵן עָלָיו מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. אוּלָם אִם תָּלָה אֶת הַסָּדִין לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים - פְּסוּלָה. כִּי דַּוְקָא כְּשֶׁהַסָּדִין בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים לַסְּכָךְ, הוּא נֶחְשָׁב נוֹי לַסְּכָךְ, וּמִתְבַּטֵּל לַסְּכָךְ. לֹא כֵן כְּשֶׁהוּא רָחוֹק אַרְבָּעָה טְפָחִים מֵהַסְּכָךְ, אֵינוֹ נֶחְשָׁב נוֹי לַסְּכָךְ, אֶלָּא נוֹי לַסֻּכָּה, וְאִם כֵּן אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל לַסְּכָךְ, וְנִמְצָא שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת סָדִין וְלֹא תַּחַת סְכָךְ כָּשֵׁר. (הריטב"א. פד)





גובה הקשוטים

הַקִּשּׁוּטִים שֶׁתּוֹלִים בַּסְּכָךְ, כְּשַׁרְשְׁרָאוֹת נְיָר וְכַדּוֹמֶה, יִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים [32 ס"מ] לַסְּכָךְ, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יוֹרְדִים הֵם לְמַטָּה מִזֶּה - כְּשֵׁרָה הַסֻּכָּה, מֵאַחַר וְאֵינָם רְחָבִים אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְיֵשׁ מְקִלִּים אֲפִלּוּ בְּקִשּׁוּטִים רְחָבִים אַרְבָּעָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּתְחִיל הַקִּשּׁוּט בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים לַסְּכָךְ, אַף שֶׁיּוֹרֵד לְמַטָּה מִזֶּה. (אמת ליעקב קמינצקי, ועיין לגאון עוזנו רבנו יוסף חיים בספרו 'בן איש חי' פרשת האזינו הלכה ב. עו)





מנורה

מְנוֹרַת חַשְׁמַל - יִתְלֶהָ בַּסְּכָךְ בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן תַּחְתֶּיהָ, מֵאַחַר וְאֵין בְּרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים. (עו) וּמִכָּל מָקוֹם, אִם תָּלָה מְנוֹרָה מְיֻחֶדֶת צִבְעוֹנִית כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת הַסֻּכָּה, דִּינָהּ כְּדִין הַקִּשּׁוּטִים, כַּמְבֹאָר לְעֵיל.





הנאה מהקשוטים

קִשּׁוּטִים אוֹ רִמּוֹנִים שֶׁתָּלָה אוֹתָם בַּסֻּכָּה לְנוֹי, הֲרֵי הֵם מֻקְצֶה, וְאָסוּר לְטַלְטְלָם בְּיוֹם טוֹב אוֹ בַּשַּׁבָּת שֶׁל סֻכּוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ, לֹא יְטַלְטֵל אוֹתָם. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּחֹל הַמּוֹעֵד מֻתָּר לְטַלְטְלָם, אַךְ אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם אוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם עַד לְאַחַר הֶחָג.

וְהַטַּעַם בָּזֶה - כִּי כְּלָל בְּיָדֵינוּ בְּהִלְכוֹת מֻקְצֶה: כָּל דָּבָר שֶׁל מִצְוָה שֶׁאָסוּר בְּשִׁמּוּשׁ בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת מִצְוָתוֹ, הֲרֵי הוּא "מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִצְוָה", וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ מְקוֹמוֹ. וּכְגוֹן: קִשּׁוּטֵי הַסֻּכָּה, הַסְּכָךְ, הַדְּפָנוֹת, אַרְבַּעַת הַמִּינִים, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם.

לֹא רַק בְּשִׁבְעַת יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת הַקִּשּׁוּטִים הֵם מֻקְצֶה, אֶלָּא גַּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא יוֹם טוֹב "שִׂמְחַת תּוֹרָה", הֲרֵי הֵם מֻקְצֶה. וְלָכֵן, אִם נָפְלוּ הָרִמּוֹנִים מֵהַסֻּכָּה בְּחַג שִׂמְחַת תּוֹרָה, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם עַד מוֹצָאֵי הֶחָג. וְהַטַּעַם לַדָּבָר - כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת סֻכָּה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן נֶחְשָׁבִים הֵם "מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִצְוָה", לְפִי הַכְּלָל: "מִגּוֹ [מִתּוֹךְ] דְאִתְקְצַאי [שֶׁהֻקְצָה] בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקְצַאי [הֻקְצָה] לְכֻלֵּי יוֹמָא [לְכָל הַיּוֹם]". וְכֵיוָן שֶׁהֵם הָיוּ מֻקְצֶה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל עֶרֶב יוֹם טוֹב שִׂמְחַת תּוֹרָה, נִשְׁאֲרוּ מֻקְצֶה לְכָל הַיּוֹם טוֹב.
וְכַמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב', עַיֵּן שָׁם.

תְּנַאי עַל הַקִּשּׁוּטִים
יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת, שֶׁאִם יִרְצֶה לֶאֱכֹל מֵהַפֵּרוֹת שֶׁהִנִּיחַ בַּסֻּכָּה לְנוֹי יוּכַל לֶאֱכֹל מֵהֶם, עַל יְדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּנַאי לִפְנֵי חַג הַסֻּכּוֹת, וְיֹאמַר: "אֲנִי מַתְנֶה עַל נוֹיֵי הַסֻּכָּה, שֶׁאֵינִי מְסַלֵּק אֶת דַּעְתִּי מֵהֶם כָּל זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת". וְאָז יִהְיֶה רַשַּׁאי לְאָכְלָם בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מֻקְצֶה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב הֶחָג, שֶׁהֲרֵי גַּם בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִם הָיָה רוֹצֶה, הָיָה רַשַּׁאי לְהוֹצִיאָם וּלְאָכְלָם. אוּלָם אִם הִתְנָה בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת וְאָמַר: "אֲנִי מַתְנֶה לֶאֱכֹל אֶת הַפֵּרוֹת כְּשֶׁיִּפְּלוּ" - אֵין זֶה מוֹעִיל, וְאָסוּר לוֹ לְאָכְלָם כְּשֶׁיִּפְּלוּ, כֵּיוָן שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת הַפֵּרוֹת הָיוּ מֻקְצֶה, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נָפְלוּ, וְהוּא אָמַר שֶׁרַק בְּשָׁעָה שֶׁיִּפְּלוּ יִהְיֶה רַשַּׁאי לְאָכְלָם.

הֲנָאָה מֵהַסְּכָךְ וְהַדְּפָנוֹת
הַסְּכָךְ וְהַדְּפָנוֹת שֶׁל הַסֻּכָּה גַּם הֵם מֻקְצֶה, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אַף בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן לָקַחַת אֵיזֶה קֵיסָם מֵעֲצֵי הַסֻּכָּה כְּדֵי לַחְצֹץ בּוֹ אֶת שִׁנָּיו וְכַדּוֹמֶה. וְלֹא מוֹעִיל לְהַתְנוֹת מֵעֶרֶב הֶחָג, שֶׁאֵינוֹ מְסַלֵּק אֶת דַּעְתּוֹ מֵהֶם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁמּוֹעִיל לְהַתְנוֹת בְּנוֹיֵי סֻכָּה כַּנַּ"ל, כֵּיוָן שֶׁעַל עֲצֵי הַסֻּכָּה חָל שֵׁם שָׁמַיִם שִׁבְעָה יָמִים, וַאֲסוּרִים הֵם בַּהֲנָאָה, [שֶׁנֶּאֱמַר: "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'". כְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה, כָּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל עֲצֵי הַסֻּכָּה.] (סוכה ט ע"א. סימן תרלח סעיפים א ב. עז, פג)






ירדו גשמים

אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים וִיקַלְקְלוּ אֶת הַקִּשּׁוּטִים, מֻתָּר לְהוֹצִיאָם מֵהַסֻּכָּה. וְגַם אִם לֹא עָשָׂה תְּנַאי קֹדֶם הֶחָג שֶׁאֵינוֹ מַקְצֶה דַּעְתּוֹ מֵהֶם, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכֵּן מִנְהַג הָעוֹלָם לְהוֹצִיא אֶת הַקִּשּׁוּטִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הִתְנָה עֲלֵיהֶם מֵרֹאשׁ. (הרמ"א, רבנו זלמן, הגרשז"א. צב)

אֶתְרוֹג שֶׁל שְׁבִיעִית
אֶתְרוֹג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִתְלוֹתוֹ לְנוֹי בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה, אַךְ לֹא יִתְחַב בּוֹ אֵיזוֹ מַחַט אוֹ חֵפֶץ אַחֵר, שֶׁבְּכָךְ מַפְסִיד אֶת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וְטוֹב שֶׁיַּתְנֶה קֹדֶם הֶחָג, וְיֹאמַר: "אֵינִי מְסַלֵּק אֶת דַּעְתִּי מֵהָאֶתְרוֹג כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג". וּבָזֶה לֹא יִהְיֶה הָאֶתְרוֹג מֻקְצֶה בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי הֶחָג, וְיִהְיֶה רָאוּי לְאָכְלוֹ גַּם בֶּחָג.
כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת "מִצְווֹת הָאָרֶץ" הִלְכוֹת שְׁבִיעִית. (שו"ת להורות נתן. ילקו"י שביעית תנד)





כתיבת פסוקים לקישוט

הַכּוֹתְבִים פְּסוּקִים עַל גַּבֵּי נְיָר צִבְעוֹנִי כְּדֵי לְקַשֵּׁט בָּהֶם אֶת הַסֻּכָּה, יֵשׁ לְהָעִיר לְמִשְׁמַע אָזְנָם, שֶׁאֵינָם נוֹהֲגִים נָכוֹן עַל פִּי הַהֲלָכָה הַפְּסוּקָה בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (יורה דעה סימן רפג ס"ג), שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב מִלִּים מֵהַתּוֹרָה יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ מִלִּים בְּשׁוּרָה אַחַת. וְלָכֵן אֵין לִכְתֹּב פָּסוּק "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" אוֹ פָּסוּק "בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", כָּל שֶׁכּוֹתְבָם בְּשׁוּרָה אַחַת. כֵּן פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם, הַתַּשְׁבֵּ"ץ, הַטַּ"ז, מָגֵן אַבְרָהָם, מַהֲרִי"ט, גִּנַּת וְרָדִים, הַשְּׁלָ"ה, בַּאֵר הֵיטֵב, מְאוֹרֵי אוֹר, מַטֵּה אֶפְרַיִם, מִשְׁנָה בְּרוּרָה (תרלח ס"ק כד) וְעוֹד. וּמִכָּל מָקוֹם, פְּסוּקִים שֶׁכְּבָר נִכְתְּבוּ לְקִשּׁוּט, מֻתָּר לִקְנוֹתָם וּלְקַשֵּׁט בָּהֶם אֶת הַסֻּכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב גִּנַּת וְרָדִים, שֶׁמּוּטָב שֶׁיִּתְלוּ אוֹתָם בַּסֻּכָּה לְנוֹי, לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת, מִמַּה שֶּׁיִּגְנְזוּ אוֹתָם. (צב)





מי המקשט

אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוַת סֻכָּה הִיא עַל הָאֲנָשִׁים וְלֹא עַל הַנָּשִׁים, מִכָּל מָקוֹם, מִכֵּיוָן שֶׁהָאִישׁ מְצֻוֶּה גַּם עַל מִצְוַת לִמּוּד תּוֹרָה, הַנָּכוֹן הוּא שֶׁיִּתֵּן לִבְנוֹתָיו שֶׁהֵן תְּקַשֵּׁטְנָה אֶת הַסֻּכָּה - וְהוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין לְךָ מַעֲלָה טוֹבָה מִמֶּנָּה. אוּלָם, אִם לֹא זָכָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כָּל כָּךְ, עָדִיף שֶׁהוּא יְקַשֵּׁט וְיָכִין אֶת צָרְכֵי הַסֻּכָּה, מִכֵּיוָן שֶׁגָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה. (בית השואבה. קכח)





ערב החג





לשמוח ולשמח

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים טז יד-טו): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם (פ"ו מהלכות יום טוב הלכה יז): חַיָּב אָדָם בֶּחָג לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וּמִצְוָה שֶׁיְּשַׂמַּח לְכָל אֶחָד כְּפִי הָרָאוּי לוֹ, כֵּיצַד? הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלִיּוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמַמְתַּקִּים; וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִים נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ; וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִים בָּשָׂר וְשׁוֹתִים יַיִן. ע"כ. (החינוך מצוה תפח)

וְהֵעִיד רַבִּי חַיִּים וִיטָאל עַל רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל (שער המצוות לז ע"ב), וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: בְּעִנְיַן מִדַּת הַנְּדִיבוּת וְהַוַּתְּרָנוּת רָאִיתִי לְמוֹרִי זַ"ל, שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשֵׁשׁ בְּעַצְמוֹ לְהִתְכַּבֵּד בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים יוֹתֵר מִדַּי, גַּם בְּמַאֲכָלוֹ הָיָה אוֹכֵל דָּבָר מוּעָט מְאֹד, אֲבָל בְּמַלְבּוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ הָיָה זָהִיר מְאֹד לְכַבְּדָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְהָיָה מֵפִיק כָּל רְצוֹנָהּ, אַף אִם לֹא הָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כָּל כָּךְ. עכ"ל. וּפָשׁוּט וּבָרוּר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָפִיק אֶת רְצוֹן הָאִשָּׁה, הוּא בְּמַלְבּוּשִׁים צְנוּעִים הַהוֹלְמִים אֶת הַהֲלָכָה, וְלֹא חַס וּשְׁלוֹם בְּגָדִים צְמוּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָם עוֹבֶרֶת עַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה חָמוּרִים, וּמַכְשִׁילָה אֶת הָרַבִּים בְּאִסּוּר הַתּוֹרָה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וְדַי בָּזֶה לַמֵּבִין.

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם: "וּכְשֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בֶּחָג, חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים, אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת בֵּיתוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִם בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לָעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ, אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה, אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ".

אֵין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא "לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים, שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ, דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים'". (הלכות מגילה פרק ב הלכה יז)

אשרי משכיל אל דל

סִפֵּר רַבִּי מֵאִיר רְפָאֵל זַצַ"ל מִיַּזְד: כְּשֶׁעָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם בִּשְׁנַת תרפ"ג, דַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ חָצֵר יַחַד עִם הָרַב אַבְרָהָם עַדֶּס זַצַ"ל, הָרַב הָיָה גָּר לְמַעְלָה - וַאֲנִי לְמַטָּה. פְּעָמִים הָיָה קוֹרֵא לִי לַעֲשׂוֹת לוֹ אֵיזוֹ עֲבוֹדָה בְּבֵיתוֹ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם לִי שָׂכָר כִּפְלַיִם. וְהָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ: אֲדוֹנִי הָרַב, זֶה יוֹתֵר מִדַּי, הַשָּׂכָר שֶׁנָּתַתָּ לִי. וְהָיָה מֵשִׁיב לִי: כָּתוּב בַּתּוֹרָה, "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר", וּמָה הַגֵּר שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ כָּל כָּךְ צָרִיךְ לְאוֹהֲבוֹ - אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאַתָּה, שֶׁשַּׂמְתָּ נַפְשְׁךָ בְּכַפְּךָ וּבָאתָ מִחוּץ לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! וְתָמִיד הָיָה מַמְצִיא לִי אֵיזוֹ עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא שָׁוָה אֲפִלּוּ שְׁנֵי גְּרוּשׁ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ.

פַּעַם, בְּעֶרֶב סֻכּוֹת, לֹא הָיְתָה לִי פְּרוּטָה בַּכִּיס אֲפִלּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת יָרָק, וְהָיִיתִי עוֹמֵד בָּרְחוֹבוֹת נָע וָנָד, זֶה קוֹנֶה וְזֶה מוֹכֵר, וְזָלְגוּ עֵינַי דְּמָעוֹת בַּסֵּתֶר. הָרַב עָבַר בַּדֶּרֶךְ וְקָרָא אוֹתִי: "מֵאִיר, מֵאִיר, בֹּא". נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו, וְאָמַר לִי: "בֹּא לְבֵיתִי וְנַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן כַּמָּה כֶּסֶף אֲנִי חַיָּב לְךָ". הֵשַׁבְתִּי לוֹ: "אֲדוֹנִי הָרַב, אֵין לִי שׁוּם חֶשְׁבּוֹן, יַעַן מַה שֶּׁעָבַדְתִּי לְךָ שִׁלַּמְתָּ לִי כִּפְלַיִם!" אָמַר לִי: "לֹא, יֵשׁ לָנוּ חֶשְׁבּוֹן, בֹּא אֵלַי לַבַּיִת". הָלַכְתִּי אִתּוֹ וְנָתַן לִי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ, וְאָמַר לִי: "לֵךְ תַּעֲשֶׂה הוֹצָאוֹת יוֹם טוֹב הַקָּדוֹשׁ". אָמַרְתִּי לוֹ: "אֲדוֹנִי, מַדּוּעַ תִּתֵּן לִי? הֲלֹא אֵינְךָ חַיָּב לִי כְּלוּם!" הֵשִׁיב לִי: "לֵךְ תִּקְנֶה מִצְרָכִים לִכְבוֹד יוֹם טוֹב!"

אָז הִרְגַּשְׁתִּי בְּוַדַּאי שֶׁהָרַב יֵשׁ לוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהָיוּ בְּעֵינַי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ אֵלּוּ כְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ לִירוֹת [פִּי מֵאָה], וְשָׂמַחְתִּי כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב. (מעיין המועד שכא)

בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה מִצְוָה עַל יִשְׂרָאֵל לְשַׂמֵּחַ אֶת הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם [שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה... וְהַלֵּוִי"], מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמוֹרִים הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וּבִזְמַנֵּנוּ, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הָאַבְרֵכִים שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וּמוֹרִים הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בִּמְקוֹם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (מנחות קי ע"א): תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (בנין שלמה להגר"ש הכהן מוילנא. חזו"ע יו"ט צט)

וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לְשַׂמֵּחַ וּלְסַיֵּעַ אֶת הַזְּקוּקִים, וּבִפְרָט בְּחַג הַסֻּכּוֹת, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פרשת אמור דף קג ע"ב), וְזֶה תֹּכֶן דְּבָרָיו בְּתַרְגּוּם: וִישַׂמַּח אֶת הָעֲנִיִּים, מִשּׁוּם שֶׁחֵלֶק הָאֻשְׁפִּיזִין [הָאוֹרְחִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֵם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, יוֹסֵף וְדָוִד, כַּמְבֹאָר לְהַלָּן], שֶׁהָאָדָם מַזְמִין לְסֻכָּתוֹ, הוּא הַחֵלֶק שֶׁל הָעֲנִיִּים, וְאִם מַזְמִין אֶת הָאֻשְׁפִּיזִין וְאֵינוֹ נוֹתֵן אֶת חֶלְקָם לָעֲנִיִּים, הֵם קָמִים מִסֻּכָּתוֹ וְאוֹמְרִים עָלָיו (משלי כג ו): "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו". כִּי שֻׁלְחָן זֶה אֵינוֹ שֻׁלְחָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא שֶׁל רַע עַיִן, וְאוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהָאוֹרְחִים הָאֵלּוּ, קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, עוֹזְבִים אֶת שֻׁלְחָנוֹ וְאוֹמְרִים עָלָיו דְּבָרִים חֲמוּרִים מְאֹד, כַּמְבֹאָר שָׁם בַּזֹּהַר, ה' יַצִּילֵנוּ.

אֲבָל הָאָדָם הַדּוֹאֵג לָעֲנִיִּים, וְנוֹתֵן לָהֶם, וְאַחַר כָּךְ לִבְנֵי בֵיתוֹ, וּמְשַׂמֵּחַ אֶת לִבָּם שֶׁל הָעֲנִיִּים - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, וְכָל הָאֻשְׁפִּיזִין מְבָרְכִים אוֹתוֹ כְּדִלְהַלָּן: אַבְרָהָם אָבִינוּ מְבָרֵךְ אוֹתוֹ (ישעיה נח יד): "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ". יִצְחָק אָבִינוּ מְבָרֵךְ אוֹתוֹ (תהלים קיב ב-ג): "גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ, וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". יַעֲקֹב אָבִינוּ מְבָרֵךְ אוֹתוֹ (ישעיה נח ח-י): "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי, אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם". מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק מְבָרְכִים אוֹתוֹ (ישעיה נח יא-יב): "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". וְדָוִד הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתוֹ (ישעיהו נד יז): "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". אַשְׁרֵי חֶלְקָם וּמַה נָּעִים גּוֹרָלָם, שֶׁל אוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁזּוֹכִים לְכָל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ מִפִּי צַדִּיקֵי עוֹלָם, שִׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. עַד כָּאן מִדִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.

אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהַזְמִין אֶת הָעֲנִיִּים אֵלָיו לְבֵיתוֹ, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. אַךְ אִם אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ, וּכְגוֹן שֶׁהֵם מִשְׁפָּחָה בְּרוּכַת יְלָדִים וְאֵין לוֹ מָקוֹם בְּסֻכָּתוֹ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ כָּלְשֶׁהוּ שֶׁהֵם הִתְבַּיְּשׁוּ כַּאֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלָיו, אֲזַי יִשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכָלִים לְבֵיתָם, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מִכַּסְפּוֹ בְּעַיִן יָפָה וּנְדִיבָה עֲבוּר הוֹצָאוֹת הֶחָג. (פסקי תשובות שפז)

וְטוֹב שֶׁיְּחַלֵּק אֶת כֶּסֶף הַצְּדָקָה לְשִׁבְעָה חֲלָקִים, וְיֹאמַר בְּפִיו: 'זֶה לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל חֵלֶק אַבְרָהָם אֻשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא, וְזֶה בִּשְׁבִיל חֵלֶק יִצְחָק אֻשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא', וְכֵן הָלְאָה. וְכָל חֵלֶק יִהְיֶה סְכוּם יָפֶה וְנִכְבָּד, כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו. (הגר"ח פלאג'י, פלא יועץ. פסקי תשובות שפז)





מקוה טהרה

מִנְהָג חָשׁוּב לִטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה בְּעֶרֶב הֶחָג. וּמִי שֶׁיָּכוֹל גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה לִטְבֹּל בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְזוֹכֶה בָּזֶה לְטַהֵר אֶת נַפְשׁוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו. (חזו"ע יו"ט קב)

חַג הַסֻּכּוֹת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה בְּחוּץ לָאָרֶץ
מֵאַחַר וּבְחוּץ לָאָרֶץ עוֹשִׂים "יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת", לְכָךְ אֶפְשָׁר שֶׁיָּחוּל אֶצְלָם הַיּוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, וְהַיּוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי שֶׁל שִׂמְחַת תּוֹרָה בְּיוֹם שִׁשִּׁי, וּצְרִיכִים לְהַנִּיחַ בְּעֶרֶב הֶחָג [יוֹם רְבִיעִי] קֹדֶם הַשְּׁקִיעָה 'עֵרוּב תַּבְשִׁילִין', כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב [יוֹם שִׁשִּׁי] לְשַׁבָּת. כְּמוֹ כֵן, אֶפְשָׁר שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ יָחוּל הַיּוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְיֵשׁ כַּמָּה פְּרָטֵי דִּינִים בְּכָל אֵלּוּ, כַּמְבֹאָר בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא בְּחוֹבֶרֶת 'חַג הַשָּׁבוּעוֹת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה', קָחֶנּוּ מִשָּׁם.






אכילה בערב החג

לֹא יֹאכַל לֶחֶם אוֹ עוּגָה בְּעֶרֶב הֶחָג מִשָּׁעָה עֲשִׂירִית שֶׁל הַיּוֹם [בְּעֵרֶךְ: 14:30], מֵאַחַר וְצָרִיךְ לֶאֱכֹל אֶת כְּזַיִת הַלֶּחֶם בַּסֻּכָּה בַּלַּיְלָה לְתֵאָבוֹן. וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לְהָקֵל לֶאֱכֹל עַד 50 גְּרָם וְלֹא יוֹתֵר. וְאָמְנָם פֵּרוֹת וִירָקוֹת, בָּשָׂר, דָּגִים וְכַדּוֹמֶה, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶם, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל בַּלַּיְלָה לְתֵאָבוֹן. (קכא)





הכנת נר דלוק

אָסְרוּ חֲכָמִים לְהַדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ מִקֻּפְסַת גַּפְרוּרִים אוֹ מִמַּצִּית וְכַדּוֹמֶה, וְהִתִּירוּ לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ הַדְּלוּקָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אִי לְכָךְ, יֵשׁ לָשִׂים לֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב קֹדֶם כְּנִיסַת הֶחָג לְהָכִין 'נֵר נְשָׁמָה' הַדּוֹלֵק 24 שָׁעוֹת, כְּדֵי שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ לְבַשֵּׁל וּלְהַדְלִיק אֶת הַגַּז בְּיוֹם טוֹב, יִהְיֶה לוֹ מֵהֵיכָן לָקַחַת אֶת הָאֵשׁ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא 'הַדְלָקָה מֵאֵשׁ לְאֵשׁ', דְּהַיְנוּ שֶׁאֲנִי מַדְלִיק מֵאֵשׁ שֶׁהָיְתָה דְּלוּקָה מִלִּפְנֵי יוֹם טוֹב, לְאֵשׁ שֶׁעַכְשָׁו מִתְחַדֶּשֶׁת. וְאָמְנָם, יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְכַבּוֹת אֶת הַגַּפְרוּר שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ מַעֲבִיר אֶת הָאֵשׁ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא יַנִּיחַ אוֹתוֹ שֶׁיִּכְבֶּה לְבַד.





הדלקת נרות החג

טוֹב שֶׁהַנָּשִׁים יַדְלִיקוּ אֶת נֵרוֹת הֶחָג לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה כִּבְכָל עֶרֶב שַׁבָּת. אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים נוֹהֲגוֹת לְהַדְלִיק בְּלֵיל יוֹם טוֹב קֹדֶם הַקִּדּוּשׁ, וְיֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. (רי)

יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַדְלִיק בַּסֻּכָּה שִׁבְעָה נֵרוֹת, לִכְבוֹד שִׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין הַבָּאִים לְסֻכָּתֵנוּ. (החיד"א. רי)





מקום ההדלקה

אִם הַסֻּכָּה גְּדוֹלָה, טוֹב וְנָכוֹן לְהַדְלִיק אֶת נֵרוֹת הֶחָג בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה, שֶׁשָּׁם הוּא מְקוֹם הָאֲכִילָה, אוּלָם אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ כָּלְשֶׁהוּ לִשְׂרֵפָה חַס וְשָׁלוֹם, יַדְלִיקֵם בַּבַּיִת. (עו, רז)





הברכה

קֹדֶם הַהַדְלָקָה תְּבָרֵךְ הָאִשָּׁה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל [בשבת: [שַׁבָּת וְ] ] יוֹם טוֹב", וְאַחַר כָּךְ תַּדְלִיק.

וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת נוֹהֲגוֹת רֹב בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז לְבָרֵךְ לְאַחַר שֶׁמַּדְלִיקוֹת אֶת הַנֵּרוֹת, מִכָּל מָקוֹם, בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אַף הֵן יְבָרְכוּ עַל הַנֵּרוֹת וְאַחַר כָּךְ יַדְלִיקוּ. מִכֵּיוָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁנּוֹהֲגוֹת הֵן לְהַדְלִיק וְאַחַר כָּךְ לְבָרֵךְ, הוּא רַק מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמְּקַבְּלוֹת שַׁבָּת בַּהַדְלָקָה, וְהֵיאַךְ יַדְלִיקוּ לְאַחַר מִכֵּן? אַךְ בְּיוֹם טוֹב שֶׁמֻּתָּר לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ לְאֵשׁ, נִמְצָא שֶׁאַף לַשִּׁיטָה שֶׁמְּקַבְּלוֹת אֶת הֶחָג בַּבְּרָכָה, רַשָּׁאִיּוֹת לְהַדְלִיק, אַךְ יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְכַבּוֹת אֶת הַנֵּר שֶׁבּוֹ הֵן מַדְלִיקוֹת. (משנ"ב רסג ס"ק כז. רט)





"שהחינו"

לֹא תְּבָרֵכְנָה הַנָּשִׁים בִּרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּהַדְלָקָה, כֵּיוָן שֶׁמְּבָרְכִים בְּרָכָה זוֹ לְאַחַר מִכֵּן בַּקִּדּוּשׁ שֶׁל לֵיל יוֹם טוֹב. (אור זרוע בשם הירושלמי, תרומת הדשן ועוד) נִמְצָא שֶׁהַמְבָרְכוֹת נִכְנָסוֹת לַחֲשַׁשׁ הֶפְסֵק בֵּין הַבְּרָכָה לַהַדְלָקָה, וְלָכֵן טוֹב לְהָעִיר לָהֶן בְּנַחַת שֶׁיַּפְסִיקוּ מִמִּנְהָגָן. וְכָתְבוּ הַגָּאוֹן יַעְבֵּ"ץ, יָפֶה לַלֵּב, חֶסֶד לָאֲלָפִים וְעוֹד, שֶׁמִּנְהַג נָשִׁים זֶה אֵין לוֹ יְסוֹד בַּהֲלָכָה וּשְׁגָגָה הוּא.

וְאָמְנָם נָשִׁים הַמְבָרְכוֹת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּהַדְלָקָה, אֵין לָהֶן לַעֲנוֹת 'אָמֵן' עַל בִּרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' שֶׁשּׁוֹמְעוֹת בַּקִּדּוּשׁ, מֵחֲשַׁשׁ הֶפְסֵק בֵּין בִּרְכַּת 'הַגֶּפֶן' לִטְעִימַת הַיַּיִן. וְאוּלָם, בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז רַשָּׁאִיּוֹת לַעֲנוֹת 'אָמֵן' בַּקִּדּוּשׁ שֶׁל הֶחָג, אַךְ לֹא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת. (שבט הלוי ח"ג סימן סט. קנא, ריג)





ליל החג





הכניסה לסוכה

כַּאֲשֶׁר נִכְנָס כָּל אָדָם לַסֻּכָּה, יַעֲמֹד בְּפֶתַח הַסֻּכָּה מִבִּפְנִים, וְיַזְמִין אֶת הָאֻשְׁפִּיזִין, כַּמּוּבָא הַנֻּסָּח בַּסִּדּוּרִים. וְכָתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכַּאֲשֶׁר רַב הַמְנוּנָא סָבָא הָיָה נִכְנָס לַסֻּכָּה, הָיָה שָׂמֵחַ, וְעוֹמֵד בְּפֶתַח הַסֻּכָּה מִבִּפְנִים, וּמַזְמִין אֶת הָאֻשְׁפִּיזִין וְאוֹמֵר: "'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים'. תִּיבוּ אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין תִּיבוּ, תִּיבוּ אֻשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא תִּיבוּ", אָרִים יְדוֹי וְחָדֵי וַאֲמַר: "זַכָּאָה חוּלָקָנָא, זַכָּאָה חוּלָקְהוּן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ'", וַהֲוָה יְתִיב. תַּרְגּוּם: "שְׁבוּ אוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים שְׁבוּ, שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה שְׁבוּ". הֵרִים יָדָיו וְשָׂמַח וְאָמַר: "אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ, וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ'", וְהָיָה יוֹשֵׁב. (זוהר פרשת אמור דף קג ע"ב)

לֹא רַק בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יַזְמִין אֶת הָאֻשְׁפִּיזִין בַּנֻּסָּח הַכָּתוּב, אֶלָּא בְּכָל יוֹם שֶׁנִּכְנָס לַסֻּכָּה יַזְמִין אֶת הָאֻשְׁפִּיזִין, כִּי בְּלֹא הַזְמָנָה אֵינָם בָּאִים. (השל"ה. פסקי תשובות שפז)





קידוש

מְקַדְּשִׁים עַל הַיַּיִן בַּסֻּכָּה, וּמְבָרְכִים אַרְבַּע בְּרָכוֹת: 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' וְ'שֶׁהֶחֱיָנוּ'. וְאִם שָׁכַח לְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ', רַשַּׁאי לְבָרֵךְ בְּמֶשֶׁךְ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג. (צה, קעד)

יֵשׁ לְהַזְכִּיר לִבְנוֹת סְפָרַד, שֶׁלֹּא תַּעֲנֶינָה 'אָמֵן' אַחַר בִּרְכַּת 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' שֶׁמְּבָרֵךְ הַמְקַדֵּשׁ, כִּי מֵאַחַר וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִמִּצְוַת סֻכָּה, אִם כֵּן, עֲנִיַּת 'אָמֵן' נֶחְשֶׁבֶת לָהֶן כְּהֶפְסֵק בֵּין הַקִּדּוּשׁ לִטְעִימַת הַיַּיִן. אֲבָל בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז רַשָּׁאִיּוֹת לַעֲנוֹת אָמֵן, כְּדִלְהַלָּן. (קמט)

סְעוּדַת הֶחָג - דִּינֵי אֲכִילַת הַפַּת בְּלֵיל הֶחָג, יִתְבָּאֲרוּ לְהַלָּן בְּדִינֵי הָאֲכִילָה בַּסֻּכָּה.





מים אחרונים

בְּסִיּוּם הַסְּעוּדָה יִטְּלוּ יָדַיִם לְמַיִם אַחֲרוֹנִים, וְצָרִיךְ לִתֵּן מַיִם עַד קִשְׁרֵי הָאֶצְבָּעוֹת. (כן דעת רבנו האר"י, הרש"ש, הגר"א, כף החיים סופר סימן קפא ס"ק יז. פסקי תשובות אות ט. הליכות עולם חלק ב עמוד מה)





כוס של ברכה

בְּכָל הַשָּׁנָה כַּאֲשֶׁר יֵשׁ זִמּוּן, מִצְוָה לְבָרֵךְ עַל כּוֹס יַיִן. וּכְבָר הֶאֱרִיכוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתּוֹעֶלֶת הָרוּחָנִית הָעֲצוּמָה לַמְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס, וְזוֹכֶה לְתַקֵּן אֶת פְּגַם הַבְּרִית, וְגַם לְהַעֲלוֹת אֶת הַשְּׁכִינָה לְרוּם הַמַּעֲלוֹת וּמִתְבָּרֶכֶת עַל יָדוֹ, וְזוֹכֶה שֶׁנִּשְׁמָתוֹ תָּאִיר בְּאוֹר הַתּוֹרָה. [וְסִפֵּר הרה"ג רַבִּי בֶּן צִיּוֹן מוּצָפִי שְׁלִיטָ"א, שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו רַבִּי סַלְמָן זַצַ"ל, שֶׁשָּׁמַע מֵהַגָּאוֹן רַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים וְרַבֵּנוּ יְהוּדָה פְתָיָה זַצַ"ל, כִּי מַעֲלַת הַמְזַמֵּן עַל הַכּוֹס יוֹתֵר מִמַּעֲלַת מִי שֶׁעוֹלֶה אֶלֶף עֲלִיּוֹת שִׁשִּׁי לַסֵּפֶר תּוֹרָה בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ.] (שיבת ציון חלק א עמוד רפז)

לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה הַמְזַמֵּן אֶת הַיַּיִן, יִשְׁלַח אֶת הַכּוֹס לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁתִּטְעַם מִמֶּנּוּ וְתִתְבָּרֵךְ מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. וְטוֹב שֶׁיִּתֵּן לְכָל הַנִּמְצָאִים שָׁם, כְּדֵי שֶׁתָּחוּל הַבְּרָכָה עַל כֻּלָּם. (ברכות נא ע"ב. זוהר. רבנו האר"י. סימן קפג סעיף ד ומשנ"ב ועוד)

יֵשׁ לָשִׂים לֵב, שֶׁכַּאֲשֶׁר נוֹתֵן הַמְזַמֵּן לִטְעֹם מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָה בְּבִרְכַּת 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן'. וְאִם לֹא כִּוֵּן, יָשִׂימוּ לֵב לְבָרֵךְ קֹדֶם הַטְּעִימָה.

קֹדֶם הַזִּמּוּן יִשְׁטֹף אֶת הַכּוֹס מִבַּחוּץ וִישַׁפְשֵׁף בְּיָדָיו מִבִּפְנִים. יִמְזֹג בַּכּוֹס יַיִן, וִיקַבֵּל הַמְזַמֵּן אֶת הַכּוֹס בִּשְׁתֵּי יָדָיו מֵאָדָם אַחֵר שֶׁיִּתֵּן לוֹ גַּם כֵּן בִּשְׁתֵּי יָדָיו. וּבַבְּרָכָה יֹאחֵז אֶת הַכּוֹס בְּיָדוֹ הַיְמָנִית לְלֹא סִיּוּעַ מִיָּדוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְיַגְבִּיהֶנּוּ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן טֶפַח [8 ס"מ]. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְהַגְבִּיהוֹ כָּל זְמַן הַבְּרָכָה, יִשְׁתַּדֵּל לְהַגְבִּיהוֹ לְפָחוֹת בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה, וּלְאַחַר מִכֵּן יֹאחֵז בּוֹ כְּשֶׁהוּא מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן. (חזו"ע פסח קיד. שיבת ציון ח"א רצג)

בְּנֻסַּח הַזִּמּוּן אוֹמֵר: "בִּרְשׁוּת מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, [וּבִרְשׁוּת שַׁבָּת מַלְכְּתָא,] וּבִרְשׁוּת יוֹמָא טָבָא אֻשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא, וּבִרְשׁוּת שִׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין". (שיבת ציון ח"א רצו)





ברכת המזון

יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבְכַוָּנַת הַלֵּב. וְכָתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכְּכָל שֶׁיְּכַוֵּן יוֹתֵר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וִיבָרֵךְ יוֹתֵר בְּשִׂמְחָה, כָּךְ יִזְכֶּה לְקַבֵּל מִשָּׁמַיִם שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה יוֹתֵר, וְיִזְכֶּה גַּם כֵּן לִדְרָגוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד בָּרוּחָנִיּוּת. (כף החיים סופר סימן קנז ס"ק כג)

יָשִׂים לֵב לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבֹא' בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם טָעָה וְלֹא אֲמָרוֹ - אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'', קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', יֹאמַר 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', שֶׁיֵּרָאֶה כְּאוֹמֵר פָּסוּק, וְיַחֲזֹר לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבֹא'. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁחָתַם 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', יֹאמַר בְּשֵׁם וּמַלְכוּת:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן [בשבת: [שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְ] ] יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ [בשבת: [הַשַּׁבָּת וְ] ] יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים".

וְהוּא הַדִּין אִם הִתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית וְאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם', וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר 'לָעַד הָאֵל אָבִינוּ...', שֶׁיֹּאמַר שָׁם אֶת הַנֻּסָּח הַקּוֹדֵם 'אֲשֶׁר נָתַן...'. אַךְ אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁאָמַר תֵּבַת 'לָעַד ...', חוֹזֵר לִתְחִלַּת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבֹא', אֶלָּא שֶׁאִם נִזְכְּרָה אַחַר שֶׁאָמְרָה תֵּבַת 'לָעַד', אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִתְחִלַּת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא מַמְשִׁיכָה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַסֵּדֶר.

אִם שָׁכַח לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבֹא' לַמָּחֳרָת בִּסְעוּדַת הַבֹּקֶר, דִּינוֹ כְּדִין הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה.

אִם לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִסְתַּפֵּק אִם אָמַר 'יַעֲלֶה וְיָבֹא' אוֹ לֹא - אֵינוֹ חוֹזֵר, מֵאַחַר וּקְדֻשַּׁת הַיּוֹם גּוֹרֶמֶת לוֹ לִזְכֹּר שֶׁהַיּוֹם חַג וּמִן הַסְּתָם אָמַר 'יַעֲלֶה וְיָבֹא'. וְהוּא הַדִּין בַּמְסֻפָּק אִם אָמַר 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ' בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר. (קז)





משניות

נָהֲגוּ לִלְמֹד מִשְׁנָיוֹת מַסֶּכֶת סֻכָּה לְאַחַר הַסְּעוּדָה, כִּי 'דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב'. (משלי טו כג) וְעַל כָּל פָּנִים עָדִיף לִלְמֹד מִסְפַּר מִשְׁנָיוֹת בַּהֲבָנָה מֵאֲשֶׁר לִקְרֹא אֶת כָּל הַמַּסֶּכֶת לְלֹא הֲבָנָה, כִּי בִּקְרִיאַת דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּלִי הֲבָנָה כְּלָל, אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה. (מג"א סימן נ סק"ב)





הישיבה בסכה





ענני כבוד

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

סֻכּוֹת אֵלּוּ שֶׁהוֹשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ, הֵם עַנְנֵי כָּבוֹד שֶׁהִקִּיפָם בִּהְיוֹתָם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְבַל יַכֵּם שָׁרָב וְשֶׁמֶשׁ. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ בְּסִפְרֵי: שִׁבְעָה עֲנָנִים הָיוּ; אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, עָנָן לְמַעְלָה וְעָנָן לְמַטָּה, וְעָנָן אֶחָד מִלִּפְנֵיהֶם, מַנְמִיךְ אֶת הֶהָרִים, וּמַגְבִּיהַּ אֶת הַשְּׁפֵלוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִטְרֹחַ לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת. וּכְמוֹ כֵן הָיָה הוֹרֵג אֶת הַנְּחָשִׁים וְהָעַקְרַבִּים שֶׁבַּמִּדְבָּר, וּמְכַבֵּד וּמְסַדֵּר לִפְנֵיהֶם. (צה)





כל רגע - מצוה!

בְּכָל רֶגַע שֶׁשּׁוֹהֶה בַּסֻּכָּה, מְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". וְטוֹב שֶׁיְּכַוֵּן שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְזֵכֶר לְעַנְנֵי כָּבוֹד שֶׁהִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ, וּבִפְרָט יְכַוֵּן כֵּן כְּשֶׁאוֹכֵל אֶת כְּזַיִת הַפַּת בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בַּסֻּכָּה. (צה)

חֲבִיבוּת הַמִּצְוָה

סִפֵּר הַגָּאוֹן הַחִידָ"א זַצַ"ל, מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד, מֹשֶׁה הֲרָרִי שְׁמוֹ, שֶׁאָכַל אֶת סְעוּדָתוֹ בַּסֻּכָּה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ לִישֹׁן, הִתְעוֹרֵר וְנִזְכַּר שֶׁלֹּא כִּוֵּן כְּשֶׁאָכַל בַּסֻּכָּה "זֵכֶר לְעַנְנֵי הַכָּבוֹד". מִיָּד קָם מִמִּטָּתוֹ, נָטַל אֶת יָדָיו, וְאָכַל שׁוּב לֶחֶם - "זֵכֶר לְעַנְנֵי הַכָּבוֹד". (אוצרות הסוכה)

יִשְׁתַּדֵּל לִשְׁהוֹת בַּסֻּכָּה כְּכָל הַיּוֹתֵר, שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שׁוֹהֶה חוּץ לַסֻּכָּה בְּלִי הֶכְרֵחַ, מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל יְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה, מֵאַחַר וְצִוְּתָה הַתּוֹרָה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם דָּר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כָּל הַשָּׁנָה, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה עִנְיָן לָצֵאת. (הריב"ש, אבודרהם, מהרי"ל, יעב"ץ, חתם סופר, חסד לאברהם, יסוד ושורש העבודה, מחזה אברהם ועוד. פסקי תשובות שסד)





שבעה אושפיזין

בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מוּבָא, שֶׁהוֹד קְדֻשַּׁת שִׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין [אוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים וּקְדוֹשִׁים], שֶׁהֵם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, יוֹסֵף הַצַּדִּיק וְדָוִד הַמֶּלֶךְ - נִמְצָא בַּסֻּכָּה. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה, שֶׁהִיא צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶסֶת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְמַעְלָה, וְשִׁבְעָה הָאֻשְׁפִּיזִין שׁוֹכְנִים עִמּוֹ. וְיִשְׂמַח בְּכָל יוֹם בְּפָנִים מְאִירוֹת, בָּאוֹרְחִים הָאֵלּוּ שֶׁנִּמְצָאִים עִמּוֹ. ע"כ. (זוהר פרשת אמור דף קג ע"ב)





סגולה להצלחה

עַל כֵּן עָלֵינוּ לָשֶׁבֶת בַּסֻּכָּה בְּכָבוֹד וְהָדָר כַּיָּאוּת לִפְנֵי אוֹרְחִים מְכֻבָּדִים כָּאֵלּוּ. וּבִמְיֻחָד יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִכְעֹס וְלֹא לְהַקְפִּיד כְּלָל בַּסֻּכָּה. וְכֵן לֹא יָרִים אֶת קוֹלוֹ עַל בְּנֵי בֵיתוֹ, מִפְּאַת כְּבוֹד הָאוֹרְחִים רָמֵי הַמַּעֲלָה. וְהַמִּשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בַּסֻּכָּה כִּי אִם בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ה' יִתְבָּרַךְ יַשְׁפִּיעַ עָלָיו שֶׁפַע קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה מִשִּׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְיַצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכָיו. (קמז)





כסא מפואר

יֵשׁ לְהָבִיא לַסֻּכָּה כִּסֵּא מְפֹאָר לִכְבוֹד הָאֻשְׁפִּיזִין, כְּמוֹ שֶׁמְּבִיאִים כִּסֵּא לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב בִּשְׁעַת הַמִּילָה, וְנָהֲגוּ לְעָטְפוֹ בְּמַפָּה יָפָה וְלִתֵּן עָלָיו סִפְרֵי קֹדֶשׁ. (החיד"א. ריד)





דבר בעתו מה טוב

נוֹהֲגִים לוֹמַר בְּכָל יוֹם מִימֵי הֶחָג דִּבְרֵי תוֹרָה מֵעִנְיַן הָאֻשְׁפִּיזָא שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִמִּדַּת הַחֶסֶד שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁהָיָה מַכְנִיס אוֹרְחִים בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ; בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי מִמִּדַּת הַיִּרְאָה שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ, שֶׁעָקַד עַצְמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכֵן הָלְאָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְכַמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה לְעֵיל בְּ'שַׁעַר הָאַגָּדָה', קָחֵהוּ מִשָּׁם וְתִרְוֶה נַחַת. (פסקי תשובות שפז)





דירת קבע לשבוע

בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג עוֹשֶׂה אָדָם אֶת סֻכָּתוֹ קֶבַע וְאֶת בֵּיתוֹ עֲרַאי, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל: "תֵּשְׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ". דְּהַיְנוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רָגִיל לָדוּר כָּל הַשָּׁנָה בְּבֵיתוֹ, כָּךְ יָדוּר שִׁבְעָה יָמִים בַּסֻּכָּה. עַל כֵּן יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַכְנִיס לַסֻּכָּה אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַכִּסְאוֹת הַיָּפִים וְהַמְכֻבָּדִים בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְכֵן אֶת הַמַּצָּעִים הַנָּאִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כִּי זֶהוּ כְּבוֹד הַמִּצְוָה - לְיַפּוֹתָהּ וּלְנָאוֹתָהּ כְּכָל הַיּוֹתֵר. (קכז)





כלי אכילה ושתיה

כְּלֵי שְׁתִיָּה כְּכוֹסוֹת וְקַנְקַנִּים, מֻתָּר לְהַכְנִיסָם לַסֻּכָּה. אוּלָם כְּלֵי אֲכִילָה כְּסִירִים וּמַחֲבַתּוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִים בָּהֶם אֶת הַמַּאֲכָל, לֹא יַכְנִיסֵם לַסֻּכָּה, שֶׁאֵין זֶה מִכְּבוֹד הַסֻּכָּה, אֶלָּא יַנִּיחַ אֶת הַמַּאֲכָל בִּקְעָרָה מֶרְכָּזִית, וְכָל אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּים יִקַּח וְיִתֵּן לַצַּלַּחַת שֶׁלּוֹ. (בה"ג, רש"י, רבנו תם, מרכבת המשנה, מהראנ"ח, מהר"ש הלוי, ברכי יוסף, לב שלמה, חכמה ומוסר, משנה ברורה ועוד) וְיֵשׁ לְהִזָּהֵר בָּזֶה, כִּי לְדַעַת כַּמָּה מֵהָרִאשׁוֹנִים, בְּשָׁעָה שֶׁכְּלֵי הָאֲכִילָה נִמְצָאִים בַּסֻּכָּה, הַסֻּכָּה פְּסוּלָה. (ראב"ד ושכן דעת הרי"ף, רבנו מנוח ושכן דעת הרמב"ם. קכז)

בְּסִיּוּם הָאֲכִילָה נָכוֹן לְהוֹצִיא אֶת הַצַּלָּחוֹת וְהַסַּכּוּ"ם חוּץ לַסֻּכָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁרָגִיל כָּל הַשָּׁנָה בְּבֵיתוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיר אֶת כְּלֵי הָאֲכִילָה עַל הַשֻּׁלְחָן. (קכח)

אֵין לְהָדִיחַ קְעָרוֹת וְצַלָּחוֹת בַּסֻּכָּה, אֲבָל מֻתָּר לְהָדִיחַ כְּלֵי שְׁתִיָּה כְּמוֹ כּוֹסוֹת וְכַיּוֹצֵא. וְכֵן מֻתָּר לִטֹּל יָדַיִם בַּסֻּכָּה. (קכט, קל)

יַדְעָנוּתוֹ שֶׁל בּוּר

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים, הָאֶחָד - שָׁקַד עַל תַּלְמוּדוֹ, עָלָה וְהִתְעַלָּה בְּתוֹרָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם וְנַעֲשָׂה לְרַב נוֹדָע, מְכֻבָּד וְנַעֲרָץ, יָדוּעַ בְּדִקְדּוּק הַמִּצְווֹת. הַשֵּׁנִי פָּנָה לַמִּסְחָר וְהָיָה בּוּר וְעַם הָאָרֶץ. יוֹם אֶחָד שָׁאַל אֶת אִשְׁתּוֹ: "אִמְרִי לִי, מַדּוּעַ כֻּלָּם חוֹלְקִים כָּבוֹד לְאָחִי, וְאֵינָם חוֹלְקִים לִי אוֹתוֹ כָּבוֹד?" אָמְרָה לוֹ: "כִּי הוּא רַב וְדַיָּן, גָּאוֹן וּמְדַקְדֵּק בַּמִּצְווֹת". אָמַר לְעַצְמוֹ: אֲדַקְדֵּק אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ, וִיכַבְּדוּנִי.

הָלַךְ אֶל אָחִיו, לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מַעֲשָׂיו. רָאָה שֶׁאֵשֶׁת אָחִיו מְבִיאָה לְפָנָיו שְׁאֵלָה בְּעִנְיַן כַּשְׁרוּת הָעוֹף. הִסְתַּכֵּל הָרַב וְאָמַר: "כָּשֵׁר, וּבְכָל זֹאת אֵינֶנִּי אוֹכֵל מִמֶּנּוּ, כִּי אֵינֶנִּי אוֹכֵל מִבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁאֲלָה עָלָיו שְׁאֵלָה".

אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב סֻכּוֹת הָיָה, וְהָרַבָּנִית הוֹדִיעָה לָרַב שֶׁהַבָּנִים בָּנוּ אֶת הַסֻּכָּה כְּהִלְכָתָהּ. שָׂמַח הָרַב, וּבְדֶרֶךְ אַגַּב הִזְכִּיר לְאִשְׁתּוֹ אֶת הַהֲלָכָה, שֶׁאֵין מַכְנִיסִים סִירִים לַסֻּכָּה מִפְּנֵי מַעֲלָתָהּ.

הֶחְלִיט הָאָח הַבּוּר שֶׁדַּי לוֹ בְּכָךְ לְבֵינְתַיִם. שָׁב לְבֵיתוֹ וְהוֹדִיעַ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין לְהַכְנִיס סִירִים לַסֻּכָּה, וְעָלָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הֶחָג. כְּשֶׁשָּׁב לְבֵיתוֹ סָחָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: "הֲיוֹדֵעַ אַתָּה? סֻכָּתֵנוּ כִּמְעַט נִפְסְלָה! הַבַּת הִכְנִיסָה אֵיזוֹ קְדֵרָה. גָּעַרְתִּי בָּהּ, וְשָׁלַחְתִּי לִשְׁאֹל אֶת הָרַב הַאִם נִפְסְלָה הַסֻּכָּה בְּכָךְ, וְהֵשִׁיב שֶׁלֹּא נִפְסְלָה".

חָוְרוּ פְּנֵי הָאִישׁ וְאָמַר בְּחֻמְרָה: "אֱמֶת שֶׁהַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה, אֲבָל מְדַקְדֵּק בַּמִּצְווֹת אֲנִי, וְאֵינִי אוֹכֵל מִדָּבָר שֶׁנִּשְׁאֲלָה עָלָיו שְׁאֵלָה - עַל כֵּן לֹא נֹאכַל הַלַּיְלָה בַּסֻּכָּה!" - וְעַל פִּי יַדְעָנוּתוֹ וְחֻמְרוֹתָיו, אָכְלוּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת בְּבֵיתָם... (מעין המועד שדמ)






כבוד הסוכה

אֵין לְהַחֲלִיף חִתּוּל לַתִּינוֹק בַּסֻּכָּה, מֵאַחַר וְתַשְׁמִישׁ בָּזוּי הוּא. וְיֵשׁ מַקְפִּידִים גַּם שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס גּוֹי לַסֻּכָּה. (קכט)

לֹא יְשַּׂחֵק בַּסֻּכָּה, שֶׁמְּחַלֵּל בָּזֶה אֶת גֹּדֶל קְדֻשָּׁתָהּ. (השל"ה, בכורי יעקב, יערות דבש ועוד. קמז)

מֻתָּר לְעַשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת בַּסֻּכָּה. אוּלָם יֵשׁ לָדַעַת וּלְהוֹדִיעַ, כִּי הָעִשּׁוּן מַזִּיק מְאֹד לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, וַחֲשָׁשׁ גָּדוֹל שֶׁעוֹבֵר עַל "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". (קל)

זָקֵן אוֹ חוֹלֶה שֶׁיָּשֵׁן בַּסֻּכָּה וְהֻצְרַךְ לִצְרָכָיו הַקְּטַנִּים, וְקָשֶׁה עָלָיו לָצֵאת חוּץ לַסֻּכָּה, מֻתָּר לוֹ לַהֲטִילָם בְּתוֹךְ כְּלִי בְּהֶצְנֵעַ, וְיַקְפִּיד לְאַחַר מִכֵּן לְכַסּוֹת אֶת הַכְּלִי כָּרָאוּי וּלְהַנִּיחוֹ תַּחַת הַמִּטָּה. וְאַף שֶׁתְּלוּיִים בַּסֻּכָּה פְּסוּקִים וְדִבְרֵי תוֹרָה - מֻתָּר, מֵאַחַר וְלֹא נִכְתְּבוּ לְלִמּוּד תּוֹרָה, אֶלָּא לְקִשּׁוּט בִּלְבַד. (קלא)





הלימוד בסוכה

יִשְׁתַּדֵּל שֶׁלִּמּוּדוֹ יִהְיֶה בַּסֻּכָּה, וּבִפְרָט כְּשֶׁלּוֹמֵד לִמּוּד קַל שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ רִכּוּז רַב. אוּלָם כַּאֲשֶׁר לוֹמֵד בְּעִיּוּן וְקָשֶׁה לוֹ לְהִתְרַכֵּז בַּסֻּכָּה, יִלְמַד חוּץ לַסֻּכָּה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו כָּרָאוּי. וְכַּאֲשֶׁר מְחַבֵּר סֵפֶר, וּלְצֹרֶךְ לִמּוּדוֹ צָרִיךְ לְעַיֵּן בְּהַרְבֵּה סְפָרִים כְּדֵי לְבָרֵר אֶת דֵּעוֹת הַפּוֹסְקִים, וְיֵשׁ לוֹ טֹרַח לְהָבִיא אֶת כָּל הַסְּפָרִים לַסֻּכָּה - יִלְמַד בְּבֵיתוֹ כְּהֶרְגֵּלוֹ בְּכָל הַשָּׁנָה. (קמו)





בית הכנסת

אַף אִם יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְאַרְגֵּן מִנְיָן בַּסֻּכָּה לִתְפִלָּה - לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלְלוּ אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (ברכות ו ע"א): אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. (קמז)





הפטורים מן הסוכה

כְּלָל אָמְרוּ חֲכָמִים: "הַמִּצְטַעֵר - פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה". דְּהַיְנוּ, כָּל יְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר בָּהּ, וְאִלּוּ הָיָה יוֹשֵׁב בְּאוֹתוֹ מַצָּב בְּבֵיתוֹ הָיָה מְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ - הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה. זֹאת מֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ" - וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל: "תֵּשְׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ" [דְּהַיְנוּ, תֵּשֵׁב בַּסֻּכָּה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה דָּר בְּדִירָתְךָ]. וּבְמַצָּב כָּזֶה אֵין אָדָם דָּר בַּסֻּכָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּר בְּבֵיתוֹ. (קנב, ר)

נִמְצָא אֵפוֹא, שֶׁאִם יֵשׁ בַּסֻּכָּה זְבוּבִים אוֹ יַתּוּשִׁים הַמַּטְרִידִים אוֹתוֹ, אוֹ שֶׁנּוֹשְׁרִים קֵיסָמִים מֵהַסְּכָךְ עָלָיו וְעַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִצְטַעֵר מִזֶּה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ שֵׁם רֵיחַ לֹא טוֹב וְכַיּוֹצֵא - פָּטוּר הוּא מֵהַסֻּכָּה, וְיֵצֵא וְיֹאכַל בְּבֵיתוֹ. (קנב, קפה)

אִם קַר לוֹ מְעַט, יִשְׁתַּדֵּל לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים חַמִּים, וְיֹאכַל בַּסֻּכָּה. וְיָשִׂים לֵב לִלְבֹּשׁ טוֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁב כְּמִצְטַעֵר, וְיִהְיֶה חֲשָׁשׁ שֶׁבִּרְכָתוֹ לְבַטָּלָה. אוּלָם, אִם בְּכָל זֹאת קַר לוֹ וּמִצְטַעֵר, פָּטוּר הוּא מִן הַסֻּכָּה וְיֵלֵךְ לֶאֱכֹל בְּבֵיתוֹ. (באור הלכה. קנג)

פָּשׁוּט וּבָרוּר, שֶׁלֹּא עַל כָּל צַעַר קָטָן יָכוֹל לוֹמַר אָדָם 'מִצְטַעֵר אֲנִי' וְיִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ מִן הַסֻּכָּה, כִּי רַק בְּדָבָר שֶׁדֶּרֶךְ הָעוֹלָם לְהִצְטַעֵר מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מֵאֲנִינֵי הַדַּעַת, וְכָל מִי שֶׁהוּא מֵאֲנִינֵי הַדַּעַת כָּמוֹהוּ מִצְטַעֵר מִדָּבָר זֶה - הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה. (קצט)





המצטער בלילה הראשון

הַמִּצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג. לָכֵן, אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים בְּלֵיל הֶחָג, אוֹ שֶׁיֶּשְׁנָם בְּסֻכָּתוֹ יַתּוּשִׁים הַמַּטְרִידִים אוֹתוֹ - פָּטוּר הוּא מִלֶּאֱכֹל בַּסֻּכָּה. (הרמב"ם, רבנו יהודה מבעלי התוספות, הרשב"א, הראב"ד, סמ"ג, אור זרוע, המאורות, המגיד משנה, הריטב"א, וכן דעת השלחן ערוך, המבי"ט, היעב"ץ ועוד. ולדעת הגר"א לא יאכל בסוכה בעת שהגשמים יורדים, שאז אין שם סוכה עליה כלל, והריהו כאוכל חוץ לסוכה. קכב, קנד)

אוּלָם אִם יָכוֹל לָלֶכֶת לֶאֱכֹל בְּסֻכַּת חֲבֵרוֹ וְשָׁם לֹא יִהְיֶה לוֹ צַעַר, יִתְאַזֵּר בְּכָל כֹּחוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב לֶאֱכֹל בְּסֻכַּת חֲבֵרוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. אַךְ אִם יֵשׁ לוֹ טִרְחָה גְּדוֹלָה לָלֶכֶת לְסֻכַּת חֲבֵרוֹ, יֹאכַל בְּבֵיתוֹ. (קנד)

אִם יוֹרְדִים גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, אֵין לוֹ לְהִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב וּלְהַמְתִּין מִלְּקַדֵּשׁ וְלֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִיקַדֵּשׁ וְיֹאכַל סְעוּדָתוֹ, אַךְ כְּשֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים, חַיָּב לָלֶכֶת לַסֻּכָּה וְלֶאֱכֹל כְּזַיִת פַּת כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה. (כן כתב מהרי"ל ושכן נהגו רבותיו. מגן אברהם, היעב"ץ ועוד. קכה)

יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ וְקִדֵּשׁ וּבֵרַךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ', וּלְאַחַר מִכֵּן פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וְנִכְנַס לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה - לֹא יְבָרֵךְ שׁוּב בִּרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ', שֶׁסָּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. (קכה)





המצטער בשאר ימי החג

הָיָה אוֹכֵל סְעוּדָתוֹ בַּסֻּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים [בְּכַמּוּת כָּזוֹ שֶׁאִם הָיוּ יוֹרְדִים בְּבֵיתוֹ, הָיָה יוֹצֵא לֶאֱכֹל בְּחֶדֶר אַחֵר] - יֵצֵא מֵהַסֻּכָּה וְיִכָּנֵס לֶאֱכֹל בְּבֵיתוֹ. וְאִם לְאַחַר מִכֵּן פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר לַסֻּכָּה לְסַיֵּם סְעוּדָתוֹ.

וּבִרְכָתוֹ שֶׁבֵּרַךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', אֵינָהּ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, מֵאַחַר וּבְשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ, דַּעְתּוֹ הָיְתָה לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה כַּדִּין, אֶלָּא שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן נֶאֱנַס וְלֹא יָכֹל לֶאֱכֹל שָׁם. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר וּלְסַיֵּם סְעוּדָתוֹ בַּסֻּכָּה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. (קפג) וְנִרְאֶה שֶׁאִם אוֹכֵל עוֹד כְּבֵיצָה פַּת, יְבָרֵךְ שׁוּב 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', מֵאַחַר וּכְבָר שִׁנָּה אֶת מְקוֹמוֹ וְהִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מֵהַסֻּכָּה, שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים.

אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל, וּלְאַחַר זְמַן פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים - אַף אִם עֲדַיִן לֹא יָשַׁב לֶאֱכֹל מַמָּשׁ, אֶלָּא רַק נִכְנַס לְבֵיתוֹ, אֵין מַטְרִיחִים אוֹתוֹ לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה. (הרמב"ם, המכתם, שלחן ערוך, מאמר מרדכי, שפת אמת. רו)

גַּם אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל בְּבֵיתוֹ מִפְּאַת הַגְּשָׁמִים, וּלְאַחַר זְמַן פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ חַיָּב לְסַיֵּם סְעוּדָתוֹ בַּסֻּכָּה. וְאִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר וּלְהִכָּנֵס לַסֻּכָּה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. (קעט, קפה) וְנִרְאֶה שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', אֶלָּא רַק אִם יֹאכַל פַּת כְּבֵיצָה [54 גְּרָם] בַּסֻּכָּה, אַךְ בְּפָחוֹת מִזֶּה לֹא יְבָרֵךְ.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּגּוֹן עַל הַסֻּכָּה לְהָגֵן עָלָיו מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וּכְשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בִּסְעוּדָתוֹ סָגַר אֶת הַגַּגּוֹן מֵחֲמַת הַגְּשָׁמִים, וּכְשֶׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים חָזַר וּפָתַח אֶת הַגַּגּוֹן, וְעַתָּה מַמְשִׁיךְ הוּא לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ - אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', מִכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מֵהַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ תְּחִלָּה, וּמְצַפֶּה כָּל רֶגַע שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים וְיִפְתַּח אֶת גַּגּוֹ. (קפז)

אִם בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ בַּסֻּכָּה יֵשׁ מֵעָלָיו סְכָךְ הַרְבֵּה וְאֵין הַגְּשָׁמִים מְטַפְטְפִים שָׁם - יֹאכַל בַּסֻּכָּה, וִיבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. (קפה) יֵשׁ מִתְחַסְּדִים לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה כְּשֶׁמִּטְרִיָּה בְּיָדָם [בְּחֹל הַמּוֹעֵד], אַךְ פָּשׁוּט שֶׁאֵין לְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' עַל יְשִׁיבָה כָּזוֹ. וְכֵן נָהַג הַגְּרִי"ז מִבְּרִיסְק זַצַ"ל. (שלמי מועד. פו)

הַפָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, כְּגוֹן שֶׁמִּצְטַעֵר בָּהּ, וְרוֹצֶה דַּוְקָא לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, אֵינוֹ אֶלָּא הֶדְיוֹט וְאֵינוֹ מְקַבֵּל שָׂכָר עַל כָּךְ. וְאִם בֵּרַךְ עַל הַסֻּכָּה, בִּרְכָתוֹ לְבַטָּלָה. (הרמ"א סימן תרלט ס"ז. קפה)

כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵהַסֻּכָּה מֵחֲמַת גְּשָׁמִים וְכַדּוֹמֶה, יֵצֵא בְּהַכְנָעָה כְּעֶבֶד הַיּוֹצֵא בְּבוּשָׁה כַּאֲשֶׁר בָּא לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְגֵרְשׁוֹ הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּשֵׁרוּתוֹ. (הרמ"א סימן תרלט ס"ז. קפה)

פִּלְאֵי פְלָאוֹת

מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי בֶּן צִיּוֹן אַבָּא שָׁאוּל זַצַ"ל, שָׁהָה שָׁנָה אַחַת בְּחַג הַסֻּכּוֹת בְּלוֹנְדוֹן, וְכַיָּדוּעַ כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד שָׁם, הוּא יוֹרֵד בְּצוּרָה חֲזָקָה מְאֹד וְלִזְמַן מְמֻשָּׁךְ, כִּבְהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ, וְהָיָה קָשֶׁה לַצִּבּוּר הֵיאַךְ יְקַיֵּם הָרַב אֶת מִצְוַת הַסֻּכָּה כַּאֲשֶׁר הוּא רָגִיל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָאַקְלִים בָּהּ נוֹחַ לְקִיּוּם הַמִּצְוָה. וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא - בְּכָל פַּעַם שֶׁרָצָה הָרַב זַצַ"ל לְהִכָּנֵס לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וְהָרַב נִכְנַס וְאָכַל בַּסֻּכָּה בְּנַחַת, וּלְאַחַר שֶׁיָּצָא הָרַב מֵהַסֻּכָּה, חָזְרוּ שׁוּב הַגְּשָׁמִים. זיע"א.

וְעַל זֶה יָאוֹת לְהָלִיץ מַה שֶּׁרָגִיל הָיָה לוֹמַר הַגָּאוֹן רַבִּי שְׁלֹמֹה זַלְמָן אוֹיֶרְבַּךְ זַצַ"ל אוֹדוֹת הַקֹּשִׁי בְּקִיּוּם מִצְוַת סֻכָּה בְּחוּץ לָאָרֶץ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים הָרַבִּים: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ - וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן", שְׁלֵמוּת קִיּוּם מִצְוַת סֻכָּה הִיא רַק לַדָּרִים בְּצִיּוֹן. (הליכות שלמה קכט)






חולה

חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, כְּגוֹן שֶׁחָשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינָיו וְכַיּוֹצֵא, וְקָשֶׁה עָלָיו לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, הֲרֵיהוּ פָּטוּר. וְאַף מְשַׁמְּשָׁיו פְּטוּרִים בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם. אוּלָם מְשַׁמְּשָׁיו שֶׁל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה פְּטוּרִים לְגַמְרֵי, כֵּיוָן שֶׁצְּרִיכִים לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו תָּמִיד. (תרמ ס"ג. קנח)

אָבֵל - חַיָּב בְּסֻכָּה עִם בְּרָכָה, וְעָלָיו לְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ לְקַיֵּם מִצְוַת סֻכָּה, אֲבָל הָאוֹנֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְבַּר מֵתוֹ, פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, כְּשֵׁם שֶׁפָּטוּר מִשְּׁאָר הַמִּצְווֹת. (קנו)





ברית מילה

נָכוֹן מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת בְּרִית הַמִּילָה בַּסֻּכָּה, וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה הַסֻּכָּה חֲזָקָה, שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ לִנְפִילַת קֵיסָמִים מִן הַסְּכָךְ, אוֹ שֶׁהַתִּינוֹק יִתְקָרֵר וְכַיּוֹצֵא. (קסב)

סְעוּדַת בְּרִית מִילָה חַיָּבִים לְאָכְלָהּ בַּסֻּכָּה, עַל כֵּן יֵשׁ לְהִתְאַמֵּץ לְהַשִּׂיג סֻכָּה גְּדוֹלָה כְּדֵי שֶׁתַּסְפִּיק לְכָל הַמֻּזְמָנִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מָקוֹם בַּסֻּכָּה וּמֻכְרָחִים לֶאֱכֹל חוּץ לַסֻּכָּה, יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים שֶׁחַיָּבִים לְאָכְלָם דַּוְקָא בַּסֻּכָּה, וְכַמְבֹאָר לְהַלָּן. (קסב)





שליחי מצוה

שָׁלִיחַ לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁנּוֹסֵעַ לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ שֶׁנּוֹסֵעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי לִגְבּוֹת צְדָקָה לִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת - מֵאַחַר וְהוּא עוֹסֵק בִּדְבַר מִצְוָה, הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, וְלָכֵן רַשַּׁאי לֶאֱכֹל אוֹ לִישֹׁן בַּדֶּרֶךְ לְלֹא סֻכָּה. וַאֲפִלּוּ אִם הִזְדַּמְּנָה לוֹ סֻכָּה בַּדֶּרֶךְ, הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִלֶּאֱכֹל אוֹ לִישֹׁן בָּהּ.

וְהַטַּעַם בָּזֶה, שֶׁכְּלָל בְּיָדֵינוּ: "הָעוֹסֵק בַּמִּצְוָה, פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה". וַאֲפִלּוּ בְּאֹפֶן שֶׁיָּכוֹל לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּי הַמִּצְווֹת, מֵאַחַר וְהוּא עָסוּק בְּמִצְוָה אַחַת, הֲרֵי שֶׁהַמִּצְוָה הַשְּׁנִיָּה נֶחְשֶׁבֶת כִּרְשׁוּת לְגַבֵּי הַמִּצְוָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ. (הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם, אור זרוע, הראב"ד, הר"ן, המאירי, רבנו אברהם מן ההר, ראבי"ה, שלחן ערוך, משנ"ב ועוד. קסג)

עַל כֵּן, הַמְאַרְגְּנִים נְסִיעָה בְּאוֹטוֹבּוּס לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי רַבָּם אוֹ פְּנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וּבְדַרְכָּם רוֹצִים לֶאֱכֹל אוֹ לִישֹׁן - רַשָּׁאִים לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן בָּאוֹטוֹבּוּס. וְאַף אִם הִזְדַּמְּנָה לָהֶם סֻכָּה בַּדֶּרֶךְ, כְּגוֹן בַּחֲנִיָּתָם - אֵינָם חַיָּבִים לֶאֱכֹל שָׁם, וְאִם רוֹצִים לְהַחְמִיר וְלֶאֱכֹל שָׁם - תָּבֹא עֲלֵיהֶם בְּרָכָה. וְרַשָּׁאִים לְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', כִּי יֵשׁ סָפֵק סְפֵיקָא שֶׁמָּא הֲלָכָה כְּהָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאִם יָכוֹל לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּי הַמִּצְווֹת חַיָּב, וְאִם תֹּאמַר שֶׁפָּטוּר, שֶׁמָּא הֲלָכָה שֶׁאִשָּׁה מְבָרֶכֶת אַף שֶׁפְּטוּרָה, וַהֲרֵי אִישׁ זֶה עָדִיף מֵאִשָּׁה, שֶׁהִיא פְּטוּרָה בְּעֶצֶם וְהוּא אֵינוֹ פָּטוּר בְּעֶצֶם. וְכֵיוָן שֶׁבְּמִצְוָה מֵהַתּוֹרָה עוֹשִׂים סָפֵק סְפֵיקָא, יְכוֹלִים לְבָרֵךְ. (עיין יבי"א ח"ג סימן ו אות ח)





הולכי דרכים

הַנּוֹסֵעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ אוֹ עֲסָקָיו, פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה בִּשְׁעַת הֲלִיכָתוֹ, וְרַשַּׁאי לֶאֱכֹל אוֹ לִישֹׁן לְלֹא סֻכָּה. אוּלָם בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בַּדֶּרֶךְ, וּכְגוֹן שֶׁעָצַר בַּלַּיְלָה לָנוּחַ בְּמָקוֹם מְסֻיָּם - אִם יֵשׁ סֻכָּה בַּמָּקוֹם הַהוּא, חַיָּב לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן בָּהּ, אַךְ אִם אֵין שָׁם סֻכָּה, הֲרֵיהוּ פָּטוּר וְלֹא מֻטָּל עָלָיו לִבְנוֹת סֻכָּה לְעַצְמוֹ.

וְהַטַּעַם שֶׁהֵקֵלּוּ בַּהוֹלֵךְ לַעֲסָקָיו - כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּדְבַר מִצְוָה מַמָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם עוֹסֵק הוּא בְּדָבָר שֶׁנֶּחְשָׁב צֹרֶךְ, וּמֵאַחַר וְגַם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לֹא הָיָה נִמְנָע מִלָּצֵאת מִבֵּיתוֹ לְצֹרֶךְ עֲסָקָיו, גַּם בֶּחָג אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִמָּנַע מִלָּצֵאת מִסֻּכָּתוֹ לְצֹרֶךְ זֶה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ' - כְּעֵין תָּדוּרוּ, וְכַנַּ"ל. (קסו)

עַל כֵּן, נֶהָגֵי אוֹטוֹבּוּסִים הַנּוֹסְעִים מֵעִיר לְעִיר, מֻתָּר לָהֶם לֶאֱכֹל חוּץ לַסֻּכָּה. אוּלָם כְּשֶׁעוֹצְרִים בַּדֶּרֶךְ לְהַפְסָקָה - אִם יֶשְׁנָהּ שָׁם סֻכָּה, יֹאכְלוּ בָּהּ וִיבָרְכוּ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. (משנ"ב תרמ ס"ק מ. קסט)





טיולים

הַמְטַיֵּל מֵעִיר לְעִיר לְתַעֲנוּג, חַיָּב בַּסֻּכָּה, מֵאַחַר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְקִיעַ אֶת עַצְמוֹ מֵהַמִּצְוָה בְּדָבָר שֶׁהוּא לְתַעֲנוּג בִּלְבַד וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ מַמָּשׁ וְיָכוֹל גַּם לַעֲשׂוֹתוֹ בִּזְמַן אַחֵר. (אגרות משה, הליכות שלמה. קסו)





אנשי בטחון

אַנְשֵׁי בִּטָּחוֹן הָעֲסוּקִים בִּשְׁמִירָה בַּיּוֹם, פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם. וְהָעֲסוּקִים בִּשְׁמִירָה בַּלַּיְלָה, פְּטוּרִים בַּלַּיְלָה. וְכֵן הַיּוֹצְאִים לְמַאֲרָבִים, אוֹ הַנִּמְצָאִים בַּעֲמָדוֹת - כָּל זְמַן שֶׁהֵם עֲסוּקִים בַּעֲבוֹדָתָם, הֲרֵי הֵם פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה. (סימן תרמ ס"ט. קצו)





נשים

הַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִמִּצְוַת סֻכָּה, שֶׁכָּךְ נֶאֶמְרָה 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי' לִפְטֹר אֶת הַנָּשִׁים. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יוֹשְׁבוֹת בַּסֻּכָּה, יֵשׁ לָהֶן שָׂכָר כְּדִין אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת וּמְקַיְּמָהּ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר עַל זֶה.

וְיֵשׁ לְהָבִין, הֲרֵי כְּלָל גָּדוֹל בְּיָדֵינוּ, שֶׁכָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא [שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְמַן קָבוּעַ], הַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת, כְּגוֹן מִצְוַת צִיצִית, שֶׁזְּמַנָּהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, וְכֵן תְּפִלִּין מִצְוָתָן בַּחֹל וְלֹא בְּשַׁבָּת, וְכֵן שׁוֹפָר וְלוּלָב, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מֵחֲמַת שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ וְאֵינָן נוֹהֲגוֹת בְּכָל זְמַן, [שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהָאָדָם אוֹכֵל כְּזַיִת לֶחֶם, חַיָּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת]. וְאִם כֵּן, מַדּוּעַ צְרִיכִים אָנוּ לַ'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי' לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִמִּצְוַת סֻכָּה? הֲלֹא בְּלָאו הָכִי, כֵּיוָן שֶׁסֻּכָּה הִיא מִצְוָה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ, צְרִיכוֹת הַנָּשִׁים לִהְיוֹת פְּטוּרוֹת?

שְׁאֵלָה זוֹ הִיא שְׁאֵלַת הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (כח ע"ב), וְעַל כָּךְ יִשֵּׁב הָאָמוֹרָא אַבַּיֵּי, שֶׁהָיִיתִי חוֹשֵׁב לְחַיֵּב אֶת הַנָּשִׁים בַּסֻּכָּה מִכֵּיוָן שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ", וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל "תֵּשְׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ", דְּהַיְנוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם דָּר כָּל הַשָּׁנָה בְּבֵיתוֹ. מַה בְּבֵיתוֹ אָדָם דָּר עִם אִשְׁתּוֹ, כָּךְ בַּסֻּכָּה יִהְיֶה חִיּוּב גַּם עַל אִשְׁתּוֹ. לְכָךְ בָּאָה 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי' לְפָטְרָן. וְרָבָא יִשֵּׁב, שֶׁהָיִיתִי חוֹשֵׁב לְחַיֵּב אֶת הַנָּשִׁים מִגְּזֵרָה שָׁוָה מֵחַג הַמַּצּוֹת, שֶׁשָּׁם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בַּאֲכִילַת מַצָּה, אַף כָּאן יִהְיוּ חַיָּבוֹת בִּישִׁיבָה בַּסֻּכָּה. וְיֵשׁ מֵהָאַחֲרוֹנִים שֶׁיִּשְּׁבוּ, שֶׁמֵּאַחַר וּמִצְוַת סֻכָּה הִיא זֵכֶר לְעַנְנֵי כָּבוֹד, וְאַף הַנָּשִׁים הָיוּ בְּנֵס זֶה שֶׁל עַנְנֵי כָּבוֹד, אִם כֵּן נְחַיְּבֵן בְּמִצְוַת סֻכָּה זֵכֶר לְעַנְנֵי כָּבוֹד, לְכָךְ בָּאָה 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי' לְפָטְרָן. (קמח)

נָשִׁים הָרוֹצוֹת לְהַדֵּר וְלֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, תָּבֹא עֲלֵיהֶן בְּרָכָה. אַךְ אִם הֵן מִבְּנוֹת סְפָרַד, אָסוּר לָהֶן לְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', וְהַמְבָרְכוֹת הֲרֵי הֵן נוֹשְׂאוֹת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. כֵּן דַּעַת רַשִׁ"י, הָרַמְבַּ"ם, הָרַאְבָ"ד, הַסְּמָ"ג, אוֹר זָרוּעַ, רַבֵּנוּ אֶפְרַיִם, רַבֵּנוּ יְשַׁעְיָה וְנֶכְדּוֹ הָרִיאַ"ז, רַבֵּנוּ מָנוֹחַ, הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה, מַחֲזוֹר וִיטָרִי, מַהֲרִ"י קוּלוֹן, הַתַּשְׁבֵּ"ץ, וּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְעוֹד רַבִּים מֵרַבּוֹתֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים. (קמח)

יֵשׁ מִבְּנוֹת אַשְׁכְּנַז הַנּוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ עַל יְשִׁיבָתָן בַּסֻּכָּה, אַךְ הַרְבֵּה פּוֹסְקִים מִגְּאוֹנֵי אַשְׁכְּנַז כָּתְבוּ, שֶׁהַנָּכוֹן יוֹתֵר שֶׁלֹּא תְּבָרֵכְנָה. (קמט)

הַגָּאוֹן חָכָם צְבִי הָיָה מוֹרֶה לַנָּשִׁים הָאַשְׁכְּנַזִּיּוֹת שֶׁלֹּא תְּבָרֵכְנָה, וְאַף הָיָה מוֹחֶה בַּנָּשִׁים הַמְבָרְכוֹת. וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב, שֶׁהַנָּכוֹן הוּא שֶׁהַנָּשִׁים לֹא תְּבָרֵכְנָה. וְכֵן הִנְהִיג לְמַעֲשֶׂה הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִצָּאנְז, וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן יַעְבֵּ"ץ, וְהַגָּאוֹן מַהַרְשַׁ"ג, וְאַף הָרָמָ"א בְּדַרְכֵי מֹשֶׁה כָּתַב (סימן תקפט), שֶׁמּוּטָב שֶׁהַנָּשִׁים לֹא תְּבָרֵכְנָה עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, וְכֵן כָּתַב הַטּוּר (סימן יז) שֶׁטּוֹב יוֹתֵר שֶׁלֹּא יְבָרְכוּ. וְהָרדְבַּ"ז כָּתַב שֶׁאֵין לָהֶן לְבָרֵךְ, וְכֵן כָּתְבוּ הַפְּרִי חָדָשׁ, הָראשל"צ רַבֵּנוּ יַעֲקֹב אֶלְגָּאזִי, מַהֲרִי"ט אֶלְגָּאזִי, רַבֵּנוּ יוֹנָה נָבוֹן רַבּוֹ שֶׁל הַחִידָ"א, הָרַב שמ"ח גָאגִין, כַּפֵּי אַהֲרֹן עַזְרִיאֵל, הַגְּרִ"י פָּלָאגִ'י בְּסִפְרוֹ יָפֶה לַלֵּב, בִּרְכַּת יוֹסֵף, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שֻׁלְחָן גָּבוֹהַּ וְעוֹד. וְכָתַב הָרַב מֹשֶׁה שְׁטֶרְנְבּוּךְ בִּתְשׁוּבוֹת וְהַנְהָגוֹת, שֶׁרַק בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּשֶׁשּׁוֹמְעוֹת אֶת הַבְּרָכָה מֵהַמְקַדֵּשׁ, וְדַי בָּזֶה, וּבִשְׁאָר יְמֵי הֶחָג לֹא יְבָרְכוּ. וְכֵן דַּעַת הַגָּאוֹן שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב נְטַנְזוֹן. וְכָתַב הַיְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב שֶׁמִּנְהָגָם בְּאַשְׁכְּנַז שֶׁהַנָּשִׁים לֹא מְבָרְכוֹת, וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר חֲתַן סוֹפֵר שֶׁשָּׁמַע מֵאִמּוֹ [בתו של הגאון החתם סופר], שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בֵּרְכוּ הַנָּשִׁים בְּבֵית אָבִיהָ עַל הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה. וּבְשׁוּ"ת דִּבְרֵי יַצִּיב כָּתַב, שֶׁהַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִצָּאנְז הָיָה אוֹמֵר, "שֶׁאִשָּׁה שֶׁלֹּא תְּבָרֵךְ עַל הַסֻּכָּה, אֲנִי מַבְטִיחַ לָהּ שֶׁתִּזְכֶּה לְבָנִים הֲגוּנִים". וְכֵן הִנְהִיג הַגַּרְשַׁ"ז אוֹיֶרְבַּךְ זַצַ"ל בְּבֵיתוֹ, שֶׁהַנָּשִׁים לֹא יְבָרְכוּ עַל הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה. וּמֵאַחַר וְאַף הַפּוֹסְקִים שֶׁכָּתְבוּ שֶׁהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת, אֵין דַּעְתָּם שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת לְבָרֵךְ, אֶלָּא רַק שֶׁרַשָּׁאִיּוֹת לְבָרֵךְ, אִם כֵּן, לָמָּה לָהּ לְהַכְנִיס אֶת עַצְמָהּ לְמַחֲלֹקֶת כֹּה גְּדוֹלָה, שֶׁלְּדַעַת רַבִּים מֵהַפּוֹסְקִים בִּרְכָתָהּ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְעוֹבֶרֶת עַל 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא', וְגַם הֲלֹא כְּלָל בְּיָדֵינוּ 'סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל', וּבִפְרָט שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא שֶׁהַנָּשִׁים אֵינָן מְדַקְדְּקוֹת לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה כִּפְרָטֵי הַהֲלָכָה הַמְחַיֶּבֶת בַּסֻּכָּה. (הליכות שלמה אוירבך קעג) לְכָךְ יוֹתֵר נָכוֹן שֶׁתִּנְקֹט בְּ'שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף', וְלֹא תְּבָרֵךְ. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּנוֹת סְפָרַד שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן הוֹרָאוֹת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, אָסוּר לָהֶן מִן הַדִּין לְבָרֵךְ, וְלַשּׁוֹמְעוֹת יִנְעַם, וַעֲלֵיהֶן תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב. (קמט)





מדיני האכילה בסוכה





אכילת פת בלילה הראשון

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל כְּזַיִת [27 גְּרָם] פַּת בְּלֵיל יוֹם טוֹב בַּסֻּכָּה, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יֹאכַל פַּת בְּשִׁעוּר מְעַט יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה [כְּ-60 גְּרָם, כְּבֵיצָה הִיא: 54 גְּרָם], כִּבְכָל סְעוּדַת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, כִּי אֵין נֶחְשֶׁבֶת סְעוּדַת קֶבַע אֶלָּא בַּאֲכִילַת מְעַט יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה פַּת. [וְגַם לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת הָאוֹמְרִים שֶׁמִּן הַתּוֹרָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל כְּשִׁעוּר זֶה בְּלֵיל הֶחָג בַּסֻּכָּה]. (ק, קיד)

אָדָם הָרָגִישׁ לַאֲכִילַת קֶמַח חִטָּה, יֹאכַל פַּת מִקֶּמַח שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. (חזו"ע פסח עו)

טוֹב לֶאֱכֹל כְּזַיִת פַּת בְּלִי שׁוּם לִפְתָּן מַמָּשִׁי, כְּדָג אוֹ סָלָט וְכַיּוֹצֵא, אוּלָם רַשַּׁאי לְכַתְּחִלָּה לְטָבְלוֹ בְּרֹטֶב אוֹ בְּמָרָק חַם וְכַיּוֹצֵא. (קטו)





זמן האכילה

לְכַתְּחִלָּה יֹאכַל כָּל כְּזַיִת [27 גְּרָם] פַּת בְּתוֹךְ זְמַן שֶׁל 4 דַּקּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁכְּבֵיצָה [54 גְּרָם] פַּת יֹאכַל בְּמֶשֶׁךְ 8 דַּקּוֹת. אַךְ אִם קָשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל תּוֹךְ זְמַן זֶה, יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה יוֹתֵר מִשֶּׁבַע וָחֵצִי דַּקּוֹת לַאֲכִילַת כָּל כְּזַיִת. (קיב)

אִם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כְּבֵיצָה פַּת, יֹאכַל לְפָחוֹת כְּזַיִת פַּת, וִיבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. אַךְ יָשִׂים לֵב, שֶׁכְּשֶׁנּוֹטֵל אֶת יָדָיו קֹדֶם הַסְּעוּדָה, לֹא יְבָרֵךְ 'עַל נְטִילַת יָדַיִם', שֶׁהֲרֵי אֵין מְבָרְכִים עַל הַנְּטִילָה אֶלָּא מֵאֲכִילַת כְּבֵיצָה פַּת, כַּמְבֹאָר בַּחוֹבֶרֶת לְהִלְכוֹת סְעוּדָה.

צָרִיךְ לֶאֱכֹל אֶת כְּזַיִת הַפַּת קֹדֶם חֲצוֹת לַיְלָה [בְּעֵרֶךְ: 23:30]. וְאִם נֶאֱנַס וְלֹא אָכַל קֹדֶם חֲצוֹת, וּכְגוֹן שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים וְלֹא פָּסְקוּ עַד לְאַחַר חֲצוֹת - יֹאכַל לְאַחַר חֲצוֹת, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל כְּבֵיצָה פַּת. (קח)





קידוש

בְּכָל יְמֵי הֶחָג, כְּשֶׁמְּקַדְּשִׁים עַל הַיַּיִן [בְּיוֹם טוֹב אוֹ בְּשַׁבַּת חֹל הַמּוֹעֵד - בַּלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר], יַעֲמֹד בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ, וּלְאַחַר מִכֵּן יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', וְיֵשֵׁב וְיִשְׁתֶּה. (שלחן ערוך, הרמ"א, שיורי כנה"ג, הלבוש, ברכי יוסף, הט"ז, כף החיים. קעב) וּבְנֵי אַשְׁכְּנַז נָהֲגוּ לְקַדֵּשׁ מֵיֹשֶב. (הרמ"א סימן תרמג ס"ב)





מתי חיב לאכל בסוכה?

בְּכָל יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת אָסוּר לֶאֱכֹל סְעוּדַת קֶבַע חוּץ לַסֻּכָּה, וּסְעוּדַת קֶבַע הִיא כְּשֶׁאוֹכֵל פַּת בְּשִׁעוּר כְּבֵיצָה [54 גְּרָם. וְטוֹב שֶׁיֹּאכַל כְּ-60 גְּרָם], אַךְ אִם אוֹכֵל פַּת פָּחוֹת מִשִּׁעוּר כְּבֵיצָה, אַף שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָלִים אֲחֵרִים כְּאֹרֶז, בָּשָׂר וְכַדּוֹמֶה, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל סְעוּדָתוֹ חוּץ לַסֻּכָּה. וְאִם מַּחְמִיר וְאוֹכֵל בַּסֻּכָּה, לֹא יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. (קלב, קלג, קלד)

הָיָה אוֹכֵל בַּסֻּכָּה וְלֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה פַּת, וּלְאַחַר מִכֵּן חָזַר בּוֹ וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל כְּבֵיצָה פַּת וָמַעְלָה - יְבָרֵךְ עַתָּה 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', אַף שֶׁמִּכָּאן וָהָלְאָה אֵינוֹ אוֹכֵל עוֹד כְּבֵיצָה. (קלג)





זמן הברכה

לְאַחַר שֶׁנָּטַל יָדָיו לִסְעוּדָה, בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד, יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', וְיֵשֵׁב, וִיבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא'. (זוהר, הרמב"ם, מהר"ם מרוטנבורג, בית יוסף, ראש יוסף, היעב"ץ, הגר"ח פלאג'י, הגר"י פלאג'י, בן איש חי ועוד. קעב) וְיֵש מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז הַמְבָרְכִים 'הַמּוֹצִיא' וְאַחַר כָּךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. (הרמ"א סימן תרמג ס"ג)

אָכַל וְשָׁכַח לְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' - כָּל שֶׁעֲדַיִן הוּא בַּסְּעוּדָה וְאוֹכֵל אוֹ שׁוֹתֶה מַשֶּׁהוּ, רַשַּׁאי לְבָרֵךְ, מֵאַחַר וְכָל מַאֲכָלוֹ וּמַשְׁקֵהוּ בַּסְּעוּדָה נֶחְשָׁבִים כַּאֲכִילַת קֶבַע, וְאָסוּר לוֹ לְאָכְלָם חוּץ לַסֻּכָּה, כַּמְבֹאָר לְהַלָּן. אַךְ אִם אֵינוֹ אוֹכֵל עוֹד כְּלוּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ. (קעח)

הַמְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' אוֹ לֹא, אֵינוֹ מְבָרֵךְ. (קעח)

הָאוֹכֵל בַּסֻּכָּה מֵעֹמֶד, וּכְגוֹן שֶׁאֵין לוֹ כִּסֵּא לָשֶׁבֶת, מְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', מִכֵּיוָן שֶׁלְּשׁוֹן יְשִׁיבָה אֵינָהּ דַּוְקָא לָשֶׁבֶת, אֶלָּא לְהִתְעַכֵּב בְּמָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים". (קעה)





מיני דגן

הָאוֹכֵל עוּגָה אוֹ תַּבְשִׁיל מִמִּינֵי דָּגָן, [כְּאִטְרִיּוֹת, סִיגָרִים, קוּבֶּה, וְכַיּוֹצֵא] מִשִּׁעוּר כְּבֵיצָה וָמַעְלָה, חַיָּב לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל כְּשִׁעוּר ג' בֵּיצִים [162 גְּרָם]. (קלד)

וְהַטַּעַם בָּזֶה - כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים אִם לְבָרֵךְ עַל כְּבֵיצָה עוּגָה, וְלַהֲלָכָה אֵין אָנוּ מְבָרְכִים, כִּי סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, אַךְ כְּשֶׁאוֹכֵל שִׁעוּר ג' בֵּיצִים, כֵּיוָן שֶׁלְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם וּמָרָן הֲרֵי זֶה שִׁעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה [וּלְדִבְרֵיהֶם, בְּשִׁעוּר כָּזֶה בְּעוּגָה, דִּינוֹ כְּלֶחֶם וּמְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא' וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן] - אַף עַל פִּי שֶׁלְּדַעַת רַשִׁ"י קְבִיעוּת סְעוּדָה הוּא ד' בֵּיצִים, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָנוּ סָפֵק סְפֵיקָא לְבָרֵךְ, שֶׁמָּא הֲלָכָה שֶׁעַל שִׁעוּר כְּבֵיצָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְשֶׁמָּא הֲלָכָה שֶׁקְּבִיעוּת סְעוּדָה הוּא כְּשִׁעוּר ג' בֵּיצִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְבָרֵךְ לְכַתְּחִלָּה עַל פִּי סָפֵק סְפֵיקָא, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁהַמִּצְוָה מִן הַתּוֹרָה, מְבָרְכִים עַל פִּי סָפֵק סְפֵיקָא. (קלד)

וּלְאוֹר הָאָמוּר, מַה שֶּׁמָּצוּי כַּיּוֹם, בָּרוּךְ ה', בְּהַרְבֵּה בָּתֵּי כְּנֶסֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁמִּתְפַּלְלִים בְּנֵץ הַחַמָּה, וּמְקַיְּמִים לְאַחַר מִכֵּן שִׁעוּר בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה, וְקֹדֶם הַשִּׁעוּר מְקַדְּשִׁים עַל הַיַּיִן וְאוֹכְלִים מִינֵי מְזוֹנוֹת - בִּימֵי הֶחָג יְקַיְּמוּ אֶת הַשִּׁעוּר בַּסֻּכָּה, מֵאַחַר וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אוֹכְלִים מְזוֹנוֹת בְּשִׁעוּר כְּבֵיצָה. (קמא)

אִם רְגִילִים לְהָבִיא לַקִּדּוּשׁ קוּגֶל וּבּוּרֶקָס, נִמְצָא שֶׁבְּקַלּוּת אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְכַמּוּת שֶׁל ג' בֵּיצִים [162 גְּרָם], עַל כֵּן יֵשׁ לִתֵּן אֶת הַדַּעַת מִתְּחִלָּה, שֶׁאִם אוֹכְלִים כַּמּוּת כָּזוֹ, עַל הַמְקַדֵּשׁ לְקַדֵּשׁ מֵעֹמֶד וּלְבָרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן' וְ'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'.

אִם חָשַׁב שֶׁיֹּאכַל מְעַט מְזוֹנוֹת, וּלְאַחַר מִכֵּן נִמְלַךְ בְּדַעְתּוֹ וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל כְּשִׁעוּר ג' בֵּיצִים - יְבָרֵךְ עַתָּה 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'.





שאר מאכלים ומשקים

הָאוֹכֵל פֵּרוֹת, יְרָקוֹת, אֹרֶז, בָּשָׂר וְכָל מִינֵי מַאֲכָלִים שֶׁאֵינָם מִמִּינֵי דָּגָן, וְכֵן הַשּׁוֹתֶה כָּל מַשְׁקֶה שֶׁהוּא, תֵּה, קָפֶה וַאֲפִלּוּ יַיִן - הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, וַאֲפִלּוּ אִם קָבַע עַצְמוֹ עַל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים אֵלּוּ אֵינוֹ חַיָּב בַּסֻּכָּה. וְלָכֵן, הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי הֶחָג אוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, אֵינוֹ חַיָּב לְהַבְדִּיל בַּסֻּכָּה. (שו"ע ורמ"א תרלט ס"ב. קלז)

הַמַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת כְּלוּם חוּץ לַסֻּכָּה וַאֲפִלּוּ מַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה, אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה'. וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לְהַחְמִיר חֻמְרָה זוֹ, וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בַּמִּצְווֹת.

שֶׁכֵּן מָצָאנוּ לַתַּנָּאִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ (יומא עט ע"ב) וְרַבִּי צָדוֹק (סוכה כו ע"ב) שֶׁאָכְלוּ חוּץ לַסֻּכָּה. (הר"ן ובית יוסף. קלט)





סוכת חברו

יֵשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנָסִים לְסֻכַּת חַבְרֵיהֶם אַף בְּאֹפֶן שֶׁאֵינָם טוֹעֲמִים שָׁם כְּלוּם, אוּלָם מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד אֵינוֹ כֵן, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (כדעת העיטור, מחזור ויטרי, צרור החיים תלמיד הרשב"א, המגיד משנה, ארחות חיים, אבודרהם, המרדכי, טור, ערוך השלחן ושכן דעת הרמ"א, לחם יהודה עייאש, מזבח אדמה, פתח הדביר, מאמר מרדכי, כף החיים ועוד. קעז)





אכילה חוץ לסוכה באמצע הסעודה

כְּשֶׁאוֹכְלִים סְעוּדַת קֶבַע בַּסֻּכָּה, אָסוּר לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת כְּלוּם חוּץ לַסֻּכָּה, מֵאַחַר וְכָל טְעִימָה שֶׁהִיא בַּסְּעוּדָה, נֶחְשֶׁבֶת כַּאֲכִילַת קֶבַע. עַל כֵּן, הַיּוֹצֵא בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה לַמִּטְבָּח, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטְעַם שָׁם שׁוּם מַאֲכָל, וַאֲפִלּוּ מַיִם לֹא יִשְׁתֶּה שָׁם. וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהַסֻּכָּה כְּשֶׁמַּאֲכָל בְּפִיו, אֶלָּא יִגְמֹר הַמַּאֲכָל וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא. (קמה)

גַּם כְּשֶׁקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ עַל אֲכִילַת עוּגוֹת בַּסֻּכָּה, יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְלֹא יֹאכַל כְּלוּם חוּץ לַסֻּכָּה, מֵאַחַר וְעַתָּה הוּא כְּאוֹכֵל סְעוּדַת קֶבַע.





אוהב מצוות

בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, כְּשֶׁאוֹכֵל סְעוּדָה עִם פַּת בַּסֻּכָּה, מְקַיֵּם מִצְוָה בַּאֲכִילָתוֹ. (רבנו חננאל, הגר"א, סוכת דוד ועוד. קא) וְטוֹב לֶאֱכֹל סְעוּדַת פַּת בַּבֹּקֶר וּבַעֶרֶב בְּחוֹל הַמּוֹעֵד. (מגן אברהם. חזו"ע יו"ט קסה)

הַהֶבְדֵּל בֵּין מַצָּה לְסֻכָּה
וְיֵשׁ לְהָבִין, מַדּוּעַ בְּחַג הַפֶּסַח אָנוּ מְבָרְכִים 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה' בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד, וְאִלּוּ עַל הָאֲכִילָה בַּסֻּכָּה אָנוּ מְבָרְכִים 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וַהֲלֹא כְּשֵׁם שֶׁבְּחַג הַפֶּסַח אֵין חוֹבָה מֵהַתּוֹרָה לֶאֱכֹל מַצָּה חוּץ מֵהַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, כָּךְ גַּם בְּחַג הַסֻּכּוֹת אֵין חוֹבָה לֶאֱכֹל פַּת חוּץ מֵהַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן? וְיֵשׁ לְיַשֵּׁב, לְפִי שֶׁבְּפֶסַח יָכוֹל אָדָם לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּלֹא אֲכִילַת מַצָּה וְיִהְיֶה נִזּוֹן בְּפֵרוֹת וִירָקוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסֻּכָּה, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם בְּלֹא שֵׁנָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְאִם כֵּן, חַיָּב הוּא לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, נִמְצָא שֶׁהוּא מֻכְרָח לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה לָדוּר בַּסֻּכָּה. (הרז"ה פסחים כו ע"ב, מהר"ם חלאווה) אֶלָּא שֶׁעַל הַשֵּׁנָה לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִישֹׁן בַּסֻּכָּה', מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא לֹא יִישַׁן, לְכָךְ תִּקְּנוּ לְבָרֵךְ עַל הָאֲכִילָה, וּבָזֶה פּוֹטֵר גַּם אֶת הַשֵּׁנָה. (תוספות ברכות יא ע"ב. קצא)






קטנים

קָטָן בַּגִּיל חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ שָׁנִים, חַיָּבִים לְחַנְּכוֹ לְמִצְוַת סֻכָּה, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַגֵּל בַּמִּצְוָה לִכְשֶׁיִּגְדַּל, וְעַל כֵּן יֵשׁ לְהַסְבִּיר לוֹ וּלְלַמְּדוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל חוּץ לַסֻּכָּה. (קנב)

אָסוּר לָתֵת לְיֶלֶד קָטָן לֶחֶם יוֹתֵר מִשִּׁעוּר כְּבֵיצָה [54 גְּרָם] שֶׁיֹּאכַל חוּץ לַסֻּכָּה, מֵאַחַר וּכְלָל גָּדוֹל בְּיָדֵינוּ שֶׁאָסוּר לָתֵת לְקָטָן אִסּוּר בַּיָּדַיִם, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן, שֶׁהוּא אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁל אֲכִילַת פַּת כְּבֵיצָה חוּץ לַסֻּכָּה, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין לָתֵת לוֹ. וְגַם הַנָּשִׁים, שֶׁאֵינָן חַיָּבוֹת בַּסֻּכָּה, אָסוּר לָהֶן לָתֵת לְיֶלֶד קָטָן לֶאֱכֹל חוּץ לַסֻּכָּה. (קנב)





השנה בסכה





חיוב השינה בסוכה

חוֹבָה גְּמוּרָה מִן הַתּוֹרָה לִישֹׁן בַּסֻּכָּה בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, כַּמְבֹאָר בַּמִּשְׁנָה, בָּרַמְבַּ"ם וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּבְכָל הַפּוֹסְקִים. וְאָמְנָם, בָּאֲרָצוֹת הַקָּרוֹת, שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר לִישֹׁן שָׁם, הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִלִּישֹׁן בַּסֻּכָּה, אֲבָל בָּאַקְלִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא קַר כָּל כָּךְ וּבְקַלּוּת אֶפְשָׁר לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, אֵין לְהִתְחַמֵּק מִלִּישֹׁן בַּסֻּכָּה, וְלַעֲבֹר עַל צִוּוּי הַתּוֹרָה חַס וְשָׁלוֹם. (קצא)

אִם קַר לוֹ מְעַט, יִשְׁתַּדֵּל לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים חַמִּים, וְיִישַׁן בַּסֻּכָּה. וְיָשִׂים לֵב לִלְבֹּשׁ טוֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁב כְּמִצְטַעֵר, שֶׁאָז אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוָה כְּלָל בִּשְׁנָתוֹ בַּסֻּכָּה. אוּלָם, אִם אַף כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ טוֹב עֲדַיִן קַר לוֹ וּמִצְטַעֵר, יִישַׁן בְּבֵיתוֹ. (קנג, קצו)

בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים מְאֹד, מַה טּוֹב שֶׁיִּבְנֶה אֶת הַסֻּכָּה סְגוּרָה הֵיטֵב מֵאַרְבַּע דְּפָנוֹת, וִיסַכֵּךְ הֵיטֵב לְמַעְלָה, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה טוֹב, וְיַכְנִיס לַסֻּכָּה תַּנּוּר חִמּוּם חַשְׁמַלִּי אוֹ הַסָּקָה, [כַּמוּבַן בְּאֹפֶן שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ סַכָּנָה] וְיִישַׁן בַּסֻּכָּה. (קצו) וְכֵן נָהַג הַגָּאוֹן הֶחָפֵץ חַיִּים לְהַכְנִיס תַּנּוּר חִמּוּם לַסֻּכָּה, מֵאַחַר וְהָיָה גָּר בְּרָאדִין, שֶׁקַּר שָׁם מְאֹד, וְכֵן נָהַג הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִבְּרִיסְק זַצַ"ל. (פסקי תשובות שסז)





שנת עראי

חִיּוּב הַשֵּׁנָה בַּסֻּכָּה חָמוּר יוֹתֵר מֵחִיּוּב הָאֲכִילָה בַּסֻּכָּה, שֶׁאֲכִילַת עֲרַאי [פָּחוֹת מֵ-54 גְּרָם פַּת] מֻתֶּרֶת חוּץ לַסֻּכָּה, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל, אֲבָל שְׁנַת עֲרַאי כָּלְשֶׁהִי אֲסוּרָה חוּץ לַסֻּכָּה. עַל כֵּן, הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְחָשׁ בַּעֲיֵפוּת, אָסוּר לוֹ אֲפִלּוּ לְהִתְנַמְנֵם חוּץ לַסֻּכָּה, אֶלָּא יִכָּנֵס לַסֻּכָּה וְיִישַׁן שָׁם. וְהַטַּעַם שֶׁהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בְּשֵׁנָה יוֹתֵר, כִּי פְּעָמִים נִמְנוּם מְעַט מַסְפִּיק לוֹ לָאָדָם לְצֹרֶךְ שְׁנָתוֹ, וּמִתְרַעְנֵן כְּאִלּוּ יָשֵׁן הַרְבֵּה. (קצא)





נרדם חוץ לסוכה

הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנִּרְדָּם חוּץ לַסֻּכָּה, טוֹב לַהֲעִירוֹ בְּנַחַת שֶׁיֵּלֵךְ לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, אוּלָם אִם הָעֲיֵפוּת גּוֹבֶרֶת עָלָיו מְאֹד וְקָשֶׁה לוֹ לָקוּם, יָנִיחַ אוֹתוֹ וְלֹא יְעִירֵהוּ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין סֻכָּה בְּקִרְבַת מָקוֹם, שֶׁאֵין צָרִיךְ לַהֲעִירוֹ כְּלָל. (רא)

נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁהָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּחַג הַסֻּכּוֹת נִרְדָּם בִּנְסִיעָה בְּאוֹטוֹבּוּס וְכַיּוֹצֵא, אֵין צָרִיךְ לַהֲעִירוֹ, שֶׁמֵּאַחַר וְאֵין לוֹ שָׁם סֻכָּה, הֲרֵי הוּא בְּגֶדֶר מִצְטַעֵר שֶׁפָּטוּר מֵהַסֻּכָּה. (פסקי תשובות שסז)

בֵּן הָרוֹאֶה אֶת אָבִיו שֶׁנִּרְדָּם חוּץ לַסֻּכָּה, אֵין לוֹ לַהֲעִירוֹ, מֵאַחַר וּמִן הַדִּין אֵין חוֹבָה לְהָעִיר אֶת הַיָּשֵׁן חוּץ לַסֻּכָּה, אִם כֵּן, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְזֹל אֶת שְׁנַת אָבִיו וּלְצַעֲרוֹ בִּשְׁבִיל חֻמְרָה שֶׁאֵינָהּ מִן הַדִּין. אוּלָם אִם הָאָב מְבַקֵּשׁ מִבְּנוֹ, שֶׁאִם יִרְאֶה אוֹתוֹ נִרְדָּם יְעִירֵהוּ, אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ הַבֵּן שֶׁהָאָב חָפֵץ שֶׁיְּעִירוּהוּ אִם יֵרָדֵם חוּץ לַסֻּכָּה - מִצְוָה עַל הַבֵּן לַהֲעִירוֹ, כִּי רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם, זֶהוּ כְּבוֹדוֹ. (ילקוט יוסף כיבוד אב ואם ח"א עמוד תקא. רד)

עַל הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא זַצַ"ל מְסֻפָּר, שֶׁהָיָה כָּלוּא אֵיזֶה זְמַן בְּבֵית הָאֲסוּרִים בְּחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא הָיְתָה לוֹ שָׁם סֻכָּה, וְעָשָׂה כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת לְעוֹרֵר עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא תִּפֹּל שֵׁנָה עַל עֵינָיו. (פסקי תשובות שסז)





סוכה קטנה

מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ קְטַנָּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן שָׁם בְּפִשּׁוּט יָדָיו וְרַגְלָיו, אֵינוֹ בְּגֶדֶר מִצְטַעֵר שֶׁפָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, וְחַיָּב לִישֹׁן בַּסֻּכָּה בִּכְפִיפַת גּוּפוֹ וְרַגְלָיו. (הרמ"א תר"מ ס"ד. קצא)





מתהפך בשינה

מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ קְטַנָּה, וְרֹב רֹחַב מִטָּתוֹ נִשְׁאֶרֶת חוּץ לַסֻּכָּה - רַשַּׁאי לִישֹׁן בַּחֵלֶק הַקָּטָן שֶׁבְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. וְאַף אִם הוּא רָגִיל לְהִתְהַפֵּךְ בִּשְׁנָתוֹ מִצַּד לְצַד, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּתְהַפֵּךְ וְיִישַׁן חוּץ לַסֻּכָּה, מִכָּל מָקוֹם לֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בָּזֶה, מֵאַחַר וּבִתְחִלַּת הַשֵּׁנָה יָשֵׁן כַּדִּין. (קצא, קצט)





מצטער

הַיָּשֵׁן בַּסֻּכָּה וְהֵחֵלּוּ גְּשָׁמִים לָרֶדֶת, הֲרֵיהוּ פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה מִיָּד, מֵאַחַר וְיֵשׁ צַעַר אֲפִלּוּ בִּגְשָׁמִים מוּעָטִים, וְיִכָּנֵס לִישֹׁן בְּבֵיתוֹ. (רד)

יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ לִישֹׁן, וּלְאַחַר זְמַן פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר וְלִישֹׁן בַּסֻּכָּה. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁכַב עֲדַיִן בְּמִטָּתוֹ - כָּל שֶׁלָּקַח עִמּוֹ אֶת כְּלֵי הַשֵּׁנָה וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ, אֵין מַטְרִיחִים אוֹתוֹ לַחֲזֹר וְלִישֹׁן בַּסֻּכָּה. (הריטב"א, הרמב"ם, שלחן ערוך, מאמר מרדכי, בגדי ישע, לחם יהודה עייאש ועוד. רה)

הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ לִישֹׁן מֵחֲמַת הַגְּשָׁמִים, וּלְאַחַר זְמַן הִתְעוֹרֵר וְרוֹאֶה שֶׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר לִישֹׁן בַּסֻּכָּה. אוּלָם אִם הִגִּיעַ זְמַן עַמּוּד הַשַּׁחַר [בְּעֵרֶךְ: 4:30 בַּבֹּקֶר] וְהִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, מִן הַדִּין הָיָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִישֹׁן בַּסֻּכָּה, מֵאַחַר וְהִגִּיעַ הַיּוֹם, וְהַיּוֹם אֵינוֹ זְמַן שֵׁנָה. אוּלָם בִּזְמַנֵּנוּ, שֶׁרֹב הָעוֹלָם מַמְשִׁיכִים לִישֹׁן גַּם לְאַחַר עַמּוּד הַשַּׁחַר, אֲפִלּוּ אִם הִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ לְאַחַר עַמּוּד הַשַּׁחַר וְרוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ לִישֹׁן, אֵין מַטְרִיחִים אוֹתוֹ לָלֶכֶת לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, מֵאַחַר וְזָקוּק הוּא עֲדַיִן לַשֵּׁנָה. (רז)

הַיָּשֵׁן בַּיּוֹם בַּסֻּכָּה, וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ לִישֹׁן מֵחֲמַת הַגְּשָׁמִים, וּלְאַחַר זְמַן הִתְעוֹרֵר וְרָאָה שֶׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, צָרִיךְ לַחֲזֹר לַסֻּכָּה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חַיָּב לְמַנּוֹת מִישֶׁהוּ שֶׁיָּעִיר אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים. (רו)

הָרוֹצֶה לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, אַךְ אוֹרְחִים רַבִּים נִמְצָאִים שָׁם, וְאִי אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָצֵאת מִן הַסֻּכָּה, הֲרֵיהוּ בְּגֶדֶר מִצְטַעֵר שֶׁפָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, וְרַשַּׁאי לִישֹׁן בְּבֵיתוֹ. (הליכות שלמה אוירבך קע. פסקי תשובות שפ)

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְלָדִים קְטַנִּים הָרְגִילִים לְהִתְעוֹרֵר בַּלַּיְלָה וְלִבְכּוֹת, וְצָרִיךְ לְטַפֵּל בָּהֶם, וְרַעְיָתוֹ חַלָּשָׁה וְאֵין בִּיכָלְתָּהּ לְטַפֵּל בָּהֶם, וְאִם יִישַׁן בַּסֻּכָּה לֹא יִשְׁמַע אֶת בְּכִיָּתָם וְלֹא יֵדַע מָתַי לָקוּם אֲלֵיהֶם, רַשַּׁאי לִישֹׁן בַּבַּיִת. (ר)

אִם הָאִשָּׁה מְפַחֶדֶת לִישֹׁן לְבַדָּהּ בַּבַּיִת, רַשַּׁאי הַבַּעַל לִישֹׁן בַּבַּיִת. (קצו)

טוֹב שֶׁגַּם הָאִשָּׁה תִּישַׁן בַּסֻּכָּה, וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה הַסֻּכָּה מְיֻחֶדֶת לָהֶם בִּלְבַד, וְאָז מִצְוָה גַּם לְקַיֵּם עוֹנָה בַּסֻּכָּה, וְאֵין בָּזֶה חֲשַׁשׁ בִּזְיוֹן הַסֻּכָּה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי מְקַיֵּם אֶת מִצְוַת ה' יִתְבָּרַךְ, וְאַדְּרַבָּה, הוּא בִּכְלַל צִוּוּי הַתּוֹרָה "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל: "תֵּשְׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ". דְּהַיְנוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם דָּר בְּבֵיתוֹ כָּל הַשָּׁנָה עִם אִשְׁתּוֹ, כָּךְ יָדוּר בְּסֻכָּתוֹ. וְאִם יֶשְׁנָם פְּסוּקִים הַתְּלוּיִים לְקִשּׁוּט בַּסֻּכָּה, אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹתָם. וּמִכָּל מָקוֹם, הֶתֵּר זֶה הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם סֻכָּה פְּרָטִית שֶׁיְּשֵׁנִים בָּהּ הֵם בִּלְבַד, וְהַכֹּל נַעֲשָׂה בְּשֶׁקֶט וּבְצִנְעָה מִבְּלִי שֶׁיָּחוּשׁוּ בָּהֶם, [וּבִפְרָט יֵשׁ לְהִזָּהֵר בָּזֶה בְּסֻכָּה הַנִּמְצֵאת בְּסָמוּךְ לְסֻכַּת הַשְּׁכֵנִים]. אַךְ אִם אֵין אֶפְשָׁרוּת כָּזֹאת, יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וּלְאַחַר מִכֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִישֹׁן בַּסֻּכָּה כְּלָל. (קל, קצד, קלא. וכמבואר בחוברת 'הטהרה בהלכה ובאגדה')





ארבעת המינים





צווי התורה

עַל צִוּוּי לְקִיחַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים בְּחַג הַסֻּכּוֹת, נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".





הלכה למשה מסיני

חֲזַ"ל קִבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כִּי 'פְּרִי עֵץ הָדָר', הוּא הָאֶתְרוֹג. 'כַּפֹּת תְּמָרִים' הוּא הַלּוּלָב. 'וַעֲנַף עֵץ עָבֹת', הוּא הַהֲדַס. 'וְעַרְבֵי נָחַל', הִיא הָעֲרָבָה. וּלְהַלָּן נְבָאֵר אֶת פְּרָטֵי דִּינֵיהֶם, בְּעֶזְרַת ה'. (שכח)

מִצְוַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים הִיא: אֶתְרוֹג אֶחָד, לוּלָב אֶחָד, שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת. וְכֻלָּם מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁאִם חָסֵר לוֹ אֲפִלּוּ מִין אֶחָד, לֹא קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה. (של)





זריז ונשכר

יִזְדָּרֵז כָּל אָדָם לִקְנוֹת אֶתְרוֹג וְלוּלָב לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים מִיָּד, וְלֹא יַמְתִּין לְעֶרֶב הֶחָג, וּבִפְרָט יִזְדָּרֵז בִּקְנִיַּת הָאֶתְרוֹג, שֶׁלֹּא קַל כָּל כָּךְ לִמְצֹא אֶתְרוֹג מְהֻדָּר. וְאוּלָם לֹא יְמַהֵר בִּקְנִיַּת הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַבְּשׁוּ מַהֵר. (תוצאות חיים, החיד"א ועוד. ולקחתם לכם ז)





לא בחינם

יִשְׁתַּדֵּל כָּל אָדָם לִקְנוֹת אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים מִכַּסְפּוֹ הַפְּרָטִי, [וְכֵן בְּכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן], וְכַמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (תחילת פרשת תרומה): "וִישַׁלֵּם אָדָם שְׂכַר הַמִּצְווֹת מֻשְׁלָם בְּכָל מַה שֶּׁיְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ, בֵּין רַב בֵּין מְעַט, וְלֹא יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן בְּחִנָּם. כִּי הָעוֹשֶׂה בְּחִנָּם, הַסִּטְרָא אַחָרָא יוֹנֶקֶת מִמִּצְוָתוֹ וְשׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ. אַךְ לְעֻמַּת זֹאת, הַקּוֹנֶה מִכַּסְפּוֹ וּמְשַׁלֵּם שְׂכַר הַמִּצְוָה מֻשְׁלָם וּמִתְאַמֵּץ בְּחֵפֶץ לֵב לַמִּצְוָה - אִם הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, זוֹכֶה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בּוֹ וּמְקַדֶּשֶׁת אוֹתוֹ, וּמַכְנִיעַ אֶת הַסִּטְרָא אַחָרָא, וּמַעֲבִיר מִמֶּנּוּ מִדּוֹת רָעוֹת, כְּמוֹ כַּעַס, גַּאֲוָה, תַּאֲווֹת אֲסוּרוֹת, קִנְאָה, שִׂנְאָה, וְעוֹד". עכת"ד. (זוהר הקדוש, חרדים ועוד. פרי עץ הדר א לה. ג ד. ד יט, כא)

אָדָם שֶׁקָּנָה אַרְבַּעַת הַמִּינִים מִכַּסְפּוֹ, וְקִבֵּל גַּם אַרְבַּעַת הַמִּינִים בְּמַתָּנָה מֵחֲבֵרוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּינִים שֶׁקָּנָה אֵינָם מְהֻדָּרִים כְּמוֹ אוֹתָם שֶׁקִּבְּלָם בַּמַּתָּנָה, עָדִיף שֶׁיִּטֹּל אֶת הַמִּינִים שֶׁקָּנָה, וְלֹא אֶת הַמְהֻדָּרִים שֶׁקִּבְּלָם בְּמַתָּנָה. (חוות יאיר, תורה לשמה. ד כא)





הוצאות המצוה

יִשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹת אַרְבַּעַת הַמִּינִים מְהֻדָּרִים, וּבְעִקָּר שֶׁהָאֶתְרוֹג יִהְיֶה מְהֻדָּר מְאֹד, וַאֲפִלּוּ אִם הַמְּחִיר רַב, לֹא יָחוּס עַל כַּסְפּוֹ, כִּי כְּכָל שֶׁיּוֹסִיף יוֹתֵר - יַשְׁפִּיעוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁפַע כִּפְלַיִם יוֹתֵר, וְגַם יוֹסִיפוּ לוֹ יָמִים עַל יָמָיו. (שיטה מקובצת, החיד"א. א לד. ב א. ד כה)

לֹא יִתְוַכַּח עִם הַמּוֹכֵר עַל מְחִירֵי הַמִּצְווֹת, אֶלָּא יִקְנֶה בְּשָׂכָר מֻשְׁלָם כָּל מַה שֶּׁיְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל. וְכֵן הֵעִיד רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל עַל רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "כְּשֶׁהָיָה קוֹנֶה מוֹרִי זַ"ל אֵיזוֹ מִצְוָה, כְּגוֹן תְּפִלִּין אוֹ אֶתְרוֹג, לֹא הָיָה מַקְפִּיד לָדַעַת כַּמָּה יִתֵּן בַּמִּצְוָה הַהִיא, אֶלָּא הָיָה פּוֹרֵעַ כָּל מַה שֶּׁהָיוּ מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. וְהָיָה אוֹמֵר לַמּוֹכֵר: הֲרֵי הַמָּעוֹת לְפָנֶיךָ, קַח כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה!". (שער המצוות דף לז ע"ב. א לד)





טרחת מצוה

הַטּוֹרֵחַ בִּקְנִיַּת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, זוֹכֶה לְבָנִים צַדִּיקִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לֵב לַתּוֹרָה. וְזוֹכֶה לַאֲרִיכוּת יָמִים, פַּרְנָסָה טוֹבָה, וְתוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְנַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ, וְנִצּוֹל הוּא וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ מִכָּל צָרָה וּמִכָּל גְּזֵרָה רָעָה. (אליה רבה, הפלאה, סדר היום. ג ג. ד יז. ולקחתם לכם ז)





עשית המצוות בשמחה

כָּתַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, בְּסִפְרוֹ שַׁעַר הַמִּצְווֹת (דף א) וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: דַּע כִּי הָעוֹשֶׂה מִצְוָה, אֵין מַסְפִּיק לוֹ בְּמַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (קידושין לט ע"ב) שֶׁאָמְרוּ, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִים לוֹ וּמַאֲרִיכִים לוֹ יָמָיו. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָמְרוּ, כָּל הַמְקַיֵּם מִצְוָה פְּלוֹנִית, יֵשׁ לוֹ שָׂכָר כָּךְ וְכָךְ. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ רָאִינוּ כַּמָּה וְכַמָּה מִצְווֹת שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם וְאֵינָם מִתְקַיְּמִים דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם בְּעִנְיַן גֹּדֶל שְׂכָרָם אֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. אֲבָל הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁהַכֹּל נִשְׁעָן עָלָיו הוּא, שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה אַל יַחְשֹׁב שֶׁהִיא עָלָיו כְּמַשָּׂא, וּמְמַהֵר לַהֲסִירָם מֵעָלָיו, אֲבָל יַחְשֹׁב בְּשִׂכְלוֹ כְּאִלּוּ בַּעֲשׂוֹתוֹ אוֹתָהּ הַמִּצְוָה יַרְוִיחַ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְיִהְיֶה שָׂמֵחַ בַּעֲשׂוֹתוֹ אוֹתָהּ הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ, מִלֵּב וּמִנֶּפֶשׁ וּבְחֵשֶׁק גָּדוֹל, כְּאִלּוּ מַמָּשׁ בְּפֹעַל נוֹתְנִים לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב אִם יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְכוּ'. וּכְפִי גֹּדֶל שִׂמְחָתוֹ בֶּאֱמֶת וּבְטוּב לֵבָב הַפְּנִימִי, כֵּן יִזְכֶּה לְקַבֵּל אוֹר עֶלְיוֹן. וְאִם יַתְמִיד בָּזֶה, אֵין סָפֵק שֶׁיִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְעִנְיָן זֶה נוֹהֵג בְּקִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּם, בֵּין בְּעֵת שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה - שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵשֶׁק גָּדוֹל נִמְרָץ בְּהִתְלַהֲבוּת עָצוּם כְּאִלּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּמְשָׁרֵת לְפָנָיו בְּחֵשֶׁק גָּדוֹל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מַעֲלָה יְתֵרָה וּגְדוֹלָה. עכ"ל. (ד טז)

וְכָתַב עוֹד, וְדַע כִּי הָעַצְבוּת גּוֹרֶמֶת מְנִיעַת עֲבוֹדַת ה' וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּבִטּוּל עֵסֶק הַתּוֹרָה וְכַוָּנַת הַתְּפִלָּה, וּמְבַטֵּל מַחֲשָׁבָה טוֹבָה לַעֲבֹד אֶת ה', וְהִיא שַׁעַר הַתְחָלַת גֵּרוּי הֲסָתַת הַיֵּצֶר הָרַע אֲפִלּוּ לַצַּדִּיק, בְּהַרְאוֹתוֹ כִּי אֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בָּעֲבוֹדָה אִם יִסּוּרִים בָּאוּ עָלָיו... וּכְשֶׁעוֹבֵד אֶת ה' בְּעִצָּבוֹן, דּוֹמֶה לְעֶבֶד הָעוֹבֵד לְרַבּוֹ בְּפָנִים עֲצֵבוֹת וְזוֹעֲפוֹת. וְהָעִצָּבוֹן נִמְשָׁךְ מִזֻּהֲמַת ס"מ וְכוּ', וְעַל יְדֵי כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ מִסְתַּלְּקִים מֵעָלָיו. אֲבָל לְהֶפֶךְ, בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, מוֹסִיפָה לוֹ הַשִּׂמְחָה חֵשֶׁק רַב וְאַהֲבָה לְהִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ. ע"כ. (שערי קדושה לרבי חיים ויטאל עמוד כד)





עשית המצוה לכבוד ה' יתברך בלבד

גַּם אִם זָכָה לִקְנוֹת אַרְבַּעַת הַמִּינִים מְהֻדָּרִים בְּיוֹתֵר וְשִׁלֵּם בְּמֵיטַב כַּסְפּוֹ בְּשִׂמְחָה, לֹא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיִתְגָּאֶה חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא יוֹדֶה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָזַר לוֹ וְזִכָּהוּ לְקַיֵּם מִצְווֹתָיו בְּהִדּוּר, וִיכַוֵּן שֶׁהַכֹּל לִכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּרְאוּהוּ בְּנֵי אָדָם וִישַׁבְּחוּהוּ, וְכַמְבֹאָר בְּשַׁעַר הַמִּצְווֹת (דף א ע"ב) בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "הָעוֹשֶׂה מִצְוָה, אֵין דַּי לוֹ בְּעֶצֶם הָעֲשִׂיָּה, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְשֵׁם ה' יִתְבָּרַךְ. לְמָשָׁל: בְּעֵת שֶׁמִּסְתַּפֵּר, לֹא דַּי לוֹ בְּמַה שֶּׁלֹּא יַשְׁחִית אֶת הַפֵּאוֹת, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן שֶׁהוּא מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּהַשְׁחִיתָם כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ שֶׁצִּוָּהוּ עַל כָּךְ. וְכֵן בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה יִהְיֶה זָהִיר וְזָרִיז לְכַוֵּן כַּוָּנָה זוֹ, וְכֵן בְּעֵת שֶׁמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ עַל אֵיזוֹ בַּקָּשָׁה כְּמוֹ מְזוֹנוֹת, עֹשֶׁר, בָּנִים וְכַיּוֹצֵא, לֹא יִתְפַּלֵּל לְסִבַּת עַצְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְבַקָּשָׁה זוֹ, אֶלָּא לְקַיֵּם מִצְוָתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁצִּוָּנוּ לְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו בְּעֵת צָרוֹתֵינוּ, לְהוֹרוֹת כִּי הוּא אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו, וְאֵלָיו עֵינֵינוּ תְּלוּיוֹת, כְּעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, וְאֵין לָנוּ שׁוּם עֵזֶר אִם לֹא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְיָשִׂים כָּל בִּטְחוֹנוֹ עָלָיו". ע"כ.





כבוד אב

אִם הָאָב זָקֵן תָּשׁוּשׁ אוֹ חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִטְרֹחַ בְּעַצְמוֹ בִּקְנִיַּת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, מִצְוָה עַל הַבֵּן לִטְרֹחַ עֲבוּר אָבִיו וְלִקְנוֹתָם לוֹ, וְלֹא יְשַׁלֵּם הַבֵּן מִכַּסְפּוֹ הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מִכַּסְפּוֹ שֶׁל הָאָב, כַּמְבֹאָר לְעֵיל שֶׁלֹּא נָכוֹן כְּלָל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת בְּחִנָּם.

וְאוּלָם, כָּל זֶה בְּמִי שֶׁאָבִיו זָקֵן תָּשׁוּשׁ אוֹ חוֹלֶה. אַךְ בֵּן שֶׁאָבִיו, בָּרוּךְ ה', בָּרִיא - אַף עַל פִּי שֶׁכִּבּוּד אָב וָאֵם מִצְוָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְרוֹצֶה הַבֵּן לְכַבֵּד וּלְיַקֵּר אֶת אָבִיו וְלִקְנוֹת לוֹ בְּמַתָּנָה - לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, מֵאַחַר וּמַפְסִיד אֶת אָבִיו מִמַּעֲלוֹת כֹּה גְּדוֹלוֹת שֶׁזּוֹכֶה אָדָם בְּעֶצֶם הַהֲכָנָה וְהַטִּרְחָה לַמִּצְוָה, עַל כֵּן טוֹב יוֹתֵר שֶׁיֵּלֵךְ אָבִיו וְיִטְרַח בַּמִּצְוָה בְּעַצְמוֹ וְיִקְנֶה מִכַּסְפּוֹ. וְאִם אֵין אָבִיו יוֹדֵעַ וּבָקִי בִּפְרָטֵי הַדִּינִים, יֵלֵךְ יַחַד עִם אָבִיו וְיִבְחֲרוּ אֶת הַמִּינִים הַמְהֻדָּרִים בְּיוֹתֵר, וְיִזְכּוּ יַחַד לְכָל הַמַּעֲלוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּזֶה לְעֵיל.

אִם יֵשׁ לַמּוֹכֵר שְׁנֵי אֶתְרוֹגִים טוֹבִים, אַךְ הָאֶחָד מְהֻדָּר יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי, וְגַם הָאָב וְגַם הַבֵּן חֲפֵצִים לִקְנוֹת אֶת הַמְהֻדָּר יוֹתֵר - מִן הַדִּין רַשַּׁאי הַבֵּן לְהוֹסִיף מָעוֹת לַמּוֹכֵר עַל מְחִיר הָאֶתְרוֹג הַמְהֻדָּר כְּדֵי לִקְנוֹתוֹ לְעַצְמוֹ, וְאֵין בָּזֶה זִלְזוּל בִּכְבוֹד אָבִיו חַס וְשָׁלוֹם, מֵאַחַר וְעַל כָּל אָדָם לְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ אֶת הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ בְּהִדּוּר כְּכָל הַיּוֹתֵר. (עיין שערי תשובה ס"ס תרנח. לב חיים פלאג'י. רסג)





דוגמא אישית

אֵין סָפֵק, כִּי הַחִנּוּךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הוּא הַדֻּגְמָא הָאִישִׁית שֶׁל הַהוֹרִים, עַל כֵּן, בְּצֵאת הָאָב לִקְנוֹת אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, יִקַּח עִמּוֹ אֶת בָּנָיו הַקְּטַנִּים, כְּדֵי לְהַקְנוֹת לָהֶם אֶת שִׂמְחָתוֹ, חֲבִיבוּתוֹ וְהִדּוּרוֹ כְּלַפֵּי הַמִּצְווֹת. (ראשית חכמה. ג ו. ד יט)





מצות חינוך

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ לוּלָב, חַיָּב אָבִיו לְחַנְּכוֹ לַמִּצְוָה. וְאִם יֵשׁ בִּיכָלְתּוֹ, יִקְנֶה לוֹ אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אַךְ אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מְהֻדָּרִים כָּל כָּךְ, אֶלָּא דַּי שֶׁיִּהְיוּ כְּשֵׁרִים. (ג ו. תה)

אוּלָם, מִי שֶׁבָּנָיו גְּדוֹלִים, שֶׁחַיָּבִים בְּמִצְווֹת, מִצְוָה עָלָיו לִקְנוֹת לָהֶם אַרְבַּעַת הַמִּינִים מְהֻדָּרִים וְטוֹבִים כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו, וְתָבֹא עָלָיו בִּרְכַּת טוֹב. (שצ)





אין פטור

לִפְנֵי כַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה הָיְתָה עֲנִיּוּת גְּדוֹלָה בָּאָרֶץ, וְהָיָה מַחְסוֹר גָּדוֹל בְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים, עַל כֵּן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים לֹא קָנוּ כָּל הַצִּבּוּר אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אֶלָּא גַּבַּאי בֵּית הַכְּנֶסֶת הָיָה קוֹנֶה, וּמִזֶּה הָיוּ נוֹטְלִים כֻּלָּם. אַךְ הַיּוֹם, בָּרוּךְ ה', יֵשׁ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה, וּבְכָל מָקוֹם מְצוּיִים אַרְבַּעַת הַמִּינִים, עַל כֵּן לֹא יִסְמֹךְ אָדָם שֶׁיִּקַּח מֵאֲחֵרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יֵלֵךְ וְיִקְנֶה אַרְבַּעַת הַמִּינִים לְעַצְמוֹ מִכַּסְפּוֹ הַפְּרָטִי, כִּי זוֹ תְּעוּדַת עֲנִיּוּת וּבוּשָׁה לוֹ, שֶׁמּוֹצִיא מִכַּסְפּוֹ לְכָל עִנְיָנָיו הַגַּשְׁמִיִּים, וְאִלּוּ כַּמָּה שְׁקָלִים לְמִצְוָה כֹּה יְקָרָה, פַּעַם בַּשָּׁנָה, מִתְעַצֵּל וּמְקַמֵּץ מִמָּמוֹנוֹ. וְדַי לַמֵּבִין.





קניה בהקפה

הַקּוֹנֶה אַרְבַּעַת הַמִּינִים בַּהֲקָפָה, וּכְגוֹן שֶׁאֵין לוֹ כֶּסֶף לְשַׁלֵּם עַתָּה - יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בָּהֶם, וְיָשִׂים לֵב לִזְכֹּר לְשַׁלֵּם לְאַחַר הֶחָג. (תו)





קניה מקטן

הַנָּכוֹן הוּא שֶׁלֹּא לִקְנוֹת אַרְבַּעַת הַמִּינִים מִיֶּלֶד קָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְגִיל בַּר מִצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג מֵאַחֵר, וּבָרוּר לָנוּ שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ כַּדִּין וְלֹא בִּגְנֵבָה חַס וְשָׁלוֹם, מֻתָּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ, וּבִלְבַד שֶׁאָבִיו מַסְכִּים לְמַעֲשָׂיו. (חושן משפט סימן רלה ס"ב. שיט)

קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא הָאָדָם לִקְנִיַּת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, נָכוֹן שֶׁיְּשַׁנֵּן אֶת הִלְכוֹתֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּדַקְדֵּק וְיֵדַע הֵיטֵב מַה הֵם הַמִּינִים הַכְּשֵׁרִים וְהַמְהֻדָּרִים, וִיקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה כְּתִקְנָהּ. (ג ז)

הַבְהָרָה: הֵן אֱמֶת כִּי רַבּוּ מְאֹד פְּרָטֵי וְדִינִי אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אַךְ הִשְׁתַּדַּלְנוּ לִכְתֹּב, בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, אֶת הַדִּינִים הָעִקָּרִיִּים, לְדֵעָה מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. וּכְבָר כָּתַב מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף (סימן תכט): "כִּי הַלּוּלָבִים וְהָאֶתְרוֹגִים, רֻבָּם כְּשֵׁרִים", וְכָל שֶׁכֵּן הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם כְּשֵׁרִים.





האתרוג





תבנית האתרוג

בָּאֶתְרוֹג יֶשְׁנָם: חֹטֶם, פִּטְמָה [דַּד], שׁוֹשַׁנָּה, עֹקֶץ. וְהַיְנוּ, כְּשֶׁנֹּאחַז אֶת הָאֶתְרוֹג יָשָׁר כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּדֶרֶךְ גִּדּוּלוֹ בָּעֵץ, הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֶתְרוֹג שֶׁהוֹלֵךְ בְּשִׁפּוּעַ וְנַעֲשָׂה צַר כְּלַפֵּי מַעְלָה, נִקְרָא 'חֹטֶם'. בְּרֹאשׁ הַחֹטֶם לְמַעְלָה, יֶשְׁנָם אֶתְרוֹגִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עֵץ קָטָן בּוֹלֵט, וְהוּא הַנִּקְרָא 'פִּטְמָה' אוֹ 'דַּד'. עַל הַפִּטְמָה יֶשְׁנוֹ פֶּרַח עָגֹל, וְהוּא הַנִּקְרָא 'שׁוֹשַׁנָּה'. [יֶשְׁנָם אֶתְרוֹגִים שֶׁאֵין לָהֶם פִּטְמָה כְּלָל, כְּדֶרֶךְ הָאֶתְרוֹגִים הַתֵּימָנִים.] בְּתַחְתִּית הָאֶתְרוֹג יֶשְׁנוֹ עֵץ קָטָן הַנִּקְרָא 'עֹקֶץ', שֶׁבּוֹ הוּא מְחֻבָּר לָאִילָן.

כְּמוֹ כֵן יֶשְׁנָם בָּאֶתְרוֹג: קְלִפָּה דַּקָּה, קְלִפָּה עָבָה, בְּשַׂר הָאֶתְרוֹג. וְהַיְנוּ, שֶׁבַּמַּרְאֶה הַחִיצוֹנִי שֶׁעַל הָאֶתְרוֹג יֶשְׁנוֹ קְרוּם דַּק מְאֹד שָׁקוּף כְּמוֹ נַיְלוֹן, וְהוּא הַנִּקְרָא 'קְלִפָּה דַּקָּה', [וּכְשֶׁקּוֹלְפִים אוֹתוֹ, נִשְׁאֶרֶת הַקְּלִפָּה הַיְרֻקָּה אוֹ הַצְּהֻבָּה.] מִתַּחְתָּיו יֶשְׁנָהּ קְלִפָּה פְּנִימִית יוֹתֵר, יְרֻקָּה אוֹ צְהֻבָּה, וְהִיא הַנִּקְרֵאת 'קְלִפָּה עָבָה'. מִתַּחְתֶּיהָ הוּא גּוּף הַפְּרִי שֶׁל הָאֶתְרוֹג, עַד הַגַּרְעִינִים, שֶׁהוּא בְּצֶבַע לָבָן, וְהוּא הַנִּקְרָא 'בְּשַׂר הָאֶתְרוֹג'.





גוון האתרוג

אֶתְרוֹג בְּגָוֶן צָהֹב אוֹ יָרֹק בָּהִיר, כָּשֵׁר לְכַתְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ יָרֹק מְאֹד, אִם הִתְחִיל לְהַצְהִיב מְעַט, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר וּמְבָרְכִים עָלָיו. (רנו)

יֶשְׁנָהּ עֵצָה לְהַצְהִיב אֶת הָאֶתְרוֹג הַיָּרֹק, עַל יְדֵי שֶׁיַּנִּיחַ תַּפּוּחִים צְהֻבִּים עַל יָדוֹ, וְהָאֶתְרוֹג בְּטִבְעוֹ שׁוֹאֵב מֵהֶם אֶת הַצֶּבַע וְנַעֲשֶׂה צָהֹב. אַךְ יֵשׁ לְהִזָּהֵר לְכַסּוֹת אֶת עֹקֶץ הָאֶתְרוֹג, כִּי עָלוּל הוּא לִפֹּל, מִפְּאַת שֶׁנֶּחְלָשׁ חִבּוּרוֹ מֵרֵיחַ הַתַּפּוּחִים. (רנח)

מֻתָּר לְהַנִּיחַ בַּשַּׁבָּת אֶת הַתַּפּוּחִים הַצְּהֻבִּים עַל יַד הָאֶתְרוֹג, וְאֵין בָּזֶה חֲשַׁשׁ צוֹבֵעַ, שֶׁהֲרֵי אַף בְּלֹא נְתִינַת הַתַּפּוּחִים הוּא עָתִיד לְהַצְהִיב מֵאֵלָיו, וְאֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵחִישׁ לְהַצְהִיבוֹ. וְגַם מִשּׁוּם שֶׁכְּלָל בְּיָדֵינוּ - 'אֵין צְבִיעָה בָּאֳכָלִים'. (רנח)

אִם רֹב הָאֶתְרוֹג הוּא בְּצֶבַע שָׁחֹר [אֲפִלּוּ שָׁחֹר בָּהִיר], אוֹ לָבָן, אוֹ אָדֹם חָזָק, אוֹ חוּם חָזָק, הֲרֵיהוּ פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מֵאַחַר וְאֵין זֶה הָדָר. (א נג. רנח)





אתרוג המנומר

אֶתְרוֹג הַמְנֻמָּר פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג, מִכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ הָדָר. וּמְנֻמָּר הַיְנוּ, שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ מִמַּרְאוֹת הַפּוֹסְלִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, כְּשָׁחֹר, לָבָן, אָדֹם חָזָק, חוּם חָזָק, כַּנַּ"ל. וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיוּ בּוֹ רַק שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת מְאֹד מִמַּרְאוֹת אֵלּוּ, הֲרֵיהוּ פָּסוּל, מֵאַחַר וְהֵם בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. אַךְ אִם כָּל הַמַּרְאֶה בְּמָקוֹם אֶחָד, אֵינוֹ פּוֹסֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּרֻבּוֹ. (רנח)

אֵין הַמַּרְאוֹת פּוֹסְלִים, אֶלָּא דַּוְקָא כְּשֶׁנִּרְאִים הֵם לָעַיִן תֵּכֶף וּמִיָּד, אֲבָל אִם צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹתָם, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינָם נִרְאִים אֶלָּא בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת, אֵינָם פּוֹסְלִים. (א נו. רס, ער)

כְּמוֹ כֵן, אֵין הַמַּרְאוֹת פּוֹסְלִים אֶלָּא כְּשֶׁמְּרֻחָקִים הֵם בְּאֹפֶן שֶׁנִּכָּר לָעַיִן שֶׁהֵם שְׁנֵי מַרְאוֹת, אֲבָל אִם הֵם קְרוֹבִים מְאֹד, וְרַק עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת נִכָּר שֶׁהֵם שְׁנַיִם, אֵינָם פּוֹסְלִים. (א נו)

אִם נִמְצָא מַרְאֶה פָּסוּל עַל הַחֹטֶם, אֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת קְטַנָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁמָּקוֹם זֶה נִכָּר לָעַיִן יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאֶתְרוֹג. [וְדַוְקָא בְּמַרְאֶה שָׁחֹר, לָבָן, חוּם חָזָק. אֲבָל אָדֹם חָזָק יֵשׁ לְהָקֵל בִּנְקֻדָּה אַחַת בַּחֹטֶם, כִּי יֵשׁ סָפֵק סְפֵיקָא, שֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים שֶׁאָדֹם חָזָק אֵינוֹ פּוֹסֵל, וְשֶׁמָּא אֵין זֶה מְקוֹם הַחֹטֶם, כִּי כַּמָּה שִׁיטוֹת בָּרִאשׁוֹנִים יֵשׁ הֵיכָן מְקוֹם הַחֹטֶם.] (א קנט. רסו)

אִם נִמְצָא מַרְאֶה פָּסוּל עַל הַפִּטְמָה, הָאֶתְרוֹג כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אִם נָפְלָה הַפִּטְמָה לְגַמְרֵי, כָּשֵׁר. (מהרש"ם, מנחת פתים, חתם סופר ועוד. רסו)

יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְהָסִיר אֶת הַנְּקֻדּוֹת הַפּוֹסְלוֹת עַל יְדֵי שַׁעֲוָה מְיֻחֶדֶת, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לַהֲסִירָן בַּעֲדִינוּת שֶׁלֹּא יִתְקַלֵּף מֵהָאֶתְרוֹג עַצְמוֹ, וְאָז יֻכְשַׁר הָאֶתְרוֹג לְכַתְּחִלָּה. (א ס)

אֶתְרוֹג שֶׁהִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה מְנֻמָּר מֵחֲמַת שֶׁמִּשְׁמְשׁוּ בּוֹ הַרְבֵּה בִּשְׁעַת קִיּוּם הַמִּצְוָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אוּלָם אִם הִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ מֵחֲמַת שֶׁמִּשְׁמְשׁוּ בּוֹ הַרְבֵּה קֹדֶם הֶחָג, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. (א נג, נז. רנט)





שעור האתרוג

גֹּדֶל הָאֶתְרוֹג צָרִיךְ לִהְיוֹת לֹא פָּחוֹת מִשִּׁעוּר 'כְּבֵיצָה' [54 גְּרָם], אַךְ בְּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה, הֲרֵיהוּ פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִגְמָר עֲדַיִן בִּשּׁוּל הַפְּרִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ הָדָר. (א סא. ערה)

אֶתְרוֹג שֶׁהָיָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר 'כְּבֵיצָה', וְיָמִים מוּעָטִים קֹדֶם הֶחָג הִזְרִיקוּ בָּאִילָן חֳמָרִים מְסֻיָּמִים וְהִשְׁקוּהוּ הַרְבֵּה עַד שֶׁגָּדֵל הָאֶתְרוֹג מַהֵר, וּבִזְמַן קָצָר נַעֲשָׂה כְּשִׁעוּר 'בֵּיצָה', הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר וְאֵין בּוֹ חֲשָׁשׁ. (א סח)

אֶתְרוֹג שֶׁהָיָה בּוֹ שִׁעוּר 'כְּבֵיצָה', אַךְ בְּמֶשֶׁךְ הֶחָג הִצְטַמֵּק וְעַתָּה אֵין בּוֹ כְּבֵיצָה, כָּשֵׁר.

שֶׁהֲרֵי לְפִי הַטַּעַם שֶׁלֹּא נִגְמַר בִּשּׁוּלוֹ, הֲרֵי כָּאן נִגְמַר בִּשּׁוּלוֹ אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ הִצְטַמֵּק. וְלַטַּעַם שֶׁאֵינוֹ הָדָר, אֵינוֹ פָּסוּל בִּשְׁאָר הַיָּמִים. וּבְלָאו הָכִי יֵשׁ סָפֵק סְפֵיקָא לְהָקֵל, שֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים (ירושלמי, רב יהודאי גאון, רש"י בספר הפרדס, מחזור ויטרי, ראבי"ה, אור זרוע, הרוקח, ריא"ז ועוד) שֶׁאֶתְרוֹג כְּשִׁעוּר אֱגוֹז כָּשֵׁר, וְשֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים שֶׁאִם הָיָה כְּבֵיצָה וְהִצְטַמֵּק, כָּשֵׁר. (שואל ומשיב, בית השואבה, חזון איש. א עא. רעז)

הָאֶתְרוֹג הַבֵּינוֹנִי הוּא הַמֻּבְחָר בְּיוֹתֵר, שֶׁבּוֹ יוּכַל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְהַנִּעְנוּעִים כַּדָּת עִם הַלּוּלָב [אֶתְרוֹג בֵּינַיִם - יָפֶה לָעֵינַיִם]. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם אִם הוּא גָּדוֹל הַרְבֵּה כְּגֹדֶל אֲבַטִּיחַ, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּחַג הַסֻּכּוֹת, וּמֵרֹב כָּבְדּוֹ שֶׁל אֶתְרוֹגוֹ, הִנִּיחוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנַס. (א עז)





צורת האתרוג

אֶתְרוֹג הֶעָגֹל לְגַמְרֵי מִכָּל צַד, כְּמוֹ כַּדּוּר, אַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּטְמָה וְעֹקֶץ, הֲרֵיהוּ פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ "הָדָר", אַךְ אִם אֵינוֹ עָגֹל לְגַמְרֵי אֶלָּא הוּא רָחָב לְמַעְלָה וְצַר לְמַטָּה, כָּשֵׁר. (היראים, מחזור ויטרי, המגיד משנה, ריבב"ן, מטה יהודה עייאש, פרי מגדים, ביכורי יעקב ועוד. א פב. רעט)

אֶתְרוֹג שֶׁהוּא עָקֹם וְכָפוּף - כָּשֵׁר, אַף שֶׁאֵין הָעֹקֶץ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַפִּטְמָה, וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהַדֵּר שֶׁיִּהְיֶה הָעֹקֶץ כְּנֶגֶד הַפִּטְמָה. (א פז. רעט)





חסרון ונקב באתרוג

אֶתְרוֹג שֶׁנֶּחְסַר מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כָּלְשֶׁהוּ, הֲרֵיהוּ פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה תַּמָּה, שְׁלֵמָה, וְכֵיוָן שֶׁהוּא חָסֵר, אֵינוֹ שָׁלֵם. אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים, אֲפִלּוּ נִקְּבוּהוּ עַכְבָּרִים, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. (א קי. רסח)

אִם נִקְלְפָה קְלִפָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה הַדַּקָּה, אֵינוֹ נֶחְשָׁב חָסֵר וּכְדִלְהַלָּן, אֲבָל אִם נִקְלְפָה קְלִפָּתוֹ הֶעָבָה, אַף שֶׁלֹּא נֶחְסַר מִבְּשַׂר הָאֶתְרוֹג הַלָּבָן כְּלוּם, הֲרֵי זֶה חָסֵר וּפָסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (הרמב"ם, הר"ן, הרא"ה, הריטב"א, שלחן ערוך סימן תרמ"ח ס"ו ומשנ"ב שם. א קנד)

נֶקֶב שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בִּרְאִיַּת הָעַיִן לְבַד, אֶלָּא בְּהִתְבּוֹנְנוּת הֵיטֵב, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינוֹ נִכָּר אֶלָּא עַל יְדֵי זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת, אֵינוֹ נֶחְשָׁב נֶקֶב וְאֵינוֹ פּוֹסֵל. (א קיט. ער)

אֶתְרוֹג שֶׁיֵּשׁ עָלָיו סָפֵק אִם הוּא חָסֵר אוֹ לֹא, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר וּמְבָרֵךְ עָלָיו, מִטַּעַם סָפֵק סְפֵיקָא, שֶׁמָּא כְּהָרַאְבָ"ד שֶׁחָסֵר אֵינוֹ פּוֹסֵל, וְשֶׁמָּא אֵינוֹ חָסֵר. (ט"ז, חיי אדם, שואל ונשאל, בית השואבה, בית כהונה, אשל אברהם, כף החיים. א קיח. רסח)





חזזית באתרוג

חֲזָזִית הִיא כְּמִין אֲבַעְבּוּעוֹת שֶׁלָּקָה הָאֶתְרוֹג מֵחֲמַת שֶׁהִתְעַפֵּשׁ, וְהוּא גָּבוֹהַּ מִשְּׁאָר הָאֶתְרוֹג וְנִכָּר בְּמִשּׁוּשׁ, וּמַרְאֵהוּ שׁוֹנֶה מִכָּל הָאֶתְרוֹג. אִם עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֹב הָאֶתְרוֹג, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲבָל בְּמִעוּטוֹ כָּשֵׁר, וּכְדִין מְנֻמָּר לְעֵיל. (א קכה. רס)

אִם עָלוּ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל חֲזָזִית, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּבִתְנַאי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹתָן, אֶלָּא נִרְאוֹת הֵן לָעַיִן תֵּכֶף וּמִיָּד, וְכֵן מְרֻחָקוֹת הֵן מְעַט אַחַת מֵהַשְּׁנִיָּה וְנִכָּר שֶׁהֵן שְׁתַּיִם, וּכְדִין מְנֻמָּר לְעֵיל. (א קלב. רס)

אִם עָלְתָה חֲזָזִית עַל הַחֹטֶם אוֹ עַל הַפִּטְמָה, אֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת קְטַנָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁמָּקוֹם זֶה נִכָּר לָעַיִן יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאֶתְרוֹג, וּכְדִין מְנֻמָּר לְעֵיל. (א קנט. רס)





עלים שעל האתרוג

פְּעָמִים שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהָיוּ הֶעָלִים שֶׁבָּעֵץ מֻנָּחִים עַל הָאֶתְרוֹג, עִכְּבוּהוּ מִלְּהוֹצִיא אֶת מַרְאֵהוּ הַטִּבְעִי, וּמִמֵּילָא נִרְאֶה עַל הָאֶתְרוֹג בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים "עָלִים", שֶׁהֵם כְּמִין קְרוּם יָרֹק בָּהִיר מְאֹד - אֶתְרוֹג זֶה כָּשֵׁר אֲפִלּוּ לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וַאֲפִלּוּ אִם הֶעָלִים שֶׁבּוֹ גְּבוֹהִים שֶׁאֶפְשָׁר לְמַשְּׁשָׁם, וַאֲפִלּוּ נִמְצָאִים הֵם עַל הַחֹטֶם. (בית יוסף בשם תרומת הדשן שהמנהג להקל, הרמ"א, הגר"ז, דגול מרבבה, חתם סופר, שואל ונשאל, ועוד. א קלו, קסו. רס)

יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְהָסִיר אֶת הֶ"עָלִים" הַנַּ"ל עַל יְדֵי שַׁעֲוָה מְיֻחֶדֶת, וְאָז יַהֲפֹךְ הָאֶתְרוֹג לִמְהֻדָּר, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לַהֲסִירָם בַּעֲדִינוּת שֶׁלֹּא יִתְקַלֵּף מֵהָאֶתְרוֹג עַצְמוֹ. (א קלז)





נשברה הפטמה

אִם נֶחְתְּכָה הַשּׁוֹשַׁנָּה, אוֹ שֶׁנֶּחְתְּכָה הַפִּטְמָה בְּאֹפֶן שֶׁנִּשְׁאָר מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כָּלְשֶׁהוּ עַל פְּנֵי הָאֶתְרוֹג, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם נֶחְתְּכָה הַפִּטְמָה עַד פְּנֵי הָאֶתְרוֹג בְּשָׁוֶה - נִפְסָל הָאֶתְרוֹג לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְכָשֵׁר לִשְׁאָר הַיָּמִים. מִשּׁוּם שֶׁאֵין זֶה הָדָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִשּׁוּם שֶׁזֶּה חָסֵר. (א קלח. רסב)

אִם נִשְׁבְּרָה הַפִּטְמָה עַד פְּנֵי הָאֶתְרוֹג בְּשָׁוֶה, אַךְ עֲדַיִן אֲחוּזָה הִיא מְעַט בָּאֶתְרוֹג - כָּשֵׁר. שֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים (רבנו יצחק הלוי הובא ברש"י, רבנו גרשום, והרי"ץ גאות) שֶׁאֲפִלּוּ נִשְׁבְּרָה הַפִּטְמָה לְגַמְרֵי כָּשֵׁר, וְשֶׁמָּא כַּמַּתִּירִים בָּאֲחוּזָה בָּאֶתְרוֹג, שֶׁאֵין זֶה נֶחְשָׁב חָסֵר. (שבות יעקב, קרבן נתנאל, עיקרי הד"ט. א קמד)

אִם נִשְׁבְּרָה הַפִּטְמָה עַד פְּנֵי הָאֶתְרוֹג בְּשָׁוֶה, וְחָזַר וְהִדְבִּיקָהּ יָפֶה בְּדֶבֶק וְכַיּוֹצֵא - כָּשֵׁר. שֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים הַנַּ"ל שֶׁאֲפִלּוּ נִשְׁבְּרָה לְגַמְרֵי כָּשֵׁר, וְשֶׁמָּא כַּמַּתִּירִים כְּשֶׁחָזַר וְהִדְבִּיקָהּ יָפֶה. (מעשה רוקח, שאילת שלום, בית יעקב. א קמה)

וּפָשׁוּט שֶׁכָּל דִּינִים אֵלּוּ דַּוְקָא בְּאֶתְרוֹגִים הַגְּדֵלִים עִם פִּטְמָה, אֲבָל אֶתְרוֹגִים הַגְּדֵלִים לְלֹא פִּטְמָה כְּלָל, כְּדֶרֶךְ הָאֶתְרוֹגִים הַתֵּימָנִיִּים, אֵין בָּהֶם שׁוּם חֲשָׁשׁ וּכְשֵׁרִים לְכַתְּחִלָּה, אַף שֶׁאֵין לָהֶם לֹא שׁוֹשַׁנָּה וְלֹא פִּטְמָה. (א קמא. רסב)





נשבר העקץ

אִם נִשְׁבַּר הָעֹקֶץ שֶׁבְּתַחְתִּית הָאֶתְרוֹג וְנַעֲשָׂה מְקוֹמוֹ כְּמוֹ גֻּמָּה, הֲרֵיהוּ פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּחְסַר מִמֶּנּוּ. אוּלָם אִם נִשְׁאָר מְעַט מֵהָעֹקֶץ וּמְכַסֶּה אֶת הַגֻּמָּה, כָּשֵׁר הָאֶתְרוֹג אֲפִלּוּ לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (א קמו. רסז)

אִם נִשְׁבַּר הָעֹקֶץ, אַךְ עֲדַיִן אָחוּז הוּא מְעַט בָּאֶתְרוֹג, יֵשׁ לְהָקֵל. שֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים (רבנו יעקב בר יקר רבו של רש"י, רש"י, ריבב"ן) שֶׁאֲפִלּוּ נִשְׁבַּר הָעֹקֶץ לְגַמְרֵי, כָּשֵׁר, וְשֶׁמָּא כַּמַּתִּירִים בָּאָחוּז עֲדַיִן בָּאֶתְרוֹג, שֶׁאֵין זֶה נֶחְשָׁב חָסֵר. (שבות יעקב, קרבן נתנאל, עיקרי הד"ט. א קמו)

אִם נִשְׁבַּר הָעֹקֶץ לְגַמְרֵי, וְחָזַר וְהִדְבִּיקוֹ יָפֶה בְּדֶבֶק וְכַיּוֹצֵא, יֵשׁ לְהָקֵל . שֶׁמָּא כַּפּוֹסְקִים הַנַּ"ל, שֶׁאֲפִלּוּ נִשְׁבַּר הָעֹקֶץ לְגַמְרֵי כָּשֵׁר, וְשֶׁמָּא כַּמַּתִּירִים כְּשֶׁהִדְבִּיקוֹ יָפֶה. (שיטה במאירי בשם התוספתא, בית יעקב, יד אהרון, לקט הקמח, בנין ציון ועוד. א קמו)





נסדק

אֶתְרוֹג שֶׁנִּסְדַּק בִּקְלִפָּתוֹ הֶעָבָה, מֵרֹאשׁוֹ עַד עֻקְצוֹ - אִם נִשְׁאָר מְעַט לְמַעְלָה וּמְעַט לְמַטָּה שֶׁלֹּא נִסְדַּק, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאָר, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (א קנ)

וְהוּא הַדִּין כְּשֶׁנִּסְדַּק הָאֶתְרוֹג לְרָחְבּוֹ מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, וְנִשְׁאָר מַשֶּׁהוּ מֵהַקְּלִפָּה שָׁלֵם מִצַּד זֶה וּמַשֶּׁהוּ מִצַּד זֶה - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאָר מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (א קנא)





נקלף

אֶתְרוֹג שֶׁנִּקְלְפָה קְלִפָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה הַדַּקָּה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נִקְלַף מִקְּלִפָּתוֹ הֶעָבָה, אֵין זֶה נֶחְשָׁב חָסֵר. אוּלָם אִם מֵחֲמַת הַקִּלּוּף הִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ לְמַרְאֶה פָּסוּל, [שָׁחֹר, לָבָן, חוּם חָזָק, אָדֹם חָזָק], דִּינוֹ כְּאֶתְרוֹג הַמְנֻמָּר הַנִּזְכַּר לְעֵיל, שֶׁאִם יֶשְׁנָן שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת, הֲרֵיהוּ פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲבָל בְּמָקוֹם אֶחָד אֵינוֹ פּוֹסֵל, אֶלָּא אִם הִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ בְּרֻבּוֹ. (הראב"ד, מגן אברהם, מטה יהודה, זרע אמת, הגר"ז, חיי אדם, ערוך השלחן ועוד. א קנד, קנה)

אִם נִקְלַף הָאֶתְרוֹג וְהִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ מֵחֲמַת מִשְׁמוּשׁ הַיָּדַיִם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה בֶּחָג, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. (א קנז. רנט)





"הדר"

בְּכָל הָאֳפָנִים שֶׁהִתְבָּאֲרוּ לְעֵיל, שֶׁהָאֶתְרוֹג פָּסוּל לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִטַּעַם שֶׁאֵינוֹ 'הָדָר', הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר לִשְׁאָר הַיָּמִים. (כן פסק מרן בשו"ע סימן תרמט ס"ה, וכדעת הירושלמי, הרמב"ם, הרי"ץ גיאות, תשובת הגאונים, המנהיג, רש"י, העיטור, רבנו יונה, הרב המגיד, הרז"ה, הרמב"ן, הריטב"א, המכתם ועוד. וכ"פ הרדב"ז, הט"ז, מאמר מרדכי, מטה יהודה. רפ) אוּלָם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים בָּזֶה לִפְסֹל גַּם בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג. (הרמ"א שם)





אתרוג מורכב

אֶתְרוֹג הַמֻּרְכָּב עִם עֵץ לִימוֹן, הֲרֵיהוּ פָּסוּל בֵּין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבֵין בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג, וְהַמְבָרֵךְ עָלָיו הֲרֵי הוּא נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, וְלֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת מִצְוַת נְטִילַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים. עַל כֵּן יֵשׁ לְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא לִקְנוֹת אֶתְרוֹג, עַד שֶׁנֵּדַע בְּבֵרוּר שֶׁאֵינוֹ מֻרְכָּב, וְיֵשׁ לְהִתְיָעֵץ בָּזֶה עִם חָכָם שֶׁבָּקִי וְיוֹדֵעַ הֵיטֵב בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, כִּי קָשֶׁה לִסְמֹךְ עַל כָּל הַהֶכְשֵׁרִים הַכּוֹתְבִים עַל קֻפְסְאוֹת הָאֶתְרוֹגִים: "בְּחֶזְקַת בִּלְתִּי מֻרְכָּבִים", מֵאַחַר וְחֵלֶק מֵהֶם הוּרְעָה חֶזְקָתָם, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים נִמְצָא בָּאֶתְרוֹגִים שֶׁלָּהֶם מִיץ, בְּדוֹמֶה לַלִּימוֹן. וּבִפְרָט הַיּוֹם, שֶׁהַחַקְלָאִים הַמֻּמְחִים לְהַרְכָּבָה הִתְחַכְּמוּ לְהַצְמִיחַ אֶתְרוֹגִים מֻרְכָּבִים שֶׁנִּרְאִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ הָאֶתְרוֹגִים שֶׁאֵינָם מֻרְכָּבִים. (רכג, רמא)

אֲשֶׁר עַל כֵּן, יֵשׁ לָרַבָּנִים הַיְקָרִים, ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, לְיַדֵּעַ אֶת הַקָּהָל הָרָחָב שֶׁלֹּא יִטְעוּ לִקְנוֹת מִכָּל הַבָּא לַיָּד, וּכְמוֹ שֶׁמָּצוּי הַיּוֹם שֶׁתּוֹלִים מוֹדָעוֹת בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת מֵאִרְגּוּנִים שׁוֹנִים לִמְכִירַת סֶט אַרְבַּעַת הַמִּינִים, וְהַרְבֵּה אֶתְרוֹגִים מֵהֶם נִמְצְאוּ שֶׁהֵם מֻרְכָּבִים, וּמַכְשִׁילִים אֶת הַצִּבּוּר בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה וְאִי קִיּוּם מִצְוַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים. (רכג)

אֶתְרוֹגִים הַבָּאִים מִמָּרוֹקוֹ, כְּבָר הֵעִידוּ עֲלֵיהֶם רַבָּנֵי וּגְאוֹנֵי מָרוֹקוֹ שֶׁאֵינָם מֻרְכָּבִים, וְגַם הֵם כְּשֵׁרִים וּמְהֻדָּרִים לִבְרָכָה, לְלֹא חֲשָׁשׁ וּפִקְפּוּק כְּלָל.

כֵּן כָּתְבוּ הַגָּאוֹן הָראשל"צ רַבִּי חַיִּים דָּוִד חַזָּן, עֲרוּךְ הַשֻּׁלְחָן וְעוֹד. וּבְשׁוּ"ת מִנְחַת יִצְחָק וַיְיס, דָּחָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת דִּבְרֵי הַמְעַרְעֲרִים עַל אֶתְרוֹגֵי מָרוֹקוֹ, וְכָתַב שֶׁנְּשִׂיאֵי הִתְאַחֲדוּת הָרַבָּנִים בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית בִּקְּרוּ שָׁם, וְחָקְרוּ אֶת הַדָּבָר הֵיטֵב, וּלְאַחַר מִכֵּן פִּרְסְמוּ, שֶׁאֵין שׁוּם חֲשָׁשׁ וּפִקְפּוּק בְּכַשְׁרוּתָם. וְכָתַב הַגָּאוֹן בִּכּוּרֵי יַעֲקֹב: "וּבַשָּׁנָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי אֶתְרוֹג מִמָּרוֹקוֹ יָפֶה וּמְהֻדָּר בְּכָל מִינֵי הִדּוּר, וּבְכָל סִימָנֵי הֶכְשֵׁר, אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא רָאִיתִי כָּמוֹהוּ". ע"כ. וּבֶאֱמֶת אֶתְרוֹגֵי מָרוֹקוֹ נֶחְמָדִים לְמַרְאֶה מְאֹד, וְהַמְהַדְּרִים לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, תָּבֹא עֲלֵיהֶם בְּרָכָה. (רלח)





מהו האתרוג המהודר ביותר?

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּהְיֶה הָאֶתְרוֹג בְּגָוֶן צָהֹב, עִם בְּלִיטוֹת וְלֹא חָלָק כְּמוֹ לִימוֹן. גֹּדֶל בֵּינוֹנִי, לֹא קָטָן מִדַּי וְלֹא גָּדוֹל מִדַּי. שֶׁיִּהְיֶה הָעֹקֶץ כְּנֶגֶד הַפִּטְמָה וְלֹא עָקֹם. שֶׁתַּחְתִּית הָאֶתְרוֹג תִּהְיֶה יוֹרֶדֶת מְעַט בְּשִׁפּוּעַ, וְתִהְיֶה בּוֹלֶטֶת סְבִיב הָעֹקֶץ הַבּוֹלֵט. שֶׁיִּהְיֶה הָעֹקֶץ נִכָּר קְצָת לְמַעְלָה. וּכְכָל שֶׁהוּא יוֹתֵר נָקִי, וְאֵין בּוֹ שׁוּם מַרְאֶה שׁוֹנֶה אֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה, וְאֵין בּוֹ עָלִים כְּלָל, הֲרֵי זֶה מְהֻדָּר בְּיוֹתֵר. (א לו)





רוח רעה

אֶתְרוֹג שֶׁהֻנַּח תַּחַת הַמִּטָּה וְיָשְׁנוּ עָלֶיהָ, כָּשֵׁר הָאֶתְרוֹג לְמִצְוָה וּלְבָרֵךְ עָלָיו. וְהַטַּעַם בָּזֶה, מֵאַחַר וְאֹכֶל שֶׁיָּשְׁנוּ עָלָיו, בְּדִיעֲבַד מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְגַם יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהָרוּחַ רָעָה רַק בְּקַרְקַע עוֹלָם, אֲבָל לֹא בִּמְרֻצֶּפֶת, וְשֹׁמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע. (רעא)

אֶתְרוֹג שֶׁאֲחָזוֹ בְּיָדָיו קֹדֶם שֶׁנָּטַל יָדָיו בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ בַּבֹּקֶר, כָּשֵׁר לְמִצְוָה וּלְבָרֵךְ עָלָיו. וְנָכוֹן שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו מַיִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. (ערד)





ערלה. טבל.

אֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל טֶבֶל שֶׁלֹּא הִפְרִישׁוּ מִמֶּנּוּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, הֲרֵיהוּ פָּסוּל לְכָל יְמֵי הֶחָג. לָכֵן יַקְפִּיד לִקְנוֹת אֶתְרוֹג עִם הֶכְשֵׁר, שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל חַס וְשָׁלוֹם, כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת "מִצְווֹת הָאָרֶץ בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה" הִלְכוֹת עָרְלָה, וּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. (רמו, רנב)





הלולב





תבנית הלולב

הַלּוּלָב, בְּעֵת צְמִיחָתוֹ, יוֹצֵא עִם הֶעָלִים שֶׁעָלָיו, וּלְאַחַר זְמַן נִפְתָּחִים הֶעָלִים מְעַט מְעַט וּמִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, עַד שֶׁנַּעֲשִׂים כַּעֲנָפִים שֶׁמְּסַכְּכִים בָּהֶם.

בַּלּוּלָב יֶשְׁנָם: שִׁדְרָה [אֲחוֹרָיו], עָלִים [פָּנָיו], וּתְיֹמֶת. הַשִּׁדְרָה הִיא חֲלָקָה כְּמַקֵּל, וּמִצִּדֶּיהָ יוֹצְאִים הֶעָלִים, וְעוֹלִים לְכִוּוּן מַעְלָה. הֶעָלִים גְּדֵלִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וּדְבוּקִים הֵם מִגַּבָּם, וְגַב זֶה נִקְרָא תְּיֹמֶת, מִלְּשׁוֹן תְּאוֹמִים. (ג ח, קנ. רצה)





לולב כשרביט

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִטֹּל לוּלָב שֶׁהֶעָלִים שֶׁלּוֹ עוֹלִים עִם הַשִּׁדְרָה כְּשַׁרְבִיט אֶחָד. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם אִם הָיוּ הֶעָלִים מְפֹרָדִים וְאֵינָם עוֹלִים יַחַד עִם הַשִּׁדְרָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁטּוֹב לְקָשְׁרָם וּלְאָגְדָם יַחַד. אוּלָם אִם הֶעָלִים נִדַּלְדְּלוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּתְלִים הֵם כְּלַפֵּי מַטָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. (רצד)





ארך הלולב

מִן הַדִּין דַּי בְּלוּלָב בְּאֹרֶךְ 27 ס"מ, שֶׁכֵּן פָּסַק מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תרנ ס"א). אוּלָם טוֹב לְהַדֵּר שֶׁיִּהְיֶה הַלּוּלָב לְפָחוֹת 32 ס"מ, וְשִׁעוּר זֶה הוּא מִתְּחִלַּת הַלּוּלָב לְמַטָּה עַד סִיּוּם הַשִּׁדְרָה, וְאֵינוֹ כּוֹלֵל אֶת גֹּבַהּ הֶעָלִים הַיּוֹצְאִים מֵהַשִּׁדְרָה. (שסב)





נפתחו העלים

לוּלָב שֶׁנֶּחְלְקָה הַתְּיֹמֶת בְּרֹב הֶעָלִים שֶׁבּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּפְתְּחוּ רֹב הֶעָלִים מִגַּבָּם - הֲרֵיהוּ פָּסוּל, וּבִלְבַד שֶׁנִּפְתְּחוּ הֶעָלִים לְרֹב אָרְכָּם, אֲבָל אִם נִפְתְּחוּ מִקְצָתָם, כָּשֵׁר. (ג קד)

אִם יֵשׁ עָלֶה אֶחָד אָרֹךְ בְּרֹאשׁ הַלּוּלָב, וְנֶחְלְקָה כָּל הַתְּיֹמֶת שֶׁלּוֹ עַד הַשִּׁדְרָה אוֹ רֹב הַתְּיֹמֶת - הֲרֵיהוּ פָּסוּל. וְכֵן אִם יֶשְׁנָם שְׁנֵי עָלִים בְּרֹאשׁ הַלּוּלָב וְנֶחְלְקָה הַתְּיֹמֶת שֶׁל שְׁנֵיהֶם - פָּסוּל. אַךְ אִם נֶחְלְקָה הַתְּיֹמֶת שֶׁל אֶחָד מֵהֶם - כָּשֵׁר. (רצו)





נקטם ראשו

לוּלָב שֶׁרֹב עָלָיו הָעֶלְיוֹנִים [הַגְּבוֹהִים מֵהַשִּׁדְרָה] נִקְטְמוּ בְּרֹב כָּל עָלֶה וְעָלֶה, הֲרֵיהוּ פָּסוּל. (סימן תרמה ס"ו. רצו)

יֵשׁ לְהַשְׁגִּיחַ עַל הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּרֹאשׁ הַלּוּלָב שֶׁלֹּא יִתָּקֵל בְּמַשֶּׁהוּ וְיִקָּטֵם, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִקְטַם מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כָּלְשֶׁהוּ, הֲרֵיהוּ פָּסוּל. אוּלָם מֵעִקַּר הַדִּין הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. (ש)





לולב עקום

לוּלָב שֶׁהִתְעַקְּמָה שִׁדְרָתוֹ מֵאֶמְצָעִית הַשִּׁדְרָה כְּלַפֵּי פָּנָיו [לְצַד הֶעָלִים], עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּגִבֵּן אוֹ כְּמַגָּל, הֲרֵיהוּ פָּסוּל. וְכֵן אִם נֶעֶקְמָה הַשִּׁדְרָה כָּל כָּךְ לְאַחַד הַצְּדָדִים, הֲרֵיהוּ פָּסוּל, מִטַּעַם שֶׁאֵינוֹ "הָדָר". וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִטַּעַם שֶׁזֶּה מוּם בַּלּוּלָב. אַךְ אִם נֶעֱקַם מְעַט, כָּשֵׁר. וְאִם נֶעֱקַם לַאֲחוֹרָיו [לְצַד הַשִּׁדְרָה] אֲפִלּוּ הַרְבֵּה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁכָּךְ הִיא בְּרִיָּתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִקַּח לוּלָב שֶׁאֵינוֹ עָקֹם כְּלָל. (ג קנא. שא)





לולב כפוף

לוּלָב שֶׁרֹאשׁ שִׁדְרָתוֹ כָּפוּף לְגַמְרֵי - בֵּין לְפָנָיו, בֵּין לְאַחֲרָיו, בֵּין לִצְדָדָיו - הֲרֵיהוּ פָּסוּל. אֲבָל אִם הֶעָלִים שֶׁבְּרֹאשׁוֹ כְּפוּפִים מְעַט, כְּמוֹ שֶׁמָּצוּי בְּהַרְבֵּה לוּלָבִים, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. [וְאֵין הַכָּפוּף דּוֹמֶה לֶעָקֹם, כִּי עָקֹם זֶה מִתְעַגֵּל כְּמַגָּל, אֲבָל כָּפוּף הוּא כְּעֵין שְׁבִירָה, שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ שֶׁנִּכְפְּפָה הַשִּׁדְרָה לִשְׁנַיִם.] (ג קלב, קנג. שא)





מהו הלולב המהדר ביותר?

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִטֹּל לוּלָב שֶׁהֶעָלִים שֶׁלּוֹ עוֹלִים עִם הַשִּׁדְרָה יַחַד וְאֵינָם מְפֹרָדִים כְּלָל. וְשֶׁיִּהְיֶה הַלּוּלָב יָשָׁר כְּשַׁרְבִיט לְלֹא שׁוּם עַקְמוּמִית. וְשֶׁהֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן לֹא נֶחֱלַק בַּתְּיֹמֶת אֲפִלּוּ מִקְצָתוֹ, וְלֹא נִקְטַם רֹאשׁוֹ שֶׁל הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן אֲפִלּוּ כָּלְשֶׁהוּ. (רצד, רצו, שא)





יהי ממון חברך חביב עליך כשלך

הֵן אֱמֶת שֶׁחָשׁוּב מְאֹד לִטֹּל לוּלָב מְהֻדָּר כַּנַּ"ל, אוּלָם יֵשׁ לִתֵּן אֶת הַדַּעַת עַל מַה שֶּׁיֶּשְׁנָם אֲנָשִׁים, שֶׁמֵּחֲמַת הִתְלַהֲבוּתָם לַמִּצְוָה, פְּעָמִים וּבְחִפּוּשָׂם אַחַר לוּלָב מְהֻדָּר, מְקַלְקְלִים הֵם לוּלָבִים אֲחֵרִים, עַל יְדֵי שֶׁפּוֹתְחִים אֶת הֶעָלִים הָעֶלְיוֹנִים לִרְאוֹת שֶׁהֶעָלֶה הָאֶמְצָעִי לֹא נֶחְלְקָה הַתְּיֹמֶת שֶׁלּוֹ, וְחַיָּבִים הֵם לְשַׁלֵּם לְמוֹכֵר הַלּוּלָבִים, מֵאַחַר וְהִפְסִידוּהוּ. וּכְבָר כָּתַב לְהַזְהִיר עַל זֶה בְּסֵפֶר מַאֲמַר מָרְדְּכַי, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "כַּמָּה פְּעָמִים רָאִיתִי שֶׁמַּפְרִידִים אֶת הֶעָלִים הָעֶלְיוֹנִים זֶה מִזֶּה, כְּדֵי לִבְדֹּק אִם נֶחֱלַק הֶעָלֶה הָאֶמְצָעִי, וְעַל יְדֵי בְּדִיקָתָם אַחַר הֶעָלֶה הָאֶמְצָעִי אִם נֶחֱלַק גַּבּוֹ, הֵם מַפְרִידִים אֶת שְׁנֵי הֶעָלִים הָעֶלְיוֹנִים וּפוֹסְלִים אוֹתוֹ. לָכֵן לֹא יִבְדְּקוּ אֶלָּא בִּרְאִיָּה בִּלְבַד. וְכָל שֶׁרוֹאִים שֶׁהֵם דְּבוּקִים עַל יְדֵי דָּבָר אָדֹם [קוֹרַא], לֹא יִגְּעוּ בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְרִידוּ אֶת הֶעָלִים הַדְּבוּקִים, שֶׁמִּן הַסְּתָם לֹא נֶחֱלַק הֶעָלֶה הָאֶמְצָעִי. וּפָשׁוּט". עכ"ל. (רחצ)





ערלה

עֵץ תָּמָר שֶׁנְּטָעוּהוּ כְּדֵי לִטֹּל הַלּוּלָבִים לְמִצְוָה, הַתְּמָרִים שֶׁבּוֹ חַיָּבִים בְּעָרְלָה, אֲבָל הַלּוּלָבִים אֵין בָּהֶם דִּין עָרְלָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָם פְּרִי. (שכ. וכמבואר בחוברת "מצוות הארץ" הלכות ערלה)





ההדס





"ענף עץ עבת"

מַה שֶּׁאָמְרָה תּוֹרָה "עֲנַף עֵץ עָבֹת", הוּא הַהֲדַס שֶׁעָלָיו חוֹפִים [מְכַסִּים] אֶת עֵצוֹ.





תבנית ההדס

בַּהֲדַס יֶשְׁנָם: עֵץ, עָלִים, שֹׁרֶשׁ - עֹקֶץ. הָעֵץ, בּוֹ תְּלוּיִים הֶעָלִים הַיְרֻקִּים. וּמְקוֹם חִבּוּר הֶעָלִים בָּעֵץ, נִקְרָא עֹקֶץ אוֹ שֹׁרֶשׁ.





והחוט המשלש

לְכָל אֹרֶךְ הַהֲדַס צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִים עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה עָלִים, אֲבָל אִם הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי עָלִים עַל גַּבֵּי שְׁנֵי עָלִים, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. (שג)





בעגול אחד

צָרִיךְ שֶׁשָּׁרְשֵׁי [עֻקְצֵי] שְׁלֹשֶׁת הֶעָלִים יִהְיוּ סְמוּכִים זֶה לָזֶה בְּשָׁוֶה בְּעִגּוּל אֶחָד, וְאוּלָם אֵין צָרִיךְ שֶׁיֵּצְאוּ הַשָּׁרָשִׁים בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה גָּבוֹהַּ מִזֶּה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, אֶלָּא דַּי בָּזֶה שֶׁאֲפִלּוּ מִקְצָת מִשָּׁרְשֵׁיהֶם נִפְגָּשִׁים זֶה עִם זֶה בְּקַו שָׁוֶה. [חֲזוֹן אִישׁ, קְהִלּוֹת יַעֲקֹב קַנְיֵיבְסְקִי, הַגְּרַ"ח גְּרֵיינְמַן, הַגַּרְשַׁ"ז אוֹיֶרְבַּךְ, הַגְּרִי"שׁ אֶלְיָשִׁיב וְעוֹד] אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי עָלִים סְמוּכִים וְאֶחָד לְמַעְלָה מֵהֶם אוֹ לְמַטָּה מֵהֶם, הֲרֵי זֶה הֲדַס שׁוֹטֶה, וּפָסוּל. (שג)





ארך ההדס

מִן הַדִּין דַּי בַּהֲדַס בְּאֹרֶךְ 20 ס"מ, שֶׁכֵּן פָּסַק מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תרנ ס"א), אוּלָם טוֹב לְהַדֵּר שֶׁיִּהְיֶה הַהֲדַס לְפָחוֹת 24 ס"מ. (שסב)





רבו ככלו

אִם בְּרֹב הַהֲדַס הָיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִים עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה עָלִים, אֲבָל בְּמִעוּטוֹ הָיוּ שְׁנֵי עָלִים, אוֹ עָלֶה אֶחָד, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְגַמְרֵי, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. וְכֵן אִם בְּרֹב הַהֲדַס הָיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִים סְמוּכִים זֶה לָזֶה, וּבְמִעוּטוֹ הָיוּ שְׁנֵי עָלִים סְמוּכִים וְאֶחָד מֵעֲלֵיהֶם, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רֹב הַשִּׁלּוּשׁ יַחַד בְּקֶטַע רָצוּף, אֶלָּא גַּם אִם הֵם מְפֻזָּרִים, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. (ב כז. שי)

וּמִכָּל מָקוֹם יִשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹת הֲדַס שֶׁכֻּלּוֹ מְשֻׁלָּשׁ, כִּי לְבַד מִן הַהִדּוּר שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, יַרְוִיחַ שֶׁגַּם אִם יִשְּׁרוּ מְעַט מֵהֶעָלִים בֶּחָג, לֹא יִפָּסֵל לוֹ הַהֲדַס. (ב א)





עליו חופים [מכסים] את עצו

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִטֹּל הֲדַס שֶׁרָאשֵׁי עָלָיו מַגִּיעִים לָעֹקֶץ שֶׁל הֶעָלִים שֶׁמֵּעֲלֵיהֶם, וּבָזֶה נִמְצָא שֶׁעָלָיו מְכַסִּים אֶת כָּל עֵצוֹ, אוּלָם גַּם אִם אֵינָם מַגִּיעִים לָעֹקֶץ שֶׁל הֶעָלִים שֶׁמֵּעֲלֵיהֶם, אֵינוֹ פָּסוּל, כִּי דַּי בָּזֶה שֶׁהֶעָלִים מְכַסִּים אֶת רֹב הָעֵץ. (שה)





גודל העלים

רָאוּי לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲלֵי הַהֲדַס רְחָבִים וּגְדוֹלִים הַרְבֵּה, כִּי יֵשׁ פּוֹסְלִים הֲדַס כָּזֶה, עַל כֵּן עָדִיף שֶׁיִּהְיוּ כְּס"מ וָחֵצִי. (שז)





נקטם ראשו

אִם נִקְטַם הָעֵץ שֶׁבְּרֹאשׁ הַהֲדַס, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִטֹּל הֲדַס שָׁלֵם.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם נִקְטַם רֹאשׁ הַלּוּלָב אוֹ הָעֲרָבָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל, מִכָּל מָקוֹם בַּהֲדַס, כֵּיוָן שֶׁעָלָיו חוֹפִים [מְכַסִּים] אֶת רֹאשׁוֹ, אֵין קְטִימָתוֹ נִכֶּרֶת. נִמְצָא אֵפוֹא, שֶׁאִם נִקְטַם הָעֵץ עִם הֶעָלִים שֶׁסְּבִיבוֹ וְנִשְׁאָר מֵהָעֵץ וְנִכֶּרֶת קְטִימָתוֹ, יַחְתֹּךְ אֶת הַנִּשְׁאָר מֵהָעֵץ עַד הֶעָלִים שֶׁלְּמַטָּה, כְּדֵי שֶׁהֶעָלִים יְכַסּוּ אוֹתוֹ וְיִהְיֶה כָּשֵׁר. אַךְ לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן בַּיּוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן. (משנ"ב סימן תרמו ס"ק כט. שעה"צ אות לב. שח)

פֹּארוֹת הַהֲדַס
פְּעָמִים וְיוֹצְאִים עָלִים וּפֹארוֹת קְטַנִּים מֵעֵץ הַהֲדַס, בֵּין שְׁלֹשָׁה עָלִים לִשְׁלֹשָׁה עָלִים, וְטוֹב לִקְטֹם אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ בֵּין שִׁלּוּשֵׁי הֶעָלִים. (שיב)

הֲדַס שֶׁעָלוּ בּוֹ כְּמִין עֲנָבִים - אִם הֵם יְרֻקּוֹת, הֲרֵיהוּ כָּשֵׁר. וְאִם הֵם אֲדֻמּוֹת אוֹ שְׁחֹרוֹת, וְהֵם הָרֹב יוֹתֵר מֵהֶעָלִים, הֲרֵיהוּ פָּסוּל. לָכֵן יִתְלֹשׁ אֶת הָעֲנָבִים וְיַחֲזֹר לְהֶכְשֵׁרוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתְלֹשׁ בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן. (שיב)






מהו ההדס המהודר ביותר?

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּהְיֶה הַהֲדַס שָׁלֵם, שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ קָטוּם, ְשֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ מְשֻׁלָּשׁ מִלְּמַטָּה עַד לְמַעְלָה, וְשֶׁיִּהְיוּ רָאשֵׁי הֶעָלִים מַגִּיעִים לָעֹקֶץ שֶׁל הֶעָלִים שֶׁמֵּעֲלֵיהֶם, וְשֶׁיִּהְיוּ הֶעָלִים קְרוֹבִים לָעֵץ וּמְכַסִּים אוֹתוֹ, וְשֶׁהֶעָלִים לֹא יִהְיוּ גְּדוֹלִים וּרְחָבִים הַרְבֵּה. (ב קמו. שה, שז, שח, שי)





ערלה

אֵין בַּהֲדַס דִּין עָרְלָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ פְּרִי. (שכ)





הערבה





"ערבי נחל"

מַה שֶּׁאָמְרָה תּוֹרָה "עַרְבֵי נָחַל", הִיא הָעֲרָבָה הַיְדוּעָה, וּמֵאַחַר וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל עַל הַנְּחָלִים, לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ "עַרְבֵי נָחַל". (שטז)





תבנית הערבה

בָּעֲרָבָה יֶשְׁנָם: עָלִים, פֶּה, וְקָנֶה [עֵץ, בַּד]. הֶעָלִים מְשׁוּכִים כְּנַחַל וְלֹא עֲגֻלִּים. וּפִי הֶעָלִים, דְּהַיְנוּ שְׂפַת הֶעָלִים מִסָּבִיב, הוּא חָלָק, וְאֵין בּוֹ שִׁנַּיִם גְּדוֹלוֹת כְּמַסּוֹר. וְהַקָּנֶה שֶׁבּוֹ תְּלוּיִים הֶעָלִים, אָדֹם וְלֹא יָרֹק. (ד לב, נא. שטז)

יֵשׁ עוֹד מִין עֲרָבָה הַמָּצוּי כַּיּוֹם שֶׁדּוֹמֶה מְאֹד לַעֲרָבָה זוֹ, אֶלָּא שֶׁפִּי הֶעָלִים שֶׁלּוֹ אֵינוֹ חָלָק לְגַמְרֵי, אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ שִׁנַּיִם קְטַנְטַנּוֹת, וְגַם עֲרָבָה זוֹ כְּשֵׁרָה לְמִצְוָה. (ד נא. שטז)





ארך הערבה

מִן הַדִּין דַּי בַּעֲרָבָה בְּאֹרֶךְ 20 ס"מ, שֶׁכֵּן פָּסַק מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תרנ ס"א). אוּלָם טוֹב לְהַדֵּר שֶׁתִּהְיֶה הָעֲרָבָה לְפָחוֹת 24 ס"מ. (שסב)





נקטם ראשה

אִם נִקְטַם הָעֵץ שֶׁבְּרֹאשׁ הָעֲרָבָה, הֲרֵיהִי פְּסוּלָה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם שֶׁאֵין זֶה 'הָדָר', אֲבָל אִם נִקְטַם הֶעָלֶה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, הֲרֵיהִי כְּשֵׁרָה. (ד ר. שיז)





נקטמו העלים

אִם נָשְׁרוּ מִקְצָת עֲלֵי הָעֲרָבָה, הֲרֵיהִי כְּשֵׁרָה. אַךְ אִם נָשְׁרוּ רֹב עָלֶיהָ, הֲרֵיהִי פְּסוּלָה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם שֶׁאֵין זֶה 'הָדָר'. אֲבָל לִשְׁאָר הַיָּמִים, הֲרֵיהִי כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּשָּׁאֵר לְפָחוֹת עָלֶה אֶחָד בָּעֲרָבָה. (ד קסג. שיח)





התחוררו העלים

אִם רֹב עֲלֵי הָעֲרָבָה נָקְבוּ בָּהֶם נְקָבִים, אוֹ שֶׁנֶּחְתַּךְ מֵהֶם, אֵין הָעֲרָבָה נִפְסֶלֶת לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא רַק אִם נִקַּב אוֹ נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל כָּל עָלֶה וְעָלֶה. (שכד)





לבלוב

יֵשׁ מְחַפְּשִׂים לָקַחַת דַּוְקָא עֲרָבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לַבְלוּב, שֶׁהוּא עָלֶה קָטָן בְּרֹאשׁ הָעֲרָבָה. אַךְ אֵין זֶה מִן הַדִּין כְּלָל, וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָה בְּעָלְמָא. וּפָשׁוּט שֶׁעֲרָבָה שֶׁאֵין לָהּ לַבְלוּב, הֲרֵיהִי כְּשֵׁרָה וּמְהֻדֶּרֶת לְכַתְּחִלָּה. וּבְסֵפֶר אָרְחוֹת רַבֵּנוּ מוּבָא שֶׁהַגָּאוֹן הַסְּטַיְיפֶּלֶר זַצַ"ל לֹא הִקְפִּיד לָקַחַת עֲרָבוֹת עִם לַבְלוּב כְּלָל. (ד ריא. שיז)





מהי הערבה המהודרת ביותר?

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁתִּהְיֶה הָעֲרָבָה שְׁלֵמָה עִם כָּל עָלֶיהָ, וְשֶׁכָּל הֶעָלִים יִהְיוּ שְׁלֵמִים וְלֹא מְחֹרָרִים כְּלָל. (שיז, שיח, שכד)





הידור מצוה

טוֹב לְהַדֵּר וּלְהַחֲלִיף אֶת הָעֲרָבָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד כָּל יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מֵאַחַר וְהִיא נִכְמֶשֶׁת מַהֵר מְאֹד. (שכב)

כְּשֶׁמַּחֲלִיף אֶת הָעֲרָבָה, לֹא יִתְחַב אֶת הָעֲרָבָה בְּתוֹךְ הָאֶגֶד שֶׁל הַלּוּלָב, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִנְשְׁרוּ הֶעָלִים, אֶלָּא יִפְתַּח אֶת הָאֶגֶד, וְיִתֵּן אֶת הָעֲרָבָה וְיִקְשֹׁר שׁוּב. (שכב)





ערלה

אֵין בָּעֲרָבָה דִּין עָרְלָה, מֵאַחַר וְאֵינָהּ פְּרִי. (שכ)





מדיני ארבעת המינים בשנה השביעית





אתרוג

אֶתְרוֹג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, כָּשֵׁר לְמִצְוָה. וּמֻתָּר לְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ בַּיָּדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהַקְּלִפָּה קְצָת נִפְסֶדֶת. (הרידב"ז, הר צבי, ציץ הקודש. וכמבואר בחוברת "מצוות הארץ" הלכות שביעית)

אַף אִם עָבְדוּ בְּעֵץ הָאֶתְרוֹג בְּאִסּוּר בַּשְּׁבִיעִית, אוֹ שֶׁלֹּא הִפְקִירוּ הַבְּעָלִים אֶת פֵּרוֹת הָעֵץ כַּדִּין, כָּשֵׁר הָאֶתְרוֹג לְמִצְוָה. (ירושלמי, רש"י, הרמב"ם, רבנו שמשון, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, החינוך, הכסף משנה ועוד. וכ"פ באגרות משה, ציץ אליעזר ועוד. רפה)

אֶתְרוֹג שֶׁחָנַט [שֶׁגָּדַל שְׁלִישׁ] בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְנִקְטַף מֵהָעֵץ בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, אֵין נוֹהֵג בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית [כֵּיוָן שֶׁחָנַט בַּשִּׁשִּׁית], אַךְ רָאוּי לְהַחְמִיר לִנְהֹג בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. [כְּדֵי לַחְשֹׁשׁ לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם שֶׁהוֹלְכִים בָּאֶתְרוֹג אַחַר לְקִיטָה.] (יו"ד סימן שלא סעיף קכו. וכמבואר בחוברת "מצוות הארץ")

אֶתְרוֹג שֶׁחָנַט בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וְנִקְטַף מֵהָעֵץ בַּשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, יֵשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וּמֵאַחַר וּמַפְקִירִים אֶת פֵּרוֹת הָעֵץ, פָּטוּר הוּא מִתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהַחְמִיר לְהַפְרִישׁ עָלָיו תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּלִי בְּרָכָה, לַחְשֹׁשׁ לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם הַנַּ"ל.

קְנִיַּת אֶתְרוֹג מֵעַם הָאָרֶץ - אֵין לִקְנוֹת אֶתְרוֹג שֶׁל שְׁבִיעִית מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁחָשׁוּד שֶׁלֹּא יִנְהַג בִּקְדֻשָּׁה בִּדְמֵי הָאֶתְרוֹג, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹנֶה מִמֶּנּוּ גַּם לוּלָב [אוֹ חֵפֶץ אַחֵר שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית], שֶׁאָז, מִכֵּיוָן שֶׁבַּלּוּלָב אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, מַבְלִיעַ לוֹ אֶת דְּמֵי הָאֶתְרוֹג בַּלּוּלָב, כְּלוֹמַר שֶׁכִּבְיָכוֹל מְשַׁלֵּם יוֹתֵר עַל הַלּוּלָב בִּמְקוֹם עַל הָאֶתְרוֹג. לְמָשָׁל: אִם הַלּוּלָב עוֹלֶה 30 ₪ וְהָאֶתְרוֹג 60 ₪, יֹאמַר לוֹ: אֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ 90 ₪ עֲבוּר הַלּוּלָב, וְנִמְצָא שֶׁקִּבֵּל אֶת הָאֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה מֵהַמּוֹכֵר. [וּכְבָר הִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁבִיעִית, שֶׁיָּכוֹל גַּם לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ אֶת הָאֶתְרוֹג בַּהֲקָפָה אוֹ צֶ'ק אוֹ כַּרְטִיס אַשְׁרַאי, שֶׁבְּתַשְׁלוּמִים אֵלּוּ אֵין בַּכֶּסֶף קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.]

שִׁוּוּק אֶתְרוֹגִים לְחוּץ לָאָרֶץ - אָסוּר לְהוֹצִיא פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְחוּ"ל. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבְרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶתְרוֹגִים לְחוּ"ל, יוֹצְאִים בָּהֶם יְדֵי חוֹבָה, וְיִזָּהֲרוּ לִנְהֹג בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.

מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה - טוֹב לָקַחַת אֶתְרוֹג שֶׁשָּׁמְרוּ עָלָיו אֶת דִּינֵי הַשְּׁמִטָּה כַּהֹגֶן וְנוֹהֶגֶת בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בּוֹ מִצְוַת שְׁבִיעִית, תֵּעָשֶׂה בּוֹ עוֹד מִצְוָה אַחֶרֶת, רַק שֶׁיִּזָּהֲרוּ לִנְהֹג בּוֹ בִּקְדֻשָּׁה.

יֶשְׁנָם עוֹד פְּרָטִים מְסֻיָּמִים לְגַבֵּי גִּדּוּל הָאֶתְרוֹג בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת "מִצְוַת הָאָרֶץ בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה" הִלְכוֹת שְׁבִיעִית. קָחֶנּוּ מִשָּׁם.





לולב. הדס. ערבה.

לוּלָב, הֲדַס וַעֲרָבָה - דִּינָם כִּסְתַם עֵצִים שֶׁאֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וּמֻתָּר לִסְחֹר בָּהֶם. (הרמב"ם, הר"ן, רבנו עובדיה מברטנורא, הרדב"ז, כפות תמרים, שאילת יעב"ץ, טורי אבן, דברי יציב, אור שמח, מהרי"ל דיסקין, ציץ הקודש, חשב האפוד, ציץ אליעזר, הגרש"ז אוירבך. שב, שטו. וכמבואר בחוברת "מצוות הארץ" הלכות שביעית.)

שָׂדֶה שֶׁעָבְדוּ בָּהּ בַּשְּׁבִיעִית בְּאִסּוּר, מִן הַדִּין מֻתָּר לָקַחַת מִמֶּנָּה לוּלָב, הֲדַס וַעֲרָבָה לְאַרְבַּעַת הַמִּינִים.





מדיני נטילת ארבעת המינים





שומר מצוה

אַחַר שֶׁזָּכָה לִקְנוֹת אַרְבַּעַת הַמִּינִים מְהֻדָּרִים, יָשִׂים לֵב לְשָׁמְרָם הֵיטֵב שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ לַחִים וְרַעֲנַנִּים. וְעַל כֵּן יַעֲטֹף אֶת הַלּוּלָב, הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה בְּמַגֶּבֶת לַחָה אוֹ בְּנַרְתִּיק סָגוּר הֶרְמֶטִית, וּבָזֶה תִּשְׁתַּמֵּר לַחוּתָם. (ב ה. ד כו. שכב)





"זה אלי ואנוהו"

טוֹב וְנָכוֹן לָתֵת אֶת הָאֶתְרוֹג בְּתוֹךְ קֻפְסָה יָפָה וּמְהֻדֶּרֶת, וּמִי שֶׁבְּאֶפְשָׁרוּתוֹ, יִתֵּן אֶת הָאֶתְרוֹג בְּקֻפְסַת כֶּסֶף מְהֻדֶּרֶת, וְגַם אֶת הַלּוּלָב יִתֵּן בְּנַרְתִּיק מְיֻחָד, יָפֶה וּמְהֻדָּר, כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת אַהֲבָתוֹ וְחִבָּתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְמִצְווֹתָיו. (תיט)





זמן המצוה

מִצְוַת לוּלָב וּמִינָיו בַּיּוֹם, וְלֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", וְכֵן נֶאֱמַר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", יָמִים וְלֹא לֵילוֹת. (שסט)





בית המקדש

בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ נוֹטְלִים אֶת הַלּוּלָב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", אֲבָל בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת לֹא הָיוּ נוֹטְלִים אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן".

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, תִּקֵּן נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּבֵית דִּינוֹ, שֶׁיִּטְּלוּ לוּלָב בְּכָל מָקוֹם שִׁבְעַת יָמִים, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. נִמְצָא אֵפוֹא, שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה, מִצְוַת נְטִילַת לוּלָב מִן הַתּוֹרָה הִיא רַק בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג, אַךְ בִּשְׁאָר יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד הַמִּצְוָה הִיא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים. (שלג)





ירושלים עיר הקודש

יֵשׁ הַמְהַדְּרִים לִטֹּל לוּלָב בְּכָל יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד עַל יַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, כְּדֵי לָחוּשׁ לַדֵּעָה הָאוֹמֶרֶת, שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה נוֹהֶגֶת מִצְוַת לוּלָב מִן הַתּוֹרָה בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים כְּמוֹ בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אוּלָם, מֵאַחַר וְרֹב כְּכָל הַפּוֹסְקִים חוֹלְקִים עַל דֵּעָה זוֹ, אֵין צֹרֶךְ לְהַחְמִיר בָּזֶה, וִיפַנֶּה אֶת זְמַנּוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין לְךָ מַעֲלָה טוֹבָה מִמֶּנָּה, וּכְבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל: "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם". (שלו)





שבת קודש

אֵין נוֹטְלִים לוּלָב בְּיוֹם שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג בְּשַׁבָּת, שֶׁמִּצְוָתוֹ מִן הַתּוֹרָה, אָסְרוּ חֲכָמִים לִטֹּל הַלּוּלָב, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִטְעֶה מִישֶׁהוּ וְיוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב אַרְבַּע אַמּוֹת [כִּ-2 מֶטֶר] בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיַעֲבֹר עַל אִסּוּר תּוֹרָה שֶׁל הוֹצָאָה בְּשַׁבָּת. (כמבואר בהרחבה בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק ב'. שלד)





אגודה אחת

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱגֹד אֶת הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת עִם הַלּוּלָב בִּשְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְיִתְלֹשׁ מְעַט מֵעֲלֵי הַלּוּלָב לְמַטָּה וְיִקְשֹׁר בָּהֶם. (יראים, מרדכי, אור זרוע. סימן תרנא ס"א. שמב)





כיצד אוגדים?

כָּתַב הַגָּאוֹן רַבִּי אַבְרָהָם אֶבְלִי בְּחִבּוּרוֹ 'מָגֵן אַבְרָהָם': עַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לֶאֱגֹד כָּךְ: יַנִּיחַ אֶת הַלּוּלָב עַל הַשֻּׁלְחָן כְּשֶׁהַשִּׁדְרָה מוּל פָּנָיו וְהַעָלִים לְמַטָּה. יַנִּיחַ הֲדַס אֶחָד מִצַּד יָמִין שֶׁל הַלּוּלָב, וַהֲדַס אֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהַהֲדַס הַשְּׁלִישִׁי יַנִּיחַ בֵּינֵיהֶם עַל הַלּוּלָב, וְיִהְיֶה נוֹטֶה יוֹתֵר לְצַד יָמִין. לְאַחַר מִכֵּן יִקַּח עֲרָבָה אַחַת וִינִיחֶהָ עַל הַהֲדַס הַיְמָנִי, וַעֲרָבָה שְׁנִיָּה עַל הַהֲדַס הַשְּׂמָאלִי, וְיִקְשֹׁר. ע"כ. וְכָתַב רַשִׁ"י, שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁהַהֲדַס יִהְיֶה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵהָעֲרָבָה, וְיֵרָאֶה יוֹתֵר. וְיִקְשֹׁר אֶת הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּזְּרוּ עַנְפֵי הָעֲרָבָה לְכָאן וּלְכָאן. (מהרי"ו ורמ"א סימן תרנא. שמג)

כָּתַב הַחֲתַם סוֹפֵר: "מִכֵּיוָן שֶׁהָאֶגֶד בַּלּוּלָב הוּא מִשּׁוּם 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ' - הִתְנָאֵה לְפָנָיו בַּמִּצְווֹת, אֵין לָנוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהַתּוֹרָה מְיַפָּה עָלֵינוּ וְלֹא מַה שֶּׁאָנוּ מַמְצִיאִים יִפּוּיִים וְהִדּוּרִים, וְלָכֵן עִקַּר 'וְאַנְוֵהוּ' - לֶאֱגֹד אֶת הַלּוּלָב בְּחוּטֵי הַלּוּלָב, וְלַעֲשׂוֹת שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת כְּמִין טַבָּעוֹת שֶׁל עֲלֵי לוּלָב יָפֶה וּמְהֻדָּר, וְתוֹחֲבִים לְתוֹכוֹ הַלּוּלָב עִם הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה, שֶׁקּוֹרְאִים 'קוֹשִׁיקְלָאךְ', שֶׁאֵין זֶה 'וְאַנְוֵהוּ' שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה, אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת קֶשֶׁר עַל קֶשֶׁר, וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לְיַפּוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה לְחִבּוּב מִצְוָה". עכ"ד. וְכֵן כָּתְבוּ בִּכּוּרֵי יַעֲקֹב, בֵּית דָּוִד וְעוֹד. וְכֵן נוֹהֵג הַגָּאוֹן רַבִּי אַהֲרֹן יְהוּדָה לֵייבּ שְׁטַיְינְמַן שְׁלִיטָ"א. וּמִכָּל מָקוֹם, מַה שֶּׁיֵּשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁתּוֹחֲבִים אֶת הַמִּינִים בְּ'קוֹשִׁיקְלָאךְ', יֵשׁ לָהֶם עַל מַה לִּסְמֹךְ. (פסקי תשובות תכ. שמג, שמו)

כְּשֶׁאוֹגֵד אֶת הַמִּינִים יַחַד, יָשִׂים לֵב לְאָגְדָם בְּאֹפֶן שֶׁשִּׁדְרַת הַלּוּלָב תֵּרָאֶה תָּמִיד לְמַעְלָה מֵהַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת לְפָחוֹת בְּשִׁעוּר טֶפַח [8 ס"מ], מִלְּבַד גֹּבַהּ הֶעָלִים שֶׁמִּן הַשִּׁדְרָה וּלְמַעְלָה, וַאֲפִלּוּ אִם הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת גְּבוֹהִים הַרְבֵּה, יַקְפִּיד בָּזֶה. (שנט)





זמן האיגוד

יֶאֱגֹד אֶת הַלּוּלָב עִם הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה קֹדֶם הֶחָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְשֹׁר שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בְּיוֹם טוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא קָשַׁר בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, יִקְשֹׁר קֶשֶׁר עֲנִיבָה בְּיוֹם טוֹב. וְהַמֵּקֵל לִקְשֹׁר שְׁנֵי קְשָׁרִים בְּיוֹם טוֹב, יֵשׁ לוֹ עַל מַה לִּסְמֹךְ. מֵאַחַר וְקֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא שֶׁאֵינוֹ אָמָּן, מֻתָּר לְצֹרֶךְ מִצְוָה. אוֹ שֶׁיְּכַוֵּן לְפָתְחוֹ תּוֹךְ שִׁבְעָה יָמִים, וְאָז גַּם אֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא. (הגאון החיד"א, חמדת ימים, ערוך לנר, היעב"ץ, חתם סופר, ציץ אליעזר, פתחי שערים ועוד. שו"ע סימן שיז ס"א. שדמ)

מֻתָּר לִתְלֹשׁ מֵעֲלֵי הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל לֶאֱגֹד בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי אֵין אִסּוּר לִתְלֹשׁ מִדָּבָר תָּלוּשׁ. (תוספתא, רש"י, שבולי הלקט, מהר"ם מרוטנבורג, הרמ"א, בית דוד, פרי מגדים ועוד. וכתב מהרש"ם, ומי שנהג שלא לתלוש הוי מנהג בטעות. שדמ)





טלטול ביום טוב

מֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הַלּוּלָב, הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה בְּלֵיל יוֹם טוֹב כְּדֵי לְאָגְדָם יַחַד, וְאֵינָם נֶחְשָׁבִים מֻקְצֶה, אַף שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן מִצְוָתָם. (אור זרוע, פרי מגדים, בית מאיר, בכורי יעקב, דבר משה אמריליו, הרש"ג, נחלת בנימין, מחצית השקל, הגר"ח פלאג'י, מהרש"ם, דעת קדושים, מנחת שלמה, שבט הקהתי ועוד. שעב)





טלטול בשבת

אָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַלּוּלָב, הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מֻקְצֶה. אוּלָם הָאֶתְרוֹג אֵינוֹ מֻקְצֶה וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, מֵאַחַר וְרָאוּי לְהָרִיחַ בּוֹ. אַךְ לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת 'הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת', אֶלָּא יְבָרֵךְ עַל לִימוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֵיחַ טוֹב וִיכַוֵּן עָלָיו. (שעה. ועיין בהרחבה בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' ח"ב)





זהירות

הַנּוֹתְנִים אֶת הַלּוּלָב בְּנַרְתִּיק יָפֶה, וְאֶת הָאֶתְרוֹג בְּקֻפְסָה יָפָה וּמְהֻדֶּרֶת, יָשִׂימוּ לֵב קֹדֶם לֶכְתָּם לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּבֹּקֶר, שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים שֶׁלֹּא לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בִּלְקִיחָה זוֹ, מֵאַחַר וּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תרנא ס"ז), שֶׁאִם לָקַח אֶת הַמִּינִים עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר בְּדֶרֶךְ שֶׁל כָּבוֹד וְהָדָר, יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה. (תיט)





חציצה

בְּסִיּוּם חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, נוֹטְלִים אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים. וְקֹדֶם שֶׁיִּקָּחֵם, יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדוֹ לַלּוּלָב, וַאֲפִלּוּ טַבַּעַת יְסִירֶהָ קֹדֶם לָכֵן. וְאִם יֵשׁ לוֹ פְּלַסְטֶר עַל יָדוֹ וְקָשֶׁה לוֹ מְאֹד לַהֲסִירוֹ, רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַהֲסִירוֹ. (שעז, תיז)





הברכה

יִקַּח אֶת הַלּוּלָב עִם הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת הָאֲגוּדִים בּוֹ, וְיֹאחֵז אֶת הַלּוּלָב בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, כְּשֶׁהַשִּׁדְרָה מוּל פָּנָיו, וְיַעֲמֹד בְּשִׂמְחָה רַבָּה, וִיכַוֵּן בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁל נְטִילַת לוּלָב, וִיבָרֵךְ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב", "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה". וּלְאַחַר מִכֵּן יִקַּח אֶת הָאֶתְרוֹג בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְיַצְמִידוֹ לַלּוּלָב וִינַעְנְעֵם יַחַד, כְּדִלְהַלָּן. וְלֹא כְּאוֹתָם הַלּוֹקְחִים אֶת הָאֶתְרוֹג קֹדֶם בִּרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ'. (שו"ע סימן תרנא ס"ה. פסקי תשובות תכד. שנב, שנח, שעז, תטז)

אֵין מְבָרְכִים 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג. וְאָמְנָם, אִם חָל הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת, מֵאַחַר וְאֵין נוֹטְלִים לוּלָב בְּשַׁבָּת, מְבָרְכִים 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה אָנוּס וְלֹא נָטַל לוּלָב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, יְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. (שעז, תלו)





סמוכים לעד לעולם

בְּכָל הַנִּעְנוּעִים וּקְרִיאַת הַהַלֵּל, יַקְפִּיד לְהַצְמִיד אֶת הָאֶתְרוֹג לַלּוּלָב, וְלֹא יַפְרִידֵם כְּלָל.

וְכָתַב הַבֵּית יוֹסֵף (סימן תרנא) בְּשֵׁם רַבֵּנוּ מְנַחֵם רִיקַנָטִי: "וְסוֹד זֶה נִגְלָה אֵלַי בַּחֲלוֹם בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, בְּהִתְאַכְסֵן אֶצְלִי חָסִיד אֶחָד אַשְׁכְּנַזִּי, שְׁמוֹ הָרַב רַבִּי יִצְחָק, רָאִיתִי בַּחֲלוֹם שֶׁהָיָה כּוֹתֵב שֵׁם הוי"ה בָּרוּךְ הוּא בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהָיָה מַרְחִיק אוֹת ה' אַחֲרוֹנָה מִשְּׁלֹשׁ הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל שֵׁם ה', וְאָמַרְתִּי לוֹ: 'מַה זֶּה עָשִׂיתָ?' וְהֵשִׁיב לִי: 'כָּךְ נוֹהֲגִים בִּמְקוֹמֵנוּ'. וַאֲנִי מָחִיתִי בּוֹ, וְכָתַבְתִּי אוֹתוֹ שָׁלֵם. וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה, בְּאֵין מֵבִין פֵּשֶׁר הַחֲלוֹם. וְהִנֵּה בַּבֹּקֶר, בְּעֵת נְטִילַת הַלּוּלָב וְנִעְנוּעוֹ, רָאִיתִי שֶׁהָיָה מַרְחִיק יַד שְׂמֹאלוֹ שֶׁבָּהּ הָאֶתְרוֹג, מִיַּד יְמִינוֹ שֶׁבָּהּ הַלּוּלָב וּמִינָיו, וְאָז הֵבַנְתִּי פִּתְרוֹן חֲלוֹמִי, וְאָמַרְתִּי לוֹ וְחָזַר בּוֹ. כִּי אָמְרוּ חֲזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ: 'פְּרִי עֵץ הָדָר' - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו'. 'כַּפֹּת תְּמָרִים' - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח'. 'וַעֲנַף עֵץ עָבֹת' - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים'. 'וְעַרְבֵי נָחַל' - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת'. הִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁכָּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים רוֹמְזִים לַה' יִתְבָּרַךְ, וְאֵין לְהַפְרִידָם". ע"כ. (שנב)





כדרך גדילתם

יַקְפִּיד לִטֹּל אֶת הַמִּינִים כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָם בָּעֵץ, עִקְּרֵיהֶם לְמַטָּה וְרָאשֵׁיהֶם לְמַעְלָה, [וְלָכֵן יִקַּח אֶת הָאֶתְרוֹג כְּשֶׁהַחֹטֶם לְמַעְלָה]. וְאִם הֲפָכָם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּמְּצִיאוּת, כְּשֶׁהָאֶתְרוֹג תָּלוּי בָּאִילָן, הָעֹקֶץ לְמַעְלָה וְהַחֹטֶם לְמַטָּה, מִכָּל מָקוֹם בִּתְחִלַּת גִּדּוּלוֹ הַחֹטֶם לְמַעְלָה וְהָעֹקֶץ לְמַטָּה, כְּדֶרֶךְ כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, וְרַק לְבַסּוֹף מִפְּנֵי כָּבְדּוֹ נֶהֱפָךְ חָטְמוֹ לְמַטָּה, וְכֵן הַדֶּרֶךְ בְּכָל הַפֵּרוֹת הַכְּבֵדִים. (הרי"ץ גאות, המנהיג. שמ)

אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁל אָמֶרִיקָה
כָּתַב בְּסֵפֶר בִּכּוּרֵי יַעֲקֹב: הִסְתַּפַּקְתִּי בְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁגָּדְלוּ בְּאָמֶרִיקָה, שֶׁיּוֹשְׁבִים תַּחְתֵּינוּ, וְאַנְשֵׁי הַטֶּבַע אוֹמְרִים שֶׁרַגְלֵיהֶם נֶגֶד רַגְלֵינוּ, וּמַה שֶּׁאֵינָם נוֹפְלִים לַאֲוִיר הַשָּׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנָּתַן ה' יִתְבָּרַךְ כֹּחַ מְשִׁיכָה בָּאָרֶץ. וְאִם כֵּן, הַמִּינִים שֶׁגָּדְלוּ שָׁם, כְּשֶׁנִּטָּלִים אֶצְלֵנוּ בְּיָדֵינוּ, הוּא הֶפֶךְ גְּדִילָתָם. אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַגָּדֵל הַסָּמוּךְ לָאָרֶץ לְמַטָּה, נֶחְשָׁב דֶּרֶךְ גְּדִילָתָם. וְכֵן מִסְתַּבֵּר. ע"כ. (שמא)






אפן הנענוע

לְאַחַר הַבְּרָכָה, שֶׁהַלּוּלָב בִּימִינוֹ וְהָאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ צְמוּדִים יַחַד, יִסְתּוֹבֵב לְצַד דָּרוֹם וִינַעְנַע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ שֶׁיּוֹלִיךְ וְיָבִיא אֶת הַמִּינִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְכִוּוּן הֶחָזֶה. לְאַחַר מִכֵּן יִסְתּוֹבֵב לְצַד צָפוֹן, וִינַעְנַע כֵּן ג' פְּעָמִים. אַחַר כָּךְ יִסְתּוֹבֵב לְצַד מִזְרָח וִינַעְנַע כֵּן ג' פְּעָמִים. לְאַחַר מִכֵּן יַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו וִינַעְנַע שׁוּב ג' פְּעָמִים לְכִוּוּן מַעְלָה, וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא לְכִוּוּן הֶחָזֶה. אַחַר כָּךְ יוֹרִיד אֶת יָדָיו וִינַעְנַע ג' פְּעָמִים לְכִוּוּן מַטָּה, וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא לְכִוּוּן הֶחָזֶה. לְאַחַר מִכֵּן יִסְתּוֹבֵב לְצַד מַעֲרָב, וִינַעְנַע ג' פְּעָמִים לְכִוּוּן הֶחָזֶה. כֵּן פָּשַׁט הַמִּנְהָג כְּרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל. (שנב, שנז)

כְּשֶׁמְּנַעְנֵעַ לְכִוּוּן מַטָּה, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַהֲפֹךְ אֶת הַמִּינִים שֶׁרָאשֵׁיהֶם יִהְיוּ לְמַטָּה, אֶלָּא יַמְשִׁיךְ לְאָחֳזָם דֶּרֶךְ גְּדִילָתָם, וְרַק יוֹרִיד אֶת יָדָיו כְּלַפֵּי מַטָּה ג' פְּעָמִים לְכִוּוּן הֶחָזֶה. (שמ)

מֵאַחַר וְלֹא כָּל הַצִּבּוּר בְּקִיאִים הֵיכָן הֵם הַצְּדָדִים: מִזְרָח, מַעֲרָב, דָּרוֹם, צָפוֹן - לְכָךְ טוֹב שֶׁהָאַחֲרָאִים יְיַדְּעוּ אֶת הַצִּבּוּר בָּזֶה קֹדֶם הַנִּעְנוּעִים. וְיֵשׁ בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁתּוֹלִים שֶׁלֶט גָּדוֹל בְּכָל צַד, וְכוֹתְבִים עָלָיו: מִזְרָח, מַעֲרָב, דָּרוֹם, צָפוֹן.

מִנְהָגִים שׁוֹנִים יֵשׁ בְּסֵדֶר הַנִּעְנוּעִים, וְכָל מִנְהָג יֵשׁ לוֹ עַל מִי לִסְמֹךְ. וְאַף אִם בְּבֵית כְּנֶסֶת אֶחָד, חֶלְקָם נוֹהֲגִים כָּךְ וְחֶלְקָם כָּךְ - אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ', שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל (יבמות יג ע"ב): לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת. (הרמ"ה, רבנו ירוחם, מהרשד"ם, מהרש"ג, מהרש"ם ועוד. שנג)

מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד שֶׁלֹּא לְכַסְכֵּס אֶת הֶעָלִים בְּעֵת הַנִּעְנוּעִים, כִּי עֶצֶם זֶה שֶׁמּוֹלִיךְ וּמֵבִיא - הוּא הַנִּעְנוּעַ, אוּלָם יֵשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁנָּהֲגוּ לְכַסְכֵּס אֶת הֶעָלִים וּלְנַעְנְעָם חָזָק. (רצט)





קריאת ההלל

לְאַחַר הַנִּעְנוּעִים כַּסֵּדֶר הַנַּ"ל, קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל כֻּלּוֹ עִם בְּרָכָה, בְּקוֹל רָם וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה, וִיכַוֵּן לְהוֹדוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל נִסָּיו וְנִפְלְאוֹתָיו וְטוֹבוֹתָיו שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת, וְיֹאחֵז אֶת הַמִּינִים בְּכָל זְמַן קְרִיאַת הַהַלֵּל. (שעז)

אָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בְּאֶמְצַע הַהַלֵּל. וְאוּלָם, הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מֵחֲבֵרוֹ אוֹ חֲמִשָּׁה אֲמֵנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה אוֹ 'בָּרְכוּ' בְּאֶמְצַע הַהַלֵּל, וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְבִרְכַּת 'יְהַלְלוּךָ' - יַעֲנֶה עִמָּהֶם. (חזו"ע פסח רלט. חנוכה רכד. שעז)





הנענועים בהלל

בִּקְרִיאַת הַהַלֵּל מְנַעְנְעִים עוֹד אַרְבַּע פְּעָמִים, כְּדִלְהַלָּן:

כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְפָסוּק "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", מְנַעְנְעִים לְאַרְבָּעָה צְדָדִים כַּסֵּדֶר הַנַּ"ל. דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁאוֹמֵר: 'הוֹדוּ', יְנַעְנַע לַדָּרוֹם. 'לַה', לֹא יְנַעְנַע כְּלָל. 'כִּי', יְנַעְנַע לַצָּפוֹן. 'טוֹב', יְנַעְנַע לַמִּזְרָח לָאֶמְצַע. 'כִּי', יְנַעְנַע לַמִּזְרָח לְמַעְלָה. 'לְעוֹלָם', יְנַעְנַע לַמִּזְרָח לְמַטָּה. 'חַסְדּוֹ', יְנַעְנַע לַמַּעֲרָב.

וְכֵן כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְפָסוּק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא", שׁוּב מְנַעְנְעִים. דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁאוֹמֵר 'אָ' שֶׁל 'אָנָּא', יְנַעְנַע לַדָּרוֹם. 'נָּא', יְנַעְנַע לַצָּפוֹן. ה', לֹא יְנַעְנַע כְּלָל. 'הוֹ', יְנַעְנַע לַמִּזְרָח לָאֶמְצַע. 'שִׁי', יְנַעְנַע לַמִּזְרָח לְמַעְלָה. 'עָה', יְנַעְנַע לַמִּזְרָח לְמַטָּה. 'נָּא', יְנַעְנַע לַמַּעֲרָב. וְיַחֲזֹר עַל פָּסוּק זֶה פַּעֲמַיִם, וִינַעְנַע בִּשְׁתֵּי הַפְּעָמִים כַּסֵּדֶר הַנַּ"ל. (שנה)

כְּשֶׁמְּנַעְנֵעַ בְּתֵבָה אַחַת כַּמָּה פְּעָמִים כַּנַּ"ל, יָשִׂים לֵב שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּנְשִׁימָה בְּאֶמְצַע הַתֵּבָה, שֶׁאָז נִמְצָא שֶׁמְּחַלֵּק אֶת הַתֵּבָה לִשְׁנַיִם וּמְאַבֵּד אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ, אֶלָּא יַאֲרִיךְ לוֹמַר אֶת כָּל הַתֵּבָה בִּנְשִׁימָה אַחַת, וִינַעְנַע בָּהּ. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְהַאֲרִיךְ, יֹאמַר אֶת הַתֵּבָה כֻּלָּהּ, וְאַחַר כָּךְ יְנַעְנַע מַה שֶּׁצָּרִיךְ בְּתֵבָה זוֹ. (שנה)

לִקְרַאת סִיּוּם הַהַלֵּל, כְּשֶׁמַּגִּיעִים שׁוּב לְפָסוּק "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", מְנַעְנְעִים כַּנַּ"ל. וְאַף שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפֹּל אֶת הַפָּסוּק פַּעֲמַיִם, לֹא מְנַעְנְעִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת. (שנו, שעז)





סדר ההקפות

אַחַר קְרִיאַת הַהַלֵּל פּוֹתְחִים אֶת הַהֵיכָל וְאוֹמְרִים 'בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ', וּמוֹצִיאִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה מֵהַהֵיכָל וּמַנִּיחִים אוֹתוֹ עַל הַתֵּבָה. וּמִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, יַעֲמֹד מִישֶׁהוּ עַל יַד הַסֵּפֶר, וְכָל הַקָּהָל מַקִּיפִים אֶת הַתֵּבָה עִם הַלּוּלָב וּמִינָיו, זֵכֶר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ עִם לוּלְבֵיהֶם. כֵּן מִנְהַג מָרָן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א, וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁמּוֹצִיאִים אֶת הַסֵּפֶר בִּשְׁבִיל הַהַקָּפוֹת, וּמַחֲזִירִים אוֹתוֹ אַחַר הַהַקָּפוֹת, וְשׁוּב פּוֹתְחִים אֶת הַהֵיכָל וְאוֹמְרִים בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ וּמוֹצִיאִים הַסֵּפֶר. (שפא)

גַּם בִּזְמַן הַהַקָּפָה יִשְׁתַּדֵּל לִתְפֹּס אֶת הַלּוּלָב בִּימִינוֹ וְהָאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ צְמוּדִים, וְיִתְפֹּס אֶת הַסִּדּוּר בִּשְׁתֵּי יָדָיו. אוּלָם אִם לֹא נוֹחַ לוֹ בְּכָךְ, יֹאחֵז אֶת הַלּוּלָב וְהָאֶתְרוֹג בְּיַד יָמִין, וְהַסִּדּוּר בְּיַד שְׂמֹאל. וְכֵן נָהַג מָרָן הַחִידָ"א, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלָיו בְּסֵפֶר לֶקֶט הַקָּצִיר, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "בִּהְיוֹתִי בְּעִיר לִיווֹרְנוֹ בִּשְׁנַת התקס"ה, רָאִיתִי אֶת מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַגָּאוֹן הַחִידָ"א, שֶׁהָיָה אוֹחֵז אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים כֻּלָּם בְּיָדוֹ הַיְמָנִית לְאַחַר קְרִיאַת הַהַלֵּל". ע"כ. וְכֵן נוֹהֵג מָרָן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א לֶאֱחֹז אֶת הַמִּינִים בְּיַד יָמִין וְהַסִּדּוּר בְּיַד שְׂמֹאל בְּעֵת שֶׁמַּקִּיף אֶת הַתֵּבָה. (גינת ורדים, ירים משה, אבן ישראל פישר. שפא)

לְאַחַר הַהַקָּפוֹת אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ 'תִּתְקַבַּל', וּמַגְבִּיהִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה בַּתֵּבָה לְהַרְאוֹתוֹ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל, וְקוֹרְאִים בַּתּוֹרָה. (שפא)





שכח לברך

אִם שָׁכַח לְבָרֵךְ עַל הַלּוּלָב בִּנְטִילָתוֹ - כָּל שֶׁלֹּא סִיֵּם לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה, רַשַּׁאי לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁעָסוּק עֲדַיִן בַּמִּצְוָה, אֲבָל לְאַחַר הַהַקָּפָה לֹא יְבָרֵךְ. (שבולי הלקט, ריבב"ן, ערוך לנר, ערוך השלחן ועוד. שנ)





חולה

חוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יַנִּיחַ כִּסֵּא בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר בְּבֵיתוֹ, וְיִתֵּן עָלָיו סֵפֶר תַּנַ"ךְ, אוֹ חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, וְיַקִּיף עִם הַלּוּלָב וְיֹאמַר אֶת נֻסַּח הַהַקָּפָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיד אֶת הַהַקָּפוֹת, שֶׁמַּעֲלָתָן גְּדוֹלָה עַד מְאֹד. (בן איש חי. שפח)

אָבֵל - שֶׁנִּפְטַר לוֹ אֶחָד מִשִּׁבְעָה קְרוֹבִים בֶּחָג, לֹא יִמָּנַע מִלְּהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה עִם הַלּוּלָב, כְּכָל הַצִּבּוּר. (בית יוסף, מהריק"ש, יעב"ץ, ערוך השלחן, כף החיים, הגרי"מ טוקצינסקי, מנחת יצחק ועוד. שפח)





שבת קודש

אֵין מַקִּיפִים אֶת הַתֵּבָה בְּשַׁבָּת, וְאֵין אוֹמְרִים אֶת נֻסַּח הַהַקָּפָה כְּלָל. (שצ)





"לכם" - משלכם

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל, "לָכֶם" - מִשֶּׁלָּכֶם. שֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג, אֶלָּא בְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁלּוֹ דַּוְקָא וְלֹא שֶׁל חֲבֵרוֹ. עַל כֵּן, אָדָם שֶׁקָּנָה אֶתְרוֹג וְנוֹדָע לוֹ בֶּחָג שֶׁהָאֶתְרוֹג מֻרְכָּב וּמִמֵּילָא הוּא פָּסוּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ עָלָיו, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בְּאֶתְרוֹג שֶׁיִּשְׁאַל מֵחֲבֵרוֹ. (שצה)

אוּלָם רַשַּׁאי לָקַחַת מֵחֲבֵרוֹ אֶת הָאֶתְרוֹג בְּאֹפֶן שֶׁל 'מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר', דְּהַיְנוּ שֶׁחֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶת הָאֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, בִּתְנַאי שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לוֹ כְּשֶׁיִּגְמֹר לְנַעְנֵעַ. נִמְצָא שֶׁבְּמַתָּנָה זוֹ הָאֶתְרוֹג נַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי, וְיוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָה, וּבִלְבַד שֶׁבִּגְמַר הַמִּצְוָה יַחֲזִירֵהוּ לַחֲבֵרוֹ, וְאִם לֹא הֶחֱזִירוֹ, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָה. (שצה)

כְּשֶׁמְּקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ אֶת הָאֶתְרוֹג, צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ טֶפַח [8 ס"מ] כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בַּמַּתָּנָה. (שצה)

בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָה בְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁשָּׁאַל מֵחֲבֵרוֹ. (שצה)

אֵין לִטֹּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים גְּנוּבִים אוֹ גְּזוּלִים אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג, מִשּׁוּם שֶׁזּוֹ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה. (סימן תרמט סעיף א ובביאור הלכה)

אוֹי לוֹ לָזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה סָנֵגוֹרוֹ קָטֵגוֹרוֹ

"וּלְקַחְתֶּם
לָכֶם", לְקִיחָה תַּמָּה - שְׁלֵמָה, שֶׁלֹּא תְּהֵא גּוֹזֵל לוּלָב וּמְנַעְנֵעַ בּוֹ, וְנִמְצָא סָנֵגוֹרוֹ קָטֵגוֹרוֹ... מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשָׁלִיחַ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִגְבּוֹת אֶת הַמִּסִּים בָּעִיר. מִשֶּׁסִּיֵּם לִגְבּוֹת, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וְהִנֵּה פָּגַע בּוֹ אַחַד הַתּוֹשָׁבִים, הִכָּהוּ וְנָטַל אֶת כָּל הַחֲפָצִים וְהַמָּמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ. לְאַחַר יָמִים הָיָה לְאוֹתוֹ תּוֹשָׁב דִּין אֵצֶל הַשִּׁלְטוֹן, בָּא לִשְׂכֹּר לוֹ אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. פָּגַשׁ אוֹתוֹ שְׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ הַגַּבַּאי, אָמַר לוֹ: הַגֵּד לִי מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי דִּין אֵצֶל הַשִּׁלְטוֹן, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד עָלַי זְכוּת. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הַזָּהָב וְהַחֲפָצִים שֶׁנָּטַלְתָּ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי מְלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת. לְמָחָר כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד בַּדִּין לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן וְיֹאמַר לְךָ הַשּׁוֹפֵט אִם יֵשׁ לְךָ מִי שֶׁיְּלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת - תֹּאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי, וַאֲנִי בָּא וּמְלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת. נָטַל מִמֶּנּוּ מִקְצָת מֵהַחֲפָצִים וְהַזָּהָב וְהָלַךְ לוֹ. לְמָחָר, כְּשֶׁעָמַד לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן, אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ מִי שֶׁיְּלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת? הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ: אִישׁ פְּלוֹנִי. פָּנָה הַשּׁוֹפֵט אֶל הַגַּבַּאי וְאָמַר לוֹ: מַה זְּכוּת אַתָּה מְלַמֵּד עַל זֶה? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, אֲנִי אֹמַר לְךָ דְּבָרִים שֶׁעָשָׂה לִי חֲבֵרִי זֶה. כְּשֶׁהָלַכְתִּי בַּדֶּרֶךְ לִגְבּוֹת מִסִּים בְּעִיר פְּלוֹנִית, עָמַד עָלַי בַּדֶּרֶךְ וְהִכַּנִי וְנָטַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדִי. וְהַחֲפָצִים הָאֵלּוּ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּיָדִי, הֵם מִקְצָת מִמַּה שֶּׁהֶחֱזִיר לִי כְּדֵי שֶׁאֲלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. בּוֹשׁ וְנִכְלַם אוֹתוֹ הַתּוֹשָׁב, וְהַכֹּל הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹי לוֹ לָזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה סָנֵגוֹרוֹ, קָטֵגוֹרוֹ. כָּךְ אֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְנַעְנֵעַ בְּלוּלָב גָּזוּל אֶלָּא אִם כֵּן יִקְנֶה אוֹתוֹ בְּדָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". (מדרש תנחומא אמור יח)






נשים

הַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִמִּצְוַת נְטִילַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, מֵאַחַר וּמִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ, וְכָל מִצְוָה שֶׁזְּמַנָּהּ קָבוּעַ, הַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת.

נָשִׁים הָרוֹצוֹת לְהַדֵּר וְלִטֹּל אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, תָּבֹא עֲלֵיהֶן בְּרָכָה, אַךְ אִם הֵן מִבְּנוֹת סְפָרַד, אָסוּר לָהֶן לְבָרֵךְ 'עַל נְטִילַת לוּלָב', וְהַמְבָרְכוֹת הֲרֵי הֵן נוֹשְׂאוֹת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. כֵּן דַּעַת רַשִׁ"י, הָרַמְבַּ"ם, הָרַאְבָ"ד, הַסְּמָ"ג, אוֹר זָרוּעַ, רַבֵּנוּ אֶפְרַיִם, רַבֵּנוּ יְשַׁעְיָה וְנֶכְדּוֹ הריא"ז, רַבֵּנוּ מָנוֹחַ, הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה, מַחֲזוֹר וִיטְרִי, מַהֲרִ"י קוֹלוֹן, הַתַּשְׁבֵּ"ץ, וּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְעוֹד רַבִּים מֵרַבּוֹתֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים. (קמח, שלט)

יֵשׁ מִבְּנוֹת אַשְׁכְּנַז הַנּוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אַךְ כַּמָּה פּוֹסְקִים מִגְּאוֹנֵי אַשְׁכְּנַז כָּתְבוּ, שֶׁהַנָּכוֹן יוֹתֵר שֶׁלֹּא תְּבָרֵכְנָה. (קמט)

הַגָּאוֹן חָכָם צְבִי הָיָה מוֹרֶה לַנָּשִׁים הָאַשְׁכְּנַזִּיּוֹת שֶׁלֹּא תְּבָרֵכְנָה, וְאַף הָיָה מוֹחֶה בַּנָּשִׁים הַמְבָרְכוֹת. וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב, שֶׁהַנָּכוֹן הוּא שֶׁהַנָּשִׁים לֹא תְּבָרֵכְנָה. וְכֵן הִנְהִיג לְמַעֲשֶׂה הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִצָּאנְז, וְכֵן כָּתַב הַגָּאוֹן יַעְבֵּ"ץ, וְהַגָּאוֹן מַהַרְשַׁ"ג, וְאַף הָרָמָ"א בְּדַרְכֵי מֹשֶׁה כָּתַב (סימן תקפט), שֶׁמּוּטָב שֶׁהַנָּשִׁים לֹא תְּבָרֵכְנָה עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, וְכֵן כָּתַב הַטּוּר (סימן יז) שֶׁטּוֹב יוֹתֵר שֶׁלֹּא יְבָרְכוּ. וְהָרדְבַּ"ז כָּתַב שֶׁאֵין לָהֶן לְבָרֵךְ, וְכֵן כָּתְבוּ הַפְּרִי חָדָשׁ, הָראשל"צ רַבֵּנוּ יַעֲקֹב אֶלְגָּאזִי, מַהֲרִי"ט אֶלְגָּאזִי, רַבֵּנוּ יוֹנָה נָבוֹן רַבּוֹ שֶׁל הַחִידָ"א, הָרַב שמ"ח גָאגִין, כַּפֵּי אַהֲרֹן עַזְרִיאֵל, הַגְּרִ"י פָּלָאגִ'י בְּסִפְרוֹ יָפֶה לַלֵּב, בִּרְכַּת יוֹסֵף, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שֻׁלְחָן גָּבוֹהַּ וְעוֹד. וּמֵאַחַר וְאַף הַפּוֹסְקִים שֶׁכָּתְבוּ שֶׁהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת, אֵין דַּעְתָּם שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת לְבָרֵךְ, אֶלָּא רַק שֶׁרַשָּׁאִיּוֹת לְבָרֵךְ, אִם כֵּן, לָמָּה לָהּ לְהַכְנִיס אֶת עַצְמָהּ לְמַחֲלֹקֶת כֹּה גְּדוֹלָה, שֶׁלְּדַעַת רַבִּים מֵהַפּוֹסְקִים בִּרְכָתָהּ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְעוֹבֶרֶת עַל 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא', וְגַם הֲלֹא כְּלָל בְּיָדֵינוּ 'סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל', לְכָךְ יוֹתֵר נָכוֹן שֶׁתִּנְקֹט בְּ'שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה עָדִיף', וְלֹא תְּבָרֵךְ. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּנוֹת סְפָרַד שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן הוֹרָאוֹת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, אָסוּר לָהֶן מִן הַדִּין לְבָרֵךְ, וְלַשּׁוֹמְעוֹת יִנְעַם, וַעֲלֵיהֶן תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב. (קמט)

נָשִׁים הָרוֹצוֹת לְהַדֵּר וְלִטֹּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים, אֵינָן צְרִיכוֹת לְנַעְנֵעַ לְאַרְבָּעָה צְדָדִים כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים, אֶלָּא דַּי שֶׁיַּגְבִּיהוּ אֶת הַמִּינִים בִּלְבַד. כֵּן כָּתַב הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים זַצַ"ל בְּשׁוּ"ת רַב פְּעָלִים (ח"א סוד ישרים סימן יב), וְשֶׁכֵּן הִנְהִיג בְּבֵיתוֹ לִבְנוֹתָיו. (שנה)





מהלכות יום טוב





טעה בתפלת יום טוב

הַמִּתְפַּלֵּל בְּיוֹם טוֹב, וּפִתְאוֹם מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּבִרְכַּת 'מוֹדִים', וְהִסְתַּפֵּק אִם אַחַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' סִיֵּם עַל הַסֵּדֶר 'וְהַשִּׂיאֵנוּ', אוֹ שֶׁהִמְשִׁיךְ 'וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ' ['וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ' - לבני אשכנז] כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹל הַמּוֹעֵד, צָרִיךְ לַחֲזֹר לוֹמַר 'וְהַשִּׂיאֵנוּ' וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר. וְאִם סִיֵּם תְּפִלָּתוֹ וְהִסְתַּפֵּק כֵּן, חוֹזֵר לָרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שׁוּב. (חזו"ע יו"ט רכו. תנד)


יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - אִם טָעָה בַּחֲתִימַת הַבְּרָכָה בָּעֲמִידָה, וּבִמְקוֹם לְסַיֵּם 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', חָתַם 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים' בִּלְבַד - אֵינוֹ חוֹזֵר, מֵאַחַר וּכְבָר הִזְכִּיר שַׁבָּת בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְהוּא הַדִּין אִם טָעָה וְחָתַם 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת' בִּלְבַד. וְכֵן אִם טָעָה וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁבָּת רְגִילָה וְהִזְכִּיר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' בִּ'רְצֵה', יָצָא. (שם רכג)

י"ג מִדּוֹת - אֵין לְאָמְרָן בִּפְתִיחַת הַהֵיכָל, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת הַמּוֹעֵד וְהַשִּׂמְחָה שֶׁבּוֹ. (תלז, תסט)





הלכות חג בחג

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ דּוֹרְשִׁים אֶת הִלְכוֹת הֶחָג בְּכָל יְמֵי הֶחָג, לְבַד מִמַּה שֶּׁדָּרְשׁוּ קֹדֶם לֶחָג. לְכָךְ עַל הַגַּבָּאִים לְאַרְגֵּן שִׁעוּרִים בַּהֲלָכָה מִפִּי הָרַבָּנִים שְׁלִיטָ"א, וּלְחַזֵּק אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמוּנָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּבַגְּאֻלָּה הַקְּרוֹבָה, בְּעֶזְרַת ה'. (מגילה ד ע"א. יו"ט רנג)





מלאכות המותרות והאסורות ביום טוב

כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֲסוּרוֹת בְּשַׁבָּת, אֲסוּרוֹת בְּיוֹם טוֹב, חוּץ מִמְּלָאכוֹת שֶׁהֵן "אֹכֶל [צֹרֶךְ] נֶפֶשׁ", כְּלוֹמַר, לְצָרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָן הַמְּלָאכוֹת מְצוּיוֹת וְשָׁווֹת אֵצֶל כָּל אָדָם, כְּבִשּׁוּל, וְהַדְלָקַת הַנֵּר כְּדֵי לְהָאִיר אֶת הַחֲשֵׁכָה. אֲבָל מְלָאכוֹת הַמְשַׁמְּשׁוֹת בְּעִקָּר לַאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים בִּלְבַד, כִּמְפֻנָּקִים וּמְעֻנָּגִים, אֵין הֶתֵּר לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב.





הדלקת האש ובישול

אָסְרוּ חֲכָמִים לְהַדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה בְּיוֹם טוֹב, כְּאֵשׁ הַיּוֹצֵאת מִמַּצִּית וְגַפְרוּרִים, אֲבָל הִתִּירוּ לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ שֶׁכְּבָר נִמְצֵאת. וְלָכֵן כָּל אָדָם יָכִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב 'נֵר נְשָׁמָה' דָּלוּק כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַדְלִיק מִמֶּנּוּ לְבִשּׁוּל, לְהָאִיר וּלְכָל צְרָכָיו. (מט)

חַשְׁמַל - אֵין לְהַדְלִיק חַשְׁמַל בְּיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁמַּדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה. וְלָכֵן יֵשׁ לְהָעִיר בְּנַחַת וּבִנְעִימָה לְאוֹתָם הַמְּקִלִּים בָּזֶה, וְתָבֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב. (נג)

תַּנּוּר - הָרוֹצֶה לֶאֱפוֹת בְּתַנּוּר עוֹפוֹת וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא, יַפְעִיל אֶת הַתַּנּוּר מֵעֶרֶב הֶחָג עַל שְׁעוֹן שַׁבָּת, וְיִתֵּן אֶת הַמַּאֲכָלִים בֶּחָג בַּתַּנּוּר, וְהַתַּנּוּר יִדָּלֵק וְיִכָּבֶה מֵאֵלָיו. (עב)

מִלּוּי הַסִּיר - מֻתָּר לְמַלְּאוֹת אֶת הַסִּיר בְּיוֹם טוֹב בְּבָשָׂר אוֹ בְּדָגִים כְּדֵי לְבַשְּׁלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לֶאֱכֹל אֶלָּא חֲתִיכָה אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁתּוֹסֶפֶת הַחֲתִיכוֹת מַטְעִימָה יוֹתֵר אֶת הַתַּבְשִׁיל, וְנִמְצָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל כֻּלּוֹ נַעֲשֶׂה מְשֻׁבָּח יוֹתֵר לִכְבוֹד יוֹם טוֹב. (לח)

בִּשּׁוּל לְצֹרֶךְ מְחַלֵּל שַׁבָּת - אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ יְהוּדִי הַמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה, כְּגוֹן שֶׁמְּעַשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת בְּשַׁבָּת בָּרְחוֹב אוֹ נוֹסֵעַ בְּרֶכֶב בְּשַׁבָּת, וְלָכֵן אֵין לְהַזְמִין יְהוּדִי כָּזֶה לְבֵיתוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁמָּא יְבַשֵּׁל בִּשְׁבִילוֹ בִּמְיֻחָד. אוּלָם אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹב מִשְׁפָּחָה אוֹ מַכָּר שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, וְרוֹצֶה לְהַזְמִינוֹ אֶצְלוֹ לֶחָג כְּדֵי שֶׁאוּלַי יִתְקָרֵב לַתּוֹרָה וְיִזְכֶּה לַחֲזֹר לַמְּקוֹרוֹת הַנֶּאֱמָנִים אֶל חֵיק בּוֹרֵא עוֹלָם, יָשִׂים לֵב לְבַשֵּׁל אֶת כָּל הַתַּבְשִׁילִים מֵעֶרֶב הֶחָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְבַשֵּׁל בִּשְׁבִילוֹ בֶּחָג. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא בִּשֵּׁל קֹדֶם לָכֵן, מֵעִקַּר הַדִּין, אַגַּב שֶׁמְּבַשֵּׁל לְעַצְמוֹ וְלִבְנֵי בֵיתוֹ, רַשַּׁאי לְהוֹסִיף עוֹד בַּתַּבְשִׁיל בִּשְׁבִיל חֲבֵרוֹ הַמְחַלֵּל שַׁבָּת. (הרדב"ז, פרי מגדים, מהר"ם שיק ועוד. לח)

עִשּׁוּן - יֵשׁ אוֹסְרִים לְעַשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁאֵין זוֹ הֲנָאָה הַשָּׁוָה לְכָל אָדָם. וְלַהֲלָכָה, אָדָם שֶׁאִם לֹא יְעַשֵּׁן יִגָּרֵם לוֹ צַעַר, יֵשׁ לְהָקֵל לוֹ. אֲבָל אוֹתָם הַחוֹבְבִים סִיגָרִיּוֹת מִדֵּי פַּעַם, יִמָּנְעוּ מִלְּעַשֵּׁן. וְצָרִיךְ לָדַעַת כִּי הָעִשּׁוּן מַזִּיק מְאֹד מְאֹד לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ גָּדוֹל שֶׁעוֹבֵר עַל "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". (מד)





כיבוי האש

אָסוּר לְכַבּוֹת אֵשׁ בְּיוֹם טוֹב כָּל שֶׁאֵין בָּזֶה צֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְלָכֵן, הַמְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה, יַנִּיחַ אֶת הַגַּפְרוּר וְהַסִּיגָרִיָּה בַּעֲדִינוּת שֶׁיִּכָּבוּ מֵאֲלֵיהֶם. (נב)

כִּבּוּי גַּז - אָסוּר לְכַבּוֹת אֶת הַגַּז, אוּלָם מֻתָּר לְכַבּוֹתוֹ עַל יְדֵי גּוֹרֵם אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁיְּמַלֵּא קוּמְקוּם קָטָן בְּמַיִם עַל גְּדוֹתָיו וְיַנִּיחֵהוּ עַל הָאֵשׁ שֶׁיִּרְתַּח, וְיִגְלְשׁוּ הַמַּיִם וְיִשָּׁפְכוּ עַל הַגַּז וְתִכָּבֶה הָאֵשׁ, וְאָז יִסְגֹּר אֶת כַּפְתּוֹר הַגַּז. וְיַקְפִּיד לִשְׁתּוֹת אֶת הַמַּיִם שֶׁרָתְחוּ, כִּי אָסוּר לְבַשֵּׁל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. (נח) אִם יֵשׁ לוֹ כְּבָר מֵחַם מַיִם, נִמְצָא אִם כֵּן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶת אוֹתָם מַיִם שֶׁמַּרְתִּיחַ בַּקּוּמְקוּם, לָכֵן יִשְׁתַּדֵּל לְהַרְתִּיחַ בֵּיצָה וְיַמְתִּין שֶׁיִּגְלְשׁוּ הַמַּיִם וְיֹאכַל אֶת הַבֵּיצָה.

הַנְמָכַת הָאֵשׁ - תַּבְשִׁיל שֶׁתְּחִלַּת בִּשּׁוּלוֹ הוּא עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה, וּלְאַחַר מִכֵּן צָרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ עַל אֵשׁ נְמוּכָה, כְּמוֹ תַּבְשִׁיל אֹרֶז וְכַיּוֹצֵא, מֻתָּר לְהַנְמִיךְ אֶת הַגַּז בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַתַּבְשִׁיל שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל כַּהֹגֶן וְלֹא יִשָּׂרֵף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, הֻתַּר גַּם לְהַנְמִיךְ, וְלֹא הִצְרִיכוּ לְהַדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה נְמוּכָה. כֵּן פָּסַק הַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין בְּסִפְרוֹ אִגְּרוֹת מֹשֶׁה (ח"א סימן קטו, וח"ד סימן קג) וְחִזֵּק אֶת הַהֶתֵּר בְּטוּב טַעַם וָדַעַת עַל פִּי רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. וְכֵן הִתִּיר הַגָּאוֹן רַבִּי עוֹבַדְיָה הֲדָאיָה בְּשׁוּ"ת יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, וְכֵן כָּתַב בְּשׁוּ"ת קִנְיַן תּוֹרָה, וְעוֹד פּוֹסְקִים רַבִּים. (נח)

הַנָּחַת נֵר בְּמַיִם - נֵר שַׁעֲוָה דָּלוּק, אֵין לְהַנִּיחוֹ בְּמַיִם כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ בְּעוֹד זְמַן לַמַּיִם יִכָּבֶה [כֵּיוָן שֶׁזֶּה גְּרַם כִּבּוּי שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁעוֹשֶׂה פֶּחָם]. אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ בְּמַיִם כְּשֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ דָּלוּק, וּלְאַחַר מִכֵּן יַדְלִיקֵהוּ מֵאֵשׁ אַחֶרֶת [שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַדְלִיק נֵר קָטָן]. (סימן תקיד סעיף ג. נז)





בורר

מְלֶאכֶת בּוֹרֵר בְּיוֹם טוֹב - מְקִלִּים בָּהּ יוֹתֵר מִשַּׁבָּת, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ אֹכֶל וּפְסֹלֶת מְעֹרָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּשַׁבָּת מֻתָּר לְהוֹצִיא 'בַּיָּד' רַק אֶת 'הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת', וּבִתְנַאי שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ 'לְאַלְתַּר' [מִיָּד] - בְּיוֹם טוֹב הֵקֵלּוּ, שֶׁאִם קַל יוֹתֵר לְהוֹצִיא אֶת הַפְּסֹלֶת, יוֹצִיא אֶת הַפְּסֹלֶת, וּבִתְנַאי שֶׁיִּבְרֹר לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לְאַלְתַּר. (עו)





טוחן

מֻתָּר לַחְתֹּךְ יָרָק דַּק דַּק לַהֲכָנַת סָלָט, אַף אִם אֵינוֹ אוֹכְלוֹ לְאַלְתַּר. לֹא כֵן בְּשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לַחְתֹּךְ אֶת הַיָּרָק דַּק דַּק, אֶלָּא אִם אוֹכְלוֹ לְאַלְתַּר. כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב'. (עא)

פֻּמְפִּיָּה - מֻתָּר לְגָרֵר בְּפֻמְפִּיָּה גֶּזֶר, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחַ אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. (עא)





סוחט

אָסוּר לִסְחֹט אֶת כָּל הַפֵּרוֹת הָעוֹמְדִים לְמַשְׁקֶה כְּזֵיתִים, עֲנָבִים, תַּפּוּזִים, אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲבָל לִימוֹנִים מֻתָּר לִסְחֹט בְּכָל אֹפֶן. (עג)





מוקצה

מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב הֶחְמִירוּ בּוֹ חֲכָמִים יוֹתֵר מִמֻּקְצֶה בְּשַׁבָּת, כְּדִלְהַלָּן. וְהַטַּעַם בָּזֶה, מִכֵּיוָן שֶׁיּוֹם טוֹב קַל יוֹתֵר בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ לְאֵשׁ, וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל, לְכָךְ חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יְזַלְזְלוּ הָעָם בִּקְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְהֶחְמִירוּ בַּמֻּקְצֶה שֶׁלּוֹ יוֹתֵר מִשֶּׁל שַׁבָּת. (כו)

קְלִפּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמַאֲכַל בְּהֵמָה כִּקְלִפּוֹת בָּנָנוֹת וְכַיּוֹצֵא - אַף עַל פִּי שֶׁבְּשַׁבָּת אֵינָן מֻקְצֶה, בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הֵן מֻקְצֶה וְאָסוּר לְטַלְטְלָן בַּיָּד אֶלָּא עַל יְדֵי מַגֵּב אוֹ סַכִּין וְכַדּוֹמֶה.

אָסוּר לְהַנִּיחַ אֶת הַקְּלִפּוֹת, אֲפִלּוּ שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, בְּתוֹךְ צַלַּחַת רֵיקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יַנִּיחַ בַּצַּלַּחַת מַאֲכָל הָרָאוּי לָאָדָם. וְהַטַּעַם בָּזֶה מִפְּנֵי דִּין 'בִּטּוּל כְּלִי מֵהֲכֵנוֹ', כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב'. (כו)

מֻקְצֶה לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ - מִכֵּיוָן שֶׁהִתִּירָה הַתּוֹרָה מְלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּיוֹם טוֹב, גַּם חֲכָמִים הִתִּירוּ לְטַלְטֵל מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּגוֹן אִם מֻנָּחוֹת אֲבָנִים עַל דִּבְרֵי מַאֲכָל, שֶׁבְּשַׁבָּת אָסוּר לְהוֹצִיא אֶת הָאֲבָנִים כֵּיוָן שֶׁהָאֲבָנִים הֵן 'מֻקְצֶה מֵחֲמַת גּוּפָן', וְאָסוּר לְטַלְטְלָן אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמָן - מִכָּל מָקוֹם בְּיוֹם טוֹב, לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ הִתִּירוּ חֲכָמִים לְהוֹצִיאָן. כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב'.

אַף עַל פִּי שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל שֶׁאָסוּר לְהַדְלִיק אֵשׁ מֵהַגַּפְרוּרִים, מִכָּל מָקוֹם הַגַּפְרוּרִים אֵינָם מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב, וּמֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ מְצוּיָה. (נא)

דִּינֵי הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת הֵם כְּכָל דִּינֵי מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת, וְלֹא כְּיוֹם טוֹב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּלָאו הָכִי יֶשְׁנָהּ חֻמְרַת שַׁבָּת, לֹא הֻצְרְכוּ חֲכָמִים לְהַחְמִיר כָּל כָּךְ בַּמֻּקְצֶה מִצַּד הַיּוֹם טוֹב עַצְמוֹ. וְכַמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב' הִלְכוֹת מֻקְצֶה. (כז)





רחיצה

אָסוּר לְחַמֵּם מַיִם בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לִרְחֹץ בָּהֶם אֶת כָּל הַגּוּף, כֵּיוָן שֶׁאֵין זוֹ הֲנָאָה הַשָּׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ, [שֶׁהֲרֵי לֹא כָּל אָדָם רוֹחֵץ אֶת כָּל גּוּפוֹ בְּכָל יוֹם.] אָמְנָם מֻתָּר לְחַמֵּם מַיִם כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו בִּלְבַד. (שלחן ערוך סימן תקיא סעיף ב. מא)

מַיִם שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב - לִבְנֵי סְפָרַד מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם אֶת כָּל הַגּוּף. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לְהִתְרַחֵץ בְּמַיִם חַמִּים שֶׁהִתְחַמְּמוּ בְּדוּד שֶׁמֶשׁ, שֶׁלֹּא אָסְרוּ חֲכָמִים אֶלָּא לְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל כָּל שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵאֲלֵיהֶם, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם. (סימן תקיא סעיף ב. מא)

כָּל הַהֶתֵּרִים הַנַּ"ל לְהִתְרַחֵץ בְּמַיִם חַמִּים, הֵם דַּוְקָא בְּאַמְבַּטְיָה פְּרָטִית שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּבֵית הַמֶּרְחָץ שֶׁל רַבִּים [מִקְוֶה], גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְהִתְרַחֵץ בּוֹ כְּלָל אֲפִלּוּ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו לְבַד. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בַּלָּנִים רְשָׁעִים שֶׁמְּחַמְּמִים מַיִם בְּיוֹם טוֹב בְּאִסּוּר, וְהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁחִמְּמוּ אֶת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. (מא)

מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִרְחֹץ אֶת כָּל הַגּוּף כְּאֶחָד, אֲפִלּוּ בְּמַיִם חַמִּים שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאָמְנָם יֵשׁ לְהָקֵל לִרְחֹץ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לְבַדּוֹ. וְעַל כָּל פָּנִים, לְצֹרֶךְ תִּינוֹק, יֵשׁ לְהָקֵל לְרָחֳצוֹ בְּמַיִם חַמִּים. (הרמ"א סימן תקיא סעיף ב ומשנ"ב. מא)





מחיאת כפים וריקוד

גַּם בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לִמְחֹא כַּפַּיִם וְלִרְקֹד, [חוּץ מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה כַּמְבֹאָר לְהַלָּן.] וְכֵן הַדִּין שֶׁאָסוּר לִדְפֹּק עַל הַשֻּׁלְחָן עִם קֶצֶב הַשִּׁיר, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת. כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת שַׁבָּת ח"א. (שכ)





רפואה

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה מֵחוֹשׁ אוֹ כְּאֵב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אֶלָּא הוֹלֵךְ כְּבָרִיא, מֻתָּר לוֹ לָקַחַת תְּרוּפָה אוֹ לִבְלֹעַ כַּדּוּרִים בְּיוֹם טוֹב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת. (כג)


יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּיוֹם שִׁשִּׁי - מֻתָּר לְכַוֵּן אֶת הַ'שְּׁעוֹן שַׁבָּת' [שֶׁאֵינוֹ דִּיגִיטָלִי] בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לְאֵיזֶה שָׁעוֹת יִדָּלֵק וְיִכָּבֶה. (נז)





מצות הקהל





המקור מן התורה

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים פרק לא פסוקים י-יג): "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".





בזמן בית המקדש

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (הלכות חגיגה פרק ג): מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְהִיל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲנָשִׁים, נָשִׁים וָטַף, בְּכָל מוֹצָאֵי שְׁנַת שְׁמִטָּה בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְלִקְרֹא בְּאָזְנֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת הַמְזָרְזוֹת אוֹתָם בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּמְחַזְּקוֹת אֶת יְדֵיהֶם בְּדַת הָאֱמֶת.

אֵימָתַי הָיוּ קוֹרְאִים? בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, שֶׁהוּא תְּחִלַּת יְמֵי חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁל הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית. וְהַמֶּלֶךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹרֵא בְּאָזְנֵיהֶם. כֵּיצַד הוּא קוֹרֵא? תּוֹקְעִים בַּחֲצוֹצְרוֹת בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהַקְהִיל אֶת הָעָם, וּמְבִיאִים בָּמָה גְּדוֹלָה, וְהַמֶּלֶךְ עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת קְרִיאָתוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל הָעוֹלִים לֶחָג מִתְקַבְּצִים סְבִיבוֹ, וּפוֹתֵחַ וְרוֹאֶה וּמְבָרֵךְ, וְקוֹרֵא כַּמָּה פָּרָשִׁיּוֹת מֵחֻמַּשׁ דְּבָרִים, וּמְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וּבַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל כְּפִי יְכָלְתּוֹ.

אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁיּוֹדְעִים אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, חַיָּבִים לְהָכִין לִבָּם לִשְׁמֹעַ בְּאֵימָה וְיִרְאָה וְגִילָה בִּרְעָדָה, כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בְּסִינַי, שֶׁלֹּא קְבָעָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא לְחַזֵּק אֶת דַּת הָאֱמֶת. וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עַתָּה נִצְטַוָּה בָּהּ וּמִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא שׁוֹמְעָהּ, שֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁלִיחַ הוּא לְהַשְׁמִיעַ אֶת דִּבְרֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ. עַד כָּאן מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם.





זכר למצות הקהל

יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּזַכֶּה אוֹתָנוּ בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וּנְקַיֵּם 'מִצְוַת הַקְהֵל' מִן הַתּוֹרָה כַּדָּת וְכַדִּין, וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִקְרָא בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לְאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. אַךְ כָּל עוֹד שֶׁעֲדַיִן לֹא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת 'זֵכֶר לְמִצְוַת הַקְהֵל', וּלְהִתְאַסֵּף בְּרֹב עַם בְּאֶחָד מִימֵי חֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת בִּשְׂרִיד בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ - 'הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי', אוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּכָל עִיר וָעִיר, וְלִקְרֹא מִתּוֹךְ סֵפֶר הַתּוֹרָה מֵהַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהָיָה קוֹרֵא הַמֶּלֶךְ בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. [כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַגָּאוֹן הָאַדֶּרֶ"ת רַבִּי אֵלִיָּהוּ דָּוִד רַבִּינוֹבִיץ תְּאוֹמִים בְּסִפְרוֹ זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וּבְשׁוּ"ת הֵיכַל יִצְחָק הֶרְצוֹג, וּבְשׁוּ"ת יַבִּיעַ אֹמֶר חֵלֶק י' יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן כב] (הַמֶּלֶךְ הָיָה מַתְחִיל חֻמַּשׁ דְּבָרִים עַד סוֹף פָּרָשַׁת שְׁמַע (ו. ט). וּמְדַלֵּג לִ'ְהָיָה אִם שָׁמֹעַ'(יא. יג-כא), וְאַחַר כָּךְ 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' (יד. כב-כט) עַד 'מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב' (סוף פרק כח) (רמב"ם חגיגה פ"ג ה"ג).)

וּמַה טּוֹב לְהָבִיא תַּלְמִיד חָכָם בְּמַעֲמָד זֶה, שֶׁיְּדַבֵּר דִּבְרֵי חִזּוּק וְהִתְעוֹרְרוּת, כִּי זוֹ בְּעֶצֶם הַמַּטָּרָה בִּקְרִיאָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתֵב הָרַמְבַּ"ם: "לְזָרֵז אֶת הָעָם בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּלְחַזֵּק אֶת יְדֵיהֶם בְּדַת הָאֱמֶת".





מהלכות חל המועד





הנהגת היהודי בחל המועד

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (פ"ו מהלכות יו"ט הי"ז): מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּחֹל הַמּוֹעֵד, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֵד מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא, לֹא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַדָּת: בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִים כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְפַּלְלִים, וְחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם וְאוֹכְלִים, וְהוֹלְכִים לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת קוֹרְאִים וְשׁוֹנִים עַד חֲצִי הַיּוֹם, וְאַחַר חֲצִי הַיּוֹם מִתְפַּלְלִים מִנְחָה, וְחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם.

וּכְשֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בַּמּוֹעֵד, לֹא יִמָּשֵׁךְ בְּיַיִן וּשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, וְיֹאמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה - יַרְבֶּה בְּמִצְוַת הַשִּׂמְחָה, שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הַרְבֵּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ, אֵינָהּ שִׂמְחָה, אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת [טִפְּשׁוּת], וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִּכְלוּת, אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב", הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת ה' לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת. עַד כָּאן.

יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד נֶאֶסְרוּ בְּחֵלֶק מִן הַמְּלָאכוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ כִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה. וְצָרִיךְ לְכַבְּדָם בִּבְגָדִים נָאִים, וּבְמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה מְיֻחָדִים. וּכְבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל (אבות פ"ג מי"א): הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י, הַמְבַזֶּה, שֶׁנּוֹהֵג בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִנְהַג חֹל בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

עֲבוֹדַת ה' הָאֲמִתִּית בַּמּוֹעֲדִים

"וְדָבָר יָדוּעַ הוּא, שֶׁהָעֲבוֹדָה הַשְּׁלֵמָה הִיא עֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ עִם עֲבוֹדַת הַגּוּף. וַעֲבוֹדַת הַגּוּף הִיא לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּמִצְוַת הַמּוֹעֲדִים: 'וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם'. וַעֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ הִיא לְהוֹדוֹת, לְשַׁבֵּחַ וְלִזְכֹּר נִסָּיו וְנִפְלְאוֹתָיו. וּבִשְׁנֵיהֶם יַחַד תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (פסחים סח ע"ב): חַלְּקֵהוּ חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים הַגּוּפָנִיִּים, שֶׁהֵם הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַתַּעֲנוּגִים הָאֲחֵרִים, כֻּלָּם נַעֲשִׂים רוּחָנִיִּים, וְהֵם עֲבוֹדַת ה'. אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, וְאֵינוֹ עוֹבֵד לַה' יִתְעַלֶּה הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה, אֵינָם מוֹעֲדִים וּמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל: 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי' - בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים הַמִּצְווֹת וּמְקַדְּשִׁים הַמּוֹעֲדוֹת בַּאֲסֵפַת הָעָם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּמְהַלְלִים וּמְשַׁבְּחִים לַה' וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, אָז 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי', וְאִם לָאו - אֵינָם מוֹעֲדַי אֶלָּא מוֹעֲדֵיכֶם. וּכְמוֹ שֶׁהֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא לְאוֹתוֹ מִין שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ, לָמָּה אַתֶּם עוֹשִׂים עַתָּה מוֹעֲדִים, וַהֲלֹא כְּתִיב (ישעיה א יד) 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח'? אָמַר לוֹ: 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם' כְּתִיב. בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם מְכַוְּנִים לַהֲנָאַת גּוּפְכֶם בִּלְבַד, הֵם שְׂנוּאִים, אֲבָל אִם אַתֶּם מְכַוְּנִים לַעֲבוֹדָתִי, אֵינָם שְׂנוּאִים וְאֵינָם עָלַי לָטֹרַח, אֶלָּא אֲהוּבִים וַחֲבִיבִים הֵם לְפָנַי". (דרשות רבי יהושע אבן שועיב)

אָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין ז ע"א): תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַבָּא - עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְכָתַב הַפֶּלֶא יוֹעֵץ (מערכת חול המועד): יֵשׁ אָדָם שֶׁיָּבֹא בְּטַעֲנָה שֶׁהָיָה טָרוּד בְּפַרְנָסָתוֹ לְהָבִיא טֶרֶף לְבֵיתוֹ, וְלָכֵן לֹא עָסַק בַּתּוֹרָה, אַךְ חֹל הַמּוֹעֵד יִסְתֹּר טַעֲנָתוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי חֹל הַמּוֹעֵד פָּנוּי הוּא מִמְּלָאכָה, וּמְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן בְּטִיּוּל בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ וּבְפִטְפּוּטִים שׁוֹנִים, וְיִטְעֲנוּ בַּשָּׁמַיִם כְּנֶגְדּוֹ: הֲרֵי הָיָה לְךָ פְּנַאי בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִלְמֹד תּוֹרָה, וְלָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת זְמַנְּךָ?! אֲבָל הָאִישׁ הַיָּרֵא אֶת ה', וְקָבַע אֶת יְמֵי הַמּוֹעֵד לְלִמּוּד תּוֹרָה, אָז דָּנִים אוֹתוֹ לִזְכוּת, וּמַחֲשִׁיבִים לוֹ כְּאִלּוּ עָסַק בַּתּוֹרָה גַּם בִּשְׁאָר הַיָּמִים שֶׁהָיָה טָרוּד בְּפַרְנָסָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶך ע"ה (תהלים עה ג): "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד - אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט", שֶׁעַל פִּי הִתְנַהֲגוּתוֹ וּמִדַּת נִצּוּל זְמַנּוֹ בַּ'מּוֹעֵד', יִשְׁפֹּט אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֵישָׁרִים.





יעלה ויבוא

מַזְכִּירִים 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' בְּשַׁחֲרִית, מִנְחָה וְעַרְבִית. וְאִם טָעָה וְלֹא אָמַר - אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'' כְּדֵי לוֹמַר 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', יְסַיֵּם 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', וְיַחֲזֹר לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא'. אַךְ אִם כְּבָר אָמַר 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', יֹאמַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' לִפְנֵי 'מוֹדִים'. וְאִם הִתְחִיל אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת 'מוֹדִים' וְנִזְכַּר, חוֹזֵר לִתְחִלַּת בִּרְכַּת 'רְצֵה'. וְהוּא הַדִּין כְּשֶׁנִּזְכַּר בְּהֶמְשֵׁךְ הַתְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲקֹר רַגְלָיו, אֲבָל אִם נִזְכַּר כְּשֶׁבָּא לַעֲקֹר רַגְלָיו, חוֹזֵר לִתְחִלַּת הָעֲמִידָה. וְדִין זֶה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית, [וְלֹא כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁבְּעַרְבִית לֹא חוֹזֵר.] (סימן תצ סעיף ב. חזו"ע חנוכה רסה)

קְרִיאַת הַתּוֹרָה - שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וְקָרָא קְרִיאָה שֶׁל יוֹם אַחֵר שֶׁל סֻכּוֹת - אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁעָלוּ כָּל אַרְבַּעַת הָעוֹלִים, דַּי שֶׁיִּקְרָא לִשְׁאָר הַקּוֹרְאִים אֶת קְרִיאַת הַיּוֹם. אַךְ אִם נִזְכַּר לְאַחַר שֶׁעָלוּ כָּל הָעוֹלִים, יַחֲזֹר לִקְרֹא לְעוֹד עוֹלֶה אֶחָד אֶת הַקְּרִיאָה שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם, וִיבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. (פסקי תשובות תמו)

אוֹמֵר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם טָעָה וְלֹא אָמַר - אִם נִזְכַּר אַחַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', אוֹמֵר [בְּלִי שֵׁם ה'] בְּלָשוֹן זוֹ: "בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן מוֹעֲדִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה". (סימן קפח סעיף ז)





עשית מלאכה בחל המועד

מַטְּרַת חֹל הַמּוֹעֵד - אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מָמָל: אִלּוּ הָיָה מִי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמִּי, הָיִיתִי מַתִּיר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כִּי כָּל הַטַּעַם שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּמּוֹעֵד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, אֲבָל הֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים. וּמִכָּאן נִרְאֶה, שֶׁאִסּוּר שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בְּחֹל הַמּוֹעֵד חָמוּר יוֹתֵר מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁכָּל מַטְּרַת הַתּוֹרָה בַּמּוֹעֲדוֹת לְהִדָּבֵק בַּה' יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ. (חזו"ע יו"ט קעב)

דָּבָר הָאָבֵד - אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא רַק 'דָּבָר הָאָבֵד', דְּהַיְנוּ שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת אוֹתָהּ מְלָאכָה, יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְהֶפְסֵד, וּכְדִלְהַלָּן. (קעג)

לֹא מִשְׁתַּלֵּם לַעֲבֹד בְּחֹל הַמּוֹעֵד

הָיָה זֶה בְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת תשל"א. עָבַר הַגָּאוֹן רַבִּי מַצְלִיחַ מָזוּז זַצַ"ל בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר תּוּנִיס וְרָאָה יְהוּדִי עוֹבֵד בַּחֲנוּתוֹ, בִּמְלֶאכֶת הַצּוֹרְפוּת. אָמַר לוֹ: "שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ שֶׁאָסוּר לַעֲבֹד בְּחֹל הַמּוֹעֵד?" אָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי, אֲבָל עֲבוֹדָה דְּחוּפָה לִי לַעֲשׂוֹתָהּ". אָמַר לוֹ הָרַב: "אֵין זֶה דָּבָר הָאָבֵד, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד". לֹא צִיֵּת הָאִישׁ, וְהִמְשִׁיךְ בִּמְלַאכְתּוֹ.

כַּעֲבֹר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, בְּיוֹם שִׁשִּׁי, הִגִּיעָה אֶל בֵּית הָרַב נַעֲרָה בּוֹכִיָּה: אָבִי הַצּוֹרֵף נֶעֱצַר בַּעֲלִילָה שֶׁקָּנָה תַּכְשִׁיטִים גְּנוּבִים. מִיָּד קָם הָרַב וְהָלַךְ לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה, בִּקֵּשׁ שֶׁיְּשַׁחְרְרוּ אֶת הֶעָצוּר לַשַּׁבָּת, וְחָתַם עַרְבוּת אִישִׁית לְשׁוּבוֹ לַכֶּלֶא בְּיוֹם רִאשׁוֹן. בַּדֶּרֶךְ סִפֵּר הֶעָצוּר כִּי מֵחֲמַת הָעִנּוּיִים הוֹדָה בִּנְכוֹנוּת הָעֲלִילָה, לַמְרוֹת שֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹּא סָחַר בְּתַכְשִׁיטִים גְּנוּבִים. אַדְּרַבָּא, מִמֶּנּוּ נִגְנְבוּ תַּכְשִׁיטִים יְקָרִים.

אָמַר לוֹ הָרַב: "אֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּר. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהֶחְמִיצוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת חָבִיּוֹת יַיִן. עָרַךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וְהֵבִין שֶׁקִּפַּח מְעַט אֶת הָאָרִיס שֶׁעָבַד בְּכַרְמוֹ, וְעַל כֵּן אֵרַע לוֹ הֶפְסֵד זֶה. פִּצָּה אֶת הָאָרִיס - וּפִתְאוֹם הִתְיַקֵּר מְחִיר הַחֹמֶץ וְנִמְכַּר בִּמְחִיר הַיַּיִן וְכִסָּה אֶת הֶפְסֵדוֹ... כְּדַאי גַּם לְךָ לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ: עָבַדְתָּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כְּדֵי לְהַרְוִיחַ עוֹד מְעַט מָמוֹן - וּלְבַסּוֹף, רְאֵה מַה הִרְוַחְתָּ"...

אָמַר: "טָעִיתִי, רַבִּי, לֹא אוֹסִיף עוֹד לְחַלֵּל אֶת קְדֻשַּׁת הַמּוֹעֵד".

בְּיוֹם רִאשׁוֹן שָׁב הָאִישׁ לַכֶּלֶא. אָמַר לוֹ הַחוֹקֵר: "כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהָרַב מָזוּז עָרַב לְיָשְׁרְךָ וּמִשְׁתַּדֵּל לְמַעַנְךָ, הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה אָדָם יָשָׁר. פָּתַחְתִּי בַּחֲקִירָה נִמְרֶצֶת וְגִלִּיתִי שֶׁהַפּוֹעֵל הָעַרְבִי שֶׁלְּךָ, הוּא שֶׁרָכַשׁ אֶת הַסְּחוֹרָה הַגְּנוּבָה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוֹדָה בִּגְנֵבוֹת שֶׁגָּנַב אֶצְלְךָ וְהֶחֱזִירָן!" (מעיין המועד)

אֹכֶל נֶפֶשׁ - כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אָמָּן, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ טֹרַח גָּדוֹל. וְלָכֵן מֻתָּר לְתַקֵּן בְּחֹל הַמּוֹעֵד מְקָרֵר חַשְׁמַלִּי, כִּירַיִם שֶׁל גַּז, תַּנּוּר אֲפִיָּה, בֶּרֶז מַיִם שֶׁבַּמִּטְבָּח, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמֻתָּר לַפּוֹעֵל לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם עֲבוּר עֲבוֹדָתוֹ זֹאת, אִם אֵין אָמָּנִים שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלָאכוֹת אֵלּוּ בְּחִנָּם. (קפו)

כְּבוּשִׁים - אָסוּר לִכְבֹּשׁ חֲמוּצִים, אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד. אֲבָל אִם לֹא יִהְיוּ רְאוּיִים לַאֲכִילָה בַּמּוֹעֵד, אָסוּר. וּמַאֲכָל שֶׁלֹּא יִהְיֶה מָצוּי לְאַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ וּלְכָבְשׁוֹ. וְכֵן אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיַּתְלִיעַ אוֹ שֶׁיִּתְקַלְקֵל אִם לֹא יִכְבְּשֶׁנּוּ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְכָבְשׁוֹ, שֶׁהֲרֵי זֶה 'דָּבָר הָאָבֵד'. (קפו)

גִּלּוּחַ וְתִסְפֹּרֶת - אֵין מִתְגַּלְּחִים וְאֵין מִסְתַּפְּרִים בַּמּוֹעֵד. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס וְלֹא הִסְפִּיק לְהִסְתַּפֵּר אוֹ לְהִתְגַּלֵּחַ בְּעֶרֶב הֶחָג, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לַאֲבִי הַבֵּן, לַמּוֹהֵל וְלַסַּנְדָּק, אָסוּר. אֲבָל לְסַדֵּר אֶת הַשָּׂפָם, מֻתָּר לְכָל אָדָם. (קצ)

אֲפִלּוּ הִתְגַּלַּח בְּעֶרֶב הֶחָג, אָסוּר לְהִתְגַּלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, וַאֲפִלּוּ רָגִיל לְהִתְגַּלֵּחַ בְּכָל יוֹם. (קצ)

הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַסֹּהַר בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לוֹ לְהִסְתַּפֵּר וּלְהִתְגַּלֵּחַ, וַאֲפִלּוּ הָיָה יָכוֹל לְהִסְתַּפֵּר בְּעֶרֶב הֶחָג, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ מַצַּב רוּחַ לְהִסְתַּפֵּר בִּהְיוֹתוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר. (קצב)

אָבֵל עַל אָבִיו אוֹ עַל אִמּוֹ, שֶׁהִסְתַּיְּמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם בַּמּוֹעֵד, וְגָעֲרוּ בּוֹ שֶׁיִּסְתַּפֵּר, מֻתָּר לוֹ לְהִסְתַּפֵּר. וְרַשַּׁאי לוֹמַר לְאַחֵר שֶׁיִּגְעַר בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּפֵּר. (קצג)

צִפָּרְנַיִם - מֻתָּר לִגְזֹז צִפָּרְנַיִם בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וּמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר בָּזֶה. (קצד)

מִשְׁקָפַיִם - שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְתַקְּנָם אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אָמָּן. (קצה)

תְּפִירָה. גִּהוּץ - מִי שֶׁצָּרִיךְ לִתְפֹּר אֶת בִּגְדּוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אִם אֵינוֹ אָמָּן בִּמְלֶאכֶת הַתְּפִירָה, רַשַּׁאי לִתְפֹּר כְּדַרְכּוֹ. וְכֵן מֻתָּר לְגַהֵץ אֶת הַבְּגָדִים בְּחֹל הַמּוֹעֵד. (קצז)

רֶכֶב - אֵין לְתַקֵּן רֶכֶב פְּרָטִי אִם צָרִיךְ מַעֲשֵׂה אָמָּן, וַאֲפִלּוּ אִם מִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר בּוֹ דִּבְרֵי מַאֲכָל, כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לְהַעֲבִירָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. אֲבָל תִּקּוּן שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אָמָּן, מֻתָּר לְתַקְּנוֹ. (קעה)

פּוֹעֵל - שֶׁאִם יִתְחַמֵּק מִלַּעֲבֹד יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיְּפַטְּרוּהוּ, רַשַּׁאי לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל חֻפְשָׁה עַל חֶשְׁבּוֹן חֹפֶשׁ שְׁנָתִי הַמַּגִּיעַ לוֹ, שֶׁוַּדַּאי נֶחְשָׁב דָּבָר הָאָבֵד. (קפג)

בַּעַל עֵסֶק - הַמַּעֲבִיד פּוֹעֲלִים קְבוּעִים, וְאִם לֹא יַעֲסִיק אוֹתָם יִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם לָהֶם מַשְׂכֹּרֶת שְׁלֵמָה - רַשַּׁאי לְהַעֲסִיק אוֹתָם. וְיִשְׁתַּדְּלוּ לַעֲבֹד בְּצִנְעָה כְּכָל הָאֶפְשָׁר. (קפב)

חֲנוּת - בַּעֲלֵי מַכֹּלֶת וּמוֹכְרֵי יְרָקוֹת רַשָּׁאִים לִפְתֹּחַ אֶת חֲנוּתָם, כֵּיוָן שֶׁיָּדוּעַ שֶׁקּוֹנִים לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי מוּצְרֵי הֶחָלָב וְהַיְרָקוֹת אֵינָם מִתְקַיְּמִים זְמַן רַב, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל מוֹכְרֵי פֵּרוֹת יְבֵשִׁים, אֹרֶז וְכַדּוֹמֶה שֶׁמִּתְקַיְּמִים זְמַן רַב, יִמְכְּרוּ בְּצִנְעָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁאִם הָיְתָה פְּתוּחָה הַחֲנוּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים - פּוֹתֵחַ דֶּלֶת אַחַת וְנוֹעֵל אַחַת, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁמּוֹכֵר לַחֹל. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּעֶרֶב שִׂמְחַת תּוֹרָה מֻתָּר לִמְכֹּר בְּפַרְהֶסְיָא, מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב. (שו"ע סימן תקלט סעיפים י, יא. קצ)

כִּבּוּס - אָסוּר לְכַבֵּס בְּגָדִים בְּחֹל הַמּוֹעֵד אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְאוּלָם, מַגְּבוֹת יָדַיִם וְרַחְצָה מֻתָּר לְכַבֵּס. וְכֵן בִּגְדֵי יְלָדִים קְטַנִּים מֻתָּר לְכַבֵּס, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּם לְהִתְלַכְלֵךְ תָּמִיד בֶּעָפָר. וְאֵין לְצָרֵף בִּגְדֵי גְּדוֹלִים לִמְכוֹנַת הַכְּבִיסָה. (קצח)

בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁמַּחֲלִיפִים גַּרְבַּיִם וּלְבָנִים הַסְּמוּכִים לַבָּשָׂר מִדֵּי יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְלַכְלְכִים תָּמִיד בְּזֵעָה - אִם אֵין לוֹ אֲחֵרִים לְהַחֲלִיף, מֻתָּר לְכַבְּסָם בִּמְכוֹנַת כְּבִיסָה בַּמּוֹעֵד. (קצח)

בֶּגֶד שֶׁהִתְלַכְלֵךְ בְּכֶתֶם, מֻתָּר לְנַקּוֹת אֶת הַכֶּתֶם בְּחָמְרֵי נִקּוּי, שֶׁאֵין זֶה בְּגֶדֶר כִּבּוּס. (ר)

צִחְצוּחַ נַעֲלַיִם - מֻתָּר לְצַחְצֵחַ נַעֲלַיִם בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְכִבּוּס כְּלָל. (קצה)

מַצְלֵמָה - מֻתָּר לְצַלֵּם בַּמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא יְפַתַּח אֶת הַתְּמוּנָה אֶלָּא לְאַחַר הַמּוֹעֵד. (רו)

גּוֹי - מְלָאכָה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בַּמּוֹעֵד, אָסוּר גַּם לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר וְאָמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתָהּ, לֹא אָסְרוּ חֲכָמִים לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ בַּמּוֹעֵד. (ר)

כְּתִיבָה - כְּתִיבָה רְגִילָה שֶׁלָּנוּ [שֶׁלֹּא מַקְפִּיד שֶׁתִּהְיֶה מְתֻקֶּנֶת וְיָפָה], מֻתֶּרֶת, כָּל שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְכֵן מֻתָּר לִכְתֹּב בְּחֹל הַמּוֹעֵד אִגֶּרֶת שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה, בֵּין שֶׁחִדֵּשׁ מֵעַצְמוֹ וּבֵין שֶׁשָּׁמַע מֵאֲחֵרִים. מַה גַּם, שֶׁאִם לֹא יִכְתְּבֵם, יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשָּׁכְחוּ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשָׁב כְּדָבָר הָאָבֵד, וַאֲפִלּוּ יַחֲזֹר עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים, עֲדַיִן יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁכְּחֵם. וּמֻתָּר לְכָתְבָם בִּכְתַב יָדוֹ אוֹ בִּמְכוֹנַת כְּתִיבָה אוֹ בְּאֶמְצָעוּת מַחְשֵׁב. (רד)

תַּלְמוּד תּוֹרָה - מֻתָּר לְשַׁפֵּץ אֶת חַדְרֵי תַּלְמוּדֵי הַתּוֹרָה, וְכֵן לָתֵת לְנַגָּר לַעֲשׂוֹת סַפְסָלִים לַתַּלְמִידִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים מִיָּד לְאַחַר הֶחָג וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּד תּוֹרָה. וּמֻתָּר לַפּוֹעֲלִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם כָּרָאוּי לְלֹא כָּל חֲשָׁשׁ, מֵאַחַר וְהוּא דְּבַר מִצְוָה. (קעו)

בֵּית הַכְּנֶסֶת - אֵין בּוֹנִים בֵּית הַכְּנֶסֶת בַּמּוֹעֵד. אוּלָם אִם יֶשְׁנָם רְשָׁעִים שֶׁחֲפֵצִים לִמְנֹעַ אֶת הַבְּנִיָּה, מֻתָּר לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר הָאָבֵד גָּדוֹל מִזֶּה. (קעה)





קבלת פני רבו ברגל

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בֶּחָג, וַאֲפִלּוּ אִם רַבּוֹ גָּר מִחוּץ לָעִיר, יִשְׁתַּדֵּל לִנְסֹעַ אֵלָיו לִרְאוֹתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ, מְקַיֵּם בָּזֶה מִצְוָה. (ראש השנה ט"ז ע"ב. סוכה י ע"ב, כו ע"א ועוד. רמב"ם פ"ה מהלכות תלמוד תורה ה"ז)





עליה לרגל

הֵן אֱמֶת שֶׁעִקַּר מִצְוַת עֲלִיָּה לָרֶגֶל הָיְתָה בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ מְבִיאִים קָרְבָּנוֹת לְהַקְרִיבָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם, גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה מִצְוָה לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם וְלַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתָן קַיֶּמֶת לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים ". וְכֵן אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (שיר השירים רבה ב): מֵעוֹלָם לֹא זָזָה שְׁכִינָה מִכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (פ"ו מבית הבחירה הט"ז), שֶׁקְּדֻשַּׁת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם לֹא בְּטֵלָה לְעוֹלָם. וּבְסֵפֶר חֲסִידִים (סימן תרל) מוּבָא, שֶׁרַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן הָיָה רָגִיל לַעֲלוֹת מִבָּבֶל לִירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַסֻּכּוֹת מִדֵּי שָׁנָה בַּשָּׁנָה, וְהָיָה מַקִּיף אֶת הַר הַזֵּיתִים בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה שֶֶׁבַע פְּעָמִים. וּבְשׁוּ"ת הַתַּשְׁבֵּ"ץ (ח"ג סימן רא) כָּתַב: וְהֵעִידוּ מַגִּידֵי אֱמֶת, כִּי עֲדַיִן נִשְׁאָר מֵהַנִּסִּים שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם, כִּי בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁצְּרִיכָה לִמְעַט אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם הַדָּרִים שָׁם, מִתְמַלֵּאת מִפֶּה לְפֶה בְּעֵת הִתְקַבֵּץ עוֹלֵי הָרֶגֶל הַחוֹגְגִים בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֻלָּם נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים רְוָחִים, כִּי עֲדַיִן הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. (יחוה דעת ח"א סימן כה)

אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה, אִם עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁלֹּא רָאָה אָדָם אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, עוֹמֵד וְאוֹמֵר אֶת הַפָּסוּק (ישעיה סד י): "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ, וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה", וְקוֹרֵעַ אֶת בִּגְדּוֹ עַד כְּנֶגֶד לִבּוֹ, מִכָּל מָקוֹם, אִם בָּא בֶּחָג, אֵינוֹ קוֹרֵעַ, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת וְשִׂמְחַת הֶחָג. וּבְכָל אֹפֶן, הַגָּר בִּירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ, אַף אִם לֹא רָאָה אֶת הַכֹּתֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם. (שו"ע סימן תקסא. חזו"ע ארבע תעניות תלח)

וְיֵשׁ לְהַזְכִּיר וּלְהַזְהִיר, שֶׁהַכְּנִיסָה לְשֶׁטַח הַר הַבַּיִת כַּיּוֹם אֲסוּרָה בְּשׁוּם פָּנִים וְאֹפֶן, מֵאַחַר וְכֻלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים, וְהַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהוּא טְמֵא מֵת, חַיָּב כָּרֵת. וּבְעֶזְרַת ה' בְּקָרוֹב, שֶׁיָּבֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וְיִטַּהֲרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה, נִכָּנֵס בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיֵּרֵד בָּנוּי מִן הַשָּׁמַיִם, מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן אֵין לְהִתְפַּתּוֹת אַחַר אוֹתָם חוֹטְאִים וּמַחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים, שֶׁבָּנוּ כְּנִיסָה מְיֻחֶדֶת לְהַר הַבַּיִת, וְנוֹטְלִים דְּמֵי כְּנִיסָה כְּאִלּוּ זֶה אֲתַר מוּזֵיאוֹן, וַאֲנָשִׁים תְּמִימִים עַמֵּי הָאֲרָצוֹת מִתְפַּתִּים אַחֲרֵיהֶם לְהִכָּנֵס לְשָׁם. וַה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד. (יחוה דעת ח"א סימן כה)





שמחת בית השואבה

בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיוּ עוֹשִׂים בְּכָל לֵילֵי חֹל הַמּוֹעֵד "שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה", דְּהַיְנוּ, שִׂמְחָה עַל שֶׁזָּכוּ לִשְׁאֹב מַיִם לְמִצְוַת נִסּוּךְ הַמַּיִם עַל הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהָיְתָה נוֹהֶגֶת רַק בְּחַג הַסֻּכּוֹת, וּלְחִבּוּב מִצְוָה זוֹ הָיוּ שְׂמֵחִים וּמְשׁוֹרְרִים לַה' יִתְבָּרַךְ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה, כַּמּוּבָא בַּמִּשְׁנָה (סוכה נא ע"א): "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְהָיוּ מְטִילִים לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג שֶׁמֶן [כְּ-40 לִיטֶר שֶׁמֶן], וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא הֵאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת, וּבִנְבָלִים [קָנוֹן בִּלְשׁוֹנֵנוּ], וּבִמְצִלְתַּיִם, וּבַחֲצוֹצְרוֹת, וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר".

וְאָמְרוּ בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, שֶׁמִּשִּׂמְחָה זוֹ הָיוּ שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג טו): "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". וְיוֹנָה הַנָּבִיא זָכָה לִהְיוֹת נָבִיא בִּזְכוּת שֶׁהָיָה מֵעוֹלֵי רְגָלִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וּבְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה. (תוספות סוכה נ ע"ב)

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לַעֲשׂוֹת זֵכֶר לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה בְּלֵילֵי חֹל הַמּוֹעֵד, וּלְהָבִיא כְּלֵי נְגִינָה, וְלָשִׁיר וְלִרְקֹד לִכְבוֹד ה' יִתְבָּרַךְ, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. וְאוֹתָם הָעוֹשִׂים זֹאת יַחַד עִם סְעוּדָה וּמִשְׁתֶּה, יֵשׁ לָהֶם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַיַּיִן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין הַשְּׂחוֹק וְהַקַּלּוּת רֹאשׁ - שִׂמְחָה, אֶלָּא הוֹלֵלוּת, וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הוֹלֵלוּת וּשְׁטוּת, אֶלָּא עַל שִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת הַיּוֹצֵר בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמִּתּוֹכָהּ נַגִּיעַ לְאַהֲבַת ה' יִתְבָּרַךְ, לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַל כָּל הַטּוֹב אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ. (רמב"ם ושו"ע סימן תקכט. רכ)

שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם

כָּתַב רַבֵּנוּ מֹשֶׁה חָאגִיז זַצַ"ל: "וְזוֹכֵר אֲנִי כִּי בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, הִיא עִיר קָדְשֵׁנוּ יְרוּשָׁלַיִם תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, בְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת הָיוּ מִתְאַסְּפִים כָּל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ, וְעַל רֹאשָׁם הַגָּאוֹן הַמְפֻרְסָם מָר זְקֵנִי רַבֵּנוּ מֹשֶׁה גָּלַנְטִי [מִתַּלְמִידָיו שֶׁל מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ רַבֵּנוּ יוֹסֵף קָארוֹ זַצַ"ל], זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, בִּפְנֵי הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, וּבַאֲבוּקוֹת בִּידֵיהֶם, וְקוֹל נָעִים, וְכָל בַּעֲלֵי כְּלֵי זֶמֶר הָיוּ עוֹמְדִים בְּשִׁירִים וּרְנָנוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְרָאשֵׁי עִיר הַקֹּדֶשׁ הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵי הַהֵיכָל זֵכֶר לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. וּבִשְׁעַת הַסִּיּוּם הָיוּ אוֹמְרִים: "יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לִרְאוֹת בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ" - וְאֵין אֶחָד שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ לִכְבוֹדוֹ! ה' יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנוּ לָשׁוּב לַחֲסוֹת בְּבֵית ה' וּבְנֹעַם קְדֻשָּׁתוֹ, וְנָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ! (מעיין המועד שכ)






והיה מחניך קדוש

כָּתַב מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תקכט סעיף ד): חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בַּחַגִּים, שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוֹטְטִים וּמְחַפְּשִׂים בַּגִּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת, שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ שָׁם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיָבֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם, שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם בְּשִׂמְחָה, וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בְּיַיִן, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, אֶלָּא יִהְיוּ כֻּלָּם קְדוֹשִׁים. ע"כ. וְכָתַב הָרַב מִשְׁנָה בְּרוּרָה: וְדָבָר זֶה יֵשׁ חִיּוּב תָּמִיד לְהַזְהִיר עָלָיו וְלִמְחוֹת בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, אֶלָּא שֶׁבַּחַגִּים מָצוּי הַקִּלְקוּל בְּיוֹתֵר. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נִתְפָּרֵץ קִלְקוּל זֶה בִּזְמַנֵּנוּ בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת גַּם בִּימוֹת הַחֹל, וְעָווֹן גָּדוֹל הוּא, וּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב לִמְחוֹת. עכ"ד.





הושענא רבה





מעלת היום

יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת נִקְרָא יוֹם "הוֹשַׁעְנָא רַבָּה", וּמַרְבִּים בּוֹ בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּסְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי - וְאַתָּה יָחִיד בְּעוֹלָמְךָ. עָתִיד אֲנִי לָתֵת לְבָנֶיךָ יוֹם מְיֻחָד לְכַפֵּר בּוֹ עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְזֶהוּ יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה. שֶׁאִם אֵין כַּפָּרָה לְבָנֶיךָ בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה - תִּהְיֶה לָהֶם כַּפָּרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאִם לָאו - תִּהְיֶה לָהֶם כַּפָּרָה בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה". (תלו)

רֶמֶז אָמְרוּ: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא". "אַרְיֵה" רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוֹשַׁעְנָא רַבָּה. שֶׁכָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ, הֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה וּמְחִילָה לְעַם יִשְׂרָאֵל. (תלח)





עורו ישנים

נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לִהְיוֹת נֵעוֹרִים כָּל הַלַּיְלָה שֶׁל הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּסֵּדֶר הַמְתֻקָּן 'קְרִיאֵי מוֹעֵד', וְקוֹרְאִים בּוֹ: חֻמַּשׁ דְּבָרִים, מִדְרָשׁ רַבָּה עַל פָּרָשַׁת 'וְזֹאת הַבְּרָכָה', וּלְאַחַר חֲצוֹת לַיְלָה [בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעָה: 23:25] קוֹרְאִים אֶת כָּל סֵפֶר הַתְּהִלִּים עִם מְעַט קִטְעֵי סְלִיחוֹת, עַד אוֹר הַבֹּקֶר. (תלח)

עִקַּר הַתִּקּוּן בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא בַּחֲצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַלַּיְלָה. עַל כֵּן, מִן הָרָאוּי לִקְבֹּעַ אֶת זְמַן בִּיאַת הָאֲנָשִׁים לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּלַּיְלָה לְפָחוֹת כִּשְׁעָתַיִם וָחֵצִי קֹדֶם חֲצוֹת [21:00], כְּדֵי שֶׁעַד חֲצוֹת יַסְפִּיקוּ לְסַיֵּם אֶת חֻמַּשׁ דְּבָרִים, וְלֹא כְּאוֹתָם בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁמַּתְחִילִים אֶת הַלִּמּוּד בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת, וּמַפְסִידִים בָּזֶה אֶת עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הַלַּיְלָה. (תלח)

אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד לְהִשָּׁאֵר עֵרָנִי עַד אוֹר הַבֹּקֶר, הַנָּכוֹן שֶׁיִּלְמַד בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה אֶת כָּל הַתִּקּוּן חוּץ מִקְּרִיאַת הַתְּהִלִּים, וְיֵלֵךְ לָנוּחַ מְעַט עַל מִטָּתוֹ בַּסֻּכָּה, וּכְשֶׁיָּקוּם יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה וּ'בִרְכוֹת הַתּוֹרָה', וְיִקְרָא אֶת הַתְּהִלִּים עִם הַצִּבּוּר, וּבַבֹּקֶר לֹא יְבָרֵךְ שׁוּב 'בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה' קֹדֶם הַתְּפִלָּה.

כַּאֲשֶׁר טוֹעֲמִים מִינֵי מְזוֹנוֹת בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, יֵשׁ לָשִׂים לֵב שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כְּבֵיצָה [54 גְּרָם] עוּגָה חוּץ לַסֻּכָּה, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל בְּהַרְחָבָה בְּדִינֵי הָאֲכִילָה בַּסֻּכָּה.





ברכות השחר

הַנֵּעוֹר כָּל הַלַּיְלָה, מְבָרֵךְ בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר 'בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר' וּ'בִרְכוֹת הַתּוֹרָה', לְבַד מִבִּרְכַּת 'עַל נְטִילַת יָדַיִם', שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו אַךְ לֹא מְבָרֵךְ. וְכֵן בִּרְכַּת 'אֲשֶׁר יָצַר' לֹא יְבָרֵךְ, אֶלָּא רַק אִם הֻצְרַךְ לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא. וְאָמְנָם, יֵשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז הַנּוֹהֲגִים לִשְׁמֹעַ אֶת 'בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר' וּ'בִרְכוֹת הַתּוֹרָה' מֵאָדָם אַחֵר שֶׁיָּשֵׁן שְׁנַת קֶבַע בַּלַּיְלָה, וְהוּא מְבָרֵךְ וּמְכַוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָם. וּמִכָּל מָקוֹם, מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, וְאַף בְּנֵי אַשְׁכְּנַז רַשָּׁאִים לְבָרֵךְ בְּעַצְמָם. כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת חַג הַשָּׁבוּעוֹת.





עמוד השחר

זְמַן עַמּוּד הַשַּׁחַר הוּא 72 דַּקּוֹת זְמַנִּיּוֹת לִפְנֵי הֵנֵץ הַחַמָּה, [עַמּוּד הַשַּׁחַר בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעָה: 4:30. נֵץ הַחַמָּה בְּעֵרֶךְ: 5:45]. וְהַמְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה קֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה, הֲרֵי הוּא מְבָרֵךְ בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה לְדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְרֹב הַפּוֹסְקִים. וּמִכָּל מָקוֹם, בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר רַשַּׁאי לְבָרֵךְ מֵעִקַּר הַדִּין מִזְּמַן חֲצוֹת הַלַּיְלָה [בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעָה: 23:25]. (תלח)





תפלת שחרית

יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי שֶׁלֹּא יִתְנַמְנֵם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְיֵצֵא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. וְטוֹב שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ מִדַּי בְּנִגּוּנִים בַּתְּפִלָּה, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל מִלָּה בְּמִלָּה וּבִמְהִירוּת מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְנַמְנְמוּ הָאֲנָשִׁים בַּתְּפִלָּה.

לְאַחַר קְרִיאַת הַהַלֵּל נָהֲגוּ לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה שֶׁבַע הַקָּפוֹת עִם הַלּוּלָב וּמִינָיו, שֶׁעַל יְדֵי הַהַקָּפוֹת לַתֵּבָה, הַדּוֹמָה לְמִזְבַּח ה', נוּכַל לְהַפִּיל אֶת חוֹמַת הָאוֹיְבִים וּלְהַכְרִיתָם, כְּשֵׁם שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הִקִּיפוּ שֶׁבַע פְּעָמִים אֶת יְרִיחוֹ עַד שֶׁנָּפְלָה חוֹמָתָהּ. (תלו)





מצות חבטת הערבה

אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף לוֹקְחִים חָמֵשׁ עֲרָבוֹת קְשׁוּרוֹת יַחַד, וְאֹרֶךְ כָּל עֲרָבָה לֹא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים [24 ס"מ]. וְחוֹבְטִים אוֹתָן בְּקַרְקַע שֶׁאֵינָהּ מְרֻצֶּפֶת חָמֵשׁ פְּעָמִים וְלֹא יוֹתֵר, לְקַיֵּם מִנְהַג נְבִיאִים שֶׁהִנְהִיגוּ לְיִשְׂרָאֵל כֵּן. (תמ, תמג)

וְהַטַּעַם שֶׁהִנְהִיגוּ הַנְּבִיאִים כֵּן, כִּי בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה נוֹהֶגֶת מִצְוַת נְטִילַת עֲרָבָה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מֵ'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי', וּבְכָל יוֹם הָיוּ מַקִּיפִים בָּהּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁבַע פְּעָמִים. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה חָל יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת, הָיוּ מַקִּיפִים בָּהּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּאוּ הַנְּבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים - חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, שֶׁהָיוּ מֵאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה מְתַקְּנֵי תַּקָּנוֹת, וְהִנְהִיגוּ לִטֹּל עֲרָבָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - 'הוֹשַׁעְנָא רַבָּה' - זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וּמַה שֶּׁאָנוּ חוֹבְטִים בַּקַּרְקַע, כָּתְבוּ הַגְּאוֹנִים, מֵאַחַר וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, וּבִהְיוֹת שֶׁעַד 'הוֹשַׁעְנָא רַבָּה' יִשְׂרָאֵל מַרְבִּים בְּמִצְווֹת, וְאִם הָיָה בָּא הַשָּׂטָן לְקַטְרֵג כְּנֶגְדָּם, הָיָה מִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי רִבּוּי הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂים, אַךְ מִכָּאן וּלְהַבָּא אָנוּ רוֹמְזִים בַּחֲבָטַת הָעֲרָבָה בַּקַּרְקַע, שֶׁכָּל פֶּה שֶׁיָּקוּם וִיקַטְרֵג עָלֵינוּ, לֹא יוּכַל לָנוּ וְיִפֹּל אַרְצָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ - לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט - תַּרְשִׁיעִי". (תמ)

בְּכָל פַּעַם שֶׁחוֹבֵט בַּקַּרְקַע, יְכַוֵּן כְּנֶגֶד אוֹת אַחַת מֵחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מ.נ.צ.פ.ך. דְּהַיְנוּ, בַּחֲבָטָה הָרִאשׁוֹנָה יְכַוֵּן אוֹת מ', בַּשְּׁנִיָּה אוֹת נ', וְכֵן הָלְאָה. (תמ)

מֵאַחַר וְיֵשׁ אוֹמְרִים [רַשִׁ"י] שֶׁמִּצְוַת הָעֲרָבָה הִיא בְּנִעְנוּעַ הָעֲרָבָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים [הָרַמְבַּ"ם] שֶׁהַמִּצְוָה הִיא בַּחֲבָטָה בַּקַּרְקַע - טוֹב לְהַחְמִיר וְלַעֲשׂוֹת אֶת שְׁתֵּיהֶן, גַּם לַחְבֹּט בַּקַּרְקַע וְגַם לְנַעְנֵעַ. (הרמ"א סימן תרסד ס"ד. תמד)





נשמת כל חי

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְאַחַר חֲבָטַת הָעֲרָבָה לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּפוֹתְחִים הַהֵיכָל, וְכָל הַצִּבּוּר יְרַנְּנוּ יַחְדָּו בַּאֲמִירַת 'נִשְׁמַת כָּל חַי' עַד 'וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל'. וּלְאַחַר מִכֵּן אוֹמְרִים בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "הֲרֵי אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים עָלֵינוּ בְּלִי נֶדֶר קַבָּלָה גְּמוּרָה, לוֹמַר 'נִשְׁמַת כָּל חַי' בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה, בָּעֵת הַזֹּאת אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וּמוּסָף. וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיַּחְתֹּם אוֹתָנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים טוֹבִים, וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה שָׁנִים רַבּוֹת וּנְעִימוֹת, וְנָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ". (תמד)

כָּתַב הַגָּאוֹן רַבִּי דָּוִד פָּארְדוֹ: כָּל מִי שֶׁהוּא בְּעֵת צָרָה, יֹאמַר שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו בְּלִי נֶדֶר, שֶׁכַּאֲשֶׁר יַצִּילֵהוּ ה' יִתְבָּרַךְ מִצָּרָתוֹ, יֹאמַר סֵדֶר 'נִשְׁמַת כָּל חַי'. (תמד)





שנים מקרא ואחד תרגום

בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה יִקְרָא 'שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם' שֶׁל פָּרָשַׁת 'וְזֹאת הַבְּרָכָה'. וְאִם שָׁכַח אוֹ נֶאֱנַס, יִקְרָא בְּלֵיל שִׂמְחַת תּוֹרָה אוֹ בַּבֹּקֶר קֹדֶם תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. (תנ)





קשה להפרד

קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּעֶרֶב שִׂמְחַת תּוֹרָה, יִכָּנֵס לְסֻכָּתוֹ וְיֹאמַר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבִּזְכוּת קִיּוּם מִצְוַת סֻכָּה זֹאת שֶׁקִּיַּמְנוּ, נִחְיֶה וְנִזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ, וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ". (כל בו. הרמ"א סימן תרסז)





שמיני עצרת - שמחת תורה

הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁלְּאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת, הוּא יוֹם 'שְׁמִינִי עֲצֶרֶת', וְהוּא חַג בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵין קֶשֶׁר בֵּינוֹ לְחַג הַסֻּכּוֹת כְּלָל. וְנִקְרָא גַּם כֵּן יוֹם 'שִׂמְחַת תּוֹרָה', שֶׁבּוֹ מְסַיְּמִים אֶת קְרִיאַת חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תּוֹרָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. אוּלָם בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁעוֹשִׂים יוֹמַיִם יוֹם טוֹב, אִם כֵּן, הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי הוּא 'שְׁמִינִי עֲצֶרֶת', וּלְמָחֳרָתוֹ, בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי, הוּא 'שִׂמְחַת תּוֹרָה', שֶׁבּוֹ הֵם מְסַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה. (תנא, תסז)





תפלת ערבית

בְּלֵיל הֶחָג יִתְפַּלֵּל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִשְׂמֹחַ בַּלַּיְלָה הַזּוֹ. (סוכה מח ע"א. תנה)

יֵשׁ לְהַזְכִּיר לַצִּבּוּר קֹדֶם הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּזְכִּירִים בָּעֲמִידָה 'אֶת יוֹם שְׁמִינִי חַג עֲצֶרֶת הַזֶּה', וְלֹא 'אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה'. וְאִם טָעָה וְהִזְכִּיר סֻכּוֹת, חַיָּב לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל 'רְצֵה', חוֹזֵר לִתְחִלַּת 'אַתָּה בְחַרְתָּנוּ'. וְאִם סִיֵּם אֶת הָעֲמִידָה וּבָא לַעֲקֹר רַגְלָיו, חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה. (תנא)





הקפות

לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, מִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה שֶׁבַע הַקָּפוֹת עִם סִפְרֵי תּוֹרָה בִּידֵיהֶם, לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְשָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים בְּשִׁירִים וְתִשְׁבָּחוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ בְּרִקּוּדִים וּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם, וְכָל הַמַּרְבֶּה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (תנה)

כָּתַב מָרָן הַחִידָ"א: קֹדֶם הַהַקָּפוֹת יַנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַתֵּבָה, וְיַעֲמֹד אִישׁ יְרֵא שָׁמַיִם עַל יַד הַסֵּפֶר, וְיֹאחֵז בְּיָדוֹ בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה כָּל זְמַן הַהַקָּפוֹת. כִּי כֵן קִבַּלְתִּי מֵהַמְקֻבָּל הַמֻּפְלָא מוֹרֵנוּ הָרָשָׁ"ש זלה"ה שֶׁהָיָה מַקְפִּיד עַל זֶה. ע"כ. (עבודת הקודש צפורן שמיר ס"ס יב)





מעלת הרקודים והשמחה לכבוד התורה

נָכוֹן לְהוֹדִיעַ לַצִּבּוּר אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת הַשִּׁירָה וְהָרִקּוּדִים לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמַּעֲלוֹת שֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם בָּהֶם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַגָּאוֹן רַבִּי יַעֲקֹב יִשְׂרָאֵל אֶלְגָּאזִי (שלמי חגיגה סימן יז אות טז): "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וִיתַקֵּן בָּזֶה אֶת פְּגָמֵי נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר פָּגַם בִּכְבוֹד תּוֹרַת ה' תְּמִימָה. וּכְבָר כָּתְבוּ הָרִאשׁוֹנִים, כִּי כָּל הַזָּהִיר בְּשִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה, בָּטוּחַ הוּא שֶׁלֹּא תִּפָּסֵק הַתּוֹרָה מִזַּרְעוֹ. וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ לְרַב גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מַרְבֶּה בְּשִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וְהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁעַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת הָיוּ מִיּוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שַׁלְשֶׁלֶת חֲכָמִים וִידוּעִים וּמַרְבִּיצִים תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל זֶה אַחַר זֶה, וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁזָּכָה בָּזֶה עַל רֹב שִׂמְחָתוֹ בְּיוֹם שִׂמְחַת הַתּוֹרָה, מַה שֶּׁהֵם לֹא רָאוּ מֵעוֹלָם בְּשׁוּם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה שֶׁעָשָׂה כֵּן, וּבְרֹב גְּדֻלָּתוֹ הָיָה מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז, וּמְעוֹרֵר לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם לֵאמֹר, שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׂרָאֵל". ע"כ. וְכָתַב רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל (שער הכוונות קד ע"א): "וְרָאִיתִי לְמוֹרִי הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁהָיָה נִזְהָר בְּיוֹתֵר בָּזֶה, לְהַקִּיף עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה אוֹ לְפָנָיו אוֹ לְאַחֲרָיו, וְלִרְקֹד וּלְשׁוֹרֵר לְפָנָיו בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת". ע"כ. וּבְסֵפֶר מַעֲשֵׂה רַב כָּתַב: "הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא הָיָה מַקִּיף לִפְנֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה, וּמְסַפֵּק וּמְרַקֵּד, מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז, עַד שֶׁהָיוּ פָּנָיו בּוֹעֲרוֹת כְּלַפִּיד אֵשׁ". וְאִם גְּדוֹלֵי עוֹלָם אֵלּוּ לֹא חָסוּ עַל כְּבוֹדָם לִכְבוֹדָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, מַה נֹּאמַר אֲנַחְנוּ, אֲזוֹבֵי הַקִּיר?!

וְכַיָּדוּעַ שֶׁמִּיכַל, בִּתּוֹ שֶׁל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, נֶעֶנְשָׁה בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא מָצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ הֵיאַךְ בַּעְלָהּ דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מְרַקֵּד וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי אֲרוֹן ה', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּנָּבִיא שְׁמוּאֵל (ב ו טז): "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ (במדבר רבה ד כ): "הֵיאַךְ הָיָה עוֹשֶׂה דָּוִד לִפְנֵי אֲרוֹן ה'? הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב מְזֻקָּקִים הַדּוֹמִים לְפָז, וְהָיָה מַכֶּה בְּיָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ [יָמִין עַל שְׂמֹאל] וְטוֹפֵחַ, וּכְשֶׁהָיָה מְכַרְכֵּר, דְּהַיְנוּ שָׁר: כִּירִי [אֲדוֹנִי] רָם, כִּירִי רָם, הָיָה מְפַזֵּז. וּמַהוּ מְפַזֵּז? שֶׁהָיָה הַזָּהָב הַמְזֻקָּק מַשְׁמִיעַ קוֹל פּוֹזֵז [פָּז פָּז] כְּפַעֲמוֹנִים. וְיוֹתֵר מִזֶּה הָיָה דָּוִד עוֹשֶׂה - מַגְבִּיהַּ אֶת כַּפּוֹת רַגְלָיו וְקוֹפֵץ לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, וְהָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עָלָיו מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת, וְלֹא אִכְפַּת לוֹ. שֶׁאֵין לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁבִּזָּה אֶת עַצְמוֹ עַל הַמִּצְווֹת יוֹתֵר מִדָּוִד, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהלים קלא): "ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי" - בְּשָׁעָה שֶׁמְּשָׁחַנִי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ. "וְלֹא רָמוּ עֵינַי" - בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיָת. "וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת" - בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירוּנִי לְמַלְכוּתִי [לְאַחַר מֶרֶד אַבְשָׁלוֹם]. "וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" - בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת הָאָרוֹן. "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ" - כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כָּךְ שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא הִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדְךָ. "כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" - כְּמוֹ הַתִּינוֹק שֶׁיּוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ וְאֵין רוּחוֹ גַּסָּה לִינֹק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כֵּן נַפְשִׁי עָלַי, שֶׁאֵינִי מִתְבַּיֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה אֲפִלּוּ מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל". ע"כ. וְעַיֵּן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (משפטים קז ע"א) שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה הַבַּדְּחָן [כִּבְיָכוֹל הַמְשַׂמֵּחַ] שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים הָיָה הוּא עַצְמוֹ בְּצַעַר, אַךְ כֵּיוָן שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, הָיָה חוֹזֵר לְבַדְּחָנוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ. עי"ש.

וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם (הלכות לולב פ"ח הט"ו): "הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה עֲלֵיהֶן - עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא וּמֵעֲבוֹדַת ה' הִיא, וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ, רָאוּי הוּא לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בַּקְּלָלוֹת: 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'. וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ, וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּהִמָּנְעוֹ מִשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה זוֹ - הוּא חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה, וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה וְאָמַר (משלי כה כו): 'אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ'. וְאַדְּרַבָּא, כָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ, הוּא הַגָּדוֹל וְהַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וְכֵן אָמַר דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: 'וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי', וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'". ע"כ.

וְכָךְ סִפֵּר הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוּדָה צַדְקָה זַצַ"ל רֹאשׁ יְשִׁיבַת פֹּרָת יוֹסֵף, עַל חֲכַם יַעֲקֹב עוֹבַדְיָה זַ"ל, שֶׁהָיָה רוֹקֵד וְשָׂמֵחַ מְאֹד מְאֹד בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, וּמַרְקִיד אֶת הָאֲחֵרִים בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, וּבִזְכוּת כָּךְ זָכָה לִבְנוֹ, הֲלֹא הוּא מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁלּוֹקֵחַ אֶת הַדְּבָרִים לִתְשׂוּמַת לִבּוֹ, וּמִשְׁתַּדֵּל בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת לִרְקֹד, לָשִׁיר וְלִשְׂמֹחַ לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּמְעוֹרֵר גַּם אֶת הָאֲחֵרִים לָזֶה.

וְכָתַב הָרַב שִׂפְתֵי כֹּהֵן, שֶׁזְּכוּת הַהַקָּפוֹת עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׂמְחָה וְשִׁירָה וְרִקּוּדִים, רְאוּיָה הִיא שֶׁתָּגֵן שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עֲצִירַת גְּשָׁמִים חַס וְשָׁלוֹם. (יבי"א ח"ז סימן נו אות ו. תס)

בְּעֶרֶב שִׂמְחַת תּוֹרָה, טֶרֶם יְצִיאָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, טוֹב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְשֶׁה עָלָיו לְהַאֲרִיךְ בַּהַקָּפוֹת מֵחֲמַת רַעֲבוֹנוֹ, וְכָךְ לֹא יְמַהֵר בְּכָל רֶגַע אֶת הַצִּבּוּר שֶׁיְּסַיְּמוּ, וְחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ.

מִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְהַמְתִּין עַד גְּמַר הַהַקָּפוֹת, וּכְגוֹן שֶׁמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל מַכָּרָיו, וְרוֹצֶה לְהִזְדָּרֵז בַּהַקָּפוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַמְתִּינוּ לוֹ הַמְאָרְחִים, רַשַּׁאי לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה לְבַדּוֹ וְלוֹמַר אֶת נֻסַּח הַהַקָּפוֹת, אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְזָרֵז אֶת הַצִּבּוּר שֶׁיְּסַיְּמוּ מַהֵר בִּשְׁבִילוֹ.





פעמונים

אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אָסְרוּ חֲכָמִים לִרְקֹד וְלִמְחֹא כַּפַּיִם, כַּמְבֹאָר בַּמִּשְׁנָה (ביצה לו ע"ב) וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן שלט סעיף ב), מִכָּל מָקוֹם, לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה הִתִּירוּ חֲכָמִים בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה לִרְקֹד וְלִמְחֹא כַּפַּיִם, וַאֲפִלּוּ אִם חָל בְּשַׁבָּת. וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְקַשְׁקֵשׁ בַּפַּעֲמוֹנִים שֶׁל סֵפֶר הַתּוֹרָה, וְכֵן אָסוּר לְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת [וּבְלָאו הָכִי הַחֲצוֹצְרוֹת מֻקְצֶה], וְכֵן אָסוּר לְהַכּוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ עַל בַּקְבּוּק כְּדֶרֶךְ הָרְגִילִים לְהַכּוֹת בִּשְׁעַת הַשִּׁירָה, וּכְמוֹ שֶׁפָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם וּמָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְהָרָמָ"א. וְיֵשׁ לְהָעִיר בְּנַחַת לַמְּקִלִּים בָּזֶה מִפְּאַת חֹסֶר יְדִיעָה. וְכֵן כָּתַב רַבִּי חַיִּים פָּלָאגִ'י שֶׁמִּצְוָה רַבָּה לְבַטֵּל מִנְהָגָם, וְכֵן כָּתְבוּ הַפְּרִי מְגָדִים, הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ זַלְמָן, הַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה, וְהַכַּף הַחַיִּים. וְכַמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק א. (תנה)





קדושה וטהרה

אֵין סָפֵק, שֶׁעַל כָּל רַבָּנֵי בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת וְהָאַחֲרָאִים לִהְיוֹת תָּמִיד בְּעַיִן פְּקוּחָה וּלְהַשְׁגִּיחַ שֶׁתִּהְיֶה הַפְרָדָה גְּמוּרָה בֵּין הַגְּבָרִים לַנָּשִׁים, לְבַל תִּהְיֶה מִצְוָה הַבָּאָה בָּעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם. וְנָשִׂים הַבָּאוֹת לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים, עֲלֵיהֶן לְהַקְפִּיד וְלִבְדֹּק אִם לְבוּשׁוֹת הֵן בִּצְנִיעוּת אֲמִתִּית "כִּרְצוֹן ה' יִתְבָּרַךְ", וְשֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂינָה אֲסֵפוֹת מִחוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁפְּעָמִים רַבּוֹת גּוֹרְמוֹת בָּזֶה מִכְשׁוֹל לַגְּבָרִים הָעוֹבְרִים שָׂם, וְדַי בָּזֶה לַמֵּבִין. וּכְמוֹ כֵן יֵשׁ לְהַזְהִיר אֶת הָאִמָּהוֹת הַיְקָרוֹת שֶׁיַּלְבִּישׁוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶן בִּצְנִיעוּת, וְיַקְפִּידוּ עַל כָּךְ כְּבָר מִגִּיל 3 וָמַעְלָה.

יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל הַבָּנוֹת לְבַל יִכָּנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יִהְיוּ בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים. וּלְצַעֲרֵנוּ, יֶשְׁנָן בָּנוֹת קְצָת גְּדוֹלוֹת שֶׁנִּכְנָסוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמִתְעָרְבוֹת עִם הַבָּנִים, וּבְוַדַּאי שֶׁלֹּא נָאֶה וְלֹא יָאֶה לִהְיוֹת כָּךְ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּבֵית ה'.





כבוד התורה

כָּתַב מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (יורה דעה סימן רפב ס"א): "חַיָּב אָדָם לִנְהֹג כָּבוֹד גָּדוֹל בְּסֵפֶר תּוֹרָה... וְלֹא יִפְשֹׁט רַגְלוֹ כְּנֶגְדּוֹ, וְלֹא יַנִּיחֵהוּ עַל רֹאשׁוֹ כְּמַשָּׂא, וְלֹא יַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲחוֹרָיו, אֶלָּא יֵשֵׁב לְפָנָיו בְּכֹבֶד רֹאשׁ וּבְיִרְאָה וָפַחַד, וִיכַבְּדֶנּוּ כְּפִי כֹּחוֹ". עַל כֵּן יֵשׁ לָשִׂים לֵב בְּעֵת הָרִקּוּדִים שֶׁלֹּא יִמְסְרוּ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה מֵאֶחָד לַשֵּׁנִי כְּעֵין זְרִיקָה, וְשֶׁלֹּא יִתְּנוּהוּ עַל הָרֹאשׁ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן לֹא יִתְּנוּ אֶת הַסֵּפֶר לִילָדִים, שֶׁמָּא יִפֹּל מִיָּדָם חַס וְשָׁלוֹם.





לעמוד בעת ההקפות

כָּתַב מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (יורה דעה סימן רפב ס"ב): "הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, חַיָּב לַעֲמֹד לְפָנָיו, וְיִהְיוּ הַכֹּל עוֹמְדִים עַד שֶׁיַּעֲמֹד זֶה שֶׁמּוֹלִיכוֹ וְיַגִּיעֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינֵיהֶם". עַל כֵּן, בִּשְׁעַת הַהַקָּפוֹת, שֶׁרוֹקְדִים וּמוֹלִיכִים אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, עַל כָּל הַקָּהָל לַעֲמֹד עַל עָמְדָּם לִכְבוֹד סִפְרֵי הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה לַהֵיכָל. אוּלָם זְקֵנִים, אוֹ הַסּוֹבְלִים מֵחֻלְשָׁה בְּרַגְלֵיהֶם, רַשָּׁאִים לָשֶׁבֶת בֵּין הַקָּפָה לְהַקָּפָה, וְדַי שֶׁיַּעַמְדוּ בְּעֵת הוֹצָאַת הַסְּפָרִים וְהַחְזָרָתָם לַהֵיכָל, וּבְעֵת הַהַקָּפָה מַמָּשׁ בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה סְבִיב הַתֵּבָה. (תסה)

הַגָּאוֹן הַחֲזוֹן אִישׁ זַצַ"ל הָיָה יוֹשֵׁב בְּעֵת הַהַקָּפוֹת כְּשֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה קָטָן בְּיָדוֹ, וּפַעַם אַחַת הִתְיַשֵּׁב לְיָדוֹ רַב אֶחָד כְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּעֵת הַהַקָּפוֹת, וּכְשֶׁקָּם וְהָלַךְ, אָמַר לִפְנֵי הַסּוֹבְבִים הוֹדוֹ: כַּנִּרְאֶה שֶׁהַלָּה שָׁכַח מֵהַהֲלָכָה שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה. (תסו)

אִם יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁטּוֹעִים וְיוֹשְׁבִים בְּשָׁעָה שֶׁסִּפְרֵי הַתּוֹרָה מִסְתּוֹבְבִים, כְּדַאי שֶׁיַּנִּיחוּ אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה עַל הַתֵּבָה וְיִרְקְדוּ בִּלְעֲדֵיהֶם, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת אוֹתָם אֲנָשִׁים מִמִּכְשׁוֹל.





קריאת התורה בליל החג

יֵשׁ מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁנּוֹהֲגִים לִקְרֹא בַּסֵּפֶר תּוֹרָה בְּלֵיל שִׂמְחַת תּוֹרָה לְאַחַר הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה, וְאִם הֻזְמַן מִי מִבְּנֵי סְפָרַד לַעֲלִיָּה לַתּוֹרָה, רַשַּׁאי לַעֲלוֹת וּלְבָרֵךְ. וְכֵן הָיָה מַעֲשֶׂה רַב לִפְנֵי כְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, כְּשֶׁנִּבְחַר מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א לְרַב רָאשִׁי לְתֵל אָבִיב, הִזְמִינוּהוּ בְּלֵיל שִׂמְחַת תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל בְּנֵי אַשְׁכְּנַז, וְעָלָה לַסֵּפֶר תּוֹרָה וּבֵרַךְ. (תנז)





יהי רצון

לְאַחַר כָּל הַקָּפָה וְהַקָּפָה, אוֹמְרִים אֶת נֻסַּח בַּקָּשַׁת 'יְהִי רָצוֹן' הַמּוּבָא בַּסִּדּוּרִים, שֶׁסִּדֵּר הַגָּאוֹן הַחִידָ"א, לְחִזּוּק בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וִיכַוֵּן בָּזֶה מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פָּלָאגִ'י בְּסִפְרוֹ מוֹעֵד לְכָל חַי (סימן כה אות א): "מְאֹד יִזָּהֵר הָאָדָם בַּתְּפִלּוֹת שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת לְאָמְרָם בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, כִּי מִלְּבַד שֶׁכָּל תִּקּוּן הַיָּמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא נִשְׁלָם, וְהַכֹּל תָּלוּי בְּיוֹם זֶה - עוֹד בָּהּ, כִּי אֵין בְּכָל אֵלּוּ הַיָּמִים יוֹם רָצוֹן לִשְׁמֹעַ ה' תְּפִלָּתוֹ בְּכָל מַה שֶּׁרוֹצֶה הָאָדָם כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פרשת צו לא ע"ב), שֶׁכָּל מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל הָאָדָם מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם זֶה, מְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ וְעוֹשֶׂה בַּקָּשָׁתוֹ". ע"כ.





חזרת ספרי התורה להיכל

כְּשֶׁמַּחֲזִירִים אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה לַהֵיכָל, יָשִׁירוּ כָּל הַקָּהָל יַחְדָּו מִזְמוֹר "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ", שֶׁאֲמָרוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּעֵת שֶׁהִכְנִיס אֶת הָאָרוֹן. כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (א טז). (תסה)

אָבֵל - אִם אֵרַע לוֹ אֵבֶל בֶּחָג, מֻתָּר לוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהַקָּפוֹת, אַךְ יִמָּנַע מִלִּרְקֹד. (תסז)





קידוש

מַזְכִּירִים בַּקִּדּוּשׁ 'אֶת יוֹם שְׁמִינִי חַג עֲצֶרֶת הַזֶּה'. וְאִם טָעָה וְהִזְכִּיר 'אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה', יַחֲזֹר וִיתַקֵּן. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁסִּיֵּם אֶת הַקִּדּוּשׁ, יַחֲזֹר וִיקַדֵּשׁ. (תנא)

מְבָרְכִים 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּקִּדּוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַג בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ קָשׁוּר לְחַג סֻכּוֹת כְּלָל.





תפלת שחרית

עַל הָאַחֲרָאִים לְכַוֵּן אֶת זְמַנֵּי הַתְּפִלּוֹת בְּאֹפֶן שֶׁיַּסְפִּיקוּ הַצִּבּוּר בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא הַזֶּה לִקְבֹּעַ בּוֹ עֵת לְלִמּוּד הַתּוֹרָה. עַל כֵּן, נָכוֹן לְהַקְדִּים מְעַט אֶת זְמַן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית יוֹתֵר מִכָּל שַׁבָּת, מֵאַחַר וְסֵדֶר הַתְּפִלָּה אָרֹךְ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁחָל הֶחָג בְּשַׁבָּת, וּצְרִיכִים לְהַסְפִּיק לֶאֱכֹל גַּם סְעוּדָה שְׁלִישִׁית. (עיין מועד לכל חי סימן כה אות א)





קריאת התורה

מוֹצִיאִים שְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה; בַּסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן קוֹרְאִים הַצִּבּוּר וַחֲתַן תּוֹרָה בְּפָרָשַׁת 'וְזֹאת הַבְּרָכָה', בַּסֵּפֶר הַשֵּׁנִי קוֹרֵא חֲתַן בְּרֵאשִׁית, וּבַסֵּפֶר הַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא הַמַּפְטִיר. (תסט)

בְּכָל פַּעַם שֶׁמּוֹצִיאִים שְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, כְּשִׂמְחַת תּוֹרָה אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת, אֲדָר, וְנִיסָן שֶׁחָלוּ בְּשַׁבָּת, נָהֲגוּ לוֹמַר אֶת הַפְּסוּקִים דִּלְהַלָּן בִּפְתִיחַת הַהֵיכָל: יִרְמְיָהוּ פֶּרֶק י' פָּסוּק ו, ז, י. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא. (הגר"ח פלאג'י, הלבוש)

הַמִּנְהָג לְמַנּוֹת שְׁלֹשָׁה חֲתָנִים: 'חֲתַן מְעֹנָה', 'חֲתַן תּוֹרָה', 'חֲתַן בְּרֵאשִׁית'. חֲתַן 'מְעֹנָה' עוֹלֶה לִפְנֵי חֲתַן תּוֹרָה, וְהוּא כְּמוֹ שׁוֹשְׁבִין שֶׁלּוֹ. חֲתַן תּוֹרָה מְסַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, וּלְאַחֲרָיו מִיָּד עוֹלֶה חֲתַן בְּרֵאשִׁית וּמַתְחִיל שׁוּב אֶת הַתּוֹרָה מִ'בְּרֵאשִׁית'. (תסט)

לֹא יַפְסִיקוּ בַּאֲמִירַת קַדִּישׁ בֵּין חֲתַן תּוֹרָה לַחֲתַן בְּרֵאשִׁית, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָתֵת פִּתְחוֹן פֶּה לַשָּׂטָן, שֶׁיֹּאמַר: כְּבָר סִיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה וְאֵינָם חֲפֵצִים לִקְרֹא עוֹד. וְלָכֵן, מִיָּד בִּגְמַר עֲלִיַּת חֲתַן תּוֹרָה, עוֹלֵה חֲתַן בְּרֵאשִׁית, וּבְסִיּוּם עֲלִיַּת חֲתַן בְּרֵאשִׁית, יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם חֲצִי קַדִּישׁ. (תסט)

נָהֲגוּ שֶׁחֲתַן בְּרֵאשִׁית אוֹמֵר "בְּסִימָנָא טָבָא". וְיֹאמַר זֹאת קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, וְלֹא לְאַחַר הַבְּרָכָה קֹדֶם הַקְּרִיאָה, שֶׁהֲרֵי זֶה הֶפְסֵק בֵּין הַבְּרָכָה לַקְּרִיאָה. (תסט)





חתן תורה

מַעֲלָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לַחֲתַן תּוֹרָה, שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֶׂה כָּבוֹד לַתּוֹרָה בְּסִיּוּמָהּ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד", וְזוֹכֶה שֶׁמִּתְכַּפְּרִים לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. עַל כֵּן, מִן הָרָאוּי לְכַבֵּד בַּעֲלִיָּה זוֹ אֶת הָרַב מָרָא דְאַתְרָא אוֹ אֶת רַב בֵּית הַכְּנֶסֶת, הַמַּרְבִּיצִים תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָתַב בְּסֵפֶר כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ הָיוּ נוֹהֲגִים לִמְכֹּר אֶת עֲלִיַּת חֲתַן תּוֹרָה בְּדָמִים מְרֻבִּים, וְעָמְדוּ גְּדוֹלֵי הַקָּהָל וּבִטְּלוּ מִנְהָגָם, וְהִנְהִיגוּ שֶׁהַחֲתָנִים יִהְיוּ מִן הַחֲשׁוּבִים שֶׁבַּקָּהָל. וְעַל כָּל פָּנִים, יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְחַלֵּק אֶת הַקָּהָל לִשְׁנֵי מִנְיָנִים, וּבְמִנְיָן אֶחָד יְכַבְּדוּ אֶת חֲשׁוּבֵי הַקָּהָל, וּבַמִּנְיָן הַשֵּׁנִי יִמְכְּרוּ אֶת עֲלִיּוֹת הַחֲתָנִים. (תסד, תעב, תעג)

לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "חֲתַן תּוֹרָה"?

בְּמִדְרַשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים (פרשה א אות ט) הוּבָא מָשָׁל לַאֲהוּבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁהָיָה בֶּן בַּיִת בְּהֵיכָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיָה עוֹשֶׂה רַבּוֹת וּנְצוּרוֹת לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. יוֹם אֶחָד קְרָאוֹ הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: שְׁאַל מִמֶּנִּי מָה אֶתֵּן לָךְ, וְאֶת בַּקָּשָׁתְךָ לֹא אָשִׁיב רֵיקָם. חָשַׁב הָאָהוּב בְּלִבּוֹ וְאָמַר: אִם אֲנִי שׁוֹאֵל מִן הַמֶּלֶךְ כֶּסֶף וְזָהָב - הוּא נוֹתֵן לִי; אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת - הוּא נוֹתֵן לִי, אֲבָל כַּמָּה עֲשִׁירִים יֵשׁ בָּעוֹלָם. וְאִם אֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּמַנֶּה אוֹתִי לְשַׂר - הוּא יְמַנֶּה אוֹתִי, אַךְ כַּמָּה שָׂרִים יֵשׁ בָּעוֹלָם. נִמְלַךְ בְּדַעְתּוֹ וְהֵשִׁיב: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שְׁאֵלָה אַחַת אֲבַקֵּשׁ! יֵשׁ לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בַּת יְחִידָה, יָפָה כַּלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה, וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהָ, תֵּן לִי אוֹתָהּ לְאִשָּׁה, וְאֶזְכֶּה לִהְיוֹת חֲתַן הַמֶּלֶךְ. נְתָנָהּ לוֹ הַמֶּלֶךְ, וְגַם נָתַן לוֹ נְדוּנְיָה, אוֹצָר שֶׁל זָהָב וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְגַם מִנָּהוּ שַׂר. הֲרֵי שֶׁשָּׁאַל בַּקָּשָׁה יְחִידָה - אַךְ הַכֹּל נִכְלַל בְּבַקָּשָׁתוֹ. כָּךְ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁאַל מִמֶּנִּי מָה אֶתֵּן לָךְ? אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת - הוּא נוֹתֵן לִי, וּמַה בֶּצַע בְּכֶסֶף וְזָהָב? אֶלָּא הֲרֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶת הַחָכְמָה - וְהַכֹּל בִּכְלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד". עַל כֵּן, גַּם הַמְסַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, יָאֶה לוֹ לְהִקָּרֵא 'חֲתַן תּוֹרָה', שֶׁהַכֹּל כָּלוּל בּוֹ. (תסג)






ברב עם הדרת מלך

נָהֲגוּ לְהַעֲלוֹת אֶת כָּל הַקָּהָל לַסֵּפֶר תּוֹרָה בְּיוֹם זֶה, לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַחַזָּן לְכֻלָּם שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים "וּלְאָשֵׁר אָמַר...". וְאָמְנָם, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ קָהָל גָּדוֹל, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁל טֹרַח צִבּוּר, רַשָּׁאִים לְהוֹצִיא עוֹד סֵפֶר תּוֹרָה לְחֶדֶר אַחֵר הַסָּמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעוֹמֵד שָׁם שְׁלִיחַ צִבּוּר נוֹסָף וְקוֹרֵא לַקָּהָל הַבָּאִים עִמּוֹ, וּכְשֶׁמְּסַיְּמִים, מַחֲזִירִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה לַהֵיכָל, וְעוֹלִים הַחֲתָנִים כְּשֶׁכָּל הַקָּהָל יַחַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. (תסט)





עין טובה

הֲגַם שֶׁאֵין עוֹלִים אָב וּבְנוֹ אוֹ שְׁנֵי אַחִים זֶה אַחַר זֶה לְסֵפֶר הַתּוֹרָה, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ עַיִן הָרַע, מִכָּל מָקוֹם בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה רַשָּׁאִים לַעֲלוֹת - זֶה חֲתַן תּוֹרָה, זֶה חֲתַן בְּרֵאשִׁית, וְזֶה מַפְטִיר, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁכֻּלָּם עוֹלִים לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְגַם מִפְּנֵי שֶׁקְּרִיאָתָם הִיא בִּשְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה שׁוֹנִים, וַהֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב כְּהֶפְסֵק בֵּין הָאֶחָד לַשֵּׁנִי. (תעד)





שני כהנים

הֲגַם שֶׁאֵין עוֹלִים שְׁנֵי כֹּהֲנִים זֶה אַחַר זֶה לַסֵּפֶר תּוֹרָה, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁהַכֹּהֵן הָרִאשׁוֹן הוּא פָּגוּם וְלָכֵן הֶעֱלוּ כֹּהֵן אַחֵר אַחֲרָיו, מִכָּל מָקוֹם בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה רַשָּׁאִים לַעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים זֶה אַחַר זֶה - זֶה חֲתַן תּוֹרָה, זֶה חֲתַן בְּרֵאשִׁית, וְזֶה מַפְטִיר, מֵהַטַּעַם הַנַּ"ל. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה לְוִיִּם זֶה אַחַר זֶה. (תעו)





כהן חתן תורה

כֹּהֵן שֶׁקָּנָה חֲתַן תּוֹרָה, וְאֵין כֹּהֵן אַחֵר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת - רַשַּׁאי לַעֲלוֹת גַּם עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל כֹּהֵן וְגַם חֲתַן תּוֹרָה. אוּלָם אִם קָנָה חֲתַן בְּרֵאשִׁית, לֹא יַעֲלֶה לַעֲלִיַּת כֹּהֵן, אֶלָּא לַחֲתַן בְּרֵאשִׁית בִּלְבַד. מֵאַחַר וְאֵין אָדָם אֶחָד עוֹלֶה בִּשְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה מֵחֲשָׁשׁ שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן פָּגוּם, וְלָכֵן עָלָה גַּם בַּסֵּפֶר הַשֵּׁנִי. וְהוּא הַדִּין בְּכָל זֶה לְלֵוִי. (תעז)





קטנים

גַּם הַקְּטַנִּים עוֹלִים לַסֵּפֶר תּוֹרָה, אוּלָם רַק לְאַחַר שֶׁהִגִּיעוּ לְגִיל חִנּוּךְ [מִגִּיל שֵׁשׁ וָמַעְלָה, לְפִי שִׂכְלוֹ וַחֲרִיפוּתוֹ], אֲבָל בְּפָחוֹת מִזֶּה אֵינוֹ עוֹלֶה. (יבי"א ח"ב סימן יג. ח"ט סימן קח אות קג. תעח)

יֵשׁ לָדַעַת וּלְהוֹדִיעַ לַצִּבּוּר, שֶׁאֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חִנּוּךְ, אִם לֹא בָּרוּר לָנוּ שֶׁגּוּפוֹ נָקִי כַּהֹגֶן, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַנֵּחַ עַצְמוֹ הֵיטֵב בְּמַיִם, אֵין לַעֲנוֹת אַחֲרָיו 'אָמֵן'. (ע"פ מגן אברהם, ישועות יעקב, מגן גיבורים ועוד. וכתב הרב גנצפריד בספרו פאת השלחן: מאחר והברכה אינה יוצאת מגוף טהור, גרע יותר מברכה לבטלה שאסור לענות אמן אחריה.) וּבְקָטָן פָּחוֹת מִגִּיל שֵׁשׁ, אֲפִלּוּ אִם הוּא וַדַּאי נָקִי, אֵין עוֹנִים אַחֲרָיו, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְזִמּוּן. וּלְצַעֲרֵנוּ, הַרְבֵּה לֹא יוֹדְעִים זֹאת, וְנִכְשָׁלִים בְּאִסּוּר עֲנִיַּת אָמֵן יְתוֹמָה, חַס וְשָׁלוֹם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרִיבַ"שׁ, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא חָרִיף וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִים וּלְמִי מִתְפַּלְלִים - אֵינוֹ כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת. וְכֵן דַּעַת הָרַאְבָ"ד, הָרַשְׁבָּ"א, הַטּוּר, מַהֲרַ"שׁ אַבּוּהָב, שֻׁלְחָן עָרוּךְ (רטו ס"ג), פְּרִי מְגָדִים, פֶּתַח הַדְּבִיר, שְׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, הַגְּרָ"א, מַאֲמַר מָרְדְּכַי, הַגְּרַ"ח פָּלָאגִ'י, חִקְרֵי לֵב, שְׂדֵי חֶמֶד, עֲרוּךְ הַשֻּׁלְחָן, מִשְׁנָה בְּרוּרָה, כַּף הַחַיִּים וְעוֹד. (יבי"א ח"ב סימן יג)





המלאך הגואל

נוֹהֲגִים לְהַזְמִין יְלָדִים רַבִּים לַעֲלִיַּת סֵפֶר תּוֹרָה בְּבַת אַחַת, וּפוֹרְסִים טַלִּית מֵעַל רֹאשָׁם, וְהַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה וְקוֹרֵא בְּעַד כֻּלָּם, וּלְאַחַר מִכֵּן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ אֶת כֻּלָּם בְּפָסוּק "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי" וְכוּ', וּבְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וּשְׁאָר פְּסוּקֵי תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הַרְבֵּה בְּרָכוֹת, כְּמוֹ: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים" וְכוּ', "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ" וְכוּ'. וּמַה שֶּׁפּוֹרְסִים אֶת הַטַּלִּית, אֵין זֶה נֶחְשָׁב כַּעֲשִׂיַּת אֹהֶל עֲרַאי, מִכֵּיוָן שֶׁאוֹחֲזִים אֶת הַטַּלִּית בְּיָדָם, וְגַם לֹא נַעֲשֶׂה לְצֵל, אֶלָּא לְכָבוֹד בִּלְבַד. (הליכות עולם ח"ד ה. תעח)





משיב הרוח ומוריד הגשם

מַתְחִילִים לוֹמַר 'מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם' מִתְּפִלַּת מוּסָף. וְאִם טָעָה וְאָמַר 'מוֹרִיד הַטַּל' - אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'', טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר לְ'אַתָּה גִּבּוֹר' וְיֹאמַר 'מַשִּׁיב הָרוּחַ', אֲבָל אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'', אֵינוֹ חוֹזֵר. (ילקו"י ח"א רמב. תפה)





סעודה לגמרה של תורה

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁמַּבִּיעִים אָנוּ בָּזֶה אֶת שִׂמְחָתֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת בָּנִים שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וְכָתַב הָאוֹר זָרוּעַ (סוכה סימן שכ): וְעוֹשִׂים חַתְנֵי הַתּוֹרָה סְעוּדָה לִכְבוֹד גְּמַר הַתּוֹרָה, וְיֵשׁ שֶׁעוֹשִׂים סְעוּדָה גְּמוּרָה בְּמַאֲכָלִים טוֹבִים, אַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים. וּבְשִׁבֳּלֵי הַלֶּקֶט (סוכות שעב) כָּתַב: וּמִנְהַג חֲתַן תּוֹרָה לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה וְשִׂמְחָה וּלְחַלֵּק לַצִּבּוּר מְגָדִים וּמִינֵי מְתִיקָה.

בָּתֵּי כְּנֶסֶת אֲשֶׁר בְּכָל שַׁבָּת מַגִּישִׁים כִּבּוּד לַצִּבּוּר לְאַחַר הַתְּפִלָּה, צְרִיכִים לָשִׂים לֵב בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה לְהוֹסִיף כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם, בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה חֲשׁוּבִים וּמְכֻבָּדִים יוֹתֵר, כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַמַּעֲלָה וְהַחֲשִׁיבוּת בַּיּוֹם הַזֶּה, וּלְהַבִּיעַ אֶת שִׂמְחָתֵנוּ לַתּוֹרָה. וְאִם אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתָם שֶׁל הַחֲתָנִים לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה כַּיָּאוּת, יַעֲשׂוּ כֵּן הַגַּבָּאִים מִקֻּפַּת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְיִקְנוּ בְּיָד רְחָבָה לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא יְבַטְּלוּ מִנְהָג זֶה בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן. וּכְבָר הִזְהִיר עַל זֶה הָרַב מִשְׁנָה בְּרוּרָה (סימן תרסט ס"ק ו) וְכָתַב: מהרי"ק הֶאֱרִיךְ מְאֹד שֶׁלֹּא לְבַטֵּל שׁוּם מִנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ לִכְבוֹד שִׂמְחַת הַתּוֹרָה. וְלָכֵן רָעָה עוֹשִׂים בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בְּמַה שֶּׁבִּטְּלוּ מִקָּרוֹב שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים בִּזּוּי כְּבוֹד הַתּוֹרָה גָּרַם זֶה, שֶׁהַתּוֹרָה מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וּמִי יִתֵּן יָשִׁיב וִירַחֵם שֶׁבֶר בֵּית יִשְׂרָאֵל, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן. ע"כ. (תסג)





הקפות

הַמִּנְהָג לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה גַּם בַּבֹּקֶר, וְגַם לְאַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, כְּמוֹ שֶׁהִקִּיפוּ בַּלַּיְלָה. כֵּן כָּתַב מַהַרְח"וּ שֶׁכֵּן נָהַג רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י, וְכֵן כָּתַב מָרָן הַחִידָ"א שֶׁרָאָה לְהָרָשָׁ"שׁ שֶׁעָשָׂה כֵּן, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. (תנה, תס)

יֵשׁ שֶׁמּוֹצִיאִים אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה בְּעֵת הַהַקָּפוֹת לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, כְּדֵי לְשַׁתֵּף אֶת כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, לִרְקֹד וְלִשְׂמֹחַ עִמָּהֶם, וּלְחַבְּבָהּ בְּעֵינֵיהֶם. (תס)

שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - אוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית כִּבְכָל שַׁבָּת, עַל כֵּן יָשִׂים לֵב לֶאֱכֹל מֻקְדָּם מְעַט אֶת סְעוּדַת הַבֹּקֶר, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית לְתֵאָבוֹן.

טוֹב וְנָכוֹן לֶאֱכֹל אֶת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית לְאַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה [בְּסִיּוּם הַהַקָּפוֹת]. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַשָּׁעָה קְצָת מְאֻחֶרֶת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁחֵלֶק מֵהַצִּבּוּר, לְאַחַר שֶׁבָּאִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְפִלַּת מִנְחָה, אֵינָם חוֹזְרִים שׁוּב לְבֵיתָם לֶאֱכֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית וְנִשְׁאָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד לִתְפִלַּת עַרְבִית, אֲזַי כְּדֵי לֹא לְהַפְסִיד אֶת מִצְוַת סְעוּדָה שְׁלִישִׁית חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לְיָעֵץ לָהֶם לַעֲשׂוֹת כָּךְ: לְחַלֵּק אֶת סְעוּדַת הַבֹּקֶר לִשְׁתֵּי סְעוּדוֹת, וְהַיְנוּ שֶׁיִּטְּלוּ יְדֵיהֶם וְיֹאכְלוּ כְּבֵיצָה [54 גְּרָם] לֶחֶם עִם סָלָטִים [וּמָנָה רִאשׁוֹנָה], וִיבָרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְיַסִּיחוּ דַּעְתָּם מְעַט בְּאֵיזֶה עִנְיָן, כִּיצִיאָה לַחוּץ, וְאָז יִטְּלוּ אֶת יְדֵיהֶם שׁוּב עִם בְּרָכָה לִסְעוּדָה שְׁלִישִׁית, וְיֹאכְלוּ כְּבֵיצָה לֶחֶם עִם הַתַּבְשִׁילִים שֶׁל הֶחָג, בָּשָׂר שָׁמֵן וְכַיּוֹצֵא. וּפָשׁוּט שֶׁכָּל זֶה כַּאֲשֶׁר אוֹכְלִים אֶת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, כִּי קֹדֶם חֲצוֹת לֹא הִגִּיעַ עֲדַיִן זְמַנָּהּ שֶׁל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית. (שו"ע סימן רצא סעיף ג, ובאחרונים שם)






מוצאי החג





הקפות שניות

נָהֲגוּ לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה גַּם בְּמוֹצָאֵי שִׂמְחַת תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, וְטוֹב לְהָבִיא כְּלֵי נְגִינָה, כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם. כֵּן כָּתַב מַהַרְח"וּ שֶׁכֵּן נָהַג רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י לְהַקִּיף, וְכֵן כָּתַב הַחִידָ"א שֶׁרָאָה לְהָרָשָׁ"שׁ שֶׁעָשָׂה כֵּן, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, וְכֵן כָּתַב הַגְּרַ"ח פָּלָאגִ'י. (תנה, תס)

מַה שֶּׁיֵּשׁ עָרִים שֶׁמְּאַרְגְּנִים בָּהֶן "הַקָּפוֹת שְׁנִיּוֹת" בְּחוּצוֹת קִרְיָה מִטַּעַם הָעִירִיָּה, מֵאַחַר וּלְצַעֲרֵנוּ הָרַב, הַנִּסָּיוֹן הוֹכִיחַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם תַּעֲרֹבֶת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְרַבּוֹת נָשִׁים בָּאוֹת בִּפְרִיצוּת - אֵין סָפֵק שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּתֵּף בְּהַקָּפוֹת אֵלּוּ, וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מִמְּקוֹמוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה שָׁם, אֶלָּא הַסִּטְרָא אַחָרָא, ה' יַצִּילֵנוּ. וְדַי לַמֵּבִין.





אסרו חג

יוֹם שֶׁאַחֲרֵי שִׂמְחַת תּוֹרָה נִקְרָא 'אִסְרוּ חַג', וְנוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בּוֹ קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַיּוֹם. (הרמ"א סימן תכט סעיף ב)

כָּתַב מָרָן הַחִידָ"א: יִתְאַמֵּץ בְּיוֹם זֶה בְּיִרְאַת שָׁמַיִם וּבְלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, כִּי הוּא תְּחִלַּת הַשָּׁנָה וְסִימָן טוֹב לְכָל הַשָּׁנָה. (מועד לכל חי סימן כה אות מח)





שיירי מצוה

לְאַחַר הֶחָג לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲצֵי הַסֻּכָּה שִׁמּוּשׁ שֶׁל בִּזָּיוֹן, וְלָכֵן לֹא יִדְרֹךְ עֲלֵיהֶם בְּרַגְלָיו וְלֹא יַשְׁלִיכֵם לָאַשְׁפָּה, אֶלָּא יַנִּיחֵם בְּמָקוֹם צָנוּעַ אוֹ בְּצִדֵּי הָרְחוֹב, וְאַף שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן בָּאִים פּוֹעֲלֵי הַנִּקָּיוֹן וְזוֹרְקִים אוֹתָם לָאַשְׁפָּה, אֵין בָּזֶה אִסּוּר. (צד, תמט)

יֵשׁ לִשְׁאֹל, מַדּוּעַ בְּנֵר חֲנֻכָּה שֶׁכָּבָה בְּתוֹךְ חֲצִי הַשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַהַדְלָקָה, נֶאֱסַר שְׁאֵרִית הַשֶּׁמֶן לְכָל שִׁמּוּשׁ, וְאִלּוּ עֲצֵי הַסֻּכָּה אֵינָם נֶאֱסָרִים בְּשִׁמּוּשׁ לְאַחַר הֶחָג, וַהֲלֹא שְׁנֵיהֶם שְׁיָרֵי מִצְוָה? וְיֵשׁ לְיַשֵּׁב, כִּי בְּנֵר חֲנֻכָּה, מֵאַחַר וְעָשׂוּי הַשֶּׁמֶן לְהִתְבַּעֵר לְגַמְרֵי, נִמְצָא שֶׁמִּתְּחִלָּה יִחֵד אוֹתוֹ לְמִצְוָה לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְצַפֶּה שֶׁיִּכָּבֶה הַנֵּר וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֶּׁמֶן, לָכֵן אִם נִשְׁאַר מֵהַשֶּׁמֶן, הֲרֵי הוּא אָסוּר. לֹא כֵן בַּעֲצֵי סֻכָּה, שֶׁאֵינוֹ מְיַחֵד אוֹתָם לְמִצְוָתָם לְגַמְרֵי אֶלָּא רַק לִימֵי הֶחָג בִּלְבַד, לְכָךְ לְאַחַר הֶחָג מֻתָּרִים הֵם בְּשִׁמּוּשׁ, רַק שֶׁמִּפְּנֵי כְּבוֹד הַמִּצְוָה לֹא יַעֲשֶׂה בָּהֶם שִׁמּוּשׁ שֶׁל בִּזָּיוֹן. (בית יוסף ס"ס תרעז)

בִּעוּר הָאֶתְרוֹג שֶׁל שְׁבִיעִית
אֶתְרוֹגִים הַקְּדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, יֵשׁ לְהַקְפִּיד לְאַחַר הֶחָג שֶׁלֹּא לְזָרְקָם, וְטוֹב לְבַשְּׁלָם וְלַעֲשׂוֹתָם מִרְקַחַת [רִבָּה] וּלְאָכְלָם בִּקְדֻשָּׁה. וְיִשְׁתַּדְּלוּ לְאָכְלָם עַד ט"ו בִּשְׁבָט שֶׁל הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, שֶׁזֶּה זְמַן בִּעוּרָם. וְאִם נִשְׁאַר לוֹ מֵהָאֶתְרוֹגִים, טוֹב שֶׁיַּפְקִירֵם. [וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַפְקִירָם, מֵאַחַר וְכָל הַשָּׁנָה יֵשׁ אֶתְרוֹג בָּעֵץ.] וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ לוֹ רַק שְׁנֵי אֶתְרוֹגִים, אֵינוֹ חַיָּב לְהַפְקִירָם, כֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר שֶׁל שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת.
וְכַמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'מִצְוַת הָאָרֶץ' הִלְכוֹת שְׁבִיעִית. (מנחת שלמה, משמרת השביעית)





מרקחת - רבה

נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְאַחַר הֶחָג לְבַשֵּׁל אֶת הָאֶתְרוֹג עִם מַיִם וְסֻכָּר וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִרְקַחַת [רִבָּה], וּלְאָכְלוֹ בְּט"ו בִּשְׁבָט, שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת, וְלֹא יְבָרְכוּ עָלָיו 'שֶׁהֶחֱיָנוּ'. (כף החיים. תמט, תנ)





סגולות נפלאות

מַעֲלוֹת וּסְגֻלּוֹת רַבּוֹת יֶשְׁנָן בְּאֶתְרוֹג שֶׁבֵּרְכוּ עָלָיו בְּכַוָּנָה. וּבָדוּק וּמְנֻסֶּה שֶׁמּוֹעִיל גַּם לְאִשָּׁה עֲקָרָה, שֶׁבְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ תִּזְכֶּה לִפְרִי בָטֶן. וּמַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לֹא הָיוּ לָהּ יְלָדִים שְׁמוֹנֶה שָׁנִים, וְאַחַת לֹא הָיוּ לָהּ יְלָדִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְקִבְּלוּ חֲתִיכָה מֵאֶתְרוֹגוֹ שֶׁל מָרָן הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א, וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה נִפְקְדוּ בְּזֶרַע שֶׁל קְיָמָא, בָּרוּךְ ה'. (תמט)

סְגֻלָּה לְנָשִׁים מְעֻבָּרוֹת, שֶׁיִּנְשְׁכוּ אֶת הַפִּטָּם שֶׁל הָאֶתְרוֹג, וְיִתְּנוּ צְדָקָה לַעֲנִיִּים, וְיִתְפַּלְלוּ שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן הֵרָיוֹן קַל, וְשֶׁתֵּלַדְנָה לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בְּרֶוַח וְלֹא בְּצַעַר. וְלֹא יִנְשְׁכוּ אֶת הָאֶתְרוֹג אֶלָּא לְאַחַר שִׂמְחַת תּוֹרָה וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, מֵאַחַר וְהָאֶתְרוֹג עֲדַיִן אָסוּר בַּאֲכִילָה, כַּמְבֹאָר לְעֵיל. (תמט)

סְגֻלָּה לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּאֵב לֵב, שֶׁיִּקַּח אֶת הָאֶתְרוֹג שֶׁבֵּרְכוּ עָלָיו בֶּחָג, וִיבַשֵּׁל אוֹתוֹ עִם מְעַט כַּמּוֹן, וִיסַנֵּן אֶת הַמַּיִם וְיִשְׁתֶּה שֶׁבַע לְגִימוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וְיִהְיֶה לוֹ לֵב בָּרִיא וְחָזָק לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ. (סגולות ישראל. לבוש יוסף)

בִּזְכוּת הָאֶתְרוֹגִים

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה נוֹתֵן צְדָקוֹת לָרֹב. פַּעַם, בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, נָתְנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר מַטְבְּעוֹת שֶׁיִּקְנֶה מַשֶּׁהוּ מֵהַשּׁוּק לִבְנֵי הַבַּיִת. כַּאֲשֶׁר יָצָא, פָּגְשׁוּ אוֹתוֹ גַּבָּאֵי צְדָקָה וְאָמְרוּ לוֹ: עֲסוּקִים אָנוּ עַתָּה בְּמִצְוָה חֲשׁוּבָה לְהַשִּׂיא כַּלָּה יְתוֹמָה. נָתַן לָהֶם אֶת כָּל עֶשֶׂר הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ, וְהִתְבַּיֵּשׁ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְרָאָה שָׁם אֶת הָאֶתְרוֹגִים שֶׁל הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים שֶׁמְּשַׂחֲקִים בָּהֶם, לָקַח מֵהֶם וּמִלֵּא אֶת שַׂקּוֹ בָּאֶתְרוֹגִים. הָלַךְ אָנֶה וָאָנָה עַד אֲשֶׁר נְשָׂאוּהוּ רַגְלָיו לִמְדִינָה אַחַת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׁם, פִּתְאוֹם קִבֵּל הַמֶּלֶךְ שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה כְּאֵבֵי מֵעַיִם חֲזָקִים, וּבָאוּ אֵלָיו בַּחֲלוֹם וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁלֹּא יִתְרַפֵּא אֶלָּא אִם יֹאכַל מֵהָאֶתְרוֹגִים שֶׁל הַיְּהוּדִים שֶׁמִּתְפַּלְלִים עִמָּם בְּחַג הַסֻּכּוֹת בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה. חִפְּשׂוּ שְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ מֵהָאֶתְרוֹגִים הַלָּלוּ - וְלֹא מָצְאוּ. לְפֶתַע מָצְאוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה יוֹשֵׁב עַל הַשַּׂק שֶׁלּוֹ, שְׁאָלוּהוּ: מַה יֵּשׁ לְךָ בַּשַּׂק? אָמַר לָהֶם: אִישׁ מִסְכֵּן אֲנִי, וְאֵין לִי כְּלוּם לִמְכֹּר. חִפְּשׂוּ בְּשַׂקּוֹ וּמָצְאוּ מֵהָאֶתְרוֹגִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ לוֹ: מֵאַיִן אֵלֶּה? אָמַר לָהֶם: מֵהָאֶתְרוֹגִים שֶׁהַיְּהוּדִים מִתְפַּלְלִים עִמָּם בְּחַג הַסֻּכּוֹת. לָקְחוּ אֶת הַשַּׂק וֶהֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָכַל הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַפֵּא. וּפִנּוּ אֶת הַשַּׂק מִכָּל הָאֶתְרוֹגִים וּמִלְּאוּהוּ דִּינְרֵי זָהָב, וְחָזַר לְבֵיתוֹ בְּכָבוֹד גָּדוֹל. (ויקרא רבה לז ב)

לֹא יִזְרֹק אֶת הַלּוּלָב, הַהֲדַסִּים וְהָעֲרָבוֹת דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. וְעֵצָה טוֹבָה לְהַנִּיחָם בְּסָמוּךְ לְפֶתַח הַבַּיִת לִשְׁמִירָה, וּלְהִנָּצֵל מִכָּל צָרָה. (יפה ללב, סדר היום. פסקי תשובות תנא. תמט)

הָעֲרָבוֹת שֶׁחוֹבְטִים בָּהֶן בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה, לֹא יִזְרְקֵן בָּאַשְׁפָּה. וְטוֹב שֶׁיִּשְׁמְרֵן בְּבֵיתוֹ, כִּי יֵשׁ בָּהֶן סְגֻלָּה גְּדוֹלָה לְפַרְנָסָה, וּלְהִנָּצֵל מִפְּחָדִים. וְכֵן הַמְפַחֵד בַּלֵּילוֹת וּמֵחֲלוֹמוֹת רָעִים, יַנִּיחֵן תַּחַת הַכָּרִית שֶׁיָּשֵׁן עָלֶיהָ, וְיִרְוַח לוֹ. וְאֵין צֹרֶךְ לְהַנִּיחַ אֶת כָּל הָעֲרָבוֹת תַּחַת הַכָּרִית, אֶלָּא דַּי שֶׁיִּתֵּן עָלֶה אֶחָד בְּנַיְלוֹן נִצְמָד, וְשָׁכַב וְעָרְבָה שְׁנָתוֹ. (יפה ללב, המדות, פסקי תשובות תנא)

סְגֻלָּה לְהִפָּקֵד בְּזֶרַע שֶׁל קְיָמָא, לְבַשֵּׁל אֶת הָעֲרָבוֹת בְּמַיִם וְלִשְׁתּוֹתָם. (פסקי תשובות תנא)

בִּזְכוּת הָעֲרָבוֹת

מְסֻפָּר עַל רַבֵּנוּ מֵאִיר שִׂמְחָה הַכֹּהֵן זַצַ"ל [מְחַבֵּר סֵפֶר אוֹר שָׂמֵחַ], שֶׁנָּתַן עָלִים מֵהָעֲרָבָה שֶׁלּוֹ לְחַיָּלִים יְהוּדִים שֶׁגִּיְּסוּם לַצָּבָא בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל אוֹתָם חַיָּלִים שֶׁנָּטְלוּ מֵעֲרָבוֹת אֵלּוּ, נִצְּלוּ בְּנִסִּים גְּלוּיִים, וְחָזְרוּ לְבָתֵּיהֶם, בָּרוּךְ ה', בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים. (לבוש יוסף)






שבת בראשית

בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלְּאַחַר הֶחָג מַתְחִילִים שׁוּב אֶת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ וְקוֹרְאִים בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, וְטוֹב שֶׁקֹּדֶם הַקְּרִיאָה יָשִׁירוּ שִׁירִים לִכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמּוֹכְרִים אֶת הָעֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה בְּכֶסֶף רַב, וְנוֹתְנִים אֶת הַכֶּסֶף עֲבוּר הַמָּאוֹר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. (רב האי גאון, מהר"י קולון)







תָּם וְנִשְׁלָם שֶׁבַח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם