הקדמות
הקדמה לנפש יהודה
אמר הצעיר משה בן כמוהר''ר שמעון ש''ן בן כמוהר''ר ישראל יהודה זצ''ל הבנים נפש אבותם הנקראים בשמותם בשם ישראל ויהודה בנפשותם נפש אחד לכולם בשם ה' אלהי אבותם נקראים נפש יהודה ששמו כולו על שם ה' נקרא ונפשו בנפשו קשורה ובאורו מאירה כנר בפתילה ושמן במנורה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ושמחה וצחוק עשה לנו אלה' במנורת רבינו יצחק אשר לו יש חק במנורה העליונה ושם יצחק בשמי שחק שם שם לו משפט וחוק וכל השומע לו ישחק ושם נסהו מנורת אור תורתו העלהו ובין נגידים הושיבהו ובין מלאכי אש אורהו ובין חברים חצב משכבהו ונפש נבנה על קברהו.
ויקח משה משמן המשנה ויצק במנורה עליונה להעלות נרותיה עד שלהבת עולה מאליה להעלות נר תמיד נר ה' נשמת אדם נפש יהודה באו''ר המנורה בנר מצוה ואור התורה לעולם מאירה כאשר צוה ה' את משה כן עשה את המנורה.
הספר הנחמד הזה מנורת המאור אשר כל עניני דרך ארץ ודברי מוסר בו מאיר לאדם סגי נהור מודלק מאור התורה של חכמינו ז''ל אשר עליהם אור השכינה היה שורה וראו באספקלריא המאירה ותורתם היתה להם ברורה ובפיהם סדורה ועל לשונם שגורה וברבות העתים וגברו החתים ונתמעטו הכרתים והפלתים יושבי תרעתים שמעתים סוכתים ונשאר התורה חתום וסתום כספרים לא קראתים.
עמדו רבותינו ופרשו לנו כשמלה פירוש כל מלה ומלה כמו שהיתה להם מסיני בקבלה כל התורה כולה בנגלה כתבו על המגלה ורש''י ראש המפרשים הגדיל למעלה בשבח ועילה ועשה לנו בפירושו רב חדוה וגילה. והנה המחבר המנורה היה בדעתו בפירוש להוציאה לאורה כמו שכתוב בהקדמת אור תורתו והנה הלך לעולמו ולא נתקיים פעולתו ונשארת לבדה בלא טוב פירוש עזרתו. ע''כ עלה ברעיוני להאיר עיני לרשום לי בכתב אמת פירוש מעט האיכות ורב הכמות להיות מאירות נגד פני בדברים הסתומים ואינם מובנים בלא פירושים הגונים וחפשתי בנרות שיפה לבדיקה בכל מקום שצריך בדיקה בחורים ובסדקים ובדברים עתיקים בפירוש רש''י ותוספות ומהרש''א ומשאר מפרשי הגמרא ומפרשי מורה הנבוכים בהיות שרוב עניני תכונה שבספר הזה נלקחים ממנו וממפרשי הרמב''ן ז''ל על התורה שרוב עניני הקבלה בספר הזה נלקטים ממנו ומעט מזער שהוספתי משלי כמעט קט למען שיהיה לי הספר הנ''ל ע''י הפירוש מוכן לפני ללמוד וללמד בו. ועתה בקשו המדפיסים להדפיס הספר הנ''ל באו אלי לבקש פני לאמר אם יש את נפשך תן לנו אחוזת חבר באמרם כי המנורה כולה מקשה ונר המערבי שמנה חסרה על כן היא כבה ואין עולה שלהבת ואמרתי עת לעשות לה' הפרו תורתך והיטיבה משמנך לזכות את הרבים נפשותם להשיבם ונפרצתי להם נתרציתי בנפשי שלא להשיבם ריקם וחפשי. ונתתי להם משמ''ן נפשי להאיר במנורה אור צדיק זרוע לפירוש קבוע והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים עשיתי ציונים טובים כרביבים בלולה בשמן המנורה אור התורה התעודה והחמודה לנפש יהודה.
ועתה אתה המעיין כי תבוא לראות את פני המנורה תראה עין בעין אם בעל נפש אתה ולראות היטבת לנוכח יביטו עיניך ועפעפיך יישירו לנגדך ותשכיל בעיונך שהמחבר היה בקי בעל פה בכל התורה כולה ובתיקון המנורה לא היו לו כל ספרי התורה כאשר הוא עצמו מעיד בהתנצלותו בהקדמתו על כן כתב הרבה דברים בלא ספרים וניבא כנבואה בסגנון אחד נשמעה והלשונות בפנים שונים משונים משתאה ודברים צדיקים וכנים. ואף שהביא המדרש והגמרא מצוינים בסימנים פעמים אין משמעות המאמר מכוונים ושלא כסדר מוכנים הניתן למעלה ניתנין למטה והניתן למטה ניתנין למעלה וחוץ למקומו ובחסר ויתיר וזה על שלא היו לו ספרים מוכנים ועל שהם ישרים בסגנון לנבונים וכולם בקנה אחד עולים ושונים זחלתי ואירא מלשנות ולחסר ניצוץ אחד ממנורת אור תורתו כי אמרתי פן ואולי היו לפניו ספרים כגירסתו כי בספרים ישנים הגירסות משתנים רק מה שראיתי שהוא טעות מוחלט שהדפוס קלט ופלט כי אי אפשר משגיאת המגיהים בדפוס להמלט כל אלה תקנתי ודבר על אופנו העמדתי. זאת ועוד אחרת עשיתי שהמחבר ז''ל עשה סימנים בנרות וכל נר לכללים וכל כלל לחלקים וכל חלק לפרקים וצריך חיפוש רבים ואינו מספיק לנפש רעבים למצוא להם בקל דברים שהם תאובים על כן הקלתי להם קולא גדולה ועשיתי סימנים שעל דרך א''ב מצוינים עולים מראש הספר עד סוף הכללים שמיד בלי טרחא מבוקשיו אליו נגלים. ואבקש את שאהבה נפשי אם ימצא בביאורי דבר שאין זה כוונת המחבר אל תבהל לדבר כי הסבה לזה הוא שאיזה פעמים המדפיסים משמיטים שורה אחת או תיבות שלמים ע''כ משמעות הפירוש משתנים לכמה אופנים אשר ממני לא יצא כזה בשום פנים ואפן ואולי בהביטך בזה תרוה צמאך ותנוח דעתך ואם באלה לא יגאל נפש''י תלמד משם הנעלמות מהמפורשות ויהי' לך הנגלות לגזרה שוה לסתומות והנעלמות ואחד בנין אב לכולם ותדון נפשי לזכות ולשלום והנני מוכן לבטל את נפשי מפני נפשך ואציגה לפניך התנצלות נפשי שדבר המלאכה היה נחוץ והמדפיסים אצוני ולחצוני ולחזור עליו לא נתנוני ובצירוף טרדות הזמן לא הניחוני לחזור ולעיין עליו היטב ליכנס ולצאת בכי טוב כי המלאכה רבה בחיפוש בספרים הרבה אין קץ למאמרים המפוזרים בספרים חדשים וגם ישנים כאשר עיניך תחזינה מישרים והמדפיסים אצים לאמור כלו מלאכתכם דבר יום ביומו למה ידינו תרפינה על כן אל תשים אשם נפש''י ואם תמצא פירוש בשני טעמים קח לך את אשר ישר בעיניך משפט הבחירה לפניך ועל הטוב ייטב לך תברכני נפשך וחיתה נפשי בגללך נפש יהודה.
ושמתי לזכרון נגד עיני אחי הגדול ממני הנפטר לעולמו רך בשנים כמר אריה יהודה זצ''ל והניח אחריו בן קטן שמו יוסף וכמעט שנה אחר פטירתו לקח אותו אלהים והילד איננו ואני אנה אני בא כי קפצה עלי רוגזו של יוסף להוסיף צער על צערי כי לא הניח אחריו יותר זרע להיות שארי ואמרתי הכי אחיך הייתי בהיותך עמי על אדמתי ובמה משכרתך ובמה עבדתיך אחרי מותך אם לא אבנה לך שם לקרות שמך לזכרון נפשך לעשות ספר אחד בעבורך לקרות עליו שמך. והנני מן השמים זכני להדפיס זה הפירוש ממני אשר כבר קראתי שמו נפש יהודה מטעמים ההגודה אמרתי לנפשי מה זה אשר יקרה ה' היום לפני שגם שמו היה לי בו לזכרונו הנה הגיע עתי לעשות הדבר שקבלתי בדעתי כי להדפיס עתה לא פללתי ומן השמים היו בסייעתי לקרא גם שם לנפש יהודה אחי וראשי לבנות נפש על קברו צדיק לברכה לזכרו נפש יהודה בצרור החיים תהא צרורה באור התורה לראות באור פני מלך חיים.
ואשר נפשי פדה והיה בסעדה אתן שבח והודה לברכו בשיר וקול תודה בשירות להנפישה כאז ישיר משה שירה חדשה לא ינשה ועם גויתי נפשי ובפי לחשי ושפתי רחשי עד אצא לחפשי אליך אשא נפשי.
נר פתיל שמן צמודה. בגוף בנפש ונשמה אחודה.
וזאת אשר דבר. אבי המחבר. לכבוד נפש יהודה מדבר.
נאם שמעון בן מהור''ר ישראל יהודה זצ''ל מק''ק שווערין במדינת פולין גדול בראותי הפירוש הזה על מנורת המאור אשר עשה בני משה כי טוב הוא וכי תאוה הוא לעינים ונחמד להשכיל וטוב למאכל ואקח מפריו ויהי כזית הודו שמן זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך בישראל ויהודה נפש יהודה וכל הקרוב לנפש משיב נפש וכל אשר לאדם יתן בעד נפש ואוכל מפריו והיה למשיב נפש ותהי מתוק מדבש בפי ורך משמן לחכי ותפקחנה עיני ואמרתי ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה מעדת דבורי''ם בני ראה ריח בני כריח השמן אשר ברכו ה' וזאת הברכה אשר ברך משה יוסף ה' אלף פעמים ככה ויברך אותכה ואומר כה.
שמעוני בני ישראל ויהודה זכר צדיק לברכה.
מעלות כבוד רבינו יצחק מנורת המאור ערכה.
עלות הנרות ככפתור ופרח וקנה עד ירכה.
ועמדה על כנה וחצבה עמודיה שבעה סמכה.
נרותיה לעמו זרחה אשרי העם שלו ככה.
בני חכם לבך ישמח גם לבי כמוכה.
ראו באו''ר נפש יהודה במנורה צלחה למלוכה.
ישראל ויהודה ישחק במנורה בהאירה שבעתיים כדרכה.
בשמן ששון נפש יהודה מלאת קראה ופכה.
ריח שמניך טובים לטובים שמורה בכל וערוכה.
אוריך תומיך יאירו באור ה' לכו ונלכה.
לראות באור פני מלך אלהים חיים תזכה.
יאר ה' פניו אליך ויחנך לנפש המחכה.
האור שושן היתה נבוכה נפש יהודה שככה.
ודברי נפ''ש משמ''ן רכה וחלק משמן חכה.
דגל נפש יהודה במנורה מערכה מול מערכה.
הודו לה' כי נעשה המנורה ברחבה וארכה.
מעשה המנורה עשה כתבניתה לנסכה במסכה.
צפה הצפית וכתבן לקבל נברשתא ובשמן רככה.
לעיני ישר' עשה משה המנורה ותשלם המלאכה.
ברוך ה' אשר עזרני עד כה.
הקדמה למחבר מנורת המאור
נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי
(תהלים קיט, קה). נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן
(משלי כ, כז). כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר (שם ו, כג). שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ (שם יט, כ). כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ (שם ג, ב). פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (שם יא, ל).
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, יִתֵּן עָלָיו מַיִם חַיִּים. תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חָכָם מְקוֹר חַיִּים, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים. וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם, בְּמִצְוַת הָאֵל הַנֶּעֱלָם. וְיִזְכֶּה לַעֲלוֹת בַּסֻּלָּם וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
צָעִיר אֲנִי בִּסְבָרָא וּבְעֹמֶק כָּל מֵימְרָא, עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא. גַּם לֹא הִשַּׂגְתִּי חָכְמָה וְלֹא דַּעַת וּמְזִמָּה, לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה. לָמַדְתִּי מְעַט בַּגְּמָרָא, אֲשֶׁר הִיא לַכֹּל לְעֶזְרָה, לִכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי אוֹרָה. וְרָאִיתִי הַמִּדְרָשִׁים מְפֻזָּרִים, בְּכָל אֶחָד מֵהַסְּפָרִים, דְּבָרִים יְשָׁרִים וּבָרִים, חֲכָמִים וּמִדּוֹת וּמוּסָרִים, אֲשֶׁר דָּרְשׁוּ הַקַּדְמוֹנִים, אֲשֶׁר הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל לְפָנִים וְקִבְּלוּם פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁדָּרְשׁוּ תּוֹרָה לְכַמָּה פָּנִים, שֶׁהֵם רָאוּ כָּל אוֹרָה וְחִדְּשׁוּ בְּגֹדֶל תִּפְאָרָה שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, עַל כָּל מִקְרָא וּמִקְרָא
וּבִרְאוֹתִי כִּי הַתַּלְמוּד, אֲשֶׁר הוּא יְסוֹד וְעַמּוּד, נִשְׁאַר בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ גַּלְמוּד, מֵאֵין קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, אִישׁ לְאָהֳלוֹ פּוֹנֶה וְאֵין קוֹל וְעוֹנֶה. וְאִם מְעַטִּים בּוֹ שׁוֹנִים, עוֹסְקִים בּוֹ יָמִים אוֹ שָׁנִים, לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּדִינִים, לָדַעַת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, רַבִּים אוֹ מְעַטִּים, אוֹחֲזִים הַפְּרָטִים הַמָּטִים וְעוֹזְבִים הַכְּלָלִים הָאֲמִתִּים, פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִיפִים, שׁוֹנִים שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דַפִּים, נִרְפִּים הֵם נִרְפִּים. וּמְכַלִּין יְמֵיהֶן בְּתוֹסָפוֹת וְחִדּוּשִׁין וּבְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִין מְחֻדָּשִׁין וּבְטִיב גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין וּבְהַתָּרוֹת שְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים וּבְדִינֵי שְׁאָר הַסְּדָרִים, פְּעָמִים חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. עֲשָֹרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הֵם בָּעִיר, עוֹסְקִין בַּהֲלָכוֹת וְשִׁלַּח אֶת הַבְּעִיר וּבְפֶרֶק הַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר. מַנִּיחִין אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּמוֹצִיאִין יְמֵיהֶן בְּקֻשְׁיוֹת שֶׁל עֵדוּיוֹת וְהוֹרָיוֹת וְאֵין מוֹצִיאִין פְּסַק הַהֲלָכָה. תּוֹפְשִׂין כַּלָּה בְּלֹא בְרָכָה. לְמַחֲלָתָם לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. וַעֲמֵלִים לִלְחֹם וְלִצְבֹּא צָבָא, עַל דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וּבַהֲוָיוֹת דְאַבַּיֵּי וְרָבָא. זֶה נָאֶה לְתַלְמִידִים, אֶל דְּבַר ה' חֲרֵדִים, בְּרֵאשִׁיתָם וּבִתְחִלָּתָם לְפַלְפֵּל אֶת שִׂכְלָם, אֲבָל אֵינוֹ טוֹב לָהֶם לְהוֹצִיא בָּזֶה כָּל יְמֵיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנַת קְצָתָם טוֹבָה, לִקְנוֹת בּוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, טוֹב פַּת חֲרֵבָה, שֶׁתּוֹרָה וְחָכְמָה וְשַׁלְוָה בָהּ. חֲפָצַי וַחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ.
וְיֵשׁ עוֹסְקִין כָּל יְמֵיהֶם וּמוֹצִיאִין כָּל זְמַנֵּיהֶם, לֵידַע עִקַּר הַפְּסָקִים, לְהוֹרוֹתָם בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים, לְכָל אֶחָד מֵהָרֵיקִים וְעוֹזְבִים אַחֲרֵי גֵּוָם הָאַגָּדוֹת, הַתְּעוּדוֹת וְהַסּוֹדוֹת, הַמְּשָׁלִים וְהַחִידוֹת, אֲשֶׁר הֵם מִזָּהָב חֲמוּדוֹת, חָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת וּבָרוֹת, נֶעֱלָמוֹת וְנִבְחָרוֹת, אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם אַל תַּנַּח יָדְךָ מִזֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא דְּבַר ה' בּוֹזֶה וְתֵחָשֵׁב כְּמַזֶּה בֶּן מַזֶּה. כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה, יְבָרֶכְךָ בְּפִי כָל חוֹזֶה, אֲשֶׁר מַחֲזֶה שַׁדַּי יֶחֱזֶה.
זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, רֵאשִׁית לַחָכְמָה יִרְאַת ה' בִּתְחִלָּתָם, עֶרֶב וָבֹקֶר וָצָהֳרַיִם תְּפִלָּתָם, דִּבְרֵי אֱלֹהִים חִידוֹתָם, חָכְמָה וּתְבוּנָה אַהֲבָתָם, הַשָּׂגַת הָאֱמֶת כָּל חִבָּתָם, לֵידַע הַמֻּשְׂכָּלוֹת כָּל תַּאֲוָתָם, לְמַעַן יֶחְכְּמוּ בְּאַחֲרִיתָם. עוֹסְקִים בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה, בְּכָל יוֹם וְעוֹנָה, מִדֵּי שָׁנָה וְשָׁנָה. וְגַם בַּהֲלָכוֹת חֲמוּרוֹת, בְּפִסְקֵי מִצְוַת הַתּוֹרוֹת וּבַהַגָּדוֹת מְהֻדָּרוֹת, עַמּוּד אֵשׁ דָּת עוֹמֵד עֲלֵיהֶם וְחָכְמָתָם תָּאִיר פְּנֵיהֶם וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. זֹאת הָיְתָה מַעֲלַת הַחֲכָמִים, אֲשֶׁר הָיוּ בַכֹּל שְׁלֵמִים וְזָכוּ לִשְׁנֵי עוֹלָמִים. עַל כֵּן חִבְּרוּ בַּגְּמָרָא, כָּל הֲלָכָה חֲמוּרָה וְכָל אַגָּדָה מְהֻדָּרָה וְכָל חִידָה מְסֻתָּרָה וְכָל חָכְמָה מְפֹאָרָה וְכָל עֵצָה נִבְחָרָה וְכָל שִׂיחָה בְּרוּרָה וְכָל מִדָּה מְעֻטָּרָה.
אֲנִי הַצָּעִיר א' ס''כ
הקדמה
אֲנִי הַצָּעִיר מִצְּעִירֵי הַתַּלְמִידִים, הַקָּטָן מִן הַשְּׂרִידִים, בִּהְיוֹתִי בְּבֵית עֲבָדִים, מָצָאתִי הַהוֹרָאוֹת וְהַדִּינִים, מְסֻדָּרִים בְּכַמָּה פָנִים וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים. אֵין בַּחִבּוּר שׁוּם דָּבָר לָרֹעַ, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ. הָרִאשׁוֹנִים וְגַם הַשְּׁנִיִּים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. אֲבָל עָזְבוּ הַמַּרְגָּלִיּוֹת, הַמְּתוּקוֹת לְכָל פִּיּוֹת, הַבְּנוּיוֹת לְתַלְפִּיּוֹת, מְפֹרָדוֹת בְזוּיוֹת.
עַל כֵּן הֱעִירוּנִי רַעְיוֹנַי, בְּבֹשֶׁת פָּנַי, לָשֵׂאת בְּרָכָה מֵאֵת אֲדֹנָי. לְחַבֵּר דִּבְרֵי חַכְמֵי חָרָשִׁים, אֲשֶׁר מָצָאתִי בַּמִּדְרָשִׁים, אֲשֶׁר הֵם לְכָל דָּבָר רָאשִׁים וּלְכָל עָנָף שָׁרָשִׁים. וְהִנַּחְתִּי הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים, אֲשֶׁר הֵם גְּבוֹהִים וַחֲמוּרִים, מְשָׁלִים מְדַלְּגִים עַל הֶהָרִים, לִיחִידִים הָרַשָּׁאִים לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים. וְאָחַזְתִּי בִּדְבָרִים מַמְתַּקִּים, מַחְמַדִּים גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים וְחִלַּקְתִּים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים. וְסִדַּרְתִּי כָּל חֵלֶק בְּעַצְמוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל טַעֲמוֹ, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן בִּמְקוֹמוֹ, לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּצַלְמוֹ וִיהִי קוֹנֶה עוֹלָמוֹ. לְמַעַן יְבִינוּם הַיּוֹדְעִים, עַל פִּי ה' נוֹסְעִים וְלֹא יִהְיוּ עוֹד תּוֹעִים, כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעִים.
וּלְפִי שֶׁחִבּוּרִי זֶה יָאוֹר, לְכָל אֲשֶׁר חָפֵץ בָּאוֹר, לְהַבְדִּיל בֵּין חֹשֶׁךְ לָאוֹר, קְרָאתִיו מְנוֹרַת הַמָּאוֹר, כְּתוּבִים בּוֹ עִנְיָנִים וּמִלִּים, מְאִירִים כְּכוֹכְבֵי גַלְגַּלִּים וּכְאֶרְאֶלִים וּכְחַשְׁמַלִּים. דְּבָרִים גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים, מִנֹּפֶת צוּפִים מְתוּקִים, לְמַלֵּא דַעַת אֶת הָרֵיקִים. וְלָתֵת עָרְמָה לַפְּתָאִים וּשְׁלֵמוּת לַמְּלֵאִים, לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. הוּא בָּנוּי מֵהַכְּלָלִים, לִהְיוֹת סִיּוּעַ לַגְּדוֹלִים וְהַמְשָׁכַת לֵב לָאֱוִילִים וְהַבְטָחוֹת טוֹבוֹת לַמַּתְחִילִים וּמָבוֹא לִשְׁאֵינָם יְכוֹלִים. לְהַכְנִיס לִבָּם בִּמְהֵרָה, בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וּבְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, אֲשֶׁר הִיא מֵאֶרֶץ אֲרֻכָּה. וּרְחָבָה מִנִּי יָם, לְמַלְּאֹת כָּל מַאֲוָיָם. נוֹתֶנֶת עֵצָה לַקְּטַנִּים וְלַנְּעָרִים וְלַזְּקֵנִים וְלַשְּׁלֵמִים וְלָרֵיקָנִים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת חוֹנִים. תּוֹכַחַת לָאֲנָשִׁים וְלַנָּשִׁים וּשְׁמִיעַת אֹזֶן לַחֵרְשִׁים וְאוֹרָה לָעִוְרִים הַמְמַשְּׁשִׁים. זֶה סֵפֶר הַמְּגִלָּה, אֲשֶׁר בָּהּ תּוֹכֵחָה מְגֻלָּה, מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, לֶהָאִיר חָתָן וְכַלָּה וְעַל רֹאשָׁהּ גֻּלָּה, לִהְיוֹת בּוֹ לִסְגֻלָּה.
וְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ עָלֶיהָ וְהֵאִיר אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ וְשִׁשָּׁה קָנִים יוֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת, שֶׁבַע נֵרוֹת בַּמַּעֲרֶכֶת, כְּסֵדֶר שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, הַמְמֻנִּים לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת. כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה וְאַחְוָה, וּבֹשֶׁת וַעֲנָוָה וְתִעוּב גֵּאוּת וּסְפוֹת הָרָוָה, וְרִחוּק הַדָּוָה, וְהָסֵר מֵעֶרְוָה. וַעֲזֹב מְשׁוּבָה, וְקָרֵב לִתְשׁוּבָה, וּלְשָׁלוֹם וְאַהֲבָה. לְהָאִיר לַיְלָה וָיוֹם, מִפִּי אֵל נוֹרָא וְאָיוֹם, לִמְצֹא בְּאַחֲרִית פִּדְיוֹם.
וְעַל כֵּן קָרָאתִי לַחֲלָקִים, נֵרוֹת מְאִירוֹת מִמַּעֲמַקִּים, עַד רוּם עָבֵי שְׁחָקִים. כִּי זֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה, כֻּלָּהּ זָהָב טְהוֹרָה, עֲרוּכָה בַּכֹּל וּשְׁמוּרָה, זֹאת תּוֹעִיל בְּיוֹם עֶבְרָה, לְמַלֵּט מִכָּל צָרָה. וְחִלַּקְתִּי כָּל נֵר לִכְלָלִים, מֵהֶם קְטַנִּים וּמֵהֶם גְּדוֹלִים, בּוֹ יוֹרְדִים וְעוֹלִים. וְהַכְּלָלִים נֶחְלָקִים לַחֲלָקִים וְהַחֲלָקִים לִפְרָקִים, מֵהֶם גַּסִּים וּמֵהֶם דַּקִּים. לְמַעַן יָרוּץ כָּל קוֹרֵא, וִיהִי לוֹ לְמוֹרֶה, גַּם בְּרָכוֹת יַעֲטֶה מוֹרֶה, וְלֹא יִהְיֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה. וִיהִי לוֹ לְאַזְכָּרָה, לָלֶכֶת בְּדֶּרֶךְ יְשָׁרָה, בְּלֵב נִדְכֶּה וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְלִזְכֹּר תָּמִיד הַמִּדְרָשִׁים, אָנֶה וָאָנָה הֵם מְפֹרָשִׁים, כַּאֲשֶׁר אוֹהֲבִים הַפְּרוּשִׁים, אֲשֶׁר דְּבַר ה' הֵם דּוֹרְשִׁים. וְלֵידַע כְּלָלֵי הַמִּצְווֹת, בְּתֵיבוֹת נִשְׁתָּווֹת. וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן, וִיסוֹדָן וְעִיקָרָן. וּכְלָלֵי הַדְּבָרִים וּמַעֲלוֹתָם, וְתַגְמוּלָם בְּאַחֲרִיתָם וְכַוָּנָתָם וְתַקָּנָתָם, וְטַעֲמָם וַהֲנָאָתָם. וְאֵיךְ יוֹצְאִים מִסְּמַךְ הַפְּסוּקִים, כַּאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם הַמַּעְתִּיקִים, הֵם חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַצַּדִּיקִים. וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וּדְבָרִים שֶׁהָיוּ בִּימֵי רַבּוֹתֵינוּ, כַּאֲשֶׁר הֵם כְּתוּבִים בְּמִדְרָשֵׁינוּ. כִּי מֵהֶם תֵּצֵא תוֹרָה, חָכְמָה וְעֵצָה מְפֹאָרָה, מוּסָר וְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, אַף־ עַל־פִּי שֶׁהוּא בָשָׂר וָדָם, אִם יִדְרֹשׁ מַחְמַדָּם, וְאִם יַדְרִיךְ בְּמַעֲמָדָם, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחִבּוּרִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי, וְכָל אֲשֶׁר לֹא רָאוּ עֵינַי, מֵהַדִּינִים וְהַהוֹרָאוֹת, הַמְפֻזָּרִים בְּכָל פֵּאוֹת, הֵם שְׁלֵמִים וּמְפוֹאָרִים, מִדְּבָרִים בָּרִים וִישָׁרִים. אֵין לְמַעְלָה מֵהֶם, וְאֵין מוֹסִיף עֲלֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר, וְהִסְכַּמְתִּי לְחַבֵּר. בְּדִבְרֵי מִדְרָשׁ וְאַגַּדְתָּא, לֹא טוֹב לְהַנִּיחַ שְׁמַעְתָּא. צוֹעֶקֶת עָלַי, וּמִתְרָעֶמֶת עַל מַעֲלָלַי. שֶׁאִם עִנְיָן זֶה הַחִבּוּר, הוּא טוֹב לִדְרֹשׁ בַּצִּבּוּר. לִפְתֹּחַ בּוֹ הַנְּבוֹכִים, וּלְהַיְשִׁיר לָהֶם הַדְּרָכִים. וְלִלְמֹד כְּלָלֵי הַדְּבָרִים, לְהָבִין לִבּוֹת נִמְהָרִים. וְלֵידַע בְּמִצְוַת הֲדָרָן, וּגְדוּלָּתָן וּמַתַּן שְׂכָרָן, וּמִצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, וְהַכַּוָּנוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, גַּם צָרִיךְ לֵידַע הַתּוֹרָנִיּוֹת, וְהַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת. וְלֵידַע פְּרָטֵי הַדְּבָרִים, לְלַמֵּד וּלְאַשֵּׁר הָעוֹבְרִים. וְדֶרֶךְ עֲשִׂיָּתָן וְסֵדֶר הֲנָחָתָן. וְאִסּוּרָן וְהֶתֵּירָן, וְחִיּוּבָן וּפִטּוּרָן. וּמַתְכֻּנְתָּם וְשִׁעוּרָם וּלְהוֹצִיאָם מֵעִקָּרָם, וּמִיסוֹדָם וַהֲדָרָם. מִמִּשְׁנָיוֹת הַתַּנָּאִים וּמֵימְרוֹת הָאֲמוֹרָאִים. הָרִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, וּמִבֵּאוּרֵי הַגְּאוֹנִים.
עַל כֵּן בְּקֹצֶר רוּחִי, וּבְחֹלֶשׁ הַשָּׂגַת כֹּחִי, כִּמְאַסֵּף אַחֲרֵי הַקָּצִיר, וְכִמְלַקֵּט אַחֲרֵי הַבָּצִיר. נִכְסַפְתִּי לְחַבֵּר בָּזֶה, גַּם זֶה לְעֻמַּת זֶה. יְסַדְתִּיהוּ עַל הַדִּבְּרוֹת, אֲשֶׁר הֵם אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת, הַכְּתוּבִים עַל הַלּוּחוֹת, מִכְתַּב אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת. וְחִלַּקְתִּי כָּל דִּבּוּר לְמַאֲמָרִים הַיּוֹצְאִים מֵעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וְכָל מַאֲמָר לַהֲלָכוֹת, מֵהֶן קְצָרוֹת וּמֵהֶן אֲרֻכּוֹת, שֶׁיִּהְיוּ כַּסֵּדֶר עֲרוּכוֹת. מִדִּבְרֵי מִשְׁנָה וּגְמָרָא, אֲשֶׁר בָּם כָּל הֲלָכָה בְּרוּרָה. בַּבְלִי וִירוּשַׁלְמִי בְּיַחַד, לְחַבֵּר אֶחָד אֶל אֶחָד. אוֹמַר דָּבָר בְּשֵׁם אָמְרוֹ, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם דִּבְּרוֹ, בְּאֵיזֶה פֶּרֶק וּמַסֶּכְתָּא, שֶׁל כָּל שְׁמַעְתָּא וּשְׁמַעְתָּא. כָּל דָּבָר בְּעִנְיָנוֹ, וְכָל עִנְיָן בְּאָפְנוֹ.
וּלְפִי שֶׁהַהֲלָכוֹת הֵן הַמּוֹרוֹת, לֵידַע מֵהֶן הַגְּזֵרוֹת וּפִסְקֵי הָעִנְיָנִים, אֲשֶׁר הֵם מִכַּמָּה פָנִים, אֶכְתֹּב דַּעַת הַגְּאוֹנִים, וּפֵרוּשֵׁי הַפַּרְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁרָאִיתִי וְאֶזְכֶּה לִרְאוֹת, בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ וּבָאוֹת. דִּבְרֵי הַתַּלְמוּד לְפָנִים, וְהַבֵּאוּרִים סָבִיב חוֹנִים, מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה כְּתוּבִים הֵם. וּקְרָאתִיו אֲרוֹן הָעֵדוּת, לָשׂוּם לִי עֵדוּת, לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינַי, לִהְיוֹת תָּמִיד נֶגֶד פָּנַי, בְּמַה שֶׁצָּרִיךְ בִּזְמַנֵּינוּ, עַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, שֶׁחָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ, עַד שֶׁיָּבוֹא מוֹשִׁיעֵנוּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
וְחֵלֶק מִמֶּנּוּ הִבְדַּלְתִּיהוּ, וְשֻׁלְחַן הַפָּנִים קְרָאתִיהוּ, לִשְׁנֵים עָשָׂר פָּנִים חִלַּקְתִּיהוּ וּמִיַּם הַתַּלְמוּד מְשִׁיתִיהוּ. לְסַדֵּר בּוֹ סֵדֶר בְּרָכוֹת, הַקְּצָרוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת, וְהַתְּפִלּוֹת הַצְּרִיכוֹת, כְּפִי הַתַּלְמוּד עֲרוּכוֹת, כְּסֵדֶר הַהֲלָכוֹת. לְהוֹדוֹת בָּם לְיוֹצְרֵנוּ, וּלְפָאֵר בָּם לְבוֹרְאֵנוּ, וּלְהַלֵּל בָּם לְמַלְכֵּנוּ, וּלְבַקֵּשׁ בָּם כָּל צְרָכֵינוּ, וּלְבָרֵךְ עַל כָּל הֲנָאוֹתֵינוּ, שֶׁהֵם בֵּית שַׁעַר לְכָל בִּנְיָן, וּמָבוֹא לְכָל עִנְיָן, וּשְׁלֵמוּת לְכָל מִנְיָן.
שְׁלֹשָׁה כְתָרִים הֵם, שֶׁאֵין כְּלֵי שָׁרֵת עֲלֵיהֶם, וְהַשְּׁכִינָה עוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶם. כֶּתֶר פְּתוֹרָה, וְכֶתֶר מְנוֹרָה, וְכֶתֶר אֲרוֹן הַתּוֹרָה. וָאֶבְנֶה הַמְּנוֹרָה בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא מָבוֹא לָאֶמְצָעִית וְלָאַחֲרוֹנָה. עַל כֵּן נְדִיבֵי עַמִּים, הַמִּתְאַוִּים לְמַטְעַמִּים, חִדְלוּ לָכֶם מִן הָרְעָמִים, אֲשֶׁר עַל הֶהָרִים הָרָמִים. וְהָאִירוּ עֵינֵיכֶם בַּמְּאוֹרוֹת, אֲשֶׁר יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וּבְבֵאוּר הַלּוּחוֹת הַגְּבוֹהִים, כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. וּלְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי, כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי. וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי, בַּשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָרַכְתִּי. לְסַדֵּר בּוֹ לֶחֶם הַפָּנִים לְפָנַי, בַּשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי אֲדֹנָי.
הַקְדָּמָה
גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא
(פח, ב) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת
(*) צָבָא רָב
(תהלים סח, יב), כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְחַלֵּק לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תַּאנָא מֵהָכָא: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע
(ירמיה כג, כט).
(*) מַה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִצּוֹצוֹת, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְחַלְּקִין לְכַמָּה פָנִים. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): ''קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים''
(שיר השירים ה, יא). אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא: מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ
(*) עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וּקְצָת מֵאֵלּוּ הַפָּנִים הֵם אֲשֶׁר מְפֹרָשִׁין בַּהֲלָכוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים וְכֵיצַד יִנְהֲגוּ בָהֶם.
נפש יהודה צבא רב. פירוש כל האומות שלא ליתן פתחון פה לאומות עובדי כוכבים ומזלות לעתיד לבא לומר אלו שמענו התורה בלשוננו קבלנוה ומייתי לה מהאי קרא דכתיב ה' יתן אומר דהיינו אמירה אחת היה נשמע לצבא רב לכל העובדי כוכבים ומזלות וזה שאמר המבשרות ולא אמר המבשר שנחלק כל דבור לשבעים לשונות: מה פטיש זה. של ברזל האמע''ר בל''א מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות כשמכין בפטיש על הסלע נשבר הסלע לכמה חתיכות ופירשו בתוס' מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות דמשמע שהפטיש מתחלק ונשבר מאבן וקשה לרבינו שמואל והא קרא משמע דהפטיש מפוצץ את הסלע מדלא כתיב וכפטיש יפוצצנו הסלע וכן אנו רואים שהפטיש מפוצץ סלעים וליכא למיגרס מה סלע מתחלק לכמה ניצוצות דהאי דבור דהיינו תורה נמשלה לפטיש ולא לסלע ורש''י פירש מתחלק הסלע על ידו ואינו מתיישב שהדבור הוא עצמו מתחלק ואינו דמיון גמור ואומר רבינו תם דקרא מיירי באבן המפוצץ ברזל כדאמרינן במדרש מעשה באחד שקנה אבן סנפירין ובא לבדקה נתנה על הסדן פי' הוא הברזל שעליו הנפח הוא מחדד הברזל כשמושכו מן האש ומכה עליו בקורנס נחלק הפטיש ונשבר הסדן והסנפירין לא זז ממקומו הדה''ד וכפטיש יפוצץ סלע ואע''ג דלא כתיב יפוצצנו סלע הרבה פסוקים יש כענין זה אבנים שחקו מים פי' שחקו אותן המים והשתא אתי שפיר מה דאמרינן בפ''ק דקדושין תנא דבי רבי ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח שנא' אבנים שחקו מים פירוש המים שחקו ושברו לאבנים ואם ברזל הוא מתפוצץ פירוש אע''פ שהיצה''ר מתחזק עליך כברזל התורה מפוצצת אותו שנא' וכפטיש יפוצץ סלע ואע''ג דהתם מדמה יצה''ר לפטיש וכאן מדמה דברי תורה לפטיש אין לחוש דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים: על כל קוץ וכו'. ר''ל מלבד הסודות הנסתרים של התורה שנרמז בהם יש לדרוש מהם תילי תילים של הלכות הנוגע בנגלות וההלכות שנתחדשו בכל דור ודור כבר נאמרו בסיני ברמיזה בקוצות ונקודות האותיות ומי שזוכה בהם עומד עליהם וישיג אותן מה שהוא לחלקו:
וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּפֵרוּשׁ, בְּבֵאוּר נִתְּנוּ עַל פֶּה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין
(נד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) כֵּיצַד סֵדֶר הַמִּשְׁנָה, מֹשֶׁה לָמַד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָנָיו
(*) וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָנָיו, אֶלְעָזָר יוֹשֵׁב לִימִין מֹשֶׁה וְאִיתָמָר יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם
(*) אַהֲרֹן יוֹשֵׁב לִימִין מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים וְנִכְנְסוּ כָּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִמְצָא בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה וּבְיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה וּבְיַד זְקֵנִים שְׁנַיִם וּבְיַד כָּל הָעָם אֶחָד. נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה וְשָׁנָה לָהֶם אַהֲרֹן פִּרְקָן. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְשָׁנוּ לָהֶם בָּנָיו פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָנָיו וְשָׁנוּ לָהֶם זְקֵנִים פִּרְקָן. נִמְצָא יַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד אַרְבַּע. מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידָיו אַרְבַּע פְּעָמִים. קַל וָחֹמֶר:
(*) וּמַה אַהֲרֹן שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אַרְבַּע, הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה כיצד סדר המשנה. כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה נכנס אהרן ישב לפני משה דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכן כלם בשעת שמועתן לפניו היו יושבין אהרן לשמאל משה דתניא המהלך לימין רבו הרי זה בור וכ''ש יושב והוא בזמן שאין שני יושב לשמאל רבו: ושנה להם משה פרקן. אותו פרק עצמו ששנה לאהרן: אהרן יושב לימין משה. חוזר אהרן אחר ששמעו בניו ויש שני לישב לשמאל משה כבוד הוא לאהרן ולמשה להיות אהרן שהוא גדול בא ויושב מימין משה: ומה אהרן ששמע מפי משה וכו'. ומסתייע מילתא בלבו להבין מהר אפילו הכי שמע ד' פעמים וסמכא אקרא דפרשת משפטים דכתיב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כסדרן בקרא כך סדרן בלימודן וכל המוקדם בפסוק נכנס תחלה וכדמסיק כדי לחלוק כבוד וכו'. ואיתא במדרש דמשה נמי למד מפי הגבורה ד' פעמים דכתיב אז ראה ויספרה. הכינה וגם חקרה היינו ד' פעמים שנרמז בד' תיבות כי בפעם הראשון דומה הלימוד כדבר הנראה לעין בעלמא בלי השגה וזה אז ראה. פעם שנית יכול לספרה בפשיטות הלימוד כדבר השמועה ששמע והיינו ויספרה פעם שלישית מכין לעצמו כל הקושיות וסתירות ועומק שבו דהיינו הכינה. פעם הרביעית חוקר להשיג כל העומק ולתרץ ולישב כל מה שיהיה קשה לו והיינו גם חקרה לרבות כל דבר ספק חקר אז ויוסיף לקח ושגורה בפיו ומונח בו כמונח בקופסא:
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן, שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידָיו עַד שֶׁיְּלַמְּדֵם, שֶׁנֶּאֱמַר ''וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל''
(דברים לא, יט). וּמִנַּיִן שֶׁחַיָּב לְלַמְּדָהּ עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) שִׂימָה בְּפִיהֶם'' וכו'.
(*) וּלְעַיְלוּ כֻּלְּהוּ
(*) וְלִילְפוּ מִמֹּשֶׁה, כְּדֵי לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וְכָבוֹד לְבָנָיו וְכָבוֹד לַזְּקֵנִים.
(*) וּלֵיעוֹל אַהֲרֹן וְלֵילַף מִמֹּשֶׁה; וּלְעַילוּ בָּנָיו וְלִילְפוּ מֵאַהֲרֹן; וּלְעַיְלוּ זְקֵנִים וְלִילְפוּ מִבָּנָיו; וּלְעַילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְלִילְפוּ מִזְּקֵנִים, מֹשֶׁה כֵּיוָן דְּמִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר
(*) מִסְתַּיעָא לֵיה מִלְתָּא.
נפש יהודה שימה בפיהם. צריך אתה לסדר ולשום בפיהם טעם הדבר ותוכן הענין שידע מה שידבר ומה שלמד ולא ילמד יותר קודם שהראשון בפיו ברור ושגור ולא כאותן דאינן לא נגר ולא בר נגר מתעים אריה וגור להרבות אגר ופגר ולאגור כנמלה זהב סגור ובטרם ידע הנער קרא ברייתא נקוט נגר דברי חרש ומסגר מצפצף כסוס עגור וקורא כדגר השומע לו חכם יחשב כעגור דברי חרופין מפיו שגור ואם בחרב פיפיות נגדו תחגור עומד כפגר כאדם פגור ופיו סגור ממלל חגור העושים מלאכת ה' ברמיה כסאם לארץ מגר ואש לא נפוח עליהם שגור: ולעיילו כולהו. מרישא: ולילפו ממשה. וישנה לכולן ד''פ: וליעול אהרן ולילף ממשה. ארבעה זימני וליעיילו בניו ולילפו מאהרן כארבעה זימני וכן כולם: מסתיעא ליה מילתא. מועיל יותר למי שלומד ממשה שיקבל מהר:
וּבָאָה כָּל הַקַּבָּלָה הַזֹּאת מִפֶּה אֶל פֶּה, עַד שֶׁנִּכְתְּבָה בְּאֹרֶךְ זְמַן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח מִפִּי יִשְׂרָאֵל, בְּמִשְׁנָיוֹת, בִּבְרַיתוֹת וְתוֹסֶפְתּוֹת וּבְסִפְרָא וְסִפְרֵי וּבַגְּמָרוֹת הַיְרוּשַׁלְמִי וְהַבַּבְלִי, עַד שֶׁנִּגְמַר הַתַּלְמוּד. וְהַקַּדְמוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם
(*) בְּקַבָּלָה עִנְיְנֵי הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים, הִשְׁתַּדְּלוּ לְהוֹצִיאָם מִכֹּחַ הַפְּסוּקִים בְּפֵרוּשׁ, אוֹ בְּאַחַת מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, אוֹ בְּאָמְרָם: קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא, וְאֵין רְשׁוּת לְשׁוּם אָדָם לְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם, כְּדִכְתִיב ''
(*) לֹא־תָסוּר'' וגו'
(דברים יז, יא).
נפש יהודה בקבלה. איש מפי איש עד משה רבינו כל המצות אשר לא כתוב בפירוש בתורה: לא תסור. מדברי חכמים ככל אשר יורוך:
וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם, אֵינָם נִרְאִים מִפְּשָׁטֵי הַפְּסוּקִים בְּפֵרוּשׁ. וּכְשֶׁדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ הָיְתָה נוֹחָה לְדַבֵּר בָּהֶם וּלְהוֹצִיאָם מִכֹּחַ הַפָּסוּק, הָיוּ דּוֹרְשִׁים הַפָּסוּק, בְּעִנְיָן נוֹטֶה חוּץ מֵהַפְּשָׁט הַנִּרְאֶה לָנוּ, לִזְכִירָה בְעָלְמָא; כְּדֵי שֶׁיְּהֵא יוֹתֵר שָׁגוּר בְּפִי הַתַּלְמִידִים מִכֹּחַ הָרְמָזִים, אוֹ הַסִּימָנִים, אוֹ הַגִּימַטְרִיָּא, אוֹ בְּכָל עִנְיָן שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְדָרְשׁוֹ בְּשׁוּם אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְהַדָּבָר הַזֶּה הָיָה לָהֶם מְקֻבָּל אוֹ מְפֻרְסָם אוֹ מֻשְׂכָּל מִטַּעַם אַחֵר. וּכְשֶׁהָיוּ מְפָרְשִׁים שׁוּם פָּסוּק בְּצַד זֶה, הָיוּ אוֹמְרִים דָּרַשׁ פְּלוֹנִי. וְגַם כֵּן כְּשֶׁהָיָה רְצוֹנָם לְדַבֵּר בִּכְלָלֵי הַמִּצְווֹת וּבִשְׂכָרָם וְהַבְטָחָתָם וּבְעָנְשָׁם וּבְפַחְדָּם, הָיוּ מַאֲרִיכִים לְדַבֵּר בּוֹ עַל דֶּרֶךְ כְּלָל, לְפִי שֶׁהוּא צֹרֶךְ גָּדוֹל וִיסוֹד הָאֱמוּנָה לְאַיֵּם לָרְשָׁעִים שֶׁיָּסוּרוּ מִדֶּרֶךְ רָעָה וּלְהַבְטִיחַ לַהוֹלְכִים בְּדֶּרֶךְ טוֹבָה, אוּלַי יִכָּנְסוּ מִיִּרְאָה לְאַהֲבָה; וּמִכַּוָּנַת קִבּוּל שָׂכָר יָבֹאוּ לַעֲשׂוֹתָם לִשְׁמָהּ כְּשֶׁיַּשִּׂיגוּ הָאֱמֶת.
וְגַם כֵּן כְּשֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בְּחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים רַבִּים מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, תַּלְמִיד קָטָן שֶׁל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן: דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. וּבְדָבָר גָּדוֹל כָּזֶה הָיוּ מְדַבְּרִים בּוֹ בְּרֶמֶז לֶחָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ, וְזֶהוּ שֶׁנִּקְרָא סִתְרֵי תוֹרָה.
וְכִרְאוֹת רַב אַשִּׁי, מְחַבֵּר הַתַּלְמוּד בַּבְלִי, אֶת כָּל הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים כָּאֵלּוּ שֶׁהָיוּ לָהֶם עַל פֶּה, זוּלָתִי קְצָת דְּבָרִים שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בִּזְכִירוֹת וּמְפֻזָּרִים בְּדַפִּין וּבְעָלִים, כִּי כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְחַבֵּר הַשְּׁמַעְתּוֹת לְבֵאוּר הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִין, כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לִזְכֹּר הַדְּרָשׁוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁאֵרְעוּ בִּזְמַנֵּי קַדְמוֹנֵינוּ הָרְאוּיִים לִלְמֹד מֵהֶם הֲלָכוֹת וּמוּסָרִים וּמִדּוֹת וְנִסִּים וְהַבְטָחוֹת וְעִנְיָנִים גְּדוֹלִים הַצְּרִיכִים לְקִיּוּם הָאֱמוּנָה וְעִקָּרִים רַבִּים שֶׁהֵם שָׁרְשָׁהּ וְעִקָּרָהּ, חִבְּרָם בֵּין הַהֲלָכוֹת, וּקְרוּיִים אַגָּדוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁכְחוּ לְעוֹלָם וָעֶד, וְיִהְיוּ לְזִכָּרוֹן לְכָל מְעַיֵּן בָּם, לְהָבִין מֵהֶם כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל כְּפִי כֹּחַ שִׂכְלוֹ וּלְדָרְשָׁם לְיִשְׂרָאֵל לְהַדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּקְרוּיִים אַגָּדוֹת.
וְהַכֹּל נִתַּן בְּקַבָּלָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק הַקּוֹרֵא קַמָּא
(יט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ''וַעֲלֵיהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים'', בְּפָרָשַׁת עֵקֶב
(דברים ט, י), מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּסִינַי דִּקְדוּקֵי תּוֹרָה וְדִקְדוּקֵי סוֹפְרִים וּמַה שֶּׁסּוֹפְרִים עֲתִידִין לְחַדֵּשׁ, וּמַאי נִיהוּ, מִקְרָא מְגִילָה.
וּמָצִינוּ שֶׁהָיוּ בְּקַדְמוֹנֵינוּ תַּנָּאִים שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בַּהֲלָכוֹת יוֹתֵר מִבְּאַגָּדוֹת וְהָיוּ אֲחֵרִים בְּקִיאִין בְּאַגָּדוֹת יוֹתֵר מִבַּהֲלָכוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יד, א), עַל פָּסוּק ''חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן''
(דניאל ז, ט). תַּנְיָא, אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מַה לְּךָ אֵצֶל אַגָּדוֹת,
(*) כַּלֵּה מִדַבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וַאֲהָלוֹת,
(*) אֶלָּא אֶחָד לְכִסֵּא וְאֶחָד לִשְׁרַפְרָף, מְלַמֵּד, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַדּוֹר, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה מֵהָאַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס וְהוּא לְבַדּוֹ נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, לֹא הָיָה בְּעֵינֵי חֲבֵירָיו בָּקִי בְּהַגָּדוֹת. וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם, חוּלִין
(פט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּהַגָּדָה עֲשֵׂה אָזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת
(פֵּרוּשׁ כְּלִי שֶׁעַל הָרֵיחַיִם שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ הַחִטָּה).
נפש יהודה כלה מדברותיך. חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות: אלא אחד לכסא. דכתיב עד די כרסון רמיו משמע שני כסאות נתקנו לישב עליהן אחד לכסא לישב עליו ואחד לשרפרף הדום רגליו דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי:
וְגַם כֵּן הָאֲמוֹרָאִים הָיוּ חֲלוּקִים בְּזֶה הָעִנְיָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(י, א): רַב שִׁימֵי בַּר עוּקְבָא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי בִּשְׁמַעְתָּא וַהֲוָה רָגִיל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּאַגַּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'
(*) וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ''
(תהלים קג, א), אֲמַר לֵיהּ: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: אָדָם צָר צוּרָה וְאֵין צָר בָּה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וְצָר בָּהּ קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַיְנוּ דְּאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ: ''אֵין־קָדוֹשׁ כַּה' כִּי־אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ''
(שמואל־א, ב, ב). מַאי ''וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ'', אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ. מַאי ''כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ'', אָמַר רַב יְהוּדָה: אַל תִּקְרֵי ''בִּלְתֶּךָ'' אֶלָּא ''בְּלוֹתֶךָ'' דְּאִלּוּ בָּשָׂר וָדָם
(*) מַעֲשָׂיו מְבַלִּין אוֹתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַלֶּה אֶת מַעֲשָׂיו. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא הָכֵי קָאַמֵינָא לָךְ: הַנֵּי
(*) חֲמִשָּׁה ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה''' כְּנֶגֶד מִי, אֲמַר לֵיהּ: כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּנְשָׁמָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף הַנְּשָׁמָה רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף הַנְּשָׁמָה זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, אַף הַנְּשָׁמָה טְהוֹרָה; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, כָּךְ הַנְּשָׁמָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, תָּבוֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בָּה חֲמִשָּׁה דְבָרִים הֲלָלוּ וּתְשַׁבַּח לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ.
נפש יהודה וכל קרבי. ע''ש קרבי אמו שדר בתוכן: מעשיו. כל מעשיו של אדם נשארין כשהוא מת: חמשה ברכי נפשי את ה'. במזמור זה ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו יש ה' פעמים:
לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁבַּעַל הָאַגָּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ עַל הַפָּסוּק חוּץ מִפְּשָׁטוֹ עִנְיָנִים מֻפְלָאִים וְנָאִים וּמְיַשְּׁבִים, בְּמַה שֶׁלֹּא הָיָה רָגִיל בִּשְׁמַעְתָּא. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּקַמָּא, בְּסוֹף פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה
(נד, ב): שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק כִּבּוּד אָב וָאֵם
(סימן קסג).
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר
(ס, ב): יָתִיב רַב אַמֵּי וְרַב אַסֵּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, מַר אָמַר, לֵימָא לָן מַר מִלֵּי דְאַגַּדְתָּא וּמַר אָמַר, לֵימָא לָן מַר מִלֵּי דִּשְׁמַעְתָּא. פָּתַח לְמֵימַר שְׁמַעְתָּא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ דְּאַגַּדְתָּא, פָּתַח לְמֵימָר אַגַּדְתָּא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ דִּשְׁמַעְתָּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָה וְאַחַת זְקֵנָה, יַלְדָה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת, נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. אָמַר לָהֶם: אֵימָא לְכוּ מִילְתָא דְּשָׁוְיָה
(*) לְתַרְוַיְכוּ: כְּתִיב ''כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים''
(שמות כב, ה), ''
(*) כִּי תֵצֵא'' מֵעַצְמָהּ, ''שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה'', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הַצַּתִּי אֵשׁ בִּירוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּצֶּת אֵשׁ־בְּצִיוֹן''
(איכה ד, יא), אֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בְּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַאֲנִי אֶהְיֶה־לָּהּ נְאֻם־ה' חוֹמַת אֵשׁ''
(זכריה ב, ט). ''שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר'', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם בְּעֵרָה שֶׁבִּעַרְתִּי. בִּשְׁמַעְתָּא,
(*) פָּתַח הַכָּתוּב בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ וְסִיֵּם בְּנִזְקֵי גוּפוֹ, לוֹמַר: אִשּׁוֹ
(*) מִשּׁוּם חִצָּיו. מְלַמֵּדּ כִּי לְשׁוֹן הַפָּסוּק מַשְׁמָע מִפְּשָׁטוֹ שְׁמַעְתָּא וּמִמִּדְרָשׁוֹ אַגַּדְתָּא.
נפש יהודה לתרוייכו. אגדתא ושמעתא בדבר אחד ושניכם שוים בה שתתרצו ותחפצו בה: כי תצא מעצמה. שאנחנו גרמנו לו שקלקלנו והקב''ה מבטיח לנו לשלם כאילו הוא הבעירה: פתח הכתוב בנזקי. שהזיק ממונו דכתיב כי תצא אש משמע מעצמה שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו וסיים בנזקי גופו שקראו מבעיר בידים: משום חציו. כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופא עביד הכא נמי איהו גופא עביד ונפקא מיניה לחייב בד' דברים אם הוזק בה אדם:
וְגַם כֵּן גַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ה, ב): רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדְתָא, אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: לֵימָא לָן מַר מִילֵי דְּאַגַּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְשִׂיחִין בִּסְעוּדָה,
(*) שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר סְעוּדָתָא אֲמַר לֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ
(*) לֹא מֵת. אֲמַר לֵיהּ
(*) וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סָפְדַיָּא וְחָנְטוּ חָנְטַיָּא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ ''וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־ה' וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב'' וגו'
(ירמיה ל, י). מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ
(*) מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים. אָמַר רַב יִצְחָק: כָּל הָאוֹמֵר רָחָב, מִיָּד נִקְרֵי
(פירוש רוֹאה שכבת זרע). אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲנָא אֲמֵינָא
(*) וְלָא אִכְפַּת לִי. אֲמַר לֵיהּ, כִּי קָאֲמֵינָא
(*) בְּיוֹדְעָהּ וּמַכִּירָהּ קָאֲמֵינָא.
נפש יהודה שמא יקדים קנה. כשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן לפיכך לא אומר לך כלום כי האכילה והשתיה הולך דרך הושט: לא מת. אלא חי הוא לעולם: וכי בכדי. וכי בחנם ספדו ספדייא וחנטו חנטייא דכתיב ביה ויחנטו אותו וייספדו לו: מקרא אני דורש. והאי דחנטו חנטייא סבורין היו שמת: מה זרעו בחיים. כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהן בשבי שהמתים אינם בשבי אף הוא בחיים שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ישראל סבא ודחנטי חנטייה נדמה להם שמת אבל חי היה ועיין לקמן סי' שכ''ח: ולא איכפת לי. איני חושש שלא אבא לידי קרי: ביודעה. היינו נמי מכירה, מכירה, שמכירה היטב:
(*) כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי מְהַדָּדֵי, אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכָן מַר, אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְצָמֵא וְעָיֵף וּמָצָא אִילָן גָּדוֹל, שֶׁפֵּירוֹתָיו מְתוּקִים
(*) וְצִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו, אָכַל מִפֵּירוֹתָיו וְשָׁתָה מִמֵּימָיו וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ וְנָח מִיגִיעָתוֹ. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ, אִם אוֹמַר, שֶׁיִּהְיוּ פֵירוֹתֶיךָ מְתוּקִים, הֲרֵי פֵירוֹתֶיךָ מְתוּקִים; שֶׁיְּהֵא צִלְּךָ נָאֶה, הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה; שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, אֶלָּא יְהִי רָצוֹן, שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִין מִמְּךָ
(*) יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ, אַף אַתָּה, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ, אִם בְּתוֹרָה, הֲרֵי תוֹרָה, אִם בְּעֹשֶׁר, הֲרֵי עֹשֶׁר, אִם בְּבָנִים, הֲרֵי בָנִים, אֶלָּא יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.
נפש יהודה כי הוו מפטרי. רב נחמן מרב יצחק: וצלו נאה. שזה צריך לאדם עיף לנוח תחתיו ופירותיו מתוקין לרעב ואמת המים לצמא: יהיו כמותך. בתורה ובעושר וכבוד:
וְדַעַת הָעָם הָיְתָה מְיֻשֶּׁבֶת בְּמִי שֶׁדּוֹרֵשׁ בָּאַגָּדָה, יוֹתֵר מִמִּי שֶׁדּוֹרֵשׁ
(*) בִּשְׁמַעְתָּא. כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מ, א): רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִקְלְעוּ לְהַהוּא אַתְרָא, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא דָּרִישׁ בִּשְׁמַעְתָּא וְרַבִּי אֲבָהוּ דָּרִישׁ בְּאַגַּדְתָּא. שָׁבְקוּ כֻּלֵּי עָלְמָא לְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֲבָהוּ: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר אַחַת, אֶחָד מוֹכֵר סִדְקִית
(פירוש מחטים וצינורות), וְאֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֵצֶל מִי קוֹפְצִים,
(*) לֹא אֶל מִי שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי
(*) סִדְקִית?
נפש יהודה בשמעתא. הלכות דינין ואיסור וטהרות: לא אל מי שמוכר מיני סדקית. בתמיה מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה ולהפיס דעתו הוא אומר: סדקית. מחט שתופרין בה סדק בגדים והוא דק ביותר:
כָּל יוֹמָא הֲוָה אָזִיל רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וּמִלַּוֵּי בְּהַדֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ עַד בָּבָא דְּאֻשְׁפִּיזֵיהּ, מִשּׁוּם
(*) יְקָרָא דְּבֵי קֵיסָר. הַהוּא יוֹמָא אַלְוִיֵהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, וַאֲפִילוּ הָכֵי לָא אִתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ מִנֵּיהּ. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף נִדָּה
(סט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אַלֶּכְּסַנְדְרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, ג' דִּבְרֵי חָכְמָה, ג' דִּבְרֵי אַגָּדָה, וכו'.
נפש יהודה יקרא דבי קיסר. רבי אבהו היה חשוב בבית קיסר:
וְאַף עַל פִּי שֶׁדַּעַת בְּנֵי הַדּוֹר קְצָרָה מִלְּהָבִין בַּחִבּוּרִים הַכְּתוּבִים וְכָל שֶׁכֵּן לְחַבֵּר אֲחֵרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין
(ריש) פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נג, א): וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם
(כ' אמה) וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל
(י' אמה). מָאן רִאשׁוֹנִים, רַבִּי עֲקִיבָא. אַחֲרוֹנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: רִאשׁוֹנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, אַחֲרוֹנִים, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִי. וְאָנוּ כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִדְקִית. אָמַר אַבַּיֵּי: וַאֲנָן כְּסִיכְּתָּא בְּגוּדָא
(*) לִגְמָרָא
(פירוש כיתד זה שנועצין אותו בכותל בנקב צר ונכנס בדוחק). אָמַר רָבָא: וַאֲנָן
(*) כְּאֶצְבָּעָא בְּקִירָא לִסְבָרָא
(כלומר כאצבע שמכניסין אותו בשעוה קשה). אָמַר רַב אַשֵּׁי: וַאֲנָן כְּאֶצְבָּעָא בְּבִירָא לְשִׁכְחָה
(כלומר כשם שהאצבע נוחה ליכנס בפי הבור, כך אנו מהירין לשכוח ולאבד). וְהָאַחֲרוֹן מֵהֶם שֶׁהָיָה רַב אַשֵּׁי וּבְנֵי זְמַנּוֹ אָמְרוּ זֶה מֵרֹב עִנְוְתָנוּתָם.
נפש יהודה לגמרא. כן אין אנו יכולין להבין מה שאנו שומעין כי אם מעט ובקושי: כאצבעא בקירא. יותר קשה ליכנס מסיכתא בגודא ואפילו לסברא קשה לנו מה שאנו שומעין והדורות התחילו להתמעט:
וְכָל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הַחָכְמָה רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ וְהַבִּינָה וְהַדַּעַת אָפְסוּ, הַזִּכָּרוֹן נִשְׁכַּח כְּמֵת מִלֵּב, הַשִּׁכְחָה מְהִירָה לָבוֹא,
(*) בְּזֶה נִכְנָס וּבָזֶה יוֹצֵא, בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה. קוֹרוֹת הַזְּמַן מוֹנְעוֹת אוֹתָנוּ מִלֵּישֵׁב לִקְרוֹת. חָדְלוּ מְלַמְּדִים בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלוּ. וַתְּהִי הַשְּׁקִידָה נֶעְדֶּרֶת, כָּל אָדָם רָעֵב לְמַאֲכָל וְצָמֵא לְיַיִן וְלֹא לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבַר ה'. כֻּלָּם מַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה, מוֹצִיאִים כָּל יְמֵיהֶם לֶאֱסֹף הוֹן לַאֲחֵרִים, וְאוּלַי לְנוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ, וְאֵינָם מוֹצִיאִים מְעַט מִמֶּנּוּ
(*) לְהָכִין צֵידָה לַדֶּרֶךְ.
נפש יהודה בזה נכנס. כשנכנס באוזן אחד יוצא בשני כלומר מהר לשכחה או כשצרה זה נכנס ובא לו צרה אחרת נגזר ויוצא מהם כאשה שילדה פתאום בטרם תחיל כך פתאום גזרו עלינו גזירות קשות: להכין צדה לדרך. לעוה''ב:
עַל כֵּן בִּרְאוֹתִי עַצְלוּת בְּנֵי אָדָם מִלְּעַיֵּן בַּחִבּוּרִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁכְּתוּבִים בָּם פְּרָטֵי כָּל עִנְיָן, וּמִלְּחַפֵּשׂ אַחַר הָאַגָּדוֹת הַמְפֻזָּרוֹת בְּתַלְמוּדֵינוּ וּמִדְרָשִׁים אֲחֵרִים, הַמְּתוּקִים לְחִכֵּי הָעֲמֵלִים, וּלְהָעִיר לִבּוֹת הַיְּשֵׁנִים וְלַהֲבִינָם לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּאִים לִשְׁמָהּ. עַל כֵּן לָקַחְתִּי מֵהַמִּצְווֹת הַכְּלָלִים וּמֵהָאַגָּדוֹת וְהַמִּדְרָשִׁים, הַדְּבָרִים שֶׁיּוֹתֵר מוֹעִילִים לְקַצֵּר הַדֶּרֶךְ לַמְפֻלְפָּלִים וּלְהֵישִׁיר לִבּוֹת הָאֱוִילִים וְלָמוּל קְשִׁי לֵב הָעֲרֵלִים. מְסֻדָּר כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, כָּל תַּנָּא וַאֲמוֹרָא בִּשְׁמוֹ, עַל עִנְיָנוֹ וְעַל עַצְמוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר מִלְתָא דְּשָׁוְיָה לְתַרְוַיכוּ, בִּשְׁמַעְתָּא וּבְאַגַּדְתָּא.
כָּתַב רַב שְׁרִירָא גָאוֹן זַ''ל, בִּמְגִלַּת סְתָרָיו, עַל עִנְיַן הָאַגָּדוֹת: הַנֵּי מִלֵּי דְּנָפְקֵי מִפְּסוּקֵי מִקְרָא, מִדְרָשׁ וְאַגָּדָה,
(*) אוּמְדָנָא נִינְהוּ. וְאָמְרוּ עָלָיו, כִּי דָּבָר זֶה עַל קְצָת מֵהַמִּדְרָשׁוֹת שֶׁאָמְרוּ הָאַחֲרוֹנִים, כְּגוֹן רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְעַל דְּבָרִים מְעָטִים מִדִּבְרֵי אַגָּדָה שֶׁבַּתַּלְמוּד, שֶׁכְּתוּבִים בְּאֹמֶד, כְּגוֹן מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק הַזּוֹרֵק, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת
(צו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מְקוֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד. וְהַדּוֹמִים לָזֶה. אֲבָל רֻבָּם הֵם סוֹדוֹת וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת וּמוּסָרִים וּמִדּוֹת טוֹבוֹת וְהַנְהָגוֹת בְּנֵי אָדָם וְתִקּוּן הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ. וְאֵין רָאוּי
(*) לְהַנִּיחַ הָרֹב בִּשְׁבִיל הַמִּעוּט. כִּי גַּם גּוּפֵי הַתּוֹרָה הַנִּדְרָשִׁים בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, יֵשׁ בָּהֶם דִּבְרֵי יָחִיד וְדֵעוֹת שֶׁהוּא דָּבָר בָּרוּר שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתָם
(*) וְנִכְתְּבוּ לְהוֹצִיא הָאֱמֶת מִתּוֹכָם.
נפש יהודה אומדנא. שכל טוב וישר ונופל עליו לומר שכן הוא הדרך הישר והאמת: להניח הרוב. שהם דברי סודות וחכמות עליונות כמו שאמר בשביל המיעוט שהם הפשוטות כמו שאין ראוי להניח דברי רבים ולעשות כיחיד: ונכתבו. דברי יחיד ודברים שאין הלכה כן להוציא האמת מתוכם לומר דיש לדרשו כך ויש לדרוש כך אבל האמת כך מכח הראיות ברורות אחרות שאמרו לזה ואי לא נכתבו פן יעמוד אחד בדור אחר וילמד כמו שלמד זה שאין הלכה כמותו ואין מי שיודע להכחיש בראיות אחרות ויפסוק הלכה כך ע''כ כתבו כל הדעות והטענות להודיע שאין הלכה כך:
וּכְבָר נִשְׁאַל מֵרַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זַ''ל: מַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמִּדְרָשׁ וְהָאַגָּדָה הַכְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד וּבֵין הַכְּתוּבִים חוּץ לַתַּלְמוּד. וְהֵשִׁיב: כָּל מַה שֶּׁנִּקְבַּע בַּתַּלְמוּד הוּא מְחֻוַּר מִמַּה שֶׁלֹּא נִקְבַּע בּוֹ. עַל כֵּן בַּמִּדְרָשׁוֹת שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד, אָחַזְתִּי מֵהֶם דְּבָרִים מְעָטִים הַצְּרִיכִים יוֹתֵר לְכַוָּנַת הַחִבּוּר וּבַמִּדְרָשׁ שֶׁמָּצָאתִי כָּתוּב בַּתַּלְמוּד, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ. זוּלָתִי בִּדְבָרִים מְעָטִים, שֶׁלֹּא רָאִיתִי תּוֹעֶלֶת לְהַזְכִּירָם בְּחִבּוּר זֶה, כְּפִי כַּוָּנָתוֹ שֶׁהִיא לְהוֹעִיל לְכָל הַמְעַיֵּן בּוֹ.
וּלְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵי הַתַּלְמוּד בְּכִנּוּי
(*) לֶחֶם וְדִבְרֵי הָאַגָּדָה בְּכִנּוּי מַיִם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה יד, א): כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: ''כֹּל מִשְׁעַן־לֶחֶם''
(ישעיה ג, א), אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, ''וְכֹל מִשְׁעַן־מָיִם'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם. וּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם בִּמְזוֹנוֹ צָרִיךְ פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם הַלֶּחֶם וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הַמַּיִם, לְקִיּוּם גּוּפוֹ בִּבְרִיאוּת, גַּם כֵּן לְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ צָרִיךְ מֵעִנְיְנֵי הַמִּצְווֹת בִּזְמַנִּים יְדוּעִים וּמֵעִנְיְנֵי הָאַגָּדוֹת בְּכָל עֵת, לְפִי שֶׁהֵן צְרִיכִין לִשְׁנֵיהֶם, לְהַתְמִיד הַנֶּפֶשׁ וּלְקִיּוּם הַגּוּף; וְגַם דִּבְרֵי אַגָּדָה צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם לְכָל עֵצָה טוֹבָה. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא
(פז, א): רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּתְחִלָּה פֵּרֵשׁ
(*) עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ''וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה''
(שמות יט, ח), דְּבָרִים שֶׁמְשֹׁבְבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וּלְבַסּוֹף פֵּרֵשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: ''וַיַּגֵּד מֹשֶׁה''
(שם שם ט), דְּבָרִים שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּאַגָּדָה.
נפש יהודה לחם. אלו בעלי תלמוד. שיש לסמוך על הוראתן כסמיכת לחם: ענשה. של תורה אם יעברו עליה ואעפ''כ קבלו עליהם:
וְכֵן דָּרְשׁוּ בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים
(כח, ה), ''לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא'' בַּפָּסוּק ''כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה''' וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת. לָמַד שֶׁנִּקְרְאוּ פְּעוּלוֹת ה' וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְעַיֵּן בָּם לְיַשְּׁבָם וּלְדָרְשָׁם, נֶאֱמַר עָלָיו
(*) פָּסוּק זֶה. וְגַם כֵּן בְּסִפְרֵי, פָּרָשַׁת עֵקֶב, דָּרְשׁוּ, ''כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ'' וגו'
(דברים ח, ג),
(*) זֶה מִקְרָא; ''כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה''', אֵלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. וְשָׁם נֶאֱמַר: רְצוֹנְךָ לְהַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, לְמוֹד אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּירוֹ וְתִדְבַּק בִּדְרָכָיו. וְגַם בְּסִפְרֵי פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ ''
(*) יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ''
(שם לב, יג), זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ'' וגו'
(משלי ח, כב); ''
(*) וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי'', זוֹ מִקְרָא; ''וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע'', זוֹ מִשְׁנָה; ''וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, זֶה תַלְמוּד; ''חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים'', אֵלּוּ קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִינִין וּתְשׁוּבוֹת; ''עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה'', אֵלּוּ הֲלָכוֹת, שֶׁהֵן גּוּפֵי מִקְרָא; ''וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר'', אֵלּוּ הַגָּדוֹת,
(*) שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּיַּיִן.
נפש יהודה פסוק זה. שלא להבין פעולות ה' אם לא למד אגדות: זה מקרא. דכתיב לכו לחמו בלחמי: ירכיבהו על במתי ארץ. גבוה מן הארץ כלומר קודם בריאת הארץ: ויאכל. היינו אכילת לחם שנמשלה בו התורה ודורש הפסוקים כסדר ולפי סדר הלימוד: כיין. ששתיה נוהג יותר מאכילה כמו שאמר למעלה מקיש לו האגדה:
וְדָרְשׁוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא
(ט, ב): ''רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד''
(משלי כא, כא), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר, בַּעֲלֵי הַגָּדָה. בַּעֲלֵי חָכְמָה, דִּכְתִיב ''יִמְצָא חַיִּים''; וּכְתִיב גַּבֵּי חָכְמָה ''כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים''
(שם ח, לה). בַּעֲלֵי עֹשֶׁר,
(*) דִּכְתִיב ''צְדָקָה'', בַּעֲלֵי הַגָּדָה, דִּכְתִיב ''וְכָבוֹד''. כְּתִיב הָכָא ''וְכָבוֹד'' וּכְתִיב הָתָם ''
(*) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ''
(שם ג, לה), הָא לָמַדְתָּ שֶׁכְּבוֹד הַחֲכָמִים וַהֲדָרָם הִיא יְדִיעַת הָאַגָּדוֹת. וְעוֹד, כִּי יַדְרִיכוּ בָּהֶם לֶהָמוֹן וּמוֹשְׁכִים אֶת לִבָּם לְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וִיכַבְּדוּם. עַל כֵּן אָמְרוּ בְבַתְרָא, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת
(קמה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) עַתִּיר נִכְסִין, עַתִּיר פֻּמְבֵּי, זֶהוּ בַּעַל אַגָּדוֹת:
(*) עַתִּיר סִלְעִין,
(*) עַתִּיר תְּקוֹעַ, זֶהוּ בַּעַל פִּלְפּוּל;
(*) עַתִּיר מְשַׁח, עַתִּיר כְּמַס, זֶהוּ בַּעַל שְׁמוּעוֹת. הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא. וּמַאי נִיהוּ,
(*) גְּמָרָא, לְפִי שֶׁהַכֹּל הוּא מָצוּי בַּתַּלְמוּד.
נפש יהודה דכתיב צדקה. וצדקה היא מעשרת שנאמר ובחנוני נא וגו' אם לא וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ומעשר היינו צדקה: כבוד חכמים. מתוך שהם דורשין דברי אגדה ומושכין את הלב הכל מכבדין אותו: עתיר נכסין. כמו מי שהוא עשיר בשדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות וגם עתיר פומבי עושר הגלוי כגון שיש לו הרבה בהמות שהכל יודעין בהן כן בעל אגדה שדורש בכל מקום ברבים בבתי מדרשות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע ויש בו קולח כמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכין עיון יכול לדרוש בכל מקום: עתיר סלעין. שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות ועל שהמטבעות לפניו תמיד על השלחן נקרא שולחני: עתיר תקוע. יש מפרשים שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר ומיקרי הכי על שם ויעקב תקע את אהלו ופירש''י לי נראה כדאמרינן במנחות תקוע אלפא לשמן תקיע עיר הוא ומשם היו מביאין שמן למנחות אלפא המים מתקוע היא שר ואלוף לכל השמן ומדמה למטבעות ולשמן את הפלפול על שם שמרויח יום ויום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כמו במטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע: עתיר משח. אנשי מדות מתרגמינן אינשי דמשחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאין משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשיגיע עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי דבר שמכניסין לאוצר זהו בעל שמועות שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו: גמרא. סוגיות התלמוד ותירוצי משניות וברייתות וזהו עיקר הגמרא שאם אין הגמרא אין להורות הלכה מתוך משנה:
וּלְפִי שֶׁהַהַגָּדוֹת הֵן מְפֻזָּרוֹת בַּתַּלְמוּד וְעַל עִנְיָן אֶחָד נִכְתַּב קְצָתוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וּקְצָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר וִיגֵעִים בְּנֵי אָדָם מִלְּבַקְּשׁוֹ בְּכָל מְקוֹמוֹתָיו; וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁכָּתוּב אוֹת בְּאוֹת בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, בְּאֶחָד לְגוּפֵיהּ וּבַאֲחֵרִים אַגַּב גְּרָרָא; וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים נָאִים וּצְרִיכִין לְתִקּוּן הָאָדָם, שֶׁהֵם כְּתוּבִים בְּמִדְרָשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁהוּא יוֹתֵר נָאוֹת כְּפִי שִׁכְחַת הַזְּמַן לְסַדְּרָם עַל עִנְיָנָם וְלַהֲבִיאָם בִּמְקוֹמָם כְּפִי צָרְכָּם, עַל כֵּן מְלָאַנִי לִבִּי לָתֵת חֵלֶק אֶחָד מֵהַזְּמַן שֶׁנִּתְעַסַּקְתִּי בְּטִרְדוֹת הָעוֹלָם, לַהֲגוֹת בַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּן בַּעֲדִי
(*) מִכָּל יְמֵי בִּטּוּלִי, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְקַבֵּל קָרְבַּן מִנְחַת קֶמַח כְּקָרְבַּן פַּר. אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְהוּא יוֹדֵעַ כַּוָּנָתִי כִּי לֹא חִבַּרְתִּי חִבּוּר זֶה לְהִתְגַּדֵּל וְלֹא לִקְנוֹת שֵׁם, אֶלָא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינַי, לַהֲגוֹת בּוֹ וְלַחֲקֹר עָלָיו מִמַּה שֶׁאוּכַל בְּקֹצֶר דַּעְתִּי, כְּעִוֵּר הַמְמַשֵּׁשׁ בַּדְּבָרִים הָנֶעֱלָמִים הַכְּתוּבִים בּוֹ. וְגַם לְעַיֵּן בּוֹ בְּקֹצֶר וּבְלִי עָמָל כְּשֶׁאֶצְטָרֵךְ לִדְרֹשׁ בָּרַבִּים. וְאִם אַשִּׂיג שׁוּם כַּוָּנָה שֶׁיִּסְבֹּל הָעִנְיָן וְשֶׁיִּתְבָּאֵר הַדָּבָר יוֹתֵר קָרוֹב אֶל הַדַּעַת, אֲפָרְשֶׁנּוּ. וּמַה שֶׁלֹּא אֲפָרֵשׁ מִבִּפְנִים, אֶכְתְּבֶנּוּ בְּצַד הַדַּף וְאֶרְשֹׁם בּוֹ: נִרְאֶה לִי. וּבִדְבָרִים שֶׁאֶמְצָא בוֹ דַּעַת מְבֹאָר מִשּׁוּם פָּרְשָׁן, גַּם כֵּן אֶכְתְּבֶנּוּ וְאֶרְשֹׁם: יֵשׁ אוֹמְרִים. וּבְדָבָר שֶׁאֶרְאֶה, שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב בּוֹ לְהָבִין לְשׁוֹן הָעִנְיָן פֵּרוּשׁ רַבֵּנוּ שְׁלֹמֹה, אֶרְשֹׁם בּוֹ: פֵּרֵשׁ הַקּוּנְטְרֵס. וּמִי שֶׁיְּדִינֵנִי לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת.
נפש יהודה מכל ימי ביטולי. ר''ל מהימים שהיה בהם בטל ולא עסק בתורה:
גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, ב): מַכְרִיז רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְרִי וְאָמַר: מָאן בָּעֵי חַיֵּי, אָתוּ כֻלֵּי עָלְמָא גַּבֵּיהּ. אָמַר לָהֶם: ''מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וגו' סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' וגו'
(תהלים לד, יג־טו). בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁחַיֵּי הָעוֹלָם תְּלוּיִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים. הָרִאשׁוֹן, סוּר מֵרַע. כִּי לְפִי שֶׁרֵאשִׁית תַּאֲוַת הָאָדָם הִיא לַחֲטֹא, כַּאֲשֶׁר רָמַז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ ''
(*) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ''
(בראשית ד, ז) וְכָל הָאֵיבָרִים נִמְשָׁכִים אַחַר הַדְּבָרִים
(*) שֶׁהֵם חֳלָיֵי הַנֶּפֶשׁ, עַל כֵּן הַיְּסוֹד הָרִאשׁוֹן
(*) הוּא סוּר מֵרַע. וְהָעִקָּר הַשֵּׁנִי,
(*) לְהַרְגִּיל בַּטּוֹב. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיָּסוּר מֵרַע, אִם לֹא יִדָּבֵק בַּטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, יִשָּׁאֵר כִּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ חוֹטֵאת וְאֵינָהּ צוֹדֶקֶת, עַל כֵּן הֻצְרַךְ לוֹמַר ''וַעֲשֵׂה טוֹב''. וְהָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי,
(*) לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה טוֹב הוּא לְבַדּוֹ לוֹ, וּלְפִי
(*) שֶׁהָאָדָם מְדִינִי בַּטֶּבַע, צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר בַּקָּשַׁת שָׁלוֹם וַעֲנָוָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בַּכֹּל וִיסַיַּע
(*) לְקִיּוּם אַנְשֵׁי הַמְּצִיאוּת, עַל כֵּן הוֹסִיף לוֹמַר ''בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ''.
נפש יהודה לפתח חטאת רובץ. כשנולד האדם מיד היצר הרע בא אליו: שהם חליי הנפש. בכל מה שהוא מהנה ממנו לגופו בדבר עבירה הוא מחלה לנשמתו: הוא סר מרע. בשב ואל תעשה מצות לא תעשה: להרגיל בטוב. בקום ועשה במצות עשה: לבקש שלום. והם דברים שיהנו ממנו אחרים כי המצות שבינו לבין הקב''ה נתנה השכר לעצמו אבל מה שעושה לבני אדם יש לו שכר מצות והנאה לבני אדם: שהאדם מדיני בטבע. שהטבע נותן כן שיהא האדם מתחבר עצמו לבריות ולדור עמהם יחד במדינה ובעיר ולשתף עמהם ולא לדור לבדו בשדה כחיות הארץ ע''כ צריך לו להיות שלום עמהם: לקיום אנשי המציאות. ע''י שעושה שלום בין הבריות הוא קיום לאנשים הנמצאים בעולם והן נבראים להיותם קיימים בעולם יחד בשלמות:
וְהָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא ''סוּר מֵרָע'', מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן
(*) בְּפֹעַל, שֶׁמִּתְאַוֶּה תְּחִלָּה, וְהַשֵּׁנִי בְּדִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁהִקְדִּים לוֹמַר: ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''. וְהָעִקָּר הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא ''וַעֲשֵׂה טוֹב'', מִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, שֶׁהוּא מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת שֶׁצְּרִיכִין
(*) לְחִנּוּךְ וּלְתִקּוּן הַגּוּף; וְהַשֵּׁנִי בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת שֶׁהוּא מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת; וְהַשְּׁלִישִׁי בְּדַרְכֵי תְּשׁוּבָה, כִּי אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא,
(*) שֶׁכֵּן יִתְחַיֵּב טֶבַע הַמְּצִיאוּת, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְהָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא ''בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם'', מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם
(*) וְאַהֲבָה וְהַשֵּׁנִי בְּדַרְכֵי הָעֲנָוָה, כִּי בָּזֶה יִמְצָא שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם וְיִהְיֶה שָׁלֵם וְעָנָו.
נפש יהודה בפועל. שלא יעשה מעשה רע שאדם חושק בו למלאות תאותו להנאות גופו: לחינוך. שיחנך עצמו לעשות טוב ולתקן גופו שיהיה מזג טוב וסר מרע: שכן יתחייב טבע המציאות. שהטבע שאדם חוטא וצריך לעשות תשובה ר''ל שיפשפש אחר מעשיו ואם ימצא שחטא יעשה עליו תשובה: ואהבה. לאהוב את הבריות כדכתיב ואהבת לרעך כמוך שאז בודאי יהיה לו שלום עם כל אדם אין זה אלא כשיהיה עניו:
נִמְצָא, שֶׁהֵם שִׁבְעָה חֲלָקִים, מֵהַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים הֵם מִתְחַלְּקִים, וְהֵם שִׁבְעָה נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה. הַשִּׁשָּׁה מֵהַצְּדָדִים הֵם תִּפְאָרָה, לְהָאִיר אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, לָאֶמְצָעִית, שֶׁהוּא
(*) תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֲשֶׁר הִיא כַּחַמָּה בָּרָה, וְהִיא
(*) בָּאֶמְצַע לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי אוֹרָה.
נפש יהודה תלמוד תורה. שהיא כנגד כלם שעל ידה יכנס אדם לכל המדות טובות: באמצע. כוכב האמצעי משבעה כוכבי לכת נקרא חמה לסדר שצ''מ חנכ''ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה. והתורה נקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור והם הנרות לאמצע שהיא האור:
וְעַל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים, שֶׁהֵם יְסוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעוֹלָם קַיָּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. הַדִּין הוּא קִיּוּם לְבַטֵּל הָרַע
(*) וּלְיַסֵּר אֶת עוֹשֵׂהוּ, זֶה עִקָּר הָאֶחָד שֶׁהוּא סוּר מֵרָע. הָאֱמֶת הוּא
(*) הַטּוֹב הָאֲמִתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ רָע, אֶלָּא זֶה, כִּי נִרְמָז בְּמִלַּת אֱמֶת בַּת שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת, רִאשׁוֹנָה וְאֶמְצָעִית וְאַחֲרוֹנָה הָרוֹמְזוֹת לַמִּצְוָה, שֶׁזֶּה חִנּוּךְ הָרִאשׁוֹן הַצָּרִיךְ לַנַּעַר. וְלַתּוֹרָה שֶׁהִיא אֶמְצָעִית, כְּשֶׁיֵּדַע דַּרְכֵי הָאֵל. וְלַתְּשׁוּבָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, אִם יֶחֱטָא. וְזֶהוּ אֲמִתַּת הָעוֹלָם טוּבוֹ וְקִיּוּמוֹ
(*) וְחוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
נפש יהודה וליסר. לעושי רע ואז יבטל הרע דכתיב וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לעשות כדבר הרע הזה: הטוב האמיתי. שיזכה לטוב בעוה''ב: וחותמו של הקדוש ברוך הוא. הוא אמת ומורה שהיה והווה ויהיה:
הַשָּׁלוֹם הוּא רְדִיפַת שָׁלוֹם וְאַהֲבָה, וְאֵין בְּכָל הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר יְחֻיָּב אָדָם לִרְדֹּף כָּל־כָּךְ אַחֲרֵיהֶם כְּמוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. וְזֶהוּ תַּשְׁלוּם קִיּוּם בְּנֵי אָדָם וַחֲתִימַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְהִיא אַחֲרִית טוֹב לְגוּף הָאָדָם, כְּשֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁלוֹם וְיִזְכֶּה שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם:
(*) שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ כְּדִכְתִיב: ''יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם''
(ישעיה נז. ב).
נפש יהודה שלום בואך. מדה כנגד מדה בזכות שיהיה לו שלום עם כל אדם ועושה שלום יזכה להדבק בשכינה שנקראת שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום:
וְעַל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים, שֶׁהֵם שְׁנֵי צִדֵּי הַמְּנוֹרָה וְאֶמְצָעִיתָהּ, מְסֻדָּרִים אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה נֵרוֹת עִם כְּלָלֶיהָ וַחֲלָקֶיהָ וּפְרָקֶיהָ, שֶׁהֵם כָּל כְּלֵי הַמְּנוֹרָה, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
בְּעֶזְרַת הָעוֹנֶה בְּצָרוֹת, הַשֵּׁם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, אֲבָאֵר אֵלּוּ הַסְּבָרוֹת, בְּהַעֲלוֹתִי אֶת הַנֵּרוֹת, שֶׁיָּאִירוּ מִמַּעֲמַקֵּי בְּאֵרוֹת, עַד רוֹם גַּלְגַּל עֲרָבוֹת.
וְאִם אַאֲרִיךְ בִּכְלָלֵי הַדְּבָרִים, אֲקַצֵּר בַּפְּרָטִים וּבַשִּׁעוּרִים וּבַחִיּוּבִים וּבַפְּטוּרִים, וּבְחִדּוּדֵי סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים, כִּי כְּבָר הֵם נִזְכָּרִים, בְּכָל פְּסָקִים וְחִבּוּרִים וּבִסְפָרִים אֲחֵרִים, כִּי אֵין אָנוּ צְרִיכִים, לְהַאֲרִיךְ בְּדִינֵי הָעֲרָכִים. וְאִם יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים, לֹא יִהְיוּ מִתְעַסְּקִים, לָדוּן בְּחוֹבוֹת וּנְזָקִים. וְאִם יִשְׁמְרוּ שַׁבָּת מִכָּל מְלָאכָה, וְאֵינָם עֲמֵלִים לֵידַע הַהֲלָכָה, וְלִדְרֹשׁ עַל שִׁעוּר הַיְצִיאוֹת, וְלַחֲקֹר עַל כָּל הַתְּלָאוֹת. וְחִיּוּב חַטָּאת וְעִנְיָנוֹ, וּפָטוּר אֲבָל אָסוּר וְדִינוֹ. וְאֵין לָנוּ קָרְבָּנוֹת, וְלֹא כ''ד מַתָּנוֹת. אֲבָל הַכֹּל דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר, וְלֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל נֵכָר, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ. וְלָזֶה צָרִיךְ שֵׂכֶל וּבִינָה, וּמוּסָר וּבִטָּחוֹן וּרְנָנָה, לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
עַל כֵּן הֶעִירוּנִי רַעֲיוֹנַי, מִימֵי נְעוּרַי מִקַּדְמוֹנַי, וְקָרָאתִי בְּשֵׁם אֲדֹנָי, זֶה הַשַּׁעַר לַאֲדֹנָי. צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ, בְּתִפְאַרְתּוֹ וּבְטוּבוֹ. חֲכָמִים בּוֹ יִתְעַדְּנוּ, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. וְדוֹרְשֵׁי הָאֵל יִדְרְשׁוּהוּ, וְאוֹהֲבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּהוּ. אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, לִבִּי שָׂמַח בָּזֶה יוֹתֵר מִכָּל עֲמָלִי, מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים גּוֹרָלִי, אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי, בְּקֹצֶר דַּעְתִּי וְשִׂכְלִי, חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי, וּבְדֶרֶךְ אֱמֶת יַנְחֵנִי, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ (תהלים קיט, טו);
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (שם, שם יח);
דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ (שם שם, כז);
הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי (שם שם, לה);
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי (שם שם, סו);
תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי (שם שם, קעג).
הנר הראשון - שלא ירדף אחרי המותרות
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה כְּלָלִים
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, הַקִּנְאָה; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, הַתַּאֲוָה; הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, הַכָּבוֹד.
הקדמה לנר זה [א]
שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, בְּפֶרֶק בֶּן זוֹמָא
(פ"ד, משנה כח): ר' אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:
(*) הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה
(*) וְהַכָּבוֹד
(*) מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
נפש יהודה הקנאה. שיש לאדם על חבירו. והתאוה. שנמשך אחר תאוות העולם לניאוף או לשאר עבירות כדלקמן: והכבוד. שרודף אחר הכבוד ורוצה שיכבדוהו בני אדם: מוציאין את האדם מן העולם. כי מתוך הקנאה בשרו נעשה כחוש הואיל שהוא מקנא והתאוה מתוך שהוא מתאוה לכל ואין לו נשבר לבו והכבוד שרודף אחר הכבוד ואינו משיגו בשרו ונפשו מדולדל ומזולזל ומתוך כך הוא עבר ובטל מן העולם:
כָּל אַחַת מִשְּׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, הֵן
(*) מְסַבְּבוֹת לְהַפְסִיד אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וּמְמִיתוֹת לוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ
(*) וְטוֹרְדִין לוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הַמְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ הִיא מִדָּה מְגֻנָּה וּבָאָה מֵרֹעַ הַלֵּב, כִּי דּוֹמֶה לוֹ תָמִיד, מַה שֶּׁלַּחֲבֵרוֹ הַרְבֵּה וּמַה שֶׁלּוֹ מְעָט. וּבְכָל טוֹבָה שֶׁיָּבֹא לַחֲבֵרוֹ הִיא לַמְקַנֵּא כַּעַס וְקִנְאָה, נִמְצָא תָּמִיד כּוֹעֵס בְּמַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה. וְהַקִּנְאָה גּוֹרֶמֶת הַבֶּצַע וְשִׂנְאַת חִנָּם וְכָל מִדּוֹת רָעוֹת. וְאֵין חַיָּיו חַיִּים וְגוֹרֵם לְעַצְמוֹ חֳלָיִים רָעִים וְנֶאֱמָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה'
(משלי יד, ל). וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת, סוֹף פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, ב), דָּרְשׁוּ פָּסוּק זֶה לְאַחַר פְּטִירָתוֹ: כָּל שֶׁיֵּשׁ קִנְאָה בְּלִבּוֹ עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין וְכָל שֶׁאֵין קִנְאָה בְּלִבּוֹ אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין. וְלֹא דַי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ כָּל מִדּוֹת רָעוֹת, אֶלָּא שֶׁמּוֹצִיאָה אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם קֹדֶם זְמַנּוֹ.
נפש יהודה מסבבות. לשון סבה כלומר גורמין: וטורדין לו מן העולם הבא. מפני שהם דברים המפסידים את השכל הישר ובזה נקרא רשע:
וְכָל הַמְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ, חֲבֵרוֹ עוֹלֶה וְהוּא יוֹרֵד, כִּי מָצִינוּ בְּשָׁאוּל, שֶׁהָיָה מְקַנֵּא בְּדָוִד, נֶהֱרַג שָׁאוּל וּמָלַךְ דָּוִד [וּמָצִינוּ בַמִּדְרָשׁ: מִנַּיִן שֶׁאָסוּר לְהִתְקַנְּאוֹת זֶה בָּזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג־כָּעַשׂ
(*) וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה'
(איוב ה, ב)]. עַל
(*) הַקִּנְאָה הָרַג שָׁאוּל אֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים: עַל הַקִּנְאָה הִלְשִׁינוּ הַכַּשְׂדִּים אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְנֶהֶפְכָה עֲלֵיהֶם. דִּכְתִיב: '
(*) גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ
(*) קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא'
(דניאל ג, כב); עַל הַקִּנְאָה הִלְשִׁינוּ הַכַּשְׂדִּים אֶת דָּנִיֵּאל וַעֲלֵיהֶם נֶהֶפְכָה, דִּכְתִיב: 'וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיוּ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ
(*) דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָּנִיֵּאל וּלְגֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ וְגוֹ'
(*) וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא וְכָל גַּרְמֵיהוֹן הַדִּיקוּ'
(שם ו, כה). וְכַמָּה הָיְתָה הַמִּדָּה הַזֹּאת רָעָה בְּעֵינֵי מֹשֶׁה עַד שֶׁאָמַר לִיהוֹשֻׁעַ: '
(*) הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי'
(במדבר יא, כט).
נפש יהודה פותה. שוטה: הקנאה. שקנא שאול בדוד הרג נוב וכו': גובריא אלך. אלו האנשים הגבורים שקשרו לחנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן: קטיל הימון שביבא דנורא. שרף אותם כח שביב האש: די אכלו קורצוהי. אשר הלשינו עליו: ולא מטו לארעית גובא. לא הגיעו לתחתית הבור עד שמשלו בהם האריות וכל עצמותה הדיקו: המקנא אתה לי. בשבילי:
דִּבְרֵי הַקִּנְאָה נֶחְלָקִים: יֵשׁ אָדָם שֶׁמְּקַנֵּא בְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, לְפִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַשֵּׁם וְהָעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָתוֹ וְעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ, וְזֹאת הִיא הָרָעָה שֶׁבְּכֻלָּם. וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנֵא הַשֵּׁם, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַהִיא אֵינוֹ חָפֵץ שֶׁיֵּלֵךְ בָּהּ חֲבֵרוֹ. לְפִי [רְצוֹנוֹ] שֶׁלֹּא יִהְיֶה טוֹב מִמֶּנּוּ. גַּם זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה ה', לְפִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב וּמִתְקָרֵב לְאוֹהֲבָיו. וְיֵשׁ מְקַנֵּא בַּחֲבֵרָיו שֶׁהֵם חֲכָמִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וּבְקִנְאָתוֹ בָּהֶם טוֹרֵחַ וּמוֹסִיף עַל חָכְמָתוֹ וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְלָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדָּה זֹאת גּוֹרֶמֶת לוֹ לְהֵיטִיב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז''ל: קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה, טוֹב הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת הָרָאוּי בְּנִדְבַת לִבּוֹ וּמֵאַהֲבָה וּבְלֵב שָׁלֵם מִלַּעֲשׂוֹתוֹ בְּקִנְאַת אָדָם. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: 'וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ'
(קהלת ד, ד). רָצָה לוֹמַר, שֶׁגַּם עוֹשֶׂה הַמִּצְוָה בְּכִשְׁרוֹן אִם בְּקִנְאַת אָדָם יַעֲשֶׂנָּה, זֶה הֶבֶל, כְּנֶגֶד מִי שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָה מֵאַהֲבָה.
וְיֵשׁ מִי שֶׁמְקַנֵּא בַּחֲבֵרָיו הָעֲשִׁירִים, לְפִי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ חָפֵץ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר שׁוּם אִישׁ זוּלָתוֹ, וְזֹאת הָרָעָה שֶׁבְּכֻלָּם, וְזֹאת הַמִּדָּה תְּמִיתֶנּוּ קֹדֶם זְמַנּוֹ, כִּי אֲפִילוּ שֶׁיַּרְבֶּה בְּעֹשֶׁר כָּל הַיּוֹם יִמְצָא תָּמִיד גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וּבָזֶה יֵרָקְבוּ עַצְמוֹתָיו. וּכְבָר אָמְרוּ ז''ל: אֵין אָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם
(*) וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ שֶׁמְקַנֵּא לִהְיוֹת עָשִׁיר. אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיוּ אַחֵרִים גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ וְאֵין זֹאת הַקִּנְאָה רָעָה כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנוֹת. וְעַל כָּל אֵלּוּ הִזְהִיר שְׁלֹמֹה וְאָמַר: '
(*) אַל־ יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם' וגו'
(משלי כג, יז).
(*) רָצָה לוֹמַר, שֶׁכָּל הַקִּנְאוֹת הֵן רָעוֹת.
נפש יהודה וחצי תאותו בידו. יש לו מנה מתאוה עוד מאתים: אל יקנא לבך בחטאים. כי אם שתעסוק ביראת ה' מנדבת לבך לא מצד הקנאה: רצה לומר שכל הקנאות הן רעות. ומה שאמר הכתוב אל יקנא לבך בחטאים וכו' דמשמע שמותר להתקנאות ביראת ה' ה''ק אל יקנא לבך בשום דבר ולהיות בחטאים כ''א שתעסוק ביראת ה' וגו':
וְהַתַּאֲוָה הִיא מִתְחַלֶּקֶת גַּם כֵּן: יֵשׁ מִתְאַוֶּה לְמַאֲכָלִים רָעִים אוֹ לְמַאֲכָלִים גַּסִּים אוֹ לְרִבּוּי יֵינוֹת אוֹ לָלֶכֶת כָּל הַיּוֹם בְּמִשְׁתָּאוֹת לְהִשְׁתַּכֵּר עִם הָרֵיקִים. וְכָל אֵלּוּ הַתַּאֲווֹת יְסַבְּבוּ לוֹ חֳלָיִים רָעִים וּמְמִיתִין אוֹתוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ, כְּדִכְתִיב: 'תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ'
(שם כא, כה). וְיֵשׁ מִתְאַוֶּה לְנָשִׁים וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: 'אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ'
(שם לא, ג). וְיֵשׁ מִתְאַוֶּה לְכָבוֹד וּשְׂרָרָה וְאֵינוֹ מַשִּׂיגָם וַאֲפִילוּ שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיגָם
(*) אוּלַי יִהְיוּ סִבָּה לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם.
נפש יהודה אולי יהיו סבה לטרדו מן העולם. שמפני כך יקנאו בו בני אדם וילשינו עליו ויהרגו וכדמפרש בסמוך ועי''ל כמו שמצינו א''ל רב יוסף שלא רצה להיות נשיא לפי שאמרו לו הכלדאים שיהיה נשיא קודם מותו וכל זמן שהיה מרחיק זמן הנשיאות היה חי ביותר וא''כ רדיפת הכבוד הוא סבה להטרדו מן העולם:
וְכָל
(*) הַתַּאֲווֹת הָרְאוּיוֹת הֵן בְּחָכְמָה, מִצַּד שֶׁהִיא הַשָּׂגַת הָאֱמֶת וְשֹׁרֶשׁ לַעֲבוֹדַת
(*) הָאֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: 'אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כָּל־תַּאֲוָתִי'
(תהלים לח, י), רָצָה לוֹמַר, כָּל הֲנָאוֹתַי לֹא הָיוּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי עֲבוֹדָתֶךָ. וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, שֶׁלֹּא
(*) הָיָה רוֹצֶה לֶהֱנוֹת מִשּׁוּם אָדָם בְּשׁוּם דָּבָר, כִּדְגַּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(י, ב): אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה לֶהֱנוֹת יֶהֱנֶה
(*) כֶּאֱלִישָׁע
(*) וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא לֶהֱנוֹת לֹא יֶהֱנֶה
(*) כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, דִּכְתִיב: 'וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה
(*) כִּי שָׁם בֵּיתוֹ'
(שמואל־א, ז, יז). וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) כָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם בֵּיתוֹ עִמּוֹ.
נפש יהודה התאוות הראויות. שראוי לאדם להתאוות: הם בחכמה ובתורה: הרוצה ליהנות. משל אחרים יהנה ואין איסור בדבר: כאלישע. כמו שמצינו באלישע שנהנה משל אחרים: והרוצה שלא ליהנות. משל אחרים אל יהנה ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה: כשמואל הרמתי. כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה ליהנות משל אחרים: כי שם ביתו. לעיל מיניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וסמוך לו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכי איני יודע ששם ביתו אלא אכולהו מקומות דלעיל מיניה קאי: כל מקום שהלך. היה נושא כל כלי תשמישי ביתו עמו ואהל חנייתו שלא ליהנות משל אחרים:
(*) וְכֵן מָצִינוּ בְּרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִילוּ מֵאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלִּי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם מְנוּחָתִי. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: 'יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־ מִשְׁכְּבוֹתָם' וגו'
(ישעיה נז, ב). כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא
(קד, א). וּבְפֶרֶק שְׁבִיעִי מֵחֵלֶק גְּמִילוּת חֲסָדִים
(רטו, ט) אֶכְתֹּב מַעֲשֶׂה זֶה כֻּלּוֹ. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עָשִׁיר וְגָדוֹל, לֹא רָצָה לְקַבֵּל הֲנָאָה אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְּלִבְרִיאוּת הַגּוּף לְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה. וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּרַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁנִּצְטַעֵר כָּל יָמָיו לְפִי שֶׁנֶּהֱנֶה פַּעַם אַחַת עַל פִּקּוּחַ נַפְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה, וּבְמַסֶּכֶת נְדָרִים פֶּרֶק קוֹנָם יַיִן
(סב, א).
נפש יהודה וכן מצינו ברבי טרפון וכו'. מעשה דרבי טרפון במס' כלה שהיה אוכל קציעות מפרדס שלו בא האריס שלו ומצאו והכהו מכה רבה ולא אמר לו שהוא ר' טרפון עד שעמד אותו אריס והכיר בו שהוא רבי טרפון כיון שהכירו קרע בגדיו ותלש בשערו והיה צועק ובוכה ומתנפל לפני רגליו ואומר לו אדוני מורי מחול לי ולמה לא הגיד שהוא רבי טרפון שלא רצה להשתמש בכתר תורה שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם במסכת נדרים המעשה בענין אחר ע''ש ושם כתוב שהציל את נפשו במה שאמר שהוא רבי טרפון והיה מצטער ע''ז כל ימיו:
אֲבָל כָּל הַנִּטְבָּע בְּקִנְאָה בּוֹעֶרֶת עַל עֹשֶׁר אוֹ עַל כָּבוֹד, יָבוֹא לְהִכָּנֵס בְּסַכָּנוֹת וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ
(*) יֵרָקְבוּ עַצְמוֹתָיו, וְהַלָּהוּט בְּתַאֲווֹת יֶחֱלֶה וְיָמוּת. וְאִם יִדְאַג עַל עֹשֶׁר אוֹ עַל כָּבוֹד אִם יַשִּׂיגֶנּוּ, יְקַנְּאוּ בוֹ בְּנֵי אָדָם וְיִשְׂנְאוּהוּ אוֹ יַלְשִׁינוּהוּ וְיַהַרְגוּהוּ. וְעוֹד כִּי מֵעוֹלָם לֹא תִּשְׂבַּע עֵינוֹ וְלֹא יַגִּיעַ לַחֲצִי הַכָּבוֹד שֶׁיִּתְאַוֶּה, כִּי לְעוֹלָם יִרְאֶה אַחֵר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיֵּרֵד לִבְאֵר שַׁחַת בִּדְאָגָה וַאֲנָחָה. וּמוּסָף עַל זֶה יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ הַנִּצְחִי, כִּי בְקִנְאָתוֹ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם יִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם. וְאִם לֹא יִמְצְאֵם בְּהֶיתֵר יְבַקְּשֵׁם בְּאִסּוּר וְיִיגַע כָּל יָמָיו בָּזֶה.
נפש יהודה ירקבו עצמותיו. שנאמר ורקב עצמות קנאה:
וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְבַקְּשֵׁם בְּאִסּוּר, מְכַלֶּה יָמָיו בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם וְלֹא יוּכַל לְהַשִּׂיג בַּעֲמָלוֹ טוֹבָה הַנִּצְחִית וְנִשְׁאָר בָּטֵל מִן הַדָּבָר שֶׁנִּבְרָא בַּעֲבוּרוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲפִילוּ זֶה הַהֶבֶל אֲשֶׁר רָץ בַּעֲבוּרוֹ, לֹא יִמְצָאֶנּוּ. מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ לֹא נוֹתְנִים לוֹ וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ. שֶׁכֵּן אֵרַע לַחוֹטְאִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה בְּפֶרֶק קַמָּא
(ט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: סוֹטָה נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ,
(*) מַה שֶּׁבִּקְּשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ
(*) וּמַה שֶּׁבְּיָדָהּ נָטְלוּ מִמֶּנָּה. וְכֵן מָצִינוּ
(*) בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמִי שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ. מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ
(*) נָטְלוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי
(*) יְהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעַתָּה 'אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה' וגו'
(בראשית ג, יד);
(*) אֲנִי אָמַרְתִּי יֵלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, עַכְשָׁיו 'עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ'
(שם); אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם, עַכְשָׁיו עָפָר מַאֲכָלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ'
(שם). הוּא אָמַר יַהֲרֹג אָדָם וְיִשָּׂא חַוָּה, עַכְשָׁיו 'וְאֵיבָה אָשִׁית' וגו'
(שם שם, טו).
נפש יהודה מה שבקשה לא ניתן לה. שאסורה לבועל: ומה שבידה נטלו ממנה. אם שותה מים המאררים מתה ואם הודתה נאסרה לבעלה והפסידה כתובתה: נחש הקדמוני. נתן עיניו בחוה ובא עליה: נטלו ממנו. קומה זקופה: יהא מלך. שלכך עשאו ערום מכל: אני אמרתי ילך בקומה זקופה. כל הני אנא אמרתי אינו מפורש בקרא אלא מקללותיו שמעינן ליה וכה''ג אמרינן בפ' חלק גבי בלעם מתוך ברכותיו וכו':
וְכֵן מָצִינוּ
(*) בְּקַיִן
(*) וּבְקֹרַח
(*) וּבִלְעָם
(*) וְדֹאֵג
(*) וַאֲחִיתֹפֶל
(*) וְגֵיחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם
(*) וַאֲדֹנִיָּהוּ
(*) וְעֻזִּיָּהוּ וְהָמָן, שֶׁנָּתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם, מַה שֶּׁבִּקְשׁוּ לֹא נָתְנוּ לָהֶם
(*) וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נָטְלוּ מֵהֶם. וְכֵן יֵאֱרַע לְכָל הָרוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹתָיו לֹא יַשִּׂיגֵם כִּרְצוֹנוֹ וְיַפְסִיד
(*) עוֹלָמוֹ הַתְּמִידִי. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, מַה יְּדַבֵּר בַּעֲדוֹ וּמַה יִּטְעוֹן בַּעֲדוֹ, אוֹי לָהּ לְאוֹתָה בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָה כְלִימָּה. כְּשֶׁיַּעֲמֹד בְּיוֹם הַדִּין מַה יֹּאמַר, בְּמָה הוֹצִיא יָמָיו בְּבַקֵּשׁ הֲנָאוֹת וּבְבִטּוּל תּוֹרָה, כִּי רֵאשִׁית דִּינוֹ שֶׁל אָדָם הוּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ז, א): אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין
(*) תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא
(*) עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן'
(משלי יז, יד).
נפש יהודה קין. נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששתי תאומות נולדו עמו והיינו דכתיב את אחיו את הבל שני אתים שני רבויים: קרח. על הכהונה ונבלע: בלעם. בממונו של בלק כדי לקלל את ישראל ונהרג במדין שהלך ליטול שכר כ''ד אלף שנפלו מישראל על ידו: דואג. אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד שראוהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה דכתיב ראיתי בן לישי וגו' ואמרו בפ' חלק שכל הפסוק דואג אמרו בלה''ר: ואחיתופל. נתן עיניו במלוכה כדאמרינן בחלק ראה אש יוצאה מאמתו וכסבור שעתיד למלוך: גיחזי. בממונו של נעמן ונצטרע: אדוניה. באבישג ונהרג: עוזיה. בכהונה והצרעת זרחה במצחו: ומה שבידם נטלו מהם. לא יחצו ימיהם: עולמו התמידי. עוה''ב: תחלת דינו. לעתיד לבא: על דברי תורה. שלא עסק בתורה: פוטר מים. שפוטר התורה מעליו היא ראשית מדונו תורה נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים:
וְזֶה נֶאֱמַר אֲפִילוּ בְּמִי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה בְּאִסּוּר, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאַר בָּטֵל מִן הַמִּצְוָה, כָּל שֶׁכֵּן אִם בְּגֹדֶל קִנְאָתוֹ וּלְמַלְאוֹת תַּאֲווֹתָיו וְלִטּוֹל שְׂרָרָה שֶׁאֵינָה רְאוּיָה לוֹ, נִטְבַּע בַּעֲבֵרוֹת, עַד שֶׁנִּטְרַד מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְקֹרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם, שֶׁרָדְפוּ אַחַר שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, קִנְאָה וְתַאֲוָה וְכָבוֹד, עַד שֶׁבָּאָה לָהֶם בְּסִבָּתָם מִיתָה מְשֻׁנָּה וְנִשְׁאֲרוּ חֶרְפָּה לְדוֹרוֹת, הֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁאֵרַע לְאַהֲרֹן, כִּי לְפִי שֶׁלֹּא קִנֵּא בְאָחִיו,
(*) זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָט, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתוֹלִין
(קלט, א): אָמַר רַבִּי מִלַּאי בִּשְׂכַר 'וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ'
(שמות ד, יד) זָכָה אַהֲרֹן לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ.
נפש יהודה זכה לחשן המשפט. שכנגד הלב לפי שהיה אהרן גדול ממשה וקודם לו נגלית שכינה על אהרן כדכתיב הנגלה נגליתי אל בית אביך ונאמר לו נבואה של מצרים הכתובה ביחזקאל ואעפ''כ לא נתקנא בזאת:
עַל כֵּן כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת יַבִּיט בִּבְנֵי אָדָם הַחֲסִידִים וְהָעֲנִיִּים וּנְמוּכִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וִינַחֵם אֶת לִבּוֹ עִמָּהֶם וְיוֹדֶה לָאֵל, שֶׁעֲזָרוֹ וְנָתַן לוֹ לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ אֲפִילוּ לְיוֹם אוֹ לְיוֹמַיִם. וְלֹא יֹאמַר מָה אוֹכַל לְמָחָר אֶלָּא יִבְטַח בְּבוֹרְאוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה
(מח, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר: מָה אֹכַל לְמָחָר, הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת'
(זכריה ד, י), מִי גָרַם לָהֶם לַצַּדִּיקִים
(*) שֶׁיְבַזְבְּזוּ שֻׁלְחָנָם לָעוֹלָם הַבָּא,
(*) קַטְנוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כֵּן אַל יֵצֵר בְּיוֹם מָחָר. כִּי לֹא יֵדַע מַה יֵּלֵד יוֹם. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חֲנָנוֹ בּוֹרְאוֹ בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְסִפּוּקוֹ, שֶׁחַיָּב לְהַלְּלוֹ כָּל יָמָיו בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ, וּבְנִסִּים וּבְנִפְלָאוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וּמַצִּילוֹ מִמְּאוֹרָעוֹת קָשִׁים הָאֶפְשָׁרִיִּים לָבוֹא עָלָיו. וְאַל יְבַקֵּשׁ בְּגָדִים מְרֻקָּמִים וּכְלֵי כֶסֶף וּסְעוּדוֹת גַּסּוֹת, אֶלָּא כַּמָּה שֶׁצָּרִיךְ בְּהֶכְרֵחַ לְפַרְנָסָתוֹ.
נפש יהודה שיבזבזו שולחנם לעולם הבא. שאין מקבלין שכר שלם והכי משמע כי מי בז ליום הבא את הצדיקים: קטנות. קטני אמנה:
וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם הַיּוֹדֵעַ דַּעַת לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁהָיוּ נוֹהֲגִים חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיוּ מִסְתַּפְּקִים בְּלֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ וּקְצָתָם שֶׁלֹּא הָיוּ מוֹצְאִים זֶה אֶלָּא מִיגִיעַ כַּפָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל רַב יוֹסֵף שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַדּוֹר, בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין, רֹאשׁ פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוֹרְדְיָקוֹס
(סז, ב): רַב יוֹסֵף עָסִיק בְּרֵחַיָּא, רַב שֵׁשֶׁת
(*) עָסִיק בְּכִשּׁוּרֵי, אָמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. וְגַם כֵּן עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִין לְדִין. עָנִי אוֹמְרִין לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה. אִם אָמַר: עָנִי הָיִיתִי וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹתַי הָיִיתִי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם הָיִיתָ עָנִי יוֹתֵר מֵהִלֵּל הַזָּקֵן.
נפש יהודה עסיק בכשורי. לשאת קורות ומשאות וק''ק דבגמרא משמע שלא עשאו זאת בשביל פרנסה אלא בשביל רפואה כדאיתא בגמרא ואפשר לומר שבגמרא מביא עוד רפואות ע''י מאכלים ומשקים ואפשר לומר שלא היה להם ממון לעשות הרפואות ע''י מאכלים ומשקים ומשל אחרים לא רצו ליהנות אלא מיגיע כפם:
אָמְרוּ עָלָיו, עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיָה מִשְׂתַּכֵּר
(*) בִּטְרַפְעִיקָא, חֲצִי נוֹתֵן
(*) לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ וַחֲצִי לְפַרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת בֵּיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס, עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ, שֶׁעֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, הָיָה יוֹרֵד עָלָיו הַשֶּׁלֶג כָּל הַלַּיְלָה; כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל שֶׁמָּא יוֹם הַמְעוּנָן הוּא, הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה, עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁלֶג,
(*) פֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת.
נפש יהודה טרפעיקא. סלע מדינה שהוא חצי דינר: שומר בית המדרש. משום שהיו בתי מדרשות שלהם על השדה והיה צריך שמירה א''כ שלא היו מניחין הכל לביהמ''ד כדאמרינן בפרק תפלת השחר שהיה ר''ג מכריז כל ת''ח שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ''ד וע''ז צריך שמירה וכן אמרינן התם תניא אותו היום סלקוהו לשומר בית המדרש ונתנו רשות לתלמידים ליכנס: פרקוהו. פרקו משא שלג שעליו:
עָשִׁיר, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה. אִם אָמַר: עָשִׁיר הָיִיתִי וְטָרוּד בִּנְכָסַי הָיִיתִי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם הָיִיתָ יוֹתֵר עָשִׁיר מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם. אָמְרוּ עָלָיו, עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו אֶלֶף עֲיָּרוֹת בַּיַּבָּשָׁה וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם וּבְכָל יוֹם וָיוֹם נָטַל נֹאד שֶׁל קֶמַח עַל כְּתֵפָיו וּמְהַלֵּךְ מֵעִיר לְעִיר וּמִמְדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה וּמִיָּמָיו לֹא הָלַךְ לִרְאוֹתָם, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. פַּעַם אַחַת מְצָאוּהוּ עֲבָדָיו וְעָשׂוּ בוֹ
(*) אַנְגַרְיָא, אָמַר לָהֶם: הֲנִיחוּנִי, שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ: חַיֵּי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם אֲדוֹנֵנוּ, אֵין אָנוּ מְנִיחִין אוֹתְךָ. וְלֹא אָמַר לָהֶם כְּלוּם.
נפש יהודה אנגריא. עבודת שר העיר עבודת עצמו היתה והם אינם מכירים כסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליו:
רָשָׁע אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה. אִם אָמַר: נָאֶה הָיִיתִי וְטָרוּד בְּיִצְרִי הָיִיתִי, אוֹמְרִין לוֹ: כְּלוּם הָיִיתָ נָאֶה יוֹתֵר מִיּוֹסֵף. אָמְרוּ עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר
(*) מְשַׁדַּלְתוֹ בִּדְבָרִים, וּבְגָדִים
(*) שֶׁהִלְבִּישָׁה לוֹ שַׁחֲרִית לֹא הִלְבִּישָׁה לוֹ עַרְבִית, עַרְבִית לֹא הִלְבִּישָׁה לוֹ שַׁחֲרִית. אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁמַע לִי. אָמַר לָהּ: לָאו. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי חוֹבַשְׁךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אָמַר לָהּ: 'ה' מַתִּיר אֲסוּרִים'
(תהלים קמו, ז). הֲרֵינִי מְסַמֵּא עֵינֶיךָ. אָמַר לָהּ: 'ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים'
(שם שם, ח). אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי כּוֹפֶה קוֹמָתְךָ. אָמַר לָה: 'ה' זֹקֵף כְּפוּפִים'
(שם). נָתְנָה לוֹ אֶלֶף כִּכָּר כֶּסֶף 'וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ'
(בראשית לט, י). 'לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ' בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'לִהְיוֹת עִמָּהּ' בָּעוֹלָם הַבָּא. נִמְצָא הִלֵּל מְחַיֵּב אֶת הָעֲנִיִּים, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם מְחַיֵּב אֶת הָעֲשִׁירִים, וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק מְחַיֵּב הָרְשָׁעִים.
נפש יהודה משדלתו. מפתה אותו: שהלבישה לו. בשבילו:
וְעַל זֶה זָכָה הִלֵּל לַעֲלוֹת לִגְדוּלָה וְלִהְיוֹת נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, רֹאשׁ פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים
(סו, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה
(*) מִבְּנֵי בְתֵירָא, שֶׁפַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אִם הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ כָּאן, שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ וְאָמְרוּ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ (בַּשָּׁנָה) שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת
(*) וַהֲלֹא יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן לְךָ. אָמַר לָהֶם: נֶאֱמַר 'בְּמוֹעֲדוֹ' בְּפֶסַח
(במדבר ט, ב) וְנֶאֱמַר 'בְּמוֹעֲדוֹ' בַּתָּמִיד
(שם כח, ב), מַה מּוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּתָּמִיד דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בְּפֶסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמַה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם וְהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
נפש יהודה הלכה זו. דפסח דוחה את השבת: בני בתירא. נשיאים היו: והלא יותר ממאתים פסחים. כלומר יותר ממאתים קרבנות יש שדוחין את השבת בשנה בכל שבת ושבת ד' כבשים ב' לתמידין וב' למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך הפסח ובתוך החג שקרבין בהם מוסף היום ז' טלאים בפסח וי''ד בחג:
הִתְחִיל
(*) מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: מִי גָרַם לָכֶם שֶׁאֱעֶלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיָה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם, עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר וְהֵם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח
(*) וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵינָם נְבִיאִים,
(*) הֵם בְּנֵי נְבִיאִים.
(*) לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה, תּוֹחֵב לוֹ
(*) הַסַּכִּין בְּצַמְרוֹ:
(*) מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְדִי תּוֹחֵב לוֹ הַסַּכִּין בֵּין קַרְנָיו. מִיָּד רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וכו'. הָכֵי קָא מִבָּעֵי לֵיהּ: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶתֵּר מִן הַתּוֹרָה וּדְבַר שְׁבוּת
(*) כִּלְאַחַר יָד עָמַד לְפָנָיו, לְעַכְּבוֹ
(*) בִּמְקוֹם מִצְוָה מַאי, אָמַר לָהֶם: הַנַּח לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵינָם נְבִיאִים, הֵם בְּנֵי נְבִיאִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וְאִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. הַחָכְמָה מֵהִלֵּל, דַּאֲמַר מַר: הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים וְקָאָמַר לְהוּ הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי. הַנְּבוּאָה מִדְּבוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה' וגו'
(שופטים ה, ז) וּכְתִיב: '
(*) עוּרִי עוּרִי' וגו'.
נפש יהודה מקנטרן. לשון קטטה ועצבון: ולא הביא סכין מערב שבת מהו. הבאת סכין אינו דוחה שבת דהא אפשר למעבד מאתמול ומה יעשו: הם בני נביאים. נראה מה שיעשו: למחר. בארבע עשר בשבת: הסכין בצמרו. ואין זה משאוי עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה בהאי מלאכה: ומי שפסחו גדי. שאין לו צמר: כלאחר יד. שאין דרך טלה לשאת משא: במקום מצוה. כה''ג דמעכב מפסח: עד שקמתי דבורה. יוהרא היא שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה: עורי עורי וכו'. שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה:
וְזָכָה עוֹד לִהְיוֹת גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל תַּלְמִידָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן
(כח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִים שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, עֶשְׂרִים בֵּינוֹנִיִּים. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, קָטָן שֶׁבְּכֻלָּן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד, הֲלָכוֹת וַאַגָּדוֹת, דִּקְדוּקֵי תוֹרָה וְדִקְדוּקֵי סוֹפְרִים, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת [וְנוֹטְרִיקוֹן], שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים, מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִין, מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים, דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן, דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן הֲוַיּוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא'
(משלי ח, כא).
וְכִי מֵאַחַר שֶׁקָּטָן שֶׁבְּכֻלָּם כָּךְ, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל עוֹף שֶׁהָיָה פּוֹרֵחַ עָלָיו מִיָּד נִשְׂרָף. כָּל זֶה פֵּרֵשׁ רַשְׁבַּ''ם בְּבַתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קלד, א): וְאַף עַל גַּב דִּלְמֹשֶׁה נַמֵּי עָמְדָה חַמָּה, כִּדְגָמְרִינָן מֵאָחֵל
(דברים ב. כה) אָחֵל
(יהושע ג, ז), בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת
(תענית כ, א), מִיהוּ מִשּׁוּם דְּאֵלּוּ קְטַנִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים תָּלוּ הָעִנְיָן בִּיהוֹשֻׁעַ.
תַּלְמוּד, סְבָרַת הַמִּשְׁנָיוֹת, כְּגוֹן שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לֹא שָׁנוּ אוֹ חְסֻרֵי מֶחֱסֶרָא. הֲלָכוֹת, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אַגָּדוֹת, תַּנְחוּמָא וּבְרֵאשִׁית רַבָּה, וַיִּקְרָא רַבָּה. דִּקְדוּקֵי תוֹרָה, כְּגוֹן וָא''ו, 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא'
(ויקרא יא, כט), דְּמַרַבִּינָן מִנֵּיהּ דַּם הַשֶּׁרֶץ
(מעילה יז, ב). דִּקְדוּקֵי סוֹפְרִים, כְּגוֹן גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלּא יָבוֹאוּ לִידֵי אִסּוּר תּוֹרָה. קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, שֶׁאָדָם דָּן מֵעַצְמוֹ. וּגְּזֵרוֹת שָׁווֹת כְּגוֹן דְּיַלְפִינָן קִיחָה קִיחָה מִשְׂדֵה עֶפְרוֹן
(קדושין ב, א). תְּקוּפוֹת, כְּגוֹן מוֹלַד הַלְּבָנָה, וְגִימַטְרִיָּאוֹת, כְּגוֹן ''יִהְיֶה'' בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין
(נזיר ה, א). וְנוֹטְרִיקוֹן, כְּגוֹן יר''ט: יָרְאָה, רָאֲתָה. נָטְתָה. אוֹ כְּגוֹן אנכ''י: אֲנָא נַפְשָׁאִי, כְּתָבִית יְהָבִית
(שבת קה, א). שִׂיחַת דְּקָלִים, שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִים לְדַבֵּר עַל הַדְּקָלִים, כְּדִכְתִיב בִּשְׁלֹמֹה: 'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים' וגו'
(מלכים א, ה, יג). וּפֵרֵשׁ בְּעָרוּךְ
(ערך סח, א), שֶׁהָיוּ פוֹרְשִׂים סְדִינִים עַל הַדְּקָלִים וּמַשְׁבִּיעִים אוֹתָן כְּדֵי לְגַלּוֹת הָעֲתִידוֹת עַל יָדָן. וְשִׂיחַת שֵׁדִים, גַּם כֵּן לְהַשְׁבִּיעָם, וְנַפְקָא מִנָּהּ לַעֲשׂוֹת קַמֵּיעָא לִרְפוּאָה. וְשִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְהַשְׁבִּיעָם. מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִין וּמִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים, צֹרֶךְ יֵשׁ בָּהֶן לִלְמֹד דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: 'תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה'
(קהלת יב, ט) וּכְתִיב: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה'
(משלי א, ו). מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, לִדְרֹשׁ פָּרָשַׁת מֶרְכָּבָה שֶׁבִּיחֶזְקֵאל. דָּבָר קָטָן, הֲוַיּוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא שֶׁהִקְשׁוּ מִשְׁנָיוֹת וּבְרַיְתוֹת טוּבָא וְתֵרְצוּם. לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ'
(משלי ח, כא), ש''י עוֹלָמוֹת, מַאי טַעְמָא מִפְּנֵי שֶׁאוֹצְרוֹתֵיהֶם מְלֵאִים כָּל טוּב תּוֹרָה וְחָכְמָה. כָּל עוֹף שֶׁהָיָה פּוֹרֵחַ עָלָיו מִיָּד נִשְׂרַף מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בָּאִין לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ הַדְּרָשָׁה.
וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בִּהְיוֹתוֹ אָדָם גָּדוֹל שֶׁהָיוּ נִזּוֹנִים בְּנֵי הָעוֹלָם בִּזְכוּתוֹ וְהָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ בְּדֹחַק וּמְזוֹנוֹתָיו בְּנִסִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית, כד, ב): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא קָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה דָארֵי
(*) צָנָא דְּמִילְחָא אֲרֵישֵׁיהּ, אָתָא מִטְרָא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְּצַעַר. פָּסַק מִטְרָא. כִּי מָטָא לְבֵיתֵהּ אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּצַעַר
(*) וַחֲנִינָא בְּנַחַת. אָתָא מִטְרָא. אָמַר רַב יוֹסֵף:
(*) מַאי אֲהַנֵי לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל לְגַבֵּי דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, דִּתְנָן: הָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל. מַאי מַצְלֵי, רַב יְהוּדָה אָמַר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתֵּהֵא שָׁנָה זוֹ גְּשׁוּמָה
(*) וּשְׁחוּנָה. שְׁחוּנָה מַעֲלְיָתָא הִיא, אַדְרַבָּא, גְּרִיעוּתָא הִיא. אֶלָּא
(*) אִם שְׁחוּנָה תְּהֵא גְּשׁוּמָה; וְאַל תִּכָּנֵס לְפָנֶיךָ
(*) תְּפִלַּת עוֹבְרֵי דְרָכִים. ר' אַחָא מְסַיֵּם הָכֵי: וְלֹא יַעֲדֵי עָבִיד שָׁלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה וְלֹא יִהְיוּ עַמְךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה זֶה לָזֶה וְלֹא לְעַם אַחֵר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְנִי וַחֲנִינָא בְנִי דַּי לוֹ
(*) בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
נפש יהודה צנא דמילחא. סל ובתוכו מלח: כל העולם כולו בצער. שמבקשים מים לשדותיהם: וחנינא בנחת. שאני יושב בביתי ואיני צריך לגשמים לפי שאין לי שדות: מאי אהני ליה צלותיה דכהן גדול. כשהיה מתפלל תפלה קצרה ביום הכפורים שהיה אומר אל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים דר' חנינא מבטל ליה לצלותיה דכהן גדול שאעפ''כ שמע הקב''ה תפלתו ופסק מיטרא: שחונה. חמה: אם שחונה תהא גשומה. כשהיא חמה צריכה הארץ לגשמים מאד ותדיר: תפלת עוברי דרכים. שמתפללים שלא ירדו גשמים שלא יעכבו בדרך: בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. כל השבת היה ניזון בכך חסר לחם היה ומתגלגל היה בחרובין:
כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָת רְגִילַת דְּבֵיתֵהוּ דִמְחַמְמָא תַּנוּרָא
(*) וְשַׁדְיָא אַקְטַרְתָּא בְּתַנּוּרָא
(*) מִשּׁוּם כִּסּוּפָא. הֲוָת לָהּ הַהִיא שִׁבְבָתָא
(בישתא) אָמְרָה: מִכְּדֵי יַדְעָנָא דְּמִידֵי לֵית לָהּ, אֵיזֵיל וֶאֱחֱזֵי מַאי הַאי. אָזְלָא וְטָרְפָא אַבָּבָא אִיכְסְפָא וְעַיְילָא
(*) לְאִינְדְרוֹנָא, אִיתְעָבִיד לָהּ נִיסָא אַשְׁכַּחְתָא לְתַנּוּרָא דְמָלֵי רִפְתָא
(*) וְאֲגָנָא דְּמַלְיָא לִישָׁא. אָמְרָה לָהּ: פְּלֹנְתָּא, פְּלֹנְתָּא, אֵיתִי מָסָא דַּחֲרִיכָא לִיךְ רִיפְתִיךְ. תָּנָא, אַף הִיא לְהָבִיא מַרְדָּא נִכְנְסָה שֶׁמְּלֻמֶּדֶת בְּנִסִּים הֲוָת. אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ: עַד אֵימַת נֵיזִיל וְנִצְטַעֵר כֻּלֵּי הַאי. אָמַר לָהּ: מַאי נַעֲבִיד, אָמְרָה לֵיהּ: מִטִּיבוּתָא דִּגְנִיזָא לְצַדִּיקֵי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי בָּעִי רַחֲמֵי דְּלֵתְנוּן לָךְ מִידֵי. בָּעָא רַחְמֵי יָצְתָה כְּמִין יָד וִיהָבוּ לֵיהּ חַד
(*) כַּרְעָא דְּפָתוּרָא דְּדַהְבָּא. חָזָא בְּחַלְמָא, דְּכֻלֵּי עָלְמָא אָכְלֵי אַפָּתוּרָא דְּדַהְבָּא דִּתְלָת כְּרָעֵי וְאִיהוּ עַל דִּתְרֵין כְּרָעֵי. אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ: בָּעִי רַחֲמֵי דְּלִשְׁקְלֵיהּ. בָּעָא רַחֲמֵי וְשַׁקְלֵיהּ. תָּאנָא: גָּדוֹל הַנֵּס הָאַחֲרוֹן יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן, דִּגְמִירֵי, דְּמִן שְׁמַיָּא מֵיהַב יְהָבֵי, מִשְׁקַל לָא שָׁקְלוּ.
נפש יהודה ושדיא אקטרתא. דבר שמעלה עשן כקיטור הכבשן: משום כיסופא. שהיו שכנותיה אופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום: אינדרונא. חדר: ואגנא דמליא לישא. ספל מלא עיסה: כרעא דפתורא דדהבא. רגל משולחן של זהב:
חַד
(*) בֵּי שִׁמְשֵׁי חַזְיֵהּ לִבְרַתֵיהּ דַהֲוָת עֲצִיבָא, אָמַר לָהּ: אַמַּאי עֲצִיבִית. אָמְרָה לֵיהּ, דְּאַחְלִיף לִי מָאנָא דְּמִשְׁחָא בְּמָאנָא דְּחָלָא
(*) וַרֲמָאִי בִּשְׁרָגָא. אָמַר לָהּ: מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן וְיַדְלִיק יֹאמַר לַחֹמֶץ וְיַדְלִיק. תָּנָא, הָיָה דוֹלֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁעוֹלֶה מִמֶּנּוּ אוֹר לְהַבְדָּלָה. הַוְיָן לֵיהּ הַנֵּי עִיזֵי, אָתוּ
(*) וְאָמְרֵי לֵיהּ: קָא מַפְסְדָן אַרְעָתָא. אָמַר: אִי קָא מַפְסְדָן
(*) נֵכְלִינְהוּ דֻבֵּי וְאִי לָא, לֵיתוּ אֵינְהוּ דֻּבֵּי בְקַרְנַיְהוּ. לְאוֹרְתָא כָּל חָדָא וְחָדָא אַיתֵית דֻּבָּא בְּקַרְנְהָא. הַוְיָא לֵיהּ הַהִיא שִׁבְבָתָא. אָמְרָה לֵיהּ: אִית לִי בֵּיתָא
(*) וְלֹא מָטוּ כְּשֻּׁרֵי. אָמַר לָהּ: מַה שְּׁמֵךְ. אָמְרָה לֵיהּ: אֵיבוּ. אָמַר לָהּ: אֵיבוּ אֵיבוּ
(*) לִמְטוּ כְּשֻׁרֵי. מָאטוּ כְּשֻׁרֵי. תָּנָא, פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ הַבַּיִת וְהָיוּ קוֹרוֹתָיו יוֹצְאוֹת אַמָּה לְכַאן וּלְכָאן וְאָמְרוּ לִי: זֶהוּ הַבַּיִת שֶׁקִּירָה רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בִּתְפִלָּתוֹ. תָּאנָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: סְנִיפִין עֲשָׂאָן. נִרְאֶה מִכָּאן, שֶׁלֹּא רָצָה רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְקַבֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה חֵלֶק מִמַּה שֶׁהָיָה גָנוּז לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְשָׁב לְבָעָא רַחֲמֵי וּשְׁקָלוּהָ. בִּרְאוֹתוֹ טוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא לְאֵין תַּכְלִית, וְטוֹבַת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהִיא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם בְּפֶרֶק ד' מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.
נפש יהודה בי שימשי. ערב שבת והוא סמוך לשבת: ורמאי בשרגא. שרציתי ליתן שמן בנר שידליק ונתחלף לי שנתתי חומץ בנר: ואמרי ליה קא מפסדן ארעתא. שאוכלות מן הירק שבגנות של אחרים: ניכלינהו דובי. יאכלו אותם זאבים: ולא מטו כשורי. אין הקורות מגיעות מכותל לכותל: לימטו כשורי. יאריכו הקורות:
(*) וְגַם כֵּן אֵרַע לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת הֲוָה דְחִיקָא לֵיהּ מִילְתָא טוּבָא, עָבַד מִילְתָא
(הקיז דם) וְלֹא הֲוָה לֵיהּ מִידֵי לְמִטְעַם, אַשְׁכַּח בְּרָא דְּתוּמָא
(עלה של שום) שָׁדָא לְפוּמֵה,
(*) חָלַשׁ לִבֵּיהּ, אָזַל לְבֵיתֵיהּ וְנֵים. עַיּוֹל רַבָּנָן לְשִׁיּוּלֵי בֵיהּ. חַזְיוּהָ דְּבָכֵי וְחַיֵּיךְ וְנָפַק
(*) צוֹצִיתָא דְּנוּרָא מֵאֲפוֹתֵיהּ
(ממצחו). כַּד אִתְעַר, אָמְרוּ לוֹ רַבָּנָן: מַאי טַעְמָא בָּכָה מַר וְחִיֵּךְ וְנָפַק צוֹצִיתָא דְּנוּרָא מֵאֲפוֹתֵיהּ. אָמַר לְהוּ, דְּחַזָאִי שְׁכִינָה וַאֲמָרִי קַמֵּיהּ: עַד אֵימָתַי אַדְבַּר וְאֵיזַל בְּהַהִי דּוֹחֲקָא. אָמַר לִי: נֵיחָא לָךְ דַּאֲחְרֵבֵיהּ לְעָלְמָא וְהָדַר אֵיבְרֵיהּ,
(*) אֶפְשָׁר לְמִיבְרְיֵהּ בְּשַׁעְתָא דִמְזוֹנֵי. אֲמָרִי קַמֵּיהּ:
(*) כּוּלֵי הַאי וְאֶפְשַׁר. אֲמָרִי לֵיהּ שָׁנֵי
(*) דְּחַיֵּי נְפִישָׁא
(*) אוֹ דְּחַיִּנָא?
(*) אֲמָרִי לִי: דְּחַיִּת. אֲמָרִי לֵיהּ:
(*) אִי הָכֵי לָא בְעִינָא. אֲמָרִי לֵיהּ: לְעָלְמָא דְּאָתִי מַה
(*) יָּהַבְתְּ לִי? אָמַר לִי: יְהֵבִינָא לְךָ תְּלֵיסָר נְהַרְתָּא דְּמָשְׁכֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דָכְיָא דְּמִתְעַנַגְתְּ בְּהוּ. אָמְרִי קַמָהּ: וְתוּ לֵיכָּא. אָמַר לִי: לְחַבְרָךְ מַאי נֵיתִיב לְהוּ. אֲמָרִי קַמֵּיהּ: רִבּוֹנֵיהּ דְּעָלְמָא
(*) וּמִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בְעֵינָא
(*) וּמַחְיָן בְּאַסְקוּטְלָא אַפוּתָאִי וְאָמַר לִי: אֶלְעָזָר בְּרִי,
(*) אִיגַרִי בָּךְ גִּירֵי.
נפש יהודה וגם כן אירע לרבי אלעזר בן פדת. שלא רצה ליהנות משכרו כלום בהאי עלמא וכדמפרש ואזיל: חלש ליביה. נתעלף: צוציתא. ניצוץ: אפשר למברייה בשעתא דמזוני. במזל של מזונות דחיי ומזוני ובני לא בזכותא תליא אלא במזלא: כולי האי ואפשר. בתמיה לאחרובי עלמא בעית עלי ועדיין אפשר אמרת ואכתי אית ספיקא דילמא לא מתרמי בשעתא דמזוני: דחיית נפישא. ימי חיי שחייתי כבר הם רבים ממה שאני עתיד לחיות: או דחיינא. או אחיה עוד יותר ממה שחייתי כבר: אמר לי דחיית. מה שכבר חיית מרובים ממה שאתה עתיד לחיות והיינו דקא בכי מפני שאמרה לי שכינה שחייו מרובים שכבר חי ממה שעתיד לחיות וטעמא דחייך משום י''ג נהרות לרחוץ בהם ולטייל בהם מזה לזה: אי הכי לא בעינא. דתיחרביה לעלמא: ותו לא. וכי אין אתה נותן לי דברים אחרים: מגברא דלית ליה קא בעינא. איני מבקש מה שמוכן לחבירי הצדיקים אבל אני מבקש מגברא דלית ליה זכות ליתן לו חלק בעוה''ב שתתן לי חלקו לפי שהצדיק נוטל חלק הרשע בג''ע והרשע נוטל חלק הצדיק שבגיהנם: ומחיין באסקוטלא. בגודל כלומר באצבעו: איגרי בך גירי. חצי אשלח בך כלומר אכה אותך מעט באצבע ובדיחותא בעלמא אמר כן והיינו צוציתא דנפק מאפותיה שמדביק אצבע צרדה עם אגודל ומכה בצפורן האצבע וזה פי' אסקוטלא:
וְגַם כֵּן מָצִינוּ, שֶׁאֵרַע לְרַבָּה בַּר אֲבוּהָ, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא בְּפֶרֶק הַמְקַבֵּל
(קיד, א): רַבָּה בַּר אָבוּהָ אַשְׁכַּחֵיהּ לְאֵלִיָהוּ דְקָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אֲמַר לֵיהּ:
(*) מַהוּ שֶׁיְּסַדְּרוּ לְבַעַל חוֹב
(רצה לומר, לקצב מזונותיו די מחסורו אשר יחסר לו על פי בית דין). אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר מִיכָה מִיכָה מֵעֲרָכִין
(גבי ערכין כתיב: 'ואם מך הוא מערכך (ויקרא כז, ח) וגבי בעל חוב כתיב: 'וכי ימוך אחיך' (שם כה, כה)). מִנַּיִן לֶעָרוֹם שֶׁלֹּא יִתְרֹם? דִּכְתִיב: '
(*) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר'
(דברים כג, טו). אֲמַר לֵיהּ:
(*) וְלָאו כֹּהֵן נִיהוּ מַר וּמַאי טַעְמָא קָאֵי מַר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא מַתְנֵי מַר סֵדֶר טָהֳרוֹת, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אָמַר: קִבְרֵי גּוֹיִים
(*) אֵין מְטַמְּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם'
(יחזקאל לד, לא), אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם וְאֵין אוּמוֹת הָעוֹלָם קְרוּיִים אָדָם. אֲמַר לֵיהּ:
(*) בְּאַרְבָּעָה בְדוּחְקָא לָא מָצִינָא,
(*) בְּשִׁתָּא מָצִינָא? אֲמַר לֵיהּ: וְאַמַּאי לָא מָצֵי בְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: דְּחִיקָא לִי מִילְתָא טוּבָא מִשּׁוּם מְזוֹנוֹת. דָּבְרֵיהּ וְעַיְלֵיהּ לְגַן עֵדֶן. אֲמַר לֵיהּ: פְּשׁוֹט גְּלִימָךְ וּשְׁקֹל מֵהַנֵּי טַרְפֵי
(עלים). סָפָא
(ליקט) וְשָׁקַל. כִּי הֲוֵי נָפַק וְאָזִיל שָׁמַע דְּקָאָמְרֵי, מָאן קָדִים וְאָכִיל עָלְמֵיהּ כְּרַבָּה בַּר אֲבוּהָ. אִהֲדַר אַפֵּיהּ לְאַחוֹרֵיהּ. נָפֻץ גְּלִימֵיהּ וְשַׁדִּינְהוּ
(ניער היטב לגלימתו וזרק אותם העלים) אַשְׁכַּחֵיהּ לִגְלִימֵיהּ חֲדָא מַרְגְנִיתָא.
(*) זַבְּנָהּ בִּתְלֵיסָר אַלְפֵי דִינָרֵי וּפַלְגִינְהוּ לְחַתְנוּתֵיהּ.
נפש יהודה מהו שיסדרו לבעל חוב. כשבא הב''ד ליקח מלבושיו וכליו למשכון בשביל חוב שחייב לחבירו שצריך ליתן לו כדי צרכו: ולא יראה בך ערות דבר. בשעה שאתה מדבר בם לא יראה בך ערות דבר שמע מיניה אין אדם מברך כשהוא ערום והתורם צריך לברך: לאו כהן ניהו מר. דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פנחס דכתיב ביה קנוא קנאתי וכתיב בפינחס בקנאו את קנאתי: אין מטמאין. באהל דגבי אהל כתיב אדם אדם כי ימות באהל: בארבעה בדוחקא לא מצינא. בגרסא דארבעה סדרים כגון מועד ישועות נשים שהם נוהגין בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ואמרינן אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש: בשיתא מצינא. בתמיה זרעים אינו נוהג בחו''ל וכן טהרות: זבנה בתליסר אלפי דינרי. שלא רצה ליהנות בריחו לכך זבניה וממעותיו לא רצה ליהנות לכך פלגינהו:
וּכְפִי טֶבַע הַמְּצִיאוּת הָיָה יוֹתֵר קָשֶׁה לָהֶם הַזְמָנַת הַמְּזוֹנוֹת מִנִּסִּים וְנִפְלָאוֹת וְלֹא הָיוּ מְהַרְהֲרִים אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וְהִנִּיחָה לוֹ בֵּן לְהָנִיק וְלֹא הָיָה לוֹ שְׂכַר מֵנִיקָה לִתֵּן וְנִפְתְּחוּ שְׁתֵּי דַדָּיו כִּשְׁתֵּי דַדֵּי אִשָּׁה וְהֵנִיק אֶת בְּנוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל אָדָם זֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס כָּזֶה. אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי: אַדְּרַבָּא, כַּמָּה גָּרוּעַ אָדָם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע דְּמִתְרַחִישׁ נִסָּא וְלָא אִיבְרוּ מְזוֹנֵי
(אין עושין נס שיבראו מזונות לצדיקים בביתם, שיגדלו חטים באוצרותם).
וְגַם כֵּן מָצִינוּ בַּחֲכָמִים אַחֵרִים, שֶׁהָיוּ נִצְרָכִים וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם וְלֹא הָיוּ מְקַנְּאִים בָּעֲשִׁירִים שֶׁבְּדוֹרָם אֶלָּא שֶׁהָיוּ שְׂבֵעִים בְּמַתַּת חֶלְקָם, אִם מְעָט וְאִם הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ אַל יְקַנֵּא אָדָם בָּעֲשִׁירִים, כִּי
(*) מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְּאָגָה,
(אבות ב, ז) בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנוּ, וַאֲפִילוּ שֶׁיַּגִּיעוּ עִמּוֹ עַד יוֹם מִיתָתוֹ לֹא יֵלְכוּ לְהָלִיץ בַּעֲדוֹ לְיוֹם דִּינוֹ, בְּבֵיתוֹ יִשָּׁאֲרוּ לְאַחֵרִים וְאוּלַי לְשׂוֹנְאָיו.
נפש יהודה מרבה נכסים מרבה דאגה. שיש לו דאגה ודאבון שמפחד תמיד שמא יעלילו עליו ויקחו נכסיו:
וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְעַיֵּן וְלָשִׂים בְּלִבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ, אַחַר שֶׁקִּבֵּץ כָּל עֹשֶׁר וְנִתְגַּדֵּל בְּחָכְמָה וּבְכָל גְּדוּלָה וְרָאָה הֵיאַךְ הוּא הַכֹּל הֶבֶל בְּכָל הַיִּתְרוֹנוֹת שֶׁתַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, רָצָה לוֹמַר, בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאָמַר: 'אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא
(*) אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַּם הוּא הָבֶל.
(*) תַּרְתִּי בְלִבִּי
(*) לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי
(*) וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֶחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי
(*) בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי־בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָּקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכָּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב
(*) וּסְגֻלַּת מְלָכִים
(*) וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי
(*) שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם
(*) שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכָּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָםִ, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי
(*) לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה, כִּי־לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל־עֲמָלִי וגו'. וּפָנִיתִי אֲנִי וגו' וְאֵין יִתְרוֹן
(*) תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'
(קהלת ב, א־יב). וְכָל זֶה אָמַר הֶחָכָם שְׁלֹמֹה כְּשֶׁהִגִּיעַ וּבָא לְיָדוֹ כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה וּבְחָנוֹ וְרָאָה בוֹ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר, רָאִיתָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. אָמַר, שֶׁאֵין יִתְרוֹן בְּכָל מַה שֶּׁאָדָם עָמֵל בִּדְּבָרִים שֶׁהֵם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאִם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהִשִּׂיג כָּל שְׂרָרוֹת וּמַעְדַּנֵּי עוֹלָם אָמַר זֶה, מַה יֵשׁ לוֹמַר לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לְאֶחָד מִנִּי אֶלֶף.
נפש יהודה אנסכה. לשון מסך יין לשתות כמו מסכה יינה עירוב יין במים לתקנו: תרתי בלבי. חזרתי לתור להחזיק בכולן במשתה בחכמה ובסכלות: למשוך. לעדן במשתה היין את בשרי: ולבי נוהג בחכמה. אף אם בשרי נמשך ביין לבי מתגלגל בחכמה להחזיק בתורה: ברכות מים. כמין ביברים של דגים שחופרין בקרקע: סגולת מלכים. גנזי מלכים זהב וכסף ואבן יקרה שהמלכים מסגלים בגנזיהם: והמדינות. סגולת כל סוחרים: שרים ושרות. מיני כלי זמר: שדה ושדות. מרכבות נוי עגלות צב ובלשון גמרא יש שידה תיבה ומגדל: לא אצלתי. לא ריחקתי להבדל מהם וכן ויאצל מן הרוח וגו': תחת השמש. היינו כל מה שנברא אחר השמש הוי הבל אבל התורה שנבראת קודם השמש בזה יש לו שכר טוב בעמלו:
וּבָא לְלַמְּדֵנּוּ, שֶׁהֶעָמָל הַנָּכוֹן הוּא בְמַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ, לְהַשִּׂיג הַטּוֹב הַתְּמִידִי, שֶׁאֵין בּוֹ רַע וְלֹא הֶעְדֵר כְּלָל, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁעָמְדָה לוֹ וְנִשְׁאַר מִכָּל עֲמָלוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִי'. וְעַל זֶה אָמְרוּ ז''ל, בִּרְאוֹתָם כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָד; אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה. וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לוֹ לָאָדָם לְקַנֵּא בְּכָל טוּבֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְגַם לֹא בְּאַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבְדַרְכֵיהֶם וְעִדּוּנָם, שֶׁאִם כֵּן נִרְאֶה שֶׁכּוֹסֵף וּמִתְאַוֶּה בְּדַרְכָּם. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: אַל־ תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל־תִּבְחַר בְּכָל־דְּרָכָיו'
(משלי ג, לא) וְאָמַר: 'אַל־תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל־תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם'
(שם כד, א), אֲבָל מוּתָר לְקַנְאוֹת בַּהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁטּוֹב הוּא לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא בְּדֶרֶךְ קִנְאָה וְעִם כָּל זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
וְגַם יֵשׁ דָּבָר הַנִּקְרָא קִנְאָה שֶׁהִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, כְּשֶׁיִּרְאֶה הֶחָסִיד לָרְשָׁעִים שֶׁמְחַלְּלִים הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא, לָשׂוּם נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וִיקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם לְהוֹכִיחָם וּלְיַסְּרָם בְּכָל יְכָלְתּוֹ, בֵּין בְּדִּבוּר בֵּין בְּפֹעַל, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה פִּנְחָס בְּקַנְאֹתוֹ קִנְאַת הַשֵּׁם, שֶׁהָרַג זִמְרִי, נְשִׂיא שֵׁבֶט, וְהָיְתָה סִבָּה לְהָשִׁיב חֲמַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ מֵעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, כַּכָּתוּב:'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־ בְּרִיתִי שָׁלוֹם'
(במדבר כה, יב). וּמִזֶּה לָמְדוּ ז''ל: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בוֹ.
וּבָזֶה הָיוּ רְגִילִים הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים בְּכָל זְמַן וּזְמַן וְהָיוּ מוֹסְרִין עַצְמָן לְמִיתָה בְּהוֹכִיחָם אֶת הָעָם, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פג, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַשְׁכַּחֵיהּ לְפַרְהֲגַוְנָא דְּמַלְכָּא דַהֲוָה קָא תָפִיס גַּנְבֵי. אֲמַר לֵיהּ: הֵיכֵי יְכָלְתְּ לְהוּ
(איך תבין תחבולותיהם) וְכִי לָאו כְּחַיּוּתָא מְתִילוּ
(שמתחבאות ביום במסתרותיהם), דִּכְתִיב בְּהוּ: 'בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־ חַיְתוֹ־יָעַר'
(תהלים קד, כ); אִיכָּא דְּאָמְרֵי, מְהַאי קְרָא אֲמַר לֵיהּ: 'יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה'
(שם י, ט). וְדִילְמָא שָׁקְלֵת צַדִּיקֵי וְשָׁבְקֵת רְשִׁיעֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אִיעֲבִיד, הוּרְמְנָא דְּמַלְכָּא הוּא
(מצות המלך ואני מתיירא מלהניחם מאחר שאני מוצא בם שום צד גניבה). אֲמַר לֵיהּ: תָּא אַגְמְרָךְ הֵיכֵי תַעֲבִיד. אָמַר: עֵיל לַחֲנוּתָא דְּחְרָא
(*) בְאַרְבָּעָה שָׁעֵי קָמַיתָא וְאִי חֲזֵית אֵינַשׁ דְּקָא שָׁתֵי חַמְרָא וְקָא מְנַמְנֵם שְׁאֵין עֲלֵיהּ, אִי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, קִדּוּמֵי קָדִים לְגִירְסֵהּ
(השכים בעוד לילה לקרות ולכן הוא מנמנם), אִי פוֹעֵל הוּא, קִידוּמֵי קָדִים לַעֲבִידְתֵיהּ; אִי עֲבִידְתֵיהּ בַּלֵּילְיָא רְדוּדֵי רָדִיד
(מותח חוטי נחשת וברזל לעשות מחטים ואם שלא נשמע בבית קול הפטיש, שמא רדד), דְּלָאו הָכִי וְהָכָאי, תָּפְסֵיהּ
(*) דְּגַנְבָא הוּא. אִשְׁתְּמַע מִילְתָא בֵּי מַלְכָּא, אָמְרֵי: קַרְיָנָא דְאִיגַרְתָא אִיהוּ לֶהֱוֵי
(*) פַרְוַנְקָא. אַתְיוּהוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְקָא תָפִיס גַּנְבֵי וְאָזִיל. פָּגַע בֵּיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אֲמַר לֵיהּ: חֹמֶץ בֶּן יַיִן, עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרֵיגָה. אֲמַר לֵיהּ:
(*) קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. אֲמַר לֵיהּ:
(*) יָבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו. יוֹמָא חַד פָּגַע בּוֹ הַהוּא כּוֹבֵס קָרְיֵהּ: חֹמֶץ בֶּן יַיִן. אָמַר: מִדְאִית בֵּית עַזּוּת פָּנִים כּוּלֵי הַאי שְׁמַע מִינָהּ רָשָׁע הוּא. אָמַר לְהוּ: תִּפְסוּהוּ, תִּפְסוּהוּ. לְבָתַר דְאִיתוּתַב דַּעְתֵּיה בָּעֵי לִפְרוּקֵיהּ וְלָא מָצֵי, הֲוָה קָא מִצְטַעֵר טוּבָא אֲבַתְרֵיהּ,
(*) קָרֵי עֲלֵיהּ: 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ' וגו'
(משלי כא, כג). אַסְקוּהוּ בִּזְקִיפָא קָם
(*) תֻּתֵּי זְקִיפָא וְקָא בָכֵי. אָמְרֵי לֵיהּ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ
(*) נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִנִּיחַ יָדָיו עַל בְּנֵי מֵעָיו וְאָמַר: שִׂישׂוּ בְנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ, וּמַה סְפֵקוֹ שֶׁלָּכֶם כָּךְ,
(*) וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מֻבְטָח אֲנִי בָכֶם, שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם. אֲפִילוּ הָכֵי לָא מֵיתְבָא דַּעְתֵיהּ. אַשְׁקוּהוּ סַמָּא דִּשְׁנָתָא
(משקה שעושין לאדם שישן) וְעַילוּהוּ לְבֵיתָא דְּשִׁישָׁא
(בבית של שיש) וְקָרְעוּ לִכְרֵסֵהּ וּמַפְקֵי מִינֵיהּ דְיקוּלֵי דְתַרְבָּא
(סלים מלאים שומן, שהיה רבי אלעזר ברבי שמעון שמן מאד) וּמוֹתְבֵי בְשִׁמְשָׁא דְּתַמּוּז וְאָב וְלָא מַסְרַח
(לנסות אם יסריח וירום תולעים). אָמְרֵי: כָּל תַּרְבָּא נַמֵּי לָא מַסְרַח; כָּל תַּרְבָּא לָא סְרִיחַ
(כל חלב שאין בו בשר אינו מסריח), כָּל תַּרְבָּא דְאִית בֵיהּ שׁוּרְיָאקֵי סוּמְקֵי מִסְרַח
(גוונים אדומים שהם מן הבשר) וְהַאי אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּהּ שׁוּרְיָאקֵי סוּמְקֵי לָא מַסְרַח. קָרֵי אַנַפְשֵׁיהּ: 'אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח'
(תהלים טז, ט).
נפש יהודה בארבעה שעי. שהיא שעת סעודה והכל נכנסין בחנויות וסועדין: גנבא הוא. ולכך הוא ישן שניעור בלילה לארוב עוברי דרכים או לחתור בתים: פרוונקא. שליח: קוצים. רשעים: יבוא בעל הכרם. הקב''ה כי כרם ה' צבאות בית ישראל: קרי עליה. דההוא כובס: תותי זקיפא. תחת העץ: נערה מאורסה. שהוא בסקילה וכל הנסקלין נתלין: ודאות שלכם. במקום שיש טעם בדבר כגון הנך דניימי בחנותא:
וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, מְטָא לֵיה
(*) כִּי הַאי מַעֲשֶׂה לְיָדֵיהּ, פָּגַע בֵּיהּ אֵלִיָּהוּ. אָמַר לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרֵיגָה. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעֱבֵיד, הוֹרְמְנָא דְּמַלְכָּא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אָבוּךְ בָּרַח לְעַסְיָא וְאַתְּ בְּרַח לְלוּדְקִיָּא.
נפש יהודה כי האי מעשה. מינהו המלך לתפוס גנבים ולסטים:
וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּרַבִּי שֵׁילָא, שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ עַל קִנְאַת הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(נח, א): רַבִּי שִׁילָא נַגְדֵיהּ
(הלקהו) לְהַהוּא גַבְרָא דְּבָעַל גּוֹיָה, אָזַל אָכַל בֵיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא
(הלשינו), אָמַר: אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּדָאִין דִינָא בְּלָא הוֹרְמְנָא דְמַלְכָּא. שָׁדַר עֲלֵיה פְּרִיסְתְּקָא
(ממונה). כִּי אָתָא אָמְרֵי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נְגַדְתֵּיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, אָמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּבָעַל חֲמָרָא. אָמְרֵי לֵיהּ: אִית לָךְ סַהַדֵי, אָמַר לְהוּ: אִין. אָתָא אֱלִיָּהוּ וְאִדְמִי לֵיהּ כְּאִינְשֵׁי וְאַסְהִיד. אָמְרוּ: אִי הָכִי בַּר קְטָלָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָן מִיוֹמָא דְּגַלִּינָן מֵאֲרָעִין לֵית לָן רְשׁוּתָא לְמִיקְטַל וכו'. פָּתַח רַבִּי שֵׁילָא וְאָמַר: 'לְךָ ה' הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת'
(דברי הימים־א כט, יא). אָמְרֵי לֵיהּ: מַאי אֲמֶרֶת? אָמַר לְהוּ: הָכֵי קָאַמִינָא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהֵב מַלְכוּתָא בְּאַרְעָא מֵעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. אָמְרֵי: הוֹאִיל וְחַשָּׁבִינָן עֲלַייכוּ, לִידוֹן הַאי כּוּלֵי דִינָא, יָהֲבוּ לֵיהּ קוּלְפָא דְּפַרְזְלָא
(מקל לרדות). אָמְרֵי לֵיהּ: תּוּבּ אֲפִתְחָא דָרוֹמָא וְדוֹן דִּינָא. כִּי הֲוָה נָפִיק, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא: וּמִי עָבִיד רַחֲמָנָא נִיסָא לְשִׁקְרֵי? אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, וְלָאו חֲמָרֵי אִיקְרוּ. דִּכְתִיב: 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם'
(יחזקאל כג, כ). חַזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא אָזֵיל לְמֵימְרָא לְהוּ: דְּקַרִינְהוּ חֲמָרֵי, אָמַר: הַאי רוֹדֵף הוּא וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: הַבָּא לְהָרְגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ, מַחְיֵהּ בְּקוֹלְפָא וְקָטְלֵיה. אָמַר: הוֹאִיל וְאִיתְעַבִיד לִי נִיסָא בְּהַאי קְרָא, דָּרְשִׁינָן לֵיהּ. נָפַק לְבֵי מִדְרָשָׁא וְדָרַשׁ לְךָ ה' הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וכו'. כִּדְאִיתָא בְּסוֹף חֵלֶק רְבִיעִי בְּחַג הַמַּצּוֹת
(סימן קמב).
וְעַל כֵּן הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מוֹסְרִים עַצְמָם בְּקִדּוּשׁ הַשֵּׁם, לְבָעֵר קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם וּלְהוֹכִיחַ וּלְיַסֵּר לַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְהָיוּ מִתְגָרִים עִמָּהֶם עַל מִילֵי דִּשְׁמַיָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ז, ב) וּבְפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(ו, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי: מוּתָר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: 'עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם'
(משלי כח, ד). וְאִם לֲחַשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: הָא כְתִיב: 'לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים'
(תהלים לז, א), אֱמֹר לוֹ:
(*) מִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא 'אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים' לִהְיוֹת כִּמְרֵעִים 'וְאַל תְּקַנֵּא בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה' לִהְיוֹת כְּעוֹשֵׂי עַוְלָה, דִּכְתִיב: '
(*) אַל־יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחֲטָּאִים'
(משלי כג, יז). וְאָמַר גַּם כֵּן שְׁלֹמֹה: 'אַל־תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל־תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים'
(שם כד, יט).
נפש יהודה מי שלבו נוקפו. הירא מעבירות שבידו אומר כן מפרש אל תתחר במרעים אל תתקוטט והוא אינו כן אלא אל תתחר להתאוות במעשיהם לומר אעשה כן גם אני כמותם: אל יקנא לבך בחטאים. כי אם ביראת ה' כל היום, ואי אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת ה' אלא על כרחך אל יקנא לכך לעשות כמותם:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְקַנֵּא בְמַעֲשֵׂיהֶם, לְהִתְגָרוֹת בָּהֶם עַל פִּשְׁעָם וְלֹא יְקַנֵּא בְּכָל מַה שֶּׁיִרְאֶה בְּהַצְלָחָתָם, כִּי בְּוַדַּאי נִפְרָעִין מֵהֶן בְּאַחֲרִיתָם, כִּי כְבָר דִּבֵּר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמָשָׁל, בְּקִנְאַת בְּנֵי אָדָם בִּשְׁלוֹם הָרְשָׁעִים, שֶׁאָמַר: 'וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלַי כְּאַיִן' וגו' 'כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים' וגו', וְסִיֵּם הָעִנְיָן כִּמְתָרֵץ וְאָמַר: 'עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם'
(תהלים עג, ב־יז), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לְדוּנָם בְּאַחֲרִית הָעוֹלָם הַזֶּה וּלְכַלֵּם בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת. וְעַל זֶה הָעִוָּרוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, אָמַר הֶחָכָם שְׁלֹמֹה: 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת'
(משלי יד, יב).
וְאִם הָאֵל יִתְבָּרַךְ מַאֲרִיךְ לָהֶם טוֹבָה וְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא לְנַכּוֹת כָּל זְכוּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא כָלֶה וְאָבֵד, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם עָנְשָׁם מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא. כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(יא, א): 'אֵל אֱמוּנָה'
(דברים לב, ד) כְּשֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, כָּךְ
(*) מְשַׁלֵּם לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה. 'וְאֵין עָוֶל'
(שם), כְּשֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָרְשָׁעִים עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, כָּךְ נִפְרָע מִן הַצַּדִּיקִים עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּעוֹלָם הַזֶּה. 'צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא'
(שם), אָמְרוּ: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם כָּל מַעֲשָׂיו נִכְתָּבִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּכָה עָשִׂיתָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי. וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. וְאוֹמְרִים לוֹ:
(*) חֲתֹם, וְחוֹתֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם'
(איוב לז, ז), [קְרִי בֵהּ יַחְתִּים] וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּצְדִיק עָלָיו אֶת הַדִּין וְאוֹמֵר: יָפֶה דַנְתּוּנִי, יָפֶה דַנְתּוּנִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: 'לְךָ לְבַדְךָ חָטָּאתִי וגו'
(*) לְמַעַן־תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ וגו''
(תהלים נא, ו).
נפש יהודה משלם לרשעים בעולם הזה. כדי לטרדם מן העוה''ב כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: יחתים. כותב מעשה כל אדם ומחתים יד כל אדם על מעשיו: למען תצדק בדברך. שהוא מצדיק עליו בדברך שאתה מראה לו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(טז, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְמָנֵּהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ מַאי דִּכְתִיב: 'אַל־תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל־תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף'
(מיכה ז, ה), אִם יֹאמַר לְךָ יֵצֶר הָרַע: חֲטָא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לְךָ אַל תַּאֲמִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַל תַּאֲמִינוּ בָּרַע' וְאֵין רַע אֶלָּא יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע'
(בראשית ח, כא). 'אַל תִּבְטְּחוּ בְּאַלּוּף' וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה'
(ירמיה ג, ד). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְרָהִיטֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּהּ'
(חבקוק ב, יא). רַבִּי שֵׁילָא אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ' וגו'
(תהלים צא, יא). ר' חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי־פִיךָ'
(מיכה ז, ה). אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁרוּי בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ נְשָׁמָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה''
(ישעיה מג, י).
נפש יהודה ואתם עדי. הוא מעיד בעצמו בכל עינו שמוכיח בפניו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(כב, א): 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו
(*) אֶל־פָּנָיו'
(דברים ז, י) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁנוֹשֵׂא מַשָּׂאוֹי עַל כְּתֵפוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיכוֹ מִמֶּנּוּ. 'לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ'
(שם), אָמַר רַבִּי אֵילָא: לְשׂוֹנְאָיו הוּא דְּלֹא יְאַחֵר, אֲבָל מְאַחֵר הוּא לַצַּדִּיקִים. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: 'אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם'
(שם שם, יא), הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם
(*) וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא הַיּוֹם לִטּוֹל שְׂכָרָם. וּמִכָּאן מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, כִּי אוֹיְבֵי הַשֵּׁם יֹאבְדוּ מִן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְהַאֲבִידוֹ'. וְאָמַר דָּוִד: 'וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים' וגו'
(תהלים לז, כ). וּמוּסָף עַל זֶה נִפְרָעִים מֵהֶם וּמִזַּרְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים וגו' לְשֹׂנְאָי'
(שמות כ, ה).
נפש יהודה אל פניו. של הקב''ה שדומה לו למשאוי לפניו: ולא למחר לעשותם. לאחר מיתה לעתיד לבא שאם בא לקיים מצות אינו מועיל דמי שטרח בע''ש הוא העוה''ז יאכל בשבת לעולם שכולו שבת הוא העוה''ב:
וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁמַּאֲרִיךְ הַשֵּׁם שַׁלְוָתָם, אוּלַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כְּדִכְתִיב: 'חַי־אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם־אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע' וגו'
(יחזקאל לג, יא) וְעַל כֵּן אָמַר: 'אֶרֶךְ אַפַּיִם'
(שמות לד, ו), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים, כִּדְגַּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קיא, א): 'וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ'
(שמות לד, ח).
(*) מָה רָאָה? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה. וְרַבָּנָן אוֹמְרִים:
(*) אֱמֶת רָאָה. תַּנְיָא כְּמָאן דַּאֲמַר אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה. דְּתַנְיָא: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב אֶרֶךְ אַפַּיִם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים, אֲמַר לֵיהּ: אַף לָרְשָׁעִים. אֲמַר לֵיהּ:
(*) רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ,
(*) אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָא חָזִית דְמִבָּעִית לָךְ. בְּשָׁעָה שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ: לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים? אֲמַר לֵיהּ: לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי אַף לָרְשָׁעִים. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ'
(במדבר יד, יז).
נפש יהודה מה ראה. על איזה מדה של י''ג מדות ראה והשתחוה: אמת ראה. במדותיו שנקרא אמת ונתיירא שיתחייבו ישראל כלייה אם הוא דן אותם בדין גמור ומיהר להתפלל עליהם שלא יהא דן אותם לפי מעשיהם: רשעים יאבדו. ואל יהא לך ארך אפים עליהם: אמר לו. הקב''ה לא כך אמרת ארך אפים לצדיקים ולא לרשעים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בָּבָא קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה
(נ, א): אָמַר רַבִּי חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא כְּתִיב אֶרֶךְ אַפַּיִם וְלֹא כְתִיב
(*) אֶרֶךְ אַף, אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ שֶׁמַּאֲרִיךְ שַׁלְוָתָם בִּזְכוּת אֲבוֹתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא:
(*) שְׁלֹשָׁה דְבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָתַן לוֹ. בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי־ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ' וגו'
(שמות לג, טז). בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם' וגו'
(שם). בִּקֵּשׁ
(*) לְהוֹדִיעוֹ דְרָכָיו וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת־דְּרָכֶךָ'
(שם שם, יג),
נפש יהודה ארך אף. משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחד של טובה וא' של רעה לצדיקים מלשלם שכר טוב ולרשעים מליפרע מהם לאלתר: שלשה דברים בקש משה. ונתן לו. שהרי לסוף כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה: להודיע דרכיו. מנהג מדת משפטיו כגון מפני מה צדיק וטוב לו וכו':
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי [מָה] יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ וְיֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ, יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע וְרַע לוֹ. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק בֶּן צַדִּיק; צַדִּיק וְרַע לוֹ, צַדִּיק בֶּן רָשָׁע; רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע בֶּן צַדִּיק; רָשָׁע וְרַע לוֹ, רָשָׁע בֶּן רָשָׁע. וְיֵשׁ שֶׁמַּאֲרִיךְ לָהֶם קְצָת יְמֵיהֶם וּבְסוֹף יְמֵיהֶם יֵעָנְשׁוּ עַל רִשְׁעָם, וְיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ, כְּדִכְתִיב: 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה'
(משלי כד, טז). רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַצַּדִּיק, אַף־עַל־פִּי שֶׁבָּאוֹת עָלָיו תְּלָאוֹת הַזְּמַן, יִנָּצֵל מֵהֶם בִּזְכוּתוֹ, אֲבָל הָרָשָׁע מִשֶּׁיַּתְחִיל לִכָּשֵׁל לֹא יוּכַל לָקוּם, שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת לְהָגֵן בַּעֲדוֹ. וְאָמַר: 'כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם־רָשָׁע' וגו'
(שם טז, ד). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת, אֲבָל מֵהַצַּדִּיק מְעַט מְעָט, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִסְבֹּל וּלְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַבַּעַל חוֹב לְאוֹהֲבוֹ שֶׁנִּפְרַע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעָט. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ד, א): מִשְׁתַּבֵּחַ לְהוּ רַבִּי אַבָּהוּ לְמִינָאֵי בְּרַב סַפְרָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא,
(*) שָׁבְקוּ לֵיהּ מִכְסָא דִּתְּלֵיסַר שְׁנֵי. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחוּהוּ אָמְרוּ לֵיהּ: כְּתִיב: 'רַק אֶתְכֶם
(*) יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה' וגו'
(עמוס ג, ב), מָאן דְּאִית לֵיהּ
(*) סוּסְיָא בִּישָׁא
(*) בְּרַחֲמֵהּ מַסִּיק בֵּה, לָא הֲוָה בְּיָדֵהּ. רָמוּ לֵיהּ סוּדְרָא בְּצַוָּארֵיהּ וְקָא מְצַעְרֵי לֵיהּ. אָתָא רַבִּי אֲבָהוּ אַשְׁכַּחִינְהוּ, אָמַר לְהוּ: אֲמַאי קָא מְצַעְרִיתוּ לֵיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: וְלָאו אָמַרְתְּ דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וְלָא יָדַע לְמֵימֵר לָן פֵּרוּשָׁא דְּהַאי פְּסוּקָא. אָמַר לְהוּ: אֵימוּר דְּאָמְרִי לְכוֹן
(*) בִּתְנוּיֵי, בִּקְרָאֵי מִי אָמְרִי לְכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ: וּמַאי שְׁנָא אַתּוּן דִּיְדַעְתּוּן, אָמַר לְהוּ: אֲנָן דְּשְׁכִיחְנָן גַּבֵּיכוּ רַמִּינָן אֲנַפְשִׁין וּמְעֵינָן בִּקְרָאֵי, אִינְהוּ לָא מֵעַיְּנֵי. אָמְרוּ לֵיהּ: אֵימָא לָן אַתְּ. אָמַר לְהוּ: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלּוֹוִין מֵאֶחָד, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת, אוֹהֲבוֹ
(*) נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעָט. וְעַל כֵּן הוֹכִיחַ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לָאָדָם וְאָמַר: 'בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה'
(קהלת ז, יד). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁתִּהְיֶה בְטוֹב, תִּרְאֶה מֵרָחוֹק אֶת הַנּוֹלָד, שֶׁהוּא יוֹם רָעָה.
נפש יהודה שבקו ליה מכסא. הניחו לו המכס מי''ג שנה: ידעתי. אהבתי כמו יודע ה' דרך צדיקים וכמו ואדעך בשם: סוסיא. זעם: ברחמיה מסיק. מעלהו על אוהבו והנם זועפים מתרגמינן והא אינון נסיסין לשון אחר סוסיא סוס שעסקו רע את אוהבו מעלה עליו כדי שימות: בתנויי. בלימוד המשנה וגמרא: נפרע ממנו מעט מעט. כן ישראל נפרע מהן הקב''ה את כל עונותיהם בעולם הזה כדי שיזכו ליום הדין. רשעים אינו נפרע מהם כלל כדי לטרדן מן העוה''ב ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים:
וּבְכָל זֹאת הָרָשָׁע אֵינוֹ מַבִּיט לְשׁוּם דָּבָר מִזֶּה, אֲבָל חוֹקֵר אַחַר הָעִדּוּנִים וְהוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם, בִּרְאוֹתוֹ שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, חוֹשֵׁב שֶׁאֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רַע לְפָנָיו וְהוּא מְלֻכְלָךְ בְּקִנְאָה וּבְתַאֲוָה וּבְהַשָּׂגַת כָּבוֹד, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹר הָאֲמִתִּי בִּהְיוֹתוֹ מֻכֶּה מֵעִוָּרוֹן וּמִתִּמְהוֹן לֵבָב. וְעַל זֶה, חֹשֶׁךְ הָעוֹלָם הַזֶּה שָׂמִים לְאוֹר וְאוֹר הָעוֹלָם הַבָּא שָׂמִים לְחֹשֶׁךְ. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ וגו'
(ישעיה ה, כ).
וְכָל זֶה אֵרַע לָהֶם בִּהְיוֹתָם שְׁטוּפִים בְּחֶמְדָּה, שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ כָּל הַקִּנְאוֹת וְהַתַּאֲווֹת וְהָעֲבֵרוֹת וּסְתִירַת כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ אָמְרוּ ז''ל: דִּבּוּר לֹא תַחְמֹד, שָׁקוּל כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּבִכְלָלָם כָּל הַתּוֹרָה. שֶׁאִם לֹא תַחְמֹד, תַּכִּיר וְתֵדַע שֶׁה' אֶחָד הוּא אֱלֹהֶיךָ וְלֹא תָּרוּץ לְדָבָר אַחֵר. וְאִם לֹא תַחְמֹד לֹא תִתְאַוֶּה לַעֲבֹד זוּלָתוֹ וְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וְאִם לֹא תַחְמֹד לֹא תִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר עַל מָמוֹן חֲבֵרְךָ. וְאִם לֹא תַחְמֹד תִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים וְלֹא תַעֲשֶׂה בָהֶם מְלָאכָה. וְאִם לֹא תַחְמֹד תְּכַבֵּד לְאָבִיךָ וּלְאִמֶּךָ וְרַבּוֹתֶיךָ וְתִירָא מֵהֶם. וְאִם לֹא תַחְמֹד לֹא תַהֲרֹג נָקִי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְלֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ וְלֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם הֵם סִבָּה לְהָרַע. וְאִם לֹא תַחְמֹד אִשָּׁה, לֹא תִנְאַף אִשָּׁה אֲסוּרָה. וְאִם לֹא תַחְמֹד לֹא תִגְנֹב וְלֹא תִגְזֹל וְלֹא תִתְאַוֶּה וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד וְרִבִּית וְשׁוּם דָּבָר אָסוּר. וְאִם לֹא תַחְמֹד לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר, לֹא תֵלֵךְ רָכִיל וְלֹא תְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּדֵי לְהַשִּׂיג מָמוֹן אַחֵר וְתִשְׁמֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׁפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הֵם תּוֹלָדוֹת וַעֲנָפִים לְאֵלּוּ הַדְּבָרִים.
עַל כֵּן הֶחָפֵץ בַּחַיִּים, חַיֵּי הַזְּמַן וְחַיֵּי הָעוֹלָם, יָסִיר מִלִּבּוֹ כָּל חֶמְדָה הַמְסַבֶּבֶת לוֹ קִנְאָה וְתַאֲוָה וּכְבוֹד הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאַחֲרִיתוֹ הוּא קָלוֹן, וְיֶאֱזֹר מָתְנָיו וְיִתְגַּבֵּר כְּנֶגֶד יִצְרוֹ הָרַע הָעוֹמֵד לְשִׂטְנוֹ בְּכָל שָׁעָה וּמְקַנֵּא בְּכָל רֶשַׁע וְחָמָס וּמְסַבֵּב לָאָדָם חֳלָיִים רָעִים וְנֶאֱמָנִים וְיִירָא תָמִיד מֵעָנְשֵׁי הָעֲבֵרוֹת הַבָּאִים לָעוֹסְקִים בָּהֶם קְצָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּקְצָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בְּחֶלְקֵי הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּבְרַח כָּל אָדָם מֵהֶם. אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא בוֹ דַּעַת אֶלָּא כַּבְּהֵמָה שֶׁבּוֹרַחַת מִן הַהֶזֵּק שֶׁרוֹאָה, וְקַל וָחֹמֶר לָאָדָם הַנִּבְרָא בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.
הכלל הראשון הקנאה
וּמִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא.
החלק הראשון
יֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [ב]
דַּיַן הָאֱמֶת דָּן לָאָדָם כְּפִי מַעֲשָׂיו וּמַעֲנִישׁוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בִּידֵי אָדָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(ח, ב): בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם מְנַוְּלָהּ, הִיא גִלְּתָה עַצְמָה לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ.
(*) הַיָּרֵךְ הִתְחִלָּה הָעֲבֵרָה וְאַחַר־כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ הַיָּרֵךְ תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ הַבֶּטֶן וּשְׁאַר הַגּוּף אֵינוֹ נִצֹּל. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל גַּב דְּמִדָּה בָטִיל בְּמִדָּה לֹא בָטִיל, דַּאֲמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָּאנֵי רַבִּי חִיָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְרִין, אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָטְלוּ. וְהָא בָטְלוּ לְהוּ, אֶלָּא אֵימָא דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָטְלוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּסְקִילָה, אוֹ נוֹפֵל מִן הַגַּג אוֹ חַיָּה דוֹרַסְתּוֹ: מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵקָה אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ; מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב הֲרֵגָה, נִמְסָר לַמַּלְכוּת אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו; מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב חֶנֶק, אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכִי.
נפש יהודה הירך התחילה העבירה. כגון לשמש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר לפיכך תלקה הירך תחלה לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת אבל אצל העונש כתיב וצבתה בטנה ואח''כ ונפלה ירכה לפי שאין המים בודקין אלא דרך כניסתן בה והוא תחלה לבטן:
תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה'
(ישעיה כז, ח). אֵין לִי אֶלָּא סְאָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת תַּרְקַב וַחֲצִי תַּרְקַב, קַב וַחֲצִי קַב, רוֹבַע וַחֲצִי רוֹבַע וְתוֹמָן וַחֲצִי תּוֹמָן
(ועוכלא) [וְעוּקְלָא]
(פירוש: משקלים קטנים), תַּלְמוּד לוֹמַר: 'כִּי כָל־סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ'
(ישעי' ט, ד).
(*) וּמִנַּיִן שֶׁכָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן'
(קהלת ז, כז). וְכֵן מָצִינוּ בְּסוֹטָה, בְּמִדָּה שֶׁמָּדְדָה בָהּ, מוֹדְדִין לָהּ: הִיא עָמְדָה עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה לוֹ, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַעֲמִידָהּ עַל שַׁעַר נִיקָנוֹר וּמַרְאֶה קְלוֹנָהּ לַכֹּל:
(*) הִיא פֵרְשָׂה סוּדָרִין נָאִין עַל רֹאשָׁהּ, לְפִיכָךְ נוֹטֵל כֹּהֵן
(*) כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ וּמַנִּיחָהּ תַּחַת רַגְלֶיהָ; הִיא קָלְעָה שְׂעָרָהּ, לְפִיכָךְ כֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָה; הִיא חָגְרָה בְּצִלְצוּל יָפֶה, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשֵׁר לָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ; הִיא קִשְּׁטָה
(*) פָנֶיהָ, לְפִיכָךְ פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת; הִיא כָּחֲלָה עֵינֶיהָ, לְפִיכָךְ עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת; הִיא הֶרְאָתָה לוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
(רמזה לו), לְפִיכָךְ
(צפרניה) [אֶצְבְּעוֹתֶיהָ] נוֹשְׁרוֹת; הִיא פָשְׁטָה לוֹ יְרֵכָהּ, לְפִיכָךְ יְרֵכָהּ נוֹפֶלֶת; הִיא קִבְּלָתוֹ עַל כְּרֵסָהּ, לְפִיכָךְ בִּטְנָהּ צָבָה; הִיא הֶאֱכִילָתוּ מַעְדַּנֵי עוֹלָם, לְפִיכָךְ קָרְבָּנָהּ
(*) מַאֲכַל בְּהֵמָה; הִיא הִשְׁקָתוּ יַיִן מְשֻׁבָּח בְּכוֹסוֹת מְשֻׁבָּחוֹת, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַשְׁקֶה אוֹתָהּ מַיִם הַמָּרִים בִּמְקֵידָה שֶׁל חֶרֶס
(פירוש: פחותה ומגונה שבכוסות); הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר, יוֹשֵׁב בַּסֵּתֶר
(*) מֵשִׂים בָּהּ פָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף' וגו'
(איוב כד, טו). דָּבָר אַחֵר: הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְסְמָהּ בְּגָלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה
(*) בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל'
(משלי כו, כו).
נפש יהודה ומנין שכל פרוטה וכו'. אע''פ שלא נפרע ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתר לו עליהם אלא מצרפים אותם לחשבון: היא פרשה סודרין נאין. כדי להראות נאה: כיפה. צעיף: פניה. מוריקות הכי תנן בסוטה אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות: מאכל בהמה. שעורים: משים בה פנים. להפרע ממנה: במשאון. במחשך:
וְגַרְסִינָן הָתָם
(סוטה ט, ב): שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָאָה בִּשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּלַּגְשֵׁי אָבִיו, כְּדִכְתִיב: 'וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַּגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת'
(שמואל־ב טו, טז), רש''י, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוּנְבִיאוֹת
(פירוש: חניתות), שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻּהוּ'
(שם יח, טו) וּלְפִי שֶׁגָּנַב שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת:
(לב אביו ולב בית דין דכתיב: 'אלכה נא ואשלם את נדרי' (שם טו, ט) וכתיב: 'את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם (שם שם, יא). ואמרינן בסוטה ירושלמית: קרוים מדוד, שעל־ידי מצות דוד הלכו עמו. אמר לו: כתוב לי, שיכלו עמי אותם שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכים אחריו. וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים איש וכלם ראשי סנהדראות הרי לב אביו ולב בית דין, עד כאן פירוש רש''י) וְלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת־לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל'
(שם טו, ו), לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי וגו''
(שם יח, יד). תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁמְשׁוֹן
(*) בְּעֵינָיו מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח־לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינַי'
(שופטים יד, ג), לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו'
(שם טז, כא).
נפש יהודה בעיניו מרד. ע''י עיניו מרד בבוראו:
וְגַרְסִינָן הָתָם
(סוטה י, א): תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה דְבָרִים נִבְרְאוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה וְלָקוּ בָּהֶם: שִׁמְשׁוֹן בְּכֹחוֹ,
(*) שָׁאוּל בְּצַוָּארוֹ, אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעָרוֹ, צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו, אָסָא בְּרַגְלָיו. שִׁמְשׁוֹן בְּכֹחוֹ, דִּכְתִיב: 'וַתְּגַלַּח' וגו' 'וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו'
(שם טז, יט) (פירש הקונטרס: לא מייתי ראיה אלא דכולן לקו) שָׁאוּל בְּצַוָּארוֹ, דִּכְתִיב: 'וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ'
(שמואל־א לא, ד) (פירש הקונטרס: במקום שהורגים בחרב והיינו צואר) אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעָרוֹ, דִּכְתִיב: 'וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה'
(שמואל־ב יח, ט); צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו
(פירש הקונטרס: לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח וכן אסא ברגליו, אלא כך שמע מרבו), דִּכְתִיב: 'וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר'
(מלכים־ב כה, ז); אָסָא בְּרַגְלָיו, דִּכְתִיב: 'לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה־אֶת רַגְלָיו'
(שם א־טו, כג) וַאֲמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב]: מְלַמֵּד שַׁאֲחָזָתוּ פוֹדַגְרָא
(פירוש: שם חולי שאוחז ברגלים). אֲמַר לֵיהּ מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי דָּמֵי פוֹדַגְרָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּמַחְטָא בְּבִשְׂרָא דְּחַיָּא. מִנָּא הֲוָה יָדַע, אִיכָּא דְּאָמְרֵי: מֵיחָשׁ הֲוָה חַיִּשׁ בֵּיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: מֵרַבֵּיה הֲוָה גְּמִירָא לֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: 'סוֹד ה' לִירֵאָיו'
(תהלים כה, יד). דָּרַשׁ רָבָא: מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ אָסָא
(פירש הקונטרס: לחלות), מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָא
(פירש הקונטרס: עבודת המלך) בְּתַלְמִידֵי־חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת־כָּל־ יְהוּדָה אֵין נָקִי
('השמיע', פירש הקונטרס: הזעיקן) וַיִּשְׂאוּ אֶת־ אַבְנֵי הָרָמָה'
(מלכים־א טו, כב), שֶׁהָיָה בּוֹנֶה עָלֶיהָ כְּרָךְ לְבִלְתִּי תֵת יוֹצֵא וּבָא לְאָסָא. מַאי 'אֵין נָקִי'? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ
("חתן" פירש הקונטרס: אפילו חתן, דכתיב ביה: 'נקי יהיה לביתו' (דברים כד, ה)).
נפש יהודה שאול בצוארו. דכתיב ויגבה מכל העם משכמו ולמעלה:
וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּיִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, שֶׁהֶעֱנִישׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּידֵי אָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(נז, א): תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה: צְוָחָה רִאשׁוֹנָה, צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי שֶׁטִּמְּאוּ הֵיכַל ה'
("שטמאו", פירוש כדכתיב: 'אשר ישכבן את הנשים' (שמואל־א, ב, כב)); צְוָחָה שְׁנִיָּה, צֵא מִכָּאן יִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם. מַאי הֲוָה עָבִיד, דַּהֲוָה
(*) כָרִיךְ יָדֵיהּ בְּשִׁירָאֵי וְעָבִיד עֲבוֹדָה. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה, שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס
(*) יִשְׁמָעֵאל בֶּן פַּאבִי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה גְּדוֹלָה. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה, שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן
(נרבאי) [רְחָבַאי], תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְקַאי, וִימַלֵּא כְרֵסוֹ מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם.
נפש יהודה כריך ידיה בשיראי. וחציצה פוסלת בקדשים כדכתיב ולקח הכהן שיקח בעצמו ועוד דבזיון הוא: ישמעאל בן פאבי. כשר היה אבל אנשי ביתו בעלי זרוע:
אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן
(נרבאי) [רְחָבַאי], שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּסְעוּדָתם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים וְשׁוֹתֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן וְאוֹכֵל אַרְבַּע מֵאוֹת גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה
(פירשו: שהיה מגדל בביתו כהנים רבים). אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן
(נרבאי) [רְחָבַאי], לֹא נִמְצָא נוֹתַר בַּמִּקְדָּשׁ. מַאי סָלְקָא בֵיהּ
(פירוש: מה גמול נשתלם לו) בְּיִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי
(פירוש: מלכי בית חשמונאי), מַלְכָּא אָמַר:
(*) גַּדְיָא יָאֵי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִימְרָא יָאֵי, מָאן נוֹכַח, נוֹכַח כֹּהֵן גָּדוֹל דְּקָא מַסִּיק קָרְבָּנוֹת כָּל יוֹמָא. אָתָא אַחֲוֵי בְּיָדֵהּ
(פירוש: דרך שחוק, ולאו אורח ארעא לאחוויי בידיה קדם מלכא), אִי גַּדְיָא יָאֵי יִסַּק לִתְמִידָא. אָמַר מַלְכָּא: הוֹאִיל וְלָא הֲוָה לֵיה
(*) אֵימְתָּא דְּמַלְכוּתָא, פָּסְקוּהָ לִימִינֵיהּ. יָהֵב שׁוֹחְדָא, פָּסְקוּהָ לִשְׂמָאלֵיהּ, שָׁמַע מַלְכָּא הָדוּר פָּסְקוּהָ לִימִינֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְּשָׁקְלֵיהּ לְיִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, לִמְטַרְפֻסֵהּ
(פירוש: גמולו) בְהַאי עָלְמָא. אָמַר רַב אַשֵּׁי: יִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי,
(*) לָא תָּנָא, דִּתְנַיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
(*) כְּבָשִׂין קוֹדְמִין לְעִזִּים בְּכָל מָקוֹם, יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁמֻּבְחָרִין בְּמִינָן, תַּלְמוּד לוֹמַר:
(*) (*) 'אִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת'
(ויקרא ד, לב), מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד. רָבִינָא אָמַר: מִקְרָא לוֹ קָרָא, דִּכְתִיב: 'אִם כֶּשֶׂב'
(שם ג, ז) 'וְאִם עֵז'
(שם שם, יב), אִי בָּעֵי כֶבֶשׂ, לֵיתֵי כֶבֶשׂ, אִי בָּעֵי עֵז, לֵיתֵי עֵז.
נפש יהודה גדיא יאי. גדי טוב לאכול מן הכבש: אימתא דמלכותא. לא די שלא אמר כמותי אלא שאמר בלשון צחוק: לא תנא. לא שנה משנה וברייתא: כבשין קודמין לעזים בכל מקום. כתיב כבש תחלה: אם כבש יביא קרבנו לחטאת. כאן הקדים שעירה לכבשה דכתיב בפ' עליונה והביא קרבנו שעירת עזים מלמד ששניהם שקולים: אם כבש. אם עז. גבי שלמים כתיב מדלא הראה לך הכתוב רמז מותר בזה מזה ש''מ ששניהן שווין:
וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁנֶּעֱנַשׁ הָאָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כָּךְ נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(יא, א):
(*) וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ' וגו'
(שמות ב, ד), לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם'
(במדבר יב, טו).
(*) מִי דָּמֵי, הָתָם שָׁעָה אַחַת, הָכָא שִׁבְעָה יוֹמֵי אָמַר אַבַּיֵּי: אֵימָא וּלְעִנְיַן הַטּוֹבָה
(*) אֵינוֹ כֵן, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא וְכֵן קְתָנִי, אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכֵי קְתָנִי: וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה
(*) דִּבְאוֹתָהּ מִדָּה. וּלְעוֹלָם מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כא, ב): בְּסוּרְיָא הֲוָה
(*) דְּבַרְתָּא,
(*) בְּשִׁבְבוּתֵהּ - דְּרַב לָא הֲוָה דְּבַרְתָּא, סָבוּר מִנָּהּ מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב,
(*) אִתְחֲזֵּי בְּחֶלְמָא: רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא
(*) וְהָא זוּטְרָא לֵיהּ לְרַב, אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַבְרָא דְּקָא מוּשִׁיל מָרָא וְזִבְלָא לְבֵי קְבָרוּתָּא, בִּדְרוֹקֶרֶת הֲוָה דְּלֵיקְתָּא, בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא לָא הֲוָה דְּלֵיקְתָּא. סָבוּר מִנָּה מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אִתְחֲזֵּי בְחֶלְמָא, דְּרַב הוּנָא נָפִישׁ זְכוּתֵיהּ טוּבָא. וְהַאי זוּטָר לֵיהּ לְרַב הוּנָא, אֶלָּא מִשּׁוּם זְכוּתָא דְּהַהוּא אִתְּתָא דִּמְחַמְּמָה תַּנּוּרָא
(*) וּמְשֵׁילָא לְשִׁבְבָתָא. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן לְאָדָם בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ.
נפש יהודה וכן לענין הטובה. וקס''ד שגם לטובה משלם מדה כנגד מדה: מי דמי. וכי זה מדה כנגד מדה שהרי מרים לא המתינה על משה אלא שעה אחת וישראל נתעכבו בשבילה ז' ימים: אינו כן. יותר ממה שהוא מודד מודדין לו: דבאותה מדה. דוגמא מאותו ענין כמו מרים המתינה לכך המתינו עליה ומיהו יותר ממה שעשה משתלם שהרי היא לא המתינה אלא שעה אחת והכא ז' יומי דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות: דברתא. דבר: בשבבותיה. בשכונה. לקבורתא , ומשום זכותה דקבורה מדדו לו מדה כנגד מדה שלא מתו בשכונותיה: אתחזי בחלמא. להנך אינשי דסברי דמשום זכותיה דרב הוא: והא זוטרא ליה לרב. נס זה קטן הוא לפי גדלו של רב: ומשיילא לשבבותא. לאחר שהסיקתו משלה לפיכך נמדדת לה מדה כנגד מדה:
פרק שני [ג]
יֵשׁ אַחֵרִים שֶׁנִּפְרָעִין מֵהֶם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בִּידֵי שָׁמַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(קח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרךְ הוּא, מַה כְתִיב בְּהוּ: 'בָּתֵּיהֶם
(*) שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא־שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם.
(*) שׁוֹרוֹ עִבַּר
(*) וְלֹא יַגְעִל
(*) תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ
(*) וְלֹא תְשַׁכֵּל.
(*) יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן.
(*) יִשְׂאוּ בְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב. יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵּיהֶם
(*) וּבְרֶגַע שְׁאוֹל
(*) יֵחַתּוּ. וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מַה שַּׁדַּי כִּי־נַעַבְדֶנּוּ
(*) וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע־בּוֹ'
(איוב כא, ט־טו). כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְטוֹבָה שֶׁל גְּשָׁמִים, יֵשׁ לָנוּ נְהָרוֹת וּמַעְיָנוֹת שֶׁאָנוּ מִסְתַּפְּקִין מֵהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָהֶם, בָּם הֵם מַכְעִיסִין אוֹתִי וּבָהּ אֲנִי דָּן אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם' וגו'
(בראשית ו, יז).
נפש יהודה שלום מפחד. שלא היו מזיקים שולטין בהם: שורו עבר. את הנקבה: ולא יגעיל. לא יורה בה זרע פסולת שיהא חוזר ונפלט מגופה בלא הריון: תפלט פרתו. בעתה את ולדה: ולא תשכל. בלא עת: ישלחו כצאן עויליהם וגו'. בעת לידתו היה הולך ומרקד מיד ואם פגע בו במזיק נלחם בו והיתה אומרת לו אמו הבא לי מספרים ואחתוך שררך לך והדלק לי את הנר: ישאו וגו'. היו נושאין קול בשיר בתוף ובכנור: וברגע שאול יחתו. כשהגיע יום מותו היה מת לפי שעה בנחת בלא יסורין: יחתו. ירדו: מה נועיל. מה הנאה יש לנו כי נפגע בו אין אנו צריכין לו אפילו לטיפת גשמים כי אד יעלה מן הארץ:
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אוֹמֵר: דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא
(*) בְּגַלְגַּל הָעַיִן הַדּוֹמֶה לְמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ'
(שם שם, ב), לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אוֹתָם
(*) בְּמַיִם שֶׁדּוֹמִין לְגַלְגַּל הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה'
(שם ז, יא). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרַבָּה קִלְקְלוּ וּבְרַבָּה נִדּוֹנוּ. בְּרַבָּה קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּרְא יי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ'
(שם ו, ה). וּבְרַבָּה נִדּוֹנוּ, דִּכְתִיב: 'נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה'
(שם ז, יא). אָמַר רַב חִסְדָא: דּוֹר הַמַבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ. בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ בַּעֲבֵרָה וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ. כְּתִיב הָכָא 'וַיָּשֹׁכּוּ הַמַּיִם'.
(שם ח, א) וּכְתִיב הָתָם 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה'
(אסתר ז, י).
נפש יהודה בגלגל העין. שרואים טובתן שלמה והיו גבהי עינים ומנאפים אחרי עיניהם: במים שדומין לגלגל העין. מעינות שנובעין ממקור קטן כמו עין:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(לא, ב): עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה וּבְחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. נִדָּה מַאי טַעְמָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא
(*) קִלְקְלָה
(*) בְחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְחַדְרֵי בִטְנָהּ. תֵּינַח נִדָּה, חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כִּדְדָרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
(*) רְבִיעִית דָּם נָתַתִי בָכֶם, עַל עִסְקֵי דַּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם.
(*) רֵאשִׁית קָרָאתִי אֶתְכֶם, עַל
(*) עִסְקֵי רֵאשִׁית הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. נְשָׁמָה נָתַתִּי בָכֶם שֶׁקְרוּיָה נֵר, עַל עִסְקֵי נֵר הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אוֹתָם מוּטָב וְאִם לָאו
(*) הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת נִשְׁמַתְכֶם מִכֶּם. וּמַאי שְׁנָא בִּשְׁעַת לֵדָתָן, אָמַר רָבָא:
(*) נָפַל תּוֹרָא חַדְּדוּ סַכִּינָא.
נפש יהודה קלקלה. מרדה: בחדרי בטנה. מקור דמה: רביעית דם. חיי אדם תלויין בה: ראשית קראתי אתכם. דכתיב ראשית תבואתה: עסקי ראשית. ראשית עריסותיכם: הריני נוטל את נשמתכם. ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בב''ר היא אבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה''ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי בית תלויין בה: נפל תורא חדד סכינא. נפל תורא לארעא שהי' עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו. כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענות לבא:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעָה סִימָנִים הֵן: סִימָן לַעֲבֵרָה,
(*) הִדְרוֹקָן; סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם, יֵרָקוֹן;
(*) סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ, עֲנִיּוּת; סִימָן לְלָשׁוֹן הָרַע,
(*) אַסְכְּרָא. תָּנוּ רַבָּנָן: אַסְכְּרָא בָּאָה
(*) עַל הַמַּעֲשֵׂר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַל לָשׁוֹן הָרַע. אָמַר רָבָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָא: 'וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי
(*) יִסָּכֵר פִּי דּוֹבְרֵי שָׁקֶר'
(תהלים סג, יב).
נפש יהודה הדרוקן. חולי הוא: סימן לגסות הרוח עניות. בפרק האיש מקדש מפרש עניות דתורה דאינו נוחה על גסי הרוח שמתוך גסותן אין משמשין כל צרכן ואין מחזירין על שמועתן: אסכרא. חולי המתחיל בגרון: על המעשר. האוכל פירות טבלים הוא במיתה בידי שמים וזהו מיתתו מדה במדה שדרך גרונו נכנס במעיו: יסכר. לשון אסכרה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(שבת סב, ב): דָּרַשׁ רַב עוּלָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִלָּאִי: מַאי דִּכְתִיב 'וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי
(*) גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן'
(ישעיה ג, טז), שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה; '
(*) וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן'
(שם), שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרֻכָּה בְּצַד קְצָרָה; '
(*) וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם'
(שם), דַהֲווֹ מַלְיָן כֻּחְלָא וּמְרַמְּזָן; '
(*) הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה'
(שם). שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל; 'וּבְרַגְלֵיהֶם
(*) תְּעַכַּסְנָה'
(שם), אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְטִילוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן בְּמִנְעָלֵיהֶם וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶן וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶם יֵצֶר הָרַע כְּאֶרֶס בִּכְעוּס
("כעוס" פירוש: נחש). מַאי פֻּרְעָנוּתַיהוּ, כִּדְדָרַשׁ,
(רבא) [רַבָּה] בַּר עוּלָא: 'וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה' וגו'
(שם שם, כד). תַּחַת בֹּשֶׂם, מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְבַּשְּׂמוֹת, נַעֲשָׂה נְמָקִים נְמָקִים
(פירוש: כמו 'המק בשרו' (זכריה יד, יב)). 'וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה'
(ישעיה שם), מָקוֹם שֶׁהָיוּ חֲגוּרוֹת בְּצִלְצוּל, נַעֲשָׂה
(*) נְקָפִים נְקָפִים. 'וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה'
(שם), מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ, נַעֲשָׂה קְרָחִים קְרָחִים. 'וְתַחַת
(*) פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק'
(שם), פְּתָחִים הַבָּאִין לִידֵי גִּילָה, יִהְיוּ לְמַחְגֹּרֶת שַׂק. '
(*) כִּי־תַחַת יֹפִי'
(שם), אָמַר רָבָא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: חִלּוּפֵי שׁוּפְרָא
(*) כִּיבָא. 'וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן'
(שם שם, יז), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת, כְּתִיב הָכָא 'וְשִׂפַּח' וּכְתִיב הָתָם: 'לַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת'
(ויקרא יד, נו). 'וה'
(*) פָּתְהֵן
(*) יְעָרֶה'
(ישעיה שם), רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר,
(*) שֶׁנִּשְׁפְּכוּ כְּקִיתוֹן וְחַד אָמַר, שֶׁנַּעֲשׂוּ פִּתְחֵיהֶן
(*) כְּיַעַר.
נפש יהודה גבהו. היינו קומה זקופה: ותלכנה נטויות גרון. שהיו הולכות עקב בצד גודל , למעט בהילוכן שיהו מסתכלין בה והיא שוהה בפסיעותיה ודרך נוטים גרון לילך בנחת לפי שאינו רואה לרגליו: ומשקרות עינים. דמליין כוחלא , לשון סיקרא ומרמזין את הבחורים. שיקור לשון הבטה: הלוך וטפוף. שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן: תעכסנה. כמו וכעכס אל מוסר אויל והוא ארס של נחש וקרי לי' כעס ע''ש שאינו מטילו אלא ע''י כעס: נקפים. ל' הנוקף רגלו וניקף סבכי יער: פתיגיל. נוטריקון פתח גילה אותו מקום: כי תחת יופי. כל אלה יבוא לך תחת יופיך: כי בא. ליחה משחין: פתהן. כמו פתחיהן: יערה. כמו ותער כה: שנשפכו כקיתון. שופכת דם זיבה: כיער. נתמלאות שער ונמאסות לתשמיש:
וְעוֹד גַרְסִינָן רֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק
(צ, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
(*) הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא, הוּא כּוֹפֵר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. לְפִי שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְבַר־ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן'
(מלכים־ב ז, א). וּכְתִיב: 'וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה וגו' וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל'
(שם שם, ב). וּכְתִיב: 'וַיְהִי־לוֹ כֵּן
(*) וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת'
(שם שם, כ). וְדִלְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גָּרְמָה לֵיהּ, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם אֲפִילוּ בְּחִנָּם הִיא בָּאָה, אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא 'וַיִּרְמְסוּהוּ וַיָּמֹת', מַאי 'בַּשַּׁעַר', עַל עִסְקֵי שַׁעַר. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: רַבִּי נְהוֹרָאי אוֹמֵר: כָּל הַמְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ, לַסּוֹף הוּא מִתְבַּיֵּשׁ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דּוֹחֲקִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין קְלוֹנוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם.
נפש יהודה האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרש דדרש בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה ואפי' יהא מאמין ומודה שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחה''מ מן התורה מה לנו לאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא הילכך כופר גמור הוא: וירמסו אותו. דבדבר שכפר בו נידון שלא אכל ממנו ונרמס ברגלי הבאים לקנות:
וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ עַל־יְדֵי עַצְמוֹ נִפְרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ
(*) בְּעַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(צד, א): תַּנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: פַּרְעֹה שֶׁחֵרֵף בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ
(שמות ה, ב), לְפִיכָךְ נִפְרַע מִמֶּנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְנַעֵר ה' אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם'
(שם יד, כז). וְאוֹמֵר: 'דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ' וגו'
(חבקוק ג, טו).
נפש יהודה בעצמו. הוא עצמו ולא ע''י שליח לא היה ביזוי כ''כ ולכך הקב''ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ולא נתבייש כ''כ דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן:
סַנְחֵרִיב, שֶׁחֵרֵף
(*) עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, נִפְרַע מִמֶּנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם וגו'
(מלכים־ב יט, כג). וּכְתִיב: 'אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים וְאַחֲרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר'
(שם שם, כד). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרַע מִמֶּנּוּ עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר' וגו'
(שם שם, לה). הָא לָמַדְתָּ שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
נפש יהודה על ידי שליח. דהיינו ביזוי יותר אף הקב''ה נפרע ממנו על ידי שליח ונתבייש יותר:
פרק שלישי [ד]
יֵשׁ לְךָ עֲבֵרוֹת אַחֵרוֹת שֶׁבַּעֲבוּרָם נִפְרָעִין מִן הָאָדָם
(*) בִּדְבָרִים יְדוּעִים וְהָיוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ מֵאַסְמַכְתָּא דִּקְרָא. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(לב, ב): תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם אֵין־לְךָ
(*) לְשַׁלֵּם לָמָּה־יִקַּח
(*) מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ'
(משלי כב, כז). רַבִּי אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ
(*) לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל־תֹּאמַר
(*) לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים
(*) עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ'
(קהלת ה, ה), וְאֵלּוּ הֵן מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר: בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: בַּעֲווֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה
(בשלמא למאן דאמר בעון נדרים, כדאמרן, אלא למאן דאמר בעון ביטול תורה, מאי קראה), דִּכְתִיב: '
(*) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת־ בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ'
(ירמיה ב, ל).
נפש יהודה בדברים ידועים. עונשים ידועים: לשלם. עולות והקדשות שתדור: משכבך. אשתך: אל תתן את פיך. בנדר: לחטיא את בשרך. לחייב את בניך: לפני המלאך. גזבר של הקדש כי שגגה היא בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם: על קולך. בשביל קול נדריך: לשוא הכיתי. בתמיה וכי בחנם הכיתים אינו אלא בשביל המוסר דהיינו התורה לא לקחו לא למדו לשון לקח:
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן נְדָרִים קָאָמַר,
(*) לְבָתַר דִּשְׁמָעָהּ מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסֵּי, חַד אָמַר
(*) בַּעֲוֹן מְזוּזָה וְחַד אָמַר בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. מָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, קְסָבָר
(*) מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו
(*) וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו, וּלְמָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו
(*) וְלִפְנֵי פָנָיו. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה: חַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה וְחַד אָמַר בַּעֲווֹן צִיצִית. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, דִּכְתִיב 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ'
(דברים יא, כ). וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ, 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם'
(שם שם, כא), אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן צִיצִית, מַאי טַעְמָא. אָמַר רַב כַּהֲנָא וְאִי תֵימָא שִׁילָא מָארִי: מַאי קְרָאָה, דִּכְתִיב: '
(*) גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא־
(*) בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה'
(ירמיה ב, לד). רַב נַחְמָן [בַּר יִצְחָק] אָמַר: לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, נַמֵּי מֵהָכָא 'בַּמַּחְתֶּרֶת' שֶׁעָשׂוּ פְּתָחִים כְּמַחְתֶּרֶת.
נפש יהודה לבתר דשמעה. מר''א , מתחלה אמר בעון ביטול תורה ובתר דשמע מרבי אלעזר ששמע מרבי שמעון אבוה דהוה רביה דרבי בעון נדרים אמר איהו נמי הכי: בעון מזוזה. בנים מתים: מקרא נדרש לפניו. למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו קאי אקרא דלקמיה דמשתעי במזוזה: ולא לפני פניו. ולמדתם אותם את בניכם: ולפני פניו. ואף בעון בטול תורה קאמר: גם בכנפיך. בשביל כנפיך שבטלת מצותם נמצא עליך חובות נפשות דם אביונים בנים קטנים שלא חטאו: במחתרת. שאין לה פצימין וה''ק קרא לא במחתרת פצימיהן מצאתים שלמים במצותי כי על כל זה הכיתים דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בַּעֲווֹן שִׂנְאת חִנָּם
(פירוש, שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאו ושונאו) (*) מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים
(*) וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעֲווֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְּכֻנָּס
(פירוש: באוצרות יין ושמן) וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים וְזוֹרְעִים וְאַחֵרִים אוֹכְלִים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם
(*) וְהִפְקַדְּתִי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה' - אַל תִּקְרֵי 'בֶּהָלָה' אֶלָּא '
(*) בְּחַלָּה' - 'וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם' וגו'
(ויקרא כו, טז). וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהַנִּיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ'
(יחזקאל מד, ל).
נפש יהודה מריבה רבה. מדה כנגד מדה: ובניו ובנותיו מתים. אהבתו ניטלת ממנו היינו נמי במדה: והפקדתי. כמו ולא נפקד ממנו איש אמעט את מה שעליכם שכנסתם כבר: בחלה. בעון חלה:
בַּעֲווֹן בִּטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת,
(*) שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר וְהַיּוֹקֶר הוֹוֶה
(*) וְהַשָּׂכָר אוֹבֵד וּבְנֵי אָדָם רָצִים אַחַר הַפַּרְנָסָה וְאֵינָן מַגִּיעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'צִיָּה גַּם־חֹם יִגְזְלוּ' וגו'
(איוב כד, יט) (פירוש הקונטרס: ציה, לשון צווי, דברים שצויתי אתכם בשעת החום היינו תרומות ומעשרות). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא עֲשִׂיתֶם, נִגְזְלוּ מִכֶּם מֵימֵי שֶׁלֶג בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָבִיאוּ אֶת־כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם־לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד־בְּלִי־דָי'
(מלאכי ג, י). מַאי 'עַד בְּלִי דָי', אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי.
נפש יהודה שמים נעצרים. ומתוך גשמים היוקר הוה: והשכר אבד. שכר ריוח:
בַּעֲווֹן גֶּזֶל, הַגּוֹבַאי עוֹלֶה וְהָרָעָב הוֹוֶה וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִים בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה'
(עמוס ד, א). אָמַר רָבָא: כְּגוֹן הַנֵּי נְשֵׁי דִּבְנֵי מְחוֹזָא
(*) דְאָכְלָן וְלָא עָבְדָן.
(*) וּכְתִיב: 'הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה''
(שם שם, ט). וּכְתִיב: 'יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה' וגו'
(יואל א, ד). וּכְתִיב: 'וַיִּגְזֹר עַל־יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר־זְרֹעוֹ־יֹאכֵלוּ'
(ישעיה ט, יט). אַל תִּקְרֵי 'בְּשַׂר־זְרֹעוֹ', אֶלָּא 'בְּשַׂר זַרְעוֹ'.
נפש יהודה דאכלן ולא עבדן. ונמצאות שגוזלות את בעליהן ועוד שמתוך שמלומדות במאכל ובמשת' גורמו' לבעליהן לגזול: וכתיב. בהאי פרשה בנבואת עמוס הכיתי אתכם בשדפון וסיפא דקרא כרמיכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב ביואל יתר הגזם אכל הארבה. דמשמע שהגזם אינו אלא תחלת מכה ואחריה באים ארבה וחסיל אלמא גובאי עולה בעון גזל וכיון דמיני גובאי עולה רעב הוה וכיון דרעב הוה כתיב בישעיה ויגזור על ימין וגו' וסיפא דקרא איש בשר זרועו יאכלו:
בַּעֲווֹן עִנּוּי הַדִּין
(פירוש הקונטרס: שמאחרים את הדין מלדונו ולא לשם שמים אלא מאחר שהוברר להם הדין משהין אותו) וְעִוּוּת הַדִּין
(פירוש: שמעוותין אותו ומזידין) וְקִלְקוּל הַדִּין
(פירוש: שלא היו מתונין בדין לעיין בו כל צרכו ומתקלקל מאליו) וּבַעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, חֶרֶב וּבִיזָה רָבָה וְדֶבֶר בָּא וּבַצֹּרֶת וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִים וְאֵינָם שְׂבֵעִים וְאוֹכְלִים לַחְמָם בְּמִשְׁקָל, דִּכְתִיב: 'וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם
(*) חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית' וגו'
(ויקרא כו, כה) וְאֵין בְּרִית אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה' וגו'
(ירמיה לג, כה) וּכְתִיב: 'בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם'
(ויקרא כו, כו) וּכְתִיב: 'יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ'
(שם שם, מג) (פירוש הקונטרס: ענוי ועוות וקלקול בכלל).
נפש יהודה חרב נוקמת. ע''י חרב דהיינו משלחת גירוי המלחמה והביזה באה וכתיב ושלחתי דבר בתוככם הרי דבר וכתיב שם בשברי לכם מטה לחם הרי בצורת וכתיב בסוף כל הקללות יען וביען במשפטי מאסו הרי עוני ועוות וקלקול בכלל:
בַּעֲווֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר
(שבועת שוא, פירוש הקונטרס: לשון הבל, המשנה את הידוע, כגון על האיש שהוא אשה, ושבועת שקר, שאין בדאותו ניכר ומאמן שקר לבריות) וְחִלּוּל הַשֵּׁם
(פירוש: אדם גדול, שבני אדם למדין ממנו והוא אינו נזהר במעשיו ונמצא, שהקטנים מזלזלים בתורה על ידו ואומרים: מבין זה שאין ממש בתורה ובמצוות ונמצא השם מתחלל ונעשה דברו חולין) וְחִלּוּל שַׁבָּת, חַיָּה רָעָה רָבָה וּבְהֵמָה כָלָה וּבְנֵי אָדָם מִתְמַעֲטִין
(*) וְהַדְּרָכִים מִשְׁתּוֹמְמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִּוָּסְרוּ לִי'
(שם שם, כג). אַל תִּקְרֵי 'בְּאֵלֶּה' אֶלָּא 'בְּאָלָה'. וּכְתִיב: 'וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה' וגו'
(שם שם, כב). וּכְתִיב בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר: 'וְלֹא תִּשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ'
(שם יט, יב). וּבְחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי'
(שם כב, לב), וּבְחִלּוּל שַׁבָּת כְּתִיב: 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת'
(שמות לא, יד). וְיָלְפִינָן חִלּוּל חִלּוּל מִשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר.
נפש יהודה והדרכים משתוממים. מאין עובר:
בַּעֲווֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּשְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת־הָאָרֶץ וגו' וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ וגו' אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ'
(במדבר לה, לג־לד), אִם אַתֶּם מְטַמְּאִין אוֹתָהּ, אֵין אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ.
בַּעֲווֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁמִיטִין וְיוֹבְלִים, גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם וּמַגְלִים אוֹתָם מִמְּקוֹמָם וּבָאִין אַחֵרִים וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמָם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת: 'כִּי אֵת־כָּל־ הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל וגו' וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם' וגו'
(ויקרא יח, כז־כח). וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: 'וְנָתַתִּי אֶת־פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגַעֲלָה' וגו'
(שם כו, ל). וּבִשְׁמִיטִין וְיוֹבְלִין כְּתִיב: 'אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ וגו' וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם'
(שם שם, לד).
בַּעֲווֹן נִבְלוּת הַפֶּה, צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל מֵתִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִים וְאֵינָן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־ יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת־יְתֹמָיו וְאֶת־אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם, כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרָע וְכָל־פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ
(*) וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'
(ישעיה ט, טז). מַאי 'וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'? אָמַר רַב חָנָן אָמַר רָבָא:
(*) הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִילוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה הוֹפְכִין אוֹתוֹ לְרָעָה.
נפש יהודה ועוד ידו נטויה. לשון ועד כל שנותיו של אדם שהן שבעים שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה: הכל יודעין. ולא הוצרך לאדם לפרש למה נכנסה והמנבל פיו בכך אפילו נחתם וכו':
אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו מַעֲמִיקִים לוֹ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת'
(משלי כב, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם'
(שם). אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כָּל
(*) הַמְמָרֵק עַצְמוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים יוֹצְאִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'חַבֻּרוֹת פֶּצַע
(*) תַּמְרוּק בְּרָע'
(שם כ, ל). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן
(*) בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן'
(שם). וַאֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵרָה הִדְרוֹקָן. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב.
נפש יהודה שוחה. גיהנם עמוקה מוכנת לפי זרות למי שפיו דבר זרה נבול פה: זעום ה' יפול שם. זעם של הקב''ה שורה שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעמו של הקב''ה: הממרק עצמו. מפנה לבו לכך ממרק עצמו משאר עסקים להתעסק בעבירות: תמרוק ברע. הממרק ברע: הדרוקן. חולי הוא:
פרק רביעי [ה]
יֵשׁ עֳנָשִׁים אַחֵרִים שֶׁבָּאִים עַל עֲבֵרוֹת יְדוּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, וְלֹא הָיוּ לְמֵדִין אוֹתָם מֵאַסְמַכְתָּא דִּקְרָא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת
(משנה ח): שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרוֹת: מִקְצָתָם מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָם שֶׁאֵינָן מְעַשְּׂרִין,
(*) רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא, מִקְצָתָם רְעֵבִין וּמִקְצָתָם שְׂבֵעִין, גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר,
(*) רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא. שֶׁלֹּא לִטֹּל חַלָּה,
(*) רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה,
(*) שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין
(*) וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּא לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים
(*) וְעַל שְׁמִיטַת הָאָרֶץ.
נפש יהודה רעב של בצורת בא. הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר ומקצתם רעבים ומקצתם שבעים: רעב של מהומה. מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה: רעב של כליה. השמים כברזל והארץ כנחושה: שלא נמסרו לבית דין. שלא עשו בהם דין תורה: ועל פרות שביעית. שעושים בהן סחורה ואין נוהגין בהם קדושת שביעית: ועל שמיטת הארץ. שחורשים וזורעים בשביעית:
וְעוֹד גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(לב, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת
(*) יוֹ
(*) לְדוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָשִׁים מֵתוֹת יְלָדוֹת.
(*) רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: בַּעֲווֹן שֶׁמְכַבְּסוֹת צוֹאַת בְּנֵיהֶם בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁקּוֹרִין לַאֲרוֹן קֹדֶשׁ אֲרֹנָא
(פירוש: כך היו קורין מגדלות שלהן). תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעֲווֹן שְׁנֵי דְבָרִים עַמֵּי הָאָרֶץ מֵתִים, עַל שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֵסֶת
(*) בֵּית עָם וְלַאֲרוֹן קֹדֶשׁ אֲרֹנָא.
נפש יהודה על שלש עבירות. חלה נדה הדלקה: יולדות. בשעת לידתן: ילדות. בחורות ואפילו שלא בשעת לידתן: רבי אחא אומר. הילדות מתות על עון שמכבסות וכו': בית עם. לשון ביזוי שמתקבצין, בו הכל:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן
(כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים חַמָּה לוֹקָה: עַל אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת וְלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וְעַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה שֶׁצָּעֲקָה בָּעִיר וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ וְעַל מִשְׁכַּב זְכוּר וְעַל שְׁנֵי אַחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָם כְּאֶחָד
(פירש הקונטרס: לא ידעתי טעם הדבר). וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים
(*) מְאוֹרוֹת לוֹקִין: עַל
(*) כּוֹתְבֵי פְלַסְתֵּר וְעַל מְעִידֵי עֵדוּת שֶׁקֶר וְעַל
(*) מְגַדְּלֵי בְהֵמָה דַקָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל
(*) וְעַל קוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת. וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בַתִּים נִמְסָרִים לַמַּלְכוּת:
(*) עַל מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִין וְעַל מַלְוֵי בְּרִבִּית וְעַל שֶׁהִסְפִּיקוּ בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִחוּ, וְעַל פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין. וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים יוֹרְדִין
(*) לַטִּמְיוֹן: עַל
(*) כּוֹבְשֵׁי שְׂכַר שָׂכִיר וְעַל
(*) עוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר וְעַל מִי שֶׁפּוֹרְקִין
(עול) מִצַּוְּארֵיהֶם וְנוֹתְנִין עַל חַבְרֵיהֶם [וְעַל גַּסֵי הָרוּחַ]
(*) וְגַסּוּת הָרוּחַ כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
נפש יהודה מאורות. ירח וכוכבים: כותבי פלסתר. שטרות מזויפין: מגדלי בהמה דקה. מחריבין את הארץ שאינם יכולין לשמרם מלרעות בשדות חבריהם: ועל קוצצי אילנות טובות. ואפילו הם שלהן שמשחיתין הן ונראים כבועטים בהקב''ה ובברכתו שמשפיע טובו: על משהי שטרות פרועין. אצלו כדי לחזור ולגבות פעם אחרת: לטמיון. שנטמנין וכלין מאליהם: כובשי שכר שכיר. שמדחהו בלך ושוב: עושקי. שעושק לגמרי וגוזל שכרו: וגסות הרוח. שמתגאין ומשתררין על אחיהם בשביל עשרם:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: 'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה'
(משלי י, כז)? 'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים', זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה־עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. 'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה', זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַאי וְאַחַת־עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, מִכָּאן וָאֵלָךְ חֲשֹׁב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁהָיוּ לוֹקְחִין אוֹתָהּ בְּדָמִים, דַּאֲמַר רַבִּי אַסֵּי: תַּרְקַבָּא דְּדִינְרֵי עָלְתָה לֵיהּ מַרְתָּא בַּת בַּיְתוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַד דְּאוֹקְמֵהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכֹּהֲנֵי רַבְרְבֵי. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָרְשָׁעִים נֶעֶנְשׁוּ עַל רִשְׁעָם וְיִרְאֵי הַשֵּׁם יוֹסִיפוּ יָמִים.
פרק חמשי [ו]
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לִפָּרַע מֵהֶם בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כְּגוֹן חַיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמַלְקִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵם מְפֹרָשׁוֹת בְּדִבְרֵי חז''ל. וְיֵשׁ גַּם כֵּן רְשׁוּת לְבֵית דִּין לַעֲנֹשׁ וּלְהַכּוֹת כְּפִי צֹרֶךְ הַזְּמָן, אִם יִרְאוּ
(*) שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מו, א), וּבְמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה קַמָּא
(צ, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד
(*) שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת, בִּימֵי יְוָנִים, וְהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא
(*) שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד
(*) שֶׁהִטִּיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.
נפש יהודה שהשעה צריכה לכך. שהדור פרוץ בעבירה: רכב על סוס. והוא משום שבות וסקלוהו כמחלל שבת גמור: שהשעה. שהיתה שעת גזירה והיו פרוצים בעבירה: הטיח. בעל:
וְגַם כֵּן יֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין לְנַדּוֹת וּלְהַחְרִים וּלְהַפְקִיר נְכָסִים וְלִכְפּוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר וּלְהַעֲנִישׁ בְּכָל עֹנֶשׁ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם כְּפִי רְאוּת עֵינָם, אִם הֵם רְאוּיִים לְכָךְ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(טז, א): וּמִנָּא לָן דְּשַׁמְתִּינָן, דִּכְתִיב: 'אוֹרוּ מֵרוֹז'
(שופטים ה, כג). וּמִנָּא לָן
(*) דְּמַחְרְמִינָן דִּכְתִיב: 'אֹרוּ אָרוֹר'
(שם). וּמִנָּא לָן
(*) דְּמָאן דְּאָכֵל וְשָׁתֵי וְקָאֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵהּ, דִּכְתִיב: 'יֹשְׁבֶיהָ'
(שם). וּמִנָּא לָן
(*) דִּמְפָרְטִינָן חַטָּאֵיהּ בְּצִבּוּרָא, דִכְתִיב: 'כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה''
(שם).
נפש יהודה דמחרמינן. בארור: דמאן דאכל. עם מי שנדוהו שמנדין לו גם כן כדכתיב יושביה: דמפרטינן חטאיה. דאמרינן לאנשי עירו משום הכי והכי משמתינן ליה:
וַאֲמַר עוּלָא: בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי שָׁמְתֵּיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: גַּבְרָא רַבָּא הֲוָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) כּוֹכְבָא הֲוָה, דִּכְתִיב: 'מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים'
(שם שם, כ). וּמִנָּא לָן
(*) דְּמַפְקְרִינָן נִכְסֵיה, דִּכְתִיב: 'וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־ יָבוֹא וגו' כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים
(*) יָחֳרַם כָּל־רְכוּשׁוֹ'
(עזרא י, ח). וּמִנָּא לָן
(*) דְּכָפְתִינָן
(*) וַאֲסְרִינָן וַעֲבְדִינָן הַרְדָּפָה, דִּכְתִיב: 'הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין'
(שם ז, כו). מַאי 'לִשְׁרוֹשִׁי', אָמַר רַב אַדָּא מָארֵי אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה בְּרַבִּי בָּרוּךְ אָמַר רַב יְהוּדָה: הַרְדָּפָה. מַאי הַרְדָּפָה, אָמַר רַב יְהוּדָה: מְנַדִּין לְאַלְתַּר, שׁוֹנִין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וּמַחֲרִימִין לְאַחַר שִׁשִּׁים. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: הָכִי אָמַר רַב חִסְדָא: שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי שֵׁנִי, וְהַנֵּי מִילֵי לְמָמוֹנָא, אֲבָל
(*) לְאַפְקֵירוּתָא לְאַלְתַּר.
נפש יהודה כוכבא הוה. מזליה דסיסרא: דמפקרינן נכסיה. דמאן דלא ציית להו לרבנן: יחרם כל רכושו. דהפקר בית דין הפקר: דכפתינן. ידיו ורגליו: אוסרינן. ליה שקושרין אותו על העמוד להלקותו: לאפקירותא. מבזה תלמיד חכם:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(נח, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ'
(שמות ב, יג), 'הִכֵּיתָ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לָמָּה תַּכֶּה'. זְעִירֵי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאִם־ לֹא
(*) לָקַחְתִּי בְּחָזְקָה'
(שמואל־א ב, טז), וּכְתִיב: 'וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי ה''
(שם שם, יז). רַב הוּנָא אָמַר: 'תִּקָּצֵץ יָדוֹ' שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר'
(איוב לח, טו). רַב הוּנָא
(*) קָץ יָדָא.
נפש יהודה ולקחתי בחזקה. בבני עלי כתיב שהיו תוקפין בבשר הזבחים ואומרים אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים יד שהיו מגזמים להכות: וזרוע רמה. הרגילה לרום על חבירו: קץ ידא. מאדם א' שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמרינן לעיל ב''ד מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לתורה:
וְתִקְּנוּ דִּבְקֵי מִיתוֹת
(שמדבקין ומקרבין המיתה לפני זמנה. רש"י, שבת לב, א) לְמִי שֶׁרָאוּי לְכַלּוֹתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה בְּיָדָם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ הַנִּשְׂרָפִין
(פא, ב): מִי שֶׁלָּקָה
(*) וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת. הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת
(*) שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה לְיַסֵּר הָרְשָׁעִים. וְכָל הָעָם עַל מְקוֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.
נפש יהודה ושנה. שלקה ב' פעמים על שתי עבירות: שלא בעדים. שלא ניתן להרגו:
פרק ששי [ז]
וְיֵשׁ לְךָ דְּבָרִים אַחֵרִים שֶׁנִּתְּנוּ בְּיַד כָּל מְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם לְהִנָּקֵם מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה פִנְחָס, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ הַנִּשְׂרָפִין
(פא, ב):
(*) הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה
(*) וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרָמִית,
(*) קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטוּמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא
(*) פִּרְחֵי כְהוּנָה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לַעֲזָרָה וּמְפַצְּחִין אֶת מוֹחוֹ
(*) בִּגְזִירִין. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: בָּעָא מִנֵּיהּ רַב כַּהֲנָא מֵרַב: לֹא פָגְעוּ בוֹ קַנָּאִין
(*) מַהוּ,
(*) אַנְשְׁיֵהּ רַב לִגְמָרֵיהּ. אַקְרֵיֵהּ לְרַב כַּהֲנָא בְחֶלְמֵיהּ: 'בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֱשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָםִ כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת־ אֵל נֵכָר'
(מלאכי ב, יא).
נפש יהודה הגונב את הקסוה. אחד מכלי שרת מלשון קשות הנסך: והמקלל בקוסם. המברך את השם בשם כוכבים ומזלות: קנאין פוגעין בו. בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה אבל לאחר מכאן אין מיתתו מסורה לב''ד והל''מ הוא. פוגעין ממיתין כמו לך ופגע בו: פרחי כהונה. כהנים שמתחיל שער זקנם לפרוח: בגזירין. בקעיות של עצים: מהו. מה עונשו: אנשייה רב לגמריה. שכח מה שאמר רבו בדבר זה ולא ידע להשיבו:
אָתָא, אֲמַר לֵיהּ: אַקְּרְיוֹן הָכֵי, אִדְכְּרֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ, 'בָּגְדָה יְהוּדָה' זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר. 'בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה''
(ירמיה ג, כ); 'וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם', זֶה מִשְׁכַּב זְכוּר וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא'
(ויקרא יח, כב); כִּי חִלֵּל יְהוּדָה
(את) קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב', זוֹ
(*) זוֹנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ [מִבְּנֵי] יִשְׂרָאֵל'
(דברים כג, יח); 'וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר', זֶה הַבָּא עַל
(ארמית) [הַגּוֹיָה], וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: 'יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת'
(מלאכי ב, יב). אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים, אִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: כָּל הַבָּא עַל
(ארמית) [הַגּוֹיָה] כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב 'וּבָעַל בַּת־אֵל נֵכָר'
(שם שם יא). וְכִי יֵשׁ בַּת לְאֵל נֵכָר, אֶלָּא זֶה הַבָּא עַל
(ארמית) [הַגּוֹיָה].
נפש יהודה זונה. מופקרת ואפילו ישראלית:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: בֵּית דִּינוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנָאִי גָּזְרוּ, הַבָּא עַל
(ארמית) [הַגּוֹיָה]
(*) חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נשג''א
(נידה, שפחה, גויה, אשת איש). כִּי אָתָא רָבִין אָמַר: מִשּׁוּם נשג''ז
(נידה, שפחה, גויה, זונה), אֲבָל אִישׁוּת לֵית לְהוּ. וְאִידָךְ, נְשַׁיְהוּ לָא מַפְקְרֵי.
נפש יהודה חייב עליה. כלומר נענש עליה משום כל אלו:
אָמַר רַב חִסְדָּא:
(*) הַבָּא לִמָּלֵךְ
(פירוש: קנאי הבא לשאול), אֵין מוֹרִין לוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא,
(*) שֶׁאִם פֵּרַשׁ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ פִּנְחָס, נֶהֱרָג עָלָיו. נֶהְפַּךְ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ לְפִנְחָס, אֵין נֶהֱרַג עָלָיו, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף הוּא. 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ'
(במדבר כה, ה). הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי, אָמַר לוֹ: הֵן דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק. מֶה עָשָׂה, עָמַד וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי, אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לוֹ: בַּת מֶלֶךְ אֲנִי וְכָךְ צִוָּה עָלַי אָבִי: לֹא תִשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם
(פירוש: והוא משה). אָמַר לָהּ: אַף אֲנִי נְשִׂיא שֵׁבֶט אֲנִי וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאֲנִי שֵׁנִי לַבֶּטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לַבֶּטֶן. תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ
(פירוש: ציצת ראשה) וְהֵבִיאָהּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה? וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ
(*) מִי הִתִּירָהּ לָךְ.
(*) נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ. גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: 'וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן'
שם שם, ו־ז. מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אֲמַר לֵיהּ: אַחִי אֲבִי אַבָּא, לֹא כָךְ לִמַּדְתַנִּי בְּרִדְתְּךָ מֵהַר סִינַי: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: קַרְיָנָא דְּאִיגַרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַרְוַנְקָא
(פירוש: שליח. וּשְׁמוּאֵל אָמַר:
(*) רָאָה שֶׁ'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה''
(משלי כא, ל), כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם
(*) אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: רָאָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת 'שֶׁבָּא וְהִשְׁחִית בָּעָם'.
נפש יהודה הבא לימלך. קנאי הבא לימלך בב''ד בשעת מעשה אם יפגע בו אין מורין לו שלא נאמר אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך: שאם פירש זמרי. מן האשה והרגו פינחס אח''כ נהרג עליו שלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה: מי התירה לך. ומשה קודם מתן תורה נשאה וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב: נתעלמה הלכה. ממנו שנאמרה לו בסיני הבועל ארמית וכו': ראה שאין חכמה. כלומר נזכר פסוק אין חכמה וגו': אין חולקין כבוד לרב. לפיכך הורה פינחס הלכה בפני רבו ולא המתין ליטול רשות ממשה שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הכותיות:
'וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה' וגו'
(במדבר כה, ז), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִכָּאן שֶׁאֵין נִכְנָסִין בִּכְלֵי זַיִן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. שָׁלַף שִׁנְנָה וְהִנִּיחָה בְּאֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ
(פירוש: במלבושו) וְהָיָה
(*) נִשְׁעָן וְהוֹלֵךְ עַל מַקְלוֹ וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אָמַר:
(*) הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן
(כלומר, למה לא נעשה כן גם אנו), אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, אַף הוּא לַעֲשׂוֹת
(*) צָרְכּוֹ נִכְנַס,
(*) הִתִּירוּ פְרוּשִׁין אֶת הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִנְחָס: אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ לְזִמְרִי לִפְרֹשׁ וְלֹא פֵרַשׁ וְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ
(*) לְדַבֵּר וְלֹא דִבֵּר וְאֶחָד
(*) שֶׁכִּוֵּן בְּזַכְרוּתוֹ שֶׁל אִישׁ וּבְנַקְבוּתָהּ שֶׁל אִשָּׁה וְאֶחָד
(*) שֶׁלֹּא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח וְאֶחָד שֶׁבָּא מַלְאָךְ
(*) וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַמַּשְׁקוֹף וְאֶחָד שֶׁבָּא מַלְאָךְ
(*) וְהִשְׁחִית בָּעָם. בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵלֶּה יִפְּלוּ כ''ד אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: 'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס
(*) וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה'
(תהלים קו, ל).
נפש יהודה נשען והולך על מקלו. העץ לבדו בלי הברזל שלא יהיו מכירין בו בני שבטו שלהרוג הוא בא: היכן מצינו. כלומר אתם מפקירים עצמכם אחר בנות מואב אני למה לא אעשה כמותכם וכי שבט לוי גדול משמעון שיהא פרוש וטהור יותר מכולן כיון ששמעו כן אמרו הניחו לו ליכנס בקובה שאף הוא רוצה כמותנו: צרכיו. תשמיש: התירו פרושין את הדבר. ודאי מותר לעשות כן שהרי פינחס עשה כמותנו כך אמרו העומדים שם שראו שנכנס: לדבר. לצעוק לאנשי שבטו שיסייעו: שכיון בזכרותו וכו'. וראו אותן דבוקים זה בזה וידעו שניתן רשות לקנאי לפגוע בו ולא יאמרו הנאה היה בלבו עליו: שלא נשמטו מן הרומח. לפרוש זה מזה עד שראו ישראל שהרגו בדין: והגביה את המשקוף. והוציאן עד שהם נדבקים ולא הוצרך להשפיל הרומח וישמטו: והשחית בעם. והוטרדו בני שבטו במגפה ולא הרגו לפינחס: פלילות. ריב:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: 'וַיִּתְפַּלֵּל' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'וַיְפַלֵּל', מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פְלִילוֹת עִם קוֹנוֹ. וּבִקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחֲפוֹ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, קַנַּאי
(*) בֶּן קַנַּאי הוּא, מֵשִׁיב חֵמָה
(*) בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה הוּא. הִתְחִילוּ שְׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ: רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם
(*) אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ: 'פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן' וגו'
(במדבר כה, יא). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ הַקְדֵּם לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם'
(שם שם, יב).
(*) וּרְאוּיָה כַּפָרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת.
נפש יהודה בן קנאי. משבט לוי שקנא במעשה דינה: בן משיב חמה. אהרן במעשה דקרח דכתיב כי יצא הקצף וכתיב ויתן את הקטורת: אבי אמו. יתרו: וראויה כפרה. זו שעשה פינחס שתהא מכפרת לעולם דכתיב ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר דכפרה זו לעולם עומדת לזכרון טוב לישראל:
פרק שביעי [ח]
וְיֵשׁ לְךָ בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְפָּשִׂים
(*) וְנֶעֱנָשִׁים בַּעֲוֹן אַחֵרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(כ, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מַה
(*) נֶּעֱנַשׁ אַבְנֵר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ
(*) לִמְחוֹת בְּשָׁאוּל וְלֹא מִחָה. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נד, ב): אִתְמַר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה, נִתְפָּשׂ עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ; בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה, נִתְפַּשׂ עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ;
(*) בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה, נִתְפָּשׂ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: וְהַנֵּי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא מִתְפְּשֵׂי אֲכוּלֵי עָלְמָא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: 'ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו '
(ישעיה ג, יד), אִם שָׂרִים חָטְאוּ,
(*) זְקֵנִים מַה חָטְאוּ, אֶלָּא אֵימָא: זְקֵנִים שֶׁלֹּא מִחוּ בַשָּׂרִים.
נפש יהודה ונענשים בעון אחרים. כשיש בידם למחות ואינם מוחים כדמפרש ואזיל: נענש אבנר. שנהרג: למחות בשאול. בהריגת נוב עיר הכהנים: בכל העולם. אכל ישראל כגון המלך ונשיא שאפשר להם למחות שיראין מפניהם ומקיימין דבריהם: זקנים. סנהדרין:
רַב יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָתַת הַהִיא אִתְּתָא וְקָא צָוְחָא קַמֵיהּ וְלָא מַשְׁגַּח בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר 'אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה'
(משלי כא, יג). אֲמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, רֵישָׁךְ בִּקְרִירֵי וְרֵישָׁא דְּרֵישָׁךְ בַּחַמִּימֵי
(רצונו לומר, אני שאני רבך אינו נכוה, אבל מר עוקבא, שהוא ראש לי ולך ואב בית דין יכוה בחמין), הָא יָתִיב מַר עוּקְבָא אַב בֵּית דִּין, דִּכְתִיב: '
(*) בֵּית דָוִד כֹּה אָמַר ה' דִינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיָּד עוֹשֵׁק' וגו'
(ירמיה כא, יב). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מַר לְהַנֵּי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלֵי מִינָּאִי. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַּבְּלֵי מִינָּךְ, לוֹכְחִינְהוּ מַר, דַּאֲמַר רַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה חוּץ מִדָּבָר זֶה
(מפני עונש שלא הוכיחו חזר בו), דִּכְתִיב: 'וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל־מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ'
(יחזקאל ט, ד).
נפש יהודה בית דוד וגו'. לא ענש אלא למי שבידו לשפוט:
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּכְתֹב עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּו שֶׁל דְּיוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לוֹ: הָיְתָה יָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִחוּ. אָמַר לָהּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מִחוּ בָהֶם לֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לִפְנֵיהֶם מִי גָּלוּי, הָיְנוּ דִּכְתִיב: 'זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגָּשׁוּ
(*) וּמִּמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבַּיִת'
(שם שם, ו).
נפש יהודה ממקודשי. שהודה לקטרוג מדת הדין וחזר בו מן הטוב:
תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשַׁי אֶלָּא מִמְקֻדָּשַׁי, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּו. וּמִיָּד 'וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדָם וְאִישׁ־אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל
(*) מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת'
(שם שם, ב). מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת מִי הֲוָה, אֶלָּא אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַתְחִילוּ
(*) מִמָּקוֹם שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי. מַאי נִיהוּ 'שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים' - קֶצֶף, אַף, חֵמָה, מַשְׁחִית, מְשַׁבֵּר, מְכַלֶּה. וּמַאי שְׁנָא תָו מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת, אָמַר רַב: תָּו תְּחַיֶּה
(הצדיקים), תָּו תָּמִית
(הרשעים). וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תָּחוֹן זְכוּת אָבוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: תָּו סוֹף
(*) חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּה מֵאָלֶף וְעַד תָּו.
נפש יהודה מזבח הנחושת מי הוה. בימי יחזקאל והלא שלמה גנזו ועשה מזבח אבנים של ל''ב אמה דכתיב כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל כאדם האומר לחבירו ננס פלוני ופסול לעבודה: ממקום שאומרים שירה. מן הלוים שאומרים שיר בכלי נחושת: חותמו של הקב''ה אמת. אמצעית לאותיות וראשון ואחרון על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(נד, ב), וּבְסוֹף פֶּרֶק יוֹם טוֹב
(ביצה כג, א): פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצֵאת
(*) בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ שֶׁלֹּא כִרְצוֹן חֲכָמִים. וַחֲדָא פָּרָה הֲוְיָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַב, תְּרֵיסָר אַלְפֵי עֶגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ בְּכָל שַׁתָּא? תָּאנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִחָה בָהּ, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.
נפש יהודה ברצועה שבין קרניה. בשבת לנוי או לשמירה ואסור משום משא:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ד, א): דָּרַשׁ רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: מַאי דִּכְתִיב: 'חָלִלָה־לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע'
(בראשית יח, כה)? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּלִין הוּא לְךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. וְלָא, וְהָכְתִיב: 'וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע'
(יחזקאל כא, ח)? בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר; אֲבָל בְּצַדִּיק גָּמוּר לָא. וְהָכְתִיב: 'וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ'
(שם ט, ו). וְתָאנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא מִמְּקֻדָּשַׁי, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּה מֵאָלֶף וְעַד תָּו? הָתָם נַמֵּי, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִחוּ, הֲווּ לְהוּ צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם גְּמוּרִים. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן
(כט, א): אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁנִּכְסֵי בַּעֲלֵי בַּתִּים נִמְסָרִים לַמַּלְכוּת, עַל שֶׁהִסְפִּיקוּ בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִחוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק רְבִיעִי
(סימן ה).
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לִמְחוֹת חַיָּב לְהוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ אִם רוֹאֶה בוֹ דָּבָר מְגֻנֶּה, כִּדְגַרְסִינָן בַּעֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טז, ב) תָּנוּ רַבָּנָן: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ'
(ויקרא יט, יז), יָכוֹל
(*) לֹא יִסְרְטֶנּוּ וְלֹא יַכֶּנוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ; תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בִּלְבָבֶךָ', בְּשִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דָבָר מְגֻנֶּה שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'
(שם שם), הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַּחְזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'תּוֹכִיחַ' מִכָּל מָקוֹם. יָכוֹל אֲפִילוּ
(*) פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'
(שם שם).
נפש יהודה לא יסרטנו. על דבר תוכחה: פניו משתנים. שיוכיחנו ברבים להלבין פנים ת''ל ולא תשא וגו' שלא ילבין פניו ברבים:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה שֶׁיּוּכַל לְהוֹכִיחַ, אִלּוּ אָמַר לוֹ: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמֵר לוֹ:
(*) טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה
(*) שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכֵחוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֶּה פְעָמִים לָקָה עֲקִיבָא עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי
(*) קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: 'הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ'
(משלי ט, ח).
נפש יהודה טול קורה. כלומר שאם יש אדם שמוכיח חבירו לומר לו הנח עבירה קטנה שיש בידך יכול להשיבו עבירה גדולה יש בידך כלומר שכולם רשעים: שיודע להוכיח. שלא ישא עליו חטא על ליבון פנים: קובל עליו. כשהייתי רואה בו דבר גנאי:
וְתַלְמִיד חָכָם אַל יַנִּיחַ מִלְהוֹכִיחַ לִבְנֵי עִירוֹ שֶׁמָּא יִשְׂנְאוּהוּ, שֶׁטּוֹבָה הִיא שִׂנְאָה בְּתוֹכֵחָה מֵאַהֲבָה בְּלִי תוֹכֵחָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִכְתוּבוֹת (קה, ב): אָמַר אַבַּיֵּי: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרַחְמִין לֵיהּ בְּנֵי מָאתֵיהּ, לָא מִשּׁוּם דְּמַעֲלֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְּמִילֵי דִּשְׁמַיָּא, עַל כֵּן יְרֵא אֱלֹהִים לֹא יִמָּנַע מִלְּהוֹכִיחָם מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂנְאוּהוּ, כִּי יוֹתֵר טוֹב הוּא לוֹ לִהְיוֹת אֲהוּב הַשֵּׁם מִלִּהְיוֹת אֲהוּב הָרְשָׁעִים, אֲבָל הוּא חַיָּב לִשְׂנוֹא אֶת שׂוֹנְאֵי הַשֵּׁם, כְּדִכְתִיב: 'הֲלוֹא־מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא' וגו'
(תהלים קלט, כא).
החלק השני ביראת הענש שבעולם הבא.
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [ט]
גֹּדֶל עֹנֶשׁ הָרְשָׁעִים גְּמוּרִים לְאַחַר מִיתָה אֵין לוֹ קֵץ וְתִכְלָה, שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם בְּחֶשְׁבּוֹן
(*) כָּל מַחְשְׁבוֹתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם וְנִדּוֹנִין עָלָיו. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, ב): תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן
(*) לְיוֹם הַדִּין: אַחַת שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְאַחַת שֶׁל
(*) רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאַחַת שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, נִכְתָבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתָּר לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתָּר לְגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ'
(דניאל יב, ב), בֵּינוֹנִיִּם
(שעונותיהם וזכיותיהם שקולים זה כנגד זה), יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם
(*) וּמְצַפְצְפִים וְעוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹהָי'
(זכריה יג, ט). וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: 'ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'
(שמואל־א ב, ו). וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים'' 'רַב חֶסֶד',
(*) מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וגו'
(תהלים קטז, א־ב). וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּה: 'דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ'.
נפש יהודה כל מחשבותם ומעשיהם. שהמחשבה שהביאה לידי מעשה הקב''ה מצרפה למעשה ונדונין על שניהם: ליום הדין. כשיחיו המתים ואע''פ שכבר נדונו אחר מיתתן בגן עדן או בגיהנם מפני הנפש עדיין יהיה דין אחר אם יזכהו לחיי העוה''ב שהוא קיים לעולם ויש שכבר סבלו דינם בגיהנם ומתוך כך שמא יזכו: רשעים גמורים. רובם עונות: ומצפצפים. צועקים ובוכים מתוך יסורים שעה אחת ועולים: מטה כלפי חסד. הואיל ומחצה על מחצה הן מטה את ההכרע לצד הזכות ואינם יורדין לגיהנם:
אֲבָל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל
(*) בְּגוּפָם וְכֵן פּוֹשְׁעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָם יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם וְנִדּוֹנִין בּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת וְרוּחַ מְפַזַּרְתָּן וְנַעֲשִׂים אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם'
(מלאכי ג, כא). אֲבָל
(*) הַמִּינִים
(*) וְהַמּוֹסְרִים וְהַמְּשֻׁמָּדִים
(*) וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים
(*) וְשֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְשֶׁפָּרְשׁוּ
(*) מִדַּרְכֵי צִבּוּר
(*) וְשֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וְשֶׁחָטְאוּ וְשֶׁהֶחְטִיאוּ אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו, יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם וְנִדּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי' וגו'
(ישעיה סו, כד), גֵיהִנֹּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל'
(תהלים מט, טז). וְכָל כָּךְ לָמָּה, לְפִי
(*) שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּזְּבוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִזְּבֻל לּוֹ'
(שם שם). וְאֵין זְבוּל אֶלָּא בֵּית־ הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ'
(מלכים־א ח, יג). וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: 'ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו'
(שמואל־א ב, י. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָבִין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין
(*) כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה. וַאֲמַר רָבָא: וְאֵינֵהוּ מִשַּׁפִירֵי שַׁפִּירֵי
(*) בְּנֵי מְחוֹזָא
(*) וּמִיקְרוּ בְּנֵי גֵיהִנֹּם.
נפש יהודה בגופם. לקמיה מפרש: ועסותם. לשון מיעוך כמו ושם עשו דדי בתוליהן שהצדיקים ידרכו על הרשעים ברגליהם כי יהיו אפר תחת וגו': המינים. התלמידים אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה: והמוסרים. מלשינים בדברי שקרים: אפיקורס. מבזה ת''ח: ושכפרו בתורה. האומרים אין תורה מן השמים: מדרכי צבור. מדרכי ישראל: ושנתנו חתיתם. לקמן מפרש: וצורם. כמו וצורתם: שפשטו ידיהם בזבול. שהחריבו בהמ''ק בעונם: כשולי קדרה. פניהם הושחרו ע''י האש של גיהנם כשולי קדרה: בני מחוזא. מעונגים ושמנים היו: ומיקרו בני גיהנם. כך יקראו להם:
אָמַר מַר: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: 'וְרַב חֶסֶד', מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְהָכְתִיב: 'וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ'
(זכריה יג, ט), הָתָם בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן. פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן -
(*) וְהָא אֲמֶרֶת לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָא? הָתָם בְּרֻבָּא עֲווֹנוֹת, הָכָא בְּמֶחֱצָה עֲווֹנוֹת וּמֶחֱצָה זָכִיּוֹת. וְהָכֵי קְאָמַר: אִי הֲוָאִי מֶחְצָה עֲווֹנוֹת וְאִית בְּהוּ עֲווֹן פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, לָא סָגְיָא בְלָאו 'וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ'. וְאִי לָאו - וְרַב חֶסֶד מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' וגו'
(תהלים קטז, א). דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה''. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ, בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי. 'דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ'
(שם שם, ו), אַף עַל פִּי
(*) שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְווֹת,
(*) לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.
נפש יהודה והא אמרת לית להו תקנתא. דנעשין אפר והכא כתיב וצרפתים כצרוף את הכסף שימרקו יסורין את עונם: שדלה אני מן המצות. כגון בינונים שאין זכיותיהם מכריעים לתלות להם בזכותם: לי נאה להושיע. להטות כלפי חסד:
פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן מַאי נִינְהוּ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַרְקַפְתָּא
(*) דְּלָא מַנְחָא תְּפִלֵּי, פּוֹשְׁעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָן מַאי נִינְהוּ, אָמַר רַב: עוֹבְרֵי
(*) עֲבֵרָה
(פירוש: עריות). וְשֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים מַאי נִינְהוּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס הַמֵּטִיל
(*) אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל פַּרְנָס הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לָכֵן יִרְאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב'
(איוב לז, כד).
נפש יהודה דלא מנחא תפילי. שלא הניח תפילין בשביל שהמצוה בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפילין שבראשו: עבירה. עריות שבן נח מוזהר עליו: אימה יתירה. דודאי יש לפרנס להטיל אימה אבל אימה יתירה קאמר היא ודאי שלא לשם שמים:
וְהָרְשָׁעִים בְּיוֹם הַדִּין הֵם מַצְדִּיקִים עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵירוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(יט, א): אָמַר רַבִּי יִרְמִיָּה בֶּן אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם נִתְחַיֵּב הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת, מְטִילִין
(*) חַכָּה לְתוֹךְ פִּיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אָדָם שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) לְךָ דֻמִיָּה'
(תהלים סה, ב). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּהִלָּה'
(שם, שם). וְלֹא עוֹד אֶלָּא
(*) שֶׁדּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר
(שם, שם): '
(*) וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר'
(פירוש: ['דמיה'], ענין תוחלת, כלומר: לך מיחלת [התהלה] שתאמר (משמך) [לך] בציון ['ולך ישלם נדר'], רצונו לומר ,באותו הזמן ישלמו נדרי הזבחים שנדרו בגלות) וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַאי דִּכְתִיב
(שם פד, ז): 'עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ' וגו'
(אם נאמר המזמור על דוד, כשהיה גולה בארץ פלשתים ואמר: 'עוברי בעמק הבכא,, יהיה 'בכא' מן נבכי ים, והוא לשון מבוע, ואם יהיה על עולי הרגל, נאמר על אילנות שהם נקראין בכאים)? 'עוֹבְרֵי' אֵלּוּ שֶׁעוֹבְרִין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'בְּעֵמֶק' שֶׁמַּעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנֹּם, 'הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ', שֶׁבּוֹכִין וּמוֹרִידִין דְּמָעוֹת
(*) כְּמַעְיָן שֶׁל שִׁיתִין, 'גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה'
(שם, שם), שֶׁמַּצְדִּיקִין עֲלֵיהֶן אֶת הַדִּין וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָפֶה דַנְתָּ, יָפֶה זִכִּיתָ, יָפֶה חִיַּבְתָּ, יָפֶה תִקַּנְתָּ גַּן עֵדֶן לַצַּדִּיקִים וְגֵיהִנֹּם לָרְשָׁעִים.
נפש יהודה חכה. עץ שפותח פיו שלא יוכל לדבר: לך דמיה. הכל שותקין לנגדך: שדומה כמי וכו'. נוחין לו יסורין ומקבלן באהבה: ולך ישולם נדר. אותה דומיה שהוא דומה ביסורין דומה לו כשילום נדר: כמעין של שיתין. נקב שבבנין המזבח שנסוך היין של ספלים יורד לתוכו כל השנה כדאיתא במסכת סוכה:
אֵינִי, וְהָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רְשָׁעִים אֲפִילוּ בְּפִתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם אֵינָן חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים
(*) הַפּוֹשְׁעִים בִּי'
(ישעיה סו, כד), 'שֶׁפָּשְׁעוּ בִי' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'הַפּוֹשְׁעִים בִּי', שֶׁהֵם פּוֹשְׁעִין וְהוֹלְכִים לְעוֹלָם, לָא קָשְׁיָא, כָּאן בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאן בְּפוֹשְׁעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, וַאֲמַר רַבִּי יִרְמִיָּה בֶּן אֶלְעָזָר: שְׁלֹשָׁה פְתָחִים יֵשׁ לַגֵיהִנֹּם: אֶחָד בַּיָּם וְאֶחָד בַּמִּדְבָּר וְאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם. בַּיָּם דִּכְתִיב: 'מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי'
(יונה ב, ג); בַּמִּדְבָּר דִּכְתִיב: 'וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה'
(במדבר טז, לג); בִּירוּשָׁלַיִם דִּכְתִיב: 'נְאֻם־ה' אֲשֶׁר־אוּר לוֹ בְצִיּוֹן' זוֹ גֵּיהִנֹּם, 'וְתַנוּר לוֹ בִּירוּשָׁלַיִם'
(ישעיה לא, ט), זוֹ פִתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. וְתוּ לֵיכָּא, וְהָא אִיכָּא, דְּאָמַר ר' סִימוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁתֵּי תְּמָרוֹת יֵשׁ בְּגֵיא בֶּן הִינוֹם וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶם. וְזֶהוּ שׁשָּׁנִינוּ:
(*) צִינֵי הַר בַּרְזֶל
(*) כְּשֵׁרוֹת וְזֶהוּ יֵשׁ לָהּ לְגֵיהִנֹּם וְאֵלּוּ הֵן: שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן, בְּאֵר שַׁחַת, בּוֹר שָׁאוֹן,
(*) טִיט הַיָּוֵן, צַלְמָוֶת, אֶרֶץ תַּחְתִּית. שְׁאוֹל, דִּכְתִיב: 'מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי'
(יונה ב, ג); אֲבָדוֹן, דִּכְתִיב: 'הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדוֹן'
(תהלים פח, יב); בְּאֵר
(*) שַׁחַת, דִּכְתִיב: 'וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת'
(שם נה, כד); בּוֹר שָׁאוֹן וְטִיט הַיָּוֵן דִּכְתִיב: 'וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן'
(שם מ, ג); צַלְמָוֶת, דִּכְתִיב: 'אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת'
(איוב י, כא): אֶרֶץ חָתִית גְּמָרָא. וְהָא אִיכָּא גֵיהִנֹּם, גֵּיא שֶׁעֲמוּקָה כְּגֵיהִנֹּם, שֶׁכָּל הַיּוֹרֵד בָּהּ יוֹרֵד
(*) עַל עִסְקֵי חִנָּם. וְהָא אִיכָּא תָּפְתֶּה, דִּכְתִיב: 'כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה'
(ישעיה ל, לג), הַהוּא שֶׁכָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ נוֹפֵל שָׁם.
נפש יהודה הפושעים. עדיין אפילו בשעת תועלתם ואשם: ציני. דקלים: כשרות. ללולב: טיט היון. שהוא רפש לטבוע בו וסתם טיט הראוי לבנין: שחת. ובאר שחת , חדא מילתא היא: על עסקי חנם. עריות כדאמרינן פרק יוה''כ אשר נאכל במצרים חנם זו עריות:
וְלָמַדְנוּ גַּם כֵּן עָנְשֵׁי הָרָשָׁע מִמַּעֲשִׂיּוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּאַגָּדוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִּיטִּין, פֶּרֶק הַנִּזְקִין
(נו, ב): אֻנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִימוּס, בַּר אַחְתֵיהּ דְּטִיטוּס, הֲוָה בָּעֵי לְאִגְיוּרֵי, אָזַל אַסְקֵיה לְטִיטוּס בִּנְגִידָא
(פירוש: אוב), מָאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ: וּמַהוּ לְאִידְבּוּקֵי בְהוּ
(פירוש: להתגייר)? אֲמַר לֵיהּ: מִילַיהוּ נְפִישָׁן וְלָא מָצִית לְקִיּוּמִינְהוּ, זִיל אִגְרֵי בְהוּ בְהַהוּא עָלְמָא וַהֲוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: 'הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ'
(איכה א, ה), כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְהַהוּא גַבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי דְּפָסַק אַנְפְשֵׁיה, כָּל יוֹמָא מְכַנְפֵי לֵיהּ לְקִטְמֵיהּ וְדַיְינֵי לֵיהּ וְקָלוּ לֵיהּ וּמִבַדְרֵי לְקִטְמֵי אַשֶׁב יַמֵּי.
אָזַל אַסְקֵיהּ לְבִלְעָם בִּנְגִידָא, אָמַר לֵיהּ: מַאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אָמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. וּמַהוּ לְאִידְבּוּקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל־יָמֶיךָ לְעוֹלָם'
(דברים כג, ז). אֲמַר לֵיהּ: דִינֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: נִדּוֹן
(*) בְּשִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת. [אָזַל אַסְקֵיהּ לְיֶשׁוּ בִנְגִידָא, אֲמַר לֵיהּ: מָאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ: וּמַהוּ לְאִדְבּוּקֵי בְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: טוֹבָתָם דְּרֹשׁ, רָעָתָם אַל תִּדְרֹשׁ. וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם כְּנוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא בְמַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּצוֹאָה רוֹתַחַת, שֶׁכָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. תָּא חֲזֵי מַה בֵּין פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם
(כ"ה בספרים הבלתי מצונזרים, וכ"ה בגמ' עפ"י חסרונות הש"ס)].
נפש יהודה בשכבת זרע רותחת. מדה כנגד מדה שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב:
וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַּסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי עֲקִיבָא נָפַק לְהַהוּא אַתְרָא, אֲשְׁכְּחֵיה לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה דָּרֵי
(*) טוּנָא רַבָּא עַל כַתְפֵיהּ
(*) וְלָא הֲוָה מָצִי לִסְגוּיֵי בֵיהּ וַהֲוָה צָוַח וּמִתְאַנֵּחַ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: בְּחַיֶּיךָ
(*) דְּלָא תְשַׁהְיָין, דְּדָחִילְנָא מִמַּלְאֲכֵי
(*) דְּמָחוּ לִי בְּפוּלְסָא דְּנוּרָא וְאָמְרִין לִי: אֵמַאי לָא תֵיתִי בִפְרִיעַ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי מַה דְּקָא מַנְחֵת? אֲמַר לֵיהּ: שְׁבָקִת אִיתְתָא מַעְבַּרְתָּא.
נפש יהודה טונא רבא. משא גדול: ולא הוה מצי לסגויי ביה. לא היה יכול להלוך מפני כובד המשא: דלא תשהיין. אל תעכבני שמתיירא אני ממלאכי חבלה: דמחו לי. שמכין לי בשבט של אש. מה הנחת , אחריך בעוה''ז מבני ביתך:
אָזַל רַבִּי עֲקִיבָא וְעָאל בְּהַהוּא מְדִינְתָא. אָמַר לְהוּ: אִתְתֵיהּ דִּפְלַנְיָא הֵיכָא, אָמְרוּ לוֹ: יֵעָקֵר זִכְרוֹ דְּהַהוּא שְׁחִיק עַצָמוֹת. [אָמַר לְהוּ]: אֲמַאי, אָמְרוּ לֵיהּ: דְּהַהוּא לִסְטִים הֲוָה וְאָכִיל אִינְשֵׁי וּמְצַעֵר בְּרִיָתָא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָזַל לְבֵיתֵהּ, אַשְׁכַּח אִתְתֵיה מַעְבַּרְתָּא, נָטְרָה עַד דְּיָלְדָא. אָזַל מַהְלֵיהּ, לְכִי גָּדַל אוֹקְמֵיהּ בְּבֵי כְנִישְׁתָּא לִבְרוּכֵי בִּקְהָלָא. לִזְמַן אָזַל רַבִּי עֲקִיבָא לְהַהוּא אַתְרָא,
(*) אִיתְחַזֵי לֵיהּ, אָמַר: תָּנוּחַ דַעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.
נפש יהודה איתחזי ליה. ההוא גברא שמת:
וּמָצִינוּ כָּתוּב זֶה יוֹתֵר בְּאֹרֶךְ בְּמִדְרָשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא, פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת נֹחַ: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּפָגַע בְּפַחָם אֶחָד, שֶׁהָיָה טָעוּן עֵצִים עַל כְּתֵפָיו וְהָיָה מַרְהִיט בְּהֶם כְּסוּס. גָּזַר עָלָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְהֶעֱמִידוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מַה לְּךָ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה כָּזֹאת, אִם עֶבֶד אַתָּה וַאֲדוֹנְךָ נוֹתֵן עָלֶיךָ עוֹל כָּבֵד, אֲנִי אֶפְדְּךָ מִמֶּנּוּ וְאוֹצִיאֲךָ לַחֵרוּת. וְאִם אַתָּה עָנִי, אֲנִי אַעֲשִׁירְךָ. אָמַר לוֹ: הַנִּיחֵנִי אֲדוֹנִי, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אַתָּה אוֹ מִן הַמַּזִּיקִין אַתָּה. אָמַר לוֹ: מֵת אוֹתוֹ הָאִישׁ וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מוֹסְרִין אוֹתוֹ לַחְטֹב עֵצִים וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ בָּאֵשׁ. אָמַר לוֹ: מֶה הָיְתָה מְלָאכְתְּךָ בְּחַיֶּיךָ? אָמַר לוֹ: גַּבַּאי הַמַּס הָיִיתִי וְהָיִיתִי נוֹשֵׂא פָנִים לָעֲשִׁירִים
(והורג) וּמְצַעֵר אֶת הָעֲנִיִּים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּעַלְתִּי נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר לוֹ: בְּנִי [שֶׁמָּא] שָׁמַעְתָּ מֵאוֹתָם הַמְמוּנִים עָלֶיךָ שֶׁיֵּשׁ לְךָ תַּקָּנָה? אָמַר: אַל תְּעַכְּבֵנִי, שֶׁמָּא יִרְגְּזוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַפֻּרְעָנוּת. וּלְאוֹתוֹ הָאִישׁ אֵין לוֹ תַּקָּנָה וְלֹא
(שמעתי) כְּלוּם פִּדְיוֹן, אֶלָּא שָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה לוֹ בֵּן שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּצִּבּוּר וְהָיהָ אוֹמֵר בַּצִּבּוּר 'בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ', הָיוּ מַתִּירִין אוֹתוֹ מִן הַפֻּרְעָנוּת. וּלְאוֹתוֹ הָאִישׁ אֵין לוֹ בֵּן, אֶלָּא שֶׁהִנִּיח אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם יָלְדָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה וְאִם זָכָר יָלְדָה, מִי יְלַמְּדֶנּוּ תוֹרָה. אָמַר לוֹ: מַה שִּׁמְךָ, אָמַר לוֹ:
(עֲקִיבָא) [עַרְכְּבָתָה]. וְשֵׁם אִשְׁתְּךָ, אָמַר לוֹ: שׁוּשְׁמִירָה. וְשֵׁם עִירְךָ, אָמַר לוֹ: אַלְדּוּקָא.
בְּאוֹתָה שָׁעָה נִצְטַעֵר עָלָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵעִיר לְעִיר, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ וְשָׁאַל הֵיכָן הוּא בֵּיתוֹ. אָמְרוּ: יִשָּׁחֲקוּ עַצְמוֹתָיו בְּגֵיהִנֹּם. שָׁאַל עַל אִשְׁתּוֹ: אָמְרוּ: יִמָּחֶה שְׁמָהּ וְזִכְרָה מִן הָעוֹלָם. שָׁאַל עַל בְּנוֹ, אָמְרוּ: הֲרֵי הוּא עָרֵל וַאֲפִילוּ בְּמִצְוַת מִלָּה לֹא עָסְקוּ בוֹ. מִיָּד תְּפָסוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לִבְנוֹ [וּמָל אוֹתוֹ] וְהוֹשִׁיבוֹ לְפָנָיו לְלַמְּדוֹ תוֹרָה וְלֹא הָיָה לוֹמֵד, עַד שֶׁיָּשַׁב עָלָיו בְּתַעֲנִית אַרְבָּעִים יוֹם. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: עַל זֶה אַתָּה מִתְעַנֶּה. אָמַר: הֵן. וְקָרָא בְּאָלֶ''ף בֵּי''ת, עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ וְלִמְּדוֹ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְהֶעֱמִידוֹ וְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר וְאָמַר: 'בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבֹרָךְ' [וְעָנוּ אַחֲרָיו: 'בָּרוּךְ ה' הַמְּבֹרָךְ] לְעוֹלָם וָעֶד'. בְּאוֹתָה שָׁעָה הִתִּירוּהוּ מִן הַפֻּרְעָנוּת. וּבָא אוֹתוֹ הָאִישׁ בַּחֲלוֹם וְאָמַר לְרַבִּי עֲקִיבָא: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ בְּגַן עֵדֶן שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. מִיָּד פָּתַח רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: 'ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר־ וָדֹר'
(תהלים קלה, יג).
וְהַנְּשָׁמָה מִשְׁתַּתֶּפֶת עִם הַגּוּף לְקַבֵּל הָעֹנֶשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צא, א): אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד, גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנִי נְשָׁמָה, הֲרֵינִי מוּטָל כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיָּצָאתִי מִן הַגּוּף, הֲרֵינִי כְּצִפּוֹר
(*) פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה וְהָיָה בוֹ
(*) בַּכּוּרוֹת נָאוֹת וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים, אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לוֹ חִגֵּר לַסּוּמָא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בּוֹא וְהַרְכִּיבֵנִי עָלֶיךָ וְנָבִיא וְנֹאכַל אֲנִי וְאַתָּה. אָמַר לוֹ סוּמָא: וְכִי רוֹאֶה אֲנִי? הִתְחִיל חִגֵּר מְטַפֵּחַ
(פירוש: הכה בכף) לְיָמִין וּשְׂמֹאל, עַד שֶׁבָּא אֶצְלוֹ הַסּוּמָא. רָכְבוּ זֶה עַל זֶה וְהֵבִיאוּ וְאָכְלוּ. לְיָמִים בָּא בַּעַל הַפַּרְדֵּס וְאָמַר: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת שֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס מִי לְקָחָן. אָמַר לוֹ חִגֵּר: וְכִי עָלַי יֵשׁ לְךָ דַּעַת וְכִי רַגְלַיִם יֵשׁ לִי. אָמַר לוֹ סוּמָא: וְכִי עָלַי יֵשׁ לְךָ דַּעַת וְכִי עֵינַיִם יֵשׁ לִי. מֶה עָשָׂה, הִרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה וְדָנָן. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נוֹתֵן נְשָׁמָה בַּגּוּף וְדָן אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל'
(שם נ, ד), זוֹ נְשָׁמָה. 'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ'
(שם, שם), זֶה הַגּוּף. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מִן הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה וְאַל יְהֵא שָׁטוּף אַחַר תַּאֲוָתוֹ שֶׁהוּא יִצְרוֹ הָרַע הַשּׂוֹנְאוֹ וְיִנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה פורח באויר וכו'. היא נשמת החוטאים שאין לה מנוחה בעוה''ב ופורחת באויר כצפור לנוד אבל נשמות הצדיקים זוכים למקום מנוחה בישיבה של מעלה שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו': בכורות. תאני הבכורות: יקרא. הקב''ה לנשמה הבאה לו לאדם בתוך גופו מהשמים מעל ויקרא אף אל הגוף שבא מן הארץ לדונן ביחד:
פרק שני [י]
מִסְּבָרָא נִרְאֶה, שֶׁיֵּשׁ עֹנֶשׁ לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַבָּא עַל עֲווֹנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי בְּבוֹא עַל אָדָם טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׂכַר מִצְוָה, אוֹ רָעָה בְּעֹנֶשׁ עֲבֵרָה, אֵין זֶה רַק בְּמַעֲשֵׂה הַנֵּס
(*) וְהוּא נֵס נִסְתָּר, יַחֲשֹׁב בּוֹ הָרוֹאֶה שֶׁהוּא מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהוּא עָנְשׁוֹ וּשְׂכָרוֹ בֶּאֱמֶת.
(*) וְלָזֶה הֶאֱרִיכָה הַתּוֹרָה בַּיְּעָדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם נִסִּים מֹפְתִיִּים וּכְנֶגֶד הַתּוֹלֶדֶת, וְלֹא בֵאֲרָה יַעֲדֵי הַנֶּפֶשׁ בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת, לְפִי שֶׁקִּיּוּם הַנֶּפֶשׁ וְהִדָּבְקָהּ בֵּאלֹהִים הוּא דָּבָר רָאוּי בַּתּוֹלֶדֶת, שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ וְאוֹתָהּ שֶׁנִּמְשְׁכָה אַחַר תַּאֲוַת גּוּפָהּ, יִתְחַיֵּב שֶׁתֹּאבַד כְּשֶׁיִּפָּסֵד חָמְרָהּ. וְעַל זֶה אָמְרָה תּוֹרָה: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ'
(במדבר טו, לא), וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ ז''ל: 'הִכָּרֵת' בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'תִּכָּרֵת' בָּעוֹלָם הַבָּא, רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁמַּכְרֶתֶת שִׂכְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְפִי שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּהֵפֶךְ. וְלָזֶה רָמְזוּ חֲכָמֵינוּ ז''ל בְּאָמְרָם: צַדִּיקִים אֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים וּרְשָׁעִים אֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים.
נפש יהודה והוא נס נסתר יחשוב בו הרואה שהוא מנהגו של עולם. כמו הגשם בעתו הוא לשכר ומניעתו הוא לעונש דכתיב והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגם לענין עונש נאמר וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר והעולם יחשבו שהוא מנהגו של עולם בדרך טבע והוא עונשו ושכרו באמת ולכך נקרא נס נסתר שנסתר מן האדם לפי סברתו שהכל בדרך טבע ובאמת הם לשכר ועונש ועיין בנר רביעי כלל שני חלק שלישי בתחיית המתים בפרק ראשון: ולזה האריכה התורה ביעודים וכו'. פי' לפי שהוא דרך נס לכך האריכה התורה וכתבה שכר האדם בעוה''ז ולא ביארה יעודי הנפש פי' לא כתבה התורה השכר שיש לנשמה בעולם הנשמות מפני שהוא דבר ראוי בתולדה לפי שהיא באה ממקום טהור ששם התענוג והשכר והתורה לא רצה לכתוב רק מה שהוא דרך נס ולא דבר הראוי בתולדה כדמפרש ואזיל:
כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(יח, א): רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי נָתָן הֲוּוֹ שָׁקְלֵי וְאָזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וַהֲוָה קָא שַׁדְיָא תְּכֶלְתָּא דְּרַבִּי נָתָן עִלָּוֵי קִבְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא:
(*) דַּלְיֵהּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁו מְחָרְפִים אוֹתָנוּ. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעֵי? וְהָכְתִיב: 'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה'
(קהלת ט, ה). אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ
(*) לֹא שָׁנִיתָ וְאִם שָׁנִיתָ לֹא שִׁלַּשְׁתָּ וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ לֹא פֵרְשׁוּ לְךָ 'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ',
(*) אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּבְנָיָהוּ בֶּן־ יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל
(פירוש: שם מקום, נזכר בנחלת בני יהודה: 'קבצאל ועדר ויגור') (*) הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי
(*) אֲרִיאֵל
(*) מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג'
(שמואל־ב כג, כ). 'בֶּן אִישׁ חַי', אָטוּ כּוּלֵי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא בֶּן אִישׁ חַי שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. 'רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל', שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה. 'הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב', שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג', אִיכָּא דְּאָמְרֵי: דְּתָּבַר גְּזִיזָא דְבַרְדָא
(*) וְנָחַת וְטָבַל
(פירוש: שבר חתיכות ברד וירד וטבל) וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: דְּתָנָא
(*) סִפְרָא דְּבֵי רַב בְּיוֹמָא
(זוטא) דְּסִתְוָא, 'וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה'
(קהלת שם), אֵלּוּ הָרְשָׁעִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר
(יחזקאל כא, ל): 'וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ'
(פירוש: אמר על צדקיהו שהיה חייב קטול על שעבר על השבועה [שנשבע לנבוכדנצר] והגיע יומו להסיר ממנו המלוכה). וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: 'עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ וגו' יוּמַת הַמֵּת'
(דברים יז, ו), הַמֵּת מֵעִקָּרוֹ.
נפש יהודה דלייה. הגביהו: לא שנית. לא חזרת פעם שנית עליו כדי שתתבונן בו: אלו הצדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מן העבירה והרשעים אינם יודעים מאומה עושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה כמותו: אריאל. זו ביהמ''ק שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה: מואב. ע''ש שבנאו דוד דאתי מרות המואביה: ונחת וטבל. לקריו כדי לעסוק בתורה: ספרא דבי רב. תורת כהנים:
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָרְשָׁעִים אֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים וְכָל שֶׁכֵּן לְאַחַר הִפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף, שֶׁתָּשׁוּב הַנֶּפֶשׁ לְתוֹלַדְתָּהּ וּלְטִבְעָהּ וְתֵלֵךְ לַאֲבַדוֹן וְתִכָּרֵת מִן הָעוֹלָם הַבָּא, כְּדִכְתִיב: 'וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ'
(ויקרא כג, ל), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, מֵהַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה, שֶׁלֹּא תָשׁוּב שָׁמָּהּ, אֶלָּא תִּשָּׁאֵר בְּעַפְרִירוּתָהּ וּבְחָמְרָהּ שֶׁחָמְדָה בִּהְיוֹתָהּ בַּגוּף. וּכְתִיב גַּם כֵּן: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי'
(ישעיה סו, כד).
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת'
(במדבר טו, לא), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתִּשָּׁאֵר נִכְרֶתֶת מִמָּקוֹם שֶׁנֶּחְצְבָה לָעַד לְעוֹלָם. וְאָמַר זֶה בִּמְגַדֵּף וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְהוֹסִיפוּ רַבּוֹתֵינוּ גַּם כֵּן: הַכּוֹפְרִים בָּעִקָּר וְהָרְשָׁעִים הַמֻּחְלָטִין, אֲבָל רְשָׁעִים לְתֵאָבוֹן בַּעֲבֵרוֹת אַחֵרוֹת, שֶׁהֵם כְּמוֹ אֲנוּסִים לְיִצְרָם, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֲבָדוֹן לְנַפְשָׁם מִכֹּל וָכֹל, אֶלָּא עֹנֶשׁ זְמַנִּי כְּדֵי לְמָרֵק עֲוֹנוֹתָיו וְעַד שֶׁתִּתְלַבֵּן הַנֶּפֶשׁ וְתָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ. וְעַל אֵלּוּ אָמְרוּ ז''ל: יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם וְנִדּוֹנִין שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת וְרוּחַ מְפַזַּרְתָּן תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁמִּתְעַכְּבוֹת נַפְשׁוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם לְפִי שֶׁהֵן מֻרְגָּלוֹת לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַתַּאֲווֹת וּמִתְעַכְּבוֹת שָׁם לְקַבֵּל עָנְשָׁם לְמָרֵק נַפְשָׁם וְאַחַר הַמֵּרוּק חוֹזְרוֹת לַמַּעֲלָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁתַּחַת הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. עַל כֵּן טוֹב לָאָדָם לְעַנּוֹת אֶת גּוּפוֹ וּלְהַכְנִיעוֹ וּלְמָרְקוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא כְּצֵל עוֹבֵר, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בְּשָׁלוֹם וְיִתְעַדֵּן וִיחִי לָעוֹלָם הַבָּא הַנִּצְחִי הָאֲמִתִּי.
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם חֲמוּרִים שֶׁאֲפִילוּ צָרִיךְ אוֹתָם לִרְפוּאָה, צִוּוּ ז''ל שֶׁלֹּא יִתְרַפֵּא בָּהֶם, כְּדֵי לְהַרְחִיקָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק כָּל שָׁעָה
(כה, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה. הֵיכֵי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה, אֲפִילוּ עֲצֵי אֲשֵׁרָה נַמֵּי, אִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה אֲפִילוּ כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נַמֵּי לָא. לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה וַאֲפִילוּ הָכֵי עֲצֵי אֲשֵׁרָה לָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ'
(דברים ו, ה),
(*) לָמָּה נֶאֱמַר: 'בְּכָל מְאֹדֶךָ'
(שם, שם). וְאִם נֶאֱמַר: 'בְּכָל מְאֹדֶךָ' לָמָּה נֶאֱמַר: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', אֶלָּא אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָליו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: 'בְּכָל מְאֹדֶךָ'. וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: 'בְּכָל נַפְשְׁךָ'.
נפש יהודה בכל מתרפאין. אפילו מאיסורי הנאה: למה נאמר בכל מאודך. יאמר החביב משניהם ודיו אלא לפי שפעמים שזה חביב לכך הוצרך לשניהם לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך ומתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בעבודת כוכבים ומזלות:
(*) וְלַאו דַּוְקָא מִיתַת עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִילוּ יַהַרְגוּהוּ עַל זֶה, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִים חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת
(*) וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה הָא דַּאֲמָרָן, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מִנַּיִן, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: 'כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ' וגו'
(שם כב, כו. וְכִי מַה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל
(*) נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, מֵקִישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה מְאוֹרָסָה, מַה נַּעֲרָה מְאוֹרָסָה נִתַּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אַף רוֹצֵחַ נִתַּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וּמֵקִישׁ נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, מָה רוֹצֵח יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אַף נַעֲרָה מְאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן, סְבָרָא הוּא, כְּהַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אָמַר לִי
(*) מָארֵי דוּרָאִי זִיל קַטְלֵהּ לִפְלַנְיָא וְאִי לָא קֲטִילְנָא לָךְ, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לִיקְטְלֵיךְ וְלָא תִיקְטְלֵהּ,
(*) דְּמַאי חָזִית דִּדְמָא דִידָךְ סוּמַק טְפֵי, דִּילְמָא דָּמאָ דְּחַבְרָךְ סוּמַק טְפֵי.
נפש יהודה ולאו דוקא מיתת עצמו. שמת מעצמו כשלא יעשה הרפואה שאסור אלא אפילו אם רוצין להרגו בידים כשלא יעבוד עבודת כוכבים ומזלות יהרג ואל יעבור: ושפיכות דמים. כגון אמרו לו הרוג ישראל חבירך ואם לאו תהרג: נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו. ניתן רשות לרואה שהוא רודף אחריה שיצילנה ממנו בנפשו של רודף אחריה דכתיב ואין מושיע לה הא אם יש לה מושיע צריך להושיעה בכל אשר הוא יכול ואפילו בהריגתו אם אינו יכול להציל את הנערה המאורסה באחד מאבריו: מארי דוראי. מושל העיר דירה שלי: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. כלומר כלום אתה בא לשאול על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פקוח נפש אין זו דומה לשאר עבירות דמכל מקום יש כאן איבוד נפש והתורה לא התירה לדחות את המצות אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה מי יאמר שנפשך חביב לפני המקום יותר משל זה דילמא שלו חביבה עליו טפי נמצאת עבירה נעשית ונפש אבודה:
וּמִלְבַד כָּל זֶה, הַדַּעַת מְחַיֶּבֶת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לָמוּת, עַל כָּל פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה טוֹב לְהַקְדִּים בַּזְּמַן, כְּדֵי שֶׁיִּקְנֶה חַיִּים נִצְחִיִּים וְלֹא יְאַבְּדֵם לְמַעַן חַיֵּי שָׁעָה. וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל זְמַן וּזְמַן, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָם עַל קְדוּשַׁת הַשֵּׁם
(*) וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִיצָתָם, כִּי מָאֲסוּ חַיֵּי שָׁעָה בְּאַהֲבַת בּוֹרְאָם וּמֵתוּ בִּנְשִׁיקָה וְחָיוּ לְעוֹלָם.
נפש יהודה ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. בעוה''ב מפני חשיבותם ומעלתם הגדולה שיש להם:
הכלל השני התאוה
מִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, תַּאֲוַת הָעֹשֶׁר; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, תַּאֲוַת הָעִדּוּנִין; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל.
חלק ראשון תאות העשר
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה פְרָקִים
פרק ראשון [יא]
בְּתַאֲוַת בְּנֵי אָדָם הָעֹשֶׁר, וְחוֹשְׁבִים, שֶׁיּוּכְלוּ לְהַשִּׂיגוֹ בַּחֲרִיצוּתָם, מִתְעַסְּקִים כָּל יְמֵיהֶם בְּחָמְדָם לְהַעֲשִׁיר. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים'
(משלי טו, טו). וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, הוּא עָשִׁיר כָּל יָמָיו, וְעָלָיו נֶאֱמַר: 'וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד'
(שם, שם). כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(כה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְכוּ'. וְאֵין לְךָ נַחַת רוּחַ גָּדוֹל מֵהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד' מִפִּרְקֵי אָבוֹת: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
נפש יהודה איזהו עשיר. הראוי להתהלל בעשרו:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ מִשְׁלֵי: 'בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ'
(שם י, כב), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כְּשֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ הָאֵל, יִתְבָּרַךְ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, יָנוּחַ בְּדַעְתּוֹ וְלֹא יִתְעַצֵּב כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ יוֹתֵר, נִמְצָא עָשִׁיר כָּל יָמָיו, דִּכְתִיב: 'נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן'
(שם יא, כה), רוֹצֶה לוֹמַר, נֶפֶשׁ הַשְּׂבֵעָה וְהַשְּׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ - תְּדֻשַּׁן, רוֹצֶה לוֹמַר, תִּהְיֶה עֲדֻנָּה
(ושמחה) [ושמנה] וּדְשֵׁנָה. לְפִיכָךְ הַצַּדִּיק הַהוּא מִתְפַּרְנֵס בְּטוֹבָה לְעוֹלָם וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, כְּדִכְתִיב
(תהלים לז, כה): 'נַעַר הָיִיתִי גַּם־זָקַנְתִּי וְלֹא־רָאִיתִי' וגו'
(פירוש: שהצדיק לעולם לא ירעב מפני שהוא מפרנס אפלו מן המעט שזימן לו הקדוש ברוך הוא ולא יתאוה מה שאינו יכול להשיג).
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בַּמִּדְרָשׁ: 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים'
(משלי טו, טו), רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁהוּא עָנִי בֶּאֱמוּנָה וְיָרֵא לְהוֹצִיא מָעוֹתָיו לִקְנוֹת מַאֲכָל וּפַרְנָסָה לְעַצְמוֹ, וְכִמְדֻמֶּה לוֹ כִּי יֵרֵד מִנְּכָסָיו בַּהוֹצָאָה וִידַּלְדֵּל. עַל זֶה אָמַר: 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים', שֶׁכָּל יָמָיו יִהְיוּ בְּעֶצֶב וּבְרָעָה, אֲבָל 'טוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד'
(שם, שם), מִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וּמַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְזַמֵּן לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָהּ, הֲרֵי זֶה חָשׁוּב כְּאִלּוּ מִשְׁתֶּה לְפָנָיו תָּמִיד.
עַל כֵּן יִשָּׁעֵן אָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ וְאַל יִבְטַח בַּחֲרִיצוּתוֹ וְלֹא בְמָמוֹן שֶׁל אַחֵר וִיהֵא שָׂבֵעַ בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ בּוֹרְאוֹ, כִּי אוֹתָם שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים, כָּל יְמֵיהֶם חוֹמְדִים הַמָּמוֹן, עַד שֶׁאִם לֹא יִמְצְאוּהוּ בְּהֶתֵּר יְבַקְּשׁוּהוּ בְּאִסּוּר וּבָאִים לְגָנְבוֹ בַּסֵּתֶר, בִּהְיוֹת עֲלֵיהֶם מוֹרָא בָּשָׂר וָדָם גָּדוֹל מִמּוֹרָא שָׁמַיִם, וְעַל זֶה
(*) הֶחְמִירָה תוֹרָה בְּתַשְׁלוּמֵי גַנָּב יוֹתֵר מִבְּגַזְלָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּבָבָא קַמָּא, פֶּרֶק מְרוּבָּה
(עט, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מַה הֶחְמִירָה תוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן, אָמַר לָהֶם: זֶה
(*) הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ וְזֶה לֹא הִשְּׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, כִּבְיָכוֹל, עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינָהּ רוֹאָה וְאֹזֶן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְּתִּיר עֵצָה וגו' 'וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ'
(ישעיה כט, טו). וּכְתִיב: 'כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת־הָאָרֶץ וְאֵין ה' רוֹאֶה'
(יחזקאל ט, ).
נפש יהודה החמירה תורה בתשלומי גנב. לשלם כפל ד' וה': השוה כבוד עבד לכבוד קונו. לא ירא מבני אדם כדרך של ירא מהקב''ה אבל גנב לא השוה כבוד עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר:
וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בָּעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, אֶחָד זִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶחָד לֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, אֵי זֶה עָנְשׁוֹ מְרֻבֶּה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
וְגַם כֵּן פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כח, ב): אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יְהִי רָצוֹן שֶׁיְהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ,
(*) עַד כָּאן וְתוּ
(*) לֹא? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, שֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה וְאוֹמֵר: לֹא יִרְאַנִי אָדָם.
נפש יהודה עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא ב''ו: ולואי. שיהא כמו מורא ב''ו שא''כ תחדלו מעבירות הרבה שכשהוא עובר עבירה בסתר מתכסה מן הבריות ויודע הוא שהכל גלוי וידוע לפני הקב''ה ואינו מניח בכך:
וּכְדֶרֶךְ שֶׁהֶחְמִירָה תוֹרָה בְּתַשְׁלוּמֵי גַּנָּב,
(*) כָּךְ הֶחְמִירָה בְּעֹנֶשׁ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה. וּלְפִיכָךְ נִכְתָּב לְשׁוֹן 'לֹא תִגְנֹב' בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְלֹא לְשׁוֹן גְּזֵלָה, לְפִי שֶׁהוּא יוֹתֵר חָמוּר.
נפש יהודה כך החמירה. בגנב בעונש ב''ד של מעלה:
וּגְנֵבוֹת מִדּוֹת וּמִשְׁקָלוֹת קָשֶׁה מִכֻּלָן, שֶׁאִם רוֹצֶה לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה אֵינוֹ יָכוֹל,
(*) לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי גָנַב, כִּדְגַרְסִינָן בְּבַתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(פח, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי:
(*) קָשֶׁה עָנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעָנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן 'אֶל' וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן 'אֵלֶּה'
(פירוש: בעריות נאמר בהן: 'כי את כל התועבות האל' (ויקרא יח, כז), במדות כתיב: 'כל עושה אלה (דברים כה, טז). וּמַאי מַשְׁמָע דְהַאי 'אֵל' לָשׁוֹן קָשֶׁה הוּא, דִּכְתִיב: 'וְאֶת־אֵילֵי הָאָרֶץ לָקַח'
(יחזקא יז, יג), 'אֵל' קָשֶׁה וְ'אֵלֶּה' קָשֶׁה מֵ'אֵל'. גַּבֵּי עֲרָיוֹת נַמֵּי הָא כְתִיב 'אֵלֶּה'
(פירוש: דכתיב בהו: 'אשר יעשה מכל התועבות האלה' (ויקרא יח, כט)) הַהוּא
(*) לִמְעוּטֵי מִדּוֹת מִכָּרֵת.
(*) וְאֶלָּא מַאי עַדְפַיהוּ, דְּהַנֵּי מְהַנֵּי,
(*) הָתָם אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה וְהָכָא לָא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה. עַל כֵּן טוֹב לָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וְאַל יְבַקֵּשׁ עֹנֶשׁ תְּמִידִי עַל חֶמְדַּת עוֹלָם אָבֵד.
נפש יהודה לפי שאינו יודע של מי גנב. וגבי גזל אין לו תשובה אלא בהשבה דכתיב והשיב את הגזלה וגו': קשה עונשן של מדות. כשמודד במדה שאינה ישרה או כשעושה בה שום עולה: למעוטי מדות מכרת. דסד''א נילף תועבות תועבות לג''ש: ואלא. כיון דבעריות איכא כרת ובמדות ליכא כרת מאי חומרייהו מעריות ואמאי כתיב בהו אלה: התם. גבי עריות אפשר בתשובה דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א''כ בלא מלקות תשובה מועילה מ''מ כדכתיב שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם אי עבד תשובה מעליא אבל מדות דגזל רבים דאינו יודע למי ישיב ותשובה תלויה בו דכתיב והשיב את הגזלה ואינו יכול לקיים מקרא זה הלכך א''א בתשובה מעליא דכל ימיו בוהשיב את הגזלה קאי:
פרק שני [יב]
כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַגֶּזֶל, שֶׁכָּל הַגּוֹזֵל אֲפִילוּ שְׁוֵה פְרוּטָה כְּאִלּוּ גּוֹזֵל נִשְׁמַת הַנִּגְזָל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא
(קיט, א): 'כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף
(*) כִּי יִבְצָע כִּי
(*) יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ'
(איוב כז, ח). רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר נפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל וְחַד אָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן. מָאן דַּאֲמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל, דִּכְתִיב: 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח'
(משלי א, יט). מָאן דַּאֲמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, דִּכְתִיב: 'אַל תִּגְזָל דָּל
(*) כִּי דַל הוּא וגו' כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת־קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ'
(שם כב, כב־כג). וְאִידָךְ נַמֵּי הָא כְתִיב: 'אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקַּח', מַאי 'בְּעָלָיו',
(*) בְּעָלָיו דְּהַשַּׁתָּא. וְאִידָךְ נַמֵּי הָא כְתִיב: 'וְקָבַע' וגו', מַה טַּעַם קָאָמַר, מַה טַּעַם 'וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם', מִשּׁוּם דְּקָבְעוּ נֶפֶשׁ.
נפש יהודה כי יבצע. יגזול: ישל אלוה נפשו. משליך הקב''ה נשמתו: כי דל הוא. אף אם דל הוא ואין לו עזר אל תגזלו כי משמש בלשון אם: בעליו דהשתא. גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון:
דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁוֵה פְרוּטָה כְּאִילוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע' וגו'; וְאוֹמֵר: '
(*) וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ' וגו'
(ירמיה ה, יז); וְאוֹמֵר: '
(*) מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם נָקִי'
(יואל ד, יט); וְאוֹמֵר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל
(*) וְאֶל בֵּית הַדָּמִים' וגו'
(שמואל־ב כא, א). מַאי וְאוֹמֵר, וְכִי תֵימָא נֶפֶשׁ דִּידֵיהּ אִין, נֶפֶשׁ
(*) בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לָא, תָּא שְׁמַע: 'בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ'; וְכִי תֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְלָא יָהִיב דְּמֵי, אֲבָל הֵיכָא דְיָהִיב דְּמֵי לָא,
(*) תָּא שְׁמַע: 'מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה' וגו'. וְכִי תֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְקָא עָבַד בְּיָדַיִם, אֲבָל גְּרָמָא לָא, תָּא שְׁמַע: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶת שָׁאוּל' וגו'. הֵיאַךְ מָצִינוּ, שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַגִּבְעוֹנִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, שֶׁהָיוּ מְסַפְּקִין אוֹתָם מַיִם וּמָזוֹן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֲרָגָם.
נפש יהודה ואכל קצירך ולחמך. דומה לו כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לו שוב במה להתפרנס: מחמס בני יהודה. מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאלו שפכו דם נקי: ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים. שהמית כהני נוב שהגבעונים היו משמשים למזבח ושואבי מים וממנו היו מסתפקין לכך מעלה עליו הכתוב כאלו המית את הגבעונים: בניו ובנותיו לא. מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו ה''א לא נענש גזלן אנפשות בני נגזל: תא שמע מחמס בני יהודה. חמסן יהיב דמי וזה אינו רוצה למכור:
וְלָאו דַּוְקָא הַגּוֹזֵל מֵרְשׁוּת הַנִּגְזָל, אֶלָּא גַּם כֵּן הַמְעַכֵב מִלִּפְרֹעַ שְׂכִירוּתוֹ נִקְרָא גַזְלָן וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשׁוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַמְקַבֵּל
(קיא, א): אֵיזֶהוּ עֹשֶׁק וְאֵיזֶהוּ גֶּזֶל? אָמַר רַב חִסְדָּא: 'לֵךְ וְשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן', זֶהוּ עֹשֶׁק. יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְאֵינִי נוֹתֵן לְךָ, זֶהוּ גֶּזֶל. רָבָא אָמַר: זֶהוּ עֹשֶׁק וְזֶהוּ גֶזֶל, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לַאוִין. תַּנְיָא
(ב"מ קיב, א.): '
(*) וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ'
(דברים כד, טו), שֶׁמִּפְּנֵי מַה עָלָה זֶה לַכֶּבֶשׂ וְנִתְלָה בָאִילָן וּמָסַר אֶת נַפְשׁוֹ לְמִיתָה, לֹא עַל שֶׁיִתֶּן לוֹ שְׂכָרוֹ?
נפש יהודה ואליו הוא נושא את נפשו. הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן עצמו ליפול וליתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:
דָּבָר אַחֵר: ''וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ'' מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר כְּאִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח'
(משלי א, יט). נַפְשׁוֹ שֶׁל מִי, רַב הוּנָא וכו', כַּכָּתוּב לְמַעְלָה עַד נֶפֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנָן: 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר'
(ויקרא יט, יג), יָכוֹל אֲפִילוּ לֹא תְבָעוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִתְּךָ', לְדַעְתְּךָ; יָכוֹל אֲפִילוּ אֵין לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִתְּךָ', וְהוּא שֶׁיֵּשׁ אִתְּךָ; יָכוֹל אֲפִילוּ
(*) הִמְחָהוּ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי אוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִתְּךָ'. וְלֹא שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי אוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי, שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
נפש יהודה המחהו. נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעה''ב לחנוני תן לו בדינר פירות ועלי לשלם או אמר לשולחני תן לו בדינר מעות:
וְקָשֶׁה גֶּזֶל חֲבֵרוֹ מִגֶּזֶל הֶקְדֵּשׁ כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(פח, ב): וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: קָשֶׁה
(*) גֶּזֶל הֶדְיוֹט יוֹתֵר מִגֶּזֶל שָׁמַיִם, שֶׁזֶּה הִקְדִּים חֵטְא לִמְעִילָה וְזֶה הִקְדִּים מְעִילָה לְחֵטְא.
נפש יהודה גזל הדיוט. הקדים בו חטא למעילה דכתיב כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו דמיד בתחלת הגזלה קרי ליה חטא וגבי הקדש כתיב תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' לא מקרי חוטא עד שנהנה:
וְגָדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל גֶּזֶל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קח, א): 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי'
(בראשית ו, יג). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל חָמָס, שֶׁהֲרֵי דּוֹר הַמַּבוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל וְלֹא נֶחְתָּם גְּזַר דִּין, אֶלָּא עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּגֶּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס' וגו'
(שם, שם) וּכְתִיב: '
(*) הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע' וגו'
(יחזקאל ז, יא). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַף עַל נֹח נֶחְתָּם גְּזַר דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי
(*) נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם וְנֹחַ'
(בראשית ו, ז־ח), אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.
נפש יהודה החמס קם למטה רשע. שזקף החמס עצמו כמקל: נחמתי כי עשיתים ונח. סמוכים דרש: ויצו. הקב''ה על הגשם:
וּכְשֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לִגְשָׁמִים, נֶעֱצָרִים בַּעֲווֹן הַגֶּזֶל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, ב): אָמַר ר' אַמֵּי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בַּעֲוֹן הַגֶּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עַל־כַּפַּיִם כִּסָּה־אוֹר וַיְצַו עָלֶיהָ
(*) בְּמַפְגִּיעַ'
(איוב לו, לב), בַּעֲווֹן כַּפַּיִם כֻּסָּה אוֹר וְאֵין כַּפַּיִם אֶלָּא חָמָס, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם'
(יונה ג, ח). וְאֵין אוֹר אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ'
(איוב לז, יא). מַאי תַּקַּנְתֵיהּ? יַרְבֶּה בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְצַו עָלָיו בְּמַפְגִּיעַ' וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעְדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי'
(ירמיה ז, טז).
נפש יהודה במפגיע. שתרד כשיתפלל עליה:
וְכָל כָּךְ מָאַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) פִּגּוּל זֶה, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה מִמֶּנּוּ אֲפִילוּ קָרְבָּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל
(ל, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב: 'כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט
(*) שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'
(ישעיה סא, ח)? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה: לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס, אָמַר לַעֲבָדָיו: תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּל הַמֶּכֶס שֶׁלְּךָ הוּא. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים שֶׁלֹּא יַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַמֶּכֶס. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַר: 'כִּי אֲנִי ה' אוֹהֵב מִשְׁפָּט שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה', מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ בָנַי וְיִבְרְחוּ מִן הַגֶּזֶל.
נפש יהודה פיגול. גזל: שונא גזל בעולה. בעולות שאתם מביאים לי אני שונא הגזל שגוזלים ואע''פ שהכל שלי ולכך צוה הקב''ה בעולת העוף והסיר את מוראתו שהוא הזפק שישליכוהו מפני שהעוף גוזל מאכלו וכל מה שיש בזפק הוא גזל וזהו שונא הגזל בעולת העוף:
וְגַם כֵּן אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּבָרְכוּהוּ בְּגֶזֶל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ו, ב): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ. אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ וְעַל זֶה נֶאֱמַר: '
(*) וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה''
(תהלים י, ג). וְאַף עַל פִּי כֵן רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בּוֹ, קְצָתָם בְּחֶמְדָּתָם וּקְצָתָם שְׁטוּפִים בְּחָשְׁבָם שֶׁאֵינוֹ גֶּזֶל. וְעַל זֶה אָמְרוּ: רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בְּגֶזֶל וּמִעוּטָן בַּעֲרָיוֹת וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה ובוצע ברך. גוזל ומברך כמו כל בוצע בצע:
וְגֵזֶל הַגּוֹי גַּם כֵּן אָסוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא
(קיג, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: גּוֹי גְּזֵלוֹ אָסוּר, אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת. גְּזֵלוֹ אָסוּר, כִּדְרַב הוּנָא, דַּאֲמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לְגֵזֶל גּוֹי שֶׁהוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאָכַלְתָּ אֶת־כָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ'
(דברים ז, טז), בִּזְמַן שֶׁהֵם מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאֵין מְסוּרִים בְּיָדְךָ.
אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת, כִּדְרַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, דַּאֲמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לַאֲבֵדַת גּוֹי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ'
(שם כב, ג), אֲבֵדַת אָחִיךָ אַתָּה מַחְזִיר וְאִי אַתָּה מַחְזִיר אֲבֵדַת גּוֹי. וְאֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְּלָא אֲתָה לְיָדֵיהּ, דְּלָא מְחַיֵּב לְמֶהְדַּר אֲבַתְרֵיהּ בְּרֵישָׁא, אֲבָל הֵיכָא דַּאֲתָא לְיָדֵיהּ, מְחַיֵּב לְמֶהְדַּר אֲפִילוּ לְגוֹי. אָמַר רָבִינָא: אָמַר קְרָא: 'וּמְצָאתָהּ'
(שם, שם), דַּאֲתָא לְיָדֵיהּ מַשְׁמָע. תַּנְיָא, רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר: בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲפִילוּ אֲבֵדַת גּוֹי נַמֵּי אֲסוּרָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: טָעוּתוֹ מוּתֶרֶת, דְּהָא שְׁמוּאֵל זָבַן מִגּוֹי לַקְנָא דִדְהַבָא בְּמַר דְּפַרְזְלָא
(פליזא - נחושת מוצהבת) בְּאַרְבָּעָה זוּזֵי וְאַבְלַע לֵיהּ חַד זוּזָא. רַב כַּהֲנָא זָבַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים דָּנִי דְּחַמְרָא בְּמַר דְּמֵאָה מֵהַהוּא גּוֹי וַאֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דַּעֲלַךְ קָא סָמְכִינָא.
וְהַצַּדִּיק שֶׁלֹּא שָׂם לִבּוֹ בְּחֶמְדַּת הָעוֹלָם, לֹא יִתְגַּלְגֵּל גֶּזֶל לְיָדוֹ, דִּכְתִיב: 'לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל־אָוֶן'
(משלי יב, כא). וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים'
(בראשית ל, יד), אָמַר רָבָא בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם בַּגֶּזֶל. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא רָצָה לִכָּנֵס בַּשָּׂדֶה אֶלָּא בִּימֵי קְצִיר חִטִּים לְאַחַר שֶׁקְּצָרוּהוּ, שֶׁהַכֹּל רַשָּׁאִים לִכָּנֵס בּוֹ. לְהוֹדִיעֵנוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק וְלִבְרֹחַ מִן הַגֶּזֶל.
פרק שלישי [יג]
הַמַּלְוֶה לֶעָנִי בְּעֶת דָּחֲקוֹ בְּלֹא רִבִּית, לֹא יִמּוֹט, אֲבָל הַמַּלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, יִמּוֹט, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ
(עא, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְרִבִּית, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וגו' עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם'
(תהלים טו, ה). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל מַלְוֵי בְרִבִּית מִתְמוֹטְטִין. וְהָא קָא חֲזִינָן
(*) דְּלָא אוֹזְפֵי וּמִתְמוֹטְטִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
(*) הַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְעוֹלִין וְהַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְאֵינָן עוֹלִין. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם ע, ב): 'מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן
(*) דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ'
(משלי כח, ח), מָאן הוּא חוֹנֵן דַּלִּים? אָמַר רַב: כְּגוֹן שְׁבוֹר מַלְכָּא
(פירוש: מלך פרס היה ונוטל ממונן של ישראל וחונן בהם הדלים מן הגוים).
נפש יהודה דלא אוזפי ומתמוטטין. והרי יש בני אדם שאינם מלוים מעותיהם ברבית ואעפ''כ נכסיהם מתמוטטין: הללו מתמוטטין ועולין. וה''ק קרא עושה אלה לא ימוט לעולם כלו' ואם ימוט לא ימוט לעול' אין מוטתו מוטת עולם אבל הנותן בנשך ימוט לעולם: דלים. עובדי כוכבים ומזלות שהם דלים מן המצות:
וְאַל יַחְשֹׁב אָדָם שֶׁהוּא מְרַמֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁמָּעוֹתָיו הֵם שֶׁל גּוֹי לְהַלְווֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, כִּי יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת יִפָּרַע מִמֶּנּוּ, דְּגַרְסִינַּן הָתָם
(בבא מציעא סא, ב): אָמַר רָבָא: לָמָּה לִי לְמִכְתַּב
(*) יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרִבִּית
(ויקרא כה, לח): יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּצִיצִית
(במדבר טו, מא): יְצִיאַת מִצְרַיִם
(*) בְּמִשְׁקָלוֹת
(ויקרא יט, לו)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם
(*) בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מִמִּי
(*) שֶׁתּוֹלֶה מָעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוֶה אוֹתָן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּמִמִּי
(*) שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קְלָא אִילָן
(פירוש: צבע דומה לתכלת) בְּבִגְדּוֹ
(*) וְאוֹמֵר תְּכֵלֶת הוּא.
נפש יהודה יציאת מצרים ברבית. בפרשת בהר סיני כתיב את כספך וגו' וכתיב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: במשקלות. בפרשת קדושים לא תעשו עול במשפט במדה וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: בין טפה של בכור. הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשר עבורים עשר בכורים שהן בכורים של אביהם כולן מתו: תולה מעותיו בגוי. מלוה מעותיו לישראל ברבית ואומר של עובדי כוכבים הם: שטומן משקלותיו במלח. להכבידן ור''ת פירש שהמלח מיקל למשקלות: ואומר תכלת הוא. לפי שתכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה:
וְכַמָּה סְמוּיוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(עא, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה סְמוּיוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית. אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, יוֹרֵד עִמּוֹ
(*) עַד לְחַיָּיו,
(*) וְהֵם מְבִיאִים דְּיוֹ וְקֻלְמוֹס וְעֵדִים וְכוֹתְבִין
(*) כָּפַר זֶה בֵּאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִילוּ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת אוֹ רִבִּית מְאֻחֶרֶת אוֹ רִבִּית דְּבָרִים אָסוּר לְתִתָּהּ וּלְקַבְּלָהּ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(עה, ב):
נפש יהודה עד לחייו. להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאלו בא להרגו: והם מביאים. המלוה ברבית וכו': כפר זה באלהי ישראל. שהלוה לישראל ברבית:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ דּוֹרוֹן וְאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵינִי, זֶהוּ רִבִּית מֻקְדֶמֶת; הִלְוָהוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ מָעוֹתָיו וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ דּוֹרוֹן בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ מָעוֹתָיו בְּטֵלִין אֶצְלוֹ, זֶהוּ רִבִּית מְאֻחֶרֶת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים. כֵּיצַד? אַל יֹאמַר לוֹ: דַּע, אִישׁ פְּלוֹנִי בָּא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וְהוּא מַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁלֹּא יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ'
(דברים כג, כ), אֲפִילוּ דִבּוּר אָסוּר. וּבְמַה שֶּׁחוֹשְׁבִין שֶׁמַּרְוִיחִין,
(*) מַפְסִידִין, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְוֵי רִבִּיּוֹת, יוֹתֵר מִּמַּה שֶּׁהֵן מַרְוִיחִין, מַפְסִידִין, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין
(*) מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְאוֹמְרִים אִלְמָלֵי הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ כַּמָּה רֶוַח יֵשׁ בַּדָּבָר, לֹא הָיָה כוֹתְבוֹ.
נפש יהודה מפסידין. כדאמרינן לעיל שמתמוטטין לעולם: משה רבינו חכם. לישנא מעליא נקט:
וְעָנְשָׁם שָׁמוּר לָהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(צ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) אוֹצְרֵי פֵרוֹת וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת וּמַקְטִינֵי אֵיפָה
(*) וּמַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'לֵאמֹר
(*) מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶׁבֶר
(*) וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה
(*) וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה'
(עמוס ח, ה), מַה כְתִיב אַחֲרָיו: 'נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם'.
נפש יהודה אוצרי. שקונים לאוצר למכור ביוקר וגורמין שמתייקר השער ואיכא הפסד עניים ובעיר שרובא ישראל מיירי: מפקיעי שערים. מוסיפין על השער: מתי יעבור החודש ונשבירה שבר. כלומר נמכר ביוקר לסוף חודש אחר ימות הגורן והיינו מפקיע שערים דלחודש אחד לא מקרי אוצרי פירות: והשבת ונפתחה בר. כלומר מתי תגיע שנת השמיטה ונפתחה אוצרות בר והיינו אוצרי פירות: ולהגדיל שקל. דהיינו מלוי ברבית שמגדיל שקלו ע''י ריבית דאי משום להגדיל שקל ממש ממקטיני איפה שמעת ליה וממאזני מרמה שמעת נמי אונאת משקלות:
וְאִם רָצוּ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה וְנִתְעַכְּבוּ בְּאֻמָּנוּת זֶה זְמַן גָּדוֹל, בְּעִנְיָן
(*) שֶׁאִם יָשׁוּבוּ לְכָל הַנִּגְזָלִים אֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין, אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם אֶלָּא מוֹחֲלִין לָהֶם. וְאִם לֹא יַחְזְרוּ עוֹד לִשְׁנוֹת בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּרַחְמוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, שֶׁאֵין חָפֵץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, אֶלָּא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה, יְכַפֵּר לָהֶם.
נפש יהודה שאם ישיבו. מה שגזלו:
וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים
(צד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם וְכָל הַמְּקַבֵּל מֵהֶם
(*) אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: רֵיקָה, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, אֲפִילוּ אַבְנֵט אֵינוֹ שֶׁלְּךָ, וְנִמְנַע וְלֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם וְכָל הַמְקַבֵּל מֵהֶם, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנוּ. לְפִיכָךְ מִשּׁוּם 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב'
(דברים ו, יח), הַמּוֹחֵל לוֹ תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.
נפש יהודה אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין רוח חכמה וחסידות בקרבו:
פרק רביעי [יד]
אַף עַל פִּי שֶׁהִזְהִירָה תוֹרָה בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת עַל הַדִּין, שֶׁיְּהֵא דִּין אֱמֶת וְשָׁוֶה לַכִּתּוֹת, הֻצְרְכָה לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ לִשְׁפֹּט אֱמֶת לֹא יִקַּח הַדַּיָּן שֹׁחַד, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַטֶּנּוּ; שֶׁהַשֹּׁחַד בְּוַדַּאי יְעַוֵּר עֵינוֹ. וְעַל כֵּן נִכְתַּב פָּסוּק זֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אַחַר פָּסוּק 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט', לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאִם לֹא הָיָה אִסּוּר הַשֹּׁחַד אֶלָּא בְּהַטָּיַת הַדִּין, כְּבָר הִזְהִירָתוּ בָּרִאשׁוֹנָה אֲפִילוּ בְּלֹא שֹׁחַד. וְלָמָּה נִכְתָּב 'לֹא תִּקַּח שֹׁחַד', לְהַזְהִיר, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם שֶׁלֹּא יַטֶּה הַדִּין בַּעֲבוּרוֹ, שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ, שֶׁכְּבָר הֵעִידָה תוֹרָה, כִּי בְּוַדַּאי יְקַלְקֵל הַמִּשְׁפָּט, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְּחִים' וגו
(שמות כג, ח).
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: 'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד',
(*) אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּב וּלְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, אֶלָּא אֲפִילוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב. 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים'
(דברים טז, יט) וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֵינֵי טִפְּשִׁים. 'וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים'
(שם שם) וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דִּבְרֵי רְשָׁעִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֲפִילוּ חָכָם בַּתּוֹרָה וְנוֹטֵל שׁוֹחַד, סוֹף שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְיִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ וְיִכְהוּ מְאוֹרֵי עֵינָיו, כִּי מִשֶּׁקִּבֵּל שֹׁחַד אִי־אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבּוֹ אֶצְלוֹ לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִּכְתוּבוֹת
(קה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' וְכָל שֶׁכֵּן לַטִּפְשִׁים 'וְיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים' וְכָל שֶׁכֵּן לָרְשָׁעִים. מִידֵי טִפְּשִׁים וּרְשָׁעִים בְּנֵי דִינָא אִינוּן? אֶלָּא הָכֵי קָאָמַר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים', אֲפִילוּ - חָכָם גָּדוֹל וּמְקַבֵּל שֹׁחַד אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם
(*) בְּלֹא סְמִיּוּת הַלֵּב. 'וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים' אֲפִילוּ צַדִּיק גָּמוּר וְלוֹקֵחַ שֹׁחַד אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא טֵרוּף הַדַּעַת.
נפש יהודה אין צריך לומר וכו'. שהרי כבר נאמר לא תטה משפט: בלא סמיות הלב. והכי קאמר קרא ק''ו שיסמא את עיניו כשיהיה טפש בסופו וישב לדין:
וַאֲמְרִינָן בַּמִּדְרָשׁ: לְמַה הוּא דּוֹמֶה הַשֹּׁחַד? לְאָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל שְׂפַת הַיָּם, נָטַל תּוֹלָע קָטָן וּנְתָנוֹ בְּחַכָּה וְהִשְׁלִיכוֹ לַיָּם, בָּא דָג גָּדוֹל וּבְלָעוֹ וְנִתְפַּשׂ, אוֹי לְדָג זֶה
(*) שֶׁנִּתְפַּשׂ בְּלֹא כְלוּם.
נפש יהודה שנתפש בלא כלום. כך המקבל שוחד בשביל דבר מועט שמקבל הוא מטה את הדין ונענש בסמיות הלב וכל העונשים הנזכרים:
'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר'
(שמות כג, ח). וַהֲלֹא כַּמָּה נָטְלוּ שֹׁחַד וְלֹא נִתְעַוְּרוּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְעַוְּרוּ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְאֵינוֹ רוֹאֶה חוֹבָה לַנּוֹתְנוֹ, גַּם שֶׁמְעַוְּרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהַצַּדִּיקִים נֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּדִכְתִיב: 'כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְשׁוּב ה' צִיּוֹן'
(ישעיה נב, ח), הַכֹּל רוֹאִין וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה; הַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. אֶלָּא כָּךְ אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי פִּקֵּחַ בְּרָאתִיךָ, לָמָּה עִוַּרְתָּ עַצְמְךָ? לָמָּה הָיִיתָ דּוֹרֵשׁ 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט' וְהִטִּיתָ? 'לֹא תַכִּירוּ' וְהִכַּרְתָּ? 'לֹא תִקַּח שֹׁחַד' וְלָקַחְתָּ? וְלֹא דַי לוֹ שֶׁמַּזִּיק לְעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּפְסִיד לְדוֹרוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא
(ט, ב):
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים נַמֵּי, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִכְתוּבוֹת
(קה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: 'וְשֹׁחַד לֹא תִּקָּח', אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֹׁחַד מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים נַמֵּי אָסוּר, מִדְּלֹא כְּתִיב 'בֶּצַע שֹׁחַד לֹא תִקָּח'.
וְעַל כֵּן רַבּוֹתֵינוּ הַחֲסִידִים כְּשֶׁהָיָה בָּא לִפְנֵיהֶם שׁוּם אָדָם לְדִין וְהָיָה מֵבִיא לָהֶם שׁוּם דּוֹרוֹן, וַאֲפִילוּ בְּמַה שֶּׁחַיָּב לָתֵת לוֹ, אוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ דִבּוּר שֶׁל שֹׁחַד מַה, שֶּׁיַּחְשְׁבוּ בְּלִבָּם שֶׁמָּא לֹא יִרְאוּ לָהֶם חוֹבָה, אוֹ אֲפִילוּ שֶׁיִּסְמֹךְ בְּדַעְתּוֹ בְּהַשְׁוָאַת הַדִּין, הָיוֹ נוֹהֲגִין כֵּן כְּדֵי שֶּׁיִּלְמְדוּ מֵהֶם הַתַּלְמִידִים וְהָיוּ אוֹמְרִים: פְּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם הֵיכֵי דָמֵי שֹׁחַד דְּבָרִים, כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל, הֲוָה קָא עָבַר בְּמַבֹּרָא
(פירוש: גשר), אָתָא הַהוּא גַבְרָא
(*) יָהֵב לֵיה יָדֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא.
נפש יהודה יהב ליה ידיה. לסומכו:
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, הֲוָה רָגִיל אֲרִיסֵיהּ דַּהֲוָה מַייתֵי לֵיהּ כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא כֻּנְתָּא
(פירוש: סל) דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתֵי לֵיהּ בְּחַמְשֵׁי בְּשַׁבַּתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הָאִידְנָא. אֲמַר לֵיהּ דִּינָא אִית לִי וַאֲמִינָא אֲגַב אוֹרְחָאִי אַייתֵי לֵיהּ לְמַר. לָא קְבֵיל מִינֵיהּ, אָמַר: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אוֹתִיב לֵיהּ זוּגָא דְּרַבָּנָן דְּקָא דַּיינִין לֵיהּ.
(*) בַּהֲדֵי דְּקָא אָזִיל וְאָתִי אָמַר: אִי בָּעִי טָעִין הָכֵי, אִי בָּעִי טָעִין הָכֵי. אָמַר: תִּפַּח עַצְמָן שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד. וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, כָּךְ מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה בהדי דקא אזיל ואתי. רבי ישמעאל כאשר הלך ובא היה לבו לזכותו של אותו אריס ובאין לו פתחי זכות ואמר בלבו הלואי ויטעון כך וכך ויזכה בדין:
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע אַייתֵי לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא
(*) רֵאשִׁית הַגֵּז. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִדּוּךְ פְּלָן אֲמַר לֵיהּ: מֵהָתָם לְהָכָא לָא הֲוָה כֹּהֵן לְמֵיתְבָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי וַאֲמִינָא אֲגַב אוֹרְחָאִי אַייתִי לֵיהּ לְמַר. לָא קְבֵיל מִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אוֹתִיב לֵיהּ זוּגָא דְּרַבָּנָן דְּקָא דַיינִין לֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא אָזִיל וְאָתִי אָמַר: אִי בָּעֵי טָעִין הָכֵי וְאִי בָּעֵי טָעִין הָכֵי. אָמַר: תִּפַּח עַצְמָן שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד. וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, כָּךְ מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה ראשית הגז. בכל שנה שגוזז צאנו חייב ליתן לכהן אחד מששים:
רַב עָנָן אַייתֵי לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא כֻּנְתָּא דְּגִילְדְנֵי דְּבֵי גִילֵי:
(פירוש: סל דגים גדלים באשפה של ים). אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. לָא קְבֵיל מִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא דְמַר לָא בְעִינָא, קְבוּלֵי לִיקְבֵל מַר, דְּלָא לִמְנְעִין מַר מְאַקְרוּבֵי בִּכּוּרִים. דְּתַנִּינָא: 'וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִֹשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים'
(מלכים־ב ד, מב).
(*) וְכִי אֱלִישָׁע אוֹכֵל בִּכּוּרִים הֲוָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַמֵּבִיא דוֹרוֹן לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ הִקְרִיב בִּכּוּרִים. אֲמַר לֵיהּ: קְבוּלֵי לָא בְעִינָא דַּאֲקַבֵּל וְהַשְׁתָּא הוֹאִיל וַאֲמֶרֶת טַעֲמָא, מְקַבִּילְנָא. שַׁדְרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן וְשָׁלַח לֵיהּ: לְדַנְיֵהּ מַר לְהַאי גַבְרָא, דְּאָנָא, עָנָן, פְּסִילְנָא לֵיהּ לְדִינָא. אָמַר: מִדְּשָׁלַח לִי הָכֵי,
(*) שְׁמַע מֵינֵיהּ קָרוֹב דִּידֵיהּ הוּא. הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דִּינָא דְיַתְמֵי, אָמַר: הַאי
(*) עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה,
(*) עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. סָלְקֵיהּ לְדִינָא דְיַתְמֵי וְאָחְתֵיהּ לְדִינֵיהּ.
(*) כֵּיוָן דַּחֲזָא בַּעַל דִּינֵיהּ יְקָרָא דְקָא עֲבִיד לֵיהּ
(*) אִיסְתְּתֵם טַעַנְתֵּיהּ. רַב עָנָן הֲוָה רָגִיל אֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיה וַהֲוָה מַתְנֵי לֵיהּ סֵדֶר אֱלִיָּהוּ, כֵּיוָן דַּעֲבַד הָכֵי אִסְתַּלֵּק. יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא וּבְעֵא רַחֲמֵי וַאֲתָא. כִּי אָתָא הֲוָה מִיבְעֵית לֵיהּ בִּיעוּתָא וְעָבַד תֵּיבוּתָא וְיָתִיב קַמֵּיהּ עַד דַּאֲפִיק לֵיהּ סִדְרֵיהּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמְרִינָן:
(*) סֵדֶר אֱלִיָּהוּ רַבָּהּ
(*) וְסֵדֶר אֱלִיָּהוּ זוּטָא. לְלַמְּדֵנוּ, כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִיזָהֵר בְּמִשְׁפָּט וְלִבְרֹחַ מִכָּל שֶׁמֶץ שׁוּם דָּבָר הַדּוֹמֶה לְשֹׁחַד, אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים, וְעוֹשֶׂה זֶה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
נפש יהודה וכי אלישע אוכל בכורים היה. והלא לא היה כהן שהרי מצינו בד''ה שנתייחס אביו אחר גד דכתיב בבני גד ויעני ושפט בבשן ומצינו בפסחים דשפט דהאי קרא אביו של אלישע הוא ותוספות פי' וכי אלישע אוכל בכורים הוה והלא בשומרון היה ואין בכורים נאכלים חוץ לחומה: שמע מינה קרוב דידיה הוא. להכי פסל ליה לדינא: וההאי עשה. מצות הדינין: עשה דכבוד תורה עדיף. דינא דהאי גברא דהוא עשה דאיכא כבוד תורה דרב ענן בהדיה עדיף: כיון דחזא בעל דיניה. שמכבדו ומסלק בשבילו דין היתום: איסתתם טענתיה. נסתם לבו מלטעון כהוגן: סדר אליהו רבה. שלמד חוץ לתיבה: וסדר אליהו זוטא. שלמד בתוך התיבה. אי נמי לכתחלה למד יותר מד' חלקים חוץ לתיבה לכן נקרא סדר אליהו רבא ומה שלמד בתוך התיבה הוא מעט לכך נקרא סדר אליהו זוטא:
פרק חמשי [טו]
חֶמְדַּת בְּנֵי אָדָם וּרְדִיפָתָם אַחַר הֲנָאוֹת הָעוֹלָם גּוֹרֵם לָהֶם לְאוֹנוֹת לְחַבְרֵיהֶם בְּכָל עִסְקֵיהֶם וּבְמַשָּׂאָם וּבְמַתָּנָם וּבִסְחוֹרָתָם. וּלְפִי שֶׁאוּלַי יַחְשְׁבוּ שֶׁאוֹנָאָה זֹאת כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ גְּנֵיבָה אוֹ גְּזֵילָה, שֶׁאֵין בָּה אִסּוּר, הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ עָלֶיהָ, בְּאוֹמְרָהּ: 'אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו'
(ויקרא כה, יד). לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁחַיָּב אָדָם לִשָּׂא וְלִתֵּן בֶּאֱמוּנָה וְלֹא יִתְאַוֶּה לְאוֹנוֹת בְּמִקְּחוֹ אוֹ בְּמִמְכָּרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמִּתְעַסֵּק בִּפְרַקְמַטְיָא אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא לְהַרְוִיחַ בָּהּ, עִם כָּל זֶה צִוְּתָה תוֹרָה, שֶׁלֹּא יִקַּח וְלֹא יִמְכֹּר בְּיֶתֶר אוֹ פָּחוֹת מִכְדֵי שָׁוְיוֹ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, שֶׁהוּא דָּבָר מוּעָט, שֶׁהוֹרוּ חֲכָמֵינוּ וְאָמְרוּ, שֶׁמּוֹחֵל אָדָם בִּסְחוֹרָתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעֲרוּ ז''ל בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת שֶׁהוּא מְחִילָה וְשֶׁלֹּא יָכֹפוּ בֵּית דִּין לְבַטֵּל הַמֶּקַח אוֹ לְהַחְזִיר הָאוֹנָאָה, אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת בְּמִדַּת הַחֲסִידוּת יִמְכֹּר בְּשָׁוְיוֹ.
וְעִם כָּל זֶה אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר: זֶה הַמֶּקַח אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא כָּךְ וְאֵין דַּעְתִּי לְמָכְרוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁיִּקָחֶנּוּ בְּכִפְלוֹ, אִם תִּרְצֶה קָחֶנּוּ בְּכֵפֶל, עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, אוֹ אָמַר: הוּא שָׁוֶה כָּךְ מוֹכְרֵהוּ לִי בַּחֲצִי אִם תִּרְצֶה, שֶׁאֵין דַּעְתִּי לִקְנוֹתוֹ אֶלָּא בְּכָךְ, אֶקָחֶנּוּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, דְּבָרוֹ קַיָּם וְאֵין בּוֹ אוֹנָאָה, [שֶׁכְּבָר סָבַר וְקִבֵּל. כָּךְ הוּא מְפֹרָשׁ בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נא, ב). וּבְחֶפְצֵי בַּעַל הַבָּיִת וְכֵלָיו, אֵין בָּהֶם אוֹנָאָה, שֶׁכֵּלָיו הָעֲשׂוּיִים לְתַשְׁמִישׁוֹ הֵם בְּעֵינֵי אָדָם יְקָרִים יוֹתֵר מִשָּׁוְיָם וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְמָכְרָם אֶלָּא בְּתוֹסֶפֶת דָּמִים, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(נא, א): אָמַר רַב חִסְדָּא:
(*) לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלּוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר,
(*) אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֵין לוֹ אוֹנָאָה. אָמַר רַב דִּימֵי: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִישַׁר. וַאֲמְרִינָן הָתָם: טַעְמָא מַאי? דְּיַקִּירֵי עֲלֵיהּ מָאנֵי תַּשְׁמִישֵׁיהּ וְאִי לָאו דְּמֵי יְתֵירֵי לָא מִזְבֵּין לְהוּ.
נפש יהודה לא שנו. שיש דין אונאה: אבל בלוקח מבעל הבית. תכשיטין וכלי תשמישו חביבין עליו ואינו מוכרם אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן אין לו עליו אונאה:
וְכָל דִּינֵי אוֹנָאָה וּמֶקַח טָעוּת וּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר וְכָל תְּנָאֵיהֶם וּפְרָטֵיהֶם מְפֹרָשִׁים הֵם. אֲבָל יָשִׂים אָדָם לִבּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא יַחְמֹד בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ יַזְמִין צָרְכוֹ בַּדִּין.
פרק ששי [טז]
יֵשׁ לְךָ דָּבָר בְּשֶׁאָדָם מַזִּיק לַחֲבֵרוֹ,
(*) שֶׁפְּעָמִים מְהַנֶּה בַּדָּבָר
(*) וּפְעָמִים אֵינוֹ מְהַנֶּה בוֹ וְהוּא חָמוּר מִכֻּלָּם. וְהוּא, מוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בִּידֵי גוֹיִים, שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ מִדִּין תּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, שֶׁאֲפִילוּ אִם הִתְרוּ בוֹ שֶׁלֹּא יִמְסֹר וְאָמַר אֶמְסֹר, כֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ, הַהוֹרְגוֹ בְּקִנְאַת הַשֵּׁם, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא
(בבא קמא קיז, א): הַהוּא גַבְרָא
(*) דְּבָעָא אַחֲווּיֵי אַתִּבְנָא דְחַבְרֵיהּ, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל
(*) לָא תַחֲוֵי וְלָא תַחֲוֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַחֲוִינָא וּמַחֲוִינָא. הֲוָה יָתִיב רַב כַּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, קָם שַׁמְטֵיהּ
(*) לְקוּעֵיהּ מִינֵיהּ. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ: 'בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת
(*) כְּתוֹא מִכְמָר'
(ישעיה נא, כ), מַה הַתּוֹא הַזֶּה כֵּיוָן שֶׁנָּפַל לְמִכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו,
(*) כָּךְ מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל לִידֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו.
נפש יהודה שפעמים מהנה בדבר. מאותו היזק שמזיק לחבירו: ופעמים אינו מהנה. רק עושה להכעיס לחבירו או לטובת הגזלן: דבעא אחוויי. שלא היה רוצה לגזול לעצמו אלא להראות להאיש שרצה לגזול תבן של חבירו שיגזול: לא תחוי. שהתרה בו ואמר שלא יראה לו והוא השיב שרוצה להראות ואמר מחוינא: לקועיה. צואריה שבר מפרקתו: תוא. חיה הוא והוא שור הבר: כך ממון של ישראל כו'. ושפיר עבדת דקטלתיה:
אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כַּהֲנָא: עַד הָאִידְנָא הֲווּ יְוָנָאִי דְּלָא קָפְדִי אַשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא פַרְסָאִי נִינְהוּ וְקָפְדֵי אַשְׁפִיכוּת דָּמִים וַאֲמְרֵי
(*) מַרְדִּין. קוּם זִיל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְקַבֵּל עֲלָךְ דְּלָא מַקְשִׁית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן שְׁבַע שְׁנֵי. כִּי מְטָא הָתָם אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דַּהֲוָה יָתִיב
(*) וּמְסַיֵּם לְהוּ לְרַבָּנָן בִּמְתִיבְתָא דְּיוֹמָא. אָמַר לְהוּ: מַאי אַקְשֵׁי? אָמְרוּ לֵיהּ: הָכִי אַקְשֵׁי. וּמַאי מְשַׁנֵּי? אָמְרוּ לֵיהּ: הָכִי מְשַׁנֵּי. אָמַר לְהוּ: לָא דְּאַקְשֵׁי יָדַע מַה דְּאַקְשִׁי וְלָא דְּשָׁנִי יָדַע מַאי דְּשָׁנִי וְאֶלָּא מַאי הַאי קוּשְׁיָא אִיכָּא וְהַאי שִׁנּוּיָא אִיכָּא.
נפש יהודה מרדין. היהודים מורדין בנו שדנין דיני נפשות בלא רשות: מסיים להו לרבנן. היה מחזיר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום לפי שר''ל חכם גדול היה ולאחר ששמעו כולם מפי הרב חוזר ומכוונה בידם:
אָזַל רֵישׁ לָקִישׁ וַאֲמַר לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֲרִי עָלָה מִבָּבֶל, לְעַיֵין מַר בְּמִילֵיהּ. לְמָחָר אוֹתְבֵיהּ
(*) בְּדָרָא קַמָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.
(*) אָמַר שְׁמַעְתָּא וְלָא אַקְשֵׁי, הָדַר אָמַר שְׁמַעְתָּא וְלָא אַקְשֵׁי לֵיהּ. אוֹתְבֵיהּ בְּדָרָא תִנְיָנָא וְלָא אַקְשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ נַעֲשָׂה שׁוּעָל. דְּחָקוּהוּ רַבָּנָן וְאַפְקוּהוּ שִׁבְעָה דָארִי.
(*) אָמַר: יְהֵא רַעְוָא דִילֶהֱווּ הַנֵּי שִׁבְעָה דָארִי חֲלִיפֵי דִּשְׁבַע שְׁנִי
(*) דַּאֲמַר לִי רַב. קָם אַכַּרְעֵיהּ, אָמַר שְׁמַעְתָּא וְאַקְשֵׁי, אוֹתְבֵיהּ בְּדָרָא קַמָּא. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה יָתִיב אַשְׁבַע
(*) בִּיסְתָּרְקֵי, שָׁלְפוּ לֵיהּ חֲדָא בִּיסְתָּרְקָא מִתּוּתֵיהּ, אָמַר שְׁמַעְתָּא, אַקְשְׁיֵהּ, עַד דְּשָׁלְפוּ לֵיהּ כּוּלְהוּ בִיסְתָּרְקֵי מֵתּוּתֵיהּ, עַד דְּיָתִיב אַגַבֵּי אַרְעָא.
נפש יהודה בדרא. ז' שורות תלמידים יושבין לפניו זו לפנים מזו: אמר שמעתא. אמר רבי יוחנן שמעתתא ולא אקשי רב כהנא כלום: אמר יהא רעוא. אמר רב כהנא יהא רעוא וכו': דאמר לי רב. שלא אקשי לרבי יוחנן: ביסתרקי. תפי''ד בלע''ז:
רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה סָבָא
(*) וּמִסְרְיחֵי גְבִינֵי
(*) וַהֲווּ מַדְלוּ לֵיהּ בְּכוֹחְלָא דִדַּהֲבָא. אָמַר: דָּלוּ לִי וַאַחֲזְיֵהּ, חַזְיֵהּ
(*) דְּפְרִיסַת שִׂפְתְוָתֵיהּ סָבַר אִחוּכֵי קָא מְחַיִּיךְ בֵּיהּ, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב כַּהֲנָא. לְמָחָר אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבָּנָן: חֲזֵיתוּן רַבָּנָן בַּבְלָאֵי הֵיכֵי מְחַיּיכֵי בְאִינְשֵׁי. אָמְרוּ לֵיהּ: לָא אִחוּכֵי קָא מְחַיִּיךְ אֶלָּא דַּרְכֵיהּ הֲוָה. אָמַר לְהוּ: אִי הָכִי נֵיזֵיל בַּתְרֵיהּ, קָם עָאל לְגַבֵּיהּ דִמְעַרְתָּא, חָזָא דַהֲוָה
(*) הַדְרָא לָהּ עָכְנָא אַפּוּמָא דִּמְעַרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: עָכְנָא עָכְנָא,
(*) פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד, לָא פָתַח; יִכָּנֵס חָבֵר אֵצֶל חָבֵר וְלָא פָתַח; יִכָּנֵס תַּלְמִיד אֵצֶל הָרַב, פָּתַח. בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְשָׁנִי לֵיהּ כָּל סְפֵיקוֹת דַּהֲוָה לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי יְדַעְנָא דְּדַרְכֵּיהּ דְמַר הָכֵי הֲוָה, לָא חָלְשָׁה דַּעְתָּאִי וְהַשְׁתָּא נֵיתֵי מַר לְבֵי מִדְרָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: אִי מָצִית לְמִיבָּעֵי רַחֲמֵי עִלַוָּאִי
(*) דְתוּ לָא שְׁכִבְנָא אֲזִילְנָא בַהֲדָךְ
(*) וְאִי לָא, הוֹאִיל וְחָלִיף שַׁעֲתָא חָלִיף. שַׁיְלֵיהּ כָּל סְפֵקוֹת דַּהֲוָה לֵיהּ, פַּשְׁטִינְהוּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) דִּילְכוֹן אָמְרֵי
(*) וְדִילְהוֹן הִיא.
נפש יהודה ומסרחי גביני. גבות עיניו גדולים ומכסים עיניו: והוו מדלו ליה בכוחלא דדהבא. היו מגביהין אותו בקנה של זהב: דפריסת שפתותיה. נקרעו שפתיו על ידי מכה: הדרא ליה עכנא. נחש: פתח פיך. הרחיב פתחך להסיר זנבך מפיך ועשה פתח ליכנס: דתו לא שכיבנא. אי אקשינא אזילנא בתרך ואעמוד אצלך בבית המדרש: ואי לא הואיל וחליף שעתא. ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך פן אמות פעם אחרת. ואית דמפרשי הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים מוכח שהלך לביתו: דילכון אמרי. אמרתם שהתורה של בני ארץ ישראל: דילהון היא. של בני בבל:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מָמוֹן מָסוֹר, רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה, חַד אָמַר מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד וְחַד אָמַר אָסוּר לְאַבְּדָן בַּיָּד. מָאן דַּאֲמַר מוּתָר לְאַבְּדָן בַּיָּד, לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ; מָאן דַּאֲמַר אָסוּר 'יָכִין (רָשָׁע) וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ'
(איוב כז, יז), אֶפְשַׁר דְּנָפִיק מִינֵיהּ זַרְעָא מְעַלְיָא. וְהַמְּרַחֵם עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ יְרַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.
חלק שני תאות העדונין
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [יז]
הָאָדָם, חֲנָנוֹ הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה, בְּשֵׂכֶל, לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִמְשָׁל כַּבְּהֵמוֹת שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע, אֶלָּא בַּנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, וְעוֹסְקוֹת לְמַלְּאוֹת כְּרֵסָם וּלְהַרְבִּיעַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצְאוּ. אֲבָל הָאָדָם נִבְרָא לִהְיוֹת גּוּפוֹ עוֹבֵד לְשִׂכְלוֹ, לְהוֹצִיאוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְכָל מַה שֶּׁיִּתְעַדֵּן לֹא יְהֵא אֶלָּא לְקִיּוּם גּוּפוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּרִיא לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, לְהַשִּׂיג הָאֲמִתּוֹת וּלְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הָאֵל, יִתְעַלֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם. וְלָזֶה רָמְזוּ חֲכָמֵינוּ ז''ל כְּשֶׁפֵּרְשׁוּ: 'בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'
(משלי ג, ו), וַאֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. כַּוָּנָתָם, שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁיִּתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַגּוּף שֶׁהֵן נִקְרָאִין עֲבֵרָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי. וְעַל זֶה אָמְרוּ: וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִתְעַדֵּן לַהֲנָאָתוֹ.
וְגַרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ
(משלי)'' 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ'
(משלי יג, כה). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, הַצַּדִּיק וְהַמַּשְׂכִּיל אוֹכֵל מְעַט כְּדֵי לְקַיֵּם נַפְשׁוֹ לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל הָרָשָׁע וְהָאֱוִיל אֵינוֹ כָּךְ, אֶלָּא אוֹכֵל לַהֲנָאַת גּוּפוֹ וּמְמַלֵּא בִטְנוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְהוֹצָאַת מָמוֹן, כִּי יַחְשֹׁב בְּאִוַּלְתּוֹ, שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵינוֹ חוֹמֵד מִן הָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בִּלְבַד. וְרֶמֶז לִדְבַר פְּחִיתוּת שְׁמוֹ, אֱוִיל, נוֹטְרִיקוֹן: אָ'כוֹל וְ'שָׁתֹה יֵ'אָמֵר לְ'ךָ.
אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם
(שהוא יחיד בדורו) יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בָּאֱמֶת, יְחַסֵּר מִתַּאֲווֹתָיו וְלֹא יִתְאָו לְמַטְעֲמוֹת הָרְשָׁעִים הַמְמַלְּאִים כְּרֵסָם וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם
(*) כְּחַגִּים וּבִטְנָם חָסֵר תָּמִיד, כְּדִכְתִיב: 'וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר'
(משלי יג, כה). וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל־פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו'
(מלאכי ב, ג). וּפֵרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנא, ב), עַל פָּסוּק זֶה, אָמַר רַב הוּנָא: אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים.
נפש יהודה כחגים. בתענוגים:
אֲבָל הָאֲכִילָה הַטּוֹבָה, הָאוֹכֵל לְקִיּוּם גּוּפוֹ, כְּדִכְתִיב: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׁבַע נַפְשׁוֹ'
(משלי יג, כה). וְלֹא יִתְאָו לְמַאֲכָלִים גַּסִּים לְהַשְׂבִּיעַ תַּאֲוָתוֹ, אֶלָּא הַמְּקַיְּמִים לַגּוּף בִּבְרִיאוּתוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ זַכָּה לְהָבִין הַחָכְמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וּלְהִדָּבֵק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וּכְשֶׁיָּמוּת הַגּוּף, שֶׁתִּשָּׁאֵר הַנֶּפֶשׁ דְּבֵקָה לְמַעְלָה.
אֲבָל הָרוֹדְפִים אַחַר תַּאֲוָתָם, הַיּוֹם מַשְׂבִּיעִים אוֹתָהּ מֵהֶתֵּר, וּמָחָר מֵאִסּוּר. וּכְשֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיגוֹ מִשֶּׁלָּהֶם, גּוֹזְלִים אוֹתוֹ מִשֶּׁל אַחֵרִים. וְעַל זֶה צִוְּתָה תוֹרָה דָּבָר גָּדוֹל, שֶׁיַּהֲרֹג אָבִיו אֶת בְּנוֹ אִם יִרְאֶה בּוֹ שֶׁהוּא זוֹלֵל וְסוֹבֵא, בַּאֲכִילַת
(*) תַּרְטִימָר בָּשָׂר וּבִשְׁתִיַּת חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי, שֶׁמַּתְחִיל בִּרְדִיפַת הֲנָאוֹת וּבְהֶמְשְׁכוֹ אַחַר אֲכִילוֹת גַּסּוֹת כְּפִי טִבְעוֹ, יָבוֹא לְכַלּוֹת נִכְסֵי אָבִיו וְאַחַר־כָּךְ יְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹתָיו כְּפִי שֶׁהוּא רָגִיל וְאֵינוֹ מוֹצֵא וְיָבוֹא לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין פֶּרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
(עא, ב): בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, מוּטָב יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים
(*) הֲנָאָה לָהֶם
(*) וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְשֶׁל צַדִּיקִים,
(*) רַע לָהֶם
(*) וְרַע לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
(*) פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְשֶׁל צַדִּיקִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
נפש יהודה תרטימר. ליטרא: הנאה להם. שאין מוסיפין לחטוא: והנאה לעולם. ששקטה כל הארץ: רע להם. שהיו מוסיפין זכיות: ורע לעולם. שהיו מגינים על הדור ומוכיחין אותם: פזור. שנפרדין זה מזה ואין יכולין להועץ עצה ולסייע זה את זה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל תַּרְתִּימָר בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי אָמְרָה תוֹרָה יָבוֹא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל, אֶלָּא, הִגִּיעָה תוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף
(*) מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ
(*) לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְשֶׁל צַדִּיקִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת' וגו'
(ירמיה לג, כה), שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם.
(*) וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם:
(*) יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם
(*) וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
(*) וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶם
(*) וְרַע לָעוֹלָם; כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
נפש יהודה מגמר. מכלה: למודו. מה שהורגל בבשר ויין: ולצדיקים הנאה להם. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות: יין ושינה לרשעים הנאה להם. שכל זמן ששותים וישנים אינם חוטאים: והנאה לעולם. שאינם מריעים לבריות: לצדיקים רע להם. שאינם עוסקים בתורה: ורע לעולם. שהתורה שהן עוסקים בה מגינה על הדור וכשהן מתבטלין פורענות באה לעולם:
וְתוּ גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(שם צד, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב: 'מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע'
(משלי ג, לג), זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה. 'וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ'
(שם, שם), זֶה חִזְקִיָּה הֶחָסִיד, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לִטְרָא בָשָׂר בִּסְעוּדָה. וְעַל זֶה הוֹכִיחַ שְׁלֹמֹה וְאָמַר: 'אַל־תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל־תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו'
(שם כג, ו).
פרק שני [יח]
הַיַּיִן הוּא דוֹמֶה לְמַאֲכָל שֶׁמְּעַט מִמֶּנּוּ מוֹעִיל וְהַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מַזִּיק, כֵּן הַיַּיִן מְבַשֵּׁל הַמַּאֲכָל בָּאִצְטֻמְכָא וּמְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז''ל: חַמְרָא וְרֵיחָנִי -
(*) פַּקְחִין. אֲבָל הַמִּשְׁתַּכֵּר מִמֶּנּוּ מַפְסִיד גּוּפוֹ וּמְאַבֵּד שִׂכְלוֹ וְגוֹרֵם לוֹ כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּנֹחַ, שֶׁגָּרַם לוֹ הַיַּיִן רָעָה וְקָלוֹן וְהָיָה סִבָּה לְקַלֵּל זַרְעוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
(ע, א): דָּרַשׁ עוֹבֵד גְּלִילָאָה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וָוִין נֶאֱמְרוּ בַיַּיִן: 'וַיָּחֶל נֹח אִישׁ־הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־ הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל; וַיַּרְא חָם, וַיַּגֵּד; וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת, וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם, וַיֵּלְכוּ, וַיְכַסּוּ; וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לוֹ בְנוֹ הַקָּטָן'
(בראשית ט, כ־כדפּ. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר סֵרְסוֹ וְחַד אָמָר רְבָעוֹ, מָאן דַּאֲמַר סֵרְסוֹ,
(*) מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוֹ בָרְבִיעִי
(*) קִלְלוֹ בָרְבִיעִי. וּמָאן דַּאֲמַר רְבָעוֹ, גָּמַר וַיַרְא וַיַרְא. כְּתִיב הָכָא: 'וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן'
(שם). וּכְתִיב הָתָם: 'וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר'
(שם לד, ב). בִּשְׁלָמָא לְמָאן דַּאֲמַר סֵרְסוֹ, מִשּׁוּם הָכֵי קִלְּלוֹ בָרְבִיעִי, אֶלָּא לְמָאן דַּאֲמַר רְבָעוֹ, מַאי שְׁנָא רְבִיעִי, נִלְטְיֵהּ בְּהֶדְיָא? הָא וְהָא הַוְיָא.
נפש יהודה פקחין. עשאוני פקח. י''ג ואוי''ן , לשון ווי הוא וי''ו של ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד שידע דנגמר לו עונשו של יין: מתוך שקלקלו ברביעי. שמנעו מלהוליד בן רביעי: קללו ברביעי. קלל את בן רביעי שלו שהם כוש ומצרים פוט וכנען וכתיב ויאמר ארור כנען. איש אדמה קרי ליה , איש האדמה ע''י שהוכיחו הקב''ה הי' לך ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:
'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה'
(שם ט, כ). אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי זַכַּאי: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: נֹחַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא גָרַם לוֹ
(*) אֶלָּא יַיִן, כְּמָאן דַּאֲמַר, אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיָה,
(*) שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לוֹמַר אַבָּא וְאִמָּא עַד שֶׁיִּטְעַם טַעַם דָּגָן. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁקִּלְקְלוּ
(*) בּוֹ נִתְקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' וגו'.
(שם ג, ז).
נפש יהודה אלא יין. הלכך מסתברא דעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם: שאין התינוק יודע וכו'. ומדקרי ליה עץ הדעת טוב ורע ש''מ היינו חטים: בו נתקנו. מדת הקב''ה באיזמל שהוא מכה מרפא בו נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון וכתיב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב:
וַאֲמְרִינָן הָתָם וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי
(סה, א): אָמַר רַב חָנָן: לָא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים
(*) וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּנוּ שֵׂכָר
(*) לְאוֹבֵד וְיַיִן
(*) לְמָרֵי נָפֶשׁ'
(משלי לא, ו). אָמַר ר' יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: '
(*) אַל־תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי־יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ'
(שם כג, לא). אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה לָסוֹף מַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר: 'אַל־ תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם',
(*) שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם. רַב כַּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב: 'תִּירָשׁ' וּקְרִי 'תִּירוֹשׁ',
(*) זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב: '
(*) יְ
(*) שַׁמַּח'
(תהלים קד, טו), וּקְרִי 'יְשַׂמַּח',
(*) זָכָה מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ. וְהַיְנוּ דַאֲמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי -
(*) פָּקְחִין.
נפש יהודה ולשלם שכר לרשעים. שמתעדנין בו בעוה''ז ומקבלין שכר מצות שעושין בעוה''ז: לאובד. היינו רשע שנטרד והולך לו: למרי נפש. לאבלים לפכוחי צערייהו: אל תרא יין. כלומר אל תתן עיניך להמשיך אחריו: שאחריתו דם. סופו יהרג עליו: זכה. לשתות לפי מדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה. כתיב ישמח. בשי''ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו. וקרינן ישמח. לשון שמחה: זכה. כלומר אם זכה ויודע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב: פקחין. עשאוני פקח:
אָמַר רַבִּי עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר
(*) אָבִין אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: 'לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי־
(*) שִׂיחַ
(*) לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם - לַמְאַחֲרִים עַל־הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ'
(משלי כג, כט־ל). כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אָמַר: אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הַאי קְרָא מָאן דְּדָרִישׁ לֵיה
(*) מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְרִישׁ
(*) וּמִסֵיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְרִישׁ. וּמִי שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחֲרָיו, מוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ג: רַבִּי־דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר:
(*) שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית
(*) וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם
(*) וְשִׂיחַת הַיְלָדִים
(*) וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶלָּא הַצָּרִיךְ לִמְזוֹנוֹ.
נפש יהודה אבוי. ל' צעקה בל' ארמי כמו בייא בייא: שיח. צער כמו אריד בשיחי: למי. כל אלה למאחרים על היין: מרישיה לסיפיה מדריש. נדרש משמעותו יפה וה''ק למי כל אלה למאחריו על היין הבאים לחקור ממסך שחוקרין היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה: ומסיפיה לרישיה מדריש. משמעותיה יפה והכי קאמר מי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקידתו בהם ראוי להיות מאחרים על היין: שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק''ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלות את אבותיהם מלעסוק בתורה: וישיבת בתי כנסיות וכו'. שמתכנסים ומדברים דברים בטלים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(סג, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה, לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לְפִי שֶׁהַסּוֹטָה עַל יְדֵי שִׁכְרוּת הָלְכָה וְזִנְתָה, עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מֵרִבּוּי הַיַּיִן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִלְקוּל.
החלק השלישי תאות המשגל
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [יט]
חֲכָמֵינוּ הַחֲסִידִים בִּרְאוֹתָם כִּי בְּנֵי אָדָם כְּפִי טִבְעָם מִתְאַוִּים לְנָשִׁים וּכְשֶׁמִּתְעַסְּקִים עִמָּם בְּשׁוּם דָּבָר, שֶׁהַיֵּצֶר מְקַטְרֵג וְחוֹמֵד בַּדָּבָר הָאָסוּר יוֹתֵר מִדָּבָר הַמּוּתָר, עַל כֵּן כְּדֵי לְהַפְרִישׁ הָאָדָם מֵחֶמְדָּה זֹאת וּלְהַצִּילוֹ מֵרֶשֶׁת זוֹ הַטְּמוּנָה לְבַל יִלָּכֵד בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, א) תָּאנָא: אִשָּׁה חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה
(*) וּפִיהָ מָלֵא דָּם וְהַכֹּל רָצִים אַחֲרֶיהָ, נָתְנוּ עֵצָה בַּדָּבָר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הַנָּשִׁים, בִּרְאוֹתָם שֶׁבְּשִׂיחָה יָבוֹא לִידֵי נִיאוּף. כִּדְגַרסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מוּתָרִים
(כ, א): תַּנְיָא: לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים,
(*) שֶׁסוֹפְךָ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת; וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים; וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ
(*) לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה; וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁסּוֹפְךָ בָּא לִידֵי נִיאוּף.
נפש יהודה ופיה מלא דם. פיה של מטה וכמו ומחתה פיה וגו': שסופך למעול בשבועות. דחמירי טפי דכתיב בו כי לא ינקה: להאכילך תרומה טמאה. להזהיר אפילו כהן שלא יהא רגיל אצל כהן עם הארץ:
וְגָזְרוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יַרְבֶּה בְּשִׂיחָה אֲפִילוּ עִם אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ
(*) פָּתוּחַ לִרְוָחָה
(*) וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ
(*) וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.
(*) בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה
(*) גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם. וַאֲפִילוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בָּא עָלֶיהָ לְדִין. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב): רַבִּי אֵילָא הֲוָה סָלִיק בְּדַרְגָא דְּבֵי רָבָא בַּר שֵׁילָא, שָׁמְעֵיהּ לַהֲהוּא יְנוּקָא דְּקָאָמַר: 'כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה־שֵּׂחוֹ'
(עמוס ד, יג), אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מֵעִיד שִׂיחָתוֹ יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה. מַאי 'מַה שֵּׂיחוֹ', אֲפִילוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לוֹ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.
נפש יהודה פתוח לרוחה. פתוח לעוברים ושבים: ויהיו עניים בני ביתך. כלומר אל תרבה עבדים ושפחות לשירותך אלא הבא עניים ממקומך שישמשוך ותקבל שכר: ואל תרבה שיחה עם האשה. אפי' היא אשתך לפי שאתה מתבטל מדברי תורה ק''ו באשת חברו שלא ירבה לשיח עמה מפני החשד: באשתו אמרו. מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה למדנו שבאשתו אמרו: גורם רעה לעצמו. כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני היא מלמדתו לחרחר ריב כמו שמצינו באשתו של קרח אי נמי מתוך שהוא מספר לה שחבירו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה וזהו גורם רעה לעצמו:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת דֶּרֶךְ אֶרֶץ: אַל תַּרְבֶה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁכָּל שִׂיחָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֵינָהּ אֶלָּא נִיאוּפִין. וּתְחִלַּת הַזְּנוּת, שִׂיחָה עִם הַנָּשִׁים, וּמִתּוֹךְ הַשִּׂיחָה בָּאִין אֶל הַשְּׂחוֹק וּמִתּוֹךְ הַשְּׂחוֹק בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ וּמִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ בָּאִין לִזְנוּת, דְּתַנַּן בְּפֶרֶק ג' דְּאָבוֹת: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נג, ב): רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחָהּ לִבְרוּרְיָא, אָמַר לָהּ: בְּאֵי זוֹ דֶרֶךְ נֵלֵךְ לְלוּד? אָמְרָה לוֹ: גְּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, הָיָה לְךָ לוֹמַר: אֵי זוֹ לְלוּד.
לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת חֵטְא יַצִּיל עַצְמוֹ מֵרֶשֶׁת זוֹ הַטְּמוּנָה לְכָל בְּנֵי הָאָדָם, הַמְּבִיאָה לָאָדָם לִידֵי זְנוּת, שֶׁהִיא קָשָׁה מִכָּל הָעֲבֵרוֹת, כִּי כֻּלָּם אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹתָם לְבַדּוֹ וְהַזְּנוּת אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם, אִישׁ עִם אִשָּׁה אוֹ אִשָּׁה עִם אִישׁ, נִמְצְאוּ שְׁנֵיהֶם חוֹטְאִים וּמַחְטִיאִים. וּלְפִי שֶׁהַזְּנוּת הִיא מֵהִרְהוּרִים רָעִים לְפִיכָךְ נִקְרֵאת זִמָּה, מִלְּשׁוֹן 'כַּאֲשֶׁר זָמַם'
(דברים יט, יט). וְהַזְּנוּת בָּא מֵרֹע לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח־לֵב'
(הושע ד, יא) (פירוש: שיקח שכלו). וְכָל הָעֲבֵרוֹת - לְאֶחָד הֲנָאָה וּלְאֶחָד הֶפְסֵד, כְּגוֹן: הַגּוֹנֵב וְהָרוֹצֵחַ, אֲבָל בִּזְנוּת שְׁנֵיהֶם נֶהֱנִין, לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶם נִדּוֹנִין. עַל כֵּן מִי שֶׁיָּרֵא מִיּוֹם הַדִּין אַל יַפְסִיד עוֹלָמוֹ בַּהֲנָאָה זְדוֹנִית וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁבִּגְמַר הַהֲנָאָה מִיָּד יִתְחָרֵט וְיִרְאֶה הַהֶפְסֵד.
פרק שני [כ]
לְהַרְחִיק מִן הָאָדָם כָּל הָרָעוֹת הַמְּזֻמָּנוֹת לָבוֹא לוֹ בְּסִבַּת הַמִּשְׁגָּל גָּזְרוּ, שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּאִשָּׁה וַאֲפִילוּ בִּבְגָדֶיה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר, כִּי בְּמַה שֶּׁאָדָם מִסְתַּכֵּל מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ אַחֲרָיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹעֲלוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז''ל: עֵינָא וְלִבָּא סַרְסוּרֵי דְחֶטְאָה נִינְהוּ. וְעַל כֵּן צִוּוּ לַעֲשׂוֹת הַרְחָקוֹת בַּדָּבָר. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים
(נז, ב): 'וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'
(ישעיה לג, טו). אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: זֶה
(*) שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה.
(*) הֵיכֵי דָמִי? אִי דְלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא,
(*) אָנוּס הוּא;
(*) אִי דְאִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא וְאָזִיל, רָשָׁע הוּא. לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַרְכָּא אַחֲרִינָא וַאֲפִילוּ הָכֵי מִיבָּעֵי לֵיהּ
(*) לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ.
נפש יהודה שאינו מסתכל. כשהולך לשפת הנהר: היכי דמי. דמשבח ליה קרא אם עוצם עיניו דמשמע אם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע: אנוס הוא. אם מסתכל דרך הליכה ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו דמדמשבח ליה קרא שמעינן מיניה שצריך להעצים עיניו: אי דאיכא דרכא אחרינא ואזיל בהך רשע הוא. ואע''פ שעוצם עיניו לא היה לו להתקרב אלא להתרחק מן העבירה דקיימא לן הרחק מן הכיעור: למינס נפשיה. להטות עינו לצד אחר והיינו דמשבח ליה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(ח, ב), וּבְפֶרֶק בַּתְרָא דִּבְרָכוֹת
(סא, א), וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְרַצֶּה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ וּמִיָּדָהּ לְיָדוֹ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵל בָּהּ, אֲפִילוּ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁקִבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'יָד לְיָד לֹא־יִנָּקֶה רָע'
(משלי יא, כא). לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי אַחָאִי בַּר יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כָּל הַצּוֹפֶה בַּנָּשִׁים סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. כָּל הַמְפַנֶּה אֶת עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה וְלֹא עֲשָׂאָה אֲפִילוּ הוּא יִשְׂרָאֵל, רָאוּי לְהַעֲלוֹת עוֹלָה כְּכֹהֵן גָּדוֹל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת'
(שמות כד, ה). כָּל מִי שֶׁשָּׂם עַצְמוֹ עָצֵל מִן הָעֲבֵרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא עֲשָׂאָה, נִיזוֹן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ['וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ] וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'
(שם שם, יא).
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(סא, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲחוֹרֵי אֲרִי וְלֹא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה: אֲחוֹרֵי אִשָּׁה וְלֹא אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה; אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵית־הַכְּנֶסֶת
(*) בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וְלָא אֲמָרָן, אֶלָּא
(*) דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא
(*) וְלָא דָרֵי טוּנָא וְלָא רָכִיב עַל חַמְרָא וְלָא מַנַּח תְּפִילֵי, אֲבָל אִי אִיכָּא חַד מֵהַנָּךְ לֵית לָן בָּהּ.
נפש יהודה בשעה שהצבור מתפללין. דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת: דליכא פתחא אחרינא. דאי איכא פתחא אחרינא אין כאן ביזוי דמאן דחזי סבר בפתחא אחרינא ליעול: ואי דרי טונא. אין כאן גנאי דמוכחא מילתא דהאי דלא נכנס מפני המשא שעליו:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(סד, א): תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מַה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל
(*) שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה, מִפְּנֵי
(*) שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה, וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב
(*) תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין
(*) שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף.
נפש יהודה שבאותו הדור. גבי נקמת מדין: שזנו עיניהם. ל' מזון שנהנו במראית העין כשהיו לוקחין התכשיטים מן הנשים: תכשיטין שבחוץ. טבעת: שבפנים. כומז:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ברכות כד, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: טֶפַח בְּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי, אִילֵימָא לְאִסְתַּכּוּלֵי בָהּ, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי מַה מָּנָה וכו', אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר רַב חִסְדָּא: שׁוֹק בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'גַּלִּי־שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת'
(ישעיה מז, ב), וּכְתִיב: 'תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ'
(שם, שם). אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב'
(שיר השירים ב, יד). אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֵׂעָר בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים'
(שם ד, א). וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ'
(חבקוק ג, ט).
וְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(כ, א): תַּנְיָא: 'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע'
(דברים כג, י), שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאִשָּׁה נָאָה אֲפִילוּ פְּנוּיָה, בְּאֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִילוּ מְכֹעֶרֶת,
(*) וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה וְלֹא בַחֲמוֹר וְלֹא בַחֲמוֹרָה וְלֹא בַחֲזִיר וְלֹא בַחֲזִירָה וְלֹא בְעוֹף וְלֹא בְעוֹפֶפֶת בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה לָזֶה וַאֲפִילוּ מָלֵא עֵינַיִם כְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁכֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם וּבִשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם עוֹמֵד עַל מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְטִפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בָהּ, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ הַחוֹלֶה מִזְדַּעְזֵעַ וּפוֹתֵחַ אֶת פִּיו וְזוֹרֵק הַטִּפָּה לְתוֹךְ פִּיו, מִמֶּנָה מֵת, מִמֶּנָה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָה פָנָיו מוֹרִיקוֹת.
נפש יהודה ולא בבגדי צבע של אשה. שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן ומייפין אותה ומהרהר אחריה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ שָׁם: תָּנוּ רַבָּנָן: '
(*) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע'
(שם, שם), שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טוּמְאָה בַלַּיְלָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר:
(*) תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה; מַעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי זְהִירוּת; זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) זְרִיזוּת; זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) נְקִיּוּת; נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) פְּרִישׁוּת; פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) טָהֳרָה; טָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָׁה; קְדוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא; יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה; עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת; חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַחֲסִידוּת גְּדוֹלָה מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אָז דִבַּרְתָּ־
(*) בְחָזוֹן לַחֲסִידֶךָ'
(תהלים פט, כ). וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים'
(ישעיה סא, א), חֲסִידִים וְצַדִּיקִים לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לְבַשֵּׂר עֲנָוִים', הָא לָמַדְתָּ, עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּן.
נפש יהודה ונשמרת. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקרא מזהיר ליה להשמר שלא יבא לידי כך: תורה. על ידי שיעסוק בה ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונזהר: זריזות. זריז ונשמר קודם לכן שלא יבא לידי עבירה כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה. וזהירות כשעבירה באה לידו זהיר להשמר שלא יכשל: נקיות. נקי באין חטא: פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו: טהרה. צח ומלובן ועדיף מנקי: רוח הקודש. להשרות עליו שכינה: בחזון לחסידך. ולא נאמר ליראיך ולענויך:
וּמִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בְּדִבְרֵי הַנָּשִׁים וְאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בָּהֶן, לָזֶה מְשַׁבֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, א): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עֲלֵיהֶם בְּעַצְמוֹ: עַל רַוָּק
(פירוש: פנוי) הַדָּר בִּכְרָךְ וְאֵינוֹ חוֹטֵא וְעַל הֶעָנִי הַמַּחֲזִיר אֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ וְעַל עָשִׁיר הַמְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו בְּצִנְעָא. רַב סַפְרָא רַוָּק הַדָּר בִּכְרָךְ הֲוָה,
(*) תָּנֵי תַּנָּא לְהָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא וְרַב סַפְרָא, צָהֲבוּ פָנָיו דְּרַב סַפְרָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לָאו כְּגוֹן אַתְּ, אֶלָּא כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דַּהֲווּ אוּשְׁכְפֵי
(פירוש: סנדלרים) וְיָתְבֵי בְּשׁוּקָא דְּזוֹנוֹת וְעָבְדֵי לְהוּ מְסָאנֵי לְזוֹנוֹת וְעַיְילֵי וּמְסַיימֵי לְהוּ וְלֹא מַדְלוּ עֵינַייהוּ לְאִסְתַּכּוּלֵי בְהוּ. וְיֵימָא
(לשון שבועה) בְהוֹן רַבָּנָן הָכֵי: בְּחַיֵּיהוֹן דְּרַבָּנָן קְדִישֵׁי דְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה תני תנא. להך מתניתא ג' מכריז הקב''ה עליהן לשבח בכל יום:
וּבָזֶה הָיָה מִתְפָּאֵר אִיּוֹב וּמְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּאָמְרוֹ: 'בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל־בְּתוּלָה'
(איוב לא, א), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁכָּרַת בְּרִית עִם עֵינָיו שֶׁלֹּא יַבִּיט אֲפִילוּ בִּבְתוּלָה שֶׁהִיא פְנוּיָה, קַל וָחֹמֶר לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁכָּתַב עָלֶיהָ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: 'כֵּן הַבָּא אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהּ'
(משלי ו, כט).
וְהַזְּנוּת הוּא אֶחָד מִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁפֵּרֵשׁ בָּהֶן הַכָּתוּב גֵּיהִנֹּם. וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה. מַלְכוּת הָרִשְׁעָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: 'נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ־נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ'
(ישעיה מז, יג). וּכְתִיב: 'הִנֵּה הָיוּ כְקָשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא־יַצִּילוּ אֶת־ נַפְשָׁם מִיָּד לֶהָבָה אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ'
(שם שם, יד). בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע מִנַּיִן? דִּכְתִיב: 'מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־ יֹסִיף לָךְ' וגו' 'עִם
(*) גַּחֲלֵי רְתָמִים'
(תהלים קכ, ג־ד). הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: 'הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה. אִם־יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל־הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה.
(*) כֵּן הַבָּא אֶל־אֵשֶׁת' וגו'
(משלי ו, כז־כט). עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יֵשׁ לוֹ לִירָא מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְלִבְרֹחַ מִן הָעֲבֵרָה וְלַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא אֶל הַפֹּעַל.
נפש יהודה גחלי רתמים. היינו גיהנם: כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה. מגיהנם שנקרא רע:
פרק שלישי [כא]
לְפִי שֶׁלֹּא יָבוֹא הָאָדָם לְהִרְהוּרִים רָעִים וְלֹא יוֹצִיא זַרְעוֹ לְבַטָּלָה אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וְלִקִיּוּם הַמִּין, אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, רֹאשׁ פֶּרֶק כָּל הַיָּד
(יג, א): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין
(*) כְּאִלּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא
(*) נִיצוֹצוֹת נִיתָּזִין עַל רַגְלָיו, וְנִרְאֶה
(*) כִּכְרוּת שָׁפְכָה וְנִמְצָא מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו שֶׁהֵם מַמְזֵרִים. אָמַר לָהֶם: מוּטָב שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו שֶׁהֵם מַמְזֵרִים וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם.
נפש יהודה כאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו ואמרינן ברותחין קלקלו: ניצוצות ניתזין על רגליו. שאינו אוחז ואינו מטיל למרחוק: כרות שפכה. סריס אין מימי רגליו עושין כיפה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: כָּל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ'
(בראשית לח, י). יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי אָמַר: כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) הַנֵּחָמִים
(*) בָּאֵלִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים'
(ישעיה נז, ה), אַל תִּקְרֵי 'שֹׁחֲטֵי' אֶלָּא 'סוֹחֲטֵי'. רַב אַשֵׁי אָמַר: כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא:'תַּחַת כָּל־עֵץ רָעֲנָן' וּכְתִיב הָתָם: 'עַל־ הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן'
(דברים יב, ב).
נפש יהודה הנחמים באלים. שמתחממין בעצי אילנות במדורות גדולות כלומר בעלי הנאות: באלים. כמו תחת האלה:
שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה הֲווּ יָתְבֵי אַאִיגְרָא דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדָּעָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל: צָרִיךְ אֲנִי לְהַשְׁתִּין מַיִם. אָמַר: אֱחוֹז בָּאַמָּה וְהַשְׁתֵּן בַּחוּץ. וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הָאוֹחֵז וכו'? אָמַר אַבַּיֵּי: עֲשָׂאוּהָ כְבוֹלֶשֶׁת דִּתְנָן: בּוֹלֶשֶׁת שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר
(פירוש: שיירה שמחפשת בעיר), בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מֻתָּרוֹת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֵלּוּ וְאֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי לְנַסֵּךְ. אַלְמָא כֵּיוָן דִבְעִיתֵי לָא אֲתוּ לִנְסוּכֵי, הָכָא נַמֵּי כֵּיוָן דִּבְעִיתֵי לָא אָתֵי לְהִרְהוּרֵי. וְהָכָא מַאי בִּיעֲתוּתָא אִיכָּא? אִי בָעִית אֵימָא בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא וּדְאִיגְרָא וְאִי בָעִית אֵימָא בִּיעֲתוּתָא דְרַבֵּיהּ וְאִי בָעִית אֵימָא בִּיעֲתוּתָא דִּשְׁכִינָה וְאִי בָעִית אֵימָא שָׁאנֵי רַב יְהוּדָה, דְּאִיכָּא אֵימְתָא דְמָרֵיהּ עֲלֵיהּ, דְּקָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה. וְאִי בָעִית אֵימָא: נָשׂוּי הֲוָה, דַּאֲמַר רַב נַחְמָן: אִם הָיָה נָשׂוּי מוּתָּר. וְאִי בָעִית אֵימָא: כִּי הָא אוֹרִי לֵיהּ, דְּתָאנִי אַבָּא בְרֵיהּ דְּרַב מִנְיָמִין בְּרַבִּי חִיָּא: אֲבָל מְסַיֵּעַ בַּבֵּצִים מִלְּמַטָּה. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כִּי הָא אוֹרִי לֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּבוּל יֵשׁ לָהּ - מֵעֲטָרָה וּלְמַעְלָה
(לצד גופו), אָסוּר, מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה
(לצד הארץ), מוּתָר.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לָדַעַת
(*) יְהֵא בְנִדּוּי. וְלֵימָא אָסוּר? מִשּׁוּם דְּקָא מִגְרֵי יֵצֶר
(*) הָרַע אֲנַפְשֵׁיהּ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: נִקְרָא מְשֻׁמָּד, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָךְ וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ
(*) עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אִיכָּא דְּאָמְרֵי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כָּל הַמֵּבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר, אֵין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּתִיב הָכָא: 'וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה''
(בראשית לח, י), וּכְתִיב הָתָם: 'כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה' וגו'
(תהלים ה, ה).
נפש יהודה יהא בנידוי. חייבין לנדותו: וירע. אלמא מיקרי רע וכתיב לא יגורך רע לא יגור עמך רע: ביד. מוציא זרע לבטלה:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ'?
(ישעיה א, טו) אֵלּוּ הַמְּנָאֲפִים בַּיָּד. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ['לֹא תִנְאָף'
(שמות כ, יד), לֹא תֶּהֱנֶה לְאַף;] 'לֹא תִנְאָף', לֹא תְּהֵא נוֹאֵף בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל. וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַרְבָּעָה דְבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, אַף אֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן: הַנִּכְנָס
(*) לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְבֵית חֲבֵרוֹ, וְהָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, וְהַמַּשְׁתִּין מַיִם עָרוֹם
(*) לִפְנֵי מִטָּתוֹ,
(*) וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָל חָי. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל: אֲפִילוּ בִּפְנֵי עַכְבָּרִים? אָמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, לָא, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי, שֶׁמְשַׁמְּשִׁים מִטּוֹתֵיהֶן בִּפְנֵי עַבְדֵיהֶם וְשִׁפְחוֹתֵיהֶם. מַאי דָּרוֹשׁ? 'שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עִם־הַחֲמוֹר'
(בראשית כב, ה), עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר.
נפש יהודה לביתו פתאום. דילמא עבדי מידי דצניעותא: לפני מטתו. ערום , משום דקשי לעניות לפי ששר העניות ניבול שמיה ואוהב מקום המאוס וערום דנקט אורחא דמילתא מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין: משמש מטתו בפני כל חי. דהיינו פריצות שצריך האדם להיות צנוע בשעת תשמיש:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: 'הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן'
(ישעיה נז, ה), מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִשְׁלֹחַ יָד בָּאַמָּה. שָׁלֹשׁ יָדוֹת הֵן: יָד לָאַמָּה, תִּקָּצֵץ. יָד לָעַיִן, תִּקָּצֵץ. יָד לְחִסּוּדָה
(לחסורא), תִּקָּצֵץ, יָד לָאַמָּה, תִּקָּצֵץ מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְמָתוֹ וּמוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. יָד לָעַיִן תִּקָּצֵץ, מִפְּנֵי שֶׁמְסַמֵּא אֶת הָעֵינָיִם. יָד
(לחסודה) [לְחִסּוּרָא, תִּקָּצֵץ, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאַתּוּ לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: אָמַר שְׁמוּאֵל: יָד מַחְרֶשֶׁת, יָד שׁוֹפֶכֶת דָּמִים, יָד מַגְבֶּרֶת יֵצֶר הָרַע, יָד מְסַמְּאָה, יָד מַעֲלָה פוֹלִיפוּס. מַאי פוֹלִיפוּס? אַבַּיֵּי אָמַר: רֵיחַ הַפֶּה, וְרַב אַסֵּי אָמַר: רֵיחַ הַחֹטֶם. וַאֲמְרִינָן הָתָם: 'הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים'
(ישעיה נז, ה), אֵלּוּ הַמְחַמְּמִין אֶת עַצְמָן וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. לְמַה הוּא חָשׁוּב? - לִבְהֵמָה, מַה בְּהֵמָה אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת [מַפְקֶדֶת] וְעוֹשָׂה, אַף הוּא אֵינוֹ מַקְפִּיד [מַפְקִיד] וְעוֹשֶׂה. דָּבָר אַחֵר: מַה בְּהֵמָה עוֹמֶדֶת לִשְׁחִיטָה וְאֵין לָהּ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַף הוּא יוֹרֵד לַגֵּיהִנֹּם וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. תָּנָא: אַף הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם בּוֹעֵל וְנִבְעָל. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי שֶׁמְּעוֹרֵר יֵצֶר הָרַע עַל עַצְמוֹ.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם' וגו'
(קהלת ג, כא), אֵלּוּ נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁאֵין מְחַמְּמִין אֶת עַצְמָן לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: דּוֹר הַמַּבּוּל כֻּלָּן מוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה הָיוּ, הֲווּ בְהוּ אִיצְטַגְנִינֵי אָמְרֵי: עָלְמָא לָא פָחוֹת מֵשִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין, לָא נוֹלִיד וַאֲנָן נֵחֵיה לְעָלְמָא כּוּלֵיהּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שַׂמְתֶם עַצְמְכֶם עִקָּר, הֲרֵינִי עוֹקֵר שִׁמְכֶם שֶׁלֹּא תַעֲלוּ בְּחֶשְׁבּוֹן עוֹלָם. מִנָּא הַנֵּי מִילֵי? דִּכְתִיב בְּאוֹנָן: 'וְהָיָה אִם־בָּא אֵל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה'
(בראשית לח, ט), שֶׁהָיָה מְחַמֵּם עַצְמוֹ וּמוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וּכְתִיב בְּדוֹר הַמַּבּוּל: 'כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר' וגו'
(שם ו, יב). עַל כֵּן נִדּוֹנוּ בְּמִדַּת רוֹתְחִין, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדין קח, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ וכו' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפֶרֶק שֵׁנִי, מִן הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן
(סימן ג). עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִיזָהֵר מִלְּהָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי חִמּוּם הַמֵּבִיא לִידֵי עֲבֵירָה. וְהַזָּהִיר יוֹתֵר בַּדָּבָר יַרְבֶּה בְּטָהֳרָה.
פרק רביעי [כב]
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַדִּין, יְהֵא מוֹשֵׁל בְּיִצְרוֹ הָרַע וּבְתַאֲוָתוֹ וְאַל יָבוֹא לִידֵי עֲבֵירָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ג'
(משנה א): עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר וכו' וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד
(*) לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וכו'.
נפש יהודה ליתן דין וחשבון. שהמסתכל בו פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עח, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: 'עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן' וגו'
(במדבר כא, כז־ל)? 'הַמּוֹשְׁלִים' אֵלּוּ
(*) הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם; 'בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן', בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ
(*) שְׂכַר עֲבֵירָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, 'תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן',
(*) אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא; 'עִיר סִיחוֹן', אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ
(*) כְּעַיִר זֶה,
(*) שֶׁמְהַלֵּךְ אַחַר שִׂחָה נָאָה, מַה כְתִיב אַחֲרָיו: 'כִּי־אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן', תֵּצֵא אֵשׁ
(*) מִן הַמְחַשְׁבִין וְתֹאכַל אֶת שֶׁאֵינָן מְחַשְּׁבִין; 'לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן', מִקִּרְיַת צַדִּיקִים,
(*) שֶׁנִּקְרְאוּ
(*) שִׂיחִים; 'אָכְלָה
(*) עָר מוֹאָב', זֶה הַמְהַלֵּךְ אַחַר יִצְרוֹ כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה; 'בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן', אֵלּוּ
(*) גַּסֵּי הָרוּחַ; 'וַנִּירָם', אָמַר רָשָׁע: אֵין רָם: אָבַד חֶשְׁבוֹן,
(*) אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: 'עַד־דִיבֹן', הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא דִּין; 'וַנַּשִּׁים
(*) עַד־ נֹפַח', עַד שֶׁתֵּצֵא אֵשׁ שֶׁאֵינָה צְרִיכָה נַפָּח; 'עַד־מֵידְבָא', עַד
(*) שֶׁתַּדְאִיב נִשְׁמָתוֹ. וְאָמְרֵי לָהּ:
(*) (*) עַד דְּעָבַד מַאי דְּבָעֵי עָבַד.
נפש יהודה המושלים ביצרם. צדיקים כדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר וכתיב צדיק מושל ביראת אלהים: הפסד מצוה. שמתבטל מריוח בשביל שעסק במצוה או נתן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המקבל לע''ל: ושכר עבירה. שלא להשתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שיפסיד יותר לע''ל: אם אתה עושה כן. לחשוב הפסד כנגד שכר: כעיר זה וכו'. שמתפתה ביצרו ובדברי המינים ואינו מושל ביצרו: שמהלך אחר שיחה נאה. בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שאדם חפץ: מן המחשבין. צדיקים: שנקראו שיחים. אילנות כדכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכתיב והוא עומד בין ההדסים וא''ר יונתן אין הדסים אלא צדיקים דכתיב ויהי אומן את הדסה: שיחים. כמו וכל שיח השדה ומתרגמינן כל אילני חקלא: ער מואב. כעיר שמהלך אחר תאותו: גסי הרוח. ואכלה נמי האש גסי הרוח המגביהין דעתן כבמות ארנון הללו. בעלי במות כמו בעלי גסים: אבד חשבונו של עולם. לית דין ולית דיין: עד נופח. כלומר אש שמנופח מעצמה כדכתיב תאכלהו אש לא נפח: שתדאיב נשמתו. כמו דאבון נפש: עד דעבד. קודשא בריך הוא מה דבעי למעבד ברשעים לעוה''ב דאלו בעוה''ז דרכם צלחה כדי לטרדם מעוה''ב: עד. דריש ליה עד דעבד. מידבא דריש ליה מה דבעי בל' קצר:
וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים בִּגְבוּרָתָם הָיוּ מוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ נַפְשָׁם בַּעֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁלֹּא רָצָה לִשְׁמֹעַ בְּשׁוּם עִנְיָן לִגְבִירָתוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִין לָדִין, אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹסֵף וכו', כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָמַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן א). וְעַל כֵּן זָכָה לִגְדוּלָה וְלִבְרָכוֹת רַבּוֹת וְנִתּוֹסְפָה בִשְׁמוֹ אוֹת הֵ''א מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(לו, ב): אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם
(*) בַּסֵּתֶר, זָכָה
(*) וְהוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא;
(*) יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, זָכָה וְנִקְרָא כֻלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
נפש יהודה בסתר. שנתיחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו: והוסיפו לו אות אחת. שנקרא יהוסף כדאיתא לקמן: יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא. על הים כדאי' בסוטה נקרא כולו על שמו שם בן ד' אותיות כלול בשמו של יהודה:
יוֹסֵף מַאי הִיא? דִּכְתִיב: 'וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת
(*) מְלַאכְתּוֹ'
(בראשית לט, יא). רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתוֹ נִכְנַס וְחַד אָמַר לַעֲשׂוֹת
(*) צְרָכָיו נִכְנַס. 'וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם'
(שם, שם). וְכִי אֶפְשָׁר בֵּית אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם אִישׁ? תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם אֵידָם הָיָה וְהָלְכוּ כֻלָּם לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהִיא אָמְרָה: חוֹלָה אֲנִי. אָמְרָה: אֵין לִי יוֹם שֶׁיּוֹסֵף נִזְקָק עִמִּי כְּהַיּוֹם הַזֶּה. 'וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ' וגו'
(שם שם, יב). תָּאנָא: מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שְׁנֵיהֶם עֲרֻמִּים לַמִּטָּה, בָּאֲת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֵית לוֹ
(*) בַּחֲלוֹם. אָמַר לוֹ: יוֹסֵף, עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם וְתִקָּרֵא רוֹעֵה זוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְרֹעֶה זוֹנוֹת
(*) יְאַבֶּד־הוֹן'
(משלי כט, ג)? מִיָּד 'וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן
(*) קַשְׁתּוֹ'
(בראשית מט, כד). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁשָּׁבָה קַשְׁתּוֹ לְאֵיתָנָהּ, '
(*) וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו'
(שם שם), מְלַמֵּד
(*) שֶׁנָּעַץ עֶשֶׂר צִפָּרְנָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זֶרַע מִבֵּין צִפָּרְנֵי יָדָיו; 'מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב'
(שם שם), מִי גָרַם לוֹ לִיכָּתֵב בָּאֵפוֹד - אֲבִיר יַעֲקֹב; 'מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל'
(שם שם), מִי גָרַם לוֹ וְזָכָה וְנִקְרָא רוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הָאֲזִינָה נֹהֵג
(*) כַּצֹּאן יוֹסֵף'
(תהלים פ, ב).
נפש יהודה מלאכתו. מלאכה ממש: צרכיו. היינו תשמיש: בחלום. גירסת הגמ' בחלון: יאבד הון. שם טוב שהוא יקר מכל הון: קשתו. זרעו ע''ש שיורה כחץ: יפוזו. לשון ויפוצו שזיי''ן וצד''י מתחלפין מאותיות זסשר''ץ כמו צעקה וזעקה: שנעץ עשר צפרניו בקרקע. ונסמך עליהן כדי שיתייגע ויטרד בצערו ויעביר תוקף יצרו. משם זכה להיות , באבן מאבני ישראל: רועה ישראל האזינה. כלפי שכינה נאמר: כצאן יוסף. קרי ביה כצאן יוסף (בשו"א) המנהיגים כצאנו של יוסף אלמא מקרי ישראל צאנו של יוסף והוא הרועה:
תָּנָא: רָאוּי הָיָה יוֹסֵף לָצֵאת מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף'
(בראשית לז, ב), אֶלָּא שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע מִבֵּית צִפָּרְנֵי יָדָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן
(*) יָצְאוּ מִבִּנְיָמִין אָחִיו וְנִקְרְאוּ עַל שֵׁם יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר' וגו'
(שם מו, כא). 'בֶּלַע', שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאוּמוֹת; 'בֶּכֶר', עַל שֵׁם שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ; 'אַשְׁבֵּל', שֶׁשָּׁבוֹ אֵל; 'גֵּרָא',
(*) שֶׁגָּר בְּאַכְסַנְיוֹת; 'נַעֲמָן', נָעִים הָיָה בְּיוֹתֵר; 'אֵחִי וָרֹאשׁ', הוּא אָחִי וְרֹאשִׁי; '
(*) מֻפִּים', שֶׁהָיָה פִּיו כְּפִי אָבִיו; 'וְחֻפִּים', הוּא לֹא רָאָה בְּחֻפָּתִי וַאֲנִי לֹא רָאִיתִי בְּחֻפָּתוֹ; 'וָאָרְדּ', אִיכָּא דְּאָמְרֵי, שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְוֶרֶד וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, שֶׁיָּרַד לְבֵין אוּמוֹת הָעוֹלָם.
נפש יהודה אלה תולדות יעקב יוסף. תולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף: יצאו מבנימין אחיו. אותם עשרה שפחתו מיוסף בעשר אצבעותיו: שגר באכסניות. בארץ נכריה: מופים וכו'. מפורש בתנחומא שהיה פיו כפי יעקב אביו בהלכות שקבל משם ועבר:
מַאי זָכָה וְהוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ פַרְעֹה לְיוֹסֵף: 'וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ' וגו'
(בראשית מא, מד), אָמְרוּ
(*) אִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף יִהְיֶה מוֹשֵׁל עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם:
(*) גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בוֹ. אִם כֵּן יֵדַע בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן? אָמַר לָהֶם: לְמָחָר נִבְדְּקֵיהּ. בְּלֵילָא בָּא גַבְרִיאֵל וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. לָא הֲוָה גָמִיר, הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָמַד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ' וגו'
(תהלים פא, ו). לְצַפְרָא כָּל לִישְׁנָא דְּאִישְׁתָעֵי פַרְעֹה בַהֲדֵיהּ הָדַר לֵיהּ. לַסּוֹף הָיָה יוֹסֵף מִשְׁתָּעֵי בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וְלָא הֲוָה יָדַע פַּרְעֹה מַאי קָאָמַר. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא אֲמֶרֶתּ? אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן קֹדֶשׁ. אֲמַר לֵיהּ: אַגְמְרֵיהּ נִיהַלִי. אַגְמְרֵיהּ וְלָא גָמִיר. אֲמַר לֵיהּ:
(*) אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְחַוֵּית, אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ. כִּי קָא אָמַר לֵיהּ יוֹסֵף: 'אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי' וגו'
(בראשית נ, ה), אֲמַר לֵיהּ: זִיל
(*) אִיתְשִׁיל אַשְׁבוּעֲתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אִתְשִׁיל נַמֵּי אַשְׁבוּעֲתָא דִּידָךְ. אֲמַר לֵיהּ: 'עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ' וגו'
(שם שם, ו).
נפש יהודה איצטגניני. חכמיו חוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזלות: גנוני מלכות. גווני מלכות בחכמה ובגבורה וביופי: אשתבע לי דלא מחוית. שלא תגיד שאיני מבין לה''ק: איתשיל אשבועתך. תשאל לחכמים שיתירוהו לך:
יְהוּדָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל וכו', כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ה' שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת
(סימן קמב). וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּבֹעַז וּבְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ, שֶׁמָּשְׁלוּ בְּיִצְרָן וְהִלְּלָן הַכָּתוּב, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(יט, ב): כְּתִיב 'פַּלְטִי'
(שמואל־א כה, מד), וּכְתִיב 'פַּלְטִיאֵל'
(שמואל־ב ג, טו)? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּלְטִי שְׁמוֹ וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פַּלְטִיאֵל,
(*) שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מֵעֲבֵרָה, שֶׁנָּעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְאָמַר: כָּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. וְהָכְתִיב: '
(*) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ'
(שם שם, טז)? שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ
(*) כְּאִישָׁהּ. '
(*) הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ'
(שם שם)? - עַל מִצְוָה דַאֲזִיל מִינֵּיהּ. '
(*) עַד־בַּחֻרִים'
(שם שם),שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא.
נפש יהודה שפלטו אל מעבירה. כשלקח שאול אשת דוד נתנה לו והוא לא נגע בה ודקר חרב בינו ובינה וכו': וילך אתה אישה. אלמא בא עליה: כאשה. שהיה מגדלה ומחבבה: הלך ובכה אחריה. בקושיא קא נסיב לה: עד בחורים. קרא קא דריש ואזיל:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) תָּקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל בֹּעַז, דִּכְתִיב: 'וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה' וגו'
(רות ג, ח). אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁנַּעֲשָׂה
(*) בְּשָׂרוֹ
(*) כְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת.
(*) תָּקְפּוֹ שֶׁל בֹּעַז עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּל לַיִשׁ, הָא דַאֲמָרָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: 'רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל'
(משלי לא, כט)? זֶה יוֹסֵף וּבֹעַז. 'וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה', זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי'? 'שֶׁקֶר הַחֵן', זֶה יוֹסֵף, 'וְהֶבֶל הַיֹּפִי', זֶה בֹּעַז, 'אִשָּׁה יִרְאַת ה' וגו'
(שם), זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ.
נפש יהודה תקפו של יוסף. דבר גדול של יוסף כדבר קל וקטן של בועז תוקף דבר גדול וחמור ויש לו שם ענוה. דבר קטן שאין לו שם שהאדם עושה לפי תומו: בשרו. אברו: כראשי לפתות. נתקשה ואעפ''כ כבש יצרו ואע''פ שפנויה היתה ועמו במטה אבל יוסף אשת איש היתה ואינו עמה במטה: תקפו של בועז. ענותנותו של פלטי בן ליש דאילו בועז חדא לילה ופלטי שנים רבות:
וּמִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵרָה וְכָבַשׁ יִצְרוֹ וְנִצַּל הֵימֶנָּה וְלֹא עֲשָׂאָה, עוֹשִׂין לוֹ נֵס וְנוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לט, ב): רָמֵי לֵיהּ רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא לְרָבָא: תְּנָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ. עָשָׂה אִין, לֹא עָשָׂה לָא. וְרָמִינְהֵי: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה? אֲמַר לֵיהּ:
(*) הָתָם, כְּגוֹן שֶׁבָּא לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵרָה וְנִצַּל הֵימֶנָּה, כִּי הָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפֵּי,
(*) תָּבְעָה יָתֵיהּ הַאי מַטְרוֹנִיתָא, עָבַד מִילְתָא, מַלְיָיא גוּפֵיהּ שִׁיחְנָא וְכִיבֵי, עָבְדָא הִיא מִילְתָא, וַאֲסִיתֵיהּ. עָרַק טָשָׁא
(פירוש: נטמן) בְּהַהוּא בֵּי
(*) בַנֵּי, דְּכִי הֲוָוּ עֵיילֵי בֵּי תְרֵי אֲפִילוּ בִּימָמָא הֲוָוּ
(*) מִיתְזְקֵי. לְמָחָר אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן:
(*) מָאן נָטְרָךְ? אָמַר לָהֶם: שְׁנֵי רוֹמָאֵי קֵיסָר שְׁמָרוּנִי כָּל הַלַּיְלָה. אָמְרוּ לֵיהּ: שֶׁמָּא דְּבַר עֲבֵרָה בָּא לְיָדֶיךָ וְנִצַּלְתָּ הֵימֶנּוּ, דְּתַנְיָא: כָּל הַבָּא לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵרָה וְנִצַּל הֵימֶנּוּ עוֹשִׂין לוֹ נֵס.
נפש יהודה התם. שבא דבר עבירה לידו וכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה כזו: תבעה. לזנות: בני. בית המרחץ: מתזקי. שמצוין בו מזיקין: מאן נטרך. פירושו שמרך:
'גִּבּוֹרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ' וגו'
(תהלים קג, כ),
(*) כְּגוֹן רַבִּי צָדוֹק, תָּבְעָתֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, אָמַר לָה: חָלִישׁ לִבָּאִי וְלָא מָצִינָא, אִיכָּא מִידֵי לְמֵיכַל? אָמְרָה לֵיהּ: אִיכָּא דָּבָר טָמֵא.
(*) אָמַר: מַאי נַפְקָא מִינֵיהּ, דְּעָבִיד הָא אָכִיל הָא.
(*) שָׁגְרָא תַּנוּרָא,
(*) קָא מַנְחָא לֵיהּ,
(*) סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אָמַר לָהּ: דְּעָבִיד הָא
(*) נָפַל בְּהָא. אָמְרָה לֵיהּ:
(*) אִי יָדְעֵי, לָא צִעַרְתִּיךְ.
נפש יהודה כגון רבי צדוק. שלבש כח לכוף יצרו להתגבר בחפצי קונו: אמר מאי נפקא מינה. דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש ללמוד מכאן דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא: שגרא תנורא. אותה הכותית הסיקה את התנור לצלות דבר הטמא שם ואשה גדולה היתה שאין יכול לפטור ממנה ומסור בידה להורגו: קא מנחא ליה. לאותו צלי בתוכו: סליק. רבי צדוק ויתיב בתוך התנור: נפל בהא. באור של גיהנם: אי ידעי. אלו ידעתי שחמור עליכם הדבר כ''כ:
רַב כַּהֲנָא הֲוָה קָא זַבִּין
(*) דִּיקְלֵי, תָּבְעָתֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, אָמַר לָהּ: אֵיזִיל וְאֶקְשׁוֹט נַפְשָׁאִי. סָלִיק נָפַל מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא. אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, קָבְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי. אֲמַר לֵיהּ: מָאן גָּרַם לָךְ,
(*) לָאו עֲנִיּוּתָא, יָהַב לֵיה שָׂפָא
(פירוש: שם כלי) (*) דְּדִינְרֵי. עַל כֵּן כָּל הַמַּשְׂכִּיל יִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַדִּין וְיִירָא מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְיִמְשֹׁל בְּיִצְרוֹ וּבְכָל תַּאֲווֹתָיו וְאַל יְאַבֵּד עוֹלָם נִצְחִי לְמַעַן הֲנָאָה מְעוּטָה.
נפש יהודה דיקולי. סלים שהנשים נותנות שם פלכיהן: אטרחתן. שהייתי במקום אחד רחוק ת' פרסי: לאו עניותא. בתמיה אי לאו העניות לא הוצרכתי להיות עסקי למלאכת נשים: דינרי. זהובים:
פרק חמשי [כג]
לְעוֹלָם יִתְרַחֵק אָדָם מִלְהִתְיַחֵד עִם הַגּוֹיָה, שֶׁהֲסָתָתָן גְּדוֹלָה וְכוֹפִין עַל הַזְּנוּת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּגְבִירַת יוֹסֵף וּמַטְרוֹנִיּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת וּבִבְנוֹת מוֹאָב, כִּי בְּפִתּוּיָן הָיְתָה סִבָּה לְהַפִּיל כַּמָּה אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וְלוּלֵי קִנְאַת פִּנְחָס שֶׁרִחֵם הָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּבִטֵּל הַגְּזֵרָה נָפְלוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְעַל דָּא גָזְרוּ: הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית,
(*) קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ו' מִן הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן
(סימן ז).
נפש יהודה קנאין פוגעין בו. עי' בפ''ו בכלל א':
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה הַזְּנוּת, שֶׁהֶאֱרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִנְבִיאֵי שֶׁקֶר, אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְצִדְקִיָּהוּ בֶּן מַעֲשֵׂיָה, עַל הַכֹּל, חוּץ מֵעַל דְּבַר הַזְּנוּת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צג, א): 'כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־ אַחְאָב בֶּן־קוֹלָיָה וְאֶל־צִדְקִיָּהוּ בֶּן־מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל' וגו' 'לֵאמֹר יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאֵשׁ'
(ירמיה כט, כב). 'אֲשֶׁר שְׂרָפָם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אֲשֶׁר קָלָם'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֵּׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאָם
(*) כִּקְלָיוֹת. כְּתִיב: 'יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת־נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵע וָעֵד נְאֻם ה''
(שם שם, כג)
נפש יהודה כקליות. המתהבהבין באש:
מַאי עָבְדוּ? אָזַל צִדְקִיָּהוּ לִבְרַתֵּיהּ דִּנְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר לָהּ: כֹּה אָמַר ה'
(*) הִשָּׁמְעִי אֶל אַחְאָב; וְאַחְאָב אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לְצִדְקִיָּה. אָזְלָא וְאָמְרָה לַאֲבוּהָ, אָמַר: יְדַעְנָא לֵאלֹהֵהוֹן דְּשׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, חֲזִי כִּי אֲתוּ לְגַבָּךְ שַׁדְרִינְהוּ נִיהֲלִי. כִּי אָתוּ לְגַבָּהּ שַׁדַרְתִּינְהוּ לְגַבֵּיהּ דַּאֲבוּהָ. אָמַר לְהוּ: מָאן אָמַר לְכוֹן? אָמְרוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לְהוּ: מַאי טַעְמָא, לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לָא אָמַר, וּלְדִידְכוֹן אָמַר? אָמְרוּ לֵיהּ: אִינוּן לָא הֲווּ נְבִיאֵי וַאֲנָן נְבִיאֵי, לְדִידְהוֹן לָא אָמַר וּלְדִידָן אָמַר. אָמַר לְהוּ: בְּעִינָא לְמִיבְדְּקִינְכוּ, כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) אִינוּן תְּלָתָא וַאֲנָן תְּרֵי. אָמַר לְהוּ: בַּחֲרוּ מָאן דִּבְעִיתוּן גַּבֵּיכוּ. בָּחֲרוּ יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל. אָמְרוּ: בִּזְכוּתֵיהּ דִּידֵיה מִתְצְלִינָן. קָלָא בוּבְיָא, אַשְׁדִינְהוּ, אִינְהוּ קָלוּ
(*) כְּקִינְסֵי, יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל אִיחְרֵיךְ מָאנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: יַדְעִנָּא דְּצַדִּיק רַבָּא אַתְּ,
(*) מַאי טַעְמָא אִיחְרוֹךְ מָאנָךְ, וַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה רֵיחַ נוּר לָא
(הות) [עָדַת] בְּהוֹן? אֲמַר לֵיהּ: אִינוּן תְּלָתָא וַאֲנָא לְחוּדָאִי. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אַבְרָהם לְחוּדֵיהּ הֲוָה? הָתָם לָא אִתְיְהֵב רְשׁוּתָא לְנוּרָא לְמֵיכַל, הָכָא אִתְיְהֵב רְשׁוּתָא לְנוּרָא לְמֵיכַל. וְעוֹד, תְּרֵי קִינְסֵי יְבֵישֵׁי וְחַד רְטִיבָא, כִּי קָלוּ הַנָּךְ תְּרֵי יְבֵישֵׁי, רְטִיבָא מִי לָא מִיחְרֵיךְ! וּמַאי טַעְמָא אִיעָנַשׁ? אָמַר רַב פַּפָּא: מִשּׁוּם דַּהֲווּ בְנוֹהִי נָסְבִין גְּרוֹשׁוֹת וְלָא מִחָה בְהוֹן שֶׁנֶּאֱמַר: 'וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים'
(זכריה ג, ג). וְכִי דַרְכּוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ לִלְבֹשׁ בְּגָדִים צוֹאִים? אֶלָּא, שֶׁהָיוּ בָנָיו נְשׂוּאִים לְנָשִׁים שֶׁאֵינָן הֲגוּנוֹת לִכְהֻנָּה וְלֹא מִחָה בְיָדָן.
נפש יהודה שמעי. לתשמיש: אינון תלתא. ונפישי זכותייהו: קינסי. קיסם עץ דק: ומאי טעמא איענש. יהושע דאהני נורא למאניה דהאי דאהדר איהו לנבוכדנצר דחייה בעלמא הוא:
וְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא
(פרשה כו, ה): רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי [יְהוּדָה בר'] סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ: עַל הַכֹּל הוּא מַאֲרִיךְ אַפֵּיהּ, חוּץ מִזְּנוּת
(*) מַה טַּעַם? 'וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' וגו'
(בראשית ו, ב), מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי'
(שם שם, ז).
נפש יהודה מה טעם. כמו מנא הני מילי כלומר מהיכן נלמד:
וּבַעֲוֹן נִאוּף הַגּוֹיָה נוֹפֵל בְּאַחַד עָשָׂר אֲרוּרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמְרוּ עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(לז, ב): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְמָנֵיהּ
(דרבי לוי) דְּרֵישׁ לָקִישׁ:
(*) כָּל הַפָּרָשָׁה לֹא נֶאֱמְרָה אֶלָּא בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה'
(דברים כז, טו), פֶּסֶל וּמַסֵּכָה,
(*) אָרוּר סָגֵי לֵיהּ? אֶלָּא
(*) זֶה הַבָּא עַל הַגּוֹיָה וְהוֹלִיד בֵּן וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
(*) אֲרוּרִים אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁכֵּן גָּרְמוּ לוֹ. וּפֵירְשׁוּ עָלָיו כַּיוֹצֵא בוֹ: 'אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו'
(שם שם, טז), זֶה הַמּוֹלִיד בֵּן מִן הַגּוֹיִים, שֶׁגּוֹרֵם לִבְנוֹ לְהָקֵל אָבִיו. וְכֵן 'מַשְׁגֶּה עִוֵּר'
(שם שם, יח). וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָהֶם. וְהַבָּא עַל הָאַרָמִּית נוֹפֵל עִמָּהּ בַּגֵּיהִנֹּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא וּבְפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(יומא לה, ב): 'וְלֹא־ שָּׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ'
(בראשית לט, י). 'לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ', בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'לִהְיוֹת עִמָּהּ', בָּעוֹלָם הַבָּא. וַעֲבֵרָה זוֹ מִתְחַבֶּרֶת עִם הָאָדָם בְּיוֹם הַדִּין, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ה, א): אָמַר רַבִּי
(שִׁמְעוֹן) שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְקַדְּמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ' וגו'
(ישעיה נח, ח). וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה,
(מעטפתו) (*) מְלַפְּפָתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ'
(איוב ו, יח). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קְשׁוּרָה בוֹ כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ
(*) לִהְיוֹת עִמָּהּ'
(בראשית לט, י), 'לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ' בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'לִהְיוֹת עִמָּהּ' בְּיוֹם הַדִּין.
נפש יהודה כל הפרשה. של הר גריזים: ארור סגי ליה. בתמיה כופר בעיקר הוא וסגי ליה בארור: זה הבא על. הערוה , אשת איש והוליד ממנה ממזר ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל ה' ואינו מוצא אשה הולך בין העובדי כוכבים ומזלות ועובד כוכבים ומזלות: ארורים. אלה אשר עשאוהו לעבוד פסל ומסכה. וכן דורש את כולם מקלה אביו ואמו בא על אשת איש מזלזל באביו ואמו שגרמו שגדלו גדולים רעים בביתם. משגה עור מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת העונש כמוהו. מסיג גבול רעהו בא על אשתו הרי הסיג גבולו. מכה רעהו בסתר גורם לה בלחש סתריו שתמות בבדיקת המים המרים. לוקח שוחד להטות לוקח שוחד להיות עוקב פי' סרסור אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה. מטה משפט גר אם נתגייר גר ובנו ונשא הגר ישראלית וזינתה וסבורים שזהו בן הגר ואין לאחיו שנתגייר חלק בירושה אף אם החזיק בנכסי אביו הרי מטה משפט גר. ויתום כפשוטו שהממזר חולק עם יתמי האב והאלמנה וכן הרבה. כך משמע לפי הגמרא ולדברי המחבר משמע שמיירי בבועל ארמית לפי שגם בבועל ארמית נוכל לפרש כל הענין כמו שמביא קצת המחבר בפנים וגם ב''ד של חשמונאי גזרו על הבא על הכותית חייב משום נשג''א נדה שפחה עובדת כוכבים ומזלות אשת איש אלמא כאשת איש דמיא: מלפפתו. מעטפתו ל' מלבוש כמו מלפפין את התינוק בשבת: להיות. נקשר עמה , בעוה''ב. ויש מפרשים בלשכב יש אותיות כלב:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה מִגֵּיהִנֹּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(יט, א): אָמַר
(רבי לוי) רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, וּמַה מִזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא כָּעֳבִי דִּינָר זָהָב, עוֹמֵד כַּמָּה שָׁנִים וְאֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כָּרִימוֹן, דִּכְתִיב: 'כְּפֶלַח הָרִמוֹן רַקָּתֵךְ'
(שיר השירים ו, ז) וַאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עֹבְרֵי
(*) בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ'
(תהלים פד, ז)? הַהוּא דִּמְחַיְבֵי דִינָא חֲדָא שַׁעְתָּא בְּגֵיהִנֹּם וְנָחִית אַבְרָהָם וּמַסִּיק לְהוּ, לְבַר מִמָּאן דְּבָעַל גּוֹיָה
(*) דְּמָשְׁכָא עָרְלְתֵיהּ וְלָא קָא מַסִּיק לֵיהּ. לְפִיכָךְ הָאִישׁ הַיָּרֵא יִתְרַחֵק מִן הַיִּחוּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הֲסָתָה, וּמִן הַהִרְהוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה.
נפש יהודה בעמק הבכא. רשעים שעוברין בגיהנם יורדין דמעות כמעין: דמשכא ערלתיה. ואינו מכירו שנראה לו כאילו אינו נימול:
פרק ששי [כד]
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד מִלִּפּוֹל בְּיַד יִצְרוֹ הָרַע וְהַמִּתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעַם טַעַם חֵטְא, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה
(פז, א): אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: 'אֲשֶׁר בָּנֵינוּ
(*) כִּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל'
(תהלים קמד, יב)? 'אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים', אֵלּוּ בַּחֲוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טַעֲמוּ טַעַם חֵטְא; 'בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת', אֵלּוּ בַּחוּרוֹת יִשְׂרָאֵל,
(*) שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן.
(*) וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ'
(זכריה ט, טו). וְאִי בָעִית אֵימָא: 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל־זָן'
(תהלים קמד, יג); 'בְּנוֹתֵינוֹ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל', אֵלּוּ וָאֵלּוּ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב
(*) כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל בִּימֵיהֶם.
נפש יהודה כנטיעים. יונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא היה בהם שום שבר: שמגידות פתחיהן. של נדה לבעליהן שאינם חוטאים ואע''פ שתאותן מרובה. ואית דגרסי שאוגדות פתחיהן לבעליהן סותמות פתחיהן עד שנזקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים: וכן הוא אומר ומלאו כמזרק כזויות מזבח. ומה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו ה''נ בנותינו כזויות שמתמלאות תאותן ואינן נזקקות אל אחרים עד שיבאו בעליהן: כאילו נבנה היכל בימיהם. והכי משמע מחוטבות כבנין היכל תבנית לשון בנין:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(עירובין כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ'
(שיר השירים ז,יד), אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא; 'וְעַל־פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים'
(שם), אֵלּוּ בַּחוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן; '
(*) חֲדָשִׁים
(*) גַּם־יְשָׁנִים
(*) דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ'
(שם), אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁהַרְבֵּה גְזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי וְקִיַּמְתִּים.
נפש יהודה חדשים. ד''ס: גם ישנים. ד''ת: דודי צפנתי לך. ושמרתי כל אלה לשמך:
וְאַל יַאֲמִין אָדָם בְּעַצְמוֹ, אֲבָל לְעוֹלָם יִתְיָרֵא מִן הַחֵטְא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק שֵׁנִי
(משנה ד): הִלֵּל אוֹמֵר:
(*) אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר
(*) וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ וכו'. וַהֲרֵי מָצִינוּ גְּדוֹל הַדּוֹר נִטְבַּע בִּמְצוּלָה זֹאת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קז, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יָבִיא אָדָם עַצְמוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן, שֶׁהֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ הֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן וְנִכְשַׁל. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מַה אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וְאלֹהֵי יַעֲקֹב וְאֵין אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי דָּוִד? אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ מִינְסוּ לִי וְאַתְּ לָא מִינְסִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי'
(תהלים כו, ב). אֲמַר לֵיהּ: מְנַסִּינָא לָךְ בִּדְבַר עֶרְוָה. מִיָּד. 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ'
(שמואל־א יא, ב). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב,
(*) שֶׁהָפַךְ מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל לַיְלָה לְמִשְׁכָּבוֹ שֶׁל יוֹם.
(*) נִתְעַלְמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ - רָעֵב, מַרְעִיבוֹ - שָׂבֵעַ. 'וַיִּתְהַלֵּךְ עַל־גַּג בֵּית־הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג'
(שם), הֲוָה חַיּפָא רֵישָׁא
(*) תּוּתֵי חִלְתָּא, אָתָא שָׂטָן אִידְמֵי לֵיהּ כְּצִפָּרְתָּא,
(*) פָּתַק בֵּיהּ גִּירָא וְלָא אַדְרְכֵיהּ עַד דִּשְׁמָטֵיהּ לְחִלְתָּא.
(בהדי דקא פרח איגליא וחזיה). מִיָּד 'וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא־זֹאת בַּת־שֶׁבַע וגו' וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ'
(שם שם, ג־ד). הַיְנוּ דִּכְתִיב: 'בָּחַנְתָּ לִבִּי
(*) פָּקַדְתָּ לַיְלָה' וגו'
(תהלים יז, ג).
נפש יהודה אל תפרוש מן הצבור. אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמות הצבור: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. שהרי יוחנן כה''ג שימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי: שהפך משכבו של לילה וכו'. שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר כן כל היום: נתעלמה ממנו הלכה. שהמשביע יצרו בתשמיש מרעיב ומתרבה תאותו: תותי חלתא. תחת חלת כוורת: פתק ביה גירא. בכוורת כלומר שהכה בה ושברה: פקדת לילה. על מעשה לילה אם אוכל לעמוד בנסיון של דבר עבירה צרפתני בל תמצא חשבת לצרפני ולא מצאתני נקי:
וּלְשִׁמּוּר מִסָּפֵק זֶה, גָּזְרוּ עַל הַיִּחוּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחָסִין, בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין
(פ, ב): 'לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד
(*) עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת
(*) עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, יָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפוּנְדְקֵי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרָתוֹ.
(*) מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר; הִגְדִּילוּ זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.
נפש יהודה עם שתי נשים. מפני שדעתן קלות ושתיהן נוחות להם להתפתות ולא תירא זו מחברתה שאף היא תעשה כמותה: עם שני אנשים. שהאחד בוש מחבירו: מתיחד אדם עם אמו. שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו כלומר להכי נקט בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם:
לֹא יְלַמֵּד אָדָם
(*) רַוָּק סוֹפְרִים וְלֹא תְלַמֵּד אִשָּׁה סוֹפְרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
(*) אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה
(*) לֹא יְלַמֵּד סוֹפְרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה. לָא יִשְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אַחַת.
(*) וַחֲכָמִים מַתִּירִין,
(*) כָּל שֶׁעֶסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים. מַאי טַעמָא? דְתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: הוֹאִיל וְנָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(פא, א): אָמַר רַב: מַלְקִין עַל הַיִּחוּד וְאֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּחוּד. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, אָמַר רָבָא:
(*) בַּעְלָהּ בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם יִחוּד.
נפש יהודה רווק. בלא אשה: אף מי שאין לו אשה. אע''פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרויה אצלו לא ילמד סופרים: לא ילמד סופרים. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים כלומר מלמדי תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר: וחכמים מתירין. והלכה כחכמים שלא נחשדו ישראל על משכב זכור: כל שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשים צריכים לו לא יתיחד עמהם ואפילו עם נשים הרבה מפני שלבם גס בו ומחפה עליו ואלו אינש אחרינא תנן עם שתי נשים לא יתיחד אבל ג' וד' שפיר דמי: בעלה בעיר. אין חוששין לה משום יחוד להלקות דמסתפי מבעל השתא אתי:
רַב בֵּיבַי אִיקְלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף, בָּתַר דְּכָרַךְ רִיפְתָּא אָמַר לְהוּ:
(*) שְׁקוּלוֹ דַּרְגָא מִתּוּתֵי בַיבַי. וְהָאָמַר רָבָא: בַּעְלָהּ בָעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם יִחוּד? שָׁאנִי רַב בֵּיבַי
(*) דְּשׁוֹשְׁבִנְתֵּהּ הֲוָה וְגַיְסָאבֵיהּ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הָנָךְ שְׁבוּיָאתָה דַּאֲתוּ לִנְהַרְדָעָא
(*) אַסְקִינְהוּ לְבֵי רַב עַמְרָם חֲסִידָא, [אָמַר: שְׁקוּלוּ דַּרְגָאמֵקַמַיהוּ], בַּהֲדֵי דְקָא חָלְפָא חֲדָא מִינַּיהוּ
(פירוש: שהיתה עוברת על פי הארובה שמן העליה לבית), נָפַל נְהוֹרָא בְּאַפּוּמָא
(פירוש: נפל אור בבית דרך החלון שהיו פניה מאירות). שַׁקְלֵהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא
(*) וְקָא סָלִיק וְאָזִיל, כִּי מָטָא לְפַלְגָּא דְדַרְגָּא, אִפְשַׁח
(פירוש: הרחיב ופישק רגליו לעמוד במקומו בחזקה, להתגבר על יצרו), רָמָא קָלָא:
(*) נוּרָא בֵי רַב עַמְרָם, נוּרָא בֵי רַב עַמְרָם. אָתוּ רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ: כְּסִיפְתִּין. אָמַר לְהוּ: מוּטָב תִּכְסְפוּן מִנִּי בַּהֲדֵין עָלְמָא וְלָא תִּכְסְפוּן מִנִּי בְּעָלְמָא דְּאָתִי.
(*) אַשְׁבְּעֵיהּ לְיִצְרֵיהּ דְּיִפּוֹק מִינֵיהּ וְנָפַק מִינֵיהּ כִּי דִיקְלָא דְּנוּרָא. אֲמַר לֵיהּ: חָזִית דְּאַתְּ מִנּוּרָא וַאֲנָא מִבִּשְׂרָא וַאֲנָא עֲדִפְנָא מִנָּךְ.
נפש יהודה שקולו דרגא. שאכלו בעלייה וירדו רב יוסף ואשתו והוא נשאר בעלייה שקולו דרגא מתותי ביבי שלא ירד ויתיחד: דשושבינתיה הוה. בעלת ברית לו ולבה גס ביה: אסקינהו. שצוה עליהם לפדותם ונותנם בעלייה: וקא סליק. לתובעה: נורא בי רב עמרם. הזעיק בני השכונה לאסוף ולבא לכבות הדליקה: אשבעיה. רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו:
רַבִּי מֵאִיר הֲוָה
(*) מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. יוֹמָא חַד
(*) אִידְמֵי לֵיהּ
(שטן) כְּאִיתְתָא
(*) בְּהַךְ גִּיסָא דְמֹבְרָא
(דנהרא);
(*) לָא הֲוָה מְעַבְּרָה.
(*) נָקַט מִצְרָא
(פירש: חבל) וְקָא עָבַר וְאָזִיל. כִּי מְיָא פַּלְגָא דִּמְצְרָא, שַׁבְקֵיהּ
(פירש: יצר הרע לרבי מאיר). אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּקָא מַכְרִיזִין עֲלָךְ בִּרְקִיעָא: הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ, שַׁוִּיתֵהּ לְדָמָךְ תְּרֵי מְעֵי.
נפש יהודה מתלוצץ בעוברי עבירה. אומר שנקל הוא להתגבר על יצרו אם הוא רוצה: אידמי ליה שטן. הוא יצה''ר: בהך גיסא דמברא. לצד השני שמעבר המים: לא הוה מעברה. ספינה המעברת: נקט מצרא. חבל מתוח משפת הנהר אל שפתו ואוחזין בו לבא על דף קטן המוטל ברוחב הנהר:
פְּלֵימוֹ, הֲוָה רָגִיל דְּקָאָמַר: גִּירָא בְעֵינֵיהּ דְּשָׂטָן. יוֹמָא חַד, מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפוּרֵי הֲוָה,
(*) אִידְמֵי לֵיהּ כְּעַנְיָא, אֲתָא קָרָא אַבָּבָא, אֲפִיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא. אָמַר:
(*) כֻּלֵּי עָלְמָא אַגַּוָּאֵי וַאֲנָא אַבַּרָאֵי. אַתְיוּהוּ אַקְרְבוּהוּ אַפְּתוֹרָא, מְלִי נַפְשֵׁיהּ
(*) שִׁיחֲנֵי וְכִיבֵי. אָמְרוּ לֵיהּ: תּוּב שַׁפִיר
(פירוש: שב כהוגן שלא תמאיסנו).
(*) יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא, אַכְמַר בְּגַוֵּיהּ
(פירוש: שדא ביה ליחה היוצאת מן הריאה),
(*) נָחֲרוּ בֵיהּ.
(*) שַׁקָּא וּמִית
(פירש הקונטרס: החזיק עצמו כמת).
(*) שָׁמַע דְּקַאֲמְרֵי: קָטַל פְּלֵימוֹ גַּבְרָא.
(*) עָרַק
(*) וְטָשָׁא
(פירוש: ונחבא) בְּבֵית הַכִּסֵּא. אָזַל נָפַק קַמֵּיהּ, כִּי
(*) חָזְיֵהּ דְּקָא מִצְטַעֵר גָלֵי לֵיהּ נַפְשֵׁהּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מַאי טַעְמָא אָמַר מַר הָכֵי?
(*) וְאֶלָּא הֵיכֵי קָאַמִּינָא? אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מַר: רַחֲמָנָא לִיגְעַר בֵּיהּ בְּשָׂטָן.
נפש יהודה אידמי ליה. שטן כעניא: כולי עלמא. אתכא , על השלחן אוכלין: שיחני וכיבי. המוציאין ליחה ומאוסין: יהבו ליה כסא. מזגו לו כוס: נחרו ביה. גערו ביה: שקא. כמו שקל לקח עצמו השטן והחזיק כאילו הוא מת: שמע דקאמרי קטל פלימו גברא. השמיע קול יוצא מבחוץ שאומרים פלימו קטל גברא: ערק. פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להרגו: טשא. נחבא בבית הכסא שהיה חוץ לעיר: חזייה. שטן לפלימו דקא מצטער: מאי טעמא אמר מר הכי. למה הורגלת לקללני: אלא היכי. אימא , לדחותך מעלי שלא תחטיאני:
רַבִּי חִיָּא בַּר אַשֵּׁי הֲוָה רָגִיל, כָּל עִידְנָא דַהֲוָה נָפִיל אַאַפֵּיהּ, אָמַר; רַחֲמָנָא יַצִּילֵנוּ מִיֵּצֶר הָרַע. יוֹמָא חַד שְׁמָעַת דְּבֵיתְהוּ, אָמְרָה: מִכְּדִי כַּמָּה שְׁנִין
(*) דְּפָרִישׁ מִנָּאִי, מַאי טַעְמָא אָמַר הָכִי? יוֹמָא חַד הֲוָה קָא גָרִיס בְּגִינְתֵּיהּ,
(*) קִשְׁטָא נַפְשָׁהּ,
(*) חָלְפָה וְאָתִית קַמֵּיהּ. אָמַר לָהּ מָאן אַתְּ? אָמְרָה לֵיהּ:
(*) אֲנָא חֲדוּתָא
(פירש הקונטרס: שם זונה ניכרת בעיר) דַּהֲדְרִי מִיוֹמֵיהּ
(פירש הקונטרס: שחזרתי היום הלום). תָּבְעָה, אָמְרָה לֵיהּ: אַתְיָא נִיהֲלִי לְהַךְ רוֹמָנָא בְּרֵישׁ צוּצִיתָא
(פירוש הקונטרס: ענף קטן שהיה בראש הדקל). אַשְׁוַר (פירש הקונטרס: קפץ) אַתְיָא נִיהֲלָהּ. כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ, הֲוָה קָא שָׁגְרָא דְּבֵיתְהוּ תַנּוּרָא, סָלִיק
(*) וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אָמַר לָהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה: אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא הֲוָאִי. אָמַר לָהּ: אֲנָא מִיהָא לְאִיסוּרָא אִיכַוְנִי.
נפש יהודה דפריש מנאי. מחמת זקנה ומתיירא מיצה''ר: קשטא נפשה. בתכשיטים ובקשוטי נשים בשמים ואפרסמון: חלפה. ותניה קמיה , עברה לפניו ושנתה פעם שניה: אנא חדותא. שם זונה ניכרת בעיר: וקא יתיב בגויה. להמית את עצמו:
אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הֲוָה מִצְטַעֵר עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָה מִיתָה. וּמַאי דָּרִישׁ: דְּתַנְיָא: '
(*) אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח־לָהּ'
(במדבר ל, יג).
(*) בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ
(*) וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה הָיָה בּוֹכֶה. וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ
(בשר) טָלֶה, אָמְרָה תוֹרָה: צָרִיךְ כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כָּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵּא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: 'וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ'
(ויקרא ה, יז). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר שׁוּמָן וְעָלָה בְיָדוֹ בְּשַׂר חֵלֶב. וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר שׁוּמָן וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֵלֶב, אָמְרָה תוֹרָה: 'וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: 'וְלֹאֹיָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', עַל דָּבָר זֶה
(*) יִדְווּ כָּל הַדָּוִים.
נפש יהודה אישה וגו'. צריכה סליחה: במה הכתוב מדבר. מאחר שאישה הפרם מה שאכלה בהיתר אכלה ומה היא זו הסליחה: והיתה שותה יין. מזידה. ואע''פ שבהיתר עשתה שהרי בעלה הפירה כיון שהיא לאיסור נתכוונה שהרי היא לא ידעה שבעלה הפירה צריכה סליחה: ידוו כל הדוים. כל שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עוון:
וְלֹא הָאֲנָשִׁים בִּלְבַד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִירָא מִן הַחֵטְא תָּמִיד, אֶלָּא אֲפִילוּ הַנָּשִׁים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֹּשֶׁת יוֹתֵר בַּדָּבָר, תִּפְחַדְנָה מִלְּהִיוֹת מְפֻתּוֹת לִדְבַר עֲבֵרָה, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ בַּגְּדוֹלָה שֶׁבַּנָּשִׁים, שֶׁהָיְתָה מִתְלוֹצֶצֶת בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל: דַּעְתָּן שֶׁל נָשִׁים קַלָּה וְנִכְשְׁלָה בַדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יח, ב): אָזַל רַבִּי מֵאִיר וְעָרַק לְבָבֶל. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דִבְרוּרְיָא. פֵּרַשׁ הַקוּנְטְרֵס: שֶׁפַּעַם אַחַת לִגְלְגָה עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים
(קידושין פ, ב): נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה.
(*) וְאָמַר לָהּ: חַיַּיִךְ סוֹפֵךְ לְהוֹדוֹת לְדִבְרֵיהֶם. וְצִוָּה לְאֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְפַתּוֹתָהּ לִדְבַר עֲבֵרָה וְהִפְצִיר בָּהּ יָמִים רַבִּים עַד שֶׁנִּתְרַצֵּית. וּכְשֶׁנּוֹדַע לָהּ הַדָּבָר, חָנְקָה עַצְמָהּ וְעָרַק רַבִּי מֵאִיר מֵחֲמַת כִּסּוּפָא.
נפש יהודה ואמר לה. רבי מאיר לברוריא אשתו:
וְלַאו דַּוְקָא בְּיִחוּד עֶרְוָה, אֲלָּא אֲפִילּוּ בְּיִחוּד דִּפְנוּיָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל מַה שֶּׁאֵרַע לְתָמָר עִם אַמְנוֹן, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(כא, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ
(*) עַל הַיִּחוּד וְעַל הַפְּנוּיָה. יִחוּד דְּאוֹרַיְתָא הִיא, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: רֶמֶז לְיִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךְ בֶן־אִמֶּךָ'
(דברים יג, ז). וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית וּבֶן אָב אֵינוֹ מֵסִית, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ,
(*) בֵּן מִתְיַחֵד עִם אִמּוֹ וְאֵין אַחֵר מִתְיַחֵד עִם כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה? אֶלָּא אֵימָא עַל יִחוּד שֶׁל פְּנוּיָה.
נפש יהודה על היחוד. דאשת איש ועל היחוד דפנויה: בן מתיחד עם אמו. כלומר להכי נקט בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם:
עַל כֵּן הַבָּא לִידֵי נִסָיוֹן, יִשְׁבֹּר תַּאֲוָתוֹ וִינַצְחֵהוּ וִיהֵא שְׂכָרוֹ גָּדוֹל. כִּדְאָמְרִינָן
(אבות סו"פ ה):
(*) לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(כג, ב): רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אוֹמֵר: 'רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם'
(שם יב, כג). וְאוֹמֵר: 'לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ'
(שם שם, כה). וּמָה אִם הַדָּם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לוֹ הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר, גֶּזֶל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
נפש יהודה לפום צערא אגרא. לפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה ועשיית המצוה כן יהיה שכרך מרובה:
פרק שביעי [כה]
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, אִם יַתְחִיל לְשָׁבְרוֹ וּלְדַכְּאוֹ בִּתְחִלַּת נַעֲרוּתוֹ יְהֵא קַל בְּעֵינָיו לְנַצְּחוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה, אֲבָל אִם יִפֹּל בְּיַד יִצְרוֹ בַּתְּחִלָּה וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו, יִמְצָאֶנּוּ בְּכָל עֵת יוֹתֵר כָּבֵד עָלָיו וְקָשֶׁה מִלְנַצְחוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל
(נב, א): אָמַר רַב אַסֵּי; בַּתְּחִלָּה יֵצֶר הָרַע דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל עַכָּבִישׁ
(*) וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹי
(*) מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא
(*) וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה'
(ישעיה ה, יח).
נפש יהודה ולבסוף. משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך לו: מושכי העון בחבלי השוא. בתחלה הם מביאים אותו עליהם ע''י החבלים שאינם של כלום: וכעבות העגלה. חבל עב שקושרין בו הפרה למחרישה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות סא, א): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים'
(בראשית ב, ז), בִּשְׁנֵי יוּדִין? שְׁתֵּי יְצִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת
(*) לְטוֹבָה וְאַחַת
(*) לְרָעָה. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי בְהֵמָה דְּלָא כְתִיב בָּהּ 'וַיִּיצֶר', הָכֵי נַמֵּי דְּלָא שָׁלִיט בָּהּ יֵצֶר הָרַע, וְהָא קָא חֲזִינָן דְּמַזְקָא? אֶלָּא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דַּאֲמַר:
(*) אוֹי לִי מִיִּצְרִי אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי. לְלַמֵּד, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע גּוֹבֵר עַל הָאָדָם וְאֵין מַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ אִם לֹא יִלָּחֵם עִמּוֹ.
נפש יהודה לטובה. יצר הטוב: לרעה. יצר הרע: אוי לי מיוצרי. אם אלך אחר יצר הרע ואם לא אלך אחריו אוי לי מיצרי המיגעני בהרהורים רעים לכך כתיב וייצר בשני יודי''ן לשון ווי:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים, יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וְלִבִּי
(*) חָלַל בְּקִרְבִּי'
(תהלים קט, כ): רְשָׁעִים, יֵצֶר הָרַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) נְאֻם־ פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי'
(שם לו, ב); בֵּינוֹנִיִּים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) כִּי־יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ'
(שם קט, לא). (אמר המחבר: נראה לי שהצדיקים שגוברין על יצר הרע, נשאר יצר הטוב מלכו ושפטו כרצונו, והרשעים הם הפך זה. בינוניים, פעמים נוטין לכאן ופעמים נוטין לכאן וסמך לזה הכתובים כאן).
נפש יהודה ולבי חלל בקרבי. היצה''ר הוא כמת בקרבי שיש בידי לכופו ואין שולט בו אלא היצר הטוב והוא שופטי: חלל. כמו כי ימצא חלל: נאם פשע לרשע. אל תהי פחד אלהים לנגד עיניך אלמא יצה''ר שופטו עד שמרחיקו שאין מתפחד מיוצרו: כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. ש''מ יש לך אדם שיש לו ב' שופטים:
וְאֵלֶּה הַשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁדָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר הֵם, לְפִי שֶׁהַחוֹשֵׁב שֶׁהַיְּכֹלֶת הוּא בְּמַעֲרֶכֶת הַשִּׁבְעָה כוֹכְבֵי לֶכֶת, הוֹלֵךְ אַחַר יִצְרוֹ הָרַע, שֶׁאֵינוֹ שָׂם בִּטָּחוֹן בַּאֲדוֹן הַכֹּל. כִּי שֵׁמוֹת אַחֵרִים יֵשׁ לוֹ: אֲרִי, אוֹיֵב וְשֵׁמוֹת אַחֵרִים, וְאִם יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עַל הָאָדָם, פּוֹעֵל בְּכַמָּה עִנְיָנִים, וְעַל זֶה הָיוּ לוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים.
כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הֶחָלִיל
(סוכה נב, א): דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרַע; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע'
(בראשית ח, כא); מֹשֶׁה קְרָאוֹ עָרֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמַלְתֶּם אֶת עָרְלַת לְבַבְכֶם'
(דברים י, טז); דָּוִד קְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים'
(תהלים נא, יב), מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא; שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם וגו' כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל־רֹאשׁוֹ וה' יְשַׁלֶּם־לָךְ'
(משלי כה, כא־כב), אַל תִּקְרֵי 'יְשַׁלֶּם לָךְ', אֶלָּא
(*) יַשְׁלִימֵהוּ לְךָ; יְשַׁעְיָה קְרָאוֹ
(*) מִכְשׁוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי'
(ישעיה נז, יד). יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם'
(יחזקאל לו, כו). יוֹאֵל קְרָאוֹ צְפוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאֶת־
(*) הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם'
(יואל ב, כ), זֶה יֵצֶר הָרַע, שֶׁצָּפוּן וְעוֹמֵד בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, 'וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה'
(שם), לְמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶן; 'אֶת־
(*) פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי'
(שם), שֶׁנָּתַן עֵינָיו אֶל הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן וְהֶחֱרִיבוֹ וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ; 'וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן'
(שם), שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וְהֶחֱרִיבוֹ וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ; '
(*) וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ', שֶׁמַּנִּיחַ אוּמוֹת הָעוֹלָם וּמִתְגָּרֶה עִם יִשְׂרָאֵל; 'כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת'
(שם) אָמַר אַבַּיֵּי: וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּן.
נפש יהודה אם רעב שונאך. אם רעב יצרך ותאב לעבירה האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי והשקהו מים של תורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים: ישלימהו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהובך ולא ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם: מכשול. שהבריות נכשלים על ידו: הצפוני. שצפון בלבו של אדם: פניו אל הים הקדמוני. מפני ששם פניו אל הים הקדמוני הוא המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו: ועלה באשו ותעל צחנתו. מפני שהעלה באשו וסורחנו שהניח העובדי כוכבים ומזלות ונתגרה בישראל:
כְּמַעֲשֵׂה דְּאַבַּיֵּי, דְּשָׁמַע לְהַהוּא גַבְרָא דְּקָא אָמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא:
(*) נַקְדִּים וְנֵיזוֹל לְדוּכְתָּא פְלָן. אָמַר: אֵיזֵיל וְאַפְרְשִׁינְהוּ מֵאִסּוּרָא. אָזַל בַּתְרַיְיהוּ תְּלָתָא פַּרְסֵי בְּאַגְמָא,
(*) כִּי פָטְרִי מַהֲדָדֵי שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא אָמְרִין:
(*) אוֹרְחִין רְחִיקָא
(*) וְצַוְתָּא בְּסִימָּא. אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) אִי מָאן דְּסָאנֵי לִי
(פירש הקונטרס: על עצמו היה אומר, אלא שהיה תולה הדבר בשונאו), לָא הֲוָה מָצֵי לְאוּקְמֵיהּ אַנַפְשֵׁיהּ
(מלחטוא). אָזַל
(*) וְתָלָא נַפְשֵׁיהּ בְּעַבְּרָא דְדַשָּׁא וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר וְאָמַר: אִלּוּ אֲנָא, לָא יְכִילְנָא.
נפש יהודה נקדים וניזול. נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרוי קדמותא בתלמוד: כי פטרי מהדדי. שהיו משתי עיירות וכשהגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן: אורחין רחיקא. דרך רחוקה הוא בין שני מקומותינו ואי אפשר עוד לילך בדרך יחד: וצוותא בסימא. אלו היינו יכולין לילך בדרך אחד היה נעים צוותא שלנו: אי מאן דסאני לי. אי הוה שונאי מתייחד עם אשה לא הוה מצי לאוקמי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו אמר כן: ותלא נפשיה. נטען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצער:
תָּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ מֵנִיחַ לָאָדָם עַד שֶׁמְּבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רַק רַע כָּל־הַיּוֹם'
(בראשית ו, ה). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ'
(תהלים לז, לב). וְאִלְמָלֵא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) ה' לֹא־יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ' וגו'
(שם שם, לג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמֵּעִיד עָלָיו בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ
(נב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵצֶר הָרַע מְסִיתוֹ לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעִיד עָלָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) מְפַנֵּק
(*) מִנֹּעַר
(*) עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן'
(משלי כט, כא), שֶׁכֵּן
(*) בְּאַטְבַ''ח קוֹרִין לְמָנוֹן: סַהֲדָא. דְּבֵי רַבִּי אַחָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי, שֶׁכֵּן בְּעַרְבִיָּא קוֹרִין לְמָנוֹן: סַהֲדָא.
נפש יהודה ה' לא יעזבנו בידו. בתריה כתיב: מפנק. ל' תענוג: מנוער. מנערותו: עבדו. יצר הרע וה''פ כל שיצרו היינו עבדו מפונק ומסיתו לילך אחר תענוגי עוה''ז סופו לעוה''ב יהא לו מנון סהדה כלומר היצר יעיד על מעשי הרשע: בא''ט ב''ח. היינו אלפא ביתא אטב''ח ע''ז הסדר א''ט ב''ח ג''ז ד''ו והרי כ''א עשרה וזהו עשיריות י''צ כ''ף ל''ע מ''ס הרי מאה בכל אחד ק''ץ ר''ף ש''ן ת''ם הוא אלפים כי אותיות מנצפ''ך הכפולין נתוספו על כ''ב אותיות ג''כ לצורך מספר כאותיות הפשוטים עד אלף כי הכ''ף פשוטה ה' מאות ומ''ם סתומה ו' מאות ן' סתומה ז' מאות פ' פשוטה ח' מאות צ' פשוטה ט' מאות שאם תזווגם הק' עם הץ' פשוטה הרי אלף וכן כולם אבל אותיות הנ''ך שהוא ה' מיחידות ונ' כפופה מעשיריות וך' פשוטה ממאות לית להו זיווג והם בעצמם זיווגים להיות מתחלפין כי הכא נ' ממנון במקום ה'. סהדה ס' מן מ''ס במקום מ'. ה' מן ה''ן במקום נו''ן. ד' מן ד''ו במקום וי''ו ועוד ה' במקום נ'. וקצת קשה דהא נו''ן אחרונה דמנון נ' פשוטה היא ולא יבא במקומה ה' אלא שי''ן הוא זוגה ולא הוה סהדה בה''א אחרונה וצריך עיון. מהרש''א:
אָמַר רָבָא:
(*) בִּתְחִלָּה קְרָאוֹ הֵלֶךְ וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ
(*) אוֹרֵחַ וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ
(*) אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח אֶת־כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו'
(שמואל־ב יב, ד).
נפש יהודה בתחלה קראו. ליצה''ר הלך עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו דרך אכסנאי: אורח. אכסנאי: איש. בעה''ב: ויבא. בדוד ובת שבע כתיב דקא אמר ליה נביא לדוד על יצה''ר שבא אליו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה טז, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ וכו'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם וכו', כִּדְאִיתָא בַהַקְדָּמָה
(סימן א).
וּרְפוּאָתוֹ שֶׁל אָדָם מֵחֹלִי תַּאֲוַת הַיֵּצֶר הָרַע הִיא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל
(סוכה נב, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(ל, ב): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ
(*) מְנֻוָּל זֶה מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא נִימוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם'
(איוב יד, יט). וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹי כָּל צָמֵא
(*) לְכוּ לַמָּיִם'
(ישעיה נה, א). וְאִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי
(*) כָּאֵשׁ נְאֻם ה'' וגו'
(ירמיה כג, כט).
נפש יהודה מנוול. זה יצה''ר: לכו למים. נמשלה תורה למים וכתיב אבנים שחקו מים: כאש. האש מפעפע את הברזל והיינו מתפוצץ שהניצוצות ניתזות ממנו:
וְגַם כֵּן צָרִיךְ לָאָדָם לָכֹף אֶת יִצְרוֹ
(*) וְיִזְבְּחֶנּוּ וּבָזֶה מְכַבֵּד לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמַקְרִיב קָרְבָּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מג, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו, כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זֹבֵחַ תּוֹדָה
(*) יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֶשַׁע אֱלֹהִים'
(תהלים נ, כג). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה, שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ; מִנְחָה, שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפֵלָה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה'
(שם נא, יט). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה
(*) אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה'
(שם).
נפש יהודה זובח. והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו: יכבדנני. בשתי נוני''ן דרש לשני כבודים: זבחי אלהים. לשון רבים משמע: אלהים לא תבזה. אין דרכך לבזותו:
(*) וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁבְרוֹ, יִגְלֶה מִמְּקוֹמוֹ וְאַל יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה טז, א) וּבְסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, א): תַּנְיָא, רַבִּי אִלְעָאִי הַזָּקֵן אוֹמֵר: אִם רוֹאֶה אָדָם
(*) שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְּכַּסֶה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
נפש יהודה ואם אינו יכול לשברו. ליצה''ר: שיצרו מתגבר עליו. שמבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילתו לדבר עבירה ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה חפצו באכילה ושתיה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בהן דין שמים ואפילו חייבי לאוין או עשה ח''ו לא התירן רבי אלעאי ואף דברים אלו לא התירן רבי אלעאי אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבטיח יצרו להשלים תאותו וכשיראה עצמו לבוש שחורים משתבר יצרו וימנע ולא יעשה:
וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה יֵצֶר הָרַע לַצַּדִּיקִים כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, לְפִי שֶׁמַּרְגִיזִין אוֹתוֹ וּמְשַׁבְּרִין אוֹתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לְעוֹלָם
(*) יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ' וגו'
(תהלים ד, ה); לָרְשָׁעִים נִדְמָה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, לְפִי שֶׁאֵינָן רוֹצִים לְנַצְּחוֹ עַד שֶׁמִּתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם וְעַל כֵּן אֵינָן יְכוֹלִין עִמּוֹ.
נפש יהודה ירגיז אדם יצר טוב. שיעשה מלחמה עם יצר הרע:
אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיְּהֵא נִשְׁבַּר הַיֵּצֶר מֵאֵלָיו, לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָסִיר לֵב הָאֶבֶן וִיחַדֵּשׁ לֵב בָּשָׂר, יִדְמֶה לָהֶם בְּהֶפֶךְ. לְפִי שֶׁהַצַּדִּיקִים יַשִּׂיגוּ הָאֱמֶת וּכְפִי הַמִּלְחָמָה שֶׁעָשׂוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵיהֶם עַד שֶׁכְּבָשׁוּהוּ וְכָל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, יֵרָאֶה לָהֶם שֶׁהָיָה הַר גָּבוֹהַּ, בִּרְאוֹתָם שֶׁאֵינָם צְרִיכִין הַמִּלְחָמָה כְּפִי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּרִאשׁוֹנָה. וְהָרְשָׁעִים לְפִי שֶׁלֹּא נִתְנַסּוּ בֶּעָמָל לְהַכְנִיעוֹ וְהָיוּ שְׁלֵמִים אִתּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁנִּכְנַס מֵאֵלָיו בְּלִי עָמָל, דִּכְתִיב: 'וַהֲסִירֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם'
(יחזקאל לו, כו), יֵרָאֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הֶחָלִיל
(סוכה נב, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אִלְעָאִי: לֶעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ בִּפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים, צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ וּרְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה; הַלָּלוּ בּוֹכִים וְהַלָּלוּ בּוֹכִים,
(*) צַדִּיקִים בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר הַגָּבֹהַּ הַזֶּה וּרְשָׁעִים בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַזֶּה. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם־בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת'
(זכריה ח, ו).
נפש יהודה צדיקים בוכים. שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש את היצר הזה בחייהם:
הכלל השלישי הכבוד
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בָּרַבָּנוּת. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הִתְקָרֵב לַשִּׁלְטוֹנוֹת
החלק הראשון הרבנות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [כו]
הַגְּדוּלָה לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה מְסַבֶּבֶת שֶׁמְּקַנְּאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם וּמוֹצִיאָתוֹ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא זְמַנּוֹ וּמַטְרִידָתוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי בְקִנְאָתָם יַחְלְקוּ עָלָיו וְהוּא מִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם וּמַפְסִיד אֱמוּנָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז''ל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס מִלְּמַטָּה נַעֲשֶׂה רָשָׁע מִלְּמַעְלָה. וּבַעֲוֹן הַגְּדוּלָה שֶׁהוּא נוֹהֵג עַל בְּנֵי עַמּוֹ מִתְקַצְּרִין שָׁנָיו, כִּי לֹא מָצִינוּ גָדוֹל מִיּוֹסֵף הַצַּדִּיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לְאֶחָיו טוֹבָה תַּחַת רָעָה
(*) מֵת קֹדֶם כֻּלָּן, לְמַעַן הַשְּׂרָרָה וְהָרַבָּנוּת שֶׁהִנְהִיג עֲלֵיהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(יג, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קֹדֶם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת.
נפש יהודה מת קודם לאחיו. דכתיב וימת יוסף וכל אחיו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה
(פז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, שֶׁאֵין לְךָ כָּל נָבִיא שֶׁלֹּא
(*) קִפַּח אַרְבָּעָה מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר:'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ' וגו'
(ישעיה א, א).
נפש יהודה קפח. קבר כלומר האריכו ימים מהם ע''י שהיו מתנשאים ברבנותם מתים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(נה, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְקַצְּרִים יָמָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, כְּדִכְתִיב: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ'
(דברים ל, כ). וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, דִּכְתִיב: 'וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ'
(בראשית יב, ג). וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קוֹדֶם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת עֲלֵיהֶם. אֵינִי, וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: בְּנִי, נְהֹג נְשִׂיאוּתְךָ
(*) בָּרָמִים
(*) וּזְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים? לָא קַשְׁיָא, הָא בְצִנְעָא, הָא בְפַרְהֶסְיָא.
נפש יהודה ברמים. לא תזלזל נשיאותך בפני התלמידים אלא נהוג בהם ביד רמה: זרוק מרה. אימה שתהא אימתך עליהם להודיעך נשיאותך:
וְאַל יַחְשֹׁב שׁוּם פַּרְנָס שֶׁבָּאָה לוֹ הַגְּדוּלָה בְחָכְמָתוֹ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַנֶּה אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, כִּדְגַרְסִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עֲלֵיהֶם בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן: רָעָב וְשׂבַע וּפַרְנָס. רָעָב, דִּכְתִיב: 'כִּי־קָרָא ה' לָרָעָב'
(מלכים־ב ח, א); שֹׁבַע, דִּכְתִיב: 'וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ'
(יחזקאל לו, כט); פַּרְנָס, דִּכְתִיב: 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל'
(שמות לא, ב).
נפש יהודה ויש לו. לפרנס ללמוד שישפיל דעתו ממשה ואהרן:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִין בַּצִּבּוּר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'
(שם לה, ל). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְפָנֶיךָ הָגוּן, לְפָנַי לֹא כָל שֶׁכֵּן. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל פִּי כֵן לֵךְ אֱמֹר לְיִשְׂרָאֵל. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם: עֲלֵיכֶם הָגוּן בְּצַלְאֵל? אָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָלֶיךָ הָגוּן, עָלֵינוּ לֹא כָל שֶׁכֵּן.
וְיֵשׁ לוֹ לִלְמֹד כְּדֵי שֶׁיַּשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, מִמֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁהָיוּ מַנְהִיגֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: 'וְנַחְנוּ מָה'
(שמות טז, ז). וְגַם כֵּן מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא־ אִישׁ'
(תהלים כב, ז). עַל כֵּן אִם יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ בַּגְּדוּלָה, יִשָּׁבֵר גְּאוֹן לִבּוֹ וְיַתְמִיד בִּגְדוּלָתוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּמְגִלָּה
(יג, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק לוֹ גְדוּלָה לָאָדָם, פּוֹסֵק לוֹ גְדוּלָה לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:'וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ'
(איוב לו, ז). וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וְאִם־אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי־עֹנִי'
(שם שם, ח).
נפש יהודה ואם אסורים בזקים. על ידי שמגביהין עצמן באין לידי יסורין ועניות:
עַל־כֵּן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יַרְחִיק עַצְמוֹ מִכָּל שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר, זוּלָתִי אִם יִהְיֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְתוֹעַלְתָּם. וְאַף עַל פִּי כֵן אַל יַטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עֲלֵיהֶם לְהִשְׂתָּרֵר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יז, א): 'וְשֶׁנָּתְנוּ חִתָּתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים' מַאי נִינְהוּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס
(*) הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל־חַכְמֵי־לֵב'
(איוב לז, כד).
נפש יהודה המטיל אימה יתירה. פירשתי למעלה בשם מהרש''א:
אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַנְהִיג עַם יִשְׂרָאֵל בְּחִבָּה וְאַהֲבָה כְּשֶׁיִּנְהֲגוּ כָרָאוּי וְלֹא יְצַעֲרֵם, כִּי יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ גּוֹי קָדוֹשׁ, וְאֵין רָאוּי לְהַכְנִיעָם שֶׁלֹּא כָרָאוּי. וְאִם יִרְאֶה בָהֶם שֶׁיּוֹצְאִים מִקַּו הַיֹשֶׁר וּצְרִיכִין הַכְנָעָה, יוֹכִיחֵם וְיַכְנִיעֵם כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה עַד שֶׁיִּבְחֲרוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה. וְיִלְמַד מֵאֲדוֹן הָעוֹלָם שֶׁהִנְהִיג אֶת יִשְׂרָאֵל וְהוֹלִיכָם בְּמִדְבַּר שְׁמָמָה כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת
(*) לְפַרְנָס הַבָּא בְמִצְוָתוֹ.
נפש יהודה לפרנס הבא במצותו. של מקום שצריך לנהוג באהבה וחיבה ולא יצערם ולא יטיל אימה יתירה עליהם ויעמוד בגדולתו עד סוף כל הדורות:
פרק שני [כז]
יֵשׁ גְּדוּלָה אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִזֹּאת, בְּמַחְלֹקְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם לַחֲזֹר אַחֲרֶיהָ וְאִם רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ הִיא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְאִם מַשְׁפִּיל עַצְמוֹ בָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּעֵרוּבִין
(יג, ב): אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.
וּמִפְּנֵי מַה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְמוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין
(*) וַעֲלוּבִין הָיוּ
(*) וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶם וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא
(*) שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶם, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
(*) בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לָא כָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת
(ולא אמרו לו דבר)? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: מִשָּׁם רְאָיָה? אַף הֵם אָמְרוּ: אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ.
נפש יהודה עלובין. סבלנים: ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. כשהיו ב''ש מביאין ראיה לדבריהם מה''ת וב''ה מביאין ראיה מקרא אחר היו ב''ה דורשים מקרא של ב''ש למה בא ולא היה קל בעיניהם כאותה ששנינו בברכות ב''ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו קריאת שמע ובבוקר יעמדו שנא' ובשכבך ובקומך וב''ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנא' ובלכתך בדרך א''כ למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין: שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. דקאמרי להו שהלכו זקני ב''ש וזקני ב''ה: בית שמאי פוסלין. גזירה שמא ימשוך אחר שלחנו:
לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. וְכָל הַמְחַזֵּר אַחַר הַגְּדוּלָה, הַגְּדוּלָה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכָל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָה, הַגְּדוּלָה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו.
(*) וְכָל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, הַשָּׁעָה דּוֹחַקְתוֹ, וְכָל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה,
(*) הַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.
נפש יהודה כל הדוחק את השעה. שמתיגע להעשיר ולהתגדל ורוא' שאינו מצליח ואעפ''כ חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות ולגדולות: השעה עומדת לו. לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מוצלחת:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(עירובין נד, א) וּבְמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק הַנּוֹדֵר מִן הַיֶּרֶק
(נה, א): רָבָא, הֲוָה לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף
(*) מִילְתָּא בַהֲדֵיהּ, כִּי מְטָא מְעַלֵּי יוֹמָא דְּכִפּוּשֵּׁי,
(*) אָמַר:
(*) אֵיזֵיל וַאֲפַיְסֵיה. אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ דְקָא מָזִיג לֵיהּ כַּסָא דְּחַמְרָא, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי כַּסָא, דְּאֶמְזְגָה אֲנָא לֵיהּ. מְזֵיג לֵיהּ, כַּד טַעֲמָה אֲמַר לֵיהּ:
(*) דָּמֵי לִי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא. אָמַר לֵיהּ:
(*) לָא תֵתֵיב אַכַּרְעֵיךְ עַד דִּמְפַרֶשֶׁת לֵיהּ לְהַנֵּי קְרָאֵי. מַאי דִּכְתִיב: 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיא'
(במדבר כא, יח־כ). אֲמַר לֵיהּ: אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתוֹ, תּוֹרָה
(*) נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה'; וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, נְחָלוֹ אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל'; וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל, עוֹלֶה לִגְדוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת'. אֲבָל אִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא'
(במדבר כא, כ). וְאִם חוֹזֵר בּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא'
(ישעיה מ, ד).
נפש יהודה מילתא. כעס: אמר. רבא: איזיל ואפייסיה. לרב יוסף: דמי לי האי מזיגא למזיגא דרבא. דרב יוסף סגי נהור הוה ולא היה רואה לרבא אלא הכירו בטעם היין שרבא מזגו לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחלה שהיה בקי ליתן מים במדה לפי שכל היין שלהם היו מוזגים במים מפני חזקו: לא תיתיב אכרעך. לפי שהגיס לבו שאל לו מקרא זה כדי להשפיל דעתו ונתכוין רב יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר: נתנה לו במתנה. מהשתכח: כל גיא ינשא. ואע''ג דלאו גבי האי קרא כתיב דרשינן ליה למי שבא לידי גיא ומשפיל עצמו חוזר ומתנשא:
אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: 'חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ־בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים'
(תהלים סח, יא)? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ
(*) שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, אָמַר רַב הוּנָא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ
(*) לֶעָנִי אֱלֹהִים'
(שם).
נפש יהודה שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתו שאינו מקפיד על תענוגיו אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר תענוגים: לעני. לזה שמשים עצמו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזור עליה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ, בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין:
(נה, א): אָמַר רַב דִּימֵי בַּר חָמָא: מַאי דִּכְתִיב: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא'
(דברים ל, יב־יג)? 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא', 'שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ; 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא', שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לַעֲבֹר
(עליה) אַחֲרֶיהָ. רָבָא אָמַר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא', לֹא תִּמְצָאֶנָּה בְּמִי שֶׁמַּגְבִּיהַּ דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַשָׁמַיִם: 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא', לֹא תִמְצָאֶנָּה בְּמִי שֶׁמַּרְחִיב דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַיָּם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא', לֹא תִמְצָאֶנָּה בְּגַסֵּי הָרוּחַ; 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא', לֹא תִמְצָאֶנָּה לֹא
(*) בַסַּחֲרָנִים וְלֹא
(*) בַתַּגָּרִים.
נפש יהודה סחרנים. מחזירין בעיירות: תגרים. בעיר במקומן:
וְגַם כֵּן שָׁנִינוּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵאָבוֹת
(משנה ז'): רַבִּי צַדּוֹק אוֹמֵר:
(*) אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם
(*) וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
(*) וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ
(*) בְּתָגָא חָלָף. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
נפש יהודה אל תעשם עטרה. אל תעשה לתורה כעטרה להתגדל בהם: ולא קרדום לחפור בהן. ולא תלמוד תורה כדי לעשות לך ממנה מלאכה שתתפרנס בה כמו קרדום לחפור בה שהעושה כן מועל בקדושתו של תורה וחייב מיתה בידי שמים כנהנה מן ההקדש: ודאשתמש בתגא חלף. המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש בכל הקדש חלף ועבר מן העולם: תגא. כתר בלשון ישמעאל:
וְעִם כָּל זֶה, אַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה שֶׁאֵינָה מַרְגֶּשֶׁת, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה
(כב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם
(*) שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וְהָא כְתִיב: 'לֹא־ תִקֹם וְלֹא־תִטֹּר
(ויקרא יט, יח)? הַהוּא
(*) בְמָמוֹן כְּתִיב, דְּתַנְיָא: 'לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר'.
נפש יהודה שאינו נוקם ונוטר כנחש. שאינו מקפיד על כבודו: בממון כתיב. בממון אסור לנקום ולנטור:
אֵי זוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵי זוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ אוֹמֵר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְךָ, אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי מַגָּלְךָ, זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵי זוֹ הִיא נְטִירָה? אוֹמֵר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ. אוֹמֵר לוֹ: לֹא. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ אוֹמֵר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ. אֲמַר לֵיהּ: הֵילָךְ,
(*) וְאֵינִי כְמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי, זוֹ הִיא נְטִירָה.
(*) וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא.
נפש יהודה ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. הדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו: וצערא דגופא לא. וכי בצערא דגופא אינו אסור לנקום ולנטור והא תניא תלמידי חכמים עלובים שנעלבים מיד אחרים ואינם עולבים אחרים:
וְהָתַנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עֲלוּבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵין מְשִׁיבִין,
(*) עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'
(שופטים ה, לא)? לְעוֹלָם
(*) דְּנָקִיט לֵיהּ בְּלִבֵּיהּ. וְהָאָמַר רָבָא: כָּל
(*) הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו,
(*) מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו?
(*) דִּמְפַּיְסֵי לֵיהּ וּמִפַּיִיס. נִמְצָא שֶׁרָאוּי לְהַרְגִּישׁ כְּשֶׁיְּחַלְּלוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְכָל זֶה כְּפִי לִמּוּדוֹ.
נפש יהודה עושין מאהבה. עושים מצוה מאהבת המקום ולא שיטול שכר: דנקיט ליה בלביה. ואם בא אחר לנקום נקמתו בקו המשפט ישתוק: המעביר על מדותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו אלא מניח מדותיו והולך לו: מעבירין לו על כל פשעיו. אין מדת הדין מדקדק אחריו אלא מניחתו והולכת אלמא אפילו מצערא דגופא ימחול ולא ינקום וינטור. ומשני: דמפייסי ליה. לבקש מחילה:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי מֵאִיר: אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדוּלָה
(*) וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים,
(*) שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם וְנֶאֱמָן בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעוּלָתֶךָ.
נפש יהודה ואל תחמוד כבוד. להתכבד בתורתך שמתוך כך נראה כאילו אתה עושה שלא לשמה: ששלחנך גדול משלחנם. הוא השכר שתקבל על למודה של תורה:
חלק שני [כח]
הִתְקָרֵב לַשִּׁלְטוֹנוֹת וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעַן חַסְדּוֹ הַגָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה תָמִיד עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מְמַנֶּה מֵהֶם בְּכָל דוֹר וָדוֹר מַנְהִיגִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹמְדִים בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר טוֹב עַל עַמּוֹ שֶׁאֵין עוֹזְבִים לְכַלּוֹתָם בְּלִי עָצוּר וְעָזוּב, עַל כֵּן כָּל הָעוֹסְקִים עִמָּהֶם, אִם יְהֵא כַוָּנָתָם לְהָלִיץ טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, יַתְמִידוּ בִגְדוּלָתָם וְיִתְעַשְּׁרוּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה
(כב, ב): אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר מִתְעַשֵּׁר,
(*) דְּמֵעִקָּרָא כְּתִיב 'וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (שמואל־א יא, ח), וּלְבַסּוֹף 'וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים'
(שם טו, ד).
נפש יהודה דמעיקרא כתיב ויפקדם בבזק. גבי שאול כתיב כשרצה למנות את ישראל נטל כל אחד חרס והשליך לפניו ומנה שברי חרסים ולבסוף משנתעשר כתיב ויפקדם בטלאים צוה לקחת כל אחד מהם טלה מצאן המלך והובא במרחב ומנה הטלאים לפי שאסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה כדאיתא ביומא לכך לקח כל אחד טלה ומנה הטלאים:
(*) וְאֵימָא מִדִּידְהוּ? אִם כֵּן מַאי רְבוּתָא דְּמִילְתָא. וְאִם מְרַחֵם עַל הַצִּבּוּר, זוֹכֶה לִגְדוּלָה לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל פַּרְנָס שֶׁמְּרַחֵם עַל הַצִּבּוּר, זוֹכֶה וּמַנְהִיגָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי־
(*) מְרַחֲמָם
(*) יְנַהֲגֵם וְעַל־מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם'
(ישעיה מט, י). וְגַם נוֹתֵן לָהֶם כֹּחַ לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק ב' דְּאָבוֹת
(משנה ב): רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם
(*) דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
(*) שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָוֹן;
(*) וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָה בְטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן; וְכָל
(*) הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַים, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם
(*) מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד
(*) וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם.
נפש יהודה ואימא מדידהו. כל אחד נתן טלה משלו: מרחמם. בעוה''ז: ינהגם. בעוה''ב: דרך ארץ. מלאכה או סחורה: שיגיעת שניהם משכחת עון. שהתורה מתשת כוחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצה''ר בטל ממנו: וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. שא''א לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו: יהיו עוסקים עמהם לשם שמים. ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הצבור: מסייעתן. שזכות אבותם של צבור וצדקתם העומדת לעד היא המסייעת אל העוסקים עמהם להוציא לאור צדקתן לא מצד טוב השתדלות של העוסקים: ואתם מעלה אני עליכם שכר. אע''פ שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיהם אלא בשביל זכות אבותם של צבור. מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל הואיל ואתם עוסקים לש''ש:
אֲבָל הַמִּתְקָרֵב לַשִּׁלְטוֹנוֹת כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל אֶת עַצְמוֹ וּלְהִשְׂתַּרֵר עַל עַם הַקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ לְהָגֵן בַּעֲדָם אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ וְלִכְבוֹד בֵּית אָבִיו, יַפְסִיד אֱמוּנָתוֹ וְיִהְיֶה מֻכְרַח לְבַקֵּשׁ וְלִדְרֹשׁ הֲנָאַת הַשִּׁלְטוֹנוֹת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לַהֲנָאָתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק ב' מֵאָבוֹת
(משנה ג): הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן, נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֲקוֹ.
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יז,א): '
(*) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב'
(משלי ל, טו). אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: קוֹל שְׁתֵּי בָנוֹת צוֹעֲקוֹת מֵגֵּהִינֹּם, שֶׁאוֹמְרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה: הָבֵא הָבֵא. וּמַאי נִינְהוּ?
(*) מִינוּת
(*) וְהָרָשׁוּת.
נפש יהודה לעלוקה. לשאול יש שתי בנות שצועקות מגיהנם על רוב יסורי גיהנם: מינות. מינות צועקת הבא תקרובת לעבודת כוכבים ומזלות: רשות. צועקת הבא ממון ודורון וארנוניות ומס למלך:
וְעַל כֵּן הוֹכִיחַ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת
(משנה י): שְׁמַעְיָה אוֹמֵר:
(*) אֱהַב אֶת הַמְּלָאכָה
(*) וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת
(*) וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. שֶׁאוּלַי בְּקִרְבָתוֹ לָרָשׁוּת לֹא יִנְהַג בְּכָל דָּבָר לְשֵׁם שָׁמַיִם, עַל כֵּן טוֹב לוֹ שֶׁיִּתְרַחֵק מִנִּסָיוֹן זֶה. כִּי כְּבָר יָדַעְנוּ עִנְיַן דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר קָרַב אֵלָיו הָיָה מְשִׁיחַ ה' וְנָבִיא, הָיָה סִבָּה שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְנֶהֶרְגוּ שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֵפוֹד בַּד וְגַם נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק. וְעַל חֵטְא זֶה נִתְלוּ אַחַר כָּךְ שִׁבְעָה מִבְּנֵי שָׁאוּל וְנִטְרַד דּוֹאֵג מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. עַל כֵּן יִתְרַחֵק אָדָם מֵהִתְקָרֵב לַשִׁלְטוֹנוֹת, בִּלְתִּי לְשֵׁם שָׁמַיִם לְדַבֵּר טוֹב עַל עַמּוֹ.
נפש יהודה אהב את המלאכה. שהבטלה מביאה לידי שעמום: ושנא את הרבנות. התרחק מלנהוג שררה על הצבור שהרבנות מקברת את בעליה: ואל תתודע לרשות. כדי ליטול רבנות על ידיהם א''נ אל תתודע לרשות שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי וכדמסיק. א''נ מכח זה הוא סומך עליהם שהם מכיריו ועושה דבר שבא ע''י כן לעונש מיתה והם אין עומדין לו בשעת דחקו:
חתימת נר ראשון [כט]
כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת, יֵשׁ לוֹ לִבְרֹחַ מִן הָעֲבֵרוֹת מִדַּעְתּוֹ, אֲפִילוּ בְּלֹא יִרְאַת עֹנֶשׁ, שֶׁכֻּלָּם הֵם דְּבָרִים מְאוּסִים בִּפְנֵי כָּל יוֹדֵעַ, וְחֻקִּים לֹא טוֹבִים וּדְבָרִים מְטֻנָּפִים וְהֶרְגֵּל רַע וֶאֱמוּנָה כוֹזֶבֶת.
וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה תוֹרָה מַזְהֶרֶת עֲלֵיהֶם, הָיָה לוֹ לְכָל מַשְׂכִּיל לִבְרֹחַ מֵהֶם, כִּי בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהּ בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּקְרְאוּ דַרְכֵי הָאֱמוֹרִי: ''וְחֹבֶר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים'', ''מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף''
(דברים יח, י־יא), וְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִים לָהֶם, כֻּלָּם הֵם דְּבָרִים בְּלִי תוֹעֶלֶת וְאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. וְהַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם, אִם דּוֹמֶה לָהֶם שֶׁמּוֹצְאִים בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא הַדָּבָר הַמַּטְעֶה אוֹתָם שֶׁפּוֹעֵל בָּהֶם בִּהְיוֹתָם מְצַיְּרִים בּוֹ, וְהוּא עֹנֶשׁ הַבָּא עֲלֵיהֶם עַל שֶׁהִתְחִילוּ בְּחֵטְא זֶה. וְהוּא אֶחָד מִן הָעֲווֹנוֹת שֶׁעָנְשָׁם הוּא, שֶׁאֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה'' וגו'
(ישעיה ו, י).
אֲבָל הָעָם הַמִּתְדַּבֵּק בָּאֱמֶת,
(*) לֹא יָכוֹל לוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת,
(סז, ב), וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּחוּלִין
(ז, ב): הַהִיא אִתְּתָא דַּהֲוָה קָא
(*) מְהַדְרָא
(*) לְמִשְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵיהּ כְּרָעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לָהּ: אִי מִסְתַּיְעִת זִילִי עֲבִידִי, ''
(*) אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'' כְּתִיב
(דברים ד, לה). וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן
(*) כְּשָׁפִים, שֶׁמַּכְחִישִׁין פַּמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה? שָׁאנִי רַבִּי חֲנִינָא, דְּנָפִישׁ זְכוּתֵיהּ. נִמְצָא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַזִּיק לָאִישׁ הַיָּשָׁר. וְעַל כֵּן אָמְרוּ ז''ל:
(*) דְּקָפִיד קָפְדֵי לֵיהּ, דְּלָא קָפִיד לָא קָפְדֵי לֵיהּ, נִרְאֶה שֶׁדִּמְיוֹנוֹ פוֹעֵל בּוֹ.
נפש יהודה לא יכול לו. שום כישוף: מהדרא. מחזרת טורחת שלא יבין רבי חנינא: למשקל עפרא. לעשות לו כשפים ולהמיתו: אין עוד מלבדו כתיב. אפילו כשפים אינם מלבדו כלומר שלא מדעתו של מקום כלומר שאם לא נגזרה גזירה מלפניו אין מריעין לו לאדם: כשפים. נוטריקון שמכחישין פמליא של מעלה שלא גזרו על אדם זה למות והוא מת על ידי כשפים: דקפיד קפדי ליה. מי שמקפיד ומדקדק יותר מדאי מדקדקין עמו ודלא קפיד כל כך לא קפיד עמו להזיקו:
וְלָזֶה רָמְזוּ בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(לב, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל הַמַּתְמִים אֶת עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְמִים עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם־גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם''
(תהלים יח, כו). רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כָּל הַמַּתְמִים אֶת עַצְמוֹ,
(*) שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֶה תָמִים''
(בראשית יז, א) וּכְתִיב: ''וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם''
(שם שם, ד). אָמַר רַבִּי לֵוִי:
(*) כָּל הַמְּנַחֵשׁ - לוֹ נַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב''
(במדבר כג, כג). וַהֲלֹא
(*) בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף כְּתִיב? אֶלָּא
(*) מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. תָּאנִי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְחִיצָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לְהִכָּנֵס בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל''
(שם).
נפש יהודה שעה עומדת לו. עולה לגדולה: כל המנחש לו נחש. שהקסמים והנחשים רודפין אחריו שניזק בכל דבר כדאמרינן מאן דקפיד קפדי בהדייהו: בלמ''ד אל''ף כתיב. דמשמע דאין רודפין אחריו: מדה כנגד מדה. דמאן דקפיד קפדי לי' ולא מקרא יליף לה: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. שמלאכי השרת ישאלו לישראל מה פעל אל לפי שמתוך שאינם מנחשים מכניסין אותם למחיצה שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס בה והיינו נמי מדה כנגד מדה שמתוך שאינו הולך לקראת נחשים לידע העתידות אלא בוטח בהקב''ה משום הכי מגלה לו הקב''ה רזי עולם שאינם גלוים למלאכי השרת:
וְגַם כֵּן אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין
(י, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''
(*) לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם''
(שם כב, יב). וּכְתִיב: ''קוּם לֵךְ אִתָּם''
(שם שם, כ); מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ''
(*) אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ''
(ישעיה מח, יז); מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ''
(*) אִם־לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ''
(משלי ג, לד).
נפש יהודה לא תלך עמהם. וכיון שגלה דעתו שחפץ לילך עמהם אמר ליה קום לך אתם: אני ה' אלהיך מלמדך להועיל. ואעפ''כ איני מדריכך אלא בדרך שתלך כלומר בדרך שאתה חפץ ללכת בה: אם ללצים. בא אדם להתחבר הוא יליץ אין מעכבין בידו:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, בְּסוֹף פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(לח, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ''אִם־לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן''?
(*) בָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹדֵד נֵפְט וַאֲפַרְסְמוֹן,
(*) בָּא לִמְדֹד נֵפְט, אוֹמְרִין לוֹ; לֵךְ מְדֹד לְעַצְמְךְ, אֲבָל בָּאֲפַרְסְמוֹן אוֹמְרִין לוֹ: הַמְתֵּן כְּדֵי שֶׁנִּתְבַּסֵּם אֲנִי וְאַתָּה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: ''אַל־ תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה''
(ויקרא יח, כד), אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט,
(*) מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה; מִלְּמַטָּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה; בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה בא לטמא. ולהיות רשע פותחין לו פתח הטומאה ליכנס בה כלומר מספיקין בידו ואין מונעין אותו מן השמים לעכבו והכי קאמר קרא אם ללצים הוא בא להתחבר הוא יליץ לא ימנעהו ולא יעזרהו. ואם לענוים. בא להתחבר יתן לו חן מי שבידו ליתן חן: בא למדוד נפט. שריחו רע אומר לו המוכר מדוד אתה לעצמך: מטמאין אותו הרבה. מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר אל תטמאו בכל אלה ואם תטמאו בהם סוף ונטמתם בם:
תָּנוּ רַבָּנָן: ''
(*) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי''
(שם יא, מד). אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה; אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַשָּׁטוּף בִּדְבַר עֲבֵרָה וּמִתְדַבֵּק בָּהּ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁנִּיתְנָה בִּרְשׁוּת הָאָדָם הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה לָלֶכֶת בָּה. אֲבָל הַיּוֹדֵעַ וּמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, מְסַיְּעִין לוֹ וּמַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הַמִּקְרִים. לְפִיכָךְ כָּל בֶּן דַּעַת יֵשׁ לוֹ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, כְּבוֹחֵר בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, אֲפִילוּ שֶׁלֹּא יִתְיָרֵא מִן הָעֹנֶשׁ.
נפש יהודה והתקדשתם. מעט והייתם קדושים הרבה בא לטהר מסייעין לו:
וְאִם נִכְשְׁלוּ רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל בִּזְמַן בַּיִת רִאשׁוֹן בִּדְבָרִים אֵלּוּ, הַסִּבָּה הָיְתָה בְּפִתּוּי עוֹבְדֵי הַבַּעַל וּבַבִּטָּחוֹן הַכּוֹזֵב, עַד שֶׁנֶּחְקְקָה בְּלִבָּם אֱמוּנָתָם, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִבָּדֵל מִמֶּנָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קב, ב): רַב אַשֵּׁי
(*) אוֹקִים אַשְׁלֹשָׁה מְלָכִים
(פירוש הקונטרס: סיים הפרק עד שהגיע לשלשה מלכים). אָמַר: לְמָחָר נִפְתַּח בְּחַבְרַיָא
(פירוש: נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותינו).
נפש יהודה אוקים. סיים הפרק עד שהגיע לשלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והם ירבעם אחאב ומנשה:
אֲתָא מְנַשֶּׁה אִיתְחַזֵי לֵיהּ בְּחֶלְמָא,
(*) אֲמַר לֵיהּ:
(*) חַבְרָךְ אוֹ חַבְרָא דְאָבוּךְ
(קרית לן)?
(*) מֵהֵיכָא מִשְׁרֵי הַמּוֹצִיא? אֲמַר לֵיהּ: לָא יְדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ: בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא לָא גְמֶרֶת, דְּלָא יְדַעְתְּ מֵהֵיכָא בָעֵי מֵשְׁרָא, וְחַבְרָא קָרִית לָן? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי מַר מִיהָא וּלְמָחָר דַּרְשִׁינָן לֵיהּ מִשְׁמָךְ בְּפִרְקָא. אָמַר: מֵהֵיכָא דְּקָדִים בִּישּׁוּלָא דְרִיפְתָא
(פירש הקונטרס: ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור, דהיינו למעלה, אבל באמצע הפת לא, שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם, לא יבצע אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו). אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא אַמַּאי פְלַחְתּוּן לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִיהֲוָת בְּהַאי זִימְנָא, נַקֶטֶת שִׁיפּוּלָךְ
(*) וַרֲהֶטֶת בַּתְרָהּ
(פירוש: היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם).
נפש יהודה אמר ליה. מנשה בחלום: חברך וחברי דאבוך אנא. כלומר וכי סבור אתה שנהיה חברך וחברי דאבוך: מהיכא מישרי המוציא. מאיזה מקום בפת צריך לבצוע המוציא: ורהטת בתרה. מפני יצר עבודת כוכבים ומזלות שהי' שולט:
לְמָחָר אָמַר:
(*) נִיתְנֵי בְרַבְוְתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי לֹא הָיוּ כָּל כָּךְ פְּתָאִים שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹאִים לְבַסּוֹף שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה אֵין בָּהּ מַמָּשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סג, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדְעִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וְלָא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה
(*) אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם עֲרָיוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, מָתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא ''
(*) כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם''
(ירמיה יז, ב). וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעֲגוּעִין עַל בְּנוֹ?
(*) בָּתַר דְּאִדְבִּיקוּ בָהּ. וְכָל כָּךְ נִדְבְּקוּ בָהּ עַד שֶׁאָמְרוּ: ''וּמִן־אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם '' חָסַרְנוּ כֹל''
(שם מד, יח). וְכָל זֶה הָיָה כְּפִי דִמְיוֹנָם.
נפש יהודה נתני ברבוותא. נדרוש ברבותינו ולא אמר בחברינו: אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. שהיה יצרן תקפן על עריות אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחנו על העריות אבל על עבודת כוכבים ומזלות לא תקפן יצרן: כזכור בניהם מזבחותם. משמע שהיה להם געגועין עליהם כאיש שיש לו געגועין על בנו ובזכרו נאנח והכי משמע כזכור בניהם דומה זכירת מזבחותם ואשיריהם. ומשני: בתר דאדביקו בה. אחר שנתקשרו בה מעצמם תקפה חבתן עליהם:
וְגַם יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר מִלִּבּוֹ אֱמוּנָה זֹאת, לְפִי שֶׁהַמַּאֲמִין בְּשׁוּם דָּבָר מִדִּבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הַחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ מֶמְשָׁלָה וִיכֹלֶת בִּלְתִּי ה' לְבַדּוֹ, עוֹקֵר הַיְכֹלֶת מֵהַבּוֹרֵא, יִתְבָּרַךְ, אוֹ נוֹתֵן לוֹ שׁוּתָף. וְזוֹ הִיא כְּפִירָה גְמוּרָה וֶאֱמוּנָה כוֹזֶבֶת לְעֵינֵי כָל יוֹדֵעַ. כִּי כְּבָר נִתְבָּרֵר בְּמוֹפְתִים נֶחְתָּכִים כִּי יֵשׁ בּוֹרֵא לָעוֹלָם וּמֵנִיעַ לְכָל מִתְנוֹעֵעַ וְהוּא מַנְהִיג וְשָׁלִיט בַּכֹּל, אֵין זּוּלָתוֹ. וְעַל כֵּן הַהַנְהָגָה הִיא שָׁוָה וִישָׁרָה.
וְאַזְהָרַת
(*) שְׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר וּבִרְכַּת הַשֵּׁם וְיִרְאַת מִקְדָּשׁ וְקֳדָשָׁיו וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּקְרְאוּ חִלּוּל הַשֵּׁם, הַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב, אֲפִילוּ בְּלִי יִרְאַת עֹנֶשׁ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מִבּוֹרְאוֹ, שֶׁהוּא זָנוֹ וּמְקַיְּמוֹ וְשׁוֹמְרוֹ, יוֹתֵר מִלְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וְכִי יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מִלִּיגַע בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵין הַשֵּׂכֶל שֶׁהֵם חוּץ מִכְּבוֹדוֹ.
נפש יהודה שבועת שוא. לבטלה שלא לצורך:
וְהַמִּצְווֹת שֶׁהִזְהִיר לַכֹּהֲנִים, שֶׁיִּהְיוּ מֻבְדָּלִים יוֹתֵר מִכָּל הָעָם, מֵהַטּוּמְאוֹת
(*) וּמֵהַזִּיווּגִים וּמִמַּלְבּוּשֵׁיהֶם, כָּל זֶה צָרִיךְ לְעוֹבְדֵי הָאֵל, כִּי הַמְשָׁרְתִים אֲשֶׁר עוֹמְדִים בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ הֵם מֻבְדָּלִים מִן הֶהָמוֹן בְּכָל מִדּוֹתָם וְטַכְסִיסֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וּלְהַבְדִּיל לָעוֹמְדִים תָּמִיד בְּהֵיכַל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
נפש יהודה ומהזווגים. מענין זיווג שלהם כמו כהן הדיוט אסור בגרושה וחלוצה כהן גדול בתולה מעמיו יקח ומלבושיו בגדי כהונה:
וְהַמִּצְווֹת שֶׁהִזְהִיר לְכָל יִשְׂרָאֵל, מִלֶּאֱכוֹל דְּבָרִים נִמְאָסִים וּמִלִּקְרַב לְנָשִׁים יְדוּעוֹת, לְכֻלָּם יֵשׁ טַעַם קָרוֹב אֶל הַדַּעַת שֶׁהֵם עֵצָה טוֹבָה
(*) כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל בְּרִיאִים וּנְקִיִּים מִכָּל טִנּוּף וּקְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים מִכָּל טוּמְאָה וּמְרֻחָקִים מִכָּל הַתַּאֲווֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת.
נפש יהודה כדי שיהיו ישראל בריאים. לפי שהשוכב עם אשה בנדתה יצטרע הולד וכן מאכלים האסורים כמו חזיר קשה לצרעת עיין בדרשות הרמב''ן שדרש לפני המלך קאסטילי''א שהאריך בזה:
וְהַמִּצְווֹת שֶׁהִזְהִיר בְּעִנְיְנֵי הַדַּיָּנִים וְאוֹנָאוֹת וּנְקִימָה וּנְטִירָה וְשִׂנְאָה וְחִמּוּד מָמוֹן, כָּל אֵלּוּ הֵם צְרִיכִין לְיִשּׁוּב הָעוֹלָם וּלְהַנְהָגָה מְדִינִית וּלְהַכְנָסַת שָׁלוֹם וּלְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
וְכֻלָּם הֵם נִכְלָלִים בַּפָּסוּק ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ''
(ויקרא יט, יח): מַאי דִּילָךְ סָנִי, לַחֲבֵרָךְ לָא תַעֲבִיד. כְּמוֹ שֶׁלִּמֵּד הִלֵּל הַזָּקֵן לַגּוֹי שֶׁבָּא אֶצְלוֹ וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שֶׁיְגַיְּרֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיְלַמְּדֵהוּ תוֹרָה בְּרֶגֶל אַחַת, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לא, א). וְכָל אֵלּוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם מְחַיְּבָם הַדַּעַת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא הִזְהִירָתוֹ תּוֹרָה. וְהַמִּתְאַוֶּה לְשׁוּם אָדָם מָמוֹנוֹ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רָעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כְּדִכְתִיב: ''נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה־רָע''
(משלי כא, י).
וְעַל כֻּלָּם יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר את עַצְמוֹ מִלִּיגַע בְּשׁוּם עָנָף מֵהַדְּבָרִים הַחֲמוּרִים שֶׁהוֹרְסִים עִקְּרֵי הָאֱמוּנָה, שֶׁגָּזְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז''ל עֲלֵיהֶם, שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פב, א) וּבְפֶרֶק כָּל שָׁעָה
(פסחים כה, א): כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת
(*) וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
(*) עֲבוֹדָה זָרָה הָא דַּאֲמָרָן; גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ''כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ'' ''
(דברים כב, כו). וְכִי מַה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה? אֶלָּא, הֲרֵי זֶה בָא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מֵקִישׁ נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, מַה רוֹצֵחַ
(*) יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אַף נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר.
(*) וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן? סְבָרָא הוּא, כִּי הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אָמַר לִי
(*) מָארִי דוּרָאִי: זִיל קַטְלֵיהּ פְלַנְיָא וְאִי לֹא קַטִילְנָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לִיקְטְלָךְ וְלֹא תִּיקְטְלֵיהּ,
(*) דְּמַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמַק טְפֵי, דִּילְמָא דָּמָא דַּחֲבֵרָךְ סוּמַק טְפֵי.
נפש יהודה בכל מתרפאין. לחולה אפילו באיסורי הנאה: ושפיכות דמים. כגון אמרו לו הרוג ישראל חבירך ואם לא תהרג: עבודה זרה הא דאמרן. שיהרג ואל יעבור לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך והמתרפא בעצי אשרה נראה כמודה בעבודת כוכבים ומזלות: יהרג ואל יעבור. עבירה זו: ורוצח גופיה מנא לן. שיהרג ואל יעבור: מארי דוראי. מושל עירי: דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. כלומר כלום באת לישאל על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת מפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פקוח נפש אין זו דומה לשאר עבירות דמכל מקום יש כאן איבוד נפש והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפש של ישראל וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה מי יאמר שנפשך חביב לפני המקום יותר משל זה דלמא של זה חביב טפי לפני הקב''ה ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
(עד, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: נִמְנוּ וְגָמְרוּ בַּעֲלִיַּת בֵּית נִתְזָה בְּלוּד: כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם עֲבֹר וְאַל תֵּהָרֵג, יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
וְעַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ נֶחְרָב בַּיִת רִאשׁוֹן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, ב): וּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בוֹ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ''כִּי־קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ''
(ישעיה כח, כ). וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָצָר מַצָּע זֶה מֵהִשְׂתָּרֵעַ עָלָיו
(*) שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד; ''וְהַמַּסֵּכָה
(*) צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס''
(שם). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי מָטִי רַבִּי יוֹחָנָן לְהַאי קְרָא, בָּכִי. אָמַר: מָאן דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם''
(תהלים, לג, ז), נַעֲשֵׂית לוֹ מַסֵּכָה צָרָה.
נפש יהודה שני רעים. צלם שהעמיד מנשה בהיכל: צרה. ל' רעות כשתי נשים לאיש א' וכן וכעסתה צרתה גבי חנה:
גִּלּוּי עֲרָיוֹת דִּכְתִיב: ''יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה '' וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה''
(ישעיה ג, טז). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְבִיאוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן וּמַנִּיחוֹת בְּמִנְעָלֵיהֶן וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם וּכְשֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקָע וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶם וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶם יֵצֶר הָרַע כְּאֶרֶס.
שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: ''וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד'' ''
(מלכים־ב כא, טז).
(*) רְשָׁעִים הָיוּ אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתְאָן לְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֵיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה'
נפש יהודה עיים. חורבה:
בְּקִרְבֵּנוּ''
(מיכה ג, יא), לְפִיכָךְ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שְׁלֹשָׁה פֻּרְעָנִוֹת, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַםִ עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר''
(שם שם, יב).
אֶלָּא מִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִפְּנֵי מָה חָרַב, שֶׁהֲרֵי הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵינֵיהֶם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה: גִּלּוּי עֲרָיוֹת, עֲבוֹדָה זָרָה, שְׁפִיכוּת דָּמִים.
וְגַם כֵּן יִזָּהֵר מִלִּיגַע בִּדְבָרִים שֶׁנִּקְרְאוּ חִלּוּל הַשֵּׁם, שֶׁאֵינָן מִתְמָרְקִין עַד יוֹם מוֹתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, א): שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה
(*) חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ?
(*) אָמַר לוֹ: שְׁלֹשָׁה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד: עָבַר הָאָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבוֹתֵיכֶם''
(ירמיה ג, כב); עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם''
(ויקרא טז, ל); עָבַר אָדָם עַל כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִים מְמָרְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם'' וגו'
(תהלים פט, לג).
נפש יהודה חלוקי כפרה. שחלוקין בכפרתן זה כך וזה כך: אמר לו שלשה הם. הנחלקים שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקים שהיא צריכה לכולם: שובו בנים. ומיד ארפא משובותיכם למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה: כי ביום הזה יכפר. למדת שיש עבירה שצריכה יוה''כ: ופקדתי בשבט פשעם. למדת שיש עבירה שצריכה יסורים ומסברא הקל לקלה והחמור לחמורה:
אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ
(*) חִלּוּל הַשֵּׁם, אֵין כֹּחַ לֹא בִתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כֻּלָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנִגְלָה
(*) בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם־יְכֻפָּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד־תְּמֻתוּן אָמַר ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת''
(ישעיה כב, יד).
נפש יהודה חלול השם. חוטא ומחטיא אחרים: באזני ה' צבאות. אמר הנביא באזני אמר הקב''ה אם יכופר העון עד תמותון למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה:
וְאִם הוּא אָדָם גָּדוֹל, אֲפִילוּ בּבְדָבָר קַל נִקְרָא כְנֶגְדוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן עֲלָהּ
(שם): הֵיכִי דָמִי חִלּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רָבָא: כְּגוֹן אֲנָא דְּשַׁקִילְנָא בָשָׂר מִטַּבְּחָא
(*) וְלָא יַהִיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתָּר. וְהַנֵּי מִילֵי
(*) בְּאַתְרָא דְלָא תָבְעֵי, אֲבָל בְּאַתְרָא דְתָבְעֵי, לֵית לָן בָהּ. אָמַר רָבִינָא: הָא
(*) מָתָא מַחְסְיָא, אַתְרָא דְתָבְעֵי הוּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן אֲנָא
(*) דַּאֲזְלִינָא אַרְבָּע אַמּוֹת בְּלָא תוֹרָה וּבְלָא תְפִלִּין. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי;
(*) שָׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְפְלַנְיָא. רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אָמַר: כָּל שֶׁחֲבֵרָיו
(*) בּוֹשִׁין מִשְּׁמוּעָתוֹ.
נפש יהודה ולא יהיבנא דמי לאלתר. וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל: באתרא דלא תבעי. דאין דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו ועל הלוקח להביא לו מעותיו לביתו: מתא מחסיא. מקומו של רבינא: דאזלינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדין ממני להבטל מת''ת: שרא ליה מריה. ימחול הקב''ה על מעשיו: בושין משמועתו. מחמת שם רע שיצא עליו:
אַבַּיֵּי אָמַר: כִּדְתַנְיָא: ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים ו, ה), שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם
(*) מִתְאַהֵב עַל יָדֶיךָ, שֶׁיְּהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְדִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִוֹת וּמִקְחוֹ וּמַתָּנוֹ בַּשׁוּק נָאֶה וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו: אַשְׁרֵי פְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְדוֹ תּוֹרָה, אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה. רְאִיתֶם פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה - כַּמָּה יָפִין דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר''
(ישעיה מט, ג).
נפש יהודה מתאהב על ידך. לחבירך:
וּבִזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בַּשּׁוּק נָאֶה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו: אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אוֹי לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה. פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה - כַּמָּה מְכֹעָרִין מַעֲשָׂיו, כַּמָּה מְקֻלְקָלִים דְּרָכָיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''בֶּאֱמֹר לָהֶם
(*) עַם־ה'' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ''
(יחזקא לו, כ).
נפש יהודה עם ה' אלה ומארצו יצאו. את זה קרא הכתוב חלול השם כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועילו לו ראו החסידים והחכמים רעה באה עליהם שנא' ויחללו את שם קדשי ובמה חללוהו באמרו עליהם העובדי כוכבים ומזלות שגלו ביניהם ראו עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא יכול להצילם שלא יגלו נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט:
וְאִם הַזְּמָן הוּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד אוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, אֲפִילוּ בְּדָבָר קַל לְכָל אָדָם נִקְרָא חִלּוּל הַשֵּׁם, לְפִי
(*) שֶׁכַּוָּנַת הַמְצַוֶּה הִיא לַהֲרֹס הָאֱמוּנָה וְעַל כֵּן יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
(סנהדרין עד, א): כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִשְׁעַת הַשְּׁמָד לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֲסְיָא אֲפִילוּ מִצְוָה קַלָּה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. מַאי מִצְוָה קַלָּה? אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: אֲפִילוּ לִשְׁנוּיֵי
(*) עַרְקְתָא דִּמְסַאנָא. וְכַמָּה בְפַרְהֶסְיָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פַּרְהֶסְיָא פְחוּתָה
(*) מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם.
נפש יהודה שכוונת המצוה. שמצוין העובדי כוכבים ומזלות על ישראל לעשות רצונם הוא כדי להרוס תורתנו הקדושה: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל אם דרך של עובדי כוכבים ומזלות לקשור כך וישראל קושרין בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל: עשרה ב''א. האי פרהסיא מדבר בפני עשרה ישראל:
וְכָל בֶּן דַּעַת יִלְמַד מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים: אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּאוּר כַּשְׂדִים וְיִצְחָק בַּעֲקֵידָתוֹ וְדָנִיֵּאל בְּגוֹבָא דְאַרְיְוָתָא, וַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה בְּגוֹ אַתּוּן נוּרָא יְקֵידְתָא וַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת
(*) וַהֲרוּגֵי לוּד וְכָל כִּתּוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל זְמָן וּזְמָן הָיוּ מוֹסְרִין עַצְמָן לַהֲרֵגָה לְמַעַן קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְהָיוּ קוֹנִים עוֹלָמָם.
נפש יהודה הרגל. לשון התחלה התחלת תשמיש:
וְלֹא הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד עֲשָׂאוּהוּ, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהָיָה רָשָׁע כָּל יָמָיו, מוֹסֵר עַצְמוֹ לְמִיתָה כְּדֵי לִקְנוֹת עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַיָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יז, א): תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל אֶלְעָזָר בֶּן דוֹרְדַיָּא, שֶׁלָּא הִנִּיחַ זוֹנָה שֶׁלֹּא בָא עָלֶיהָ. פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְנוֹטֶלֶת כִּיס שֶׁל דִּינָרִין בִּשְׂכָרָהּ. נָטַל כִּיס דִּינָרִין וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְהָרוֹת. בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר, הֵפִיחָה
(פירוש: בשעת תשמיש הפיחה רוח). אָמְרָה: מַה הֲפָחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַיָּא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, דִּכְתִיב: ''כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה''
(ישעיה נד, י). אָמַר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, דִּכְתִיב: ''כִּי־שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה''
(שם נא, ו). אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה בָּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, דִּכְתִיב: ''וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה''
(שם כד, כג). אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, דִּכְתִיב: ''וְנָמַקּוּ כָּל־צְבָא הַשָּׁמַיִם''
(שם לד, ד). אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִי, הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכָיָּה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַיָּא מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְשָׁעָה אַחַת וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְכַמָּה שָׁנִים. אָמַר רַבִּי: לֹא דַּיָּן לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָם, אֶלָּא שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָן: רַבִּי.
וְלֹא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילוּ מֵאוּמָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ
(*) בִּקְלַסְטִינִירִי וּקְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם:
(יח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁאוּמָה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ, שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאִבְּדָה אֶת טוֹבָיו וַעֲדַיִן הִיא קַיֶּמֶת. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ,
(*) שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָח לְךָ בְּחֵיקֶךָ. אָמַר לוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ
(*) דְּבָרִים שֶׁל טַעַם וְאַתָּה אוֹמֵר לִי מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלְךָ בָּאֵשׁ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדְךָ? אָמַר לוֹ: רַבִּי,
(*) מְעוֹת פּוּרִים נִתְחַלְפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וְחִלַּקְתִּים וּנְתַתִּים לַעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן,
(*) מֵחֶלְקְךָ יְהֵא חֶלְקִי וּמִגּוֹרָלְךָ יְהֵא גוֹרָלִי.
נפש יהודה קלסטינרי. ממונה להמית בני אדם בגזירת המלך: שאתה יושב ועוסק בתורה. והם גזרו על כך: דברים של טעם. שהחריבה את ביתו והרגה את חסידיו ועדיין קיימת: מעות. שהנחתי לסעודת פורים נתחלפו לי וחלקתים לעניים כסבור הייתי שארנקי של צדקה היא ולא נפרעתי משל צדקה: מחלקך יהא חלקי. הואיל והיית וותרן בממונך:
אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּפְטַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל. בַּחֲזִירָתָן, מְצָאוּהוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָח לוֹ בְּחֵיקוֹ. הֱבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ וְהֵקִיפוּהוּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְהֵצִיתוּ בָהֶם אֶת הָאוּר וְהֵבִיאוּ סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר וּשְׁרָאוּם בְּמַיִם וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה. אָמְרָה לוֹ בִתּוֹ: אַבָּא,
(*) בְּכָךְ אֶרְאֶךָ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִלְמָלֵי אֲנִי לְבַדִּי נִשְׂרָפְתִּי, קָשֶׁה עָלַי הַדָּבָר, עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי, מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבִּי, מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לָהֶם: גְּוִילִים נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת. אָמְרוּ לוֹ: פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס הָאֵשׁ. אָמַר לָהֶם: מוּטָב שֶׁיִּטְלֶנָּה מִי שֶׁנְּתָנָהּ וְאַל יְחַבֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ קְלַסְטִינָר: רַבִּי, אִם אֲנִי מַרְבֶּה עָלֶיךָ בְּשַׁלְהֶבֶת וְנוֹטֵל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבְּךָ, אַתָּה מְבִיאֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: אֵין. אָמַר לוֹ: אִישְׁתַּבַּע לִי. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. מִיָּד הִרְבָּה עָלָיו בְּשַׁלְהֶבֶת וְנָטַל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבּוֹ וְיָצְתָה נִשְׁמָתוֹ. אַף הוּא קָפַץ וְנָפַל לְתוֹךְ הָאֵשׁ וּמֵת. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וּקְלַסְטִינָר מְזֻמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים.
נפש יהודה בכך אראך. כלומר וכי זו היא שכרה של תורה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(י, ב): קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם חַד מִן חֲשׁוּבֵי דְּמַלְכוּתָא הֲוָה. הַהוּא קֵיסָר דַהֲוָה סָנֵי לִיהוּדָאֵי. אָמַר לְהוּ לַחֲשׁוּבֵי דְּמַלְכוּתָא: מִי שֶׁעָלְתָה
(*) נִימָא בְּרַגְלוֹ, יִקְטְעֶנָּה
(*) וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטְעֶנָּה וְיִחְיֶה. אֲמַר לֵיהּ קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם: חֲדָא, דְּלָא מְכַלִית לְהוּ לְכוּלְהוּ דְלֵיתְנְהוּ גַּבָּךְ, דִּכְתִיב: ''כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה'''
(זכריה ב, י). מַאי קָאָמַר, אִילֵימָא דְּבַדְרְתִינָן בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא, בְּאַרְבַּע רוּחוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה נימא. בשר מת ומצטער: ויחיה. ויברא:
וְעוֹד, דִּקָרוּ לָךְ
(*) מַלְכוּתָא קְטִיעָתָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָאָמֶרֶת וּמִיהוּ כָּל דְּזָכֵי
(פירוש: נוצח) לְמַלְכָּא, שָׁדוּ לֵיהּ
(*) לְקִמוֹנְיָא חֲלִילָא. כִּדְנָקִיט לֵיהּ וְאָזִיל, אָמְרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: וַי לָהּ לְאִילְפָא
(פירוש: ספינה) דְּאַזְלָא
(*) בְּלָא מִכְסָא. נָפַל עַל רֵישָׁא דְּעָרְלְתֵיהּ וְקָטְעָה. אָמַר: יְהָבִית מִכְסָאִי חֲלָפִית וְעָבְרִית. כִּי קָא שָׁדֵי לֵיהּ, אָמַר: כָּל נִכְסָאִי לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ''וְהָיְתָה
(*) לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו''
(ויקרא כד, ט), מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת
(כגון קטיעא בר שלום) וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁנִים רַבּוֹת
(כגון אנטונינוס).
נפש יהודה מלכותא קטיעתא. שתחסר אומה א' שלא תמשול עליהם: קמוניא חלילא. בית חלול ומלא עפר: בלא מיכסא. כלומר אוי לך הואיל ועליהן אתה נהרג ולא מלת את עצמך ותטול חלק עמהם: לאהרן ולבניו. בלחם הפנים כתיב מחצה לאהרן ומחצה לבניו וה''נ השוה אותי נגד כולן שהזכיר שמי לבד:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּתַעֲנִית
(כט, א): תַּנְיָא: כְּשֶׁחָרַשׁ טוֹרְנוּסְרוֹפוּס אֶת הָאוּלָם, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהָרְגוֹ. בָּא אוֹתוֹ הַהֶגְמוֹן וְעָמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר:
(*) בַּעַל הַחֹטֶם מְבַקְּשִׁין, בַּעַל הַחֹטֶם מְבַקְּשִׁין. אָזַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל
(*) טָשָׁא מִינַייהוּ.
(*) אָזַל לְגַבֵּיהּ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן בְּצִנְעָה, אֲמַר לֵיהּ: אִי מַצִּילְנָא לָךְ, מַיתִיתָא לִי לְעָלְמָא דְּאָתִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: אִשְׁתַּבַּע לִי. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. סָלִיק לְאִיגְרָא נָפִיל וּמִית. וּגְמִירֵי דְּכָל הֵיכָא דְּגָזְרֵי גְזֵרְתָּא
(*) וּמִית חַד מִינַייהוּ מְבַטְלֵי לָהּ לִגְזֵרְתָא. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: מְזֻמָּן אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה בעל החוטם. מה חוטם מיפה את הפנים כן הוא מיפה בני דורו כלומר קצין שבדורו מתבקש להרגו וברמז אמר לו שלא יכירו בו אנשי המלך: טשא. החביא: אזל. ההגמון לגבי רבן גמליאל בצינעא: מית חד מינייהו. מן היועצים וסבורים שאירע להם בשביל שהרעו לגזור:
לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת לְהָבִין, יַבִּיט וְיִרְאֶה אֵיךְ חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ בְּכָל מַה שֶּׁיַעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיַּחְמֹד חַיֵּי הַגּוּף, יַחְשֹׁב אֵיךְ יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר וְטוֹב לוֹ לָמוּת אוֹ לֵהָרֵג קֹדֶם יוֹמוֹ וִיחִי לְעוֹלָם נַפְשׁוֹ, וְלֹא שֶׁיִּחְיֶה גוּפוֹ זְמַן מוּעָט וְיַהֲרֹס אֱמוּנָתוֹ וְיַכְרִית נַפְשׁוֹ לָעַד.
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִפְתֹּחַ עֵין שִׂכְלוֹ וְיִמְאַס בְּהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה וְאַל יְקַנֵּא בְּשׁוּם אָדָם הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רָעָה וְנִפְסֶדֶת לַגוּף וְלַנֶּפֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיִּדְמֶה שֶׁהוּא מַצְלִיחַ לְפִי שָׁעָה. וְיָשִׂים כָּל חֶשְׁקוֹ לֶאֱהֹב וְלַעֲבֹד לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלִלְמֹד מִדּוֹתָיו וְלָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וּבָזֶה יַשִּׂיג לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וְיִתְעַדֵּן בַּטּוֹב הַנִּצְחִי בְּמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה, שֶׁאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא הַמְּזֻמָּנִים לָהּ, שֶׁנִּקְרֵאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עה, ב): מַאי ''וְעַל־מִקְרָאֶהָ''?
(ישעיה ד, ה) (בישעיהו, קודם פרשת "אשירה נא" [שם ה, א], רישיה דקרא: "וברא ה' על כל־מכון הר־ ציון ועל־מקראה ענן יומם וגו"' (שם ד, ה), פשטיה לימות המשיח יראה על בתי החכמים) אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כִירוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, כָּל הָרוֹצֶה לַעֲלוֹת עוֹלֶה, וְשֶׁל עוֹלָם הַבָּא, אֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא הַמְּזֻמָּנִין.
סליק נר ראשון
הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא
וְנֶחְלָק לַעֲשָׂרָה כְלָלִים
כְּלָל א, שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב לֵצִים; כְּלָל ב, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר שֶׁקֶר; כְּלָל ג, שֶׁלֹּא יַחֲנִיף; כְּלָל ד, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע; כְּלָל ה, שֶׁלֹּא יַלְבִין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים; כְּלָל ו, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹד; כְּלָל ז, שֶׁלֹּא יַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת; כְּלָל ח, שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו; כְּלָל ט, שֶׁלֹּא יַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה; כְּלָל י, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי חִלּוּל הַשֵּׁם.
הקדמה [ל]
הָאֵל יִתְבָּרַךְ שָׂם פֶּה לָאָדָם שֶׁיַּרְגִּילֵהוּ בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹעֶלֶת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. לַגּוּף, בְּמַה שֶּׁצָּרִיךְ לְמִחְיָתוֹ, מִסְּחוֹרָתוֹ וּפַרְנָסָתוֹ וּמַאֲכָלָיו וּמִשְׁתָּיו וּלְבוּשׁוֹ וְכָל צְרָכָיו; וְלַנֶּפֶשׁ, מַה שֶּׁמְּצֻוֶּה בוֹ, כְּגוֹן קְרִיאַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא יְסוֹד וְקִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת, וְגַם כֵּן לְהוֹדוֹת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, עַל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת וּלְבָרְכוֹ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֶּהֱנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו בְּכָל מַה שֶּׁיְּהֵא צָרִיךְ לוֹ בְּלֵב שָׁלֵם וּמְעֻנֶּה וְהוּא יִשְׁמַע אֵלָיו, כְּדִכְתִיב: ''קָרוֹב ה' לְכָל־קֹרְאָיו'' וגו'
(תהלים קמה, יח). וּכְתִיב: ''לֵב־ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה'' וגו'
(שם נא, יט).
וְאִם יִזְכֶּה לַעֲלוֹת לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ וְלִדְרֹשׁ וּלְהוֹרוֹת לַנְבוֹכִים, בְּשַׁבֵּחַ לָהֶם הַדְּבָרִים הַנָּאִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וּלְגַנּוֹת לָהֶם הַפְּחִיתִיּוּת, אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, שֶׁהוּא זוֹכֶה וּמְזַכֶּה לָאֲחֵרִים, כֻּלָּם יִקָּרְאוּ בָנָיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
(*) אֲבָל הַפֶּה שֶׁנִּבְרָא לָזֶה, מִן הַדִּין לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר לָאָדָם, שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בּוֹ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁהַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה וְאֵין לוֹ לָאָדָם לְאַבֵּד יָמָיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר לָאָדָם, שֶׁלֹּא יוֹצִיא דִבּוּרוֹ בְּדָבָר אָסוּר וְנִמְאָס, כִּי אֲפִילוּ הַבְּהֵמָה בּוֹחֶרֶת בַּטוֹב וּמוֹאֶסֶת בָּרַע בְּמַה שֶּׁיְכוֹלָה לְהַשִּׂיג.
נפש יהודה אבל הפה שנברא לזה. לתורה ולמצות:
וְיוֹתֵר הָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת זֶה הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל, שֶׁנָּתַן בּוֹ בּוֹרְאוֹ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, שֶׁהָיָה לוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת פִּיו וּלְהַפְרִישׁוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי וְכָל שֶׁכֵּן מִדִּבְרֵי אִסּוּר. וּבַפֶּה הַנִּבְרָא בְּדִבּוּר קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא יוֹצִיא בוֹ דְּבָרִים בְּטֵלִים, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: אָמַר רַבִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִלּוּ הֲוִינָא עַל טוּרָא דְּסִינַי, בְּעִינָא תְּרֵי פוּמֵי. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בַפֶּה שֶׁהוּא רָאוּי לְדַבֵּר דִּבְרֵי שֵׂכֶל, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בּוֹ בְּהַבְלֵי עוֹלָם.
וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ עוֹשִׂים עַצְמָן כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּפִיהֶן כִּכְלִי שָׁרֵת, שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין בָּהֶם דְּבָרִים שֶׁל חוֹל אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ צְרִיכִין בְּהֶכְרֵחַ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לְצֹרֶךְ גּוּפָן. וְגַרְסִינָן בַּגְּמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא: כָּל פַּטְטַיָא
(פירוש: דבור) - בִּישָׁן, בַּר מִפַּטְטַיָא דְּאוֹרַיְתָא דְּהוּא טָב. וְכָל כְּרָבַיָא
(פירוש: חרישה) - בִּישִׁין, וּכְרָבַיָא דְּאוֹרַיְתָא - טָבִין.
וּכְשֶׁרָאוּ הַקַּדְמוֹנִים דֵּעוֹת בְּנֵי אָדָם כַּמָּה הֵם חַלָּשִׁים וּלְשׁוֹנָם הַנִּבְרֵאת לְדַבֵּר בְּמֻשְׂכָּלוֹת, שֶׁלֹּא דַי לָהֶם שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָה בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא שֶׁפּוֹעֲרִין אוֹתָהּ בִּדְבָרִים אֲסוּרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רַכָּה וּמְסֻגֶּרֶת בִּשְׁנֵי גְדָרִים, מְחַדְּדִין אוֹתָהּ בְּנֵי אָדָם כְּחֵץ שָׁנוּן וּמְדַבְּרִים בָּהּ גְדוֹלוֹת, הוֹכִיחוּ בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן, בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: מַאי דִּכְתִיב: ''מַה־יִתֵּן לְךָ וּמַה־יֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה''
(תהלים קכ, ג)? אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל; כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת,
(*) אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר ''
(*) מַה־יִּתֵּן לְךָ'' וגו'.
נפש יהודה אחת של עצם. שורות של שינים ושל בשר שפתים: מה יתן לך. כלומר איזה שמירה אוסיף לך שלא תספר לשון הרע אתה שנקראת לשון רמיה:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ הַשְׁכֵּם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: רמ''ח אֵיבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָאָדָם, מֵהֶם זְקוּפִים וּמֵהֶם רְבוּצִים וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִם וַאֲמַת הַמַּיִם נְתוּנָה תַחְתָּיו וּמְכֻפָּל כַּמָּה כְפוּלוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף וְעוֹמֵד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְעַל זֶה דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּקְצָת מֵהָרָעוֹת הַמְסַבְּבוֹת לְנַפְשָׁם בִּפְעֹר פִּיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי, שֶׁיֵּשׁ לְהַרְחִיק לַיְּרֵאִים מֵהָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹאת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קג, א) וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מב, א): וַאֲמַר רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵצִים, כַּת חֲנֵפִין, כַּת שְׁקָרִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע. כַּת לֵצִים, דִּכְתִיב: ''
(*) מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־ לֹצְצִים''
(הושע ז, ה); כַּת חֲנֵפִין, דִּכְתִיב: ''כִּי־לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא''
(איוב יג, טז); כַּת שְׁקָרִים, דִּכְתִיב: ''דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא־יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי''
(תהלים קא, ז); כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, דִּכְתִיב: ''כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה
(*) לֹא יְגוּרְךָ רָע''
(שם ה, ה). וְדִבְּרוּ גַם כֵּן בְּעִנְיָנִים אַחֵרִים הַבָּאִים לָאָדָם עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מֵהַנִּזְהָרִים, כַּאֲשֶׁר הֵם כְּתוּבִים בְּכָל כְּלָל וּכְלָל מֵהַנֵּר הַזֶּה.
נפש יהודה משך ידו. הקב''ה מהיות את לוצצים: לא יגורך רע. לא יגור עמך רע וגבי מספרי לה''ר כתיב דכתיב בהאי פרשתא כי אין בפיהו נכונה קרבם הוות וגו' ועוד כתיב תאבד דוברי כזב וגו':
הכלל הראשון שלא ישב במושב לצים
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת מִכָּל אָדָם. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי: בְּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.
חלק ראשון בדברי ליצנות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [לא]
הַקּוֹבְעִים עַצְמָם תָּמִיד לְשִׂיחָה בְטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים, כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נִקְרָאִים כְּסִילִים, כְּדִכְתִיב: ''וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים''
(קהלת ה, ב). וְחוֹטְאִים בְּרֹב הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי פֶשַׁע, כְּדִכְתִיב: ''בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע''
(משלי י, יט). וְגַם כֵּן מַחְטִיאִים אֶת הָרַבִּים, שֶׁמְּסַבְּבִים אוֹתָם לְהַרְבּוֹת בְּלֵיצָנוּת.
וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת
(משנה יז): שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָדַלְתִּי בֵּין־הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי
(*) לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בְרִבּוּי הַדְּבָרִים יָבוֹא לְדִבּוּר שֶׁל חֵטְא, וְעוֹד, כִּי בְּהִתְעַסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ דִּבּוּר אָסוּר, מְאַבֵּד הָעִתִּים אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲסֹק בָּהֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה לִקְנוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מְבַזֶּה בְעֵינָיו דִּבְרֵי הַשֵּׁם וּשְׂכַר עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ, זֶהוּ ''כִּי־דְבַר־ה' בָּזָה''
(במדבר טו, לא). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ
(*) על דִּבְרֵי מִשְּׁנָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת, נִקְרֵאת מוֹשָׁבוֹ מוֹשָׁב לֵצִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג' מֵאָבוֹת
(משנה ב): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ'' וגו'
(תהלים א, א־ב).
נפש יהודה לגוף טוב משתיקה. וק''ו שלהנפש טובה היא ומתוקנת בזה כי ברוב דברים לא יחדל פשע ותדע לך שהשתיקה טובה שאפילו הלומד שאין לך מדה טובה הימנו אין עיקר קבול שכר אלא בשביל המעשה והדורש ואינו מקיים נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש: על דברי משנה. שעושה כמי שאינו עיקר:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי הָאִישׁ'' וגו'
(שם)? אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָלַךְ
(*) לְטֵאַטְרָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת; ''וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד'', זֶה שֶׁלֹּא עָמַד בְּקִינֵיגְיוֹן
(פירוש: צידת חיות על ידי כלבים); ''וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב'', זֶה שֶׁלֹּא יָשָׁב בְּתַחְבּוּלוֹת. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, הוֹאִיל וְלֹא הָלַכְתִּי לְקִרְקְסָאוֹת וּלְטֵאַתְרָאוֹת, אֵלֵךְ וְאֶגָּרֶה בְּשֵׁנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''כִּי אִם -בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ''. נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת ה' וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, קָרוּי מוֹשַׁב לֵצִים.
נפש יהודה טיאטראות. פלטין וכל דבריהם כשהם נאספים לשחוק ולצון. קצאזו''ן , צידת חיות ע''י כלבים וכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודוגמתו בשחיטת חולין וכי משה קניגי היה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יב, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ג, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל
(*) הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַקֹּטְפִים
(*) מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם''
(איוב ל, ד). וְלֹא דַי לוֹ שֶׁחוֹטֵא בְנַפְשׁוֹ וּמְאַבֵּד חַיֵּי הָעוֹלָם וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא שֶׁמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים, כִּי בְּהִתְעַסְּקוֹ בְּדִבְרֵי שִׂיחָה בְּטֵלָה, מוֹשֵׁךְ לֵב הָרַבִּים שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ עִמּוֹ
(*) וְחֶטְאָם תָּלוּי בוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ה' דְּאָבוֹת
(משנה כג): יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל חַטֹּאוֹת יָרָבְעָם
(*) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל''
(מלכים־א טו, ל).
נפש יהודה ופוסק מדברי תורה. מי שעוסק ופוסק ומדבר דברי שיחה בטילה: מלוח. לחלוחית ועיקר. לשון אחר, הנכתבת בלוחות כלומר מקטף התורה ועוסק בדברי הבל: חטאם. של הרבים תלוי בו מפני שהוא הגורם: אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל ש''מ שהכל תלוי בירבעם:
וְגַם כֵּן מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ, בְּשֶׁאֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים,
(*) אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנֹּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל'' וגו'
(תהלים טז, י); וְכָל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם־נָפֶשׁ
(*) עַד־בּוֹר יָנוּס
(*) אַל־יִתְמְכוּ־בוֹ''
(משלי כח, יז). לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִשּׂיחָה בְּטֵלָה וְיִהְיֶה חֶפְצוֹ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיח.
נפש יהודה אין חטא בא על ידו. הקב''ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו: כי לא תעזוב נפשי. למדנו שהקב''ה מונע את החטא מלהכשילו: אדם עשוק בדם נפש. מחויב בנפש שנאבדו על ידו: עד בור ינוס. עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו ואל יתמכו בו משמים להספיק בידו לעשות תשובה: אל יתמכו בו. שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור הגיהנם:
פרק שני [לב]
כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, בְּדַבְּרוֹ בְּדֹפִי הַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים וּמַלְעִיג עֲלֵיהֶם, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ'' וגו'
(תהלים יב, ה).
וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְצַוִּים לִבְנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְלַוּוּ עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיב, ב): אַרְבָּעָה דְבָרִים צִוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בְּנוֹ: בְּנִי, אַל תָּדוּר
(*) בְּשֶׁכְנֶצִיב, מִשּׁוּם דְּלֵיצָנֵי נִינְהוּ וּמַשְׁכֵי לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. וְאַל תֵּשֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית, אִיכָּא דְּאָמְרֵי,
(*) דְּלָא תִיגְנֵי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע,
(*) וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּלָא תִיסַב גִּיוֹרְתָּא, דְּלֵית לָהּ זְכוּת אָבוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי
(*) אֲרַמִּית מַמָּשׁ, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פַּפָּא. וְאַל תַּבְרִיחַ עַצְמְךָ מִן הַמֶּכֶס, דִּילְמָא מַשְׁכְּחֵי לָךְ וְשָׁקְלֵי כֻלֵּי מָמוֹנָךְ. וְאַל תַּעֲמֹד לִפְנֵי הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲגַם,
(*) לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנָיו, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְשׁוֹר שָׁחוֹר
(*) וּבְיוֹמֵי נִיסָן, דְּתָאנִי רַב אוֹשַׁעְיָא: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו. תָּאנָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא
(*) בְדִיקוּלָא, סַק לָךְ לְאִיגְרָא
(*) וּשְׁרֵי דַרְגָּא.
נפש יהודה בשכנציב. שם מקום: דלא תיגני בלא קריאת שמע. שזה מנהג ארמיים: ואיכא דאמרי דלא תיסב גיורתא. משום דאמרינן גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפיה: ארמית ממש. שלא ישב על מטה של כותית עד שיראה תחלה תחתיו וכמעשה דרב פפא שהיתה כותית חייבת לו ממון והוא נכנס מדי יום ויום בביתה לגבות הימנה חובו, יום אחר חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכסתהו בכר המטה וכשבא רב פפא אמרה לו שב על המטה עד שאביא מעותיך וכן עשה וכשבאתה אמרה לו המתה את בני וברח לו מן המדינה: לפי שהשטן. לאו דוקא אלא שמא משוגע הוא כדמפרש לקמן: ביומי ניסן. שהצמחים עולים וגס לבו בהם ונוגח: בדיקולא. אפילו כשראש השור בטרסקל שהוא אוכל בו וטרוד באכילתו: שרי דרגא. פן יעלה אחריך:
וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל לֵיצָנוּת אָסוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סג, ב): אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַעֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, דִּכְתִיב: ''כָּרַע בֵּל
(*) קֹרֵס נְבוֹ וגו'. קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא'' וגו'
(ישעיה מו, א־ב). וּכְתִיב: ''
(*) לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן
(*) יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי־אָבַל עָלָיו עַמּוֹ
(*) וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל־כְּבוֹדוֹ כִּי־גָלָה מִמֶּנּוּ''
(הושע י, ה). אַל תִּקְרֵי ''כְּבוֹדוֹ''
(*) אֶלָּא ''כְּבֵידוֹ''.
נפש יהודה קורס. נתרז כלומר כרע על ברכיו ונתרז פירוש הרעי והצואה יצא ממנה כאלו עשתה צרכה והוא דרך לעג והיינו ליצנותא דמשתעי בה קרא לא יכלו מלט משא לא יכלה לסבול משא הרעי שבנקביו ונתרז: לעגלות בית און. על עגלים שבבית אל: יגורו שכן שומרון. ידאגו שוכני שומרון כי אבל עליו עמו שיטלם סנחריב וילך לו: וכמריו. שהיו נושאים אותם יגילו עליו יהיו שמחים על כובד משא שגלה מהם: אלא כבידו. משא עגבותיו ורעי שבהן ואע''ג דלא מבעלי חיים נינהו ואין בהם רעי משתעי בהו קרא ל' גנאי:
וְהַקּוֹבֵעַ עִמָּהֶם בִּישִׁיבוֹת שֶׁל לֵיצָנוּת, עַל כָּל פָּנִים יִלְמַד מֵהֶן וּבָאִין לְהֶרְגֵל בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ''
(תהלים א, א) וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ מֵהֵיכָן עָמַד? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד מֵהֵיכָן יָשַׁב? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב מֵהֵיכָן לָץ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ,
(*) שֶׁאִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמֹד וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב וְאִם יָשַׁב סוֹפוֹ לָלוּץ וְאִם לָץ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא''
(משלי ט, יב).
נפש יהודה שאם הלך סופו לעמוד. ולהתעכב ביניהם מעט והכי קאמר קרא אשרי שלא הלך ומתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד:
וּבַעֲבוּר הַלֵּיצָנוּת עֳנָשִׁים בָּאִים עַל הָאָדָם, כִּדְגַרְסִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן־יֶחְזְקוּ
(*) מוֹסְרֵיכֶם''
(ישעיה כח, כב). אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמְטוּתָא מִנַּיְכוּ, דְּלָא תִתְלוֹצְצוּ, דְּלָא לֵיתוּ יִסּוּרִין עֲלֵיכוּ. וַאֲמַר רַב קְטִינָא: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן''
(משל יכא, כד), וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''
(צפינה א, טו). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''.
נפש יהודה מוסריכם. יסוריכם: יום עברה היום ההוא. ביום הדין משתעי קרא שנידונים בו אומות העולם לגיהנם:
אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ גּוֹרֵם כְּלָיָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ וגו' כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי''
(ישעיה כח, כב). הָא לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּרְגִּיל עַצְמוֹ בְּלֵיצָנוּת, מְאַבֵּד גּוּפוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו וְיוֹרֵד לְגֵיהִנֹּם וְגוֹרֵם רָעָה לַאֲחֵרִים וְגַם לָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַכַּת הַזֹּאת, מִלֵּישֵׁב בְּמוֹשָׁבָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מֵהֶם, אֲבָל יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְיִבְטַח בֵּאלֹהֵי יִשְׁעוֹ, אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.
חלק שני במלעיג על דברי חכמים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [לג]
כָּל הַתּוֹרָה, מֵרֹאשׁ הַסֵּפֶר עַד סוֹפוֹ, נִתְּנָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְכָל הַנֶּאֱמַר בָּהּ מִמַּעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּמִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְתוֹלְדוֹת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְכֹח הַמַּחְצָבִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְנֶפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, הַכֹּל נֶאֱמַר מִפִּי הַגְּבוּרָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּאֵיכוּתָם וּמַהוּתָם וְכֹחָם וּפְעוּלָתָם וַאֲפִיסַת הַנִּפְסָדִים מֵהֶם, הַכָּל נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, בְּפֵרוּשׁ אוֹ בִּרְמִיזָה, בְּתֵיבוֹת אוֹ בְּגִימַטְרִיָּאוֹת, אוֹ בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת כְּהִלְכָתָן, אוֹ הַמִּשְׁתָּנוֹת בְּצוּרָה, לְפוּפוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת, אוֹ בְּקוֹצֵי הָאוֹתִיּוֹת וּבְכִתְרֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה
(*) קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה,
(*) אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי
(פירש הקונטרס: לומר, תצלח מלאכתך. אמר המחבר: נראה לי, כי זה העזר הוא להודיע שמו בעולם ולהגדיל כחו בפני ישראל שיראו מלחטוא וזהו שאמר: "ועתה יגדל־נא כח ה' " וגו' (במדבר יד, יז)).
נפש יהודה קושר כתרים לאותיות. כגון תגא דקוף לגבי ריש כדאיתא בפרק הבונה וכן שעטנ''ז ג''ץ שצריכין כל אות ג' זייני''ן כדאמרינן במנחות ראש הזי''ן נטתה לימין ואחד לשמאל ואמצע למעלה וכן כל ראשי ז' אותיות הללו בכל מקום שהם: אין שלום בעירך. אין דרך ליתן שלום במקומך:
וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה
(כט, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שׁוּרוֹת. לָא הֲוָה יָדַע מַה הֵם אוֹמְרִים. תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן
(*) שֶׁהִגִּיעוּ לְדָבָר אֶחָד אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי -
(*) נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, רָאָה
(*) שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בִּמְקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.
נפש יהודה מי מעכב על ידיך. מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עליהם כתרים: שהגיעו לדבר אחד. שצריך טעם: נתישבה דעתו. של משה, הואיל משמו אמר אע''פ שעדיין לא קבלה: שוקלין בשרו במקולין. מקום הקצבין כדאמרינן בברכות שסרקו בשרו במסרקות של ברזל:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: ''קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת'', רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁצִּוָּה לִכְתֹּב סִימָנִין בָּאוֹתִיוֹת וּבַתֵּיבוֹת בְּשֶׁיַּשּׂיִג בָּהֶם הֶחָכָם אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): ''קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים''
(שיר השירים ה, יא), אָמַר רַב חִסְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ הַמְקֻבָּלִים: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַתֵּיבוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְשֵׁמוֹת כְּפִי פְּעֻלוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת. וְזֶה בֵאוּר עִנְיָן אֶחָד מֵהַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַקְדָּמַת הַסֵּפֶר.
וּלְפִיכָךְ, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא מֻטְעֶה וַאֲפִילוּ בְּאוֹת אַחַת אוֹ בְּמָלֵא אוֹ חָסֵר, פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁנַּחְשֹׁב כְּפִי הַפְּשָׁט שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד, פּוֹגֵם אוֹתוֹ וּפְסָלוֹ בְּעִנְיָן אֶחָד מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהַקְּרִיאָה שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בּוֹ, הוּא הַפְּשָׁט שֶׁיְּכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְהָבִין, אֲשֶׁר הִיא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לָדַעַת פְּשָׁטֵי הַמִּצְווֹת וְהַמּוּסָרִים וְהַדִּינִים וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים אֵין לָהֶם חֵקֶר.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּרָאֶה לָאָדָם כְּפִי הַפְּשָׁט, שֶׁהַפָּרָשָׁה נִכְתְּבָה לְסִפּוּר דְּבָרִים, אַל יַחְשֹׁב בֶּן דַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אַחַר כִּי אֲפִילוּ כְּפִי הַפְּשָׁט יֵשׁ בַּדָּבָר תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה וְכָל שֶׁכֵּן לַמַּשִּׂיג אֶחָד מִן הַפֵּרוּשִׁים וְהַכַּוָּנוֹת הַנִּסְתָּרִים הַנִּרְמָזִים בָּהֶם, שֶׁהֵם סִתְרֵי תוֹרָה.
וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מֵהַסִּפּוּרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה אוֹ מִמַּה שֶׁדָּרְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַבּוֹתֵינוּ, הוּא כוֹפֵר וּמְגַדֵּף וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''אֶת־ה' הוּא מְגַדֵּף''
(במדבר טו, ל), זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דֹּפִי. אָמַר: וְכִי
(*) לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִכְתּב אֶלָּא: ''וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע''
(בראשית לו, כב) ''וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ'' וגו'
(שם שם, יב), ''וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים'' וגו'
(שם ל, יד)? יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ''תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר וגו' אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִמִּיתָ וגו'''
(תהלים נ, כא).
נפש יהודה לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע. בתמיה והא דבר שאינו צריך הוא וכך היה מלגלג ואומר כן כתב משה דברים אחרים שהם שלא לצורך:
עָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: ''הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן
(*) בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה''
(ישעיה ה, יח), בִּתְחִלָּה דוֹמֶה יֵצֶר הָרַע
(*) כְּחוּט שֶׁל כּוּבְיָא וְלִבְסוֹף דּוֹמֶה כַעֲבוֹת הָעֲגָלָה.
(*) וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מִיהָת, מַאי ''וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע''? תִּמְנַע בַּת חֲשׁוּבֵי הֲוָת, כְּדִכְתִיב: ''אַלּוּף לוֹטָן''
(בראשית לו, כט), ''אַלּוּף תִּמְנָע'' וגו'
(שם שם, מ), כָּל אַלּוּף,
(*) מַלְכוּתָא בְלָא תָגָא הוּא.
(*) וְתִמְנָע אִתְּתָא חַשִׁיבְתָא הַוְיָא וַהֲוָת בָּעְיָא לְאִדְבוּקֵי בְזַרְעָא דְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַתְיָא לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב, אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: לָא. אָמְרָה:
(*) מוּטָב אֶהְיֶה שִׁפְחָה שֶׁל אוּמָה זוֹ וְאַל אֶהְיֶה גְבִירָה בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אָתְיָא לְגַבֵּי דֶאֱלִיפָז אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: הֵין. נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק דַּאֲתָא לְצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה מִבָּעְיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב
(*) לְרִחוּקָהּ. ''וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים'' וגו', אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים
(*) שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֶזֶל.
נפש יהודה בחבלי השוא. בחנם בלא הנאה היה חוטא: כחוט של כוביא. קורי עכביש: ואמרינן עלה מיהת. מפני מאי כתבה התורה: מלכותא בלא תגא. שר גדול אלא שאינו מוכתר: ותמנע איתתא חשיבתא הויא. דכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא: מוטב אהיה שפחה של אומה זו. לבני אברהם יצחק ויעקב שהם יראי שמים ולא גברת לאומה אחרת ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהוא מזרע יצחק: לרחוקה. מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה: שאין פושטין ידיהן בגזל. שהיה בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבירו:
וּכְמוֹ שֶׁדִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל סִפּוּרִים אֵלּוּ, גַּם דִּבְּרוּ עַל עִנְיַן סִפּוּרִים אֲחֵרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ כִּפְשׁוּטָם יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל בָּהֶם וְכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַנִּסְתָּרוֹת וְהַתַּעֲלוּמוֹת מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם תִּכְלָה וָסוֹף.
פרק שני [לד]
כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל, בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבַהַגָּדוֹת, חַיָּבִין אָנוּ לְהַאֲמִין בּוֹ כְּמוֹ בְתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְאִם נִמְצָא בוֹ דָבָר שֶׁיֵּרָאֶה לָנוּ שֶׁהוּא דֶרֶךְ גֻּזְמָא אוֹ חוּץ מִן הַטֶּבַע, יֵשׁ לָנוּ לִתְלוֹת הַחִסָּרוֹן
(*) בְּהַשָּׂגַת דַּעְתֵּנוּ, אֲבָל לֹא בְּמַאֲמָרָם.
נפש יהודה בהשגת דעתנו. שאין דעתנו משיג להבינם כראוי:
וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל, נֶעֱנָשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב עוּלָא:
(*) כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. [וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁהִלְעִיג יֶשׁ''וּ, נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת], כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִּטִין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין
(נז, ב), כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, מִכְּלָל הָרִאשׁוֹן מֵהַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן ט): אוּנְקְלוּס בַּר קְלוֹנִימוּס, בַּר אַחְתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה בְעֵא לְאִיגְיוּרֵי. אָזַל אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אָמַר: מָאן חָשִׁיב בַּהֲהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְאִידְבּוּקֵי בְהוּ? וכו', כִּדְאִיתָא שָׁם.
נפש יהודה כל הלועג. דכתיב ולהג הרבה יגיעת בשר המלעיג עליהם נידון ביגיעת בשר:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין ק, א): יָתִיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְקָאָמַר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא נַחַל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְעָלָיו כָּל מִינֵי
(*) מְגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל־עֵץ־ מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ
(*) לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה''
(יחזקאל מז, יב).
(*) אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יִישַׁר.
נפש יהודה מגדים. כל מיני פירות מתוקים: לחדשיו יבכר. בכל חודש וחודש יתבשלו בו פירות: אמר ליה ההוא סבא יישר וכן אמר רבי יוחנן. כדבריך ולא גרסינן וכן אמר רבי יוחנן יישר. כי האי גוונא , מי מחזי כאפקירותא. אלא אי שמיע לך , מידי הא שמיע לך:
וַאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: הַאי אַפְקִירוּתָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: סִיּוּעַ קָא מְסַעֲיֵינָא לֵיהּ. וְהֵיכֵי דָמֵי אַפְקִירוּתָא? כִּי הָא דְּיָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים אַמּוֹת
(*) וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוֹם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשַׂמְתִּי
(*) כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'' וגו'
(ישעיה נד, יב).
(*) לִגְלֵג עָלָיו הַהוּא תַלְמִיד, אָמַר: הַשְׁתָּא, כְּבֵיעְתְא
(*) דְצִלְצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינָן, כּוּלֵי הַאי מַשְׁכְּחִינָן? לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַיָּם, הָלַךְ וּמָצָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּנַסְּרִין תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת. אָמַר לָהֶם: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְקָא דָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: דְּרֹשׁ וּלְךָ נָאֶה לִדְרֹשׁ; כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, אִם לֹא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה. נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה
(*) גַל שֶׁל עֲצָמוֹת. וְאִתְּמַר נַמֵּי הַאי עוּבְדָא בְּהַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(בבא בתרא עה, א).
נפש יהודה וחוקק בהם. פתח: כדכוד. אבן טובה וכך שמה נארפונק''ל בל''א: לגלג עליו ההוא תלמיד. ארבי יוחנן דהיינו אפקירותא: צלצלא. עוף קטן ששמו צלצל: גל של עצמות. שמת דאדם שמת נעשה גל עצמות:
וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ דְבָרִים שֶׁדּוֹמֶה לָנוּ שֶׁהֵם גֻּזְמָא, הַחוֹקֵר אַחֲרֵיהֶם יִמְצָא דֻגְמָתָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב): יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֶד בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו''
(ירמהי לא, ז). מַה הָרָה בְּכָל יוֹם, אַף יוֹלֶדֶת בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, ''אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ''
(קהלת א, ט) אֲמַר לֵיהּ: בּוֹ אַרְאֶךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיהּ תַּרְנְגֹלְתָּא.
נפש יהודה הרה ויולדת יחדו. ביום שהרה בו ביום יולדת כמו תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום ומשמשין בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט:
וְתוּב יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידִין אִילָנוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא פֵירוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי''
(יחזקאל יז, כג). מַה עָנָף בְּכָל יוֹם, אַף פְּרִי בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, אָמַר: ''אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'' כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ:
(*) בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק וְאַחְוֵי לֵיהּ
(*) צְלָף. וְתוּ יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלֻסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְהִי
(*) פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים'' וגו'
(תהלים עב, טז). לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: ''אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'' כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיה
(*) כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת; וּכְלֵי מֵילַת -
(*) נִבְרָא בַר קוּרָא.
נפש יהודה בוא ואראך. טרח לענות כאולתו כדי להעמידו על דברי תורה: צלף. מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין כי איתא להאי ליתא להאי: פסת בר. משמע גלוסקאות שרחבין כמין פסת יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים. בר כמו לשבור בר ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה: כמהין ופטריות. שיוצאים כמו שהם בלילה אחת ורחבין ועגולין כגלוסקאות שוואמ''ן בל''א וגדלין ביער: נברא בר קורא. הראה לו שהוא כמלבוש סביב העץ והוא סיב באש''ט בל''א הקור של דקל ענף האילן כשהוא רך ויוצא בכל שנה נקרא קור:
וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה
(נ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְצָאוֹ חָסִיד. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל
(*) מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ
(*) לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ?
(*) לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים, נִצְטָרֵךְ אוֹתוֹ אָדָם וּמָכַר אֶת שָׂדֶהוּ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים. אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁלְךָ?
נפש יהודה לא יסקל. לא יפנה אבנים מביתו לרשות הרבים: מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למכרה: לרשות שלך. ברה''ר שכל ימיו היא שלו: לגלג עליו. ולא היה מכיר טעמו של דבר:
בָּא לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁהַחֲכָמִים וְהַחֲסִידִים, אֲפִילוּ שִׂיחָה בְטֵלָה שֶׁלָּהֶם צְרִיכָה תַלְמוּד וְכָל שֶׁכֵּן תּוֹכְחוֹתָם. וְכָל דִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְלֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מֵהֶם אָרְצָה. וּבְכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא כָּתוּב מִשְּׁמָם, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהַאֲמִין שֶּׁהוּא דָבָר אֲמִתִּי. וְאַל יַלְעִיג עָלָיו לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יַלְעִיג יֵעָנֵשׁ.
עַל כֵּן, יְהֵא זָהִיר מִלְּדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וּכְנֶגֶד דִּבְרֵיהֶם וְיִלְמַד מִדִּבְרֵיהֶם מַה שֶּׁיּוּכַל כְּפִי כֹחַ שִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת
(שמנה י): הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים
(*) וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן, שֶׁמָּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן
(*) נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן
(*) עֲקִיצַת עַקְרָב
(*) וּלְחִישָׁתָן
(*) לְחִישַׁת שָׂרָף וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁיִּתְקָרֵב אָדָם לַחֲכָמִים לֵהָנוֹת מִלִּמּוּדָם, כְּמוֹ שֶׁמִּתְקָרֵב אָדָם לָאֵשׁ לְהִתְחַמֵּם מִּמֶּנּוּ, שֶׁיְּקַבֵּל תּוֹעֶלֶת, וְאִם יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב לָאֵשׁ יוֹתֵר מִדַּאי, יִשָּׂרֵף וְיָשׁוּב לוֹ הַתּוֹעֶלֶת לְנֶזֶק, כָּךְ יֶאֱרַע לָאָדָם הַמִּתְקָרֵב לָהֶם יוֹתֵר מֵהָרָאוּי וּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁיַּפְסִיד כַּוָּנָתוֹ וְתִתְהַפֵךְ אַהֲבָתוֹ לְשִׂנְאָה וְאַל יַגִּיעַ לוֹ הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר יְקַוֶּה, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְגֵיחֲזִי עִם אֱלִישָׁע [וּלְיֶ''שׁוּ הַנוֹצְרִי עִם יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה]. עַל כֵּן יִקְרַב אֲלֵיהֶם כָּרָאוּי וְיִלְמַד מֵהֶם וִיקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם.
נפש יהודה הוי זהיר בגחלתן. שלא תכוה , שלא תנהג בהם קלות ראש ותשרף בגיהנם. שלא תכוה , שלא תענש על ידם לשריפה: נשיכת שועל. רפואתו קשה לפי ששיניו דקות ועקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה: עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן: לחישת שרף. כהבל היוצא מפי שרף ששורף בשעה שהוא לוחש:
הכלל השני שלא ידבר שקר
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּדְבָרִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים
חלק ראשון בדברים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [לה]
יֵשׁ לָנוּ לָדַעַת, שֶׁקִּיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא עַל הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת
(משנה יח): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים
(*) הָעוֹלָם קַיָּם:
(*) עַל הַדִּין
(*) וְעַל הָאֱמֶת
(*) וְעַל הַשָּׁלוֹם. וְדָבָר בָּרוּר הוּא, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין צֹרֶךְ לְדִין. וּבְסִבַּת הָאֱמֶת הַשָּׁלוֹם מָצוּי. לְפִיכָךְ שְׁלָשְׁתָּם נִכְלָלִים בָּאֱמֶת. וְעַל זֶה
(*) נִכְתְּבָה
(*) אֶמְצָעִית, בֵּינֵיהֶם. וְלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בֶּאֱמֶת. וְעַל כֵּן הוּא רָמוּז בְּסוֹפֵי תֵיבוֹת שֶׁל תְּחִלַּת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם ''בָּרָא אֱלֹהִים אֵת''
(בראשית א, א) וְגַם בַּחֲתִימָתוֹ, שֶׁהוּא ''בָּרָא אֱלֹהִים אֵת''
(שם ב, ג), לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, עוֹמֵד עַל הָאֱמֶת, וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ''אֱמֶת'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת''
(ירמיה י, י). וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת'',
(תהלים קיט, קמב). וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קִיּוּמוֹ עַל הָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי''
(שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, כִּי הַלְּבָנוֹן הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִקְרָא לְבָנוֹן מִפְּנֵי שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה העולם קים. ישובן של בני אדם מתקיים: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב: ועל האמת. שלא ישקר איש בעמיתו: ועל השלום. בין מלכיות ובין אדם לחבירו: נכתבה. האמת: אמצעית. במשנה דין אמת שלום:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(קיט, ב): אִתְּמַר, אָמַר רַבָּה לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ וגו' מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ''
(ירמהי ה, א). אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב קְטִינָא: אֲפִילוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֹא פָסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ''
(ישעיהו ג ו) דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם
(*) מִתְכַּסִּין בָּהֶם כְּשִׂמְלָה,
(*) יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? ''וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת''
(*) דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁלִין בָּהֶם, יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? ''יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר''
(שם שם, ז), אֵין ''יִשָּׂא'' אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא''
(שמות כ, ז); ''
(*) לֹא
(*) אֶהְיֶה חֹבֵשׁ''
(ישעיה שם), שֶׁלֹּא הָיִיתִי בְּחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ; ''וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה''
(שם), שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַלְמוּד.
(*) מִמַּאי, דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אָמַר לְהוּ: גְּמִירְנָא, אָמְרֵי לֵיהּ: תָּא אֵימָא לָן. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: גְּמִירִי וְשְׁכָחִי, מַאי לֹא אֶהְיָה חוֹבֵשׁ כְּלָל? לָא קָשְׁיָא, הָא
(*) בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא.
נפש יהודה מתכסין בהם כשמלה. חדשה כששואלין אותו טעמי התורה עושין עצמן כמעלימים את דבריהם מפני שאינם יודעים להשיב: ישנן תחת ידך. אתה בקי בהן לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה: דברים שאין בני אדם עומדים עליהם. על בורין לאמרן כהלכתן אא''כ נכשל בהן עד שאמרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המוסתרין: לא אהיה חובש. איני רגיל להיות חובש בבית המדרש. חובש לא הייתי תמיד בביהמ''ד ללמוד כחבוש בבית האסורים אלמא דלא פסקו ממנה אנשי אמנה: אהיה. הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה אני הווה: וממאי. דמשום אמנה הוא דלמא על כרחם צריכין שיודו האמת דאי אמר ליה גמירנא אותן טעמי תורה אמרי ליה שואלין אימא לן ומשני הוי ליה למימר גמר ושכח: בדברי תורה. היו נאמנים ואינם מתהללים לשקר:
וְעַל שֶׁנֶּהְפַּךְ הֶאֱמֶת הָלְכוּ בַגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה''
(שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, הָפוּךְ. וּבִזְמַן שֶׁהָאֱמֶת מְצוּיָה בָאָרֶץ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד בִּרְכָּתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְצֶדֶק וגו' גַּם־ה' יִתֵּן הַטּוֹב'' וגו'
(תהלים פה, יב־יג). וּבִזְמַן שֶׁאֵין הֶאֱמֶת מְצוּיָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בִּבְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל'' וגו'
(ישעיה נט, טו).
וַאֲפִילוּ הַקַּל שֶׁיֵּשׁ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר, שֶׁהוּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּחְלִיפִים בָּהֶם מֵאֵין הֲנָאָה לָהֶם וְגַם אֵין הֶפְסֵד בּוֹ לְאָדָם אַחֵר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִים הֲנָאָה בְּדַבְּרָם שֶׁקֶר וּבְהַחֲלִיף הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן. וְאַף עַל זֶה אָמְרוּ, שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם ''לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ''
(ירמיה ט, ד). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָנְשָׁן כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְהַתְעוֹת אוֹ לְהַפְסִיד לַאֲחֵרִים. וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם בְּפִיו מַה שֶּׁמְסַפֵּר בְּלִבּוֹ, כְּמוֹ
(*) שֶׁמָּצִינוּ בְרַב סַפְרָא, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו בְּסוֹף מַכּוֹת
(כד, א), וּבְמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(פח, א), שֶׁקִּיֵּם, ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''
(תהלים טו, ב).
נפש יהודה מצינו ברב ספרא. בשאלתות דרב אחאי פרשת ויחי והובא בפנים בחלק ב' בדבר אונאה פרק א':
וְעִם כָּל זֶה אִם יֵשׁ בַּדָּבָר דַּרְכֵי שָׁלוֹם, מֻתָּר לְשַׁנּוֹת בְּדִבּוּרוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סה, ב): אָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָבִיךָ צִוָּה וגו' כֹּה־ תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף
(*) אָנָּא שָׂא נָא'' וגו'
(בראשית נ, טז־יז). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל
(*) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה'עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי''
(שמואל־א טז, ב). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בוֹ, דְּמֵעִיקָרָא כְתִיב ''
(*) וַאֲדֹנִי זָקֵן''
(בראשית יח, יב) וּלְבַסּוֹף כְּתִיב ''וַאֲנִי זָקַנְתִּי''
(שם שם ,יג). וְאָמְרוּ: מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ לַכַּלָּה וְלוֹמַר עָלֶיהָ, שֶׁהִיא נָאָה
(*) וַחֲסוּדָה בִּפְנֵי הֶחָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵן - לִתֵּן לָהּ חֵן בְּעֵינֵי בַּעְלָה.
נפש יהודה אנא שא נא. אביך צוה שתמחול לנו ויעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך. וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי , הקב''ה צוהו לשנות: ואדני זקן. שרה אמרה לשון ביזוי וכשגלה הקב''ה הדבר לאברהם למה זה צחקה שרה וגו' אמר אני זקנתי ושינה בדבר מפני השלום: וחסודה. חוט של חסד משוך עליה:
וְאַף עַל פִּי כֵן יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּשַׁנּוֹת דְּבָרוֹ אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי הֲבַאי, לְבַל יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְשַׁקֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(סג, א): רַב, הֲוָה מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ. אָמַר לָהּ: עַבִידִי לִי טְלַֹפְחֵי, עָבְדָא לֵיהּ
(*) חִימְצֵי; עַבִידֵי לִי חִימְצֵי, עָבְדָא לֵיהּ טְלַֹפְחֵי. כִּי גָדַל חִיָיא בְּרֵיהּ,
(*) אֲפִיךְ לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיעַלְיָא אִימָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא דְקָא אֲפִיכְנָא לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַיינוּ דְקָאָמְרֵי אִינְשֵׁי: דְּנָפַק מִינָךְ -
(*) טַעְמָא מַלְפָךְ. בְּרָם, אַתְּ לָא תַעֲבֵיד הָכֵי, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר''
(ירמיה ט, ד). עַל כֵּן יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר אֱמֶת. וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת יַנְחֶנּוּ בְדֶרֶךְ אֱמֶת.
נפש יהודה חימצי. מין קטניות: אפיך לה. היה אומר האב לבנו אמור לאמך לעשות עדשים הוא אמר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים: טעמא מלפך. שהבן מחכים את אביו אני היה לי לעשות כן מ''מ אתה לא תעביד הכי כי דבר שקר הוא וכתיב למדו לשונם דבר שקר:
פרק שני [לו]
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם דִּבְרֵי שֶׁקֶר לְהִתְפָּאֵר אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ''לֹא־נָאוָה לְנָבָל יָתֶר אַף כִּי־לְנָדִיב שְׂפַת־שָׁקֶר''
(משלי יז, ז). וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמַּתְעֶה לַחֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו טוֹב אוֹ עָשָׂה לוֹ טוֹב וְלֹא עָשָׂה. וּבָזֶה אָמְרוּ ז''ל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַעַת הַגּוֹי. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּבְטִיחַ לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע'' וגו'
(תהלים לד, יד). וְגַם מְצַעֵר לְאוֹתוֹ שֶׁמִּתְהַלֵּל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ טוֹב וְאֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''
(*) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־שָׁקֶר''
(משליכה, יד). וְעַל זֶה הִזְהִירָה תוֹרָה וּדְרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ מִפָּסוּק ''וְהִין צֶדֶק''
(ויקרא יט, לו), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(מט, א): רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ''וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם''? וַהֲלֹא
(*) הִין בִּכְלָל אֵיפָה הוּא? אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. וְאַבַּיֵי אָמַר: הַהוּא,
(*) שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶה וְאֶחָד בַּלֵּב.
נפש יהודה נשיאים ורוח. כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים כך איש מתהלל במתת שקר שאומר כך וכך אתן לצדקה או כך וכך אעשה לפלוני טובה והוא משקר ואינו עושה והוא מצער למי שאמר לו לעשות: הין בכלל איפה הוא. שההין י''ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע''ב לוגין וכל סאה ב' הין וכיון שנאמר איפת צדק למה נאמר הין צדק שהרי הין בכלל איפה הוא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צז, א): אָמַר רָבִינָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא,
(*) דְּלֵיכָּא קוּשְׁטָא. אָמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן וְרַב טִיבוּת שְׁמֵיהּ, וַאֲמְרֵי לָהּ טַבְיוֹמֵיהּ שְׁמֵיהּ, דְּאִי הֲווּ יַהֲבֵי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא
(*) לָא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְדִבּוּרֵיהּ.
(*) אֲנָא אִיקְלָעִית לַהֲהוּא אַתְרָא דִּשְׁמֵיהּ קוּשְׁטָא וְלָא שָׁכִיב אִינֵישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ. וּנְסִיבִת אִתְתָא מִנְהוֹן וַהֲוְיָין לִי תְּרֵי יְנוּקֵי. יוֹמֵי חָד יָתְבָא דְבֵיתְהוּ וְקָא חַייפָא רֵישָׁהּ. אְיָא שִׁבְבְתָא קָרְיָא אַבָּבָא. אָמְרָה לְהוֹן: אִתְּתָא פְלוֹנִית אִיתָא הָכָא? מִשּׁוּם דְּקָא חַייפָא,
(*) אֲמָרִי לָהּ: לָא. בַּהֲהִיא שַׁעְתָּא מִיתוּ תְרֵין בְּנָהָא. אֲתוּ בְנֵי מָתָא וַאֲמרֵי לִי: אַתְּ קְטַלְתִינְהוּ. וַאֲמָרִי לְהוֹן: חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אָמְרוּ לִי: בְּמָטוּתָא מִינָךְ, פּוּק מִגַּבָּן דְּלָא
(*) תֵגְרֵי מוֹתָנָא בְאַתְרִין. וְכָל זֶה לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית''
(צפניה ג, יג), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁלֹּא יְהֵא עַוְלָה בַדָּבָר, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן רַמָּאוּת אֶלָּא הַכֹּל דְּבַר אֱמֶת.
נפש יהודה דליכא קושטא. אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד: לא הוה משני בדבוריה. לשקרא: אנא איקלעי. כלומר אירע הדבר שבאתי לעיר שקושטא שמה: אמרי לה לא. דלאו אורח ארעא לומר היכן היא הואיל וחייפא פירוש רחצה ראשה: תגרי מותנא באתרין. שלא תתגרה במלאך המות לבא בעירנו באמירת שקרים:
פרק שלישי [לז]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַמְשַׁקְּרִים בְּהַטְעוֹת אֶת חַבְרֵיהֶם, שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ וְרֵעוֹ כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו אֶת הָרָעָה וּבָזֶה הוּא מַטְעֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת־ רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ'' וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: ''הַעַל־ אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם־ה'' אִם־בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי''
(ירמיה ט, ז־ח). וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁמְשַׁקְּרִים, נוֹתְנִין עֵינֵיהֶם בַּטוֹבָה הָעֲתִידָה לָבוֹא וּמְסַבֵּב לַחֲבֵרָם שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנוֹת. וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁמַּטְעֵהוּ בִּדְבַר שֶׁקֶר לְהָסִיר טוֹבָה מִמֶּנּוּ אוֹ מֵאַחֵר וּלְגָזְלָהּ לְעַצְמוֹ. וּבָזֶה אָמְרוּ ז''ל: כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צב, א):
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל
(*) הַמַּחְלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ''
(בראשית כז, יב). וְאֵין מְתַעְתֵעַ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתֻּעִים''
(ירמיה י, טו). מַה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא הַמְשַׁנֶּה בְדִבּוּרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר מִי הוּא, אֲבָל הַכַּוָּנָה הִיא, לְפִי שֶׁמַּטְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר, לְפִיכָךְ יִהְיֶה גַּם כֵּן כָּל הַמַּטְעֶה בְּכָל עִנְיָן נִקְרָא ''שֶׁדּוֹמֶה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה'' לְפִי שֶׁמַּטְעִים הֵם גַּם כֵּן לִבְנֵי אָדָם, בְּאָמְרָם, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדָם.
נפש יהודה המחליף בדבורו. משנה בדבורו שלא יהא ניכר הרמאות:
וְהַחֲמוּרִים מִכָּל אֵלּוּ: הַמְשַׁקְּרִים בְּמִשְׁקָלוֹת וּבְמִדּוֹת וּמַכְחִישִׁין בְּפִקְדוֹנוֹת אוֹ בְּהַלְוָאוֹת, שֶׁאֵלּוּ נִקְרָאִין ''אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל'' לְפִי שֶׁעוֹשִׂין שֶׁקֶר וְגֵזֶל וְחֶמְדָּה וְעַל אֵלּוּ אָמְרָה תוֹרָה: ''לֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ''
(ויקרא יט, יא). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּסִבָּה זֹאת יָבוֹא לִידֵי רִיב
(*) וּמַצָּה וּרְצִיחָה וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וַעֲבֵרוֹת הַרְבֵּה וְהוּא דָבָר שֶׁשּׂוֹנֵא הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי
(ו, טז־יח): ''שֶׁשׁ־הֵנָּה שָׂנֵא ה'וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ; עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם־נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה.
(*) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים''.
נפש יהודה ומצה. כמו כי ינצו אנשים: יפיח. ידבר כזבים:
וְכָל רָעוֹת אֵלּוּ יִשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר וּמִתְפָּאֵר בּוֹ, כִּי יְהֵא סִבָּה לָבוֹא לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי לָאָדָם הַמַּכְחִישׁ לוֹ, בַּיָּדַיִם אוֹ בְּמַלְשִׁינוּת, אָז יָבוֹא לַחֲשֹׁב עָלָיו כָּל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת וְגַם יְמַהֵר רַגְלָיו לָרוּץ לְכָל רָעָתוֹ וּכְשֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרֵעַ לוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר, יָעִיד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר לְהָרְגּוֹ. וְאִם לֹא יוּכַל לְהָעִיד עָלָיו, יֵלֵךְ רָכִיל לְשַׁלֵּחַ מְרִיבָה וַאֲפִילוּ בֵּין אַחִים. נִמְצָא, שֶׁכָּל אֵלּוּ הָרָעוֹת יָבוֹאוּ מִדְּבַר שֶׁקֶר וְעַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה ''מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק'' וְסָמִיךְ לֵיהּ ''וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג''
(שמות כג, ז). עַל כֵּן אַשְׁרֵי אָדָם הַמִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וּמַרְגִּיל אֶת פִּיו עַל דְּבַר אֱמֶת, צֶדֶק וַעֲנָוָה, וּבָזֶה יַשִּׂיג כָּל חֶפְצוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיַדְרִיךְ אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וִיִנָּצֵל מִכָּל צָרָה.
חלק שני בשבועות ונדרים וחרמות
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [לח]
הַנִּשְׁבָּעִים בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רוֹצִים לוֹמַר, כִּי כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אֱמֶת, כָּךְ דִּבְרֵיהֶם אֱמֶת, בֵּין עָבָר בֵּין עָתִיד. וְהַנִּשְׁבָּע בַּשֶׁקֶר דּוֹמֶה שֶׁהוּא כְּמַכְחִישׁ אֶת אֲמִתַּת הַשֵּׁם. וְאִם אָדָם יִשָּׁבַע בְּרֹאשׁ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וְלֹא יְקַיֵּם דְּבָרוֹ, הוּא בֶּן מָוֶת, לְפִי שֶׁבּוֹזֶה כְבוֹד הַמֶּלֶךְ. וְאִם זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, נִשְׁבַּע בְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁבָּא מִטִּפָּה סְרוּחָה וְסוֹפוֹ לָמוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יַכְשִׁילוּהוּ לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרוֹ בְּהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר בְּשֵׁם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לַעֲדֵי עַד.
וּכְבָר יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בָּרַבִּים עַל דְּבַר פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. וְגַם כֵּן הָרָעָב שֶׁהֵבִיא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָאָרֶץ, בְּעַד שָׁאוּל וּבֵיתוֹ, שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁבוּעַת הַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לַגִּבְעוֹנִים. וְאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלֹּא נִכְתַּב עֹנֶשׁ מְפֹרָשׁ בָּאַזְהָרוֹת, שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. רַק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. וּבְ''לֹא תִשָּׂא לַשָּׁוְא''. וְכָל־כָּךְ מָרְגָּלִים בְּנֵי אָדָם בְּדָבָר זֶה, שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו קְצָתָם מֵאָה פְעָמִים בְּיוֹם אוֹ יוֹתֵר בְּלִי שׁוּם הֲנָאָה שֶׁמְּקַבְּלִין וּמְחַלְּלִין בּוֹ אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא. וְשֶׁמָּא עָוֹן זֶה הַשָּׁגוּר בְּפִי רֹב יִשְׂרָאֵל מְעַכֵּב אוֹתָנוּ בְּגָלוּת הַחֵל הַזֶּה.
וְעִם כָּל זֶה, מִי שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ פָּרוּץ בְּשׁוּם דָבָר אוֹ שֶׁהוּא עָצֵל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, טוֹב לוֹ לִשָּׁבַע לְקַיְּמָהּ כְּדֵי לִגְדֹר אֶת עַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים
(ח, א): אָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשְׁבַּעְתִּי וַאֲקַיֵּמָה'' וגו'
(תהלים קיט, קו).
(*) וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן,
(*) דִּשְׁרֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ. וַאֲמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, [אֶשְׁנֶה מִשְׁנָה זוֹ] אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילוּ לִזְרוּזֵי בְעָלְמָא, הַיְנוּ דְּרַב גִּידָל קָמַייתָא? הָא קָא מַשְׁמַע לָן,
(*) כֵּיוָן דְאִי בְעֵי פָטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכֵי חַיילָא שְׁבוּעָה עַלֵיהּ.
נפש יהודה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה וכתיב ושננתם דצריך אדם לשנות בתורה: דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז את עצמו , לקיים המצות: כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק''ש קיים לא ימוש דאמר רשב''י במסכת ברכות כל הקורא ק''ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בק''ש דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה אע''ג דלא הוה מושבע מסיני דכבר פטר נפשיה מ''ה חל עליו שבועה:
וְגַם כֵּן בְּנָזִיר, אַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ חוֹטֵא, הוּא לְמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ גָּדֵר, אֲבָל טוֹב הוּא לִגְדֹּר עַצְמוֹ בִּרְאוֹת יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי אֶלעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: ''וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־ הַנָּפֶשׁ''
(במדבר ו, יא). וְכִי בְאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, מְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְעִם כָּל זֶה אִם רָאָה אֶת יִצְרוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו טוֹב לוֹ לַעֲשׂוֹת סְיָג, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי
(*) אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא
(*) אָדָם אֶחָד מִן הַדָּרוֹם, רְאִיתִיו יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רָאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׂעָרְךָ? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לִדְלוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, נִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָה שֶׁלִּי
(*) וּ
(*) פָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵּנִי מִן הָעוֹלָם,
(*) אָמַרְתִּי לוֹ: רָשַׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלְּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וְנִשַּׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר
(*) לְהַזִּיר לַה'''
(שם שם, ב). וְזֶה נִקְרָא נָזִיר קָדוֹשׁ, שֶׁצָרִיךְ נְזִירוּת לְהִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.
נפש יהודה אשם נזיר טמא. הנזיר שנטמא מביא אשם ואח''כ מונה ימי נזירות אחר ומאותו אשם לא אכל. בא לפני אדם אחד. שבא להקריב קרבן נזירות ולגלח שערו: ופחז עלי יצרי. ומתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם: פחז. מיהר לשון פחז כמים פירוש בבואה במראה צורה כשאדם רואה במים או במראה או בצלו: אמרתי. כך אמר לעצמו: להזיר לה'. דהיינו לשם שמים:
פרק שני [לט]
אַף עַל פִּי שֶׁחֲמוּרִים עִנְיְנֵי הַשְּׁבוּעוֹת, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם בִּשְׁגָגָה אוֹ בְאֹנֶס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו וְאֵינוֹ כֵן, אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶם אִם אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, לְפִי שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו בְּעִנְיָן אֶחָד וְכַוָּנַת לִבּוֹ הוּא לְדַעַת אַחֶרֶת, וּבִלְבַד שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִילוּ לְגוֹי, שׁוּם חִיּוּב אֲמִיתִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, אֲבָל צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים כה, ב): תָּנָא: כְּשֵׁם
(*) שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מֻתָּרִין כָּךְ שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת מֻתָּרִין. הֵיכֵי דָמֵי שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת? כְּגוֹן רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסֵי. הָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְהָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְכָל חַד וְחַד מִשְׁתַּבַּע. אֲתָא רַב אָמַר כְּחַד מִינַיהוּ, אָמַר אִידָךְ: וַאֲנָא לְשִׁיקְרָא אִשְׁתַּבָּעִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ
(*) לִבָּךְ אָנְסָךְ. וְכָל חַד וְחַד אֲדַעְתֵיהּ שַׁפִּיר קָא מִשְׁתַּבַּע.
נפש יהודה שנדרי שגגות. אמר קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל או שתה ובשעת הנדר היה סובר בודאי שלא אכל ושלא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוה הלכך לא הוה נדר: לבך אנסך. שבלבך היית סבור שהאמת אתך:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: נוֹדְרִין
(*) לַהֲרָגִין וְלַחֲרָמִין
(*) וּלַמּוּכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְרוּמָה; שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם
(פירש רש"י: הרגין הן לסטין יהודים ההורגים כדי ליקח ממון; וחרמין הן גזלנין; אבל אינן הורגין. ולא זו אלא אף זו קתני; שהיא של תרומה, דאף על גב דקטלי וגזלי, לא אכלי איסורא). בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
(*) בַּכֹּל נוֹדְרִין חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: מוֹכְסִין - וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל:
(*) דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא? אָמַר רַב חִינְנָא בַר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס
(*) שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי:
(*) בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. ''שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ''. הֵיכֵי נָדַר? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר: יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת עוֹלָם עָלַי, אִם אֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.
(*) כֵּיוָן דַּאֲמַר יֵאָסְרוּ, יִתְסוֹר כָּל פְּרִי עֲלֵיהּ? בְּאוֹמֵר: הַיּוֹם.
(*) אִי דַאֲמַר הַיּוֹם לֹא מְקַבֵּל מִינֵיהּ מוֹכֵס? בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַיּוֹם וּמוֹצִיא בִשְׂפָתָיו סְתָם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, לְגַבֵּי אוֹנְסִין אֶפְשָׁר דַּעֲקַר לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ.
נפש יהודה להרגין. רוצח שהוא הורג על עסקי ממון שאם בא להרגו יכול זה לידור שהוא של תרומה ויאמר נדר זה עלי אם אינו של תרומה אע''פ שאינו של תרומה כדי שלא יטלם לפי שיש חיוב מיתה לזו והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין: ולמוכסין. נוטל מכס המלך ורוצה ליטול פירותיו בעל כרחו אע''פ שאינו של תרומה יכול לידור שהן של תרומה כדי שלא יטלם ומתניתין לא זו אף זו קתני: בכל נודרין. להם חוץ משבועה , לא יאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינו של תרומה: דינא דמלכותא דינא. ולא נדרי אונסין נינהו אמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות: שאין לו קצבה. שנוטל כל מה שירצה: במוכס העומד מאליו. שאינו של מלכות: כיון דאמר יאסרו. קשיא הוא כיון דאמר יאסרו ולא אמר מילתא דהערמה איתסרו ומשני באומר היום יאסרו דהיינו הערמה דההוא יומא לחוד אסר אנפשיה: אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס. ואינו מניחו בשביל אותו נדר שלא יטול הפירות שהרי שומע דבהערמה נדר:
וְעִם כָּל זֶה יִזָּהֵר
(*) שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו אֲפִילוּ גּוֹיִים, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(כח, א), וּבְסוֹף מַסֶּכֶת יוֹמָא
(פד, א): רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִינָא
(פירוש: חולי השינים), אָזַל לְגַבֵּי הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עָבְדָה לֵיהּ סַמָּא, חַמְשָׁא וּמְעַלֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר לָהּ:
(*) בְּשַׁבַּתָּא מַאי? אָמְרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכֶת. אָמַר לָהּ: אִי אִיצְטֲרִיכְנָא מַאי אֶעֱבִיד? אָמְרָה לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִית. אִישְׁתַּבָּע לָהּ: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְּלָא קָא מְגַלִינָא [גָּלְיָה לֵיהּ]. לְמָחָר נָפַק
(*) וְדָרְשָׁהּ בְּפִרְקָא. וְהָא אִישְׁתְּבַע לָהּ? לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הוּא דְלָא מְגַלִּינָא, הָא לְעַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל מְגַלִּינָא.
(*) וְהָא אִיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם?
(*) דִּמְגַלֵּי לָהּ מְעִיקָרָא. וְכָל זֶה הָיָה נִשְׁבַּע לְגוֹי אוֹ לְאַנָּס.
נפש יהודה שלא יחשדוהו. שעבר על שבועתו: בשבתא מאי. איעביד דלא מצינא למייתי גבך מפני תלמידי בני כלה: ודרשה בפרקא. אמר הרפואה ולימדו לכל: והא איכא חילול השם. שהיא סבורה שעבר על שבועתו ומשני: דמגלי לה מעיקרא. מההוא שעתא גלי לה אמר לה דעי שלא נשבעתי ולא אמרתי באלהא דישראל אלא לאלהא דישראל:
וְגַם מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֲפִילוּ לִיהוּדִית הָיָה נִשְׁבַּע בְּפִיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַדָּבָר לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה
(פרק ב"): פַּעַם אַחַת הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִים וְעָבְרוּ לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כִּסָּה רֹאשׁוֹ. זֶה שֶׁגִּלָּה רֹאשׁוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיאָךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ לַחֲלֹק עַל דִּבְרֵי רַבּוֹתֶיךָ? אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲקַיְּמֶנּוּ. הָלַךְ אֵצֶל אִמּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ תִינוֹק וּמְצָאָהּ שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת קִטְנִית בַּשּׁוּק. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִם תֹּאמְרִי לִי מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֲלֵךְ, אֲנִי מְבִיאֵךְ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. הָיָה נִשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. אָמַר לָהּ: בְּנֵךְ זֶה מַה טִּיבוֹ? אָמְרָה לוֹ: כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַחֻפָּה נִדָּה הָיִיתִי וּפֵרַשׁ מִמֶּנִּי בַעֲלִי וּבְעָלַנִי שׁוֹשְׁבִינִי וְהָיָה לִי בֵן זֶה. וְנִמְצָא מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ: גָּדוֹל הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהִכְחִישׁ אֶת רַבּוֹתָיו. אָמְרוּ לוֹ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּלָּה סוֹדוֹ לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''סוֹד ה' לִירֵאָיו''
(תהלים כה, יד).
וְכָל זֶה כַּוָּנָתוֹ לִדְבַר מִצְוָה כְּדֵי לְגַּלּוֹת הַנִּסְתָּרוֹת וּלְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַדְּבָרִים, אֲבָל הַנִּשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בְעִנְיָן אַחֵר, יְהֵא שְׁבוּעַת שָׁוְא אוֹ שֶׁקֶר. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' וְגוֹ''
(שמות כ, ז).
פרק שלישי [מ]
לְפִי שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם בְּקִיאִין בְּחֹמֶר הַשְּׁבוּעָה וּבְחֶמְדָּתָם הַגְּדוֹלָה יָבוֹאוּ לְסַמּוֹת עֵינֵיהֶם וְלִשָּׁבַע בַּשֶׁקֶר לְכָל מַה שֶּׁיִּהְיוּ רַשָּׁאִין לִכְפֹּר וְגַם לְהַעֲלִים הָאֱמֶת, הֵן בְעֵדוּיוֹת הֵן בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יָטִילוּ בֵּית דִּין שְׁבוּעָה עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן הִתְקִינוּ רַבּוֹתֵינוֹ, שֶׁבֵּית דִּין בְּכָל זְמַן וּזְמַן יוֹדִיעוּ לַנִּשְׁבַּע חֹמֶר הַשְּׁבוּעָה וְדִינָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁיְּבִינֵהוּ, כְּדֵי לְגַלּוֹת אָזְנוֹ בַּדָּבָר וְאוּלַי יִירָא וְיִסְתַּלֵק מִן הַשְּׁבוּעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת, פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת הַדַּיָּנִים
(לח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים אַף הִיא
(*) בִלְשׁוֹנָהּ נֶאֱמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשְּׁוָא''
(שמות כ, ז); כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה
(*) נֶאֱמַר בָּהֶם 'וְנַקֵּה' וְכָאן נֶאֱמַר 'לֹא יְנַקֶּה'
(שם); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַל־תִּתֵּן
(*) אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ''
(קהלת ה, ה). וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם''
(ישעיה נח, ז); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָלֹה וְכַחֵשׁ''
(הושע ד, ב). וּכְתִיב: ''עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ''
(שם שם, ג); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת''
(זכריה ה, ד). ''הוֹצֵאתִיהָ'' לְאַלְתָּר, ''וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב'', זֶה שֶׁגּוֹנֵב דַּעַת חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֶצְלוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ: ''וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר'', כְּמַשְׁמָעוֹ: ''וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוֹ וְאֶת־ עֵצָיו וְאֶת־אֲבָנָיו וגו''', הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלֶּה אוֹתָן, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָן.
נפש יהודה בלשונה נאמרה. בכל לשון שמבין בה: נאמר בהם ונקה. למי שעשה תשובה וכאן נאמר לא ינקה אפילו אם עשה תשובה בלא פרעון: את פיך. בשבועת שקר לחטיא את בשרך ואת קרובך:
אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבַּע,
(*) פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ''סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה''
(במדבר טז, כו). וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם: דְּעוּ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם'' וגו'
(דברים כט, יג).
נפש יהודה פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כדי שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקיבל עליו בב''ד:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: בִּשְׁלָמָא הַאי דְקָא מִשְׁתַּבַּע אִיכָּא אִיסוּרָא,
(*) אֶלָּא הַאי דְקָא מַשְׁבַּע לֵיה, אַמַּאי? לִכְדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ''שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם''
(שמות כב, י), מְלַמֵּד
(*) שֶׁחָלָה עַל שְׁנֵיהֶם, עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, לָמָּה לִי? מִשּׁוּם
(*) קַנְיָא דְרָבָא.
נפש יהודה אלא האי דקא משבע ליה אמאי. נימא סורו מעל האנשים דשתיהם במשמע ומה חייב זה שחבירו רוצה לישבע לשקר: שחלה על שניהם. ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם: קניא דרבא. כשבא לזה לישבע נתן המעות בקנה מקל חלול ואמר למלוה הא לך מקלי עד שאלך ואשבע ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר השבועה יחזור ויטלנו וכשראה המלוה שנשבע לשקר כעס וזרק המקל מידו ונשבר ונפלו המעות ממנו על כן משביעין על דעתנו ועל דעת בית דין:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ, שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם, לְפִי שֶׁהִלְוָהוּ שֶׁלֹּא בְעֵדִים וְסִבֵּב לוֹ הַשְּׁבוּעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ
(עה, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים,
(*) עוֹבֵר מִשּׁוּם ''וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל''
(ויקרא יט, יד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר:
(*) גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר''
(תהלים לא, יט).
נפש יהודה עובר משום לפני עור. שגורם ללוה לכפור: גורם קללה לעצמו. כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק:
אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב אַשֵּׁי: קָא מְקַיֵּים רָבִינָא כָּל דְּאָמוּר רַבָּנָן. יוֹמָא חַד שָׁלַח לֵיהּ בְּהַדֵיהּ פַּנְיָא דִּמְעַלֵי שַׁבַּתָּא: לִישְׁדַר לִי מַר עֲשָׂרָה זוּזֵי, דְּאִיתְרַמִי לִי קְטִינָא דְּאַרְעָא לְמִיזְבַּן. שָׁלַח לֵיהּ: לִכְתוֹב מַר כְּתָבָא וְלִסְהוֹד סַהֲדֵי וְלִשְׁדַר לִי. אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילוּ אֲנָא נַמֵי? אֲמַר לֵיהּ: כָּל שֶׁכֵּן מַר, דְּטָרִיד בְּגִירְסֵיהּ
(*) וְאִישְׁתְלֵי לֵיהּ וְאֶגְרוֹם קְלָלָה לְעַצְמִי.
נפש יהודה ואישתלי. ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה
(*) צוֹעֲקִין וְאֵין נַעֲנִין, אֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים
(*) וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. מַאי הִיא? אִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) הַתּוֹלֶה מָעוֹתָיו לְגוֹי. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהַאי מָתָא
(*) וְלָא אֲזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתָא.
נפש יהודה צועקין. בב''ד של מטה ואינם נענין שהרי הם גרמו לעצמן: ומי שאשתו מושלת עליו. שלא היה לו להרגילה מתחילה לכך: התולה מעותיו לגוי. אמר מעות שאני משתמש בהן של פלוני עובד כוכבים ומזלות הם שלא להשביע את עצמו כלומר שלא ידעו הבריות שעשיר הוא ופעמים שהעובד כוכבים ומזלות שומע ומעיד עדים ותובעו בדיניהם: ולא אזיל למתא אחריתא. דשינוי מקום שינוי מזל:
פרק רביעי [מא]
חֹמֶר עָנְשֵׁי הַשְּׁבוּעוֹת לַנִּשְׁבָּעִים וּלְדוֹרָם הֵם גְּדוֹלִים, עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁבַּעֲוֹנָם בָּאוֹת צָרוֹת רַבּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, א): בַּעֲוֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן, בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה
(סימן ד). וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם וכו' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם. לָמַדְנוּ מֵאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי מֵימְרוֹת כִּי שְׁבוּעַת שָׁוְא שָׁוָה לְחִלּוּל הַשֵּׁם.
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרִי
(ויקרא יט): ''וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר''
(ויקרא יט, יב). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא''
(שמות כ, ז), יָכוֹל אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְּיֻחָד בִּלְבָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַכִּנּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בִּשְׁמִי'', כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי. ''וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם'' וגו'
(ויקרא שם), מְלַמֵּד שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא הוּא חִלּוּל הַשֵּׁם.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: כָּל הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעוֹת כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לוֹ מְחִילָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֶת אֲשֶׁר־יִשָּׂא''
(שמות כ, ז). וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה
(*) מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' [צְבָאוֹת] וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ''
(זכריה ה, ד), הָא לָמַדְתָּ: דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלֶּה אוֹתָם, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָם.
נפש יהודה ממתינין לו. אם יש לו זכות חוץ מנשבע אע''פ שאין בו מעשה לוקין עליו דכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב''ד של מעלה אין מנקין אותו מחטא אבל בב''ד של מטה מנקין אותו מחטא ומלקין אותו:
וּמָצִינוּ שֶׁאַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד נֶהֶרְגוּ מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁעָבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבְּעוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת לַצָּבָא עַל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה
(סימן לח). וְגַם מָצִינוּ כִּי לְפִי שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַכֹּהֲנִים הַמְפַרְנְסִים אֶת הַגִּבְעוֹנִים, רָעָב בָּא עַל הָאָרֶץ עַד שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָנָיו בַּעֲוֹנוֹ ''וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ''
(שמואל־ב כא, יד).
וְגַם אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בִּכְפָר אֶחָד, שֶׁהָיוּ אֲנָשָׁיו נִשְׁבָּעִים וּמְקַיְּמִים וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ. כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁאֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה שָׁם. וְהוֹלְכִים וְעוֹשִׂים כָּךְ וּמְקַיְּמִים שְׁבוּעָתָם וְנֶחְרְבוּ. וּמַה הַנִּשְׁבָּעִין וּמְקַיְּמִים כָּךְ, הַנִּשְׁבָּעִים לַשֶּׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכָל זֶה לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים בְּחִנָּם.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי
(כא, א): תַּנְיָא: כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו וְלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, חוּץ מִנִּשְׁבַּע
(*) וּמֵמִיר
(*) וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בַשֵּׁם. וּבְבֵית דִין שֶׁל מַטָּה לְהַעֲנִישׁ לָעוֹבֵר. וּמִי שֶׁיִּתְרַחֵק עַצְמוֹ מִמֶּנָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'''
(זכריה ח, טז־יז). נִמְצָא שֶׁאוֹהֵב לַנִּזְהָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ.
נפש יהודה ומימר. שהמיר בהמת חולין בבהמת הקדש ועבר על לאו דלא ימיר ותנן בתמורה שאם המיר מומר וסופג את הארבעים: ומקלל את חבירו בשם. דכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם שיתירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלה ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות:
פרק חמשי [מב]
דְּבַר הַנְּדָרִים קַל בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם וְהֵם רְגִילִים בָּהֶם וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ אֲפִילוּ לִדְבַר מִצְוָה, כְּדִכְתִיב: ''טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְּשַׁלֵּם''
(קהלת ה, ד). וּכְתִיב: ''אַל־תִּתֵּן
(*) אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־ בְּשָׂרֶךָ''
(שם שם, ה). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִים
(כ, א): תַּנְיָא, לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל
(סימן יט). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(לב, ב): תַּנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן
(סימן ד).
נפש יהודה את פיך. בנדר:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(כב, א): בַּר בְּרַתֵּיהּ דְּיַנַּאי סָבָא
(*) אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי רַבָּה. אֲמַר לֵיהּ: אִילוּ הֲוָה יַדֶּעֶת
(*) דְּפָתְחִין פִּנְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבְדָךְ מִי נַדֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיֵהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא:
(*) מַאי קְרָא? ''
(*) וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר''
(משלי יכ, כה). אַף עַל גַּב דְּפָתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ, אֲנָן
(*) לָא פָתְחִינָן בְהָא. וְלָא פָתְחִינָן בַּהֲדָא אַחֲרִינְתָּא,
(*) דַּאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פָּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲהוּא סָבָא, ''
(*) יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב
(*) וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא''
(שם יב, יח). כָּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
נפש יהודה אתא לקמיה דרבי ינאי. להתיר לו הנדר: דפתחין פנקסך. למעלה הספר שמעשיך נכתבין בה מבקרין ב''ד של מעלה בשביל שנדרת שמתוך שהוא נודר נדרים מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו ומתוך כך מן השמים פותחין פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו: מאי קרא. שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם: ואחר נדרים לבקר. אחר שנדר אדם מבקרין מעשיו: לא פתחינן. לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהני איום גדול הוא שאפילו אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר. ולא בהני תרתי אחרנייתא דאמר רבה בר בר חנה. לפי שמתוך שאמר לו שחטא כך שראוי לדוקרו בחרב יש לחוש שיאמר שמתחרט אף על פי שאין מתחרט: יש בוטה. כמו לבטא בשפתים: ולשון חכמים מרפא. שמתירין לו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּמוֹ, נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה? ''וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא־יִהְיֶה בְךָ חֵטְא''
(דברים כג, כג) (*) וְיָלִיף ''חֲדִילָה'' ''חֲדִילָה''. כְּתִיב הָכָא ''וְכִי תֶחְדַּל'' וּכְתִיב הָתָם ''שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז''
(איוב ג, יז).
נפש יהודה ויליף חדילה. והכי קאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם לא תחדל יהיה בך חטא:
פרק ששי [מג]
לְפִי שֶׁהוּא קַל בְּעֵינֵי הָאָדָם כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין חֵרֶם שֶׁל אָרוּר, לְפִי שֶׁאֵינָם מְבִינִים הַחֻמְרָא הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בּוֹ, עַל כֵּן כָּתְבוּ ז''ל קְצָת מְחֻמְרוֹתָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת
(לו, א): תָּנָא:
(*) אָרוּר, בּוֹ נִדּוּי, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה. אָרוּר, בּוֹ נִדּוּי, דִּכְתִיב: ''אוֹרוּ
(*) מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה'''
(שופטים ה, כג). וַאֲמַר עוּלָא: בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי שַׂמְתֵּיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. בּוֹ קְלָלָה, דִכְתִיב: ''וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל־הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל'' וגו', אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל''
(דברים כז, יג־טו). בּוֹ שְׁבוּעָה דִּכְתִיב: ''וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הָהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶת־יְרִיחוֹ''
(יהושע ו, כו).
(*) וְדִילְמָא תַּרְתֵּי אָמַר לְהוּ: אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַייטִינְהוּ? אֶלָּא מֵהָכָא: ''וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא־טָעַם כָּל־הָעָם לָחֶם''
(שמואל־א יד, כד). וּכְתִיב: ''וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם''
(שם שם, כז). וְדִילְמָא הָכָא נַמֵּי תַּרְתֵּי אָמַר לְהוּ? וּמִי כְתִיב ''וְאָרוּר''. הַשְׁתַּא דַּאֲתֵית לְהָכִי, הָתָם נַמֵּי לָא כְתִיב ''וְאָרוּר''. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:
(*) אָמֵן, בּוֹ שְׁבוּעָה,
(*) בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים,
(*) בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים בּוֹ שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ''
(*) וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן''
(במדבר ה, כב). בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב: ''אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים וגו' וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן''
(דברים כז, כו). בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־ הַמָּקוֹם הַזֶּה''
(ירמיהכח, ו).
נפש יהודה ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה. כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי. ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל: מרוז. שם עיר קרובה למקום המלחמה ולא באו לעזרה לפיכך קלל אותה: ודלמא. יהושע תרתי עביד , אבל ארור לאו לשון שבועה היא: אמן בו שבועה. העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים. האומר לחבירו ע''מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו: בו אמונת דברים. וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחינה שהוא לשון מאמין הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן: ואמרה האשה אמן אמן. דאי לא כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר השבועה אלא ודאי כשבועה דמיא לכך מבדקה כשתענה אמן אחרי דברי הכהן:
וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד עֹנֶשׁ אָרוּר מִדְּבַר עָכָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''שִׂים־נָא כָבוֹד''
(יהושע ז, יט), אֵין ''נָא'' אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ ''חָטָא יִשְׂרָאֵל''
(שם שם, יא), אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵלָטוֹר
(פירש רש"י: רכיל) אֲנִי? לֵךְ הַטֵּל גּוֹרָלוֹת וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי? אַתָּה וְאֶלְעָזָר שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם, אִם אֲנִי מֵטִיל עֲלֵיכֶם גּוֹרָל, עַל אֶחָד מִכֶּם נוֹפֵל. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּתְחַלֵּק בְּגוֹרָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַךְ־בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת־הָאָרֶץ''
(במדבר כו, נה). ''וְתֶן־לוֹ תוֹדָה''
(יהושע ז, יט), אָמַר רָבִינָא: שִׁחוּדֵי שַׁחְדֵיהּ בְּמִילֵי: כְּלוּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה, תֵּן לוֹ הוֹדָאָה וְהִפָּטֵר. מִיָּד ''וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וגו' וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי''
(שם שם, כ).
אָמַר רַבִּי אַסֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים: שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי''. וְעַד הַשְׁתָּא מַאי טַעְמָא לָא אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. כְּתַנָּאֵי: ''הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד־עוֹלָם''
(דברים כט, כח). לָמָּה נָקוּד עַל ''לָנוּ וּלְבָנֵינוּ'' וְעַל ''ע'' שֶׁבְּ''עַד''? מְלַמֵּד שֶׁלָֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה:
(*) וְכִי עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר ''עַד עוֹלָם''? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם,
(*) כָּךְ לֹא עָנַשׁ עַל עֳנָשִׁים שֶׁבְּגָלוּי
(*) עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. אֶלָּא עָכָן
(*) מַאי טַעְמָא אִיעֲנִישׁ? מִשּׁוּם
(*) דַּהֲווּ יָדְעֵי בֵּיהּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
נפש יהודה וכי ענש על הנסתרות. את אחרים לעולם: כך לא ענש. את אחרים על עונשין שבגלוי: עד שעברו את הירדן. ונעשו ערבים זה בזה: מאי טעמא איענש. כיון דאף משעברו את הירדן לא ענש אחרים על הנסתרות מ''ט איענש ישראל בשבילו הלא בסתר היה: דהוו ידעי ביה אשתו ובניו. והוי דבר שבגלוי:
''חָטָא יִשְׂרָאֵל''
(יהושע ז, יא), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב: אַף עַל פִּי
(*) שֶׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: אַסָּא דְקָאֵי בֵינֵי חִילְפֵי - אַסָּא שְׁמֵיהּ וְאַסָּא קָרוּ לֵיהּ. ''וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן־הַחֶרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם''
(שם), אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁעָבַר עָכָן עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר חֲמִשָּׁה ''גַם''. וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: עָכָן
(*) מוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא ''וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי'' וּכְתִיב הָתָם ''אֶת בְּרִיתִי הֵפַר''
(בראשית יז, יד).
(*) פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְתֵימָא בְּמִצְוֹת דְּגוּפֵיהּ
(*) לָא פָקַר, קָא מַשְׁמַע לָן. ''וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל''
(יהושע ז, טו). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁבָּעַל עָכָן נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה. כְּתִיב הָכָא ''וְכִי־עָשָׂה נְבָלָה'' וּכְתִיב הָתָם ''כִּי־עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל''
(דברים כב, כא). פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְתֵימָא
(*) כֻּלֵּי הַאי לָא פָקַר נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. רָבָא אָמַר: דִּינֵיהּ כְּנַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה, בִּסְקִילָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּתִיב: ''וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עָכָן בֶּן־זֶרַח וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הָאַדֶּרֶת וְאֶת־לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־ שׁוֹרוֹ וְאֶת־חֲמֹרוֹ וְאֶת־צֹאנוֹ וְאֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר''
(יהושע ז, כד). אִם הוּא חָטָא, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מֶה חָטְאוּ? וּלְטַעְמָךְ, אִם הוּא חָטָא, יִשְׂרָאֵל מֶה חָטְאוּ?
(*) אֶלָּא לִרְדּוֹתָן, הָכָא נַמֵּי לִרְדּוֹתָן. ''וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים''
(שם שם, כה), תַּרְתֵּי? אֶלָּא
(*) הָרָאוּי לִסְקִילָה לִסְקִילָה,
(*) הָרָאוּי לִשְׂרֵיפָה לִשְׂרֵיפָה.
נפש יהודה שחטא ישראל הוא. מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתו עליהם: מושך ערלתו. מושך את עור אמתו תמיד עד שנשתרבבה וכסתה את ראש הגיד שלא נראה מהול: פשיטא. הא רבי אלעזר גופיה אמר שעבר על כל התורה: לא פקר. לא הפקיר עצמו כ''כ: כולי האי. רע לשמים ורע לבריות לבייש את משפחתו ולאסרה על בעלה: אלא לרדותן. שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם: הראוי לסקילה. הוא ושורו ובהמותיו קנס היה לרדות את אחרים: הראוי לשריפה. כסף וזהב ובגדים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְמוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(יז, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּשֵׁם שֶׁהַחֵרֶם כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, נִכְנַס בְּרַמַ''ח אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, יוֹצֵא מֵרַמַ''ח אֵיבָרִים. כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, דִּכְתִיב: ''וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם''
(יהושע ו, יז), ''חֵרֶם'' בְּגִימַטְרִיָּא רַמַ''ח. כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, דִּכְתִיב ''בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר''
(חבקוק ג, ב), ''רַחֵם'' בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי.
תֵּדַע לְךָ כֹּחַ שֶׁל חֵרֶם, שֶׁאֲפִילוּ הַשְּׁכִינָה הֶעֱלִימָה מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בִדְבַר מְכִירַת יוֹסֵף, לְמַעַן הַחֵרֶם שֶׁהֶחֱרִימוּ תִשְׁעָה בְנֵי יַעֲקֹב וְשִׁתְּפוּ לַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק לח מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַחֵרֶם שֶׁהוּא גָדוֹל, בּוֹא וּרְאֵה מִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהֶחֱרִים אֶת יְרִיחוֹ הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ וְשָׂרַף בָּאֵשׁ עָכָן בֶּן זֶרַח וכו' וְכֵן שָׁאוּל הֶחֱרִים שֶׁיִּתְעַנּוּ כָּל הָעָם וכו' כִּדְאִיתָא הָתָם.
הכלל השלישי שלא יחניף
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי חֲנֻפָּה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים
החלק הראשון בדברי חנפה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [מד]
כָּל יְרֵא הַשֵּׁם כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כָּרָאוּי, מִצְוָה לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַיְּשֵׁהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ''
(ויקרא יט, יז). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ לֹא יַעֲזֹב מִלְּהוֹכִיחוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נד, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם־זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו''
(ישעיה ג, יד)? אִם שָׂרִים חָטְאוּ
(*) זְקֵנִים מֶה חָטְאוּ? אֶלָּא אֵימָא זְקֵנִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחוּ בַשָּׂרִים. וּמֵימְרָאוֹת אֲחֵרוֹת כָּאֵלּוּ כְּתוּבוֹת בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מֵהַכְּלָל הָרִאשׁוֹן
(סימן ח), שֶׁבְּחִבּוּר זֶה.
נפש יהודה זקנים. סנהדרין:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים וגו'
(איכה א, ו), מַה אַיִל רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בְּקַרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה לָזֶה. הָא לָמַדְנוּ, שֶׁנֶּעֱנְשׁוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל דָּבָר זֶה, שֶׁכֻּלָּם עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּנִי אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ'' וגו'
(משלי ו, א).
וְאַל יַעֲזֹב תַּלְמִיד חָכָם מִלְּהוֹכִיחַ לָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁיִּירָא מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂנְאוּהוּ בַּעֲבוּר הַתּוֹכֵחוֹת, אֶלָּא עַל כָּל פָּנִים יוֹכִיחֵם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת
(קה, ב): אָמַר אַבַּיֵּי: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרַחֲמִין לֵיהּ בְּנֵי מָתָא, לַאו מְשׁוּם מַעַלְיוּתָא הוּא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְמִילֵי דִשְׁמַיָּא.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נה, א): אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מַר לְהַנֵּי דְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלֵי מִינָאִי. אָמַר לֵיהּ: אַף עַל פִּי כֵן לוֹכְחִינְהוּ מַר, דַּאֲמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּה לְרָעָה,
(*) חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
(*) וְהִתְוִיתָ תָּו עַל־מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים''
(יחזקאל ט, ד).
נפש יהודה חוץ מדבר זה. שנאמר במקרא זה שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו: והתוית תו על מצחות האנשים. הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשים בתוכה אלו צדיקים:
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּו שֶׁל דְּיוֹ,
(*) שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָן שֶׁל רְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִשְׁתַּנוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מִיחוּ לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו מִדַּת הַדִּין: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לִפְנֵיהֶם מִי גָלוּי?
(*) הָיְנוּ דִּכְתִיב: ''זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל־כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־עָלָיו הַתָּו אַל־ תִּגַּשׁוּ
(*) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ וַיָּחֵלוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת''
(שם שם, ו). תָּנִי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ''מִמְּקְדָּשִׁי'' אֶלָּא ''מִמְּקֻדָּשַׁי''. אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה
(*) כֻלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּו.
נפש יהודה שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. שאני רוצה לשלוח בעיר: היינו דכתיב. מעיקרא ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו ולבסוף וממקדשי תחלו: ממקודשי. שהודה הקב''ה לקטרוג מדת הדין וחזר בו מן הטובה: יכול וכו'. ולא יסטרנו , להכות על לחייו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ''
(ויקרא יט, יז). יָכוֹל לֹא יַכֶּנוּ וְלֹא יִסְרְטֶנּוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בִּלְבָבֶךָ'', בְּשִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דָבָר מְגֻנֶּה שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הוֹכֵחַ''
(שם); הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מַהוּ שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''תּוֹכִיחַ'' (שם), מִכָּל מָקוֹם,
(*) יָכוֹל אֲפִילוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא''
(ש).
נפש יהודה יכול אפילו פניו משתנים. שיוכיחנו בדברים להלבין פניו:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁיּוּכַל לְהוֹכִיחַ. אִלּוּ אָמַר: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמֵר לוֹ: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תָּמֵהּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה
(*) שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה, שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכֵחָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים לָקָה עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי
(*) קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ''
(משלי ט, ח).
נפש יהודה שיודע להוכיח. שלא ישא עליו חטא על עלבון פנים: קובל עליו. כשראיתי בו דבר גנאי:
לָמַדְנוּ, שֶׁהַמּוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ זוֹכֶה וּמְזַכֶּה שֶׁיִּתְחָרֵט חֲבֵרוֹ עַל מַה שֶּׁעָבַר וִיאַשֵּׁר דַּרְכּוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, אֲבָל הֶחָנֵף אֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁהוֹלֵךְ חֲבֵרוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְלֹא דַי לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכִיחוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּחֲלִיק לוֹ בִלְשׁוֹנוֹ לֵאמֹר: כַּשּׁוּרָה אַתָּה נוֹהֵג וְלֹא פָעַלְתָּ אָוֶן, מְסַבֵּב מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, עוֹבֵר עַל ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'' וְנַעֲשָׂה מִדּוֹבְרֵי כָזָב וְגָרַם לָזֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַחֵם מֵרָעָתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בְּאִוַּלְתּוֹ בִּרְאוֹת שְׁתֵּי הֲנָאוֹת: הָאַחַת, שֶׁמַּשְׂבִּיעַ תַּאֲוָתוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה, כִּי מְהַלְּלִים אוֹתוֹ. וְגוֹרֵם לַאֲחֵרִים, הָרוֹאִים שֶׁמְהַלְּלִים אוֹתוֹ, שֶׁיָּשׁוּבוּ לְדֶרֶךְ זֶה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּ רָשָׁע''
(משלי כח, ד). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלּוּלֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַתּוֹרָה לֹא יְהַלְּלוּ הָעוֹבֵר עַל דְּבָרֶיהָ.
וְרָאוּי לִירָא אֶת דְּבַר ה' לִמְסֹר עַצְמוֹ בְסַכָּנָה וְאַל יִכְבַּד עַל רֹאשׁוֹ עָוֹן פְּלִילִי כָזֶה. כִּי אֵין לָנוּ גָּדוֹל מֵהַמֶּלֶךְ, וְעִם כָּל מוֹרָאוֹ, יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל מַה שֶּׁנִּתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁהֶחֱנִיפוּ
(*) לְאַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מא, ב): אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק ''לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא''
(דברים יז, טו),
(*) זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, אָמְרוּ לוֹ: לֹא תִירָא, אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ,
(*) אַתָּה אָחִינוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְאַגְרִיפַס. וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה
(*) אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה
(*) נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין
(*) וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים וְאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ:
(*) מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ.
נפש יהודה אגריפס המלך עמד וקבל. הס''ת בבית המקדש כדאיתא בסוטה שבשנת השמיטה בחג הסוכות היה קורא המלך בבית המקדש משנה התורה והיה המלך יושב על בימה אבל אגריפס עמד וקרא. אגריפס מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס והוא שנחרב הבית בימיו: זלגו עיניו דמעות. לפי שמקרא הזה פסלו מן המלכות: אתה אחינו. שאמו מישראל: אגרופה. כוחה של חנופה אע''ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד הוא וזילא מילתא: נתעוותו. הדיינים , הדנין את הדין: ונתקלקלו המעשים. שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה: מעשי גדולים ממעשיך. שמתוך שלא מיחו ביד עוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כלן עוברין:
לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁאֲפִילוּ לְמֶלֶךְ, שֶׁמּוֹרָאוֹ גָדוֹל, נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּהוּ, לְפִי שֶׁהָיָה לָהֶם לִירָא יוֹתֵר מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ''
(דברים א, יז). וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִתְיָּרֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה נִמְנֶה עִם כַּת שְׁקָרִים וְכַת חֲנֵפִים וּמְסַבֵּב רָעוֹת רַבּוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמַּחֲנִיף. וְעַל כֵּן הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה יוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ וְאַל יַחֲנִיפֵהוּ וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים.
פרק שני [מה]
אֵלּוּ הַחֲנֵפִים שֶׁמַחֲנִיפִים לָרְשָׁעִים כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּם, אוֹ לֵיהָנוֹת מֵהֶם, אוֹ שֶׁנָּפְשָׁם הָרָעָה אִוְּתָה רָע וּמִתְאַוִּים לְמַטְעַמִּים מָרִים וּמוֹאֲסִים בִּמְתוּקִים, מַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בִּכְלָל רְבִיעִי
(סימן מח), וְעָנְשָׁן גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מא, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחַנְפֵי־לֵב יָשִׂימוּ אָף''
(איוב לו, יג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר
(שם): ''לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם''
(פירש רש"י ז"ל: כשיבואו עליהם יסורין לא תועיל להם שועה).
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה אֲפִילוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֹמֶר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים''
(משלי כד, כד). וְאֵין ''יִקְּבֻהוּ'' אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל''
(במדבר כג, ח). וְאֵין ''לְאֻמִּים'' אֶלָּא עֻבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְאֹם מִלְאֹם יֵאֱמָץ''
(בראשית כה, כג).
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה נוֹפֵל בַּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע''
(ישעיה ה, כ), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ''לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה'' וגו'
(שם שם, כד).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לַסּוֹף נוֹפֵל בְּיָדָם וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא'' וגו' ''
(*) אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'''
(ירמיה כח, ה־ו). וּכְתִיב: ''
(*) וַיְהִי־הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן־שֶׁלֶמְיָה בֶּן־חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר'' וגו'
(שם לז, יג־יד). וּכְתִיב: ''וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ'' וגו'
(שם שם, טו).
נפש יהודה ויאמר ירמיה הנביא אל חנניא. שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי המקדש שגלו עמו בעוד שנתים ימים אני משיבם אל המקום הזה: אמן כן יעשה ה'. חנופה היא זו שהיה לירמיה לומר בהדיא שקר אתה ניבא: ויהי הוא בשער בנימין. לאחר כמה ימים היה ירמיה יוצא מירושלים ללכת לארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו בירושה ותפסו יראייה ואמר לו אל הכשדים אתה נופל:
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה לַסּוֹף הֲוֵי גַלְמוּדָה כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד''
(איוב טו, לד), שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. מַאי ''גַּלְמוּדָה''?
(*) גְּמוּלָה דָא מִבַּעְלָהּ. [וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה לַסּוֹף גּוֹלָה, כְּתִיב הָכָא: ''כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד''
(שם)] וּכְתִיב הַתָּם: ''וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד־ לִי אֶת־אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה''
(ישעיה מט, כא).
נפש יהודה גמולה. בדולה כמו ויגמל:
וְעוֹד אָמְרוּ ז''ל: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשׁוּם כָּבוֹד לַסּוֹף נִפְטָר מִמֶּנּוּ בְקָלוֹן וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַחְנִיפוֹ אֶלָּא לְפִי שֶׁהוּא נָאֶה לְמִזְגּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמְרוּ: כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וְכָל אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ.
וְעוֹד הִשְׁווּ הַחֲנֻפָּה לְגַסּוּת הָרוּחַ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר
(סנהדרין כד, א): ''וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה
(*) שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ
(*) בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם
(*) כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִשֶּׂנָה אֶת־הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם. וָאֹמַר אֶל־ הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת־הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת־לָהּ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר''
(זכריה ה, ט־יא). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: זוֹ חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל. וּבַעֲוֹן הַחֲנֻפָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹפֵךְ חֲמָתוֹ עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־ יִשְׂמַח ה' וְאֶת־יְתֹמָיו וְאֶת־אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע'' וגו'
(ישעיה ט, טז).
נפש יהודה שתים נשים. חנופה וגסות הרוח: בכנפיהם. לשון גסות הרוח: ככנפי החסידה. שמראין עצמם חסידים:
וְאַף עַל גַּב דַּאֲמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(סוטה מא, ב): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר מֵעַרְבַּיָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֻתָּר לְהַחְנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב
(*) וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ''
(ישעיה לב, ה), מִכְּלָל דְּבָעוֹלָם הַזֶּה שְׁרֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ''כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי''
(בראשית לג, י).
נפש יהודה ולכילי. לשון כלתה נפשי שמתאוה לשתות יין תמיד:
(*) וּפְלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דַּאֲמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו: לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְיָדַע בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אָמַר: טָעַמְתִּי תַּבְשִׁיל זֶה וְדוֹמֶה לְאוֹתוֹ שֶׁטָּעַמְתִי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יָדַע לֵיהּ מַלְכָּא לְהַאי, מִסְתַּפִּינָא לְמִיקְטְלֵיהּ.
(*) כָּל זֶה אֵינוֹ מְדַבֵּר שֶׁיְּשַׁבֵּחַ לוֹ הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁנּוֹהֵג, כִּי בָזֶה כְּבָר אָמְרוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה חֲטָאִים, אֲבָל מַה שֶׁאָמְרוּ מֻתָּר לְהַחֲנִיף, הוּא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְכַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים לְפִי שֶׁהֵם שְׂנוּאֵי הַשֵּׁם, כְּדִכְתִיב: ''נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס''
(תהלים טו, ד), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁרָאוּי לְגוּר בְּאֹהֶל הַשֵּׁם וְלִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשׁוֹ, מִי שֶׁבּוֹזֶה לְאוֹתוֹ שֶׁהוּא נִמְאָס בְּעֵינֵי הַשֵּׁם, שֶׁזֶּהוּ הָרָשָׁע, וּמְכַבֵּד אֶת יִרְאֵי הַשֵּׁם אֲבָל לֹא לָרְשָׁעִים.
נפש יהודה ופליגא. הא דר''ל דאמר להחניפו לעשו נתכוין יעקב לומר לא ראיתי פניך כראות פני אלהים פליגא אדר' לוי דאמר להחניפו נתכוין אלא איים עליו ולהודיעו שהיה רגיל לראות המלאכים: כל זה. שאמרנו שמותר להחניף לרשעים אינו מדבר וכו':
וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם, כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה וְהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לָהֶם מֻתָּר לְכַבְּדָם מִיִּרְאָתָם לְאַנְשֵׁי זְרוֹעַ, אֲבָל לֹא מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָם. וְגַם אִם יִתְיָּרֵא שֶׁיַּזִּיקוּהוּ מֻתָּר לְהַחְנִיפָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהֲרְגוּהוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ''וָחַי בָּהֶם''
(ויקרא יח, ה) וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב לְעֵשָׂו.
וְכִדְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק לא: וְלָקַח יַעֲקֹב אֶת כָּל מַעֲשֵׂר קִנְיָנוֹ וְשָׁלַח וְנָתַן לְעֵשָׂו בְּיַד עֲבָדָיו. אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: ''כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב''
(בראשית לב, ד). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָשִׂיתָ
(*) הַקֹּדֶשׁ חוֹל. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲנִי מַחֲנִיף לָרָשָׁע בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַהֲרְגֵנִי.
נפש יהודה הקדש חול. שקראו לו אדון ולעצמו עבד:
מִכָּאן אָמְרוּ: מַחֲנִיפִין לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וְסִימָנָךְ: ''מֵאַהֲבָ''ה''. רָאשֵׁי תֵיבוֹת: מַחֲנִיפִין אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, רוֹצֶה לוֹמַר, הַסִּימָן ''מֵאַהֲבָ''ה'' כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חַי לְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ. אֲבָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וּמוֹחֶה וְנוֹקֵם נִקְמַת ה' מֵהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹרֵת עִמּוֹ בְרִית וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְפִנְחָס.
החלק השני בדברי אונאות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְרָקִים.
פרק ראשון [מו]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל דַּעְתָּם שְׁטוּפִים בְּתַחְבּוּלוֹת, וּלְרַמּוֹת לְחַבְרֵיהֶם, בְּהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁמְכַבְּדִים אוֹתָם וְאֵין כַּוָּנָתָם אֶלָּא לִגְנֹב דַּעְתָּם, בְּחָשְׁבָם שֶׁהַדְּבָרִים נִסְתָּרִים וְלֹא יִוָּדְעוּ לִבְנֵי אָדָם. וְאֵינָם רוֹאִים כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ הַשֵּׁם וּמַעֲנִישׁ יוֹתֵר עַל גְּנֵיבַת דַּעַת מֵעַל גְּנֵיבַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. וּלְפִי שֶׁחוֹשֵׁב שְׁגּוֹנֵב דַּעַת שֶׁל מַעְלָה שֶׁרוֹאֶה הַכֹּל, אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְאִלּוּ גּוֹנֵב דַּעַת עֶלְיוֹן. כִּדְגַרְסִינָן בַּתּוֹסֶפְתָּא: שִׁבְעָה גַנָּבִים הֵם: וְאֵלּוּ הֵם: גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת,
(*) וְהַמְסָרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ לְהַאֲרִיחוֹ וְאֵין בְּלִבּוֹ לִקְּרוֹתוֹ,
(*) וְהַמַּרְבֶּה לוֹ בְתִקְרֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל,
(*) וְהַפּוֹתֵחַ לוֹ חָבִיּוֹת שֶׁמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי, וְהַמְעַוֵּת בְּעֵדוּת, וְהַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, וְהַמְעָרֵב חֹמֶץ בְּשֶׁמֶן.
נפש יהודה והמסרהב. המפציר בחבירו ומבקש ממנו שיאכל אצלו ולבו בל עמו: והמרבה לו בתקרובת. שמכבד לו במתנות: והפותח לו חביות שמכורות לחנוני. כל החביות שלהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר החבית לחנוני שלימה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד על ידו שהרי תשאר החבית חסירה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שכבר מכרו לו:
וְכָל הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת כְּאִלּוּ גּוֹנֵב דַּעַת עֶלְיוֹנָה. וְגַם הַמַּרְאֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה דְבָרִים לְכַבְּדָם וְאֵינוֹ כֵן, נִקְרָא גוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּמוֹעֵד קָטָן
(כו, ב):
(*) הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ וכו''.
נפש יהודה היוצא בבגד קרוע. קודם לכן גוזל הכל שמראה להן שקרע על המת:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה
(חולין צד, א): אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי. וְהָא דִשְׁמוּאֵל לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְלָלָא אִתְּמַר. דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה עָבַר בְּמֹבְרָא
(פירוש: ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר), אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָעֵיהּ:
(*) פַּיְסֵיה לִמְבוֹרֵיהּ. אָזַל פַּיְסֵיהּ וְאִיקְפַּד שְׁמוּאֵל. מַאי טַעְמָא אִיקְפַּד? אָמַר אַבַּיֵּי: תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה הֲוָאִי וְיָהַבָהּ נִיהַלֵיה
(*) בְּמַר דִּשְׁחוּטָה
(פירוש: טרפה בחזקת שחוטה) וְאִקְפַד. רָבָא אָמַר:
(*) אַנְפַקֵהּ
(פירוש: יין בלתי מזוג) אֲמַר לֵיהּ לְאַשְׁקוּיֵי וְאַשְׁקְיֵה מְזִיגָא:
נפש יהודה פייסיה למבוריה. תן שכרו לבעל המברא: במר דשחוטה. בחילוף שחוטה: אנפקיה. יין , בלי מזיגת מים אמר שמואל לשמעיה לאשקויי לעובד כוכבים ומזלות ואשקיה חמרא מזיגא והעובד כוכבים ומזלות סבור שהיין חי לכך איקפד:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם
(*) אַל יְסַרְהֵב אָדָם בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד וְאַל יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ וְאַל יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי
(*) אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ.
(*) וְאַל יֹאמַר לוֹ: סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ.
(*) וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
נפש יהודה אל יסרהב. לא יפצור בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן: אלא אם כן הודיע לו. שמכר לחנוני ואינו נפסד: ואל יאמר לו סוך שמן. מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש שמן: ואם בשביל כבודו. של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית הָאָבֵל וּבְיָדוֹ לָגִין
(*) הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ וְלֹא יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ.
(*) וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְלֹא יִמְכֹר אָדָם לַחֲבֵרוֹ
(*) סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלָל שְׁחוּטָה, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד שֶׁמַּטְעֵהוּ, שֵׁנִי,
(*) מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְלֹא יִשַׁגֵּר אָדָם לַחֲבֵרוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן
(*) וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִׁגֵּר לַחֲבֵרוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וְהָלַךְ וְזִמֵּן אוֹרְחִים הַרְבֵּה וְנִכְנַס לְהַאֲכִילָם וּמְצָאָהּ שֶׁל יַיִן
(*) וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ.
נפש יהודה המתקשקש. אסור לפי שזה סבור שהוא מלא שמטעהו וגונב דעתו: ואם יש שם חבר עיר. חבורת עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ''כ מותר דגדול כבוד הבריות: סנדל. של עור בהמה שמתה מאליה , אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה: מפני הסכנה. שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור: ושמן צף על פיה. כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובוטח שיש לו שמן הרבה לצרכם: וחנק את עצמו. שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:
וְאֵין הָאוֹרְחִים רַשָּׁאִים לִטֹּל מִשֶּׁל לִפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת וְלֹא הָיָה לוֹ מַה לָּתֵת לִפְנֵיהֶם, אֶלָּא כְּשִׁעוּר שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. בָּא בְנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, נָטַל אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ וְנָתַן לוֹ וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה תּוֹפֵס אַחַת בְּפִיו וּשְׁתַּיִם בִּשְׁתֵּי יָדָיו, חֲבָטוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּמֵת. כֵּיוָן שֶׁרָאַתּוּ אִמּוֹ, עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וָמֵתָה. וְאַף הוּא עָלָה לַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יעֲקֹב: עַל דָּבָר זֶה נֶהֶרְגוּ שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
וְדַרְכָּן שֶׁל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה, שֶׁלֹּא הָיוּ מַנִּיחִים לְשׁוּם אָדָם לְהַטְעוֹת עִמָּהֶם בְּשׁוּם דָּבָר אֲפִילוּ מֵעַצְמָם, וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁיִשָּׁאֵר בְּלִבּוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בְּחִנָּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק בַּתְרָא דְּמַכּוֹת
(כד, א): ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''
(תהלים טו, ב), כְּגוֹן רַב סַפְרָא. וְכָתוּב בְּפֵירוּשׁ רש''י, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו עַל רַב סַפְרָא, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה לוֹ חֵפֶץ לִמְכֹּר וְהוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה חָפֵץ לִקְנוֹתוֹ. הָיָה מְבַקֵּשׁ רַב סַפְרָא עֲשָׂרָה וְהָיָה נוֹתֵן הַקּוֹנֶה שְׁמוֹנָה. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא הִסְכִּים הַקּוֹנֶה בְדַעְתּוֹ לִתֵּן עֲשָׂרָה וְלֹא רַב סַפְרָא לִטֹּל שְׁמוֹנָה. לְאַחַר זְמָן, גָּמַר רַב סַפְרָא בְדַעְתּוֹ לִטֹּל שְׁמוֹנָה, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְמָעוֹת, וְגַם הַקּוֹנֶה גָּמַר דַּעְתּוֹ לִתֵּן עֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַחֵפֶץ. הָלַךְ הַקּוֹנֶה לְרַב סַפְרָא: וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, הִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵם
(*) אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי אֲדוֹנִי הַחֵפֶץ וְהִנֵּה לְךָ עֲשָׂרָה כִּדְבָרֶיךָ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא: לֹא אֶטֹּל אֶלָּא שְׁמוֹנָה, שֶׁכְּבָר גָּמַרְתִּי בְדַעְתִּי לִטֹּל שְׁמוֹנָה וְלֹא יוֹתֵר.
נפש יהודה אמר ליה. החסיד לרב ספרא למה וכו':
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַב סַפְרָא, שֶׁיָּצָא יוֹם אֶחָד חוּץ לָעִיר לְטַיֵּל עִם תַּלְמִידָיו, פָּגַע בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה בָא מִן הַדֶּרֶךְ. אֲמַר לֵיהּ לְרַב סַפְרָא: וְלָמָה טָרַח מַר כָּל־כָּךְ? כְּסָבוּר שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְהַקְבִּיל פָּנָיו. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא: לֹא הָיְתָה כַוָּנָתִי לְהַקְבִּיל פָּנֶיךָ וְלֹא יָצָאתִי אֶלָּא לְטַיֵּל. נִתְבַּיֵּשׁ אוֹתוֹ חָסִיד. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לְרַב סַפְרָא: לָמָּה אָמַרְתָּ לוֹ כָל־כָּךְ? אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה הָיִיתִי מְשַׁקֵּר? אָמְרוּ לוֹ: הָיָה לְךָ לִשְׁתֹּק. אָמַר לָהֶם: אִלּוּ שָׁתַקְתִּי לֹא הָיִיתִי מְקַיֵּם ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''
(תהלים טו, ב).
פרק שני [מז]
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר הֵם נִכְלָלִים בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, לְפִי שֶׁהֵם דְּבָרִים הַמְּסוּרִים לַלֵּב. שֶׁיָּכוֹל הַמְדַבֵּר לְהַטְעוֹת לִבְנֵי אָדָם וְלוֹמַר, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַקְלוֹת לַחֲבֵרוֹ, וְדַעְתּוֹ לְהַקְלוֹתוֹ וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ. וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וְאֵינוֹ נִגְלֶה לְבֶן אָדָם, לְהַזְהִירוֹ וּלְהַעֲנִישׁוֹ עָלָיו, נֶאֱמַר בּוֹ: ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא כה, יז), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ''
(שם), בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ''אַל־תּוֹנוּ''
(שם שם, יד), הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם, ''וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ''? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
הָא כֵיצַד? הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים; הָיָה בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶׂה אֲבוֹתֶיךָ; אִם הָיָה גֵר וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, יִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הִגְּבוּרָה? הָיוּ חֳלָאִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב: ''
(*) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ.
(*) זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים
(*) נִכְחָדוּ''
(איוב ד, ו־ז).
נפש יהודה הלא יראתך כסלתך. שיראתך שהיית ירא שמים הוא מחמת כסילות ולא מדעת שלימה ותקותך ותום דרכיך הכל כסילות: זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היית נקי לא היית אובד: נכחדו. כמו ותכחד מן הארץ:
אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶם: לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁמּוֹכֵר תְּבוּאָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים,
(*) שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב וְנֶאֱמַר בּוֹ: ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא כה, יז).
נפש יהודה שהרי הדבר מסור ללב ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך. ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לו תבואה למכור. והייתי חפץ לקנות מקח זה וכל הדבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלהיך הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לרעה:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'' וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'' רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן.
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל
(עא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲווּ אָזְלֵי כֻּלֵי עָלְמָא בַּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזִינְהוּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שָׁבְקוּ לְדִידֵיהּ וַאֲזְלוּ בַתְרֵייהוּ. לַסּוֹף
(*) אָתוּ שְׁמַעְיָה וַאַבְטַלְיוֹן לְאִיפְטוּרֵי מִנֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתֵי בַר אַהֲרֹן לִשְׁלָם. אָמַר לְהוּ:
(*) יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם, אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם, דַּעֲבָדִין
(*) עוֹבְדָא דְאַהֲרֹן, וְלָא יֵיתֵי בַר אַהֲרֹן לִשְׁלָם,
(*) דְּלָא עָבִיד עוֹבְדָא דְּאַהֲרֹן.
נפש יהודה אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה. ליטול רשות ממנו ולפרוש לצד ביתם: ייתון בני עממין לשלם. לשון גנאי הוא לפי שבאו מבני בניו של סנחריב: עובדא דאהרן. דורש שלום: דלא עביד עובדא דאהרן. שהונאתנו אונאת דברים ואמר מר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך:
לָמַדְנוּ גַּם כֵּן מִכָּאן כַּמָּה גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דֶּרֶךְ גְּנַאי, שֶׁהָיוּ בְנֵי גֵרִים, וּכְפִי הָאֱמֶת, עַל זֶה הָיָה גָדוֹל כְּבוֹדָם, שֶׁבָּאוּ לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְגָמְרוּ תוֹרָה בָרַבִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִטִּין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין
(נז, ב), וּבְפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צו, ב): תָּנָא: נַעֲמָן,
(*) גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה; נְבוּזַרְאֲדָן, גֵּר צֶדֶק הָיָה; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן, לִמְּדוּ תוֹרָה בָרַבִּים בִּבְנֵי בְרַק; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא, לִמְּדוּ תוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב, לִמְּדוּ תוֹרָה בָרַבִּים וּמָאן נִינְהוּ, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
נפש יהודה גר תושב היה. שלא קבל עליו שאר מצות אלא עבודת כוכבים ומזלות שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו':
הכלל הרביעי שלא יספר לשון הרע
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאוֹשׁן כְּשֶׁהוּא בוֹ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי כְּשֶׁאֵין בּוֹ; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בְּנִבְלוּת הַפֶּה.
החלק הראשון כשהוא בו,
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [מח]
דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּע, שֶׁהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁגָּזַל אוֹ עָשַׁק, אוֹ נִתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לֵילֵךְ לְדַבֵּר לִפְנֵי בֵּית דִּין וּלְהָעִיד, כְּדֵי
(*) שֶׁיְּחַיְּבֵהוּ בַּדָּבָר אִם יָעִיד, אוֹ יְחַיְּבֵהוּ שְׁבוּעָה בַּתּוֹרָה עַל פִּיו. אֲבָל אִם רָאָה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁנִּכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא יְרֵא חֵטְא, לֹא יָעִיד לוֹ חִנָּם, רוֹצֶה לוֹמַר, בְּלֹא תוֹכֵחָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בַּדָּבָר שֶׁנִּכְשַׁל עַתָּה בַעֲוֹנוֹ, טוֹב לְהוֹכִיחוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה וְשֶׁיִּפְרֹשׁ מִן הָאִסּוּר וְשֶׁיִּגְדֹּר עַצְמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לְיָדוֹ חֵטְא.
נפש יהודה יחייבוהו. שבועה על פיו בעד אחד:
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ עֵד שֵׁנִי לְקַיֵּם הַדָּבָר, טוֹב הוּא לְהוֹכִיחוֹ קֹדֶם, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם בֵּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל־תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ''
( משלי כד, כח־כט), לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר ''אַל תְּהִי עֵד שֶׁקֶר'', אֶלָּא ''אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם'', פֵּרוּשׁ: אַל תְּגַלֶּה חֶטְאוֹ חִנָּם, בְּלִי תוֹכֵחָה.
וְעִם כָּל זֶה אִם הַחוֹטֵא הוּא מִן הָאֱוִילִים, שׁוֹגִים בְּאִוַּלְתָּם וְשׂוֹנְאִים לְמוֹכִיחָם, כְּדִכְתִיב: ''אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־ יִשְׂנָאֶךָּ''
(שם ט, ח), טוֹב לְהַגִּידוֹ לַשּׁוֹפְטִים, שֶׁיְּיַסְּרוּהוּ עַל עֲוֹנוֹ כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מִן הָאִסּוּר. וְכָל כַּוָּנָתוֹ תִהְיֶה תָמִיד לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבְקִנְאַת הַשֵּׁם, לֹא בְשִׂנְאָתוֹ לוֹ עַל דָּבָר אַחֵר.
וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הוּא עֵד יְחִידִי,
(*) לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ מֵעִיד עַל חֲבֵרם, כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם. וְעַל זֶה גַּם כֵּן נֶאֱמַר: ''אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם'' לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יְחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־ עֵדִים יָקוּם דָּבָר''
(דברים יט, טו), לָכֵן מוֹצִיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים
(קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וְהַיּוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ וְהָרוֹאֶה דְבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי, כְּהָא דְּטוֹבְיָה חָטָא וַאֲתָא זִיגוּד וְאַסְהִיד בֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא. נַגְדֵיהּ רַב פַּפָּא לְזִיגוּד. אֲמַר לֵיהּ: טוֹבְיָה חָטָא וְזִיגוּד מִנְגִּיד? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַתְּ לְחוּדָךְ קָא מַסְהֶדֶת בֵּיהּ,
(*) שׁוּם בִּישׁ בְּעָלְמָא קָא מַפֶקֶת עִילַוֵּיהּ.
נפש יהודה לא טוב היות האדם לבדו מעיד. היינו בדבר ערוה אבל בדיני ממון מותר שמחייבו שבועה מן התורה על פיו: שום ביש. שם רע בעלמא קא מפקת עליה מאחר שאין אתה נאמן בעדות זה ולא יתקבל עדותך ואין עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לא תלך רכיל דכתיב לא יקום עד אחד כלומר המקרא מעיד שאין אתה נאמן בעדות זה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יִצְחַק אָמַר:
(*) מֻתָּר לִשְׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ''
(שמות כג, ה). שׂוֹנֵא, מָאן? אִילֵימָא שׂוֹנֵא־גוֹי וְהָא תַנְיָא: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ,
(*) שׂוֹנֵא־ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא שׂוֹנֵא אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְהֵיכֵי דָמֵי? אִי דְלָא עָבַד וְלָא מִידֵי, מִי שְׁרֵי לְמִסְנְיֵהּ, וְהָא כְתִיב: ''לֹא־ תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ''
(ויקרא יט, יז)? אֶלָּא אִי אִיכָּא סַהֲדֵי דְעָבִיד אִיסוּרָא, ''שׂנַאֲךָ'', שׂוֹנֵא דְכֻלֵּי עָלְמָא הוּא? אֶלָּא לָאו
(*) כִּי הַאי גַוְונָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע'' וגו'
(משלי ח, יג). אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אַשֵּׁי: מַהוּ לְמֵימַר לֵיהּ לְרַבֵּיהּ לְמִישְׂנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימָן הוּא לְרַבֵּיהּ כְּבֵי תְרֵי, לֵימָא לֵיהּ, וְאִי לָא, לָא לֵימָא לֵיהּ.
נפש יהודה מותר לשנאותו. אותו הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע''פ שאינו רשאי להעיד בו מותר לשנאותו שהרי יודע בודאי שהוא רשע: שונא ישראל. כלומר שהוא ישראל: כי האי גוונא. שראה דבר ערוה בחבירו יחידי:
וְאַף עַל פִּי כֵן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁלָּקָה עַל שֶׁהֵבִיא דִּבַּת אֶחָיו אֶל אָבִיו, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא: ''וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה''
(בראשית לז, ב), הַיְנוּ דִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן'' וגו''
(משלי יח, כא). רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲשׁוּדִין בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין אוֹתָם עֲבָדִים; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר:
(*) עַל תְלָתֵיהוֹן לָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה'''
(משלי טז, יא).
נפש יהודה על תלתיהון. כנגד אותן שלשה דברים לקה בשלש: פלס ומאזני משפט לה'. לשלם מדה כנגד מדה:
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ: חֲשׁוּדִין הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי. חַיֶּיךָ, אֲפִילוּ
(*) בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָן
(*) אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִין: [''וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים''
(בראשית לז, לא)]; אַתָּה אָמַרְתָּ: מְזַלְזְלִין הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרְאִין אוֹתָם עֲבָדִים, חַיֶּיךָ ''
(*) לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף''
(תהלים קה, יז); אַתָּה אָמַרְתָּ: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת עַם הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־ אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף''
(בראשית לט, ז).
נפש יהודה בשעת הקלקלה. שהם מקולקלים ומסורים ביד יצרם שמכרו אחיהם: אלא שוחטים ואוכלים. שנאמר וישחטו שעיר עזים: לעבד נמכר יוסף. למה לי לכתוב שכבר אנו יודעים שנמכר אלא להגיד שנענש מדה כנגד מדה: ותשא אשת אדוניו. דאל''כ למה אנה אלהים לידו תקלה זו:
וְכָל זֶה אָמְרוּ כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ דְּבַר עֲבֵרָה לְפִי שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁב כְּמוֹצִיא שֵׁם רָע, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִלְּסַפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כִּי דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים בּוֹ, שֶׁהָאָדָם הַכָּשֵׁר מְדַבֵּר בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְסַפֵּר בִּגְנוּתָן, אֲבָל הַפָּסוּל, כָּל תַּאֲוָתוֹ הִיא לְדַבֵּר בְּמוּמֵי בְנֵי אָדָם, כִּי בַעֲבוּר שֶׁהוּא פָּסוּל רוֹצֶה לִפְסֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין
(ע, ב): תַּנְיָא:
(*) כָּל הַפָּסוּל פּוֹסֵל,
(*) וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוּמוֹ פוֹסֵל. וְאִם הַמּוּם הוּא מְפֻרְסָם בּוֹ אוֹ בְמִשְׁפַּחְתּוֹ, הוּא יוֹתֵר צָרִיךְ לִשְׁמֹר לְשׁוֹנוֹ מִלְּזָכְרוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן.
נפש יהודה כל הפוסל. מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול: ואינו מדבר בשבחו של עולם. אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נט, ב): ''כִּי־ גֵרִים הֱיִיתֶם''
(שמות כב, כ), תַּנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ:
(*) מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: מָאן דְּאִית לֵיהּ זְקִיפָא בְּדִיוּתְקֵיהּ
(פירוש: מי שיש לו תלוי במשפחתו),
(*) לָא לֵימָא זְקוֹף בִּנִּיתָא
(פירוש: דג). לָמַדְנוּ שֶׁטּוֹב לָאָדָם לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְלֹא בְמוּמָן, וּלְהוֹכִיחַ לִבְנֵי אָדָם הַנּוֹטִים לְדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, בֵּינוֹ לְבֵינָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב.
נפש יהודה מום שבך אל תאמר לחברך. דכיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות: לא לימא זקוף בניתא. לא יאמר לעבדו או לבני ביתו תלה לי דג זה שכל שם תליה גנאי הוא לו:
פרק שני [מט]
כָּל הַמְגַלֶּה לְאָדָם דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר עָלָיו אַחֵר בַּסֵּתֶר נִקְרָא רָכִיל וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ''
(ויקרא יט, טז). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת סִבָּה לִשְׁפֹּךְ דָּם, לְכָךְ כָּתוּב סָמוּךְ לוֹ, ''לֹא תַעֲמֹד עַל־דָּם רֵעֶךָ''. וּכְתִיב: ''אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם''
(יחזקאל כב, ט), אוּלַי יַהֲרֹג זֶה לָזֶה בְּסִבַּת הָרְכִילוּת. וּכְתִיב: ''הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד וְנֶאֱמַן־רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר''
(משלי יא, יג, רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ לִשְׁמֹר סוֹד חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגִלּוּי הַסּוֹד הַהוּא עִנְיַן רְכִילוּת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, סוֹפוֹ שֶׁמְבִיאָה אוֹתוֹ הַמִּדָּה הָרָעָה הַזֹּאת לִהְיוֹת הוֹלֵךְ רָכִיל, הוֹאִיל וְאֵין לְפִיו מַחְסוֹם. עַל כֵּן יֵשׁ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בְּסוֹד חֲבֵרוֹ וְאַל יוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיו לְעוֹלָם.
שָׁאֲלוּ לְחָכָם אֶחָד: הֵיאָךְ אַתָּה בְּכִסּוּי הַסּוֹד? אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁיְּגַלֶּה לִי אָדָם סוֹדוֹ, אֲנִי חוֹצֵב לוֹ קֶבֶר בְּתוֹךְ לִבִּי לִהְיוֹת שָׁם לְעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד, שֶׁהִפְקִיד סוֹדוֹ אֵצֶל חָכָם אַחֵר. אָמַר לוֹ: הֵבַנְתָּ אֶת דְּבָרַי? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁכַחְתִּי מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי. רוֹצֶה לוֹמַר, הֱוֵי בָטוּחַ שֶׁהֲסִירוֹתִיהוּ מִלִּבִּי שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּי לְעוֹלָם.
וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹד, כָּךְ הִיא עֵצָה טוֹבָה לָאָדָם שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹדוֹ אֲפִילוּ לְאוֹהֲבוֹ. אָמְרוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר: לְעוֹלָם הֱוֵי זָהִיר בְּסוֹדְךָ וְאַל תְּגַלֵּהוּ לְאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, אֲפִילוּ שֶׁהוּא אוֹהֲבְךָ, שֶׁכֵּן בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים בְּמִשְׁלֵיהֶם: סוֹד שֶׁאֵינְךָ מַפְקִיד אוֹתוֹ לְאוֹיְבְךָ, אַל תַּפְקִידֵהוּ אֵצֶל אוֹהַבְךָ, כִּי לִפְעָמִים יֵהָפֵךְ הָאוֹהֵב לְאוֹיֵב וִיגַלֶּה הַסּוֹד.
וְעוֹד אָמְרוּ: לֹא תְּגַלֶּה סוֹדְךָ לֹא לַמַּשְׂכִּיל וְלֹא לַכְּסִיל, כִּי לִפְעָמִים יַסְכִּיל הַמַּשְׂכִיל וְכָל שֶׁכֵּן הַכְּסִיל. וְעוֹד אָמְרוּ: מֵעוֹלָם לֹא הִפְקַדְתִּי סוֹדִי בְּיַד אָדָם וְגִלָּהוּ, שֶׁלֹּא הָיִיתִי
(*) מַאֲשִׁים אוֹתוֹ אֶלָּא לְעַצְמִי וְהָיִיתִי אוֹמֵר: אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲלִים סוֹדִי וְגִלִּיתִיהוּ לַאֲחֵרִים, לָמָּה אֲנִי מַאֲשִׁים לַאֲחֵרִים שֶׁגִּלּוּהוּ.
נפש יהודה מאשים אותו. אלא נתתי עלי האשם:
וְעוֹד אָמְרוּ: סוֹדוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מָסוּר בְּיָדוֹ כְעֶבֶד, אֲבָל אִם יְגַלֵּהוּ יִהְיֶה הוּא עֶבֶד לַסּוֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁהוּא נֶעֱלָם, הוּא בִרְשׁוּתוֹ וְאַחַר שֶׁיְּגַלֵּהוּ הוּא מִתְיָּרֵא מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִגָּלֶה דַעְתּוֹ בְּקָהָל רָב. עַל כֵּן יְהֵא זָהִיר אָדָם בְּסוֹדוֹ וְגַם בְּסוֹד חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרֵא רָכִיל.
וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁאַף עַל פִּי
(*) שֶׁיִהְיוּ בָרַבִּים, אִם סִפְּרָם בְּמָקוֹם אַחֵר נִקְרָא הוֹלֵךְ רָכִיל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים
(צט, ב) וַאֲמְרִינָן לָהּ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין
(כט, א): תַּנְיָא: מִנַּיִן לַדַּיָּן כְּשֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי? שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ''
(ויקרא יט, טז) וְאוֹמֵר: ''הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד''
(משלי יא, יג).
נפש יהודה שיהיו ברבים. שנאמר בפני רבים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר
(לא, א): הַהוּא תַלְמִידָא דְּגָלֵי מִילְתָא דְּמִתְאַמְרָא בֵי מִדְרָשָׁא
(*) בָּתַר עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנֵי,
(*) וְאַפְקֵיהּ ר' מֵאִיר מִבֵּי מִדְרָשָׁא וְאָמַר: דֵּין גָּלֵי רָזַיָּא. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַעֲלִים סוֹדוֹ וְסוֹד חֲבֵרוֹ וְסוֹד כָּל אָדָם, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בִּרְכִילוּת, מִמֶּנּוּ יָבוֹא לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְהֶחָפֵץ בַּחַיִּים יִנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרָע.
נפש יהודה בתר עשרין ותרתין שנין. דאיתמר בי מדרשא: אפקיה. לההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה:
פרק שלישי [נ]
כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר, שֶׁאֲפִילוּ יְהֵא מְסַפְּרוֹ תַּלְמִיד חָכָם אֵין תּוֹרָתוֹ מְגִינָה עָלָיו. וְאִם אָמְרוּ, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תוֹרָה, דַּוְקָא בַּעֲבֵרָה מִקְרִית, אֲבָל לֹא בְּמִי שֶׁמֻּרְגָּל בָּהּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוּא סִבָּה שֶׁמֵּמִית בְּנֵי אָדָם.
וַהֲרֵי מָצִינוּ בְּדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, שֶׁהָיָה גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה וּקְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע, עַל שֶׁהָיָה מֻרְגָּל בְּלָשׁוֹן הָרַע וְהָיָה סִבָּה לַהֲרֹג נוֹב עִירהַכֹּהֲנִים עַל פִּיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קו, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: ''מַה־תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל־הַיּוֹם''
(תהלים נב, ג)?
(*) אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה,
(*) לֹא חֶסֶד אֵל נָטוּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם. וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִיב: ''וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים'' וגו'
(שם נ, טז)? אֲמַר לֵיה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ
(*) לְפָרָשַׁת רוֹצְחִים וּפָרָשַׁת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע מַה אַתָּה דּוֹרֵשׁ בָּהֶם? ''וַתִּשָּׂא בְרִיתִי
(*) עֲלֵי־פִיךָ''
(שם). אָמַר רַב אַמֵּי: אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג אֶלָּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ.
נפש יהודה אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדואג. והלא גבור בתורה אתה למה תתהלל לספר לה''ר על דוד: לא חסד. תורה עליך לא חכם אתה בתורה דכתיב ותורת חסד על לשונה: לפרשת רוצחים. שהרג נוב: עלי פיך. ולא בלב:
גַּם מָצִינוּ, שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ
(*) לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוֹרֵג אֶת אוֹמְרוֹ וְלַמְקַבְּלוֹ וּלְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טו, ב): בְּמַעֲרָבָא אָמְרוּ: לָשׁוֹן תְּלִיאָתִי, קָטִיל תְּלָתָא, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ וְלָאוֹמְרִים עָלָיו וְלַמְקַבְּלוֹ.
נפש יהודה לשון. תלתא קטיל , לה''ר ממית שלשה בני אדם שהורג למספרו ולמקבלו ולאומרין עליו שמתוך מריבה שמתגרין אלו באלו הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל. לשון תליתאי , שהוא שלישי בינו לבין חבירו שמספר רע בין שני אנשים. אף לשון בסמוך לה , שאם מלשין במעמד שלשתן הורג ואם לאו לא:
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן''
(משלי יח, כא) וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מַה יָּד מְמִיתָה אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה. אִי מַה יָּד אֵינָה מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם''
(ירמיה ט, ז). אִי מַה חֵץ
(*) עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ''
(תהלים עג, ט). וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ''שַׁתּוּ בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם'', ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם'', לָמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּקָטֵיל כְּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם'', ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן'' לָמָּה לִי? לִכְדְרָבָא, דַּאֲמַר רָבָא,
(*) דְּבְעֵי חַיֵּי בְלִישְׁנֵיהּ,
(*) דְּבְעֵי מִיתָה בְּלִישְׁנֵיהּ.
נפש יהודה חץ שחוט לשונם. שהורג ברחוק כמו חץ: עד ארבעים או חמשים אמה. לאו דוקא קא חשיב: דבעי חיי בלישניה. שיעסוק בתורה שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה: ודבעי מיתה בלישניה. שמספר לשון הרע כדאמרן דקטיל תלתא:
הֵיכִי דָמֵי לִישְׁנָא בִישָׁא? אָמַר רָבָא: כְּגוֹן דַּאֲמַר: נוּרָא בֵי פְלַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: הָא,
(*) גִּלּוּיֵי מִילְתָא בְעָלְמָא הוּא; אֶלָּא דְּמַפִיק לֵיהּ בְּלָשׁוֹן הָרָע, דַּאֲמַר: הֵיכָא מִשְׁתַּכְחָא נוּרָא, אֶלָּא בֵּי פְלַנְיָא, דְּאִיכָּא בִּישְׁרָא וְכַוְורֵי, כְּלוֹמַר, עָשִׁיר הוּא וְיֵשׁ לוֹ בָשָׂר וְדָגִים וְאֵינוֹ מְהַנֶּה לַאֲחֵרִים.
נפש יהודה גילוי מלתא בעלמא הוא. הואיל ואינו אומרה בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אומר לכו לבית פלוני:
וְאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁזָכוּ יִשְׂרָאֵל לִגְאוּלָה כְּשֶׁהָיוּ בְמִצְרַיִם הָיָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְגַרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם: עַל יְדֵי שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת הַשֵּׁם,
(*) (*) רְאוּבֵן [וְשִׁמְעוֹן] מְסַלְּקִין, רְאוּבֵן [וְשִׁמְעוֹן] מְנַחְתִין: וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, דִּכְתִיב: ''כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם
(בראשית מה, יב), בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ; וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם'' וגו'
(שמות יא, ב). אַתְּ מוֹצֵא,
(*) שֶׁהָיָה הַדָּבָר מֻפְקָד אֶצְלָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁהִלְשִׁין אֶת חֲבֵרוֹ; וְלֹא הָיָה בָּהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, שֶׁכֵּן הוּא מְיַחֲסָם: ''תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם''
(במדבר א, כ). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁזְּכוּת גָּדוֹל הוּא הַנִּצּוֹל מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה ראובן. מסלקין , עולין משם: ראובן. מנחתין , יורדין לשם: שהיה הדבר מופקד. מה שאמר ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב:
וְאִם בַּעֲוֹנוֹ הִקְרָה בוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם לֹא יַרְגִּיל בַּדָּבָר, רְפוּאָה יֵשׁ לְמַכָּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(ערכין טו, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי תַּקַנְתֵּיהּ שֶׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים''
(משלי טו, ד), וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם''
(ירמיה ט, ז). וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה''
(משלי ג, יח). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְסֶלֶף בָּה שֶׁבֶר בְּרוּחַ''
(שם טו, ד).
נפש יהודה וסלף בה. מי שמסלף בה וחפץ להסתלק ממנו כלומר בראשון היה מסלף מעקם דרכו בגסות הרוח ועד כאן סיפר לשון הרע ועתה רוצה להסתלק ממנו צריך לשבר רוחו:
רַבִּי אַבָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: סִפֵּר - אֵין לוֹ תַּקָּנָה,
(*) שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יַכְרֵת ה' כָּל־ שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת''
(תהלים יב, ד). אֶלָּא מַאי תַּקַנְתֵיהּ שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרַע? אִם תַּלְמִיד־ חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ. וּבֵין לְמַר וּבֵין לְמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בּוֹ יֵשׁ לוֹ תַקָּנָה, שֶׁלֹּא יִנְהֹג עוֹד בּוֹ וְיֵשׁ מַרְפֵּא לְמַכָּתוֹ, אֲבָל הַמַּתְמִיד בַּדָּבָר וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, נִכְרָת בַּעֲוֹנוֹ.
נפש יהודה שכבר כרתו דוד. שקללו דוד בכרת דכתיב יכרת ה' וגו':
לְפִיכָךְ הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים יִסְתֹּם פִּיו מִלְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע וְיִחְיֶה, כִּי לְכָךְ הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְתַּח פִּיו אֶלָּא לְחַיֵּי גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ.
וְלֹא הִזְהִירָה תוֹרָה, בִּלְבַד בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא בְּסִפּוּר הַדּוֹמֶה לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא שֶׁהוּא סִבָּה לְסַפֵּר עָלָיו הָרָע, הוּא גַּם אָסוּר וְזֶהוּ נִקְרָא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אַף עַל פִּי שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בּוֹ, יְרֵא שָׁמַיִם יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ בְּכָל כֹּחוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט
(קסד, ב): אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵין אָדָם נִצּוֹל בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן: הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה
(*) וְעִיוּן תְּפִלָּה וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרַע סָלְקָא דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא:
(*) אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין
(*) בְּגֵזֶל וּמִעוּטָן בַּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרָע. בְּלָשׁוֹן הָרַע סָלִיק דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה עיון תפלה. לאחר שהתפלל חשב בלבו שיעשה הקב''ה בקשתו לפי שהתפלל בכונה: אבק לשון הרע. כגון דאמר נורא בי פלניא כלומר אע''פ דלאו לשון הרע גמור הוא מיהו אבק מלשון הרע הוא. אבק פירוש עפר: בגזל. רוב בני אדם חוטאין בגזל שמורין היתרא במשא ובמתן לעכב הריוח הראוי לחבריהם:
וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(ערכין טז, א), דְּגַרְסִינַּן הָתָם: כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי, אָמַר: מַאי דִּכְתִיב ''מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם'' וגו'
(משלי כז, יד)? מִשּׁוּם דְּ''מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם'', ''קְלָלָה תֵחָשֶׁב לוֹ''? אֶלָּא, כְּגוֹן מָאן דְּאִיקְלַא לְאוֹשְׁפִיזָא וְטָרְחוּ קַמֵּיהּ שַׁפִּיר. לְמָחָר נָפִיק, יָתִיב בְּשׁוּקָא וְאָמַר: רַחְמָנָא נֵיבְרְכֵיהּ לִפְלַנְיָא, דְּהָכֵי טָרַח קַמָּאִי. וְשָׁמְעֵי אִינְשֵׁי וְאָזְלֵי
(*) וְאָנְסֵי לֵיהּ
(פירוש: יתאכסנו אצלו).
נפש יהודה ואנסי ליה. שאע''פ שאדם רוצה להכניס אורחין אין נוח לו שיבאו אגודות אגודות ויכלו את ממונו. ענין אחר קא אנסי ליה ליסטים השומעים שהוא עשיר:
תָּנֵי רַב דִּימֵי, אַחוּהָ דְרַב סַפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ
(*) בָּא לִידֵי רָעָתוֹ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: רַב דִּימֵי, אַחוּהָ דְּרַב סַפְרָא חָלִישׁ. עָאַל רַב סַפְרָא לִשְׁיוּלֵי בֵיהּ. אָמַר: תֵּיתֵי לִי דְּקַיָּמִית כָּל מַאי דְּאָמוּר רַבָּנָן. אֲמַר לֵיהּ: מִי קַיָּמִית ''לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ'' וכו'? אֲמַר לֵיהּ לָא שְׁמִיעַ לִי, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לִי, קֲיִימְתֵּיהּ.
נפש יהודה בא לידי רעתו. שמתוך כך פותח אחר ואומר מדה רעה פלונית יש בו:
וְהזּוֹכֶה לִנָּצֵל מִזֶּה יִנָּצֵל מִצָּרוֹת הָעוֹלָם, כְּדִכְתִיב: ''שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ''
(משלי כא, כג).
חלק שני כשאין בו
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [נא]
הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עַל שׁוּם אָדָם בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ וּמְשַׁקֵּר וּמוֹצִיא דִבָּה עָלָיו, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹׁא, שֶׁהוּא מִכַּת שְׁקָרִים וּמִכַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. וּמוֹצִיא שֵׁם רָע, לָמַדְנוּ קַל וָחֹמֶר מִמַּה שֶּׁאֵרַע לַמְּרַגְּלִים עַל שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(ערכין טו, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה כֹּחוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, מִמְּרַגְּלִים: וּמַה מְרַגְלִים שֶׁהוֹצִיאוּ שֵׁם רַע עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים
(כלומר, על ארץ־ישראל) כָּךְ, מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(טו, ב): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מְגַדֵּל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא ''לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת''
(תהלים יב, ד) וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה ''אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדֹלָה''
(שמות לב, לא). בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב: ''וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת''
(בראשית לט, ט). בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב: ''גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא''
(שם ד, יג).
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ וּבְכֻלָּם לֹא נֶחְתָּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל ''לָשׁוֹן הָרָע'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־ לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי'' וגו'
(במדבר יד, כח). וּכְתִיב: ''הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם''
(מלאכי ב, יז).
וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבִירוּשַׁלְמִי דְפֵאָה, שֶׁבִּימֵי אַחְאָב הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ נוֹצְחִין הַמִּלְחָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא הִלְשִׁינוּ אֶת עוֹבַדְיָה, שֶׁהֶחְבִיא מֵאָה נְבִיאִים בִּשְׁתֵּי מְעָרוֹת וְלֹא גִלָּה אָדָם שֶׁיֵּשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁאָמַר: ''אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי''
(מלכים־א יח, כב). וּבְסוֹף יְמֵי שָׁאוּל, שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם דִּלָּטוֹרִין, רוֹצֶה לוֹמַר, בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ דּוֹאֵג וְהַזִּיפִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ בִּימֵי אַחְאָב, הָיוּ יוֹרְדִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִים.
וְגַם דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק ''אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־ בְּשָׂרֶךָ''
(קהלת ה, ה), אַל תֹּאמַר לָשׁוֹן הָרַע בְּפִיךָ, לְהַעֲנִישׁ כָּל בְּשָׂרְךָ בְּחֵטְא זֶה. רַבָּנָן פָּתְרִין הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּמִרְיָם: ''אַל־תִּתֵּן אֶת פִּיךָ'' וגו', זוֹ מִרְיָם, דִּכְתִיב: ''וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג,
(במדבר יב, י). וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ''
(קהלת, שם), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ''
(במדבר יב, יא). ''לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ''
(קהלת, שם), עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאָמְרָה עַל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּחַר־אף ה' בָּם וַיֵּלַךְ''
(במדבר יב, ט). ''וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ''
(קהלת, שם), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּפִיהָ חָטְאָה וְכָל אֵיבָרֶיהָ לָקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם'' וגו''
(במדבר יב, י) הָדָא הוּא דִכְתִיב ''אַל־תִּתֵּן אֶת־ פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרְךָ'' וּכְתִיב: ''שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ'' וגו''
(משלי כא, כג).
וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר רַבִּי חַגַּי: אֵין הַנְּגָעִים בָּאִין אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע. רַבָּנָן אָמְרִין: תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה בְמֹשֶׁה אָחִיהָ לָשׁוֹן הָרָע, קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם''
(דברים כד, ט). הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר'' וגו'
(תהלים נ, כ). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר
(*) בְּאָחִיךָ שֶׁאֵינוֹ בֶּן אוּמָתְךָ, סוֹף בְּבֶן אוּמָתְךָ תִּתֵּן דֹּפִי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ, שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמְּךָ, סוֹפְךָ ''בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן־דֹּפִי'', שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּלָאוֹ לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, שֶׁיִּקְרְבוּ בוֹ הַנְּגָעִים. וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת
(*) סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עֲשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם''.
נפש יהודה באחיך שאינו בן אומתך. גר שאינו בן אומתך אלא מאומה אחרת ואף על פי כן נקרא אחיך שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא: סימן. אות וראיה:
דָּבָר אַחֵר: ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה'' וגו'', הֲדָּא הוּא דִכְתִיב, ''אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ'' וגו'
(קהלת ה, ה). רַב אָמַר: הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בְּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲדָּא הוּא דִכְתִיב: ''אַל־ תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ'' וגו', שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר הַלָּשׁוֹן הָרַע וְהוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף,
(*) שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וּמַה מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא דִּבְּרָה
(*) בִּשְׁבִיל אָחִיהָ לְטוֹבָתוֹ, כָּךְ הִגִּיעַ אוֹתָהּ, הָרְשָׁעִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל חַבְרֵיהֶם לַחְתּוֹךְ אֶת חַיֵּיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁיַּחְתֹךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לְשׁוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יַכְרֵת ה' כָּל־שִׂפְתֵי'' וגו'
(תהלים יב, ד).
נפש יהודה שגורם לו ללקות. בצרעת: בשביל אחיה לטובתו. כדי שלא יתבטל מפריה ורביה:
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי; ''וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת''
(ויקרא יד, לה),
(*) שֶׁלֹּא יִשְׁלַח בְּיַד שָׁלִיחַ;
(*) יָכוֹל אֲפִילוּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וּבָא וְהִגִּיד לַכֹּהֵן''.
(*) יְדַקְדֵּק הַכֹּהֵן כֵּיצַד בָּא הַנֶּגַע לְבֵיתוֹ וְיֹאמַר לוֹ דִּבְרֵי
(*) כִבּוּשִׁין: בְּנִי, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא
(*) עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִרְיָם שֶׁלֹּא נֶעֱנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־ הַצָּרַעַת'' וגו'
(דברים כד, ח) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(שם שם, ט). וּמָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹּא נֶעֱנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה שלא ישלח. אל הכהן ביד שליח דמדכתיב ובא ולא כתיב והגיד אשר לו הבית משמע שיבא בעצמו אל הכהן: יכול אפילו זקן. כלומר אלו אמר ובא ולא הדר אמר והגיד הייתי אומר דאפי' זקן או חולה צריך שיבא הוא בעצמו ת''ל והגיד שהוא יתור בא ללמד שלכתחילה אם לא יהיה אונס צריך שיבא הוא בעצמו אבל אם יש לו שום אונס והגיד ע''י שליח: וידקדק הכהן. מדלא כתיב ואמר לכהן אלא והגיד כל לשון הגדה הוא לשון ביאור ופירוש לומר שיראה הכהן היאך בא הנגע בביתו על שחטא: כבושין. דברים של טעם שכובש לב האדם למוטב: על לשון הרע. מדה כנגד מדה הוא הפריש בין אהובים ורעים לכך יענש שצריך להפריש עצמו מביתו:
וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ הַקָּטָן מִמֶּנָּה, נֶעֱנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: וּמַה מִרְיָם, שֶׁכְּשֶׁדִּבְרָה לֹא שָׁמְעָה אוֹתָהּ בְּרִיָּה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבָד, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּשְׁמַע ה'''
(במדבר יב, ב), כָּךְ נֶעֱנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ הַשְׁכֵּם: וְכֵן מָצִינוּ בְּאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁסִּפְּרוּ לָשׁוֹן הָרַע עַל מֹשֶׁה וּבָאָה עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה''
(שם שם, א). הָלְכָה צִפּוֹרָה
(*) וְשָׂחָה לָהּ לְמִרְיָם. אָמְרָה: כְּשֶׁשָּׁרְתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל אֶלְדָּד וּמֵידָד הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים. אָמְרָה לָהּ מִרְיָם לְצִפּוֹרָה: אַשְׁרֵי בְנֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ וְאַשְׁרֵי נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לָהּ צִפּוֹרָה: אַשְׁרֵי בְנֵיהֶם וְאוֹי לִנְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לָהּ: לָמָּה? אָמְרָה לָהּ: מִיּוֹם שֶׁנִּזְקַק אָחִיךְ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לֹא הָיִיתִי לוֹ לְאִשָּׁה. הָלְכָה מִרְיָם וְדִבְּרָה לְאַהֲרֹן וְדִבְּרוּ שְׁנֵיהֶם דִּבְרֵי תְלוּנָה עַל הַצַּדִּיק. מַה כְּתִיב שָׁם: ''וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם'' וגו'
(שם שם, י). וְאַף עַל אַהֲרֹן בָּאָה הַפּוּרְעָנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר:'' וַיִּחַר־אַף ה'''
(שם שם, ט). וּכְתִיב: ''וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל־מִרְיָם''
(שם שם, י),
(*) מְלַמֵּד, שֶׁנִּפְנָה מִצָּרַעְתּוֹ. וּמָה אָמְרוּ עָלָיו? מִרְיָם אָמְרָה:
(*) עָלַי הַדִּבּוּר וְלֹא פֵרַשְׁתִּי מִבַּעֲלִי, אַהֲרֹן אָמַר: עָלַי הַדִּבּוּר וְלֹא פֵרַשְׁתִּי מֵאִשְׁתִּי. וְזֶה
(*) זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו וְלָכֵן פֵּירֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ.
נפש יהודה ושחה לה. וספרה לה: מלמד שנפנה מצרעתו. שגם הוא היה מצורע: עלי הדבור. גם עמי דבר הקב''ה: זחה. גס לבו עליו:
וּמַה אֵלֶּה הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ בְפָנָיו, כָּךְ נֶעֶנְשׁוּ, הַמִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וּלְבַיֵּשׁ וּלְהַלְבִּין פָּנָיו וּלְהַזִּיקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה וְהַנִּצּוֹל מִמֶּנּוּ אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
פרק שני [נב]
כַּמָּה גָּדוֹל עָנְשָׁן שָׁל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא דַי לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִין עָנְשָׁן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין סִימָן לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁבָּא לָהֶם עַל עֲוֹנָם הַדּוֹמֶה לְעָנְשָׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה סִימָנִין הֵן וכו', סִימָן לְלָשׁוֹן הָרַע וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק שֵׁנִי מִן הַחִבּוּר הַזֶּה
(סימן ג).
וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָא: עַל אֵלּוּ דְּבָרִים נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ
(*) נַגְבִּיר'' וגו'
(תהלים יב, ה). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע נְגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית'' וגו'
(שם קא, ה). וּכְתִיב הָתָם ''לַצְּמִיתֻת''
(ויקרא כה, ל) וּמְתַרְגְּמִינָן
(*) לַחֲלוּטִין. וּתְנָן: אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט וכו'.
נפש יהודה נגביר. שפתינו אתנו מי אדון לנו , דלסוף כופר בעיקר ואומר כן. ל''א האומרים ללשוננו נגביר שפתינו כאילו אומרים אין אדון לנו שכופר בעיקר: לחלוטין. לשון צרעת כדתנן אין בין מצורע מוסגר שהסגירו הכהן שבעת ימים למצורע מוחלט הוא מצורע ודאי תרגום לצמיתות לחלוטין:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ''זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע''
(שם יד, ב), תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ''אִם־יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא־ לָחָשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן''
(קהלת י, יא)? לֶעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת כָּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל נָחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ:
(*) אֲרִי דוֹרֵס וְאוֹכֵל,
(*) זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אָמַר לָהֶן: מַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מְגַדֵּל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם'' וגו'
(תהלים עג, ט).
נפש יהודה ארי דורס ואוכל. כלומר כל שמזיק לבריות מגיע להם הנאה על ידו כגון הארי דורס ואוכל בעוד שהוא חי: זאב טורף ואוכל. הורגה בתחלה ואח''כ אוכל ויש להם הנאה אבל הנחש מה הנאה יש לך שאתה נושך. משיב הנחש ומה יתרון לבעל הלשון שמוציא לה''ר מה הנאה יש לו כך אני אין לי הנאה מנשיכה שאני נושך לו:
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע רָאוּי לְסָקְלוֹ בְּאֶבֶן. כְּתִיב הָכָא ''אוֹתוֹ אַצְמִית''
(שם קא, ה) וּכְתִיב הָתָם ''צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי''
(איכה ג, נג). וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֹתוֹ לֹא אוּכָל''
(תהלים קא, ה). אַל תִּקְרֵי ''אוֹתוֹ'' אֶלָּא ''אִתּוֹ''. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי לָהּ,
(*) אֲגַסֵּי הָרוּחַ. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ דְגֵיהִנֹּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים''
(שם קכ, ד), אֵין ''חֵץ'' אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם''
(ירמיה ט, ז). וְאֵין ''גִבּוֹר'' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא''
(ישעיה מב, יג). ''גַּחֲלֵי רְתָמִים''
(תהלים קכ, ד), הַיְנוּ גֵיהִנֹּם.
נפש יהודה אותו לא אוכל. בהאי קרא לעיל מיניה כתיב מלשני בסתר רעהו: אגסי הרוח. להא דרב חסדא דבהאי קרא דאותו לא אוכל כתיב נמי גבה עינים:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצֹרָע, שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: ''בָּדָד יֵשֵׁב''
(ויקרא יג, מו)?
(*) הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תוֹרָה: ''בָּדָד יֵשֵׁב''. וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצֹרָע, שֶׁאָמְרָה תוֹרָה יָבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים לְטָהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עָשָׂה
(*) מַעֲשֵׂה פַּטִּיט
(פירוש: דבור), יָבִיא
(*) קָרְבַּן פַּטִּיט.
נפש יהודה הוא הבדיל בין איש לאשתו. שדבר לה''ר עד שהפרישן זה מזה: מעשה פטיט. דבור שנותן מריבה בין איש לרעהו ומספר דברים שאינן כדאי מזה לזה: קרבן פטיט. צפרים שמשוררין ומזמרים פיט פיט:
וְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל הַמַּלְשִׁין אֶת חֲבֵרוֹ בַּסֵּתֶר אֵין לוֹ רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְלָשְׁנִי בַסֵּתֵר רֵעֵהוּ'' וגו'
(תהלים קא, ה). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ''אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר''
(דברים כז, כד). תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, בּוֹא וּרְאֵה: הַנָּחָשׁ שֶׁהִלְשִׁין בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵין אָדָם וְעֶזְרוֹ
(פירוש: אשתו), אֲרָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא עָפָר מַאֲכָלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ''
(בראשית ג, יד).
וְלֹא דַי לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁגּוֹרְמִין לְקוּת לְעַצְמָן, אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה הָעוֹלָם בְּחֶטְאָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר''
(משלי כה, כג).
נפש יהודה רוח צפון תחולל. מבטל גשם ופנים נזעמים שמראה הקב''ה שמביא מטר לעולם ורוח מבטלו ומחללו מפני לשון של רכילות:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, אֶלָּא בַּעֲוֹן מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם וּבִשְׁבִיל שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בָהֶם. וְאַף בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן הָיְתָה שִׂנְאַת חִנָּם בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, ב): וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הֲוָה שִׂנְאַת חִנָּם? וְהָכְתִיב: ''מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי''
(יחזקאל כא, יז), וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין זֶה אֶת זֶה וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם? הַהוּא, בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הוּא, דִּכְתִיב: ''זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי''
(שם). יָכוֹל בַּכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל''
(שם).
גַּם מָצִינוּ, שֶׁהַמְּרַגְּלִים בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרַע מֵתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(לה, א): ''וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי
(*) דִבַּת־הָאָרֶץ'' וגו'
(במדבר יד, לז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁמֵּתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. דָּרַשׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תַּמַרְתָּא: מְלַמֵּד,
(*) שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טַבּוּרָם וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאִים מִפִּיהֶם וְנִכְנָסִים בִּלְשׁוֹנָם וּמִלְּשׁוֹנָם נִכְנָסִים בְּטַבּוּרָם.
נפש יהודה דבת הארץ. במגפה , שמתו מיתה משונה מדלא כתיב במגפה בשו''א תחת הב' אלא במגפה בפת''ח משמע מיוחדת וראויה להם מדה כנגד מדה: שנשתרבב. נתגדל והאריך לשונם עד הטבור שהוא באמצע הבטן:
וְעִם כָּל זֶה, לְהַכְרִית בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת, שֶׁהֵם מְחַבְּלֵי עוֹלָם, מֻתָּר לוֹמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: מֻתָּר לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת־דְּבָרָיִךְ''
(מלכים־א א, יד). וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְיִשּׁוּב בְּנֵי אָדָם.
פרק שלישי [נג]
הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע הוּא סִבָּה לַמְסַפְּרִים אוֹתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁרוֹאִים שֶׁמְקַבְּלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפּוֹת מַרְגִּילִים עַצְמָן בַּדָּבָר. וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא לְקַבְּלוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת
(ה, א): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל־אֲזֵנֶךָ''
(דברים כג,יד)? אַל תִּקְרֵי ''אֲזֵנֶךָ'' אֶלָּא ''אָזְנֶךָ'', שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן
(*) יַנִּיחַ אֶצְבָּעוּ בְאָזְנוֹ.
נפש יהודה יניח אצבעו. שהיא שפויה כיתד לתוך אזנו לכך כתיב ויתד וגו':
וְהַיְנוּ דַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מַה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת?
(*) מַאי טַעְמָא
(*) אִילֵמָא מִשּׁוּם דְּמִחַלְקָן, כָּל
(*) חֲדָא וַחֲדָא לְמִּלְתֵּיהּ עֲבִידָא, דַּאֲמַר מַר:
(*) זוֹ זֶרֶת,
(*) זוֹ קְמִיצָה,
(*) זוֹ אַמָּה,
(*) זוֹ אֶצְבַּע,
(*) זוֹ גוּדָל, אֶלָּא מַה טַּעַם רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מְשֻׁפּוֹת כִּיתֵדוֹת? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָשִׂים אֶצְבָּעוֹ בְאָזְנוֹ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מַה אֹזֶן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְאַלְיָה שֶׁלָּהּ רַכָּה
(פירוש: בשר שבסוף האזן)? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָכֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן
(*) נִכְווֹת תְּחִלָּה לָאֵיבָרִים.
נפש יהודה מאי טעמא. כלומר מאי דומות כיתדות: אילימא משום דמחלקן. זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא למילתיה. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצרכי גבוה: זו זרת. מן הקטנה מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה ג' אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה ואצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה מודדין אמת הבנין ואמת כלים: זו אצבע. למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו: זו גודל. לבהן יד דאהרן ודמצורע: נכוות תחלה לאיברים. רכות ודקות לכוות מכולם:
וּמָצִינוּ בַּמְּכִילְתָא: ''מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק''
(שמות כג, ז), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע. ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא''
(שם שם, א), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה
(*) לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. וְגַם מָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי: ''רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גֶשֶׁם'' וגו'
(משלי כה, כג), כְּמוֹ שֶׁהָרוּחַ הַצְּפוֹנִית מְשַׁבֶּרֶת הֶעָבִים וּמְפַזַּרְתָּן וְלֹא יַמְטִירוּ, כָּךְ, כְּשֶׁאָדָם מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע לַחֲבֵרוֹ אִם יַרְאֶה לוֹ הַשּׁוֹמֵעַ פָּנִים נִזְעָמִים, הוּא מְחוֹלְלוֹ וּמְדַכְּאוֹ וּפוֹסֵק דְּבָרָיו הָרָעִים בְּפִיו וְלֹא יַנִּיחֶנוּ לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה למקבל. לה''ר , שמאמין על חבירו ומיהו אע''ג דלקבולי לא מבעי למיחש ליה מבעי:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(כג, א), וּבְמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(קיח, א): וַאֲמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל הַמְסַפֵר לָשׁוֹן הָרַע וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ''
(שמות כב, ל). וּסְמִיךְ לֵיהּ ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא''
(שם כג, א).
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה
(פז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה זָכָה יָרָבְעָם לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. וּמִנָּא לָן דְּאִימְנֵי? דִּכְתִיב: ''דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל''
(הושע א, א). וּמַאי לָשׁוֹן הָרַע? דִּכְתִיב: ''וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה
(*) כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס'' וגו'. כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס: ''בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ''
(עמוס ז, י־יא). מַאי שָׁלַח לֵיהּ? חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ. וְאִם אָמַר, מַה חָטָא, שְׁכִינָה אָמְרָה לוֹ.
נפש יהודה כהן בית אל. כהן לעבודת כוכבים ומזלות:
וְגַם מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁקִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע מִפִּי צִיבָא עַל מִפיבֹשֶׁת נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נו, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: ''אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה''
(שמואל־ב יט, ל), יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ:
(*) רְחַבְעָם וִיְרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת.
נפש יהודה רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה. והיינו מדה במדה שאמר שיחלקו השדה האדון והעבד כן יחלקו המלוכה המלך והעבד:
וְאִם בְּנִדּוֹן זֶה שֶׁאָמְרוּ, דִּ''דְבָרִים הַנִּכָּרִים חֲזָא בֵיהּ'' לְהַאֲמִין הַדָּבָר, יָצְתָה פִרְצָה גְּדוֹלָה כָזֹאת בְּסִבַּת קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ וְלִסְתֹּם אָזְנָיו מִלִּשְׁמֹעַ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁמְּסַפְּרִים בְּכָל יוֹם עַל אֲנָשִׁים נְקִיִּים מֵהַדָּבָר הָרַע הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם. וְהַנִּצּוֹל מִזֶּה, שְׂכָרוֹ גָּדוֹל וְיִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
פרק רביעי [נד]
הַשּׁוֹמֵעַ לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שׁוּם גְּנַאי עַל תַּלְמִיד חָכָם, לֹא דַי לֹוֹ בְּשֶׁלֹּא יְקַבְּלֶנּוּ וְשֶׁלֹּא יַאֲמִין הַדָּבָר בּוֹ, אֲבָל חַיָּב כָּל אָדָם לְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם וּלְהָשִׁיב בַּעֲבוּרוֹ וְלִמְחוֹת, אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן נֶעֱנָשׁ עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פד, ב), עַל עוּבְדָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
(*) כִּי נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אָמַר לָהּ לִדְבֵיתֵה: יָדַעְנָא
(*) דְּרְתִיחוּ בִי רַבָּנָן וְלֹא אִיעַסְקוּ בִי שַׁפִיר. אִעֲלִין בִּעְלִתָּאִי
(פירוש: השכיביני בעלייתי) וְלֹא תִּדְחַלִי מִנָּאי.
נפש יהודה כי ניחא נפשיה. דר' אלעזר בר' שמעון: דרתיחו. עלי , שיש להם רוגז עלי על שנלקחו גנבים על ידי והוה להו קרובים:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִישְׁתָּעִי לִי אִימֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְאִישְׁתָּעָה לָהּ דְבֵיתֵהוּ דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: לָא פָחוֹת מִתַּמְנֵי סְרֵי וְלָא טְפֵי מֵעֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין שְׁנִין אַגְנִיתֵהּ בְּעִילִיתֵיהּ.
(*) כִּי הֲוָה סְלִיקְנָא מְעַיְינָא לֵיהּ בְּמֵזְיֵהּ
(פירוש: שערו). כִּי הֲוָה מְשַׁתַּמְטָא
(*) בִינִיתָא מֵרֵישֵׁיהּ הֲוָה אָתֵי דָמָא. יוֹמָא חַד חַזָאִי רִיחַשָׁא
(פירוש: שערו). כִּי הֲוָה מְשַׁתַּמְטָא בִינִיתָא מֵרֵישֵׁיהּ הֲוָה אָתֵי דָמָא. יוֹמָא חַד חַזָאִי רִיחַשָׁא
(פירוש: תולעת) דְקָא נָפִיק מֵאוּדְנֵיהּ,
(*) חָלַשׁ דַעְתִּי. אִיתְחֲזֵי לִי בְחֶלְמָא: לָא תִסְתַּפִּי מִידֵי. יוֹמָא חַד שָׁמְעִי בְּזִילוּתָא דְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְלָא אִימְחָאִי בֵיהּ כִּדְבָּעֵי לֵיהּ.
נפש יהודה כי הוה סליקנא. כשהלכתי אצלו למעלה: ביניתא. שער: חלש דעתי. דאגתי שמא מעתה יסריח וירקב:
כִּי הֲווּ אֲתוּ בֵּי תְרֵי לְדִינָא קַיְימֵי אַבָּבָא דְעִילִיתָא, אָמַר מַר מִלְתֵיהּ וְאָמַר מַר מִלְתֵיהּ, נָפְקָא קָלָא מִבֵּי עִילִיתָא וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי וְאִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב.
יוֹמָא חַד הֲוָה קָא מִנְצְיאָ דְבֵיתֵהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְבָתֵיהּ. אָמְרָה לָהּ: תְּהֵא כְבַעַלֵיךְ, דְּלָא נִיתַן לִקְבוּרָה. שָׁמְעֵי רַבָּנָן, אָמְרֵי: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לִמֶעְבַּד הָכֵי. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אִיתְחַזֵי לְהוּ לְרַבָּנָן בְּחֶלְמָא, אָמַר לְהוּ:
(*) פְּרִידָה
(פירוש: גוזל) אַחַת יֵשׁ לִי בֵינֵיכֶם וְאִי אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַהֲבִיאָה אֶצְלִי. אָזוּל רַבָּנָן לְאִיעְסוּקֵי בֵיהּ וְלָא שָׁבְקוּהָ בְנֵי עַכְבּוֹר
(פירוש: שם מקום, שסמוך לעירו), דְּכָל כַּמָּה דַּהֲוָה נַיחָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעִילִיתֵיהּ, לָא סָלִיק חַיָּה רָעָה לְמָתָייהוּ. יוֹמָא חַד מְעַלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי הֲוָה, הֲווּ טְרִידֵי כּוּלֵי עָלְמָא, אָזְלוּ לְבֵּי בִירֵי
(פירוש: שם מקום) אַסְקוּהָ, אַמְטִיוּהָ לִמְעַרְתָּא דַּאֲבוּהָ. אַשְׁכְּחוּהָ לְעַכְנָא
(*) דְּאַהֲדָר לָהּ לִמְעַרְתָא. אָמְרֵי לֵיהּ: עַכְנָא, עַכְנָא,
(*) פְּתַח דַּלְלֵי פִיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו, פָּתַח לָהּ וְעַילוּהָ.
נפש יהודה פרידה. יונה: דאהדר. ה לה עכנא , נחש הדרא למערה הקיפה את המערה כעין גלגל וזנבה אצל פיה: פתח. פיך , הרחיבי זנבך מעל פיך ליתן מקום ליכנס:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא לֵהָרֵג, אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָווֹן זֶה, לֹא תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי וְאִם אֵין בִּי עָוֹן זֶה, תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי וּבֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל מְנֻקִּים וְעֵדִים לֹא תְהֵא לָהֶם כַּפָּרָה לְעוֹלָם. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ: לְהַחְזִירוֹ אִי־ אֶפְשָׁר,
(*) שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא יֵהָרֵג וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר הָעֵדִים.
(*) כָּל כְּמִינֵיהּ? לָא צְרִיכָא, דְּקָא הַדְרֵי בְהוּ סַהֲדֵי, וְכִי הַדְרֵי בְהוּ סַהֲדֵי מַאי הֲוֵי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד
(*) שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד? לֹא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵי סַהֲדֵי טַעְמָא לְמִילְתַייהוּ, כִּי הַהוּא מַעֲשֶׂה דְּבַעְיאָ מוּכְסָא.
נפש יהודה שכבר נגזרה גזירה. שכבר נגמר הדין: כל כמיניה. וכי נאמן הוא דקא חשידנא להו לסהדי לומר קולר תלוי בצוארם. קולר שלשלת שסוגרין בצואר השבוים כלומר סוגר החטא: שוב אינו חוזר ומגיד. דבר המכחיש את הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפילו מחשדינהו נמי לא מבעי דאיכא למימר האי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו:
וְכָתוּב בְּפֵירוּשׁ רש''י: מַעֲשֶׂה בְּמוֹכֵס אֶחָד יִשְׂרָאֵל רָשָׁע שֶׁמֵּת וּבוֹ בַיּוֹם מֵת אָדָם גָּדוֹל בָּעִיר וּבָאוּ כָל בְּנֵי הָעִיר וְעָסְקוּ בְמִטָּתוֹ וּקְרוֹבֵי אוֹתוֹ מוֹכֵס הוֹצִיאוּ גַּם כֵּן מִטַּת הַמּוֹכֵס אַחֲרָיו. קָפְצוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים וְהִנִּיחוּ הַמִּטּוֹת. וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, שֶׁיָּשַׁב עַל מִטַּת רַבּוֹ. לְאַחַר זְמַן חָזְרוּ כָּל גְּדוֹלֵי הָעִיר לִקְבֹר הֶחָכָם וְנִתְחַלְּפָה לָהֶם מִטָּתוֹ בְּמִטַּת הַמּוֹכֵס. וְהָיָה אוֹתוֹ תַלְמִיד צוֹעֵק וְלֹא הוֹעִיל לוֹ וּקְרוֹבֵי הַמּוֹכֵס קָבְרוּ אֶת הֶחָכָם. וְנִצְטַעֵר אוֹתוֹ תַלְמִיד מְאֹד, אָמַר: מֶה חָטָא רַבִּי לִקָּבֵר בְּבִזָּיוֹן זֶה וּמַה זָּכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לְכָבוֹד גָּדוֹל כָּזֶה? וְנִרְאָה לוֹ רַבּוֹ בַּחֲלֹם, אָמַר לוֹ: אַל תִּצְטַעֵר בְּכַךְ, בּוֹא וְאַרְאֶךָ, כְּבוֹדִי גָדוֹל בְּגַן עֵדֶן וְאַרְאֶךָ אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּגֵיהִנֹּם וְצִיר שֶׁל פֶּתַח סוֹבֵב בְּאָזְנוֹ, אֲבָל פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי בִגְנוּת תַּלְמִיד־חָכָם וְלֹא מָחִיתִי, לְכָךְ נֶעֱנַשְׁתִּי. וְזֶה פַּעַם אַחַת הֵכִין סְעוּדָה לְשַׂר הָעִיר וְלֹא בָא, וְחִלְּקָהּ לַעֲנִיִּים וְזֶה שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ הַתַּלְמִיד: וְזֶה, עַד מָתַי נִדּוֹן בְּכָךְ בְּדִין הַצַּעַר הַזֶּה? אָמַר לוֹ: עַד מוֹת שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיִכָּנֵס תַּחְתָּיו. אֲמַר לֵיהּ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת יִשְׂרָאֵלִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַשְׁקְלוֹן וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בָהֶן דִּין.
לְמָחָר, סִפֵּר הַתַּלְמִיד הַדְּבָרִים לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס שְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים בַּחוּרִים בַּעֲלֵי קוֹמָה וְאוֹתוֹ יוֹם יוֹם גְּשָׁמִים הֲוָה. עַד דְּמַסִיק הָתָם, אֵיךְ תָּלָה הוּא עִם שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים לְאוֹתָן הַנָּשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת. וּקְרוֹבֵיהֶן שֶׁל אוֹתָן הַנָּשִׁים נִתְקַנְּאוּ קִנְאָה גְדוֹלָה וּבָאוּ וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם מֵהֶן עַל בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח חִיּוּב מִיתָה וְנִגְמַר דִּינוֹ. וּכְשֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָוֹן זֶה אַל תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה לִי וְאִם אֵינוֹ כֵן, תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל עֲוֹנוֹתַי וְקוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר הָעֵדִים. וְשָׁמְעוּ אֵלּוּ וְחָזְרוּ בָהֶם
(*) וְנָתְנוּ טַעַם לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁמֵחֲמַת קִנְאַת הַנָּשִׁים הֵעִידוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִפְטַר.
נפש יהודה ונתנו טעם לדבריהם. מפני שנאת פלוני עשינו:
עַל כֵּן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִלְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְגַם מִלְּשָׁמְעוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיְּדַבְּרוּהוּ עַל תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהָשִׁיב בַּעֲבוּרוֹ, הַכֹּל כְּפִי מַעֲלָתוֹ.
החלק השלישי בנבלות הפה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [נה]
בְּכֹחַ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָדָם הָיָה לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי טָהֳרָה וְלַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה, טוֹב לְהַאֲרִיךְ מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּפְסָחִים
(ג, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי
(*) עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִן־הַבְּהֵמָה
(*) אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה''
(בראשית ז, ח). רַב אַשֵׁי אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יִהְיֶה בְךָ אִישׁ
(*) אֲשֶׁר לֹא־יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה־ לַיְלָה''
(דברים כג, יא). רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, אִיכָּא וָאו דְּ''טָהוֹר''. רַב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר''
(שמואל־א כ, כו).
נפש יהודה עיקם. דרך הקצר , לדבר בדרך ארוכה ח' אותיות יותר: אשר איננה טהורה. ולא כתיב מן הבהמה הטמאה כי אורחיה הרי שמונה אותיות עיקם הכתוב, הטמאה ה' אותיות אשר איננה טהורה י''ג אותיות ואע''ג דבאורייתא כתיב טמא בדוכתא אחריתי טובא שני אורחיה בחדא דוכתא ללמדך לחזר אחר ל' נקיה: אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דהוה ליה למכתב איש טמא וכי נמי משוית ליה לטהר חסר וי''ו איכא עקום ט' אותיות שהרי יש כאן י''ב וטמא אינו אלא ג' ותו דטהר דהאי קרא לאו חסר הוא: כי אמר מקרה הוא. מצי למכתב כי אמר מקרה טמא הוא ולשתוק ויש כאן עקום שש עשרה:
תָּאנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד, שֶׁהֲרֵי
(*) בְזָב קְרָאוֹ ''מֶרְכָּב''
(ויקרא טו, ט) וּבְאִשָּׁה קְרָאוֹ ''מוֹשָׁב''
(שם שם, כג). וְאוֹמֵר: ''
(*) וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִּים''
(איוב טו, ה). וְאוֹמֵר: ''וְדַעַת שְׂפָתַי
(*) בָּרוּר מִלֵּלוּ''
(שם לג, ג).
(*) מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵימָא, הַנֵי מִלֵי בִּדְאוֹרַיְתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לָא, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: ''וְתִבְחַר'' וְגוֹ'. וְכִי תֵימָא הַנֵי מִילֵי, בִּדְרַבָּנָן, אֲבָל בְּמִילֵי דְּעָלְמָא לָא, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: ''וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ''.
נפש יהודה בזב. כתיב וכל המרכב ובאשה כתי' מושב או על הכלי אשר היא יושבת עליו לפי שאין ל' הגון להזכיר רכיבה של פיסוק רגלים לאשה ואע''פ שהמרכב של זה והמושב של זה שוין בשתיהן: ותבחר לשון ערומים. עליך מצוה כך: ברור מללו. ל' נקי ומבורר: מאי ואומר. הא נפקא ליה מקרא קמא וכי תימא ה''מ בדאורייתא התורה הקפידה על לשונה שיצאה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להם להקפיד על לשונם ת''ל ותבחר לשון ערומים שמענו שערומים בוחרי לשון הם:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַב. חַד אָמַר,
(*) שַׁוִיתָן הָא שְׁמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְקָן, וְחַד אָמַר, שַׁוִיתָן הָא שְׁמַעְתָּא
(*) כִּגְדִי מְסַנְקָן. וְלָא אִישְׁתָעֵי רַב בְּהַדֵי דְהַאִיךְ. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווּ קַיְימֵי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, חַד מִינַייהוּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאָמְרֵי לָהּ: קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְחַד מִינַייהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר:
(*) מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה. אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי בְזֶה, שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. הַנְהוּ תְּלָתֵּי כֹהֲנֵי. חַד אָמַר:
(*) הִגִּיעַנִי כְפוּל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר:
(*) כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בוֹ
(*) שֶׁמֶץ פְּסוּל.
נפש יהודה שויתן הא שמעתא כדבר אחר. כחזיר: כגדי מסנקן. כגדי עיף סינוק ל' עיפות ודומה לו גד גדי וסינוק לא בגמ' דשבת בפרק במה אשה יוצאה התגבר מזלי ואל תהי עיף שהיו עיפים מכח הלימוד זה אמר כחזיר וזה אמר כגדי: מפני מה בוצרין בטהרה. ענבים בכלים טהורים כדאמרינן ביציאות השבת דלא חשב מוהל היוצא מן הזיתים משקה להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא ע''י הבד אבל יין היוצא מן הענבים מכשיר דניחא ליה בהו: הגיעני כפול. מין קטניות כלומר חלק קטן מן לחם הפנים לחלקי: כזנב הלטאה. כזנב עקרב כלומר מעט: שמץ פסול. כהן חלל ור''ח פי' דבר עבודת כוכבים ומזלות דכתיב לשמצה בקמיהם ופסול לכהונה:
נִמְצָא, שֶׁדִּבּוּר הָאָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל שָׁרְשׁוֹ, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שָׂם פֶּה לָאָדָם לְדַבֵּר בּוֹ דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וּבִלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְמָקוֹם קָדוֹשׁ. וְאַל יְטַנֵּף אֶת פִּיו בִּדְבָרִים מְכֹעָרִים וְכָל שֶׁכֵּן בְּדִבְרֵי נִבְלוּת הַמְסַבְּבִים לַמַּרְגִּילִים בָּהֶם עַצְמָם, אֲבַדוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַדֶּרֶךְ הַמֻּבְחֶרֶת וְהַטּוֹבָה לִגְדֹּר הָאָדָם עַצְמוֹ כְּמִנְהַג הַחֲסִידִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שֶׁלֹּא הָיָה חֶפְצָם לְדַבֵּר אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁכֻּלָּם תֹּעֶלֶת וּבְלָשׁוֹן נְקִיָּה, כִּי הַפֶּה הָרָאוּי וְהַמּוּכָן לְהוֹצִיא בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, אֵינוֹ נָכוֹן לְטַמְּאוֹ בִּדְבָרִים טְמֵאִים, אֶלָּא שֶׁיְּטַהֲרֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה לְדָבְקָה תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד.
כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁנִּתְעַסֵּק כָּל יָמָיו בְּטָהֳרָה, וְהִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְאָמְרוֹ טָהוֹר בַּהֲשִׁיבוֹ דָבָר לִשְׁאֵלַת מַשָּׂא וּמַתָּן בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פו, א): אָמַר רַב כַּהֲנָא: אִישְׁתָעֵי לִי חָמָא בַּר בְּרַתֵיהּ דְחַסָּא, דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי
(*) עַל יְדֵי שְׁמָדָא נָח נַפְשֵׁיהּ. אָזְלוּ,
(*) אָכוּל בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא, אָמְרוּ: אִיכָּא גַבְרָא חַד בִּיהוּדָאֵי, דְקָא
(*) מְפַגֵּר תְלֵיסַר אַלְפֵי גַבְרֵי תְּרֵי יַרְחֵי
(*) בְקַיְיטָא וּתְרֵי יַרְחֵי
(*) בְסִתְוָא
(*) מִכַּרְגָא. שָׁדְרוּ פְרִיסְתְּקָא
(פירוש: שליח) דְּמַלְכָּא אַבַתְרֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. עָרַק לְאַגְמָא וּמְאַגְמָא לְפוּמְבְדִיתָא וּמִפוּמְבְדִיתָא לְצְרִיפָא דְעֵינָא וּמִצְרִיפָא דְעֵינָא לְאַפַּדְנָא דְשׁוּחָא וּמְאַפַּדְנָא דְשׁוּחָא לְאַפַּדְנָא דְּלָא שְׁכִיחַ.
נפש יהודה על ידי שמדא נח נפשיה. מחמת אימת מלכות מת: אכול ביה קורצא. אמרו עליו מלשינות בפני המלך והיה המנהג שנתנו למלשין עוגה לאכול להחזיק בזה דבריו. עוגות מצות תרגום גריצן פטירן וגימ''ל וקו''ף ממוצא אחד. ויש אומרים תרגום לא תלך רכיל לא תיכול קורצין וכן קריבו גוברין ואכלו קורציהון: מפגר. מבטל שנקבצין אליו בניסן ובתשרי לשמוע דרשות של פסח ושל חגים וכשמבקשים שלוחי המלך לגבות מס גלגולת של כל חודש וחודש אינם נמצאים בבתיהן: קייטא. קייץ: סתו. חורף: כרגא. מס:
(*) אִיקְלַע פְּרִיסְתְּקָא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דַּהֲוָה בֵיהּ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי. קְרִיבוּ תַכָּא
(פירוש: שלחן) קַמֵּיהּ, יָהַבוּ לֵיהּ תְּרֵי כַסֵּי
(*) וְדַלְיוּהָ לְתַכָא מֵקַמֵּיהּ וַאֲהַדַר פַּרְצוּפֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ.
(*) אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי. מַאי נַעַבִיד, גַּבְרָא דְמַלְכָּא הוּא, אָמַר לְהוּ: זִילוּ אַהֲדְרוּ לְתַכָא לְקַמֵּיהּ וְאַשְׁקוּיֵי חַד כַּסָּא וְדַלְיוּהָ לְתַכָא מֵקַמֵּיהּ
(*) וּמִיתְסֵי. עָבְדוּ הָכֵי וְאִיתְסֵי. אָמַר: מֵידַע יְדַעְנָא, דְּהָא מִילְתָא לָאו כָּל אִינֵשׁ יָדַע לָהּ, שְׁמַע מִינָהּ דְגַבְרָא דְקָא בְעֵינָא,
(*) הָכָא הוּא; אִי מְגַלִּיתּוּ לִי גַבְרָא דְקָא בְעֵינָא בֵינֵייכוּ מוּטָב, וְאִי לָא, סַרִיקְנָא לְבִישְׁרֵייכוּ בִּסְרִיקָא דְפַרְזְלָא. כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָא מָכֵי עַלַייהוּ עָלְמָא, אֲתוּ וַאֲשְׁלְמוּהָ לֵיה. אָמַר לְהוּ: מִידַע יְדַעְנָא דַּאֲזִילְנָא, מִיהוּ יֵבָעוּ לֵיהּ מִנָּאִי, אִי מִקְטַל קְטִילוּ לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, לָא מְגַלִּינָא וְאִי
(*) נְגוּדֵי מִינְגַד, מְגַלִינָא. אַתְיוּהָ לְקַמֵּיהּ, עַיילוּהָ
(*) לְאִינְדְרוּנָא וְטַרְקֵיהּ לְבָבָא בְאַפֵּיהּ וְחָתְמֵיהּ.
נפש יהודה איקלע פריסתקא. ללון באותו פונדק שהיה רבה נחבא בו: ודליוה לתכא מקמיה. לקחו השלחן מפניו לאחר ששתה שתי כוסות והשדים הממונים על הזוגות מזיקין את השותה שתי כוסות ובני הבית לא נתכוונו על כך: אמרו לו. בני הפונדק לרבה מה נעביד לרפאו: ומיתסי. וירפא: הכא הוא. שהוא חכם בודאי צוה לעשות הרפואה דאם לא כן לא ידעו מיד לעשות כן: נגודי מינגדי לי. ואם ייסרוני ביסורין אגלה: לאינדרונא. חדר התפיסה:
אָמַר: לְמִיסְמַךְ אַנִיסָא לָמָה לִי, בָּעָא רַחַמֵי וְאִיתְעַבִיד לֵיהּ נִיסָא, פָּרַק אַשִׁיתָא וְעָרַק
(פירוש: שבר החומה וברח) וְאָזַל לַאֲגְמָּא. יָתִיב
(*) אַגִירְדָא דְדִיקְלָא וְקָא גָרִיס. שָׁמַע דְּקָא מִיפְלְגֵי בְמִתִיבְתָּא דִרְקִיעָא:
(*) אִם בַּהֶרֶת קוֹדֶמֶת לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. וְאִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לְבַהֶרֶת,
(*) טָהוֹר; סָפֵק, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: טָהוֹר, וְכֻלָּה מְתִיבְתָּא אָמְרֵי: טָמֵא. אָמְרֵי: מָאן מוֹכַח? מוֹכַח רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, דַּאֲמַר: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאָהָלוֹת. לָא קָא מָצִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְמִקְרָבָא לֵיהּ, מִדְלָא הֲוָה קָא שָׁתִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסֵיהּ. אָזַל אִידְמֵי לֵיהּ
(*) כְּגוּנְדָא דְפָרָשָׁא
(פירוש גדוד של פרשים) אָמַר: יֵנַח נַפְשֵׁיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא וְלָא נִיתְמְסַר לְיָדָא דְמַלְכוּתָא.
נפש יהודה אגירדא דדיקלא. על גזע דקל קצוץ: אם בהרת. קדמה לשער לבן טמא , דשער לבן שפרח בו הוא סימן טומאה כדכתיב והנה נהפך שער לבן בבהרת: טהור. לפי מה שכתוב בתורה: גונדא. גדוד של פרשים שמחפשים אחריו בפומבדיתא והוא ראש ישיבה היה:
אִישְׁתִּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ, כִּי קָא נַיחָא נַפְשֵׁיהּ אָמַר: טָהוֹר. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר וְיָצְאְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהֳרָה. נָפַל
(*) פִּתְקָא מֵרְקִיעָא בְּפֻמְבְּדִיתָא: רַבָּה בַּר נַחְמָנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. נָפְקוּ אַבַּיֵּי וְרַבָּנָן לְאִיעַסוּקֵי בֵיהּ וְלָא הֲווּ יָדְעֵי דוּכְתָא; אָזִיל לְאַגְמָא חֲזוּ מִפּוֹרֵי דַהֲווּ מְטַלְלֵי וְקַיְימֵי
(פירוש: עושין צל עליו בכנפיהם), אָמְרֵי: שְׁמַע מִינָהּ הָתָם הוּא; הֲווּ אָזְלִי אַשְׁכְּחוּן. סָפְדוּהָ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילוּתָא, בָּעוּ לְמִיפְרַשׁ, נָפַל פִּתְקָא מִן שְׁמַיָא: הַפּוֹרֵשׁ יְהֵא בְּנִדּוּי. סָפְדוּהָ שִׁבְעָה יוֹמֵי וְשִׁבְעָה לֵילוּתָא, נָפַל פִּיתְקָא מִן שְׁמַיָא וְאָמַר: לְכוּ לְבָתֵּיכֶם לְשָׁלוֹם.
נפש יהודה פיתקא. כתב:
לְפִיכָךְ כָּל הַמִּתְעַסֵּק בְּטָהֳרָה וִידַבֵּר בְּטָּהֳרָה תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה וְיִזְכֶּה לָאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה.
פרק שני [נו]
מָצִינוּ, שֶׁהַרְבֵּה בְנֵי אָדָם כּוֹפִין אוֹתָם בְּשׁוֹטִים, בְּאֵשׁ וּבְמַיִם וּבְכָל מִינֵי כְפִיּוֹת עַל שֶׁיּוֹדוּ בְּפִיהֶם דְּבָרִים שֶׁנִּכְשְׁלוּ בָהֶם וְסוֹבְלִים כָּל הַכְּפִיוֹת וְאֵינָם מוֹדִים שׁוּם דָבָר בְּפִיהֶם, שִׁיִּתְחַיְּבוּ בְהוֹדָאָתָם הֲרִיגָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁרוֹאִים, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִיתָה זְמַנִּית, בְּיָדְעָם בְבֵרוּר, שֶׁהַיּוֹם אוֹ מָחָר יָמוּתוּ, עִם כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְוִיחַ חַיֵּי שָׁעָה סוֹבְלִים דָּחְקָם וּמְקַבְּלִים כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינָם מוֹצִיאִים בְפִיהֶם דָּבָר שֶׁיִּתְחַיְּבוּ עָלָיו.
עַל אַחַת כַמָּה וְכַמָּה, לְמִי שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיֹּאמַר דִּבְרֵי נִבְלוּת וְאֵין לוֹ בְדִבּוּר זֶה הֲנָאָה, אֲבָל יוֹדֵעַ, שֶׁבְּאָמְרוֹ, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְיָדוּנוּ עָלָיו מִיתָה עוֹלָמִית, שֶׁהָיָה לוֹ לִסְתֹּם
(*) וְלִבְלֹם פִּיו מִלְאָמְרוֹ, כִּי כָל הַמְנַבֵּל פִּיו, דִּינוֹ נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻּבּוֹת
(ח, ב): ''עַל־כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא־יִשְׂמַח ה''' וגו'
(ישעיה ט, טז). מַאי ''וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה''
(שם)? אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא:
(*) הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחֻפָּה, אֶלָּא, כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִילּוּ נֶחְתָּם לוֹ גְזַר דִּין
(*) שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה.
נפש יהודה ולבלום. לסגור פיו: הכל יודעין כלה למה וכו'. ולא הוצרך לפרש ולשאול למה נכנסה לחופה: של שבעים שנה. ועוד דרש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכות מטובה לרעה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, א): בַּעֲוֹן נִבְלוּת הַפֶּה, צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת בָּעוֹלָם וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵתִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִין וְאֵינָם נַעֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן עַל־ בַּחוּרָיו
(*) לֹא־יִשְׂמַח ה''' וגו'
(ישעיה ט, טז). מַאי ''וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'', אָמַר רַב חָנָן וכוּ'. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו מַעֲמִיקִין לוֹ גֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת
(*) זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם''
(משלי כב, יד).
נפש יהודה לא ישמח. הרי צועקין ואינן נענין בעין מה' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה: שוחה עמוקה. מוכנת לפי זרות למי שפיו זרות: זעום ה' יפול שם. זעם של הקב''ה שוכן שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעמו של הקב''ה:
וְלֹא דַי לוֹ לַמְנַבֵּל אֶת פִּיו שֶׁמְשַׁקֵּץ פִּיו הַנִּבְרָא לְטָהֳרָה, אֶלָּא שֶׁהוּא נִתְעָב בְּעֵינֵי הַיְשָׁרִים וְהַטְּהוֹרִים בְּעָזְבוֹ הַבֹּשֶׁת וְהַצְּנִיעוּת, שֶׁהֵן מִדּוֹת מֻבְחָרוֹת, שֶׁהֻבְדְּלוּ לְיִשְׂרָאֵל זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, וְהַסִּימָנִים שֶׁבָּהֶן נִכָּרִים מִכָּל הָאוּמוֹת, וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זָרִים עַזֵּי פָנִים וּנְבָלִים וּסְכָלִים וְחִלֵּל אֶת שֵׁם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וּמֵעִיד בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאוּמָה הַזֹּאת, שֶׁהֵם נִקְרָאִים ''עַם חָכָם וְנָבוֹן''. וְיֹאמְרוּ עָלָיו, שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, כִּי
(*) יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה מֵהֶם טוּמְאַת הָעַמִּים כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(כב, ב): מִשֶּׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זֻהֳמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינָי פָּסְקָה זֻהֲמָתָן וכו''.
נפש יהודה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ונתקנו מכל מום שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך וכתבו בתוס' דגרים נמי פסקה זוהמתן דאע''ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו:
נִמְצָא, שֶׁהַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמַאֲזִין לִנְבָלִים, מְתַעֵב נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְיוֹרֵד לִבְאֵר שַׁחַת, כִּי אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לָאָדָם לְאַחַר מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמַגִּיד לְאָדָם מַה־שֵׂיחוֹ'', כְּמוֹ שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב), וְכָל שֶׁכֵּן הַנְּבָלוֹת שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו בְּפַרְהֶסְיָא. עַל כֵּן יִבְחַר אָדָם דֶּרֶךְ טוֹבָה
(*) לֶאֱטֹם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ נְבָלָה וִיטַהֵר פִּיו מִלְּדַבֵּר בּוֹ אֶלָּא דִּבְרֵי טָהֳרָה. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''כֶּסֶף נִבְחַר לְשׁוֹן צַדִּיק''
(משלי י, כ).
נפש יהודה לאטום. לסתום אזנו:
הכלל החמישי שלא ילבין פני חברו ברבים
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדָבָר קַל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּדָבָר חָמוּר
החלק הראשון בדבר קל
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פרק האחד [נז]
כָּל הָאוֹמֵר כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ בְכַוָּנָה דְּבָרִים שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּשָׁמְעָם, מַלְבִּין פָּנָיו בְּכֹחַ הַבֹּשֶׁת שֶׁמְּקַבֵּל
(*) וְחוֹשֵׁב, שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם יָדְעוּ שֶׁהַדְּבָרִים הֵם כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹמֵר יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר. וְעַל זֶה הַמַּלְבִּין אָמְרוּ זַ''ל, שֶׁחֶטְאוֹ שָׁוֶה לְשׁוֹפֵךְ דָמִים, לְפִי שֶׁהַמִּתְבַּיֵּשׁ סָרָה מִמֶּנּוּ אַדְמִימוּת דָּמוֹ בְּכֹחַ הַבּוּשָׁה שֶׁעָבְרָה עָלָיו וְדוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ. וְעַל כֵּן עֲשָׂאוּהוּ תוֹלָדַת שׁוֹפֵךְ דָמִים וְהִשְׁוָהוּ לוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נח, ב): תָּנֵי תַנָּא קַמֵּיהּ דְרַב נַחְמָן: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִיר קָאַמֶרֶת, דְּקָא חֲזִינָא
(*) דְאָזִיל סוּמְקָא וְאָתִי חִיוְרָא.
נפש יהודה וחישב. זה שמתבייש שעליו נתכוין לבייש: דאזל סומקא. צורת פניו נשתנה ואזיל צבע דמו מפניו ונראה לבן כמת:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימֵי: בְּמַעֲרָבָא, בְּמַאי זְהִירֵי טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: זְהִירֵי בְאַחְוֻרֵי אַנְפֵּיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה.
(*) הַכֹּל סָלְקָא דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹם וְעוֹלִים, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵינָם עוֹלִים. וְאֵלּוּ הֵן: הַמְכַנֶּה שֵׁם
(רע) לַחֲבֵרוֹ וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. הַיְנוּ מְכַנֶּה, הַיְנוּ מַלְבִּין? לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב
(*) דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיָּבֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת אִישׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ. מִנָּא לָן? מִדְּדָרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) וּבְצַלְעִי
(*) שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ''
(תהלים לה, טו) וכו''.
נפש יהודה הכל סלקא דעתך. וכי הכל יורדין: דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנין אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין: ובצלעי. בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו ויבן ה' הצלע: שמחו ונאספו קרעו ולא דמו. אם קרעוני לא מצאו דם:
נִמְצָא, שֶׁאַף עַל פִּי, שֶׁגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הֵם מֵהַדְּבָרִים הַחֲמוּרִים אֲשֶׁר אָמְרוּ עֲלֵיהֶם יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, הִשְׁווּ אֲלֵיהֶם מַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, מֵאַחַר שֶׁאֵין יִצְרוֹ תוֹקְפוֹ לָאָדָם לוֹמַר דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁתּוֹקְפוֹ לְגִלּוּי עֲרָיוֹת בְּגֹדֶל הַהֲנָאָה, וְלִשְׁפִיכוּת דָמִים בְּגֹדֶל הַכַּעַס וְהַשִּׂנְאָה. רְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּצַעֵר לַחֲבֵרוֹ וּלְהַלְבִּין פָּנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיְּקַבֵּל בַּדָּבָר הֲנָאָה גְדוֹלָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא בְּלִי הֲנָאָתוֹ וְיִנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
חלק שני בדבר חמור
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פרק האחד [נח]
מִי שֶׁאוֹמֵר בָּרַבִּים דְּבָרִים כְּנֶגֶד כְּבוֹד חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא דָבָר בָּרוּר שֶׁיּוֹדְעִין כָּל הַשּׁוֹמְעִים שָׁם שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו, וְהוּא דָבָר חָמוּר בְּעֵינֵי אָדָם, עַל דִּבּוּר זֶה אָמְרוּ ז''ל, שֶׁהוּא חָמוּר יוֹתֵר מֵהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וּמִשּׁוֹפֵךְ דָּמִים, עַד שֶׁהֶחְמִירוּ וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא; שֶׁאֲפִילוּ מִי שֶׁיוֹרֵד בַּעֲוֹנוֹ לְגֵיהִנֹּם עַד שֶׁמְּמָרֵק שָׁם חֲטָאָיו, בָּאַחֲרוֹנָה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵינוֹ אָבֵד וְנִכְרַת מֵהַכֹּל. עַל כֵּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה טו, ב), כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל אַחֵר רַבּוֹ:
(*) לָא מֵידַן נְדַנְיֵיהּ וְלָא לְעָלְמָא דְאָתֵי נֵיתְיֵיה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. בִּרְאוֹתוֹ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לְקַבֵּל עָנְשׁוֹ בַגֵּיהִנֹּם וְאַל יְאַבֵּד חֶלְקוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה לא מידן נידייניה. לאחר משום דעסיק בתורה ולא לעלמא דאתי ניתייה משום דחטא:
עַל כֵּן אָמְרוּ: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים - בִּדְבָרִים, בְּדָבָר חָמוּר, בְּיוֹדְעוֹ שֶׁכָּל הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יָבִינוּ שֶׁדִּבֵּר בִּשְׁבִילוֹ - שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי רֹעַ מַחְשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ וְעַזּוּת מִצְחוֹ מְעִידִים עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע הַקֹּדֶשׁ, וְאֵינוֹ רָאוּי לִטֹּל חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קז, א) וּבְפֶרֶק הַזָּהָב
(בבא מציעא נט, א):
(*) דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ
(*) נֶאֱסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא־דָמּוּ''
(תהלים לה, טו)? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִין אֶת בְּשָׂרִי לֹא הָיָה דָמִי שׁוֹתֵת; שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁהֵן עֲסוּקִין בִּנְגָעִים וְאָהָלוֹת הָיוּ אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְמַאי? הָיִיתִי אוֹמֵר לָהֶם: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה דרש רבא. דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהן וספק אשת איש היה דהיוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות שתהא מגורשת מעכשיו ולא תזקק ליבום וכל אותן הימים היא ספק מגורשת אם מת מגורשת מתחלה ואם לא מת לא נתגרשה: נאספו עלי נכים. בעלי מומין כמו פרעה נכה והיו מלעיגים עלי ואני כלא יודע:
וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַהֲרֹג אֶת עַצְמוֹ, אָמְרוּ
(*) עַל הַלְבָּנָה כָּזֹאת: טוֹב לוֹ לֵהָרֵג וַאֲפִילוּ בִּשְׂרֵפָה, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַזָּהָב
(בבא מציעא נט, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(י, ב): אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה, אָמַר רַב; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב חָנָא בַר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וְלֹא יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים. מִנָּא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ''הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ'' וגו'
(בראשית לח. כה).
(ואף על פי שהיו מוציאים אותה לשרפה. לא אמרה להן: ליהודה נבעלתי, אלא שלחה לו: "לאיש אשר־אלה לו אנכי הרה" ואם יודה הוא מעצמו יודה).
נפש יהודה על הלבנה כזאת. שמלבין פני חבירו:
גַּם שָׁנִינוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי, מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: רַבִּי אֱלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:
(*) הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים
(*) וּהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת
(*) וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
(*) וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים,
(*) אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה המחלל את הקדשים. המביא קדשי מזבח לידי פיגול ונותר וטמא או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית: והמבזה את המועדות. שעושה מלאכה בחול המועד שאינו דבר האבוד או נוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה: והמפר בריתו של אברהם. שלא מל או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול: והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים לפרושי שלא כהלכה ד''א שמגלה פנים שמעיז פניו לעבור על ד''ת בפרהסיא במזיד ואין לו בושת פנים: אף על פי שיש בידו תורה ומע''ט. ולא חזר בתשובה מעבירות שבידו אע''פ שבאין עליו יסורין ומת ביסורין אין לו חלק לעוה''ב אבל אם חוזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה:
רְאוּ אֵיךְ הִשְׁוָה אוֹתָהּ לַעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מְגִינִים עֲלֵיהֶם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם לְהַרְוִיחַ כָּל הֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל בֶּן דַּעַת לֹא יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ הַתְּמִידִי וְיִמְסֹר עַצְמוֹ לְכָל הֲרִיגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת כְּלָל אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לְדַבְּרוֹ בְרֹעַ מִזְגּוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בַּעֲבֵרָה כָּזֹאת לְאַבֵּד עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. וְאִם יִזְכֶּה לִנָּצֵל כָּל יָמָיו מֵחֵטְא זֶה, הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַצִּילֵהוּ מִכָּל צָרָה וְיֵצְאוּ מִמֶּנּוּ בָנִים הֲגוּנִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְתָמָר, כִּי בִזְכוּת שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת עַצְמָהּ לִשְׂרֵיפָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַלְבִּין פְּנֵי יְהוּדָה, זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים וּנְבִיאִים.
הכלל הששי שלא ישיח בשיחה בטלה
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּשִׂיחָה הָאֲסוּרָה
החלק הראשון בשיחה בטלה
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד.
פרק האחד [נט]
כָּל הַקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ בְּשִׂיחָה בְטֵלָה וּלְהַרְבּוֹת בָּהּ דְּבָרִים בְּלִי תֹעֶלֶת, מְדַמֶּה עַצְמוֹ לִבְהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ דִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא דִבּוּרוֹ בְּשֶׁאֵין צֹרֶךְ. וּבִרְבוֹת הַדְּבָרִים יָבוֹא לְדִבּוּר שֶׁל חֵטְא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם שְׁלֹמֹה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע''
(משלי י, יט), כִּי כְשֶׁיַּרְבֶּה הָאָדָם דְּבָרִים יִפְשַׁע עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא בִּדְבָרָיו דִּבּוּר אֶחָד רָאוּי לְאָמְרוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא.
וּמָצִיאוּ שֶׁאָמְרוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר: מִמּוֹפְתֵי הַחֲכָמִים מִעוּט הַדְּבָרִים וּמִמּוֹפְתֵי הַכְּסִילִים רֹב הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים''
(קהלת ה, ב). וְאָמְרוּ, שֶׁמִּעוּט דְּבָרִים רְאָיָה עַל מַעֲלַת הָאָבוֹת וֶהֱיוֹת הָאָדָם מְיֻחָס. וְגַם אָמְרוּ: מְיֻחָסוּתָא דְבָבֶל שְׁתִיקוּתָא.
כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחְסִין
(עא, ב): עוּלָא אִיקְלַע לְפֻמְבְּדִיתָא, חַזְיֵהּ לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה דְגָדַל וְלָא אִינְסִיב. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אִינְסִיב מַר אִיתְתָא לִבְרֵיהּ? אָמַר לֵיהּ: מִי יְדַעְנָא
(*) מֵהֵיכָא אִינְסִיב? אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ מִי יַדְעִינָן מֵהֵיכָא אַתִּינָן? דִּילְמָא מֵהַנָּךְ דִּכְתִיב: ''נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלּת בְּעָרֵי יְהוּדָה''
(איכה ה, יא)? וְכִי תֵימָא: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר, וְדִילְמָא מֵהַנָּךְ דִּכְתִיב בְּהוּ: ''הַשּׁוֹכְבִים עַל־ מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם''
(עמוס ו, ד) וַאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים. וְהוֹסִיף בָּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִים זֶה עִם זֶה וּמַדְבִּיקִים מִטּוֹתֵיהֶם זוֹ בְזוֹ וּמַחְלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה וּמַסְרִיחִים עֲרִסוֹתֵיהֶם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא הֵיכֵי לִיעֲבִיד? אֲמַר לֵיהּ:
(*) זִיל בָּתַר שְׁתִיקוּתָא, כִּי הָא בְמַעֲרָבָא כִּי הֲווּ מִנְצוּ הַדָּדִי, חָזוּ מִינַיהוּ דְקָדִים וְשָׁתִיק קָא מְיֻחָס טְפֵי.
נפש יהודה מהיכא אינסיב. איזה אשה מיוחסת: זיל בתר שתיקותא. שאל לך אחר משפחה שתקנית שסתם בני מריבה הם פסולים שמתוך פסולן שהיו פורשין מהם נטרו איבה והחזיקו במריבה:
אָמַר רַב: שְׁתִיקוּתָא דְבָבֶל הַיְנוּ מְיֻחָסוּתָא. אֵינִי, וְהָא רַב אִיקְלַע
(*) לְבֵּי רַב שָׁפֵי חָלָא וּבָדִיק לְהוּ? הֵיכִי בָדַק לְהוּ, אִי שָׁתְקֵי אִי לָא שָׁתְקֵי. לָמַדְנוּ, שֶׁהַשְּׁתִיקָה מְעִידָה עַל הָאָדָם וְעַל שָׁרְשׁוֹ.
נפש יהודה לבי רב שפי חלא. שם האיש שפי חלה שופה חומץ כמו השופה יין לחבירו:
גַּם כֵּן מָצִינוּ כָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמִּדּוֹת, שֶׁאֶחָד מִן הַחֲכָמִים נִרְאָה שׁוֹתֵק הַרְבֵּה, עַד שֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר אֶלָּא מְעַט מִזְעֵר. וְאָמְרוּ לוֹ: מַה רֹב שְׁתִיקוּתוֹ? אָמַר: בָּחַנְתִּי הַדְּבָרִים וּמְצָאתִים נֶחְלָקִים לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים:
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, הוּא כֻלּוֹ נֶזֶק בְּלִי תֹעֶלֶת, כְּקִלְלַת בְּנֵי אָדָם וּדְבַר נְבָלָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁהַדִּבּוּר בָּזֶה שְׁטוּת גְּמוּרָה.
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, יֵשׁ בּוֹ נֵזֶק מִצַּד אֶחָד וְתֹעֶלֶת מִצַּד אַחֵר, בְּשֶׁבַח אָדָם אֶחָד לְקַבֵּל בּוֹ תֹעֶלֶת וְיִהְיֶה בַּשֶּׁבַח הַהוּא מַה שֶּׁיַּכְעִיס שׂוֹנְאוֹ וְיַזִּיק לְמִי שֶׁשִּׁבְּחוֹ וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ הַדְּבָרִים בִּגְלַל הַסִּבָּה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ בְזֶה הַחֵלֶק גַּם כֵּן.
הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם תֹּעֶלֶת וְלֹא נֶזֶק, כְּרֹב דִּבְרֵי הֶהָמוֹן: אֵיךְ נִבְנֵית חוֹמָה פְלוֹנִית וְאֵיךְ נִבְנֶה הֵיכָל פְּלוֹנִי וּבְסִפּוּר יֹפִי בֵּית פְּלוֹנִי וְרֹב מִגְדְּלוֹת הַמְּדִינוֹת וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִדִּבְרֵי הַמֻּתָּר. אָמְרוּ הַחֲכָמִים: הַדְּבָרִים בָּזֶה גַּם כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר אֵין תֹּעֶלֶת בָּהֶן.
וְהַחֵלֶק הָרְבִיעִי, דְּבָרִים שֶׁכֻּלָּם תֹּעֶלֶת, כִּדְבָרִים בְּחָכְמוֹת הַמּוֹעִילוֹת וּמַעֲלוֹת וּדְבַר הָאָדָם בְּמַה שֶּׁצָרִיךְ וְיוּחַד בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁחַיָּיו תְּלוּיִין בָּהֶם, וּבָהֶם יִמָּשֵׁךְ וּבָזֶה צָרִיךְ לְדַבֵּר. אָמַר: בְּכָל עֵת שֶׁאֶשְׁמַע דְּבָרִים אֲנִי בוֹחֵן אוֹתָן וְאִם אֶמְצָאֵם מִן הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, אֲדַבֵּר בָּם; וְאִם הֵם מִשְּׁאָר הַחֲלָקִים, אֶשְׁתֹּק מֵהֶם. וְאָמְרוּ עַל זֶה בַּעֲלֵי הַמִּדּוֹת: בָּחַן זֶה בְחָכְמָתוֹ שֶׁהוּא חָסֵר שְׁלֹשָׁה רִבְעֵי הַדְּבָרִים וְזֹאת הַחָכְמָה שֶׁצָּרִיךְ לְלָמְדָהּ.
לָכֵן, הָרוֹצֶה לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל יִשְׁתֹּק מִן הַדִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וִימַעֵט בְּדִבּוּר, אֲפִילוּ בַּדִּבּוּר הַצָּרִיךְ, בִּלְתִּי לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה; וַאֲפִילוּ בָּזֶה, אַל יֶאֱחֹז בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה, אֶלָּא יַחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ שֶׁהִיא יוֹתֵר טוֹבָה וּקְצָרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחֶנָּה לְמַעַן הָאֲרִיכות. וְעַל כֵּן אָמְרוּ זַ''ל: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה.
החלק השני בשיחה האסורה
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פרק האחד [ס]
הַדִּבּוּרִים, חִלְקָם הָרַב מוֹרֶה צֶדֶק לַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים. וְאֵלּוּ הֵן: מְצֻוֶּה בוֹ, וְנִזְהָר מִמֶּנּוּ, וְנִמְאָס, וְאָהוּב, וּמֻתָּר. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, וְהוּא הַמְצֻוֶּה בוֹ וְהוּא קְרִיאַת הַתּוֹרָה וּקְרִיאַת תַּלְמוּדוֹ; וְזוֹהִי מִצְוַת עֲשֵׂה מְחֻיֶּבֶת ''וְדִבַּרְתָּ בָּם''
(דברים ו, ז) וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, הוּא הַדִּבּוּר הַנֶּאֱסָר וְנִזְהָר מִמֶּנּוּ, כְּעֵדוּת שֶׁקֶר וּדְבַר שֶׁקֶר וְהָרְכִילוּת וְהַקְּלָלָה וְנִבְלוּת הַפֶּה וְלָשׁוֹן הָרַע; וְדִבְרֵי הַתּוֹרָה מוֹרִים עַל זֶה הַחֵלֶק. וְנִמְאָס וְאָהוּב וּמֻתָּר, הוּא זַ''ל פֵּרְשָׁם בְּפֵרוּשׁ מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק א'.
וַאֲנִי אוֹמְרָן בְּעִנְיַן אַחֵר, כִּי יֵשׁ שִׂיחָה אֲפִילוּ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה אִם הִיא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ הַפְסָקָה אוֹ בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ הַפְסָקָה, כְּגוֹן, בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה וּבְהַלֵּל וּבִקְרִיאַת הַפָּרָשָׁה.
בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה
(לו, א): תָּאנָא: שָׂח בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, עֲבֵרָה הִיא בְיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מַכְרִיזִין: ''מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא'' וגו'
(דברים כ, ח) וּפֵירְשׁוּ בוֹ זַ''ל: ''מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא'', מֵעֲבֵרָה שֶׁבְּיָדוֹ. וְזֹאת הִיא עֲבֵרָה שֶׁהִבְדִיל, בְּיִחוּד יָרֵא מִמֶּנָּה בְּהִכָּנְסוֹ לִמְקוֹם סַכָּנָה, שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, וְזֶה הַשָּׂטָן הוּא עֲוֹנוֹ שֶׁל אָדָם.
וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ, שֶׁלֹּא יַפְסִיק אֲפִילוּ לַעֲנוֹת לְקַדִּישׁ וְלִקְדוּשָׁה. וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ; וּבֵין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב; וּבֵין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וּבְהַלֵּל, כֵּיצַד מַפְסִיקִין וְכֵיצַד אֵין מַפְסִיקִין, אֲפִילוּ לִקְרוֹא בַתּוֹרָה, הִלְכוֹתָיו הֵן בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה בְּשֻׁלְחַן הַפָּנִים.
וּבִקְרִיאַת הַפָּרָשָׁה, אָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ח, א): רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה
(*) מְהַדֵּר אַפֵּיהּ וְגָרִיס וְאָמַר: אֲנָן בְּדִידָן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ. וְדַוְקָא רַב שֵׁשֶׁת דְּתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ אֲבָל אִינֵישׁ אַחְרִינָא לָא. וְכָתַב רִיף: לְהוֹרוֹת לָאָדָם לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל לְפִי שָׁעָה אוֹ לְפָרֵשׁ דָּבָר, אָסוּר. וְהָכִי אָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילוּ בִּדְבַר הֲלָכָה.
נפש יהודה מהדר אפיה וגריס. משנתו כשקורין בספר תורה:
בְּמָקוֹם מְטֻנָּף אוֹ בַמֶרְחָץ, בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲרוּמִין, לֹא קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְאֵין שָׁם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְחוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר
(*) שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחָן. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(י, ב): אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא: אָסוּר לָאָדָם לִתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְבֵית הַמֶּרְחָץ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיִּקְרָא־לוֹ ה' שָׁלוֹם''
(שופטים ו, כד). רוֹצֶה לוֹמַר, שָׁלוֹם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁמֵּשִׂים שָׁלוֹם בְּפַמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפַמַּלְיָא שֶׁל מַטָּה וְאִלְמָלֵא הוּא וְקִיּוּמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד רֶגַע. וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב חָמָא בַּר גוּרְיָא, אָמַר רַב: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לְמֵימַר
(*) הִימְנוּתָא בְבֵית הַכִּסֵּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב: ''הָאֵל הַנֶּאֱמָן''
(דברים ז, ט) [הַהוּא נֶאֱמָן] כְּמָה דְאַת אָמַר: אֱלֹהָא מְהֵימְנָא, אֲבָל שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִיקְרֵי נֶאֱמָן.
נפש יהודה שאינו מניחן. התפילין עליו כשהוא במקומות אלו: ויקרא לו. גדעון להקב''ה שלום: הימנותא. להזכיר אמונה בבית הכסא שאמת הוא תיבת קודש אבל לא שם להקב''ה:
לָמַדְנוּ שֶׁאֲפִילוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם חַיָּיו שֶׁל אָדָם, יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַשִׂיחַ בָּהֶם אֶלָּא בְּמָקוֹם טָהוֹר; וּבִלְבַד
(*) שֶׁלֹּא יַפְסִיק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַפְסָקָה. רְאוּ מִזֶּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה רָאוּי לָאָדָם לִירָא מִלְּדַבֵּר בְּשׁוּם זְמָן בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, שֶׁאֵין בָּהֶם תֹּעֶלֶת כְּלָל. וְגַם אִם יוּכַל לִהְיוֹת פָּרוּשׁ מִלָּשׂוּחַ בְּשִׂיחָה בְטֵלָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר רַבִּי חִיָּא וְאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְטֵלָה מִיָּמָיו, וְאוֹחֵז דֶּרֶךְ זֶה, אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
נפש יהודה שלא יפסיק. כגון בתפלה או קריאת שמע שאסור להפסיק:
הכלל השביעי שלא יחזיק במחלקת
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי תוֹרָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּמִלֵּי דְעָלְמָא
החלק הראשון בדברי תורה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [סא]
לְפִי שֶׁטֶּבַע מְצִיאוּת בְּנֵי אָדָם מִתְחַיֵּב, שֶׁיֵּשְׁבוּ בְיַחַד וִישָׁרְתוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ וִיסַיְּעוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ בְּכָל עֲבוֹדָתָם וּבְכָל צָרְכֵיהֶם, עַל כֵּן יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא בְּקֵרוּב רֵעוּת וְאַהֲבָה וְאַחְוָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם וְהַסְכָּמָה וְדֵעָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד; לְפִיכָךְ, כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁיֶּאֱרַע בֵּינֵיהֶם הִיא הַשְׁחָתַת הַיִּשּׁוּב.
וּבְדִבְרֵי תוֹרָה צָרִיךְ גַּם כֵּן חֲבוּרַת תַּלְמִידִים וְאִם יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בְּדָבָר וְיַחְלְקוּ בִּסְבָרָא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא הַדָּבָר לַאֲמִתּוֹ, זֶהוּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא הֲלָכָה מֻטְעֵית וְיִתְאַמֵּת הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, א): אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד''
(משלי כז, יז), לוֹמַר לְךָ: מַה בַּרְזֶל זֶה, אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִים זֶה אֶת זֶה בַהֲלָכָה.
נפש יהודה ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין על גבי חברתה:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה כָּאֵשׁ? דִּכְתִיב: ''הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'''
(ירמיה כג, כט). לוֹמַר לְךָ: מָה אֵשׁ
(*) אֵינָהּ דּוֹלֶקֶת יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים בִּיחִידִי. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ''
(שם נ, ל)? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד
(פירוש: יחידים); וְלֹא עוֹד אֶלָּא
(*) שֶׁמִּטַּפְּשִׁין (שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹאָלוּ"); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, כְּתִיב הָכָא ''וְנֹאָלוּ'' וּכְתִיב הָתָם ''אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ''
(במדבר יב, יא).
נפש יהודה אינה דולקת יחידי. עץ אחד אינו דולק אלא שנים או שלשה ביחד אף דברי תורה אינם מתקיימים ביחידי בלא חבר שיחדדנו: שמטפשין. דכתיב אשר נואלנו תרגום די טפשנא:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי
(*) תוֹרָה כָּעֵץ? לוֹמַר לְךָ: מַה
(*) עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידי חֲכָמִים
(*) הַקְּטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
נפש יהודה תורה כעץ. דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: עץ קטן מדליק את הגדול. כשמדליק את האור מצית עצים דקים תחלה: הקטנים מחדדים. ששואלין כל שעה:
וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ, שֶׁאִם יֶאֱרַע חִלּוּק דֵּעוֹת בֵּין הַתַּלְמִידִים, שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַהֲלָכָה וְלֹא
(*) לְקַנְתֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ
(נב, ב) וּבְמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(מט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵן וְאֵינָם בָּאִים לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא
(*) לְקַפְּחֵנוּ בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים.
נפש יהודה לקנתר. להקניט ולהכעיס: לקפחנו. כמו לקפח רגליו לקצץ מוחנו בהלכות להודיע שהם חריפים ממנו ואין עומד כנגדם:
אֲבָל אִם יַחְלְקוּ בַהֲלָכָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמַחְלֹקֶת תַּלְמִידֵי הִלֵּל וְשַׁמַּאי, הוּא טוֹב וְנָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק חֲמִשִּׁי מֵאָבוֹת: כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם
(*) סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵי זוֹ הִיא מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחְלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ.
נפש יהודה סופה להתקיים. כלומר שאנשי מחלוקת מתקיימים ואינן אובדין כמחלוקת של הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל רק מתקיימים בעוה''ז ובעוה''ב אבל קרח ועדתו נאבדו:
וְאַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהָ כָּאן מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, אֵינָהּ אֶלָּא מִתַּלְמִידֵיהֶם, כִּי לֹא מָצִינוּ בַּתַּלְמוּד מַחְלֹקֶת בֵּין הִלֵּל וְשַׁמַּאי אֶלָּא בַּהֲלָכוֹת יְחִידוֹת, לְפִי שֶׁהַהֶקֵּשׁ שֶׁל שְׁנֵיהֶם בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצִיאִים בְּדֶרֶךְ הַהֶקֵּשׁ, קָרוֹב זֶה לָזֶה, וְגַם הָעִקָּרִים הַמְּסוּרִים אֵצֶל זֶה, הֵם כְּמוֹ הָעִיקָּרִים הַמְּסוּרִים בְּעַצְמָן אֵצֶל זֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דֵּעוֹת שְׁנֵיהֶם הָיוּ שְׁלֵמִין וְשָׁוִין וּקְרוֹבִים אֶל הָאֱמֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(טו, א): אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל וכו'.
וּכְשֶׁנִּתְמַעֲטָה חֲקִירַת הַתַּלְמִידִים וְהֶקֵּשָּׁם, כְּשֶׁתַּעֲרִיכֵהוּ לְהֶקֵּשׁ שַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבּוֹתֵיהֶם, אָז נָפְלָה מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם בִּשְׁעַת עִיּוּנָם בִּדְבָרִים רַבִּים, לְפִי שֶׁהֶקֵּשׁ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְפִי שִׂכְלוֹ וּלְפִי הָעִקָּרִים הַמְצוּאִים אֶצְלוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנֶּחְנָקִין
(פח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בִּתְחִלָּה לֹא הָיוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וּשְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וּשְׁאָר בָּתֵי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרָךְ הַדָּבָר לְיִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם וְאִם לָאו וכו'. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.
וְהֵם בְּכָל זֶה אֵינָם אֲשֵׁמִים, שֶׁאֵין אָנוּ מַכְרִיחִין שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַחוֹלְקִים, שֶׁיִּתְרָאוּ בְּשִׂכְלָן שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּפִנְחָס, שֶׁקִּבְּלוּ הַהֲלָכָה מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָיָה דַעְתָּן שָׁוָה בְּלִי חִלּוּק סְבָרָא, וְגַם אֵינָם תַּחַת אַשְׁמָה, הוֹאִיל וְאֵינָם כְּמוֹ שַׁמַּאי וְהִלֵּל, אוֹ לְמַעְלָה מֵהֶם, דַּי לָהֶם שֶׁיָּגְעוּ בַתּוֹרָה וְהִשִּׂיגוּ מִשִּׂכְלָם כְּפִי יְכָלְתָּם.
וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם אָדָם בְּדַעְתּוֹ, שֶׁחָלְקוּ בְדִינִין וּבְהוֹרָאוֹת שֶׁהֵם מְקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְנָפְלָה בָהֶם מַחְלֹקֶת מִדֶּרֶךְ הַטָּעוּת שֶׁל שְׁמוּעוֹת, אוֹ מִדֶּרֶךְ שִׁכְחָה, אוֹ שֶׁאֶחָד קִבֵּל הָאֱמֶת וְהָאֶחָד טָעָה בְּקַבָּלָתוֹ, אוֹ שָׁכַח, אוֹ לֹא שָׁמַע מֵרַבּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לִשְׁמֹעַ; חָלִילָה לָהֶם מִדָּבָר זֶה, שֶׁהַפֵּירוּשִׁים הַמְּקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ אֵין בָּהֶם מַחְלֹקֶת בְּשׁוּם פָּנִים, אֲבָל הַמַּחְלֹקֶת נוֹפֶלֶת בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמְעָה בוֹ שְׁמוּעָה וְחוֹקְרִים עַל אָפְנֵי הַהֶקֵּשׁ אוֹ מִטַּעַם סְבָרָא, כְּאָמְרָם:
(*) מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, אוֹ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת, שֶׁאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים אֵלּוּ מְקֻבָּל מִמֹּשֶׁה וְלֹא שְׁמַעֲנוּהוּ מִסִּינַי, אֲבָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה אוֹסֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ וְהָאֶחָד מַתִּיר. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לְאֵלּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת מִבֵּית הִלֵּל וּמִבֵּית שַׁמַּאי וּמֵהַתַּנָאִים וְהָאֲמוֹרָאִים וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, כֻּלָּן הֵן דּוֹמִין לָזֶה, שֶׁהֵם עַנְפֵי הָעֲנָפִים וְהַכֹּל הָיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּמַחְלֹקֶת כָּזֶה טוֹב לְבָרֵר אֲמִתַּת הַהֲלָכָה, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קִנְאָה וּקְטָטָה.
נפש יהודה מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מנקין אותו בשביל הפירורין שנפלו שם ואח''כ נוטלין לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים ניתזים עליהם ונמאסים וב''ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורין שיש בהם כזית אלא מסיר אותם ואם ניתזין המים על הפירורין הקטנים אין בכך כלום דפרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד:
כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לד, א), עַל הַהוּא עוּבְדָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כַּד נָפַק מִמְעַרְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כְּבָר
(*) טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִלְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, אִי נַמֵּי הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר: וְעַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת
(פירוש סורקת ומתקנת שער חברתה להיות נאה) זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָל שֶׁכֵּן. יָהַב בֵּיהּ עֵינָא וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
נפש יהודה טיהר בן יוחאי את בית הקברות. שהיה שם מקום ספק טומאה והיה מציין ועושה סימן עד היכן הטומאה והשאר היה מטהר ואותו הזקן היה אצלם כשטיהר המקום והזקן אמר בית הקברות טיהר:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ח, א): אָמַר רָבָא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין
(*) נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה,
(*) מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה''
(איוב לו, לג). אֲבָל אִם הָיוּ אֲהוּבִין וְנוֹחִין זֶה לָזֶה,
(*) מַעֲלִין אַף מִן הָעוֹלָם וּמַקְשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְפִלָּתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(סג, א): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁבה' וַיִּשְׁמָע''
(מלאכי ג, טז).
נפש יהודה נוחין זה לזה בהלכה. נושאין ונותנין זה לזה בהלכה בנחת רוח: מתקנאין. מתגרים באף ומעלין אותו עליהם והכי משמע מקנה אף על עולה בשביל שצריכין להיות נוחין זה לזה בהלכה ואינן עושין כן מעלין אף עליהן: מעלין אף מן העולם. כלומר מסירין האף:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לְקוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי''
(שיר השירים ח, יג); וְאִם אֵין עוֹשִׂין כֵּן גּוֹרְמִין לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּרַח דּוֹדִי'' וגו'
(שם ח, יד). אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים
(*) הַמַּדְגִּילִין
(מתאספין) זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה''
(שם ב, ד). אָמַר רַבָּה: וְהוּא דְּיָדְעֵי צוּרְתָּא דִּשְׁמַעְתָא: וְהוּא דְּלֵית לְהוּ רַבָּה בְּמָתָא לְמִיגְמַר מִינֵיהּ.
נפש יהודה דגלו. כלומר מתאספין יחד ללמוד כדרך הדגל שמתאספין אליו:
וְעִם כָּל זֶה, הַקָּטָן יְכַבֵּד לַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאַל יְהֵא בְעֵינָיו כַּחֲבֵרוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע עַל זֶה לְרַב עָנָן עִם רַב הוּנָא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, סוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סט, א): שָׁלַח לֵיהּ רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין שְׁלָם, כִּי מַטְיָא הַאי אִתְּתָא לְקַמָּךְ אַגְבָהּ
(*) עִשּׂוּר נִכְסֵי.
(*) הֲוָה יָתִיב רַב שֵׁשֶׁת קַמֵּיהּ.
(*) אֲמַר לֵיהּ:
(*) זִיל אֵימָא לֵיהּ, וּבְשַׁמְתָּא יְהֵא מָאן דְּלָא אֲמַר לֵיה: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי.
(*) וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא
(פירוש: מי מיסב בבית האבל בראש). אָזַל רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב עָנָן.
(*) אֲמַר לֵיהּ: מרַ רַבָּה וְרַב הוּנָא רַבֵּיהּ דְרַבָּה וְשַׁמּוּתֵי שָׁמֵית מָאן דְּלָא לֵימָא לָךְ: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי; וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא. אָזַל רַב עָנָן לְקַמֵּיהּ דְּמַר עוּקְבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי מַר הֵיכֵי שָׁלַח לִי רַב הוּנָא: עָנָן, עָנָן. וְעוֹד, מַרְזְחָא דְשָׁלַח לִי מַאי נִיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי
(*) גוּפָא דְעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא דְּלָא יָדַע מַאי נִיהוּ
(*) מַרְזְחָא שָׁלַח לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין.
נפש יהודה עשור נכסי. שבת נוטלת חלק עשרה מנכסי אביה בירושה: הוה יתיב רב ששת קמיה. כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין: אמר ליה. רב הונא לרב ששת: זיל אימא ליה. בלשון גנאי כאשר אומר לך ובשמתא תהיה אם לא תאמר בלשון זה ענן מהיכן אתה אומר להגבותה מקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני: מאן יתיב בי מרזחא ברישא. מי מיסב בבית האבל בראש הקרואים כשהיו מסובין בסעודה באבל היה ניכר במסיבתם מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו: אמר ליה מר רבה. אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כן שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר והראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך: גופא דעובדא. תחלת הדברים מה לשון שלחת לו: מרזח. אבל דכתיב כה אמר ה' אל תבא בית מרזח מר וזח מי שנפשו מרה ודעתו זחה ונעתקת מעליו:
וְאַף עַל פִּי כֵן, אַשְׁרֵי הַגְּדוֹלִים הַסּוֹבְלִים לַקְּטַנִּים וְהַקְּטַנִּים הַנִּשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים.
פרק שני [סב]
כָּל מַחְלֹקֶת הַבָּאָה בְּסִבַּת קִנְאָה, כָּל כָּךְ הִיא קָשָׁה, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁהָיְתָה הַתְחָלָתָהּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לְבַסּוֹף יָבוֹא לִידֵי שִׂנְאָה וְקִטְרוּג וְתַחֲרוּת אִם יַחֲזִיקוּ בָּהּ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה כְּנֶגֶד רַבּוֹ אוֹ כְּנֶגֶד נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, שֶׁיוֹתֵר טוֹב לוֹ לַעֲזֹב, מִלְחַזֵּק סְבָרָתוֹ אֲפִילוּ יְהֵא בְּעֵינָיו חֲזָקָה. וְלֹא יְאַמְּצֶנָּה כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אוֹ כְּנֶגֶד הַנָּשִׂיא, אוֹ כְּנֶגֶד רַבִּים; שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶׁאֵרַע לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַל זֶה, אֲפִילוּ שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נט, א): תְּנָן הָתָם: תַּנּוּר
(*) שֶׁחֲתָכוֹ חֻלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא,
(*) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר
(*) וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל
(*) עַכְנַאי. מַאי עַכְנַאי? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁהִקִּיפוּהוּ בִדְבָרִים כְּעַכְנָא זוֹ וְטִמְּאוּהוּ.
נפש יהודה שחתכו חוליות. העשוי חוליות ומצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח''כ צורף החוליות ונותן חול בין חוליא לחוליא: רבי אליעזר מטהר. שאינו כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם שהיו עשויין כעין קדרות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדרות שמטלטלין אלא שהיה מושיבו על הארץ או על הדף ומדביק את הטיט סביב על שוליו לעשותו עב שיקלוט ויחזיק את חומו: עכנאי. נחש דרכו לעשותו כעגולה להכניס זנבו אצל פיו:
תַּנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶנּוּ. אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ וְהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְחָזַר וְיָשַׁב בִּמְקוֹמוֹ. אָמְרוּ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, אֲמַת הַמַּים תּוֹכִיחַ. חָזְרוּ הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ: אֵין מְבִיּאִין רְאָיָה מִן הַמַּיִם. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ. נָטוּ כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לָהֶן: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה, מַה לָּכֶם לִפֹּל? תָּאנָא: לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא נִזְקְפוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַעֲדַיִן מָטִין וְעוֹמְדִין הֵן. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ''לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא''
(דברים ל, יב). מַאי ''לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא''? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּבָר נְתָנָהּ לָנוּ מֹשֶׁה עַל הַר סִינַי וְכָתוּב בָּהּ: ''אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת''
(שמות כג, ב). אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַהֲהִיא שַׁעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: קָא חַיִּיךְ וְאָמַר: נִצְחוּנִי בָנַי, נִצְחוּנִי בָנַי.
הֵבִיאוּ
(*) כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם וּבֵרְכוּהוּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֶנּוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. הָלַךְ,
(*) לָבַשׁ שְׁחוֹרִים וְנִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים וְחָלַץ מִנְעָלָיו וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִים? אָמַר לוֹ: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמְּךָ.
(*) אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו
(*) וְחָלַץ מִנְעָלָיו,
(*) וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקָע. זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּמֵחֱצָה בִּשְׂעוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַבָּצֵק שֶׁבִּיְדֵי אִשָּׁה תָּפַח
(פירוש: נתקלקל). תָּאנָא:
(*) אַף גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֵינָיו מִיָּד נִשְׂרַף.
נפש יהודה כל טהרות שטיהר ר' אליעזר. ע''י מעשה שאירע שנשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשו על גביו טהרות וטיהר ר' אליעזר והביאום ושרפום לפניו: לבש שחורים. ענין צער ואבל: אף הוא קרע בגדיו. שהמנודה היה חייב בקריעה: וחלץ מנעליו. שהמנודה היה אסור בנעילת הסנדל במועד קטן: ונשמט. מן הכסא: אף גדול. מכה גדולה:
וְאַף
(*) רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בֶּן הוֹרְקְנוֹס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ,
(*) שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. נָח יַמָּא מִזַּעְפֵּיהּ.
נפש יהודה רבן גמליאל. נשיא היה ועל פיו נעשה: שלא ירבו מחלוקות. שלא ירבה היחיד לחלוק על הרבים:
(*) אִימָא שָׁלוֹם דְּבֵיתֵהוּ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲחְתֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָה. כָּל יוֹמָא לָא הֲוָה שָׁבְקָא לֵיהּ
(*) לְמֵיפַל עַל אַפֵּיהּ. הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָאִי, אִיחְלַף לָה
(*) בֵּין מָלֵא לְחָסֵר. אֲתָא עַנְיָא אַבָּבָא,
(*) אֲפִיקָא לֵיהּ רִיפְתָּא. עַד דְּאָתְיָא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ דְּנָפַל עַל אַפֵּיהּ, שָׁמְעַת קָל שִׁפּוּרָא בֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמְרָה לֵיהּ: קַטְלְתֵיהּ לַאֲחָאִי. אָמַר לָהּ: מִנָּא לָךְ הַאי? אָמְרָה לֵיהּ: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי
(*) מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ,
(*) חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה.
נפש יהודה אימא שלום. כך שמה: למיפל על אפיה. לומר תחנון: בין מלא לחסר. סבורה היתה שיהא החודש חסר וקבוע ביום שלשים ולא יפול ביום החודש על פניו והיה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד ולא נזהרה בו ביום שלשים ונפל על פניו: אפיקא. הוציאה לחם לעני. נפק , שיפורא , כשהיה מת היו תוקעין בשופר לסימן שידעו שיש מת: מבית אבי אבא. מבית דוד אבי המשפחה שבת נשיאים היתה והם מבית דוד: חוץ משערי אונאה. לפי שצער הלב היא קרובה להוריד דמעות:
רְאוּ כַּמָּה חַיָּב אָדָם לִבְרֹח מִלְּהַחְזִיק בְּמַחְלֹקֶת אֲפִילּוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁרָאִינוּ שֶׁאֵרַע כָּזֶה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּהְיוֹתוֹ גְדוֹל הַדּוֹר וְהָיוּ צְרִיכִין לוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סח, א): תַּנְיָא: מִשֶּׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב
(*) בַּקִּנּוֹף שֶׁלּוֹ וְהֵם יוֹשְׁבִין
(*) בַּטְּרַקְלִין. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְנִכְנָס הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ
(*) לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו. גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִנְזִיפָה. אָמַר לַחֲבֵרָו שֶׁל אָבִיו: כִּמְדֻמֶּה לִי
(*) שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרַף. אֲמַר לֵיהּ: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרָפִין, הֵיאַךְ מַנִּיחִין
(*) אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת?
נפש יהודה קינוף. מטה בארבעה עמודים וכילה פרוסה עליה כדאמרינן בסוכה: בטרקלין. הוא שכב בחדר הפנים והם יושבין באולם החוץ: לחלוץ תפיליו. של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחם שמא יצא בהם לרשות הרבים: שדעתו של אבא נטרפה. וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת עליו היה חולץ תפיליו: איסור סקילה. הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דהמניח תפילין בשבת אין כאן מלאכה ואפי' יצא לרה''ר דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא בחול:
מִשֶּׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו
(*) בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. וְעַד
(*) עַכְשָׁו לָמָּה לֹא בָאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְנַאי. אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם תָּמוּתוּ מִיתַת עַצְמְכֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילוּ שֶׁלִּי? אָמַר לוֹ:
(*) שֶׁלְךָ קָשֶׁה מִשֶּׁלָהֶם.
(*) נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ וְאָמַר: אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, שֶׁאַתֶּם כִּשְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּגְלָלִין. הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי וְהַרְבֵּה תוֹרָה לִמַּדְתִּי. הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי
(*) וְ
(*) לֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילוּ כְּכֶלֶב הַמְלַקֵּק בַּיָּם; וְהַרְבֵּה תוֹרָה לִמַּדְתִּי וְלֹא חִסְּרוּנִי תַלְמִידַי אֲפִילוּ כְּמִכְחוֹל
(*) בִּשְׁפוֹפֶרֶת, [וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁשְׁאָלַנִי בָהֶם דָּבָר מֵעוֹלָם]; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת
(*) הֲלָכוֹת בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין
(פירוש: הלכות מיני כשופין) וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁשְּׁאָלַנִי דָּבָר מֵעוֹלָם, חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף.
נפש יהודה ברחוק ארבע אמות. מפני הנדוי שברכוהו כלומר לשון כבוד לשון ברוך ולא רצו לומר ארור ונידוי וזה מפני מחלוקת תנור של עכנאי: שלי מהו. במה תהא מיתתי: שלך קשה משלהם. מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה: נטל. ר' אליעזר שתי זרועותיו וכו' כשגוללין ספר תורה הכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני: ולא חסרתי מרבותי אפי' ככלב המלקק מן הים. לפי חכמתם שהיתה גדולה אין תלמודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים. וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי ממני אפי' כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד: לא חסרתי. כלומר לא חסרתי מחכמתם ממה שהיו מתחלה גדולים ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלמדתי מעט מהם: שפופרת. קנה שנותנים בה כחול והוא צבע ומכחול קיסם של עץ דק או של כסף שתוחבין בתוכו ומטבלין בכחול ומוציא מעט צבע שצובעין בו: הלכות בנטיעת קישואין. שאמר שם טומאה ונתמלא כל השדה קישואין והוא מין (פלוצער) או (קירבעס) בל''א וכדי ללמד מותר לעשות כישוף:
פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לִי: רַבִּי, לַמְּדֵנִי נְטִיעַת קִשּׁוּאִין. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד וְנִתְמַלֵּא הַשָּׂדֶה קִשּׁוּאִין. אָמַר לִי: לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָן, לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָן. אָמַרְתִּי דָבָר אֶחָד וְנִתְקַבְּצוּ כֻלָּם לְמָקוֹם אֶחָד.
(*) אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִימוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָלִיּוֹת וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה מַהוּ? אָמַר לָהֶם: טְמֵאִים וְטָהֳרָתָן בְּמַשֶּׁהוּ, מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִימוּם מַהוּ? אָמַר לְהוּ: טָהוֹר. וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְטָהֳרָה. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר:
(*) הֻתַּר הַנֶּדֶר, הֻתַּר הַנֶּדֶר. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא
(*) בֵּין קֵסָרִי לְלוֹד וְהָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ.
(*) פָּתַח עָלָיו בְּשּׁוּרָה וְאָמַר: ''אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו''
(*) הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי
(*) וְאֵין לִי שׁוּלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן
(פירוש: הרבה קושיות יש לי ואין לי למי אשאלם).
נפש יהודה אמרו לו הכדור והאימום וכו' מהו. שנחלקו באלו ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות כדור עגול כפיקא ששוחקין בו התינוקות (באלאן) בל''א והאימום דפוס של מנעל או של מצנפת (פארם) או (לייסט) בל''א: הותר הנדר. שברכוהו: בין קסרי ללוד. שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד: פתח עליו בשורה. שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד: הרבה מעות יש לי. להחליף: ואין לי שולחני להרצותן. כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין לי למי לשאול:
גַּם מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאָמְרוֹ דָבָר כְּנֶגֶד סְבָרַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פֶּרֶק אִם אֵינָם מַכִּירִין
(כה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֵית דְּמוּת לְבָנָה בָּרָקִיעַ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא וּבִקְּשׁוּ בֵית דִּין לְקַדְּשׁוֹ. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַמְלִיאֵל: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, שֶׁאֵין חִדּוּשָׁהּ שֶׁל לְבָנָה פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה יוֹם וּמֶחֱצָה וּשְׁתֵּי יָדוֹת שָׁעָה וְשִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים.
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּן זַאגָא וְהִסְפִּידָהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֶסְפֵּד גָּדוֹל וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיָה לְכָךְ, אֶלָּא כְּדֵי
(*) שֶׁיֵּדְעוּ כָל הָעָם שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בֵית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ.
(*) וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה. וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל
(*) הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וַהֲרֵי כְרֵיסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
(*) רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ.
נפש יהודה שידעו כל העם שלא קדשו בית דין את החודש. שאין מספידין ביום טוב: ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו. יום שלשים וליל שלשים שהיו מצפים ב''ד והעם שתהא מגולה ויראוהו מאחר שהעדים ראוהו ביום ולא נראה להם. כשהחודש משלשים יום נקרא עיבור ועושין ראש חודש ביום ל''א: האשה שילדה. וכריסה עדיין גדול ועב עד שמגיע לפיה כלומר גדול מאד כך אם ביום שלשים היה מולד הלבנה נראה איך לא יראוהו בלילה של יום שלשים ואחד: רואה אני את דבריך. לעבר את החודש לעשות ר''ח ביום ל''א כי אם היה אמת שראו החודש ביום ל' היה אותו יום ר''ח ולא היו מעברין לעשות ר''ח ביום ל''א:
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ.
(*) הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיצֵר. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ לִלְמֹד, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'
(*) אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ
(*) אֹתָם''
(ויקרא כג, לז), בֵּין בִּזְמַנָּם בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּם אֵין לִי מוֹעָדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מֵיצֵר? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּשְׁכַּב בְּמִטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַל יִגְזֹר עָלָיו בֵּית־דִּין גְּזֵרָה זוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ''אֹתָם''
(ויקרא כג, ב), ''אֹתָם''
(שם שם, ד), ''אֹתָם''
(שם שם, לז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים ''אַתֶּם'' אֲפִילוּ
(*) שׁוֹגְגִים, ''אַתֶּם'' אֲפִילוּ מְזִידִים, ''אַתֶּם'' אֲפִילוּ
(*) מֻטְעִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא נִחַמְתָּנִי.
נפש יהודה הלך רבי עקיבא ומצאו לר' יהושע מיצר. על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה''כ: אשר תקראו. בקריאת ב''ד תלאו הכתוב ניתן להם הרשות לעשות המועדים בזמניהם: אתם. שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם בפרשת שור או כשב קרי ביה אתם: שוגגים. מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר וטועין: מוטעים. ע''י עדי שקר:
(*) בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס. אָמַר לוֹ: אִם בָּאנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל''
(שמות כד, ט). וְלָמָה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמַנּוּ בֵּית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
נפש יהודה בא לו. ר' יהושע אצל רבי דוסא:
תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'' לָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים? לוֹמַר לְךָ,
(*) שֶׁלֹּא
(*) יֹ
(*) אמר אָדָם: פְּלוֹנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הוּא, פְּלוֹנִי כְּאֶלְדָּד וּמֵידָד הוּא, פְּלוֹנִי כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא הוּא; וְאוֹמֵר: ''וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''
(שמואל־א יב, ו); וְאוֹמֵר: ''וַיִּשְׁלַח ה' אֶת־יְרֻבַּעַל וְאֶת־בְּדָן וְאֶת־יִפְתָּח וְאֶת־שְׁמוּאֵל''
(שם שם, יא), יְרֻבַּעַל זֶה גִּדְעוֹן. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יְרֻבַּעַל? שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם הַבַּעַל. בְּדָן זֶה שִׁמְשׁוֹן וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ בְּדָן? דְּאָתֵי מִדָּן. יִפְתָּח כְּמַשְׁמָעוֹ; וְאוֹמֵר: ''מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ''
(תהלים צט, ו), שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם, לוֹמַר לְךָ: יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ, בְּדָן בְּדוֹרוֹ כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ; לוֹמַר לְךָ, שֶׁאֲפִילוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֲרֵי הוּא כְּאַדִּיר שֶׁבָּאַדִּירִים; וְאוֹמֵר: ''וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט'' וגו'
(דברים יז, ט). וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁלֹּא יְהֵא בְיָמָיו? הָא אֵין לְךָ שׁוֹפֵט אֶלָּא שֶׁהָיָה בְיָמָיו; וְאוֹמֵר: ''
(*) אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה''
(קהלת ז, י).
נפש יהודה שלא יאמר אדם. על בית דין שבימיו וכי פלוני ופלוני כמשה ואהרן שאשמע לו עכשיו שלא נתפרשו שמותן אמור לו אם אינו כמשה ואהרן הרי הוא כא' משאר זקנים שאינך יודע מי הם: ואומר. ה' אשר עשה את משה ואת אהרן , שמואל הנביא אמר לישראל הקב''ה עשה לכם נסים ע''י ששה זקנים הללו משה ואהרן ירובעל ובדן ויפתח ושמואל: ואומר. בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובנביאים הראשונים כתיב לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת זאת שהדורות הראשונים היו טובים וצדיקים מן האחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שא''א שיהיו אחרונים כראשונים:
נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בּוֹא בְשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי; רַבִּי בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּיַּמְתָּ אֶת דְּבָרִי. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עָמַד מִכִּסְאוֹ עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וְתַלְמִידִי. רַבִּי, שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תוֹרָה בָּרַבִּים. תַּלְמִידִי, שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵירָה וְאַתָּה מְקַיְּמָה כְּתַלְמִיד; אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, קַל וָחֹמֶר קְטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים. קַל וָחֹמֶר, חִיּוּבָא הוּא, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, נוֹשְׂאִין הַקְּטַנִּים קַל וָחֹמֶר מֵעַצְמָן.
וְעוֹד גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת, פֶּרֶק כָּל פְּסוּלֵי הַמְּקֻדְּשִׁים
(לו, א): רַבִּי צָדוֹק הֲוָה לֵיהּ הַהוּא בוּכְרָא.
(*) רְמָא לֵיהּ שַׂעֲרֵי בְּסַלֵי נְסָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. בַּהֲדֵי דְקָא אָכִיל
(*) אִיבְזַע שְׂפָתֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַר לֵיהּ:
(*) כְּלוּם חִלַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ
(היינו, בין (*) כהן חבר לכהן עם הארץ)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֵין. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמַר לִי הֵין? אֲמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלוּ
(*) בַּעֲלֵי תְרֵיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: כְּלוּם חִלַקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי הֵן; עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר:
(*) הֵיאָךְ אֶעֱשָׂה? אִלְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי, אֵיךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד
(פירוש: שתוק). וְעָמַד.
נפש יהודה רמא ליה. נתנו לבכור שעורים בסל לאכול: איבזע שפתיה. נקרעו שפתיו של פיו בסל ונעשה בעל מום: כלום חלקנו בין חבר כהן לעם הארץ. ומי חשידנא אנא למשדי ביה מום בכוונה ככהן עם הארץ: הן. חלקנו ולא נחשדת לנו שאתה תעשה המום ורבי צדוק כהן ת''ח היה: בעלי תריסין. תלמידי חכמים שלוחמין במלחמתה של תורה ותריס הוא הצלה של בעלי המלחמה שמגינים עליהם: היאך אעשה. איני יכול להכחישו אלמלי אני חי והוא מת הייתי יכול להכחישו ולומר לא אמרתי:
וְעִם כָּל זֶה, אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁגְּדוֹלִים סוֹבְלִים לַקְטַנִּים וְאֵינָם מְצַעֲרִים אוֹתָם עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהֶעֱבִירוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִנְּשִׂיאוּתוֹ עַל שֶׁהָיָה מְצַעֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(כז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַר לֵיהּ: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ: רְשׁוּת. בָּא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר לֵיהּ: חוֹבָה. אֲמַר לֵיהּ: וַהֲלֹא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי רְשׁוּת? אֲמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תְרֵיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִכְנְסוּ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: חוֹבָה. אָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁחוֹלֵק עָלַי בְּדָבָר זֶה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וְהָא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי רְשׁוּת? אֲמַר לֵיהּ: יְהוֹשֻׁעַ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אִלְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי,
(*) הֵיאָךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית
(*) הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד. וְעָמַד.
נפש יהודה היאך יכול החי להכחיש את החי. ודאי כך אמרתי וחוזרני בי: המתורגמן. שהיה עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע לרבים את הדרשה מפי ר''ג:
אָמְרֵי: עַד כַּמָּה נְצַעְרֵיהּ וְנֵיזֵל?
(*) אֶשְׁתַּקַּד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צִעֲרֵיהּ,
(*) בִּבְכוֹרוֹת בְּמַעֲשֵׂה דְרַבִּי צָדוֹק צִעֵרֵיהּ, הָכָא נַמֵּי, עַד כַּמָּה לִיצַעְרֵיהּ וְלֵיזֵיל?
(*) תָּא נַעֲבְרֵיהּ. מָאן נוֹקִים? נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲוֵי לֵיהּ בַּעַל דָּבָר
(והוה לרבן גמליאל צערא טפי); נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא,
(*) לֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְעָנֵישׁ לֵיהּ; נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּהוּא חָכָם
(*) וְעָשִׁיר וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא. הוּא חָכָם, דְּאִי מַקְשֶׁה לֵיהּ מְפָרֵק לֵיהּ. וְהוּא עָשִׁיר, דְּאִי מִפְלַח לְבֵי קֵיסָר מִפְלַח נַמֵּי כְוָתֵיה. וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא, דְּאִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְלָא מָצֵי עָנֵישׁ לֵיה.
נפש יהודה אשתקד. בשנה שעברה בראש השנה בחידוש הלבנה שגזר ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים. הא אין לך כו' , הרי לבא אליו ביו''כ שחל בחשבונו: בבכורות. בבכור של ר' צדוק אמר לו יהושע עמוד על רגליך כי הכא: תא נעבריה. נעביר את ר''ג מן הנשיאות: לית ליה זכות אבות. שמגרים היה ודלמא עניש ליה ר''ג וימות על ידו: עשירי. לעזרא דור עשירי מעזרא הסופר ויועיל לו זכות עזרא:
אֲתוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: נִיחָא לֵיהּ לְמַר דִלְהֱוֵי רֵישׁ מְתִבְתָּא? אָמַר לְהוּ: אֵיזִיל וְאִימְלִיךְ בְּאַנְשֵׁי בֵּיתָאִי. אָזַל וְאִמְלִיךְ בְּדְבֵיתְהוּ. אָמְרָה לֵיהּ דְבֵיתְהוּ: דִּלְמָא
(*) מַעֲבְרֵי לְךְ? אָמַר לָהּ: אָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) לִשְׁתַּמֵישׁ אִינֵישׁ יוֹמָא חַד בְּמָאן יָקָר וּלְמָחָר לִיתְבַר.
(*) לֵית לָךְ חִוַּרְתָּא
(פירוש: שערות לבנות כזקנים). אִיתְרַחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא וְאִיהַדְרוּ לֵיהּ
(*) תְּמְנֵי סְרֵי דָרֵי חִוַּרְתָּא כְּבַר שַׁבְעִין שְׁנִין. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים וְלֹא אָמַר בֶּן שִׁבְעִים.
נפש יהודה מעברי לך. יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר: לשתמש. יומא חדא בכסא דמוקרא , כוס של זכוכית יקרה והיינו דאמרי אינשי משל הדיוט יום אחד ישתה בכוס חשוב ויתכבד בו בעליו ואח''כ אם ישבר ישבר: לית לך חוורתא. אין לך שערות לבנות ונאה לדרשן שיהיה לו זקן: תמני סרי דרי. שמונה עשרה שורות של זקן:
תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס, שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין
(*) תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אַל יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיָה דוֹרֵשׁ: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. הַהוּא יוֹמָא אִיתוֹסְפוּ כַּמָּה
(*) סַפְסְלֵי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגֵי בָהּ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסָא וְרַבָּנָן: חַד אָמַר אִתּוֹסֵף אַרְבַּע מֵאָה סַפְסְלֵי וְחַד אָמַר שְׁבַע מְאָה סַפְסָלֵי.
נפש יהודה תוכו כברו. לבו כפיו לדבר אמת ולצדק מעשיו: ספסלי. שיושבים עליו התלמידים בבהמ''ד:
הֲוָה קָא חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלֵיאֵל, אָמַר: דִּילְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, מָנַעְתִי תוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחֲזוּיֵהּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ:
(*) חַצְבֵי חִיוְרָאֵי דְמַלְיָאן קִיטְמָא
(פירוש: כדים מלאים אפר. כלומר: אנשים בלתי הגונים). וְלָא הִיא,
(*) לִיתוּבֵי דַעְתֵּיהּ הוּא דַּאֲחְזוּיָה לֵיהּ.
נפש יהודה חצבי חווראי. כדים יפים ולבנים אבל אין בהם אלא אפר כלומר התלמידים שנתוספו אינן מהוגנים: ליתובי דעתיה. שהיה חלש דעתו כשראה שנתוספו הרבה תלמידים הראו לו כן בחלום שהיה ירא שלא יענשו שמנען מלבא אבל באמת מהוגנים היו:
תָּנָא: ''עֵדֻיּוֹת'' בּוֹ בַיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכָל הֵיכָא דְאָמְרֵי ''בּוֹ בַיּוֹם'', הַהוּא יוֹמָא הֲוָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה
(*) שֶׁתְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּהָ. וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, דִּתְנָן: בּוֹ בַיּוֹם עָמַד יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל? אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה: אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה, אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ''לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'''
(דברים כג, ד)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן עוֹמְדִים? וַהֲלֹא כְבָר עָלָה סַנְחֵרִיב וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאוּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים''
(ישעיה י, יג) (*) וְכָל דְּפָרִישׁ מֵרוּבָּא פָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: ''וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן''
(ירמיה מט, ו) וּכְבָר שָׁבוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ''וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל''
(עמוס ט, יד) וַעֲדַיִין לֹא שָׁבוּ, אֶלָּא דְּהַדְרֵי, הָכָא נַמֵּי דְּהַדְרֵי. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל.
נפש יהודה תלויה. ספק שלא פירשוה מתוך שרבו התלמידים רבה החידוד והפלפול: וכל דפריש מרובא פריש. ועמון ליכא רובא דעלמא:
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
(*) אֵיקוּם הַשְׁתָּא וְאֵיזִיל וְאֵפַיְיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. קָם אָזַל, חֲזִינְהוּ
(*) לְאַשְׁיָתָא דְבֵיתֵיהּ דִּמְשַׁחַרָן. אֲמַר לֵיהּ: מִכָּתְלֵי בֵיתְךָ נִכָּר
(*) שֶׁפֶּחָמִי אַתָּה. אֲמַר לֵיהּ: אוֹי לוֹ לְדוֹר שֶׁאַתָּה פַּרְנָסוֹ וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאַתָּה קְבַרְנִיטָהּ
(פירוש: רב החובל); שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּמָּה הֵם עֲסוּקִין וּבַמָּה הֵם נִזּוֹנִים. אֲמַר לֵיהּ:
(*) נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחוֹל לִי. לָא אַשְׁגַח בֵּיהּ. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא, אִיפַיֵס.
נפש יהודה איקום השתא איזיל. הואיל שהלכה כר' יהושע ובחנם צערתיה איזיל ואפייסיה: לאשייתא דביתיה דמשחרן. כותלי ביתו של ר' יהושע היו שחורות: שפחמי אתה. עושה פחמין יש אומרים נפט וי''א עושה מחטים: נעניתי לך מחול לי. שדברתי למולך יותר מן הראוי נעניתי לשון בקשה:
שָׁלַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֵי מִדְרָשָׁא וְאָמַר: מָאן
(*) דְּלָבַשׁ מַדָּא
(פירוש מעיל; כלומר, הרגיל בנשיאות) יִלְבַּשׁ מַדָּא, מָאן דְלָא לָבִישׁ מַדָּא, לָא יֵימַר לְמָאן דְּלָבִישׁ מַדָּא:
(*) שְׁלַח מַדֶּיךָ וַאֲנָא אֶלְבְּשֵׁיהּ. אָמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא
(לרבנן):
(*) טְרוּקוּ גַלֵּי
(פירוש: סגרו הדלתות), דְּלָא לֵיתוּ עַבְדֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלִיצַעְרוּ רַבָּנָן, אַדְהָכֵי טָרַף
(פירוש: דפק) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
(*) אַדָשָׁא וְאָמַר לְהוּ:
(*) מַזֶּה
(*) בֶן
(*) מַזֶּה יַזֶּה
(כלמר, כהן בן כהן, יזה הזאות), לֹא מַזֶּה וְלֹא בֶן מַזֶּה, יֵימַר לְמַזֶּה בֶן מַזֶּה: מֵימֶיךָ
(*) מֵי מְעָרָה וְאֶפְרְךָ
(*) אֵפֶר מִקְלֶה
(כלומר, אפר הקלוי בתנורים). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: יְהוֹשֻׁעַ, נִתְפַּיַּסְתָּ. כְּלוּם עָשִׂינוּ אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.
נפש יהודה דלביש מדא. הרגיל ללבוש את המעיל כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא: שלח מדיך. הסר בגדיך כלומר נשיאותך: טרוקו גלי. סגרו דלתות בהמ''ד: אדשא. אפתח: מזה. כהן: בן מזה. בן כהן: יזה. מי חטאת כלומר הרגיל שהיה נשיא יחזור לנשיאות: מי מערה. מים הבאים ממערות וממעינים כלומר ראוי לך להזות מים ולטהר במי חטאת ואפר מפרה אדומה: אפר מקלה. אפר הקלוי בתנורים ובכירות כלומר אפר סתם:
וַאֲפִילוּ הָכֵי לָא עַבְרוּהוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִנְשִׂיאוּתֵיהּ וַהֲוָה דָרִישׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל
(*) תְּרֵי שַׁבְּתֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חָדָא שַׁבְּתָא. וְהַיְנוּ דַאֲמַר מַר: שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה.
נפש יהודה תרי שבתי. חלקו בין ר''ג ובין ר' אלעזר בן עזריה וחלקו שני שבתות לרבן גמליאל ושבת אחד לר' אלעזר בן עזריה והיינו דאמרי' שבת של מי היתה במסכת חגיגה:
נִמְצָא שֶׁהַמַּחְזִיק בַּמַּחְלֹקֶת, אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מְקַלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ חֻרְבַּן עוֹלָם. וְהַשָּׁלוֹם וְהַסַּבְלָנוּת נָאֶה בְּכָל דָּבָר וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם.
החלק השני במלי דעלמא
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [סג]
בְּקִנְאַת בְּנֵי אָדָם מֵאֲחֵרִים נִכְנָס בְּלִבָּם לְחַדֵּשׁ עִמָּהֶם דִּבְרֵי קִנְטוּרִין, וּבִתְחִילַת הַדָּבָר הוּא קַל לְבַטֵּל, וְאִם לֹא סְתָרוֹ מִתְּחִלָּתוֹ, בְּכָל עֵת הוֹלֵךְ וְגָדֵל וּמִתְחַזֵּק בַּלְּבָבוֹת, כְּדִכְתִיב: ''וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב''
(משלי ל, לג), רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁמּוֹצֵץ אַפּוֹ וְאֵינוֹ כוֹבֵשׁ חֲמָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִיל הָאַחֵר בַּדָּבָר, יָבוֹאוּ לִידֵי רִיב וּמַחְלֹקֶת.
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יְבַטְּלֶנּוּ בַּהַתְחָלָה קֹדֶם שֶׁיִּתְחַזֵּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין
(ז, א): אָמַר רַב הוּנָא: הַאי
(*) תִיגְרָא לָא דָמֵי אֶלָּא לְצִינוֹרָא
(*) דְּבִידְקָא, כֵּיוָן דְּרָוַח רָוַח. אַבַּיֵּי קְשִׁישָׁא אָמַר: דָּמְיָא
(*) לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם קָם. הַהוּא דַהֲוָה קָאמַר וְאָזֵיל: טוֹבֵיהּ
(*) לְמָאן דְּשָׁמַע וְחָרֵישׁ,
(*) חָלְפוּ עֲלֵיהּ בִּישְׁתֵּיהּ מֵאָה. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְתִיב: ''
(*) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן''
(משלי יז, יד).
נפש יהודה תיגרא. המגרה בריב ומחלוקת: דבדקא. צינור של מים שנשבר הגדר מעט לסוף הולכים המים ומתגברים ועושין חור גדול ונשטף הכל כך הריב הולך ומתגבר ואין יכולין לסתמו וזה שאמר פוטר מים ראשית מדון מחלוקת וריב: לגודא דגמלא. דפין של גשר בתחלה כשדורסין עליהם מנענעות וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן והכא נמי כשאדם מחזיק בקטטה הולך ומחזיק ובאה יותר ויותר ולאו מקרא נפקא: למאן דשמע וחריש. אשרי למי ששומע חרפתו ושתיק: חלפו עליה בישתא מאה. הלכו להם בשתיקותו מאה רעות שהיו באות ע''י התגר וריב: פוטר מים. המתחיל ופותח בקטטה הוא תחלת מאה דינין לישנא אחרינא מדון בגימטריא מאה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָאֶחָד יְהֵא קְשֵׁה עֹרֶף וְרוֹצֶה לָרִיב, אִם חֲבֵרוֹ יִכְבֹּשׁ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיִסְבֹּל דִּבְרֵי קִנְטוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַשְׁרָיו וְאוֹי לִמְחָרְפוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם
(חולין פט, א): וַאֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּזְכוּת מִי
(*) שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִימָה''
(איוב כו, ז).
נפש יהודה שבולם עצמו. סוגר את פיו ודומה לו בבכורות פיו בלום ורגליו מבולמות:
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל הָאֶחָד לִסְבֹּל דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ וּמֵשִׁיב עָלָיו, אַף־עַל־פִּי שֶׁעוֹנֵהוּ כְּאִוַּלְתּוֹ וְהַסִּבָּה בָּאָה מֵחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָעָם אֵינָם יוֹדְעִים לְהַבְחִין מִמִּי הָיְתָה הָעִילָה, תּוֹלִים הַמַּחְלֹקֶת בִּשְׁנֵיהֶם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְאִין לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶץ פְּסוּל בְּאֶחָד מֵהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין
(עא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָרִים זֶה בָזֶה, שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ לְהִדָּבֵק בַּחֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָזוֹ, שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן
(*) וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ לִידָּבֵק בַּחֲבֶרְתָּהּ. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִן הַמַּחְלֹקֶת.
נפש יהודה ואין מניחין. אותן מן השמים להדבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם:
וְגַם מָצִינוּ בַּאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהִזְהִיר בּוֹ לְבָנָיו מִלִּמְרֹד בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁהָיְתָה סִבַּת מַפַּלְתּוֹ וּמִיתָתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת
(קמז, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צִוָּה אֲחִיתֹפֶל אֶת בָּנָיו: אַל תִּהְיוּ בְּמַחְלֹקֶת
(*) וְאַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד
(*) וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר, זִרְעוּ חִטִּים שֶׁמַּצְלִיחִין.
נפש יהודה שלשה דברים. הכי הוי קים להו: אל תמרדו במלכות ב''ד. ממה שאירע לי: ויום טוב של עצרת ברור. דהיינו שבועות אם תראהו ברור וצח ולא יום המעונן זרעו חטים שמצליחין באותה שנה. כעצם השמים לטוהר תרגום לברירו:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בַּשְּׁנִיָּה אֶלָּא עַל מַחְלֹקֶת שֶׁקָּם בֵּינֵיהֶם עַל שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה חִנָּם בָּאֵיבָה הַנְּטוּרָה בְלִבָּם. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד הָעִיר, רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֵיבָה. וְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרָתָא: מִפְּנֵי מַה חָרְבָה שִׁילֹה וכו', אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁאָנוּ בְּקִיאִין בָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי־עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, כִּדְאִיתָא בַּחֲתִימַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן כט).
וְעַל כֵּן הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ עַל הַשִּׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ''
(ויקרא יט, יז), שֶׁהִיא סִבָּה לְמַחְלֹקֶת. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'', יָכוֹל לֹא יַכֶּנּוּ וְלֹא יִשְׂרְטֶנּוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בִּלְבָבֶךָ''. כִּדְאִיתָא בְּזֶה הַנֵּר, בַּכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, פֶּרֶק א''
(סימן מד).
וּלְכַבּוֹת שַׁלְהֶבֶת הַשִּׂנְאָה וְהַמַּחְלֹקֶת מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צִוְּתָה תוֹרָה: ''לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר''
(ויקרא יט, יח). וְגַרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה
(כג, א): תַּנְיָא: ''לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר''. אֵי זוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵי זוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַדְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי קַרְדֻּמְךָ. זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵי זוֹ נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ. אֲמַר לֵיהּ: לֹא. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אֲמַר לֵיהּ: הֵילָךְ
(*) וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה.
נפש יהודה איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
וְעִם כָּל זֶה אִם הוּא תַלְמִיד חָכָם וְצִעֲרוֹ כְּנֶגֶד כְּבוֹדוֹ חַיָּב לִטֹּר אֵיבָה עַד שֶׁיְּפַיְּסֵהוּ, דַּאֲמְרִינָן הָתָם
(כב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם
(*) שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. וְאִם מָחַל וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ עַל כְּבוֹדוֹ, נֶעֱנָשׁ. דַּאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב יְהוּדָה: מִפְּנֵי מַה
(*) נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה־יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא־ הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ''
(שמואל־א י, כז).
(*) וּכְתִיב: ''וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וגו'. וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא־יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל
(שם יא, יב־יג).
נפש יהודה שאינו נוקם. נקמתו ונוטר איבה כנחש בלבו: נענש שאול. לבא לידי דבר שעליו נטל ממנו המלכות מפני שמתחלת מלכותו מחל על כבודו גלה על עצמו שאינו כדאי למלוך: וכתיב ויעל נחש העמוני וגו'. ומסקנא דמלתא דאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמיה תנו את האנשים ונמיתם והוא אמר לא יומת איש ביום הזה:
וְאִם פִּיְּסוֹ כָּרָאוּי טוֹב לוֹ לִמְחֹל, דַּאֲמַר רָבָא: כָּל
(*) הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו
(*) מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. עַל כֵּן אַל יַחֲזִיק אָדָם בְּמַחְלֹקֶת וְיִרְדֹּף אַחַר הַשָּׁלוֹם.
נפש יהודה המעביר על מדותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו אלא מניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על המצות וכמו אין מעבירין על האוכלין להיות מניחן והולך לו: מעבירין לו על כל פשעיו. אין מדת הדין מדקדק אחריו אלא מניחו והולכת:
פרק שני [סד]
הָרוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּרְאֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁרוֹצֶה לַחֲלֹק עִמּוֹ שֶׁלֹּא כַדִּין, יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְאַל יַטֶּה אָזְנוֹ לְכָל דָּבָר; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹּא יִצְעַק עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה לוֹ שֶׁלֹּא כַדִּין. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַחוֹבֵל
(צג, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ''וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ'' וּכְתִיב: ''יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ''
(בראשית טז, ה) וּכְתִיב: ''וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ''
(שם כג, ב). וְהַנֵּי מִילֵי, דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בְּאַרְעָא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן
(*) הַנִּצְעָק. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: אֶחָד הַצּוֹעֵק וְאֶחָד הַנִּצְעָק בְּמַשְׁמַע, דִּכְתִּיב: ''וְחָרָה אַפִּי'' וגו'
(שמות כב, כג), אֶלָּא שֶׁמְמַהֲרִין לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק
(כדאשכחינן גבי שרה). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי אַבָהוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים, שֶׁאֵין לְךָ נִרְדָּפִים בָּעוֹפוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה וְהִכְשִׁירָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
נפש יהודה הנצעק. וחרה אפי והרגתי אתכם שנים במשמע אלא שממהרין לצועק תחלה כדאשכחן בשרה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
(*) עֲלוּבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ''
(שופטים ה, לא). וְגָדוֹל הוּא תוֹעֶלֶת מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּחֶרְפָּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב, שֶׁגּוֹרֵם שֶׁלֹּא יְחָרְפוּהוּ שֵׁנִית. וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם: לְעוֹלָם לֹא חֵרְפַנִּי אָדָם יוֹתֵר מִפַּעַם אֶחָת, כִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶסְבֹּל חֶרְפּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחָרְפֵנִי שְׁנִיָּה.
נפש יהודה עלובים ואינם עולבים. אחרים באים עליהם בחוצפה לביישם ולא הם על אחרים אפילו יש להם להשיב עושים כל מעשיהם מאהבת המקום ושמחים ביסורים על עליבה הבאה עליהם:
וְגַרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ: ''אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ''
(משלי יח, כד), רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רֵעִים, יִסְבֹּל וְיַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו וְאַל יִתְקוֹטֵט עִמָּהֶם, וִיקַבֵּל אוֹתָם תָּמִיד בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וּפֵרוּשׁ ''לְהִתְרוֹעֵעַ'' מִגִּזְרַת ''רֵעַ'', כְּלוֹמַר, יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רֵעַ וְחָבֵר עִם כָּל בְּנֵי אָדָם. וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת הַלָּלוּ גּוֹרְמִין שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רֵעִים אֲהוּבִים יוֹתֵר מֵאַחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח''
(שם). וּכְתִיב: ''רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא''
(שם כז, י), רוֹצֶה לוֹמַר, אִם תִּשְׁמֹר רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ וְלֹא תַעַזְבֶנּוּ, לֹא תִצְטָרֵךְ לְאָחִיךָ בְּיוֹם אֵידְךָ, אֶלָּא לַחֲבֵרְךָ, שֶׁהוּא לְךָ יוֹתֵר אָהוּב מֵאָח.
דָּבָר אַחֵר: ''אִישׁ רֵעִים'' לֹא יִזְכֶּה אָדָם בְּרֵעִים וַחֲבֵרִים אֶלָּא אִם יִתְרוֹעֵעַ, רוֹצֶה לוֹמַר, אִם יִשָּׁבֵר לִפְנֵיהֶם וְיִסְבֹּל מַשָּׂאָם. וּפֵרוּשׁ ''לְהִתְרוֹעֵעַ'' מִגִּזְרַת ''תְּרוֹעֵם''.
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי
(כי תצא, רצב): ''כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו''
(דברים כה, יא), אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ נִיצוּת. וְכֵן הוּא: ''וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם'' וגו'
(בראשית יג, ז). מִי גָרַם לְלוֹט שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַצַּדִּיק, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ הַמְּרִיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים'' וגו'
(דברים יט, יז). מִי גָרַם לוֹ לִלְקוֹתוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מְרִיבָה. אֵין לִי אֶלָּא אֲנָשִׁים, שְׁלוֹם אִשָּׁה עִם חֲבֵרְתָּהּ, אֵם וּבַת, אִישׁ וְאִשָּׁה, מִנַיִּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ''יַחְדָּיו'', מִכָּל מָקוֹם.
עַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם לִמְנֹעַ עַצְמוֹ בְכָל כֹּחוֹ מִן הַמְּרִיבָה וְכֵן יִהְיֶה תָמִיד מְכֻבָּד עִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב'' וגו'
(משלי כ, ג) וּכְתִיב: ''יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם''
(שם יב, כו). רוֹצֶה לוֹמַר, הַצַּדִּיק סוֹבֵל חֶרְפּוֹת רֵעֵהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קְטָטָה; ''וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם'', רוֹצֶה לוֹמַר, הַדֶּרֶךְ הָרָעָה שֶׁל רְשָׁעִים תַּתְעֵם, שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ חֲשׁוּבִים לִמְאוּמָה אִם יִסְבְּלוּ חֶרְפּוֹת בְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ הֵם תּוֹעִים בְּדַרְכֵיהֶם וּבָאִים לִידֵי קְטָטָה וּמְרִיבָה וּרְצִיחָה.
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, יַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַקְּטָטוֹת וְיִסְבֹּל לְכָל אָדָם וְאַל יָבוֹא לִידֵי מְרִיבָה וְסַכָּנָה.
פרק שלישי [סה]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהַחוֹלֵק עִם כָּל אָדָם גּוֹרֵם כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַחוֹלֵק עִם רַבּוֹ הוּא עָוֹן פְּלִילִי וְחֻרְבַּן עוֹלָם וְנֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עִם הַשְּׁכִינָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קי, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל
(*) הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) בְּהַצֹּתָם עַל־ה'''
(במדבר כו, ט). אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה
(*) מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵמָּה מֵי מְרִיבָה'' וגו'
(שם כ, יג). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כָּל
(*) הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־ה'''
(שמות טז, ח). אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל
(*) הַמְּהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה''
(במדבר כא, ה).
נפש יהודה החולק על רבו. חולק על ישיבתו: בהצותם. אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' מעלה עליהם הכתוב כאילו היו חלקין כלפי שכינה: מריבה. תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים: מתרעם על רבו. אומר שנוהג בו מדה כבושה ומדת אכזריות: מהרהר. מחפה עליו דברים:
וּלְעוֹלָם יִתְיָרֵא אָדָם מִמַּה שֶּׁאֵרַע לְקֹרַח וַעֲדָתוֹ בְּחָלְקָם עִם מֹשֶׁה, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, תָּנוּ רַבָּנָן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ
(שם טז, לג) בָּעוֹלָם הַזֶּה, ''וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל'', לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
(*) רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵם כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאבְדוּ'' וּכְתִיב: ''תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד'' וגו'
(תהלים קיט, קעו).
נפש יהודה רבי יהודה בן בתירא אומר מאי ויאבדו הרי הן כאבדה המתבקשת. ובאין לעוה''ב שכך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש אחר עבדיך ותביאם לעוה''ב כי מצותך וגו' כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים:
''וַיִּקַּח''
(במדבר טז, א), אָמְרוּ רַזַ''ל, שֶׁלָּקַח
(*) מֶקַח רַע לְעַצְמוֹ. ''קֹרַח'',
(*) שֶׁעָשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ''בֶּן־יִצְהָר'', בֶּן
(*) שֶׁהִרְתִּיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצָּהֳרַיִם. ''בֶּן־קְהָת'', בֶּן
(*) שֶׁהִקְהָה שִׁינֵי מוֹלִידָיו. ''בֶּן־לֵוִי'', בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה לַגֵּיהִנֹם.
נפש יהודה מקח רע. התחיל בקטטה: שעשה קרחה בישראל. שנבלעו: שהרתיח. הכעיס: הקהה שיני מולידיו. שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים:
וְלֵיחְשׁוֹב נַמֵּי בֶּן יַעֲקֹב, בֶּן
(*) שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לַגֵּיהִנֹּם? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: יַעֲקֹב
(*) בִּקֵּשׁ עַל עַצְמוֹ רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי''
(בראשית מט, ו),
(*) אֵלּוּ מְרַגְּלִים; וּ''בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי''
(שם), אֵלּוּ עֲדַת קֹרַח. ''דָּתָן'', שֶׁעָבַר עַל דָּת. ''אֲבִירָם'',
(*) שֶׁהֶאֱבִיר לִבּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. ''
(*) אוֹן'', שֶׁיָּשַׁב כָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. ''בֶּן־פֶּלֶת'', שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ
(*) נִפְלָאוֹת. ''
(*) בֶּן רְאוּבֵן'', בֶּן שֶׁרָאָה וְהֵבִין.
נפש יהודה שעקב. כמו ויעקבני זה פעמים או שדרך ע''י כן בעקביו של רגליו בגיהנם: בקש על עצמו רחמים. שלא יהא נמנה עמהם: אלו מרגלים. שלא כתיב בהן בן יעקב: שהאביר. שהחזיק לבו כמו אביר יעקב: און שישב כל ימיו באנינות. באבילות ועשה תשובה על שהיה עמהם תחלה בעצה: נפלאות. עשה עמו הקב''ה: בן ראובן בן שראה והבין. שאין מנהגם כשורה ופירש מהם וניצול ע''י אשתו:
אָמַר רַב: אוֹן בֶּן־פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילָתוֹ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי נַפְקָא לָךְ מִינָהּ?
(*) אִי מַר רַבָּה, אַתְּ תַּלְמִידָא, וְאִי מַר רַבָּה, אַתְּ תַּלְמִידָא. אָמַר לָהּ: וּמַאי אִיעֲבִיד?
(*) דַּהֲוָאִי בְעֵצָה וְאִשְׁתַּבָּעִי בַּהֲדַיהוּ. אָמְרָה: יְדַעְנָא
(*) דְּכֻלָּה כְּנִישְׁתָּא קַדִישֵׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים''
(במדבר טז, ג). אָמְרָה לֵיהּ: תֵיב בְּבֵיתָךָ, דַּאֲנָא מַצִילְנָא לָךְ. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וַאֲרְוִיתֵיהּ וַאֲגְנִיתֵיהּ. וְאֵיתִיבָא עַל בָּבָּא
(*) וּסְתַּרְתָּא לִמְזַיָּהּ
(פירוש: שער), כָּל דְּאָתֵי חָזְיֵהּ וַאֲהַדְרֵי. אַדְהָכֵי וְהָכֵי אִבְלְעוּ לְהוּ.
נפש יהודה אי מר רבה. אם ינצח משה מכל מקום אתה תלמידו ואם קרח ינצח אתה תלמידו ומה לך בשררה זו: דהואי בעצה. אני הייתי עמהם בעצה ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם: דכולה כנישתא קדישין. כולם צנועים וקדושים ולא יכנסו אלי אם אני פרוע: וסתרתא למזיה. סתרה גדולי שערה וישבה על פתח הבית כל מי שהיה בא לקראו רואה ראשה פרוע וחוזר:
אִיתְתֵיהּ דְּקֹרַח אָמְרָה לֵיהּ: חֲזֵי מַאי קָא עֲבִיד לְכוּ: אִיהוּ הֲוָה לֵיהּ מַלְכָּא, לַאֲחוּהָ שַׁוְיָא כָהֲנָא רַבָּא, לִבְנֵי אֲחוּהָ שֲׁוִינְהוּ סְגָנֵי כְהוּנָה; אִי אַייתוּ תְרוּמָה, אָמַר: תֶּהֱוֶי לְכֹהֵן;
(*) מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נַמֵּי דְּשַׁקְלִיתוּ אַתּוּן, אָמַר לְכוּ: הָבוּ חַד מִן עֶשֶׂר לְכֹהֵן; וְעוֹד,
(*) (*) גַּיִּז לְכוּ לִמְזַייכוּ
(*) וּמְטַלֵל לְכוּ
(*) כִּי כוּפְתָּא,
(*) עֵינָא יָהַב בְּמָזַיְיכוּ.
(*) אָמַר לָהּ:
(*) אִיהוּ נַמֵּי הָכֵי קָא עָבִיד. אָמְרָה לֵיהּ:
(*) כֵּיוָן דְּכוּלָא רְבוּתָא דִידֵיהּ, אָמַר אֵיהוּ: ''תָּמֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים''
(שופטים טז, ל);
(*) וְעוֹד, דְּקָאָמַר לְכוּ: עַבִידוּ תְּכֶלְתָּא, קָא סָלִיק אַדַּעְתָּךְ תְּכֶלְתָּא חָשִׁיב,
(*) אַפִּיק גְּלִימֵי דִתְכֶלְתָּא וְכַסִּינְהוּ לְכוּלָא מְתִיבְתָּן. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ''
(משלי יד, א), ''חַכְמוֹת נָשִׁים'' זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן; ''וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ''
(שם), זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח.
נפש יהודה מעשר ראשון. דשקליתו אתון אמר הבו חדא מי' לכהן: גייז לכו למזייכו. דכתיב והעבירו תער על כל בשרם ומשחק בכם כאילו אתם שוטים: גייז לכו למזייכו. גזז שערכם: ומטלל לכו. כמו חוכא וטלולא משטה בכם ונחשבתם לו: כי כופתא. רעי כמו בטולא דכופתא כלומר כגלל זה אתם חשובים בעיניו: עינא יהב במזייכו. בשערכם כדי שלא יהא לכם צורה כמותו: אמר לה. קרח: איהו נמי הכי קא עביד. משה עצמו גלח כל שערו: כיון דכולא רבותא דידיה. אינו חושש אם גילח עצמו דקאמר לנפשיה תמות נפשי עם פלשתים אגזז שערי כמותם ומה לי בכך שהם מקיימים אפילו מה שאני מצוה לשחוק אגוז עכשיו כמותם כדי להפיס דעתם: ועוד דקאמר לכו עשו פתיל תכלת. בארבע כנפות הבגד ואי סלקא דעתך תכלת חשוב מפני מה לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת: אפיק גלימי דתכלתא. קח לך בגדים של תכלת וכסינהו לכולהו מתיבתך וכסה בהן בבהמ''ד אתה וחברותך:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: ''וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל־דָּתָן וַאֲבִירָם''
(במדבר טז, כה), אָמְרוּ זַ''ל:
(*) מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחְלֹקֶת. אָמַר רַב: כָּל הַמַּחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ''
(שם יז, ה). רַב אַשֵּׁי אָמַר: רָאוּי לְהִצְטָרַע, כְּתִיב הָכָא: ''כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ה' בְּיַד־ מֹשֶׁה'' וּכְתִיב הָתָם: ''הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ''
(שמות ד, ו).
נפש יהודה מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. שמחל על כבודו והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת:
וְעוֹד מָצִינוּ שֶׁבְּגֹדֶל חֶטְאָם נִדּוֹנִין בְּגֵיהִנֹּם לְדּוֹרֵי דוֹרוֹת, דַּאֲמְרִינָן הָתָם וּבְמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עד, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּא: זִימְנָא חָדָא הֲוָה קָא אֲזְלִינָא בְּאוֹרְחָא, אָמַר לִי הַהוּא
(*) טַיעָא: תָּא וְאַחְזֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְקֹרַח. אֲזָלִי וַחֲזָאִי
(*) בְּזַעָא דַּהֲוָה קָא נָפִיק
(*) קוּטְרָא מִינֵיהּ.
(*) שָׁקַל גְּבַבָא דְּעַמְרָא וַאֲמְשְׁיֵהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא, עַיילֵהּ וְאַפְקֵיהּ וְאִיחֲרָךְ. אָמַר לִי:
(*) אֲצֵית, מַאי
(*) שַׁמֶּעֶת? שַׁמְעִינָן דַּהֲווּ קָא אָמְרִין: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְאָנוּ בַדָּאִין. אָמַר לִי:
(*) כָל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַפְכָא לְהוּ גֵיהִנֹּם הָכָא
(*) כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַחַת וְאָמְרֵי הָכֵי: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵם
(*) בַּדָּאִין.
נפש יהודה טייעא. סוחר ישמעאל: ביזעי. בקעים דכתיב ותבקע האדמה וגו': קוטרא. עשן: שקל גבבא דעמרא. לקח גיזת צמר ושראה במים ונתהבהבו הנהו גבבי ואף על פי ששרוין במים: אצית. הסכת ושמע: ושמעית. דקאמרי , שהרי ירדו חיים שאולה: כל תלתין יומין. כל ראש חודש: כבשר בתוך קלחת. כיורה שמהפכין אותו כדי שתתבשל: בדאין. שקרנים:
עַל כֵּן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם אַל יַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת עִם שׁוּם אָדָם וְכָל שֶׁכֵּן עִם רַבּוֹ, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.
הכלל השמיני שלא ימלא שחוק פיו בעולם הזה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּכֹבֶד רֹאשׁ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת
החלק הראשון בכבד הראש
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [סו]
הָרָגִיל בִּשְׂחוֹק, הוּא מִקֹּצֶר דַּעַת וּמִקַּלּוּת רֹאשׁ וְהוּא מֵבִיא לְהֶרְגֵּל לֵיצָנוּת וְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. וְזֶה אָמְרוּ אֲפִילוּ בְּמָקוֹם הַמּוּכָן לִשְׂחוֹק, כְּמוֹ הַחֻפּוֹת וִימֵי הַשִּׂמְחָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ל, ב): מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עָבַד לֵיהּ
(*) הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ. חֲזִינְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא
(*) בַדְחֵי טוּבָא, אַיתֵי
(*) כַסָּא דְמוֹקְרָא חִוַּרְתָּא תָּבַר קַמַּיהוּ וְאִתְעַצִיבוּ. אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטָא בְּהִלּוּלָא דְּמַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא:
(*) לִישְׁרֵי לָן מַר. פָּתַח וְאָמַר: וַוי לָן דְּמִיתִינָן, וַוי לָן דְּמִיתִינָן. אָמְרוּ לֵיהּ: וַאֲנָן מַאי נֵימָא בַּתְרָךְ? אָמַר לְהוּ:
(*) אֵי תוֹרָה וְאֵי מִצְוָה דְבָטְלֵי מִינָן; אִיכָּא דְּאָמְרֵי, הָכֵי קָאָמַר לְהוּ:
(*) הֵי תוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְנוּ עֲלָן.
נפש יהודה הלולא. חתנות: בדחי טובא. שמחו ביותר: כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה: לישרי לן מר. שיר: אי תורה ואי מצוה. שעל ידי המיתה נתבטל ממנו תורה ומצות: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. איזה תורה עסקנו והיכן מצות שאנו מקיימים שיגינו עלינו מדינה של גיהנם:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ''
(תהלים קכו, ב). אֵימָתַי יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה? בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ ''בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה''
(שם). אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שֶׁלֹּא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו מְכִי שָׁמְעָה מִפִּי רַבִּי יוֹחָנָן.
נפש יהודה אז ימלא. בעת הגאולה:
וְאִם זֶה אָמְרוּ אֲפִילוּ בְּמָקוֹם חוֹל, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְעַל יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ, אֲבָל יַחֲשֹׁב שֶׁהַשְׁכִינָה הִיא לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וּגְדוֹלָה מִכֻּלָּם כְּשֶׁיַּעֲמֹד לְהִתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּבְרָכוֹת
(ל, ב): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ
(*) כֹּבֶד רֹאשׁ.
נפש יהודה כובד ראש. בהכנעה כאילו ראשו ואבריו כבדין עליו מחמת יסורין:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מְנָא הַנֵּי מִילֵי? דַּאֲמַר קְרָא: ''וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ''
(שמואל־א א, י). וְדִלְמָא שָׁאנֵי חַנָּה, דַּהֲוָה
(*) מָרִיר לָהּ לִבָּא טוּבָא? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מֵהָכָא, ''וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ
(*) אָבוֹא בֵיתֶךָ'' וגו'
(תהלים ה, ח). וְדִלְמָא דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׁאנֵי, דַּהֲוָה מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ בְּרַחֲמֵי טוּבָא? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מֵהָכָא, ''הִשְׁתַּחֲווּ לַה'' בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ''
(שם כט, ב), אַל תִּקְרֵי ''בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ''
(*) אֶלָּא ''בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ''.
נפש יהודה מריר. שמר לה נפשה מתוך כעס צרתה: אבא ביתך. אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך , היינו יראה: אלא בחרדת. באימה ובחרדה:
וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ''הָדָר'' מַמָּשׁ, כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה
(*) מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ וּמַצְלֵי? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵהָכָא, ''
(*) עִבְדוּ אֶת־ה'' בְּיִרְאָה''
(שם ב, יא). מַאי ''וְגִילוּ בִּרְעָדָה''
(שם)? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, אָמַר רַב:
(*) בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב, חָזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא
(*) בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: ''וְגִילוּ בִּרְעָדָה'' כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ:
(*) תְּפִילֵי מַנַּחְנָא. אַבַּיֵּי הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חָזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא סָבַר לָהּ מַר ''
(*) בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר''
(משלי יד, כג)? אֲמַר לֵיהּ: תְּפִילֵי מַנְּחְנָא. וְגַרְסִינָן בְּסוֹף סוֹטָה
(מח, א): אָמַר רַב: אוֹדְנָא
(*) דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תְּעָקֵר וכו'.
נפש יהודה מציין נפשיה. מקשט עצמו בבגדיו: עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה: במקום גילה. אף במקום שדרך לשמוח כגון בנשואין תהא רעדה שלא יחטא לבא לידי קלות ראש מכח השמחה: בדח טובא. יותר מדאי שנראה כפורק עול: תפילי מנחנא. תפילין שעלי הם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי: בכל עצב יהיה מותר. כשאדם מראה עצמו עצב יהיה לו שכר: דשמעא זמרא. הן בפה הן בכלי זמר ורוצה לשמוע תמיד ולשמוח בתענוגים אזניו תעקר:
פרק שני [סז]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְעַצְּבִים הַרְבֵּה
(*) בְּרֹעַ מִזְגָּם,
(*) אוֹ בִתְלָאוֹת הַזְּמַן, אוֹ בְּגֹדֶל אַנְחוֹתָם וּמִתּוֹךְ הָעַצְבוּת אֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתָם וּלְהַעֲמִיק
(*) בַּדֵּעוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה כָּל יְמֵי אֶבְלוֹ, וְגַם הַנְּבִיאִים, שֶׁהָיְתָה סָרָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה בִּימֵי עֶצְבָם. וְזאֹת הַסִּבָּה גָּרְמָה, שֶׁלְּאַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הָרְאוּיִים לָהּ.
נפש יהודה ברוע מזגם. מכח שטבעם רעים: או בתלאות הזמן. שהוא עת רעה על כן טבעם רעה עליו ומצער שלא יכול להשיג כרצונו: בדעות הפנימיות. שהם השקט לב לכוין בכונת שכל הלב:
עַל כַּיוֹצֵא בָזֶה אָמְרוּ: מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע, שֶׁאָמַר: ''קְחוּ־לִי מְנַגֵּן''
(מלכים־ב ג, טו), כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לא, א): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ
(*) שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא
(*) מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים
(*) אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה
(*) קְחוּ־לִי מְנַגֵּן'' וגו'
(שם). שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּיְּמוּ דִבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִים.
נפש יהודה שיחה. ליצנות: מתוך קלות ראש. חילוף של כובד ראש: אלא מתוך. שמחה של תורה , כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומיו כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורים בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן: קחו לי מנגן. מצוה היא להשרות עליו שכינה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב): אָמַר רַב בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: וּמַאי דְּבָרִים שֶׁסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה? דִּכְתִיב ''טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק''
(קהלת ז, ג) וּכְתִיב ''לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל''
(שם ב, ב). כְּתִיב ''וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה''
(שם ח, טו) וּכְתִיב וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה''
(שם ב, ב).
לָא קָשְׁיָא, ''טוֹב כַּעַס מִשְׂחוֹק'', טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה
(*) מִשְּׂחוֹק שֶׁשִּׂחֵק אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה; וְ''לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל'', טוֹב הַשְּׂחוֹק שֶׁשּׂוֹחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל שֶׁבַח וּגְדוּלָה שֶׁנּוֹתֵן לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''וְשִׁבַחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה'', זוֹ
(*) שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה; ''וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹה עֹשָׂה ה', זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה.
נפש יהודה משחוק ששוחק עם הרשעים. שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקם ולטורדן מן עוה''ב: שמחה של מצוה. כגון הכנסת כלה:
לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ
(*) שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ
(*) קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן''
(מלכים־ב ג, טו). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן
(*) לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן
(*) לַחֲלוֹם טוֹב.
נפש יהודה שחוק. שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפי' אינו של ליצנות מ''מ אין בו ישוב: קלות ראש. ליצנות: לדבר הלכה. צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא: לחלום טוב. אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב:
אֵינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר
(פירוש: מרירות מחמת אימה) תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר''
(שיר השירים ה, יג);
(*) אַל תִּקְרֵי ''מוֹר עֹבֵר'', אֶלָּא ''מַר עֹבֵר''; אַל תִּקְרֵי ''שׁוֹשַׁנִּים'',
(*) אֶלָּא ''שֶׁשּׁוֹנִים''? לָא קָשְׁיָא,
(*) הָא בְרַבָּה, הָא בְתַלְמִידָא. וְאִי בָעִית אֵימָא הָא וְהָא בְרַבָּא, וְלָא קָשְׁיָא: הָא מְקַמֵּי דְפָתַח, הָא לְאַחַר דְפָתַח. וְכִי הָא דְרָבָא מְקַמֵּי לְהוּ לְרַבָּנָן, הֲוָה אָמַר לְהוּ מִילְתָא דִּבְדִיחוּתָא וְקָא
(*) בָדְחוּ רַבָּנָן, לְסוֹף יָתִיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.
נפש יהודה אל תקרי מור אלא מר. שהוא ל' מרירות ל''א אל תקרי מור עובר אלא מר עוכר פי' ל' אימה שנפשו יהא נעכר מכח אימת רבו: אלא ששונים. ל' משנה: הא ברבה. צריך ללמוד בשמחה והתלמיד באימה: ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה:
וְגַם כֵּן אָמְרוּ, כִּי בִימֵי הַשִּׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בְּנֵי בֵיתוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא לְשִׁכְרוּת וְלֹא לְמִלּוּי כֶרֶס, אֶלָּא לְכַבֵּד אֶת הַמּוֹעֲדִים. וְזֶה הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה בְּמוֹעֲדֵי ה', שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין הַיּוֹם חֶצְיוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶצְיוֹ לִתְפִלָּה וּלְשִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. וְעַל הַכֹּל הָיְתָה הַשִּׁמְחָה בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּבְיוֹם כִּפּוּרִים, שֶׁהָיוּ מַרְאִין בַּיָּמִים הָאֵלּוּ שִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם.
וְעִם כָּל זֶה עַתָּה, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ וְגָלָה תִפְאַרְתֵּנּוּ, אֵין לָנוּ לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה יְתֵירָה עַד אֲשֶׁר יָבוֹא מוֹרֶה צֶדֶק, שֶׁאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵינוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִים הִגְדִיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.
החלק השני על חרבן הבית
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [סח]
כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁנִּתְגַלָּה קֵץ בִּנְיָנוֹ לֹא נִתְאַבְּלוּ עָלָיו כְּמוֹ בָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה הַקֵּץ. וְעַל כֵּן גָּזְרוּ לְהַרְבּוֹת בְּדִבְרֵי אֲבֵלוּת וּלְמַעֵט בְּדִבְרֵי הַשִּׂמְחָה וּבָזֶה יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתוֹ. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים
(ס, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָאַחֲרוֹנָה רַבּוּ פְרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִין
(ז, א): שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא:
(*) זִמְרָא מִנָּא לָן דְּאָסוּר?
(*) שִׂרְטֵט וְכָתַב לְהוּ: ''אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים''
(הושע ט, א). וְלִישְׁלַח לְהוּ מֵהָכָא: ''בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן''
(ישעיה כד, ט)? אִי מֵהָתָם הֲוָה אֲמִינָא, הַנֵּי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל זִמְרָא דְּפוּמָא שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.
נפש יהודה זמרא. לשורר בבית המשתאות: שרטט. הנייר עשה רושם לכתוב ישר ושוה:
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר נָתָן לְרַב אַשֵּׁי מַאי דִּכְתִיב: ''וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה''
(יהושע טו, כב)? אָמַר לֵיהּ: מוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב, אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ לֹא יְדַעְנָא דְּמוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב? רַב גְּבִיהָה
(*) מֵאַרְגוּזָא אָמַר בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
(*) קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד עוֹשֶׂה לוֹ דִין. אֶלָּא מֵעַתָּה ''צִגְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה''
(שם שם לא), הָכֵי נַמֵּי? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה רַב גְּבִיהָ מֵאַרְגוּזָא הָכָא הֲוָה אָמַר בָּהּ טַעְמָא. נֵיחְזֵי אֲנָן וְנֵימָא בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת
(*) לְגִימָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן סְנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִין.
נפש יהודה מארגוזא. שם מקום: קנאה. כעס מחמת צער שצערו. קנאה הוא שאדם מצער על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי וכמו בקנאו את קנאתי: לגימה. מזונות שאדם בולע בפיו:
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא:
(*) כְּלִילָא מִנָּא לָן דְּאָסִיר? אֲמַר לֵיהּ: מִדְרַבָּנָן, דִּתְנַן:
(*) בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים
(*) וְעַל הָאִירוּס. אַדְהָכֵי
(*) קָם רַב הוּנָא לְאַפְנוּיֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָא: קְרָא כְתִיב ''כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה ''
(יחזקאל כא לא) וְכִי
(*) מָה עִנְיָן מִצְנֶפֶת אֵצֶל הָעֲטָרָה? לוֹמַר לְךָ, בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּהֵא עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם. נִסְתַּלְקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. אַדְהָכֵי אֲתָא רַב הוּנָא אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווּ יָתְבֵי. אֲמַר לֵיהּ:
(*) הָאֱלֹהִים, אָסוּר
(*) מִדְּרַבָּנָן, אֶלָּא חִסְדָּא שְׁמָךְ
(*) וַחֲסִידִין מִילָךְ.
נפש יהודה כלילא. היו עושין עטרות לחתנים של זהב וכסף צבועים ומצוירות בגפרית ומלח שקורין בישמעלטץ בל''א ויש שהן של ורד ושל הדס: בפולמוס. חיל שהעלה אספסינוס קודם שבא טיטוס עליהם: ועל האירוס. מפרש בפרק בתרא דסוטה טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש: קם רב הונא לאפנויי. רב חסדא תלמידו של רב הונא היה ולא היה משיב לפניו וכי קם רב הונא א''ל רב חסדא לריש גלותא כתי' וכו': מה ענין. הלא מצנפת מבגדי כהונה הוא: האלהים. לשון שבועה הוא: מדרבנן. אינו אסור אלא מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה: וחסודין מילך. חסודין ונאים דבריך:
רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַר בַּר רַב אַשֵּׁי דְּקָא גָדֵיל לֵיהּ כְּלִילָא לִבְרַתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר ''הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת'' וגו'? אֲמַר לֵיהּ:
(*) דּוֹמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל, בְּגַבְרֵי. מַאי ''זֹאת לֹא־זֹאת''
(שם)? דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל ''הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת'', אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע? אָמַר לָהֶם: לֹא זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל,
(*) שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפֵל וְהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בָּהֵיכָל.
נפש יהודה דומיא דכהן גדול. אסור לעשות לאיש כתר שדומה ממש לכתר של כהן גדול אבל לאשה אינו דומה ומותר: שהשפילו. כביכול להקב''ה שהוא גבוה והגביהו עבודת כוכבים ומזלות שהוא דבר שפל:
וּכְשֵׁם שֶׁאָסְרוּ דִבּוּר שֶׁל שִׂמְחָה יְתֵירָה, כָּךְ אָסְרוּ כָּל דָּבָר הַמְגַדֵּל לָאָדָם שִׂמְחָה יְתֵירָה בְּכָל זְמַן הַגָּלוּת, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִישִׁי
(סי" שח, ד), עַד שֶׁיַּגִּיעַ קֵץ גְּאוּלָתֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
פרק שני [סט]
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ זַ''ל, שֶׁאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו לְמַעַן אֲבֵלוּת חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָצִינוּ, שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלִים בְּבֵרוּר נֶחָמַת יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ שְׂמֵחִים וְשׂוֹחֲקִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת מַכּוֹת
(כד, א): וּכְבָר הָיוּ: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוּלָה שֶׁל רוֹמִי
(*) מֵאַנְטִפְּרַס מֵאָה מִיל. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: גּוֹיִים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה יוֹשְׁבִין בֶּטַח וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ, בֵּית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ נִשְׂרַף בָּאֵשׁ וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק. וּמַה לְּעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה מאנטיפרס. שם מקום היה רחוק מרומי:
שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: וּמִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ''וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת''
(במדבר א, נא), עַכְשָׁו נִתְקַיֵּם בּוֹ ''עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ''
(איכה ה, יח) וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: וּלְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, דִּכְתִיב: ''
(*) וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן־יְבֶרֶכְיָהוּ''
(ישעיה ח, ב). וְכִי מַה עִנְיָן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָהוּ, הֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי? אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה. בְּאוּרִיָּה כְתִיב ''לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ''
(מיכה ג, יב) וּבִזְכַרְיָה כְתִיב ''כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וגו'. עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם'' וגו'
(זכריה ח, ג־ד). עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא לֹא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה, שָׂמֵחַ אֲנִי שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה הֵשִׁיבוּ לוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ.
נפש יהודה ואעידה לי עדים נאמנים וגו' וכי מה ענין וכו'. באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה מיהו לא מצינו פסוק זה בנבואת אוריה כי אם במיכה המורשתי וי''ל דסמך אהא שנאמר בירמיה כשבקשו להרגו ואמרו השרים שהרי מיכה דיבר פורעניות כמו ירמיה ולא נהרג וגם אוריה וגו' משמע שדיבר אוריה כמו ירמיה:
וְגַם מָצִינוּ נֶחָמוֹת רַבּוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא, בְּעֶזְרַת הָאֵל, הַכְּתוּבוֹת בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִשִּׁי
(סי" שי־שיא). כֵּן יְהִי רָצוֹן מִפִּי מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, אָמֵן.
הכלל התשיעי שלא יזכיר שם שמים לבטלה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּדִבְרֵי הֲבַאי; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה
החלק הראשון בדברי הבאי
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
הפרק האחד [ע]
כְּבָר כָּתוּב לְמַעְלָה
(סימן לח), חֹמֶר נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר אוֹ לַשָּׁוְא, וְלָאו דַּוְקָא נִשְׁבָּע, אֶלָּא אֲפִילוּ אֲפוּקֵי שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, בְּלִי שְׁבוּעָה, אָסְרָה תוֹרָה, מִדְּאַפְקֵיה קְרָא בְּלָשׁוֹן ''לֹא תִשָּׂא'' וְלֹא כְתִיב ''לֹא תִּשָּׁבֵע'', לָמַדְנוּ, שֶׁאֲפִילוּ אַדְכּוּרֵי שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אָסוּר. וְלָא מִבָּעְיָא מוֹצִיאוֹ לְבַטָּלָה דְעָבִיד אִיסוּרָא, אֶלָּא אֲפִילוּ הַשּׁוֹמְעוֹ מִפִּי חֲבֵרוֹ, אִם לֹא הוֹכִיחוֹ, נֶעֱנָשׁ.
וּכְדֵי לְיַסְּרוֹ שֶׁלֹּא יֻרְגַּל עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה הֱחְמִירוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּנְדָרִים
(ז, ב): אָמַר רַב חָנָן אָמַר רַב: כָּל
(*) הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְנִדּוּי,
(*) שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה. וַעֲנִיּוּת כְּמִיתָה,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים'' וגו'
(שמות ד, יט). וְתַנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם
(*) שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם, אוֹ מִיתָה, אוֹ עֹנִי.
נפש יהודה השומע אזכרת וכו'. אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא: שכל מקום. טעמא קאמר שהרי עונשו חמור דשם עניות מצויה דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר זכירה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר וכלתו ואת עציו ואבניו ובתמורה מדמה הזכרת השם לבטלה לשבועת שקר: שנאמר כי מתו כל האנשים וגו'. דלא מתו ממש דמיהוי הוו דכ''מ שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם ואינהו הוו במחלקותו של קרח אלא מפני שהענו אמר כי מתו: שנתנו חכמים עיניהם בו. שאמרו שחייב עונש למי שעבר על דבריהם:
אָמַר רַבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא שְׁמְעָה לְהַהִיא אִתְּתָא דְּאָפְקָא אַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפּוּמָהּ לְבַטָּלָה, שָׁמְתָּהּ וְשָׁרְיָהּ לְאַלְתַּר בְּאַנְפָּהּ. שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת: שְׁמַע מִינָהּ, הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ; וּשְׁמַע מִינָהּ, נִדּוּהוּ בְפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו; וּשְׁמַע מִינָהּ, אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר זְבִיד, אָמַר רַבִּי טַבְלָא, אָמַר רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא
(*) וּמָטוּ בָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי: מַה דִכְתִיב: ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק''
(מלאכי ג, כ)? ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי'', אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְיָרְאִין לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם, לְבַטָּלָה. ''שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ'', אָמַר אַבַּיֵּי: שְׁמַע מִינָהּ, הַאי חִירְגָא דְיוֹמָא
(פירוש: אבק הנראה בחמה הנכנסת דרך חלון קרוי חירגא. ויש אומרים: זיהרא דשמשא) מַסֵּי.
(*) וּפְלִיגָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין גֵּיהִנֹּם לֶעָתִיד לָבוֹא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, צַדִּיקִים
(*) מִתְרַפְּאִין בָּהּ וּרְשָׁעִים נִדּוֹנִים בָּהּ. צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, דִּכְתִיב: ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי'' וגו'; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק''. רְשָׁעִים נִדּוֹנִים בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ
(*) וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא־יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף''
(שם שם, יט).
נפש יהודה ומטו בה. כלומר יש מבקשים לומר שאמר משמיה דר''י: ופליגא. דרשב''ל , הא דאמרן דבחמה דבזמן הזה מיירי קרא דאיהו מוקי לה בחמה דלעתיד: מתרפאין בה. באותו שמש דלעתיד לבא: ולהט אותם היום הבא. שמש דלע''ל:
לָמַדְנוּ עֹנֶשׁ הַמּוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמוּסָף עַל זֶה עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא קִיּוּם כָּל הַמְּצִיאוּת, כְּשֶׁיִּזְכְּרֶנּוּ אָדָם אֲפִילוּ בִּתְפִלָּתוֹ, אוֹ בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ לְזָכְרוֹ בְאֵימָה וְיִרְאָה וְרֶתֶת וְזִיעַ וּבִקְדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִירָא מִלְהוֹצִיאוֹ בְפִיו לְבַטָּלָה.
החלק השני בברכה לבטלה
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
הפרק האחד [עא]
רְאֵה כַּמָּה הוּא חָמוּר מַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁאֲפִילוּ בִּתְפִלּוֹת וּבִבְרָכוֹת, הַמְּחֻיָּב כָּל אָדָם לְהַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּלְבָרְכוֹ בְכָל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בֵּין כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה בֵּין כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לְשַׁבְּחוֹ וּלְהוֹדוֹת עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, אוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַעֲשָׂה בוֹ נֵס לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ לַאֲבוֹתָיו, אוֹ לְעַצְמוֹ, אוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹת הַמְּצִיאוּת, אוֹ רָאָה, אוֹ שָׁמַע דְּבָרִים חֲדָשִׁים וְגַם בְּכָל הֲנָאוֹתָיו, אַף עַל פִּי כֵן הִזְהִירוֹ, שֶׁיִּמְנַע עַצְמוֹ מִלְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָה צְרִיכָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לג, א): רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה עוֹבֵר עַל ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא''
(שמותכ, ז). וְאִי מִסְפֵּק לֵיהּ אִי טָעִין בְּרָכָה אוֹ לָא, גַּם אִי בָרִיךְ אִי לָא בָרִיךְ, לֹא יְבָרֵךְ. וְכָתַב הָרַמְבַּ''ם בְּסוֹף הִלְכוֹת בְּרָכוֹת: וְכֵן כָּל דָבָר שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם טָעוּן [בְּרָכָה] אִם לָאו, עוֹשִׂין בְּלֹא בְרָכָה. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּבְרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְיַרְבֶּה בִּבְרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ''בְּכָל־יוֹם אֲבָרְכֶךָּ'' וגו'
(תהלים קמה, ב).
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְהוֹסִיף בִּתְפִלָּה, אֲפִילוּ בְּשִׁבְחוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתִּקְנוּ רַבּוֹתֵינוּ, דְּגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(ברכות לג, ב) וּבְמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק הַקּוֹרֵא בַּתְרָא
(כה, א): הַהוּא דְּנָחִית קַמֵּיה דְּרַבִּי חֲנִינָא וְאָמַר: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, הֶחָזָק הָעִזּוּז וְהָאַמִּיץ. אֲמַר לֵיהּ: סַיֵימְתִּינְהוּ לְכוּלְהוּ שְׁבָחֵי דְמָרָךְ? אֲנָן, הַנֵּי תְלַת דַּאֲמְרִינָן,
(*) אִי לָאו דְּמֹשֶׁה כַתְבִינְהוּ בְּאוֹרַייתָא וְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקְנִינְהוּ, לָא הֲוֵינָן אָמְרֵי לְהוּ
(*) וְאַתְּ אֲמֶרֶת וַאֲזֶלֶת? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ!
נפש יהודה אי לאו דמשה כתבינהו. האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים וגו' ותקנינהו בתפלה כשהתפלל עזרא על מעל הגולה בספר עזרא ואתה אלהינו האל הגדול הגבור והנורא: ואת אמרת ואזלת. הרבה יותר מאלו שלשה ונראה שסיימת כל השבח ואין שבח שוב יותר לשבח הקב''ה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק הַקּוֹרֵא קַמָּא
(יח, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן; וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִדַּאי נֶעְקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הַיְסֻפַּר־לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם־אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע''
(איוב לז, כ).
נפש יהודה היסופר לו כי אדבר. הכי דריש ליה היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח אם אמר איש לעשות כך כי יבולע ימות ויבולע מן העולם שא''א לומר כל שבח הש''י:
דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה, אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָא, וְאָמְרֵי לָהּ, אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל: מַאי דִּכְתִיב ''לְךָ דֻמְיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן'' וגו'
(תהלים סה, ב)?
(*) סַמָּא דְּכוֹלָה מִשְׁתּוֹקָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אָמַר, אָמְרֵי בְמַעַרָבָא:
(*) מִלָּה בְסֶלַע וּמִשְׁתּוֹקָא בִּשְׁתַּיִם.
נפש יהודה סמא דכולה משתוקא. מבחר כל הסמנין היא השתיקה שלא להרבות דברים והיינו לך דומיה תהלה: מלה בסלע משתוקי בתרין. אם תרצה לקנות הדבור בסלע תקנה השתיקה בשתים:
בָּאוּ לְהַרְאוֹתֵנוּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג שׁוּם דָּבָר מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בֻּרְיוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשַׁבְּחוֹ בְּשׁוּם מִדָּה זוּלָתִי כְשֶׁיֹּאמַר אוֹתָהּ
(*) עַל דֶּרֶךְ שְׁלִילַת
(*) מִדּוֹת כָּל הַנִּבְרָאִים, כִּי כֻלָּם נִמְצָאִים מֵאִתּוֹ וְהוּא לְבַדּוֹ מָצוּי, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְמָצוּי אַחֵר, לְפִיכָךְ כָּל הַמְשַׁבְּחוֹ בְּשׁוּם דָּבָר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתִּקְּנוּ לָנוּ
(רבותינו) אֵין בּוֹ שֶׁבַח, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לְשׁוּם צַד מִגְּדוּלַת עֶרְכּוֹ. עַל כֵּן הִמְשִׁיל הַדָּבָר לְכֶסֶף בְּעֶרֶךְ אֶל הַזָּהָב, שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה זָהָב וּבִמְקוֹם הַזָּהָב מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְכֶסֶף, שֶׁהוּא פָחוֹת מִמֶּנּוּ, גְּנַאי הוּא לוֹ.
נפש יהודה על דרך שלילת. הוא שום דבר שמשיג אדם ומשולל מאותו ענין מה שיש לו להשיג ולשלול כמו מוצא שלל רב וכן כל שבח שאנו אומרים על הקב''ה אנחנו אומרים בלשון שלילה שאנו משוללים להגיע אל סופו ותכליתו ושבחו בשלימות וכשאנו אמרים האל הגדול הכוונה שאין גדול ממנו. אבל א''א לומר עד כמה מגיע גדלו וכן כשאומרים קדוש הכוונה שאין קדוש כמוהו וכן יסד הפייטן ראשון ואין ראשית לראשיתו. נמצא ואין עת אל מציאותו. אחד ואין יחיד כיחודו. לא נערוך אליו קדושתו. שמזכיר תמיד לשון שלילה והוא כמו לא כלומר שאין השגה בדבר: מדות. הנמצאים , כלומר מכח כל מה שנמצא מאתו יתברך שברא ע''י מעשיו אנו משבחים לו והוא לבדו ברא ומצוי לכל ואין מי שימציא דבר לו על דרך אם תצדק מה תתן לו:
נִמְצָא, שֶׁאֵין אָנוּ רַשָּׁאִים לְשַׁבְּחוֹ אֶלָּא בְּמַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ. וְדַי לָנוּ אִם נוּכַל לְכַוֵּן בּוֹ וְלֹא יֵאָמֵר עָלֵינוּ ''קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם'' וגו'
(ירמיה יב, ב). וְכָל שֶׁכֵּן לְהוֹסִיף בַּקָּשׁוֹת בְּשֵׁמוֹת שֶׁאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִין, שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב לְהַנִּיחָם. טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בְּסֵדֶר הַתְּפִילוֹת וְהַבְּרָכוֹת וְאַל תּוֹצִיא מִפִּיךָ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְאַל תַּכְנִיס עַצְמְךָ בְּסַכָּנָה. וּלְוַאי שֶׁתְּכַוֵּן בִּבְרָכָה הַצְּרִיכָה וְתָבִין לְמִי אַתָּה מְבָרֵךְ. וְגַם כְּשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַבְּרָכָה בְּפִיךָ, תָּשִׂים לִבְּךָ תָּמִיד, שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ
(*) וְכָל חֲרִיצוּת הָאָדָם הוּא הֶבֶל וְעָמָל בְּלִי תוֹעֶלֶת וּבָזֶה תְבָרְכֵהוּ תָּמִיד בְּלִבְּךָ וְהוּא יְבָרֶכְךָ, אָמֵן.
נפש יהודה וכל חריצות. חריפות וחכמת אדם שסבור להשיג דבר מה ע''י חריפותו וחכמתו הבל הוא. וגם מי שרוצה להרבות בשבחו של מקום לא יבין דרכו ע''כ הבל הוא:
הכלל העשירי שלא ידבר בדברי חלול השם
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי גִדּוּף; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּדִבְרֵי כִשּׁוּף
החלק הראשון בדברי גדוף
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [עב]
(*) הַמְגַדֵּף כּוֹפֵר בָּאֱמוּנָה וּבַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּגְדוֹלָה הִיא עֲבֵרָה זֹאת, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּהּ מעֲשֶׂה אֶלָּא בְּדִבּוּר, נֶהֱרָג עָלֶיהָ כְּמוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמְקַבְּלָהּ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ מִפִּיו חַיָּב לִקְרֹעַ אֶת בְּגָדָיו וַאֲפִילוּ הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָעֵדִים הַמְעִידִים עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין
(נו, א): וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִין
(*) וְלֹא מְאַחִין.
נפש יהודה המגדף. מדבר דברים אשר לא כן על הקב''ה שאין יכולת בידו בכל דבר או אינו יודע עתידות: ולא מאחין. אותה הקריעה אסור לתפור לעולם אע''פ שלא חרף בפירוש אלא שמדמה אותו לעבודת כוכבים ומזלות כמעשה דרבשקה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(ס, א): קוֹרְעִין מִנָּלָן? דִּכְתִיב ''וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל־חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה''
(מלכים־ב יח, לז). וְלֹא מְאַחִין מִנָּלָן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָתְיָא קְרִיעָה קְרִיעָה. כְּתִיב הָכָא ''קְרוּעֵי בְגָדִים'' וּכְתִיב הָתָם ''וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים''
(שם ב, יב), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ''וַיִּקְרָעֵם'' אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם שְׁנַיִם קְרָעִים, מַה תַלְמוּד לוֹמַר ''קְרָעִים''? מְלַמֵּד, שֶׁהֵם קְרוּעִים וְהוֹלְכִים לְעוֹלָם.
תָּנוּ רַבָּנָן: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד
(*) הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב לִקְרֹעַ וְהָעֵדִים אֵינָם חַיָּבִים, שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ. וְכִי קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ מַאי הֲוֵי,
(*) הָא קָא שָׁמְעֵי הַשְׁתָּא? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב ''וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ [אֶת דִּבְרֵיהֶם] וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו''
(שם יט, א), הַמֶּלֶךְ קָרַע וְהֵם לֹא קָרְעוּ.
נפש יהודה השומע מפי השומע. שבא להעיד בב''ד: הא קא שמעי השתא. מפי עצמו:
וְגַם כִּי שְׁנֵיהֶם: מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם וּמוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, בְּגֹדֶל חֻמְרָתָם נִדּוֹנִים בַּמִּיתָה הַחֲמוּרָה, שֶׁהִיא סְקִילָה. וְנוֹקֵב הַשֵּׁם הָיָה הַנִּדּוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּלְפִי שֶׁלֹּא הָיָה עֲדַיִן מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה מִיתָתוֹ בְּמָה ''וַיַּנִּיחֻהוּ בְּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי ה'''
(ויקרא כד, יב). וְגַם כֵּן לַמְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא גַּם כֵּן כּוֹפֵר
(*) בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם אֲשֶׁר הוּא יְסוֹד הָאֱמוּנָה.
(*) וְאֵינָן נִתְלִין, אֶלָּא מְגַדֵּף וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְעִקַּר הַתְּלִיָּה נִכְתְּבָה עַל הַמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''כִּי־קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי''
(דברים כא, כג), רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי זֹאת הַכַּוָּנָה,
(*) עַל שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הוּא תָלוּי וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. אֲבָל הַמּוֹדֶה וּמְבָרֵךְ אוֹתוֹ תָּמִיד בְּפִיו וּבְלִבּוֹ, יְבָרְכֵהוּ הָאֵל מִן הַשָּׁמַיִם.
נפש יהודה בחידוש העולם. שהשבת מורה שהקב''ה היה בורא וחדש העולם בששת ימי בראשית: ואינן נתלין. אחר הסקילה היו תולין אותו כי לא היו תולין שום אדם חי והתלייה היה רק לגדור אחרים כדכתיב וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד וקודם הערב שמש היו קוברין אותו כדכתיב לא תלין נבלתו על העץ: על שברך. שחירף. דרך כבוד הוא מדבר כלפי מעלה:
פרק שני [עג]
הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ. וְעַל כֵּן שִׁבֵּר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הַלּוּחוֹת מִדַּעְתּוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, כִּי מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מוֹדִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּתּוֹרָה וּלְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת
(פז, א): תַּנְיָא, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדוֹ: הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ
(*) וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת.
נפש יהודה ופירש מן האשה. לגמרי לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חבריו שוב לא חזר לתשמיש:
הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דָּרַשׁ? ''וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר''
(שמות יט, י). מַה מָּחָר לֵילוֹ עִמּוֹ,
(*) אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְהָאִידְנָא הָא נָפַק לָהּ, שְׁמַע מִנָּה תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מְהָאִידְנָא. וּמִנָּלָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד צַפְרָא בְּשַׁבַּתָּא.
נפש יהודה אף היום. צריך להיות לילה עמו והא לא אפשר:
פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? מַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא דִבְּרָה הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, אֶלָּא לְפִי שָׁעָה,
(*) וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תוֹרָה ''אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה''
(שם שם, טו), אֲנִי, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמִּי בְכָל שָׁעָה
(*) וְלֹא קָבַע לִי זְמַן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמִנָּלָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֵךְ אֱמֹר לָהֶם
(*) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֱלֵיכֶם''
(דברים ה, כז), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי''.
נפש יהודה וקבע להם זמן. אימתי ידבר עמהם אמרה תורה והיו נכונים וגו' פרשו מנשותיהן: ולא קבע לי זמן. לדיבורו שאוכל לפרוש קודם לכן: שובו לכם לאהליכם. להתיר נשותיכם לתשמיש שאסרתי לכם:
שִׁבַּר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דָּרַשׁ? וּמַה פֶּסַח, שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיַ''ג מִצְווֹת, אָמְרָה תוֹרָה, ''כָּל־
(*) בֶן נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ''
(שמות יב, מג),
(*) הַתּוֹרָה כֻלָּה כָּאן, וְיִשְׂרָאֵל מוּמָרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמִנָּלָן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ''
(שם לד, א). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ.
נפש יהודה בן נכר. מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים: התורה כולה. תלויה בלוחות הללו וישראל מומרים עאכ''ו שאינם כדאי ליתן להם הלוחות: אשר. אישור שאישרו ושבחו על שבירתן:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סג, א): ''וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''
(שם לב, ח). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) אִלְמָלֵא וָי''ו שֶׁבְּ''הֶעֱלוּךָ'' נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: וַהֲלֹא כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעְקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ''
(שם כב, יט), אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ''אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ''? מְלַמֵּד
(*) שֶׁאִוּוּ לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה.
נפש יהודה אלמלא וי''ו שבהעלוך. אלה אלהיך ישראל אשר העלוך לשון רבים דהא לא כפרו בהקב''ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר: שאיוו לאלהות הרבה. אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם:
וְהַמֵּסִית לַאֲחֵרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה גָּדוֹל מִכֻּלָּם, שֶׁאֵין מְלַמְּדִין עָלָיו זְכוּת [
(ומכאן עד "זובח תודה יכבדנני" הופיע בדפוס ראשון, והושמט ע"י הצנזורה בשאר הדפו', וכן הושמט בגמ', ומופיע בחסרונות הש"ס.) כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(סנהדרין מג, א): תַּנְיָא, בְּעֶרֶב הַפֶּסַח תְּלָאוּהוּ לְיֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי וּכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו אַרְבָּעִים יוֹם; יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁכִּשֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד. וְלֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. אָמַר עוּלָא: וְתִסְבְּרָא, יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי בַּר הֲפוּכֵי זְכוּת הוּא, מֵסִית הוּא, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ''וְלֹא־תַחְמֹל וְלֹא־ תְכַסֶּה עָלָיו''
(דברים יג, ט)? אֶלָּא, שָׁאנִי יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי, שֶׁקָּרוֹב לְמַּלְכוּת הֲוָה.
תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי: מַתַּי, נָקִי, נֵצֶר וּבוֹנִי וְתוֹדָה. אַתְיוּהוּ לְמַתַּי, אָמַר לְהוּ: מַתַּי יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהֵים''
(תהלים מב, ג)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, מַתַּי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ''. אַתְיוּהוּ לְנָקִי. אָמַר לְהוּ: נָקִי יְהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַהֲרֹג''
(שמות כג, ז)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, נָקִי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי''
(תהלים י, ח). אַתְיוּהוּ לְנֵצֶר. אָמַר לְהוּ: נֵצֶר יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה''
(ישעיה יא, א)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, נֵצֶר יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב''
(שם יד, יט). אַתְיוּהוּ לְבוֹנִי. אָמַר לְהוּ: בּוֹנִי יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''בְנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל''
(שמות ד, כב)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, בּוֹנִי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ''
(שם ד, כג). אַתְיוּהוּ לְתוֹדָה. אָמַר לְהוּ: תּוֹדָה יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל־הָאָרֶץ''
(תהלים ק, א)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, תּוֹדָה יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי''
(שם נ, כג)].
וְעוֹד אָמְרוּ עַל הַמֵּסִית שֶׁאֵין דִּינוֹ כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת: מְכַמְּנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים וְאֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה. וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מַחְזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב וְאָמַר אֶחָד: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
(*) וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו, שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחֲרֵי הַהֶבֶל
(*) רַחֲמִים הֵם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ'' וגו'
(דברים יג, יח).
נפש יהודה ואין טוענין. אם ב''ד רואין שיש לו קצת טענה לזכות והוא אין טוען גם הם אין טוענין וזה נלמד מנחש הקדמוני שהסית את חוה והיה לו לטעון דברי תלמיד ודברי רב דברי מי שומעין ולא טען הקב''ה שהרי נתקלל: רחמים הם. דין אכזריות שעושין במסית בא ע''י כן רחמים בעולם שנאמר למען ישוב וגו' וכתיב ורחמך:
פרק שלישי [עד]
הַנּוֹדֵר אוֹ הַמְקַיֵּם בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ, עוֹבֵר בְּלָאו; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְסַבֵּב וּלְהַטִיל שְׁבוּעָה לְגוֹי, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סג, ב):
(*) הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ
(*) וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ מִנָּא לָן? דְּתַנְיָא: ''וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ''
(שמות כג, יג), מִכָּאן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:
(*) שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית. ''לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ''
(שם), שֶׁלֹּא יִדֹּר בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ
(*) וְלֹא יִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בִשְׁמוֹ.
נפש יהודה הנודר בשמו. בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם אליל פלונית אם ארחץ והמקיים בשמו. שבועה. נשבע מתרגם מקיים: שמור לי. המתן: ולא יגרום לאחרים. לאנשים המאמינים בהם:
דָּבָר אַחֵר: ''לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ'', אַזְהָרָה לְמֵסִית וּלְמַדִּיחַ. מֵסִית בְּהֶדְיָא כְתִיב: ''וְכָל־יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן
(*) וְלֹא יוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת''
(דברים יג, יב)? אֶלָּא, אַזְהָרָה לְמַדִּיחַ. וְשֶׁלֹּא יִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בִשְׁמוֹ. מְסַיֵּיעַ לַאֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר אֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָפוּת עִם גּוֹי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה וְיִשָּׁבַע בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ''לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּךָ''. כִּי אֲתָא עוּלָא
(*) בָּת בְּקַלְנְבוֹ, אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הֵיכָא בָת מַר אֲמַר לֵיהּ: בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא כְתִיב ''וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ''
(שמות כג, יג)? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכְּתוּבָה בַתּוֹרָה מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ. וְהָא קָא כְתִיבָא, דִּכְתִיב: ''כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ''
(ישעיה מו, א).
נפש יהודה ולא יוסיפו לעשות. עוד כדבר הרע הזה בקרבך: בת בקלנבו. לן באותו העיר והיא נקראת ע''ש אליל שבה קו''ף מן קורס למ''ד מן בל ותיבת נבו הוא קלנבו:
וּלְהַרְחִיק מִיִּשְׂרָאֵל כָּל עָנָף וְכָל שֶׁמֶץ מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה גָּזְרוּ בָהּ הַרְחָקוֹת יְתֵרוֹת, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יב, א):
(*) יָשַׁב לוֹ וְקוֹץ בְּרַגְלוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָשׁוּחַ וְיִטְּלֶנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה
(*) וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה מֻתָּר. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָשׁוּחַ וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה מֻתָּר. מַעְיָן הַמּוֹשֵׁךְ לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָשׁוּחַ וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה מֻתָּר.
(*) פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם
(*) בַּכְּרַכִּים לֹא יָשִׂים פִּיו עֲלֵיהֶם וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדָה זָרָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יַנִּיחַ פִּיו
(*) עַל גַּבֵּי הַסִּלּוֹן וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה
(פירוש, שלא יבלע (*) עלוקה).
נפש יהודה ישב לו קוץ. נתחב לו סנה ברגלו: ואם אינו נראה. כמשתחוה שפונה אחוריו או צידו לצד אליל: פרצופות וכו'. פרצופים מתמונות הללו והם חלולים ונכנס סילון מים לאחוריהם לתוכן ויוצאין דרך פיהם: בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה להכי נקט כרכים: על גבי הסילון. צינור מחובר בקרקע: עלוקה. מן שרץ הגדל במים:
וְגָדוֹל דְבַר הַמִּינוּת, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְרַחֲקָהּ מִלִּבּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כְּלָל אֲפִילוּ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ. וְהִזְהִירָה בוֹ תוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(במדבר טו, לט). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: ''אַחֲרֵי לְבַבְכֶם'', זוֹ מִינוּת; ''וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'', זוֹ זְנוּת. כִּי כָל מַחֲשָׁבָה רָעָה שֶׁבָּעוֹלָם, אוֹ כְּפִירָה, נִכְלֶלֶת
(*) בַּאֲפִיקוֹרְסוּת, וְכָל שְׁאָר הָעֲבֵרוֹת הַבָּאוֹת מֵהַתַּאֲווֹת נִכְלָלוֹת בִּזְנוּת, נִמְצָא כִּי כָל הָאַזְהָרוֹת נִכְלָלוֹת בַּאֲפִיקוֹרְסוּת וּזְנוּת. וּבְחֻמְרַת הָאֲפִיקוֹרְסוּת הִקְדִּימָהּ לִזְנוּת. וְגַם כֵּן כְּתִיב: ''הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ''
(משלי ה, ח) וְדָרְשׁוּ בוֹ בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יז, א): ''הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ'', זוֹ הָאֲפִיקוֹרְסוּת
(*) וְהָרָשׁוּת; ''וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ'', זוֹ זְנוּת.
נפש יהודה אפיקורוס. המבזה תורה ודברי חכמים והיינו מין: והרשות. זה השררה:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילוּ הַשּׁוֹמֵעַ דְּבַר מִינוּת וְנֶהֱנֶה בַדָּבָר, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסָה בְלִבּוֹ, נֶעֱנָשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) כְּשֶׁנִּתְפַּס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת
(*) הֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: זָקֵן כְּמוֹתְךָ יַעֲסֹק
(*) בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ? אֲמַר לֵיהּ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. כְּסָבוּר אוֹתוֹ הֶגְמוֹן,
(*) עָלָיו הוּא אוֹמֵר,
(*) וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ:
(*) הֶאֱמַנְתִּי עָלֶיךָ,
(*) דִּימוּס, פָּטוּר אַתָּה. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ
(*) וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם תַּנְחוּמִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי וְאוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אֲמַר לֵיהּ: אֱמֹר. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא דְּבַר מִינוּת בָּא לְיָדְךָ
(*) וְהֶנְאֲךָ וְעָלָיו נִתְּפַּסְתָּ לְמִינוּת? אֲמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי; פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וּמְצָאַנִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר סְכַנְיָא שְׁמוֹ, וְאָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ''לֹא־תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב'' וגו'
(דברים כג, יט), מַהוּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֵּית הַכִּסֵּא
(*) לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִמְּדַנִי יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי: ''כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד־אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ''
(מיכה א, ז), מִמְּקוֹם הַטִנֹּפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת יָשׁוּבוּ. וְהִנְאָנִי הַדָּבָר וְעַל דָּבָר זֶה נִתְפַּשְׂתִּי לְמִינוּת וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ'', זוֹ מִינוּת וְהָרָשׁוּת; ''וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ''
(משלי ה, ח), זוֹ זוֹנָה. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: עַד אַרְבַּע אַמּוֹת.
נפש יהודה כשנתפס רבי אליעזר. הרומיים תפסוהו לכופו לעבודת כוכבים ומזלות: העלוהו לגרדום. מקום שדנין בו חייבי מיתה: בדברים בטלים. כלומר בדברי התורה והמצות ולא תפנה אל יראתנו ואל תמות: עליו הוא אומר. כלומר הדין עמך דדברים בטלין הן: והוא לא אמר כן. אלא נאמן עלי הדיין האמתי שבאמת דנני ליתן עלי צרה זו שפשעתי לקוני: האמנתי. במה שדנתי עליך שאמרת שבשביל שלא תעשה רצוני אתה נידון באמת: דימוס פטור אתה. ופטרוהו: ולא קבל מהם תנחומין. שדאג שמא עשה עבירה גדולה שבא לו עלילה זו: והנאך. שהיה ישר בעיניך: לכהן גדול. שפירש מביתו לפני יוה''כ ללשכת פלהדרין ושם היו מתקנים לו כל צרכיו ואותו תלמיד היה מתלמידי אותו האיש והיינו מין:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ
(יז, א): רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווּ קָא אָזְלֵי בְאוֹרְחָא. כִּי מָטוּ לְהַנְהוּ תַּרְתֵּי דַרְכֵּי, חַד
(*) פָּצֵי אַפִּיתְחָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה וְחַד הֲוָה פָצֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי זְנוּת אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיזֵיל אַפִּיתְחָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה,
(*) דְּנָכִיס יִצְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיזֵיל אַפִּתְחָא דְּבֵי זְנוּת וְנִכְפְּיֵהּ לְיִצְרִין וְנְקַבֵּל אַגְרָא. כִּי מָטוּ הָתָם חֲזִינְהוּ
(*) אִיכַנְעָן מִקַמַּייהוּ וְנִכְנְסוּ
(*) לְקוּבָּתָן. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מִנָּא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב ''
(*) מְזִמָּה תִשְׁמֹר עָלֶיךָ''
(משלי ב, יא). אָמְרוּ לֵיהּ לְרָבָא: מַאי ''מְזִמָּה''? אִילֵימָא תּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ ''זִמָּה''
(ויקרא יח, יז) וּמְתַרְגְּמִיּנָן ''עֵצַת חִטְאִין'' וּכְתִיב ''הִפְלִא עֵצָה''
(ישעיה כח, כט), אִי הָכִי ''זִמָּה'' מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא הָכֵי קָאָמַר: מִדְּבַר זִמָּה
(*) תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תּוֹרָה. אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְיִנָּצֵל מִכָּל שְׁגִיאָה וּמִכָּל מַחְשָׁבָה רָעָה.
נפש יהודה פצי אפיתחא דעבודת כוכבים ומזלות. פתוח לפתח עבודת כוכבים ומזלות כמו פצו עליך פיהם: דנכיס יצרי'. נשחט יצרו אנשי כנסת הגדולה בקשו רחמים ונמסר בידם והרגוהו כדאמרינן בארבע מיתות בסנהדרין כלומר ניזיל בהאי שביל ולא ניזיל אפיתחא דבי זונות שלא ישלוט בנו יצה''ר: איכנען. הזונות מקמייהו , נכנעו מפניהם: לקובתן. לאהליהם: מנא לך הא. דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצה''ר: זמה. מתרגמינן עצת חטאין עצת הוא תרגום של זמה וחטאין הוא תוספת שהתרגום מפרש שהעצה הזו רעה היא של חטא אלמא דזמה היינו לשון עצה ותורה נקראת עצה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה ומשמע תורה תשמור עליך מזמה מן הזנות: תשמור עליך תורה. וסיפיה דקרא תבונה הנצרכה מזמה תשמור עליך מכל דבר רע והרהור חטא ואנו הולכין הלוך ודבר בדברי תורה:
החלק השני בדברי כשוף
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [עה]
דִּבְרֵי הַכִּשּׁוּפִין מְסַבְּבִין לִבְנֵי אָדָם לְהָסִיר בִּטְחוֹנָם מֵהָאֵל יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא גוֹזֵר וּמְקַיֵּם, וּמִתְעַסְּקִים בְּהַבְלֵי הַשָּׁוְא, מֵהֶם בְּדִבְרֵי שֵׁדִים וְרוּחַ טֻמְאָה וּמֵהֶם בְּחִבּוּרֵי חַיּוֹת וּמֵהֶם בַּעֲצָמוֹת שֶׁל מֵתִים וְשֶׁל חַיָּה אַחַת אֲשֶׁר שְׁמָהּ יַדּוּעַ וּמֵהֶם אוֹחֲזִין הָעֵינַיִם וּמַרְאִין לָאָדָם הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם כֵּן. וְעַל כָּל אֵלּוּ הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, לְפִי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵם הֲבָלִים וְרוּחוֹת וְדִבְרֵי פִתּוּיִים הַנַּעֲשִׂים לְרֵקִים וּבֶאֱמֶת אֵינָן מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, אֲבָל יוּכְלוּ לְהַזִּיק לָאִישׁ הַנִּטְבָּע בָּהֶם בְּכֹחַ דִּמְיוֹנוֹ שֶׁמְּדַמֶּה בָהֶם וּפוֹעֵל בּוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, דְּקָפִיד קָפְדֵי לֵיהּ, דְּלָא קָפִיד לָא קָפְדֵי לֵיהּ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהַצַּדִּיק שָׂם כָּל חֶשְׁקוֹ וְכַוָּנָתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לֹא יוּכַל לְהַזִּיקוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סז, ב): ''אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ''
(דברים ד, לה) כְּתִיב, כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בַּחֲתִימַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן כט).
וְעַל כֵּן צִוְּתָה תוֹרָה לַעֲקֹר הָאֱמוּנָה הַזֹאת מִן הָעוֹלָם וְכָל הַנִּמְשָׁכִין אַחֲרֶיהָ. וְשִׁנָּה בְּמִיתַת הַמְכַשֵּׁפָה מִכָּל מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁבְּכֻלָּן אָמְרָה הֲמִיתֵהוּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל כָּאן צִוְּתָה, שֶׁלֹּא יַנִּיחֶנָּה לִחְיוֹת בְּאַזְהָרַת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁצִּוְּתָה בְּשִׁבְעָה עֲמָמִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעוּ לְיִשְׂרָאֵל. וְדִבֵּר בִּמְכַשֵׁפָה בַּנָּשִׁים יוֹתֵר מִבְּאִישׁ, לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה וּמֻטְבָּעוֹת בָּזֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֶׂה דְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁתָּלָה שְׁמוֹנִים נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מה, ב).
וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים נֶחְלָקִים לְכַמָּה פָנִים. יֵשׁ מֵהֶם מֵרוּחַ טֻמְאָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סה, ב): תַּנְיָא: ''וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים''
(דברים יח, יא), זֶה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי
(*) שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה. וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה בָּכָה. אָמַר: וּמַה
(*) הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה, הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טָהֳרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ גָּרְמוּ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם'' וגו'
(ישעיה נט, ב).
נפש יהודה שתשרה עליו רוח טומאה. שד של בית הקברות יהא אוהב אותו ומסייעו בכשפיו: המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה. נבואת שכינה עאכ''ו שיהא המדה נותנת שע''י התענית ובקשה תשרה עליו השכינה דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו':
וְיֵשׁ מֵהֶם מֵעִנְיָנִים אֲחֵרִים, כִּדְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(סז, ב): אָמַר רַבִּי אַיבּוּ בַּר נַגְרֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: ''
(*) בְּלָטֵיהֶם''
(שמות ז, כב), אֵלּוּ
(*) מַעֲשֵׂה שֵׁדִים; ''
(*) בְּלַהֲטֵיהֶם''
(שם שם, יא), אֵלּוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְאֵת
(*) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת''
(בראשית ג, כד). אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) דְּקָפִיד אַמָּנָא שֵׁד,
(*) דְּלָא קָפִיד אַמָּנָא כְּשָׁפִים.
נפש יהודה בלטיהם. כמו ותבא בלט בסתר: מעשה שדים. שנסתרים ואינן נראין כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומים עושים בלחשיהם ע''י שדים: בלהטיהם. אלו מעשה כשפים , שאינו נעשה על ידי שדים אלא מעצמו: להט החרב המתהפכת. לשמור את דרך עץ החיים ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים ולא ע''י שדים היתה מתהפכת אלא מאליה קרי ליה להט: דקפיד אמנא שד. מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור ושרי כוס שצריכין כוס של זכוכית הוא מעשה שדים: דלא קפיד אמנא. שבכל כלי היה עושה מעשה כשפים הוא:
אָמַר אַבַּיֵּי: הִלְכוֹת כְּשָׁפִים
(*) כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, יֵשׁ מֵהֶם בִּסְקִילָה וְיֵשׁ מֵהֶם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר וְיֵשׁ מֵהֶם מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה.
(*) הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בִּסְקִילָה.
(*) הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. מֻתָּר לְכַתְחִלָּה, כִּדְרַב הוּנָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא, דְּכָל מְעַלֵי שַׁבַּתָּא
(*) עָסְקֵי בְּהִלְכוֹת יְצִירָה וְאַבְרוֹ בְהוּ עֶגְלָא תִּלְתָּא וְאָכְלֵי לֵיהּ.
נפש יהודה כהלכות שבת. דמלאכות בסקילה ושבות פטור אבל אסור וצידת צבי וצפור שנכנסה לו תחת כנפיו בשבת יושב ומשמרו עד שתחשך ומפיס מורסא להוציא ממנו ליחה וכן צד נחש שלא ישכנו מותר לכתחלה הכא נמי: העושה מעשה. ממש בסקילה: האוחז את העינים. מראה כאילו הוא עושה ואין עושה ואין כלום פטור אבל אסור: עסקי בהלכות יצירה. וממילא איברי להו עגלא תלתא ע''י שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב''ה ע''י שם קדוש שלו הוא:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם): ''וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל־פַּרְעֹה
(*) אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא''
(שמות ח, טו). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְרֹאוֹת בְּרִיָּה פְחוּתָה מִכְּשְׂעוֹרָה. רַב פַּפָּא אָמַר: הָאֱלֹהִים, אֲפִילוּ כְּגַמְלָא נַמֵּי
(*) לָא מָצוּ בָרוּ, אֶלָּא
(*) הַאי מִכְנִיף לֵיהּ וְהַאי לָא מִכְנִיף לֵיהּ. אֵינִי, וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּא: לְדִידִי חֲזִי לִי הַהוּא
(*) טַייעָא
(*) דְּשָׁקְלֵיהּ לְסַפְסְרָא וְגַיְידֵיהּ לְגַמְלָא
(*) וְטָרַף לֵיהּ בְּטַבְלָא
(*) וְקָם?
(*) אֲמַר לֵיהּ:
(*) לְבָתַר הָכֵי דָמָא וּפַרְתָא מִי הֲוָאי?
(*) הַהִיא אֲחִיזַת עֵינַיִם הֲוָאִי.
נפש יהודה אצבע אלהים היא. מכה זו של כנים לא ע''י מכשפות באה אלא ע''פ הקב''ה דאין לחרטומים יכולת בה: לא מצו ברו. אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר: האי מכניף ליה. בריות גדולות נוחין לקבצן ונאספים יחד אליו אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא מרחוק: טייעא. סוחר ערבי: דשקליה לספסרא וגיידיה לגמלא. נטל חרב וחתך גמלו לאברים. גיידיה כמו וראוהו מגויד פרק בתרא דיבמות: וטרף ליה בטבלא. קשקש לו בזוג גלא''ק או בע''ל: וקם. הגמל על רגליו כבראשונה: אמר ליה. ר' חייא לרב: בתר הכי דמא ופרתא. אחר שעמד הגמל כלום נמצאת שם לכלוך מן הדם והפרש: ההיא אחיזת עינים הויא. ולא מגויד הוה שאינו יכול להחיות המת:
וּלְפִי שֶׁכָּל זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, הַהֶרְגֵּל בָּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא אֲבַדּוֹן עוֹלָם. עַל כֵּן תּוֹרָתֵנוּ הַתְּמִימָה הִזְהִירָה עַל זֶה וְאָמְרָה: ''תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים יח, יג).
פרק שני [עו]
הַחוֹשְׁבִים בָּעוֹנוֹת וּמִסְתַּכְּלִים בָּם וְאוֹמְרִים: עוֹנָה זוֹ טוֹבָה לַעֲשׂוֹת בָּהּ כָּל דָּבָר
(*) וְעוֹנָה זוֹ בְּהֵפֶךְ זֶה,
(*) אוּלַי שֶׁתִּפְעֹל גַם כֵּן בְּכָל אָדָם הַבּוֹטְחִים בַּדָּבָר, אֲבָל הַבּוֹטֵחַ בַּאֲדוֹן הַכֹּל הוּא יִהְיֶה לוֹ לְמָגֵן, דִּכְתִיב: ''וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ''
(תהלים לב, י). רוֹצֶה לוֹמַר, חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָגִינֵהוּ מִן הַמִּקְרִים. וְכֵן אָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''בְּיָדְךָ עִתֹּתָי''
(שם לא, טז). רוֹצֶה לוֹמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְכָלְתְּךָ הִיא בַכֹּל וְאַתָּה יְצַרְתָּם וּבְיָדְךָ לְשַׁנּוֹת פְּעֻלָּתָם כִּרְצוֹנֶךָ. וְהַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין בָּזֶה וְכָל שֶׁכֵּן הַחֲכָמִים הַמַּשִּׂיגִים לְמַעְלָה מִזֶּה, מַנִּיחִים כָּל בִּטְחוֹנָם וּשְׁמִירָתָן בְּשׁוֹמֵר הַכֹּל, אָדוֹן עַל הַכֹּל, וְהוּא יִשְׁמֹר לָהֶם וּלְכָל הַבּוֹטְחִים בּוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיוּ פְתָאִים, כְּדִכְתִיב ''שֹׁמֵר פְּתָאִים ה'''
(שם קטז, ו) וּכְתִיב: ''אִם־ה' לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר''
(שם קכז, א).
נפש יהודה ועונה זו בהפך זה. כלומר לא טוב להתחיל בו דבר או לילך לדרך: אולי שתפעול גם כן. שיבא לו כזה פעם אחת שאירע לו שהוא כן וישיגו הבוטחים בזה רצונם אבל מ''מ אין בו ממש ואין לסמוך עליו ואין טוב אלא לבטוח בה' ולהתפלל אליו שיצליח בכל מעשיו:
אֲבָל אוֹתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ דַּעְתּוֹ מִלְהַשִּׂיג דִּבְרֵי תוֹרָה וְהוֹצִיא כָל יָמָיו לְהַשִּׂיג הַנֶּעֱלָם מִמֶּנּוּ וְחוֹשֵׁב, שֶׁהוּא מֵהוֹבְרֵי שָׁמַיִם וְשֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הָעִתִּים וְלִשְׁפֹּט הַזְּמַנִּים וְלִרְאוֹת הָעֲתִידוֹת - נִקְרָא
(*) מְעוֹנֵן, כְּפִי דַעַת הָאֲמִתִּי שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. וְעַל כַּיוֹצֵא בָזֶה הִזְהִירָה תוֹרָה וְאָמְרָה: ''לֹא־ יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר וגו' מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף''
(דברים יח, י). וְעַל דָּא גַרְסִינָן פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''מְעוֹנֵן'', רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זֶה הַמַּעֲבִיר
(*) שִׁבְעָה מִינֵי זְכוּר עַל הָעַיִן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה
(*) הָאוֹחֵז הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה הַמְחַשֵּׁב עִתִּים וְשָׁעוֹת וְאוֹמֵר: הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת, לְמָחָר יָפֶה לִקַּח,
(*) לִימוּדֵי עַרְבֵי שְׁבִיעִיּוֹת לִהְיוֹת חִטִּים יָפוֹת,
(*) עִיקוּרֵי קִטְנִיּוֹת מִהְיוֹת רָעוֹת.
נפש יהודה מעונן. כמו בעל עונות שמבחין את העונה ואומר היום יפה לילך לדרך ומחר לקנות וישתכר: שבעה מיני זכור. שכבת זרע משבעה בריות מעביר על עיניו ועשה כשפים: האוחז העינים. אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאלו עושה דבר של פלא והוא אינו עושה כלום: למודי ערבי שביעיות. כלומר ערי שביעיות למדין ורגילין להיות חטין יפות: עקורי קטניות מהיות רעות. כלומר העוקר קטניות ואינו קוצרן אין מתליעות ואין מרקיבות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּעַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִין
(*) בְּכַלְדִיִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם יח, יג).
נפש יהודה כלדיים. חוזים בכוכבים: תמים תהיה. להיות בוטח בו בכל קורות תולדות הבאות לך:
וְגַם כֵּן מְנַחֵשׁ נִקְרָא הַמַּבִּיט בְּנָחָשׁ, אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּתוּב: ''כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב'' וגו'
(במדבר כג, כג), כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''מְנַחֵשׁ'', זֶה הָאוֹמֵר:
(*) פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, מַקְלוֹ נָפַל מִיָּדוֹ, בְּנוֹ קוֹרֵא לוֹ מֵאַחֲרָיו, עוֹרֵב קָרָא לוֹ,
(*) צְבִי הִפְסִיקוֹ בַדֶּרֶךְ,
(*) נָחָשׁ מִימִינוֹ וְשׁוּעָל מִשְמֹאלוֹ,
(*) אַל תַּתְחִיל בּוֹ,
(*) שַׁחֲרִית הוּא,
(*) רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא,
(*) מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא. תָּנוּ רַבָּנָן: ''לֹא־ תְנַחֲשׁוּ''
(ויקרא יט, כו), כְּגוֹן אֵלּוּ
(*) הַמְנַחֲשִׁין בְּחֻלְדָּה וּבְעוֹפוֹת וּבַכּוֹכָבִים.
נפש יהודה פתו נפלה מפיו. צריך לדאוג היום מהיזק: צבי הפסיקו. שהי' הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו: נחש מימינו ושועל משמאלו. סימן רע הוא לו: אל תתחיל בי. כשבא הגבאי לגבות מס ממנו אמר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע לו: שחרית הוא. שהיה תובע ממנו חוב א''ל שחרית הוא ולא אתחיל תחילת מעשי היום בפרעון: ראש חודש הוא. המתן לי עד מחר: מוצאי שבת הוא. ראשון לימי השבוע: המנחשין בחולדה וכו'. כשרוצים לעשות דבר:
וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וְשָׂמִים בִּטְחוֹנָם בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינָם נְתוּנִים בְּיַד מַזָּל וְגַם אֵין נִחוּשׁ מַזִּיקְתָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א), אָחֲזָה רְעָדָה אֶת עַצְמוֹתָיו. אָמַר:
(*) שֶׁמָּא דָּבָר מְגֻנֶּה יֵשׁ בִּי? כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי''
(שם שם, ב), מִיָּד נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ. ''וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה''
(שם טו, ה), אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּזָּל שֶׁלִּי וְאֵין לִי בֵּן אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, צֵא
(*) מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה שמא דבר מגונה יש בי. שלא אמר לי והיה תמים עד עכשיו: מאצטגנינות שלך. ממשפט חכמות מזל שלך והיינו דכתיב ויוצא אותו החוצה:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמִּתַּמֵּם אֶת עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד'' וגו'
(שמואל־ב כב, כו). רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: כָּל הַמִּתַּמֵּם אֶת עַצְמוֹ
(*) שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א) וּכְתִיב: ''וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם''
(שם שם, ד). אָמַר רַבִּי לֵוִי:
(*) כָּל הַמְנַחֵשׁ לוֹ נַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא־נָחָשׁ בְּיַעֲקֹב''
(במדבר כג, כג). וְהָא
(*) בְּאָלֶ''ף לָמֶ''ד כְּתִיב? אֶלָּא
(*) מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
נפש יהודה שעה עומדת לו. דעולה לגדולה: כל המנחש לו נחש. שהקסמים והנחשים רודפים אחריו שנזוק בכל דבר כדאמרינן בפרק ערבי פסחים מאן דקפיד קפדי ביה שנאמר כי לא נחש ביעקב וגו': באל''ף למ''ד כתיב. דמשמע דאין רודפין אחריו: מדה כנגד מדה. מאן דקפיד קפדי בהדיה דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא נפיק מקרא:
תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְחִיצָה שֶׁאֲפִילוּ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לִכָּנֵס בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל''
(שם). לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּבִּיט בָּזֶה אֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת אֶלָּא הֶפְסֵד וַעֲבֵרָה, וְאַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ.
נפש יהודה כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. שמלאכי השרת ישאלו לישראל מה פעל אל לפי שמתוך שאינן מנחשים מכניסים אותם למחיצה שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס בה ונראה בעיני דהיינו מדה כנגד מדה שמתוך שאינו הולך לקראת נחשים לידע העתידות אלא בוטח בהקב''ה משום הכי מגלה לו הקב''ה רזי עולם שאינן גלוים למלאכי השרת:
חתימה [עז]
דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁהַלָּשׁוֹן נִבְרֵאת לִדְבָרִים שֶׁהֵם קִיּוּם וְהַעֲמָדָה לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. וְאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁהַתְחָלָתָהּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵם תּוֹעֶלֶת הַגּוּף, מִכָּל מָקוֹם הֵם טְפֵילָה כְּנֶגֶד הַדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לַנֶּפֶשׁ הַקַּיֶּמֶת עֲדֵי עַד וּלְנֶצַח נְצָחִים. וּלְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְלֻכְלָכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם וְלֹא דַי לָהֶם לַעֲשׂוֹת הֵפֶךְ הָאֱמֶת - דִּבְרֵי הַגּוּף עִקָּר וְדִבְרֵי הַנֶּפֶשׁ טָפֵל, אֶלָּא שֶׁמּוֹצִיאִין מִפִּיהֶם דְּבָרִים לְכַלּוֹת וּלְאַבֵּד הַנֶּפֶשׁ. בִּהְיוֹת הַיְכֹלֶת בְּיָדָם לָקַחַת דֶּרֶךְ הַחַיִּים, עוֹזְבִים אוֹתוֹ וְאוֹחֲזִים דֶּרֶךְ הַמָּוֶת, בְּתֵת לָהֶם בּוֹרְאָם הַבְּחִירָה בְּיָדָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב'' וגו'
(דברים ל, טו).
נפש יהודה שהתחלתו. כלומר שברא הקב''ה נפש ממללת לאדם והוא לצרכו לדבר חפצו:
כִּי כְמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּדַרְכֵי הַמַּעֲשִׂים מָוֶת וְחַיִּים גַּם כֵּן יֵשׁ בִּלְשׁוֹן הָאָדָם, כְּדִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן''
(משלי יח, כא), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּהוֹצִיא הָאָדָם בִּלְשׁוֹנוֹ
(*) דְּבָרִים הַמֻּזְהָרִים וְהַנִּמְאָסִים וְהַמַּזִּיקִין מִתְחַיֵּב גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ לָמוּת וְאִם עוֹסֵק אָדָם
(*) בִּדְבָרִים הַמְצֻוִּים וְהַמְעֻלִּים לְמַעְלָה, וּמוֹצִיא הַמִּעוּט בַּדְּבָרִים הַמּוּתָרִים לְקִיּוּם הַגּוּף הִיא נִקְרֵאת לוֹ עֵץ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים''
(שם טו, ד).
נפש יהודה דברים המוזהרים. שלא ידבר דברים שמביאין לידי חטא: בדברים המצווין. לדבר ד''ת ותפלה:
וְגַם כֵּן בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא אָהוּב אוֹ שָׂנוּי לִבְנֵי אָדָם וְאַף עִם בּוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסִפְרֵי: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוֹלָהּ אֲהוּבָה וּבְקוֹלָהּ שְׂנוּאָה. בְּקוֹלָהּ אֲהוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַשְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב''
(שיר השירים ב, יד). בַּמֶּה קוֹלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָרֵב? הֱוֵי אוֹמֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וּבְקוֹלָהּ שְׂנוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ''
(ירמיה יב, ח). מַאי ''נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ''? הֱוֵי אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־ לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ''
(משלי יח, כא). מַאי ''יֹאכַל פִּרְיָה''? אוֹהֵב הַלָּשׁוֹן לְדַבֵּר בָּהּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבָעֵצָה הַנְּכוֹנָה וְלֹא יְדַבֵּר בִּדְבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, בְּחָכְמָה וּבְמוּסָר וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וְיַצְדִּיק אֶת הַצֶּדֶק וִישַׁבַּח, וִיגַנֶּה אֶת הָרַע וְיִרְדֹּף אַחַר הָאֱמֶת.
וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים אֵלּוּ זְכִיּוֹת הַרְבֵּה
(*) שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְתַכְלִית יוּכַל לִקְנוֹת לְנַפְשׁוֹ בִלְשׁוֹנוֹ. וְאִם אוֹהֵב הַלָּשׁוֹן לְדַבֵּר בָּה הֵפֶךְ מִזֶּה יָכוֹל לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ עֲוֹנוֹת רַבִּים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְתִכְלָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־ לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ''.
נפש יהודה שאין להם קץ. אין להשיג גודל השכר לעוה''ב על דרך עין לא ראתה וגו':
וְגַם מָצִינוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, פָּרָשַׁת זֹאת תִּהְיֶה: מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַבֵּב בַּעֲיָרוֹת וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מִי מְבַקֵּשׁ סַם חַיִּים? שָׁמְעָה בִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יַנַּאי, נִכְנְסָה לְאָבִיהָ וְהִגִּידָה לוֹ. אָמַר לָהּ: לְכִי קִרְאִי לוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ: אֵי זֶה כּוֹס שֶׁל סַם הַחַיִּים שֶׁאַתָּה מוֹכֵר? אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁאֲנִי מוֹכֵר אַתָּה מוֹכְרוֹ. אָמַר לוֹ: אַף־עַל־פִּי־כֵן הוֹדִיעֵנִי. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא כְתִיב ''מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים וגו' נְצֹר לְשׁוֹנְךָ'' וגו'
(תהלים לד, יג־יד). הִנֵּה שֶׁכּוֹס הַחַיִּים בְּפִיו שֶׁל אָדָם.
גַּם כָּתוּב בִּוְאֵלֶה שְׁמוֹת רַבָּה: אָמַר רַבִּי אַבָּא: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע מְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה מִלְּמַטָה לְמַעְלָה. תֵּדַע לְךָ: מַה דָּוִד אוֹמֵר: ''נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים'' וגו'
(שם נז, ה). ''נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם'', אֵלּוּ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, שֶׁהָיוּ
(*) לְבָאִים בַּתּוֹרָה. ''אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים'', אֵלּוּ דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרָע. ''בְּנֵי־אָדָם
(*) שִׁנֵּיהֶם'' וגו'
(שם), אֵלּוּ אַנְשֵׁי קְעִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲיַסְגִּירֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה''
(שמואל־א כג, יא). ''וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה''
(תהלים, שם), אֵלּוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא־ דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ''
(שם נד, ב). מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ? ''רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים''
(שם נז, ו). אֲמַר לֵיהּ דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה שְּׁכִינָה עוֹשֶׂה לְמַטָּה סַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ.
נפש יהודה לבאים בתורה. כאריה וכלביא: שניהם. חנית וחצים , בתוך פיהם הלשון הרע:
גַּם מָצִינוּ בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵינֵיכֶם לָשׁוֹן הָרַע, סִלַּקְתִּי שְׁכִינָתִי מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר'' וגו'
(שם יב, ה). מַה כְּתִיב בַּתְרֵיה? ''מִשֹּׁד עֲנִיִּים וגו'
(*) עַתָּה אָקוּם'' וגו'. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁאֲנִי עוֹקֵר יֵצֶר הָרַע מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם''
(יחזקאל לו, כו), אֲנִי מַחֲזִיר שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר''
(יואל ג, א). וּמִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁרֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיכֶם תִּהְיוּ כֻלְּכֶם זוֹכִים לְתוֹרָה וְיוֹשְׁבִים בְּשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכַל־ בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ''
(ישעיה נד, יג).
נפש יהודה עתה אקום. להסתלק שכינתי ממקום מושבי:
סליק נר שני
הנר השלישי - לקים המצות
וְנֶחְלָק לַעֲשָׂרָה כְּלָלִים
כְּלָל הָרִאשׁוֹן, לָמוּל הַזְּכָרִים; כְּלָל הַשֵּׁנִי, לְגַדֵּל אֶת הַבֵּן; כְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, לְהִתְפַּלֵּל; כְּלָל הָרְבִיעִי, לְכַבֵּד שַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים; כְּלָל הַחֲמִשִּׁי, בִּכְבוֹד אָב וָאֵם; כְּלָל הַשִּׁשִּׁי, לִשָּׂא אִשָּׁה; כְּלָל הַשְּׁבִיעִי, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה; כְּלָל הַשְּׁמִינִי, לִגְמֹל חֶסֶד; כְּלָל הַתְּשִׁיעִי, לָדוּן דִּין אֱמֶת; כְּלָל הָעֲשִׂירִי, לִרְדֹּף אַחַר הַמִּצְוֹת.
הקדמה [עח]
בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת יִשְׂרָאֵל הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת לְזַכּוֹתָם לִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וּלְנַקּוֹתָם
(*) מִזֻּהֲמַת הַתַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיּוֹת
(*) וְלַהֲגִינָם מִקּוֹרוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר רִשְׁתָּם פְּרוּשָׂה עַל הַכָּל. עַל כֵּן נָתַן לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וְחַי בָּהֶם. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(כג, ב): רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' חָפֵץ
(*) לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר''
(ישעיה מב, כא).
נפש יהודה מזוהמת התאוות. החטאים שהגוף מתאוה: ולהגינם מקורות הזמן. מאורעות רעות הבאים על עונש החטא: למען צדקו. את ישראל לקבל שכר הרבה לפיכך וגו':
וּמִצְוֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עוֹלוֹת לְמִנְיַן תַּרְיַ''ג, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת
(שם): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְלַאי: תַּרְיַ''ג מִצְוֹת נֶאֱמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, שְׁסָ''ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה
(*) כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה וּרְמַ''ח מִצְוֹת עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי קְרָאָה? ''תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה''
(דברים לג, ד). ''תּוֹרָה'' בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי? ''תּוֹרָה'' שִׁית מֵאָה וְחַד סַר הֲוֵי, ''אָנֹכִי'' ו''לֹא יִהְיֶה לְךָ''
(שמות כ, ב־ג), מִפִּי הַגְּבוּרָה
(*) שְׁמַעֲנוּם.
נפש יהודה כנגד וכו'. וכל אבר אומר עשה בי מצוה וכל יום אומר אל תחטא בי: שמענום. ומפי משה תרי''א והיינו דכתיב תורה צוה לנו משה ושנים מפי הגבורה הרי תרי''ג מצות שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי:
בָּא דָוִד
(*) וְהֶעֱמִידָן
(*) עַל אַחַת־עֶשְׂרֵה, שֶׁאָמַר: ''ה'' מִי־ יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ'' וגו' עַד סוֹף הַמִּזְמוֹר
(תהלים טו). ''הוֹלֵךְ תָּמִים'',
(*) זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א); ''וּפֹעֵל צֶדֶק'', זֶה
(*) אַבָּא חִלְקִיָּה; ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ,
(*) כְּגוֹן רַב סַפְרָא; ''
(*) לֹא־רָגַל עַל־לְשֹׁנוֹ'', זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי'' וגו'
(שם כז, יב); ''לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה'', שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ; ''
(*) וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ'', זֶה הַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו; ''
(*) נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס'', זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה
(*) שֶׁגָּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים; ''וְאֶת־יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד'', זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד־ חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ וְקוֹרֵא לוֹ: רַבִּי וּמוֹרִי; ''נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר'', כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן; אֶהֵא בְתַעֲנִית עַד שֶׁאָבֹא לְבֵיתִי; ''כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ'',
(*) אֲפִילוּ רִבִּית דְּגוֹי; ''
(*) וְשֹׁחַד עַל־נָקִי לֹא־לָקָח'',
(*) כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעאֵל בְּרַבִּי יוֹסֵי. וּכְתִיב: ''עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם''. כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה הָיָה בוֹכֶה. אָמַר: מָאן דְּעָבִיד לְכֻלְּהוּ לֹא יִמּוֹט, בְּחַד מִנַּייהוּ יִמּוֹט? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה ''אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה''
(ויקרא יח, כד) בְּכָל אֵלֶּה אִין, בְּחַד מִינֵייהוּ לָא? אֶלָּא בְּאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה, הָכֵא נַמֵּי בְּאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה.
נפש יהודה והעמידן על י''א. שבתחלה היו צדיקים והיו יכולין לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שיזכה: על י''א וכו'. כדי שיזכו אם יקיימו י''א מצות הללו וכן כל שעה הדורות הולכין ומתמעטין ובאותו מזמור נמצא אלו י''א דברים הולך תמים וגו': זה אברהם. שהיה מאמין במקום ומבטל דעתו וחכמתו אצל המקום והאמין בה' ועמד בנסיון ולא הרהר אחריו: אבא חלקיה. מפורש בתענית דהוה אגיר יומא ויהבו ליה רבנן שלמא ולא אסבר להו אפיה כי היכי דלא ליפגר פירוש דלא ליבטל ממלאכתו וכי אתא יהיב גלימא בחד כתפא וציבי אאידך כתפא משום דהות שאולה ולהכי שאילה ליה ולהכי לא שאילה ליה: כגון רב ספרא. כדאיתא בנר שני בדברי אונאות סי' מ''ו: לא רגל על לשונו. לא רצה לשקר מתחלה שאמר אולי ימושני אבי אלא שאמו הכריעתו ועל פי הדבור דכתיב עלי קללתך בני ומתרגמינן עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון עלך לוטיא ברי: וחרפה לא נשא על קרובו. לא סבל חרפת קרובו: נבזה בעיניו נמאס. שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים ומזלות: שגרר. במטה של חבלים , גמרא הוא ולא קרא: ואפילו רבית דגוי. כדי שלא ימשוך ויבא להלוות לישראל ברבית: ושוחד על נקי לא לקח. ואפילו שוחד שהיה רשאי ליקח: כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי. שהיה אריסו מביא משלו קודם זמנו ולא רצה ליקח כדי להיות לו דיין:
בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, דִּכְתִיב: ''הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס
(*) בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד
(*) אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ
(*) דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע''
(ישעיה לג, טו). ''הֹלֵךְ צְדָקוֹת'', זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ''לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה'' וגו'
(בראשית יח, יט); ''וְדֹבֵר מֵישָׁרִים'', זֶה שֶׁאֵין מַקְנִיט פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים; ''מֹאֵס בְּבֶצַע מֵעֲשַׁקוֹת'', כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע; ''נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹׁחַד'', כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי; ''אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים'',
(*) כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּלֹא שָׁמַע בְּזִילוּתָא דְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְשָׁתִיק; ''וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'', כִּדְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: זֶה הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת
(*) עַל הַכְּבִיסָה. וּכְתִיב: ''הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן'' וגו'
(ישעיה לג, טז).
נפש יהודה בבצע מעשקות. ולא רצה ליקח לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם אחד משום שהיה בא לדון לפניו אע''ג דהוי כהן דדמי כאילו עשק לכהן שהיה רגיל זה ליתן מתנותיו: אוטם אזנו משמוע דמים. אזנו אטומה וסתומה בדבר זה שלא שמע בה דבר גנאי ושתק: דמים. היינו לשון שתיקה: כדרבי אלעזר ברבי שמעון. בהשוכר את הפועלים דנפק ריחשא מאודניה ואתחזי לאתתיה בחלמא ואמר שמעתי בזילותא דחד מדרבנן ולא מחאי כדבעי לי אלמא בחייו היה רגיל לדקדק ולפיכך הקפיד הקב''ה על אותו פעם שלא מיחה: על הכביסה. שעומדין במים כשכובסין בגדיהן ורגליהן נראות:
בָּא מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלֹשׁ דִּכְתִיב: ''וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט'' וגו'
(מיכה ו, ח). ''עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט'', זֶה הַדִּין; ''וְאַהֲבַת חֶסֶד'', זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; ''וְהַצְנֵעַ לֶכֶת'',
(*) זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה
(*) דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה, אָמְרָה תוֹרָה ''וְהַצְנֵעַ לֶכֶת'', דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה זו הוצאת המת והכנסת כלה. דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה: דברים שאין דרכן לעשות בצינעא. כגון במת שמגלין לו גופו כדי לטהרו אמרה תורה הצנע לכת שאין לו לגלות מה שאינו צריך וגם בדבור אין במת לבא ע''י כן בהרהור כגון לשאול אם טהרו במקום ערוה אעפ''כ לא ידברו דברים כאילו עאכ''ו שאין לדבר בהכנסת כלה לחופה דברים כאלה שמביאין לידי הרהור:
(*) חָזַר יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי־קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת''
(ישעיה נו, א).
נפש יהודה חזר ישעיה. כל שעה היו הדורות מתמעטין:
בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ''
(עמוס ה, ד). מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאֵימָא דִּרְשׁוּנִי בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּה? אֶלָּא בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה''
(חבקוק ב, ד).
וְכָל מִצְוָה הִיא לְהָאִיר לָעוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כא, א): דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: מַאי דִּכְתִיב ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'' וגו'
(משלי ו, כג)? תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר. אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, לוֹמַר לְךָ: מַה הַנֵּר אֵינוֹ מֵאִיר אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אַף מִצְוָה אֵינָהּ מְגִינָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה; וְאֶת הַתּוֹרָה בְאוֹר, לוֹמַר לְךָ: מַה הָאוֹר מֵגִין לָעוֹלָם, אַף תּוֹרָה מְגִינָה לָעוֹלָם. וְאוֹמֵר: ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ'' וגו'
(שם שם, כב). ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ'', בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''בְשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ''
(שם), ''זֶה יוֹם הַמִּיתָה; ''וַהֲקִיצוֹתָ
(*) הִיא תְשִׂיחֶךָ''
(שם), לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה היא תשיחך. תליץ בעדך את זכותך:
מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה וּמִתְיָרֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן
(*) הַבַּרְקָנִים וּמִן
(*) הַפְּחָתִים וּמֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ.
(*) נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוֹר, נִצּוֹל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַבַּרְקָנִים וּמִן הַפְּחָתִים
(*) וַעֲדַיִן מִתְיָרֵא מֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ מְהַלֵּךְ. כֵּיוָן
(*) שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִצּוֹל מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּסְטִים
(*) וַעֲדַיִן מִתְיָרֵא, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ יֵלֵךְ.
(*) הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים נִצּוֹל מִכֻּלָּם.
נפש יהודה הברקנים. מין קוצים: פחתים. גומות: נזדמנה לו אבוקה של אור. כך זכה לקיים המצות ניצול ממקצת פורעניות: ועדיין מתירא מחיה רעה ומלסטים. שדרכן לילך פן יפגעו בו כדכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער: שעלה עמוד השחר וכו'. ואף כאן זכה לתורה ניצול מן החטא ומן היסורין: ועדיין מתירא שאינו יודע וכו'. שמא יכפנו יצרו לבטל וישוב עליו הרע ופורעניות: הגיע לפרשת דרכים. ושם הכיר את דרכו ואף כאן הגיע ליום מיתה ולא פירש מה''ת עד יום מותו ניצול מכולם והכי מפרש לה בגמ' דסוטה:
דָּבָר אַחֵר:
(*) עֲבֵרָה מְכַבָּה מִצְוָה וְאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ
(*) לְכַבּוֹת אֶת־ הָאַהֲבָה'' וגו'
(שיר השירים ח, ז).
נפש יהודה עבירה מכבה. שכר מצוה ואין עבירה מכבה שכר מי שעסק בתורה קודם לכן אלמא מצוה לא מגנא כולי האי: לכבות את האהבה. זו תורה כדכתיב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה סוד בגימ' יין:
(*) אָמַר רַב יוֹסֵף:
(*) מִצְוָה, בְּעִידָנָא דְעָסֵיק בָּה מִגְנָא וּמִצְלָא,
(*) בְּעִידָנָא דְלָא עֲסֵּיק בָּהּ, אֲגוּנֵי מִגְנָא אֲצוּלֵי לָא מִצְלָא: תּוֹרָה בְּעִידָנָא דְּעָסֵיק בָּהּ בֵּין בְּעִידָנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ, אֲגוּנֵי מַגְּנֵי ואֲצוּלֵי מִצְּלָא. מַתְקִיף לָהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל דְּחָטְאוּ, מִי לָא עָסְקֵי בַתּוֹרָה?
(*) אֲמַאי לָא אֲגֵין עֲלַייהוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: תּוֹרָה, בְּעִידָנָא דְעָסֵיק בָּהּ מִגְנָא וּמִצְלָא, בְּעִידָנָא דְלָא עָסֵיק בָהּ אֲגוּנֵי מִגְנָא אֲצוּלֵי מִצְלָא;
(*) מִצְוָה, בֵּין בְּעִידָנָא דְעָסֵיק בָּהּ בֵּין בְּעִידָנָא דְלָא עָסֵיק בָּהּ, אֲגוּנֵי מִגְנָא אֲצוּלֵא לָא מִצְלָא.
נפש יהודה אמר רב יוסף. לעולם מגנא מן היסורין הרבה ומאי אינו מגנא דקאמר ת''ק מן החטא שלא יכשילנו יצה''ר קאמר: מצוה בעידנא דעסיק בה. והיינו לפי שעה דקאמר מגנא מן היסורין ומצלא מן היצה''ר שלא יכשילנו לחטא: בעידנא דלא עסיק בה. משגמר המצוה ואינו עוסק במצות אגונא מגנא מן הפורענות אצולי לא מצלא: אמאי לא אגין עלייהו. מיצה''ר שהחטיאן ועשאן רשעים גמורים כלומר אמאי לא הצילן מן העבירות: מצוה בין בעידנא וכו' אגוני מגנא. מן הפורענות כי מתני' ודקתני נמי בברייתא עבירה מכבה מצוה לאו מלהגין מן היסורין קאמר אלא מליטול שכר לעתיד:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַמִּצְוָה, לֹא נִכְתְּבוּ טַעֲמָהּ וּשְׂכָרָהּ בְּפֵרוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַשְּׁלוּ בָּהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(כא, ב): וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה
(*) לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעֲמָן וְנִכְשַׁל בָּהֶם גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: ''וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ''
(דברים יז, יז). אָמַר שְׁלֹמֹה: אֲנִי אֲרְבֶּה וְלֹא אָסוּר. וּכְתִיב: ''וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ''
(מלכים־א יא, ד); וּכְתִיב: ''לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב'' וגו'
(דברים יז, טז). אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב. וּכְתִיב: ''וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת כֶּסֶף''
(מלכים־א י, כט).
נפש יהודה לא נתגלו טעמי תורה. כגון למה נאסרה לבישת שטענז ואכילת חזיר וכיוצא בהן:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה טַעֲמָהּ וְלֹא שְׂכָרָהּ, לְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה יֵשׁ סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת וְתוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְהָגֵן לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְזַכּוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַתְּכֵלֶת
(מד, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתַן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה, צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת
(*) צִיצִית. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק צִיצִית
(סימן קכג), בְּנֵר זֶה. וּתְנַן נַמֵּי בְּרֹאשׁ מַסֶּכֶת פֵּאָה:
(*) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא:
(*) כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ
(*) וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
נפש יהודה ציצית. מצוה קלה עשה בעלמא: אלו דברים. אבל שאר כל המצות היום לעשותן ולמחר ליטול שכרם: כבוד אב ואם וכו'. ששכר דכתיב בהם הם הפירות בעוה''ז משא''כ בשאר מצות דלא כתיב שכרן רק לעוה''ב: ותלמוד תורה. דכתיב כל חפציך לא ישוו בה וכתוב אחד אומר כל חפצים לא ישוו בה. חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים אלו המצות דכתיב כי באלה חפצתי:
וְאִם לְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ שֶׁהֵן חוֹבָה מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַאֲפִילוּ לֹא נִצְטַוִּינוּ בָּהֶם, מִן הַדִּין הָיָה לַעֲשׂוֹתָן, יֵשׁ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כָּל שֶׁכֵּן לַמִּצְווֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָן טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין הַדַּעַת מְחַיַּבְתָּן וְהָאָדָם מְקַבְּלָן וְעוֹשָׂן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְקַיֵּם מַאֲמַר הָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁנְּתָנָן.
וְאִם יֵשׁ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְב' שֻׁלְחָנוֹת, שֶׁמָּצִינוּ הַרְבֵּה צַדִּיקִים סָבְלוּ כַּמָּה מִינֵי צַעַר וַעֲנִיּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּרוּךְ הוּא הַיּוֹדֵעַ, שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו סֵדֶר הַמְּצִיאוּת וְהַנְהָגָתוֹ, וְעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה מִלְּפָנָיו לְסַדְּרוֹ בָּעִנְיָן הַזֶּה וְגַם לְעַנּוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הוּא כָּלֶה וְאֹבֵד וְאֵין בּוֹ טוֹבָה גְמוּרָה, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, בָּעוֹלָם הַתְּמִידִי וְהָאָרוֹךְ וְקַיָּם עֲדֵי עַד.
וְעִם כָּל זֶה, שֶׁהוּא גָלוּי וְיָדוּעַ גְּדֻלַּת שְׂכַר הַמִּצְוֹת, הַמֻּבְחָר לָאָדָם הַשָּׁלֵם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשֵׁם כַּוָּנַת הַשָּׂכָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(נ, ב): רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ''כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ''
(תהלים נז, יא). וּכְתִיב כִּי־גָדֹל מֵעַל־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ''
(שם קח, ה). הָא כֵיצַד? כָּאן
(*) בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין לִשְׁמָהּ. וּכְדַאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה עושין לשמה. מעל שמים ושלא לשמה עד שמים דמצוה מיהא עביד כדרב יהודה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק מִי שֶׁאָמַר
(כג, א), וּבְמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת, פֶּרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ
(י, ב): אָמַר רַבָּה בַר בַּר חָנָּה: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי־יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם''
(הושע יד, י)? מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן,
(*) אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה - ''וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם'', וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה - ''וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם''. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב נַחְמָן בַר יִצְחָק:
(*) גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
(*) דִּכְתִיב: ''תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל'' וגו'
(שופטים ה, כד). מַאי נִינְהוּ ''מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ''?
(*) שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וכו'.
נפש יהודה ואחד אכלו לשם אכילה גסה. או מחמת תאוה שאכלו ברעבון: גדולה עבירה לשמה. כלומר לשם מצוה: דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני. כלומר כאותן נשים שמצינו בהם שעשו מצות שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל תבורך על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להרגו: שרה רבקה רחל ולאה. שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכוונו אלא שהיו מתקנאות זו בזו רחל באחותה ושרה ולאה באמהות וכולן נאמר בהן אהל כדכתיב בקרא:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר עַד שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע עֲשִׂיָּתָה לִשְׁמָהּ, אֲבָל לֹא הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לָקַחַת בָהּ יָהֳרָא וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ פָרוּשׁ בִּפְנֵי הָעָם כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ, כִּי אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ מַחֲרִיבִים הָעוֹלָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה פְרוּשִׁים הֵם: פָּרוּשׁ שִׁכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִי, פָּרוּשׁ קִיזָאִי, פָּרוּשׁ מִדּוּכְיָא, פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. פָּרוּשׁ שִׁכְמִי, זֶה הָעוֹשֶׂה
(*) מַעֲשֶׂה שְׁכֶם. פָּרוּשׁ נִקְפִי, זֶה
(*) הַמְנַקֵּף אֶת רַגְלָיו. פָּרוּשׁ קִיזָאִי, אָמַר רַב נַחְמָן: זֶה
(*) הַמֵּקִיז דַּם לַכְּתָלִים. פָּרוּשׁ מִדּוּכְיָא, אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא,
(*) דְּמִשְׁפָּע כִּמְדוֹכְיָא.
(*) פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי,
(*) הָא מַעַלְיוּתָא הִיא? אֶלָּא דַּאֲמַר:
(*) מַה חוֹבָתִי תוּ וְאֶעֱשֶׂנָּה.
(*) פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ
(*) מִיִּרְאָה, אָמְרֵי לֵיהּ אַבַּיֵּי וְרָבָא לְתַּנָּא: לָא תִתְנֵי פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וכו'.
נפש יהודה מעשה שכם. שמלו שלא לשם שמים אף זה מעשיו שיכבדוהו ב''א ולא לש''ש: המנקף את רגליו. מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים: מקיז דם לכתלים. עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא: דמשפע כמדוכיא. הולך כפוף: פרוש מה חובתי ואעשנה. למדוני מה עלי לעשות ואעשה: הא מעליותא היא. אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות ובא ללמוד: מה חובתי תו ואעשנה. מה לעשות עוד ולא עשיתי דמראה עצמו כאילו קיים את הכל: פרוש מאהבה. שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו: מיראה. של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש''י כאשר צונו ה' אליקנו וסוף השכר לבא:
אָמַר רַב נַחְמָן,
(*) דִּמְטַמְרָא מְטַמְּרָא וְדִמְגַלְּיָא מְגַלְיָּא, בֵּי דִינָא רַבָּה לִיתְפָּרַע מֵהַנֵּי
(*) דְחַיְיפֵי גּוּנְדֵי
(מן המתכסים בטליתות ומראים עצמן כפרושין ואינן פרושין). אֲמַר לָהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבִיתֵהוּ:
(*) אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁין
(*) וְלֹא מִן שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִים לַפְּרוּשִׁין, שֶׁעוֹשִׂין מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס.
נפש יהודה דמטמרא מטמרא וכו'. הנסתרות נסתרות מב''א והגלויות גלויות ומ''מ לב''ד הגדול כולם גלויות והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין: דחייפי גונדי. מכסים בבגדים שחורים: אל תתיראי לא מן הפרושין. שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג החכמים ונהפך להיות צדוקי כדאמר בקדושין וכשמת היתה אשתו יראה מהחכמים שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה ואמר אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם: ולא מן שאינן פרושין. שהם הצדוקין אוהבי אלא מן הצבועים כלומר שאין מראיתן כתולדותן אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברן שמעשיהן כמעשה זמרי שהם רשעים ומבקשים שכר כפנחס אומרים לבריות לכבדן כפנחס:
עַל כֵּן הָרוֹצֶה לְקַיֵּם הַמִּצְוָה לִשְׁמָהּ, יַעֲשֶׂנָּה מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְקַיֵּם מַאֲמָרוֹ וּמִצְוָתוֹ. וְיָרוּץ אַחֲרֶיהָ בְּצִנְעָה וְלֹא לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי הָעָם, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁבָּנָה אֶת הָעוֹלָם בְּחַסְדּוֹ וּבָרָא אֶת הָאָדָם מֵאַיִן וּמְקַיְּמוֹ וְשׁוֹמְרוֹ וּמַצִּילוֹ מִן הַמִּקְרִים וְעַל זֶה בִּלְבַד הוּא חַיָּב לְעָבְדוֹ כָּל יָמָיו וְלַעֲשׂוֹת מִצְוָתוֹ אֲפִילוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים. וּגְדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה כָל הַצְּפוּנוֹת וְיוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת, אֲשֶׁר יוֹדֵעַ לִבּוֹ וּמֵבִין כַּוָּנָתוֹ, הוּא יִתֵּן
(*) מַשְׂכֻּרְתּוֹ כְּפִי לִבּוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
נפש יהודה משכורתו. שכר מצות ועונש העבירות שאדם עושה:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם נִגְמַר בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, בְּפִרְקָא קַמָּא: מַאי דִּכְתִיב: ''טוֹב וְיָשָׁר ה''' וגו'
(תהלים כה, ח)? בֹּא וּרְאֵה צִדְקוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל הַמַּעֲלֶה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ''
(מלאכי ג, טז). וְכָל הַמַּעֲלֶה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת חֵטְא, עַד שְׁעַת מַעֲשֶׂה לָא לִחַיֵּיב, דִּכְתִיב: ''אָוֶן אִם־רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה'''
(תהלים סו, יח). וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, א) וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה
(סג, א): מַאי ''וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ''? אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲפִילוּ חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנָס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ.
וּכְשֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה יַעֲשֶׂנָה מֵאַהֲבָה וּבְחִבָּה גְדוֹלָה, לֹא
(*) כְמוֹ שֶׁפּוֹרֵק מִמֶּנוּ עֹל וּמַשָּׂא, אֶלָּא
(*) בַּחֲרִיצוּת וּמֵאַהֲבָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. וְהוּא הַדִּין לִדְבַר מִצְוָה וכו'.
נפש יהודה כמי שפורק. כלומר מחויב אני לעשות כן ועושה רק להפטר ממנו בין שנעשה כהוגן או לא: בחריצות. בתוקף תרגום אז תחרץ בכן תיתקף:
הכלל הראשון למול את הזכרים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּגֹּדֶל עִנְיָנָהּ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּשִׂמְחָתָהּ
החלק הראשון בגדל ענינה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [עט]
אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מָצָא אֶת בְּנֵי דוֹרוֹ שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם מַשִּׂיג
(*) אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת
(*) וּמִי הָיָה מֵנִיעַ אֶת הָעוֹלָם. וְהוּא בְּרֹב חָכְמָתוֹ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ, הִשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת מִקַּטְנוּתוֹ. וְאַחַר שֶׁגָּדַל הִתְחִיל לָרִיב עִמָּם לַהֲבִיאָם לֵידַע שֶׁהַכֹּל בָּא
(*) מֵהַמֵּנִיעַ הָרִאשׁוֹן. כִּדְגַרְסִינָן סוֹף פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(לב, א) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ וְהֵבִיאוּ סֶמֶךְ לַדָּבָר מִפָּסוּק: ''עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי''
(בראשית כו, ה) וְהוּא חָיָה קע''ה שָׁנָה, נִשְׁאֲרוּ שָׁלֹשׁ לְמִנְיָן עֵקֶב. נִמְצָא כִּי בֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ, כִּי כְּשֶׁנִּתּוֹסְפָה הֵא בְּשֵׁם אַבְרָהָם הִשְׁלִימוּ לְמִנְיָן רְמַ''ח אֵיבָרִים, לְפִי שֶׁיִּהְיֶה שְׁמוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ מוּטָל עַל כָּל אֵיבָרָיו. וַאֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּתִיב ''אַבְרָם'' וּכְתִיב ''אַבְרָהָם''? בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים וּלְבַסּוֹף עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וַהֲבָנַת הַלֵּב
(*) וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה.
נפש יהודה אמתת המציאות. שלא היה בהם מי שישיג בשכלו שיש אלוה שברא כל נמצא שבעולם והוא באמת כך: ומי היה מניע. להילוך המזלות חמה ולבנה ורוח וגשם והתחלפות העתים בזה לבד יש להבין שיש אלוה המניעם ומנהיגם ורצונו לקיום העולם: מהמניע הראשון. מאלוה שברא הכל ואין חלק בזה לדבר הנברא בכח אלהות: וראש הגויה. היינו אבר המילה שהיא בראשה:
וְלֹא נִתַּן לוֹ טַעַם לִדְבַר הַמִּילָה. וְלָזֶה רוֹמֵז בְּאָמְרוֹ: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(שם יז, א), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁאַל טַעַם. וְעִם כָּל זֶה לֹא הִנִּיחוּ הָאַחֲרוֹנִים מִלְדַבֵּר בְּטַעַם הַמִּילָה.
כָּתַב הָרַב מוֹרֶה צֶדֶק, בְּסוֹף סִפְרוֹ
(מורה נבוכים) בְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת,
(ח"ג) פֶּרֶק מט: וְכֵן הַמִּילָה אֶצְלִי, אֶחָד מִטַּעֲמֶיה - לְמַעֵט
(*) תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וּלְהַחֲלִישׁ זֶה הָאֵיבָר כְּפִי הַיְכֹלֶת, עַד שֶׁיְּמַעֵט
(*) בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. וּכְבַר חָשְׁבוּ, שֶׁזֹּאת הַמִּילָה הִיא הַשְׁלָמַת
(*) חֶסְרוֹן יְצִירָה וּמָצָא כָּל חוֹלֵק מָקוֹם לַחֲלֹק וְלוֹמַר: אֵיךְ יִהְיוּ הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים חֲסֵרִים, עַד שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְהַשְׁלָמָה מִחוּץ? -
(*) עִם מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר מִתּוֹעֶלֶת הָעוֹר הַהוּא לָאֵיבָר הַהוּא! שֶׁלֹּא נִתְּנָה מִצְוָה זוֹ לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹן הַבְּרִיאָה, רַק לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹן הַמִּדּוֹת. וְהַנֶּזֶק הַהוּא הַגּוּפָנִי הַמַּגִּיעַ לָאֵיבָר הַהוּא, הוּא הַמְכֻוָּן, אֲשֶׁר לֹא יֻפְסַד בּוֹ דָּבָר מִן הַפְּעוּלוֹת שֶׁבָּהֶם עֲמִידַת הָאִישׁ, וְלֹא תְבֻטַּל בַּעֲבוּרָה הַהוֹלָדָה, אֲבָל תֶּחֱסַר בּוֹ הַתַּאֲוָה הַיְתֵרָה עַל הַצֹּרֶךְ. וֶהֱיוֹת הַמִּילָה מַחְלֶשֶׁת כֹּחַ הַקֹּשִׁי וּפְעָמִים שֶׁתֶּחְסַר הַהֲנָאָה, הוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק, כִּי הָאֵיבָר כְּשֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ
(*) וְיוּסָר מִכְסֵהוּ מִתְּחִלַּתּ בְּרִיָּתוֹ, יֶחֱלַשׁ בְּלֹא סָפֵק. וּבְבֵאוּר אָמְרוּ ז''ל
(ב"ר פ, יא): הַנִּבְעֶלֶת לְעָרֵל
(*) קָשֶׁה לִפְרֹשׁ. זֶהוּ טַעַם הֶחָזָק שֶׁבְּטַעֲמֵי הַמִּילָה אֶצְלִי. וּמִי הָיָה מַתְחִיל בְּזֶה הַמַּעֲשֶׂה? אֶלָּא אַבְרָהָם, אֲשֶׁר נוֹדַע בְּיִרְאַת חֶטְאוֹ מַה שֶּׁזָכְרוּ חז''ל
(תנחומא לך, ה) בְּאָמְרוֹ: ''
(*) הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי'' וגו'.
נפש יהודה תאות המשגל. תאות הנשים כמו והשגל יושבת אצלו והיא המלכה: במעשה הזה. בתשמיש: חסרון יצירה. כלומר שלא נברא האדם שלם רק כשחותכין הערלה אז הוא שלם ונמצא לכל מי שירצה לחלוק וכו': עם מה שהתבאר. נלמוד שלא כן הוא שבלא המילה ג''כ שלם הוא בבריאה רק שמביא האדם שהולך אחר יצרו להיות חוטא בו ללהוט אחר הזנות על כן צוה הקב''ה שני דברים א' להיות בריתו בבשרנו ועוד צוה להיות במקום שיש לנו תועלת על ידה להפריש מן הזנות ולא יהיה על ידה שום נזק לגוף שנברא להוליד בנים לא יבטל ע''י כן: ויוסר מכסהו. היא הערלה שנברא עמו ומכסה הגיד: קשה לפרוש. להאשה מן הערל ע''י שיש לו ערלה תאותם והנאתם יותר: הנה נא ידעתי. מזה נראה שלא היה שטוף בזנות:
וְיֵשׁ בַּמִּילָה עוֹד עִנְיָן אַחֵר צָרִיךְ מְאֹד [וְהוּא, שֶׁיִּהְיֶה] לְאַנְשֵׁי זֹאת הָאֱמוּנָה כֻּלָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר, מַאֲמִינֵי יְחוּד הַשֵּׁם,
(*) אוֹת אֶחָד גַּשְׁמִי שֶׁיְּקַבְּצֵם וְלֹא יוּכַל מִי שֶׁאֵינוֹ מֵהֶם לוֹמַר, שֶׁהוּא מֵהֶם וְהוּא נָכְרִי, כִּי פְעָמִים יַעֲשֶׂה הָאָדָם זֶה כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל תּוֹעֶלֶת, אוֹ כְּדֵי
(*) לְהִתְנַכֵּל אֶל אַנְשֵׁי הַדָּת הַזֶּה; אַךְ זֶה הַמַּעֲשֶׂה, כְּלוֹמַר הַמִּילָה, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אָדָם בּוֹ אוֹ בִּבְנוֹ רַק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה אֲמִתִּית, כִּי אֵין זֶה שֶׂרֶט בַּשּׁוֹק אוֹ כְּוִיָּה בַּזְּרוֹעַ, אֲבָל הוּא עִנְיָן קָשֶׁה מְאֹד. וְיָדוּעַ גַּם כֵּן רֹב הָאַהֲבָה וְהָעֵזֶר הַנִּמְצָא בֵּין אֲנָשִׁים שֶׁהֵם כֻּלָּם בְּסִימָן אֶחָד וְשֶׁהוּא עַל צוּרַת הַבְּרִית.
נפש יהודה אות אחד גשמי. נתן הקב''ה סימן ואות בגוף ישראל לדעת ולהכיר מי הם הישראלים כשיקבצם מן האומות: להתנכל. להערים לעובד כוכבים ומזלות שלא יכירוהו שהוא עובד כוכבים ומזלות כדי שירצה להעליל עליהם בעלילות שקר ע''י שידע להעמיד דבריו כאילו הם אמת. מתוך שהיה מצוי אצלם ויודע עסקיהם:
וְכֵן זֹאת הַמִּילָה הִיא הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ עַל אֱמוּנַת יִחוּד הַשֵּׁם. וְכֵן כָּל מִי שֶׁיִּמּוֹל יִכָּנֵס בִּבְרִית אַבְרָהָם לְהַאֲמִין הַיִחוּד: ''לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ''
(בראשית יז, ז). וְגַם זֶה עִנְיָן חָזָק כָּרִאשׁוֹן בְּטַעַם הַמִּילָה וְאֶפְשָׁר שֶׁהוּא חָזָק יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. וּשְׁלֵמוּת זֹאת הַתּוֹרָה וְקִיּוּמָהּ לֹא תֻשְׁלַם רַק בְּמִילָה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים בָּהּ טַעַם אַחֵר, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא כָתוּב בְּנֵר זֶה
(סימן קכח) בְּחֵלֶק קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין. וְיֵשׁ בָּהּ טְעָמִים אֲחֵרִים.
וּכְלָל הַדְּבָרִים: מִצְוָה זוֹ הִיא עֲטָרָה וְיֹפִי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁקִבְּלָהּ אַבְרָהָם בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל זַרְעוֹ לְהִבָּדֵל וּלְהִדּוּר וּלְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם וּלְהַקְרִיב כָּל אָדָם בְּנוֹ בָּזֶּה קָרְבָּן אִשֶּׁה לַה'. וְכָל הַגּוֹיִם שֶׁהֵם עֲרֵלִים נִשְׁאֲרוּ מְאוּסִים וּמְגוּנִים וּמְלֻכְלָכִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לא, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הִיא הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב''
(ירמיה ט, כה).
גַּם נִרְאֶה לִי, כִּי כְּמוֹ שֶׁרָצְתָה הַתּוֹרָה לְמַעֵט תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל וְצִוְּתָה לְכַלּוֹת הַפְּרִי הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹנָה מֵהַנְּטָעִים וּלְפִי שֶׁרֹב הַנְּטָעִים נוֹתְנִין פְּרִי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, עַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה: ''שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים'' וגו'
(ויקרא יט, כג), כָּךְ קָרָא עָרְלָה לָעוֹר שֶׁבְּרֹאשׁ הַגִּיד, שֶׁהוּא הַתְחָלַת הֲנָאַת הַמִּשְׁגָּל, וְצִוָּה לְמוּלוֹ, כְּדִכְתִיב: ''וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' וגו'
(בראשית יז, יד), לְהַרְגִּילֵנוּ בְּמִיעוּט הַהֲנָאוֹת לְטוֹבָתֵנוּ לַגוּף וְלַנֶּפֶשׁ.
וּמִכָּאן לָמַדְנוּ מְפֹרָשׁ, שֶׁהַמִּילָה בִּמְקוֹם הַתּוֹלֵדָה וְשֶׁעוֹשָׂה פְּרִי. וְעַל דָּא גַּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים
(קח, א): מִנַּיִן לַמִּילָה שֶׁהִיא בְאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן ''עָרְלָתוֹ''
(שם) וְנֶאֱמַר
(*) לְהַלָּן ''עָרְלָתוֹ''
(ויקרא יט, כג), מַה לְּהַלָּן מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פְרִי אַף כָּאן מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פְרִי, דִבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'', מָקוֹם שֶׁנִּכָּר בֵּין זַכְרוּת לְנַקְבוּת.
נפש יהודה להלן ערלתו. גבי נטיעה שעושה פירות:
וּכְתִיב בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁנִּתְנָה מִצְוַת מִילָה לְהִתְפָּאֵר בָּה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַ'עֲשֵׂה יָ'דַי לְ'הִתְפָּאֵר הַ'קָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף''
(ישעיה ס, כא־כב), רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: מִילָה. וּבִזְכוּתָהּ עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְמַעֲטוּ כָּל הַזְּכֻיּוֹת וְלֹא יִהְיוּ רְאוּיִין לִגָּאֵל, דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''אֲנִי ה' בְּעִתָּה אֲחִישֶׁנָּה''
(שם).
פרק שני [פ]
הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּקַיְּמוּ זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, הָיְתָה בְּרִית מִילָה. וְעַל מִצְוָה זֹאת כָּרַת בְּרִית עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעִם זַרְעוֹ אַחֲרָיו. וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ חָזִיתָ
(שהש"ר, יא) עַל מִצְוַת הַמִּילָה: ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל''
(שיר השירים ו, יא). מָה אֱגוֹז זֶה, יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי קְלִפּוֹת, אַחַת עָבָה וְאַחַת דַקָּה, כָּךְ הַמִּילָה יֵשׁ בָּהּ
(*) שְׁתֵי עוֹרוֹת, אֶחָד עָב וְאֶחָד דַּק.
(*) וֶאֱגוֹז תְּחִלָּתוֹ א וְסוֹפוֹ ז, כְּמִנְיָן שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה. ''בְּאִבֵּי הַנָּחַל'', אִבֵּי בְּגִימַטְרִיָּא יג, כְּמִנְיָן יג בְּרִיתוֹת שֶׁנִּכְרְתוּ עַל הַמִּילָה. וְאֵלּוּ הֵן: א. ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''
(בראשית יז, ב): ב. ''הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ''
(שם שם, ד): ג. ''וַהֲקִמֹתִי אֶת־ בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''
(שם שם, ז): ד. ''וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם''
(שם); ה. ''וְאַתָּה אֶת־בְרִיתִי תִשְׁמֹר''
(שם שם, ט): ו. ''זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ''
(שם שם, י); ז. ''וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית''
(שם שם, יא); ח. ''וְהָיְתָה בְרִיתִי''
(שם שם, יג); ט. ''לִבְרִית עוֹלָם''
(שם); י. ''וְעָרֵל זָכָר וגו' אֶת־ בְּרִיתִי הֵפַר''
(שם שם, יד); יא. ''וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ''
(שם שם, יט); יב. ''לִבְרִית עוֹלָם''
(שם); יג. ''אֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק''
(שם שם, כא).
נפש יהודה שתי עורות. ערלה ופריעה: ואגוז תחלתו. של אגוז אות א' וסוף האות ז':
וְעַל תֵּיבַת ''אָקִי''ם'' אָנוּ מַתְחִילִין בְּבִרְכַּת מִילָה: ''אֲ'שֶׁר קִ'דַּשׁ יְ'דִיד מִ'בֶּטֶן'', רָאשֵׁי תֵבוֹת אָקִים, זֶה יִצְחָק; ''וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם'', זֶה יַעֲקֹב; ''וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטיִם, וְאֵלּוּ הַי''ג בְּרִיתוֹת רוֹמְזִים לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת.
(*) וּבְתֵת הַשָּׁלֵם לַשָּׁלֵם נַעֲשֶׂה הָאָדָם שָׁלֵם. וּבִכְרִיתַת הָעָרְלָה. לֹא נִשְׁאַר חָסֵר, כִּי לֹא נִטָּל מִמֶּנּוּ רַק הַיָּתֵר.
נפש יהודה ובתת השלם. הם י''ג בריתות של מילה לי''ג מדות של רחמים שהם שלמים ותמימים במדות עולים יחד כ''ו כמנין השם ובזה נעשה האדם שלם וד''ל:
וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לא, ב): רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁשְּׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה,
(*) שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלֶיהָ
(*) אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁהִיא
(*) דוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁכָּל מִצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א). וְאוֹמֵר: ''וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק''
(שם שם, כא). דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי'' וגו'
(ירמיה לג, כה). רַבִּי אוֹמֵר: גְדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה''
(שמות כד, ח).
נפש יהודה שדוחה את השבת החמורה. דכתיב וביום השמיני ימול וביום ואפילו בשבת: אפילו שעה אחת לא נתלה. לא המתין לו הקב''ה אלא מיד שהיה ביכולת בידו להמול כשבא לאושפיזא בא המלאך ובקש להרגו על שלא מיהר למולו: דוחה את הנגעים. דכתיב ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת לבנה שהוא סימן טומאה ואסור לקצץ אעפ''כ ימול: התהלך לפני. נאמר לו בשעה שצוהו על המילה: הנה דם הברית. ואע''ג דהאי דם לא דם מילה הוא אלא קרבן מ''מ כיון דתורה כולה ברית ובמילה נמי כתי' ברית בקרא מלמד שהיא שקולה נגד כל המצות:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁכָּל זְכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא עָמְדוּ לוֹ בְּשָׁעָה
(*) שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ''
(שם ד, כד). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמֹּשֶׁה נִתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה:
(*) אָמוּל וְאֵצֵא, סַכָּנָה הִיא, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים''
(בראשית לד, כה); אָמוּל וְאֶשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי: ''לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם''
(שמות ד, יט), אֶלָּא מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנָשׁ? מִפְּנֵי
(*) שֶׁנִתְעַסֵּק תְּחִלָּה בַּמָּלוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן''
(שם שם, כד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵשׁ אוֹתוֹ שָׂטָן לַהֲרֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי''
(שם שם, כה). צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן, מֹשֶׁה אוֹ הַתִּינוֹק,
(*) הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק.
נפש יהודה שנתרשל. שרפו ידיו שלא מלו מיד תרגום חזקו ידים רפות ידיא יתרשלון: אמול ואצא סכנה. אם אלך בדרך תוך ג' ימים דכל ג' ימים כאב ליה טפי מיומא קמא אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהיו חלושים ביותר שנכאבו ג' ימים והכי מוכח בפ' ר' אליעזר דמילה: שנתעסק תחלה. שנאמר ויהי בדרך במלון דמשמע שמיד שבא מן הדרך נתעסק במלון והיה לו למול מתחלה וכי תימא היאך ימול כיון שהיה לו עדיין לצאת בדרך יש לומר דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנה: הוי אומר זה התינוק. שנעשה חתן על ידי הברית שמחתנין אותו במצוה ראשונה:
דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה מִן הַמִּילָה בָּאוּ אַף וְחֵמָה וּבְלָעוּהוּ
(*) וְלֹא שִׁיְּרוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו, מִיָּד ''וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ''
(שם). מִיָּד ''וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ''
(שם שם, כו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה
(*) לְהָרְגָן,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה''
(תהלים לז, ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: חֵמָה הָרַג,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵמָה אֵין לִי''
(ישעיה כז, ד). וְהָכְתִיב: ''כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה''
(דברים ט, יט)? מַאי ''חֵמָה'',
(*) גּוּנְדָא דְחֵמָה. וְאִבָּעִית אֵימָא: תְּרֵי חֵמָה הֲווּ.
נפש יהודה לא שיירו ממנו אלא רגליו. מקום המילה כדכתיב לא עשה רגליו ולשון תקון הוא זה העברת שער שבין הרגלים: להרגן. לאותן שני המלאכים שבלעו: שנאמר הרף מאף ועזוב חמה. כלומר הקב''ה אמר לו שיעזבם אלמא רוצה היה להרגם: שנאמר חמה אין לי. אלמא שנהרג: גונדא דחמה. חיל של חמה אבל איהו גופא נהרג:
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאֵין לְךָ צַדִּיק גָּמוּר בָּעוֹלָם מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ וְלֹא נִקְרָא תָמִים אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א). וּכְתִיב
(שם שם, ב): ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית''
(שמות לד, כז). דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי'' וגו'
(ירמיה לג, כה).
נפש יהודה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. כלומר ברית מילה ששקולה ככל הדברים דהיינו ככל המצות:
אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ וּבְפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פכ''ט: ''וְכָל־ הָעָם הַיּלֹּדִים בַּמִּדְבַּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ''
(יהושע ה, ה). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי עֲרֵלִים שָׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי? אֶלָּא נִמּוֹלִים הָיוּ שֶׁלֹּא כְתִקּוּנָן, שֶׁהָיוּ כּוֹרְתִין הָעָרְלָה וְלֹא הָיוּ פוֹרְעִים, לְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, ''לֹא מָלוּ'', שֶׁמָּל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל. וּכְשֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: ''עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית''
(שם שם, ב). וְכֵן עָשָׂה וְקִבֵּץ כָּל הָעָרְלוֹת וְעָשָׂה אוֹתָן גִּבְעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: ''אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת''
(שם שם, ג). וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְכַסִּין הַדָּם וְהָעָרְלָה בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר. וּכְשֶׁבָּא בִּלְעָם, רָאָה הַמִּדְבָּר מָלֵא עָרְלוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר: מִי יוּכַל לַעֲמֹד בִּזְכוּת דַּם הַמִּילָה הַמְּכֻסֶּה בְּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל''
(במדבר כג, י). מִכָּאן הִתְקִינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְכַסִּין אֶת הָעָרְלָה בַּעֲפַר הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ''
(בראשית כח, יד).
וְכֵן הָיוּ נוֹהֲגִים לָמוּל עַד שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת וּמַלְכוּת אֶפְרַיִם מָנְעָה מֵהֶם בְּרִית מִילָה וְעָמַד אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטּוֹב, וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא טוֹב אַתָּה מֵאֲבוֹתֶיךָ, עֵשָׂו בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת יַעֲקֹב וּבָרַח מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ''קוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־ לָבָן אָחִי חָרָנָה''
(שם כז, מג); פַּרְעֹה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וּבָרַח מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה'' וגו'
(שמות ב, טו): שָׁאוּל בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת דָּוִד וְנִמְלַט מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת''
(שמואל־א יט, יא). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ''וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט''
(שם שם, יח), לוֹמַר, כָּל הַבּוֹרֵחַ נִמְלַט וְאַתָּה בְּרַח וּמַלֵּט. וְעָמַד אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וּבָרַח מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לִבְאֵר שָׁבַע וְאַחַר כָּךְ אֶל הַמִּדְבָּר שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֵךְ אֶל־נַפְשׁוֹ''
(מלכים־א יט, ג). וְשָׁם נִגְלָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ''וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(שם שם, ט־י). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא קִנְאָתִי, קִנֵּאתָ בַּשִׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב ''פִינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר'' וגו'
(במדבר כה, יא), וְכָאן קַנֹּא קִנֵּאתִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת כִּסֵּא לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנִּקְרָא
(*) מַלְאַךְ הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא''
(מלאכי ג, א).
נפש יהודה ומלאך הברית. זה אליהו שיבא לבשר הגאולה:
וְעוֹד מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁעִמָּהּ חָתוּם בִּבְשָׂר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ שֶׁל שַׁדַּי: בַּנְחִירַיִם דְּמוּת ש וּבַזְרוֹעַ דְּמוּת ד, בַּמִּילָה דְּמוּת י [אֲבָל הַגּוֹיִם שֶׁהֵן עֲרֵלִים אֵין לָהֶם כִּי אִם בַּנְחִירַיִם ש וּבַזְּרוֹעַ ד וְאֵינוֹ אֶלָּא שֵׁד בִּלְבַד]. וְהַיִּשְׁמְעאֵלִים אֵינָם בִּכְלָל זֶה, שֶׁמָּל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל. וּפְרִיעָה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁסָ''ה. נִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְרִיעָה כְּאִלּוּ קִיֵּם שְׁסָ''ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה''
(דברים ל, יב), רָאשֵׁי תֵּבוֹת: מִילָה. דָּבָר אַחֵר: מִילָה - יָם לָהּ, רוֹצֶה לוֹמַר,
(*) גָּזַר הַיָּם בִּשְׁבִילָהּ. דָּבָר אַחֵר: מִילָה - מִי בְּכָל הַמִּצְוֹת דּוֹמָה לָהּ.
נפש יהודה גזר הים. דכתיב לגוזר ים סוף לגזרים למ''ד לגוזר ומ' דים הוא מל וכן לגזרים:
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ''
(איוב יט, כו), רוֹצֶה לוֹמַר, בִּזְכוּת הַמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.
נפש יהודה מבשרי. בזכות המילה שהיא בבשרי אחזה אלוה:
לָמָּה דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת,
(*) וְהֶכְשֵׁר מִילָה וּרְפוּאָתָהּ, אֵיתִנְהֵי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא דוֹחָה אֶת הַ