---

מבוא שערי חמדה - על המחבר ועל הספר

בשל שייכות המבוא לכל חלק הספר - הבאנו את המבוא כספר נפרד במאגר (הממוקם בתיקיית ''שונות'') לחץ כאן להצגת המבוא

---

ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש

חמדת ימים אותו קראתי לתקון המלכות הנקרא חמדת הימים

---

פרק א - ימות החול - ליל שישי - תקון היסוד

דרך המתקדשים בששת ימי המעשה

א. יתיצבו המתקדשים והמטהרים המישרים אורחותם עם קונם ואת קדוש ישראל יעריצו בששת ימי המעשה, צדיקים יושבים ועבודת הקדש עליהם תמיד לילה ויומם לא ישקוטו ולא ינוחו ירוצו ולא ייגעו, אחרי ה' ילכו ולא ייעפו לאהבה אותו ולדבקה בו ולהסיר צד החומר הכרוך בם כי הוא מסך מבדיל בינם ובין היוצר ברוך הוא.

וישרים יעלוזו לחל''ש חושים עוד כל ימי הארץ להטיל חלש''ים על החומר העכור לבלתי נתון מקום ודרך לפשפש הצפו''ני וחשוקיהם כס''ף, כסוף יכספו להסתופף בחצרות בית ה' יומם ולילה לא ישבותו מלכת מחיל אל חיל לחסות בנועם ה' בטולא דמהימנותא ומורק ושוטף צד החומר שבם, והיו למאורות נפשם רוחם ונשמתם והארץ האירה מכבודם והכנע''ני אז בא''רץ.

ב. ואשרי הגבר אשר נוכח ה' דרכו וכל מעשיו יהיו הלוך ונסוע לקרבה אל ה' בששת ימי המעשה להשפיע עליו אור שפע יום שבת קדש כי ששת ימי המעשה מקדושתו של שבת המה נשפעים כמו שיתבאר, ואולם הקבלת הארה ההיא והקריבה זו אל ה' היא מתוך המעשים הנרצים אל ה' אשר מתוכם ידבק האיש השלם בצור עשהו וילך למסעיו ממדריגה למדריגה עד אשר תדבק הנפש הזכה בו יתברך.

דברים המפסידים מהשגת השלימות

ג. ואבי ראה גם ראה כי כל התורה אקרי דרך כי היא המדריכה את האדם השלם לעלות בהר ה', ובכמה מקראי קדש המשילו העליה ההיא כמי שעולה להר גבוה כמו שכתוב מי יעלה בהר ה' וכיוצא הרבה פסוקים, והכל הוא לימוד לאיש הישראלי שצריך להבין ולהשכיל העניינים המעכבים על ידו לעלות לאיזו הר גבוה ומהם ילמד בעצם הדברים המעכבים על ידו לעלות בהר ה' להקביל פני שבת הקדש ויתר קדושות כי מהעליה הגשמית ישכיל על העליה השכלית, וזה כי כמו שבעליה הגשמית תמצא בכללם שלשה דברים המעכבים העליה, או האוכל מאכלות גסות עד אשר נתמלא בטנו וגופו כבד עליו, או הנושא עליו מלבושים כבדים, או הנושא כסף וזהב וממון, כל אלו הם דברים כבדים המעכבים העליה.

והם הם הדברים המכבידים על הנפש היפה לשלא תוכל לעלות אל מרום הר קדשו ולהקביל אור המופלא שבת רב הקדש מצד היות האדם בששת ימי החול להוט בבולמוס שלשתן לאסוף ולכנוס ולעשות לו בגדי יקר לכבוד ולתפארת ולאכול ולשתות יותר מכדי צורכו עד אשר בסיבתם יהיה טרוד כל ימי חלדו ולא יוכל לעשות לביתו הנצחי שום דרך ומסלול להכנס לטרקלין כי על פיהם כל חטאת וכל עון המכבידים על האדם.

והחכם הגדול שלמה אפרים ע''ה ¹ היה נותן בהם סימנים בפסוק כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני, מש''א ראשי תיבות מ'מון ש'מלות א'כילה אשר המה אבות נזיקין המטרידים את האדם מהשגת שלימותו כי על פיהם יהיה כל פשע וחטאה ונהפכו למשא ואבן נגף.

אזהרה שלא לרדוף אחר המותרות

ד. והחי יתן אל לבו על כל דרכיו להשתמש בצרכים ההכרחיים והמותר יחרים כי רוב בני תמותה ההולכים בחשך ושטופים בקברות התאוה ויוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב לאסוף ולכנוס ולהתעדן במותרות, היא העצה היעוצה מפאת יצרם הרע המלפף ארחות כל בוצע בצע דרך נחש עקלתון והוא נח''ש ינח''ש בם ויתן בם את שכובתו ואחריתם דרכי מות, ודינם כדין הנותר אשר אינו אלא שר''ף וקיצם באש להבת של גיהנם לשרוף ולכלות כל המותרות ההמה והיו דראון לכל בשר.

אזהרה לקדש עצמו במותר לו

ה. והחכם עיניו בראשו ולא יפנה דרך כרמי''ם רמי הקומה גדועים, ויתקדש עצמו במותר לו בימי חיי הבלו ולא ידבק בידו מאומה מן החרם מתענוגי העולם הזה אשר המה מצודים וחרמים, ובכן הרשעה כולה כעשן תכלה בל יראה ובל ימצא וינוסו משנאיו מפניו וכל זר לא יאכל קדש כמו שאמרו בזוהר תרומה דף ק''מ ע''ב, גופיהון דצדיקייא דלא אתהנון בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה ושבתי וזמני ההוא רוח מסאבא לא יכיל למשלט עלייהו דהא לא אתענגו מדיליה כלום והואיל ולא נטלו מדיליה לית ליה רשו עליהון כלל זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום ע''כ.

ואימות הקודם יתבאר מאשר נצטוינו בתורה כמה פעמים על הקדושה כאמור והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ונאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וכן רבים, והוא אזהרה לאישי ישראל להיות קדושים ומופרשים מענייני אהבת העולם הזה ולהתקדש ולהתקשר באהבתו יתברך לשרתו ולברך בשמו ולשמור מצותיו ועדותיו בחשק ואהבה כי מה לאדם בעולם הזה ובטובותיו.

לקט מפרקי ''ראשית חכמה'' בעניני קדושת המחשבה והשבת

ו. וכתב הרב החסיד אליהו די וידאש ז''ל בפרקיו הנחמדים, כי מאחר שהשבת הוא שורש לכל הקדושות אם כן מה שצותה התורה קדושים תהיו כי קדוש אני הוא להזהיר שנתקדש ונמשיך עלינו בכל ששת ימי המעשה מאור קדושת שבת כי שבת הוא נקודת המרכז שעליו תסוב עגולת הו' ימים, והיא נקראית נקודה אמצעית כי כל נקודה יש לה ששה קצוות והנקודה קו האמצעית ועל כן מצוה לממני יומי על שם השבת, יום ראשון בשבת יום שני בשבת.

ז. ועל כן אמרו ² שההולך בדרך המדבר ואינו יודע מתי יום שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי כי הותר לו לקדש ולהבדיל בו כמו בשבת עצמו אף על פי שלפי האמת אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כולם להשפיעם וכל יום יש בו מקצת שבת ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני כי כל יום ויום הוא ספק שבת, ועליה אמרו רז''ל מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול, ואמרו בנדרים ³ האומר שבת זו אסור כל ימי החול כי כולם קדושים ויונקים מסוד תנחומיה.

ובזוהר פרשת נח דף ע''ה פירש כל זה הרשב''י במלות קצרות ז''ל, וכולהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן וכו', ובפרשת ויקהל ⁴ זה לשונו, ישראל קדישין וכל אינון דמתעסקן בקדושה כל יומין דשבתא אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה וכו'.

ח. ומטעם זה הרשב''י עליו השלום שהיה מתקדש בימות החול ככל קדושת יום שבת היו קורין אותו חביריו שבת כמו שאמרו בסוף אדרת נשא ⁵ , אמר רבי אבא אנן שיתא בוציני דנהרן משביעאה אנת הוא שביעאה דכלא דהא לית קיומא לשיתא בר משביעאה דכלא תלי בשביעאה ר' יהודה קרי ליה שבת דכוליה שתא דכתיב שבת לה' קדש לה' מה שבת לה' קדש אוף רבי שמעון שבת לה' קדש ע''כ.

ט. ואמרו ברעיא מהימנא פרשת צו ⁶ שהתלמידי חכמים היראים בימות החול יש להם נפש האצילות מה שזוכין עמי הארץ בשבת זה לשונו בקיצור, ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא נפש יתירה, וסוד זה רמזו בש''ס ⁷ באמרם תרי ושבת מצטרפים וכו', ולא באו לידי מדה זו כי אם בפעול פעולות הרוחניות בימות החול להחזיק בקרבם נשמת שבת כל ימי השבוע על ידי עסק תורתם בקדושה ובטהרה וקיום המעשה כמו שיתבאר.

י. ועל זה נאמר ואת שבתותי תשמרו בלשון רבים והוא אזהרת תקון ימי המעשה היונקים שפע והארה משבת כמו שביארנו, וצריך בששת ימי המעשה לתקן מעשיו כדי שיוכל לקבל נשמה הבאה ביום השבת שהיא מאצילות, באופן כי ששת ימי המעשה בין שתי שבתות יוצאים משבת ונכנסים לשבת, וריבוי האת לששה ימים שבנתים.

ועל זה רמזו ז''ל ⁸ , אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות לא שלטה בהם אומה ולשון ומיד היו נגאלין כי בהתקדש עצמם כסדר הזה יהיה השראת שכינה על כל העולם בתגבורת גדול מאד, ובכן בהאיר האור הגדול והקדוש ההוא יתבער רוח הטומאה ויצא העולם מקללותיו ויתוקן במלכות שדי.

כי על כל אלה יאותה ליראי ה' וחושבי שמו להשפיע מקדושת שבת דבר יום ביומו בששת ימות החול להיות זהירין בקדושות הנהוגות בשבת לנהוג בהמה בימות החול, וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כולן שוו בשיעוריהן.

יא. והנה בקדושת השבת נזכרו שלש קדושות והם קדושת המחשבה כמו שאמרו במכילתא שבות ממחשבת עבודה, וגם קדושת הדיבור שהוזהרנו בו בשבת כמו שכתוב ודבר דבר, וגם קדושת המעשה כאשר בא ביאורה בכמה מקראי קדש באיסור המלאכות, והאיש הקדוש יהיה לו מושך משלש קדושות הללו יום יום בכולו או ברובו או במקצתו וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו.

יב. והנה מתנאי קדושת המחשבה שיתקדש בה בששת ימי החול הוא לחשוב מחשבות קדושות ובפרט בעתות עסק התורה והתפלות ויהיו כל מעשיו לשם שמים ולייחד הדודים למעלה, ובעסק התורה והמצוות יחשוב כי איננו פה עמנו עומד היום בעולם הזה אפס בעולם הנשמות לפני השכינה ובכן יטהר מחשבותיו.

יג. ועיקר הדבר להיות חפץ בהתבודדות אשר בזה מראה בנפשו כי אין לו קשר עם אנשי העולם הזה כלל כמו שהוא אמת אחר פטירתו, ולכן מראה מעתה גירות בעולם הזה ואינו רוצה להתדבק מחשבתו כי אם בצור עשהו שבו עתיד להתדבק דבוק עצמי אם יזכה.

וכן הביא החסיד הקדוש בחובת הלבבות ⁹ על פרוש אחד שנכנס לעיר אחת להורות יושבי העיר ההיא עבודה האלהית וימצאם כולם צבע אחד במלבושיהם וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם ולא ראה נשותיהם וטפם עמהם ושאל אותם והשיבו לו על כל דבר ודבר, ואל השאלה השלישית שלא ראה איתם נשיהם וטפם השיבו לו, ומה שראית שפירשנו מן נשינו וטפינו דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, ואחד ממנו כשיצטרך אל דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים חפצו וישוב אלינו מפני שראינו מה שנכנס עלינו מטרדת מחשבות הלב ורב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור במחשבת ענייני עולם הבא ולמאוס במחשבות ענייני העולם הזה.

ואשר הן לו כסף ויש סיפק בידו לעשות יבחר בדרכם דרך הקדש ליחד לו בית מיוחד מופרש מהבית שבה דרים עם נשותיהם ויזמינו פרנסתם ופרנסת ביתו יום אחד בשבוע ובכן יוכל לקדש מחשבותיו, כי כל זמן שאדם טרוד לצאת ולבוא ברחובות קריה לא יוכל לקדש מחשבותיו ולא ימנע מלשון הרע או מכעס או לפחות יחטא בראות העין, והפרישות בבית מיוחד מציל לאדם מכל אלה ומה טובו ומה יופיו ומה נעים גורלו.

יד. והנה שדי לא מצאנוהו שגיא כח ואינו בא בטרחות עם בריותיו ולא בא על האדם אלא לפי כחו כמו שאמרו ז''ל וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, אפס כי ישקיף וירא לטהר מחשבותיו וירחק מלדבר עם אשתו על עסקי תשמיש כי יבא לידי הרהור ויחטיא ברית הקדש ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום ואין נשמתו עולה למעלה, ובהיכל נוגה ו' מלאכים עם רמ''ה כתות מנדין אותו.

ובגמרא אמרו ¹⁰ , המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ודקדקו לומר המביא עצמו לומר שאף על פי שיראה אדם אשה אם לא יתור במחשבת לבו עליה לא הזיקה לו הראיה שהרי רבי יהודה בר אלעאי היה מרקד עם הכלה ודמיא עליה ככשורא ¹¹ , וכן רבי גידל שאמר דמיין לי כקאקי חיוורי ¹² מפני פרישות מחשבותם מענייני העולם הזה ודבקותם לעולם בצור עושם ולא תרו אחרי לבבם.

טו. ואם בא לאיש הרהור ודחה אותו מלבו אין כאן עון אשר חטא שהרי אמרו ¹³ , שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום ואחד מהם הרהורי עבירה אבל המביא עצמו לידי הרהור רשע מאריך ברעתו והרהורו הרע לא יאבה ה' סלוח לו, ועליה אמרו ¹⁴ הנני מביא על העם הזה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פירות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כמ''ש הראשונים ע''ה.

סגולות לטהרת המחשבה

טז. ואחר שישקיף וישכיל האיש הנלבב שכל גופו ואיבריו נבנו על סדר האצילות העליון ויראה שמחשבתו כנגד המחשבה העליונה, יכוין להיות אברי מוחו ולבו שהם האברים המשובחים שבו להיותם מכוונים ולחשב מחשבות הקדושה ויטהר מחשבותיו כראוי ויתבושש מלחשוב דבר שלא יהיה עבודתו יתברך.

יז. ובחנו רבים מהחסידים לטהר את המחשבה להעביר יד ימינם על מצחם שלשה פעמים ולשתוק מעט מלימודם ובכן יוסר מחשבתו הרעה ותתבטל גם מחשבה אחרת.

והרמ''ק קיבל מפי אליהו ז''ל שיאמר הרבה פעמים פסוק, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

תנאי קדושת הדיבור

יח. ומתנאי הדבור שיתקדש בו האדם בששת ימי החול הוא לשמור פיו ולשונו משיחה בטלה כמו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך שהשיחה היא חלק מהנפש שיוצא לחוץ, ובכל דבור ודבור אם הוא שיחת דבר מצוה יעשה מלאך אחד טוב ואם הוא של טומאה חס ושלום נברא מלאך רע ואם הוא שיחה בטלה נברא מלאך בטלה, וזה הוא על כי התפלה והקדושה שאדם מוציא בשפתיו בוקע את הרקיע ועולה למעלה כנזכר בזוהר, ואם הוא דבר רע מטמא נשמתו והחלק הדבור של הקודש עולה למקום טומאה הדומה לו ונשאר אותו חלק הקדוש חבוש בבית האסורים וכמה מטריח לקונו כ''ביכול עד שיוציאנו משם, והוא מחלל ברית הפה שהוא יותר קדוש ומעולה מברית המעור.

קדושת האותיות ומעלת עבודת הקדמונים מספר ''ראשית חכמה''

יט. וטעם הדבר כמו שכתב החסיד הר''א די וידאש, כי יש כ''ב מוצאות בפה אח''הע בומ''ף זסשר''ץ גיכ''ק דטל''נת ושרשם למעלה מעלה והם שורש לכל הנמצאים, והאל יתברך מאהבתו את האדם קבע בפיו אותיות אלה כדי שיוכל להדבק בבוראו כי בהזכירו למטה אותיות אלה בתורתו ובתפלתו מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים כעין התוקע שלשלת אחת ראשה במקום אחד וראשה השני במקום אחר כי אף על פי שיהיה המקום ההוא רחוק, בנענע האדם ראש השלשלת שבידו מנענע כל השלשלת.

כ. וזה היתה מעלת הראשונים שהיתה תפלתם נשמעת מפני שהיו נזהרים שלא לפגום כ''ב אותיות שהם חמש מוצאות הקבועות בפיהם בשיחה בטלה ושאר הדברים הפוגמים את הלשון ולפיכך היתה תפלתם בוקעת רקיע השמים ועולה עד למעלה מעלה לעורר הרחמים.

כא. ועל כן אמרו בזוהר כי בשעה שהיה הרשב''י עליו השלום יושב ועוסק בתורה היו כמה אלפים ורבבות מלאכי מרום שומעים קולו, והוא על כי מוצא שפתותיהם היו טהורים והיו קושרים ומייחדים כל העולמות כי קול ודבור שיצא מפיהם היה נעשה נחת רוח רב למעלה, לא כן בהיות פגם בחמש מוצאות שהבל היוצא מפיו בתורה ובתפלה יוצא על ידי פגם ואי אפשר שיתייחד למעלה כי כל אשר בו מום לא יקרב.

כב. ובזוהר פקודי ז''ל ¹⁵ , ואית ממונים לאחדא מלה בישא או טינופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מילין קדישין ווי לון ווי לחייהון ווי לון בהאי עלמא ווי לון לעלמא דאתי בגין דאילין רוחין מסאבין נטלין האי מלה מסאבא וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא אקדימו אילין רוחי מסאבא ונטלי האי מלה מסאבא ומסאבין לההוא מלה קדישא ולא זכי ביה בר נש ע''כ.

ואחר שישקיף וירא האיש הירא כי סוד הדיבור הוא הוי''ה וסוד הקול הוא אדנ''י, יחרד האיש וילפת בבואו לדבר דבר שלא לפגל בקדשים חס ושלום ויהיה פיו ולבו שוים לבלתי היות נרגן מפריד אלוף ולמעט דבורו כל מאי דאפשר, ואמרינן בירושלמי ¹⁶ אמר רשב''י אילו הוינא על טורא דסיני בעינא ב' פיות, כי בפה שהיא ראויה לדבר דברי תורה ושבח והודאה אין ראוי שידבר בה בדברי העולם.

השתיקה מעוררת כוונת התפילה

כג. ובחנו החסידים לתועלת כוונת התפלה לאחוז בפלך השתיקה כי רוב ביטול הכוונה הוא בא מדברים בטלים הקבועים בלב ולא יתכן היות מוראת שמים בלב המרבה דברים וגם לא כוונת התפלה, ודורשי רשומות שות שתו רמז בתיבת תפ''לה נוטריקון ת'חסום פ'יך ל'תועלת ה'תפלה. (הגה, וזה רומז בכל עצ''ב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור).

מעלת הדיבור בלשון הקודש

כד. וכן אמרו לתועלת התפלה להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו, וישכיל עשו כי כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו ומשתמש בו כל היום לכל צרכיו יקל עליו לכוין וכשיתפלל בלשון אחר אף על פי שיבין מה שיאמר לא יקל עליו, ולו שתו רמז זה בתפלה נוטריקון ת'רגיל פ'יך ל'שון ה'קדש.

סגולת השתיקה לקבלת התפלות

כה. ואני שמעתי על תועלת שמירת הלשון לכוונת התפלה נרמז בשם מ''ב בשם האחרון שקו''צית נוטריקון שתוק צית שבלשון תרגום צית הוא שמיעה, והכוונה שהשתיקה גורם שמיעת התפלה.

חומר מי שפוגם דיבורו

כו. ומורי ז''ל היה דורש בחומר הדבור, הוא היה אומר כי כל הדברים אשר יביע כל איש המה כמוסים בלב כל איש וכשעולה ברצונו של אדם לדבר מיד נאצל הדבור מהלב וזהו בחינת עולם האצילות סוד אות י' שבשם הוי''ה, ובהגיע הדבור לחזה הוא בחינת עולם הבריאה סוד ה' ראשונה שבשם, וכשעולה הדבור בגרון הוא בחינת עולם היצירה סוד אות ו' שבשם, ובהגיע הדבור לפה ויבטא בשפתים הוא בחינת עולם העשיה בחינת אות ה' אחרונה שבשם הוי''ה, באופן כי באדם רמוז ארבעה עולמות ובכל דבור אשר יבטא בשפתיו מהוה שם הוי''ה.

שמעו אחי וריעי זרע קדש ברוכי ה' עד כמה מגיע פגם המנבל את פיו בדברים בטלים שמצרף השם הקדוש ברוך הוא באותו הדבור שמוציא בשפתיו ועל זה היה מתרעם הוא יתברך לאמר הוגעתם יהוה בדבריכם, ומי שמע כזאת ולא יחרד לבו ויתר ממקומו לשמור לפיו מחסום ולאטום רסן לשונו ואל אלהים ישים דברתו, פיו ידבר חכמות והגות לבו תבונות ובד''בר הזה תאריכו ימים.

תנאי קדושת המעשה

כז. ומתנאי קדושת המעשה שיתקדש בו האדם בששת ימי המעשה הוא להיות כל איש ממעט במלאכתו ויקבע עתים לתורה כמאמר החסיד ¹⁷ הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ובעונה ההיא יפנה מחשבתו מעסקיו להגות בתורה, ואם לאו בר הכי הוא יתבטל ממלאכתו לשמוע בלימודים או להתעסק במצוות ובגמילות חסדים כאשר יוכל שאת, ואם אי אפשר לו לקבוע הדבר יום יום יפנה לעצמו שני ימים או יום אחד בשבוע להקדישו כולו לה' בקדושת שבת הן בדבור הן במחשבה הן במעשה, ובכן אם לא יעצור חיל לקדש שאר הימים לא עיכב.

שבח המקדשים יום אחד מימות החול כולו לה'

כח. ודרך זה אוחזים בו רבים מהחרדים אל דבר ה' ויש להם על מה שיסמוכו מהמובא בזוהר פרשת אחרי מות ¹⁸ , דרבי חייא היה מהלך בדרך ומצא שני אנשים ואמר שם קריבנא גבייהו אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא אמרו מזבני אנן ותרין יומין בשבתא בדילנא מישובא להתעסקא באורייתא בגין דלא שבקין לן בני נשא בכל יומא ויומא אמינא זכאה חולקכון.

הנה כי שיבח ר' חייא חלקתם על התקדש עצמם שני ימים בלבד אף כי בשאר הימים היו קובעים עצמם לעבודתם עדי ערב, וקדושה זו אפשר לאשר ולקיים אותה כל איש הירא ויתמיד בה מפני כי אם ירצה לפרוש עצמו כל ששת ימי המעשה לא יתכן להתמיד בה ונמצא בטל מהכל, ולא זו הדרך לתפוס בקדושה מבלי הדרגה כי רוב השמן בנר הוא סבה לכבות אורו אפס בהתנהל לאט לאט.

תוכחה ליוצאים למלאכתם יותר מצרכם

כט. אכן לא יעבור מלפנות איש איש ממלאכתו אשר המה עושים לעבוד עבודת יוצרם דבר יום ביומו כל אחד לפי שיעורו העשיר לו ירבה והדל לו ימעיט, כי אין ראוי לאדם לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב יותר מכדי פרנסתו רק כמזדמן לדרך כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום בלבד ואין ראוי שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו.

התעוררות לחשיבות הזמן מספר ''אורח מישור'' לר''י חאגיז ע''ה

ל. ומה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואין לו בעולמו אלא מה שהוא מתקדש ופורש מעניני העולם הזה ומתדבק בקונו צור עשהו, וישים כל דעתו ומחשבתו על חיי העולם הבא כי שם ביתו והוא בזה העולם כאורח נטה ללון במלון לילה אחד או שתים שאין ראוי לו לתקן המלון ולהציע שם כלים נאים וליפותה באופן שיאבד כל זמנו ולמחר יוצא ממנה.

לא. וכבר המשיל החסיד בחובת הלבבות ¹⁹ זה שדומה למלך שהקימוהו עליהם בעיר אחת והיה שם חק שלא ימלוך עליהם מלך אלא שנה אחת או שתים, והמלך הסכל לא ידע דבר מזה ומיד שמלך הגדיל מעשיו בבנין ההיכלות והיה כונס ממון הרבה באוצרות והניח את מקומו וארצו וישכח את שדהו ואת נחלתו ויבז בעיניו לשלוח מלאכים לביתו לתקן מעש, ובהגיע תור וזמן הקבוע קל מעמא נפק לך מלכא טפשא טרדין מן מלכותא ואתיהיבת לגבר אחרא, ויסע וילך לארצו ולשדהו ערום ויחף והנה עלה כולו קמשונים ויצעק צעקה גדולה ומרה שהניח את שלו ואסף וקבץ לאחר.

לא עשה כן המלך האחר שהיתה כל כוונתו להשגיח על ארצו והיה שולח ממון הרבה ביד אוהביו ורעיו ואומר להם שיבנו לו שם בית מנוחה ושלח פועל לחרוש את שדותיו ולזמור את כרמו, וכאשר השלים שנתו הלך לו בששון ושמחה לארצו ויצאו לקראתו כל באי שער עירו וקבלוהו בשמחה וגידלוהו ביניהם וישב כמלך בגדוד.

והנמשל הוא בן אדם אשר הולך אחרי יצרו הרע ומגדיל מעשיו ומאסף ומקבץ ממון הרבה ואינו מסתכל באחריתו שיעזוב הכל וילך לעולם הבא ערום מכל ויאבד מקומו שהיתה נשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד והלך בתוך כף הקלע לבאר שחת ולדראון עולם.

לא כן האיש אשר נגע אלהים בלבו שמוציא כל ימיו ושנותיו בעבודת אלהי השמים ובלמוד תורתו ועשיית מצותיו והוא פורש מהבלי העולם ומעלה על לבו שהוא שלוח מאת ה' ברוך הוא לעולם הזה לעבוד עבודתו כמלך ששלח שלוחו אל עיר על דבר מלכות, ואם זה במקום שיש לו לעשות שליחותו ילך לו לבתי משתאות ולשחק בקוביא הלא ענשו גדול כשיחזור ריקם ולא שמר את מצות המלך אלא יש לו לילך בזהירות וזריזות לקיים דבר מלכו ולא יאבד אפילו רגע, וכן יש לנו לידע שאנו שלוחים מאיתו יתברך וכן לשמור חקיו ועדותיו ואין אנו רשאין ליבטל מעבודתו אפילו שעה אחת בשיש סיפק בידינו, וכשאין סיפק בידינו למעט בעסק לקבוע עתים לתורה המעט הוא אם רב.

קדושת האדם בשבת תלויה בקדושתו בחול

לב. הנה במוטב תלתא מחש''בה ודב''ור ומעשה יתקדש כל איש הישראלי בששת ימי המעשה להקדיש ולהעריץ הנשמה והרוח והנפש להמשיך עליו מאורי אור קדושת שבת הגדול.

ואף אנשי המלאכה האביונים אשר עול המלאכה תכבד עליהם ואין הפנאי מסכים אליהם מקוצר רוח ומעבודה קשה על המחיה ועל הכלכלה בגלות החיל הזה, הנה בשעת התפלה שהם על כרחם פנויים ממלאכתם יזהרו לקדש מחשבותם ודיבורם ושאר חושיהם בעת ובעונה ההיא כדי שאותה השעה או חצי שעה יהיו נקדשים בקדושת שבת ולא יפסיקו בתוך התפלה בדבור כלל, באופן שלא יהא שום יום משולל מקדושת שבת כי בהתקדש עצמם בששת ימי החול יוכלו בנקל לקבל אור פני קדושת שבת הגדול, ואי אפשר לקנות קדושת שבת אלא אם כן יתקדשו עצמם גם בימי החול כי קדושת שבת היא קדושה עליונה מאד אור האצילות ואי אפשר לאדם להשיגה מפני שהוא מלובש בששת ימי החול ששולטים בו ל''ט מלאכות.

העוונות מפסידין לאדם קדושת שבת

לג. והמשילו זה לבגד שנפלו בו כתמים משמן וכיוצא שאם לא יורחץ וילובן כראוי לא יוכל לקבל שום צבע, וגם כן הוא משל לאדם היושב במקום חשך וצלמות שאם בפתע פתאום יצא לאור ויקבל אור השמש בתוקפו יחשכו עיניו ולא יהנה ממתיקות האור, כן הבא לקבל אור שבת ונפשו מלוכלכת מזוהמת כתמי פשעיו שאין אור הנשמה שולטת בו כי איזה מקום מנוחתה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאמרו בתקונים ²⁰ , זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באיברים דיליה ואשה נאה בנשמתיה דבגינה שריא שכינתא עילאה איהי נשמת כל חי ע''כ.

ופירש החסיד בשער הקדושה כי פירוש דירה נאה בליביה הוא טהרת המחשבות בששת ימי המעשה, ואשה נאה בנשמתיה היינו הנשמה שהיא בששת ימי המעשה שלא תהא פגומה ועל ידי זה זוכה שתשרה עליו נשמה יתירה בשבת הבאה מהשכינה, ותקון המחשבה הוא על ידי התורה וכוונת התפלה כי הנשמה היא מעולם המחשבה ותקונה וקישוטה הוא מה שהאדם עושה על ידי מחשבתו.

וזה פירוש ששת ימים תעבו''ד בא לומר שנהיה במדריגת עבד לעבוד את רבו בתפלה הנקראת עבודה ובכל מיני עבודה שהם המצוות, ואז ביום השביעי שבת לה' אלהיך וימצא בזה עזר כנגדו כי בבא יום השבת יהיה לו נקל טהרת המחשבה וכל הקדושות שינהוג האדם ביום השבת וגם יהיו נקלים לו לעשותם גם אחר כך בימי החול.

דרכי הכנה לקבל תוספת נשמה יתירה ע''פ האר''י

לד. ורבינו הקדוש האר''י זלה''ה יסד סדר הכוונה להכין כל איש עצמו לקבל נפש רוח נשמה משבת, וביום רביעי אז הכנה לקבל הנפש ומתנוצצים בו ניצוצי נפש שבת הבאה, וביום החמישי הכנה לרוח הקדוש וביום השישי אל הנשמה הקדושה, כי תמיד בהכנס האדם אל הקדושה מעלין בקודש ונכנס אל הקדושה מועטת ואחר כך אל שלמעלה ממנו ואחר כך אל הקדושה היתירה דוגמת לבישת הטלית ואחריו תפלה של יד ואחריו של ראש כנודע לחכמי המדע.

וכשיוצא האדם ממנו הוא בהפך אשר מתחלה ובראשו יוצא מקדושה יתירה ואחריו מקדושה של מטה ממנה ואחריו מקדושה הפחותה מכולן כי יציאתו מפנימי לחוץ, ועל כן ביום ראשון אז מסתלקת הנשמה שקיבל בשבת וצריך כל אדם לעשות פעולות טובות להחזיקה שלא תלך מאיתו, וביום שני יעשה פעולות להחזיק הרוח וביום השלישי אל הנפש, אשר מטעם זה תשכיל טוב טעם את אשר הורשינו להבדיל עד יום שלישי יען כי שלשה ימים אלה נאחזים אחר שבת שעבר, וכן אמרו בש''ס ²¹ אב''ג לבתר שבתא דה''ו לקמיה שבתא וכו'.

לה. והנה הפעולות לקבל הנפש הוא בסגולת קדושת המעשה לבטל ממלאכתו ולעשות המצוות הבאות על ידי הילוך הרגלים, ופעולות לקבל הרוח הוא בסגולת קדושת הדבור בתלמוד תורה ולהרבות בעסק התורה בעצם היום הזה, ופעולה לקבל הנשמה הוא בסגולת קדושת המחשבה לטהר רעיוניו ולקדש מחשבתו ביראת ה' כל היום.

וכן בצאתו מן הקדש פנימה יום ראשון יכין עצמו בקדושת המחשבה להשאיר איתו קדושת הנשמה יתירה שלא תסתלק ממנו כל אותו היום, וביום שני יכון עצמו בקדושת הדבור להשאיר איתו הרוח יתירה, וביום השלישי יכון עצמו בקדושת המעשה להחזיק ולהשאיר איתו הנפש יתירה.

טעם שקורין בתורה בשני וחמישי

לו. ולסוד הנכתם הזה תיקן עזרא לקרות בתורה בשני ובחמישי להכין ולסעד הרוח, ביום החמישי לקבל הדבור וביום השני להחזיקו כי אינו נקנה כי אם בכח הדבור שהוא בתלמוד תורה וסימן רוח ממללא.

קריאת כ''ו פסוקים מפרשת השבוע שייסד האר''י לימי החול

לז. ויסד הרב זלה''ה קריה נאמנה לקרות מידי יום ביום מפסוקי פרשת השבוע להשאיר הארת נפש רוח נשמה ולקבלן, וביום ראשון יקרא שנים מקרא ואחד תרגום ששה פסוקים מתחלת הפרשה, וביום השני ארבעה פסוקים שנים מקרא ואחד תרגום של אחר ששה פסוקים הראשונים, וביום השלישי חמשה פסוקים שאחר עשרה הראשונים, וביום הרביעי ששה פסוקים שנים מקרא ואחד תרגום של אחר ט''ו הראשונים, וביום החמישי חמשה פסוקים שאחר כ''א הראשונים.

ויתר פרטי הכוונות הערוכות במכתב הקדש מהרח''ו זלה''ה בסוד קריאה זו, אנכי תקנתי נוסח תפלה דבר יום ביומו כוללת כל כוונת הרב הלא המה כתובים בספר חמדה גנוזה אשר לי ²² עיין שם באורך, מים עמוקים ידלם איש תבונה.

ואשרי אנוש יעשה זאת להאיר נפשו רוחו ונשמתו לאור באור החיים בקדושת המאור הגדול אור האצילות המאיר בשבת הקדוש בשפר התקונים האלה להכין אותו ולסעדו הן ביציאתו והן בכניסתו, בהלו נר''ו יבא ובהלו נר''ו יצא לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

ביאור החילוק משבת שבתון לשבתון שבת קדש

לח. ועתה תחזה נועם דברותיו יתברך בפרשת המן לאמר, הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קדש לה' ובמקום אחר נאמר שבת שבתון, והוא כי שבת מורה על קדושת עצמו ושבתון מורה על קדושה קטנה שבימי החול כמו איש אישון, אישון הוא צורה קטנה שבעין, ומה שנאמר שבת שבתון מורה על ימי אב''ג שהקדושה באה משבת שעברה ומה שנאמר שבתון שבת קדש מורה על ימי דה''ו שהקדושה באה קודם לשבת הבאה כמו שביארו כת הקודמין ע''ה, אשר משם יתבאר כי מן התורה נצטוינו לנהוג בקדושות אלו ומקשה לבו יפול ברעה חס ושלום ונפשו הלך חשיכים ואין נוגה לה.

תוכחה על ביטול תורה

לט. ומה נואלו רבת מבני עמינו אשר הפנו עורף ולא פנים ויקלו בתקף חסנא האחת האהובה הנפש היפה, ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם דרך הקדש מבא שבת הקדש ברוב שרעפם בקרבם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כל האזרח בישראל ישבו בשו''קות ואיש אל עבר פניו ילכו סחור סחור לאוכלה ולו לסחורה משעה שעלה עמוד השחר ותעבור המנחה עד סוף האשמורת הראשונה דחופים ומבוהלים מחושקים כסף, וגם בלילה לא שכב לבם ויחלק עליהם לילה ויתחלפו להם ספרי חנויותיהם בספרי התורה וישכחו צור עושם ואת פועל ה' לא יביטו, וימאסו בתורת ה' ולא יבצר מהם נותן טעם בר נותן טעם לפגם כי לא עצרו חיל מפני חומר שבם העשוי למלאכה על המחיה ועל הכלכלה.

קורא אני עליהם למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה כי אילו היו מהדרים להיות להם כסף על הלחם לבד החרשתי אך למה תשקלו כסף בלא לחם, ואם יאמרו כי טוב להעשיר שלא יצטרכו לבריות ולהשאיר אחריהם ברכה, הנה אם היה העושר דבר שיש לו קצבה החרשתי אך ויגיעכם בלא לשבעה כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו ואם כן למה יגעו במה שתמיד משביעו רעב.

ובזוהר בשלח ²³ אמרו, כגוונא דא אינון דלא מהימנו ביה בקודשא בריך הוא לא בעאן לאסתכלא בארחוי ואינון בעאן לאטרחא גרמייהו כל יומא בתר מזונא יממא וליליא דלמא לא סליק בידייהו פיתא דנהמא מאן גרים לון בגין דלאו אינון בני מהימנותא ע''כ.

מ. ומה יענה ליום פקודה איש במעון כולו אומר כבוד, שקט בביתו ורענן בהיכלו אשר לא צדה והאלהים אנה לידו כסף וזהב לרוב, או עם שרים זהב להם שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא בחיל ולא בכח, בא מחמת ירושת אביו ועמד על כנו ונפש לא תשבע מטים עקלקלותם נוסדו יחד לאסוף ולכנוס עושר ולא במשפט תמיד כל הימים, ויתנו כתף סוררת בגאון עוזה של תורה ומצוותיה, ועינים להם ולא יראו מצר''י הנצבים לפניהם אשר לחרב ואשר לרעב ואשר למות, וכארח איש ירד עליו ה' באש ויעל עשנו לימים עוד הלא מצער יפרוש כנפיו לבא בכלח עלי קבר.

ומה יתאונ''ן העשיר בעשרו או מה ישען על ביתו ועבדו ואמתו ורכושו אשר רכש כי לא במותו יציעו שאול דמי''ו בו ימות ואבד העושר ההוא בענין רע, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה בושת הוא לו ורקיקה מקל וחומר, עוונותיו ילכדונו ותגלה ותראה קלונו.

ומסילות אלו ראוי לכל איש חיל ליתן עיניו ולבו כל הימים אליהם להיות ממעט לרגל המלאכה אשר לפניו בימי המעשה לכבוד יוצרו ולהקדיש ולהעריץ את הנשמה הטהורה להכין אותה להיות כסא מושב לקדושת השבת כמו שביארנו.

קדושת יום שישי כוללת כל ימות החול

מא. ואשר לא שת לבו אל דבר ה' עוד כל ימי המעשה לילה ויומם מקוצר רוח, זו היא דרך ישרה שיבור לו לתקן את אשר עיותו בתפארת קדושת יום השישי אשר הוא כולל בו כל הה' ימים כ''ל לו כל אליו, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יען ה' הצדי''ק נאדר בקדשו כי על כן נכתם ונחתם אות ה' בו ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי על כי נאזר הוא באהבה כללות הה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד אשר לעומתם המה ימי בראשית כנודע למביני מדע, ועל כן תפארת עטה להיות עליון ומתנשא לכל הה' ימים וה' לילות, באברת''ו יסך על פגם שאר הימים ולילות הכלולים בו לתמוך נפילתם ופגמם.

מעלת הלומדים בליל שישי

מב. ומה טוב חלקם ומה נעים גורלם של עבדי ה' העומדים בבית ה' בליל שישי ונגזלה שינתם כל הלילה להגות בתורה ולקדש מחשבותם עם קונם להתקדש במוטב תלתא דפורענותא, לו ניתנה פריעה לפרוע פרעות גדל פרע חובת קדושת מחשבה ודיבור ומעשה אשר יחוייב כל איש להיות מושך בימי המעשה מקדושת שבת, וכאשר יתקדשו מחשבתם ודיבורם ומעשיהם בליל שישי מדת הכוללת ימצאו בה כדי גאולתם וכופר להם מאשר חטאו ופגמו ביתר לילות עמל מינו למו בשאר ימות השבוע, באשר יקדשו עצמם במדה הכוללתם יקודשו גם הנכללים בה כאמור, וכן ביום תפארת הוא לעושיו מעשה התשובה בו לכפר עליו מאשר חטא ופגם ביתר ימות השבוע בהתקדש בו לפחות ביום ההוא בקדושת מחשבה ודבור ומעשה כאשר ביארנו למעלה ושב ורפא לו.

מג. ועל כי יום ו' הוא סוד שלישי לשבת הבאה כמו שביארנו לעיל על כן בא הרמז נפלא בכתוב ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר, כי אף מי שעזב ושכח את ה' בכל ימות השבוע הזמין לו האל יתברך פתח פתוח לפניו יום הו' שלישי על כולו, פרי צדי''ק עץ חיים אשר פריו למאכל ועלהו לתרופת הנפש היפה ולטהרה מחלאת זוהמת הנחש הוא יצר הרע אשר נתן בה את שכובתו וטמאה, והיה אם לא יתחטא ביום השלישי אז וביום השביעי לא יטהר כי אחר שלא תיקן את נפשו ומום הן בה לא יטהר כי כל אשר בו מום לא יקרב ואין אור הנשמה שולטת בו כי איה מקום מנוחתה.

ראוי להרבות בתורה ובתשובה בערב שבת

מד. ועל כן ראוי להיות כל איש צורר בביתו בצרת פגמיו ויתבודד קצת ליל שישי וקצת היום גם כן ויפשפש במעשיו שעשה בששת ימי החול וגם את אשר פגם בסוד מחשבה ודיבור ומעשה כדי שישאל מחילה וכפרה מאל החנון המרבה לסלוח, ועל ידי הרהורי תשובה זו יהיה בזה הכנה שתשרה בו תוספת נשמה כדי שיוכל אחר כך לשוב במעשה, ומה גם בהצרף עמו ללמוד בתורה תמיד כל הלילה אשר אין ספק כי כל דברי התורה אשר בם יהגה בלילה ההיא המה יעמדו למליץ יושר לכפר עליו על שאר הימים ולעטרו בעטרות קדש להאיר את נשמתו.

טעם למנהג המתענים בערב שבת

מה. ומטעם זה אמרו בירושלמי ²⁴ ר' אבין הוה ציים בכל ערב שבת, וכן בגמרא ²⁵ דאבעיא לן על הני דבי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי אשר משם למדו אנשי מעשה להבין ולהתענות בערב שבת, כי לא לבדו כאשר עלה על רוח רבים שטעם תעניתם כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב כי הן לזה יספיק מן המנחה ולמעלה, אכן טעם העיקרי על כי יום שישי היא מדה כוללת כל ימות השבוע וימצא כל איש בעצם היום הזה עזר משד''י להבין ולהתענות ויפשפש במעשיו ויתחרט עליהם על כל עון אשמה אשר חטא על הנפש בימות השבוע, והן עתה בכח סגולת תעניתו הימים הראשונים יפלו ורפא ירפא הנפש אשר בה הנגע והעמידה לפני ה'.

שבח הנעורים בליל שישי בלימוד ובתענית

מו. ומה טוב ונעים מנהג אנשי הלבב הנוהגים להפסיק מבעוד יום וצמים לילה ויום כי ימצאו תקון נפשם עון פשעם על הימים ואף הלילות של כל ימי השבוע, והאיש המשכיל ישית לבבו בשתים אלה תורה ותענית ביום זה כי בכח תורתו בליל ו' הכולל ימות השבוע אולי יכפר על שאר הלילות אשר לא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה שהאריכו בעונש הדבר חכמי הזוהר הפלא ופלא.

והן בעונותינו הרבים רבת מבני עמינו פנו אליה עורף ולא פנים אוהבי לנום על ערסותם סרוחים עד שכמעט נשכחת תורה זו מישראל ואין משכיל דורש את אלהים לראש אשמורות, הנה הלילה הזה סגולה ומסוגלת לאיש אשר ידד שנתו מעיניו בלימודי ה' בתשובה ובחרטה גמורה להיות דברי התורה מליצים לכפר עליו.

מעלת יום שישי

מז. ואף כי לפי דברי הזוהר תקון הימים הוא כל יום ויום בפני עצמו כנודע בטעם התענית חלום שצריך להיות ביומו, מכל מקום יום זה אהבת כללותו עמו וכדאי הוא לתקן לאשר בצל שד''י יתלונן בתורה ובתשובה גם על כל הימים הכלולים בו.

ורמז זה יתכונן בפסוק ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אשר מכאן נמצינו למדים כי צריך לתקן כל יום ויום בפני עצמו, אכן שם רמז בראשי תיבות ב'יומו ת'תן ש'כרו שב''ת לרמוז כי תכלית תקון הימים בשבת מצד היות כולל כללות כל השבוע בו כמו שכתוב בזוהר, וסגולה זו היא מוצאת גם ביום השישי לילה ויום באשר הוא כלול באהבה כללות הה' ימים כאשר ביארנו.

נמצאנו איש שלומינו לתווך השלום בינינו לבין אבינו שבשמים בסוד רב השלו''ם עשה שלום ביניהם והוא יהיה עיקר התקון לימי השבוע דביה צדיק וצדק בדרגא חדא וכמו שאמרו בזוהר בראשית דף מ''ז, יום השישי מאי שנא בכולהו יומי לא אתמר בהו ה''א אלא הכא כד אשתכלל עלמא אתחברת נוקבא בדכורא בחבורא חדא ה' בשישי למיהוי כלא חד עד כאן.

כוונת הנעורים ומתענים בליל ו' ויומו

מח. הנה כי ביום ו' נאדר בצדיק יסוד עולם ונלוה אליו אות ה' כי כלתו היא וצדיקים ירשו אר''ץ וישכנו לע''ד עליה בהגיון תורתם ליחד היחוד הקדוש למעלה בכח הגיון תורתם בליל ו', ובכן המצא ימצא שפר התקונים לכל הלילות כי לא קמו עמדו לראש אשמורת כמדובר.

ואף גם זאת יכין להם לכוין בכח סגולת התענית לתקן את אשר עשו ימות השבוע כחגים וכמועדים והתענגו בימי החול בהרבות בשר ויין ולא נתנו שינוי בין קדושת שבת לימי החול וכולן שוו בשיעוריהן, והלואי לא יעדיפו בתענוגיהם בחול מבשבת הקדוש.

מנהג קדמונים להמנע מבשר ויין בחול משום חיבוט הקבר

מט. ומנהג חסידים הראשונים היה למנוע בשר ויין כל ימות השבוע, והטעם כמ''ש המקובלים כי עונש חבוט הקבר אינו אלא בשביל השמחה ששמח בזמן שאין ראוי לשמוח ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ויש למנוע ממשוך עצמו בבשר ויין הרבה ועל זה נאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, והימים האסורים בנפילת אפים המה ימי שמחה ומותר לשמוח בהם בבשר ויין.

ג' חלוקות בימים המותרים בבשר ויין

נ. אך אמנה הם נחלקים לשלשה חלקים, יום מתן תורה וערב יום הכיפורים חובה גמורה לאדם לשמוח בהם בבשר ויין יותר מדאי, ובכל שאר ימות השנה ביום שיש בו מוסף מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין, וביום שאין בו מוסף אפס שאין בו נפילת אפים אין מצוה לשמוח בהם בבשר ויין רק רשות.

בשר ויין שנשארו משבת נאכלין אף בחול

נא. ובשר ויין שקנאם לשם שבת או שהן מותרות של שבת אוכלין בימות החול כי קדושת השבת חופפת עליהן אבל בלא זה הוא נענש עליו בחבוט הקבר.

בסוד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וטעם אכילת דגים בשבת

נב. ולחכמי המדע רוח אחרת איתם בסוד הקרבן שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, שיש רשעים שבמותם יתגלגלו בבעלי חיים וכאשר האדם אוכל מהבהמה ההיא יתדבק המגולגל בנשמתו וכאשר ישן בלילה ותעלה נשמתו למעלה עם אותם הנצוצות והנשמות שבמאכל היא חוזרת לבדה והמה נשארות למעלה, וזהו סוד ובעלים מתכפרים המה הנצוצות והנשמות המגולגלים באכילה.

נג. ועל כי אין ביד כל אדם כח לברר בירורים אלה בימי החול כמו ביום שבת, על כן נוהגים לפרוש עצמם מבשר בימות החול כי לפעמים אדרבא יסולק ממנו אותו מיעוט קדושה שיש לו ונמשך אחר הבהמה חס ושלום, וזה היה דעת בית שמאי כשראה בבהמה איזו ניצוץ קדושה הכינה לשבת להעלותה בתקף חיסנה של קדושת שבת, אלא שבית הלל מדה אחרת היתה לו כי הוא נאדר במדת חסד אל היום ובכחו היה מוציא כל נצוצי הקדושה אף בימות החול, ומטעם זה נהגו לאכול דגים בשבת כי שם רבוי הנצוצות לתקנם ולהעלותם בכח קדושת שבת, ובחול יפרוש מהם כי אין בידינו כל כך כח להעלותם.

בימי החול ימנע ממאכלים ומלבושים המיוחדים לשבת

נד. ומורי זלה''ה היה מקפיד מאד שלא לעשות שום תבשיל הנהוג לעשות בשבת כגון פישטיד''א וכיוצא בימות החול, וכן בענין המלבושים שלא ללבוש שום בגד שבת בחול, ומהרח''ו היה מקפיד להיות לו חלוק מיוחד בשבת כמו שנבאר בפרקים הבאים בס''ד.

תוכחה למתענגים הרבה בסעודות חול

נה. והאיש הירא ישכיל לאכול כל חולין שלו על טהרת הקדש ויעשה לו מסגרת וגבול לאמר עד פה תבא ולא יוסיף לדאבה עוד על בקשת המותרות בימות החול שהשלח''ן נהפך לנח''ש חס ושלום, ואם יעצור חיל לפרוש עצמו מבשר ויין כל ימות החול מה נעים גורלו, ואם מחלושי המזג הוא ואוכלה בימות החול הנה בליל שישי ויומו יפרוש עצמו ממנה הן בשביל כבוד שבת והן לתקן שאר הימים הכלולים בו' לענות נפש במקצת על אשר התענג בימות החול במותרות.

וביותר צריכים להזהר לתקון עון אשמת העם המתאוין בני תמותה אשר עושים כל ימיהם כחגים וכמועדים בקול צוחה על היין, ותמיד כל הימים אצל כל פנה יארובו לחקור איזהו מקומן של זבחים וילכו להם, גם אלה ביין שגו בשכר תעו מדרך השכל וישכחו את ה' ונתנו יקר תפארת לימות החול עודף על ימי שבתות וימים טובים אשר אין מזור למחלתם כי אם להבין ולהתענות יום ו' לילה ויום אולי יכפרו על שאר הימים בחושבם מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב אל ה'.

נו. והאיש המשכיל יבין את זאת ממה שאמרו על המתענה תענית חלום בשבת דבעי למיתב תענית לתעניתא, ואמרו בזוהר ²⁶ מאי טעמא דא בטיל ענוגא דשבתא יבטל ענוגא דחול ואי איהו מבטל עינוגא דשבתא וקא מתענג בחול דמי כמאן דחשיב לאלהא אחרא יתיר ממה דחשיב ליה לקודשא בריך הוא רוחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה לא עניג ובטיל ביה מיניה רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא חשיב וקא מענגא ליה כדין מהדרין ומתפרעין מיניה בהאי עלמא ועלמא דאתי, בגין כך אצטריך תעניתא אחרא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההיא רוחא דחול ובהאי אית ליה אסוותא כיון דלא חשיב לרוחא דחול וסימניך והשיב את הגזלה אשר גזל, גזלן לא חשיב לקודשא בריך הוא לא חשיב לבני נשא בגין כן לית ליה עונשא גנב דחשיב לבר נש יתיר מקודשא בריך הוא אית ליה עונשא בהאי עלמא ובעלמא דאתי ע''כ.

נז. כן הדבר הזה הדשנים והרעננים במיטב מעדנים כל ימי החול במה יוודע אצלם עונג קדושת שבת אחר כי כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, והרבה מהם יאכלו עם ריעיהם בימות החול בשמחת מריעות הרבה יותר מדאי מידי אוכלם בשבת ונמצאו חושבים חס ושלום למלה אחרא יתיר מקודשא בריך הוא, ואין ארוכה למחלתם כי אם בסגף עצמם יום שישי לחלש חושים המעונגים ביום ההוא בתענית ותשובה ובכן תיהוי ארכא לשליוותם הואיל ולא נתנו חשיבות לרוחא דחול.

והוא מתפארת התקונים לכל הנפש החוטאת במאכלות בימי החול ובלבד שיכוין בתעניתו על זאת, ואף האנשים הנגשים אל ה' יתקדשו להתענות יום שישי לתקן כל ימי החול ואשר נהנו מסעודות הרשות יותר מקיום הנפש שהוא תענוג והוא מרבה בשר לרימה ומתלבש בו החיצוני מצד המאכל ההוא.

מעלת המתענג בעינוגי מצוה בלבד

נח. ובזוהר פרשת תרומה ²⁷ אמרו, גופיהון דצדיקייא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמנין ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו בתר דנפקא נשמתיה מיניה דהא לא מתענגי מדיליה כלום זכאה איהו דלא אתהני מדיליה כלום ע''כ, הנה משם יתבאר שיש מעלה נוספת למי שאין לו אפילו הנאה מועטת מהקליפה כל שכן התענוג, יען כי כל מה שהאדם אוכל יותר מקיום הנפש הוא תענוג ואין כניסה לחצוני אלא מצד זה.

ובמדרש הנעלם חיי שרה, ²⁸ ולקחת אשה לבני משם אמר רבי יצחק אותו הגוף שנצטער עמי באותו עולם ולא היה לו הנאה וכיסוף בו מפני יראת קונו אותו הגוף תקח (בעת תחית המתים) ליצחק (פירוש להנשמה שלי) כמבואר שם.

מיעוט בתענוגים מיקל מיסוריו של משיח

נט. ובזוהר פנחס, ²⁹ בלולה בשמן כתית ודאי לאו אורייתא היא בלולה אלא למאן דסביל כמה מכתשין בגינה כמה דאוקמוה מארי מתניתא דלית אורייתא מתקיימא אלא במי שממית עצמו עלה, ועוד בלולה בשמן כתית דא הוא דמקיים פת במלח תאכל וכו', ועוד בלולה בשמן כתית הדא הוא דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, פירוש כי רוח אפינו משיח ה' עונותינו הוא סבלם והוא מחולל מפשעינו ומדוכא בעונותינו מקול מחרף ומגדף עד יצא כנוגה אור קדושתו וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו ארמון על משפטו במלכות שד''י, וצריך כל אדם לסבול ולדכא ביסורין ולמעט תענוגיו על עונותיו לקבל עליו יסורי משיח הקדוש כמו שכתב בספר החסידים ³⁰ על חסיד אחד שסבל יסורין מטעם זה.

תיקון פגם הברית בלימוד ליל שישי

ס. כי על כל אלה האנשים הניגשים אל ה' אשר לא נזהרו ולא נוסו באלה להתנהג בימי החול במנהג זה באיזה סיבות, על כל פנים יתנו לב לאחוז דרך אנשי מעשה להתענות יום ו' להטיל חלשים על החומר העכור ולזכך את נפשותם וטהרה ממקור דמיה אשר הוטמאה בחיצוני ביתר הימים, והאיש הירא לא ישליך דברינו אלה אחרי גוו אשר המה משופרי שופרי הנפש היפה להקדישה ולהעריצה הן בקבוע הגיון תורתו בליל ו' שאל יתן דומי לו תמיד כל הלילה והן בצום תעניתו ביום ההוא כל אחד ואחד כאשר יוכל שאתו, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו.

סגולה להנצל מפגם הברית

סא. ונראה לי שלתקון פגם הברית יהיה תועלת נפלא להיות כל איש ניעור משינתו בכל ליל ו' בשבת ויום שלפניו ובכן ימצא מזור למכאובו מאשר פגם בברית קדשו ולא נאמנה בבריתו, וגם יהיה תועלת עצום לכל ימות השבוע שלא יטמאוהו במקרה אשר לא טהור.

ומבואר טעם הדבר לבאים בסוד ה' ומשכילים בסוד השישי צדיק יסוד עולם כמו שביארנו בספר חמדה גנוזה בסוד אל יפסיע פסיעה גסה שנוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו ומהדרא ליה בקדושא דבי שמשי ע''ש ³¹ שסוד תיקון היסוד אות ברית קדש יכון בערב שבת כאשר הוא פרי צדיק עץ חיים ושלישים על כולו.

סב. ואיש חכם יכפרנה להיות חס על הנפש האחת אהובה אשר היא מר לה בעון פגם זה יותר משאר הפגמים כאשר הארכנו בפרקי השובבים במי אמרי''ם הממררים את כל הנפש אשר הנגע הזה קרב באהלה בר מינן, וכאשר בחטאו נסתלקו הה' חסדי''ם מצדיק העליון והיה שישי, עתה בכח סגולת תורתו ימשיך הה' חסדים אל מקומם ומכונם והיה השישי, וכן אשר היה נרגן מפריד אלוף צדי''ק מצדק והיה שישי עתה בכח סגולת תורת ה' בלילה הזאת ישוב לחבר את האהל להיות אחד והיה השישי ונלוה אליו הה' כי כלתו היא.

לטהר עצמו קודם תקון ליל שישי

סג. ועושה אלה יאותה להם לטהר עצמם מבעוד יום במקוה טהרה אם לא נשמרו בימי החול אך מאשה וכל שכן אם קרה להם מקרה אשר לא טהור בימות החול שלא יגשו עוד טומאתם בם לעשות תקון אות ברית קדש כי קרוב הדבר לפגל קדשי שמים ומדמע קדש בחול ומעוך ונתו''ק חלף התקו''ן חס ושלום, ועל כן לא יעבור מלטהר עצמו לעשות תקון ליל ו' אף כי לא ניסה באלה ביתר הימים.

סגולה להנצל מיצה''ר ליוצא מביתו

סד. ובכן ימצא עזר משדי כנגדו להמלט מידי יצר הרע בסוד והיה שד''י בצרי''ך, כאשר קבלנו מרבינו האר''י זלה''ה כי ממילוי אותיות יצר יוצא שם שדי כזה יו''ד צד''י רי''ש, וזהו סוד והשיג לכם די''ש אותיות שדי את בצי''ר אותיות יצר באופן כי בצי''ר ישיג את זרע לקיום מצות פריה ורביה בלבד.

וכונה זו יש לכוין אותה כאשר יצא תמיד מדלתי ביתו החוצה בשם שדי שבמזוזה ויועיל הרבה להכפות ולהרחיק את הצפוני מעליו, וביותר בעשות מעשה בליל ו' ויומו אשר מחזה שדי עליו יראה בתקון התשובה והתורה בו להיות נמלט מהיצר הרע והיה שדי בצי''רו ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא.

סדר והנהגה לליל שישי

סה. ובתפלת ערבית ליל ו' יתקדשו בכוונה יתירה, ונכון להיות כל איש צורר רוחו ונשמתו אליו יעצוב על פגם אשר פיגל בקדשי שמים ביתר תפלות של שאר ימי המעשה באמור להם בלא לב ולב והן עתה בכוונת התפלות ביום הזה אשר הוא ללמד על הכלל כולו יצא המה יעלו לעלות להראות את פני האדון ה' צבאות, וכה יכין לבו לכוין בתפלת שחרית ומנחה לבלתי ידח ממנו נדח ויצטרפו תפלות הפסולות עם תפלות היום אשר יכשר לו בתשובה ומעשים טובים.

סו. ובסעודתו יהא זהיר להיות אכילתו בקדושה, אך למעט אכילה ושתיה מידי מחסורו אשר יכשר לו אלא אוכל נפש בלבד כי המאכל מביא את השינה ואין השעה צריכה לכך כי אם לעמוד חי לא ינום ולא ישן לתקן את הנפש היפה, ומנהג חסידים העומדים בבית ה' בלילות לקבוע זמן סעודתם מבעוד יום להקל מעליהם כובד משא המאכל.

והחכם עיניו בראשו וידוד מדוד רעים ומריעים המתרועעים אל מקום הדשן ועונג שכר הבטן קופרא טבא לפומא וכסא טבא לפומא באור השישי כיתר הלילות, וכן לא יעשה כי לא זו הדרך ולא זו העי''ר להאיר את נשמתו כמו שביארנו למעלה, ולפיכך כל ערום יעשה בדעת ויקדים בזריזות מביאה לידי זהירות לכבוד קונו ולתקן את נשמתו, ואליו יאסוף בעלי אסופות ונאספו שמה כל ההדרי''ם להדר ולפאר את יוצרם ויכונו מחשבותם אך נגד ה' מתחלת הלילה להגות בתורת ה' ובמצותיו תמיד כל הלילה לא יחשו.

אזהרה להימנע ממקרא בלילה, וחילוק ליל שישי משאר לילות

סז. ואולם בענין סדר הלימוד המשכילים יזהרו להגות בחצי לילה הראשונה בתורה שבעל פה בדברי מוסרי הנפש בראשונה ואחריהם בזוהר ובדברי אגדה ובמשניות ובדיני השבת החמורה, רק השמר לך ולא תמרה את אשר רבינו הקדוש האר''י מתרה שלא ללמוד בחצי לילה הראשונה מקרא כלל באשר המקרא הוא בחינת דינים והלילה גם הוא דינים ויעוררו הדינים יותר מדאי חס ושלום, ואזהרה זו בשאר הלילות וכולה שוה בשיעורה, אכן בליל שישי אשתני למעליותא משאר הלילות באשר מחצות הלילה ואילך הולך ואור אור קדושת שבת והרחמים מתעוררים ואין פחד הדינים בקדושת שליטתה ויבינו במקרא.

לימוד לליל שישי לתקון פגם היסוד

סח. כי על כל אלה האנשים האלה שלימים אשר כח בהם להבין ולהשכיל בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, יאותה למו לקבוע חצי הלילה הראשונה תורה שבעל פה ובחצי הלילה האחרונה יבינו במקרא תורה נביאים וכתובים כל אחד לפי שיעורו ובלבד שיתן כנגד היסו''ד.

סט. ואשר להיות הורנו לדעת אבינו רועינו הרשב''י ע''ה כי הגות בסוד תעלומי מדות העליונות מעורר עליונים למעלה בשרשן ומאורות נתן סביבות עוזם וכמו שאמר באדרא לחברים, ³² אנא חמינא י''ג אילין מכילין גליפין קמאי ונהירין כבוצינין וכד אתפרש כל חד מיניהו מפומיכון אסתלק ואתתקן ואתעטר בטמירותא דתקונוי דדיקנא וכל אחרנין אשתארן ובעוד דכל חד מתפרש בפומייכו נהיר ואתעטר ויתיב כמלכא בגו חיליה ע''כ.

ע. על כן נהגו פנות צבאות קדושים רוממי שד''י להגות לבם תבונות בסוד ה' וברית''ו בזוהר ובתקונים בלילה הזאת לעורר ולהאיר מדת צדיק העליון למעלה בשורשו באור השישי, ואל אל שדי יתחננו לתקן בסגולת לימודם מדת צדיק יסוד עולם את אשר עוותו בפגם אות הברית ולא נאמנו בבריתו ולחסות בזיו סתר עליון בצל שדי כל הימים לבל יפקדו רע חס ושלום במקרה אשר לא טהור, ואף גם ליישר ולתקן פגם הימים ומדותיהם למעלה בשורשם הכלולים בשישי כמדובר למעלה.

ועל כי ענייני סוד הצדיק באו מפוזרים בזוהר ובתקונים בהרבה מקומות, על כן לרגל המלאכה אשר לפני בספר הזה לזכות את הרבים יראי ה' וחושבי שמו אנכי אספתי במאמרים הבאים בזוהר ובתקונים המדברים בסוד הצדיק ואחלקם לארבעה חלקים להגות בם מידי חדש בחדשו חלק אחד מידי שבת בשבתו בכל חצי לילה הראשונה אור השישי, ובחצי לילה האחרונה יבינו במקרא תורה נביאים וכתובים ולכוין בהם על דרך הסוד במקצת כנויי היסוד הידועים אצל עין רוגל בספר הזוהר וכה סידרן סדר סדר לבדו.

לקט לימודי זוהר לשבוע ראשון בחודש

לקט לימודי זוהר לשבוע שני בחודש

לקט לימודי זוהר לשבוע שלישי בחודש

לקט לימודי זוהר לשבוע רביעי בחודש

לקט לימודי תקו''ז לשבוע ראשון בחודש

לקט לימודי תקו''ז לשבוע שני בחודש

לקט לימודי תקו''ז לשבוע שלישי בחודש

לקט לימודי תקו''ז לשבוע רביעי בחודש

פיוט המיוסד לליל שישי מהר' משה זכות ע''ה

לקט לימודי תנ''ך לליל שישי אחר חצות

דברי התעוררות לפגם הברית

פב. ואשרי אנוש יעשה כסדר הזה להנחיל לו נחלת שד''י ולהיות מושך לו משם אור טובו וחסדו לפדות בשלו''ם נפשו, באברתו יסך לו ותחת כנפיו יחסה לחמול ולכפר מאשר אשם לו ולא נאמנה בבריתו ופיגל באור ברית קדש פעמים רבים.

וכל האיש אשר נגע אלהים בלבו לבו יחיל בקרבו בהתקדש עליו אור הו', הן גור יגור ונפל חתיתו עליו ויראת שד''י על פניו יחלוף בשומו לנגד עיניו גודל פגמו אשר פגם בעון זה בצדיק העליון ויראה ורעד יבא בו ותרדנה דמעותיו במי אמרים הממררים את הנפש לאמר, אוי לי כי נדמתי כי ה' אלהים חתם בי אות ברית קדש בצלם דמות תבניתו לשומרו בקדושה וטהרה ולא כן אנכי עמדי ואת מקדש ה' חותמא דמלכא טמאתי ובשר קדש העברתי מעלי ביד עוני ופשעי להאביד ולהרוס שם הוי''ה מלגאו ושדי לבר, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך השטן עומד על מקום הוי''ה אל הקדש פנימה ושפחה כי תירש גבירתה סם המות רועץ מן החוץ והוא נח''ש ינח''ש בו, אוי לי אויה לי אהה עלי אנה אוליך את חרפתי, איך אשא פנים אל פני האדון ה' ואנכי קלקלתי צינורות השפע והפכתי אותם לבורות נשברים אשר לא יכילו המים וגם בכנפי נמצאו דם נפשות אביונים להביא חרון אף ה' לעולם ולהביא מגיפות ומיתות משונות בעולם, ואם אנכי בראתי משחית לחבל אלה הצאן מה עשו.

אשכבה בבושתי ותכסני כלימתי, מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו ועל איזה מהם אשיב ואצטדק, מה אשיבנו בעון שולחי את ידי באות ברית קדש בסיבה גורמת ובאתי לידי חימום ומן החימום שחתתי זרע קדש, ומה אומר לפני יושב מרום בשולחי את ידי בחותמא קדישא דמלכא לרצוני בלי סיבה גורמת, ומה אדבר לפני שוכן שחקים בהקשות עצמי לדעת הן במחשבה ונעקרה הטיפה ממקומה והן בהרבות שיחה עם האשה על עסקי תשמיש.

ומה אצטדק לפני יודע תעלומות סתרי עולם על עון נטות את ידי בברית קדשי בכוונה מכוונת להשחית את זרעי למלאות את מאויי, גדול עוני מנשוא וכי יפקוד מה אשיבנו על כי לא השבתי ידי מבלע בעון משכב זכור ושאר עריות כי היא זימה ועון פלילי לפני ה', אוי לי מיום הדין אוי לי מיום התוכחה, על איזה מהם אתבע ועל איזה מהם אבקש מחילה וסליחה וכפרה אחר היותי רע לשמים ורע לבריות, משחית למעלה משחית למטה פוגם למעלה פוגם למטה, אוי לי אוי לרוע מזלי נוח לי שנהפכה שילייתי על פני ולא אצא לאויר העולם, נוח לי שיכרתו ידי ולא תכרת נפשי בפועל כפי, ואיכה ארים את ראשי ואיככה אוכל ואשתה ואיכה אלביש בגדים נאים והבגדים הצואים אשר עלי לכלכו נפשי ורוחי ונשמתי היקרים, ואיככה אשמח ואגיל ואשב בסוד משחקים אחר עשותי כל אלה וכמעט שכנה דומה נפשי ושערי תשובה סגורים ומסוגרים לפני.

ובכן בהתעוררות זה יתן את קולו בבכי וישפוך את נפשו לפני ה' חנון המרבה לסלוח מחילה וכפרה על אשמו בסגולת כח הלימוד בלילה הזה אור השישי בסוד הצדיק אות ברית הוא לעולם וככל צדקותיו יפליא להוציא ניצוצי הקדושה מתוך עמקי הקליפות להוציא יקר מזולל, חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל וכיפר עליו בכח תשובתו וחרטתו כפרה גמורה ובלבד שיקבל עליו שלא לשוב עוד לכסלה מדעתו ונרצה לו לכפר עליו.

תקון ליל שישי הוא סגולה שיעמוד בטהרה כל ימיו

פג. ולא עוד אלא כי בכח תיקון הלימוד בלילה הזה ימצא עזר משדי ובל יפקד ר''ע כל הימים, וביותר אם יחזיק בסוד הלימוד במאמרי הזוהר והתקונים אשר הוא תקון ושמירה רבה לעלולים בנזילות.

תקון ליל שישי מסוגל לימי שובבי''ם ולמי שנטמא ביוכ''פ

פד. ומורי נר''ו נתן לאיש אחד שראה קרי ליל יום הכפורים ונפשו מרה ביגון ודאגה רבה התקון הזה, וכן היה אומר שאם יעשו כסדר הזה בימי השובבי''ם יום יום לא יצטרך להתענות כי הוא משפ''ר התקונים לעון זה.

לימוד התקון בבית היולדת מסוגל לשמירת הולד מפגם הברית

פה. ושמעתי מפיו שאם יעשו כסדר הזה ³⁴ בבית היולדת כל שמונת הימים או לפחות ארבעה ימים קודם המילה, יהיה התנוק ההוא נאמן בבריתו ולא יטמא את מקדש ה' כל הימים.

סגולת הלימוד במידת הצדיק לעורר משיח צדקנו

פו. ונוסף גם הוא תפארת התקון הזה בשמים ממעל אשר בכח סגולת לימודי ה' בסוד הצדיק מחזה שד''י תחזה מבריק ומבהיק עד להפליא ושש ומתפאר בגוונין שלו לקרוא שנת דרור מגלות הארוך המר והנמהר זה כמה ימים רבים ורעים מר מר מחמת שדי, ועל כן נקוה כי בכח סגולת לימוד סודי התורה ובסוד הצדיק יריע אף יזריח על אויביו יתגבר ופדויי ה' ישובון כמו שביארנו בספר מחמדי עין מאמר הרשב''י עליו השלום לרבי אלעזר בריה לא תצפי לרגלא דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא, ³⁵ כי איננו סותר מאמר צפית לישועה חלילה רק רצה להודיעו קושט דברי אמת כי הדבר הזה תלויה בידינו לעשות כוונ''ים למלאכת השמים והיו למאורות ברקי''ע השמים להאיר על האר''ץ לקשט מדת הצדי''ק העליון בעדי עדיים בשפר התקונים עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגוונין נהירין.

ובכן אז תצפי לרגלא דמשיחא יעלוז שד''י וכ''ל אשר בו כי כן עיקר גאולתנו תחלה וראש לפדיון נפשינו הוא משיח בן יוסף הצדי''ק ומביא גואל לבני בניהם הוא היסוד בסוד אם יגאלך טו''ב יגאל אמרו צדיק כי טוב, ועל כן נקוה לראות מהרה בתפארת עוז משיח צדקנו לתקן עולם במלכות שדי, ובכן תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדי''ק עתק בגאוה ובוז כמו שאמרו במדרש רות בפסוק אם יגאלך טוב ע''ש.

עוד בשבח המתנהגים בתקון הנזכר

פז. ומה יקרו מעלותיו לאיש העושה אלה אולי יקרה ה' לקראתו עת שערי רצון לעורר את הרחמים למעלה, ויוסף ה' שנית ידו לחשוף את זרוע קדשו יבא שלום רוח אפינו משיח ה' וינהג את הצאן שה פזורה ישראל קוממיות לארצנו ובצל שדי נחסה ונתלונן ברוב ששונים.

כי על כל אלה מתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם להיות מגמת לבנו ועינינו שם כל הימים בלימודינו ובכל מעשה ידינו להאיר אל עבר פני מעיין הברכה תרוממנה קרנות צדיק, וביותר באור יום השישי תמיד מידי שבת בשבתו להגות תמיד כל היום ההוא וכל הלילה בסוד הצדיק בקדושה ובטהרה.

פח. ואיתא בתקונים תקון כ''א ז''ל, אם ישראל יתערון לה להאי אהבה קדם זמנא צריכים לאתערא כדקא יאות ואם לאו לא יתערון לה הדא הוא דכתיב אם תעירו ע''כ, ולפיכך יאותה להתקדש מאד במעשה התקון הזה ביותר וחביבה מצוה בשעתה, ויתר על כן נמצא תועלת עצום בסגולת לימוד אור השישי להשיב אליו הנשמה אשר תאבד ממנו בפגמי ששת ימי החול כמו שנאמר מנשמת אלוה יאבדו כמו שכתוב בזוהר לך לך דף צ''ד.

וכן יעתר אל אלוה וירצהו על פגמו בשלש קדושות מחשבה ודיבור ומעשה בששת ימי החול ומנשמת אלוה יאבדו כמו שביארנו למעלה ובכן בכח סגולת הלימוד ההוא ישוב אליו כאשר בתחלה, ומה גם כי יצטרף עמו אהבת כללות היום והארת קדושת שבת אשר יעיר מחצות ליל שישי וכדאי היא שבת שתרחם כמו שהגין על אדם הראשון להשיב אליו אבדתו אשר אבד ונשמת שדי תבינם.

ע''ש הוא יום משפט על תוספת הנשמה

פט. ומורי נר''ו היה אומר כי יום שבת אף על גב שהוא יום מנוחה ועונג עם כל זה הוא יום הדין אל החיים ואל המתים, והכי מרגלא בפומיה דרשב''י ע''ה לאמר מעלי דשבתא גלגולא דנשמתין איהו וכו', כי המשפט לאלהים הוא אחד לצדיקים גמורים לעלות לגן עדן עליון להיות בצרור החיים ואחד של רשעים גמורים שנדונין בגיהנם גם ביום השבת כמו שנאמר ויצאו וראו וגו' ואשם לא תכבה ואחד של בינוניים שיוצאים והולכים לגן עדן התחתון כי בודאי כל זה נעשה על פי הדין לדון מי הראוי לכך.

וגם הוא ישפוט בעד החיים לדעת כל אנשי מעשהו אם חטא איזה עון המונע ממנו תוספת נשמה לגמרי או על אשר לא הכין עצמו הכנה הגונה לקבל קדושת שבת, וגם יהי דן על המצוה אשר ימצא בו אשר פעל ועשה אשר לפיהן יזכה לקבל תוספת נשמה ומהו החלק המגיע וראוי לו כי תוספת נשמה הבאה אל בית ישראל בערב שבת אין הכל בהשואה אחת אלא כל אחד לפי זכותו וצריכין לדון לכל אחד מהו החלק הראוי לו.

ג' ספרים נפתחים בערב שבת

צ. ונמצא כי שלשה ספרים נפתחים בערב שבת, אחד של צדיקים גמורים הזוכים לתוספת נשמה היותר עליונה, ואחד של רשעים גמורים שנאמר בהם ימחו מספר חיים לפי שאין מקבלים קדושה ולא שום תוספת, ואחד של בינוניים שמקבלים תוספת נשמה כל אחד לפי שיעורו, והן על כל אלה צריך כל אדם לעתור ולרצות לפני אלהינו מרחם, יוציא לאור משפטו ודינו בקום למשפט אלהים והשעה רצויה להתחנן בתפלה זו בליל שישי.

טעם לתפילה המיוסדת בנוסח אנשי מעמדות

צא. והנה מודעת זאת אשר חכמים הגידו ³⁶ דאנשי מעמד היו יושבים ארבע תעניות בשבת בשני בשבת בשלישי וברביעי ובחמישי, בשני על יורדי הים, בשלישי על הולכי מדברות, ברביעי על אסכרא שלא תפול על התנוקות, בחמישי על עוברות ומניקות, עוברות שלא יפילו, מניקות שיניקו את בניהם.

ותנן בפרק אלו הן הגולין, אמותיהן של כהנים היו מספיקות מחיה וכסות לרוצח שגלה לעיר מקלט כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, ואמרינן בגמרא טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי והכתיב קללת חנם לא תבא אמר ליה ההוא מפרקיה דרב שמיע לי שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו וכו', ונראה שמטעם זה היו אנשי מעמד מתענים ארבע תעניות בשבת לבקש רחמים על דורם, והן עתה בדורות הללו אנשי אמונה אבדו דוחים את הגזרות, מרוב עונינו אבדנום ואין איש שם על לב כדרך שהיו עושים אנשי מעמד.

צב. ולפיכך ראוי לכל איש הירא אשר הוא מעבדי ה' העומדים בבית ה' בסדר הלימוד, ³⁷ להיות זה מכלל כוונתו ליל שישי לעתור ולרצות בלילה הזה הכוללת כל החמשה ימים על אחיו בית ישראל כדרך שהיו מתפללים אנשי מעמד, ותפלה זו מקומה אחר קריאת המזמורים כאשר אערכנה לפניך לקמן.

תפלה קודם תקון ליל שישי

צג. ואנכי תקנתי נוסח תפלה כוללת כל כוונת תיקון לימוד ליל שישי לעתור ולרצות עבדי ה' לפני לימודם וזה תוארה.

תפלה קודם לימוד התנ''ך אחר חצות ליל ו'

צד. ובהגיע עת קריאת תורה נביאים וכתובים יכוונו בסוד קריאתם כמו שכתוב בפ''ג דשבועות ואחר קריאתם ישפכו שיחם לפני ה' בתחינה זו.

פיוט המיוסד לאשמורת ליל שישי מהר' משה זכות ע''ה

תם

כוונה ע''ד הסוד לליל שישי

לימוד משנה לליל שישי

צז. ואחר כך אם הפנאי מסכים יהגו במשנ''ה להאיר מהארה ההיא אל הנשמה, פעם במסכת טהרות ופעם בסימן אמ''ת (אבות מדות תמיד) ופעם במשניות ספר יצירה הכל לפי כושר השעה.

שיעור זמן חצות הלילה לענין תקון חצות ויתר דברים

צח. ונראה לי לענין חצות לתקון הלילה הזה וגם בתקון חצות שסידרתי לשאר הלילות, הוא בכל מקום ומקום לפי היום והלילה של אותו אקלים, והנסיון יוכיח שקריאת הגבר השחור הנזכר בזוהר מעיד על זה שהוא ברגע חצות לילה בכל אקלים ואקלים לפי ערך של אותו אקלים ולפי ערך הזמן בקיץ ובחורף.

ומה שאמרו בזוהר ריש פרשת ויקהל ⁴⁰ דאי אתוספן שעתי בלילה אינון שעתי דמתוספן דיממא אינון ולא אתחשבן מליליא בר י''ב דאינון דילה וכו', לאו למימרא שישתנה זמן חצות לילה כי לא ישתנה לעולם בקיץ ובחורף רק התחלת לילה וסופה ושם העסק לענין המשמרות שלעולם השש שעות שקודם חצות והשש שעות שאחר חצות הוי שלש משמרות הלילה בין בקיץ ובין בחורף.

צט. ומורי זלה''ה הכריע לדברי אלה מהש''ס ריש פ''ק דברכות ⁴¹ מדפריך מאי קחשיב אי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה סימנא למה לי יממא הוא, ואי לא חשבינן הלילה בין בקיץ בין בחורף לשעות זמניות וחצות הוא חצי הלילה ממש מאי פריך דהא בעינן סימנא ללילות הארוכות, וגם מאי פריך התלמוד שם כתיב חצות לילה אקום להודות לך וכתיב קדמו עיני אשמורות והלא אף דקם בחצות דהיינו אחר שש מהתחלת הלילה אכתי איכא תרי משמרות עד היום בלילות הארוכות, אלא על כרחין לומר דחשבינן הלילה בין בקיץ ובין בחורף לשעות זמניות וחצות הוא חצות ממש כמו שביארנו וכן ראוי לנהוג, וכן נהגתי ונהגו עמי חבריי י''ץ.

סגולת הנעורים בליל ו' ובשאר לילות להפטר מכרת

ק. והעומדים בליל ו' וכן בשאר כל הלילות נעורים כל הלילה הם נפטרין מידי כריתתן כנודע, ⁴² ואנכי תקנתי אליהם נוסח תפלה נאה לעתור ולרצות עליהם ועל נפשם בעת קדרותא דצפרא וזה תוארה.

תפלה לתקון כרת

סגולת צדקה בעת זו ותפלה ע''ד הסוד

קב. ואיש התמים בונה ביתו מלא צדק יהי ידיו אמונה במעשה הצדקה אחר התפלה הזאת.

הנה נא ערכתי משפט זאת אות הברית לישרים בלבותם לנחותם הדרך ילכו בה והמצוה אשר כתבתי להורותם והיו לטוטפות בין עיניהם, ולכל איש הירא היו תהיה למשען ולמשענה גם כי נטה ליפול אם עוד ידו נטויה ישלח ידו והחזיק בו, יחזיק במעוזו יעשה שלום לו וצדיק באמונתו יחיה.

ציונים והערות לפרק א

1) הוא החכם ר' שלמה אפרים לונטשיץ מח''ס כלי יקר וכו'. 2) שבת דף ס''ט ע''ב. 3) נדרים דף ס' ע''א. 4) זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב. 5) זוהר נשא דף קמ''ד ע''ב. 6) זוהר צו דף כ''ט ע''א. 7) ברכות דף מ''ז ע''ב. 8) שבת דף קי''ח ע''ב. 9) חובת הלבבות שער הבטחון פ''ד ד''ה ביאור החלק כו'. 10) נדה דף י''ג ע''ב. 11) כתובות דף י''ז ע''א. 12) ברכות דף כ' ע''א. 13) ב''ב דף קס''ד ע''ב. 14) קדושין דף מ' ע''א. 15) זוהר פקודי דף רס''ג ע''ב. 16) ירושלמי ברכות פ''א ה''ב, ובדפו''ר נתחלף רשב''י בר' לוי והוא ט''ס. 17) אבות פ''ד מ''י. 18) זוהר אחרי מות דף נ''ו ע''ב. 19) עי' חובת הלבבות שער עבודת האלקים ריש פ''ט ששם הובא המשל בקיצור, אך העירו בזה כי המחבר שהאריך בזה משום שציטט לשונו של הקונטרס ''אורח מישור'' פ''ג ע''ש. 20) תקו''ז דף כ''ב ע''ב תיקון ו'. 21) פסחים דף ק''ו ע''א. 22) ותמצאם ערוכות אף בסידור המחבר כת''י שאליו ציין בשני מקומות בחיבורו ושלחו לתלמידיו, וחלקים ממנו הגיעו לידי המקובל האלוקי ר' אברהם טוביינא ע''ה שהדפיסם בסידור ''חסד לאברהם'' שרובו ככולו מבוסס על הספר חמדת ימים, והסידור כולל תוספות רבות שמצא בקונטרסי המחבר שהגיעו לידו בכתיבת יד ולא נדפסו בחמ''י שלפנינו וכפי שציין בהקדמתו שם, והתפילות לפסוקי השמו''ת שעליהן ציין כאן המחבר כי הם כתובים בספרו ''חמדה גנוזה'' ימצאם המעיין בסידור הנזכר דף ע''ו ע''א {מהדורת מנטובה שנת תקמ''ג עמוד 153 באוצר החכמה} ומכונה שם סדר תיקון היום. 23) זוהר בשלח דף ס''ג ע''א. 24) ירושלמי תענית פ''ב סוף הי''ב. 25) ערובין דף מ' ע''ב. 26) זוהר ויקהל דף ר''ז ע''ב. 27) זוהר תרומה דף קמ''א ע''א. 28) זוהר חיי שרה דף קכ''ד ע''ב. 29) זוהר פנחס דף רמ''ז ע''א. 30) ספר חסידים סימן תקכ''ח. 31) ברכות דף מ''ג ע''ב. 32) זוהר נשא דף קל''ב ע''ב. 33) את הפיוט הנזכר קיבל המחבר באחרית ימיו בעת שהותו בעיר ונציה מהמקובל האלוקי כמוהר''ר משה זכות תלמידו ששמו רמוז בבית השביעי, ובספר ''הן קול חדש'' משנת תע''ב הדפיסוהו בין שאר פיוטי הרמ''ז ע''ש בדף ח' ע''ב. 34) יש לציין כי סדר לימוד זה הוא הסדר הנהוג ללמוד בליל הברית ממאמרי הזוהר וכולו מיוסד על סדר לימוד זה שייסד החמדת ימים ונדפס במהדורות רבות בספר ''צמח צדיק'', והוא הסדר שהביא החיד''א בספרו ''הוד ברית'' {עמוד קל''ג בנדפס מחדש}, ואף המקובל האלוקי הרש''ש זי''ע נהג כסדר הזה כפי שנמצא בשטר ההתקשרות שחתם עם שאר החברים בשנת תקי''ד ואשר בראש החתימות נמצאית חתימת ידו של זקן החבורה ה''ה כמוהר''ר ישראל יעקב אלגאזי אשר הביא את הספר חמדת ימים לדפוס, והם קבלו על עצמם ללמוד בבית הולד ג' חברים בכל שבוע הבן ואילו בליל הברית ילכו שם כל החברים יחדיו וילמדו את הסדר המיוסד ללימוד ליל שישי שהוא הסדר המיוסד מהרב חמדת ימים. {עי' בכ''ז באריכות בספר אוצר חמ''י עמוד ר''ז - רט''ו}. 35) זוהר נח דף ע''ב ע''ב ובתקו''ז דף ל''ו ע''ב. 36) תענית דף כ''ז ע''ב. 37) שורה זו נשתרבבה גם בדפו''ר שלא במקומה כפי שיבחין המעיין, וע''כ הקדמנוה לתחילת הדיבור בתוספת תיבות ''אשר הוא מ...''. 38) יש להעיר כי כוונת לשון ירום ''הודו'' שייסד המחבר, הוא על שם הכתוב בתהלים במשיח צדקנו ''הוד והדר תשוה עליו'' שהמשיח נרמז במידת ההוד, ולהסיר לעז הלועזים מן הראוי היה לצטט כאן מנוסח התפלה שייסד הרמב''ן לשכיב מרע ונדפסה בספר מעבר יבק מאמר א' סוף פרק ט' בזה''ל, ''ותשלח לנו משיחנו ''האהוב'' ותחיה מתינו'', והגע עצמך מה היה עולה על דעת המרננים אם תפלה זו היתה מתחברת סמוך לתקופת המתפרצים לעלות בהר ה', וד''ל. 39) פיוט זה קיבל המחבר מתלמידו ר' משה זכות שחתם שמו בראשי הבתים ''משה זכות הצעיר'' ונדפס בספר ''הן קול חדש'' בשלימות, ואילו כאן השמיט המחבר ג' בתים מהפיוט {אותיות ה' ז' כ'} מטעם הכמוס עמו וכפי שציין בפירוש במכתב שכתב לתלמידו ונדפס בסוף הספר שלהי קונטרס שני אות ס''ה וז''ל שם, ותקון ליל הו' אשר תקנתי לכם אל תרפו ידיכם ממנו ולא תוסיפו ולא תגרעו ממנו, ועל אשר שאלתני על הפיוטים הוי יודע שחיברן אחד מן החברים החשובים והעלמתי שמו לפי שהוצרכתי לדעתי לגרוע מקצת דברים מהבתים ההם, עכ''ל, ואמנם בסדר לימוד הנזכר שייסד המחבר לליל שישי וללילי הברית ונדפס בשלמותו בספר ''צמח צדיק'', החזירו את ג' הבתים הנזכרים ואף ציינו זאת על גבי שער הספר במהדורת ליוורנו שנת תקמ''ד {ראה צילום בפ''ד במבוא הספר}, ובלי ספק נעלם מהמביאים לבית הדפוס מכתבו של המחבר הנזכר. 40) זוהר ויקהל דף קצ''ה ע''ב. 41) ברכות דף ג' ע''א. 42) עיין בשערי תשובה לרבינו יונה שער ד' אות י''א.

---

פרק ב - הכנת צרכי שבת - צדקה ותמחוי - לישת הפת

מעלת יום שישי

א. יום השישי וכבוד הדרו נשגב מאד במעלליו בשמו ובמעשיו והיה משנה על כל ימי הארץ בששת ימי בראשית, אשר חכמים הגידו שבששת ימי בראשית היו נעשים בכל יום שלשה דברים ובשישי נעשו ששה, שלשה כנגד יום הו' ושלשה כנגד יום השבת שלא נברא בו דבר, ולפיכך בירידת המן היה מרומם על כל ברכה והיה משנה על כל שאר הימים מעין מעשה בראשית.

ונוסף גם הוא היות בריאת אדם הראשון ביום שישי אשר בעבורו נבראו כל מעשה בראשית, וגם היות יום זה סיבת קיום כל כללות מעשה בראשית כי בו התחיל להאיר תוספת קדושת שבת והליץ הארת שבת על אבינו אדם הראשון שלא ימות בו ביום ויתבטל כל מעשה בראשית שאלמלא זכות יום זה שהגין נתבטלו כל הימים והיו כלא היו, ועל כן נבחר שם השישי לרמוז כי בשישי זה נתקיימו הה' הימים הראשונים.

זריזים מקדימין למעט מלאכתן בערב שבת

ב. ולפיכך חק לישראל הוא להקדיש ולהעריץ היום הזה כולו לה' ולנעול דלתותיהם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, זריזים מקדימים למצוות בבקר בבקר יום השישי והכינו את אשר יביאו לכבוד ולתפארת שבת קדש, וכמו שבמעשה בראשית אלמלא יום זה ושבת הנלוה עמו נתבטל כל מעשה בראשית והיו כלא היו בעון אדם הראשון, כן בדורות הבאים זוהמת הנחש ההוא כרוך אחרינו.

קדושת שבת והכנתה מסוגלים לתקון חטא אדם הראשון

ג. כי אף שאמרו ⁴³ ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונתקן עון אדם הראשון, חזרה להיות כבראשונה על ידי המעשה בלתי טהור כי עשו להם עגל מסכה ועון אבינו הראשון כרוך אחרינו, והיה לעת אור בקר יום השישי אור קדושת שבת יעיר בבקר בבקר, ובהצרף אליו קדושת מצות הכנת שבת נרפא הנגע ההוא באשר הוא יום בריאת אדם הראשון, ואשר חטא בו על הנפש באכילת עץ הדעת טוב ורע, באותו פרק ובאותו מקום ימצא כל איש ישראל להתבונן במעשיו לתקון עונות ראשונים כמו שביארו כת הקודמים כי כל ענין השבת בא מכוון לתקן עון אדם הראשון, כי מתחילה נאמר והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו הוא ענין מאכליו ומשתיו לכבוד השבת לתקן האשם אשר אשם אדם הראשון ביום השישי באכילת עץ הדעת טוב ורע.

ד. וגם ביום השבת בא הציווי במצות עשה ומצות לא תעשה כמו שכתב הרמב''ם לתיקון אדם הראשון שפגם בם כמו שאמרו ז''ל ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה אלו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ולפי שנאמר ויהיו שניהם ערומים וכו' ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם על כן בא הציווי ללבוש בגדים נאים בשבת, אדם חטא בתשמיש כמו שאמרו ז''ל לא הוה קרא צריך לומר אלא ויהיו שניהם ערומים ויעש ה' לאדם כתנות עור ולמה הפסיק בפסוק והנחש היה ערום, להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע מתוך שראה אותם עסוקים בדרך ארץ ולכן בא מצות עונה לתקן הדבר כאשר יתבאר לקמן כל דבר במקומו.

ובכן כמו שהגין היום השישי בקדושת שבת כן יגן עלינו לבל יפקוד עלינו עונות אדם הראשון ולא ימצא מקום העדר בעצמינו ותשרה עלינו קדושת שבת ונשמה יתירה אשר נאבדה מאדם הראשון על עונו כמו שביארו בזוהר בענין זיהרא עילאה שנאבדה ממנו, וזה רמז הכתוב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה אותיות נשמ''ה, לרמוז כי במעשה ההכנה ההיא יתוקן אשמת עון אדם הראשון ותשרה נשמה יתירה על כל איש ישראל והשיב את האבידה אשר אבד אדם הראשון.

בסוד יום שישי

אזהרה להכין צרכי שבת בערב שבת ולא בחמישי

ו. כי על כל אלה קבלו וקיימו האנשים השלימים להיות זהירים וזריזים במצוה זו בערב שבת להכין אותה ולסעדה ולא ביום חמישי, כי אף על פי שבשאר כל מצוות אמרו זריזין מקדימין למצוות, במצות הכנת שבת מאחרין ליום השישי ולא מקדימין כי תפארת עטה היום השישי סוד הצדיק ליום המנוחה סוד צדק מלכותא קדישא כאמור.

תפלה לומר קודם שיוציא הוצאות לשבת

ז. ואיש התמים בונה ביתו מלא צדק יקום ויתעודד להכין אותה ולסעדה בששון ושמחה, ונפש כי תשב''ע לבטא בשפתים פרטי כוונה זו לאמר.

מנהג יראים להזמין בפיהם צרכי שבת ולומר לכבוד שבת

ח. ומנהג אנשי מעשה לבטא בשפתים בכל דבר שיקנו ולומר תן לי מזה לכבוד השבת ובכן מתפשט קדושת השבת על הדבר ההוא ואז התבשיל ריחו נודף מעין רוחני, וזה הוא מאמר ⁴⁴ תבלין יש לנו ושבת שמה הוא ענין מזכרת קדושת השבת במאכליו ומשתיו כמו שכתבו הראשונים.

זמן ההכנות לשבת מספר ''סדר היום''

ט. וכתב החסיד הרב משה בן מכיר ע''ה, ⁴⁵ ונראה לי דכיון דקפיד קרא והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו נראה דעיקר המצוה וההשתדלות צריך להיות ביום שישי והמכין מיום חמישי לא קיים מצות הכנה כראוי, ואף על פי שביום השישי יש טורח לבקש הדברים מפני רוב הקונים וביום חמישי מוצא הכל מתוקן וקונה כרצונו לא יכין מיום חמישי דלפום צערא אגרא זולת אם מה שמוצא ביום חמישי אינו מוצא ביום שישי, ואפילו ספק ימצא ספק לא ימצא וביום חמישי ודאי ידחה הספק מפני הודאי, ולאו דווקא מיום חמישי אלא אפילו מיום ראשון יכין לכבוד שבת כמו שהיה עושה שמאי הזקן. ⁴⁶

י. והבשר לכבוד שבת צריך לקנות ביום שישי זולת אם ירא שלא ימצאנה ביום שישי יקחנה ביום חמישי ובלבד שימצא אותה ביום חמישי שמן וטוב, אבל אם אינו מוצא ביום חמישי רק כחוש ורזה ויש ספק שימצא אותה ביום שישי שמן וטוב ימתין ליום שישי ואף על פי שהוא ספק.

(הג''ה א''ה, הטעם זה קלוש דלא קפיד קרא להיות דוקא ביום שישי אלא שם לפי שלא היה אפשר בענין אחר משום שמה שנשאר ביום אחר הבאיש אבל לדורות אדרבא זריזין מקדימין, אלא עיקר הטעם כמו שכתב הרב המחבר למעלה בסודו).

אזהרה למכינים הכנות שבת ביום חמישי

יא. והן רבים עתה עמי הארץ אינן מטים אוזן לשמוע דברי חכמים ומכינים הכנת שבת מיום הה' אף בנמצא ביום הו' שלא להטריח את עצמם ולהקפיד בהוצאתם כי ביום שישי יעלה השער מפני רוב הקונים, ואיש התמים אל יפן אל מנהגם ויחזיק במעוזו יהיו ידיו אמונה להכין הכנת שבת בזמנה כי חביבה מצוה בשעתה.

ואני המחבר גערתי פעמים רבות לכמה נשים הנוהגות לכבד הבתים במצעות וכלי שבת ביום חמישי וזלזלו בכבוד השבת כי לא נודע כי מפני כבוד השבת הם עושות ולא הועילו כלום, ולא עוד אלא אף אם יכינו המושבות ביום שישי הבקר אור כיון שאפשר להן לתקן המושבות לכבוד השבת משעה חמישית ערב שבת ואילך לא עשו ולא כלום.

לרחוץ בערב שבת סמוך לערב

יב. והפוסקים האחרונים כתבו על רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת שצריך להיות סמוך לערב, ואמרו דאם הלך למרחץ בעוד היום גדול צריך לחזור ולרחוץ פניו ידיו ורגליו סמוך לערב כדי שיהא ניכר כי מפני כבוד השבת הוא עושה, והאיש שיש סיפק בידו למחות בידן ימחה לכבוד ולתפארת יום שבת הקדוש ולאשר ולקיים מצות עשה של הכנת שבת כמשפטה מטעם הנזכר בנגלה ובנסתר.

ובכן עושה אלה יקיים מה שאמר הכתוב הולך תמים ופועל צד''ק כמו שאמרו בזוהר אמור ז''ל, ⁴⁷ מאן פועל צדק אלא אינון דמתתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא כל חד פועל צדק אקרי ע''כ.

תוכחה להכין בעצמו צרכי שבת

יג. כי על כל אלה איש התמים בונה ביתו מלא צדק, אפילו יש לו כמה עבדים ומשרתים לשמשו ולהכין לו צורכי שבת ישתדל להכין בעצמו צורכי שבת לכבוד המלך ה' צבאות, ומצוה בו יותר מבשלוחו לשמח את המקום ברוך הוא ולעשות שלו''ם בין שני דודים ולגרום לוית חן ביניהם במעשה המצוה הזאת ולקדוש ה' מכובד.

ואל יחוש על כבודו לאמר איך אפגום את כבוד יקר הדרי לצאת ולבא ולשאת משא מאומה כאחד הריקים ברחובות קריה ואפגום כבוד תורתי, כי עבודת הקדש היא לקדוש ה' מכובד ואל יתהדר לפני מלך מלכו של עולם כי פיהו ציוה והכינו את אשר יביאו, וכבר אמרו ⁴⁸ כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

אזהרה שלא לחוס על כבודו לפני ה' ודברי המדרש בזה

יד. וצא ולמד מאדונינו דוד המלך ע''ה בשעה שהעלה את הארון הקדש לירושלים היה מכרכר בכל עוז לפני ה', וכמה ביזה עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא כי מהראוי היה לו לדוד להיות מהלך לפני הארון סתם כמלך בכבוד הדר מלכותו והוא לא עשה כן אלא מפזז ומכרכר ומשחק לפניו מה שאי אפשר לספר, וכיון שבאו ישראל לירושלים היו כל הנשים מציצות בדוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא חש ואמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.

טו. ובמדרש אגדה אמרו, ⁴⁹ אמר ר' יהודה הלוי בר שלום אין מעשיו של הקדוש ברוך הוא כמעשה בשר ודם עבד בשר ודם יש לו כלים נאים כשהוא יוצא לשוק לובשם אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט היפים ולובש המקורעים ומטונפים ועוד בשעה שהוא גורף את הכירה ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל בפני הקדוש ברוך הוא בשעה שהכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים שנאמר ולבש הכהן מדו בד בשביל והרים את הדשן ולמה כן להודיע שאין גאוה בפני המקום.

וכן אתה מוצא באלעזר שהיה נוהג בשפלות לפני ה', אמר ר' יהושע בן לוי אלעזר היה דוכוס על דוכסים ונשיא על נשיאים שנאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ראה שררה שהיתה בידו ואת סבור שמפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שישאו את הכלים שהיה הוא עשוי לטעון אותם, אלא הוא עצמו היה טוען אותם שנאמר ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן והיה כעבד לפני קונו להודיע שאין גבהות לפני המקום.

מנהג אמוראים להכין צרכי שבת בעצמם

טז. וכן לענין השבת מצינו בגמרא ⁵⁰ רועי ישראל אשר מעולם אנשי שם לא חשו לכבוד רבנותם ונשיאותם מפני כבוד השבת איש איש במלאכתו אשר המה עושים, ורב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק ואמר אילו מקלעי לי רבי אמי ור' אסי לא מכתפינא קמייהו, ועוד כמה מראשי אלפי ישראל הזכירו בגמרא שהיו מבטלים תלמוד תורה להתעסק במצות הכנת השבת.

ואף על פי שהיה אפשר להם לעשות על ידי שליח אפילו הכי אמרו בריש פרק האיש מקדש ⁵¹ מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא, וגם רבה ע''ה אמרו עליו שהיה יושב על כסאו מפני שהיה חשוב ועשיר ונופח האש מפני כבוד השבת, ורב ענן ע''ה היה לובש בגדים פחותים בערב שבת כדי שלא יטנפו בגדיו בבישול תבשיל שבת להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות ולהתעסק בצורכי תבשילי שבת הקדוש, רב חסדא היה חותך התרדים ורבה ורב יוסף היו בוקעים עצים, רב פפא היה עושה פתילות לנרות שבת.

מהר''א הלוי היה מזרז על שמירת שבת

יז. ובימי רבינו האר''י ז''ל היה החסיד מהר''א הלוי ז''ל מופלג בדורו והוא היה כל ימיו אפוטרופוס גדול לשבת ומכריז ומזהיר את ישראל תמיד אנשים ונשים על שמירתו, וכה משפטו כל ימי חייו מידי שבת בשבתו לכתת את רגליו בגודל רבנותו בשווקים וברחובות לצאת ולבא פעמים אין מספר להכין צורכי שבת הוא בכבודו ובעצמו, ושאלו תלמידיו את פיו על מה היה עושה ככה לצאת ולבא פעמים רבות על כל דבר ודבר בפני עצמו.

ויהי כמשיב שכר פסיעות איכא וכך למדתי מרב נחמן בר יצחק שאמרו עליו מכתף ועייל מכתף ונפיק על דרך מטפס ועולה מטפס ויורד להורות על פעמים הרבה, וכן תמיד מכתת רגליו בשווקים וברחובות ובבתים ובחצרות לילה ויום מחצות ליל שישי ואילך לזרז את העם שיכינו את אשר יביאו ושתהא אשה משכמת ואופה ושיהיו נועלים החנויות סמוך למנחה כדי שיהיה פנאי ביום להתקדש לקראת שבת בטבילה ורחיצת ידיו פניו ורגליו בחמין וחילוף שמלותיו כל אחד ואחד.

תוכחה לבזות עצמו על כבוד שבת

יח. ומי ראה את אלו יוצאים אנשים חכמים וידועים שלומי אמוני ישראל שלא חשו על כבוד גדולתם אך נגד ה' ונגד שבת החמורה והוא לא יצא לקראת כבוד המלך העליון, וידון קל וחומר מעצמו לאמר אם בארזים ארזי הלבנון הללו אשר קטנם עבה ממותנינו נפל החיוב מה יעשו אזובי קיר אנחנו בדורות הללו כי אבדה חכמת חכמים ובינת הנבונים נסתרה ואין מי שיגיע לחצי שיעור דאורייתא, שראוי ונכון להיות כל איש שורר על יצר גאותו וישפיל עצמו לכבוד קונו אף בדבר שיפגום כבודו כגון זקן ואינו לפי כבודו, שהרי אמרו על רבי נחמן מכתף ועייל אף שלא היה לפי כבודו ודאי לפי גודל נשיאותו, דבמקום מצוה אפילו המלך דקיימא לן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אפילו הכי במקום מצוה שיש בה כבוד המקום כבודו מחול, וכל שכן הרב דקיימא לן רב שמחל על כבודו כבודו מחול דפשיטא ודאי שנאה ויאי למחול על כבודו מפני כבוד קונו וכבוד השבת הקדוש ואל יחוש ללעג המלעיגים עליו ואפס אל יהיו מגמת פניו רק נגד ה' תמיד.

ואין ראוי לאיש הירא למנוע עצמו מדרכי ה' מפני לעג השאננים והבוז לגאיונים, כי לו ישימו כל בני אדם לבם ללעג הלועגים וחרפת המחרפים לא היה אדם עושה טובה ולא מצוה ולא חסד ולא ימלט אדם מלשון הפריצים ודיו לעבד וכו' כמו שנאמר שתו בשמים פיהם וכו'.

טעם שנקראים רודפי המצוות חסידים

יט. ואמרו הראשונים כי על כן קראו לרודפי מצוות ויראת ה' חסידים לשון בושת והלבנת פנים שמביישין אותם ומלבינים פניהם על דרך והחסידה שתרגומו וחוריתא, וכתיב ולא עתה פניו יחורו והוא לשון חרפה כמו חסד הוא, פן יחסדך שומע ⁵² שהוא ענין בושה וחרפה והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, כי על כן האיש החסיד יחזיק במעוזו ולא יעזוב מדתו וחסידותו מפני הליצנים, ושוטים שקלקלו המה יאבדו ואתה תעמוד בהיכל המלך מלכו של עולם.

כ. ובצאתו החוצה יהא איש מהיר במלאכתו ויתלהב לבו בקרבו בתתו לעומת פניו כי הוא עומד ומשמש מפני כבוד מלכו''ת שמי''ם שבת כלה וכבוד מלך העליון הפורס סוכת שלום עלינו ביום הקדוש הזה, וראוי שיאמר מהיכן זכיתי להיות עומד ומשמש לפני מלך הכבוד מה אני מה חיי והלואי אעבוד בכל כחי וגופי וממוני וכבודי ביום ובלילה ואשיג צד מה רצונו וחפצו שימצא נחת רוח בעבודתי ומעשה ידי אחר כל ההכעסות שאני מכעיסו בפועל כפי ובעלילותי בעבור רצונו בכל רגע ובכל שעה והוא מאריך אפו ונותן לי חיים ושלום ואינו מקפח מזונותי מפני זה ואיך אני לא אכיר בטובתו הגדולה ובגמולו השלם, וכשיבא לידי מצוה גדולה או קטנה אשתעבד עצמי ולא אחוס על כבודי לעשות המצוה ההיא בכל לב ובכל נפש.

ובפנות האיש התמים אל הענין הזה לא יתרשל בשום מצוה להניחה שתיעשה על ידי אחרים אלא יאזור כגבר חלציו ויעשה המצוה בכבודו ובעצמו בזהירות ובזריזות רב ולא ישוב מפני כל כופר.

סגולת המתבזה על מצוות ה'

כא. ואמרו המקובלים הראשונים שהמתבזה עצמו ומשנה את טעמו מפני כבודו יתברך ימצא עזר כנגדו לגרש מעליו כח הטומאה, ואסמכוהו אקרא לדוד בשנות''ו את טעמו לפני אבי''מל''ך ויגרשהו וילך.

אופן קבלת השכר במעשה המצוות

כב. ומורי ז''ל היה דורש כמה דברים של קבול שכר, הוא היה אומר, המאשר והמקיים מצוות שיש בהם בזיון כבוד יקבל שכר על קיום מצוות שאין בהם בזוי כבוד וכבודו עליו יראה, המקיים מצוות הכבדות עליו שיש בהם חסרון כיס יקבל שכר על המצוות קלות שאין בהם חסרון כיס, המקיים מצות טהרת עצמו במקוה בימי החורף יקבל שכר על טהרתו בימי הקיץ.

וכן המקיים קימת חצות להגות בתורת ה' בימי הקיץ יקבל שכר על קימת חצות בימות החורף, והזהיר במצות סעודה שלישית בשבת בימות החורף יקבל שכר על קיומה בימות הקיץ, אך אם לא יקיימנה בחורף נודע הדבר כי מה שסועד בקיץ סעודה שלישית אינו רק להיותו רעב וכן כמה דברים שאיני זוכר עתה.

ואמר שהעושה כן להיות זהיר בקיום המצוות ולא יניחם בשום ענין וחס ושלום יפטר בחצי ימיו, בהשיג שלימותו נותנים לו שכר כאילו חיה שבעים שנה כמו שכתוב שמתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה כמשל שהביאו בתנחומא ע''ש.

סגולת הרצים לדבר מצוה לעורר עליונים למעלה

כג. וכבר ידעת מה שכתוב בזוהר על הרצים לדבר מצוה שמעוררים למעלה מלאכים הנקראים תא הרצים שרצים להשגיח על ישראל בזכותם להצילם משונאיהם וכל שכן את עצמו אם בא חס ושלום לידי צרה וצוקה באים הרצים הקדושים להצילו ולהפוך בזכותו, ועל כן אמרו ז''ל ⁵³ הוי ר''ץ למצוה קלה כבחמורה, ולפיכך האיש הירא ירוץ ולא ייעף בערב שבת לצורכי שבת וישען באלהיו כי כל אותה השבוע לא יאונה לצדיק כל און ושאנן מפחד רעה.

להכין צרכי שבת קודם הלימוד

כד. ומתוך כל מה שכתבנו ברור הדבר דאפילו תלמיד חכם שתורתו אומנותו לא יקרא קודם שיכין צורכי שבת זולת אם יהיה תורה דרבים, אכן מי שנוהג לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אחר התפלה יכול לקרותה דהוא דבר שיש לו קצבה.

כה. ומטעם גודל מצוה זו של הכנת שבת מצאו היתר בכל הישיבות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת, דאף על פי דהוי תורה דרבים הוה ליה לימוד שאין לו קצבה שימשך הלימוד על ידי פלפול ולא יקנו צורכי שבת, אכן התלמידי חכמים שביזו בכבוד הדר מצות הכנת שבת ומבטלים קביעות הישיבה אין להם על מה שיסמוכו והתורה תובעת עלבון ביטולה.

אופן שמותר לקנות צרכי שבת קודם התפלה

כו. וכתבו הפוסקים דאף שאסרו חכמים לעשות חפציו קודם תפלה, אם רגילין באותו מקום למכור קודם תפלה ואחר התפלה אין נמצא דבר, מותר לקנות צורכי שבת קודם שיתפלל שזו מצוה דרבנן וזו מצוה דאורייתא, וזו זמנה עוברת וזו אין זמנה עוברת וזה ברור.

כל הוצאות שבת חוזרין לו בכפלים

כז. ולענין הוצאת שבת האיש הירא אפילו אם הוא צריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולענגו כי לא אמרו ⁵⁴ עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה ביותר, ואמרו ז''ל ⁵⁵ כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ ממה שמוציא לכבוד שבתות וימים טובים וראש חודש ותלמוד תורה.

ודורשי רשומות אמרו, הכל קצוב מתשר''י חוץ מתשר''י נוטריקון ת'ורה ש'בת ר'אש חדש י'ום טוב, וכל אשר יוציא לכבוד שבת הן מעט הן הרבה כל אחד לפי שיעורו מן השמים כופלים לו, ורבינו הקדוש האר''י ז''ל נתן סימן לדבר, אותיות שבת שבאי''ק בכ''ר ⁵⁶ שני אותיות אחרונות הם כפל האות הראשונה, ומורי ז''ל היה נותן סימן לדבר בלשון המשנה יציאו''ת השבת שתים שהן ארבע, שם רמז כי השתים שיוציא יוכפלו לו והיו לארבעה.

אזהרה למעט בהוצאות החול לכבוד שבת

כח. ועל כן איש התמים יזהר שלא להניח עונג שבת בשביל ההוצאה יתירה, כי הנה מצינו ביעקב אבינו עליו השלום שהיה ציקני שנאמר ויותר יעקב לבדו ואמרו ז''ל ששכח פכים קטנים שהצדיקים חביב עליהם ממונם על שאין פושטים כפיהם בעולה, ומצינו במקום אחר שהיה וותרן אין כמוהו כאשר חכמים ז''ל הגידו ⁵⁷ בפסוק בקברי אשר כריתי לי מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה כרי ואמר לעשו טול כרי זה בשביל חלקך במערה, ומזה ילמוד כל אדם לצמצם עצמו בחול בשאר הימים ולקבוץ על יד מעט מעט כדי לכבד את השבת ולענגו.

ביאור מ''ש ז''ל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים

כט. ועליהם אמרו ⁵⁸ המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולו חכמו ישכילו העולם מה רוצה לומר נחלה בלא מצרים ונחלת יעקב אבינו עליו השלום היו מתפלאים על גדולת מוציא הוצאות לענג את השבת והיו מריקים שקיהם בכל ערב שבת לפזר בפיזור רב, כי הנה כל איש ישראל על ידי מעשה המצוות זוכה לקנות לעצמו תוספת נפש רוח נשמה כמו שאמרו בזוהר משפטים, ⁵⁹ זכה יתיר יהבין ליה רוח מסטרא דחיות הקדש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסייא.

ל. ואולם הללו הם נחלה שיש לה מצרים והם הסטרא אחרא הנמצאים בכל עולם, מהם בבריאה יצירה עשיה לפי כי זה לעומת זה עשה האלהים סטרא דקדושה וסטרא מסאבא ולכן הם בני המצר שלהם סטרא אחרא לסטרא דקדושה, ומה גם כי יש תערובת טוב ורע בכל העולמות כמו שאמרו בתקונים, אבל בעולם האצילות נאמר לא יגורך רע ואמרו ז''ל ⁶⁰ צדיק אתה ואין להיות במגורך רע, וזה היתה נחלת יעקב שהיתה מטתו שלמה ונחל הנפש רוח נשמה מעולם האצילות והוא נחלה בלא מצרים.

ולכן המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים מדה כנגד מדה לפי שהוא מענג את השבת שהוא דוגמא לעולם הבא שממנו סוד הנשמה לכן נותנין לו נחלה בלא מצרים דאילו בששת ימי החול זוכה האדם על ידי מעשה המצוות והתפלה לקנות נפש רוח נשמה מן העולמות שהם בבריאה יצירה ועשיה כדאיתא בתקונים, ⁶¹ מעשי''ה נפשי''ן מיציר''ה רוחין מבריא''ה נשמתי''ן, אבל במצות קיום השבת כתקונה זוכה לקבל נפש רוח נשמה מעולם האצילות כמו שאמרו בתקונים דף י''ט, בשבת ויום טוב נחית עליהון נשמתין ורוחין ונפשין מאדם דאצילות ע''כ, וזהו סוד נחלה בלא מצרים נפש רוח נשמה דאצילות כל אחד ואחד בזמנו כאשר יבא לקמן בפרקים הבאים בס''ד.

תוכחה למצמצמים בהוצאות שבת

לא. ואוי להם לבריות מעלבונה של שבת בעשותם כל ימיהם כשבתות וימים טובים ויבוזו כסף לרוב בסעודת מרעות ויין משתיהם הרוג בקר ושחוט צאן בימות החול ויתנו כתף סוררת לקדושת יום שבת הקדוש, והם קצים בהוצאת שבתות וימים טובים עד שכל פרוטה ופרוטה של הוצאת שבת מצטרפת לעלבון גדול בהצותם בנשותיהם ובני ביתם עד שכל ימי החול שלום בינו ובין אוהביו וריעיו בשמחת מרעות ואין שלום באהלם בקדושת שבת הקדוש בקטטות ומריבות עד שתאחוז האור ברובן ואין הבדל בין שבת לתשעה באב בביתם, אוי להם אהא עליהם מה יענו ליום פקודה, ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו'.

ואמרו בזוהר פקודי היכל ד' ⁶² וז''ל, באמצעיתא דהאי היכלא אית רוחא אחרא דאקרי נגע ומהאי נפקא רוחא אחרא דאקרי נגע צרעת וכו' ודאי נגע עילאה ממונה על כל אינון פתורי דשבתא דכד עייל שבת ולא אתסדרו בענוגא דשבתא כדקאמרן וכד האי נטיל לאינון פתורי כל אינון גרדיני נמוסין דקיימי ביה כלהו פתחי ואמרי ויאהב קללה ותבואהו וכו' וההוא בר נש אתמסר לההוא סטר ווי ליה דאתגרע מההוא סטרא קדישא סטרא דמהימנותא ואתפקד בסט''א מסאבא ע''כ.

לב. ומי האיש הירא ורך הלבב ולא יתן אל לבו את העונש הגדול הזה כי בעון נבלותו לצמצם בהוצאתו בהיות לאל ידו לעשות לכבוד הדר כבוד השבת החמורה ולא עשה, כי לא די שאינו נכלל בסטרא דקדושה אלא כי כן נמי אתפקד והוא נמנה בסטרא אחרא מדה כנגד מדה, הוא ביטל עונ''ג שבת על כן נהפך לו לנג''ע ונמסר ברשותו רחמנא ליצלן.

ועליהם יאמר כל המבטל את השבת מעושר סופו לבטלה מעוני ואבד העושר ההוא בענין רע וכל המקיים את השבת מעוני סופו לקיימה מעושר כאשר חכמים הגידו ⁶³ שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל האמינו בי ולוו עלי ואני פורע.

ביאור הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך

לג. ואמרו כת הקודמין כי על זה נאמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך דלא הוו ידעי רבנן מהו יהבך עד דשמעי לההוא טייעא דאמר שקול יהבך, והוא הנרצה לענין השבת דאף על גב כי ימצא לך משא כבד ללוות מעות מבני אדם לענג את השבת אל תאמר אקיים בעצמי עשה שבתך חול אלא השלך על ה' כמו שאמר הכתוב והתענג ע''ל ה', ואף על גב שהוא יהבך משא כבד למצוא מעות לכבד את יום השבת השלך משא כבד על ה' כמו שאמרו לוו ע''לי ואני פורע, והוא יכלכלך כי לא יתן לעולם מוט לצדיק אלא מתמוטטין וחוזרין ועולין.

לד. ולפי רוב הכבוד והעונג מוסיפין להם במדה גדושה וטעם הדבר כמו שכתוב בזוהר יתרו, ⁶⁴ וכולהו ו' יומין מההוא שלימו מתברכין וכו' ואמאי לא אשכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד יהיב מזונא לתתא כל חד ביומוי מההוא ברכה דמתברכא ביומא שביעאה ע''כ, וכך אמרו בשבת ⁶⁵ במעשה דיוסף מוקיר שבי דאשכחיה ההוא סבא ואמר ליה מאן דיזיף שבתא שבתא פרעיה, והיינו משום דמההוא שלימו דשבתא מתברכין כולהו כאמור.

הנהגת ה' בתשלום שכר מכבדי שבתות

לה. ואל תתמה על החפץ לאמר הלא כמה ממהדרין מן המהדרין ומכבדי שבתות וימים טובים ולא קבלו שכרן ואולי לא ישיגו כל ימיהם כדי פרנסתם, נדדו הלכו על המחיה ועל הכלכלה ואיכה יאמרו מאן דיזיף לשבתא שבתא פרעיה, לוו עלי ואני פורע ואין כל מאומה בידו לא ניתנת פריע''ה.

כי לא נפלאת היא ולא רחוקה היא כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו כי לאדם שטוב לפניו יתן לו שכרו ויקבל עולמו בחייו, ולפעמים טוב בעיניו לתת לו שכרו הראוי לו לבא לו בעולם הזה וישמור אותו לבא לו בעולם הבא, והשופט כל הארץ הוא יבין לאיזו סיבה הוא טוב לאדם אחד ליתן לו את שכרו בעולם הזה ולא לעכבו ולאיש אחר הוא יותר טוב שלא ליתן שכרו בעולם הזה, ומי שיודע שבהונו ובממונו חטאים יגבר מונע לו הטוב לטוב לו, ולאנשים אשר העניות קרובה להעבירם מדעת קונם נותן להם שכרן הראוי לבא בעולם הזה והמה יקחו חלקם בעולם הזה.

לו. וגם קרוב אליך הדבר מאד תשובת שאלה זו, כי על כל פנים כל מצוה ומצוה אשר חכמים הגידו מתן שכרה בצידה הנה בעל הגמול יתברך שמו חפץ למען צדקו לתת לו שכרו משלם כסגולת המצוה ההיא, אך אמנה לפעמים גורם החטא למנוע השכר ההוא ממנו על דרך מה שאמר הכתוב וחטאתיכם מנעו הטוב מכם וכמו שאמרו ⁶⁶ גבי ויירא יעקב סבר שמא יגרום החטא, והשטן עומד על ימינו לשטנו למנוע השכר ההוא ממנו.

וכן לענין העונשים אשר אמרו העושה כך יענש כך ופתאים עברו ולא נענשו, אך יציבא מלתא כי מדת דינו יתברך יחול על ראש העובר על דבריהם, אכן לפעמים יש לאדם פרקליטין טובים או איזה זכות שתולה עונשו כמו שאמרו בסוטה ⁶⁷ יש זכות תולה שנה ויש שתי שנים, ולפעמים יש לו זכות שמכפרים מחצה וגורמים לבל יהיה נידון באותו העונש עצמו רק ממנו ולמטה, וכן יש זכויות שמבטלים אותו העונש מהחוטא לגמרי כמו שביארו המפרשים באורך הלא בספרתם.

אכן האיש הירא יעשה הדברים לשם פעלן ולא יצפה לתשלום גמול כמ''ש אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד - במצוותיו ולא בשכר מצוותיו ⁶⁸ וסוף הכבוד לבא, הון ועושר בביתו ימצא חיים צדקה וכבוד.

שכר המוכרים צרכי שבת ממינים מובחרים

לז. וכשם שהשכר הרבה לקונים לכבוד שבת מהטוב והמובחר כך השכר הרבה למוכרים בשבר אשר הם שוברים ביום השישי ממאכלים הטובים ומחלביהן לכבוד הדר השבת הקדוש, ועד הממהר לדבר מעשה ר' חייא ⁶⁹ באותו קצב כי נתאכסן ר' חייא אצלו שבת אחת וראה כבוד עושרו ושאלו במה זכית לכך, ואמר לו קצב הייתי וכל בהמה שהיתה נאה ושמינה מחבירתה אמרתי זו לשבת אמר לו ר' חייא ברוך המקום שזיכך לכך, והטעם כמו שביארנו למעלה דהאי יומא מתברכין מיניה כל ששה יומין וכולהו ששה יומין מהאי שלימו מתברכין, ובכן תנוח ברכה במעשה ידיהם כל ימות השבוע העתידה.

אזהרה למוכרים בשר כחוש לשבת

לח. לא כן בדורות אלו ראיתי שערוריה בכמה מקומות שעברתי בהם, ובכל ימות החול מוכרים בשר שמן וטוב לרוב ובערב שבת שיודעים שעל כל פנים ירבו הקונין בעבור כבוד השבת, לא חשו המה לכבוד השבת ויביאו בשר כחוש ורזה אשר לא עבר בה עין השומן עליה מעולם, ואף אם יקר מקרה לשחוט בקר בריאה וטובה בערב שבת לא תשורינה עין עני ואביון, וכל הולך על גחון אשר כביר מצאה ידו הוא וחביריו עמו יטלו כל נתח טוב ותפול שיבא ותקחם והעני והאביון נספה בלא משפט ליטול בשר תמותות.

ולו חכמו ישכילו הקצבים ושאר המוכרים גודל עונשם מנשוא שהשבת תתבע עלבונה כי שתים רעות עשו כי נתנו הכח לחיצונים בששת ימי החול במאכלים טובים ובשר שמן וטוב ואל הקודש פנימה שבת לה' נתנו כתף סוררת בחוסר כל ובפחותי הדברים, ולא ישיבו את נפשם לאמר אויה עלינו לא תהיה כהנת כפונדקית.

ואף גם זאת כי מנעו הטוב מבני אדם ואין איש חפץ לקנות מהם כלום וכל אחד אומר אקיים בעצמי עשה שבתך חול ולא אניח מעותי על קרן הצבי על בשר דל ורזה וישנו בבל תשחית והקולר תלוי על צואר הקצבים, והן בעון זה כל אשר יפנו ירשיעו ויהיו לאחור ולא לפנים ובעון פשעם מרעה אל רעה יצאו והחצונים מטרפים את בהמתם לנקום נקמת שבת לה' ונקמת דמעת העשוקים עניי עמו ישראל מלבד עונשם החמור בגיהנם.

אם מייקרין מחיר הדגים ימנעו מלקנותן כדי להוזיל השער

לט. ומורי זלה''ה צווח כי כרוכיא בתשובותיו על הדייגים המייקרים את הדגים בערב שבת ביותר אשר לא טוב עשו למנוע טוב מבעליו, ואם נודע כי היה בנמצא דגים מרובים והמה מביאים חלק מועט לייקר את השער יש לגזור על אנשי העיר שלא יקנו דגים איזה שבתות שלא יזידו לעשות כן כמעשה שעמדו קינין בירושלים וכו' הבא במשנה. ⁷⁰

להרבות בצדקה ביותר בערב שבת וטעמו

מ. וחייב כל אדם בהיות לאל ידו לעשות להרבות צדקה עם העניים האומללים בערב שבת כי אין טוב לאדם להכין מאכליו וכל תענוגים בביתו ואחיו בני ישראל העניים ואביונים בערום ובחוסר כל, ואינו מדרך הישר ולא דרך רחמנים וגומלי חסדים כזרע אברהם אבינו ע''ה אלא לשים עיני השגחתו עליהם כל אחד לפי שיעורו אם מעט ואם הרבה, ואף כי החיוב הזה שוה בכל הימים הנה בערב שבת נוסף החיוב ביותר במעשה הצדקה בנגלה ובנסתר.

מא. והנה בזוהר בראשית דף י''ג אמרו וז''ל, פקודא תשיעאה למיחן למסכני ולמיהב לון טרפא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני רזא דמסכני דהא מסטרא דדוכרא עתירי ומסטרא דנוקבא מסכני כמה דאינון בשותפא חדא וחס דא על דא ויהיב דא לדא וגמיל ליה טיבו הכי אצטריך בר נש לתתא למיהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא ולמיהב דא לדא ולאגמלאה טובה דא לדא.

וירדו בדגת הים וגו' רזא דנא חזינא בספרא דשלמה מלכא דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקניה דאדם הראשון וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא הדא הוא דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ כולהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה בגין דדא הוא פקודא מעליא לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם על כל שאר פקודין וכו' ובגין כך נעשה אדם כתיב הכא עשיה וכתיב התם שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז עכ''ל.

הנה משם מתבאר כי מאמר נעשה אדם אתי בגזירה שוה דשם האיש אשר עשיתי עמו מה להלן צדקה כך נעשה אדם זו היא צדקה, וכך הוא שיעור הכתוב נעשה אדם כלומר נעשה עשיה ובריה למעשה הצדקה כי במעשה הצדקה נודע אשר הוא אד''ם ובכן יהיה בצלמנו עשיר, כדמותנו עני לגמול חסד זה עם זה, וזה סוד עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' בצלמו כדמותו ממש.

ומטעם זה נכון להיות כל איש זהיר להתיר פסת ידו במעשה הצדקה בערב שבת הואיל ועיקר בריאת האדם במעשה הצדקה התכוננה, לכן ביום השישי יום בריאתו ממש בצדקה יכונן.

טעם לצדקה בערב שבת ע''ד הסוד

רמז על הצדקה ממשנת יציאות השבת

מג. וכבר נתבאר למעלה בטעם הוצאת והכנת שבת ביום השישי שהוא סוד זה ממש וכל נתיבותיו שלום ולסוד זה רמז בלשון המשנה ⁷² יציאות השבת שתים שהן ארבע, כי כן יציאת השבת אשר יוציא להכין לכבוד השבת והן יציאות אשר יפזר מהונו לעניים בערב שבת שוו בסודן שתיהן ליחד שם בן ד', ולפי שהיציאה של השבת היא מבוארת מאליה שהוא לייחד ריעים אהובים והדודים ביחודא שלים לחבר את האהל להיות אחד והיו למאורות ד' אותיות שם הקדוש.

אכן יציאה האחרת היא נעלמת ולכן שאל עליה כיצד והיה כמשיב, העני עומד בחוץ וכו' פשט בעל הבית את ידו ועל ידי כן והיה מעשה הצדקה שלום, ולעומת זה אמר יציאות השבת שתים שהן ארבע לייחד שם בן ד', ובספר חמדה גנוזה ביארתי סוד תעלומות חכמה במשנה זו ואין מקומו כאן.

תוכחה לבלתי מחזיקים בעניים בני תורה

מד. והן רבים עתה עם הארץ שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף ומכבדים שבתות ה' ואינן חסים על ממונם, ויבוזו כסף הרוג בקר ושחוט צאן וברבורים אבוסים ומיני מעדנים למלאות תאות יצרם הרע לאכול לשובעה בשבתות ה' בסובאי יין בזוללי בשר למו כולו לגופם הנגוף, וימלאו את כליהם כאשר יוכלון שאת ומצאו און להם לאמר כי לכבוד השבת הם עושים.

ואני אומר שקול טיבותייהו ושדי אחיזרי אחר כי נתנו כתף סוררת במעשה הצדקה ועניי עמו יתברך מוכים ומעונים העטופים במצוקות זלעפות הדוחק בקרב ביתם, וביותר נאחז האור ברובן של התלמידי חכמים יראי ה' וחושבי שמו נטושים נטושים המה ואין איש שם על לב לחומלה עליהם, ובערבי שבתות נדדו הלכו אלה מפה ואלה מפה דווים וסחופים ויצא לבם עד השיג להביא טרף לביתם במצור ובמצוק, ויהי להם למשל כל ימי עני רעים אפילו בשבתות וימים טובים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ומרוב הבושה והצניעות לבם בקרבם אינו אלא שר''ף ולא יראו החוצה אל העי''ן עין רואה וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון, אוי לדור שעלתה לו כך.

העל אלה לא תתאפק ה' לאמר מי ביקש זאת מידכם לכבד את שבתותי להצבות בטן המליאה לה מתענוגי החול ותחללו את שם קדשי בני ציון היקרים יראי שמי הוגים תמיד בתורתי וחובשי בית המדרש ואין מכם לא עוזר ולא סומך אל נפילתם ודוחקם כל הימים, ועוד תוסיפו סרה בשבתות ה' כי כל העולם דשנים ורעננים ובני הנאהבים והנעימים מאולצים ומעונים בצער העוני.

מה. ולו חכמו ישכילו את אשר חכמים הגידו והלעיגו ואמרו, ⁷³ כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי מקמיה גברא רבה, וכל שכן שיש להלעיג על עשירי עם הנבלים בנבלותם שרואים בכל יום תלמידי חכמים אשר כל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה' ביגון השגת פרנסתם ולא יחוננו ואין משכיל דורש את אלהים, ויבוזו את הוד התורה וכבוד הדרה עד עפר הגיעו.

ולו היו רואים חס ושלום ספר תורה מגולל ארצה יצעקו צעקה גדולה ומרה ויקראו אבל גדול וצום ובכי ומספד ליהודים, ולא יחרדו על השרידים אשר ה' קורא כי רב שבעו בוז הלעג השאננים והמה בעירום ובחוסר כל ועל ידי כן חכמתם תתבזה ודבריהם אינן נשמעים אשר המה גדולים וחשובים מכבוד הספר תורה עצמו.

ומי ומי מהשרים והחשובים אשר לא יחושו לכבוד הדר השבת בכל אונם ומי ומי אשר לא יחוש לעונש חילול שבת שזדונו בסקילה, ועם לא יחרדו על עם ה' אלה אשר עמלם בתורה לא לכבודם ולא לחילולם.

מעלת כבוד ת''ח שוה לשבת, ויתר דברי תוכחה לנמנעים מלתומכם

מו. ובזוהר ר''מ פרשת צו דף כ''ט אמרו ז''ל, תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות וימים טובים ולית לון מדילהון דלאו אינון בני מלאכה כדעבדין בנוי דחולין אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי לענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה וליקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למיעבד לון ומאן דמחלל לון חייב סקילה.

הכי נמי מאן דאשתמש בתגא חלף והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות דמחלל תורתיה וכל שכן דמבזה ליה כאילו מבזה שבתות ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאילו כופר בעיקר וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש הכי כל אינון דמשמשין תלמידי חכמים אתקריאו קדש ותלמידים דרב דאינון לקבל איברים דגופי אתקריאו קדש קדשים ורזא דמלה קא רמיז להון והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים עכ''ל.

מז. הנה כי גדול התלמיד חכם מכבוד שבתות וימים טובים ולענגא להון כגוונא דשבת, ואיככה נוכל וראינו כל העם מקצה יחרדו על כבוד השבת והדרה וישליכו אחרי גוום הוד הדר תפארת של תורה ולומדיה צע''ר בת רבים בני שוממה אין מנהל להם ואין מחזיק בידם מכל בנים גידלה, והשכינה משגחת עליהם בזלעפות דוחקם והיה בראותה בשבתות וימים טובים בתי עשירי עם הממלאים בתיהם ממיני מעדנים ויכינו להם מערב שבת בשובע שמחות ובשופע רב על ידי עבדיהם ומשרתיהם זה רץ לקראת זה וזה רץ לקראת זה, זה נכנס טעון כל מיני מגדים וזה יוצא בפזור רב ואולי לא יספיקו להם שהות היום משעלה עמוד השחר ותעבור המנחה בהולים בבלמוס תאות תענוגי הגוף הנגוף, ואם באולי זה עני קרא אל קרב ביתם קול ברמ''ה נשמע כי ה' מחסהו.

מח. ואף גם זאת בראותה הבנים בניה מדוכאים בחוסר כל תחיל תצעק בחבליה ומה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי עברו כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, כי הנה עמי התועבות זנים ומפרנסים כהניה בכבוד והדר כמו שנאמר כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חוקם ואיך לא תגלו חרפת מצרים מעליכם.

ומה חרפה גדולה יותר מזו כי אתם ממלכת כהנים תגרעו מעמי התועבות, למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אלים וחלב מריאים, כי תבאו לראות פני בשבתות ובחגים ובמועדים מי בקש זאת מידכם, לא תוסיפו הביא מנחת שוא תועבה היא לי, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא, ואיככה אוכל וראיתי בעוני עמי אשר במצרי''ם ואין עוזר ואין סומך ואין תומך לתופשי התורה אשר ידעוני מצרת הלחץ זה הדחק אשר לא נתנום השב רוחם להשיג כדי פרנסתם וילכו בלא כח מפני זלעפות צרת דוחקם, ושבת לחול ישימו בחוסר כל ואתם תשבעו בתענוגים ולאכול לשובעה למעדנים.

מט. ועושה אלה בהיות לאל ידם לעשות ולא עשו, יהי שולחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש, אויה להם אהא עליהם כי גמלו לרוחם רע אף כי לכבוד שבת יצבו הבטן, יהי להם שכר פרי הבטן לפתן וכריסם לקרץ והמשתה למשטה והמאכל למאכלת.

אכן הא זה הדרך ישכון אור ליראי ה' וחושבי שמו, כי הן לו בכח יגבר איש להיות עיניו פקוחות מידי שבת בשבתו על עניי ישראל המדוכאים ומעונים בימי החול, וביותר לעניי בני תורה להחזיק בידם בעין יפה לכבוד השבת ולשמחם מיגונם ויש להקדים להם מה שיוציאו לצורכי שבת.

אופני חלוקת התמחוי בערב שבת מספר ''סדר היום''

נ. ולענין זה נהגו בקצת מקומות לגבות תמחוי מכל בית ובית לתת חלק מהתבשיל המוכן אצלו ונותנים לעניים ובזה יצאו ידי חובתם, ומי שאינו נותן תבשיל נותן לחם לחלק לעניים, ואם אינו נותן לחם נותן מעות ביד הגזבר והגזבר נותן לכל עני ועני שיקנה בהם צרכיו.

אבל היותר טוב ונכון ליתן חלק מהמוכן אצלו כדי שיהיו שוין באכילה הוא ועני כולן שוין לטובה, וצדקה יחשב לו שלא להטריח את העני לחזר לבקש צרכיו ומי יודע אם ימצא או לא ימצא אחר שאין בידו אלא מעט מזער ובמה יוציא אותם לכבד את השבת אם בלחם אם בבשר אם ביין אם בפירות כי הוא אביון תאב לכל דבר ולא יוכל למלאות תאותו מכל הצורך, וחוששני לו אולי ישמור מעט דמיו בו להיות בידו לעתות בצרה בימי החול וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שלא להצטרך לבריות, ונמצא בעל הבית בחוץ שלא הועילו מעשיו והרי הוא אוכל לשובע נפש מעונג ומפונק מרוב כל והעני והאביון חסרים ואין כל.

כי על כל אלה האיש הירא מושל ברוחו לא יעבור מידי ערב שבת בשבתו מליתן ומהפריש חלק אחד ממאכלו המובחר אצלו, ויחלק לעני בן טובים וישמח אותו בדברים טובים ונחומים כמו שנאמר ותפק לרעב נפשך ובכן יהיה למשיב נפש לעני ההוא ושכרו גדול.

נא. ואל תהיה ככסילים המנבלים את עצמם לאמר ענייך ועניי עירך ענייך קודמים ואיך אקח משל בני ואתן לאנשים זרים אשר לא ידעתי, כי אין הענין שיקח חצי תבשילו או מאכלו ויתן אותם לעניים באופן שיחסר סעודת די מחסורם של בניו ובני ביתו, רק שיטול חלק מה מהתבשיל המוכן אצלו ואפילו שיהיה אחד מששים ואותו המעט ישלח אותו לעני להשיב נפש, כיון שהוא עני יותר ממנו עשיר מקרי איהו לגביה והמעט בעיניו הוא הרבה לגבי אותו העני.

מעשה שאירע למחבר עם אחד ששכח לחלק מתבשיליו בע''ש

נב. ופעם אחת נתאכסנתי אצל בעל הבית ירא אלהים והיה נוהג כל הימים וכל שכן בשבתות וימים טובים להפריש חלק אחד מהמובחר ממאכלו לעניים קודם סעודתו מטעם האמור בזוהר דלא לימא איניש אכול ואשבע וארוי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דמסכני, ושבת אחת שכחה אשתו לעשות כמנהגה והיה דואג על הדבר כי נראה כבזיון לעניים לשלוח אליהם המותרות ומה דסאני לך לחברך לא תעביד, ואני אמרתי לו כי גם זה לא טוב וזו היא דרך פיתוי היצר הרע לכמה בני אדם למונעם ממצוה ולהמית לעניים ברעב באמור להם ואהבת לרעך כמוך כתיב ואיך תשא ותתן שיורי מאכלך לפני עניי עם ה' אלה.

ואיש התמים לא יאבה לו ולא ישמע בקולו יען כי הנותר מאכילתך הוא תחלת סעודה לעני וישיב את נפשו, וכן על זה הדרך כי תראה ערום וכיסיתו ואף בסחובי בלאות שבביתך, שאם לפניך דבר קל ובזוי - לעני נדמה לו דבר גדול ומנה הראויה להתכבד לכסות את בשרו, ובכן נמצאו כל ישראל מרוחמים ומחוננים מזה לזה וכולם שלוים ושקטים ושמחים בשבת מזה לזה ומזה לזה.

עונש הנמנע מלהספיק צרכי עניים לשבת

נג. ולמעלה מהם הזוכה להזמין עניים לסעודות שבת והיו באוכלי שולחנו בכל שלש סעודות דאף שבזוהר הקלו בדבר וז''ל, ⁷⁴ תא חזי דכולהו זמנין וחגין בעי בר נש למחדי ולמיחדי למסכני ואי איהו חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי דהוא בלחודוי חדי ולא יהיב חידו לאחרא עליה כתיב וזיריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ואי איהו בשבתא חדי אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהבין ליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם ולא פרש שבתכם וכו', לא להקל מהחיוב המוטל על כל איש ישראל לחוס ולחמול על עניי עם ה' באו רק להקל מהעונש החמור.

והכי דייק בלישניה דקאמר, לא יהבין ליה עונשא כשאר זמנין וחגין וכו' משמע כשאר זמנין וחגין לא יהבין ליה עונשא שעונשן חמיר טפי אבל בעונש הקל נענש גם כן בשבת, ובזוהר פרשת עקב ⁷⁵ ביארו תקוני השלחן לילי שבת ואחד מהם להיות עניים באוכלי שלחנו ע''ש.

וכל אשר יש ספק בידו לעשות יחוש על עונשו של דבר וישכיל גם על שכרה הגדול ויעשה הדברים לשם פעלן להחזיק לתופשי התורה מידי שבת בשבתו, וזה יהיה הטעם הכתוב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שדרשו רז''ל על התורה וסיים הכתוב שומר שבת מחללו לרמוז ששוה כבוד תלמידי חכמים שנקראו שבתות לכבוד השבת כמבואר בזוהר הנזכר לעיל.

מנהג לשלם שכר מלמדי תנוקות בע''ש, וענין שכר שכיר בע''ש

נד. ובכלל זה יהא זהיר כל אדם בכל ערב שבת גדל פרע שכר מלמדי תנוקות הבנים והילדים אשר חננו אלהים, ויום השישי משתלמת שכירותם וישנו בעשה דביומו תתן שכרו, ודורשי רשומות אמרו שב''ת נוטריקון ב'יומו ת'תן ש'כרו לרמוז כי לא יעבור מלתת שכר המלמד מידי שבת בשבת כי השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.

המעכב שכר שכיר מונעין לו נשמה יתירה

נה. והיה אומר מורי ז''ל בשם רבותיו כי עונש המבטל מצות עשה דביומו תתן שכרו הוא שלא יזכה לקבל תוספת הנפש היתירה בשבת, ואסמכוהו אקרא ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפ''שו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא לשון חסרון, ועל כן נרמז בראשי תיבות שבת לרמוז כי יענש עונש מגרע הנפש באותה מדה של הפועל כי אליו הוא נושא את נפשו בזמן שמתוספת הנפש בשבת, והוא ז''ל היה נזהר לפרוע שכר הכובס או הכובסת ביום הכביסה בעצמו קודם למנחה כמנהג הרב זלה''ה, ורבים לא חשו על זה וירא אלהים יחוס על נפשו.

בגדר ההיתר של לוו עלי ואני פורע מספר ''סדר היום''

נו. ומי שאין ידו משגת לקנות כל הכתוב לעיל ולענג את השבת כראוי לה, אין לו להטריח עצמו מפני כך לעשות מה שאין ידו משגת כדי לענג השבת ואחר כך להצטרך לבריות, ואל יאמר אדם אטול בהלואה עתה ומן השמים ירחמו על דרך לוו עלי ואני פורע, כי לא אמרו כן כי אם על מי שיכול ואין בידו כעת שראוי לו שיבקש ואפילו בהלואה כי המקום ברוך הוא יזמין לו לפרוע פרעות, אבל מי שאין ידו משגת וחוץ מן הטבע הוא למצוא אין ראוי לו לסמוך על הנס ולהטיל עצמו על הצבור כדי לענג את השבתות.

נז. ועל זה אמרו ⁷⁶ עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות כי עונג גדול הוא שיאכל משלו ואפילו יהיה פת חריבה ובצל עמה ממה שיאכל משמנים וממתקים והוא אוכל ממון אחרים, וגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, ולא יאמר האדם איך אבטל עונג שבת מפני קוצר ידי כי לא נצטוה בעונג שבת אלא מי שידו משגת ויש לאל ידו לענגו ולכבדו, אבל מי שקצור קצרה ידו אין בידו חטא אדרבא למזבח כפרה יחשב לו כי כל העולם בשמחה והוא באנחה, והוא יתברך ויתעלה שוקל בפלס ויודע כל תעלומות ולנקות כמה חטאות ואשמות ממנו הנפש לו תעונה.

וסוף כל סוף אל ידאג מביטול המצוה כי אינו מבטל המצוה לגמרי כי אפילו עני שבעניים יכול לקיים בעשותו דבר מה מוסף על דרכו בחול יהיה מה שיהיה וכיון שמשנה שום שינוי נחשב לו לכבוד שבת ולעונג כי הכל לפי דרכו של איש וה' יראה ללבב ומה לעשות לו לשבתו ולא עשה, אדרבא חביבה שבת זו לפני בורא עולם יותר ממי שמענג אותו במאכלים רבים כי זה הביא מנחה מן הבא בידו ושפך נפשו לפני ה'.

והכלל העולה לנו מכל זה שאין לו לאדם להטריח עצמו במה שאין לו לא בידו ולא חוץ מידו והמטריח עצמו חסיד שוטה הוא, וצא ולמד מציווי הקרבנות כמו שאמרו במשנה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמי''ם.

מנהג השחזת הסכין בערב שבת וטעמו

נח. וכתב הרב הקדוש בב''י סי' רנ''א בשם הכלבו שישחיזו הסכין בכל ערב שבת דתניא בספרי וידעת כי שלום אהלך זו השחזת סכין, ומצאתי כתוב בשם ספר חיי עולם דמוכח לה מדכתיב והכינו א''ת אשר יביאו והוא כמו לאתים ולמזמרות, וטעם פשוטו להשחזת הסכין הוא כמו שנאמר וידעת כי שלום אהלך ואם קהה הברזל אין זה שלום הבית.

ואם אל סודו תדרוש היה טעמו מפני כי סוד הסכין פגום הוא ס''מ ופגימת האוגרת היא אגרת בת מחלת, ועל כן צריך להשחיז הסכין פגום בשבת יען בקדושת יום השבת ישבותו ויתבטלו פגימות הסכין ס''מ וחייליו ואין מן הראוי שיהא הסכין בשבת פגום המורה על שליטתו חס ושלום, וזהו שאמר וידעת כי שלום אהלך כי אין פחד החיצונים באהלך והיו כלא היו.

אזהרה לאיש לסייע בתקון מאכלי השבת

נט. וכל ירא אלהים יהא זהיר בקרב ביתו בערב שבת לעזור לאשתו בכל תבשילי שבת איש איש לפי שיעורו כמו שהיה מנהג קדמונינו, רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא והכל מפני כבוד השבת להיות תבשיליו מוטעמים ומתובלים.

להזהר בטהרת המאכלים וטעמו

ס. וגם להזהיר לאשתו ביותר להיות ידיה נקיות מכל טומאה ובפרט בענין נטילת ידים בשחרית צריכות להיות נזהרות יותר מן האנשים ליטול ידיה כדת של תורה בשפיכת שלש פעמים יד אל יד, וזה בכל הימים וכל שכן בערב שבת שרוב תיקון מאכלים שלנו לכל השבוע נעשה על ידיהן ולחמנו הן, ואם לא יגרשו רוח הטומאה מעל ידיהן יטמאו ידיהן את לחמנו ואת מאכלינו ונאכל את לחמנו טמא כגוים.

סא. ואמרו המקובלים כי האוכל מאכליו אלו שנעשו בטומאת ידים יהא עלול להכשל בדבר עבירה על ידי אותו רוח הטומאה השורה עליו ומטמטם לבו ולב הבנים בתורה.

ועל כן יהא כל אדם זריז ונשכר בכל הימים וביותר בערב שבת להזהיר לאשתו ובני ביתו בדין נטילת ידים כדת של תורה, כי לא כנשים המצריות העבריות שמלגלגות על דברי חכמים ואכלו והאכילו את לחמם טמא כגויים בלי נטילת ידים ובלי נקיון כפים אשר עד מהרה ירוץ דברו יתברך לעבור על נפשותן המים הזדונים ושומע לנו ישכון בטח לעד.

תוכחה ללוש בערב שבת ולהימנע מפת עכו''ם

סב. ומצות חלה אף על פי שנוהגת בכל פעם שיזדמן עיקר מצותו בערב שבת, ואף מי שאינו נזהר מפת של גוים בימות החול יש להזהר ללוש כדי שיעור חלה בערב שבת לעשות לחם משנה לבצוע עליהן בשבת והוא מכבוד שבת לבצוע מפת העשוי בקדושה ביד ישראל.

והכי משמע מדברי המרדכי ריש מסכת ר''ה שכתב על מה שאמר ר' חייא לתלמידו ⁷⁷ שיאכל חולין בטהרה ז' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, דמשום הכי לא אמר לו ט' לפי שהשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהם לכבוד יום טוב ע''כ, ולכן יש לנהוג נמי לכבד השבת בזה וכמו שכתבו כל האחרונים ז''ל, ובעל נפש יזהר בזה להתקדש עצמו בקדושת השבת לאכול את לחמו טהור וקדוש.

באיסור נטילת פת חמה מגוי בשבת

סג. וכתבתי זה יען כי מאנה הנחם נפשי על מנהג רבת מבני עמי האוכלים למעדנים ביום שבת קדש ויקחו להם פת חמה מן הפלטר גוי בשבת ונעשית להם כהיתר, והרשב''א כתב בתשובותיו דפת שאפה גוי לעצמו בשבת אסורה, ובהגהות מיימוניות פ''ו כתב שראבי''ה היה מלקה לשאכל אותו בשבת.

ואף שחלקו עליהם רבים מהפוסקים, היינו דווקא בשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא או שאין לו מה לאכול מותר דאפילו פת בעל הבית שאסור בחול מותר לשבת כדי שלא יתענה אבל שלא בשעת הדחק אסור, ואפילו אם הביא הגוי פת חם דורון לישראל אסור דודאי דאדעתא דישראל עביד.

סד. ורבינו ירוחם כתב דאסור לכולי עלמא ליתן מעות לגוי מערב שבת ושיתן לו הפת בשבת דודאי דאדעתא דישראל קא עביד, ורבים ממכשולות הללו כשלו ונפלו בחילול שבת על תאות גרונם הרע וימאסו בלחם חמודות העשוי לכבוד השבת בקרב ביתם ויבחרו לאכול בשבת את לחמם טמא בגויים ישתקע הדבר.

ואף לעניי עם אשר אין ידם משגת לקנות קמח לערוך לחם לכל השבוע לפחות ישכילו ויזהרו ללוש כדי שיעור חלה בערב שבת לכבוד השבת, ואם אי איפשר להם גם זה יזהרו במה שהזהיר רבינו ירוחם שלא לתת המעות מערב שבת, ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים ויקחו מפלטר בשבת ויתנו המעות אחר כך ביום ראשון, וטוב משניהם ליטול מערב שבת.

עיקר מצות הפרשת חלה בערב שבת

סה. ובענין הפרשת חלה יהא זריז ונזכר להזהיר ולהזכיר לאשתו על מצות הפרשת חלה בערב שבת כי הוא גם כן מהתקונים הגדולים לחטא חוה כמו שכתוב בירושלמי, ⁷⁸ חוה כבתה נרו של אדם הראשון וגרמה לו מיתה שהוא חלתו של עולם ולכך נתנו לה מצות נר וחלה, ולכן עיקר מצותה בערב שבת כי בערב שבת גרמה לו מיתה ובאותו זמן ובאותו פרק קרוב יותר לתקן החטא שזו היא דרך התשובה באותו פרק וכו'.

תפלה לומר אחר הפרשת חלה

סו. וטוב שיפרטו בפיהם אחר הברכה לאמר בכל לשון שהם שומעות.

דיני הפרשת חלה

סז. וכל איש ישראל יודיע כדברים האלה אשתו ובני ביתו להיות זהירות וזריזות במצוה זו שלא ישכחו מלהפריש אותה בזמנה דלכתחלה צריך להפריש מן העיסה דראשית עריסותיכם כתיב.

סח. וכתב בעל התרומות דאין טוב להפריש חלה עד אחר שנילושה כל הצורך ויש ממתינים עד אחר שנתחמצה ע''כ, ולכך טוב יותר לאחר ולעכב ההפרשה כל מה שנוכל משום קמח שמערבים אחר כך בכל ככר וככר דמשום הכי כתבו הפוסקים שצריכים להתנות הנשים בשעת הפרשת חלה שתהיה אף על מה שתתערב אחר כך, וצריך ללמד תנאי זה לנשים המפרישות חלה מיד אחר הגלגול קודם עריכת הלחם דבעיסה גדולה פעמים שעורכים קמח הרבה בכל ככר וככר וצריך להזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה.

סט. ויש ליקח שאור מן העיסה קודם הפרשת חלה דאי לאחר הפרשת חלה הוי שאור פטור וכשמחמיץ בו עיסה אחרת פחות מחמשת רבעים לפי חשבון השאור היתה העיסה פטורה והיה מברך ברכה לבטלה, ולפיכך אפילו כשרוצים ליתן ביותר מחמשת רבעים יש להחמיר להחמיץ בשאור של חיוב כמו שכתב המרדכי בפרק מקום שנהגו.

ע. ואם לא הפרישו החלה בצק אלא אפו הכל הן מפרישות מן הפת, ואם שכחו ולא הפרישה חלה וקידש עליו היום אסור להפריש חלה בשבת ויאכל ממנו והולך ומשייר קצת ומפריש חלה למחר מן המשוייר דחלת חוצה לארץ אינה מן התורה ואינה טובלת.

עא. וכן בענין הברכה, יזהירם לברך בנקיון כפים ובמקום טהור שלא יהא שם שום טינוף כי אין זה מברך אלא מנאץ וכתיב כי דבר ה' בזה הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא, ואם היא מתקדשת בטומאתה טוב שתברך חבירתה ובכן תבורך עיסתה כשרה אמנו עליה השלום, וטוב שיפרט גם זה אחר ברכתה לאחר.

תפלה אחרת לומר אחר הפרשת חלה

מנהג האריז''ל לפנות קורי עכביש בערב שבת

עג. גם מכלל קדושת שבת, ירא שמים יזהר לפנות כל קורי עכביש בערב שבת כדי לגרש הקליפה הנקרא שממית, ואמר הרב זלה''ה שנוטריקון של שב''ת ש'ממית ב'ידיה ת'תפש לרמוז כי זמן ביעורה הוא בערב שבת לפנות כל הקליפות ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.

להתנהג בנחת עם בני ביתו ביותר בע''ש

עד. והאיש הירא ינהג עצמו בתוך ביתו כל הימים וביותר בערב שבת בשובה ונחת עם אשתו ובני ביתו ואל יטיל אימה יתירה עליהם בעסקי חפציו פן יבואו לידי חילול שבת חס ושלום על ידו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין, ⁷⁹ אמר רבה בר בר חנה הא דאמרי רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עשרתן וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה וכו', וכן אל יטריח עליהן בטירחות יתירות פן מתוך טירדת עסקם אל ידקדקו בדברים כדת וכשורה ויאכילוהו דבר איסור חס ושלום.

עה. ואמרו בפ''ק דחגיגה ⁸⁰ בפסוק כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע מאי אם טוב ואם רע דמשמע דאף על הטובה מביאו במשפט, רבא אמר זה המשגר לאשתו בערב שבת בשר שאינו מחותך שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת אין נותנים לב אם בדוק הוא.

ומכאן ידון האיש הירא לבל יטיל עליהם טירחא יתירה בירקות ובשאר הדברים הצריכים בדיקה בעיון רב בערבי שבתות שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת לא יתנו לב לבדוק הדק היטב ויבואו להכשל באיסור חמור חס ושלום, אלא ינהג עצמו עמהן בכל ערב שבת בחמלה וחנינה לעוזרם בכל צרכי שבת ובכן ידע כי שלום אהלו ולא יאונה לצדיק כל און.

ציונים והערות לפרק ב

43) שבת דף קמ''ו ע''א. 44) שבת דף קי''ט ע''א. 45) בספרו סדר היום. 46) ביצה דף ט''ז ע''א. 47) זוהר אמור דף צ''ח ע''ב. 48) במדבר רבה פרשה ד' ריש אות כ'. 49) שם. 50) שבת דף קי''ט ע''א. 51) קדושין דף מ''א ע''א. 52) עי' משלי פכ''ה פ''י. 53) אבות פ''ד מ''ב. 54) שבת דף קי''ח ע''א. 55) ביצה דף ט''ז ע''א. 56) היינו גימטריא במספר קטן כי האותיות א' י' ק' נמנים כולן במספר שוה למספר אחד ואותיות ב' כ' ר' נמנין כל אחת מהן במספר קטן לשנים ועל דרך זו נמנין שאר האותיות, ובזה פירש המחבר כי אות ש' מתיבת שבת עולה מנינה ג' במספר קטן ואותיות ב' ת' במספר קטן עולה מנינם ו' שהוא כפל האות ש' שבראש התיבה לרמוז כי שכר המוציא הוצאות לשבת הוא בכפלים. 57) תנחומא ויחי אות ו'. 58) שבת דף קי''ח ע''א. 59) זוהר משפטים דף צ''ד ע''ב. 60) סוטה דף מ''ב ע''א. 61) עי' בתקו''ז תיקון ו' ותיקון ע'. 62) זוהר פקודי דף רס''ה ע''ב. 63) ביצה דף ט''ו ע''ב. 64) זוהר יתרו דף פ''ח ע''א, ובדפו''ר אי' זוהר בשלח ובזוהר שלפנינו ליתא שם. 65) שבת דף קי''ט ע''א. 66) ברכות דף ד' ע''א. 67) סוטה דף כ' ע''א. 68) ע''ז דף י''ט ע''א. 69) שבת דף קי''ט ע''א. 70) כריתות פ''א מ''ז. 71) זוהר פקודי דף רנ''ה ע''א. 72) ריש מסכת שבת. 73) מכות דף כ''ב ע''ב. 74) זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב. 75) זוהר עקב דף רע''ג ע''ב. 76) שבת דף קי''ח ע''א. 77) במרדכי שלפנינו שם ליתא ומקורו בירושלמי שבת פ''א ה''ג והביאו הרא''ש שלהי מס' ר''ה וכ''ה בטור סי' תר''ג, אלא דצ''ע דכיון דז' ימים קתני בירושלמי א''כ משמע דשבת שובה בכללן ולפי דברי המחבר לא הו''ל למתני כ''א ו' ימים כיון דבכולהו שבתות הוו קפדי בלא''ה ללוש בפ''ע, וצ''ל דעיקר ראיית המחבר מדנקט ז' ימים ולא ט' דמשמע דימי ר''ה לא הוה צריך למימר כיון דהיו זהירין בלא''ה ומינה יש ללמוד דה''ה לכל שבתות השנה שהיו רגילין לאפות בביתן, אלא דהתם ודאי לא מצי למימר ליה ו' יומין כיון דשכיח שנופל שבת שובה ביניהם ועל כן כללן בב''א אע''ג דלאו דוקא הוא כי היכי דלא לשתמע דחד יומא לא בעי אזדהורי משא''כ ימי ר''ה דלא בעי למימני כיון שהתחיל מניינו בשבוע שאחריהן. 78) ירושלמי שבת פ''ב ה''ו. 79) שבת ל''ד ע''א. 80) חגיגה ה' ע''א.

---

פרק ג - שמו''ת - תשובת ערב שבת - טבילה - עירוב

לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת

א. לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמו''ת בארץ לאיש החפץ לאור באור החיים והשלום ימלא איש את ידו והוד ידו נטויה מידי שבת בשבתו להשלים פרשיותיו שמו''ת עם הצבור כמו שאמרו פ''ק דברכות, ⁸¹ אמר ר' הונא בר יהודה אמר ר' אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו ע''כ, ודורשי רשומות אסמכוהו אקרא ואל''ה שמו''ת ר''ת ו'חייב א'דם ל'קרוא ה'פרשה ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום.

טעם קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

ב. וטעם הדבר לפי פשוטו שחייבו חכמים על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע כדי שיהא בקי בתורה, וישים לבו ועינו להתבונן במה שקורא הן במצוות והן במוסר הן במדות היוצאות מתוך פרשיותיה של תורה אשר נקבו בשמו''ת, ועל כן אף כי האדם שומע כל התורה כולה בשבת בצבור חייב לקרות לעצמו לפי כי זאת הקריאה היא לתועלת אחר לשום שכל ולהבין טעמי המקראות ופירושם אשר מתוכם ילמדו לשמור ולעשות את חוקי האלהי''ם ואת תורותיו לכולם שמו''ת יקר''א.

ואולם טעם היות שנים מקרא ואחד תרגום, אמרו הראשונים שזהו מצד התורה שניתנה שלש פעמים, פעם ראשונה בהר סיני ופעם שניה באהל מועד ופעם שלישית במשנה תורה באר היטב, ולכן השלישי תרגום נגד באר היטב אשר חכמים הגידו באר היטב בשבעים לשון, ולפי שבשבעים לשון אין בהם שום קדושה אלא בלשון הקדש ואחריו יש קצת קדושה בתרגום שלכך נתחבר התרגום לתורה.

בקריאת שמו''ת זוכה לתוספת נשמה

ג. ועוד טעם שני כי הוא הכנת השבת שזוכה בו לתוספת נפש ורוח ונשמה, ובנוקבו ש''ם הנפש לו תמלא במוט''ב תלתא כחדא תוספת נפש רוח נשמה משבת הבאה ותמלא כדה ותעל, תוספת הנפש תכין לה את מקומה בתרגום ותוספת הרוח נשמה על ידי שנים מקרא.

ה. ומורי ז''ל היה אומר שטעם שנים מקרא הוא נגד לחם משנה שירד לישראל בכל ערב שבת כמו שנאמר ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, וסמוכו''ת שלו ממה שכתבו התוספות והרא''ש פ''ק דברכות דף ח' הביאו מדרש ספרי שצוה רבי את בניו אל תאכלו לח''ם בשבת עד שתגמרו הפרשה, שדקדק בלשון הזהב לאמר אל תאכלו לחם לרמוז אליהם שקריאה נאמנה זו שנים מקרא הוא נגד לח''ם משנה כאמור.

מעלת קריאת שמו''ת בבוקר יום שישי

ו. ומטעם זה המקדים לקרות הפרשה שמו''ת בערב שבת בבוקר הרי זה משובח כי כן ילקטו לח''ם משנה הבקר אור יום השישי וזה הוא מכלל מאמר הכתוב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, וכבר מפורש בדברי רבינו הקדוש זלה''ה סוד קריאת שבוע הב''ן וכל הכוונות כולם הם מפסוק זה עצמו והכינו את אשר יביאו והיה משנה כנודע למשכילים בחכמתו הנפלאה, ולפיכך כל הקודם בקריאתה בערב שבת זכה בהכנה דאורייתא.

ז. אכן אם היה לו אונס ניכר יבחר להשלים אותה בדרכים אשר אמרו הפוסקים להשלים אותה בשבת קודם שיאכל ואם לא השלים אותה קודם ישלים אותה אחר כך, ויש אומרים עד המנחה ויש אומרים עד רביעי בשבת, והאיש המשכיל יבין כי כל זה מועיל לשבת הבאה שלא ימצא העדר השלימות כדי שיזכה לתוספת שבת אבל ההעדר הראשון שלא קרא אותה בזמנה על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון, והוא אומרם ⁸² זה תלמיד חכם הפורש מן התורה.

מנהג האריז''ל בקריאת שמו''ת

ח. והרח''ו זלה''ה כתב זה לשונו, מורי זלה''ה ביום השישי בשבת תכף אחר תפלת שחרית היה הולך לבית מדרשו מבית הכנסת והיה קורא בספר תורה כשר מעוטף בטלית ותפילין פרשת השבוע והיה קורא פסוק אחד שתי פעמים והיה שם תלמיד אחד והיה קורא תרגום של אותו פסוק פעם אחת ומורי זלה''ה היה שומע אותו וחוזר אחריו, ופסוק אחרון שכבר קרא אותו שמו''ת היה חוזר לאומרו פעם אחרת מקרא בלתי תרגום.

ביאור מ''ש רבי לבניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו הפרשה

ט. והן רבים עתה עם הארץ וגם רבים מתופשי התורה נהגו לגומרה לכתחילה קודם אכילה בשבת, והעלו על רוחתם דמצוה מן המובחר לגומרה קודם אכילה בשבת מטעם מאמר הספרי שציוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו הפרשה.

ולדידי אין מכאן ראיה שמצוה דווקא בשבת אלא שסימן מסר להם שקריאת שנים מקרא הוא נגד לח''ם כמו שביארנו לעיל, דלהכי דייק וקאמר אל תאכל לח''ם בשבת וכו' שכשם שנזהרים לאכול לחם משנה בשבת ככה יהיו נזהרים לקרות שנים מקרא, ולעולם כי המקדים בערב שבת הרי זה משובח דוגמת הלחם משנה שירד בערב שבת הבקר אור, והיודע בטיב לשון הזהב של חכמים ישכילהו מתוך הלשון אל תאכלו בלשון שלילה.

ביאור האריז''ל בסוד קריאת שמו''ת בע''ש

י. וגם לא ליודעים חן מ''ש רבינו הקדוש האר''י זלה''ה בסוד קריאת שמו''ת בערב שבת, והוא על כי יש שלש קליפות סביב הקדושה והרביעית היא נוגה פעמים היא בקדושה ופעמים חוזרת לקליפה ונעשו ארבע קליפות, וכתיב ונוגה לו סביב שהוא סביב הקדושה, והגרים מקבלים מזאת הקליפה שלפעמים נוטה אל הקדושה ופעמים אל הטומאה, ואונקלוס הגר שהיה מבחינת נוגה רצה לתקן אותה ועשה תרגום שהוא ממדתו לכלול אותה בקדושה.

ולפי שבכל ערב שבת היא העולה להכלל בקדושה כמו שנבאר להלן בסוד מים חמין בערב שבת, על כן אז ראוי לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ולא ביום חמישי ולא ביום שבת כדי להחזיק את כחה בתחלת עלייתה אל הקדושה שעיקר תחילת עלייתה בערב שבת אם לא באונס ניכר יכול לקרותה בשבת שגם בשבת נוגה עולה יותר ממה שעלתה בערב שבת.

טעם שלימוד רש''י אינו חלף לתרגום

יא. ועתה תחזה כמה שגו בחוזה הסומכים על סברת האומרים שלימוד הסדר בפירוש רש''י חשיב כמו תרגום, כי הם לא באו לידי מדה זו אלא בהשכיל לבותם פשוטן של דברים שטעם התרגום הוא לתרגם את הכתובים ולהבין במקרא ולזה יספיק פירוש רש''י ע''ה, והם לא ידעו כי לא יתכן טעם הדבר כפי פשוטו שאם כן למה יחזור ראובן שמעון לוי ג' פעמים, וגם כשאין בו תרגום אונקלוס למה לנו לבקש תרגום ממקום אחר ולומר אותו בלי הבנה והשכלה כמו תרגום של עטרות ודיבון וכו'.

אלא עין המשכיל מבית ומחוץ תצפנ''ו סוד התרגום וטעם שבו להשגיב כח קליפת נוגה להעלותה אל הקדושה כאמור ולא יעבור מלקרות אותה שמו''ת ועל כוונה זו הזהירו חכמים בב''ר פרשה ע''ד, אמר ר' שמואל בר נחמן אל תהי לשון ארמי קלה בעיניך שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקדוש ברוך הוא חלק לו כבוד וכו'.

רצו בזה לשלול כי אין טעם התרגום בלבד לתרגם המקראות וזה יהיה סיבה להיות התרגום קל בעיניך וללמוד פירושי המקראות, רק התבונן כי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד לכלול אותו בקדושת תורתו התמימה, וירא שמים יצא ידי שתיהם ויקרא פירוש רש''י והתרגום אם הפנאי מסכים ואם לאו התרגום עיקר.

כמה סגולות שנאמרו בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום

יב. ועתה מתוך דברי רבינו זלה''ה בטעם התרגום תבין טעם מאמרם ⁸³ כל המשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום עם הצבור מאריכים לו ימיו וכו', שהוא באותה מדה שהעלה את קליפת נוגה שרגליה יורדות מות אל מקום הקדוש באור החיים וכמדתו יאריכו לו ימים ושנים.

יג. ודורשי רשומות אמרו מ'פני ש'יבה ת'קום ו'הדרת ר''ת שמו''ת, להורות נתן כי הקורא שמו''ת יזכה לעטרת שיבה ומאריכין לו ימיו ושנותיו כמו שסיים והדרת פני זקן, והבלתי נזהר בהם ולא עזר כח לנוגה אתדבק בסטרא דמותא כרמוז בסופי תיבות מפני' שיבה' תקום' והדרת' אותיות מיתה כי המיקל בקריאת שמו''ת בלי אונס רגליו יורדות מות לאתדבקא בסטרא דקליפה סטרא דמותא, כאשר עשה כן יעשה לו.

ואשר אין לו יד במקרא או בתרגום יקנה לו חבר וישמע קריאתה ממנו, ואם יבין במקרא יקרא שנים מקרא הוא וישמע התרגום מאחר ויצא ידי חובתו.

יד. ומורי ז''ל היה אומר שמסגולת המצוה הזאת לתקן הימים החסרים אשר נדחו בעון בצעו כמ''ש הרשב''י ע''ה בפרשת ויחי באורך אשר רע וקשה הדבר מאד אפילו בתשובה ומעשים טובים לתקן הימים אשר עוותו, ונוסף גם הוא להביא ימי חייו הימים כל ימי חייו הלילות במסלול ודרך הקודש לעולם, וגם כי נטה ליפול ביד יצר הרע לא יוטל ומצא עזר משדי כנגדו להקימו ולהעריצו.

וזה רמזו במאמרם כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו, רוצה לומר שמשלימין ומתקנים בתקון טוב ויפה שנותיו ולשון מאריכים כלשון הש''ס אנא ארי''ך מגילתא, וטעם הדבר פשוט ככל אשר ביארנו טעם קריא''ה נאמנה זו מה טעם יש בה כנזכר לעיל, ועל כן באותה מדה אשר תקן עליונים למעלה גם אל עצמו ידרוש בשפר התקונים הנזכר.

טו. ואמרו המקובלים כי על ידי קריאת שמו''ת זוכה להכנת תוספת נשמה יתירה ונקרא אדם שהוא שם משובח ומפואר מכל שאר הכנויים איש אנוש כמבואר בזוהר כי זה כל האדם וסימניך ויקרא האד''ם שמו''ת, וימשוך עליו רוח טהרה מלמעלה מאדם העליון תפארת ישראל שבו שם מ''ה העולה אדם כנודע למשכילים בתחילת החכמה.

שלא להפסיק בקריאת שמו''ת אפילו בדברי תורה

טז. ועל כל אלה המשכילים יזהרו שלא להפסיק בעת קריאת הפרשה בשום שיחה אפילו בדברי תורה שלא להפסיק החבל נמרץ להקדיש ולהעריץ את נשמתו כמו שכתב בספר החסידים סימן קמ''ז, וגם שתהא קריאתה בקבע ולא בעראי וישים לבו ועיניו להתבונן במה שקורא הן במצוות הן בידיעות הן במוסר במדות הטובות היוצאות מן הפסוקים שזהו עיקר הלימוד, וגם כי הוא מכניס החיצונים אל מקום הקדש חס ושלום וכוונתינו בקריאה זו היא להעלות לקליפת נוגה אל הקדש ואיך ולמה תנתן כח לרשעים אשר סביב לה בהפסיק בין הדבקים בשיחת חולין, ועל זה נאמר הוגעתם ה' בדבריכם.

יז. ואני שמעתי שבכח סגולת קריאת הפרשת שמו''ת נברא מלאך אחד והמפסיק בנתים מערב במלאך ההוא חס ושלום הקליפה וכן מרגלא בפומייהו דתלמידי בי רב.

ואחשבה כי שמעו כן מפי המקובלים המעלימים ומכנים הדברים במשלים מושאלים, והכוונה על קליפת נוגה שהיא מתעלית עתה אל הקדושה ונעשה כבריה חדשה בכח קריאת שמו''ת, ואם יפסיק בשיחת חולין בנתים הוא מערב בו חס ושלום הקליפה והן השאר קליפות אשר סביב לה יתהלכון וחפצות להמשך אחריה כמו שנבאר להלן, ועל כן היה למשל בפה כולם לאמר כי על ידי קריאת שמו''ת נברא מלאך אחד והמפסיק מערב בו חס ושלום הקליפות כאמור.

טעם שאין לקרות התרגום בטעמים

יח. ומטעם האמור תשכיל טעם מה שכתב מהרח''ו ז''ל בשם רבינו האר''י זלה''ה שאין לקרות התרגום בטעמים וכתב שלא נגלה אליו סוד הדבר, ואני הולך רכיל מגלה סוד מפני מה שנודע מה שכתב הרב בסוד הקריאה שהוא לברר בירורין דאשתיירו במאנין תברין סוד מלכין קדמאין הנזכר באדרא ובספרא דצניעותא ושבירתן זו היא מיתתן, ותקרן להם כל אלה מפני שנסתלקה מהם בחינת הטעמים סוד החכמה בסוד ימותו ולא בחכמה עד שאחר כך בעולם התיקון בהתחבר עמהם החכמה בחינת הטעמים יחיו בסוד והחכמה תחיה את בעליה, ומה שלא הוברר אז מבררין עתה על ידי תפלה ותורה ומעשים טובים.

והנה האותיות הן סוד המלכים הנזכרים ולפיכך אין טעמים בספר תורה, ועל ידי הקריאה בטעמים ובנגינה ממשיכים אנו להם חיות ועל ידי זה מתברר הרע מהטוב, וזהו סוד מאמרם ז''ל ⁸⁴ הקורא בלא נגינה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובי''ם ומשפטים בל יחיו בהם, והיה טעמו כי הואיל ואין קורא בטעמים ובניגון המקרא ההוא ואין מברר הרע מהטוב נשארו החוקים לא טובים ומעורבים ברע ובאותה מדה לא יחיה בהם, כאשר עשה כן יעשה לו.

ועל כן אין לקרות התרגום בטעמים כי הואיל והתרגום הוא סוד נוגה שהוא חצי טוב וחצי רע ובכל ערב שבת היא עולה להכלל בקדושה והרע נמשך אחריה גם כן להדבק שם, ולפי שאין רצונו של מקום ברע מוריד שלהובא דנורא מלמעלה ומפריד רע מטוב כאמור לעיל, ולפיכך אם היינו קורין התרגום עם הטעמים היינו חס ושלום נותנים חיות גם כן לבחינת הרע אשר שם והיינו מאמיצים כחו לעלות, ולבחינת הטוב אשר שם אין צריך טעמים כי קדושת הארת שבת גורם שיגיע חיות לבחינת הטוב כנודע ועל כן אינו מן הראוי לקרוא בטעמים, וסימניך אשה יפה וסרת טע''ם.

ראוי לסמוך קריאת התרגום למקרא ומנהג האר''י בזה

יט. ומה טוב ומה נעים לפי זה לקרוא הפרשה בספר תורה בכוונה זו כמו שהיה מנהג הרב ז''ל וכן כתב הרדב''ז ח''א סי' תק''כ, ועל כי התרגום הם סוד האחוריים ודרך האחוריים להיות כל אות תכופה יחד ומחוברת בחבירתה שלא יתאחזו בהם החיצונים, על כן צריך להזהר שלא לקרוא הפרשה שנים מקרא תחלה וכשיזדמן לו ספר יתרגם פרשיותיו כי כל כוונתינו לחברו אל הקדש להיות אחד ורוח לא יבא ביניהם.

כ. והרב ז''ל הקפיד אף בקריאתו לבל יקרא פרשה בפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אלא פסוק בפסוק ולחבר אליו תכף ומיד התרגום, והכי משמע מלשון התלמוד שנים מקרא ואחד תרגום בלשון זכר דקאי אקרא, דאילו קאי על כל פרשה ופרשה יאמרו שתים מקרא בלשון נקבה.

בסוד קריאת שמו''ת

תפלה ע''ד הסוד קודם קריאת שמו''ת

לקרוא הפטרת הפרשה בסיום השמו''ת

כג. ואחרי גומרו סדר הפרשה יקרא ההפטרה של הפרשה עצמה ולא ישנה בשבת וראש חדש או חנוכה וארבע פרשיות לקרוא המחודשת, רק הפטרת השבוע יקרא בערב שבת וביום השבת יקרא המחודשת עם המפטיר וכך עשו רבותי ז''ל, ואם רגיל לקרוא בימי השבוע בנביאים פעם אחת מקרא ופעם אחת תרגום יקרא ההפטרה גם כן בערב שבת אחד מקרא ואחד תרגום, אכן לא ראיתי לחברי ה''י נוהגים כן בערב שבת בהפטרה.

אחר קריאת שמו''ת יאמר מזמור שיר וה' מלך וילמוד בס' יצירה

כד. ואחר כך אף אם הוא בערב שבת יאמר מזמור שיר ליום השבת שיש בו סוד עליית נוגה וירידת שאר הקליפות כמו שכתוב בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און וכו', וכן יתפרדו כל פועלי און שהם מתפרדים נוגה אל הקדושה והם אל הנוקבא דתהומא רבה כמו שנבאר בפרקים הבאים, וכיון שסוד קריאת פרשת שמו''ת היא ההולכת קדמת אישו''ר נוגה ואבדן הקליפות כנזכר יאותה לנו לומר מזמור הצודק אל כוונה זו כאמור.

וילוה אליו מזמור ה' מלך וכו' שהוא מזמור היום, וגם להורות נתן על ידי מזמור שיר ליום השבת כי אחר שקרא הפרשה כבר יש יכולת לקבל תוספת שבת מה שאין כן קודם קריאתה כמ''ש רבינו הקדוש זלה''ה, ואחר כך ילמוד בספר יצירה שסגולת קריאתו בערב שבת.

להרהר בתשובה בע''ש אחר קריאת שמו''ת

כה. ואחר כל אלה נכון להיות כל איש צור''ר על אשמו ויתבודד שעה אחת ויפשפש במעשיו שעשה בששת הימים כדי שישוב בתשובה, ולפחות על ידי הרהורי תשובה יהיה בזה הכנה שתשרה בו תוספת נשמה כדי שיוכל אחר כך לשוב במעשה, ומקום התעוררות התשובה הזאת מקומה אחר קריאת הפרשה שמו''ת בהפרידו הקליפה מהקדושה בכח קריאת שמו''ת כמו שביארנו.

וכמו כן אם יתעורר עצמו בהרהורי התשובה בעת ההיא להשליך מעליו חלאת זוהמת טומאת עונותיו ימצא עזר משדי כנגדו, וכאשר עשה להפריד הקליפה מהקדושה כן יעשה לו לקבל הרהורי תשובתו הרמתה ולהפריד מעליו בוקי סריקי טומאת החיצונים הנאחזים בסבך קדושת נפשו ורוחו בעון פשע ולהעלותו אל הר ה' במקום קדשו.

וגם לפי מה שכתב הרב כי אחר קריאת הפרשה שמ''ות אחרי הפרד לו''ט מהקדושה הוא זמן להכין עצמו לקבל תוספת השבת, נכון הדבר להרהר בתשובה בעת ההיא ושב ורפא לו לחזות בנועם ה' ולקבל תוספת הנשמה יתירה, כי האדם השומר שבת כהלכתו נעשה מרכבה לשם יתברך ולפיכך נקרא שבת מנוחה דכתיב זאת מנוחתי עדי עד כאילו הוא יתברך שמו נח על האדם ושוכן עליו כמלך על כסאו כמ''ש המפרשים.

תכלית הנשמה יתירה להשרות שכינה בישראל

כו. והן הנה דברי התקונים, ⁸⁵ לעשות את השבת לדרתם זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה בלביה כו' דבגיניה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי, וכן אמרו בזוהר שלח לך ע''ש, ולתכלית זה הוא הנשמות יתירות המתוספות בשבת להשרות השכינה עלינו וכמו שאמרו בתקונים ⁸⁶ ולא מצאה היונה מנוח אלא בשבתות וימים טובים וכמה נפשות יתירין קא נחתין עמה לדיירה בישראל, ואין השראת שכינה על האדם הפגום בחטאתו דהוה ליה מום דנשמתא וכל אשר בו מום לא יקרב ומנשמת אלוה יאבד.

הארת קדושת שבת תלויה בכפרת העון

כז. אכן כל ערום יעשה בדעת אחר קריאת שנים מקרא ואחד תרגום יהרהר בתשובה בערב שבת דהיינו שיפשפש במעשיו ויתחרט על חטאיו בלב שלם ויקבל על עצמו שלא יעבור מדעתו מאז והלאה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה, ובכן קדושת שבת ותשובתו הרמתה יהיו עזר כנגדו לכפר עליו.

ועל זה אמרו ז''ל, ⁸⁷ שני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת כשאומר ויכולו ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר, וזה בהכנת הרהורי תשובה אשר תקדים אצלו מערב שבת ובכן תחול עליו הברכה ותיהוי ליה כפרה, אך זה לא יעלה על לב איש כי עודינו עומד בטומאתו ומצואתו לא רוחץ כי תכופר חטאתו על מגן.

כח. וגם לא יעצור כח להשיג הארת קדושת שבת כמו שכתב החסיד בשער הקדושה שהוא כמשל האדם שהוא בחשך שאם יצא לאור ויקבל אור השמש בתוקפו יחשיך עיניו ולא יהנה ממתיקות האור, כן אור שבת וקדושתו היא קדושה עליונה מעולם האצילות שמאירים בו אורות עליונים ומי יוכל לקבל הקדושה ההיא הגדולה.

והוא משל גם כן לבגד שנפלו בו כתמים משמן וכיוצא שאם לא יורחץ ויולבן כראוי לא יוכל לקבל שום צבע, כן הבא לקבל אור שבת והוא פגום מעונותיו ונפשו מלוכלכת מכתמי עונותיו אז אין אור הנשמה שורה בו כי על מי ישרה על העצים או על האבנים, אכן אם יתקדש וישוב ויתחרט בחרטה גמורה על כל דבר פשע על קל על חמור מערב שבת אזי ימצא כדי גאולתו לכפר בעדו ולהאיר באור קדושת השבת ואז הן אור הנשמה שורה בו ולו מצאה היונה מנוח לכף רגלה.

רמז במשנת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע''ש

כט. וזה רמז המשנה ⁸⁸ שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבת''ם הדליקו את הנר, שם רמז לאיש אשר הלך חשיכים כל ימי המעשה צריך לומר בתוך ביתו הוא הגוף על דרך יום שיזועו שומרי הבית עשרתם ערבתם, כלומר אם הביא מעשר הימים בית ה' וביותר מעשר העצם היום הזה ערב שבת להתבודד בחדריו ולחשוב עם קונ''הו על כל מה שפעל ועשה.

ערבתם, רמז על התפלה על דרך כי קולך ערב דהיינו להתנפל לפני ה' חנון המרבה לסלוח בכל ערב שבת על כל פשעיו, ואשר חטא על הנפש יערב עליו שיחו בקול חמרמר ובמרירות תאנה לכפר בעדו ברב רחמיו וחסדיו ותפלתו תהיה לחטאה ויצר אותה בחרט וערבה לה', ובכן אזי ימלא פיו לצוות ולומר הדליקו את הנר נר ה' נשמת אדם להאיר בו תוספת אור הנשמה היתירה.

ולפיכך הזכיר בשניהם לשון עבר עשרת''ם ערבת''ם ובענין הנר ה' אמר לשון ציווי כלומר הא בלא הא לא סגיא, אם עשרתם וערבתם אז בודאי מאורות נתן סביבות עוז נפשו והדליק באור רב והדלקה והנח''ה עושה מצוה לנקות הפגם שפגם בענפי השבוע טרם חזרתם למקורם, כי אם חס ושלום חזרו הענפים למקורם כשהם פגומים ותשובתו נשאר מעל חס ושלום.

יום שבת הוא יום דין על תוספת הנשמה

ל. וכבר כתבתי בפרק א' כי יום שבת אף על גב שהוא יום מנוחה וענג עם כל זה הוא יום דין אל החיים ואל המתים כמו שכתב הרשב''י ע''ה ⁸⁹ מעלי שבתא גלגולא דנשמתין איהו, כי המשפט לאלהים הוא לדעת כל אנשי מעשהו אם חטא איזה עון המונע ממנו תוספת נשמת שבת לגמרי או על אשר לא הכין עצמו הכנה הגונה לקבל קדושת שבת, וגם יהי דן על המצוות אשר ימצא בו אשר לפיהן יזכה לקבל תוספת נשמה הבאה אל בית ישראל ומהו החלק המגיע וראוי לו כנזכר לעיל.

כי על כל אלה איש התמים צריך להתעורר עצמו כל ערב שבת בהרהורי תשובה להוציא לאור משפטו ודינו, ויום שבת בכללו הוא הערה ולימוד וזירוז על יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים כאשר מורגל בלשון הזהב של חז''ל ⁹⁰ מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת ואם כן יום שבת הוא הערה ליום שכולו שבת, וכבר יחדנו הדיבור בזה באורך ברמזים הללו לדרכי התשובה בפרקים הבאים בס''ד.

נוסח וידוי לערב שבת אחר קריאת שמו''ת

לא. ועתה אהובי קורא נעים ה' עמך גבור החיל עורה נא מתרדימת שינתך, קום קרא את אלהיך בדברי רצויים לפני קונך אולי תתרצה לפניו לכפר בעדך לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והא לך סדר הריצוי והוידוי לעתור ולרצות מידי ערב שבת בשבתו לעורר ערלת לבבך אחר קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום קודם שעה חמישית וזה תוארו.

ענין התספורת בערב שבת

לב. ומאחר עלייתו מתשובתו הרמתה אחר ההכנעה הגדולה שקבל בעצמו על ידי דברי וידויו והפריד הקליפה מהקדושה, מאז יכין עצמו לקראת אלהיו לקבל קדושתו על דרך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ועל זה נאמר הכון לקראת אלהיך ישראל והם בשלשה דברים, תספורת וקציצת צפרניו וטבילה ונבאר פרטן אחת לאחת.

תספורת בערב שבת הוא מכלל כבוד שבת כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול, ואם בפני מלך בשר ודם כתוב ויגל''ח ויחלף שמלותיו על אחת כמה וכמה הבא לקבל פני שבת מלכתא שהוא מקבל פני שכינה שטעון טהרה וגלוח כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק כי עוז וחדוה במקומו.

ובריש פרק אלו מגלחין אתמר, ⁹¹ ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין, פירוש שלא התירו לגלח בחולו של מועד אלא הבא ממדינת הים כו' ומדוע לא התירו לכל אדם, ומשני תלמודא כדתנן אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' אלעזר מאי טעמא כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהם מנוולים הכי נמי כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים, לפיכך המתרשל ולא גילח קודם הרגל החמירו עליו חכמים שלא לגלח בחולו של מועד שאם היה היתר גילוח בחול המועד לא יהיה מגלח לפני המועד ונכנסים כולן כשהן מנוולים וכן לא יעשה.

הנה כי כן צא ולמד לענין כבודה של שבת, שאם ביום טוב הקל קנסוהו חכמים כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים כי כדאי בזיון וקצף בעיניהם, כל שכן שבת החמורה שראויים לעונש על יתר הבז אשר בזזו איש לו ומתרשלים מלהתגלח בערב שבת ובאים לקראת כלה נאה וחסודה פני שבת לקבלה כשהם מנוולים ועליהם נאמר ובוזי יקלו, והמשכילים יזהרו לתת יקר לקדושה של שבת החמורה ויכונו לקראתו הבקר אור השישי לגלח את כל שערם להכנס לשבת כשהם מקושטין ויפין.

בתגלחת יכוין לקיים מצות פאת הראש

לג. ואף גם זאת כי בבואם לגלח את שער ראשם יכוונו את לבם לקיים מצות פיאת הראש ובכל פעם שהוא מגלח ומניחה הוא מקיים המצוה ואם מתרשל שלא לגלח שבת אחת ביטל מצוה.

טעם התספורת בע''ש ע''ד הסוד

לד. ונוסף גם הוא כי גורם רעה לעצמו כנודע לבאים בסוד ה' ליריאיו סוד שתו במאמר הזוהר פרשת תזריע ⁹² ז''ל, כתיב איש כי ימרט ראשו תא חזי רישא דהאי איש בוצינא דקרדינותא ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי סומקא כלא כוורדא ושערי סומקי בגו סומקי ותליין מיניה כתרין תתאין דלתתא דמתערין דינים בעלמא וכד אתעבר מיניה שערא ואתגליש מרישא עילאה אתבסם כלא ואתקרי על שמיה וכו' ותא חזי כל מאן דאיהו מסטרא דדינא ודינין מתאחדין ביה לא אתדכי עד דיתעבר מיניה שערא ע''כ.

הנה הדבר מבואר ממאמר זה כי שערות הראש הם מורין על הדינין ובערב שבת מורא לו יעלה על ראשו לסלק הדינים שבו קודם שבת כדי שלא יהא כח לחיצונים ומקום לינק מהשערות שבראשו בשבת, והמתרשלים בערב שבת בלא אונס ניכר גורמים רעה לעצמם לתת כח זרים לשלוט עליהם.

לנער שער התגלחת מעליו

לה. כי על כן יזהרו בעת התגלחת לבלתי יפול משערות התגלחת עליו ולנער אותם מעליו מיד וסימניך אם יפול משערות ראשו ארצה, שם רמז שדרכו של שער להפיל אותו ארצה תכף ומיד, ולפי כי בחינת כוונה זו לסלק את הדינים כל הימים ולא בערב שבת בלבד, גם בתגלחת שאר הימים ישנה לכוונה זו.

כשחל ר''ח בשישי יקדים התגלחת לחמישי

לו. וכשחל ראש חודש ערב שבת יגלח את שערו יום חמישי לפני המולד דחמירה סכנתא, ואף על פי דראויה היא שבת שתגין עלינו שב ואל תעשה עדיף, וכן נהגתי וכן נהגו החברים ה''י.

סוד תספורת בערב שבת קודם חצות

לז. ונכון להיות כל איש מהיר במלאכתו להקדים ולא לאחר תגלחת שערו עד אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה אף אם התפלל מנחה, מפני כי בהגיע תור זמן המנחה אז הוא עת תגבורת הדינים ביותר כי הוא עת נטיית השמש כמו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב כמו שאמרו בזוהר פרשת חיי שרה דף ע''ט, תא חזי צלותא דמנחה אתקין ליה יצחק וכו' עד ואתער דינא קשיא בעלמא וכו' והואיל וענין התגלחת הוא סילוק הדינים איכא משום לא תחסום שור בדישו.

וכן כתב מהרח''ו ז''ל, מורי ז''ל היה נוהג שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה ואפילו בערב שבת היה נזהר מאד ע''כ, ואם כשלא התפלל עדיין תפלת מנחה הדברים אמורים מאי אסהדתיה דמהרח''ו והלא משנה שלימה שנינו לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' ומאי ריבותיה, אלא דבר גדול דיבר הנביא לאסור התגלחת אף בשכבר התפלל מנחה והיה טעמו כטעם האמור, והכי משתמע מדקא מסיק ותני ואפילו בערב שבת היה נזהר מאד, לימד כי אף בערב שבת לא יעדר מלהיות תגבורת הדינים בעת ההיא קצת.

שיעור שיניח לפאת הראש

לח. ושיעור רחבה מהאזן עד שליש המצח ושיעור גובהה מלמעלה מעט יותר מגובה האזן אם תתפשט מחפיפותה, ומלמטה עד שלא תכנס בשערות הזקן כמו שאמרו סוד הדבר באידרא דנשא ע''ש.

תפלה ע''ד הסוד לומר קודם התגלחת

לט. ואשר הריחו ביראת ה' בגשתו לגלח אל מקום הפאה ומניחה יכין לבו במחשבתו לקיים מצות בוראו, כי בעשות האיש המצוה אין מספיקין לו במה שיעשה אותה בלבד רק שיכוין את לבו ויבטא בשפתים בעשייתה ענין המצוה ההיא כלשון הכתוב בתורה ויאמר בעת הנחת סודר של ספרים על ברכיו.

תוכחה למשחיתים פאת זקנם

מ. ואשרי אנוש יעשה זאת לכוין הדברים לשם פעלן ולזכור את בוראו בעת ההיא אשר בחר בנו מכל עם והבדילנו מן העמים להיות ישראל מצויינים שם, כאשר חכמים הגידו שהאל יתברך משבח את ישראל על זה ואומר צאנה וראנה בנות ציון בנים המצויינים לי בתגלחת לא תקיפו פא''ת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ע''כ.

ואוי לעינים שכך רואות רבים מפריצי בני ישראל אשר לא ניכרו בחוצות אם מבני ישראל המה או מעמי התועבות, בנים משחיתים אשר אמרו נהיה ככל הגוים קצוצי פאות וכל יצר מחשבות לבם רק רע עד להשחית גם את הזקן להעבירן על חמשה לאוין.

מא. ורשעים ערומים שבהם מניחים פאה כמלא חוט השערה כי עלה הכורת לפניהם כשיעור חצי שעה במספריים כעין תער עד עלות פאת ראשיהם ופאת זקנם כולו קמשונים דקה מן הדקה נראה ואינו נראה, ורשעים מלאו רק רע להכרית ולהמעיט את הקדושה ערו ערו עד היסוד בה למעט את הדמות צלם אלהים קדוש וכל פנים קבצו פארור בצלם אלהים אחרים.

אויה להם אהא עליהם כי נדדו ממנו, המעט מהם שאר עבירות חמורות אשר עוברים עליהם תמיד כל היום ביד רמה כי יבואו להוסיף פשע רב בפרהסיא באיסור חמור אשר כזה שאין בו לא משום חסרון כיס ולא משום תאוה, העל אלה לא תתאפק ה', והשכינה מקוננת עליהם אוי להם כי נדדו ממני אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, העל אלה לא אפקוד בם כי אנכי נתתי צלם ודמות תבניתי על פניהם והמה הפכוה לרע''ה, וזריתי פרש על פניהם וישתער עליהם מלך הצפו''ן ובשערה ישופם, אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו, וכהתימותם שער הקדושה דקה מן הדקה כך תשב נפשם עד דקה באש שלהבת אשה של גיהנם עד דקדוקה של חוט השערה וגם נשף בהם ויבשו.

עונש המגיע למשחית זקנו

מב. וכתבו המקובלים שבפגם החטא הזה שבהשחתת פיאת הראש או הזקן גורמים חיבור עצבים לילי''ת עם ס''מ, ונולדות מהם קליפות דומות לפרות רעות שדים רעים הדורסים אחרי מות האדם המשחית הזה על ראשו ועל זקנו והוא כדי להכניע הקדושה הנקראת פ''אה תחת גבו''ל הרשעה, ואסמכוהו אקרא לא תקיפו פ'את ר'אשכם ו'לא ת'שחית ראשי תיבות פרות.

מעשה רב מהאר''י ור' יעקב אבואלעפיא למשחיתים זקנם

מג. ובכתבי הקדש אשר במצרים מצאתי כתוב מעשה נפלא בענין זה בימי רבינו אור המופלא הארי''אל ז''ל, ואביאנו אל חדר תוכחתי בעבור תסמר שערת בשר פושעים וחטאים וזה לשונו.

יום אחד בא לפני מורי ז''ל החכם רבי יעקב אבולעפייא וקדמו מורי ז''ל ואמר לו כבודך רוצה להלוך למצרים ומבקש מאיתי לכתוב לו כתב ואמר לו הן כן אדוני, אמר ילך אדוני לשלום ונכח ה' דרכך ותועלת גדול יהיה בלכתך שמה כי הוא הכרח גדול, אמר לו מהו ההכרח אחר כי הליכת הרשות היא, אמר לו בשובך לשלום ידוע תדע את דברי אשר אנכי מגיד לך, ומיד כתב לו מורי את הכתב ונתן בידו וחזר להזהירו עוד על הדבר ולמהר בהליכתו וכן עשה, ויקם וילך מצרימה וכבוד עשו לו לכבוד הרב וכבודו.

ואחרי כן נשא את רגליו לשוב אל ביתו צפ''ת תוב''ב ויצא בשיירה וככל אשר הם עושים הוא היה עושה, ויהי היום נחו בני השיירה כמנהגם וגם החכם הנזכר עמהם וברדתו מעל החמור מיד נפלה עליו תרדמה וישן שיעור שעה אחת, ויקומו כולם ללכת ויקיצו את החכם משינתו ויקם ויתר את חמורו וילך החמור והוא חזר לנפול עליו תרדימה ויישן שיעור שתי שעות, וכשקם לא ראה שום אדם ויחרד האיש וילפת ויחל לרוץ אורח בחרדה ובצער גדול.

וסמוך לערב ראה לקראתו חורשים, שמח ואמר אלך עמהם, וירץ לקראתם ויבא אל המקום וישב שם מעט וראה שהחורש היה מכה בשוורים באכזריות, ועוד מעט ראה שנהפך החורש לשור והשור נעשה אדם ואסרו בעול ויחל להכותו מכה רבה וכן על זה הדרך היו עושים, ונבהל החכם ולא היה לו מקום לברוח כי לא ידע איזו הדרך ישכון אור והיה בצער גדול כי לא נעשתה מחשבתו.

ויהי כי בא השמש נעשו שלשתם בני אדם ונתנו קולם בבכי וידברו עמו לאמר ברוך הבא, כבודך מצפת, אמר להם הן, אמרו לו הרב יצחק לורייא אשכנזי יושב בצפת, אמר להם הן, נפלו לפני רגליו ובכו וגם החכם בכה עמהם ויאמרו לו ראה אדני בעניינו ובצערינו ויאמר כן, אמרו לו למען קדוש ישראל רחם נא עלינו כי מבני ישראל אנו והיה בלכתך לשוב לצפת מהר ולך לפני הרב ונפול לפניו והתחנן לו לתקן את נפשותינו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, ויאמר החכם כדבריכם כן אעשה.

והשביעוהו שבועה חמורה לאשר ולקיים כל תיקון שיאמר לו הרב שיעשוהו, ואז נטלוהו ונתנוהו בשיירה כהרף עין ותשב רוחו עליו, וכשבא לצפת תכף נתן עיניו לבא אל המלך להתחנן לו על עסקי העלובים ההם ויבא לפני הרב, והרב קדמו ואמר לו בשביל עסקי השוורים אדני בא אלי ידעתי, למחר תבא אלי וכן עשה.

מד. ואמר לו מורי ז''ל עתה תדע ההכרח שאמרתי לך בהליכה זו, והוא שכבודך משורש נשמתם והם פלוני בן פלוני ממקום פלוני, אז שאל החכם מה היה עוונם, אמר לו בעון השחתת פאת ראשם, אמר לו וכי מה שייכות יש לפאה בשוורים, אמר לו לא קרית, אמר לו אדוני דבר זה אינו כתוב לא בגמרא ולא במדרש.

אמר לו מקרא מלא הוא, אמר לו פסוק זה לא יש בתורה, אמר לו כתוב לא תקיפו פ'את ר'אשכם ו'לא ת'שחית ראשי תיבות פרות לומר כי כל המקיף או משחית פאת הראש או הזקן מתגלגל בפר, וצריך אתה לתקן אותם ולהתענות מחר ולכוין כך וכך לשם פלוני.

וכן על זה הדרך כתב לו כל התקונים והסיגופים שהיה צריך לעשות עד שנתקנו אותם האנשים ובאו אל החכם בחלום ויאמרו לו יברכך ה', תנוח דעתך כאשר נחה נפשינו מאותו היום שהתחלת לעשות התקונים שאמר לך הרב, כי בתקון הראשון שעשית הוציאונו מאותה העבודה הקשה אשר ראית והכניסונו לגיהנם, וכן על זה הדרך בכל תקון שהיית עושה היו מוציאים אותנו מעול כבד ליותר קל ממנו עד שהכניסונו במחיצתנו ע''כ.

מעשה באדם שנענש בימי ר' יהודה החסיד על שגילח בתער

מה. ובימי הרב יהודה החסיד היה מעשה בעשיר אחד שהיה בעירו והיה מגלח זקנו במספריים והיה החכם הנזכר מוחה בו ולא השגיח על דבריו, אמר העשיר אסטניס אני ואיני יכול לסבול הזקן, ואמר לו החכם הנזכר ידוע תדע כי מרה תהיה באחריתך כי אחרי מותך יבואו השדים הדומים לפרות ויהיו דורסים על פאת זקנך אשר זה עונש המשחיתים פאת זקנם.

וכשנפטר אותו העשיר היו יושבים אצלו כל גדולי עירו והחכם היה שמה וכתב שם אחד וזרק על אותו עשיר המת, ותכף קם על רגליו וכל היושבים שם ברחו מפניו ורעדה אחזתם שם חיל כיולדה, ויחל אותו המת למרוט ראשו ולתלוש בשערותיו, אמר לו החכם מה לך, אמר לו אוי לי על שברי כי לא שמעתי לקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני ולא שמעתיך.

אמר לו החכם הגידה נא לי מה נעשה בנשמתך, אמר לו כשיצאה נשמתי בא שד אחד ודומה לפרה גדולה ודרסה ורמסה באפה על פאות הזקן, והביא כלי אחד מלא זפת וגפרית ומלח שריפה וקבל את נשמתי והניחה לתוכו ולא היתה יכולה לצאת משם, ובא מלאך אחד מבית דין של מעלה ונטל מאותו השד הכלי כאשר הוא שם ונשמתי בתוכו והעלו אותי לבית דין הגדול של יוצר בראשית.

ואז יצאת בת קול מפי בית דין ואמר לי קרית ושנית ואני עניתי קריתי ושניתי, מיד ציוה להביא חומש ואמר לי קרא בו, ומיד כשפתחתי הספר מצאתי כתוב לא תשחית פאת זקנך ולא ידעתי מה להשיב, מיד שמעתי קול אחד שהיה מכריז תנו נשמתו של זה במדרגה התחתונה שבאבדון תחתיה, ובעוד שהיו נושאים נשמתו להביאה במדריגה התחתונה יצא בת קול ואמר המתינו לזה שיהודה בני צריך לו לבקש מאיתו מה נעשה בו מיום צאת נפשו מגופו ולכן הרפו לו עתה ולא תורד נפשו שאולה עד ימלא את חפצו ע''כ.

אזהרה שלא לעקור שערות הזקן אפי' ביד

מו. הנה כל העם מקצה ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לשלוח יד בפאת ראשם ולא בפאת זקנם ולמלט את נפשותם מהיות למדרך כף רגל השור והחמור רחמנא ליצלן, ואשרי ההולכים בתמים להזהר שלא לעקור שום שער מהזקן כמו שכתב הרב ז''ל כי המה צנורות השפע ולכן אין לאחוז בזקן שלא יעקור שום שער.

אופן תגלחת הזקן ודין שער שתחת הגרון

מז. ונכון להיות כל איש שורר על יצרו בעת התגלחת שלא לגלח בזקן כלל לא למעלה ולא למטה רק שער שעל השפה המעכב מלאכול יגלחנו במספריים, וטעם הדבר כמו שביארנו כי שערות הזקן הם כולם צנורות להשפיע החסדים לעולמות הקדושים עליונים, אבל אם מגלח שערות הזקן או הפאה הוא מקלקל הצנורות וגורם שהחסדים מתפשטים לחיצונים והפך עליו בלהות חסד א''ל לא''ל זועם חס ושלום.

מח. והרב הקדוש בב''י סי' קפ''א כתב בשם רבינו יונה דהמדקדקים במצוות אפילו תחת גרונם אינן מסתפרים בתער אלא במספריים שאסרו חכמים להעביר שער בתער בכל מקום בגוף ואפילו על זרועותיו לפי שדומה לתקון נשים, ולפיכך אף שתחת הגרון אינו אסור מן התורה לפי שאין שם פאה אבל אסרו חכמים משום לא ילבש גבר וכו' אבל מותר להעביר במספריים.

מט. ומורי ז''ל קיבל מרבותיו דהפאה החמישית היא שבולת הזקן היוצאת מתחת מפיקה של גרגרת ונראה לעין באותם הממולאים בזקן הרבה ושכל דין פאה יש לה, והוא גזר בבני קהלתו שלא לגלח כלל אף תחת הגרון לא בתער מן הדין הגמור ולא במספריים כעין תער ליראי ה' ולחושבי שמו שלא לפגוע בעיקר פאה.

וכל זה מצד הדין, אכן הבעל נפש היפה המליאה לה דעת ויראת ה' לא תגע בו יד אפילו בתלישת שער אחד בידו כאשר ביארנו, ובכן הארת קדושה עליונה תשרה על פניהם וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.

אזהרה שלא להתקשט בקשוטי נשים

נ. עוד זאת אדרש אל בית ישראל כי רבים מעמי הארץ המכשלה הזאת תחת ידם לעבור על לאו ואם שער לבן צמח בם מלקטין אותו מתוך השחור ליפות את עצמם שלא יראו כזקנים, והוא עון פלילי כמו שכתב בטור יו''ד סימן קפ''ב, אסור ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש גבר שמלת אשה שהנשים עושות כל אלה ליפות את עצמן.

דברי הזוהר בחומר ההסתכלות במראה

נא. ומטעם זה אסור להסתכל במראה בעת התגלחת או לאחר התגלחת, ואף כי בסימן קנ''ו כתב הב''י דבמקום שרגילים האנשים להסתכל במראה כנשים דמותר, מכל מקום החברים ראוי למנוע עצמן בכל מקום כמ''ש הרב שם, ובסי' קפ''ב פסק סתם אסור להסתכל במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה.

ועיין בזוהר פקודי בהיכלות היכל ו' מה שהאריך בעונש הדבר הזה שקרוב להיות ניזוק בחולי הנכפה וגם בלילה לא שכב לבו ומראין לו דמות אשה בחלומו אשר ימשך אחריה לאבד את נשמתו חס ושלום עיין שם באורך, ושומר נפשו ירחק מאלה לשמור מצרות נפשו.

נב. ואולם בני ישראל קדושים המה ולא באו לידי מדה זו וגם לידי השחתת פאת הראש והזקן אלא על כי התערבו בגוים בגלות החיל הזה וילמדו מעשיהם, ובפרט בארצות הפראנקיאה אשר פשתה המספחת הזאת ברבת בני עמינו ולא ניכרו בחוצות להבדיל בין הטמא ובין הטהור מלעג השאננים הבוז לגאי יונים שלועגים עליהם הנכרים.

והאיש הירא בלבבו ישכיל כי לא תספיק טענה זו להפטר מיום הדין ומיום התוכחה, כי לעת הדין והחשבון יגוררו בחבלים הכלבים הסרוחים ההם אשר מהם בוש ויכלם ויאמרו לו האם מפני אלה רשעים כלבים סרוחים בושתם ומפני לא בושתם ונכלמתם, ועוד האם על זאת בלבד חירפו וגידפו הגוים והלא רבת שבעה לה נפשינו הלעג השאננים הבוז לגאיונים ושחוק עשה אלהים לנו ולמולדתינו, ואם על ה' דיברו תועה שתו בשמים פיהם דבר שוא ותפל על שוכן בערפל לא ידברו עלינו ולמולדתינו, דיו לעבד להיות כרבו.

ויחזיק במעוזו האיש הירא לבל יחוש לכלימות ורוק הנכרים ולא ישוב מפני כל כופר מעבוד עבודת רבו אדונינו אבינו שבשמים, ואם אי אפשר להם יבחרו הרע במיעוטו לגלח במספריים ולא בתער, וה' הטוב יכפר בעד.

אזהרה שלא להסתפר ע''י עכו''ם

נג. ובארצות אלו פסתה המספחת בקצת מפריצי בני עמינו עד להשחית, מי במרד ובמעל ללכת בחוקי הגוים כמו שביארנו למעלה, ומי אשר יכשלו גם בלא דעת בהסתפר עצמם על ידי הגוים ונוהגים ביהודים כחוקותיהם להעבירם על דת ולהעביר הכרת פניהם ענתה בם בפאה ובזקן באשר אין מוחה בידם, ושומר נפשו ירחק מלהסתפר בהם שלא להשחית את נחלתו נחלת עבדי ה' וצדקתם צלם דמות תבניתו יתברך.

ונוסף גם הוא כי תערו חרב טמאה ואין להעבירו על ראש קדוש דלא לאתערבא צולמא דידיה בצולמא דעובדי ע''ז כמ''ש מהר''י זלה''ה ובזוהר ויחי דף רי''ט ע''ב, וענין הטבילה אשר יטבול אחר כך איננה מעלה הטומאה ההיא כאשר עלה על רוח רבים כי רוח הולך ולא ישוב מפני כל כופר, אלא הבעל נפש לא יגלח כי אם על ידי ישראל ובכן קדו''ש יהי''ה.

תקון למסתפר מגוי כשאין ספר ישראל

נד. ואנכי שמעתי ממורי ז''ל תקון לזה במקום דלא שכיחי ספרי ישראל, לכוין בעת התגלחת בשם אלהים בריבוע א אל אלה אלהי אלהים, ויאמר הפסוק ויברא אלהי''ם את האדם בצלמו בצלם אלהי''ם ברא אותו ויכוין אותם בריבוע הנ''ל ובכן לא ימוש צלם אלהים מעליו ובפניו יענה.

יזהר ליטול ידיו אחר התגלחת

נה. ואחר התגלחת יהא זהיר ליטול ידיו כי הוא מהדברים שצריכים נטילה עד הפרק אלא שבשפיכה אחת סגי, וצריך להיות כל איש זהיר מאד בזה כי הוא גורם רעה לעצמו ואם תלמיד חכם הוא משכח תלמודו ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו, וגם אמרו שמפחד על זה ג' ימים ושומר נפשו יהא זהיר ונשכר.

קציצת צפרנים בערב שבת וסודן מהזוהר

נו. וקציצת הצפרנים גם הוא מכלל כבוד שבת כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול שאין לך מנוול יותר מזה כמו שדרשו ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתתנוול, ולכבוד ולתפארת יום השבת יקצצם.

וגם הוא על דרך שאמרו בזוהר פרשת פנחס דף רמ''ח ע''ב, אצטריכת אתתא למיהב חולקא חדא בההוא זינא בשעתא דאתדכת לאתקרבא בבעלה ומאן איהו ההוא חולקא טופרהא בטנופא דלהון וזעיר מריש דשערא וכו' ואל יזיל אבתרה ההוא סטרא בישא לאבאשא לה ויתפרש מינה בכל סטרין וכו', הנה מבואר במאמר כי בהסתלקות איזה דבר טומאה מן האדם צריך לתת חלק לסטרא אחרא דומיא דשעיר יום הכפורים, ולכן צריכה האשה לקוץ את צפרניה לתת חלק החיצונים ותשתייר היא בטהרתה.

ולפי שבימות החול אנחנו טמאים לנפש ונהי כטמא כולנו על כן אנו מגלחין את שערינו וקוצצים את צפרנינו ערב שבת כאשה המתטהרת לבעלה לפי כי בערב שבת אנו יוצאים מטומאת המת ונכנסין בקדושת שבת, וכדי שלא יקטרג עלינו ההוא סטרא בישא אנו נותנים לה את חלקתה.

נז. וזהו סוד תן ח''לק לשבעה אלו שבעה ימי השבת כי בבא יום השביעי השבת צריך לתת חלק לסטרא אחרא, וגם לשמונה אלו שמונה ימי המילה שיש גם כן ליתן הערלה חלק לחיצונים, והיה טעמו כי לא תדע מה יהיה רע''ה על הארץ, רוצה לומר אם נתת חלק לחיצונים בטוח אתה שלא תדע שום דבר רע בארץ כי המקטרג בקבלת חלקו הוא שותק דוגמת כלב המנבח כי בהשליך לפניו עצם הוא שותק.

ועל כן הוזהרנו מידי ערב שבת בשבתו לגלח שער הראש והצפרנים לטהר את נפשותינו ורשעה כולה בעשן תכלה תזרם ורוח תשאם, והמתרשל בהם גורם רעה לעצמו ושוכן איתם בתוך טומאתם ואת מקדש ה' טימא, ואמרו במדרש מעשה בחסיד אחד שנפטר ונתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו ושאל לו מפני מה היה לו כך ואמר לו מפני שלא הייתי נזהר לגלח את הצפרנים בכל ערב שבת.

נח. ובזוהר פרשת אחרי מות דף ע''ט אמרו ז''ל, תאנא מאי דכתיב ואיבה אשית בינך ובין האשה כ''ד זיני מסאבותא אטיל חויא בנוקבא כד אתחבר עמה כחשבן ואיב''ה וכ''ד זינין מתערין לעילא וכ''ד זינין לתתא וכו' ושערא רבא וטופרין סגיאין וכדין דינין מתערין בכלא.

ותאנא כד בעא אתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא דרבי ביומא דאיהי מסאבא ולספרא טופרהא וכל ההוא זוהמא דבהון דתאני ברזי דמסאבותא זוהמא דטופרין אתער זוהמא אחרא ובגין כך בעיין גניזא ומאן דאעבר לון לגמרי כאלו אתער חסד בעלמא דתניא לא לבעי ליה לאיניש למיהב דוכתא לזינין בישין דתנינא אל''ף וארבע מאות וחמש זינין בישין מתאחזין בההוא זוהמא דאטיל חויא תקיפא וכלהו מתערין בההוא זוהמא דטופרין ואפילו מאן דבעי למיעבד בהו חרשין עביד משום אינון דתליין בהו ומאן דאעבר לון כאילו אסגי חסד בעלמא ודינין בישין לא משתכחין ויעבר ההוא זוהמא וטופרהא דרשים ביה דתניא מאן דדריך ברגלים או במסאנא עלייהו יכיל לאתזקא חס ושלום ע''כ.

ובפרשת ויקהל דף ר''ח אמר ז''ל, ובגין כך לא ליבעי ליה לאיניש לרבאה אינון טופרין דזוהמא דהא כמה דאסגיאו הכי נמי אסגי לעילא קסטורא וידאג בכל יומא ובעי לספרא לון ולא ירמי לון דלא יעבד קלנא בההוא אתר דיכיל ההוא בר נש לאתזקא וכולא כגוונא עילאה ע''כ, הנה מבואר מדברי המאמרים כמה מועיל לאדם קציצת הצפרנים ועוד אמר וכולא כגוונא עילאה וכו', ולפיכך אמרו ⁹⁴ שורפן חסיד קוברן צדיק מפזרן רשע לפי כי לכל הדברים יש שורש למעלה בקדושה.

מלבוש אדם הראשון היה צפורן, וטעם שצריך להזהר מלזורקן

נט. וכתבו המקובלים הראשונים שהמלבוש שנתלבש אדם הראשון היה צפורן ולא היה דבר רע יכול לקרב אליו, וכיון שחטא נסתלק ממנו אותו לבוש ולא נשתייר אלא מה שבראשי צפרנים והזוהמא סובבת בהם, ולפי שאין להביא טומאה במקדש צריך כל אדם ליטול צפרניו בכל ערב שבת.

ס. ולפיכך לא יזרקם שלא לזלזל בם כי הם דינים שבהם שלימות העולם כי האלהי''ם עשה שייראו מלפניו, ועל כן השורפן שגורם שלום ורחמים בעולם ומטיב לעצמו ולאחרים וזהו היא מדת חסידים, וקוברן גם כן צדיק שגם אם לא העביר הדין מן העולם לגמרי מכל מקום הרים מכשול והשקיט הדין אבל לא כמו החסיד ששורפן ומעבירן מכל וכל, וזורקן רשע שהוא גורם שימשך הדין בעולם ואמרו בגמרא שמא תעבור עליהן ותפיל, ואולי היה זה עונשה מפני כי גרמה היא שיתפשט אדם הראשון ממלבושיו היקרים והיה סבה שמה שנשאר בם יהיה מקום אחיזה לזוהמא ולפיכך היה עונשה בכך, ור' יוחנן היה זורקן בבית המדרש דלא שכיחי נשי.

טעם איסור הנחת הצפרנים

סא. והן הן דברי רבינו הקדוש האר''י ז''ל בפירוש המאמר פרשת ויקהל דטופרין הוא מה דאשתאר מאינון לבושים דנהורא קדמאה וכו', וכתב שלא תטעה חס ושלום שהצפרנים הם מצד הטומאה דאם כן מאי רבותיה דאדם הראשון שהיה לבוש בצפורן, אלא שהם דינים קדושים ומצד שהם דין יש אחיזה לחיצונים לינק, ומה שהוא על הבשר הוא קדושה גמורה ומה שיוצא חוץ לבשר משם יונקים החיצונים, ולפיכך איסור גדול יש בהנחתם כי גורם לקליפה לינק מהקדושה של הבשר על ידי שורשם שהיא קליפה זכה של הצפורן הדבוקה בבשר עצמו.

ואם מזכי הראות הוא יראה בעת קציצת הצפרניים כמה גרדיני טהירין יוצאים מכל אצבע ⁹⁵ והם כדמות הנצוצות הנפרדים מהצמר כשמנפצים הצמר גפן והם כדמות אנשים לבנים, ובימי החול הארה שלהן מצד הקליפה אך בערב שבת אחר הטבילה הארתן מצד הקדושה עד מוצאי שבת ועל כן ניכרים בהם דברים רבים.

סדר נטילת הצפרנים, ואם נוטלין יד ורגל ביום א'

סב. וכתב מהרח''ו ז''ל, היה נוטל צפרניו כסדר ולא היה חושש לסברת האבודרהם ז''ל דכל כי האי אמרו רז''ל ⁹⁶ מאן דקפיד קפדי בהדיה וכו' ומי שרוצה לחוש יחוש והמיקל לא הפסיד, ולדעתו הוא הדין גם כן שלא היה חושש בנטילת הצפרנים דיד ורגל ביום אחד, אכן אני נזהר שלא לנוטלן ביום אחד שיש סמך לזה בגמרא בנדה דף י''ז, אמר רשב''י ה' דברים העושה אותם דמו בראשו וכו' והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים וכו' ולא אמרן אלא דשקיל בקנוסטרין דהיינו מספריים ולא אמרן אלא דשקיל דידא ודכרעיה, משמע דאיכא קפידא בדבר שלא ליטול דיד ורגל יחד ביום אחד.

כמה אזהרות בעת נטילת צפרנים

סג. וצריך להזהר שלא ליטול צפרנים בימי החול רק בערב שבת מהטעם המבואר למעלה, רק אם חל ראש חודש בערב שבת או המולד אז יטלם לפני המולד שבזה אין חילוק בין תגלחת הראש לתגלחת הצפרנים.

סד. גם יהא נזהר מאד בעת תגלחת הצפרנים שלא תפול על בגדיו מהם וכל שכן שלא לקוץ אותן על בגדיו ולקולטן שם כי הוא גורם רעה לעצמו, ואם אשה נדה תעשה ככה ביום טהרתה לקוץ אותן על בגדיה מעולם לא תצא מידי דופנה של טומאתה ותגרום להפיל ולדותיה, ושומר נפשו ירחק מהן ויקבץ קציצתן על הארץ כשהיה.

סה. ואחר קציצת צפרניו צריך נטילה כי הוא אחד מהדברים שצריכים נטילה, ונראה לי דלא די בנקיון בעלמא אלא בעי נטילה גמורה, וצריך להזהר מאד כי גורם רעה לעצמו ואם תלמיד חכם הוא משכח תלמודו ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו, וגם אמרו שמפחד על זה יום אחד, ושומע דברי חכמים ישכון בטח ושאנן מפחד רע''ה.

בטבילת ערב שבת לתוספת קדושה משיגים אור השבת

סו. והטבילה בערב שבת הוא עיקר גדול שבו תלוי השגת קדושת השבת כדי להעביר בגדי חול מעל הנשמה הנמשך מסטרא דחול ולקבל תוספת הארה על הנשמה, כי על ידי כך בקבלת שבת ישרה עליו חלק הראוי לו מתוספת שבת ובלתה איש לא ישיגנה, כי החפץ ליכנס לפני המלך צריך לתקן עצמו מקודם להראות לפני המלך בלבוש נאה כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק וכמו שאמר השלם, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

מנהג ר' המנונא לטבול בע''ש, ורמז הטבילה לנעשה בעליונים

סז. ועל כן מנהג טוב להולכים בתמים להכין עצמם לקבל במורא ובשת פנים תוספת שב''ת שהמה אותיות בש''ת אחר עבור ארבע שעות ביום כי מתחילת שעה חמישית מתחלת קדושת שבת להתגלות וטבל במים איש טהור בעת ההיא.

וכן היה מנהג רב המנונא סבא לטבול בכל ערב שבת כמו שאמרו בזוהר תרומה דף קל''ו ז''ל, כדין בעי לאסתחאה משימושא דחול וכו', ושם נאמר רב המנונא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא הוה יתיב רגעא חדא והוה אמר דהוה יתיב למחמי חדוה דמלאכי עילאי ע''כ.

סח. ודוגמא לזה עושים הנשמות למעלה בגן עדן כמו שאמרו שם בזוהר, כדין ההוא רוח דנחית במעלי שבתא נטיל ההיא נשמתא וסלקא לעילא ואסתחייא נשמתא בבוסמי דגן עדן, וכן בפרשת ויקהל דף רי''א, וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין לאתיישבא ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות ונפשין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה ע''כ, ועל כן לעומתם בנהר נעבור בערב שבת לאתהנאה מאינון צחות ולהתקדש בקדושתם.

ואולם לא נאמרו כל השיעורין הללו רק לשבח המתקדשים והמתטהרים ונוהגים בטהרת עצמם כל הימים, אשר יאותה להם אף שהם בחזקת טהרה וקדושה להוסיף טהרה על טהרתן וקדושה על קדושתן לכבוד תפארת השבת ולהתענג בדשן את נפשותם לאור באור ה'.

חיוב טבילה בערב שבת למי שאינו טהור

סט. אכן אשר הלך חשיכים בכל ימות החול ולא נשמר מאשה וכל שכן הבלתי טהור וטומאתו עליו ממקרה הלילה ולא שת לבו להסיר טומאתו ממנו בימות החול, חיוב רמיא עליה לטהר עצמו על כל פנים במקוה טהרה להסיר טומאתו ממנו לבלתי יקרב אל הקדש פנימה קדושת שבת לה' עודינו מחזיק בטומאה חס ושלום כי הוא מפגל בקדשי שמים ורוחו ונשמתו אליו יאסוף, י''סף כתיב וימשש חושך ולא אור.

ע. והמקובלים אמרו כי טומאת הקרי היא גרמה לסלק הקדושה מעל האדם ואף גם מנשמת אלוה יאבד כי כל אשר בו מום לא יקרב וכל רוח אין בקרבו, וכל שכן שלא יגש באהלו מאור תוספת נשמה יתירה ביום השבת כי אפס מקום לה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה.

והן לזאת יחרד לב כל איש ויתר ממקומו לאמר, איככה אוכל וראיתי ברע''ה אשר ימצא את נפשי ורוחי ועוד אין נשמתי בי עוד טומאתי בי טמא כגוים, ואיך אשא פני לבא לפני המלך הקדוש לשרתו ולברך בשמו נגוע וזב ומצורע כטומאת הנדה היתה דרכי לפניו מדמע קדש בחול וטמא בטהור, מוסיף חיל ועזוז בגבול הרשעה ושפחה כי תירש גבירתה תכשיטין הן לה חס ושלום, ובכן יסיר מסך הטומאה המבדלת בינו לבין אלהיו.

הטבילה היא סיוע גדול לקנין הנשמה

עא. וכאשר יקרה לו מקרה בלתי טהור יהא זהיר מהיר בטהרתו תמיד בעצם היום ההוא אשר הוטמא בו ולא תבא עליו השמש וטומאתו עליו חס ושלום ורוח עברה ותטהרהו להיות כל הימים טהור עינים מראות בר''ע.

ואשר לא שת לבו אל דבר ה' עוד כל ימות החול לא יעבור מלטהר עצמו בערב שבת לפני בא יום ה' הגדול והנורא במקוה טהרה להעביר רע''ה מבשרו, ויתלבש בו סוד הנשמה שנסתלקה הימנו בביאוש ומיאוס טומאתו בימות החול כמו שכתב החסיד בעל ראשית חכמה בשער אהבה כי הטבילה הוא סיוע גדול לקניית הנשמה.

ודומה דבר זה אל החזרת הכלים בכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו וביציאתם מן הכבשן הם חדשים, גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאברים הפגומים למקום שיצאו ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו, וביציאת האדם מן המקוה הרי נתקנו אבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין להחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.

טעם שהטהרה במים וסוד מ' סאה וכוונתה מבעל ''חסד לאברהם''

עב. וכתב החסיד חסד לאברהם ⁹⁷ הטעם למה אין טהרה אלא במים, והוא כי הטומאה היא רוח כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והרוח אין בטבעו ליכנס תוך המים וכשהוא נכנס במים נשלף ממנו מעט מעט, ולכן אמרו חז''ל שצריך שיכנס כל גופו במים ואם ישאר חוצה אפילו ראש שער אחד מגופו לא נטהר כי משם נאחזת כל הטומאה וחוזרת לשרות בגוף, ועל דרך הסוד, מים רומזים לחסד כי שם סוד הטהרה מהפגם כמו שנאמר בחס''ד ואמת יכופר עון כי ממימי החסד נשפעים הם וכו' עיין שם באורך.

עג. וכתב עוד כי ארבע מאות כחות הטומאה שהם בסוד וארבע מאות איש עמו שורים על הטמא ועל ידי הטבילה בארבעים סאה יסורו מעליו כל ארבע מאות כוחות הטומאה, והוא סיוע גדול לדבק נפשו באלהיו ובעבודתו שבהיותו טמא הטומאה מטמטם לבו של אדם כי על ידי טהרת הגוף יתחדש טהרה בנפש ובהיות הגוף טמא ששורין עליו ארבע מאות כוחות הטומאה הנשמה פגומה ואי אפשר שיכוין בתפלתו כראוי בלי שיבלבלהו מחשבה אחרת ויפרידהו מהשורש העליון שהרי הוא נפרד על ידי הפגם שבנשמתו כמו שאמרו בתקונים דאיהי לא שריא על נשמתא פגומה כמו שנאמר כל אשר בו מום לא יקרב, וכיון שהוא יתברך שמו אינו שורה עליו איך יתכן שיתדבק בו.

והטובל מטומאתו הוא דבק בה' ממש שסוד המקוה הוא סוד הוי''ה כי המקוה יש בו ארבעים סאה וכן הוי''ה יש בו ד' אותיות כל אות כוללת עשר, וזהו שנאמר מקוה ישראל ה' ואמרו ⁹⁸ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל דהיינו טהרת הנשמות הם הדבקים בשמו.

נמצא הטובל הוא דבוק בה' ממש לטהר נפשו וגופו, גופו במים ונפשו ברוחניות קדושת ה' השורה שם ובזה לא יזיקוהו המים אפילו יהיו המים קרים כי מאחר שהוא דבוק בה' אי אפשר שיהיה לו היזק כמו שנאמר אומר לה' מחסי ומצודתי וכו' כי הוא יצילך מפח יקוש וכו', ודבר זה צריך כל אדם לכוין בטבילה כי הוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא וגם יכוין שניצוץ השכינה אשר מתלבש בו גם כן נטהר מהפגם אשר קיבל.

תוכחה למתרשלים בטבילה

עד. כי על כל אלה אתם בני אם המכשלה הזאת בידכם ונטמאתם בה תזהרו לטהר עצמכם במי מקוה כדין וכדת בלי עיכוב וחלילה לכם שתקלו בזה כלל, ואין טומאה זאת דומה לשאר כל טומאות כי הוא מזדווג עם לילית הרשעה ושאר כוחות הטומאה והיא דבקה באיש הטמא ומוכנת ליפרע ממנו אחרי מותו רחמנא ליצלן ממנה ומכיוצא בה, ולפיכך כל הקודם בטהרתו זכה לתת ריוח בין הדבקים הללו דבקי מיתה ולדחות מעליו הרוחות הרעות והרי זה זריז ונשכר.

עה. וגם שיתו לבכם לחולה רעה אשר על הארץ, האדם כצל עובר היום כאן ומחר בקבר כי לא ידע האדם את עתו ואינו בטוח ברגעו ושעתו כמו שנאמר וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם וכדגים הנאחזים במצודה רעה והועלו בחכה פתאום ברגע אחד, כן בפתע פתאום בא עת פקודתם ותתהפך כחומר חותם, וכאשר שמענו וראינו מיתות משונות פתאומיות בהרבה והרבה מבני אדם או יחלו פתע פתאום ויכבד עליהם חוליים, ואז בעת ההיא כאשר יראה חוליים ומיתתם כי קרבה אליהם בא עת פקודתם הכסיל יהא חובק את ידיו ויאכל את בשרו בראות עצמו טמא כגויים וטומאתו עליו כי מי נדה לא זורק עליו טמא הוא, ואילו הוא יתן בעת ההיא את כל הון ביתו לקנות לו חיי שעה.

אך אם יום או יומים יעמוד לקום ולהתהלך בחוץ לטהר עצמו מטומאתו לבלתי יכרת נפשו בטומאתו ולהשליך כוחות הטומאה אשר עליו לבלתי יתלוו אליו אחרי מותו כי מצא מין את מינו ונעור אזי לא יועיל לו ובוז יבוזו לו, ואוי לו לגוף הנגוף בעת ההיא שהוא מוטל כאבן דומם ואויה לה לנפש היפה שאין מעצור לה לטהר עצמה מטומאתה ואין מנהל לה ואין מחזיק בידה, תתיפח תפרש כפיה כאשה עזובה מדודה נדדה, על זה ידוו כל הדווים ויבכו כל הבוכים.

עו. על כן כל איש הירא יעשה כדת ויחוס על נפשו העלובה לטהרה ממקור דמיה מידי יום ביומו ולא ישהה הטומאה עליו פן חס ושלום ימות וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא כי מי נדה לא זורק עליו כאמור, וילבש חרדה כמדו מהמלך העליון המצוה על מצות הטהרה וראוי שלא יעבור רצונו וישית אל לבו אילו מלך בשר ודם היה מצוה אותה כיצד היה זהיר לעשות שלא לעבור על מצות המלך, וכל כך צריך להיות אהבת המלך שראוי מפני אהבתו שאפילו היה מצוה לו שיפיל עצמו לכבשן האש כאברהם אבינו עליו השלום שישליך עצמו, וכל שכן כי כל מצוות המלך הם לתועלתנו להנחילנו עולם שכולו טוב כמו שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות.

סגולת הטבילה לאריכות ימים

עז. ומה גם מצוה זו שאף היא תוסיף תת כחה בעולם הזה כדאמרינן בשילהי פ''ג דברכות, ⁹⁹ אמר ר' ינאי שמעתי שמחמירין בה ושמעתי שמקלין בה וכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו, ואם יכבד עליו הדבר מאד בימות החורף לא יתרשל כי אף זאת מכוחות הטומאה אשר עליו שמראה לו החיצוני הדבר כמשא כבד.

הטבילה בצונן מסוגלת לתקון העון

עח. והאיש התמים יגבר כארי כנגדו לא יאבה לו ולא ישמע בקולו, ויתן אל לבו כי עולם הבא אינו מושג רק על ידי ייסורין והטבילה היא ברמז עולם הבא ולכן צריך שיסבול ייסורין ולא יקוץ, ולא יעלים עיניו מראות ברע חטאת נעוריו אשר נתחמם באש להבת שלהבת פעמים רבות והכעיס את יוצרו ועשה נחת רוח ליצרו, ובצער הקרירות במקוה יתוקן החימום ההוא אשר נתחמם לדבר רע.

אזהרה למתרשלים מלטבול מחמת צינה

עט. ולא ישמע לקול מלחשים אשר התריסו אך נגד ה' ונגד יראי שמו לאמר כי לא למצוה יחשב בעת שהצינה קשה הואיל ויש סכנה בדבר כי יחלו וימותו ומתחייבים בנפשם, ואין ספק כי אין הם המדברים אפס גיריה דשטן הוא יצר הרע ההולך אתם לשלחם וישם דבר בפיהם לאמר כאלה, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים בעצותיו הרעות לאמר גם הוא בצדק כל אמרי פיו האיש הלזה היועצך לפי דרכו לא תעשה כזאת פן תחלש ותחלה ואומרים לך הבא זכות והפטר.

ושוברם בצידם, מקרא מלא דיבר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובניהו בן יהוידע יוכיח שאמרו עליו והוא ירד והכה את הארי ביום השלג דתבר גזיזי דברדא ונחת וטביל ואם יש סכנה בדבר מאי משבח ליה קרא, אלא על כרחך כל כי האי שאין הנזק בעין לא שכיח הזיקא מקרי ולא יאונה לצדיק כל און, ועל זה נאמר הבא לטהר מסייעין אותו ולא יפגענו צינה.

פ. ומעשים בכל יום אנו רואים כמה בעלי תשובה מתענים משבת לשבת, ובתקופת טבת בחוזק הקור טובלים כמה טבילות ולא אונה עליהם כל רע ולא יאונה, ולפי דרך הטבע יאמר הרופא כי יסתכנו בנפשותם וכיוצא מענייני הסגופים שעושים והם בריאים והכל הוא עזר אלהי עליהם.

ולהפך מזה ראינו כמה בני אדם בריאים וחזקים המתענגים בתענוג רב כל הימים ואשר לא נסתה כף רגלם הצג במקוה וחלו פתאום וימותו, וכמה מבעלי תשובה המורגלים בכמה דברים חוץ מן הטבע בריאים וחזקים שבח לאל יתברך, ואין החולי והבריאות כי אם בידו יתברך.

הרהורי תשובה קודם שיטבול

פא. ואולם כי תראה איש עושה אלה ויותש כחו ויחלה, לא תתלה חלילה במצוה אלא תלה על עצמו שמא הוא טובל ושרץ בידו ונעלם ממנו ולא ידע ואשם כי עיקרה של טבילה היא באה לטהר את האדם מעונותיו, כי כמו שלטהר טומאת הקרי מעליו צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים כן לענין טהרת העון שהיא טומאה יותר רוחניית דבוקה בנשמה צריך רחיצה להסירה בנתר ובורית על ידי התשובה ולא יהיה דבר חוצץ מבפנים בנשמתו.

פב. כי על כן צריך לשית אל לבו בעונה ההיא לשוב מעונותיו מכל וכל ולא יהיה טובל ועדיין העונות מקצתם בידו כי לא יועיל לו הטבילה לטהרת עונותיו עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה ויסר אותו בחר''ט וניחם על הרעה, ואם יעשה נגד הטבע לטבול במים קרים ולא טיהר עצמו מעונותיו בתשובה ובוידוי להשליך גילולי מחשבות הרעות וטבל במים בלבד מצות אנשים מלומדה אז אין הטבילה חשובה לפניו יתברך ויתעלה כמו שאמרו בר''מ פרשת עקב דף רע''ג ע''א ז''ל, דעמי הארץ אינון שרץ מאי מועיל לון טבילה והשרץ שפחה בישא בידיהון בגזל דבידיהון בגזל דברכאן דגזלין לקודשא בריך הוא דלא ידעי לברכא ולא ידעי מאי איהי ברכה ומאי איהו זוהמא וכו'.

ועל כן לא ימלט מפגעי העולם כדכתיב הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כי בהיות האדם טובל ומסגף עצמו בתוקף הקרירות הוא מסתלק מהיותו נוהג עצמו על פי הטבע, והיה אם לא יעשה הדבר כתקונו אז הוא נשאר תחת הטבע והטבע אינו מסייעו ונמצא זה קרח מכאן ומכאן ולכן יותש כחו ויפגענו הצינה ויחלה.

אך מצד המצוה עצמה להולכים בתמים לבלתי היות שם ערו''ב טומאת העונות ובלי שום פניה כלל, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו, יסכר פי דוברי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז.

האריז''ל הקפיד לטבול אף בימי חוליו

פג. והעידו על רבינו הקדוש האר''י זלה''ה שהיה מקפיד על עצמו מאד אף שהיה לו חולי השברון שקשה הקרירות לזה החולי מאד ויברח בהחבא מפני אמו, וממנו יראה כל איש ויאחז דרכו ולא יתרשל בה, וזה בכל הימים וכל שכן בערב שבת על דרך שאמרו ¹⁰⁰ חייב אדם לטהר עצמו ברגל וקל וחומר לקדוש ה' מכובד מכל ימים שבת לה' קדש קדשים ושורש לכל הקדושות.

סגולת הטבילה לכסות רושם העון במצחו

פד. וכתב מהרח''ו ז''ל שהזוכה לנפש יתירה בשבת אז אין מאירים במצחו העבירות שעשה כי תוספת הנפש והארתו מכסה אותם, ואם האדם הוא טמא קרי אזי ניכר במצחו ואין הארת נפש יתירה מכסה אותם עד שיעשה טבילה ויסיר מעט הרושם ממצחו שאינה ניכרת כל כך.

הנך רואה כי לא החליט הדבר לומר להועיל הארת הנפש יתירה להעביר את הרשום בכתב על מצחו מכל וכל אלא להסירו מעט כנזכר, ומכאן תדין כמה מהגנות יגיע יראה על פנ''י האנשים החטאים האלה בנפשותם בגשתם אל היכל המלך מלכו של עולם מלאים חלאת זוהמת הנחש ובפניה''ם יענו לאמר סורו טמא וטמא טמא יקרא, וכל מחנה צבא המרום במרום נדדו הלכו מאיתו לבלתי יוכלון לגשת עם הנשמה יתירה בקרב אהלו כי כקוץ מונד הוא להם ועדיו בחיתומיו חבין לו את הרשום בכתב על מצחו לאמר עודינו מחזיק בטומאתו, אוי לאותה בושה.

כוונת ג' טבילות בערב שבת

פה. וכתב עוד דבערב שבת אם הוא בעל קרי צריך שלש טבילות, אחת להסיר הזוהמא והשנית להסיר בגדי חול והשלישית לקבל תוספת שבת, ואם אינו בעל קרי דיו בשני טבילות לבד, אחת לפשוט בגדי חול ואחת לקבל תוספת שבת.

עיקר טבילת ע''ש אחר חצות, ופסוק שיאמר בעת הטבילה

פו. ובשאר הימים כשיטבול צריך להתודות מהטעם הנזכר לעיל כדי שלא יהא דבר חוצץ גם מבפנים, אכן בערב שבת אין להתודות כלל רק יאמר פסוק ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך ויהרהר דברי הוידוי בלבו, שאף שגילוי קדושת שבת תאיר אחר ארבע שעות מכל מקום אין לטבול כי אם אחר חצות שאז הוא עיקר הגילוי וכל מה שיהיה קרוב לליל שבת יתגלה יותר, ולפיכך אינו מן הראוי להתודות בעונה ההיא רק בהרהור כאמור.

מקראי קדש ותפלה לעת טבילת ערב שבת

סדר הטבילה בערב שבת ע''ד הסוד

עוד בכוונות טבילות ע''ש ומנהג המדקדקים בזה

מנהג האר''י שלא לנגב מי הטבילה בערב שבת

צ. ומנהג רבינו הקדוש האר''י ז''ל שלא לנגב עצמו ממימי המקוה כי מימי שבת המה וראוי הגוף לשאבם, ואל תתעקש מאותה ששנינו עלה ונסתפג, דכהן גדול שאני דלא ליהוי דבר חוצץ בינו לבין הכתונת וזה פשוט.

אזהרה להשמר ממחשבת טומאה אחר הטבילה

צא. ובצאתו מהטבילה שכבר נטהר מטומאתו אשר עליו ישמור מאד ממחשבת פגול חס ושלום שלא לשוב להגלות רושם העונות הרשומים במצחו כי יש כח בתוספת שבת המתגלה אז במצחו לכסות רושם העונות אשר שם, וביותר אם יטבול אחר חצות שאז הוא עיקר גילוי הארה זו וכל שכן יותר סמוך לשבת שמתגלה הארה ההיא יותר ויותר.

אזהרה שלא לעשות מלאכה אחר הטבילה

צב. וראוי כל איש להיות זהיר ברוחו להתקדש מאז בקדושת יום השבת, ולפי דברי הזוהר פרשת ויקהל דף ר''ד נראה כי אחר שיטבול אסור לו לעסוק בעשיית מלאכה אלא בתקון צורכי שבת.

צג. ומנהג טוב להולכים בתמים לעסוק בתורה עד עת קבלת שבת כי הטבילה הוא כמעט הקבלת שבת וזה לשונו שם, כד אעל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמוש דחול מאי טעמא בגין דבחול רוח אחרת אזלא ושטיא ושרא על עמא וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוח אחרא קדישא עילאה בעי לאסחאה גרמיה למשריה עליה ההוא רוחא קדישא עילאה עכ''ל, הנה משם באר''ה דבאסחותא דגרמיה שרא עליה ההוא רוחא קדישא עילאה והוא כמעט הקבלת שבת.

ואשרי אנוש יעשה זאת מידי ערב שבת בשבתו לטהר עצמו ולקנות קדושת שבת ונשמה יתירה כי קדושת שבת רמה היא מאד וכולי האי ואולי שישרה עליו רוח הקדוש, ובהחסר חס ושלום תקון זה אין תקון כלל ואין הקדושה מוצאה מקום לנוח כמבואר למעלה.

טהרת ט' קבין למי שא''א לו בטבילה

צד. ואם אי אפשר לו בטבילה ישתדל להטיל עליו תשעה קבין ואפילו פושרין, ויזהר שישפוך עליו מכלי אחד אף משני כלים ושלשה כלים אך לא יותר משלשה, ויזהר שקודם שיכלה שפיכת כלי אחד עליו יהיה שפיכת כלי השני וקודם שיכלה שפיכת כלי השני יהיה שפיכת כלי השלישי.

תקון רחיצת ידים ע''ד הסוד לאנוס בטבילה

צה. ובכתבי הקדש אשר במצרים מצאתי כתוב ז''ל, קבלתי ממורי ז''ל מי ששימש מטתו או קרה לו מקרה אשר לא טהור והוא חולה ולא יעצור כח לטבול יעשה סדר רחיצת ידיו בסדר הזה ויאמר נוסח תפלה זו לפני רחיצתו ומעלין לו כאלו טבל, וסמוכות שלו מלשון הש''ס בברכות ¹⁰¹ דקאמר ולית ליה למר כאילו טבל אמר ליה אין דכתיב ארחץ ולא כתיב ארחיץ ע''ש, וזה תוארה.

צו. ואצל עין רוגל בכתבי הרב זלה''ה בסוד כוונת הטבילה לא יסתפק בזה אפס במקום שאי אפשר לו בשום צד לטבול במקוה, אכן מי שאפשר לו לטבול ויסמוך עצמו על זה טועה הוא מדרך השכל דלא ראי זה כראי זה כי הטבילה של ארבעים סאה היא מן התורה וסודם רם ונשא כאשר מבואר בכתבי רבינו הקדוש זלה''ה, אך ורק לעתות בצרה טהור ידים יוסיף אומץ בסדר הנ''ל ויעלה לו לטבילה כי ה' יראה ללבב וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו.

הנה נא ערכתי משפט מעשה הטבילה ליראי ה' ולחושבי שמו כמנהג הנהוג בארץ ישראל עוד היום שטובלים בכל ערב שבת וערכתי לפני כל איש ישראל כאשר יוכלון שאת איש איש לפי השכלתו.

כוונת הטבילה ותפלה ע''ד הסוד

אחר הטבילה ירחץ פניו ידיו ורגליו בחמין

צח. ומאחר עלות מהמקוה טהור מלובן יחם לו יורה של מים שירחוץ בהן ידיו פניו ורגליו, והוא כבוד לשבת להדר עצמו לכבוד קונו כדי להקביל פני הכלה נאה וחסודה בפנים מאירות בנקיות וטהרה, וכן היה מנהג חסידים הראשונים כמו שאמרו בפרק במה מדליקין, ¹⁰² אמר ר' יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב שבת היו מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו וכו'.

טעם רחיצת פניו ידיו ורגליו לשבת

צט. והכוונה פשוטה לרחיצה זאת הוא בעבור היות כל איש בצלם דמות תבניתו הוא יתברך כמו שכתוב בצלם אלהים עשה את האדם, ובימי המעשה שורה עליו רוח הטומאה כי כל דבר שמקודש יותר הוא מוכשר לקבל טומאה ויגאלוהו חשך וצלמות את צלמו ועל כן להעביר החשך ההוא ירחץ פניו, ומה גם כי בפניו נחקק ונחתם בטבעת המלך מלכו של עולם ושם ה' נקרא עליו כנודע, ובהתכוון ברחיצה זו לכבוד הדר מלכותו יעביר בשתי ידיו רוח הטומאה אשר החשיך השם והצלם אלהים שבפניו בימות החול, ובכן עצ''ם אדם אך בצלם דמי לבר אלהין קדישין וכמו שכתבו המקובלים הראשונים.

ק. גם אמרו שרחיצת ידים ורגלים זו הוא מעין דוגמת קידוש ידים ורגלים של כהנים, ואסמכוהו על מה שאמרו והיה דומה למלאך ה' שהכהנים נקראו מלאכים כמו שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא, עיין עליהם.

מצוה לרחוץ כל גופו בערב שבת

קא. ואולם משמעות דברי הזוהר פרשת ויקהל ¹⁰³ משמע דמצוה מן המובחר לרחוץ כל הגוף דווקא זה לשונו, כד אעל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו מאי טעמא בגין רוחא אחרא דאזלא ושטא ושרא על עמא כדין בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא רוחא אחרא קדישא עילאה ובעי לאסחאה גרמיה למשריה עליה ההוא רוחא עילאה קדישא ע''כ, הנה מלשון דלאסחאה גרמיה משמע דמצוה לרחוץ כל גופו כאמור, וכן משמע מלשון ב''ר פרשת תולדות במעשה דקליטיינוס וכו' נחת ר''ש בר נחמן למסחייה וכו' ע''ש.

אחר הרחיצה יחזור ויטבול ויחזור וירחוץ

קב. ושוב אחר המרחץ יטבול, ושוב אחר הטבילה ישוב לרחוץ פניו ידיו ורגליו במי חמין וכן איתא במדרש איכה, ¹⁰⁴ נשיתי טובה אמר רשב''ג זו רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ ע''כ, שמע מינה תרתי שמע מינה דבעי מרחץ ושמע מינה דבעי רחיצת ידים ורגלים אחר הטבילה ביציאתו.

ואף כי כמו זר יחשב לרחוץ עוד הפעם ידיו ורגליו, מכל מקום איש התמים אל יפן אל מעשהו וחומ''ר שבו פה למטה שהעניינים נאחזים למעלה ומושב יקרם בשמים ממעל, והנעשה פה עמנו היום הוא הצטיירות והתגשמות וזה הגשמי לעומת הרוחני עשה אלהים, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ביאור האר''י בדברי הזוהר בטעם הרחיצה

קג. וצא ולמד בספר הזוהר מצות רחיצה זו למה היא באה כי מבלעדי פשוטן של דברים זה מדבר לצד עילאה וזה לשונו בפרשת ויקהל, ¹⁰⁵ תא חזי ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב שבת דליג ההוא מדורא דאשא וסלקא לעילא לאעלה גו גוונין וכו' כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא כיון דבטש ביה מתגלגלן ההוא מדורא ואעלין בנוקבא דתהומא רבא ואתטמר תמן וכו' ע''כ.

ביאור הדברים שביום השישי בא כוכב אחד מצפון ועמו שבעים כוכבים אחרים וההוא כוכב מכה באותם כוכבים ונעשו כולם כאחד, ואותו כוכב מתפשט ונעשה כמדורא חדא מלהטת בכל העולם וכו' ולערב קופצת ההוא מדורא ורוצה לעלות, וכיון שישראל מתקנים כבוד השבת כל אחד ואחד לפי תקונו אז יוצאת שלהבת אחת מצד החסד ומכה באותה מדורא ואז היא בורחת ונטמנת בנוקבא דתהומא רבה.

קד. ורבינו הקדוש האר''י ז''ל ביאר כי אותה מדורא הוא סוד נוגה חצי טוב וחצי רע והיא רוצה לעלות לקדושה שידובק שם הטוב שבה, ולפי שהרע שבה שאין בה טוב כלל גם כן רוצה לעלות איתה ואין חפץ הוא יתברך ברע הגמור לכן שולח השלהבת של אש מצד החסד להכות בה כמו שנאמר אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו ועל ידי זה נפרד הרע ונטמן בתהום רבה והטוב עולה.

ולפיכך לעומת ההוא שלהובא נפל החיוב לרחוץ פנינו ידינו ורגלינו במים חמין להבריח הרע והזוהמא של הרוח הטומאה השורה שם ויע''ש בריחי''ם וכמו שאמרו בזוהר שם בפירוש, כי על עיקר זה הוא ענין הרחיצה זו במי חמין ולהעיר ההוא שלהובא דאשא ומעשה ידינו יכוננהו בהתכוין להעיר אותו שלהובא על ידי מה שאמר הכתוב רשפי אש שלהבת יה על ידי השמות הקדושים היוצאים מלמעלה כמנין שלהב''ת כנודע לאשר הריחו בסוד ה' ליראיו.

קה. ולפיכך אף שרחץ עצמו במרחץ צריך לרחוץ עוד הפעם אחר הטבילה ידיו פניו ורגליו, שברחיצת גופו מסחי גרמיה משמושא דחול והטבילה אחריה היא באה להפשיט בגדי חול גם מעל הנשמה כמבואר למעלה, ושוב ירחץ פניו ידיו ורגליו להעיר ההוא שלהובא דאשא להכניע כל הקליפה דשמושא דחול בנוקבא דתהומא רבה ובכן יתפרדו כל פועלי און.

ועל כן נאמר נשיתי טוב''ה זו רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ כי מאחר שסוד רחיצה זו היא באה להפריד הרע מהט''וב כאמור אם כן בהעדרה נשיתי טוב''ה חס ושלום, והפוטר עצמו ברחיצת המרחץ בלבד לא יצא ידי חובתו שעדיין הרע שהפריד מגופו וגם מנשמתו עודינו עומד בקיומו, אכן בכח סגולת רחיצת ידיו פניו ורגליו שבה והיתה לבער גבול הרשעה ישפילנה ישפילה עד עפר, ובכן במעמד שלשתן יזרם ורוח תשאם והוא יהיה טהור ומלובן בכל מכל כל.

תפלה קודם הרחיצה לשבת

קו. וכל איש הירא ישים מגמת פניו על זה בבואו לרחוץ עצמו בערב שבת ויבטא בשפתים לאמר טרם כניסתו שם.

ברחיצת גופו יכוין לשם שמים

קז. ובכן יקרב לעשותו לכבוד קונו ולא יכוין להתענג בדשן ועצמותיו יחליץ ולא להנאות עצמו, כי עושה אלה בכונה זו יש בו איסור לא ילבש גבר שמלת אשה כאשר אמרו בפרק במה טומנין, ¹⁰⁶ אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו ברדא אמימר ורב אשי משו ידיהו מר זוטרא לא משי ידיה אמרי ליה לא סבירא ליה מר להא דאמר ר' ששת ברדא שרי אמר ליה רב מרדכי בר מיניה דמר דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה דסבר לה כי האי תנא דתנינן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה מעל בשרו בשביל צערו ואם בשביל ליפות עצמו אסור.

ואמרינן התם, ואינהו כמאן סברוה כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל כבוד קונהו משום שנאמר כל פעל ה' למענהו, משמע דלכולי עלמא במכוין ליפות עצמו בלבד ולא לכבוד קונהו אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה כמו שביאר רש''י שם.

לא יעביר שער בית השחי ובית הערוה

קח. וכל שכן שיזהר וישמר שלא להעביר שער בית השחי ושער בית הערוה בתער או בסם כמו שכתב בטור יורה דעה סימן קפ''ב, המעביר שער בית השחי ובית הערוה אפילו במספריים כעין תער מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יתקן עצמו תקון נשים ואיכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ע''כ.

ואף אם הוא מקום שמעבירים אותו גם האנשים דאין מכין אותו, מכל מקום מנהג טוב להולכים בתמים לימנע בכל מקום כמו שאמרו פרק שני נזירים, ¹⁰⁷ ההוא גברא דאיחייב נגידא בב''ד דר' אמי דלייה לדרעיה ואיגלי בית השחי חזייה דלא מגלח אמר ליה שבקוהו מן חברייא הוא וכו', והיינו לפי שבאותו מקום נהגו האנשים להעבירו וזה שלא העבירו הכירו שהיה מן החברים, ולדעת הרמב''ם אפילו במקום שנהגו האנשים להעבירו אסור להעבירו אלא שאם העבירו אין מכין אותו וכן פסק מרן הקדוש בש''ע סי' הנזכר.

קט. ואף המקל בעצמו להעביר שער בית השחי לא יקל בשער בית הערוה להעבירו בתער, כי מבלעדי איסור לא ילבש כרוך אחריו איסור מקשה עצמו לדעת ושיחת ארצה וכבר אמרו ¹⁰⁸ האוחז באמה ומשתין וכו', וכל שכן דאיכא משום איסור המסתכל בקשת ¹⁰⁹ וכו', ושומר נפשו ירחק ממנו כל הימים וביותר לפני בא יום ה' הגדול והנורא כמ''ש הראשונים שצריך כל אחד מאישי ישראל להיות מדקדק במעשיו, ויותר ירא ויחרד שלא יצא חוצה מדביקות השם יתברך בשבת טפי משאר הימים וגם יחמיר יותר בספק ספיקא באיסורין.

ושנינו בדמאי, ¹¹⁰ הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושאלו בשבת יאכל על פיו דאימת שבת עליו שמתיירא לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול, ואם עם הארץ מורא יעלה על ראשו מפחד ה' ומהדר גאונו של קדושת שבת כל שכן וקל וחומר מי שחננו ה' דעת ותבונה ומשכיל הדר כבוד מלכותו של שבת מה היא, שילבש חרדה כמדו ולא יצא החוצה מדביקותו יתברך בשבת ולהחמיר על עצמו להתקדש אף במותר לו.

מצוה לרחוץ קודם המנחה וטעמו

קי. והנה מצות רחיצה זו צריכה להיות סמוך לערב כדי שיהא ניכר כי מפני כבוד שבת הוא עושה, וכל מה שהוא סמוך לערב עדיף טפי כי כן לעת ערב יהיה אור אותו שלהבת יה בעת עליית העולמות כאשר יתבאר לקמן, ואף שהוא סמוך למנחה לא יחוש שעכשיו בערב שבת כולם זריזין שקורין את העם לבית הכנסת למען ידעו זמן הדלקת נרות שבת, ואף בשאר הימים נהגו להקל דכיון דאיכא צבור דעדיין לא התפללו לא חיישינן שמא יפשע דהשמש דכיר כמו שכתבו כל האחרונים.

ולכן הנכון לרחוץ ולטבול סמוך לערב ועדיף טפי, ועל כל פנים לא יתפלל תפילת מנחה קודם רחיצה וטבילה כי בעת מנחת ערב שבת בתפלת ח''י מתחילין העולמות לעלות לקבל תוספת שבת, ושוב בברכה האחרונה של י''ח היו למאורות להשפיע בנו מאותו השפע שקבלו ושוב חוזרים למעלה למקומם, ובעת ההיא יורד תוספת הנשמה לנשמה כאשר מבואר בפרק הבא בס''ד.

ואם כן איפוא יאותה לנו להטהר ולהחליף את שמלותינו טרם עלות המנחה ואשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה', אכן אם נפש לא מטוהרה מזוהמא לוסט''רון סטרא אחרא דחול איככה יוכל לעשות על ידו בתפלתו את כל הכבוד הזה בשמים ממעל ואיה מקום מנוחתו של תוספת נשמת שבת, הנשמה על מי שורה על העצים ועל האבנים.

ראוי להחליף בגדי שבת קודם המנחה

קיא. ואיש התמים לא יעבור מלעשות כמשפט הסדר שסידרנו בפרק הזה ובכן יגש להקריב את המנחה באחרונה על טהרת הקדש כאמור, וביותר צריך להיות זריז ונשכר האיש אשר רוח אלהים בו ותמונת ה' יביט אשר על דרך תמנת''ה רבינו הקדוש האר''י זלה''ה בכל אלה הדברים הנזכרים, ובפרט ברחיצת מי חמין אשר יאותה לו לכוין סודי הדברים כאשר המה מבוארים בארוכה בכתבי הקדש הרב זלה''ה.

מנהג המחבר ברחיצת ע''ש ותפלה עד''ה

קיב. ואנכי נהגתי לרחוץ אחר המרחץ והטבילה במי חמין בתוך הבית סמוך לעת קבלת שבת בשדה.

החלפת בגדים בערב שבת

קיג. ומעיקרי הטהרה הוא להחליף שמלות כמו שאמרו והטהרו והחליפו שמלותיכם ונלמד מכאן שמשנה לעבודת קדשים, ולפיכך אם אין לו להחליף ישלשל דכתיב מדו כמדתו, ולפיכך תכף אחר הרחיצה יסיר הבגדים הצואים דחול וילבש אותו מחלצות לכבוד ולתפארת, ודורשי רשומות אמרו שב''ת נוטריקון ב'גדי ש'בת ת'לביש.

ולא נכון אחר הטהרו לשוב וללבוש בגדיו הצואים דחול וכן משמע מקרא דורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, ואמרו ז''ל ¹¹² אלו בגדי שבת שאחר הרחיצה יש להחליף השמלות, וכן היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין מצוייצין וכו', כנראה שלאחר שטבל ורחץ וקבל תוספת הארת קדושת שבת אין ללבוש בגדים הצואים רק להתעטף בגדיו וללבון את הלבנים מיד.

קיד. ומתקנת עזרא עליו השלום לכבס בגדיהם ביום חמישי מפני כבוד השבת, ¹¹³ הנחנו במעגלי צדק בתקנה זו והוא על אשר חכמים הגידו ¹¹⁴ מפני מה כותיים מזוהמים וכו' דאמר מר כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכשחטאו ישראל במדבר חזרה הזוהמה למקומה, ולכן עזרא חזר ותיקן להם לישראל וכבסו בגדיהם והטהרו דוגמת מעמד הר סיני שנאמר וכבסו שמלותם.

כוונת החלפת הבגדים ע''ד הסוד

מעלת הלובש בגדי שבת וסודו

קטז. ונוסף גם הוא אשר חכמים הגידו, ¹¹⁸ כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא מלאכי השרת והלבישו את ישראל שתי עטרות אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכשחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי וכו' ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדיים, ולכן עתה בערב שבת כאשר כל איש ישראל לובש בגדי שבת חוזר וזוכה בהארת אותם עטרות שנאבדו ממנו כמו שיתבאר בענין ישמח משה במתנת חלקו, וכל הקודם להתעטף בבגדיו החמודים זכה להתקדש בהארתם ושמחת עולם על ראשו.

האר''י הקפיד שלא ללבוש בשבת שום בגד של חול

קיח. ומהרח''ו ז''ל כתב זה לשונו, אמר לי מורי ז''ל ענין אחד שצריך לי לכוין ונראה לע''ד כי גם לזולתי תועיל כוונה זו והיא שטוב מאד ששום מלבוש או כיוצא בו מכל מה שבהם יתלבש אדם בשבת אין ראוי שיהיו עליו בימי החול ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללובשו בימי החול עד כאן.

מנהג האר''י ללבוש ד' בגדי לבן בשבת

קיט. וכתב עוד שצריך כל אדם ללבוש בערב שבת ד' בגדים לבנים ד' אותיות הוי''ה שהם בגדי הבריאה, והם הלבוש התחתון והעליון והאזור והחלוק כמו שאמרו בתקונים דף פ''ז.

לבוש האדם אחר פטירתו תלוי בגוון מלבושיו בשבת בעוה''ז

קכ. ואמר לי מורי ז''ל שכפי גוון המלבושים שאדם לובש בשבת בעולם הזה כן ממש מתלבש אחר פטירתו מידי שבת בשבתו, ולכן ראה חכם אחד אחר פטירתו לבוש שחורים ביום השבת והגיד לו שכן היה לבוש בשבת בעולם הזה ונענש כן באותה מדה בעצמה, והמתלבש בבגדי לבן מעביר ממנו הקליפה רוח מסאבא, ואם אי אפשר לו ילבש גוונים אחרים לבד שחור ואדום לא יראו עליו כי הם רומזים לקליפה בסוד ה' בא''ש נוטריקון א''דום ש''חור, ועל זה נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

דברי רבינו בחיי במעלת השבת והיפוכה

קכא. והרב בחיי ז''ל כתב בפרשת שופטים ז''ל, מי שרוצה להשליך עליו רוחניותו של שבתאי שהוא כוכב המשמש ביום שבת יש לו למעט באכילת בשר ובשאר כל המאכלים ושימנע מתשמיש המטה וילבוש בגדים שחורים ויעשה תמונת אריה של נחושת והשעה לשבתאי והמזל לגדי ושוחטין על אותו תמונה חתול שחור, ובכן יתערב אליו לעבוד עבודתו ויגיד לו עתידות ככתוב בספר ידיעת הכוכבים.

והנה זה מחכמת התורה היא העולה על חכמת הככבים והמזלות שצותה אותנו במצות שבת אשר כוכב שלו שבתאי שנעשה בהיפוך מכל זה, החכמה ההיא אסרה אכילת בשר ביום שבת ונמעט במאכלים ואנו נצטוינו שנתענג ביום השבת לאכול בשר ולשתות יין כמו שכתוב וקראת לשבת ענג, החכמה ההיא אסרה תשמיש ואנו עיקר עונה בשבת כמו שנאמר אשר פריו יתן בעתו, החכמה ההיא אסרה בגדים לבנים ולהתעטף שחורים ואנו נלבש ביום השבת לבנים כמו שנאמר וכבדתו ע''כ.

להשתדל שהטלית קטן בשבת יהא לבן

קכב. ולכוונה זו איש התמים יכון לנגד עיניו ללבון את הלבנים בערב שבת, ואף אם יש לו טלית קטן בימות החול משאר צבעונים ישתדל בשבת להיות לבן דווקא.

עדות מהרח''ו על האר''י בגוון לבושי שבת

קכג. אכן את זה חזיתי להרח''ו קמסהיד עליה דרבינו האר''י ז''ל וכתב וזה לשונו, אך ראיתי למורי ז''ל שהיה לובש מלבוש אדום תחת מלבוש העליון הלבן מפני הצינה ולא היה חושש בזה רק שיהיו לו ארבעה בגדי לבן עד כאן, ונראה לי שטוב להזהר שיהיה משאר צבעונים ולא שחור ולא אדום מהטעם האמור למעלה.

אזהרה לאבלים שיחליפו בגדיהם לשבת

קכד. ואף מי שהוא אבל ישנה בגדיו בשבת דהוי דברים שבפרהסיא ולכבוד שבת ישנה, והן רבים עתה עמי הארץ התירו לעצמם להכנס לשבת בבגדים הצואים דחול לקבל פני שבת מלכתא, והאבלים יותר מהם זלזלו בכבודה של שבת ולא החליפו שמלותיהם, ולא אריך למעבד הכי כי לפני מלך בשר ודם נאמר ויגלח ויחלף שמלותיו כל שכן לכבוד הדרה של שבת מלכתא כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, ולאבלים המתאבלים באבלם המה מראים שאין להם מנוחה לנפשות ביום השבת ונהפוך הוא כי בהתלבש עצמם לכבוד הדרה של שבת המת יהיה לו נחת רוח יתירה.

פעולות האדם מעוררין הדברים בשרשם העליון

קכה. והמכשלה הזאת תחת ידם מפני כי לא פנו אל הדברים רק בחו''מר שבם ולא ידעו ולא יבינו בעמקי פנימיותם והנעשה בם בצבא המרום במרום שכל ענין לבישתן של בגדים אלו המה הצטיירות והתגשמות לדברים העליונים, ורז''ל המה היו חכמי המדע יודעי דעת עליון ורואים ענייני וסדרי הדברים העליונים והשתלשלותן למטה ועל כן הודיעו וציוו אותנו באזהרותיהן העניינים ששורשן ועיקרם למעלה והרוחניות משתלשל ומתגשם בהם למטה וראשו מגיע השמימה, והחכמים ילכו בם וכסילים יכשלו בם.

ואף אם לא ידעו בעמקי פנימיות הדברים כאשר המה עם כל זה יש לנו להאמין כי כל אלו העניינים נאחזים למעלה ומושב יקרם בשמים ממעל, והפעולה הגשמית הנעשית פה עמנו היום הוא בית מושב ומשכן לשכון עליו אותו הרוחניות המכוון לעומתו ולבוש שמתלבש בו הקדושה אף אם אינו נראה בחוש, וכמו שגוף האדם הוא מדור ומשכן לנשמה אף אם אינה נראית ועל ידו היא מראה פעולותיה וכוחותיה כמו כן כל פעולות האיש הישראלי הם מדור ומשכן לדברים הרוחניים אף אם אינן נראין ועל ידי מעשהו הוא מעורר עליונים למעלה.

קכו. והירא את דבר ה' ישים תמיד לעומת פניו בכל מעשה עבודתו לדעת סוד פנימיותו, ואשר יחזה כי טוב הוא בנגלה ובנסתר יקים אותו, ואשר יחזה כי טוב הוא בנגלה - ובנסתר לא ישר פעלו ונכריה עבודתו לא יעשינה ולא יחוש ללעג ובוז הגאיונים, כי לו ישימו לבם ההולכים בתמים ללעג הלועגים וחרפת המחרפים לא היו עושים טובה ולא חסד ולא מצוה ולא ימלט אדם מלשון הפריצין ודיו לעבד וכו' כמו שביארנו למעלה בפרק ב' ע''ש, ודי בזה להעיר לבות בני ישראל הקדושים ולא יוסיפו לזלזל עוד בכבוד הדרה של שבת להכנס בה כשהוא מנוול ושומו ענן לבושו מול הדרה חס ושלום.

תוכחה למזלזלין בשבת

קכז. ואני המחבר הגבר ראה עוני עמי בית ישראל בזלזול כבודה של שבת, ורבת מבני עמינו יוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב ביום ערב שבת וישכחו את ה' עושם מפני חמדת אלילי כספם וזהבם, לא ינוחו ולא ישקוטו מאז הבוקר ותעבור המנחה, ויהי לעת ערב כי יראו כי פנה היום כי בא השמש לבא והנה בהלה ואימה חשיכה גדולה נפלה עליהם, באים ברגלים ממהרות לבא לביתם כמי שכפאם שד כי יראו לנפשותם פן יסקלון העם אשר ברגליהם על אשר חיללו שבת קדש, ויבאו אל ביתם חדר לפנים מחדר וישליכו את גילולי הכיסים מחיקם מקנה קניינם אשר רכשו חללים חללים, ובאשר המה מלובשים בשקים ובגדים הצואים אשר עליהם באים לקראת שבת מלכתא ועומדים לקבל פני שבת מלאים טרדות והבלי עולם וכן לא יעשה.

וכבר צווחו על זה קמאי דקמאי, ואת אשר יש בידו למחות ימחה ויודיע להם עונשם של דברים כמפורש בזוהר ובספרי המקובלים אולי יתנו לב לשוב כי ישראל קדושים ואינן מזידין חלילה אפס כי באין מבין יכשלו תקלה אחר תקלה, אכן כאשר ידעו עונשן של מדות אלו ומתן שכרן יזהרו להתקשט עצמם כחתן יכהן פאר לכבוד השבת מלכתא.

קכח. וצא ולמד מה שכתבו המקובלים שיש לומר בעת לבישת החלוק של שבת פסוק, כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכו' לבטל החיצונים הרוצים להתדבק בקדושת בגדי שבת ומתקנאים בנו כי בהסתלק טומאת ימי החול מקטרגת על העולם, והוא מה שאמרו ז''ל ¹²⁰ שני מלאכים מלוין לאדם בערב שבת אחד טוב ואחד רע וכשימצא הכל מתוקן הקטיגור נעשה סניגור, ובכלל התקון הוא מלבושי שבת קדש ובו נעשה סניגור וכן בהפכו חס ושלום הוא מעורר עליו קטיגוריא.

סוד לבישת בגדי פשתן וסגולתן

קכט. וזה טעם ר' יהודה בר אלעאי שהיה מתעטף ויושב בסדינין המצוייצין וכו' בערב שבת, ¹²¹ ומתוך פירוש התוס' שם משמע שהיה הציצית של פשתן במינן ולתלמידיו לא היה כלל אפילו במינן ולפיכך הצניעו כנפי כסותן, והיה טעמו ללבוש בערב שבת סדינין של פשתן מטעם מה שכתבו המקובלים שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן כי היא תועלת גדול לחיים ולמתים לקטנים ולגדולים שכל מת שמתלבש בבגדי פשתן לבן אף שמת בחוץ לארץ כל קטיגור נהפך לסניגור אך בתנאי שלא יהא מעורב בו חוט של מין אחר.

קל. ואפילו תנוק שאביו מוחזק למות לו בנים הרבה על ידי לילית או רוח רעה או כל רוחני מסטרא דשמאלא תנוק זה בטוח מכל אלו בסגולת לבישת בגדי פשתן, ואמרו פרעה השיג בחכמתו סגולת בגדים אלו ולכן היה מלובש בבגדי פשתן לבן ועל ידם היה מתגאה בפני חכמיו ויאמר אל אני, ויתן מופת שכל חכמיו וחרטומיו לא היו יכולים לשלוט בו ברוב כשופיהם, והם לא ידעו שהדבר היה תלוי בסיבת שהיה לבוש בגדים של פשתן.

סגולת בגדי פשתן שלבש הכהן גדול ביום הכפורים

קלא. כלל הדברים שניצול מכל דבר רוחניי חוץ מרשות הבורא שאין דבר מועיל לפניו, אבל אין שולטין עליו כל מיני גשמי וטבעי כגון מים ואש וקור וחום ואבן וברזל וכל מיני מקרה ופגע רע, כי אין מסוכן בעולם כמו הכהן גדול ביום הכיפורים שהיה נכנס לפני ולפנים במקום שאין רשות למלאך ליכנס כמו שאמרו בירושלמי, ¹²² וכדי שלא יתקנאו הקנאין לפגוע בו ולקטרגו לכך הוא יתברך שכל מצוותיו עצה טובה ציוה שיכנס בבגדי פשתן לבן שהם מסוגלים שהקטיגור נעשה סניגור.

קלב. ולכן ר' יהודה בר אלעאי בבואו להכנס אל הקדש קדושת שבת שהיא שורש לכל הקדושות היה לובש בסדינין של פשתן להסיר מעליו כל המקטרגים, ולפיכך היו הציציות של פשתן כמו שכתבו התוספות דאם לא כן מה היה מועיל לו לבישת פשתן אחר שהיה מעורב בהם מין אחר תכלת כמו שביארנו שעיקר סגולת הפשתן הוא דוקא שלא יהא מעורב בו ממין אחר ואפילו כל שהוא ולפיכך היו הציציות של פשתן כמדובר.

מנהג האריז''ל בפת של עירוב חצרות

קלג. כתב מהרח''ו ז''ל, מורי זלה''ה בערב שבת היה מערב שיתופי מבואות ועירובי חצרות, וקודם שהיה מערב אומר ברכה ואחר כך מזכה לבני החצר על ידי אחר כי כן הוא הדין כי אחר שיערב בעדו אז יזכה לאחרים, והיה בוצע בלילה בפת השיתוף ובבוקר על פת שעשה בה הערוב,

טעם תקנת עירוב חצרות ושתוף מבואות

קלד. ואולם טעם עירובי חצרות בתחלה אשכילך פשוטן של דברים מה המה, והוא כי כבר ידעת שחצר רשות היחיד גמורה היא ואפילו הרבה בני אדם דרין בו והרבה בתים פתוחים לתוכה מותרין מן התורה לטלטל בכולה מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים, ומכל מקום כיון שיש הרבה דיורין בחצר זו דומה קצת לרשות הרבים שהרי כל בית מיוחד לבעליו והחצר משותף לכולם כמו ברשות הרבים וחשו חכמים שמא מתוך כך יבואו לטלטל גם מרשות היחיד לרשות הרבים ואסרו לטלטל מן הבתים לחצר או איפכא עד שיערבו ויגבו מכל בית ובית ויתנו אותו באחד מבתי החצרות שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית והרי חזר להיות רשות היחיד גמור כאילו הוא של אחד.

קלה. והיינו טעמא דשיתוף מבואות דמן התורה מותר לטלטל מן החצרות למבוי שאינו מפולש דכולן רשות היחיד הם מן התורה אלא שחכמים אסרו לטלטל מן החצירות למבוי שאינו מפולש מפני שהמבוי חשוב רשות משותפת לרבים יותר מן החצרות ודומה לרשות הרבים וגזרו בהם אטו מרשות היחיד לרשות הרבים או איפכא שהן אסורין דאורייתא, אבל התירוה על ידי שיתוף שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי, וגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר ונותנים אותו באחד מן החצרות ואז אנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר כדרך עירובי חצרות.

סוד העירוב בערב שבת

ראוי לערב כל ערב שבת כשבטוח בזכרונו

קלז. והאיש התמים יאחוז דרך צדיקים מנהג רבינו זלה''ה לערב מידי ערב שבת בשבתו ובלבד שבטוח בזכרונו לבלתי ישכח מלערב, אכן מי שנטה ולו תמעד אשורי זכירתו לא ינהג מנהג זה באשר הוא קרוב להכשל באיזה שבת מלערב ויצא שכרו בהפסדו, ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא לאנשים חזקי הזכירה כאשר לקדושים רבינו ותלמידיו ז''ל.

תפלה ע''ד הסוד קודם עירוב חצרות

מנהג האר''י לבצוע בפת העירוב בליל שבת ובתנאי המנהג

קלט. ויהא זהיר להניחו במקום המשתמר לבצוע עליו בליל שבת כמנהג הרב זלה''ה והוא היה מנהג האמוראים ע''ה כמו שנאמר בפרק כל כתבי, ר' אמי ור' אסי כד מקלעי להו ריפתא דערובא שרו עלה המוציא וכו'.

ומיהו צריך לדעת דהיינו דווקא כשאינו מזכה לכולם משלו אלא כל אחד נותן חלק בעירובו אבל אם מזכה לכולם משלו הוה ליה מקפיד על עירובו דאינו עירוב כמו שכתב הרב המגיד בפ''ה מהלכות עירוב, והיינו דוקא כשהוא מערב לעצמו ולאחרים אכן אם הוא עושה עירוב לעצמו בכל ערב שבת ושאר בני חצרו עושים משנה לשנה אין כאן משום דינא דמקפיד על העירוב, ואף בקפידא דבעל הבית גופיה ליכא אלא במידי דחשיב אבל בפת בעלמא אינו מקפיד.

מנהג טעימת המאכלים בערב שבת קודם הטמנתם

קמ. ומנהג טוב להולכים בתמים לטעום בערב שבת קודם הטמנת החמין מכל תבשיל אשר יבשל לצורך שבת כמנהג הרב ז''ל ויזכה לחיים על שם טועמיה חיים זכו, ואנשי מעשה המתענים בערב שבת יתנו בקבלת תעניתם לטעום קודם קבלת שבת ממה שבישלו לשבת וכמו שאמרו מתענין לשעות, ואם אפשר להם להתפלל מנחה בעשרה קודם שיטעמו יאמרו עננו ואם לאו טפי עדיף לטעום תחלה ולהתפלל בצבור בלא עננו משיתפלל יחידי.

מנהג מורו לטעום המאכלים בליל שבת

קמא. ומורי היה נוהג לטעום התבשילים ליל שבת וסמוכות שלו ממה שאמרו בזוהר בראשית, ¹²⁶ בלילא דשבתא בעי בר נש לאטעמא מכלא בגין לאחזאה דהא סכת שלום מכלא אתכללת וכו'.

ומשם יתבאר דלא נגעו בה מטעם לבדוק התבשילים אם מבושלים יפה ולהטעימם כאשר עלה על רוח רבים אפס היה טעם הדבר לאחזאה דסכת שלום מכולא אתכללת כאמור, ומכל מקום טובים השנים לאשר איננו מתענה בערב שבת לטעום בערב שבת תבשיליו אם עלה בישולן יפה ושוב באור השבת ישוב לטעום מכל תבשיליו ופנה למעלה לאחזאה דהא סכת שלום מכלא אתכלילת וכה הוא מנהג ותיקין.

אזהרה למעט באכילה בע''ש משום כבוד שבת

קמב. וצריך כל איש הירא להיות זהיר באכילתו בערב שבת אך למעט אכילה ושתיה מידי מחסורו אשר יכש''ר לו אלא אוכל נפש בלבד כדי לתת מקום לסעודת שבת שיאכל אותה לתיאבון, והוא מכלל ענג שבת שיאכל מאכלו בטעם ובתאוה כי אין ריבוי במאכל והשתיה ענג כשאין תאוה לאוכל לאכלם רק העיקר הוא לאכול בנפש רעבה ותאבה ואוכל אותם לכבוד ולתפארת היום ונמצא מענג גופו ונפשו כאחד וצדקה יחשב לו, וכן מנהג אנשי מעשה שמרעיבים עצמם ביום השישי ומהם מתענים כדי לאכול אור שבת לתיאבון, וכן ראוי לכל אדם מישראל להתנהג בדרך הזה כאשר יוכל שאת.

ואמרו על אחד מהחסידים שהיה סנדק בערב שבת ולא רצה ללכת לקביעות סעודה מפני שכבר היו שם עשרה בלעדו, ומכאן ידין קל וחומר הלהוט אחר גרונו לאמר אם לדבר מצוה החמירו באפשר לעשות על ידי אחרים כל שכן שיש להזהר בקביעות סעודת הרשות מפני כבודה של שבת, ובפרק השולח אמרו ¹²⁷ שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בערב שבת ושתיהן נעקרו.

תוכחה למזלזלים בכבוד שבת

קמג. ואני המחבר הגבר ראה את עוני עמי ולבי כל הימים על כמה מבני ישראל המזלזלים בכבוד הדרה של שבת הקדוש ההולכים בחשך בערב שבת לבתי אושפיזאות ויאכלו וישתו וישכרו עד הגיעם לשכרותו של לוט ומתרועעים אל מקום הדשן והענג, אוי להם כי גמלו לרוחם רעה ויהי להם שכר פרי הבטן לפתן וכריסם לקרץ והמשתה למשטה והמאכל למאכלת כי פעולת האידי''ם תהיה בם לבהלות ובהתקדש היום התרדמה נופלת עליהם ועולם חשך בעדם כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל, וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת באשר לא יעצרו חיל לעמוד על רגליהם לקדש על היין ותרבה תאניה ואניה בקרב ביתם, ומי זה יגש בארשת שפתיו לאמר לו מדוע ככה עשית הכזה יהיה שבת יבחרהו ה' כי עוד ידו נטויה כחוי חורמן להכותו פצע וחבורה ומכה טריה.

קמד. ורבים מהם יחזקו למו לעצור חיל גם בלא דעת לעמוד על עמדם לקבל פני שבת ולקדש את היום וקלון להם שבת מריב באשר המה מליאים על כל גדותיהם, והיה לזרה באפם סעודת שבת ובאו בעקיפין בנשותיהם לעת האוכל להטיל מום על האוכלים לאמר הקדחת תבשילי ומדוע לא רוככה בשמן, וידרכו את לשונם כקשת רמיה לחרף ולגדף את המתים ואת החיים ועוד ידם נטויה להכותן פצע וחבורה ומכה טריה וחרב על שולחנם תאניה ואניה.

אוי להם אהה עליהם לעושה אלה והשכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, המעט מכם יתר הבז אשר בזיתם את שמי בשאר הימים במשתה היין והשכר הרוג בקר ושחוט צאן ושכחתם את כבודי, גם כי תרבו להוסיף שבע על חטאתיכם ביום קדשי והן לריב ולמצה תשבותו, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו לאמר אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי הבוזים את כבודי ביום קדשי, וקול אומר קרא ואומר מה אקרא הנה אלה רשעים מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות כי אש קדחה באפי עד עולם תוקד תחת אשר ביערו והשיקו האש אשר כביתי ביום קדשי.

והנפש היפה היא מר לה תתיפח תפרש כפיה, אף היא תשיב אמריה אלכה ואשובה אל מקומי הראשון לא אוכל און ועצרה כי כל שולחנם מלאו קיא צואה בלי מקום ויחללו קדשי שמים ואיה מקום מנוחתי ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה תחת אשר עיניתה.

אוי לך בן אדם בן אדם תולעת ולא איש, הטוב היות גזרת ספיר ויהלום הנשמה היתירה כבודה בת מלך רמוסה ועצובת רוח ברוע מעללך ונוסף גם הוא להטיל חלשי''ם על הקדשים קדשי שמים ממעל ועל הארץ מתחת, לו הקשבת את קול שועתם עליך תבחר מות מחיים ויתפרדו כל עצמותיך וכמים נשפכת ונמס הלב ורפו הידים וה' הטוב יכפר בעד, ומצוה לדרוש אליהם ולהפריז האיום על זה אולי יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב אל ה' ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.

ציונים והערות לפרק ג

81) ברכות דף ח' ע''א. 82) חגיגה פ''א מ''ז. 83) ברכות דף ח' ע''ב. 84) מגילה דף ל''ב ע''א. 85) תקו''ז תקון ו' דף כ''ב ע''א. 86) תקו''ז דף כ''ב ע''ב. 87) שבת דף קי''ט ע''ב. 88) שבת דף ל''ד ע''א. 89) זוהר תרומה דף קל''ו ע''א. 90) ע''ז דף ג' ע''א. 91) מו''ק דף י''ד ע''א. 92) זוהר תזריע דף מ''ח ע''ב. 93) זוהר ויחי דף רי''ז ע''א. 94) מו''ק דף י''ח ע''א. 95) כ''ה בס' פרי עץ חיים שער השבת פ''ג. 96) פסחים דף ק''י ע''ב. 97) חסד לאברהם מעין ב' נהר נ''ט. 98) יומא דף פ''ה ע''ב. 99) ברכות דף כ''ב ע''א. 100) ר''ה דף ט''ז ע''ב. 101) ברכות דף ט''ו ע''א. 102) שבת דף כ''ה ע''ב. 103) זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א. 104) איכה רבה פרשה ג' אות ו'. 105) זוהר ויקהל דף ר''ג ע''ב. 106) שבת דף נ' ע''ב. 107) נזיר דף נ''ט ע''א. 108) נדה דף י''ג ע''א. 109) סנהדרין דף צ''ב ע''א. 110) דמאי פ''ד מ''א. 111) במהדורת ונציה תקכ''ג הובאה הגה''ה זו בזה הלשון, נראה דט''ס והכי איתא בספר הכוונות תחילה פניו ואח''כ ידיו ואח''כ רגליו. 112) שבת דף קי''ג ע''ב. 113) ב''ק דף פ''ב ע''א. 114) עי' שבת דף קמ''ה ע''ב ושם הגירסא מפני מה עכו''ם. 115) נדה דף כ' ע''ב. 116) איכה רבה פרשה א' אות א'. 117) שבת דף קי''ד ע''א. 118) שבת דף פ''ח ע''א. 119) חגיגה דף כ' ע''א. 120) שבת דף קי''ט ע''ב. 121) שבת דף כ''ה ע''ב. 122) ירושלמי יומא פ''א ה''ה. 123) ערובין דף כ''א ע''ב. 124) יבמות דף מ''ז ע''ב. 125) חגיגה דף ט''ו ע''א. 126) זוהר בראשית דף מ''ח ע''ב. 127) גיטין דף ל''ח ע''ב.

---

פרק ד - מנחת ערב שבת - הדלקת הנר - תקוני שבת - הטמנה

מנחה בערב שבת

א. אם מעלת מנחה עצמה מאד - שגבה מאד במהלליה ביתר הימים כאשר חכמים הגידו, ¹²⁸ לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה שהרי אליהו ז''ל לא נענה אלא בתפלת המנחה וכו', עוד יספה תת כחה מנחת ערב שבת כי עתה התחילה המטרוניתא להתראות לפני בעלה וכל העולמות העליונים עולים אתה.

השפעת המצוות והחגים דבר יום ביומו

ב. כי הנה ידוע תדע מה שכתב רבינו הקדוש האר''י זלה''ה בענין המצוות שנצטוינו לעשות מידי יום ויום וכן בחגים ובמועדים כי הכל הוא לתת בסגולת המצוות הנעשות בהם השפעות חדשות כי הראשונות מסתלקות, כי בכל יום ויום נותן השפעות אל העולם על ידי מעשינו כגון ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה ובלילה הם מסתלקים וצריך הוא יתברך לתת מחדש כל יום שפע על ידי מעשינו, ולכן נצטוינו על אותם המצוות לאשר אותם ולקיימם מידי יום ביום.

וכן בראש השנה מתעוררים העולמות לעמוד בבחינתם כאשר היו עומדים בעת הבריאה ועל ידי אותם המצוות שאנו עושים אז יותן בהם השפעות חדשות כי הראשונות נסתלקו, וזהו ענין מצות סוכה ולולב להמתיק הדינים על ידי החסדים ולשלשל אורות פנימיים ומאורות נתן סביבות עוזם אורות מקיפים, וכן מפסח ועד עצרת נותן השפעות חדשות כדרך שהיה ביציאת מצרים ובמתן תורה ועל כן נצטוינו באותם הימים על איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה ומרור וארבעה כוסות וספירת העומר כמו שביארנו בחלק השני בפרק ו' דחג הפסח ובפרק שני של מצות העומר.

במ''ש ז''ל באה שבת באה מנוחה

ג. וכן לענין השבת אמרו הראשונים כי אין שמירת השבת העדר עשיית מלאכה בעלמא זכר למעשה בראשית שאם כן לא היה הוא יתברך מחמיר בדבר כל כך לחייב מיתה עליו, רק הענין הוא שהארץ להיותה חומר היתה מעותדת להפסד ולהתקלקל כאדם בצאת נפשו, על כן השפיע הקדוש ברוך הוא ביום שבת רוח קדושה בעולם השפל כמו נשמה שעל ידה תתקיים ותנוח מלהתקלקל ולהפסד.

וזהו סוד אומרם בא שבת בא מנוחה שעל ידי השבת קיבל העולם נשמה וזהו שנאמר שבת וינפ''ש בפועל יוצא, רוצה לומר שנתן נפש לעולם השפל ועל כן נאמר וינח ביום השביעי ולא כתיב ונח, ואולם אותו החיות והשפע הניתן אז בעולם השפל ניתן בו גם כן זמן מוגבל כשאר הדברים הנזכרים והוא רק לשבעה ימים ועל כן ציוונו הוא יתברך לעשות את השבת לתת שפע חדש בארץ ובנבראים מידי שבת בשבתו לתת נפש לעולם השפל ובכן יוכל לעמוד על עומדו, ועל כן לפנות ערב שבת אנו מתחילין להעלות העולמות לקבל הארת קדושת שבת והשפע העליון ואחר כך להורידו גם כן בעולם השפל לאשרו ולקיימו כאמור.

סוד כוונת מנחה בערב שבת

להניח תפילין במנחה ובפרט במנחת ע''ש, ודעת הרמ''ע מפאנו

ה. ומתוקן ומקובל לאומרה בלחש ומעוטף בטלית ותפילין ועל דרך שנתבאר אצלנו כי בתפלת שחרית האיש הישראלי קונה רוח ונשמה בתוספת, כי על ידי עטיפת הטלית הוא מתקן בחינת הרוח ונחה עליו רוח ה' ולכן נוסח הברכה להתעטף בסוד רוח מלפני יעטוף, ועל ידי התפילין מתקן בחינת נשמה שלו וקונה לו נשמה חדשה כי על כן הנחת התפילין על מקום המוח להכניס לשם בחינת נשמה על ידי קדושת תפילין ושל יד כנגד הלב כי בשני מקומות אלה שורה הנשמה והמחשבה ועל כן הם ארבע פרשיות כדי להורות על התפשטות הנשמה חדשה זו בכל הבחינות נפש רוח נשמה, ונוסף עוד רוח חדש שזכה על ידי הטלית שמניח כמו שביארנו בחלק החול בסיעתא דשמיא.

ו. ומנהג טוב להולכים בתמים להתעטף בטלית ותפילין גם בתפלת המנחה יום יום לקנות בהם תוספת רוח ונשמה, וביותר המשכילים יזהרו בתפלת מנחת ערב שבת להתעטף בטלית ותפילין כדי להיות מוכן לקבל קדושת שבת כי בכל דבר שבקדושה בעי הכנה דהיינו על ידי נשמה חדשה ששורה עליו מן מעשה הטוב.

עוד בענין הנ''ל ובטעם שאין תפילין בשבת

ז. והרמ''ע מפאנו היה נוהג שלא להניחם וכן כתב בתשובה, ¹²⁹ ואם קבלה נקבל אך לדין יש תשובה בנגלה ובנסתר כי ענין התפילין הם להכניס מתוספת קדושת שבת על נפש רוח נשמה שלו כמו שביארנו ועל כן אין תפילין בשבת שבשבת זוכה כל אחד לתוספת נשמה יתירה בכל הבחינות מצד קדושת היום כמו שאמרו בתקונים, ¹³⁰ ובשבת ויום טוב נחית עליהון נשמתין ורוחין ונפשין בארח אצילות וכו' ולפיכך אין צורך אז לתפילין מידי דהוי שרגא בטיהרא, והמניחם הוא כאילו אומר שאין באותם הימים כח להוריד נשמות יתירות לישראל ואין זלזול גדול מזה, ובר מן דין לטעם הנגלה מפני שהם בעצמם אות ואם יניח בהם אות אחר יהיה זלזול לאות שלהם, ואין מכל אלה טעם למונעם במנחת ערב שבת.

להזהר בתפלת המנחה

ח. וצריך כל אדם לתת אל לבו במנחת ערב שבת בעת עליית העולמות לתקן ולהעלות מנחות שוא ושלא בעונתן בימי החול אשר הן רבים עתה נזהרים היטב בהשכמת בית הכנסת בשחר ולא נזהרו במנחה, ולא עוד אלא שהרבה פעמים לא יבואו לבית הכנסת כלל למנחה והורו היתר לכתחילה לעצמם להתפלל אותה בתורת תשלומין בזמן תפלת ערבית.

תוכחה למזלזלים במנחת ערב שבת מהר''ם די לונזאנו ע''ה

ט. וכבר צווח עליהם החכם הגדול מנחם לונזאנו ז''ל וכתב שמה נשתנה תפלת מנחה וערבית מתפלת שחרית כי כולם שקולות המה, ואדרבא נראה מפ''ק דברכות שיש להזהר בתפלת מנחה יותר משל ערבית ובשל ערבית יותר משל שחרית דאמרינן התם, ¹³¹ אמר ר' חלבו לעולם יזהר אדם בתפלת מנחה שהרי אליהו וכו' ר' נתן אומר אף בתפלת ערבית ר' נחמן אומר אף בתפלת שחרית.

אבל האמת הוא כי אין זה כי אם רוע לב כי בשחר שעדיין אינה שעה שיצא אדם לפעלו ואם יפתחו החנויות אין גם אחד שיבא לקנות הם מקדימים ובאים לבית הכנסת אך בשעת מנחה שהוא זמן משא ומתן אינן חוששים לבא, בזאת יבחנו אם מה שמשכימים בבקר לבית הכנסת הוא לאהבתו יתברך בהיותם זהירים וזריזין כמו כן לבא במנחה וערבית ואם לא חי פרעה כי מרגלים הם ומקטני אמנה הם ואין בטחונם בשם יתברך כראוי ויראה בעיניהם שאם יניחו עסקם וחנותם באותה שעה כדי להתפלל שיפסידו קצת ממה שיש להם להרויח וחושבים הפתאים שבהתבטלם מעבודת ה' יתברך ישתכרו וימצאו הון להם, ע''כ.

לכוין במנחת ערב שבת לתקן תפלות הפסולות

י. ועל זאת ישים עיניו ולבו כל איש ישראל בסגולת תקף חיסנא של מנחת ערב שבת להעלות שאר תפלות מנחה הפסולות אשר ביתר הימים בצירוף תפלה זו אשר היא בכוונה להעלות עליונים למעלה מהעולם ועד העולם, אשר זה הוא מחסדו הגדול יתברך להעלות התפלות הפסולות אשר נדחו מליראות את פני האדון ה' צבאות מפני חוסר הכוונה או שלא בזמנן בתפלה הראשונה אשר יתפלל האדם בכוונה ובעת רצון, כמו שאמרו בזוהר פרשת פקודי דף רמ''ה שיש ממונה אחד העומד על הפתח אשר דרך שם מעבר תפלותיהן של ישראל הכשרות בבינת הלב ובעריכת שפתים ופותח להן שער בית התפלה והמה עולין להיכל אשר כל התפלות מקובצות שמה יחד לעלות וליראות את פני ה' להיות עטרה לראשו.

ואולם אם התפלות המה מעורבבות במחשבות זרות ושלא בעונתן אז אותו הממונה הוא דוחה את התפלות ההם החוצה והתפלות הולכות נעות ונדות עד שבאים ליד הממונה אחר שבידו תפלות הפסולות אשר נדחו משער בית התפלה והוא גונזן תחת ידו עד הגיע תור כי ישיתו האנשים ההמה אל לבם לשוב ולהתפלל בכוונה, ובכן התפלות ראשונות שהם תחת יד הממונה ההוא מעלה אותן עם אותה התפלה הכשרה ונאחזין בה ועולות מעלה מעלה להיות עטרה לראש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ואיש התמים תמיד בכל תפלה אל יליזו מעיניו תקון תפלותיו הפסולות להעלותן וכל שכן בתפלות לעתות הרצון, תחלת כל דבר ישים מגמת פניו אליהם בתפלת שחרית להעלות תפלות פסולות דשחרית ובתפלת מנחה הפסולות דמנחה וכן בערבית הפסולות דערבית, ואשר לא שת לבו ביתר ימי החול על זאת יאותה לו לשים כל מעייניו על זאת ביום השישי אשר הוא מדת כל הכולל הה' הימים בו לכוין בתפלותיו יפה יפה לתקן תפלותיו שבחמשת הימים, וביותר ימצא תועלת עצום במנחת ערב שבת בצירוף עליית העולמות העליונים והוא מהתקונים החשובים.

מעלת צדקה במנחת ע''ש, וטעם שאין בה נפילת אפים

יא. ויצרף אליה מעשה הצדקה כמנהג הרב זלה''ה בכל מנחה, וביותר צריך להזהר בערב שבת מן הטעמים שכתבנו למעלה בפ''ב, ואין נפילת אפים בתפלה זו כיון שהוא סמוך להכנסת כלה כי נפילת אפים בתפלה הוא למסור נפשו לגביה ההוא אילנא דמותא כמו שאמרו בזוהר פרשת במדבר ¹³² ואין לעורר בעת הזאת אילנא דמותא, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך.

לקבל שבת עם הציבור בערב שבת

יב. והנה אף כי לפי הדין אם בא לבית הכנסת סמוך לקבלת הציבור שבת מתחיל להתפלל ואף על פי שבעודו מתפלל יקבלו הציבור שבת אין בכך כלום הואיל והתחיל בהיתר, מכל מקום האיש הירא אל יתרשל בעבודתו לבא לידי מדה זו להפסיד מלקבל קדושה של שבת עם הציבור כי רבה היא כמו שאמרו בזוהר תרומה דף קס''ד, ברוב עם הדרת מלך כד קודשא בריך הוא אתי לבי כנישתא דאיהו מקדש מעט וכל עמא אתיין כחדא ומצלאן ומודאן ומשבחאן ליה לקודשא בריך הוא כדין הדורא איהו במלך סתם דא מלכא קדישא דאתתקן בשפירו ותיקונא לסלקא לעילא וכו' מאי טעמא בגין דבההיא שעתא דישראל לתתא קא מסדרי צלותהון ובעותהון ומשבחן למלכא עילאה כל אינון משריין עילאין כולהו חברין אינון בישראל לתתא לשבחא לקודשא בריך הוא כחדא למיהוי סילוקא דקודשא בריך הוא לעילא ותתא כחדא וכו' ואפילו דלא אסגיאו בבית כנישתא אלא עשרה באינון עשרה מזדמנין משריין עילאין למיהוי עמהון חברים ע''כ, וזה הוא ששנינו ¹³³ אל תפרוש מן הצבור, ולכן צריך להיות כל איש זהיר בזה כל הימים ויותר מהמה בערב שבת כדי שתשרה עליו הקדושה עם הצבור.

יג. וכן לענין הדין אם שהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת שהדין בזה שלא להתפלל באותו בית הכנסת רק יצא החוצה ויתפלל תפלה של חול, וזה כשלא קבל שבת עמהם אבל ענה וקיבל שבת עמהם אינו רשאי להתפלל תפלה של חול רק יתפלל ערבית שתים, מכל מקום הירא את דבר ה' כן לא יעשה לבא לידי מדה זו לפרוש מן הציבור, ואף גם אם יחפוץ להתחבר בציבור ולקבל שבת עמהם יצא הפסדו בשכרו להתפלל ערבית שתים ומפסיד תפלה בזמנה.

תוכחה למאחרים עסקיהם עד סמוך לשבת

יד. ומאנה הנחם נפשי על רבים מבני ישראל אשר הקלו בתקף חיסנה של מנחה זו ברוב שרעפם בקרבם וחשוקי''הם כסף תמיד כל היום מאז הבקר ותעבור המנחה כל האזרח בישראל ישבו בשוקות מגוי אל גוי ואיש אל עבר פניו ילכו סחו''ר סחו''ר, אך הבל יהמיון כי השטן עומד על ימינם להצליח עתות ההמה והיה עודף על אשר ירויחו כל חמשת ימי המעשה להדיחם מלהראות את פני האדון ה' צבאות ומדמע קדש בחול וחול בקדש באשר המה הפנו עורף לתקף חיסנה של קדושת שבת בראשם, ואשר המה עשירי עם ומאציליה לא יעלו על לב קדושת השבת בקברות התאוה למלאות אמתחותיהם כסף ומהם יצאו אבות ומאבות תולדות וילמדו מעשיהם.

טו. והאחרון הכביד כמה מרבת בני עמינו שרים זהב להם שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא בחיל ולא בכח אשר בעמל אנוש אינימו שקטים ורעננים בהיכליהם, אשר להם יאתה לקדם לקראת שבת ויתנו כתף סוררת בגאון עוזה של קדושת שבת ויבחרו המה בעתות כאל למלאות תאות יצרם הרע להבה תלהט רשעים והנה עלה קיטור המעלה עשן כקיטור הכבשן ואשם לא תכבה עד עם חשיכה ומשתהים מעת לעת לאמר עוד השמש במרומים, ואך שמריה ימצו ישתו בזדון לבם הרע והיה בפיהם כדבש למתוק עד אשר יאשמו ויגשו לשרת לפני ה' אלהינו כאיש אשר כפאו שד ולפני זעמו מי יעמוד כמתלהלה היורה זיקים בנחיצה ובמעט רגע יכחידו תחת לשונם.

ואם הנוטע אזן ישמע מפיהם ויביט כי אין שם אלא שנים או שלשה גרגרים בראש אמיר והמלות אחד מעיר ושתים ממשפחה, אחת למעלה ושבע למטה ולא יהיה מתכוין אלא כמחרף ומגדף, רק שפתיו נעות כחותה על הגחלים ולא חששו להתעטף בציצית ויתיצבו כמו לבוש לעמוד לשרת את פני ה', אוי להם אהה עליהם אשר אין ספק כי השבת תתבע עלבונה מהם לאמר אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ואז יעשן אף ה' וקנאתו כלו בעשן כלו ומנחיריהם תצא להבת מעלה עשנם אשר שתו ימצו כל רשעי ארץ.

ענין תוספת מחול על הקדש

טז. והאיש הנלבב יהא זהיר וזריז בגאון עוזה של תפלה זו אשר היא סמוכה להכנסת כלה כמנהג רוב המקומות לקדם עצמו כל מה דאפשר כדי להכין עצמו להוסיף מחול על הקדש, וצריך להודיען שיעורן של דברים אלה להמון עם בני ישראל כדי שלא יבואו להכשל בספק איסור כרת חס ושלום, והוא כי בין השמשות הוא שלשה רביעי מיל שהם אלף וחמש מאות פסיעות והוא פחות מעט מרביע שעה קודם הלילה, אשר חכמים הגידו כי מהלך אדם בנוני עשר פרסאות ביום שהם ארבעים מיל אשר בהתחלק ארבעים מיל בי''ב שעות יעלו שלשה מילין ושליש לשעה והמיל הוא אלפים פסיעות, נמצא ששלשה רביעי מיל הם אלף וחמש מאות פסיעות והוא פחות מרביע שעה מעט, ובזמן ההוא הוא ספק יום ספק לילה והעושה בו מלאכה עומד באיסור דספק כרת.

אכן צריך להוסיף מחול על הקדש וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה שהוא שלשה מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות מקצת עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקדש באופן שצריך על כל פנים להוסיף חצי שעה קודם הלילה אף שהוא יום, ומי שאינו יודע בינה לעתים לכוין את השעה יאותה לו להקדים לקבלת שבת שלא לבא להכשל באיסור של שבת חס ושלום.

מנהג טוב להקדים כניסת שבת שתי שעות קודם הלילה

יז. וזהו מצד הדין אכן מנהג טוב להולכים בתמים להקדים שתי שעות קודם הלילה לקראת כבוד הדרה של שבת, וכל המוסיף מוסיפים לו נפש יתירה בשבת וכל הגורע גורעים לו נפש יתירה בשבת כמו שאמרו בתיקונים בסוף תקון מ''ח.

המקדים לקבל שבת מקדימין להוציאו בערב שבת מגיהנם

יח. ובספר התגין הוסיף, ואם נשמתו בגיהנם בכל יום שישי מוציאים אותו מגיהנם בעת שהיה רגיל בעולם הזה לשבות ואם יאחר יאחרו להשהותו באש להבתו עד השיעור שהיה רגיל לשבות וכן בתוספת מקודש על החול במוצאי שבת, המאחר מאחרים אותו שלא להכניסו והממהר ממהרין אותו להכניסו.

יט. והאיש הירא את דבר ה' ישכיל תוקף מעלת הקדמה זו מתוך תוקף יצרו הרע אשר יתקפנו להדוף אותו מלהראות את פני ה' לקבל שבת ונותן מכשול לפניו, שאם היה דבר קל לא היה מתריס בכל עוז ותעצומות בענין זה כמו בענין העריות, ולו בכח יגבר איש התמים לעמוד לעומתו ולכבוש את יצרו ואל יפן אל מתיקות המעלה עשן בעת ההיא כי אחריתו רע ומר.

ומצוה להודיעם מלבד פרטי הדברים גם גודל מעלת יקר תפארת גדולתה של תפלת מנחה זו אשר מושב יקרה בשמים ממעל להאיר מאורות עליונים למעלה מהעולם ועד העולם כמו שביארנו.

ואף אם לא ידע בעמקי פנימיות הדבר ומה נעשה בה מכל מקום אל יקל בעיניו לאמר מה אני מה חיי שיבא תקון העולמות על ידי ואני פגר מובס שפל ואפל נגד גדולת מעלתו יתברך, כי האדם הוא שפל ואפל בבחינה אחת אבל בבחינה אחרת הוא גדול כח מאד ובידו להעמיד כל העולמות כולם מה שאין כן מלאכי מרום יכולים לעשות והוא הנותן כח וחיל כבי''כול לבורא עולם כמו שנאמר רוכב שמים בעזרך.

טעם אמירת לשם יחוד קודם כל מצוה

כ. ואף כי לא ידע שכול פרטי הדברים כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו המעט הוא אם רב ובלבד שיכוין לבו לשמים, ואשר יתן אל לבו לאמר כי יש פנימיות ענייני הסודות בכל אלה מעת עלות המנחה בסדר המדריגות ולעתור ולרצות לפני יודע כל תעלומות שיהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו כאילו כיוון תעלומות הדברים, ובכן אלהים יראה לו ארשת שפתיו כאילו כיוון כל אלה.

ולעומת זה אמרו בזוהר פרשת יתרו ¹³⁴ ז''ל, ומעשה ידינו כוננה עלינו מאי כוננה כוננה ואתקן תקונך לעילא כדקא יאות עלינו אף על גב דלית אנן ידעין לשוואה רעותא אלא עובדא בלחודוי מעשה ידינו כוננה לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא עכ''ל.

ועל כן חסידים הראשונים זה דרכם שכל למו להקדים בכל מעשה עבודתם עבודת הקדש לבטא בשפתים ולומר ליחדא שמא דקודשא בריך הוא וכו' ויהי נועם ה' עלינו וכו' כמו שהארכנו בפרטי דברים אלה בחיבורינו זה בהרבה מקומות לרוב תועלתו.

תפלה קודם מנחת ערב שבת

כא. ולפיכך טרם עמוד להתפלל תפלת מנחת ערב שבת וקבלת שבת יעמוד לעתור ולרצות על זאת לפני ה' בדרך הפשוט ויאמר נוסח התפלה של חסידים הראשונים וזה תוארה.

וקודם תפלת שמונה עשרה יאמר, שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וכו' עד סוף המזמור.

סוד כוונת המנחה ותפלה ע''ד הסוד

נוסח עננו למנחת ערב שבת בברכת שומע תפלה

כג. ובכן יעמד חי בכוונה שלימה לעמוד לשרת לפני אלהיו וערבה לה' מנחת יהודה, ואשר הוא מאנשי מעשה המתענים בכל ערב שבת לכפר עליו אשמת ששת ימי החול יאותה לו לעתור ולרצות בשומע תפלה עננו בנוסח ובתואר זה.

ואשרי אנוש יעשה זאת מידי שבת בשבתו לשוב מעבירות שבידו ולהבין ולהתענות עליהם אשר בזה ימצא עזר כנגדו לכפר עליו בעת אמרו ויכולו, ומלאכי צבאות יבשרוהו לאמר וסר עוניך וחטאתך תכופר כאשר ביארנו למעלה ונבאר להלן בס''ד.

ד' תקוני הבית שעושין בערב שבת

כד. ואיש התמים בונה ביתו מלא צד''ק יהיו ידיו אמונה מאחר עלות המנחה לתקן את ביתו באופן הנאות והם ארבעה דברים, הצעת המטה ומושב הבתים ושולחן ונר שבת, ובכן ימצא התקון שלם למעלה בכלה הנעימה כמאמר הכתוב נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה.

והוא מה שאמרו בזוהר בשלח ¹³⁵ ז''ל, נעשה נא עליית קיר וכו' ארבע אילין למה אלא בגין דאינון תקונא דכנסת ישראל והכי אתקרי מטה ושלחן וכסא ומנורה ולאו אינון כתקון שמושא דהא כסא קא בעי בקדמיתא ואחר כך שלחן לבתר מנורה לבתר מטה אמאי אקדימת מטה בגין דאיהי חביבא עלה יתיר וכו' ע''כ, הנה משם בא''רה כי ארבעה תקונין אלו הם בסוד הכלה ונבארם אחד לאחד לפי פשטן ולצד עילאה כי לכן תחזקנה ידי אישי ישראל בראות כמה מועילים מעשיהם בשמים ממעל ובכן תתלהב נפשם בעבודת בוראם ואלה סידרן.

תקון א - תקון המושב בערב שבת

כה. מושב הכסא בערב שבת הוא תקון מושב ביתו ומקום הסבתו לכבוד ולתפארת שבת הקדוש באופן הנאות ובכל מיני צבעונים וכרים וכסתות לכבוד המלך והמלכה כמו שנאמר בא ברוך ה' ואנכי פניתי הבית, ולכן כל עוד שיעשו זה סמוך לשבת עדיף טפי דמינכר מילתא דלכבוד שבת הוא.

עיקר תקוני הבית יעשם סמוך לשבת

כו. והן עתה רבות בנות אינם מטות אזן לשמוע דברי חכמים ומכבדים הבתים במצעות וכלי שבת הבקר אור יום שישי שלא ברצון חכמים, כי ארבעתם אלה מטה ושלחן וכסא ומנורה המה תקון לשכינת עוזינו בשבת הקדש וכל כמה שיהיו נעשים ארבעתם יחד נעשה התקון שלם למעלה בהתקדש היום, לא כן בעשות אותן שלא כסדרן ושלא בעונתן, וכבר רמזתי זה למעלה בפרק ב' ע''ש.

תקוני הבית מוסיפין כבוד לשכינה

כז. ואשר הריחו בסוד ישרים ותמונת ה' יביט יכין לו לכוין אל הנעשה במעשה הזה למעלה והוא מה שאמרו בפרשת עקב דף רע''ב ז''ל, וצריך הסבה כמה דאוקמוה הסבו אחד מברך לכולם ובשבת בכל מלוי צריך לאתוספא מחול על הקדש בין במאכליו ובין במשתיו בין במלבושיו ובמסבותיה דצריך לתקנא ליה מסיבה שפירא בכמה כרים ובכמה כסתות מכל דאית ליה בביתא כמאן דתקין חופה לכלה דשבתא הוא מלכתא ואיהי כלה ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתין ערב שבת לקדמותא לארחא והוו אמרי באי כלה וכו'.

ולא עוד אלא דאית רזא בגוונא אחרא דצריך לקבלא גבירתא בכמה נהורין דשרגין בשבת ובכמה עינוגים ולבושין שפירין וביתא מתקנא בכמה מאני תקונא בהסבה יפה לכל חד וחד ובהאי חדווה ותקונא גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ורעבון בבכיה והספד ולבושין אוכמין כארמלתא דאי מלאה זו חריבה זו ע''כ.

הנה משם מתבאר דבר והפכו כמה רעה ושבר על שבר יש לשפחה בישא על ידי המעשים אשר אנו עושים פה עמנו היום, וכמה מן הכבוד נוסף לכלה הנאה והחסודה על ידי מושב הבתים במצעות וכלים נאים לכבוד הדר השבת.

דברי הזוהר בשבח המתקנים ביתם לשבת

כח. ובתקונים סוף תקון כ''ד ¹³⁶ סיים זה לשונו, ובביתא דלאו אינון מתתקנין אילין תקוני בליל שבת אושפיזין אמרין לאו איהי דא דירה דישראל דאתמר בה ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם לדרתם כתיב חסר מלשון דירה וכל אילין תקונים צריך לתקנא בליל שבת ע''כ.

שמע מינה תרתי שמע מינה דטפי עדיף לעשות כל אלה סמוך לשבת מלעשותן הבקר אור יום השישי מדקאמר לישנא יתירה וכל אילין תקונים צריכים לתקנא בליל שבת דהא בה עסקינן עד השתא, אלא דבר גדול דיבר בקדשו להזהיר לעשות כל אלה סמוך לשבת דומיא דאינך דנר ופתורא הנזכרים שם, ושמע מינה עונשי המתרשלים בכבוד שבת וכמושבם בחול כך מושבם ליל שבת שאף אם מתקנים מושב ביתם הבקר אור יום השבת לא הועילו בתקנתם, וכל מן דין סמוכו למו מלאכי מרום לאמר לאו איהי דא דירה דישראל וכל דבריהם כגחלי אש להכריז עליו לאו דירה דישראל הוא לאמר אלהים עזבו רדפוהו ותפסוהו כי אין מציל כי אין שמירה אפס לישראל כמו שנאמר ה' שומר ישראל.

כט. ובזוהר חדש ¹³⁷ זה לשונו, תא חזי ביומא דשבתא בעי בר נש למחדי ביממא ובליליא ובעי לתקנא ביתא ופתורא ויעביד חירו לעילאין ותתאין ותא חזי כד אתי בר נש מבי כנישתא יהון עמיה מלאכין קדישין מהאי גיסא ומלאכין מהאי גיסא ושכינתא על כולהון כאימא על בנין ובההיא שעתא אתמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו' רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה כי אתה ה' מחסי כו' לא תאונה אליך רעה וכל דא אם אינש יעול לביתיה בחדוה ויקבל אושפיזין בחדוה.

וכד אתו וחזו שכינתא ומלאכין ביתא מתקנא ושרגא מנהרא ופתורא מתתקנא ואינש ואתתיה בחדוה בה שעתא שכינתא אמרת דין משלי הוא ישראל אשר בך אתפאר ואם לאו שכינתא אזלא ומלאכין עמה וייתי יצה''ר עם כת דיליה ואתחברו עמהון ויאמר זה משלי הוא ומן חיילין דילי ומיד שורה עליו ומטמאהו ויסתלק י''ה מנהון וישתאר אשא עם אשא ומאכליו טמא.

ועל דא ואל תתאו למטעמותיו ופתורא דיליה מליאה קיא צואה ואין צואה אלא יצר הרע וכו' וישלטון עליה מלאכין מסאבין ואנהיגו ליה לגיהנם ובהאי שעתא קראתי ואין עונה בשעת דחקו ובשעה דשליט עליה רוח מסאבא או מרעין או אומות העולם שלטין עליה סכותה בענן לך מעבור תפלה גם תפלתו תועבה ע''כ.

תוכחה למתרשלים בהכנת בתיהם לשבת

ל. ואבי ראה גם ראה אם בעל נפש אתה עד היכן הגיע פגם המתרשלים מלפאר ולכבד את השבת בכניסתו אף כי כיבדוהו ביום אחר כי בהתקדש היום לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה.

ואויה עליהן על כמה נשים נכריות אשר זלזלו בתקף חסנא של שבת ומתרשלות במושב הבתים עד לפנות בוקר יום השבת וכמושבם בחול כך מושבם אור השבת, ובמקום שאמרו להקל הן הנה אמרו להחמיר ובמקום שאמרו להחמיר הן הנה אמרו להקל, ובאור השבת הקדוש תדאגנה הנפשות הבאות בקרב ביתם והיו דיראון לכל די ראיון הפח והפחת מושלכים בבית עד אפס מקום למדרך כף רגל ושאר הבית משולח ונעזב היה למוחראות ונפש הבעל סר וזעף שותה בעציצו.

אויה להן אהא עליהן אשר השכינה כביכול מיללת עליהן קלני מראשי קלני מזרועי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי, שמה קננה קפוז גם שם הרגיעה לילית ושאיה יוכת שער, מנגח כתורא וחורב בסף, רחמנא ליצלן מעונשא דידהו אשר לא השוו כהנת לפונדקית שכאשר קרבו ויאתיון לקרוא קרואיהן במשתה הנשים כאנשים כיבדו בתיהן במבחר המושבות והמצעות של שבת ויום טוב, ולכבוד הדר האשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם תיקר מאד בעיניהן וכדי בזיון וקצף בעיניהן להקדיש קרואיהן לבית כאשר הוא שם נוולי נשתווה, ויבוזו בעיניהן כבוד הדר הכלה נאה וחסודה שבת מלכתא אשר הושיט לה המלך את שרביט זהבו ותיקר מאד בעיניו ולא חששו במושב ביתם לכבוד ולתפארת השבת ובתיהן נוולי ישתוון, ישתקע הדבר ולא תעשה כזאת בישראל לתת עזוז וחיל לגבול הרשעה ושפחה כי תירש גבירתה כמו שאמרו במאמר הזוהר הנזכר דבהאי חדווא ותקונא גרמין דאשתארת שפחא בישא בחשוכא ורעבון וכו' וידיעת ההפכים אחת היא חס ושלום.

לא. כי על כל אלה כל בעל נפש יהא זהיר וזריז לומר בתוך ביתו ערב שבת כל פרטי עניינים אלו ויצוום מבעוד יום לתקן מושב ביתו בכלים נאים לכבוד השבת, ואם רואה שהמה מתרשלים בדבר יאזור כגבר חלציו לעשותו על ידי עצמו דבמקום מצוה אפילו המלך שאין כבודו מחול במקום מצוה שיש בה כבוד המקום ברוך הוא כבודו מחול, וכל שכן אפילו הרב דכבוד דיליה הוא ויכול למחול על כבודו דודאי נכון וישר למחול על כבודו מפני כבוד השבת ושלא לגרום רעה לעצמו.

ובכן ידע כי שלום אהלו ושאנן מפחד רעה והקדושה על כן ירים ראש והכנע''ני אז בארץ וישוב אל הארץ כשהיה, ויש בו מהתקון לאדם לתקן את אשר ביער בשדה תפוחים והרס ופרץ את גדרה ומושב יקרה בעון פשעו, עתה בתקון מושבו לכבוד הדרה ישוב ויבנה חורבות.

תקון ב - תקון השלחן בע''ש ועשייתו מד' רגלים כהאר''י

לב. שב''ת נוטריקון ת'ערוך ש'ולחן ב'שבת, ואיתא בספר התקונים תקון מ''ז ז''ל, ושבת צריך לתקנא ביה פתורא בארבע רגלין כגוונא דפתורא דלעילא דאתמר ביה זה השולחן אשר לפני ה' ועלה אתמר תערוך לפני שולחן ופתורא דקודשא בריך הוא דא שכינתא איהי מסטרא דצפון דאיהו גבורה ובגין דא תקינו מארי מתניתין שלחן בצפון ונר דליק לימינא כגוונא דלעילא דאתמר ביה מנורה בדרום מטה באמצעיתא מסטרא דעמודא דאמצעיתא.

תא חזי שכינתא אתקריאת פתורא מסטרא דשמאלא ומנרתא מסטרא דימינא ומטה ממוצעת מסטרא דעמודא דאמצעיתא ובגין דא זווגא דיליה באמצעיתא בין צפון לדרום והא אוקמוה רבנן כל הנותן מטתו בין צפון לדרום כו' פתורא איהי סמיכא על ארבעה סמכין דאיהי כגוונא דגופא דסמכין ליה דרועין ושוקין דאינון ארבע וצריך שית נהמין מהאי סטרא ושית נהמין מהאי סטרא ורזא דמלה זה השלחן אשר לפני ה' ז''ה בחושבן ו''ו דאינון שית פרקין דתרי דרועין ושית פרקין דתרין שוקין דהא שכינתא אתעביד גופא למלכא בכל תקונא דילה ע''כ.

לג. וכן היה מנהג הרב זלה''ה לאכול בשולחן של ארבע רגלים דוגמת השלחן אשר לפני ה' ולעשותה אורך י''ב טפחים לא פחות ולא יותר, ורוחב ו' טפחים וגובה ט' טפחים כמו שנאמר בשולחן של בית המקדש אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו, ויכוין עריכתה בצפון כמו שנתבאר במאמר הנ''ל אבל לא יניחנה לשבת שם בצפון שעתה אין לנו כח שתוכל לשבת בצפון בלתי פחד מהקליפות רק לקחת השולחן מן הצפון ולהניחה אל תחת המנורה ויכוין לכלול רחל ולאה שהיא מנרתא דסתימא בדרום, וישיבתו תהא אחוריו לצפון ופניו לדרום מול פני המנורה.

לערוך י''ב לחמים בשבת וסדר הנחתן

לד. וצריך לסדר עליה י''ב ככרות בכל סעודה וסעודה משלש סעודות כדמשמע במאמר התקונים, ואף כי בזוהר פנחס דף קי''ד אמרו זה השולחן אשר לפני ה' ז''ה י''ב אנפין אוף הכי מאן דאית ליה בעי לתקנא ולסדרא על פתוריה ארבע ככרין בכל סעודתא לתלת סעודתי תריסר אנפין ואי תימא לאו אינון אלא שית מדאורייתא דאיהו לחם משנה אלא לא ניכול למדכר ו' בלא חבריה ו' אחרא שית מלעילא לתתא ושית מתתא לעילא לקבל שית דרגין דכורסייא עילאה ושית דרגין דכורסייא תתאה ושית באתכסייא ושית באתגלייא הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ע''כ.

מכל מקום מי שאפשר לו יתפוס סברת התקונים אשר היא מוסכמת בדברי הרב ז''ל וכמו שיסד בפיוט, שכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר בווין תתקטר הוא סוד הנזכר בתקונים דשכינתא איתעבידת גופא למלכא כו' בתריסר נהמי אשר המה סוד תרין ווין כנזכר.

לה. וידקדק בסדר עריכתם שלשה מימין השולחן כדמות סגול אחד ששני נקודותיו העומדות זה אצל זה כעין צי''רי יהיו לצד שפת השולחן והנקודה האמצעית שעומדת תחתיהם ביניהם תהיה לצד אמצע השלחן, ושלשה האחרים יהיו עומדים כמו כן אל שמאל השולחן באופן שתהיה הנקודה האמצעית שהוא הלחם האמצעי שלהם עומד באמצע השלחן אצל האמצעי של סגול האחר, וששה אלו הם בסוד נוקבין ועל ששה אלו יניח הששה האחרים והמה סוד הזכרים.

לו. וצריך להיות זהיר אף בעת עריכתם על השלחן לערוך אותם שיהיו שני שולי הככרות חוברות אשה אל אחותה ויהיו נראין השני פנים שלהם מכאן ומכאן כאילו הם לחם אחד ובו שני פנים בסוד לחם הפנים.

לסדר י''ב ככרות אף ביו''ט שחל בשבת

לז. ודע שסדר י''ב ככרות אלו לא ישתנה לעולם אף ביום טוב שחל להיות בשבת מפני שבחינתם אף ביום טוב ושבת ולא יתבטל, וכן במקדש היו סודרים לחם הפנים ביום טוב שחל להיות בשבת בלי ספק, וכן ראיתי למורי נר''ו ואין לשנות.

מנהג לפרוס מפה לבנה תחת הלחם ועל גביו זכר למן

לח. והמדקדקים נהגו לפרוס מפה לבנה על השלחן תחת הלחם ומפה לבנה פרוסה על הלחם והלחם באמצע, וטעם השני מפות זכר למן שהיה כמונח בקופסא טל מלמטה וטל מלמעלה והמן באמצע.

יבאר שהשלחן התחתון מעורר שפע משלחן העליון

לט. ואשרי אנוש יעשה זאת לערוך השלחן לפני ה' כסדר הזה, וכל המסדר שלחנו בזה הענין השלחן העליון ישפיע עליו מלחם השמים אשר כבר נודע למתחילים בחכמה כי השלחן הוא רומז למדת המלכות אשר ממנה יתזן כל בישרא כדמות השלחן שממנו נזונים כל העולם, וסידור הלחם עליה הוא רומז להשפעה שמקבלת כאשר ישית עליה בעל האשה כמו שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמי''ם ואין הלחם מצוי איתה להשפיע לתחתונים אלא מכח הייחוד שאם אין תורה אין קמ''ח, ובאור שבת הוא עיקר הייחוד והזווג וביום השבת היא מקבלת הברכה וההשפעה וממנו יתברכו שאר הימים.

מ. ועל כן צריך לסדר הלחם באור שבת וכל יום השבת כולו על השולחן ויהיה זה התעוררות לשלחן העליון שיתמלא בהשפעה ובטובה ויחוד כל יום השבת ובכן השלחן העליון ישפיע עליו מלחם השמי''ם.

בעריכת השלחן מתברכין כל ימות השבוע, ובסגולת תקונו

מא. ובזוהר פרשת יתרו, ¹³⁹ תאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומו מההוא ברכה דמתברכא ביומא שביעאה ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדרא פתוריה בלילא דשבתא בגין דיתברך פתוריה כל שיתא יומין דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבת וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא ועל כן בעי לסדרא פתוריה בלילא דשבתא בנהמא ומזוני.

הנה משם בא''רה גודל סגולת ערוך השלחן לכבוד הדר השבת להיות נחת שולחנו מלא דשן כל הימים, ויש איתנו ביאור אחר במאמר הלז ובמקומו נבאר אותו בס''ד, ונוסף גם הוא תקון לנפש האיש כאשר יסדר שלחנו ישית אל לבו אם באולי מעל מעל בה' והפך את שלחנו ותקן אותו כי הפגם הוא רב והיינו מה שאמרה האשה הכשרה לרבנן שלחן ערכתי לו והפך אותו, ¹⁴⁰ הן עתה בערוך השלחן הזה יסודר השולחן העליון אשר פגם בו להכין אותה ולסעדה כמו שנאמר זה השולחן אשר לפני ה' להיות מוכן לענין האכילה רוחנית כמו שנאמר אכלתי יערי וגו' כמו שדרשו סודם בזוהר פנחס דף רמ''א.

מב. ולפיכך יכין כוונתו לזמן כל הבחינות הנזכרות שם לאכול לשובעה ולמכסה עתיק, ובכן יתוקנו שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום בעון פשעו בסעודות הרשות ויהיו כל אלה להשרות עליו הקדושה עתה וגם לאחרונה יזכה לשלחן ערוך בגן עדן כמו שאמרו בזוהר תרומה דף קכ''ה ז''ל, פתורא דבר נש זכי ליה למיכל על פתורא אחרא בעידונא דההוא עלמא כמה דאת אמר כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל ודוד מלכא אמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי אתסדרותא דפתורא בההוא עלמא הוא דהא כדין איהו עדונא וכסופא דנשמתא אתהני בהו לעלמא דאתי.

וכי פתורא אית לנשמתין בההוא עלמא אין דהא מזונא וסיפוקא דעדונא אכלי בההוא עלמא כגוונא דמלאכי עילאי וכי מלאכי עלאי אכלי אין וההוא מזונא רזא איהו דההוא טלא דנגיד ואתמשך מרזא דעלמא דאתי ואיהו מזונא מנהירו משח רבו קדישא ונשמתהון דצדיקייא אתזנו מתמן בגן עדן ואתהנון תמן ע''כ.

תקון ג - תקון המנורה בערב שבת

מג. שבת נוטריקון ב'נרות ש'בת ת'זהר, שצריך כל אדם להיות זהיר לעשות נר יפה לשבת שזהו גם כן מעונג שבת כשהבית מלא אורה וזהו נקרא שלום הבית כי בה יתרחב לב האדם ויגיל וישמח בשבת כי האורה משמחת הלב ומוסיף התרחבות ומנוחה בלב ומפני כך נר ביתו עדיף משום שלום הבית.

עוד טעמים להדלקת נר שבת

מד. ובספר החסידים סימן אלף קנ''ג ¹⁴¹ כתוב זה לשונו, ויברך אלהים את יום השביעי אין אנו יודעין במה ברכו, אלא נלמוד ממה שקלל איוב את יומו וכל האמור שם נאמר להפך גבי שבת כי שם כתיב יקחהו אופל יחשכו ככבי נשפו יקו לאור ואין, מכלל שמה שבירך הקדוש ברוך הוא השבת הוא אורה, שם כתוב אל תבא רננה בו מכאן שיש לו לאדם לרון בשבת בשירות ותשבחות עכ''ל.

מה. ועוד יש טעם אחר בנר שבת כי בשבת ירדו נפשות לישראל נפשות יתירות וכנגד אותו הנפש תקנו חכמים להדליק הנר כי נר ה' נשמת אדם, ולפי שהנשמות האלו ירדו מן המקור העליון אל השכינה וממנה פורחות על ישראל על כן אמרו חכמים שהאשה היא המשתדלת בהדלקת הנר.

מו. וזה לשון הזוהר פרשת בראשית דף מ''ח ע''ב, נר של שבת לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא וחברייא הא אמרו דאיהי כבת בוצינא דעלמא ושפיר אבל רזא דמלה האי סכת שלום מטרוניתא דעלמא איהי ונשמתין דאינון בוצינא עלאה בה שריין ועל דא מטרוניתא בעיא לאדלקא דהא בדוכתה אתאחדת ועבדת עובדא ואתתא בעיא בחדו ורעותא דלבא לאדלקא בוצינא קדישא דהא יקרא עילאה הוא לה וזכו רב לגרמה למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינין דעלמא באורייתא ובדחלתא ויסגון שלמא בעלמא ויהיבת לבעלא אורכא דחיין בגין כך בעיא לאזדהרא ע''כ.

בסוד נר שבת

טעם לעריכת הנרות על ידי האיש

נ. וכתב מהרח''ו ז''ל, תזהר אתה בעצמך בתקון הנר של שבת אך ההדלקה תהיה על ידי אשתך ע''כ, וטעם פשוטו של דבר הוא על אשר חכמים הגידו ¹⁴⁴ דטעם שנצטוית האשה על הנר על אשר היא כבתה נרו של עולם נר ה' נשמת אד''ם, ואולם גם האיש ראוי להטפל בה אשר בזה יש מהתקון למעשה העגל אשר כבו המה נרו של עולם באמת במעשה העגל כי כאשר קבלו התורה היו חירות ממלאך המות, אכן במעשה העגל שבה הגזרה לאיתנה ונמצא כי הם כבו נרו של עולם כי במעשה העגל לא נמצאו נשים כמו שנאמר ואשה בכל אל''ה לא מצאתי עד שלפי ענין זה היה נראה לפטור אותה מהדלקת הנר בשבת.

נא. ולכן דרש ההוא גלילאה ביושר אמרותיו לאמר, היא כבתה נרו של אדם כי באותה שעה נסתלקה הנשמה ממנו כמו שאמרו בזוהר דאבד ההוא זיהרא עילאה, ועוד כי נתמעט קומתו וכל אותם הנשמות אשר כלולות בגופו באותו חלק שנתמעט מתו גם כן, ועל אלה חל החיוב על הנשים בענין הדלקתה ולאנשים לתקן אותה ולהכין אותה או שניהם כאחד כשאין להם אשה והמה חוץ לביתם להדליק שני נרות.

ובכן תוסיף תת כחה לו במעשה נר זה לקחת הארת הכתרים אשר נוטל מישראל במעשה העגל ונטלן משה כמו שנאמר ומשה יקח את האהל מלשון בהלו נרו עלי ראשי, ולהיות כי אותם הכתרים הן הנה הנשמות כולם של ישראל שניתוספו בכל אחד מהם כשאמר נעשה ונשמע, לכן בערב שבת אנו מכוונים בקבלת שבת כשאומר מזמור שיר ליום השבת לקבל תוספת נשמה ממשה, וכן ראשי תיבות של מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת היינו למש''ה, וזהו טעם הדין דלדידן כיון שהתחיל מזמור שיר ליום הוי כברכו לדידהו יען כי אז האדם מקבל תוספת נשמה של שבת כמבואר לפנינו.

כוונת ההדלקה ע''ד הסוד

מנהג מורו לתקן ז' פתילות וסודו

נג. ומורי היה נוהג לתקן שבע פתילות לעומת השבע שמות מרגלאין אשר בם נכוין בשבע ברכות של שבת להאיר לעומת הכלה הנעימה לקבל שבעה מאורות אלה, כי על כן היו שבעה קני מנורה אשר היא בסוד בת שבע, וכן נהגתי על פי דברות קדשו.

כל המוסיף בנרות שבת זוכה לאור הגנוז

נד. ועל כל פנים יהא זהיר כל אדם שלא לפחות משני נרות וכל המוסיף מוסיפין הארה בנפשו, ואמרו המקובלים כי כל הזהיר להרבות בנרות שבת זוכה להארת אור הגנוז משבעת ימי בראשית שצפה בה אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו אשר הניחו הקדוש ברוך הוא חלק זה למנת חלקם וכוסם של מכבדי השבת ומאירים אותה בנרות ומאורות, שמטעם זה אמרו כבוד שבת נרותיה יען אשר בסגולת הנרות בם תכונן באור המופלא ההוא.

הזהיר בנרות מגינים עליו מן המזיקין

נה. ולענין זה אמר ¹⁴⁶ נובלות עולם הבא הוא שבת, כי אור האמיתי הוא לעולם הבא ומה שנבל ממנו חלק אחד מחלקיו הוא מאיר בשבת על ידי נרותיה, ועוד בכח סגולתה ששני נרות שבת נגד שני שרפים דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וסמיך ליה מזמור שיר ליום השבת שסוככים עליו באיבריהם כנף אחד למעלה וכנף אחד למטה דכתיב בהלו נרו עלי ראשי, וכתיב נר לרגל''י דברך שכשהשרפים רואים הנרות ערוכות סוככים אותם בכנפיהם שלא יזיקום המזיקים ושרפים נוהמים כאריה קדוש קדוש קדוש, קדוש בעליונים קדוש בתחתונים קדוש בכל העולמים.

סגולת נרות שבת וסגולת המדליק בשמן זית

נו. ונוסף גם הוא תפארת סגולתה אשר חכמים הגידו בילקוט פרשת בהעלותך ז''ל, כבוד השבת נרותיה הם כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, והאומות עתידים להיות מהלכים לאורכם שנאמר והלכו גוים לאורך ואיזה אור הקדוש ברוך הוא מאיר לישראל באורח צדקה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכל כך למה בזכות הנרות שמדליקין בשבת ע''כ.

נז. ועוד לה בכח סגולתה לזכות לבנים תלמידי חכמים ולהאריך ימיו של אדם כמו שאמרו בזוהר, וזכו לגרמאה למזכי לבנין קדישין דיהוון בוצינין דעלמא באורייתא ובדחלתא ויסגון שלמא בעלמא ויהיבת לבעלה ארכא דחיים וכו'.

מעשה בחסיד שהאריך ימים בהיותו זהיר בשמן זית

נח. ובספר חסידים סי' בע''ר, מעשה באחד שהאריך ימים יותר מדאי ולא מצאו לו שום זכות אלא שלא היה מדליק בערב שבת אלא בשמן זית ע''כ, וכן נהגו המדקדקים בסודה וסימניך ודוד עול''ה במעלה הזתי''ם.

תוכחה לנשים המדליקות נר שבת בבגדי חול

ס. ואיש התמים יאמר בתוך ביתו ערב שבת מעלת יקר מצוה זו ומה נעשה בה בשמים ממעל כי לכן תחזקנה ידי הנשים בראותן כמה מועילים מעשיהן למעלה, ובכן ניווסרו כל הנשים אשר זלזלו בתקף חסנה של מצוה זו לבא להדליק נרות של שבת בבגדים הצואים אשר עליהן ולכן שתו שמיר שית.

וטח עיניהן מראות ולהשכיל לבותן מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה כי רבה היא ומושב יקרה בשמים ממעל להאיר אל עבר פני הכלה העליונה הנקראת נר אשר היא מאירה לפני בעל נעוריה, איוולות מדרך פשעם איך ימלאו את לבן הרע לעמוד לשרת בשם ה' ולהאיר אל עבר פני עליונים למעלה בבגדי זוהמת ימי החול, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו ימזוג בהם כוס לרבו, ואיה איפה חדוותא ורעותא דלבא ותקונא דגרמא אשר הוזכרו בכמה מחכמי הזוהר ע''ה.

סא. והמה נתנו כתף סוררת להבזות בעל''יהן בעיניהן וזוהמת ליס''טרון חופפת עליהן, אללי אללי בוזות כבוד מלכות שמים ומרבות בכבוד בשר ודם אשר כל אחת מהנה בצאתן אל החצר החיצונה אל העם למשתה הנשים ילבשו בגדי משי ורקמה, וכל שכן בצאתם לקראת כלה של בשר ודם חמת מלא צואה ופיה מלא דם הלא על לבושם יפילו גורל שלל צבעים רקמה ללבוש בגדי תפארתם ותפארת העכסים והקלגסים ותבאי בעדי עדיים אחת למעלה ושבע למטה וכדאי בזיון וקצף רב בעיניהן להראות החוצה אל העין בבגדי החול כי עוד מעט וסקלוה כל רעותיה לאמר מדוע ככה עשית להגלות נגלות אל פנינו ואל פני הכלה כאחת שפחותיך, ואת כי שטית מאין פנות היות לך תפארת הבגדים ועדיי עדיים כדת הנשים צאי לך צאי לך אל נא תשת עלינו חרפה להראות איתנו.

ואם כה יהיה משפט גיעולן כאשר יבצר מהן כבוד הדר כלה של בשר ודם, הלא לכבוד הדר מלכות כלה נאה וחסודה אשר בהיכלה כולו אומר כבוד ויקר והדר אשר לא יכילנו רעיון אנושי כאשר היא עטרת תפארת ביד ה' ונאספו שמה כל ההדרים, על אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת לכבוד עלינו להדר ולקלס את שם כבודה וכי תבואו להראות אל עבר פניה לשית כל אשה עדייה עליה לכבוד הדרה ותפארתה.

וטרם יגשו לשרת שם יכונו לקראת אלהיהן ולקדוש ה' מכובד ולהקדים שעה אחת לפני בא עת אהבת דודיהן להדליק את הנר, ירחצו מים במי חמין אשר בחיוב זה אחד האיש ואחד האשה כולן שוו בשיעוריהם לכבוד השבת כאשר ביארנו למעלה.

עונש נשים המתות בשעת לידתן

סב. ומצוה להיות כל איש שורר בביתו להכריחן על ככה שיפנו להן שעה אחת לפני הדלקת הנר להכון לקראת אלהיהן ולאיים עליהן באימת הדין העליון אשר אמרו ¹⁴⁹ על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן ואחת מהנה הדלקת הנר, ואין ספק אשר היא נידונית בעת שבתה על המשבר תחלה על ככה על דרך שאמרו בזוהר בפסוק ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', וכי על ה' קיימין אלא בשעתא דאילין קיימין על דינא דינא קדמאה דכלא במאן דלא יהיב יקרא לשמא דקודשא בריך הוא והיינו על ה' כו' ע''ש בפרשת פנחס. ¹⁵⁰

סג. וכן הדבר הזה בשבתן על כסא משברותם אויבים בנפש יקיפו עליהן לקחת נפשן זממו על דלא חשו ליקרא דשכינתא והרבו את כבודן ומיעטו כבוד שמים וכפשע בינם ובין המות על זאת בלבד, אשר מי ביקש זאת מידן לטהר ולרחץ קרקעות הבתים וגריפת הספסלים מידי ערב שבת בשבתו מאין הפוגות ותהיין צרורות מאז הבוקר עד עת בא השמש בכל עוז ותעצומות למלאות קברות תאות לילית אשר היא באמת עומדת אחר כותלן להסיתן ומרעה אל רעה תענגם מאין פנות אל כבוד הדר השבת אשר שם הרגיעה בקרב בתימו לעולם במעלליהן אשר לא טובים.

וביותר בערב שבת בין השמשות לא תתנם השב רוחן תקלה אחר תקלה אשר זה דרכה איתם כאשר מצוה זו לכבות נרות של הקליפה ועל כן תסובב למו לבטל כבודה של שבת מרעה אל רעה למען ספות הרוה את הצמאה עד לא יעצרו כחן להחליף שמלותיהן להבחין ולהבדיל בין הקדש ובין החול להבזות את דבר המלכה מלכות כל עולמים לבלתי תעוז לה בכבוד הדר מלכותה אשר יהדרו אותה בבואן כדת וכשורה להאיר אל עבר פניה.

והאשה אשר חיברה היוצ''ר מתחלה המליאה לה דעת ויראת ה', תשית כל דברינו אלה לעומתה ולא תפנה דרך הנשים המקוללות ההן אשר נתנו יקר למדרך כף רגל אנשים, ויתר הבז בזזו אשה רעותה וישליכו אחרי גוון יקר תפארת שכינת עוזינו, וכן לא יעשה שפחה כי תירש גבירתה חס ושלום.

להזהיר הנשים לטהר ידיהם קודם ההדלקה, וה' סגולות שבנר שבת

סד. ועל כל אלה תפארת רום אנשים הניגשים אל ה' תהיין עיניו פקוחות בכל ערב שבת להזהירן על כל אלה לפאר ולהדר כבוד השכינה הבאה לשרות עלינו ולפרוס עלינו סוכת שלומה, וביותר להזהירן לטהר את ידיהן לפני הדלקה לברך בנקיון כפים שלא לנאץ את השם הנכבד והנורא בידים מטונפות חס ושלום ובכן ידע כי שלום אהלו ויזכה לחמש הסגולות הנאדרות בה כנזכר לעיל, א. בנים תלמידי חכמים ויראי אלהים, ב. אורכא דחיים כנזכר בזוהר, ג. להמלט מן המזיקין כנזכר לעיל, ד. לאור באור הגנוז מששת ימי בראשית כנזכר, והה'. הכי נכבד למהר גאולתנו ופדות נפשותינו ולא יהיה עוד השמש לאור עולם.

דיני הדלקת נר שבת

סה. ובעת ערוך הבעל הבית את הנרות יהא לזכרון בין עיניו להתנות עליהן לטלטלם בשבת להוציאם משם לבל יכשלו באיסור מוקצה בשבת אם יוציאוה ממקומה בשבת, אך כשהוא מתנה מערב שבת שיטלטלנו משיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה כמו שכתב הר''ן בפרק כירה והרמב''ן על פי הירושלמי.

סו. ונותנים כלי תחת הנר לקבל נצוצות אבל לא יתן לתוכו מים אפילו מבעוד יום מפני שמקרב זמן כבוי הנצוצות, ומכל מקום כתבו בתשובות הגאונים שמותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכיבוי אלא להגביה השמן שלאחר שיכלה השמן יכבה תכף ולא יתקלקל הכלי, אכן אם בליל שבת נסדקה העששית ונוטף השמן אינו רשאי לתת כלי תחת הנר לקבל השמן הנוטף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו כמו שאמרו בגמרא ¹⁵¹ אבל מבעוד יום מותר ליתנו, ואם לא נטף לתוכו לא נאסר הכלי לטלטל וזה פשוט.

עיקר ההדלקה בנרות שבשלחן, ואופן הדלקת הנר ביולדת

סז. וכתב הרמב''ם דעיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן אבל לא בשאר הנרות שבבית, והמרדכי בפרק במה מדליקין כתב להניח הנרות במקום שמדליקין לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר, ודלא כמ''ש הא''ז על הנשים שהגיע זמן טבילתן ליל שבת שמדליקות בבית הטבילה, וכן לא יעשה רק בעלה ידליק ויברך על נרות שעל השולחן.

סח. וכן ראוי להזהר בזמן שהיא יולדת שלא להביא הנרות לפניה לברך רק תדליק על ידי הבעל ויברך על נרות שעל השלחן ויביאו לפניה נר אחר ותדליק בלא ברכה, שכתבו הגהות מיימוניות שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, ואף המקלים כשיטת רש''י היינו בנדה או אחר הלידה אך בתוך שמונה ימים ללידתה כולי עלמא מודו שאסור, ולפיכך אשה יראת ה' היא תתהלל שלא תברך כשהיא יולדת.

כמה דינים בברכת נר שבת

סט. וכתב הב''י בשם תשובת אשכנז ששנים או שלשה בעלי בתים שאוכלים במקום אחד שכל אחד מברך על מנורה שלו ובעל א''ז מגמגם בדבר, ועל כן נכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד וכל שכן שלא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים, ובזה שגו רבות בנות.

ע. ולפי שאפליגו רבוותא יש אומרים שמברכין קודם ההדלקה עובר לעשייתן ויש אומרים שמברך אחר ההדלקה דסבירא להו דמיד כשבירך קבל עליו את השבת ואסור לו להדליק אחר כך, נכון להיות כל אשה מתנה מתחלה שאינה מקבלת שבת בכך ותברך קודם הדלקה עובר לעשייתה כדרך כל הברכות, ואפילו תנאי בלב סגי כמו שכתב המרדכי ז''ל ובכן לא יצטרכו לעשות תקון הנשים.

עא. ומיהו אם שכחה מלברך, אם נזכרה קודם זמן איסור הדלקה עושה התקון ההוא ומברכת, ובתנאי זה אין חילוק בין שבת ליום טוב שלעולם צריכות להתנות בין בשבת ובין ביום טוב דלא פלוג, וכשהאיש מדליק אין צורך לתנאי זה, ומכל מקום האשה היראה לא תתנה כי אם לצורך.

אחר ההדלקה ראוי להעתיר על חינוך הבנים וביותר על הגאולה

עב. וכתבו הראשונים ז''ל שראוי לכל אשה לעתור ולרצות בעת עלות את הנרות לפני ה' באשר היא המצוה המוטלת עליה על נחלת ה' בנים מאירים ומזהירים בתורת ה' ולאור באור החיים היא ואישה ובניו בקרב ישראל אשר היא כח סגולתה של מצוה זו, כמו שביארנו למעלה אשר בעת עשות המצוה סגולת המצוה תוסיף תת כחה לה להתקבל העתרתה יותר.

וביותר תתאמץ בעתירתה על הגאולה העתידה כי עת לחננה על קיום הבטחתו יתברך אלינו כמו שביארנו למעלה מאמרו יתברך לישראל ¹⁵² אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וכו'.

מנהג נשות ירושלים לומר פסוקי תפלת חנה אחר ההדלקה וטעמו

עג. ומנהג טוב לנשים יקרות שבירושלים לאמר בעת עלות את הנרות מקראי קדש שבתפלת חנה ותתפלל חנה עד וירם קרן משיחו, ואפשר שטעמן של ראשונים בזה על כי כל עיקר של פרשה זו היא שבחא דמטרוניתא כמו שאמרו בזוהר ויקרא דף י''ט ע''ב, וכסא כבוד ינחילם דא קודשא בריך הוא דהוא אחסין כורסיא דיליה לעבדוהי וכו' ויתן עוז דא קודשא בריך הוא וירם קרן משיחו דא כנסת ישראל דאקרי קרן היובל משיחו כמה דאת אמר משיח אלהי יעקב בגין כן קרן משיחו וכו' ע''ש.

ועל כן נאה ויאי בעת ובעונה ההיא לערוך לפניה מקראי קדש אלה דהא בדוכתאה אתאחדת כמו שביארנו כמה מאמרי הזוהר למעלה, וכשהאיש מדליק גם הוא יחזיק במעוזו בפרטי אלה הדברים האמורים.

תפלה ע''ד הסוד לאיש המדליק נר שבת

המקבל שבת בשדה רשאי לחזור להדליק הנרות בביתו

עה. וכשיוצא לקבל שבת מבעוד יום אל השדה כמו שנבאר להלן כמנהג חסידים הראשונים ז''ל, אף על פי שלא הדליקו נרות בבית ויצא לקבל שבת ואחר כך בא לו להדליק אין בכך כלום איסור כיון שכוונתו לכך מתחלה, וגם שההדלקה לכבוד שבת עצמו אין לחוש אבל ענין אחר אין ראוי לעשות כמו שכתב ה''ר משה בן מכיר ז''ל, ואף אם היתה כוונתו מתחלה לקבל שבת בעת ההיא יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך ולא יחוש כמו שכתב מהרי''ו.

יזהר להדליק נר לאביו ואמו בתוך שנתם

עו. גם יהא נזהר להדליק נר לכבוד נפש אביו ואמו בתוך שנתו והמת יהיה לו נחת רוח כי בלילי שבת באים לבקר את ביתם כמעשה דרבי ¹⁵³ שהיה בא אל ביתו בכל ליל שבת כי על כן ציוה לפני מותו נר יהא דלוק במקומו.

ואמרו על ר' יוסי הגלילי שהיה בא אל ביתו מידי שבת בשבתו וחשדו לאשתו שני תלמידים ששמעו קולו של ר' יוסי הגלילי שהיה עוסק בתורה וחשדוה שהיה שום אדם שנתייחד עמה והודיעו הדבר לבית דין והביאוה ורצו להלקותה ואמרה שהוא ר' יוסי הגלילי אישה ולא האמינוה, לשבת אחרת בא כמנהגו ומצאה בוכה ומצטערת על שחשדוה בזה ובשחרית גילה עצמו לצבור בבית הכנסת והעניש רבים מהם ושוב לא שב לבוא עוד אל ביתו.

עילוי הנשמות בלילי שבתות

עז. אשר מכל זה מוכיח ההתעוררות רב שיש לנשמות בלילי שבת עד שמצטיירים בצורת הגוף ממש, והענין הוא כמו שביארנו פרק ב' דראש חדש כי בשעה שהרוח יורד מגן עדן העליון לגן עדן התחתון אז מוליך עמו אור גדול שקיבל למעלה ומאותו האור יורד גם כן אור בהיר מאד לנפש אשר בקבר ומתלבשת הנפש באור הזה בצורת הגוף ממש ואז מתחברים העצמות יחדיו ומצטיירים בצורת הגוף שהיה בעולם הזה ונראים החוצה אל העין, ומבואר בזוהר פרשת תרומה ¹⁵⁴ כל הענין הזה באורך, ומסיק התם דאילולי אתיהיב רשות לעין היה כל אדם רואה בלילי שבת וראש חדש ויום טוב כדמות צורות עומדות על גבי הקברים ומודים ומשבחים להקדוש ברוך הוא ע''ש.

עח. כי על כל אלה ראו כת הקודמין להנהיג להיות כל איש דולק בביתו נר מיוחד לנפש המת, והן עוד היום בני אשכנז מחזיקים במנהג הזה ונזהרים בו מאד.

אמירה לעכו''ם בביה''ש מותרת אף בנר שמדליקין לנפש המת

עט. והתיר רש''ל לומר לגוי בין השמשות להדליק נר לנפש האב והאם שכל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות, והוא שיהא שום דבר מצוה או דוחק כגון אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות ואם לא יעשה כן יהיה לו צער בדבר התירו לו שבות בין השמשות, ומטעם זה מותר לומר לגוי בין השמשות להדליק לו נר שבת, והוא הדין גם כן שמותר לומר לגוי להדליק נר לנפש מתו דהמנהג שנזהרים באותו נר והוה ליה כצורך גדול.

לבטא בשפתיו לאמר הדליקו את הנר

פ. ואיש התמים יתאמץ על כל אלה להזהיר לבני ביתו ולזרזם מבעוד יום עליהן, ואף אם אנשי ביתו הם זריזים יבטא בשפתים לאמר הדליקו את הנר כי הדיבור עושה רושם גדול ותקון גדול למעלה.

תקון ד - תקון המטה בערב שבת

פא. גם הצעת המטה בערב שבת ראשה מגיע השמימה לתקן את הכלה האהובה בסוד המטה כמו שאמרו בזוהר ¹⁵⁵ מטה אתיהיבת ליעקב ולכן וישתחו ישראל על ראש המטה, ובתקונים מ''ז, מטה באמצעיתא מסטרא דעמודא דאמצעיתא פירוש דשכינתא אתקריאת מטה מצד הז''א ובגין דא זווגא דיליה באמצעיתא בין צפון לדרום והא אוקמוה רבנן כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הווין ליה בנים זכרים וכו'.

וכן אמרו בתקון כ''ד, מטה למערב בין צפון לדרום לתקנא ליה לגבי עמודא דאמצעיתא דאתמר ביה בני בכורי ישראל וכו', ולכוונה זו סוד שתו חכמים בדברות קדשם ¹⁵⁶ ותזנח משלו''ם נפש''י זו מטה מוצעת כי בהעדר ערוך המטה לעורר מקום שורשה בטל שלו''ם הבית חס ושלום, ועל כן אמרו בתקונים, ובביתא דלאו אינון מתתקנין אילין תקונים בשבת אושפיזין אמרין לאו איהי דא דירה דישראל דאתמר בה ושמרו ב'ני י'שראל א'ת ה'שבת וכו'.

פב. ועל כן נכון להיות כל איש זהיר בביתו לעשות בערב שבת התקון שלם ולצוות להציע את המטות בצירוף שאר התקונים הנזכרים לעיל שגם זו אחת מתקוניה כמו שביארנו למעלה מאמר הזוהר פרשת בשלח ¹⁵⁷ בפסוק נעשה נא עליית קיר וכו' מטה ושלחן וכסא ומנורה, ארבע אילין למה אלא בגין דאינון תקונא דכנסת ישראל והכי אתקרי וכו' ואמאי אקדימת מטה בגין דאיהי חביבא עלה יתיר.

דעת הזוהר באופן העמדת המטה

פג. ופירשו בזוהר ¹⁵⁸ דמאמר הנותן מטתו בין צפון לדרום היינו ראשה למזרח ומרגלותיה למערב כאשר תראה בכמה מאמרי הזוהר ותקונים אשר מפורש מהם פירוש זה, ורבים חששו למה שכתב באורח חיים סי' ג' דכשם שצריך להזהר שלא לעשות צרכיו בין מזרח למערב מפני שהשכינה לעולם במערבו של עולם ומזרח הוא הצד שכנגדו הרואה פני השכינה ואין ראוי להיות פירועו לשום אחת מאלה הצדדים, כן ראוי להזהר שלא לתת מטתו בין מזרח למערב אם אשתו עמו, וכתב שנכון להזהר אפילו אין אשתו עמו.

פד. ואולם הטור לא הזכירו דסבירא ליה דשרי אפילו לעשות צרכיו בין מזרח למערב במקום שיש מחיצות דלא כדעת הרמב''ם כל שכן תשמיש דמותר במקום שיש מחיצות, ולפיכך מי שאי אפשר לו להסב מטתו בין צפון לדרום אין עליו איסור בין מזרח למערב, ואדרבא טפי עדיף להסב מטתו בין מזרח למערב לפי פירוש הזוהר במאמר הנותן מטתו בין צפון לדרום, וביותר בזמן שאשתו עמו ומצות עונה היא מן התורה כמו מצות הנחת תפילין והתכלית הוא זה להיות בין מזרח למערב כדי שתהא נמצאת שם השכינה כי היא במערב, והוא אומרם איש ואשה שזכו שכינה ביניהם ואז משתתפים אביו ואמו והקדוש ברוך הוא שלשה שותפים כמו שאמרו ז''ל כהדין בני אדם שמשתתפין שכל אחד נותן חלקו לתוך כיס אחד.

פה. וכתב מהרח''ו ז''ל, סדר הנחת המטה ראשה במזרח בסוד ממזרח אביא זרע''ך סוד דעת עליון ומרגלותיה במערב בסוד וממערב אקבצך ¹⁵⁹ ע''כ.

שבח המתקן ד' תקוני השכינה הנזכרים

פו. ועל כן איש התמים לא ישנה מלהציע מטתו בסדר זה כל הימים וביותר בהציעו אותה בערב שבת לתקון הכלה כאמור, ויש בה מהתקון את אשר פגם להיות נרגן מפריד אלוף דכנסת ישראל אתפרשא מאתרא ואסתלק ההיא מטה מתמן כמו שאמרו בזוהר, ובכן יושלמו הד' תיקונין דאינון תיקונין דכנסת ישראל.

ואשרי אנוש יעשה זאת לסדר סדר ד' תקונים אילין תמיד מידי ערב שבת בשבתו ולו מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ולעומת זה נאמר הולך תמים ופועל צדק כאשר ביארו בזוהר פרשת אמור, מאן פועל צדק אלא אינון דמתתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא כל חד פועל צדק אקרי ע''כ, ואמרו עוד דבהאי חדוה ותקונא גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכיה בהספד דאי מלאה זו חרבה זו.

פז. וזהו סוד אומרם והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המ''ת והכנסת כלה והכוונה על דרך שביארו בזוהר פרשת תרומה דף קל''ד, בשעתא דאיהי אתת בעולימתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא לא אתת אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה פוקו למחמי כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא דאלמלא לאו הכי לא יתפרש מיניה ההוא סטרא אחרא ויתערבב חדווהא ע''כ.

מקראי קדש לומר בתקון הד' דברים

פח. וכן היה מנהג מורי נר''ו מידי עוברו לעשות ארבעה תיקונין אילין בערב שבת דיבר בקדשו ונותן את קולו בנעימה קדושה לאמר.

וכבר הודעתיך כי כל האיש שבקי בסוד ישרים יכין לו להקדים בטרם עשות מעשה המצוות מקראות התורה אשר על סוד המצוה ההיא הוצק יסודם ובכן הוא מעורר עליונים למעלה, ומה גם כי יתלהב נפשו בעבודת בוראו בהביטו כמה וכמה מועילים מעשה האיש אשר בעפר יסודם לעטר את הכלה למעלה, ובכן יתקדש מחשבתו מאד כי מי בער צופה גנות ופרדסים יגעל בהם לצפות באשפתות הסרוחים חלילה.

טעם אמירת פסוק ויהי נועם קודם מעשה המצוות

פט. ואולם האיש אשר לא בא בסוד ה' להשכיל מעשה התקונים האלה ומה טעם יש בם, לא ישליך מפני כך אחר גוו מעשה התקונים האלה בסדר הנ''ל רק יחזיק במעוזו להתאמץ בכוונתו כי יש פנימיות ענייני הסודות בכל אלה ולעתור ולרצות לפני יודע כל תעלומות לכונן את מעשה ידיו.

ולעומת זה אמרו בספר הזוהר פרשת יתרו, ¹⁶⁰ ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו מאי כוננה כוננה ואתקן תקונך לעילא כדקא יאות עלינו אף על גב דלית אנן ידעין לשוואה רעותא אלא עובדא בלחודוי מעשה ידינו כוננהו לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא ע''כ, וכך היה מנהגם של חסידים הראשונים להקדים בכל מעשה עבודתם עבודת הקדש לבטא בשפתים המצוה ההיא ולומר פסוק ויהי נועם ה' וכו' אשר הוא לאנשים אשר לא ישיגו תועלת רב ועצום להעלות מעשה עבודתם באתר דאצטריך כמו שביארנו בכמה מקומות.

התעוררות על ענין הכוונה בתפילה

צ. וזה הכלל לכל מעשה עבודת האיש הישראלי הן במצוות הן בתפילות, לבל יאמר ויתברך בלבבו לאמר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למשכיליהם בעומק סוד תעלומתן ואנכי בער ולא אדע, כאשר השיבני איש אחד על אשר גערתי בו שהיה מפסיק לומר תהלים ומעמדות בפסוקי דזמרה ויאמר לי כי לא נאמרו הדברים רק למביני מדע אשר כח בהם לעמוד בסוד עמקי סודות התפלה מדריגה אחר מדריגה כאשר המה זו למעלה מזו כי בהתערב בה מה שאינו שייך לתפלה מבטל ומבלבל סדר המדריגות, אכן אנכ''י בער ולא אדע אפילו פשוטי דברי התפלה ולא יעלה ולא יוריד ערב בם עניינים אחרים, ולא היו ימים מועטים החזיק בשיבוש זה והותר בעיניו לדבר בברוך שאמר ובחזרת שמונה עשרה.

צא. ואנכי גערתי בו פעמיים שלוש על זה ולא הטה אזן כל כמה שלא הוכחתיו בדברים שיכנסו באזניו, אז אמרתי לו משל אשר משלו הראשונים על זה, הם אמרו הא למה זה דומה לאדם שמוטל על ערש דוי ובאו אליו הרופאים המומחים והרגישו בהבחנת הדופק שיש לו כמה חלאים באיברים פנימיים במרה שחורה ובמרה אדומה ובמרה ירוקה ושאר חלאים רעים, וציוו הרופאים המומחים להביא מרקחת ממולח מכמה סמים הידועים להם ואיזה משקים הממולחים מעשבים הנשרפים ואמרו אל החולה, מעשה המרקחת הזאת תאכל בשעה זו ובאופן זה ומשקה זה תשתה בשעה זו ובאופן זה, ומצווים לחולה זה תאכל וזה לא תאכל ושאר ציוויים ובכן יהיה תרופה למחלתך.

ואם החולה ההוא יעשה כמאמרם וכציוויים כל סם וסם עושה פעולתו, זה הולך לאבר זה ומרפא אותו וכן כולם עד שהחולה עומד על בוריו אף כי החולה לא יבין ולא ישכיל כלל ממעשה המרקחת אלא שסומך את עצמו אל הרופאים המומחים שיודעים טיב סגולתם.

אכן אם יאמר החולה לא אוכל ולא אשתה עד כי אדע טיב המרקחת ומה הם הסממנים אשר בה ובאיזה אופן היא נעשית אז כפשע בינו ובין המות, כי אף כי הרופאים הם מומחים גדולים והסמים המה טובים מאד הואיל ולא נשמר לקיים ציוויים ולא עשה כמאמרם הוא ימות בלא עתו או יכבד עליו החולי דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כי אין החסרון ברופאים ולא בסמים אפס בו.

צב. כן הדבר הזה לענין התפלות והמצוות לאנשים אשר לא באו בסוד ה' שיש להם על מה שיסמוכו במעשה עבודתם על הרופאים המה חכמי ישראל שסידרום ברוח מבינתם וציוו לסדר סדר זה מבלי הפסק בנתים לא בתורה ולא בשום דבור, ואף אם לא ישכיל אפילו פירוש המלות מכל מקום כאשר יתפלל בלי הפסק כמאמרם, חזקה שליח עושה שליחותו ובאים מלאכי צבאות הממונים על התפלות כל אחד ואחד לפי משמרתו ותפלתו מקובלת ועולה למעלה מעלה ונעשה כתר לראש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וממשיך השפע על כל העולמות העליונים למעלה והתחתונים למטה, ואם לא ישמור סדר ציוויים ומאמרם אז מסתלקים הממונים ובאו חס ושלום גונדא דמלאכי חבלה וחוטפין התפלה, וכל אותו השפע הטוב המוכן לירד על ידי התפלה בא חס ושלום אל מקום אשר שנא הוא יתברך לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים ונעשה כתר לראש ס''מ חס ושלום.

תקוני התשובה והמצוות מיוסדים אף לאלו שלא באו בסוד ה'

צג. וכן הוא בענין עשות תקונים וסיגופים ותעניות למעשה התשובה ושאר תקוני המצוות אשר תקננו בספר זה, אין לפטור עצמו האיש הישראלי מעשות אותם באמור לו הן אני עץ יבש בער ולא אדע ואפס לא יהיה תפארתם רק לאנשי השם הנועדים על ה' בעומק סוד תעלומתן, חלילה כי הוא מאבד עצמו לדעת וחיוב רמיא עליה לעשות אותן כתיקונן וכהלכתן לשם ה' לעשות רצון צור עשהו אף אם לא ידע שכול טעם וסוד התקון ההוא למה שמרמז במדות העליונות למעלה, מכל מקום המצוה עושה פעולתה למעלה וכן תקון פגמו איש על מקומו יבא בשלום.

ואף אם ישגה במעשה התקון ההוא באיזה שגיאה, השגיאה ההיא עריבה לפני הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בספר הבהיר, ¹⁶¹ תפלה לחבקוק תהלה מבעי ליה אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומשתדל במעשה מרכבה לעשות תקונין למעלה מקובל לפני הקדוש ברוך הוא כאילו התפלל כל היום, מאי שגיונות כמה דאת אמר באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו מעשה מרכבה, מהו דכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה אי אפשר שלא יכשל שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידך דברים שאין אתה יכול לעמוד עליהם אלא אם כן נכשל בהם והתורה אמרה תוכחות מוסר אבל באמת זוכה לדרך חיים.

צד. ובזוהר פרשת נח ¹⁶² אמרו ז''ל, ומאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אף על גב דלא יכיל שבחא איהו דיליה וכלא משבחאן ליה ע''כ, ואין לאדם לומר בפרטי התקונים הנעשים לכבוד הדרה של שכינה כאשר ביארנו באמור מה אני ומה חיי שיבא תקוני הכלה על ידי כי מי ומי הוא אשר יבא אל שער המלך, ועל זה נאמר ראמות לאויל חכמות.

ואמרו בזוהר פרשת ויקהל, ¹⁶³ קחו מאיתכם תרומה מאיתכם הוא אמשכותא לקבלה עלייכו למיהוי חולקא לה' ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה תא חזי מה כתיב כל נדיב לב יביאה את תרומת ה' כל נדיב לב ודאי מאן דיתרעי לביה ימשיך לה לשכינתא לגביה כו' ע''ש באורך.

תקונים הנעשים על ידינו נותנים סמך לשכינה

צה. והשכינה אומרת סמכוני באשישות שמבקשת מישראל בניה שיסמכוה שסמיכתה ודאי תלוי בידינו דהיינו על ידי התקונים הנעשין אליה אשר הוא סעד וסמך אליה להאיר אל עבר פניה הארות העליונות כי היא אינה מתייחדת בסוד אהבת הזווג אפס על ידי נשמותיהן של ישראל וכמו שאמרו בזוהר ויחי ¹⁶⁴ ז''ל, פתח ר''א ואמר שימני כחותם על לבך האי קרא אתערנא ביה אבל ליליא חדא הוה קאימנא קמיה דאבא ושמענא מיליה מיניה דלית שלימותא וריעותא וכסופא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא אלא בנשמתהון דצדיקיא דאינון מתערי נביעו דמייא לקבלי עילאי ובההוא שלימו דריעותא בדביקו חדא למעבד פירין ע''כ.

ובעשות תיקוני השכינה הוא מאיר בכל האצילות באשר השכינה היא כלולה מכל הספירות העליונות מכל ההויות ומכל השמות ומהכסא והמלאכים הכל מצוייר בה, ובהתקן האיש הישראלי תקוני קישוטיה הוא גומל חסדים עם כל העולמות הכלולות בה כי כולם מאירים וענפי הספירות הנטועות בה מעוררין שרשיהן העליונים באופן שיעוררו להמשיך הרחמים והשפע עד מלמעלה מעלה עד כי אין קץ לשכרו כמו שכתבנו בפרטי הדברים האלה בפ''א ממשמרת החדש בתקון הדר מלכות ע''ש, כי על כל אלה האיש הנלבב יתאמץ בסדר הלז אשר סידרנו לכבוד הדר המלכות מידי ערב שבת בשבתו ולא יעבור.

לטהר לבו מכל שמץ הרהור

צו. ואמנם ימצא הערה לאדם הנלבב בכל פרטי אלה הדברים, כי אם באולי יעשה את כל אלה ביתר שאת ואמנם הוא אינו מוכן בעצמו במעשה התשובה מה הנאה ימצא לו במעשים הללו כי הוא מעורר עליו עוררים למצוא עונו לשנוא חס ושלום, ולכן יהא זהיר ונשכר לסדר שולחנו תחלה הוא הלב שיהא נקי מכל הרהור ומחשבה מפגלת כדי שיהא מוכן וראוי לשרות בו תוספת שבת.

וכן נמי ידליק הנר היא נשמתו נר ה' נשמת אדם אשר הלך חשיכים ואין נגה לה להאירה במעשה החרטה והתשובה לפני השבת, ועל דרך זה אמרו בתקונים זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בליביה וכלים נאים באיברים דיליה ואשה נאה בנשמתיה דבגינה שריא שכינה עילאה דאיהי נשמת כל חי וכו' ע''ש.

מנהג להניח בשלחן ב' אגודות של ג' הדסים כשרים בע''ש וסגולתו

צז. ומנהג טוב להולכים בתמים לתת על השלחן בערב שבת שתי אגודות הדס כשר כל אגודה משלשה בדים והמה נגד זכור ושמור יעקב ורחל, וצריך להזהר שיהא הדס כשר כעבות האמור בתורה שיהיו שלשה עלין בגבעול אחד בעיגול שאין אחד נמוך מחבירו אבל אם הם שני עלין בשוה בגבעול זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה או למטה מהם הרי זה הדס שוטה ולא יגישנו אל מזבח ה'.

צח. ומורי נר''ו היה אומר כי בערב שבת באים עם האדם שלשה מלאכים מעולם היצירה, אחד ממחנה מיכאל שהוא נגד מדת חסד לאברהם ואחד ממחנה גבריאל שהוא נגד מדת פחד יצחק ואחד ממחנה אוריאל נגד תפארת ישראל, ולפיכך יש לערוך כל איש ישראל כל ערב שבת שלשה בדי הדס לפחות שיהיו עבות להיות כסא לשלשה המלאכים הנזכרים הבאים ללוות את הנפש יתירה.

ובראות הנפש יתירה ששלשה מלאכים הנלוים איתה מצאו מקום לנוח עליו עד מוצאי שבת אז היא צהלה ושמחה, ובאור מוצאי שבת בברכו על שלשה בדי הדס אלו אז הנפש היתירה יוצאת באותו הריח ומיד השלשה המלאכים השורים על ההדס הולכים איתה עד מקומה, ולכן יש להריח בם שלש פעמים במוצאי שבת והנפש היתירה בעת הליכתה מברכת לבעל הבית בעבור הנחת שקיבלה.

צט. ומי שלא זימן ג' בדי הדס כשרות מערב שבת כשבאים השלשה מלאכים אינם מוצאים מקום למנוחתם ויסעו וילכו והנפש לבדה נשארת עצובת רוח, וכשמברכים על ההדס השוטה מלאך מסטרא אחרא מסטרא דשמאלא מתלוה עם הנפש והנפש מקללת חס ושלום לבעל הבית על כי לא טרח בשבילה להכין לפחות שלשה בדי הדס לשלשה המלאכים אשר איתה, אלו דבריו.

צא ולמד כמה טובה כפולה לאיש הישראלי בהכין שתי אגודות הדס הכשר והנפש היפה צהלה ושמחה במלאכים שלה, וכן בהפכו אשר נמצא איתו והוא מתרשל בדבר גורם רעה לעצמו חס ושלום, ואשר לא נמצא איתו הדס הכשר לא יברך על השוטה פן יבוא עליו קללה ולא ברכה וכן במוצאי שבת כאשר יתבאר שם.

הטמנת החמין

ק. גם יהא נזהר להטמין את החמין מבעוד יום לכבוד השבת שחכמים אסרו לתת בשבת שום תבשיל על גבי כירה או בתנור אפילו הם גרופים וקטומים, ואפילו הוא מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו שאין שם גזרה שמא יחתה באש לגמור בשולו או לצמקו, והוא הדין אם הוא דבר יבש אפילו הכי אסור להניחו בשבת על גבי כירה או בתנור אפילו לדעת רש''י הסובר שכל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין ראוי לגזור עליו שמא יחתה, והטעם משום שנראה כמבשל בשבת דשפיתת קדירה על גבי כירה או על גבי האש נראה דרך בישול ומיחזי כאילו מבשל בשבת.

כמה דינים בעניני חזרה, שהיה, והטמנה

קא. והמתירים להחם תבשיל שנתבשל כל צורכו משום דסבירא להו דאין בו בישול אחר בישול, לא התירו זה אלא כנגד המדורה אבל על גבי מדורה או על גבי כירה אסור אף על פי דלא שייך בו בישול, והטעם משום שדרך בישול בכך ונראה כמבשל בשבת ולפיכך תקנו חכמים להטמין את החמין מבעוד יום.

קב. ואם היו הגחלים גרופין לצד אחד בעת ההטמנה מותר לדעת קצת מן הפוסקים להטמין בו, וקדירה שלא נתבשלה כל צרכה ונתקררה ואין שהות ביום כדי להרתיח אסור להטמין כמבואר בדברי הפוסקים, והאיש הירא יהא זריז ונשכר להזהיר לפני בני ביתו על ככה כי הן עתה רבות בנות נהגו היתר להטמין מאכל בן דרוסאי שנתקררה ולא פנו לדין שצריך שיהיה שהות ביום כדי להרתיח אשר בזה אין מי שיורה היתר בדבר.

קג. וגם צריך להיות זהיר בתוך ביתו שלא יכשלו בדיני השהייה, שהרי אם שכח או עבר ושיהה תבשיל שלא נתבשל כל צורכו בדרך האיסור קנסוהו חכמים שלא יהנה ממנו עד מוצאי שבת, וצריך להודיע לאנשי ביתו שאף על פי שדבר של בישול מותר להשהותו בכל ענין לצורך השבת בין על גבי כירה או תנור אף על פי שהוסקו בגפת ועצים ואפילו אינם גרופים וקטומים בין על גבי האש אפילו במקום שהיד סולדת בו, היינו דווקא אם הגיע מבעוד יום למאכל בן דרוסאי דכיון שכבר הוא ראוי לאכילה לא חיישינן שמא יחתה, וכן אם הוא חי שאינו מבושל כלל או אפילו מבושל קצת והשליך לתוכו חתיכה חיה משום שמסיח דעתו ממנו עד למחר ולא יחתה.

קד. אבל אם תבשיל זה התחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור להשהותו על גבי כירה שהוסקה בגפת או עצים ואינה גרופה או קטומה, ולתנור בכל ענין אפילו הוסק בקש וגבבא והוא גרוף וקטום וכן על גב האש במקום שהיד סולדת הכל גזרה שמא יחתה, אבל על גבי כירה שהיא גרופה וקטומה או שהוסקה בקש ובגבבא דליכא למיחש לחתויי, או נגד האש אפילו במקום שהיד סולדת שרי משום שאין דרך בישול בכך כמו שביארו הפוסקים ז''ל.

דיני צלי קדירה בשבת

קה. ואם הוא צלי שחוץ לקדרה יש בו דין אחר להקל ולהחמיר, כי אם הוא צלי שאינו נוגע בגחלים מותר להשהותו בכל ענין לצורך השבת בין על גבי האש או סמוך לו או על גבי כירה ותנור אפילו אינם גרופים וקטומים, וזה אם הגיע מבעוד יום למאכל בן דרוסאי שאין שם חשש חתוי כדין המבושל או אם הוא בשר גדי ועוף והם מנותחים לאיברים מותר אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא חיישינן שמא יחתה משום שיתחרך הבשר כיון שהוא דבר רך.

אבל אם צלי זה הוא חי והוא בשר שור ועז או של גדי ועוף והם שלימים הרי זה אסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ולתנור אפילו גרוף וקטום או על גבי האש כדין דבר שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי מפני שדעתו עליו לאוכלו בלילה כיון שנצלה בזמן מועט וחיישינן שמא יחתה אם לא שיהיה על גבי כירה גרופה וקטומה דליכא למיחש לחתוי.

קו. והחמירו הפוסקים בצלי ואסרו להשהותו כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אף נגד האש במקום שהיד סולדת אף דבתבשיל מותר כהאי גוונא, משום שדרך לצלות בשר אצל האש אפילו אינו על גבה ואפילו אינו נוגע בגחלים וכיון שדרך צלייה בכך אסור להניחו שם דחיישינן שמא יחתה, אבל תבשיל שבקדרה אין דרך בישולו אצל האש אם אין הקדירה נוגעת בגחלים ולהכי לא חיישינן שמא יחתה.

קז. ואמרו פ''ק דשבת, לא תמלא אשה עססיות וטורמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וכו' כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואמרו התם שהוא גזרה שמה יחתה, הנה כי אף שבשאר תבשילין כל שלא נתבשלו כלל מותר, דברים אלו אף שלא נתבשלו כלל אסור להניחם בתנור מערב שבת, והטעם כמו שכתב הרמב''ם שאלו הדברים אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר והרי הם כשאר תבשילין שהתחילו להתבשל ולא נתבשלו כל צרכן וגזרינן שמא יחתה וכמו שכתב מהרי''ק טעם זה סימן רנ''ד.

במצות הטמנה בע''ש, ודברי הר''ן על האוסרין אכילת חמין בשבת

קח. ומצוה להטמין חמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת כי זה מכבוד ועונג שבת, וכתב הר''ן פרק במה טומנין ¹⁶⁵ כי כל שאינו מאמין בדברי חכמים ואוסר אכילת חמין בשבת חיישינן שמא אפיקורוס הוא, וכתב המטה משה שאם מזיק לו החמין מותר לאכול בסעודת שבת צונן ע''ש.

בדין כיסוי פי התנור והקדרה בשבת

קט. וחסידים הראשונים נהגו לסתום פי התנור מבערב עד למחר כי כשפותחים אותו ליל שבת סמוך להטמנתו וחוזרים לסותמו יש חשש גורם בישול שמא הקדירות אינן עדיין מבושלות כל צרכן וכשסותם התנור גורם בישול כדין שכתב מהרי''ק סי' רנ''ז בדין קדירה שאינה מבושלת כל צרכה דאפילו להוסיף על הכסוי אסור שתוספת זה גורם לה להתבשל ולפיכך אפילו בדיעבד אסור התבשיל, ועל ידי גוי יש לפקפק ולהתיר בדיעבד.

ואיש הירא תהיין עיניו פקוחות בזה בקרב ביתו כדי שלא יבא להכשל באיסור של שבת חס ושלום, וכל שכן שיזהיר לבני ביתו בפרטי האיסור אשר כשלו בהם גם בלא דעת רבות בנות בכמה מקומות אשר עברתי בהם להטמין בשבת לצורך סעודת שבת ולא חששו לפרטי הדינים אשר בזה דכל שהוא על גבי הכירה או בתנור אסור בכל גוונא.

דין מניח ע''ג כירה ודין מניח סמוך לאש

קי. ואף שהתירו קצת מן הפוסקים להניח הקדירה אצל האש אף במקום שהיד סולדת הרי אסרו להשהותן על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, כנראה שמניח על גבי כירה לא הוי כמניח אצל האש דשרי והטעם שבמניח תבשיל על גבי כירה או על גבי האש במקום שהיד סולדת איכא למיחש שמא יחתה משום שדרך בישולו בכך אבל קדירה המונחת אצל האש אפילו במקום שהיד סולדת לא חיישינן שמא יחתה משום שאין דרך לבשל הקדירה אצל האש כל שאינה נוגעת בגחלים.

ואפילו לדעת הרמב''ם ז''ל דסבר דמותר להניח בשבת אצל המדורה אפילו במקום שהיד סולדת תבשיל שנתבשל כל צורכו אפילו הוא צונן ולח ואפילו מצטמק ויפה לו דסבירא ליה שכל דבר שנתבשל כל צורכו תו לא שייך ביה בישול כלל, עם כל זה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה או בתנור אוסר הרב להניח אפילו בערב שבת שום תבשיל לצורך הלילה כל שמצטמק ויפה לו גזרה שמא יחתה כיון שדרך בישול בכך כאמור.

קיא. ואף אותם המניחים אצל האש דשרי, הוי כשאין הקדירה נוגעת בגחלים אבל אם היא נוגעת בגחלים הוי כמניח על גבי כירה או על גבי האש ואסור משום שדרך בישול בכך גזרינן שמא יחתה.

גחלים המכוסים מע''ש לא יחתה ע''י גוי

קיב. ומורי כתב בספרו על הנוהגים להניח בערב שבת בכירה גחלים שכבר הובערו ומכסין אותם באפר ואומרים לגוי שיחתה בהן בשבת ומניחים הם או הגוי את הקדירה על גבי הכירה במקום שאין היד סולדת בו על כסא של ברזל ומתחמם התבשיל ואוכלין אותו בשבת ואומרים שזה מותר לומר לגוי בשבת כיון שהחיתוי בגחלים המבערות אינה מלאכה אסורה מן התורה אלא משום שבות ולצורך עונג שבת מותר לומר לגוי לעשותו ששבות דשבות שרי בשבת במקום מצוה.

והוא העלה ששגו בחוזה ולא הועילו כלום בתקנתם מפני שהחתיה בגחלים בשבת היא מלאכה אסורה מן התורה, וישראל החותה בשבת בגחלים אפילו היו מובערות חייב משום מבעיר שהרי מכל מקום הוא מבעיר אותם יותר כשמגלה הגחלים תחתונות ומלחישן, וכל שכן היכא שהן מכוסות באפר שכשמגלה אותן הן בוערות יותר ומתלהבות וחייב משום מבעיר, וממילא דאסור לומר לגוי לחתות בגחלים אפילו לצורך מצוה כיון דהויא מלאכה דאורייתא, והרבה להביא ראיות גדולות על זה.

קיג. ושומר נפשו ירחק מאלה ויבחר במנהג הראשונים להטמין את החמין מבעוד יום בערב שבת כדינו מבלי שום פקפוק ושגיאה כי קרובים להכשל חס ושלום בחילולה של שבת הואיל ואינם יודעים להזהר בכל השיעורים אשר שיערו חכמים, ובכן תשרה קדושת שבת במאכלם והוא אומרם ¹⁶⁶ תבלין יש לנו ושבת שמה שעל ידי סגולת שמירת שבת תשרה ותחופף קדושתה על התבשיל ההוא ולמאכלו ולריחו זכינו כריח שדה אשר ברכו ה'.

טעם איסור הבערה ורמיזתו למעלה ועונשו

קיד. ואיש המשכיל ימצא טוב טעם בדינים אלו להראות בהם עיקרים רבים בעיקר השורש שלהם למעלה, כי בערב שבת מתעורר סטרא אחרא ופנה למעלה עד שיוצא אותה שלהוביתא דאשא דמסטרא דימינא ובטש בה בשלהובא דאש נוכראה ומכניס אותה לתהומא רבה כמו שביארנו למעלה בטעם רחיצת מי חמין, ולפיכך גזרו חכמים על כל אלה שמא יחתה האור ויתגבר האש וימצא מקום אחיזה לאותה מדורה דאשא החיצונית חס ושלום ועל כן נצטוינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

קטו. ונוסף גם הוא אשר חכמים הגידו כי בשבת בטל אור של גיהנם ומסתלק הדין מן הרשעים וכמו שאמרו בזוהר פרשת תרומה, ¹⁶⁷ כל מעלי שבתא כרוזא נפיק וכריז בכל אינון רקיעין סליקו דינין דחייביא דהא אתקדש יומא ומלכא קדישא אתי, כי על כן חזר הכתוב ושנה על ענין ההבערה להגיד לאדם המבעיר את הבעירה פה כי כמו כן יבעיר את מקומו המזומן בגיהנם.

כמו שאמרו בזוהר כי כל איש המדליק נר או אש קודם יציאת השבת מדליקים האש במקומו זה לשונו בפרשת בראשית דף י''ד, תליתאה מאן דאוקיד שרגא כד נפיק שבתא עד לא מטו ישראל לקדושה דסדרא דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא עד לא מטא זמניה חד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתות ואינון דענישין בגיהנם לייטין ליה ואמרי הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר וכו', אשר משם מתבאר עונש המוקיד אשא כד נפיק שבתא אשר ענוש יענש עודינו בחיים בטלטולא דגברא, וכל שכן בעיקר תוקף קדושת היום אשר כל שוגג תוכפל אשמתו.

קטז. ואמנם גם אחרי מותו מענישין אותו ואין לו מנוחה ביום השבת כמו שאמרו בזוהר תרומה דף קנ''א ז''ל, כל אינון מחללי שבתות בפרהסיא דינין סלקי מינייהו אבל נורא דגיהנם לא אשתכך מעלייהו לעלמין וכל חייבי גיהנם שאלי עלייהו מאי שנא אילין דלית לון נייחא מכל חייביא דהכא אינון מאריהון דדינא תייבין לון אילין אינון חייבין דכפרו ביה בקודשא בריך הוא ועברו על אורייתא כולה בגין דלא נטרו שבת תמן בגין כן לית להו נייחא לעלמין.

ואינון חייביא כלהון נפקין מדוכתייהו ואתייהיב לון רשו למחמי בהו ומלאך אחד אזיל ואפיק לההוא גופא דילהון ועייל ביה לגיהנם לעיניהון דכל חייביא וחמאן ליה דסחרא תולעים ונשמתהון לית לה נייחא בנורא דגיהנם וכל אינון חייבין דתמן סחרין לההוא גופא ומכריזי עליה דא איהו פלניא חייבא דלא חייש ליקרא דמאריה כפר ביה בקודשא בריך הוא כפר ביה בכל אורייתא כולה ווי ליה טב ליה דלא יתברי ולא ייתי לדינא דא ולכסופא דא הדא הוא דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות מן גופא ואשם לא תכבה מן נשמתא והיו דיראון עד דכל חייבין דגיהנם דתמן יימרון די ראיה דא.

תוכחה למבעירים אש ע''י גוי, וכמה פרטי דינים בזה

קיז. הנה משם בארה מדברי המאמר עונש המגיע למבעיר אש ומחלל שבת בגופו ובנפשו, ומה יענו ליום פקודה הן רבים עתה עם הארץ אשר הקלו בתקף חיסנא של שבת והותר אליהם להבעיר את הבעירה בעצם יום השבת הקדוש על ידי עבדיהם ושפחותם על פי ציוויים ומאמרם, כאשר ראיתי את עוני עמי אשר במצרים הפריצות רב הנמצא ברבת מבני עמינו בשתיית מי הקאוי וקורין לגוים הבקר אור יום השבת להצית להם את האור ולבשל להם את מי המרים ההם, ומהם בשאר ארצות אשר יציתו את האור בתנור בו ביום לחמם בו המאכלים הצוננים או תבשילי שבת אשר טמנו ולפעמים גורמים בישול בשבת באשר עדיין לא נגמר בישולו.

קיח. ויש אשר התירו לעצמן לאכול ולשתות מי הקאוי ההיא בקרב ביתם של הנחשדים על ככה על ידי שמניחים לצנן אותם מחמימותם דהוה ליה שלא כדרך הנאתם, ובפירוש כתבו הרשב''א בתשובה והב''י ז''ל דאסור לומר לגוי להחם הקדירה אם נצטנן ואם עשה כן אסור לאוכלה אפילו צונן, אלמא משמע דאפילו שלא כסדר דרך הנאתם אפילו צונן אסור ולא הועילו כלום בתקנתם.

קיט. ונוסף גם הוא אשר התירו לעצמם לומר לגוי לעשות מדורה להתחמם בו בשבת וזה אשר לא כדת, שאף שיש מן הפוסקים שהתירו לא התירו אלא לארצות אשכנז שהקור בהם רב שהכל חולים אצל הקור אך בארצות אלו שאין הקור בהם רב או ביום שאין הקור גדול מאין הרגלים להתיר להם אמירה לגוי שבות דרבנן.

קכ. וכתבו הרא''ש והר''ן ז''ל דאפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת אסור, אלא שבספר סמ''ג צדד להתיר לומר לו אחר השבת למה לא באת לעשות מדורה להתחמם בשבת אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה, ואף בזאת צריך להכין לגוי מבעוד יום הפחמים שיהיו מזומנים בשבת לפני הגוי כי אסור ישראל לטלטלם בשבת ולהכינם לפני הגוי וזה פשוט.

איסור הטמנת כלי צונן בתוך מים חמין

קכא. ואמרו הפוסקים כי לא יפה עושים אשר נהגו בימות החורף לתת כלי מים צוננים ותוחבים בשבת לתוך כלי מים חמין להפיג צינתן שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו והטמנה אסורה אפילו לזמן מועט, אבל מותר לערות מכלי ראשון לתוך מים צוננים שהתחתון גובר ומצננו.

קכב. ואסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה, ויותר מהמה כמה דינים אשר באו בפוסקים אשר כל איש הירא צריך להיות בקי בהם הדק היטב שלא יבא להכשל בשבת החמורה חס ושלום, ובכן יועיל מאד לקדש את נשמתו לאור באור עולם שכולו שבת מנוחה לחי העולמים.

ציונים והערות לפרק ד

128) ברכות דף ו' ע''ב. 129) ועי' בשו''ת הרמ''ע מפאנו שלפנינו {סו''ס ק''ז} דשם משמע להיפך. 130) תקו''ז דף כ''ג ע''א. 131) ברכות דף ו' ע''ב. 132) זוהר במדבר דף קכ''א ע''א. 133) אבות פ''ב מ''ד. 134) זוהר יתרו דף צ''ג ע''ב. 135) זוהר בשלח דף מ''ד ע''א. 136) תקו''ז דף ס''ט ע''ב. 137) זוהר חדש פרשת אחרי מות. 138) זוהר ויקרא דף ט''ו ע''א. 139) זוהר יתרו דף פ''ח ע''א. 140) נדרים דף כ' ע''ב. 141) לפנינו ליתא שם וכפה''נ היה לפני המחבר בסדר אחר, ואמנם כע''ז יעוי''ש סימן רע''א. 142) שבת דף כ''ג ע''ב. 143) זוהר תרומה דף קס''ו ע''ב. 144) ילקו''ש פ''ג רמז ל''ב. 145) זוהר כי תצא דף רע''ט ע''ב. 146) בראשית רבה פרשה מ''ד אות י''ז. 147) שבת דף ל''ד ע''א. 148) עי' תקו''ז דף כ''ב ע''ב. 149) שבת דף ל''א ע''ב. 150) זוהר פנחס דף רל''א ע''א. 151) שבת דף מ''ג ע''א. 152) ילקו''ש במדבר פ''ח רמז תשי''ט. 153) כתובות דף ק''ג ע''א. 154) זוהר תרומה דף קמ''ב ע''א. 155) זוהר תרומה דף קל''ג ע''א. 156) שבת דף כ''ה ע''ב. 157) זוהר בשלח דף מ''ד ע''א. 158) זוהר במדבר דף קי''ח ע''ב. 159) יעוי' בליקוטי הש''ס מהאריז''ל ונדפס בשבחי האר''י שפירש דברי הבבלי כסברת הזוהר ודחה דברי הפוסקים בזה, ופירש דבין צפון לדרום שאמרו בש''ס דילן היינו רוחב המיטה דנמצא אורך המיטה למזרח ומערב כדברי הזוהר, והעיר בזה ר' ש. רוטשטיין שליט''א דז''ס מ''ש הכתוב אצל יצירת האדם ''אחור וקדם צרתני'' דאחור היינו מערב לעומת קדם שהוא מזרח, והא דהקדים הכתוב מערב למזרח היינו משום דעיקר שכינה במערב כאמרם ז''ל בכמה דוכתי וכפי שהזכיר המחבר בסמוך, ועי' משנ''ב סי' ג' ס''ו דכתב שזו דעת הרמ''ע מפאנו אבל דעת הגר''א איפכא דדברי הזוהר מתיישבין כרהיטת הבבלי. 160) זוהר יתרו דף צ''ג ע''ב. 161) ספר הבהיר ס''ק ס''ח, ק''נ. 162) זוהר נח דף דף ס''ט ע''ב. 163) זוהר ויקהל דף קצ''ח ע''ב. 164) זוהר ויחי דף רמ''ד ע''ב. 165) בר''ן שלפנינו ליתא וכע''ז אי' בר''ז פ' כירה. 166) שבת דף קי''ט ע''א. 167) עי' זוהר תרומה דף קנ''א ע''א.

---

פרק ה - תוספת שבת - קבלת שבת

תוספת יום שבת וטעמו

א. שביתת תוספת יום השבת שגבה מאד במהלליה להאדיר ולהעריץ עליונים למעלה וגם הנפש לו תמלא מזיז כבודה עודינו בחיים, ואף כי אחרי מותו כמו חלב ודשן תשבע בצחצחות נפשו כאשר עשה כן יעשה לו, זכה מוסיפין לו כמו שאמרו בתקונים סוף תקון מ''ח ז''ל, וצריך למהוי מוסיף מחול על הקדש וכל המוסיף מוסיפין ליה נפש יתירה בשבת וכל הגורע גורעים ליה ההיא נפש יתירה חס ושלום.

ב. ורועי ישראל אשר מעולם אנשי שם היו מאשרים ואומרים יהי חלקי עם מכניסי שבת בטבריה וממוציאי שבת בצפורי, ¹⁶⁸ כי ראו כי שם חלקת מנוחת שבת בתוספת יתר על כל שאר הארצות באשר טבריה היא עמוקה ומחשיכה מבעוד יום וסבורים שחשיכה ומוסיפים בקדושת שבת, וצפורי יושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראה שם אור גדול ומאחרים לצאת.

אך אמנה באשרם כי אישרו היינו על התוספת היתר, כי הן לעיקר התוספת לא ישובח חלקתם בעשותם החיוב המוטל על כל אישי ישראל, כאשר למדו בשמיני דיומא ¹⁶⁹ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש, ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב ואין לי אלא יום הכפורים יום טוב מנין תלמוד לומר תשבתו אין לי אלא יום טוב שבתות מנין תלמוד לומר שבתכם הא כיצד כל מקום שנאמר שבות מכאן שמוסיפים מחול על הקדש ע''כ, ובמכילתא אמרו זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן שמוסיפים מחול על הקדש.

ג. ואולם טעם תוספת זה אף מן המושכל האיש המשכיל יבוננהו, כי כאשר ינהג איש את עצמו בהודע אליו אשר איש שר וגדול עתיד לבא אל ביתו אשר יכון את עצמו להקדים אל פתח ביתו לקבלו ולא ימתין עד עת בואו, כן הדבר הזה לקבל פני השבת הקדוש יאותה לנו להקדים ולהוסיף מחול על הקדש כל אחד לפי שיעורו, ומנהג חסידים הראשונים להקדים שתי שעות קודם הלילה בשירים ותושבחות לכבוד הדרה של שבת כמו שנבאר.

להוסיף מחול על הקדש כדי להתחיל שבת במזל צדק ולא במאדים

ד. ונוסף גם הוא טעם הדבר באשר מודעת זאת ששבע מזלות שצ''ם חנ''כל ¹⁷⁰ המה, ובתחלת הלילה מימי השבוע משמש כצ''נש חל''ם נמצא מגיע מזל מאדים בתחלת ליל שבת, ובהתחלת הימים משמש חל''ם כצנ''ש נמצא מגיע לתחלת יום שבת שבתאי, והנה מאדים ושבתאי הם מורים על צרות רעות ורבות רחמנא ליצלן כמו שאמרו פרק מי שהחשיך ¹⁷¹ ולפיכך צריך להוסיף מחול על הקדש שעה אחת מערב שבת כי אז משמש מזל צד''ק כדי להתחיל קדושת ליל שבת במזל צדק, וכן בשבת בבקר צריך לאחר תפלת שבת שעה אחת שלא תהיה מיד הבקר אור בשליטת שבתאי רק בשליטת צדק כי על כן לא נאמר בשבת בבקר בבקר כמו שכתב המרדכי פרק כל כתבי. ¹⁷²

ה. ואמרו התוכניים כי כל מכות הרג ואבדן מתרגשות על ידי מאדים וכל טילטול ושבי ורעב מתרגשים על ידי מזל שבתאי, ולפיכך כל איש ישראל יהא זריז ונשכר להוסיף מחול על הקדש בעת שליטתו של צדק ולא ימתין עד עת שליטת מאדים וכן בבקר כאמור פן יגרום רעה לעצמו ולכל אחיו בית ישראל עמו, וסימניך צד''ק צד''ק תרדוף אחר שליטת מזל צדק שני פעמים, האחד בערב שבת כשהוא שולט בשעה אחרונה שלא תכנס לשבת בשליטת מאדים, ושנית יש לך לרודפו בבוקר אור יום השבת שלא תתחיל מיד הבקר אור בשליטת שבתאי אלא בשליטת צד''ק למען תחיה וירשת את הארץ.

ו. ומורי ז''ל היה אומר, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אשר חכמים הגידו כי בימי המעשה מתקרב הש''ין של שבת אל אותיות ק''ר באלפ''א בי''תא ונעשה שקר ובשבת מתחבר לאמ''ת, והסוד א'ם ת'שיב מ'שבת וכו' ראשי תיבות אמ''ת, ועל זה נאמר אימתי ראוי שתצמח האמת דהיינו שביתת השבת בעת שמזל צדק משמים נשקף, וכל כך למה מפני שעל ידי כך גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה, לפי כי המזלות האלה המה מורים על כל הרעות והרעב הבא לעולם, אך באשר תגבר האמת בממשלת צדק ולא יבא בעת ממשלתם אז גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה ולא תדבקנו הרעה חס ושלום.

סוד תוספת שבת

ז. ואיש המשכיל ידע שכו''ל סוד תוספת זה נמשך לאשר ביארנו למעלה, כי בכל ערב שבת מתקבצים שבעים כוכבים ונעשים כעין מדורה של אש והיא רוצה לעלות ולהתקרב אל הקדש פנימה ובא כוכב אחד ומכה באותה מדורה ומורידה עד תהום רבה.

וביאר רבינו הקדוש ז''ל סוד הדבר כי קליפת נוגה שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה והיא חצי טוב וחצי רע, החלק שבפנים הפונה אל הקדושה הוא טוב וחלק שמבחוץ הוא רע, והנה הקליפה רואה שמן השפע של שבת העבר לקחו כל ששת ימי החול חלק בששת ימי המעשה ועתה בערב שבת היא מכרת ויודעת שתחזור הקדושה לעלות כדי להתדבק למעלה לחזור ולהשפיע למטה בעולמות פעם אחרת ואז היא עולה כדי ליטול פרנסתה גם כן, ואז כדי שלא ימנע כח הקדושה ותוספת שבה על ידי הרע שבנוגה אז נמשך מן הגבורות העליונות כח כוכב אחד הנקרא שלהובא דאשא ומוריד אותה מדורא דאשא לתתא לתהום רבה.

בתוספת חול על הקדש נמשכים גרים לישראל

ח. והנה מה שניתוסף ונדבק מטוב של נוגה בקדושה זהו תוספת קדושת שבת באשר שליטתה כל ימי החול ונקרא מוסיף מחול על הקדש, ולהיות כי היא נקראת בזוהר ¹⁷³ טיקלא שהיא המאזנים של מעלה כי היא חצי טוב וחצי רע ולפי מעשה בני אדם היא מתהפכת, אם טוב מכריע הטוב שבמאזנים את הרע וחוזר הרע להיות טוב ומזה באים הגרים ומתדבקים בקדושה ואם רע מכריע הרע את הטוב וחוזר הטוב להיות רע, ומזה נמשך ענין המומרים ונפרדים מאת הקדושה בסוד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, ולכל עון ולכל חטאת אשר יחטא כל איש וביותר בפגם מאזני מרמה ובמדה ובמשקל פוגם מאזנים העליונים וגורם רעה הנזכרת, וזה שסמך הכתוב מצות הגר למוראת משקלות.

ט. ובדרוש מרכבת יחזקאל ביארנו כי לכן נקראת קליפת נוגה פרה אדומה לפי שפעמים מטהרת הטמא כשהטוב מכריע הרע ולפעמים בהפך שמטמא הטהור כשהרע מכריע ע''ש, ולפיכך נצטוו ישראל במרה בשתי מצוות אלה יחד שבת ופרה אדומה כי שתיהן שוו בשיעוריהן, כי כשם שהפרה מטהרת ופעמים בהפך כן שמירת שבת כי מי שישמור שבת כהלכתו ומוסיף מחול על הקדש גורם שמטהר הטמא וכן בהפכו גורם שמטמא חס ושלום הטהור.

י. ועל כן לא נתנו חכמים שיעור כמה יוסיף מחול על הקדש אלא מוסיף כל אחד לפי שיעורו, לרמוז כי אחרי שזה תלוי בבחירת האיש הישראלי את כל אשר יחפוץ יטנו אין לו שיעור אלא דרך הטוב ודרך הרע לפניו ויעשה מה שלבו חפץ, ועל כל פנים לא יפחות מכדי רביע שעה קודם שבת להתפלל תפלה בזמנה כי אף בימות החול צריך להיות רביע שעה קודם הלילה, וסימניך פנה אל תפלת הע''ר ע''ר שהשעה אלף ושמונים חלקים ורביע שעה הוא ר''ע חלקים, וכל שכן בשבת שצריך להוסיף מחול על הקדש לעשות מר''ע טוב כאמור שעל כל פנים אין לאחר יותר מר''ע חלקים שהוא רביע שעה בכניסת שבת.

שבח המזרזים את העם לבטל ממלאכתם

יא. ואשרי אנוש יעשה זאת להוסיף מידי ערב שבת בשבתו מחול על הקדש, וגם ראוי לאנשי לבב לסובב ברחובות קריה לבטל בעלי מלאכה ממלאכתן ולבטל את החנויות שיסגרו לפחות שעה אחת לפני השבת להכין עצמם לקראת השבת דחיישינן לאמשוכי חס ושלום וכן ביציאתה שיוסיפו מחול על הקדש כמו שנבאר להלן, ומה טוב חלקם ומה נעים גורלם שזכות הרבים מסייעתם וצדקתם עומדת לעד.

בשביתת שבת ותוספתה זוכין לגאולה

יב. ואף כי הודיענו רבינו הקדוש זלה''ה שכל זמן שניצוץ אחד בנוגה שאין מתברר הטוב שבה אין הגאולה באה בסוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו בגוף נוגה, ועל זה אמרו ¹⁷⁴ אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי, והכוונה על שני השביתות שביתת שבת ושביתת תוספת מחול על הקדש אם היו שומרים ישראל כהלכתו מיד היו נגאלים יען שהם מבררים נשמות שבגוף נוגה להכניס הנשמות בקדושה, וכפי התוספת אשר יוסיפו מחול על הקדש כן ירבה וכן יפרוץ לדבק נשמות בקדושה ומעלין עליו כאילו עשאם על דרך ואת הנפש אשר עשו בחרן.

ביאור פסוק אשרי אנוש יעשה זאת

יג. ואבי ראה גם ראה מאמר הנביא אשרי אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואל יאמר בן הנכר וכו', מסכים הולך להגדיל ולהאדיר תפארת תוספת זה וסודו כמו שנתבאר, וזהו אומרו שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שעשה שתי פעולות, האחת ששומר את השבת העיקרי ואינו מחללו ולא זו בלבד אלא גם שומר ידו מעשות כל ר''ע הוא סוד התוספת ר''ע חלקי השעה קודם השבת שמבטל מלאכתו בכל זמן ר''ע שהוא שיעור רביע שעה כמו שביארנו למעלה.

וביאר הכתוב סוד תועלת התוספת הזה באמור, ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו, כי הבא להתגייר לא יאמר שיבדילהו הוא יתברך מעל עמו אחר שהורתו ולידתו היה שלא בקדושה, אחר שיראה ענין תוספת מחול על הקדש כי הוא בא לדבק גרים בקדושה ונהפוך הוא כי כמו מה שנתוסף מחול על הקדש נעשה קדש גמור גם הוא שניתוסף מחול על קדש ישראל יהיה כישראל ממש והיה קדוש.

ולא זו בלבד אלא גם ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש כי האיש הסריס בר מינן ואיננו מוליד אל יחשוב בלבו לאמר כי הוא כעץ יבש מאחר שאיננו עושה פרי, שהרי על ידי פעולה זו שגורם על ידו להתדבק הגרים לא ימיש מעשות פרי למעלה והן הן בניו באמת כמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.

וזה אומרו כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, שתי שביתות שביתת שבת העיקרי ושביתת התוספת כי לסריסים יש בזה יותר להזהר משאר הבריות הואיל ובנים לא היו להם, אמנם על ידי זה ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות כי אם היו מולידים בנים ובנות אי אפשר שיהיו מולידים למאתים ולאלפים, אכן בפעולה זו אפשר להם להוסיף מחול על הקדש כרצונם ולפי ההוספה מתבררים הנשמות לכמה אלפים ורבבות, ומזה הטעם גם כן אמרו בתקונים וכל המוסיף מוסיפים ליה נפש יתירה בשבת כי במדה שמדד להוסיף נשמות על ישראל מודדין לו להוסיף לו גם כן נפש יתירה.

סגולה לחשוכי בנים להוסיף מחול על הקדש

יד. וכן ראיתי למורי נר''ו היה מצוה על איש חכם מקרוביו שלא היו לו בנים ומתחנן לפניו ובמרירות נאנח מאד על הדבר, והזהירו על תוספת שבת להוסיף כפי כחו ולהיות סובב ברחובות קריה בערבי שבתות ובמוצאי שבתות להזהיר את העם להוסיף מחול על הקדש ובכן ימצא תקון לנפשו, ואנכי שאלתיו על הדבר והשיבני בלשון הכתוב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות וטעם הדבר כמו שביארנו, ואשרי העובד את ה' בשמחה להיות לעולם אפוטרופוס גדול לקדושת השבת אשר תרומם קרנו למעלה להיות מבני היכלה של שבת אלופה ומיודעה.

מעשה באגרת שקיבל האבן עזרא ע''ה

ממלאך השבת

טו. ולמען תתלהב נפשך בעבודת בוראך אגיד לך מה שמצאתי במגילת סתרים מכתב ידו של החכם הגדול כה''ר אברהם בן עזרא ע''ה, והוא איגרת שלוחה אליו מאת השבת בחלום חזיון לילה וזה לשונו.

בשנת ארבעה אלפים ותשעה מאות וי''ט בחצי ליל שבת בי''ד לחדש טבת ואני אברהם הספרדי הנקרא בן עזרא הייתי בעיר אחת מערי האי הנקרא קצה הארנון שהוא גבול ז' מגבולות ארנון נושבת, ואני הייתי ישן ושנתי עריבה עלי ואראה בחלומי והנה עומד לנגדי כמראה גבר ובידו איגרת חתומה ויען ויאמר אלי קח זאת האיגרת ששלחה אליך השבת, ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אשר כיבדני זה הכבוד ואתפשנה בשתי ידי וידי נטפו מר ואקראנה ותהי בפי כדבש למתוק.

אך בקוראי הטורים חם לבי בקרבי וכמעט יצאתה נפשי, ואשאל העומד לנגדי מה פשעי מה חטאתי כי מיום אשר ידעתי את ה' הנכבד והנורא אשר בראני ולמדתי מצוותיו לעולם אהבתי את השבת ובטרם בואה הייתי יוצא לקראתה בכל לבי, גם בצאתה הייתי משלח אותה בשמחה ובשירים ומי בכל עבדיה כמוני נאמן ומדוע שלחה אלי זאת האגרת.

אגרת השבת להאבן עזרא ע''ה

טז. וזו היא, אני שבת עטרת דת יקרים רביעית בעשרת הדברים, בין ה' ובניו אני אות ברית עולם לכל דורות ודורים, ובי כל מעשיו כילה אלהים אדיר אדירים וכן כתוב בראשית כל ספרים, ולא ירד אז מן למען אהיה מופת להורים, אני עונג לחיים על האדמה ומרגוע לעם שוכני קברים, אני חדוות נקבות וזכרים וששים בי זקנים עם נערים, ולא יתאבלו בי אבלים ובי לא יספרו על מות ישרים, והשקט ימצא עבד ואמה והגרים אשר בשערים, ינוחון כל בהמות הם ביד איש בסוסים וחמורים ושוורים, וכל המשכיל ביינו הוא יקדש וגם יבדיל, חשובים כנזירים בכל יום ימצאו שערי תבונה וביומי נפתחו מאה שערים, מכובד מעשות דרך ונכון מצוא חפץ ודבר כל דברים, אני שמרתיך מכל אשם למען שמרתני מאד מימי נעורים, ובזקנותך שגגה נמצאת בך אשר באו אליך הספרים ושם כתוב לחלל יום שביעי, ואיך תחשה ולא תדור נדרים לחבר איגרת דרך האמונים ותשלחם אל כל העברים.

יז. ויען ויאמר אלי ציר השבת, הוגד הוגד לה אשר הביאו תלמידיך אל ביתך אתמול ספרים פירושי התורה ושם כתוב לחלל את השבת, ואתה תאזור מתניך בעבור כבוד השבת להלחם במלחמת התורה עם אויב השבת ולא תשא פני איש, ואיקץ ותתפעם רוחי עלי ונפשי נבהלה מאד וארחץ ידי ואוציא את הספרים חוצה אל אור הלבנה והנה כתוב שם פירוש הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והוא אומר כי כאשר היה בוקר יום שני עלה יום אחד שלם כי הלילה הולכת אחר היום, וכמעט קרעתי את בגדי גם קרעתי זה הפירוש כי אמרתי טוב לחלל שבת אחת ולא יחללו ישראל שבתות הרבה אם יראו זה הפירוש הרע, גם נהיה כולנו לעג וקלס בעיני הגוים.

ואתאפק בעבור כבוד שבת ואדיר נדר אם אתן שינה לעיני עד צאת יום הקדוש עד שאכתוב איגרת ארוכה לבאר את ראשית יום התורה להרים מכשול ולהסיר פח המוקש כי כל ישראל הפרושים גם הצדיקים עמהם יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית מעשה השם יתברך בכל יום רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו את השבת כאשר שבת השם לסיפור ימי בראשית, והנה אם יהיה סוף יום השישי עד בוקר יום שביעי היה לנו לספור הלילה הבא, הנה זה הפירוש מתעתע כל ישראל במזרח ובמערב גם הקרובים גם הרחוקים גם חיים גם מתים.

והמאמין בפירוש הזה השם יתברך ינקום נקמת השבת ממנו והקורא אותו בקול גדול תדבק לשונו אל חיכו, גם הסופר הכותב אותו בפירושי התורה ידיו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה ולכל בני ישראל יהיה אור עכ''ל.

תוכחה למזלזלים בכבוד כניסת השבת

יח. מכאן מודעא רבה להודיע ולהודע כמה וכמה מקפדת שבת הקדוש על כבודה, עיניך הרואות מעשה הזה כי התלמידים ההם אף שכתבו מה שכתבו, מעשה לא עשו חס ושלום ועם כל זאת הרעיד והחריד את כל החרדה הזאת על רבם, אף כי לרשע וחוטא לחלל את כבוד הדרה של שבת שהשבת יתבע עלבונה מהם להשיב להם שבעתיים אל חיקם.

וביותר תכבד עליהם עון אשמה בהקל בכבוד כניסתה כאשר חכמים הגידו כבוד לילה קודם לכבוד היום, ויהיו כל אלה להוציא מלב המינין האומרים שהיום הולך אחר הלילה על כן הגדילו את יקר תפארת גדולתה של לילה וגם תוספת על עיקר כתובתה להורות אמונת אומן שהלילה הולך אחר היום כאשר למדו חכמים ברוח מבינתם.

יט. וכבר נתחכם איש בער בשומעו פרטי הדברים האלה מפי בדרושי בקהל עדתי לאמר, והלא מקרא מלא ויכל אלהים ביום השביעי מכריז ואומר שאין תוספת מחול על הקדש אלא בהגיע יום השביעי ממש בו כילה כל מלאכתו.

ולא חלק לו השם בבינה כי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו מוסיף מחול על הקדש אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה וכמאמר הרשב''י בבראשית רבה, וגם אמרו מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גומרו.

כ. ואיש התמים יתמים עצמו עם קדושת השבת ובתוספת שבו בהביטו בכמה מינים ניתוסף מן חול על הקדש, ראשונה את אשר ביארנו למעלה בסוד המדורה, ועוד כי לעת ערב מתעלים כל העולמות ובזה ימצא כי ניתוסף מחול על הקדש שבעולם האצילות כי רק הוא קדש ושאר העולמות הם דרך חול כנודע, ועוד כי גם במדות עליונות כאשר הם עולים זה למעלה מזה וכל מדה תופש מקום עליון ממנו, נמצא כי יצדק לאמר חול למדה התחתונה בערך העליונה יותר ממנה כי קדש הוא, וביותר יצדק להיות כי המדות אשר עולים היינו הכלים שלהם והם מלבוש לאורות העליונים ונמצא כי יצדק התוספת מחול על הקדש באמת.

כוונת תוספת שבת ע''ד הסוד

להרחיק כל מיני קטטה ביום השבת

כב. וצריך כל אדם להכין עצמו לקראת אלהיו בהדרת קדש להתעטף לבנים לכבוד השבת כמו שביארנו בפ''ד, ויגיל וישמח לשמחת הכלה הבאה אלינו ותבא אליו היונה לעת ערב וראוי לשמח אותה בכל דבר הבא על ידינו, ואם יש לו קטטה עם חבירו או עם אנשי ביתו יעבור על כל פשע ולא יזכור שום עון ביום השבת אלא אהבה וחיבה שלום וריעות.

ולא יחלל קדושת השבת בכל דבר שהוא חול כי פוגם בזה קדושתו ומעלתו כי קדושת השבת רומז לענין גדול אשר אין שם אלא מנוחה והשקט והרשעה כולה כעשן תכלה כמו שאמרו בזוהר בראשית דף י''ד ז''ל, פקודא לנטרא יומא דשבתא כמה דאתערנא דאיהו יומא דנייחא לעלמא וכל עבידן ביה אתעבידו ואשתכללו עד דאתקדש יומא כיון דאתקדש יומא אשתאר בריאה דרוחין דלא אתברי לון גופא וכי לא הוה ידע קודשא בריך הוא לאעכבא לקדשא יומא עד דיתברון גופין להני רוחין.

אלא אילנא דעץ הדעת טוב ורע אתער ההוא סטרא אחרא דרע ובעא לאתתקפא בעלמא ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין לאתתקפא בעלמא ולאבנאה בגופין כיון דחמא קודשא בריך הוא כך אתער מגו אילנא דחיי נשיבו דרוחא ובטש באילנא אחרא ואתער סטרא אחרא דטוב ואתקדש יומא וכו' ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא ולאתקנא אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב ואתתקף ואתברון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב וכו'.

הנה מבואר מדברי המאמר כי לעת ערב של יום השישי היה התעוררות גדול מסטרא דרע אלא שאחר כך ניתוסף התעוררות סטרא דטוב בקדושת שבת והתגבר עליו, ולכן כל ערום יעשה בדעת להתנהג מבעוד יום באהבה ואחוה שלום וריעות וירחיק כל מין יגון ואנחה ממנו לבלתי נתון כח ואל לסטרא דרע לאתגברא חס ושלום, ובכן סטרא דטוב על כן ירים ראש והכנעני אז באר''ץ.

בתוספת נשמה בשבת משתכחין כל מיני צער

כג. ובזוהר פרשת אמור ¹⁷⁶ אמרו ז''ל, בהאי יומא אתנשי כל רוגזא וכל צערא וכל דוחקא מכל עלמין בגין דאיהו יומא דהלולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי, וכן בפרשת ויקהל ¹⁷⁷ ז''ל, ובההוא נשמתא יתירה נשיין כל עצבא וחימתא ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא, ובזוהר פרשת פקודי דף רנ''ו ז''ל, היכלא חמישאה וכו' אילין כד נשמתא אתוספת מערב שבת לערב שבת כד איהי נפקא נפקין אילין עמה ומעברי מישראל כל עציבו וכל יגיעה וכל מרירו דנפשא וכל רוגזא דעלמא ואילין אינון בדיחי עלמא.

התבוננות לערב שבת

כד. ונוסף גם הוא לשית כל איש הישראלי על לבו בעת ההיא כי איננו פה אפס בעולם הנשמות ויתבודד בקדושת מחשבתו כאילו אין לו שייכות בעולם הזה כלום וכמו שאמרו בזוהר פרשת ויקהל, ¹⁷⁸ האי יומא איהו יומא דנשמתא דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין ובגין כך משבחי בתושבחן דנשמתא והיינו נשמת כל חי וכו'.

ובזוהר פרשת תרומה דף קל''ו ע''ב ז''ל, רב המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא הוה יתיב רגעא חדא וזקיף עינוי והוה חדי והוה אמר דהוה יתיב למחמי חדוה דמלאכי עילאי אילין סלקין ואילין נחתין ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות זכאה איהו מאן דידע ברזין דמריה ע''כ.

מעשה רב באריז''ל בעת קבלת שבת

כה. וכמוהו היה רבינו הקדוש האר''י ז''ל כשהיה יוצא עם תלמידיו חוץ לעיר לקבל שבת, וכשהיה עומד בראש ההר ראה חיילות של הנשמות שעולים מקבריהן לעלות למעלה לגן עדן של מעלה, וכן היה רואה ריבי רבבות נשמות לאין מספר שירדו כנגדן והן הן הנשמות יתירות המתוספים באנשים כשרים כל שבת ושבת, ומתוך רוב בלבול וערבוב הנשמות וחיילות לאין מספר כמעט כהו עיניו מראות והיה מוכרח להעצים עיניו ואפילו הכי ראה אותם בעינים סגורות.

ענין גלגול נשמות בערב שבת

כו. וכתב הרב במאמר הזוהר פרשת תרומה ¹⁷⁹ בהאי יומא איהו גלגולא דנשמתין וכו', כי בערב שבת כל הנשמות אפילו אותם שבקליפות עולות להכלל למעלה ולא כל הנשמות זוכות לעלות ונדונות במעשיהן אם ראויות לעלות אם לאו, ואז נקרא גלגולא דנשמתין כי הם מתגלגלות אלו לכאן ואלו לכאן ונידונים אז ולכן נקרא גלגולא דנשמתין.

עילוי הנשמות בע''ש ע''י משה רבינו

כז. ומשה רבינו עליו השלום הוא זריז בענין זה בכל ערב שבת לעלות כל הנשמות הנתונות בקליפות ואינן יכולות לעלות או יתר נשמות של בני אדם שאין להם זכות לעלות, הנה משה רבינו עליו השלום יורד בכל ערב שבת וכמה צדיקים עמו כפי בחינתם מעלין את כל הנשמות למעלה בין נשמות החיים והמתים, ועל כן נרמז בראשי תיבות מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת למשה, ולכן נזכר ענין הרשעים והצדיקים במזמור ההוא בפרוח רשעים וכו' צדיק כתמר יפרח שהם פורחים כתמר לעלות לקבל האור המוכן להם.

טעם אמירת מזמורי לכו נרננה בע''ש

כח. ואחשבה כי זה טעם למנהג חסידים הראשונים לומר מזמורי לכו נרננה לה' וכו', שאלו המזמורים יסדם משה רבינו עליו השלום, אלא שבחרו באלו הששה נגד ימי השבוע.

ובכן כאשר ישית עליו ועל לבו כל אלה כל בעל נפש יקרה, יתקדש ויתבודד בקדושת מחשבתו לקראת שבת מלכתא לצאת לקראתה בגילה וברעדה ובכוונה שלימה לעשות קישוטי הכלה הנעימה ולהשרות כבוד הדרה עלינו.

מנהג ארצות אשכנז לקבל שבת בכלי זמר

כט. ועל כי ענין שבת הוא השראת השכינה עלינו לכן ראוי לקבל שבת בשמחה בשירים, ובכמה מקומות מארצות אשכנז בקבלת שבת מנגנים בכלי זמרים נבלים וכנורות כבמזמוטי חתן וכלה וכל זה מפני שכל ענין שבת הוא קיבול פני שכינה ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כמו שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

ומזה הטעם הוא אומרם בזוהר פקודי הנזכר לעיל דף רנ''ו ע''א, שס''ה מלאכין אתמנון לבדחא עלמא מערב שבת לערב שבת וכו', ולכן אנו אומרים בברכת המזון שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתינו על כי נצטוינו לשמוח בו ביתר שאת וביתר עז לכבוד הדר המלכות השורה עלינו.

נכון לקרוא שיר השירים קודם קבלת שבת

ל. ונכון להיות כל איש שורר בביתו יחד עם אחוזת מריעיו בטרם יבא לקבל פני שבת, ישלח דברו בנועם קולות בשיר השירים כולו לעורר אהבת דודים למעלה כמו שאמרו בתקונים תקון י''ג דאתערא ברתא דמלכא בשיר השירים וכו', ולתת עוז לאלהים יכנסו בכי טוב באמרם קודם קריאתו.

תפלה קודם קריאת שיר השירים

כנויי שיר השירים על דרך הסוד

הנה אלה קצות הכנויים הנזכרים בשיר השירים, ואיש התמים אשר תמונת ה' יביט ישית עין השגחתו עליהם בקריאתם לעורר אהבת הדודים למעלה, ואף מי שלא בא בסוד ה' יחזיק במעוז קריאה נאמנה זאת אף שלא ידע שכול את סודו כמ''ש כמה פעמים כי לעולם יעשה האיש הישראלי פרטי כל התקונים אף כי לא ידע את סודו יאמר מה ששייך לאותו תקון, כיון שכונתו לשם שמים עושה פעולתו ויקבל שכר עליו במשלם, ועל זה נאמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו.

מאמרי הזוהר בגודל קדושת שיר השירים

לג. אך ורק שיהיה זהיר להתנהל לאיטו בקריאתו ולא יחטיא אל השערה כי סודו מאד נעלם אשר אין כל בריה יכולה לעמוד עליו כמו שאמרו במדרש הנעלם פרשת וירא ז''ל, תנו רבנן כשחלה ר' אליעזר הגדול ההוא יומא ערב שבת היה וכו' עד דבכי רבי עקיבא אמר ליה אוליף לי אורייתא פתח פומא ר' אליעזר במעשה מרכבה אתא אשא ואסחרא לתרוויהון אמרו חכמים שמע מינה דלית אנן זכאין וכדאין לכך נפקו לפתחא דברא ויתבו תמן.

הוה מה דהוה ואזל אשא ואוליף ליה בבהרת עזה שלוש מאות הלכות פסוקות ואוליף ליה טעמי דפסוקי שיר השירים והיו עיניו דרבי עקיבא נחתין מיא ואסחר אשא כבקדמיתא כד מטא להאי פסוקא סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים לא יכול למסבל רבי עקיבא וארים קליה וגעי בבכייתא ולא הוה ממלל מדחילו דשכינתא דהוה תמן אורי ליה כל עמיקתא ורזין עילאין דהוה בשיר השירים ואומי ליה אומאה דלא ישתמש בשום חד פסוק מיניה כי היכי דלא ליחרב קודשא בריך הוא עלמא דלא בעי קמיה דישתמשון ביה ברייתא מסגיאות קדושתא דאית ביה ע''כ.

ובזוהר פרשת שמות דף י''ח ע''ב, שיר השירים כלומר שיר של אותם שירים של מעלה, שיר שכולל כל ענייני התורה והחכמה וכח וגבורה במה שהיה ועתיד להיות, שיר שהשרים של מעלה משוררים ע''כ.

סגולת קריאת שיר השירים קודם לימודי הסוד

לד. פקח עיניך וראה שלימות שיר השירים שהוא קדש קדשים כי אין הראשונים וכל שכן אחרונים היו יכולין לעמוד על סודו כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו, ודרך המקובלים ע''ה היה לקרותו קודם קריאת סודי התורה והיא סגולה נפלאה לפקוח עינים עיורות בלימוד הקבלה וכן היה מנהג מורי נר''ו.

אזהרה שלא להפסיק בשיר השירים אפילו בדברי תורה

לה. ולפיכך צריך להזהר מאד בקריאתו לקרותו בשפה ברורה ובנעימה קדושה שלא יחטיא את השערה חס ושלום כי עונשו רב מאד בשגם הוא נותן טעם לפגם בקדשי שמים, וכל שכן שלא יפסיק בקריאתו אפילו בדברי תורה דמאן דפסק יתפסק כמו שאמרו בזוהר, ואם לא ידע להזהר באלה מוטב שלא יקראנו משיקראנו בהלעטת דברים ובפסקי פסקי יען כי פסוקיו ערוכים ומסודרים בסדר שפר מעלות המדות זה אחר זה והפסקות משמשות למנוע שפעת גשם נדבות והעמדת קרן האורה נקנית במשיכה.

לקרוא שיר השירים בלשון הקדש

לו. ואנכי נהגתי בקהל עדתי לפעוטים הקוראים שיר השירים בחג הפסח לקרותו בכל פעם בנעימה קדושה מראשו ועד סופו ולא לקרותו לחצאין כאשר נהגו, וגם הנהגתי לקרותו בלשונו ושלא לקרותו ללועזים בלעז יען הם דברי חשק האחת אהובה יחד עם דודה, ואשר אין דעת ותבונה יהרס במחשבתו אל ה' חס ושלום להבין הדברים בגשמיותם חלילה.

לז. וצריך להודיע לבני אדם מעשה תוקפו וגבורתו של שיר השירים שהוא קדש קדשים והוא שבח הכלה הנעימה אל החתן והחתן את הכלה וכמו שאמרו בתקונים תקון י''ח ז''ל, משבח שכינתא בשיר השירים מתתא לעילא מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך וגו' שררך שני שדיך צוארך ראשך הא הכא מתתא לעילא והיא משבחת לקודשא בריך הוא מעילא לתתא ראשו כתם פז עיניו לחייו שפתותיו ידיו שוקיו וכו'.

לקרוא שיר השירים בעשרה

לח. ואיש המשכיל ישים עיני השגחתו באלה בעת קריאתו, ואשריו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו אשר אין ספק שיזכה להיות מבני היכלא דמטרוניתא, ומה גם כי יזרז אחוזת מריעיו המתנדבים בעם יועדו יחד לקרות בעשרה טרם צאת לקראת כלה כי אף אם יקראו אותו ביום השבת לא יעלה קריאתו כל כך כמו בערב שבת שאז היא העולה.

והוא כמשל הבן האוהב את אמו ויזכור לאביו אהבת נעורים ובכן מעורר אהבת הדודים בעת עלותה ואף היא תשיב אמריה לו יתברך חזי במאי ברא אתערנא לגבך כמו שאמרו בזוהר בכמה מקומות, והיא אינה מתייחדת בסוד אהבת הזווג אלא על ידי נשמותיהם של צדיקים כמו שאמרו בזוהר ויחי ¹⁸⁰ ז''ל, פתח ר''א ואמר שימני כחותם על לבך האי קרא אתערנא ביה אבל לילא חד הוה קאימנא קמי דאבא ושמענא מלה מיניה דלית שלימותא וריעותא וכסופא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא אלא בנשמתהון דצדיקייא דאינון מתערי נביעו דמייא לקבלי עילאי ובההוא שלימו דריעותא בדביקו חדא למיעבד פירין וכו'.

עת קבלת שבת היא שעת רצון לעורר הגאולה בתשובה

לט. והנה כי כן הואיל והדבר תלוי בהם ראוי שיזדרזו שתי שעות קודם הלילה להוסיף מחול על הקדש לעשות כל פרטי התקונים הנצרכים אליה בעת עלותה להתקשר באהבתה כדי לעורר האהבה העליונה ובכן יתקשרו בה וצדיקים יירשו אר''ץ, ומה גם כי ישיתו לבבם את אשר אשמו ופגמו בה כמו שהארכתי בפרק א' ממשמרת החדש בתקון הדר מלכות בכמה פגמים שאנו פוגמים בה ע''ש, ואולי בעשות כל אלה הן תיהוי ארכא לשליוותינו ונשוב ונבנה חורבות ולהעביר רגל השור והחמור.

יבאר שבזכות חדא כנישתא יתכנשון כל גלוותא

מ. ואף אם אין כל ישראל יוכלון לעשות כדת היום עם כל זאת כל שיש עדה קדושה עושה כסדר הזה מספיק וכמו שאמרו בזהר חדש ¹⁸¹ בענין התשובה, אמר ליה ר''א חייך אי מהדרין בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותייהו יתכניש כל גלותא ע''כ, כל שכן בענין כבוד הדר המלכות בעת עלותה עולת שבת בשבתו לעת ערב שבת כי עת רצון היא מאד למעלה, ואולי יהי נועם ה' אלהינו עלינו למהר לגאלנו מגלות החיל להעביר גלולים מן הארץ ולתקן עולם במלכות שדי.

התעוררות גאולה שנעשתה בזמן האר''י וגוריו בעת קבלת שבת

מא. כמו שבאמת כך היה מעשה בימי רבינו הקדוש האר''י ז''ל, כי פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה יצא הרב ז''ל עם תלמידיו חוץ לעיר צפת תוב''ב לבוש ארבעה בגדי לבן כדי לקבל שבת והתחיל מזמור לדוד הבו לה' בני אלים ופזמון מיוסד לקבלת שבת ומזמור שיר ליום השבת בניגון נאה ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו, חברים רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מעשרים וחמש פרסאות.

והשיבו קצת מן התלמידים ואמרו אנו שומעים בכך, וקצת השיבו ואמרו נלך קודם ונודיע לנשותינו ואחר כך נסעה ונלכה, ואז חרד חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר, אויה לנו שלא היה בנו זכות להגאל שלפי שמיאנתם בדבר חזר הגלות לאיתנו בעונותינו הרבים ואילו הייתם משיבים כולכם פה אחד שאתם מרוצים לילך בשמחה גדולה תכף היו נגאלים כל ישראל שעתה היתה עומדת ליגאל כי נתעוררו באותה השעה הרחמים למעלה ע''כ.

הנה כי עת רצון היא ליעקב וממנה יושע, וטעם הדבר כמו שביארנו למעלה בסוד שלהוביתא דאשא היורדת להבדיל בין גבול הרשעה ובין קליפת נוגה להשמדם עדי עד שעליה אנו אומרים עתה בשיר השירים שמני כחותם על לבך וכו' אש שלהבת יה כי מים רבים הוא סוד הרע שבנוגה וחיילותיה.

מב. ולזה אמרה כנסת ישראל שמני כחותם על לבך על חלק הטוב שידובק בקדושה ויהיה נפרד מהרע, כי קשה כמות אהבה כי אותה אהבה הוא קשה כמות לאדם כי אין הנפש חפיצה ליפרד מהגוף ובהכרח הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וישוב העפר אל הארץ כשהיה, כן ממש אותה אהבה של הטוב כי אין הרע שבה חפץ להפרד לוט מעמו ובהכרח הטוב עולה למעלה והרע יורד מטה מטה בנוקבא דתהומא רבא, ורשפיה רשפי אש הוא המדורא דאשא אשר היא מתעוררת לעלות אשר יש לחוש שמצד הקנאה זו תשרוף העולם חס ושלום ולפיכך תרד לעומתה שלהבת יה והכנעני אז בארץ בנוקבא דתהומא רבא ובכן מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

ועל כן בכח סגולת וקבלת שבת וכוונותיו, לה בכח תגבר ההיא שלהוביתא דאשא ועל ראש רשעים תחול להכרית ולהחריב מלכות עשו וישמעאל כמו שנאמר דרך כוכ''ב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת כמו שאמרו בזוהר, ועל כן בהתכוונם אז הרב עם החברים בקבלת שבת ככל משפטיו וכוונותיו התעורר ההיא שלהוביתא דאשא להעביר את הגלולין מן הארץ והיה מה שהיה, וכמו כן עתה בדרא בתראה עת לחננה היא לעורר לאהובת נפש למעלה והעם לא נסע עד האסף מר''ים ולהחזיר עטרה ליושנה בפרסום רב, מלך ביופיו תחזינה עינינו ויגל כבודינו במהרה בימינו.

דברי התעוררות להקדים קבלת שבת בקריאת שיר השירים

מג. ועתה בנים שמעו לי בואו אחי בואו ריעי, חוסו על כבוד האחת אהובה להחזיק בידה ולהלבישה בגדי תפארתה ונבנתה העיר על תילה אשר כמה מהצער מגיע אליה בעת עלותה לאמר אוי כי בני יצאוני ואינם, נבוכים הם בארץ לא להם ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, ואיך תהיה אם הבנים שמחה כל עוד שאין בניה סביב לשולחנה.

התאמצו והיו לבני חיל להקהיל קהילות מידי ערב שבת בשבתו לשם ולתפארת ולתהלה שתי שעות קודם הלילה בקריאת שיר השירים בקול עוז ותעצומות וסדר קבלת שבת באימה ביראה בשפה ברורה ובנעימה קדושה בכל כוונותיו, אולי יחנן ה' על שארית יוסף ויתעוררו הרחמים למעלה להוציא ממאסר נפשינו וה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר, ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אם השג נשיג צד מה לעורר את הרחמים ולעשות נחת ליוצרינו.

מקראי קדש למי שנאנס מלומר שיר השירים

מנהג הלימוד בתקונים אחר קריאת שיר השירים

מה. ובבית מדרשי נהגתי עם החברים ה''י להגות בשבחא דמטרוניתא אחר קריאת שיר השירים בתקונים תקונא שתיתאה דף קמ''ג ע''א, קם רבי שמעון ואמר אתכנשו חיילין קדישין עילאין וכו' עד סוף התקון ויאמרו קדיש דרבנן, ושוב יוועדו יחד באהבה כלולה לצאת לקראת שבת מלכתא.

(א''ה, מצאתי בכתבי הרב המחבר שיש לקרות מאמר זה בליל חג השבועות קודם האידרא ע''כ).

בסוד שבת כלה מלכתא

מנהג האריז''ל ליצא לשדה לקבל שבת

מז. ורבינו הקדוש האר''י ז''ל דקדק מלשון בואו ונצא דמשמע שהיו יוצאים החוצה אל השדה בסוד וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה חקל תפוחין, וכן היה מנהגו של הרב מידי ערב שבת בשבתו היה הוא והתלמידים יוצאים לשוח בשדה לקראת שבת מלכתא.

מח. ומלבד עומק סוד הדבר למביני מדע גם עין המשכיל מבית ומחוץ תצפ''נו שהוא כדרך מלך בשר ודם כשבא לעיר שיוצאים כל בני המדינה להקבילו מהלך כמה מילין על דרך שאמרו במדרש אמור, יצאו גדולי המדינה וקלסוהו בתוך ה' מילין יצאו בני המדינה וכו', וכל שכן שראוי לצאת לקראת שבת מלכתא מטרוניתא קדישא החוצה אל פני חוץ להקבילה, ואיש התמים יכוין כי אין זה דרך השאלה אלא כך הוא ודאי כי הוא יוצא לקראת המלך והמלכה העליונים כאמור וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה כמנהג האיתנים מוסדי ארץ.

סדר קבלת שבת שנהגו בעה''ק ירושלים

מט. והן היום שלימים וכן רבים פה ירושלים תוב''ב מחזיקים במנהג הקדמונים ויוצאים מחוץ לעיר השדה ברוב ששונים ועושים סדר קבלת שבת שם ושוב חוזרים ועושים אותם בביתם סביב לשולחנם ושני אבוקות של אור בידם אל הקדש פנימה ופנה לסובב כמ''ש הרב ז''ל.

נ. ובימי גרושי כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', במקומות שעברתי בהם לא הורשתי לעשות כאלה מכח כמה סיבות ונהגתי לצאת החוצה אל עזרת בית הכנסת למקום אויר פנוי וראוי להקבלה לומר סדר קבלת שבת ושוב הייתי נכנס לבית הכנסת והקפתי אל התיבה ואמרתי עוד הפעם סדר קבלת שבת כמו שכתבנו, כי כל מדות שמנו חכמים הכל לפי האדם ולפי המקום וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו.

והן עוד היום מחזיקים בכל אותם המקומות במנהג זה לצאת אל העזרה מקום פנוי ומגולה, אלא שתפשו הדברים לפי פשטן כי הוא כדרך היוצא לקראת חתן וכלה אל פני חוץ ודי בזה, וכן ראוי לכל איש ישראל אשר יש בידו למחות ונשמעים דבריו לדבר על לב עם הקדש לנהוג כן בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות לכבוד הדרה של שכינה שלא יקבלו אותה במקומותם תוך בית הכנסת דנהיג קלנא בשכינתא חס ושלום, וטרם קבלת שבת יכנס בכי טוב לומר נוסח תפלה זו.

תפלה קודם קבלת שבת

סדר מזמורי קבלת שבת וסודן

טעם אמירת מזמור הבו לה' וסודו

נג. וטעם במזמור הזה לפי פשטן של דברים שבו שבעה קולות שאמר דוד כנגד שבעת ימי בראשית ולעומתן תקנו ז' דשבתא כמו שאמרו בגמרא ועל כן תקנו לאומרו בכניסת שבת, ולפי דברי הזוהר בראשית דף כ''ג הנ''ל דקאמר דבשבת מתפתחים ז' היכלין וכו' ולקבלייהו ז' קלין דהבו לה' וכו' על כן בחרו במזמור זה לעורר ז' היכלין אילין והמה פתיחות.

נד. ואיש המשכיל אף אם לא בא בסוד ה' יתאמץ בכוונתו באמירתו לכבוד שכינת עוזינו הנקראית כלה כמו שאמרו בזוהר בסוד לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לכלתם מפני כבוד הכלה היא השכינה, וכן רמוז בראשי תיבות ה'בו ל'ה' כ'בוד ועוז וכן ה'בו ל'ה כ'בוד שמו ראשי תיבות כלה הנעשית עתה כלה בכ''ד קישוטיה שאמר ישעיהו הנביא ולהעלות העולמות שרפים וחיות ואופני הקדש ועמהם ניצוצי הקדושה של הנשמות שנפלו בעמקי הקליפות אשר לא עצרו כח לעלות מעצמן אנו צריכים להעלותם אל הקדושה בכח סגולת המזמור הזה וצירופי השמות החתומים בו כמבואר לבאים בסוד ה'.

ונשמות יתירות הבאים בשבת יש מהן באים מצד הב''ל ויש מהן באים מצד קי''ן והכל נרמז במזמור זה, ה'בו ל'ה' ב'ני אלים ראשי תיבות הבל וכן ה'שתחוו ל'ה' ב'הדרת ראשי תיבות הבל, ואשר באות מצד קין נרמזו בראשי תיבות ק'ולם י'שאו נ'הרות, נ'אוה ק'דש י'הוה ראשי תיבות קי''ן, ובכן כל ניצוצי קין והבל שירדו בקליפה יעלו גם המה בהקבלת אור הגדול של שבת וכמו שמבואר במכתב הקדש רבינו הקדוש ז''ל באריכות.

ולא כתבתי זה אלא להודיע לבני אדם סדר מזמורים אלו אשר הוצק יסודן לצד עילאה, כי לכן תחזקנה ידי האיש הישראלי בראות כמה מועילים מעשה התפלות למעלה ובכן תתלהב נפשו בעבודת בוראו.

עוד בכוונת מזמורי קבלת שבת

נו. וגם כתב שאחר כל זה יכוין לקבל שפע קדישא מן אלף עולמות שיוצאים ונוצצין מהשכינה עליונה כמו שבא באריכות שמה, אשר אין ספק כי בשיתו האדם אשר בעפר יסודו תתלהב נפשו בגילה וברעדה ויתאמץ בטהרת המחשבות להיות רעיונותיו טהורים וברים לבלתי יקלקל צינורי השפע להפוך אותם לבורות נשברים חס ושלום ומקשה לבו יפול ברעה.

כי על כל אלה כל בעל נפש היפה המליאה לה דעת ויראת ה' יישר ללכת בתמים בכוונתו ולטהר רעיוניו בעת הכנסת כלה מאד לבלתי יפגל בקדשים כאמור, וידקדק בדברי המזמור הזה לאומרו בשפה ברורה ולא יחטיא אל השערה אשר כל דברי המזמור בנויים לתלפיות במספר ובמפקד צ''א תיבות כמספר שילוב הוי''ה אדנ''י, ואחד עשר פסוקים שבו כמספר ו''ה שבשם, וי''ח הויות שבו שבהם ע''ב אותיות כמספר חס''ד לעומת החסדים המאירים ויורדים.

ולפיכך אנשי לבב ישכילו עשה להתנהל לאיטם בקריאתו אות באות תיבה בתיבה ולתת אל לבם בכל הוי''ה והוי''ה לבל יבלעו השם בנעימה כאשר נהגו בלעגי השפה ובעלי הלעטה דאתמר בהון הלעיטני נא וכו' כמו שאמרו בזוהר ¹⁸⁴ כי מגרעות נתנו מצידם לעליונים למעלה חס ושלום.

לקבל שבת בעינים סגורות

נז. ומדרכי חסידים הראשונים לסגור עיניהם מהתחלת המזמור הזה עד גמר מזמור שיר ליום השבת, וכן נכון להיות כל איש עיניו סגורות לכבוד הדרה של שכינה עולימתא שפירתא וכו' ואף אם לא ישכיל סודו ישכיל עשוהו להתקדש ברעיוניו בצור עשהו.

תפלה מתוך הסידור מועלת הכוונה, ומעלת קדושת האותיות

נח. אכן לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא להמתקדשים והמטהרים עצמם במחשבותם, לא למי שלבו מלא טרדות והבלי עולם אשר חוששני להם כי בסגירת עינים יגבר לבבם זה להם להפגל במחשבותם יותר מכאשר יהיו עיניהם פקוחות בהתעטף נפשם אל חיק אמותם, אשר לאלה יאותה להם לומר סדר קבלת השבת ויתר דברי התפלה מתוך הסידור כי חוש הראות המביט באותיות מונע חוש המחשבה שכן דרך החושים כי כל אחד מבטל חברו.

ונוסף גם הוא באשר האותיות המה ציור עולמות וצינורות של מעלה ומאורות אשר סביבות עוזם יש בסגולתן להפר המחשבה, וסימניך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בכל תפילותיו וישכיל עשה, ודברי הרז''ל אמורות ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יטרדו בהבלי העולם הזה וזכו לראות עולמם בחיים אשר יאותה ויאותה להם לאשר ולקיים דברי הרב ז''ל להתקדש עצמן ולעשות הדברים כאשר המה בנעלמים כמו שביארנו זה כמה פעמים.

אחר המזמורים יאמרו אנא בכח בעמידה

נט. ואחר המזמורים האלה יעמדו על רגליהם לאמר תפלת רבי נחוניה בן הקנה אבגי''תץ המיוסדת על פי שם מ''ב היוצא מבראשית עד הב' של בהו כנודע להעלות העשיה כמו שביארנו בתפלת העשיה בסידור החול בס''ד.

טעם שבחר האר''י בפיוט לכה דודי מהר''ש אלקבץ ע''ה

ס. ואחר זה יעמדו על עמדם ופניהם למערב לומר שירות ותושבחות הלל וזמירות לכבוד הדרה של שבת לעורר חבצלת השרון למעלה ולהכין אותה ולסעדה יחד עם דודה, וכבר יסדו על זה מהר''ש בן גבירול והר' אברהם והרב משה בן עזרא פיוטים להלל לשבח יקר תפארת הדרה של שבת, והרב זלה''ה לא בחר בהם כי לא נגה עליהם דרך הקבלה ובזוהר פרשת תרומה אמרו ¹⁸⁵ בשירים ותשבחות דאית בהון קבלה אמיתית וכו', והוא ז''ל היה אומר פיוט נאה ומשובח אשר חבר ויסד החכם החסיד שלמה הלוי ז''ל אלקבץ ושמו חתום בראשו, ואמר הרב כי רוב דבריו מסכימים אל האמת.

סוד פיוט לכה דודי

נוסח מתוקן בשני בתים מפיוט לכה דודי

סג. מקדש מלך עיר מלוכה וכו', איננו נכון הנוסח דצאי מתוך ההפיכה רב לך שבת בעמק הבכה וכו' כי הוא מדבר כלפי שכינה ואין לאדם לזכור שום עצב ודאגה של עצמו כל שכן של אהובת נפש שכינה קדישא כי יסבב להגביר עצבון ודאגה ואין השעה צריכה לכך וכמו שאמרו בפרשת ויקהל, בההוא נשמתא יתירה נשיין כל עצבא וחימתא ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא וכו'.

וכן בזוהר בראשית דף מ''ח ע''ב, אמר ר' שמעון על דא תנינן שבת דוגמא דעלמא דאתי הכי הוא ודאי ועל דא שמטה ויובל דא בדא ושבת ועלמא דאתי הכי הוא וההוא תוספת דנשמתא מרזא דזכור קא אתייא על האי סוכת שלום דנטיל מעלמא דאתי ודא תוספת יהיבת לעמא קדישא ובההוא תוספת חדאן ואתנשי מינייהו כל מילי דחולא כל דחילו וכל צערין וכל עקאן כמה דאת אמר ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ע''כ.

ביאור שאר בתי פיוט לכה דודי ע''ד הסוד

אמירת בואי כלה ב''פ בקול ושלישית בלחש, ואמירת שבת מלכתא

עב. ויאמר באי כלה קול בר''מה ובנעימה קדושה, וצריך לאומרו ג' פעמים לעומת הג' עליות העולין כנודע, והשלישי נאמר בלחישה כי הוא בסוד הדעת וסימניך חכמים יצפנו דע''ת, ושוב יאמר שבת מלכתא ופה יכוין שקיבל תוספת הנפש בסוד ודעת לנפשך ינעם ויכין עצמו לקבל תוספת רוח.

יבאר שאין לשחות באמירת בואי כלה

עג. והשוחה עצמו כשאומר באי כלה תועה מדרך השכל כי כבר הודיענו רבינו יונה ז''ל בסוף חמישי דברכות שאין לשחות אלא במקום שאמרו חכמים ע''ש.

ולפיכך השוחה עצמו בבאי כלה גוערין בו שלא ישחה רק יטה ראשו מעט לצד דרום ואחר כך לצפון ואחר כך למזרח ולמעלה ולמטה ואחר כך למערב או הכל למערב ודיו, והאומרים ז' פעמים באי כלה הוא בכלל כל המוסיף גורע.

טעם אמירת מזמור שיר ליום השבת בע''ש

עד. ואחר כך יוצאין בשי''ר ונמשכין בשיר ליום השבת אשר גם הוא מרומם על כל ברכה ותהלה בעת ובעונה ההיא להחזיר העטרה ליושנה כמו שכתב הרב בפירוש ישמח משה במתנת חלקו, כי כשעלה משה למרום לקבל התורה נתנו לו אלף חלקים אורה וכשחטאו ישראל במדבר נאבדו ממנו בעון ישראל ונשאר לו חלק אחד לבד מכל האלף, ואולם משה לא חטא לשיאבדו ממנו ולפיכך הקדוש ברוך הוא משלימם לו משל ישראל והם האורות והכתרים שהם עדיים של ישראל שהתנצלו מהר חורב שנטלם משה אחר כך להשלים מה שנטלו ממנו בעבורם.

אכן בכל ערב שבת חוזר משה ומקבל אותם אלף חלקים שאיבד ונוטלם בסוד תוספת שבת ואז הוא חוזר כתרי ישראל להם ומאלה הכתרים יורשים ישראל תוספת בשבת בכל ערב שבת וזהו ישמח משה במתנת חלקו כמו שנבאר במקומו, ועל כן תכף אחר אומרינו באי כלה וקבלנו תוספת שבת אנו אומרים מזמור שיר ליום השבת ראשי תיבות למשה, כלומר ראוי לשורר ולזמר על אשר נותנים חלקינו למשה ואנו יורשים ממנו התוספת שבת חלקתינו כי תוספת שבת שלנו יש לו למשה בימות החול, ויתר פרטי הדברים צדיק כתמר יפרח וכו' בפרוח רשעים כו' יתפרדו כו' הם מבוארים בסוד מדורא דאשא הנז''ל וסוד גלגולא דנשמתין הנז''ל.

עה. וכל הסדר הזה יעשנו האיש הנלבב בעינים סגורות עד ה' לאורך ימים, ובגומרו יפקח עיניו ויסתכל בנרות שברכו עליהן בשבת כי בה ימשיך הארה נפלאה לשכינת עוזינו.

אמירת משנת במה מדליקין ושאר כ''ד פרקי שבת

הנה נא ערכתי משפט סדר הכנסת שבת שוה לכל נפש אדם די מכשו''רו אשר יכ''שר לו המעט הוא אם רב ובלבד שיכוין לבו לשמים, ואשר יתן את לבבו לאמר כי יש פנימיות ענייני הסודות בכל אלה ולעתור ולרצות לפניו יתברך שיהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו כאילו כיוון בפרטי הכוונות, ובכן אלהים יראה לו ארשת שפתיו למעשה פרטיות כמו שאמרו בזוהר ¹⁹⁰ שזהו סוד ויהי נועם ה' אלהינו כו' כמו שביארנו בכמה מקומות.

סדר תפלות וכוונות עד''ה לעת קבלת שבת

בע''ש יהגה בכ''ד פרקי שבת ותפלה עד''ה

טעם קריאת כ''ד פרקי שבת מגורי האר''י

ציונים והערות לפרק ה

168) שבת דף קי''ח ע''ב. 169) יומא דף פ''א ע''א. 170) שצ''ם חנכ''ל ר''ת שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה. 171) שבת דף קנ''ו ע''א, וע''ע רש''י שבת דף קכ''ט ע''ב ד''ה דקיי''ל. 172) וע''ע במהרש''א לתענית דף ח' ע''ב ד''ה שמש ובמג''א ריש סימן רע''א ובבאה''ט שם. 173) זוהר וירא דף ק''ט ע''ב. 174) שבת דף קי''ח ע''ב. 175) שבת דף ק''ד ע''א. 176) זוהר אמור דף צ''ה ע''א. 177) זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א. 178) זוהר ויקהל דף ר''ה ע''א. 179) זוהר תרומה דף קל''ו ע''א. 180) זוהר ויחי דף רמ''ד ע''ב. 181) זוהר חדש שלהי פרשת נח. 182) ב''ק דף ל''ב ע''א. 183) סדר מזמורים אלו יסדם המחבר לאומרן לכבוד השכינה העולה בעת הזאת, ורובן מלוקטים מהמזמורים שייסד המחבר בפ''א מר''ח לומר בליל ערב ר''ח לכבוד השכינה וכינהו סדר ''הדר המלכות'', ועי' להלן הערה 53 בפרקי ימי הפורים. 184) זוהר פנחס דף רמ''ד ע''ב. 185) זוהר תרומה דף קע''ח ע''א. 186) בחמ''י דפו''ר נדפס מהר''א צמח והוא ר' אברהם בן ר' יעקב צמח {עי' שה''ג}, אך קרוב לודאי כי הוא ט''ס מאחר וכ''ז נדפס בספר נגיד ומצוה לאביו מהר''י צמח וכן הוא בפרי ע''ח בגליונות מהרי''ץ. 187) זוהר ויחי דף רמ''ד ע''ב. 188) זוהר ויצא דף קנ''ה ע''ב. 189) תקו''ז דף י''ד ע''א. 190) זוהר יתרו דף צ''ג ע''ב. 191) זוהר יתרו דף פ''ח ע''א. 192) זוהר פנחס דף רמ''ד ע''א. 193) זוהר אחרי מות דף ע''ט ע''א. 194) תקו''ז בהקדמה דף ב' ע''א.

---

פרק ו - תפלת ערבית

ערבית ליל שבת

א. אם תתרומם ותנשא תפלת ערבית מאד ביתר הימים, עוד תתרומם ותנשא במעלתה בהתקדש עלינו קדושת היום קדש הוא לה' גדולי גדולים הנעשים בשמים ממעל בסגולת קדושת היום, והמה היו במורידי אור מן העולם ועד העולם הארות מעולות סדר סדר לבדו אך בצל''ם כנודע למשכילים בסתרי תורה.

טעם לאמירת והוא רחום בחול ולא בשבת

ב. ונוסף גם הוא כי תפלת ערבית בשאר הימים נתקן על הצלה מרוחות וקליפות חצוניות כמו שאמרו בזוהר תרומה, ¹⁹⁵ דקול צלותא דא איהו לאגנא עלן מגו פחד בלילות מגו פחד דבכמה סטרין פחד דגיהנם דהא בההיא שעתא טרדי לחייביא בגיהנם על חד תרין מביממא ובגין כך מקדמי ישראל למימר והוא רחום דאיהו פחד דגיהנם וכו' ובגין כך אנן מקדמי שומר ישראל פחד דכמה מזיקין וקטרוגין דמשתכחי בליליא ואית לון רשו לנזקא מאן דנפיק מתרע ביתיה לבר ובגין כך אנן מקדימין ושמור צאתנו וכו'.

לא כן עתה באור השבת אשר כל הדינים וכל המזיקין ספו תמו ובאו במחילות עפר, ותפלת ערבית היא באה לתוספת המאורות לא על הצלה והגנה וכמו שאמרו שם בזוהר, ¹⁹⁶ ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנם ולא דינא אוחרא אסיר לאתערא ליה דאתחזי דהא לית רשו בשבת לאעברא דינא מעלמא וכו'.

ג. וכן מפורש עוד לקמן דף קל''ה ז''ל, כד עייל שבתא איהי אתייחדת ואתפרשת מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת בייחודא דנהירו קדישא ואתעטרא בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ולית שולטנא אחרא בכלהו עלמין ואנפהא נהירין בנהירו עילאה ואתעטרא לתתא בעמא קדישא וכולהו מתעטרן בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא לברכא ליה בחדוה בנהירו דאנפין ולומר ברכו את ה' המבורך את ה' דייקא בגין למפתח לגבה בברכה ואסיר לעמא קדישא למפתח לגבה בפסוקא דדינא כגון והוא רחום וגו' בגין דהא אתפרשת מרזא דסטרא אחרא וכל מארי דדינין אתפרשו ואתעברו מינה ומאן דאתער האי לתתא גרים לאתערא הכי לעילא, עיין שם באורך.

הנה משם באירה תפארת יקר תפלת ערבית באור השבת דאשתני למעליותא משאר הימים אשר בהן צל''ח חשך ויחשיך, לא כן באור השבת כי לילה כיום יאיר עד שמתוך כך נאסר עלינו למפתח בדינא כמבואר במאמר הראשון מטעם כי השבת הוא שמש ומגן ואין פחד מן המזיקין וגם לנשמות אין גור יגור מאשו של גיהנם שהרי כבה ולא מן הפועלים הדין המענישין אותם, ובמאמר השני למדנו איסור נוסף למפתח בדינא על כי הוא מורה העדר למעלה חלילה דמאחר דהכלה נתפרשה מסטרא אחרא אם יתערו בדינא חוזר ונאחז בה חס ושלום.

ד. והנה זה מן הנוגע אל הכללות בעליונים ובתחתונים, אכן עוד תוסיף תת כחה לה על הפרט לכל אחד מאישי ישראל כי בה יתוסף הרוח והנשמה מבחינת הלילה כל אחד במקומו הראוי לו, כי בהכנסת כלה הנפש לו תמלא כמו שאמרו בפרשת ויקהל דף ר''ה ע''א, וקודשא בריך הוא כד עאל שבתא מעטר לכל חד וחד מישראל ובעי דינטרון ליה לההוא עטרא קדישא דאתעטרו ביה וכו' והוא תוספת הנפש יתירה,

באמירת ברכו זוכין לתוספת רוח יתירה

ה. ובברכו תנוח עליהם הרוח והוא אומרם בזוהר תרומה דף קל''ה ע''ב, וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדוה ולומר ברכו את ה' המבורך וכו' והוא בחינת תוספת הרוח,

באמירת ופרוש זוכין לתוספת נשמה יתירה

ו. ובופרוס עלינו תנוח תוספת הנשמה כמו שאמרו בזוהר בראשית דף מ''ח ע''א, תא חזי בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורש סכת שלום כדין קדושתא עילאה נחתא ופרישת גדפהא עלייהו דישראל ומכסיא לון כאימא על בנין וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון וכדין דא סכת שלום יהיב נשמתן חדתין לבנהא מאי טעמא בגין דביה נשמתן שריין ומיניה נפקין וכיון דשריא ופרישת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו'.

להקדים תפלת ערבית של שבת קודם השקיעה וטעמו

ז. כי על כל אלה כל איש הנלבב יתקדש במחשבתו בבואו אל הקדש פנימה להתפלל תפלת ערבית בניגון וקול זמרה לשמחת הכלה הבאה אלינו, ומקדימים להתפלל תפלת ערבית יותר מבימות החול מיד כשהגיע פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם השקיעה כמו שביארו חכמי אשכנז, וכן אמרו בגמרא ¹⁹⁷ רב צלי של שבת בערב שבת, והכי משמע בפרק כל כתבי ¹⁹⁸ דקאמר כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת מניחים ידיהם על ראשו ואומרים וסר עוניך דמשמע שיהיה על כל פנים בערב שבת קודם שקיעת החמה.

בכל ע''ש מתחדש השפע לקיום העולם

ח. והטעם כמ''ש המקובלים שזמן השראת השכינה אז כמו שהיה בשבת בראשית שבאותה שעה נתן הקדוש ברוך הוא שפע חיוני בשבת בראשית על ידי השראת שכינה על אדם הראשון, וזה היה בשעה י''ב ששב בתשובה כאשר חכמים הגידו ¹⁹⁹ בי''ב יצא בדימוס ואז השרה השכינה עליו ונתמלאה הארץ מזיו כבודו ובא החיות אל כל העולם, וזהו אומרם שבשעה יתירה שמוסיפים מחול על הקדש נגמרה מלאכת העולם, והוא כי באותה שעה ניתן החיות לארץ ולכל הנבראים שלולי זאת היה הכל מעותד להפסד כמו שכתב הר''ם אלשיך עליו השלום.

ט. וכן ניתן גם כן כל ערב שבת שפע חדש בארץ כי כל ערב שבת אותו השפע חפץ להסתלק והוא יתברך בטובו הגדול משפיע שפע חדש והוא על ידי השראת שכינה בנשמות יתירות דאצילות כמו שאמרו בתקונים, ולא מצאה היונה מנוח אלא בשבתות וימים טובים וכמה נשמתין חדתין קא נחתין עמה לדיירא בישראל.

באמירת ויכולו קודם השקיעה זוכין להשראת שכינה

י. ואולם השראת השכינה עלינו לא יתכן אפס על ידי מחילת עונותיהם של ישראל וזה לא יתכן אלא באמירת ויכולו שסגולתו למחול כמו שנאמר וחטאתך תכופר, ולפיכך צריך להתפלל ערבית לפחות שעה אחת קודם הלילה שאז הוא זמן הנתן שפע וחיות לעולם, לא כן אם הוא מתפלל בליל שבת ממש שאף אם יזכה לנשמה יתירה לא יזכה להשראת שכינה אחר שלא אמר ויכולו באותה שעה והשפע והחיות לעולם כבר ניתן על ידי אותם הצדיקים שכבר התפללו בשעה שקודם הלילה.

לומר ויכולו קודם שקיעת החמה

יא. ודברים אלו תוכחת מגולה ואזהרה גדולה לאנשי הלבב יראי ה' וחושבי שמו להיותם זריזים ונשכרים להקדים להיות ממקבלי שבת מבעוד יום ובפרט בימות החורף באופן שיהיה עת אומרו ויכולו קודם שקיעת החמה שאז זמן השראת השכינה כאמור.

(א''ה, עיין בספר דברי חכמים פ''ב האריך בכל פרטי הדברים האלה ע''ש).

מנהג התנאים בערבית של שבת, ודעת הראשונים בזה

יב. וכן היה מנהג חסידים הראשונים האיתני''ם כמו שאמרו בב''ר פרשת בראשית פרשה י' ז''ל, אמר ר' חנינא משכני ר''י בר יוסי אצל פונדקי אחד ואמר לי כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, רבי ירמיה ורבי אחא אמרי ר' יוחנן מקשי כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת אתמהא ולא צריך מקשי דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לציפורין והוו אמרין כבר שבת ר' חנינא בן דוסא בעירו וכו', והכוונה דרבי יוחנן הקשה על זה דליה לא סבירא ליה כר''י אלא כרבנן דתפלת מנחה עד הערב ולהכי לא מצי מוסיף מחול על הקדש באותה שעה בתפלה.

אי נמי דאפילו סבירא ליה כר''י לא ניחא ליה לאקדומי כולי האי דאף על גב דמיחשיב לילה מכל מקום מיחזי כי חוכא ואיטלולא שמזכיר של שבת בזמן דמיחזי יומא לכולי עלמא, וכל שכן לדעת האומרים דהוו צריכי להניח קריאת שמע לערב דאם כן השתא דמקדימים לצלותייהו לא מסמכי גאולה לתפלה, ואל זה השיבו רבי אחא ורבי ירמיה שלא היה ראוי שיתמה על זה שהרי החמרים היו עולים מערב לצפורי והיו אומרים כבר שבת ר' חנינא בן דוסא, הרי שהיה מקדים שעה גדולה שהיה שהות שיבואו החמרים משם לצפורי ובצפורי עדיין לא שבתו, ואם כן נראה דשפיר עבד להוסיף מחול על הקדש בתפלה.

יג. והרמב''ם ז''ל כתב בפ''ג מהלכות תפלה זה לשונו, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה ובלבד שיקרא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הככבים עכ''ל, ור''ת ז''ל הוסיף לומר דאפילו לקריאת שמע שפיר דמי דהא ודאי אלו המקדימים היו קורין קריאת שמע בתפלת ערבית דהא קיימא לן כר' יוחנן דבעינן למסמך גאולה לתפלה - לתפלה של ערבית, אלא שבזה חלקו עליו שיש אומרים דאף על גב דחשבינן לאותה שעה לילה לענין תפלה, לא לקריאת שמע דאתמר בפירוש במתניתין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן או בשאר זמנים השנויים בברייתא דבתר שכיבה אזלינן.

המתפללים ערבית של שבת מבעו''י יחזרו לקרות ק''ש בעונתה

יד. והמשכילים יזהירו עצמן לאחוז דרך צדיקים הנזכרים להתפלל מבעוד יום, ולאחר תפלת ערבית יאמרו קריאת שמע בעונתה ולא יסמכו על קריאת שמע שעל המטה דמכשיגיע חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע אסורים להתחיל לאכול דלא נפקי בקריאת שמע דיממא כדכתיבנא, וכן נהגתי וכן נהגו רבים מהאיתנים אשר עמדי.

לכוין בערבית של שבת לתקן תפלות הפסולות

טו. ונכון להיות כל איש הואיל הלוך אחרי ש''ב לתקן בתפלה זו שאר תפלות של ערבית בימות החול הנפסלות מחסרון כוונה ומהעדר התחברות עם הצבור כאשר פשתה המספחת הזאת ברבת מבני עמינו אשר לא נזהרו בה ובד בבד יתפלל איש לו, והוא ענין רע מכאיב מאד הדרה של תפלה כמו שהארכנו במקומות רבים ולעיל פרק ד'.

והן עתה בתפלת ערבית זו בכוונה עת רצון היא להעלות התפלות הפסולות ההם להעשות כתר ועטרה על ראש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ונוסף גם הוא להיות לזכרון בין עיניו להכין כוונתו לקבל תוספת הרוח והנשמה במקום הראוי לו כאשר נתבאר.

תפלה קודם ערבית ליל שבת

טז. ומה טובו ומה יופיו אם יבטא בשפתים פרטי הדברים האלה וכה יאמר בעוד שהקהל אומרים מזמור שיר ליום השבת.

אזהרה לאבל שלא ישנה מקומו בשבת בבהכנ''ס

יז. ושוב ישב על מקומו שש ושמח, ואף אם הוא אבל לא ישנה מקומו בבית הכנסת כי הוא דבר של פרהסיא ואין נוהגים בשבת אלא דברים שבצנעא.

תפלה קודם ערבית ע''ד הסוד

סדר ברכו וכונתו והקדיש שלפניו

יט. ומנהג מורי נר''ו לעמוד בקדיש של ברכו כי בו קבלת הרוח וכן נהגתי אחריו, וראוי לכל איש התמים להתלבש בעת ההיא בגילה וברעדה, ובעוד שהשליח צבור מאריך בניגון ברכו יקדים לומר בלחישה, לב טהור ברא לי אלהים ורו''ח נכון חדש בקרבי, השיבה לי ששון ישעך ורו''ח נדיבה תסמכני.

ובזוהר תרומה דף קל''ה, כדין שירותא דצלותא לברכה לה בחדוה בנהירו דאנפין ולומר ברכו את ה' את דייקא בגין למפתח לגבה בברכה וכו', ולפיכך צריך לענות בשמחה רבה ברוך ה' המבורך, ויכוין ברוך נפ''ש, הוי''ה רו''ח, המבורך נשמ''ה, לעולם חי''ה, וע''ד יחיד''ה כי המה שפע הרוח יתירה.

מנהג האר''י לנגן בקול נעים בברכות ק''ש וברכו של שבת

כ. ורבינו הקדוש האר''י זלה''ה היה מרים מעט קולו בברכות דקריאת שמע דערבית ובנעימה קדושה בסוד נועם הנמשך משכינתא עילאה וביותר בעניית ברכו וכתב, שב''ת נוטריקון ש'מחה ב'רכו ת'ענה, אי נמי ש'בת ב'רכו ת'נגן, אך הקול יפה לבסמים האומרים אותו בשפה ברורה לא אל אשר ישאו נהרות קולם להבליע את השם בנעימה אשר עליהם קרא הרשב''י ע''ה ²⁰⁰ הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה' חרה בעם, וכל שכן את אשר קדמו שרים אחר נוגנים להתפאר בחנם אשר המה עובדים לבשר ודם לא לו יתברך ותמורת חן כיעור, ובפרקים הבאים נאריך בזה בס''ד.

לומר ערבית של שבת בעינים פקוחות

אזהרה לש''ץ לקרוא התוכחות וכן פסוק וחרה שבק''ש בלחש

כב. ואחר כך יתחיל קריאת שמע ויתן בו ריווח בין הדבקים, ובהגיע השליח צבור לוחרה אף ה' בכם וכו' יקראם בלחישה מפני כבוד השבת כמו שאמרו בזוהר פרשת בראשית, דבההוא תוספת שבת אתנשי מיניהו כל מילי דחולא כל דחילו וכל צערין וכל עקאן כמה דאת אמר ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך עד כאן, וכן בקריאת התוכחות יש לאמרם בלחישה, וכן נהגתי אף בימות החול.

לעמוד באמירת ופרוש ולאומרו בשמחה

כג. ובהגיעו לופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום הן יתן בקולו קול עוז ויגיל וישמח באמירתו מאד בכוונה ישרה ובשפה ברורה על אם הבנים שמחה על גוזליה ירחף, ויכוין לקבל תוספת נשמה יתירה כמו שביארנו למעלה.

כד. וכתב מהרח''ו ז''ל בסידורו, יש לעמוד כשאומרים ופרוש וכן משמע בזוהר פרשת בראשית ז''ל, וההוא תוספת מרזא דדוכרא קא אתיא על האי סכת שלום דנטיל מעלמא דאתי וכו' ע''כ.

תקון חתימת ופרוש ע''פ הזוהר

כה. ושגו המדפיסים בנוסחו וכתבו עלינו ועל עמו ישראל, וצריך לומר ועל כל עמו ישראל וכן הוא לשון הזוהר פרשת בראשית דף מ''ח ע''א, תא חזי כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא מאן סוכת שלום דא שבתא וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דמסאבא כולהו טמירין ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא רוח מסאבא לא אתער בהדיה ודא עריק מקמיה דדא וכדין עלמא בנטירו עילאה ולא בעינן לצלאה על נטירו כגון שומר את עמו ישראל לעד דהא דא ביומא דחול אתתקן דעלמא בעיא נטירו אבל בשבת סוכת שלום אתפריסא על עלמא ואתנטיר בכל סטרין ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון וכולא בשלמא אשתכחו עילאין ותתאין.

ובגין כך בקדושא דיומא מברכין הפורש סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים אמאי על ירושלים אלא דא הוא מדורא דההוא סוכה ובעינא לזמנא לההיא סוכה דאתפרשת עלנא ולמשרא עמנא ולמהוי מגינא עלנא כאימא דשריא על בנין ובגין דא לא דחלין מכל סטרין ועל דא הפורש סכת שלום עלינו ע''כ, שמע מינה תרתי שמע מינה טעמא דלא אמרינן ברכת שומר ישראל בשבת שאין צריך שמירה, ושמע מינה שצריך לומר ועל כל עמו ישראל לתת כנגד היסוד רחובות הנהר שלום, כ''ל לו כל אליו.

טעם אמירת ושמרו בנ''י סמוך לופרוש

כו. וקבעו לומר אצלו ושמרו בני ישראל את השבת כנגד מדת שמור שהוא מושל עתה, וגם טעם אחר כי אחרי קבל הנשמה היתירה בופרוש עלינו יאמר ושמרו בני ישראל את השבת לומר שהוזהרנו לשמור את הנשמה יתירה שלא תסתלק מאיתנו כי כל ענין פסוק זה הוא נדרש על הנשמה יתירה שצריכה שימור כמו שאמרו בזוהר, ²⁰¹ ועל דא כתיב בההוא נשמה יתירה שמירה ושמרו בני ישראל את השבת שומר שבת מחללו והא אוקמוה ההוא רוחא דשריא בעלמא דאצטריך לנטרא ליה הואיל דקיימא עמיה דבר נש.

כז. וכן הוא בפרשת ויקהל, ²⁰² כד עאל שבתא קודשא בריך הוא מעטר לכל חד וחד מישראל ובעי דינטרון ליה להאי עיטרא קדישא דאתעטרו בה ע''כ, והכוונה שהוזהרנו לשמור את הנשמה יתירה שלא תסתלק מאיתנו על ידי איזה חילול שבת בדיבור ובמעשה ובמחשבה או על ידי שאר חטא אשר יחטא בשבת כי כאשר יכנס בו החיצוני תסתלק ממנו הקדושה, ולפיכך קבעוהו אחר ופרוש עלינו שקבלנו הנשמה יתירה שקודם זה לא שייך להזהיר ולומר ושמרו בני ישראל כי עדיין אין לנו מה לשמור.

והאיש הנלבב ישית לבו אל זה להתקדש עצמו ביום השבת לשמור נשמתו בו שלא לפוגמה במחשבה ומעשה, וביותר בפגם הדיבור הנמצא ברבת מבני עמינו וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והלואי לא יהיה יותר.

סוד ויכולו בתפלת העמידה

כח. ואחר כך מורא לו יעלה על ראשו לומר העמידה בגילה וברעדה אשר שגבה מאד תהלתה ומושב יקרה בשמים ממעל כי אז עלתה הכלה ונתפרשה מהקליפה כמו שביארו בזוהר תרומה דף קל''ה ז''ל, צלותא דמעלי שבתא אתאחדת כרסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה כד עייל שבתא איהי אתייחדת ואתפרשא מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת בנהירו עילאה ואתעטרת בכמה עטרין למלכא קדישא ע''כ.

הנה משם יתבאר תרתי לטיבותא, דאתפרשת מסטרא אחרא ועוד בה דאתעטרת בכמה עטרין, ועל כן כדי להורות על שלימות זה הנמצא בה לכן יאמר בשפ''ר תפלה זו ויכולו השמים והארץ והוא לשון שכלול והוא לשון כלה כי כלתא דא היא עתה בערך שנשתכללה מזמן הבריאה דכתיב ויביאה אל האדם דקשיט לה בכ''ד קישוטין כמספר ויבא''ה, וכן הוא עתה ויביאה אל האדם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו הראשונה שאמר אעשה לו עזר להחיות זרע, ולעומת זה תקנו שבע ברכות כי לעולם הכלה היא מתברכת בשבע ברכות בסוד ויבנהו שבע שנים כמו שאמרו בזוהר דכנסת ישראל בז' סליקת וכו'.

ביאור האר''י בשינוי תפלות שבת זמ''ז, וחילוק הלשונות ''בה'' ''בו'' ''בם''

כט. ורבינו הקדוש האר''י ז''ל כתב טעם למה שתקנו שלש תפלות משונות זו מזו בשבת, אתה קידשת הם הקידושין של הכלה שנתן לה החתן בסוד שבע ברכות ואז היא נקנית לבעלה ואסורה לחיצונים, וג' פעמים ויכולו הם ג' עדים, ישמח משה הם סבלונות, תכנת שבת סוד מאכל ומשתה, אתה אחד הוא יחוד חתן וכלה, ועל כן בלילה אנו אומרים וינוחו בה ככלה בבית אביה שעיקר השמחה בה, ובשחרית אומרים וינוחו בו ככלה בבית חמיה שעיקר השמחה בו, ובמנחה אומרים בם שאחר זה שניהם עיקר ביחודא שלים.

ביאור מ''ש ז''ל אמרה שבת לפני הקב''ה לכולם נתת בן זוג כו'

ל. וכן היה דורש מורי ז''ל כל ענין שבת בענין זה, אשר חכמים הגידו שהשבת קרא תגר לאמר לפניו יתברך רבונו של עולם לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג א''ל הקדוש ברוך הוא ישראל יהיה בן זוגך, ולפיכך נתנהל בו כעין חתן וכלה, תחלה אנו מכינים ומזמנין כל מיני עידונין בכניסת שבת ושוב מקדשין כאתרא דמסבלי והדר מקדשי ולפיכך זכרהו על היין דברכת אירוסין טעונה כוס, וצותה תורה זכור את יום השבת לקדשו בפה דבעינן נתן הוא ואמר הוא אבל אם קידש בשתיקה זולת האמירה לא מהני.

וכשאדם בא לביתו אור השבת ומוצא שלחנו ערוך ונרות דולקות ופורס מפה ומקדש אז שני המלאכים המלוין אותו הן הן עדי קדושין ועושין לו שושבינות ומברכין אותו והיא מכנסת לו נכסי צאן ברזל נשמה יתירה הנכנסת ויוצאה עמה, ונכסי מלוג שלה תוספת השפעה, והבעל אוכל פירות כל ימי השבוע דשבת הוא מחלק מזון והשפעה לכל ששת ימים כמו שאמרו בזוהר.

יזהר שלא יחליף תפלת שבת בשל חול

לא. כי על כל אלה נכון להיות כל איש פונה את כל הכבוד הזה לבלתי יטעה בין תפלת שבת לתפלה של חול חס ושלום, כי אף כי לפי הדין אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה הברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת לא שנא נזכר בברכת אתה חונן לא שנא נזכר בברכה אחת משאר הברכות, היינו להיות כי תפילה של חול נמי הוא מתעורר לעשות ייחוד למעלה וכל הייחוד הוא בבחינת רחל ולכן גומר אותה הברכה כי בזה נמי נמשך לרחל שפע והארה, וגם לא בעבור שמתפלל של חול מתבטל ממנה הארת השבת.

אך איהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא יקבל שפע בנשמתו הלך חשיכים ואין נגה לו, כי כל מעשה האדם אשר בעפר יסודו הוא עושה הייחוד למעלה ומאותו הייחוד עצמו נמשך לו הארה ממנו כמו שאמרו בזוהר ויקהל ²⁰³ ז''ל, בגין דבעובדא דעביד בר נש בהאי עלמא אתעטר מאן דמתעטר ודאשתאר אתעביד מיניה לבושין להאי בר נש ע''כ, אשר משם ראיה ברורה כי העושה המצוה יהיה לו חלק ממנה כפי הכנתו ולכן מגרעות נתן לנפש רוח נשמה שלו לבלתי היות לו חלק מהארת הייחוד הנפלא של שבת.

לב. והראשונים אמרו כי מי שאירע לו כך ידאג כל אותו השבוע כי סימן רע לו שנהג בקדש חול, ויפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה כי לולי נפשו מטוהרה לא בא לידי מדה זו.

יזהר שלא יחליף תפלות שבת זו בזו

לג. וכן צריך להזהר שלא להחליף את של זו בזו שאף שלפי הדין עלתה לו כי לעולם הכלה היא מתברכת בשבע ברכות מכל מקום אשר הריחו בסוד ה' ישכיל ההפרש רב בינותם.

והמשכיל לא יביא עצמו לידי מדה זו כי מי ומי יודע להפריש בכוונות אלו, וכל שכן כי אמירת ויכולו אותו אנחנו מבקשים להתברך מפי מלאכי עליון לאמר וסר עוניך וחטאתך תכופר, ואף כי עתיד לאומרו עוד הפעם בערבית מכל מקום אין קידושין בפחות משני עדים כמ''ש שאתה קדשת סוד הקידושין חתן לכלה, ויכולו סוד עד ראשון של הקידושין ואחר העמידה עוד הפעם ויכולו והוא עד שני דקידושין, ובכל אחד ואחד פנה למעלה בצל''ם דמות תבנית עליונים למעלה כנודע ואיך ולמה יסמוך עצמו בדין אם החליף של זו בזו.

לד. ולפיכך האיש הנלבב בלבבו יבין להוציא דבר לפני האלהים בכוונה שלימה דבר דבור על אופניו דבר בעתו ומצא כדי גאולתו, ואם נאנס ולא התפלל בליל שבת יתפלל שחרית שתים של שחרית של שבת דהכל בעתו מתברך אף כי לפי הדין אם החליף זו בזו יצא.

כוונת הברכות בתפלת ליל שבת ע''ד הסוד

נוסח ישמחו וסודו וחילוק התפלות זמ''ז

לו. ובנוסח ישמחו במלכותך שגו גם בו רבים להגיה במקום חמדת ימים אותו קראת יש אומרים קדש אותו קראת ויש אומרים עונג אותו קראת, ולא ידעו תועי רוח בינה ומתעתעים במטבע שטבעו חכמים בו כ''ד תיבות עד זכר למעשה בראשית כי בם המלכות תמלא כד''ה ותעל וככלה תעדה כ''ד קישוטיה.

ג' תפלות של שבת כנגד ג' שבתות

לז. והנה אמרו בזוהר פרשת ויקהל דף ר''ה ע''ב, צלותא דשבתא דעמא קדישא תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא לקבל תלת שבתי וכו', והביאור שג' שבתות מפורסמות בעולם, שבת בראשית, שבת מתן תורה, שבת העתיד לבא, ולעומתן יסדו ג' תפלות, אתה קדשת רמז לשבת בראשית וכן משמעות עניינה שאומר תכלית מעשה שמים וארץ וכן ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שנאמר בשבת בראשית, ותקנו אותם בליל שבת שהוא הראשון לכולם והתחיל השביתה לעולם.

ובשחרית ישמח משה והוא כנגד מתן תורה וכן משמעות עניינה כמ''ש כליל תפארת בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני וכן פסוק ושמרו בני ישראל שהוא שמירת שבת שנצטוו בהר סיני, ונתקן בשחרית שבת לפי כי בשבת בשחרית ניתנה תורה כמו שאמרו פרק ר' עקיבא. ²⁰⁴

ובמנחה אתה אחד על שבת העתיד להיות ה' אחד ושמו אחד וכן משמעות נוסחו אתה אחד ושמך אחד וכו' והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכן הוא אומר אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו כולם לעתיד, ונתקן במנחה לעת ערב כי כן אנו מצפים והיה לעת ערב יהיה אור, וכן נתקנו ג' סעודות בג' זמנים אלו לעומת אילין תלת שבתות.

ואיש התמים ישכיל בכוונתו בג' תפלות אלו אל השבת הרומז וימצא עזר כנגדו לבלתי סור מן הסדר הנכון ולא יחליף את של זו בזו וכל שכן שלא לערב קדש בחול כמו שביארנו למעלה.

טעם אמירת ויכולו אחר העמידה

לח. ואחר התפלה חוזרים לומר ויכולו והוא עד שני דקידושין ומרומם על ויכולו שבתפלה.

ואולם לפי פשוטו יש טעם גם כן לדבר כי הוא בתורת עדות שאנו מעידים על הבורא יתברך שברא את עולמו בששת ימים ובשביעי כילה כל מעשיו, ומפני זה צריך לאומרו מעומד כדרך כל עדות שנאמר ועמדו שני האנשים, ואף כי נאמר בתפלה הוו יחידים ואין עדות יחיד עדות כי על כן היחיד אין לאומרה דרך עדות אלא כקורא בתורה, ואשר חכמים הגידו ²⁰⁵ דנעשה שותף לקב''ה במעשה בראשית ושמלאכי השרת מניחים ידיהם על ראשיהם ואומרים וסר עוניך וחטאתך תכופר, עיקר הדבר הוא על ויכולו שלאחר העמידה שאז אומרים אותו כולם כאחד בתורת עדות.

תוכחה על מעלת ויכולו ושלא לשוח בו אפי' בד''ת

לט. וצריך להיות כל איש שת לבבו אליו להאמין באמונה שלימה בחידוש העולם ויהיו פיו ולבו שוין, ויכוין במוצא שפתיו ענין החידוש לאפוקי מדעת האפיקורוסים והכופרים שסוברים שהעולם קדמון והוא כמנהגו נוהג, אבל אנו מעידים על חידוש העולם ומאמינים בו אמונה שלימה כמו שיתבאר בפרק הבא, ובכן יקרא עדותינו עדות נאמנה לא באמורכם קול דברים ותבונה אינכם רואים וכל שכן המזלזלים ביקר הדרו ומפסיקים בתוכו בדברי תורה וכל שכן בדבור של חול.

מ. וכבר סיפרו בספר החסידים ²⁰⁶ שחסיד אחד ראה לחסיד אחד אחרי מותו ופניו מוריקות, אמר לו מדוע פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו ע''כ, ולא יתכן לומר שהחסיד דיבר דברי חול שם בבית הכנסת האסורים בשבת בכל מקום שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, אמנם הענין הוא שאפילו בדברי תורה אין רשות לאדם לדבר בכל זמן שמתפלל שליח צבור, וכל העם ישמעו וייראו אם כך עלתה לחסיד ההוא בדבור של קדושה כל שכן וקל וחומר שאין קץ לעונש המפסיק בדברים של חול בזמן שמתפלל שליח ציבור ויכולו וברכת מעין שבע.

בקדושת בתי כנסיות ואיסור הדיבור בהן

מא. וכל שכן אם הוא מתפלל בבית הכנסת דאחזי פירודא וגרע מהימנותא, ואמרו בפרשת תרומה ²⁰⁷ ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל וכו', ומאחר שהוא מקום לתוספת נפש רוח נשמה באמצעות התפלה הנה ימצא כי המדבר שם לא מבעיא שאינו מרויח כלום אמנם יהיה לו עונש גדול, ומדקאמר לית ליה חולקא באלהא דישראל משמע שהולכת ממנו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל ולכן צריך להזהר בזה ביותר בימות החול ויותר מהם בשבת כמו שאמרו בזוהר פרשת ויקהל, ²⁰⁸ כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא אסור לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא וכו' תרין מלאכים ממנין על דא ביומא דשבתא ואינון שוון ידיהון על רישיה ואמרין ווי ליה לפלניא וכו'.

והטעם כי לפי הקדושה העודפת בבתי כנסיות ובתי מדרשות בשבת מבימי החול צריך להיות גם המורא ביותר ולכן בשבת אסור לאשתדלא בבי כנישתא אפילו בצורך בי כנישתא כמו שנתבאר, והשוכן בבית הזה יתן בלבם לשמוע דברי חכמים אשר הן בעוונות הרבים כשלו ונפלו בעון הדיבור בשבת יותר מבימות החול וה' הטוב יכפר בעד.

טעם אמירת אמת אחר ויכולו

מב. ויש נוהגים לומר אחר סיום ויכולו אמת, וטעם הדבר על פי מה שביארנו למעלה בשם המקובלים כי בימות החול ש' דשבת סמוכה לאותיות ק''ר דשק''ר אבל בשבת ש' של שבת מתקשרת אל מדת אמת בסוד א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמת וכלפי זה יאמרו אמת, אכן לא לאמת העדות יאמרו כן כי לא מצינו עדים שיאמרו על עדותן אמת, ואולם אינו מעכב שהרי הוא חתום באומרינו אשר ברא' אלהים' לעשות'.

ברכת מעין שבע וטעם תקנתה

מג. ואומר שליח צבור ברכה אחת מעין שבע, ותקנוה משום סכנת מזיקין מפני שבתי כנסיות שלהם היו בשדה וכיון שלא תקנוה אלא מטעם זה היחיד אסור לאומרה, ואף שבתי כנסיות שלנו עתה בעיר ואין שם סכנה התקנה לא זזה ממקומה, ובמקום שאין בית הכנסת קבוע וכל שכן אם מתפללים בביתם צריך להזהר שלא יאמרו אותה והאומרה הוי ברכה לבטלה.

אמירת מעין שבע ביו''ט א' של פסח שחל בשבת

מה. ולכן אין אומרים אותה ביום טוב ואין מזכירין ביום טוב בברכת מעין שבע, וכן אין אומרים אותה בבית חתנים שהרי הכלה שם נתברכה בשבע ברכות ואין לה צורך בברכת מעין שבע, ולפי טעם פנימיותן של דברים אלו אין למנוע מלאומרו כל לילי שבתות אף כשחל להיות יום ראשון של פסח בשבת, אף כי לפי הפשט לא יתכן כי אז משומרת מן המזיקין כמ''ש הראשונים.

אמירת מזמור ה' רועי וטעמו

מו. ואחר כך יאמרו מזמור לדוד וכו' שנאמר בו ה' רועי, כי בימות החול השער הזה יהיה סגור וההנהגה על ידי העבד מטטרון ובשבת כדין שמושא דקודשא בריך הוא כמו שאמרו בזוהר פרשת נח והארכנו בזה בפרק ב' דר''ח ע''ש, ולעומת זה תקנו מזמור זה בשבת להראות ההנהגה בשבת שהיא על ידי הוא יתברך ה' רועי, וגם נזכר בתוכו שביתת הנפש נפשי ישובב.

כוונת ברכו אחרון למי שלא כיוון בראשון

מז. ואחר כך יאמרו קדיש וברכו, ואשר שכח לקבל שבת תוספת הרוח בברכו הראשון או אם לא שמעו יכון במחשבתו עתה בברכו האחרון לקבל תוספת הרוח והנשמה ביחד כי אם לא קבל הרוח בברכו הראשון לא יתכן לו לקבל הנשמה בופרוש עלינו סכת שלום, על כן עתה בברכו האחרון יכוין לקבל שניהם יחד הרוח והנשמה וכן ביום, ועל כן אין טעם להבלתי אומרים אותו בשחרית בשבת מטעם זה בלעדי סודי הדברים.

טעם אמירת יגדל ואדון עולם בליל שבת

מח. ועל כי שקולה שבת כנגד כל המצוות אשר עליו הוכן בצדק תמונת השם יתברך ובה נתלים כל יסודי הדת וי''ג עיקרים אשר הניח בעל העקרים כנודע מספרי הקדמונים, על כן אחר שהעדנו בויכולו בחדוש העולם נהגו לומר פיוט יגדל אלהים חי בכל שבת ונכון להיות כל איש שורר אותו בכוונה זו, ואף שאמרו על הרב שלא חפץ בו, היטב חרה לו על הארבעה בתים הראשונים שאין הדברים מכוונים על דרך האמת ובזוהר תרומה אמרו שירות ותושבחות דאית בהון קבלה אמיתית ולכן אין ראוי לאומרם, אכן מהנוסח אדון עולם ואילך מהולל בתשבחות ואין למנוע מלאומרם וכן אני נוהג עם כל החברים, ולפעמים היה מורי ז''ל אומר אדון עולם במקומו.

ציונים והערות לפרק ו

195) זוהר תרומה דף ק''ל ע''א. 196) שם. 197) ברכות דף כ''ז ע''ב. 198) שבת דף קי''ח ע''ב. 199) ויקרא רבה פרשה כ''ט אות א'. 200) זוהר פנחס דף רל''ו ע''א. 201) זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב ובדפו''ר אי' זוהר תרומה ולפנינו ליתא שם. 202) זוהר ויקהל דף ר''ה ע''א. 203) זוהר ויקהל דף ר''י ע''ב. 204) שבת דף פ''ו ע''ב. 205) שבת דף קי''ט ע''ב. 206) ספר חסידים סימן נ''ח. 207) זוהר תרומה דף קל''א ע''ב. 208) זוהר ויקהל דף ר''ה ע''ב.

---

פרק ז - מנהגי הלילה - כשרות היין - עניני קידוש

מלאכי השרת מלוין לאדם בצאתו מבית הכנסת

א. אחר צאתו מבית הכנסת ליל שבת אל יסיח דעתו מקדושת היום אפילו רגע קטון ותהיינה רגליו קלות כאילות לבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכת שמים, והחכם עיניו בראשו לידע במעמד הקדוש אשר הוא עומד בעת ההיא עם מלאכי עליון והשכינה למעלה מהן ובמעמד שלשתן יסובבו כמו שאמרו בזוהר חדש ²⁰⁹ זה לשונו, תא חזי כד אתי בר נש מבי כנישתא יהון עמיה מלאכין קדישין מהאי גיסא ומלאכין מהאי גיסא ושכינתא על כולהון כאימא על בנין ובהאי שעתא יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וכו' עד לא תאונה אליך רעה כל דא אם אינש יעול לביתיה בחדוה ויקבל אושפיזין בחדוה, וכן אמרו בגמרא ²¹⁰ ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע כו'.

תוכחה למדברים דברי חול בצאתם מבהכנ''ס

ב. ועל כן האיש הנלבב ילבש חרדה כמדו בצאתו מבית הכנסת ביתר שאת ויתר עז לבלתי יסיח דעתו מקדושת היום, וכל שכן לבל יהיה ככסילים וכאוילים מדרך פשעם העומדים בהליכתן ברחובה של עיר ויספרו שיחת חולין זה עם זה אשר לא די כי הם מעותדים לעונשים קשים ומרים על עון שיחת חולין בשבת אלא אף גם מלאכי צבאות מסתלקין מהם וסורו טמא קראו למו, כי מי בער ולא ידע כי לא יסבלו מלאכי עליון להיות ממתינים עליו והוא עוסק בדברים של חול.

ואין ספק כי כאשר אמרו שם על הבלתי מכין לכבוד הדרה של שבת שרגא ופתורא מתתקנא ואינש ואיתתיה בחדוה שאז השכינה אזלת ומלאכין עמה וייתי יצה''ר עם כת דיליה ואתחברו עמיה ואמרין זה שלי הוא ומן חיילין דילי ומיד שורה עליו ומטמאהו כו', כך יאמרו על איש המזלזל בכבודם לעמוד שם בדרך הליכתם ברוב דברים של חול ישתקע הדבר.

ג. ולא באו לידי מדה זו אפס בהביטם בכל מעשה עבודתם בחו''מר שבה ולא בפנימיות רוחניותה, דרך נשים להם מצות הנשים מלומדה, ואיש התמים תמיד יפן כי כל מעשה עבודתו פה ראשו מגיע השמימה ולפיכך שם ישכנו שכינה וצבאותיה להסתופף בצילו באשר הוא מוסיף חיל ועזוז בה כמו שנאמר רוכב שמים בעזרך על ידי מעשה עבודתו ועבודת שמים, ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ומורא לו יעלה על ראשו בעת ההיא.

ד. ועל כיוצא בזה נאמר החכם עיניו בראשו וביארו בזוהר בלק דף קפ''ז ז''ל, וכי היכא אינון עינוי דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיה או בדרועיה דאפילו לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי איהו ודאי דתנן לא יזיל בר נש בגילוי רישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא על ראשו וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא ע''כ.

על כן אתם גם אתם ממלכת כהנים וגוי קדוש תנו עוז לאלהים לשמור את דרך עץ החיים תכף לתפלה ברכת ה' בלי הפסק והעלם בנתים חס ושלום כי הפסקות משמשות למנוע גם כן שפעת גשם נדבות, והעמדת קרן האורה ותקות חוט החסד נקנית במשיכה וסמיכה וירא אליכם כבוד ה'.

אמירת שבת שלום ומבורך בקול רם

ה. ואיש על דגלו מן הבא בידו ועוצם ידו בא יבא ברנה יחד עם מחנה שכינה ותאזרהו שמחה וששון, יצלח דברו ויתן בקולו קול עוז לאמר שבת שלום ומבורך, וכן בא הרמז בפסוק ב'יום ק'דשי ו'קראת ל'שבת ראשי תיבות בקו''ל כי צריך לקרוא כבוד שבת מלכתא בקול רם לקבל את הכלה הנעימה בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה.

מנהג האר''י לנשק ידי אמו בליל שבת וסודו

ו. וכתב מהרח''ו ז''ל, מורי זלה''ה היה נוהג לנשק ידי אמו תחילה ליל שבת.

מנהג לברך הבנים בליל שבת וטעמו

ז. ואותו היד בלבד ישים המברך על ראש המתברך שאין שתי ידים זוכות כאחת, וטעם הברכה בעת ההיא לפי שצנורי הברכות פתוחים, וגם שדרך האב לכעוס על בנו ולקללו כל ימות השבוע וכן הרב על תלמידו ולכן מקדים לברכו עתה, ומשברכו לא יוכל לקללו עוד על דרך וברך ולא אשיבנה.

מעלת המקדים מצות קידוש

ח. ואחר כך יתאמץ בכוונתו לקדש קידוש היום עם סדרו וכל עוד שיקדים להיות זריז לקדשו הרי זה משובח, וכבר ביארנו לעיל פ''ה שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת ומאדים משמש בשעה ראשונה של אור השבת ונכון להיות מקדש קודם הלילה כל מה דאפשר לבלתי יכנס בגבול מזל מאדים, וסימניך צדק צדק תרדוף כמו שביארנו שם.

ואף אם הוא בתענית אין קפידא, שאף שאמרו הלכה מתענה ומשלים היינו לומר שיתענה עד שקיעת החמה אבל כל שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות, ובימי העומר כל שלא הגיע זמן הספירה יכול לקדש ולעשות סעודת שבת מיד אחר תפלת ערבית ובהגיע זמן הספירה יוועדו יחד ויספרו, וכן הוא מנהג בני אשכנז שלא לאחר זמן הקידוש והוא הנכון.

ראוי לומר אשת חיל קודם קידוש וסודו

ט. ועודינו הדור בלבושו מעוטף לבנים כמלאך ה' לפני האלהים איש לפי מהללו יהלל בקדש הלולים ולכבוד הדרה של שכינה הרוחפת עלינו יכנס בכי טוב בשבחא דמטרוניתא ויאמר פרשת אשת חיל מראשה לסופה בנועם קולות ובגילה וברעדה, ואיש המשכיל יאמר אותה בישיבה דמילין דעלמא תתאה בישיבה כמו שאמרו בזוהר פרשת אמור ²¹¹ בסוד העומר וסימניך והוא יוש''ב פתח האהל, וישכיל עשה לכוין בה במקצת כנויי הזוהר הנאמרים בתוכה.

סוד ג' הסעודות ויישוב דברי הזוהר בזה

סדר אתקינו סעודתא לומר קודם ג' סעודות

יא. ומורי נר''ו כתב שצריך בכל סעודה לזמן שלשתן יחד ובעל הסעודה בראש כולם.

יב. וסמוכות שלו ממה שאמרו בזוהר פרשת יתרו ²¹² ז''ל, תלת דרגין אינון דכולהו אקרון שבת שבת עילאה שבת דיומא שבת דליליא ואקרון כולא שבת וכל חד כד איהו שלטא נטיל לחברוי וזמין להו בההוא שולטניה דיליה וכד האי אתיא לעלמא כולהו אתיין וזמינין בהדיה כד אתי ליליא זמין בהדיה לשבת דיממא וזמין ליה בהכליה ואתטמר בהדיה כיון דהאי אתיא שבת עילאה אתמשך עליה וכולהו גניזין בהיכלא דליליא וכו' ע''כ.

והוא היה אומר שזהו הטעם שאמרו בגמרא בשבת דף קי''ט, דרבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן קריב ליה תלת סאוי טחוי א''ל מי הוו ידעיתון דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לון מינה, כלום אתה חשוב לנו מן השבת, ולא פליג אמה שאמרו ²¹³ גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דודאי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, אמנם גדולה שבת יותר באשר בכל סעודה וסעודה כולהו מזדמנין במותב תלתא כחדא כאמור.

להקיף השולחן ב' פעמים

יג. ואחר כך איש תבונות יישר ללכת במנהג טוב ההולכים בתמים להקיף את השלחן פעמיים, פעם ראשונה דרך ימין בשתיקה ושוב יטול השתי אגודות של הדס אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל ויחברם יחד ויברך עליהן ויריח בהם, ועודינו מריח בהן יקיף השלחן דרך ימין עוד הפעם ואחר כך יאמר בלילה שמור וזכור בדבור אחד נאמרו כדרך שביארנו בו בקבלת שבת דשמור בחינת הלילה וזכור בחינת היום, וביום יאמר זכור ושמור.

תפלה להקפת השולחן ע''ד הסוד

ואף הבלתי בא בסוד ה' יעשה כסדר הזה ויאמר כשהוא מריח לשון הכתוב רי''ח נח''ח אש''ה ליהו''ה, שבמילות אלו כלול סוד הריח וקריאתן זו היא הלילן וכן יעשה כל זמן שהוא מריח.

מעלת השירה בשבת ודוגמתה בעליונים

טו. ויש לכל איש ישראל לזמר ולנצח שיר ושבחה הלל וזמרה לכבוד הדרה של שבת בעת הזאת איש לפי מהללו לעורר חבצלת השרו''ן לשיר בקול נעים ובו ימצא תועלת גדול לעליונים למעלה וגם הנפש לו תמלא מאורי אור של מעלה, וכמו שהיורדים במרכבה צריכים לומר שירות ומכח אותם השירות נפתחים להם שערי מרכבה והם נכנסים להיכלותיה ומתוסף כח בהם ללכת מעלה מעלה בכח השירות, ואפס השירה לא יעצרו כח להלוך כי בעודם משוררים הם מהלכים, ושמש בגבעון דום יוכיח שאם לא היה משתיקו יהושע לא היה יכול להעמידו שבכח השירה מהלך ממזרח למערב, אם כן גם בני אדם אשר בעפר יסודם בכח השירים אשר ישירו לה' לכבוד הדרה של כלה יעלו ויכנסו בהיכלות הכלה כל אחד להיכל הראוי לו וכל שכן בשירים דאית בהון קבלה אמיתית.

פיוט אזמר בשבחין להאריז''ל וסודו

טז. ועודני עסוק בחבורי זה לזכות בו את הרבים, האלהים אינה לידי פיוטי הרב זלה''ה שיסד לכל סעודה וסעודה של שבת להיות כל איש שור''ר בביתו מידי שבת בשבתו, מדובר בם נכבדות והן אומר והן דברים שעומדים ברומו של עולם כוונת סוד השבת וסדרים שלה וכולא רמיזא בחכמתא ליונקים מסוד תנחומיה, ולמען לא יחסר כל בו בחבור זה אביאנו אל בית חמדתי לזכות את נפשך ותעלוזנה כליותיך ואבאר יושר אמרותיו פה לתשוקת המשכילים, וקודם יושר השיר תאמר בנועם קול.

לג. ועתה אהובי קורא נעים ה' עמך גבור החיל, כזה ראה וקדש להתעלס באהבים ולעורר אהבת הדודים למעלה ולזמר עריצים והכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה עליונה לחבר אשת נעורים עם דודה באהבה ואחוה וריעות אשר משם יושפע שפע ישועה ורחמים לנפשך לעבוד את ה' וליראה ולאהבה את שמו, ובהתכלל עולמות עליונים למעלה תוכלל גם כן נפשך עמהם לאור באורים גדולים הפלא ופלא.

וכבר הודעתיך בכמה מקומות כי אף אם לא תדע שכו''ל פרש''ת אלה הדברים ותעלומותיהן אל תנח ידך מהם, והן הן הדברים הנקנין באמירה ומקדישין ומעריצים את הנשמה, קריאתן זו היא הללן.

תוכחה לאבלים הנמנעים מזמירות שבת, וסגולתן לכפר עון

לד. ורע עלי המעשה רבים מבני ישראל אשר בימי אבלם רע בעיניהם לזמר בשבחין אלו ובוטל השיר מפיהם ואין ספק שנפש המת נותנים לה את הצער בזה, ומדרכי החסידים הראשונים להתאפק עצמן ולסור מהם תורתו של דו''אג בשבת רב הקדש ולזמר בשבחין כדרך כל הימים לא יעדרו דבר, ובכן המת יהיה לו נחת רוח יתירה והשביע בצחצחות נפשו.

והרשב''י ע''ה הגיד בזוהר פרשת אחרי מות ²¹⁴ שסגולת החדוה בתחתונים לכבוד השכינה מכפרת עו''ן ז''ל, וכד חידו דזווגא אשתכח במלכא ומטרוניתא כל שמשין וכל בני היכלא כלהו אשתכחו בחידו וכל חידו דעלמא וכל חובין דחבו קמי מלכא אתכפר להו ע''כ, ובכן אף נפש המת תיהוי לה כפרה, ולפיכך האיש המשכיל יחזיק במעוזו ולא יעבור מלעשות כסדר הזה כל הימים.

מנהג האריז''ל לומר הפיוט קודם ברהמ''ז

לה. והנה מנהג רבינו הקדוש האר''י ז''ל היה לזמר בשבחין אלו בתוך הסעודה קודם ברכת המזון להיות כי הוא היה מלא רוח חכמה ומתכוין לפני הקידוש כוונות וייחודים אשר לא נגלו אלינו ולא פנה אל סדר הפיוט הבנוי על דרך הכוונות הפשוטות לרואי השמש, ועל כן אחז מזה וגם מזה לא השיב ידו הוא ותלמידו מהרח''ו שהיה סועד אצלו בכל שבת ולא זזה ידו מתוך ידו כל השבת כולו ככתוב בכתבים וזה על יתר הכוונות שלא נמסרו לו, אז היו הרב והתלמיד יוצאים בשיר ונמשכין בשי''ר המקודש לפני ברכת המזון.

טעם שראוי להקדים הפיוט קודם הקידוש

לו. אכן עיקר יסודתו של פיוטים הללו יסד המלך לזמר אותם לפני הקידוש דבר השוה לכל נפש, ומשפר נוסחו תשכילהו בחמרא גו כסא וכו' ושכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר וכו' שהן הן הדברים הנאמרים לסוד הקידוש ולסידור לחם הפנים הערוכים לפנינו, וכן נהגתי וכך נהגו חבירי וכן נכון לנהוג, וביותר לאשר לא באו בסוד ישרים להבין ולהשכיל פרטי סודות התקונים הנעשים בלילה הזה אשר בהבטא בשפתים השיר המקודש הזה לפני הקידוש חזקה שליח עושה שליחותו ויעלה ביטוי שפתים בפרטי הכוונה כאילו כיוונו בהמה ממש, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו.

ואולם אשר הוא חכם הרזים לא יתברך בלבבו לצאת ידי חובתו בזמר בשבחין אלו לבדן רק בכוונו כל פרטי הדברים כאשר המה בסוד הקידוש.

תפלה ע''ד הסוד לומר קודם קידוש

תפלה לפני הקידוש

לח. וכל האיש אשר לא בא בסוד ה' אל ישלח ידו בנוסח תפלה זו, רק לפני הקידוש יכנס בכי טוב יפטיר בשפה לאמר.

להזהר ביין מגולה וטעמו

לט. האמנם יש כח ביד האיש הישראלי להמשיך המשכת הארות אלו בעליונים למעלה ולהיות בצלם דמות תבניתם בקבלת אורים גדולים כמו שאמרו בתקונים תקון מ''ז ז''ל, ואי מקיים זכור ושמור בשבת איהו בצלמנו כדמותנו וכו' בהזהר גם במעשה בדברים הפוגמים אל היין לקידוש אשר בהם רבים כשלו ונפלו באין מבין, והוא מה שכתב הטור סי' ער''ב שאין לקדש על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי מפני חשיבותו, ואף גם טעמא רבא איכא למילתא בסוד יין המשומר שבו מתקדשת הכלה כמו שאמרו בזוהר תרומה דף קס''ט, עד כי מפני זה אין מקדשין ביין שריחו רע כי יין זה הוא בסוד סטרא אחרא אף דריחיה וטעמיה חמרא דיין זה חומרתו גדולה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

באיסור סתם יינם

מ. ואולם לפרט היין עצמו רבו המכאובות, ואני הגבר ראה בעוני עמי ומאנה הנחם נפשי בעוברי דרך ערי הפראניקייא בכמה איקלמין נתפרצו רבים מבני עמינו ונהגו היתר לשתות יינם של גוים בשאר הימים ורבים הוסיפו על חטאתם פשע לקדש בו שבתות וימים טובים, ועל כי אין שייך בעון חמור כזה לומר להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו' שמתי נפשי בכפי ופי אמלא תוכחות בשער בת רבים ודרשתי חומר איסורו וגודל פגמו, ולמען למד דעת את העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד אודיע דברי פה בקיצור.

מא. הנה שנו חכמים בלשון המשנה פ''ב דע''ז, אלו הדברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין וכו', ופירשו התוספות מתניתין איירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא, ופריך תלמודא יין מנלן ופירשו התוספות דאיין נסך קאי מנלן דאסור מן התורה כי על כן גזרו רבנן על סתם יינם כיין נסך גמור, ומשני אמר רבה בר אבוה דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נסך אסור בהנאה.

הנה שורש דבר נמצא בתלמודא דידן שאסרוהו חכמים כיין נסך, וכבר אמרו ²¹⁵ חמורים דברי סופרים מדברי תורה שהללו עשה ולא תעשה והללו מיתה כי כל דבריהם הם על פי רוח הקדש ופנו בסודן למעלה כמ''ש ר''מ בפרשת פנחס ²¹⁶ ז''ל, ורבנן דמתניתין ואמוראי כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה.

גם לא יוכל איש לדבר ולומר על דבריהם שיש עתים שונות וזה היה בזמן הקדמון ועתה נתבטל דבריהם, חלילה לאיש הישראלי להאמין בזה כי כלל גדול מסורת בידינו לא נתנו דבריהם לשעורין וכל מה שגזרו גזרה קיימת היא לעולם עד כי יבא שילה.

מב. וכיוצא בזה אמרו בר''מ פרשת פנחס ²¹⁷ ז''ל, מים אחרונים חובה אית דרבנן דאמרי משום מלח סדומית שלא תסמא את העינים ובגין כך אפקין מחובה וסתרי מילין אילין דאמרי דחובה ולאו ארח ארעא לסתרא גאונים מילין דאילין דאמרו עלייהו על פי התורה אשר יורוך ע''כ, הנה מתבאר משם שכל דבריהם ותקנותיהן כולן קיימין לעולם ועד כי דבריהם הוצק יסודם כנגד תקוני הספירות ועולמות עליונים.

בסוד איסור סתם יינם

מג. ובזוהר פרשת שמיני ז''ל, עובדי ע''ז דאינון מסאבין פירוש כי השורש שלהם הוא מסטרא אחרא שמשם באים נשמותיהם כי כל השבעים אומות משועבדים תחת ס''מ שהוא ראש לכל עובדי ע''ז ואלהים אחרים ונקרא אל אחר ומאן דקריב בהדיה יסתאב כד יקרב ביין דישראל הא אסתאיב ואסיר כל שכן ההוא יין דאיהו עביד ולא תימא דדא הוא בלחודוי אלא כל מה דעבדין ישראל לתתא כלא הוא כעין דוגמא דלעילא כל שכן יין דקאי באתר עילאה דוגמא יין דמנטרא בגין כך ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה כגוונא דישראל לעילא דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא ומסטרא דמסאבותא דהא ביה שרייא רוחא דמסאבותא ולאו הוא מסטרא דישראל ומאן דשתי בהדייהו אסתאב רוחיה ואסתאב איהו ולית ליה חולקא בעלמא דאתי דהא ההוא עלמא דאתי יין דמנטרא איהו.

ועל דא ישראל קדישין בעיין לנטרא ליה על כלא (פירוש שבאיסור זה צריכים להזהר יותר מכל לאוין שבתורה) בגין דאתקשרו באתר דעלמא דאתי ובגין כך ביין אתברך קודשא בריך הוא יתיר מכלא וכו' ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ובגין דאיהו מנטרא לעילא בעי לנטרא ליה לתתא וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא יסתאב איהו בההוא עלמא ולית ליה חולקא בעלמא דאתי הוא סאיב ליה יסאבון ליה בההוא עלמא לא יהא ליה חולקא בההוא עלמא דאתי זכאין אינון ישראל דנטרי למאן דמנטרא דמקדשי למלכא בנטירו עלאה דא זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ''ל.

והענין הוא שבעת שהוא מטמא עצמו על ידי שתיית יינם של גוים נכנס בו רוח הטומאה ומטמא את גופו ונשמתו עד אשר הנחש העליון ס''מ יש לו רשות לחטוף ולהוציא אותו השורש והחלק המגיע לו מזה היין המשומר בענביו ונשאר חלקו בגיהנם ועל ידי זה נאבד ממנו חלקו באותו היין שהוא עיקר החלק שיש להם לישראל בעולם הבא, ולכן אחרי מותו אין לו חלק בזה היין וגם לעתיד לבא בסעודת לויתן.

מד. וכתבו המקובלים שמה שאמרו בגמרא שגזרו על פתן ויינן משום חתנות הכוונה שמחליפים את נשמותיהן בבנות אל נכר שהן נשמות טמאות שנכנסות בבני אדם המטמאים פיהם במשקין ובמאכלות אסורות.

וכן אמרו בזוהר שמיני ז''ל, כל עמל אדם לפיהו האי קרא בשעתא דדייני ליה לבר נש בההוא עלמא עיקר דינא איהו לפיהו בגין פיהו דלא נטר ליה וסאיב ליה לנפשיה ולא אתדבק בסטרא דחיי וגם הנפש לא תמלא לא תשתלים דינא לעלם ולעלמי עלמין, דבר אחר לא תמלא לא תשתלים לסלקא לאתרא לעלמין בגין דהא אסתאבת ואתדבקת בסטרא אחרא ע''כ.

טעם חומר נגיעת גוי ביין יותר משאר משקין ע''פ האריז''ל

מה. ועיקר ענין איסור נגיעת גוי ביין יותר מכל משקין שבעולם, סודו מבואר לבאים בסוד ישרים ומבואר בדברי רבינו אור המופלא האר''י זלה''ה באריכות והם דברים שעומדים ברומו של עולם ופה אבאר לך שמץ מינהו להשכילך על מה אדניה הוטבעו.

והוא סוד אשר חכמים הגידו על חוה שסחטה ענבים ונתנה לו, והכוונה הוא כי שורש של הדינים והגבורות הוא שם אלהים בבינה, ושני פעמים אלהים כמנין ענבים והדין קדוש אשר בתוכו הוא סוד יין המשומר בענביו, ונודע שאין החיצונים נזונין אלא מפיסול היין ומן השמרים שבו שהם שיורי הדין הקדוש, והנה זה השפע שיונקים הוא דין קשה והוא יין עכור מלא שמרים והוא בלוע תוך דין הקדוש דמיון היין הבלוע תוך הענבים וחוה סחטה אותן הענבים כי על ידי השמרים יש כח לחיצונים לינק גם מהיין עצמו, וכוונתה היתה שעל ידי הסחיטה ההיא יצאו השמרים הבלועים שם ואז לא יהיה עוד כח לחיצונים לינק משם.

ומפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו ולכן ברא את החיצונים לייסר בם את הרשעים כי החיצונים הם צורך גבוה כנודע ולכן לא עלה ברצונו הפשוט לבטל החיצונים, וחוה חפצה לבטל אותן קודם זמנן וסחטה ענבים וכו' ומן היין ההוא שתו אדם וחוה שהוא כוס התרעלה חלק החיצונים הנקרא סטרא דמותא, וכאשר המשיכה עליה זה השפע של יין נסך שהיה מעורב טוב ברע גרמה שבא עליה הנחש והטיל בה זוהמה כנודע, ואז תכף ומיד פירסה נדה ואז נזדווג אדם הראשון עמה גם כן בנדתה ולכן נענשו בעונש מיתה.

מו. ואמרו באגדה שראתה מלאך המות כנגדה ואמרה אולי עכשיו אני מתה והקדוש ברוך הוא עושה אשה אחרת ונותנה לו מיד ותתן גם לאישה וכו', וכוונתה היתה כי אולי יהא יותר כח בו לתקן זה היין להוציא השמרים ממנו יותר ממני לבדי כמו שמבואר כל סוד זה במקובלים, ואמרו שגרם חטא זה היה על שהוסיפה בדבריה ואמרה לא תגעו בו ועל ידי זה גרמה שבא ס''מ ונגע באילן ונעשה יין נסך כי טימא אותו, ולכן גזרו שמגע גוי עושה נסך ואוסר בהנאה כיין נסך ממש ורזא דמלה כי יניקת ס''מ הוא מאלו ענבים.

מז. ואמרו באגדה בפרשת האזינו, מה היה אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון רבי יוסי אומר ענבים היו שנאמר ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו אותן אשכלות הביאו מרירות לעולם, והנה ענבמו כתיב חסר יו''ד להורות מי גרם המרירות ענבי רוש ולענה, רוצה לומר אם תראה בראש של אותיות ענ''בם באלפא ביתא תמצא קודם עי''ן סמ''ך וקודם נ''ון מ''ם וקודם בי''ת אל''ף וקודם מ''ם למ''ד הרי בראש של ענב''ם הוא סמ''אל, וזה הוא שתירגם אונקלוס על ענבי רוש בראשי חיוון שהוא ס''מ הנקרא נחש בריח נחש עקלתון.

ומאחר שס''מ הוא קרוב לאותיות ענבים של מעלה ואינו חסר לו אלא הנגיעה בלבד ותכף הוא מטמא היין שבתוך הענבים ועושה אותו נסך, ולכן גם הגוי שהוא מסטרא דס''מ הנוגע ביין שהשפע שלו בא מאותה הבחינה הקדושה של מעלה מטמא אותו ומטמא לשותהו וזהו שאמרו בזוהר ²¹⁸ כד יקרב ביין דישראל הא אסתאב ואסיר, וזהו מג''ע גו''י גימטריא סמ''אל וכן נס''ך גימטריא סמא''ל.

טעם שהותר סתם יינם עד גזירת י''ח דבר

מח. וכבר השיבני רשע ערום על זה לאמר, אם איסור סתם יינם חמור כל כך אם כן למה לא אסרתו תורה בפירוש, גם מה שאמרו בזוהר ומאן דשתי וכו' לית ליה חולקא בעלמא דאתי וגזרה זו היא אחת מי''ח דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל כמו שאמרו בשבת, ²¹⁹ ולדורות הראשונים לא היה נאסר אם כן חס ושלום דלית להון חולקא בעלמא דאתי.

מט. ואני אמרתי לו תוכן דברי הענין בזה, והוא שכל זמן שישראל היו במעלה עליונה לא היה כח בטומאה שלהם להטיל טומאה על ידי מגען ביין, ובאמת כאשר חטאו בשטים בשתיית סתם יינם כי זה הביאם לזנות אמרו בפרקי רבי אליעזר פרק מ''ז זה לשונו, ר''א המודעי אומר עמד פנחס והחרים על ישראל בשלש מאות שופרות בסוד שם המפורש ובכתב שעל הלוחות ובחרם בית דין התחתון שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים כי אם מרפס רגלם שנאמר וצאני מרמס רגליכם תרעינה ומרפס רגליכם תשתינה ע''כ.

וכוונתו היה כי על ידי שתייתם נתנו כח לחיצונים לינק משוד תנחומי גבוה ברית העליון וזה גרם להם שנכנס היצר הרע בם לזנות ולעבוד ע''ז, ואחר כך כשהכניס יהושע ישראל לארץ והרג שלשים ואחד מלכים והכניע כל החיצונים תחת ממשלת הקדושה כנודע ולכן נתבטל החרם של פנחס וחזר והותר להם סתם יינם כי אפילו בשר חזיר הותר להם בעת הכבוש כמו שאמרו, ובתים מלאים כל טוב אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב קדלי דחזירי, ²²⁰ והטעם הוא כי ד' קליפות רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב והם לעומת ארבע קליפות שפן וארנבת גמל חזיר, הנה החזיר היא קליפת נוגה ונקרא חזיר מפני כי תמיד חוזר לכאן ולכאן לפעמים חוזר ונכנס תוך הקדושה ולפעמים נכנס תוך הקליפה.

נ. ועתה בזמן שנכנסו ישראל לארץ והכניעו כל הקליפות קליפת נגה נכנס תוך הקדושה ונעשית הכל קדושה ואז לא יכלו החיצונים לזון ולפרנס עצמם מהקדושה ומכל שכן שלא יכלו לשתות מאותה הבחינה הקדושה אשר משם שורש היין, ולכן בכניסתם לארץ ישראל הותר להם סתם יינם וכל זמן השופטים מלכי בית דוד ומלכי ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים, ואז כל החיצונים היו נכנסים תחת הקדושה ולכן היה מותר להם באותו הזמן סתם יינם כמו שאמרו בחולין דף ד' על יהושפט שנהנה מסעודת אחאב זה לשונם, הכי השתא סתם יינם של גוים הוא ועדיין לא נאסר סתם יינם של גוים, אם כן משמע בהדיא דאפילו בשתייה היה מותר אז ומכל שכן בימי שלמה שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

והענין הוא כי אז היה נתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת דיש אומרים גפן היה ויש אומרים תאנה היה, וכל אחד מישראל היה יושב תחת יין המשומר החלק הנוגע לו באותו היין המשומר והיו יושבים לבטח בארצם שהיא ארץ העליונה והיה שלום בארץ החיים מן החיצונים ולא היה אז יכולת ביד החיצונים לטמא סתם יינם אלא במה שהיו מנסכים לע''ז שלהם.

נא. ואחר כך חטאו עשרה השבטים וגרמו להם גלות כמו שאמרו במדרש פרשת נח, עשרה שבטים לא גלו אלא בשביל היין הדא הוא דכתיב השותים במזרקי יין וכתיב הוי משכימי בבקר, וכן אמרו בגמרא ²²¹ חמרא דפורגייתא ומיא דדיומסת קפחו עשרת השבטים, וכן שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין שנאמר גם אלה ביין שגו וכו', והכוונה הוא שהם גרמו על ידי עונותיהם שהחיצונים היה להם כח לטמא את היין של מעלה וזה היה רק לפי שעה, ואחר כך ירדו ממדריגתם לנוקבא דתהומא רבא ואותם שגרמו לחיצונים לטמא היין סבלו שם עונשם אבל היין נשאר בקדושה תמיד כל זמן שהיה בית המקדש קיים, וכשירדו ישראל לגלות בבל קם דניאל וגזר על סתם יינם כמו שאמרו בגמרא. ²²²

נב. והענין היה על פי מה שאמרו בזוהר פרשת כי תשא ²²³ ז''ל, מה עבדו ישראל חמו דהא אתבדרו לבבל אתערבו בעממיא נסבו נשים נכריות ואולידו בנין מינהון וכו', הנה זה גרם להם ששתו מסתם יינם כמו בענין שטים וכן כמה עבודות זרות שעבדו בבבל כמו שהוכיחם יחזקאל וגזר על סתם יינם, ואמרו בגמרא ²²⁴ דניאל גזר בעיר ואתו שמאי והלל וגזרו אפילו בשדה, כי הם היו בסוף בית שני קודם החרבן והמה ראו שגברו החיצונים בעולם ובכל יום ויום מתרבה כחם על דרך שאמרו ²²⁵ אין יום שאין קללתו מרובה מחברו ולכן גזרו גזרה זו וגזרתם היא קיימת בכל תוקף עד כי יבא שילה.

נג. וכלל גדול מסור בידינו כי בכל דבר יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו חוץ מי''ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דין אין שומעים לו שאפילו אם יבא פנחס שהוא אליהו וירצה לבטל אחד מח''י דברים וכל שכן היין שיש עליו חומרא יתירה משאר דברים שגזרו שאפילו במגע גוי הוא מטמא כנזכר לעיל, עם כל זה אם יבא פנחס וירצה לבטל איסורו כמו שביטל גזרת חרם שלו בזמן שכבשו הארץ כי אז הכניעו שלשים ואחד מלכים ולא היה כח לשום חיצוני לינק מאותו היין לכן הותר החרם דפנחס, אבל בזמן הגלות הזה הארוך שאין בנו כח להכניע החיצונים כמו בזמן יהושע לכן אין כח ביד אליהו להתיר סתם יינם בזמן הזה.

ולכן לא תמצא שום אחד מדורות הראשונים ולא בדורות אחרונים מי שהתיר סתם יינם עד עת בא זמן בלע המות לנצח והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס ותרגומו ויהי בעדנא ההיא ירבון טורייא חמר, והענין כי מה שהיה בגלות יין נסך יין המשכר לעתיד לבא יהיה נקרא עסי''ס שהוא כמנין יי''ן נס''ך להורות שהיין נסך יתהפך ליין עסיס יין המשמח אלהים ואנשים כי הה' חסדים וה' גבורות שהם י' פעמים הוי''ה שהוא כמנין ההרים, בזמן הגלות אמר ישעיה ונמסו ההרים מרמס בסוד ה' דמים טמאים שיצאו מהגבורות וה' דמים טהורים שיצאו מהחסדים ומפני שהחיצונים היו יונקים מהם לכן נהפכו לדמים.

נד. אבל לעתיד לבא נאמר והיתה ירושלים שהיא סוד המלכות קדש הרים סביב לה וזרים לא יקברו בתוכה שהם החיצונים שלא יהיה להם עוד יניקה משם כי יבולע המות לנצח, ואז יטפו ההרים עסי''ס שאז יצא יין דמנטרא וישפיע שפע ברכה בכל העולמות ויהיה עסיס ולא דם, כי אפילו אלהים בריבוע שהוא כמנין יין נסך ששם היה כל זמן הגלות אחיזה לחיצונים אבל בזמן המשיח אז כח האלהים עצמו יתהפך לעסיס שעולה גם כן כמנין הזה כמו שהאריכו עוד בזה המקובלים.

הנה הראיתיך בעיניך חומר וגודל איסור עון שתיית סתם יינם אשר גדול עונו מנשוא רחמנא ליצלן, וכבר בא בכתבי הקדש אור המופלא האר''י זלה''ה תיקוני תשובה לפגם עון זה.

תוכחה למקילין בסתם יינם

נה. ומהרח''ו ז''ל כתב זה לשונו, פעם אחד שתיתי יין עם מומר אחד ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו והראו לי במצחי ששתיתי יין נסך, וספרתי להרב מורי ורבי האר''י זלה''ה ואמר לי שעם כל זה צריך אני לעשות תיקוני התשובה שבעון שתיית סתם יינם ע''כ.

אהא רבותי מה נאמר ומה נדבר על החטאים האלה בנפשותם ומקלין בסתם יינם, השתא ומה רבינו חיים ויטאל ששתה יין עם מומר אחד לדת הישמעאלים כי רוב הגאונים מתירין מגען של ישמעאלים בהנאה מפני שאינן עובדים ע''ז וכל שאינו עובד ע''ז יינו אסור בשתייה לבד, וזה המומר לדת ישמעאל חזר בתשובה ומפני שעדיין לא השלים תשובתו כהוגן עם כל זה מגעו ביין דישראל היה עושה נסך והיה צריך להתענות ע''ג תעניות כאילו היה שותה יין נסך ממש, על אחת כמה וכמה רעה מכופלת לפושעים וחטאים המקלין בסתם יינם במזיד ובפרהסיא ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ונתנו כתף סוררת לדברי חכמים אשר כל דבריהם דברי אלהים חיים מיוסדים על אדני הקבלה איש מפי איש, אוי להם אהה עליהם מה יעשו כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבוהו, ישתקע הדבר ולא תיעשה כזאת בישראל עם הקדש.

ולכן כל בעל נפש אשר נגע רוח אלהים בקרבו יראה ורעד יבא בו תסמר שערת בשרו בשיתו את לבבו מה שאמרו בזוהר דלית ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתודה מאשר חטא על הנפש וניחם על הרעה ויסר אותה בחר''ט לפני האל יתברך חנון המרבה לסלוח מעוות לו יוכל לתקון אשר עוות למעלה בספירות העליונות, ויעשה סדר תיקון התשובה ככתוב בכמה ספרים בפרטי עון זה.

נו. ואני אמרתי אליהם שאף אם לא יטו אזן לשמוע דברי חכמים וככחם אז כחם עתה, אחרי דברי לא ישנו לפחות להתקדש עצמם במותר להם שלא לקדש בשבתות ובמועדים בסתם יינם חלילה כי הפגם גדול למעלה לקדש את הכלה ביין דמסטרא דרע ואין זה מברך אלא מנאץ, וכל זמן שהייתי שם בערים ההם טרחתי בעשר אצבעותי עם חכמי הדור ההוא לגזור בחרמות ושמתות על הדבר הזה לפחות שלא יקרב איש מישראל לפגל בקדשי שמים לקדש על סתם יינם בשבתות ובחגים ובמועדים וכן בברכת מזון, ושבח לאל יתברך אשר עד כה עזרני ה' ועלימו תטוף מלתי עוד היום ואשר כח בידו לקדש על יין כשר מקדש עליו ואשר לא נמצא איתו מקדש על הפת ודיו וצדקה תחשב לו.

נז. ויראי ה' וחושבי שמו עצתי תכון אליהם לבל ישלחו יד לשתות במשתה היין אם לא יתאמת אצלם אם היין עשוי בכשרות כדת של תורה, אשר רבים כשלו ונפלו בכמה דינים שיש להחמיר בעת הבצירה ובפרט היין הבא דרך אניות בים אשר גם אלה ביין שגו בכמה מכשולות ושומר נפשו ירחק ממנו.

מנהג קדמונים לעשות היין בביתם

נח. ומדרך חסידים הראשונים לעמוד הם עצמם בעת הבציר לעשות יינם בקרב ביתם ונשמרו שלא תשורינו עין קוץ עין גוי ואשריהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, ובזוהר פרשת שמיני ²²⁶ ז''ל, תא חזי ישראל קדישין כל חיי עלמא דירתין כולא תלייא בההוא עלמא דאתי (פי' בינה) והוא אתר דיין דמנטרא שרייא ואקרי יין ומתמן נפקין חיין וקדושה לכלא וכו' ויין דישראל ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין ויין דישראל דלתתא כהאי גוונא, פירוש שהיין שאנו שותים למטה השפע שלו בא מיין של מעלה.

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא יקשה בעיני החכמים וידועים לנהוג בו כל החומרות לשמור את דרך עץ החיים וביותר ביין שמקדש עליו כי בו מקדש את הכלה כמו שביארנו.

דין מי שלא יזדמן לו יין כשר כ''א קודם שבת

נט. והתיר מורי לאיש אחד שהיה בערב שבת במקום שיש בו יין כשר וידוע שבשבת לא יהיה לו יין כשר כגון שאינו יכול להוליכו לביתו, שיקדש מבעוד יום על היין וישתה אפס שאסור לעשות מלאכה אחר כך, וסמוכות שלו מסברת שיבולי הלקט שכתב כן כשאין לו יין במקומו והדבר צריך תלמוד.

כמה דינים בכוס של קידוש

ס. וצריך לקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת מזון והוא הדין שאר דברים הטעונים כוס, ואמרו בזוהר פרשת פנחס ²²⁷ ז''ל, כוס על דרך החכמה הוא אלהים והוא מלא בי''ה והוא שלם כס בלא ו' כמו כ''ס שהוא פגום וחסר בלא אל''ף כן הוא חסר בלא ו' והוא פגום, הכסא כן עולה בגימטריא כוס הוא יו''ד ה''א וצריך י' דברים כנגד יו''ד וכו'.

סא. וצריך לקבל כוס הקידוש בשתי ידיו משתי ידות זולתו ואחר כך יחזיק הכוס ביד ימינו לבד בלתי סיוע השמאל נגד החזה שלו, והוא מהדברים שמנו בכוס ברכת מזון בגמרא שאמרו ²²⁸ מקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין.

אזהרה לומר קידוש מעומד וסגולתו

סב. ואחר כך יקדש מעומד, ודורשי רשומות אמרו ראשי תיבות שב''ת ת'קדש ש'בת ב'עמידה וכן הוא סברת הרמב''ם ואור המופלא האר''י ז''ל, וכן כתב מהרח''ו, מורי ז''ל היה נוהג לומר כל הקידושין של שבת ויום טוב מעומד ואחר כך היה יושב והיה שותה היין של קידוש ע''כ, כי הוא בסוד הקידושין שמקדשין את הכלה ודין הקדושין מעומד.

ואף גם בא הרמז כי עד הנה שי''ן דשבת אצל אותיות קר ושקר אין לו רגלים ובשבת דבוקה בירכי קשוט אמת בסוד א'ם ת'שיב מ'שבת ראשי תיבות אמת ואמת יש לו רגלים ומסתלקת מרע ועולה אל הטוב בסוד מ'שבת ר'גליך ע'שות ראשי תיבות מרע ועולה הש' ומתדבקת בבת עין דביה ג' גוונין הרומזים לש' כנודע ורגליה נתקנים, ולעומת רמז זה עומדות היו רגלינו בעת הקידוש ומעלי לעייפות הברכיים כמו שכתב הכלבו.

בדעת הפוסקים שכתבו לקדש בישיבה

סג. ויש מהפוסקים שכתבו לקדש מיושב, וטעמם דלא יתכן לפטור זה את זה בברכת היין מעומד אחר שאין ישיבה והסבה, ואין טעם זה מספיק רק לענין הבדלה דלא הוי מקום סעודה וצריך להיות בישיבה לפטור זה את זה, אכן בקידוש דהוי מקום סעודה פשיטא דאף מעומד פוטרים זה את זה וכן כתבו התוספות פרק כיצד מברכין, ²²⁹ ואיש המשכיל לא ישנה ממה שכתבנו לא בשבת ולא ביום טוב שאין שם עדות.

מנהג קדמונים לקרות בזוהר קודם קידוש

סד. ומנהג חסידים הראשונים לקרות קודם הקידוש לשון הזוהר פרשת ויקהל דף ר''ז ע''ב ז''ל, יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין ושמא עלאה קדישא אשתלים בכל סטרין ואתנהירו כולהו דרגין וכלא בחדוה דברכאן ובקדושה על קדושה ותוספת דקדושה קדושה דמעלי שבתא דא איהי קדושה דשבת בראשית דהא אתקדש מתלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דתפוחין קדישין ובעינן לאדכרא על האי קדושה כללא דעובדא דבראשית ונייחא ברזא דל''ב שבילין ותלת דרגין דאתכלילן בהו והיינו רזא דסהדותא דעובדא דבראשית דהיינו ויכולו השמים וכו' ויכל אלהים דאית בסהדותא דא ל''ה תיבין תלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דתפוחין קדישין תלת דרגין דאינון שביעי שביעי שביעי.

ואית ביה רזא דעלמא עלאה ורזא דעלמא תתאה ורזא דכל מהימנותא תלת זמנין אלהים חד עלמא תתאה וחד פחד יצחק וחד עלמא עלאה קדישא קדש קודשין בעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדוה ברעותא דלבא לאסהדא קמי מאריה דמהימנותא וכל מאן דיסהיד דא וישוי ליביה ורעותיה לדא מכפר על כל חובוי בא''י אמ''ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו' האי קדושה איהו בחד מתקלא לקבל סהדותא דמהימנותא ואינון תלתין וחמש תיבין אחרנין כמה דאית בויכולו כלא סלקין לשבעין תיבין לאתעטרא בהאי שבת דמעלי שבתא זכאה חולקיה דבר נש דיכוין רעותיה למילין אילין ליקרא דמאריה ע''כ.

אשר במאמר הנכבד הזה שם באיר''ה כל סוד הקידוש, וקריאתו בעת ובעונה ההיא מועיל מאד להבלתי יודעים ומכוונים להעלות עליהן כאילו כיוונו בסוד פרטי הסודות הנוסדים בסוד הקידוש כי כלא רמיזא בחכמתא בלשון הזוהר המקודש כאשר הודעתיך כמה פעמים.

נוסח ל''ה תיבות שבברכת קידוש

סה. ומתוך המאמר הנכבד הזה תבין אשר שגו בחוזה מדפיסים הראשונים שהדפיסו בתוך נוסח ברכת הקידוש, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים וכו', ואין זה תקון ראשונים שבפירושא אתמר במאמר הנזכר שאינן אלא ל''ה בויכולו ול''ה בברכת הקידוש העולים לשבעים עטורין.

(א''ה, מה שאין אנו אומרים אשר בחר בנו בשבת כמו ביום טוב כתב הב''י ז''ל מפני ששבת במרה ניתנה ועדיין לא בחר בנו לגמרי עד אחר מתן תורה).

מנהג האריז''ל לומר יום השישי וטעמו

סו. ואולם כתב הרב זלה''ה שצריך להוסיף ולומר י'ום ה'שישי שהוא ראשי תיבות שם י''ה שצריך להאיר בשכינה שלשה שמות י''ה בקידוש, הראשון בראשי תיבות יום השישי, ושני בל''ה תיבות דויכולו שהוא כמספר י''ה מלא יו''ד ה''י, ושלישי בברכת הקידוש ל''ה תיבות כמספר שם יו''ד ה''י.

לומר זכור ושמור קודם קידוש לתשלום ע''ב תיבות, ומזמור ה' רועי

סז. ויש שיסברו שהוספה זו היא באה להשלים למספר ע''ב, ולא יתכנו דבריהם שאם הוספה זו מטעם זה היה להם לומר שמור וזכור כי כן אמרו בתקונין תקון מ''ו ז''ל, שבעים תיבין אינון בקידוש וויכולו וזכור ושמור הא ע''ב כחושבן ויכולו ע''כ, שמע מינה שצריך לומר זכור ושמור קודם ויכולו להשלים לע''ב תיבות וכן היה מנהג רבינו, אכן אחרי ראותי דברי אור המופלא האר''י זלה''ה כוונת השלשה שמות י''ה שצריך להשלים בה כנזכר אין לשנות מאשר קיבל הוא על פי מאמר הזוהר הנזכר לעיל שלא הזכיר שם רמז מזה.

סח. וכתב הרב זלה''ה שראוי לומר בליל שבת קודם הקידוש מזמור לדוד ה' רועי וכו' בכוונה הכתובה למעלה בערבית.

טעם אמירת ויכולו ע''ד הפשט

סט. ואיש התמים יהיו פיו ולבו שוין בעת אמירת הקידוש ויכוין במה שמוציא בשפתיו להעיד ולהתאמץ באמונה שלימה בחדוש העולם, לאפוקי דעת האפיקורוסים שאומרים שהעולם קדמון והוא כמנהגו נוהג, תיפח רוחם שאין להם השכלה להבין ולהשכיל הענין אלא אם כן רואים בעיניהם וכיון שאין להם מופת חותך כפי שכלם המשובש אין מאמינים בענין.

אמנם אנו בני אברהם ראש המאמינים בהקדוש ברוך הוא אנו מעידים על חדוש העולם ומאמינים בו באמונה שלימה, ואם אין לנו ראיה לעינינו באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו כל אשר הפליא ה' לעשות עמנו אותות ומופתים ביציאת מצרים ששדד כל מערכות השמים ומהיום עשה לילה ומהלילה עשה יום ושינה כל סדרי בראשית וכל המערכות, ואם עולם כמנהגו נוהג איך בשגעון ינהג פעמים כך ופעמים כך, אין זה אפס בלתי מנהיג לעולם והוא סידר כל המערכות כולם והוא אשר חידש אותם בזמן שעלה ברצונו והוא עתיד לסתור את סדרה בזמן אשר יעלה בחפצו כמו שנאמר ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, ואומר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, והוא בונה עלמין ומחריבן ומשפיל ומרים ואין מי יאמר לו מה תעשה, כל זה הוא כוונת הקידוש.

ומזכירים בו יציאת מצרים כאמור, זכר למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים לכוין את הענין אשר ביארנו ועל כוונה זו היה מאמרם בזוהר לאמר, בעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדוה ברעותא דלבא לאסהדא קמיה מאריה דמהימנותא וכל מאן דאסהיד דא וישוי ליביה ורעותא לדא מכפר על חובוי וכו'.

ליתן עיניו בכוס בעת הקידוש וסוד כוונתו

ע. ובעת אמירת הקידוש יפן אל הנרות ויתן בכוס עינו להמשיך לעולימתא שפירתא דלית לה עיינין סוד העינים כנודע, וסימניך עיניך בשד''ה אשר יקצורון ובו ימצא כל איש מזור לחלישות העינים, והוא אומרם ²³⁰ פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדרא ליה בקידושא דבי שמשי וכו'.

סגולת ענין הנז' ומעשה באריז''ל ומהרח''ו

עא. וכתב מהרח''ו ז''ל, פעם אחת חששתי בעיני וישבתי קרוב שני חדשים חולה מן העינים, שאלתי למורי ואמר לי שהיה לפי שלא כוונתי בליל השבת בסוד הקידוש כי הלא פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ואינה חוזרת אלא על ידי הקידוש של ליל שבת ולפי שאז לא כוונת בו לכן אירע לך זה.

אחר כך שאלתי יותר סברת הדבר ואמר לי כי גם כן היה בעבור מציאות אחר והוא לפי שהייתי מסתכל בו בשעת התפלה שהוא היה מכוין כוונות עליונות ויש שם השראת שכינה ואיני ראוי להסתכל בו, ואמר לי שלא אסתכל בו לפחות בשלשה זמנים אלו, כשהוא קורא קריאת שמע וכשאומר מודים וכשאומר קדושה מעומד כי אלו המקומות הם כוונות גדולות, וביום אחד שנמנעתי מלהסתכל בו בעתים ידועים ההם ונתרפאתי ברגע ההוא עכ''ל, ואין ענין הרפואה כאשר עלה על רוח רבים לתת מן היין על העין אלא כי הרפואה היא בתתו עיניו בו בכוונה הנזכרת ובאותה מדה אז תפקחנה עיני עורים.

יבאר שחיוב נשים שוה לאנשים בקידוש

עב. ונכון להיות כל איש מודיע לבני ביתו גודל מעלת קידוש שבת וחיובו שבו שוו בשיעוריהן אחד האנשים ואחד הנשים, שאף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא אתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה עד שמן הדין מוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.

והאשה המליאה לה דעת ויראת ה' תהיה זהירה בקידוש היום לשמוע מפי בעלה או מפי אנשים גדולים ולא תסמוך לצאת בקידוש בנה הקטן ואפילו הגיע לי''ג שנה דחיישינן אולי לא הביא שתי שערות.

אזהרה למסובים שלא יפסיקו בשיחה עד שיטעמו

עג. ומאנה הנחם נפשי על רבות בנות אשר הקלו בתקף חסנו של קידוש היום, הן עומדות בחוץ ברוב דברים ותבקע ארץ לקולן ובעל הבית בפנים מבולבל מכוונתו מקול צפצופן ושתים רעות עשו, אחת שכל כמה שלא הטו את אזנם עודן מדברות בעת אמירת הקידוש לא יצאו ידי חובת קידוש, ואף גם זו רעה חולה שמפסיקות בדיבור קודם שיטעום המקדש ובזה הדין פשוט דאינן יכולות לטעום אלא אם כן יחזרו לברך.

עד. ואפילו אחר שיטעום המקדש נראה לי שצריך להזהר שלא להפסיק בדבור עד שיטעמו ואם הפסיקו הבא לטעום צריך לברך בורא פרי הגפן כמו שכתבו התוספות בפסחים דף ק''א ד''ה ר''י אמר אף ידי יין יצאו, ומיירי ששתו בבית הכנסת דאף על גב דלענין קידוש יצאו בשמיעה לענין יין לא פטר אלא אם כן שתה דהוי הפסק כדאמרינן בפרק כיצד מברכין גבי המוציא שאם הפסיק שצריך לחזור ולברך ע''כ.

וסברא הוא שלא יהא שומע גודל מהמברך שאילו בירך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואילו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך על הטעימה דידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו, ואף על פי כי אין צריכים מן הדין לטעום כולם רק שעושים כן לחבב המצוה, מכל מקום אם הפסיקו בשיחה אחר הברכה אינן יכולים לטעום ממנו או לשתות בתוך הסעודה בלא ברכה וזה פשוט.

עה. ועל כן חייב כל אדם להודיע פרטי הדברים האלה לבני ביתו למען ישמעו ולמדו ליראה את ה', ותהיין אזניהן קשובות לשמוע לנוסח הקידוש מראשו ועד סופו ולבל יפסיקו בשיחה קלה בעת ההיא וכל שכן אחר שבירך בעל הבית ברכת בורא פרי הגפן, ובכן יבוסם להן טעימתן והשתייה כדת של תורה ותהיין מנוקות מעונש עולם הבא, שאם אמרו על אותו חסיד שהיו פניו משונות אחרי מותו מפני ששח בעת שהצבור היו אומרים ויכולו כל שכן וכל שכן שתכבד העונש בכפליים בויכולו שבקידוש כי הוא מרומם מאד בסודו על השנים דערבית, כנודע מדברי הרב שג' אלה כל אחד זה למעלה מזה.

כמה פרטי דינים בכוס של קידוש

עו. ויהא זהיר כל אדם למזוג את הכוס בשעת הברכה באומרו ברוך אתה דבורא פרי הגפן שענין המזיגה שגבה מאד בסודה כמו שאמרו פרשת בלק דף קפ''ט ז''ל, ההוא יין דמשיך ליה יעקב מרחיק וסחיט ליה מענבים דההוא גפן וכו' חנוך מטטרו''ן אמר ויבא לו יין דארמי ביה מייא בההוא יין ואם לאו דארמי ביה מייא לא יכיל למסבל ע''כ, הנה משם מתבאר כמה מועיל ענין המזיגה ואם לא מזגו בעת הברכה יהא זהיר למזגו אחר הקידוש.

עז. גם יהא זהיר לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו והוא רובו של רביעית כדי שיהנה מכוס של ברכה דאם לא כן הוי ברכה לבטלה ושיערו חכמים דלא מקרי הנאה בפחות ממלוא לוגמיו, וראשו לה' יגיע אות רביעית שבשם כמו שכתבו המקובלים ע''ה.

עח. וישתו בישיבה שלא בהפסק בנתים, ואם המקדש אינו רוצה לשתותו ישתה אחד מהמסובין כמלוא לוגמיו ודיו, אבל אין שתיית שני אנשים מצטרפת למלוא לוגמיו דלא מיקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו דבעינן שיהנה אחד מהם כשיעור.

מצוה מן המובחר שיטעמו כולן מן הכוס

עט. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולן לחבב המצוה, ודוגמתו למעלה כי כן כל המדות הן נהנין מאותו הייחוד הנעשה בקידוש, ומכל מקום מי שיש לו יין מעט עדיף טפי שיטעום אחד כשיעור ויניח השאר למחרת השבת או להבדלה.

מנהג מהרח''ו לשייר מכוס של ברכה

פ. וכתב מהרח''ו להשאיר בכוס של קידוש מעט יין בשלחן עד סעודה של שחרית וכן בכל כוס של ברכה.

מנהג קדמונים לשייר מקידוש להבדלה

פא. וראיתי מן המהדרין נוהגים לקדש על אשישא של יין שיש בה שיעור ג' קידושין קידוש לילה ויום והבדלה ולוקחים הימנה בכל פעם שיעור לצאת ידי חובתו ומשיירים מקדושה לאבדלתא כמו שאמרו בגמרא, ובאמצע הסעודה שותין מיין אחר ותמיד כל יום השבת אין מזיזין אותה אשישא מעל השלחן כדברי הרב זלה''ה, ואף שמצוה מן המובחר לקדש על הכוס בחרו להם זה הדרך לאשר ולקיים מנהג זה אשר בכוס לא יתכן להשאר שם קיים ואשישא נמי כוס מקרי כל שתהיה רחבה ויראה היין מתוכו.

אופני הקידוש על הפת, ודין מי שיש לו יין בצמצום

פב. ומי שאינו שותה יין משום נדר, כתבו הגהות מיימוני פרק כ''ט שיכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו ואם אין אחרים יקדש על הפת והוא בסדר זה, יטול ידיו תחלה ויברך על נטילת ידים ואומר ויכולו וכו' עד לעשות ומברך המוציא ובוצע ולא יפרוס הבציעה מכל וכל אלא יניחנה דבוקה ואומר קידוש היום וחותם מקדש השבת ופורס ואוכל, ובדרך זה נוהג במקום שאין יין כמו שכתבו הפוסקים.

פג. וכתבו שאם הוא במקום שאין לו אלא כוס אחד מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו שלא יפגימנו אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני, או טועם מכוס הראשון ואחר כך מוסיף עליו מהכוס השני ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון.

פד. ואם לא היה בו אלא`רביעית בצמצום, כתב הרא''ש פ''ח דברכות שמה שנחסר ממנו בלילה מוזגו למחר להשלימו לרביעית, והיינו דווקא כשיש לו כוס אחר להבדלה שאם לא כן מוטב שיניחנו להבדלה שאי אפשר בפת משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה.

פה. ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר מזיגה יקדש בלילה דקידוש דלילה עדיף להביא מן קדש העליון על הכלה בחינת הלילה אמנם ביום הוא נמשך מאליו, ויבדיל בשני שהוא צורך גבוה להגביר כוס דסטרא דקדושה על ההוא מדורא דאשא דסטרא אחרא כמו שנבאר במקומו בס''ד.

ציונים והערות לפרק ז

209) זוהר חדש פרשת אחרי. 210) שבת דף קי''ט ע''ב. 211) זוהר אמור דף צ''ז ע''ב. 212) זוהר יתרו דף צ''ב ע''א. 213) שבת דף קכ''ז ע''א. 214) זוהר אחרי מות דף ס''ו ע''א. 215) ערובין דף כ''א ע''ב. 216) זוהר פנחס דף רמ''ד ע''ב. 217) זוהר פנחס דף רמ''ו ע''א. 218) זוהר שמיני דף מ' ע''א. 219) שבת דף י''ז ע''ב. 220) חולין דף י''ז ע''א. 221) שבת דף קמ''ז ע''ב. 222) ע''ז דף ל''ו ע''א. 223) זוהר כי תשא דף קפ''ט ע''ב. 224) ע''ז דף ל''ו ע''א. 225) סוטה דף מ''ט ע''א. 226) זוהר שמיני דף ל''ט ע''ב. 227) זוהר פנחס דף רמ''ד ע''ב. 228) ברכות דף נ''א ע''א. 229) ברכות דף מ''ג ע''א תוד''ה הואיל. 230) ברכות דף מ''ג ע''ב. 231) זוהר תרומה דף קל''ה ע''ב.

---

פרק ח - סעודת הלילה ודיניה - ודבר דבר - ברכת המזון

בדין אין קידוש אלא במקום סעודה

א. אחר שקידש תכף ומיד ימהר ליטול ידיו לסעודה ולא יאחר דקיימא לן דאין קידוש אלא במקום סעודה, ²³² וכתב מהרי''ל שצריך לאכול במקום קידוש לאלתר או שיהא בדעתו לאכול מיד אבל בלאו הכי אפילו אכל במקום קידוש אינו יוצא.

והמכשלה הזאת ברבת מבני עמינו בלילי שבת ויותר מהן בליל יום טוב שני של גליות או יום טוב שלאחר השבת להיותם שבעים מסעודת היום אינן יכולין לאכול מיד אחר הערבית ומקדשין בבואם מבית הכנסת ומשהין האכילה עד לאחר שעה או שתי שעות ואחר כך אוכלים, ולא יפה הם עושים דכיון דאין אוכלים לאלתר וגם אין דעתם לאכול לאלתר לא יצאו ידי קידוש.

ב. והאיש הירא יהא זריז ונשכר ליטול ידיו תכף ומיד אחר הקידוש, ויבצע על הפת ושוב ישהה אכילתו ככל אשר ירצה אחר שאכל כזית פת והוא הדין כל דבר הטעון ברכה מעין שלש, או ישהה הקידוש עד זמן בואו לאכול סעודתו ובכן יצא ידי קידוש כדת של תורה.

ועיקר הדין שאמרו אין קידוש אלא במקום סעודה הכוונה שיקדש במקום ששם יסעוד שאם קידש במקום אחד וסעד במקום אחר לא יצא, ואסמכוה אקרא דכתיב וקראת לשבת ענג במקום קריאה דהיינו קידוש שם תהא ענג דהיינו הסעודה.

בסוד אין קידוש אלא במקום סעודה

בדין מקדש לאחרים ואין אוכל עמהן

ד. וכתב הרא''ש ריש פרק ערבי פסחים שיכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה, אך אם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעום עמהם שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו.

ואף בקידוש של יום בשחרית כתב רבינו ירוחם דמותר לעשות כן להוציא אחרים אף אם אינו נהנה עמהם, ואשר יש לו להוציא את אחרים והם שכיניו טפי עדיף לצוות אליהם להיות שולחנם ערוך לפניהם בביתם והוא יקדש בביתו וישמעו שכיניו ויתכוונו לצאת ומקרי שפיר במקום סעודה, אך אם הם באים לשמוע הקידוש בביתו ועושין סעודתם בביתם לא עשו ולא כלום וזה פשוט.

ירא שמים לא יקדש אלא לאור הנר

ה. וכתב הרא''ש שאין מקדשין אלא לאור הנר, ואף כי חלקו הטור והמרדכי ואמרו שאין הקידוש תלוי בנר ואם הוא נהנה במקום שיש בו אויר מקדש ואוכל שם אף על פי שאינו רואה הנר, מכל מקום ירא שמים לא יעשה כן.

מנהג מהרח''ו לשתות מים קודם סעודה פחות מרביעית, וחילוק שבת מחול

ו. והנה כתבנו בחלק של חול להיות זהיר קודם שיאכל לשתות מעט מים פחות מרביעית כדי לצאת ידי חובתו בשאר המים שבתוך המזון כמ''ש מהרח''ו ז''ל, אמנם עתה בליל שבת אין צריך לתיקון זה באשר כבר קידש על היין וברכת יין של קידוש פוטרת כל מיני משקין שבתוך הסעודה כמו שכתבו התוספות פ''ו דברכות ובפרק ערבי פסחים אם לא שקידש על הפת דאז ודאי צריך לעשות תיקון זה כמו בימות החול, ולא כאשר שגו רבים בזה וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ומברכים ברכה לבטלה.

ראוי לעמוד בנטילת ידים לסעודות שבת וניגובם

ז. וכתב הרב זלה''ה שראוי להיות כל איש נוטל ידיו בג' סעודות שבת מעומד וינגבם מעומד.

איסורי שבת השכיחים בעת הנטילה

ח. ויאמר הברכה מעומד, ואסמכוהו בתיבת שב''ת ראשי תיבות ש'בת ב'נטילה ת'עמוד, גם ש'בת ב'נטילה ת'גביה, וכתב הרא''ש שצריך להזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד ואם יטול יזהר שלא ידחק בין ידיו שלא יהא מרסק.

ט. וכתב המרדכי פרק ט''ו דשבת ובספר שבולי הלקט, שהרוחץ ידיו בשבת טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהן המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה וכן פסק הב''י בש''ע סי' ש''ב ע''ש, ואיש הירא יחוש לדבריו שלא להכשל באיסור של שבת.

לישב מעוטף בכובע ובבגדי כבוד בשולחנו

י. ואחר כך ישב על שלחנו מעוטף לבנים בכבוד והדר וכובע ישועה על ראשו לפני השלחן אשר לפני ה', והיו לטוטפות בין עיניו הדברים אשר הוציא בשפתיו לפני סעודתו לאמר אתקינו סעודתא דמלכא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וזעיר אנפין ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדא, ובכן אם בעל נפש הוא יראה ורעד יבא בו ומורא לו יעלה על ראשו בהיות מסב על שלחנו מעוטף בכבוד והדר בהודע אליו לפני מי הוא עומד, וישב בישיבה לא מוטה חס ושלום לפניהם.

תוכחה למקילין ראשם בסעודה

יא. וכמה פעמים הוכחתי לכמה בני אדם האוכלים למעדנים וישתו וישכרו על שלחנם בשאר הימים בשחוק וקלות ראש כברחובות קריה ולא שתו לב לאמר לפני מי הם עומדים, כי אחר שהשלחן הוא כמזבח אין ספק כי בכל הימים אף בימות החול יש השראת שכינה עליו כאשר היה שורה במזבח כשהיו מקריבין בה הקרבנות וראוי לעמוד בו באימה וביראה.

ומה יענו ליום פקודה הפריצים הנוהגים בתוכה הרבה קלות ראש ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו מוטים ומשלחי רגל השור והחמור לפני השלחן אשר לפני ה', ומהם עומדים שם גם בלי כסות ולבוש ויבוזו בה לשתות שמה מעלה עשנם כי אז יעשן אף ה' עליהם יותר ושעירים ירקדו שם ויאכלו זבחי מתים.

ואם רע ומר עזבם את ה' בשאר הימים בבזוי אשר בזזו איש לו על השלחן, עוד יגדל הכאב מאד ביתר הבז אשר בזזו בקדוש ה' מכובד בג' סעודות שבת רב הקדש אשר המה סולם מוצב ארצה וראשם מגיע השמים לעמוד על שלחנם בקלות ראש וכמערת פריצים נהגו בה, ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם מי ומי הם הנצבים על שלחנם, אוי להם אהה עליהם שעתידים להכוות בגחלתה של שבת והיו דיראון לכל בשר.

מעשה בר''י נאג'ארה והאר''י בסעודת שבת

יב. ובפרקי הסליחות כתבתי מעשה היה בימי האור המופלא האר''י זלה''ה שהיה בזמנו החכם ישראל נאג'ארה עליו השלום והיה נעים זמירות ישראל, ופעם אחת בליל שבת קדש היה החכם הנזכר שורר על שלחנו כמנהגו הטוב וראה הרב ז''ל מלאכי צבאות ידודון ידודון לבא בביתו להשתעשע בשיריו, ותכף ומיד הסתכל הרב זלה''ה כי בא מלאך אחד וסילק לכל מחנה המלאכים השרויים שם על דבר שהיה בזרועותיו מגולים ואף גם שלא היה הכובע על ראשו על השלחן אשר לפני ה', וכשהרגיש הרב ז''ל בדבר שלח למהרח''ו ולמהר''י הכהן לגלות את אזנו לאמר כי מלאכי עליון היו משתעשעים עמו שם על שלחנו ונסתלקו על כי לא עמד בפחד ובאימה לפני ה'.

ויהי כשמוע החכם ישראל הנזכר דברי תלמידי הרב, אחזתו רעדה ועמד מרעיד וישב בכבוד גדול מעוטף בגלימתו וכובע על ראשו וחזר לשירו בגילה וברעדה, ותכף ומיד היו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כאשר בתחלה ששים ושמחים כבמזמוטי חתן וכלה והרב ז''ל ומהרח''ו ז''ל רואים ומפליא לעשות.

ומי פתי יסור לבבו לבלתי השכיל כי ממכון שבתו השגיח הוא יתברך, עפעפיו יבחנו בני אדם מכבדיו יכבד ובוזיו יקלו, כי על כל אלה איש התמים יחוש על כבוד צור עשהו הניצב על שלחנו וישים נא כבוד לה' אלהי ישראל להתעטף בלבושו התחתון והעליון כאשר יבא לעמוד לשרת בשם ה' על שלחנו הטהור בשאר הימים, ובל יראה ובל ימצא שמה מעלה עשן אפילו כל שהוא ותהיה שלחנו מלא דשן בקדושה ויראת ה' כעומד לפני המלך, ויתר מכן בסעודות של שבת רב הקדש יתקדש במעוזו מאד לעמוד על שלחנו בגילה וברעדה מעוטף לבנים כמלאך ה' צבאות לכל הנצבים עליו מראש ועד סוף עד גומרו אותה.

סדר הבציעה, ופיוט האר''י לומר קודם הבציעה וסודו

יג. וישב בשלחנו אחריו לצפון ופניו לעומת הנרות לדרום, ויקח השתי הלחם האמצעיים העליונים של ימין כנגד היו''ד ושל שמאל כנגד הוא''ו ויחברם אחוריהם ביתה ופניהם חוצה, ובכן אז ישיר תהלתו שיסד הרב ז''ל בסוד המוציא בנוי לתלפיות וכל המרבה לספר הרי זה משובח.

סוד ברכת המוציא בשבת

יט. וצריך להגביה ידיו למעלה עם הלחם ויברך ברכת המוציא קול ברמה ובנעימה קדושה.

תפלה קודם ג' סעודות שבת

תפלה קודם ג' סעודות ע''ד הסוד

מעלת מאכלי שבת

כד. ואחר כך יאכל די מכשורו אשר יכשר לו, וכל המאכל שאוכל בשבת אף על פי שיאכל יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כולו נבלע באיברים, צא ולמד ממה שאמרו בזוהר, ²³⁴ גופיהון דצדיקייא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וזמנין וחגין ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו דהא לא אתענגו מדיליה כלום ע''כ, ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי''ח ז''ל, רזא בחול לא מתהני אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא וכלהו מתעטרן ורווין ושבעין בחידו וההוא אתר אתהני מנייהו בשבת איהו רזא אחרא במזונא ממש ובההוא חדוא דמזונא כמה דאוקמוה וכו' ע''כ.

לאכול לכבוד שבת יותר מהרגלו

כה. כי על כן יאותה לאיש הישראלי לאכול לשבעה בשבתות ובימים טובים יותר מכדי רגילותו לגדל ולחזק מהתענג ומכל עליונים למעלה וגם אם יהיה לו שינוי וסת אחר כך לא מפני כך יתבטל מעונג שבת, ויתבונן במה שאמרו בזוהר פרשת פנחס דף רמ''א ז''ל, ר' שמעון הוה אזיל לטבריה פגע ביה אליהו אמר ליה מלה חדא בעינא למשאל מינך לאסכמא במתיבתא דרקיעא שאלתא שאילו עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי יערי וכו'.

אמר ר' שמעון כמה חביבו חבב קודשא בריך הוא לכנסת ישראל ומסגיאו דרחימו דרחים לה שני עובדוי ממה דאיהו עביד ואף על גב דלאו ארחוי במיכלא ומשתייא בגין רחימותהא אכיל ושתי הואיל ואתי לגבה עביד רעותא, כלה עאלת לחופה ובעית למיכל לית דין הוא דייכול חתנה בהדה אף על גב דלאו ארחיה למעבד הכי הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה הואיל ואתינא לגבה ולמיעל בהדה לחופה אכלתי יערי וכו' ע''כ.

הנה משם יתבונן האיש המשכיל אשר מחזה שדי יחזה לשנות גם הוא, ואף על גב כי הוא עונג לו שלא לאכול ישנה מעשיו לכבוד הכלה שבת מלכתא שהרי נאמר דקודשא בריך הוא שני עובדוי לכבודה של כלה ואמר אכלתי יערי עם דבשי.

מאמרי הזוהר במעלת סעודות שבת

כו. ונוסף גם הוא כי אותו תוספת רוח הנמצא באישי ישראל בשבת ההנאה שלו אינה רק באכילה ושתיה כמו שאמרו בזוהר ויקהל דף ר''ד, רזא דרזין לידעי חכמתא זכאין אינון כד האי רוחא אתער האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה וכו' רזא דשבת דשרא לתתא על עמא קדישא ועל דא כתיב ביה שמור וכו' ועל דא כתיב שומר שבת מחללו האי רוחא אתהני מהנאותן דישראל ומענוגא דילהון ולמיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא וכו' והואיל וקיימא עמיה דבר נש אצטריך לנטרא ליה אתפלג לעילא ונהיר ואתפלג לתתא ונהיר ודא הוא דכתיב ביני ובין בני ישראל חולק אחסנא אית לן בהדה וכו'.

הנה משם תתבונן כי אותו תוספת רוח הנמצא באדם עתה ההנאה שלו אינה אפס באכילה ושתיה, ומה טובו ומה יופיו כשלא יחוש שיהיה לו שינוי ווסת ולא יאבד תוספת שבת ממנו בשגם ימצא לו עונש גדול כי הוא פוגם רוח עלאין קדישין.

כז. וזה כוונת מאמרם ז''ל, ²³⁵ כל המענג את השבת ולא אמר כל המענג עצמו בשבת כי בהתענגו לשם כבוד השבת הוא מוסיף התרבות הארה בבחינת השבת בההוא רוחא קדישא וכאילו את השבת עצמו אנו מענגים שאור הכוונה עולה עד למעלה.

כח. ובזוהר יתרו אמרו ²³⁶ ז''ל, ר' יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שובעא וענוגא מהאי יומא בעלמא ומאן דגרע חד סעודתא מיניהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי ובגין כך בעי לסדרא פתורי שלשה זמני מכד עייל שבתא דלא ישתכח פתוריה ריקנייא ותשרי ברכתא עליה בכל שאר יומי דשבתא.

ואמר עוד לקמיה, תא חזי בסעודתי אילין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא דאינון בני מהימנותא ומאן דפגים חד סעודתא אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני היכלא דמלכא הוא ולאו מזרעא קדישא דישראל ויהבין עליה חומרי דשלשה מילין דינא דגיהנם וכו' ווי ליה לבר נש דלא אשלים חדוותא דמלכא קדישא ומאי חדוותא דיליה אילין תלת סעודתי דמהימנותא ע''כ.

כט. ובזוהר פרשת פקודי דף רנ''ב הפליגו בשבח ענג שבת וכן בהפכו בעונשו זה לשונו, האי אתר אקרי עונג בגין דבהאי אתר כד עייל שבתא מתסדראן תמן כל פתורין דבני עלמא דאקרון בני היכלא דמלכא אלף אלפין ורבוא רבבן קיימין ממנין על אילין פתורי והאי חיותא עיילא וכו' וחמא כל אילין פתורין ואשגח בכל פתורא ופתורא ואיך מענגי ליה לכל פתורא ופתורא וקיימא ובריך ליה להאי פתורא וכל אינון אלף אלפים ורבוא רבוון כולהו פתחין ואמרין אמן ומה ברכה היא דבריך על ההוא פתורא דמתסדר ומתענגי כדקא יאות אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ וכו' וכולהו אמרי אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני כו' כד ההוא פתורא אתענג בכולהו סעודתי בסעודתא תליתאה בתראה מסיים ואמר על כל אינון קדמאי אז יבקע כשחר אורך וגו' כבוד ה' יאספך כל אינון שבעין נהורין אחרנין פתחי בכל סטרי ואמרי כי כן יבורך גבר ירא ה'.

וכד פתורא דבר נש לא קיימא בההוא אתר בסדורא דענוגא כדקא יאות כדין האי חיותא ואינון ארבע דתחותה וכל אינון אלף אלפין ורבוא רבוון כלהו דחיין ליה לבר לההוא סטרא אחרא וכמה גרדיני נמוסין כלהו נטלי ליה ועיילי ליה לההוא אתר דאיהו בהפוכא מן דא ואקרי נג''ע וכד עייל לה תמן פתחי ואמרי ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וכל ענינא רחמנא לשזבן בגין דענוגא דקודשא בריך הוא ומהימנותא האי איהו אילין פתורי דענוגי דשבתא וזמנין וחגין כולהו חדוותא דקודשא בריך הוא ובגין דא כל אינון דמענגי ענוגא דשבתא וזמנין ומועדי אלין ארבע דקיימי תחות האי חיותא קיימא לקבל ההוא נהר דינור ולא שבקי לאתוקדא ביה לכל אינון דמתענגי ענוגיה ע''כ, ויתר כמה מקומות בזוהר ובתקונים לא נאריך להעתיקם.

עונג שבת תיקון לפגם הברית

ל. ובפרק תקוני השובבי''ם ביארנו שעונג שבת הוא משפר התקונים לתקון מדת צדיק העליון ממה שאמרו בתקונים נ''ד דף ס''ט ע''ב ז''ל, וצריך לקיימא ביה ענג דאיהו צדיק דנפיק מעדן דאיהי בינה עלמא דאתי להשקות דא שכינתא תתאה ונהר איהו ו' דנפיק מן י''ה ואזיל ת''ק שנים דאינון חמשה ספירן ומטי לצדיק לאשקאה מיניה גנתא ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ע''כ.

וכן בדף נ''ח ע''א, איהו עני ואיהי עניה בצדיק דאיהו ברית ועני איהו יום שבת ומאן דמקיים ביה ענג שבת גרים לאשקאה ההיא דלת וההוא עני אתמלי ואתקרי נהר ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתהפך ליה ענג לנגע צרעת וחריב ביתיה וממוניה ע''כ, ואשרי משכיל אל דל לתקן פגם בריתו.

בגדר חיוב עונג שבת

לא. והנה חיוב עונג שבת הוא דאורייתא כדאמרינן בפרק אלו דברים ²³⁷ אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו', וענין חיוב שלש סעודות ילפינן מקראי כמו שאמרו פרק כל כתבי, ²³⁸ כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש ר' חידקא אמר ארבע אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה ר' חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי אורתא וכו'.

וכתב הרמב''ם פרק ל' מהלכות שבת ז''ל, איזהו עונג שבת זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאת שבת ובתקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ועל כל פנים מענגו בלחם טוב ודגים ובשר ויין.

מנהג טעימת המאכלים בליל שבת וסודו

לב. ובזוהר פרשת בראשית אמרו עוד ²³⁹ ז''ל, בליליא דשבתא בעי בר נש לאטעמא מכלא בגין לאחזאה דהא סכת שלום מכלא אתכלילת בר דלא יפגום מיכלא חדא ליומא ואית תרין לתרין סעודתי אחרנין דיומא וכל שכן אי סליק יתיר ליומא ויכיל למטעם ממכלין אחרנין ולזעיר בתרי תבשילי סגי ע''כ, ומצוה רבה לנהוג כן שעיקר ענין טועמיה חיים זכו הוא בלילה כדמשמע מלשון המאמר הנכבד הזה, וכן נהגתי להפריש מערב שבת מזער מין ומין לטעום באור שבת.

מצוה לאכול דגים בג' סעודות שבת וטעמו

לג. ומצוה להיות לו דגים לכל השלש סעודות שהדג הוא שמחה בסעודה כמו שמצינו בכמה מקומות, אם בסעודה העתידה להיות לצדיקים, אם ממעשה אותו חייט שהעלה אותו דג לכמה זהובים וכו', וכן מעשה יוסף מוקיר שבי המובא בגמרא ²⁴⁰ אשר אמרו בפרק כל כתבי במה מענגו רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומין וכו' שנראה שצורך הסעודה ושמחתה הוי דגים, וגם כי הדגים אין להם גבינים ועיניהם פקוחות תמיד ואנו מעוררים על ידי זה עינא פקיחא דלעילא שרמז על רחמים גדולים.

תחינה לומר בעת אכילת עין הדג

סוד אכילת דגים בשבת ומנהג אכילת דגים קטנים

לה. וגם יכוין אדם באכילתו אותם לתקן ולהעלות ריבוי הנצוצות שבם בכח תוספת הנשמה הנמצא איתו בשבת כי בחול אין בנו כח להעלותם, ומטעם זה גם כן יאות להיות אכילתו דגים קטנים כי על ידי כן יתקן ויעלה ניצוצות רבות.

סוד סעודת שבת בבשר ויין ודגים

כמה אזהרות בענין טבילת כלים ובדיקת המאכלים

לז. ומי ימלל גבורות מצות סעודת שבת אשר האריכו בה קדושים משרתי עליון בספריהם ובפרט בספר הזוהר, אשר על כן ירא אלהים ישרת בשם ה' אלהיו להיות אכילתו נעשית על טהרת הקדש בדרך ישר לא יכשל בה שום שגיאה הן בכליו הן במאכליו, הרי שקידשת עצמך בכל דרך הקדש ובאכילתך נמצא בך שגיאה לאכול בכלים מכלים צואים בלי טבילה במקוה טהרה כדינם וכמצטרך הרי אבדת הכל.

לח. וכן במאכל עצמו לבדוק בה בכל חלקי האיסור אשר יפול בה בעצם שבה או מחלקי איסור חילול שבת ולא בדקת, המאכל תהיה למאכלת מנפש ועד בשר יגיע, וכן במשתה לבדוק בכל חלקי האיסור שבו פן המשתה יהיה למשטה חס ושלום.

לט. ולענין הכלים אף שלפי דברי הרי''ף מותר להטביל כלים הטעונים טבילה בשבת וכן משמע מדברי הרמב''ם פ''ד מהלכות יו''ט, ירא שמים יצא את כולם ואם שכח להטביל כליו מערב שבת יתן הכלים לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינן טעונין טבילה כמו שכתב הב''י ז''ל וביום ראשון יטבילם בלא ברכה, ואם הם כלים שראויים למלאות בם מים ימלא מים מן המקוה ועלתה לו טבילה כמו שכתב ה''ה פ''ד מהלכות יו''ט, אך לא יברך דאז מוכח שעושה לשם טבילה.

להזהר מברירה וסחיטה השכיחים בסעודה

מ. ולענין המאכל יהא זהיר בכל דיני בורר בשבת המפורשים בטור וב''י סימן שי''ט באורך וכן במשתיו, ולבדוק בם משום חשש תולעים בירקות ואין בזה חשש בורר אוכל מתוך פסולת כמו שכתב הב''י סימן שכ''א, וכן במים במקומות שיש בם חשש תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר כמו שכתב הרא''ש בתשובה.

מא. והרא''ש התיר לסחוט הלימוניש בשבת לבדן בקערה וכל שכן במאכל וכן מותר לשפשף הידים בהם אחר שנסחטו אבל לחתוך הלימון לשפשף היד אסור, והבוסר העיקר כסברת הפוסקים המתירין לסחוט אותו בתוך האוכל.

בפסק המהרי''ט צהלון לענין ברירה בלח וסברת המחבר בזה

מב. וכשנופלין זבובים או יתושים ביין או במים יכול להסירן מתוכם ואין בו משום ברירה כאשר העלה הרי''ט צהלון נר''ו בתשובה וכתב אין ברירה בלח וגם את הצרעה ישלח, ועוד ²⁴¹ דלא שייך ברירה אלא במה שצריך לפשפש ולברור אבל דבר שצף למעלה כבר ברור ואין זה בורר, ועוד יתר הדינים יתבארו בפרקים הבאים.

להזהר במים אמצעיים שבין דגים וגבינה לבשר

מג. וכן להיות זהיר במים אמצעיים בין הדגים לבשר ובין גבינה לבשר כמו שאמרו ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמ''ו ע''א, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב אני ה' זו ברכה, ואמצעיים בין גבינה לבשר כו'.

מותר לאכול בשר אחר גבינה משא''כ להפך

מד. ומכאן יתבונן המשכיל שמה שנאמר בזוהר משפטים דף קכ''ה סוף ע''א ז''ל, דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין וכו', אינו אלא בגבינה אחר בשר שהרי לבשר אחר גבינה בפירושא אתמר ברעיא מהימנא מים אמצעיים בין גבינה לבשר. ²⁴²

וכן ראיתי כתוב במכתב הקדש מהרח''ו ז''ל עצמו, מורי זלה''ה לא היה אוכל גבינה ביום שהיה אוכל בו בשר אפילו זה בתחילת היום וזה בסוף היום עכ''ל, וגורי האר''י הוסיפו על הדברים מוספין שלא כהלכתן ואין לנו אלא דברי מהרח''ו שמוסכמים עם דברי הרעיא מהימנא הנזכר ואם כן הוא דלא להוסיף עליה כי סמך משה את ידיו עליו.

סוד איסור בשר בחלב

אחר אכילת הגבינה ידיח פיו במים

מו. ואחר אכול הגבינה יש להדיח פיו במים ולשתות גם כן מיד מים וישרה פתו ביין ויאכל וישתה היין ויש בו מהכוונה למתק הגבורות בחסדים והוא תקון נפלא, כן נראה לפי מיעוט השגתי.

להימנע מאכילת בשר אחר גבינה קשה

מז. וכשהרצתי הדברים לפני רבותי אמרו יישר, אבל שמעתי מפי זקני הרב ז''ל שקיבל מפי מגידי אמת שראו את רבינו האר''י ז''ל שלא היה אוכל בשר אחר גבינה קשה וירא שמים יצא את כולם, ²⁴³ נקוט מהא שלא יתבטל מעונג שבת ויאכל מאכל החלב ואחריו הבשר ויעשה תקון למעלה ככל אשר ביארנו.

פרטי דינים במאכלי השבת וענין טעימתן

מח. וכתוב בספר החסידים סימן תתס''ו שאם שלחו לו דבר שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול, ועוד כתב בסימן תרס''א שמי שיש לו מזון שתי סעודות ואם יחלקם לשלשה לא יהיה לו לכל סעודה לשבעה מוטב שיאכל שני סעודות לשבעה.

מט. ויזכור ולא ישכח לסעוד מתבשילי השבת כמו שכתבנו כי הוא משפ''ר תקוני סעודה זו בסוד אשר חכמים הגידו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר גנאי הוא לה לא תאמר נמצאת מצטערת מה עשו לה עבדיה הביאו לה בחשאי והיינו הדוגמא לתבשיל של שבת, שבת מלך עתה מריחה אותו ולכן ראוי לטעום כי בזה יהיה מטעים לכלה מן התבשיל עליון המתבשל לצורך שבת ואין זה ציקי קדירה, ואיש המשכיל יתבונן בכוונה זו בשנו''תו את טעמו עתה בסעודת הלילה ובערב שבת.

הכועס בשבת מסלק הנשמה יתירה

נ. ומצוה רבה להיות כל איש שש ושמח על שלחנו ולהשליך חבור עצבי''ם אשר בקרבו ויגיל וישמח בזה אשר בידו לתקן וליישר הכל, וינהג עם בני ביתו בשמחה ובטוב לבב וירחיק ממנו מצו''ת שוא ומדוחים כמו שאמרו בזוהר, ²⁴⁴ בהאי יומא אתנשי כל רוגזא וכל צערא וכל דוחקא מכל עלמין בגין דאיהו יומא דהלולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי, וכן בפרשת ויקהל ²⁴⁵ ובההוא נשמה יתירה נשיין כל עיצבא וחימתא ולא אשתכח בר חדווא לעילא ותתא.

וביותר צריך כל איש ישראל להרחיק ממנו הכעס כל הימים והרבה יותר מאד בשבת רב הקדש כי יגדל הכאב מאד וכמו שאמרו בתקון מ''ח ז''ל, זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דלא אתקרב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם והכי איהו ודאי דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד לנורא דגיהנם ע''כ.

נא. ואזהרה זו שמענו אחר מאמר וביום השביעי יהיה לכם קדש וסמיך ליה לא תבערו אש, והכוונה על הנשמה היתירה הבאה מן הקדש, והזהיר על המלאכה ואמר כל העושה ב''ו מלאכה כלומר עודנו עמו הקדש ההוא יומת, ואחר כך הזהיר על הכעס לא תבערו אש כדי שלא יסתלק מאיתנו התוספת משבת ממולח טהור קדש, ואף שעל ידי איזה חטא שיהיה יסתלק ממנו הנשמה יתרה, לא ראי זה כראי זה שעל ידי הכעס מסתלק ממנו הכל נפש רוח נשמה ונשמה יתירה ומבית ומחוץ אורו יחושך וכמו שאמרו בזוהר תצוה, ²⁴⁶ ואף על גב דכמה מסאבין אינון דא שנייא מכלא וכלא סאיב גופא מגו ומבר ונפשא כלא מסאב ושאר מסאבי דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי בגין דע''ז ממש שרי בגוויה ע''כ.

והוא דומה לאיסור עשיית מלאכה שאמרו הראשונים שאף על פי ששמירת שבת הוא בשלשה דברים עם כל זה אינו חייב מיתה וכרת כי אם על ידי עשיית מלאכה יען כי אז מסתלק ממנו גם הנפש יתירה ולא נשאר בו שום קדושת שבת כי על כן נאמר כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא וכו', וכן בדומה לו עון הכעס כי טורף נפ''שו באפו דעקר נפשיה בגין רוגזיה וכל זה ביתר הימים, ולפי זה הכועס בשבת מסתלק ממנו גם הנפש יתירה ולכן השוה הכתוב שניהם יחדיו לא תעשה בו מלאכה לא תבערו אש.

תוכחה בפגם הכעס ע''פ ס' ראשית חכמה

נב. ובפגם הכעס כתב החסיד בשער הענוה שהוא משל לאחד שחילה פני המלך לבא לדור עמו והמלך ברוב ענותנותו נתרצה לו ויבא אל ביתו, לימים עשה מעשים מגונים לפני המלך עד שהמלך קץ בו וינס ויצא החוצה, הנה באמת האיש ההוא עז פנים בעשותו מעשים אשר לא יעשו לפני המלך ויגרשהו וילך כי לא עצר כח הסבל לסבול מעשיו המגונים.

כן הדבר הזה כל תפלותינו ותורתינו ומצוותינו הכל כאשר לכל להמשיך השכינה שתדור עמנו במקומינו כמו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והנה משכן המלך הוא בלב נשבר ונדכה והכועס מגרש קדושת השכינה שהיתה דרה בקרבו.

והמשל הזה הוא מוסר לכל העונות שעושה האיש הישראלי שהם סרחון הקליפה ומגרשים השכינה ממנו, ועין המשכיל ישא קל וחומר, אם בימות החול אמרו כך כל שכן בשבת שהאם רובצת על הבנים ותבא לפרוס סוכת שלום עלינו כמו שאמרו בזוהר דהאי סוכת שלום פרישת גדפהא עלנא ועלייתה יותר מעולת התמיד בשבת, שיגדל הכאב מאד בפוגמו בכעס ואין שכינה חשובה כנגדו.

נג. ובתקון כ''ד אמרו עוד ז''ל, ובשבת גיהנם לא שלטא בעלמא ולא ממנן דיליה ובגין דא מני לישראל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ואי בר נש אוקיד בשבת אמר קודשא בריך הוא אנא הויתי מכבה לנורא דלא אוקיד ואתון מוקדין ליה אתון תתוקדון בגיהנם בגין דא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ואפילו בגופא ומאי ניהו גיהנם בגופא כבד דביה מרה דאיהו גיהנם סם המות דאל אחר חרבא דמלאך המות ועליה אתמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות וצריך דלא יתער עציבו וקטטה מסטרא דטחול אלא דתהא לב נטיר מכלהו וכו' וצריך לקבלא אושפיזין דאינון מלאכים עולימן דנשמ''ה יתירה דאיהו שכינתא עלאה ונפ''ש יתירה דאיהי שכינתא תתאה ואושפיזין דנחתין עמה ע''כ.

ומושל ברוחו ישית אל לבו את כל הקורות אותם ויהא ארך אפים רב תבונות ולהיות מעביר על מדותיו וענות צדק בתכלית, וילמוד ממדותיו יתברך שהוא מאריך אפו לפושעים וחטאים שבגיהנם שאשו שובת ובטל בשבת ובכן סרו מהר המצה ומריבה מקרב ביתו, וגם ירווח לו זה שבמדת הענוה שיקנה ביום השבת שהוא שורש לכל הקדושות ימשיך לכל הששה ימים.

אזהרה על המחלוקת בין איש לאשתו ובסוד השלום

נד. ודע שיש שדים ממונים על זה כשרואים מחלוקת בין איש לאשתו אז הם מעוררים המחלוקת ביתר שאת עד שתהא שלהבת עולה מאיליה, ואמרו באגדה ²⁴⁷ שהיה מעשה בר' מאיר שנתארח אצל בעל הבית אחד והיו בני ביתו והאיש והאשה מתקוטטים תמיד בכל ליל שבת ושהה שם ר' מאיר שלשה שבתות זה אחר זה ועשה כל ליל שבת שלום ביניהם ואחר כך שמע ר' מאיר לאותו שד בוכה ומתאונן לאמר ווי ווי דאפיקתיה ר' מאיר מהאי ביתא.

נה. ויסתכל האיש המשכיל בסוד איש ואשתו במקום רמיזתם למעלה שהמה רמז סוד הכרובים העליונים ובהיות ביניהם שלום הם מרכבה למקום העליון שמדת שלום הוא המייחד אותם ואם אין ביניהם שלום אויה להם אהא עליהם שמראים פירוד, ואם רע ומר הדבר הזה ביתר הימים גם הוא יגדל בעונשו בשבת שלום שבו עיקר ייחודם ומקשה לבו יפול ברעה חס ושלום.

ואף מן המושכל תבוננהו שכל תכלית השבת הוא להשרות השכינה בינינו ואיך ולמה תהפך עליך בלהות להיות לך קטטה עם אשה אשר אהבת אשר הוא יתברך יטלנו חלקו י' מן איש וה' מן האשה והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, שם הרגיעה לה לילית ומצאה לה מנוח ותעל הארבה.

הרהורי דברים להרחיק את הכעס

נו. ואיש תבונות יישר ללכת לקדש עצמו ביותר להיות כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות וישית אל לבו כי קנאין פוגעין בו לחלל את מקדש ה', ואם בעל נפש הוא בהגיעו לידי עמל וכעס וקטטה תכף ומיד יסתכל כי דוב אורב בצידו לעורר הדברים ההם לקלקל השורה דרך הקדש ולהפילו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בהצית כאש קנאתו בו, אז השמר פן מנסה ה' אותך הישך עומד בקדושתך ולא תפרוק עולו מעל צוארך.

ובכן בתת הדברים האלה על לבבך אתה תאזור מתניך והתחזק והתאמץ לעמוד נגדו כאיש גבור כובש את יצרו ואל תפן אל און, וחילים תגבר ברוב ששונים ולהרבות עוד כל מיני שמחות ולא תתן מקום לנוח שמץ עצב דבר בלבבך, רק מאז באת והגעת אל מקום תת חיל ועזוז בגבול הרשעה, שנס עצמך בכל עוז ותעצומות לעלוז בה' אלהיך ולא תפנה ימין ושמאל, ובכן גחלים אתה חותה על ראשו והכנעני אז בארץ.

עיקר הכעס נמשך מדיבורי חול בשבת

נז. ורוב הכעס והקטט הוא נמשך מרוב דברים וברוב דברים לא יחדל פשע ועבירה ומצה ומריבה כנהוג בדורות אלו ברבת מבני עמינו אשר אמרו ללשוננו נגביר בשבתות ה' בסרח העודף על יתר הימים ונשתכחה תורת ודבר דבר אשר משם למדו חכמים שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול ²⁴⁸ וכרובם כן פשעו לערב קדש בחול וחול בקדש, וכבר בא אזהרת הדבור וחומר שבו בפרק א' אף על פי שמותר בימי החול אף על פי כן סיפרנו בשבחו למעט בדבורו מיעוט אחר מיעוט ככל האפשר עיין שם, ומשם יקיש המעיין חומר השיחת חולין בשבת ופגמו.

סוד איסור דיבורי חול בשבת

נח. ובזוהר פרשת ויקהל דף ר''ז אמרו שעל ידי שיחת חולין בשבת יצא מן הקדש פנימה לאתר דאלהים אחרים זה לשונו, כתיב אל יצא איש ממקומו מהו ממקומו תנינן ממקומו אתר דאתחזי למיהך ורזא דמלה ברוך כבוד ה' ממקומו ודא איהו מקום ודא איהו רזא דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו וכו' ובגין כך אזהרותא לבר נש דקא מתעטר בעטרא קדישא דלעילא דלא יפוק מיניה ולא יפוק מפומיה מלולא דחול דאי יפוק מיניה קא מחלל שבת וכו' כל אילין חלולא דשבתא איהו אל יצא איש ממקומו דא איהו אתר יקרא דקדושה דא דהא מיניה אתר דאלהים אחרים הוא ע''כ.

הנה משם תתבונן חומר איסור דבור של חול בשבת לנוגע אל האיש הישראלי בעצמו, אך אמנה עוד יוסיף סרה לגרום בדבורו הקל להכניס חס ושלום גבול הרשעה בגבול הקדושה כמו שאמרו בזוהר פרשת אמור דף ק''ה ע''א ז''ל, אמר ר' יוסי לרבי יצחק ודבר דבר מה הוא ומה גריעותא הוא לשבת אמר ליה ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית ליה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא איהו וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל שאלו עליה מאן הוא דבעי חול הכא מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן עתיקא לא אתחזי ולא שרייא על חול בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מידי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב ע''כ.

נט. ובזוהר פרשת בשלח ²⁴⁹ אתמר כדברים האלה ז''ל, ממצוא חפצך ודבר דבר הא אתמר בגין דההוא מלה סלקא ואתער אתערותא לעילא ומאן דאזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא תא חזי ההוא מלה דאפיק מפומיה סלקא ואתער אתערותא לעילא אי לטב אי לביש ומאן דיתיב בעינוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא ע''כ.

הנה זאת חקרנוה כן היא ממאמרים הנזכרים כי השח שיחת חולין בשבת מדמע חול בקדש וגורם להכניס טומאת הבל פיו למקום הקדושה והרי זה כעושה מלאכה בשבת באשר חומר איסור עשיית מלאכה הוא מטעם כי גורם להכניס הקליפה בפני הקדושה ומגיע עד השורש שנשמתו שורשת שמה ועל כן חייבו הכתוב מיתה לפי שגורם להכניס הקליפה ולטמא מקדש ה', לא כן ביוצא חוץ לתחום שאינו חב באחרים אפס לנפשו כי עוקר עצמו מהקדושה להכנס לאתר דאלהים אחרים ולפיכך לא חפץ ה' להמיתו ולא מרע אלא לנפשיה, אכן עונו ישא על כל פנים להתלבן אל מקום שורשו בקדושה כמו שכתב רבינו הקדוש האר''י ז''ל, וכן הדבר הזה בפגם הדבור כמעשה כמו שנתבאר ממאמרי הזוהר הנזכרים.

עונש הדיבור קשה יותר לתלמידי חכמים

ס. ותופשי התורה צריכים להיות נזהרים ביותר באזהרה זו ולקדש דיבורם מאד כאשר שורש נשמתם הוא נשא ורם ופגמם גם הוא ירום ונשא גבה מאד בעולמות העליונים, ובפרק כל כתבי אמרו, ²⁵⁰ רבי זירא הוה מהדר אזוגי דרבנן ואמר להו במטותא מנייכו דלא תחללוניה וכו', כלומר השמרו לכם פן לא תבואו לידי שיחת חולין על ידי שאתם זוגות זוגות, ואף כי גם רבים מעמי הארץ היו זוגות זוגות לא פנה אפס לזוגי דרבנן באשר לפי גדולתן תהיה קלקלתן וחטאתם כי כבדה מאד.

ביאור אמרם ז''ל מה הוא שבת מדיבור אף אתה שבות מדיבור

סא. וכבר צעק חמס חד עם דארעא לנגדי לאמר זו תורה חדשה כי בתורה לא הוזכר אפס איסור עשיית מלאכה כי לא האמין ברוח מינות שבו למאמרם של חכמים שדרשו ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול.

והשיבותי לו לפי דעתו לאמר האם אינך מאמין בדברי הכתוב המגיד בדבר ה' שמים נעשו כי המלאכה שלו היה הדבור, ואם כן כשאמר הכתוב וישבות ביום השביעי היינו ששבת מהדיבור וממילא שגם כשציוה אותנו לנוח בו ציוה בדומה לו לשבות גם כן מדבור, ומיד נכנסו דברי באזניו והודה ולא בוש.

סב. והן הן דברי מכילתא, מה הוא שבת מדבור אף אתה שבות מדבור, ובזוהר בראשית דף ל''ב ע''א ביארו טעם סוד הדבר זה לשונו, תא חזי כל אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה וקלא נטיל לון לא אתגליין עד דמלה מגלה לון מאן מלה היינו דיבור והאי דבור איקרי שבת ובגין דשבת אקרי דבור דבור דחול אסור בשבת בגין דדבור דא בעיא לשלטאה ולא אחרא ע''כ.

סג. ומאנה הנחם נפשי איך נשתכחה תורה זו מישראל כעם ככהן ולמדו לשונם דבר דברים הדברים בימי השבתות יתר מאד על דיבור של חול באשר ביתר הימים לא ראו איש את אחיו בעול משא עסקם איש לדרכו פנו איש לבצעו מקצהו, והיה כנוח עליהם הרוח בשבת נועדו יחד בשיחה בטילה ויהי מושבם בית מועד לכל חי איש לא נעדר אשר לא יעבור תחת שבט לשונם.

והלואי לא יהיה בהן לשון הרע וספר גנות על ריעיהם או דברי חונף באמרי שקר וגניבת דעת כאשר פשתה המספחת הזאת ברבת מבני עמינו כאשר הודעתיך בכמה מקומות כי אמם של אלו אשר היא יולדת השבע תועבות אשר שנא ה' היא השיחה בטילה כי ממנה פנה ממנה יתד לבא אליהם וממנה היו כולנה כי על כן הטיבו אשר שנו חכמים בלשון המשנה, ²⁵¹ שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כי מהשיחה בטילה יתעתדו לליצנות וללשון הרע בלי ספק.

סיפור שמועות ודברי חדשות אסורין בשבת

סד. ורבים הורו היתר לעצמם לומר שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם ומותר לספרם כמו בחול, ואיני משכיל הוראה זו שיהא עונג שבת אמור בחלל קדושתו כי המדבר שיחת חולין בשבת הוה ליה מחלל מקדש ה' כמו שהתבאר מכמה מאמרים ומאין הרגליים לחלל מקדש ה' ושתחשב למצוה עונג סיפור השמועות, ומצוה הבאה בעבירה היא פגול הוא לא ירצה ואין ברעה למטה מנג''ע.

לקבל פני חכמים בשבת ויום טוב

סה. והנה חייבו חכמים לקבל פני החכמים בשבת ויום טוב בדברי שלום כדי להמשיך מזיו הארת פניהם כמ''ש הרב זלה''ה.

תוכחה למרבים שיחה עם קרוביהם בשבת

סו. ואולם עתה בדורינו זה נשתרבב מזה מנהג רע ומר כי ביום השבת הולכים כתות כתות לדרוש בשלום אוהביהם וקרוביהם וממנה פנה וממנה יתד לערוך שיחתם ביותר שעה או שתים ולא יזכרו ולא יעלו על לב מוראת קדושת שבת כאילו לא היה.

ולו חכמו ישכילו שאף שאלת שלום עצמו אמרו בירושלמי בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, וכל שכן העורכים שיחתם בלי שיעור ומדה בבואם לדרוש את שלום ריעיהם אהוביהם כי איסור שבת ודאי רביע עלייהו.

ומי בער ולא ידע כי הנה מה שאין מתפללין בשבת אלא שבע ברכות הוא מפני שיום השבת הוא יומא דנשמתין ולא יומא דגופא כמו שאמרו בזוהר ויקהל, ²⁵² האי יומא יומא דנשמתין ובגין כך משבחי בתשבחתא נשמת כל חי ע''כ ולכן אסרו חכמים לשאול צרכי הגוף, ואיך לא ישכילו לדון מכאן קל וחומר אם שאלת צרכי הגוף מאיתו יתברך אסור שיחת חולין על אחת כמה וכמה שתתאסר, ואני כבר דרשתי כל עון חומר הדברים האלה ופי אמלא תוכחות בקהל עדתי עד מקום שידי מגעת.

סז. וכל איש התמים שיש סיפק בידו למחות יאזור כגבר חלציו להזהיר לסרים אל משמעתו על הדבר הזה, ושלא יוועדו בשבת ריעים אהובים לשבת יחדיו בשוקים וברחובות קריה כמנהגם בחול באלו דברים שאין להם שיעור כי לא יוכלו להתאפק בהיותם נצבים יחד בלתי ערוך שיחתם כאשר הורגלו, אכן בהתבודד עצמם בחדרם יעשו סייג לדבריהם לעזוב הרגלם הרע וכולי האי ואולי.

ואף אותם שאינם בני תורה שאין שורש נשמתם רם ונשא כתופשי התורה ולא שוו בתוספת נפש רוח נשמה עמהם שאין הפגם רב בפגם הלשון בשבת כל כך כשל תורה מכל מקום דיה לצרה שלא זכו לקדושה רבה ואיך ולמה יפסידו גם המועט המאיר בנפשותם, ועל כיוצא בזה ציוו חכמים לאמר, ²⁵³ לעולם יעשה כל אדם עצמו תלמיד חכם פן עבירה תגרור עבירה ומשיחת חולין יכשלו בדברי משא ומתן ושחוק וקלות ראש וליצנות ולשון הרע ודברי שקרים וכזבים אשר כל הנה מסתעפות מהשיחה בטילה וממנה היו כולנה כאמור וראש הפעור עמל וכעס ממנה תהיינה קרנותיו.

סח. ואמרו ז''ל, ²⁵⁴ אמר ר' יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון, ואם כה אמרו ביתר ימי החול קל וחומר בעצם קדושת השבת אשר הוזהרנו בו בפרט הדבור ביותר, וכן תדין קל וחומר כמו שאמרו ביומא, ²⁵⁵ אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים רב אדא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגיעים לא יוכל איש לדבר, ובשבת יוסיף על אלה איסור מוסיף ומקשה לבו יפול ברעה חס ושלום.

סגולת לשון הקודש ואיסור דברי חול בשבת אף בלה''ק

סט. וכתב מהרח''ו ז''ל, מורי ז''ל היה נזהר שלא לדבר בשבת אלא בלשון הקדש וכשהיה אומר איזה דרוש לחברים ה''י לפעמים היה מפרשן בלעז כדי שיבינו, וכן היה נזהר שלא לדבר דברי חול בשבת אפילו בלשון הקדש ע''כ, ואשריו לאדם שמרגיל עצמו לדבר בלשון הקדש אף בימות החול אשר אין ערוך אליו לקדש את הנפש היפה, ובסתרי תורה פרשת נח אמרו ²⁵⁶ ז''ל, קומטרא דהרמנא ממללן בלשון הקדש ומלאכי השרת אשתמודען ביה ולא הוו ממללין בלישן אחרא בגין כך כתיב ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות וכו'.

ע. ואיש התמים ירגיל לבני ביתו ללמדם קצת הדברים המצטרכים אליו בלשון הקדש, ומכל מקום אם לא ישכילו מותר לדבר בלשון לעז המצטרך אליו כי בזה בודאי אין חילוק בין לעז ללשון הקדש, והכי משתמע מלשון הזוהר דקאמר דבור אסור הרהור מותר, דבור דכוותיה דהרהור קתני וכשם שבהרהור לא שייך למיפלג מלעז ללשון הקדש כן בדבור האזהרה שלא לשוח שיחת חולין רק המצטרך ובאותו המצטרך מותר לא שנא בלשון הקדש לא שנא ללועזים בלעז דומיא דהרהור דאין חילוק.

אלא שהרב ז''ל סגייה לחסידותיה דאף המצטרך דיבר בקדשו, אכן הבלתי מצטרך ומתירין אותו לדברו בלשון הקדש הרי זה מן המתמיהין כי מי פתי יסור לבבו ולא יבין דאדרבה בהרבות בדברים שלא לצורך והן בלשון הקדש נותן לפגם ומדמע קדש בחול וחול בקדש בסרח העודף בדבר אותם הדברים בלעז.

ואשרי אנוש ישית כל דברינו אלה על לבו והיו לטוטפות בין עיניו לקדש עצמו בתפארת השבת רב הקדש וישמור לפיו מחסום ככל האפשר לבלתי חלל את מקדש ה', ואין לך עונג גדול מזה לאשר ולקיים מצות בוראו ואין ברעה למטה מנגע עבור על מצות יוצרו ועושה נחת רוח ליצרו בשוחה עמוקה פי זרות.

עיקר התשובה תלויה בשמירת שבת

עא. וכל עוד שלא ישמור אדם השבת כהלכתו אף שיהיה בעל תשובה וצדיק וחסיד בכל מעשיו לא עשה ולא כלום כמו שנבאר בפרק שבת תשובה בס''ד כי הבעל תשובה צריך לקיים חבילות של מצוות לעומת העבירות כמ''ש ז''ל, ומי יוכל לזכור פרטי חטאיו באברים פרטיים כדי שיעשה באותם האיברים מצוות, או מי שחטא בעבודה זרה או לדברים שהם כעבודה זרה כמו כעס וגאוה והעלם עין מן הצדקה ומחליף בדבור ולשון הרע שהוא גדול מע''ז ג''ע וש''ד שאם הוא בא לקיים חבילות של מצוות לעומתם יצטרך לקיים כל התרי''ג מצוות וזה מן הנמנע.

אכן על ידי שמירת שבת כהלכתו תעלה ארוכה למחלתו באשר הוא שקול ככל התרי''ג מצוות כמו שאמרו בזוהר יתרו ²⁵⁷ ז''ל, שקיל שבתא לקבל אורייתא וכל דנטיר שבתא כאילו נטיר אורייתא כלא וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע אשתמע דמאן דנטיר שבת כמאן דנטיר אורייתא כלא ע''כ.

עב. וגם אמרו ²⁵⁸ שאפילו עובד ע''ז כדור אנוש מוחלין לו בשמירת השבת, ולפיכך ראשית כל בכורי כל למעשה התשובה הוא שמירת השבת כהלכתו, וביותר בפגם ברית הלשון לשמור את נפשו מאד ובכן ישוב ורפא לו, ואיך ולמה יסתגף הבעל תשובה בסיגופים קשים ומרים מאד ולא יסבול דבר קל כזה לשמור לפיו מחסום בשבתות ה' לקדש עצמו בקדושתה אשר היא תועיל לו עשר ידות מכל סיגופים הקשים אשר יעשה הנפש החוטאת לכל עון וכל חטאת באשר יש בכחו להועיל לכפר אפילו עובד ע''ז כדור אנוש והשביע בצחצחות נפשו, ודי בזה הערה לכל בעל נפש.

מתקוני השולחן לעסוק בו בדברי תורה

עג. וראוי לכל בעל נפש להיות שולחנו מלא דשן הנפש בשבת בדברי תורה איש איש כפי שיעורו, והוא אחד מעשרה תקוני השלחן אשר ביארו ברעיא מהימנא פרשת עקב ²⁵⁹ שצריכים להיות בפתורא בשבת ושם ביארו טעם הדבר וסודו ז''ל, שתיתאה למיהוי על פתורא דברי תורה דהכי אוקמוה מארי מתניתין שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' ורזא דמלה בגין דהא אוקמוה שלחן בצפון ואורייתא אתייהיבת מימינא לחברא ימינא דאיהו רחמי בשמאלא דאיהו דינא דאורייתא איהי יהו''ה מימינא פתורא אדני משמאלא וצריך לחברא לון וכו' ובגין כך צריך תלמיד חכם לזמנא עמיה למאן דישתדל בפתגמי אורייתא ע''כ.

ציון מאמרי הזוהר להגות בהן בסעודת ליל שבת

עד. ובסעודה זו של לילה יהגה בזוהר במאמרים הבאים בזוהר בסוד הלילה מפוזרים, ואסדר לך איזהו מקומן בעבור תשביע בש''ח צחות נפשך פעם בזה ופעם בזה עד שתגמור קריאתם.

עה. הנה במאמרים הנכבדים האלה בם נתבאר כל סודי הדברים הנזכרים ונעשים משקידש היום ועד סדר הלילה, וכה היה דרך חסידים הראשונים לקדם פני יוצרם בכל מעשה עבודתם בתורתו של ר' שמעון ע''ה כי שם נגלו כל תעלומות מעשה עבודת היוצר ברוך הוא ואור תורתו מבריק ומבהיק עד להפליא לכונן מעשה ידי האיש הישראלי כאילו כיון כל תעלומי עומקן של דברים ואף אם לא ידע שכו''ל קריאתן זו היא הללן, ועל כן יאחז צדיק דרכם להגות במאמרים הנזכרים מידי אור שבת בשבתו פעם בזה ופעם בזה כאשר יוכל שאת עד שתתום קריאתם.

אזהרה ליחיד שלא ילמד לאור הנר

עו. ואולם אם ישינים בני ביתו ואין איתו חבר לא הורשה לקרוא לאור הנר הוא לבדו שמא יטה ואמרו בגמרא פרק קמא דשבת ²⁶⁰ אמר רבא אפילו גבוה שתי קומות, ובברייתא הזכירו מעשה בר' ישמעאל בן אלישע שאמר אני אקרא ולא אטה ופעם אחת קרא וביקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר ורב נתן אמר שעשה מעשה וקרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת ולשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה.

ואף שבאדם חשוב שאינו רגיל להטות הנר בחול מותר, היינו שברור הוא שאין דרך להטות אבל מסתמא לא אמרינן כן דאיכא אדם חשוב שדרכו להטות בחול, וכן אמרו שם בגמרא שאני רבי ישמעאל שמשים עצמו על דברי תורה כהדיוט דמשמע שאף אדם חשוב לפעמים דרכו להטות.

עז. ושומר נפשו יזהר בזה שלא תהיה קריאתו מצוה הבאה בעבירה לפרוץ גדר שגדרו חכמים ולא יקרא כשהוא יחידי, ואפילו הנר סגור במנעול ואפילו בנר של חלב דמאיס דלא פלוג רבנן, והוא הדין ביום במקום האפל דינו שוה ואסור אלא אם כן אשתו משמרתו או שהם שנים קורין בענין אחד שאם יבא האחד להטות יזכירנו חברו אבל בשני עניינים לא כמו שאמרו שם בגמרא.

בדין שמוש בנר שהדליק עכו''ם בשבת, ודיני אמירה לעכו''ם

עח. ואם כבה הנר עודינו עומד על שלחנו בשבת מותר לומר לשפחה ליטול נר דלוק כבר להביאו על שלחנו הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא כמו שכתב רבינו ירוחם ז''ל, אבל להדליק את הנר בשביל ישראל לית דין ולית דיין שיתירו ואסור אפילו למי שלא הודלק בשבילו.

עט. וכתב הטור סי' רע''ו שאם עשה הגוי בבית ישראל מדעתו מצי ליהנות מן הנר ואינו צריך לצאת משם, וכתב המרדכי פ''ק דשבת שאם היה נר בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר מותר להשתמש לאורו בעוד שהנר הראשון דולק אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני, וכן אם נתן שמן בנר הדולק מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר ואחר כך אסור.

ואם אומר אדם לעבדו ולשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, העלה הטור ז''ל שאף על פי שגם הם צריכים לו אין זה לצורך הגוי כיון שעיקר ההולכה בשביל ישראל, ונר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי האכילה לא מקרי לצורך ישראל ומותר להביאה לפניו ולהשתמש לאורה.

תוכחה למקילין באמירה לגוי בסעודות של מצוה

פ. ואיש התמים לא יאבה ולא ישמע לסברת המקילין באמירה לגוי במקום מצוה כמו סעודת חתנים ומילה שאין על מה לסמוך כי אם על פי סברה יחידית ורוב הפוסקים חלוקים על זה, וכן ראינו לגדולי ישראל האיתנים יושבים בחשיכה במוצאי שבת בסעודת חתונה עד הגיע עת וזמן שמותר לעשות מלאכה ולא התירו לומר לגוי במלאכה גמורה משום מצות שמחת חתונה, ומקשה לבו יפול ברעה תאכלהו אש לא נופח.

לשורר על השלחן בשבת

פא. ונכון להיות כל איש שור''ר בביתו על שלחנו באור השבת בשירות ותשבחות לעורר חבצלת השרו''ן לשיר בקול נעים וכמו שאמרו בזוהר פרשת תרומה, ²⁶¹ שירין ותשבחאן מתערי רחימו עילא ותתא לאתקנא תקונין ולאתערא חדוה דהא בגין דא לואי מתערין באינון שירין ותשבחאן לאתערא רחימו וחדוה לעילא וכו'.

פב. ובספר החסידים ²⁶² כתב ז''ל, ויברך אלהים את יום השביעי אין אנו יודעים במה ברכו אלא נלמוד ממה שקלל איוב את יומו וכל האמור שם נאמר להפך גבי שבת, כי שם כתיב יקחהו אופל יחשכו ככבי נשפו יקו לאור ואין, מכלל שמה שבירך הקדוש ברוך הוא השבת היא אורה, שם כתוב אל תבא רנ''נה בו מכאן שיש לו לאדם לרון בשבת בשירות ותשבחות ע''כ, ויש ראיה לזה מדברי הרעיא מהימנא פרשת עקב דף רע''ב ע''ב ז''ל, ובשבת בכל מלוי צריך לאתוספא מחול על הקדש וכו' וצריכין לאתערא שירה וחדוה לפתורא לגבה וכו' ובהאי חדוה ותקונא גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכה ברעבון בבכיה בהספד וכו'.

וכבר חברו הקדמונים וכל בעלי השיר פיוטים מיוחדים לזמר בשבת ומכולם לא ישרו בעיני אלא פיוטי בעל זמירות ישראל ²⁶³ דאית בהון קבלה אמיתית, והאיש המשכיל ישכיל בם שיש הרבה מהם שאין לומר בשבתות וימים טובים והוא סמך על עין המשכיל.

פיוט לג' סעודות שבת מהר''ם די לונזאנו ע''ה

פג. ואנכי נהגתי לשורר השיר הזה בשבת ערב ובקר וצהרים וזה תוארו.

והשיר הזה יסדו החכם הגדול הרב מנחם לונזאנו ע''ה ובחרתי בו לסיבות כמוסות אצלי, וראוי למשכילים לאחוז בשירו מידי שבת בשבתו.

תוכחה לאנשי לצון המשוררים בפיהם דברי נבלה

פד. והחכם עיניו בראשו להסתכל ששכינה למעלה מראשו ויהא יושב בצניעות ומעוטף בבגדיו לפני השלחן אשר לפני ה' בעומדו לשורר לכבוד יוצרו וכבר כתבנו למעלה מעשה רב בזה ע''ש.

ומשם תתבונן עונש אנשי לצון ביין משתיהם בלילי שבתות וימים טובים לשורר בשירי עגבים ודברי חשק ונבלות הפה לשבח היפה ביופיו וכיוצא מדברי השירים הצרים וצוררים את הנפש היפה, כי כמו ששירי התורה גורמים דבקות בשם יתברך כך השירים הפגומים האלו גורמים להפריד הנשמה מצרור החיים, ועליהם השכינה צועקת הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע, והנשמה יתירה היא מר לה תחת אשר עיניתה לשמוע המון שיריו, אזן ששמעה שירי מלאכי עליון למעלה משבחין ומפארין ומקדישין ומעריצים את שם האל המלך הגדול והקדוש בקדושה יתירה תרצע עתה לשמוע שירי עגבים בדברי חשק ונבלות הפה ישתקע הדבר. ~

יזהר להשלים בשבת מאה ברכות בפירות

פה. ומצוה להרבות בפירות בסעודות שבת לברך עליהם, שבכל סעודה מצוה להוסיף שש ברכות על ידי פירות וריח כדי להשלים הי''ז ברכות החסרים בשבת ממנין המאה ברכות, וטוב לחלקם על השלש סעודות שבכל סעודה יוסיף שש ברכות ובכן יקל על האדם להשלימם ולא יטעה בחשבונו, וא''א מורי ז''ל נהג שלא לאכול הפירות בסעודות שבת עד אחר ברכת מזון לברך עליהן ברכה אחרונה שבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים מאה ברכות. ²⁶⁴

איסורי שבת השכיחים במיני אוכלין

פו. והאוכל פירות הצובעים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע כמו שכתבו הראשונים ז''ל.

(א''ה, עיין בתשובות הרדב''ז סי' קל''א כתב להתיר שהרי מקלקל ומלכלך הוא ולא צובע ע''ש).

פז. ומיהו צביעות פיו וידיו אינו חושש שאין צביעה אלא בדבר הראוי לצבוע, וההיא דלא תעביר אשה סרק על פניה מפני שהיא צובעת שאני דכיון דדרך האשה בכך צביעה מתקריא כמו שכתב בספר יראים.

פח. וכתב המרדכי דאף דמותר להחליק האוכל בשבת ולא הוי בזה משום ממחק הואיל ואפשר לאכלו בלא זה, מכל מקום המחמיר במאכל תפוחים וכדומה שדרכו בכך תבא עליו ברכת טוב, ולפי מה שכתב רבינו ירוחם שאסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח הוא הדין אף התפוחים אסור לקלוף ולהניח דלא שרי אלא לאכול לאלתר וכל שמקלף לצורך אותה הסעודה מקרי לאלתר.

דיני התורמוסים בשבת

פט. ובגמרא פרק כלל גדול דף ע''ד, אמר חזקיה הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהם (פירש רש''י בורר ואוכלן מתוך הקליפה) חייב ופריך לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור ומשני שאני תורמוסים דשלקינן ליה שבע זמנין ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי, ופירש רש''י ואי לא שקלו ליה לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוח על ידי שנשלק הרבה מסרח והילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת, ומיהו אוכל הוא ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל, ולפי פירוש זה צריך להזהר שלא לאכלן בשבת אלא אם כן קלפן מערב שבת.

צ. אמנם רש''י ז''ל פירש פירוש אחר דהיינו בירר תורמוסין מתוך פסולת, מששלקום פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים ובורר המתולעות שלהם וכן בכל פעם ופעם וזה בורר האוכל ומניח הפסולת ואם לא שלקי ליה מסרח גרסינן, הילכך מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינים גרועין המעורבים בהם כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו שאר מינים לא מסרחי דגמר להו בישולייהו בפעם ראשונה ושנייה.

וכן הרמב''ם פ''ח מהלכות שבת פירש פירוש אחר ז''ל, והבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב מפני שהפסולת ממתקת אותם עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב ע''כ, והב''י ז''ל בא''ח סי' שי''ט תפס שיטתו כפירוש הרמב''ם עיין שם, והמחמיר הרי זה מן המתמיהין.

איסורי שבת השכיחים בעת הסעודה

צא. וירא אלהים יזהר שלא לאכול מפירות שליקט הגוי בשבת אפילו לעצמו, ואפילו אם ספק אם לקטן היום אסור כמו שכתב הטור סי' שכ''ה, ואף פירות שאין בם חשש מחובר אלא שהובאו בשבילו מחוץ לתחום אסורות.

צב. והן רבים עתה עם הארץ נוהגים בסעודות גדולות להעביר מהשלחן עצמות וקליפין כדי לעטר את השלחן בפירות, ולא פנו לדעת אם העצמות וקליפין ראויים למאכל בהמה שאם אינן ראויים למאכל בהמה אינן רשאין להעבירן שהן מוקצין אלא מנער את הטבלה והן נופלין, או שלא יגעו בהם ויגררו אותם על ידי דבר אחר דהוה ליה טלטול מן הצד, או כמ''ש הרא''ש שאם יש פת על השלחן מטלטלן אגב הפת שהם בטלים אגביה ואם לא יש אחד מכל אלו אסור לטלטלן.

(א''ה, עיין בשיירי כנה''ג סי' ש''ח כתב על דברי הטור אבל דבר שאין מאכל בהמה אסור וכו', מכאן נראה שאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלים ביום השבת דלא הוו מאכל בהמה, ונראה שמכאן נתפשט המנהג לרוב בני אדם לשבר הביצים תוך הכלים ונופלים שם קליפתן).

בדין ברכה בדברים הבאים לאחר הסעודה מבעל הלבוש

צג. וכתב בעל הלבושים סי' קע''ז על דברי הב''י שכתב ז''ל, דברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון שהיה מנהג בימות חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים לפניהם בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה.

וכתב הב''י, ודין זה אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון וכתב, גם בינינו דוקא בסתם סעודות אינו נוהג אבל בסעודות גדולות שרגילין שלאחר גמר האכילה מושכים ידיהם מן הפת ומסירין אותו מעל השלחן ומנקין השלחן ועורכים השלחן בפירות ובמיני מגדים וקובעין עצמם לשתות אז גם הדין הזה נוהג בינינו וצריכים לברך על כל הדברים הנזכרים בין לפניהם בין לאחריהם ואין לסמוך בהם לא על ברכת המוציא ולא על ברכת המזון ואין העולם נזהרים בזה.

צד. ונראה לי שמפני זה נתפשט המנהג שבסעודות גדולות אחר שעורכים השלחן בפירות נוהגין להניח על השלחן קצת מן הפרוסות הנשארות בתוך הסעודה כדי שיהא נראה שעדיין לא משכו ידיהם מן הפת ולא יהיו נראין כמו מועלין בברכות, ולפיכך כל איש הירא והמדקדק יזהר בזה בסעודות גדולות לברך על הפירות לפניהם ולאחריהם כי ודאי משכו ידיהם מן הפת ואין דעתם לאכול עוד מן הפרוסות שהניחו כלום.

ראוי להניח השיריים על השולחן עד אחר ברהמ''ז וטעמו ע''ד הסוד

צה. וא''א מורי ז''ל לא הניח מימיו לסלק כלום מעל השלחן לא בחול ולא בשבת עד אחר ברכת המזון כי אמר שנצוצי הקדושה שבבהמה והפירות אינם עולין כי אם על ידי ברכת המזון שמברכים על השלחן ולפיכך אין להסירם משם עד שיברכו עליהן ושמה יהיו עד שיעלו, וחלילה להטיל אותם לכלבים לפני ברכת המזון אלא אם כן מאיס עליה להשאירן שם יאספם אליו תחת השלחן עד אחר ברכת המזון, והוא דבר נאה ומתקבל ואליו תשמעון.

פיוט האר''י לומר קודם מים אחרונים וסודו

צו. ואחר גמר סעודתו יכון עצמו לקראת אלהיו לברך על מזונו ולא יעבור מליטול מים אחרונים אף בשבת ויאמר.

מקראי קדש קודם מים אחרונים

ברהמ''ז בשבת טעונה כוס אף ביחיד, וי' תקוני שולחן שבת

צח. ואחר כך אף שאין זימון שם יברך בכוס מלא ברכת ה' כי הוא אחד מעשר תקוני פתורא דשבתא כמו שאמרו בר''מ פרשת עקב ²⁶⁵ ז''ל, עשרה דברים בעי בר נש למעבד בסעודתא דשבת, א. נטילת ידים, ב. לתקנא תרי ככרות, ג. למיכל תלתא סעודתי ולאוספא מחול על הקדש, ד. לאנהרא פתורא בשרגא כמה דאוקמוה שלחן בצפון ומנורה בדרום, ה. כוס דויכולו, ו. למהוי על פתורא מילי דאורייתא, ז. לארכא על פתורא בגין דעניים ייתון על פתוריה, ח. נטילת ידים במים אחרונים, ט. ברכת המזון, י. כוס דברכה ע''כ, וגם כדי להוסיף שתי ברכות על היין להשלים המאה ברכות לא יעבור מלברך על הכוס מידי שבת בשבתו.

לכוין בברכת המזון ולאומרה בנעימה

צט. ושוב יצלח דברו בנועם קול לברך ברכת המזון, וכבר הארכנו בחלק הקודם בסוד הדרה וראוי להזהר בה ולכוין בה ולאומרה מלה במלה בנעימה קדושה, ואם יש לו ספר בפניו להביט בו כדי שיוכל לכוין בו יותר ולא יסיח דעתו אחר עיניו בדברים אחרים מה טוב ומה נעים יופיו כי המכתב יעורר הכוונה מאד, ובפרט אחר אכילה ושתיה דשכיח מעט שכרות ואין מי יסובב כוונת האדם אל מה שיוציא בשפתיו אפס הצטיירות אותיות מחכימות ותתעוררנה הלבבות.

הנהגת ר' משה די קוריאל ע''ה להתפלל מתוך הסידור

ק. ואמרו על החכם החסיד מהר''ר משה די קוריאל ע''ה שהיה מחזר אחר סידור להתפלל מנחה, ושאלו לו תלמידיו למה לא היה מתפלל על פה תפלה קצרה זו, והשיב כי זה לו עשרים שנה קיבל עליו שלא להתפלל אפס מתוך הכתב.

קא. ואם כה אמרו בעמידה דלא שכיח שכרות כל שכן אחר הסעודה דודאי שכיח דבר מסובב נתיבות לשב''ת להשבית כוונתו, וכשם שבעמידה אינו רשאי לזוז ממקומו כך בברכת המזון לא יזוז ממקומו, ולא יאמר אותה לא שוכב ולא מוטה ואין צריך לומר כשהוא פרקדן אלא ישב במקומו באימה וביראה וכובד ראש ויפנה לבו מכל עסקיו לברך את אלהינו יתברך הזן את העולם כולו בחסדו הגדול וגמל עמו כל טוב.

וכן כתב הרמב''ם שלא יאמר אותה כשהוא מהלך ולא מוטה על צידו אלא יושב במקומו ומברך באימה וביראה, ובירושלמי ²⁶⁶ מצריך עטיפא וכן בדין לפי דברי הזוהר פרשת תרומה ²⁶⁷ ז''ל, כיון דמברך בר נש שכינתא אתיא קמיה והיינו דאמר ואכלת שם לפני ה' אלהיך וכו' וכיון דנטיל בר נש כוס של ברכה קודשא בריך הוא קאים על גביה ואיהו אצטריך לאתעטפא רישיה בחדוה ולברכא ע''כ.

מעשה בחכם ר' מרדכי מסכנות ע''ה בעת ברהמ''ז

קב. וא''א מורי ז''ל סיפר על החכם המופלג מהר''ר מרדכי מסכנות ע''ה, פעם אחת עברו אל ביתו שלשה חכמים גדולים על דבר מצוה ומצאוהו יושב על ברכיו ופניו כלפי מעלה וידיו פרושות ומברך ברכת מזון ומעוצם כוונתו לא שת לבו אל החכמים אשר באו אל ביתו ולא הרגיש, ואחר שהשלים הברכה קם על רגליו ואמר בואכם לשלום אל נא תשת כבוד תורתכם עלי חטאת כי הייתי מדבר עם קוני לנוכח, ושבחוהו חכמים.

מעלת ברהמ''ז ותוכחה למזלזלים בכוונתה

קג. ואם תתבונן היטב המצא תמצא ברכה זו ביתר שאת על התפלה, הן כי התפלה דרבנן מפי השמועה למדו ועבדתם את ה' אלהיכם איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וברכת מזון מפורשת בתורה בהדיא ואכלת ושבעת וברכת את ה', ונוסף גם הוא כי נוסח התפלות כנסת הגדולה תקנום ונוסח ברכת מזון תקנה משה רבינו ע''ה ויהושע ודוד ושלמה ורבן גמליאל ובית דינו.

ומי בער ולא ידע גודל יקר תפארת בהלל ברכה זו לשית לבו אליה ולאומרה בכוונה יתירה כמו שביארנו באריכות בחלק הקודם, ופה הוספנו יתר ההערות כי קנאתי בהוללים האוכלים למעדנים בשבתות ובחגים ובמועדים קול צווחה על היין בדברי הבאי דברים הבאים שלא מחמת הסעודה ואוכלים את פת בגם בשובה ונחת, ובבואם להשלים נפשם בתפארת יקר ברכה זו אומרים אותה מתוך שחוק וקלות ראש מלה מזה ומלה מזה סירוגין סירוגין מה שיעלה במצודות זכרונם, ואין ספק כי גם קדושת היום שעליה הרבו מאכלם ומשתם לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם, בשגם בזה לא תחשב למצוה להם מהתענג ומכל לכבודה של שבת אחר שהשליכו זכרונה לטובה אחרי גוום שכרותם, אין ספק כי גדול עונם מנשוא יותר מכל העבירות החמורות ואין ברעה למטה מנג''ע כמו שאמרו בתקונים.

קד. ועתה אחי קורא נעים אל תשכח ואל תט מאמרי פי, הט אזנך ושמע דברי חכמים וחוס וחמול על כבוד יוצרך שלא יהא אנוש רימה המאכילך לגימת שעה גדול ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הזן אותך ממעי אמך עד סוף עולמך להודות לו ולברך בשמו באימה וביראה ובכוונה יתירה אחר כל אכילתך, וביותר בשבתות ובחגים ובמועדים אשר שגבה ברכה זו מאד במהלליה.

יבאר תועלת הנשמה יתירה מברכת המזון

קה. וכתב ה''ר מנחם עזריה ז''ל דנצוצות הקדושה נפלו בחטא אדם הראשון אל תוך דומם צומח חי מדבר ומזון הרוחני מאותן הנשמות נצוצי הקדושה הוא מזון לנשמה והגשמי לגוף, ובימות החול אין לנשמה יתירה שום הנאה ונשמה דחול נהנית מנצוצי הקדושה אשר בתוך המאכל אבל אינו יכול לתקן נשמת שבת בזה, אמנם בשבת יורדת הנשמה יתירה ממקום עליון עולם האצילות ונהנית מעונג שבת ועם זה יש לה תוספת אור ונהנית מהמאכל מנצוצי הקדושה אשר בקרבם ומעלה אותן הנצוצות למעלה לעולם העליון ואלה הנצוצות עולות על ידי ברכת המזון שמברכים על המאכל בכוונה.

קו. וכתב עוד שבברכת מזון דשבת יש תוספת טובה עוד מביתר הימים, שבשאר הימים אמרו בזוהר שעל ידי ברכת המזון אתהני שכינתא מגו אילין מילין דסלקין מגו שבעא דגרמין לעורר שפע על השכינה שבתחתונים, ובברכת המזון דשבת על ידי הנשמה יתירה אשר בתוכנו שמברכת עמנו הברכה על המזון יש לנשמה יתירה זו כח בברכותיה להוריד שפע מעתיקא קדישא דכל עתיקין להמשיך השפע משם על השכינה, וזהו סוד עונג שבת שהוא לעדן הנשמה יתירה שתעשה בעצמה מצוה רבה לכבוד השכינה דהיינו מצות ברכת מזון מצוה שאינה נוהגת בעליונים כלל והעולם בכללו מתברך בזכותיה כל ששת ימי המעשה.

בדיני אמירת רצה וטעמו, ונוסח ברכת רחם

קז. ואיש התמים ישית לבו על כוונה זו ויתאמץ בכוונתו בה מאד ויהא זריז ונזכר להזכיר בה קדושת היום ברצה והחליצנו כי רבה היא מאד לעתור ולרצות שישלפנו ויחליצנו מהנהגת מטטרון השולט בימי החול ויהא עתה בשבת הנהגתנו על ידי המקום ברוך הוא כאשר ביארו בזוהר פרשת נח דף ע''ה בסוד וביום השבת יפתח והעתקנו לשונו בפ''ב דר''ח ע''ש.

ובזוהר פרשת תרומה דף קס''ט ע''א ביאר עוד בסודו ז''ל, ובשבת דלא אשתכח דינא למיהוי נצח והוד כלל חסדים אומר רצה והחליצנו למיהוי תרוויהו חסדי דוד הנאמנים ועל דא ואל תהי צרה ויגון וכו' דהא רצה ומודים אינון חסדי דוד ע''כ.

קח. ואם לא אמרו מחזירין אותו דדווקא ביום שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון ולפיכך אם לא הזכיר של ראש חדש אין מחזירין אותו, אבל בשבת שחייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון מחזירין אותו להזכיר של שבת, ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אינו צריך לחזור לראש ויאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת, ואם אינו יודע נוסח ברכה זו יחזור לראש.

קט. ויש מדקדקים שלא לומר בשבת רענו זננו שהוא לשון תפלה ובקשת צרכיו ואומרים רוענו זוננו שהם בלשון תואר, ומעולם לא חשתי על זה כי מה נתקן בשאר נוסח הברכה כי כולו מלא תפלה וטופס ברכה אחד הוא חול ושבת.

לשייר בליל שבת מכוס ברהמ''ז ומן הלחם ע''ג השולחן וסגולתו

קי. וכשישתה כוס של ברכה בסעודה זו לא ישתנו כולו אלא ישאיר ממנו ברכה לבקר, ומדברי הזוהר פרשת יתרו ²⁶⁸ דקדקתי שיש לסדר ערך לחם חדש בליל שבת אחר הסעודה על השלחן וכל יום השבת כולו, שאחר שביארו ערך השלחן לצורך הלילה זה לשונו, ובגין כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדרא פתוריה בלילא דשבתא בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין דהא בההוא זמנא אזדמאן ברכאן לאתברכא אכל שית יומין דשבתא וברכאן לא אשתכחו על פתורא ריקניא ועל כן בעי לסדרא פתורא בליליא דשבתא בנהמי ומזוני ע''כ, חזר עוד לקמיה ואמר ובגין כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא ולא ישתכח פתורא ריקניא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא וכו'.

הנה על כרחך לומר דחדא לעיקר כבוד שבת שהוא ההכנה מבערב לסעודה וחדא לאחר הסעודה אשמועינן (א''ה, ועיין זוהר פרשת תרומה דף קנ''ה ע''א וסיים שם, ובגין שלחן דא אית ליה לבר נש לנטרא רזא דשלחן דיליה בכל אינון גוונין כדקאמרן ע''ש) כדי להשאיר ברכתא עליה כל שאר יומי שבתא, ויהיה זה התעוררות לשלחן העליון להסתפח בנחלת ה' לחם מן השמי''ם להשפיע לתחתונים בשאר הימים ותהיה מליאה בהשפעה ובטובה ויחוד כל יום השבת.

יבאר טעם ההיתר לשייר פת בשלחן אחר סעודת שבת ודעת הט''ז בזה

קיא. וכל המסדר שלחנו בזה הענין השלחן העליון ישפיע עליו מלחם השמים, וכל שלחן שהיא ריקנית בשבת לא תחול עליו ברכה שלא תחול ברכה על דבר ריקן כנזכר שם בזוהר, ואם חשו חכמים משום העורכים לגד שלחן לא חשו אלא בחול אבל לא חשו בזה בכבוד שבת שיש במה לתלות טעם לדבר.

קיב. (א''ה, אף כי לכאורה קשין הדברים שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לאסור לערוך בחול ולהתיר בליל שבת, אחר החיפוש מצאתי און להרב המחבר בט''ז י''ד סימן קע''ח ז''ל, יש מקומות נהגו לערוך וכו' בלבוש כתב שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת בני אדם לערוך השלחן בליל שבת אחר ברכת המזון בפת שלם כל הלילה עד סעודת שחרית שנתפשט מחק העורכים לגד שלחן, ולא נהירא לפע''ד דדווקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התנוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל מה שאינו כן בליל שבת שמניחין השולחן בפת לחם משנה והוא בשביל כבוד שבת שכבודו בלחם משנה אין בזה משום מזל ואין בו איסור כלל דהא גם קודם מיד כשמוציאים אותו מן התנור מניחים אותו על השלחן משום כבוד שבת עכ''ל, והנאני ע''כ).

לברך על הדס אחר ברכת המזון

קיג. וכתב הרב ז''ל, אחר הסעודה תחזור להריח באגודת הדס ולא תריח בלתי ברכה ותאמר אחר כך זכור ושמור בדבור אחד נאמרו עכ''ל.

בדיני היסח הדעת בברכות

קיד. והוצרך הרב לומר ולא תריח בלא ברכה משום דקיימא לן בנכנס לחנותו של בשם שהיה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם, וכתב הטור והמרדכי דהיינו דווקא שלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך והכא כיון שדעתו בשעה שבירך על ההדס בראשונה להריח עוד הפעם אחר הסעודה סלקא דעתך שלא יברך, על כן השמיענו הרב כאן ולא תריח בלא ברכה דההיא דחנותו של בשם היינו שהיה דעתו לחזור לאלתר ולא חילק בין ביאה לביאה דלא אסח דעתיה אבל הכא שהיה הפסק סעודה ושיחה בנתים צריך לברך עוד הפעם.

והכי קיימא לן בשחיטה שאם רוצה לשחוט הרבה צריך להזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה, ואם דיבר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה, ואף שיש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק, דעת רוב האחרונים דשיחה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכל שכן הכא דאיכא הפסק בכמה דברים.

קטו. וכבר ראיתי מי שרצה לתקן זה לגמור בדעתו ולכוין שלא לצאת בברכה ראשונה דהשתא לכולי עלמא בהפסק סעודה בנתים תו לא מהניא ברכה קמייתא ואזדא לה, ולא מסתבר לי שאם בא לחוש לשלא יהיה ברכתו לבטלה למה לא יחוש גם כן לברכה שאינה צריכה דכל שיכול לפטור עצמו בברכה אחת הוי ליה ברכה שאינה צריכה וכמ''ש הפוסקים ז''ל, ולע''ד אין בזה שום פקפוק ולהכי אשמועינן רבינו זלה''ה ולא תריח בלא ברכה מה שלא הזכיר מזה בריח של קודם הסעודה, ומותר להחזיר אותן למים ובלבד שלא יהא בהם ענבים שנפתחים מלחלוחית המים.

ציונים והערות לפרק ח

232) פסחים דף ק''א ע''א. 233) זוהר פנחס דף רמ''ד ע''ב. 234) זוהר תרומה דף קמ''א ע''א. 235) שבת דף קי''ח ע''א. 236) זוהר יתרו דף פ''ח ע''א. 237) פסחים דף ס''ח ע''ב. 238) שבת דף קי''ז ע''ב. 239) זוהר בראשית דף מ''ח ע''ב. 240) שבת דף קי''ט ע''א. 241) והעיר בזה ר' ש. קרביץ שליט''א כי מתיבת ועוד עד סוה''ד לכאו' הוא חוזר לדברי המחבר ואינו מדברי מהריט''ץ מאחר ובתשובות שלפנינו אין זכר לסברא זו להתיר דבר צף {ע''ש סי' ר''ג}, אלא דשקו''ט התם משום שאין דרך מלאכת ברירה בלח כ''א ליתנו במשמרת ושם חושבין דרך הברירה ליטול האוכל מן הפסולת ולא להיפך שהרי הנטילה מתייחסת למה שנופל מהמשמרת ולא לפסולת המשתיירת בה משא''כ בברירת דבר יבש שדרך לברור הפסולת מן האוכל, וע''כ צידד המהריט''ץ להתיר הוצאת הצרעה מהמשקה מאחר ובדבר לח חשיבא נטילת הפסולת מן האוכל כשינוי מדרך המלאכה, ונמצא לפ''ז דסברא זו שהזכיר החמ''י דבדבר צף ליכא ברירה משום דהוי כברור ועומד הוא ממה שחידש מסברא דיליה ועל כן ציין שם החמ''י תיבת ועוד כו', ועי' באה''ט ריש סי' שי''ט שייחס סברא זו למהריט''ץ, ואין ספק כי מקורו של הבאה''ט לדברי מהריט''ץ הוא ממה שציטט מספר חמ''י כיון שבשו''ת מהריט''ץ אין זכר לסברא זו. 242) על דקדוק המחבר בדברי הרע''מ יעוין ביד אהרן שכתב כמו''כ, ועיין מש''כ ר' יוסף מולכו מח''ס שלחן גבוה בספרו אהל יוסף סי' מ''א מהל' נדרים לענין חכם אחד שנהג להימנע מאכילת בשר אחר גבינה כל אותו היום ושאל הימנו התרה אחר ראותו דברי הרב חמדת ימים, והכריע שם האהל יוסף כדברי החמד''י ואף הפליג בשבחו וכתב שם בזה''ל, אבל האידנא בהגלות נגלות אור הגנוז מהרב חמדת ימים כו' ואילו היה יודע שרב אחד מוסמך ובקי בחדרי הזוהר שהוא ז''ל העיד בנו שלא כיוונו חכמי הזוהר וכו' ועכשיו שנתגלה לנו אור מופלא מהרב המוסמך בנגלה ובנסתר ולו נתכנו חמשים שערי בינה ושערי קבלה וכו' ודאי מנהג הראשון בטעות היה כו', אבל יעוין בשו''ת הרמ''ז החדשות ובככר לאדן להחיד''א סימן ה' אות ח' וכן בשיורי ברכה יור''ד סי' פ''ט אות ז' שהעמידו דברי הרע''מ בתבשיל בשר אחר גבינה ולא בבשר ממש, וע''ע בשו''ע או''ח סי' קע''ג וביור''ד סי פ''ט ס''ג, ולעיקר דינא מה שהכריע המחבר כאן להיתר ולמצוה באכילת בשר אחר גבינה אין לתמוה על מה שכתב בהיפוך בפ''א מעשי''ת {ע''ש בהערה 10}, שהרי העיד כאן המחבר להדיא שגורי האר''י הוסיפו על דברי האריז''ל ומשמע להדיא שכן קיבל תחילה מרבותיו דיש לאסור בכל ענין ל''ש בשר אחר גבינה ול''ש להיפך, אלא שלאח''ז כשהגיעו לידו כתבי מהרח''ו ראה שאין לדקדק מהעדות שקיבל בע''פ על מנהג האר''י לאסור בשר אחר גבינה דכיון דלשונו סתום שפיר יש לפרשו בגבינה אחר בשר ולא בהיפוך וכרהיטת דברי הזוהר ודו''ק. 243) לכאו' דבריו צ''ב דמדנקט דירא שמים יצא את כולן משמע דראוי להחמיר כעדות זקנו ולהמנע מאכילת בשר אחר גבינה ולמה נקט בסמוך שראוי לאכול מאכל החלב ואח''כ הבשר, וצ''ל דלפיכך דקדק המחבר בעדות הנזכרת וכתב גבינה קשה דהתם ודאי ראוי להחמיר טפי משא''כ בסמוך דאיירי בשאר מאכלי חלב רכים וצ''ע. 244) זוהר אמור דף צ''ה ע''א. 245) זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א. 246) זוהר תרומה דף קפ''ב ע''ב. 247) גיטין דף נ''ב ע''א. 248) שבת דף קי''ג ע''ב. 249) זוהר בשלח דף מ''ז ע''ב. 250) שבת דף קי''ט ע''ב. 251) אבות פ''ג מ''ב. 252) זוהר ויקהל דף ר''ה ע''ב. 253) ברכות דף י''ז ע''ב. 254) חולין דף פ''ט ע''א. 255) יומא דף י''ט ע''ב. 256) זוהר נח דף ע''ד ע''ב. 257) זוהר יתרו דף פ''ט ע''א. 258) שבת דף קי''ח ע''ב. 259) זוהר עקב דף רע''ג ע''ב. 260) שבת דף י''ב ע''ב. 261) זוהר תרומה דף קל''א ע''ב. 262) עי' ספר חסידים סימן רע''א. 263) לר' ישראל נג'אראה בספרו זמירות ישראל. 264) ועי' במג''א סי' רט''ו ס''ק ו'. 265) זוהר עקב דף רע''ג ע''ב. 266) ירושלמי ברכות פ''ז סוף ה''ה. 267) עי' זוהר תרומה דף קס''ח ע''ב. 268) זוהר יתרו דף פ''ח ע''א.

---

פרק ט - ליל שבת - יסודי הקדושה

יקדש כוונתו בעת עלותו על יצועו

א. אחר סעודתו כאשר ירצה לעלות למטתו יתקדש עצמו ויתכוין בסוד המטה הנתונה במערב והנר לדרום והשלחן לצפון תקוני הכלה בסוד נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה ככל אשר ביארנו בם בפרק ד', ובכן יעלה על מטתו בקדושה ובטהרה ויתכוין בסוד החתן וכלה.

יזהר בשבת בק''ש על המטה שאין יוצא בק''ש של ע''ש

ב. ויקרא קריאת שמע וצריך להזהר בה ביותר כי כיון שמוסיפים מחול על הקדש ומתפללים ערבית מבעוד יום לא יצאו ידי קריאת שמע שזמנה אחר צאת הככבים ובקריאת שמע שבזמן שכיבה יצאו ידי חובה, והירא את דבר ה' יהא זריז ונזכר שלא יגרנו שינה ויבטל מצות עשה מן התורה ויאמר כל סדר קריאת שמע כמו בחול.

פסוקי הרחמים שבסדר ק''ש על המטה נתקנו אף לשבת

ג. ואף כי כל סדר קריאת שמע של חול הוא לשמירת המזיקין ובשבת אין צריך שמירה כמו שאמרו בזוהר שעל כן לא יאמר בערבית שומר עמו ישראל, מכל מקום בר נש יחידאי בעי לאסתמרא כמו שאמרו בזוהר ויקהל דף ר''ה ז''ל, כיון דהאי רוחא שרא על עלמא כל רוחין בישין וכל מקטריגין בישין אסתלקו מעלמא ולא בעינן לצלאה על נטורא וכו' ואי תימא הא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי בלילא דשבתא וכו' בר נש יחידאי בעי לאסתמרא וכו' סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא הואיל וסכת שלום פריסא על עמא וכו' עכ''ל בקיצור.

אין אומרין הוידוי בשבת כ''א מהרהר בלבו

ד. הנה משם מתבאר בהדיא שיש חילוק בין יחיד לרבים ופסוקי דרחמי שנתקנו לכל יחיד ויחיד לאומרן אין חילוק וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אפס נוסח הוידוי לא יבטא בשפתים רק יהרהר בלבו ודיו ושוב ישכב וערבה שנתו, וישים על לבו כי תכף שישן תעלה נשמתו לנהרי עדן ותתענג שם לחזות בנועם ה' באמצעות נפש יתירה שבו והנפש יתירה תעלה את הנשמה עצמה לחזות בנועם ה'.

מקראי קדש לומר כשנעור משנתו בליל שבת וטעמו

ה. וכשיעור משינתו בחצי הלילה שתחזור נשמתו אליו יטול ידיו להעביר רוח הטומאה השורה על שתי ידיו, ויכוין לבו כי אז הוא ראוי לשרות עליו הקדושה שהיא נפש יתירה, ויאמר מיד אלה מקראי קדש שהם סוד אתערותא דחכימי לעורר הנפש יתירה לשרות עליו.

ובקריאה נאמנה זו יעלה למעלה עליונה עד שיהיה בסוד החתן ובת זוגו ואז יתקדש בזווג השבת, והנולד מן הזווג הקדוש הזה נותנים לו נשמה קדושה מן הזעיר לנוקביה ומנוקביה לשרפים ומשרפים לחיות הקדש ומחיות הקדש לאופנים ומשם לשכר פרי הבטן ולא יפגע בה שום שטן ושום פגע רע כי כולם טמונים בנוקבא דתהום רבה ואז יתעורר לקיים עונתו בקדושה ובטהרה.

כשנעור משנתו יכוין לקבל נשמה יתירה וטעמו ע''פ הזוהר

ו. וזה לשון הזוהר פרשת תרומה דף קל''ו ע''א, בפלגות ליליא דמעלי שבתא דחכימין מתערין לשמושא דילהון ההוא רוחא עילאה דמתעטרין ביה כד יומא אתקדש בשעתא דאינון ניימי בערסייהו ונשמתין אחרנין דילהון בעאן לסלקא למחמי ביקרא דמלכא ההוא רוח דנחית במעלי שבתא נטיל ההיא נשמתא וסלקין לעילא ואסתחייא נשמתא אחרא בבוסמין דגן עדן ותמן חמי מה דחמי וכד נחתא לאשראה בדוכתהא בפלגות ליליא ההיא נשמתא תבת לדוכתהא ובעי לאינון חכימי למימר חד פסוקא באתערותא דההוא רוח עילאה קדישא דאתעטר בשבתא כגון רוח ה' אלהים עלי וכו' בלכתם ילכו וכו' אל אשר יהיה שמה הרוח וכו' בגין דאתעטרן בההוא רוחא באתערותא דילהון בחדוה דשימושא ויהא נגידו דההוא רוח עילאה דשבתא בההוא שמושא דמצוה ע''כ.

הנה ממנו תשכיל כל מה שביארנו וממנו נקח כי מי שלא נתכוון להמשיך על עצמו הנשמה והנפש היתירה בקריאת אלה מקראי קדש הנזכרים לא תמשיך עליו הנשמה שלו ולא נפש יתירה ואין הפרש אצלו בעונת ליל שבת לעונת ימי חול.

ובעל נפש היפה יאחוז דרך צדיקים להתעורר עצמו בעת ההיא בקדושה יתירה לקיים מצות בוראו ויסתכל כי בהתקדש עצמו מלמטה יקדשו אותו מלמעלה אשר פריו יתן בעתו, ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה.

עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת ומאמרי הזוהר בזה

ז. ועיקר גדול לכל זה לקדש התלמיד חכם עצמו שלא לשמש מטתו בימות החול רק משבת לשבת כאשר חכמים הגידו בפרק אף על פי ²⁶⁹ עונתן של תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת, אכן אם הוא פגום מששת ימי החול לערב קדש בחול אז אין הפרש אצלו בעונת ליל שבת לעונת ימי החול.

ובכמה מקומות בזוהר החמירו בדבר זה, האחד בפרשת אחרי מות דף ע''ח, ערות כלתך לא תגלה כלא ברזא עילאה הוא לאחזאה דמאן דפגים לתתא פגים לעילא דתנינן עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון לבא וישתכח רעותיהון שלים ובנין דאולידו אקרון בנין דמלכא ואי אילין פגימו מלה לתתא כ''ביכול פגימין אינון בכלה דלעילא כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה דא בגין דאינון ידעי אורחין דאורייתא שאר עמא הוא דאתגליא כלתך ממש ובחובה דא שכינתא אסתלקת מינייהו ע''כ.

הרי מבואר החיוב על התלמיד חכם לפרוש מאשתו בימי החול מפני היות זווג השכינה שהוא לעסוק בתורה, ושאר העם והתלמידי חכמים אשר איננו פונה על זה גורמים להסתלק השכינה מהם.

ח. ובתקונים דף צ''ג ז''ל, ובשבת דאיהו יומא שביעאה תמן קריבו וייחודא דשמא דהוי''ה וכן ספירן ובגין דא תלמידי חכמים זיווגייהו מלילי שבת ללילי שבת האי עריין אינון ודאי לתתא אבל לעילא אתמר לא יגורך רע וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו דגרים דאתעביד קדש חול דאיהו יום השביעי ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורע לו ע''כ.

וטעם הדבר כי כיון שבימות החול אין זווג דצדיק וצדק, לפיכך כשהצדיק פה למטה מזדווג בחול גורם לצדיק העליון להשתעבד לאפקא נשמתין לחיצונים והוא מעין פגם מוציא שז''ל שביארנו בפרק ימי השובבי''ם ע''ש, ומחלל אות שבת יום השביעי היינו אות ברית.

איסור הזיווג בחול אף בימי עיבור והנקה

ט. ואנכי קבלתי מרבותי דעונש זה לאו דווקא במשמש לעיבור ונתעברה אלא אף אם בלתי משמש לעיבור אסור, כי הנה אף שאינו מוליד בפועל הוא מוליד בכח ועביד בן לעילא בחיצונים דוגמא דמוציא שז''ל, ודייקא נמי דקתני ההוא בן דעביד ולא אמר אי עביד בן שמע מינה דפסיקא ליה דעביד בן, וכן מוכח מכמה מקומות בזוהר שחומר איסור זה לתלמיד חכם הוא אף במשמש בימי עיבורה וכשהיא מינקת כל זמן שאין זווג בדודים למעלה.

יתר מאמרי הזוהר ודעת האריז''ל בזה

י. וזה לשון הזוהר בפרשת יתרו דף פ''ט ע''א, כה אמר ה' לסריסים מאן סריסים אלין אינון חברייא דמשתדלי באורייתא ומסרסי גרמייהו כל ששה יומין דשבתא ולעאן באורייתא ובליליא דשבתא מזרזין גרמייהו בזווגא דלהון משום דידעי רזא עילאה בשעתא דמטרוניתא אזדווגת למלכא ואינון חברייא דידעין רזא דא מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא ודא הוא דכתיב אשר ישמרו כמה דאת אמר ואביו שמר את הדבר ואקרון סריסים ודאי בגין לזכאה לשבתא לאשכחא רעוא דמאריהון דכתיב ובחרו באשר חפצתי סתם מאי באשר חפצתי זווגא דמטרוניתא ומחזיקים בבריתי כלא חד בבריתי סתם כו'.

תא חזי כתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך באינון ששה יומין עבידתייהו דבני נשא ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבר נש אלא עבידתיה דקודשא בריך הוא ומאי עבידתיה זווגא דמטרוניתא ובגין כך חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון ומכווני לבייהו ונפקו בני מעלי בגין דמלכא ומטרוניתא וכו'.

בכה ר' יודאי אמר ליה ר' שמעון אמאי קא בכית אמר ליה בכינא דאמינא דווי לאינון בני עלמא דארחיהון כבעירי ולא ידעי ולא מסתכלי דטב לון דלא אתבריאו וכו' ודאי בקשוט גזרו חברייא על עמא דארעא דמחבלין ארחייהו ולא ידעין בין ימינא לשמאלא אלא דהא אינון כבעירין דיאות למעבד בהו דינא אפילו ביום הכפורים ועל בנייהו כתיב כי בני זנונים המה ע''כ.

יא. ראה והתבונן סוד הייחוד הקדוש הזה ראשו מגיע השמימה וכל זמן שאין צדי''ק באר''ץ פגול הוא לא ירצה לא שנא משמש לשם הריון ולא שנא כשהיא מעוברת ומינקת כל זמן שאין ייחוד למעלה, וכן פירשו בזוהר פרשת נח ²⁷⁰ הכתוב השער הזה יהיה סגור על ענין זה זה לשונו, האי קרא אית לאסתכלא ביה דאיהו רזא כמה דאת אמר יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח אמאי יהיה סגור כל אינון ששת ימי המעשה אלא אילין יומין דחול דתרעא דא יהיה סגור דלא לאשתמשא חול בקודשא וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח דהא כדין שמושא דקודשא בקודשא וכדין אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא עכ''ל.

יב. וכן אמרו עוד בתקונים דף ט''ז, ועוד בכל עץ דא צדיק דאיהו עץ פרי עושה פרי למינו ודא יום השבת דתמן זווגא דשכינה עם קודשא בריך הוא ותמן אית ליה נייחא ועליה אתמר והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת דמיניה פרחין נשמתין חדתין בישראל בערב שבת דאתקריאו פנים חדשות ע''כ, וכאלה כמה מקומות אשר לא העתקנום מיראת האריכות.

יג. וכתבתי זה על דבר כי ראיתי כתוב בשם הרב ז''ל וזה לשונו, כל אזהרת רז''ל על הזווג מערב שבת לערב שבת הוא כי משמש לשם הריון אמנם אם אשתו מעוברת ומניקה אין לחוש כל כך, והטעם כי כל עצמה של אזהרה זו אינה רק לבל ישפיע נשמות צדיק ורע לו רק נשמות השבת ואם כבר היא מעוברת ומניקה בטלה זאת הטענה ע''כ.

ואני אומר דלאו מר בריה דרבינא רבינו הקדוש חתים עלה שהוא היפך מכמה מאמרי הזוהר הנזכרים, שלא לבדו היה הטעם לבל ישפיע נשמות חיצוניות בחול רק להיותנו בצלם אלהים דוגמא עליונה ופנה למעלה לצורך הייחוד עליון כמבואר במאמרים.

יד. ואנכי ראיתי במכתב הקדש מהרח''ו עצמו כתב, אמר לי מורי כי כל האזהרות הזוהר על הזווג מפלגות לילה ואילך הם אף בלילי שבת, וזה במשמש לשם הריון אמנם אם אשתו מעוברת או מניקה אין לחוש ע''כ, והתלמידים התחכמו ללמוד משם אף לימי החול ומצאו און להם דברי התקונים הנזכרים לעיל דקאמר ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו וכו' דמשמע דווקא במשמש להריון.

וכבר כתבנו כי אין הכוונה על הבנים הנולדים בפועל רק על הנולדים בכח אף אם לא תתעבר, ולא יתכן שדברי התקונים יהיו היפך כמה מאמרי הזוהר וכמה מאמרי התקונים עצמם.

דין הזיווג בליל טבילה ובא מן הדרך

טו. ואולם להתיר בליל טבילה וכשבא מן הדרך בימות החול יש להן שורש גדול בזוהר בראשית דף מ''ט, כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא וכדין שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא בשעתא דעאל לביתיה בעי ליה לחדתא דביתהו בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עילאה כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרי גווני חד בגין חדוותא דההוא זווגא דחדוותא דמצוה דהא זווגא חדוותא דמצוה חדוותא דשכינה איהו.

ולא עוד אלא דאסגי שלום לתתא הדא הוא דכתיב וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וכי איהו לא פקיד לאתתיה חוטא איהו הכי איהו ודאי בגין דגרע יקר זווגא עילאה דאזדווגא ביה ודביתהו גרמא ליה וחד דאי מתעברא אתתיה זווגא עילאה אריקת ביה נשמתא קדישא דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת דאינהון חכימין ועל דא וידעת כי שלום אהלך דהא שכינה אתייא עמך ושרייא בביתך ועל דא ופקדת נוך ולא תחטא מאי ולא תחטא לשמשא קמי קודשא בריך הוא וכו' כגוונא דא האי מאן דאתתיה ביומי מסאבא דילה ונטיר לה כדקא יאות כל אינון יומין זווגא עילאה אזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא כיון דאתדכאה אתתא בעי לחדתא לה חדוה דמצוה חדוה עילאה וכולהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין ע''כ.

הנה כי שתיהן יש להם שורש למעלה וכולן שוו בשיעוריהן כזווגא דשבת כמו שאמרו במאמר, ועל דא בעי לכוונא בחדוה דא כמה דבעי בחדוותא דשבתא כו'.

טז. ושמענו מן החברים ה''י כי בליל שבועות אחר שקראו בבית הרח''ו ז''ל בא אותה הלילה חבר אחד ושאלו למה לא בא הלילה פלוני והשיב הרח''ו אולי נזדמנה לו טבילה של מצוה, והוא מטעם דברי הזוהר הנזכר דטבילת מצוה מותרת בזמן איסור הזווג.

זמנים המותרים ואסורים בזיווג ע''ד הסוד

הנהגות שאין לאומרם כ''א לחושבי שמו

יח. וכבר הודענו בכמה מקומות כי לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא ליראי ה' וחושבי שמו אשר תמיד יראת ה' על פניהם ויצרם מסור בידם להסיחו מדעתם, אך אין זה ליתר העם המקלין את ראשם במאכל ובמשתה הרבה בימים הנזכרים ויצרם תוקפם והאספסוף אשר בקרבם אינו אלא שרף, ואסור לאומרם בפניהם כל האזהרות אלה פן בפתיות השכלתם יסכלו לנהוג בדבר באיסור של תורה ממש, וכאשר לא יוכלו לעמוד על נפשם באש צרבתם ישובו על עקב בשתם ליגע לרי''ק וללדת לבהלה חס ושלום.

והכל לפי מה שהוא אדם ואשר ירגיש בעצמו כן ינהג עצמו ויקדש עצמו במותר לו, ו