הנר השלישי - לקים המצות
וְנֶחְלָק לַעֲשָׂרָה כְּלָלִים
כְּלָל הָרִאשׁוֹן, לָמוּל הַזְּכָרִים; כְּלָל הַשֵּׁנִי, לְגַדֵּל אֶת הַבֵּן; כְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, לְהִתְפַּלֵּל; כְּלָל הָרְבִיעִי, לְכַבֵּד שַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים; כְּלָל הַחֲמִשִּׁי, בִּכְבוֹד אָב וָאֵם; כְּלָל הַשִּׁשִּׁי, לִשָּׂא אִשָּׁה; כְּלָל הַשְּׁבִיעִי, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה; כְּלָל הַשְּׁמִינִי, לִגְמֹל חֶסֶד; כְּלָל הַתְּשִׁיעִי, לָדוּן דִּין אֱמֶת; כְּלָל הָעֲשִׂירִי, לִרְדֹּף אַחַר הַמִּצְוֹת.
הקדמה [עח]
בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת יִשְׂרָאֵל הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת לְזַכּוֹתָם לִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וּלְנַקּוֹתָם
(*) מִזֻּהֲמַת הַתַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיּוֹת
(*) וְלַהֲגִינָם מִקּוֹרוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר רִשְׁתָּם פְּרוּשָׂה עַל הַכָּל. עַל כֵּן נָתַן לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וְחַי בָּהֶם. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(כג, ב): רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' חָפֵץ
(*) לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר''
(ישעיה מב, כא).
נפש יהודה מזוהמת התאוות. החטאים שהגוף מתאוה: ולהגינם מקורות הזמן. מאורעות רעות הבאים על עונש החטא: למען צדקו. את ישראל לקבל שכר הרבה לפיכך וגו':
וּמִצְוֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עוֹלוֹת לְמִנְיַן תַּרְיַ''ג, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת
(שם): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְלַאי: תַּרְיַ''ג מִצְוֹת נֶאֱמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, שְׁסָ''ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה
(*) כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה וּרְמַ''ח מִצְוֹת עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי קְרָאָה? ''תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה''
(דברים לג, ד). ''תּוֹרָה'' בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי? ''תּוֹרָה'' שִׁית מֵאָה וְחַד סַר הֲוֵי, ''אָנֹכִי'' ו''לֹא יִהְיֶה לְךָ''
(שמות כ, ב־ג), מִפִּי הַגְּבוּרָה
(*) שְׁמַעֲנוּם.
נפש יהודה כנגד וכו'. וכל אבר אומר עשה בי מצוה וכל יום אומר אל תחטא בי: שמענום. ומפי משה תרי''א והיינו דכתיב תורה צוה לנו משה ושנים מפי הגבורה הרי תרי''ג מצות שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי:
בָּא דָוִד
(*) וְהֶעֱמִידָן
(*) עַל אַחַת־עֶשְׂרֵה, שֶׁאָמַר: ''ה'' מִי־ יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ'' וגו' עַד סוֹף הַמִּזְמוֹר
(תהלים טו). ''הוֹלֵךְ תָּמִים'',
(*) זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א); ''וּפֹעֵל צֶדֶק'', זֶה
(*) אַבָּא חִלְקִיָּה; ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ,
(*) כְּגוֹן רַב סַפְרָא; ''
(*) לֹא־רָגַל עַל־לְשֹׁנוֹ'', זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי'' וגו'
(שם כז, יב); ''לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה'', שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ; ''
(*) וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ'', זֶה הַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו; ''
(*) נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס'', זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה
(*) שֶׁגָּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים; ''וְאֶת־יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד'', זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד־ חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ וְקוֹרֵא לוֹ: רַבִּי וּמוֹרִי; ''נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר'', כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן; אֶהֵא בְתַעֲנִית עַד שֶׁאָבֹא לְבֵיתִי; ''כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ'',
(*) אֲפִילוּ רִבִּית דְּגוֹי; ''
(*) וְשֹׁחַד עַל־נָקִי לֹא־לָקָח'',
(*) כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעאֵל בְּרַבִּי יוֹסֵי. וּכְתִיב: ''עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם''. כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה הָיָה בוֹכֶה. אָמַר: מָאן דְּעָבִיד לְכֻלְּהוּ לֹא יִמּוֹט, בְּחַד מִנַּייהוּ יִמּוֹט? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה ''אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה''
(ויקרא יח, כד) בְּכָל אֵלֶּה אִין, בְּחַד מִינֵייהוּ לָא? אֶלָּא בְּאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה, הָכֵא נַמֵּי בְּאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה.
נפש יהודה והעמידן על י''א. שבתחלה היו צדיקים והיו יכולין לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שיזכה: על י''א וכו'. כדי שיזכו אם יקיימו י''א מצות הללו וכן כל שעה הדורות הולכין ומתמעטין ובאותו מזמור נמצא אלו י''א דברים הולך תמים וגו': זה אברהם. שהיה מאמין במקום ומבטל דעתו וחכמתו אצל המקום והאמין בה' ועמד בנסיון ולא הרהר אחריו: אבא חלקיה. מפורש בתענית דהוה אגיר יומא ויהבו ליה רבנן שלמא ולא אסבר להו אפיה כי היכי דלא ליפגר פירוש דלא ליבטל ממלאכתו וכי אתא יהיב גלימא בחד כתפא וציבי אאידך כתפא משום דהות שאולה ולהכי שאילה ליה ולהכי לא שאילה ליה: כגון רב ספרא. כדאיתא בנר שני בדברי אונאות סי' מ''ו: לא רגל על לשונו. לא רצה לשקר מתחלה שאמר אולי ימושני אבי אלא שאמו הכריעתו ועל פי הדבור דכתיב עלי קללתך בני ומתרגמינן עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון עלך לוטיא ברי: וחרפה לא נשא על קרובו. לא סבל חרפת קרובו: נבזה בעיניו נמאס. שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים ומזלות: שגרר. במטה של חבלים , גמרא הוא ולא קרא: ואפילו רבית דגוי. כדי שלא ימשוך ויבא להלוות לישראל ברבית: ושוחד על נקי לא לקח. ואפילו שוחד שהיה רשאי ליקח: כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי. שהיה אריסו מביא משלו קודם זמנו ולא רצה ליקח כדי להיות לו דיין:
בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, דִּכְתִיב: ''הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס
(*) בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד
(*) אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ
(*) דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע''
(ישעיה לג, טו). ''הֹלֵךְ צְדָקוֹת'', זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ''לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה'' וגו'
(בראשית יח, יט); ''וְדֹבֵר מֵישָׁרִים'', זֶה שֶׁאֵין מַקְנִיט פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים; ''מֹאֵס בְּבֶצַע מֵעֲשַׁקוֹת'', כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע; ''נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹׁחַד'', כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי; ''אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים'',
(*) כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּלֹא שָׁמַע בְּזִילוּתָא דְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְשָׁתִיק; ''וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'', כִּדְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: זֶה הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת
(*) עַל הַכְּבִיסָה. וּכְתִיב: ''הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן'' וגו'
(ישעיה לג, טז).
נפש יהודה בבצע מעשקות. ולא רצה ליקח לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם אחד משום שהיה בא לדון לפניו אע''ג דהוי כהן דדמי כאילו עשק לכהן שהיה רגיל זה ליתן מתנותיו: אוטם אזנו משמוע דמים. אזנו אטומה וסתומה בדבר זה שלא שמע בה דבר גנאי ושתק: דמים. היינו לשון שתיקה: כדרבי אלעזר ברבי שמעון. בהשוכר את הפועלים דנפק ריחשא מאודניה ואתחזי לאתתיה בחלמא ואמר שמעתי בזילותא דחד מדרבנן ולא מחאי כדבעי לי אלמא בחייו היה רגיל לדקדק ולפיכך הקפיד הקב''ה על אותו פעם שלא מיחה: על הכביסה. שעומדין במים כשכובסין בגדיהן ורגליהן נראות:
בָּא מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלֹשׁ דִּכְתִיב: ''וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט'' וגו'
(מיכה ו, ח). ''עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט'', זֶה הַדִּין; ''וְאַהֲבַת חֶסֶד'', זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; ''וְהַצְנֵעַ לֶכֶת'',
(*) זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה
(*) דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה, אָמְרָה תוֹרָה ''וְהַצְנֵעַ לֶכֶת'', דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה זו הוצאת המת והכנסת כלה. דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה: דברים שאין דרכן לעשות בצינעא. כגון במת שמגלין לו גופו כדי לטהרו אמרה תורה הצנע לכת שאין לו לגלות מה שאינו צריך וגם בדבור אין במת לבא ע''י כן בהרהור כגון לשאול אם טהרו במקום ערוה אעפ''כ לא ידברו דברים כאילו עאכ''ו שאין לדבר בהכנסת כלה לחופה דברים כאלה שמביאין לידי הרהור:
(*) חָזַר יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי־קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת''
(ישעיה נו, א).
נפש יהודה חזר ישעיה. כל שעה היו הדורות מתמעטין:
בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ''
(עמוס ה, ד). מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאֵימָא דִּרְשׁוּנִי בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּה? אֶלָּא בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה''
(חבקוק ב, ד).
וְכָל מִצְוָה הִיא לְהָאִיר לָעוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כא, א): דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: מַאי דִּכְתִיב ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'' וגו'
(משלי ו, כג)? תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר. אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, לוֹמַר לְךָ: מַה הַנֵּר אֵינוֹ מֵאִיר אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אַף מִצְוָה אֵינָהּ מְגִינָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה; וְאֶת הַתּוֹרָה בְאוֹר, לוֹמַר לְךָ: מַה הָאוֹר מֵגִין לָעוֹלָם, אַף תּוֹרָה מְגִינָה לָעוֹלָם. וְאוֹמֵר: ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ'' וגו'
(שם שם, כב). ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ'', בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''בְשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ''
(שם), ''זֶה יוֹם הַמִּיתָה; ''וַהֲקִיצוֹתָ
(*) הִיא תְשִׂיחֶךָ''
(שם), לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה היא תשיחך. תליץ בעדך את זכותך:
מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה וּמִתְיָרֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן
(*) הַבַּרְקָנִים וּמִן
(*) הַפְּחָתִים וּמֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ.
(*) נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוֹר, נִצּוֹל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַבַּרְקָנִים וּמִן הַפְּחָתִים
(*) וַעֲדַיִן מִתְיָרֵא מֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ מְהַלֵּךְ. כֵּיוָן
(*) שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִצּוֹל מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּסְטִים
(*) וַעֲדַיִן מִתְיָרֵא, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ יֵלֵךְ.
(*) הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים נִצּוֹל מִכֻּלָּם.
נפש יהודה הברקנים. מין קוצים: פחתים. גומות: נזדמנה לו אבוקה של אור. כך זכה לקיים המצות ניצול ממקצת פורעניות: ועדיין מתירא מחיה רעה ומלסטים. שדרכן לילך פן יפגעו בו כדכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער: שעלה עמוד השחר וכו'. ואף כאן זכה לתורה ניצול מן החטא ומן היסורין: ועדיין מתירא שאינו יודע וכו'. שמא יכפנו יצרו לבטל וישוב עליו הרע ופורעניות: הגיע לפרשת דרכים. ושם הכיר את דרכו ואף כאן הגיע ליום מיתה ולא פירש מה''ת עד יום מותו ניצול מכולם והכי מפרש לה בגמ' דסוטה:
דָּבָר אַחֵר:
(*) עֲבֵרָה מְכַבָּה מִצְוָה וְאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ
(*) לְכַבּוֹת אֶת־ הָאַהֲבָה'' וגו'
(שיר השירים ח, ז).
נפש יהודה עבירה מכבה. שכר מצוה ואין עבירה מכבה שכר מי שעסק בתורה קודם לכן אלמא מצוה לא מגנא כולי האי: לכבות את האהבה. זו תורה כדכתיב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה סוד בגימ' יין:
(*) אָמַר רַב יוֹסֵף:
(*) מִצְוָה, בְּעִידָנָא דְעָסֵיק בָּה מִגְנָא וּמִצְלָא,
(*) בְּעִידָנָא דְלָא עֲסֵּיק בָּהּ, אֲגוּנֵי מִגְנָא אֲצוּלֵי לָא מִצְלָא: תּוֹרָה בְּעִידָנָא דְּעָסֵיק בָּהּ בֵּין בְּעִידָנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ, אֲגוּנֵי מַגְּנֵי ואֲצוּלֵי מִצְּלָא. מַתְקִיף לָהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל דְּחָטְאוּ, מִי לָא עָסְקֵי בַתּוֹרָה?
(*) אֲמַאי לָא אֲגֵין עֲלַייהוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: תּוֹרָה, בְּעִידָנָא דְעָסֵיק בָּהּ מִגְנָא וּמִצְלָא, בְּעִידָנָא דְלָא עָסֵיק בָהּ אֲגוּנֵי מִגְנָא אֲצוּלֵי מִצְלָא;
(*) מִצְוָה, בֵּין בְּעִידָנָא דְעָסֵיק בָּהּ בֵּין בְּעִידָנָא דְלָא עָסֵיק בָּהּ, אֲגוּנֵי מִגְנָא אֲצוּלֵא לָא מִצְלָא.
נפש יהודה אמר רב יוסף. לעולם מגנא מן היסורין הרבה ומאי אינו מגנא דקאמר ת''ק מן החטא שלא יכשילנו יצה''ר קאמר: מצוה בעידנא דעסיק בה. והיינו לפי שעה דקאמר מגנא מן היסורין ומצלא מן היצה''ר שלא יכשילנו לחטא: בעידנא דלא עסיק בה. משגמר המצוה ואינו עוסק במצות אגונא מגנא מן הפורענות אצולי לא מצלא: אמאי לא אגין עלייהו. מיצה''ר שהחטיאן ועשאן רשעים גמורים כלומר אמאי לא הצילן מן העבירות: מצוה בין בעידנא וכו' אגוני מגנא. מן הפורענות כי מתני' ודקתני נמי בברייתא עבירה מכבה מצוה לאו מלהגין מן היסורין קאמר אלא מליטול שכר לעתיד:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַמִּצְוָה, לֹא נִכְתְּבוּ טַעֲמָהּ וּשְׂכָרָהּ בְּפֵרוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַשְּׁלוּ בָּהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(כא, ב): וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה
(*) לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעֲמָן וְנִכְשַׁל בָּהֶם גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: ''וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ''
(דברים יז, יז). אָמַר שְׁלֹמֹה: אֲנִי אֲרְבֶּה וְלֹא אָסוּר. וּכְתִיב: ''וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ''
(מלכים־א יא, ד); וּכְתִיב: ''לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב'' וגו'
(דברים יז, טז). אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב. וּכְתִיב: ''וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת כֶּסֶף''
(מלכים־א י, כט).
נפש יהודה לא נתגלו טעמי תורה. כגון למה נאסרה לבישת שטענז ואכילת חזיר וכיוצא בהן:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה טַעֲמָהּ וְלֹא שְׂכָרָהּ, לְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה יֵשׁ סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת וְתוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְהָגֵן לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְזַכּוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַתְּכֵלֶת
(מד, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתַן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה, צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת
(*) צִיצִית. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק צִיצִית
(סימן קכג), בְּנֵר זֶה. וּתְנַן נַמֵּי בְּרֹאשׁ מַסֶּכֶת פֵּאָה:
(*) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא:
(*) כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ
(*) וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
נפש יהודה ציצית. מצוה קלה עשה בעלמא: אלו דברים. אבל שאר כל המצות היום לעשותן ולמחר ליטול שכרם: כבוד אב ואם וכו'. ששכר דכתיב בהם הם הפירות בעוה''ז משא''כ בשאר מצות דלא כתיב שכרן רק לעוה''ב: ותלמוד תורה. דכתיב כל חפציך לא ישוו בה וכתוב אחד אומר כל חפצים לא ישוו בה. חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים אלו המצות דכתיב כי באלה חפצתי:
וְאִם לְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ שֶׁהֵן חוֹבָה מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַאֲפִילוּ לֹא נִצְטַוִּינוּ בָּהֶם, מִן הַדִּין הָיָה לַעֲשׂוֹתָן, יֵשׁ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כָּל שֶׁכֵּן לַמִּצְווֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָן טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין הַדַּעַת מְחַיַּבְתָּן וְהָאָדָם מְקַבְּלָן וְעוֹשָׂן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְקַיֵּם מַאֲמַר הָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁנְּתָנָן.
וְאִם יֵשׁ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְב' שֻׁלְחָנוֹת, שֶׁמָּצִינוּ הַרְבֵּה צַדִּיקִים סָבְלוּ כַּמָּה מִינֵי צַעַר וַעֲנִיּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּרוּךְ הוּא הַיּוֹדֵעַ, שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו סֵדֶר הַמְּצִיאוּת וְהַנְהָגָתוֹ, וְעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה מִלְּפָנָיו לְסַדְּרוֹ בָּעִנְיָן הַזֶּה וְגַם לְעַנּוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הוּא כָּלֶה וְאֹבֵד וְאֵין בּוֹ טוֹבָה גְמוּרָה, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, בָּעוֹלָם הַתְּמִידִי וְהָאָרוֹךְ וְקַיָּם עֲדֵי עַד.
וְעִם כָּל זֶה, שֶׁהוּא גָלוּי וְיָדוּעַ גְּדֻלַּת שְׂכַר הַמִּצְוֹת, הַמֻּבְחָר לָאָדָם הַשָּׁלֵם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשֵׁם כַּוָּנַת הַשָּׂכָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(נ, ב): רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ''כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ''
(תהלים נז, יא). וּכְתִיב כִּי־גָדֹל מֵעַל־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ''
(שם קח, ה). הָא כֵיצַד? כָּאן
(*) בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין לִשְׁמָהּ. וּכְדַאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה עושין לשמה. מעל שמים ושלא לשמה עד שמים דמצוה מיהא עביד כדרב יהודה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק מִי שֶׁאָמַר
(כג, א), וּבְמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת, פֶּרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ
(י, ב): אָמַר רַבָּה בַר בַּר חָנָּה: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי־יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם''
(הושע יד, י)? מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן,
(*) אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה - ''וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם'', וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַסָּה - ''וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם''. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב נַחְמָן בַר יִצְחָק:
(*) גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
(*) דִּכְתִיב: ''תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל'' וגו'
(שופטים ה, כד). מַאי נִינְהוּ ''מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ''?
(*) שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וכו'.
נפש יהודה ואחד אכלו לשם אכילה גסה. או מחמת תאוה שאכלו ברעבון: גדולה עבירה לשמה. כלומר לשם מצוה: דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני. כלומר כאותן נשים שמצינו בהם שעשו מצות שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל תבורך על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להרגו: שרה רבקה רחל ולאה. שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכוונו אלא שהיו מתקנאות זו בזו רחל באחותה ושרה ולאה באמהות וכולן נאמר בהן אהל כדכתיב בקרא:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר עַד שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע עֲשִׂיָּתָה לִשְׁמָהּ, אֲבָל לֹא הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לָקַחַת בָהּ יָהֳרָא וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ פָרוּשׁ בִּפְנֵי הָעָם כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ, כִּי אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ מַחֲרִיבִים הָעוֹלָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה פְרוּשִׁים הֵם: פָּרוּשׁ שִׁכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִי, פָּרוּשׁ קִיזָאִי, פָּרוּשׁ מִדּוּכְיָא, פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. פָּרוּשׁ שִׁכְמִי, זֶה הָעוֹשֶׂה
(*) מַעֲשֶׂה שְׁכֶם. פָּרוּשׁ נִקְפִי, זֶה
(*) הַמְנַקֵּף אֶת רַגְלָיו. פָּרוּשׁ קִיזָאִי, אָמַר רַב נַחְמָן: זֶה
(*) הַמֵּקִיז דַּם לַכְּתָלִים. פָּרוּשׁ מִדּוּכְיָא, אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא,
(*) דְּמִשְׁפָּע כִּמְדוֹכְיָא.
(*) פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי,
(*) הָא מַעַלְיוּתָא הִיא? אֶלָּא דַּאֲמַר:
(*) מַה חוֹבָתִי תוּ וְאֶעֱשֶׂנָּה.
(*) פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ
(*) מִיִּרְאָה, אָמְרֵי לֵיהּ אַבַּיֵּי וְרָבָא לְתַּנָּא: לָא תִתְנֵי פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וכו'.
נפש יהודה מעשה שכם. שמלו שלא לשם שמים אף זה מעשיו שיכבדוהו ב''א ולא לש''ש: המנקף את רגליו. מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים: מקיז דם לכתלים. עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא: דמשפע כמדוכיא. הולך כפוף: פרוש מה חובתי ואעשנה. למדוני מה עלי לעשות ואעשה: הא מעליותא היא. אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות ובא ללמוד: מה חובתי תו ואעשנה. מה לעשות עוד ולא עשיתי דמראה עצמו כאילו קיים את הכל: פרוש מאהבה. שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו: מיראה. של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש''י כאשר צונו ה' אליקנו וסוף השכר לבא:
אָמַר רַב נַחְמָן,
(*) דִּמְטַמְרָא מְטַמְּרָא וְדִמְגַלְּיָא מְגַלְיָּא, בֵּי דִינָא רַבָּה לִיתְפָּרַע מֵהַנֵּי
(*) דְחַיְיפֵי גּוּנְדֵי
(מן המתכסים בטליתות ומראים עצמן כפרושין ואינן פרושין). אֲמַר לָהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבִיתֵהוּ:
(*) אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁין
(*) וְלֹא מִן שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִים לַפְּרוּשִׁין, שֶׁעוֹשִׂין מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס.
נפש יהודה דמטמרא מטמרא וכו'. הנסתרות נסתרות מב''א והגלויות גלויות ומ''מ לב''ד הגדול כולם גלויות והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין: דחייפי גונדי. מכסים בבגדים שחורים: אל תתיראי לא מן הפרושין. שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג החכמים ונהפך להיות צדוקי כדאמר בקדושין וכשמת היתה אשתו יראה מהחכמים שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה ואמר אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם: ולא מן שאינן פרושין. שהם הצדוקין אוהבי אלא מן הצבועים כלומר שאין מראיתן כתולדותן אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברן שמעשיהן כמעשה זמרי שהם רשעים ומבקשים שכר כפנחס אומרים לבריות לכבדן כפנחס:
עַל כֵּן הָרוֹצֶה לְקַיֵּם הַמִּצְוָה לִשְׁמָהּ, יַעֲשֶׂנָּה מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְקַיֵּם מַאֲמָרוֹ וּמִצְוָתוֹ. וְיָרוּץ אַחֲרֶיהָ בְּצִנְעָה וְלֹא לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי הָעָם, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁבָּנָה אֶת הָעוֹלָם בְּחַסְדּוֹ וּבָרָא אֶת הָאָדָם מֵאַיִן וּמְקַיְּמוֹ וְשׁוֹמְרוֹ וּמַצִּילוֹ מִן הַמִּקְרִים וְעַל זֶה בִּלְבַד הוּא חַיָּב לְעָבְדוֹ כָּל יָמָיו וְלַעֲשׂוֹת מִצְוָתוֹ אֲפִילוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים. וּגְדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה כָל הַצְּפוּנוֹת וְיוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת, אֲשֶׁר יוֹדֵעַ לִבּוֹ וּמֵבִין כַּוָּנָתוֹ, הוּא יִתֵּן
(*) מַשְׂכֻּרְתּוֹ כְּפִי לִבּוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
נפש יהודה משכורתו. שכר מצות ועונש העבירות שאדם עושה:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם נִגְמַר בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, בְּפִרְקָא קַמָּא: מַאי דִּכְתִיב: ''טוֹב וְיָשָׁר ה''' וגו'
(תהלים כה, ח)? בֹּא וּרְאֵה צִדְקוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל הַמַּעֲלֶה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ''
(מלאכי ג, טז). וְכָל הַמַּעֲלֶה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת חֵטְא, עַד שְׁעַת מַעֲשֶׂה לָא לִחַיֵּיב, דִּכְתִיב: ''אָוֶן אִם־רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה'''
(תהלים סו, יח). וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, א) וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה
(סג, א): מַאי ''וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ''? אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲפִילוּ חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנָס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ.
וּכְשֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה יַעֲשֶׂנָה מֵאַהֲבָה וּבְחִבָּה גְדוֹלָה, לֹא
(*) כְמוֹ שֶׁפּוֹרֵק מִמֶּנוּ עֹל וּמַשָּׂא, אֶלָּא
(*) בַּחֲרִיצוּת וּמֵאַהֲבָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. וְהוּא הַדִּין לִדְבַר מִצְוָה וכו'.
נפש יהודה כמי שפורק. כלומר מחויב אני לעשות כן ועושה רק להפטר ממנו בין שנעשה כהוגן או לא: בחריצות. בתוקף תרגום אז תחרץ בכן תיתקף:
הכלל הראשון למול את הזכרים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּגֹּדֶל עִנְיָנָהּ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּשִׂמְחָתָהּ
החלק הראשון בגדל ענינה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [עט]
אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מָצָא אֶת בְּנֵי דוֹרוֹ שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם מַשִּׂיג
(*) אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת
(*) וּמִי הָיָה מֵנִיעַ אֶת הָעוֹלָם. וְהוּא בְּרֹב חָכְמָתוֹ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ, הִשִּׂיג אֶת הָאֱמֶת מִקַּטְנוּתוֹ. וְאַחַר שֶׁגָּדַל הִתְחִיל לָרִיב עִמָּם לַהֲבִיאָם לֵידַע שֶׁהַכֹּל בָּא
(*) מֵהַמֵּנִיעַ הָרִאשׁוֹן. כִּדְגַרְסִינָן סוֹף פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(לב, א) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ וְהֵבִיאוּ סֶמֶךְ לַדָּבָר מִפָּסוּק: ''עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי''
(בראשית כו, ה) וְהוּא חָיָה קע''ה שָׁנָה, נִשְׁאֲרוּ שָׁלֹשׁ לְמִנְיָן עֵקֶב. נִמְצָא כִּי בֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ, כִּי כְּשֶׁנִּתּוֹסְפָה הֵא בְּשֵׁם אַבְרָהָם הִשְׁלִימוּ לְמִנְיָן רְמַ''ח אֵיבָרִים, לְפִי שֶׁיִּהְיֶה שְׁמוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ מוּטָל עַל כָּל אֵיבָרָיו. וַאֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּתִיב ''אַבְרָם'' וּכְתִיב ''אַבְרָהָם''? בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים וּלְבַסּוֹף עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וַהֲבָנַת הַלֵּב
(*) וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה.
נפש יהודה אמתת המציאות. שלא היה בהם מי שישיג בשכלו שיש אלוה שברא כל נמצא שבעולם והוא באמת כך: ומי היה מניע. להילוך המזלות חמה ולבנה ורוח וגשם והתחלפות העתים בזה לבד יש להבין שיש אלוה המניעם ומנהיגם ורצונו לקיום העולם: מהמניע הראשון. מאלוה שברא הכל ואין חלק בזה לדבר הנברא בכח אלהות: וראש הגויה. היינו אבר המילה שהיא בראשה:
וְלֹא נִתַּן לוֹ טַעַם לִדְבַר הַמִּילָה. וְלָזֶה רוֹמֵז בְּאָמְרוֹ: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(שם יז, א), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁאַל טַעַם. וְעִם כָּל זֶה לֹא הִנִּיחוּ הָאַחֲרוֹנִים מִלְדַבֵּר בְּטַעַם הַמִּילָה.
כָּתַב הָרַב מוֹרֶה צֶדֶק, בְּסוֹף סִפְרוֹ
(מורה נבוכים) בְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת,
(ח"ג) פֶּרֶק מט: וְכֵן הַמִּילָה אֶצְלִי, אֶחָד מִטַּעֲמֶיה - לְמַעֵט
(*) תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וּלְהַחֲלִישׁ זֶה הָאֵיבָר כְּפִי הַיְכֹלֶת, עַד שֶׁיְּמַעֵט
(*) בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. וּכְבַר חָשְׁבוּ, שֶׁזֹּאת הַמִּילָה הִיא הַשְׁלָמַת
(*) חֶסְרוֹן יְצִירָה וּמָצָא כָּל חוֹלֵק מָקוֹם לַחֲלֹק וְלוֹמַר: אֵיךְ יִהְיוּ הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים חֲסֵרִים, עַד שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְהַשְׁלָמָה מִחוּץ? -
(*) עִם מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר מִתּוֹעֶלֶת הָעוֹר הַהוּא לָאֵיבָר הַהוּא! שֶׁלֹּא נִתְּנָה מִצְוָה זוֹ לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹן הַבְּרִיאָה, רַק לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹן הַמִּדּוֹת. וְהַנֶּזֶק הַהוּא הַגּוּפָנִי הַמַּגִּיעַ לָאֵיבָר הַהוּא, הוּא הַמְכֻוָּן, אֲשֶׁר לֹא יֻפְסַד בּוֹ דָּבָר מִן הַפְּעוּלוֹת שֶׁבָּהֶם עֲמִידַת הָאִישׁ, וְלֹא תְבֻטַּל בַּעֲבוּרָה הַהוֹלָדָה, אֲבָל תֶּחֱסַר בּוֹ הַתַּאֲוָה הַיְתֵרָה עַל הַצֹּרֶךְ. וֶהֱיוֹת הַמִּילָה מַחְלֶשֶׁת כֹּחַ הַקֹּשִׁי וּפְעָמִים שֶׁתֶּחְסַר הַהֲנָאָה, הוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק, כִּי הָאֵיבָר כְּשֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ
(*) וְיוּסָר מִכְסֵהוּ מִתְּחִלַּתּ בְּרִיָּתוֹ, יֶחֱלַשׁ בְּלֹא סָפֵק. וּבְבֵאוּר אָמְרוּ ז''ל
(ב"ר פ, יא): הַנִּבְעֶלֶת לְעָרֵל
(*) קָשֶׁה לִפְרֹשׁ. זֶהוּ טַעַם הֶחָזָק שֶׁבְּטַעֲמֵי הַמִּילָה אֶצְלִי. וּמִי הָיָה מַתְחִיל בְּזֶה הַמַּעֲשֶׂה? אֶלָּא אַבְרָהָם, אֲשֶׁר נוֹדַע בְּיִרְאַת חֶטְאוֹ מַה שֶּׁזָכְרוּ חז''ל
(תנחומא לך, ה) בְּאָמְרוֹ: ''
(*) הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי'' וגו'.
נפש יהודה תאות המשגל. תאות הנשים כמו והשגל יושבת אצלו והיא המלכה: במעשה הזה. בתשמיש: חסרון יצירה. כלומר שלא נברא האדם שלם רק כשחותכין הערלה אז הוא שלם ונמצא לכל מי שירצה לחלוק וכו': עם מה שהתבאר. נלמוד שלא כן הוא שבלא המילה ג''כ שלם הוא בבריאה רק שמביא האדם שהולך אחר יצרו להיות חוטא בו ללהוט אחר הזנות על כן צוה הקב''ה שני דברים א' להיות בריתו בבשרנו ועוד צוה להיות במקום שיש לנו תועלת על ידה להפריש מן הזנות ולא יהיה על ידה שום נזק לגוף שנברא להוליד בנים לא יבטל ע''י כן: ויוסר מכסהו. היא הערלה שנברא עמו ומכסה הגיד: קשה לפרוש. להאשה מן הערל ע''י שיש לו ערלה תאותם והנאתם יותר: הנה נא ידעתי. מזה נראה שלא היה שטוף בזנות:
וְיֵשׁ בַּמִּילָה עוֹד עִנְיָן אַחֵר צָרִיךְ מְאֹד [וְהוּא, שֶׁיִּהְיֶה] לְאַנְשֵׁי זֹאת הָאֱמוּנָה כֻּלָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר, מַאֲמִינֵי יְחוּד הַשֵּׁם,
(*) אוֹת אֶחָד גַּשְׁמִי שֶׁיְּקַבְּצֵם וְלֹא יוּכַל מִי שֶׁאֵינוֹ מֵהֶם לוֹמַר, שֶׁהוּא מֵהֶם וְהוּא נָכְרִי, כִּי פְעָמִים יַעֲשֶׂה הָאָדָם זֶה כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל תּוֹעֶלֶת, אוֹ כְּדֵי
(*) לְהִתְנַכֵּל אֶל אַנְשֵׁי הַדָּת הַזֶּה; אַךְ זֶה הַמַּעֲשֶׂה, כְּלוֹמַר הַמִּילָה, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אָדָם בּוֹ אוֹ בִּבְנוֹ רַק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה אֲמִתִּית, כִּי אֵין זֶה שֶׂרֶט בַּשּׁוֹק אוֹ כְּוִיָּה בַּזְּרוֹעַ, אֲבָל הוּא עִנְיָן קָשֶׁה מְאֹד. וְיָדוּעַ גַּם כֵּן רֹב הָאַהֲבָה וְהָעֵזֶר הַנִּמְצָא בֵּין אֲנָשִׁים שֶׁהֵם כֻּלָּם בְּסִימָן אֶחָד וְשֶׁהוּא עַל צוּרַת הַבְּרִית.
נפש יהודה אות אחד גשמי. נתן הקב''ה סימן ואות בגוף ישראל לדעת ולהכיר מי הם הישראלים כשיקבצם מן האומות: להתנכל. להערים לעובד כוכבים ומזלות שלא יכירוהו שהוא עובד כוכבים ומזלות כדי שירצה להעליל עליהם בעלילות שקר ע''י שידע להעמיד דבריו כאילו הם אמת. מתוך שהיה מצוי אצלם ויודע עסקיהם:
וְכֵן זֹאת הַמִּילָה הִיא הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ עַל אֱמוּנַת יִחוּד הַשֵּׁם. וְכֵן כָּל מִי שֶׁיִּמּוֹל יִכָּנֵס בִּבְרִית אַבְרָהָם לְהַאֲמִין הַיִחוּד: ''לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ''
(בראשית יז, ז). וְגַם זֶה עִנְיָן חָזָק כָּרִאשׁוֹן בְּטַעַם הַמִּילָה וְאֶפְשָׁר שֶׁהוּא חָזָק יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. וּשְׁלֵמוּת זֹאת הַתּוֹרָה וְקִיּוּמָהּ לֹא תֻשְׁלַם רַק בְּמִילָה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים בָּהּ טַעַם אַחֵר, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא כָתוּב בְּנֵר זֶה
(סימן קכח) בְּחֵלֶק קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין. וְיֵשׁ בָּהּ טְעָמִים אֲחֵרִים.
וּכְלָל הַדְּבָרִים: מִצְוָה זוֹ הִיא עֲטָרָה וְיֹפִי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁקִבְּלָהּ אַבְרָהָם בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל זַרְעוֹ לְהִבָּדֵל וּלְהִדּוּר וּלְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם וּלְהַקְרִיב כָּל אָדָם בְּנוֹ בָּזֶּה קָרְבָּן אִשֶּׁה לַה'. וְכָל הַגּוֹיִם שֶׁהֵם עֲרֵלִים נִשְׁאֲרוּ מְאוּסִים וּמְגוּנִים וּמְלֻכְלָכִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לא, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הִיא הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי כָל־הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי־לֵב''
(ירמיה ט, כה).
גַּם נִרְאֶה לִי, כִּי כְּמוֹ שֶׁרָצְתָה הַתּוֹרָה לְמַעֵט תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל וְצִוְּתָה לְכַלּוֹת הַפְּרִי הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹנָה מֵהַנְּטָעִים וּלְפִי שֶׁרֹב הַנְּטָעִים נוֹתְנִין פְּרִי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, עַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה: ''שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים'' וגו'
(ויקרא יט, כג), כָּךְ קָרָא עָרְלָה לָעוֹר שֶׁבְּרֹאשׁ הַגִּיד, שֶׁהוּא הַתְחָלַת הֲנָאַת הַמִּשְׁגָּל, וְצִוָּה לְמוּלוֹ, כְּדִכְתִיב: ''וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'' וגו'
(בראשית יז, יד), לְהַרְגִּילֵנוּ בְּמִיעוּט הַהֲנָאוֹת לְטוֹבָתֵנוּ לַגוּף וְלַנֶּפֶשׁ.
וּמִכָּאן לָמַדְנוּ מְפֹרָשׁ, שֶׁהַמִּילָה בִּמְקוֹם הַתּוֹלֵדָה וְשֶׁעוֹשָׂה פְּרִי. וְעַל דָּא גַּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים
(קח, א): מִנַּיִן לַמִּילָה שֶׁהִיא בְאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן ''עָרְלָתוֹ''
(שם) וְנֶאֱמַר
(*) לְהַלָּן ''עָרְלָתוֹ''
(ויקרא יט, כג), מַה לְּהַלָּן מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פְרִי אַף כָּאן מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פְרִי, דִבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'', מָקוֹם שֶׁנִּכָּר בֵּין זַכְרוּת לְנַקְבוּת.
נפש יהודה להלן ערלתו. גבי נטיעה שעושה פירות:
וּכְתִיב בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁנִּתְנָה מִצְוַת מִילָה לְהִתְפָּאֵר בָּה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַ'עֲשֵׂה יָ'דַי לְ'הִתְפָּאֵר הַ'קָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף''
(ישעיה ס, כא־כב), רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: מִילָה. וּבִזְכוּתָהּ עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְמַעֲטוּ כָּל הַזְּכֻיּוֹת וְלֹא יִהְיוּ רְאוּיִין לִגָּאֵל, דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''אֲנִי ה' בְּעִתָּה אֲחִישֶׁנָּה''
(שם).
פרק שני [פ]
הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּקַיְּמוּ זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, הָיְתָה בְּרִית מִילָה. וְעַל מִצְוָה זֹאת כָּרַת בְּרִית עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעִם זַרְעוֹ אַחֲרָיו. וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ חָזִיתָ
(שהש"ר, יא) עַל מִצְוַת הַמִּילָה: ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל''
(שיר השירים ו, יא). מָה אֱגוֹז זֶה, יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי קְלִפּוֹת, אַחַת עָבָה וְאַחַת דַקָּה, כָּךְ הַמִּילָה יֵשׁ בָּהּ
(*) שְׁתֵי עוֹרוֹת, אֶחָד עָב וְאֶחָד דַּק.
(*) וֶאֱגוֹז תְּחִלָּתוֹ א וְסוֹפוֹ ז, כְּמִנְיָן שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה. ''בְּאִבֵּי הַנָּחַל'', אִבֵּי בְּגִימַטְרִיָּא יג, כְּמִנְיָן יג בְּרִיתוֹת שֶׁנִּכְרְתוּ עַל הַמִּילָה. וְאֵלּוּ הֵן: א. ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''
(בראשית יז, ב): ב. ''הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ''
(שם שם, ד): ג. ''וַהֲקִמֹתִי אֶת־ בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''
(שם שם, ז): ד. ''וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם''
(שם); ה. ''וְאַתָּה אֶת־בְרִיתִי תִשְׁמֹר''
(שם שם, ט): ו. ''זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ''
(שם שם, י); ז. ''וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית''
(שם שם, יא); ח. ''וְהָיְתָה בְרִיתִי''
(שם שם, יג); ט. ''לִבְרִית עוֹלָם''
(שם); י. ''וְעָרֵל זָכָר וגו' אֶת־ בְּרִיתִי הֵפַר''
(שם שם, יד); יא. ''וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ''
(שם שם, יט); יב. ''לִבְרִית עוֹלָם''
(שם); יג. ''אֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק''
(שם שם, כא).
נפש יהודה שתי עורות. ערלה ופריעה: ואגוז תחלתו. של אגוז אות א' וסוף האות ז':
וְעַל תֵּיבַת ''אָקִי''ם'' אָנוּ מַתְחִילִין בְּבִרְכַּת מִילָה: ''אֲ'שֶׁר קִ'דַּשׁ יְ'דִיד מִ'בֶּטֶן'', רָאשֵׁי תֵבוֹת אָקִים, זֶה יִצְחָק; ''וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם'', זֶה יַעֲקֹב; ''וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטיִם, וְאֵלּוּ הַי''ג בְּרִיתוֹת רוֹמְזִים לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת.
(*) וּבְתֵת הַשָּׁלֵם לַשָּׁלֵם נַעֲשֶׂה הָאָדָם שָׁלֵם. וּבִכְרִיתַת הָעָרְלָה. לֹא נִשְׁאַר חָסֵר, כִּי לֹא נִטָּל מִמֶּנּוּ רַק הַיָּתֵר.
נפש יהודה ובתת השלם. הם י''ג בריתות של מילה לי''ג מדות של רחמים שהם שלמים ותמימים במדות עולים יחד כ''ו כמנין השם ובזה נעשה האדם שלם וד''ל:
וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לא, ב): רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁשְּׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה,
(*) שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלֶיהָ
(*) אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁהִיא
(*) דוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁכָּל מִצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א). וְאוֹמֵר: ''וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק''
(שם שם, כא). דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי'' וגו'
(ירמיה לג, כה). רַבִּי אוֹמֵר: גְדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה''
(שמות כד, ח).
נפש יהודה שדוחה את השבת החמורה. דכתיב וביום השמיני ימול וביום ואפילו בשבת: אפילו שעה אחת לא נתלה. לא המתין לו הקב''ה אלא מיד שהיה ביכולת בידו להמול כשבא לאושפיזא בא המלאך ובקש להרגו על שלא מיהר למולו: דוחה את הנגעים. דכתיב ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת לבנה שהוא סימן טומאה ואסור לקצץ אעפ''כ ימול: התהלך לפני. נאמר לו בשעה שצוהו על המילה: הנה דם הברית. ואע''ג דהאי דם לא דם מילה הוא אלא קרבן מ''מ כיון דתורה כולה ברית ובמילה נמי כתי' ברית בקרא מלמד שהיא שקולה נגד כל המצות:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה הִיא מִילָה, שֶׁכָּל זְכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא עָמְדוּ לוֹ בְּשָׁעָה
(*) שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ''
(שם ד, כד). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמֹּשֶׁה נִתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה:
(*) אָמוּל וְאֵצֵא, סַכָּנָה הִיא, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים''
(בראשית לד, כה); אָמוּל וְאֶשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי: ''לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם''
(שמות ד, יט), אֶלָּא מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנָשׁ? מִפְּנֵי
(*) שֶׁנִתְעַסֵּק תְּחִלָּה בַּמָּלוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן''
(שם שם, כד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵשׁ אוֹתוֹ שָׂטָן לַהֲרֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי''
(שם שם, כה). צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן, מֹשֶׁה אוֹ הַתִּינוֹק,
(*) הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק.
נפש יהודה שנתרשל. שרפו ידיו שלא מלו מיד תרגום חזקו ידים רפות ידיא יתרשלון: אמול ואצא סכנה. אם אלך בדרך תוך ג' ימים דכל ג' ימים כאב ליה טפי מיומא קמא אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהיו חלושים ביותר שנכאבו ג' ימים והכי מוכח בפ' ר' אליעזר דמילה: שנתעסק תחלה. שנאמר ויהי בדרך במלון דמשמע שמיד שבא מן הדרך נתעסק במלון והיה לו למול מתחלה וכי תימא היאך ימול כיון שהיה לו עדיין לצאת בדרך יש לומר דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנה: הוי אומר זה התינוק. שנעשה חתן על ידי הברית שמחתנין אותו במצוה ראשונה:
דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה מִן הַמִּילָה בָּאוּ אַף וְחֵמָה וּבְלָעוּהוּ
(*) וְלֹא שִׁיְּרוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו, מִיָּד ''וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ''
(שם). מִיָּד ''וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ''
(שם שם, כו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה
(*) לְהָרְגָן,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה''
(תהלים לז, ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: חֵמָה הָרַג,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵמָה אֵין לִי''
(ישעיה כז, ד). וְהָכְתִיב: ''כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה''
(דברים ט, יט)? מַאי ''חֵמָה'',
(*) גּוּנְדָא דְחֵמָה. וְאִבָּעִית אֵימָא: תְּרֵי חֵמָה הֲווּ.
נפש יהודה לא שיירו ממנו אלא רגליו. מקום המילה כדכתיב לא עשה רגליו ולשון תקון הוא זה העברת שער שבין הרגלים: להרגן. לאותן שני המלאכים שבלעו: שנאמר הרף מאף ועזוב חמה. כלומר הקב''ה אמר לו שיעזבם אלמא רוצה היה להרגם: שנאמר חמה אין לי. אלמא שנהרג: גונדא דחמה. חיל של חמה אבל איהו גופא נהרג:
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאֵין לְךָ צַדִּיק גָּמוּר בָּעוֹלָם מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ וְלֹא נִקְרָא תָמִים אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א). וּכְתִיב
(שם שם, ב): ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ''. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית''
(שמות לד, כז). דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי'' וגו'
(ירמיה לג, כה).
נפש יהודה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. כלומר ברית מילה ששקולה ככל הדברים דהיינו ככל המצות:
אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ וּבְפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פכ''ט: ''וְכָל־ הָעָם הַיּלֹּדִים בַּמִּדְבַּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ''
(יהושע ה, ה). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי עֲרֵלִים שָׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי? אֶלָּא נִמּוֹלִים הָיוּ שֶׁלֹּא כְתִקּוּנָן, שֶׁהָיוּ כּוֹרְתִין הָעָרְלָה וְלֹא הָיוּ פוֹרְעִים, לְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, ''לֹא מָלוּ'', שֶׁמָּל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל. וּכְשֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ: ''עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית''
(שם שם, ב). וְכֵן עָשָׂה וְקִבֵּץ כָּל הָעָרְלוֹת וְעָשָׂה אוֹתָן גִּבְעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: ''אֶל־גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת''
(שם שם, ג). וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְכַסִּין הַדָּם וְהָעָרְלָה בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר. וּכְשֶׁבָּא בִּלְעָם, רָאָה הַמִּדְבָּר מָלֵא עָרְלוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר: מִי יוּכַל לַעֲמֹד בִּזְכוּת דַּם הַמִּילָה הַמְּכֻסֶּה בְּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל''
(במדבר כג, י). מִכָּאן הִתְקִינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְכַסִּין אֶת הָעָרְלָה בַּעֲפַר הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ''
(בראשית כח, יד).
וְכֵן הָיוּ נוֹהֲגִים לָמוּל עַד שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת וּמַלְכוּת אֶפְרַיִם מָנְעָה מֵהֶם בְּרִית מִילָה וְעָמַד אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטּוֹב, וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא טוֹב אַתָּה מֵאֲבוֹתֶיךָ, עֵשָׂו בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת יַעֲקֹב וּבָרַח מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ''קוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־ לָבָן אָחִי חָרָנָה''
(שם כז, מג); פַּרְעֹה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וּבָרַח מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה'' וגו'
(שמות ב, טו): שָׁאוּל בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת דָּוִד וְנִמְלַט מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת''
(שמואל־א יט, יא). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ''וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט''
(שם שם, יח), לוֹמַר, כָּל הַבּוֹרֵחַ נִמְלַט וְאַתָּה בְּרַח וּמַלֵּט. וְעָמַד אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וּבָרַח מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לִבְאֵר שָׁבַע וְאַחַר כָּךְ אֶל הַמִּדְבָּר שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֵךְ אֶל־נַפְשׁוֹ''
(מלכים־א יט, ג). וְשָׁם נִגְלָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ''וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(שם שם, ט־י). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא קִנְאָתִי, קִנֵּאתָ בַּשִׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב ''פִינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר'' וגו'
(במדבר כה, יא), וְכָאן קַנֹּא קִנֵּאתִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת כִּסֵּא לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנִּקְרָא
(*) מַלְאַךְ הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא''
(מלאכי ג, א).
נפש יהודה ומלאך הברית. זה אליהו שיבא לבשר הגאולה:
וְעוֹד מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁעִמָּהּ חָתוּם בִּבְשָׂר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ שֶׁל שַׁדַּי: בַּנְחִירַיִם דְּמוּת ש וּבַזְרוֹעַ דְּמוּת ד, בַּמִּילָה דְּמוּת י [אֲבָל הַגּוֹיִם שֶׁהֵן עֲרֵלִים אֵין לָהֶם כִּי אִם בַּנְחִירַיִם ש וּבַזְּרוֹעַ ד וְאֵינוֹ אֶלָּא שֵׁד בִּלְבַד]. וְהַיִּשְׁמְעאֵלִים אֵינָם בִּכְלָל זֶה, שֶׁמָּל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל. וּפְרִיעָה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁסָ''ה. נִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְרִיעָה כְּאִלּוּ קִיֵּם שְׁסָ''ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה''
(דברים ל, יב), רָאשֵׁי תֵּבוֹת: מִילָה. דָּבָר אַחֵר: מִילָה - יָם לָהּ, רוֹצֶה לוֹמַר,
(*) גָּזַר הַיָּם בִּשְׁבִילָהּ. דָּבָר אַחֵר: מִילָה - מִי בְּכָל הַמִּצְוֹת דּוֹמָה לָהּ.
נפש יהודה גזר הים. דכתיב לגוזר ים סוף לגזרים למ''ד לגוזר ומ' דים הוא מל וכן לגזרים:
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ''
(איוב יט, כו), רוֹצֶה לוֹמַר, בִּזְכוּת הַמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ.
נפש יהודה מבשרי. בזכות המילה שהיא בבשרי אחזה אלוה:
לָמָּה דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת,
(*) וְהֶכְשֵׁר מִילָה וּרְפוּאָתָהּ, אֵיתִנְהֵי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁהִיא דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. מָשָׁל לִשְׁתֵּי מַטְרוֹנוֹת שֶׁפּוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ, קְטַנָּה נִדְחֵית מִפְּנֵי הַגְּדוֹלָה.
נפש יהודה והכשר מילה. כל הכלים שצריכין להמול בו כגון האיזמל אם לא הביאו מע''ש מביאו בשבת וכל מה שצריך למילה ולרפואה:
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ יָרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת־אַבְרָם'' וגו'
(בראשית טו, יח). וּכְשֶׁבִּטְלוּהָ גָּלוּ מִן הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ''
(ירמיה יא, טו).
גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁבִּזְכוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְזֵכֶר לַדָּבָר, מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה: ''כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה''. וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ פֶּה דְגוֹיִם, אֶלָּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת הַמִּילָה. פֶּ''ה בְּגִימַטְרִיָּא מִילָה, רוֹצֶה לוֹמַר, שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל מָהוּל. וְזֶהוּ וַדַּאי כִּי מֵאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל גָּלוּ בֵּין הָעַמִּים זְמַן רַב, הָיוּ כָּלִים לוּלֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָם וְעוֹנֶה לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם.
רַבֵּינוּ תָּם אוֹמֵר, כִּי ''יָדִיד'' זֶה אַבְרָהָם, כִּדְדָרְשִׁינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת
(נג, ב): ''
(*) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי''
(ירמיה יא, טו), זֶה אַבְרָהָם; ''חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם'', זֶה יִצְחָק; ''וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', זֶה יַעֲקֹב. וְכִי תֵימָא: מִנָּא לָן שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ אַבְרָהָם מִן הַבֶּטֶן? יֵשׁ לוֹמַר, דְּהָכֵי קִים לְהוּ, דְּדָרְשִׁינָן גְּזֵרָה שָׁוָה יְדִיעָה יְדִיעָה. בְּאַבְרָהָם כְתִיב: ''יְדַעְתִּיו''
(בראשית יח, יט) וְהָתָם כְּתִיב: ''בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטָן יְדַעְתִּיךָ''
(ירמיה א, ה).
נפש יהודה מה לידידי בביתי. שאמר הקב''ה לאברהם כן בשעת חורבן שבא אברהם בבהמ''ק:
מָצָאתִי כָתוּב: ''בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ'', זוֹ מִילָה שֶׁעֲשׂוּיָה כְּיוֹ''ד, שֶׁהוּא סִימָן לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹ''ד, שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מוּעָטִים וּקְדוֹשִׁים. דָּבָר אַחֵר: ''בְּאוֹת בְּרִית הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהַמִּילָה עֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוֹס שֶׁחוֹתְכִין מִן הָעוֹרוֹת שֶׁל מַעְלָה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כִּכְרוּת שָׁפְכָה.
כָּתוּב בַּמַּנְהִיג: ''בָּרוּךְ הַבָּא'', בָּרוּךְ הַנִּמוֹל לִשְׁמוֹנָה, בְּחֶשְׁבּוֹן הַבָּ''א וְהָעָם עוֹנִים: ''בְּשֵׁם ה'''. עוֹד כָּתוּב שָׁם: נָהֲגוּ לְהָבִיא סֵפֶל מָלֵא חוֹל וְעָפָר וְנוֹתְנִין שָׁם אֶת הֶעָרְלָה. וְיֵשׁ סֵמֶךְ לַדָּבָר בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ פוֹרְעִים, מִפְּנֵי עִנּוּי הַדֶּרֶךְ, וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹהֲלִין, נוֹטְלִין אוֹתָהּ עָרְלָה וְטוֹמְנִין אוֹתָהּ בְּעָפָר. וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה וָאֵילָךְ נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לָתֵת הָעְרָלָה בְּעָפָר, עַד שֶׁגָּדְלָה מַלְכוּת יְרָבְעָם וּבָטְלָה, עַד שֶׁבָּא אֵלִיָּהוּ זַ''ל וְהֶחֱזִירָהּ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(מלכים־א יט, י). וְכָתַב בַּעַל הַמַּנְהִיג: וְיֵשׁ סֶמֶךְ לַחוֹל - ''וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם''
(בראשית לב, יב); וּלְעָפָר - ''וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ''
(שם יג, טז).
פרק שלישי [פא]
הַבּוֹרֵא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בָּרָא אֶת הָעוֹלָם מֵאַיִן וְיָצַר בּוֹ אֶת הָאָדָם וְנָתַן בּוֹ כֹּחַ לְהוֹלִיד כָּמוֹהוּ לְקִיּוּם הַמִּין, בְּהִתְחַבְּרוֹ עִם זוּגָתוֹ. וְהָאֵל בְּחָכְמָתוֹ יוֹצֵר בּוֹ קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם בְּתוֹךְ גּוּף הַנּוֹלַד וְנוֹתֵן בּוֹ הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית וְנוֹפֵחַ בּוֹ נִשְׁמַת חַיִּים. וְסִפְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ בָּזֶה נִפְלְאוֹתָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק קַמָּא
(י, א): רַב שִׁימֵי בַּר עוּקְבָא הֲוָה שָׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי בִּשְׁמַעְתָּא וַהֲוָה רָגִיל קַמֵּיה דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּאַגַּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב ''וְכָל־קְרָבַי אֶת־שֵׁם קָדְשׁוֹ''
(תהלים קג, א)? אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; אָדָם צָר צוּרָה וְאֵין בָּהּ קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וכו', כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת הַחִבּוּר
(סימן א).
וּמוּסָף עַל זֶה מְקַיְּמוֹ בְּבֶטֶן אִמּוֹ זְמַן יָדוּעַ
(*) מְקֻפָּל וּמוּנָח בִּשְׁמִירָה מְעוּלָה, כְּדֵי שֶׁיֵצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם בָּרִיא וּבְרִיָּה קַיֶּמֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת, בְּמַסֶּכֶת נִדָּה
(ל, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ? מְקֻפָּל וּמוּנָח
(*) כְפִנְקָס. שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁתֵּי
(*) צְדָעָיו
(*) וּשְׁתֵּי אַצִּילָיו עַל שְׁתֵּי אַרְכֻּבּוֹתָיו
(*) וּשְׁתֵּי עִקְּבוֹתָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו וְרֹאשׁוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּפִיו סָתוּם וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ וְאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי,
(*) שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ.
נפש יהודה מקופל. לשון כפילה הוא כמו אין מקפלין בגדים בשבת: כפנקס. לוחין שכותבין בהן הגלחין: צדעיו. דהיינו על זרועותיו עד שהאצבעות מגיעין לצדי הצואר לפניו: ושתי אציליו. אצילי הזרוע של אמצע היד והיא הקודא כמו הארכובה של רגל ונמצא שהארכובה של רגל ויד סמוכים להדדי: ושתי עקביו. של רגליו עד הארכובה נוטים לאחורי גביו לעגבותיו הוא הבשר האחורי האדם שיושב עליו: שמא יהרוג את אמו. שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו:
וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם
(*) נִפְתַּח הַסָּתוּם
(*) וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת. וְנֵר דָּלוּק מוּנָח עַל רֹאשׁוֹ וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ''
(איוב כט, ג). וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא. וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה אֶלָּא אוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי־יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי־קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי''
(שם שם, ב). וּמַה הֵן הַיָּמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים וְאֵין בָּהֶם שָׁנָה? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה. וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ־ דְּבָרַי לִבֶּךָ'' וגו'
(משלי ד, ד). וְאוֹמֵר: ''בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי''
(איוב כט, ד).
נפש יהודה נפתח הסתום. פיו: ונסתם הפתוח. טבורו:
וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם בָּא מַלְאָךְ
(*) וְסוֹטְרוֹ עַל פִּיו וּמְשַׁכְּחוֹ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ
(פרוש: זה דבקות השכל בחומר, שמונע ממנו כל חכמה והוא מסך מבדיל בינו לבין הדעת), שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ''
(בראשית ד, ז). וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם עַד שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־לִי תִּכְרַע כָּל־ בֶּרֶךְ''
(ישעיה מה, כג), זֶה יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָל־יוֹרְדֵי עָפָר'' וגו'
(תהלים כב, ל); ''תִּשָּׁבַע כָּל־ לָשׁוֹן''
(ישעיה, שם), זֶה יוֹם הַלֵּידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב'' וגו'
(תהלים כד, ד).
נפש יהודה וסוטרו. מכה באצבעו על שפתו העליונה של פיו: נקי כפים וגו'. שלא חטא עדיין:
וּמַה שְּׁבוּעָה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ? אוֹמֵר לוֹ: הֱוֵי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ צַדִּיק אַתָּה,
(*) הֱוֵי בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע. וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַן בְּךָ טְהוֹרָה, אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטָהֳרָה מוּטָב וְאִם לָאו הֲרֵינִי נוֹטְלָהּ מִמְּךָ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְכֹהֵן חָבֵר שֶׁנָּתַן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ וְאוֹמֵר לוֹ: אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטָהֳרָה מוּטָב וְאִם לָאו הֲרֵינִי שׂוֹרְפָהּ לְפָנֶיךָ.
נפש יהודה הוי בעיניך. שלא תתגאה בשביל צדקתך אלא כמי שאין לך צדקות:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
(*) מַאי קְרָא? ''מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי''
(שם עא, ו). מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ''גּוֹזִי'' דִּשְׁבוּעָתָא הוּא? דִּכְתִיב: ''
(*) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי''
(ירמיה ז, כט). וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ? לֶאֱגוֹז מוּנָח בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם, אָדָם נוֹתֵן אֶצְבָּעוֹ עָלָיו
(*) שׁוֹקֵעַ לְכָאן וּלְכָאן.
נפש יהודה מאי קרא. שמשביעין לו: גזי נזרך. לשון נזירות דהיינו נדר דדמי לשבועה. גזי גזוז שערך כנזיר: שוקע. נעתק לכאן ולכאן כך נעתק הולד במעי אמו שלא יוזק כשהיא נושאת דבר על בטנה:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים וָלָד דָּר בַּמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן, אֶמְצָעִיִּים וָלָד דָּר בַּמָּדוֹר הָאֶמְצָעִי, אֲחַרוֹנִים וָלָד דָּר בַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת
(*) מִתְהַפֵּךְ וְיוֹרֵד וְיוֹצֵא וְזֶהוּ
(*) חֶבְלֵי אִשָּׁה. תָּנָא: חֶבְלֵי נְקֵבָה מְרֻבִּין מִשֶּׁל זָכָר. מַאי טַעֲמָא? זֶה
(*) דֶּרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ בָּא וְזוֹ דֶּרֶךְ תַּשְׁמִישָׁהּ בָּאָה, הַאי מִתְהַפֵּךְ וְהַאי לָא מִתְהַפֵּךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי קְרָא? ''אֲשֶׁר־עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר
(*) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ''
(תהלים קלט, טו). דַּרְתִּי לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא רֻקַּמְתִּי. מַאי שְׁנָא חֶבְלֵי נְקֵבָה מְרֻבִּין מִשֶּׁל זָכָר? הַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: זֶה דֶּרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ בָא וְזוֹ דֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ בָּאָה,
(זה הופך פניו) וְזֶה אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו.
נפש יהודה מתהפך. מלמעלה למטה: חבלי. צערי: דרך תשמישו. האיש פניו למטה כן הזכר שנולד פניו למטה לארץ אשה פניה למעלה הלכך נקבה צריכה להתהפך דהא כשהיא במעי אמה פניה למטה כדאמרינן לעיל כשהוא מונח אבל זכר אין צריך להתהפך: רוקמתי. היינו יצירה ראשונה וכתיב בתחתיות היינו מדור תחתון:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: דָּרַשׁ רַבִּי חִיָּא בַּר פַּפָּא: מַאי דִּכְתִיב: ''עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד־אֵין חֵקֶר'' וגו'
(איוב ט, י)? בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: אָדָם נוֹתֵן חֲפָצָיו בְּחֵמֶת צְרוּרָה וּפִיהָ לְמַעֲלָה, סָפֵק מִשְׁתַּמֵּר סָפֵק אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר; וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר אֶת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ, אִשָּׁה פְתוּחָה וּפִיהָ לְמַטָּה וּמִשְׁתַּמֵּר. דָּבָר אַחֵר: אָדָם נוֹתֵן חֲפָצָיו בְּכַף מָאזְנַיִם, כָּל זְמַן שֶׁמַּכְבִּיד יוֹרֵד לְמַטָּה וְאֵלּוּ הָעֻבָּר כָּל זְמַן שֶׁמַּכְבִּיד
(*) עוֹלֶה לְמַעֲלָה.
נפש יהודה עולה למעלה. כדתניא לעיל אחרונים דר במדור העליון:
דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מַאי דִּכְתִיב ''אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי'' וגו'
(תהלים קלט, יד)? בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְמִדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן זֵרְעוֹנִים בַּעֲרוּגָה וְכָל אֶחָד עוֹלֶה בְמִינוֹ וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר אֶת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה
(*) וְכֻלָּן עוֹלִין לְמִין אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: הַצַּבָּע נוֹתֵן הַסַּמָּנִים בַּיּוֹרָה, כֻּלָּן עוֹלִים לְצֶבַע אֶחָד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר אֶת הָעֻבָּר בָּאִשָּׁה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד עוֹלֶה לְמִינוֹ.
נפש יהודה וכולן עולין למין אחד. לצבע אחד ואינו יכול לצבוע ביורה אחד משנים ושלשה גוונים בשנים ושלשה מקומות וזרע האב וזרע האם נעשים ביורה אחת וכל אחד ואחד עולה למינו לובן מן האיש ושחור מן האשה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: דָּרַשׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) אָרְחִי
(*) וְרִבְעִי
(*) זֵרֵיתָ'' וגו'
(שם שם, ג). מְלַמֵּד, שֶׁלֹּא מִכָּל הַטִּפָּה אָדָם נוֹצָר, אֶלָּא מִן הַבָּרוּר שֶׁבָּהּ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁזּוֹרֶה תְבוּאָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, נוֹטֵל אוֹכֵל וּמַנִּיחַ הַפְּסֹלֶת. כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי: כְּתִיב ''וַתַּזְרֵנִי חַיִל''
(שמואל־ב כב, מ) וּכְתִיב ''וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל''
(תהלים יח, מ)? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
(*) זֵרְתָנִי וְזֵרַזְתָּנִי.
נפש יהודה ארחי. תשמיש כמו דרך גבר בעלמה: ורבעי. תשמיש לשון לרבעה: זרית. בררת בנפה שקורין ווי''ן כמו ברחת ובמזרה ווינ''ד שויפע''ל בל''א שמברר ומנקה התבואה מן הפסולת כך לא מן כל הזרע נברא האדם אלא מן הזך והנקי שבה וזה ותזרני חסר אל''ף לשון מזרה: זריתני. ואח''כ תאזרני זריתני מן הברור אח''כ זרזתני ל' חגירת כח במתנים:
דָּרַשׁ רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי דִּכְתִיב ''מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב'' וגו'
(במדבר כג, י)? מְלַמֵּד, שֶׁיּוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסוֹפֵר אֶת
(*) רְבִיעִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: מָתַי תָבוֹא טִפָּה שֶׁהַצַּדִּיק נוֹצָר מִמֶּנָּה. וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם. אָמַר: מִי שֶׁהוּא טָהוֹר וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים יָצִיץ בְּדָבָר זֶה, מִיָּד נִסְמֵית עֵינוֹ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן''
(שם כד, ג). וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ''וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַיְלָה הוּא''
(בראשית ל, טז)? מְלַמֵּד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִיַּע בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. ''יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם''
(שם מט, יד) חֲמֹר גָּרַם לוֹ לְיִשָּׂשׂכָר.
נפש יהודה רביעיותיהן. עונות תשמישן:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְבֵי רַבִּי אַמֵּי אָמְרוּ: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר''
(ויקרא יב, ב). תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת וכו'.
(*) וְלֹא פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר מְנָא לָן, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵרְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ''אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֶת דִּינָה בִתּוֹ''
(בראשית מו, טו), תָּלָה הַכָּתוּב אֶת
(*) הַזְּכָרִים בַּנְּקֵבָה וְאֶת הַנְּקֵבָה בַּזָּכָר. וּכְתִיב: ''וַיִּהְיוּ בְנֵי־אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי־חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים''
(דברי הימים־א ח, מ). וְכִי בְיָדוֹ שֶׁל אָדָם לְהַרְבּוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ
(*) שֶׁמַּשְׁהִין עַצְמָן כְּדֵי שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶם תְּחִלָּה שֶׁיִּהְיוּ בְנֵיהֶם זְכָרִים, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַב קְטִינָא:
(*) יָכוֹלְנִי לַעֲשׂוֹת כָּל הַבָּנִים זְכָרִים. אָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל בָּנָיו זְכָרִים יִבְעֹל וְיִשְׁנֶה.
נפש יהודה ולא פירשו. את הדבר מנא לן: הזכרים בנקבות. בני לאה הנקבות בזכרים ואת דינה בתו משום הך דרשה איש מזריע תחלה יולדת נקבה: שמשהין עצמן. מלהזריע: יכולני. שאשהה עצמי מלהזריע:
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק [דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי]: אֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת אֶלָּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הֵן־בְּעָוֹון חוֹלָלְתִּי''
(תהלים נא, ז). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי''
(שם). מַאי מַשְׁמָע דְּהַהִיא חֵטְא לִישְׁנָא דְדָכְיָא הוּא? דִּכְתִיב: ''וְחִטֵּא אֶת־הַבַּיִת''
(ויקרא יד, נב) וּמְתַּרְגְּמִינָן: וְיִדְכֵי יָת בֵּיתָא. וְאִי בָּעִית אֵימָא מְהָכָא: ''תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר''
(תהלים נא, ט).
נפש יהודה הן בעון חוללתי. נבראתי בעון על ידי דם נדה שהוא סימן להריון כדקיימא לן כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין והוא מביאו לידי עון וקא דייק רבי יצחק בעון שסמוך לעון נידות שהוא מוזהר לפרוש הימנה בסמוך לוסתה עת של רגילות נדתה לבא: בחטא. לשון טהרה וטבילה כדמפרש והכי קאמר על ידי דם נידות שהוא מביאו לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שאברא וכשנתחטאה אמי מנדתה יחמתני נבראתי על ידי חימום התשמיש:
וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: כֵּיוָן שֶׁבָּא
(*) זָכָר בָּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, זָכָר, זֶה כַּר, דִּכְתִיב: ''שִׁלְחוּ־כַר מוֹשֵׁל־ אֶרֶץ''
(ישעיה טז, א). וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: כֵּיוָן שֶׁבָא זָכָר בָּא כִכָּרוֹ עִמּוֹ. זָכָר, זֶה כַּר, דִּכְתִיב: ''וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ''
(מלכים־ב ו, כג). נְקֵבָה בָאָה אֵין עִמָּהּ כְּלוּם,
(*) נְקִיָּה בָּאָה,
(*) עַד דְּאָמְרָה מְזוֹנָא לָא יְהִבֵי לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) נָקְבָה שְׂכָרְךָ''
(בראשית ל, כח).
נפש יהודה כר. מנחה וסעודה דהיינו סימן שלום: נקיה. חסרה כמו יצא פלוני נקי מנכסיו: עד דאמרה מזוני. שיודעת להתפלל: נקבה. כשתנקוב תפרש שכרך ואתנה ונקבה נמי הכי דרשינן:
שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה יוֹלֶדֶת תָּבִיא קָרְבָּן? אָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד קוֹפֶצֶת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא תִזְדַּקֵּק לְבַעֲלָהּ,
(*) לְפִיכָךְ אָמְרָה תוֹרָה תָּבִיא קָרְבָּן. מַתְּקִיף לֵיהּ רַב יוֹסֵף: הַאי
(*) מְזִידָה הִיא וּבַחֲרָטָה תַּלְיָא מִלְתָא.
(*) וְעוֹד, קָרְבָּן שְׁבוּעָה בָּעֵי לַאֲתוּיֵי. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה: זָכָר לְשִׁבְעָה וּנְקֵבָה לְאַרְבָּעָה עָשָׂר? זָכָר, שֶׁהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ
(*) מִתְחָרֶטֶת לִשִׁבְעָה; נְקֵבָה, שֶׁאֵין הַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ מִתְחָרֶטֶת לְאַרְבָּעָה עָשָׂר.
(*) וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה: מִילָה לִשְׁמוֹנָה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים וְאָבִיו וְאִמּוֹ עֲצֵבִים. תַּנְיָא רַבִּי [מֵאִיר] אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה, תְּהֵא
(*) נִדָּה שִׁבְעָה?
(*) מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ קָץ בָּהּ, לְפִיכָךְ
(*) אָמְרָה תוֹרָה: תְּהֵא נִדָּה שִׁבְעָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עָלָיו כְּיוֹם כְּנִיסָתָהּ לְחֻפָּה.
נפש יהודה לפיכך. תביא קרבן שבועת ביטוי חטאת: מזידה היא. ואין כאן קרבן דהא ונעלם כתיב בשבועת ביטוי ובחרטה תליא לפתוח לה בחרטה ויתיר לה חכם שבועתה אבל קרבן אינו עוקר ומתיר שבועות: ועוד קרבן שבועה בעיא לאתויי. כשבה או שעירה והאי עוף הוא: מתחרטת לשבעה. מתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר: ומפני מה. מילה לשמונה , ולא לשבעה שלא יהיו הכל שמחין שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבין שאסורין בתשמיש: נדה שבעה. לאו ביולדת קאי: מפני שרגיל בה. באשתו כל שעה שירצה קץ בה מאוסה עליו: אמרה תורה. כל שעה שתראה נדה טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו:
וְאַשְׁרָיו מִי שֶׁרֹב בָּנָיו זְכָרִים, מִכַּמָּה טְעָמִים יִרְבּוּ מִסְפָּר. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין
(פב, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין לְךָ אֻמָּנוּת
(*) שֶׁעוֹבֶרֶת מִן הָעוֹלָם, אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה אֶת הוֹרָיו בְּאֻמָּנוּת מְעוּלָה, אוֹי לְמִי שֶׁרָאָה אֶת הוֹרָיו בְּאֻמָּנוּת פְּגוּמָה. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא
(*) בַּשָּׂם וּבְלֹא
(*) בּוּרְסְקִי, אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בַּשָּׂם, אוֹי לְמִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בּוּרְסְקִי. אִי אֶפְשַׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, אוֹי לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׂמֹחַ לְלֵידַת הַזָּכָר וְגַם לְמִצְוַת מִילָה.
נפש יהודה שעוברת מן העולם. שבטלה מן העולם בין שהיא נקיה ובין שהיא מאוסה יש בה צורך ואם לא ילמדנה זה ילמדנה אחר ומ''מ אשרי מי שרואה את הוריו ויולדיו באומנות נקיה: בושם. מוכר בשמים: בורסקי. מעבד עורות ומלאכה בזויה ומסרחת היא:
וְהַזָּהִיר בַּנִּדָּה יִזְכֶּה לְמִצְוָה זֹאת, שֶׁכֵּן דָּרְשׁוּ ז''ל
(פס"ר פ"ד) עַל פָּסוּק: ''תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה''
(קהלת יא, ב). רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָא בְּנִדָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה'', אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַנִּדָּה: ''וְגַם לִשְׁמוֹנָה'', אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם תִּשְׁמֹר יְמֵי הַנִּדָה כָּרָאוּי, הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ בֶּן זָכָר הַנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אִם תְּהֵא זָרִיז בְּזֹאת הַמִּצְוָה
(*) לֹא תֵדַע דָּבָר רָע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע''
(שם ח, ה). וְאֵין לְךָ דָּבָר רָע כְּעָנְשׁוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹם וְתִנָּצֵל מִמֶּנּוּ בִּזְכוּת הַמִּילָה. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ''ל: בִּזְכוּת הַמִּילָה נִצּוֹלִין שְׁלֹשָׁה מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל גֵּהִנֹּם: אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַמּוֹהֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''גַּם־אַתְּ בְּדַם־בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ
(*) מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ''
(זכריה ט, יא). וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(עירובין יט, א), שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ, אֵינוֹ מַנִּיחַ לְנִמּוֹל לְהִכָּנֵס בְּגֵיהִנֹּם רַק לְבּוֹעֵל גּוֹיָה שֶׁנִּמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ, כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר א, בְּחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל, סוֹף פֶּרֶק ה'
(סימן כג).
נפש יהודה לא תדע דבר רע. שיארע אשתך נדה בשעת תשמיש: מבור אין מים בו. רק אש וזה גיהנם:
וְכָתוּב בַּמִּדְרָשׁ: ''כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר־יָבוֹא אֶל־ הַמֶּלֶךְ וגו' אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית''
(אסתר ד, יא) רוֹצֶה לוֹמַר, כָּל הַגּוֹיִם, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא לְקַבֵּל הַתּוֹרָה אַחַת דָּתָם לְהָמִית הַמִיתָה הָאֲמִתִּית, שֶׁהִיא עָנְשָׁה שֶׁל גֵּיהִנֹּם, ''לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ''
(שם), רָאשֵׁי תֵּבוֹת: מִילָה. וּנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נִמּוֹלוּ מִנַּיִן שֶׁנִּצּוֹלִין? דִּכְתִיב: אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה''
(שם), רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אִשָּׁה, רוֹצֶה לוֹמַר, אִשָּׁה שֶׁלֹּא נִמּוֹלָה. וְעַל זֶה אוֹמְרִים בְּבִרְכַּת הַמִּילָה: ''עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת, אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ, צַוֵּה לְהַצִּיל'' וכו'.
וּמֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְזֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, חָתַם בְּרִיתוֹ בִּבְשָׂרָם לְאוֹת וּלִבְרִית עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשָׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם''
(בראשית יז, יג), רוֹצֶה לוֹמַר, לְאוֹת וּלְמָגֵן בַּעֲדָם. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא
(מט, ט): ''וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים''
(בראשית יז, ח) אִם בָּנֶיךָ מְקַבְּלִין אֱלֹהוּתִי אֲנִי אֶהֱיֶה לָהֶם לֶאֱלוֹהַּ
(*) וּפַטְרוֹן. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָנוּ לְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ וְלִשְׂמֹחַ בִּבְרִיתוֹ וּלְקַבֵּל אֱלֹהוּתוֹ וְהוּא יָגֵן בַּעֲדֵנוּ.
נפש יהודה פטרון. מליץ שימליץ וידבר עלינו טובה על שקבלנו עלינו תורתו ובריתו:
החלק השני בשמחתה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [פב]
כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם מֵאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב נִקְרָאוֹת מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְעַל כֻּלָּם כְּשֶׁהָאָדָם זוֹכֶה לְמִצְוַת מִילַת בְּנוֹ יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ שִׂמְחָה יְתֵרָה וּלְהַלֵּל לְבוֹרְאוֹ אֲשֶׁר זִכָּהוּ וְהִגִּיעוֹ לְהוֹלִיד בֵּן לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוָה זֹאת. וּלְפִי שֶׁקִּבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה שְׂמֵחִים בָּהּ עֲדֵי עַד, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה
(קל, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּהָ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה, כְּגוֹן מִילָה, דִּכְתִיב: ''
(*) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל־אִמְרָתֶךָ''
(תהלים קיט, קסב), עֲדַיִן עוֹשִׂין אוֹתָהּ
(*) בְּשִׂמְחָה; וְכָל מִצְוָה שֶׁקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם בִּקְטָטָה, כְּגוֹן עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ''וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו''
(במדבר יא, י),
(*) עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו, עֲדַיִן עוֹשִׂין אוֹתָהּ בִּקְטָטָה, דְּלֵיכָא כְּתֻבָּה דְּלָא רָמוּ בָהּ
(*) תִּיגְרָא.
נפש יהודה שש אנכי על אמרתך. אמירה יחידי שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששין עליה דכל שאר מצות אינן שכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעידה עליהם לעולם כדאמרינן במנחות בדוד שראה עצמו ערום בבית המרחץ ונצטער ואמר אוי לי שאני ערום מכל מצוה כיון שנסתכל במילה נתישבה דעתו: בשמחה. שעושין משתה: על עסקי משפחותיו. שנאסרו להם קרובים: תיגרא. מחלוקת וריב:
כָּתוּב בַּמַּנְהִיג, כִּי לַעֲשׂוֹת סְעוּדַת שִׂמְחָה בְּיוֹם הַבְּרִית יֵשׁ סֵמֶךְ בַּמִּדְרָשׁ, דִּכְתִיב ''וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם
(*) הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק''
(בראשית כא, ח). דָּרְשׁוּ: בְּיוֹם שֶׁמָּל אֶת יִצְחָק. וְכֵן מַשְׁמָע מִדְּאִיתָא בְּנִדָּה: רַב פַּפָּא הֲוָה סָבַר לִבְרוּכֵי שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ, אִי לָאו מִשּׁוּם דְּאִכָּא צַעֲרָא לִיְנוּקָא, מַשְׁמַע דְעָבַד סְעוּדָה. וְכֵן כָּתַב דָּוִד: ''אִסְפוּ־לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי
(*) עֲלֵי־זָבַח''
(תהלים נ, ה). וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא יְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ בִּסְעוּדַת בְּרִית מִילָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת
(ח, א) רַב חֲנִינָא אִיקְלָא
(*) לְבֵי מְהוּלָא, בְּרִיךְ ''שֶׁהַשִּׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ''. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ, מִשׁוּם
(*) דִּטְרִידֵי דְאִית לֵיהּ צַעֲרָא לִיְנוּקָא. וּמִשּׁוּם הָכֵי פָּסַק רַבֵּינוּ תַּם, דְּאֵין אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ.
נפש יהודה הגמל. ביום ה''ג מל דהיינו ביום השמיני: עלי זבח. אספו לי חסידים לברית מילה וזהו כורתי בריתי עלי זבח לסעודה על זבחים: לבי מהולא. לסעודת מילה: דטרידי. אינשי , מכח צער הילד הם טרודים ואין כאן שמחה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דִמְגִלָּה
(טז, ב): ''לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר''
(אסתר ח, טז). אָמַר רַב יְהוּדָה: ''
(*) אוֹרָה'' זוֹ תוֹרָה, דִּכְתִיב: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר''
(משלי ו, כג); ''שִׂמְחָה''
(*) זֶה יוֹם טוֹב, דִּכְתִיב: ''וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ''
(דברים טז, יד); ''שָׂשׂוֹן''
(*) זוֹ מִילָה, דִּכְתִיב: ''שָׂשׂ אָנֹכִי עַל־אִמְרָתֶךָ''
(תהלים קיט, קסב): ''וִיקָר'' אֵלּוּ תְּפִילִין, דִּכְתִיב: ''וְרָאוּ כָּל־עָמֵי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ''
(דברים כח, י). וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
נפש יהודה אורה זו תורה. שגזר המן עליהם שלא לעסוק בתורה: זה יום טוב. קיימו עליהם ימים טובים: זו מילה. שעל כל אלה גזר:
וְגַרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ
(תנח' תצוה): ''וַאֲנִי תָּמִיד
(*) אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל־כָּל־תְּהִלָּתֶךָ''
(תהלים עא, יד) אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁאֵין חָבִיב לָאָדָם יוֹתֵר מִבְּנוֹ וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ רוֹאֶה בְנוֹ שֶׁנִּשְׁפָּךְ מִמֶּנּוּ דָּם מִילָה וּמְקַבְּלוֹ עָלָיו בְּשִׂמְחָה. אָמַר רַב הוּנָא: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שִׂמְחָה מַה שֶּׁלֹּא נִצְטַוָּה וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ''וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל'' וגו'.
נפש יהודה איחל. אקוה לך למלאות לי הוצאות ממון המילה לפי שהוספתי על מצותיך ועשיתי יותר ממה שנצטויתי שעשיתי סעודה מחמת שמחה שיש לי שקיימתי מצותיך:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַתְּכֵלֶת
(מג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת: תְּפִלִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה בְּפִתְחֵיהֶן. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד: ''שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ''
(תהלים קיט, קסד). וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עָרֹם, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁאֲנִי עָרֹם מִכָּל מִצְוָה; וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ וְאָמַר: ''לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל־הַשְּׁמִינִית''
(שם ו, א), ר''ל, עַל מִצְוַת מִילָה שֶׁעוֹשִׂין בַּשְּׁמִינִי.
פרק שני [פג]
מִשֶּׁגָּבְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, גָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, וּכְדֵי לְאַבְּדָם גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יְקַיְּמוּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁהֵם מְגִינִים עַל יִשְׂרָאֵל. וְגַם גָּזְרוּ עַל הַמִּילָה, כְּדֵי שֶׁיִשָּׁאֲרוּ עֲרֵלִים
(*) וְיִטָּבְעוּ בֵּין הָאֻמּוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעַן רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, בְּזָכְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ וְאֶת הַבְּרִית אֲשֶׁר שָׂם בָּהֶם, כְּדִכְתִיב: ''לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־ גְעַלְתִים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר'' וגו'
(ויקרא כו, מד), הוֹכִיחָם בְּיִסּוּרִים וּבְגָלֻיּוֹת וְצָרוֹת רַבּוֹת, וְלֹא רָצָה לְכַלּוֹתָם וְלֹא הֵפֵר בְּרִיתוֹ. וְשָׁמַע צַעֲקָתָם וְרָאָה אֵיךְ הָיוּ הַיְּחִידִים מוֹסְרִין עַצְמָן בְכָל דּוֹר וָדוֹר עַל הַמִּצְוֹת, וְהִטָּה לֵב גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת וּבִטְּלוּ הַגְּזֵרוֹת וְהִתִּירוּם לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.
נפש יהודה ויטבעו. כלומר יתערבו עמם להיות טבועים בהם טבעו בארץ שעריה תרגום טמעו בארעא תרעהא:
כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יט, א): בְּעֶשְׂרִים
(וחמשה) [וּתְמַנְּיָא] בַּאֲדָר אָתְיָא בְּשׂוֹרְתָּא טָבָא לִיהוּדָאֵי,
(*) דְּלָא יְעַדוּן מִפִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁפַּעַם אֶחָד גָּזְרוּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשֶׁיְחַלְּלוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. מֶה עָשָׂה יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ וַחֲבֵירָיו? הָלְכוּ וְנָטְלוּ עֵצָה מִמַּטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. אָמְרָה לָהֶם: צְאוּ וְהַפְגִּינוּ
(פרוש: צעקו) בַּלַּיְלָה בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים וִירַחֲמוּ עֲלֵיכֶם. הָלְכוּ וְהִפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה, אָמְרוּ:
(*) אֵי שָׁמַיִם, לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ, לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ, לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ, מַה נִּשְׁתַּנֵּינוּ מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁאַתֶּם גּוֹזְרִים עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת הַלָּלוּ - וּבִטְּלוּם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
נפש יהודה דלא יעידון מאורייתא. שלא יצטרכו לנתק עצמם מן התורה: אי שמים. כלומר למען הקב''ה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְעִילָה, פֶּרֶק קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ
(יז, א): פַּעַם אַחַת גָּזְרוּ מַלְכוּת הָרִשְׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִשְׁמְרוּ אֶת הַשַּׁבָּת וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשֶׁיִּבְעֲלוּ אֶת נְשֵׁיהֶם נִדּוֹת. הָלַךְ רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרֻבָּל
(*) וְסִפֵּר קוֹמִי וְהָלַךְ וְיָשַׁב עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם:
(*) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹיֵב, רוֹצֶה שֶׁיֵּעָנִי אוֹ שֶׁיֵּעָשֵׁר? אָמְרוּ לֵיהּ: שֶׁיֵּעָנִי. אִם כֵּן לֹא יַעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁיֵּעָנוּ. אָמַר לֵיהּ: יָפֶה דִבַּרְתָּ, תְּבֻטַּל גְּזֵרָה זוֹ. וְעוֹד אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹיְבִים רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ גִּבּוֹרִים אוֹ חַלָּשִׁים? אֲמַר לֵיהּ: חַלָּשִׁים. אֲמַר לֵיהּ: יְהוּדִים אֵלּוּ אֵינָם חַלָּשִׁים מִכֶּם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּילָה, כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן לְאֶחָד מֵהֶם הֵם מִתְקַבְּצִים וְחוֹתְכִים אֶת בְּשָׂרוֹ לִשְׁמוֹנָה יָמִים וְתָשַׁשׁ כֹּחוֹ, שׁוּב אֵין בּוֹ כֹּחַ, וְאִם אַתָּה מְבַטֵּל הַמִּילָה מֵהֶם הֵם מִתְגַבְּרִים וּמוֹרְדִים בְּךָ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: יָפֶה דִּבַּרְתָּ, תְּבֻטַּל גְּזֵרָה זוֹ. וְשׁוּב אָמַר לוֹ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹיְבִים הוּא רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבִּים אוֹ מוּעָטִין? אֲמַר לֵיהּ: מוּעָטִין. אָמַר לוֹ: יְהוּדִים אֵלּוּ אֵינָם מוּעָטִים מִפְּנֵי שֶׁמְּקַיְּמִים אֶת הַנִּדָּה, כָּל אַחַת מֵהֶן יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעָה וְאַרְבָּעָה־עָשָׂר, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנִים יוֹם וְאִם אַתָּה מְבַטֵּל אֶת הַנִּדָּה הֵם מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶם בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְיִרְבּוּ כְּמוֹתְכֶם וּמוֹרְדִים בְּךָ. אָמַר לֵיהּ: יָפֶה אָמַרְתָּ, תְּבֻטָּל גְּזֵרָה זוֹ.
נפש יהודה סיפר קומי. השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי: מי שיש לו אויב. רצונו שיעשיר או רצונו שיעני:
תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת [רוֹמִי] גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לִמּוֹל אֶת בְּנֵיהֶם. וּבְאוֹתוֹ זְמַן נוֹלַד רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָבִיו: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּנוּ לָמוּל וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ גָּזְרוּ עָלֵינוּ שֶׁלֹּא לָמוּל, כֵּיצַד אָנוּ מְבַטְּלִים גְּזֵרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּנְקַיֵּם גְּזֵרָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע? מִיָּד עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וּמָל אֶת בְּנוֹ. כְּשֶׁהוֹדִיעוּ הַדָּבָר בִּפְנֵי הַהֶגְמוֹן שֶׁהָיָה בָּעִיר, שָׁלַח וְקָרָא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָבַרְתָּ עַל גְּזֵרָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּמַלְתָּ אֶת בִּנְךָ? אָמַר לוֹ: כָּךְ צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: הַרְבֵּה כָּבוֹד יֵשׁ לְךָ עָלַי שֶׁאַתָּה רֹאשׁ לְאֻמָּתְךָ, אֶלָּא גְּזֵרָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הִיא וְאֵינִי יָכוֹל לְהַנִיחֲךָ. אָמַר לוֹ: וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁנִּשְׁלַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ וּמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת יַעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה כָּל מַה שֶּׁאַתָּה חָפֵץ.
מִיָּד שָׁלַח אֶת רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ וְאֶת אִמּוֹ וְהָלְכוּ כָּל הַיּוֹם בַּדֶּרֶךְ. לָעֶרֶב הִגִּיעוּ לִמְלוֹן בֵּית אָבִיו שֶׁל אַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוִירוּס וּבְאוֹתוֹ הַזְּמָן נוֹלַד אַנְטוֹנִינוּס. נִכְנְסָה אִמּוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֵצֶל אִמּוֹ שֶׁל אַנְטוֹנִינוּס, אָמְרָה לָהּ: מַה טִּיבֵךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּךְ וְכָךְ גָּזְרוּ עָלֵינוּ, שֶׁלֹּא לָמוּל, וְעַכְשָׁיו מַלְתִּי אֶת בְּנִי וּלְכָךְ מוֹלִיכִין אוֹתָנוּ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּאֶחָד. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה מִמֶּנָּהּ כֵּן, אָמְרָה לָהּ: אִם רְצוֹנֵךְ, קְחִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי שֶׁאֵינוֹ מָהוּל וּתְנִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָךְ וּלְכִי וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ מְאֵת הַמֶּלֶךְ. מִיָּד עָשְׂתָה כֵן וְהָלְכָה לַמֶּלֶךְ. נִכְנַס אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, זוֹ עָבְרָה עַל גְּזֵרָתְךָ וּמָלָה אֶת בְּנָהּ וְעַכְשָׁיו הֵבֵאתִי אוֹתָהּ אֶצְלְךָ וּמַה שֶׁתִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת עֲשֵׂה. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: רְאוּ בְנָהּ אִם הוּא מָהוּל. נִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מָהוּל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי גָּזַרְתִּי עַל מָהוּל וְאַתָּה הֵבֵאתָ לִי שֶׁאֵינוֹ מָהוּל.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ גְדוֹלִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵי קֵיסָר וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אָנוּ מְעִידִין בְּוַדַּאי שֶׁבְּנָהּ שֶׁל זוֹ מָהוּל הָיָה, אֶלָּא אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ קָרוֹב הוּא לָהֶם וְכֵיוָן שֶׁהֵם קוֹרְאִים אֵלָּיו מִיָּד הוּא עוֹנֶה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו''
(דברים ד, ז). מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְנֶהֱרַג אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וּבִטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה. וְשָׁלַח אֶת רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ וְאֶת אִמּוֹ לְשָׁלוֹם. כֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל אַנְטוֹנִינוּס, אָמְרָה אִמּוֹ: הוֹאִיל וְעָשָׂה לָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס עַל יָדִי וְלִבְנֵךְ עַל יַד בְּנִי, יִהְיוּ
(*) שׁוֹשְׁבִינִים לְעוֹלָם. וּבִשְׂכַר אוֹתוֹ חָלָב שֶׁיָּנַק אַנְטוֹנִינוּס מֵאִמּוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, זָכָה וְלָמַד תּוֹרָה וְשִׁמֵּשׁ אֶת רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ וְנַעֲשָׂה מֶלֶךְ לְאֻמָּתוֹ וְיָרַשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה שושבינים. אוהבים וחברים וכן היה שנעשה למלך על עמיו ונתגייר בסוד והיה רגיל אצל רבינו הקדוש ולמד ממנו תורה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים
(ס, ב): אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית־ הַמִּקְדָשׁ דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עָלֵינוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אֲבָל אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה וְגוֹזְרִין עָלֵינוּ גְזֵרוֹת קָשׁוֹת וּמְבַטְּלִים מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְאֵין מְנִיחִין אוֹתָנוּ לְהִכָּנֵס
(*) לִשְׁבוּעַ הַבֵּן, דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִישָׂא נָשִׁים וְשֶׁלֹּא נוֹלִיד בָּנִים, אִם כֵּן
(*) נִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֶה,
(*) אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין.
נפש יהודה לשבוע הבן. מילה שהיא לסוף שבעה: נמצא זרעו של אברהם אבינו כלה. מאליו ולא על ידי עובדי כוכבים ומזלות ומצות לא יבטלו עוד: אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין. בדבר במה שלוקחים נשים שאינם סוברים שיש עבירה בדבר ואל יהיו מזידין דמשום שלא יוכלו לעמוד בה יבטלוהו ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן:
וְהַמִּצְוָה שֶׁהָיוּ מוֹסְרִין עַצְמָן עָלֶיהָ לְקַיְּמָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַטֵּל הַגְּזֵרוֹת וּמַחֲזִיק בְּיָדָם הַמִּצְוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה
(שבת קל, א): תַּנְיָא: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה עֲדַיִן מֻחְזֶקֶת הִיא בְּיָדָם וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּחֵלֶק קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין
(סימן קכו), שֶׁהִיא מְקוֹמָהּ.
וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוַת מִילָה אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמַד מוֹסְרִין עַצְמָן עָלֶיהָ, שֶׁזּוֹבְחִין בְּנֵיהֶם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וְלִפְעָמִים מֵתִים מֵחֲמַת הַמִּילָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה
(קלד, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְּרַכֵּי הַיָּם וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֵבִיאָתוֹ לְפָנַי רְאִיתִיו שֶׁהוּא אָדוֹם,
(*) הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְרִית. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ. וְהִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחַיָּה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן עַל שְׁמִי. שׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת. שֵׁנִי וָמֵת שְׁלִישִׁי הֱבִיאָתוֹ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרוֹק, הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דָּם. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִינִי לוֹ
(*) עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּמוֹ. הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחַיָּה, וְהָיוּ קוֹרִין לוֹ נָתָן הַבַּבְלִי עַל שְׁמִי. לְלַמְּדֵנּוּ כַּמָּה הָיוּ הַמִּצְוֹת חֲבִיבוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ מוֹסְרִין עַצְמָן וּבְנֵיהֶם, שֶׁחֲבִיבִין לִבְנֵי אָדָם יוֹתֵר מֵעַצְמָן, לְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאָם.
נפש יהודה הצצתי. הסתכלתי בו ולא היה בו דם הברית תרתי לריעותא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן הוא משום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם: עד שיפול בו דמו. עד שיבא בו דם:
הכלל השני לגדל את הבן
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּדְבָרִים שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, לְבֶן חֲבֵרוֹ
החלק הראשון בדברים שחיב לעשות לבנו
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְרָקִים
פרק ראשון [פד]
בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תוֹרָה עַל מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית. וּתְנַן בִּיבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(סא, ב): בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יְבַטֵּל אָדָם מִפִּרְיָּה וּרְבִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ זָכָר וּנְקֵבָה. וַאֲמְרִינָן הָתָם
(סב, א): הָיוּ לוֹ בָנִים וָמֵתוּ, רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּם פִּרְיָה וּרְבִיָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּם. וְהִלְכְתָּא כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
לְפִיכָךְ יִשְׁתַּדֵּל אָדָם בְּכָל יְכָלְתּוֹ לְגַדֵּל אֶת בָּנָיו כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְיוֹתֵר עַל בֵּן זָכָר, כְּדֵי לְסַלֵּק מִמֶּנּוּ עֲבֵרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קטז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן זָכָר לְיוֹרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) מַעֲלֶה עָלָיו עֲבֵרָה. כְּתִיב הָכָא ''אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם''
(במדבר כז, ח) וּכְתִיב הָתָם ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''
(צפניה א, טו).
נפש יהודה מעלה עליו עברה. כלומר שונא אותו:
''אֲשֶׁר אֵין
(*) חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים''
(תהלים נה, כ). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן; וְחַד אָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תַּלְמִיד. תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דַּאֲמַר תַּלְמִיד, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דֵּין גַּרְמָא דְעַשִׂירָאָה בִּיר
(פירוש: נשא אצלו שן של אחד מבני ובו היה מנחם (*) למרי נפש), תִּסְתַּיֵּם. וּמִדְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תַּלְמִיד, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בֵּן. וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא הֲוָה אֲזֵיל
(*) לְבֵי אֶבְלָא אֶלָּא לְמָאן דְּשָׁכִיב בְּלָא בְנֵי, דִּכְתִיב: ''בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ''
(ירמיה כב, י), וְאָמַר רַב: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים זְכָרִים? אֶלָּא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תַּלְמִיד. וּמִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תַּלְמִיד, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בֵּן, קַשְׁיָא דְרַבִּי יוֹחָנָן אַדְרַבִּי יוֹחָנָן? לָא קַשְׁיָא,
(*) הָא דִידֵיהּ
(*) הָא דְרַבֵּיהּ.
נפש יהודה חליפות. חליפין ממלא מקומו: למרי נפש. אבלים שהשן של מת אינו טמא דתנן באהלות פרק ג' כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חיבורן במת הכל טמא וכיון דרבי יוחנן לא הניח בן אם איתא דסבירא ליה דמי שלא הניח בן נקרא לא ירא אלהים לא היה אומר לבריות דין גרמא דעשיראה ביר דאמרינן בעלמא חציף אינש מאן דמפרסם חטאיה דכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה: לבי אבלא. לנחם אבלים לפי שלא היה רוצה להתבטל מתלמודו: הא דידיה. דין גרמא וכו' דסבירא ליה כרבי יהושע בן לוי דאמר זה שלא הניח תלמיד: הא דרביה. מה דאמר זה שלא הניח בן דרביה וליה לא סבירא ליה:
דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: מַאי דִּכְתִיב ''וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי־שָׁכַב דָּוִד עִם־אֲבוֹתָיו וְכִי־מֵת יוֹאָב שַׂר־ הַצָּבָא''
(מלכים־א יא, כא), מִפְּנֵי מָה נֶאֱמְרָה בְּדָוִד שְׁכִיבָה וּבְיוֹאָב נֶאֱמְרָה בוֹ מִיתָה? דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן נֶאֱמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן נֶאֱמְרָה בּוֹ מִיתָה. וְיוֹאָב לֹא הִנִּיחַ בֵּן וְהָא כְתִיב: ''מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן־יְחִיאֵל''
(עזרא ח, ט)? אֶלָּא, דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֱמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֱמְרָה בוֹ מִיתָה.
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּל יְכָלְתּוֹ לְגַדֵּל אֶת בְּנוֹ וּלְהַרְחִיקוֹ
(*) מִן הַמִּקְרִים, וּלְהַדְרִיכוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת לְפַרְנָסָתוֹ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ: לָמוּלוֹ
(*) וְלִפְדוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
(*) אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּנָּהָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
(*) לִסְטוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא
(*) כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
נפש יהודה מן המקרים. פגעים רעים הבאים ע''י מעשים רעים: ולפדותו. חמשה סלעים אם בכור הוא: אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט: לסטות סלקא דעתך. והלא ישב ולא למדו כלום: כאלו מלמדו לסטות. ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו יגזול:
וַאֲמְרִינָן הָתָם
(ל, א): תַּנְיָא: ''וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־ בְּנֵיכֶם''
(דברים יא, יט) וְלֹא בְנֵי בְנֵיכֶם. וְהָא כְתִיב: ''וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ''
(שם ד, ט)? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הַמְּלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ לְבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. הוּא דַאֲמַר כִּי הַאי תָנָא, דְּתַנְיָא: ''וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם'', אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵיכֶם. בְּנֵי בְנֵיכֶם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר:'' וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ'', אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּנֵיכֶם? בְּנֵיכֶם וְלֹא בְנוֹתֵיכֶם.
וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כא, ב): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְלַמֵּד לְבִתּוֹ תּוֹרָה
(*) מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. טִפְלוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא, כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעֲמָא דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִכְתִיב: ''אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה''
(משלי ח, יב), כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה בָּאָדָם חָכְמָה נִכְנְסָה בוֹ עַרְמִימוּת.
נפש יהודה מלמדה תפלות. דהיינו ערמימות ורמאות:
וְהָאֻמָּנוּת הַטּוֹב לְלַמֵּד הָאָדָם אֶת בְּנוֹ, הוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא פַּרְנָסָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְקַיַּמְתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּסוֹף מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין
(פב, א): אָמַר רַבִּי נְהוֹרַאי: מַנִּיחַ אֲנִי
(*) כָּל אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין שְׂכַר עֲמָלָן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁכָּל אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם עוֹמְדִים לוֹ לָאָדָם אֶלָּא בְּנַעֲרוּתוֹ וּבִזְמַן שֶׁכֹּחוֹ עָלָיו, אֲבָל נָפַל לִידֵי חֳלִי, אוֹ לְמִדָּה שֶׁל יִסּוּרִין, אוֹ נִכְנַס לְזִקְנָה, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְלַאכְתּוֹ, נִמְצָא מֵת בְּרָעָב.
נפש יהודה כל אומניות. אין לה מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות:
אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵן, אֶלָּא מְגַדַּלְתּוֹ וּמְשַׁמַּרְתוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב אֶת הַצַּדִּיקִים בְּזִקְנוּתָן יוֹתֵר מִבְּנַעֲרוּתָן. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּצַּדִּיקִים, שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא בָאת וּבֵרְכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ''וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ'' וגו'
(ישעיה מ, לא). בְּזִקְנָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ''
(*) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה''
(תהלים צב, טו).
נפש יהודה עוד ינובון בשיבה דשנים. יצמחו צמח ורעננים יהיו וגו':
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁשָּׁמַר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא בָאת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם'' וגו'
(בראשית כו, ה) וּבֵרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנַעֲרוּתוֹ וּבְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ''וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל''
(שם יב, ב). וּבְזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ''וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ'' וגו'
(שם כד, א). וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּיַלְדוּתָן מַהוּ אוֹמֵר? ''וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ''. וּבְזִקְנוּתָן מַהוּ אוֹמֵר? ''עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה''.
פרק שני [פה]
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ מִקַּטְנוּתוֹ, לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה כְּפִי כֹחַ הַנַּעַר וּכְפִי שָׁנָיו, כְּמוֹ שֶׁיּוּכַל הַנַּעַר לִסְבֹּל עֹל הַתּוֹרָה. כֵּיצַד? כְּשֶׁיֵּדַע לְדַבֵּר מְחַנְּכוֹ בִּפְסוּקִים, כְּגוֹן:
(דברים לג,ד) ''תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה'' וגו' וּכְגוֹן פָּסוּק:
(שם ו, ד) ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וְכַדּוֹמֶה לַזֶּה, כְּדֵי
(*) שֶׁיָּרִים מִמֶּנּוּ לַה' תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים וִיהֵא רֵאשִׁית דִבּוּרוֹ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בִדְבָרִים שֶׁיִּרְאֶה שֶׁאוֹהֲבָם הַתִּינוֹק וּמִתְאַוֶּה לָהֶם, לְפִי שֶׁיֵּלֵךְ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לִלְמֹד. וּכְשֶׁיַּגְדִּיל וְיִמְאַס בַּמַּתָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יִתֵּן לוֹ אֲחֵרוֹת כְּפִי תַאֲוָתוֹ. וּכְשֶׁיְּהֵא גָּדוֹל וְיִמְאַס בְּכָל זֶה, יַחֲזֹר לוֹמַר לוֹ: לְמַד תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב בָּרֹאשׁ וְיִקְרְאוּךָ רַב וִיכַבְּדוּךָ. וּכְשֶׁלֹּא יִתְפַּיֵּס בַּזֶּה, יֹאמַר לוֹ: לְמַד תּוֹרָה וּתְהֵא זוֹכֶה לְגַן עֵדֶן. וּלְבַסּוֹף, אִם יַדְרִיךְ בַּתּוֹרָה, הוּא יַשִּׂיג בְּדַעְתּוֹ אֲמִתָּת כַּוָּנָתָהּ וְעִדּוּנָהּ וְאַהֲבָתָהּ וְיִלְמְדֶנָּה לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה שירים. שיפריש מדבריו של נער תרומה לברך לה' שיהיה בכורים ראשית דבורו בדברי קודש לה':
וְעַד שֶׁיְּהֵא הַקָּטָן בֶּן שֵׁשׁ, אוֹ בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים, אַל יַכְרִיחֵהוּ בְּעֹל הַלִּמּוּד, אֶלָּא דָּבָר מוּעָט בְּפִיּוּס, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר
(כא, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב
(*) וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁבִּתְחִלָּה, מִי שֶׁהָיָה לוֹ אָב הָיָה מְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב לֹא הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה. מַאי דָּרוּשׁ? ''
(*) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם''
(דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מַאי דָּרוּשׁ? ''כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה'' וגו'
(ישעיה ב, ג). וַעֲדַיִין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב מַעֲלֵהוּ וּמְלַמְּדוֹ, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב לֹא הָיָה עוֹלֶה וְלוֹמֵד; הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת בְּכָל
(*) פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וּכְבֶן שְׁבַע־עֶשְׂרֵה וּמִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו הָיָה
(*) בוֹעֵט בּוֹ וְיוֹצֵא.
נפש יהודה יהושע בן גמלא. אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני: ולמדתם אתם. האב עצמו מצווה ללומדו: פלך. הרבה מדינות בפלך אחד והוא לשון אפרכייא: בועט. כלומר מורד ברבו ויוצא לו לארצו:
עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְתִקֵּן, שֶׁיִּהְיוּ מוֹשִׁיבִין [מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת] בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ וּכְבֶן שֶׁבַע. אֲמַר לֵיהּ רַב
(*) לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת: עַד בַּר שִׁית לָא תְקַבֵּל, מִכָּאן וָאֵילָךְ קַבֵּל
(*) וּסְפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא. וַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת: כִּי מָחִית לִינוּקָא, לָא תִמְחֵי לֵיהּ אֶלָּא בְּעַרְקָא
(*) דִמְסַאנָא
(פרוש: ברצועת מנעל),
(*) דְקָארִי קָארִי וּדְלָא קָארִי
(*) לֶהֱוֵי צַוְתָא לְחַבְרֵיהּ.
נפש יהודה רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה: וספי ליה. האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו: דמסאנא. לא תכה אותו אלא מכה קלה ברצועה קטנה שלא יזיק: דקארי. אם רוצה ללמוד: להוי צוותא. חבר לאחרים אינך זקוק ליסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בחברותא וסופו ליתן לב וילמוד:
וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק נַעֲרָה
(נ, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם
(*) מְגַלְגֵּל עִם בְּנוֹ עַד שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ
(*) יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אֵינִי, וְהָא אֲמַר לֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: בָּצִיר מִבַּר שִׁית לָא תְקַבֵּל, בַּר שִׁית קַבֵּל
(*) וּסְפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא? לָא קַשְׁיָא, הָא לְמִקְרָא וְהָא לְמִשְׁנָה, דַּאֲמַר אַבַּיֵּי, אָמְרָה לִי
(*) אֵם: בַּר שִׁית לְמִקְרָא, בַּר עֲשָׂר לְמִשְׁנָה, בַּר תְּלֵיסַר
(*) לִתְעֲנִיתָא מֵעֵת לְעֵת
(*) וּבְתִינֹקֶת בַּת תְּרֵיסַר.
נפש יהודה מגלגל עם בנו. אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים: יורד עמו לחייו. לרדותו ברצועה ובחוסר לחם כדי שיהיה לו חיי צער עד שילמוד: וספי ליה כתורא. הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל כן פירש רש''י בכתובות: אם. מינקת ומגדלת של אביי כמו אני הייתי אמון אצלו: לתעניתא מעת לעת. להתענות כל היום וכגון יום כפור ותשעה באב שמתענה מעת לעת וחנוכם לשעות מקודם לכן שנתיים כדאמרינן ביומא: ובתינוקת. שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה ותרתי סרי דקאמר שנת י''ב גופא קאמר דאי בת י''ב ויום א' דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשין היא ואין צורך לנו ללמוד ממניקתו של אביי:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב: כָּל הַמַּכְנִיס אֶת בְּנוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה פָּחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ,
(*) רָץ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ. אִיכָּא דְאַמְרֵי:
(*) חֲבֵרָיו רָצִין אַחֲרָיו וְאֵין מַגִּיעִין אוֹתוֹ. וְתָרְוַיהוּ אִיתְנְהוּ,
(*) הָא דְכָחִישׁ, הָא
(*) דְבָרִיא.
נפש יהודה רץ אחריו. להברותו ולהחיותו ואין מגיעו כלומר לא יועיל לו כל הרפואות כי מסוכן הוא למות מרוב חולשה שתורה מכחשת כחו: חבריו רצין אחריו. להיות פקחין בתורה כמוהו ואינן מגיעין דמשמע טוב הוא כשילמוד בקטנותו: הא דכחיש. אל יכניסנו לפי שמסוכן הוא פן יחלש וימות: דבריא. יכניסנו לפי שמתפקח:
וְחַיָּב אָבִיו לְלַמְּדוֹ עַד כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג, כִּדְגַּרְסִינַּן פִּרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין
(ל, א): עַד הֵיכָן חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן
(*) זְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו מִקְרָא, מִשְׁנָה וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.
נפש יהודה זבולון בן דן. תלמיד שהיה בימיהם:
גַּם מָצִינוּ בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּהְיוֹתוֹ מֶלֶךְ וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, בְּחִבַּת הַתּוֹרָה שֶׁיִּלְמְדוּ בָּנָיו, אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה מוֹלִיכָם עַל כְּתֵפוֹ לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(י, א): אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב: ''מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר''
(קהלת ח, א)? מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּה לִישַׁעְיָה. חִזְקִיָּה אָמַר: לֵיתֵי יְשַׁעְיָה גַבָּאִי, דְּהָכִי
(*) אַשְׁכְּחָן בְּאֵלִיָּהוּ, דְּאָזַל לְגַבֵּי אַחְאָב. יְשַׁעְיָה אָמַר: לֵיתֵי חִזְקִיָּהוּ גַּבָּאי, דְּהָכִי אַשְׁכְּחָן
(*) בִּיְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, דְּאָזַל לְגַבֵּי אֱלִישָׁע. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא יִסּוּרִין עַל חִזְקִיָּה וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָה: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת חִזְקִיָּה, שֶׁהוּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו'' וגו'
(מלכים־ב כ, א). מַאי ''כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה''
(שם)? ''מֵת אַתָּה'', בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''וְלֹא תִחְיֶה'' לָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ, דְּלָא עֲסֶקֶת בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְלָא הֲווּ לָךְ בָּנִים. אֲמַר לֵיהּ, דַּאֲמָרִין לִי
(*) חוֹזָאֵי, דְּנַפְקִין מִנִּי בְּנִין דְּלָא מַעֲלוּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי
(*) כַּבְשֵׁי דְּרַחֲמָנָא לָמָה לָךְ, אַתְּ אִיבָּעֵי לָךְ לְאִעֲסוּקֵי בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה וּמַא יַדְּנִיחָא קַמֵּיה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִּידִי וְדִידָךְ וְנָפְקָא מִינָהּ בְּנִין מְעַלְיָא. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר
(*) נִגְזְרָה גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא. כָּךְ
(*) מְקֻבְּלָנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: אֲפִילוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵן־יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל''
(איוב יג, טו). יָהַב לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ, נָפְקוּ מִינָהּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֵה. יוֹמָא חַד
(*) אַרְכְּבִינְהוּ אַכַּתְפֵיהּ לְאַמְטוּנְהוּ לְבֵי מִדְרָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ חַד מִינַיהוּ:
(*) חֲזִי רֵישָׁא דְּאַבָּא לְמִטּוּיֵי בֵּיהּ גִּילְדְנֵי; וְחַד אָמַר: לִקְרוּבֵי קוֹרְבָּנָא לַעֲבוֹדָה זָרָה,
(*) חַבְטִינְהוּ בְּאַרְעָא, רַבְשָׁקֵה מִית, מְנַשֶּׁה חָיָה. קָרָא אֲנַפְשֵׁיהּ: ''וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים''
(ישעיה לב, ז).
נפש יהודה אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב. דכתיב וילך אליהו להראות אל אחאב: ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. כשהלכו על מואב הוא ויהושפט דמתוך שלא היו הולכים זה אל זה לא היה מוכיחו על שלא נשא אשה: חוזאי. חוזים בכוכבים אמרו לי שבני יהיו רשעים: כבשי דרחמנא. סתרים דהקב''ה כמו רישא בכבשא בהטמנת האפר: נגזרה גזירה. שתמות: מקובלני מבית אבי אבא. דוד המלך שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל ולא מנע עצמו מן הרחמים: ארכיבנהו. נשא אותם על כתפיו להביאם לבית המדרש: חזי רישא דאבא למיטווי ביה גילדני. רואה אני שראוי לצלות דגים בגולגלתא דאבי כלומר שיעשה כלי מהגלגולת לצלות בו דגים. לאקרובי עליה , על ראש אבי: חבטניהו. זרק חזקיהו אותם מן כתפיו לארץ:
וְגַם צָרִיךְ אָדָם לְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ בְּנַעֲרוּתוֹ בְּמִצְוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מֻרְגָּל בָּהֶן כְּשֶׁיִּגְדַּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן
(כח, א) וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל
(שם מב, א):
(*) קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ חַיָּב בְּסֻכָּה; קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַעַת לְנַעֲנֵעַ לוּלָב, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ לוּלָב; הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַיָּב בְּצִיצִית וכו'.
נפש יהודה קטן שאינו צריך לאמו. מחנכין אותו במצות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(פב, א): רַב נַחְמָן אָמַר: בֶּן תֵּשַׁע וּבֶן עֶשֶׂר מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת. וְהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. וְכֵן כְּתִיב: ''חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה''
(משלי כב, ו), רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַלִּמּוּד וְחִנּוּךְ הַמִּצְוֹת וְהֶרְגֵּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת בְּטֶבַע בְּנַעֲרוּתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן בְּזִקְנוּתוֹ שֶׁלֹּא יָסוּר מִזֹּאת הַמִּדָּה,
(*) לְפִי שֶׁהַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה לוֹ טֶבַע; וְיוֹתֵר בְּזִקְנָתוֹ שֶׁמִּתְקָרֶרֶת רְתִיחַת הַטֶּבַע וּרְדִיפַת הַתַּאֲוָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים שֶׁאוֹמֵר עֲלֵיהֶם: אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ.
נפש יהודה לפי שההרגל. הרגילות גורם לו בילדותו שיהא כן בזקנותו בטבע:
דָּבָר אַחֵר: אִם תַּעֲזֹב לַנַּעַר שֶׁיְּחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ עַל פִּי דַּרְכוֹ, לֵישֵׁב בָּטֵל וְלִרְדֹּף אַחַר יִצְרוֹ וְלֹא תִמְחֶה בְיָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. רוֹצֶה לוֹמַר, אֲפִילוּ שֶׁיַּזְקִין לֹא יוּכַל לְהָסִיר עַצְמוֹ מִמֶּנָּה, לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ הַנְּבָלוֹת בְּטֶבַע וְלֹא יוּכַל לִפְרֹשׁ מֵהֶם. וּלְפִי זֶה הַפֵּרוּשׁ הוּא כְּמוֹ ''שְׂמַח בָּחוּר'' וגו'
(קהלת יא, ט). רוֹצֶה לוֹמַר, אִם תִּשְׂמַח בָּחוּר, דַּע, ''כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט''. וְכֵן זֶה, אִם תָּנִיחַ לַנַּעַר שֶׁיְּחֻנַּךְ כְּפִי דַרְכּוֹ לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ, לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ בְּזִקְנָתוֹ. וְאִם תְּחַנְּכֶנּוּ בְּמִצְוֹת כְּשֶׁיַּזְקִין יַרְבֶּה וְיִגְדַּל.
פרק שלישי [פו]
בְּכָל דָּבָר יֶאֱהַב אָדָם אֶת בְּנוֹ רַק לְיַסְּרוֹ, שֶׁאִם יִמְנָעֶנּוּ מִמֶּנּוּ,
(*) הוּא שׂוֹנְאוֹ וְיֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה
(א, א): ''חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר''
(משלי יג, כד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: פְּלוֹנִי הִכָּה לְבִנְךָ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו. וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר ''חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ''? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ
(*) מִלִּרְדּוֹתוֹ סוֹפוֹ בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיוּ לוֹ
(*) גַעְגּוּעִין עַל אַבְרָהָם וְלֹא רִדָּהוּ וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּשְׂנָאוֹ אַבְרָהָם וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם. מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל? כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ־עֲשְׂרֵה שָׁנָה הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַחוּץ וְהָיָה מְצַחֵק. וְאֵין מְצַחֵק אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמָה דְאַתְּ אֲמַר: ''וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק''
(שמות לב, ו). וַעֲבָדוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה לַאֲחֵרִים. מִיָּד ''וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ''
(בראשית כא, י), שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי אוֹרְחוֹתָיו. מִיָּד ''וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ''
(שם שם, יא), עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה.
נפש יהודה הוא שונאו. של בנו שגורם לו רעות שיצא לסוף לתרבות רעה: מלרדותו. מלהכותו וליסרו: געגועין. מחשבת אהבה ודבר חבה שלא יכול לדבר עליו רק טובה:
כַּיּוֹצֵא בוֹ: ''וַיֶּאֶהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו''
(שם כה, כח), לְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה עַל שֶׁלֹּא רִדָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ
(ב"ב טז:) חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת עָבַר עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: בָּא עַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכָפַר בָּעִקָּר וּבִזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה. וְעוֹד
(*) שֶׁתָּאֵב מִיתַת אָבִיו וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי''
(שם כז, מא). וְגָרַם לְיַעֲקֹב לִבְרֹחַ מֵאֲבוֹתָיו. וְהָלַךְ אַף הוּא אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תַּרְבּוּת רָעָה וּלְהוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל''
(שם כח, ט).
נפש יהודה שתאב. שחשק ומצפה למיתת אביו:
כַּיּוֹצֵא בוֹ דָּוִד לֹא רָצָה לִרְדּוֹת לְאַבְשָׁלוֹם וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו וְשָׁכַב עִם נְשֵׁי אָבִיו וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בוֹכֶה, וְהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְגָרַם לְאָבִיו דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, דִּכְתִיב: ''מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ'' וגו' מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? ''ה' מָה רַבּוּ צָרָי'' וגו'
(תהלים ג, א). וְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשָׁה תַרְבוּת רָעָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, דְּאִלּוּ בְּאַבְשָׁלוֹם כְּתִיב ''ה' מַה רַבּוּ צָרָי'' וּבְמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב ''
(*) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם'' וגו'
(שם ב, א). רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְיַסֵּר אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה.
נפש יהודה למה רגשו גוים. ומה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו ואילו מה רבו צרי לא כתיב:
וְשֶׁבַח גָּדוֹל הוּא לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ בֵּן וְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(יז, א): כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַב חִסְדָּא הֲווּ אָמְרִין: ''אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ'' וגו'
(שם קמד, יד). מַאי ''אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים''? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר ''אַלּוּפֵינוּ'' בַּתּוֹרָה, ''מְסֻבָּלִים'' בַּמִּצְוֹת. וְחַד אָמַר ''אַלּוּפֵינוּ'' בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת ו''מְסֻבָּלִים'' בַּיִּסּוּרִין. ''אֵין פֶּרֶץ'', שֶׁלֹּא תְהֵא
(*) סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. ''וְאֵין צְוָחָה''
(שם). שֶׁלֹּא תְהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל אֱלִישָׁע, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ גֵּיחֲזִי. ''בִּרְחֹבֹתֵינוּ''
(שם). שֶׁלֹּא יְהֵא לָנוּ בֵּן וְתַלְמִיד
(*) שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים [כְּיֵשׁוּ הַנֹּצְרִי].
נפש יהודה סיעתנו. חברתנו ותלמדינו: שמקדיח. ששורף התבשיל כלומר שיצא לתרבות רעה:
וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת בְּנוֹ מִשְּׁאָר אֶחָיו מִפְּנֵי הַקִּנְאָה, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק א
(י, ב): אָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָה, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל
(*) מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילָת, שֶׁהוֹסִיף יַעֲקֹב לְיוֹסֵף מִשְׁאָר בָּנָיו נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם.
נפש יהודה משקל שני סלעים. לאו דווקא נקט. בשם תלמידי ר' יצחק הלוי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת:
וְצָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו בִּפְנֵי בְּנוֹ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד בְּנוֹ מִמֶּנּוּ, אֲבָל יִשְׁתַּדֵּל לְהַרְחִיקוֹ מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ, אֲפִילוּ שֶׁלִּפְעָמִים
(*) נוֹגֵעַ בּוֹ הָאָב, יִזָּהֵר יוֹתֵר מִפְּנֵי בְנוֹ. אֲבָל יְקָרְבֶנּוּ לְמִדַּת הַחֲסִידִים וְיַרְחִיקֶנּוּ מִן הָאֵיבָה וְהַקִּנְאָה וְהַמְּרִיבָה. וְאִם יְחָרְפֵהוּ אָדָם אוֹ יַכֵּהוּ, יַעֲלִים הַדָּבָר מִבְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה בְּקִנְאַת כְּבוֹד אָבִיו. אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד שֶׁהָיָה מִתְוַכֵּחַ עִם חֲבֵרוֹ בַּשַּׁעַר אֵצֶל הַדַּיָּנִין וְהָיָה בְּנוֹ אֶצְלוֹ. וְהָיָה בַּעַל דִּינוֹ מְחָרְפוֹ וּמְגַדְּפוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: עָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ. וְהָיָה אוֹמֵר דְּבָרִים מְגֻנִּים וּמְכֹעָרִים עַד מְאֹד, שָׁמַע בְּנוֹ, חָרָה אַפּוֹ וּבִקֵּשׁ לְהִתְקוֹטֵט עִם אוֹתוֹ הָאִישׁ, בַּעַל דִּינוֹ שֶׁל אָבִיו. וּכְשֶׁהִרְגִּישׁ אָבִיו בַּדָּבָר, אָמַר לוֹ: בְּנִי, לָמָּה חָרָה לְךָ? אִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר וְעָשִׂיתִי אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְּכֹעָרִים שֶׁאָמַר עָלַי, לָמָּה תִתְקוֹטֵט עִמּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁעָשִׂיתִי שֶׁלֹּא כַדִּין וְרָאוּי אֲנִי לִשְׁמֹעַ חֲרָפוֹת וּקְלָלוֹת עַל מַעֲשַׂי הָרָעִים. וְאִם לֹא עָשִׁיתִי אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמְּכוֹעָרִים, לָמָּה תָחוּשׁ לִדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאָמַר, הַנַּח לוֹ וְיֹאמַר מַה שֶּׁיִרְצֶה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת, יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אוֹמֵר דִּבְרֵי שָׁוְא וְדִבְרֵי כָזָב.
נפש יהודה נוגע בו האב. בדבר מיאוס אל יגע בו לפני בנו:
סוֹף דָּבָר: יִשְׁתַּדֵּל אָדָם עִם בְּנוֹ בְּיִסּוּרִין וְתוֹכָחוֹת, זוּלָתִי אִם טִבְעוֹ טוֹב שֶׁאֵין צָרִיךְ לָהֶם, לְהַדְרִיךְ לִבְנוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה.
פרק רביעי [פז]
הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה שְׂכָרוֹ גָּדוֹל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין (ל, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מִסִּינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ''
(דברים ד, ט). וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב''
(שם שם, י). רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי
(*) דְּשָׁדֵי רִיסְנָא אֲרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטִי לְהוּ לִינוּקֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מַאי כּוּלֵי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטְרָא מַאי דִּכְתִיב ''וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ'' וגו' וּסָמִיךְ לֵיהּ ''יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב''
(שם שם, י)! מִכָּאן וָאֵילָךְ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא טָעִי אוּמְצָא עַד דְּמַיתֵי לִינוּקֵי לְבֵי מִדְרָשָׁא. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא
(*) לָא טָעִים אוּמְצָא
(*) עַד דְּמִקְרֵי לִינוּקֵי וּמוּסְפֵיהּ.
נפש יהודה דשדי ריסנא ארישיה. סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש אלא כסוי בעלמא שם על ראשו שלא לילך בגילוי ראשו ולא הספיק להתעטף בסודרו: מאי כולי האי. שמיהרת לצאת בלא עטיפה ההוגנת לך: לא טעים אומצא. בשר צלי מעט בגחלים היו רגילין לטעום בבוקר: עד דמקרי לינוקא ומוספיה. מהדר לו מה שקרא אתמול ומלמדו עוד פסוק יותר:
וְגַם הַנָּשִׁים, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבוֹת בְּלִמּוּד בְּנֵיהֶם, יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָן בְּהוֹלָכַת בְּנֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כִּדְגַּרְסִינַּן בִּבְרָכוֹת, סוֹף פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(יז, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי''
(ישעיה לב, ט). אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב חִיָּא: הַנֵּי נַשֵּׁי בְּמַאי זָכְיָן? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַקְרוּיֵי בְּנַיהוּ
(*) לְבֵי כְנִישְׂתָּא וּבְאַתְּנוּיֵי גַבְרַייהוּ
(*) מִבֵּי רַבָּנָן
(*) וּמִנְטְרָן לְגַבְרַייהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנָן. וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כא, א): רָבִינָא אָמַר:
(*) לְעוֹלָם זְכוּת דְּתוֹרָה. וּדְקָא אֲמֶרֶת,
(*) אֵינָהּ מְצֻוָּה וְעוֹשָׂה, נְהִיר דְּאִפְקוּדֵי לָא אִפְקְדָּא, בְּאַגְרָא דִמְקַרְיָן וּמְתַּנְיָן בְּנַיהוּ וְנָטְרִין לְהוּ לְגַבְרַייהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי מִדְרָשָׁא
(*) מִי לָא פְלִיגֵי בַּהֲדַייהוּ.
נפש יהודה גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות: לבי כנישתא. תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדין לפני רבן בבית הכנסת: בי רבנן. בית המדרש ששם שונין משנה וגמרא: ומנטרן לגברייהו. ממתינות לבעליהן ונותנין להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת: לעולם זכות דתורה. עומדת לאשה אם לסוטה עומדת מכל שכן לכשרות: אינה מצווה. אין לה שכר כמצווה: מי לא פלגי. בשכר לימוד של בעלה ובניה:
וְהַמְגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה מְשַׂמְּחוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, דִּכְתִיב: ''בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב''
(משלי י, א). וּכְתִיב: ''בְּנִי אִם־חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי''
(שם כג, טו). וְגַם נוֹחֵל אָבִיו הָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא: הַדָּר בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהַמְגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַמַּבְדִיל עַל הַכּוֹס בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת. מַאי הִיא?
(*) דִּמְשַׁיֵּר מִקִּדּוּשָׁא לְאַבְדַּלְתָּא.
נפש יהודה דמשייר. מיין קידוש להבדלה:
וְגָדוֹל הַשָּׂכָר, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּבָבָא מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פה, א): אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מִי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם שׁוּב אֵין תּוֹרָה פוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וגו' לֹא־יָמוּשׁוּ
(*) מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם''
(ישעיה נט, כא). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָרֵב בְּדָבָר זֶה
(שלא ימוש מפיך וגו'). מַאי ''מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם''? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּן וָאֵילָךְ תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת לְאַכְסַנְיָא שֶׁלָהּ. רַב יוֹסֵף יָתִיב מֵאָה וְעֶשְׂרִין תַּעֲנִיתָא.
(*) אַרְבָּעִין קָמַיְיתָא אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמֵיה: ''לֹא־יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ''; אַרְבָּעִין אַחֲרָנְיָתָא אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמֵיה: ''וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ''; אַרְבָּעִין בַּתְרַייתָא אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמֵיה: ''וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ''. אָמַר: מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא, תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת
(*) עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָהּ.
נפש יהודה מפיך ומפי זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. הקב''ה אמר כך אני ערב מעתה שלא ימוש עד עולם: ארבעין קמייתא. היה מתענה שלא תפסוק תורה מזרעו: על אכסניא שלה. על אושפיזא כלומר על אותן שהיו רגילין ללמדה:
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מַצִּיל לְאָבִיו מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ: ''יַסֵּר בִּנְךָ
(*) וִינִיחֶךָ'' וגו'
(משלי כט, יז), לַמֵּד לְבִנְךָ תוֹרָה וְיָנִיחֲךָ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם; ''וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ''
(שם), שֶׁיַּכְנִיסְךָ בְּגַן עֵדֶן עִם הַצַּדִּיקִים.
נפש יהודה ויניחך. במנוחה בקברך ולא תבוא לגיהנם:
וּמָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּפָגַע בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה טָעוּן עֵצִים עַל כְּתֵפָיו וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן, כְּלָל רִאשׁוֹן מִן הַקִּנְאָה, חֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק רִאשׁוֹן
(סימן ט).
אָמְרוּ: גְּדוֹלָה הַצָּלַת הַבָּנִים לָאָבוֹת מֵהַצָּלַת הָאָבוֹת לַבָּנִים, שֶׁאָבוֹת אֵינָם מַצִּילִין אֶת בְּנֵיהֶם אֶלָּא מִן הַיִּסּוּרִין שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַד וּמְזַכִּין אוֹתָם הָעוֹשֶׁר וּמְזַכִּין אוֹתָם הַכֹּחַ וּמְזַכִּין אוֹתָם הַחַיִּים, אֲבָל לְיוֹם הַדִּין אֵינָם יְכוֹלִין לְהַצִּילָן מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל''
(דברים לב, לט). לֹא אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְלֹא יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ, אֲבָל הַבָּנִים מַצִּילִים אֶת הָאָבוֹת מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים. כֵּיצָד? גְּדוֹלִים מַצִּילִים אוֹתָם בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים
(*) וּקְטַנִּים בַּאֲסֵפָתָן כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. וּמִנַּיִן שֶׁהַבָּנִים
(*) מְכַפְרִין עַל עֲוֹן אֲבוֹתָם? שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָכֵן בְזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן־יַעֲקֹב וְזֶה כָּל־פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ''
(ישעיה כז, ט). וְכִי פְּרִי מֵסִיר חַטָּאתוֹ? אֶלָּא אֵלּוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו.
נפש יהודה וקטנים באסיפתן. שמתים בעון אבותם ויש להם צער לאבותם ונחשב להם לכפרה: וכי פרי. כלומר פירות דעלמא בתמיה אלא בניו ובנותיו הם פריו ומיתתם הסיר חטאת אבותם:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: וְכִי אֵיזוֹ הִיא מִדָּה מְרֻבָּה, מִדַּת הַטּוֹב אוֹ מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת? הֱוֶי אוֹמֵר: מִדַּת הַטּוֹב מְרֻבָּה. וּמָה אִם מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת, שֶׁהִיא מְעֻטָּה, נִמְשְׁכוּ בָהּ הַבָּנִים
(*) אַחַר הָאָבוֹת, מִדַּת הַטּוֹב, שֶׁהִיא מְרֻבָּה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּמָּשְׁכוּ בָהּ הָאָבוֹת אַחַר הַבָּנִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ'' וגו'
(זכריה י, ז). מְלַמֵּד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרְבָן אֵלּוּ אֵצֶל אֵלּוּ, אָבוֹת אֵצֶל הַבָּנִים. וְאִם הָיוּ הָאָבוֹת רְשָׁעִים וְהַבָּנִים צַדִּיקִים, מְקָרֵב הָאָבוֹת לִמְחִיצָתָן שֶׁל צַדִּיקִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ'' וגו'
(משלי ג, יב), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהוּא מְרַצֶּה הַבֵּן הַצַּדִּיק עַל אָבִיו הָרָשָׁע וּמְבִיאוֹ אֶצְלוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אחר האבות. ומתים בעבורם:
רַבִּי חֲנַנְיָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''כִּי יִקָּרֵא קַן־ צִפּוֹר לְפָנֶיךָ'' וגו'
(דברים כב, ו). וְכִי מִי הֵם גְּדוֹלִים, רַחֲמֵי הַבְּרִיּוֹת אוֹ רַחֲמֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם? וּמָה אִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁרַחֲמֵיהֶן מֻעָטִין,
(*) נִצְטַוּוּ, שֶׁאִם יִקְּחוּ אֶת הַבָּנִים יִשְׁלְחוּ אֶת הָאֵם חָפְשִׁית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרַחֲמָיו מְרֻבִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,
(*) כִּי בִּזְכוּתָם יִשְׁלַח אֶת הָאָבוֹת חָפְשִׁיִּים מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה נצטוו. שיהיה להם רחמנות ועל ידי לקיחת הבנים ניצולה האם: כי בזכותם. של בנים וכו':
החלק השני בדברים שמצוה לעשות לבן חברו
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [פח]
הַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(יט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה''
(במדבר ג, א). וּכְתִיב: ''וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא''
(שם שם, ב)? אֶלָּא אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִמֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עֲשׂוּ בְחָרָן''
(בראשית יב, ה) וּמְתַרְגְּמִינָן; ''וְיָת נַפְשְׁתָא דְשַׁעְבִּידוּ לְאוֹרַיְיתָא בְּחָרָן''.
וְגַּרְסִינַּן בְּבָבָא מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פה, א): אִיקְלָע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְרַבִּי אֱלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לְהוּ: יֵשׁ לוֹ בֵן
(*) לְאוֹתוֹ צַדִּיק? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לוֹ בֵן וְכָל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בְּאַרְבָּעָה שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמוֹנָה
(פירוש: מפני יופיו). אַתְיֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר בָּךְ, הָדַר בֵּיה.
(*) אַסְמְכֵיהּ לְרַבִּי וְאַשְׁלְמֵיהּ
(פירוש: מסרו לרבי שמעון ללמדו תורה) לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסֵי בֶּן לְקוּנְיָא, אַחוּהָ דְאִמֵּיה. אַגְמְרֵיהּ אוֹרַיְיתָא
(*) וּפָרַס לֵיהּ סוּדְרָא אֲרֵישֵׁיהּ וְאַסְמְכֵיהּ בְּרַבִּי.
(*) כָּל יוֹמָא הֲוָה קָאָמַר: לְקִרְיָתִי
(פרוש: לעירי) אֲנָא אֵיזִיל.
(*) אֲמַר לֵיהּ: חָכָם עָבְדוּ יָתָךְ וְגוֹלְתָּא דְדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ וְרַבִּי קָרוּ לָךְ וְאַתְּ אֲמֶרֶת ''לְקִרְיָתִי אֲנָא אֵיזִיל''? אֲמַר לֵיהּ: מוֹמָא עֲזוּבָה דָא
(פרוש: בשבועה, הנחתי זאת ולא אומר יותר). כִּי גָדַל, אָתָא יָתֵיב בִּמְתִיבְתָּא. שָׁמְעֵיהּ רַבִּי לְקָלֵיהּ, אָמַר: הַאי קָלָא דָּמְיָא לְקָלָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמְרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ הוּא. קָרֵי עֲלֵיהּ: ''פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים''
(משלי יא, ל), זֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; ''
(*) וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם''
(שם), זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסֵי בֶּן לְקוּנְיָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אַמְטוּהוּ לִמְעָרְתָּא דְאַבוּהָ. הֲוָה הָדְרָא עַכְנָא
(פרוש: נחש) לִמְעָרְתָּא. אָמְרֵי: עַכְנָא עַכְנָא, פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו. לָא פָתְחָא לְהוּ. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, זֶה גָּדוֹל מִזֶּה, יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: לֹא שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה וְזֶה לֹא הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּשַׁבָּת
(לג, א): רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהָיוּ טְמוּנִים בַּמְּעָרָה שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּימֵי הַשְּׁמָד.
נפש יהודה לאותו צדיק. רבי אלעזר ברבי שמעון: אסמכוה לרבי. שיהיו קורין אותו רבי ונתן לו סמיכות כדי שיתקנא וישים לבו על תלמוד תורה: ופרס ליה סודרא. טלית על ראשו כמו הרבנים: כל יומא. כל היום כשהיה לומד אמר אותו הבן לקרייתי אנא אזיל לעירי אני חפץ לילך: אמר ליה. ר' שמעון להבן חכים תלמיד חכם אני עושה אותך וגולתא דדהבא מלבוש של זהב אפרוש עליך: ולוקח נפשות. המלמד תורה קנאו לבן:
אִיקְלָע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן. אֲמַר לְהוּ: וְיֵשׁ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק
(*) שֶׁהָיָה מְקַפֵּחַ אֶת בָּנָיו? אָמְרוּ: בֵּן אֵין לוֹ, בֶּן בַּת יֵשׁ לוֹ וְכָל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בְּאַרְבָּעָה שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמוֹנָה. אַתְיוּהוּ לְקַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי הַדְרָת בָּךְ יְהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי. הָדַר בֵּיה. אִיכָא דְּאָמְרֵי: נָסְבָהּ וְגֵרְשָׁהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: לָא נָסְבָהּ כְּלָל, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל זֶה חָזַר.
(*) וְרַבִּי, מַאי כּוּלֵי הַאי? דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹּה־אָמַר ה'
(*) אִם־תָּשׁוּב
(*) וַאֲשִׁיבְךָ
(*) לְפָנַי תַּעֲמֹד''
(ירמיה טו, יט). וְכָל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה, אֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, מְבַטְּלָה בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאִם־ תּוֹצִיא
(*) יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה''
(שם).
נפש יהודה שהיה מקפח את בניו. לשון מכה והרג שהיה רגיל לומר אקפח את בני כשנשבע: ורבי מאי כולי האי. לחזור על בני אחרים לשאול אם יש לו בן: אם תשוב. ישראל למוטב: ואשיבך. אלי: לפני תעמוד. הנביא אמר הקב''ה אמר לי שאעמוד ואתקיים לפניו אם אוכל להשיבם: יקר מזולל. תלמיד חכם מעם הארץ אז כפי תהיה יהיה לך רשות לבטל גזירתי:
וְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל
(*) הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד כְּאִלּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲֹב''
(דברים לג, ד), מוֹרָשָׁה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד אֲפִילוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ
(*) לְאוֹם''
(משלי יא, כו). וְאֵין לְאוֹם אֶלָּא עֻבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ''
(בראשית כה, כג). וְאֵין בָּר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) נַשְּׁקוּ־בַר פֶּן־יֶאֱנָף''
(תהלים ב, יב). עוּלָא בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה, נֶאֱמַר כָּאן ''יִקְבֻהוּ'' וְנֶאֱמַר לְהַלָן ''וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ'' (מלכים־ב יב, י). אַבַּיֵּי אָמַר: כְּאִיבְלָא דְקָצְרֵי
(פרוש: כלי של כובסין שהוא מנוקב).
נפש יהודה המונע הלכה. מללמדו: לאום. הם הילדים מקללין אותו: נשקו בר. הזדיין בבר בבירור התורה דאם לא כן פן יאנף יקצוף הקב''ה:
וְאִם מְלַמְּדוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֱמְרוּ לְיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר''
(משלי יא, כו). וְאֵין מַשְׁבִּיר אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיוֹסֵף הוּא הַמַּשְׁבִּיר''
(בראשית מב, ו), אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּמַרְוֶה גַּם־הוּא יוֹרֶא'':
(משלי יא, כה).
נפש יהודה ומרוה. מי שמרוה משביע תלמידיו בדבר הלכה בעולם הזה גם הוא יורה לעולם הבא:
לָמַדְנוּ מִכָּל זֶה שְׂכַר הַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, גָּדוֹל שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְגַם לָעוֹלָם הַבָּא.
פרק שני [פט]
מִי שֶׁהוּא מְלַמֵּד תַּלְמִידִים גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים לֹא יָכוֹף אוֹתָם תָּמִיד בַּשּׁוֹטִים וּבְיִסּוּרִין שֶׁל דְּבָרִים קָשִׁים, אֶלָּא, פְּעָמִים יָכוֹף וּפְעָמִים
(*) יַגְזִים וּפְעָמִים יְפַיֵּס, כְּפִי טֶבַע הַתַּלְמִידִים וּכְפִי הַשָּׁעָה. וְעִם כָּל זֶה, לְעוֹלָם יַטִּיל פַּחְדּוֹ עֲלֵיהֶם כְּפִי שֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ נוֹהֲגִים. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁצִּוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ: זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים, כִּדְגַּרְסִינַּן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא
(קג, ב). וְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב): אָמַר רַב גִּדָּל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר תִּכָּוֶינָה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר ב, כְּלָל ח, חֵלֶק א, פֶּרֶק ב
(סימן סז).
נפש יהודה יגזים. יחתך ויפסוק מלכופם וי''מ מלשון גוזמא כמו עביד אינש דגזם ולא עביד שיראה עצמו כאלו רוצה ללקות ולא ילקה:
וְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה
(מז, א): לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶאֱלִישָׁע, שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו [וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה, שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנָּצְרִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו].
אֱלִישָׁע מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל וְקַח כִּכָּרָיִם'' וגו'
(מלכים־ב ה, כג). וּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא־ לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ־אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ
(וכתיב) הַעֵת לָקַחַת אֶת־הַכֶסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת''
(שם שם, כו).
(*) מִי שָׁקִיל כּוּלֵי הַאי,
(*) כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְשָׁקִיל? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק
(*) בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים, בָּא וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: רָשָׁע,
(*) הִגִּיעַ הָעֵת לִטּוֹל שְׂכַר שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים - ''וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ''
(שם שם, כז). ''וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים''
(שם ז, ג). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. כְּתִיב: ''וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק''
(שם ח, ז). לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזֹר בְּךָ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקֻבְּלָנִי מִמְּךָ: כָּל שֶׁחָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מַאי עָבַד? אִיכָּא דְּאָמְרֵי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת
(אבן שמגבהת את המתכת מן הארץ ומעמידתה באויר) תָּלָה לֵיהּ לְחַטָּאת יְרָבְעָם וְהֶעֱמִידָה בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: שֵׁם חָקַק עַל שְׂפָתָהּ וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת: ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא יִהְיֶה לְךָ''. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) רַבָּנָן דָחָה מְקַמֵּיהּ
(שלא יעסקו בתורה),
(*) דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־ הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא
(*) הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ
(*) (*) צַר מִמֶּנּוּ''
(שם ו, א), מִכְלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲווּ דְחִיקֵי.
נפש יהודה מי שקיל כולי האי. בהאי קרא כתיבי שמונה דברים כסף ובגדים וצאן ובקר ועבדים ושפחות וזיתים וכרמים: כסף ובגדים הוא דשקיל. דכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים: בשמונה שרצים. בפרק ח' שרצים במסכת שבת: הגיע העת. ליטול שכר תורתך בעולם הזה: רבנן דחה. דוחה היה את התלמידים מלפני אלישע כשהיה משמש לפניו: דכתיב. לאחר שפירש ממנו: המקום אשר אנחנו יושבים. בית המדרש של רבינו: צר. ממנו שניתוספו התלמידים שהיה גיחזי דוחה אותם: יצר. של תשמיש תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה וכן תינוק פן יברח ויאבד את עצמו ואשה אף היא דעתה קלה ואם ירדנה תצא לתרבות רעה:
[יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? דְכִי קְטַל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנָן, אַטְמַרְתֵּיהּ אַחָתֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה עָרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, לֵיכִי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם אֲחוֹתִי. בַּעֲלִי שָׁרוּי בְתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. אָמַר: שְׁמַע מִּינָהּ, הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא. כִּי קָא הָדַר, אִיקְלָע לְהַהוּא אֻשְׁפִּיזָא. עָבְדוּ לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא. יָתִיב וְקָא מִשְׁתַּבֵּחַ כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ. אֲמַר לֵיהּ [יֵשׁוּ תַּלְמִידֵיהּ]: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק. אַפִּיק אַרְבַּע מֵאוֹת שִׁיפוֹרֵי וְשַׁמְתֵּיהּ. כָּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ וְלָא קִבְּלֵיהּ.
יוֹמָא חַד אָתֵי לְקַמֵּיהּ, הֲוָה קָארִי קְרִיאַת שְׁמַע, הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבְּלֵיהּ. אַחְיָה לֵיהּ בְּיָדֵיהּ. סָבַר, מִידְחָא קָא דָחִי לֵיהּ. אָתָא זָקַף לְבֵינְתָא, פָּלְחָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲזֹר בְּךָ. אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקֻבְּלָנִי מִמְּךָ: מִי שֶׁחָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וַאֲמַר מַר: יֵשׁוּ הַנָּצְרִי כִּשֵּׁף, הֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל
(קטע זה הושמט ע"י הצנזור מדפוס מנטובה ואילך, כשם שנשמט מהוצאות התלמוד המאוחרות)].
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק וְאִשָּׁה תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת.
פרק שלישי [צ]
כָּל קָהָל וְקָהָל מְצֻוִּים לְהַעֲמִיד בֵּינֵיהֶם מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת, שֶׁיּוּכְלוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בָּם וּלְלַמְּדָם לְפִי צָרְכָּם. וּבָזֶה דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר
(כא, א): אָמַר רָבָא:
(*) סַךְ מִקְרֵי דַרְדְּקֵי עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה יְנוּקֵי, אִי אִכָּא חַמְשִׁין מוֹתְבִינָן תְּרֵי וְאִי אִכָּא אַרְבְּעִין מוֹתְבִינָן רֵישׁ דּוּכְנָא
(פירוש: אחד ששומע עם התינוקות מן המלמד וחוזר ומשגירו בפי התינוקות) (*) וּמְסַיְעִינָן לֵיהּ מִמָּתָא.
נפש יהודה סך מקרי דרדקי. מנין התינוקות הראוין למלמד אחד: ומסייעינן ליה ממתא. בני עירו של המלמד נותנים שכר לריש דוכנא:
וַאֲמַר רָבָא: הַאי מִקְרֵי דַרְדְּקֵי דְגָרִיס לִינוּקֵי וְאִיכָּא אַחֲרִינָא דְגָרִיס טְפֵי מִינֵיהּ, לָא מְסַלְקִינָן לֵיהּ. מַאי טַעֲמָא?
(*) דִילְמָא אָתֵי לְאִתְרַשּׁוּלֵי. רַב דִּימִי מִנְהַרְדָּעָא אָמַר:
(*) כָּל שֶׁכֵּן דְּגָרִיס טְפֵי, דַּאֲמַר מַר: קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה.
נפש יהודה דילמא אתי לאתרשולי. יתפאר בלבו שאין כמוהו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו: כל שכן. כשחשבינהו יתן לב להיות לומד יפה שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שיביישנו בבני העיר:
וַאֲמַר רָבָא: הַנֵּי מִקְרֵי דַרְדְּקֵי, חַד
(*) גָּרִיס וְלָא דָּיֵק וְחַד דָיֵק וְלָא גָרִיס, מוֹתְבִינָן דְגָרִיס וְלָא דָיֵּק, שַׁבֶּשְׁתָּא מְמֵילָא נָפְקָא. רַב דִימִי מִנְהַרְדָּעָא אָמַר: מוֹתְבִינָן דְּדָיֵק וְלָא גָרִיס, דְּשַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָאל עָאל, דִּכְתִיב: ''כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב־שָׁם יוֹאָב וְכָל־יִשְׂרָאֵל עַד־הִכְרִית כָּל־זָכָר בֶּאֱדוֹם''
(מלכים־א יא, טז). כִּי אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּדָוִד אֲמַר לֵיהּ:
(*) מַאי טַעֲמָא עֲבֶדֶת הָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ''תִּמְחֶה
(*) אֶת־זָכָר עֲמָלֵק''
(דברים כה, יט).
(*) (*) אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנָן זֵכֶר קָרֵינָן? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָן זָכָר אַקְרִינָן. אָתָא שַׁילֵיהּ לְרַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָא אַקְרִינָן? אֲמַר לֵיהּ: זָכָר עֲמָלֵק.
(*) שָׁקַל סַפְסְרָא. בָעִי לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ''אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה''
(ירמיה מח, י). אֲמַר לֵיהּ: שָׁבְקֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא וְלֵיקוּם בְּאָרוּר אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב ''וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם''
(שם). וְקַטְלֵיהּ.
נפש יהודה גריס ולא דייק. שלומד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו: מאי טעמא עבדת הכי. שלא הרגת את הנקבות: את זכר עמלק. הזכרים ולא הנקבות. זכר בקמ''ץ: אמר ליה. דוד והא אנן זכר קרינן בסגו''ל זכרון של עמלק שלא יזכרו לומר זה מן עמלק וכולם תהרגו אף הנקבות: אמר ליה. יואב לדוד רבי למד עמי זכר קמ''ץ: שקל. דוד ספסרא , חרב למקטל לרביה של יואב על שלמד עמו ברמיה שלא דק יפה ואם דק לא פרשו יפה לתלמידיו שלא יטעו:
וּמְאֹד יִזָּהֲרוּ הַתִּינוֹקוֹת לִלְמֹד, שֶׁבְּהֶבֶל פִּיהֶם מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי
(קיט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דוֹמֶה הֶבֶל פֶּה שֵׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל פֶּה שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא.
וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקֻבְּלָנִי מֵאֲבוֹתַי, שֶׁאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, וַאֲפִילוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָשׁ. וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ. רָבִינָא אָמַר. מַחֲרִימִין אוֹתָהּ. וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שְׁפֹךְ עַל־ עוֹלָל בַּחוּץ''
(ירמיה ו, יא). מַה טַּעַם שְׁפֹךְ? מִשּׁוּם דְּעוֹלֵל בַּחוּץ.
נפש יהודה שפוך על עולל. רישיה דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך החמה בנקמה שיש בו מים ודגים:
וְהַמְלַמְּדִים אִם עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם שְׂכָרָם גָּדוֹל, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כד, א): רָבָא גָזַר תַּעֲנִיתָא. נָחֵית קַמֵּיהּ שְׁלִיחָא דְצִבּוּרָא, אָמַר: ''מַשִּׁיב הָרוּחַ'', נָשַׁב זִיקָא. אָמַר: ''מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם'', אָתָא מִטְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוּבְדָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: מִקְרֵי יְנוּקֵי אֲנָא וּמַקְרִינָא לִבְנֵי עֲנִיֵּי כִּבְנֵי עֲשִׁירֵי. וְכָל דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ, לָא שָׁקִילְנָא מִינֵיהּ מִידֵי. וְאִית לִי פֵירָא דְכַוְּרֵי
(*) וְכָל מָאן דְּפָשַׁע בִּינוּקֵי,
(*) מְשַׁחִידְנָא בְכַוְּרֵי וּמְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ.
נפש יהודה כל מאן דפשע בינוקא. מי שהיה פושע דלא בעי מיקרי שהתינוק לא רצה ללמוד: משחידנא. ליה , נתתי לו שוחד הדגים:
וְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְּרָא
(ח, ב): ''וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד''
(דניאל יב, ג), אֵלּוּ
(*) מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת. כְּגוֹן מָאן? אָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת. רַב אַשְׁכְּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת, דַּהֲוָה קָאִי בְגִינְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) שַׁבְקְתֵיהּ לְהֵימְנוּתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: הָא תְּרֵיסַר שְׁנִין דְּלָא חָזְיָא לִי וְהַשְׁתָּא נַמִּי
(*) דַּעְתָּאִי עֲלַייהוּ.
(*) וְרַבָּנָן מַאי אַגְּרַיהוּ? אָמַר רָבִינָא: ''וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ''
(שופטים ה, לא).
נפש יהודה מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הן מלמדים המחנכין אותם בדרך טובה ובתרבות וזה עיקר הלימוד: שבקתיה להימנותך. שהיית רגיל ללמדם באמונה ולישב על גבם תמיד: דעתאי עלייהו. לתינוקות: ורבנן מאי. תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מאי כתיב בהו:
הכלל השלישי להתפלל
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה חֲלָקִים: חֵלֶק הָרִאשׁוֹן, הַתְּפִלּוֹת; חֵלֶק הַשֵּׁנִי, מְקוֹם הַתְּפִלּוֹת; חֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, הַבְּרָכוֹת; חֵלֶק הָרְבִיעִי, הַצִּיצִית; חֵלֶק הַחֲמִישִׁי, הַתְּפִלִּין; חֵלֶק הַשִּׁשִּׁי, הַסֵּפֶר תּוֹרָה.
החלק הראשון התפלות
וְיֵשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [צא]
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָרִיז וּמָהִיר לָקוּם בַּבֹּקֶר מִמִּטָּתוֹ בְּלִי עַצְלוּת, לְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל חֲסָדָיו אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד בְּיָדוֹ וְהִצִּילוֹ מִמְּאוֹרָעוֹת הַמְּזֻמָּנִים
(*) בְּשֵׁינָה וּמֵהַפְּגָעִים הַמּוּכָנִים לָבוֹא בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם
(*) וְשֶׁהֶחֱלִיף כֹּחוֹ. וּבַזֶּה תִּתְחַדֵּשׁ בְּלִבּוֹ לַבְּקָרִים אַהֲבַת בּוֹרֵא עוֹלָם.
(*) וְאִם יְהֵא מְנֻמְנָם בְּשֵׁינָה, יָשִׂים בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יִקְרָאֶנּוּ אָדָם לְהַרְוִיחַ אֲפִלּוּ זָהוּב אֶחָד, שֶׁיַּשְׁכִּים בִּמְהֵרָה, אַף עַל פִּי
(*) שֶׁיִּהְיֶה מְלֻכְלָךְ בְּשֵׁינָה, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לַעֲבוֹדַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
נפש יהודה בשינה. שלא יישן שינת עולמים: ושהחליף כחו. ששכב כשהוא עיף מעבודת היום ועומד בכח בריא: ואם יהא מנמנם בשינה. שלא יישן כל צרכו: שיהיה מלוכלך בשינה. כלומר השינה תקועה עוד בעיניו:
וְגַם יִירָא מִמַּה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי דְּאָבוֹת
(משנה י): רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר:
(*) שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית
(*) וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם
(*) וְשִׂיחַת הַיְּלָדִים מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. וְאָז יַקְדִּים בְּלֵב שָׁלֵם לְהַשְׁכִּים לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא לֵילֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל וְיִרְבּוּ יָמָיו, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ח, א): אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִכָּא סָבֵי בְבָבֶל. תָּמַהּ וְאָמַר: כְּתִיב ''לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה''
(דברים יא, כא), בָּאָרֶץ אֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא! לְבַסּוֹף אֲמַר לְהוּ: מַאי עֲבִידְתַּיהוּ? אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) מְקַדְּמֵי
(*) וּמְחַשְּׁכֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמַר: הַיְנוּ דְאַהֲנְיָא לְהוּ, דַּאֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְּנֵיהּ: אַקְדִימוּ וְאַחְשִׁיכוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכֵי דְּתוֹרְכוּן חַיֵּי. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה? ''אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי''
(משלי ח, לד). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים'' וגו'.
נפש יהודה שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק''ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם כדכתיב למשוך ביין את בשרי ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלת את אבותיהן מלעסוק בתורה: מקדמי. בשחרית: ומחשכי. בערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת:
וּבַקְּדִימָה הַזֹּאת הָיוּ מִתְפָּאֲרִים גְּדוֹלֵי עוֹלָם, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, דְּגַרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן
(כח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וּשְׁאָלוּהוּ שְׁלֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּהִלְכוֹת סֻכָּה. שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם שָׁמַעְתִּי וּשְׁתֵּים־עֲשְׂרֵה אָמַר לָהֶם לֹא שָׁמַעְתִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כָּל דְּבָרֶיךָ
(*) אֵינָם אֶלָּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה? אָמַר לָהֶם:
(*) הִזְקַקְתּוּנִי לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי. מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָאתִי וְלֹא שַׂחְתִּי
(*) שִׂיחַת חֻלִּין וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי לְעוֹלָם.
נפש יהודה אינם אלא מפי השמועה. בתמיה וכי לא תגיד דבר אלא הדברים ששמעת: הזקקתוני לומר דבר וכו'. אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן: שיחת חולין. דברי הבאי ושחוק כלומר מה שספק בידי לא מפני שלא טרחתי בכל אלה ואי אפשר שאמרו רבותי דבר בבית המדרש ולא שמעתיו ומה שלא שמעתי לא אמרתי שכך היא מדתי:
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת
(*) בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא וְלֹא יָשַׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה, וְלֹא פָתַח אָדָם פֶּתַח לְתַלְמִידָיו, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ,
(*) אֶלָּא בְּעַרְבֵי פְּסָחִים
(*) וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן וכו'.
נפש יהודה בלא תורה. בלא גירסא שהיה הולך ושונה תמיד: אלא בערבי פסחים. מפני עשיית פסחיהם ומפני התינוקות שלא יישנו כך מפורש בפסחים: וערב יום הכפורים. שצריך לאכול מבעוד יום:
וְאִם לֹא יוּכַל לְהַשְׁכִּים רִאשׁוֹן, לְפָחוֹת יִמָּנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים וְיִטֹּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כָּל הַבָּאִים אַחַר הָעֲשָׂרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ
(ברכות מז, ב): וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם הָעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים: שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
וְיֵשׁ יָמִים שֶׁהֵם מֻבְדָּלִים בִּקְדִימָה וְאִחוּר, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בַּתְרָא
(מגילה כג, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) בְּיוֹם טוֹב מְאַחֲרִין לָבוֹא וּמְמַהֲרִין לָצֵאת, בְּשַׁבָּת מְמַהֲרִין לָבוֹא וְלָצֵאת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְמַהֲרִין לָבֹא וּמְאַחֲרִין לָצֵאת.
נפש יהודה ביום טוב מאחרין לבא. לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יום טוב כך מפורש במסכת סופרים וממהרין לצאת משום שמחת יום טוב ובשבת ממהרין לבא שכבר תיקנו הכל מערב שבת ויפה למהר ביאתן לקרות שמע כוותיקין וממהרין לצאת משום עונג שבת והעובר על זה עובר על דברי חכמים וישכנו נחש בלא לחש:
וּבְכָל יוֹם כְּשֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יְמַהֵר רַגְלָיו וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וּבִיצִיאָתוֹ אַל יְמַהֵר. כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת
(*) אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא לְמֵיפָק, אֲבָל לְמֵיעָל כָּל שֶׁכֵּן דִּרְהִיטְנָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנֵדְעָה
(*) נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת־ה'''
(הושע ו, ג). אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזִינָא לְרַבָּנָן דְּקָא מֵרַהֲטֵי
(*) לְפִרְקָא בְּשַׁבָּת וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה אל יפסיע פסיעה גסה. שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשא: נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא. לשמוע הדרשה היו רצין:
וְאַל יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית חֲבֵרוֹ לִיתֵן לוֹ שָׁלוֹם קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, דְּגַרְסִינַּן פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יד, א): אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל
(*) כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי־ בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא''
(ישעיה ב, כב), אַל תִּקְרֵי ''בַמֶּה'', אֶלָּא ''בָּמָה''. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לֶאֱלוֹהַּ. מָתִיב רַשׁ שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים
(*) שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד?
(*) תִּרְגְּמָהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַּשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָמָה. אֲמַר לֵיהּ: בָּמָה קָאַמֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר אָמְרִי, כִּדְרַב אִידֵי בַּר אָבִין, דַּאֲמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ'' וגו'
(תהלים פה, יד). וַאֲמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו''.
נפש יהודה כאלו עשאו. לחבירו לבמה למזבח להקריב לו ולא להקב''ה. ל''א כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והקריב שם קרבנו ולא הביאו לבהמ''ק כך זה שמניח כבוד המקום והולך לכבוד הבריות: חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תעסקו בכבוד אדם דאי לאו להכי בא הקרא למה ליה לחדול ושמואל לא דרש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבת לזה שהקדמת כבודו לכבודי: שואל מפני הכבוד. והא ק''ש קודם תפלה הוה וקתני שואל: תרגמה רבי אבא. להא דרב ושמואל דאסרי במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל: צדק לפניו. תפלה שמצדיק לבוראו והדר וישם לדרך פעמיו לדרכי חפציו:
וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל יִבְדֹּק עַצְמוֹ, וְאִם צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ברכות כג, א): תַּנְיָא, הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל אֵין תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אִכָּא דְמַתְנֵי לָהּ הָכֵי: אִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה וכו'. תַּנְיָא אִידָךְ: הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִכּוֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל''
(עוס ד, יב). וַאֲמְרִינָן הָתָם: ''שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים''
(קהלת ד, יז). רַב אַשֵּׁי וְאִיתֵימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר:
(*) שְׁמֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי. רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לִנְקָבָיו כְּדֵי שֶׁיַּפִיחַ, אוֹ יִתְעַטֵּשׁ, אוֹ יַשְׁתִּין, אֲבָל יְהֵא גוּפוֹ נָקִי מִכָּל לִכְלוּךְ וּמִכָּל מַחֲשָׁבָה.
נפש יהודה שמור נקביך. בין רגליך כמו להסך את רגליו:
וְגַם יִבְדֹּק בִּבְגָדָיו שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(י, א): רַבָּה בַּר רַב הוּנָא רָמֵי
(*) פּוּזְמְקֵיהּ
(אנפילאות) וּמַצְלֵי. אָמַר רַב אַשֵּׁי: חֲזִינָא לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִכָּא רִיתְחָא פָּכַר יָדֵיה
(היה חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו) וּמַצְלֵי, וְכִי אִיכָּא שְׁלָמָא, לָבִישׁ וּמִתְכַּסֵי וּמִתְעַטֵף וּמַצְלֵי, אָמַר ''הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל''.
נפש יהודה פוזמקי. מנעלים יפים לכבוד עשה ברגליו:
וְאַל יִטְעַם שׁוּם דָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מַאי דִּכְתִיב ''לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם''
(ויקרא יט, כו)? לֹא תֹאכְלוּ עַד שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ
(*) עַל דִּמְכֶם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ''וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ''
(מלכים־ א יד, ט)? אַל תִּקְרֵי גַּוֶּךָ אֶלָּא גֵאֲךָ, אָמַר הַכָּתוּב:
(*) אַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה, מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם?
נפש יהודה על דמכם. כלומר על עצמכם שגופו בשר ודם: אחר שנתגאה. על ידי אכילה מתגאה ואין לבו נכנע עליו בא להתפלל:
פרק שני [צב]
כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם וְהָיוּ קָרְבָּנוֹת יִשְׂרָאֵל קְרֵבִים כְּהִלְכָתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הָיוּ נִצּוֹלִין בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וּבִזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹּם וּמִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, כִּדְגַּרְסִינַּן בִּפְסִיקְתָא
(פסדר"כ פ"ה מב:): שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְבָרִים
(*) הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, קָרְבָּנוֹת, גֵּיהִנֹּם וּמַלְכֻיּוֹת.
(*) תּוֹרָה - ''וְלַפִּיד אֵשׁ''
(בראשית טו, יז); קָרְבָּנוֹת - ''עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת''
(שם שם, ט); גֵּיהִנֹּם - ''תַּנּוּר עָשָׁן''
(שם שם, יז); מַלְכֻיּוֹת - ''וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו''
(שם שם, יב).
נפש יהודה הראה הקדוש ברוך הוא. בברית בין הבתרים: תורה לפיד אש. שהתורה ניתנה מתוך האש דכתיב כה דברי כאש נאם ה':
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ מִתְעַסְּקִין בִּשְׁתַּיִם נִצּוֹלִין מִשְּׁתַּיִם: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ מִתְעַסְּקִין בַּתּוֹרָה וּבַקָּרְבָּנוֹת, נִצּוֹלִין מִגֵּיהִנֹּם וּמִמַּלְכֻיּוֹת. וְעָתִיד בֵּית הַמִּקְדָשׁ וְקָרְבָּנוֹת לִבָּטֵל, בַּמֶּה אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיֵּרְדוּ בָנֶיךָ, בְּגֵיהִנֹּם אוֹ בְּמַלְכֻיּוֹת? רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בֵּרֵר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם''
(דברים לב, ל). וְאֵין צוּרָם אֶלָּא אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַבִּיטוּ אֶל־צוּר חֻצַּבְתֶּם'' וגו'
(ישעיה נא, א); ''וה' הִסְגִּירָם''
(דברים, שם),
(*) שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. וּמֵימְרָא זוֹ אִיתָא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשָׁה מ''ב, בְּמִלּוֹת שׁוֹנוֹת וּכְתוּבָה לְמַטָּה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵחֵלֶק חַג הַמַּצּוֹת
(סימן קלח).
נפש יהודה והסכים הקדוש ברוך הוא. שימסרו ישראל ביד עובדי כוכבים בגלות בחטאם ולא יבואו בגיהנם:
וּלְפִי שֶׁאֵין לָנוּ מִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת, לֹא נִשְׁאָר לָנוּ אֶלָּא שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ, שֶׁאָנוּ מְהַלְּלִים אֶת בּוֹרְאֵנוּ וְזֶה נִקְרָא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. בִּזְמַן שֶׁאָנוּ קוֹרִין בְּסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת מַעֲלֶה עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְתַעֲנִיּוֹת
(כז, ב) וּבְסוֹף פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(מגילה לא, ב): אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָׂמְתִּי''
(ירמיה לג, כה). ''וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהִים
(*) בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה''
(בראשית טו, ח). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא יֶחֶטְאוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ וְתַעֲשֶׂה לָהֶם
(*) כְּאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּכְאַנְשֵׁי דוֹר הַפְלָגָה? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: ''בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה''? אָמַר לוֹ: ''קְחָה לִי
(*) עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת''
(שם שם, ט). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֵּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי קָרְבָּן וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.
נפש יהודה אלמלא מעמדות. עסקי הקרבנות שישראל עושין ובשעת הקרבה היו עומדין אצל הקרבן אנשי מעשה וקורין במעשה בראשית ומתפללין שיקבל הקב''ה הקרבן ברצון והם נקראו אנשי מעמד בעריהם היו מתכנסין והיו מתפללין בעת הקרבת התמיד והם נקראים אנשי משמר ועתה הם כלין בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכות הקרבנות אין מתקיימין: במה אדע כי אירשנה. באיזה זכות ומה תאמר לי ללמדן לבני דבר שיתכפרו בו עונותיהן: כאנשי דור המבול. שכלין בחטאם ומאחר שהם כלין אין העולם מתקיים: עגלה משולשת. והיינו בזכות הקרבנות ומשולשת לבטן שנולד שלישי ורמז בו שיקריבו שלשה פרים פר יום כפור ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה:
וְגַּרְסִינַּן בְּאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה
(לח, ד): ''וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ''
(שמות כט, לח) הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה'''
(הושע יד, ג). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ''אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וגו' לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה'' וגו'
(תהלים כו, ו־ז), יָכוֹל לְהַקְרִיב פָּרִים וְאֵילִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה''. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם, חוֹטְאִים וּמְבִיאִין קָרְבָּן וּמִתְכַפֵּר לָהֶם, הַמָּשִׁיחַ חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אָנוּ אֵין לָנוּ קָרְבָּן. אָמַר לָהֶם: ''
(*) וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ''
(ויקרא ד, יג), יָבִיאוּ קָרְבָּן. אָמְרוּ לוֹ: עֲנִיִּים אָנוּ, אֵין לָנוּ לְהָבִיא קָרְבָּנוֹת. אָמַר לָהֶם: דְּבָרִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ וַאֲנִי מוֹחֵל לָכֶם כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים''. וְאֵין דְבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים''
(דברים א, א). אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְפָנַי וַאֲנִי מְקַבֵּל תְּפִלַּתְכֶם.
נפש יהודה ואם כל עדת ישראל ישגו. בעבירה יביאו קרבן ויכפר:
וְהַתְּפִלָּה נִקְרֵאת עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, וּבַעֲבוֹדָה זוֹ חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְזֶה מָצִינוּ מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב ''וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבָבְכֶם''
(דברים יא, יג). וְכִי יֵשׁ עֲבוֹדָה בַּלֵּב? אֶלָּא זוֹ תְּפִלָּה. מִן הַנְּבִיאִים מִנַּיִן? דִּכְתִיב ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ''
(הושע יד, ג), רוֹצֶה לוֹמַר, נְשַׁלְּמָה לָאֵל בִּתְפִלָּה, שֶׁהוּא נִיב שְׂפָתֵינוּ, מְקוֹם קָרְבָּנוֹת פָּרִים. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ''אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח־לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ''
(דניאל ו, יז). וְכִי יֵשׁ פֻּלְחָן בְּבָבֶל? אֶלָּא זוֹ תְּפִלָּה.
וְהַתְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד הַתְּמִידִים תִּקְּנוּם, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (ברכות כו, ב): אִיתְמַר, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת
(*) כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי ה'''
(בראשית יט, כז). וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל'' וגו'
(תהלים קו, ל). יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב''
(בראשית כד, סג). וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי''
(תהלים קמב, ג). יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם''
(בראשית כח, יא). וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה אַל־ תִּתְפַּלֵּל וגו' וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי''
(ירמיה ז, טז).
נפש יהודה כנגד תמידין תקנום. אנשי כנסת הגדולה:
וְסִימָן לַדָּבָר מָצִינוּ, שֶׁבְּאוֹת שְׁנִיָּה שֶׁל שֵׁם כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ רֶמֶז לַתְּפִלָּה שֶׁתִּקֵּן: אַבְ'רָהָם, יִצְ'חָק, יַעֲ'קֹב. בֹּ'קֶר, צָ'הֳרַיִם, עֶ'רֶב. וּמַה שֶּׁאֵרַע לַבָּנִים בַּגָּלֻיּוֹת הוּא רָמוּז בִּתְפִלּוֹת הָאָבוֹת. תְּפִלַּת אַבְרָהָם, שֶׁתִּקֵּן בַּבֹּקֶר, כְּנֶגֶד גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה רִאשׁוֹן וְנִתְבָּאֵר לוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹע תֵּדַע'' וגו'
(בראשית טו, יג). וּבִזְכוּת שֶׁעָמַד בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נַעֲשׂוּ עֲשָׂרָה נִסִּים בְּמִצְרַיִם. תְּפִלַּת יִצְחָק, שֶׁהִיא מִנְחַת צָהֳרַיִם, כְּנֶגֶד גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁהָיָה בְּאֶמְצַע,
(*) שֶׁנִּתְנַסּוּ בְּקוֹרוֹת מוּעָטִים, כְּמוֹ שֶׁעָבְרוּ עַל יִצְחָק. וּתְפִלַּת יַעֲקֹב בָּעֶרֶב, וּזְמָנָהּ כָּל הַלָּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כְּנֶגֶד גָּלוּת הַזֶּה, הַמָּר וְהָאָפֵל וְהָאָרֹךְ, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הָאוֹר הַגָּדוֹל. הַמָּקוֹם יֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ דַּי וְיוֹצִיאֵנוּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.
נפש יהודה שנתנסו בקורות מועטים. מאורעות מעט כמו יצחק שנוסה רק פעם אחת בעקידה ולא נוסה כמו אברהם:
פרק שלישי [צג]
אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִין בְּכָל יוֹם
(*) פָּרָשַׁת הַתְּמִידִין, קָבְעוּ רַבּוֹתֵינוּ לִשְׁנוֹת מִשְׁנַת ''אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן'', הַשְׁנוּיָה בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, מִשּׁוּם הָא דַאֲמַר רַב סַפְרָא בְּפִרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין
(ל, א): לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא וּשְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה וּשְׁלִישׁ
(*) בְּתַלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חָיֵי? לָא, צְרִיכָא, לְיוֹמֵי. וּלְפִי שֶׁבַּיָּמִים גַּם כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ, עַל כֵּן תִּקְּנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הַתְּמִידִין וּמִשְׁנַת ''אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן'' וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
נפש יהודה פרשת התמידין. היינו צו את בני ישראל וגו' דכתיב ביה עולת תמיד להקריב: ליומי. ליום של כל השבוע בכל יום ויום:
וְגַם תִּקְּנוּ בְּהַקְדָּמַת הַתְּהִלּוֹת ''בָּרוּךְ שֶׁאָמַר'', שֶׁנֶּאֱמַר בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, שֶׁהוּא שִׁיר נָאֶה וְנֶחְמָד. וְכָתוּב בְּסֵפֶר הֵיכָלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע תֵּבוֹת. וְהַסִּימָן ''רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז''
(שיר השירים ה, יא). וְיֵשׁ בּוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים בָּרוּךְ, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים וְשִׁבְעָה
(*) אֲרָקִים וְהַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד וְשַׁלִּיט בַּכֹּל. וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה שְׁבָחִים שֶׁבָּהֶם: נְהוֹדְךָ, נְשַׁבֵּחֲךָ וכו', כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד: ''שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ''
(תהלים קיט, קסד).
נפש יהודה ארקים. ארצות כשם שיש שבעה רקיעים כך יש שבעה ארצות:
כָּתוּב בְּסֵפֶר הַמְלַמֵּד, פָּרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, שֶׁזֹּאת הַבְּרָכָה הִיא בִּרְכַּת הַזְּמִירוֹת וְדָרְכוּ בָּהּ מִסְפָּר הָעֲשָׂרָה, שֶׁחִבְּרוּ בָהּ עֶשֶׂר בְּרָכוֹת. וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה
(*) הָעוֹלָם'' - רוֹצֶה לוֹמַר,
(*) הָעוֹלָם הַחָמְרִי - לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִבְרְאוּ בְּמַאֲמָר
(*) וְאֶמְצָעִי הָיָה בִּבְרִיאָתָם, שֶׁאֵלָיו הָיָה הַמַּאֲמָר, וְהוּא שֶׁכָּתוּב: ''כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי'' וגו'
(תהלים לג, ט).
נפש יהודה העולם. החמדי , שחמד הקב''ה לברואת העולם לבריותיו להכיר אלהותו והוא ברא אותו נחמד ונעים כך מצאתי. ול''נ שצ''ל עולם החמרי. הוא עולם השפל שבו האדם והבהמה הארץ ומלואה ונקרא עולם החמרי ע''ש שהוא מחומר הגס הגופני משא''כ שאר העולמות שהם מחומר זך ורוחני כן הוא נוסחת ספרים ישנים: ואמצעי היה. המאמר הקב''ה ומאמרו והעולם כאומן שעושה כלי בכלי אומנתו והם אמצעים בין האומן והכלי וזהו כי הוא אמר ויהי הוא הקב''ה ואמריו ויהי הוא העולם:
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית'', לְהוֹרוֹת, שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂים הַשִּׂכְלִיִּים עָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹתָם בְּרֵאשִׁית נִבְרָאָיו
(*) אָמוּר בַּתּוֹרָה אוֹ בַּחָכְמָה אוֹ בְּעוֹלַם הַשְּׂכָלִים הַכֹּל אֶחָד. וּבִלְשׁוֹן רֵאשִׁית לִמְדְךָ, שֶׁקֹּדֶם שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם הַחָמְרִי בָּרָא הַמַּלְאָכִים. וּלְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רֵאשִׁית, רוֹצֶה בּוֹ, רֵאשִׁית הַבְּרוּאִים. וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית'' הוּא שֶׁלֹּא תֹאמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא''
(בראשית א, יא); ''יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם''
(שם שם, כ) וְכַיּוֹצֵא בָהֶם וְתֹאמַר
(*) שֶׁהֵם הָעוֹשִׂים, לְפִיכָךְ בָּא וְלִמְדְךָ, שֶׁאֵין לְיַחֵס לָהֶם הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי שֶׁלָּעוֹשִׂים הָהֵם עוֹשִׂים אֲחֵרִים, וְלָעוֹשִׂים הָאֲחֵרִים עוֹשִׂים, כֵּן עַד רֵאשִׁית - וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, כְּלוֹמַר, נוֹתֵן הַצּוּרָה בָּהֶם עַל יְדֵי רֵאשִׁית. וְהוּא שֶׁבָּא בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית: וַיֹּאמַר, וַיַּעַשׂ, עַל כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן, לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא צִוָּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וּמַעֲשֵׂיהֶם נִגְדָּרִים בּוֹ,
(*) וְלֹא יֻשְׁלַם אֶחָד מֵהֶם זוּלָתוֹ, וְהוּא הַנִּכְלָל בְּמַאֲמָר ''בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית''.
נפש יהודה אמור בתורה. פשטות התורה ומצות וחכמת חכמה עליונה רזי התורה כמו שהוא נגלה בעולם השכלי עולם המלאכים והם היו ראשית לבריאות העולם: שהם העושים. בכח עצמן ומטבעם ואינו כן שאין להם ליחס כח ופעולה לגדל צמחין רק להקב''ה שברא אותן ומה שמוציאין גדולין וגדולי גדולין כח אחרים פועלין אותן זרע מגדל עשב ועשב מארץ והארץ ברא הקב''ה ונתן לה הכח לגדל במאמרו הצומח ממנה ואין באחד כח לפעול את עצמו ואיך יפעול גדולין אלא הפעולה חוזר חלילה עד הקב''ה שאליו וממנו כח הפעולה חוזר עד ראשית הבריאה: ולא יושלם. כח באחד מן הנבראים לפעול דבר בכח זולת הקב''ה שהוא מתמיד תמיד הכח ופעולה בכל דבר עד לעולם בכל כח ופעולת הנבראים שברא במאמרו:
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה'', לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא מַתְמִיד הַהֲוָיָה עַל הַדֶּרֶךְ הַנִּזְכָּר - בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה; שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם הָאוֹמֵר אֵינוֹ עוֹשֶׂה וְהָעוֹשֶׂה אֵינוֹ אוֹמֵר, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה לְעוֹלָם. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
(ב"ר מד, כב): מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֶׂה הוּא.
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ
(*) גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם'' לְאַמֵּת שִׁנּוּי הַטֶּבַע וְחִדּוּשׁ הַנִּפְלָאוֹת, כִּי בְהִתְאַמֵּת זֶה תִּתְאַמֵּת הַדָּת. וְגַם גָּזַר הַכֹּל מֵרֹאשׁ, כְּבָר אָמְרוּ ז''ל
(ב"ר ה, ה): תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וכו', כְּלוֹמַר, שֶׁבִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה הִטְבִּיעַ בִּבְרוּאָיו שֶׁיֵּצְאוּ מִטִּבְעָם לִזְמַנִּים יְדוּעִים. אוֹ נֶאֱמַר, שֶׁהוּא גּוֹזֵר כְּפִי רְצוֹנוֹ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע וּמַכְרִיחוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְזֶה נָאוֹת לְדַעַת הַתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁכָּתוּב: ''לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ''
(תהלים קלו, ד), לְפִי שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַנִּפְלָאוֹת הַטֶּבַע בָּטֵל וְנִמְצָא שֶׁהוּא הָעוֹשֶׂה לְבַדּוֹ.
נפש יהודה גוזר ומקיים. כל מה שברא בדרך הטבע ואם בא לשנות הטבע כבר התנה בבריאתו על כך לשנות אותם לעתים הידועים לו ובאותה ברכה אנו מודים לו שהאמת הוא שמשנה עתים הוא מאתו ובכחו וכן כשעושה דבר חידוש ונפלא בעולם והוא חיזוק האמונה והדת שיודע העתידות שהתנה הכל במעשה בראשית ואין חדש תחת השמש ומגיד מראשית אחרית:
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ'', לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל בְּדֶרֶךְ רַחֲמִים וְלֹא כְדִבְרֵי הַכּוֹפְרִים הָאוֹמְרִים: עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ''
(זכריה ד, י) וְרַחֲמָיו לְעוֹלָם.
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת'', לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשְׁגָּחָתוֹ גַּם כֵּן בָּאִישִׁים, שֶׁלֹּא תֹאמַר,
(*) הַמִּינִים שֶׁהֵם עוֹמְדִים, הַשְׁגָּחָתוֹ בָהֶם, אֲבָל הָאִישִׁים הַנִּפְסָדִים אֵין בָּהֶם הַשְׁגָּחָה, לְפִיכָךְ בָּא וְלִמֶּדְךָ, מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, כְּלוֹמַר, עַל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה, כְּדִכְתִיב: ''וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו''
(תהלים קמה, ט). וְאִם רָאִיתָ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, הוּא דֶּרֶךְ רַחֲמָנוּת, כְּדִכְתִיב: ''וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן'' וגו'
(שמות לג, יט).
נפש יהודה המינים. דברים שאין טועמין טעם מיתה ועומדים לעולם כגון מלאכים שמים וארץ אבל לא האדם וכל שמתים אין השגחת הקב''ה בהם. או ר''ל המין בכלל יש לו השגחה ולא על הפרט:
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו'', שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וּמַשְׁגִּיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת, מִפְּנֵי מַה צַּדִּיק וְרַע לוֹ? לְכָךְ בָּא וְלִמְדְךָ, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו וְשֶׁאֵין טוֹב הָעוֹלָם הַזֶּה תַּכְלִית הַטּוֹב וְלֹא הָרַע תַּכְלִית הָרַע,
(*) אֶלָּא הַטּוֹב הָאֲמִתִּי הוּא בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
נפש יהודה אלא הטוב האמיתי. עיקר שכר הטוב והעונש הרע נאמר על עולם הבא אבל בעולם הזה לא יקבל עיקר ואמת ותכלית שכר הטוב:
וְאָמְרָם ''בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ'', לְהוֹרוֹת, שֶׁהַיּוֹדֵעַ שְׁמוֹ הַמְּיֻחָד
(*) יֵדַע שֶׁהוּא הוּא, וְהוּא רְצוֹנוֹ, וּרְצוֹנוֹ הוּא, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא נֵדַע מַהוּתוֹ כָּךְ לֹא נֵדַע רְצוֹנוֹ וְהַשָּׂגַת שְׁמוֹ - הוּא הַשָּׂגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''לְיִרְאָה אֶת־הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה''
(דברים כח, נח).
נפש יהודה ידע שהוא הוא. ששמו יורה היה והוה ויהיה ויש כח בידו לעשות כרצונו ובלתי רצונו אין מי שיעשה דבר ומה שאומרים רצונו נעשית אין להחשב שנפרד ממנו ח''ו רק שהוא רצונו ורצונו הוא כמו ששמו מורה עליו שבכל הכנויים ודמיונות הוא יחיד ומיוחד מעצמותו רק כל זה הוא מכח מעשיו מצאנו לכנות ולדמות ולומד עליו אלה הכנויים כגון על שברא העולם נופל עליו לומר בורא ועל שממשלתו בכל נקרא מלך ומושל וכן בכל השמות וכן כשמתפללים לו נותנין לו שם רחום וחנון וכן כולם ע''י רחמניותיו ומעשיו הטובי' וזה שאמר לא שהוא בבחינת עצמו בכל השמות אין לנו להשיג דבר מעצמותו שיפול עליו שום שם או דבר רק כל השמות שאנו נותנים לו משיגים לומר רק על ידי מעשיו ואף שאנו משיגים לקרוא לו שם על ידי מעשיו מעשיו עצמו שהם רצונו גם זה אין משיגין וע''כ כל מה שאנו עובדין לו ואוהבים אותו ויראין ממנו השגנו רק על ידי השמות שהם על ידי מעשיו ואומרים השם יתברך:
וְאַחַר כָּךְ תֵּאֲרוּהוּ בִּשְׁלֹשָׁה תְּאָרִים כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת. ''הַמֶּלֶךְ'', כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל, שֶׁמּוֹלֵךְ בּוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה; ''הַגָּדוֹל'' כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, שֶׁבּוֹ יֵרָאֶה גָדְלוֹ וְעֻזּוֹ, שֶׁזֶּהוּ עוֹלָם הַגַּלְגַּלִּים; ''וְהַקָּדוֹשׁ'', כְּנֶגֶד עוֹלָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים.
וְתֵאֲרוּהוּ עוֹד ''אָב הָרַחֲמָן'', כְּפִי הַדֶּרֶךְ שֶׁהִזְכַּרְנוּ, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ וּמְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְהִתְקִינוּ בּוֹ ''מְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו''. לְהוֹדִיעַ, שֶׁהַמְהַלְּלִים לַשֵּׁם הֵם כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם
(*) וְלֹא שֶׁהֵם בִּבְחִינַת עַצְמוֹ אֶצְלוֹ שֶׁבַח, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה אוֹתָם, כְּדֵי לְאַמֵּת מְצִיאוּתוֹ לָעָם,
(*) וְזֶה אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הֶתֵּר הַתְּאָרִים וְהַמְהַלְּלִים כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמְרוּ ז''ל
(ברכות לג:) אִי לָאו דַּאֲתָא מֹשֶׁה
(*) וַאֲמְרִינְהוּ וְאָתוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְנִינְהוּ וכו'.
נפש יהודה ולא שהם בבחינת עצמו אצלו שבח. כל הברכות והשבח שאנו נותנין לו אין שייך ממנו כלום לעצמותו מאחר שאין להשיגו מה שם תתן לו אף ע''י מעשיו אין להספיק שבחו רק עלינו לעשות כפי יכולת האדם האנושי הן מה שרואים בכבוד מלך בשר ודם או בהשגת מנהגנו ושכלנו שהוא לפי טבע האנושי שיש בזה שבח והודאה וכל זה אי אפשר לנו לעשות אלא על ידי דמיון עצמנו אף שאין כל אלה נמצא לנו שיש בזה בעצמותו אף ע''י מעשיו מ''מ בלתי זה אין לנו לפתוח פה איך נאמר ראה ה' או שמע ה' ובמה נבוא לו להתפלל אלא א''כ בדמיון האנושי ובחושיו כי מה נאמר על הדבר שאין להשיגו ונעלם מעין כל חי כדכתיב ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש כך משמעות של הפרק הזה במקצת: וזה אי אפשר בלי היתר התארים. אם לא שיתואר הקב''ה בחושים כמו שנאמר ומבשרי אחזה אלוה כדי לשבר האוזן מה שיכול לשמוע כמו שאמרנו ולכן מותר לנו לומר ראה ושמע אף שאין בו אברים כמו שאומרים לאדם שיש בו: ואמרינהו. האל הגדול הגבור והנורא ואיך נופל דברים כאלו על אין סוף ב''ה אם לא בדמיון האנושי ומזה יש לנו פתח לשבחו אף שאין השבח לפי גודל מעלתו וערכו לכלום ולשבחו במה שיש שייכות לאדם אף שיודעים שאין בו גשמיות כלל רק להשלים רצון אדם בזה לעבוד אותו באימה וביראה:
מָצָאתִי כָּתוּב, כִּי לָכֵן נִקְרְאוּ הַשִּׁירִים מִזְמוֹרִים, מִלְשׁוֹן ''לֹא תִזְמֹר''
(ויקרא כה, ד). וּלְפִי זֶה, זְמִירוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר, זְמוֹרוֹת, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַמְזַמֵּר בַּגְּפָנִים יָקוֹץ כָּל הַזְּמוֹרוֹת
(*) וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁרָאוּי לְרַטֵּב, כָּךְ הַזְּמִירוֹת שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים קֹדֶם הַתְּפִלָּה יָסִירוּ וְיָקוֹצוּ כָּל הַמִּכְשׁוֹלוֹת וְהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וּכְשֶׁתָּבוֹא תְפִלָּתֵנוּ, שֶׁתִּהְיֶה נִשְׁמַעַת וּרְצוּיָה לִפְנֵי הַשֵּׁם.
נפש יהודה ויניח מה שראוי לרטב. היינו השורש ומה שהוא רך שיוכל לצמוח ומה שיבש בו יקוץ ממנה:
וְסָמְכוּ
(*) (*) מֵעֵין פְּתִיחָה לַחֲתִימָה בְּאָמְרָם ''חֵי הָעוֹלָמִים'', לִרְמֹז בּוֹ כָּל הָעוֹלָמוֹת.
נפש יהודה מעין פתיחה. של ברוך שאמר והיה העולם אומרים סמוך לחתימתו חי עולמים וי''א דקאי על ברכת ישתבח שהיא סוף ברכת ברוך שאמר והיא מסיימת חי העולמים: מעין פתיחה. מסיימין:
פרק רביעי [צד]
חַיָּבִין בְּכָל קָהָל לְמַנּוֹת לָהֶם שָׁלִיחַ צִבּוּר הָגוּן. וִיבַקְּשׁוּ אָדָם שֶׁיְּהֵא רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת
(*) וּפִרְקוֹ נָאֶה
(*) וּשְׁפַל בֶּרֶךְ
(*) וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ
(*) נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת בְּתוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת
(טז, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם זָקֵן וְחָכָם, אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא אָדָם
(*) רָגִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) מְטֻפָּל וְאֵין לוֹ וּבֵיתוֹ רֵיקָן,
(*) וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וּפִרְקוֹ נָאֶה וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב, וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וּבָקִי בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: בֵּיתוֹ רֵיקָן, אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּיתוֹ רֵיקָן מֵעֲבֵרָה. מַאי זָקֵן וּפִרְקוֹ נָאֶה? זֶה שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ. ''הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ''
(ירמיה יב, ח), אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה אָמַר רַב; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב אַחָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
(*) זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.
נפש יהודה ופרקו נאה. אפילו כשעמד בפרק בחרותו היה נאה בלי שם רע: ושפל ברך. עניו: ומרוצה לעם. נוח לבריות ומסכימין בתפלתו: נעימה. בסומי קלא שמושך הלב: עמדו בתפלה. כשהתחילו להתפלל: רגיל. להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו: מיטפל ואין לו. להתפרנס ולבו דואג עליו ומתפלל מקירות לבו עליהם ומטופל לשון מדובק או לשון טפלי בנים קטנים: ויש לו יגיעה. זרעים בשדה שטרח בו וזרעו מתכוין יותר בתפלת גשמים: זה שליח צבור שאינו הגון היורד לפני התיבה. רשע שהקב''ה שונא אותו יותר מכולם והוא נותן בקולו לפניו:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְמֻלָּא זָקָן לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּחֻלִּין
(כד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ רָאוּי הוּא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְלִישָׂא אֶת כַּפָּיו.
וְאִם לֹא יִמְצְאוּהוּ בְּכָל הַשָּׁנָה שָׁלֵם בְּכָל הַתְּנָאִים אֵלּוּ, יִבְחֲרוּ בִּימוֹת הַתַּעֲנִיּוֹת וְהַצָּרוֹת, וּבִימוֹת הַשָּׁנָה יְבַקְּשׁוּהוּ שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּמִקְצָתָן.
וְהַקָּבוּעַ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְמֻלָּא זְקָנוֹ, וִיהֵא לָבוּשׁ וּמִתְעַטֵּף בְּהִתְפַּלְּלוֹ בְּעַד הָעָם, כְּדִתְנַן בְּסוֹף מְגִלָּה
(כד, א):
(*) פּוֹחֵחַ
(*) פּוֹרֵס עַל שְׁמַע
(*) וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַתּוֹרָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.
נפש יהודה פוחח. שבגדיו קרועין עליו וכרעיו נראין תרגום ערום ויחף ערטילאי ופחח: פורס על שמע. יברך ברכו והברכות קודם ק''ש תרגום כי הוא יברך הזבח ארי הוא יפריס נכסתא: ומתרגם. המשמיע הדרשה לרבים:
וְכָתַב הָרֹא''שׁ בִּתְשׁוּבָה: וּמַה שֶּׁכָּתַבְתָּ שֶׁמְמַנִּים חַזָּן לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַשָּׁבוּעַ קֹדֶם שֶׁנִּתְמַּלֵּא זְקָנוֹ וְסוֹמְכִין עַל זֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חַזָּן אַחֵר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם כְּנִיסָה, טָעוּת הוּא, כִּי זֶה נִקְרָא חַזָּן קָבוּעַ כֵּיוָן שֶׁמִּנּוּהוּ לְהִתְפַּלֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אַחֵר שֶׁהוּא מְמֻנֶּה, דְּדַוְקָא בַּעֲרַאי בְּלֹא מִנּוּי יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. עַד כָּאן.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, אִם יֹאמְרוּ לוֹ שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה
(*) יְסָרֵב מְעַט, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עֹמְדִין
(ברכות לד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה יְסָרֵב, וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח, וְאִם יְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל
(*) שֶׁמַּקְדִּיחָתוֹ מֶלַח. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? רִאשׁוֹנָה יְסָרֵב, שְׁנִיָּה
(*) מְהַבְהֵב, שְׁלִישִׁית פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד.
נפש יהודה יסרב. כשאומרים לו לך יעשה עצמו כאילו אינו רוצה כלומר איני כדאי: שמקדיחתו. רוב מלח כאילו נשרף כמו כי אש קדחה באפי: מהבהב. מזמין עצמו כמו ננער לעמוד ומנענע בראשו לאו והן:
וְאִם טָעָה יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, כְּדִתְנָן
(שם): הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו וְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָה שָׁעָה.
וְיִזָּהֵר מְאֹד בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁלֹּא יִטְעֶה, כְּדִתְנַן הָתָם
(שם): הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה סִימָן רַע לוֹ, וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם:
(*) אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְקֻבָּל, וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי
(*) שֶׁהוּא מְטֹרָף. מִנָּא הַנֵּי מִילֵי? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר קְרָא: ''
(*) בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם'' וגו'
(ישעיה נז, יט).
נפש יהודה אם שגורה. אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים: שהוא מטורף. החולה לשון טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת: בורא ניב שפתים. אם בורא לו הקב''ה שידברו שפתיו דבריו במרוצה אז שלום שתקובל התפלה:
פרק חמישי [צה]
אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה
(מגילה כג, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא ''וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל''
(ויקרא כב, לב), כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁבַּעֲשָׂרָה
(*) נִשְׁלֶמֶת הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהִיא לְמַעֲלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת. וְלָזֶה רוֹמֵז מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסֻכָּה
(ה, א): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵעוֹלָם
(*) לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ
(*) לַמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה''' וגו'
(תהלים קטו, טז). וּלְעוֹלָם הָעֲשִׂירִי הוּא קֹדֶשׁ,
(*) שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַמִּנְיָן
(*) וְהוּא תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְלָזֶה רוֹמֵז מַאי דִּכְתִיב: ''הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ''
(ויקרא כז, לב). וְאָרוֹן תִּשְׁעָה וְכַפֹּרֶת טֶפַח וּלְמַעְלָה הַשְּׁכִינָה. וְגַם כָּל הַמַּעַשְׂרוֹת וְהָעֲשִׂירִיּוֹת וְגַם הַבְּכוֹרוֹת וְהַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמָה. וְלָזֶה רָמַז רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא, בְּאָמְרוֹ: הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר אֶחָד הוּא וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא חָשׁוּב מִמַּטָּה לְמַעְלָה, אוֹ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה.
(*) וְכֵן הוּא יוֹם הַדִּין וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּפִי דַּעַת אֶחָד.
נפש יהודה נשלמת הקדושה. שמקדישין להקב''ה בעשרה היא שלימה וחשובה יותר ממה שמשבחין לו בעשר ספירות. והקדושה מה שאומרים יתגדל ויתקדש שהם עשרים תיבות כפל הספירות עולה עד אין סוף שהוא למעלה מעשר ספירות: לא ירדה שכינה למטה. מעשרה טפחים וקרא כתיב דעל כפורת ירד שמע מינה למעלה מעשרה מפסיק רשותו ומשם דבר עם משה: למרום. לשמים רק להר עלה ככתוב בתורה עלה אלי ההרה ומשה היה בהר. ואליהו למעלה , תחת השמים הגביהו ולא בא לשמים וה' ידע את מקומו איה הוא ואולי שהוא בג''ע התחתון שהיה אדם הראשון שם: שהוא שלימות המנין. עשרה נשלם המנין ומשם חוזר לאחד: והוא תחת כסא הכבוד. המנין העשר האמור שלא ירד למטה מעשרה רק השכינה למעלה מעשרה תחת כסא הכבוד ומלת שכינה מלשון וישכן מקדם לג''ע שבא להורות ששם להט החרב וכן ונתתי משכני בתוככם להורות שהתגלות הדבר והשמעת קול בתוככם יהיה וכן בכל מקום שנתעורר דבר מה מהקב''ה יהיה מה שיהיה דבר שיש בו מעשה בין שנראה הדבר לאדם בין שאינו נראה או שמע קול או בא לו נס או ישועה נפלא במקום שהוא או שאומרים לאדם כשתעשה מצוה זו תקח שכר טוב נופל לומר על המקום שעושה המצוה השכינה שם ע''י השגחת הקב''ה עליו לשלם לו שכר טוב וכן לעונש באמרם השכינה שם ורואה מעשיך ותשלם גמולך וכמו שאמרו חכמים עשרה שיושבין ומדברין בדברי תורה שכינה ביניהם שנאמר על השכר שיתן להם הקב''ה והשגחתו עליהם במקום שלומדים ומתפללים והמקום שנאמר בו השכינה שם הוא נאמר נגד האדם שנופל עליו לומר מקום וגבול מעשה ה' וכן שנראה דבר מה או שמע דבר מה או שהוא מקום קדוש כגון בית הכנסת או בית המדרש שנודע לנו שהשגחתו של הקב''ה שם לקבל התפלה נאמר השכינה שם אבל אין זה על עצמותו של הקב''ה שאין נופל בו לומר שהוא שם כי מלא כל הארץ כבודו וכתיב ברוך כבוד ה' ממקומו שהוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו וכדי להבין זה תדע ותשכיל בטרם שברא הקב''ה, העולם היה הכל היולי הוא כמו האויר שתראה בין השמים והארץ וברא הקב''ה העולם בתוך ההיולי וכמו שהי' ההיולי קודם שהיה העולם בו כן כשיכלה העולם יחזיר ההיולי כבראשונה והנה אף שתראה בהיולי באויר שבין השמים והארץ התוכל לצייר ולומר שראית דבר מה או לדמות דבר לדמיון או לצורה או ליתן לו מדה וקצב וסוף כן הוא בהקב''ה אין סוף ב''ה שהוא אלהינו אלהי ישראל נמצא שהעולם עומד בתוכו שבו ובתוכו העולם והוא בתוך העולם וחוצה לו עד אין סוף והוא נעלם מעין כל חי וכל שאומרין עליו וכל מה השמות ושבחות שנותנין לו הכל ע''י מעשיו אבל על עצמותו אין פה פוצה לדבר דבר בשם או בכינוי להשיג אפי' נקודה כאשר יראה האדם בעיניו היוכל להשיג דבר ממה שרואה וכבוד ה' נעלם בו מעין כל חי הן על מעשיו אי אפשר לאדם שישיג ממעשי ה' לעמוד על תכליתו אף לא על עצמו וגופו על אחת כמה וכמה שאין להשיג דבר מעצמות הקב''ה הנעלם והנסתר ועל זה אמרו חכמים מי שלא חס על כבוד קונו להשיג דברים הנעלמים ממנו ושאין בשכלו להבין להשיגו וטוב לו שלא נברא ונמצא על מעשיו ועל התגלות הדבר נאמר נגד האדם שכינה שם וזה וירד ה' על הר סיני אין שייך בו ירידה ועלייה רק התגלות הדברים על שהיה על הר סיני והשמעת קולו נאמר בו ירידה וזה היה למעלה מעשרה ואמרו לא ירדה השכינה למטה מעשרה היינו התגלות הדברים כמו שאמרנו ועתה תבין מה שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד כי יזכור שהוא נגד עיניך בכל מקום כמו שנאמר אנה אלך מרוחך וגו' כי אין מקום פנוי ממנו ואין לו סוף ומה שאמר מספר העשרה הוא תחת כסא כבודו נאמר כדמיון מלך ב''ו שיושב על כסא המלוכה וגוזר ואומר כך הדמיון בעבור האדם שיבין מעשי ה' אבל אין שייך לומר כן על עצמותו ב''ה שאין סוף שיושב על כסא אף כל מה שראו הנביאים הוא רק למראות עיניהם ולחזיונים כאדם הרואה במראה אף שאין בו כלום רק לאחוז בנו דבר לשבחו ע''י דבר באמרו במעשיו שמעתי ראיתי פי ה' עיני ה' להבין אותנו מעשיו כדמיון שאדם עושה מעשיו ע''י אבריו מצאנו פתח לשבחו ולומר לו גם כדמיון האדם שנאמר ומבשרי אחזה אלוה אבל אין נופל לעצמותו לומר שיש לו כסא לישב עליו וכן כל כיוצא בזה הוא רק להראות דמיון בחזיון לעיני אדם והכל מעשיו ולא לעצמותו וכן העשר ספירות הם עשר שמות של שבח ע''י מעשיו ואם נפשך הלא אין מספר וחקר ותכלית למעשיו ומי ימלל גבורות ה' אמת הדבר אבל גם לעשר אין סוף ותכלית למספרם ועל שלא נמצא בעולם מכל אומה ולשון מספר יותר על העשרה ומעשר תחזור לאחד ומאחד לעשר וכך חוזר חלילה עד אין סוף ונמצא בכל עשר יש עשר עד אין סוף על כן אמר ואין ביניהם בין הבכור שהוא אחד והיינו ראשון ראשית בקרך וכן הבכורים ראשית אדמתך ותרומה ראשית דגנך ומעשר שהוא העשיריות אלא חשוב ממטה למעלה שלא תוכל לבא למספר עשר אלא א''כ שתספור בתחלה אחד והוא ראש המספר העשר והאחד הוא ראש התחלת המספר ולמטה מאחד אין מספר ולמעלה מעשר אין מספר ואם תספור יותר מעשר תחזור לאחד ונמצא שהם ראש וסוף סוף וראש במספר והשאר אמצעים וגם העשר נמנה לעשר ולאחד שנמנה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה על כן אחד ועשר שוים בקדושה במספר ובמנין: וכן הוא יום הדין. הוא ראש השנה וראש החודש והוא אחד ויום כפור הוא עשר עשרה ימים בחודש על כן הם שוים בקדושה וזה שאמרו יום כפור נקרא ראש השנה:
וַאֲמְרִינָן
(בירושלמי בריש פאה, בפרק מאמתי קורין), בִּמְגִלַּת סְתָרִים שֶׁל רַבֵּינוּ נִסִּים, שֶׁהַקַּדִּישׁ הוּא זֵכֶר לְקֵץ הַיָּמִין וּלְמִלְחֶמֶת יְשׁוּעַת גּוֹג וּמָגוֹג; וְעַל כֵּן אוֹמְרִים ''יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ'', עַל שֵׁם ''וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי''
(יחזקאל לח, כג), דִּכְתִיב בָּהּ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁבּוֹ יִתְגַדֵּל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הָאָרֶץ, כְּדִכְתִיב: ''בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד''
(זכריה יד, ט). וְהַיְנוּ לְעֵת הַגְּאוּלָה, שֶׁיִּנְקֹם נִקְמָתוֹ מִזֶּרַע עֵשָׂו, כְּשֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁלֵם עַד שֶׁיִּנָּקֵם מִמֶּנּוּ, כְּדִכְתִיב: ''כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ'' וגו'
(שמות יז, טז), לוֹמַר, שֶׁאֵין הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם. אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּנְקֹם, יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְגַם הַכִּסֵּא, דִּכְתִיב: ''הָאוֹיֵב תָּמּוּ'' וגו'
(תהלים ט, ז) וּכְתִיב: ''וה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ'' (שם שם, ח), הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי בְּכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם מִי שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱלֹהוּת אַחֵר, בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, אֵין מַלְכוּתוֹ וּשְׁמוֹ נוֹדַע בְּכָל הָעוֹלָם, נִמְצָא שֶׁאֵין הַשֵּׁם שָׁלֵם. וְגַם כְּשֶׁאֵינוֹ פוֹקֵד עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה לְהִנָּקֵם נִקְמָתוֹ מֵהֶם, נִמְצָא עֲדַיִן יֵשׁ רְשׁוּת לִצְבָא הַמָּרוֹם לְקַטְרֵג תַּחַת הַכִּסֵּא, נִמְצָא שֶׁאֵין הַכִּסֵּא שָׁלֵם.
וּכְשֶׁיִּהְיוּ רַחֲמָיו לְהוֹדִיעַ שְׁמוֹ וַאֲמִתָּתוֹ וּמְצִיאוּתוֹ וְאַחְדוּתוֹ בְּכָל הָעוֹלָם לְהִנָּקֵם בְּאוֹיְבֵי הַשֵּׁם, שֶׁהֵם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל,
(*) יִפְקֹד עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בַּאֲדָמָה וְיָסִיר הַיְּכֹלֶת מִכָּל הַמְקַטְרְגִים, אָז יִהְיֶה שְׁמוֹ שָׁלֵם בְּכָל הָעוֹלָם וְכִסְאוֹ שָׁלֵם בְּלִי קִטְרוּג, וְכֻלָּם יַאֲמִינוּ שֶׁאֵין מַלְכוּת בָּעוֹלָם אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה בְּכָל הַמְּצִיאוּת מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל גְּזֵרָתוֹ. וּבָרוּךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת, אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ הַמֶּמְשָׁלָה וְגָלוּי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדוֹ לָמָּה מְעַכֵּב כָּל כָּךְ לְהַרְאוֹת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם אֲמִתַּת מַלְכוּתוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ. וּכְפִי אֱמוּנָתֵנוּ הוּא
(*) עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל,
(*) שֶׁהָיוּ כַּוָּנָה רִאשׁוֹנָה לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עִתָּהּ הַקָּצוּב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ ז''ל
(סנהדרין צח, א) עַל פָּסוּק ''אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה''
(ישעיה ס, כב): זָכוּ אֲחִישֶׁנָה, לֹא זָכוּ בְּעִתָּהּ. אוֹ שֶׁיְּרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתָיו וְאָז ''מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים''
(ישעיה יא, ט).
נפש יהודה יפקוד על צבא המרום. שאין הקב''ה נפרע מאומה אא''כ נפרע משרים של מעלה תחלה: עונות ישראל. שלא עושין תשובה מאחר הגאולה עד עתה: שהיו כוונה ראשונה. של הקב''ה שבשביל ישראל נברא העולם ולא יקרב הגאולה אם לא בתשובה אבל יותר מעתה לא יאחר:
וְנָהֲגוּ לוֹמַר הַקַּדִּישׁ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי מַעְלָה יוֹדְעִים בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּית, זוּלָתִי שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִים הַגְּדוֹלִים הַמְמֻנִּים לְהָלִיץ טוֹב בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּכְדֵי
(*) שֶׁלֹּא יְבִינוּהוּ הָאֲחֵרִים וִיקַטְרְגוּ, אוֹמְרִים אוֹתוֹ אֲרָמִית.
נפש יהודה שלא יבינוהו. מלאכים אחרים הקדיש שהוא שבח גדול ויקנאו בנו ויקטרגו ע''י כן או משום שנרמז בו מפלת שרי מעלה כמו שאמרנו שהוא זכר לגאולה ומלחמת גוג ומגוג:
וְיַעֲנוּ בְּכָל כַּוָּנָתָם: ''אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבֹרָךְ'', עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) גַּדְּלוּ לַה'־אִתִּי''
(תהלים לד, ד). וּבָזֶה יְקַבְּלוּ שָׂכָר גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(קיט, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָעוֹנֶה ''אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבֹרָךְ''
(*) בְּכָל כֹּחוֹ קוֹרְעִין לוֹ גְזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל
(*) בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ ה'''
(שופטים ה, ב), מַה טַּעַם בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת? מִשּׁוּם דְּבָרְכוּ ה'.
נפש יהודה גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. המתפלל והעונה אמן: בכל כחו. כוונתו אל מלך נאמן כך מעידים על הבורא שהוא אל מלך נאמן: בפרוע פרעות. ביטל פורענות כגון פרוע תרגום בטל: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה מוֹחֲלִין לוֹ, כְּתִיב הָכָא ''בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת'' וּכְתִיב ''
(*) כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן''
(שמות לב, כה).
נפש יהודה כי פרעה אהרן. עובדי כוכבים ומזלות וה''ק ובהבטל פורעניות עובדי כוכבים שתשתקע ותשתכח שלא יזכור עונה משום התנדבות עם הוא:
וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ פוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי־צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים''
(ישעיה כו, ב), אַל תִּקְרֵי אֱמֻנִים אֶלָּא אָמֵנִים. מַאי לְשׁוֹן ''אָמֵן''? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵ'ל מֶ'לֶךְ נֶ'אֱמָן. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: אֱ'מֶת מֶ'לֶךְ נֶ'אֱמָן.
וְאִיתָא בְּתַנְחוּמָא
(צו, ז): כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לַעֲנוֹת אָמֵן בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד־הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן''
(תהלים מא, יד), אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאָמֵן לָעוֹלָם הַבָּא.
וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַפְסִיק בֵּיהּ, דְּאִיתָא בִּירוּשָׁלְמִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַשְׁכְּחֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה
(*) מְדַבֵּר קוֹמֵי תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַמְלֵי טְעוּנִין רְגוֹז, אֲמַר לֵיהּ: הַנֵּי לְמָאן? אֲמַר לֵיהּ: כֻּלְּהוּ טְעוּנִין רְגוֹז לְמָאן דְּמַפְסִיק בֵּין ''אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ''.
נפש יהודה מדבר קומי. מנהיג לפניו י''ב אלף גמלים טעונים רוגז וכעס לענוש אותן שמפסיקין בין יהא שמיה רבא למברך:
וּבְכָל בֹּקֶר כְּשֶׁמַגִּיעַ זְמַן לְקַדִּישׁ ''יִתְבָּרַךְ'' בַּתְּפִלָּה, אִם אֵינָם מִתְקַבְּצִים לְקַדְּשׁוֹ וּלְבָרְכוֹ כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא שָׁם עֲשָׂרָה מִיָּד כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ'' וגו'
(ישעיה נ, ב). כְּלוֹמַר, ''אִישׁ'' רָאשֵׁי'' תֵּבוֹת: אָ'מֵן יְ'הֵא שְׁ'מֵיה.
וּכְשֶׁמִּתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה וְעוֹנִין לְקַדִּישׁ, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת וּבוֹכָה עַל שֶׁהִגְלְתָה אֶת בָּנֶיהָ, כְּלוֹמַר, דּוֹאֶגֶת עַל שֶׁחָטְאוּ בָנֶיהָ, שֶׁהִבְדִּילָם וְקִדְּשָׁם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנִתְחַיְּבוּ גָּלוּת וּמִדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ג, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק זֶה, פֶּרֶק יט, עַד תְּפִלָּה, אָמַר לִי: מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי: שָׁמַעְתִּי קוֹל שֶׁמְנַהֶמֶת כַּיּוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לִי, שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר לִי: בְּנִי, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבָד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין ''אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ'', פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, וּמַה לְּאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחָן אֲבִיהֶם. וְכָל זֶה עַד שֶׁיָּשׁוּב בְּרַחֲמִים וְיִגְאָלֵם.
וְתִקְּנוּ לוֹמַר ''יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו'', מִשּׁוּם הָא דְאִיתָא פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה יד, א): כָּל יוֹמָא מִיבְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִנְהַר דִּינוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים''
(איכה ג, כג). וְהָכֵי פֵּרוּשׁוֹ: ''יוֹצֵר מְשָׁרְתִים'', אוֹתָם הַמִּתְחַדְּשִׁים בְּכָל יוֹם; ''וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו'', מֵעוֹלָם, כְּגוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל - כֻּלָּם עוֹמְדִים לְפָנָיו.
פרק ששי [צו]
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבְבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, שֶׁהֵם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב שֶׁבַע, כְּנֶגֶד
(תהלים קיט, קסד), ''שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ''
(ירושלמי ברכות א, ה). וְהַקּוֹרֵא אוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ עֶרֶב וָבֹקֶר נוֹחֵל הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות טז, ב): אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְּחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי''
(תהלים סג, ה)? ''כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי'', זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע; ''בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי'', זוֹ תְפִלָּה. אִם עוֹשֶׂה כֵן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי''
(שם שם, ו). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשִׂפְתֵי
(*) רְנָנוֹת יְהַלֶּל־פִּי''
(שם).
נפש יהודה כן אברכך בחיי. וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמיכי להדדי: רננות. שתים במשמע:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא
(קדושים, ו): אָמַר רַבִּי מַנִּי: לֹא תְהֵא קְרִיאַת שְׁמַע קַלָּה בְעֵינֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְמַ''ח תֵּבוֹת כְּמִנְיַן אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם וּמֵהֶן ''בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד''. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם שָׁמַרְתָּ אֶת שֶׁלִּי לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ, אֲנִי אֲשְׁמוֹר אֶת שֶׁלְּךָ. לָכֵן דָּוִד מְקַלֵּס: ''שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת־עָיִן''
(שם, יז, ח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה''
(משלי ד, ד). הָעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן? כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי דְּמַסֶּכֶת שְׁקָלִים
(ה, ג): ''אָז תָּבִין יִרְאַת ה''' וגו'
(שם ב, ה), תָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: כָּל מִי שֶׁקָּבוּעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְאוֹכֵל פֵּירוֹתָיו בְּטָהֳרָה וְקוֹרֵא אֶת שְׁמַע בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, יִהְיֶה מִבְּנֵי עוֹלָם הַבָּא.
וְיַחֲשֹׁב אָדָם בְּלִבּוֹ, שֶׁנִּתַּן לוֹ רְשׁוּת לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת, מַה שֶּׁלֹּא נִתָּן לַמַּלְאָכִים עַד אַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בִּוְאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מַמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָם מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת''
(ישעיה ו, ג); וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'''
(דברים ו, ד).
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: לָמָּה הִתְקִינוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית? לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ''לֹא־ יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה''
(יהושע א, ח) וְחָזַר וְאָמַר: ''שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה''
(שמות לה, ב), הֵיאָךְ יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? לְפִיכָךְ תִּקֵּן לָהֶם קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא אוֹתָהּ כְּאִלּוּ קוֹרֵא כָּל הַתּוֹרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן לִבְנוֹ שָׂדוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה יָגֵעַ בַּעֲבוֹדָתָם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה יָגֵעַ בָּהֶן, תִּקֵּן לוֹ כֶּרֶם אֶחָד וְהֵבִיא כָל מַעְדַּנֵּי עוֹלָם וְשָׁתַל בּוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, אָמַר: כָּל מִי שֶׁמִּתְיַגֵּעַ בָּהֶן אֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרוֹ וְכָל מִי שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶן, דַּיּוֹ שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית.
וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתָהּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹרְדִין לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי''
(שיר השירים ח, יג), ''הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת; ''חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ'', אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה הוּא מְקַלְּסָן מִלְּמַעְלָה. הֵם אוֹמְרִים: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וְהוּא אוֹמֵר; ''שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה''
(תהלים נ, ז). הֵם אוֹמְרִים: ''ה' אֶחָד'' וְהוּא אוֹמֵר: ''וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ''
(דברי הימים־א יז, כא). הֵם אוֹמְרִים: ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים ו, ה) וְהוּא אוֹמֵר: ''וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ''
(ירמיה לא, ב). הֵם אוֹמְרִים: ''וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ''
(דברים ו, ז) וְהוּא אוֹמֵר: ''וְכָל־ בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'''
(ישעיה נד, יג).
וּמָצִינוּ כָּתוּב בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פֶּרֶק ד: אַרְבַּע כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַחֲנֶה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִיכָאֵל עַל יְמִינוֹ; מַחֲנֶה שֵׁנִית שֶׁל גַּבְרִיאֵל עַל שְׂמֹאלוֹ; מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית שֶׁל אוֹרִיאֵל מִלְּפָנָיו; מַחֲנֶה רְבִיעִית שֶׁל רְפָאֵל לַאֲחוֹרָיו. וּשְׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה בָּאֶמְצַע וְהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וכו'. שְׁנֵי שְׂרָפִים עוֹמְדִים אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְכָל אֶחָד, בִּשְׁתַּיִם מְכַסִּים פְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא יַבִּיטוּ פְּנֵי שְׁכִינָה וּבִשְׁתַּיִם מְכַסִּים רַגְלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִרְאוּ עֲמִידַת רֶגֶל עֵגֶל, וּבִשְׁתַּיִם מְעוֹפְפִין וּמַקְדִּישִׁין וּמַעֲרִיצִין, זֶה עוֹנֶה וְזֶה קוֹרֵא, זֶה קוֹרֵא וְזֶה עוֹנֶה, וְאוֹמְרִין: ''קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ''. וְהַחַיּוֹת עוֹמְדוֹת תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ
(*) וְאֵין יוֹדְעוֹת מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְאוֹמְרוֹת: בְּכָל מָקוֹם שֶׁכְּבוֹדוֹ שָׁם ''בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ''. וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, שֶׁהֵם מְיַחֲדִין שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, עוֹנִים וְאוֹמְרִים: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו' וְהוּא מֵשִׁיב וְאוֹמֵר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמַּצִּל אֶתְכֶם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה.
נפש יהודה ואין יודעות מקום כבודו. כי מלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי ממנו ואין צריכין לחפשו ולבקשו והוא נגד כל פנים והכל עומד בו ואעפ''כ כבודו נעלם מעין כל חי אף מן המלאכים שחיים לעולם והוא רואה ואינו נראה כי כבודו נעלם וזה כי לא יראני האדם וחי הוא כבודו של חי עולמים ואם רצונו להראות כבודו הוא בהתגלות שכינתו לעיני האדם כדאיתא בסימן למעלה מזה אבל דבר מעצמותו נסתר ונעלם ואין להשיג וכמו שעצמותו נעלם מעיני האדם כן הוא מעיני המלאכים וכמו שהשגת האדם הוא רק ע''י מעשיו של הקב''ה והתגלות שכינתו כן הוא ההשגה במלאכים ע''י דמיון שיש להם להשיג בכח השגתם ושכלם שנתן להם הקב''ה כרצונו כדי להבין להם מעשיו הגדולות והנוראות להראות כבודו בדמיון אבל אין כל זה בעצמותו הנעלם ואין סוף לזה אמר ואין יודעות מקום כבודו כמו שכבודו נעלם מאדם כך הוא נעלם מהם לומר בזה המקום הוא כבודו נגלה למצוא נלכה לשם כמו שאמר איוב מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו והיינו שכבודו נעלם ואין להשיג אף הוא מלא כל בכבודו ואין דבר ממלא אותו כי אין סוף הוא:
וְגַרְסִינָן בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה: אָמַר רַבִּי לֵוִי: צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. מַה קָּרְבָּנוֹת נוֹהֲגִים בַּשַּׁחַר וּבֵין הָעַרְבַּיִם, אַף קְרִיאַת שְׁמַע נוֹהֶגֶת בַּשַּׁחַר וּבָעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ''
(דברים ו, ז). וְלֹא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרִיאַת שְׁמַע לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה תָּמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ'' וגו'
(יהושע א, ח), לְכָךְ נֶאֱמַר: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל''.
וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'', זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל־מְבַקְּשֶׁיךָ''
(תהלים מ, יז), אֵלּוּ יִרְאֵי שָׁמַיִם; ''יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה'''
(שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְיַחֲדִים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְאוֹמְרִים: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל''.
וּמֵאַחַר שֶׁקְּרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ בָּהּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּקְרִיאָתָהּ שֶׁתְּהֵא בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבְכַוָּנָה דְהָכֵי אִיתָא בְּמִדְרַשׁ וַיִּקְרָא רַבָּה: אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מְשַׁגֵּר
(*) פְּרֹטִיגְמָא
(פרוש: אגרת דת וגזרה) שֶׁלּוֹ לַמְּדִינָה, מַה הֵן עוֹשִׂין? כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפוֹרְעִין אֶת רָאשֵׁיהֶם וְקוֹרִין אוֹתָהּ בְּאֵימָה וְיִרְאָה, בִּרְתֵת וּבְזִיעַ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל: פּרֹטִיגְמָא שֶׁלִּי, לֹא הִטְרַחְתִּי אֶתְכֶם לִקְרוֹתָהּ, לֹא עוֹמְדִין, לֹא פּוֹרְעִים רָאשֵׁיכֶם, אֶלָּא ''בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ''
(דברים ו, ז). אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָאֶנָּה כִּגְזֵרַת מֶלֶךְ וְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בִּרְתֵת וְזִיעַ. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁקּוֹרִין בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(יא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִין: עוֹמְדִין וְקוֹרִין, יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין,
(*) מַטִּין וְקוֹרִין וְעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין.
נפש יהודה פרטיגמא. היינו ק''ש: מטין. נוטה על צדו:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בָּהּ וְאַל יִתֵּן עֵינָיו וְלִבּוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(יט, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע לֹא
(*) יִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יוֹרֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלעָזָר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְקוֹרֵץ בִּשְׂפָתָיו וּמְרַמֵּז בְּעֵינָיו וּמוֹרֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְלֹא־אוֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב''
(ישעיה מג, כב).
נפש יהודה ירמוז. יקרוץ יורה , כולן לשון א' הן אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על הרגלים וזה נופל על האצבעות שנאמר קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו:
וְעִקַּר הַכַּוָּנָה
(*) הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(דברים ו, ד), עַד כָּאן כַּוָּנַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַכַּוָּנָה הַחֲזָקָה
(*) וְהַמֻּבְדֶּלֶת מִכָּל עִיּוּן הִיא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יָכוֹף לִבּוֹ לְכַוֵּן בְּכֻלָּהּ וְזֶהוּ מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר.
נפש יהודה הוא בפסוק ראשון. מחויב לומר בכוונה גדולה אע''פ שלא יכול לכוין בכל הק''ש: ובדל''ת. ולא בחי''ת דכל כמה דאמר אח בלא דל''ת לא משתמע מידי ומה בצע באריכתו אבל בדל''ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים וארץ וד' רוחות ובלבד שלא יאמר הד' כאילו יש נקודה תחתיה כגון קמץ או פתח רק יוציאה מפיו וכן הדין בכל אות האחרון שאין נקודה תחתיו וצריך להאריכו:
וּלְפִי שֶׁהַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְכַוֵּן בּוֹ יוֹתֵר, עַל כֵּן נָהֲגוּ לְאוֹמְרוֹ בְּקוֹל רָם לְחַזֵּק הַכַּוָּנָה. וְגַם בּוֹ צָרִיךְ עֲמִידָה לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, עַד ''עַל לְבָבֶךָ''.
וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּדָּלֶ''ת דְּ''אֶחָד'' שִׁעוּר שֶׁיְּכַוֵּן בּוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד וּמוֹלֵךְ בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּרֹאשׁ פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(שם): תַּנְיָא, סוֹמְכוּס בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּאֶחָד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבְדָלֶ''ת. אָמַר רַב אַשֵּׁי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲטֹף בְּחֵי''ת.
וְלֵימָא בַּתְרֵיהּ בַּחֲשַׁאי: ''בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'', כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(פסחים נו, א): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: ''וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וגו' רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה'' וגו'
(בראשית מט, א־ג), בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו
(*) קֵץ הַיָּמִין וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וּכְיִצְחָק שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ לוֹ: ''
(*) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו', וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּלְבָבְךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בִּלְבָבֵנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח וְאָמַר: ''בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד''. אָמְרֵי רַבָּנָן: הֵיכֵי נֶעֱבֵיד?
(*) נֵימְרֵיהּ - לָא אֲמָרֵיהּ מֹשֶׁה, לָא נֵימְרֵיהּ - הָא אֲמָרֵיהּ יַעֲקֹב? הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי.
נפש יהודה קץ הימין. שיחזור ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב והיינו ישועתו ומעשיו כי אין נופל לומר עליו ימין ושמאל וכן עומדים לימינו ולשמאלו בא על ידיהם שנופל בהם ימין ושמאל: שמע ישראל. ישראל סבא לאביהם היו אומרים: נימריה. להאי בשכ''מ בק''ש:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה
(*) צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר - יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר -
(*) יֵשׁ לָהּ צַעַר, הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ וְהֵבִיאוּ לָהּ בַּחֲשַׁאי. עַל כֵּן נוֹהֲגִין לְאָמְרוֹ בַּחֲשַׁאי, אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין
(*) לְאָמְרָהּ כֻּלָּהּ בְּקוֹל רָם. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ בַּחֲשַׁאי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטֵּל כָּל אֶחָד כַּוָּנָתוֹ בִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. וְאוֹתָם שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְרוֹת כֻּלָּה בְּקוֹל רָם, הוּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁמִיעוּהָ לְאָזְנֵיהֶם וִיכַוְּנוּ בָהּ יוֹתֵר. וְכָל אָדָם יִבְחַר בָּהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן בָּהּ. וְאִם יִקְרָאֶנָּה בַּחֲשַׁאי יְדַקְדֵּק לְהַשְׁמִיעָהּ לְאָזְנָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות טו, ב): הֲלָכָה כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם לְהָקֵל, שֶׁאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא וְאִם לֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ יָצָא, דַוְקָא בְדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְחִלָּה לֹא. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לִבְחֹר הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה יְכַוֵּן בְּכֻלָּהּ.
נפש יהודה ציקי. דבר היורד וניצוק לקדירה לבשל: יש לה צער. גופה שתתאוה לאכול מתבשיל: לאמרה כולה. קריאת שמע בקול רם:
פרק שביעי [צז]
הַמְבַטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, בְּבַזּוֹת בְּעֵינָיו מִצְוָה זוֹ, אֵין לוֹ תַקָּנָה עוֹלָמִית, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ט, ב): תַּנְיָא: ''מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן''
(קהלת א, טו), זֶה שֶׁבִּטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית; ''וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת''
(שם), זֶה
(*) שֶׁנִּמְּנוּ חֲבֵרָיו לִדְבַר
(*) מִצְוָה וְלֹא נִמְנָה עִמָּהֶם. רוֹצֶה לוֹמַר, בְּבַזּוֹת הַמִּצְוָה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בִּקְרִיאָתָהּ מֵרֹב אֲנָחָה אוֹ מִגֹּדֶל שִׂמְחָה, כְּגוֹן מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו אוֹ חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו, שֶׁהֵם פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע כְּפִי תַּקָּנַת חֲכָמֵינוּ זַ''ל, אֵין זֶה חִסָּרוֹן.
נפש יהודה שנמנו חבריו לדבר מצוה. שאמרו לו בוא עמנו ולא הלך שחסר עצמו מאותו מנין לא יוכל למנות עוד באותו מנין שכבר עשו את המצוה: הוי. והיה כנור ונבל בסיפא דקרא ואת פועל ה' לא יביטו לא שמו לב ליחד שמו על בריותיו:
וּבַעֲוֹן בִּטּוּל שְׁמַע חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבִּטְּלוּ בָהּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מֵאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם''
(ישעיה ה, יא). וּכְתִיב: ''לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא''
(שם שם, יג).
וְעַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח לִקְרוֹתָהּ, וְגַם יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה, וּבִזְרִיזוּת יָקוּם בַּבֹּקֶר.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, שֶׁקּוֹרִין אוֹתָהּ בְּשַׁחֲרִית כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ, יוֹתֵר הוּא טוֹב לִשְׁהוֹת מְעַט וְיִקְרָאֶנָּה בְּהָנֵץ הַחַמָּה כְּמִנְהַג
(*) הַוָּתִיקִין, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם
(*) הָנֵץ הַחַמָּה. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: רַבִּי יְהוּדָה בֵּן תֵּימָא אוֹמֵר: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִים אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סוֹמֵךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם.
נפש יהודה ותיקין. אנשים ענוים ומחבבין המצות נקראין כן בלשון יון: הנץ החמה. לדברי הכל הוא ויוכל להתפלל:
וְאַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרֵא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, יִקְרָאֶנָּה עַל מִטָּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ד, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרֵא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִצְוָה לִקְרוֹתָהּ עַל מִטָּתוֹ. אָמַר רַב אַשֵּׁי: מַאי קְרָאָהּ? ''רִגְזוּ וְעַל־תֶּחֱטָאוּ'' וגו'
(תהלים ד, ה). אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
(*) אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ. אַבַּיֵּי אָמַר: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר חַד מִפְּסוּקֵי דְרַחְמֵי, כְּגוֹן: ''בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי'' וגו'
(שם לא, ו). אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְעוֹלָם
(*) יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רִגְזוּ וְאַל־ תֶּחֱטָאוּ''
(שם ד, ה); אִי אָזֵיל מוּטָב וְאִם לָאו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם''
(שם): וְאִי אָזֵיל מוּטָב וְאִי לָאו יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־מִשְׁכַּבְכֶם''
(שם); וְאִי אָזֵיל מוּטָב וְאִי לָאו יִזְכֹּר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְדֹמּוּ סֶלָה''
(שם).
נפש יהודה ואם תלמיד חכם הוא. שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך: ירגיז. לשון רוגז כלומר ברוגז ובכל כחו יגביר יצר הטוב שיעשה מלחמה עם יצר הרע: אמרו בלבבכם. אמרו מה שכתוב בק''ש על לבבך על משכבכם: ודומו סלה. יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית:
וְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(דר"כ פכ"ה, קנח), עַל פָּסוּק
(*) זֶה: ''רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ'' וגו', רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבִינָא וְרַבָּנָן, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַרְגֵּז יִצְרְךָ וְאַל יַחְטִיאֲךָ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי:
(*) הַכְעֵס יִצְרְךָ וְאַל תָּבֹא לִידֵי חֵטְא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתִּתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בְּעִירְךָ; וְאִם אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, הִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ שָׂדְךָ; וְאִם אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ שָׂדְע, הִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ; וְאִם אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵל בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, הִתְפַּלֵּל עַל מִטָּתְךָ; וְאִם אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עַל מִטָּתְךָ, ''אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם'' וגו'. וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת יוֹדֵעַ מִי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ שֶׁהוּא חַיָּב בְּכֻלָּן, וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה.
נפש יהודה הרגז. עליך יצרך שלא תעשה רצונו: הכעס יצרך. במעשים טובים ואז לא תבא לידי חטא אף אם יחטיאך:
וְהַקְּרִיאַת שְׁמַע שֶׁקּוֹרֵא אָדָם עַל מִטָּתוֹ הוּא לָאָדָם מָגֵן וּמַחֲסֶה לְהַצִּילוֹ מִן הַתְּלָאוֹת הַמְּזֻמָּנוֹת בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ה, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ
(*) כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שְׁתֵּי פִיפִיּוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם'' וגו'
(תהלים קמט, ו).
(*) וּמַאי מַשְׁמַע? אָמַר מַר זוּטְרָא: מֵרֵישֵׁיה דִקְרָא שַׁמֶּעֶת לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד'' וגו'
(שם שם, ה) וּכְתִיב: ''
(*) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם'' וגו'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ מַזִּיקִין בְּדֵלִין מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף''
(איוב ה, ז); וְאֵין עוֹף אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ''
(משלי כג, ה); וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף''
(דברים לב, כד).
נפש יהודה כאלו אוחז חרב בידו. להרוג את המזיקים: ומאי משמע. דבקריאת שמע הוא: רוממות אל. היינו ק''ש על כן יעלזו חסידים וגו': ובני רשף יגביהו עוף. התורה שנקראת עוף יגביהו ממך רשף: התעיף עיניך בו. אם תבטל וסגרת עיניך בתורה ואיננו התורה משתכחת ממך:
וּבְעִנְיַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל מִטָּתוֹ. יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאוֹמֵר פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁקּוֹרִין גַּם כֵּן פָּרָשַׁת ''וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ'', לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן ''וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ''. וְאוֹמְרָהּ עִם
(*) שִׁיר שֶׁל פְּגָעִים וּפְסוּקֵי דְּרַחֲמֵי, דְּגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שָׁבוּעוֹת, פֶּרֶק יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה
(טו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה וכו', שִׁיר פְּגָעִים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וְאוֹמֵר: ''יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן'', עַד ''כִּי־ אַתָּה ה' מַחְסִי''
(תהלים צא, א־ט) וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ''מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ'', עַד ''לַה' הַיְשׁוּעָה'' וגו'
(שם ג, א־ט).
נפש יהודה שיר של פגעים. יושב בסתר עליון ונקרא פגעים דכתיב ביה יפול מצדך אלף והיינו מזיקין שפוגעין בו: שיר של תודה. מזמור לתודה והיו אומרים אותו בבית המקדש בכלי זמרים:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְהַנֵּי קְרָאֵי
(*) וְגָנֵי. וְהֵיכֵי עָבִיד הָכֵי וְהָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
(*) אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה -
(*) לְהָגִין שָׁאנִי. וְרַב עַמְרָם סִדֵּר וְהוֹסִיף בִּרְכַּת ''הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה וכו' יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם'' וכו'. וְאוֹמֵר: ''בָּרוּךְ ה' בַּיּוֹם''; ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן יִגְעַר'' וגו'
(זכריה ג, ב); ''בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי'' וגו'
(תהלים לא, ו); ''יְבָרֶכְךָ'' וגו'
(במדבר ו, כד). וְהָרֹא''שׁ הָיָה אוֹמֵר ''הַשְׁכִּיבֵנוּ''.
נפש יהודה וגני. אחר שאמר שכב וישן: אסור להתרפאות. שיאמר דברי תורה כדי להתרפאות: להגן שאני. שלא היה צריך עדיין רפואה אלא שיגין עליו שלא יזיקו המזיקין:
וְעִם כָּל זֶה אִם נֶאֱנַס בְּשֵׁינָה וְלֹא אָמַר יוֹתֵר מִפָּסוּק רִאשׁוֹן, יָצָא. וְגַרְסִינָן פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יג, ב): אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא מִשְּׁמֵיה דְּרַב: אָמַר ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה, יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָארוּ עַבְדֵיה:
(*) בְּפָסוּק קַמָּא צַעֲרָן, טְפֵי לָא צַעֲרָן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיה דְרָבָא: אָבוּךְ הֵיכֵי קָא עָבִיד? אֲמַר לֵיהּ: בְּפָסוּק קַמָּא קָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיה, טְפֵי לָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיה. וְהַכֹּל כְּפִי לִבּוֹ, דְּרַחְמָנָא לִבָּא בָעֵי.
נפש יהודה בפסוק קמא. שמע ישראל צערן אם ראית אותי מנמנם בשעת אמירה צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון:
פרק שמיני [צח]
קְרִיאַת שְׁמַע כְּהִלְכָתָהּ הִיא אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת עַל הַסֵּדֶר שֶׁתִּקְּנוּם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יג, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה ''שְׁמַע'' לְ''וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ''? כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. ''וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ'' לְ''וַיֹּאמֶר''?
(*) שֶׁ''וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ'' נוֹהֵג בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, ''
(*) וַיֹּאמֶר'' אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם.
נפש יהודה שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה. דמשתעי בת''ת דכתיב ולמדתם אותם את בניכם: ויאמר אינו נוהג אלא ביום. דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(שם יד, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: דִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים ''שְׁמַע'' לְ''וְהָיָה אִם־ שָׁמֹעַ'',
(*) שֶׁזֶּה לִלְמֹד וְזֶה לְלַמֵּד; ''וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ'' לְ''וַיֹּאמֶר'', שֶׁזֶּה לְלַמֵּד
(*) וְזֶה לַעֲשׂוֹת. וְאֶלָּא ''שְׁמַע'' לִלְמֹד הוּא דְאִית בֵּיה, לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיה, וְהָא כְתִיב: ''וְשִׁנַּנְתָּם'', ''
(*) וּקְשַׁרְתָּם'', ''וּכְתַבְתָּם''
(דברים ו, ז־ט)? ''וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ'' לְלַמֵּד הוּא דְאִית בֵּיה, לִלְמֹד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּי, וְהָא כְתִיב: ''וְלִמַּדְתֶּם'', ''וּקְשַׁרְתֶּם''
(שם יא, יח־יט)?
(*) אֶלָּא ''שְׁמַע'' יֵשׁ בּוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת; ''וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ'' יֵשׁ בּוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת; ''וַיֹּאמֶר'' אֵין בּוֹ אֶלָּא עֲשִׂיָּה בִּלְבַד.
נפש יהודה שזה ללמוד. לעצמו דכתיב ודברת בם. וזה ללמד לאחרים דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ואם לא למד תחלה האיך ילמד את בניו: וזה לעשות. ויאמר אין בה אלא עשיה לעשות ציצית: וקשרתם. דתפילין וכתבתם דמזוזה נמי עשיה היא: אלא. תריץ הכי שמע יש בו ללמוד וכו':
וַאֲמְרִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(יב, ב): פָּרָשַׁת צִיצִית מִפְּנֵי מָה קְבָעוּהָ בִּקְרִיאַת שְׁמַע? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים: מִצְוַת צִיצִית, יְצִיאַת מִצְרַיִם,
(*) עֹל מִצְוֹת, הִרְהוּר עֲבֵרָה וְהִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה. בִּשְׁלָמָא הַנֵּי תְלָתָא מְפָרְשֵׁי, אֶלָּא הִרְהוּר עֲבֵרָה וְהִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה מִנָּא לָן? דְּתַנְיָא: ''אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(במדבר טו, לט), ''אַחֲרֵי לְבַבְכֶם'', זוֹ
(*) מִינוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה'' וגו'
(תהלים יד, א); ''וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'', זוֹ הִרְהוּר עֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל־אָבִיו אוֹתָהּ קַח־לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי''
(שופטים יד, ג); ''אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם''
(במדבר, שם), תָּאנֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: זוֹ הִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים''
(שופטים ח, לג).
נפש יהודה עול מצות. ועשיתם את כל מצותי: מינות. אותם ההופכים דברי התורה למדרש טעות ואליל וכה''א אמר נבל בלבו אין אלהים ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים:
וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחַר לִהְיוֹת זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק ב דְּאָבוֹת
(מי"ג): רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
(*) הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ
(*) קֶבַע, אֶלָּא תַּחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד''
(יואל ב, יג).
(*) וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ.
נפש יהודה הוי זהיר בק''ש. ובתפלה לאומרו בעונתו ובכונה: קבע. כאדם שיש לו עליו חוב או עול מלאכה ואומר מתי אפרוק ממנו ואומר אותו רק לפטור ממנו ולא בלשון שיבקש רחמים ותחנונים: ואל תהי רשע. אל תחטא שמכח החטא תרשיע אחר כך לעצמך שלא כדין עשית. ד''א לא תחזיק עצמך כרשע אם עשית חטאים הרבה לומר שאין תשובה מועלת לך שמתוך כך תחטא יותר ותאבד נפשך אלא תתחרט ועשה תשובה כי אין דבר עומד בפני התשובה:
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות טו, א): קָרָא
(*) וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ יָצָא, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְדַקְדֵּק בָּהֶן, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ
(שם טו, ב): תָּאנֵי רַב עוֹבַדְיָה: ''וְלִמַּדְתֶּם'', כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִמּוּדָהּ תַּמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן רֶוַח
(*) בֵּין הַדְּבֵקִים. עָנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ: כְּגוֹן, ''עַל־לְבָבֶךָ''
(דברים ו, ו) וְ''עַל־לְבַבְכֶם''
(שם יא, יח), ''בְּכָל־לְבָבְךָ''
(שם ו, ה), ''עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ''
(שם יא, טו), ''וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה''
(שם שם, יז), ''הַכָּנָף פְּתִיל''
(במדבר טו, לח), ''אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ''
(שם שם, מא).
נפש יהודה ולא דקדק באותיותיה. לפרשן יפה בשפתיו: בין הדבקים. תיבות המדובקות זו בזו אם אינך מפרידן כשהתיבה השניה מתחלת באותו אות אם אינו מפסיק ליתן ריוח ביניהם כמו דעני רבא:
וְהַמְדַקְדֵּק בָּהּ, נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה כְּהִלְכָתָהּ וְנוֹטֵל שָׂכָר טוֹב, שֶׁמֵּקֵל מֵעָנְשׁוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּה תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן''
(תהלים סח, טו), אַל תִּקְרֵי בְּפָרֵשׂ אֶלָּא בְּפָרֵשׁ, אַל תִּקְרֵי בְּצַלְמוֹן אֶלָּא בְּצַלְמָוֶת. לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאֲפִילוּ הַמְחֻיָּב עֹנֶשׁ מֵקֵל מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה בפרש שדי. אם תפרש תורת שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים. מלכים בה התורה אשר בה מלכים ימלוכו תשלג תצנן לך כשלג את צל המות והוא הגיהנם:
פרק תשיעי [צט]
צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בֵּין ''וַיֹּאמֶר'' לְ''אֱמֶת וְיַצִּיב'' וְעַל כֵּן נַהֲגוּ לַחֲתֹם בֶּ''אֱמֶת'', דַּאֲמְרִינָן פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה קוֹרֵא
(ברכות יג, א): רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין ''וַיֹּאמֶר'' לְ''אֱמֶת וְיַצִּיב'' לֹא יַפְסִיק. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(יד, א): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: ''
(*) וה' אֱלֹהִים אֱמֶת''
(ירמיה י, י). חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר אֱמֶת. וְהִלְכְתָא כְּרָבָא. הַהוּא דְּשָׁמְעֵיהּ רָבָא דְקָאָמָר: אֱמֶת, אֱמֶת, תְּרֵי זִמְנֵי. אָמַר:
(*) כָּל אֱמֶת אֱמֶת תָּפְשֵׂיהּ לְהַאי. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְיָא
(*) הַךְ שְׁמַעְתָּא, דְּכִי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: אָמְרֵי בְמַעֲרָבָא: ''דַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת''.
נפש יהודה וה' אלהים אמת. לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת: כל אמת אמת תפסיה להאי. רהיטא של אמת שיאמר כן תפסיה ליה: הך שמעתא. דרב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא בא''י:
וְתִקְּנוּ לוֹמַר ''אֱמֶת וְיַצִּיב'' שַׁחֲרִית, עַל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל בֹּקֶר שֶׁפּוֹקְדֵנוּ עִם נִשְׁמָתֵנוּ שֶׁהִפְקַדְנוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהָיִינו יְשֵׁנִים; וֶ''אֱמֶת וֶאֱמוּנָה'' עַרְבִית, עַל שֶׁאָנוּ מַפְקִידִים בְּיָדוֹ נִשְׁמָתֵנוּ בְּכָל לַיְלָה וּמַאֲמִינִים בּוֹ שֶׁיְּשִׁיבֶנָּה אֵלֵינוּ. וְהַיְנוּ דְגַרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(יב, א): אָמַר רָבָא בַּר חֲנִינָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב:
(*) כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר ''אֱמֶת וְיַצִּיב'' שַׁחֲרִית וֶ''אֱמֶת וֶאֱמוּנָה'' עַרְבִית, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת''
(תהלים צב, ג).
נפש יהודה כל מי שלא אמר. ברכת אמת ויציב כמו שתקנוה וכן אמת ואמונה בערבית לא יצא שנאמר להגיד בבוקר חסדך וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מקוים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו כל אלה הנסים התדירים תמיד:
וְסִדְּרוּ לוֹמַר בֶּאֱמֶת וְיַצִּיב שֵׁשׁ פְעָמִים אֱמֶת, לְפִי שֶׁבָּהֶם מוֹדִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּבָרָא אוֹתוֹ עַל מִדַּת הָאֱמֶת. וְכָךְ הוּא רָמוּז בְּשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, אֱמֶת בְּסוֹפֵי תֵבוֹת. וְאֵלּוּ הֵן: א. ''בָּרָא' אֱלֹהִים' אֶת'־הַשָּׁמַיִם''
(בראשית א, א). ב. ''וַיַּרְא' אֱלֹהִים' אֶת'־הָאוֹר''
(שם שם, ד). ג. ''וַיִּבְרָא' אֱלֹהִים' אֶת'־הָאָדָם''
(שם שם, כז). ד. ''וַיִּבְרָא' אֱלֹהִים' אֶ'ת־הַתַּנִינִם''
(שם שם, כא). ה. ''וַיַּרְא' אֱלֹהִים' אֶ'ת־כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה''
(שם שם, לא). ו. ''בָּרָא' אֱלֹהִים' לַעֲשׂוֹת'''
(שם ב, ג).
וְיִסְמֹךְ גְאֻלָּה לִתְפִלָּה וְאֵינוֹ נִזּוֹק כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ט, ב): הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְבִירוּשָׁלֵם: כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אֵינוֹ נִזּוֹק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא סָמְכִי וְאִיתְּזְקִי. אָמְרוּ לֵיהּ: בְּמַאי אִיתְּזְקָת? לְאַמְטוּיֵי אַסָּא
(פירוש: דורון) לְבֵּי מַלְכָּא, הָתָם נַמֵּי
(*) אַגְרָא בָּעִי לָךְ
(למיתב), דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן; לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לִרְאוֹת; וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילוּ לִקְרַאת מַלְכֵי הָאֻמּוֹת,
(*) שֶׁאִם יִזְכֶּה יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
נפש יהודה אגרא בעי לך למיתב. כדי שתראה המלך בכבודו: שאם יזכה. לעולם הבא לראות גדולתן של ישראל יבחין כמה הרבה גדולתן וכבודן של ישראל על שיש לעובדי כוכבים ומזלות עכשיו:
וּכְשֶׁקּוֹרֵא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע כְּהִלְכָתָהּ וּבְעוֹנָתָהּ וְסוֹמֵךְ לָהּ תְּפִלָּתוֹ כְּסִדְרָהּ וּכְתִקּוּנָהּ - עוֹבֵד עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה. כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות טז, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְּחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי''
(תהלים סג, ה)? ''כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי'', זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע; ''בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי'', זוֹ תְפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי''
(שם שם, ו). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשִׂפְתֵי
(*) רְנָנוֹת יְהַלֶּל־פִּי''
(שם).
נפש יהודה כן אברכך. וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמיכי להדדי: רננות. שתים:
פרק העשירי [ק]
לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם עִם הַצִּבּוּר וְתִהְיֶה נִשְׁמַעַת תְּפִלָּתוֹ לְפִי שֶׁהִיא
(*) עֵת רָצוֹן, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ח, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב: ''וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ ה' עֵת רָצוֹן''
(תהלים סט, יד)? אֵימָתַי עֵת רָצוֹן? בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, ''כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת''
(ישעיה מט, ח). רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא, ''הֶן־אֵל
(*) כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב''
(איוב לו, ה). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵן־אֵן כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס''. וּכְתִיב: ''
(*) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי
(*) מִקְּרָב־לִי כִּי־ בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי''
(תהלים נה, יט), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי
(לי ולבני) מִבֵּין הָאֻמּוֹת.
נפש יהודה עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון: כביר ולא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס שכחם וזכותם הרבה: פדה בשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי:
וְצָרִיךְ אָדָם לִקְבֹּעַ מָקוֹם יָדוּעַ לִתְפִלָּתוֹ, בֵּין שֶׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בֵּין יְחִידִי, שֶׁלֹּא יְשַׁנֵּהוּ כִּי אִם בְּהֶכְרֵחַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל שֶׁקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי־עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה''
(שמואל־ב ז, י). רַב הוּנָא רָמֵי: כְּתִיב, ''לְעַנּוֹתוֹ''
(*) וּכְתִיב, ''לְכַלֹּתוֹ''
(דברי הימים־ א יז, ט)? בִּתְחִלָּה לְעַנּוֹתוֹ וּלְבַסּוֹף לְכַלּוֹתוֹ. וַאֲמְרִינָן הָתָם
(ו, ב): אָמַר רַב חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ
(*) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵּת אוֹמְרִים עָלָיו: אֵי עָנָו, אֵי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מִנָּא לָן דְּקָבַע דּוּכְתָּא? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי ה'''
(בראשית יט, כז). וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל'' וגו'
(תהלים קו, ל).
נפש יהודה כתיב לכלותו. בדברי הימים בתחלה כשנבנה הבית נבנה על מנת שלא לענות עוד אויבים לישראל ולבסוף כשחטאו נגזר עליהם עינוי ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון. וכתיב לענותו , בספר שמואל: אלהי אברהם. שקבע מקום לתפלתו יהיה בעזרו כדרך שהיה עוזר לאברהם:
וְאֵין דַּי לוֹ בְּשֶׁיִּקְבַּע בַּיִת לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא גַם צָרִיךְ מָקוֹם קָבוּעַ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּן יוֹתֵר בַּמָּקוֹם הָרָגִיל אֶצְלוֹ, דְּהָכֵי אִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי
(ברכות פ"ד ה"ד): אָמַר רַב תַּנְחוּם בַּר חִיָּא: צָרִיךְ אָדָם לְיַחֵד לוֹ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי דָוִד בָּא עַד־הָרֹאשׁ אֲשֶׁר־יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם''
(שמואל־ב טו, לב),
(*) הִשְׁתַּחֲוֶה לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יִשְׁתַּחֲוֶה, מַשְׁמַע, שֶׁהָיָה תָּמִיד מִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם.
נפש יהודה השתחוה. משמע דרך עראי שאירע דרכו לשם:
וְהַמָּקוֹם הַמֻּבְחָר לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם הָיָה בִירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים עַל אַדְמָתָם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(פלה): ''מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה''
(בראשית כח, יז), מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁכָּל הַמִּתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלַיִם כְּאִלּוּ מִתְפַּלֵּל בִּפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁשַּׁעַר הַשָּׁמַיִם פָּתוּחַ לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְעַכְשָׁו, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ שְׁרוּיִים בַּגָּלוּת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּקְבְּעוּ תְפִלָּתָן יַחֲזִירוּ פְנֵיהֶם כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּבָאָרֶץ הַזֹּאת, שֶׁאָנוּ עוֹמְדִין בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, יֵשׁ לָנוּ לְהַחֲזִיר פָּנֵינוּ לְצַד מִזְרָחִי כְּנֶגֶד
(*) כֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁבַּמִּקְדָשׁ, שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בוֹ.
נפש יהודה כותל מערבי. מן קדשי הקדשים שהיה למערב של בית המקדש:
וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל
(*) לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: סוּמָא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־ה'''
(מלכים־א ח, מד).
נפש יהודה לכוין את הרוחות. לצד ארץ ישראל כדבעי למימר תל שהכל פונים בו:
הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם''
(שם שם, מח). הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל־ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ''
(שם שם, מד). הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה''
(שם שם, מב). הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה''
(שם שם, לה). הָיָה עוֹמֵד
(*) אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת, יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת. נִמְצָא, עוֹמֵד בְּמִזְרַח מַחֲזִיר פָּנָיו לְמַעֲרָב, בְּדָרוֹם מַחֲזִיר פָּנָיו לְצָפוֹן, בְּמַעֲרָב מַחֲזִיר פָּנָיו לְמִזְרָח, בְּצָפוֹן מַחֲזִיר פָּנָיו לְדָרוֹם. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּחֲוִים וּמְכַוְּנִים אֶת לִבָּם כְּנֶגֶד מָקוֹם אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
נפש יהודה אחורי בית הכפורת. במערב העזרה היו י''א אמה חצר מכותל בית קדשי קדשים לכותל מערבי של עזרה והעומד שם מחזיר פניו לבית הכפורת למזרח:
אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵמָא רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה? ''כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת''
(שיר השירים ד, ד), תֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִין בּוֹ.
וְיִבְחַר לִתְפִלָּתוֹ בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
(*) חַלּוֹנוֹת לְצַד יְרוּשָׁלַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לד, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֵם''
(דניאל ו, יא). אָמַר רָבָה: חָצִיף עָלַי מָאן
(*) דְּמַצְלֵי בְּבִקְתָּא
(פרוש בבקעה).
נפש יהודה חלונות. שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמיא ולבו נכנע: וכוין. חלונות היו פתוחות לדניאל בעליה שהיה מתפלל: דמצלי בבקתא. בבקעה שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר:
וְגַם אַל יַעֲמֹד אָדָם בְּמָקוֹם הַגָּבוֹהַּ לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְּשִׁפְלוּת הַמָּקוֹם וְהַלֵּב, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לְעוֹלָם עַל יַעֲמֹד אָדָם
(*) בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל,
(*) אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: אַל יַעֲמֹד אָדָם לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי שְׁרַפְרָף וְלֹא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ, לְפִי שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'''
(תהלים קל, א) וּכְתִיב: ''
(*) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף'' וגו'
(שם קב, א). וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ
(*) שֶׁיְּכַוֵּן אֶת רַגְלָיו שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה''
(יחזקאל א, ז).
נפש יהודה במקום גבוה. על דבר שהוא גבוה שידאג שמא יפול ממנו ולא יכול לכוין תפלתו ועוד שנראה שרוצה לקרב עצמו למעלה לשכינה: אלא במקום נמוך. כלומר על הארץ כשאר העם: תפלה לעני. היינו ממעמקים מעומק הלב: שיכוין את רגליו. לעמדם יחדיו כאלו הם רגל אחד כמו המלאכים:
פרק אחד עשר [קא]
צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר עַצְמוֹ מֵעָוֹן, וְלִבּוֹ מֵהִרְהוּר רָע קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵל, וּתְהֵא נִשְׁמַעַת תְּפִלָּתוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה
(כב, ג): צָרִיךְ אָדָם לְטַהֵר לִבּוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. וְכֵן אָמַר אִיּוֹב: ''עַל לֹא־חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה''
(איוב טז, יז). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה:
(*) וְכִי יֵשׁ תְּפִלָּה עֲכוּרָה? אֶלָּא כָּל שֶׁיָּדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּגֶזֶל וְהוּא קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ עוֹנֶה אוֹתוֹ. לָמָּה? שֶׁתְּפִלָּתוֹ בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ
(*) קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי'' וגו'
(בראשית ו, יג). אֲבָל בְּאִיּוֹב שֶׁלֹּא הָיָה בַּעֲמָלוֹ גֶזֶל הָיְתָה תְפִלָּתוֹ זַכָּה. לְכָךְ הוּא אוֹמֵר: ''וּתְפִלָּתִי זַכָּה'', לְפִי שֶׁאֵין עָוֶל בְּכַפִּי לְפִיכָךְ תְּפִלָּתִי זַכָּה.
נפש יהודה וכי יש תפלה עכורה. שאיוב אמר ותפלתי זכה: קץ כל בשר. בעון גזל:
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן שֶׁכָּל מִי שֶׁהַגֶּזֶל בְּיָדוֹ שֶׁתְּפִלָּתוֹ עֲכוּרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם
(*) אַעְלִים עֵינַי'' וגו'
(ישעיה א, טו). וּמִנַּיִן שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַגֶּזֶל שֶׁתְּפִלָּתוֹ זַכָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי־יַעֲלֶה בְהַר ה' וגו' נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב'' וגו'
(תהלים כד, ג־ד), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: ''יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה''' וגו'
(שם שם, ה). וּכְתִיב: ''זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו''
(שם שם, ו). וּכְתִיב ''תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה' צֶדֶק וגו' בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה''
(תהלים יז, א), זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ''
(משלי טו, ח).
נפש יהודה אעלים עיני. משום ידיכם דמים מלאו רציחת דם וגזל כרציחה שנאמר כי נפש הוא חובל:
שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת הֵן: שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁל דָּוִד וְשֶׁל מָשִׁיחַ. בְּמֹשֶׁה כְתִיב: ''תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים''
(שם צ, א). בְּדָוִד כְּתִיב: ''שִׁמְעָה ה' צֶדֶק וגו' מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא וגו' בָּחַנְתָּ לִבִּי''
(שם יז, א־ג). זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ''
(מלכים־א ח, כח). אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַנַּח אֶת הַכֹּל וּפְנֵה לִתְפִלָּתִי וּלִתְחִנָּתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָמָּה? - לְפִי שֶׁאֲנִי מַעֲשֶׂה יָדֶיךָ, וְאִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ מְעַט יִהְיֶה בְעֵינֶיךָ הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם'' וגו'
(ויקרא כו, ט), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ''.
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם:
(שמו"ר כא, ד) ''שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ
(*) כָּל־בָּשָׂר יָבֹאוּ''
(תהלים סה, ג), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בִּפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, אִם בֶּן עָנִי צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר בְּפָנָיו אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ, וְאִם בֶּן עָשִׁיר הוּא, מִיָּד שׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ
(*) וּמְסַלְּקוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן; הַכֹּל שָׁוִין בִּתְפִלָּתָן לְפָנָיו, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, הָעֲנִיִּים וְהָעֲשִׁירִים. שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה, רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, כָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, דִּכְתִיב: ''תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים''
(תהלים צ, א) וּבְעָנִי כְּתִיב: ''תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף''
(שם קב, א), זוֹ תְּפִלָּה וְזוֹ תְּפִלָּה, לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁהַכֹּל שָׁוִין לְפָנָיו בִּתְפִלָּתָם.
נפש יהודה כל בשר יבואו. בין עני ובין עשיר הכל שוין לפניו בדין: ומסלקו. לעשות רצונו:
וְאִם נָתַן צְדָקָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה יוֹתֵר הִיא נִרְצֵית, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, א): רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לְעָנִי וְהָדַר מַצְלֵי. אָמַר: ''אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ''
(תהלים יז, טו). וְאִם הִקְדִימָהּ בִּתְשׁוּבָה יוֹתֵר הִיא מְקֻבֶּלֶת וּמְבַטֶּלֶת אֶת הַגְּזֵרָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(דר"כ פ"ל קצא.): רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הֵם מְבַטְּלִים אֶת הַגְּזֵרָה: הַתְּפִלָּה וְהַצְּדָקָה וְהַתְּשׁוּבָה. וּשְׁלֹשְׁתָּן בְּפָסוּק אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיִכָּנְסוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא־ שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְּלוּ''
(דברי הימים־ב ז, יד), זוֹ תְפִלָּה; ''וִיבַקְשׁוּ פָנַי''
(שם), זוֹ צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲנִי בְּצֶדֶק אֱחֶזֶה פָנֶיךָ''; ''וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים''
(שם), זוֹ תְשׁוּבָה. מַה כְּתִיב תַּמָּן: ''וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת־אַרְצָם''
(שם).
וְכֵן מָצִינוּ בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁנִּתְבַּטְּלָה מֵעָלָיו גְּזֵרַת מִיתָה בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה־אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל־ הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה' וגו'. וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל''. וּכְתִיב: ''וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־יְשַׁעְיָהוּ וגו'. שָׁמַעְתִּי אֶת־ תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת־דִּמְעָתֶךָ'' וגו'
(ישעיה לח, א־ה).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ כְּשֶׁבּוֹכֶה עִם תְּפִלָּתוֹ כְּשֶׁשָּׁרוּי בְּצָרָה. כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לב, ב): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי''
(איכה ג, ח) וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעָלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל־דִּמְעָתִי
(*) אַל תֶּחֱרַשׁ'' וגו'
(תהלים לט, יג). וְעוֹד גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כה,ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(*) שֶׁגָּזַר וכו', גָּעוּ בִבְכִיָּה וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּנֵר חֲמִישִּׁי, כְּלָל א', חֵלֶק ג, פֶּרֶק ג בְּדִבְרֵי הַצּוֹמוֹת
(סימן רפז).
נפש יהודה אל תחרש. מדלא כתיב את דמעתי תראה ש''מ נראית היא לפניו ואין צריך להתפלל אלא שתתקבל לפניו: שגזר. על הגשמים ולא באו:
פרק שנים עשר [קב]
כְּשֶׁיַּעֲמֹד אָדָם לְהִתְפַּלֵּל יִשְׁהֶה מְעַט לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַל יַחֲשֹׁב בְּמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּרֹאשׁ פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות ל, ב): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים
(*) הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(לא, א): תַּנְיָא: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל
(*) לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן''
(מלכים־ב ג,טו) וכו'. וְכָל זֶה כְּדֵי לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ.
נפש יהודה היו שוהין שעה אחת. במקום שבאו להתפלל ולא שעה ממש אלא מעט כדי שיתפוס הכוונה ויסלק הרהור מחשבת חוץ שינוח נשמת רוחו מטורח הלוכו וידבר בשופי: לא מתוך שיחה. כדאיתא בסימן ס''ג:
כִּי אִם לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁיִּשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו מִמֶּנּוּ, הוּא מְפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל מַחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, מַה לַּעֲשׂוֹת לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַיּוֹדֵעַ מַה שֶּׁבַּלְּבָבוֹת, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְפָנָיו וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ. וְנֶאֱמַר עָלָיו: ''קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם''
(ירמיה יב, ב). וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת הָאָדָם שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וּמְכַוֵּן לִבּוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סִימָן לַדָּבָר: ''תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ''
(תהלים י, יז).
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּכָל בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה, יְכַוֵּן בְּמִקְצָתָם, וְעַל כֻּלָּם בְּאָבוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לד, ב): תַּנְיָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּכֻלָּן וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּכֻלָּן, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת, אַהֵי? אָמַר רַב סַפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּאָבוֹת.
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּשׁוּם דָּבָר מִמֶּנָּה, יַעַזְבֶנָּה עַד שֶׁיְפַנֶּה מַחְשַׁבְתּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי
(סה, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יוֹרֶה,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּצַר אַל יוֹרֶה''. רַבִּי חֲנִינָא,
(*) בְּיוֹמָא דַהֲוָה רָתַח לָא מַצְלֵי, אָמַר: ''בְּצַר אַל יוֹרֶה''.
נפש יהודה שנאמר בצר אל יורה. לאו קרא הוא אלא כך נדרש מפסוק אחר היערוך שועך לא בצר כלומר בשעת צרה אל תערוך תפלתך ושועתך כשיש לך טירוד ושמא פסוק בספר בן סירא הוא: ביומא. דהוי ליה טירוד:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים
(סה, ד): ''נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ'' וגו'
(תהלים סה, ו). רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא שָׁאַל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה''
(איכה ג, מד)? אָמַר: שַׁעֲרֵי תְפִלָּה פְּעָמִים פְּתוּחִים, פְּעָמִים נִנְעָלִים. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא: ''וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ ה' עֵת רָצוֹן''
(תהלים סט, יד), עִתִּים מְזֻמָּנִים יֵשׁ לָהּ לַתְּפִלָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַב עָנָן וְרַב יוֹסֵף בְּשֵׁם רַב אִידֵי אָמְרֵי: שַׁעֲרֵי תְפִלָּה אֵינָם נִנְעָלִין לְעוֹלָם. בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא, חַד מִנְהוֹן אָמַר: מִי שֶׁהוּא גוֹמֵל חֲסָדִים יְהֵא מְבֻשָּׂר שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד''
(הושע י, יב), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיה: ''
(*) וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת־ה'''
(שם). וְחוֹרָנָא אָמַר: אֵינִי כִמְבַטֵּל דִבְרֵי רַבִּי אֶלָּא כְּמוֹסִיף עָלָיו: ''וַאֲנִי תְפִלָּתִי־לְךָ ה' עֵת רָצוֹן'', מִיָּד, ''עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ''. בִּזְמָן שֶׁתְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם בְּכַוָּנָה הִיא עֵת רָצוֹן וּתְפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת.
נפש יהודה סכותה בענן לך. נדרש סכותה קבלת התפלה כמו הענן המכסה שמים: ועת לדרוש ה'. אז כשתגמול חסד דרוש ה' בתפלה כי עת רצון לפניו לקבלה:
וּבִזְמַן
(שם ד, ה) שֶׁאָדָם קוֹרֵא בֶּאֱמֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קָרוֹב ה' לְכָל־ קֹרְאָיו'' וגו'
(תהלים קמה, יח). יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת''
(שם). וּכְתִיב: ''אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל''
(שם עג, א). יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְבָרֵי לֵבָב''
(שם). וּכְתִיב: ''טוֹב ה' לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה''
(נחום א, ז). יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ''
(שם). וּכְתִיב: ''טוֹב ה' לְקֹוָו''
(איכה ג, כה). יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ''
(שם). וּכְתִיב: ''הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים''
(תהלים קכה, ד), יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם''
(שם).
וְעוֹד
(שם ה, ד) אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ''אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה' בִּינָה הֲגִיגִי''
(שם ה, ב), בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ בִּי כֹחַ לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ בִּתְפִלָּה וּלְהוֹצִיא דָבָר מִפִּי, ''אֲמָרָי הַאֲזִינָה ה'''; וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין בִּי כֹחַ לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ בִּתְפִלָּה, הִתְבּוֹנֵן מַה בְּלִבִּי.
כְּתִיב
(מד"ת קח, א): ''וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֵׁב לִפְנֵי ה'
(שמואל־ב ז, יח). וְכִי יֵשׁ יְשִׁיבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲלֹא אֵין אָדָם מִתְפַּלֵּל אֶלָּא מְעוּמָד? אֶלָּא שֶׁיִּשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְכִוֵּן לִבּוֹ בִּתְפִלָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: אִם כִּוַּנְתָּ לִבְּךָ בִּתְפִלָּה תְּהֵא מְבֻשָּׂר שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִלָּתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ''
(תהלים י, יז). וּכְתִיב: ''כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ''
(עזרא ז, י); ''וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד־ה' הַטּוֹבָה עָלָיו''
(שם שם, ו). וּבְחִזְקִיָּהוּ כְּתִיב: ''כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ אֶת ה'''
(דברי הימים־ב ל, יט) וּכְתִיב: ''שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ'' וגו'
(מלכים־ב כ, ה). אָמַר דָּוִד,
(*) הוֹאִיל וְהוּא כִּוֵּן אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל: ''נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים'' וגו'
(תהלים נז, ח; קח, ב). אָמַר לוֹ: אַתָּה כִוַּנְתָּ לִבְּךָ בִּתְפִלָּה אֲנִי אָכִין אֶת כִּסְאֲךָ, דִּכְתִיב: ''וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם''
(מלכים־א ב, מה).
נפש יהודה הואיל והוא כוון. את לב ישראל על שראה הקב''ה שישראל כוונו את לבם בתפלתם והוא הבוחן הלב:
פרק שלשה עשר [קג]
כָּל אָדָם יִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת זָהִיר בִּתְפִלָּתוֹ וְיֹאמַר אוֹתָהּ בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בִּרְתֵת, בְּזִיעַ, כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מִלִּפְנֵי אֲדוֹן הָעוֹלָם. וְיָשִׂים לִבּוֹ בְּכַפּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ח, א): וַאֲמַר רַבִּי אַמִּי: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן
(*) מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמַיִם''
(איכה ג, מא).
נפש יהודה משים נפשו בכפו. כלומר שנפשו מכוונה בכפו דהיינו שמתפלל בלב שלם:
וְצָרִיךְ שֶׁיִתֵּן
(*) עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה
(יבמות קה, ב): רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲווּ יָתְבֵי, נָפַק מִילְתָא מִבֵּינַייהוּ, פָּתַח חַד מִינַייהוּ וַאֲמַר: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל־הַיָּמִים''
(מלכים־א ט, ג). פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם'' וגו'. אַדְהָכֵּי אָתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי לְגַבֵּייהוּ, אָמַר לְהוּ: בְּמַאי עַסְקִיתוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: בִּתְפִלָּה. אֲמַר לְהוּ: כָּךְ אָמַר אַבָּא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה לְקַיֵּם שְׁנֵי הַמִּקְרָאוֹת הַלָּלוּ.
נפש יהודה עיניו למטה. כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא דכתיב והיו עיני ולבי שם:
מָצָאתִי בַּמִּדְרָשׁ: חַיָּב אָדָם לְנַעֲנֵעַ עַצְמוֹ בַּתְּפִלָּה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ''
(תהלים לה, י). וְכֵן מִנְהַג הַחֲסִידִים.
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין: אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד''
(שם טז, ח). וּלְפִי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר, יַחֲזִיר פָּנָיו אֶל הַקִּיר, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ מֵחִזְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל־הַקִּיר וַיִתְפַּלֵּל''
(ישעיה לח, ב).
וְיַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ בְּכַוָּנָה וּבְחִתּוּךְ שְׂפָתַיִם וּבְלַחַשׁ בְּלִי הַשְׁמָעַת קוֹל, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ מֵחַנָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לא, א): אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הִלְכְתָא גְּבַרְוָתָא אִכָּא לְמִשְׁמַע מְהַנֵּי קְרָאֵי דְחַנָּה.
''וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ''
(שמואל־א א, יג), מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ.
''רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת''
(שם), מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתֹּךְ בִּשְׂפָתָיו.
''וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ''
(שם), שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ.
''וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה''
(שם), מִכָּאן שֶׁהַשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.
''וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד־מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת־יֵינֵךָ מֵעָלָיִךְ''
(שם שם, יד), מִכָּאן לָרוֹאֶה דָבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ.
''וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי''
(שם שם, טו). אָמַר עוּלָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אָמְרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה וְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדֵנִי בְּדָבָר זֶה. ''אִשָּׁה קְשַׁת־רוּחַ אָנֹכִי'' וגו'
(שם), מִכָּאן לְמִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ,
(*) שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ.
נפש יהודה שצריך להודיעו. הנחשד צריך לנקות את עצמו ולהודיע את חושדו שאין בו אותו דבר מגונה:
''וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם''
(שם שם, יז). מִכָּאן לַחוֹשֵׁד לַחֲבֵרוֹ וְאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּסוֹ; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת־שֵׁלָתֵךְ''
(שם).
''
(*) אַל־תִּתֵּן וגו' אֲנִי הָאִשָּׁה
(*) הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה''
(שם שם, טז־כו), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִכָּאן, שֶׁאָסְרוּ לֵישֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה. וּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: ''זֶה'' בְּגִימַטְרִיָּא: יב, אַרְבַּע אַמּוֹת לְפָנָיו וּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לִשְׁנֵי צְדָדָיו.
נפש יהודה אל תתן וגו'. לפני בת בליעל , אל תתנני כבת בליעל לחשדני בשכרות: הנצבת עמכה. משמע אף הוא עמה בעמידה:
מָצִינוּ בִּתְשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים, בְּשֵׁם רַב בַּרְגְּלוֹנִי: אֶחָד יוֹשֵׁב וּשְׁנַיִם מִתְפַּלְּלִין
(*) סִימָן רָע לַיּוֹשֵׁב, אֶלָּא מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וּמִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת
(*) עִמְּכָה בָּזֶה'', מָלֵא ה'. וְהַנֵּי מִלֵּי כַּד יָתֵיב בְּמִילֵי דְעָלְמָא וּבָטֵיל, אֲבָל יָתֵיב וְקָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע, אוֹ
(*) בְּמִילֵי דִצְלוֹתָא, לֵית לָן בָּהּ. וּמַאי דְבָעֵי, מִתְרַחֵק חָמֵשׁ אַמּוֹת אַרְבַּע לַשְׁכִינָה וְאֶחָד לְדִידֵיהּ.
נפש יהודה סימן רע ליושב. עונש יבא לו על שהוא יושב בתוך ד' אמות של המתפללים: עמכה בזה מלא ה'. לרמז לה' אמות ד' אמות הוא מקום השכינה לפניו ולצדדיו ואמה שהוא עומד בו ופוסע ג' פסיעות לאחוריו להרחיק עצמו ממקום השכינה ולהראות ששכינה כנגדו והוא קבלת תפלתו שהתפלל במקום הזה: במילי דצלותא. תפלה אחרת מותר לו לישב:
וְעוֹד לַגָּאוֹן זַ''ל: אָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד אַרְבַּע אַמּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה מְקוֹם שְׁכִינָה הוּא. וּרְאָיָה לַדָּבָר, שֶׁכְּשֶׁיִּפָּטֵר אָדָם מִתְּפִלָּתוֹ צָרִיךְ לִפְסֹעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחֹרָיו וְאַחַר כָּךְ
(*) יִתֵּן שָׁלוֹם. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה. וְאִם הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תְפִלָּה
(*) וְאֵין מַפְלִיג עַצְמוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים, מוּתָר.
נפש יהודה יתן שלום. אחר שפסע לאחוריו יאמר עושה שלום וכו': ואין מפליג. מחליק ומפריש עצמו ופוסק מתפלתו אלא מתפלל מותר לישב כמו שאמר אבל יתיב וקרא ק''ש וכו' לית לן בה:
וְעַל כֻּלָּם אִם יֵדַע אָדָם לִפְנֵי מִי הוּא מִתְפַּלֵּל יְכַוֵּן כָּרָאוּי וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם; וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים. וּבַדָּבָר הַזֶּה תִּהְיוּ נִכְנָסִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
פרק ארבעה עשר [קד]
גְּדוֹלָה תְפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לב, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ וַאֲפִילוּ הָכֵי לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָה, דִּכְתִיב: ''אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה''
(דברים ג, כו). וּסָמִיךְ לֵיהּ: ''
(*) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה'' וגו'
(שם שם, כז). וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְפִלָּה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָמָּה לִי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'''
(ישעיה א, יא) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''
(*) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי'' וגו'
(שם שם, טו).
נפש יהודה עלה ראש הפסגה. בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה: ובפרשכם כפיכם. אי לאו דגדולה תפלה כיון דאמר למה לי רוב זבחיכם למה לי תו ובפרשכם הא אפילו זבחיהם לא ניחא ליה:
גְּדוֹלָה תְפִלָּה, שֶׁהִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לַקְּטֹרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת''
(תהלים קמא, ב).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ עוֹנֶה לַמִּתְפַּלֵל בְּצָרָתוֹ, יוֹתֵר הִיא מְקֻבֶּלֶת הַמַּקְדִּים תְּפִלָּה לְצָרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מד, ב): ''
(*) הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצַר וְכֹל מַאֲמַצֵּי־כֹחַ''
(איוב לו, יט), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לְצָרָה, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא הִקְדִּים אַבְרָהָם תְּפִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי, לֹא נִשְׁתַּיְּרוּ מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.
נפש יהודה היערוך שועך לא בצר. כך היו אומרים חביריו לאיוב כלום הקדמת שועך לא בצר עד לא באה הצרה אם היית עושה כן היו הכל מאמצים כחך:
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר:
(*) כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה אֵין לוֹ צָרִים מִלְּמַעֲלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
(*) לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים, שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִין כֹּחוֹ וְלֹא יִהְיוּ לוֹ צָרִים מִלְּמַעֲלָה.
נפש יהודה כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין צרים. יכולין להשטינו מלמעלה: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין את כחו. שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיו לו משטינים מלמעלה והכי משמע העירך שועך אם באת לערוך שוע בזאת תערכה לא בצר שלא יהיו לך צרים ושהכל יהיו במאמצי כחך:
גְּדוֹלָה תְּפִלָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם בְּעֵת צָרָתָן. וְכָל הָאָבוֹת וְהַנְבִיאִים סִדְּרוּ תְּפִלָּה לְפָנָיו בְּעַד הָעוֹלָם וּבְעַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וְשָׁמַע תְּפִלָּתָם.
אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַד סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה וגו' אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים'' וגו'
(בראשית יח, כג־כד). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר אִם־ אֶמְצָא בִסְדֹם'' וגו'
(שם שם, כו).
יִצְחָק אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִתְפַּלֵּל בְּעַד אִשְׁתוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיֵּעָתֵר לוֹ ה'''
(שם כה, כא). וְאַף רִבְקָה הִתְפַּלְּלָה, דִּכְתִיב: ''וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־ה'''
(שם שם, כב), וְשָׁמַע תְּפִלָּתָהּ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ'' וגו'
(שם).
יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''הַצִּילֵנִי נָא'' וגו'
(שם לב, יא). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם''
(שם לג, יח).
מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִתְפַּלֵּל בְּעַד יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו''
(שמות לב, יא). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ''
(במדבר יד, כ).
אַהֲרֹן הִתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם, דִּכְתִיב: ''וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת''
(שם יז, יב); וְהַקְּטֹרֶת חֲבִיבָה כִּתְפִלָּה, דִּכְתִיב: ''תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ''
(תהלים קמא, ב). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה''
(במדבר יז, יג).
פִּנְחָס הִתְפַּלֵּל וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, כְּדִכְתִיב: ''וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה''
(תהלים קו, ל).
יְהוֹשֻׁעַ הִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו''
(יהושע ז, ו). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁעַ קוּם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל־פָּנֶיךָ''
(שם שם, י), כְּלוֹמַר, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ.
חַנָּה הִתְפַּלְּלָה, דִּכְתִיב: ''וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה''
(שמואל־א ב, א). וְשָׁמַע תְּפִלָּתָהּ, דִּכְתִיב: ''אֶל־הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי'' וגו'
(שם א, כז).
שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל־ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'''
(שם ז, ט). דָּוִד הִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''נִפְּלָה־נָּא בְיַד־ה''' וגו'
(שמואל־ב כד, יד). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל''
(שם שם, כה).
שְׁלֹמֹה הִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם''
(מלכים־א ח, כב). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת־ תְּפִלָּתְךָ וְאֶת־תְּחִנָתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי''
(שם ט, ג).
אֵלִיָּהוּ הִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי'' וגו'
(שם יח, לז). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַתַּעַל אֵשׁ הָאֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת־הַעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים'' וגו'
(שם שם, לח).
אֱלִישָׁע הִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'''
(מלכים־ב ד, לג). וְשָׁמַע תְפִלָתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו''
(שם שם, לה).
חִזְקִיָּה הִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב: ''וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּה אֶל־ה''' וגו'
(שם כ, ב). וְשָׁמַע תְּפִלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ''שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ'' וגו'
(שם שם, ה).
וְכֵן עָשׂוּ הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים אֲשֶׁר בְּכָל דּוֹר וָדוֹר; הִתְפַּלְּלוּ בְּלֵב שָׁלֵם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַע תְּפִלָּתָם. וּמֻבְטָח לָנוּ, כִּי כְּשֶׁיִּתְפַּלְּלוּ יִשְׂרָאֵל וְהַמֻּבְחָרִים שֶׁבָּהֶם בְּכָל דּוֹר וָדּוֹר, וִיבַקְּשׁוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִית אָבוֹת וּבְרִית שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, שֶׁהוֹדִיעַ סוֹדוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֵן מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם כְּשֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בִּתְשׁוּבָה וּבְלֵב טָהוֹר, שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ יִשְׁמַע תְּפִלָּתָם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרוֹתָם.
פרק חמשה עשר [קה]
בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַצַּדִּיקִים, מְנַסֶּה אוֹתָם
(*) בְּחֶמְדַת תְּפִלָּתָם וְעוֹנֶה אוֹתָם וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סד, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה הָיוּ אָבוֹתֵינוּ עֲקָרִים? מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָמָּה נִמְשְׁלָה תְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים
(*) (*) לְעֶתֶר? מָה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחְמָנוּת. וְגַם בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסֻכָּה
(יד, א), אִיתָא הַאי מֵימְרָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. וְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(מה, ד): לָמָּה נֶעֶקְרוּ אִמָּהוֹת? רַבִּי לֵוִי אָמַר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן וְשִׂיחָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע'' וגו'
(שיר השירים ב, יד). וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה
(ג, ו): ''בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל־הָעַמִּים לֹא־יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה'' וגו'
(דברים ז, יד), מַהוּ עָקָר וַעֲקָרָה שֶׁלֹּא תְהֵא תְפִלַּתְכֶם עֲקָרָה שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה פֵרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה''
(ישעיה סה, כד).
נפש יהודה בחמדת תפלתם. ששולח הקב''ה צרה או יסורין לצדיקים כדי שיתפללו אליו שחמד לתפלתם: לעתר. דכתיב ויעתר יצחק וגו': עתר. ווינ''ד שויפ''ל בל''א: יונתי בחגוי הסלע. וכתיב השמיעני וגו' היינו התפלה:
לָמַדְנוּ,
(*) שֶׁהֶעָקָר הָאֲמִתִּי מִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמַעַת תְּפִלָּתוֹ. אֲבָל אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיְתָה נִשְׁמַעַת תְּפִלָּתָן, לֹא הָיוּ עֲקָרִים. וּמִי שֶׁעָנָה לְיַעֲקֹב אָבִינוּ בְּכָל צָרוֹתָיו, כְּדִכְתִיב: ''לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי''
(בראשית לה, ג), הוּא עוֹנֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל צָרוֹתָם אִם מִתְפַּלְּלִים בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ. כִּדְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים
(כ, א): ''יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה''
(תהלים כ, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ'' וגו'
(שם צא, טו), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּגַּעַת צָרָה לְיִשְׂרָאֵל וּמְבַקְּשִׁין אוֹתִי וּמִשְׁתַּתְּפִים כְּבוֹדִי עִמָּהֶם - אֶעֱנֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ'' וגו'.
נפש יהודה שהעקר האמתי. מי שאינו מוליד על שהוא עקר באמת ועומד בעקרתו הוא על שלא רצה הקב''ה לקבל תפלתו בעבור חטאיו:
אָמַר רַבִּי יוּדָן: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁהָיְתָה עִם אִמָּהּ בְּכַעַס. בִּשְׁעַת לֵידָתָהּ עָלְתָה אִמָהּ לְמַעְלָה וְהָיְתָה הִיא צוֹוַחַת מִלְּמַטָּה וְאִמָהּ שׁוֹמַעַת קוֹלָהּ וְנוֹהֶמֶת גַּם הִיא כְּנֶגְדָּהּ. וְהָיוּ הַשְּׁכֵנוֹת אוֹמְרוֹת לָהּ: מַה טִּיבֵךְ - וְכִי אַתְּ יוֹלֶדֶת עִמָּהּ? אָמְרָה לָהֶן: בִּתִּי יוֹלֶדֶת בְּצַעַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁהִכְעִיסָה אוֹתִי אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל צִוְחָתָהּ, אֶלָּא הֲרֵינִי צוֹוַחַת עִמָּהּ, לְפִי שֶׁצָּרַת בִּתִּי שֶׁלִּי הִיא. כָּךְ כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְכִי וִילָלָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק''
(ישעיה כב, יב). וְלֹא עוֹד אֶלָּא צִוָּה לַשָּׁמַיִם לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת'' וגו'
(שם נ, ג). אָמְרוּ לְפָנָיו מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. וכו'.
פרק ששה עשר [קו]
הַתְּפִלָּה מְעוּמָד הִיא שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת בִּימוֹת הַחוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כח, ב): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: כְּנֶגֶד מִי? אָמַר הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: כְּנֶגֶד
(*) שְׁמוֹנֶה עָשָׂר אַזְכָּרוֹת שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הַנֵּי תַּמְנֵי סְרֵי, תְּשֵׁסְרֵי הַוְיָן? אָמַר רַבִּי לֵוִי: בִּרְכַּת הַמִּינִין
(*) בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. כְּנֶגֶד מִי תִּקְּנוּהָ?
(*) לְהִלֵּל, כְּנֶגֶד ''אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים''; לְרַב יוֹסֵף,
(*) כְּנֶגֶד אֶחָד שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע; לְרַבִּי תַּנְחוּם, כְּנֶגֶד
(*) חוּלְיָא קְטַנָּה שֶׁבַּשִּׁדְרָה.
נפש יהודה שמונה עשר אזכרות. שמות שבמזמור הבו לה' בני אלים שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם כדאמרינן בראש השנה מנין שאומרים אבות תלמוד לומר הבו לה' בני אלים: ביבנה תקנוה. לאחר זמן מרובה ברכת ולמלשינים: להלל כנגד אל הכבוד הרעים. על הרשעים פורענותם והיינו אל במדת הדין: כנגד אחד. כשיכלו הרשעים יהיה אחד והם י''ט כמנין אח''ד בצירוף תיבות הפסוק שהם שש: חוליא קטנה. וי''ח גדולות הם י''ט:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא
(וירא, א): יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: כַּמָּה תְפִלּוֹת מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּכָל יוֹם? כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים ז''ל: בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה. וְלָמָּה שְׁמוֹנֶה־ עֶשְׂרֵה? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים שֶׁהָאָבוֹת כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. הָרִאשׁוֹן: ''פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וגו' אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם''
(בראשית נ, כד).
(*) וְהָאַחֲרוֹן: ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב
(דברים לד, ד). וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה צִוּוּיִים שֶׁבַּמִּשְׁכָּן, שֶׁהֵן בְּסֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת וְסוֹף הַסֵּפֶר: ''כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־ מֹשֶׁה''
(שמות, לט־כא). וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה־ עֶשְׂרֵה חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִׁדְּרָה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמִּתְפַּלֵּל וְכוֹרֵעַ וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע עַד
(*) שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה''
(תהלים לה, י). וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה מִזְמוֹרִים שֶׁמֵּרֹאשׁ תְּהִלִּים עַד ''יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה''
(שם כ, ב).
נפש יהודה והאחרון ויאמר ה' וגו'. ושאר שמות האבות הם אמצעים: שיתפקקו. שיראו הפקקים הם קשרים למעלה על השדרה על גב האדם:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה
(מגילה יז, ב): בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים, וּמֵהֶם כַּמָּה נְבִיאִם, תִּקְּנוּ שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת
(*) עַל הַסֵּדֶר. תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִין אָבוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים
(תהלים כט, א). וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִין גְּבוּרוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז''
(שם). וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִין קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ'' וגו'
(שם שם, ב).
נפש יהודה על הסדר. כמשפט המקראות וכדיליף לקמן: הבו לה'. הזכירו לפניו את אילי הארץ אילי חוזק הארץ והם האבות: הבו לה' כבוד שמו. סיפיה דקרא בהדרת קודש:
(*) וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּינָה אַחַר קְדֻשָּׁה? דִּכְתִיב: ''וְהִקְדִּישׁוּ אֶת־קְדוֹשׁ יַעֲקֹב''
(ישעיה כט, כג). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וְיָדְעוּ תֹעֵי־רוּחַ בִּינָה''
(שם שם, כד). וּמָה רָאוּ לוֹמַר תְּשׁוּבָה אַחַר בִּינָה? דִּכְתִיב: ''הַשְׁמֵן לֵב־הָעָם הַזֶּה וגו' וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ''
(שם ו, י). אִי הָכֵי, לֵימָא רְפוּאָה אַחַר תְּשׁוּבָה? לָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ''וְיָשֹׁב אֶל־ה' וִירַחֲמֵהוּ'' וגו'
(שם נה, ז), אֶלָּא בָּתַר תְּשׁוּבָה סְלִיחָה הִיא. וּמַאי חָזִית דְּסָמֶכֶת אַהָא סְמוֹךְ אַהָא? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ''הַסֹּלֵחַ לְכָל־עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל־תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל'' וגו'
(תהלים קג, ג־ד). לְמֵימְרָא דִגְאֻלָּה וּרְפוּאָה בָּתַר סְלִיחָה הִיא - וְהָא כְתִיב: ''וָשָׁב וְרָפָא לוֹ''
(ישעיה ו, י)? הַהִיא רְפוּאָה לָאו דְּתַחֲלוּאִים הִיא, הַהִיא דִסְלִיחָה הִיא.
נפש יהודה ומה ראו לומר גאולה בז'. ולא רפואה אחר סליחה כדכתיב קרא הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי מתוך שעתידין ליגאל בשביעית:
וּמַה רָאוּ לוֹמַר גְּאֻלָּה בַּשְּׁבִיעִית? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: מִתּוֹךְ שֶׁאָנוּ עֲתִידִין לִגָּאֵל בַּשְּׁבִיעִית לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בַּשְּׁבִיעִית. וּמָה רָאוּ לוֹמַר רְפוּאָה בַּשְּׁמִינִית? אָמַר רַבִּי לֵוִי: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה מִילָה בִּשְׁמִינִי וּצְרִיכָה רְפוּאָה, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בַּשְּׁמִינִית. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים בַּתְּשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי: בִּשְׁבִיל מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: ''
(*) שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע''
(תהלים י, טו) וְדָוִד כִּי אֲמָרָהּ,
(*) בְּפָרָשָׁה תְשִׁיעִית אֲמָרָהּ.
נפש יהודה שבור זרוע רשע. אלו המייקרין את התבואה ומפקיעין את השער וממאי דבמפקיעי שערים כתיב דכתיב בהאי פרשתא יארוב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הלסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם ובכך זרועם שבור ורע תדרוש רשעו בל תמצא וזה שהיה בדעתו להיות רשע כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה: בפרשה תשיעית אמרה. ואם תאמר שמינית היא אשרי ולמה רגשו גוים תרתי פרשתא היא:
וּמַה רָאוּ לוֹמַר קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת אַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ
(*) וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא''
(יחזקאל לו, ח).
(*) וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ הַגָּלֻיּוֹת נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, דִּכְתִיב: ''וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וגו' וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה''
(ישעיה א, כה־ כו). וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה דִּין בָּרְשָׁעִים
(*) כָּלוּ הַמִּינִין עִמָּהֶם. וְכוֹלֵל הַזֵּדִים עִם הַמִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו''
(שם שם, כח). וְכֵיוָן שֶׁכָּלוּ הַמִּינִין מִתְרוֹמְמוֹת קַרְנוֹת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכָל־קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק''
(תהלים עה, יא). וְכוֹלֵל הַגֵּרִים עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם'' וגו'
(ויקרא יט, לב) וּסָמֵיךְ לֵיהּ: ''וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר'' וגו'
(שם שם, לג). וְהֵיכָן מִתְרוֹמְמוֹת קַרְנוֹת הַצַּדִּיקִים? הֱוֵי אוֹמֵר בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ''
(תהלים קכב, ו). וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם בָּא דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אַחַר יָשֻׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם''
(הושע ג, ה). וְכֵיוָן שֶׁבָּא דָּוִיד בָּאת תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי'' וגו'
(ישעיה נו, ז), וְכֵיוָן שֶׁבָּאת תְּפִלָּה בָּאת עֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל־מִזְבְּחִי'' וגו'
(שם). וְכֵיוָן שֶׁבָּאת עֲבוֹדָה בָּאת הוֹדָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי'' וגו'
(תהלים נ, כג).
נפש יהודה ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. אלמא קבוץ גליות בעת ברכת השנים היא: וכיון שנתקבצו הגליות נעשה דין ברשעים. קודם שיתיישבו בירושלים שנאמר ואסירה כל בדיליך ועל ידי כן ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה כמו לשעבר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה לכן סמכה לקיבוץ גליות השיבה שופטינו וצדקנו במשפט אז יעשה השופט כמו שיעץ היועץ עצה כשהדין בצדק כי מה יעשה היועץ שיעץ האמת אם השופט לא יעשה משפט אמת: כלו. הפושעים , שנאמר עוזבי ה' אלו הפושעים ושבר פושעים אלו זדים כדאמר פושעים אלו המורדים שאינם מאמינים בדת משה שהיא מן השמים לכך סמכו לה ברכת הפושעים: אחר ישובו בני ישראל. אחר שישובו לבית המקדש ובקשו את הקב''ה ואת דויד מלכם: זובח תודה יכבדנני. אחר זביחה תן הודאה רצה ה' אלהינו הוא עבודה ומודים הוא הודאה שאנחנו מודים שהוא אלהינו:
וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אַחַר הוֹדָאָה? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת־יָדָיו אֶל־הָעָם
(*) וַיְבָרֲכֵם'' וגו'
(ויקרא ט, כב). וְלֵימְרָהּ מְקַמֵּי עֲבוֹדָה? מִי כְתִיב ''וַיֵּרֶד לַעֲשׂוֹת'', מֵעֲשׂת כְּתִיב: וְלֵימְרָהּ בָּתַר עֲבוֹדָה? הָא כְתִיב: ''זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי''. וּמַאי חָזִית דְּסָמֶכֶת אַהָא סְמוֹךְ אַהָא? מִסְתַּבְּרָא, עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה
(*) חֲדָא מִילְתָא הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר ''שִׂים שָׁלוֹם'' אַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׂמוּ אֶת־שְׂמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(במדבר ו, כז). וּבְרָכָה דְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֶּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם''
(תהלים כט, יא). וּמִכָּאן וְאֵילָךְ
(*) אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִכְתִיב: ''מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה''' וגו'
(שם קו, ב)? לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְבוּרוֹת ה',
(*) לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ.
נפש יהודה ויברכם. וירד מעשות החטאת והעולה וגו': חדא מילתא היא. אף ההודאה עבודה של מקום הוא: אסור לספר. בקביעות ברכה: למי שיכול. ואין מי שיכול לספר את כולו לפיכך אין לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים שנאמר היסופר לו כי אדבר הכי דרש ליה היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח אם אמר לעשות כן כי יבולע האדם ואינו יכול לספר שבחו של מקום אחד מני אלף:
וַאֲמְרִינָן בִּגְמָרָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא, דְּאַשְׁכְּחָן בִּתְפִלַּת חַנָּה מֵעֵין שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה.
''
(*) רָמָה קַרְנִי''
(שמואל־א ב, א), כְּנֶגֶד ''מָגֵן אַבְרָהָם''.
נפש יהודה רמה קרני. אברהם נקרא רם שנאמר (יהושע יד) האדם הגדול בענקים זה אברהם:
''ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה''
(שם שם, ו), כְּנֶגֶד ''מְחַיֶּה מֵתִים''.
''אֵין קָדוֹשׁ כַּה'''
(שם שם, ב), כְּנֶגֶד ''הָאֵל הַקָּדוֹשׁ''.
''חוֹנֵן הַדָּעַת''. ''כִּי אֵל דֵּעוֹת''
(שם שם, ג).
''הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה''. ''
(*) וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל''
(שם שם, ד).
נפש יהודה ונכשלים. כשעושין תשובה אזרו חיל:
''הַמַּרְבֶּה לִסְלֹח''. ''
(*) מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל''
(שם שם, ו).
נפש יהודה מוריד שאול. ואחר כך סולח להם ומעלן משאול:
''גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל''. ''כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ''
(שם שם, א).
''רוֹפֵא חוֹלִים''. ''
(*) מֵקִים מֵעָפָר דָּל''
(שם שם, ח).
נפש יהודה מקים מעפר דל. ואין דל אלא החולה שנאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך:
''מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים''. ''שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ''
(שם שם, ה).
''נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל''. ''רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר''
(שם שם, ט).
''אוֹהֵב מִשְׁפָּט''. ''ה' יָדִין אַפְסֵי־אָרֶץ''
(שם שם, י).
''מַכְנִיעַ זֵדִים''. ''וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ''
(שם שם, ט).
''מִבְטָח לַצַּדִּיקִים''. ''
(*) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים''
(שם שם, ד).
נפש יהודה קשת גבורים חתים. להציל חסידיו לקיים להם הבטחתו:
''מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה''. ''וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ''
(שם שם, י).
''שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה''. ''
(*) וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ''
(שם שם, ב).
נפש יהודה ואין צור כאלהינו. ששומע בשועם אליו ומושיע בחזקה להציל מיד כלם ואין מי שיחזיק כנגדו כל צור לשון חוזק:
עֲבוֹדָה. ''
(*) אַל־תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה''
(שם שם, ג).
נפש יהודה אל תרבו תדברו גבוהה. והדברים נגד הקרבנות וכתיב למה לי רוב זבחיכם הבאים על החטא טוב מעט שלא בחטא כי יהיו לי לרצון וכן טוב מעט בכוונה בנמיכות רוח מהרבה דברים שלא בכוונה ובגבהות רוח:
(*) הוֹדָאָה. ''יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם''
(שם).
נפש יהודה הודאה יצא עתק מפיכם. דברים חזקים ואמת להודות לה' באמת:
''
(*) שִׂים שָׁלוֹם''. ''וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ''
(שם שם, י).
נפש יהודה שים שלום. ואז יחזור המלוכה לדוד ה' עוז לעמו יתן וכתיב ויתן עוז למלכו ואז ה' יברך את עמו בשלום:
הָא לָמַדְנוּ, כִּי תְפִלָּה זֹאת מֻבְחֶרֶת בִּימוֹת הַחוֹל מִכַּמָּה טְעָמִים.
פרק שבעה עשר [קז]
אַל יַעֲשֶׂה אָדָם תְּפִלָּתוֹ קֶבַע, כְּאָדָם שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהוֹלִיךְ מַשְׂאוֹי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְעוֹשֶׂה כָּל יְכָלְתּוֹ לְפָרְקוֹ מְהֵרָה מֵעַל צַוָּארוֹ, אֶלָּא כְּעֶבֶד הַמִּתְחַנֵּן לִפְנֵי מַלְכּוֹ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ צָרְכּוֹ, אוּלַי יִשְׁמַע תְּפִלָּתוֹ וִימַלֵּא אֶת שְׁאֵלָתוֹ וְיַעֲשֶׂה בְחַסְדּוֹ בַּקָּשָׁתוֹ. וְעַל כֵּן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ בְמַסֶּכֶת אָבוֹת
(ב, יג): אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע אֶלָּא תַּחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם.
וְעַל כֻּלָּם יָשִׂים הַכַּוָּנָה
(*) בְ''אָבוֹת'', שֶׁהִיא עִקָּר הַשֶּׁבַח וְהִיא רְמוּזָה בְּפָסוּק: ''וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל''
(בראשית יב, ב), כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיז, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ''וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל'', זֶה שֶׁאוֹמְרִים: ''אֱלֹהֵי אַבְרָהָם''; ''וַאֲבָרֶכְךָ''
(שם), זֶה שֶׁאוֹמְרִים: ''אֱלֹהֵי יִצְחָק''; ''וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ''
(שם), זֶה שֶׁאוֹמְרִים: ''אֱלֹהֵי יַעֲקֹב''. יָכוֹל
(*) יְהוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וֶהְיֵה בְּרָכָה''
(שם), בְּךָ חוֹתְמִין וְאֵין חוֹתְמִין בְּכֻלָּן.
נפש יהודה באבות. שלש ברכות ראשונות של י''ח: יהיו חותמין בכלן. לומר מגן אברהם יצחק ויעקב כשם שאמר בתחלה אלהי אברהם יצחק ויעקב תלמוד לומר וכו':
וּלְפִי שֶׁהַשָּׁלֹשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת הֵן שֶׁבַח, קוֹדְמוֹת לָאֶמְצָעִיּוֹת שֶׁהֵן תְּפִלָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ז, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְעוֹלָם
(*) יַסְדִּיר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר־כָּךְ יִתְפַּלֵּל, מִנָּלָן?
(*) מִמֹּשֶׁה.
נפש יהודה יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא. שלש ברכות ראשונות אבות גבורות קדושת השם שאין בהם תפלה אלא שבח ואח''כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה: ממשה. שנאמר ה' אלהים אתה החלות להראות וגו' דברי שבח ואח''כ אעברה נא וגו' היינו תפלה:
וְלֹא יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו אֶלָּא בָּאֶמְצָעִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לד, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו, לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא בָּאֶמְצָעִיּוֹת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רִאשׁוֹנוֹת לְמַה הוּא דוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁנּוֹטֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ
(*) וְהוֹלֵךְ לוֹ.
נפש יהודה והולך לו. שנוטל רשות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דַעֲבוֹדָה זָרָה
(ז, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְעוֹלָם
(*) יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תְּפִלָּה לְעָנִי
(*) כִי־יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ''
(תהלים קב, א). וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּצֵא יִצְחָק
(*) לָשׂוּחַ בַּשָּׁדֶה''
(בראשית כד, סג). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִתְפַּלֵּל וְאַחַר־כָּךְ יִשְׁאַל צְרָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד''
(תהלים קמב, ג). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּ''שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה''.
נפש יהודה ישאל אדם צרכיו. מהקב''ה חסרונו ואח''כ יתפלל י''ח: כי יעטוף. עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה והדר לפני ה' ישפוך שיחו שמונה עשרה עטיפה לשון כאב ופריחת לב מתוך צרה כמו בהתעטפם כחלל: לשוח בשדה. תפלת המנחה תיקן בפרק תפלת השחר:
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ''שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'', אִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה
(*) מֵעֵין כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה - אוֹמֵר. אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשֵּׁי: אַף־עַל־ פִּי שֶׁאָמְרוּ: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ''שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'', אִם יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹמְרָהּ בְּבִרְכַּת חוֹלִים וְאִם צָרִיךְ לְפַרְנָסָה אוֹמְרָהּ בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו ''בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה'', אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים - אוֹמֵר.
נפש יהודה מעין כל ברכה וברכה. אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן:
וְהַכְּרִיעוֹת לְכָל אָדָם הֵן חָמֵשׁ עִם הָאַחֲרוֹנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָּהֶן: בְּ''אָבוֹת'', תְּחִלָּה וָסוֹף.
(*) בְּהוֹדָאָה, תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לִשְׁחוֹת בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה
(*) מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה.
נפש יהודה בהודאה תחלה וסוף. במודים ולך נאה להודות: מלמדין אותו שלא ישחה. שלא לעבור על תקנת חכמים וחיישינן ליוהרא:
וַאֲמְרִינָן בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(שם כח, ב): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל יַכְרִיעַ עַצְמוֹ
(*) עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל הַחוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. וְעוּלָא אָמַר: עַד שֶׁיִּרְאֶה
(*) אִיסָר כְּנֶגֶד לִבּוֹ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. רָבָא אָמַר: וְהוּא
(*) דְּמְצַעֵר נַפְשֵׁיה וּמִתְחַזֵי כְּמָאן דְּכָרַע.
נפש יהודה עד שיתפקקו. שיראו בגבו הפקקים שבשדרתו: איסר. שני קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצעו: דמצער נפשיה. שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער:
וַאֲמְרִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(יב, א): וַאֲמַר רַבָּה בַּר חִינְנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַמִּתְפַּלֵּל
(*) כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ, כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף, זוֹקֵף בַּשֵּׁם. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעֲמָא דְרַב? דִּכְתִיב: ''ה' זֹקֵף כְּפוּפִים''
(תהלים קמו, ח) וכו'. רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה כָּרַע, כָּרַע
(*) כְּחִיזְרָא
(פירוש: כשבט) וְכִי הֲוָה זָקִיף,
(*) זָקִיף כְּחִוְיָא
(פירוש: נחש).
נפש יהודה כשהוא כורע. באבות ובהודאה כורע כשאומר ברוך וזוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם על שם ה' זוקף כפופים: כחיזרא. שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחויא. בנחת ראשו תחלה ואח''כ גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשא כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט:
וּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים: ''הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא''? שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית'' וגו'
(נחמיה ט, לב). וּמִנַּיִן שֶׁמַּזְכִּירִין שְׁלֹשָׁה אָבוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ'' וגו'
(שמות לב, יג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאֵלִיָּהוּ: ''ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל''
(מלכים־א יח, לו). מִנַּיִן שֶׁחֲתִימַת בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה ''מָגֵן אַבְרָהָם''? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ''
(בראשית טו, א). וּמִנַּיִן שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים קְרוּיָה תְפִלָּה? דִּכְתִיב בְּאֵלִיָּהוּ: ''וַיִּקְרָא אֶל־ה' וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהָי הֲגַם עַל־הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר־אֲנִי
(*) מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת־בְּנָהּ.
(*) וַיִּתְמֹדֵד עַל־הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל־ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב־נָא נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל־קִרְבּוֹ. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד עַל־קִרְבּוֹ וַיֶּחִי''
(מלכים־א יז, כ־כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר בֶּאֱלִישָׁע: ''וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'''
(מלכים־ב ד, לג).
נפש יהודה מתגורר. שגרתי אצלה: ויתמודד. לשון מדה נשתטח עליו:
וּמִנַּיִן שֶׁהַקְּדֻשָּׁה נִקְרֵאת תְּפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶת־ה' צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִיצְכֶם''
(ישעיה ח, יג). מִנַּיִן שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָשִׁירָה לַה' כִּי־גָאֹה גָאָה'' וגו' ''עָזִּי וְזִמְרַת יָהּ'' וגו' ה' אִישׁ מִלְחָמָה'' וגו'
(שמות טו, א־ג), וְאַחַר־כָּךְ צְרָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה'' וגו'
(שם שם, ד).
וּמִנַּיִן
(*) שֶׁשְּׁאֵלַת הַדַּעַת קְרוּיָה תְפִלָּה? דִּכְתִיב: ''אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיֵיהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע''
(דניאל ב, יז). וּכְתִיב: ''וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא'' וגו'
(שם שם, יח). וּכְתִיב: ''לָךְ אֱלָהּ אֲהָבָתִי מֵהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה
(*) דִּי הוֹדַעְתַּנִי דִּי־בְעֵינָא מִנָךְ''
(שם שם, כג). וּמִנַּיִן
(*) שֶׁשְּׁאֵלַת הַתְּשׁוּבָה קְרוּיָה תְפִלָּה? דִּכְתִיב: ''וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ
(*) וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ''
(דברי הימים־ב לג, יג). וּכְתִיב: ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה''' וגו'
(הושע יד, ג). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת הַסְּלִיחָה קְרוּיָה תְפִלָּה? דִּכְתִיב: ''סְלַח־נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ''
(במדבר יד, יט). וְאֵין ''נָא'' אֶלָּא לְשׁוֹן תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה''' וגו' ''אֶעְבְּרָה־נָּא'' וגו'
(דברים ג, כג־כה).
נפש יהודה ששאלת הדעת. אתה חונן לאדם דעת: די הודעתני. פתרון החלום של נבוכדנצר והיינו דעת: ששאלת התשובה. השיבנו אבינו: וישיבהו ירושלים למלכותו. היינו שצריכים להתפלל על זה והתפלה נשמעת:
וּמִנַּיִן
(*) שֶׁשְּׁאֵלַת הַגְּאֻלָּה וְהַהַצָּלָה קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ''
(ישעיה מט, ח), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּעֵת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ דְאַתְּ אָמַר: ''וַאֲנִי תְפִלָּתִי־ לְךָ ה' עֵת רָצוֹן''
(תהלים סט, יד). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ''
(ישעיה מט, ט), שֶׁהִיא הַגְּאֻלָה. וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת הָרְפוּאָה נִקְרֵאת תְּפִלָּה? דִּכְתִיב: ''וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים'' וגו'
(בראשית כ, יז). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת בִּרְכַּת הַשָּׁנִים קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל־רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה'' וגו'
(מלכים־א יח, מב): פֵּרוּשׁ: ''וַיִּגְהַר'': הִתְנַפֵּל בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
נפש יהודה ששאלת הגאולה. ראה נא בענינו וגאלנו וכן כל ברכה וברכה כלול בפסוקים האלו ונרמזים בו שנקראים תפלה וצריכים אנחנו לסדרם כן ולהתפלל עליהם:
וּמִנַּיִן שֶׁשּׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּעוֹנָתָן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ''
(זכריה י, א). וּמִנַּיִן שֶׁשּׁוֹאֲלִין לְהַעֲבִיר כָּל מִינֵי פֻרְעָנוּת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''רָעָב כִּי־יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי־יִהְיֶה, שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה, כִּי יָצַר־ לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו, כָּל־נֶגַע כָּל־מַחֲלָה. כָּל־תְּפִלָּה כָל־ תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל־הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ'' וגו'
(מלכים־א ח, לז־לט). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ וגו' וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וגו' וַיִּצְעֲקוּ אֶל־ה'''
(תהלים קז, ד־ז). וְנִקְרְאוּ הַגָּלֻיּוֹת תּוֹעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי'' וגו'
(ירמיה נ, ו). וְנִקְרְאוּ אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ''
(ישעיה מט, ט).
מִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת הַמִּשְׁפָּט קְרוּיָה תְּפִלָּה? שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה בִּתְפִלָּתוֹ: ''אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וגו' וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת־עֲבָדֶיךָ''
(מלכים־א ח, לא־לב). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת הַכְנָעַת זֵדִים קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל־דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה''
(מלכים־ב יט, ד). מִנַּיִן שֶׁהַבְטָחַת הַצַּדִּיקִים קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע''
(משלי טו, כט). מִנַּיִן שֶׁכּוֹלְלִין עִמָּם אֶת גֵּרֵי הַצֶּדֶק? שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אָמַר בִּתְפִלָּתוֹ: ''וְגַם אֶל־הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת־שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ''
(מלכים־א ח, מא־מג).
וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת בִּנְיַן יְרוּשָׁלַיִם קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁכֵּן דָּנִיֵאל אָמַר בִּתְפִלָּתוֹ: ''וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם''
(דניאל ט, יז). אַף לִרְאוֹתָהּ קְרוּיָה תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר: ''וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה' וגו' ה' אֱלֹהִים וגו' אֶעְבְּרָה־נָּא'' וגו'
(דברים ג, כג־ כה). מִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁכֵּן אָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ: ''וַיִּתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ וַיָּרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ''
(שמואל־א ב, י). וּמִנַּיִן שֶׁשּׁוֹאֲלִין לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּתָן וְלַעֲשׂוֹת בַּקָּשָׁתָן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל־דִּמְעָתִי'' וגו'
(תהלים לט, יג). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת הָעֲבוֹדָה קְרוּיָה תְפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ'' וגו'
(שמואל־ב כד, כה).
וּמִנַּיִן שֶׁהַהוֹדָאָה עַל הַטּוֹבָה נִקְרֵאת תְּפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אַתָּה ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָה אֶת־אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה־לָּךְ עַל־כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת־הַתְּפִלָּה הַזֹּאת. וְעַתָּה ה' אֱלֹהִים אַתָּה־הוּא הָאֱלֹהִים וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת וַתְּדַבֵּר אֶל־עַבְדְּךָ אֶת־הַטּוֹבָה הַזֹאת''
(שם ז, כז־כח). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׁאֵלַת בְּרָכָה נִקְרֵאת תְּפִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת־בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי־אַתָּה ה' אֱלֹהִים דִּבַרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם''
(שם שם, כט). וּבִרְכָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרוּיָה שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם''
(תהלים כט, יא). הָא לָמַדְתָּ אֵיךְ בִּרְכוֹת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נִקְרָאוֹת תְּפִלָּה.
פרק שמונה עשר [קח]
כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם תְּפִלָּה מְעוּמָד יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ לִפְנֵי מִי הוּא עוֹמֵד, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים. וְלֹא יַפְסִיק בִּתְפִלָּתוֹ אֲפִילוּ בְּמַחֲשָׁבָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּמַעֲשֶׂה. וַאֲפִילוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק. וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ וּבָא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרָתְךָ: ''רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד''
(דברים ד, ט). וּכְתִיב: ''וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם''
(שם שם, טו). אִלְמָלֵי חָתַכְתִּי אֶת רֹאשְׁךָ, מִי יִתְבַּע אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי? אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֵּסְךָ בִּדְבָרִים. אָמַר לוֹ: אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיִיתָ עוֹמֵד וּבָא אָדָם אֶחָד וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם, אִם אַתָּה מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין לְךָ? אֲמַר לֵיהּ: חוֹתְכִין אֶת רֹאשִׁי. אֲמַר לֵיהּ: וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: מָה אִם אַתָּה עֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, חוֹתְכִין אֶת רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, אֲנִי, שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד נִתְפַּיֵּס אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְנִפְטַר אוֹתוֹ חָסִיד וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם.
וּמָצִינוּ גַּם כֵּן כָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּבָא נָחָשׁ וְעָבַר עַל רַגְלָיו וְלֹא הִפְסִיק. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, לֹא חַשְׁתָּ בְּעַצְמְךָ עַל הַנָּחָשׁ שֶׁבָּא וְעָבַר? אָמַר לָהֶם:
(*) תָּבֹא לִי שֶׁלֹּא חַשְׁתִּי. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּבָא הַזְּאֵב וְנָטַל אֶת בְּנוֹ מֵאֶצְלוֹ וְלֹא הִפְסִיק אֶת תְּפִלָּתוֹ. וּכְשֶׁסִּיֵּם, אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, לֹא חַשְׁתָּ בְּעַצְמְךָ כְּשֶׁבָּא הַזְּאֵב וְנָטַל אֶת בִּנְךָ? אָמַר לָהֶם: תָּבֹא לִי שֶׁלֹּא חַשְׁתִּי. וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁהֵבִיא הַזְּאֵב אֶת הַתִּינוֹק לִמְקוֹמוֹ. אָמַר לוֹ אָבִיו: מֶה עָשָׂה לְךָ הַזְּאֵב? אָמַר: הִכְנִיסָנִי לְתוֹךְ חֻרְבָּה אַחַת וְשָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת: לֹא עַל זֶה שְׁלַחְתִּיךָ אֶלָּא עַל בֶּן פְּלוֹנִי. וְלֹא הִסְפִּיק הַנַּעַר לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל בְּכִי צוֹעֲקִים וְאוֹמְרִים: בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ הַזְּאֵב.
נפש יהודה תבוא לי. כלומר נשבע שתבוא לו דבר מה בין רע ובין טוב אם חש לנחש לבטל התפלה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנַּעֲשׂוּ הַנִּסִּים כָּאֵלּוּ לַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים אַל יִסְמֹךְ כָּל אָדָם עַל הַנֵּס וּכְשֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם סַכָּנָה גְדוֹלָה יַפְסִיק. וְעַל כֵּן אָמְרוּ הָתָם, בַּפֶּרֶק הַנִּזְכַּר
(ברכות לג, א): אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נָחָשׁ,
(*) אֲבָל עַקְרָב פּוֹסֵק, וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בְּירוּשַׁלְמִי
(שם ה, א): מַאי טַעֲמָא?
(*) דְּמָחְיָא בָּתַר מָחְיָא. אָמַר רַב יִצְחָק: רָאָה שְׁוָרִים פּוֹסֵק, דְתָנִי רַב יוֹסֵף: מַרְחִיקִין
(*) מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו.
נפש יהודה אבל עקרב פוסק. ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר מנחש ומוכן לישוך: דמחיא בתר מחיא. מכה באדם ומכה כלומר נושך כמה פעמים זה אחר זה: משור תם. שלא נגח אדם שור מועד שנגח ג' פעמים ונקרא מועד על שמעידין בבעליו לשמרו:
וְעִם כָּל זֶה, הֶחָסִיד אֲשֶׁר כָּל יָמָיו זָהִיר בַּמִּצְוָה וּבוֹטֵחַ בַּה', חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(ברכות לג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ
(*) עָרוֹד וכו' עַד בֶּן דּוֹסָא.
נפש יהודה ערוד. הוא מין נחש שבא מן הנחש והצב שנזקקים זה עם זה ויצא משניהם ערוד והיתה בחור אחד ונשכה הבריות שעברו עליה ובא ר' חנינא והעמיד רגלו על חורה ונשכו ומתה והוא לא ניזק:
פרק תשעה עשר [קט]
אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּכָל הַדִּבּוּרִים טוֹב לְקַצֵּר, אֲבָל בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּתְפִלָּה טוֹב שֶׁלֹּא יְקַצֵּר יוֹתֵר מִדַּאי וְשֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. וּכְשֶׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר אַל יַאֲרִיךְ וְיַטְרִיחַ לַצִּבּוּר, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לא, א): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר: וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָדָם הִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית הָאַחֶרֶת, מִפְּנֵי הַכְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָאוֹת. יָכוֹל יְהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ? כְּבָר מְפֹרָשׁ עַל־ יְדֵי דָּנִיֵּאל: ''וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ''
(דניאל ו, יא). יָכוֹל מִשֶּׁבָּא לַגּוֹלָה הֵחֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''כָּל־קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן־ קַדְמַת דְּנָה''
(שם).
יָכוֹל
(*) יְהֵא כוֹלְלָן בְּבַת אַחַת? כְּבַר מְפֹרָשׁ עַל־יְדֵי דָּוִד: ''עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה''
(תהלים נה, יח). יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ? כְּבָר מְפֹרָשׁ עַל־יְדֵי חַנָּה: ''וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ''
(שמואל־א א, יג), יָכוֹל
(*) יִשְׁאַל צְרָכָיו וְאַחַר־כָּךְ יִתְפַּלֵּל? כְּבָר מְפֹרָשׁ עַל־יְדֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה''
(מלכים־א ח, כח),
(*) רִנָּה זוֹ תְפִלָּה, תְּחִנָּה זוֹ בַקָּשָׁה. אֵין אוֹמְרִים דְּבָרִים
(*) אַחַר ''אֱמֶת וְיַצִּיב'', כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִילוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים, אוֹמֵר.
נפש יהודה יהא כוללן בבת אחת. כל שלש תפלות יתפלל בפעם אחת: ישאל צרכיו. כגון שיתחיל באתה חונן ויאמר עד שומע תפלה ואח''כ יתפלל ג' ברכות ראשונות שהן של שבח: רנה זו תפלה. של שבח. בקשה הוא שאלת צרכיו: אחר אמת ויציב. קודם ג' ראשונות:
וְעִם כָּל זֶה, יֵשׁ טַעַם לְהַאֲרִיךְ וְיֵשׁ טַעַם לְקַצֵּר, דַּאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(לד, א): מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: כַּמָּה אַרְכָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם: כְּלוּם אַרְכָן הוּא יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב בֵּיה: ''אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה''
(דברים ט, ט). וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת יָרַד תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מְקַצֵּר בִּתְפִלָּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: כַּמָּה קַצְּרָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם: כְּלוּם קַצְּרָן הוּא יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב: ''אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ''
(במדבר יב, יג).
וְאִם יַאֲרִיךְ לְכַוֵּן בָּהּ אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות נד, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ
(*) וְהַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ
(*) וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(שם לב, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מִנָּא לָן? מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ''וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה''
(דברים ט, יח) וּכְתִיב: ''וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהוּא''
(שם י, י). אֲבָל יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְעַיֵּן בָּהּ לוֹמַר תִּקַנְתִּי תְּפִלָּתִי וּרְאוּיָה הִיא לְקַבְּלָהּ, דְּגַרְסִינָן עֲלָהּ
(שם): אָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ
(*) וּמְעַיֵּן בָּהּ סוֹף בָּא לִידֵי כְאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב''
(משלי יג, יב).
(*) וּמַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה''
(שם). וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''
(שם ג, יח).
נפש יהודה והמאריך בשולחנו. מתוך כך עניים באין ומתפרנסים: המאריך בבית הכסא. רפואה היא לו: ומעיין בה. מצפה שודאי תעשה בקשתו ע''י הארכתו וסוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלתו מושכת חנם והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה: ומאי תקנתיה. כשבא לידי כאב לב יעסוק בתורה שהיא עץ חיים: ועץ חיים תאוה באה. סופו של מקרא הוא ירפא וישיג תאותו:
וְעוֹד מְסַבֵּב עִיּוּן כָּזֶה לְהַזְכִּיר לְמַעְלָה עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם לָתֵת טַעַם שֶׁלֹּא תְקֻבַּל תְּפִלָּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן:
(*) קִיר נָטוּי
(*) וְעִיּוּן תְּפִלָּה
(*) וְהַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ וכו'.
נפש יהודה קיר נטוי. ועובר תחתיו מזכיר עונותיו שאומרים למעלה כלום ראוי זה לעשות לו נס שלא יפול הכותל עליו מתוך כך נבדקים מעשיו אם הוא ראוי להציל: ועיון תפלה. סומך על תפלתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו כדי שיעשה רצונו: והמוסר דין. כגון ישפוט ה' ביני וביניך אומר ראוי הוא שיענש חבירו על ידו:
וְיֵשׁ לְךָ עִיּוּן שֶׁהוּא לְהַרְבּוֹת בְּכַוָּנָה וְהוּא נִקְרָא עִיּוּן לְטוֹבָה. וְעַל עִיּוּן כָּזֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי
(קיח, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: תֵּיתֵי לִי, דְּקִיַּמְתִּי
(*) עִיּוּן תְּפִלָה
(פרוש: כונה שגורה). וּבְמָקוֹם אַחֵר כָּתְבוּ עִיּוּן עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט
(בבא בתרא קסד, ב): אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵין אָדָם נִצּוֹל בְּכָל יוֹם וְאֵלּוּ הֵן: הִרְהוּר עֲבֵרָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא:
(*) אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה עיון תפלה. כדפרישית: אבק לשון הרע. כגון נורא בי פלניא במסכת ערכין כלומר בבית זה תמצא אש שמבשלין תמיד:
וְאִם אֵינָהּ שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו לַעֲשׂוֹת בְּכַוָּנָה, יִתְפַּלֵּל
(*) מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כח, ב): רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאִם לָאו מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(כט, א): מַאי מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה? רַב אָמַר: מֵעֵין כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲבִינֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתֶךָ, וְתִסְלַח לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ וְהַנְּפוּצִים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת תְּקַבֵּץ [וְהַתּוֹעִים מִדַעְתְּךָ תִּשְׁפֹּט וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶע וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַּׁי מְשִׁיחֶךָ, טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה, טֶרֶם נְדַבֵּר אַתָּה תִשְׁמַע, כִּי אַתָּה הוּא הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה וְצוּקָה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה].
נפש יהודה מעין. י''ח , מעין כל ברכה אומר בקיצור והוא הביננו וכו' תפלה שתקנו לזה:
וַאֲמְרִינָן הָתָם
(כט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. מַאי תְּפִלָּה קְצָרָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנְךָ בַּשָּׁמַיִם וכו'. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וכו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר וכו'. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר וכו'. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וְדַעְתָּן קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה כְּדֵי מַחְסוֹרָהּ וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.
וְהִלְכוֹת הֲבִינֵנוּ וּתְפִלָּה קְצָרָה וּבְאֵיזֶה זְמַן יָכוֹל לְאָמְרָן, וְהִלְכוֹת טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, וּשְׁאֵלָה וְהַבְדָּלָה, וְהַזְכָּרַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים וּדְבָרִים אֲחֵרִים, הֵם דְּבָרִים אֲרֻכִּים הָאֲמוּרִים בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, אֵין זֶה מְקוֹמָן, אֶלָּא מִכְּלָל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּשֻׁלְחַן הַפָּנִים.
פרק עשרים [קי]
חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הָיוּ רְגִילִין לוֹמַר אַחַר סִיּוּם תְּפִלָּה כָּל אֶחָד מַה שֶּׁהָיוּ רוֹאִים בְּדַעְתּוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ בּוֹ יוֹתֵר, וְעַכְשָׁו כָּל אֶחָד יִבְחַר מַה שֶּׁיִּרְאֶה לְפִי דַעְתּוֹ וּבִלְבַד כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁיְּקַצֵּר בָּהֶם, שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אֶת הַצִּבּוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות טז, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּם צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּשְׁכִּין בְּתוֹכֵנוּ אַהֲבָה, אַחֲוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת וְתַרְבֶּה גְבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ
(*) אַחֲרִית וְתִקְוָה וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן
(*) וְתַקְּנֵנוּ חָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמְךָ
(*) וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ
(*) וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה.
נפש יהודה אחרית ותקוה. שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו: ותקננו. לשון תקון: ונשכים ונמצא יחול לבבנו. ליראה את שמך שלא יתגבר עלינו יצה''ר בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום אלא כשנשכים בכל בקר נמצא לבבנו מיחל לך: ותבא לפניך קורת נפשנו. כלומר ספוק צרכנו וקורת רוחנו:
רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁתָּצִיץ בְּבָשְׁתֵּנוּ
(*) וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזְּךָ וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתְךָ וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתְךָ וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךָ.
נפש יהודה ותביט ברעתנו. תדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו:
רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בָּתַר דִּמְסַיֵּם צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנּוּ וְאַל יֵחָשְׁכוּ עֵינֵינוּ.
רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּם צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה.
רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּצִילֵנוּ
(*) מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, מֵחָבֵר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, מִדִּין קָשֶׁה
(*) וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית וּבֵין
(*) שֶׁאֵינוֹ בֶן בְּרִית. וְאַף־עַל־גַּב דְּקַיְימֵי קְצוּצֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי
(פרוש: סריסי מלך אנטונינוס, שהיו מוכנים להכות ולקצץ לכל הקמים עליו).
נפש יהודה מעזי פנים. שלא יתגרו בי העזי פנים, שלא אהיה אני עזות פנים ואז יאמרו עלי מדעז פנים הוא וחציף כולי האי ממזר הוא: מבעל דין קשה. שלא יבא לפני למשפט איש אלם שמא יתחייב בדין ויהא רודף אותי: שאינו בן ברית. שאינו מהול:
רַב סַפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּשִׂים שָׁלוֹם
(*) (*) בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעֲלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ, בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְכָל הָעוֹסְקִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה בפמליא של מעלה. בחבורת שרי העובדי כוכבים ומזלות כשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם תיכף יש קטטה בין העובדי כוכבים ומזלות כדכתיב ואני אשוב להלחם עם שר פרס: ובפמליא של מטה. בחבורת החכמים:
רַבִּי אֲלַּכְסַנְדְרַאי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ
(*) בְּקֶרֶן אוֹרָה וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ וְאַל יֵחָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. וְאִכָּא דְּאָמְרֵי: הָא רַב הַמְנוּנָא מַצְלֵי לָהּ וְרַבִּי אֲלַּכְסַנְדְרַאי אָמַר הָכֵי: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ,
(*) וּמִי מְעַכֵּב?
(*) שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּכְנִיעֵם מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
נפש יהודה בקרן אורה. בזוית אורה: ומי מעכב. שאין אנו עושים רצונך: שאור שבעיסה. יצה''ר שבלבנו המחמיצנו:
רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכֵי: אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי
(*) אֵינִי כְדַאי
(*) וְעַכְשָׁו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפַר אֲנִי בְחַיָּי, קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ
(*) מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וְחָלָאִים רָעִים. וְהַיְנוּ וִדּוּיָה דְּרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי.
נפש יהודה איני כדאי. לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר: ועכשיו שנוצרתי. מה חשיבותי הרי אני כאלו לא נוצרתי ק''ו שבמיתתי עפר אני: מרק. כלה והתם:
מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר הָכֵי: אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם
(*) וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ וְאַחֲרֵי מִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַקָּמִים עָלַי לְרָעָה, מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וגו'.
נפש יהודה ונפשי כעפר לכל תהיה. שאהיה שפל אף אם דורסין עלי כעל העפר לא אשיבם כאברהם שהיה משפיל עצמו ואמר אנכי עפר ואפר ויזכור כי עפר הוא ואל עפר ישוב ולמה יתגאה על כן ישמע חרפתו ולא ישיב:
וְעַתָּה נוֹהֲגִין הָעָם לוֹמַר אֵלּוּ הַשְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים בְּסוֹף תְּפִלָּתָם. וְכָל הַמַּרְבֶּה בִּסְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים יוֹסִיף כִּרְצוֹנוֹ וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן וְלֹא יַטְרִיחַ אֶת הַצִּבּוּר.
פרק אחד ועשרים [קיא]
אֵינוֹ רַשַּׁאי אָדָם, לֹא בְצִבּוּר וְלֹא בְיָחִיד, לְהוֹסִיף בִּתְפִלָּתוֹ בִּגְבוּרוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁהֶחֱזִירוּ עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָדוֹל
(סט, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה?
(*) שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ: מֹשֶׁה אָמַר: ''הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא''
(דברים י,יז), אֲתָא יִרְמְיָהוּ וַאֲמַר:
(*) גּוֹיִם מְרַקְּדִין בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? -
(*) וְלֹא אָמַר ''נוֹרָא'', אֲתָא
(*) דָּנִיֵּאל וַאֲמַר:
(*) גּוֹיִם מְשַׁעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? - וְלֹא אָמַר ''גִבּוֹר'' - אָתוּ אִינְהוּ אָמְרֵי: אַדְרַבָּה,
(*) זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים;
(*) אֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרָא, הֵיאָךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הָאֻמּוֹת.
נפש יהודה שהחזירו העטרה ליושנה. לקדמותה כמו ישן נושן והיינו לעטר להקב''ה לשבחו שהוא האל הגדול הגבור והנורא כמו שהיו אומרים בקדמותא: גוים מרקדין בהיכלו. שראה שרי נבוכדנצר נכנסין להיכל ומריעים בו ככל רצונם: לא אמר נורא. בפרשת הנה חנמאל כתיב עושה חסד לאלפים ומשלם עון אבות על חיק בניהם אחריהם האל הגדול והגבור ה' צבאות שמו: דניאל. לא אמר גבור בתפלתו בספרו: גוים משעבדים בבניו. זה שבעים שנה: זו היא גבורתו. שכובש עצמו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו: אלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו וכו'. מן יום החורבן עד הנה אתה למד נוראותיו שכל האומות נאספים להשמידם ונתקיימו מהם:
וְכָל הַמּוֹסִיף עַל שְׁבָחִים אֵלּוּ שֶׁתִּקְּנוּ, כִּבְיָכוֹל גּוֹרֵעַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לג, ב) וּבְפֶרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה
(מגילה כה, א): הַהוּא דְנָחֵית קַמֵּיהּ דְרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר: ''הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הָאַדִּיר הָעִזּוּז וְהָיָרְאוּי''. אֲמַר לֵיהּ: סִיַּמְתִּינְהוּ לְכֻלְּהוּ שְׁבָחֵי דְמָרָךְ? הַשְׁתָּא וּמַה הַנֵּי תְלָתָא, אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה וְאָתוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בִתְפִלָּה, לָא הֲוָה אֲמְרִינָן לְהוּ - וְאַתְּ שַׁבָּחְתֵּיה כּוּלֵי הַאי? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף - וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ.
וְהַמִּתְפַּלֵּל, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו וּבְלִבּוֹ הוּא סִימָן טוֹב לְאוֹתָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בַּעֲדָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, סוֹף פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְשִׁגֵּר שְׁנֵי תַלְמִידִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, כְּבָר חֲלָצְתּוֹ חַמָּה
(פרוש שלפתו ונטולה מגופו, חמה היא חולי הקדחת). אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לְהוּ: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְּקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְּטֹרָף. כָּתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכִוְּנוּ. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: לֹא חֲסַרְתֶּם וְלֹא יִתַּרְתֶּם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלַצְתוֹ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַמִּתְפַּלֵּל הָגוּן, כְּדַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם): וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִלְמֹד תּוֹרָה וְחָלָה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אֲמַר לֵיהּ: בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה. בִּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה. אָמַר: אִלְמָלֵי
(*) הִטִּיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת פָּנָיו בַּקַּרְקַע כָּל הַיּוֹם לֹא הִשְׁגִּיחוּ בוֹ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי הוּא גָדוֹל מִמְּךָ? אֲמַר לָהּ: הוּא דוֹמֶה
(*) כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי דוֹמֶה
(*) כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
נפש יהודה הטיח. דחה ראשו עד בין ברכיו: כעבד. בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות: כשר לפני המלך. שאינו רגיל לבא לפניו:
וְאִם הִתְפַּלֵּל אָדָם וְלֹא נַעֲנָה אַל יִתְיָאֵשׁ מִן הָרַחֲמִים וְיַרְבֶּה בִּתְחִנּוֹת וְיַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(שם לב, ב): אָמַר רַב הוּנָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) קַוֵּה אֶל־ה''' וגו'
(תהלים כז, יד).
נפש יהודה קוה. והתחזק ואל תמנע ידך אלא חזור ותתפלל וקוה אל ה':
וְהַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה כְּשֶׁחוֹזֵר אוֹתָהּ, חַיָּב לַעֲנּוֹת ''אָמֵן'' עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּלְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לֵידַע עַל אֵיזוֹ בְרָכָה עוֹנֶה ''אָמֵן''. וְיִטֹּל בָּזֶה שְׂכָרוֹ כָּפוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּסוֹף מַסֶּכֶת נָזִיר
(סו, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ''אָמֵן'', יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. פֵּרוּשׁ: ''אָמֵן'' עוֹלֶה חֶשְׁבוֹנוֹ צ''א,
(*) כְּמִנְיָן יהו''ה אדנ''י. דָּבָר אַחֵר: הָעוֹנֶה ''אָמֵן'' בְּכַוָּנָה עַל כָּל בְּרָכָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר כָּפוּל: בְּכַוָּנָה לַבְּרָכָה בְלִבּוֹ וּבְהָאֱמוּנָה בְפִיו. וְהַמְבָרֵךְ, פְּעָמִים אוֹמְרָהּ בְּלֹא כַוָּנָה, בִּהְיוֹת הַדָּבָר שָׁגוּר בְּפִיו וְלֹא בְלִבּוֹ.
נפש יהודה כמנין יהו''ה אדני. ונמצא שהוא כפל השם:
וְצָרִיךְ לַעֲמֹד מְעוּמָד
(*) שׁוֹמֵעַ הַתְּפִלָּה, כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(פמ"ד): כְּתִיב: ''וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה''
(שמות יז, י), עָמְדוּ בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל אִם אֵין שְׁנַיִם עוֹמְדִין אֶצְלוֹ. וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין חוּץ לְאָהֳלֵיהֶם וְרוֹאִים אֶת מֹשֶׁה כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו וְהֵן כּוֹרְעִין עַל בִּרְכֵּיהֶן וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו וְהֵם נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, פּוֹרֵשׂ כַּפָּי לַשָּׁמַיִם וְהֵם פּוֹרְשִׂין אֶת כַּפֵּיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. מִכָּאן, שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל הַכֹּל עוֹנִין אַחֲרָיו.
נפש יהודה שומע התפלה. מפי הש''צ:
וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה, פָּרָשַׁת ''וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ''
(ז, א): הֲלָכָה,
(*) אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה מַהוּ שֶׁיַּעֲנֶה ''אָמֵן'' אַחַר הַכֹּהֲנִים
(*) מִפְּנֵי הַטֵּרוּף? וְלִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אִם הָיָה יָכוֹל לַעֲנוֹת שֶׁלֹּא תִּטָרֵף דַּעְתּוֹ, יַעֲנֶה. לָמָּה? שֶׁאֵין גָדוֹל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מֵ''אָמֵן'' שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹנִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: ''אָמֵן'' זֶה יֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה
(*) אַסְפַּלְיָאוֹת: שְׁבוּעָה, קַבָּלָה, אֱמוּנָה. שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ''וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה'' וגו'
(במדבר ה, כא). וּכְתִיב: ''וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן''
(שם שם, כב). קַבָּלָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן''
(דברים כז, טז). אֱמוּנָה מִנַּיִן? ''וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר ה'''
(מלכים־א א, לו). אָמַר רַבִּי יוּדָן: כָּל הָעוֹנֶה ''אָמֵן'' בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לַעֲנוֹת ''אָמֵן'' לֶעָתִיד לָבֹא.
נפש יהודה אדם מישראל. היינו שליח צבור: מפני הטירוף. שמא יטעה בברכת כהנים שצריך להתחיל כל תיבה להשמיע לכהנים: אספילאות. יש גורסין אסכילאות והוא דקדוקים ופירושים של דבר:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ
(ברכות מז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן
(*) חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן
(*) קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן
(*) יְתוֹמָה וְלֹא
(*) אָמֵן קְצָרָה
(*) וְלֹא יִזְרֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָעוֹנֶה אָמֵן חֲטוּפָה יִתְחַטְּפוּ יָמָיו, קְטוּפָה יִתְקַטְּפוּ יָמָיו, קְצָרָה יִתְקַצְּרוּ יָמָיו. וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בּוֹ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי
(*) לִבְצֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים.
נפש יהודה חטופה. שקורין את האל''ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים ידעו אלא שלא שמעו את הקול אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכא החזן עומד ומתפלל ובאיזה ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה: אמן קצרה. במהירות מאוד: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת עד שיכלה אמן מפי העונים אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרינן בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה:
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ''מוֹדִים'' שׁוֹחִין עִמּוֹ הַצִּבּוּר, דְּגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי, פִּרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה"ה): הַכֹּל שׁוֹחִין עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּהוֹדָאָה. רַבִּי זֵירָא אוֹמֵר: וּבִלְבַד בְּ''מוֹדִים''.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מ, א): בִּזְמַן שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ''מוֹדִים'', הָעָם מַה הֵם אוֹמְרִים? מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, שֶׁאַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר, יוֹצְרֵנוּ, יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ, כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְחָנֵנוּ וּתְקַיְּמֵנוּ וְתֶאסֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ.
וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם וְאֵינוֹ זוֹכְרוֹ, אוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ פִּתְרוֹנוֹ, יֹאמַר זֶה בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות נה, ב): אֲמֵימַר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אַשֵּׁי הֲווּ יָתְבֵי. אָמְרֵי: כָּל חַד מִינָן לֵימָא מִלְתָא דְלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. פָּתַח חַד מִינַייהוּ וַאֲמַר: מָאן דְּחָזָא חֶלְמָא וְלָא יָדַע מַאי חָזָא לֵיקוּם קַמֵּי כַּהֲנֵי בְּעִידְנָא דְּפָרְסֵי יָדְיְיהוּ וְלֵימָא הָכֵי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ וכו'. וּלְסַיֵּם בְּהַדֵּי כַּהֲנֵי וְעִם צִבּוּרָא אָמֵן.
פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: מָאן דְּאָזִיל לְמָתָא וְדָחִיל מֵעֵינָא בִישָׁא לִינְקוֹט זָקְפָא
(גודל) דְּיָדָא דִימִינָא בְּיָדָא דִשְׂמָאלָא וְשֶׁל שְׂמָאלָא בְּיָדָא דִימִינָא וְלֵימָא: אֲנָא, פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִיתָא, מִזֶּרַע דְּיוֹסֵף קָא אֲתִינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב: ''בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת
(*) עֲלֵי־עָיִן''
(בראשית מט, כב), אַל תִּקְרֵי ''עֲלֵי עָיִן'', אֶלָּא עוֹלֵי עַיִן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא, ''וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ''
(שם מח, טז), מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶם וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. וְאִי דָחִיל מֵעֵינָא בִישָׁא דִידֵיה, לֵיחְזֵי אַטְרִיפָא דִּנְחִירֵיהּ דִּשְׂמָלָא
(דפן השמאלי של חטמו). פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: הַאי מָאן
(*) דְּחָלִישׁ, יוֹמָא קַמָּא לָא לֵימָא מִידֵי, כִּי הֵיכָא דְלָא לִיתְרַע מַזָּלֵיהּ. כִּי הָא דְרָבָא, כִּי הֲוָה חָלֵישׁ, יוֹמָא קַמָּא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיה: לָא תְגַלֵּי, לְמָחָר אֲמַר לֵיהּ: פּוּק אַכְרֵיז עָלַי בְּשׁוּקָא: רָבָא חָלָשׁ רָבָא חָלַשׁ,
(*) דְסָאנֵי לֵי לֵחְדֵי לִי
(*) וּמָאן דְּרָחֵים לִי לְבָעֵי עָלַי רַחֲמֵי. דְּסָאנִי לִי לֵחְדֵי לִי וּכְתִיב: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמַח וגו' וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ
(משלי כד, יז־יח).
נפש יהודה עלי עין. שליטין על העין ולא העין עולה בהן: דחליש. מי שחלה: דסאני לי. דשונא לי ישמח ומתוך כך ישוב חרון אף מעלי: ומאן דרחים. שהוא אוהבי יתפלל עלי שאתרפא:
וְעִנְיְנֵי פִּתְרוֹן הַחֲלוֹמוֹת וְאֵיךְ כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה הֵם כְּתוּבִים בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה.
פרק שנים ועשרים [קיב]
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּנְפִילַת אַפַּיִם, שֶׁיִּתְחַנֵּן בְּכַוָּנָה וִיהֵא נַעֲנֶה מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁנַּעֲנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּנְפִילַת אַפָּיו, עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל גִּיסוֹ, בְּתַנּוּר שֶׁל עַכְנַאי, בִּגְמָרָא מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּנֵר ב, כְּלָל ז, חֵלֶק א, פֶּרֶק ב
(סימן סב). וְגַם בְּמִזְמוֹר ''תְּהִלָּה לְדָוִד'' פַּעַם שֵׁנִית לְהַשְׁלִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק ג, מֵחֵלֶק זֶה.
וְגַם יִזָּהֵר בְּסֵדֶר קְדֻשָּׁה לְאוֹמְרוֹ בְּכַוָּנָה, שֶׁהוּא אֶחָד מִשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁבּוֹ מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה
(מט, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לְךָ יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה וְלֹא יָרַד טַל לִבְרָכָה. אָמַר רָבָא: וּבְכָל יוֹם מְרֻבָּה קִלְלָתוֹ מִיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו.
(*) אֶלָּא עָלְמָא אַמַאי קָאֵי?
(*) אַסִּדְרָא דִּקְדֻשָּׁה וְ''אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא'' דְּאַגְּדְתָּא.
נפש יהודה אלא עלמא אמאי קאי. מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה: אסדרא דקדושה. קדושת ובא לציון שלא תקנוהו אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעם הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד תורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבא מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ויש כאן תורה וקדושת השם:
וְאַחַר־כָּךְ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם אוֹתוֹ מִזְמוֹר שֶׁהָיוּ מְשׁוֹרְרִים הַלְּוִיִּים בַּדוּכָן כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, זֵכֶר לַדָּבָר, דְּגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פֶּרֶק יוֹם טוֹב
(לא, א): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא:
בְּרִאשׁוֹן מַהוּ אוֹמֵר? ''
(*) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ''
(תהלים, כד), עַל שֵׁם
(*) שֶׁקָּנָה
(*) וְהִקְנָהּ
(*) וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ.
נפש יהודה לה' הארץ. כל המזמור: שקנה. שמים וארץ: והקנה. תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות: ושליט בעולמו. יחיד שלא נבראו המלאכים עד יום שני:
בְּשֵׁנִי מַהוּ אוֹמֵר? ''גָּדוֹל ה'וּמְהֻלָּל מְאֹד''
(שם, מח), עַל שֵׁם
(*) שֶׁחִלֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם.
נפש יהודה שחלק מעשיו. הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו:
בִּשְׁלִישִׁי מַהוּ אוֹמֵר? ''אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת־אֵל''
(שם, פב), עַל שֵׁם
(*) שֶׁגִּלָּה אֶרֶץ בְּחָכְמָתוֹ וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ.
נפש יהודה שגלה ארץ. מקום מצב עדתו שנאמר ותראה היבשה בשלישי נאמר:
בָּרְבִיעִי מַהוּ אוֹמֵר? ''אֵל נְקָמוֹת ה'''
(שם, צד), עַל שֵׁם
(*) שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶם.
נפש יהודה שברא חמה. ברביעי:
בַּחֲמִשִּׁי מַהוּ אוֹמֵר? ''הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ''
(שם, פא), עַל שֵׁם
(*) שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ.
נפש יהודה שברא עופות ודגים לשבח לשמו. כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם:
בְּשִׁשִּׁי מַהוּ אוֹמֵר? ''ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ''
(שם, צג), עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם.
בַּשְּׁבִיעִי מַהוּ אוֹמֵר? ''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת''
(שם, צב),
(*) לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת.
נפש יהודה ליום שכולו שבת. שעתיד העולם להיות חרב ואז האדם וכל המלאכות שובתות על אותו יום אמרינן שיר של שבת:
אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי
(*) מָה רָאָה רַבִּי עֲקִיבָא לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הָאֵלּוּ? אֶלָּא, רִאשׁוֹן, קָנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בְּשֵׁנִי, עַל שֵׁם שֶׁחִלֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בִּשְׁלִישִׁי, שֶׁגִּלָּה אֶרֶץ בְּחָכְמָתוֹ וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בִּרְבִיעִי, שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִשִּׁי, שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בְּשִׁשִּׁי, שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בִּשְׁבִיעִי, עַל שֵׁם שֶׁשָּׁבַת.
נפש יהודה מה ראה רבי עקיבא לחלק בין הפרשיות הללו. שכל ששת ימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר ושל שבת על שם להבא:
וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יֵצֵא בִּמְהִירוּת, כְּמִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִמָּקוֹם צַר אוֹ כְּמִי שֶׁפּוֹרֵק מֵעָלָיו מַשָּׂאוּי, אֶלָּא כְּמִי שֶׁנִּפְטָר מֵאֵת הַמֶּלֶךְ וְהוּא קָשֶׁה לוֹ עַל שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּב עִמּוֹ יוֹתֵר. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק קַמָּא מֵחֵלֶק זֶה
(סימן צא).
וּבְצֵאתוֹ יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיַּנְחֶנּוּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. וְאַל יַחֲזִיר אֲחוֹרָיו מִיָּד מִשְּׁכִינָה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁנִּפְטָר מִמֶּלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אוֹ מִלִּפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵילֵךְ כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ
(נג, א): וְכֵן כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּים לְדוּכָנָם
(*) וְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲמָדָן, כְּשֶׁנִּפְטָרִין לֹא הָיוּ מַחֲזִירִין פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִים אֶלָּא
(*) מְצַדְּדִין פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִין. וְכֵן תַּלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ אַל יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד רַבּוֹ אֶלָּא מְצַדֵּד וְהוֹלֵךְ.
נפש יהודה וישראל למעמדן. העומדים בעזרה במקום כל ישראל שיש להם חלק בקרבן תמיד ואי אפשר לכולם לעמוד שם: מצדדין. מהפכין פניהם קצת לצד בהמ''ק:
כִּי הָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲוָה מִפְטָר מִינֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה רַבִּי יוֹחָנָן
(*) בָּעֵי לִסְגוּיֵי,
(*) הֲוָה גָחִין וְקָאֵי רַבִּי אֶלְעָזָר אַדּוּכְתֵּיה
(*) עַד דַּהֲוָה מִכַּסֵּי מִינֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. וְכַד הֲוָה בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְגוּיֵי, הֲוָה קָא אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דִּמְכַסֵּי מִינֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רָבָא, כִּי הֲוָה מִיפְטָר מֵרַב יוֹסֵף, הֲוָה אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דַּהֲוָה
(*) מִינָגְפָן כְּרָעֵיהּ
(*) וּמְתְוְסָן אִסְקוּפֵתָא דְבֵי רַבִּי יוֹסֵף דָּמָא.
(*) אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף: הָכֵי עָבֵיד רָבָא. אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא
(*) דְּתֵירוֹם רֵישֵׁיהּ אַכּוּלָא כְּרָכָא.
נפש יהודה בעי לסגויי. ליפטר ממנו לילך לביתו: הוה גחין. משתחוה: עד דהוה מכסי מיניה ר' יוחנן. שאין רבי יוחנן רואהו אז היה מחזיר פניו: מנגפן. הכה ונגף רגליו: ומתווסן. ומלכלכך רגליו על אסקופה שתחת הפתח משום שהלך לאחריו: אמרו ליה לרב יוסף. על שהיה סגי נהור ואינו מכיר בדבר: דתירום רישיה. יהיה ראש ישיבה על כל העיר:
וְהָאָדָם שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ, אִם יוּכַל לְעַכֵּב עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר הֲרֵי טוֹב וְאִם לָאו יִתְפַּלֵּל יְחִידִי, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יד, א): אָמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן:
(*) (*) כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ'' וגו'
(תהלים פה, יד).
נפש יהודה כל המתפלל. קודם שיוצא לדרך: ויכלו. הקב''ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת:
וְעִנְיַן תְּפִלַּת הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וּתְפִלַּת הַדֶּרֶךְ בִּיצִיאָתוֹ לַדֶּרֶךְ וְהוֹדָאָה בְּבוֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וְכָל שְׁאָר הַפְּרָטִים אֲשֶׁר בָּאִים עַל עִנְיָנִים אֵלּוּ, הֲלֹא הֵם מְפֹרָשִׁים בְּשֻׁלְחַן הַפָּנִים.
פרק שלשה ועשרים [קיג]
סֵדֶר תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת כֻּלָּם הֵם מְפֹרָשׁוֹת. וְחַיָּב כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל הַמּוֹדֶה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד אֱמוּנַת הַדָּת, לְהָעִיד עָלָיו בְּכָל כְּנִיסַת שַׁבָּת בֶּאֱמֹר עָלָיו פָּרָשַׁת ''וַיְּכֻלּוּ''. וְעַל זֶה אוֹמֵר אוֹתוֹ מְעוּמָד, דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, ב): אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִלּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לוֹמַר ''וַיְכֻלּוּ'', דַּאֲמַר רַב: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר ''וַיְכֻלּוּ'' מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשֶׂה שׁוּתָף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְכֻלּוּ''
(בראשית ב, א), אַל תִּקְרֵי ''וַיְכֻלּוּ'' אֶלָּא ''וַיְכַלּוּ''. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן
(*) שֶׁדִּבּוּר כְּמַעֲשֶׂה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ''
(תהלים לג, ו). אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב־שַׁבָּת שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: ''וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר''
(ישעי' ו, ז).
נפש יהודה שדבור כמעשה. כדאמרינן זה שדבר בשבחו נעשה שותף למעשה בראשית:
וּבִתְפִלּוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים
(*) סִלְּקוּ שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה, לְהָסִיר כָּל אֲנָחָה, וְתִקְּנוּ שֶׁבַע. וַאֲמְרִינָן בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כט, א): הַנֵּי שֶׁבַע דְּשַׁבַּתָּא כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי חֲלַפְתָּא: כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם.
נפש יהודה סלקו שמונה עשרה. ואין אומרים רק ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות ואחד מעניני דשבת משום דאמצע הברכות מדברים על הסרת יגון ואנחה ובשבת אין לזעוק:
וְעַל חִלּוּק הַתְּפִלּוֹת שֶׁל שַׁבָּת אָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ: שְׁלֹשָׁה מְעִידִין זֶה עַל זֶה: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל וְשַׁבָּת. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל מְעִידִין עַל שַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם מְנוּחָה; יִשְׂרָאֵל וְשַׁבָּת - בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשַׁבָּת - בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם יְחִידִים בָּאֻמּוֹת. וְעַל זֶה תִּקְּנוּ בְּשַׁבָּת שְׁלֹשָׁה עִנְיְנֵי תְפִלּוֹת: ''אַתָּה קִדַּשְׁתָּ'', ''יִשְׂמַח מֹשֶׁה'', ''אַתָּה אֶחָד'' וּבְיוֹם טוֹב לֹא תִקְּנוּ אֶלָּא אַחַת ''אַתָּה בְחַרְתָּנוּ''. מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת תִּקְנוּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת. ''אַתָּה קִדַּשְׁתָּ'', כְּנֶגֶד שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁמּוֹכִיחַ מִתּוֹכוֹ. ''יִשְׂמַח מֹשֶׁה'', כְּנֶגֶד שַׁבָּת שֶׁל מַתָּן תּוֹרָה, דְּכֻלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ דִּבְשַׁבָּת נִתְּנָה תוֹרָה. וְ''אַתָּה אֶחָד'', כְּנֶגֶד שַׁבָּת שֶׁל עָתִיד.
וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת אוֹמְרִים הַבְדָּלָה בְּ''חוֹנֵן הַדָּעַת'', כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(שם לג, א):
(*) מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים
(*) וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים
(*) וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת וכו'. וְכָל עִנְיְנֵי הַבְדָּלָה בִּתְפִלָּה וְעַל הַכּוֹס כְּתִיבֵי הָתָם.
נפש יהודה מזכירין גבורות גשמים. משיב הרוח שאינו לשון בקשה אלא לשון שבח שהקב''ה עושה כן כי אין לשאול בקשה בג' ראשונות: ושואלים. ותן טל ומטר וזה לשון בקשה: והבדלה בחונן הדעת. במוצאי שבת אתה חוננתנו:
(*) וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמַבְדִּיל בִּתְפִלָּה טוֹב לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס, שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְלַוֶּה לַמֶּלֶךְ וְנִפְטָר מִמֶּנוּ בִּבְרָכָה, כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ בְּהַכְנָסָתוֹ בִּבְרָכָה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ עַל הַזָּהִיר בּוֹ, שֶׁהוּא מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא: הַדָּר בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת. וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מִקִּדּוּשָׁא לְאַבְדַּלְתָּא, כְּלוֹמַר, שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד וְאֵין בּוֹ שִׁיעוּר שְׁנֵי כּוֹסוֹת לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָלָה, דִּמְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא דְּאֶפְשָׁר וְהַיַּיִן דְּאִית לֵיהּ מְשַׁיֵּר לֵיהּ לְהַבְדָּלָה, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר בְּפַת.
נפש יהודה ואף על פי שמבדיל בתפלה. אתה חוננתנו יבדיל בביתו על הכוס ונראה כמי שעושה לויה למלך ומכבדו בהפרדו ממנו ל''א כמי שלוה למלך ועשה רצונו וכשנפטר ממנו מראה לו פנים שוחקות שלא עצב על שהלוה לו ובטוח הוא שישלם לו שכרו משלם ומה שהלוה לו כך כשם שקבל השבת בשמחה וכבדו בהוצאת הבית צריך להראות ולכבדו ביציאתו ולסמוך על מי שאמר לוו עלי ואני פורע:
וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת מַתְחִילִין בַּהַבְדָּלָה לוֹמַר ''אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא'', לְפִי שֶׁהוּא עָתִיד לְבַשֵּׂר אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְאֻלָּה, דְּגַרְסִינָן בְּעֵרוּבִין, פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ
(מג, ב): מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים
(*) מִפְּנֵי הַטֹּרַח. וְעַל כֵּן כְּשֶׁעָבַר הַשַּׁבָּת, שֶׁאֶפְשָׁר לָבוֹא, אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתוֹ בִּשְׁאֵלָה מֵאלֹהֵינוּ, שֶׁיִּשְׁלְחֵהוּ לְבַשֵּׂר הַגְּאֻלָּה.
נפש יהודה מפני הטורח. שמניחין צרכי השבת והולכין להקביל פניו וכשיצא שבת מזכירין אותו שיבא:
וְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים יְרוּשַׁלְמִי, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ: אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הָרִאשׁוֹן
(*) שְׁנֵי רְעָפִין וְהִקִּישָׁן זֶה בָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו ''בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ''. אָמַר שְׁמוּאֵל: לְפִיכָךְ מְבָרְכִים עָלָיו בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת.
נפש יהודה שני רעפין. אבנים שאש יוצא מהן כשמכין זה בזה:
וּכָתוּב בְּפִרְקֵי רַבִּי אֶלִיעֶזֶר, פֶּרֶק
(כא) [כ]: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שַׁבָּת הָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא הַנָּחָשׁ שֶׁהִטְעַנִי, יָבֹא אֵלַי בָּעֶרֶב וִישׁוּפֵנִי עָקֵב. וְנִשְׁתַּלַּח לוֹ עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ לְהָאִיר לוֹ וּלְשָׁמְרוֹ מִכָּל רָע. וְאָדָם רָאָה אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ וּפָשַׁט יָדָיו לְאוֹר הָאֵשׁ וְאָמַר: ''בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ''. וּכְשֶׁהִרְחִיק אֶת יָדָיו מֵאוֹר הָאֵשׁ, אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי עַכְשָׁו שֶׁנִּבְדָּל יוֹם הַקֹּדֶשׁ מִיּוֹם הַחוֹל, לָמָּה שֶׁאֵין לְהַבְעִיר אֵשׁ בְּשַׁבָּת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: ''הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל''.
וְנוֹהֲגִין לְאָמְרָהּ שְׁלִיחַ צִבּוּר בִּתְפִלָּה, ''קִדּוּשׁ'' בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת, כְּדֵי לְהוֹצִיא צִבּוּר יְדֵי חוֹבָתָן לְאוֹתָן שֶׁהֵם דְּחוּקִים וְאֵין לָהֶם כּוֹס לְקִדּוּשׁ אוֹ לְהַבְדָּלָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כד, א): רַבִּי גָּזַר תַּעֲנִיתָא, נָחֵית קַמֵּיהּ אִילְפָא. אָמַר: ''מַשִּׁיב הָרוּחַ'',
(*) נָשָׂב זִיקָא; אָמַר: ''מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם'', אֲתָא מִטְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוּבְדֵיךְ? אֲמַר לֵיהּ: דַּיָּרְנָא בְקוֹסָא דְּחִיקָא
(פרוש: כפר שדרים בו דחוקים, שהם עניים),
(*) טְרַחְנָא וּמֵיתָנָא קִדּוּשָׁא, וְאַבְדַּלְתָּא וּמַפֵיקְנָא צִבּוּרָא יְדֵי חוֹבְתֵייהוּ.
נפש יהודה נשב זיקא. הרוח: טרחנא ומייתינא. להם יין לקידוש ולהבדלה:
וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב, בִּתְפִלָּה - ''וַתּוֹדִיעֵנוּ'' וְעַל הַכּוֹס - יַקְנְהָ''ז.
פרק ארבעה ועשרים [קיד]
תְּפִלּוֹת חֲנֻכָּה וּפוּרִים וּמוֹעֲדִים וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְיָמִים טוֹבִים, כֻּלָּם הֵם מְפֹרָשִׁים כְּתִקּוּנָן בְּשֻׁלְחָן הַפָּנִים. וְאוֹמֵר בָּהֶם הַלֵּל גָּמוּר אוֹ בְּדִלּוּג, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיּוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהִגִּיעָנוּ לְכָל זְמַן וּזְמַן וְהִצִּילָנוּ מִכָּל צָרָה. חוּץ מִפּוּרִים, לְפִי שֶׁהַמְּגִלָּה הִיא הַלֵּל וְגַם לְפִי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל, לְפִי שֶׁהֵם יְמֵי דִין.
כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק אֵין נֶעֱרָכִין
(י, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: שְׁמוֹנָה־ עָשָׂר יוֹם, יָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל: שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת. וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם: תִּשְׁעָה יְמֵי הֶחָג וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנֻכָּה וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל פֶּסַח וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת. מַאי שְׁנָא בֶּחָג דַּאֲמְרִינָן כָּל יוֹמָא וּמַאי שְׁנָא בְּפֶסַח דְּלָא אֲמְרִינָן כָּל יוֹמָא?
(*) דְּחָג חֲלוּקִין קָרְבְּנוֹתָיו וּפֶסַח אֵין חֲלוּקִים קָרְבְּנוֹתָיו.
נפש יהודה דחג חלוקין קרבנותיו. דפרי החג מתמעטין והולכין:
שַׁבָּת, דְּחָלוּק בְּקָרְבְּנוֹתָיו, לֵימָא? לָא אִיקְרֵי מוֹעֵד.
(*) רֹאשׁ חֹדֶשׁ, דְּחָלוּק בְּקָרְבְּנוֹתָיו וְאִיקְרֵי מוֹעֵד, לֵימָא? לָא אִיקְדִישׁ בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּכְתִיב: ''הַשִּׁיר יִהְיֶה לָהֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ־חָג''
(ישעיה ל, כט), הַמְקֻדָּשׁ לֶחָג טָעוּן שִׁירָה, שֶׁאֵין מְקֻדָּשׁ לֶחָג אֵין טָעוּן שִׁירָה.
נפש יהודה ראש חודש. אקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד בפ''ב דמס' תענית תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד:
רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְיוֹם־הַכִּפּוּרִים, דְּאִיקְרֵי מוֹעֵד וְאִיקְדִישׁ בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, לֵימָא? מִשּׁוּם דְּרַבִי אֲבָהוּ, דַּאֲמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה וּבְיוֹם־הַכִּפּוּרִים? אָמַר לָהֶם: אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים לְפָנַי וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין שִׁירָה לְפָנַי!
וְהָא חֲנֻכָּה, דְּלָאו הָכֵי וְלָאו הָכֵי וְקָא אֲמְרִינָן? מִשּׁוּם נִסָּא. פּוּרִים, דְאִכָּא נִסָּא, לֵימָא? אָמַר רַב יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל עַל נֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וַהֲרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם נֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ הִיא וַאֲמְרִינָן? הָתָם, כִּדְתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ לֹא הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה. רַב נַחְמָן אָמַר:
(*) קְרִיאָתָהּ זוֹ הִיא הַלֵּילָא. רָבָא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָתָם, ''הַלְּלוּ עַבְדֵי ה''' וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה, אֲבָל הָכָא ''הַלְּלוּ עַבְדֵי ה''' וְלָא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אַכַּתֵי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ נִינְהוּ.
נפש יהודה קריאתה. קריאת המגילה הוא כאמירת הלל:
וְהַלֵּל זֶה פּוֹתֵחַ בְּ''הַלְלוּיָהּ'', שֶׁהוּא גָדוֹל שֶׁבַּהִלּוּלִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיז, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי ''הַלְלוּיָהּ''? הַלְלוּהוּ בְּהִלּוּלוֹת הַרְבֵּה. וּפְלִיגָא דִידֵיהּ אַדִידֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשֶׂר לְשׁוֹנוֹת נֶאֱמַר סֵפֶר תְּהִלִּים: בְּנִצּוּחַ, בְּנִגּוּן, בְּמַשְׂכִּיל, בְּמִזְמוֹר וּבְאַשְׁרֵי וּבְשִׁיר וּבִתְפִלָה וּבִתְהִלָּה וּבְהוֹדָאָה וּבְהַלְלוּיָהּ. גְּדוֹלָה שֶׁבְּכֻלָּן הַלְלוּיָהּ מִפְּנֵי שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וְשֶׁבַח בְּבַת אַחַת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם. וְהַלֵּל זֶה נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם תִּקְּנוּהוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עֲלֵיהֶם.
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים גְּדוֹלִים שֶׁל נִסִּים, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(קיח, א): מַאי טַעֲמָא אֲמְרִינָן הַלֵּילָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים: יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַתַּן תּוֹרָה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ''בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם''
(תהלים קיד, א). וּקְרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב: ''הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס''
(שם שם, ג). מַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''
(*) הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים''
(שם שם, ד). תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דִּכְתִיב: ''אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים''
(שם קטז, ט). חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ''לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ וְעַל־אֲמִתֶּךָ''
(שם קטו, א). וְאִכָּא דְּאָמְרֵי, תָּנָא רַבִּי חִיָּא: ''לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ'', זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.
נפש יהודה ההרים רקדו כאלים. בשעת מתן תורה דכתיב למה תרצדון הרים וגו':
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִלּוּט נַפְשׁוֹתָם שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי''
(שם קטז, ד). חִזְקִיָּה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְרִידָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ וַעֲלִיָּתָן מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. יְרִידָתָן : ''לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ'' - אָמַר חֲנַנְיָה; ''כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד'' - אָמַר מִישָׁאֵל; ''עַל־חַסְדְּךָ עַל־אֲמִתֶּךָ'' - אָמַר עֲזַרְיָה; ''לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה־נָא אֱלֹהֵיהֶם''
(שם קטו, ב) - אָמְרוּ כֻלָּם. בַּעֲלִיָּתָן: ''הַלְלוּ אֶת־ה' כָּל־גּוֹיִם''
(שם קיז, א) - אָמַר חֲנַנְיָה; ''שַׁבְּחוּהוּ כָּל־הָאֻמִּים''
(שם) - אָמַר מִישָׁאֵל; ''כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ''
(שם שם, ב) - אָמַר עֲזַרְיָה; ''וֶאֱמֶת־ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָה''
(שם) - אָמְרוּ כֻלָּם.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: ''וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם'', אָמַר גַּבְרִיאֵל, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ''וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם''
(*) גַּבְרִיאֵל אֲמָרוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל
(*) נִמְרוֹד הָרָשָׁע אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר גַּבְרִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן אֶת הַכִּבְשָׁן וְאַצִּיל אֶת צַדִּיק זֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי וְאַבְרָהָם יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, נָאֶה לְיָחִיד שֶׁיָּצִיל אֶת יָחִיד.
נפש יהודה גבריאל אמרו. כשניצולו חנניה מישאל ועזריה והוא היה שם דכתיב וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין לפי שהקב''ה הבטיחו על כך כשנשלך אברהם באור כשדים וכשקיים לו אמר ואמת ה' לעולם שקיים הבטחתו: נמרוד. נקרא אמרפל על שם שאמר והפיל את אברהם בכבשן:
וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָר כָּל בְּרִיָּה, אֲמַר לֵיהּ: תִּזְכֶּה וְתַצִּיל שְׁלֹשָׁה מִבְּנֵי בָנָיו, כִּדְדָרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁלּוֹנִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶצַר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ, עָמַד יוֹרקְמִי שַׂר הַבָּרָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וַאֲצַנֵּן אֶת הַכִּבְשָׁן וְאַצִּיל אֶת הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: אֵין גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָךְ, אֶלָּא אֲנִי שַׂר שֶׁל אֶשׁ אֵרֵד וַאֲקָרֵר מִבִּפְנִים
(*) וְאַקְדִּיחַ מִבַּחוּץ וְאֶעֱשֶׂה נֵס בְּתוֹךְ נֵס. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח גַּבְרִיאֵל וְאָמַר: ''
(*) וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ''.
נפש יהודה ואקדיח מבחוץ. ואשרוף את הזורקים אותם תוך האור דכתיב וגבריא אילך די הסיקו למישך שדרך ועבד נגו קטל הימון שביבא דנורא: ואמת ה' לעולם. שקיים לו דברו ושמר לו הבטחתו להציל מבני בניו של אברהם:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: דָּגִים שֶׁבַּיָּם אֲמָרוּהוּ, כִּדְרַב הוּנָא, דַּאֲמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר קְטַנֵּי אֲמָנָה הָיוּ, כִּדְדָרַשׁ רָבָא בַּר מְרֵימָר: מַאי דִּכְתִיב: ''וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף. וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ''
(שם קו, ז־ח)? מְלַמֵּד שֶׁהִמְּרוּ יִשְׂרָאֵל עַל יַם סוּף. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל:
(*) כְּשֵׁם שֶׁעָלִינוּ מִן הַיָּם מִצַּד זֶה, כָּךְ עוֹלִין מִצְרַיִם מִצַּד אַחֵר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ שֶׁל יָם: פְּלֹט אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד
(*) שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ פַרְנָסָה לְתוֹךְ פִּיו וְחוֹזֵר וְנוֹטְלוֹ מִמֶּנּוּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ עַד אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: נַחַל קִישׁוֹן יְהֵא עָרֵב בְּדָבָר זֶה. מִיָּד פָּלַט אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָם. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם''
(שמות יד, ל).
נפש יהודה כשם. שאנו עולין מצד אחד , כי לא עברו ישראל את הים סוף מעבר זה לצד עבר השני רק כמין כ''ף כפופה הלכו בצד זה שהלכו לים יצאו ולא קרע הקב''ה את הים רק לטבוע המצרים שירדפו אחרי ישראל בתוך הים: שנתן לו רבו מתנה. פרנסה לדגים:
וּמַאי אֶחָד וּמֶחֱצָה בָהֶם? דְּאִלּוּ בְּפַרְעֹה כְּתִיב ''וַיִּקַח שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר''
(שם שם, ז) וְאִלּוּ בְּסִיסְרָא כְּתִיב ''תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל''
(שופטים ד, ג). אֲתָא עֲלַייהוּ
(*) בְּדִקְרֵי דְפַרְזְלָא. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִן־שָּׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם''
(שם ה, כ). כֵּיוָן דִּנְחִיתוּ כּוֹכְבֵי עֲלַייהוּ אִתְחַמְּמוּ הֲנָךְ רָכְבֵי דְפַרְזְלָא, נְחִיתוּ לְאִיקְרוּרֵי נַפְשֵׁייהוּ בְּנַחַת קִישׁוֹן. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ וְהַשְׁלֵם עַרְבוּתְךָ לַיָּם. מִיָּד גְּרָפָם נַחַל קִישׁוֹן וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים''
(שם שם, כא). מַאי נַחַל קְדוּמִים? נַחַל שֶׁהָיָה עָרֵב מִקֶּדֶם. אוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחוּ דָגִים שֶׁבַּיָּם אֶת־פִּיהֶם וְאָמְרוּ: ''
(*) וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ''.
נפש יהודה בדיקרי דפרזלא. שיש לסוסים תחת רגליהם נתחממו וכן השריונים שעליהם: ואמת ה' לעולם. ששילם לנו חובותינו מחיל פרעה להתפרנס ממנו בחיל סיסרא:
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ''מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת'' וגו'
(תהלים קיג, ט)? אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) שָׂמוּנִי בָנֶיךָ כְּחֻלְדָּה זוֹ הַדָּרָה בְּעִקְּרֵי הַבָּתִים.
נפש יהודה שמוני בניך. מרוב חטאותם בגלות כנסת ישראל היינו הזקנים והחשובים שבהן אומרים על שאינם חשובים כל כך כדמשמע אם הבנים שהאם צועקת על הבנים ששמוה שפלים בגלות כחולדה זו שדרה בנקבים שבבתים תחת הארץ ולשון עיקרי היינו נקבים שתחת הארץ וזה עקרת הבית:
דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע ה' אֶת־ קוֹלִי תַּחֲנוּנָי''
(שם קטז, א)? אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי
(*) אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ, בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנָי. ''דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ''
(שם שם, ו), אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף־ עַל־פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְוֹת
(*) לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.
נפש יהודה אני אהובה לפניך. אהבתי משמע כי אהבתני אהבת אותי: לי נאה להושיע. יותר מכל האומות שהרי ישראל יחדוך:
אָמַר רַב כַּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שָׁלַח לוֹ רַבִּי: אֱמֹר לָנוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ. שָׁלַח לוֹ: כָּךְ אָמַר אַבָּא: ''הַלְלוּ אֶת־ה' כָּל־גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל־הָאֻמִּים''
(שם קיז, א),
(*) אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַאי עַבִידְתַּייהוּ? מִשּׁוּם דְּגָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם? הָכֵי קָאָמַר: ''הַלְלוּ אֶת־ה' כָּל גּוֹיִם'', עַל גְּבוּרוֹת וְנִפְלְאוֹת דְּקָא עָבִיד בְּהַדַיהוּ
(*) וְכָל שֶׁכֵּן אָנוּ, ''כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ''. וְעוֹד חֲדָת: עֲתִידָה אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁתָּבִיא דוֹרוֹן לַמָּשִׁיחַ וכו'.
נפש יהודה אומות העולם מאי עבידתייהו. לשבוחי משום דעלינו גבר חסדו הא עלן לשבוחיה על גבורות ונפלאות דחזינן שעשה בעולם: וכל שכן אנו כי גבר עלינו חסדו. יותר מכל אומה ולשון:
וְתוּ גַרְסִינָן הָתָם:
(קיז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם פַּרְעֹה הָרָשָׁע עַל שְׂפַת הַיָּם. הֵם אוֹמְרִים: ''לֹא לָנוּ וגו' כִּי לְשִׁמְךָ'' וגו'. מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לָהֶם: ''לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה'' וגו'
(ישעיה מח, יא). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
(*) יְהוֹשֻׁעַ וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי כְּנָעַן. הֵם אוֹמְרִים: ''לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ''. מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: ''לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי'' וגו'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: דְּבוֹרָה וּבָרָק אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם סִיסְרָא הָרָשָׁע. הֵם אוֹמְרִים: ''לֹא לָנוּ'' וגו'. מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה: ''לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי'' וגו'. רַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמְרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. הֵם אוֹמְרִים: ''לֹא לָנוּ'' וגו'. מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לָהֶם: ''לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה'' וגו'. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע אָמְרוּ כֻּלָּם שִׁירָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם תִּקְנוּ לָהֶם, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים שִׁירָה עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא עֲלֵיהֶם וּכְשֶׁנִּגְאָלִים אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאֻלָּתָן.
נפש יהודה יהושע וישראל אמרוהו. כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו:
וְעוֹד גָּרְסִינָן הָתָם
(קיט, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: ''אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי''
(תהלים קיח, כא) - אָמַר דָּוִד;
''
(*) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה''
(שם שם, כב) - אָמַר יִשַׁי;
נפש יהודה אבן מאסו הבונים. כלומר דוד שהיה רועה צאן ונעשה ראש:
''
(*) מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹאת''
(שם שם, כג) - אָמְרוּ אֶחָיו;
נפש יהודה מאת ה' היתה זאת. ונפלאת בעינינו לשון רבים:
''זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ''
(שם שם, כד) - אָמַר שְׁמוּאֵל;
''אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא''
(שם שם, כה) - אָמְרוּ אֶחָיו;
''אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא''
(שם) - אָמַר דָּוִד;
''בָּרוּךְ הַבָּא''
(שם שם, כו) - אָמַר יִשַׁי;
''בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'''
(שם) - אָמַר שְׁמוּאֵל;
''אֵל ה' וַיָּאֵר לָנוּ''
(שם שם, כז) - אָמְרוּ כֻלָּם:
''
(*) אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים''
(שם) - אָמַר שְׁמוּאֵל;
נפש יהודה אסרו חג בעבותים. הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח ומתן דמן למזבח:
''אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ''
(שם שם, כ) - אָמַר דָּוִד;
''אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ''
(שם) - אָמְרוּ כֻלָּן.
וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁבְּכָל הָאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ וּבְכָל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ הָיָה רָאוּי לוֹמַר הַלֵּל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּחֶלְקוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא
(טו, א), בְּאָמְרָם:
(*) אִיּוֹב בִּימֵי פְלוֹנִי הָיָה, רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁבְּכָל אוֹתָם הַזְּמָנִים הָיָה בָא מְאֹרָע לָאָדָם כְּמַעֲשֶׂה דְּאִיּוֹב אוֹ דּוֹמֶה לוֹ. וּבְכָל דָּבָר חַיָּב אָדָם לְהוֹדוֹת וּלְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה כְּמוֹ שֶׁהוּא חֵפֶץ הַבּוֹרֵא. וְיַחֲשֹׁב אָדָם עַל הָרָעָה שֶׁהִיא בְּדִין אֱמֶת, וְעַל הַטּוֹבָה שֶׁהִיא חֶסֶד וְרַחֲמִים. וּבִשְׁנֵיהֶם אָמַר דָּוִד: ''וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא''
(תהלים קטז, יג), כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות ס, ב): חַיָּב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר: מֵהָכָא, ''כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא'' וגו'
(שם). כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּחֵלֶק הַבְּרָכוֹת
(סימן קכב), קָרוֹב לָזֶה, וּבְחֵלֶק יִסּוּרֵי יָחִיד
(סימן רצט). וּבִזְכוּת זֶה עָתִיד דָּוִד הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ לֶעָתִיד לָבֹא בְּכוֹס שֶׁל יְשׁוּעוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיט, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא וכו' עַד כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, כִּדְאִיתָא בְּסוֹף נֵר ה
(סימן שיא).
נפש יהודה איוב בימי פלוני היה. כלומר כשם שנסה הקב''ה לאיוב ביסורין ואח''כ הטיב לו כך עושה הקב''ה להרבה בני אדם על כן ילמדו מאיוב ואל יבעטו בהקב''ה ויבקשו רחמים וייטיב להם ויהללו לו:
וּבְלֵיל הַפֶּסַח, שֶׁהוּא לֵיל שִׁמּוּרִים וְאֵרַע בּוֹ הַנֵּס הַגָּדוֹל, רָאוּי לְהוֹסִיף בּוֹ וְלוֹמַר בּוֹ ''
(*) הַלֵּל הַגָּדוֹל''. וְאִם יִרְצֶה לִשְׁתּוֹת עָלָיו כּוֹס חֲמִשִּׁי הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְהוּא פוֹתֵחַ מֵ''הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב'' וְחוֹתֵם בְּ''נִשְׁמַת כָּל חַי''. וְגַרְסִינָן הָתָם
(קיח, א): לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ''הַלֵּל הַגָּדוֹל''? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמְחַלֵּק מְזוֹנוֹת לְכָל בְּרִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַנֵּי עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה ''כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ''
(תהלים, קלו), כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, וְלֹא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה וְזָן אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַאי דִּכְתִיב: ''הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב''? הוֹדוּ לְמִי שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ. עָשִׁיר בְּשׁוֹרוֹ, עָנִי בְּשֵׂיוֹ, יָתוֹם בְּבֵיצָתוֹ וְאַלְמָנָה בְּתַרְנְגָלְתָּהּ.
נפש יהודה הלל הגדול. היינו כל פסוקים שבמזמור קל''ו שמסיימין כל''ח:
פרק חמשה ועשרים [קטו]
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא יוֹם הַדִּין, לְפִיכָךְ מֻבְדָּל בִּתְפִלָּתוֹ, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(יב, ב): אָמַר רַב חִינְנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הַשָּׁנָה מִתְפַּלֵּל ''הָאֵל הַקָּדוֹשׁ'', ''מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'', חוּץ מֵעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּתְפַּלֵּל ''
(*) הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ'', ''
(*) הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט''. וְאַף־עַל־גַּב
(*) דִּפְלִיגֵי בְדִיעֲבַד מַסִּיקְנָא דְּחוֹזֵר. וְאַף־עַל־גַּב דְּקַיְּמָא לָן: לֹא יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, תִּקְּנוּ לְהוֹסִיף זְכִירָה בְּ''מָגֵן'' וּבִ''מְחַיֶּה'', וּבַקָּשָׁה בִּ''קְדֻשָּׁה'' וְגַם בְּ''הוֹדָאָה'', וּבְ''שִׂים שָׁלוֹם'' מֵעֵין הַחֲתִימָה.
(*) וְאִם אָמְרוּ אַל יִשְׁאַל, הַיְנוּ בְּצָרְכֵי יָחִיד אֲבָל בְּצָרְכֵי רַבִּים שָׁרֵי. וְכֵן יֵשׁ בְּמַסֶּכֶת סוֹפְרִים
(פרק יט, הלכה ח): כְּשֵׁם שֶׁחֲתִימָתָן שֶׁל רֹאשׁ־ הַשָּׁנָה וְיוֹם־הַכִּפּוּרִים מְשֻׁנָּה מִשְּׁאָר יָמִים טוֹבִים, כָּךְ תְפִלָּתָן מְשֻׁנָּה.
נפש יהודה המלך הקדוש. לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם: המלך המשפט. כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית: דפליגי בדיעבד. אם לא אמרו מסיקנא שדין הוא כן שצריך לחזור ולהתפלל: ואם אמרו אל ישאל אדם צרכיו בברכות ראשונות. היינו היחיד:
וְגַם תְּפִלַּת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה מֻבְדֶּלֶת בִּתְפִלַּת הַמּוּסָף מִכָּל תְּפִלּוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁבְּכֻלָּן אֵין מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁבַע: שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאַחַת בָּאֶמְצַע, שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֵם תֵּשַׁע בְּמוּסָף, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כט, א): הַנֵּי תֵּשַׁע דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן קַארְתָּגִנֵּי: כְּנֶגֶד תֵּשַׁע הַזְכָּרוֹת
(*) שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁהוּא יוֹם זִכָּרוֹן. וְהֵם: שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ בָּאֶמְצַע. רִאשׁוֹנוֹת מַלְכֻיּוֹת, שְׁנִיָּה זִכְרוֹנוֹת, שְׁלִישִׁית שׁוֹפָרוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, א): אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: מַלְכֻיּוֹת וְזִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכֻיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. זִכְרוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה. וּבַמֶּה? בְּשׁוֹפָר.
נפש יהודה שאמרה חנה. בפרשת עלץ לבי:
(*) וְיֵשׁ בְכָל אַחַת מֵהֶם עֲשָׂרָה פְסוּקִים כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה. וְגַם כְּנֶגֶד דְּבָרִים יְדוּעִים דִּכְתִיבֵי הָתָם, בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(לב, א): הַנֵּי עֲשָׂרָה מַלְכֻיּוֹת כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים. וְהָא טוּבָא הֲווּ? אֶלָּא הֲנָךְ דִּכְתִיב בְּהוּ: ''
(*) הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר''
(תהלים קנ). רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֱמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּנֶגֶד
(*) עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. הֵי נִינֵהוּ? אִילֵימָא ''וַיֹּאמֶר דִּבְרֵאשִׁית, הַנֵּי תִּשְׁעָה הֲווּ? אֶלָּא ''
(*) בְּרֵאשִׁית'' נַמֵּי מַאֲמַר הוּא, דִּכְתִיב: ''בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ''
(שם לג, ו).
נפש יהודה ויש בכל אחת מהם י' פסוקים. שכתוב בהם מלך ועשרה פסוקים כתוב בהם זכרון ועשרה כתוב בהם שופר: הללוהו בתקע שופר. והוא המתחיל הללו אל בקדשו: עשרה מאמרות. עשרה פעמים כתיב ויאמר במעשה בראשית והעולם נברא בר''ה: בראשית נמי מאמר הוא. ואע''ג דלא כתיב ביה ויאמר יהי שמים כמאן דכתיב ביה דבאמירה איברי ולא בידים דכתיב בדבר ה' שמים נעשו:
וּתְפִלּוֹת אֵלּוּ, לְפִי שֶׁאֵינָן שְׁגוּרוֹת בְּפִי הָאָדָם, יַסְדִּירֵם קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף רֹאשׁ הַשָּׁנָה
(לה, א); אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר־כַּךְ יִתְפַּלֵּל. אָמַר רָבָא: מִסְתָּבְרָא מִילְתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בִּבְרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם־הַכִּיפּוּרִים
(*) וְשֶׁל פְּרָקִים, אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לֹא צָרִיךְ. וְכַמָּה הִיא פְרָקִים?
(*) מִשְּׁלוֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן.
נפש יהודה ושל פרקים. מועדות: משלשים יום. אם לא התפלל אותה תפלה ל' יום צריך לסדרה בפיו קודם שיתפלל:
וּבְזַיִ''ן תַּעֲנִיּוֹת הָאַחֲרוֹנִים, הַסְּדוּרִין עַל עֲצִירַת גְּשָׁמִים אוֹ עַל צָרוֹת שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ עַל הַצִּבּוּר, מוֹסִיפִין שֵׁשׁ בְּרָכוֹת עַל שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה לְהַשְׁלִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת
(תענית טו, א): עָמְדוּ בַתְּפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה זָקֵן
(*) וְרָגִיל וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָנִים וּבֵיתוֹ רֵיקָן, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה.
(*) וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם
(*) עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת: שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד שֵׁשׁ. וְאֵלּוּ הֵן: זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, ''אֶל־ה' בַּצָּרָתָה לִּי'' וגו'
(תהלים קכ, א), ''אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים'' וגו'
(שם קכא, א). ''מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ'' וגו'
(שם קל, א), ''תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי־יַעֲטֹף'' וגו'
(שם קב, א).
נפש יהודה ורגיל. שבקי ורגיל להתפלל: ואומר לפניהם. אותו הזקן והרגיל: עשרים וארבע ברכות. שאמר שלמה בפרשת ויעמוד שלמה רנה תפלה תחנה כלהון כ''ד איכא:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן: ''רָעָב כִּי־יִהְיֶה בָאָרֶץ'' וגו'
(מלכים־א ח, לז); ''אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ עַל־ דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת'' וגו'
(ירמיה יד, א). וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן. עַל הָאֶחָד הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' גֹאֵל יִשְׂרָאֵל''. וְעַל הַשֵּׁנִי הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת מֹשֶּׁה וַאֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת''. וְעַל הַשְּׁלִישִׁי הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וכו', בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּחִנָה''. וְעַל הַד' הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה הוּא וכו', בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה''. וְעַל הַה' הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הוּא וכו', בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה''. וְעַל הַו' הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה וכו', בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה''. וְעַל הַז' הוּא אוֹמֵר: ''מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם הוּא וכו', בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ''. וְאַף־על־גַּב דִּכְתִיב שֶׁבַע, שֵׁשׁ הֵן, שֶׁהָרִאשׁוֹנָה אֵינָהּ אֶלָּא כְּמַאֲרִיךְ בַּגְּאֻלָּה.
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(ברכות כט, א): הַנֵּי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע דְּתַעֲנִיתָא כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים. אִי הָכֵי בְּכָל יוֹמָא נַמֵּי נֵימְרִינְהוּ? אֵימַת אֲמְרִינְהוּ שְׁלֹמֹה,
(*) בְּיוֹמָא דְרַחְמֵי, אַף אֲנָן נַמֵּי בְּיוֹמָא דְרַחְמֵי אָמְרִינָן לְהוּ.
נפש יהודה ביומא דרחמי. שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס הארון בבית קדש הקדשים במועד קטן:
וּמוֹסִיף בָּהֶן וּבְכָל יְמֵי בַּקָּשַׁת רַחֲמִים בַּתְּפִלָּה, זִכְרוֹן שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, שֶׁאָנוּ מֻבְטָחִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינָם חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְּפָנָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יז, ב): ''וַיַּעֲבֹר ה' עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא''
(שמות לד, ו), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְהֶרְאֶה לוֹ לְמֹשֶׁה וַאֲמַר לֵיהּ: כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִים לְפָנַי עֲשֵׂה לָהֶם כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. ''
(*) ה' ה'''
(שם). אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁחָטָא הָאָדָם וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁחָטָא הָאָדָם וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, ''אֵל רַחוּם וְחַנּוּן''
(שם). אָמַר רַב יְהוּדָה:
(*) בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית''
(שם שם, י).
נפש יהודה ה' ה'. מדת רחמים אני מרחם קודם שחטא ואני מרחם אחר שחטא אם ישוב: ברית כרותה לשלש עשרה מדות. הללו שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם: הנה אנכי כורת ברית. על האמור למעלה היינו על שלש עשרה מדות:
וּבְתַעֲנִיּוֹת שֶׁל צִבּוּר וּבְמַעֲמָדוֹת כָּאֵלּוּ וּבְיוֹם־ הַכִּפּוּרִים יֵשׁ בָּהֵן תְּפִלָּה אַחֶרֶת הַנִּקְרֵאת ''נְעִילָה'', רוֹצֶה לוֹמַר, זְמַן נְעִילַת שְׁעָרִים.
וְכָל הִלְכוֹת הַבְּרָכוֹת וּפְרָטֵיהֶם וְהַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם, אִיתְנְהוּ כְּהִלְכָתָן בְּחִבּוּר הָאַחֵר הַנִּקְרָא שֻׁלְחַן הַפָּנִים.
חלק שני בבית התפלה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קטז]
אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וּמַזְכִּירִין שְׁמוֹ בְּכַוָּנָה, כְּדִכְתִיב: ''בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר'' וגו'
(שמות כ, כא), טוֹב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לִקְבֹּעַ בַּיִת מוּכָן לְהִתְכַּנֵּס שָׁם, לְהִתְפַּלֵל וּלְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל צָרְכֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁחָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ וְהַבַּיִת הַמּוּכָן לָהֶם לַזֶּה נֶחֱשָׁב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְמִקְדָּשׁ מְעַט.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כט, א): ''וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם''
(יחזקאל יא, טז), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָּתֵּי־כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה
(*) בֵּית רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל שֶׁבְּבָבֶל. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָנוּ בְּדֹר וָדֹר''
(תהלים צ, א)? אֵלוּ בָּתֵּי־כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־ מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה גָרִיסְנָא בְּגוֹ בֵּיתָאִי וּמַצְלִינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא, כֵּיוָן דִּשְׁמָעִית לְהָא דְקָאָמַר דָוִד: ''ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ''
(שם כו, ח), לָא גָרִיסְנָא אֶלָּא בְּבֵי־ כְנִישְׁתָּא הֵיכָא דְקָא מַצְלִינָא.
נפש יהודה בית רבינו. רב:
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר אוֹמֵר: עֲתִידִין בָּתֵּי־כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים
(*) וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא''
(ירמיה מו, יח). וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה תָּבוֹר וְכַרְמֶל, שֶׁלֹּא בָאוּ לִלְמֹד תּוֹרָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, נִקְבְּעוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בָּתֵּי־ כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת, שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וְשׁוֹנִים בָּהֶן וּמַרְבִּיצִין בָּהֶן אֶת הַתּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה וככרמל בים יבא. למדנו שעבר כרמל את הים ואימתי היה בשעת מתן תורה וכן הר תבור:
וְהָעוֹסֵק אוֹ נוֹדֵר לִבְנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, אוֹ לִבְנוֹת בֵּית־הַכְּנֶסֶת, הַנִּקְרָא מִקְדָּשׁ מְעַט, עוֹסֵק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּרֵישׁ פִּרְקָא דְּבַתְרָא
(ג, ב), עַל מַעֲשֶׂה דְּהֹרְדוּס, כִּדְקַטְלִינְהוּ לְכֻלְּהוּ רַבָּנָן וְשַׁיֵּיר לְבָבָא בֶּן בּוּטָא לְמִשְׁקַל עֵצָה מִינֵיהּ וּבָתַר כֵּן בָּעָא מִינֵיהּ: הַשְׁתָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא? אֲמַר לֵיהּ: הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם
(רבנן), דִּכְתִיב: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר''
(משלי ו, כג), יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם - בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ''וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם''
(ישעיה ב, ב). אִכָּא דְּאָמְרֵי, הָכֵי קָאָמַר לֵיהּ: הוּא כִּבָּה עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם
(רבנן), דִּכְתִיב בְּהוּ: ''וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה'' וגו'
(במדבר טו, כד), יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם - בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם'' וגו'
(יחזקאל כד, כא).
נפש יהודה הנני מחלל את מקדשי. סיפא דקרא מחמד עיניכם:
וִיהֵא זָהִיר שֶׁלֹּא יִסְתֹּר אַחַת לִבְנוֹת אַחֶרֶת,
(*) מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא, כְּדַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא לִסְתֹּר אִינֵישׁ בֵּי־כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי־כְנִישְׁתָּא אַחְרִיתֵי. אִכָּא דְּאָמְרֵי: מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא; וְאִכָּא דְּאָמְרֵי: מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא דּוּכְתָּא
(*) לִצְלוּיֵי. מַאי בֵּינַייהוּ? אִכָּא בֵּינַייהוּ, דְּאִכָּא דּוּכְתָּא לִצְלוּיֵי. וְאַסִיקְנָא:
(*) וְהַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּלָא חָזָא בֵּיהּ תִּיּוּהָא
(פירוש: בקיעות), אֲבָל חָזָא בֵּיהּ תִּיּוּהָא סָתַר וּבָנֵי, כִּי הָא דְּמַר בַּר רַב אַשֵּׁי חָזֵי תִּיּוּהָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא דְּמָתָא מְחַסְיָא, סָתְרֵיהּ וּבָנְיֵהּ
(*) וְעַיְילָהּ לְפוּרְיָא בְּגַוֵיהּ וְלָא אַפְקֵיהּ עַד דְּתָתִין לֵיהּ שׁוֹפְכֵי
(הצנורות המעכבין גשמים, שלא יפלו בבית).
נפש יהודה משום פשיעותא. דלמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי: לצלויי. אין מקום להתפלל כל זמן הבנין: והני מילי. דלא ליסתר לעתיקא אלא דלא חזא ביה תיוהא אבל אי חזא ביה תיוהא והוא מזומן ליפול: ועיילה לפוריא. למטתו התם כדי שלא יתיאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו:
וְהָעוֹסֵק בְּבִנְיָן זֶה יַעֲשֶׂנּוּ נָאֶה וְגָבוֹהַּ מִכָּל גַּגּוֹת הָעִיר כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּחָרֵב הָעִיר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יא, א): וַאֲמַר רַב: כָּל עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ גְּבוֹהִין מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת לְסוֹף חֲרֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) לְרוֹמֵם אֶת־בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת־חָרְבֹתָיו''
(עזרא ט, י). וְהַנֵּי מִילֵי בְּבָתֵּי, אֲבָל בְּקוּשְׁקְשֵׁי וְאִבְרוּרֵי
(פירוש: בירניות ומגדלים שעושין לחוזק) לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲנָא עַבְדֵי לְמָתָא מְחַסְיָא דְּלָא חָרְבָה. וְהָא קָא חָרְבָה?
(*) מֵאוֹתוֹ עָוֹן לָא חָרְבָה.
נפש יהודה לרומם את בית אלהינו. וע''י כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה: מאותו עון. לבנות בתים יותר גבוה מבית הכנסת:
וְהַבּוֹנֶה בֵּית־הַכְּנֶסֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם יִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם.
פרק שני [קיז]
בֵּית הַתְּפִלָּה אֵין נוֹהֲגִין בּוֹ דְּבָרִים שֶׁל חוֹל. וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נֶחֱרַב
(*) יַתְמִידֶנּוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כח, א): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בֵּית־הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ וְאֵין
(*) מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים וְאֵין פּוֹרְשִׂין בְּתוֹכוֹ
(*) מְצוּדוֹת לָעוֹפוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגוֹ פֵּרוֹת וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ
(*) קָפֶּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם''
(ויקרא כו, לא), בִּקְדֻשָּׁתָם הֵן עוֹמְדִין אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמְמִין. עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים לֹא יִתְלֹשׁ
(*) מִפְּנֵי עַגְמַת נֶפֶשׁ.
נפש יהודה יתמידנו. תמיד הוא בקדושתו אפילו בחורבנו: מפשילין. זורקין ומפרישין כמו הפשיל כליו לאחוריו והוא הדין כל כלים וכל מלאכות אסור לעשות בו אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום מרווח ופנוי ובהכ''נ גדול הוא וראוי ומספיק לכך: מצודות. רשת לצוד בו עופות: קפנדריא. לקצר דרכו הולך דרך פתחי בהכ''נ ושביל שמקצר הדרך נקרא קפנדריא: מפני עגמת נפש. מניחין בו עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם ויבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנָן: בָּתֵּי־כְנֵסִיּוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ, אֵין אוֹכְלִים בָּהֶם וְאֵין שׁוֹתִים בָּהֶם
(*) וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶם
(*) וְאֵין מְטַיְּלִין בָּהֶם וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶם בַּחַמָּה, מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל יָחִיד, אֲבָל
(*) קוֹרִין בָּהֶן
(*) וְשׁוֹנִין בָּהֶן
(*) וּמַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים. וַאֲמְרִינָן עַלָּה: וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן, אָמַר רָבָא: חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִים, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי:
(*) מַאי בֵּי רַבָּנָן? בֵּיתָא דְּרַבָּנָן: וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם): וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בַּחַמָּה וכו', כִּי הָא דְרָבִינָא וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הֲווּ קַיְימֵי וְקָא שַׁיְילֵי שְׁמַעְתָּא מֵרָבָא, אֲתָא
(*) זִילְחָא דְּמִיטְרָא, עַיּלֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמְרוּ: הַאי דְּקָא עַיּלִינָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא
(*) לַאו מִשּׁוּם מִיטְרָא הוּא דְּקָא עַיּלִינָן, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּשְׁמַעְתָּא בָּעְיָא
(*) צִילוּתָא
(דעת צלולה) כְּיוֹמָא
(*) דְּאִיסְתְּנָא
(כיום שמנשב בו רוח דרומית שהוא צלול).
נפש יהודה ואין נאותין בהם. אין מתקשטין בהם האדם אפילו במלבושים ותכשיטים נאים שאסור לעשות שם שום דבר: ואין מטיילין בהם. כדרך שמטיילין במקום ריוח גדול: קורין בהן. מקרא: ושונין בהן. משניות וגמרא: ומספידין בהן הספד של רבים. של ת''ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובהכ''נ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול: מאי בי רבנן. למה קורין בתי מדרשות בי רבנן לפי שביתם הוא לכל דבר: זילחא דמטרא. זרם מים שבא המטר בכח: לאו משום מטרא. שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקין בשמעתא לא היינו נכנסין שם: צילותא. דעת צלולה ומיושבת שאינו טרוד בשום מחשבה על ידי דבר אחר שמטרידו: איסתנא. שם רוח דרומית והוא לשון צלול וזוהר על שם כשהוא מנשב השמים זיהורים ורוח מזרחית שותא שמו ורוח מערבית אוריה שמו רוח צפונית שדיא:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשֵּׁי: כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאִינֵישׁ לְמִקְרֵי גַבְרָא מִבֵּי כְנִישְׁתָּא
(*) מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא לֵימָא שְׁמַעְתָּא, אִי תַּנָא הוּא לֵימָא הִלְכְתָא,
(*) אִי קַרָא הוּא לֵימָא פְסוּקָא. וְאִי לָא, לֵימָא לִינוּקָא: מַאי פְּסוּקָךְ, אִי נַמֵּי,
(*) לִישְׁהֵי פוּרְתָא וְלֵיקוּם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם): וּמַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים, הֵיכֵי דָמֵי הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים? מַחְוֵי רַב חִסְדָּא:
(*) כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְקָאִים בֵּי רַב שֵׁשֶׁת. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְקָאִים בֵּי רַב חִסְדָּא. רַפְרָם בַּר פַּפָּא סָפְדָּא לְכַלְתֵּיה בְּבֵי כְנִישְׁתָּא וכו'.
נפש יהודה מהו. מאחר שאין נכנסין בבית הכנסת שלא לצורך: אי קרא הוא. אם יודע מקרא יאמר קודם שיקראנו מקרא אחד , ואי לא יודע לומר אף מקרא אחד יאמר לתינוק שהתינוקות היו רגילין לקרות בבית הכנסת: לישהי פורתא. ישהה עצמו וישב מעט ואחר כך יקום וילך לו: כגון הספדא דקאי בי רב ששת. אם ימות אדם אחד מבי רב ששת:
וְיִזָּהֲרוּ מְאֹד בִּקְדֻשָּׁתָן, שֶׁלְּאַחַר שֶׁחָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּגָלוּתֵנוּ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתֵינוּ וּבְבָתֵּי מִדְרָשֵׁינוּ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(כט, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם. גָּלוּ לְמִצְרַיִם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל־בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם''
(שמואל־ א ב, כז). גָּלוּ לֶאֱדוֹם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה''
(ישעיה סג, א). גָּלוּ לְעֵילָם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם''
(ירמיה מט, לח), גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה''
(ישעיה מג, יד). וְאַף כְּשֶׁהֵן עֲתִידִין לִיגָאֵל שְׁכִינָה שְׁרוּיָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ''
(דברים ל, ג). ''וְיָשׁוּב'' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ''וְשָׁב'', מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת. לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּגָּלֻיּוֹת
(*) לְשָׁמְרָם מִכָּל רָע וְיוֹתֵר בְּבֵית הַתְּפִלָּה.
נפש יהודה לשמרם מכל רע. כל מעשה השמירה שהוא עלינו בגלות היא השכינה ששרויה בינינו:
פרק שלישי [קיח]
(*) כָּל בְּנֵי מִצְוָה חַיָּבִין לִיקָבֵץ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה לְבָתֵּי־ כְנֵסִיּוֹת שֶׁבִּמְקוֹמָם, לְהִתְפַּלֵּל עִם הַקָּהָל וְשָׁם נִשְׁמַעַת תְּפִלָּתָם, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְצוּיָה שָׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, א): אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה''
(מלכים־א ח, כח),
(*) בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְפִלָּה. אָמַר רָבִין בַּר אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱלֹהִים נִצָּב
(*) בַּעֲדַת־אֵל בְּקֶרֶב'' וגו'
(תהלים פב, א).
(*) וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל''. וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר ''
(*) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט''
(שם). וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
(*) אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ'' וכו' עַד ''וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ''
(מלאכי ג, טז). מַאי ''וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ''? אָמַר רַב אַסֵּי: אֲפִלּוּ חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. וּמִנַּיִן לְאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִמּוֹ וְקוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר טוֹב? שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי
(*) אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ''
(שמות כ, כא).
נפש יהודה כל בני מצוה. שהוא בן י''ג שנים שמצרפין אותו לעשרה מחויב הוא לבא לבה''כ שמא צריכין לו למנין עשרה ואף אם יש שם עשרה בלא הוא שם נשמעת התפלה יותר: במקום רנה. בבהכ''נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב: בעדת אל. בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו'. עדה קרויה עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו כלב ויהושע ונשארו עשרה מרגלים וקוראם עדה: בקרב אלהים ישפוט. אלהים ב''ד ואין קרוין אלהים אלא בשלשה: איש אל רעהו. היינו שנים: אבוא אליך. ל' יחיד הוא:
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ חַד, תְּרֵי צְרִיכָא לְמֵימַר? תְּרֵי
(*) מִיכְתְּבָן מִילַיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת חַד לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא צְרִיכָא לְמֵימַר? מַהוּ דְתֵימָא, דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה בֵּינַייהוּ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נַמֵּי הַיְנוּ תוֹרָה. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה צְרִיכָא לְמֵימַר? עֲשָׂרָה
(*) קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא, תְּלָתָא עַד דְּיָתְבֵי.
נפש יהודה מיכתבן מילייהו. כדכתיב ויכתב בספר זכרון לפניו: קדמה שכינה ואתיא. קודם שיהיה כל העשרה שנאמר נצב בעדת אל מעיקרא משמע:
וְאִם לֹא נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֶכְתּוֹ לִדְבַר הָרְשׁוּת, חוֹטֵא. כְּדַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם ו, ב): וַאֲמַר רָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית־הַכְּנֶסֶת וְיוֹם אֶחָד לֹא בָא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) מַשְׁאִיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי בָכֶם
(*) יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ
(*) אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים'' וגו'
(ישעיה נ, י). אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ וְיִבְטַח בְּשֵׁם ה'. וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ, אֵין נֹגַהּ לוֹ. מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִבְטָח בְּשֵׁם ה' וְלֹא בָטַח וּלְהִשָּׁעֵן בֶּאֱלֹהָיו וְלֹא נִשְׁעַן.
נפש יהודה משאיל בו. מה טיבו של פלוני למה לא בא: ירא ה'. שהיה רגיל לבא אליו: אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אשר עתה הלך למקום חושך אשר מנע עצמו מלהשכים לפתחי נגד המצוה והתורה הנקראים נר ואור ושאר מעשיו נקראים חושך מכ''ש אם עבר עבירה שהיא חושך וצלמות:
וּמִי שֶׁלֹּא נִכְנַס לְבֵית־הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל עִם בְּנֵי עִירוֹ נִקְרָא שָׁכֵן רָע, כְּדַאֲמְרִינָן הָתָם
(ח, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית־הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵין נִכְנָס לְתוֹכוֹ לְהִתְפַּלֵּל נִקְרָא שָׁכֵן רָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹּה אָמַר ה' עַל־ כָּל־שְׁכֵנַי הָרָעִים''
(ירמיה יב, יד). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם''
(שם).
נפש יהודה הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא:
וְיִזָּהֵר לְבַל יַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְבֵית־הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל, כְּדַאֲמְרִינָן הָתָם
(ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַמִּתְפַּלֵל
(*) אֲחוֹרֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן'' וגו'
(תהלים יב, ט). אָמַר אַבַּיֵּי: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, אֲבָל מְהַדֵּר אַפֵּיה לְבֵי כְנִישְׁתָּא לֵית לָן בָּהּ.
נפש יהודה אחורי בית הכנסת נקרא רשע. שנראה כמבריח עצמו מפתח בהכ''נ שבמזרח:
וְאִם נִכְנָס לְהִתְפַּלֵּל לְבֵית־הַכְּנֶסֶת עִם חֲבֵרוֹ יַמְתִּין לוֹ, כְּדאֲמְרִינָן הָתָם
(ה, ב): תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא הִמְתִּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְיָצָא טוֹרְפִין לוֹ תְפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ
(*) הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ''
(איוב יח, ד). וְאֵין צוּר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי'' וגו'
(דברים לב, יח). וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:''
(*) לוּא הִקְשַׁבְתָּ
(*) לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעוֹתָיו''
(ישעיה מח, יח־יט).
נפש יהודה טורף נפשו באפו. זה שהלך לו אומר לו הקב''ה עליך מקרא זה נאמר שגרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' תפלתו אינה מקובלת לפני הקב''ה: הלמענך תעזב ארץ. וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו ופירש ר''ת דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין ונאה להחמיר אף לנו: לוא הקשבת. לשון המתנה היא: למצותי. בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד להמתין על חבירך:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(ח, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שְׁנֵי פְתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי''
(משלי ח, לד). שְׁנֵי פְתָחִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא:
(*) שִׁעוּר שְׁנֵי פְתָחִים. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל מִיָּד בְּהִכָּנְסוֹ, אֶלָּא, שֶׁיִּשְׁהֶה כְּשִׁעוּר הַכְנָסַת שְׁנֵי פְתָחִים.
נפש יהודה שיעור שני פתחים. רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בהכ''נ שיהא מזומן לצאת כן פירש''י. והמחבר לא פירש כן מפני שרבים יש להם מקומות שם ומיהו אם אין להם מקומות אצל הפתח ויכול ליכנס שיעור של שני פתחים ילך ותרוייהו אית ביה שצריך ג''כ להמתין קודם שיתפלל כדי לפוש רוחו וידבר בשופי:
וְאִם הָאָדָם הוּא אָנוּס וְאֵינוֹ יָכוֹל לָבֹא לְבֵית־הַכְּנֶסֶת יִתְפַּלֵּל מִכָּל מָקוֹם, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(דר"כ פכ"ה, קנח): ''רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ'' וגו'
(תהלים ד, ה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתִּתְפַּלֵּל בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בְּעִירְךָ וְאִם אֵינְךָ יָכוֹל בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ שָׂדְךָ וכו', כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת
(סימן צז).
חלק שלישי בענין הברכות ובו ארבעה פרקים
פרק ראשון [קיט]
בִּרְכַּת ''נְטִילַת יָדַיִם'' הִיא הַקּוֹדֶמֶת לְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְבָרֵךְ בְּיָדַיִם מְטֻנָּפוֹת וַאֲפִלּוּ לִיגַע בָּהֶן בַּפֶּה וּבַחֹטֶם וּבָאָזְנַיִם וּבָעֵינַיִם, לְפִי שֶׁבַּלַּיְלָה שׁוֹרָה רוּחַ רָעָה עַל הַיָּדַיִם עַד שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קח, ב): הוּא הָיָה אוֹמֵר:
(*) יָד לָעַיִן תִּקָּצֵץ, יָד לַחֹטֶם תִּקָּצֵץ, יַד לַפֶּה תִּקָּצֵץ, יָד לַחֲסוּדָה
(מקום שמקיז דם) תִּקָּצֵץ,
(*) יָד לָאַמָּה תִּקָּצֵץ, יָד
(*) לְפִי טַבַּעַת תִּקָּצֵץ,
(*) יָד לַגִּיגִית
(שמטיל בה שכר) תִּקָּצֵץ. יָד מְסַמְּאָה, יָד מַחֲרֶשֶׁת, יָד מַעֲלָה פוֹלִיפּוּס
(ריח החוטם או הפה). תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
(*) בַּת חוֹרִין הִיא וּמַקְפֶּדֶת עַד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: ''הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן''
(ישעיה נז, ה) וכו'. אָמַר שְׁמוּאֵל: יָד מַחֲרֶשֶׁת, יָד שׁוֹפֶכֶת דָמִים וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּנֵר א, כְּלָל ב, חֵלֶק ג, פֶּרֶק ג
(סימן כא) וּלְמַטָּה, בְּחֵלֶק דֶּרֶךְ אֶרֶץ
(סימן שיד).
נפש יהודה יד לעין. הנוגע בעיניו שחרית קודם נט''י תקצץ נוח לו שתקצץ ידו מלעשות כזה שרוח רעה שורה על היד ומסמאתו וכן כולם: יד לאמה. לעולם אסור מפני שמוציא ש''ז לבטלה: לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת: יד. לעין מסמאת קודם נטילה ואם נגע באוזן מחרשת בפי טבעת מביאה לידי תחתוניות שיצא אחוריו: בת חורין היא זו. הרוח השורה על הידים לפני נטילה היא בת חורין ויש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם על כן אין יוצאת ומקפדת בנטילה לנוטלו יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו:
וְאַל יְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין נְטִילָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(ד, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: כָּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִיַת יָדַיִם כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה וכו'. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל
(*) הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם
(*) נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל הָאוֹכֵל פַּת
(*) בְּלִי נִגּוּב יָדַיִם כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם''
(יחזקאל ד, יג). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ז דְּעֵדֻיּוֹת וּבְרֹאשׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ו) בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת
(יט, א): אֶת מִי נִדּוּ? אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁזִּלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם וְנִדוּהוּ חֲכָמִים וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ
(*) וְסָקְלוּ אֶת אֲרוֹנוֹ.
נפש יהודה המזלזל. שאוכל תמיד בלא נט''י: נעקר מן העולם. דעובר על דברי חכמים כו' דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: בלי ניגוב ידים. שעדיין מי הנטילה עליהם דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מאוס קרוי טומאה שאמר הקב''ה ליחזקאל שיעשה מאכלו בכלי מאוס ואמר ככה יאכלו לחמם טמא: וסקלו את ארונו. הניחו אבן גדול על ארונו:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָהּ
(שבת סב, ב): וַאֲמַר רַב אַמֵּי: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם
(*) לִידֵי עֲנִיּוּת וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דִּמְהַדָּר אַפֵּיה לְפוּרְיֵהּ,
(*) אֲבָל לְבַרָאֵי לֵית לָן בָּהּ. וְכִי מְהַדָּר אַפֵּיה לְפוּרְיֵיה נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא אֲאַרְעָא, אֲבָל לְמָנָא לֵית לָן בָּהּ. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָשָׁא כְּלָל, אֲבָל
(*) מָשָׁא וְלָא מָשָׁא לֵית לָן בָּה. וְלָאו מִילְתָא הִיא, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מַשָׁאֵי
(*) מְלֹא חֹפְנָאֵי מַיָּא וְיַהַבוּ לִי מְלֹא חֹפְנָאִי טִיבוּתָא.
(*) וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ. וְהַנֵּי מִילֵי דְאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד לָהּ.
נפש יהודה לידי עניות. דאמרינן בכל הבשר שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרא ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין לפני מטתו היינו מיאוס. ערום אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא ללבוש ולצאת והוא הדין כשהוא לבוש אסור להשתין: אבל לבראי לית לן בה. שהקילוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם: מלא חפנאי מיא. מלא ידים של מים כגון בהרבה מים ויהב ליה הקב''ה הרבה טובה עשירות: ושאשתו מקללתו. לבעלה על שלא רוצה לעשות לה תכשיטים דרך שאר נשים ואית ליה ביכולת לעשות ואינו עושה גורם לו עניות:
וּכְבָר מָצִינוּ בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהֶחֱמִיר בִּדְבַר נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָנוּס, מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר יְכוֹלִין לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַסִּים
(כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ
(*) הַגִּרְסִי מְשָׁרֵת אוֹתוֹ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין
(*) מַיִם בְּמִדָּה. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִים, אֲמַר לֵיהּ: מַה הַיּוֹם מֵימֶיךָ מְרֻבִּין?
(*) שֶׁמָּא לַחְתֹּר אֶת הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ לוֹ חֶצְיָן וְהִנִּיחַ חֶצְיָן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָקֵן אֲנִי
(*) וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ. סָח לוֹ כָּל הַמְּאֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם לִטֹּל יָדַי. אָמַר לוֹ: לִשְׁתּוֹת אֵין מַגִּיעִין, לִנְטִילַת יָדַיִם מַגִּיעִין? אֲמַר לֵיהּ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה, מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי וְאַל אֶעֱבֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי. אָמְרוּ, שֶׁלֹּא טַעַם כְּלוּם עַד שֶׁהֵבִיא מַיִם וְנָטַל יָדָיו. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, אָמְרוּ: בְּזִקְנוּתוֹ כָּךְ,
(*) בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; בְּבֵית הָאֲסוּרִים כָּךְ, בְּבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה הגרסי. שם מקום ל''א שהיה טוחן גריסים: מים במדה. די ספוקו לשתות וליטול ידיו: שמא לחתור את האסורים. שתשפוך מים על האבנים כדי להחליש ולהשחית החמר להשמיט מהם האבנים לחתור החומה: וחיי תלוין בחייך. שאין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן: בילדותו. שהיה יכול לקבל טורח ועינוי:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה
(*) שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ''בְּנִי אִם־ חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם־אֲנִי''
(משלי כג, טו).
נפש יהודה תיקן שלמה. עירובי חצירות וגזר שלא להוציא מרה''י לרה''י חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבא להתיר מרה''ר לרה''י והיינו דכתיב אזן וחקר תיקן משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בו:
וּמָצִינוּ: מִנְיַן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת ''נְטִילַת יָדַיִם'' יג וְעִם
(*) הָאַנְטָל, שֶׁהוּא הַכְּלִי, הֵם יָד, כְּמִנְיָן י''ד אֵבָרִים שֶׁבַּיָּד עִם רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת.
נפש יהודה האנטל. על כן אומרים נטילת ידים ולא רחיצת ידים משום שהכלי שרוחצין ממנו נקרא אנטל והוא כלי שמשימין בו מים ועל שם הכלי נקרא נט''י:
וְצָרִיךְ הַנּוֹטֵל יָדָיו לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה וְלֶאֱכוֹל פַּת אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין לִיטוֹל יָדָיו וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת ''נְטִילַת יָדַיִם''. וְהַסִּימָן הוּא: שְׁטָפַתְנִ''י. שְׁ'מַע, טִ'בּוּל, פַּ'ת, תְּ'פִלָּה, נְ'טִילַת יָ'דַיִם. וְעַל אֵלּוּ הַנְּטִילוֹת יְבָרֵךְ וְלֹא בַאֲחֵרוֹת, שֶׁאֵלּוּ חַיָּבוֹת וּצְרִיכוֹת בְּרָכָה.
פרק שני [קכ]
בְּכָל הַחֲסָדִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאֵל יִתְבָּרַךְ עִם הָאָדָם בְּכָל עֵת, חַיָּב לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ. עַל כֵּן תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּכָל יוֹם יְבָרֵךְ הָאָדָם בְּשָׁכְבוֹ בָּעֶרֶב וּבְקוּמוֹ בַּבֹּקֶר לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ עַל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות ס, ב): הַנִּכְנָס לִישֹׁן עַל מִטָּתוֹ, אוֹמֵר מִ''שְּׁמַע'' עַד ''וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ''. וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁינָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפָּי וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עַיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַעֲמִידֵנִי לְשָׁלוֹם
(*) וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.
נפש יהודה ותהא מטתי שלמה. שלא יהא פסול ורשע בזרעי:
(*) כִּי מִתְעַר מַאי אוֹמֵר? ''אֱלֹהַי נְשָׁמָה'' וכו'.
(*) כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא אוֹמֵר: ''בָּרוּח אַתָּה ה' הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה''. כִּי לָבִישׁ אוֹמֵר וכו'. וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ עַד לְאַחַר נְטִילָה, עַל כֵּן סִדְּרוּם לְאַחֲרֶיהָ.
נפש יהודה כי מתער. כי ננער בשחרית משנתו אומר אלהי נשמה וכו': כי שמע קול תרנגולא. דאיכא דוכתי דקרו לתרנגול שכוי אומר ברוך שנתן לשכוי בינה לידע עת שקורא והוא הדין אפילו כי לא שמע דאין ברכה זו אלא להבחנה על הנאת האור שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האור:
וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת תְּפִלִּין וְצִיצִית וּשְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם, עַד שֶׁיַּשׁלִים בְּכָל יוֹם מֵאָה בְרָכוֹת, שֶׁהֵם מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם. וּרְאָיָה לַדָּבָר, מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים. מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ'' וגו'
(דברים י, יב), אַל תִּקְרִי מָה, אֶלָּא מֵאָה. מִן הַנְּבִיאִים מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְאֻם הַגֶּבֶר
(*) הֻקַם עָל''
(שמואל־ב כג, א). וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים זַ''ל, שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּכָל יוֹם מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה, עָמַד דָּוִד וְתִקֵּן לָהֶם מֵאָה בְרָכוֹת. נִמְצָא, כִּי לְאַחַר שֶׁתִּקְּנָם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּשְׁכָחוּם, בָּא דָּוִד וְיִסְּדָן. מִן הַכְּתוּבִים מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'''
(תהלים קכח, ד). פֵּרוּשׁ: גֶּבֶר יְרֵא ה' יְבָרֵךְ בְכָל יוֹם מֵאָה בְרָכוֹת כְּמִנְיָן כִּ''י כֵ''ן. עַל כֵּן סִדְּרוּ חֲכָמִים זַ''ל אֵלּוּ הַמֵּאָה בְּרָכוֹת
(*) בְּסֵדֶר הָעוֹלָם וּבְהַנְהָגָתוֹ בְּכָל יוֹם. וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לִיזָהֵר בָּהֶן וְאַל יִפְחוֹת מֵהֶן. הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְרָכוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה'' וגו'. וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים
(*) שֶׁגּוֹרְעִין י''א בְּרָכוֹת מִן הַתְּפִלּוֹת וּמַשְׁלִימִין אוֹתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַתְּכֶלֶת
(מג, ב): רַב חִיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אִוְיָא, בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב
(*) טָרַח וּמְמַלְּאָם
(*) בְּאִסְפַּרְמְקֵי
(*) וּמְגָדֵי.
נפש יהודה הוקם על. על בגימטריא מאה: בסדר העולם ובהנהגתו בכל יום. יש לברך אותן מאה ברכות שהם מסודרים על בריאת העולם איך שברא הקב''ה העולם בחכמה ובתבונה ואיך הוא מנהג עולמו וזן הבריות בחסדו הגדול ונותן לכל אחד צרכיו וכן בכל דברים כאלו מה בא''ת ב''ש מאה: שגורעין י''א ברכות מן התפלות. מן הג' שמונה עשרה ערבית שחרית מנחה י''א ברכות מן כל שמונה עשרה: טרח וממלאם. הברכות: באספרמקי. בשמים: ומגדי. מיני פירות או מאכלים מתוקים שטעונין ברכה:
וְחוּץ מִזֶּה מַשְׁלִים אָדָם וְגַם מוֹסִיף עַל זֶה כַּמָּה בְרָכוֹת בְּכָל יוֹם
(*) בִּתְנוּעוֹתָיו וּבְהוֹדָאוֹתָיו וּבִרְאוֹתוֹ מְקוֹם נֵס וּבִרְאוֹתוֹ אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם וּבִדְבָרִים אֲחֵרִים.
נפש יהודה בתנועותיו. דברים שאדם עושה בגופו ע''י פעולת אבריו וחושיו שמנענעים אותם לפעולה זו ומה שצריך לגופו:
בִּתְנוּעוֹתָיו כֵּיצַד? כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא, אוֹמֵר: הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים וכו'; כְּשֶׁיָּצָא, אוֹמֵר: אֲשֶׁר יָצַר וכו'. כְּשֶׁנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' וכו'; וּכְשֶׁיּוֹצֵא - מוֹדֶה אֲנִי. כְּשֶׁנִּכְנָס לְהָקִיז דָּם, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן וכו'; וּכְשֶׁמֵּקִיז דָּם, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' רוֹפֵא חִנָּם. וּכְשֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וּכְשֶׁנִּכְנָס לַכְּרָךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם וּבִיצִיאָתוֹ שְׁתַּיִם, כִּדְאִיתָא, בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות ס, א). וּבִכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וכו'; וּבִיצִיאָתוֹ - מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ. גַּם
(*) כְּשֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים בְּעִתָּם יִתֵּן הוֹדָאָה. וְגַם בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ח, ב) וּבְפֶרֶק הַמַּפְקִיד
(בבא מציעא מב, א):
(*) הַהוֹלֵךְ לָמוּד אֶת גָּרְנוֹ, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן; וְאַחַר שֶׁיַּתְחִיל לָמוּד נוֹתֵן הוֹדָאָה. וְגַם בִּתְנוּעוֹת אֲחֵרוֹת.
נפש יהודה כשירדו הגשמים בעתם. צריך ליתן שבח והודיה להקב''ה: ההולך למוד את גרנו. התבואה שבגורן:
בְּהוֹדָאוֹתָיו כֵּיצַד? אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפָּא וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין וְיָצָא וכו'. וְגַם הַנִּכְנָס לִרְאוֹת אֶת הַחוֹלֶה
(*) כְּשֶׁסּוֹעֵד מֵחָלְיוֹ, אוֹמֵר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהַבָךְ לָן וכו'. וְגַם חַיָּב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה וכו', כִּדְגַרְסִינָן הָתָם.
נפש יהודה כשסועד מחליו. שנתרפא מחליו כמו ה' יסעדנו על ערש דוי:
בִּרְאוֹתוֹ מְקוֹם נֵס כֵּיצַד? הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים וכו'. וְגַם בְּמָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בוֹ נֵס לְאָבִיו, אוֹ לְעַצְמוֹ, אוֹ לְרַבּוֹ. וְעַל כֻּלָם יוֹדֶה לָאֵל יִתְבָּרַךְ.
בִּרְאוֹתוֹ אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם כֵּיצַד? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וכו'. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עַד מָתַי מְבָרְכִין עַל הַחֹדֶשׁ וכו'. עַל הַזִּיקִים וְעַל הַזְּוָעוֹת, כִּדְאִיתָא בִּבְרָכוֹת
(שם). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מַאי זִיקִים וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה חַמָּה בִּתְקוּפָתָהּ וּלְבָנָה בְּטָהֳרָתָהּ וכו'.
וּבִרְאוֹתוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים כֵּיצַד? תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה
(*) מַרְקוּלִיס, אוֹמֵר וכו'. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה בָּבֶל הָרְשָׁעָה חַיָּב לְבָרֵךְ חֲמִשָּׁה בְרָכוֹת. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה אוֹכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּיִשּׁוּבָן וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה הַכּוּשִׁי וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה
(*) אֶת הַפִּיל וְאֶת הַקּוֹף וכו'. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מָאן דְּנָפִיק בְּיוֹמֵי נִיסָן וכו'. אָמַר רַב יוֹחָנָן: הָרוֹאֶה חֲלוֹם וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה וכו'. כָּל זֶה לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַחֲסָדִים בָּאִים מִן הַשָּׁמַיִם.
נפש יהודה מרקוליס. שם עבודת כוכבים ועבודתה שזורקין בה אבנים: את הפיל. מן חיה עליפנ''ט בל''א וכן הקו''ף אפי''א או מערקא''ץ בל''א:
פרק שלישי [קכא]
כְּשֶׁהָאָדָם נֶהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשׁוּם פָּנִים חַיָּב לְבָרֵךְ לַאֲדוֹן הַכֹּל, אֲשֶׁר כָּל הַהֲנָאוֹת בָּאוֹת מִטּוּבוֹ. וְאִם נֶהֱנֶה בְּלֹא בְרָכָה,
(*) מָעַל, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין
(ברכות לה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. חָכָם מַאי עָבֵיד לֵיהּ, הָא עָבְדֵּיהּ לְאִיסוּרֵיא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִקָּרָא וִילַמְּדֶנוּ בְּרָכוֹת, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי מְעִילָה. וְאַמַאי קָרֵי לֵיהּ מָעַל? לְפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹכֵל בְּלֹא בְרָכָה לַשֵּׁם, נִרְאֶה שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁבָּאָה לוֹ
(*) בַּחֲרִיצוּתוֹ וְאֵינוֹ כֵן, כִּי הַכֹּל בָּא מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבָזֶה מָעַל.
נפש יהודה מעל. כנהנה מן ההקדש: בחריצותו. בחכמתו ובחריפותו הגיע לזה:
וְעוֹד, שֶׁקֹּדֶם בְּרָכָה הוּא קֹדֶשׁ וּמוֹעֵל בּוֹ כְּמוֹ בְקֹדֶשׁ וּלְאַחַר בְּרָכָה זָכָה בוֹ מֵאֵת שֻׁלְחַן הַשֵּׁם שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ, לְפִיכָךְ הַנֶּהֱנֶה בְלֹא בְרָכָה מוֹעֵל כְּמִי שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ בְּלֹא פִדְיוֹן. וְהָכֵי מִסְתָּבְרָא, מִדַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה מָעַל כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ''
(תהלים כד, א). רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב: ''לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ'', וגו', וּכְתִיב: ''וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם''
(שם קטו, טז)? לָא קַשְׁיָא, כָּאן קֹדֶם בְרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה.
וְהָכֵי נַמֵּי מִסְתַּבְּרָא, מִדַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם) וְאַף בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קב, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה כְּאִלּוּ
(*) גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר
(*) אֵין־ פָּשַׁע'' וגו'
(משלי כח, כד). וְאֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲלוֹא־הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ''
(דברים לב, ו). וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ''
(משלי א, ח). מַאי ''חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית''
(שם כח, כד)? חָבֵר הוּא לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
נפש יהודה גוזל. להקב''ה , את ברכתו: וכנסת ישראל. שחוטא בזה שלא ברך ועי''כ הפירות לוקין: אין פשע. לפי שהוא מיקל רואין האחרים ולומדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא וכן בכל העבירות שאחרים רואין ממנו ועושין גם הם כך:
וּכְמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ בְּרָכָה לְפָנֶיהָ כָּךְ תִּקְּנוּ בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ.
(*) וְטוֹב לְסָמְכָהּ לִנְטִילָה אַחֲרוֹנָה, כְּדַאֲמְרִינָן בִּירוּשַׁלְמִי
(ברכות א, א): אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, דִּכְתִיב: ''וְסָמַךְ וְשָׁחַט''
(ויקרא א, ד־ה). תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי''
(תהלים יט, טו) וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה''
(שם כ, ב). תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה, דִּכְתִיב: ''שְׂאוּ־יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת־ה'''
(שם קלד, ב).
נפש יהודה וטוב לסמכה. אותה ברכה אחרונה לאומרה מיד אחר שנטל ידיו במים אחרונים אחר אכילתו:
וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן יֵשׁ לָהּ סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ
(ברכות מח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ'' וגו'
(דברים ח, י). ''וּבֵרַכְתָּ'' זוֹ
(*) בִּרְכַּת הַזָּן; ''
(*) אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם) זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן; ''
(*) עַל־הָאָרֶץ''
(שם) זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ; ''
(*) הַטֹּבָה''
(שם) זוֹ בִּרְכַּת נֶחָמָה; ''
(*) אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ''
(שם) זוֹ ''הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב''.
נפש יהודה ברכת הזן. ברכה ראשונה של ברכת המזון שמסיים ברוך אתה ה' הזן את הכל: את ה' אלהיך זו ברכת הזימון. שצריך לזימון לברך בשלשה וכן בי' דאת לרבות בא: על הארץ. זו ברכת הארץ , נודה לך ה' אלהינו על הארץ וכו': הטובה. זו ברכת נחמה , רחם ה' אלהינו וכו': אשר נתן לך. זו הטוב והמטיב , ברכת האל אבינו דכתיב ביה הטוב והמטיב לכל:
אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ'' מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַן לָךְ. רַבִּי אוֹמֵר: ''וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ'' זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן, אֲבָל בִּרְכַּת זִמּוּן מִן ''
(*) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי''
(תהלים לד, ד) נָפְקָא. ''עַל־הָאָרֶץ'', זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ''הַטֹּבָה'' זוֹ ''בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם'' וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן''
(דברים ג, כה). וְ''
(*) הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'' בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. וְאֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? אָמַרְתְּ קַל וָחֹמֶר:
(*) כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב לֹא כָל שֶׁכֵּן. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר:
(*) אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ''
(שמות כג, כה), אַל תִּקְרֵי ''וּבֵרַךְ'' אֶלָּא ''וּבָרֵךְ''. וְאֵימָתַי קָרוּי לֶחֶם? קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ.
נפש יהודה גדלו. שנים אתי שלש: הטוב והמטיב ביבנה תקנו. על הרוגי ביתר שלא נסרחו עד שניתנו לקבורה: כשהוא שבע. מצוה לברך ולהודות על שבעו כשהוא רעב והוא בא להפיק את רעבונו ע''י ברייתו של הקב''ה לא כ''ש שזה צריך לברך להקב''ה יותר: אינו צריך. לקל וחומר זה אלא וברך את לחמך ברך את לחמך:
רַבִּי נָתַן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ [וגו']
(*) כִּי־הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח''
(שמואל־ א ט, יג).
(*) וְכָל כָּךְ לָמָּה? אָמַר רַב: מִכָּאן שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכָּל־הָעָם''
(שם שם, ב). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִכָּאן
(*) שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֵרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
נפש יהודה כי הוא יברך הזבח. ואח''כ יאכלו הקרואים למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל: וכל כך למה. היו הנשים מאריכות דבריהן בדברם עם שאול: שאין מלכות נוגעת בחברתה. לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו ואורך דברים עכב לפי שעה:
וְאֵין לִי אֶלָּא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחֹמֶר: לְחַיֵּי שָׁעָה מְבָרֵךְ, לְחַיֵּי הָעוֹלָם לֹא כָל שֶׁכֵּן. רַבִּי חִיָּא בַּר נַחֲמָנִי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ'' וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ''וְאֶתְּנָה לְךָ לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה''
(שמות כד, יב). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: וּמִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''אֲשֶׁר נָתַן לָךְ ה' אֱלֹהֶיךָ'' דַּיָּנְךָ, בְּכָל דִּין שֶׁדָּנְךָ, אַחַת
(*) מִדָּה טוֹבָה וְאַחַת מִדָּה שֶׁל פֻּרְעָנוּת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''הַטֹּבָה'', ''טוֹבָה'' זוֹ תּוֹרָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם'' וגו'
(משלי ד, ב); ''הַטּוֹבָה'' זוֹ ''בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם'', וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן''
(דברים ג, כה).
נפש יהודה מדה טובה. כלומר לעולם צריך האדם לברך להקב''ה על כל מה שיבא לו בין רע בין טוב אז גם הרעה טובה היא לו ותורה מדה טובה היא וצריך לברך עליה:
וְלֹא בַּהֲנָאַת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אַף בַּהֲנָאַת הָרֵיחַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין
(ברכות מג, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ הַטּוֹב? שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ''
(תהלים קנ, ו), אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְלֹא הַגּוּף? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֵיחַ.
וְגַם כְּשֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר זְמַן, אוֹ יִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת כְּשֶׁמְּקַבֵּל הֲנָאָה, כָּל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם יְבָרֵךְ לָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁהַכֹּל בְּיָדוֹ וּבְמַאֲמָרוֹ.
פרק רביעי [קכב]
יֵשׁ בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁהֵן בִּרְכַּת הַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה, שֶׁמְּחֻיָּב אָדָם לְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות נד, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: אַרְבָּעָה
(*) צְרִיכִין לְהוֹדוֹת וְאֵלּוּ הֵן: יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא.
נפש יהודה צריכין להודות כשיוצאין מן הסכנה. וסימן חיים ''חולה ''ים ''יסורין ''מדבר אך יש נותנין סימן ''חבוש ''ים ''יסורין ''מדבר דהא חולה ויסורין חדא היא:
יוֹרְדֵי הַיָּם מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת''
(תהלים קז, כג) וּכְתִיב בַּתְרֵיה: ''יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ''
(שם שם, לא). הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת - דִּכְתִיב: ''תָּעוּ בַמִּדְבָּר וגו' וַיַּדְרִיכֵם וגו' יוֹדוּ וגו'
(שם שם, ד־ח). וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וגו' יוֹדוּ'' וגו'
(שם שם, יז־כא). וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וגו' וַיִּצְעֲקוּ וגו' יוֹצִיאֵם וגו' יוֹדוּ וגו'
(שם שם, י־טו).
מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ''בָּרוּךְ הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב''. אָמַר אַבַּיֵּי: וְצָרִיךְ לְאוֹדוּיֵי קַמֵּי עֲשָׂרָה, דִּכְתִיב: ''וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָם''
(שם שם, לב). אָמַר מַר זוּטְרָא: וְהוּא דְּאִכָּא תְּרֵי רַבָּנָן בְּהַדֵיהוּ, דִּכְתִיב: ''וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ''
(שם).
(*) וְאֵימָא בַּעֲשָׂרָה רַבָּנָן? מִי כְתִיב ''בִּקְהַל זְקֵנִים''? ''בִּקְהַל־עָם'' כְּתִיב. וְאֵימָא בַּעֲשָׂרָה וּבִתְרֵין רַבָּנָן? קַשְׁיָא.
נפש יהודה ואימא בעשרה ובתרין רבנן. דצריך י''ב להודות בפניהם:
וְהַסִּימָן מֵאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הוּא: ''וְכָל הַחַיִּי''ם יוֹדוּךָ סֶלָה'': ח'וֹלֶה, יָ'ם, יִ'סּוּרִין, מִ'דְבָּר.
וּבְאַרְבָּעָה דְבָרִים אֵלּוּ חַיָּב לְהוֹדוֹת בָּרַבִּים בִּגְזֵרַת הַכָּתוּב, אֲבָל בְּכָל שָׁעָה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהוֹדוֹת וּלְבָרֵךְ לָאֵל יִתְבָּרַךְ בֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם, עַל כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַחֲסָדִים שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּכָל עֵת וְשֶׁמַּצִּילוֹ מִכָּל מִקְרִים וּפְגָעִים הַפְּרוּשִׂים עַל כָּל הַחַיִּים וּמְזֻמָּנִים לָבוֹא. וִיבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ חֶסֶד עַל הֶעָתִיד, כִּי לֹא בְחַיִל וְלֹא בַחֲנִית יוֹשִׁיעַ ה'. וְכָל הַשְּׁמִירוֹת מֵאִתּוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְאִם הוּא לֹא יִשְׁמֹר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר.
וְעַל כֵּן אֵין לָאָדָם לָשׂוּם בִּטְחוֹנוֹ כִּי אִם בַּאֲדוֹן הַכֹּל, שֶׁהַיְּכֹלֶת בְּיָדוֹ וִיבַקֵּשׁ וְיִתְחַנֵּן מִמֶּנּוּ, כִּי הַכֹּל נַעֲשֶׂה בִּרְשׁוּתוֹ וּבְמַאֲמָרוֹ. וְאִם לִפְעָמִים בְּחֶטְאוֹ יָבֹא לוֹ רָעָה, יוֹדֶה לְדַיַּן הָאֱמֶת, שֶׁהַכֹּל בָּא בַּדִּין. וִיבָרֵךְ לוֹ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה, בַּמִּשְׁנָה
(נד, א):
(*) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל
(*) הַטּוֹבָה וכו'. וּמַסִּיקְנָא בִּגְמָרָא
(ס, ב): לְקִבּוּלָא בְּשִׂמְחָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מִנָּא הַנֵּי מִילֵי? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא: ''בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר''
(תהלים נו, יא). ''בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר'' זוֹ מִדָּה טוֹבָה, ''בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר'' זוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מֵהָכָא, ''חֶסֶד־וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה''
(שם קא, א). אִם לְחֶסֶד אָשִׁירָה, אִם לְמִשְׁפָּט אָשִׁירָה. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר: אָמַר קְרָא: ''כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא'' וגו'
(שם קטז, יג), ''צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם'' וגו'
(שם שם, ג־ד). רַבָּה אָמַר: אָמַר קְרָא: ''ה' נָתַן וַה' לָקָח'' וגו'
(איוב א, כא).
נפש יהודה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. משמע הכל הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אלא לקבלינהו בשמחה מברך על מדת פורענות בלבב שלם: בה'. מדת רחמים אלהים זו מדת הדין לשון דיין כמו עד אלהים יבא דבר שניהם:
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר וְתָאנָא מִשְּׁמֵיה דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: כָּל מָאן דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא עָבִיד לְטָב. כִּי הָא דְרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא,
(*) וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ תַרְנְגוֹלָא וְחַמָּרָא וּשְׁרָגָא. מָטָא לְהַהוּא דוּכְתָּא, בָּעָא אוּשְׁפִּיזָא וְלָא יַהֲבוּ לֵיהּ. אָזַל
(*) בָּת בְּדַבְּרָא. אֲתָא אַרְיֵה אָכְלֵיהּ לְחַמָּרָא, אֲתָא שׁוּנְרָא אָכְלֵיהּ לְתַרְנְגּוֹלָא, אֲתָא זִיקָא כָּבְיֵהּ לִשְׁרָגָא. אָמַר: כָּל מַה דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא לְטָב. בְּלֵילָא אֲתָא גַּיְיסָא שָׁבְיֵיהּ לְמָתָא. אָמַר: לָאו אָמְרֵי לְכוֹן: כָּל מַה דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא לְטָב. לְלַמְּדֵנּוּ, שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים בָּא לוֹ לָאָדָם דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לוֹ לִכְאוֹרָה שֶׁהוּא רַע לוֹ וּמְסַבֵּב לוֹ טוֹבָה.
נפש יהודה הוה בהדיה תרנגולא. להקיצו משנתו: בת בדברא. לן בשדה. הכל לטובה , אילו היה הנר דלוק היו הגייסות רואין אותי ואילו היה החמור נוער או תרנגול קורא היו הגייסות באים ושובים אותנו:
וְלִפְעָמִים בָּא לוֹ לָאָדָם מְעַט רַע בְּדִין שֶׁל רַחֲמָנוּת וְנִכְנָס לוֹ בִּמְקוֹם עֹנֶשׁ גָּדוֹל שֶׁהָיָה חַיָּב. וְעַל הַכֹּל יוֹדֶה לַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט שֶׁמְּרַחֵם עָלָיו וַאֲפִלּוּ בְּכַעֲסוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת
(לא, א): דָּרַשׁ רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב, ''אוֹדְךָ ה'
(*) כִּי אָנַפְתָּ בִּי'' וגו'
(ישעיה יב, א), בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁיָּצְאוּ לִסְחוֹרָה.
(*) יָשַׁב לוֹ קוֹץ לְאָדָם מֵהֶם, הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. לְיָמִים שָׁמַע שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בַּיָּם, הִתְחִיל מוֹדֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: ''יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי''
(שם).
נפש יהודה כי אנפת בי. מפני שכעסת עלי אני מודה שלטובתי היה: ישב לו קוץ. ברגלו של אחד מהם ולא יכול לצאת:
וְהַיְנוּ דַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ''לְעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת
(*) לְבַדּוֹ''
(תהלים קלו, ד)? אֲפִילוּ בַּעַל הַנֵּס אֵינוֹ מַכִּיר אֶת נִסּוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלִּפְעָמִים עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס עִם הָאָדָם וְדוֹמֶה לוֹ בְּהִפּוּכוֹ, לְפִי שֶׁכֻּלָּם הֵם כְּסוּמִים, רוֹאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה רוֹאִים, שׁוֹמְעִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מַה שּׁוֹמְעִים, מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים שֶׁבָּא לְטוֹבָה יִתְגַּלְגֵּל מִמֶּנּוּ הָפְכּוֹ, וּמַה שֶׁמְּדַמִּין שֶׁבָּא לְרָעָה פְּעָמִים שֶׁיִּסְתַּבֵּב שֶׁבָּא לְטוֹבָה. עַל כֵּן יוֹדֶה עַל הַכֹּל וִיבָרֵךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
נפש יהודה לבדו. הוא לבדו יודע שהוא נס אבל בעל הנס אינו מכירו:
החלק הרביעי מצות ציצית ובו שלשה פרקים
פרק ראשון [קכג]
עֲטִיפַת צִיצִית הִיא מִצְוָה גְדוֹלָה וְאַל יְזַלְזֵל אָדָם בָּהּ כִּי שְׂכָרָהּ גָּדוֹל, עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַתְּכֵלֶת
(מג, ב): תַּנְיָא: ''וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם''
(במדבר טו, לט), רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בָּהּ. וְאֵיזוֹ?
(*) זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. תַּנְיָא אִידָךְ: ''וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם'' וגו', רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָה. וְאֵיזוֹ? זוֹ מִצְוַת כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב: ''לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ''
(דברים כב, יא־יב).
נפש יהודה זו קריאת שמע. דכשתכיר מנין של ציצית קורא אתה ק''ש והן תכלת שיש בציצית דכתיב וראיתם אותו שיהא ניכר בצבעים:
תַּנְיָא אִידָךְ: ''וּרְאִיתֶם אֹתוֹ'' וגו',
(*) כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ נִתְחַיֵּב בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן.
(*) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דַּאֲמַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ הִיא. תַּנְיָא אִידָךְ: ''וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם'' וגו',
(*) שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָן. וְתַנְיָא אִידָךְ: ''וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם'',
(*) רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כָּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוֹ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא: ''וּרְאִיתֶם אֹתוֹ'' וּכְתִיב הָתָם: ''
(*) אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא'' וגו'
(דברים ו, יג). תָּנוּ רַבָּנָן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁסִבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִצְוַת תְּפִלִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן, צִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וכו', כִּדְאִיתָא בְּעִנְיַן הַמִּילָה
(סימן פב).
נפש יהודה כיון שנתחייב במצוה. זו שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגין ביום ל''א כיון שנתחייב אדם במצוה זו בציצית כשיגיע לי''ג שנים נתחייב בכל המצות: ורבי שמעון היא. דפוטר הנשים ממצות ציצית משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא דכסות לילה פטור מן הציצית: שקולה מצוה זו. מדכתיב את כל המצות ועוד דציצית בגימ' ת''ר וחמש קשרים וח' חוטין הרי תרי''ג: ראיה. ראית ציצית מביא' לידי זכירת מצות אחרות: את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. מה להלן שכינה אף כאן אותו דוראיתם שכינה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(מד, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה, צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית. שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ. שִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים וְקָבְעָה לוֹ זְמָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ לוֹ זְמַנּוֹ הָלַךְ וְיָשַׁב עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ. נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁשִׁגֵּר לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיָשַׁב לוֹ עַל הַפֶּתַח. אָמְרָה לָהּ: יִכָּנֵס. נִכְנַס. הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת, שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף וְהָעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת סֻלָּם שֶׁל כֶּסֶף וְהָעֶלְיוֹן שֶׁל זָהָב. וְעָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה עֲרֻמָּה, וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עָרֹם כְּנֶגְדָּהּ. בָּאוּ צִיצִיוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו. נִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אָמְרָה לוֹ: גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי, אֵינִי מְנִיחֲךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי: מַה מּוּם רָאִיתָ בִּי? אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, וְצִיצִית שְׁמָהּ, וּכְתִיב בָּהּ: ''אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'' שְׁתֵּי פְעָמִים
(במדבר טו, מא). אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָרַע וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר; וְעַתָּה נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים. אָמְרָה לוֹ: הָעֲבוֹדָה, אֵינִי מְנִיחֲךָ עַד שֶׁתִּכְתֹּב לִי מַה שִּׁמְךָ וּמַה שֵּׁם עִירְךָ וּמַה שֵּׁם רַבְּךָ וּמַה שֵּׁם מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תוֹרָה. כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ. עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ,
(*) שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת וּשְׁלִישׁ לָעֲנִיִּים וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ, חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת, וּבָאת לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא. אָמְרָה לוֹ: צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי עִבְרִיָּה. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים?
(*) הוֹצִיאָה כְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ. אָמַר לָהּ: זִיל זְכִי בְּמִקְחֵךְ.
(*) אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר, הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר. זֶה מַתַּן שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. מַעֲשֶׂה זֶה גַּם כֵּן כָּתוּב בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא.
נפש יהודה שליש למלכות. שיניחנה להתגייר: הוציאה כתב מידה. וסיפרה לו כל המאורע שלשם הש''י היא מתגיירת לפי ששמעה נס גדול של חומר מצות שטפחו לו ארבע ציציות על פניו: אותן מצעות. לא מכרה והביאה והוא היה מתן שכרו בעולם הזה:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ הַנָּשִׁים, שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מִן הַצִּיצִית, זוֹכוֹת
(*) כְּשֶׁהֵן עֲסוּקוֹת בּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(בבא בתרא עד, ב), שֶׁבַּיָּם יֵשׁ אַרְגָּז אֶחָד גָּנוּז לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דוֹסָא, דְּשָׁדְיָא בֵּיהּ תְּכֵלֶת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.
נפש יהודה כשהן עסוקות בו. שעושין ציצית ונותנין למי שצריך להם כאשתו של ר' חנינא שהית' עושה ציצית:
וּבִזְכוּת הַצִּיצִית, אָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ, שֶׁנִּצוֹלוּ חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִתּוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, דִּכְתִיב: ''בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹ־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא''
(דניאל ג, כא). וּפֵרְשׁוּ: ''לְבוּשֵׁיהוֹן'', אֵלּוּ
(*) טַלִּיתוֹת הַמְּצֻיָּצוֹת שֶׁלָּהֶן.
נפש יהודה טליתות המצויצות. הציצית היו עליהן אף כשנזרקו לכבשן ועל כן ניצלו דאל''כ מאי קמ''ל שהיו עליהן:
גַּם כָּתוּ בְּסִפְרֵי: כָּל הַמִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית קְדֻשָּׁתוֹ כְּפוּלָה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־ מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים'' וגו'
(במדבר טו, מ), מְלַמֵּד שֶׁהַצִּיצִית מוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה, וְהַזָּהִיר בּוֹ יְבֹרָךְ.
פרק שני [קכד]
גָּדוֹל עֹנֶשׁ הַמְבַזֶּה בְעֵינָיו מִצְוַת צִיצִית, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם וְאֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה; וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְאֵין לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ מְגָרְשָׁהּ; וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ תְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ; וּבִזְרוֹעוֹ; וְצִיצִית בְּבִגְּדוֹ; וּמְזוּזָה בְפִתְחוֹ; וְהַמּוֹנֵעַ מִנְעָלִים מֵרַגְלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב
(*) בַּחֲבוּרַת מִצְוָה.
נפש יהודה בחבורת מצוה. כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן:
וְגַם הַמְצַוֶּה בְעֵינָיו מִצְוַת צִיצִית נִקְרָא עַם הָאָרֶץ לְכָל חוּמְרוֹתָיו, כִּמְבַטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנִּקְרָא מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(סוטה כב, א) וּבִבְרָכוֹת, פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ
(מז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִין. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדּוֹ. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָן לְתַלְמוּד תוֹרָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ קָרָא וְשָׁנָה
(*) וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זֶהוּ עַם הָאָרֶץ.
נפש יהודה איזהו עם הארץ. שדברו חכמים בכל מקום: ולא שימש תלמידי חכמים. הוא הגמ' התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והוא דוגמת הגמ' שסדרו האמוראים:
(*) וְגָדוֹל עֹנֶשׁ הַמְבַטְּלוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין צָרִיךְ תְּכֵלֶת, מִן הַמְבַטְּלוֹ בִּזְמַן שֶׁהָיָה נִמְצָא תְּכֵלֶת בְּיֹקֶר, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הַתְּכֵלֶת
(מנחות מג, ב): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קָשֶׁה עָנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקָּרָא לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי
(*) חוֹתָם שֶׁל זָהָב. וּלְאַחֵר אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט. וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶם עָנְשׁוֹ מְרֻבָּה? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא לִי שֶׁל טִיט וְלֹא הֵבִיא.
נפש יהודה וגדול עונש המבטלו. ציצית בזמן הזה שהם רק לבנים ובזול מהמבטל בעת שהי' צריך תכלת והיה ביוקר: חותם. היו עושין לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות וזה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט שמצוי הוא ולא הביאו עונשו מרובה:
עַל כֵּן הָיוּ זְהִירִים מְאֹד רַבּוֹתֵינוּ בְּדָבָר זֶה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי
(שבת קיח, ב): אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
(*) תֵּיתֵי לִי דְּקַיָּמִית מִצְוַת צִיצִי. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא: אֲבוּךְ בְּמַאי זָהִיר טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: בְּמִצְוַת צִיצִית. יוֹמָא חַד הֲוָה סָלִיק בְּדַרְגָּא, אִיפְסִיק לֵיהּ חוּטָא, לָא נָחִית מִדּוּכְתֵיהּ עַד
(*) דְּרָמְיֵיהּ. רְאֵה כַּמָּה הָיוּ זְהִירִין בַּדָּבָר.
נפש יהודה תיתי לי. שכר טוב לעוה''ב שקיימתי מצוה זו שלא הלכתי ד''א בלא ציצית: דרמייה. שתקנתי הציצית וזה ל' תליית ציצית כדאמרי' בעלמא לא רמי חוטי:
וְעַל כֵּן דָּרְשׁוּ בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(שם קנג, א): ''בְּכָל־ עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים''
(קהלת ט, ח), זֶה צִיצִית; ''וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר''
(שם), אֵלּוּ תְּפִלִּין, לְלַמְּדֵנוּ שֶׁמִּצְוָתָן כָּל הַיּוֹם. וְאִם לְמַעַן הַקְּדֻשָּׁה הַחֲמוּרָה שֶׁבַּתְפִלִּין אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַיְּמָן כָּל הַיּוֹם, יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל זְרִיזִין בְּמִצְוַת צִיצִית.
פרק שלישי [קכה]
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ זַ''ל, שֶׁהָיָה אוֹהֵב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - שֶׁפִּרְסֵם אֱמוּנָתוֹ בָּרִאשׁוֹנָה בָּעוֹלָם וְלֹא נִכְנְסָה בוֹ שׁוּם חֶמְדָּה אֲפִלּוּ בַמֶּה שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ מִן הַדִּין, מֵאַחַר שֶׁהִצִּילוֹ מִן הַשְּׁבִיָּה לְאַחַר יֵאוּשׁ בְּעָלָיו - זָכוּ בָנָיו לְמִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין. כִּדְגַרְסִינָן בְּחֻלִּין, פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם
(פח, ב) וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה מֵבִיא
(יז, א): דָּרַשׁ רָבָא: בִּזְכוּת שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: ''
(*) אִם־מִחוּט וְעַד
(*) שְׂרוֹךְ־נַעַל''
(בראשית יד, כג),
(*) זָכוּ בָנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: לְחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וְלִרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין.
(*) בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, דִּכְתִיב: ''וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה''' וגו'
(דברים כח, י). וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת
(*) מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
(*) מַה נִּשְׁתַּנָּה תְכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים? מִפְּנֵי
(*) שֶׁהַתְּכֵלֶת דוֹמָה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִיר'' וגו'
(שמות כד, י). וּכְתִיב: ''כְּמַרְאֶה אֶבֶן־סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא''
(יחזקאל א, כו).
נפש יהודה אם מחוט ועד שרוך. שלא רצה ליהנות מן הגזל כלומר שהם היו גוזלין אותם מאחרים אע''פ שבהיתר בא לידו לא רצה ליהנות מהם: שרוך. רצועת מנעלים: זכו בניו. תכלת לציצית ורצועה של תפילין לקשור: בשלמא רצועה של תפלין. איכא הנאה דכתיב ויראו ממך: מאי היא. מה הנאה איכא: מה נשתנה תכלת. שהזקיקה תורה לציצית: שהתכלת דומה לים. שהחלזון הוא דג שצובעין בדמו תכלת של ציצית מן הים הוא עולה אחד לע' שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע ורקיע לספיר וספיר לכסא הכבוד דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר והוא כעצם השמים לטוהר אלמא שמים דומין לספיר וספיר הוא כסא הכבוד דכתי' כמראה אבן ספיר דמות כסא כשהקב''ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות:
וְכָזֶה מָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ ''אִם־מִחוּט'', אֲנִי מְטַהֵר אֶת בָּנֶיךָ בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא מוּקָף בְּחוּט שֶׁל סִקְרָא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ:
(*) הַמִּזְבֵּחַ הָיָה מוּקָף בְּחוּט שֶׁל סִיקְרָא. וְעוֹד, בִּשְׂכַר שֶׁאָמַרְתָּ ''אִם־מִחוּט'', אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת יְבָמָה, ''וְחָלְצָה נַעֲלוֹ''
(דברים כה, ט). וּבִזְכוּת שֶׁאָמַרְתָּ ''נַעַל'', אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת אֲכִילַת פֶּסַח, ''נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם''
(שמות יב, יא). וְעוֹד, אֲנִי אֶפְרַע מַעֲשָׂיו, ''עַל־אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי''
(תהלים ס, י). וְעוֹד, אֲנִי מְשַׁבֵּחַ אֶת בָּנֶיךָ בְּלָשׁוֹן: ''
(*) מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְעָלִים''
(שיר השירים ז, ב). וּמִדְרָשׁ כָּזֶה בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשַׁת
(מא) מג.
(ט).
נפש יהודה המזבח היה מוקף חוט של סיקרא. והוא צבע אדום כדי להבדיל בין הדמים הנזרקים למעלה למזבח ובין הדמים הנזרקים למטה מן החוט הסיקרא ליסוד המזבח: מה יפו פעמיך. לצאת מן הגלות בזכות הנעלים שאמר אברהם ועד שרוך נעל:
מָצִינוּ, שֶׁגֹּדֶל מִצְוַת הַצִּיצִית בָּא לָנוּ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁגִּדְּלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוָה זוֹ, שֶׁהִיא עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת, יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת פְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּהפָנָיו''
(ישעיה ו, ב). וּלְיִשְׂרָאֵל אַרְבָּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ'' וגו'
(דברים כב, יב). וּבִזְכוּת זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּצָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ
(*) מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ''
(ישעיה יא, יב). וְגַם בִּזְכוּת זֶה אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל כָּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה''
(איוב לח, יג). וּבִזְכוּת זֶה יִזְרַח לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי
(*) שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא'' וגו'
(מלאכי ג, כ). הִיא שֶׁעָמְדָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי חִזְקִיָּה עִם סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִכְּנַף הָאָרֶץ
(*) זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ'' וגו'
(שיעיה כד, טז). וְהִיא שֶׁעָמְדָה - עִם הַמִּצְוֹת הָאֲחֵרוֹת אֲשֶׁר מְקַיְּמִים יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וְדוֹר.
נפש יהודה מארבע כנפות. בזכות כנפות הציצית: שמש צדקה ומרפא בכנפיה. בזכות כנפיה של ציצית: זמירות שמענו. שאמרה הארץ זמירות שירות בשעה שנהרגו חיל של סנחריב לפני ירושלים בימי יחזקיהו המלך והיינו מכנף הארץ בזכות כנפות. או זמירות לשון כריתה שנכרתו הכשדים:
וּלְפִי שֶׁשֹּׁרֶשׁ מִצְוָה זֹאת בָּאת בִּזְכוּת אַבְרָהָם, לְכָךְ תִּקְּנוּ שְׁמוֹנָה חוּטִין כְּנֶגֶד שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה שֶׁנִּצְטַוָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּכְנֶגֶד שְׁמוֹנָה רְקִיעִים
(*) שֶׁעַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, מֵאַחַר שֶׁהַתְּכֵלֶת, שֶׁהָיְתָה
(*) יְסוֹד הַמִּצְוָה דּוֹמָה לָרָקִיעַ.
נפש יהודה שעד כסא הכבוד. הוא למעלה משבעה רקיעים כי משם התחלת הבריאה מהרקיע העליון ולמעלה ממנו אין סוף ב''ה: יסוד המצוה. עיקר המצוה היא תכלת ויש בה חסרון כיס ובראותו בתכלת זוכר באביו שבשמים:
וְהַמְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כְּתִקּוּנָהּ אַל יִתְאַוֶּה לִדְבַר עֲבֵרָה, כְּדִכְתִיב: ''וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם''
(במדבר טו, לט), זוֹ מִינוּת; ''וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(שם), זוֹ זְנוּת. נִמְצָא שֶׁמַּרְחִיקוֹ מֵאֵלּוּ הַשְׁתֵּי עֲבֵרוֹת, שֶׁהֵן יְסוֹד כָּל חֵטְא, וּמַצִּילָתוֹ מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
החלק החמשי בקדשת תפלין
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קכו]
כְּתִיבַת הַפָּרָשִׁיּוֹת עִם בָּתֵּיהֶם וְהַנָּחָתָן וּבִרְכָתָן כָּתוּב הוּא בִּמְקוֹמוֹ. וּלְפִי שֶׁהֵן דָּבָר קָדוֹשׁ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. וְיֵשׁ לַדָּבָר סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים
(קח, א): שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבֵי אֲגוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא. חֲזִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְמַיָּא דְּקָא דָאלוּ
(*) וַעֲכִירֵי, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא: גַּבְרָא רַבָּה קָא אָתֵי מִמַּעֲרָבָא וְחָשׁ בְמֵעֵיהּ וְקָא דָאלוּ מַיָּא לְקָבֵיל אַפֵּיהּ
(פירוש: גליהן מגביהין לעשות מחיצה סביב, כשהוא נפנה, על דופני הספינה שלא יראה גלויו), קוּם זִיל
(*) תָּהֵי לֵיה אֲקַנְקְנֵיהּ. אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּרַב הֲוָה. בָּעָא מִינֵיהּ: מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ''לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ''
(שמות יג, ט).
(*) מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ.
נפש יהודה ועכירי. ענין צער משום צערו דרב שהיה חש במעיו וצריך כל שעה לנקביו היו המים עכורין והוא סימן צער שאף הוא עכור ומפני שלא היה בעת הזאת רוח מנשבת על הים וראו המים נעשין גלין הבינו שלכבוד אדם גדול הוא זה והנהר היה מושך מן א''י לבבל: תהי. הריח בו בקנקנו אם יין הוא או חומץ כלומר בדקוהו אם ת''ח הוא אם לאו: מן המותר בפיך. ע''ג עור בהמה טהורה שהבשר ממנה מותר לאכול:
וְהֵם פְּאֵר לְיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ
(ברכות, יא.) עַל ''פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ''
(יחזקאל כד, יז): אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹצֵר הַכֹּל כִּבְיָכוֹל, הוּא מִתְפָּאֵר בָּהֶן, עַד שֶׁהִמְשִׁילוּ, וְאָמְרוּ הֲנָחַת תְּפִלִּין בָּאֵל יִתְבָּרַךְ, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, א): אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ''
(ישעיה סב, ח), ''יְמִינוֹ'' זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ''
(דברים לג, ב); ''וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'', אֵלּוּ תְּפִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ'' וגו'
(תהלים כט, יא). וּכְתִיב: ''וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ''
(דברים כח, י). וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אָבִין: בִּתְפִלִּין דְּמָרֵי עָלְמָא
(*) מַאי כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ''וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד'' וגו'
(דברי הימים־א יז, כא). אֲמַר לֵיהּ: וּמִי מִשְׁתַּבֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוּשְׁבְּחוֹתַייהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אֲמַר לֵיהּ: אֵין, דִּכְתִיב: ''אֶת־ה'
(*) הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם''
(דברים כו, יז) וּכְתִיב: ''וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם''
(שם שם, יח). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(שם ו, ד), אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד'' וגו'. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיה דְרָבָא לְרַב אַשֵּׁי: תִּינַח בְחַד בֵּיתָא דִּתְפִילִין,
(*) בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי אִכָּא? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא: ''כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל''
(שם ד, ז), ''וּמִי גּוֹי גָּדוֹל''
(שם שם, ח), דְּדָמְיָין אַהַדָּדֵי, בְּחַד בֵּיתָא; ''אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל''
(שם לג, כט), ''אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים''
(שם ד, לד), בְּחַד בֵּיתָא; ''וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן''
(שם כו, יט), בְּחַד בֵּיתָא; ''וּמִי כְּעַמְּךָ'', בְּחַד בֵּיתָא.
(*) וְ
(*) כֻלָּן כְּתִיבֵי בִּדְרָעֵיא.
נפש יהודה מאי כתיב בהו. בשלמא בתפילין דידן כתוב שמע והיה אם שמוע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב''ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו: האמרת. לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו: בשאר בתי מאי. שהרי ארבעה בתים הן: וכולן כתיבי בדרעיה. כל הכתובים הללו כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד כדאמרינן במנחות וכל הפרשיות כתובות בו ומה שאמר אתם עשיתם לי חטיבה אחת פירוש חיבה בזה שמניחין התפילין לקיים מצותיו ובזה אנו עושין רצונו וכנגד זה הקב''ה מראה לנו חיבה על דרך המקראות שמצינו כתוב בהן אהבת הקב''ה לישראל נגד אותן הפרשיות של תפילין שמראין אהבת ישראל להקב''ה ועל שאנו עושין כן בהנחת תפילין אומרים גם כן בלשון הזה נגד הקב''ה אף שאין שייך בו לומר כזה רק להבין אהבת ה' לנו כמו שאנחנו אוהבין אותו וכדוגמתנו כמו שאומרין שקבל משה רבינו הלוחות מידו של הקב''ה לידו על שיש לו יד לנוכח זה אמר היד בהקב''ה אלמלא היה לאדם אבר אחר שקבל בו היו גם כן מכנין כן להקב''ה וזה שאמר תינח בחד ביתא משום שאמר רק מקרא אחד מי כעמך ישראל נגד שאנו כותבין בתפילין שמע ישראל הלא יש לנו יותר פרשיות ומה מקראות מצינו נגד שאר הפרשיות שמראין לנו חיבת הקב''ה לישראל ומחשב כל הפסוקין שמראין נגד פסוקים שבתפילין וכן בכל מה שאנו עושין ואומרין בדמיון כן נגד הקב''ה על דרך המקראות שמדברין במעשי ה' להבין לאדם מעשיו צריך הדמיון לומר נגד ה' כנגד האדם דאם לא כן אי אפשר לתפוס ולומר שום דבר ממעשה ה' שיבין האדם: וכולן כתיבי בדרעיה. בזרוע שבתפילין של זרוע הם כל הפרשיות כתובים יחד ועל זה אמר הכתוב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וגו' ועל תפילין שבראש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וזה ויראו ממך אלו תפילין שבראש וכו':
וּלְפִי שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא קְדֻשָּׁה רַבָּה שֶׁמִּתְפָּאֵר בָּהּ יוֹצְרֵנוּ, עַל כֵּן צְרִיכִין גּוּף נָקִי וְקָדוֹשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה טוֹמְנִין
(מט, א) וּבְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(דכלים) [דְּמִילָה]
(קל, א): אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי וְקָדוֹשׁ כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מַאי טַעֲמָא? אַבַּיֵּי אָמַר:
(*) שֶׁמָּא יָפִיחַ בָּהֶן. וְרָבָא אָמַר:
(*) שֶׁלֹּא יִישָׁן בָּהֶם.
נפש יהודה שמא יפיח בהן. שצריך לדעת שיעמיד עצמו בשעת הרוח שלא יצא הרוח מאחוריו: שלא יישן בהם. שמא יפיח או יראה קרי אלא אם כן שיודע שלא יישן בהם אז מותר להניחם:
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם? שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּנִּיחַ תְּפִלִּין
(*) יְנַקְּרוּ אֶת מֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִלִּין וְיוֹצֵא לַשּׁוּק וְרָאָהוּ קֻסְדּוֹר אֶחָד
(פירוש: ממונה) וּבָרַח מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה בְיָדְךָ? אֲמַר לֵיהּ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט יָדֵיהּ וְנִמְצְאוּ בוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה. וּלְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. וּמַאי טַעֲמָא אָמַר לוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה? דִּמְתִילָא
(פירוש: משולה) כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְכַנְפֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף''
(תהלים סח, יד), מַה יּוֹנָה זוֹ
(*) כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶם.
נפש יהודה ינקרו את מוחו. ינקבו את המוח שהוא תחת התפילין: כנפיה מגינות. על היונה שפורחת בהן וכן המצות מגינות לישראל והויא להם ככנפי היונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים כי כנפי היונה מגינות עליה מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה מה שאין כן בשאר עופות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה
(שבת קל, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, עֲדַיִן הִיא מֻחְזֶקֶת בְּיָדָן; וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְׁמָד עֲדַיִן הִיא מְרֻפָּה בְּיָדָן, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה. וְחֻמְרָא זֹאת שֶׁצְּרִיכָה גּוּף קָדוֹשׁ, הִיא לְמִי שֶׁיַּנִּיחֵם כָּל הַיּוֹם, אֲבָל לְהַנִּיחָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. כָּל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה רָאוּי לְהַנִּיחָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ וְאַל יִמְשֹׁךְ בִּשְׂחוֹק וְלֹא בְּשִׂיחָה בְטֵלָה.
וְאִם אֵינוֹ מַנִּיחָן אֲפִילוּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יד, ב): אָמַר עוּלָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא צִיצִית וּבְלֹא תְפִלִּין
(*) כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, זֶבַח בְּלֹא
(*) נְסָכִים.
נפש יהודה כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאלו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האיפה וגו' אף הקורא וקשרתם לאות על ידך וגו' ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך על גבי המזבח אחר העולה והזבח כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' והוא הדין דמצי למימר כאלו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לשון דקרא נקיט עולה ומנחה זבח ונסכים:
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין יֵשׁ עָלָיו שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֳנָשִׁין, כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחוֹל שֶׁבַּשָּׁנָה הָרְאוּיִים לְהַנִּיחַ בָּהֶם תְּפִלִּין, שֶׁאֵין לָנוּ מִצְוֹת שֶׁתְּהֵא אוֹת וְעֵדוּת כִּי אִם שָׁלֹשׁ, מִילָה וְשַׁבָּת וּתְפִלִּין, שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּשְׁלָשְׁתָּן אוֹת וְאֵין יִשְׂרָאֵל מְבָרֵר עֵדוּתוֹ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים. הִילְכָךְ בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֵדִים, מִילָה וְשַׁבָּת, פָּטוּר מִלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, אֲבָל בְּחוֹל אִם אֵינוֹ מַנִּיחָם לֹא נִשְׁאָר לוֹ כִּי אִם עֵד אֶחָד. וּלְכָךְ נֶחְשְׁבוּ מֵהַשְּׁמוֹנָה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהֵם כִּמְנֻדִּים לַשָּׁמַיִם, רוֹצֶה לוֹמַר, מְרֻחָקִין מֵרַחֲמֵי שָׁמַיִם.
וְגַם אָמְרוּ
(ר"ה יז, א), עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחָן כְּלָל, שֶׁנִּקְרָא מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן וּקְרָאוּהוּ:
(*) קַרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין מֵעוֹלָם. וְנִקְרָא עַם הָאָרֶץ לְכָל חֻמְרוֹתָיו, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה
(סימן קכד) בְּעִנְיַן צִיצִית. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ
(מנחות מד, א): כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנֶה עֲשֵׂה בְּכָל יוֹם, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶם מִצְוַת עֲשֵׂה. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ וְאַל יִפֹּל
(*) בָּעֳנָשִׁין הַלָּלוּ.
נפש יהודה קרקפתא. גולגולת דלא מנח תפילין: בעונשין הללו. דכתיבי כאן. ופעם אחת קבר שר ליהודי אחד שגר אצלו והיה אצלו גדול מאוד לאחר ימים עבר על קברו אמר אראה איך היהודי שוכב בקברו וצוה לפתוח ארונו ומצא שצב אחד עומד על מצחו במקום הנחת תפילין ושני נחשים נוקרין בפיהן במוחו ותולין למטה כשתי רצועות של תפילין וצב אחד כן על זרועו ונחש אחד כרוך על זרועו ועל ידו ככריכת התפילין שביד ושלח השר אחר היהודים לראות ולומר מה זה ועל מה זה ושאלו היהודים לשר הלא כל ימיו היה אצלך ראית מימיך ממנו שהניח תפילין כדרך היהודים אמר לא, אמרו לו הנה זה עונשו שמניחין לו תפילין עתה רחמנא ליצלן:
פרק שני [קכז]
הֲנָחַת תְּפִלִּין הִיא עֲטֶרֶת יִשְׂרָאֵל וּפְאֵרָם עַל כָּל הָאֻמּוֹת, וְעַל כֵּן הָיוּ מִתְפָּאֲרִים רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, בְּאָמְרָם, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תְפִלִּין. וּכְבָר אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָאוּהוּ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא צִיצִית וּבְלֹא תְפִלִּין. וּבָזֶה הָיוּ מְהַדְּרִין עַצְמָן וּמוֹדִים שֶׁבָּזֶה הָיוּ מַאֲרִיכִין יָמִים, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְגִלָּה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כח, א), וּבְפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כ, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי
(*) לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי,
(*) וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִי,
(*) וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת,
(*) וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי,
(*) וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי
(*) בְּכִנּוּיוֹ. וַאֲמְרֵי לָהּ:
(*) בַּחֲנִיכָתוֹ.
נפש יהודה לא הקפדתי. שלא היה מקפיד על דבר מה שנעשה בביתו אף על פי שהיה לו להקפיד שלא היה כרצונו: ולא צעדתי. לא הלכתי: ולא הרהרתי. בדברי תורה בחוצות שהיה בהם דבר מטונף: ולא הלכתי ארבע אמות. במקומות נקיות שלא דברתי בדברי תורה: ולא ששתי. לא שמחתי כשנכשל חבירי בין בדבר שהיו מביישין לו או שבא לו צרה או היזק: בכנויו. פירוש כינוי שמכנין אותו בני אדם לגנאי: בחניכתו. כינוי שם משפחתו שם לווי כמו שם חניכת אבות שכל בני משפחתו היו נקראים כך ואפילו הכי אם הוא קצת שם גנאי אסור לכנות להם אבל לשבח מותר:
וְגַם בִּזְכוּת זֶה נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ
(קידושין לז, ב): ''וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ'' בְּפָרָשַׁת תְּפִלִּין
(שמות יג, יא) לָמָּה נֶאֱמְרָה, שֶׁהֵם חוֹבַת הַגּוּף וְנוֹהֶגֶת
(*) בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ? אֶלָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲשׂוּ מִצְוָה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ.
נפש יהודה בין בארץ ובין בחוצה לארץ. כי כל חובות גוף נוהגות כך ולמה כתיב והיה כי יביאך שמדבר בארץ ישראל:
וְעוֹד, מְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו וְנוֹחֵל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן: וַאֲמַר רָבָא: כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין וּמִתְעַטֵּף בְּצִצִית וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲמַר אַבַּיֵּי: מְעָרֵב אֲנִי בוֹ, שֶׁאֵין אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. רַב פַּפָּא אָמַר: מְעָרֵב אֲנִי בוֹ, שֶׁכָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין. וְעוֹד אָמְרוּ בְּפֶרֶק הַתְּכֵלֶת
(מנחות מד, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל־בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי''
(ישעיה לח, טז).
נפש יהודה ה' עליהם. אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו מקרא (בישעיה ל"ח) ופירוש ולכל בהם חיי רוחי בכל אברי אשר בהם תלוין חיי רוחי אמר ה' עליהם שיחיו ותחלימני תבריאני ותחזקני ותחייני בתחיית המתים:
פרק שלישי [קכח]
הָאָדָם הֶחָסִיד הוּא הַשָּׁלֵם בְּמַעֲלוֹת
(*) הַמִּדּוֹת וּבְמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וְהַמַּעֲשִׂים הָרְצוּיִים
(*) הַמַּתְמִידִים
(*) מְמַלְּטִים אֶת הַנֶּפֶשׁ מֵהֲפָכֶיהָ
(*) וּמַגִּיעִים אוֹתָהּ אֶל הַשְּׁלֵמוּת. וְזוֹ הִיא גְּזֵרַת הַתּוֹרָה. וּבָזֶה הִסְכִּימוּ גַּם כֵּן
(*) הַפִּילוֹסוֹפִים הָאֱלֹהִיִּים, בְּאָמְרָם, כִּי בְמַדָּע וּבְמַעֲשֶׂה תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְכֵן אָמַר
(*) אֲרִיסְטוֹ: אֵין הַחֵפֶץ הַמְבֻקָּשׁ לָדַעַת בִּלְבַד, אֶלָּא לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְלִהְיוֹת הַחֲסִידיִם נִקְשָׁרִים בְּדָתוֹת. וְתַכְלִית עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת הוּא לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא הַמְיַשֶּׁרֶת לָעוֹלָם הַתְּמִידִי, כְּדִכְתִיב: ''יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד''
(תהלים יט, י), רוֹצֶה לוֹמַר, לַהִשָּׁאֲרוּת הַתְּמִידִי.
נפש יהודה המדות. הטובות והמעלות השכליות שהם שכל טוב ומעשים רצוים ומקובלים להקב''ה ולבריות: המתמידים. שיש להם תמידות וקיום לעולם ועד ומצילין אותו שלא יחטא שהחטא הוא הרע הפוך הטוב שמביאין המקריות הרעות שהם דברים הפוכים: וממלטים את הנשמה. מעונש גיהנם במקום שהיא נכרתת ממקור החיים והוא היפוך מחיי עד: ומגיעים אותה אל השלימות. שנעשה צדיק שלם לעבוד להקב''ה באהבה כי מצוה גוררת מצוה: הפילוסופים האלהיים. אנשים חכמים אוהבים האמת וחוקרים סבת הדברים: אריסטו. שם איש חכם וכתב כן בספרו אין החפץ המבוקש לדעת בלבד כמאמר חז''ל לא המדרש עיקר אלא המעשה ושכר המעשה היא לתכלית לקבל השכר בעולם הבא שהוא תמידי והנאת שכרו הוא תמידי בלי הפסק ועל ידי קיום המצות הם מיישרין אותו שיזכה לעולם הבא שהוא תמיד וקיים לעולם וזה להשארות התמידי שיזכה לדברים שהם נשארים לעולם ועד והוא השכר של עולם הבא:
וְהַמִּצְוֹת הֵם שְׁנֵי
(*) סוּגִים עֶלְיוֹנִים.
(*) וְהָאֶחָד הוּא קִיּוּם הָאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְצִיּוּרָהּ בְּשֵׂכֶל, עַל דֶרֶךְ הָאֱמֶת. וְהַשֵּׁנִי
(*) הַתְמָדַת הַיִּשּׁוּב. וְזֶהוּ אוֹמְרוֹ: ''וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ''
(זכריה ח, יט). וְהַסּוּג הָאֶחָד נֶחֱלָק לְמִינִים. וְהַמִּין הָאֶחָד הוּא, לֵידַע
(*) שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ מָצוּי
(*) וְאַחְדוּתוֹ וְקַדְמוּתוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת כֻּלּוֹ. וּבַמִּין הַזֶּה נִכְלָלִין מִצְוֹת: לְאָהֲבוֹ וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִדָּבֵק בּוֹ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ
(*) וּלְהִדָּמוֹת בִּדְרָכָיו, לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם, לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ, לָמוּל כָּל זָכָר וּלְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וּלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין.
נפש יהודה סוגים עליונים. כמו סוגיא דשמעתא סדר ועיקר הדבר ודרך הישר: האחד הוא קיום האמונה. על ידי עשיית המצות הוא מאמין בהקב''ה שישלם לו שכרו ונאמן הוא לזה לשלם השכר לעובדו ומצייר כל זאת בשכלו שהוא כן כדכתיב אני ה' נאמן לשלם לצדיקים ולרשעים שכרם: התמדת הישוב. הם דברים שהשכל נותן לקיימם אף שלא נצטוו כגון גזל ועריות וכל מה שבין אדם לחבירו שהם קיום העולם שעל ידיהם מתקיים העולם בטובה בברכה ושלום ואהבת אמונת הקב''ה והם קיום העולם הוא גורם במצותיו שאוהב אותם לקיימם: שיש שם אלוה מצוי. שם נופל על מקום האדם באשר הוא שם אלוה אצלו מצוי ואין נופל לשון שם לומר על הקב''ה כי שם הוא מקום וגבול. פ''א שם כמו שמו של הקב''ה מצוי שהוא הבורא ובלי מציאותו אין מציאות. ובהעדר הכל לא יתבטל מציאותו כי הוא ממציא כל הנמצאים: אחדותו. שאומרין עליו שהוא יחיד וקדום ושלם שהוא בתכלית האחדות וקדמות ושלימות שאין למעלה ממנו ואין להם תחלה וסוף וגבול לא כמנין של אדם שמונה אחד וראשון וסוף המספר שיש התחלה לראשון בזמן ובמקום ובמנין וגבול ונקרא אחד על שיש אחריו שני במספר וראשון על שהוא זמן להתחלתו וסוף היינו האחרון נקרא סוף לזה שלפניו במנין כמו הראשון נקרא ראשון לשני שלאחריו ואין התחלתם וגמרתם רק בגבול וזמן אבל בהקב''ה אין נופל בו כל זה אין ראשית לראשיתו וסוף לסופו ע''כ אין לו תכלית וגבול והתחלה וסוף והבדלה לאחדותו: ולהדמות. בעצמו דמיון כמו לילך בדרכיו יצייר בדמיונו ובמחשבתו ושכלו להדמות עצמו למעשי ה' מה הוא הלביש ערומים אף אתה כן מה הוא גומל חסדים מבקר חולים אף אתה כן וכמו שאמרו חז''ל וכי אפשר לידבק בשכינה אלא הדבק במדותיו וכו':
וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְוֹת, תְּפִלִּין, צִיצִית וּמִילָה, הֵן מְיַשְּׁרוֹת לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ. וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיגוֹ
(*) כִּי אִם מִצַּד פְּעוּלוֹתָיו הַבָּאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם נֶחֱלָקִים לְשָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעֲלָה מִזּוֹ. הָרִאשׁוֹנָה, הִיא נִקְרֵאת ''עוֹלָם הָעֶלְיוֹן'' וְהוּא
(*) עוֹלַם הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים.
(*) וְהַשְּׁנִיָּה, הִיא ''עוֹלָם הָאֶמְצָעִי'' וְהוּא מְצִיאוּת הַגַּלְגַּלִּים עִם הַכּוֹכָבִים שֶׁבָּהֶן. וְהַשְּׁלִישִׁית, הִיא נִקְרֵאת ''
(*) עוֹלָם הַשָּׁפֵל'', הַכּוֹלֵל מַה שֶּׁתַּחַת גַּלְגַּל הַלְּבָנָה. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְוֹת, תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמִילָה, הֵן מַרְאוֹת לְהִסְתַּכֵּל וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם לְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת.
נפש יהודה כי אם מצד פעולותיו. והם מעשי הקב''ה שעל ידי מעשיו הכרנוהו: עולם השכל. הוא העולם המלאכים והנשמות שהם נבדלים מעולם הזה בטבעם כי הם רק אורות השכליים העליונים: והשני. עולם הגלגלים , שבו החמה והלבנה והכוכבים והמזלות הם אורות רוחניות ויש בהן ממשות הראות: עולם השפל. עולם הזה שהוא גופניות:
מִצְוַת תְּפִלִּין - לְאוֹת מְצִיאוּת שְׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים שֶׁבְּעוֹלָם הַשֵּׂכֶל, לְפִיכָךְ צִוְּתָה תוֹרָה לְהַנִּיחָם בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ, כְּנֶגֶד הַמֹּחַ וְהַלֵּב
(*) שֶׁהֵם מִשְׁכְּנֵי הַשֵּׂכֶל. עַל כֵּן אָמַר בְּפָרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם: ''וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ''
(שמות יג, ט). וְהַתּוֹרָה הִיא מֵעוֹלָם הַשֵּׂכֶל וְהַמַּלְאָכִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין דוֹרְשִׁין
(חגיגה יד, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִבְרָא מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְרוּחַ פִּיו כָּל־צְבָאָם''
(תהלים לג, ו). וְעַל כֵּן מִצְוָה זֹאת נִקְרֵאת קְדֻשָּׁה. וְיֵשׁ בָּהּ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.
(*) וּכְלֵי תַשְׁמִישֶׁיהָ נִקְרָאִים כְּלֵי תַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה. וּלְפִי שֶׁרוֹמֶזֶת לְעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה לָעַיִן, עַל כֵּן עִקַּר הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא הַכְּתָב, אֵינָהּ נִרְאֵית לָעַיִן, אֶלָּא תַּשְׁמִישֶׁיהָ, שֶׁהִיא הָעוֹר. וְעַל כֵּן הִיא
(*) חוּץ מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹ עוֹלַם הַשֵּׂכֶל, אֶלָּא רְצוּעוֹתֶיהָ שֶׁהֵן נִקְשָׁרוֹת בָּה, רוֹמֵז לְהַשָּׂגוֹת הַשֵּׂכֶל הַנִּקְשָׁרוֹת בָּאָדָם הַשָּׁלֵם. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁיִּהְיוּ מַגִּיעוֹת רְצוּעוֹת הָרֹאשׁ עַד טַבּוּרוֹ, שֶׁהוּא אֶמְצָעוּת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, לִרְמֹז,
(*) שֶׁהַשְּׁפָּעַת עוֹלָם הַשֵּׂכֶל בְּמִצְוַת בּוֹרְאוֹ בָּאָה עַד טַבּוּר הָעוֹלָם, לַאֲפוּקֵי מִלִּבָּן שֶׁל אוֹמְרִים, שֶׁהַשְׁגָּחַת הַמַּשְׁגִּיחַ מַגַּעַת עַד גַּלְגַּל הַלְּבָנָה וְלֹא יוֹתֵר.
נפש יהודה שהם משכני השכל. שהשכל והבינה בא ממוח והלב ובהם הם שוכנים: וכלי תשמישיה. הם הבתים של תפילין והרצועות נקשרין בהם: חוץ מגופו של אדם. מניח התפילין וגם הם מחופים מעור הבתים דרמז שאין גופניות בנבראים בעולם העליון שהוא עולם השכל והחכמה ומה שאדם יכול להשיג מזה העולם כשהוא שלם במעשיו הטובים נרמז לו על ידי קשירת הרצועות בתפילין שיש לו להשיג ממנו על ידי לימוד התורה וקיום המצות רזי עליונים ולהשיג לנשמה עליונה מעולם השכל להוסיף לו מדע וחכמה על ידה שיהא נקשר בו משפע העולם השכל שמשפיע בו החכמה והשכל להבין דברים נעלמים: שהשפעת עולם השכל. שהשגחת הקב''ה הוא בזה העולם שעומד באויר באמצע הרקיע שמסבב את הארץ כטבור של אדם באמצע גוף האדם:
מִצְוַת צִיצִית רוֹמֶזֶת לָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי וְיֵשׁ בָהּ הֶעָרָה לִמְצִיאוּת
(*) גַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן הַמְכַסֶּה וּמְחַפֵּף כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, שֶׁהֵם שְׁאָר הַגַּלְגַּלִּים
(*) הַמִּתְנוֹעֲעִים בִּתְנוּעָתוֹ כִּתְנוּעַת הַחֵלֶק בַּכֹּל.
(*) וְעֵדָיו, הַכְּסוּת וְהָאַרְבָּעָה כְנָפַיִם,
(*) כְּדִמְיוֹן הָרָקִיעַ שֶׁעַל אַרְבַּע הַחַיּוֹת,
(*) שֶׁהֵן מְצֻיָּרוֹת בְּאַרְבַּע תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר הֵם חֲקוּקוֹת בְּגַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת אֲשֶׁר תַּחַת לָרָקִיעַ. וְגַם הַטַּלִּית וְצִיצִיּוֹתֶיהָ מֻבְדָּלִים מֵעֶצֶם גּוּף הָאָדָם כְּמוֹ הַתְּפִלִּין,
(*) לְפִי שֶׁשְׁנֵיהֶם לְמַעְלָה מֵעוֹלָם הַשָּׁפֵל אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכֵן הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁמְכֻסֶּה בָּהֶם רֹב גּוּפוֹ מַה שֶּׁאֵינוֹ מְכֻסֶּה בַּתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לָאָדָם. וְהַצִּיצִיּוֹת נִרְאִים לָעַיִן כְּמוֹ הָרָקִיעַ שֶׁהוּא נִרְאֶה לָעַיִן. וְהֵם נִקְרָאִין
(*) תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה וְלֹא קְדֻשָּׁה, לְפִי שֶׁרוֹמְזוֹת לְעוֹלַם הַגַּלְגַּלִּים שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּמוֹ בְּעוֹלַם הַשֵּׂכֶל. וְגַם מִצְוָה זוֹ נִזְכֶּרֶת בָּהּ רְאוּת הָעַיִן
(*) שֶׁהִיא הַשָּׂגָה הֶרְגֵּשִׁית, מַה שֶּׁלֹּא נִזְכַּר בַּתְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר בַּצִּיצִית: ''וּרְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם''
(במדבר טו, לט), שֶׁהָרְאוּת מֵבִיא לִידֵי זְכִירָה, רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי בִּרְאוֹת הָאָדָם נִפְלְאוֹת הַשֵּׁם שֶׁבְּעוֹלַם הַגַּלְגַּלִּים
(*) יִזְכֹּר שֶׁיֵּשׁ מֵנִיעַ לַכֹּל וְיִתֵּן בְּלִבּוֹ לְהַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְכָךְ אָמַר הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''שְׂאוּ־ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה'' וגו'
(ישעיה מ, כו), לֹא אָמַר ''שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הַכּוֹכָבִים'', אֶלָּא ''מִי בְרָאָם'', הַכַּוָּנָה, שֶׁמִּתּוֹךְ רְאִיָּתָם נִמְצָא מִתְעוֹרֵר לִמְצִיאוּת בּוֹרְאָם.
(*) וְהַתְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית הוּא דוֹמֶה לְצֶבַע הַשָּׁמַיִם כְּפִי הַנִּרְאֶה לָעַיִן מִפְּנֵי גֹּבַהּ הָאֲוִיר, לֹא שֶׁהַשָּׁמַים בַּעֲלֵי גְוָנִים כְּפִי הָאֱמֶת וּלְפִיכָךְ אֵין הַתְּכֵלֶת מְעַכֵּב.
נפש יהודה גלגל העליון. והוא גלגל הגדול ובאותו גלגל הגדול יש כמה גלגלים קטנים זה מזה וזה למעלה מזה ובתוכם המזלות ובהן קבועים הכוכבים והחמה והלבנה ועל ידי גלגל העליון מתגלגלים ומתנועעים הגלגלים האחרים הקבועים בו וזה בתוך זה וזה המכסה והמחופף הגלגל העליון מכסה ופרוש על כל שאר הגלגלים שבו: המתנועעים. הגלגלים הקטנים כשהגדול מתנועע אז גם הם מתנועעים על ידו כתנועת החלק בכל כדרך הגלגל העליון שכל שאר גלגלים קבועים בו כולם מגלגלין על ידו: ועדיו. והמעיד ומראה על הדברים האלו הכסות וכו': כדמיון הרקיע שעל הארבע חיות. כך ארבע כנפות של הטלית שבו תלוין הציצית תכלת דומה לרקיע למראית עיני האדם: שהן מצויירות בארבע תקופות השנה. והם קור וחום וקיץ וחורף והם באים על ידי המזלות שהם קבועים בגלגלים וכשהמזל שהחמה בו מתגלגל למעלה הוא חום ולמטה קר וכן כולם: לפי ששניהם. תפילין וציצית מרמזין לעולמות העליונים תפילין לעולם העליון וציצית לעולם הגלגלים ששני העולמות הם למעלה מעולם הזה: תשמישי מצוה. שאין הטלית חייב בציצית אלא כשהוא מלביש אותו ואין בו קדושה בטלית שהולך בו אף במקומות שאינן נקיים כגון בית הכסא מה שאסור בתפילין: שהיא השגה הרגשית. שמרגיש כשרואה עליו הצבע ומראהו נראה לו מהטלית כך נראה לו צבע הרקיע שבו הגלגלים בדמיון שיש לו הצבע כן להרגשות ולראיית עיניו: יזכור שיש מניע לכל. המזלות מניעות המאורות שקבועין בהן ולהמזלות מניעות הגלגלים ולהגלגלים מניעות גלגל העליון שהם קבועים בו והקב''ה מניע גלגל העליון שהוא בראו והוא מנהיגו כרצונו כל זה ישיג בשכלו ושכן הוא על ידי ראיית הציצית: התכלת שבציצית הוא דומה לצבע רקיע אין מעכב. אם אין לו תכלת יקיים המצוה בלבנים בלא תכלת:
מִצְוַת מִילָה יֵשׁ בָּה סוֹדוֹת וּטְעָמִים רַבִּים. וְאֶחָד מֵהֶם, הֱיוֹתָה הֶעָרָה לְהִתְבּוֹנְנוּת מְצִיאוּת זֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל.
(*) וּלְפִי שֶׁעֶצֶם הָאָדָם הוּא חֵלֶק מִזֶּה הָעוֹלָם וְלֹא נִבְדָּל מִמֶּנּוּ בְּשׁוּם זְמַן, לְפִיכָךְ מִצְוָה זוֹ בְּגוּפוֹ, חוֹתָם תְּמִידִי בְּאֵבָר הַמּוֹצִיא הֲוָיָה לְמַעֲשֶׂה,
(*) וּבְדָבָר שֶׁהַתַּאֲוָה בוֹ יוֹתֵר מֻטְבַּעַת בְּבַחֲרוּת הָאָדָם. וְצִוְּתָה תוֹרָה לַחֲתֹךְ הַמּוֹתָר לְמַעֵט מִמֶּנָּה. בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵת דָּבָר מִכָּל הַפְּעָלִים הָרְאוּיִם לָבוֹא מִמֶּנּוּ, לִהְיוֹת תָּמִיד לְאוֹת וּלְזִכָּרוֹן בְּעֵינֵי הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בִּמְצִיאוּת זֶה הַחֹמֶר הַהִיּוּלִי, שֶׁהוּא כָּל הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל, שֶׁנִּבְרָא לְתַשְׁמִישׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם
(*) וְלִמְאֹס בְּכָל מוֹתַר חֶמְדוֹתָיו, לוּלֵי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְקִיּוּם הַגּוּף וְהַמִּין.
נפש יהודה לפי שעצם האדם. שעיקר האדם הגוף שנברא מזה העולם עפר מן האדמה ועמידתו וחיותו הוא מזה העולם כל זמן שיחיה ואין רגע שיעמוד בלא עולם הזה: ובדבר שהתאוה בו. שהערלה גורמת להיות שהוא כלי ההולדה והערלה גורם להיות משוטף בזנות שהאדם מתאוה ובוחר בו וצוה הקב''ה לחתוך ערלה המביא מותרות הזנות ואין בזה השחתה לאבר כי עיקר הדבר שהוא לקיום פריה ורביה נשאר בו ולא ימעט ממנו על ידי המילה והוא לאדם ללמד ממנו למאוס לכל המותרות והתאוה שיהנה גופו מעולם הזה מכל מה שנמצא בעולם שהוא עולם החומר ההיולי שהוא עפר והכל היה מן עפר. החומר ההיולי כל דבר המוקדם מחבירו קראו חכמי המחקרים היולי וכינוי לאויר שהעולם עומד בו: ולמאוס. במותרות , ויבחר לו מה שהוא לצרכו לקיום גופו והמין היינו לתולדות בנים לקיים מצות בוראו ולא לניאוף להשחית נפשו:
נִמְצָא, שֶׁהָאָדָם הַזָּרִיז, הַשָּׁלֵם בְּמִצְוֹת וּבְמֻשְׂכָּלוֹת כָּאֵלּוּ,
(*) הוּא עוֹלָם כְּלָלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין, עָטוּף בְּצִיצִית, נִרְשָׁם בְּמִילָה, לְבַל
(*) יָלִיזוּ מֵעֵינָיו פְּעוּלוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּמְצִיאוּת הָעֶלְיוֹנִים וְהָאֶמְצָעִיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְיַעֲבְדֶנּוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וְחַי לְעוֹלָם.
נפש יהודה הוא עולם כללי בפני עצמו. שהאדם נקרא עולם הקטן וכל דוגמת אבריו הם כנגד העולם ובעשיות ג' מצות האלו נרמז לכל ג' העולמות: יליזו. מלשון ולזות שפתים שלא יבזה ויסיר עצמו ממצות הקב''ה:
החלק הששי בכבוד ספר תורה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קכט]
תִּקּוּן הַסֵּפֶר וּמִי חַיָּב בּוֹ וּקְרִיאָתוֹ וּפָרָשִׁיּוֹתָיו וּבִרְכוֹתָיו, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּאֹרֶךְ, כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ, וְאֵלוּ הֵם קְצָת מֵהַדְּבָרִים הַכְּלָלִיִּים הַצְּרִיכִים לִדְרֹשׁ בְּהָמוֹן.
כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל חַיָּיב לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה מִשֶּׁלּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל, עַל מִשְׁנַת וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה
(כא, ב): אָמַר רָבָא: אַף־עַל־פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם'' וגו'
(דברים לא, יט).
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ
(ל, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כָּל הַלּוֹקֵחַ סֵפֶר תּוֹרָה מִן הַשּׁוּק
(*) כְּאִלּוּ חוֹטֵף מִצְוָה מִן הַשּׁוּק. כְּתָבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם הִגִּיהַּ בּוֹ אֲפִילוּ אוֹת אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ.
נפש יהודה כאלו חוטף מצוה מן השוק. מצוה עביד אבל אי כתב הוי מצוה יתירה טפי:
וְאִם עָשָׂה כֵּן מַצְלִיחִין נְכָסָיו, דְּגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי
(סד, א): הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר מַה יַּעֲשֶׂה וְיִתְקַיְּמוּ בְיָדוֹ?
(*) יִקַּח בָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילוּ בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ. רָבָא אָמַר: אֲפִילוּ עָבִיד עִסְקָא וְרֶוַח. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילוּ מָצָא מְצִיאָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
(*) אֲפִילוּ כָּתַב תְּפִלִּין. אָמַר רַב חֲנִינָא:
(*) מַאי קְרָאָה? ''
(*) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר'' וגו'
(במדבר כא, ב).
נפש יהודה יקח בהן ספר תורה. במקצת ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו כי המחזיק בנכסי הגר מידי דתמיה הוא ותמהי בה אינשי לפי שבאו לו בלי יגיעה לפיכך אין מתקיימין אם לא ע''י מצוה וכן נכסי אשה בעי למעבד בהו מצוה דלא ישלוט בהו עינא בישא: אפילו כתב תפילין. נמי מקיימי בידיה: מאי קרא. דע''י דעביד בהו מצוה מקיימי בידיה: וידר ישראל וגו'. והחרמתי לשון הקדש וע''י כך נשמעה תפלתם ונפלו בידם:
וְאִם יֵשׁ לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(מגילה כז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יִמְכֹּר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל וּמָכַר סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ בִּתּוֹ,
(*) אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. אֲפִילוּ יָשָׁן לִיקַח בּוֹ חָדָשׁ, זוּלָתִי לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִישָׂא אִשָּׁה, כִּדְאִיתָא הָתָם: אָמַר רַבָּה בַּר חָנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֲפִילּוּ יָשָׁן לִיקַח בּוֹ חָדָשׁ. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִלְמֹד בְּדָמָיו תּוֹרָה וְלִישָׂא אִשָּׁה. וְשָׁמְעִינָן מֵהָכָא
(*) דְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְנִשּׂוּאִין עָדִיף.
נפש יהודה שאינו צריך לו. שיש לו ספר תורה אחרת: אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאותן הדמים: דתלמוד תורה ונשואין עדיף. מספר תורה:
וְגַם לְאַחַר שֶׁבָּלָה, הַסֵּפֶר בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹמֵד וְגוֹנְזִין אוֹתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(כו, ב): אָמַר רָבָא:
(*) סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה גּוֹנְזִין אוֹתוֹ אֵצֶל תַּלְמִיד־חָכָם
(*) אֲפִילוּ שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבִכְלִי חֶרֶס, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְתַתָּם בִּכְלִי־חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים''
(ירמיה לב, יד). וְגַם אָמְרוּ שָׁם: אָמַר מַר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת:
(*) מִטְפָּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ עוֹשִׂין אוֹתָן תַּכְרִיכִין
(*) לְמֵת מִצְוָה וְזוֹ הִיא גְנִיזָתָן.
נפש יהודה ספר תורה שבלה. שנמחק הכתב ונימק הגויל גונזין אותו בקבר של תלמיד חכם שמת: אפילו שונה הלכות. כלומר אפי' לא שימש תלמידי חכמים בתלמוד ובגמרא אלא במשניות ובברייתות: מטפחות. בגדים שכורכים הספרים אף של ספר תורה: למת מצוה. שאין לו תכריכין אחרים:
וְחַיָּב כָּל אָדָם לְכַבֵּד הַתּוֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אַחְאָב לְמַלְכוּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה? מִפְּנֵי שֶׁכִּבֵּד אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־אַחְאָב [וגו'] וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן־הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי־הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי־הֵם'' וגו'
(מלכים־א כ, ב־ג). וּכְתִיב: ''כִּי אִם־כָּעֵת מָחָר וגו' וְהָיָה כָּל־
(*) מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ''
(שם שם, ו). וּכְתִיב
(שם שם, ט): ''וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן־הֲדַד אִמְרוּ לַאֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ בָרִאשׁוֹנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת''
(פירוש: ספר תורה).
נפש יהודה מחמד עיניך. היינו שביקש ס''ת ועל זה השיבו לא אוכל לעשות את הדבר הזה:
וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּפֶרֶק ד
(ו) מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל
(*) הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁגּוֹמֵל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
נפש יהודה המכבד את התורה. מכבד ס''ת לעמוד בפניה ולא ליגע בידיו בגויל ומכבד לומדי תורה והעוסקים בה כל אלו בכלל מכבד את התורה הן:
פרק שני [קל]
כָּל הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה מִצְוָה
(*) לְהַשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ח, א): אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי מְנַחֵם, אָמַר רַב אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם
(*) וַאֲפִילוּ ''עֲטָרֹת וְדִּיבֹן''. וַאֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה וכו': כָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם מַשְׁלִימִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
נפש יהודה ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת: אפילו עטרות ודיבון. שאין להם תרגום:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, הֱיוּ קוֹרְאִים אֶת הַפָּרָשָׁה בִּזְמַנָּהּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲמַדְתֶּם לְפָנַי בְּהַר סִינַי וּמְקַבְּלִין אוֹתָהּ.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת
(סוטה) [נְדָרִים]
(לז, ב) וּבְפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(ג, א): אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב: ''
(*) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים''
(נחמיה ח, ח)?
(*) זֶה מִקְרָא; ''מְפֹרָשׁ
(שם), זֶה תַּרְגוּם; ''וְשׂוֹם שֶׂכֶל''
(שם), אֵלּוּ
(*) הַפְּסוּקִים; ''וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא''
(שם), זֶה
(*) פִּסּוּק טְעָמִים; וַאֲמְרֵי לָהּ: זֶה הַמַסֹּרֶת.
נפש יהודה ויקראו בספר תורת האלוקים. בספר עזרא כתיב: זה מקרא. לשון עברי של חומש: הפסוקים. היאך נפסקין בין פסוק לפסוק ובין פרשה לפרשה: פיסוק טעמים. וניגנות הזרקא קרוין טעמים:
וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ
(*) יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת תִּקְּנוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה
(פב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: עֲשָׂרָה תַקָּנוֹת תִּקְּנוּ עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ, שֶׁקּוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָּהּ, שֶׁקּוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת מִשׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְשֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי עֶזְרָא תִּקֵּן - וְהָא מֵעִקָּרָא הֲוָה מִיתָקְנָא, דְּתַנְיָא: ''וַיֵּלְכוּ
(דרך) שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם''
(שמות טו, כב), דּוֹרְשֵׁי
(*) רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי כָּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם''
(ישעיה נה, א), כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ שֶׁלֹשֶׁת יָמִים בְּלֹא תוֹרָה, עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשֵׁנִי בְשַׁבָּת וּמַפְסִיקִין בִּשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי וְקוֹרִין בַּחֲמִשִּׁי וּמַפְסִיקִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלְכוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תוֹרָה? אָמְרֵי, מֵעִקָּרָא אִינְהוּ תַּקִּינְהוּ חַד גַּבְרָא לִתְלָתָא פְּסוּקֵי, אִי נַמֵּי, תְּלָתָא גַבְרֵי לִתְלָתָא פְּסוּקֵי כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים, לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים, אֲתָא אִיהוּ תִּקֵּן תְּלָתָא גַבְרָא לַעֲשָׂרָה פְסוּקֵי כְּנֶגֶד
(*) עֲשָׂרָה בַּטְלָנִים.
נפש יהודה יושבי קרנות. יושבי חנויות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני וחמישי תיקן בגינייהו קריאה יתירה: רשומות. מקראות: עשרה בטלנין. בני אדם כשרים בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי צבור ומקדימין לבהכ''נ כדי שיהיו מצויין עשרה לעת התפלה ומתפרנסים משל צבור וכנגדם תקנו עשרה פסוקים ויותר על עשרה רק לא פחות מעשרה ואם יש בפרשה רק עשרה פסוקים קורין לכהן ד' פסוקים:
וְאַל יְסַפֵּר אָדָם בְּאֶמְצַע הַפָּרָשָׁה, כִּדְאָמְרִינָן בְּסוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(לט, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילוּ לִדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל־הָעָם''
(נחמיה ח, ה); וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עָמְדוּ לֹא־עָנוּ עוֹד''
(איוב לב, טז). רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵהָכָא, ''וְאָזְנֵי כָל־הָעָם אֶל־סֵפֶר הַתּוֹרָה''
(נחמיה ח, ג).
וְכָתַב הָרִי''ף עַל מֵימְרָא זֹאת: קַשְׁיָא לָן הַהִיא דִבְרָכוֹת: רַב שֵׁשֶׁת מְהַדֵּר אַפֵּיהּ וְגָרִיס, אָמַר:
(*) אֲנָן בְּדִידָן
(*) וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ! וְכָתַב בַּעַל הַהֲלָכוֹת: הַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּאִכָא עֲשָׂרָה דְּצַיְיתֵי לְסֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל אִי לֵיכָּא עֲשָׂרָה דְּצַיְיתֵי לְסֵפֶר תּוֹרָה, לָא. וְרַבְּוָתָא אַחֲרִינֵי קָאָמְרֵי: דַּוְקָא רַב שֵׁשֶׁת דְּתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, אֲבָל כֻּלֵּי עָלְמָא לָא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָתֵיהוּ.
נפש יהודה אנן בדידן. בלימודנו: ואינהו בדידהו. בקריאת ס''ת:
וְאַל־עַל־פִּי שֶׁהִשְׁלִים אָדָם הַפָּרָשָׁה בְּבֵיתוֹ יְכַוֵּן לְשָׁמְעָה מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאִם יִקְרָא אוֹתוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה יַעֲמֹד מִיָּד בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות נה, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן:
(*) מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא בוֹ
(*) וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ,
(*) וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת.
נפש יהודה מי שנותנין לו ס''ת לקרות. דהוי ליה כאלו נותנין לו חיים דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך והוא אינו רוצה לקרות לכך מקצרין ימיו: וכוס של ברכה. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך ברהמ''ז מברך לבעה''ב והאורח מתברך בברכתו של בעה''ב והוא אינו רוצה לכך מקצרין ימיו: והמנהיג עצמו ברבנות. שהרבנות מקברת את בעליה וכן מצינו ביוסף שמת קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות:
וּכְשֶׁיִּקְרְאוּ הַפָּרָשָׁה אַל יֵצֵא מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת,
(ח, א): אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי מְנַחֵם, אָמַר רַב אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ''וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ''
(ישעיה א, כח)? זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ וְיוֹצֵא. רַבִּי אֲבָהוּ נָפִיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. בָּעֵי רַב פַּפָּא: בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק מַאי? תֵּיקוּ.
וּכְשֶׁהוּא קוֹרֵא בוֹ אַל יֹאחֲזֶנּוּ
(*) עָרֹם אֶלָּא מְעֻטָּף בְּתִיקוֹ אוֹ בְּטַלִּית, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(מגילה לב, א): אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם נִקְבָּר עָרֹם.
(*) עָרֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא
(*) עָרֹם בְּלֹא מִצְוָה. בְּלֹא מִצְוָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא עָרֹם מֵאוֹתָהּ מִצְוָה.
נפש יהודה ערום. כשס''ת ערום בלא מטפחת על הגויל לא יאחז בגויל אלא יעטוף לספר בתיק שלה והיא מלבושיה ומטפחיה: ערום סלקא דעתך. וכי כל כך החטא גדול שיקבר ערום על שאחז הס''ת ערום: ערום בלא מצוה. משמע דאין לו מצות כלל:
וְגוֹלְלוֹ
(*) עַל הַתֶּפֶר וְנוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי שְׁפַטְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה יַעֲמִידֶנּוּ עַל הַתֶּפֶר. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי וכו'. וַאֲמַר רַבִּי שְׁפַטְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) עֲשָׂרָה שֶׁקָּרְאוּ בְסֵפֶר תּוֹרָה,
(*) הַגָּדוֹל בָּהֶן גּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁקָּרְאוּ בַתּוֹרָה הַגּוֹלֵל מֵהֶן סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטֵל שְׂכַר כֻּלָּן. שְׂכַר כֻּלָּן סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי: נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּן. לְפִי שֶׁגּוֹמֵר הַמִּצְוָה וּנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.
נפש יהודה על התפר. יעמידנה כנגד התפר שיהא התפר באמצע בין הכרכים אז יכול היטב להדקו ולכרכו: עשרה שקראו. שנאספו למנין כדי שיכולין לקרות בס''ת ג' או ז' כחוק היום ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה בבהכ''נ נקט עשרה שקראו בתורה: הגדול בהן גולל ס''ת. לפי שהוא כבודו וגם לפי שהוא גדול שבכולן כדאי הוא ליטול שכר כנגד כולן:
הכלל הרביעי לכבד שבתות וימים טובים ומועדים
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, רֹאשׁ חֹדֶשׁ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, חֲנֻכָּה; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, פּוּרִים; הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, חַג הַמַּצּוֹת; הַחֵלֶק הַחֲמִישִּׁי, חַג הַשָּׁבוּעוֹת; הַחֵלֶק הַשִּׁשִּׁי, חַג הַסֻּכּוֹת; הַחֵלֶק הַשְּׁבִיעִי, שְׁבִיתַת שַׁבָּת
החלק הראשון בענין ראש חדש
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קלא]
יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה נָהֲגוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל לְשָׁמְרוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: הַנֵּי נָשֵׁי דִנְהִיגֵי דְלָא לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא בְּרֵישׁ יַרְחָא,
(*) מִנְהָגָא. וְאִיתָא בְּפֶרֶק מב מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְפִי שֶׁלֹּא רָצוּ הַנָּשִׁים לִתֵּן נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן בְּמַעֲשֶׂה הָעֵגֶל, לְכָךְ נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרָן, שֶׁיְּהוּ מְשַׁמְּרוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹתֵר מֵהָאֲנָשִׁים.
נפש יהודה מנהגא. נהגו כך ולא ישנו המנהג:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים טַעַם לַדָּבָר: לְפִי שֶׁהַמּוֹעֲדִים נִתְקְנוּ כְּנֶגֶד הָאָבוֹת: פֶּסַח כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ''לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת''
(בראשית יח, ו) וּבְפֶסַח הָיָה. שָׁבוּעוֹת כְּנֶגֶד יִצְחָק, שֶׁתְּקִיעַת מַתַּן תּוֹרָה הָיָה בְשׁוֹפָר מֵאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק. סֻכּוֹת כְּנֶגֶד יַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיה: ''וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת''
(שם לג, יז). וּשְׁנֵים עָשָׂר רָאשֵׁי חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, שֶׁגַּם הֵם נִקְרָאִים מוֹעֲדִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁחָטְאוּ בָעֵגֶל נִטְּלוּ מֵהֶם וְהִנִּיחוּם לִנְשׁוֹתֵיהֶם, לְזֵכֶר שֶׁלֹּא הָיוּ בְאוֹתוֹ חֵטְא.
וּמִצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדָתוֹ לִכְבוֹד רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁקָּרוּי מוֹעֵד. וְקוֹרִין בּוֹ ''הַלֵּל'' בְּדִלּוּג. וְאָסוּר בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית.
וְהוּא זְמַן כַּפָּרָה, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין זִבְחֵי רָצוֹן, שְׁעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם וְהָיָה תְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַד שׂוֹנֵא, שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרָע הַמְקַטְרֵג עַל הָאָדָם לְהַכְנִיסוֹ אֶל
(*) הַתַּאֲווֹת וְאֶל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְּמִיתוֹת לַשֵּׂכֶל
(*) וְחוֹשְׁבוֹת שֶׁיֵּשׁ גְּדֻלָּה בְּגֹדֶל אוֹר הַלְּבָנָה וְהֶפְכָּהּ בְּמִעוּט אוֹרָה, שֶׁקּוֹרִין ''אַגַתְמָעָא''. עַל כֵּן צְרִיכִים כַּפָּרָה עַל הָעוֹלֶה עַל רוּחָם.
נפש יהודה התאוות ואל המחשבות הממיתות לשכל. היא הנשמה שהיצר הרע מתגרה לעשות דברים שהם כנגד השכל: וחושבות שיש. כח בלבנה לפעול טוב כשהיא מתמלאת והולכת וכן להפוך לפעול רע כשהיא מתמעטת וע''כ חושבים אותה לאלהות ומילואה ומיעוטה נקרא אגתמע''א בלע''ז:
וְאוּלַי שֶׁלָּזֶה רָמוּז בְּאָמְרָם: הָבִיאוּ עָלַי כַפָּרָה עַל
(*) שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין, פֶּרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת
(ס, ב): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי: כְּתִיב: ''וַיַּעֲשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת
(*) הַגְּדֹלִים''
(בראשית א, טז) וּכְתִיב: ''אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן''
(שם)? אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. אָמְרָה לְפָנָיו: לְפִי שֶׁאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי? אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי רְבוּתָא,
(*) שְׁרָגָא בְּטִיהַרָא מַאי מְהַנְיָא? אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִמְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים.
(*) יוֹמָא דִּידֵיהּ נַמֵּי לָא סַגְיָא דְּלָא מָנוּ בֵיהּ תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת,
(*) דִּכְתִיב: ''וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים''
(שם שם, יד)? אָמַר לָהּ: לְכִי וְיִקָּרְאוּ צַדִּיקִים עַל שְׁמֵךְ:
(*) יַעֲקֹב הַקָּטָן, שְׁמוּאֵל הַקָּטָן,
(*) דָּוִד הַקָּטָן. חָזְיָהּ דְלָא הֲוָה מֵיתְבָא דַּעְתָּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי לֵוִי: מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בוֹ: ''
(*) חַטָּאת לַה'''
(במדבר כח, טו)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יִהְיֶה כַפָּרָה עָלַי, שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֶחַ.
נפש יהודה שמיעטתי את הירח. והוא גורם להם לעובדה שסוברים שיש בה כח זה מעצמה כדאמרינן שמיעוטה ומילואה מכשילם: הגדולים. דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן: שרגא בטיהרא. נר בצהרים אינו מאיר: יומא דידיה. והיינו החמה נמי לא סגיא לא אפשר בלא היא למנות התקופות והחדשים: דכתיב והיו לאותות וגו'. למנות בה הזמנים של ימים ושנים ומועדים כי תקופות נמנין לחמה ועל התקופות מעברין את השנה: יעקב הקטן. מי יקום יעקב כי קטן הוא: דוד הקטן. מקרא הוא בדברי הימים: חטאת לה'. ובכולהו רגלים כתיב ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה':
וְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, עַל פָּרָשַׁת ''יְהִי מְאוֹרוֹת'': רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח: ''עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים''
(תהלים קד, יט), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבַד, אִם כֵּן לָמָּה נִבְרָא גַּלְגַּל לְבָנָה? כְּדֵי לְקַדֵּשׁ בָּהּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים וכו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִמּוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם נִבְרְאוּ לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת''; ''וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם''
(בראשית א, טו, יז). ''וְהָיוּ לְאֹתֹת''
(שם שם, יד), אֵלּוּ שַׁבָּתוֹת; ''וּלְמוֹעֲדִים''
(שם), אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים; ''וּלְיָמִים''
(שם), אֵלּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים; ''וְשָׁנִים''
(שם), אֵלּוּ קִדּוּשׁ שָׁנִים וכו'. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּא וְרַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִמּוֹן אוֹמֵר: מֵאַחַר שֶׁהוּא קוֹרְאָם גְּדוֹלִים הוּא חוֹזֵר וּפוֹגֵם אֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן? אֶלָּא עַל יְדֵי
(*) שֶׁנִּכְנָס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.
נפש יהודה לא נברא להאיר אלא גלגל חמה. שכל האור שיש ללבנה היא מקבלת מהחמה שאין לה אור בפני עצמה ומהלכת בגלגל והולכת אחר החמה ובתחלת וסוף החודש היא סמוך לחמה ע''כ אורה מתמעט והולך ובאמצע החודש היא מתרחקת מהחמה ע''כ נראית מלא ולפעמים ע''י הילוך הלבנה והחמה הם מתקרבין יחד ואז נראה בארץ איך הם נפגשים יחדו ונקרא לקוי וזה גורם חסרונה ומילואה ולכך כתיב יהי מארת חסר דמשמע אחד: והיו למאורות. הרי שניהם למאור והא דכתיב מארת חסר לפי שהוא לשון קללה שבו ביום נבראת האסכרה כדאמרינן בתענית דף כ''ז שהיו אנשי משמר מתענין בכל יום ד' על התינוקות שלא תפול בהן האסכרה והיא מיתה קשה: שנכנס בתחומו של חבירו. שהיא נראית קודם שקיעת החמה וכל המוסיף גורע:
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס: בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב: ''וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת''
(במדבר כט, ה) וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב: ''וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'''
(שם כח, טו)?
(*) אֲנִי הוּא שֶׁגָּרַמְתִּי לוֹ לִכָּנֵס בִּתְחוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְאִם בַּנִּכְנָס בִּרְשׁוּת, כָּךְ פְּגָמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
(*) הַנִּכְנָס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר אֶלְעַאי: דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁגָּדוֹל מוֹנֶה לְגָדוֹל וְקָטָן לְקָטָן,
(*) עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה שֶׁהִיא גְדוֹלָה וְיַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה שֶׁהִיא קְטַנָּה. אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה, מַה חַמָּה שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וְאֵינָהּ שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, אַף עֵשָׂו
(*) יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה, מָה הַלְּבָנָה הַזֹּאת שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, אַף יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אני הוא שגרמתי. שסדרתי אותה בגלגל המזלות שהוא הולך כך: הנכנס שלא ברשות. שעושה דבר שלא נתנה לו רשות לעשות כן עאכ''ו שיענש: עשו מונה לחמה. שהם מחשבים שנותיהם אחר הילוך החמה ואנו מונין ללבנה כידוע ליודעי העברונות: יש לו חלק לעוה''ז. שהוא נגלה כיום ואין לו חלק לעוה''ב שהוא נעלם ומכוסה מהעין כלילה:
וְנָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ מִזְמוֹר ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־ ה'''
(תהלים, קד), שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פָּסוּק ''עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים''
(שם שם, יט), לְלַמְּדֵנוּ שֶׁמִלּוּאָהּ וּמִעוּטָהּ,
(*) אֵינוֹ לַעֲשׂוֹת רֹשֶׁם בִּבְנֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים, אֶלָּא לִסְפֹּר בְּחִדּוּשָׁהּ הַמּוֹעֲדִים הַנִּקְרָאִים ''מוֹעֲדֵי ה''', שֶׁצִּוָּנוּ לַעֲשׂוֹת
(*) כְּסֵדֶר מַהֲלַךְ כּוֹכְבֵי לֶכֶת, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עַל הַכֹּל.
(*) וְזֶה הַמִּזְמוֹר לְעֵד נֶאֱמָן הַמּוֹרֶה עַל מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, הַמֵּעִיד עַל מַלְכוּתוֹ וְשֶׁהַכֹּל נִבְרָא מֵאִתּוֹ וְהוּא אָדוֹן עַל הַכֹּל וְכָל צִבְאוֹת מַעֲלָה וּמַטָּה אֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת אֶלָּא רְצוֹנוֹ וּמַאֲמָרוֹ, כְּפִי שֶׁסִּדֵּר לָהֶם בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וְאִם שׁוּם דָּבָר יִתְחַיֵּב מַעֲרַכְתָּם וּמַהֲלָכָם, הַכֹּל כְּפִי סִדְּרוֹ וּמִצְוָתוֹ
(*) וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹת וּלְהַחֲלִיף כְּפִי עֵרֶךְ הַכְּלָל אוֹ הַפְּרָט וְהַכֹּל בִּרְצוֹנוֹ. וְנִרְמַז בַּכָּתוּב: ''וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן'' וגו'
(שמות לג, יט).
נפש יהודה אינו לעשות רושם בבנ''א. שמראה בזה שיש בה כח להיטיב ולהרע לאדם כפי רצונה למען שיעבדוה אינו כן אלא שמיעוטה ומילואה עשה הקב''ה כך כדי לידע ע''י כן ראשי חדשים כשהיא מתחדשת למנות מראש חודש המועדים בכמה ימים בחודש הוא לעשות בהן המועדות בזמנן: כסדר מהלך כוכבי לכת. כשם שהכוכבים מהלכים ע''י המזלות שקבועים בו והמזלות על ידי הגלגלים שקובעים בהם כך הלוך הלבנה: וזה המזמור. ברכי נפשי וגו' דכתיב ביה עשה ירח למועדים וגו': ובידו לשנות ולהחליף כפי ערך הכלל. כמו בדור המבול שלא שמשו המזלות בין הכלל בין ששנו כל המזלות סדרם בין הפרט מזל אחד כגון הלבנה או החמה שעמדו במלחמות יהושע וכן שחזרה החמה עשר מעלות בחזקיהו וכן נסים הנעשים הן לכל ישראל והן ליחיד הכל מאת ה':
וְהִתְחִיל וְסִיֵּם הַמְּשׁוֹרֵר מִזְמוֹר זֶה בְּ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה''', לוֹמַר, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַחֲכָמָה הִיא לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וְחָתַם מִזְמוֹר זֶה בְּ''הַלְלוּיָהּ'', מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ מַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁהוּא ''יִתַּמּוּ חַטָּאִים''
(תהלים קד, לה), כִּי בַיּוֹם שֶׁיַּכִּירוּ כֹּל בָּאֵי עוֹלָם הָאֱמֶת כַּכָּתוּב בַּמִּזְמוֹר הַזֶּה, וְיֵדְעוּ כִּי הַכֹּל בָּא מֵאִתּוֹ, זוֹ הִיא מַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁהֵם אוֹיְבֵי ה' וְהָאֱמֶת. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֵאָה וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים וְלֹא אָמַר בָּהֶן ''הַלְלוּיָהּ'', עַד שֶׁרָאָה מַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ'' וגו'. וְאֵין הִלּוּל וְרִנָּה בָּעוֹלָם כְּמוֹ בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁהֵם מַחְרִיבִים עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה''
(משלי יא, י). וְאוֹמֵר: ''וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה''
(ישעיה לה, י), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּרִנָּה זֹאת, כִּי בַּאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה וִישׁוּעָה לַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל פָּסוּק ''
(*) אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה''
(יחזקאל כו, ב): אִם מְלֵאָה זוֹ חֲרֵבָה זוֹ, לְפִי שֶׁזּוֹ הֵפֶךְ זוֹ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ''תָּם־עֲוֹנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ [פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת־אֱדוֹם''
(איכה ד, כב), רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי בְּהַשְׁחָתַת אֱדוֹם הָרְשָׁעָה תָּבֹא לְבַת צִיּוֹן הַיְּשׁוּעָה].
נפש יהודה אמלאה. ירושלים מחורבנותיה אז נחרבה ארצות עובדי כוכבים ומזלות:
פרק שני [קלב]
בִּרְכַּת הַלְּבָנָה הוּא לְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ שֶׁהַכֹּל בָּא מֵאִתּוֹ וְהוּא בָּרָא הַכֹּל וּבְמַאֲמָרוֹ נַעֲשָׂה. וְאַל יַחֲשֹׁב שׁוּם אָדָם שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת שׁוּם נִבְרָא לַעֲשׂוּת שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, טוֹב אוֹ רָע, בִּלְתִּי בְּמַאֲמַר קוֹנוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ זַ''ל,
(*) שֶׁהַמְבָרֵךְ עַל
(*) הַחֹדֶשׁ כִּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. וְהֵבִיאוּ סְמָךְ מֵהַפָּסוּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הָיוּ בּוֹדְקִין
(מב, א): אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, אָמַר רַב אַסֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּתִיב הָכָא: ''הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים''
(שמות יב, ב) וּכְתִיב הָתָם: ''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ''
(שם טו, ב).
נפש יהודה שהמברך על החודש. והיינו קידוש הלבנה: די. אלו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני השכינה פעם אחת בחודש כדאמרן בגזרה שוה:
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה דַיָּן. אָמַר אַבַּיֵּי: הִילְכָּךְ לֵמְרִינְהוּ מְעוּמָד. מָרֵימָר וּמַר זוּטְרָא
(*) מֵיכַתְפֵי לְהוּ וּמְבָרְכֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אַשֵּׁי: בְּמַעֲרָבָא מְבָרְכֵי הָכֵי: בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ הַחֳדָשִׁים. אֲמַר לֵיהּ: הָא
(*) נָשֵׁי דִּידָן נַמֵּי מְבָרְכָן. אֶלָּא כִּדְרַב יְהוּדָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וכו' בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. לוֹמַר לָנוּ, שֶׁהַבְּרָכָה הִיא לִמְחַדֵּשׁ הַלְּבָנָה.
נפש יהודה מכתפי להו. כל אחד שם ידו על כתף של חבירו כשמברכין הלבנה לחיבת המצוה: נשי דידן וכו'. כלומר תפלה קצרה כזו נשים נמי יוכלו לברך בעל פה בלילה כן:
וּבְכָל זְמַן שֶׁמִּתּוֹסֶפֶת אוֹרָה נִקְרֵאת חֲדָשָׁה וְרָאוּי לְבָרֵךְ עָלֶיהָ, כְּדַאֲמְרִינָן הָתָם
(מא, ב): אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, אָמַר רַב אַסֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד מָתַי מְבָרְכִין עַל הַחֹדֶשׁ?
(*) עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא פְגִימָתָהּ. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב יְהוּדָה: עַד שִׁבְעָה. נְהַרְדָעֵי אָמְרֵי: עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר.
(*) וְתַרְוַייהוּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לְהוּ, הָא לִמְהֶוֵי כְּיִתְרָא
(פירוש: כמו יתר של קשת, שתהא פגימת הקשת מלאה עד היתר, היינו חצי עגול), הָא לִמְהֶוֵי כִי נָפְיָא
(פירוש: עגולה במלואתה).
נפש יהודה עד שתתמלא פגימתה. אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים שכבר נושנת היא: ותרווייהו. במלתיה דר' יוחנן פליגי ועד שתתמלא סבירא להו מיהו רב יהודה סבר מילוי פגימתה דקאמר ר' יוחנן למהוי כי יתר והאי לסוף שבעה הוא ויתר הוא הקו שבקשת וזהו חצי העיגול של לבנה ונהרדעי סברי מילוי פגימה דקאמר ר' יוחנן עד דתהוי כי נפיא ככברה שהיא עגולה ומכוסה כל העיגול למטה כולה מלא כי מקודם לכן הוא נראה כקשת ולא יותר:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹפְרִים: אֵין מְבָרְכִין עַל הַיָּרֵחַ אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם וּבְגָדָיו נָאִים. וְתוֹלֶה עֵינָיו כְּנֶגְדָּהּ וּמְיַשֵּׁר רַגְלָיו וּמְבָרֵךְ. וְאוֹמֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: סִימָן טוֹב תִּהְיֶה לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל. [בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ], בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ, [בָּרוּךְ מְקַדְּשֵׁךְ]. וְרוֹקֵד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּנֶגְדָּהּ וְאוֹמֵר בְּכָל פַּעַם: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כְּנֶגְדֵּךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִגַּע בָּךְ, כָּךְ אִם יִרְקְדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדִּי לְהַזִּיקֵנִי לֹא יִגְּעוּ בִי. וְאוֹמֵר: ''תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד'' וכו', וּלְמַפְרֵעַ יַחֲזוֹר פָּסוּק זֶה, וְאוֹמֵר כֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְאוֹמֵר: אָמֵן אָמֵן הַלְלוּיָה. וְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: שָׁלוֹם עָלֶיךָ. וְיֵלֵךְ לְבֵיתוֹ בְּלֵב טוֹב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּזֶה הַסֵּדֶר: בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ, בָּרוּךְ עוֹשֵׂךְ, בָּרוּךְ קוֹנֵךְ, בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ. וְהַסִּימָן: יַעֲקֹ''ב. וְהִיא רֶמֶז לוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁהַלְּבָנָה רוֹמֶזֶת לְיַעֲקֹב.
וְגַם מָצִינוּ חִדּוּשׁ לָאָבוֹת בָּעוֹלָם הַבָּא בְּחִדּוּשׁ הַלְּבָנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(בבא מציעא פה, ב): אֵלִיָּהוּ הֲוָה שָׁכִיחַ בְּמְתִיבְתֵּיהּ דְּרַבִּי. יוֹמָא חַד, רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, נָגַהּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא נָגַה לֵיהּ לְמַר? אֲמַר לֵיהּ: אַדְמוֹקֵי לְאַבְרָהָם וְיָהֵיבְנָא לֵיהּ מַיָּא וּמָשֵׁי יָדֵיהּ וּמַצְלֵי וּמַגְנֵינָא לֵיהּ. וְכֵן לְיִצְחָק וְכֵן לְיַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ: וְלוֹקְמִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי.
(*) תָּקְפֵי בְרַחֲמֵי וּמַייתֵי לֵיהּ לִמְשִׁיחָא בְּלָא זִימְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) וְיֵשׁ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הָזֶּה? אָמַר לֵיהּ: אִכָּא רַבִּי חִיָּא וּבָנָיו. זִימְנָא חֲדָא אִצְטְרֵיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא, גָּזַר רַבִּי תַּעֲנִיתָא. אַחְתִינְהוּ לְרַבִּי חִיָּא וּבָנָיו קָמֵי תֵּיבוּתָא. אָמַר ''מַשִּׁיב הָרוּחַ'', נָשָׂא זִיקָא, אָמַר ''מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם'', אֲתָא מִטְרָא. כֵּיוָן דְּמָטוּ לְאִדְכּוּרֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, רָעַשׁ עָלְמָא. אָמְרֵי בִּרְקִיעָא:
(*) מָאן גָּלֵי רָזָא דְּנָא בְּעָלְמָא? אָמְרֵי: אֵלִיָּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאֵלִיָּהוּ, מָחְיוּהוּ
(*) בְּשִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא.
(*) אֲזַל אִדְמֵי לֵיהּ כְּדֻבָּא, עָאל בֵּינַייהוּ וְאִפְרְשִׁינְהוּ וְטָרְדִינְהוּ. לָמַדְנוּ שֶׁבְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יֵשׁ חִדּוּשׁ גַּם בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת.
נפש יהודה תקפי ברחמי. מרבין בתפלה ומייתי למשיח בלא זמניה לכן לא ניתן לי רשות להעמידן יחד: יש דוגמתן. שתהא תפלתן נשמעת כתפלות האבות: מאן גלי רזא דנא. מי גלה סוד זה בעולם שר' חייא ובניו תפלתם נשמעת ע''כ עמדו להתפלל לפני: שיתין פולסי דנורא. הכוהו ששים מכות מלקות בשוטין של אש לפי שהמלקות של מעלה הם מספר ששים כי הם מענישין מבן כ' שנים וג' פעמים כ' הם ששים וב''ד של מטה דנים בן י''ג שנים וג' פעמים י''ג הם ל''ט וזהו שאמרו אין מלקין אלא מלקות הראוין להשתלש: אזל. אליהו הנביא בבית הכנסת והראה להו כדוב ועל ידי כן הפסיקו מלהתפלל:
החלק השני בימי חנכה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קלג]
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת עִם יִשְׂרָאֵל בְּכָל זְמַן כְּשֶׁהֵם צְרִיכִים לָהֶם, לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ בָּעוֹלָם. וְאַל יַחְשְׁבוּ בְּלִבָּם שֶׁהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, אֶלָּא שֶׁהוּא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, חִדְּשׁוֹ
(*) יֵשׁ מֵאַיִן וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹתוֹ מִן הַטֶּבַע וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. וּמִכְּלַל הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הָאֵל יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל, הָיָה בְּזֶה הַנֵּס שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּשֶׁגָּבְרוּ הַיְּוָנִים עַל הַחַשְׁמוֹנָאִים בִּהְיוֹתָם מְלָכִים וְכֹהֲנִים וְטִמְּאוּ הַיְּוָנִים כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי בְּסִיּוּעַ הַשֵּׁם וְנִצְּחוּ לַיְּוָנִים וְאַחַר כָּךְ לֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ שֶׁמֶן טָהוֹר כְּשִׁיעוּר הַדְלָקַת יוֹם אֶחָד וְנַעֲשָׂה בוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ בוֹ שְׁמוֹנָה יָמִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: בְּכ''ה בְּכִסְלֵו יוֹמֵי חֲנֻכָּה, תְּמַנְיָא אִלֵּין דְלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וְלָא לְמִגְזַר בְּהוֹן תַּעֲנֵיתָא. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבָּהֵיכָל וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ
(*) אֶלָּא פַךְ אֶחָד, שֶׁהָיָה חָתוּם וּמוּנָח
(*) בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא הָיָה בוֹ שֶׁמֶן אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד וְנַעֲשָׂה בוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.
נפש יהודה יש מאין. קודם בריאת העולם לא היה אלא הקב''ה ובמאמרו ברא העולם: אלא פך אחד. וא''א לתקן שמן טהור עד שעברו ז' ימים לטהר מטומאתן ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם: בחותמו של כה''ג. שהיה כ''ג חותמו והצניעו שלא נגעו בו העובדי כוכבים ומזלות:
וּמָצִינוּ כִּי זֶה הַנֵּס הַגָּדוֹל וְהַחֲנֻכָּה הַזֹּאת הָעֲתִידָה לִהְיוֹת בְּאוֹתוֹ זְמַן וּלְדוֹרוֹת, בַּגָּלוּת הָאָרוֹךְ הַזֶּה, רָמְזָה תוֹרָה בְּפָרָשַׁת ''בְּהַעֲלוֹתְךָ'' וְגִלְּתָה, שֶׁעֲתִידָה חֲנֻכָּה זֹאת לְהִתְגּוֹלֵל וְלָבֹא עַל יְדֵי אֲנָשִׁים מִזֶּרַע אַהֲרֹן, כְּמוֹ שֶׁהוּא רָמוּז בְּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שֶׁהֵבִיא רַשִׁ''י בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ: אָמְרוּ זַ''ל: לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים? כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מֵטִיב וּמַדְלִיק נֵרוֹת בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר. עַד כָּאן.
וְכָתַב הָרַמְבַּ''ן: וְאִם הוּא כְּפֵרוּשׁוֹ, לָמָּה לֹא נִחֲמוֹ בַּקְּטֹרֶת בַּבֹּקֶר וּבַעֶרֶב, שֶׁהוּא דָבָר גָּדוֹל וְשִׁבְּחוֹ הַכָּתוּב: ''יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְאַפֶּךָ''
(דברים לג, י), וּבַעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְקָרְבָּנוֹת אֲחֵרִים? וְעוֹד,
(*) כִּי קָרְבָּנוֹ הָיָה גָדוֹל מִשֶּׁל נְשִׂיאיִם, שֶׁהִקְרִיב כָּל יְמֵי הַמִּלּוּאִים? אֲבָל עִנְיַן אַגָּדָה זוֹ לִדְרֹשׁ רֶמֶז מִן הַפָּרָשָׁה עַל חֲנֻכָּה שֶׁל נֵרוֹת, שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לִהְיוֹת בְּבַיִת שֵׁנִי עַל יְדֵי אַהֲרֹן וּבָנָיו, רוֹצֶה לוֹמַר, חַשְׁמוֹנַאי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבָנָיו. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה כְּתוּבָה בִּמְגִלַּת סְתָרִים, שֶׁהִזְכִּיר אַגָּדָה זוֹ וְאָמַר: רָאִיתִי בַּמִּדְרָשׁ: כֵּיוָן שֶׁהִקְרִיבוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְלֹא הִקְרִיב לֵוִי וכו'. אֲמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: ''דַּבֵּר אֶל־ אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו''
(במדבר ח, ב), יֵשׁ חֲנֻכָּה אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּה הַדְלָקַת נֵרוֹת וַאֲנִי עוֹשֶׂה עַל יְדֵי בָנֶיךָ נִסִּים וּתְשׁוּעָה וַחֲנֻכָּה, שֶׁקְּרָאוּהָ עַל שְׁמָם וְהִיא חֲנֻכַּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי. וּלְפִיכָךְ הִסְמִיךְ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. עַד כָּאן.
נפש יהודה כי קרבנו. של אהרן שהקריב בעדו:
וְכָתוּב בְּתַנְחוּמָא וְכֵן בְּמִדְבָּר סִינַי רַבָּה: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לְאַהֲרֹן: אַל תִּירָא, לִגְדֻלָּה גְּדוֹלָה מִזֹּאת אַתָּה מוּכָן. הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הֵם נוֹהֲגִים, אֲבָל הַנֵּרוֹת, לְעוֹלָם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה. וְהַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי אֵינָן בְּטֵלִים לְעוֹלָם. עַד כָּאן. וְכָתַב הָרַמְבַּ''ן עַל זֶה: וְיָדוּעַ הוּא, כִּי כְּשֶׁהַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין מִפְּנֵי חֻרְבָּנוֹ, אַף הַנֵּרוֹת בְּטֵלִים, אֲבָל לֹא רָמְזוּ אֶלָּא לְנֵרוֹת חֲנֻכַּת חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת אַף לְאַחַר חֻרְבָּן בְּגָלוּתֵנוּ, וְכֵן בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, הַסְמוּכָה לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, נוֹהֶגֶת לְעוֹלָם. וְעַל זֶה נִסְמְכָה בְּרָכָה וּמְנוֹרָה מִלִּפְנֵי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וּמִלְּאַחֲרֶיהָ, מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן,
(*) שֶׁלֹּא נִמְנָה שִׁבְטוֹ עִמָּהֶם.
נפש יהודה שלא נמנה שבטו. של לוי עמהם עם ישראל היה לחשיבותם לרמז על חשמונאים לנרות חנוכה וברכת כהנים כדאמרן:
וְהָיְתָה מְנוֹרַת חַשְׁמוֹנַאי גְּדוֹלָה מִמְּנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ, כִּי הַמְּנוֹרָה הָיְתָה מִשִּׁבְעָה נֵרוֹת לִרְמֹז
(*) וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּשִׁבְעָה כוֹכְבֵי לֶכֶת. וְנַעֲשָׂה הַשֻּׁלְחָן לַעֲרֹךְ בּוֹ י''
(*) ב חַלּוֹת לֶחֶם, בִּשְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת,
(*) שֵׁשׁ הַמַּעֲרֶכֶת, לִרְמֹז וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּגַלְגַּל הַמַּזָּלוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ י''ב מַזָּלוֹת, שִׁשָּׁה שׁוֹקְעִים וְשִׁשָּׁה יוֹצְאִים תָּמִיד. וְהַמְּנוֹרָה רוֹמֶזֶת כְּנֶגֶד הַמְּאוֹרוֹת וְהַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד הַמַּזָּלוֹת. וְעַל כֵּן
(*) הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם
(*) וְהַשֻּׁלְחָן בַּצָּפוֹן.
נפש יהודה להתבונן בשבעה כוכבי לכת. שהם נגד שבעה נרות המנורה: י''ב חלות. על השלחן הזהב היו מסדרין הלחם הפנים י''ב חלות בכל שבוע שש חלות בצד זה ושש חלות בצד זה: ששה. מזלות שוקעים הולכין למטה בגלגל , כשהשש הולכין למעלה כדרך הגלגל המתגלגל ממטה למעלה וסובב: המנורה בדרום. כי השמש לעולם הולכת צד דרום בין בקיץ ובין בחורף וגם במזרח ובמערב הולכת אבל נתמעט משם הלוכה לפי הימים הקצרים והארוכים אבל בצפון לעולם אינה הולכת ביום רק בלילה מתחת הארץ: והשלחן בצפון. כי מצפון זהב יאתה לפי שרוח צפונית חמה מאד ומביא שרב והיוקר הוה. ועי''כ הזהב בזול כדאיתא ביומא ובב''ב ורמז בי''ב חלות שעל השלחן לי''ב מזלות:
וּלְאַחַר שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ נֶחֱרַב כָּל תִּפְאַרְתֵּנוּ וּבָטְלוּ הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְכָל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן הַמַּרְאִים לְיִשְׂרָאֵל בִּרְאִיַּת הָעַיִן דְּמוּת הַמִּשְׁכָּן הָעֶלְיוֹן, לֹא נִשְׁאָר לָנוּ זֵכֶר לְכָל זֶה, רַק מְנוֹרַת חַשְׁמוֹנַאי בִּשְׁבִיל אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנָהּ תָּמִיד.
(*) וּבָהּ נִתּוֹסְפָה נֵר אֶחָד וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שְׁמוֹנָה נֵרוֹת לִכְלֹל בָּה כָּל אֵלּוּ הַשְּׁנֵי דְבָרִים: הַשִּׁבְעָה נֵרוֹת לִרְמֹז עַל הַשִּׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת; וְהַשְּׁמִינִי, לִרְמֹז עַל הַגַּלְגַּל הַשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת, לְהַרְאוֹתֵנוּ בָּעַיִן וּלְלַמְּדֵנוּ בַּשֵּׂכֶל, שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ וּבְמַאֲמָרוֹ וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹתוֹ מִטִּבְעוֹ וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ.
נפש יהודה ובה נתוספה נר חשמונאי. על המנורה שהיה בבהמ''ק שבעה נרות ובנרות חנוכה שמונה לרמז על הגלגל הח' שכל הגלגלים אחרים עם המזלות קבועים בו וכשהוא מתגלגל כלם מתגלגלים על ידו וע''י זה יבין האדם שאין בהם כח לפעול דבר מעצמם שהרי אין בהם כח להתגלגל אלא ע''י גלגל העליון מתגלגלים ומזה נראה כשם שאין בהם כח כך אין בגלגל העליון כח לפעול דבר אלא הקב''ה שברא הכל ומנהיג הכל לפי רצונו וצוויו:
וְאַל יַחֲשֹׁב שׁוּם אָדָם כִּי גָּלוּת יִשְׂרָאֵל בָּאָה בְּמַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים וְאַף לֹא בְּחִיּוּב הַמַּזָּלוֹת,
(*) כִּי הַנֵּר וְהָאוֹר לְפָנָיו הַמִּצְוָה וְהַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'' וגו'
(משלי ו, כג). וְגַם אֵינָהּ עֲתִידָה לָבֹא הַגְּאוּלָה לְסִבָּה זֹאת, כִּי הוּא אֵל שַׁדַּי
(*) שׂוֹדֵד הַמַּעֲרָכוֹת וּמְשַׁנֶּה הַטֶּבַע. וְהִגְלָם בַּעֲוֹנָם וְהוֹשִׁיעָם בִּרְצוֹנוֹ, בְּנִסִּים וּבְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלִים חוּץ מִן הַטֶּבַע, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּהֶם בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וְגַם בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים אֵין מִסְפָּר. וְגַם עָשָׂה עִמָּהֶם הַיּוֹם הַזֶּה לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וְהַיְּוָנִים בְּשֶׁמֶן הַמְּנוֹרָה. וְעוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם תָּמִיד עִם יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, שֶׁמְּטִילָם בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת, בִּהְיוֹת מָגֵן בַּעֲדָם וּמוֹשִׁיעָם בְּכָל צָרָה וְהוּא נוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים וּמַכְנִיס בְּלִבָּם לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִם יִשְׂרָאֵל וְשֶׁיִּשְׁמְרֵם מִיָּד שׂוֹנְאֵיהֶם עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵם תְּשׁוּעָה נִצְחִית, הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ.
נפש יהודה כי הנר והאור לפניו. להראות וללמד לאדם שעל ידי התורה והמצות יזכו לגאולה ועל ידי שעברו עליהם גלו: שודד המערכות. מחליש כחם שאינם יכולין לפעול בדרך טבעם ומשנה פעולתם ועושה דברים נפלאים שידוע שאין זה בטבע המזלות לפעול בכחם ואף אם הוא דבר שהוא בכחם אין פועלים כזאת בעת ובזמן הזה לפי סדרם וטבעם:
פרק שני [קלד]
לְפַרְסֵם בְּיִשְׂרָאֵל הַנֵּס הַגָּדוֹל הַזֶּה תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לַעֲשׂוֹת בְּכָל שָׁנָה זֵכֶר לַדָּבָר, בְּעִנְיָן שֶׁיְּהֵא גָלוּי וּמְפֻרְסָם, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִצְוַת חֲנֻכָּה
(*) נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ.
(*) וְהַמְהַדְּרִין נֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמוֹנָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אֶחָד, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ. טַעֲמַיְהוּ דְבֵית שַׁמַּאי: כְּנֶגֶד
(*) פָּרֵי הֶחָג; אִי נַמֵי:
(*) כְּנֶגֶד הַיָּמִים הַנִּכְנָסִים. טַעֲמַיהוּ דְבֵית הִלֵּל: כְּנֶגֶד
(*) יָמִים הַיּוֹצְאִים; אִי נַמֵּי: מִשּׁוּם
(*) מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.
נפש יהודה נר איש וביתו. נר אחד בכל לילה לאיש ובני ביתו סגי להו בנר אחד: והמהדרין. במצות , שעושין המצות בהידור נאה לוקחין נר לכל א' וא' שבבית: פרי החג. פרים שהקריבו בחג הסוכות מתמעטין והולכין בקרבנו' כדכתיב בפרשת פינחס: כנגד הימים הנכנסין. העתידים לבא והם ח' מדליק ח' בלילה ראשון וביום שני נשארו ז' ימים מדליק ז' וכן כולם: ימים היוצאים. שיצאו כבר ויום זה שהוא עומד בו נמנה עם הימים שיצאו: מעלין בקודש. כל דבר שהוא קדוש מעלין אותו לעילוי ומרבין עליו ולא מורידין למעט ממנו או לקדושה שהיא קלה ממנו וכן הוא במנחות דף צ''ט וילפינן לה מקרא:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ
(*) מִבַּחוּץ. וְאִם הָיָה דָּר
(*) בַּעֲלִיָּה מַנִּיחוֹ בַּחֲלּוֹן הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
(*) וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַנִּיחוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ.
נפש יהודה מבחוץ. משום פרסומי ניסא ולא ברה''ר אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר: בעליה. אם אין לו מקום בחצירו להניח שם מניחה בפנים נגד חלון הסמוך לרה''ר: ובשעת הסכנה. שהיה להם לפרסיים חק שלא יבעירו נר ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם כדאמרי' בגיטין:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(כב, א): אָמַר רַבָּה: נֵר חֲנֻכָּה
(*) מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח. הֵיכָא מָנַח לָהּ? רַב אַחָא בְּרֵיה דְרָבָא אָמַר:
(*) מִיָּמִין. וְרַב יִרְמְיָּה מִדִּפְתֵּי אָמַר: מִשְּׂמֹאל. וְהִלְכְתָא מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא
(*) מְזוּזָה מִיָּמִין וְנֵר חֲנֻכָּה מִשְּׂמֹאל.
נפש יהודה מצוה להניחה. בחצר או ברשות הרבים בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנה להלן מן הפתח אינו ניכר שבשביל נר חנוכה הניח שם: מימין. בכניס' לביתו לימין: מזוזה. קיי''ל דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימינא עקר ברישא:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם כג, א): אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יִרְמִיָּה בַר אַבָּא אָמַר:
(*) הָרוֹאֶה נֵר חֶנֻכָּה חַיָּב לְבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ וְהָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם וְהָרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. מַאי מְבָרֵךְ? בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה; וְ''שֶׁעָשָׂה נִסִּים'' וְ''שֶׁהֶחֱיָנוּ''.
נפש יהודה והרואה. חבירו שמדליק מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו אבל לא ברכה ראשונה להדליק שהרי הוא אינו מדליק ולא הוזקקו ברכה זו אלא למי שלא הדליק עדיין או ליושב בספינה:
וַחֲבִיבָה מִצְוָה זוֹ, שֶׁאִם אֵין לָאָדָם בְּשַׁבָּת וַחֲנֻכָּה אֶלָּא לְקִדּוּשׁ אוֹ לְנֵר חֲנֻכָּה, נֵר חֲנֻכָּה עָדִיף, כְּדַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(כג, ב): אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי,
(*) נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר חֲנֻכָּה נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם
(*) שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. נֵר בֵּיתוֹ
(*) וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. בָּעֵי רָבָא: נֵר חֲנֻכָּה וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם אֵי זֶה מֵהֶם עָדִיף? קִדּוּשׁ הַיּוֹם עָדִיף, מִשּׁוּם
(*) דְּתָדִיר, אוֹ דִילְמָא, נֵר חֲנֻכָּה עָדִיף מִשּׁוּם
(*) פִּרְסוּמֵי נִסָּא? בָּתַר דְּבָעְיָא הֲדָר פָּשְׁטָא: נֵר חֲנֻכָּה עָדִיף מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָּא.
נפש יהודה נר ביתו ונר חנוכה. נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לנר חנוכה ולנר שבת: שלום ביתו. נר שבת והכי אמרינן ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערים לישב בחושך: וקידוש היום. יין לקידוש ואין לו מעות אלא או ליין או לנר שבת: דתדיר. בכל שבת הוא קידוש ונר חנוכה משנה לשנה: פרסומי ניסא. בנרות חנוכה מפרסמין לזכור הנס שעשה הקב''ה לישראל בימים האלו:
וּלְפִי שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא תַּקָּנַת חֲכָמִים, הַזָּהִיר בָּהּ יֵצְאוּ מִמֶּנּוּ בָּנִים חֲכָמִים, כְּדְקָתָנִי עֲלָהּ
(שם): אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה הַוְיָן לוֹ
(*) בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הָרָגִיל בִּמְזוּזָה זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הָרָגִיל בְּצִיצִית זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הָרָגִיל בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בַּגְּמוּלִים הַבָּאִים מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
נפש יהודה בנים תלמידי חכמים. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע''י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה:
וְכָל שְׁאָר הֲלָכוֹת נֵר חֲנֻכָּה אִיתְנְהוּ בַּפֶּרֶק הַנִּזְכָּר.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ נִגְזְרוּ עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת רַבּוֹת, לֹא הִנִּיחָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) לַמִּקְרִים הַמְזֻמָּנִים בָּעוֹלָם; וְגַם לֹא נְתָנָנוּ מִכֹּל וָכֹל בְּיָד אוֹיְבֵינוּ לַעֲשׂוֹת בָּנוּ כִּרְצוֹנָם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָאֻמּוֹת שֶׁגָּלוּ תַּחַת אֻמָּה אַחֶרֶת, שֶׁמִּקְצָתָם נִבְטְלוּ
(*) וּמִקְּצָתָם נִטְבְּעוּ בֶּאֱלֹהוּתָם, אֲבָל בְּכָל זְמַן הִשְׁגִּיחַ בָּנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בָנוּ כְּלָיָה. וּמִכָּל הַצָּרוֹת הִצִּילָנוּ וּמִכָּל הַגְּזֵרוֹת וְהַשְּׁמָדוֹת הוֹצִיאָנוּ וְהֶעֱמִיד לָנוּ בְּכָל עֵת
(*) עַמּוּדֵי עוֹלָם הָעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ לְעוֹזְרֵנוּ וּלְסָמְכֵנוּ בְּכָל צָרוֹתֵינוּ. וְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(יא, א): בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: ''לֹא־ מְאַסְתִּים''
(ויקרא כו, מד) בִּימֵי כַשְׂדִּים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; ''וְלֹא־גְעַלְתִּים''
(שם) בִּימֵי יְוָנִים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם מַתִּתְיָהוּ וַחֲבֵרָיו; ''לְכַלֹּתָם''
(שם) בִּימֵי הָמָן, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר; ''לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם''
(שם) בִּימֵי רוֹמִיִּים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שֶׁל בֵּית רַבִּי וַחֲכָמִים שֶׁל דּוֹרוֹת; ''
(*) כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם''
(שם). לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁאֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.
נפש יהודה למקרים המזומנים. לגזרות שבאות עלינו על ידי העובדי כוכבים שהיה רצונם לכלותנו: מקצתם נטבעו באלהותם. שעובדים העבודת כוכבים שלהם ונתערבו בהם: עמודי עולם. צדיקים שבזכותם נצלנו ובזכותם העולם עומד: כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבא. שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' במהרה בימינו אמן:
חלק שלישי בשמחת פורים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קלה]
דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה
(*) לְאַיֵּם לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְגַם מְנַסֶּה אוֹתָם כְּדֵי לְהוֹסִיף בִּשְׂכָרָם, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ גוֹזֵר גְּזֵרָה עֲלֵיהֶם אֶלָּא בְּחִיּוּבָם וַאֲפִלּוּ לְצַעֲרָם בִּלְבַד. אֲבָל בִּהְיוֹתָם מְחֻיָּבִים בַּעֲוֹנָם וְגַם לְפַחְדָּם כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הָאָב לִבְנוֹ הָאָהוּב לוֹ, פּוֹקֵד עֲלֵיהֶם אֶת עֲוֹנָם מְעַט מְעַט; וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָם, אֶלָּא נִפְרָע מֵהֶם בְּרַחֲמָנוּת וּמֵטִיל יִרְאָתוֹ עֲלֵיהֶם מֵאֵימַת גְּזֵרָה רָעָה, שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב. כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ד, א):
(*) מִשְׁתַּבֵּחַ לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ לְמִינֵי בְּרַב סַפְרָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא, שָׁבְקוּ לֵיהּ מִכְסָא דִתְלֵיסָר שָׁנֵי. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחוּהוּ, אָמְרוּ לֵיהּ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ''רַק אֶתְכֶם
(*) יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד'' וגו'
(עמוס ג, ב). מָאן דְּאִית לֵיהּ
(*) סִיסְיָא בִּישָׁא,
(*) בְּרַחְמֵיה מָסֵיק לֵיהּ? לָא הֲוָה בְּיָדֵיהּ. רָמוּ לֵיהּ סוּדְרָא בְּצַוָּארֵיה וְקָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ. אֲתָא רַבִּי אֲבָהוּ אַשְׁכְּחִינְהוּ. אָמַר לְהוּ: אַמַאי קָא מְצַעֲרִיתוּ לֵיהּ? אָמְרוּ לֵיהּ: וְלָאו אֲמֶרֶת לָן, דְאָדָם גָּדוֹל הוּא? אָמַר לְהוּ:
(*) אֵימוּר דְּאָמְרֵי לְכוֹן
(*) בְּתְנוּיֵי, בִּקְרָאֵי מִי אָמְרֵי לְכוֹן.
(*) וּמַאי שְׁנָא אַתּוּן דְּיַדְעִיתוּ? אָמַר לְהוּ:
(*) אֲנָן דְּשַׁכְּחִינָן גַּבַּייכוּ רְמִינָן אַנַפְשִׁינן וּמְעַיְנָן בִּקְרָאֵי, אִינְהוּ לָא מְעַיְנֵי. אָמְרוּ לֵיהּ: אֵימָא לָן אָתְּ. אָמַר לָהֶם: אַמְשִׁיל לָכֶם מָשָׁל, לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלּוֹוִין מֵאֶחָד, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ, אוֹהֲבוֹ
(*) נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת.
נפש יהודה לאיים לישראל. שיראו שגוזרים הרשעים עליהם גזרות ויחזרו בתשובה: משתבח להו ר' אבהו. היה משבח את רב ספרא לפני המינים השרים עובדי כוכבים שהוא חכם גדול ע''כ היו מניחין לו המכס של י''ג שנים: ידעתי. אהבתי כמו יודע ה' דרך צדיקים וכמו ואדעך בשם: סיסיא. כעס והנם זועפים מתרגמינן נסיסן: ברחמיה. אוהבו ל''א סוסיא סוס שעסקו רע את אוהבו מעלה עליו כדי שיפול ממנו וימות בתמיה: אימר דאמרי לכון. שהוא חכם: בתנויי. במשניות וגמרא אבל לא בקראי: ומאי שנא. המינים אמרו לר' אבהו מ''ש אתון דבקיאים במקרא: אנן דשכיחינן. אנו רגילין אצלכם ויודעים שאתם באים עלינו בשאלות המינות רמינן עלינו ללמוד מקרא להשיבכם: נפרע ממנו מעט מעט. כך ישראל נפרע מהן הקב''ה את כל עונותיהן בעוה''ז כדי שיזכו ליום הדין והעובדי כוכבים ומזלות אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה''ב ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים:
וְהַחִיּוּב אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה מַאי דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(יב, א): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה נִּתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לִי אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לְהוּ: אִם כֵּן, שֶׁל שׁוּשָׁן יֵהָרְגוּ וְשֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא יֵהָרְגוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר לָנוּ אַתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי
(*) שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ:
(*) וְכִי מַשּׂוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אָמַר לָהֶם: הֵם לֹא עָשׂוּ
(*) אֶלָּא לְפָנִים
(פרוש: מיראה), אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה אֶלָּא לְפָנִים. וְהַיְנוּ דִכְתִיב: ''
(*) כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי־אִישׁ''
(איכה ג, לג).
נפש יהודה שהשתחוו לצלם. בימי נבוכדנצר: וכי משוא פנים יש בדבר. היאך זכו לנס: אלא לפנים. לפני המלכות כדי שלא יהרגם אבל בלבם לא היה לעבוד עבודת כוכבים ומזלות: כי לא ענה מלבו. שלא היה בלב הקב''ה גזירת המן לקיים בהם אלא להבהילם וליראם ויעשו תשובה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַמְּעוּלָה וְהָרְאוּיָה הִיא הַמֻּקְדֶּמֶת לַצָּרָה, מִכָּל מָקוֹם קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) לָזֹאת - תְּשׁוּבָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(יד, א): ''וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת־ טַבַּעְתּוֹ''
(אסתר ג, י), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת זוֹ מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל לֹא הֶחֱזִירוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְמוּטָב - וְאִלּוּ הֲסָרַת טַבַּעַת זוֹ
(*) הֶחֱזִירָן לְמוּטָב.
נפש יהודה לזאת תשובה. שעשו מכח הגזירה ג''כ תשובה: החזירן למוטב. שגזרו עליהם תעניות לתשובה כדכתיב וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים:
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְאוֹתוֹ תְשׁוּבַת יִשְׂרָאֵל, וְגַם בְּרַחְמָנוּתוֹ עֲלֵיהֶם, כִּלָּה אֶת הָמָן וּבָנָיו וּקְרוֹבָיו הַצּוֹרְרִים לְיִשְׂרָאֵל וְהֶעֱמִיד לָהֶם בִּמְקוֹמָם לְמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַצַּדִּיקִים, שֶׁבָּאָה הַהַצָּלָה עַל יָדָם, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(י, ב): רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי
(*) פָּתַח לָהּ לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: ''תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ'' וגו'
(ישעיה נה, יג). ''תַּחַת הַנַּעֲצוּץ'', זֶה הָמָן, שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ''
(*) וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים
(*) וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים'' וגו'
(שם ז, יט); ''יַעֲלֶה בְרוֹשׁ'', זֶה מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לַבְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה קַח־לְךָ בְשָׂמִים רֹאשׁ מָר־דְּרוֹר''
(שמות ל, כג). וּמִתָּרְגָּם:
(*) מֵירָא דַכְיָא; ''וְתַחַת הַסִּרְפַּד''
(ישעיה נה, יג), וְתַחַת וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה, בַּת בְּנוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַר הָרָשָׁע, שֶׁשָּׁרַף
(*) בֵּית מַרְפִּידוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ, דִּכְתִיב בֵּיה: ''
(*) רְפִידָתוֹ זָהָב''
(שיר השירים ג, י); ''יַעֲלֶה הֲדַס''
(ישעיה, שם), זוֹ אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת, שֶׁנִּקְרֵאת הֲדַסָּה, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי אֹמֵן אֶת־ הֲדַסָּה''
(אסתר ב, ז), וּכְתִיב: ''וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים''
(זכריה א, ח); ''וְהָיָה לַה' לְשֵׁם''
(ישעיה, שם),
(*) אֵלּוּ יְמֵי פּוּרִים; ''לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת''
(שם),
(*) זוֹ מִקְרָא מְגִלָּה.
נפש יהודה פתח לה. פתחא , התחיל לדרוש באגדת פורים מקרא זה: ובכל הנעצוצים. מקום שגדלין הסירים: ובכל הנהלולים. וגו' בתי תושבחתא ושם היו עובדים כוכבים ומזלות (ישעי' ז'): מירא דכיא. היינו מרדכי: בית מרפידו. ב''ה: רפידתו זהב. כפורת הזהב אשר עליו היתה השכינה שרויה והיא קישוטו והדרו של בהמ''ק: אלו ימי פורים. שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם: זו מקרא מגילה. לפי שאין שם שמים נזכר במגילה אמר שע''י קריאת מגילה בברכותיה נזכר השם של הקב''ה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵי הָתָם
(שם): רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: ''כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו
(*) נָתַן חָכְמָה וְדַעַת'' וגו'
(קהלת ב, כו), זֶה מָרְדְּכַי; ''וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס''
(שם), זֶה הָמָן; ''לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים''
(שם), זֶה מָרְדְּכַי, דִּכְתִיב: ''וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת־ טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וגו' וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת־מָרְדֳּכַי עַל־בֵּית הָמָן''
(אסתר ח, ב).
נפש יהודה נתן חכמה. זה מרדכי שהיה חכם גדול כדאיתא במנחות שע''כ נקרא פתחיה ובלשן:
רַבִּי אַבָּא בַּר עוֹפְרָן פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: ''
(*) וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם־ה'''
(ירמיה מט, לח). ''מֶלֶךְ'', זֶה וַשְׁתִּי; ''וְשָׂרִים'', זֶה הָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו.
נפש יהודה ושמתי כסאי בעילם. שושן הבירה היתה בעילם דכתיב בדניאל בשושן הבירה אשר בעילם המדינה:
רַב דִּימֵי בַּר יִצְחָק פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: ''
(*) כִּי־עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט־עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת־לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת־בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת־חָרְבֹתָיו וְלָתֶת־לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלָםִ''
(עזרא ט, ט). אֵימָתַי הִטָּה עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרָס? בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.
נפש יהודה כי עבדים אנחנו. פסוק הוא בספר עזרא וסיפא דקרא ויט עלינו חסד וגו':
רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשַׁתָּא מֵהָכָא: ''
(*) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ
(*) בָאֵשׁ וּבַמַּיִם''
(תהלים סו, יב). ''בָאֵשׁ'', בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַר; ''וּבַמַּיִם'', בִּימֵי פַרְעֹה; ''וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה''
(שם), בִּימֵי הָמָן.
נפש יהודה הרכבת. המשלת אנוש כל מלכי אומה ואומה לראשנו: באש. בימי נבוכדנצר שהטילנו לתוך כבשן האש:
רַבִּי יוֹחָנָן וכו': ''זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(שם צח, ג).
(*) אֵימָתַי רָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֶת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ? זֶה בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.
נפש יהודה אימתי ראו וכו' בימי מרדכי ואסתר. שהדבר נגלה לכל האומות שהלכו אגרות בכל העולם לאבד כל שונאי היהודים:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וכו': ''אֲרֵי־נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מוֹשֶׁל רָשָׁע עַל עַם־דָּל''
(משלי כח, טו). ''אֲרִי נֹהֵם'', זֶה נְבוּכַדְנֶצַר הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיה: ''עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ''
(ירמיה ד, ז); ''וְדֹב שׁוֹקֵק'', זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב בֵּיה בְּמַלְכוּת פָּרָס: ''
(*) וַאֲרוּ
(*) חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב''
(דניאל ז, ה). וְתָאנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ פַּרְסִיִּים, שֶׁאוֹכְלִין כְּדֹב; וְשׁוֹתִין כְּדֹב
(*) וּמְסֻרְבָּלִין בָּשָׂר כְּדֹב וּמְגַדְּלִין שֵׂעָר כְּדֹב וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה כְּדֹב; ''מוֹשֵׁל רָשָׁע'', זֶה הָמָן; ''עַל עַם־דָּל'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁדַּלּוּ מִן הַמִּצְוֹת.
נפש יהודה וארו חיוה. כמו והרי: חיוה. חיה אחרת: ומסורבלין. מלובשין בבשר ושומן כסרבל:
רַבִּי אֶלְעָזָר וכו' ''בַּעֲצַלְתַּיִם
(*) יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם
(*) יִדְלֹף הַבָּיִת''
(קהלת י, יח). בִּשְׁבִיל עַצְלוּת שֶׁהָיָה בְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַתּוֹרָה,
(*) נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָךְ. וְאֵין מָךְ אֶלָּא עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאִם־מָךְ הוּא מֵעֶרְכְּךָ''
(ויקרא כז, ח). וְאֵין מְקָרֶה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו''
(תהלים קד, ג).
נפש יהודה ימך המקרה. כשאדם הוא עצל ואין מתקן ביתו בפרצה קטנה לסוף ימך המקרה ישפל התקרה ונופל: ידלוף. המטר נוטף בביתו: נעשה שונאו של הקב''ה מך. כמו שלא היה יכול להושיע:
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וכו': ''שִׁיר הַמַּעֲלוֹת וכו' בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם''
(שם קכד, א־ב),
(*) אָדָם וְלֹא מֶלֶךְ.
נפש יהודה אדם ולא מלך. זה המן:
רַבָּה פָּתַח וכו': ''בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם'' וגו'
(משלי כט, ב). ''בִּרְבוֹת צַדִּיקִים'', זֶה מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, דִּכְתִיב: ''וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ''
(אסתר ח, טו). וּכְתִיב: ''לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה'' וכו'
(שם שם, טז); וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם''
(משלי כט, ב), זֶה הָמָן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ'' וגו'
(אסתר ג, טו).
רַב מַתְּנָא וכו': ''כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל'' וכו'
(דברים ד, ז). רַב אַשֵּׁי אָמַר מֵהָכָא: ''אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים'' וגו'
(שם שם, לד).
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִקְדִּים לָהֶם רְפוּאָה לַצָּרָה בְּמִצְוַת הַשְּׁקָלִים שֶׁהָיָה זְמַנָּם
(*) בְּאֶחָד בַּאֲדַר, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(יג, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלָיו. וְהַיְנוּ דִּתְנַן: בְּאֶחָד בַּאֲדַר
(*) מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים.
נפש יהודה באחד באדר. והוא קודם הזמן שקבע המן לישראל בי''ג בו: משמיעין. ב''ד מכריזין שיגבו שקלים למקדש:
וְעִם כָּל הָרְפוּאָה הַזֹאת, סִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִזְדַּמֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ נוֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינָיו; אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת, הַחֲכָמָה, שֶׁיָּדְעָה לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כַּסֵּדֶר בְּעִנְיָן שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַמֶּלֶךְ שְׁאֵלָתָהּ וּבַקָּשָׁתָהּ וְזִמְּנָה אֶת הָמָן לִסְעוּדָתָהּ עַל כַּמָּה טְעָמִים, כִּדְאִיתָא הָתָם
(טו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מָה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁזִּמְּנָה אֶת הָמָן? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פַּחִים טָמְנָה לוֹ לְלָכְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח''
(תהלים סט, כג). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
(*) מִבֵּית אָבִיהָ לָמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם'' וגו'. וַה' יְשַׁלֶּם־לָךְ''
(משלי כה, כא־כב), אַל תִּקְרֵי ''יְשַׁלֶּם לָךְ'', אֶלָּא
(*) יַשְׁלִימֵהוּ לָךְ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטּוֹל עֵצָה
(*) וְיִמְרֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אָחוֹת לָנוּ בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְיַסִּיחוּ דַּעְתָּם מִן הָרַחֲמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
(*) כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מָצוּי לָהּ בְּכָל עֵת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אוּלַי
(*) יַרְגִּישׁ הַמָּקוֹם וְיַעֲשֶׂה נִסִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: שֶׁהִסְבִּירָה לוֹ פָנִים כְּדֵי
(*) שֶׁיֵּהָרֵג הוּא וְהִיא.
נפש יהודה מבית אביה למדה. שמעה שהתינוקות לומדים כן: ישלימהו. ימסרהו לך: וימרוד. במלך שהיתה שעתו מצלחת: כדי שיהא. המן מצוי לה אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך: ירגיש המקום. שאף אני מקרב שונאיהן של ישראל אי נמי ירגיש שאף אני צריך להחניף רשע זה ולזלזל בכבודי: שיהרג הוא והיא. שיחשדני המלך ממנו ויהרוג את שנינו וכי גוזרין גזירה ומית חדא מינייהו בטלי לה:
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
(*) מֶלֶךְ הֲפַכְפַּךְ הָיָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן אָנוּ צְרִיכִין לְמוֹדָעִי. תָּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:
(*) קִנְאָתוֹ בַמֶּלֶךְ וְקִנְאָתוֹ בַשָּׂרִים. רַבָּה אָמַר: ''לִפְנֵי־שֶׁבֶר גָּאוֹן''
(משלי טז, יח). אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: ''
(*) בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת־מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׂכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת־עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם ה'''
(ירמיה נא, לט). אַשְׁכְּחֵיה רַבָּה בַּר אֲבוּהָ לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: כְּמָאן חֲזָת אֶסְתֵּר וְעָבְדָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּכֻלְּהוּ תַּנָּאֵי וְכֻלְּהוּ אֲמוֹרָאֵי.
נפש יהודה מלך הפכפך היה. וחוזר בדבורו אמרה שמא אוכל לפתותו ולהרגו ואם לא יהא מזומן תעבור השעה ויחזור בו: קנאתו. כדי שיקנא המלך והשרים בהמן על שאסתר זימנה לו ויהרגהו: בחומם אשית את משתיהם. על בלשצר וסייעתו נאמר בשובם מן המלחמה שדריוש וכורש היו צרין על בבל ונצחם בלשצר אותו היום והיו עיפים וצמאים וישבו לשתות בכלי בהמ''ק ונשתכרו ובאותו לילה נהרג ואף אסתר אמרה מתוך משתיהם של רשעים פורענות באה עליהם:
לָמַדְנוּ שֶׁכָּל דְּבָרֶיהָ עָשְׂתָה בְחָכְמָה וְכָל דִּבְרֵי חֲכָמִים הֵן אֱמֶת וְתוֹרָתָם אֱמֶת.
פרק שני [קלו]
מִקְרָא מְגִלָּה אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה בַּתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ קִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(מגילה יד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לְיִשְׂרָאֵל לֹא פָחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת,
(*) חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. מַאי דָרוּשׁ? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: קַל וָחֹמֶר: וּמַה
(*) מֵּעַבְדוּת לְחֵרוּת אוֹמְרִין שִׁירָה, מִמָּוֶת לְחַיִּים לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אִי הָכֵי
(*) נֵימָא הַלֵּילָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִין ''הַלֵּל'' עַל הַנֵּס הַנַּעֲשָׂה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. מַתְקִיף לָהּ וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם לְמַעֲלָה, עַל עִנְיָן הַלֵּילָא, בְּפֶרֶק כד מֵחֵלֶק תְּפִלּוֹת
(סימן קיד).
נפש יהודה חוץ ממקרא מגילה. וא''ת נר חנוכה כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי: מעבדות לחרות. ביצ''מ אמרו שירה על הים: נימא הלילא. שהיא שירה:
וְאִם תִּקְנוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה הִסְכִּימוּ עִמָּהֶם בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(מכות כג, ב) וּבְפֶרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים עָשׂוּ בֵּית דִין שֶׁל מַטָּה וְהִסְכִּימוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל יָדָם; מִקְרָא מְגִלָּה
(*) וּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּשֵּׁם
(*) וַהֲבָאַת מַעֲשֵׂר. מִקְרָא מְגִלָּה, דִּכְתִיב: ''קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים''
(אסתר ט, כז), קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶּׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה. וּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּשֵּׁם, דִּכְתִיב: ''וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם''
(רות ב, ד). וְאוֹמֵר: ''ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל''
(שופטים ו, יב). מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵימָא בֹעַז הוּא דַעֲבַד מִנַּפְשֵׁיהּ, אֲבָל מִשְּׁמַיָא לָא הִסְכִּימוּ, תָּא שְׁמַע: ''ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל''. וַהֲבָאַת מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ''וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן וְתִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבָשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ''
(דברי הימים־ב לא, ה). וּכְתִיב: ''הָבִיאוּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף לְבֵיתִי'' וגו'
(מלאכי ג, י). אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי.
נפש יהודה ושאלת שלום בשם. ואין כאן הוצאת שם לבטלה שנאמר ויאמר לקוצרים ה' עמכם והסכימו ב''ד של מעלה על ידו דקאמר ליה מלאך לגדעון ה' עמך גבור החיל: והבאת מעשר. לבהמ''ק כדי שלא יקבלום לוים שאינם מהוגנים ולא יחלקו לעובדי עבודת כוכבים ומזלות דכתיב בדברי הימים וכפרוץ הדבר ותקנת חזקיה היה להכין לשכות בבהמ''ק להביא את כל המעשרות בהן כדי שלא יקבלום הלוים עובדי כוכבים ומזלות דכתיב התם ויאמר חזקיה להכין לשכות בבהמ''ק וגו' והסכים הקב''ה על ידו דכתיב במלאכי הביאו את כל המעשר וגו':
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּקְרָא מְגִלָּה לֹא נִכְתָּב בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה, הַכֹּל נִרְאָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּסִינַי וְכָל מַה שֶּׁעָבַר וְכָל מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בַּמְּגִלָּה
(יט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''וַעֲלֵיהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים''
(דברים ט, י)? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה
(*) דִּקְדוּקֵי תוֹרָה
(*) וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמַה שֶׁסּוֹפְרִים עֲתִידִין לְחַדֵּשׁ. וּמַאי נִיהוּ? מִקְרָא מְגִלָּה.
נפש יהודה דקדוקי תורה. רבויין אתין וגמין מעוטין אכין ורקין: דקדוקי סופרים. שדקדקו אחרונים מלשון משנה הראשונים:
וּכְשֶׁנִּכְתְּבָה אַחַר כָּךְ, בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמְרָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(ז, א): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ'' וגו'
(אסתר ו, ו). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל־רֹאֶיהָ''
(שם ב, טו). רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דוּרְמַסְקִית אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדְּכַי''
(שם שם, כב). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
(*) וּבַבִּזָה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם''
(שם ט, י). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם הֲוָה אֲמֵינָא לְהוּ דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְכוּ: ''קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים''
(שם שם, כז), קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶּׁקִבְּלוּ לְמַטָּה. אָמַר רַבָּה: לְכֻלְּהוּ אִית לְהוּ פִירְכָא, בַּר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא.
נפש יהודה ויאמר המן בלבו. מנא ידעי כותבי המגילה שכך אמר בלבו אלא רוה''ק נגלה עליהם: ויודע הדבר למרדכי. מי גילה לו אלא רוח הקודש היה שורה עליו: ובבזה לא שלחו את ידם. מנא ידעי מה עשו הרחוקים:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: רַב יוֹסֵף אָמַר: ''וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה
(*) לֹא יַעֲבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים''
(שם שם, כח). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ''וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם''
(שם). וּמִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים עֲתִידִין לִיבָטֵל, חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר.
נפש יהודה לא יעברו. מנא ידעי את העתיד:
וְגַם כָּל הַמּוֹעֲדִים, חוּץ מִימֵי הַפּוּרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי, בְּפָסוּק ''טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחֲנָהּ''
(ט, ב): כָּל הַמּוֹעֲדִים בְּטֵלִים וִימֵי הַפּוּרִים אֵינָם בְּטֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם''. וְגַם כְּתִיב שָׁם: אָמַר רַבִּי: אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ בָּטֵל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם''
(ויקרא טז, לד). וְנִרְאֶה פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּזְמַן הַגָּלוּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגְרֹם הַחֵטְא בְּאֶחָד מִן הַמּוֹעֲדִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת''
(איכה ב, ו), אֲבָל בִּימֵי הַפּוּרִים הִבְטִיחַ הַכָּתוּב שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ. וְגַם הִבְטִיחַ עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיְּכַפֵּר וַאֲפִלּוּ אֵינָם שָׁבִים כָּרָאוּי.
פרק שלישי [קלז]
יְמֵי הַפּוּרִים קְבָעוּם לִהְיוֹת יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִמְגִלָּה
(ז, א): תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ''וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ''
(אסתר ט, כב),
(*) שְׁתֵּי מָנוֹת לְאָדָם אֶחָד; ''
(*) וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים''
(שם). שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְנֵי־אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה שָׁדַר לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
(*) אַטְמָא דְעֶגְלָא תִּלְתָּא
(*) וְגַרְבָּא דְחַמְרָא. שָׁלַח לֵיהּ: קִיַּמְתְּ בָּנוּ, רַבֵּינוּ, ''וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים''.
נפש יהודה שתי מנות לאדם אחד. דכתיב ומשלוח מנות שתים משמע: ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. די לכל אחד ואחד מתנה אחת דהא אביונים נמי תרתי משמע: אטמא דעגלא תילתא. ירך מעגל שהוא שלישי לבטן: וגרבא דחמר. חמת יין:
(*) (*) הֲדָר שָׁלַח לֵיהּ כּוּלֵי תִּלְתָּא וּתְלָתָא גַּרְבַּיָא דְּחַמְרָא. שָׁלַח לֵיהּ: קִיַּמְתָּ בָּנוּ, רַבֵּינוּ, ''וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ''. רַבָּה שָׁדַר לֵיהּ לְמָרֵי בַּר מַר, בְּיַד אַבַּיֵּי, מְלָא צַנָּא דְּקִשְׁבֵּי
(סל מלא תמרים) וּמְלָא צַנָּא דְּקִמְחָא דַאֲבִישׁוּנָא
(סל מלא מקמח שנתיבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם).
נפש יהודה הדר שלח ליה וכו'. בגמרא לא גרסי' ליה ולפי גירסתנו נ''ל דה''פ ר' יהודה שלח לר' יהושע אטמא דעגלא וגרבא דחמר שלח ליה לא קיימת כי אם מתנות לאביונים כי דבר מועט כזה אינו מספיק לנו להיות נקרא בשם משלוח מנות רק כדרך ששולחים לאביונים דבר מועט: הדר שלח ליה כולי עגלא וכו' שלח ליה. ר' יהודה באמת זה ראוי לקרות משלוח מנות כי הוא ראוי לקרות מנה יפה מאד:
(*) אָמַר אַבַּיֵּי
(*) הַשְׁתָּא אָמַר מָרֵי, אִי חַקְלָאָה לֶיְהֱוֵי מַלְכָּא, מִצַּוָּאֵיהּ דִּיקוּלָא לָא נָחֵית. שָׁדַר לֵיהּ אִיהוּ מְלָא
(*) טַסְקָא דְּזַנְגְבִּילָא וּמְלָא כַסָּא דְפִלְפְּלֵי אֲרִיכְתָּא. אָמַר אַבַּיֵּי: הַשְׁתָּא אָמַר מַר, אֲנָא שָׁדְרֵי לֵיהּ חוּלְיָא
(פירוש: מתוק) וְאִיהוּ שָׁדַר לִי
(*) חוּרְפָא. אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) כִּי נָפְקִי מִבֵּי מַר הֲוָה שְׂבַעְנָא, כִּי מְטָאִי לְבֵי מָרֵי בַּר מַר קְרִיבוּ לִי שִׁתִּין צָאעֵי
(קערות) דְּשִׁתִּין מִינֵי קְדֵרָה וְאָכְלֵי בְהוּ
(*) שִׁתִּין פַּלְגֵי, וְאַף בִּשּׁוּלָא בַּתְרָאָה קָרוּ לֵיהּ צְלִי קְדֵרָה וּבָעִי אָכְסְיֵיהּ לְצָעָא
(הייתי חפץ לכוס הקערה) אַבַּתְרֵי. אָמַר אַבַּיֵּי: הַיְנוּ דְאָמְרֵי אִינְשֵׁי: כָּפִין עַנְיָא וְלָא יָדַע; אִי נַמֵּי,
(*) רִוְוחָא לִבְסִימָא שְׁכִיחַ. אַבַּיֵּי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָה בַּר אָבִין: מַחְלְפֵי סְעוּדְתַיהוּ לְהַדָּדֵי.
נפש יהודה אמר אביי. לרבה: השתא אמר מרי. עכשיו יאמר מרי בר מר עליך כשבן כפר נעשה מלך דיקוליה מצואריה לא נחית הסל שהיה רגיל עליו בעודנו בן כפר ומאכיל בו לבהמתו לא יוריד עתה מראשו כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לי אלא דברים המצויין לכל: טיסקא. שק דזנגבילא והוא שורש עשב שנקרא אינ''בר בל''א: חורפא. דבר חריף: כי נפקי מבי מר. כשיצאתי מבית אדוני רבה לילך לבית אבא מרי בר מר הייתי שבע: שתין פלגי. מכל קערה אכל החצי וקערה האחרונה בעי לאכסייה כל מאכל שאוכל שלא כדרכו נקרא כוסס כמו כוסס חטים וכן אמר על הקערה כי אין דרך לאכול הקערה ע''כ אמר שביקש לכוסס הקערה בשיניו מטוב הטעם של הצלי שהיה בתוכה: רווחא לבסימא שכיח. ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך מעיו:
אָמַר רָבָא: מִיחַיֵּיב אֵינָשׁ
(*) לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא עַד דְלָא יָדַע
(*) בֵּין ''בָּרוּךְ מָרְדְּכַי'' לְ''אָרוּר הָמָן''. רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בְּהַדֵּי הֲדָדֵי,
(*) אִיבְסָם רַבָּה וְקָם שָׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר כִּי פָקַע לֵיהּ חַמְרָא בָּעָא רַחְמֵי עֲלֵיהּ וְאַסְיֵיה. לְשָׁנָה אַחֶרֶת אֲמַר לֵיהּ: לֵיתִי מַר וְנֶעֱבֵיד סְעוּדַת פּוּרִים. אֲמַר לֵיהּ:
(*) לָאו כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִתְרַחֵישׁ נִסָּא.
נפש יהודה לבסומי בפוריא. להשתכר בפורים: בין ברוך מרדכי וכו'. דחושבנא דדין כחושבנא דדין: איבסם. נשתכר: לאו כל שעתא וכו'. שמא תשתכר ותשחט אותי כדרך שעשית לי בפורים שעבר ולא יתרחש לך נס שתוכל להחיותי בתפלתך:
אָמַר רָבָא: סְעוּדַת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מַאי טַעֲמָא? ''יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה'' כְּתִיב
(אסתר ט, כב). רַב אַשֵּׁי הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב כַּהֲנָא,
(*) נָגַהּ לְהוּ וְלָא הֲווּ קָאָתוּ רַבָּנָן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא אֲתוּ רַבָּנָן? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא עָסְקֵי בִּסְעוּדַת פּוּרִים. וְלֵכְלוּהָ מֵאוֹרְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: לָא סְבִירָא לֵיהּ לְמַר לְהָא דְרַבָּה? דַאֲמַר רַבָּה: סְעוּדַת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מַאי טַעֲמָא, ''יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה'' כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: וַאֲמַר רַבָּה הָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. תָּנָא מִינֵיהּ אַרְבָּעִים זִמְנִין וְדָמִי לֵיהּ
(*) כְּמָאן דְּמָנְחָא בְּכִיסְתֵּיהּ.
נפש יהודה נגה. איחר היום ולא באו התלמידים לבית המדרש: כמאן דמנחא בכיסתיה. כדבר המונח בכיס שלא יאבד כך לא ישכח ממנו:
הָא לָמַדְנוּ, כִּי סְעוּדַת פּוּרִים חִיּוּבָהּ בַּיּוֹם,
(*) אַף־עַל־גַּב דַּעֲשָׂאָהּ בַּלַיְלָה.וְשֶׁהַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה לִשְׁלֹחַ מָנוֹת לְרֵעֵהוּ; וְהַמֻּבְחֶרֶת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וּכְדֵי לִשְׂמֹחַ שִׂמְחָה יְתֵרָה, שֶׁיִּשְׁתֶּה עַד שֶׁיְּבֻסַּם. וְהַנֵּי מִילֵי בְּעוֹשֵׂהוּ לְשֵׁם מִצְוָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹשִׂים אוֹתוֹ בַּזְּמַן שֶׁל חַכְמֵי־הַתַּלְמוּד, שֶׁלֹּא הָיוּ שְׂבֵעִים מִן הַיַּיִן בְּכָל הַשָּׁנָה וְהָיוּ מַרְבִּים בִּימֵי הַפּוּרִים לְשֵׁם שָׁמַיִם לְשִׂמְחָה יְתֵרָה, אֲבָל עַתָּה, שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי־אָדָם כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים וְשׁוֹתִים לַשּׂבַע בְּכָל יוֹם,
(*) הָעִלּוּי מֵהַשִּׂמְחָה וְהַמִּצְוָה הַמֻּבְחֶרֶת הִיא לְהַרְבּוֹת בְּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתֹּת כָּרָאוּי לוֹ, שֶׁיַּרְבֶּה מְעַט לְשֵׁם שִׂמְחַת פּוּרִים.
נפש יהודה אף על גב דעשאה. סעודה בלילה של הכנסת פורים: העילוי. עיקר השבח הוא כשהאדם עושה שמחה וכו':
חלק רביעי בחג המצות
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קלח]
חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל דּוֹר וְדוֹר נָהֲגוּ לִדְרֹשׁ לָעָם קֹדֶם הַמּוֹעֲדִים
(*) בְּהִלְכוֹת הַמּוֹעֲדִים כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיִלְמְדוּ וְיֵדְעוּ מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(מגילה לב, א): תַּנְיָא, ''
(*) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת־מֹעֲדֵי ה' אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל''
(ויקרא כג, מד), מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם: הִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח וְהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת וְהִלְכוֹת חָג בֶּחָג. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסָחִים
(ו, א): תָּנֵי: שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
נפש יהודה בהלכות. בדברים שהם איסור והיתר כדי שידעו להזהר מאיסור ולא כמו שהוא בזמנינו שעומדים ודורשים בשבת הגדול ולפעמים הוא בערב פסח וכבר עשו כל צרכי פסח ואף אין כוונתם רק להאריך ולהגדיל עצמן בחריפות הדרוש בפשטים ולא מהל' האיסורים כי אם מעט מזער וחטא הרבים תלוי בהם כנבואת יחזקאל: וידבר משה. מהו וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל אלא מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן:
וְצָרִיךְ לְהַקְדִּים וְלוֹמַר, כִּי גָלוּת מִצְרַיִם עִם הַגָּלֻיּוֹת הָאֲחֵרִים הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בֵּין הַבְּתָרִים, בְּאָמְרוֹ: ''
(*) וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה'' וגו'
(בראשית טו, יב). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פֶּרֶק מד
(יז): ''אֵימָה'', זוֹ בָּבֶל, דִּכְתִיב: ''בֵּאדַין נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא''
(דניאל ג, יט); ''חֲשֵׁכָה'' זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵי יִשְׂרָאֵל
(*) בְּצוֹם; ''
(*) גְּדֹלָה'', זוֹ יָוָן, רַבִּי סִימוֹן וְרַבָּנָן, רַבִּי סִימוֹן אָמַר: מַלְכוּת יָוָן הָיְתָה מַעֲמֶדֶת מֵאָה וְעֶשְׂרִים אִפַרְכוֹסִין וּמֵאָה אִיצְטְרֹגָלִין. רַבָּנָן אָמְרִי:
(*) מִשִּׁשִׁים שִׁשִּׁים, דִּכְתִיב: ''נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב''
(דברים ח, טו). ''
(*) נָחָשׁ, זוֹ בָּבֶל; ''שָׂרָף'', זוֹ מָדָי; ''עַקְרָב'', זוֹ יָוָן, מָה עַקְרָב זֶה יוֹלֶדֶת לְשִׁשִּׁים שִׁשִּׁים כָּךְ הֶעֱמִידָה יָוָן מִשִּׁשִּׁים שִׁשִּׁים. ''נֹפֶלֶת עָלָיו''
(בראשית טו, יב), זוֹ אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִקּוֹל נִפְלָם'' וגו'
(ירמיה מט, כא). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל''
(ישעיה כא, ט); ''גְדֹלָה'', זוֹ מָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל'' וגו'
(אסתר ג, א); ''חֲשֵׁכָה'' כְּדִכְתִיב לְעֵיל; ''אֵימָה'' זוֹ אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה''
(דניאל ז, ז).
נפש יהודה והנה אימה וכו'. דרש אימה כמו חימה בחילוף אותיות אהח''ע: בצום. ובתעניות בימי המן וכן בתחלת מלכות אחשורוש שביטל בנין בהמ''ק: גדולה זו יון. שהיו להם שרים גדולים רבים דוכסין ואפרכין ואיסטרטלוטין מיני שררות זו למעלה מזו: מששים ששים. מדוכסין ואפרכין ואיסטרטלוטין מכל א' ששים: נחש זו בבל. סימנא בעלמא והכי גמירי דבבל דמי לנחש ומדי לשרף:
וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה לוֹ הַגְּאֻלָּה, כִּדְאִיתָא הָתָם עֲלָהּ: ''וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע''
(בראשית טו, יג), יָדֹעַ שֶׁאֲפַזְּרֵם, תֵּדַע שֶׁאֲקַבְּצֵם; יָדֹעַ שֶׁאֲנִי
(*) מְמַשְׁכְּנָן, תֵּדַע שֶׁאֶפְרְקֵם; יָדֹעַ שֶׁאֲשַׁעְבְּדֵם, תֵּדַע שֶׁאֶגְאָלֵם. ''כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ''
(שם), מִשֶּׁתִּרְאֶה לְךָ זֶרַע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּרוּת - עַבְדוּת בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים,
(*) לְאַסְפַּטְיָא שֶׁלָּהֶם. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: ''וְגַם אֶת־הַגּוֹי''
(שם שם, יד), ''גַּם'' הוּא מִצְרַיִם ''
(*) וְגַם'' לְרַבּוֹת אַרְבָּעָה מַלְכֻיּוֹת.
נפש יהודה ממשכנן. ביד העובדי כוכבים ומזלות בחטאיהם: אספטיא שלהם. בעיר המוכן להם וזהו במצרים והכל ביחד מיום שהיה לו זרע והוא יצחק שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע והוא ת' שנה ואית דמפרשי אספטיא השלמת חשבונם מעת שנדבר עמו בין הבתרים: וגם לרבות ארבעה מלכיות. שידין אותם הקדוש ברוך הוא:
''אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי''
(שם), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ הִבְטִיחַ הַשֵּׁם לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, אֲבָל כְּשֶׁיַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה אֶגְאָלֵם בְּשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, דַּאֲמַר רַבִּי יוּדָן: מִ''לָּבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי'', עַד ''וּבְמוֹרָאִים גְדֹלִים''
(דברים ד, לד), אַתָּה מוֹצֵא שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ הֵם, אֱמֹר לוֹ: צֵא מֵהֶם ''גּוֹי'' שֵׁנִי, שֶׁאֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן. רַבִּי אָבִין אָמַר:
(*) בִּשְׁמוֹ גְּאָלָם, שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. ''וְאַחַר־כָּךְ יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל''
(בראשית טו, יד).
נפש יהודה בשמו. של הקב''ה , הם ע''ב אותיות היוצאים מויסע ויבא ויט שבכל פסוק הם שבעים ושתים אותיות כדאי' לקמן בפרק ו' מחג הסוכות והשם בגימט' ע''ב כמנין חסד יו''ד ה''י וי''ו ה''י עולה ע''ב:
וְרָמַז לוֹ גַּם כֵּן הַשְּׁלֹשָׁה בָּתִים שֶׁעֲתִידִין לִבָּנוֹת, שֶׁהֵם אוֹת וּבְרִית לִירוּשַׁת הָאָרֶץ. וְעַל כֵּן שָׁאַל וְאָמַר: ''בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי'' וגו'
(שם שם, ח־ט) הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן נִרְמַז בְּעֵגֶל, לְפִי שֶׁבִּתְחִלַּת הַמִּשְׁכָּן הָרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה הָעֵגֶל. וְגַם בִּתְחִלַּת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, מִיָּד אַחַר פְּטִירָתוֹ, עָשָׂה יְרָבְעָם הָעֲגָלִים, שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם עִם הָרִאשׁוֹן נַעֲשׂוּ עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. וּמֵעָוֹן זֶה יִנָּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת רִאשׁוֹן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קב, א): אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בִּתְחִלָּה הָיוּ
(*) יוֹנְקִים יִשְׂרָאֵל מֵעֵגֶל רִאשׁוֹן, מִיָּרָבְעָם וְאֵילָךְ הָיוּ יוֹנְקִים
(*) מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה עֲגָלִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל פֻּרְעָנוּת וּפֻרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ
(*) אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרֵעַ לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן. וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי רָמַז בְּעֵז לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ זְמַן עַזֵּי פָנִים וְגַם לְפִי שֶׁהָיָה שָׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנֵיהֶם הַנִּמְשָׁל לְעֵז וְכָתְבוּ בְּאוֹתוֹ זְמַן שִׂטְנָה עַל יִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ ''הַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן'' אֲשֶׁר מָלַךְ בַּזְּמַן הַהוּא בִּתְחִלַּת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי. וְהַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי רָמַז בָּאַיִל, שֶׁהוּא שָׁלוֹם וִיהֵא חֹזֶק בְּיִשְׂרָאֵל לָעַד לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ''
(*) יֵשׁ־לְאֵל יָדִי''
(בראשית לא, כט), וְתִתְקַיֵּם לָעַד לְעוֹלָם, גַּם בִּזְכוּת עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ, שֶׁהָיָה עוֹלָה תְמִימָה כְּאַיִל תָּמִים שֶׁנִּתַּן בַּעֲדוֹ, הָאַיִל אֲשֶׁר נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת
(*) שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם.
נפש יהודה יונקים ישראל מעגל ראשון. לוקין בעון עגל אחד שעשו במדבר: משנים ושלשה. כלומר משנים שעשה ירבעם ושלישי שעשו במדבר והיינו שלשה כמו שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים פי' ארבעה הוא הרביעי: אחד מעשרים וארבעה. לאו דוקא אלא דבר מועט כמו שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מצד זה ובב''ב מפורש כמה הוא הכרע של ליטרא: יש לאל ידי. שהוא ל' חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח ואיל דרש לשון חוזק: שבו נברא העולם. שהי' הבריאה אינה שלימה והשלים הבריאה:
וְכֵן נִתְגַּלָּה לְיִצְחָק אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה בָתִים בִּשְׁמוֹת הַשָּׁלֹשׁ בְּאֵרוֹת, כִּי כָל מַה שֶּׁהֶאֱרִיכָה הַתּוֹרָה לְסַפֵּר בְּעִנְיַן שְׁמוֹת הַבְּאֵרוֹת, אִלּוּ הָיָה כִּפְשׁוּטוֹ אֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת וְלֹא כָבוֹדּ גָּדוֹל לְיִצְחָק, אֲבָל בָּא לְהוֹדִיעַ דִּבְרֵי עָתִיד. כִּי ''בְּאֵר מַיִם חַיִּים''
(בראשית כו, יט), יִרְמֹז לְבֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ בָנָיו, כִּי מֵהֶם תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' הַנִּמְשָׁל לְמָיִם. וְלָכֵן הִזְכִּיר ''בְּאֵר מַיִם חַיִּים'', [כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ''מְקוֹר־מַיִם חַיִּים] אֶת־ה'''
(ירמיה יז, יג), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֵלּוּ הַמַּיִם הֵם אֲשֶׁר לַה'. וְקָרָא הָרִאשׁוֹן ''עֵשֶׂק''
(שם שם, כ), יִרְמֹז לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הִתְעַשְּׂקוּ עִמָּנוּ בְּכַמָּה מִלְחָמוֹת עַד שֶׁהֶחֱרִיבוּהוּ. וְהַשֵּׁנִי קָרָא ''שִׂטְנָה''
(שם שם, כא), שֶׁהָיָה קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן, וְהוּא הַבַּיִת הַכָּתוּב עָלָיו: ''וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יְהוּדָה וְעַל יְרוּשָׁלָםִ''
(עזרא ד, ו). וְכָל יָמָיו הָיָה לְשָׂטָן עַד שֶׁהֱחֱרִיבוּהוּ. וְהַשְּׁלִישִׁי קָרָא ''רְחוֹבוֹת''
(שם שם, כב), הוּא הַבַּיִת הֶעָתִיד לִבָּנוֹת בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בְּלִי רִיב וּמַצָּה. וְהָאֵל יַרְחִיב אֶת גְּבוּלֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאִם־יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(דברים יט, ח), שֶׁנֶּאֱמַר לְעָתִיד.
וְנִרְמַז גַּם כֵּן שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת לְאַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: ''וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן'' וגו'
(בראשית טו, יז) וְהֵבִיאוּ עַל זֶה בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(מד, כא): שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְבָרִים הֶרְאָה לוֹ: גֵּהִנֹּם וּמַלְכֻיּוֹת, מַתַּן תּוֹרָה וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ עוֹסְקִים
(*) בִּשְׁתַּיִם נִצּוֹלִים מִשְׁתַּיִם, פּוֹרְשִׁים מִשְׁתַּיִם הֵם נִדּוֹנִין בִּשְׁתַּיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה
(*) שֶׁיִּדּוֹנוּ בָנֶיךָ, בְּמַלְכֻיּוֹת אוֹ בְּגֵהִנֹּם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בֵּרֵר לוֹ הַמַּלְכֻיּוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי מֵאִיר וְרַב אַחָא בַּר חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר שֶׁזָּקֵן אֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרֵר לוֹ הַמַּלְכֻיּוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם''
(דברים לב, ל), זֶה אַבְרָהָם: ''וַה' הִסְגִּירָם''
(שם), שֶׁהִסְכִּים לִדְבָרָיו. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר: הָיָה אַבְרָהָם תָּמֵהַּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, בַּמֶּה אֲבָרֵר? גֵּיהִנֹם אוֹ מַלְכֻיּוֹת וכו'. נִמְצָא, שֶׁנִּבְחָר לְזֶרַע יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָנְשׁוּ על עֲוֹנָם בַּגָּלוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה.
נפש יהודה בשתים. בתורה וקרבנות וניצולים מגיהנם ומשעבוד מלכיות עובדי כוכבים: שידונו בניך. אם יחטאו:
וּכְשֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹרֵד לְמִצְרַיִם רָאָה כִּי הַגָּלוּת הִתְחִיל בּוֹ וּבְזַרְעוֹ וּפָחַד מִמֶּנּוּ וַיִּזְבַּח זְבָחִים לְפַחַד אָבִיו יִצְחָק, שֶׁלֹּא תְהֵא מִדַּת הַדִּין מְתוּחָה כְנֶגְדּוֹ. וְעָשָׂה זֶה בִּבְאֵר שֶׁבַע, שֶׁהָיָה בֵית תְּפִלָּה לַאֲבוֹתָיו. וְהִקְרִיב
(*) שְׁלָמִים
(*) לְהַשְׁלִים אֵלָיו כָּל הַמִּדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ: שְׁלָמִים, שֶׁמְּטִילִין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, לְהַשְׁלִים אֵלָיו מִדַּת הַגְּבוּרָה. וְשָׁם נֶאֱמַר לוֹ: ''אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה''
(בראשית מו, ד), לְהַבְטִיחַ לוֹ
(*) (*) שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּגְלוּ בָנָיו יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם לְהָגֵין עֲלֵיהֶם מִשׂוֹנְאֵיהֶם וּלְבַסּוֹף הוּא יִגְאָלֵם.
נפש יהודה שלמים. נקראים בלשון שלום כי מהם על המזבח חלב ודם והמתנות לכהנים והבעלים אוכלין הבשר: להשלים אליו. מדת הגבורה של הקב''ה שהיא פחד יצחק להמתיק הדין ויעשה עמנו חסד להיות עמנו בגלות להציל אותנו בגבורותיו: וישיב. משמע שהקב''ה ישיב ישראל מהגלות , ושב כביכול הוא עצמו. שב מהגלות עמנו והוא נאמר על ישועת ה' מה שהוא עושה עמנו בגלות אבל בעת הגאולה יבא לנו תשועת ה' בארץ הקדושה ויתגלה כבודו להיות שמו אחד בכל האומות: וכי. דרך לאסוף אטדים קוצים ודרדרים ולעשות מהן גורן:
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר
(מגילה כט, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק בֵּית הַתְּפִלָּה
(סימן קיז). גָּלוּ לְמִצְרַיִם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל־בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה''
(שמואל־א ב, כז). גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה''
(ישעיה מג, יד). גָּלוּ לְעֵילָם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים''
(ירמיה מט, לח). גָּלוּ לֶאֱדוֹם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה'' וגו'
(ישעיה סג, א). וְאַף כְּשֶׁהֵם עֲתִידִים לִגָּאֵל שְׁכִינָה נִגְאֶלֶת עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־ שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ''
(דברים ל, ג). ''וְיָשִׁיב'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''וְשָׁב'' מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת בְּכָל הֵיכָא דְּשָׁרְיָין. עַד כָּאן.
נִמְצָא, כִּי מֵאַחַר שֶׁהַשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת לְיִשְׂרָאֵל וְהִיא עִמָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק: ''בְּכָל־צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם'' וגו'
(ישעיה סג, ט), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים - יַעֲשֶׂה הַדָּבָר לְמַעַן שְׁכִינָתוֹ.
פרק שני [קלט]
מִנְּיַן גָּלוּת מִצְרַיִם הָיָה אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה מֵהַיּוֹם שֶׁנִּגְזֵרָה הַגְּזֵרָה, אֲבָל מֵהַיּוֹם שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם הָיָה מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה. וּסְמָכוּהוּ לְמִלַּת ''רְד''וּ''
(בראשית מב, ב). וְעִם כָּל זֶה, הַשִּׁעְבּוּד הַקָּשֶׁה לֹא הָיָה עַד מוֹת יוֹסֵף, כִּי מָצִינוּ שֶׁאַחֲרֵי שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב הָלְכוּ בָנָיו לְקָבְרוֹ עִם יוֹסֵף אֲחִיהֶם בְּכָבוֹד גָּדוֹל וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים לְהַנִּיחוֹ בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה לָהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְסוֹטָה
(יג, א): יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיָּבֹאוּ עַד־ גֹּרֶן הָאָטָד''
(בראשית נ, י). וְכִי גֹּרֶן יֵשׁ לוֹ לָאָטָד? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כִּתְרֵי מְלָכִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמּוּקָף
(*) בְּאָטָד, שֶׁבָּאוּ בְנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תָּנָא: כֻּלָּן לְמִלְחָמָה בָאוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כֻלָּם כִּתְרֵיהֶם וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תָּאנָא:
(*) שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְתָרִים נִתְּלוּ בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה באטד. גדר שעושים מן הקוצים סביב לגורן שלא יכנסו לשם בני אדם: שלשים וששה כתרים. י''ב נשיאים דישמעאל וכ''ג דעשו וכתרו של יוסף הרי ל''ו:
וְכָל הַמִּצְרִיִּים נָהֲגוּ כָבוֹד לְיִשְׂרָאֵל עַד מוֹת יוֹסֵף, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(יא, א): ''וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ
(שמות א, ח), רַב אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו. מָאן דַּאֲמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב ''חָדָשׁ'', מָאן דַּאֲמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו,
(*) דְּלָא כְתִיב ''וַיָּמֹת וַיִּמְלֹךְ''. מַאי ''אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף''
(שם)? דַּהֲוָה דָמִי כְּמָאן דְלָא יָדַע לֵיהּ. ''וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ'' וגו'
(שם שם, ט), תָּאנָא: הוּא הִתְחִיל בָּעֵצָה תְּחִלָּה לְפִיכָךְ לָקָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְכָה וּבְעַמְּךָ'' וגו'
(שם ז, כט).
נפש יהודה דלא כתיב וימת. מלך מצרים וימלוך אחר תחתיו:
''הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ''
(שם א, י), לָהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא; בּוֹאוּ
(*) וְנִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה נְדוֹנֵם? נְדוֹנֵם בָּאֵשׁ, כְּתִיב: ''
(*) כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט''
(ישעיה סו, טז); נְדוֹנֵם בַּחֶרֶב - ''וּבְחַרְבּוֹ אֶת־כָּל־בָּשָׂר''
(שם)? בּוֹאוּ
(*) וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי־ נֹחַ''
(שם נד, ט). וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת מֵבִיא, אִי נַמֵּי, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹכוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ''
(שמות יד, כז). וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם''
(שם יח, יא)? בַּקְּדֵרָה
(*) שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ. וּמִמַּאי דְהַאי ''זָדוּ'' לִישְׁנָא דְּבִשּׁוּלֵי הוּא? דִּכְתִיב: ''וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד''
(בראשית כה, כט).
נפש יהודה ונתחכם למושיען. נבקש לנו חכמה כנגדו במה נדונם שלא יכול לדוננו בו שידענו דרכיו שמודד בו והוא מדה כנגד מדה לדור המבול ולאנשי סדום: כי באש ה' נשפט. וכן יגמול לנו: נדונם במים. כל הבן הילוד וגו': שבשלו. ל' ויזד יעקב נזיד:
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי סִימַאי: שְׁלֹשָׁה הָיוּ
(*) בְאוֹתָהּ עֵצָה: בִּלְעָם וְאִיּוֹב וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ - נֶהֱרַג; אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק - נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין; יִתְּרוֹ שֶׁבָּרַח - זָכוּ בָנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים
(*) יֹשְׁבֵי יַעֲבֵּץ
(*) תִּרְעָתִים
(*) שִׁמְעָתִים
(*) שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב''
(דברי הימים־א ב, נה). וּכְתִיב: ''וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים''
(שופטים א, טז).
נפש יהודה באותה עצה. הבה נתחכמה לו: יושבי יעבץ. תלמידי יעבץ אדם גדול בתורה היה כדכתיב ויקרא יעבץ לאלהי ישראל אם ברך תברכני בתורה והרחבת את גבולי בתלמידים וגו' ויבא אלקים את אשר שלא: תרעתים. מפרש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני ל''א תרעתים על שם שהיו יושבין בשערי ירושלים: שמעתים. ששמעו מצות אביהם דבבני יונדב בן רכב משתעי קרא והם היו מבני בניו של יתרו כדמפרש ואזיל המה הקינים: שוכתים. על שם שיושבין בסוכות דכתיב ונשב באהלים וקרי להו משפחות סופרים דהיינו סנהדרין וכן תרעתים זקני שער:
''וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ''
(שמות א, י). ''
(*) וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ'' מִיבָעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּחֲבֵרוֹ.
נפש יהודה ועלינו מן הארץ מיבעי ליה. הם יגרשונו מן הארץ מאי ועלה מן הארץ הלואי שיצאו שונאיהם מארצם הואיל ויראים מפניהם:
''וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים''
(שם שם, יא). ''עֲלֵיהֶם'' מִבָּעֵי לֵיהּ? תָּאנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ
(*) מַלְבֵּן וְתָלוּ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאוֹמֵר: אִיסְטְנִיס אֲנִי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם אַתָּה אִיסְטְנִיס יוֹתֵר מִפַּרְעֹה? ''
(*) שָׂרֵי מִסִּים'', שֶׁמֵּשִׂים לְבֵנִים. ''
(*) לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם''
(שם). ''עַנּוֹתָם'' מִבָּעֵי לֵיהּ? לְמעַן עַנּוֹתוֹ לְפַרְעֹה בְּסִבְלוֹתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה מלבן. כעין דפוס שעושין בו הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקן והיא הלבינה ותלו לפרעה וכו' מי שאמר אסטניס מפונק אני איני יכול לעשות מלאכה מאוסה כזו: שרי מסים. דבר שמשים רידוי של שומה שמרגילים ומשים אותו לעבודה אותו המלבן שתלו לו היה לישראל רידוי של השמה ר''ל לא שרים ממש דא''כ הוה ליה למימר ויפקוד מאי וישם אלא השמה היינו מעשה שמעשה זו גרם לישראל לעשות לבנים בכפיה ובעל כרחם: למען ענותו. לפרעה בסבלותם של ישראל שיטו שכמם לסבול עול המלאכה:
''וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה''
(שם). רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר,
(*) שֶׁמְּסַכְּנוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן; וְחַד אָמַר,
(*) שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, דַּאֲמַר מַר: כָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן. ''אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס''
(שם). רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: פִּתֹם שְׁמָהּ וְלָמָה נִקְרָא שְׁמָה רַעַמְסֵס? שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִתְרוֹסֵס
(פירוש: נופל וחוזרין ובונין והוא נופל); וְחַד אָמַר: רַעַמְסֵס שְׁמָהּ וְלָמָהּ נִקְרָא שְׁמָהּ פִּתֹם? שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
(*) פִּי תְהוֹם בּוֹלְעוֹ.
נפש יהודה שמסכנות את בעליהן. של אותן הערים שמאותה העבודה נסכנו מצרים שעל ידם נטבעו בים: שממסכנות. מדלדלות כתיב וינצלו את מצרים ובשביל עבודה זו הוא דאירע להם לשלם לישראל עבודתם והוא הדין נמי כל בנין של אדם מביאין לעניות. ומסכנות לפעמים הבנין נופל וממית: פי תהום בולעו. נבלע בארץ:
''וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ
(*) כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ''
(שם שם, יב). ''
(*) כֵּן רַבּוּ וְכֵן פָּרְצוּ'' מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. ''
(*) וַיָּקֻצוּ''
(שם). מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִים בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים.
נפש יהודה כן ירבה וכן יפרוץ. צווי לעתיד שירבו ויפרצו: כן רבו וכן פרצו מבעי ליה. דהוא עבר ומשמע אף בקושי שיעבוד רבו אלא רוח הקדש מבשרתן לישראל ואומר למצרים אין מועיל עצתכם כן ירבה וכן יפרוץ: ויקוצו. היה דומה להם כאלו עיניהם וגופם מלאות קוצים:
''בְּפָרֶךְ''
(שם שם, יג). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
(*) בְּפֶה־רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אוֹמֵר:
(*) בִּפְרִיכָה. ''וַיְמָרֲרוּ אֶת־ חֲיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה''
(שם שם, יד). אָמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה ''בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים'', לְבַסּוֹף ''וּבְכָל עֲבֹדה בַּשָּׂדֶה''. ''
(*) אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךָ''
(שם). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת הַנָּשִׁים לָאֲנָשִׁים וּמְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לַנָּשִׁים.
נפש יהודה בפה רך. משכום בדברים ובשכר עד שהרגילם בעבודה: בפריכה. בשברון הגוף ומתנים בחזקה: את כל. לרבות מלאכת אנשים ונשים וכו' והוא קשה שלא היו רגילין בכך:
וּלְפִי שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה בַּמַּיִם, גָּזַר גְּזֵרַת הַיְאוֹר, כְּדַאֲמְרִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה רָאוּ וְלֹא רָאוּ. וְאֵלּוּ הֵן: נְבָט וַאֲחִיתֹפֶל וְאִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה.
(*) נְבָט רָאָה שֶׁיָּצָאת אֵשׁ מֵאַמָּתוֹ וְסָבַר הוּא דְמָלַךְ. וְלָא הִיא, דְּיָרָבְעָם הוּא דְנָפַק מִינֵיהּ. אֲחִיתֹפֶל רָאָה שֶׁפָּרְחָה צָרַעַת בְּאַמָּתוֹ וְסָבַר הוּא דְמָלַךְ. וְלָא יָדַע דְּבַת שֶׁבַע הִיא דְּנָפַק מִינָהּ שְׁלֹמֹה. וְאִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה מַאי הִיא? דַּאֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''הֵמָּה מֵי מְרִיבָה''
(במדבר כ, יג)? ''הֵמָּה'', שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ, רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא לוֹקֶה בְמַיִם וְעָמְדוּ וְגָזְרוּ: ''כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ''
(שמות א, כב). וְלֹא יָדְעוּ
(*) שֶׁעַל מֵי מְרִיבָה הוּא לוֹקֶה.
נפש יהודה נבט ראה שיצאת אש ממנו. וסבר שמראה על המלוכה והוא יהיה מלך ולא ראה שפיר שטעה ואש מרמז על האש המחלוקת שנחלקת מלכות בית דוד על ידו וכן צרעת דאחיתופל נרמז על דוד שהיה מצורע ששה חדשים וסבר שיפסוק המלוכה מדוד ויבוא לו: שעל מי מריבה. בעון מי מריבה שאמר שמעו נא המורים כעס ובא לידי טעות שהכה בסלע ונענש שלא יכנס לארץ ישראל:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(יב, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''הֵמָּה מֵי מְרִיבָה''? ''הֵמָּה'', שֶׁרָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה וְטָעוּ. וְהַיְנוּ דְקָאָמַר מֹשֶׁה: ''שֵׁשׁ־ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ''
(במדבר יא, כא), אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה:
(*) (*) בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כֻּלְכֶם. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם כ''א בְּנִיסָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר
(*) שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְיוֹם זֶה! רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְיוֹם זֶה!
נפש יהודה בשבילי. וזה שש מאות רגלי כלומר בשבילי כמו ויברך ה' אותך לרגלי: בשבילי נצלתם כולכם. כיון שנשלך משה למים פסק הגזירה כדאיתא שם: שירה על הים. בכ''א בניסן היה כדתניא בסדר עולם ויסעו מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפי החירות הרי ג' ימים וברביעי ויוגד למלך מצרים כי ברח העם חמישי וששי רדפו מצרים אחריהם ליל שביעי ירדו לים שנא' ויאר את הלילה בשחרית אמרו שירה ויום השביעי היה ויו''ט האחרון של פסח היה:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי סִימַאי: שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּפֶרֶק זֶה.
וְכָל זֶה הָיְתָה סִבָּה אֱלֹהִית, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל מוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְיִגְבַּר לִבּוֹ וְיִהְיֶה רָאוּי וְהָגוּן לִהְיוֹת מוֹשִׁיעַ וּלְדַבֵּר כָּל מִצְוֹת הַשֵּׁם בְּלִי אֵימָה.
(*) וְלֹא יְהֵא גָּדֵל בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, בְּעַבְדוּת וּבְשִׁפְלוּת.
נפש יהודה ולא יהא גדל בחומר ובלבנים וכו'. וקשה והא שבט לוי לא היו בשעבוד וי''ל אף שלא היה משעבדם לעבודה הם מעצמם עזרו לישראל מכח רחמנות ואם לא היה משה בבית המלך ולבושו מבני מלך היה מתלכלך בטיט גם הוא לעזור להם:
וּכְשֶׁהוּטַל בַּיְאוֹר הִמְתִּינָתוֹ מִרְיָם אֲחוֹתוֹ שָׁעָה אַחַת בִּשְׂפַת הַיְאוֹר לָדַעַת מַה יֵּעֲשֶׂה לוֹ. וּבִזְכוּת זֶה נִתְעַכְּבוּ בַעֲדָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(ט, ב): מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת וכו', כִּדְאִיתָא בְּפִרְקָא קַמָּא מֵחִבּוּר זֶה
(סימן ב).
וּבִשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(יא, ב): דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁבְּשָׂעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶם דָּגִים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָגִים. וּבָאוֹת
(*) וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת,
(*) אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים. וּמוֹלִיכוֹת אוֹתָן אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה וְרוֹחֲצוֹת אוֹתָם וְסָכוֹת אוֹתָם וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם וְנִזְקָקוֹת לְבַעֲלֵיהֶן
(*) בֵּין שְׂפַתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׂפַתָּיִם''
(תהלים סח, יד). וּבִשְׂכַר ''אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׂפַתָּיִם'', זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כַּנְפֵי
(*) יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף''
(שם). וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן; וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ עֵת הַלֵּידָה הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת
(*) בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תַּחַת הַתַּפּוּחַ
(*) עוֹרַרְתִּיךָ'' וגו'
(שיר השירים ח, ה).
נפש יהודה ושופתות. כשמושיבין את הקדרה על הכירה קרי ליה שפיתה: אחת של חמין. לרחוץ רגלי בעליהן בשדה: בין שפתים. בין מצרי השדות מקומות צנועים מצד גבול השדה גבוה מכאן ומכאן וחריץ באמצע: יונה. ישראל שנאמר יונתי תמתי: בשדה. כדי שלא ירגישו בהם המצריים: עוררתיך. לצאת ממעי אמך חבלה לשון חבלי לידה:
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְנַקֶּה אוֹתָם
(*) וּמַשְׁפִּיר אוֹתָם כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ
(*) לֹא־כָרַת שָׁרֵךְ'' וגו'
(יחזקאל טז, ד). נוֹתֵן לָהֶם שְׁנֵי
(*) עִגּוּלִים
(פירוש: כעין ככר עגול), אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע'' וגו'
(דברים לב, יג). וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִים בָּהֶם אוֹיְבִים בָּאִים לְהוֹרְגָן וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע וּמְבִיאִין שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁים עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים''
(תהלים קכט, ג). וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִים מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה'' וגו'
(יחזקאל טז, ז). וְכֵיוָן שֶׁמִּגַּדְלִים בָּאִים עֲדָרִים עֲדָרִים
(*) לְבָּתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי'' וגו'
(שם), אַל תִּקְרֵי ''בַּעֲדִי עֲדָיִים'', אֶלָּא, בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים. וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם
(*) הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ''
(שמות טו, ב).
נפש יהודה ומשפיר. לתקן כמו שחיות עושין לתינוקות ליישב את אבריהם ולתקנם שניתקו מצער הלידה: לא כרת שרך. לא היו לך מילדות לחתך טבור הולד: עגולים. כעין דדים עגולים: רבבה כצמח השדה. גדלים מן הארץ כצמח השדה: לבתיהם. לבית אביהם: הם הכירוהו. שראו שכינתו כבר ואמרו זה אלי שעשה לנו מה שנא' למעלה ואנוהו:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם
(ל, ב) תָּנוּ רַבָּנָן: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם וכו'.
פרק שלישי [קמ]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה מַגִּיעַ קֵץ גָּלוּת מִצְרַיִם, לֹא הָיוּ רְאוּיִים לִגָּאֵל כְּפִי מַעֲשֵׂיהֶם, לוּלֵי מִפְּנֵי הַצְּעָקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָשׂוּ מֵרֹב הָעֲבוֹדָה. וּבִשְׁמֹעַ אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וּבְזָכְרוֹ בְּרִית אָבוֹת, שָׁלַח אֶת מֹשֶׁה נְבִיאוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת הַקָּשֶׁה שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים בּוֹ. וּמָסַר לוֹ סוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל לְשַׁנּוֹת טֶבַע הַמְּצִיאוּת בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת. וְגַם שֵׁם ''אֶהֱיֶה'' רוֹמֵז לִהְיוֹת עִמָּהֶם שָׁם לְהַצִּילָם מִיָּד אוֹיְבֵיהֶם עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִתַּחַת יָדָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ט, ב): ''אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה''
(שמות ג, יד), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּהֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה וַאֲנִי אֶהְיָה עִמָּהֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) דַּיָּהּ לַצָּרָה בִּשְׁעָתָהּ. ''וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם''
(שם).
נפש יהודה דיה לצרה בשעתה. גלות מצרים ולמה אבשרם גלות הבאים אמר הקב''ה לך גליתי ולהם תאמר אהיה וגו':
וּפַרְעֹה, בְּסַרְבָּנוּתוֹ וּבְחֹזֶק לִבּוֹ, כִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַשֵּׁם, חֵרֵף וְאָמַר: ''מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ''
(שם ה, ב). וְהַשֵּׁם נִפְרַע מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צד, א): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: פַּרְעֹה שֶׁחֵרֵף בְּעַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרַע מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב מֵחִבּוּר זֶה
(סימן ג).
וִיחַזֵּק הַשֵּׁם אֶת לִבּוֹ לָתֵת מָקוֹם לְהַעֲנִישׁוֹ עַל הַשִּׁעְבּוּדִים הַגְּדוֹלִים וְרָעִים שֶׁעָשָׂה אֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן עָנְשׁוֹ הָרָאוּי הָיָה שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, עַד שֶׁבָּאוּ עָלָיו וְעַל עַמּוֹ מַכּוֹת גְּדוֹלוֹת.
הָאַחַת הָיְתָה מַכַּת מֵי הַיְאוֹר, וְזֹאת גָּרְמָה לוֹ גַּאֲוָתוֹ שֶׁעַל הַיָּאוֹר, לְהַרְאוֹת כֹּחַ הָאֵל יִתְבָּרַךְ בִּיסוֹד הַמַּיִם שֶׁבַּיְּאוֹר שֶׁהָיָה
(*) מִתְגָּאֶה עָלָיו. וְזֶה שֶׁאָמַר: ''בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה''' וגו'
(שם ז, יז).
נפש יהודה מתגאה. ואמר לי היאור ואני עשיתני ועשה עצמו לאלוה:
הַמַּכָּה הַשְּׁנִיָּה, הוֹצִיא צְפַרְדְּעִים מִן הַיְאוֹר לְהַזִּיקָם בְּחַדְרֵי מִשְׁכָּבָם וּבְכָל כְּלֵי בֵּיתָם, לְהַרְאוֹת גְּבוּרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁמִּן הַיְאוֹר שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִים דָּגִים לְהַנְאוֹתָם, מִמֶּנּוּ הוֹצִיא בַּעֲלֵי חַיִּים מַזִּיקִים לָהֶם לְהַרְאוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁהִיא
(*) כְפִי רְצוֹנוֹ, לְטוֹב אוֹ לְרַע כְּפִי הַמְקַבְּלִים. אֵלּוּ
(*) הַשְׁנֵי שְׁפָטִים הָיוּ בִּיסוֹד הַמַּיִם.
נפש יהודה כפי. שראוי למקבל הטוב דגים. וכן להפוך לרע העונש: שני שפטים. שהפך לדם ושרץ צפרדעים:
וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה שְׁנֵי שְׁפָטִים אֲחֵרִים בִּיסוֹד הֶעָפָר: הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּהְפַּךְ הֶעָפָר לְכִנִּים, כְּמוֹ הַמַּיִם לְדָם; וְהַשֵּׁנִי, הֵבִיא בַּעֲלֵי חַיִּים מַזִּיקִים, הֶעָרוֹב מִן הָאָרֶץ כְּמוֹ הַצְּפַרְדְּעִים מִן הַמַּיִם. וְאָמַר: ''לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ''
(שם ח, יח).
וְהָאַרְבַּע מַכּוֹת הָאֲחֵרוֹת בָּאוּ בִּשְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הָאֲחֵרִים, שֶׁהֵם הָאֲוִיר וְהָאֵשׁ, וּבָא בִתְחִלָּה הַדֶּבֶר, אֲשֶׁר הוּא
(*) מֵעִפּוּשׁ הָאֲוִיר. וְהַשְּׁחִין אֲשֶׁר בָּא מֵחִמּוּם יְסוֹד הָאֵשׁ. וְגַם הַבָּרָד בָּא כְּמוֹ כֵן. וְהָאַרְבֶּה, שֶׁהוּא מִמִּינֵי הָעוֹפוֹת וְהַמַּזִּיקִין בָּאָרֶץ שֶׁעָפִים בַּאֲוִיר, נֶגֶד
(*) הֶעָרוֹב אֲשֶׁר בָּא מֵהָאָרֶץ וְהַצְּפַרְדְּעִים שֶׁיָּצְאוּ מֵהַמַּיִם. הַלָּלוּ הֵן שְׁמוֹנֶה מַכּוֹת שְׁנַיִם מִכָּל יְסוֹד מֵהָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל, לְהוֹדִיעַ, כִּי הוּא מוֹשֵׁל בַּכֹּל, גַּם בִּיסוֹדוֹת הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל וְלֹא עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים הַכּוֹפְרִים.
נפש יהודה מעפוש. קיטור ריח רע הבא מן האויר כמו הלחם שעפש: הערוב. חיות רעות הרבה באין בערבוביא ע''כ נקראו ערוב:
וְאַחַר שֶׁהֶרְאָה מֶמְשַׁלְתּוֹ בִּיסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה, הֶרְאָה כֹחוֹ בַּשָּׁמַיִם, שֶׁהֵם הַיְסוֹד הַחֲמִשִּׁי בַּמּוֹשֵׁל הַגָּדוֹל שֶׁבִּצְבָא הַשָּׁמַיִם. מָנַע אוֹרוֹ לְמִצְרַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים, לְהַרְאוֹת גְּבוּרָתוֹ אֵצֶל הַכּוֹפְרִים בְּמֶמְשֶׁלֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל צְבָאָיו. ''וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם''
(שם י, כג), לְהוֹדִיעַ שֶׁהַכֹּל בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ.
וְעִם מַכָּה זוֹ הִשְׁלִים לְתֵשַׁע מַכּוֹת הַנִּרְאוֹת לָעַיִן, כְּנֶגֶד
(*) תִּשְׁעָה גַלְגַּלִּים שֶׁמַּשִּׂיגִים בְּנֵי הָאָדָם בִּרְאוֹת הָעַיִן. וְהַתְּשִׁיעִי, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כּוֹכָב, הוּא הַמֵּנִיעַ לְכֻלָּם תְּנוּעָה יוֹמִית
(*) כִּתְנוּעַת הַחֵלֶק בַּכֹּל. וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַמַּכָּה הַתְּשִׁיעִית לָרָקִיעַ הַתְּשִׁיעִי הַמֵּנִיעַ אֶת כֻּלָּם וּבָאָה בְּחֶשְׁכַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה בְּכָל לַיְלָה בְּסִבַּת הָרָקִיעַ הַתְּשִׁיעִי שֶׁמֵנִיעַ אֶת הַכֹּל תְּנוּעָה יוֹמִית.
נפש יהודה תשעה גלגלים שמשיגים בני האדם בראות העין. לא שיכולין לראותם אלא להשיג בשכלם מה שנגלה להם בסוד ה' על יראיו לדעת הוייתם ומהלכם. והגלגל הט' שהוא על גלגל הח' אין בו כוכב והוא מגלגל הח' גלגלים אחרים ומזלות וכוכבים קבועים בהם אף שהם מתגלגלים בזמנים שונים וארוכים הגלגל התחתון שהמאורות קבועין בהן מגלגלן תנועה יומית לכ''ד שעות והם יום ולילה: כתנועת החלק בכל. שכל הגלגלים הקבועים בו כשעליון מסבב מסבבין כולם רק גלגל היותר קטן ממהר לסבב:
וּבְכָל זֶה, בְּעֹנֶשׁ עֲוֹנוֹ הִקְשָׁה לִבּוֹ וְלֹא שָׁלַח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, רָצָה לִנְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּבְכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם, עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ, בְּפַחֲדוֹ שֶׁיָּמוּת, קָם מִמִּשְׁכָּבוֹ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וְהָלַךְ לְבַקֵּשׁ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְיִשְׂרָאֵל וּפִיְּסָם, שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְיֵלְכוּ לַעֲבֹד לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהַרְאוֹתֵינוּ גְּבוּרָתוֹ עַל כָּל בְּרוּאָיו, אֵיךְ מִיִּרְאָתוֹ בָּא אֲדוֹן הָאָרֶץ לְבַקֵּשׁ מֵעֲבָדָיו וּלְהִתְחַנֵּן לָהֶם שֶׁיֵּלְכוּ בְשָׁלוֹם מִתַּחַת יָדוֹ. וַיֵּלְכוּ בְּיָד רָמָה.
כָּתוּב בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא, בְּפָרָשַׁת בֹּא
(ד): רַבָּנָן אָמְרֵי:
(*) בְּטַכְסִיס שֶׁל מְלָכִים הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמַּכּוֹת עֲלֵיהֶן. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמְּדִינָה מוֹרֶדֶת עָלָיו מְשַׁלֵּחַ עָלֶיהָ לִגְיוֹנוֹת וּמְקִיפִין אוֹתָהּ, בִּתְחִלָּה סוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהּ, חָזְרוּ - יָפֶה, וְאִם לָאו מֵבִיא עֲלֵיהֶם וכו'.
נפש יהודה בטכסיסי. כמנהג ודרך המלך שבא לכבוש העיר סותם המעינות כדי שלא יהיה להם מים לשתות כך הפך המים לדם וכסדר הזה היו כל המכות במצרים:
פרק רביעי [קמא]
לְפִי שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רֵקִים מִמִּצְוֹת לִהְיוֹת רְאוּיִים לִגְאֻלָּה וְלִהְיוֹת נִצּוֹלִין מֵהַצָּרוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת בָּעוֹלָם, הִתְחִיל לְחַנְּכָם בְּמִצְוֹת. וְלָכֵן הִקְדִּים לְקִיחַת הַפֶּסַח מִבֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם הַפֶּסַח, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה בְּפֶסַח דּוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁיַקְדִּימוּ בְּדַם פֶּסַח וְדַם מִילָה קֹדֶם מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁל מִצְרַיִם, לְהָגֵין עֲלֵיהֶם מִכָּל מַסְטִין.
הָיָה רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''
(*) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים''
(יחזקאל טז, ח), הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם, שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו. וְלֹא הָיָה בְיָדָם מִצְוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה''
(שם שם, ז) וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְוֹת: דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ''
(שם שם, ו), בִּשְׁנֵי דָמִים. וְאוֹמֵר: ''גַּם־אַתְּ בְּדַם־בְּרִיתֵךְ'' וגו'
(זכריה ט, יא). וְעַל שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בַּעֲבוֹדָה זָרָה אָמַר לָהֶם: מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּקְוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה.
נפש יהודה ואעבור עליך ואראך וגו'. מתבוססת בדמיך בשתי דמים:
וְאַף עַל פִּי כֵן בְּכָל מַה שֶּׁקִלְקְלוּ, בָּהּ תִּקְּנוּ בְּמִצְוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא:
(*) שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם וְנָאוָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם - ''וַיַּמְרוּ־בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי'' וגו'
(יחזקאל כ, ח); וְנָאוָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם - בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ''וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וגו' וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי''
(שם טז, ו), זֶה דַם פֶּסַח; ''בְּדָמַיִךְ חֲיִי'', זֶה דַּם מִילָה. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַּיָּם - ''וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף''
(תהלים קו, ז); וְנָאוָה אֲנִי בַּיָּם - ''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ''
(שמות טו, ב). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמָרָה - ''וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹ־שֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה''
(שם שם, כד); וְנָאוָה אֲנִי בְּמָרָה - ''שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט''
(שם שם, כה). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִּרְפִידִים - ''וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה''
(שם יז, ז); וְנָאוָה אֲנִי בִּרְפִידִים - ''וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ''
(שם שם, טו). שְׁחוֹרָה אֲנִי בַמִּדְבָּר - ''כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר''
(תהלים עח, ב); וְנָאוָה אֲנִי בַּמִּדְבָּר - ''וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן''
(במדבר ט, טו). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּחוֹרֵב - ''יַעֲשׂוּ־עֵגֶל בְּחֹרֵב''
(תהלים קו, יט); וְנָאוָה אֲנִי בְּחוֹרֵב - ''כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה''
(שמות כד, ז). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִּמְרַגְּלִים וְנָאוָה אֲנִי בִּיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַּשִּׁיטִים וְנָאוָה אֲנִי בְּפִנְחָס. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְנָאוָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יְהוּדָה.
נפש יהודה שחורה אני. כינוי לחטא:
(*) אִם בַּשְּׁחוֹרִים שֶׁלִּי כָּךְ, בַּנָּאִים שֶׁלִּי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּאַחְאָב מַה כְתִיב? ''וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע
(את) בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט''
(מלכים־א כא, כז). מַהוּ ''אַט''? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יָחֵף. בְּיוֹרָם מַה כְּתִיב? ''וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל־בְּשָׂרוֹ''
(מלכים־ב ו, ל). דָּבָר אַחֵר: ''שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה'', אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ וְנָאוָה אֲנִי בְּשַׁבָּת; שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְנָאוָה אֲנִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; שְׁחוֹרָה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנָאוָה אֲנִי בָּעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אם בשחורים. ברשעים נמצא דבר טוב:
לָמַדְנוּ שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּשְׁתֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה: דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁהֵם הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּכֻלָּן,
(*) שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁיְּהֵא בָהּ עָנוּשׁ כָּרֵת הַמְבַטְּלָהּ, בִּלְתִּי אֵלּוּ שְׁנֵיהֶם.
נפש יהודה לא מצינו. שצוה הקב''ה מצות עשה שהמבטלה יהא חייב כרת חוץ מאלו:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כִּי מַה שֶּׁצִּוָּה שֶׁיְּהֵא קָרְבָּן זֶה מִטָּלֶה, לְפִי שֶׁמַּזָּל טָלֶה בְּחֹדֶשׁ נִיסָן הוּא בְכֹחוֹ הַגָּדוֹל לְפִי שֶׁהוּא
(*) צוֹמֵחַ, לָכֵן צִוָּה לְשָׁחְטוֹ וּלְאָכְלוֹ, לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ כִּי בְכֹחַ הַמַּזָּל יָצְאוּ, אֶלָּא בִּגְזֵרַת עֶלְיוֹן. וְאוּלַי שֶׁעַל כֵּן אָמְרוּ זַ''ל, כִּי מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיָּבֹא פֶּסַח
(*) לְאַחַר תְּקוּפַת נִיסָן.
נפש יהודה צומח. עולה למעלה עליון בגלגל המזלות ומושל בחודש ניסן ולא שהגלגלים הם כגלגל העגלה או כעיגול חביות אלא כקליפות הבצלים שסובבים זו על זו כך הם מסבבים העולם והמזלות קבועים ברקיע שמסבב והולך סביב העולם והעולם עומד באמצע כנקודה בתוך המחוגה שעושה עיגול: לאחר תקופת ניסן. שלא יאמרו מזל טלה גרם לגאולה ויחשבו לאלהות אדרבה שוחטין אותו:
וְעוֹד, כִּי הַמִּצְרִיִּם לֹא הָיוּ אוֹכְלִים טָלֶה, ''כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרִים כָּל־רֹעֵה צֹאן''
(בראשית מו, לד), וְהָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לֶאֱלוֹהַּ, לְפִיכָךְ צִוְּתָה תוֹרָה לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁחִיטָה וּלְאָכְלוֹ צְלִי אֵשׁ שָׁלֵם כֻּלּוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ מִצְרִיִּם וְיִרְאוּ אֱלֹהֵיהֶם נִשְׁפָּט לְעֵינֵיהֶם, כִּי לֹא מָצִינוּ מַה שֶׁכָּתוּב: ''וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים''
(שמות יב, יב), מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה בְּאֵיזֶה אֱלוֹהַּ נִתְקַיֵּם, זוּלָתִי בְּזֹאת הַזְּבִיחָה מֵהַטָּלֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ זַ''ל: שֶׁל עֵץ הָיְתָה נִרְקֶבֶת
(*) וְשֶׁל מַתֶּכֶת הָיְתָה נִתֶּכֶת. וּלְפִי שֶׁיִּתְבָּרֵר לַמִצְרִיִּם בַּבֹּקֶר שֶׁהָיְתָה הַזְּבִיחָה מֵהַטָּלֶה, לְפִיכָךְ צִוְּתָה תוֹרָה, שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ בוֹ עֶצֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם הָעֶצֶם וְיַכִּירוּ בוֹ שֶׁהוּא טָלֶה. וְעוֹד צִוָּה: ''וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף''
(שם שם, ז), כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בְּפִרְסוּם שֶׁהָעִבְרִיִּים שָׁחֲטוּ טְלָאִים
(*) וְלֹא חָשְׁשׁוּ לְיִרְאָתָם.
נפש יהודה ושל מתכת. ניתכת נימוסס וניצקת אבל לא הי' הנס מפורסם בהם כמו בטלה שהרבה שפטים נעשה בו: ולא חששו ליראתם. לעבודת כוכבים ומזלות שלהם וגם המצרים עצמן בקשו שיתנו להם לאכל מהם שנשב הקב''ה רוח מגן עדן עליו והריחו המצרים ובקשו שיתנו להם ואמרו להם כתיב כל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו מיד מלו עצמם והם הערב רב:
וְעִם כָּל זֶה יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם בְּיָד רָמָה, לְהוֹדִיעֵנוּ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל כְּשֶׁיַּעֲשׂוּ הַמִּצְוֹת בְּמִצְוַת בּוֹרְאָם שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִשּׁוּם אָדָם. וְגַם לְקַיֵּם לָהֶם הַבְטָחָתָם ''וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל''
(בראשית טו, יד), אֲשֶׁר נֶאֱמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ כְּשֶׁהֶרְאָה לוֹ גָּלוּת מִצְרַיִם, צִוָּה לָהֶם, שֶׁיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרִים כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת הַמְשֻׁבָּחִים, שֶׁרָאוּ בְּבֵיתָם בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ שֶׁהָיָה בָּהֶם אוֹר לְיִשְׂרָאֵל וְנָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵיהֶם לְשָׁאֲלָם כְּפִי בַקָּשָׁתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ט, א): ''דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם'' וגו'
(שמות יא, ב), אָמְרֵי דְבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין ''נָא'' אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר
(*) אוֹתוֹ צַדִּיק: ''וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם''
(בראשית טו, יג) קִיֵּם בָּהֶם, ''וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל'' לֹא קִיֵּם בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְעַצְמוֹתֵינוּ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְעֶבֶד שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, אָמְרוּ לוֹ: לְמָחָר נַתִּיר אוֹתְךָ וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה. אָמַר לָהֶם: הוֹצִיאוּנִי עַכְשָׁו וְאֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מָמוֹן.
נפש יהודה אותו צדיק. אברהם:
''וַיַּשְׁאִלוּם''
(שמות יב, לו), אָמַר רַבִּי אַמֵּי, שֶׁהִשְׁאִילוּם בְּעַל כָּרְחָם. אִכָּא דְּאָמְרֵי
(*) בְּעַל כָּרְחַייהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְאִכָּא דְּאָמְרֵי בְּעַל כָּרְחַייהוּ דְּמִצְרָאֵי. ''וַיְנַצְּלוּ''
(שם), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: עֲשָׂאוּהָ
(*) כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים.
נפש יהודה בעל כרחייהו דישראל. שידעו שיביאו להם לים סוף אוצרותיהם ולמה להם למשא ישאו ויביאו המצרים: כמצולה שאין בה דגים. כמו מצולת ים כלומר בעמק הים אין מצוין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון:
וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת תַּחַת יְדֵי הָאֻמּוֹת, תָּבְעוּ תְבִיעָה זוֹ מִצְרַיִם לְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי אֲלַכְסַנְדְרוֹס מוֹקְדוֹן. וְעָמְדוּ עַל זֶה בִּמְצוּקָה גְדוֹלָה, לוּלֵי שֶׁנִּצֵּחַ אֶת הַתְּבִיעָה גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בְּעֶשְׂרִים וּתְמַנְיָא בְּנִיסָן אִיתְנַטְלוּ
(*) דִמּוֹסְנָאֵי
(פירוש: בעלי חמס) מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַיִם, כְּשֶׁבָּאוּ בְנֵי אַפְרִיקִי לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלַכְסַנְדוֹס מוֹקְדוֹן וכו'. פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלַכְסַנְדְרוֹס מֹקְדוֹן, אָמְרוּ לָהֶם: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''וַה' נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם'' וגו'
(שם), תְּנוּ כֶסֶף וְזָהָב שֶׁנָּטַלְתֶּם מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶם גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם, אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ לָהֶם: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי מְנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְחָה אֶתְכֶם. הָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים מִכֶּם אֶלָּא טַעַם מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם אֶלָּא טַעַם מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה]
(שם שם, מ), תְּנוּ לָנוּ שְׂכַר שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁשִּׁעְבַּדְתֶּם. אָמַר לָהֶם אֲלַכְסַנְדְרוֹס מוֹקְדוֹן: חִזְרוּ לָהֶם תְּשׁוּבָה. הָלְכוּ לָהֶם וְלֹא מָצְאוּ תְשׁוּבָה וּבָרְחוּ לָהֶם בְּפָחֵי נֶפֶשׁ וכו'.
נפש יהודה דמוסנאי. עוררין בעלי חמס שהיו רוצין ליטול ארצות יהודה ובאו לדון ואמרו לנו הוא הארץ כנענים אנחנו והארץ נקראת ארץ כנען והשיבו כנען עבד לשם ומה שקנה עבד קנה רבו וכן המצרים אמרו החזירו לנו כסף וזהב ששאלנו לכם וכו' ואיתנטלו כלומר ונצחום בדין לאותם עוררין ועשו אותו יום ליום טוב דלא להספיד בו:
וַעֲתִידָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לְהָבִיא דוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וּבְעַד
(*) הָאַכְסַנְיָא שֶׁעָשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָהֶם, יְקַבְּלוּהָ מִיָּדָם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיח, ב): אָמַר רַב כַּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק כד מֵחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת
(סימן קיד). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: עֲתִידָה אֶרֶץ מִצְרָיִם שֶׁתָּבִיא דוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחָ. כְּסָבוּר שֶׁלֹּא לְקַבֵּל דּוֹרוֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קַבֵּל מֵהֶם, אַכְסַנְיָא עָשׂוּ לְבָנַי בְּמִצְרַיִם.
(*) מִיָּד, ''יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם''
(תהלים סח, לב). נָשְׂאָה כּוּשׁ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָהּ:
(*) וּמַה הַלָּלוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָהֶם כָּךְ, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד ''כּוּשׁ
(*) תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים''
(שם).
נפש יהודה האכסניא שעשו לישראל. אושפיזא שהיו דרים אצלם בגלות: מיד יאתיו. האומה חשמנים דורנות למלך המשיח כדכתיב לעיל מיניה לך יובילו מלכים שי פי' דורנות ומתנות: ומה הללו. מצרים נשתעבדו בישראל לעבדם בחומר וטיט וכו': תריץ. ירוץ ויביא דורון בידיו:
פרק חמישי [קמב]
הִלְכוֹת בִּעוּר חָמֵץ וְתַעֲרֹבֶת חָמֵץ וְהַהַגְעָלוֹת וְהַלִּבּוּן וְסֵדֶר אַרְבַּע כּוֹסוֹת וְשִׁמּוּר מַצָּה וַאֲכִילַת מַצָּה וּמָרוֹר וְכָל שְׁאָר הִלְכוֹת הַפֶּסַח הֵן אֲרֻכּוֹת לִכְתֹּב פִּרְטֵי כָל אֶחָד מֵהֶן כָּאן בֵּין הַדְּרָשׁוֹת, אֶלָּא בִּמְקוֹמָן הַקָּבוּעַ לָהֶן. אֲבָל נָאֶה לִדְרֹשׁ כָּאן, כִּי מִשֶּׁנִּכְנְסוּ יְמֵי נִיסָן הֵם יְמֵי שִׂמְחָה שֶׁל גְּאֻלָּה וְלָכֵן אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת סוֹפְרִים, שֶׁאֵין אוֹמְרִים תְּחִנּוֹת בִּימֵי נִיסָן, לְפִי שֶׁהַשְּׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים הִקְרִיבוּ קָרְבָּנָן בִּשְׁנֵים עָשָׂר יָמִים הָרִאשׁוֹנִים וּבָם נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל וּבָם עֲתִידִין לִגָּאֵל.
וְהַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב הַפֶּסַח לְפִי שֶׁנִּצּוֹלוּ מִמַּכַּת בְּכוֹרוֹת. וְגַם הַצְּנוּעִים, שֶׁרוֹצִים לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה מַצָּה לְתֵאָבוֹן. אָמְרוּ בִירוּשַׁלְמִי: כָּל הָאוֹכֵל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח
(*) כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי: רַבִּי לָא הֲוָה אָכִיל לָא חָמֵץ וְלָא מַצָּה. אִית דְּאָמְרֵי: מִשּׁוּם
(*) דְּאִיסְטְנִיס הֲוָה. וּמִכָּאן סְמַךְ לְאוֹתָם שֶׁמִּתְעַנִּין בְּעֶרֶב פֶּסַח.
נפש יהודה כאלו בועל ארוסתו. ולא המתין לזמן נשואין כך האוכל מצה בע''פ ולא המתין עד הלילה: איסטניס. מעונג היה ואי הוה טעים מצפרא לא מצי למטעם מצה לתאבון לאורתא ע''כ לא אכל אפי' חמץ בע''פ:
סִפּוּר הָאַגָּדָה וּפֵרוּשָׁהּ כְּתוּבִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת.
בְּלֵיל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, כְּשֶׁרָדְפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשִּׂיגוּ אוֹתָם עַל שְׂפַת הַיָּם וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּסְעוּ וְיָבֹאוּ בְּתוֹךְ הַיָּם וְקָפַץ בִּנְיָמִין, שֶׁהָיָה הַצָּעִיר, וְנִכְנַס בָּרִאשׁוֹנָה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעַל כֵּן זָכָה לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ הַמִּקְדָּשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יְהוּדָה נִכְנַס תְּחִלָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(לו, ב): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים נוֹצְחִים זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֵרֵד תְּחִלָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֵרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד תְּחִלָּה לַיָּם. שֶׁנֶּאֱמַר: ''שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹדֵם''
(תהלים סח, כח), אַל תִּקְרֵי ''רֹדֵם'' אֶלָּא רֵד יָם. וְהָיוּ
(*) שָׂרֵי יְהוּדָה רוֹגְמִין אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שָׁרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׁרֵי זְבֻלוּן'' וגו'
(שם). לְפִיכָךְ זָכָה בִנְיָמִין וְנַעֲשָׂה
(*) אוּשְׁפִּיזִכְנָא לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן''
(דברים לג, יב).
נפש יהודה שרי יהודה. רגמו על בנימין שהיה הצעיר בשבטים וירד תחלה בים: אושפזיכנא לשכינה. פונדק שבית קדשי קדשים בנוי בחלקו של בנימין:
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא, זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר; אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד תְּחִלָּה לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''סְבָבֻנִי
(*) בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד
(*) רָד עִם אֵל'' וגו'
(הושע יב, ג). וְעָלָיו מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: ''הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ טָבַעְתִּי בִּיוֵן וגו' אַל־תִּשְׁטְפֵנִי'' וגו'
(תהלים סט, ב־טז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מֹשֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתָּה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה לְפָנַי! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה יֵּשׁ בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: ''דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ'' וגו'
(שּׂמות יד, טו־טז). לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ וגו'. הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס''
(תהלים קיד, ב־ג). מַה טַּעַם ''הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ
(*) יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו''? מִשּׁוּם דְּ''הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס''.
נפש יהודה בכחש אפרים. שיראו לסמוך עליו וכחשו באמונתם: רד עם אל. ירד לים על שבטח בהקב''ה: ישראל ממשלותיו. דיהודה שנתקדש שמו של הקב''ה ע''י זכה למשול בישראל:
וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים וְעָשָׂה לָהֶם עֲשָׂרָה נִסִּים בַּיָּם, כִּדְאִיתָא בְּתַנְחוּמָא, פָּרָשַׁת וַיְּהִי בְּשַׁלַּח
(סימן י), עַל פָּסוּק, ''וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ'' וגו'
(שמות יד, טז): עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם עַל הַיָּם: נִבְקַע
(*) כְּמִין כִּפָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו''
(חבקוק ג, יד); וְנֶחֱלַק לִשְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם'' וגו'
(שמות יד, טז);
(*) וְנַעֲשָׂה כְמִין טִיט, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים''
(חבקוק ג, טו); וְנַעֲשׂוּ הַמַּיִם
(*) פֵּרוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם''
(תהלים עד, יג); וְנַעֲשׂוּ סְלָעִים סְלָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים על־ הַמָּיִם''
(שם); וְנַעֲשׂוּ גְזָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְגֹזֵר יַם־סוּף לִגְזָרִים''
(שם קלו, יג); וְנַעֲשׂוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) נֶעֶרְמוּ־מַיִם''
(שמות טו, ח); וְיָצְאוּ לָהֶם
(*) כַּדֵּי מַיִם מְתוּקִים מִתּוֹךְ מַיִם מְלוּחִים
(*) וְנִקְפְּאוּ הַמַּיִם וְנַעֲשׂוּ כִּכְלֵי זְכוּכִית.
נפש יהודה כמין כיפה. כמו מערה וזה נקבת כעין נקב עשה במים והיינו הכיפה פרזיו כמו פרזות תשב ירושלים כלומר הים שהיה פרוז לפניהם: ונעשה כמין טיט. למצרים שנאמר דרכת בים סוס פרעה חומר היינו טיט: פרורים. כעין סלעים שהמים היו כחתיכת קרח: נערמו. שנעשו כתל גבוה מצדדיו: כדי מים מתוקים. שיכולין לשתות: ונקפאו. ככלי זכוכית , היינו כקרח:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר; הֲרֵי מִקְרָאוֹת עֶשֶׂר מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה מַנְהִיג בְּנוֹ לְפָנָיו. בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו - הֶחֱזִירוֹ מֵאֲחוֹרָיו, בָּא הַזְּאֵב לְנָטְלוֹ מֵאֲחוֹרָיו - נוֹטְלוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו; אַף כָּאן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַיָּם לִפְנֵיהֶם וּמִצְרַיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם - ''קָחָם עַל זְרוֹעוֹתָיו''
(הושע יא, ג),
(*) הִתְחִיל מִצְטַעֵר - פָּרַשׂ עָלָיו בִּגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ''
(תהלים קה, לט), הִרְעִיב - נָתַן לָהֶם לֶחֶם [שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם] מִן־הַשָּׁמָיִם''
(שמות טז, ד), צָמָא - נָתַן לָהֶם מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֵד כַּנְּהָרוֹת מָיִם''
(תהלים עח, טז).
נפש יהודה התחיל מצטער. שחמה זורחת עליו או הגשם ירד עליו:
וּכְנֶגְדָּן אָמְרוּ לְפָנָיו עֶשֶׂר שִׁירוֹת: הָרִאשׁוֹנָה בְּמִצְרַיִם; וְהַשְׁנִיָּה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה'' וגו'
(שמות טו, א); וְהַשְּׁלִישִׁית עַל הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(במדבר כא, יז); וְהָרְבִיעִית אָמַר מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה''
(דברים לב, א); הַחֲמִישִׁית - ''אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ''
(יהושע י, יב); הַשִּׁשִּׁית - ''וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה''
(שופטים ה, א); הַשְּׁבִיעִית - ''וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה'' אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת''
(שמואל־ב כב, א); הַשְּׁמִינִית - ''מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד''
(תהלים ל, א), וְכִי דָוִד חֲנָכוֹ וַהֲלֹא שְׁלֹמֹה חֲנָכוֹ? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עָלָיו נִקְרָא עַל שְׁמוֹ; שִׁירָה הַתְּשִׁיעִית - ''שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה''
(שיר השירים א, א); וְהָעֲשִׂירִית, לֶעָתִיד לָבוֹא - ''מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי־נִפְלָאוֹת עָשָׂה''
(תהלים צח, א), לַה' אֲמָרוּהוּ וְלֹא אֲמָרוּהוּ לְבָשָׂר וָדָם, אֵימָתַי הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ? אוֹתוֹ יָמִין הַגָּדוֹל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ''הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִנוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב''
(איכה ב, ג).
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּצְרִיִּים מֵתִים עַל שְׂפַת הַיָּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיח, ב): דָּרַשׁ רַבָּה בַּר מְרֵימַר: מַאי דִּכְתִיב ''וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף''
(תהלים קו, ז)? מְלַמֵּד שֶׁהִמְּרוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָם סוּף. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: כְּשֵׁם שֶׁעָלִינוּ אָנוּ מִן הַיָּם כָּךְ עוֹלִין מִצְרַיִם לְצַד אַחֵר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ שֶׁל יָם: פְּלֹט אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: אֲנִי אָשִׁיב לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ? אֲמַר לוֹ: נַחַל קִישׁוֹן יְהֵא לְךָ עָרֵב. מִיָּד פְּלָטָן לַיַּבָּשָׁה וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָם מֵתִים וכו',
(*) כִּדְאִיתָא לָעֵיל
(סימן קיד).
נפש יהודה כדאיתא לעיל. בסי' קי''ד ושם פירשתי:
וּבִשְׂכָר שֶׁהֶאֱמִינוּ יִשְׂרָאֵל בִּנְבוּאַת מֹשֶׁה זָכוּ בְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹמַר שִׁירָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְכִלְתָּא: ''וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וגו'
(שמות יד, לא), ''אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה'' וגו'
(שם טו, א), רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בֶּאֱמוּנָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכְּדַאי הוּא שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְיֹאמַר שִׁירָה? שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּשְׂכַר אֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ זָכוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר; ''וַיַּאֲמִינוּ בַּה''' - ''אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה'' וגו'. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יָרַשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא בִּשְׂכַר אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהֶאֱמִין בַּה''' וגו'
(בראשית טו, ו). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׂכַר אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּאֲמֵן הָעָם'' וגו'
(שמות ד, לא). וְאוֹמֵר: ''אֱמוּנִים נֹצֵר ה'''
(תהלים לא, כד). וְאוֹמֵר: ''וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה''
(שמות יז, יב). וְאוֹמֵר: ''פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי־צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמוּנִים''
(ישיעיה כו, ב), בְּשַׁעַר זֶה בַּעֲלֵי אֱמוּנִים נִכְנָסִין.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת''
(תהלים צב, ג), ''כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֲלֶךָ''
(שם שם, ה), מִי גָרַם לָנוּ לִשְׂמֹחַ בַּשִּׂמְחָה הַזֹאת? אֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ לֵילוֹת. וְכֵן יְהוֹשָׁפָט אוֹמֵר: ''הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם''
(דברי הימים־ב כ, כ). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין גָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה'' וגו'
(שיר השירים ד, ח). וְאוֹמֵר: ''וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה''
(חבקוק ב, ד). וְאוֹמֵר: ''ה' עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה''
(ירמיה ה, ג). וְאוֹמֵר: ''וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה'' וגו'
(הושע ב, כב). הָא גְדוֹלָה אֱמוּנָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבִּשְׂכַר אֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּאֲמִינוּ בַּה''' וגו'
(שמות יד, לא); וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ''וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ''
(תהלים קו, יב).
וְכָל אֵלּוּ הַגְּבוּרוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת עָשָׂה עִמָּנוּ בּוֹרֵא עוֹלָם כְּשֶׁרָצָה לְהַרְאוֹת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל הַכֹּל וְעָתִיד לְגַלּוֹת כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ הַגְּדוֹלָה לְכָל הַנִּשְׁאָרִים בָּעוֹלָם לְעֵת קֵץ, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(נח, א): רַב שֵׁילָא נָגְדֵּיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דְּבָעַל גּוֹיָה וכו' נָפַק לְבֵי מִדְרָשָׁא וְדָרַשׁ: ''לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה''
(דברי הימים־א כט, יא), זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה''
(שמות יד, לא); ''וְהַגְּבוּרָה''
(דברי הימים, שם). זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם''
(שמות יד, כב): ''וְהַתִּפְאֶרֶת''
(דברי הימים, שם), זוֹ חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁעָמְדָה לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד''
(יהושע י, יג); [''וְהַנֵּצַח''
(דברי הימים, שם), זוֹ מַפַּלְתָּהּ שֶׁל רוֹמִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי''
(ישעיה סג, ג)]; ''וְהַהוֹד''
(דברי הימים, שם), זוֹ מִלְחֶמֶת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'''
(במדבר כא, יד); ''כִּי־כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ''
(דברי הימים, שם), זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ''
(שמות יז, טז); ''
(*) וְהַמִּתְנַשֵּׂא''
(דברי הימים, שם), זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל''
(יחזקאל לח, ג); ''לְכָל לְרֹאשׁ''
(דברי הימים, שם), אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב:
(*) אֲפִלּוּ רֵישׁ גַּרְגוּתָא
(פירוש: הממונה על החופרים הבורות למלאותם מים להשקות בהן השדות) מִן שְׁמַיָא מוֹקְמֵי לֵיהּ.
נפש יהודה והמתנשא. לכל לראש , לכל הקמים להיות ראש הוא מתנשא שהוא גוזר ומעמיד: אפילו ריש גרגותא. ראש החופרים שהיא מלאכה שפלה:
בְּמַתְנִתָּא תָּנָא מִשְּׁמֵיה דְּרַבִּי עֲקִיבָא: ''לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה'', זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף; ''וְהַגְּבוּרָה'', זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת; ''וְהַתִּפְאֶרֶת'', זוֹ מַתַּן תּוֹרָה; ''וְהַנֵּצַח'', זוֹ יְרוּשָׁלַיִם; ''וְהַהוֹד'' זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
החלק החמישי בחג השבועות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קמג]
זֶה הֶחָג נִקְרָא בַּתּוֹרָה חַג שָׁבוּעוֹת, לְפִי שֶׁבָּא
(*) אַחַר מְלֹאת שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת. וּקְרָאוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ ''עֲצֶרֶת'', לְפִי שֶׁהוּא יוֹם מֻבְדָּל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כְּמוֹ שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, כִּדְאִיתָא הָתָם
(סימן קנג). וּמָצִינוּ שֶׁקְרָאוּהוּ ''עֲצֶרֶת'', כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ דְבָרִים
(סח, ב); הַכֹּל מוֹדִים
(*) בַּעֲצֶרֶת דְּבְעֵינָן נַמֵּי ''לָכֶם'', יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה אחר מלאת. בין פסח לשבועות שבעה שבועות: בעצרת דבעינן נמי לכם. שצריך לקיים עצרת תהיה לכם שישמח במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו:
מַר בְּרֵיה דְּרָבִינָא כֻּלָּה שַׁתָּא יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא לְבַר מֵעֲצַרְתָּא וּפוּרְיָא וּמֵעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. עֲצֶרֶת, יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל; פּוּרִים, מֵעִקָּרָא לְהָכֵי אִיתְקִין;
(מעלי) יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, דְּתָאנֵי חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי: כְּתִיב ''וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ''
(ויקרא כג, לב). וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין וַהֲלֹא אֵין מִתְעַנִּין וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(סימן רצה) וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא
(*) עָבְדֵי לֵיהּ עֶגְלָא
(*) תְּלִתָאִי. אָמַר:
(*) אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִכָּא בְּשׁוּקָא.
נפש יהודה עבדי ליה. כלומר היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה: תליתאי. שלישי לבטן ומובחר הוא: אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף מה ביני לבינם:
וּלְפִי שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תוֹרָה קְרָאוּהוּ גַּם כֵּן יוֹם מַתַּן תּוֹרָה. וְיֵשׁ לָנוּ לַחֲקֹר: לָמָּה לֹא נִכְתַב ''כִּי בַיּוֹם הַזֶּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה'', כְּמוֹ שֶׁנָּתַן טַעַם לְחַג הַמַּצּוֹת וְחַג הַסֻּכּוֹת? צָרִיךְ תְּחִלָּה לֵידַע, שֶׁהַקַּדְמוֹנִים הָיוּ מְיַחֲסִים כֹּחוֹת
(*) כָּל הַנִּמְצָאוֹת לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת וְהָיוּ מְיַחֲסִים שִׁבְעָה חֶלְקֵי הַיִּשּׁוּב אֲלֵיהֶם, כָּל חֵלֶק לְכָל כּוֹכָב מֵהֶם. וּקְצָתָם הָיוּ מְיַחֲסִים אוֹתָם לִימֵי הַשָּׁבוּעַ. וּבִרְאוֹתָם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִכֻּלָּם וְאַחֲרָיו הַיָּרֵחַ וְאַחֲרָיו שְׁאָר הַכּוֹכָבִים,
(*) הָיְתָה אֱמוּנָתָם בַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הָאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל, בִּרְאוֹתָם רֹב מעֲלָתוֹ בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל. [וְאוּלַי שֶׁעַל כֵּן בָּחֲרוּ אֱמוּנַת אֱדוֹם הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁמְּשָׁרְתוֹ חַמָּה בָּעֵת הָרִאשׁוֹנָה, לִהְיוֹת יוֹם אֵידָם. וְגַם בָּזֶה חוֹשְׁבִים חָדְשֵׁיהֶם וְכָל יְמֵי אֵידֵיהֶם לְחֶשְׁבּוֹן הַחַמָּה].
(*) וְהָאֻמּוֹת הָאֲחֵרוֹת בָּחֲרוּ כָּל אֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ. וּכְלַל הַחֲכָמִים שֶׁבָּהֶם, בִּרְאוֹתָם שֶׁבִּתְנוּעוֹת שִׁבְעָה גַלְגַּלִּים
(*) מִתְחַדְּשִׁים פְּעוּלוֹת בָּעוֹלָם, הָיְתָה תְפִלָּתָם וַעֲבוֹדָתָם אֲלֵיהֶם, וְלָזֶה הָיְתָה כַּוָּנַת בִּלְעָם הַקּוֹסֵם בִּבְנוֹתוֹ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וְהִקְרִיב בָּהֶם שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. וּבְכָל זֹאת רוֹאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה רוֹאִים, כִּי מְדַמִּים בְּלִבָּם, שֶׁפּוֹעֲלִים תְּנוּעַת הַגַּלְגַּלִּים
(*) בְּחֵפֶץ וְכִי יֵשׁ בְּיָדָם לְשַׁנּוֹת שׁוּם דָּבָר. וְאֵינוֹ כֵן, כִּי הֵם פּוֹעֲלִים בְּטֶבַע
(*) כְּפִי מַתְכֻּנְתָּם וּכְפִי מִצְוַת בּוֹרְאָם וְאֵין לָהֶם כֹּחַ לְחַדֵּשׁ וּלְשַׁנּוֹת אֶלָּא לִרְצוֹן פּוֹעֵל הַמְּנִיעָם. אִם כֵּן כָּל הָעוֹבֵד אוֹתָם יָגֵע לָרִיק וּמַכְעִיס לַאֲדוֹן הַכֹּל.
נפש יהודה כל הנמצאות. כמו שדרשו שבע נרות במנורה נגד שבעה כוכבי לכת וכן כל הנמצא שהם שבעה וכך היו השבעה חלקי הישוב העולם מיחסים להם כי כשם שיש שבעה רקיעים כך יש שבעה ארצות והם ככדור אחד והשבעה כוכבים הם נקראים שבע כוכבי לכת שמהלכים ומסבבים ברקיע לכוכבים הנחים הנקראים שצ''ם חנכ''ל ''שבתאי ''צדק ''מאדים ''חמה ''נוגה ''כוכב ''לבנה: היתה אמונתם. של אומות בשמש: והאומות. אחרות בחרו לאלהים הלבנה או אחת מן הכוכבים: מתחדשים פעולות בעולם. כגון השמש שמאירה ושעל ידה בא קור וחום ומבשלת הצמחים וכן הלבנה והכוכבים שמאירים בלילה וקצת דברים מתבשלים על ידה וכן ע''י הילוך המזלות יש לדעת העתים מלבד החוזים בכוכבים להבין נסתרות ע''כ היו חושבים אותם לאלהות: בחפץ. שיש בידם כח לפעול כחפצם כאלו הם אלהות: כפי מתכונתם. כמו שתקן להם הקב''ה וקבע להם מדה וזמן לפעול ולא יותר:
וּלְפִי שֶׁנִּשְׁאָר מָקוֹם גַּם כֵּן לִקְצָת חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל לִטְעוֹת בְּעִנְיָן זֶה, בִּרְאוֹתָם
(*) שֶׁמִּסְפָּר שִׁבְעָה סוֹבֵב בַּתּוֹרָה בְּיָמִים וּבְשָׁנִים עַד מִסְפַּר יְמוֹת הָעוֹלָם וְגַם בַּחַגִּים; וְכֵן מָצִינוּ בְּהֶקֵּף יְרִיחוֹ שִׁבְעָה כֹהֲנִים וְשִׁבְעָה שׁוֹפָרוֹת בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים וּבַשְּׁבִיעִי הִקִּיפוּ שֶׁבַע פְּעָמִים;
(*) וְגַם בְּהַשִּׂיגָם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע תְּנוּעוֹת לְאֵלּוּ הַשִּׁבְעָה גַלְגַּלִּים; וּבִרְאוֹתָם בִּנְבוּאַת זְכַרְיָה, לְכָל נֵר מִשִּׁבְעַת הַנֵּרוֹת שִׁבְעָה מוּצָקוֹת שֶׁהֵם אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה; וְגַם בְּדִבְרֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, אָמַר ''וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים'' - הֻצְרְכָה תוֹרְתֵנוּ הַתְּמִימָה לְבַטֵּל מֵעָלֵינוּ אֱמוּנָה כוֹזֶבֶת וּלְהָעִיר אוֹתָנוּ עַל הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּית וּלְלַמְּדֵנוּ, שֶׁכָּל הַמֶּמְשָׁלוֹת הֵן תַּחַת הַמִּמְשָׁלָה הַגְּדוֹלָה הַקְּדוּמָה, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְכִי לוֹ לְבַדּוֹ הַמְּלוּכָה וְהוּא מִתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ וְכֻלָּם מְשָׁרְתָיו עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם''
(נחמיה ט, ו).
נפש יהודה שמספר שבעה. שבעה ימי השבוע ושמיטה ויובל הוא שבע שמיטות שבעת אלפים שנות העולם וכן בחגים שבעה ימי פסח וסוכות: וגם בהשיגם ארבעים ותשע תנועות. היודעים בחכמות הגלגלים משיגים שתנועתם הם במ''ט אופנים:
וְעַל כֵּן הִזְהִירָה תּוֹרָה לְבַל יִטְעוּ בְּנֵי יִאְרָאֵל וְיַחְשְׁבוּ, כִּי כְמוֹ שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאֻמּוֹת תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת צְבָא הַשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל, אָמְרָה תוֹרָה בְּפֵרוּשׁ: ''אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים''
(דברים ד, יט), וְאָמַר הַנָּבִיא: ''כֹּה אָמַר ה' וגו' וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־ תֵּחָתּוּ'' וגו'
(ירמיה י, ב), גּוֹיִם יֵחָתּוּ וְאֵין יִשְׂרָאֵל יֵחָתּוּ. לְלַמְּדֵנוּ, כִּי כְשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֵינָם נִמְסָרִין בְּיַד מַזָּל וְכוֹכָב
(*) וְגַם כָּל תְּנוּעָתָם אֵינָהּ מַזֶּקֶת לָהֶם וְאֵינָם נֶעֱזָבִים לְמִקְרִים, וְאֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.
נפש יהודה וגם כל תנועתם. של המזלות אף כשמראין רעה שבא לעולם אין זה מזיק לישראל ואינם נעזבים ישראל לבא עליהם המקרים הרעים שמראים המזלות כי הם אין מושלים על ישראל רק הקב''ה בעצמו ובכבודו כי הם חבל נחלתו:
וְעַל כֵּן, כְּדֵי לִמְחוֹת מִלֵּב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָאֱמוּנָה הַבְּטֵלָה וְלִקְבֹּעַ בָּהֶם אֱמוּנָה יְשָׁרָה אֵיךְ כָּל מֶמְשַׁלְתָּם בָּאָה מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צִוְּתָה תוֹרָה בְּיָמִים וּבְשָׁנִים, לַעֲשׂוֹת אַחַר מִסְפָּר אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע, מִסְפָּר חֲמִשִּׁים קָדוֹשׁ, לְהוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: מִי
(*) שֶׁהוּא עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מֵנִיעַ לֹא יִתְנוֹעֵעַ. וּלְפִיכָךְ צִוָּה לְקַדֵּשׁ בַּשָּׁנִים אֶת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, לְשַׁחְרֵר הַגּוּפִים וְהַקַּרְקָעוֹת. וּבְיָמִים צִוָּה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַחֲמִשִּׁים לָעֹמֶר, לְפִי
(*) שֶׁהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיָה יוֹם שִׁחְרוּר הַגּוּפִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַחֲמִשִּׁים הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא יוֹם מַתָּן תּוֹרָה, הָיָה שִׁחְרוּר הַנְּפָשׁוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ בְלֹא תוֹרָה, עֲבָדִים נַפְשׁוֹתֵיהֶם לְגוּפָם.
נפש יהודה שהוא. הקב''ה מניע הכל ואין דבר שמניע לו: שהיום הראשון. מחמשים הוא פסח שנגאלים בו:
וְלָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם עַל פָּסוּק: ''חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת''
(שמות לב, טז): אַל תִּקְרֵי ''חָרוּת'' אֶלָּא חֵרוּת. וְגַם לָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם, שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה קָרָע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעָה רְקִיעִים וּפָתַח שִׁבְעָה אֲרָצוֹת וְאָמַר לָהֶם: בִּינוּ בָּעֶלְיוֹנִים וּבִינוּ בַּתַחְתּוֹנִים וּדְעוּ שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ עִמִּי. מִיָּד פָּתְחוּ וְהִקְדִּימוּ ''נַעֲשֶׂה'' לְ''נִשְׁמַע''. לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת הַבָּאוֹת בָּעוֹלָם
(*) אֵינָן מֵאֵלּוּ הַשְּׁבִיעִיּוֹת, אֶלָּא הַכֹּל מֵאִתּוֹ וְאֵין זוּלָתוֹ מֶמְשָׁלָה אֶלָּא בְּכֹחוֹ וּבְמַאֲמָרוֹ.
נפש יהודה אינן מאלו השביעיות. היינו שבעה כוכבי לכת:
לְפִיכָךְ, הַטּוֹב הַנִּצְחִי הָאֲמִתִּי שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵק, רָאוּ שֶׁהִיא קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם ''נַעֲשֶׂה''; וּמַעֲלוֹת שִׂכְלִיּוֹת, שֶׁהֵם ''נִשְׁמַע''. וְעַל זֶה הִקְדִּימוּ ''נַעֲשֶׂה'' לְ''נִשְׁמַע'', שֶׁזּוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה לְהַתְחִיל בְּתִקּוּן הַמִּדּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס בַּשִּׁמְעִיּוֹת, אִם יֶהְגֶּה בָּתּוֹרָה, הַכְּלוּלָה בָהּ כָּל חָכְמָה וָדַעַת וּמוּסָר.
לְפִי שֶׁמִּצְוֹת הַתּוֹרָה נֶחֱלָקוֹת לִשְׁנֵי סוּגִים עֶלְיוֹנִים:
(*) הָאֶחָד לְהַתְמָדַת הַיִּשׁוּב וְתִקּוּן הַמִּדּוֹת וַהֲסָרַת הַנְּזָקִים וְהַקְרָבַת הַתּוֹעֶלֶת, שֶׁזֶּהוּ נִקְרָא מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת; וְהַסּוּג הַשֵּׁנִי לְקַיֵּם הָאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְצִיּוּרָהּ בַּשֵּׂכֶל עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת,
(*) וְזֶהוּ מִצְוֹת שִׁמְעִיּוֹת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁזֶּה הַסּוּג הַשֵּׁנִי, הוּא קוֹדֵם בְּמַעֲלָה וְכֵן הִקְדִּימוֹ הַנָּבִיא, בְּאָמְרוֹ: ''הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ''
(זכריה ח, יט), כְּפִי טֶבַע הֶהָמוֹן צָרִיךְ לְהַיְשִׁיר מִדּוֹתָיו קֹדֶם הִתְיַשְּׁבוֹ בַּמֻּשְׂכָּלוֹת. וְאִם אָמְרוּ זַ''ל וְהִסְכִּימוּ גְּדוֹלֵי הַתַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, וַדַּאי הוּא, שֶׁלֹּא יֵדַע לְהַכְשִׁיר מִדּוֹתָיו וּלְקַיֵּם מִצְוֹת עֲשֵׂה אִם לֹא יִלְמַד קֹדֶם. אֲבָל יַתְחִיל בְּלִמּוּד הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְאַחַר כָּךְ בְּלִמּוּד הַשִּׁמְעִיּוֹת, כִּי מֵהַלִּמּוּד הַקַּל, שֶׁהוּא הַמַּעֲשִׂיּוֹת, יִכָּנֵס אֶל הַלִּמּוּד הֶחָמוּר, שֶׁהוּא הַשִּׁמְעִיּוֹת.
נפש יהודה האחד. הוא תיקון הישוב והוא דבר שבין אדם לחבירו הנכלל בואהבת לרעך כמוך וזהו תיקון המדות של אדם לטובה להיטיב לכל ולהיות שלם עם כל ואל יציק ויגזול וזהו תיקון לישוב העולם: וזהו מצות שמעיות. על דרך הסכת ושמע שהוא הבנת השכל להשיג דברי אמת וצדק:
וּבַדֶּרֶךְ הַזֹּאת בָּחֲרוּ בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה גְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּגֹדֶל חָכְמָתָם. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פח, א): דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ''נַעֲשֶׂה'' לְ''נִשְׁמַע'', בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָשְׁרוּ לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל
(*) שְׁנֵי כְתָרִים בְּרֹאשׁוֹ, אֶחָד כְּנֶגֶד ''נַעֲשֶׂה'' וְאֶחָד כְּנֶגֶד ''נִשְׁמַע''. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ, יָרְדוּ
(*) מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵרְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב''
(שמות לג, ו). אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב
(*) טָעֲנוּ וּבְחוֹרֵב פֵּרְקוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכֻלָּן זָכָה מֹשֶׁה
(*) וּנְטָלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל'' וגו', וְסָמֵיךְ לֵיהּ: ''וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל''
(שם שם, ז). אָמְרוּ זַ''ל: וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן'' וגו'
(ישעיה לה, י) ''וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם'', שִׂמְחָה שֶׁהָיָה מֵעוֹלָם עַל רֹאשָׁם.
נפש יהודה שני כתרים. קרן והוד שהיו פניהם מאירים כפני משה מזיו השכינה: מאה ועשרים רבוא. כל אחד נטל כתר: טענו. הכתרים והכי משמע את עדים מהר חורב שהיה להם מהר חורב: ונטלן. אותן העדיין שנאמר ומשה יקח את האהל ל' בהלו נרו עלי ראשי וזהו קרון עור פניו: ופדויי ה' וגו' ושמחת עולם על ראשם. שמחה שהיה להם מעולם בשעת מתן תורה יחזיר הקב''ה להם. אחד
וְכַוָּנַת מֵימְרָא זוֹ הִיא, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל קַבָּלָה זוֹ עֲלֵיהֶם, פִּיהֶם וְלִבָּם שָׁוִים וְנַעֲשָׂה שֵׂכֶל כָּל אֶחָד כְּמַלְאַךְ הַשָּׁרֵת. וְאֵלּוּ הֵם הַשִּׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שֶׁזֶּה שֵׂכֶל נִבְדָּל וְזֶה שֵׂכֶל
(*) בְּגוּף וּשְׁנֵיהֶם מְשָׁרְתִים לַבּוֹרֵא. וּכְשֶׁקָרְבוּ אֶל הָאֱמֶת חָשַׁק שִׂכְלָם בְּשֵׂכֶל הַפּוֹעֵל וְשָׁב גּוּפָם תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה וְנִקְשַׁר לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁנֵי כְתָרִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, אֶחָד בְּגוּפוֹ, כְּנֶגֶד ''נַעֲשֶׂה'' שֶׁבַּגּוּף פְּעוּלַת הַעֲשִׂיָּה בְּמִדַּת הַמַּעֲשִׂיּוֹת; וְאֶחָד בַּשֵּׂכֶל, כְּנֶגֶד ''נִשְׁמַע'', שֶׁבַּשֵּׂכֶל מֻשְׁלֶמֶת הַשְּׁמִיעָה שֶׁהִיא בַּמִּצְוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת. וּכְבָר הוֹדוּ בָזֶה חַכְמֵי הַמֶּחְקָר, בְּאָמְרָם, כִּי בְמַעֲשֶׂה וּבְמַדָּע תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל וכו'.
נפש יהודה בגוף. שהיו מאירים ושלימים בלא מום וסר מהם מלאך המות. והשני לנפש השכלית להשכילם שכל כמלאכים:
וּכְשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל, הִסְרִיחוּ גוּפָם וְטִנְּפוּ שִׂכְלָם וְנֶהְפְּכוּ גוּפָם וְשִׂכְלָם וְנַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, כִּי כְמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל הַמְיַשֵּׁר נַעֲשֶׂה מַלְאַךְ שָׁרֵת, כֵּן הַדַּעַת הַמְחַבֶּלֶת נַעֲשֶׂה מַלְאַךְ חַבָּלָה, כִּי כָל הַפּוֹעֵל שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ כְּפִי טִבְעוֹ נִקְרָא מַלְאָךְ, כְּדִכְתִיב: ''
(*) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת'' וגו'
(תהלים קד, ד). וְלָזֶה רָמְזוּ, בְּאָמְרָם: שְׁנֵי מַלְאָכִים הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. כְּלוֹמַר, הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, כִּי
(*) כְפִי טִבְעָם הָרִאשׁוֹן זֶה טוֹב וְזֶה רָע. וְגַם בָּזֶה הַנִּדּוֹן, מֵאַחַר שֶׁחָטְאוּ נַעֲשׂוּ שִׂכְלָם וְגוּפָם מְחַבְּלִים, גוּפָם בַּעֲשִׂיַּת הָעֵגֶל וְנַפְשָׁם בֶּאֱמוּנַת הַהֶבֶל. וְנַעֲשׂוּ גוּפָם וְנַפְשָׁם כִּפְלַיִם מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵרְקוּם הַעֲדִי שֶׁבָּהֶם, שֶׁקִּבְּלוּ בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה בְּחוֹרֵב. וּבְחֶסְרוֹנָן
(*) לֹא נִגְרַע מֵעֲדִי מֹשֶׁה וּמִזִּיווֹ שׁוּם דָּבָר, אֲבָל זָכָה וּנְטָלָן בִּרְשׁוּתוֹ לְהַחֲזִירָן לְכָל מִי שֶׁיִּלְמַד מִמֶּנּוּ בְּחַיָּיו, וּמִתּוֹרָתוֹ אַחֲרֵי פְּטִירָתוֹ. וּבִזְמַן הַיְשׁוּעָה, ''כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה''', עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן''וגו'
(ישעיה לה, י).
נפש יהודה עושה מלאכיו. ממעשה האדם ממצוה מלאך טוב ומעבירה מלאך רע מלאכי רוחות ואש: כפי טבעם הראשון. שהנפש ממקור הטוב והגוף ממקור הרע: לא נגרע. ממשה עדיו , וכל עדיו של ישראל לקח משה אצלו להחזירן לאותן שלמדו תורתו בחייו ואף אחר מיתת משה:
גַּם נוּכַל לוֹמַר, שֶׁהַקְדָּמַת ''נַעֲשֶׂה'' לְ''נִשְׁמַע'' הָיְתָה חֶמְדַּת הַשְׁלָמַת מִצְוֹתָיו בְּכָל דָּבָר, קֹדֶם שֶׁיֵּדְעוּ מַה יְּצַוֶּה וְקֹדֶם שֶׁיִּרְאוּ אִם יְכוֹלִין לְקַיְּמוֹ. וּבָזֶה נִדְּמוּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁעוֹשִׂין כָּזֶה, כְּדַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שבת פח, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ ''נַעֲשֶׂה'' לְ''נִשְׁמַע'' יָצְתָה בַת־קוֹל וְאָמְרָה: מִי גִלָּה לָכֶם רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹרֵי כֹחַ
(*) עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ''
(תהלים קג, כ).
נפש יהודה עושי דברו. מוכנים לעשות קודם ששמעו ולא כדרך שאר עבדים שומעין מתחלה לידע אם יכולין לקיים הדבר אם לאו:
אוֹ נוּכַל לוֹמַר, שֶׁהַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּאוּ לְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ
(חגיגה יד, א): כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִבְרָא מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ. לְפִי שֶׁדִּבּוּרוֹ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ כִּרְצוֹנוֹ. וְזֶהוּ הַמְשָׁרֵת הַטּוֹב, דִּכְתִיב: ''מְשָׁרְתָיו עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ''
(תהלים קג, כא). וּמֵאֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת בָּאוּ שְׁנֵי כֹחוֹת לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא,
(*) אֶחָד לְתִקּוּן הַגּוּף וְאֶחָד לְתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ, כִּי לַמִּצְוֹת יֵשׁ לָהֶם שְׁתֵּי סְגֻלּוֹת לְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי תִּקּוּנִים. וְהָכֵי אֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שבת פח, ב): דָּבָר אַחֵר: ''שִׁמְעוּ כִּי־נְגִידִים אֲדַבֵּר''
(משלי ח, ו), כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשָׁר לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ''נַעֲשֶׂה'' וְאֶחָד כְּנֶגֶד ''נִשְׁמַע'', רָצָה לוֹמַר, אֶחָד לְתִקּוּן הַמִּדּוֹת וְאֶחָד לְתִקּוּן הַמֻּשְׂכָּלוֹת.
נפש יהודה אחד לתיקון המידות ואחד לתיקון המושכלות. והיינו גוף ונשמה כדפרשינן לעיל:
פרק שני [קמד]
הַתּוֹרָה הָיְתָה כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ:
(*) מַחֲשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לַכֹּל, כְּדֵי שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּפֶרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(שבת פח, א): אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי דִּכְתִיב: ''מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה''
(תהלים עו, ט)? אִם יָרְאָה לָמָּה שָׁקָטָה וְאִם שָׁקָטָה לָמָּה יָרְאָה?
(*) אֶלָּא, בִּתְחִלָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקָטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ''וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר
(*) יוֹם הַשִּׁשִּׁי''
(בראשית א, לא)?
(*) מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶן: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה מוּטָב וְאִם לָאו אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ.
נפש יהודה מחשבתן של ישראל. שחשב הקב''ה לבראן: אלא בתחלה. קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע יראה שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתוהו ובוהו ולבסוף כשקבלוה שקטה: יום הששי. מאי שנא דכתיב ה' ביום גמר מעשה בראשית: מלמד שהתנה. הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר כדאמרי' בעלמא הירך המיומנת אף כאן ויהי ערב ויהי בוקר של גמר בראשית תלוי ביום ו' והוא ו' בסיון שנתנה תורה לישראל מרבוי דה' דריש ביה נמי הא:
וְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם בְּלֹא תוֹרָה קִיְּמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל, בְּשָׁמְרוֹ לָתֵת תּוֹרָתוֹ לְאֻמָּה הֲגוּנָה לָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיח, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַנֵּי עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה ''לְעוֹלָם חַסְדּוֹ''
(תהלים, קלו) כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ וְלֹא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה וְזָן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חִנָּם בְּחַסְדּוֹ.
וּלְפִי שֶׁמָצְאוּ כָתוּב: ''דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר''
(תהלים קה, ח), שֶׁמּוֹכִיחַ מִכָּאן שֶׁנִּתְנָה תּוֹרָה לְאֶלֶף דּוֹר, אָמְרוּ, שֶׁהָיְתָה גְנוּזָה
(*) תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(שבת פח, ב): וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵנוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָא. אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְדָּה גְנוּזָה שֶׁגָּנַזְתָּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם, אַתָּה רוֹצֶה לְתִתָּהּ בְּיָד בָּשָׂר וָדָם? ''מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ'' וגו'
(תהלים ח, ה), ''ה' אֲדֹנֵנוּ
(*) מָה־ אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ''
(שם שם, ב)?
נפש יהודה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות. שני אלפים שנה שקדמה תורה לעולם היו עתידים דורות הללו להברא שנא' דבר צוה לאלף דור וראה הקב''ה שאין העולם מתקיים בלא תורה כל כך והעבירם ולא בראם ונתנה התורה לכ''ו דורות הרי שחסרו תתקע''ד דורות מאלף: מה אדיר שמך. אדיר הוא הרבה בארץ ואין ראוי לך ליתן הודך שם כי אם על השמים:
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, חֲזֹר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שִׂפְתוֹתֵיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד וְהַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְאַחֵז פְּנֵי־כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ''
(איוב כו, ט). וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מְלַמֵּד
(*) שֶׁפָּרַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם, מַה כְתִיב בָּהּ: ''אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(שמות כ, ב). אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה נִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה לָכֶם? שׁוּב מַה כְתִיב בָּהּ: ''לֹא־ יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנַי''
(שם שם, ג). אָמַר לָהֶם: בֵּין עֲרֵלִים אַתֶּם שְׁרוּיִים, שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב מַה כְתִיב בָּהּ: ''לֹא תִשָּׂא'' וגו'
(שם שם, ז) - מַה מַּשָּׂא וּמַתָּן
(*) יֵשׁ בֵּינֵכֶם, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שְׁבוּעָה? שׁוּב מַה כְתִיב בָּהּ: ''זָכוֹר''
(שם שם, ח) וְ''שָׁמוֹר''
(דברים ה, יב) - מְלָאכָה אַתֶּם עוֹשִׂים, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שַׁבָּת? שׁוּב מַה כְתִיב בָּהּ: ''כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ''
(שמות כ, יב) - כְּלוּם אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מַה כְתִיב בָּהּ: ''לֹא תִרְצַח. לֹא תִנְאָף. לֹא תִגְנֹב''
(שם שם, יג־טו) - כְּלוּם יֵשׁ בֵּינֵכֶם קִנְאָה? יֵשׁ בֵּינֵכֶם יֵצֶר הָרָע? יֵשׁ בֵּינֵכֶם גִּלּוּי עֲרָיוֹת שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לַתּוֹרָה? מִיָּד חָזְרוּ וְהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' אֲדֹנֵינוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ''
(תהלים ח, ב). וְאִלּוּ ''אֲשֶׁר־תְּנָה הוֹדְךָ עַל־הַשָּׁמָיִם''
(שם) לָא קָאָמְרֵי. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד
(*) מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי'' וגו'
(שם סח, יט). בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךָ אָדָם - לְשׁוֹן שִׁפְלוּת, נוֹצַר מֵאֲדָמָה - לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת. וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל־הָעָם''
(במדבר יז, יב). וְאִי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ מִי הֲוָה יָדַע?
נפש יהודה שפירש שדי מזיו שכינתו. נוטריקון של פרשז: יש ביניכם קנאה. שאתם באים על ידה לידי רציחה: מסר. למד לו שהקטורת מעצרת המגפה שהרי לא כתוב בתורה:
וְלֹא נִשְׁאָר פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר: אִלּוּ הָיָה נוֹתְנָהּ לָנוּ הָיִינוּ מְקַבְּלִים אוֹתָהּ, כִּי לְכֻלָּן אָמַר שֶׁיְּקַבְּלוּהָ, לְכָל אֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא רָצוּ, בִּלְתִּי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מוּכָנִים לַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסִפְרִי, פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה: ''ה' מִסִּינַי בָּא''
(דברים לג, ב), כְּשֶׁנִּגְלָה הַמָּקוֹם לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא בְלָשׁוֹן אֶחָד נִגְלָה, אֶלָּא בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: ''ה' מִסִּינַי בָּא'', זֶה לָשׁוֹן עִבְרִי; ''וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ''
(שם), זֶה לָשׁוֹן רוֹמִי; ''הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן''
(שם), זֶה לָשׁוֹן עַרְבִית; ''וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ''
(שם), זֶה לָשׁוֹן אֲרָמִי.
''וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא'',. כְּשֶׁנִּגְלָה הַמָּקוֹם לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד נִגְלָה, אֶלָּא אַף עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. בִּתְחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו, אָמַר: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כְתִיב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: ''לֹא תִרְצַח''
(שמות כ, יג). אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָן שֶׁל אוֹתָן אֲנָשִׁים, אֲבִיהֶם רוֹצֵחַ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו''
(בראשית כז, כב); וְעַל כֵּן הִבְטִיחוֹ אָבִיו: ''וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה''
(שם שם, מ). הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִין אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כְתִיב בָּה? אָמַר לָהֶם: ''לֹא תִנְאָף''
(שמות כ, יד). אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָהּ שֶׁל עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתַּהֲרֶיןָֹ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן''
(בראשית יט, לו). הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶן: מְקַבְּלִין אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כְתִיב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: ''לֹא תִגְנֹב''
(שמות כ, טו). אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם לִיסְטִים הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם''
(בראשית טז, יב). לֹא הָיְתָה אֻמָּה שֶׁבָּאֻמּוֹת שֶׁלֹּא הָלַךְ וְדִבֵּר וְדָפַק עַל פִּתְחָהּ, שֶׁאִם יִרְצוּ יְקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''יוֹדוּךָ ה' כָּל־מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי־פִיךָ''
(תהלים קלח, ד). יָכוֹל שָׁמְעוּ וְקִבְּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ''
(יחזקאל לג, לא); וְאוֹמֵר: ''וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ''
(מיכה ה, יד). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ בְנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶם לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֶן עַד שֶׁפֵּרְקוּם, וּנְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁשָּׁלַח חֲמוֹרוֹ וְכַלְבּוֹ
(*) לְגֹרֶן וכו'. לָכֵן נֶאֱמַר: ''ה' מִסִּינִי בָּא''.
נפש יהודה לגורן. לחמור טען לתך תבואה ולכלב טען רק ג' סאין החמור הולך וטוען הכלב מלחית פי' גורר עצמו ולא יכול לטעון לוקח ממנו ונותן על החמור כך ז' מצות בני נח נתן לישראל:
פרק שלישי [קמה]
עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵם יְסוֹד אֱמוּנָתֵנוּ וּבָהֶם
(*) כְּלוּלִים תַּרְיַ''ג מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ שִׂכְלִי לְשָׁמְעָם מִפִּי הַגְּבוּרָה, לְפִי שֶׁיַּאֲמִינוּ מִכָּאן וְאֵילָךְ בִּנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כְּדִכְתִיב: ''בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי'' וגו'
(שמות יט, ט). וְעוֹד, לְגַדְּלָם עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, כְּדִכְתִיב: ''הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר'' וגו'
(דברים ד, לג). וְעוֹד, לְהָסִיר מֵעַל יִשְׂרָאֵל
(*) זֻהֲמַת נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק חֲבִית
(קמה, ב) וּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(כב, ב): [מִפְּנֵי מַה גּוֹיִם מְזֹהָמִין? שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זֻהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָתָן].
נפש יהודה כלולים תרי''ג מצות. כל התורה נכלל ונרמז בעשרת הדברות: זוהמת נחש הקדמוני. חטא של אדם וחוה וזוהמא שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא כיון שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן וכיון שחטאו בעגל חזרה זוהמתן:
וּבָרוּר הוּא, שֶׁאֵין בָּאֻמּוֹת אֻמָּה רְאוּיָה לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, כְּרוּתִים בִּבְרִית הַמִּילָה,
(*) מְלֻמָּדִין לְעַבְדוּת; כִּי הַנּוֹתֵן עַל צַוָּארוֹ עֹל תּוֹרָה, צָרִיךְ שֶׁיְהֵא מְרֻחָק מִן הָעִדּוּן וּמִן הַגַּאֲוָה, לְפִי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח בּוֹרְאוֹ וְיִבְעַט, כְּדִכְתִיב: ''וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ'' וגו'
(דברים ח, יד). וּכְתִיב: ''וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט''
(שם לב, טו). וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, כֵּיצָד תִּסְבֹּל עֹל תּוֹרָה, כָּל אֻמָּה שֶׁהִיא מֻרְגֶּלֶת בְּעִדּוּנִין וּבְשִׁכְרוּת, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁבֹּר גְּאוֹן לִבָּהּ וְחֹזֶק גּוּפָהּ לְקַיֵּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ הַמַּתֶּשֶׁת כֹּחַ שֶׁל אָדָם. וְלָכֵן נִקְרָא שְׁמָהּ ''
(*) תּוּשִׁיָּה''.
נפש יהודה מלומדין. רגילין ומסובלין כמו יששכר חמור גרם לסבול עול תורה: תושיה. לשון תשש וחלש שהתורה מחלשת כחו של אדם:
וְעַל כֵּן לֹא הָיְתָה רְאוּיָה אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מוּכָנִים לְחַלֵּשׁ גּוּפָם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם כֹּחַ לַעֲמֹד, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(שבת פח, ב): וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָצְתָה נִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ''
(שיר השירים ה, ו). וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְתָה נִשְׁמָתָן, דִּבּוּר שֵׁנִי מִי קִבְּלוֹ? אֶלָּא, שֶׁהוֹרִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טַל, שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים וְהֶחֱיָה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים'' וגו'
(תהלים סח, י). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם
(*) שְׁנֵים עֲשָׂר מִיל וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת
(*) (*) מְדַדִּין אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יְדֹּדוּן''
(שם שם, יג). אַל תִּקְרֵי ''יְדֹּדוּן'' אֶלָּא יְדַדּוּן.
נפש יהודה גשם נדבות. גבי מתן תורה כתיב בספר תהלים: שנים עשר מיל. זו היא מדת מחניהם והיו הקרובים לדבור חוזרים מפחד הקול עד קצה המחנה: מדדין אותם. מסעדין אותם להתקרב מעט מעט שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחלת הלוכו כך היה מנהיגם לאט לאט: ידודון. אל תקרי ידודון אל ידדון , ידודון משמע הם עצמן ידודון ידדון מדדין אחרים:
(*) וְגַם מְבַשְּׂמָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵהָנוֹת שִׂכְלָם, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ''לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם''
(שיר השירים ה, יג)? כָּל דִּבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשָׂמִים. וְכִי מֵאַחַר שֶׁבְּדִבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים, דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו וְהָיְתָה
(*) עוֹבֶרֶת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מֹר עֹבֵר''
(שם).
נפש יהודה וגם מבשמם. ליהנות שכלם , שהנפש נהנה מן הריח: עוברת ראשון ראשון. לגן עדן: שפתותיו. של הקב''ה שושנים נוטפים מור בשמים ועובר אותן לגן עדן:
נִמְצָא, שֶׁכָּל הַדִּבְּרוֹת שָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהוּא הָיָה נוֹתֵן לָהֶם כֹּחַ. וְאִם אָמְרוּ בְּסוֹף מַסֶּכֶת מַכּוֹת
(כד, א): ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא־יִהְיֶה לְךָ''
(שמות כ, ב־ג) מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמָעוּם, כִּי נִרְאָה שֶׁהַשְּׁאָר שָׁמְעוּ מִפִּי מֹשֶׁה, הָא כְתִיב: ''וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה''
(שם שם, א). וְעוֹד כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ בְּמִשְׁנֶה תוֹרָה: ''אֶת
(כל) הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל־כָּל קְהַלְכֶם''
(דברים ה, יט). אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה דֵעוֹת חֲלוּקוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה דִּבְּרוֹת שֶׁיְבִינוּם בְּלִי בֵאוּר מֹשֶׁה, כִּי אִם ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא יִהְיֶה לְךָ'' וּמִן הַשְּׁאָר הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל בְּלִי מַשְׁמָעוּת וּמֹשֶׁה מְבָאֵר לָהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כִּי אַחַר שֶׁשָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא יִהְיֶה לְךָ'', אָמְרוּ לְמֹשֶׁה: ''דַּבֶּר־ אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה''
(שמות כ, יט),
(*) אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּכְתַב לְבַסּוֹף, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין הַדִּבְּרוֹת. וּרְאָיָתָם, כִּי בִּשְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הֵם בִּלְשׁוֹן דְּבַר הַשֵּׁם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאוֹמֵר: ''אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ''
(שם שם, ב); ''עַל־פָּנָי''
(שם שם, ג); ''כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם שם, ה), נִמְצָא, שֶׁהֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל. וּשְׁאָר הַדִּבְּרוֹת נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁאוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם שם, ז); ''עַל־כֵּן בֵּרַךְ ה'''
(שם שם, יא) וְכֵן כֻּלָּם. וּבַזֶּה מוֹרֶה שֶׁלֹּא הָיוּ אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת דְּבַר הַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה אף על פי שנכתב. דבר אתה עמנו לבסוף אחר עשרת הדברות. (סימן תורה צוה לנו משה. תורה בגימטריא תרי"א ושנים של הקב"ה הם תרי"ג.)
וּמָצָאתִי בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק לט
(מא): כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה - תַּרְיַ''ג. וּדְבַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי דִבּוּרִים: ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא יִהְיֶה לְךָ''. וּמֹשֶׁה - תַּרְיָ''א. סִימָן: תּוֹרָ''ה. וְזֶה שֶׁאָמַר דָּוִד: ''
(*) אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם־ זוּ שָׁמָעְתִּי''
(תהלים סב, יב).
נפש יהודה אחת דבר אלהים. אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו מה שאין בריה יכול לעשות כן:
וְנִרְאֶה לִי, שֶׁאֵלּוּ שְׁנֵי דִבּוּרִים הָרִאשׁוֹנִים הֵם שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד לְכָל הַדִּבְּרוֹת וּלְכָל הַתּוֹרָה. דִּבּוּר ''אָנֹכִי'' לְכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה: וְדִּבּוּר ''לֹא יִהְיֶה'', לְכָל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שְׁהֵם יְסוֹד הָאֱמוּנָה וְקִיּוּמָהּ. כִּי בְהַאֲמִין הָאָדָם בִּיסוֹד הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וּבִדָּבְקוֹ בִּדְרָכָיו וּבְאַהֲבָתוֹ,
(*) וּבְהִדָּמוֹת לְמִדּוֹתָיו, יִדָּבֵק בְּכָל מִצְוֹתָיו. וּבְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִכָּל עִנְיְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה וֶאֱמוּנָה כוֹזֶבֶת, יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִכָּל אַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְעַל זֶה הִזְהִירָה תוֹרָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מִכָּל דִּבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וָעֲנָפֶיהָ. וְעַל זֶה אָמְרוּ: ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא יִהְיֶה לְךָ'' מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמָעוּם לְפִי שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַשְּׁמוֹנָה הָאַחֲרוֹנִים כְּתוּבִים
(*) בִּלְשׁוֹן שָׁלִיחַ וְהַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים בִּלְשׁוֹן הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, לֹא נִבְדְּלוּ, אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵם יְסוֹד וְעִקָּר כָּל הַתּוֹרָה,
(*) וְהָרוֹצֶה לִדְרֹשׁ
(*) יִמְצָאֵם כְּלוּלִים בָּהֶם. וְהַמְקַיְּמָם יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים.
נפש יהודה ובהדמות למדותיו. של הקב''ה מה הוא גומל חסד אף אתה כן תדמה מעשיך למעשה הקב''ה לעשות כמדתו: בלשון שליח. והוא משה רבינו כמ''ש לעיל: והרוצה לדרוש. איך כל המצות כלולים ונרמזים בעשרת הדברות: ימצאם. יבקש וימצא:
החלק הששי בחג הסכות
וְיֵשׁ בּוֹ תִּשְׁעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [קמו]
דִּבְרֵי יוֹם הַדִּין וִימֵי הַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַסְּלִיחָה, שֶׁהֵם מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵין כָּאן מְקוֹמָן, אֶלָּא בַּנֵּר הַחֲמִישִׁי, בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה.
וְחַג הַסֻּכּוֹת צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בּוֹ לְאַחַר יְמֵי הַתְּשׁוּבָה, לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְעַנּוֹת גּוּפֵנוּ כָּל הַיָּמִים אֶלָּא כְּשֶׁהָיָה צֹרֶךְ לְהַכְנִיעַ לִבֵּנוּ לָשׁוּב לְדֶרֶךְ יְשָׁרָה. וְעִם כָּל זֶה, שֶׁנָּשׁוּב לְשַׂמֵּחַ לְבָבֵנוּ וּלְאַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ לִדְבַר מִצְוָה, וְעַל כֵּן נִקְרָא זֶה הֶחָג ''זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ''. כִּי כָּתוּב בַּחַג הַזֶּה: ''אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם''
(ויקרא כג, לט), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ''אַךְ בֶּעָשׂוֹר''
(שם שם, כז), לְהַבְדִּילוֹ בְּעִנּוּי מֵעֹנֶג הַמּוֹעֲדִים שֶׁעָבְרוּ, שֶׁהֵם: חַג הַמַּצּוֹת וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת; גַּם כֵּן כְּתִיב בְּחַג הַסֻּכּוֹת: ''אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר'', כְּלוֹמַר, אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם חַג זֶה לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ כְּמוֹ בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁתֹּאכְלוּ וְתִשְׁתוּ וְתַקְרִיבוּ שְׁלָמִים וּנְדָבוֹת לִשְׂמֹחַ שִׁבְעַת יָמִים.
וּלְפִי שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שׁוּם אָדָם, שֶׁזֹּאת הַשִּׂמְחָה הִיא שֶׁל מִלּוּי כָּרֵס, עַל כֵּן כָּתוּב: ''חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'''
(שם שם, לד), כְּלוֹמַר
(*) כָּל זֹאת הַשִּׂמְחָה לֹא תְהֵא אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְדָרְשׁוּ עַל פָּסוּק זֶה בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה
(ט, א): אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לַעֲצֵי סֻכָּה שֶׁאֲסוּרִין כָּל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמָר: ''חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'''. וְתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה, כָּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַסֻּכָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה''',
(*) מַה חֲגִיגָה לַה' אַף סֻכָּה לַה'. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁכְּפִי הַפְּשָׁט הֵבִיאוּ פָּסוּק זֶה לְלַמֵּד עַל עֲצֵי הַסֻּכָּה, עִקָּר כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ לֹא בָא אֶלָּא לְהוֹרוֹתֵינוּ, כִּי שִׂמְחַת סֻכָּה זוֹ צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא לַה' וְלֹא שֶׁתְּהֵא כֻּלָּהּ לַהֲנָאָה גוּפָנִית.
נפש יהודה כל זאת השמחה. אפי' אכילה ושתיה ושאר שמחתך יהא לשם שמים כוונתך לכבוד החג שצוה הקב''ה לשמוח בו ולקיים מצותו: מה חגיגה. הקרבנות שצריך להקריב בחג דכתיב ולא יראו פני ריקם בלא קרבנות:
גַּם
(*) בְּאָמְרָם, בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסֻכָּה
(ב, א): צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי, הָיְתָה כַּוָּנָתָם, שֶׁבָּאָה מִצְוַת סֻכָּה זֹאת לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁלֹּא יָשִׂים אָדָם בִּטְחוֹנוֹ בְּגֹבַהּ בֵּיתוֹ וְחִזּוּקוֹ וְתִקּוּנוֹ הַטּוֹב, וְאַף כִּי יִהְיֶה מָלֵא מִכָּל טוּב, וְאַל יִבְטַח בְּסִיּוּעַ שׁוּם אָדָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא אֲדוֹן הָאָרֶץ וּמוֹשֵׁל בָּהּ, אֲבָל יָשִׂים בִּטְחוֹנוֹ בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, כִּי לֹא לְבַדּוֹ הַיְכֹלֶת וְהָאֱמוּנָה וּבַמֶּה שֶׁמַּבְטִיחַ אֵינוֹ מִתְנַחֵם מִמֶּנּוּ, כְּדִכְתִיב: ''לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב'' וגו'
(במדבר כג, יט). וְלוֹ לְבַדּוֹ הַמַּחֲסֶה וְהַמִּסְתּוֹר, כְּדִכְתִיב: ''וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ''
(תהלים לב, י) וְנֶאֱמַר: ''אֹמַר לַה' מַחְסִי'' וגו'
(שם צא, ב).
נפש יהודה אומר. האדם יאמר לה' מחסי אתה:
וּלְהָעִיר לָאָדָם עַל זֶה, בָּאָה מִצְוַת סֻכָּה בַּזְּמַן הַזֶּה, אַחַר אֲסֵפַת גֹּרֶן וְיֶקֶב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ''
(דברים טז, יג). לְפִי שֶׁבַּזְמַן הַזֶּה הוּא
(*) זְמַן בְּעִיטָה לַכֹּל, שֶׁהָאוֹצָרוֹת מְלֵאִים כָּל טוּב וְהָאָדָם כְּבָר נֶאֱסָף לָעִיר וּמְטַיֵּחַ אֶת גַּגוֹ וּמְחַזֵּק בֶּדֶק בֵּיתוֹ לְהִשָּׁמֵר בּוֹ מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר וּמֵרוּחַ וּשְׁאָר פְּגָעִים, לְפִיכָךְ צִוָּה לָצֵאת מִבֵּיתוֹ הֶחָזָק וְיֵשֵׁב בַּסֻּכָּה, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר וְיָשִׂים מִבְטָחוֹ בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ, כִּי כָל הַטּוֹב שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו מִן הַיּוֹצֵא בַּשָּׂדֶה, הַכֹּל בָּא לוֹ בִּרְצוֹן הַשֵּׁם - וְעַל זֶה רָמְזוּ, לַעֲשׂוֹתָהּ מִפְּסֹלֶת גֹּרֶן וְיֶקֶב, לְזֵכֶר זֶה שֶׁאָסַף הַפֵּירוֹת לֶאֱכֹל
(*) וְהַפְּסֹלֶת לַסְּכָךְ - בְּתִתּוֹ מָטָר בְּעִתּוֹ. וְיִזְכֹּר, שֶׁכָּל שְׁמִירַת גּוּפוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִבְטַח בַּאֲשֶׁר לוֹ.
נפש יהודה זמן בעיטה לכל. כדכתיב וישמן ישורון ויבעט: והפסולת לסכך בתתו. שהכל לצורך האדם ברא הסכך להגן לביתו ממטר:
וְגַם בָּאָה מִצְוָה זוֹ לְהָעִיר וּלְהַזְכִּיר, כִּי בַּסֻּכּוֹת הוֹשִׁיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וּשְׁמָרָם מִן הַחֹרֶף וְהַקֶּרַח וְהַצִּנָּה וְהַגְּשָׁמִים וְהַחֹם בְּלִי בַּיִת וְתִקְרָה, וּבָזֶה יִרְאוּ, כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שׁוֹמְרָם בּוֹרְאָם בְּלִי בַּיִת וְחוֹמָה, דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל''
(ויקרא כג, מג).
וּבָזֶה נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ. רוֹצֶה לוֹמַר, לְהַזְכִּיר מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְבַר פֶּלֶא שֶׁהִנְהִיגָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה מוּקָפִים מִשִּׁבְעָה עַנְנֵי כָבוֹד, הָאַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְסֹבְבֶנְהוּ'' וגו'
(דברים לב, י); וְעָנָן חֲמִישִׁי עַל רָאשֵׁיהֶם לִהְיוֹת צֵל לָהֶם שֶׁלֹּא יַכֵּם שָׁרָב וְשֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ''
(תהלים קה, לט), וְעָנָן הַשִּׁשִׁי הָיָה מֵאִיר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם'' וגו'
(שמות יג, כא), שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים לְמָאוֹר וְלֹא לְנֵר, אֶלָּא ''לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה'', וְהָיָה גַּם כֵּן מַשְׁוֶה לָהֶם הַדֶּרֶךְ וּמְמַלֵּא הַגֻּמּוֹת וּמַשְׁפִּיל הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ''
(ישעיה סג, יג) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת''
(שם שם, יד); וְעָנָן שְׁבִיעִי הָיָה הוֹלֵךְ אַחַר כָּל הַמַּחֲנוֹת לֶאֱסֹף כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים וְהַחוֹלִים וְעֻבָּרוֹת וּמֵנִיקוֹת וְיוֹלְדוֹת וּזְקֵנִים וּזְקֵנוֹת וְטַף וְהָיָה נוֹשְׂאָם הֶעָנָן כְּאִלּוּ הוֹלְכִים עַל גַּבֵי עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ'' וגו'
(דברים לב, יא).
וְגַם זֶה בָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְאֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּקְהָת וְעַמְרָם וְאַהֲרֹן וּמֹשֶׁה - הַשְׁבִיעִי - הַמַּנְהִיג אֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל יָדוֹ נִתְּנָה לָהֶם הַתּוֹרָה
(*) וּבִכְלָלָהּ מִצְוָה זֹאת.
נפש יהודה ובכללה. של תורה מצות סוכות:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּזְכוּת שִׁבְעָה כִתֹּת צַדִּיקִים הַמְקַבְּלִים פְּנֵי שְׁכִינָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, פָּרָשָׁה ל
(סימן ב): ''תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ''
(תהלים טז, יא) אַל תִּקְרֵי ''שׂבַע'' אֶלָּא שֶׁבַע, אֵלּוּ שֶׁבַע כִּתּוֹת שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁהֵם מְקַבְּלִים פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁפְּנֵיהֶם דּוֹמִים לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, לָרָקִיעַ וְלַבְּרָקִים וְלַכּוֹכָבִים וְלַשּׁוֹשַׁנִּים וְלִמְנוֹרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. לַחַמָּה מִנַּיִן? ''בָּרָה כַּחַמָּה''
(שיר השירים ו, י). לַלְּבָנָה מִנַּיִן? ''יָפָה כַלְּבָנָה''
(שם). לָרָקִיעַ מִנַּיִן? ''וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ''
(דניאל יב, ג). לַבְּרָקִים מִנַּיִן? ''מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ''
(נחום ב, ה). לַכּוֹכָבִים מִנַּיִן? ''וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים'' וגו'
(דניאל יב, ג). לַשּׁוֹשַׁנִּים מִנַּיִן? ''לַמְנַצֵּחַ עַל־שֹׁשַׁנִּים''
(תהלים מה, א). לַמְּנוֹרוֹת מִנַּיִן? ''וָאוֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ''
(זכריה ד, ב). ''נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח''
(תהלים טז, יא). אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, וְכִי מִי מוֹדִיעֵנִי אֵי זוֹ כַּת חֲבִיבָה וּנְעִימָה שֶׁבָּהֶן. תְּרֵי אֲמוֹרָאִין, חַד אָמַר: זוֹ הִיא שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; וְחַד אָמַר: אֵלּוּ סוֹפְרִים וּמְשַׁנִּים וּמְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת לַאֲמִתָּן, שֶׁהֵן עֲתִידִין לֵישֵׁב בְּצִלּוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּימִינוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד'' וגו'
(שם שם, ח). וְאוֹמֵר: ''נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח''.
דָּבָר אַחֵר: ''תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים'', מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: ''תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים''. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי לָכֶם עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ''שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ'', אֵלּוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁבֶּחָג: אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב וְסֻכָּה וַחֲגִיגָה וְשִׂמְחָה. מַהוּ ''נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח''? אָמַר רַבִּי אָבִין: זֶה לוּלָב, כְּמִי שֶׁהוּא נוֹצֵחַ
(*) וְנוֹטֵל בַּאיִין. מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ אֵצֶל הַדַּיָּן וְלֵית אֲנָן יוֹדְעִין מִי נוֹצֵחַ, אֶלָּא מָאן דְּנָסַב כִּידוֹן אָנוּ יוֹדְעִין דְּהוּא נְצוּחֵיהּ, לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹצְאִים
(*) וּמְקַטְרְגִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֵית אֲנָן יֹדְעִין הֵי מִנַייהוּ נִצוּחֵיהּ. אֶלָּא מִמַּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן אֲנָן יֹדְעִין דְּיִשְׂרָאֵל נְצוּחֵיהּ. וּלְפִיכָךְ מֹשֶׁה הִזְהִיר: ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן''
(ויקרא כג, מ).
נפש יהודה ונוטל באיין. פי' כידון כלומר הדבר שערער עליו חבירו: ומקטרגים. כלומר דנים:
וְגַרְסִינָן בִּמְכִילְתָּא: ''בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי''
(ויקרא כג, כד),
(*) שֶׁהוּא
(משבע) [מֻשְׁבָּע] בְּמִצְוֹת: שׁוֹפָר בְּתוֹכוֹ, כִּפּוּר בְּתוֹכוֹ, לוּלָב וַעֲרָבָה בְּתוֹכוֹ, סֻכָּה בְּתוֹכוֹ, שְׁמִינִי עֲצֶרֶת בְּתוֹכוֹ. וְנִרְאֶה לִי, כִּי מִצְוַת לוּלָב לְבַדּוֹ הוּא מְשֻׁבָּע וְגַם יֵשׁ בּוֹ רֶמֶז לְשֶׁבַע, הָרָמוּז
(*) מִ''שּׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ''. לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרֹג אֶחָד וּשְׁנֵי בַדֵּי עֲרָבָה וּשְׁלֹשָׁה בַדֵּי הֲדַס, שֶׁהוּא חוֹבָה, הֲרֵי שִׁבְעָה. וְהָיָה נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה יָמִים. וְגַם כֵּן הָיְתָה מִצְוַת סֻכָּה שִׁבְעָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בַּסֻכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים''
(שם שם, מב).
(*) וְאֵינָהּ פְּחוּתָה מִשֶּׁבַע מֵרֹחַב. וְכָל זֶה לְזֵכֶר הַשְּׁבִיעִיּוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה. וְגַם לְזֵכֶר הַנֵּס שֶׁל שִׁבְעָה עַנְנֵי כָבוֹד
(*) הַנַּעֲשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם'' וגו'
(שם שם, מג), כְּדַעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
נפש יהודה שהוא מושבע. שבע במצות הרבה מצות נוהגות בו ראש השנה שופר יו''כ סוכות שמיני עצרת ארבע מינים דלולב ומה שאמר לולב לבדו הוא מושבע שצריך לו עוד ג' מינין: משובע שמחות. ואמרינן אל תקרי שובע אלא שבע דחסר כתיב: ואינה פחותה. הסוכה מז' טפחים אורך ורוחב: עשה. להם הקדוש ברוך הוא סוכות בענני הכבוד:
וְצִוָּה, שֶׁיֵּדְעוּ הַדּוֹרוֹת אֶת מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּהֶם לְהַפְלִיא, שֶׁשִׁכֵּן אוֹתָם בְּעַנְנֵי כָבוֹד וּבְסֻכָּה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבָרָא ה' עַל כָּל־מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל־ מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וגו' וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל'' וגו'
(ישעיה ד, ה־ו). וְדָרְשׁוּ פָּסוּק זֶה בַּפֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(בבא בתרא עה, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁבַע חֻפּוֹת בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבָרָא ה''' וגו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּנֵר הַתּוֹרָה, כְּלָל ב, פֶּרֶק ב, בִּשְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא
(סימן רנז).
וְדַעַת רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה אוֹמֵר,
(*) כִּי סֻכּוֹת מַמָּשׁ הָיוּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בְּחֹדֶשׁ נִיסָן וּלְאַלְתָּר עֲשָׂאוּם, לֹא צִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת סֻכָּה לֵישֵׁב בְּאוֹתוֹ זְמַן, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵם יְמֵי הַקַּיִץ וְדֶרֶךְ כָּל אָדָם לֵישֵׁב בְּצֵל סֻכָּתוֹ לִשְׁמֹר שָׂדֵהוּ וְגִנָּתוֹ וְכַרְמוֹ וְלֹא יֹאמְרוּ, שֶׁהָיְתָה נַעֲשֵׂית לְשֵׁם מִצְוָה, לָכֵן צִוָּנוּ לַעֲשׂוֹתָהּ בִּתְחִלַּת יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אַחַר אֲסֵפַת גֹרֶן וְיֶקֶב, שֶׁדֶּרֶךְ כָּל אָדָם לָצֵאת מִסֻּכָּתוֹ וְלֵישֵׁב בְּבֵיתוֹ וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִין מִן הַבַּיִת לַסֻּכָּה, נִרְאֶה שֶׁהוּא לְמִצְוַת סֻכָּה.
נפש יהודה כי סוכות ממש. כדעת ר' עקיבא וי''ל אף ע''פ שהיו להם ענני כבוד עשו להם סוכות ואהלים כל אחד לעצמו ועל זה צוה הקב''ה לעשות סוכה לזכר מיהו יש ג''כ לזכר הנס הגדול של ענני כבוד שהיו דומין לסוכה:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁבָּא לְלַמְּדֵנוּ, כִּי סֻכָּה מַמָּשׁ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְחִלַּת הַחֹרֶף מִפְּנֵי הַקֹּר, כְּמִנְהַג הַמַּחֲנוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּאֹהָלִים בִּימוֹת הַחֹם וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים עוֹשִׂים סֻכּוֹת. וְלָכֵן צִוָּה לַעֲשׂוֹתָם בַּזְּמַן הַזֶּה. וְהַטַּעַם, שֶׁיִּזְכְּרוּ אֵיךְ הָיוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לֹא נִכְנְסוּ בַּבַּיִת וְלֹא בָּאוּ לְעִיר מוֹשָׁב וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה עִמָּהֶם, לֹא חָסְרוּ דָבָר, כִּי דְבַר הַשֵּׁם וּרְצוֹנוֹ הָיָה לָהֶם סֻכָּה מֵחֹרֶב בַּיּוֹם וְקֶרַח בַּלַּיְלָה וּמַחֲסֶה וּמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר. וּכְשֶׁיִּבְטְחוּ עָלָיו וְיָחֹגוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כָּרָאוּי, הַשֶּׁפַע הָאֱלֹהִי יִהְיֶה לָהֶם וְהַגֶּשֶׁם לִבְרָכָה לְבָרֵךְ תְּבוּאוֹת הַשָּׁנָה.
וְלִרְמֹז עַל זֶה בָּא זְכַרְיָה הַנָּבִיא בְּהַפְטָרַת הַיּוֹם, בְּאָמְרוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת: ''וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם''
(זכריה יד, יז). וְהוּא כְעִנְיָן: ''
(*) וְיָבוֹא כַגֶשֶׁם לָנוּ''
(הושע ו, ג). וְעַל זֶה אָמְרוּ: בַּחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְגַם נָסְכוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם מַיִם בַּחַג, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּחֵלֶק יוֹם הַדִּין, פֶּרֶק ב
(סימן רצא).
נפש יהודה ויבא כגשם לנו. ולא למי שאינו חג בסוכות:
וְגַם נוּכַל לוֹמַר, כִּי מֵאַחַר שֶׁחַג הַסֻּכּוֹת הוּא זְמַן הָאָסִיף וְהוּא רָאוּי לְהוֹדוֹת בּוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹב אֲשֶׁר הִגִּיעַ מֵאִתּוֹ מֵאוֹצָרוֹ הַטּוֹב, דִּקְדְּקָה הַנְּבוּאָה
(*) לְהַזְכִּיר עַל חַג הַסֻּכּוֹת - מְנִיעַת הַגֶּשֶׁם, שֶׁהִיא הַסִּבָּה הַקְּרוֹבָה.
נפש יהודה להזכיר על חג הסוכות מניעת הגשם. כמו שאמר הנביא אשר לא יעלו לחוג לא עליהם יהיה הגשם ולא אמר להם עונש אחר כי בעת חג הסוכות מתחיל הזמן שצריכין לגשם:
וְאֶל זֶה הָעִנְיָן כִּוְּנָה הַתּוֹרָה לָצֵאת מִן הַבַּיִת לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה שִׁבְעַת יָמִים,
(*) כַּמִּסְפָּר הַסּוֹבֵב בַּתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן הָאָדָם אֶל לִבּוֹ תָּמִיד, לִלְמֹד הָרָאוּי וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשֵׂה הַשֵּׁם עַד שֶׁיֵּדַע כִּי שְׁמוֹ אֶחָד הֵבִיא הַזְּמַן שֶׁל אֲסֵפָה לַבַּיִת. וְהַלֵּילוֹת אֲרֻכִּים מוּכָנִים לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וּמֵאַחַר שֶׁהִזְמִין הַשֵּׁם פַּרְנָסָתוֹ בְּבֵיתוֹ, שֶׁיּוֹסִיף מִכָּאן וְאֵילָךְ לַהֲגוֹת בַּלַּיְלָה. וּבָזֶה יִזְכֶּה הָאָדָם לָבוֹא בְּחַצְרוֹת ה' לְהִתְלוֹנֵן בְּצֵל שַׁדַּי לָשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ לְעוֹלָם הֶעָתִיד, כֻּלּוֹ לַה'. וְעַל זֶה נִקְרָא ''חַג ה''', מַה שֶּׁלֹּא נִקְרָא חַג אַחֵר.
נפש יהודה כמספר הסובב בתורה. מימים ושנים עד ימות העולם כדאי' בסי' קמ''ג בכל ענינים שהם שבעה וגם ימי הסוכות ומדת הסוכה ז' וגם בחודש השביעי בעת שבא המנוחה ולילות ארוכות וטוב ללמוד כל זה נרמז במצות סוכה:
פרק שני [קמז]
שִׁעוּר סֻכָּה וְהִלְכוֹתֶיהָ וְשֶׁלֹּא יַגְבִּיהֶנָּה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּתוּבִים בִּמְקוֹמָם, אֲבָל בְּשֶׁלֹּא יְהֵא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, נִרְאֶה לִי, כִּי רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ טַעֲמוֹ הַנִּסְתָּר בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסֻכָּה
(ד, א), בְּאָמְרָם: תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵעוֹלָם
(*) לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם''
(תהלים קטו, טז). וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה, וְהָכְתִיב: ''וַיֵּרֶד ה' עַל־הַר סִינַי''
(שמות יט, כ)? לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה, וְהָכְתִיב: ''וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים''
(זכריה יד, ד)? לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה. וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם - וְהָכְתִיב: ''וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים''
(שמות יט, ג)? לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְהָא כְתִיב: ''וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם''
(מלכים־ב ב, יא)? לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וכו'. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, כִּי שְׁלֵמוּת הַקְּדֻשָּׁה
(*) לְמַעְלָה מִתִּשְׁעָה גַלְגַּלִּים בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ גּוּף כְּלָל אֶלָּא שֵׂכֶל נִבְדָּל. וּלְפִיכָךְ כָּל בֶּן אָדָם,
(*) בִּהְיוֹת שִׂכְלוֹ כֹּחַ בַּגּוּף, אֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ גּוּפָנִיּוּת כְּלָל עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר נַפְשׁוֹ נִבְדֶּלֶת מִן הַגּוּף. וְגַם הָרוּחָנִיּוּת הַנִּבְדֶלֶת אֵינָהּ יוֹרֶדֶת
(*) לִמְקוֹם חָמְרִיּוּת אֶלָּא אֲצִילוּתוֹ וְהַשְׁפָּעָתוֹ. עַל כֵּן אָמְרוּ, שֶׁלֹּא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה.
נפש יהודה לא ירדה שכינה למטה. כדאיתא בסימן צ''ה: למעלה מתשעה גלגלים. ששם אין דבר גופניות רק אורות נשמות כדאיתא בסי' קכ''ח: בהיות שכלו. נשמתו נותן כח שכל בגוף והוא כל זמן שחי האדם אי אפשר לו לעלות בגופו לשמים רק כשמת אז נשמתו עולה והגוף נשאר בארץ שנאמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים: למקום חומריותו. לדבר שהוא חומר וגוף כעוה''ז אלא לעולם אצילות ששם נשמות ישראל הקדושים. והשפעתו השפע כמו ששפעה שכלות עליונות ודברים נעלמים ונסתרים מסתרי התורה קודם שבאה לגוף האדם:
נִמְצָא, כִּי שְׁלֵמוּת הַקְּדֻשָּׁה הִיא בַּעֲשָׂרָה, הָרוֹמְזִים לְעֶשֶׂר הֲוָיוֹת, וְהֵם עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם וּבַעֲשִׂירִי הַקְּדֻשָּׁה הַשְּׁלֵימָה. עַל כֵּן, לִרְמֹז וְלִזְכֹּר וּלְהָעִיר לָזֶה וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל לֵב שׁוּם אָדָם,
(*) שֶׁהָרְשׁוּת בִּצְבָא הַשָּׁמַיִם, צִוְּתָה תוֹרָה בְּכָל הַדְּבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲשָׂרָה,
(*) כְּגוֹן: הָאָרוֹן עִם הַכַּפֹּרֶת שֶׁלּוֹ וְהַמַּעַשְׂרוֹת וַעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשָׂרָה פְסוּקִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגַם לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
(*) וּלְפִי שֶׁבַּגַּלְגָּלִים, הָעֲשִׂירִי הוּא שֵׂכֶל נִבְדָל וְהַתִּשְׁעָה גוּפָנִיִּים, עַל כֵּן הָעֲשִׂירִי גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, כַּכָּתוּב: ''הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לַה'''
(ויקרא כז, לב). וְכַפֹּרֶת טֶפַח, שֶׁהוּא הָעֲשִׂירִי. וּלְפִי שֶׁרוֹמֵז לַעֲשִׂירִי, שֶׁאֵין בּוֹ גוּפָנִיּוּת, לֹא נִכְתְּבָה בוֹ מִדָּה כְּמוֹ בָאָרוֹן. וְגַם יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהוּא הָעֲשִׂירִי. וְגַם בַּעֲשָׂרָה פְסוּקִים שֶׁל מַלְכֻיּוֹת,
(*) שֶׁהָעֲשִׂירִי הוּא ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו', לִרְמוֹז, שֶׁהָעֲשִׂירִי גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, וְהַשְּׁבִיעִיּוֹת דִּשְׁמִיטִין וְהַמּוֹעֲדִים,
(*) שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עֶלְיוֹנִים כָּאֵלּוּ, בָּאִין בְּמִנְיָן שֶׁבַע.
נפש יהודה שהרשות בצבא השמים. לפעול בעולם כל מה שרוצים: כגון הארון עם הכפורת. הארון ט' טפחים והכפורת טפח ועשרה פסוקים של זכרון ושל שופר ושל מלך שאומרים בר''ה: ולפי. שהכפורת רומז לעשירי , לגלגל העשירי לא נכתב מדה בכפורת כמה יהא עביה כמו שנכתב בארון אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו אלא חכמים נתנו בה שעיור טפח: שהעשירי הוא שמע ישראל. שמסיימין פסוק העשירי והיה ה' למלך על כל הארץ וגו' שמע ישראל וגו' שנרמז על אחדותו וכולל בו מלכותו כיון שאין אחר זולתו הוא המלך: שאין דבריהם עליונים. כאלו שהם עשרה ומרמזין על הקדושה העליונה כדאמרינן שהם רק ז' ומרמזין על ז' כוכבים כמו שהוא בסימן קמ''ו:
(*) וּלְפִי שֶׁהַסֻּכָּה בָּאָה בַחַג, לְשׁוֹן חוּג, שֶׁהוּא הֶקֵּף הַמְרֻבֶּה שֶׁהוּא בְּבִנְיָן שֶׁבַע וְנִקְרָא ''חַג לַה''', שֶׁהוּא בְמִנְיָן עֶשֶׂר, עַל כֵּן תִּקְּנוּ גָבְהָהּ בְּשִׁעוּר עֶשֶׂר, לִרְמֹז לַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִיא לַה'. וְשִׁעֲרוּהוּ בְּגֹבַהּ, שֶׁהִיא לְמַעֲלָה מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, כְּמוֹ הַקְּדֻשָּׁה. וְשִׁעֲרוּ לְרָחְבָּהּ, שֶׁהִיא יְשִׁיבַת בְּנֵי אָדָם,
(*) בְּמִנְיָן שֶׁבַע, שֶׁהוּא דָּבָר גּוּפָנִי וּמֻרְגָּשׁ.
נפש יהודה ולפי שהסוכה באה בחג לשון חוג. כשיש לפניך מרובע ז' על ז' כשתקח החוג ותעשה עגול מבחוץ על המרובע נתוסף לך שלשה טפחים ונקראה חג לה' קדושתה לה' שנרמז במנין עשרה: במנין שבע. שכל ז' נרמז לשבעה כוכבי לכת ולשבע ארצות שהם דבר גופניות וממשות:
וּלְפִי שֶׁרְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ הוּא שֶׁלֹּא נִצְטַעֵר בַּמִּצְוֹת אֲבָל נִשְׂמַח בָּהֶם, עַל כֵּן צֻוּוּ
(*) לַעֲשׂוֹתָהּ צִלְּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ. וּפָטְרוּ לַחוֹלִים וְלַמִּצְטַעֲרִים בָּהּ. וְגַם לְהוֹלְכֵי דְרָכִים בִּזְמַן הֲלִיכָתָן וּלְשׁוֹמְרֵי הָעִיר בְּעֵת שְׁמִירָתָן. וְלָעוֹסְקִים בַּמִּצְוֹת אוֹ הוֹלְכֵי בְדֶרֶךְ מִצְוָה, כָּל זְמַן שֶׁהֵם טְרוּדִים בַּמִּצְוָה. וְהֶחָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה.
נפש יהודה לעשותה צלתה. שיסככה עד שיהיה הצל מסכך יותר מזריחת החמה בה:
וּלְפִי שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת קַמָּא וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת: אֶתְנָאֶה לְפָנָיו בַּמִּצְוֹת, צִוּוּ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּסִכּוּךְ
(*) שֶׁלֹּא יִדְמֶה לְדִירָתוֹ. וּסְמָכוּהוּ לַפָּסוּק: ''בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ''
(דברים טז, יג). וְשֶׁיְּעַטְּרֶנָּה בְּפֵירוֹת וּדְבָרִים נָאִים, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(סוכה י, א): תַּנְיָא: סִכְּכָה כְּהִלְכָתָהּ וְעִטְּרָהּ
(*) בִּקְרָמִים
(*) וּבִסְדִינִין הַמְצֻיָּרִין וְתָלָה בָהּ אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים וְרִמּוֹנִים, פַּרְכִילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים,
(*) יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, אָסוּר לְהִסְתַפֵּק מֵהֶם עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם,
(*) הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ. נִמְצָא, שֶׁהָיוּ רְגִילִים לְעַטְּרָהּ, לְנָאוֹת הַמִּצְוָה וְלִשְׂמֹחַ בָּהּ.
נפש יהודה שלא ידמה לדירתו. לביתו שהוא מסוכך בעצים ואבנים אלא לסכך מגורן ויקב: בקרמים. מעשה אורג כגון בגדי צבעונין: ובסדינין המצויירים. שצורתן בולטת כגון מעשה אורג ורוקם: יינות שמנים. נותנין לכוסות של זכוכית לנוי: הכל לפי תנאו. כגון דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות של יו''ט הראשון דלא חל קדושה עלייהו ותנאי אחריני לא מהני בהו:
פרק שלישי [קמח]
הִלְכוֹת אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב וְהֶכְשֵׁרָם וּפְסוּלָם אֵין זֶה מְקוֹמָן, שֶׁהַכְּלָל הוּא
(*) לִבְחֹר הַנָּאֶה מִכָּל אֶחָד מֵהֶם. אֲבָל צָרִיךְ לִכְתֹּב בְּכַוָּנָתָם. אָמְרוּ עַל דֶרֶךְ הָאַגָּדוֹת, שֶׁהַמִּינִין הָאֵלּוּ בָּאוּ לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם, לְפִי שֶׁמַּתְחִיל זְמַן
(*) הָרְבִיעָה הָרִאשׁוֹנָה וּצְרִיכָה הָאָרֶץ לְמַיִם. וְעַל כֵּן רָמְזָה תוֹרָה
(*) בְּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת: מֵ''ם יוּ''ד מֵ''ם יְתֵרִים, לִרְמֹז לְנִסּוּךְ הַמַּיִם,
(*) מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה.
נפש יהודה לבחור הנאה. היפה והנאה שימצא מהד' מינין: הרביעה הראשונה. זמן היורה של גשמים: בפרשת הקרבנות. כתיב בסוכות ביום השני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ''ם יו''ד מ''ם הרי מים לרמז וכו': מה. שלא צוה כן לנסוך מים על הקרבנות בכל השנה רק בסוכות:
עַל כֵּן בָּאוּ אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין מְשֻׁבָּח כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּמִינוֹ וּבְעִנְיָנוֹ, לְשַׁבֵּחַ בָּהֶם לָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁגִּדְּלָם, וּלְהַלְּלוֹ בָּהֶם
(*) הַלֵּל גָּמוּר בְּכָל יְמוֹת הַחַג, וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתֵּן גִּשְׁמֵי בְרָכָה בָּעוֹלָם, לְהַצְמִיחַ וּלְגַדֵּל כָּל הַצָּרִיךְ לְקִיּוּם בְּנֵי אָדָם. כִּדְגַרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה פֶּרֶק שְׁלֹשִׁים
(ג): ''
(*) וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ''
(תהלים קב, יט), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִבְרֹאתָן בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. וּמֶה עָלֵינוּ? לִקַּח לוּלָב וְאֶתְרוֹג לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם''
(ויקרא כג, מ).
נפש יהודה הלל גמור. שגומרים ההלל בכל ימי החג: ועם נברא. ישראל שהם עתה בגלות כמתים ובעת הגאולה יהיו כבריה חדשה בזכות מצות סוכה ולולב:
''יַעֲלֹז הַשָּׂדֶה וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ'' וגו', ''יַעֲלֹז הַשָּׂדֶה'', זֶה הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: ''
(*) וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה''
(בראשית ד, ח); ''וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ'', אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת, כְּמָה דְתֵימָא: ''לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ''
(תהלים כד, א). ''אָז יְרַנְנוּ עֲצֵי הַיָּעַר''
(דברי הימים־ א טז, לג), אָמַר רַב אַחָא:
(*) כְּתִיב ''יַעַר'' וּכְתִיב ''וְכָל עֲצֵי יָעַר''
(תהלים צו, יב)? ''יַעַר'' אֵלּוּ אִילָנוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין פְּרִי; וְ''כָּל עֲצֵי יָעַר'' אֵלּוּ אִילָנוֹת שֶׁאֵין עוֹשִׂין פְּרִי. לִפְנֵי מִי? ''לִפְנֵי ה' כִּי בָא''
(שם צח, ט). לָמָּה? כִּי בָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים ''לִשְׁפֹּט תֵּבֵל־בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים''
(שם).
נפש יהודה ויהי בהיותם בשדה. קין והבל וקרא לעולם שדה: כתיב יער. בדברי הימים י''ו אז ירננו עצי היער ובתהלים צ''ו כתיב כל עצי יער שהכל ירננו בעת הגאולה:
''אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי''
(שם כו, ו),
(*) בְּמֶקַח וְלֹא בְגֶזֶל; ''וַאֲסֹבְבָה אֶת־מִזְבַּחֲךָ ה'''
(שם), כִּי הָא דְתָנִינָן
(סוכה מה, א): בְּכָל יוֹם וְיוֹם מְקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאוֹמְרִים: ''אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא''
(שם קיח, כה); ''לַשְׁמִעַ
(*) בְּקוֹל תּוֹדָה''
(שם כו, ז), אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת; ''וּלְסַפֵּר כָּל־נִפְלְאוֹתֶיךָ''
(שם), אָמַר רַבִּי אָבִין: זֶה ''הַלֵּל'', שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְשֶׁעָבַר וְיֵשׁ בּוֹ לְדוֹרוֹת וְיֵשׁ בּוֹ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְיֵשׁ בּוֹ לִימוֹת גּוֹג וּמָגוֹג וְיֵשׁ בּוֹ לֶעָתִיד לָבֹא. ''בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם''
(שם קיד, א) - לְשֶׁעָבַר. ''לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ''
(שם קטו, א) - לְדוֹרוֹת. ''אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע ה'''
(שם קטז, א) - לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. ''כָּל־גּוֹיִם סְבָבוּנִי''
(שם קיח, י) - לִימוֹת גּוֹג וּמָגוֹג. ''אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ''
(שם שם, כח) - לֶעָתִיד לָבֹא.
נפש יהודה במקח ולא בגזל. שיקנה הלולב בדמים ולא יקח אותו בגזלה ודריש כפי לשון כפות תמרים: בקול תודה. היינו קרבן תודה ובעת הקרבנות היו הלוים משוררין ומחצרים בחצוצרות:
''וּלְקַחְתֶּם''
(ויקרא כג, מ), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא, שֶׁתְּהֵא
(*) לְקִיחָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם; ''לָכֶם''
(שם), מִשֶּׁלָּכֶם וְלֹא אֶת הַגָּזוּל. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל לוּלָב גָּזוּל לְמַה הוּא דּוֹמֶה?
(*) לְלִסְטִים שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. וכו'. עַד כָּאן.
נפש יהודה לקיחה לכל אחד. יהיה לולב בפני עצמו: ללסטים. גזלן שיושב בפרשת דרכים ומלסטם הבריות לאחר ימים נתפס הגזלן ובא אחד ואומר לו החזר לי מה שגזלת ממני ואני אמליץ טוב בעדך וכיון שהחזיר לו הולך ומראה הגזילה שגזל ונהרג על ידו כך הוא נוטל הלולב הגזול והשטן מקטרג עליו על ידו:
וּמָצִינוּ מִזֶּה הַפָּסוּק שֶׁל ''אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר''
(דברי הימים־א טז, לג), סֶמֶךְ לְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל
(סוכה לז, ב): הֵיכָן הָיוּ מְנַעֲנְעִין?
(*) בְּ''הוֹדוּ לַה'''
(תהלים קיח, א), תְּחִלָּה וָסוֹף; וּבְ''אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא''
(שם שם, כה). וְהוּא רָמוּז כָּאן, שֶׁאָמַר: ''
(*) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר וגו' הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב וגו' וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ'' וגו'
(דברי הימים־א טז, לג־לה).
נפש יהודה בהודו לה'. תחלה וסוף , הודו שבתוך ההלל והודו שבסוף ההלל: אז ירננו עצי היער. בלולב הודו וגו' ואמרו הושיענו היינו הודו והושיעה נא:
וּבִזְכוּת מִצְוָה זֹאת זָכוּ יִשְׂרָאֵל וְיִזְכּוּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּפְסָחִים
(ה, א): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:
(*) בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה רִאשׁוֹן זָכוּ יִשְׂרָאֵל לִשְׁלֹשָׁה רִאשׁוֹן: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו, דִּכְתִיב: ''וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי''
(בראשית כה, כה); וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ''כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן'' וגו'
(ירמיה יז, יב); וְלִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ''רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם'' וגו'
(ישעיה מא, כז).
נפש יהודה בשכר שלשה ראשון. שביתת הרגל דפסח ושביתת הרגל דחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים זכו לשלשה ראשון:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם בְּוַיִּקְרָא רַבָּה
(ל, ט): אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: בִּזְכוּת ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'', הֲרֵינִי נִגְלָה עֲלֵיכֶם, שֶׁנִּקְרֵאתִי ''רִאשׁוֹן''
(שם שם, ד); וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן עֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי''; וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנִּקְרָא ''רִאשׁוֹן'', דִּכְתִיב: ''כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן'' וגו'; וּמֵבִיא לָכֶם מָשִׁיחַ, שֶׁנִּקְרָא ''רִאשׁוֹן'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן'' וגו'.
פרק רביעי [קמט]
כְּבָר הִקְדַּמְנוּ
(*) אֵיךְ שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה. וְיוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה הֶעֱלִימָם וּנְתָנָם כְּתוּבִים בְּלָשׁוֹן שֶׁיּוּבַן מִכָּל מִלָּה הַמִּצְוָה כִּפְשָׁטָהּ. וְגַם מוֹרֶה בָּעִנְיָן הָרָמוּז בָּהּ לְמָה הָיְתָה כַּוָּנַת הַמִּצְוָה.
(*) וּבַמִּצְוָה הַזֹּאת רָמַז לָנוּ אֵיךְ
(*) הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הַנִּבְרָאִים אֲשֶׁר בָּהֶם
(*) כָּל מִינֵי הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל שֶׁהֵם קִיּוּם גִּשְׁמֵי בְנֵי אָדָם, וִיצִירָתָם בְּמִזּוּגָם,
(*) וַאֲפִיסָתָם בִּסְתִירַת אֶחָד מֵהֶם.
(*) וְכֻלָּם עוֹמְדִים בִּרְצוֹן בּוֹרְאָם וְאֵין מְקַיְּמָם זוּלָתוֹ יִתְבָּרַךְ. עַל כֵּן צִוְּתָה תוֹרָה בְּזֶה הַחַג, שֶׁנִּקְרָא ''חַג לַה''', לְהַלְּלוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ בְּאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִים מְפֹאָרִים מֵהַצְּמָחִים הַנּוֹצָרִים בָּעוֹלָם,
(*) שֶׁדּוֹמֶה כָּל אֶחָד מֵהֶם לִיסוֹד הָאַחֵר וְנוֹטֶה יוֹתֵר אֵלָיו.
(*) וּלְקִיחָתָם מְסֻדָּרִים בַּמִּקְרָא כְּפִי סִדְרָם בָּעוֹלָם, מִלְּמַעֲלָה לְמַטָּה.
נפש יהודה איך שבעים פנים. התורה נדרשת בע' פנים ועל ידה ישיג אדם ויודע לו חכמות הנעלמות שנרמז בם ואף שהקב''ה נתנם המצות הכתובים בה להבינם כפשוטו וטעם המצות לא כתיב בתורה בפירוש כמו המצות עצמן רק ברמז וכן החכמה של דברים הנעלמים ברמז נרמזים בה: ובמצוה הזאת. של לקיחת הד' מינין בחג: הארבעה יסודות. אש רוח מים עפר: כל מיני העולם השפל. כל מה שהוא בעה''ז וכל הנבראים בין בעלי חיים בין בדומם בין בצמחים בכלם יש הד' יסודות וכן באדם וכל זמן שהד' יסודות הם ביחד ובמזג השוה הכל מתקיים ואם יגבר או יחלש אחד מהד' יסודות אין מתקיים וזה שאמר שהם קיום גשמי גוף האדם ויצירתם של הד' יסודות שיהיו במזגם שוים: ואפיסתם. אם הם כלים ונאפסים ומתים הוא שיסוד אחד מהם חסר ונסתר: וכולם. היסודות עומדים וכו': שדומה כל אחד. מהד' מינים ליסוד אחד: ולקיחתם. של הד' מינים וכו' כפי סדרם בעולם בגידול נגד הד' יסודות שהם נחשבים מלמעלה למטה בחשיבות כמו אש רוח מים עפר:
''פְּרִי עֵץ הָדָר''
(ויקרא כג, מ), שֶׁהוּא אֶתְרוֹג, נוֹטָה קְלִפָּתוֹ, שֶׁהוּא מַרְאֵהוּ בַּחוּץ, לִיסוֹד הָאֵשׁ. ''כַּפֹּת תְּמָרִים''
(שם), שֶׁהוּא לוּלָב, נוֹטֶה לְצַד הָאֲוִיר, כִּי אַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁכָּל הָאִילָנוֹת נוֹטִים לְצַד הָאֲוִיר וְהַאֲוִיר מוֹשְׁכָם, יֵשׁ אִילָנוֹת שֶׁהֵם נִמְשָׁכִים יוֹתֵר אֶצְלוֹ, כְּמוֹ כַּפּוֹת תְּמָרִים וְהוּא גָבוֹהַּ בַּאֲוִיר. וַהֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת־תֹּמֶר דְּבוֹרָה''
(שופטים ד, ה), רוֹצֶה לוֹמַר, תַּחַת הָאֲוִיר
(*) וּקְרָאוֹ לְשׁוֹן תֹּמֶר.
(*) וְהָעֵד הַנֶּאֱמָן, שֶׁפֵּרוֹתָיו חַמִּים וְטוֹבִים לֶאֱכֹל מֵהֶם מְעַט וְזֶהוּ טֶבַע הָאֲוִיר. ''וְעַרְבֵי־נַחַל''
(ויקרא כג, מ), זֶהוּ עֲרָבָה הַגְּדֵלָה עַל הַמַּיִם, הַנּוֹטֶה לְצַד הַמַּיִם וְעַל כֵּן נִקְרָא ''עַרְבֵי נָחַל'', לְפִי שֶׁרֻבָּם גְּדֵלִים עַל הַנַּחַל. ''וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת''
(שם), שֶׁהוּא הֲדַס, הַשָּׁפֵל שֶׁבָּעֵצִים, לְפִיכָךְ דּוֹמֶה לִיסוֹד הָאָרֶץ
(*) וְהוּא קַר וְיָבֵשׁ בְּטִבְעוֹ כִּיסוֹד הָאָרֶץ.
נפש יהודה שכל האילנות. האויר מושכם ומגדלם למעלה מ''מ יש להם ענפים נוטים לצד הארץ וזה מפני שיסוד הארץ מעורב בו אבל גידול של כפות תמרים והם הלולבין אותו עץ גדל למעלה באויר גבוה מאד ואין לו ענפים כי אם למעלה לצד האויר וזה מפני שיסוד האויר גובר בו יותר משאר אילנות: וקראו. לאויר לשון תומר משום שהתומר גדל למעלה באויר יותר משאר האילנות וקא משמע לן שדבורה ישבה במקום מגולה משום יחוד שבאו אליה ללמוד תורה: והעד הנאמן. דבר זה מעיד על התומר שהוא אילן גבוה מאד שפירותיו והם התמרים מתוקים משום שכל פירות שהם למעלה באויר נגד השמש הם יותר מתוקים ומחממים לאדם האוכל אותם: והוא קר ויבש. בעוד שהוא לח הוא קר וממהר בטבעו ליבש וכן רפואתו פועל קר ויבש:
וְנִכְתַּב ''עֲנַף עֵץ עָבֹת'' קֹדֶם ''עַרְבֵי נָחַל'',
(*) שֶׁלֹּא כְסֵדֶר הַיְסוֹדוֹת כְּפִי טִבְעָם. אֲבָל מֵאַחַר שֶׁנִּקְווּ הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מְקוֹם אֶחָד וְנִרְאֵית הַיַּבָּשָׁה וּבְנֵי אָדָם דָּרִים בָּהּ וְהַמַּיִם מְכֻנָּסִים לַשְּׁפֵלוֹת שֶׁבָּאָרֶץ כְּפִי יִשּׁוּב בְּנֵי אָדָם, יוֹתֵר הִיא קְרוֹבָה הָאָרֶץ לַאֲוִיר מֵהַמַּיִם, עַל כֵּן נִכְתַּב בַּפָּסוּק קֹדֶם הָעֲרָבָה. וּבָאת תּוֹרָה לְהוֹרוֹת לָנוּ, כִּי בְּכָל יְסוֹדוֹתֵינוּ אָנוּ מְחֻיָּבִים לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאֵנוּ עַל אֲשֶׁר זָנָנוּ וְהֶחֱיָּנוּ.
נפש יהודה שלא כסדר היסודות כפי טבעם. אש הוא יותר במעלה וצח מהרוח והרוח ממים והמים מעפר והענף עץ עבות הוא מיסוד הארץ ונכתב בתורה קודם ערבי נחל שהוא מיסוד המים שהם קודם לארץ ביסודות:
וּלְפִי שֶׁהַמִּין הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא אֶתְרוֹג, יֵשׁ בּוֹ דֻּגְמַת אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת כַּאֲשֶׁר הֵם בְּנוּיִים בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל; הַקְּלִפָּה הָעֶלְיוֹנָה דּוֹמָה לִיסוֹד הָאֵשׁ בְּמַרְאֵהוּ וּבְטִבְעוֹ, חַם וְיָבֵשׁ כְּמוֹתוֹ; וְהַלֹּבֶן שֶׁתַּחַת הַקְּלִפָּה דוֹמֶה בְּמַרְאֵהוּ לִיסוֹד הָאֲוִיר
(*) וְהוּא חַם וְלַח כְּמוֹתוֹ; וְהַלַּח שֶּׁסְּבִיב הַגַּרְעִינִין דּוֹמֶה לִיסוֹד הַמַּיִם
(*) וְהוּא כְּמַיִם קְרוּשִׁין וְקַר וְלַח
(*) כָּהֵן; וְהַגַּרְעִינִין הֵן קָשִׁין כָּאָרֶץ, דּוֹמִין לִיסוֹד הֶעָפָר וְקָרִים וִיבֵשִׁים כְּמוֹתוֹ,
(*) עַל כֵּן כְּתָבוֹ תוֹרָה בָּרִאשׁוֹנָה. וְנִטָּל לְבַדּוֹ בְּיָד אֶחָת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת כְּנֶגֶד כֻּלָּן. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נוֹטְלוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד. וְלוּלָב בְּיָמִין, לְפִי שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה מִינִים אֲגוּדִין בְּיַחַד.
נפש יהודה והוא חם ולח כמוהו. כמו הרוח שהוא חם ולח והאוכל דבר שהוא חם מחמם אותו וכן דבר שהוא קר או לח ויבש להאוכל אותו או לשומו ברפואות הם כפי טבעם: והוא כמים קרושין. כקרח תרגום של קרח קרוש וקר ולח הוא מה שסביב הגרעינין: כהן. כמים והיינו יסוד המים: על כן כתבו התורה. לאתרוג בראשונה וכו':
וְגַם כֵּן לְפִי שֶׁאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִים דּוֹמִים
(*) לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁהֵם בָּאָדָם, אֲשֶׁר בָּהֶם מְהַלֵּל אֶת בּוֹרְאוֹ, שֶׁהֵם; בָּרִאשׁוֹנָה
(*) הַלֵּב אֲשֶׁר בּוֹ חִיּוּת כָּל אָדָם וְקִיּוּמוֹ, וּבִלְעָדוֹ לֹא יִתְקַיֵּם הַגּוּף אֲפִלּוּ רֶגַע, וּבַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר בּוֹ יַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְהָאֶתְרוֹג הַנִּקְרָא ''פְּרִי עֵץ הָדָר, דּוֹמֶה לוֹ. וּלְפִי שֶׁדּוֹמֶה לָאֵבָר שֶׁבּוֹ תָלוּי חִיּוּת הָאָדָם, הוּנַח בָּרִאשׁוֹנָה בַּמִּקְרָא.
נפש יהודה לארבעה ראשים. לארבעה אברים חשובים: הלב אשר בו חיות כל אדם. והוא מרגיש בכל יסורי אדם והוא המלך על כל אבריו ע''כ כשבא לאדם צער או מכה כל הדם שבו נמשך ללב להצילו וכיון שמת הלב מתו כל האברים וכל זמן שהלב חי אף שהוא חלש בכל אבריו יחזור הדם מהלב ויחיה כלם:
וְהַשִּׁדְרָה שֶׁהִיא יְסוֹד וּבִנְיָן כָּל גּוּף הָאָדָם וְקִיּוּמוֹ וּבִכְרִיעָתוֹ לִפְנֵי בוֹרְאוֹ עַד שֶׁמִּתְפַּקְּקִים כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה מוֹדֶה לוֹ; וְהַלּוּלָב הַנִּקְרָא ''כַּפּוֹת תְּמָרִים'' דּוֹמֶה לוֹ. וּלְפִי שֶׁדּוֹמֶה אֶל אֵבָר שֶׁבּוֹ תָלוּי הָעֲמָדַת הָאָדָם אַחֲרֵי הַלֵּב, הוּנַח שֵׁנִי לוֹ בַמִּקְרָא. וּלְפִי שֶׁיּוֹצְאִין מִן הַשִּׁדְרָה וּתְלוּיִין וְנִקְשָׁרִין בָּהּ צַלְעֵי הָאָדָם, צֻוּוּ לֶאֱגֹד בַּלּוּלָב שְׁאָר הַמִּינִים, בִּלְתִּי הָאֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ נֶאֱגָד לְדָבָר אַחֵר וְהַכֹּל תָּלוּי בוֹ.
וְהָעֵינַיִם אֲשֶׁר בָּם מַכִּיר הָאָדָם מַעֲשֶׂה הַשֵּׁם וְנִפְלְאוֹתָיו וְרוֹאֶה בַתּוֹרָה לְהַשִּׂיג בָּהּ כְּפִי כֹחוֹ; וְהַהֲדַס הַנִּקְרָא ''עֲנַף עֵץ עָבֹת'' דּוֹמֶה לָהֶן.
וְהַשְּׂפָתַים אֲשֶׁר בָּם מְהַלֵּל וּמְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאוֹ וּמַגִּיד לְכָל בָּאֵי עוֹלָם הַנִּסִּים וְהַיְשׁוּעוֹת שֶׁעוֹשֶׂה בְּעוֹלָמוֹ כִּרְצוֹנוֹ; וְהָעֲרָבָה הַנִּקְרֵאת ''עַרְבֵי נָחַל'' דּוֹמָה לָהֶן. וּלְפִי שֶׁהָאָדָם רוֹאֶה בָּעֵינַיִם קֹדֶם שֶׁיְּסַפֵּר וְרוֹאֶה בַתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיִּלְמְדֶנָּה, נִמְצָא שֶׁהָעֵינַיִם קוֹדְמוֹת לַשְּׂפָתַיִם. וְעוֹד, שֶׁהַתִּינוֹק רוֹאֶה קֹדֶם דַבְּרוֹ, עַל כֵּן נִכְתָּב בַּמִּקְרָא הֲדַס, הַדּוֹמֶה לָעֵינַיִם, קֹדֶם הָעֲרָבָה, הַדּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם.
נִמְצָא, כִּי בְּאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁבַּצְּמָחִים, שֶׁדּוֹמִין לְאַרְבַּע רָאשֵׁי הַגּוּף, אֲשֶׁר בָּם מוֹדֶה וּמְהַלֵּל אֶת מַלְכּוֹ תָּמִיד, יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְשַׁבֵּחַ לְיוֹצְרוֹ בְּזֶה הַחַג, שֶׁנִּקְרָא ''לַה''', עַל שֵׁם: ''כָּל עַצְמֹתַיתֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ''
(תהלים לה, י).
וְהָכֵי אִיתָא בְּמִדְרַשׁ וַיִּקְרָא רַבָּה, פֶּרֶק ל
(יד): רַבִּי מַנִּי פָּתַח: ''כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ'', לֹא נֶאֱמַר הַפָּסוּק הַזֶּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהַשִּׁדְרָה שֶׁבַּלּוּלָב דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁל אָדָם וַהֲדַס דּוֹמֶה לָעַיִן וָעֲרָבָה דוֹמָה לַפֶּה
(*) וְאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב. אָמַר דָּוִד: אֵין בְּכָל הָאֵבָרִים
(*) גָּדוֹל מֵהֶם, אֶלָּא
(*) שֶׁשְּׁקוּלִין כְּנֶגֶד כָּל הַגּוּף, הֲרֵי ''כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ''.
נפש יהודה ואתרוג דומה. לו , ללב. לפי שדומה , הלולב לאבר השדרה של אדם שגם בשדרה הוא חיות האדם אחר הלב כלומר הלב הוא עיקר וראשון שחיות האדם תלוי בו ושני לו השדרה והשדרה של אדם הצלעות קבועין בו כמו השדרה של לולב שהעלין קבועין בו. וההדס הנקרא ענף עץ עבות , שמכסין העלין העץ עד שאין רואין כל עיקר מהעץ כמו שאין העין ניכר בשעה שהוא עצום והעלין נראין למעלה מהעץ כעין הרואה בכל דבר. השפתים , שהערבה משוך וחלק כלשון של אדם ודומין לשפתיו שהן חדין כשפתי אדם: גדול מהם. חשוב: ששקולין. הד' אברים:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: ''פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה אֶתְרוֹג, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לַלֵּב; ''כַּפֹּת תְּמָרִים'', זֶהוּ שִׁדְרוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁדּוֹמֶה לְשִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב; ''וְעֲנַף עֵץ עָבוֹת'', אֵלּוּ הָעֵינַיִם, שֶׁדּוֹמִין לֶעָלֶה שֶׁל הֲדַס; ''וְעַרְבֵי נָחַל'' אֵלּוּ הַשְּׂפָתַיִם, שֶׁדּוֹמִין לֶעָלֶה שֶׁל עֲרָבָה. וּמַה שֶּׁאָדָם חוֹטֵא בְּאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה אֵבָרִים, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ בְּאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין.
וְגַם כֵּן רָמְזָה תוֹרָה בַּשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאָה לְאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין, לְהוֹדִיעֵנוּ, כִּי לֹא צִוָּה לְקַחְתָּם לְשִׂמְחַת קַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא לְהוֹדוֹת בָּהֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּצְמִיחָם וּמְגַדְּלָם וּלְהוֹרוֹת לָנוּ, שֶׁכָּל הַנִּבְרָא בָּעוֹלָם הַכֹּל מֵאִתּוֹ וְאַל יִבְטַח אָדָם בְּעָשְׁרוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ וְרֹב טוּבוֹ, אֲבָל יֵדַע שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם אֵין גִדּוּלָם וְקִיּוּמָם אֶלָּא בְּחֶסֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְמַאֲמָרוֹ. וְלָזֶה רָמְזוּ, בְּאָמְרָם בַּמִּדְרָשׁ הַנִּזְכָּר: ''פְּרִי עֵץ הָדָר'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיה: ''הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ''
(תהלים קד, א); ''וְכַפֹּת תְּמָרִים'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיה: ''צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח''
(שם צב, יג); ''וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיה: ''
(*) וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים''
(זכריה א, ח); ''וְעַרְבֵי נָחַל'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיה: ''סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת''
(תהלים סח, ה). וְכֵן אִיתָא בִּפְסִיקְתָּא
(כח).
נפש יהודה והוא עומד. והוא הוא שמו של הקב''ה:
וּלְכַוָּנָה זֹאת רָמְזוּ, בְּאָמְרָם בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל
(סוכה לז, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא
(*) לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ
(*) שֶׁבָּרָא כָּל זֶה לְשַׁמְּשׁוֹ.
נפש יהודה למי שארבע רוחות שלו. מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו שמנענע לארבע רוחות העולם: שברא. שמים וארץ וכל אשר בו לעבדו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לַעֲצֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד
(*) לַעֲצֹר טְלָלִים רָעִים. כָּל זֶה רוֹמֵז, שֶׁהַכַּוָּנָה לְבַקֵּשׁ מֵהָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל הֶעָתִיד וּלְהוֹדוֹת לוֹ עַל שֶׁעָבַר. וְאַל יַחֲשֹׁב שׁוּם אָדם
(*) שֶׁיְּכוֹלָה לָבֹא בְּרָכָה וְטוֹבָה וְהַצְלָחָה אֶלָּא עַל פִּי דִבּוּרוֹ.
נפש יהודה לעצור טללים רעים. כי הטל אינו נעצר רק שאין בו ברכה אז הטל רע בעולם: שיכולה לבוא טובה בעולם. לפי מנהג העולם אין זה שאין בא שום דבר בעולם אלא לפי דבורו של הקב''ה וגזירתו:
וְהָרַב הַמּוֹרֶה גִלָּה בְּסִפְרוֹ הַנִּכְבָּד טַעַם לְמִצְוָה זֹאת: כְּדֵי לִזְכֹּר שֶׁהֱבִיאָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
(*) מִמָּקוֹם שֶׁאֵין שָׁם פְּרִי, אֶרֶץ מְלֵחָה לֹא תֵשֵׁב, אֶל אֶרֶץ נַחֲלֵי מַיִם, זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַל כֵּן צִוָּה לָקַחַת בְּיָדָם מֵהַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּאָרֶץ.
נפש יהודה ממקום שאין שם פרי. והיינו ממדבר אל ארץ ישראל:
וְגַם כֵּן יֵשׁ לָנוּ לְהוֹדוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַל כָּל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ וְזוּנֵנוּ וּמְפַרְנְסֵנוּ מִטּוּב הָאָרֶץ בִּהְיוֹתֵנוּ גּוֹלִים בֵּין הָעַמִּים.
וּלְפי שֶׁמִּצְוָה זוֹ הָיְתָה גְדוֹלָה וַחֲבִיבָה בְּעֵינֵי הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, הָיוּ זְהִירִין בָּהּ מֵהַבֹּקֶר עַד בּוֹאָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל
(סוכה מא, ב): תָּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשְׁלַםִ: אָדָם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ, בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ,
(*) קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ,
(*) נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מְשַׁגְּרוֹ בְּיָד בְּנוֹ אוֹ בְּיָד עַבְדּוֹ אוֹ בְּיָד שְׁלוּחוֹ. וְכָל זֶה הָיוּ עוֹשִׂים מֵרֹב אַהֲבָתָם לְמִצְוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַעֲבוֹדָתוֹ.
נפש יהודה קורא בתורה. צריך להניח הלולב לפי שגולל ס''ת ופותחו: נכנס לבית המדרש. טרוד בשמעתא ויפול מידיו:
פרק חמישי [קנ]
הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה עַל אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין, מְגַלֶּה אָזְנֵנוּ, שֶׁהוּא לִרְמֹז גַּם עַל אַרְבָּעָה רָאשֵׁי הַנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה יְסוֹדֵי עוֹלָם הַשָּׁפֵל, כַּאֲשֶׁר הוּא מְפֹרָשׁ בִּמְקוֹמוֹ. כִּי שְׁמוֹת הַנְּהָרִים הָיוּ: ''הָאֶחָד פִּישׁוֹן''
(בראשית ב, יא), מִלְּשׁוֹן ''פּוּשׁוּ'', תַּרְגּוּם ''פְּרוּ וּרְבוּ''
(שם א, כח); וְזֹאת הִיא הָעֲרָבָה, שֶׁהִיא גְדֵלָה בִּמְקוֹמוֹת הַנְּחָלִים וְצוֹמַחַת הַרְבֵּה וְסוֹבֶבֶת בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמִּינִים הָאֲחֵרִים וְדוֹמָה לַנָּהָר הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב עָלָיו, שֶׁ''סֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה'
(שם ב, יא), מַה שֶּׁלֹּא נִכְתַּב בַּאֲחֵרִים. ''וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן''
(שם שם, יג), זֶהוּ הַהֲדַס, שֶׁצּוֹמֵחַ שָׁפֵל בְּקֵרוּב לָאָרֶץ וְדוֹמֶה שֶׁהוּא עַל גָּחוֹן, עַל שֵׁם: ''עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ''
(שם ג, יד). ''וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל''
(שם ב, יד), מִלְּשׁוֹן ''דֶּקֶל'' חֲסַר חֵי''ת. ''וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת''
(שם), זֶהוּ אֶתְרוֹג, שֶׁהוּא פְרִי וְהַשְּׁלֹשָׁה מִינִין אֵינָם פְרִי, עַל כֵּן הוּא
(*) לְבַדּוֹ וְהַשְּׁלֹשָׁה בְּיַחַד.
נפש יהודה לבדו. האתרוג נלקח לבד והלולב והדס וערבה נלקחים יחד:
וְגַם לָשׁוֹן הַנִּכְתַּב עַל אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין מוֹרֶה עַל הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת וְעַל עֵינֵי הָעֵדָה שֶׁבְּכָל דוֹר וָדוֹר, שֶׁהֵם עַמּוּדֵי עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁהוּא רָמוּז בַּמִּדְרָשׁ הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא רַבָּה
(ל, י): ''פְּרִי עֵץ הָדָר''
(ויקרא כג, מ), זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁהִדְּרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַבְרָהָם זָקֵן''
(בראשית כד, א) וּכְתִיב: ''וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן''
(ויקרא יט, לב); ''כַּפֹּת תְּמָרִים''
(שם כג, מ), זֶה יִצְחָק אָבִינוּ, שֶׁהָיָה כָפוּת וְעָקוּד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ; ''וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת''
(שם), זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, מַה הֲדַס זֶה
(*) רָחוּשׁ וְהָדוּק בֶּעָלִים, כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב רָחוּשׁ וְהָדוּק בְּבָנִים; ''וְעַרְבֵי נָחַל''
(שם), זֶה יוֹסֵף, מָה עֲרָבָה זוֹ
(*) כְּמוּשָׁה וִיבֵשָׁה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה מִינִין, כָּךְ יוֹסֵף מֵת קֹדֶם אֶחָיו.
נפש יהודה רחוש והדוק. מנענע ורוחש ומרעיש מפני שהוא מסורבל וממולא בעלים והעלים מדובקין בעצו וחופף עליו כך יעקב היו לו הרבה בנים וגם כן היה לו צער גידול בנים כמו שאמר עלי היו כלנה: כמושה ויבשה בפני ג' מינין. ממהרת לכמוש וליבש יותר משלשת מינים הללו לולב והדס ואתרוג:
דָּבָר אַחֵר: ''פְּרִי עֵץ הָדָר'', זוֹ אִמֵּנוּ שָׂרָה, שֶׁהִדְרָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים''
(בראשית יח, יא); ''כַּפּוֹת תְּמָרִים'', זוֹ אִמֵּנוּ רִבְקָה,
(*) מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל וְיֵשׁ בָּהּ קוֹצִים, כָּךְ הֶעֱמִידָה רִבְקָה צַדִּיק וְרָשָׁע; ''וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת'', זוֹ אִמֵּנוּ לֵאָה, מַה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בֶּעָלִים, כָּךְ הָיְתָה לֵאָה
(*) רְחוּשָׁה בְּבָנִים; ''וְעַרְבֵי־נָחַל'' זוֹ אִמֵּנוּ רָחֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה בִּפְנֵי שְׁלשָׁה מִינִין, כָּךְ מֵתָה רָחֵל בִּפְנֵי אֲחוֹתָהּ.
נפש יהודה מה תמרה זו. האילן שגדלו בו תמרים שהם אוכל וגדלו בו קוצים הם הלולבין שהם עוקצין כקוצים: רחושה בבנים. מרובה בבנים שהיו לה ששה בנים כנגד כל שאר נשי יעקב:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: ''פְּרִי עֵץ הָדָר'', זוֹ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה, שֶׁהִדְּרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, דִּכְתִיב: ''מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ''
(ויקרא יט, לב); ''
(*) כַּפֹּת תְּמָרִים'', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁכּוֹפִים אֶת עַצְמָם לִלְמֹד תּוֹרָה אֵלּוּ מֵאֵלּוּ; ''וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת'',
(*) אֵלּוּ שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין לִפְנֵי סַנְהֶדְרִין; ''וְעַרְבֵי נָחַל'', אֵלּוּ
(*) שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין לִפְנֵי הַסַּנְהֶדְרִין, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְׂמֹאל, וְדִכְוָתָהּ נַמֵּי אִיתָא בִּפְסִיקְתָּא.
נפש יהודה כפות. דרש לשון כפייה: אלו שלש שורות. הם סנהדרי קטנה כנגד ג' בדי הדס: שני סופרי הדיינין. שהיו כותבין הטענות נגד שני בדי ערבות שדי בשתי ערבות:
וְכָל זֶה לְהוֹדִיעֵנוּ, כִּי בִּזְכוּת הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת וַחֲסִידֵי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם רָאוּי לְהָגֵן עַל הַדּוֹר שֶׁיַּעַמְדוּ בִּזְכוּתוֹ. וְעַל זֶה רָאוּי לְהַלְּלוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל רֶגַע וּלְפָחוֹת אַחַת בַּשָּׁנָה בֶּחָג הֶאָסִיף, שֶׁנִּקְרָא ''חַג לַה''', שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ וּלְפָאֲרוֹ בְּכָל הַהוֹדָאוֹת וְהַדְּבָרִים הַטּוֹבִים וְהַנָּאִים שֶׁבָּעוֹלָם, עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הָאֵל יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ בְּכָל יוֹם וְעַל הֶעָתִיד לַעֲשׂוֹת.
פרק ששי [קנא]
אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה מִינִין הֵן מְפֹרָדִין בְּטַעַם וּבְרֵיחַ כְּמוֹ קְהַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הָאֶתְרוֹג יֵשׁ לוֹ טַעַם וָרֵיחַ וְדוֹמֶה לְצַדִּיק וְחָכָם, שֶׁמְּרִיחִין בְּנֵי אָדָם רֵיחַ מַעֲשָׂיו וְחָכְמָתוֹ, הוּא הַפְּרִי לִלְמֹד מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם. וְזֶהוּ הַשָּׁלֵם שֶׁבַּכֹּל, עַל כֵּן הוּא רִאשׁוֹן בַּמִּקְרָא וְנִטָּל יְחִידִי, לְפִי שֶׁהָאָדָם כָּזֶה הוּא יְחִידִי בְדוֹרוֹ. וְהַלּוּלָב עוֹשֶׂה פֵרוֹת וְאֵין לוֹ רֵיחַ, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ חָכְמָה בְּלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְהַהֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ אֹכֶל, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים
(*) בְּלִי חָכְמָה אֶלָּא בְּהֶרְגֵּל מִדּוֹת טוֹבוֹת. וְהָעֲרָבָה אֵין בָּהּ טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כְּגוֹן אוֹתָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נִקְבָּצִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְפַּלְּלִים בְּיַחַד וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָם.
נפש יהודה בלי חכמה. בלא תורה אלא בהרגל מדות טובות שהוא נפש טוב והרגיל עצמו לעשות טוב:
וְהָכֵי גַרְסִינָן הָתָם בְּוַיִּקְרָא רַבָּא:
(ל, יב): ''פְּרִי עֵץ הָדָר''
(ויקרא כג, מ), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְיֵשׁ בּוֹ אֹכֶל, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, ''כַּפֹּת תְּמָרִים''
(שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים; ''וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת''
(שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מַה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ אֹכֶל, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה; ''וְעַרְבֵי נָחַל''
(שם), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מַה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְאַבְּדָם אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא יַעֲשׂוּ כֻלָּן אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ. וְאִם עֲשִׂיתֶם כֵּן אֲנִי מִתְעַלֶּה,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו
(*) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ''
(עמוס ט, ו). לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם''
(ויקרא כג, מ).
נפש יהודה שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. אימתי הוא מתעלה כשישראל הן אגודה אחת שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהיר אגודה אחת ברמז של לולב שנאמר ולקחתם לכם וגו':
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה
(כז, א): אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב
(*) יֵשׁ מֵהֶן שֶׁעוֹשִׂין פֵּרוֹת וְיֵשׁ מֵהֶן
(*) שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין פֵּרוֹת. אָמְרָה תוֹרָה,
(*) שֶׁיִּהְיוּ זְקוּקִין זֶה לָזֶה. לִדְרֹשׁ שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים זְקוּקִין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל בַּעֲלֵי בָתִּים, שֶׁיִּנָּצְלוּ מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה
(חולין צב, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי:
(*) אֻמָּה זוֹ כְּגֶפֶן נִמְשְׁלָה;
(*) זְמוֹרוֹת שֶׁבָּהּ אֵלּוּ בַּעֲלֵי בָתִּים, אֶשְׁכֹּלוֹת שֶׁבָּהּ אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
(*) עָלִין שֶׁבָּהּ אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ,
(*) קְנוֹקָנוֹת שֶׁבָּהּ אֵלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דְּשָׁלְחוּ מִתָּם: לִבָּעוּ רַחְמֵי
(*) אִתְכָּלַיָּא עַל עָלַיָּא, דְּאִלְמָלֵא עָלַיָּא לָא מִתְקַיְּמִין אִתְכָּלַיָּא. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַל בַּעֲלֵי בָתִּים אֲשֶׁר מְכִינִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם.
נפש יהודה יש מהן שעושין פירות. אתרוג ותמרים: שאינן עושין פירות. הדס וערבה: שיהו זקוקין. כלומר כולם יהיו כאחת: אומה זו. ישראל כגפן נמשלה , שנא' גפן ממצרים תסיע: זמורות שבה אלו בעלי בתים. דמה הזמורה הזו מוציאה לולבים ועלים ופרי והוא עיקר הגפן כך בעלי בתים גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממון למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם: עלין שבה. סובלין הריח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות כך עמי הארץ חורשים וזורעים וקוצרים מה שתלמידי חכמים אוכלים: קנוקנות. הם הרכים שבראשי הגפנים דלא חזו למידי: אתכליא על עליא. האשכול על העלין:
וְכָל הַמְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כְּהִלְכָתָהּ כְּאִלּוּ מַקְרִיב קָרְבָּן בִּזְמַנּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(סוכה מה, א): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל הַמְקַיֵּם לוּלָב בַּאֲגֻּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו עוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אִסְרוּ־חַג
(*) בַּעֲבֹתִים
(*) עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ''
(תהלים קיח, כז). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(סוכה מה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַמּוּכְסִי: כָּל הָעוֹשֶׂה
(*) אִסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִסְרוּ'' וגו'.
נפש יהודה אסרו. אגודה של לולב: בעבותים. בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה: עד קרנות. הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח: איסור לחג. אגודה לחג באכילה ושתיה שקורא לחג עונג במאכל ומשתה ויש אומרים יום שלאחר החג אסרו בעבותים בבהמות עבות ושמינות:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה לֹא הָיְתָה מִצְוַת לוּלָב אֶלָּא יוֹם אֶחָד,
(*) זוּלָתִי בַּמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו' וּשְׂמַחְתֶּם'' וגו'
(ויקרא כג, מ), מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל
(סוכה מא, א): מִנָּא לָן דְּעַבְדִינָן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דַּאֲמַר קְרָא: ''כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם־ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ''
(ירמיה ל, יז), מִכְּלָל דְּבָעְיָא דְּרִישָׁה.
נפש יהודה זולתי במקדש. אך בבית המקדש לבד היו נוטלין כל שבעה ולא בשאר מקומות שבא''י:
וּתְנַן בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(מה, א): בְּכָל יוֹם וָיוֹם מְקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ''אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא''
(תהלים קיח, כה). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ''
(*) אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא''.
(*) אוֹתוֹ הַיּוֹם מְקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין לָנוּ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, מִזְבֵּחַ מְקִיפִין אֶת הַתֵּבָה. וּבִירוּשַׁלְמִי
(*) אִיתָא: זֵכֶר לִירִיחוֹ. וְסֵדֶר יוֹם הַשְּׁבִיעִי אִיתֵיהּ בַּפֶּרֶק הַבָּא.
נפש יהודה אני והו. בגימטריא אנא ה' וגם הוא שם אחד משבעים ושתים שמות הכתובים בג' מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות הן ומהן שם המפורש אות ראשון של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי''ו של ויסע ה''א דכל הלילה וי''ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל''ף דמאחריהם ונו''ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו''ד דרוח קדים: ואותו היום. השביעי שהוא הושענא רבה: איתא זכר ליריחו. שמקיפין שבעה פעמים כמו שהיו מקיפין שבעה פעמים את העיר יריחו:
פרק שביעי [קנב]
יְמֵי חוֹל הַמּוֹעֵד הֵם הַיָּמִים שֶׁבֵּין רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל סֻכּוֹת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה לֹא מָצִינוּ מְפֹרָשׁ שֶׁאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה, כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָאִים ''מִקְרָא קֹדֶשׁ'' רְאוּיִים הֵם לְאָסְרָם בְּמִקְצָת מְלָאכוֹת. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: ''
(*) אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר''
(ש ות כג, טו), לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: קַל וָחֹמֶר: וּמָה
(*) רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.
(*) שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית יוֹכִיחוּ, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם וּמֻתָּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאָכָה, מַה לְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶם קָרְבַּן מוּסָף, תֹּאמַר בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבָּן מוּסָף.
(*) רֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹכִיחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף וּמֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. מַה לְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁכֵּן אֵין קָרוּי ''מִקְרָא קֹדֶשׁ'', תֹּאמַר בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁכֵּן קָרוּי ''מִקְרָא קֹדֶשׁ'', הוֹאִיל וּקְרוּיִין ''מִקְרָא קֹדֶשׁ, דִּין שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.
נפש יהודה את חג המצות תשמור. שבעת ימים לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דרוש ביה את חג המצות תשמור וכל תשמור אזהרת לא תעשה הוא שמרהו מן המלאכה: ראשון. יום טוב הראשון והאחרון: ששת ימי בראשית. ששת ימי כל שבוע ושבוע בין שתי שבתות הן יושבין הרי קדושה לפניהם ולאחריהם: ראש חודש יוכיח. אף אתה אל תתמה על חולו של מועד וכו':
תַּנְיָא אִידָךְ: ''
(*) כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ''
(ויקרא כג, לו), לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הָא הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'
(*) מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ''
(שם שם, ד), בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אִי בָרִאשׁוֹן הֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר: ''שַׁבָּתוֹן''
(שם שם, לט) וְאִי בַשְּׁמִינִי הֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר: ''שַׁבָּתוֹן''
(שם)? הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.
נפש יהודה כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו'. וסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה לה' לימד על חולו של מועד וכו' והכי דריש ביה לא תעשו שבעת ימים ובחג הסוכות כתיב דעליה קיימא הך מתני' בתורת כהנים: מקראי קודש. משמע קדשהו בעשיית מלאכה:
תַּנְיָא אִידָךְ: ''שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
(*) עֲצֶרֶת''
(דברים טז, ח), מָה ז' עָצוּר אַף ו' עָצוּר. אִי מַה ז' עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה אַף ו' עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת'', הַשְּׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה וְאֵין ו' עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה.
(*) שֶׁלֹּא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, לוֹמַר לְךָ אֵי זֶה יוֹם מֻתָּר וְאֵי זֶה יוֹם אָסוּר, אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה וְאֵי זוֹ מְלָאכָה מֻתֶּרֶת.
נפש יהודה עצור. ממלאכה כדכתיב בהאי קרא גופיה לא תעשה מלאכה: שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים. כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן ולא פירש איזו מותרות ואיזו אסורות דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזו להטיל ההיתר ועל איזו להטיל האיסור והם יאמרו איזה יום הוא יום טוב על פי ראיית הלבנה ואסור בכל מלאכה ואיזה חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה ועל חולו של מועד יגידו לך איזו מלאכה אסורה שאינה דבר האבד ואיזו מלאכה מותרת שהיא דבר האבד:
פְּרָטֵי הַמְּלָאכוֹת הַמֻתָּרוֹת אֵין זֶה מְקוֹמָן אֶלָּא בַּאֲרוֹן הָעֵדוֹת, אֲבָל זֶה הַכְּלָל, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר אִסּוּרָן מִדְּרַבָּנָן הִתִּירוּ בָּהֶן כָּל צָרְכֵי רַבִּים וְכָל דָּבָר הֶאָבֵד, אֲפִלּוּ שֶׁל יָחִיד, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה אֻמָּן וְכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַמּוֹעֵד. וְגַם הִתִּירוּ בָהֶם כָּל פּוֹעֵל שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְוִיחַ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, וְלִשָּׂא וְלִתֵּן בִּדְבָרִים כָּאֵלּוּ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בְצִנְעָה וּמֻבְדָּל מִימוֹת הַחוֹל, הַכֹּל כְּפִי שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בִּמְקוֹמוֹ כָּל דָּבָר בִּפְרָט.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא יָקֵל בְּעֵינָיו שְׁבִיתַת חוֹל הַמּוֹעֵד בְּכָל יְכָלְתּוֹ, שֶׁחָמוּר עָנְשׁוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(קיח, א) וּבְמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(כג, א): אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כָּל
(*) הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא־תַעֲשֶׂה־לָּךְ''
(שמות לד, יז) וּסָמִיךְ לֵיהּ: ''
(*) אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר''
(שם שם, יח).
נפש יהודה המבזה את המועדות. העושה מלאכה בחול המועד שהיא אסורה לו ואינו נוהג בה קצת קדושה לכבדה באכילה ושתיה יותר משאר ימי החול: את חג המצות תשמור. שבעת ימים ונלמד מיניה איסור מלאכה בחול המועד והיינו כל שבעת ימים:
וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל חוֹל הַמּוֹעֵד מֵחַג הַסֻּכּוֹת נִקְרָא יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה.
(*) וְלֵיל שְׁבִיעִי נִקְרֵאת לֵיל הַחוֹתָם, לְפִי שֶׁבַּחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הֶחָתוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהִיא גַּם כֵּן
(*) חוֹתָם חַיֵּי בְּנֵי אָדָם. וּרְמָזוֹ הָרַמְבַּ''ן, בַּפָּסוּק: ''סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם''
(במדבר יד, ט).
(*) וְכֵן עַמָּא דָּבַר. וּמַרְבִּין בִּסְעוּדָתוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב וּמוֹסִיפִין בּוֹ מִזְמוֹרִים וְנֵרוֹת וְנוֹטְלִים בּוֹ עֲרָבָה חֲדָשָׁה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וּפְלִיגֵי בָּהּ בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(סוכה מד, א). אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: עֲרָבָה
(*) יְסוֹד נְבִיאִים; וְחַד אָמַר: עֲרָבָה
(*) מִנְהַג נְבִיאִים. וַאֲסִיקְנָא: אָמַר
(*) אֵיבוּ: אֲנָא הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֱלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק וְאַיְיתֵי הַהוּא גַבְרָא עֲרָבָה לְקַמֵּיהּ,
(*) חָבִיט חָבִיט וְלָא בָרֵךְ, קָסָבַר
(*) מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. וְעַל כֵּן אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ. וַאֲסִיקְנָא, דְּרַב שֵׁשֶׁת דַּאֲמַר שִׁעוּרָא אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד
(*) וְשֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, אֶלָּא בַּעֲרָבָה חֲדָשָׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְשָׁמַעְתִּי, שֶׁיֵּשׁ בָּה סְגֻלַּת שְׁמִירָה לַמִּתְכַּוֵּן בָּהּ, בְּסַכָּנַת דְּרָכִים. וְהַכֹּל כְּפִי כֹשֶׁר מַעֲשָׂיו וְטוּב כַּוָּנָתוֹ וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.
נפש יהודה וליל שביעי. ליל הושענא רבה נחתם הגזר דין על מה שנגזר בחג מהגשם: חותם חיי בני אדם. שמראין לאדם מה שנגזר עליו ביום הדין ע''י צלו שרואה בליל הושענא רבה באור הלבנה מה שנחסר מצלו בבואה דבבואה ודבר זה פשוט בזוהר: וכן עמא דבר. כלומר כן נוהגין לראות בצלו כי אמת הוא: יסוד נביאים. הוא תקנות נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו מתקנים תקנות לישראל מאנשי כנסת הגדולה: מנהג נביאים. הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעי ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא: איבו. אבוה דרב: חביט. לשון נענוע והכאה: מנהג נביאים הוא. בגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה: ושאין אדם יוצא ידי חובתו. בהושענא רבה שהוא יום לקיחת ערבה בפני עצמה ולחבוט אותה ויש נושאין אצלם העץ מה שנשאר להם מחבטתם ואומרים שהיא סגולה לנושאה כונתם היא טובה להחזיק תועלת המצות מכל מקום הבוטח בה' אין למעלה ממנו וחסד יסובבנו:
פרק שמיני [קנג]
יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת נִקְרָא בְּשֵׁם ''עֲצֶרֶת'', לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עָצַרְתִּי אֶתְכֶם לְפָנַי, כְּמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן בָּנָיו לִסְעוּדָה לְיָמִים קְצוּבִים,
(*) כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּן, אָמַר: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עִכְּבוּ עִמִּי יוֹם אֶחָד, שֶׁקָּשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם, כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּא.
נפש יהודה כיון שהגיע זמנן. לילך שכל ימי הסעודה היה קצוב להם:
וְגַם דָּרְשׁוּ בַּפָּסוּק: ''
(*) תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה'
(קהלת יא, ב), ''תֵּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה', אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג; ''וְגַם לִשְׁמוֹנָה', זֶה חַג שְׁמִינִי עֲצֶרֶת.
נפש יהודה תן חלק. לכבד היום טוב ולשמוח בו באכילה ושתיה לשם מצוה:
וְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(ל): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: רְאוּיָה הָיְתָה עֲצֶרֶת שֶׁל חַג
(*) לִהְיוֹת רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁהָעֲצֶרֶת רְחוֹקָה מִן הַפֶּסַח חֲמִשִּׁים יוֹם, וּמָשְׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ שֶׁבָּאת לוֹ שִׂמְחָה וְהָיוּ לוֹ בָנוֹת נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב וּבָנוֹת נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם רָחוֹק, אֵלּוּ שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב,
(*) דְּאִית בְּיוֹמֵיהּ דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן, וְאֵלּוּ שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם רָחוֹק, דְּלֵית בְּיוֹמָא דְּיֵזְלוּן וְיֵיתוּן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי וְאַתֶּם
(*) נִשְׂמַח בְּיוֹם אֶחָד. כָּךְ בְּפֶסַח, עַל־יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל
(*) יוֹצְאִין מִן הַחֹרֶף אֶל הַקַּיִץ, לְפִיכָךְ הִיא רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, דְּאִית בְּיוֹמֵיהּ דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן, אֲבָל בַּחַג, עַל־יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין מֵהַקַּיִץ לַחֹרֶף, קָשָׁה לָהֶם טַרְחוּת דְּרָכִים, אֵינָהּ רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, דְּלֵיתָא בְּיוֹמָא דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי וְאַתֶּם נִשְׂמַח בְּיוֹם אֶחָד, הָכָא נַמֵּי אָמַר: ''עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם''
(במדבר כט, לה) וּלְהַלָּן אָמַר: ''עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים טז, ח). וּכְתִיב: ''זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ''
(תהלים קיח, כד), רוֹצֶה לוֹמַר, עִמּוֹ.
נפש יהודה להיות. שמיני עצרת חמשים יום אחר החג: דאית ביומיה. כלומר ימים מועטין שבקרוב הם דרים ובמהרה יכולין לבוא ולחזור לביתם: נשמח ביום אחד. ואחר כן תלכו כי לא בקרוב ימים יכולין לבוא אלי: יוצאין מן החורף. אחר הפסח מתחיל הקיץ והדרכים מתוקנים ויכולין לחזור לעלות לרגל בחג השבועות בתוך חמשים יום מה שאין כאן בחג שמתחיל עת הגשם והדרכים מקולקלים על כן צוה הקב''ה לעשות יום שמיני של חג מיד אחר החג ולא אחר חמשים יום כדי שהקב''ה ישמח עם ישראל יום אחד וזה שאמר עצרת לכם וכתיב עצרת לה' שניהם יחד בשמחה וכן נשמחה בו עמו עם הקב''ה ישראל בשמחה:
כָּתַב הָרַמְבַּ''ן, בְּפָרָשַׁת ''אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים'':
(*) וְעַל־ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, ''שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם''
(שמות לא, יז), וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא שַׁבָּת וְאֵין לוֹ בֶּן זוּג וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בַת זוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת הָאָרֶץ''.
(*) וְהִנֵּה הִיא שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, כִּי שָׁם נֶעֱצָר הַכֹּל. וְצִוָּה בְּחַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בִּקְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם,
(*) כִּי כֻלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'.
(*) וּמָנָה מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם וְהַשָּׁבוּעוֹת כִּימֵי עוֹלָם.
(*) וְקִדֵּשׁ יוֹם שְׁמִינִי, כִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג
(*) וְהַיָּמִים הַסְּפוּרִים בֵּינְתַיִם כְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד בֵּין הָרִאשׁוֹן וְהַשְּׁמִינִי בֶּחָג.
(*) וְהוּא יוֹם מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהֶרְאָם בּוֹ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמְעוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּלְכָךְ יִקְרְאוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת ''עֲצֶרֶת'', כִּי הוּא כְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁל חַג, שֶׁקְּרָאוֹ הַכָּתוּב כֵּן. וְזֶהוּ מַאֲמָרָם: שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא,
(*) לְעִנְיָן פז''ר קש''ב.
(*) וְתַשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא, כִּי גַם הוּא אֲצִילוּת הָרִאשׁוֹנִים וְאֵינוֹ בְּאַחְדוּת שֶׁלָּהֶם. וּלְכָךְ יַזְכִּיר בְּפָרָשַׁת ''כָּל הַבְּכוֹר'' שְׁלֹשָׁה רְגָלִים: חַג הַמַּצּוֹת וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת - וְחַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא יַזְכִּיר הַשְּׁמִינִי,
(*) כִּי שָׁם אָמַר: ''יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ''. עַד כָּאן.
(*) וּמִי שֶׁיָּבִין שׁוּם דָּבָר בַּהֲוָיוֹת יַשְׂכִּיל וְיִמְצָא הָאֱמֶת.
נפש יהודה ועל דרך האמת. שיש בו פירוש על דרך הקבלה מלבד הפשוטה שבת אין לו זוג ליום א' יש יום ב' ליום ג' יום ד' ליום ה' יום ו' ונתן הקב''ה ישראל לבן זוגו שנאמר ואת הארץ לרבות כנסת ישראל שנאמר כי תהיו אתם ארץ חפץ ארץ החיים ועלו במחשבה מקדם וזה הארץ לפנים יסדת וארץ היינו הגוף שנברא מהארץ ונשמה נרמז באת השמים חשבון נשמה ועל כן ישראל שומרים שבת וזהו ושבתה הארץ שבת לה' ועיקר התגלות שמירת שבת היא ע''י הארץ בשמיטה ויובל וזה ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ונקרא שבת הארץ הכל לז' כמו שבת וכן קיום הארץ עד ז' אלפים ואז יהיה שבת וישראל קבלו עליהם השבת במרה ועי''כ נתן הקב''ה את התורה לעסוק בה ביום מנוחה וזהו שאמרו נעשה מה שקבלו היינו שבת ועל ידה נשמע לקבל התורה וע''כ אמר זכור ושמור והיא מצוה ראשונה לתועלת האדם בעשרת הדברות וע''כ ישראל בת זוגו ובזה גמר הבריאה ועיקר קיום הבריאה הוא על ידי הארץ והיינו שבת וזה הארץ יראה ושקטה בנעשה ונשמע כדאמרינן: והנה היא שמיני עצרת. ישראל הם השמיני שיום השבת הוא השביעי והם הזוג שלה כי שם נעצר הכל הקב''ה וישראל ושבת כי השמיני נקרא עצרת וישראל הם שמיני לשבת ועל ידה קיום העולם כדאמרינן ועדות להקב''ה ועי''כ השכינה נעצר בישראל: כי כלם קדושים. כל ימי השבעה של פסח הם לבד להקב''ה וישראל וכל ערל לא יאכל בו מה שאין כן בשבעת ימי הסוכות שהיה גם חלק בקרבנות לשבעים אומות: ומנה. מפסח מ''ט ימים עם השבועות , שצריך גם כן למנות כל שבוע כימי עולם כסדר של העולם שבעה ימים הם שבוע אחד: וקדש יום שמיני. אחר שמנה מ''ט יום שהם שבעה שבועות וכל שבוע שבעה ימים ויום השמיני אחר סוף השבוע השביעי הוא שבועות וקראו עצרת כמו עצרת של חג שהוא יום שמיני של חג ושבועות הוא שמיני של פסח: והימים הספורים. בין פסח לשבועות אע''פ שהם מ''ט ימים מ''מ הם נמנין לשבוע ושבוע שהוא ז' ימים כז' ימי המועד בסוכות ויום השמיני עצרת כך שבועות עצרת לפסח וע''כ צוה הקב''ה למנות להראות שהוא שייך לפסח כעצרת דחג אך למה עצרת דחג סמוך ועצרת דפסח רחוק פירשנו למעלה: והוא יום מתן תורה. ח' דחג הוא כיום הח' דשבועות שהוא מ''ת להקב''ה וישראל כך יום שמיני של חג היה להקב''ה ולישראל ולא יתערב זר ביניהם כי לא הקריבו קרבן ביום השמ''ע לשם אומה כמו בז' ימים של חג רק לה' ולישראל: לענין פז''ר קש''ב. פייס והוא שהכהנים היתה עבודתם בחג חוזרין חלילה וביום הח' היה הגורל מחדש מי שיעבוד. זמן שאומרים שהחיינו. רגל בפני עצמו שאומרים יום שמיני חג עצרת ולא חג הסוכות ויש אומרים על שעולה למנין אבילות לשבעה ימים. קרבן שלא היו מקריבין בו אלא פר אחד נגד ישראל ולא במדרגת שאר הימים שהיו פוחתין והולכין בו שמדרגת ע' פרים נגד האומות. שיר בפני עצמו שיר מיוחד היה ללוים למנצח על השמינית. ברכה שמברכין המלך שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך: ותשלומין דראשון הוא. יום הח' כי הוא נאצל מן הראשונים פי' הוא אצילות סמוך אצל ימים הראשונים והוא עיקר החג ואינו כאחדות שלהם כימים הראשונים של חג כי הוא קדוש לה' ולישראל לבדו: כי שם אמר. בשלש רגלים בפ' ראה חג הסוכות שבעת ימים וכו' משום שאמר יראה כל זכורך שהם במדת זכר ושמיני העצרת במדת נקבה שמקבלין בו ישראל השפע הטובה וברכה לכל השנה: ומי שיבין שום דבר בהוויות. בסוד הקבלה והספירות יבין האמת מהדברים האלו כמו שהוא בלבוש אור יקרות בענין זה:
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְרוֹת קֹהֶלֶת בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ''תֵּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה'
(קהלת יא, ב), אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת. וְעַל כִּי שְׁלֹמֹה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בֶּחָג אֲמָרוֹ בְּהַקְהֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת וגו' הַקְהֵל אֶת־הָעָם''
(דברים לא, יב). וְכָתוּב: ''וַיִּקָהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה [וגו'] בְּיֶרַח'' וגו'
(מלכים־א ח, ב) וְאָז אָמְרוּ, עַל כֵּן יִתָּכֵן לְאָמְרוֹ בֶּחָג.
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל
(סוכהנה, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי:
(*) הַנֵּי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי?
(*) כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת.
(*) פַּר יְחִידִי לָמָּה? כְּנֶגֶד אֻמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשׂוּ לוֹ עֲבָדָיו סְעוּדָה. לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי
(*) שֶׁאֶהֱנֶה מִמְּךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶם לָאֻמּוֹת,
(*) שֶׁאִבְּדוּ וְאֵינָן יוֹדְעִין מַה אִבְּדוּ; שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם וְעַכְשָׁיו מָאי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם?
נפש יהודה הני שבעים פרים. שהיו מקריבין בימי החג מלבד יום השמיני: כנגד שבעים אומות. לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים: פר יחידי. של שמיני: שאהנה ממך. אין לי הנאה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך: שאבדו. שחרבו ביהמ''ק ועל ידי כן אבדו כפרתם:
וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְבִּין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּשִׂמְחָה בְּיוֹם זֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְפִי שֶׁהָיָה הַיּוֹם מְיֻחָד לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עִם אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל בַּמִּשְׁנָה
(שם נא, א): חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם
(*) בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַלְּוִיִּים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר בְּלִי מִסְפָּר, עַל
(*) (*) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים,
(*) שֶׁעֲלֵיהֶן עוֹמְדִים הַלְּוִיִּים בְּשִׁיר. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(נג, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: ''אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ
(*) שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ'',
(*) אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: ''אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדוּתֵנוּ'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא; וּמִי שֶׁחָטָא - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמְחֹל לוֹ.
נפש יהודה באבוקות של אור. זורקין אותם כלפי מעלה ומקבלין אותם ויש שבקיאין לעשות כן בד' אבוקות או בשמונה וזורק זו ומקבל זו וזורק זו ומקבל זו: חמש עשרה מעלות. אורך המעלה ברוחב העזרה ורוחב המעלה חצי אמה ורומה חצי אמה: חמש עשרה מעלות. שיר המעלות בתהלים: שעליהן. על המעלות עומדין הלוים בשיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר הקרבן אצל המזבח היה ודוכן בנין שעומדין עליו הלוים נקרא דוכן: יש מהם אומרים. היינו תשבחות שמשבחין הקב''ה על כך: שלא ביישה. שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנתנו: אלו חסידים. כל חסיד הוא חסיד מעיקרא:
תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר:
(*) אִם אֲנִי כָּאן - הַכֹּל כָּאן וְאִם אֵין אֲנִי כָּאן - מִי כָּאן? וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: אִם אַתָּה תָבֹא לְבֵיתִי אַף אֲנִי אָבֹא לְבֵיתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי'' וגו'
(שמות כ, כא). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: תַּנְיָא, אָמְרוּ עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר בְּיָדוֹ אַחַת וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעֲלָה וְזוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת וְאֵין אַחַת נוֹגַעַת בַּחֲבֵרְתָּהּ. וְהָיָה נוֹעֵץ
(*) שְׁנֵי גוֹדְלָיו בָּאָרֶץ וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, מַה שֶּׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן.
(*) וְזוֹ הִיא קִדָּה. עַד שֶׁאָמְרוּ שָׁם עַל שִׂמְחָה זוֹ: תָּנוּ רַבָּנָן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית־הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מֵעוֹלָם.
נפש יהודה אם אני כאן הכל כאן. דורש היה לרבים שלא יחטאו ואומר בשמו של הקב''ה אם אני כאן הקב''ה, הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודי קיים ויבואו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן: שני גודליו. של שתי ידיו ונשען עליהם עד שנאחז ונושק את הרצפה לקיים מה שנא' כי רצו עבדיך את אבניה: וזו היא קידה. האמורה בכתובים דאמר מר קידה על אפים אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד מי שיודע ויכול לעשות כן ובדורו של ר' שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן אלא הוא:
פרק תשיעי [קנד]
הַיָּמִים טוֹבִים אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה. וְאֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב אֶלָּא
(*) אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד,
(*) בִּלְתִּי הוֹצָאָה וְהַבְעָרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה לְצֹרֶךְ הֻתְּרָה נַמֵּי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בוֹ קְצָת צֹרֶךְ, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְאַף־עַל־פִּי דְּחָמוּר עֹנֶשׁ שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִסּוּר סְקִילָה, מֵעֹנֶשׁ יוֹם טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַלְקוֹת, הֶחֱמִירוּ בְּמֻקְצֶה וּבְהַזְמָנַת גּוֹיִם בְּיוֹם טוֹב יוֹתֵר מִבְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָקֵלוּ בַּדָּבָר. וּבְעִנְיַן תִּקּוּן הָאֳכָלִין
(*) וּמַכְשִׁירֵיהֶן, וּמָנוֹת וּקְנִיּוֹת וְכָל שְׁאָר פְּרָטֵי דִינֵי יוֹם טוֹב, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בִּמְקוֹמָן בַּאֲרוֹן הָעֵדוּת.
נפש יהודה אוכל נפש. מה שצריך לאכילת האדם מותר לעשות ביו''ט: בלתי הוצאה. מרשות היחיד לרשות הרבים והבערת אש ג''כ מותר שמתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרו נמי דברים שאינם לצורך אוכל נפש רק הם לו לצורך גופו לשמחת יו''ט: ומכשיריהן. דברים שצריכין לעשות כדי להכשיר ולעשות בהן המאכל ושעל ידיהם מתקן המאכל:
וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם וְעוֹלִין לָרֶגֶל הָיְתָה שִׂמְחָתָן יָפָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(סוכה מט, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ג, א): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ''מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ
(*) בַּנְּעָלִים'' וגו'
(שיר השירים ז, ב)? כַּמָּה נָאִים רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּנְּעָלִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל; ''בַּת־
(*) נָדִיב''
(שם), בִּתּוֹ שֶׁל אָבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם''
(תהלים מז, י). וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְלֹא אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, אֶלָּא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם,
(*) שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים.
נפש יהודה בנעלים. בעליית רגלים: נדיב. שנדב לבו להכיר את בוראו: התחלה לגרים. בנדבת לבו להתגייר:
וּלְפִי שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתָן וַהֲלִיכָתָן לְשֵׁם שָׁמַיִם לֹא הָיוּ נִזּוֹקִין בַּדֶּרֶךְ וְגַם לֹא הָיוּ מוֹצְאִין נֶזֶק בְּבֵיתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּפְסָחִים
(ח, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזָּקִין לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. כְּמָאן? כִּי הָא דְתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) לְפִי שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: ''וְלֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ'' וגו'
(שמות לד, כד), מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ, תַּרְנְגָלְתְּךָ רוֹעָה בָּאַשְׁפָּה וְאֵין חֻלְדָּה מַזִּיקָתָהּ. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיזוֹק, אֵינָן נִיזוֹקִין, דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִיזוֹק לֹא כָל שֶׁכֵּן. אֵין לִי אֶלָּא בַּהֲלִיכָה בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ''
(דברים טז, ז), מְלַמֵּד שֶׁתִּמְצָא אֹהָלֶיךָ בְּשָׁלוֹם.
נפש יהודה לפי שאמרה תורה. מתוך שאמרה תורה כך אנו למדין שהבטיחן הכתוב שלא יזוק ממונם וכל שכן גופו דאין דרכו ליזוק דאדם אית ליה מזלא ואינו מהיר להיות ניזוק בגופו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, וְאֵין אָנוּ עוֹלִים לָרֶגֶל, חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה בָּרֶגֶל לְשֵׁם שָׁמַיִם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי נִדְבָתוֹ וּכְפִי מִסַּת יָדוֹ בְּכָל הַשָּׁנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: חַיָּב אָדָם לְשַׂמֵּחַ אֶת בֵּיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'' וגו'
(שם שם, יד). וּבַמֶּה מְשַׂמְּחָן? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן. בִּשְׁלָמָא אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, בְּחַמְרָא, נָשִׁים מַאי הִיא? אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּבִגְדֵי פִשְׁתָּן
(*) הַמְגֹהָצִין. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם''
(שם כז, ז); וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ''
(תהלים קד, טו).
נפש יהודה המגוהצין. מלבנן ומחליקן ויפים ביותר:
וְעִם כָּל זֶה, לֹא יוֹצִיא אָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחַת אֲכִילָה, אֲבָל יְחַלְּקֵהוּ לִקְרִיאָה וְלַאֲכִילָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים
(סח, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם''
(במדבר כט, לה), וּכְתִיב: ''עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים טז, ח), הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם, וּמַסִּיקְנָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וְכֵן הָיוּ נוֹהֲגִין בִּימֵי רַבּוֹתֵינוּ: הָיוּ יוֹשְׁבִים עַד חֲצִי הַיּוֹם לִשְׁמֹעַ מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב וְאַחַר כָּךְ הָיוּ הוֹלְכִין לְבָתֵּיהֶן וּשְׂמֵחִים עִם חֲבוּרַת בָּתֵּיהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְאִם לֹא הָיָה מַשִּׂיג יָדָם, לוֹוִין עַל הַמָּקוֹם וְהוּא פּוֹרֵעַ, לְפִי שֶׁהָיוּ בְטוּחִים בּוֹ. וְאוֹתָן שֶׁהָיוּ מַקְדִּימִין לָצֵאת מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ עַד שֶׁשָּׁמְעוּ הַדְּרָשָׁה, הָיוּ קוֹרִין לָהֶם גַּרְגְּרָנִין וְשַׁכְרָנִין וְדוֹמֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם טוֹב
(ביצה טו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
(*) שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ
(*) בַּעֲלֵי פִטָּסִין. יָצְתָה כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חֲבִיּוֹת. יָצְתָה כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַדִּין. יָצְתָה כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. יָצְתָה כַּת חֲמִשִּׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כוֹסוֹת. הִתְחִילָּה כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ
(*) בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים,
(*) הִתְחִילוּ פְּנֵי הַתַּלְמִידִים לְהִשְׁתַּנּוֹת. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִין
(*) בְּחַיֵּי שָׁעָה. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר: בָּנַי ''לְכוּ
(*) אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ''
(נחמיה ח, י). מַאי ''לְאֵין נָכוֹן לוֹ''? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי
(*) שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. מַאי ''כִּי־
(*) חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם''? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ הַיּוֹם וְהַאֲמִינוּ בִי
(*) וַאֲנִי פוֹרֵעַ לָכֶם.
נפש יהודה שהיה יושב ודורש ביו''ט יצתה כת ראשונה. לסעוד סעודת יו''ט והניחוהו דורש: בעלי פטסין. כלומר הכינו להם חביות גדולות לפיכך מהרו לצאת בעלי נפש הן ואין רוצין ליגע בתורה אלא אוכלין ושותין: בעלי מארה. שהיה ביהמ''ד מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו: התחילו. פניהם משתנין , כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכ''ש עלינו כך פירש''י. ומהרש''א פירש שהיו סבורין שנתן עיניו גם בם וחשדן שגם דעתן לצאת: חיי שעה. הסעודה: אכלו משמנים. מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם: שלא הניח ערובי תבשילין. ואין לו לאכול שלא יכול לבשל: חדות ה'. שמחה שאתם עושים בשביל ה' הרי היא מעוזכם היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם והלואתכם שתלוו בשבילה: ואני פורע. והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הני מילי כשאין לו משכון ויצטרך לצדקה אבל אם יש לו משכון אמר לוו עלי ואני פורע וכן כתב המחבר לקמן:
וְאִם מוֹסִיף לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּהוֹצָאוֹת יוֹם טוֹב לְשַׂמְּחוֹ יוֹתֵר מִכְּדֵי מִסַּת יָדוֹ מוֹסִיפִין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּדְגָרְסִינן עֲלָהּ, פֶּרֶק יוֹם טוֹב
(טז, א): תַּנְיָא:
(*) כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
(*) חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּת וְהוֹצָאַת יוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פּוֹחֵת
(*) פּוֹחֲתִין לוֹ וְאִם מוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ:
(*) מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: ''תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ''
(תהלים פא, ד). וּכְתִיב: ''כִּי ח־ֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא''
(שם שם, ה). וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ''חֹק'' לִישְׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא? דִּכְתִיב: ''וְאָכְלוּ אֶת־חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה'
(בראשית מז, כב). מַר זוּטְרָא אָמַר: מֵהָכָא, ''הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי''
(משלי ל, ח).
נפש יהודה כל מזונותיו של אדם. כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיבא לו קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ע''כ יש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה כי לא יוסיפו לו שכר למזונותיו אלא מה שפסקו לו: חוץ מהוצאת שבת. אותו לא פסקו לו מה ישתכר לצרכו ומהיכן שיבואו אלא לפי מה שרגיל להוציא ממציאין לו לשעה או לאחר שעה: פוחתין לו. כלומר ממציאין לו שכר מועט: מאי קרא. שקוצבים לו מזונות בר''ה:
וְשִׂמְחַת הַמּוֹעֵד הִיא גְדוֹלָה וְטוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם עוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְיוֹתֵר, לְאוֹתָן שֶׁדָּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִלְלַת ''וְהִשְׁבַּתִּי כָּל־מְשׂוֹשָׂהּ''
(הושע ב, יג), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק חָבִית
(קמה, ב): יָתִיב רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַב אַסֵּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַב אַסֵּי: מִפְּנֵי מַה
(*) עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אֲמַר לֵיהּ: לֵךְ
(*) לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֶךָּ שְׁמֵנִים מֵהֶם. מִפְּנֵי מַה
(*) מּוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים?
(*) מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל
(*) מְצֻיָּנִין? לְפִי
(*) שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, מִפְּנֵי מַה הַגּוֹיִם מְזֹהָמִין? מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִתְעַר בְּהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לְהוּ:
(*) דַּרְדְּקֵי, לֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: ''אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אַתְּ''
(משלי ז, ד), אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ וְאִם לָאו, אַל תֹּאמְרֵהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ: לֵימָא לָן מַר אֵיזֶהוּ מֵהֶן, מִפְּנֵי מַה וכו'.
נפש יהודה עופות שבבבל שמנים. מא''י: למדבר עזה. והיא מארץ ישראל: מועדים שבבבל שמחים. רגילין לשמוח במועדים יותר מארץ ישראל: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה ואין להם מרגוע ממלאכתם לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין. מקושטים מציינין עצמם בלבושים נאים: שאינן בני תורה. כ''כ לכבדם כבני א''י מחמת תורתם ומכבדין אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובין: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסברא:
וְעִם כָּל זֹאת הַשִּׂמְחָה אַל יִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֲבָל יְשַׂמַּח עִם בֵּיתוֹ לַעֲנִיִּים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׂמַּח לוֹ וּלְבֵיתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(דר"כ ק, א): רַבִּי לוּלִיָאנִי דְּרוֹמָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְךָ יֵשׁ אַרְבָּעָה בְּנֵי בָתִּים: בִּנְּךָ וּבִתְּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, וְלִי יֵשׁ אַרְבָּעָה בְּנֵי בָתִּים: הַלֵּוִי, הַגֵּר, הַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה [וְכֻלָּם בְּפָסוּק אֶחָד: ''וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה] אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ''
(דברים טז, יד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתְּהֵא מְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי וְאֶת שֶׁלְּךָ בְּיוֹם טוֹב שֶׁנָּתַתִּי לְךָ, אַף אֲנִי עָתִיד לְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי וְאֶת שֶׁלְּךָ. אֵלּוּ וְאֵלּוּ הֵיכָן אֲנִי מְשַׂמְּחָן? בְּבֵית הַבְּחִירָה, דִּכְתִיב: ''וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי''
(ישעיה נו, ז).
החלק השביעי בכבוד שבת
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [קנה]
כָּל דִּבְרֵי שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת מִכָּל מְלָאכָה וּפְרָטֵי כָל הָעִנְיָנִים שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל אַזְהָרַת שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ בְּשׁוּם דָּבָר, הִנֵּה הַכֹּל מְפֹרָשׁ בִּמְקוֹמוֹ בַּאֲרוֹן הָעֵדוּת. אֲבָל נַזְכִּיר בְּכָאן בִּכְלָלָיו וּבִכְבוֹדוֹ וּבִשְׂכָרוֹ וּבְהוֹסִיפוֹ מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, כְּדֵי לְהַיְשִׁיר לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם לְדֶרֶךְ יְשָׁרָה. וְיִהְיֶה לִבָּם תָּמִיד מוּכָן לֵידַע, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ
(*) בָּרָא הַכֹּל עַד כַּלּוֹתוֹ בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת.
נפש יהודה ברא הכל. בששת ימי בראשית עד שהבריאה כלה כשנכנס שבת
וְלִזְכֹּר הַשַּׁבָּת בְּכָל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, הִסְכִּימוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת לְכָל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ בְּזִכְרוֹן הַשַּׁבָּת, בְּאָמְרָם: בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וְכֵן לְכֻלָּם. וְלֹא בַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לָהֶם הָאֻמּוֹת
(*) כִּשְׁמוֹת הַמְּשָׁרְתִים.
נפש יהודה כשמות המשרתים. כגון יום א' יום השמש ויום השני יום הירח יום ג' יום המשרתים וכן כולם קוראין אחר שם מה:
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אֲפִלּוּ הָאֻמּוֹת לְיוֹם הַשַּׁבָּת בִּלְשׁוֹן שְׁבִיתָה, לְהוֹדוֹת עַל כָּרְחָם בִּשְׁבִיתָתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָן נוֹהֲגִים כֵּן. כִּי מָצִינוּ, שֶׁבְּנֵי אֱדוֹם קוֹרִין לְיוֹם הַשַּׁבָּת ''שַׂבַּאדוֹ''; וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל קוֹרִין ''סַבַּאתּ''. נִמְצָא שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם שְׁבִיתָה.
וְגַם, עַל כָּרְחָם, יֵשׁ מוֹפֵת בְּדָבָר גָּלוּי לְכָל בָּאֵי עוֹלָם וְהוּא: נְהַר סַבַּטְיוֹן, שֶׁהַשְּׁבִיתָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת [אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָם מוֹדִים בּוֹ, עַד שֶׁיָּבוֹא הַקֵּץ וְיוֹדוּ בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁמוֹ], כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סה, ב): שָׁאַל טוֹרְנוֹסְרוּפוּס אֶת רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ:
(*) מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם? אָמַר לוֹ:
(*) מַה גֶּבֶר בְּגוּבְרִין? אָמַר לוֹ:
(*) דְּמָרֵי צָבֵי.
(*) שַׁבָּת נַמֵּי דְּמָרֵי צָבֵי. אָמַר לוֹ: הָכֵי קָאֲמִינָא:
(*) מֵי יֵימָר דְּהָאִידְנָא שַׁבָּת? אָמַר לוֹ:
(*) נְהַר סַבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ,
(*) בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ
(שאינו עולה בשבת),
(*) קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת וכו'.
נפש יהודה מה היום מיומים. למה תחשבו יום השבת יותר משאר ימים: מה גבר בגוברין. מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל האנשים: דמרי צבי. אדוני המלך חפץ לגדלני ולהמשילני: שבת נמי דמרי צבי. הקב''ה חפץ והזהיר על כבודה: מי יימר דהאידנא שבת. הוא ודלמא אחד משאר ימים הוא שבת: נהר סבטיון יוכיח. נהר של אבנים הוא ובכל ימות השבוע שוטף והולך וזורק למעלה וביום השבת נח ושקט: בעל אוב יוכיח. שאינו מעלה המת בשבת: קברו של אביו. דטורנוסרופוס כל ימות השבוע היה עולה עשן מקברו שהיה נדון ונשרף ובשבת נחה שפושעי גיהנם שובתין בשבת:
וְאִם נוֹשֵׁב רוּחוֹת וּמוֹרִיד־גְּשָׁמִים בְּשַׁבָּת, עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא: טוֹרְנוֹסְרוּפוּס שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כִּדְבָרֶיךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל שַׁבָּת, אַל יַשִּׁיב בָּהּ רוּחוֹת וְאַל יוֹרִיד בָּהּ גְּשָׁמִים וְאַל יַצְמִיחַ בָּהּ אֲדָמָה. אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהוּא מְטַלְטֵל
(*) בְּחָצֵר שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת.
נפש יהודה בחצר של ארבע אמות. וכל העולם של הקב''ה כד' אמות נחשב לו ומותר לטלטל:
וְגַם לִזְכֹּר תָּמִיד יוֹם הַשַּׁבָּת הָיָה בָזֶה, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ חֵלֶק יָפֶה בִּימֵי הַשָּׁבוּעַ מַזְמִינוֹ לְשַׁבָּת. וּבְרַיְתָא זוֹ שְׁנוּיָה בִּמְכִילְתָּא: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִזְקִיָּהוּ בֶּן גוּרְיוֹן אוֹמֵר: ''זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ''
(שמות כ, ח), תְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵלֶק יָפֶה תְּהֵא מְתַקְּנוֹ לְשַׁבָּת.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה חוֹלֵק בָּזֶה הִלֵּל הַזָּקֵן עִם שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה, פֶּרֶק יוֹם טוֹב
(טז, א): תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. כֵּיצַד? מָצָא בְּהֵמָה נָאָה אוֹמֵר: זוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, הָיָה
(*) אוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּרוּךְ ה'
(*) יוֹם יוֹם''
(תהלים סח, כ). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד בְּשַׁבֵּיךְ לְשַׁבָּתֵיךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ''בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם''. וּבִמְכִילְתָּא אַחֲרִיתֵי כָּתוּב: שַׁמַּאי אוֹמֵר:
(*) זְכִירָה עַד שֶׁלֹּא תָבֹא. שְׁמִירָה מִשֶּׁתָּבֹא.
נפש יהודה אוכל את הראשונה. נמצא אוכל לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהוי לו אכילתו של ראשונה לכבוד שבת: יום יום. יעמס לנו את צרכנו ועזרתנו והיה אוכל מה שהיה לו ואומר הש''י יזמין לי גם לשבת: זכירה. זוכר ומכין לשבת עד שלא תבא וכשבא שמרהו וכבדהו כהלכתו:
וּמַעֲשֶׂה בְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁלֹּא הָיָה זִכְרוֹן שַׁבָּת זָז מִפִּיו, לָקַח חֵפֶץ טוֹב אוֹמֵר: זֶה לְשַׁבָּת [כְּלִי חֶרֶס טוֹב אוֹמֵר: זֶה לְשַׁבָּת], הִלֵּל הַזָּקֵן הָיְתָה בוֹ מִדָּה אַחֶרֶת, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. אַל יִתְדַּמֶּה בְּלֵב שׁוּם אָדָם, שֶׁלֹּא הָיָה מוֹדֶה הִלֵּל הַזָּקֵן בְּמִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת, אֲבָל דְּבָרוֹ הָיָה כַּאֲשֶׁר הָיָה
(*) בִזְמַן דָּחְקוֹ וְאָמַר, שֶׁאִם יִזְדַּמֵּן לוֹ לָאָדָם דָּבָר נָאֶה, וְהוּא צָרִיךְ לוֹ בְחוֹל, שֶׁלֹּא יִשְׁמְרֶנּוּ לְשַׁבָּת וְיִשָּׁאֵר דָּחוּק כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, אֶלָּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה בְּחוֹל לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיָשִׂים בִּטְחוֹנוֹ בָּאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם
(*) וְיוֹתֵר שָׁלֵם לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. כִּי מִי שֶׁצִּוָּה לוֹ לִשְׁבּוֹת וּלְעַנֵּג בּוֹ וְהָיָה נוֹתֵן בַּמִּדְבָּר בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמַיִם, יִזְדַּמֵּן לוֹ כָּל צְרָכָיו. וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִגְרַע לוֹ בְּשַׁבָּת אַחַת, הוּא יוֹסִיף לוֹ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּבְטַח בּוֹ.
נפש יהודה בזמן דחקו. כשהיה עני: ויותר שלם. יתן לו הקב''ה צרכו משלם ליום השבת:
(*) וְעַד שֶׁיָּבֹא לוֹ יִתֵּן מַשְׁכּוֹנוֹ וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו וְהוּא פוֹרֵעַ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, בְּמַסֶּכֶת [בֵּיצָה פֶּרֶק] יוֹם־טוֹב
(טו, ב): מַאי ''כִּי־חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם''
(נחמיה ח, י)? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ הַיּוֹם וְהַאֲמִינוּ בִי וַאֲנִי פוֹרֵעַ.
נפש יהודה ועד שיבא לו. אם עדיין אין לו יתן משכון וילוה ויבטח בה' שיזדמן לו לפרוע:
וְכָל זֶה אָמְרוּ בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן לְמַשְׁכֵּן, אֲבָל אִם אֵין לוֹ, אַל יִתְבַּיֵּשׁ עַצְמוֹ לִשְׁאֹל לְעֹנֶג הַשַּׁבָּת. אֲבָל יוֹצִיא כְּפִי מִסַּת יָדוֹ אוֹ יוֹתֵר מְעַט וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה דְבָרִים צִוָּה רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:
(*) אַל תֵּשֵׁב בְּגֹבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה, וְאַל תָּדוּר בְּעִיר
(*) שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
(*) וְאַל תִּכָנֵס לְבֵיתְךָ פִּתְאוֹם וְכָל שֶׁכֵּן לְבֵית חֲבֵרְךָ,
(*) וְאַל תִּמְנַע מִנְעָלִים מֵרַגְלֶיךָ,
(*) וְהַשְׁכֵּם וֶאֱכֹל בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וַעֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חוֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. וַאֲמַר רַב פַּפָּא:
(*) לָא לְמִזְבָּן מִינֵיהּ וְלָא לִזְבוּנֵי לֵיהּ, אֶלָּא לְאִשְׁתַּתּוּפֵי בְּהַדֵיהּ. וְהַשְׁתָּא דַּאֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: ''מַעֲשֶׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ''
(איוב א, י)? שֶׁכָּל הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מֵאִיּוֹב מִתְבָּרֵךְ בָּהּ, אֲפִילוּ לְמִזְבָּן מִנֵּיהּ וּלִזְבוּנֵי לֵיהּ.
נפש יהודה אל תשב בגובהה של עיר ותשנה. כלומר במקום שבני אדם עוברים ושבים שמא יפסיקוך מתלמודך: שראשיה תלמידי חכמים. דטרידי בגרסתן ולא משגחי במילי דצבורא: ואל תכנס וכו'. אלא השמע קולך להם קודם בואך דלמא עבדי מלתא דצניעותא: ואל תמנע מנעלים. דגנאי לת''ח לילך בלא מנעלים: והשכם ואכול. מקרא נפקא לן בב''ק לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש אי נמי מדכתיב וברך את לחמך ואת מימיך והדר והסירותי מחלה מקרבך: לא למזבן מיניה ולא לזבוני ליה. דאיידי דעדיף מזליה ינצח וזכי עליך:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא נִצְרָךְ יוֹסִיף שׁוּם דָּבָר לִכְבוֹד שַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תָּאנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: אַף־עַל־פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא ''עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חוֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ'' וכו', עוֹשֶׂה דָבָר מוּעָט בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּמַאי נִיהוּ?
(*) כַּסָּא דְּהַרְסְנָא, כְּדִתְנַן: יְהוּדָה בֵּן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כַּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּתְחַזֵּק בְּמִצְוָה יוֹתֵר מֵהַיְכֹלֶת שֶׁבְּיָדוֹ.
נפש יהודה כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנים בקמח בשומן שלהם:
וְהִלֵּל הַזָּקֵן בִּהְיוֹתוֹ בּוֹטֵחַ בְּיוֹצְרוֹ, שֶׁיַּזְמִין לוֹ בְּשַׁבָּת מָנָה יָפָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יְכִינֵהוּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁבוּעַ, הָיָה אוֹמֵר: ''בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם'', וְשַׁמַּאי הַזָּקֵן בִּהְיוֹת מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יָבוֹא חֵלֶק טוֹב כָּזֶה לְשַׁבָּת, הָיָה שׁוֹמְרוֹ מִתְּחִלַּת הַשָּׁבוּעַ וְזוֹכֵר בְּכָל יוֹם אַהֲבַת הַשַּׁבָּת. וּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים בְּמִצְוַת ''זָכוֹר וְשָׁמוֹר'', שֶׁהַזְּכִירָה צְרִיכָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא, וּשְׁמִירָה בְּעֶצֶם הַשַּׁבָּת וְהַכֹּל אֶחָד.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, ב) עַל עוּבְדָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי כַּד
(*) טָשׁוּ בִמְעַרְתָּא הוּא וּבְרֵיהּ. וְכַד נָפְקוּ חָזוּ הַהוּא סָבָא נָקֵיט תְּרֵי
(*) מְדָאנֵי דְאַסָּא
(חבילות של הדס להריח בשבת). אָמְרוּ: הָנֵּי לָמָּה לָךְ? אָמַר לְהוּ: לִכְבוֹד שַׁבָּת. אָמְרוּ לֵיהּ: וְתִסְגֵי לָךְ בַּחֲדָא. אָמַר לְהוּ: חַד כְּנֶגֶד ''זָכוֹר'' וְחַד כְּנֶגֶד ''שָׁמוֹר''. אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: חֲזֵי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה טשו. נחבאו במערה מפני שהיו יראים ממלכות: מדאני. ל' קשר כמו מעדנות כימה שהיה קושר בדי הדס יחד:
וְגַם הַכֹּל מוֹדִים, כִּי יֵשׁ זְכִירָה שֶׁהִיא בְּעֶצֶם הַשַּׁבָּת - לְקַדְּשׁוֹ בִּבְרָכָה עַל הַיַּיִן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּמְכִילְתָּא ''לְקַדְּשׁוֹ''
(שבת כ, ח), קַדְּשֵׁהוּ בִּבְרָכָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ. אֵין לִי אֶלָּא בַּלַּיְלָה, בַּיּוֹם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''זָכוֹר'' וכו'. בַּיּוֹם מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ''בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן''. רַב אַשֵּׁי אִקְלַע לִמְחוֹזָא, אָמְרוּ לֵיהּ: קַדֵּשׁ לָן מַר
(*) קִדּוּשָׁא רַבָּה וכו'.
נפש יהודה קדושא רבה. בפה''ג ואהכי קרי ליה קדושא רבה דאכולהו קדושה אמרי לה:
וְגַם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק ג דְּשָׁבוּעוֹת
(כ, ב): נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) זָכוֹר'' וגו', וְנֶאֱמַר: ''שָׁמוֹר'' וגו', כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה אִיתְנֵהֵי בִזְכִירָה.
נפש יהודה זכור. ודרשינן זכרהו על היין:
כָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ: ''זָכוֹר'' בַּיָּם, ''שָׁמוֹר'' בַּיַּבָּשָׁה פֵּרֵשׁ הר' מֹשֶׁה מִקּוּצִי: בַּיָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם צֵל בָּתִים וְאִילָנוֹת, נִרְאֶה שֶׁהוּא יוֹם גָּדוֹל אַף כְּשֶׁהוּא סָמוּך לַחֲשֵׁכָה; בַּיַּבָּשָׁה, רוֹצֶה לוֹמַר, בָּעִיר, מִפְּנֵי צֵל הַבָּתִּים, אַף כְּשֶׁהוּא יוֹם גָּדוֹל
(*) דּוֹמֶה שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה).
נפש יהודה דומה שהוא סמוך לחשכה. וימהר לעשות חול:
כְּתִיב בִּמְכִילְתָּא: ''זָכוֹר'' מִלְּפָנָיו וְ''שָׁמוֹר'' מִלְּאַחֲרָיו, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ.
פרק שני [קנו]
גְּדוֹלָה שַׁבָּת, שֶׁקְּרָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתָּנָה טוֹבָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(י, ב): אָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ
(*) צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם''
(שמות לא, יג). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: ''לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי, וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְנָה לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעֵם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא
(*) וּמָלֵי לֵיהּ עֵינֵיהּ כּוֹחֲלָא. וְהָאִידְנָא דְּחַיְשֵׁי
(*) לִכְשָׁפִים. אָמַר רַב פַּפָּא:
(*) שָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו''
(שם לד, כט)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּמִלְתָא דַּעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי, הָא בְּמִלְתָא דְּלָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי. וְהָא שַׁבָּת מִלְתָא דַּעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי הִיא? מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי.
נפש יהודה צריך להודיעו. מתנה פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד שמא יתבייש לקבלו ומתוך כך מתרצה בדברים ואינו בוש וכן אם נתנה בביתו שלא מדעתו צריך להודיעו שמידו בא לו שמתוך כך יהא אוהבו: לדעת כי אני ה' מקדשכם. להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם: שאיף ליה משחא. ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה כדי שתשאלנו אמו מי עשה לך כן ויאמר התינוק פלוני עשה לי כן וגם פת נתן לי: ומלי ליה. נותן כחול סביב עינו והוא מין צבע שהנשים כוחלות בו: לכשפים. שתחשדנו שכשפו: שאיף ליה מאותו המין. שנתן לו:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַקְבִּילוֹ בְּשִׂמְחָה. וְיַקְדִּים בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר לְהָכִין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיז, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם
(*) יַשְׁכִּים אָדָם לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי
(*) וְהֵכִינוּ''
(שם טז, ה) - לְאַלְתָּר.
נפש יהודה ישכים אדם. בע''ש לטרוח ולזמן הוצאות שבת: והכינו. את אשר יביאו לאלתר בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה היה דכתיב וילקטו אותו בבוקר בבוקר:
לְפִיכָךְ
(*) אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִילוּ בַּחֲזָרוֹת לְבֵיתוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לְהָכִין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(סוכה מד, ב): אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מִשְּׁמֵיה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אָמַר רַב כַּהֲנָא: לָא אֲמָרָן
(*) אֶלָּא לְבֵיתֵיהּ,
(*) אֲבָל לְאֻשְּׁפִּיזֵיהּ אַמַּאי דְּנָקֵיט סָמֵיךְ. אִכָּא דְּאָמְרֵי, אֲמַר רַב כַּהֲנָא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא
(*) אֲפִילוּ לְבֵיתֵיהּ אָמַר רַב כַּהֲנָא: בְּדִידִי הֲוָה עֻבְדָּא וַאֲפִילוּ
(*) כַּסָּא דְהַרְסָנָא לָא אַשְׁכְּחֵי.
נפש יהודה אל יהלך. אלא ישבות לו מבעוד יום גדול ויכין סעודת שבת: אלא לביתיה. שהולך לביתו והן אינן יודעין שיבא היום ואין מכינים לצרכו והוא כועס עליהם: אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט עמו סמיך. ואינו סומך על בעה''ב ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך: אפילו לביתיה. דמה שמוצא אם מעט אם רב שלו היא אעפ''כ לא יהלך וכל שכן לאושפיזא שלא ימצא כלום: כסא דהרסנא. סעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהם:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(פסחים נ, ב): בְּנֵי בֵישָׁן נָהוֹג דְּלָא הֲווּ אָזְלֵי
(*) מִצּוֹר לְצִידֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָּא. אֲתוּ בָנַיהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) אַבְהָתִין הֲוָה אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנָן לָא אֶפְשָׁר לָן, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן: כְּבָר קִבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם וּכְתִיב: ''וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ''
(משלי א, ח).
נפש יהודה מצור לצידון. מקום קרוב והיה יום השוק בער''ש והם מחמירין על עצמם שלא להבטל מצרכי שבת: אבהתין. אבותינו אפשר להם להמנע מן השוק שעשירים היו:
וּמָצִינוּ לְחַכְמֵי הַתַּלְמוּד, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם מְשָׁרְתִים, הָיוּ מְסַיְּעִין בְּשׁוּם דָּבָר לַהֲכָנוֹת הַשַּׁבָּת בְּחִבָּתוֹ וּלְכַבְּדוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, א): רַבָּה הֲוָה יָתֵי אַתְּכַתְּקָא דְשִׁנָּא
(כסא של שן, משום שהיה חשוב ועשיר) (*) וּמוֹשֵׁיף נוּרָא. רַב עָנָן
(*) לָבֵישׁ גּוּנְדָא
(כלי שחור), מִשּׁוּם
(*) דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶן לְרַבּוֹ אַל יִמְזֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ. רַב סַפְרָא
(*) מַחְרֵיךְ רֵישָׁא. רַבָּא
(*) מָלַח שִׁבּוּטָא. רַב הוּנָא
(*) מַדְלֵיק שְׁרָגָא. רַב פַּפָּא
(*) גָּדֵיל פְּתִילְתָּא. רַב חִסְדָא
(*) פָּרֵיס
(מחתך) סִילְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מַצְלְחוּ צִיבֵי
(מבקעים עצים). רַבִּי זֵירָא מִיצְתַּת צְתוּתֵי
(מצית האור בעצים דקים). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק
(*) מַכְתֵּף וְעַיֵיל, מַכְתֵּף וְנָפִיק.
(*) אָמַר: אִלּוּ מְקַלְּעִין לִי רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי, לָא מַכְתִּיפְנָא קַמַּייהוּ?
נפש יהודה ומושיף נורא. נופח האש לכבוד השבת: לבש גונדא. להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת ושלא יטנף בגדיו בבישול קדרות לילך בם בבהכ''נ לבש בגד שחור בגדים אחרים ושחורים: דתנא דבי רבי ישמעאל וכו'. דבישול קדרות מטנף בגדים: מחריך רישא. אם היה לו ראש בהמה לחרוך הוא היה בעצמו מחרכו שרף השערות ממנו באש כדרך שעושין לראש עגל שאוכלין אותו בעורו: מלח שיבוטא. דגים: מדליק שרגא. נר שבת: גדיל פתילתא. עשה פתילות לנרות שבת: פריס. פי' מחתך סילקא ירק כרתין לשבת: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בערב שבת יצא ונכנס להביא תמיד משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו: אמר אלו מקלעין לי. אלו אירע לי ר' אמי ור' אסי לאורחים וכי לא הייתי מכבדן מכ''ש לשבת:
גַּם צָרִיךְ אָדָם לְמַעֵט בַּאֲכִילָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכֹל. וְלֹא יִקְבַּע סְעוּדָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְגַם לֹא בְשַׁבָּת עַצְמוֹ בְּעֵת הַדְּרָשָׁה, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ
(גיטין לח, ב): אָמַר רָבָא: בְּהַנֵּי תְלַת מִילֵי נָחְתֵי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן:
(*) דְּמָפְקֵי עַבְדֵייהוֹן לְחֵירוּתָא
(*) וְסַיירֵי נִכְסֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא וּדְקָבְעֵי סְעוּדָתַייהוּ בְשַׁבַּתָּא
(*) בְּעִידָן בֵּי מִדְרָשָׁא. דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ
(*) בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָה בְּשַׁבָּת וּשְׁתֵּיהֶם נֶעֶקְרוּ.
נפש יהודה דמפקי עבדייהו לחירותא. ועוברים בעשה שנא' לעולם בהם תעבודו: וסיירי נכסייהו. שדותיהם מסתכלים בשבת לידע מה הן צריכין: בעידן בי מדרשא. שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר: בערב שבת. בליל שבת ואין כאן כבוד שבת דקי''ל כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונין בשביל שלא לבטל מבהמ''ד ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא אסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה:
גַּם יִזָּהֵר מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָה, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(פסחים נ, ב): תַּנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָה
(*) וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ
(*) נִדְנוּד עֲבֵרָה, לְאַיתוּיֵי
(*) תַּעֲנִית צִבּוּר, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
נפש יהודה במוצאי שבת. משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקודש: נדנוד עבירה. רמז קצת לעבירה: תענית צבור. אסור במלאכה במסכת תענית כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר תעניות צבור לא:
גַּם מָצִינוּ קְצָת מֵהַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין לִקַּח כָּל הַבָּא לַשּׁוּק בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִמְכֹּר לַיְּהוּדִים מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת,
(*) כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיחוּ מִלְּהָבִיאוֹ לְשַׁבָּת אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ לְרַב הוּנָא, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כ, ב): אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא: לֵטימָא לָן מַר מְהַנֵּי מִילֵי מְעַלְיוּתָא, דַּהֲוָה עָבִיד רַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) בְּיַנְקוּתֵיהּ לָא דָּכִירְנָא, בְּסָבוּתֵיהּ דָּכִירְנָא.
(*) בְּיוֹמָא דְּעֵיבָא מַפְקִין לֵיהּ
(*) בְּגוּהַרְקָא דִּדְהַבָא
(*) וְסָיֵיר לֵיהּ לְכוּלָה מָתָא,
(*) כָּל אָשֵׁתָא דַּהֲוָת רְעִיעָא הֲוָה סָתַר לֵיהּ. אִי אֶפְשָׁר לְמָארֵיהּ לְמִבְנֵי לֵיהּ - בָּנֵי לֵיהּ, וְאִי לָא - בָּנֵי לָהּ מִדְּנַפְשֵׁיהּ. וְכָל בַּהֲדֵי פַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָּא מְשַׁדָּר שְׁלִיחָא לְשׁוּקָא וְכָל יָרְקָא דַּהֲוָה יָתֵיר לְגִנָּאֵי,
(*) זָבֵין לְהוּ וְשָׁדֵי לְנַהֲרָא. וְלֵיתְבֵיהּ לַעֲנִיִּים? אָמַר: זִימְנִין
(*) דְּסָמְכָא דַעֲתַּייהוּ עֲלֵיהּ וְלָא אֲתוּ לְמִיזְבָּן. וְלִשְׁדְּיֵיהּ לִבְהֵמָה? סָבַר, מַאֲכָל אָדָם
(*) אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לִבְהֵמָה. כְּדַהֲוָה כָּרֵיךְ רִיפְתָּא הֲוָה פָתַח בֵּיתֵיהּ וַאֲמַר: כָּל דִּצְרִיךְ לֵיעוֹל וְלֵיתִי. אִכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) מִילְתָא דְּשַׁבַּתָּא הֲוָה גָּמִיר, הֲוָה מָנַח לֵיהּ
(*) כּוּזָא דְּמַיָא וְתָלוּ לֵיהּ אַעֵיבְרָא דְּדָשָׁא וַאֲמַר: כָּל דִּצְרִיךְ לֵיעוֹל וְלֵיתֵי כִּי הֵיכֵי דְּלָא אִסְתַּכָּן אֲמַר לֵיהּ: כֻּלְּהוּ מָצִינָא דְּלֵיקוּם בֵּיהּ, לְבַר מְהָא, מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי בְּנֵי חֵילָא.
נפש יהודה כדי שלא יניחו. ואם לא ימכרו בערב שבת זה לא יבואו עוד בע''ש הבאה: בינקותיה. מה דעביד בנעוריו לא ידעתי אלא מה דעביד בזקנותיה: ביומא דעיבא. יום המעונן דהוי רוח מנשבת ומסתפי שלא יפלו החומות: בגוהרקא. תיבה תלויה בעגלה ושרות יושבות בה בארץ אשכנז: וסייר. בודק פוקד תרגום מסייר כמו האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם: וכל אשיתא. כל חומת הבתים דהות רעיעא נשברה ונסדקה: זבין להו ושדי לנהרא. משום הכי זבין להו דאי הוה שייר להו מידי לגינאי אזל לאיבוד דמכמשא בשבת ונמצא מכשילן לעתיד לבא דלא מייתא ירקא לסעודת שבת הבאה: דסמכא דעתייהו. שסומכין עניים על אותו ירק ואומרין אין אנו צריכין לקנות ושמא לא ישתייר שם כלום ואין להם מה לאכול בשבת: אין מאכילין לבהמות. משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב''ה בעולם אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל וזורקין אותם לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותן בני אדם ואוכלים אותם. מילתא דאסוותא , רפואה או הקיז דם: מילתא דשיבתא הוה גמיר. שלמד דבר זה שהשדים מזיקין למי שיאכל בלא נטילת ידים ע''כ תלה להו האי כוזא דמיא שיטלו ידיהם: כוזא דמיא. כלי מלא מים תלה באסקופא דביתיה כדי מי שיכנס לאכול ירחץ ידיו. בני מחוזא , דאיכא עניים טפי וקא מיכלי קרנא:
וְגַם מָצִינוּ לְיוֹסֵף
(*) מוֹקִיר שַׁבֵּי, שֶׁהָיָה רָגִיל לִקַּח כָּל הַבָּא בְיָדוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת לְשֵׁם שָׁמַיִם וְהָיְתָה סִבָּה מֵאֵת הַשֵּׁם לְהִתְעַשֵּׁר בּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, א): יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי, הֲוָה הַהוּא גוֹי בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דַּהֲווּ נְפִישֵׁי נִכְסֵיהּ טוּבָא.
(*) אָמְרוּ לֵיהּ
(*) כַּלְדָאֵי: כֻּלְּהוּ נִכְסֵי דְּהַהוּא גַבְרָא - יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי
(*) אָכֵיל לְהוּ. אָזַל זַבְּנִינְהוּ לְכֻלְּהוּ נִכְסֵיהּ, זָבַן בְּהוּ מַרְגְּנִיתָא,
(*) אוֹתְבֵיהּ בְּסַינֵיהּ
(פרוש: בכובעו). בְּהַדֵי דְקָא עָבַר מַבְּרָא, אַפְרְחֵי זִיקָא לְסַינֵיהּ וְשָׁדְיֵיהּ בְּמַיָּא.
(*) בַּלְעֵיהּ כַּוְרָא. אַסְקוּהָ, אַתְיוּהָ אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. אָמְרֵי: מָאן זָבִין כִּי הַשְׁתָּא? אָמְרוּ: זִילוּ אַמְטְיוּהָ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי, דְּרָגִיל דְּזָבִין. אַמְטְיוּהָ נִיהַלֵּיהּ, זַבְנֵיה. קָרְעֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַרְגְּנִיתָא. זָבְנָהּ
(*) בִּתְלֵיסַר עִלִּיתַיָּא דְדִינָרֵי
(פרוש: דבר גוזמא, רוצה לומר: הון רב). פָּגַע בֵּיה הַהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מָאן דָּיָזֵיף אַשַׁבַּתָּא - פָּרַע שַׁבַּתָּא.
נפש יהודה מוקיר שבי. מכבד שבת: אמרו להו. לאותו העובד כוכבים ומזלות: כלדאי. חוזים בכוכבים: אכיל להו. סופיה ליפול ביד יוסף: אותביה בסייניה. עשה לו כובע לראשו וקבע אותו מרגליות בו: בלעיה כוורא. דג אחד בלע הכובע: תליסר עיליתא. בי''ג חדרים מלא זהב ולאו דוקא אלא דרך בני אדם לומר כן הון רב בעילוי הרבה:
גָּם הָיוּ זְהִירִין רַבּוֹתֵינוּ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת וּבִיצִיאָתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(קיח, ב): וְאָמַר רַב יוֹסֵף: יְהֵא חֶלְקִי
(*) עִם מַכְנִיסֵי שַׁבָּת בִּטְבֶרְיָה וְעִם
(*) מוֹצִיאֵי שַׁבָּת בְּצִפּוֹרִי.
נפש יהודה עם מכניסי שבת בטבריה. מפני שהיא עמוקה ומחשיכה מבעוד יום וסבורים שחשיכה: מוציאי שבת בצפורי. שיושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראית שהאור גדול ומאחרין לצאת:
וְגַם הָיוּ רְגִילִים לְהִתְעַטֵּף בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת בִּבְגָדִים נָאִים לְקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה כְּמִי שֶׁיּוֹצֵא לִקְרַאת מֶלֶךְ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(קיט, א) וּבְפֶרֶק הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד
(בבא קמא לב, ב): רַבִּי חֲנִינָא
(*) מְעַטֵּף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא וַאֲמַר: בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
(*) בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה.
נפש יהודה מעטף. בבגדים נאים לכבוד שבת: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבותה:
פרק שלישי [קנז]
לְפִי שֶׁהָיוּ מֻזְהָרִים הָעָם בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, לִשְׁבִיתַת שַׁבָּת וּלְהַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת, תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ
(*) שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת. תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה
(*) לְבַטֵּל אֶת הָעָם שֶׁבַּשָּׂדוֹת מִמְלָאכָה. שְׁנִיָּה לְבַטֵּל עִיר וַחֲנֻיּוֹתֶיהָ. שְׁלִישִׁית לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר. וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: שְׁלִישִׁית
(*) לַחֲלֹץ תְּפִלִּין. הִטְמִין הַמַּטְמִין וְהִדְלִיק הַמַּדְלִיק וְשׁוֹהֶה כְּדֵי לִצְלוֹת דָּג קָטָן אוֹ כְּדֵי
(*) לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ
(*) וְשׁוֹבֵת.
נפש יהודה שש תקיעות. אף התרועות במנין דסדר שלהם תקיעה תרועה תקיעה: לבטל. בני העיר , ממלאכה והחנויות ממקח וממכר: לחלוץ תפילין. והדלקת הנר ברביעי: להדביק פת בתנור. ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניו של לחם שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקודש ותוקע הרי שש: ושובת. חל שבת עליו:
וּזְמַן הַדְלָקַת הַנֵּר קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְשָׁמְעֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא קִים לְכוּ
(*) בְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנָן, אַדְּאִכָּא שִׁמְשָׁא בְּרֵישׁ דִּקְלֵי
(*) אֲדְלִיקוּ שְׁרָגָא. בְּיוֹם הַמְעֻנָּן, בְּמָתָא
(*) חֲזוּ תַּרְנְגֹלָא, בְּדַבְּרָא חֲזוּ עוֹרְבֵי; אִי נַמֵּי
(*) אַדָּאנֵי
(מין עשב).
נפש יהודה בשיעורא דרבנן. איזה הוא בין השמשות: אדליקו. הדליקו את הנר מבעוד יום: חזו תרנגולי. היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבין בשדה יושבין על האילנות: אדאני. עשב שהעלין שלו נוטין לצד החמה שחרית כפופין למזרח ובחצי היום זקופין למעלה כשהחמה באמצע השמים ולערב כפופים מאוד למערב זונ''א בלו''ם בל''א:
וְחַיָּב כָּל אָדָם לְהַדְלִיק נֵר בְּבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(כה, ב): אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא, אָמַר רַב: הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת -
(*) חוֹבָה,
(*) רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית - רְשׁוּת: וַאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוָה. מַאי מִצְוָה? דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: עֶרֶב שַׁבָת מְבִיאִין לוֹ עֲרֵבָה מְלֵאָה מַיִם חַמִּין וְרוֹחֵץ בּוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב
(*) בִּסְדִינִין הַמְצֻיָּצִין וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת; וְהָיוּ תַלְמִידָיו
(*) מְחַפִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: סָדִין בְּצִיצִית,
(*) בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין
(*) וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל,
(*) וְאִינְהוּ סָבוּר, מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה.
נפש יהודה חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא מקום אור כעין יומא בפ''ח דיומא: רחיצת ידים ורגלים בערב שבת. לכבוד שבת: בסדינין המצוייצין. סדינין של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך: מחפין ממנו כנפי כסותן. שהיו להם סדינין שאינן מצוייצין: בית שמאי פוטרין. ואע''ג דציצית חובה בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דריש סמוכין: ובית הלל מחייבין. דדרשי סמוכין: ואינהו סבור. שהיו אוסרין סברי נהי דהלכה כב''ה וחייבין מדאורייתא מיהא גזרו בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: ''
(*) וְתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי
(*) נָשִׁיתִי טוֹבָה''
(איכה ג, יז), מַאי ''וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי''? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זוֹ
(*) הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת; ''נָשִׁיתִי טוֹבָה'', אָמַר רַבִּי יִרְמִיָּה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת וְאִשָּׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים.
נפש יהודה ותזנח. נעזב: נשיתי. נשכחתי: הדלקת נר בשבת. שלא היה להם ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:
וּכְשֶׁהַכֹּל עָרוּךְ בְּטוֹב מִבְּעוֹד יוֹם וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת יָפֶה לִכְבוֹד שַׁבָּת, הָאֵל יִתְבָּרַךְ
(*) יַתְמִיד בְּטוּבוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאָכִים מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. מָצָא נֵרוֹ דָלוּק וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ וּמַלְאָךְ רָע עַל כָּרְחוֹ עוֹנֶה ''אָמֵן''; וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רָע אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא כָּךְ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת וּמַלְאָךְ טוֹב עַל כָּרְחוֹ עוֹנֶה ''אָמֵן''.
נפש יהודה יתמיד בטובו. יתן לו תמיד כן לכל שבת ושבת:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת הִיא חוֹבָה מֻטֶּלֶת עַל הַנָּשִׁים, כִּדְאָמְרִינָן בְּשַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(לא, ב): עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת
(*) בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה וּבְחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר; וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: בִּשְׁעַת לֵידָתָן מַאי טַעֲמָא וכו' - חַיָּב אָדָם לִזְכֹּר לָהּ בַּדָּבָר וּלְהַזְהִירָהּ בּוֹ בְּעֵת הַצָּרִיךְ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בַּפֶּרֶק הַנִּזְכָּר
(לד, א): שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת
(*) עִם חֲשֵׁכָה:
(*) עִשָּׂרְתֶּן,
(*) עֵרַבְתֶּן, הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. וַאֲמְרִנָן עֲלָהּ: מִנָּא הַנֵּי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר קְרָא: ''וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא''
(איוב ה, כד).
נפש יהודה בשעת לידתן. משום דאיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא: עם חשכה. שאם ימהר להזכיר מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות: עשרתן. פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר דשבת עונג אקרי וכל שהוא הוי עונג: ערבתן. עירובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא:
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אַף־עַל־גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת, אִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכֵי דְלִקַּבְּלָן מִינֵיהּ. אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲנָא לָא שְׁמִיעַ לִי הָא דְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא וְקִיַּמְתֵּיהּ מִסְּבָרָא.
וְלֹא יַטִּיל עַל זֶה וְלֹא עַל דָּבָר אַחֵר אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּגִיטִין
(ו, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּלֶּגֶשׁ בְּגִבְעָה הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ אֵימָה יְתֵרָה וְהִפִּיל כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת:
(*) גִּלּוּי עֲרָיוֹת
(*) וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת.
נפש יהודה גלוי עריות. כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה: שפיכות דמים. כי הא דפלגש בגבעה או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או מגשר. וחילול שבת פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע:
(*) וְהַזָּהִיר בְּנֵר שַׁבָּת יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(כג, ב): רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דְּחָלִיף אַפִּיתְחָא
(*) דְּאָבִין נַגָּרָא, חֲזָא דַּהֲווּ רְגִילֵי
(*) בִּשְׁרָגֵי, אָמַר: תְּרֵי גַבְרֵי רַבְרְבֵי נָפְקֵי מֵהָכָא. נָפַק מִינַייהוּ רַב אִידֵי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּא בַּר אָבִין.
נפש יהודה והזהיר בנר. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה בא אור דתורה והוי ליה בנים תלמידי חכמים: דאבין נגרא. חרש עצים: בשרגא. דשבת:
פרק רביעי [קנח]
לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת צָרִיךְ אָדָם לְהַבְדִּילוֹ מִן הַחוֹל בְּכָל דָּבָר, בְּמַלְבוּשׁ וּבְמַאֲכָל וּבְהִלּוּךְ וּבְדִבּוּר, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ קְשָׁרִים
(שבת קיג, א): ''וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ'' וגו'
(ישעיה נח, יג), שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חוֹל. כִּי הָא דְרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵיהּ
(*) מְכַבְּדוּתֵיהּ. ''מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ'', שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ שֶׁל חוֹל. ''
(*) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ''
(שם), חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים,
(*) חֶפְצֵי שָׁמַיִם מוּתָרִים. ''וְדַבֵּר''
(שם),
(*) שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל. ''דָּבָר''
(שם), דִּבּוּר אָסוּר,
(*) הִרְהוּר מוּתָר. בִּשְׁלָמָא כֻּלְּהוֹ - לְחַיֵּי, אֶלָּא, שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ שֶׁל חוֹל, מַאי הִיא? כִּי הָא דַאֲמַר רַבִּי זֵירָא אֲמַר רַב וְאִיתֵּימָא אֲמַר רַבִּי אַבָּא אֲמַר רַב הוּנָא: הָיָה מְהַלֵּךְ בְּשַׁבָּת וּפָגַע בְּאַמַּת הַמַּיִם,
(*) אִם הָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחַ רַגְלוֹ אַחַת רִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁתְּעַקֵּר שְׁנִיָּה,
(*) מֻתָּר, וְאִם לָאו,
(*) אָסוּר וכו'. אֶלָּא כִּדְבָעָא מִינֵיה רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי:
(*) מַהוּ לִפְסֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בְחוֹל מִי הִתִּירָהּ? שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: פְּסִיעָה גַסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וּמְהַדֵּר לֵיהּ
(*) בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי.
נפש יהודה מכבדותיה. שמכבדין בעליהן שעל ידיהן מכבדין אותו אם הוא לבוש יקר: ממצוא חפצך. לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה: חפצי שמים מותרין. כגון פוסקין צדקה ומשדכין תינוקות לארוס: שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. כגון מקח וממכר וחשבונות: הרהור מותר. להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו: אם היה יכול להניח רגלו ראשונה. שעקר מצד זה להניח לצד זה קודם שתעקר שניה שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושנייה לצד זה: מותר. אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה: אסור. לקפוץ: מהו לפסוע פסיעה גסה. מי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה: קידושא דבי שמשי. השותה מיין של קידוש בלילי שבתות:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(קיג, ב): ''וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ
(*) שִׂמְלֹתַיִךְ''
(רות ג, ג), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּגָדִים שֶׁל שַׁבָּת. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(קיג, א): אָמַר רַב הוּנָא:
(*) יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף מַחֲלִיף, אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף
(*) מְשַׁלְשֵׁל בִּבְגָדָיו.
נפש יהודה שמלותיך. וכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת: יש לו להחליף יחליף. מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת: משלשל בבגדיו. מושכן למטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינן צריכין להגביה בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא:
וְגַרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה: ''וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג''
(ישעיה נח, יג), זֶה שַׁבָּת; ''לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד''
(שם), זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים; ''וְכִבַּדְתּוֹ'', זֶה יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן; ''מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ'', זֶה חוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד; ''מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ'', מִכָּאן, שֶׁאָסוּר לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ בְּשַׁבָּת; ''וְדַבֵּר דָּבָר'', שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל. אִמֵּיהּ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי
(*) כַּד הֲוָת מְסָגִיאַת בְּמִילֵי בְּשַׁבָּת, הֲוָה אֲמַר לֵיהּ: אִמָּא, אִמָּא, שַׁבַּתָא הִיא - וְהִיא שָׁתְקָה.
נפש יהודה כד הות מסגיאת. מרבה בדברים כדרך הנשים:
וְאֶחָד מֵעֶשֶׂר תַּקָּנוֹת שֶׁתִּקֵּן עֶזְרָא, שֶׁיִּהְיוּ
(*) מְכַבְּסִין בַּחֲמִישִׁי מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָת, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבָּה
(פב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא, שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וְשֶׁיִּהְיוּ בָּתֵּי דִינִין קְבוּעִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, וּמְכַבְּסִים בַּחֲמִישִׁי
(*) וְאוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת
(*) וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת
(*) בְּסִנָּר וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה
(*) חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת וְשֶׁיִּהְיוּ
(*) רוֹכְלִין מַחֲזִירִין בַּעֲיָרוֹת וְתִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קֶרִיִין.
נפש יהודה ומכבסין. בגדיהן לכבוד שבת. ודנין בשני ובחמישי , דאתו למקרי בספרא שקורין בב' וה': ואוכלין שום. שמרבה הזרע ושבת עת עונה הוא ושום שמרבה הזרע דוקא שום צלי באש: ושתהא אשה משכמת. ביום שהיא צריכה לאפות ואופה בשחרית שתהא פת מצויה לעני המחזר על הפתחים: סינר. דוגמת מכנסיים קטנים: חופפת. ראשה במסרק ביום טבילתה משום חציצה: רוכלין. מביאין בשמים לנשים להתקשט בהם מחזירין בעיירות ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, שֶׁקּוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת
(*) מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְשֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בַּחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי - וְהָא מֵעִקָּרָא הֲוָה מִיתָקְנָא, דִּכְתִיב: ''וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים''
(שמות טו, כב) וכו'? אִינְהוּ תָּקִינוּ חַד גַּבְרָא לִתְלָתָא פְּסוּקֵי: אִי נַמֵּי תְּלָתָא גַבְרֵי לִתְלָתָא פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים, לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵלִים, אֲתָא אִיהוּ תָּקִין תְּלָתָא גַבְרֵי, עֲשָׂרָה פְסוּקֵי כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַטְלָנִין. וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, דַּאֲתוּ לְמִקְרֵי בְּסִפְרָא. וְשֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִשּׁוּם עוֹנָה, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ''
(תהלים א, ג) וַאֲמַר רַב יְהוּדָה: זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא פַּת מְצוּיָה לָעֲנִיִּים. וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר, מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא. וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מַחֲזִירִין עַל הָעֲיָרוֹת, מִשּׁוּם תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְגַּנּוֹת עַל בַּעֲלֵיהֶן.
נפש יהודה משום יושבי קרנות. יושבי חנויות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני וחמישי תיקן בגינייהו קריאה יתירה כדאיתא בסי' ק''ל:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילוּ הָאָבֵל מַחֲלִיף בִּגְדוֹ מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף, מַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו, כִּדְאִיתָא הָתָם. כָּל זֶה לְהַרְאוֹתֵינוּ כַּמָּה אָדָם חַיָּב לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת.
פרק חמישי [קנט]
שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת עֵדוּת בְּרוּרָה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְכִילְתָּא: ''
(*) זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ''
(שמות כ, ח) וּכְתִיב: ''לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר''
(שם שם, יג), מַגִּיד שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וְנָח בַּשְּׁבִיעִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם־ה' וַאֲנִי־ אֵל''
(ישעיה מג, יב).
נפש יהודה זכור את יום השבת ולא תענה. כתיב בעשרת הדברות ע''י עדות זה דשמירת שבת מעיד שהוא אל:
וְעוֹד גַּרְסִינָן בִּמְכִילְתָּא: ''וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם''
(שמות לא, יד), מַגִּיד שֶׁהַשַּׁבָּת מוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל -
(*) מַה לִּפְלוֹנִי חֲנוּתוֹ נְעוּלָה? לְפִי שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת; מַה לִּפְלוֹנִי בָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ? לְפִי שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָת. וּמֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם־ה' וַאֲנִי־אֵל''.
נפש יהודה מה לפלוני. למה פלוני זה סגר חנותו:
וּלְבָרֵר הַדָּבָר בְּעֵינֵי יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לָהֶם
(*) שׁוּם סָפֵק בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, הֵעִיד הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדָּבָר בִּירִידַת הַמָּן, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(יא, ב): ''וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ''
(בראשית ב, ג), רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן. בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יָרַד עֹמֶר אֶחָד
(*) וּבְעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים; וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן,
(*) שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד בְּשַׁבָּת כָּל עִקָּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַּמָּן
(*) וְקִדְּשׁוֹ בִּמְקוֹשֵׁשׁ
(*) וּבֵרְכוֹ בַּעֲטִיפָה. רַב כַּהֲנָא אָמַר: צָרִיךְ לְהַחֲלִיף; רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר:
(*) צָרִיךְ לְעָרֵב; אָבִין בַּר רַב חִסְדָּא אָמַר:
(*) צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי יִרְמִיָּה וְרַבִּי זְעֵירָא הֲווּ מְהַלְּכִין כַּחֲדָא וְאִיסְתַּלְקָת
(*) גּוֹלְתֵיהּ עִילִתֵיהּ דְרַבִּי יִרְמִיָּה וְשִׁלְשְׁלָהּ רַבִּי זְעֵירָא, אָמַר: הֲדָא אָמַר: צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר:
(*) בֵּרְכוֹ בַּנֵּר, כַּהֲדָא מַעֲשֶׂה: פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּלֵיל שַׁבָּת וּבָאתִי בְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמְצָאתִיו דָּלוּק וְלֹא חָסֵר כְּלוּם.
(*) בֵּרְכוֹ בְאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹ שֶׁהוּא דוֹמֶה בְּשַׁבָּת.
(*) בֵּרְכוֹ בַמְּאוֹרוֹת וכו'.
נפש יהודה שום ספק בחדוש העולם. שהקב''ה ברא העולם בששה ימים ונח בשביעי: ובערב שבת שני עומרין. לשבת מלבד העומר ליום ו' מכח נשמה יתירה אוכלין יותר והיינו הברכה שנתן כפל: שלא היה יורד בשבת. מזה נראה שהסכים הקב''ה לשמירת שבת ביום השבת: וקדשו במקושש. שצוה הקב''ה לרגום אותו על שחללו ונמצא שרוצה לקדשו: וברכו בעטיפה. בבגדי שבת: צריך לערב. לתקן בגדי שבת שיהא נעים וערבים לרואה אותן: צריך לשלשל. למשוך אותן למטה שיהו נגררין כדרך לבושי שרים שאינם עוסקין במלאכה: גולתיה. בגד עליון של רבי ירמיה הסיר רבי זעירא החגורה ושלשלה: ברכו בנר. הקב''ה ברך הנר של שבת שהאיר יותר וארוך מבחול: ברכו באור פניו. על ידי נשמה יתירה מאיר פניו של אדם בשבת: ברכו במאורות. הקב''ה ברך השבת במאור הגדול שהיתה החמה מאירה בששת ימי בראשית וגם הלבנה שלא חסרה בליל שבת בעבור חטא האדם אלא עד מוצאי שבת וגם בליל שבת היו מאירים:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם:
(*) בֵּרְכוֹ בְּמַטְעַמִים. רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עָשָׂה סְעוּדָה לְאַנְטוֹנִינוּס בְּשַׁבָּת, הֵבִיא לְפָנָיו
(*) תַּבְשִׁיִלין צוֹנְנִין, אָכַל מֵהֶם, עָרַב לוֹ. עָשָׂה לוֹ סְעוּדָה בְּחוֹל, הֵבִיאוּ לוֹ תַּבְשִׁיִלין רוֹתְחִין. אָמַר לוֹ
(*) אוֹתָן עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ. אָמַר לוֹ:
(*) תֶּבֶל אֶחָד הֵן חֲסֵרִין. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ לוֹ
(*) קֵלָרִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם? אָמַר לוֹ: שַׁבָּת הֵן חֲסֵרִין -
(*) אִית לָךְ שַׁבָּת?
נפש יהודה ברכו במטעמים. שבמאכל שבת יש טעם טוב יותר מבחול: תבשילין צוננים. משום ששבת היה לא היה יכול לחממן: אותן ערבו לי יותר. אותן של שבת אף על פי שהיו צוננין: תבל. מה שנותנין בקדירה מיני ירקות ובשמים למתק הבשר: קילורין. אוצר המלך: אית לך שבת. בתמיה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי: אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִפְּנֵי מַה תַּבְשִׁיל שֶׁל שַׁבָּת רֵיחָם נוֹדֵף? אָמַר לוֹ: תֶּבֶל אֶחָד יֵשׁ לָנוּ וְשַׁבָּת שְׁמוֹ, שֶׁאָנוּ מְטִּילִין בּוֹ
(*) וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. אָמַר לוֹ: תֵּן לָנוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מוֹעִיל לוֹ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֵין מוֹעִיל לוֹ.
נפש יהודה ריחו נודף. אף הריח של מאכל שבת הוא יותר טוב מבחול:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם, בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(יא, ח): תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג,
(*) אַתְּמָהָא! אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
(*) כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בַת זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי, אָמַר לָהֶם:
(*) הֱיוּ זְכוּרִין לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לַשַּׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בַת זוּגֵךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ''
(שמות כ, ח).
נפש יהודה לכל יש בן זוג. כדאמרינן לעיל סי' קנ''ג: אתמהא. למה כך שלא יהיה לי בן זוג בתמיה: כנסת ישראל. שישמרו השבת וישבתו בך: היו זכרוין. כי ביום השבת יש לכם מנוחה ללמוד תורה ונמצא ששבת הוא עיקר לקבלת התורה:
וְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק שֵׁנִי: שֶׁבַע
(*) חֲנֻכּוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, שֵׁשׁ מֵהֶם חִנֵּךְ וְאַחַת שְׁמוּרָה לְדוֹרוֹת. בָּרָא יוֹם רִאשׁוֹן וְגָמַר כָּל מְלַאכְתּוֹ וְחִנֵּךְ,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד''
(בראשית א, ה); בָּרָא יוֹם שֵׁנִי וְגָמַר כָּל מְלַאכְתּוֹ וְחִנֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי־ עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי''
(שם שם, ח); וְכֵן עַד כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בָּרָא יוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ כָּל מְלָאכָה וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ ''וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר'', לָמָּה?
(*) שֶׁהוּא שָׁמוּר לְדוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה יוֹם־אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא־יוֹם וְלֹא־לָיְלָה''
(זכריה יד, ז). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא רָצָה לְהַנְחִילוֹ אֶלָּא לִבְנוֹ הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹם בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה לְפָנָיו וְלֹא רָצָה לְהַנְחִילוֹ אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה חניכות. דבר שנגמרה מלאכתו ופועל בו בתחלה לשמש בו נקרא חינוך: שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר. שהיה יום ראשון משמש ופועל פעולתו אחר שנגמרה בו בריאתו וכן כולם לבד מיום השבת שלא פעל בו שום דבר ולא נגמר בו פעולתו הטובה לשבות בו עד לעתיד לבא שיפעל אורו הגדול בזכות שבת ששומרין ישראל: הוא שמר. הקב, שמר וקדש את השבת שלא ירד בו המן וישראל אינן חייבין לשמור השבת בתמיה:
תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן הוּא, בּוֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה נָתַן לָהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת־שַׁבָּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם''
(נחמיה ט, יד). וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ''
(שם). הוּא (הקב"ה) שָׁמַר וְקִדֵּשׁ אֶת הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל אֵינָן חַיָּבִין? תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן הוּא, בּוֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁנָּתַן לָהֶם אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה נוֹתֵן לָהֶם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְשַׁבָּת לֹא הָיָה נוֹתֵן. שֶׁמָּא תֹּאמַר לֹא הָיָה בוֹ כֹחַ? כְּבָר הָיָה נוֹתְנוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם -
(*) אֶלָּא שֶׁשַּׁבָּת לְפָנָיו. לְפִיכָךְ הָיָה נוֹתֵן לָהֶם לֶחֶם יוֹמַיִם בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רְאוּ כִּי־ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָת עַל־ כֵּן'' וגו'
(שמות טז, כט). כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁשַּׁבָּת לְפָנָיו, שָׁבְתוּ גַּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי''
(שם שם, ל). ''וַיְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי''
(בראשית ב, ג), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרֵךְ וְקִדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת
(*) וְיִשְׂרָאֵל אֵינָן חַיָּבִין לְקַדֵּשׁ וְלִשְׁמֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת? מִכָּאן אָמְרוּ: כּל הַמְבָרֵךְ וּמְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת מַאֲרִיכִין אֶת יָמָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ''
(משלי ט, יא), בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים''
(שם), בָּעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אלא ששבת לפניו. לפני הקב''ה שהוא שבת בו: וישראל אינן חייבין. לקדש השבת אלא ודאי חייבין הם לקדש וכו':
פרק ששי [קס]
גָּדוֹל שְׂכַר הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וְהַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת לְשֵׁם שָׁמַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כז, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו לְרַבִּי זַכַּאי:
(*) בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִי מַיִם
(*) בְּתּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְפִלָּה
(*) וְלֹא כִנִּיתִי שֵׁם לְחָבֵר וְלֹא בִטַּלְתִּי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי, פַּעַם אַחַת מָכְרָה
(*) כִּפָּה שֶׁל רֹאשָׁה וְהֵבִיאָה יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. תָּאנָא: כְּשֶׁמֵּתָה הִנִּיחָה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת
(*) גַּרְבֵי יַיִן. כְּשֶׁמֵּת הוּא הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן.
נפש יהודה במה הארכת ימים. באיזה זכות: בתוך ארבע אמות של תפלה. אלא היה מרחיק יותר והשתין כי אסור להתפלל בד' אמות של צואה: ולא כניתי שם לחברי. אפילו כינוי דלא הוי גנאי דבכינוי של גנאי אין לו חלק לעולם הבא: כיפה. צעיף: גרבי. חביות גדולות:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת כג, ב): אָמַר רַב כַּהֲנָא: הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה הַוְיָין לוֹ
(*) בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה, הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה, הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן.
נפש יהודה בנים תלמידי חכמים. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר שבת וחנוכה בא אור דתורה:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי
(שם קיח, א): אָמַר רַבִּי: כָּל הַמְקַיֵּם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִצּוֹל מִשָּׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת:
(*) מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹּם וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ,
(*) דִּכְתִיב הָכָא ''יוֹם'' וּכְתִיב הָתָם: ''לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'''
(מלאכי ג, כג). מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג, כְּתִיב הָכָא ''יוֹם'' וּכְתִיב הָתָם: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג''
(יחזקאל לח, יח). מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. כְּתִיב הָכָא ''יוֹם'' וּכְתִיב הָתָם: ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''
(צפניה א, טו).
נפש יהודה חבלו של משיח. כדאמרינן בכתובות דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים חבלי לשון חבלי יולדה: כתיב הכא יום. זכור את יום השבת:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה
(*) בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה''' וגו' וּכְתִיב: ''
(*) נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ''
(ישעיה נח, יד) - לֹא כְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב בֵּיה: ''
(*) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ'' וגו'
(בראשית יג, יז); וְלֹא כְיִצְחָק, דִּכְתִיב בֵּיה: ''כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־
(*) הָאֲרָצֹת הָאֵל''
(שם כו, ג), אֶלָּא כְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בֵּיה: ''וּפָרַצְתָ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה''
(שם כח, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִצּוֹל מִשִּׁעְבוּד מַלְכֻיּוֹת, כְּתִיב הָכָא: ''וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ''
(ישעיה נח, יד) וּכְתִיב הָתָם: ''וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ''
(דברים לג, כט).
נפש יהודה בלי מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב: נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: קום וגו'. לארכה ולרחבה ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ולא יותר:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָת נוֹתְנִים לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִתְעַנַּג עַל־ה' וְיִתֶּן־ לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ''
(תהלים לז, ד). עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ''וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג''
(ישעיה נח, יג), הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תַעֲנוּג שַׁבָּת.
בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? אָמַר רַב: בְּדָגִים גְּדוֹלִים
(*) וְרָאשֵׁי שׁוּמִין
(*) וְתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִּין. וְרַב חִיָּיא בַּר אַשֵּׁי אָמַר: אֲפִילוּ דָּבָר מוּעָט וַעֲשָׂאוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת הֲרֵי עֹנֶג. מַאי הִיא? אָמַר רַב פַּפָּא:
(*) כַּסָּא דְּהַרְסְנָא.
נפש יהודה וראשי שומין. שהיה חשוב להם לאכול שום בלילי שבתות: ותבשיל של תרדין. מין ירק חשוב הוא: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנים בשומן קרביהן ובקמח:
וְגַרְסִינָן הָתָם
(קיט, א): בָּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמֶּה הֵם זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּעַשְּׂרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר''
(דברים יד, כב), עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. וְשֶׁבְּבָבֶל
(*) בַּמֶּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה. וְשֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת בַּמֶּה הֵן זוֹכִין? בְּשָׂכָר שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָת, דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא: פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת
(*) בְּלוּדְקִיָּא וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֻׁלְחָן אֶחָד שֶׁל זָהָב מַשּׂוֹי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ וּקְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת וְצְלוֹחִיוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ וְעָלָיו כָּל מִינֵי מַאֲכָל וְכָל מִינֵי מְגָדִים. וּכְשֶׁהֵן מַנִּיחִין, אוֹמְרִים: ''
(*) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ'' וגו'
(תהלים כד, א). וּכְשֶׁהֵן מְסַלְּקִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים: ''
(*) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וגו'
(שם קטו, טז). אָמַרְתִּי לוֹ: בַּמֶה זָכִיתָ לְכָךְ? אָמַר לִי קַצָּב הָיִיתִי וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה וּשְׁמֵנָה מֵחֲבֵרְתָּהּ, אָמַרְתִּי: זוֹ לְשַׁבָּת. אָמַרְתִּי לוֹ: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ לְכָךְ.
נפש יהודה במה הן זוכין. לעושר גדול כזה: בלודקיא. עיר בחוץ לארץ ומביא לראיה שבחוץ לארץ זוכים העשירים מפני כבוד השבת: לה' הארץ. דאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך שמו בברכת הלחם: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לאחר ברכה על כן האוכל בלא ברכה כאלו נהנה מן קדשי שמים והארץ נתן לבני אדם אחר ברכה על ידי מתנתו נהנינו הטובה הזאת:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(קיח, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת. וְהַדַּעַת נוֹתֶנֶת, כִּי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹבֵת לִכְבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְעַנֵּג גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ בְּשַׁבָּת לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּי לְאַחַר
(*) שֶׁתִּשָּׁאֵר נַפְשׁוֹ בַּת חוֹרִין תִּתְעַנֵּג בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת''
(תהלים צב, א).
נפש יהודה שתשאר נפשו בת חורין. מהמלאכה באלף השביעי שכולו שבת:
וְעִם כָּל זֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּעֹנֶג שַׁבָּת, אִם יִרְאֶה בוֹ חֲלוֹם שֶׁמּוֹרֶה בְתוֹכוֹ שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְזֵרָה, טוֹב הוּא לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ בַיּוֹם - לִשְׁבֹּר גּוּפוֹ וְלִבּוֹ בְּתַעֲנִית, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יא, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(יב, ב): אָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַעֲנִית לַחֲלוֹם
(*) כָּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא:
(*) וּבוֹ בַיּוֹם. אָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת.
נפש יהודה כאש לנעורת. כאש שמבעיר הנעורת של פשתן כך התענית מבטל גזירות שראה בחלום שנגזר עליו על כן אפילו בשבת מותר לצום כדי שיתבטל צער גופו: ובו ביום. שחלם יתענה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ
(*) שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה וְהוֹפְכִין עָלָיו מֵרָעָה לְטוֹבָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ דִּין עֹנֶג שַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵיב
(*) תַּעֲנִיתָא אַתַּעֲנִיתֵיהּ. וּבֵין עֹנֶג שַׁבָּת וּבֵין תַּעֲנִית צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם.
נפש יהודה של שבעים שנה. כלומר מנעוריו יבטלו התענית כי כולי עלמא בתענוג והוא בצער וקשה עליו הדבר: תעניתא אתעניתיה. יתענה למחר ביום ראשון כדי שיכפר עליו שביטל עונג שבת:
פרק שביעי [קסא]
כַּמָּה חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בְּגוּפוֹ וּבִבְנֵי בֵיתוֹ וּבְכָל הַנִּשְׁמָעִין אֵלָיו שֶׁלֹּא יְחַלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁעָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי
(שבת קיט, ב): אָמַר רַב: אֵין דְּלֵקָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא תִכְבֶּה''
(ירמיה יז, כז). מַאי ''לֹא תִכְבֶּה''? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה
(*) שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. אָמַר אַבַּיֵּי: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם
(*) וָאֵחַל בְּתוֹכָם''
(יחזקאל כב, כו).
נפש יהודה שאין בני אדם מצוין לכבותה. והיינו בשבת: ואחל. הקב''ה אמר ואתחלל בזה שחללו השבת:
וְיֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵן חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁהֻתְּרוּ מִפְּנֵי
(*) פִּקוּחַ נֶפֶשׁ. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּיוֹמָא
(פד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת
(*) וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל רְשׁוּת בֵּית דִּין וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם. וְגַם כָּל צָרְכֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בְּפֶרֶק מְפַנִין; וְכָל צָרְכֵי מִילָה הָאֲמוּרִין בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה.
נפש יהודה פקוח נפש. כל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת נפש מפקחים תרגום להשליך אבנים לפקחא דגור אבנין: והזריז. להציל מיד הנפש אף על פי שחלל שבת:
וּשְׁמִירַת שַׁבָּת מְכַבָּה הַדְּלֵקָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי
(שבת קכא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה שֶׁנָּפְלָה דְלֵקָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן סִמַּאי, וּבָאוּ אַנְשֵׁי גַסְטְרָא
(פירוש: שלטון) שֶׁל צִפּוֹרִי לְכַבּוֹתָהּ, מִפְּנֵי
(*) שֶׁאַפֹּטְרוֹפּוּס שֶׁל מֶלֶךְ הָיָה - וְלֹא הֵנִיחָן מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וְכִבּוּהָ. וְלָעֶרֶב שִׁגֵּר לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁנֵי סְלָעִים
(*) וְלָאַפֹּטְרוֹפּוּס שֶׁבָּהֶם חֲמִשִּׁים סְלָעִים. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיָה צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: אִם בָּא לְכַבּוֹת
(*) אֵין אוֹמְרִין לוֹ כַבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה.
נפש יהודה שאפוטרופוס של מלך היה. יוסף בן סימאי: ולאפוטרופוס שלהם. הראש מן אותן שבאין לכבותו: אין אומרין לו כבה ולא תכבה. לכתחלה אסור לומר לעובד כוכבים ומזלות רבנן גזרו אמירה משום שבות אבל אם בא מעצמו אין צריך למחות בידו אלא יניחנו לעשות:
וּשְׂכַר הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ גָדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(קיח, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה
(*) כֶּאֱנוֹשׁ, מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה־זֹּאת וגו' שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ''
(ישעיה נו, ב), אַל תִּקְרֵי ''מֵחַלְּלוֹ'', אֶלָּא מָחוּל לוֹ.
נפש יהודה כאנוש. כדור אנוש שהתחילו לעבוד כוכבים ומזלות:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ''אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא שָׁלְטָה בָהֶם אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְּהִי בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט'' וגו'
(שמות טז, כז) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וַיָּבֹא עֲמָלֵק''
(שם יז, ח).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיָּד נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת־שַׁבְּתוֹתַי'' וגו'
(ישעיה נו, ד) וּכְתִיב בַּתְרֵיה: ''וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי''
(שם שם, ז).
הכלל החמישי בכבוד אב ואם
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּחִיּוּב כִּבּוּדָם וּמוֹרָאָם; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּעִנְיַן אֵיכוּתוֹ.
החלק הראשון בחיוב כבודם ומוראם
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קסב]
גְּדוֹלָה מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁקָּרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאָב וָאֵם שֻׁתָּפִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיצִירַת הַוָּלָד, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת
(לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִים יֵשׁ בָּאָדָם: אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָבִיו מַזְרִיעַ לֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת וְגִידִים וְצִפָּרְנַיִם וּמֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם, שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וְדָם וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה
(*) וּקְלַסְתֵּר פָּנִים וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וְדִבּוּר שְׂפָתַיִם וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וְדַעַת וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ - וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ מוּנָח לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) פּוּץ מִלְחָא וּשְׁדֵי בִּשְׂרָא לְכַלְבָּא
(פירוש: השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים).
נפש יהודה קלסתר. זיו הצורה ומראית העין שאף על פי שנבראת העין מן האב ואם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ושפתים ואזנים ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר ועוד כמה בני אדם חיים חרשים ואלמים וסומים אף על פי שיש להם האברים: פוץ מלחא וכו'. כך הנשמה היא המלח לגוף לקיימו כיון שהלכה מסריח הגוף:
וְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(ל, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיכֶם וְכִבְּדוּנִי. תַּנְיָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי
(*) שֶׁמְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים, לְפִיכָךְ הִקְדִים הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב לְכִבּוּד אֵם. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מִתְיָרֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מִאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּלַמְּדוֹ תוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב מוֹרָאַת אֵם לְמוֹרָאַת אָב. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁלֹּא דַרְתִּי בֵּינֵיכֶם, שֶׁאִלְמָלֵי דַרְתִּי בֵּינֵיכֶם צִעֲרוּנִי.
נפש יהודה משדלתו. מפתה אותו כי יפתה תרגום ישדל:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם, תָּנוּ רַבָּנָן: נֶאֱמַר: ''כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ'' וגו'
(שמות כ, יב) וְנֶאֱמַר: ''כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ''
(משלי ג, ט), הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לְכִבּוּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמַר: ''אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ''
(ויקרא יט, ג) וְאָמַר: ''אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא''
(דברים ו, יג), הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: ''וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ''
(שמות כא, יז) וְנֶאֱמַר: ''אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו''
(ויקרא כד, טו), הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל
(*) בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר.
(*) וְכֵן בַּדִּין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שֻׁתָּפִין בּוֹ.
נפש יהודה בהכאה ודאי אי אפשר. להקישם שאין שייך הכאה כלפי מעלה: וכן בדין. שהוקשו לכבוד ומורא על הבן שהרי אף הם אב ואם שותפין למקום כמו הבן מכל מקום מחוייבין ליראה אותו לחלקו יותר וכן אין שייך לומר הכבוד והמורא להקב''ה כדין כבוד אב ואם כמו שאמר איזה כבוד ואיזה מורא אלא בדין שותפין לבד בזה השוו להדדי שאין לומר אל ישב ואל ידבר בהקב''ה כמו באביו וכן בכולם:
וְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי דְקִדּוּשִׁין
(פ"א, ה'ז): תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֶעֱדִיפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכִּבּוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ'' וְגַם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אִם יֵשׁ לְךָ אַתָּה חַיָּב וְאִם לָאו אֵין אַתָּה חַיָּב. וְנֶאֱמַר: ''כַּבֵּד אֶת־ אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ'', בֵּין יֵשׁ לְךָ וּבֵין אֵין לְךָ וַאֲפִלּוּ אַתָּה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים.
נפש יהודה כבד את ה' מהונך. מממון שלך אם יש לך:
וּבְמוֹרָא גַּם כֵּן כְּתִיב: ''אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא'' וּכְתִיב: ''אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ'' וּבַשֵּׁם כְּתִיב: ''וְנֹקֵב שֵׁם־ה' מוֹת יוּמָת''
(ויקרא כד, טז) וּבְאָב וָאֵם כְּתִיב: ''וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת'', בִּשְׁבִיל שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבּוּדוֹ לְכִבּוּד אָב וָאֵם. הָא לָמַדְתָּ כַּמָּה חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בַּדָּבָר.
פרק שני [קסג]
דִּבּוּר ''כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ''
(שמות כ, יב), הוּא דִּבּוּר הַחֲמִישִׁי בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וְהָאַרְבָּעָה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִצַּד עַצְמוֹ, הוּא יִתְבָּרַךְ, וּבִכְבוֹדוֹ. וְזֶה הַחֲמִישִּׁי הָיָה כִּבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים מִדִּבְרֵי מוּסְרֵי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ. וְאָמְרוּ, שֶׁהַחֲמִשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ בְּלוּחַ אֶחָד וְהַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים הָיוּ בְּלוּחַ שֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁרָמְזוּ בְּסֵפֶר יְצִירָה, בְּאָמְרָם:
(*) עֶשֶׂר סְפִירוֹת
(*) בְּלִי מָה כְּמִסְפַּר עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת, חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ וּבְרִית מְכֻוֶּנֶת בָּאֶמְצַע. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁהַחֲמִשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים כְּנֶגֶד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהָאַחֲרוֹנִים כְּנֶגֶד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה. וְאוּלַי לָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: שְׁנֵי לוּחוֹת
(*) כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּכְנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה וּכְנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִים וּכְנֶגֶד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת.
(*) וְהַכֹּל חוֹזֵר אֶל מָקוֹם אֶחָד. נִמְצָא כִּי בְכָל עִנְיָן דִבּוּר
(*) חֲמִישִׁי שֶׁל ''כַּבֵּד'' מְצֹרָף לָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם יִתְבָּרַךְ. עַל כֵּן אָמְרוּ, שֶׁהוּקַשׁ כִּבּוּדָם לְכִבּוּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
נפש יהודה עשר ספירות בלי מה. אף על פי שמונין עשר ספירות אין זה רק על ידי מעשי ה': בלי מה. בלתי שום דבר בעולם שיש להשיג מעצמות הקב''ה שאין נופל עליו מספר וכן כתובים באצבע אלהים בעשרת הדברות ואומרים חמש דברות נגד חמש אצבעות כל זה נאמר רק על מעשיו ולא שיש כזה בהקב''ה רק נאמר על השגת הבנת האדם לוחות הברית כתובים באצבע אלהים בדברים האלו כרת ברית עם ישראל: כנגד שמים וארץ. גוף ונשמה חתן וכלה הקב''ה וישראל וכנגדן שני שושבינים משה ואהרן וכנגדן שני עולמות עולם הזה והעולם הבא גן עדן התחתון והעליון והתורה שבכתב ובעל פה: והכל חוזר אל מקום אחד. שנכלל ונרמז זה בזה ונעוץ זה בזה והכל מהקב''ה: חמישי של כבד. הדבור החמישי שהוא כבוד אב ואם הוא בסוף הלוח הראשון נגד הדבור של אנכי ה' אלהיך שהוא בראש הלוח הראשון:
וְעוֹד מָצִינּוּ כִּי בְמַאֲמָר זֶה חָזְרוּ וְהוֹדוּ הָאֻמּוֹת לְמַאֲמָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לא, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה רַבָּה אַפִּתְחָא דְבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: ''יוֹדוּךָ ה' כָּל־מַלְכֵי־אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי־פִיךָ''
(תהלים קלח, ד)? מַאֲמָר פִּיךָ לֹא נֶאֱמַר
(*) אֶלָּא ''אִמְרֵי פִיךָ'', בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''אָנֹכִי'' וְ''לֹא יִהְיֶה לְךָ''
(שמות כ, ב־ג), אָמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ''כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ''
(*) חָזְרוּ וְהוֹדוּ לְמַאֲמָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מֵהָכָא, ''
(*) רֹאשׁ־דְּבָרְךָ אֱמֶת''
(תהלים קיט, קס), וְלֹא סוֹף דְּבָרְךָ? אֶלָּא, מַה סּוֹף דְּבָרְךָ אֱמֶת, אַף רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת.
נפש יהודה אלא אמרי פיך. משמע על ידי דבור אחד לא הודו להקדוש ב''ה עד ששמעו כולם: חזרו והודו. כל שכן שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו וחייו ומותו מסורין בידו: ראש דברך אמת. לא הוזקק הכתוב לומר ראש אלא דברך אמת אלא לפי שהיו מרננים אחר דברים הראשונים לומר לכבודו הזהיר ולאחר זמן חזרו והודו כששמעו סוף דבריו למדו שראש דבריו אמת:
(*) וּבְדִבּוּר זֶה נִכְתַּב מַתַּן שְׂכָרם בְּפֵרוּשׁ בְּמַתַּן תּוֹרָה, וְלֹא בַּדִּבּוּרִים הָאֲחֵרִים. וְאִם בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶם: ''לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ''
(דברים ה, טז) וּבַדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּתִיב: ''לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ''
(שמות כ, יב) לְבַדּוֹ, עַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה
(נד, ב): שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עָגוּל אֶת רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב וּבַשְּׁנִיּוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי מִפְּנֵי מַה לֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב, שְׁאָלֵנִי אִם אֲנִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו? תֵּלֵךְ אֵצֶל רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה רָגִיל בְּאַגָּדָה. אֲזַל לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר תַּנְחוּם, אֲחִי אִמּוֹ שֶׁל רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא וְאָמְרֵי לָהּ אֲבִי אִמּוֹ שֶׁל רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: הוֹאִיל וְסוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְכִי סוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר מַאי הֲוֵי? אָמַר רַב אַשֵּׁי אִם כֵּן, חַס וְשָׁלוֹם,
(*) שֶׁמָּא פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל.
נפש יהודה ובדבור זה. כבד את אביך: שמא פסקה טובה. אם היה כתוב בלוחות למען ייטב לך ונשברו:
וְהָאֲרִיכוּת יָמִים וְהַטּוֹב שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּמִצְוָה זֹאת אֵינוֹ בִּלְבַד בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַף לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת חֻלִּין
(קמב, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה
(*) שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ,
(*) שֶׁאֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָּהּ. בְּכִבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: ''לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ'' וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן כְּתִיב: ''לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים''
(דברים כב, ז) - הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גוֹזָלוֹת, וְעָלָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבְחָזְרוֹ נָפַל וָמֵת - הֵיכָן הֲטָבָתוֹ שֶׁל זֶה וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמִים שֶׁל זֶה? אֶלָא, ''לְמַעַן יִיטַב לָךְ'', לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, ''וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'', לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.
נפש יהודה שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן: שאין תחיית המתים תלויה. באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא:
(*) וְ
(*) דִלְמָא לָא הֲוָה הָכֵי? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חֲזָא. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה?
(*) מַחֲשָׁבָה רָעָה
(*) אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה, דִּכְתִיב: ''
(*) לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם''
(יחזקאל יד, ה) וַאֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: זוֹ מַחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדָה זָרָה? אִיהוּ נַמֵּי הָכֵי קָאָמַר: אִי אִיכָּא
(*) שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא, אַמַּאי לָא אָגֵין מִצְוָה דְּלָא לֵיתֵי לִידֵי הִרְהוּרָא. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין? הָתָם בַּהֲלִיכָתָן שָׁאנֵי.
(*) וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵין נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן? הָתָם סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה דִּקְבִיעַ הֶזֵּיקֵיהּ; וְהֵיכָא דִקְבִיעַ הֶזֵּיקֵיהּ לָא הֲוָה לֵיהּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל
(*) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי''
(שמואל־א טז, ב).
נפש יהודה ודלמא לא הוי הכי. לא אירע כזה הדבר לעולם אלא מאריכין ימיו ושנותיו ממש בעולם הזה: ודלמא. אותה שעה מהרהר בעבירה הוה ולא היה לבו לשמים ועל כן נפל. ומשני: מחשבה רעה. בלא מעשה: אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. לענוש עליו: למען תפוש. שתפשו בלבם הרהור עבודת כוכבים ומזלות דבהא משתעי קרא ונענש עליו: שכר מצוה. היה לו להגין עליו שלא לבא לידי הרהור ויענש: והאמר רבי אלעזר וכו'. והיכי אמרינן דר' יעקב מעשה חזא: איך אלך. ואף על גב דבשליחותא דמקום הלך הוה מסתפי מהזיקא דקביעא:
אָמַר רַב יוֹסֵף:
(*) אִלְמָלֵא דָרְשֵׁיהּ ''אַחֵר'' לְהַאי קְרָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּרְתֵּיהּ לָא חָטָא. מַאי חָזָא? אִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) כִּי הַאי מַעֲשֶׂה חֲזָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: לִישְׁנָא דְּגַבְרָא רַבָּה הֲוָה חֲזָא, דַּהֲוָה גָרֵיר לָהּ
(*) דָּבָר אַחֵר, אָמַר: פֶּה מֵפִיק מַרְגָלִיּוֹת
(*) יִלְחוֹךְ עָפָר! וְהוּא לֹא יָדַע - ''לְמַעַן יִיטַב לָךְ'', לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, ''וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'', לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.
נפש יהודה אלמלא דרשיה אחר. הוא אלישע להאי קרא דלמען ייטב לך בעולם הבא לא חטא: כי האי מעשה חזא. ואמר אין שכר בעולם ויצא לתרבות רעה: דבר אחר. חזיר גריר הלשון של רבי חוצפית כשצוה הקיסר לחתכו: ילחוך. כמו ילחכו הקהל כלומר יגרור ויתלכלך בעפר:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּעִנְיַן אֵיכוּתוֹ
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קסד]
כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו כָּךְ חַיָּב לְכַבְּדוֹ לְאַחַר מִיתָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מְכַבְּדוֹ בְחַיָּיו, מְכַבְּדוֹ לְאַחַר מִיתָה, בְּחַיָּיו כֵּיצַד?
(*) הַנִּשְׁמַע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם, לֹא יֹאמַר:
(*) שְׁלָחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בִּכְבוֹד אַבָּא. בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר: כָּךְ אָמַר אַבָּא, אֶלָּא: כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי,
(*) הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ. וְהַנֵּי מִילֵי
(*) תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ אוֹמֵר: זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה הנשמע בדבר אביו למקום. אם מכיר באנשי המקום שמכבדין אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שיכבדוהו כאביו אלא יתלה הכבוד באביו: שלחוני בשביל עצמי. שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו וכן כשכותב כתב לאדם יחתום כך בסוף חתימתו: תוך שנים עשר חודש. מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י''ב חודש:
תָּנוּ רַבָּנָן: חָכָם
(*) מְשַׁנֶּה שֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ, תֻּרְגְּמָן אֵינוֹ מְשַׁנֶּה לֹא שֵׁם אָבִיו וְלֹא שֵׁם רַבּוֹ.
(*) אֲבוּהָ דְמָאן?
(*) אִילֵימָא אֲבוּהָ דִּמְתוּרְגְמָן,
(*) אָטוּ תֻּרְגְמָן לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: שֵׁם אָבִיו שֶׁל חָכָם וְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל חָכָם. כִּי הָא דְמַר בַּר רַב אַשֵּׁי,
(*) כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּפִרְקָא, אִיהוּ אָמַר: ''כָּךְ אָמַר אַבָּא וּמָרִי'' וַאֲמוֹרָאֵי כָּךְ אָמְרֵי: ''כָּךְ אָמַר רַב אַשֵּׁי''.
נפש יהודה משנה שם אביו ושם רבו. חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש למתורגמן והוא משמיע משנה שם אביו ושם רבו אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו לוחש למתורגמן כך אמר אבא מורי כך אמר רבי ומורי אבל המתורגמן המשמיע לרבים אינו משנה אלא מכנהו בשמו ואומר כך אמר פלוני: אבוה דמאן. אין המתורגמן משנה: אילימא אבוה דמתורגמן. אם לוחש לו חכם דבר הלכה בשם אביו של תורגמן להשמיע לרבים בשם אומרה לא ישנה לומר כך אמר אבא מורי אלא קוראו בשמו: אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא. לכבד את אביו: כי הוה יתיב בפרקא. ולומר דבר הלכה לתורגמן בשם רב אשי אביו איהו אמר לתורגמן כך אמר אבא מורי ואמוריה כשהוא משמיע לרבים בשם אומרו אומר כך אמר רב אשי ואינו אומר כך אמר אביו ואדוניו של חכם:
תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזוֹ מוֹרָא וְאֵי זֶהוּ כִּבּוּד? מוֹרָא,
(*) לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו
(*) וְלֹא מַכְרִיעוֹ. כִּבּוּד, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מַלְבִּישׁוֹ וּמְכַסֵּהוּ, מַכְנִיס וּמוֹצִיא.
(*) מִשֶּׁל מִי? רַב יְהוּדָה אָמַר: מִשֶּׁל בֵּן. רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר: מִשֶּׁל אָב. אוֹרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב יְהוּדָה וְאָמְרֵי רַב יִרְמִיָּה כְּמָאן דַּאֲמַר מִשֶּׁל אָב. וְכֵן הֲלָכָה.
נפש יהודה לא עומד במקומו. במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה: ולא מכריעו. אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני: משל מי. מאכיל בנו לאביו ומשקהו ומכבדו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו לְעוֹלָם, כְּשֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, שֶׁיַּעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אַל יִשְׁמַע לוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת
(לב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו: הִטָּמֵא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחֲזִיר אֲבֵדָה, יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־ שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ
(*) אני ה''
(יקרא יט, ג), כֻּלְּכֶם חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי. טַעֲמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא, ''אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ'', הָא לָאו הָכֵי
(*) הֲוָה אֲמֵינָא דְּצָיֵת לֵיהּ -
(*) וְאַמַּאי, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא וְאֵין עֲשֵׂה דוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל
(*) וְהוּקַשׁ כְּבוֹדוֹ לִכְבוֹד הַמָּקוֹם, דִּכְתִיב: ''כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ''
(משלי ג,ט) וּכְתִיב: ''כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ''
(שמות כ, יב), אֵימָא לְצַיֵּת לֵיהּ, קָא מַשְׁמָע לָן.
נפש יהודה אני ה'. אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על ד''ת לחלל שבת אל תשמע לו: הוה אמינא דציית ליה. דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם ואין צריך לטרוח להשיב אבידת חבירו כי יראה תועה בדרך: ואמאי. ציית ליה אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם עשה ולא תוכל להתעלם לא תעשה ואין עשה דכיבוד דחי עשה ולא תעשה: והוקש כבודו. בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך:
וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לב, א) רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מַתְיָא אוֹמֵר:
(*) אַבָּא אוֹמֵר ''הַשְׁקֵינִי מַיִם'' וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹת, מַנִּיחַ אֲנִי כְבוֹד אַבָּא וְעוֹשֶׂה אֲנִי אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁאֲנִי וְאַבָּא חַיָּבִים בִּדְבַר מִצְוָה. אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֶפְשָׁר לֵעֲשׂוֹת עַל־יְדֵי אֲחֵרִים - תֵּעָשֶׂה עַל־יְדֵי אֲחֵרִים וְעוֹסֵק בִּכְבוֹד אָבִיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר מַתְּנָא: הֲלָכָה כְּאִיסֵי בֶּן יְהוּדָה.
נפש יהודה אבא אומר. ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה:
וְאִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁעוֹבֵר אָבִיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אַל יְדַבֵּר עִמּוֹ כְּמוֹ עִם אָדָם אַחֵר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(שם): תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: אַבָּא, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא: כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה. כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה,
(*) צְעוּרֵי קָא מְצַעֵר לֵיהּ. אֶלָּא כָּךְ יֹאמַר:
(*) מִקְרָא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ הוּא.
נפש יהודה צעורי קא מצער ליה. והרי הוא כאומר לו עברת על דברי תורה: מקרא שכתוב בתורה כך הוא. ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהוּקַשׁ כְּבוֹד אָבִיו לִכְבוֹד הַמָּקוֹם, רַבּוֹ קוֹדֵם לוֹ לְכָל דָּבָר, זוּלָתִי אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת
(לג, א): אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, אֲבֵדַת רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו, שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה. וְרַבּוֹ, שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֲבֵדַת אָבִיו קוֹדֶמֶת. וּכְשֶׁיִּהְיוּ אָבִיו וְרַבּוֹ מַשִּׂיאִין מַשְּׂאוֹי, פּוֹרֵק אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ אֶת שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשְּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. אֲבָל אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.
פרק שני [קסה]
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְהֵם מְצֻוִּים בְּמִצְוָה זוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה הַדְּבָרִים, יֵשׁ לָהֶם לִדְרֹשׁ קַל וָחֹמֶר מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין בַּדָּבָר וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׂכָרָן כָּךְ, הַמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּל שֶׁכֵּן שֶׁשְׂכָרוֹ כִּפְלֵי כִּפְלַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לא, א): בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב עוּלָא: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם?
אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה גּוֹי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָה בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, שֶׁפַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד
(*) בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר; וְרַב כַּהֲנָא מַתְנֵי: בְּמֵאָה רִבּוֹא שָׂכָר. וְהָיָה אָבִיו יָשֵׁן וְהָיוּ הַמַּפְתְּחוֹת מוּנָחִים
(*) תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. לְשָׁנָה אֲחֶרֶת נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ, נוֹלְדָה לוֹ פָרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָכֶם, שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֶלָּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מִי
(*) שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּךְ, מִי שֶׁמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה.
נפש יהודה בששים רבוא שכר. היה משתכר בה ס' רבוא דינרי זהב אם היה מוכרה להם בפעם הזאת: תחת מראשותיו של אביו. והוא היה ישן ולא רצה לנערו משנתו שהיה זה צער לאביו לנעור משנתו: שאינו מצווה ועושה. כך שילם לו הקדוש ברוך הוא שכרו:
אָמַר
(*) רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: מָאן דַּאֲמַר לִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דַּאֲמַר: סוּמָא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת,
(*) עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן,
(*) דַּאֲמַר: לָא מִפַקְדָנָא - וְקָא עֲבֵידְנָא; הַשְׁתָּא דְשַׁמְעִיתָהּ לְהָא דַאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מָאן דַּאֲמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר פַּעַם אַחַת, הָיָה לָבוּשׁ
(*) סִירְקוֹן שֶׁל זָהָב וְיוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמָא, וּבָאת אִמּוֹ וּקְרַעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקָה לוֹ בְּפָנָיו וְלֹא הִכְלִימָהּ.
נפש יהודה רב יוסף. סגי נהור הוה ואמר: עבידנא יומא טבא לרבנן. סעודה לתלמידים: דאמרי לא מפקדנא. איני מצווה ואף על פי כן אני עושה מצות ושכרי כפלים: סירקון. לבוש של זהב מרוקם בחוטי זהב:
וַאֲמְרִינָן הָתָם
(לב, א): שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל
(*) אַרְנָקִי וִיזְרְקֶנּוּ לַיָּם לְפָנָיו וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ.
נפש יהודה ארנקי. כיס מלא זהב יחטוף אביו ממנו ויזרקו לים:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַבְּדֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כָּל אֶחָד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(לא, א): תָּאנֵי אֲבִימֵי בְּרֵיהּ דְרַבִּי אֲבָהוּ: יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פִּסְיוֹנֵי
(פירוש: מין עוף שמן) (*) וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם,
(*) וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְרֵחַיִם וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד.
(*) חֲמִשָּׁה בְּנֵי סָמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו. וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲבוּהָ קָרֵי עַל בָּבָא, רָהֵיט וַאֲזֵיל וּפָתַח לֵיהּ וַאֲמַר ''
(*) אִין אִין'' עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיָין מַיָּא. אַדְּאַיתִי לֵיהּ נִמְנֵם,
(*) גָּחִין קָאִי עֲלֵיהּ עַד דְּאִיתְעָר.
(*) אִסְתַּיְעָא מִלְתָא וְדָרַשׁ ''מִזְמוֹר לְאָסָף'', ''קִינָה לְאָסָף'' מִבָּעֵי לֵיהּ.
נפש יהודה וטורדו מן העולם. ובא על ידו לגיהנם שנענש על שמראה לו צרות עין בסעודתו: ויש מטחינו ברחים. שהיא מלאכה קשה לאביו ובא לעולם הבא משום שמכבדו בדברים טובים ונחומים והמלאכה המוטל עליו בלשון רכה ומראה שהיא לו צורך שעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובירושלמי גרס מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו בני מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול כדרך כלבים דמדשין ואוכלין הראהו שקשה לו. ושוב מעשה באחד שהיה טוחן ברחים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזותך טב לך דעבדין לי ואם למלקי טב לך דעבדין לי: חמשה בני סמכי הוו ליה לאבימי. בחיי אביו שהיו רבנים סמוכים ואפילו הכי כי הוה קרי ר' אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו לאביו ואינו מניח לאחד מבניו לילך: אין אין. באתי באתי ואפתח לך: גחין. כשראה שאביו ישן היה עומד אצלו בהשתחויה עד שינעור ליתן לו המים: אסתיעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין במדרש במזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי''מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך קינה מבעי ליה ודרש כך שאמר אסף השירה על שכילה הקב''ה חמתו על עצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה לישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' חמתו ויצת אש בציון:
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְאַבַּיֵּי:
(*) כְּגוֹן אֲנָא, עַד דְּאַתִּינָא מִבֵּי רַב, אַבָּא מַדְלַי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מָזְגָא לִי חַמְרָא, הֵיכֵי אֶעֱבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: מֵאִמָּךְ קַבֵּל מֵאָבוּךְ לָא תְקַבֵּל,
(*) כֵּיוָן דְּבַר תּוֹרָה הוּא חָלְשָׁא דַעְתֵּיהּ.
נפש יהודה כגון אנא. שאני אהוב לאבי ויקר לאמי ועושין לי זאת אבי מכין לי כוס ואמי מתקן לי כוס לשתות מה אעביד: כיון דבר תורה הוא חלש דעתיה. אם תקבל ממנו:
רַבִּי טַרְפוֹן הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵנָה.
(*) וְכָל אֵימַת דַּהֲוָת בָּעְיָא לְמֵיסַק לְפוּרְיָא, גָּחִין וְסָלְקָא עֲלֵיהּ. אֲתָא קָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרָשָׁא. אָמְרוּ לֵיהּ: עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד אָב וָאֵם; כְּלוּם זָרְקָה אַרְנָקִי בְּפָנֶיךָ וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ?
נפש יהודה וכל אימת. בכל עת שאמו רצתה לילך לשכב במטה היה ר' טרפון משתחוה כדי שאמו תדרוך עליו וממנו למטה:
רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה שָׁמַע קָל כָּרְעָא דְאִמֵּיהּ, אָמַר: אֵיקוּם מִקַּמֵי שְׁכִינָה דְאָתְיָא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָמְאָן. רַבִּי יוֹחָנָן. עִבַּרְתּוֹ אִמּוֹ מֵת אָבִיו, יְלָדַתּוּ - מֵתָה אִמּוֹ. וְכֵן אַבַּיֵּי. וְהָאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אִמָּא?
(*) הַהִיא מַרְבִּיתֵיה הֲוָת.
נפש יהודה אשרי מי שלא חמאן. מי שלא ראה אביו ואמו שאי אפשר לו לקיים כבודן ככל הצורך והוא נענש עליהם: ההיא מרביתיה הות. כיון שמתה אמו היא מגדלתו:
רַב אַסֵי הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵנָה. אָמְרָה לֵיהּ: בָּעֵינָא תַּכְשִׁיטִין, עֲבִיד לָהּ: בָּעֵינָא גַבְרָא,
(*) אִיעַיֵין לָךְ; בָּעֵינָא גַבְרָא דְּשָׁפִיר כְּוָתָךְ, שָׁבְקָה וְאָזַל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. שָׁמַע דְּקָא סָלְקָא וְאָזְלָא אֲבַּתְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתְּרַח
(*) פּוּרְתָא,
(*) הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסֵּי, נִתְרַצֵּית לָצֵאת, הַמָּקוֹם יַחְזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, מִרְתַּח רָתַח? - מַאי אֲמַר לָךְ? - הַמָּקוֹם יַחְזִירְךָ לְשָׁלוֹם - אִי אִיתָא דְרָתַח לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לָךְ. אַדְּהָכֵי וְהָכֵי שָׁמַע
(*) דַּאֲרוֹנָא קָא אָתֵי, אֲמַר: אִי יָדְעִי לָא נָפְקִי.
נפש יהודה איעיין לך. אלך ואבקש אחד. ארתח פורתא. ר' יוחנן: הדר אתא. רב אסי אמר ליה ר' יוחנן נתרצית לצאת סבר היה שדעתו לחזור למקומו לבבל אמר ליה רב אסי לר' אלעזר דלמא ח''ו מרתח רתח עלי ר' יוחנן וגם יש לומר רב אסי ארתח פורתא על שלא השיב לו תשבוה. וי''מ לשון עיכוב פירוש שהמתין רב אסי מעט והדר בא ליטול רשות מר' יוחנן תרגום וייחל עוד ואוריך עוד: דארונא. של אמו בא הובא לקבור בארץ ישראל:
לָמַדְנוּ מִכָּל מַעֲשִׂיּוֹת אֵלּוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בַּדָּבָר הַזֶּה וְיִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים.
הכלל הששי: לשא אשה
וְנֶחֱלָק לְשִׁשָּׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בַּזְּמָן הָרָאוּי לְזִוּוּג; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, אֵיכוּת הַזִּוּוּג; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּימֵי הַזִּוּוּג; הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, בְּהַנְהָגָתָם; הַחֵלֶק הַחֲמִישִׁי, בְּדֶרֶךְ הַחִבּוּר; הַחֵלֶק הַשִּׁשִּׁי, בִּקְדֻשַּׁת הַחִבּוּר.
החלק הראשון בזמן הראוי לזווג
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קסו]
הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, כְּדֵי לְמוֹנְעוֹ
(*) מִן הַחֵטְא וּלְחַנְּכוֹ בְּיִשּׁוּב דַּעַת וּלְהַכְנִיסוֹ בְּמִצְוַת
(*) קִיּוּם הַמִּין. וְהֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ לָזֶה סְמָךְ מִן הַפָּסוּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ
(*) וְלִפְדּוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מִכְּלָל גִּדּוּל הַבֵּן
(סימן פד). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם ל, ב): לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מִנָּא לָן? דִּכְתִיב בְּיִרְמִיָּהוּ
(כט, ו): ''קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים''. בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ - בְּיָדוֹ,
(*) בְּנוֹתָיו מִי הֲווּ בְּיָדוֹ? הָכֵי קָאָמַר,
(*) לֵיתוֹב לְהוּ מִידֵי כִּי הֵיכֵי דְּלֵיתֵיהּ וְיִנְסְבוּהָ.
נפש יהודה מן החטא. של זנות או הרהור זנות: קיום המין. שהוא לצורך גופו להוליד בנים: לפדותו. בה' סלעים אם בכור הוא: בנותיו מי הוו בידו. בתמיה כלום יוכל להרגיל לה אנשים להשיאה דאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים: ליתוב להו מידי. שיתנו אבות לבנות תכשיטין ומלבושין יפין ונדוניא כי היכי דלנסבוה:
וּזְמַן הָרָאוּי לְזִוּוּג הוּא הַטּוֹב כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַקְדִּים קֹדֶם שֶׁיִּתְגַּבֵר עָלָיו יִצְרוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(כט, ב): מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתְךָ הֲבִיאֵהוּ לִי. כִּי אֲתָא,
(*) חָזְיֵהּ דְלָא פָרִיס סוּדְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא פָרִיס מַר סוּדְרָא? אֲמַר לֵיהּ, דְּלָא נְסִיבְנָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תֶחְזֵי לְאַפִּי עַד דְּנָסְבָת. רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב הוּנָא: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה - כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. בַּעֲבֵרָה סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא, כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵרָה.
נפש יהודה חזייה. רב הונא לרב המנונא דלא פריס סודר טלית על ראשו כדרך הנשואין:
אָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא, אָמַר: תִּפַּח עַצְמוֹתָיו.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דַּעֲדִיפְנָא מֵחַבְרָאִי, דִּנְסִיבְנָא בְּשִׁתְּסָר; וְאִי נְסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסָר הֲוָה אֲמֵינָא לֵיהּ
(*) לְשָׂטָן: גִּירָא בְּעֵינֵיךָ. וְעַל זֶה אָמְרוּ, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סג, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא אָדָם אִשָּׁה עֲוֹנוֹתָיו
(*) מִתְפַּקְּקִין
(פירוש: מסתתמין), שֶׁנֶּאֱמַר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'' וגו'
(משלי יח, כב).
נפש יהודה לשטן גירא בעיניך. כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירע שיחטיאני על שנשאתי אשה כי הייתי בן ששה עשר שנים ושוב אין יצר הרע שולט בי: מתפקקין. נסתמין כמו פוקקין הנקבים:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלִּמּוּד תּוֹרָה גָדוֹל מִכָּל הַמִּצְוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן לְחִנּוּךְ הַנַּעַר, יֵשׁ לְךָ זְמַן שֶׁנִּשּׂוּאֵי אִשָּׁה קוֹדְמִין, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם
(קדושין כט, ב): לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִישָׂא אִשָּׁה - יִלְמַד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא אִשָּׁה - נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמַד תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
(*) רֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלָא פְלִיגֵי,
(*) הָא לָן וְהָא
(*) לְהוּ.
נפש יהודה רחיים בצוארו. כלומר עול אשתו עליו להסתפק לה כל צרכיה ואיך יוכל לעסוק בתורה: הא לן. בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלין עליו נושא אשה דהוי בלא הרהור ואחר כך הולך ולומד תורה: להו. לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם אם נושא אשה יהא צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלו אותו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל
(עב, ב): ''יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד''
(תהלים יט, י), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה. מַאי הִיא?
(*) נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה.
נפש יהודה נושא אשה. אז ניצול מהרהור עבירה:
וְהַזְּמַן הַבֵּינוֹנִי לָאִישׁ
(*) שֶׁאֵינוֹ שָׁטוּף בְּיִצְרוֹ הוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וּסְמַךְ לָזֶה ''וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ יִקָּח''
(ויקרא כא, יג), מִנְיַן ''וְהוּ''א''. וְכֵן אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ה
(כא): בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לְחֻפָּה. לְפִי שֶׁהוּא בָחוּר, קֹדֶם שֶׁיִּתְגַּבֵר עָלָיו יִצְרוֹ, אֲבָל תְּהֵא טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ, בְּנוֹ בְכוֹרוֹ, בִּקְדֻשָּׁה.
(*) וְאִם יְאַחֵר מִזְּמַן הַזֶּה, יִכְבֹּשׁ יִצְרוֹ וְיַמְתִּין
(*) עַד יַתְחִיל זַרְעוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנָה כְּשֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וּמֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה רְאוּבֵן בְּנוֹ ''רֵאשִׁית אוֹנוֹ'', לְפִי שֶׁהָיְתָה טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ. וְגַם אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו. וְעַל כֵּן הָיָה זַרְעוֹ קָדוֹשׁ.
נפש יהודה שאינו שטוף ביצרו. שעדיין אין יצרו מתגבר עליו לזנות: אם יאחר. מזמן י''ח ולא נשא אשה: עד יתחיל זרעו. עד שישא אשה ויהיה אז תחלת זרעו ראשית אונו:
וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בֵּין אֵרוּסִין לְחֻפָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּאֶמְצַע לִידֵי הִרְהוּר, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(דר"כ ה, מד): רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר: ''
(*) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב''
(משלי יג, יב), זֶה
(הנושא) [הַמְאָרֵס] אִשָּׁה וְנוֹטְלָהּ לְאַחַר זְמַן: ''וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה''
(שם), זֶה הַמְאָרֵס אִשָּׁה וְנוֹטְלָהּ מִיָּד.
נפש יהודה תוחלת. דבר שהוא מקוה ומצפה להשיג והוא מאחר לבא לו מחלת לבו שהוא מהרהר בה ובא לידי חטא:
פרק שני [קסז]
''טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו''
(איכה ג, כז) וְדָרְשׁוּ זַ''ל: ''עֹל'' זֶה אִשָּׁה. רוֹצֶה לוֹמַר, טוֹב לַגֶּבֶר שֶׁיִּסְבֹּל עֹל הָאִשָּׁה מִנְּעוּרָיו וְיִנָּצֵל מִן הַחֵטְא
(*) טֶרֶם יִפֹּל בְּיַד אוֹיְבוֹ.
נפש יהודה טרם יפול ביד אויבו. שהוא היצר הרע שביקש לטרדו מן העולם הבא ואין לך אויב גדול יותר מזה:
וְאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁאָדָם נוֹשֵׂא בְּנַעֲרוּתוֹ
(*) הִיא חֵפֶץ שֶׁאֵין לָהּ תְּמוּרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(כב, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה חוּץ
(*) מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס''
(ישעיה נד, ו). מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ''
(משלי ה, יח). אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מָאן? אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן אִמְּךָ. אֵינִי, וְהָא מַקְרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: ''וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה''
(קהלת ז, כו) ואֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מָאן? אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן אִמְּךָ? אִין,
(*) מִתְקִיף תְּקִיפָא, אֲבָל עִבּוּרֵי מִעַבְּרָא בְּמִילֵי. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב אִוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אִשָּׁה,
(*) גֹּלֶם הִיא
(*) וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שַׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי בֹעֲלַיִךָ עֹשַׂיִךְ''
(ישעיה נד, ה).
נפש יהודה היא חפץ. היא דבר טוב ויקר לו שאין כמותו ודוגמתו להשיגו: ואשת נעורים כי תמאס. כי תמאס כל הטובות נגד אשת נעוריך ולא תמצא דוגמתה ואיך תבגוד בה ותמאס אותה: מתקף תקיפא. שממהרת לקצוף אבל עבורי מעברא במילי כשמדברין עמה לרצותה מיד נתרצית ומעברת על מדותיה: גולם. כל דבר שאינה נגמרת מלאכתו נקרא גולם כדתנן גולמי כלי עץ טמאין: ואינה כורתת ברית אלא לאישה שבועלה. שנאמר ואל אישך תשוקתך: שנאמר כי בועליך עושיך. נמצא שבעל הוא עושה לגמור הכלי ועל כן המשיל הקב''ה אהבתו ותשוקתו לישראל לאהבת ולעשיית איש ואשה:
וְאִם חַס וְשָׁלוֹם גֵּרְשָׁהּ, בִּלְתִּי מְצוֹא בָּה עֶרְוַת דָּבָר, הַכֹּל בּוֹכִין עָלָיו, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֲפִילוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְזֹאת
(*) שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־מִזְבַּח ה' בְּכִי
(*) וַאֲנָקָה''
(מלאכי ב, יג), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וַאֲמַרְתֶּם
(*) עַל־ מָה עַל כִּי־ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּ בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתֶּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ''
(שם שם, יד).
נפש יהודה וזאת. החטא: שנית. ראשונה שנשאו נשים נכריות ושנית שבגדו בנשותיהן ובאו הנשים לפני מזבח ה' ובכו ואומרים למה בגדו אנשינו בנו אם מצאו בנו ערות דבר הננו לפני מזבח יבדקו אותנו כסוטה: ואנקה. אנחה: על מה. אין הקב''ה רוצה לרצות ולקבל קרבנותינו:
וְקֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא אָדָם אִשָּׁה אֵינוֹ קָרוּי אָדָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּיבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(סב, ב): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה, בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה. בְּלֹא טוֹבָה, דִּכְתִיב: ''לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ''
(בראשית ב, יח). בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ''וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ''
(דברים יד, כו). בְּלֹא בְרָכָה, דִּכְתִיב: ''לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל־בֵּיתֶךָ''
(יחזקאל מד, ל). בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי: בְּלֹא תוֹרָה, בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תוֹרָה, דִּכְתִיב: ''
(*) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי
(*) וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי''
(איוב ו, יג). בְּלֹא חוֹמָה, דִּכְתִיב: ''
(*) נְקֵבָה תְּסּוֹבֵב גָּבֶר''
(ירמיה לא, כא). רָבָא בַּר עוּלָא אָמַר: אַף בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: ''
(*) וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ'' וגו'
(איוב ה, כד). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(סג, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־
(*) שְׁמָם אָדָם''
(בראשית ה, ב).
נפש יהודה האם אין עזרתי בי. אשה דכתיב אעשה לו עזר כנגדו: תושיה. התורה שנקראת תושיה שנא' לי עצה ותושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח ממנו: נקבה תסובב גבר. מגינה עליו ומסבבו מטובה כחומה כמו אשת חיל דכתיבא במשלי: וידעת כי שלום אהלך. בזמן שיש לך אהל ואין אהל אלא אשה שנאמר שובו לכם לאהליכם: שמם אדם. ביחד נקראים אדם ולא אחד לבדו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר לוֹ: רַבִּי יוֹסֵי לְאֵלִיָּהוּ: כְּתִיב ''אֶעֱשֶׂה־לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ''
(שם ב, יח), בַּמֶּה אִשָּׁה עוֹזַרְתּוֹ לָאָדָם? אָמַר לוֹ? אָדָם מֵבִיא חִטִּים - חִטִּים
(*) כּוֹסֵס? פִּשְׁתָּן - פִּשְׁתָּן לוֹבֵשׁ? לֹא נִמְצֵאת
(*) מְאִירָה עֵינָיו וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו?
נפש יהודה כוסס. כל דבר שאינו כדרך אוכל אכילה נקרא כוסס שכוסס בשינוי: מאירה עיניו. שעושה לו לחם ותבשיל מחטים ובגדים מפשתן:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם. וְאֵלּוּ הֵן:
(*) מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה; וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְאֵין לוֹ בָנִים מִמֶּנָהּ וְאֵינוֹ מְגָרְשָׁהּ; וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ תְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ; וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹ; וְצִיצִית בְּבִגְדּוֹ; וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ; וְהַמּוֹנֵעַ מִנְעָלִים מֵרַגְלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב
(*) בַּחֲבוּרָה שֶׁל מִצְוָה.
נפש יהודה ומי שאין לו תפילין. מיירי ביש לו ואינו מניחן וי''א נמי אפי' אין לו יש לו לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב: חבורה של מצוה. כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן ודוקא כשיש שם בני אדם מהוגנים כדאמרי' בזה בורר נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא א''כ יודעים מי מסב עמהם:
עַל כֵּן מַהֵר יְמַהֲרֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה בִּימֵי בַחֲרוּתוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי הִרְהוּר וְיֵשֵׁב מְנֻדֶּה לַשָּׁמַיִם.
וְאִם זָכָה לְאִשָּׁה טוֹבָה וְנִפְטְרָה בְחַיָּיו - בַּעֲוֹנוֹ הָיָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(סנהדרין כב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאִיתֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן
(*) מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־ אֵין לְךָ לְשַׁלֵם לָמָּה־יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ''
(משלי כב, כז).
נפש יהודה מבקשים ממנו. קרבנותיו מה שנדר:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(כב, ב): תָּאנָא: אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי''
(רות א, ג). וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעֲלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן
(*) מֵתָה עָלַי'' וגו'
(בראשית מח, ז).
נפש יהודה מתה עלי. עלי היה צער מיתתה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(כב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה כְּאִלּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ
(*) אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ''
(יחזקאל כד, טז), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי''
(שם שם, יח) וּכְתִיב: ''הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם''
(שם שם, כא). אָמַר רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְחַיָּיו עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אוֹר חָשַׁךְ בְאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו
(*) יִדְעָךְ''
(איוב יח, ו). רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ''
(שם שם, ז). רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ''.
נפש יהודה את מחמד עיניך. אשתו ובהמ''ק נקרא מחמד: אור חשך באהלו. בשביל אהלו ואין אהלו אלא אשתו: ידעך. נרו ואורו יקפץ ודולג ממנו: יצרו צעדי אונו. יקצרו צעדי פסיעתו וכחו ובתריה כתיב ותשליכהו עצתו אינה נשמעת:
וְהַזִּוּוּג הַשֵּׁנִי קָשֶׁה לְהִזְדַּוֵּג, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּגָן
(*) כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱלֹהִים
(*) מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה
(*) מוֹצִיא'' וגו'
(תהלים סח, ז), אַל תִּקְרֵי ''מוֹצִיא'' אֶלָּא כְּמוֹצִיא.
(*) אֵינִי - וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי? לָא קָשְׁיָא, הָא
(*) בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי.
נפש יהודה כקריעת ים סוף. שנשתנו בו מעשי בראשית: מושיב יחידים ביתה. אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזוגם יחד ומושיב מהם בית אחד: מוציא. אסירים בכושרות , הוציא ישראל ממצרים בחודש כשר לא חמה ולא צנה ומקיש זיווג יחידים למוציא אסירים: איני. ומי הוה זווג לפי רשעו וזכותו והא מקודם יצירתו שאין יודע רשעו וזכותו מכריזין בת זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר באשר הוא שם כדאמרינן במס' נדה מלאך הממונה על ההריון נוטל טפה ומביאה לפני הקב''ה ואומר לפניו טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טפש עני או עשיר אבל צדיק ורשע לא קאמר דאין זו בידי שמים: בזיווג ראשון. לפי המזל. זווג שני לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁקָּשֶׁה אַל יְהֵא בְלֹא אִשָּׁה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סב, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נָשָׂא אִשָּׁה בְיַלְדוּתוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה בְזִקְנוּתוֹ; הָיוּ לוֹ בָנִים בְּיַלְדוּתוֹ יִהְיוּ לוֹ בָנִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ
(*) וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ'' וגו'
(קהלת יא, ו). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ יִלְמַד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּבֹּקֶר זְרַע'' וגו'.
נפש יהודה ולערב. לעת זקנותו כי לא ידע איזו זרע יכשר יהיה הגון וירא שמים ויתקיים:
החלק השני באיכות הזווג
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קסח]
כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִזְרֹעַ זֵרְעוֹנִין, מְבַקֵּשׁ הַשָּׂדֶה הַנִּבְחָר שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְצֹא וְקוֹנֶה אוֹתָהּ אוֹ חוֹכְרָהּ בְּדָמִים מְרֻבִּים כְּדֵי שֶׁהַגִּדּוּל יְהֵא טוֹב וְנָאוֹת. וְאִם זֶה עוֹשֶׂה אָדָם עַל תְּבוּאָה לֶאֱכֹל אוֹ לִמְכֹּר, רְאוּ מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּר הַזֶּרַע שֶׁמּוֹצִיא מִמָּתְנָיו לְהוֹלִיד בֵּן כָּשֵׁר וְרָאוּי וְהָגוּן לְכָל טוֹב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִבְחֹר אִשָּׁה הֲגוּנָה וּרְאוּיָה לוֹ כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר בְּטָהֳרָה וְתִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בָּעֻבָּר לְהוֹצִיא זֶרַע כָּשֵׁר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, סוֹף פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת
(לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּרֹאשׁ כְּלָל כִּבּוּד אָב וָאֵם
(סימן קסב). וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה טוֹבָה מְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ וְעוֹבֶדֶת לְבַעֲלָהּ עֲבוֹדָה רְאוּיָה וּמוֹנַעְתּוֹ מֵחֵטְא, עַל אֵלּוּ בִּלְבַד הִיא זַכָּאִית אֲפִילוּ תְּהֵא קָשָׁה בְּדָבָר אַחֵר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סג, א): רַבִּי חִיָּא הֲוָה מְצעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ.
(*) וְכִי הֲוָה מַשְׁכַּח לֵיהּ מִידֵי, צַיֵיר לֵיהּ בְּסוּדְרֵיהּ וּמַייתֵי לֵיהּ נִיהַלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב: וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמַר. אֲמַר לֵיהּ: דַּיֵּנוּ שֶׁמְגַדְּלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ
(*) מִן הַחֵטְא.
נפש יהודה וכי הוה משכח. דבר הראויה לה היה קונה לה: מן החטא. הרהור עבירה:
וְצָרִיךְ שֶׁיִּבְחָרֶנָּה מַשְׂכֶּלֶת וְיוֹדַעַת לְיַסֵּר אֶת בָּנֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ הֲגוּנִים וְיִלְמְדוּ מִטִּבְעָהּ וּמִמִּדּוֹתֶיהָ, שֶׁבָּזֶה חַיֶּבֶת הָאִשָּׁה יוֹתֵר מִבַּעֲלָהּ, כָּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּבַת שֶׁבַע, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
(סנהדרין ע, ב): ''דִּבְרֵי
(*) לְמוּאֵל מֶלֶךְ
(*) מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ''
(משלי לא, א), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מְלַמֵּד
(*) שֶׁכִּפַּפְתּוּ אִמּוֹ וּנְתָנַתּוּ עַל הָעַמּוּד. אָמְרָה לוֹ: מַה בְרִי וּמַה בַר בִּטְנִי וּמַה בַר נִדְרִי, הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הוּא וְעַכְשָׁיו יֹאמְרוּ
(*) אִמּוֹ גָרְמָה לוֹ וכו'.
נפש יהודה למואל. למו שכינה והוא כמו ידי שמתי למו פי: משא אשר יסרתו אמו. פרשת תוכחה שהוכחתו אמו: שכפפתו. על העמוד להלקותו יסרתו ל' מלקות דתנן ויסרו אותו זה מלקות ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו היתה מוכיחתו: אמו גרמה. להיות רשע שהרי באביך לא יתלו החובה והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה בני ולא בן אביך. בר בטני מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי לתשמיש שהוא יפה לולד שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז:
וְאִם יִזְכֶּה לָקַחַת הֲגוּנָה תִהְיֶה לוֹ עֵזֶר לְכָל דָּבָר לְקִיּוּם הָעוֹלָם הַזֶּה וְלִקְנוֹת הָעוֹלָם הַבָּא כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סג, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר
(*) כְּנֶגְדּוֹ''
(בראשית ב, יח)? זָכָה - עֵזֶר, לֹא זָכָה - כְּנֶגְדּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרֵי, רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי:
(*) כְּתִיב ''כְּנָגְדּוֹ'' וּקְרִינָן ''כְּנֶגְדּוֹ''? זָכָה - כְּנֶגְדּוֹ, לֹא זָכָה - מְנַגְּדָּתוֹ.
נפש יהודה כנגדו. חולקת עליו וסותרת דבריו: כתיב כנגדו. מדלא כתיב יו''ד לשון נגידה דמלקות הוא ומנגדתו:
וּלְפִי שֶׁבָּרֹב דּוֹמָה הַבַּת לְאָבִיהָ יַעֲשֶׂה כָּל יְכָלְתּוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין
(מט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה יִהְיוּ בָנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְלֹא יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה יִהְיוּ בָנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ. וּלְעוֹלָם יִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל
(*) לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן - דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְאַל יַשִּׂיא בִתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה - דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל.
נפש יהודה לענבי הגפן. הגדלים בגפן, ומדמה לענבי הגפן על שם אשתך כגפן:
וְאִם לֹא יִמְצָא בַת תַּלְמִיד חָכָם יִשָּׂא בַת אִישׁ הָגוּן רָגִיל בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָה
(מט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַת תַּלְמִיד חָכָם יִשָּׂא
(*) בַת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר; לֹא מָצָא בַת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר יִשָּׂא בַת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת; לֹא מָצָא, יִשָּׂא
(*) בַת גַּבָּאֵי צְדָקָה; לֹא מָצָא, יִשָּׂא בַת מְלַמְּדֵי תִנוֹקוֹת. וְלֹא יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ. וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם נֶאֱמַר: ''אָרוּר שֹׁכֵב עִם־כָּל־בְּהֵמָה''
(דברים כז, כא).
נפש יהודה בת גדולי הדור. אנשי מעשה צדיקים: בת גבאי צדקה. שאין ממנין אותם אא''כ טובים ונאמנים:
וְאִם נָשָׁא בַת תַּלְמִיד חָכָם מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִפְסוֹק תּוֹרָה מִזַּרְעוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל
(עא, א): אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פוֹסֶקֶת מִזַרְעוֹ יִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ.
(*) מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ־נָטַע''
(איוב יד, ח־ט).
נפש יהודה מריח מים. בני תורה ועשה קציר טוב כמו נטע אם הנטיעה טוב הקצירה ג''כ טוב:
פרק שני [קסט]
כְּשֵׁם שֶׁמֻּזְהָר אָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ, כָּךְ הוּא מֻּזְהָר שֶׁלֹּא יַשִּׂיא בִתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִלְמַד מִדְּרָכָיו. וַאֲמְרִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין
(פסחים מט, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי אֲרִי, מַה אֲרִי דוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בֹשֶׁת פָּנִים, אַף עַם הָאָרֶץ
(*) מַכֶּה וּבוֹעֵל וְאֵין לוֹ בֹשֶׁת פָּנִים.
נפש יהודה מכה ובועל. ואינו מפייסה לבעול אלא מכה אותה אם אינה מרוצה ובועל:
וְהַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם חָשׁוּב לוֹ כְּאִלּוּ מִתְדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת
(קיא, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַמֵּי הָאָרֶץ אֵינָן חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֵתִים בַּל־יִחְיוּ
(*) רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל־זֵכֶר לָמוֹ''
(ישעיה כו, יד). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: ''מֵתִים בַּל־יִחְיוּ'', יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ'', בַּמַרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיהוּ דַּאֲמֶרֶת לְהוּ הָכֵי, אֲנָן בַּמַּרְפֶּה עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה מוֹקְמִינָן לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מִקְרָא אֲנִי דוֹרֵשׁ: ''כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ''
(שם שם, יט), כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ: וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, אֵין אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. כֵּיוָן דְּחָזְיֵיהּ דְקָא מִצְטַעֵר, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי,
(*) מָצָאתִי לָהֶם תַּקָּנָה מִמָּקוֹם אַחֵר: ''וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם''
(דברים ד, ד) וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִדָּבֵק לַשְּׁכִינָה? אֶלָּא כָּל הַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם
(*) וְהָעוֹשֶׂה פְרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וְהַמְהַנֶּה תַלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה. כַּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ''לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(שם ל, כ) וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה - וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ''כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא''
(שם ד, כד)? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ נִדְבָּק בַּשְּׁכִינָה.
נפש יהודה רפאים בל יקומו. המתרפה עצמו מדברי תורה ועובד כוכבים ומזלות: מצאתי להם תקנה. יתנו מנכסיהם לת''ח: העושה פרקמטיא. מתעסקין בממון ת''ח כדי להגיע לידם שכר טוב והם פנוים לעסוק בתורה על ידיהם וכתיב חיים כולכם היום ע''י דבוקן של ת''ח יזכו לחיים:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת
(לד, ב) וּבְפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם
(*) לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלָעוֹשֶׂה פְרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וְלַמְהַנֶּה תַלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן - ''
(*) עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ''
(ישעיה סד, ג).
נפש יהודה לא נתנבאו. כל הטובות והנחמות אלא וכו': עין. של נביא לא ראתה הטוב הגדול שיבא לת''ח עצמן כי אין מספר לרוב שכרן:
פרק שלישי [קע]
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִישָׂא אִשָּׁה בַת טוֹבִים וְיִבְדֹּק בְּאָבִיהָ וּבְאִמָּהּ וּבְאַחֶיהָ. וְעַל זֶה נִכְתָּב בַּתּוֹרָה בַּת פְּלוֹנִי אוֹ אֲחוֹת פְּלוֹנִי, הַכָּתוּב בַּגְּדוֹלִים, לְסַפֵּר שִׁבְחָם. כְּמוֹ: ''בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן'' ''מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל''; ''שֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם''; ''וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת־שִׁלְחִי''. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁהוּא סִיּוּעַ גָּדוֹל לַבָּנִים שֶׁיֵּצְאוּ הֲגוּנִים.
וְכָךְ אָמְרוּ בְּבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בַּטּוֹבִים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרוֹ,
(*) יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן; אַהֲרֹן, שֶׁנָּשָׂא בַּת עַמִּינָדָב, יָצָא מִמֶּנּוּ
(*) פִּינְחָס,
(*) וּפִינְחָס לָאו מֵיִתְרוֹ קָאָתֵי - וְהָא כְתִיב: ''וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן לָקַח־לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל'' וגו'
(שמות ו, כה),
(*) מַאי לָאו דְּאָתֵי מִיִּתְרוֹ, שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה? לָא, דְּקָאָתֵי
(*) מִיּוֹסֵף, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ.
(*) וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, בֶּן שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, יַהֲרֹג נָשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל?
(*) אֶלָּא,
(*) אִי
(*) אֲבוּהָ דְאִמֵּיה מִיּוֹסֵף, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; וְאִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; וְאִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף, דֵּיקָא נַמֵּי, דִּכְתִיב ''מִבְּנוֹת
(*) פּוּטִיאֵל'', תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינָהּ.
נפש יהודה יצא ממנו יהונתן. בן בנו של משה שהיה בבית מיכה: פנחס. בן בנו של אהרן: ופנחס לאו מיתרו קאתי. מבת יתרו אלמא קרוב היה ליתרו יותר מיהונתן בן גרשום ואע''פ כן חסיד היה ואין ללמוד מכאן שידבק אדם בטובים שהרי אלעזר אבי פנחס לקח בת יתרו ויצא ממנו פנחס ואם אהרן דבק בטובים אלעזר בנו לא דבק בטובים: מאי לאו. מבנות יתרו ממש אחת מבנותיו: יוסף. כלומר משבט יוסף שפטפט והתריס ונלחם כנגד יצה''ר והוא לשון דבור שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים: והלא. ופרכינן והלא שבטים מבזין אותו כדאיתא בסנהדרין התחילו שבטים מבזין אותו שפיטם שהיה מאכיל לעגלים ואובסן להיותם שמנים להקריבן לעבודת כוכבים ומזלות שהוא היה כומר כדכתיב כהן און כומר לעבודת כוכבים ומזלות: אלא אי אבוה דאימיה וכו'. אלא לעולם לאו מבת יתרו ממש נולד פנחס שהרי גם מיוסף היה כדלקמן פוטיאל שני פטפוטים משמע מיוסף שפטפט ביצרו והוא ל' דבור כדאמרינן בגמ' חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדם ומיתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ומזלות והוא ל' אובסין הבהמות להיותן שמנים והלכך אי אפשר שתהא אמו בת יתרו ממש דמה ענין בת יתרו אצל שבט יוסף אלא ה''ק קרא אלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה כלומר שאשתו נולדה מיתרו ומיוסף ומהשתא מצינו למימר שדור רביעי או חמישי היה פנחס לבת יתרו ולא היה קרוב ליתרו כיהונתן בן גרשום ולהכי אהני מה שדבק אהרן בטובים ואותו זקנו של פנחס מצד האם שדבק ביתרו ואעפ''כ יצא ממנו פנחס ליתא לאקשויי מיניה ממאי דבעי למילף ממשה שיצא ממנו יהונתן שהרי פנחס היה רחוק מיתרו יותר מיהונתן: אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה נפקא מיתרו. כגון מבניו של יתרו או מבני בניו וליכא למימר אימא דאימיה מיתרו בת יתרו ממש דא''כ קרוב הוא ליתרו כיהונתן ולא ילפינן משה ואהרן מידי: אבוה דאימיה מיתרו. מבנות יתרו: פוטיאל תרתי משמע. מדלא כתיב פוטאל בלא יו''ד הלכך ב' פוטיים דרשינן שפטפט ושפיטם אי נמי מדכתיב בנות דמשמע משתי בנות של פיטום ופטפוט מדלא כתיב בת פוטיאל:
אָמַר רָבָא: הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקַּח אַהֲרֹן'' וגו'
(שם שם, כג), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ''בַּת עַמִּינָדָב'', אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲחוֹת נַחְשׁוֹן? מַה תַלְמוּד לוֹמַר ''אֲחוֹת נַחְשׁוֹן''?
(*) מִכָּאן לְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא: רֹב הַבָּנִים דּוֹמִים לְאַחֵי הָאֵם.
נפש יהודה מכאן. נלמד שבדק באחיה לפי שהיתה אחות נחשון שהוא נשיא למטה יהודה ומתוך חשיבותו לכך לקחה:
וְאִם הִיא צְנוּעָה וְצַדֶּקֶת יִהְיוּ בָנֶיהָ זְכָרִים וּכְשֵׁרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת נִדָּה
(ע, ב), בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלַכְסַנְדְּרִיָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה,
(*) הָאַחֲרוֹנָה הִיא: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָנִים זְכָרִים? אָמַר לָהֶם: יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ
(*) וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵן וְלֹא הוֹעִילוּ. אָמַר לָהֶם: יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים'' וגו'
(תהלים קכז, ג). מַהוּ ''שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן''
(שם)? אָמַר רַבִּי חָמָא: בִּשְׂכַר
(*) שֶׁמַּשְׁהִין עַצְמָן עַל הַבֶּטֶן בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עַד שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן תְּחִלָּה נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר פְּרִי הַבֶּטֶן זְכָרִים.
(*) מַאי קָמַשְׁמָע לָן:
(*) דְּהָא בְלָא הָא לָא סָגְיָא.
נפש יהודה האחרונה היא. שאלה האחרונה: ויקדש עצמו. לשמש בצניעות: שמשהין. להוציא את הזרע כדי שתזריע אשתו תחלה: מאי קמשמע לן. למה ליה למימר שיקדש עצמו וכו' הואיל וברחמים תלוי הדבר: דהא. שיקדשו עצמם בלא רחמים לא סגי דשניהם צריכין לו:
וְהָאִשָּׁה מְשֻׁבַּחַת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וּבְיִרְאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּזוֹ יִבְחַר הָאָדָם, שֶׁהִיא נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ וְאַל יִשְׁתַּדֵּל אָדָם עַל הַיֹּפִי שֶׁבְּעוֹרָהּ, כְּדִכְתִיב: ''שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי'' וגו'
(משלי לא, ל). וְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת
(לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם, יְפֵפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּיֹפִי,
(*) שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיֹפִי; מְיֻחָסוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶן בַּמִּשְׁפָּחָה, שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים; עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּמָמוֹן; בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבִלְבַד
(*) שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּכְסָפִים וּבִזְהָבִים.
נפש יהודה שאין אשה אלא לבנים. הנושא אשה שאינה הוגנת לו פוסל את זרעו ואם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליו בין זכרים בין נקבות: שתעטורנו בכספים. לאחר נשואין תתנו לנו תכשיטין ומלתא בעלמא הוא דאמרן כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים:
וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(יב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וכו'.
וְהַיּוֹפִי הַמְשֻׁבָּח שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁתְּהֵא צְנוּעָה וּבַעֲלַת מִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(יח, ב): ''וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע'' וגו'
(בראשית ב, כב), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר ''
(*) וַיִּבֶן'' כְּתִיב, הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן נִבְרָאתָה. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְהֵא
(*) מַזְקֶפֶת אֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא
(*) סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא
(*) צַיְתָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה, שֶׁלֹּא תְהֵא דַבְּרָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב, שֶׁלֹּא תְהֵא
(*) קַנָּאִית; וְלֹא מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא
(*) מְמַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית - אֶלָּא מִּמָּקוֹם צָנוּעַ שֶׁבָּאָדָם, שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא עָרֹם,
(*) אוֹתוֹ מָקוֹם מְכֻסֶּה. וְעַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר שֶׁהָיָה בוֹרֵא בָהּ, הָיָה אוֹמֵר: אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה.
נפש יהודה ויבן כתיב. ולא כתיב ויבנה שהיה ל' בנין ע''כ פירש לשון הבנה: מזקפת את ראשה. בגאוה וגיאות: סקרנית. מבטת ומבקשת לראות הכל: צייתנית. שומעת ומבקשת לשמוע כל דבר: קנאית. ל' קנאה ושנאה: משמשנית. לנגוע ולמשמש כל דבר: אותו מקום מכוסה. בבשר והיינו צלעות למאן דאמר עילעא ואפי' למ''ד זנב היה במקום צנוע הירך מכוסה בכרס:
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן - ''וַתִּפְרְעוּ כָל־עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם''
(משלי א, כה). לֹא בְרָאתִיהָ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְּהֵא זַקְפָנִית - וַהֲרֵי הִיא מַזְקֶפֶת אֶת רֹאשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן''
(ישעיה ג, טז). וְלֹא מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית - וַהֲרֵי הִיא סַקְרָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם''
(שם). וְלֹא מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְתָנִית - וַהֲרֵי הִיא צַיְתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׂרָה שֹׁמַעַת''
(בראשית יח, י). וְלֹא מִן הַלֵּב, שֶׁלֹּא תְהֵא קַנָּאִית - וַהֲרֵי הִיא קַנָּאִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּקַנֵא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ''
(שם ל, א). וְלֹא מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא מְמַשְׁמְשָׁנִית - וַהֲרֵי הִיא מְמַשְׁמְשָׁנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים''
(שם לא, יט). וְלֹא מִן הַרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית - וַהֲרֵי הִיא יַצְאָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־ לֵאָה''
(שם לד, א).
נִמְצָא שֶׁהָאִשָּׁה הַצְּנוּעָה הַמֻזְהֶרֶת מִמִּדּוֹת הַלָּלוּ
(*) מַשְׁלֶמֶת כַּוָּנַת יְצִירָתָהּ וְהִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ בּוֹרְאָהּ הִיא הֲגוּנָה לִירֵאֵי אֱלֹהִים. וּמִשְּׁנֵיהֶם יֵצֵא זֶרַע כָּשֵׁר וְהָגוּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּבַמִּדְבָּר סִינַי רַבָּה: ''אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא'' וגו'
(תהלים סח, ז), הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם בָּתִּים.
(*) וְאֵין יָחִיד אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם''
(בראשית כו, י) וְאוֹמֵר: ''וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד''
(שמואל־ב ז, כג). וְהוּא מוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים בָּעֲלֵי תוֹרָה, אוֹסְרִים וּמַכְשִׁירִים, הֱוֵי אוֹמֵר: ''
(*) אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת''
(תהלים סח, ז).
נפש יהודה משלמת. אז היא משלמת בריאתה בטוב כמו שבראה הקב''ה: ואין יחיד. היינו מושיב יחידים: אסירים בכושרות. ל' איסור והיתר:
אֲבָל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הֲגוּנָה לוֹ, יוֹצְאִים מֵהֶן בָּנִים עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''שָׁכְנוּ צְחִיחָה''
(שם). וְאֵין לְשׁוֹן ''צְחִיחָה'' אֶלָּא צָמָא, כְּדִכְתִיב: ''צִחֵה צָמָא''
(ישעיה ה, יג), שֶׁהֵן צְמֵאִין לְדִבְרֵי תוֹרָה, כְּמוֹ דְאַתְּ אָמַר: ''לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'''
(עמוס ח, יא).
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: ''אֱלֹהִים מוֹשִׁיב'' וגו', קָשֶׁה הַזִּוּוּג לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב: ''מוֹצִיא אֲסִירִים'', זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''אֱלֹהִים מוֹשִׁיב'' וגו', יוֹשֵׁב וְדָן אוֹתָם וּמֵבִיא זֶה מִמְּקוֹמוֹ וְזֶה מִמְּקוֹמוֹ וּמוֹשִׁיבָן בְּבַיִת אֶחָד. ''מוֹצִיא אֲסִירִים'' וגו', שֶׁהוּא מוֹצִיאָן מִבָּתֵּיהֶן
(*) אֲסוּרִין בְּעַל כָּרְחָן וּמְזַוְּגָן. ''
(*) בַּכּוֹשָׁרוֹת'', אִם אֵינָן זוֹכִין בּוֹכִים וְאִם זוֹכִין מְשַׁבְּחִין.
נפש יהודה אסורין. שקשרן וכופאן כלומר בעל כרחן מזווגן וזה מוציא אסירים: בכושרות. נוטריקון בכי ושירות זכי באשה טובה שיר לא זכי בכי:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(ב, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱלֹהִים'' וגו', אַל תִּקְרֵי ''מוֹצִיא'',
(*) אֶלָא כְּמוֹצִיא.
נפש יהודה אלא כמוציא. קשה לזווגם כיציאת מצרים:
וְאִם קְרוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם הֲגוּנָה הִיא - קוֹדֶמֶת, לְפִי שֶׁהִיא בַת זוּגוֹ יוֹתֵר מֵהָרְחוֹקוֹת, דִּבְאֵלּוּ בָּחֲרוּ אֲבוֹתֵינוּ הַצַּדִּיקִים. וְלָזֶה רָמַז הַמְּשׁוֹרֵר: ''הִנֵּה מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גָּם־יָחַד''
(תהלים קלג, א). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנִּשְׂרָפִין
(עו, ב) וּבְפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו
(*) וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''
(*) אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה'' וגו'
(ישעיה נח, ט). וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּמַשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ'' וגו'
(איוב ה, כד).
נפש יהודה והנושא את בת אחותו. געגועי אדם רבים על אחותו יותר מאחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו: אז תקרא. לעיל כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך אל תתעלם היינו שכניו שהן כקרוביו שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק ובת אחותו בכלל מקרב את קרוביו:
פרק רביעי [קעא]
מְאֹד מְאֹד יִזָּהֵר הָאָדָם שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא לְגוּפוֹ כְּצָרַעַת מַמְאֶרֶת וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, דְּגַרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין
(ע, א): אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָה הֲגוּנָה לוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב
(*) כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל
(*) חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם''
(עזרא ב, נט).
נפש יהודה כאלו חרשו לכל העולם וזרעו מלח. שהכל לאיבוד ומכלה הארץ במלח כן לא יכלו להגיד יחוסם ופוסל העולם בפסולים ושכינה מסתלקת: חרשא. לשון חורש:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב סַלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה
(*) שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ
(*) כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. וְתָאנָא:
(*) עַל כֻּלָּם
(*) אֵלִיָּהוּ כּוֹתֵב וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם: אוֹי לְמִי שֶׁפּוֹסֵל אֶת זַרְעוֹ וּפוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(שם ע, ב): אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עַל הַשְּׁבָטִים אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים
(*) שִׁבְטֵי יָהּ'' וגו'
(תהלים קכב, ד).
נפש יהודה שאינה הוגנת. שפסולה לו: כופתו. הלוקה בב''ד כופתין שתי ידיו על העמוד כופתו קושרו רוצעו מלקהו ברצועה: ועל כולם. כהנים לוים וישראלים: אליהו כותב. מאי דקאמר ואזיל אוי לו לפוסל זרעו ופוגם את משפחתו בגין שנשא אשה שאינה הגונה לו: שבטי יה. עדות לישראל , לזרע כשר שבישראל הוא מעיד בשם יה כגון הראובני השמעוני:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ עִמָּהּ מָמוֹן רַב, אַל יַשְׁחִית זַרְעוֹ, שֶׁהַמָּמוֹן כָּלֶה וְיִשָּׁאֵר עִם חֶרְפָּתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן הַוְיָן לוֹ בָנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּה' בָּגָדוּ כִּי־
(*) בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶם''
(הושע ה, ז), שֶׁמָּא תֹּאמַר
(*) מָמוֹנָן פָּלַט, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ. וְשֶׁמָּא
(*) חֶלְקוֹ וְלֹא חֶלְקָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''חֶלְקֵיהֶם''. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרֻבֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''חֹדֶשׁ''. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חֹדֶשׁ נִכְנָס וְחֹדֶשׁ יוֹצֵא וּמָמוֹנָם אָבַד.
נפש יהודה בנים זרים. מאשה פסולה ומשום ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חודש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד: ממונן פלט. שנשאר להן מה מהממון: חלקו. נכסי צאן ברזל ולא חלקה נכסי מלוג דהיא לאו איסורא עבדא שמחזרת לינשא למיוחס:
וְגַם מָצְאוּ בַמִּדְרָשׁ: ''כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר''
(צפניה ב, ד). ''עַזָּה'' מִלָּשׁוֹן עַז, רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה
(*) שֶׁקְּרוֹבֶיהָ עַזִּים וַחֲזָקִים וְכַוָּנָתוֹ לְהִתְקָרֵב בָּהֶם, לְסוֹף יִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ וְגַם הוּא יִסְתַּלֵּק מִן הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֲזוּבָה תִהְיֶה''. ''וְאַשְׁקְלוֹן'' מִלְּשׁוֹן שְׁקָלִים, רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן סוֹפוֹ בָא לִידֵי עֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה''. ''אַשְׁדּוֹד'' מִלְּשׁוֹן ''
(*) אֵשׁ דּוֹדִים'', רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם חֵשֶׁק סוֹפוֹ שָׂבֵעַ מִמֶּנָּה וְקָץ בָּהּ וּמָגְרָשָׁהּ בַּחֲצִי יָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ''. ''וְעֶקְרוֹן'', רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה עֲקָרָה עוֹקֵר זַרְעוֹ. גַּם מַעֲשֶׂה אַמְנוֹן וְתָמָר יוֹכִיחַ שֶׁנְּשָׂאָהּ לְשֵׁם חֵשֶׁק אֵיךְ נֶהֶפְּכָה אַהֲבָתָם לְשִׂנְאָה.
נפש יהודה שקרוביה עזים. בעלי אגרוף וחומסים וגוזלים ויראים מהם לתובעם לדין: אשדודים. מלשון פשע כמו ואשתדור מתעבד בגוה בעזרא:
גַּם יִסְתַּכֵּל אָדָם בַּגְּזֵרוֹת שֶׁבָּאוּ עַל הַנָּשִׁים הָעַזּוֹת הָאֲרוּרוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְפָּאֲרוֹת בְּיָפְיָן, וּכְתִיב עֲלַיהוּ: ''וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן''
(ישעיה ג, טז), כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָהּ
(שבת סב, ב): דָּרַשׁ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַאי: מַאי דִּכְתִיב ''וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן''
(שם)? שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. ''וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן'' וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם. עַל כֵּן יִבְרַח אָדָם מִלְּהִזְדַּוֵּג עִם נָשִׁים כָּאֵלּוּ וְיָשִׂים כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וִיסַיְּעוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם.
פרק חמישי [קעב]
כְּשֵׁם שֶׁמִּתְפַּלֵּל הָאָדָם לֵאלֹהָיו שֶׁיָּכִין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ וִינַצְּלֵהוּ מִכָּל צָרָה, כָּךְ הוּא טוֹב לוֹ לְהִתְחַנֵּן אֶל אֱלֹהָיו שֶׁיַּזְמִין לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה בְּכַשְׁרוּת וּבְשַׁלְוָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ח, א): ''עַל־זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל־חָסִיד אֵלֶיךָ
(*) לְעֵת מְצֹא'' וגו'
(תהלים לב, ו), מַאי ''לְעֵת מְצֹא''? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: זוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'' וגו'
(משלי יח, כב). בְּמַעֲרָבָא כִּי נָסֵיב אִינָשׁ אִתְּתָא, אָמְרֵי לֵיהּ: ''מָצָא'' אוֹ ''מוֹצֵא''. ''מָצָא'', דִּכְתִיב: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב''; ''מוֹצֵא'', דִּכְתִיב: ''וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה''
(קהלת ז, כו).
נפש יהודה לעת מצוא וגו'. שיהיה מצוי לו אשה טובה לעת נשואין:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הַאי עֻבְדָּא בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְּתּוֹ
(יבמות סג, ב). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ הָתָם: אָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ''גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן''
(משלי כב, י). וַאֲמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה אִנְסֵיב
(*) צָרָתָהּ בְּצִדָּה, דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) בַּחֲבֵרְתָּהּ וְלָא
(*) בְּסִילְתָּא. וַאֲמַר רָבָא: קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה
(*) כְּיוֹם סַגְרִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה''
(שם כז, טו). וַאֲמַר רָבָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה וְכַמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה. כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, דִּכְתִיב: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'' -
(*) (*) אִי בְּגַוָּהּ קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחָה: אִי בַּתּוֹרָה קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה בָהּ. כַּמָה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, דִּכְתִיב: ''וּמוֹצֵא אֲנִי
(*) מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה'' - אִי בְּגַוָּהּ קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה
(*) שֶׁהַכָּתוּב מְגַנָּה: וְאִי בְּגֵיהִנֹּם קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁגֵּיהִנֹּם נִמְשֶׁלֶת בָּהּ. ''הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה''
(ירמיה יא, יא), אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. ''נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא־אוּכַל קוּם''
(איכה א, יד), אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה.
נפש יהודה צרתה בצדה. אשה אחרת יקח אצלה: בחברתה. מקבלת תוכחה ומצייתה לבעלה מקנאת צרתה שיחבבנה בעלה יותר מצרתה דבר זה מועיל יותר מהכותה: בסילתא. קוצים: כיום סגריר. יום ברד ורוח: דלף טורד. כשם שהגשם הדולף בבית רעוע טורד בני הבית כן אשה רעה אשת מדנים מריבה ומחלוקת נשתוה דומין ושוה האשה לדלף: אי בגוה קא משתעי קרא. באשה עצמה משבחה שטובה היא: ואי. טוב נאמר על התורה שנקראת טוב והאשה נמשלת בה: מר ממות. זה הגיהנם: שהכתוב מגנה. ונקראת מר ממות:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין ק, ב) וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת
(בבא בתרא קמה, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ''כָּל־יְמֵי עָנִי רָעִים''
(משלי טו, טו), זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה; ''וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד''
(שם), זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים
(שו"ט, נט): ''לַמְנַצֵּחַ אַל־ תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם'' וגו'
(תהלים נט, א), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'', כֵּיוָן שֶׁאָדָם מוֹצֵא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'' וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה'', הֵיאַךְ יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? אִם תִּהְיֶה טוֹבָה אֵין סוֹף לְטוֹבָתָהּ וְאִם תִּהְיֶה רָעָה אֵין סוֹף לְרָעָתָהּ. עַד שֶׁלֹּא נִבְרֵאת הָאִשָּׁה - ''לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ''
(בראשית ב, יח), וּמִשֶּׁנִּבְרֵאת, כְּתִיב: ''
(*) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד''
(שם א, לא). דָּבָר אַחֵר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'', כְּשֶׁהָאִשָּׁה טוֹבָה מָצָא בַעֲלָהּ חֵפֶץ טוֹב וּכְשֶׁתִּהְיֶה רָעָה מוֹצֵא טוֹב, כְּמוֹ: ''וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה''
(שופטים ו, לח), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהִיא
(*) מְמַצָּה כָּל טוּבוֹ.
נפש יהודה והנה טוב מאד. טובה שאין לה סוף ומכלל הן אתה שומע לאו: ממצה כל טובו. סוחטת ומאבדת כל הטובה מבעלה:
וּמֵאַחַר שֶׁזֹּאת הַמַּתָּנָה טוֹבָה בָּאָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יַרְבֶּה בְּרַחֲמִים עָלֶיהָ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(יח, ב): אָמַר רַב: מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים - מֵה' אִשָּׁה לָאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''מֵה' יָצָא הַדָּבָר''
(בראשית כד, נ). מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ''וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא''
(שופטים יד, ד). וּמִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ''בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת'' וגו'
(משלי יט, יד).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ, כִּי כְּשֶׁהַוָּלָד בִּמְעֵי אִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג לוֹ אֶת בַּת זוּגוֹ, מִנָּא לָן? מֵאַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ''וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־רִבְקָה''
(בראשית כב, כג) וְדָרְשׁוּ בוֹ: מְלַמֵּד
(*) שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר יִצְחָק עַל בַּת זוּגוֹ. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(ב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, כְּדִכְתִיב: ''מָצָא אִשָּׁה'' וגו' וּכְתִיב: ''וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת''
(משלי יט, יד) וּכְתִיב: ''מֵה' יָצָא הַדָּבָר'' וּכְתִיב: ''הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה'''
(בראשית כד, מד). וְעִם כָּל זֶה אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִלְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא וְיִתְּנוּ לוֹ כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, רֹאשׁ פִּרְקָא קַמָּא
(שם): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק:
(*) כִּי פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּסוֹטָה, אָמַר הָכֵי:
(*) אֵין נוֹתְנִין לָאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא כְּפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע'' וגו'
(תהלים קכה, ג). וְאִם יֵשׁ צַדִּיק שֶׁנִּכְשָׁל בְּאִשָּׁה מוֹרֶדֶת, זֶהוּ מֵהַיִּסּוּרִין הַבָּאִים לַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּנְחֲלוּ הָעוֹלָם הַבָּא. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ.
נפש יהודה שנתבשר יצחק. מיד כשנולדה שהיא בת זוגו מה': כי פתח. לדרוש בפרשת סוטה: אין נותנין לאדם אשה. והיינו שדרש סמוכין ואיש את קדשיו לו יהיו ואמרינן מי שאינו נותן קדשיו לכהנים סוף שיביא אשתו לכהן לשתות מי מרים וע''כ כתיב איש כי תשטה אשתו סמיך ליה וקשה ליה אם הוא חטא אשתו מה חטאה אמר ריש לקיש אין מזווגין וכו' שגם היא מרשעת כי אין מזווגין אלא צנועה לצדיק ופרוצה לפרוץ: לא ינוח. לא יזדווג שבט ממשלת הרשע בגורל הצדיק:
החלק השלישי בימי הזווג
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קעג]
יְמֵי הַזִּוּוּג הֵם רְאוּיִים לְמִשְׁתֶּה וּלְשִׂמְחָה לֶחָתָן וְלַכַּלָה וְלַקְּרוֹבִים. וְלֹא נִתְּנוּ לְמַלְּאֹת כְּרֵיסָם, אֶלָּא לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהִגִּיעָם לְזִוּוּג, וְלָתֵת בָּהֶם מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וּלְשַׂמֵּחַ בָּהֶם לְשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.
וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה יֵשׁ לָהּ סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(טז): רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה מִנַּיִן לָנוּ? מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים וְלָקַח אֶת רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה''
(בראשית כט, (*) כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם גְּמַלְתֶּם עִם יַעֲקֹב עַבְדִּי, אֲנִי אֶתֵּן שְׂכַרְכֶם לִבְנֵיכֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׂכָר טוֹב לָרְשָׁעִים בָּעֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־בוֹ נָתַן־ה' תְּשׁוּעָה לָאֲרָם''
(מלכים־ב ה, א).
נפש יהודה כי בו. בנעמן נאמר שהיה מארם מקום לבן:
שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה מִמִּי אָנוּ לְמֵדִין? מִשִּׁמְשׁוֹן נְזִיר אֱלֹהִים, כְּשֶׁיָּרַד לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְלָקַח אִשָּׁה וְעָשָׂה שִׁבְעַת יָמִים מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ''
(שופטים יד, יא). מֶה הָיוּ עוֹשִׂים אִתּוֹ? הָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה''
(שם שם, יב) וּכְתִיב: ''וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים''
(שם שם, יד).
הֶחָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, מַה הַמֶּלֶךְ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ כָּךְ הֶחָתָן הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ. מַה הַמֶּלֶךְ לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד כָּךְ הֶחָתָן לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד. מַה הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְפָנָיו כָּל הַיָּמִים, כָּךְ הֶחָתָן מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְפָנָיו כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. מַה הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּץ לְבַדּוֹ, אַף הֶחָתָן אֵינוֹ יוֹצֵא לַשּׁוּק לְבַדּוֹ. מַה הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה,
(*) כָּךְ הֶחָתָן פָנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ''
(תהלים יט, ה).
נפש יהודה כך החתן פניו מאירות. כלומר נמשלת החמה לשמחת חתן ע''כ נמשל גם החתן למאור החמה:
וְהַיָּמִים שֶׁבָּחֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְזִוּוּג, הֵם: בְּתוּלָה בִּרְבִיעִי וְאַלְמָנָה בַּחֲמִישִׁי. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ, לְפִי שֶׁאִם הָיוּ לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין; וְגַם אָמְרוּ:
(*) שָׁקְדוּ חֲכָמֵינוּ עַל תַקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה שְׁלֹשָׁה יָמִים: אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, וּבָרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ - הַטַּעַם הַמֻּבְחָר הוּא הָאָמוּר בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת
(ה, א): תָּנָא בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בִּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בּוֹ
(*) בְרָכָה לַדָּגִים; אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בּוֹ
(*) בְרָכָה לָאָדָם.
נפש יהודה שקדו. מהרו לעשות תקנות לתועלת ישראל: ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים: ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ:
וְרֶמֶז לְבִרְכַּת חֲתָנִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה''
(בראשית כד, ס). וְתִקְּנוּ לוֹמַר שֶׁבַע בְּרָכוֹת. הָרִאשׁוֹנָה, בִּרְכַּת הַיַּיִן,
(*) שֶׁהִיא תְדִירָה, קוֹדֶמֶת לְכָל דָּבָר. הַשְּׁלֹשׁ הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ פּוֹתְחוֹת בְּבָרוּךְ, לְפִי שֶׁכָּל אַחַת הִיא בִפְנֵי עַצְמָהּ. הָאַחַת לְהוֹדוֹת לָאֵל
(*) שֶׁבָּרָא הַכֹּל מֵאַיִן, מַה שֶׁהֵן צְרִיכִין לִכְבוֹד הַחֻפָּה; שְׁנִיָּה כְּנֶגֶד יְצִירַת גּוּף הָאָדָם; שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד יְצִירַת הַשְׁלָמָה שֶּׁבָּאָדָם בְּשֵׂכֶל וּבְתִקּוּן, וְזֶהוּ ''בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ'' וּמִזֶּה הִתְקִין בִּנְיַן עֲדֵי עַד, שֶׁזֶּהוּ הַנְּשָׁמָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָעַד. וּמֵרֹב טוֹבָה הֶאֱרִיכוּ בָהּ יוֹתֵר וְעַל כֵּן פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְבָרוּךְ, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן נִתְקְנוּ עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: ''כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף־עֲשִׂיתִיו''
(ישעיה מג, ז). ''שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ'' כְּנֶגֶד ''בְּרָאתִיו''; ''יוֹצֵר הָאָדָם'' כְּנֶגֶד ''יְצַרְתִיו''; ''אֲשֶׁר יָצַר'' כְּנֶגֶד ''אַף עֲשִׂיתִיו'', שֶׁהוּא הַתִּקּוּן הָרָאוּי וְהַנִּצְחִי. וּלְפִי שֶׁחַיָּבִין אָנוּ לְהַעֲלוֹת אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ, סָמְכוּ לָהּ ''שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ''.
(*) וּלְפִי שֶׁהִיא סְמוּכָה אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ. וּלְפִי שֶׁהַכֹּל חַיָּבִין לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל עַל שִׂמְחָתָם, סָמְכוּ לָהּ ''שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים'', רוֹצֶה לוֹמַר, חָתָן וְכַלָּה. וְאוֹמְרִים: ''כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם'', הוּא שֶׁאָמְרוּ: שֶׁקְּלָעָהּ וְקִשְּׁטָהּ וְהֵבִיאָהּ אֶל הָאָדָם וְנַעֲשָׂה לוֹ שׁוֹשְׁבִין.
נפש יהודה שהיא תדירה. כלומר בכל יום יארע שמברכין על היין: שברא הכל. יש מאין: ולפי שהיא סמוכה. לברכה שלפניה שפותחת בברוך והיא מעין אותה ברכה:
וְאַחַר שֵׁשׁ בְּרָכוֹת אֵלּוּ תִּקְּנוּ בְרָכָה שְׁבִיעִית כּוֹלֶלֶת כָּל הָעִנְיָנִים, בְּרִיאַת הַשִּׂמְחָה וִיצִירַת הַזִּוּוּג וְזֵכֶר יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁבְּרָכָה זוֹ מְבָרְכִין אוֹתָהּ לְבַדָּהּ בְּכָל יוֹם מִימֵי הַשִּׂמְחָה כְּשֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֲשָׂרָה
(*) וְאֵין שָׁם פָּנִים חֲדָשׁוֹת וְעַל כֵּן נִתְקְנָה כְּלָלִית. וּפוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ. וְכָל זֶה לְלַמְּדֵנּוּ אֵיךְ כָּל הַשְּׂמָחוֹת בְּעֵזֶר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֻּלָּם אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ.
נפש יהודה ואין שם פנים חדשות. אם אין באים בני אדם מחדש שלא היו עדיין אוכלים בסעודת חתן ושומעים ברכות חתנים אלא בני אדם שכבר היו אוכלין וברכו שבע ברכות אז אין מברכין כשהם באים עוד לאכול שם אלא ברכה אחרונה:
פרק שני [קעד]
הַתּוֹרָה הִמְשִׁילָה הַשִּׂמְחָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַנֶּחָמָה לְשִׂמְחַת הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: ''וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ''
(ישעיה סב, ה).
(*) וְהֶעֱרִיכָהּ לְשִׂמְחָה זֹאת, לְפִי שֶׁלֹּא מָצָא שִׂמְחַת מְרֵיעוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁיֵּשׁ לְחָתָן בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה שֶׁל כָּבוֹד וְשֶׁל הֲנָאָה וְשֶׁל מִצְוָה. שֶׁל כָּבוֹד, שֶׁהַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה
(סימן קעג).
נפש יהודה והעריכה. שנערך והשוה שמחת ירושלים לשמחת חתן:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מוֹעֵד
(מועד קטן כח, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִנַּיִן לְחָתָן שֶׁמֵּסֵב בָּרֹאשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר''
(שם סא, י), מַה כֹּהֵן בָּרֹאשׁ אַף חָתָן בָּרֹאשׁ. וְכֹהֵן גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ''וְקִדַּשְׁתּוֹ''
(ויקרא כא, ח), לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. וְשֶׁל הֲנָאָה שֶׁאֵין לְךָ הֲנָאָה גְדוֹלָה מִזּוֹ, הַכֹּל רָצִים אַחֲרֶיהָ מִנַּעֲרוּתָם, בַּיִת חָדָשׁ וְאִשָּׁה חֲדָשָׁה וַעֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ
(*) וְכָל הֲנָאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וְשֶׁל מִצְוָה, מְקַיֵּם מִצְוַת נִשּׂוּאִין וּמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמִצְוַת עוֹנָה
(*) וּבוֹנֶה בִּנְיָן
(*) לְקִיּוּם הַמִּין.
נפש יהודה כל הנאות שבעולם. הכל בא לו מן האשה הנדוניא וסבלונות: ובונה בנין. כלומר נשיאת האשה שנא' בה ויבן ה' אלהים את הצלע לאשה לשם פריה ורביה: לקיום המין. להוליד בנים:
וְאִם יִזְכֶּה לָקַחַת אִשָּׁה צְנוּעָה יִרְאַת ה' אֲשֶׁר יָבֹא מִמֶּנָּה זֶרַע כָּשֵׁר - אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, מַה נָּעִים גּוֹרָלוֹ, מַה יָּפָה מְאֹד יְרוּשָׁתוֹ. עָלָיו נֶאֱמַר: ''אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה'''
(תהלים קכח, א), כִּי לְפִי שֶׁהָיָה יָרֵא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו, זָכָה לְבַיִת שֶׁיֹּאכַל בּוֹ יְגִיעַ כַּפָּיו וְלֹא יִצְטָרֵךְ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם. אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
''אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה''
(שם שם, ג), לָמָּה נִמְשָׁלָה אִשָּׁה לְגֶפֶן? לוֹמַר לְךָ, מַה גֶּפֶן פֹּרִיָּה לִבְרָכָה אַף אִשָּׁה כְּשֵׁרָה פֹּרִיָּה לִבְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֶצָּק מַיִם עַל־צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל־יַבָּשָׁה
(*) אֶצֹּק רוּחִי'' וגו'
(ישעיה מד, ג). ''בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ''
(תהלים קכח, ג), שֶׁתְּהֵא צְנוּעָה וְלֹא תְהֵא יַצְאָנִית. וְזוֹ שֶׁבַח הָאִשָּׁה, שֶׁנֶאֱמַר: ''כָּל־כְּבוּדָּה בַת־מֶלֶךְ פְּנִימָה''
(שם מה, יד).
נפש יהודה אצוק רוחי. על זרעך , כגשם שמגדל הזרעים יגדל רוח ה' על הבנים כשרים:
''בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים''
(שם קכח, ג), לָמָּה נִמְשְׁלוּ הַבָּנִים לְזֵיתִים? לוֹמַר לְךָ, מַה זֵּיתִים בִּתְּחִלָּה מָרִים וּמִתּוֹךְ טֹרַח גָּדוֹל וּטְחִינָה וּכְתִשָׁה יִמָּתְקוּ וְיֵצֵא מֵהֶם יִצְהָר לְכַבֵּד אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים, אַף הַבָּנִים מָרִים מִתְּחִלָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו''
(בראשית ח, כא). וּמִתּוֹךְ דֹּחַק וְצַעַר יִלְמְדוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁהֵם מְתוּקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים''
(תהלים יט, יא). ''סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ''
(שם קכח, ג), שֶׁלֹּא יְהוּ צְרִיכִין לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם. וְגַם כֵּן
(*) שֶׁלֹּא יְהֵא בָהֶם שְׁכוֹל, אֶלָּא יִהְיוּ כְּמוֹ שְׁתִילֵי זֵתִים, שֶׁאֵין נוֹשְׁרִים בְּכָל הַשָּׁנָה וְיִהְיוּ כֻלָּם סָבִיב לְשֻׁלְחָנְךָ.
נפש יהודה שלא יהא בהם שכול. שאין מפלת נפלים ואין מתים בחייה שאשה שאין לה בנים נקראת שכולה:
''הִנֵּה כִי־כֵן'' וגו'
(שם שם, ד), זֹאת בְּרָכָה שְׁלֵמָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֶת יְרֵאָיו. ''יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן''
(שם שם, ה), לְעוֹלָם יְהֵא מְבֹרָךְ מֵהַשֵּׁם הַמַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְצִיּוֹן. ''וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָםִ'' וגו'
(שם), שֶׁלֹּא יֵחָרֵב הַבַּיִת בְּיָמָיו, אוֹ אִם הוּא בַגָּלוּת, שֶׁיִּרְאֶה בַּנֶּחָמָה. ''וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶיךָ''
(שם שם, ו), שֶׁיִּרְאֶה בָנִים לְבָנָיו שֶׁיְּגַדְּלֵם בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה. ''שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל''
(שם), שָׁלוֹם לוֹ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו וּבִזְכוּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל צַעַר עִמָּהֶם. זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא.
וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִכָּאן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ח, א): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ
(*) יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם, דְּאִלּוּ בִּירֵא שָׁמַיִם כְּתִיב: ''אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת־ה''' וגו'
(תהלים קיב, א) וְאִלּוּ בַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ כְּתִיב: ''אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ''
(שם קכח, ב), ''אַשְׁרֶיךָ'' בָּעוֹלָם הַזֶּה ''וְטוֹב לָךָ'' לָעוֹלָם הַבָּא. וְאַל יַחֲשֹׁב אָדָם שֶׁהָיְתָה כַוָּנָתָם בַּנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ וְאֵינוֹ יְרֵא שָׁמַיִם, אֲבָל זֶה וְזֶה הֵם יְרֵאֵי שָׁמַיִם וְאָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל הַיְּרֵא שָׁמַיִם שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִיגִיעַ כַּפָּיו, מֵאוֹתוֹ יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁמַּטִּיל פַּרְנָסָתוֹ עַל הַצִּבּוּר וּמִתְפַּרְנֵס בִּשְׁבִיל תּוֹרָתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם.
נפש יהודה יותר מירא שמים. שיושב ועוסק בתורה ובתפלה ונצרך לבריות והם מפרנסים אותו:
וְגַם דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק ''וּרְאֵה בָנִים'' וגו', פֶּרֶק נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה
(כתובות נ, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ - שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר: כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ - שָׁלוֹם עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתוּ
(*) לְאִינְצוּיֵי.
נפש יהודה לאנצויי. מי קודם לירושה ונחלה:
החלק הרביעי בהנהגתם יחד
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [קעה]
אִם הָאִשָּׁה נוֹהֶגֶת כָּרָאוּי מִצְוָה עַל בַּעֲלָהּ לְכַבְּדָהּ וּלְשַׂמְחָהּ וְשֶׁלֹּא יַכְנִיעֶנָּה יוֹתֵר מִדַּאי וְזֶהוּ טוֹב לוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נט, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה לָאָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ''
(בראשית יב, טז). אֲמַר לְהוּ רָבָא:
(*) אוֹקִירוּ נְשַׁיכוּ כִי הֵיכֵי דְתִתְעַתְּרוּ.
נפש יהודה אוקירו. כבדו לנשותיכם כי היכי שיבא לכם ברכה ועושר:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ
(*) וְהַמְּכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּמַשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ'' וגו'
(איוב ה, כד).
נפש יהודה והמכבדה יותר מגופו. דזילותא דאתתא קשה יותר מדגברא:
וְעוֹד אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין, פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם
(פד, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי וְזִמְנִּין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסֵּי: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל'' וגו'
(תהלים קיב, ה)? לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה
(*) פָּחוֹת מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִלְבַּשׁ וִיכַסֶּה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ,
(*) שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ וְהוּא תָלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
נפש יהודה טוב איש חונן. דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו: פחות ממה שיש לו. פחות מכדי היכולת הוא עומד על צרכיו לאכילה וילבש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש ויכבד אשתו יותר מיכלתו: שהן תלויין. מצפים לחסדו והוא מצפה לחסד אל:
גַּם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹנֶה אוֹתָהּ בְּאוֹנָאוֹת שֶׁלֹּא כַדִּין אוֹ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, דְּגַרְסִינָן פֶּרֶק הַזָּהָב
(בבא מציעא נט, א): אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר
(*) בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה עָלָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתָם תְּפִלָּתִי''
(איכה ג, ח). וְאַף־עַל־ פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וגו' אֶל־דִּמְעָתִי אַל־תֶּחֱרַשׁ''
(תהלים לט, יג).
נפש יהודה באונאת אשתו. לצערה אפי' בדברים שאונאתה קרובה הקב''ה ממהר לפרוע למי שמאנה לפי שהיא בוכה לפניו: שמעה תפלתי. בקש שהקב''ה יקבל תפלתו אל דמעתי אל תחרש ולא אמר תשמע רק אל תחרש כי כבר קבל דמעתו:
וִיהֵא זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִמְרִיבָה עַל זֶה, כִּדְאֳמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְּבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם'' וגו'
(שם קמז, יד). אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִנְשֵׁי: כְּדְמִשְׁלַם שַׂעֲרִי
(*) מִכַּדָּא, נָקִישׁ וְאָתֵי תִּיגְרָא.
נפש יהודה השם גבולך שלם. אימתי כשחלב חטים ישביעך כשיש חטים בביתך: מכדא. כיון שכלו השעורים מהכד שדרכו ליתן בו שעורים כלומר כשאין האיש יכול ליתן לאשתו כל רצונה כאשר היא מלומד' נקיש ואתי תיגרא מתחלת לריב עם בעלה כמו הכד אם אין בו מקשקש ונשמע קול הברה כשמכין עליו:
וְאִם יִתְנַהֵג עִמָּהּ כָּרָאוּי יִהְיֶה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהַשְּׁכִינָה מָגֵן בַּעֲדָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה מֵבִיא
(יז, א): רַבִּי עֲקִיבָא דָּרַשׁ: אִישׁ וְאִשָּׁה, זָכוּ
(*) שְׁכִינָה בֵינֵיהֶם. לֹא זָכוּ - אֵשׁ אוֹכַלְתָּן.
נפש יהודה שכינה ביניהם. שם של י''ה. יו''ד באיש. וה' באשה נסתלק השם נשאר אש ואש וגיהנם היא אש אוכלת אש ושורפתן:
גַּם מָצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק יב: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: עַל שֵׁם
(*) בָּשָׂר וָדָם נִקְרָא שְׁמוֹ אָדָם וּמִשֶּׁבָּנָה לוֹ עֵזֶר נִקְרָא שְׁמוֹ אִישׁ וְהִיא אִשָּׁה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרךְ הוּא נָתַן שְׁמוֹ בֵינֵיהֶם: יוֹ''ד הֵ''א, אִם הוֹלְכִים בִּדְרָכַי וְשׁוֹמְרִים מִצְוֹתַי הֲרֵי שְׁמִי נָתוּן בֵּינֵיהֶם וּמַצִּיל אוֹתָן מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נוֹטְלוֹ מִבֵּינֵיהֶם וְהֵם עוֹשִׂין אֵשׁ וְאֵשׁ, וְהָאֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֵשׁ הִיא עַד־אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל''
(איוב לא, יב). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(שם): אִם זָכָה - לוֹ עֵזֶר וְאִם לֹא זָכָה - כְּנֶגְדּוֹ.
נפש יהודה בשר ודם. לשון שפלות:
וְאִם יֶאֱהָבֶנָּה כְּגוּפוֹ מְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב ''וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד''
(בראשית ב, כד), שֶׁהִיא צֶלַע מִצַּלְעוֹתָיו וְדַרְכּוֹ לַחֲזֹר אַחֲרֶיהָ וּלְפַיְּסָהּ בְּכָל דָּבָר, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, סוֹף הַמַּפֶּלֶת
(לא, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אִישׁ
(*) מְחַזֵּר עַל הָאִשָּׁה וְאֵין אִשָּׁה מְחַזֶּרֶת עַל הָאִישׁ? אָמַר לָהֶם? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, מִי מְחַזֵּר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ. וּמִפְּנֵי מָה אִישׁ פָּנָיו לְמַטָּה וְאִשָּׁה פָנֶיהָ כְּלַפֵּי הָאִישׁ?
(*) זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת. מִפְּנֵי מָה אִישׁ
(*) מְקַבֵּל פִּיּוּס וְאֵין אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת פִּיּוּסּ?
(*) (*) זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזֹה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת. מִפְּנֵי מָה אִשָּׁה קוֹלָהּ עָרֵב וְאֵין אִישׁ קוֹלוֹ עָרֵב? זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־ קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה''
(שיר השירים ב, יד).
נפש יהודה מחזר על האשה. אדם פנוי מחזר ומבקש עד שינשא: זה ממקום שנברא. מסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה ממנו: מקבל פיוס. נוח לרצות: זה ממקום שנברא. אדמה עפר תחוח ונוח לגבל והיא עצם שהוא קשה: וזו. אשה מעצם והעצם כשמכין עליו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע:
וְגַם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁיְפַתּוּהָ לִזְנוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות סג, א): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִישׁ רֵעִים
(*) לְהִתְרוֹעֵעַ''
(משלי יח, כד). תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם
(*) אַפֹּטְרוֹפּוּס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁמָּא יַנְהִיג אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר עֲבֵרָה. מִנָּא לָן? מִיּוֹסֵף.
נפש יהודה להתרועע. להתרוצץ שעל ידיהם יבא לו לסוף פרצה: אפוטרופוס. מכניס ומוציא נכסיו ולבה גס בו:
וְגַם לֹא יַרְגִּילֶנָּה בְּיַיִן שֶׁיְּבִיאֶנָּה לִזְנוּת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יָזִיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַף־עַל־פִּי
(סה, א): תָּנָא, כּוֹס אֶחָד יָפֶה לָאִשָּׁה, שְׁנַיִם,
(*) נִוּוּל הוּא, שְׁלֹשָׁה, תּוֹבַעַת בְּפֶה, אַרְבָּעָה,
(*) אֲפִילוּ חֲמֹר תּוֹבַעְתָּהּ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לְהַנְהִיג עִמָּה כַּסֵּדֶר וּלְהַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּתְהֵא הוֹגֶנֶת לוֹ.
נפש יהודה נוול הוא. לה , שמנולת עצמה בפריצות ובדברי נבול פה: אפילו חמור. איש שהוא חמר ובודאי אדם שפל הוא שאומנתו בכך:
פרק שני [קעו]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהָאִשָּׁה הִיא בַּת זוּגוֹ שֶׁל אָדָם, אַל תַּחֲשֹׁב בְּעֵינֶיהָ לְבַעֲלָהּ כְּחָבֵר, אֶלָּא כְּאָדוֹן. וְעַל זֶה אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: ''כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ''
(תהלים מה, יב). וְהָאִשָּׁה תֹּאהַב לְבַעֲלָהּ וְהוּא יִמְשָׁל בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶל־ אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ'' וגו'
(בראשית ג, טז). וְאִם יְהֵא בְעֵינֶיהָ כְּאָדוֹן - יֹאהֲבֶנָּה
(*) וּתְהֵא בְעֵינָיו כְּאָחוֹת. כִּי מָצִינוּ לְשָׂרָה שֶׁקָּרְאָה לְאַבְרָהָם אָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַאֲדֹנִי זָקֵן''
(שם יח, יב).וְאִם תְּמַעֵט הַדִּבּוּר אֶלָּא לְצֹרֶךְ, תְּהֵא חֲבִיבָה יוֹתֵר עַל בַּעֲלָהּ. וְאִם תְּדַבֵּר לְפָנָיו בְּחֵן וּבַעֲנָוָה וְיִהְיוּ עֵינֶיהָ תְּלוּיוֹת לוֹ כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יָד גְּבִרְתָּהּ, אָז תְּיֻקַּר וּתְכֻבַּד מְאֹד בְּעֵינָיו.
נפש יהודה ותהא בעיניו כאחותו. כמו שאמר אברהם ויצחק אחותי היא:
אָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ, שֶׁצִּוְּתָה חֲכָמָה אַחַת לְבִתָּהּ כְּשֶׁהָיְתָה מוֹלִיכָתָהּ לְבֵית בַּעֲלָהּ, אָמְרָה לָהּ: בִּתִּי,
(*) עִמְדִי לְפָנָיו כְּלִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְשָׁרְתִהוּ, וְאִם תִּהְיִי לוֹ אָמָה, הוּא יִהְיֶה לָךְ עֶבֶד וִיכַבְּדֵךְ כִּגְבִירָה. וְאִם תִּתְגַדְּלִי עָלָיו, יִהְיֶה לָךְ לְאָדוֹן בְּעַל כָּרְחֵךְ וְאָז תִּהְיִי בְעֵינָיו נִקְלָה כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת. וּתְקַשְּׁטֵהוּ וּתְיַפֵּהוּ
(*) בֵּין חֲבֵרָיו. וְאִם תָּבוֹא לוֹ
(*) אַכְסַנְיָא, מִקְּרוֹבָיו אוֹ מֵאוֹהֲבָיו, תְּקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת
(*) וְתוֹצִיא לָהֶם יוֹתֵר מִדַּאי כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּבֵּד בַּעֲלֵךְ בְּעֵינֵיהֶם. וְתִשְׁמֹר אֶת בֵּיתוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וּבָזֶה תִּשָּׂא חֵן בְּעֵינָיו וְתִהְיֶה עֲטֶרֶת בַּעֲלֵךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ''
(משלי יב, ד).
נפש יהודה עמדי לפניו כלפני המלך. כלומר חשוב כמלך כאלו הוא מלך ותשרתהו: בין חבריו. כדי שיוכל לילך בין חבריו בבגדים נאים ומקושטים והוא כבוד לו: אכסנאי. אורח שהוא קרוב לבעלה: ותוציא להם יותר מדאי. תכבדם בהצאות מרובה בדברים חשובים:
וּלְעוֹלָם תִּשְׁתַּדֵּל הָאִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ לְפִי שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב בְּטֵלָה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה
(*) לִידֵי שִׁעֲמוּם. וּבָזֶה מְשֻׁבַּחַת אֵשֶׁת חַיִל, כְּדִכְתִיב ''דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ''
(שם לא, יג). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַף־עַל־פִּי, בַּמִּשְׁנָה
(נט, ב): אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ: טוֹחֶנֶת וְאוֹפָה וּמְכַבֶּסֶת וּמְבַשֶּׁלֶת וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר.
(*) הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ, אֵין מַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר. אַרְבַּע, יוֹשֶׁבֶת
(*) בַּקַתֵּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר
(*) שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם.
נפש יהודה לידי שעמום. שגעון: הכניסה לו שפחה אחת. בנדוניא: בקתדרא. כסא חשוב מוכן לשרים ולא תטרח בשבילו לילך בשליחות להביא מבית לעלייה: שהבטלה מביאה לידי זמה. מכח הרהורים רעים:
וְגַם תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּקַלְּלֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְבִיאוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה
(סב, ב): אָמַר רַבִּי אַמֵּי: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת. וְאֵלּוּ הֵן:
(*) הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם, אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דִּמְהַדָּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא, אֲבָל לְבַרָאִי לֵית לָן בָּה. וְכִי מְהַדָּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא אֲאַרְעָא, אֲבָל אַמָּנָא לֵית לָן בָּהּ. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָשָׁא כְּלָל, אֲבָל מָשָׁא וְלָא מָשָׁא לֵית לָן בָּהּ. וְלָאו מִלְתָּא הִיא, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מַשָׁאֵי מְלָא חָפְנָאֵי מַיאָ וְיַהַבוּ לִי מְלָא חָפְנָאֵי טִיבוּתָא. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵּי תַכְשִׁיטֶיהָ. וְהַנֵּי מִילֵי דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד לָהּ.
נפש יהודה המשתין מים וכו'. כדאיתא בסי' קי''ט:
גַּם תִּזָּהֵר לִהְיוֹת צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָה מְאֹד אֲפִילוּ מִבַּעֲלָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה בְעֵינָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתוֹלִין
(קמ, ב): וַאֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לִבְנָתֵיהּ: לִיצְנְעִיתוּן
(*) בְּאַפֵּי גַבְרַיכוּ, לָא תֵיכְלוּן נַהֲמָא בְּאַפֵּי גַבְרַיכוּ וְלָא תֵיכְלוּן
(*) יָרְקָא בְּלֵילְיָא, וְלָא תֵיכְלוּן תַּמְרֵי בְּלֵילְיָא, וְלָא תִשְׁתּוּן
(*) שִׁיכְרָא בְּלֵילְיָא וְלָא תְפַנּוּן
(*) הֵיכָא דְקָא מְפַנּוּ גַבְרַיְכוּ. וְכִי קָרֵי אִינָשׁ אַבָּבָא, לָא תֵמְרוּן ''
(*) מַנּוּ''
(*) אֶלָּא ''מַנִּי''. דְּנָקֵט לֵיהּ מַרְגְנִיתָא בְּחַד יָדָא וְכוּרָא בְּחַד יָדָה, מַרְגְנִיתָא אַחְוֵי לֵיהּ וְכוּרָא לָא אַחְוֵי לֵיהּ עַד דְּאִצְטַעֵר וְהָדַר אַחְוֵי לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: חֲזִיתוּן כַּמָּה חָבִיב מָאן דְּצְנִיעַ. וְאַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ אִשָּׁה כְּבוּדָהּ, צְנוּעָה וִירֵאַת שָׁמַיִם.
נפש יהודה באפי גברייכו. פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו: ירקא בליליא. מפני ריח הפה: שיכרא. ותמרי , משלשלין ומביאין לידי הפחה: היכא דקא מפנו גברייכו. בגלוי בפניהם בשדות ואפילו שלא בפניהם שמכיר מקומו ומקומה ונמאסת לו בזכרו: מנו. לא תרגילו לשונכם לדבר עם זכרים כי מנו הוא לשון זכר מאן הוא: אלא מני. ל' נקבה מאן היא:
החלק החמישי בדרך החבור
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [קעז]
הָאֵל יִתְבָּרַךְ צִוָּה עַל מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה שְׁתֵּי פְעָמִים: הָאַחַת לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ וְהַשֵּׁנִי לְנֹחַ. וְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הִזְהִיר גַּם כֵּן, שֶׁלֹּא יִגְרַע מֵעוֹנָתָהּ. הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְכַוָּנַת מִצְוָה זוֹ וְלֹא לְתַאֲוָה, זוֹ הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּן.
וְהַכַּוָּנָה הַשְּׁנִיָה הִיא לְתִקּוּן הַוָּלָד כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד מְזֹרָז, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת נִדָּה פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת
(לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים תַּשְׁמִישׁ
(*) קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְקָשֶׁה לַוָּלָד, אֶמְצָעִיִּים קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוָּלָד, אַחֲרוֹנִים יָפֶה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוָּלָד,
(*) שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא הַוָּלָד מְלֻבָּן
(*) וּמְזֹרָז. תָּאנָא: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ
(*) לְיוֹם תִּשְׁעִים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
(*) מִנָּא יָדַע? אָמַר אַבַּיֵּי: ''
(*) שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'''. וְגַם זֹאת הַכַּוָּנָה נִרְאֶה שֶׁהִיא מְסַיַּעַת לְמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.
נפש יהודה קשה לאשה וקשה לולד. מפני שהולד דר במדור התחתון: שמתוך כך. הזרע מלבן את הולד מגיעוליו: מזורז. חזק ובריא: ליום תשעים. לשליש ימים של עיבור הוי חיותו שבא חיות לולד וקשה לו אז התשמיש: מנא ידע. שירחק מתשמיש הא לא ידע אימת מעברא: שומר פתאים. אנחנו כפתאים ולא ידעין איך נעשה שנהי' נזהרין והקב''ה שומר אותנו ויצילנו מנזק:
וְהַשְּׁלִישִׁית, אֲפִילוּ בְּלֹא זֶה וְזֶה, אֶלָּא שֶׁהִיא מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֵלָיו וּמַכִּיר בָּהּ שֶׁמִּתְרַצָּה בַּדָּבָר וְהִיא מִתְקַשֶּׁטֶת לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ בָהּ, אוֹ בְּעֵת צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ אוֹ בְּבוֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, שֶׁמִּשְׁתּוֹקֶקֶת אֵלָיו, גַּם זֶה מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בּוֹ וְהוּא צֹרֶךְ הָאִשָּׁה וַהֲנָאָתָהּ וְנִכְלָל בְּמִצְוַת עוֹנָתָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סב, ב): כָּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יְרֵאַת שָׁמַיִם
(*) וְאֵינוֹ פוֹקְדָהּ נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיָדַעְתָּ
(*) כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ'' וגו'
(איוב ה, כד). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּב אָדָם לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ
(*) בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ'' וגו'. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא: ''וְאֶל־אִישֶׁךָ
(*) תְּשׁוּקָתֵךְ''
(בראשית ג, טז), מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֶל בַּעֲלָהּ כְּשֶׁיֵּצֵא לַדֶּרֶךְ? לֹא נִצְרְכָה, אֶלָּא לִלְמֹד
(*) סָמוּךְ לְוִסְתָּה. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא:
(*) עוֹנָה.
(*) וְהַנֵּי מִילֵי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל
(*) לִדְבַר מִצְוָה מִטְרִיד.
נפש יהודה ואינו פוקד. בתשמיש בעת עונתו: כי שלום אהלך. שלימה ביראת שמים: בשעה שיוצא לדרך. משום שמתאוה לו באותו פעם יותר: תשוקתך. תאותך. אלא סמוך לוסתה. דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו עונה אחת קודם וסתה ואפילו הכי כשיצא לדרך יפקדנה: עונה. אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה: והני מילי. דחייב לפקוד כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטרד בתשמיש ויבטל המצוה: לדבר מצוה. לתשמיש:
וְאִם מַה שֶּׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת הִיא לִדְבַר מִצְוָה וּלְחִבַּת בַּעֲלָהּ יֵצְאוּ מִמֶּנָּה בָנִים הֲגוּנִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין
(ק, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת אֶת בַּעֲלָהּ לִדְבַר מִצְוָה, הֲוְיָין לָהּ בָּנִים שֶׁאֲפִילוּ בְדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיוּ כְמוֹתָן, דְּאִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְתִיב: ''הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים
(*) וּנְבֹנִים וִידֻעִים''
(דברים א, יג) וּכְתִיב: ''וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים''
(שם שם, טו) (*) וְאִלּוּ ''נְבֹנִים'' לֹא כְתִיב, וְאִלּוּ
(*) גַּבֵּי לֵאָה כְתִיב: ''וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ''
(בראשית ל, טז). וּכְתִיב: ''וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים''
(דברי הימים־א יב, לג).
נפש יהודה נבונים. מבין דבר מתוך דבר: ואלו נבונים לא כתיב. שלא מצא נבונים: וגבי לאה. שתבעה ליעקב לדבר מצוה שנאמר ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך:
אֵינִי וְהָא אָמַר רַב יִצְחָק: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: ''וְאֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ''
(בראשית ג, טז), אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים, אֶחָד דַּם נִדָּה וְאֶחָד דַּם בְּתוּלִים, שֶׁהָאִשָּׁה מְצֻוָּה עֲלֵיהֶם; ''עִצְּבוֹנֵךְ'', זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים; ''וְהֵרֹנֵךְ'', זֶה
(*) צַעַר הָעִבּוּר; ''בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים''
(שם),
(*) כְּמַשְׁמָעוֹ; ''וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ''
(שם), מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה
(*) מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעֲלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ; ''
(*) וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ''
(שם), מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה וְזוֹ הִיא
(*) מִדָּה טוֹבָה שֶׁבַּנָּשִׁים,
(*) כִּי קָא אַמְרִינָן, דְּאַרְצְיֵי אַרְצוּיֵי קַמֵּיהּ.
נפש יהודה צער העיבור. רוב עוברות חולות הן: כמשמעו. צער לידה: משתוקקת. מתאוה לתשמיש: והוא ימשל בך. שהוא מושל בה לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה ואיך אמר שתובעת בפה: מדה טובה. דבר צניעות שתובעתו בלב היינו שמתקשטת לפניו ומראה לו חיבתה: כי קא אמרינן. ומשני כי קאמרינן שתובעת ברצוי ובקישוט ולא בפה כגון לאה שיצאה לקראתו בקישוט ואמרה אלי תבוא באהל נפקי בני מעליא:
וּמָצִינוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, רְבִיעִית, שֶׁאֵין בָּהּ אַחַת מִשָּׁלֹשׁ כַּוָּנוֹת, שֶׁהֵן מִצְוָה, אֲבָל הִיא רְשׁוּת. וְהִיא, מֵאַחַר שֶׁגָּבְרָה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ וְגוֹדֵר עַצְמוֹ בְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לְאִסּוּר. וְכֵיוָן שֶׁפָּרַשׁ מִן הָאִסּוּר אֶל הָהֶתֵּר עוֹשֶׂה טוֹב. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב הָיָה לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ בְּלִי זֶה. וְיִמְצָא סְמָךְ לְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ מִכַּמָּה טְעָמִים: הָאֶחָד, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וכו', מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד וכו'. וְאִם עַל יִרְאַת דַיָּן בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַנֶּעֱלָמוֹת,
(*) אֵין אָדָם מַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ, מַה לַּעֲשׂוֹת מִיִּרְאַת מִי שֶׁהוּא דַּיָּן עַל כָּל הָעוֹלָם וְהוּא יוֹדֵעַ כָּל נֶעֱלָמוֹת. הַשֵּׁנִי, אֲפִילוּ בְּלֹא חֵטְא, יִזְכֹּר מַה שֶּׁאָמַר הֶחָכָם: ''
(*) אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ
(*) לַמְחוֹת מְלָכִין''
(משלי לא, ג). הַשְּׁלִישִׁי,
(*) כְּשֶׁיַּחֲשֹׁב בְּמָהוּת יֹפִי הָאִשָּׁה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל
(קנב, א): תָּאנָא: אִשָּׁה, חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה וּפִיהָ מָלֵא דָּם וְהַכֹּל
(*) רָצִין אַחֲרֶיהָ. הָרְבִיעִי, יִקְרָא מַה שֶּׁאָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים: אֶחָד מֵאֶלֶף מֵתִים מִשְּׁאָר חֳלָאִים וְהָאֶלֶף מֵרֹב תַּשְׁמִישׁ. וְאָמְרוּ: כָּל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ וְעֵינָיו כֵּהוֹת וְרֵיחַ רָע נוֹדֵף מִפִּיו וּשְׂעָרוֹ נוֹשֵׁר וְשִׁנָּיו נוֹפְלוֹת וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִין עָלָיו. וְאוּלַי אִם יַבִּיט בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים יִשְׁבֹּר תַּאֲוָתוֹ. אֲבָל עִם כָּל זֶה כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַּעַת, אֶלָּא עִם אֹנֶס הַתַּאֲוָה, מִתְכַּוֵּן לִגְדֹּר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר וּמִסְתַּפֵּק מִן הָהֶתֵּר, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ, יֵשׁ לוֹ שָׂכָר כְּמִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ דְבַר עֲבֵרָה וּפָרַשׁ מִמֶּנָּה. וְעִם כָּל זֶה אָמְרוּ: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. וְהַטַּעַם הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁשִׁבֵּר יִצְרוֹ כְּעוֹסֵק בְּמִצְוָה הוּא.
נפש יהודה אין אדם משלים תאותו. אין גומר תאותו כמו שמתאוה וחפץ לעשות ממורא מלכות: אל תתן לנשים חילך. שרוב תשמיש מחליש כחו ונוטל מאור עינו וזקנה קופצת עליו: למחות מלכין. ע''י הנשים תבא לחטא ולהסיר ממך המלוכה: כשיחשוב במהות. בעסק עניני אשה ומה היא: רצין אחריה. גזירת המקום הוא דאם לא כן שמאוסה כך אין חידוש שיתאוה לה:
וְיֵשׁ לְךָ סִבָּה אַחֶרֶת בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁהִיא כִּרְשׁוּת וְדוֹמָה לוֹ לְמִצְוָה. וְהוּא, כְּשֶׁאָדָם מוֹצֵא כֹּבֶד בְּגוּפוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה וְרוֹאֶה שֶׁהִיא רְפוּאָה לוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת גּוּפוֹ בָּרִיא לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, גַּם זֹאת תֵּחָשֵׁב לוֹ כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, רַק לֹא כָּרִאשׁוֹנוֹת.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָזֶה בְּשׁוּם עִנְיָן מִכָּל אֵלּוּ וְגַם לֹא הָיָה יִצְרוֹ גוֹבֵר עָלָיו מֵאֵלָיו, אֶלָּא הוּא מְעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ וּמְשַׁסֶּה אֶת יִצְרוֹ וּמֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי קֹשִׁי וְתַאֲוָה לְדַעַת, כְּדֵי לִרְדֹּף אַחַר הַתַּאֲווֹת בְּחֶמְדָּתוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, עַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת נִדָּה פֶּרֶק כָּל הַיָּד
(יג, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לַדַּעַת יְהֵא בְנִדּוּי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן, כְּלָל ב, חֵלֶק שְׁלִישִׁי, פֶּרֶק [ג]
(סימן כא). וְגַם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ חַיָּב מִיתָה. וְהֶחֱמִירוּ בַּזֶּה אֲפִילוּ עִם אִשְׁתּוֹ, כִּי מִן הַהֶתֵּר יִמְשְׁכֶנּוּ אֶל הָאִסּוּר.
וּכְשֶׁיַּשְׂבִּיעֶנּוּ הוּא יוֹתֵר רָעֵב, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל
(נב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) אֵבָר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם,
(*) מַשְׂבִּיעוֹ - רָעֵב,
(*) מַרְעִיבוֹ - שָׂבֵעַ. וְזֶה אֵינוֹ דוֹמֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׂבֵעַ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִדַּעַת יוֹתֵר מִדַּאי עַד שֶׁמִּשְׁתַּכֵּר וּמֵקִיא וְנִשְׁאָר מְלֻכְלָךְ וּמְטֻנָּף. וְיֵשׁ פְּעָמִים שֶׁבָּא לִידֵי חֹלִי בְּסִבָּה זֹאת וְהוּא בָזֶה כְּסִיל וּמַזִּיק גּוּפוֹ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה, שֶׁהִיא, כֵּיוָן שֶׁהִיא שְׂבֵעָה אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת יוֹתֵר.
נפש יהודה אבר קטן. גיד אבר התשמיש: משביעו. בתשמיש מרעיבו מתאוה יותר ויותר ומרעיב כחו וגופו לעת זקנתו: מרעיבו. ממעט בתשמיש שבע וכחו שלם וחזק:
אֲבָל הַנָּאוֹת וְהַטּוֹב לָאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אָדָם, לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בָּעִתִּים הַנִּזְכָּרִים לְשֵׁם מִצְוָה וּכְשֶׁיִּרְאֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִרְפוּאַת גּוּפוֹ. וְיַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַמַּפְסִיד לְגוּפוֹ אוֹ לְנַפְשׁוֹ,
(*) אוֹ מִן הַמּוֹשְׁכוֹ לְדָבָר אַחֵר. וְעַל דָּא גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קז, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
(*) יֵצֶר, תִּינוֹק וְאִשָּׁה לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהוּא קָרוּי שְׂמֹאל, שֶׁהוּא דִבְרֵי כְסִילוּת, וִיקָרֵב מַה שֶּׁהוּא קָרוּי יָמִין, שֶׁהוּא מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב, כְּדִכְתִיב: ''לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ''
(קהלת י, ב). וְלֹא שֶׁיִּדְחֶנּוּ מִכֹּל וָכֹל, אֶלָּא מַה שֶּׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי לִדְחוֹת, אֲבָל יְקָרֵב הַצָּרִיךְ לְקִּיּוּם מִצְוָה וּלְקִיּוּם הַמִּין.
נפש יהודה או מן. הדבר ההיתר ימשכנו לדבר האיסור על ידו: יצר. תאותו אם מרחיקים ממנו לגמרי ממעט ישיבת העולם אם מקרבם לגמרי בא לידי איסור שאינו יכול לכבוש יצרו מדבר עבירה. תינוק ואשה דעתן קלה ואם תדחה אותם תטרידם מן העולם:
פרק שני [קעח]
כְּשֶׁהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה וּמְשַׁמְּשִׁים בְּפִיּוּס וּמְכַוְּנִין שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם זֶרַע הָגוּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמַלֵּא מִשְׁאַלְתָּם וְיוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים הֲגוּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת נָכְרִיּוֹת, מַפְסִידוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה וּפוֹגְמוֹת אֶת הַזֶּרַע הַיּוֹצֵא מֵהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בִּנְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִים
(כ, ב): ''וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'''
(יחזקאל כ, לח). (פַּשְׁטֵיהּ דִּקְרָא נֶאֱמַר עַל בְּנֵי הַגָּלוּת, כְּשֶׁיָּבֹא זְמַן הַקֵּץ, שֶׁיִּשְׁפְּטֵם קֹדֶם בַּמִּדְבָּר.) אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵלּוּ תֵּשַׁע מִדּוֹת:
(*) בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי
(*) שְׂנוּאָה,
(*) בְּנֵי נִדּוּי,
(*) בְּנֵי תְמוּרָה,
(*) (*) בְּנֵי מְרִיבָה,
(*) בְּנֵי שִׁכְרוּת,
(*) בְּנֵי גְרוּשַׁת הַלֵּב,
(*) בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא,
(*) בְּנֵי חֲצוּפָה. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן:
(*) כָּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ הַוְיָין לוֹ בָּנִים וכו', כִּדְאִיתָא בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם.
נפש יהודה בני אנוסה. שאנסה לגמרי: שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא: בני נדוי. שבא עליה כשהוא מנודה ומנודה אסור בתשמיש: בני תמורה. שיש לו ב' נשים וכסבור בא על זה ובא על זה. לישנא אחרינא בני תמורה שהוא סבור לבא על אשה אחרת ונמצאת שהיא אשתו וקרובים לממזרות שהרי נתכוין לניאוף: בני מריבה. שמשמש במריבה: בני מריבה. אף על פי שאינו שונאה אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה: בני שכרות. שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא שאין מתכוין אלא לבעול בעלמא: בני גרושת הלב. שבלבו לגרשה: בני ערבוביא. הבא על אשה אחת מבין הנשים ואין יודע על איזו מהן בא. לישנא אחרינא שבאו עליה אנשים הרבה ואין ידוע בן מי הוא. לישנא אחרינא בני ערבוביא ספק בן ט' לראשון או שבעה לאחרון. ורבינו נסים פירש המורדים והפושעים אלו בני תשע מדות שלפי שיש צד עבירות ביניהן ביצירתן הוו מורדין ופושעין: בני חצופה. בעזות פניה תובעתו בפה: כל אדם שאשתו תובעתו. כלאה וכו':
וּלְפִי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַדָּבָר בְּפִיּוּסָהּ וְלִרְצוֹנָהּ, הִזְהִיר בַּאֲנוּסָה אֲפִילוּ בְּאִשְׁתּוֹ, כִּדְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הַמּוֹצֵא תְפִלִּין
(עירובין ק, ב): אָמַר רַמִּי בַּר חָמָא: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיָּכוֹף אֶת אִשְּׁתּוֹ
(*) לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא''
(משלי יט, ב). וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַכּוֹפֶה אֶת אִשְּׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, הַוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים. אָמַר רַב אִיקָא: מַאי קְרָאָה? ''גַּם
(*) בְּלֹא־דַעַת נֶפֶשׁ לֹא־טוֹב''
(שם). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: ''גַּם בְּלֹא דַעַת'', זֶה הַכּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה; ''וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא'', זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה. אֵינִי וְהָא אָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו זְכָרִים יִבְעַל וְיִשְׁנֶה? לָא קָשְׁיָא, כָּאן
(*) לְדַעַת, כָּאן שֶׁלֹּא לְדַעַת.
נפש יהודה לדבר מצוה. היינו תשמיש שהוא מצות פרו ורבו להוליד בנים: בלא דעת נפש. בלא דעת אשתו בעל כרחה משמשה: לדעת. אשתו יבעול וישנה לבעול כשהיא מרוצה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָנִים זְכָרִים?
(*) יַעֲשֶׂה חֶפְצֵי שָׁמַיִם וְחֶפְצֵי אִשְׁתּוֹ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: אֵלּוּ הֵן חֶפְצֵי אִשְׁתּוֹ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְפַתֶּנָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) יְשַׂמְּחֶנָה בִּדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם''
(קהלת ח, ה).
נפש יהודה יעשה חפצי שמים. צניעות וקדושה: ישמחנה בדבר. התשמיש בעונתה:
וּלְפִי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתְּהֵא
(*) כַּוָּנַת שְׁנֵיהֶם שָׁוָה, יִשְׁמֹר שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתוֹ אֶצְלָהּ וְלֹא בְאִשָּׁה אַחֶרֶת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִין
(נדרים כ, ב): ''וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(במדבר טו, לט), מִכָּאן אָמַר רַבִּי נָתַן:
(*) לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. וַאֲמַר רָבִינָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא אֲפִילוּ לִשְׁתֵּי נָשָׁיו.
נפש יהודה כוונת שניהם. בתשמיש שוה כוונתו לה וכוונתה לו: לא ישתה אדם בכוס זה. שבשעה שנזקק עם אשתו לא יתן עינו באשה אחרת אפילו היא אשתו:
וּכְשֶׁמַּחֲשֶׁבֶת שְׁנֵיהֶם הִיא טוֹבָה וּלְשֵׁם מִצְוָה וְעוֹבְדִין מֵאַהֲבָה וְנוֹהֲגִין כַּדָּת וְכַהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה בַזֶּרַע הַנּוֹלָד לָהֶם, כִּבְרָכָה שֶׁבֵּרְכוּ לִבְרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּמוֹעֵד
(מועד קטן ט, א): רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַרְמָאי וְרַבִּי יְהוּדָה
(*) בֶּן גֵרִים תָּנוּ
(*) פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.
(*) אִיפְטוּר מִינֵיהּ בְּאוֹרְתָּא, וּבְצַפְרָא אָתוּ וְקָא מִיפְטְרֵי מִינֵיהּ וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּפֶרֶק בַּתְרָא מִנֵּר שִׁשִּׁי
(סימן שכח). אָמְרוּ לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְתִזְרַע וְלָא תִקְצֹר, תָּעֵיל וְלָא תָפֵיק, תָּפֵיק וְלָא תָעֵיל, לֵיחְרוּב בֵּיתָךְ וְלֵיתוּב אֻשְׁפִּיזָךְ, לִבַּלְבֵּל פְּתוֹרָךְ וְלָא תֶחֱזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא. כִּי אֲתָא לְגַבֵּי דַאֲבוּהָ, אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבָּעְיָא בְּרוּכֵי לָא בֵרְכָן,
(*) אֲבָל צְעוּרֵי צַעֲרָן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אָמְרוּ לָךְ? הָכֵי וְהָכֵי אָמְרוּ לִי. אֲמַר לֵיהּ: כֻּלְּהוּ בִרְכְתָא נִינְהוּ. תִּזְרַע וְלָא תִקְצֹר - תּוֹלִיד בָּנִים וְלָא יְמוּתוּן. תֵּיעוֹל וְלָא תָפֵיק - תֵּיעוֹל כַּלָתְךָ וְלָא יְמוּתוּן בָּנֶיךָ. תָּפֵיק וְלָא תָעֵיל - תָּפֵיק בְּנָתָךְ וְלָא יְמוּתוּן גַּבְרַיהוּ, דִּלְהַדְרוּ לְוָתָךְ.
(*) לֵיחְרוּב בֵּיתָךְ
(*) וְלֵיתוּב אֻשְׁפִּיזָךְ -
(*) דְּהַאי עָלְמָא אֻשְׁפִּיזָא הוּא וְהַהוּא עָלְמָא בַּיִת הוּא, דִּכְתִיב: ''קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם'' וגו'
(תהלים מט, יב), אַל תִּקְרֵי ''קִרְבָּם'' אֶלָּא קִבְרָם.
(*) לִבַּלְבֵּל פְּתוֹרָךְ - בְּבָנִי וּבִבְנָתָא. וְלָא תֶחְזֵי
(*) שַׁתָּא חַדְתָּא - דְּלָא תָמוּת אִתְּתָךְ וְתֵיסָב אִתְּתָא אַחֲרִיתֵי. עַל הַחִבּוּר הַנָּאוֹת וְהַטּוֹב בָּאִין אֵלוּ הַבְּרָכוֹת וְדוֹמֵיהֶם.
נפש יהודה בן גרים. מגרים היה: פרשת נדרים. ראשי המטות או מסכת נדרים: איפטור מיניה. נטלו ממנו רשות שסבורים ללכת אותו הלילה ולא הלכו בצפרא אתו לאיפטורי מיניה זמנא אחריתא: אבל צעורי צערן. תעייל ולא תיפוק משמע ליה בסחורה תעייל ולא תיפוק שתביא סחורה ולא תמכרנה תיפוק ולא תעייל הוה משמע ליה תוציא פרקמטיא ולא תשוב אליך אמר לו אבוה כך אמרו לך תעייל כלתא שדרך כלה שהולכת אצל הבעל ולא תיפוק דלא לימות בנך דהדרי נפקי כלתך ממך לבי אביהם: ליחרוב ביתך. יחרב קברך כלומר שתחיה לאורך ימים ולא תבוא לקבר למיתה: וליתוב אושפיזך. בית שאתה דר בו שתחיה ותעמוד בתוכו: דהאי עלמא. העולם הזה אושפיזא כאכסניא שסופו למות וההוא עלמא קבר הוי בית שעומד שם לעולם דכתיב קרבם והיינו קברם בתימו לעולם ברשעים כתיב שימותו ויבואו בקבר שהוא ביתם לעולם: ליבלבל פתורך. שלחנך יהא מבולבל מרוב בנים ובנות: שתא חדתא. שנה ראשונה של נשואין קרי שנה חדתא דכתיב כי יקח איש אשה חדשה:
פרק שלישי [קעט]
הַמְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶם בְּצִנְעָה וּבוֹחֲרִים הָעִתִּים הָרְאוּיִים לַדָּבָר, יוֹצְאִין מֵהֶן בָּנִים הֲגוּנִים וּנְעִימִים וְנֶחְמָדִים לְכָל דָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּכַלָּה וּבְסוֹף אֵלּוּ מֻתָּרִין
(נדרים כ, א): שָׁאֲלוּ אֶת אִמָּא שָׁלוֹם, אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִפְּנֵי מַה בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶם:
(*) אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בְמִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא בְמִשְׁמָרָה אַחֲרוֹנָה, אֶלָּא
(*) בַּמִּשְׁמָרָה הָאֶמְצָעִית.
(*) וּמְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח
(*) וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. אָמַרְתִּי לוֹ: רַבִּי,
(*) כָּל כָּךְ לָמָּה? אָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲלֶה עַל דַעְתִּי אִשָּׁה אַחֶרֶת
(*) וְנִמְצְאוּ בָנַי בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת.
נפש יהודה אינו מספר. אינו משמש עמי אלא באשמורה האמצעית שהלילה נחלק לשלש משמרות: במשמרה האמצעית. אין בני אדם שכיחים ברחובות ולא ישמע שום קול אדם שיהרהר בו: מגלה טפח. מאשתו מבגדיה ומכסה בבגדיו כדי שלא תהא מגולה ממנה אלא טפח התשמיש: ודומה כמו שכפאו שד. לדבר תשמיש לא מרצונו לתאותו או שהיה מתכסה משום צניעות כדאמרינן כמו מי שמתכסה שמפחד מהשד: כל כך למה. למה עושה כך כדי וכו': ונמצא בני באים לידי ממזרות. שאחשב באשה אחרת בשעת תשמיש קרובים הבנים לצד ממזרות. ויש אומרים שהיה מכסה טפח שלא ליהנות מקירוב בשר רק טפח הצריך לו לתשמיש והיה ממהר בתשמיש כאדם הנטרד מחמת השד כדי שלא יבא להרהור:
וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְרִיצוּת, הַהֶפְסֵד נִכָּר בַּזֶּרַע הַנַּעֲשָׂה מֵאוֹתָהּ בִּיאָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם בְּפִרְקָא קַמָּא דְּכַלָּה: הַמִּסְתַּכֵּל אֲפִילוּ בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל אִשָּׁה הַוְיָין לוֹ בָנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מִמְּעֵי אִמָּן. חִגְּרִין, סוּמִין, חֵרְשִׁים, אִלְּמִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
(*) מִפְּנֵי שֶׁתּוֹבְעָהּ לְתַשְׁמִישׁ וְאֵינָהּ נִתְבַּעַת לוֹ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ:
(*) אֲנוּסָה אֲנִי. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִין בְּשִׂנְאַת חִנָּם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: וְהַנֵּי מִילֵי כְּדִמְעַבְּרָא בְּהַהִיא בִּיאָה.
נפש יהודה מפני שתובעה. אישה לתשמיש והיא אינה רוצה כדי להכעיסו: אנוסה. שנאנסתי מאיש אחר ואסורה לך והוא יודע שדברה לו כך רק כדי להכעיסו:
וַאֲמְרִינָן הָתָם בַּמִּשְׁנָה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי: אַרְבָּעָה דְבָרִים שָׂחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְאֵלּוּ הֵן: חִגְּרִין, אִלְּמִין, חֵרְשִׁין, סוּמִין. חִגְּרִין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִין אֶת שׁוּלְחָנָן. סוּמִין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִין בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. אִלְּמִין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁקִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַגְּמָרָא: אָמַר רָבָא, מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. הוּא הָפַךְ שֻׁלְחָנוֹ, לְפִיכָךְ יֵהָפֵךְ רַגְלֵי זַרְעוֹ; הוּא הִסְתַּכֵּל בְּדָבָר הַנִּסְתָּר מִכֹּל, לְפִיכָךְ הַכֹּל נִסְתָּר מִזַּרְעוֹ; הוּא עָזַב פֶּה הַמְדַבֵּר שֶׁבּוֹ נִתְּנָה הַנְּשִׁיקָה וְנָשַׁק הַסָּתוּם, לְפִיכָךְ נִסְתָּם פִּי זַרְעוֹ; הוּא מְסַפֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לוֹ לַחֲרִישׁ, לְפִיכָךְ נֶחֱרָשׁ אֹזֶן זַרְעוֹ.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים עֲלָה: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁמֻתַּר, הַצְּנִיעוּת הִיא קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה. וּמִתַּשְׁמִישׁ שֶׁל צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה
(*) יָצְאוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וּבָזֶה מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְּחוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהוֹצִיאוּ מִמִּדְרָשׁ: ''
(*) הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ''
(בראשית יב, יא). וְגַם שִׁבְּחוּ צְנִיעוּת אָדָם, שֶׁנָּשָׂא
(*) גִדֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה
(נג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה גִדֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּה עַד יוֹם מוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צְנוּעָה אִשָּׁה זוֹ, שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: זוֹ
(*) דַרְכָּהּ בְּכָךְ, אֶלָּא, כַּמָּה צָנוּעַ אִישׁ זֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ.
נפש יהודה יצאו אבותינו. נולדו אבותינו: הנה נא ידעתי. מכח הצניעות שהיה ביניהם לא הכיר בה מקודם: גידמת. ידה קטועה: דרכה בכך. לכסות האשה בשרה מכל שכן זו שהיתה צריכה לכך שלא יראה ידה קטועה:
וְגַם מָצִינוּ עַל אָדָם שֶׁשִּׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ בִּפְרִיצוּת וְהִלְקוּהוּ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(סנהדרין מו, א): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּפֶרֶק ה מֵחִבּוּר זֶה
(סימן ו) וְגַם אָמְרוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא לַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְרִיצוּת, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, פֶּרֶק כָּל הַיָּד
(טז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַרְבָּעָה דְבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן וכו': הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עָרוֹם וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָּל חַי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּפֶרֶק ג מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל
(סימן כא).
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ
(שם יז, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ''
(ויקרא יט, יח). מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר אַבַּיֵּי: שֶׁמָּא יִרְאֶה בָהּ דָבָר מְגֻנֶּה וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו. וַאֲמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְאֵין מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם. אָמַר רָבָא: וְאִם הָיָה בַּיִת אָפֵל - מֻתָּר. וַאֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא: תַּלְמִיד חָכָם מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ וּמְשַׁמֵּשׁ. זֶהוּ לְדָבָר מֻכְרָח לְקִיּוּם עוֹנָתָהּ, אוֹ בְּיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וּכְשֶׁלֹּא נִשְׁאָר בָּעִיר עַד הַלַּיְלָה; וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם אָפֵל אוֹ יַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי''
(מיכה ז, ח). וּמַה שֶּׁאָמְרוּ לְתַלְמִיד חָכָם ''מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ'', מִפְּנֵי שְׁנֵי טְעָמִים: הָרִאשׁוֹן, כִּי מִפְּנֵי רֹב צְנִיעוּתוֹ מַאֲפִיל כָּל צָרְכּוֹ, מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם אַחֵר; וְהַשֵּׁנִי, כְּשֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי בִּזְמַן אַחֵר
(*) מִפְּנֵי שְׁקִידַת לִמּוּדוֹ. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּכַלָּה: כָּל הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר הַוְיָין לוֹ בָנִים נִכְפִּין.
נפש יהודה מפני שקידת למודו. שהוא שוקד וממהר לילך לבית מדרשו:
גַּם כֵּן הִזְהִירוּ, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בְּמִטָּה שֶׁהַתִּינוֹק יָשֵׁן עָלֶיהָ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁהַתִּינוֹק יָשֵׁן בָּהּ, אוֹתוֹ תִינוֹק נִכְפָּה. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא הֲוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הֲוֵי בַּר שַׁתָּא לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן
(*) אֶלָּא דְּנָאִים,
(*) אֲבָל תָּיֵר לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּנָאִים גַּבֵּי כָּרְעֵיהּ, אֲבָל גַּבֵּי רֵישֵׁיהּ לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָנַח יָדֵיהּ עִלַוֵיהּ, אֲבָל מָנַח יָדֵיהּ עִלַּוֵיהּ לֵית לָן בָּהּ.
נפש יהודה אלא דנאים. שישן התינוק: אבל תייר. בניעור לית לן בה:
וְגַם הִזְהִירוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים הַמַּפְסִידִין לָאָדָם וְלַזֶּרַע, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּכַלָּה; הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא וְשִׁמֵּשׁ הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים
(*) נִכְפִּין, מִפְּנֵי שֶׁשַּׂר בֵּית הַכִּסֵּא מְלַוֵּהוּ. עַד כַּמָה יִשְׁהֶה אָדָם וִישַׁמֵּשׁ? עַד שִׁעוּר חֲצִי מִיל. הִקִּיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ הַוְיָן לוֹ בָנִים
(*) וִתָּקִין. הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁמְּשׁוּ הַוְיָין לוֹ בָנִים
(*) בַּעֲלֵי רְאָתָן. אֵימָתַי? בִּזְמַן
(*) שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם כְּלוּם. הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ שִׁכּוֹר סוֹפוֹ נֶעֱקָר, שְׁנֵיהֶם שִׁכּוֹרִים
(*) שְׁנֵיהֶם נֶעֱקָרִים: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָד אוֹחַזְתּוֹ
(*) אֲחִילוּ. גַּם דְּבָרִים אֵלּוּ וְדוֹמֵיהֶם כְּתוּבִים בְּפֶרֶק כָּל הַיָּד
(נדה יז, א) וּבְמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק
(אף על פי) וּבְמַסֶּכֶת גִּטִין, פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ
(ע, א).
נפש יהודה נכפין. הנופלים מחמת חולי: ותיקין. חלשים בעלי חולי הריאה וחולי זה בא מאבות לבנים ושם חולי זה ותיקין: בעלי ראתן. חלש יותר מדאי שיש להם שרץ במוחו: שלא טעמו טעם כלום. בין הקזה לתשמיש ונתעברה מאותו תשמיש: שניהם נעקרים. בקירוב ימים אחר בעילה זו: אחילו. רעדה:
גַּם אָמְרוּ, שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּנְהַג צַעַר בְּעַצְמוֹ, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִית
(יא, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם'' וגו'
(בראשית מא, נ). תָּאנָא:
(*) חֲשׂוּכֵי בָנִים מְשַׁמְּשִׁים מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁאָסוּר לֵיהָנוֹת בְּעִדּוּן בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר. וּכְשֶׁהַחִבּוּר יְהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם יִזְכּוּ לְשָׁלוֹם וּלְבָנִים.
נפש יהודה חשוכי בנים. מחוסר בנים שאין לו בנים:
פרק רביעי [קפ]
בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים הָיוּ הַנִּדּוֹת מְרֻחָקוֹת מְאֹד מִבְּנֵי אָדָם,
(*) כִּי כֵן שְׁמָן מֵעוֹלָם ''נִדּוֹת'', כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ אֶל אָדָם וְלֹא יְדַבְּרוּ עִמּוֹ. כִּי יָדְעוּ הַקַּדְמוֹנִים בְּחָכְמָתָם,
(*) שֶׁהֶבְלָן מַזִּיק
(*) וְגַם מַבָּטָן מוֹלִיד גְּנַאי וְעוֹשֶׂה רֹשֶׁם רָע, כַּאֲשֶׁר בֵּאֲרוּ חַכְמֵי הַפִילוֹסוֹפִים. וְהָיוּ יוֹשְׁבוֹת בָּדָד בָּאֹהֶל, לֹא יִכָּנֵס בּוֹ אָדָם. וְלָכֵן אָמְרָה רָחֵל לְלָבָן: רְאוּיָה הָיִיתִי לָקוּם מִפְּנֵי אָבִי לְנַשֵּׁק יָדָיו, אֲבָל ''דֶּרֶךְ נָשִׁים לִי'' וְלֹא אוּכַל לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וְגַם לֹא לָלֶכֶת בָּאֹהֶל,
(*) שֶׁלֹּא תִדְרֹךְ עָפָר רַגְלִי. וְהוּא הֶחֱרִישׁ וְלֹא עָנָה אוֹתָהּ דָּבָר. נִרְאֶה, שֶׁלֹּא הָיוּ מְסַפְּרִים עִמָּהֶן כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁאֲפִילוּ דִבּוּרָן טָמֵא.
נפש יהודה כי כן שמן מעולם נדות. פירוש הרחקה שצריכה להתרחק מבני אדם: שהבלן. היוצא מפיהם מזיק למי שבא עליו הבלן: וגם מבטן. לשון דבור כמו כי יבטא בשפתים שגם הדבור שלהם מזיק ועושה רושם רע: שלא תדרוך על עפר רגלי. שרגלה מטמא שמא תתלכלך העפר בדמה:
וּלְפִי שֶׁבִּרְבוֹת הַתַּאֲווֹת וּבְהִתְמַעֵט הַדֵּעוֹת נִהְיוּ כָּל כָּךְ שְׁטוּפִין הָעַמִּים בְּזִמָּה, עַד שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִלִּבָּם רָעָה זֹאת, בָּאָה תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהַבְדִּילָם מִן הָאֻמּוֹת וּלְהַרְחִיקָם מִזֻּהֲמָתָן וּלְשָׁמְרָן מִן הַנֶּזֶק הַגָּדוֹל הַזֶּה וְשֶׁיּוֹלִידוּ זַרְעָם בִּקְדֻשָּׁה. וְעַל כֵּן, בְּדַעַת סוֹד הַתּוֹלָדוֹת וְהַנֶּזֶק וְהַתִּקּוּן וְהַטֻּמְאָה וְהַטֹּהַר, צִוְּתָה תוֹרָה לִשְׁמֹר יְמֵי נִדָּה, וִימֵי זִיבָה שֶׁהֵם יוֹתֵר חֲמוּרִים מִימֵי הַנִּדָּה, לְהַצְרִיךְ שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וִימֵי יוֹלֶדֶת וְאַחַר־כָּךְ טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה. וּבָרוּךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת, שֶׁהָיָה חַסְדּוֹ לִהְיוֹת רוֹפֵא יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּדְּרָן בְּחָכְמָתוֹ כְּפִי הַצֹּרֶךְ הַיָּדוּעַ לוֹ.
וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִשִּׂיגוּ סוֹד רִחוּקָהּ, אָמְרוּ בִבְרַיְיתָא בְּמַסֶּכֶת נִדָּה: תַּלְמִיד חָכָם אָסוּר לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל נִדָּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֲפִילוּ הַדִּבּוּר מִפִּיהָ טָמֵא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לָאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר הַנִּדָּה וְלִדְרֹס עֲפָרָה, שֶׁהוּא טָמֵא כְמֵת, כָּךְ עֲפָרָהּ שֶׁל נִדָּה טָמֵא. וְאָסוּר לֵיהָנוֹת מִמַּעֲשֶׂה יָדֶיהָ.
וְאִם אָמְרוּ רַזַ''ל בְּפֶרֶק אַף עַל פִּי
(כתובות סא, א): כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשֶׂה לְבַעֲלָהּ, נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ, חוּץ מֵהַצָּעַת הַמִּטָּה וּמְזִיגַת כּוֹס וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו - הָיָה, לְפִי שֶׁרָאוּ אֶת הָעָם שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ יוֹתֵר מִזֶּה
(*) בְּחֶסְרוֹן שְׁפָחוֹת, אֲבָל הַמַּחֲמִיר, שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ.
נפש יהודה בחסרון שפחות. שאין לכל א' שפחה לשמשו:
וְעַל כֻּלָּם צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, אֲפִילוּ בִּימֵי לִבּוּנָהּ, עַד לְאַחַר טְבִילָתָהּ. וַאֲפִילוּ לִישׁוֹן הוּא בְבִגְדּוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ, שֶׁעַל דָּבָר זֶה נִפְטָר בַּחֲצִי יָמָיו אָדָם גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יג, א):
(*) תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁקָּרָא הַרְבֵּה וְשָׁנָה הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָּיו וּמַחֲזִירָתָן עַל כָּל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ''
(דברים ל, כ), בַּעֲלִי, שֶׁקָּרָא הַרְבֵּה וְשָׁנָה הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מַה מֵּת בַּחֲצִי יָמָיו? וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחֱזִירָהּ דָּבָר. פַּעַם אַחַת
(*) נִתְאָרַחְתִּי אֶצְלָהּ, אָמַרְתִּי לָהּ:
(*) בִּימֵי נִדּוּתֵיךְ מַהוּ אֶצְלֵךְ? אָמְרָה לִי: חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה לֹא נָגַע בִּי. בִּימֵי לִבּוּנֵיךְ מַהוּ אֶצְלֵךְ? אָמְרָה לִי: אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמִּי וְיָשֵׁן עִמִּי בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְלֹא עָלְתָה דַּעְתּוֹ
(*) לְדָבָר אַחֵר. אָמַרְתִּי לָהּ: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ
(*) וְלֹא נָשָׂא פָנִים לַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תוֹרָה: ''וְאֶל־אִשָּׁה
(*) בְּנִדַּת טֻמְאָתָה לֹא תִקְרַב''
(ויקרא יח, יט). כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אָמַר:
(*) מִטָּה רְחָבָה הֲוָאי. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי: אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף:
(*) סִנָּר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ הֲוָאִי.
נפש יהודה תנא דבי אליהו. בבית המדרש של אליהו הנביא: נתארחתי. אליהו הנביא אמר כך: בימי נדותיך. כל ימי ז' ראשונים לראיית נדתה ולבונה שלובשת בגדים לבנים לספור שבעה נקיים כמו זבה שספרה ז' נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה וצריך לחזור ולספור: לדבר אחר. לתשמיש: ולא נשא פנים לתורה. אף על פי שהיה בעל תורה הרגוהו: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה בטומאת הוייתה כנדתה: מטה רחבה. ולא היה קרוב בשר וסבור דשרי בהכי: סינר. חגורה שחוגרין ומגיע ממתנים ולמטה:
וְאַחַר כָּךְ בִּרְאוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְפֹּר יְמֵי נִדָּה לְבַד
(*) וִימֵי זִיבָה לְבַד, נָטְלוּ חֻמְרָא שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת הַרְחָקָה יְתֵרָה. וְהֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִילוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים. וְנִשְׁאֲרָה לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל חֻמְרָא זֹאת כְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה. וְגַם הֶחְמִירוּ בְּכָל כֶּתֶם וּבְכָל גָּוֶן כִּרְאִיַּת דָּם טָמֵא.
נפש יהודה וימי זיבה. שהחילוק בין זבה לנדה שהנדה כיון שראתה דם מונה מיד שבעה ימים וטובלת בליל שמיני בין שראתה רק יום א' בין שראתה ז' ימים רצופין רק שפסקה שעה א' שלא ראתה טובלת בליל ח' וטהורה ואפילו שראתה ביום ז' קודם בין השמשות ותפסוק טובלת בלילה זה הוא דין נדה ודין זבה הוא מתחיל אחר ימי הנדה עד י''א ימים אחר נדה זו אז תחזור לדין נדה ובתוך י''א ימים אם ראתה דם יום א' בשחרית טובלת בלילה וטהורה ראתה בלילה טובלת בשחרית אבל אם ראתה ג' ימים רצופין בתוך י''א ימים נקראת זבה וצריך לספור ז' נקיים מיום שפסקה וכדי שלא יטעו בין דין זבה לנדה החמירו לספור שבעה נקיים אפילו לא ראתה נדה אלא כטפת החרדל מונין ז' נקיים מיום שפסק:
וְהִרְחִיקוּ זַ''ל, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שָׁבוּעוֹת, פֶּרֶק יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה
(יח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''
(*) וְהִזַּרְתֶּם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם''
(ויקרא טו, לא), אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מִכָּאן אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשֵׁיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא:
(*) עוֹנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל שֶׁאֵינוֹ פוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָה, אֲפִילוּ הַוְיָן לוֹ בָנִים כִּבְנֵי אַהֲרֹן - מֵתִים. דִּכְתִיב: ''וְהִזַּרְתֶם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם'', וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָה''
(שם שם, לג), וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן''
(שם טז, א). אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ הַוְיָין לוֹ בָנִים זְכָרִים, דִּכְתִיב: ''
(*) (*) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר''
(שם יא, מז). וּסָמִיךְ לֵיהּ: ''אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר''
(שם יב, ב). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הַוְיָין לוֹ בָנִים שֶׁרְאוּיִין לְהוֹרָאָה, דִּכְתִיב: ''וּלְהַבְדִּיל וגו' ''וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל''
(שם י, יא).
נפש יהודה והזרתם. והפרשתם כמו וינזרו: עונה. או יום או לילה כדאיתא למעלה בסימן קע''ו: להבדיל וגו'. המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר: ולהבדיל וגו'. להורות , בענינא דשתוי יין כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל:
וְהַפְּרִישׁוּת מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה, כִּדְגַרְסִינָן סוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה וּבְסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(כ, ב): ''
(*) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע''
(דברים כג, י), שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבֹא לִידֵי טֻמְאָה בַּלַּיְלָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר:
(*) תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי מַעֲשֶׂה; מַעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי
(*) זְהִירוּת; זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) זְרִיזוּת; זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) נְקִיּוּת; נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) פְרִישׁוּת; פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי
(*) טָהֳרָה; טָהֳרָה מְבִיאָה לֵידֵי קְדֻשָּׁה; קְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא; יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה; עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת; חֲסִידוּת מְבִיאָה
(*) לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
(*) וַחֲסִידוּת גְּדוֹלָה מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אָז דִּבַרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר'' וגו'
(תהלים פט, כ). וּפְלִיגָא דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רוּחַ ה' אֱלֹהִים עָלַי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי
(*) לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח־קוֹחַ''
(ישעיה סא, א). ''לְבַשֵּׂר חֲסִידִים וְצַדִּיקִים'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''לְבַשֵּׂר עֲנָוִים''. הָא לָמַדְתָ שֶׁעֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם.
נפש יהודה ונשמרת. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקרא מזהיר להשמר שלא יבא לידי כך: תורה. על ידי שעוסק בה רואה ומבין אזהרות שבה ונזהר: זהירות. זריז ונשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה: זריזות. כשעבירה באה לידו זהיר ונשמר שלא יכשל בה: נקיות. נקי באין חטא: פרישות. שפורש מן דבר מותר פורש להחמיר על עצמו: טהור. צח ומלובן ועדיף מנקי: לידי רוח הקודש. להשרות עליו שכינה: וחסידות. שעושה לפנים משורת הדין אינו מצפה לגמול ועושה חסד ואמת: אז דברת בחזון לחסידך. ולא נאמר ליראיך ולענויך: לחבוש. לרפאות הגלות בתנחומים כמו שנותנים חבוש וסם על המכה ולאסורים בגלות פקח קוח להתיר ולפקח מלקוחם ושבים:
וְגַם אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהָקֵל רֹאשׁוֹ לִשְׂחוֹק עִם אִשְׁתּוֹ בִּימֵי נִדָּתָה; וְגַם הִיא שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי קֵרוּב דַּעַת אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה. וְהִרְחִיקוּהָ כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דְּבָרֶיהָ, זוּלָתִי, שֶׁלֹּא אֲסָרוּהָ בְּיִחוּד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָתִיד לָבֹא לָהּ זְמַן הֶתֵּר - יַמְתִּין, דַּחֲזָקָה הִיא דְּלָא שָׁבִיק הֶתֵּרָא וְאָכִיל אִסּוּרָא.
וּמָצִינו בַּמִּדְרָשׁ, כִּי בְּרֶמֶז נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן עַל הַנִּדָּה, בְּגִימַטְרִיָּא תֵּבוֹת [עֵזֶ''ר] כְּנֶגְדּ''וֹ, דִּכְתִיב: ''אֶעֱשֶׂה־ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ''
(בראשית ב, יח), רוֹצֶה לוֹמַר, רע''ז יָמִים
(*) כְּמִנְיָן ''עֵזֶ''ר'' הֵם יְמֵי טָהֳרַת הָאִשָּׁה, וּפ''ג יָמִים כְּמִנְיָן ''
(*) כְּנֶגְדּ''וֹ'' הֵם יְמֵי נִדָּתָהּ. רוֹצֶה לוֹמַר, מִנְיָן ''עֵזֶ''ר'' תִּהְיֶה לוֹ וּמִנְיָן ''כְּנֶגְדּ''וֹ'' תִּהְיֶה כְנֶגְדּוֹ.
נפש יהודה מנין עזר. השנה י''ב חדשים והחודש ל' יום והם ש''ס ימים צא מהן מכל חודש ז' ימים שכל ל' יום הם וסת אשה ויבא לך החשבון: כנגדו. להרחיקו כמו מנגד תראה את הארץ:
וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, עָבַר וּבָא עָלֶיהָ בִּימֵי נִדָּתָהּ אוֹ בִּימֵי לִבּוּנָהּ הַוָּלָד מַמְזֵר. וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ הוּא עַז פָּנִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, רֹאשׁ פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. עַז פָּנִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. וְהַזָּרִיז בַּדָּבָר, זַרְעוֹ יִהְיֶה קָדוֹשׁ.
החלק הששי בקדשת החבור
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְרָקִים
פרק ראשון [קפא]
לְפִי שֶׁאֻמַּת יִשְׂרָאֵל הִיא סְגֻלָּה שֶׁהִבְדִּילָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל הָעַמִּים מְיֻחֶדֶת לָאֵל יִתְבָּרַךְ, בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת עַם קָדוֹשׁ. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: ''וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן־ הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי''
(ויקרא כ, כו), שֶׁהִבְדִּילָם לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים כְּמוֹ שֶׁהוּא קָדוֹשׁ. וְיִדְמוּ לִדְרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק ''וְהָלַכְתָּ בִדְרָכָיו''
(דברים כח, ט): מַה הוּא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה קָדוֹשׁ, מַה הוּא חַנּוּן אַף אַתָּה חַנּוּן וכו'.
לָמַדְנוּ, שֶׁהִבְדִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת נוֹהֲגִים בְּמִדּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִתְקַדְּשְׁתֶם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים''
(ויקרא יא, מד). וְדָרְשׁוּ עַל זֶה בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, בְּסוֹף פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה
(לט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי'',
(*) אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, נִמְצָא שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂין הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר - אָנוּ מְקַדְּשִׁין שְׁמוֹ הַגָּדוֹל; וְאִם חַס וְשָׁלוֹם, נוֹהֲגִין בְּהֵפֶךְ - מְחַלְּלִין שְׁמוֹ לְרָעָתֵנוּ וְכָל הַכִּעוּר וְהַפֶּשַׁע וְהַחִלּוּל נִשְׁאָר עַל עַצְמֵנוּ.
נפש יהודה אדם מקדש וכו'. הבא לטהר מסייעין לו:
וּלְפִי שֶׁהוּא סִיּוּעַ גָּדוֹל לִהְיוֹת הָאָדָם טוֹב אוֹ רָע,
(*) בִּתְכוּנַת הַמֶּזֶג, כְּפִי הַטִּפָּה שֶׁמִּמֶּנָּה נִתְהַוָּה, נִמְצָא חִבּוּר הָאָדָם סִבַּת קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם אוֹ חִלּוּלוֹ, כְּפִי הַבָּנִים שֶׁמּוֹלִיד; כְּשֶׁהַבָּנִים צַדִּיקִים - מְקַדְּשִׁין אֶת הַשֵּׁם, וְהָרְשָׁעִים - בְּהֵפֶךְ. וּמֵאַחַר שֶׁהַדָּבָר כֵּן, נִצְטָרֵךְ לָדַעַת הֵיאַךְ יְקַדֵּשׁ אָדָם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וּקְדֻשָּׁה זוֹ נֶחֱלֶקֶת לַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים. הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, בְּמַהוּת הַחִבּוּר; הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי, בִּזְמַן הַחִבּוּר; הַדֶּרֶךְ הַשְּׁלִישִׁי, בַּמָּזוֹן הָרָאוּי לַחִבּוּר; הַדֶּרֶךְ הָרְבִיעִי, בְּכַוָּנַת הַחִבּוּר; הַדֶּרֶךְ הַחֲמִישִׁי, בְּאֵיכוּת הַחִבּוּר.
נפש יהודה בתכונת המזג. כמו שהוא מכין למזג הטפה שנתהוה ממנו הולד כן יהיה גוף הולד וטבעו ומזג לשון מעורב כמו מזיגת היין אם הוא טוב כך אם טפת הזרע מזוג שבא ממאכלים הגונים ומחשבה טובה יהיה הנברא ממנו גוף בריא וטוב ובעל מעשים טובים:
הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד בְּמַהוּתוֹ. יֵשׁ לָנוּ לֵידַע, שֶׁמַּהוּת חִבּוּר זֶה כְּשֶׁהוּא כָרָאוּי וּבְכַוָּנָה רְאוּיָה, הוּא דָבָר טָהוֹר וְנָקִי. מְסַיֵּעַ לַהֲוָיַת הָעוֹלָם. וְחִבּוּר טָהוֹר כָּזֶה
(*) אֵין בּוֹ גְנַאי וְכִעוּר וּבוּשָׁה, אֲבָל נִקְרָא ''יְדִיעָה'', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת־חַנָּה'' וגו'
(שמואל־א א, יט). וְנִקְרֵאת ''יְדִיעָה'' מִשְּׁנֵי פָנִים: הָאֶחָד, לְפִי שֶׁטִּפָּה זוֹ בָּאָה שָׁרְשָׁהּ מִמְּקוֹם הַדַּעַת, שֶׁהוּא הַמֹּחַ; וְהַשֵּׁנִי, כִּי בִּיאָה כָזֹאת הִיא בִידִיעָה מְכֻוֶּנֶת וּקְדוֹשָׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמֶּנָּה בֶּן דַּעַת. וּלְכַוָּנָה כָּזֹאת נִבְרָא בָּאָדָם כְּלִי הַמִּשְׁגָּל. וְאִם הוּא מַשְׁחִית דַּרְכּוֹ וְהוֹפֵךְ כַּוָּנַת בְּרִיאָתוֹ וְחוֹזֵר הַחִבּוּר לְצֹרֶךְ הֲנָאָתוֹ וּלְמַלְּאֹת תַּאֲוָתוֹ, אָז
(*) מַדְלִיק בֵּיתוֹ וּמַחֲרִיב זַרְעוֹ. וְנִמְצָא הַכִּעוּר וְהַהַשְׁחָתָה בָּא מִצַּד פְּעֻלָּתוֹ וְכַוָּנָתוֹ וְלֹא מִצַּד בּוֹרְאוֹ שֶׁבָּרָא בוֹ הָאֵבָר,
(*) חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים שֶׁבָּרָא בָּאָדָם הָיוּ לְצֹרֶךְ קִיּוּם הַגּוּף וְהַמִּין וּלְהוֹצִיא שִׂכְלוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל,
(*) כְּשֶׁיִּטֶּה הָאָדָם אֶל הַכַּוָּנָה הָרְאוּיָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּמִדְרָשׁ קֹהֶלֶת, עַל פָּסוּק ''אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ''
(קהלת ב, יב): מְלַמֵּד שֶׁהוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל כַּנּוֹ.
נפש יהודה אין בו גנאי. אין חרפה או בושה בתשמיש זה כי הוא רצון הקב''ה ונקרא ידיעת ה' רצון הקב''ה לקיים מצות פרו ורבו: מדליק ביתו. אשתו והם נעשים אש ואש של גיהנם שורפתן: חלילה לאל מרשע. שברא אברי המשגל להזיק לגוף או לניאוף ולהוליד בנים זרים ולמלאות תאות הרשעים: כשיטה האדם. להוליד בנים ובנות בכוונה הראויה שידבק איש באשתו להיות לו בנים ידועים כרצון הבורא:
וּמֵאַחַר שֶׁהָאָדָם הוּא כָלוּל בְּסוֹד חָכְמָה וּתְבוּנָה וָדַעַת, הוּא סוֹד הַדַּעַת וּכְשֶׁהַחִבּוּר הוּא בִּידִיעָה כָּרָאוּי, הוּא עִלּוּי גָּדוֹל וְהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֻׁתָּף עִמּוֹ וְהוּא שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, רוֹצֶה לוֹמַר, לְהַשְׁלִים כַּוָּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. וְלָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה מֵבִיא
(יז, א): אִישׁ וְאִשָּׁה, זָכוּ - שְׁכִינָה בֵינֵיהֶם, לֹא זָכוּ - אֵשׁ אוֹכַלְתָּם. וְגַם בְּאָמְרָם
(נדה לא, א): שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם: אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בִּכְלָל זֶה
(סימן קסח). נִמְצָא, כִּי כְּשֶׁהָיָה הַחִבּוּר לְשֵׁם שָׁמַיִם מִשְׁתַּתֵּף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁאֵין דָּבָר קָדוֹשׁ וְנָקִי לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרָא הֵרָיוֹן הַצַּדִּיקִים עַל שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם: כְּדִכְתִיב בְּאַבְרָהָם: ''וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָה לְךָ בֵּן''
(בראשית יז, טז). וְעַל עִנְיַן רִבְקָה: ''וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ''
(שם כה, כא). וּבְעִנְיַן לֵאָה וְרָחֵל: ''וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ''
(שם כט, לא). וּבְעִנְיַן חַנָּה: ''וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת־חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה'''
(שמואל־א א, יט).
וּבְעִנְיַן תָּמָר אָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ בְּרֵאשִׁית רַבָּה
(פה, ח), עַל פָּסוּק ''וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ''
(בראשית לח, טז): בִּקֵּשׁ יְהוּדָה לַעֲבֹר וְרָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה וכו'. בָּא לְהוֹדִיעַ, שֶׁלֹּא
(*) יַחֲשֹׁב שׁוּם אָדָם שֶׁכַּוָּנַת יְהוּדָה הָיְתָה לִזְנוּת; חָלִילָה וְחַס לְצַדִּיק גָּמוּר כִּיהוּדָה, מִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּחַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת זַרְעוֹ רִאשׁוֹן לִדְגָלִים וּלְכִבּוּשׁ הָאָרֶץ וּלְכָל מִלְחֶמֶת מִצְוָה, שֶׁיַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ דָּבָר כָּזֶה. אֲבָל בִּרְאוֹתוֹ כִּי בְּנֵי בַת שׁוּעַ אִשְׁתּוֹ מֵתוּ בְּחֶטְאָם, חָשַׁב, שֶׁהַקַּלְקָלָה בָּאָה לָהֶם מִצַּד עַצְמָהּ. וּבִרְאוֹתוֹ לְתָמָר שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ מְכֻסָּה פָנֶיהָ בְּצְנִיעָא נִכְנַס בּוֹ דַעַת עֶלְיוֹן וְחָשַׁב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵת קְדֵשָׁה, שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנָתָהּ אֶלָּא לָבֹא אֶצְלוֹ לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְהֵכִין כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְהוֹלִיד בָּנִים הֲגוּנִים וְלֹא כָרִאשׁוֹנִים. וְגַם הָיָה סִיּוּעַ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת, שֶׁכַּוָּנָת תָּמָר הָיְתָה לְמוּטָב
(*) וְהִכְנִיס בְּלִבּוֹ לִקְרַב אֵלֶיהָ. וּבְעֵזֶר הָאֵל יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא צוֹפֶה עֲתִידוֹת, נָתַן לָהּ הֵרָיוֹן שְׁנֵי צַדִּיקִים תְּאוֹמִים, שְׁנֵיהֶם טְהוֹרִים כְּדֻגְמַת שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, הֵם פֶּרֶץ וְזֶרַח.
(*) מֵהָאֶחָד יָצְאוּ מְלָכִים וּמֵהַשֵּׁנִי נְבִיאִים, נוֹלְדוּ בְּצוּרוֹת סִדְרֵי עוֹלָם. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ אֲשֶׁר בָּחַר בָּהֶם
(*) לְמַדְרֵגוֹת אֵלּוּ וְהִסְכִּים בַּדָּבָר וּבָא מֵאִתּוֹ.
נפש יהודה חשב. יהודה שהקלקלה שמתו בניו הוא בגין תמר כלתו שאינה מהוגנת: והכניס. הקב''ה בלב של יהודה כדי לקרב אליה: מהאחד. מפרץ יצא מלכות בית דוד וזה ויתן יד בגימטריא דוד והוא נגד הירח והוא מה שאומרים בקידוש החודש דוד מלך ישראל חי וקים והנביאים שראו באור הנבואה נגד אור החמה ונולדו ונבראו מטפה אחת בצורת סדרי עולם תאומים כמו אדם וחוה שדו פרצופים נבראו היינו תאומים: למדרגות אלו. לזכות זו שיצאו מהם מלכים ונביאים ושהסכים הקב''ה לזווגם יחד ובא מאתו מהקב''ה שיזדווג לה יהודה:
וְגַם בְּעִנְיָן רוּת נֶאֱמַר: ''וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן''
(רות ד, יג). וְגַם נֶאֱמַר עַל יִרְמִיָּה הַנָּבִיא: ''בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ''
(ירמיה א, ה). גַּם אָמְרוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ב, א): שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת לֹא נִמְסְרוּ בְיַד שָׁלִיחַ. וְהָאֶחָד מֵהֶן, הֵרָיוֹן שֶׁל עֲקָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּפְתַּח אֶת־ רַחְמָהּ''
(בראשית כט, לא).
וְכָל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה נֶאֱמַר בְּחִבּוּר הַצַּדִּיקִים, שֶׁכַּוָּנָתָם הִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל הָרָשָׁע הַפָּרִיץ, שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְמַלְּאֹת תַּאֲוָתוֹ וְהוּא מַשְׁחִית דַּרְכּוֹ, מְכַלֶּה גוּפוֹ וְזַרְעוֹ, כְּמִי שֶׁנּוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה וּמְפַטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֵין לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חֵלֶק בּוֹ. עָלָיו נֶאֱמַר: ''זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב''
(תהלים נח, ד). אֲבָל הַחִבּוּר אֲשֶׁר הוּא כָּרָאוּי בְּכָל דָּבָר, הוּא דוֹמֶה לִבְרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא דָבָר קַיָּם עִם הַנְּשָׁמָה שֶׁזּוֹרֵק בּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,
(*) אֲשֶׁר תִּשָּׁאֵר לָעַד וְיוֹצֵאת אֶל הַפֹּעַל בַּהֲכָנוֹת הַמּוֹשָׁב אֲשֶׁר יָשְׁבָה בוֹ וְיוֹצֵא הַזֶּרַע קָדוֹשׁ. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי''
(ויקרא כ, כו).
נפש יהודה אשר תשאר. הנשמה לעד , כי כך עלה בדעתו בשעה שברא הקב''ה הנשמות שיתקיימו לעד ואין להם מיתה וכליון רק הם נצחים ואחר שקבל החוטא ענשו הנשמה זכה וצחה וחוזרת אל מקומה למעלתה הראשונה. ויש עלוי ומעלות בנשמות זה על זה שכשברא הקב''ה העולם ברא ד' עולמות. אצילות. יצירה. בריאה. עשיה. ועשיה הוא עולם התחתון ומעולם העשיה ברא גוף ונפש האדם הוא החיות ושכליות בהמיות כמו ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וזה כי הדם הוא הנפש והיינו חיותם ובזה אין מותר באדם מן הבהמה וברא עולם הבריאה ושם נשמות הנקראים רוחות וזה ורוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי שהיא הנשמה הראשונה שניתן לכל בשר איש שיש לו צורת אדם בין יהודי בין עובד כוכבים ומזלות וזה אשר בידך נפש כל חי בין אדם בין בהמות ולא תמצא שנאמר רוח בבהמה רק ורוח כל בשר איש ואין הפרש בין נשמות אלו נשמת רוח בין אותן שבאים לגוף הצדיק או לרשע כי כולם במזג ומשקל אחד נבראים דאם לא כן אין בחירה והיה פתחון פה לרשע לומר אלו היה בי נשמת הצדיק הייתי צדיק שנשמתו טובה מנשמתי וגרם לו לצדקתו והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שאין הקב''ה בורא דבר המכריע זה לצדקתו וזה לרשעתו כשם שאין חילוק באברים וצורת החושים באדם כך אין חילוק באותן הנשמות ועל ידי זה ניתנה הבחירה לאדם שהם שוים בגוף ונשמה והנשמה נתן הקב''ה שעל ידה ישכיל ויבין בין טוב ורע והוא מעצמו יבחן הטוב והרע ואף על גב דהקב''ה יודע עתידות מי שיבחר בטוב מי שיבחר ברע אין זה מכריע לצדקתו ולרשעתו רק הוא בעצמו שהבחירה בידו והם גרמו לעצמם שכר ועונש ואז כשבוחר בטוב להיות צדיק יזכה לנשמה שהיא למעלה מנשמת הרוח מעולם היצירה ובאותן הנשמות יש להם עילוי זו על זו ולפי מעשיו יזכה לנשמה יתירה שעל ידה ישכיל ויבין נפלאות ה' ואותן הנשמות מעולם היצירה נקראים חיה כי שם חיות הקודש ובעולם האצילות עולם העליון שאין למעלה הימנו דבר נברא וע''כ נקרא אצילות שהוא אצל אין סוף ברוך הוא אין שם רק נשמות ישראל הקדושים והם למעלה בקדושתם ממלאכי עליון ושואלים להם מה פעל אל למי שזכה ועל כן נקראים בני עלייה שהם מעולם העליון ולהשיג הנשמות הם ממדרגה התחתונה לעליונה אם הוא משכיל בטוב ודעת בנשמת רוח יזכה לנשמת חיה ויוסיף קדושה עד שישיג לנשמת יחידה שהיא יחידי בעולמה ואין שם נברא אחר והגוף של אדם יכול לקבל כמה נשמות וגם נשמת המת באים ומוסיפין בגוף האדם בין לקבל עונש עם הגוף המדוכא ומעונה בין לקבל שכר טוב בגוף הצדיק ולא לבד שהנשמה שראויה לעונש שבאה באדם אלא אפילו בחי ובצומח ובדומם וזה אבן מקיר תזעק ובתחיית המתים היא חוזרת לגוף שנתנה בו במעי אמו ואין לה רק הגוף הנולדה עמו ואין ניתנה שוב בגוף רק נוספת בו כדי לקבל שכר ונחת טוב או להרגיש בעונש שנגזר לגוף ונשמה שנבראים יחדו וכשם שהנשמה היא תועלת לגוף כך הגוף תועלת לנשמה שעל ידי הגוף הם פועלים פעולתם הטובה שישיגו לנשמות יתירות ויוסיף הנשמה דעת ותבונה על ידי הנשמה העליונה כי כשם שהגוף הוא מלבוש לנשמה כך נשמות תחתונות לעליונות והם אינם באים אלא לצדיק כי אין לשניהם אלא חדוה וגילה ואין להם לקבל עונש כמו נשמת רוח כי לא נתנים בגוף הרשע וזה שאמר שדומין לשמים וארץ ששניהם קיימין שעל ידי הנשמה שהיא נצחית יחזור ויחיה הגוף:
פרק שני [קפב]
זְמַן הַחִבּוּר הוּא תָּלוּי בְּשָׁעוֹת כְּמוֹ בְיָמִים. וְעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ כְּפִי סֵדֶר כָּל בְּנֵי אָדָם. וּלְאוֹתָם שֶׁהֵם מַעֲמִידֵי עוֹלָם, הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, פָּסְקוּ: מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְעַל זֶה דָרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה
(פב, א), עַל פָּסוּקּ ''אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ''
(תהלים א, ג): זוֹ הִיא עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וּלְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לִהְיוֹת מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל, כִּי אָז יִהְיֶה כֹחוֹ תָּשֵׁשׁ וּמְאוֹר עֵינָיו מִתְמַעֵט וְכָל חֶלְקֵי אֵיבָרָיו הוֹלְכִים וְדַלִּים. קָבְעוּ חִבּוּרָם פַּעַם אַחַת לְשָׁבוּעַ, שֶׁלֹּא יַזִּיקֶנּוּ. וּרְשָׁמוּהוּ בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם נְשָׁמָה יְתֵרָה מִצַּד הַשְׁפָּעַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.
(*) וַאֲפִילוּ כְּפִי הַטֶּבַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹד חֲזָרַת הַגַּלְגַּל פָּנִים וְאָחוֹר בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ וְאָז יוּכַל לְהַשְׁפִּיעַ כֹּחוֹ בְּזוּלָתוֹ וְהוּא לֹא יֶחֱסַר דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה נֶחֱלַשׁ חֻלְשָׁה נִרְאֵית, לְפִי שֶׁכְּבָר קִבֵּל כֹּחַ שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁפִּיעַ מִמֶּנּוּ. וְגַם קְבָעוּהוּ בְּיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ
(*) שַׁבָּת וְהוּא יְסוֹד עוֹלָם. וְהוּא דֻּגְמַת עוֹלַם הַנְּפָשׁוֹת, מִטַּעַם שַׁבָּת לַה'.
נפש יהודה ואפילו כפי הטבע. האדם הוא כן כשזורע זרע טוב בארץ יצמח טוב כן טיפת הזרע מאדם. וטבע האדם היא יותר בכח בליל שבת מלבד הנשמה יתירה כמו הגלגלים שמה שהוא בשבת למעלה בגלגל בפנים והיינו למעלה חוזר לאחור עד שבת הבא חוזר למעלה כך כחו של אדם שנברא בערב שבת שהיה בשבת למעלה ואז הוא בכח ויכול להשפיע כחו לזולתו לזרעו שבא ונפרד ממנו והוא לא יחסר מכחו אף כשהיה נחלש חולשה נראית ודרך התשמיש להחליש כחו של אדם מכל מקום אין מזיקו ומחלישו כי כבר הוא בכחו ויכול לעמוד כנגדו מכל שכן שיש לו עתה נשמה יתירה ומוספת לו כח וקדושה: שבת והוא יסוד עולם. שכבר נגמרה הבריאה ובזכותה העולם עומד ואלף השביעי כולו שבת לנשמות שנקרא אז שבת לה':
וּבִהְיוֹת כַּוָּנַת הַמַּשְׂכִּילִים בְּבִיאָתָם, לַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית, שֶׁהוּא לְהוֹלִיד צוּרָה רְאוּיָה לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, בַּעֲלַת נְשָׁמָה טְהוֹרָה שִׂכְלִית עֶלְיוֹנָה, יַצְלִיחַ מַחֲשַׁבְתּוֹ וְיוֹלִיד כְּמוֹתוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר עַל פָּסוּק: ''אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל'', שֶׁדְּרָשׁוּהוּ זַ''ל בְּעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, גָּמַר הַפָּסוּק: ''וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל'', כְּלוֹמַר, כֹּחוֹ לֹא נֶחֱלָשׁ וְזַרְעוֹ יַצְלִיחַ כְּפִי כַוָּנָתוֹ, זֶהוּ ''וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ; ''לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים''
(שם), שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחָם וְכָלָה זַרְעָם.
וְגַם צָרִיךְ לְדַקְדֵק בְּשָׁעוֹת, כְּפִי שֶׁאָמְרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁלֹּא הָיָה מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק ג
(סימן קעט) מֵחֵלֶק שֶׁקּוֹדֵם זֶה. וְנוּכַל לוֹמַר, שֶׁכַּוָּנָתוֹ הָיְתָה כְּפִי דֶרֶךְ זֶה, שֶׁאִלּוּ יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ סָמוּךְ לַאֲכִילָה, שֶׁטֶּבַע הַגּוּף רוֹתֵחַ וְהַדָּם מְעֹרָב, יַשְׁחִית גּוּפוֹ, לְפִי שֶׁהוּא שָׂבֵעַ וְאוֹתָהּ הַטִּפָּה הַנִּמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ עֲכוּרָה וּמְלֻכְלֶכֶת, סְרוּחָה וּמְטֻנֶּפֶת. וְנִמְצָא הַוָּלָד הַנּוֹצָר מֵאוֹתָהּ טִפָּה יְסוֹד עָכוּר וּמְטֻנָּף. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר''
(תהלים ז, טו). וְאִם יַמְתִין מִלְשַׁמֵּשׁ עַד הַבֹּקֶר, שֶׁהוּא רָעֵב, יֵחָלֵשׁ כֹּחוֹ, וּלְפִי שֶׁהַטִּפָּה חֲלוּשָׁה יוֹלִיד חַלָּשׁ כְּמוֹתוֹ. לָכֵן צָרִיךְ אָדָם לְכַוֵּן שְׁעַת הַחִבּוּר בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, שֶׁהִיא שָׁעָה שֶׁנַּפְשׁוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְשָׁקְטוּ טִבְעֵי הַגּוּף מֵרִתּוּחַ הַמָּזוֹן שֶׁאָכַל וְנִזְדַּכֵּךְ הַדָּם
(*) וְיָרְדוּ הַשְּׁמָרִים לִמְּקוֹמָם הַטִּבְעִי וִיסוֹדוֹת הָאָדָם מְסֻדָּרִים בְּסֵדֶר נָכוֹן וְלֹא בָא עֲדַיִן לִידֵי חֲלִישׁוּת.
נפש יהודה וירדו השמרים. פסולת האוכל לכרס כטבע של אדם ותמצית הטוב נבלע באברים:
וּלְהוֹלִיד הַזֶּרַע קָדוֹשׁ וְטָהוֹר וְחָזָק וּבָרִיא הָיוּ מְדַקְדְּקִים גַּם כֵּן רַבּוֹתֵינוּ, בְּאָמְרָם בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פִּרְקָא קַמָּא
(ה, ב): תָּאנֵי, אַבָּא בִּנְיָמִן אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כָּל יָמַי וכו' וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, כִּדְאֲמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא וְאֳמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הַוְיָן לוֹ בָנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִמְתִים יָדְךָ ה' וגו' וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים'' וגו'
(תהלים יז, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אִשְׁתּוֹ אֵינָהּ מַפֶּלֶת נְפָלִים, דִּכְתִיב הָכָא ''תְּמַלֵּא בִטְנָם'' וּכְתִיב הַתָּם ''וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת'' וגו'
(בראשית כה, כד).
וּכְפִי כַוָּנַת הָאֱמֶת, יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵינוֹ תָלוּי בָּנִים זְכָרִים וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ נְפָלִים בִּנְתִינַת הַמִּטָּה. וְאִלְמָלֵי כֵן, כָּל בְּנֵי עוֹלָם יֵדְעוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְלֹא תְהֵא בַת בָּעוֹלָם וְלֹא נָפֶל. אֲבָל הָאֱמֶת, שֶׁהַגָּדָה זוֹ הִיא כָּאֲחֵרוֹת, הַנֶּאֱמָרוֹת בְּמָשָׁל וּבִרְמִיזָה. וְהִנֵּה מְבֹאָר, שֶׁהַקֹּר הֶחָזָק לִפְאַת צָפוֹן וְהַחֹם לִפְאַת דָּרוֹם. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּהְיוֹת גּוּפוֹ מְמֻצָּע בֵּין הַקֹּר וְהַחֹם, אָז יוּכְלוּ טְבָעָיו לָנוּחַ וְלֹא יַזְרִיעַ מַהֵר וְיוּכַל לִבְעֹל בְּמָתוּן. וְאָז הָאִשָּׁה מַקְדֶּמֶת לִזְרֹעַ תְּחִלָּה וְנִמְצָא זֶרַע הָאִשָּׁה כְּדִמְיוֹן הַחֹמֶר וְזֶרַע הָאִישׁ, שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, כְּדִמְיוֹן הַיּוֹצֵר, שֶׁנּוֹתֵן הַצּוּרָה בַּחֹמֶר וְיָּבֹא צוּרַת הַוָּלָד כְּמוֹתוֹ. וְזֶהוּ סוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. וְגַם לַזֶּה כִּוְּנוּ בְּאָמְרָם: בִּשְׂכַר שֶׁמַּשְׁהִין עַצְמָן עַל הַבֶּטֶן הַוְיָן לְהוּ בָנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים''
(תהלים קכז, ג).
וּכְבָר עוֹרַרְתִּי בִּתְחִלַּת הַחִבּוּר, שֶׁכָּל הַפְּסוּקִים שֶׁהֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ לְבָרֵר בָּהֶם דְבָרִים אֵלּוּ, אֵינָם אֶלָּא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא, לִזְכֹּר בּוֹ הַדָּבָר שֶׁהָיָה בָּרוּר לָהֶם מִצַּד אַחֵר, בְּקַבָּלָה, אוֹ בְּטֶבַע, אוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר. נִמְצָא, כִּי מַה שֶּׁאָמַר ''בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם'' הוּא רוֹצֶה לוֹמַר,
(*) מְמֻזָּג בֵּין הַקֹּר וְהַחֹם וְיָבוֹא לְצַיֵּר צוּרַת זָכָר. וּלְפִי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הַמְמֻצָּעִים הֵם חֲזָקִים וְטוֹבִים יוֹתֵר, לֹא יְהֵא הַוָּלָד נָפֶל. גַּם יָדוּעַ לְפִי הַטֶּבַע, שֶׁהָרֶחֶם הַמְמֻזֶּגֶת בֵּין קֹר לְחֹם הִיא הָרָה וְיוֹלֶדֶת כְּסֵדֶר וְאִם הִיא קָרָה מְאֹד, אוֹ חַמָּה מְאֹד, לֹא נוֹצָר בָּהּ וָלָד. וּלְפִי
(*) שֶׁהַמִּזוּג הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּרֶחֶם לֹא הָיָה בְיָדוֹ, הָיהָ מְדַקְדֵּק בִּמְזִיגוּת זַרְעוֹ. וּלְפִי שֶׁבַּחֲצִי הַלַּיְלָה כְּבָר שָׁקַט הַגּוּף מֵרִתּוּחַ טֶבַע הַמָּזוֹן שֶׁאָכַל וּמֶזֶג הַגּוּף עוֹמֵד צַח וְנָקִי וּבֵינוֹנִי קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי קְרִירוּת, הָיָה מְדַקְדֵּק בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
נפש יהודה ממוזג. מעורב בקור ובחום בשוה ויסודותיו בשוה: שהמיזוג. רחם האשה אין ביד בעל להיותה במזג השוה בקור וחום:
גַּם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בָּרֹב שֹׁקֵט רוּחַ מַעֲרָבִית מַתְחִיל לִנְשֹׁב רוּחַ צְפוֹנִית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד, בַּפָּסוּק ''חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ''
(תהלים קיט, סב). עַל כֵּן בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הוּא זְמַן מְמֻזָּג. וְאוּלַי, שֶׁזֶּה הֶחָכָם הָיָה מְדַקְדֵּק גַּם בְּהַנְהָגוֹת וּבְמַאֲכָלוֹת וּבְכָל דָּבָר, שֶׁיְּהֵא בוֹ מְמֻזָּג יוֹתֵרלְתוֹעֶלֶת גּוּפוֹ וּלְקִיּוּם זַרְעוֹ וְהָיָה מְדַקְדֵּק בְּמִזּוּג יוֹתֵר בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ בַּעֲבוּר הַטְּעָמִים הַנִּזְכָּרִים.
גַּם יָדוּעַ הוּא, שֶׁהָאִישׁ שֶׁנּוֹלָד מִטִּפָּה קָרָה יִהְיֶה לְעוֹלָם פֶּתִי וְסָכָל, וּמִי שֶׁנּוֹלָד מִטִּפָּה חַמָה יִהְיֶה בַּעַל כַּעַס וְחֵמָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ. וְעַל כֵּן, רֹב מַמְזֵרִים - פִּקְחִים, אֲבָל הֵם עַזֵּי פָנִים וּשְׁטוּפִים בְּזִמָּה לְרֹב חֹם טִפַּת הַזֶּרַע אֲשֶׁר נוֹלדוּ בָהּ. וְהַנּוֹלָד מִטִּפָּה מְמֻצַּעַת, בֵּין הַחֹם לַקֹר, יִהֶיה בַּעַל שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב בְּדַעַת, יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה וִיהֵא בְּמִדּוֹתָיו וּבְדַעְתּוֹ מְעֹרָב עִם הַבְּרִיּוֹת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁם''
(שמואל־א א, יא), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיִּהְיֶה מְמֻצָּע וּבֵינוֹנִי לְקִיּוּם וּלְשֵׂכֶל. וְעַל כָּזֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לא, ב): לֹא
(*) אוּכָם וְלֹא
(*) חִוֵּר, לֹא
(*) חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ,
(*) לֹא אָרוֹךְ וְלֹא גוּץ. כָּל אֵלּוּ הַמִּדּוֹת נִמְזָגוֹת בַּוָּלָד בִּהְיוֹת מֶזֶג הַזֶּרַע מְמֻזָּג בֵּין קוֹר לְחֹם.
נפש יהודה אוכם. שחור: חיור. לבן ביותר: חכם. יותר מדאי תמיה בעיני הבריות ומתוך כך מדברים בו ותשלוט בו עין הרע. וכן: לא ארוך ולא גוץ. קטן יותר מדאי אלא בגידול ובשכל כדרך העולם:
(*) גַּם, הַבֵּן הַמְמֻזָּג בַּיְסוֹדוֹת הוּא חִיּוּנִי יוֹתֵר בְּבֶטֶן אִמּוֹ וּבַחוּץ, גַּם אִם נוֹצָר הַוָּלָד מִטֶּבַע מְמֻזָג, טֶבַע הָרֶחֶם מְמֻצָּע לֹא תַפִּיל, כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַפֶּלֶס בְּעֵין הַמִּשְׁפָּט בְּקַו הַשָּׁוֶה, לֹא יַטּוּ הַמֹאזְנַיִם לְאֶחָד מִן הַצְּדָדִין. אֲבָל בְּהִתְעוֹרֵר הָרֶחֶם לְאֶחָד מֵהַקְּצָווֹת, מַפְלֶגֶת הָרֶחֶם לְחֹם אוֹ לְקֹר וּמַפֶּלֶת הַוָּלָד. וְגַם, בְּסִבָּה זֹאת תָּבֹא
(*) לִידֵי רְעָבוֹן אוֹ תַאֲוָה שֶׁלֹּא כָּרָאוּי וּמַפֶּלֶת הַוָּלָד. אֲבָל הַוָּלָד הַמְמֻזָּג נִקְרָא צַדִּיק שְׁוֵה הַמְּזָגִים מִן הַבֶּטֶן וְאֵינוֹ נוֹפֵל קֹדֶם זְמַנּוֹ,
(*) אֲפִילוּ בְּסִבּוֹת כָּאֵלּוּ, וְאֵינוֹ מְסַבֵּב לְאִמּוֹ לְהִתְאַוּוֹת דְּבָרִים הָאֲסוּרִים וְגַם לֹא אוֹכְלִים מַשְׁחִיתִים הָעֻבָּר.
נפש יהודה גם הבן. הנברא מזרע טוב אז יסודו טוב תחלת בריאתו וחיים טובים לו בבטן וכשנולד וחזק ובריא: לידי רעבון. אם טבעה קר אז רחמה קר וכחוש ואין כח ברחם להקליט הולד ואם היא בטבעה יותר חום מתאוה לכל דבר והוא גרם להפיל הולד: אפילו בסבות כאלו. שיש לרחמה כן כשהזרע שבא ממנו הוא טוב ובכח אינה מפלת:
וּכְבָר רָמְזוּ לָנוּ זַ''ל בִּתְרֵי עוּבְדֵי, בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פב, ב), בְּאָמְרָם; הַהִיא עֻבְּרָא
(*) דְּאוֹרִיחָא. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמַר לָהֶן: זִילוּ
(*) (*) לְחִישׁוּ לָהּ דְּהָאִידְנָא יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי הוּא. לָחִישׁוּ לָהּ - וְלָחִישׁ; קָרֵי עֲלֵיהּ: ''בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ''
(ירמיה א, ה). נָפַק מִינָהּ רַבִּי יוֹחָנָן. הַהוּא עֻבְּרָא דְּאוֹרִיחָא. לָחִישׁוּ לָהּ - וְלָא לָחִישׁ; קָרֵי עָלָיו: ''
(*) זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם''
(תהלים נח, ד). נָפַק מִינָהּ שַׁבְּתַאי
(*) אוֹצֵר פֵּירֵי. נִמְצָא, דְּהַהוּא דְלָחִישׁוּ לָהּ וְלָא לָחִישׁ נָטָה מִן הַקָּצֶה הָאֶמְצָעִי וְהָיָה קָרוֹב לִהְיוֹת נֶפֶל, לוּלֵי שֶׁהֶאֱכִילוּהָ דָבָר אָסוּר שֶׁהֵרִיחָה. וְאִם גַּם כֵּן הֵרִיחָה אֵם הַצַּדִּיק, אַף־עַל־פִּי־כֵן חָזַר לַפֶּלֶס הָאֶמְצָעִי, לְפִי שֶׁהָיָה מְמֻזָּג וְהָרֵיחַ בָּא אֶצְלָהּ
(*) מִצַּד הַבַּהֲמוּת שֶׁלָּהּ וְלֹא מִצַּד הַוָּלָד. עַל כֵּן הָיָה מִצְטַעֵר אַבָּא בִּנְיָמִין עַל דָּבָר גָּדוֹל כָּזֶה. וְהָרוֹצֶה לְהוֹלִיד בָּנִים בַּעֲלֵי הוֹרָאָה מְמֻזָּגִים בְּכָל דָּבָר יְדַקְדֵּק בָּזֶה.
נפש יהודה דאורחא. ריח מאכל והתאוה לאכול ממנו ביום כפור ומעוברת היתה: לחישו לה. באזנה שיום כפור היום אולי תוכל להתאפק: ולחיש. קבלה הלחישה ולא אכלה שפסק העובר מתאותו: זורו רשעים מרחם. נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים: אוצר פירי. קונה פירות לאוצר כדי למכור ביוקר להפקיע שערים: מצד הבהמיות שלה. מטבע חשק האכילה באדם מצד הגוף בשר ודם כמו בבהמה ולא באה לה התאוה מכח העובר על כן פסקה מה שאין כן בשניה שבא לה התאוה גם מכח העובר ולא פסקה עד שאכלה:
פרק שלישי [קפג]
דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ, כִּי כְפִי מָזוֹן כָּל דָּבָר כֵּן יִהְיֶה הַגּוּף הַנִּזּוֹן, וּלְפִיכָךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֵם עַל בְּנֵי נֹחַ, הִתִּיר לָהֶם בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזּוֹנִים מִתְּבוּאַת הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִיצִירַת אָדָם עַד אוֹתוֹ זְמָן; אֲבָל בִּרְאוֹתוֹ כִּי מְזוֹן הָאָדָם בִּהְיוֹתוֹ מִתְּבוּאַת הָאָרֶץ, כְּמוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים, לֹא יִהְיֶה הַמָּזוֹן סוֹעֵד כָּל כָּךְ לְקִיּוּם הַגּוּף וְגַם לֹא יְהֵא הַדָּם רָאוּי כָּל כָּךְ לְעוֹרֵר חִיּוּת לַנֶּפֶשׁ לְהַשְׂכִּיל, עַל כֵּן הִתִּירָה תוֹרָה לָאָדָם לֶאֱכֹל וְלִזּוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים הָאֲחֵרִים.
נִמְצָא שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ, שֶׁיְּהֵא כָּל דָּבָר נִזּוֹן מֵהַדָּבָר שֶׁהוּא תַּחְתָּיו וְנִמְצְאוּ
(*) הַרְכָּבוֹת הָעוֹלָם עוֹלוֹת כְּסֵדֶר.
(*) כִּי הַמְּקוֹרוֹת שׁוֹאֲבִים וְנִזּוֹנִין מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, וְהַצְּמָחִים מִן הַמְּקוֹרוֹת וּמֵהַיְסוֹדוֹת, וּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים
(*) מֵהַצְּמָחִים וְהַמְּקוֹרוֹת וְהַיְּסוֹדוֹת, וְחַי הַמְדַבֵּר נִזּוֹן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁאֵינָן מְדַבְּרִים וּצְמָחִים וּבַמְּקוֹרוֹת וּבַיְסוֹדוֹת.
(*) וְגַם הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּגּוּף נִזּוֹן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ וּמִתְקַיֵּם כְּחַי הַמְדַבֵּר, שֶׁהוּא נִזּוֹן מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים וּבְכֹחוֹ וּבְהַשָּׂגָתוֹ וּבִפְעֻלּוֹתָיו יוֹצֵא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. נִמְצָא, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים נַעֲשִׂים לִמְזוֹן זוּלָתָם, אוֹתָם שֶׁהֵם לְמַעֲלָה מֵהֶם, עַד שֶׁהוֹלְכִין מֵעִלּוּי לְעִלּוּי עַל לְמַעֲלָה.
נפש יהודה הרכבות העולם. כל מה שהוא בעולם הוא מורכב זה על זה ומעורב זה בזה אף שאין ניכר המעורב רק מין אחד והן מינין הרבה מעורבים כמו קמח ומים ומלח נבלעו כולם בקמח ואין ניכר רק העיסה כן הד' יסודות אש רוח מים ועפר שהם בכולם ואינו ניכר והאחד מורכב וחשוב מחבירו כמו אש מרוח ורוח ממים ומים מעפר והם בארבעה דברים שהם חי ומדבר וצומח ודומם: כי המקורות. כל דבר שהוא מקור להיוצא ממנו כמו מהארץ יוצא צמחים ובהארץ הם הד' יסודות ונמצא הצמחים יניקתם מן האדם עם הד' יסודות והאדם האוכל הבהמות שהיא ניזון מהם והם יסודותיה מקור הארץ מהד' יסודותיה כל הכח ויניקה בא באדם: מהצמחים. ניזונין בעלי חיים הבהמות והחיות האוכלים עשב השדה מהמקורות ומהד' יסודות שבהם ואדם אוכל הבהמה שאוכל הצמחים: וגם השכל שבגוף. הוא שכל חיוני שנברא בו לגופו כמו הבהמה ועל ידי המזונות שאדם אוכל הוא בכוחו בגופו ובאבריו ויכול לפעול כל מה שצריך לו והוא קיומו וחיותו כי אי אפשר לו לחיות בלא מזון ונמצא כל כח הנבראים באדם שאוכלים אותם:
וּכְשֶׁהָיָה רְצוֹן הַבּוֹרֵא לְהַבְדִּילֵנוּ מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וְלָתֵת לָנוּ תּוֹרָה קְדוֹשָׁה וּמִצְוֹת וְחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים וּלְטַהֲרֵנוּ מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא טִנּוּף הַתַּאֲווֹת, וְלַעֲשׂוֹתֵנוּ עַם חָכָם וְנָבוֹן; וּבִרְאוֹתוֹ כִּי יֵשׁ מָזוֹן שֶׁמּוֹלִיד דָּם עָכוּר וְעָב וְטָמֵא כָמוֹהוּ וְיֵשׁ מָזוֹן שֶׁמּוֹלִיד דָּם זָךְ וְנָקִי וְטָהוֹר כָּמוֹהוּ - הִבְדִּילָנוּ בְּתוֹרָתוֹ מִכַּמָּה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁאָסַר עָלֵינוּ מִכַּמָּה טְעָמִים. וּבָרוּךְ יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת אֲשֶׁר לְפָנָיו גָּלוּי טַעֲמֵי כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁלֹּא לְחִנָּם אֲסָרָם עַל עַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ.
וּמִן הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם הוּא, שֶׁאָסַר חֵלֶב וְדָם אֲפִילוּ מֵהַטְּהוֹרִים, בַּעֲבוּר
(*) שֶׁמְאַטְמִין אֶת הַלֵּב. וְאָסַר הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת הַדּוֹרְסִין, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהֵם מֵעִזִּים פְּנֵיהֶם לִדְרֹס
(*) כְּמוֹתָן. וְאָסַר אַרְנֶבֶת וְשָׁפָן וַחֲזִיר וְדוֹמֵיהֶם, בִּשְׁבִיל שֶׁסּוֹתְמִין דַּרְכֵי הַתְּבוּנָה. וְאָסַר דָּגִים, שֶׁאֵין לָהֶם סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּעֲבוּר שֶׁגְּדֵלִים וְנִזּוֹנִים בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים. וְאָסַר שִׁרְצֵי הָאָרֶץ וְהַמַּיִם, לְפִי שֶׁמּוֹלִידִין מִינֵי חֲלָאִים קָשִׁים וְרָעִים. סוֹף דָּבָר, לְפָנָיו הוּא גָלוּי טַעַם כָּל דָּבָר. וְעַל כֻּלָּם אָמַר: ''וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף''
(ויקרא כ, כה). גִּלָּה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים אֵלּוּ הָאֲסוּרִים, נִתְעָבִים וְנִמְאָסִים וְעוֹשִׂים דָּם רָע מוּכָן לְכַמָּה פֻּרְעָנִיּוֹת וּמְשַׁקְּצִין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ.
נפש יהודה שמאטמין. מסתתמין הלב וגורמין לסתימת השכל: כמותן. כמו שהם עזי פנים לכך דורסין ואוכלין:
וּמֵאַחַר שֶׁדָּם הָאָדָם נֶהְפַּךְ לְטִפַּת הַזֶּרַע, שֶׁהוּא יְסוֹד וּבִנְיָן לַוָּלָד הַנּוֹלָד מֵאוֹתוֹ חִבּוּר, נִמְצָא כִּי כְפִי מְזוֹן הָאָבוֹת יְהֵא טֶבַע הַבָּנִים. וְאוּלַי כִּי לָזֶה סָמְכָה תוֹרָה לְפָרָשַׁת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְלַפָּסוּק ''לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר'' וגו'
(שם יא, מז) סָמוּךְ לוֹ: ''אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ''
(שם יב, ב), לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהַמָּזוֹן הַמְטֻנָּף מוֹלִיד דָּם עָכוּר בְּאוֹכְלוֹ וּמַזִּיק לוֹ, יוֹתֵר הוּא מַזִּיק וּמַשְׁחִית לַזֶּרַע הַנּוֹלָד מֵאוֹתָה טִפָּה
(*) שֶׁנִּבְנוּ כָּל יְסדוֹתָיו עָלֶיהָ. וְעַל כֵּן סָמַךְ גַּם כֵּן מִצַּד אַחֵר פָּרָשַׁת נְגָעִים, לְהוֹדִיעֵנוּ, שֶׁאִלּוּ יִבָּדֵל הָאָדָם מִן הַמַּאֲכָלוֹת הָרָעִים הַוְיָן לוֹ בָנִים הֲגוּנִים וּטְהוֹרִים וְאִם לָאו, הֲרֵי נְגָעִים גְּדוֹלִים וְקָשִׁים מִתְחַדְּשִׁים עָלָיו וְגַם עֲלֵיהֶם, מִצַּד טִפַּת הַזֶּרַע שֶׁהָיְתָה מִדַּם הַמַּאֲכָל הַמְּשֻׁקָּץ.
נפש יהודה שנבנו כל יסודותיו. כל אברי הולד מאותו הטפה נתיסדו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָסְרָה תוֹרָה כַּמָה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְהִנִּיחָה כַּמָּה דְבָרִים מֻתָּרִים,
(*) יֵשׁ הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין הַמֻּתָּרִים, בִּבְרִיאוּת וּבְחֹזֶק וּבְכָל דָּבָר, כְּפִי שֶׁכָּתְבוּ חַכְמֵי הַטֶּבַע; לוּלֵי שֶׁהַתּוֹרָה בְּחָמְלָה עַל עַמּוֹ לֹא רָצְתָה לִגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲמֹד בָּהּ, עַד שֶׁמֵּרֹב אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָסַר לָהֶם - לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים מִתְאַוִּים בְּנֵי אָדָם לְאָכְלָם - הִתִּיר לָהֶם כַּדּוֹמֶה לָהֶם, לְפִי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּנַפְשָׁם הַמִּתְאַוָּה עֲלֵיהֶם רֹשֶׁם וּדְאָגָה בְּשֶׁיּוּכַל לָבֹא מֵאוֹתָהּ סִבָּה חֹלִי בָּאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הָרוֹפְאִים; וְעַל כֵּן הִתִּיר לָהֶם בְּדוֹמֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין, פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר
(קט, ב): אָמְרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן: כָּל מַה שֶּׁאָסַר לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּנֶגְדּוֹ הִתִּיר לָנוּ: אָסַר דָּמָא, שְׁרָא כַּבְדָּא; אָסַר חֵלֶב בְּהֵמָה, שְׁרָא חֵלֶב חַיָּה; אָסַר חֲזִיר, שְׁרָא
(*) מוֹחָא דְּשִׁבּוּטָא
(מין דג); אָסַר גְּרִיתָא
(עוף טמא), שְׁרָא
(*) לִישְׁנָא דְּכַוְרָא; אָסַר דַּם נִדָּה, שְׁרָא
(*) דַּם טֹהַר; אָסַר אֵשֶׁת אִישׁ, שְׁרָא גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָה; אָסַר אֵשֶׁת אָח, שְׁרָא יְבָמָה; אָסַר גּוֹיָה, שְׁרָא יְפַת תֹּאַר - בָּעֵינָא לְמֵיכָל בִּשְׂרָא בְּחַלְבָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל
(*) זְוִיקוּ לָהּ כַּחֲלֵי
(פירוש: תנו לה כחל בשפוד).
נפש יהודה יש הפרש. בין המאכלים המותרים , לאכול יש בהם שהם רעים לאכול אותם ולמה התירם הקב''ה שאם יתאוה לטעום דבר טמא יטעום באלו שטעמם כן ומשום הטעם הם רעים מכל שכן דבר טמא עצמו והמתאוה אם אינו אוכל יבא לידי חולי על כן יפיק טעמו בהיתר: מוחא דשיבוטא. מין דג ומוח שלו טעם חזיר בו וכבד טעם דם בו: לישנא דכוורא. הלשון של אותו דג כטעם עוף הטמא הזה: דם טוהר. מ' לזכר ופ' לנקבה שנאמר תשב בדמי טהרה: זויקולה. לצלות כחל דדי בהמה שטעם בשר וחלב בה:
וְכָל זֶה הָיָה בְּרַחֲמָנוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, כֵּיוָן שֶׁהֵם בְּנוּיִים מֵחֹמֶר וְצוּרָה וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ כֹּחַ מִתְאַוֶּה, שֶׁחוֹמֵד לֶאֱכוֹל וְלִטְעֹם כָּל מַאֲכָל, וְגַם שֶׁטִּבְעֵי בְנֵי אָדָם שֶׁיּוֹתֵר מִתְאַוִּים בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מֻזְהָרִים עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן הִתִּיר לָהֶם דֻּגְמָתָם לְיַשֵּׁב וְלָנוּחַ בָּהֶם כַּוָּנָתָם.
אֲבָל נִשְׁאָר דַּעַת מַשְׂכִּיל, בְּאוֹתָם שֶׁיִּבְחֲרוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְיַחְפְּצוּ לִהְיוֹת טְהוֹרִים וּפְרוּשִׁים, שֶׁיִּמְאֲסוּ אֲפִילוּ מִקְּצַת דְּבָרִים הַמֻתָּרִים, שֶׁאֵינָם רְאוּיִים כָּל כָּךְ לִבְרִאוּת הַגּוּף, לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וּלְנַקּוֹת הַדָּם וּלְצִלּוּל הַשֵּׂכֶל, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לְמַעֲלַת הַקְּדוֹשִׁים אַנְשֵׁי שֵׁם. כִּי אֶחָד מֵהָעֲנָפִים שֶׁתָּלוּי בוֹ הַדָּבָר הוּא בִזְכוּת הַמַּאֲכָלִים, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ חַכְמֵי הַטֶּבַע,
(*) כִּי הַחַיָּה שֶׁהַמֹּר נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּה, מַאֲכָלָהּ ''אֶלְסַנְבַּל''. נִמְצָא, כִּי כְּפִי טֶבַע הַמָּזוֹן יִמָּשֵׁךְ גּוּף הַנִּזּוֹן,
(*) אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּבָר יֻצַּר וְנִתְגַּדֵּל בְּטֶבַע אַחֵר. וְכָל שֶׁכֵּן מְזוֹנוֹת הָאָב וְהָאֵם, שֶׁבָּא מֵהֶם דָּמָם וְנֶהְפָּךְ הַדָּם לְזֶרַע, שֶׁיְּסַיֵּעַ הַמָּזוֹן לְטֶבַע הַוָּלָד.
נפש יהודה כי החיה. שבא ממנה המור שמריח משום שהיא אוכלת עשב המריח פיז''ם ק''ץ בל''א: אף על פי. שיש באדם וכן בכל חי טבע אחר כשאוכל אותו מאכל הוא מקבל טבעו של פעולת המאכל:
וְגַם הַמָּזוֹן שֶׁתֹּאכַל הַמְעֻבֶּרֶת כְּשֶׁנִּזּוֹן בּוֹ הָעֻבָּר יְסַיֵּעַ לְטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַף־עַל־פִּי
(ס, ב): דְּאָכְלָה חַרְדְּלָא הֲווּ לָהּ
(*) בָּנֵי זִילְזְלָנֵי, דְּאָכְלָה
(*) תֻּחְלֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי דִילְנֵי, דְּאָכְלָה
(*) מוֹנִינֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי מוֹצִיצֵי עֵינָא, דְּאָכְלָה
(*) גַּרְגּוּשְׁתָּא הֲווּ לָה בָּנֵי מְכוֹעָרֵי, דְּשָׁתְיָא שִׁיכְרָא הֲווּ לָהּ
(*) בָנֵי אוּכְמֵי, דְּאָכְלָה בִישְׂרָא וְשָׁתְיָא חַמְרָא הֲווּ לָהּ
(*) בָּנֵי בְרִיאֵי,
(*) דְּאָכְלָה בֵּיעֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי עֵינָנֵי, דְּאָכְלָה
(*) כַוָּרֵי הֲווּ לָהּ בָּנֵי חֲנִינֵי, דְּאָכְלָה
(*) כַּרְפְּסָא הֲווּ לָהּ בָּנֵי זִיוְתָאנֵי, דְּאָכְלָה
(*) כֻסְבַּרְתָּא הֲווּ לָה בָּנֵי בִיסְרָאנֵי, דְּאָכְלָה אֶתְרוֹג הֲווּ לָהּ
(*) בָּנֵי רֵיחָנֵי. בְּרַתֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא אָכְלָה בָה אִימְתָּא אֶתְרוֹגָא וַהֲווּ מַסְקֵי לָה לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהָ
(*) בְּרֵישׁ רֵיחָנֵי.
נפש יהודה בני זילזלני. רעבתנין זולל וסובא: תחלי. מין ירק כרשין. ויש אומרים תמרים שלא בישלו הוו לה בני דילפני עיניהם זולפות מים תמיד: מוניני. הרגילה לאכול דגים קטנים הוו לה בני מוציצי עיניו פורחות ונעות תמיד: גרגושתא. אדמה שעושין ממנה כלי חרס בנים מכוערים אין להם פרצוף פנים נאה: בני אוכמי. שחורים: בני בריאי. חזקים בכח: דאכלה ביעי. ביצים בני עיניני עיניהם גדולות: כורי. דגים בני חניני בעלת חן: כרפסא. מין ירק זיותני זיוום ותוארם יפה: כסברתא. מין זרע והוא גליאנד''ר בל''א בני בישרני בעלי בשר: בני ריחני. מריחים כאתרוג: בריש ריחני. שהיתה מריחה יותר מבשמיו:
לָמַדְנוּ, שֶׁהָרוֹצֶה לְהוֹלִיד בָּנִים הֲגוּנִים וּבְרִיאִים יִבְחַר הָרָאוּי וְהַנָּקִי מִן הַמְּזוֹנוֹת. וַאֲפִילוּ מֵאוֹתוֹ הָרָאוּי אַל יִקַּח כְּדֵי מִלּוּי הַגּוּף, רַק דָּבָר בֵּינוֹנִי שֶׁיּוּכַל הַטֶּבַע לְטָחֲנוֹ וְיִתְהַפֵּךְ לְדָם נָקִי וְטָהוֹר, כִּי בִּהְיוֹת הַמַּאֲכָל מוּסָף בָּאִצְטוֹמְכָא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיֶה מִן הַדְּבָרִים הַהֲגוּנִים, הִנֵּה רִבּוּיוֹ יִגְרֹם שֶׁלֹּא יְהֵא נִטְחָן כָּרָאוּי לְהוֹלִיד דָּם זַךְ וְיִפְסַד בָּאִצְטוֹמְכָא וְיַחֲזֹר רָע וּמְטֻנָּף יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ שֶׁבָּא מֵהַדְּבָרִים הַגַּסִּים. וְעַל כֵּן רָאוּי לִזָּהֵר
(*) בְּאֵיכוּת וּבְשִׁעוּר.
נפש יהודה באיכות. איך ואיזה מאכל הוא הטוב וכשיעור ואפילו הכי לא יאכל יותר מכשיעור שדרך לאכול ולא יזיקו:
וְאִם מָצִינוּ בְּכָל אָדָם שֶׁמִּתְעַנֶּה כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת וְיִסְבֹּל כַּמָּה עִנּוּיִים וְסִגּוּפִים לְמַעַן חַיֵּי גוּפוֹ וְחַיֵּי בָנָיו, מַה יַּעֲשֶׂה בַּמּוּסָר הַזֶּה, שֶׁאֵין בּוֹ
(*) שׁוּם עִנּוּי. וְהָאִישׁ הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְיִבְחַר הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ, יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסִיף לֶקַח.
נפש יהודה שום עינוי. כשיאכל טוב המאכל ודי ספוקו:
פרק רביעי [קפד]
בְּכַוָּנַת הַחִבּוּר הוּא תָלוּי עִקַּר הַדָּבָר. וּבָזֶה רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּאָמְרָם: הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָה. וְהוּא,
(*) לְפִי שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא פְּעֻלָּה נַפְשִׁית
(*) וְהַמַּעֲשֶׂה הוּא דָבָר חָמְרִי. וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ נָתַן כֹּחַ בְּשֵׂכֶל הָאָדָם לְהוֹלִיד אָדָם אוֹ דָבָר אַחֵר אִם יֵדַע בְּסֵפֶר יְצִירָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סה, ב): אָמַר רָבָא:
(*) אִי בָּעֵי צַדִּיקֵי
(*) בָּרוּ עָלְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם''
(ישעיה נט, ב). רָבָא
(*) בְּרָא גַבְרָא, שָׁדְרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, הֲוָה קָא מִשְׁתָּעֵי בְּהַדֵיהּ
(*) וְלָא קָא מְהַדָּר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) דְּמִן חַבְרַיָא אָתְּ, תּוּב לַעֲפָרֵיךְ. רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא יָתְבֵי וְעָסְקֵי בְּסֵפֶר יְצִירָה כָּל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא וּמִבְרוּ לְהוּ
(*) עֶגְלָא תִּלְתָּא וְאָכְלֵי לֵיהּ. וְאֵין זֶה דְּבַר אִסּוּר, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ עָלָיו: מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה, כִּדְרַב חֲנַנְיָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא דְּכָל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא וכו'.
נפש יהודה לפי שהכוונה. של אדם היא פעולה נפשית שמשכיל ומחשב בנפשו ובשכלו איך שיצא המחשבה מכח אל הפועל: והמעשה הוא. פעולת המחשבה שפועל בגופו ועושה דבר גשמי מחומר ועפר ממשות: אי בעו צדיקי. להיות נקיים מכל עון: ברו עלמא. שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים הא אם לא היה בהן עונות אין כאן הבדלה: ברא גברא. על ידי ספר יצירה שלמד צירוף אותיות של שם: ולא קא מהדר ליה. שלא היה בו דבור: דמן חבריא את. מהחכמים שיוצרים אדם אתה כי אף על גב שבראו אדם לא היו יכולין ליתן בו דבור: עגלא תלתא. עגל כבן שלש שנים:
וְגַם נָתַן כֹּחַ בְּדִמְיוֹן הָאָדָם לְהוֹלִיד כַּיּוֹצֵא בוֹ בְּדָבָר שֶׁהוּא מְדַמֶּה. וְדָבָר זֶה מְבֹאָר גַּם כֵּן מִצַּד הַטֶּבַע אֲפִילוּ בַּבְּהֵמוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּצֹּאן שֶׁל לָבָן שֶׁהָיָה רוֹעֶה יַעֲקֹב, שֶׁהָיוּ מְדַמּוֹת בַּמַּקְלוֹת וְעוֹשׂוֹת בִּדְמוּתָן,
(*) אַף שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי הַשֵּׂכֶל, שֶׁכְּפִי טִבְעָם מוֹלִידִים בְּדִמְיוֹנָם.
נפש יהודה אף שוכני בתי השכל. האדם שיש לו שכל יותר מבהמה שיכול לפעול על ידי מחשבתו ודמיונו:
וְהִנֵּה בְּהִתְחַבֵּר הָאָדָם אֶל אִשְׁתּוֹ, אִם דִּמְיוֹנוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו עֲסוּקִים בְּדִבְרֵי חָכְמָה וּמִדּוֹת טוֹבוֹת וַהֲגוּנוֹת וּבִצְנִיעוּת, הִנֵּה אוֹתוֹ הַדִּמְיוֹן שֶׁבְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ לְצַיֵּר הַצּוּרָה בְּטִפַּת הַזֶּרַע כְּפִי שֶׁהָיָה מְדַמֶּה בִּשְׁעַת הַחִבּוּר בְּלִי סָפֵק. וְגַם מָצִינוּ בְּנִסָּיוֹן בָּרוּר, שֶׁהַדִּמְיוֹן פּוֹעֵל בָּאָדָם תְּכוּנָה נִרְאֵית לָעַיִן, כִּי הָאָדָם שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְחָלָה מֵאוֹתָהּ נְשִׁיכָה, בְּכֹחַ הַדִּמְיוֹן שֶׁמְּדַמֵּהוּ בְּרַעְיוֹנוֹ, כָּל מַיִם שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנָיו מְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּלָבִים שׁוֹטִים. וְעַל כֵּן צִוּוּ הָרוֹפְאִים שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ שְׁפוֹפֶרֶת לִשְׁתּוֹת בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה הַמַּיִם. וְעוֹד דָּבָר גָּדוֹל פּוֹעֵל דִּמְיוֹנוֹ אֲפִילוּ לִרְאוּת עֵינֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁבְּכָל שֶׁתֶן שֶׁיַּשְׁתִּין נִרְאִין בּוֹ דְמוּת כְּלָבִים דַּקִּים עַד מְאֹד וְאִם יַעֲבִירוּ הַשֶּׁתֶן בִּמְסַנֶּנֶת לֹא נִשְׁאַר בּוֹ שׁוּם דָּבָר. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּדִמְיוֹן הַפּוֹעֵל לִפְעֹל בְּעֵת הַיְצִירָה. וְלָזֶה עוֹרְרוּ בְּאָמְרָם, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ברכות כ, א) וּבְבָבָא מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פד, א): רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַׁעֲרֵי טְבִיָה. אָמַר: כִּי סָלְקָן וְאָתְיָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
(*) לִיסְתַּכְּלָן בִּי, דִּלֵיהֵווּ לְהוּ בָּנֵי רַבָּנָן וְשַׁפִּירָן כְּוָתִי וכו'. נִמְצָא, שֶׁהֶחָסִיד הַזֶּה, בְּיָדְעוֹ שֶׁבַּמַחֲשָׁבָה אֲשֶׁר בְּדִמְיוֹן הָאִשָּׁה תְּסַיֵּעַ לְצוּרַת הַוָּלָד, הָיָה עוֹשֶׂה זֶה כְּדֵי לְסַבֵּב שֶׁיִּרְבּוּ חֲכָמִים בְּיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה ליסתכלן בי. אבל הוא לא היה מסתכל בהן ולא ידע אם אשה יוצאה ומסתכלת בו כי היה עוצם עיניו ולא שהנשים היו רואין בפניו בעיון רק דרך הסתכלות כשעוברין לפניו כאדם שפוגע בדבר דרך הילוכו ומתוך שהיו מכירין ביפיו היו זוכרין בו:
וּמֵאַחַר שֶׁפּוֹעֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה בָּאִשָּׁה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיָּצָא זָכָר, שֶׁהִיא מַזְרַעַת תְּחִלָּה
(*) וְנוֹתֶנֶת הַחֹמֶר, כָּל שֶׁכֵּן בָּאִישׁ, שֶׁהוּא נוֹתֵן הַצּוּרָה, שֶׁיִּפְעַל דִּמְיוֹנוֹ בַּוָּלָד. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם לְנַקּוֹת מַחְשְׁבוֹתָיו וְהִרְהוּרָיו וּלְזַכּוֹתָם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וִיפַנֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הִרְהוּר רָע. רַק יַחֲשֹׁב בְּמַעֲלַת הַצַּדִּיקִים וְהַטְּהוֹרִים אַנְשֵׁי מַדָּע וּבַדְּבָרִים הַקְּדוֹשִׁים. וְאוֹתָן הַמַּחֲשָׁבוֹת יָחוּלוּ עַל טִפַּת הַזֶּרַע. וְאִם יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה וִישַׂמְּחֶנָּה בִּדְבָרִים הַמְּשַׂמְחִים אֶת הַלֵּב וִידַבֵּר עִמָּה בִּדְבָרִים טְהוֹרִים וְזַכִּים וְלֹא בְּדִבְרֵי נְבָלָה וְשִׂיחָה קַלָּה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה גַּם הִיא מֻסְכֶּמֶת וּמִצְטָרֶפֶת לְמַחֲשָׁבוֹת זַכּוֹת וּטְהוֹרוֹת, אָז תִּתְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתָּם כְּאֶחָד וְיִהְיוּ שְׁנֵיהֶם אֲחָדִים בִּדְבַר הַמִּצְוָה וְתִהְיֶה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם וְיוֹלִידוּ זֶרַע כְּפִי הַצּוּרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁצִּיְּרוּ.
נפש יהודה נותנת החמר. טפת הזרע הראשון הוא כחמר שעושין ממנו הכלי והזרע שבא על הזרע הוא נותן צורה לזרע ראשונה להיות ולד:
וְדָבָר פָּשׁוּט הוּא זֶה גַּם בְּעֵינֵי
(*) חַכְמֵי הַמֶּחְקָר, כִּי כְפִי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר שֶׁיַּעֲבֹר עַל לֵב הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּרָם יִהְיֶה הַוָּלָד מוּכָן וּמְצֻיָּר. וּכְבָר הֵבִיאוּ רְאָיָה מֵהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, שֶׁיָּלְדָה בֵּן שָׁחוֹר וְהָיְתָה הִיא וְהַמֶּלֶךְ לְבָנִים עַד מֹאד. וְחָשַׁב הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָה, שֶׁחָשַׁד עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה. עַד שֶׁבָּא חָכָם אֶחָד וְאָמַר: שֶׁמָּא הִרְהֲרָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ בְּאָדָם שָׁחוֹר. וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת בְּמַשְׂכִּיּוֹת אוֹתוֹ הַחֶדֶר שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בּוֹ. וְאָמְרָה, שֶׁהָיְתָה מִסְתַּכֶּלֶת בְּאוֹתָן צוּרוֹת וּמְהַרְהֶרֶת בָּהֶן בְּעֵת הַחִבּוּר. וְזֶהוּ כְּעִנְיַן מַקְלוֹת שֶׁל יַעֲקֹב.
נפש יהודה חכמי המחקר. החוקרים אחרי דברים טבעיים ומקריים:
וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵם מוֹפֵת לַדָּבָר, כִּי מִי שֶׁיְּהַרְהֵר בִּדְבָרִים טוֹבִים וּטְהוֹרִים וּנְקִיִּים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, חָל אוֹתוֹ הַהִרְהוּר עַל טִפַּת הַזֶּרַע וּמְצַיֵּר בּוֹ טָהֳרָה וְחָכְמָה וְטוֹבָה, וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ''
(ירמיה א, ה), לְפִי שֶׁהַשְּׁכִינָה וּמִדּוֹתֶיהָ הָיְתָה עִמּוֹ. וְאִם יְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי זִמָּה וַעֲבֵרָה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יָשִׂים דַּעְתּוֹ בְּאַחֶרֶת, הִנֵּה הַוָּלָד מְיֻסָּד עַל יְסוֹד רֶשַׁע וְכִעוּר וְעָתִיד לִהְיוֹת רָשָׁע מְטֻנָּף. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם'' וגו'
(תהלים נח, ד). בִּלְתִּי אִם יִיגַע הַבֵּן מְאֹד לִשְׁבֹּר יִצְרוֹ הָרָע בְּכָל יוֹם וְיִהְיֶה בַּעַל תְשׁוּבָה בְּדֹחַק גָּדוֹל מֵאַחַר שֶׁיִּצְרוֹ רָע.
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַזַ''ל כָּל מַה שֶּׁהֵבִיאוּ, עַל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם יֹפִי אוֹ לְשֵׁם מָמוֹן אוֹ לְשֵׁם כַּוָּנָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא יְהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁפּוֹסֵל אֶת זַרְעוֹ, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ד מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי
(סימן קעא), לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת חִבּוּרָם מְהַרְהֵר בִּדְבָרִים שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתָם בָּהֶם וְנוֹלָד מֵאוֹתוֹ הִרְהוּר בֵּן נָכְרִי וְזָר. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ''
(הושע ה, ז).
וּלְפִי שֶׁלִּפְעָמִים אֶחָד מֵאֶלֶף,
(*) אַף־עַל־פִּי שֶׁבַּזִּוּוּג לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה שְׁלֵמָה, חוֹזְרִין לְמוּטָב וּמִתְכַּוְּנִין בְּחִבּוּרָם לְטוֹבָה, אוּלַי שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶם בָּנִים הֲגוּנִים מֵאוֹתָהּ הַיְצִירָה שֶׁהַכַּוָּנָה הָיְתָה טוֹבָה. וְגַם לִפְעָמִים מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם, אוּלַי שֶׁפְּעָמִים תָּקַף עָלָיו יִצְרוֹ, אוֹ עַל הָאִשָּׁה וְאֶחָד מֵהֶם
(*) חָשַׁב דָּבָר אַחֵר בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְיָצָא מֵאוֹתוֹ חִבּוּר בֵּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וְעַל כֵּן מָצִינוּ בְּמִעוּט אֶחָד מֵאֶלֶף צַדִּיק בֶּן רָשָׁע וְגַם רָשָׁע בֶּן צַדִּיק. וְלֹא יִקְרֶה זֶה בְּכָל בָּנָיו אֶלָּא בִּקְצָתָם. אֲבָל דִּבְּרוּ חֲכָמִים בָּרֹב, שֶׁכַּוָּנַת הַזִּוּוּג הִיא שֶׁעָמְדָה לָאָדָם בְּעֵת הַחִבּוּר. אֲבָל בָּרוּר וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁכַּוָּנַת הַחִבּוּר מְצַיֶּרֶת צוּרַת הַוָּלָד הַנּוֹצָר
(*) וְאֶחָד מֵאֶלֶף לֹא תַטֶּה לְשׁוּם צַד אַחֵר, זוּלָתִי אִם יִתְהַפֵּךְ הַיֶּלֶד מִטִּבְעוֹ לְהָפְכוֹ בְּכֹחַ הַמּוּסָר וְהַגִּדּוּל וְהַמִּדּוֹת וּבְעָמָל גָּדוֹל עַד שֶׁפּוֹשֵׁט צוּרָתוֹ וְלוֹבֵשׁ צוּרָה אַחֶרֶת. וְעַל כָּזֶה אָמְרוּ זַ''ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין עוֹמְדִין, לְפִי שֶׁזֶּה דּוֹחֵק עַצְמוֹ בְּדֹחַק גָּדוֹל לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וּמִצְטַעֵר בְּהַחֲלִיף טִבְעוֹ שֶׁנּוֹצָר בוֹ לְטֶבַע אַחֵר, יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ
(*) שֶׁנּוֹצָר בְּכַשְׁרוּת וּבְטִבְעוֹ אֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְשׁוּם דָּבָר מֻזְהָר.
נפש יהודה אף על פי שבזווגם. בתחלה כוונתם רק להנאתם חוזרין למוטב אחרי כן להיות כוונתם לשם שמים למצות פרו ורבו: חשב דבר אחר. שהוא עבירה כגון באשה אחרת או היא באיש אחר: ואחד מאלף לא תטה לשום צד. שלא יהיו הנולדים כמותן כמו שנאמר מרשעים יצא רשע: שנוצר בכשרות. מי שנוצר מטפה כשרה ובטבע טוב בודאי אינו מתאוה לדבר המוזהר ממנו ואסור לו:
וְזוֹ הָיְתָה מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל כָּל הָאֲחֵרִים, לְפִי שֶׁיָּצָא
(*) מִתֶּרַח וּמֵאֵלָיו הִכִּיר בּוֹרְאוֹ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ בָרַבִּים. וּמֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָמַד בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְהֶחֱלִיף יְסוֹד טִבְעוֹ וְהָרַס אֱמוּנַת אָבִיו, שֶׁהָיְתָה יְסוֹד בִּנְיָנוֹ, וּפִרְסֵם בָּעוֹלָם
(*) אֱמוּנָה אֲמִתִּית חֲדָשָׁה שֶׁהוֹצִיא מִדַּעְתּוֹ וְלֹא לָמְדָהּ מֵאֲבוֹתָיו. וְעַל זֶה שִׁבַּח הַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ, בְּאוֹמְרוֹ: ''זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי''
(ישעיה מא, ח), שֶׁנִּכְנַס מֵאַהֲבָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. וְהוּא יִתְבָּרַךְ הֱגִינוֹ מִכָּל הָאֻמּוֹת אֲשֶׁר סָתַר אֱמוּנָתָם. וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ ''מָגֵן אַבְרָהָם''.
נפש יהודה מתרח. והיתה טבעו להתאוות רע כאביו: אמונה. אמתית וחדשה שלא היו מאמינים רק בעבודת כוכבים ומזלות והוציא אברהם והשיג מדעתו אמונת היחוד:
(*) וְכָזֶה אוּלַי יִקְרֶה לְמִי שֶׁיַּתְחִיל הַזִּוּוּג שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה הַחִבּוּר נָאוֹת, אוֹ הַנּוֹלָד יַכְנִיעַ טִבְעוֹ הָרָע לְמוּטָב, אֶלָּא שֶׁזֶּה יִהְיֶה לְאֶחָד מֵאֶלֶף. וְדִבְּרוּ חֲכָמִים בָּרֹב, שֶׁמֵּהַזִּוּוּג הָרָע יָבֹא חִבּוּר מְכֹעָר וְיֵצֵא הַוָּלָד מְטֻנָּף, כְּדִכְתִיב: מִבֶּטֶן אָרוּר לֹא יֵצֵא בָּרוּךְ.
נפש יהודה וכזה. כמו שאירע לאברהם:
וְלָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וּפָרָשַׁת תָּלוּי לְפָרָשַׁת יְפַת תֹּאַר? לְהוֹדִיעַ, כִּי מֵאִשָּׁה יְפַת תֹּאַר, לְקוּחָה בַּשְּׁבִיָּה לְשֵׁם יֹפִי וְזִמָּה, לֹא יֵצֵא אָדָם כָּשֵׁר אֶלָּא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה רָאוּי לְאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין. וְלֹא לְחִנָּם אֵרַע לְדָוִד עִנְיַן תָּמָר וְאַבְשָׁלוֹם, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ, כִּי שְׁנֵיהֶם בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ. וְכָל זֶה גוֹרֵם הַהִרְהוּר לְהוֹלִיד כַּיּוֹצֵא בוֹ בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה, לוּלֵי שֶׁהִתִּירָה תוֹרָה לְמַלְּאֹת תַּאֲוָתוֹ פַּעַם אַחַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּתַאֲוַת יִצְרוֹ
(*) לִטָּבַע בַּטִּיט הֶעָכוּר וְיֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה.
נפש יהודה ליטבע בטיט העכור. כינוי לניאוף שקשה לפרוש עד שלסוף כופר בעיקר:
אֲבָל מֵהַזִּוּוּג וְהַחִבּוּר אֲשֶׁר בּוֹ הַכַּוָּנָה טוֹבָה וּלְשֵׁם שָׁמַיִם יֵצֵא הַפְּרִי טוֹב וְנָאוֹת וְהוּא רָאוּי לְחַיֵּי הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים''
(משלי יא, ל). לְפִי שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת הַצַּדִּיק נִקְשֶׁרֶת בָּעֶלְיוֹנִים וּמוֹשְׁכוֹ לְמַטָּה וְנִקְשָׁר הָאוֹר הַבָּהִיר בְּטִפָּתוֹ וְהַנּוֹצָר מִמֶּנָה חוֹזֵר לַעֲלוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁחֻצַּב מִמֶּנּוּ, בְּדִמְיוֹן קִלּוּחַ הַמַּיִם הַנִּמְשָׁךְ מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, יוּכַל לַעֲלוֹת בְּכֹחוֹ לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ אַחֵר שָׁוֶה לְגָבוֹהַּ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. וְכֵן יֵשׁ כֹּחַ בְּמַחְשֶׁבֶת הָאָדָם, אֲשֶׁר בָּאָה
(*) מִמְּקוֹר הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית שֶׁנִּמְשְׁכָה מִן הָעֶלְיוֹנִים, לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת וּלְהַגִּיעַ עַד מְקוֹם מוֹצָאָהּ.
נפש יהודה ממקור הנפש השכלית. שהיא הנשמה הקדושה וכמו שהוא מושך הוא עולה כנגדו כדמיון משיכת המים שאמר:
וְכָךְ הָיוּ נוֹהֲגִים הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, כִּי לְעוֹלָם הָיְתָה מַחֲשַׁבְתָּם נִדְבֶּקֶת בָּעֶלְיוֹנִים וְנִקְשֶׁרֶת בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, עַד שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִים
(*) הָאוֹר הַבָּהִיר לְמַטָּה וּמוֹסִיפִין בְּרָכָה בְּכֹחַ מַחֲשַׁבְתָּן בַּדְּבָרִים שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים וְרוֹאִים שֶׁהָיָה הַצֹּרֶךְ בָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְזֶהוּ סוֹד צַפַּחַת הַשֶּׁמֶן שֶׁל אֱלִישָׁע וְכַד הַקֶּמַח שֶׁל אֵלִיָּהוּ וּדְבָרִים אֲחֵרִים רַבּוּ מִלְּסַפֵּר, כְּשֶׁהָיוּ נוֹתְנִין פְּנֵיהֶן וּמַחֲשַׁבְתָּם לְטוֹבָה וְהָיָה מִתְבָּרֵךְ. וְלִפְעָמִים נוֹתְנִין בּוֹ עֵינֵיהֶם לִכְלוֹת בְּעָנְשׁוֹ וְהָיָה כָלֶה וְנִפְסָד. וְזֶהוּ סוֹד ''כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם - אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי''. וְגַם מַה שֶּׁאָמְרוּ: נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.
נפש יהודה האור הבהיר. על ידי רוח הקודש שהיה בהם על ידי נשמות קדושים נוספות על נשמתו היו ממשיכין הברכה למטה על ידי מחשבתן הטהורה:
סוֹף דָּבָר: בְּדִבּוּק מַחֲשַׁבְתָּם לְמַעְלָה הָיָה בָהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת כָּל כַּוָּנָתָם, אִם טוֹב וְאִם רָע. וְזֶה הָיָה בְּעֵת הִפָּרְדָם מִן הַגּוּפָנִיּוּת אֶל הַמֻּשְׂכָּלוֹת. אֲבָל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים עֲלֵיהֶם אָמְרוּ, כִּי אֲפִלוּ כְּשֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּצָרְכֵי הַגּוּף כָּל כַּוָּנָתָם הָיְתָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא הָיְתָה מַחֲשַׁבְתָּם נִפְרֶדֶת מִן
(*) הָאוֹר הָעֶלְיוֹן אֲפִילוּ רֶגַע. וּמִתּוֹךְ כָּךְ זָכָה יַעֲקֹב לְהוֹלִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, כֻּלָּם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, תְּמִימִים
(*) בְּדִמְיוֹן סִדְרֵי עוֹלָם וּבִדְמוּת הַמַּעֲרֶכֶת הָעֶלְיוֹן, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה מַחֲשָׁבְתּוֹ נִפְרֶדֶת מִן הָאוֹר הָעֶלְיוֹן אֲפִילוּ בְּעֵת הַחִבּוּר וְהַתַּשְׁמִישׁ. וּלְכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: ''בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ''
(משלי ג, ו). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֲפִילוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. רוֹצֶה לוֹמַר, אֲפִילוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף, שֶׁהֵם נִקְרָאִים עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הַמֻּשְׂכָּלוֹת.
נפש יהודה האור העליון. השכינה שהיו נותנין נגד עיניהם שמלא כל הארץ כבודו: בדמיון סדרי עולם. שי''ב חדשים בשנה גזר הקב''ה מבריאת העולם לחשוב אותם לשנה אחת ובדמות המערכת העליון הם י''ב מזלות:
וְעַל כֻּלָּם נִבְדַּל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא הָיָה מִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַגּוּף בְּשׁוּם דָּבָר, אֲבָל הָאָבוֹת הָיוּ מִתְעַסְּקִים דֶּרֶךְ קֶבַע בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וְדֶרֶךְ עֲרַאי בָּאִשָּׁה וּבַבָּנִים וּבַמִּקְנֶה. וַאֲפִילוּ בְּהִתְעַסְּקָם בָּזֶה, נַפְשָׁם הָיְתָה נִדְבֶּקֶת בְּמַדָּע וּבְהַשְׂכֵּל, שֶׁהוּא דָבָר קַיָּם עֲדֵי עַד. וְזֶה נִקְרָא ''דָּעֵהוּ''. וְגַם חִבּוּר אֶלְקָנָה אֶל חַנָּה אִשְׁתּוֹ, לְפִי שֶׁהָיְתָה לְשֵׁם שָׁמַיִם נִקְרָא גַּם כֵּן ''יְדִיעָה'', דִּכְתִיב: ''וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת־חַנָּה אִשְׁתּוֹ'' וגו'
(שמואל־א א, יט). וְכֵן אָמְרוּ עַל ''בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'' - וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
וּמַה שֶׁהִבְטִיחַ הַכָּתוּב עַל זֶה: ''וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ''
(משלי ג, ו), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן יִדְבַּק בְּמַעֲשָׂיו וְיִהְיוּ כֻלָּם נְכוֹחִים וְקַיָּמִים. וְדָבָר זֶה לָמַדְנוּ מְעֻבְדָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(בבא מציעא פד, ב): יוֹמָא חַד נָפַק לְבֵי מִדְרָשָׁא, אַיתוּ לְקַמֵּיהּ
(*) שִׁתִּין מִינֵי דָמָא -
(*) טָהֲרִינוּ. הֲווּ מְרַנְּנִין רַבָּנָן עֲלֵיהּ. אָמְרֵי: סָלְקָא דַּעְתָּךְ לֵית בְּהוּ חַד סָפֵק? לֵית בְּהוּ חַד טָמֵא? אָמַר לְהוּ: אִם כְּמוֹתִי הוּא
(*) יִהְיוּ כֻלָּם זְכָרִים וְאִם לָאו תְּהֵא נְקֵבָה אַחַת בֵּינֵיהֶם. הָיוּ כֻלָּם זְכָרִים. אֲסִיקוּ לְהוּ כֻלְּהוּ ''רַבִּי אֶלְעָזָר'' עַל שְׁמוֹ. נִמְצָא כִּי בְּהִתְדַּבֵּק זֶה הַצַּדִּיק, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶת שׂכְלוֹ לְמַעְלָה, נִשְׁמְעָה תְפִלָּתוֹ בְּדָבָר נִפְלָא כָּזֶה, שֶׁנִּתְעַבְּרוּ בְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה כֻּלָּן וְיָלְדוּ זְכָרִים. וְגַם הַנָּשִׁים שֶׁהֵבִיאוּ לְפָנָיו אֶת דָּמָן וְטִהֲרָן לְבַעֲלֵיהןֶ, זָכְרוּ הֵן וּבַעֲלֵיהֶן בְּעֵת הַחִבּוּר מִי הִזְקִיקָן לַדָּבָר וְדִבְּקוּ מַחֲשַׁבְתָּן בְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְנוֹצְרוּ זְכָרִים כְּמוֹתוֹ וְיָצְאוּ כֻּלָּם כָּמוֹהוּ כְּשֵׁרִים וַהֲגוּנִים. כִּי לוּלֵי שֶׁהָיוּ רְאוּיִים
(*) לֹא הָיוּ קוֹרְאִים לָהֶם ''רַבִּי''. לָמַדְנוּ אֵיךְ פּוֹעֶלֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּעֵת הַחִבּוּר.
נפש יהודה שיתין מיני דמא טהרינהו. שהנשים הראו לו דמיהם אם דם נדה הוא דקיימא לן דאין טמאין אלא חמשת מיני דמים ושאר מראות טהורין: טהרינהו. ליזקק לבעליהן בלא טבילה: יהיו כולם זכרים. יתעברו כולן בלילה א' ויהיו בניהם כולן זכרים: לא היו קוראים. להנולדים בשם רבי אלעזר בסמיכת רבי:
פרק חמישי [קפה]
אֵיכוּת הַחִבּוּר פּוֹעֶלֶת גַּם כֵּן בַּוָּלָד הַנּוֹצָר מֵאוֹתָהּ בִּיאָה, עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בַּדָּבָר שֶׁיְּהֵא בִּצְנִיעוּת וּבְטָהֳרָה וְלֹא יְהֵא בוֹ גְּנוּת מַעֲשֶׂה בְּשׁוּם עִנְיָן. וְאַל יִנְהַג עִמָּהּ בְּקַלּוּת רֹאשׁ וּדְבַר שָׁוְא וְתַעְתּוּעִים. וְלֹא יִבְעָלֶנָּה בְּעַל כָּרְחָהּ וְלֹא יְרִיבֶנָּה וְלֹא יַכֶּה אוֹתָהּ עַל עֵסֶק תַּשְׁמִישׁ. וְהִנֵּה אָמְרוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בִּפְסָחִים
(מט, ב): מָה אֲרִי דוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, אַף עַם הָאָרֶץ מַכֶּה וּבוֹעֵל וְאֵין לוֹ בֹשֶׁת פָּנִים, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק אֵיכוּת הַזִּוּוּג
(סימן קסט). אֲבָל יַמְשִׁיךְ לִבָּהּ בְּדִבְרֵי פִּתּוּי וְחֵן וְחֵשֶׁק וְאַהֲבָה עַד שֶׁיִּקְשֹׁר דַּעְתָּהּ בְּדַעְתּוֹ וְתִתְרַצֶּה בַּדָּבָר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס הִיא בָּאַהֲבָה תְחִלָּה וְתַתְחִיל לְהַזְרִיעַ תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁזֶּרַע שֶׁלָּהּ הִיא כַּחֹמֶר וְזֶרַע שֶׁלּוֹ כְּצוּרָה וְתֵלֵד זָכָר, כִּדְאִיתָא לְעֵיל
(סיצן קפב). וְגַם מִתּוֹךְ הָאַהֲבָה הַיְתֵרָה שֶׁיִּכָּנֵס בֵּינֵיהֶם בְּעֵת הַחִבּוּר לְשֵׁם שָׁמַיִם יֵצֵא הַזֶּרַע חָזָק וּפִקֵּחַ וְנָאֶה.
וְגַם כֵּן יִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ בְּעֵת הַחִבּוּר לִצְנִיעוּת וּלְיִרְאַת שָׁמַיִם וִיסַפֵּר עִמָּה בְּדִבְרֵי הַנָּשִׁים הַחֲסִידוֹת וְהַצְּנוּעוֹת: אֵיךְ יָצְאוּ מֵהֶן בָּנִים הֲגוּנִים, כְּשֵׁרִים וּטְהוֹרִים, רְאוּיִים לְכֶתֶר עֶלְיוֹן, בַּעֲלֵי תוֹרָה וְיִרְאָה וְהוֹרָאָה, כְּמַעֲשֶׂה שֶׁל קִמְחִית, שֶׁזָּכְתָה לְשִׁבְעָה בָנִים שֶׁכֻּלָּם שִׁמְּשׁוּ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה. וּבָאוּ חֲכָמִים וּשְׁאָלוּהָ בַּמֶּה זָכְתָה לְכָךְ. וְאָמְרָה, שֶׁאֲפִילוּ קוֹרוֹת בֵיתָהּ לֹא רָאוּ שְׂעָרוֹת רֹאשָׁהּ מִיָּמֶיהָ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף
(מז, א). נִמְצָא שֶׁזָּכְתָה לְהַפְלָגָה כָּזֹאת מֵרֹב צְנִיעוּתָהּ וַחֲסִידוּתָהּ וְיֹשֶׁר מַעֲשֶׂיהָ, כִּי מִשֶּׁהָיְתָה צְנוּעָה כָּל כָּךְ, שְׁלֵמָה הָיְתָה בְּכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וּכְשֶׁמְּסַפֵּר אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ דְבָרִים כָּאֵלּוּ, יִמְשֹׁךְ לִבָּהּ לִירְאַת שָׁמַיִם וּצְנִיעוּת וַחֲסִידוּת.
גַּם בְּעֵת הַחִבּוּר אַל יְשַׁמֵּשׁ לַהֲנָאָתוֹ לְבַד, אֶלָּא גַּם לַהֲנָאָתָהּ, וּכְמוֹ שֶׁפּוֹרֵעַ חוֹב הַמּוּטָל עָלָיו מֵהָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁסִּפְּרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה דוֹמֶה כְּפִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, כִּדְאִיתָא לָעֵיל, בְּפֶרֶק ג מֵחֵלֶק דֶּרֶךְ הַחִבּוּר
(סימן קעט). כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאוֹת לְבָד. אָמְנָם הָיָה הַתַּשְׁמִישׁ בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת. נִמְצָא, שֶׁזֶה הֶחָסִיד הָיָה מַעֲשֵׂהוּ כֻּלּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְמִצְוָה גְמוּרָה וְעַל כֵּן יָצְאוּ בָּנִים נֶחְמָדִים וַהֲגוּנִים. וְכֵן יֶאֱרַע לְכֹל מִתְעַסֵּק לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּכָל עִנְיְנֵי הַחִבּוּר וְיִשְׁמֹר הַתְּנָאִים שֶׁסִּפְּרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, יַשְׁלִים כַּוָּנַת בּוֹרְאוֹ וְיִזְכֶּה לְזֶרַע הָגוּן וְכָשֵׁר.
וְעַל כֵּן זָכוּ אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹלִיד בָּנִים כְּמוֹתָם מֵחִבּוּר הָאִמָּהוֹת הַכְּשֵׁרוֹת אֲשֶׁר הָיוּ בִּקְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, בְּשָׁמְרָם כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה. וְאִם מָצִינוּ קוּשְׁיָא לָזֶה בְּעֵשָׂו אֲשֶׁר נוֹלַד מִיִּצְחָק וְרִבְקָה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר גָּלוּי לְפָנָיו כָּל דָּבָר, אֲשֶׁר הוּא לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ לָמָּה לֹא יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם צַדִּיקִים כְּמוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִיהוּדָה וְתָמָר; וְלָמָּה כָּהָה מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק; וְלָמָּה בָא לִידֵי צֹרֶךְ צֵידַת בְּנוֹ עֵשָׂו.
אֲבָל כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ לְנָשִׁים הֲגוּנוֹת יָצְאוּ מֵהֶן בָּנִים הֲגוּנִים כְּמוֹתָם. וּלְהוֹדִיעַ זֶה נִכְתַּב בְּסוֹף מְגִלַּת רוּת
(ד, יח): ''אֵלֶּה תוֹלְדוֹת פֶּרֶץ פֶּרֶץ'' וגו'. לְלַמְּדֵנּוּ, כִּי כֻלָּם הָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. וְיָצָא מֵהֶם גֶּזַע מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כְּמוֹ שֶׁנִּכְתַּב בְּיִצְחָק אָבִינוּ: ''אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־ יִצְחָק''
(בראשית כה, יט). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דוֹמֶה לְאַבְרָהָם, שֶׁאָמְרוּ הַכֹּל: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, כְּפִי הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נוּכַל לוֹמַר, שֶׁכַּוָּנָתָם הָיְתָה, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כִּי בְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ יִקָּרֵא לוֹ זֶרַע וְהִיא הָיְתָה הֲגוּנָה, לְכָךְ קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּכָל דִּבְרֵי הַחִבּוּר וְנִתְכַּוֵּן כַּוָּנָה יְתֵרָה לְהוֹלִיד בֵּן צַדִּיק גָּמוּר כְּמוֹתוֹ. וְהִגִּיעַ כֹּחַ צִדְקַת בְּנוֹ, עַד שֶׁהֵעִיד עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ מְעִידִים כָּל בָּאֵי עוֹלָם לְאַחַר הָעֲקֵדָה, שֶׁהָיָה בְנוֹ לְכָל דָּבָר, שָׁלֵם כְּמוֹתוֹ, אֵין בּוֹ מוּם,
(*) לֹא בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ, רָאוּי לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה בְּלֹא מוּם, כַּדָּבָר הַקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
נפש יהודה לא בפנים. במחשבתו ובשכלו כשפשט צוארו לשחיטה ולא בחוץ בגופו שלא היה בו מום כי בעל מום פסול לקרבן:
וּבָזֶה הַלָּשׁוֹן נֶאֱמַר עַל אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה דוֹרוֹת צַדִּיקִים גְּמוּרִים מִפֶּרֶץ וְעַד דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וְעַל כֵּן בָּחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּדָוִד עַבְדּוֹ לִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם הוּא וְזַרְעוֹ, לְפִי שֶׁבָּא מֵעֶשֶׂר מַעֲלוֹת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק,
(*) כְּדִמְיוֹן עֲשָׂרָה סִדְרֵי עוֹלָם. נִמְצָא, שֶׁהַמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּעִנְיְנֵי הַחִבּוּר בְּמַהוּתוֹ וּבִזְמַנּוֹ וּבַמָּזוֹן הָרָאוּי וּבְכַוָּנָתוֹ וּבְאֵיכוּתוֹ, יוֹלִיד בָּנִים הֲגוּנִים.
נפש יהודה כדמיון עשרה סדרי עולם. עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ועשרת הדברות ועשר ספירות:
הכלל השביעי: לעשות צדקה ובזמן הראוי
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הַכְנָסַת אוֹרְחִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, פַּרְנָסַת עֲנִיִּים; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּגְבִיַּת הַצְּדָקָה
החלק הראשון הכנסת אורחים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [קפו]
גְּדוֹלָה מִצְוָה זֹאת, שֶׁהִתְחִיל בָּהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נא
(נד, ו) ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל''
(בראשית כא, לג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵשֶׁל - פַּרְדֵּס,
(*) שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: תְּאֵנִים, עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר:
(*) פֻּנְדָּק, שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל:
(*) חֵמָר,
(*) קֻפָּר,
(*) בֵּיעִין. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: אֵשֶׁל זוֹ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: ''וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת־הָאֵשֶׁל בָּרָמָה''
(שמואל־א כב, ו). עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, פֻּנְדָּק, אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. וְהֵם אוֹמְרִים: מַה נֹּאמַר? אֲמַר לְהוּ: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם''
(בראשית כא, לג).
נפש יהודה שאל. לשון אשל נדרש: פונדק. בית מלון לאורחים ושם מצוי הכל: חמר. יין: קופר. בשר: ביעין. ביצים:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(י, א): ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע'', ארז''ל: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פַּרְדֵּס
(*) וְנָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר פַּרְדֵּס וְחַד אָמַר פֻּנְדָּק.
(*) מַאי ''וַיִּטַּע''? כְּדִכְתִיב: ''וַיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ''
(דניאל יא, מה). ''
(*) וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'', אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי ''וַיִּקְרָא'' אֶלָּא וַיַּקְרִיא, מְלַמֵּד, שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּפִי כָל עוֹבֵר וְשָׁב. בָּנָה דִּירָה וּפָתַח בָּהּ אַרְבָּעָה פְתָחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.
(*) לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִי אֲכַלְתֶּם? אֶלָּא מִשֶּׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם, הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וּפֵרְשׁוּ גַּם כֵּן חז''ל: ''אֵשֶׁל'' בְּרָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֲ'כִילָה, שְׁ'תִיָּה, לְ'וָיָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לִינָה.
נפש יהודה ונטע בו. ליהנות עוברים ושבים: מאי ויטע. מה נטיעה שייך באהל ומשני מצינו לשון נטיעה באהל ויטע אהלי אפדנו היינו בית ואהל פסוק הוא בדניאל: ויקרא. משמע אברהם קרא אלא ויקריא שלמד לאחרים שיקראו לה' אלהי ישראל: לאחר שאכלו ושתו. מאברהם עמדו לברכו לאברהם:
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיםִ אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתָּדוּר בְּמָקוֹם הַמְזֻמָּן לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְיִהְיֶה בֵּיתְךָ פָּתוּחַ תָּמִיד לְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נב
(סו, א): ''שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי''
(איוב כט, יט). אָמַר אִיּוֹב: עַל־יְדֵי שֶׁהָיוּ דַּלְתוֹתַי פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה הָיוּ הַכֹּל קוֹצְרִים
(*) יְבֵשׁוֹת וַאֲנִי - מְלִילוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם'' וְנֶאֱמַר: ''בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח''
(שם לא, לב).
נפש יהודה יבשות. שנתיבש שבלי תבואתם ואני מלילות שלי מלא תבואה:
וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתוֹ יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְיָשִׂים מִיָּד לִפְנֵיהֶם לֶחֶם לֶאֱכֹל, כִּי אוּלַי הֶעָנִי רָעֵב וּמִתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל, עַל כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מִיָּד לַחְמוֹ וּמֵימָיו בְּפָנִים מְאִירוֹת. וְאַף אִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ דְּבַר דְּאָגָה יְסִירֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וִינַחֲמֵם בִּדְבָרָיו וּבָזֶה יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. וְאַל יְסַפֵר לִפְנֵיהֶם תְּלָאוֹתָיו, כִּי יִשְׁבֹּר אֶת רוּחָם, בְּחָשְׁבָם שֶׁבִּשְׁבִילָם אוֹמְרוֹ
(*) וְכִמְעַט אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ. וּבִשְׁעַת הָאֹכֶל יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּמִצְטַעֵר עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ''
(ישעיה נח, י), כְּלוֹמַר, תֵּצֵא נַפְשִׁי, שֶׁאֵין לִי יוֹתֵר לִתֵּן לִפְנֵיכֶם. וְצָרִיךְ לֵידַע מִמֶּנּוּ בַּמֶּה הָיָה רָגִיל לִסְעֹד, שֶׁאוּלַי הוּא רָגִיל בְּעִדּוּנִים, אִם הוּא בֶּן טוֹבִים, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּפֶרֶק ח מֵחֵלֶק שֵׁנִי
(סימן קצו).
נפש יהודה וכמעט. אם אומר דברים כאלה אין לו שכר במה שהאכילם:
וְאִם יָלִינוּ עִמּוֹ הָאוֹרְחִים יַשְׁכִּיבֵם בְּמֵיטַב מִטּוֹתָיו כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם, כִּי גְּדוֹלָה מְנוּחַת עָיֵף בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹכֵב בְּטוֹב; וְיוֹתֵר עוֹשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ הַמַּשְׁכִּיבוֹ הֵיטֵב מִן הַמַּאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ.
וּבְצֵאתָם יְלַוֶּה אוֹתָם וְיִתֵּן לָהֶם פַּת צֵידָה לַדֶּרֶךְ, כִּי עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר. עַל אֲשֶׁר לֹא נָתַן יְהוֹנָתָן לְדָוִד פַּת בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנּוּ נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְנֶהֶרְגוּ כֹּהֲנֵי נוֹב. וּמִי שֶׁאֵינוּ מְלַוֵּהוּ וְלֹא נוֹתֵן לוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה''
(דברים כא, ז). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה
(מה, ב): וְזִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִים יְדֵיהֶם בְּמַיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים: ''יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ''. וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא,
(*) שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת;
(*) וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
נפש יהודה שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות. והיינו ידינו לא שפכו לא נהרג על ידינו שהיה מוכרח ללסטם הבריות למזונות ונהרג על ידו: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא חבורת לויה:
וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מֵהַכְנָסַת אוֹרְחִים עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קג, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: גְּדוֹלָה
(*) לְגִימָה
(אכילה שמאכילין אורחים), שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם''
(דברים כג, ה). וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: גְּדוֹלָה לְגִימָה, שֶׁמְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים
(*) וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן. מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים,
(*) כְּעַמּוֹן וּמוֹאָב, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, כְּיִתְרוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׂכַר ''קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם''
(שמות ב, כ), זָכוּ בְּנֵי בָּנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִשְׁפְּחוֹת
(*) סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ
(*) תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּנִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־ רֵכָב''
(דברי הימים־א ב, נה). וּכְתִיב הָתָם: ''וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם''
(שופטים א, טז).
נפש יהודה לגימה. אכילה שנותן לפיו נקרא לגימה: מעלמת עינים מן הרשעים. מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו: עמון ומואב. קרובין לישראל שבאו מן לוט אחי אברהם ורחקן המקום שלא יבואו בקהל. לישנא אחרינא קרובין ממש ליכא למימר דהא מדין בני קטורה היו בני אברהם וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מעמון ומואב אלא עמון ומואב שכנים וקרובים היו לארץ ישראל ומדין רחוקים מהם היו: סופרים. שהיו בסנהדרין: תרעתים וכו'. כולן שמות בית אבות הן:
מַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים,
(*) מִמִּיכָה. וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, מֵעִדּוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־ בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וַיֵּשְׁתְּ מָיִם: וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ''
(מלכים־א יג, יח־כ). וּכְתִיב: ''וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה''
(שם שם, כד).
(*) וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן, מִיהוֹנָתָן, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא הִלְוָהוּ יְהוֹנָתָן לְדָוִד שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם לֹא נֶחְרָבָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי וְלֹא נֶהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו.
נפש יהודה ממיכה. שעשן פסל מיכה וקרבנות שילה היו מתערבין ובקשו מלה''ש לדחפו ואמר הקב''ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים ואותו מיכה שהיה יודע השם שעשה את העגל עשה פסל זה ומשרה שכינתו מהנביא שקר שהחזיר לעדו נביא אמת כדי שיאכל אצלו והקב''ה אמר לו לא תאכל לחם במקום הזה ובזכות שהאכילו שרתה עליו שכינה שנאמר ויהי דבר ה' אל האיש הנביא השקר: ושגגתה. של יהונתן שלא הלוהו לשון לויה כלומר כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם לא נהרג נוב שלא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב ולא היה דואג מלשין עליהם ולא היה שאול נהרג על אותו עון:
וְהַזָּהִיר בְּדָבָר זֶה נִצּוֹל
(*) מִן הַמְּאוֹרָעוֹת הַבָּאוֹת אֶל בֵּיתוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל לוֹ וּלְזַרְעוֹ מִתְּלָאוֹת הָעוֹלָם.
נפש יהודה מן המאורעות. שראוי לבא לביתו אם לא יקיים מצוה זאת:
פרק שני [קפז]
גָּדוֹל שְׂכַר הַכְנָסַת אוֹרְחִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין
(קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים
(*) כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. רַב דִּימֵי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר
(*) מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
(*) אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ''
(בראשית יח, ג). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאָבוֹא אֵלֶיךָ. וְאִלּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב: ''וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־ נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ'' וגו'.
נפש יהודה כהשכמת בית המדרש. מדשוי כולהו במתניתין כי הדדי: מהשכמת בית המדרש. דתנא מקדמא ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל אורחים ואמר לשכינה שימתין ואל יעבור עד שיחזור:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְבָרִים אוֹכֵל אָדָם פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִקּוּר חוֹלִים
(*) וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְהַשְׁכָּמַת בֵּית־ הַמִּדְרָשׁ וּמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.
נפש יהודה ועיון תפלה. לכוין בתפילה:
וּמַה שֶּׁמַּאֲכִיל אָדָם לְעָנִי עַל שֻׁלְחָנוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּקָרְבָּן בַּמִּזְבֵּחַ, כִּדְגָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה
(כז, א): כְּתִיב ''הַמִּזְבֵּחַ עֵץ''
(יחזקאל מא, כב) וּכְתִיב בַּסּוֹף: ''וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'''. פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּם בְּשֻׁלְחָן? רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תַּרֲוַיְהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עָלָיו וְעַכְשָׁיו
(*) שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.
נפש יהודה שלחנו של אדם מכפר עליו. בהכנסת אורחים:
וְהַשָּׂכָר גָּדוֹל לַמְשַׁמֵּשׁ לָאוֹרְחִים עַל־יְדֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַבְרָהָם בְּמַה שֶּׁעָשָׂה לַמַּלְאָכִים, אֲפִילוּ שֶׁנִּדְמוּ לוֹ כְּעַרְבִיִּים, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׁוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פו, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לַמַּלְאָכִים בְּעַצְמוֹ, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בְּעַצְמוֹ; וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה לָהֶם עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ. ''וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם''
(בראשית יח, ז) - ''וְרוּחַ נָסַע
(*) מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים''
(במדבר יא, לא). ''וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב''
(בראשית יח, ח) - ''הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם''
(שמות טז, ד). ''וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם'' וגו'
(בראשית יח, ח) - ''הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר''
(שמות יז, ו). ''וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם''
(בראשית יח, יז) - ''וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם''
(שמות יג, כא). ''
(*) יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם''
(בראשית יח, ד) - וְהִכִּיתָ בַצּוּר''
(שמות יז, ו).
נפש יהודה מאת ה'. באין שלוים הוא הגיז בעצמו: יוקח נא. על ידי שליח:
וּפְלִיגָא דְּרַב חָמָא בַּר חֲנִינָא וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה
(*) זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה ; בִּשְׂכַר ''חֶמְאָה וְחָלָב'' זָכוּ לְמָן, בִּשְׂכַר ''וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם''
(*) זָכוּ לְעַמּוּד עָנָן, בִּשְׂכַר ''יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם'' זָכוּ
(*) לִבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. ''יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם'', אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמְרוּ לוֹ:
(*) לְעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִּים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, כְּבָר
(*) יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל.
נפש יהודה זכו לשלשה. מתנות שנתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן: זכו לעמוד ענן. עומד עליהם תמיד כדכתיב ועננך עומד עליהם: לבארה של מרים. היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי: לערביים. שלא יכנסו לביתו שמשתחוים לאבק שעל רגלם והקפיד שלא יכניסו עבודה זרה לביתו: יצא ממנו. הרגיל לעבוד עבודת כוכבים ומזלות:
וְגָדוֹל שְׂכַר הַלְּוָיָה, עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה
(מו, ב): תָּאנָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׂכַר לְוָיָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן־הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת־מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. וַיַּרְאֵם אֶת־ מְבוֹא הָעִיר וְיַכּוּ אֶת־הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת־הָאִישׁ וְאֶת־כָּל־ מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ''
(שופטים א, כד־כה). וְנֶאֱמַר: ''וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז''
(שם שם, כו). תָּאנָא: הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְלֹא בִלְבְּלָהּ, בָּא נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחְרִיבָהּ, אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ וּזְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּזְמַן שֶׁדָּעְתָּן קָצָה עֲלֵיהֶן מוֹצִיאִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר וּמֵתִים. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה כְּנַעֲנִי זֶה שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּרַגְלָיו וְלֹא דִבֵּר בְּפִיו, גָּרַם לוֹ הַצָּלָה וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הַמְדַבֵּר בְּפִיו וְהַמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא בְּמַה הֶרְאָה לָהֶם? חִזְקִיָּה אָמַר
(*) פִיו עִקֵּם לָהֶם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּאֶצְבָּעוֹ הֶרְאָה לָהֶם. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּנַעֲנִי זֶה, בִּשְׂכַר שֶׁהֶרְאָה לָהֶם בְּאֶצְבָּעוֹ, גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
נפש יהודה פיו עקם. והראה להם מבוא של פתח העיר שהיה מתחת לארץ ולא הכירו בה היכן היא:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בִּלְתִּי לְוָיָה יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לִוְיַת חֵן הֵם'' וגו'
(משלי א, ט). וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁלִּוָּהוּ פַּרְעֹה הָרָשָׁע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ נִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִילוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר בִּלְבַד, אֵינוֹ נִזּוֹק. רָבִינָא אַלְוֶיֵהּ לְרַבָּה בַּר רַב יִצְחָק אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר וּמָטָא לֵיהּ הֶזֵּיקָא
(*) וְאִתְנַצַּל מִינָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרַב לַתַּלְמִיד, עַד
(*) עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר; חָבֵר לְחָבֵר, עַד תְּחוּם שַׁבָּת; תַּלְמִיד לְרַב, אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְכַמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה. וְהַנֵּי מִילֵי, רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֲבָל רַבּוֹ מֻבְהָק שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת.
נפש יהודה ואיתנצל מינה. ואם לא היה רבינא אצלו לא היה ניצול הימנה: עבורה של עיר. חנויות ופונדקין שבדרך מחוץ לעיר עיבורה כמו אשה מעוברת שבטנה בולטת לחוץ וכן כל מה שבולט והוא חוץ לעיר נקרא עיבורה של עיר והוא בית החיצון שבתוך ע' אמות ושיריים:
רָבִינָא אַלְוֶיֵהּ לְרַב שִׁימֵי בַּר אַשֵּׁי מִפּוּם נַהֲרָא וְעַד בּוּצִנָּתָא דְּבָבֶל
(מקום שיש בו דקלים הרבה). כִּי מָטָא לְהָתָם, אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי, דַּאֲמְרִיתוּ הַנֵּי בּוּצִינָתָא דְּבָבֶל מִשְׁנֵי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן אִיתְנְהוּ? אָמַר לֵיהּ: אַדְכְּרָתָן מִילְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בַּר חֲנִינָא: מַה דִּכְתִיב: ''אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם''
(ירמיה ב, ו)? וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָבַר בָּהּ אִישׁ מֵהֵיכָן יָשַׁב? אֶלָּא, אֶרֶץ שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לֵישֵׁב - נִתְיַשְּׁבָה, אֶרֶץ שֶׁלֹּא גָזַר עָלֶיהָ לֵישֵׁב
(*) לֹא נִתְיַשְּׁבָה. רַב מָרְדְּכַי אַלְוֶיֵהּ לְרַב אַשֵּׁי מִהַגְרוּנְיָא עַד בֵּי כִּפָּאֵי; וַאֲמְרֵי לָהּ: עַד דָּרָא.
נפש יהודה לא נתישבה. והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון ישוב שם והוא דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון ישוב דקלים ולא ישוב אחר:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה
(*) וּמִתְלַוֶּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁאִלְמָלֵי לִוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גִירָה דֻבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית־אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן־הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵח''
(מלכים־ב ב, כג). אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה, שֶׁקֵּרַחְתָּ לָנוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ
(כשהיו המים רעים היתה פרנסתן להביא מים למכור). מַאי ''נְעָרִים''? נְעָרִים שֶׁמְּנֹעָרִין מִן הַמִּצְווֹת; ''קְטַנִּים''
(*) קְטַנֵּי אֲמָנָה הָיוּ. בְּמַתְנִיתִין תָּנָא: נְעָרִים הָיוּ וּבִזְבְּזוּ עַצְמָן כִּקְטַנִּים. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁגְּדוֹלָה מִצְוַת לְוָיָה.
נפש יהודה ומתלוה. אף על פי שהוא מתלוה ואינו צריך לו כי הא דאלישע ודאי לא היה צריך ללותו מכל מקום אם אינו מלוהו כאלו שופך דמים דאלו ליווהו וכו': קטני אמנה. שהיו דואגין שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים:
פרק שלישי [קפח]
אַף עַל פִּי שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַכְנָסַת אוֹרְחִים. אֲבָל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר עַל זֶה, כִּדְגָרְסִינָן פִּרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין, כְּתִיב הָכָא ''תָּמִיד''
(שמות כט, לח) (*) וּכְתִיב הָתָם ''עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד''
(מלכים־ב ד, ט). וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו אֵין לוֹ בְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֵין־שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל־כֵּן לֹא־יָחִיל טוּבוֹ''
(איוב כ, כא). וְאֵין ''שָׂרִיד'' אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא''
(יואל ג, ה).
נפש יהודה וכתיב התם. בשונמית שנהנית לאלישע: אין שריד. אין ת''ח על שלחנו שמהנה אותו במזונותיו:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת
(סג, ב): כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ
(*) לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כֻּלָּם
(*) בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה
(*) רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְדָרַשׁ: ''וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה''
(שמות לג, ז) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָן מְרֻחָקִים
(*) מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת,
(*) אָמְרָה תוֹרָה: ''וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה'''
(שם), תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנּוֹשְׂאִין מַשָּׂאָן עַל כִּתְפֵיהֶן וְהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד פָּתַח וְדָרַשׁ: ''וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה
(*) פָּנִים אֶל־פָּנִים''
(שם שם, יא) וכו'.
נפש יהודה לכרם ביבנה. על שם כשלומדים היו יושבין שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות: בכבוד אכסניא. מכניסי אורחים בבתיהם: ראש המדברים. במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום: שלש פרסאות. י''ב מיל מחנה ישראל מבית הישימות עד אבל השטים תלתא פרסי: אמרה תורה. כלומר קראו הכתוב מבקש ה' למי שבא לשם לבקש למשה לת''ת. כ''ש המארחים אצלם ת''ח שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה שזכותם יותר גדול שיזכו על ידם שכר טוב שמכבד לאותן שנקראו מבקשי ה': פנים אל פנים. כשם שאני הסברתי לך פנים כך תסביר פנים והיינו דכתיב פנים בפנים כך כמו שהאכסניא מראה פנים לאורח כן הקב''ה יסביר לו פנים של ברכה וראוי לאורח לדרוש בפנים טוב עליו כמו שהראה לו פנים:
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי'' וגו'
(שמואל־א טו, ו) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּתְרוֹ, שֶׁלֹּא קָרַב אֶל מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''לֹא־תְתַעֵב מִצְרִי'' וגו'
(דברים כג, ח) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִּצְרַיִם שֶׁקֵּרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''וַיְבָרֶךְ ה' אֶת־עֹבֵד אֱדֹם'' וגו'
(שמואל־ב ו, יא) וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְלֹא שָׁתָה,
(*) אֶלָּא שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּזְנָא:
(*) חֲמוֹתָהּ וּשְׁמֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד וּבְיֶרַח אֶחָד,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים''
(דברי הימים־א כו, ה). וּכְתִיב: ''כָּל־אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם''
(שם שם, ח).
נפש יהודה אלא שכיבד וריבץ לפניו. כך דרכן של המכבדין את הבית מרבצין זורקין מים קודם לכן לרבץ העפר כדי שלא יעלה האבק מן האדמה ובלשון מקרא מטאטא (אויס קערין בל"א): חמותה. אשתו של עובד אדום וח' כלותיה שהיו לה מח' בנים: שנאמר פעולתי השמיני. בני עובד אדום קא חשיב כל אחת הולידה ז' בנים הם חמשים וארבע מוסף עליהם ח' בנים בעליהן של כלותיה הרי ששים ושתים לעובד אדום:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לד, ב) וּבְפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיּאִים כֻּלָּם
(*) לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלִמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו וּלְעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן ''
(*) עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'' וגו'
(ישעיה סד, ג).
נפש יהודה לא נתנבאו. הטובות והנחמות: עין לא ראתה. לא נראית ולא נגלית לשום נביא:
החלק השני פרנסת עניים
וְיֵשׁ בּוֹ יד פְּרָקִים סִימָן יד לְפִי שֶׁנִּתַּן בַּיָּד.
פרק ראשון [קפט]
כָּל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְרוֹאֶה הִסְתַּפְּקוּתוֹ שֶׁל אָדָם וְנִדְבַת לִבּוֹ וְכַוָּנָתוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל מִנְחַת קֶמַח כְּמוֹ פַּר בֶּן בָּקָר, כָּךְ בַּזְּמָן הַזֶּה, שֶׁחָרַב מִקְדָּשׁ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, מְקַבֵּל נִדְבַת פְּרוּטָה לְמִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כְּמֵאָה מָנֶה לֶעָשִׁיר. וְאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
וּבְמַתָּנָה מוּעֶטֶת זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, א): דָּרַשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֵבִיא דּוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ - סָפֵק מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְאִם תֹּאמַר מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ''
(תהלים יז, טו). רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לְעָנִי וּמְצַּלֵּי. אָמַר: ''אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ''. מַאי ''
(*) אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ''
(שם)? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְקִיצִין שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעָן מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלּוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ''
(משלי יט, יז)? אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ כִּבְיָכוֹל ''
(*) עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה''.
נפש יהודה אני בצדק. בצדקה שנותן תחלה אחזה פניך בתפלה: אשבעה בהקיץ תמונתך. בשביל הקיצה שנדדתי לשינתי ללמוד תורה: עבד לוה. הלוה הוא מכניע עצמו למלוה כאילו הוא עבדו ועושה רצונו כך המלוה לעני כאילו הוא מלוה להקב''ה והוא יעשה רצונו וגמולו ישלם לו כדרך הלוה שגומל טוב למי שהלוה לו בעת דחקו:
וַאֲפִילוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה יַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ צְדָקָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּגִיטִין
(ז, א): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי וְזִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסֵּי מַאי דִּכְתִיב: ''כֹּה אָמַר ה' אִם־
(*) שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים
(*) וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר
(*) וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד''
(נחום א, יב), אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִים יַעֲשֶׂה צְדָקָה מֵהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהֵם מְרֻבִּים. ''וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר'', תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַמֵּגִיז מִנְּכָסָיו וְעוֹשֶׂה מֵהֶם צְדָקָה נִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. מָשָׁל לִשְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁהָיוּ עוֹבְרוֹת בְּמַיִם, אַחַת גְּזוּזָה וְאַחַת שֶׁאֵינָהּ גְּזוּזָה, גְּזוּזָה עוֹבֶרֶת שֶׁאֵינָהּ גְּזוּזָה אֵינָהּ עוֹבֶרֶת. וְעִנִּתִךְ, אָמַר מַר זוּטְרָא, אֲפִילוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מֵהַצְּדָקָה יַעֲשֶׂה צְדָקָה. וְ''לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד'', תָּנֵי רַב יוֹסֵף: כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ, שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָן עֲנִיּוּת.
נפש יהודה שלמים. מצומצמים וה''ק קרא אם שלמים מזונך וכ''ש אם רבים: וכן נגוזו ועבר. הרי הן משולים לעוברים הנהר על ידי גזיזה שהגזוזה עוברת כך גזזו מהם לצדקה וירבו: ועניתיך לא אענך עוד. סיפא דהאי קרא הוא ואומר אם יתן צדקה שוב לא יעני:
נִמְצָא, שֶׁבִּזְכוּת הַצְּדָקָה נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ גָּדוֹל כָּזֶה,
(*) שֶׁהוּא קָשֶׁה מִכָּל מַכּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קטז, א): דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי
(*) כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי''
(איוב יט, כא). וּמַאי אֲהַדְרוּהָ חַבְרֵיהּ לְאִיּוֹב? ''הִשָּׁמֶר
(*) אַל־תֵּפֶן אֶל־אָוֶן
(*) כִּי עַל־ זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי''
(שם לו, כא).
נפש יהודה שהוא קשה. העניות מכל מכות וצריך למבעי עליו רחמים: כי יד אלוה. היינו נ' מכות שהרי במצרים כתיב אצבע אלהים היא ולקו עשר מכות נמצא ליד שיש בה ה' אצבעות נ' מכות: אל תפן אל און. אל תהרהר אחר מדת הדין כי יש יסורין יותר וקשה משלך כי טוב לך הנ' מכות יותר מעוני והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות הרבה ועדיין הקב''ה מרחם עליך יותר מהרבה עניים שאין להם כלום: כי על זה בחרת. ליסורים יותר מעניות:
נִמְצָא, שֶׁבִּזְכוּת הַצְּדָקָה נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ גָּדוֹל כָּזֶה, שֶׁהוּא קָשֶׁה מִכָּל מַכּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קטז, א): דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי''
(איוב יט, כא). וּמַאי אֲהַדְרוּהָ חַבְרֵיהּ לְאִיּוֹב? ''הִשָּׁמֶר אַל־תֵּפֶן אֶל־אָוֶן כִּי עַל־ זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי''
(שם לו, כא).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָעֹנִי לְיִשְׂרָאֵל
(*) בִּכְלַל הֲדָרָם בְּגָלוּת זֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ט, ב): אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְבַר הֵא־הֵא: מַאי דִּכְתִיב: ''הִנֵּה
(*) צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַנְתִּיךָ בְכוּר עֹנִי''
(ישעיה מח, י)? מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְלֹא מָצָא תַּקָּנָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא עֲנִיּוּת. אָמַר שְׁמוּאֵל וְאִיתֵימָא רַב יוֹסֵף: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִנְשֵׁי: נָאָה עֲנִיּוּתָא לְיִשְׂרָאֵל כְּוַרְדָא
(*) סוּמְקָא לְסוּסְיָא חִיוְרָא. לְהַרְאוֹתֵנוּ שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְשִׁפְלוּת הַלֵּב כְּדֵי שֶׁלֹּא יָגִיסוּ דַּעְתָּם, נִמְצָא שֶׁאֵין דֹּחַק גָּדוֹל מִזֶּה.
נפש יהודה בכלל הדרם בגלות. כל ישראל שדרים בגלות נקראים עניים נגד מה שהיו להם בארץ ישראל. ל''א הדרם הידור הוא לישראל העניות והוא טוב להם כדבר נאה והדור וטוב וכדמפרש וזה נראה עיקר: צרפתיך ולא בכסף. לא באש כמו שצורפים את הכסף אלא בחרתי לך כור עוני לצרפך בו ועל ידי עניות תחזירו למוטב. כור כלי חרס שצורפים בו כסף וזהב: סומקא. שושנים אדומים לסוס חיור שמקשטים בהם הסוס והוא נאה לו כך נאה הדלות לישראל להחזירם למוטב שנאמר וישמן ישורון ויבעט וכתיב וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה':
וְהַנּוֹטֵל מִן הַצְּדָקָה וְנוֹתֵן מִמֶּנָּהּ לְעָנִי,
(*) אֲפִילוּ שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ, גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, כִּדְגָרְסִינָן: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי זְכַרְיָה חֲתָנֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה וְהָיוּ מְרַנְּנִין אֲחַרָיו שֶׁהָיָה נוֹטֵל שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וּכְשֶׁמֵּת חִפְּשׂוּ אַחֲרָיו (וּמָצְאוּ) שֶׁהָיָה נוֹתֵן, מַה שֶּׁהָיָה נוֹטֵל מִן הַצְּדָקָה, לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק גַּבָּאֵי צְדָקָה הֲווּ וְהָיוּ נוֹתְנִין מִן הַצְּדָקָה לְרַב חָמָא, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עָנִי וְהָיָה צָרִיךְ לָהּ, וְהָיָה נוֹטֵל מֵהֶם הַצְּדָקָה וּמְחַלְּקָהּ לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים.
נפש יהודה אפילו שאינו נצרך. הצדקה לעצמו רק שהוא נוטל כדי לפרנס עניים אחרים:
וּמִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת - אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יִתֵּן אֶלָּא פְּרוּטָה, כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לוֹ לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא
(ט, א): אָמַר רָבָא: הַאי מִילְתָא אִשְׁתָּעֵי לִי
(*) עוּלָא מְשַׁגֵּשׁ אָרְחְתֵּיהּ דְּאִימֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן''
(ישעיה נ, יז)? מַה שִּׁרְיוֹן זֶה
(*) כָּל קְלִפָּה וּקְלִפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לוֹ לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא, ''וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ
(*) וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ''
(שם סד, ה), מַה בֶּגֶד זֶה כָּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. דָּבָר אַחֵר: מַה בֶּגֶד זֶה מֵגֵן עַל בְּעָלָיו בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אַף הַצְּדָקָה מְגִינָה עַל בְּעָלֶיהָ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה עולא משגש ארחתיה דאימיה. לרב ששת קרו ליה הכי עולל המשגש דרכי אמו שגרם להטותה מדרך שאר נשים משגש לשון מהומה ושגעון: כל קליפה. כקשקשים הם על השריון להגן על נקבים של שלשלת השריון שעשוי מעשה רשת: וכבגד עדים כל צדקותינו. הסר תרגום עדים כלומר כל צדקותינו נמאסו מחמת רשענו כבגד מאוס שאדם מסירו מעליו מכל מקום מקיש צדקה לבגד וצדקת צדיקים לבגד הגון וענין דרב ששת שהיה מחולק בהלכה עם רב אחדבוי והיה רב ששת מענשו שנעשה אלם ובאה אמו דרב אחדבוי שהיתה מניקתו דרב ששת ובכתה לפניו להתפלל על בנה ולא אשגח בה עד שהראה לו הדדים ואמרה ראה במה שהינקתיך ועל שלא אשגח בה עד שביזתה כך לפניו קורין ליה הכי:
וְהַמַּמְעִיט אַל יַמְעִיט מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַב אַשֵּׁי: לְעוֹלָם אַל יִמָּנַע אָדָם מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל לְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ
(*) מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ''
(נחמיה י, לג). וְאָמַר רַב אַסֵּי: שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת''.
נפש יהודה מצות. והלא מצוה אחת היו עושין אלא ששקולה וכו':
וּבִשְׂכַר פְּרוּטָה זוֹ שֶׁנּוֹתֵן לֶעָנִי - מִתְבָּרֵךְ; וְאִם אֵין לוֹ פְּרוּטָה לִתֵּן לוֹ וּמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים - מִתְבָּרֵךְ יוֹתֵר, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(שם ט, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר וגו' אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי'' וגו'
(ישעיה נח, ז־ט). וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ
(*) וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וגו' וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וגו' וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם וגו' מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת''
(שם שם, י־יב).
נפש יהודה ותפק לרעב נפשך. גם הוא פיוס דברי נחומים: ונפש נענה תשביע. בדברי נחומים:
פרק שני [קצ]
מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר חַיָּב לָתֵת צְדָקָה כְּפִי מָמוֹנוֹ וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, ב): אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ: מְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה
(*) אֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֵינִי, וְהָא כְּתִיב: ''
(*) וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו''
(ירמיה ל, כ) וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲפִילוּ גַּבַּאי צְדָקָה? לֹא קַשְׁיָא, הָא
(*) דְּאָמִיד הָא דְּלָא אָמִיד. כִּי הָא דְּרָבָא אַכְּפְיֵהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וְאַפֵּיק מִינֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי לִצְדָקָה.
נפש יהודה אפילו בערב שבת. שיש פתחון פה לבעל הבית לומר שהוא טרוד לצורך שבת: ופקדתי וגו'. משמע דאסור לכפאן: אמיד. עשיר מותר לכפאו:
וְגַם כֵּן מַה שֶּׁעָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁעָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה וּמִיָּמָיו לֹא נָתַן
(*) מַתָּנוֹת רַבּוֹת לָעֲנִיִּים. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ
(*) שֶׁאֶקַּח לְךָ עִיר אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. מִיָּד עָמַד רַבִּי טַרְפוֹן וְהֵבִיא אַרְבַּעַת אֲלָפִין דִּינָרֵי זָהָב. וּנְטָלָם רַבִּי עֲקִיבָא וְחִלְּקָם לָעֲנִיִּים. לְיָמִים מְצָאוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הֵיכָן הָעֲיָרוֹת שֶׁלָּקַחְתָּ? תְּפָשׂוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵבִיא תִּינוֹק וְסֵפֶר תְּהִלִּים בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵיהֶם וְהָיָה קוֹרֵא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל פָּסוּקּ: ''
(*) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים''
(תהלים קיב, ט). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: וְרַבִּי טַרְפוֹן, ''
(*) פָּתֹחַ תִּפְתַּח''
(דברים טו, יא) לֵית לֵיהּ? אֶלָּא, אִין הֲוָה יָהִיב.
(*) וְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַאי אַכְּפְיֵהּ? אֲמַר לָךְ:
(*) לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחֲנָא, אֲזַל רַבִּי עֲקִיבָא יְהַב שְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים חִלְּקָם לְמַתְנֵי וּלְעוֹסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא וּלְסַפְרַיָא.
(*) כִּדְאַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָן אֱמוּנָתָךְ? אֲמַר לֵיהּ: קָנִיתִי לָךְ בְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) וּמָה עִיסְקָא? כְּלוּם טָבָא הוּא?
(*) אֲמַר לֵיהּ: טָבָא הוּא שַׁפִּיר עַד דְּלֵית סוֹף. עֵילֵהּ לְבֵית מִדְרְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָן הוּא? אֲמַר לֵיהּ: גַּבֵּי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל הוּא, דִּכְתִיב: ''פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים''. אֲמַר לֵיהּ: אַמַאי עֲבֶדֶת הָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא יָדַעְתָּ שֶׁנַּקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּלֵי מֵילַת הָיוּ מַצִּיעִים לוֹ תַּחְתָּיו וּבָאִים עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִין אוֹתָן - וַאֲפִילוּ הָכֵי מִשּׁוּם דְּלָא עָבַד כִּדְאִבָּעֵי לֵיהּ אִיעֲנַשׁ. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי קָא אַמֵינָא לָךְ: אַמַאי לָא עֲבֶדֶת
(*) מִרְעוּת נַפְשָׁאִי. אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם עֲבִידְנָא
(*) אֶלָּא מְדִילָךְ. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם''
(ישעיה לב, יז).
נפש יהודה מתנות רבות. שהיה נותן צדקה מעט ולא מתנה מרובה: שאקח לך עיר אחת. ורבי טרפון סבר שיתן לו עצה הגונה ליקח עיר שירויח בה: פזר נתן לאביונים. שמחויב ליתן צדקה לפזר ממון הרבה לזכות לשכר גדול כמו שמסיים הקרא וצדקתו עומדת לעד: פתוח תפתח. דכתיב בתורה שיתן צדקה לעניים הרבה וכופל לשון לית ליה בתמיה ולמה לא היה נותן צדקה: ורבי עקיבא. מאחר שיהב ר' טרפון למה היה כופה לר' טרפון ליתן צדקה: לפום גמלא. כמו שיש כח בגמל לישא משאות נותנים עליו וכן ר' טרפון היה עשיר גדול ויכול ליתן הרבה: כדאשכחיה. חוזר למעלה כך היה תחלת הענין כדאשכחיה ר' טרפון לרבי עקיבא א''ל היכן אמונתך שאמרת לקנות לי: ומה עסקי. ומה הוא המקח טוב או רע: אמר ליה. ר' טרפון אמאי עבדת הכי לקחת ממני מעות וחלקתם לעניים וכי אני לא נותן צדקה: מרעות נפשאי. מרצוני היה לך להודיעני ואני נותן לך: א''ל. רבי עקיבא ומאי אכפת לך הלא מה שנתתי משלך הוא ואני עשיתי משום שכר המעשה שנאמר והיה מעשה היינו מי שגרם לאחר שיתן:
נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּפִי מָמוֹנוֹ נֶעֱנָשׁ, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, רֹאשׁ פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סו, ב): מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם וְהָיוּ תַלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו. רָאָה אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים בֵּין רַגְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, בַּת מִי אַתְּ: אָמְרָה לוֹ: בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, וּמָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי,
(*) לָא כְּדֵין מַתְלִין מִתְלַיָא בִּירוּשָׁלַםִ:
(*) מְלַח מָמוֹן חָסֵר,
(*) וַאֲמְרֵי לָהּ: חֶסֶד. אָמַר לָהּ: וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לֵיהּ:
(*) בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי, כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב שֶׁל בֵּית אָבִיהָ,
(*) חוּץ מִשֶּׁל בֵּית חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אֲשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל אוּמָה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָה שְׁפָלָה; וְלֹא בְּיַד אוּמָה שְׁפָלָה בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילוּ
(*) בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָה שְׁפָלָה וכו'.
נפש יהודה לא כדין מתליא. וכי לא כך היו מושלים משלים בירושלים: מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שתתקיים ממונו יחסרנו בצדקה תמיד וחסרונו זה קיומו: ואמרי לה חסד. שיעשה ממנו חסד: בא זה. של בית אבא שלא עשו צדקה כראוי וכלה ממונו ובא זה ואיבד זה לפי שנתערב עמהם: חוץ משל בית חמיה. תוספת שהוסיף לה החתן: ביד בהמתן. שהיתה מלקטת שעורים כדלעיל:
וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן - גָּדוֹל שְׂכַר הַכּוֹפֶה אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבָתְרָא
(ט, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה
(*) (*) מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד־עוֹלָם''
(ישעיה לב, יז). אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: עֲשׂוּ אַהֲדָדִי, כִּי הֵיכֵי דְּלֵיהֱוֵי לְכוּ שְׁלָמָא דְּמַלְכוּתָא.
נפש יהודה מעשה הצדקה. טורח המעשה את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום ומעשה לשון כפייה: עשו. כפייה שיתנו לצדקה שלא יבא המלך ויכפה ליתן לו כדאמר ואזיל:
וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן בָּאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם נוֹתֵן שִׁקְלוֹ וּמִתְכַפֵּר לוֹ וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם בָּאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ בִּזְרוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת''
(שם נח, ז). וְאָמַר מַר עוּקְבָא: אַף־עַל־פִּי־כֵן
(*) נֶחְשָׁב לָהֶם לִצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךָ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה''
(שם ס, יז).
נפש יהודה ועניים מרודים. על שלא נתן צדקה לעניים קרא להם עניים מרודים שכופין ליתן להם באונס שלא נתן ברצון הטוב לעניי ישראל: נחשב להם לצדקה. ויש להם כפרה על ידם:
וְהַנּוֹתְנָהּ לְעָנִי הָגוּן נִצּוֹל מִן הַגּוֹיִים הַנּוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ, כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם
(בבא בתרא י, א): כְּשֵׁם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּךְ
(*) חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם קָצוּב לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. זָכָה - ''הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ''
(שם נח, ז), לֹא זָכָה - ''וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת''. בְּנֵי אַחָתֵּיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּןזַכַּאי
(*) חָזָא לְהוּ בְּחֶלְמָא דִּמְחַסְרֵי שְׁבַע מֵאוֹת דִּינְרֵי.
(*) עַשִׂינְהוּ וְשָׁקַל מִנַּיּהוּ לִצְדָקָה.
(*) פָּשׁ גַּבַּיהוּ שִׁבְסַר דִּינְרֵי. כִּי מָטָא מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, שָׁדוּר דְּבֵי קֵיסָר - שַׁקְלִינְהוּ.
(*) אֲמַר לְהוּ: לָא תִּדְחַלוּ, הָכֵי חֲזָאֵי לְכוּ בְחֶלְמָא וְשִׁבְסַר הוּא דְּפָשׁ גַּבַּיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) אַמַאי לָא אֲמֶרֶת לָן דְּנוֹתְבִינְהוּ? אֲמִינָא, כִּי הֵיכֵי
(*) דְתִעַבַד מִצְוָה לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה חסרונו של אדם. הפסד שעתיד להפסידו על כן יתן לעניים ויזכה לזכות שנחשב לו הצדקה שנתן לחסרון שנגזר עליו: חזא להו. ר' יוחנן חלם עליהם במוצאי יום הכפורים דמחסרים באותה שנה שבע מאות דינרין: עשינהו. כפינהו רבן יוחנן בן זכאי שיתנו המעות לצדקה: פש גבייהו. נשאר גבייהו בערב ראש השנה שבעה עשר דינרין שלא נתנו לצדקה מאותן שבע מאות דינרין: ואמר להו. ר' יוחנן לא תדחלו אל תיראו להפסיד יותר כי אותן י''ז נשאר אצלכם ולא יותר: אמאי לא אמרת לן. מתחילה שכך חלמת שהקיסר יקח ממנו והיינו נותנין לך לצדקה אם הצדקה הוא במקומו כאילו נתנו לקיסר טוב לנו ליתן לצדקה: דתעביד מצוה לשמה. אם אמרתי לכם לא הייתם נותנים לשם צדקה אלא בשביל גזירת חלומי שיתנו לקיסר:
וְהַצְּדָקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכֻלָּן - הַנּוֹתֵן תְּבוּאָה בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, שֶׁהָעֲנִיִים רְעֵבִים
(*) וְהָאוֹצָרוֹת אֲמוּדִין וּצְדָקָה זֹאת עוֹמֶדֶת לָעַד, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(יא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה
(*) בְּמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו, שֶׁהָיוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת. וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָנְזוּ אוֹצָרוֹת וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אוֹצְרוֹתֶיךָ וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצָרוֹת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'' וגו'
(תהלים פה, יב); אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק וּמִשְׁפָּט
(*) מְכוֹן כִּסְאֶךָ''
(שם פט, טו), אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי
(*) בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב כִּי־פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ''
(ישעיה ג, י); אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן וַאֲנִי גָּנַזְתִּי
(*) אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם''
(משלי יא, ל): אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה''
(דברים כד, יג) וְאוֹמֵר: ''וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ'' וגו'
(ישעיה נח, ח).
נפש יהודה והאוצרות אמודים. למכור התבואה ביוקר: במונבז המלך. בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים: אמת מארץ תצמח. אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול נשקף מביט כמו נשקפה ותיבב כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה: מכון כסאך. גניזתו תחת מכון כסאך: במקום שעושה פירות. והקרן קיימת לעולם הבא והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו: אוצרות נפשות. שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא כתיב:
פרק שלישי [קצא]
כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה חוֹטֵא חֲטָאָה גְּדוֹלָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סח, א): תָּאנֵי חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי: כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא: ''הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־ לְבָבְךָ בְלִיַּעַל''
(דברים טו, ט) וּכְתִיב הָתָם: ''יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל''
(שם יג, יד), מַה לְּהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, א): רַב פַּפָּא הֲוָה קָא סָלֵיק בְּדַרְגָא, אִישְׁתְּמִּיט כָּרְעֵיהּ בָּעָא לְמֵיפַל. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר:
(*) הַשְׁתָא
(*) אִיחַיֵּב מָאן דְּסָנֵי לָן
(*) כִּמְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לֵיהּ חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי לְרַב פַּפָּא: שֶׁמָּא עָנִי בָּא לְיָדְךָ וְלֹא פִּרְנַסְתּוֹ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָּקָה חוֹטֵא וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל.
נפש יהודה השתא. כן אם נפלתי: איחייב מאן דסני לן. כאדם שתולה קללתו בחברו כי הוא היה השונא להם: כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים ומזלות. חוטא כמוהם אם נפל והם חייבין סקילה ואמר מר מי שנתחייב סקילה נופל מן הגג או חיה דורסתו דדמו לסקילה דתנן בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ודחפו ממנו:
וְכָל זֶה אַף לְגָדוֹל, לְפִי
(*) שֶׁמְדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם אֲפִלוּ כְּחוּט הַשְּׂעָרָה לְטוֹבָתָן לָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּנַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, כִּדְגָרְסִינָן סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת
(תענית כא, א): אָמְרוּ עָלָיו עַל נָחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, שֶׁהָיָה סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו וְגִדֵּם בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְקִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וְהָיָה כָּל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין
(*) וְהָיְתָה מִטָּתוֹ מֻנַּחַת עַל גַּבֵּי סְפָלִים שֶׁל מַיִם. פַּעַם אַחַת הָיְתָה מִטָּתוֹ מֻנַּחַת בְּבַיִת רָעוּעַ וּבִקְּשׁוּ תַלְמִידָיו לְפַנּוֹתָהּ. אָמַר לָהֶם: פַּנוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פַּנוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁמִּטָּתִי מֻנַּחַת בְּבַיִת לֹא יִפֹּל הַבַּיִת. פִּנּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּנּוּ אֶת מִטָּתוֹ - מִיָּד נָפַל הַבַּיִת. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה, מִפְּנֵי מָה עָלְתָה כָּךְ בְּגוּפְךָ? אָמַר לָהֶם: אֲנִי גָרַמְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ לְבֵית חָמִי וְהָיָה עִמִּי מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים. נִזְדַּמֵּן לִי אָדָם אֶחָד, אָמַר לִי: רַבִּי פַּרְנְסֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֲפָרֵק מֵעַל הַחֲמוֹר. לְאַחַר שֶׁפָּרַקְתִּי מֵעַל הַחֲמוֹר נִסְתַּכַּלְתִּי לַאֲחוֹרַי וּמְצָאתִיו מֵת. נָפַלְתִּי עָלָיו וּבָכִיתִי עָלָיו וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עָלֶיךָ יִסָּתְמוּ, יָדַי שֶׁלֹּא חָסוּ עָלֶיךָ יִקָּצְצוּ, רַגְלַי שֶׁלֹּא מִהֲרוּ לִפְרֹק מִן הַחֲמוֹר יִקָּטְעוּ; וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי, עַד שֶׁאָמַרְתִּי: יְהֵא כָּל גּוּפִי מָלֵא שְׁחִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ. אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתָנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא רְאִיתָנִי בְּכָךְ
(*) לֹא נִתְקַיְּמָה צִדְקָתִי בִי.
נפש יהודה שמדקדק. לשלם כל החטאים בעולם הזה כדי שישאר טובתן לעולם הבא: והיתה מטתו מונחת. רגלי מטתו היו מונחות בספלים כדי שלא יעלו עליו נמלים דרך רגלי המטה מפני שהוא גידם ואם היו עולים אינו יכול ליטלם בידיו ולזרקם: לא נתקיימה צדקתי בי. הייתי מאבד כל זכותי בעבור עבירה הזאת ועתה קבלתי עונשי ונשאר זכותי לעולם הבא:
וְאַמַאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ?
(*) דְּכָל מַה דַּהֲוָה סַלְקָא הָיָה אוֹמֵר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. זִמְנָא חָדָא בָּעוּ רַבָּנָן לִשְׁדוּרֵי דוֹרוֹן קַמֵּיהּ מַלְכָּא. אָמְרֵי: בְּהַדֵּי מָאן נִשְׁדָר? בְּהַדֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, דְּהוּא מְלֻמָּד בְּנִסִּים. שָׁדוּר בְּהַדֵיהּ מְלֹא טַפְסְקָא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת. אֲזַל
(*) בָּת בְּהַהוּא דַרְתָא. קָמוּ הַנְהוּא
(*) בִרְיוֹנֵי בְּלֵילְיָא שָׁקְלוּהָ לְמַאי דַּהֲוָה בְּסִימְפּוֹטָא
(ארגז) וּמְלוֹנְהֵי עַפְרָא. לְמָחָר, כִּי חָזֵי מָלֵא עָפָר אָמַר: גַּם־זוֹ לְטוֹבָה כִּי מָטָא לְהָתָם שָׁרִינְהֵי לְסִימְפּוֹטֵי, חַזְיוּהָ דְמָלְיָא עַפְרָא. אֲמַר קֵיסָר, אַחוּכֵי קָא אַחִיכוּ בִּי יְהוּדָאֵי. פָּקוּד עֲלֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר גַּם זוֹ לְטוֹבָה. אֲתָא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטוֹב, אִידְמֵי לֵיהּ
(*) כְּחַד מִינַיְהוּ. אֲמַר לְהוּ: דִּילְמָא הַאי עַפְרָא
(*) מֵעַפְרָא דְּאַבְרָהָם אַבוּהוֹן הוּא, דַּהֲוָה שָׁדֵי מִינֵיהּ וַהֲוָה חַרְבֵּי,
(*) גִּילֵי
(קשין וַהֲוָה גִּירֵי, כְּדִכְתִיב: "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ" וגו'
(ישעיה מא, ב). הֲוָה הַהִיא מְדִינָתָא דְּלָא הֲוָה מָצֵי לְמִכְבְּשָׁהּ, בָּדְקוּ עֲלָהּ מִינֵיהּ וּכְבָשׁוּהָ. עַילִינְהוּ לְבֵי גִּינְזָא דְּמַלְכָּא וּמַלְיוּהָ לְסִימְפוֹטֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת.
(*) אֲתָא בָּת בְּהַהוּא דַרְתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) מַאי אַמְטִית בַּהֲדָךְ לְבֵּי מַלְכָּא, דְּעַבְדוּ לָךְ כֻּלֵּי הַאי? אֲמַר לְהוּ:
(*) מַאי דְּשָׁקְלֵי מֵהָכָא. קָמוּ אִינְהוּ נַמֵּי אַמְטוּ מֵהַהוּא עַפְרָא. בָּדְקוּ מִינָהּ וְלָא הֲוָה חַרְבֵּי וְגִירֵי. קַטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ
(*) דִיוּרֵי.
נפש יהודה דכל מה דהוה סלקא ליה. כל המאורע אפילו רעה: בת בההוא דיורא. לן לילה אחת באותו מלון: בריוני. גזלנים: כחד מינייהו. כאחד משרי קיסר: מעפרא דאברהם הוא. כשנלחם עם המלכים שדא עלייהו עפרא ונהרגו כאלו זרק עליהם חרבות: גילי. קש נעשו חצים: אתא. נחום איש גם זו ובת בההיא אושפיזא שגנבו מיניה בהליכתו לקיסר: מאי אמטית. מה היה בידך שהבאת לקיסר: מאי דשקלי מהכא. ארגז מלא עפר: דיורי. לאותן בני אושפיזא שגזלו מה שהיה עם נחום איש גם זו:
(*) וְהַפּוֹסְקִים צְדָקָה בָרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין - חֶטְאָם גָּדוֹל, שֶׁגּוֹרְמִין שְׁנַת בַּצֹּרֶת, דְּגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ח, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא
(*) בִּשְׁבִיל שֶׁפּוֹסְקִים צְדָקָה בָרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־ שָׁקֶר''
(משלי כה, יד).
נפש יהודה והפוסקים צדקה ברבים. לשם ולפנים ואורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לפסוק צדקה בינו לבין עצמו ואינו נותן: בשביל. האיש שמתהלל במתת שקר , דכשם שהוא עושה לפנים ומחניף את העניים אף שמים מחניפין את הארץ שמראים נשיאים עבים ורוח וגשם אין. א''נ אין קאי אשלשתם דמכל אלו נעצרים:
וְהָרוֹדֵף בְּכָל כֹּחוֹ לְחַלֵּק צְדָקָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְבֶּה שְׂכָרוֹ וּמַמְצִיא לוֹ מָעוֹת לָתֵת צְדָקָה וַאֲנָשִׁים מְהוּגָנִין שֶׁיְּקַבְּלוּהָ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ט, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב, ''רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד''
(שם כא, כא)? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה
(*) יִמְצָא צְדָקָה? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָרוֹדֵף צְדָקָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הֲגוּנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם צְדָקָה, כִּדְדָרַשׁ רָבָא, דְּדָרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם''
(ירמיה יח, כג)? אָמַר יִרְמְיָהוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה - הִכְשִׁילָם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָנִים, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ שָׂכָר עֲלֵיהֶם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר; זוֹכֶה לְבָנִים
(*) בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר,
(*) בַּעֲלֵי אַגָּדָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל בִּתְחִלַּת חִבּוּר זֶה.
נפש יהודה ימצא צדקה. משמע שיבוא לידי עניות וימצא בני אדם שיתנו לו צדקה: ויהיו מוכשלים לפניך. את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשים את נפשו: בעלי חכמה. כתיב גבי צדקה ימצא חיים וכתיב גבי תורה כי מוצאי מצא חיים: בעלי אגדה. מתוך שהן דורשין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותן:
וְכֹחַ שְׂכָרָהּ גָּדוֹל מְאֹד, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(בבא בתרא י, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד: עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה?
(*) אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: ''פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים'' וגו'
(תהלים קיב, ט). רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, ''הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים''
(ישעיה לג, טז).
נפש יהודה אמר ליה. ינוקא לר' יוחנן:
פרק רביעי [קצב]
הַצְּדָקָה מְעַשֶּׁרֶת לָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ־לְמַחְסוֹר''
(משלי יא, כד) [וּכְתִיב:] ''נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר'' וגו'
(שם כח, כז). וְהַצְּדָקָה בַּזְּמַן הַזֶּה בִּמְקוֹם הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁמַּעֲשִׁירִים לַנּוֹתֵן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר''
(דברים יד, כב)? עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. רַבִּי יוֹחָנָן אַשְׁכְּחֵיהּ לִינוּקֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי פְּסוּקֵיךָ. אֲמַר לֵיהּ: ''עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר''. אֲמַר לֵיהּ:
(*) פָּרְשֵׁיהּ לִי מַר. אֲמַר לֵיהּ: עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי שָׁרֵי לְמִעֲבַד הָכֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - וְהָא כְּתִיב: ''לֹא תְנַסּוּ אֶת־ה'
(*) אֱלֹהֵיכֶם''
(שם ו, טז)? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָבִיאוּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף וגו' עַד־בְּלִי־דָי''
(מלאכי ג, י), מַאי ''עַד־בְּלִי־דָי''? אֲמַר רָמֵי בַּר פַּפָּא: עַד
(*) שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי. אֲמַר:
(*) אִי מַטָּאִי לְהָתָם לָא אִצְטַרִיכְנָא לָךְ
(*) וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ.
נפש יהודה פרשיה לי. מאי עשר תעשר כופל למה לי: א''ל. ינוקא והא כתיב לא תנסו: שיבלו. יפסקו מלומר די יאמרו כמה פעמים די יש לנו עושר הרבה ואין צריכין יותר: אי מטאי להתם. להאי קרא דהביאו את המעשר ידעינן ליה ממילא: ולרבי אושעיא רבך. דאמרת לי משמיה:
וְגָרְסִינָן בַּפְּסִיקְתָא
(פסדר"כ יא, צט:): ''עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'', עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. עַשֵּׂר עַד שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַשֵּׂר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי
(*) מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלְּךָ. ''
(*) תְּבוּאַת זַרְעֶךָ''
(דברים יד, כב), אִם זְכִיתֶם - סוֹף אַתֶּם יוֹצְאִים לִזְרֹעַ בַּשָּׂדֶה, וְאִם לָאו - סוֹף שֶׁאִישׁ שָׂדֶה מִתְגָּרֶה בָּכֶם. וְאֵיזֶהוּ? זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''אִישׁ שָׂדֶה''
(בראשית כה, כז). ''הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה''
(דברים יד, כב), אִם זְכִיתֶם - סוֹפְךָ לָצֵאת לְשָׂדְךָ וְרוֹאֶה הָעוֹלָם צָרִיךְ לַמַּיִם וְתִשְׁאֲלוּם וְיָבוֹאוּ, וְאִם לָאו - סוֹף שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לִקְבֹּר בֵּינֵיהֶם בַּשָּׂדֶה.
נפש יהודה מעשר את שלך. אתן לך עשר על חד שלך: תבואת זרעך. היוצא השדה כל המקרא דרש:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: בִּזְכוּת שְׁנֵי דְּבָרִים יִשְׂרָאֵל מִתְחַנְּנִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בִּזְכוּת שַׁבָּת וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת. בִּזְכוּת שַׁבָּת מִנַּיִן? דִּכְתִיב; אִם־ תָשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ''
(ישעיה נח, יג), מַה כְּתִיב בַּתְּרֵיהּ? ''אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה''' וגו'
(שם שם, יד). בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ'' וגו'
(דברים כו, יא).
נפש יהודה ושמחת בכל הטוב. באכילת מעשר כתיב:
אָמַר רַב הוּנָא: אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הִפְרִישׁוּ מַעַשְׂרוֹת. אַבְרָהָם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, דִּכְתִיב: ''הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל־ ה''' וגו'
(בראשית יד, כב) וְאֵין הֲרָמָה אֶלָּא תְּרוּמָה, כְּדִכְתִיב: ''וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'''
(במדבר יח, כו). יִצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: ''
(*) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא'' וגו'
(בראשית כו, יב). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר רַב: וַהֲלֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה לֹא עַל דָּבָר הַמָּדוּד וְלֹא עַל הַשָּׁקוּל וְלֹא עַל הַמָּנוּי -
(*) וְלָמָּה מָדַד אוֹתָן? כְּדֵי לְעַשְּׂרָן, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''וַיְבָרֲכֵהוּ ה'''
(שם). יַעֲקֹב הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ''
(שם כח, כב).
נפש יהודה ויזרע יצחק וגו'. וימצא מאה שערים: ולמה מדד. לידע כמה הן:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנֵי בְּשֵׁם רַב נַחְמָנִי: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְנוֹתְנָהּ לְאָרִיס לְעַבְּדָהּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמַפְרִחַ טְלָלִים וּמַגְדִּיל צְמָחִים וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת; וְלֹא אָמַר לְהַפְרִישׁ אֶלָּא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה.
גַּם בִּזְכוּת הַמַּעֲשְׂרוֹת תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(פסדר"כ א, ה): ''מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד''
(משלי ל, ד), מִי הוּא שֶׁעוֹלֶה לַשָּׁמַיִם תְּפִלָּתוֹ וּמוֹרִיד הַגְּשָׁמִים? זֶה הַמְחַלֵּק מַעַשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו, שֶׁמּוֹרִיד טַל וּמָטָר לָעוֹלָם. ''מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ''
(שם), מִי הוּא זֶה שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ מוֹרִיד גְּשָׁמִים? זֶה שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק מַעַשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו, שֶׁהוּא עוֹצֵר הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ה: שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גּוּפֵי עֲבֵרוֹת, מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין. וְאֵלּוּ הֵן, רָעָב וכו', כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק
(א) מֵחִבּוּר זֶה
(סימן ה).
גַּם מָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, פָּרָשַׁת רְאֵה: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה שֶׁמַּעֲלָה לוֹ אֶלֶף מִדּוֹת בְּכָל שָׁנָה וְהָיָה אוֹמֵר: דַּי לִי בְּמַה שֶּׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַאֲנִי נוֹתֵן אֶת הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהוּא מֵאָה מִדּוֹת לְשָׁנָה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לָמוּת, אָמַר לִבְנוֹ: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּמַעַשְׂרוֹתֶיךָ, שֶׁעַל־יְדֵי הַמַּעֲשֵׂר זָכִיתִי לְאֵלּוּ הַנְּכָסִים. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה נָתַן הַמַּעֲשֵׂר מֵאֶלֶף מִדּוֹת מֵאָה. בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, אָמַר: לָמָּה אֶתֵּן כָּל כָּךְ. חִסֵּר מֵהַמַּעֲשֵׂר עֲשָׂרָה. חִסֵּר הַשָּׂדֶה מֵאָה לְשָׁנָה. בַּשְּׁלִישִׁית חִסֵּר עֲשָׂרָה. חִסֵּר הַשָּׂדֶה מֵאָה לְשָׁנָה. וְכֵן כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה, עַד שֶׁחָזְרָה הַשָּׂדֶה לְמֵאָה מִדּוֹת. וְהָיָה מִתְעַצֵּב מְאֹד. בָּאוּ אֵלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו מְקֻשָּׁטִים בִּלְבוּשִׁים נָאִים. אָמַר לָהֶם: וְכִי לְשִׂמְחָה אַתֶּם בָּאִים? הָיָה לָכֶם לְנַחֲמֵנִי. אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה לֹא נִשְׂמַח, שֶׁמִּתְחִלָּה הָיִיתָ אַתָּה בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן וְעַכְשָׁיו נַעֲשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת וְאַתָּה כֹּהֵן. מִיָּד נָתַן אֶת הַמַּעֲשֵׂר כָּהֹגֶן וְחָזְרָה הַשָּׂדֶה לְכַמָּה שֶׁהָיְתָה בִּתְחִלָּה.
אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה כּוֹנֵס יַיִן וְשֶׁמֶן וְלֹא הָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. נִכְנְסָה בוֹ
(*) רוּחַ תְּזָזִית וְנָטַל מַקֵּל וְהִתְחִיל מְשַׁבֵּר הֶחָבִיּוֹת. גָּעַר בּוֹ בְּנוֹ. מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַמַּקֵּל, וּפְצָעוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ: הָרוּחַ מְסַיֵּיעַ יָתִי וְאַתְּ גּוֹעֵר בִּי, אָמַר לוֹ: תֵּן לִי הַמַּקֵּל בְּיָדִי וְאַשַׁבֵּר אַף אָנִי. נָתַן לוֹ אֶת הַמַּקֵּל, הוּא מִתְבַר חֲדָא חֲדָא וְהוּא מְתַבֵר תְּרֵי תְּרֵי. מִי גָּרַם לוֹ זֶה? עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר''
(משלי כא, יז).
נפש יהודה רוח תזזית. רוח רעה:
אָמַר רַבִּי לֵוִי: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו כָּרָאוּי. וְהָיְתָה לוֹ שָׁדֶה אַחַת וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ וְעָשָׂה חֶצְיָהּ זֶרַע וְחֶצְיָה בֵּית מִקְוָאוֹת. מִיָּד בָּאָה שְׁנַת בַּצֹּרֶת וְהָיָה מְזַבֵּן סְאָה חִטִּין בְּסֶלַע וּסְאָה מַיִם בִּתְלָת סְלָעִים. וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: אֲנָא זַבֵּין סְאָה דְּמַיָּא
(*) דְּעָבְדָא תְּלָת סְאִין דְּחִטִּין. מִי גָּרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁהוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי.
נפש יהודה דעבדא תלת סאין. בסך ששוה תלת סאין חיטין אני לוקח בעד סאה מים:
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה
(תנחומא כי־תבוא, ד): ''בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה''
(דברים כח, ג), אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אִלּוּ נָתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂדֶה הָיִיתִי מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹת מִתּוֹכָהּ, אֶלָּא, אִם אֵין לוֹ שָׂדֶה יִתֵּן מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּעִיר.
לְפִיכָךְ אַל יַרְפֶּה אָדָם יָדוֹ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וְיִתְּנֵם כָּרָאוּי, מִן הַשָּׂדֶה וּמִן הַבַּיִת וּמִכָּל מַה שֶּׁיָּבוֹא לְיָדוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן בָּעוֹלָם
(*) וּבָזֶה מוֹלְחוֹ לְמָמוֹנוֹ וּמְקַיְּמוֹ וּמוֹסִיף עָלָיו אֶלֶף פְּעָמִים.
נפש יהודה ובזה. בצדקה ומעשר שוב אין ממונו חסר כדאמרן מלח ממון חסר:
פרק חמשי [קצג]
כָּל בֶּן דַּעַת נוֹתֵן כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ לְהַצִּיל גּוּפוֹ מֵעֹנֶשׁ בְּדִינֵי בְנֵי אָדָם, וְהַצְּדָקָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן לֶעָנִי מַצִּילַתּוּ מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, א): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ לוֹ פִתְחוֹן פֶּה
(*) לְבַעַל הַדִּין לַהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר: אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב אֶת הָעֲנִיִּים, לָמָּה אֵינוֹ מְפַרְנְסָן? אַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ: כְּדֵי שֶׁנִּתְנַצֵּל אָנוּ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. וְזֹאת הַשְּׁאֵלָה שָׁאַל טוּרַנּוּסְרוּפוּס אֶת רַבִּי עֲקִיבָא; אָמַר לוֹ: אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב אֶת הָעֲנִיִּים, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָן? אָמַר לוֹ: כְּדֵי שֶׁנִּתְנַצֵּל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. אָמַר לוֹ: אַדְרַבָּה, זוֹ הִיא שֶׁמְחַיֶּבֶת אֶתְכֶם לְגֵיהִנֹּם; אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְבֵית הָאֲסוּרִין וְצִוָּה עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ. וְהָלַךְ אָדָם אֶחָד וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ. כְּשֶׁשָׁמַע הַמֶּלֶךְ -
(*) לֹא כּוֹעֵס עָלָיו? וְאַתֶּם קְרוּיִים עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים''
(ויקרא כה, נה). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הַאֲסוּרִין וְגָזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ. וּבָא אָדָם אֶחָד וְהֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ. וּכְשֶׁנִּשְׁמַע לַמֶּלֶךְ - לֹא דּוֹרוֹן מְשַׁגֵּר לוֹ? וְאָנוּ קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם''
(דברים יד, א). אָמַר לוֹ: אַתֶּם קְרוּיִין בָּנִים וְאַתֶּם קְרוּיִין עֲבָדִים, בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אַתֶּם קְרוּיִים בָּנִים וּבִזְמַן שֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אַתֶּם קְרוּיִים עֲבָדִים. וְעַכְשָׁיו אֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ''הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ'' וגו'
(ישעיה נח, ז),
(*) אֵימָתַי ''עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת''
(שם)? הָאִידְנָא - וְקָאֲמַר ''הֲלֹא פָרוֹס'' וגו'.
נפש יהודה לבעל הדין. לרשע או לעובד כוכבים ומזלות האומר כך: לא כועס עליו. בתמיה: אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא. עניים מרודים היינו עובדי כוכבים ומזלות שרודים את ישראל ולוקחים בחזקה וכתיב הלוא פרוס לרעב לחמך בעת הזאת אף שאנחנו בגלות:
וְקָאָמְרֵי עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי יוֹחָנָן רָמִי: כְּתִיב: ''לֹא־יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת''
(משלי יא, ד) וּכְתִיב: ''לֹא־יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת''
(שם י, ב), שְׁתֵּי צְדָקוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁמַּצֶּלֶת מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה. וְאַחַת שֶׁמַּצֶּלֶת מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
(*) וְ
(*) אֵיזוֹ הִיא שֶׁמַּצֶּלֶת מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם? הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ ''עֶבְרָה'', דִּכְתִיב: ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''
(צפניה א, טו). וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁמַּצִּילַתּוּ מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה? נוֹתְנָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ, נוֹטְלָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלָהּ. נוֹתְנָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ, לְאַפוּקֵי
(*) מִדְּמַר עוּקְבָא; נוֹטְלָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלָהּ, לְאַפוּקֵי מִדְּרַבִּי אַבָּא. אֶלָּא הֵיכֵי לֵיעֲבִיד? לֵיתְבֵיהּ בְּאַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה.
נפש יהודה ואיזו היא שמצלת מדינה של גיהנם. כלומר איזה מן המקראות הללו מדבר מדין של גיהנם אותו שכתוב לא יועיל הון ביום עברה: ואיזו היא שמצילתו ממיתה משונה. באיזה אופן צריך ליתן הצדקה או למי יתננה כדמסיים לארנקי של צדקה יתננה: דמר עוקבא, ורבי אבא. במסכת כתובות מר עוקבא שדי לעניא בשבבותיה ארבעה זוזי כל יומא בצינורא דדשא הרי שעני אינו יודע אבל הוא ידע למי נותנה רבי אבא הוה צייר בסודריה מעות ושדי לאחוריה וממציא נפשיה לביני ענייא והעני נוטלה ויודע ממי נוטלה אבל הוא אינו יודע למי נתנו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: ''וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן''
(ישעיה נט, יז), מַה שִּׁרְיוֹן זֶה מֵגֵן עַל לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם בְּמִלְחָמָה, אַף הַצְּדָקָה מְגִינָה עַל בַּעֲלָהּ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִּין
(ז, א): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַמֵּגִיז מִנְּכָסָיו וְעוֹשֶׂה מֵהֶן צְדָקָה נִצֹּל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בְּמִצְוָה זוֹ הַמַּצֶּלֶת לָאָדָם מֵהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל.
פרק ששי [קצד]
הַצְּדָקָה מְגִינָה גַּם כֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה לְבַטֵּל כָּל גְּזֵרָה וְגַם מַצֶּלֶת מִמִּיתָה עַצְמָה וְאַף מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים קוֹרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁנּוּי הַשֵּׁם
(*) וְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ''וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת''
(משלי י, ב). צְעָקָה, דִּכְתִיב: ''וַיִּצְעֲקוּ אֶל־ה' בַּצַּר לָהֶם'' וגו'
(תהלים קז, ו). שִׁנּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־ תִקְרָא אֶת־שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ''
(בראשית יז, טו) וּכְתִיב: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן''
(שם שם, טז). שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה דִּכְתִיב: ''וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה''
(יונה ג, י). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁנּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ'' וגו'
(בראשית יב, א) וְהָדַר: ''וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל''
(שם שם, ב). וְאִידָךְ? דִּלְמָא הַהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאִתְהַנְיָא לֵיהּ.
נפש יהודה שנוי מעשה. ששב מרעתו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ד, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה
(*) נֶעֱנַשׁ דָּנִיֵּאל? מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לִנְבוּכַדְנֶצַּאר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָהֶן
(*) (*) מַלְכָּא מִלְכִּי
(*) יִשְׁפַּר עֲלָךְ
(*) וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֶה אַרְכָּא לִשְׁלֵוְתָךְ''
(דניאל ד, כד) וּכְתִיב: ''
(*) כֹּלָּא מְטָא עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי־עֲשַׂר
(*) עַל־הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה''
(שם שם, כה־כו). מְלַמֵּדּ שֶׁהֶאֱרִיךְ שָׁנָה אַחַת גְּזֵרָתוֹ בִּצְדָקָה וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה שָׁב בִּתְשׁוּבָה. וְאִם זֶה מָצִינוּ בְּגוֹי, כָּל שֶׁכֵּן בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַגְּזֵרָה מִכֹּל וָכֹל. לָמַדְנוּ שֶׁהַצְּדָקָה מְבַטֶּלֶת הַגְּזֵרָה.
נפש יהודה נענש דניאל. שנשלך לגוב אריות: מלכא. אדוני המלך: מלכי. עצתי שאתן לך: ישפר עליך. ייטיב בעיניך: וחטאך בצדקה פרוק. שנתן לו עצה לטובת עניים של ישראל שהיו הרבה באותו הזמן ואפילו הכי נענש שאסור ליתן עצה טובה לעובד כוכבים ומזלות: כולא מטא. כל החלום של פורענות בא עליו כשפסק מליתן עוד צדקה: על היכל מלכותא. וראה כל אשר בנה ואמר הלא אני בניתי העיר ועתה כל מעותי אני נותן לצדקה ופסק מליתן מיד נעשה חיה וברח:
וְגַם מָצִינוּ שֶׁמַּצֶּלֶת מִמִּיתָה עַצְמָהּ מֵהַהוּא עוּבְדָא דְּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(יא, א): תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק, שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. פַּעַם אַחַת בָּאת אִשָּׁה וְעָמְדָה לְפָנָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ:
(*) הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵין בְּקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה כְּלוּם. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אִם אֵין אַתָּה מְפַרְנְסֵנִי, הֲרֵי אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ מֵתִים בָּרָעָב. עָמַד וּפִרְנְסָהּ מִשֶּׁלּוֹ. לְיָמִים חָלָה בִנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנָטָה לָמוּת. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) אַתָּה אָמַרְתָּ: כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא - וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק קִיֵּם אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ, יָמוּת בְּשָׁנִים מוּעָטוֹת! תָּאנָא: הוֹסִיפוּ לוֹ שְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
נפש יהודה העבודה. נשבע שבועה שאין בצדקה כלום: אתה אמרת. מתורתך למדנו לפיכך נברא אדם יחידי לומר לך כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא וכתיב קול דמי אחיך דמו וגם דם זרעיותיו מדכתיב דמי לשון רבים אף כשאתה מקיים דמי אחיך עמך מעלה עליך כאלו קיימת חייו וחיי זרעיותיו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות:
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשַׁת נֹחַ
(נט, א): רַבִּי מֵאִיר אֲזַל לְהַדָא
(*) נַמְלָא, רָאָה אוֹתָן שְׁחוֹרֵי רֹאשׁ, אֲמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּנֵי עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב: ''וְכָל־מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ
(*) אֲנָשִׁים'',
(שמואל־א ב, לג)? אָמְרוּ לוֹ: הִתְפַּלֵּל עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם:
(*) הִטָּפְלוּ בִּצְדָקָה וְתִהְיוּ זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא''
(משלי טז, לא).
נפש יהודה נמלא. שם מקום וראה כולן שחורי ראש שערות ראשן שחור ולא הלבינו מזוקן שלא היה זקן ביניהם: אנשים. נערים ולא יאריכו ימיהם כל מה שיגדלו: הטפלו. דבקו עצמכם במצות צדקה:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, א): הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה דְבָרִים קָשִׁים נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם: הַר קָשֶׁה בַּרְזֶל מְחַתְּכוֹ, בַּרְזֶל קָשֶׁה אֵשׁ
(*) מְפַעְפְּעוֹ, אֵשׁ קָשָׁה מַיִם מְכַבִּין אוֹתָהּ, מַיִם קָשִׁים עָבִים סוֹבְלִין אוֹתָן, עָבִים קָשִׁים רוּחַ מְפַזַּרְתָּן, רוּחַ
(*) קָשָׁה גּוּף סוֹבְלוֹ, גּוּף קָשֶׁה
(*) פַּחַד שׁוֹבְרוֹ, פַּחַד קָּשֶׁה
(*) יַיִן מְפִיגוֹ, יַיִן קָשֶׁה
(*) שֵׁינָה מְפַקַּחְתּוֹ,
(*) שֵׁינָה קָשָׁה מִיתָה מְבַטֶּלְתָּהּ, מִיתָה קָשָׁה צְדָקָה מְבַטֶּלְתָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת''
(משלי י, ב).
נפש יהודה מפעפעו. מרככו שיכולין למשוך וליצוק: הגוף סובלו. גוף כל אדם מלא רוח: פחד. ורעדה ואנחה שוברת גופו של אדם: יין מפיגו. כששותה יין אז הוא משכח צרתו ומושך מלבו הדאגות שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש כי יין משמח לבב אנוש: שינה מפקחתו. כשניעור משנתו כבר יצא ממנו הבלבול ודעתו מיושבת עליו: שינה קשה. שהוא אחד מס' במיתה ואם מת הלך לו צער השינה ומיתה עצמו נקרא שינה שנאמר ישנתי אז ינוח לי:
וּמַצֶּלֶת גַּם מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, בְּסוֹף פֶּרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ
(קנו, ב), דִּשְׁמוּאֵל
(*) וְאַבְלַט הֲווּ יָתְבֵי, חֲזִנְהוּ לְהַנָּךְ אִנְשֵׁי
(*) דְּקָא אָזְלֵי לְאַגְּמָא. אֲמַר אַבְלַט לִשְׁמוּאֵל: הַאי גַּבְרָא אָזִיל וְלָא אָתִי, דְּקָא טָרִיק לֵיהּ חִוְיָא וּמָאִית. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל:
(*) אִם מִיִּשְׂרָאֵל הוּא אָזִיל וְאָתִי. אַדְהָכִי וְהָכִי אֲזוּל וַאֲתוּ. קָם אַבְלַט שַׁדְיֵהּ לְטוּנֵיהּ, אַשְׁכַּח בֵּיהּ חִוְיָא דְּפָסִיק וְשָׁדֵי
(*) בְּתַּרְתֵּי גוּבֵי
(פירוש: בשתי חתיכות). אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי עֲבֶדֶת? אֲמַר לֵיהּ:
(*) כָּל יוֹמָא הֲוָה מְרַמִּינָן רִיפְתָּא בְּהַדֵּי הֲדָדֵי וַאֲכְלִינָן, הָאִידְנָא הֲוָה חַד גַּבָּן וְלָא רִיפְתָא בַּהֲדֵיהּ,
(*) הֲוָה קָא מִיכְסֵיף. אֲמִינָא לֵיהּ:
(*) אַנָּא
(*) קָאִימְנָא וּמַרְמִינָא לֵיהּ רִיפְתָא. כִּי מַטָּאֵי לְגַבֵּיהּ שֲׁוִי נַפְשָׁאִי כְּמָאן דְּשָׁקֵּיל מִנֵּיה, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִיכְסֵיף. אֲמַר: מִצְוָה עֲבֶדֶת. נָפַק שְׁמוּאֵל וְקָא דָּרִישׁ: ''וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת''
(*) וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִילוּ מִמִּיתָה עַצְמָהּ.
נפש יהודה אבלט. שם חכם עובד כוכבים ומזלות היה וחוזה בכוכבים: דקא אזלי לאגמא. להביא עשב אמר להאי גברא טריק ינשוך נחש וימות: אם מישראל הוא אזיל ואתי. דאין מזל לישראל כלומר אע''פ שמראה עליו המזל דבר רע יכול לבטל בתפלה וצדקה: בתרתי גובי. בשתי חתיכות היה נחתך דקצצו עם החנית ולא ידע: כל יומא. בחברותא היו אוכלין כל אחד נותן חלקו ואחד גובה מכולם: הוה קא מכסיף. נתבייש על שאין לו: אנא קאימנא ומרמינא. בשבילו לסלי וכי באתי אצלו לגבות ממנו עשיתי כאילו לקחתי ממנו: אמר. ליה שמואל מצוה עבדת ע''כ ניצלת: לא ממיתה משונה. ומיהו מיתה הגונה ימות אלא ממיתה עצמה מצלת ונותנת חיים:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: רַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא. וְאָמְרוּ לֵיהּ כַּלְדָּאֵי
(פירוש: חוזים בכוכבים): הַהוּא יוֹמָא דְּעַילָא
(*) לְבֵי גְּנָנָא
(*) טָרֵיק לָהּ חִוְיָא וּמֵתָה. וַהֲוָה בִּסְעוּדָתָא, וּנָפְקַת אִיהִי וְשַׁקְלַת
(*) לְדִיסְתָּנָא וִיהַבַת לֵיהּ.
(*) כִּי מְטָאת לְבֵי גְּנָנָא שַׁקְלַת לְמַכְבַּנְתָּא וְנָעֲצָה בְּבִצְעָא. דְּגוּדָא
(פירוש: תחבה בחור הכתל) אִיתְרַמֵּי לֵיהּ בְּעֵינָא דְּחִוְיָא. לְמָחָר, כִּי קָא שָׁקְלָה קָא סָרִיךְ וַאֲתֵי בַּתְרָהּ, אֲפִיקְתֵּיהּ קַמֵּיהּ דַּאֲבוּהָ. אֲמַר לָהּ: מַאי עֲבֶדֶת? אָמְרָה לֵיהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה עוּבְדָא. אֲמַר לָהּ: מִצְוָה עֲבֶדֶת. נָפַק רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ''וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת'', לֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה אֶלָּא אֲפִילוּ מִמִּיתָה עַצְמָהּ.
נפש יהודה לבי גננא. לחופתה: טריק. ינשוך לה נחש: דיסתנא. מתנות מיני מגדים שנתנו לה לחלקה: כי מטאת לבי גננא. בית החתונה לקחה מכבנתא נושקא של זהב שבראשה כמו טס ולמטה יש בה עוקץ ותחבה בחור א' שהיה בכותל של גינה ואיתרמי לה שתחבה בעין של נחש שהיה בחור זה והיא לא ידעה עד למחר כשבאת ליקח משם נמשך הנחש עם הטס מהחור אפיקתיה להנחש שהיה מת והראתה לאביה:
לָמַדְנוּ שֶׁהַצְּדָקָה מַצֶּלֶת אֶת הָאָדָם מִכָּל רַע.
פרק שביעי [קצה]
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה לֶעָשִׁיר אִם יַעֲשֶׂה צְדָקָה מִמָּמוֹנוֹ וּמְנַסֶּה לֶעָנִי אִם יַעֲמֹד בְּדָחְקוֹ וְיִסְבְּלֶנּוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְאִם הֶעָשִׁיר עוֹשֶׂה צְדָקָה - מַרְבֶּה נְכָסָיו; וְאִם עֵינוֹ רָעָה - בָּא לִידֵי חִסָּרוֹן, הוּא אוֹ בָנָיו, שֶׁגַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ ז''ל עַל פָּסוּק: ''
(*) כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה''
(דברים טו, י). וְאִם הֶעָנִי עוֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ כִּפְלַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה. מִמִּי אָנוּ לְמֵדִין? מֵאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּסֶף ה' אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה''
(איוב מב, י). וְאִם לָאו - נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם בָּעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
נפש יהודה כי בגלל הדבר הזה וגו'. י''ב תיבות במקרא זה כנגד י''ב מזלות בגלגל החוזר:
וְהֶעָשִׁיר טוֹב לוֹ לָתֵת צְדָקָה בְּעוֹדוֹ בְיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק ג דְּאָבוֹת
(משנה ז): תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. וְגַם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה
(*) עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָמוֹ: ''וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא־ יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ''
(קהלת יב, א), ''יְמֵי הָרָעָה'', אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה, ''שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ'', אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם
(*) לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה.
נפש יהודה עד שאתה מוצא. מי לעשות לו ומצוי לך ממון ועודך בידך עודך ברשותך קודם שתמות: לא זכות. לא דבר צדקה לזכות בו שכלם עשירים יהיו ולא חובה לאמץ ולקפוץ יד מעני:
וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שֶׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ''
(דברים טו, יא). תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם
(*) יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, שֶׁאִם אֵלָיו לֹא בָּא - בָּא לִבְנוֹ; וְאִם לִבְנוֹ לֹא בָּא - בָּא לְבֶן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה''. וְתָאנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. וַאֲמַר רַב יוֹסֵף: נַקְטֵינָן, צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מֵיעֲנֵי. וְהָא קָא חֲזֵינָן דְּקָא מֵיעֲנֵי?
(*) אַהֲדוּרֵי אֲפִתְחָא קָאֲמֵינָא. אֲמַר לָהּ רַבִּי חִיָּא לִדְבֵיתְהוּ: כִּי אֲתוּ עֲנִיַּיָא אַקְדִים לְהוּ רִיפְתָא כִּי הֵיכֵי דְּלִקַּדִימוּ לְהוּ לְבָנַיִךְ. אָמְרָה לֵיהּ: מֵילַט קָא לֵייט לְהוּ? אֲמַר לָהּ: קְרָא כְּתִיב: ''כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה'' וְתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. תַּנְיָא. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) וְנָתַן־לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ''
(דברים יג, יח)? כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת אֵין מְרַחֲמִים עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.
נפש יהודה יבקש אדם רחמים על מדה זו. שלא יבא לידי עניות דדבר מזומן הוא אם לא בא עליו יבא על בנו או בן בנו: אהדורי אפיתחא. שיבא לידי כך שיחזור על הפתחים אמרתי דלא יבא: ונתן לך רחמים. שתרחם על הבריות:
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה: ''אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־ עַמִּי''
(שמות כב, כד), הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וגו' וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע''
(קהלת ה, יב־יג). אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁאֵין לְךָ בְּרִיָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָהּ. הֶעָשִׁיר - מְנַסֶּה אוֹתוֹ אִם תְּהֵא יָדוֹ פְתוּחָה לָעֲנִיִּים, וְהֶעָנִי - מְנַסֶּה אוֹתוֹ אִם יָכוֹל לַעֲמֹד בַּיִּסּוּרִין וְאֵינוֹ בוֹעֵט; אִם עָמַד הֶעָשִׁיר בְּנִסְיוֹנוֹ וְעוֹשֶׂה צְדָקָה, הֲרֵי אוֹכֵל מָמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם עָמַד הֶעָנִי בְּנִסְיוֹנוֹ הֲרֵי הוּא נוֹטֵל כִּפְלַיִם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אַתָּה עַם־עָנִי תוֹשִׁיעַ''
(תהלים יח, כח). וְהֶעָשִׁיר שֶׁעֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים הוֹלֵךְ הוּא וּמָמוֹנוֹ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיָן רַע''. וְאוֹמֵר: ''
(*) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ''
(משלי כג, ה).
נפש יהודה התעיף עיניך. כמו בהרף עין שאדם סוגר עיניו יאבד העושר על שהוא מעלים עיניו מן העני:
וְגָרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה: אָמַר רַבִּי סִימוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יוֹתֵר מִמָּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכָּךְ אָמְרָה רוּת לְנָעֳמִי: ''שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עֲשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז''
(רות ב,יט), ''עָשָׂה עִמִּי'' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ''עָשִׂיתִי עִמּוֹ''. אָמַר רַבִּי אָבִין: הֶעָנִי הַזֶּה עוֹמֵד עַל פִּתְחֲךָ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן''
(תהלים קט, לא). אִם אַתָּה נוֹתֵן לוֹ - דַּע שֶׁאֲנִי עוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעָתִיד אֲנִי לְשַׁלֵּם שְׂכָרְךָ: וְאִי לֹא תִתֵּן לוֹ דַּע שֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ וְעָתִיד לִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, דִּכְתִיב: ''לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ''
(שם).
''נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ''
(דברים טו, יג); אָמַר רַב נַחְמָן: ''כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה''
(שם),
(*) עָלְמָא הָדֵין דָמִי לְגַלְגַל אִינְטַלְיָא, מִתְרוֹקֵן וּמִתְמַלֵּא, מִתְמַלֵּא וּמִתְרוֹקֵן. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר: צְרִיכִין אָנוּ לְהַחְזִיק טוֹבָה
(*) לָרַמָּאִין שֶׁבָּהֶן, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁאֶחָד מֵהֶן תּוֹבֵעַ מִיָּד אָדָם וּמַחְזִירוֹ רֵיקָן, מִיָּד הוּא נֶעֱנָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא''
(דברים טו, ט). וּכְתִיב: ''הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת''
(יחזקאל יח, ד).
נפש יהודה עלמא וכו'. זה העולם דומה לגלגל פירש הערוך הבנאים שבונים בנין גבוה משימין גלגל על הבנין ומשליכין על הגלגל חבל ארוך ושני ראשיו למטה וקושרין בשני ראשיו שני כלים שמה אנטלין ונותנין בו דבר הצריך להם ומושכין המלא והריקם יורד וחוזר חלילה וכן יש בקצת בארות מים עמוקים המלא עולה והריקם יורד וכן העוה''ז מי שעתה עשיר יעני והעני יעשר: לרמאין. שבעניים שעל ידם אין אנו מחוייבין ליתן לכל מי שפושט יד עד שיבדוק שמא רמאי הוא דאם לא כן מיד כשיתבע צדקה ולא יתן לו יענש עליו:
וְהַנּוֹתֵן כְּפִי כֹחוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.
פרק שמיני [קצו]
לֹא צִוְּתָה תוֹרָה שֶׁיְּפַזֵּר אָדָם כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְיָמוּת בָּרָעָב אוֹ יָבוֹא לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ''
(ויקרא כה, לו). וְעַל זֶה אָמְרוּ ז''ל: חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי אָחִיךָ. אֲבָל יַקְדִּים פַּרְנָסָתוֹ וְאַחַר כָּךְ פַּרְנָסַת אָבִיו וְאִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ לְבָנָיו, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב לַאֲבִיהֶם: ''וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אַתָּה גַּם־טַפֵּינוּ''
(בראשית מג, ח).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק נַעֲרָה
(נ, א): ''אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל־עֵת''
(תהלים ו, ג) וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְּכָל עֵת? רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה וַאֲמְרֵי לָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
(*) זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן.
(*) וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לִקְרוֹבָיו וְאַחַר כָּךְ לַעֲנִיֵּי עִירוֹ וְאַחַר כָּךְ לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנֶךָ'' וגו'
(דברים טו, יא). וְאָמְרוּ עַל פָּסוּק זֶה: אַחֶיךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. וְאָמְרוּ גַּם כֵּן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ
(עא, א) עַל פָּסוּק ''אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי'' וגו'
(שמות כב, כד): עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אֲחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין.
נפש יהודה זה הזן וכו'. שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חייב עליו בהם כך פירש''י ורצה לומר קטני קטנים האב מחויב לזונם אבל קטנים אם הוא אינו אמיד אינו מחויב לזונם אלא יחזירו על הפתחים ואם הוא זנם עושה צדקה בכל עת וסיפיה דקרא הון ועושר בביתו שאין הממון כלה ואעפ''כ צדקתו עומדת לעד: ואחר כך. נותן צדקה , בניו ובנותיו קודמין ונחשב לו לצדקה מה שנותן להם ואח''כ יתן צדקה לקרוביו וכו' ענייך ועניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת דהנך הוו עמך טפי:
וּמֵאֵלֶּה הָאֲמוּרִים - מַקְדִּים אִשָּׁה לְאִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה בּוֹשָׁה לְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתָהּ; וּמַקְדִּים הַזָּקֵן לַבָּחוּר וְהַחוֹלֶה לַבָּרִיא, לְפִי
(*) שֶׁאֵינָן חֲזָקִים לִיגַע. הָיוּ לְפָנָיו עֲנִיִּים הַרְבֵּה וְאֵין לוֹ לָתֵת לְכֻּלָּם מַקְדִּים כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ. הַכֹּהֵן לַלֵּוִי וְלֵוִי לְיִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל
(*) לֶחָלָל וְחָלָל
(*) לִשְׁתוּקִי וּשְׁתוּקִי
(*) לַאֲסוּפִי וַאֲסוּפִי לְמַמְזֵר וּמַמְזֵר
(*) לְנָתִין וְנָתִין לְגֵר וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּם שָׁוִים בְּחָכְמָה, אֲבָל אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ וּמַמְזֵר תַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם, דִּכְתִיב: ''יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים''
(משלי ג, טו), יְקָרָה הִיא מִכֹּהֵן גָּדוֹל הַנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים.
נפש יהודה שאינן חזקים ליגע. שאין להם כח שייגעו במלאכה לפרנס מהם: חלל. כהן חלל שנולד מפסולי כהונה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואותו בן הנולד מהם פסול לעבודה ונתחלל מכהונה: שתוקי. שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו שזנתה מהרבה בני אדם ואינה יודעת מי אביו וכששואלה מי אבי אמו משתקת אותו: אסופי. שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא אביו ולא אמו: נתין. גבעונים שמלו בימי יהושע ונתנו לחטוב עצים וגו':
וְכֵן מָצִינוּ בְּרַבִּי בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת שֶׁהִקְדִים כָּל לוֹמֵד מִקְרָא אוֹ מִשְׁנָה אוֹ תַלְמוּד לְעַם הָאָרֶץ, דְּגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְבַתְרָא
(ח, א): רַבִּי פָּתַח אוֹצְרוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת. אָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד - וְעַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ. דָּחַק רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אֲמַר לֵיהּ: קָרִיתָ? אֲמַר לֵיהּ: לָאו. שָׁנִיתָ? אָמַר לֵיהּ: לָאו. אֲמַר לֵיהּ: בַּמֶה אֲפַרְנֶסְךָ? אֲמַר לֵיהּ: פַּרְנְסֵנִי
(*) כַּכֶּלֶב וְכָעוֹרֵב. פַּרְנְסֵיהּ. לְבָתַר דְּנָפַק יָתֵיב רַבִּי וְקָא מִצְטָעֵר, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי מִפִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ כִּדְבָרָיו. אָמַר רַבִּי יִכָּנְסוּ הַכֹּל. רַבִּי לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי: אֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ.
נפש יהודה ככלב וכעורב. שחס הקב''ה עליהם שנאמר יודע צדיק דין דלים לפי שהכלב מזונותיו מועטין שלא אוכל כל דבר כשאר בהמה לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים וגבי עורב כתיב לבני עורב אשר יקראו לפי שהעורב אכזר על בניו והקב''ה מזמין להם יתושין מתוך צואתם ואוכלין:
וְאִם הוּא עָנִי בֶּן טוֹבִים וְרָגִיל בְּעִדּוּן וּבְכָבוֹד, אַל יְחַסְּרוּ לוֹ מִמַּה שֶּׁהָיָה רָגִיל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''דֵּי מַחְסֹרוֹ''
(דברים טו, ח), אַתָּה מְצֻוֶּה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ; ''אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ''
(שם), אֲפִילוּ סוּס לִרְכַּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכַּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא הִלֵּל עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין.
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּפּוֹרִי לִיטְרָא בָשָׂר בְּכָל יוֹם. מַאי רִיבוּתָא? אֲמַר רַב הוּנָא: לִטְרָא
(*) מִשֶּׁל עוֹפוֹת. וְאִי בָּעֵית אֵימָא:
(*) בְּלִיטְרָא - בָּשָׂר. רַב אַשֵּׁי אֲמַר: הָתָם
(*) כְּפַר קָטָן הֲוָה וְכָל יוֹמָא הֲווּ מַפְסְדֵי חַיּוּתָא אַמְטוּלְתֵּיהּ
(פירוש: בשבילו).
(*) הַהוּא עַנְיָּא דַּאֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲמַר לֵיהּ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד? אֲמַר לֵיהּ: בְּבָשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן. אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ
(*) שֶׁתִּתְגַלְגֵּל עִמִּי בַּעֲדָשִׁים? גִּלְגֵּל עִמּוֹ בַּעֲדָשִׁים וּמֵת. אָמְרוּ:
(*) אוֹי לוֹ לְזֶה שֶׁהֲרָגוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה. אַדְרַבָּה, ''אוֹי לוֹ
(*) לְרַבִּי נְחֶמְיָה שֶׁהֲרָגוֹ לְזֶה'' מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא, אִיהוּ הוּא דְלָא אִבָּעֵי לֵיהּ לְפַנּוּקֵי נַפְשֵׁיהּ כֻּלֵי הַאי.
נפש יהודה משל עופות. ודמיהן יקרין והוא היה מעונג: בליטרא בשר. בליטרא מעות בדמי ליטרא מעות היו נותנין לו בשר כי ביוקר היה הבשר: כפר קטן הוה. ואין המותר נמכר והוי מפסדי חיותא ששוחטין בהמה בשבילו והיינו רבותא ולעולם משקל ליטרא בשר קאמר: ההוא עניא דאתא. עני המבקש פרנסה מר' נחמיה א''ל מה אתה סועד מה אתה רגיל לאכול בסעודתך: שתתגלגל. שתאכל עמי והאוכל עם אדם או עושה עמו מלאכה ומטפל ומתאפק עמו נקרא מגלגל עמו: אוי לו לזה. על שהיה מרגיל עצמו בבשר ויין הרג עצמו בר' נחמיה: לרבי נחמיה. שלא נתן לו בשר ויין כמו שהיה רגיל ועי''כ מת:
הַהוּא דַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד? אָמַר לֵיהּ: בְּתַרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא חַישַׁת
(*) לְדֹחֲקָא דְּצִבּוּרָא? אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ מֵדִידְהוּ קָא אֲכִילְנָא? מִקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא אֲכִילְנָא דְּתַנִּינָן: ''עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם אֶת־אָכְלָם
(*) בְּעִתּוֹ''
(תהלים קמה, טו), ''בְּעִתָּם'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''בְּעִתּוֹ'', מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָכְלוֹ בְּעִתּוֹ. אַדְהָכֵי אֲתָאֵי אַחְתֵיהּ דְּרָבָא, דְּלָא הֲוָה חָזְיָא לֵיהּ תְּרֵיסָר שְׁנִין, וַאֲתְיָא לֵיהּ תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אֲמַר:
(*) דֵּין מַאי דְקַמָּאֵי
(פירוש: מה דבר זה שאירע לפני עתה)? אֲמַר לֵיהּ:
(*) נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל.
נפש יהודה לדוחקא דצבורא. שאתה מטיל על הציבור הדוחק הזה לפרנסתך בכך: בעתו. כמו שרגיל לכל יחיד לאכול ובזמנו: דין מאי דקמאי. שלא הייתי רגיל בכך שתבא זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה אלא ודאי בשבילו הוא כמו שאמר: נעניתי לך. דברתי נגדך יותר מדאי:
וְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי: ''דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ'', לָמָּה נֶאֱמַר ''מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר'' שְׁתֵּי פְּעָמִים? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָרָאוּי לִתֵּן לוֹ פַּת נוֹתְנִין לוֹ פַּת, עִיסָה נוֹתְנִין לוֹ עִיסָה, מָעָה נוֹתְנִין לוֹ מָעָה, פַּת חַמָּה נוֹתְנִין לוֹ פַּת חַמָּה, פַּת צוֹנֵן נוֹתְנִין לוֹ פַּת צוֹנֵן,
(*) לְהַאֲכִילוּ לְתוֹךְ פִּיו - מַאֲכִילוֹ.
נפש יהודה להאכילו לתוך פיו. כמו השרים שהעבדים נותנין לו האוכל לתוך פיו:
וּתְנָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ט, א): אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם
(*) מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן מֵאַרְבָּעָה סְאִין בְּסֶלַע.
(*) לָן,
(*) נוֹתְנִין לוֹ פַרְנָסַת לִינָה. מַאי פַרְנָסַת לִינָה? אָמַר רַב פַּפָּא: פּוּרְיָא
(*) וּבֵי סַדְיָא
(פירוש: כר). שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. תָּנָא: אִם הָיָה עָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים
(*) אֵין נִזְקָקִים לוֹ. הַהוּא עֲנְיָא דַּהֲוָה מָדַר אֲפִתְחֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַפָא,
(*) לָא אִזְדַּקֵּיק לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא לְרַב פַּפָּא: אִי מַר לָא מִזְדַּקֵּיק לֵיהּ, אַחְרִינֵי לָא מִזְדַקְקֵי לֵיהּ - לֵימוּת? וְהָתַנְיָא: אֵין נִזְקָקִין לוֹ? אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרֻבָּה, אֲבָל נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מֻעֶטֶת.
נפש יהודה מככר. שקונים בעד פונדיון כשד' סאין קמח נמכרין בסלע: לן. בלילה: נותנין לו פרנסת לינה. צרכי לינה: ובי סדיא. כר תחת ראשו לשכב עליו במטה: אין נזקקים לו. ליתן לו מעות מן הקופה אחר שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך: לא איזדקיק ליה. אפילו לפרנסה:
לָמַדְנוּ שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתְנִין לוֹ כְּפִי הָרָאוּי לוֹ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה.
פרק תשיעי [קצז]
הַצְּדָקָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְפַרְנָסַת יְתוֹמִים הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה, לְפִי שֶׁהֵם קְטַנִּים וַעֲגוּמִים וְאֵין לָהֶם אָב שֶׁיְּרַחֵם עֲלֵיהֶם. וְעַל זֶה קְרָאָהוּ ''עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל־עֵת''
(תהלים קו, ג), כִּדְאִיתָא בַּפֶּרֶק שֶׁלִּפְנֵי זֶה. וְחַיָּבִין לָתֵת לָהֶם מְזוֹנוֹת וּלְהַשִּׁיאָן. וְהַיְתוֹמָה קוֹדֶמֶת לַיָּתוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(כתובות סז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: יָתוֹם וִיתוֹמָה שֶׁבָּאוּ
(*) לְהִתְפַּרְנֵס, מְפַרְנְסִין אֶת הַיְתוֹמָה וְאַחַר כָּךְ מְפַרְנְסִין אֶת הַיָּתוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהָאִישׁ
(*) דַּרְכּוֹ לְחַזֵּר וְאִשָּׁה אֵין דַּרְכָּה לְחַזֵּר. יָתוֹם וִיתוֹמָה שֶׁבָּאוּ
(*) לִינָּשֵׂא מַשִּׂיאִין אֶת הַיְתוֹמָה וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין אֶת הַיָּתוֹם, מִפְּנֵי שֶׁבָּשְׁתָהּ שֶׁל אִשָּׁה מְרֻבָּה מִשֶּׁל אִישׁ. תָּנוּ רַבָּנָן: יָתוֹם שֶׁבָּא לִישָּׂא, שׂוֹכְרִים לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִין לוֹ מִטָּה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ''
(דברים טו, ח). ''דֵּי מַחְסֹרוֹ'', זֶה בַּיִת; ''אֲשֶׁר יֶחְסַר'', זֶה מִטָּה וְכִסֵּא וְשֻׁלְחָן; ''לוֹ'', זוֹ אִשָּׁה וְכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ''
(בראשית ב, יח).
נפש יהודה להתפרנס. מזונות של צדקה: דרכו לחזור. על הפתחים: לינשא. משל צדקה דאמרינן אשר יחסר לו זו אשה:
גַּם מָצִינוּ לַחֲסִידֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ זְהִירִין מְאֹד בִּצְדָקַת יָתוֹם וִיתוֹמָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כד, א): אֶלְעָזָר אִישׁ כְּפַר בַּרְתּוֹתָא כַּד הֲווּ חֲזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה הֲווּ
(*) טָשׁוּ מִנֵּיהּ, דְּכָל דַּהֲוָה נָקִיט הֲוָה יָהִיב לְהוּ. יוֹמָא חַד סָלִיק לְשׁוּקָא לְמִזְבַּן לֵיהּ נְדוּנְיָא לִבְרַתֵּיהּ. חַזְיוּהָ גַּבָּאֵי צְדָקָה, טָשׁוּ מִנֵּיהּ. אָזַל בַּתְרַיהוּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עַסְקִיתוּ? אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) בְּיָתוֹם וִיתוֹמָה. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבִתִּי. שָׁקַל כָּל דַּהֲוָה בְיָדֵיהּ יָהֵב לְהוּ. פָּשׁ בְהַדֵיהּ חַד זוּזָא, זָבֵין בֵּיהּ חִטִּים וְאַסֵּיק שָׁדְיֵהּ בְּאַכְלְבָּא
(פירוש: אוצר של חטים). אֲתָאִי דְּבֵיתְהוּ, אָמְרָה לָהּ לִבְרַתָּהּ: מַאי אַיתִי לָךְ אָבוּךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּל מַאי דְּאַיתֵי, בְּאַכְלְבָּא אַסֵּיק. סָלְקָא, חַזְיֵהּ לְאַכְלְבָּא דְּמַלְיָיָא חִטֵּי וְקָא נַפְקָא
(*) בְּצִינוֹרָא דְּדַשָּׁא. כִּי אֲתָא מִבֵּי מִדְרְשָׁא, אָמְרָה לֵיהּ: בּוֹא וּרְאֵה מֶה עָשָׂה לָךְ
(*) אוֹהֲבָךְ. אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, הֶקְדֵּשׁ הֵן עָלַיִךְ וְאֵין לָךְ בָּהֶן
(*) אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה טשו מיניה. הגבאים היו מתחבאין מלפניו משום כשראה גבאי שגובה לצדקה היה נותן לגבאים כל מה שהיה אצלו: ביתום ויתומה. להזדווגם זו לזו: בצינורא דדשא. שהיה האוצר כל כך מלא עד שהחטים דוחקין ויוצאין לחוץ בנקבים של צינורא דפתחא: אוהבך. הקב''ה שהיתה יודעת שהוא לא נתן כ''כ בו: אלא כאחד מעניי ישראל. משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם ליהנות ממעשה נסים כדאמרינן ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו:
וּבָרוּר הוּא שֶׁצְּדָקַת יָתוֹם וִיתוֹמָה שְׂכָרוֹ גָּדוֹל.
פרק עשירי [קצח]
מִי שֶׁהוּא נִצְרָךְ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל צְדָקָה נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(כתובות סז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִים לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה. לְשֵׁם מַתָּנָה - וְהָא לָא שָׁקִיל? אָמַר רָבָא: לִפְתֹּחַ לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה.
(*) יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, נוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִים מִמֶּנּוּ. הָא לָא שָׁקִיל? אָמַר רַב פַּפָּא: לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ, אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אוֹמְרִין לוֹ: הָבֵא מַשְׁכּוֹן וְטֹל, כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ
(*) דַּעְתּוֹ עָלָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: ''
(*) הַעֲבֵט''
(דברים טו, ח), זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵין רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה; ''תַּעֲבִיטֶנּוּ''
(שם), זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה; ''תַּעֲבִיטֶנּוּ''
(שם), זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ''תַּעֲבִיטֶנּוּ''?
(*) דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
נפש יהודה אין לו. משלו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה: יש לו ואינו רוצה להתפרנס. משלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב. שתזוח דעתו עליו. יגבה לבו לומר שדעתם לחזור ולגבותו הימנו הואיל ותבעוני משכון והם יאמרו טול בלא משכון: העבט. שכתוב בתורה העבט תעביטנו זה שאין לו וכו': דברה תורה. כפל כדרך בני אדם שמדברין כפל ולא תלמוד ממנו כלום:
וְגָרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה: ''אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה'' וגו'
(תהלים מא, ב), אָמַר רַבִּי מוֹנָא: ''אַשְׁרֵי נוֹתֵן אֶל־דָּל'' לֹא כְּתִיב, אֶלָּא: ''אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל'', הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בּוֹ אֵיךְ יְקַבֵּל לִזְכּוֹת בּוֹ. וְרַבִּי מוֹנָא כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה בֶּן טוֹבִים אוֹ בֶּן גְּדוֹלִים שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לִקַּח, הָיָה הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: שָׁמַעְתִּי בִּשְׁבִילְךָ שֶׁנָּפְלָה לְךָ יְרוּשָׁה בִּמְדִינַת הַיָּם, הֵא לְךָ חֵפֶץ זֶה וְכֵיוָן שֶׁאַתָּה נוֹטֵל דָּמֶיהָ אַתָּה נוֹתְנָן לִי. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹתֵן לוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ: בְּמַתָּנָה נְתוּנִים לְךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּךְ כְּתִיב: ''נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר''
(שם קלו, כה) וּבָא זֶה
(*) וְחָטַף אֶת הַמִּצְוָה, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''וּגְמֻלּוֹ יְשַׁלֶּם־ לוֹ''
(משלי יט, יז).
נפש יהודה וחטף. לו שעל הקב''ה מוטל לפרנסו והולך הוא ומפרנסו:
וְהֶעָנִי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ לְקַבֵּל צְדָקָה בַּיּוֹם יִתְּנֶנָּה לוֹ בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל חָנָן בַּר טוֹבִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה וְיִלְמְדוּ הָעֲשִׁירִים מִמֶּנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות נח, ב): עוּלָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ שָׁקְלֵי וַאֲזָלֵי אֲפִתְחָא דְּבֵּי רַב חָנָן בַּר טוֹבִי,
(*) אִיתְנְגִיד רַב חִסְדָּא וְאִיתְנַח. אֲמַר לֵיהּ עוּלָא: וְלָא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דַּאֲמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם''
(יחזקאל כא, יא). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל גּוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל־מָה אַתָּה נֶאְנָח וְאָמַרְתָּ עַל־שְׁמוּעָה כִי־בָאָה וְנָמֵס כָּל־לֵב וְרָפוּ כָל־יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל־רוּחַ וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם ה' אֱלֹהִים''
(שם שם, יב). אֲמַר לֵיהּ: הֵיכֵי לָא אִתְנַח, בֵּיתָא דַּהֲוּוּ קַיְּמִין שִׁתִּין אַפֵייתָא בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וְאַפְיָין לְכָל מָאן דְּצָרִיךְ, וְלָא שָׁקִיל יָדָא מִן כִּיסֵיהּ, דְּסָבַר, אַדְהָכִי וְהָכִי אָתִי עָנִי בַּר־טוֹבִים וְאַדְּמָטוּ לֵיהּ לְכִיסָא - מִכְסִיף; וְתוּ הֲוָה פְתִיחָן לֵיהּ אַרְבָּעָה בָבֵי לְאַרְבַּע רוּחֵי דְעָלְמָא, דְּכָל מָאן דַּהֲוָה עַיֵּל כִּי כָפִין נָפִיק כִּי שָׂבְעֵי, וַהֲוָה שַׁדְיָן לֵיהּ חִיטֵי וְשַׂעֲרֵי אֲבַרָאֵי בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת וְכָל מָאן דַּהֲוָה מִכְסִיף בִּימָמָא הֲוָה אָתֵי בְּלֵילְיָא כָּל דַּהֲוָה צָרִיךְ אָתִי וְשָׁקִיל - וְהַשְּׁתָא
(*) נָפַל לֵיהּ בְּתִילָא וְלָא אִיתְנַח? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיֵּחָרְבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם־לֹא בָּתִּים רַבִּים'' וגו'
(ישעיה ה, ט). חָזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיַּתְבָא דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ:
(*) דַּיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר־צִיּוֹן לֹא־יִמּוֹט'' וגו'
(תהלים קכה, א), מַה הַר צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לְיִשּׁוּבוֹ, אַף בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לְיִשּׁוּבָן.
נפש יהודה אתנגיד רב חסדא ואיתנח. נבהל ונחלש ונאנח: נפל ליה בתילא. שנפל לו ונעשה תל: דיו לעבד להיות כרבו. שהרי בית המקדש חרב שהוא ביתו של הקב''ה:
וְיֵשׁ לְךָ אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל בְּהַלְוָאָה מַמָּשׁ, עַל מַשְׁכּוֹן אוֹ בְּלִי מַשְׁכּוֹן, עַד שֶׁיַּרְוִיחַ לְאֻמָּנוּתוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּמְכֹּר אֶת שֶׁלּוֹ וּפוֹרֵעַ מִיָּד, מִי שֶׁהוּא מֵטִיל לְכִיסוֹ זוֹ הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה בְּלִי חֶסְרוֹן כִּיס, שֶׁאֵינוֹ בּוֹשׁ הֶעָנִי בַּדָּבָר, דְּגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה
(סג, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: גָּדוֹל הַמַּלְוֶה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה צְדָקָה -
(*) וְהַמֵּטִיל לַכִּיס יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
נפש יהודה והמטיל לכיס. שנותן לו מעות להרויח בו למחצה ולשליש:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵלוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין
(סנהדרין עו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וכו'
(*) וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל בְּפֶרֶק ב' בְּפַרְנָסַת עֲנִיִּים.
נפש יהודה והמלוה. כי בהלואה אינו בוש כל כך כמו בצדקה:
וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְנִצְרָךְ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל בִּצְדָקָה, מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ בִּסְחוֹרָה, מוֹכְרִין לוֹ בְּזוֹל וְקוֹנִין מִמֶּנּוּ בְּיֹקֶר. וְאִם רוֹצֶה לַעֲסֹק בִּפְרַקְמַטְיָא, מַלְוִין לוֹ מָעוֹת לַעֲשׂוֹת מֵהֶן סְחוֹרָה וּמִתְעַסְּקִין בִּסְחוֹרָתָן לְהַרְוִיחַ לָהֶם. וְזֶהוּ נִקְרָא ''מֵטִיל
(*) מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם''. וְשִׁבְּחוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וּשְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל ''כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ''
(משלי ג, ט): זֶה הַמְהַנֶּה תַלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. וְדָרְשׁוּ גַּם כֵּן בְּסִפְרֵי: ''עֵץ־ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''
(שם שם, יח), לְלוֹמְדֶיהָ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לַמַּחֲזִיקִים, וְהֵם הַמַּחֲזִיקִים בְּצָרְכֵי הָרַבָּנִים וְתַלְמִידֵיהֶם.
נפש יהודה מלאי. סחורה נותנין לו כדי למכור ולהרויח בה וכן אם נותנין אפי' מעות כדי להשתכר בו נקרא מלאי כלומר שימלא בריוח:
אֲבָל הָרַמָּאִין, שֶׁאֵינָן צְרִיכִין צְדָקָה וּמְקַבְּלִין אוֹתָהּ - עֲוֹנָם עַל רֹאשָׁם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(כתובות סח, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) הַמְסַמֵּא אֶת עֵינָיו וְהַמַּצְבֶּה אֶת כְּרֵסוֹ
(*) וְהַמְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו כְּדֵי לְקַבֵּל צְדָקָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ, אֵינוֹ זָז מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבוֹא לִידֵי כָּךְ.
נפש יהודה המסמא את עיניו. מראה עצמו כאלו עיניו סומין: והמקפח את שוקיו. מראה עצמו כאילו שוקו נכווצת ואין יכול לעשות מלאכה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(סז, ב): רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה הַהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה רָגִיל לִשְׁדוּרֵי לֵיהּ אַרְבָּעָה זוּזֵי כָּל מְעַלֵּי שַׁבְּתָא. יוֹמָא חַד שַׁדְרִינְהוּ נִיהַלֵיהּ בִּיְדָא דְבֵיתְהוּ, אָתָאֵי אָמְרָה לֵיהּ: לָא צָרִיךְ. אֲמַר לָהּ: אֲמַאי? אָמְרָה: שָׁמְעֵי דַּהֲוּוּ אָמְרֵי לֵיהּ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד?
(*) בְּטַלֵּי
(פירוש: מפה) כֶסֶף אוֹ בְּטַלֵּי זָהָב? אֲמַר: הַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין, שֶׁאִלְמָלֵא הֵם
(*) הָיִינוּ חוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־ה''' וגו'
(דברים טו, ט).
נפש יהודה בטלי. כסף , מפות מרוקמים ומצויירים בפשתן ומשי זהב וכסף: היינו חוטאים. כשמעלימין עינינו מן העניים אבל עתה הרמאין גורמין לנו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָרַמָּאִים פּוֹטְרִים אוֹתָנוּ מֵחֲטֹא עִם הַנִּצְרָכִים, לְפִי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁדִין אוֹתָן לְרַמָּאִים, אַל יִמָּנַע אָדָם מִלָּתֵת צְדָקָה לְכָל שׁוֹאֵל, שֶׁטּוֹב לוֹ לְתִתָּהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲפִילוּ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ,
(*) מִשֶּׁיַּעֲלִים עֵינָיו מִמִּי שֶׁהוּא נִצְרָךְ. וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁזָּכָה בְחֶלְקוֹ לְחַלֵּק אֲשֶׁר לוֹ עִם עֲנִיִּים נִצְרָכִים.
נפש יהודה משיעלים עיניו. פן יעלים עיניו והוא הנצרך לצדקה ומי שנותן צדקה לשם שמים בין שיתנו למי שצריך לו צריך או לא צדקתו יעמוד לו ואף אם הוא רואה שמקבל הצדקה רשע כנגדו אל יחשוב בלבו שימנע ממנו הצדקה שאז נראה שלא נתן הצדקה לשם שמים רק בעבור האדם שיכנע תחתיו ויכבדנו כי בודאי רשעת האדם כן שמשלמין רעה תחת טובה יותר ממי שאינו עושה לו טובה וא''כ לעולם לא יתן צדקה. אלא כוונתו להקב''ה לקיים מצותיו ולא יניח הדבר לטבעיות האדם הרע:
פרק אחד עשר [קצט]
הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְשֵׁם שָׁמַיִם אַל יְכַוֵּן בָּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ הֶהָמוֹן וִישַׁבְּחוּהוּ לוֹמַר שֶׁהוּא מְחַלֵּק צְדָקָה, אֲבָל יִתְנֶנָּהּ כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל בְּצִנְעָה. כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, א):
(*) מַאי ''אִם־טוֹב וְאִם־רָע''
(קהלת יב, יד)? דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא. כִּי הָא דְּרַבִּי יַנַּאי חָזְיֵהּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה יָהֵיב זוּזָא לְעַנְיָא בְּפַרְהֶסְיָא. אֲמַר לֵיהּ: טָב דְּלָא יָהַבְתְּ לֵיהּ מִדְיָהַבְתְּ לֵיהּ וּכְסִיפְתֵיהּ. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרֵי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַסֵּתֶר,
(*) דְּקָא מַייתֵי לָהּ לִידֵי חֲשָׁדָא.
נפש יהודה מאי אם טוב ואם רע. דמשמע על הטובה שעשה מביאו במשפט: דקא מייתי לה לידי חשדא. שיאמרו שמזנה עמה:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבָבָא בַּתְרָא
(ט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, דְּאִלּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כְּתִיב: ''כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי
(*) הָאַף וְהַחֵמָה''
(דברים ט, יט) וְאִלּוּ בָּעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר כְתִיב: ''מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה־אָף'' וגו'
(משלי כא, יד).
נפש יהודה האף והחמה. ב' לגיונות קשים הם ליפרע מן החוטאים:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַבּוֹנֶה
(קד, א): אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אָתוּ דַּרְדְּקֵי הָאִידְנָא בְּבֵי מִדְרָשָׁא וְאָמְרוּ מִילֵי, דַּאֲפִילוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נּוּן לָא אִתְמַר כְּוָּתֵיהוּ: א''ב -
(*) אָלֶף בִּינָה. ג''ד - גְּמוֹל דַּלִּים.
(*) מַאי טַעְמָא פָּשְׁטָא כְּרָעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דָלֶת? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחַר דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פָּשְׁטָא כְּרָעֵיהּ דְּדָלֶת לְגַבֵּי גִימֶל?
(*) דְּלִימְצֵי
(*) לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ וְלָא לִצְעוּרֵי. מַאי טַעְמָא מְהַדֵר אַפֵּיהּ דְּדָלֶת מִגִּימֶל? דְּלִתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָה, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִיכְסִיף מִינֵיהּ. ה''ו זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ז''ח ט''י כ''ל - אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָ'ן אוֹתָךְ וְחָ'ן אוֹתָךְ
(*) וּמֵטִ'יב לָךְ וְנוֹתֵן לָךְ יְ'רוּשָׁה וְקוֹשֵׁר לָךְ כֶּ'תֶּר לָ'עוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אלף בינה. למד תורה: מאי טעמא פשטא כרעיה דגימ''ל לגבי דל''ת. ולא לגבי בי''ת ומאי טעמא פשוט כרעיה דדלי''ת לגבי גימ''ל ולא לגבי ה''א שמושכת קצת לגבי גימ''ל: דלימצי ליה נפשיה. העני, ולא יטריחנו לרוץ אחריו: ה''ו. כמו אני והו שמות הם: ומטיב לך. היינו טי''ת. ירושה היינו יו''ד. כתר היינו כ'. לעוה''ב היינו למ''ד:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַנּוֹתֵן צְדָקָה בַסֵּתֶר הוּא טוֹב, יֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת גְּדוֹלָה הֵימֶנָּה - אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא מְקַבֵּל, כְּעוּבְדָא דְרַבִּי אַבָּא, דְּגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סז, ב): רַבִּי אַבָּא הֲוָה צַיֵּיר בְּסוּדְרֵיהּ זוּזֵי וְשָׁדֵי לְאַחוֹרֵיה וּמַמְצֵי לְנַפְשֵׁיהּ בֵינֵי עֲנִיֵי
(*) וּמַצְלִי עֵינֵיהּ מֵרַמָּאֵי.
נפש יהודה ומצלי עיניו. ומטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ועושה עצמו כעני ויתירה והעניים באים ומתירים:
אוֹ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֶעָנִי מִמִּי נוֹטְלָהּ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: מַר עוּקְבָא הֲוָה הַהוּא עַנְיָא בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רָגִיל כָּל יוֹמָא דְּשָׁדֵי אַרְבָּעָה זוּזֵי בְּצִינוֹרָא
(*) דְּדַשָּׁא.
(*) יוֹמָא חַד, אֲמַר: אֵיזִיל וְאֶחֱזֵי מָאן קָא עָבַד הַאי טִיבוּתָא. הַהוּא יוֹמָא
(*) נָגַהּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא בֵּי מִדְרָשָׁא,
(*) אֲמַר: מָאן דְּדָמֵי עֲלֵי כְּגוּפָאֵי
(*) אַדְבַּר. דָּבְרָהּ לִדְבֵיתְהוּ בְּהַדֵיהּ.
(*) כֵּיוָן דַּחֲזִנְהוּ דְּקָא מַצְלוּ לָהּ לְדַשָּׁא, נָפַק בַּתְרַיהוּ. רָהוּט וְקָם בְּהַהוּא אַתּוּנָא דַּהֲוָה גְּרִיפָא נוּרָא. הֲווּ קָא מִקְלְיָּן כְּרָעֵיהּ דְּמַר עוּקְבָא. אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: שְׁקֵיל כְּרָעֵיךְ וְאוֹתֵיב אַכְּרָעִי.
(*) חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא שְׁכִיחָא בְּגוֹ בֵיתָאִי וּמְקָרְבָא אַהֲנְיָתִי.
(*) וּמַאי כֻּלֵּי הַאי? אֲמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה, אֲמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא; וַאֲמְרֵי לָהּ אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ
(*) וְאַל יַלְבִּין פְנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מִנָּא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ''
(*) הִוא מוּצֵאת'' וגו'
(בראשית לח, כה).
נפש יהודה דדשא. חור שבמפתן הדלת וציר הדלת סובב בו וציר הוא עץ מהדלת עצמו כמין יתד ותחוב בחור שבמפתן למעלה ולמטה: יומא חד. אמר העני שיתן לבו לדעת מי עשה לו הטובה הזאת: נגה. איחר מר עוקבא וכו': אמר. מר עוקבא כשבא מבית מדרשו לביתו מאן דרחים לי כגופי כלומר אשתו: אדבר. אנהיגה עמי ליתן לעני כמו שרגיל ליתן לו: כיון דחזנהו. כיון שראה העני בבית דקא מצלו שהטו מר עוקבא ואשתו הדלת להשליך המעות לתוך צנורא דדשא נפק לראות מי הוא, רהוט מר עוקבא ואשתו וקם בההוא אתונא ועמדו להחבא עצמם בתנור אחד דהוה גריפא נורא שמחממין אותו לאפות בו פת וכשהוא חם אז גורפין ממנו גחלים ליתן בו הפת: חלש דעתיה. שאשתו היא צדקת ממנו אמרה ליה אנא שכיחנא בגו ביתאי ועניים מוצאים אותי ואני נותן להם מאכל לאכול מיד ואתה נותן ממון ויטרחו לקנות מזון בהם: ומאי כולי האי. למה להם לברוח ולסכן עצמם ליכנס בתנור: ואל ילבין. ואם העני היה רואה אותו היה מתבייש ממנו: היא מוצאת. לישרף והיא שלחה וגו' אע''פ שבאת לישרף לא גלתה הדבר אא''כ יגלה הוא ואם לא יגלה תהא נשרפת:
וְזוֹ גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם - הַנּוֹתֵן צְדָקָה בַּסֵּתֶר לְאָדָם הָגוּן, שֶׁהוּא גַּבַּאי נֶאֱמָן שֶׁל צְדָקָה, לְהַנִּיחָהּ בַּקֻּפָּה וִיחַלְּקֶנָּה הַגַּבַּאי כְּפִי דַּעְתּוֹ, שֶׁזֶּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ וְגַם הַנּוֹטְלָהּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלָהּ, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ה מֵחֵלֶק זֶה
(סימן קצג) וְעַל צְדָקָה כָּזוֹ נֶאֱמַר: ''וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת''
(משלי י, ב).
פרק שנים עשר [ר]
הַנָּשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבַּיִת רְגִילוֹת יוֹתֵר לְחַלֵּק צְדָקָה לָעֲנִיִּיִם, כִּדְאִיתָא לְעֵיל
(סימן קצט), בִּדְבִיתְהוּ דְּמַר עוּקְבָא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(תענית כג, א): אַבָּא חִלְקִיָּה בַר בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְעַגֵּל הֲוָה. זִמְנָא חָדָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא, שָׁדְרוּ רַבָּנָן זוּגָא דְּרַבָּנָן לְגַבֵּיהּ לְמִיבָּעֵי רַחֲמֵי וּלֵיתֵי מִטְרָא. אָזְלוּ לְבֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ. אָזְלוּ לְגַבֵּיהּ לְדַבְּרָא
(לשדה), אַשְׁכְּחוּהוּ דַּהֲוָה
(*) רָפִיק בְּדַבְּרָא. יָהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָמָא
(*) וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּי.
(*) בְּפַנְיָא הֲוָה מְלַקֵּט צִיבֵי. כִּי אֲתָא, דָּרָא צִיבֵי אַחַד כַּתְפֵיהּ וּגְלִימָא אַחַד כַּתְפֵיהּ.
(*) כֻּלֵּי אוֹרְחָא הֲוָה שָׁלִיף דָלִינְהוּ לְמָנֵיה, כִּי מָטָא לְמָתָא נָפְקָא דְּבֵיתְהוּ לְאַפֵיהּ כִּי מְקַשְׁטָא, כִּי מַטָּא לְבֵיתֵיהּ עַיְילָה דְּבֵיתְהוּ בְּרֵישָׁא וְהָדַר עַיִיל אִיהוּ אַבַתְרָהּ. אֵיתִיב, כָּרִיךְ רִיפְתָא וְלָא אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנָן ''
(*) אֲתוּ כַּרְכֵי בְּהַדִּי''. פָּלִיג רִיפְתָא לִינוּקֵיהּ, יָהַב לֵיהּ לִקְשִׁישָׁא חֲדָא וּלְזוּטְרָא תַּרְתֵי. בָּתַר הָכֵי אֲמַר לָהּ לִדְבֵיתְהוּ: יְדַעְנָא דְּרַבָּנָן אֲמָטוּל
(בשביל) מִטְרָא אָתוּ,
(*) קוּמִי נִסְלֵיק לְאִיגְרָא וְנִבָּעֵי רַחֲמֵי, אֶפְשָׁר דְּמִרַצֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָתֵי מִטְרָא קָאֵי אִיהוּ בְהַאי זָוִיתָא וּדְבֵיתְהוּ בְּהַאי זָוִיתָא קָדִים וְסָלֵיק עַנָּנָא
(*) מִזָוִיתָא דִדְבֵיתְהוּ. נָחֵית וְאָתֵי. אֲמַר לְהוּ: אֲמַאי אָתוּ רַבָּנָן? אָמְרוּ לֵיהּ: שְׁדַרוּנָן רַבָּנָן לְגַבֵּי דְּמַר לְמִבָּעֵי רַחֲמֵי לְמֵיתֵי מִטְרָא. אָמַר לָהֶם: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם
(*) שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה.
נפש יהודה רפיק בדברא. עודר בשדה: ולא אסבר להו אפיה. לא החזיר להם פניו: בפניא. לפנות ערב כשהלך לביתו נקיט ציבי עצים ונשאן על חד כתפיה וגלימא שהיה לו על השני: כל אורחא. כל הדרך לא היו מנעלים ברגליו וכשבא למים שהלכו בתוכו שם המנעלים ברגליו: אתו כריכו בהדאי. בואו ואכלו עמי: קומי נסליק. אמר לאשתו קומי ונלכה לעליה להתפלל בטרם שידברו רבנן אלי שאתפלל וכדי שלא יחזיק טובה לעצמו שעל ידי תפלתו בא הגשם: מזויתא דדביתהו. מאותו רוח זוית שהיתה אשתו עומדת ומתפללת באו העבים תחלה שנענית תחלה: שלא הצריך אתכם. לתפלתי שכבר באו העבים והגשם:
אָמְרוּ לֵיהּ: יַדְעֵינָן דְּמִטְרָא
(*) מֵחְמָתֵיהּ דְּמַר הוּא דְּאָתָא, אֶלָּא אֵימָא לָן כָּל
(*) הַנֵּי דִּתְמִיהָא לָן. מַאי טַעְמָא כִּי יַהֲבֵינָן לֵיהּ שְׁלָמָא לָא אִסְבַּר לָן מַר אַפֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ:
(*) אֲגִיר יוֹמָא הֲוָאִי, אַמִּינָא: לָא אִיפְגַר
(פירוש: לא אבטל). אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) מַאי טַעְמָא דָּרָא מַר צִיבֵי אַחַר כַּתְפֵיהּ וּגְלִימֵיהּ אַחַד כַּתְפֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה,
(*) לְהָכֵי שָׁאַלְתִּיהָ וּלְהָכֵי לָא שָׁאַלְתִּיהָ. אָמְרֵי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא כֻּלֵּי אוֹרְחָא לָא סִיֵּם מַר מְסַאנֵיהּ וְכִי מָטָא לְמַיָּא סִיֵּים מְסַאנֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: כֻּלֵּי אוֹרְחָא קָא חַזִינָא,
(*) בְּמַיָּא לָא חֲזִינָא
(*) מַאי טַעְמָא כִּי מָטָא מַר לְהִיזְמֵי וְהִיגֵי דָלִינְהוּ לְמָנֵיהּ? אָמַר לְהוּ:
(*) זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵינָה מַעֲלֶה אֲרוּכָה. מַאי טַעְמָא נָפְקָא דְבִיתְהוּ
(*) כִּי מְקַשְׁטָא? שֶׁלֹּא אֶתֵּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. מַאי טַעְמָא עַיְילָה הִיא בְרֵישָׁא וּמַר אַבַּתְרָהּ? אֲמַר לְהוּ:
(*) דְּלָא בָּדְקִיתוּ לִי. מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר לָן מַר ''כְּרִיכוּ רִיפְתָא בְּהַדִי''? אֲמַר לְהוּ: לָא הֲוָה נְפִישָׁא לָן רִיפְתָא וַאֲמֵינָא: לָא אַחֲזִיק בְּהוּ בְּרַבָּנָן
(*) טוֹבַת חִנָּם. מַאי טַעְמָא יְהַב מַר
(*) לִקְשִׁישָׁא חֲדָא וּלְזוּטְרָא תַּרְתֵּי? הַאי קָאֵי בְּבֵיתָא וְהַאי קָאֵי בְּבֵי כְנִישְׁתָא. מַאי טַעְמָא קָדְמָא סָלְקָא הַהִיא עַנָּנָא מֵהַהִיא זָוִיתָא דַהֲוָה קַיימָא דְּבֵיתְהוּ דְּמַר? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם
(*) דְּאִיתְתָא שְׁכִיחָא בְּבֵיתָא וּמְקַרְבֵי הַנְיָתָהּ.
נפש יהודה מחמתיה דמר. בשבילך שהתפללת: הני. מילי , דברים שראינו ממך: אגיר יומא. שכיר יום הייתי אמינא לא איפגר לא אתבטל ממלאכתי כמו כי אפגירו רבנן: מאי טעמא דרא מר. נשא מר העץ ולא נתת הגלימא תחתיו שאז טוב לישא המשא עליו: להכי שאילתיה. להתעטף בו ולא לישא עליו ציבי ולקרוע: במיא לא חזינא. על מה אני דורס שמא אדרוס על קוץ או ישכני דג או נחש ע''כ עשיתי המנעלים ברגלי: מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי. במקום שיש קוצים ודרדרים הגבהת לבגדיך אדרבה טוב שיתחבו בבגדך ויקרעו ולא בבשרך: זה מעלה ארוכה. אם קורעין בבשרי עתיד לרפאות ואין נחסר כלום אבל בבגד אי אפשר להיות שלם אם נקרע כבראשונה. ארוכה רפואה: כי מקשטא. בבגדים נאים ותכשיטי אשה: דלא בדקיתו לי. אין אני מכיר אתכם אם כשרים או פרוצים ואמר מר לעולם יהיו בעיניך כל אדם כלסטים: טובת חנם. דאינהו לא הוו אכלי דחזו דלית לי ריפתא וקא מחזיקנא בהו טובת חנם: לקשישא. לנער הגדול חד חתיכה לחם ולקטן שתי חתיכות אמר להם זוטרא קאי בי כנישתא קמי רביה ולא אתי כל היום לבית ואינו יכול לאכול כל פעם שירצה והגדול הוא בבית ויכול לאכול כל פעם שירצה: דאיתתא שכיחא בביתא. כל שעתא וכי מצריך עניא מידי אזלא ויהבית ומקרבא הנייתא שהיא נותנת מזונות לאכול מיד ואני מעות:
וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת יְהֵא מוּכָן הַפַּת בַּבַּיִת, שֶׁתִּתֵּן הָאִשָּׁה לֶעָנִי, הָיְתָה אַחַת מֵעֶשֶׂר תַּקָּנוֹת שֶׁתִּקֵּן עֶזְרָא, שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה
(פב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחִבּוּר כִּבּוּד סֵפֶר תּוֹרָה
(סימן קל). וְהַתַּקָּנָה בְּדָבָר זֶה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא פַּת חַמָּה מְצוּיָה לָעֲנִיִּים בַּבֹּקֶר וְכַאֲשֶׁר תִּפְרֹס לָרָעֵב לַחְמָהּ תִּתֵּן לוֹ לֶחֶם חֲמוּדוֹת וּתְנַחֲמֶנּוּ בִּדְבָרֶיהָ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְדֶרֶךְ חֶסֶד וְרַחֲמִים.
פרק שלשה עשר [רא]
הַצְּדָקָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת עִם דִּבְרֵי נִחוּמִים בְּדֶרֶךְ חֶסֶד וְרַחְמָנות נִקְרָא ''גְּמִילוּת חֲסָדִים'', וּשְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה כִּשְׂכַר הַדְּבָרִים שֶׁנִּקְרְאוּ ''גְּמִילוּת חֲסָדִים'', כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ''וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא''
(בראשית כו, יב) וְכִי זָרַע יִצְחָק דָּגָן? חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא לָקַח מָמוֹנוֹ וְזָרַע צְדָקָה לָעֲנִיִּים, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד''
(הושע י, יב). מַאי ''לְפִי־חֶסֶד''? רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁשְּׂכַר צְדָקָה זוֹ מְרֻבֶּה כִּשְׂכַר
(כשאר) גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁגְּמִילוּת חֲסָדִים גְּדוֹלָה מִן הַצְּדָקָה, אִם תִּזְרְעוּ מְעַט לִצְדָקָה תִּקְצְרוּ הַרְבֵּה
(*) לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד''.
נפש יהודה לפי גמילות חסדים. שבצדקה צדקה הוא המעות וגמילות חסד שבה שנותן צדקה למי שהגון הוא ובן טובים ושולח אותה לביתו ולא ימתין עד שיבא אליו ויתבייש על ידו למי שנותנה וכן כל הדינים שיש בה אז נוטל השכר לפי אותו חסד שעשה בצדקה זו:
וְעַל צְדָקָה כַּזֹּאת אָמְרוּ בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(סוכה מט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'' וגו'
(תהלים לג, ה). שֶׁמָּא תֹּאמַר
(*) כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ יִקְפֹּץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים''
(שם לו, ח). יָכוֹל אַף לִירֵא שָׁמַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם'' וגו'
(שם קג, יז).
נפש יהודה כל הבא לקפוץ. לעשות צדקה וחסד כמו שהוא רוצה רק להתגאות בה ועל נתינתו נתבייש העני שמספיקין לו לעשות וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך ת''ל מה יקר חסדך אלהים כשהוא צדיק ויקר לאלהים ויתן לבו לשמים וירדוף אחריה ככל דין גמ''ח לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים אז יישר ה' דרכיו:
זוֹהִי צְדָקָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֶסֶד וְעַל זֹאת נֶאֱמַר: ''רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד''
(משלי כא, כא). וְזוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר'' וגו'
(תהלים יא, ז).
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא
(יז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר
(ישעיה לב, כ)? כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים זוֹכֶה
(*) לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים; וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, דִּכְתִיב: ''זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד''; וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי כָּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם''
(שם נה, א). ''מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל'' וגו', וְזוֹכֶה לְנַחֲלָה כְּיוֹסֵף, דִּכְתִיב, דִּכְתִיב: ''בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ''
(דברים לג, יז) וְזוֹכֶה לְנַחֲלָה כְּיִשָׂשכָר, דִּכְתִיב: ''יִשָּׂשכָר
(*) חֲמֹר גָּרֶם''
(בראשית מט, יד). וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: אוֹיְבָיו נוֹפְלִין לְפָנָיו כְּיוֹסֵף, דִּכְתִיב: ''בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי־אָרֶץ''
(דברים לג, יז). וְזוֹכֶה לְבִינָה כְּיִשָׂשכָר, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה־ יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל''
(דברי הימים־א יב, לב).
נפש יהודה לנחלת שני שבטים. דהכי משמע רגליכם ישלחו בנחלת שור וחמור יוסף ויששכר: חמור גרם. מתרגמי' עתיר בנכסין:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דַעֲבוֹדָה זָרָה
(ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל־כָּל־מַיִם'' וגו'? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְלֹא הֵם מְסוּרִין בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי'' וגו'; וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה''; וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי כָּל־צָמֵא'' וגו'. ''מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל'' וגו', תָּאנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂוֹי.
נפש יהודה אשריכם וגו'. משלחי רגל , שמשלחים ומשליכים רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם:
וְגָרְסִינָן בְּחֻפַּת אֵלִיָּהוּ רַבָּה: הַנּוֹתֵן צְדָקָה עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב כְּנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים'' וגו'
(ישעיה לג, טו) וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ: ''הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן''
(שם שם, טז) וּכְתִיב: ''מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ'' וגו'
(שם שם, יז). וְכָל הָעוֹשֶׂה צְדָקוֹת נִקְרָא ''יְשַׁר דֶּרֶךְ'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ''
(משלי יא, ה). וְהָעוֹשֶׂה צְדָקוֹת נוֹטֵל שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו''
(תהלים פה, יד); כְּשֶׁאָדָם יוֹרֵד יָמִים וּנְהָרוֹת וְהוֹלֵךְ דְּרָכִים וּמִדְבָּרוֹת
(*) וּנְוֵה לִסְטִים וְחַיּוֹת - צִדְקָתוֹ הוֹלֶכֶת עִמּוֹ וּמְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רַע וּמוֹרֶה אוֹתוֹ דַּרְכֵי יֹשֶׁר וְשׁוֹמֶרֶת פְּעָמָיו שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ. בָּעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ''
(ישעיה נח, ח); כְּשֶׁיִּפָּטֵר אָדָם מִן הָעוֹלָם וּבְיָדוֹ צְדָקוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הוֹלְכִין לְפָנָיו לָתוּר לוֹ מְנוּחָה וְיִהְיוּ לוֹ מְלִיצֵי יֹשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא יַנִּיחוּ מְקַטְרֵג לְקַטְרֵג עָלָיו, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ'' וגו'
(איוב לג, כג).
נפש יהודה ונוה לסטים. מקום מדורת לסטים וחיות רעות כגון במדבר:
לָמַדְנוּ שֶׁהַצְּדָקָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֶסֶד יֵשׁ לָהּ זְכוּת הַרְבֵּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
פרק ארבעה עשר [רב]
גְּדוֹלָה הַצְּדָקָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְדַשׁ בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט'' וגו'
(ישעיה ה, טז) וְכִסֵּא כְבוֹדוֹ הוּכַן בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ''
(תהלים פט, טו). וַאֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, נִתְבָּרְכוּ בִצְדָקָה. אַבְרָהָם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן'' וגו' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וגו' ''אֲשֶׁר־דִבֶּר עָלָיו''
(בראשית יח, יט), מַאי ''אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו''? בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל''
(שם כד, א). יִצְחָק מִנַּיִן? דִכְתִיב: ''וַיִּזְרַע וגו' וַיְבָרֲכֵהוּ ה'''
(שם כו, יב); וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה''
(הושע י, יב). יַעֲקֹב מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר'' וגו'
(בראשית כח, כב); וְנִתְבָּרֵךְ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד''
(שם ל, מג). וְדָוִד הַמֶּלֶךְ שִׁבְּחוֹ הַכָּתוּב בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ''
(שמואל־ב ח, טו).
וּגְדוֹלָה צְדָקָה יוֹתֵר מִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת, דְּגָרְסִינָן בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(סוכה מט, ב): אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: גְּדוֹלָה צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
(*) נִבְחָר לַה' מִזָּבַח''
(משלי כא, ג).
נפש יהודה נבחר לה' מזבח. הכל בכלל זבח חטאת ואשם ועולה ושלמים כלם נקראים זבח:
וְהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁיִּגָּלֶה בִמְהֵרָה, עָתִיד לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק'' וגו'
(תהלים עב, ב). וּבְיָמָיו יִהְיֶה שָׁלוֹם וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה''
(שם עב, ג).
וְהַנּוֹתֵן צְדָקָה - הָעֲנִיִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי שֹׁמֵעַ אֶל־ אֶבְיוֹנִים ה'''
(שם סט, לד) וּכְתִיב: ''קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב'' וגו'
(שם לד, יט) וּכְתִיב: ''
(*) בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא''
(איוב כט, יג).
(*) וְהוּא יְבֹרָךְ בְּנִדְבַת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''טוֹב־עַיִן הוּא יְבֹרָךְ''
(משלי כב, ט). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ'' וגו'
(דברים טו, י).
נפש יהודה ברכת אובד. שאבד וירד מנכסיו אמר איוב עלי תבוא ברכתו כי עשיתי עמו צדקה: והוא. הנותן צדקה יבורך ע''י העניים בעבור נדבתו שנתן להם:
וְהַצְּדָקָה שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל הִיא גְדוּלָה וְרוֹמְמוּת לְיִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, ב): תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו; בָּנַי, מַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי
(*) וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת''
(משלי יד, לד)? נַעֲנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: ''צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ''
(דה"א יז, כא); ''וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת''. [כָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין חַטָּאת הוּא לָהֶם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא לְהִתְגַּדֵּל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דִּי־לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי''
(עזרא ו, י). וּמָאן דְּעָבִיד הָכֵי לָאו מֵעַלְיוּתָא הוּא - וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר: סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה כְּדֵי שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה בָהּ לָעוֹלָם הַבָּא הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר? לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם. נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: ''תְּרוֹמֵם גּוֹי'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד'' וגו'; ''וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'', כָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין חַטָּאת הוּא לָהֶם, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָם, תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ''
(דניאל ד, כד). נַעֲנָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר: ''צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי'', וְכָל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בַּגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ'' וגו'
(משלי כא, כד). וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''
(צפניה א, טו). אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן צְרִיכִין אֲנוּ לְמוֹדָעִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: ''צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי'' וגו'; ''וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'', חַטָּאת הוּא לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא לְחָרֵף אוֹתָנוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי־חֲטָאתֶם לַה' וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ''
(ירמיה מ, ג). רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: ''צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל - וּלְאֻמִּים חַטָּאת. אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה מִדְּבָרַי וּמִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁהוּא נוֹתֵן צְדָקָה וָחֶסֶד לְיִשְׂרָאֵל וּלְאֻמִּים חַטָּאת].
(הקטע המסוגר הושמט ע"י הצנזור, והושלם ע"פ דפו' ראשונים).
נפש יהודה וחסד לאומים. חסד שהעובדי כוכבים ומזלות עושים חטאת להם כי אין עושין אלא להתפאר בהם:
עַל כֵּן יְהֵא אָדָם זָרִיז בִּצְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיַצִּילֵהוּ מִכָּל צָרָה וִיהֵא לוֹ לְעֶזְרָה וּגְדוּלָה וְרוֹמְמוּת לְיִשְׂרָאֵל.
החלק השלישי בגבית הצדקה וסדר חלוקה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְרָקִים
פרק ראשון [רג]
הַצְּדָקָה נִגְבֵּית וְנֶחְלֶקֶת בִּשְׁנֵי דְרָכִים עַל־יְדֵי הַגַּבָּאִים: הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, בְּמָעוֹת הַבָּאוֹת לַקֻפָּה לְחַלְּקָם בִּזְמַנִּים יְדוּעִים; וְהַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי, בַּתַּמְחוּי, לָתֵת מְזוֹנוֹת בְּכָל יוֹם לַדַּלִּים שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם דָּבָר לֶאֱכֹל. וְסִדְּרוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּזֶה הָעִנְיָן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה. נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם; וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה,
(*) כְּדֵינֵי מָמוֹנוֹת.
(*) תַּמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי
(*) שֶׁגִּבּוּיָהּ וְחִלּוּקָהּ שָׁוֶה. תַּמְחוּי נִגְבֵּית בְּכָל יוֹם,
(*) (*) קֻפָּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. תַּמְחוּי לָעֲנִיֵּי עוֹלָם, קֻפָּה לַעֲנִיֵּי הָעִיר. וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר
(*) לַעֲשׂוֹת קֻפָּה תַּמְחוּי וְתַמְחוּי קֻפָּה וּלְשַׁנּוֹתַן לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
נפש יהודה כדיני ממונות. שצריכין לעיין ולתת לכל אחד כפי טפליו התלויים בו: תמחוי. היא קערה גדולה ובתוכה כמה קערות קטנות ונותנין שם מאכלים הרבה: שגבויה. של התמחוי וחלוקה לעניים שוה בכל יום ויום לפיכך אין גיבויה בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק: קופה. כלי שנותנין בו מעות: קופה מערב שבת לערב שבת. כלומר בכל ערב שבת: לעשות קופה תמחוי. לחלק לכל עניי עולם אם ירבו עליהן:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָנִים וְאֵין צְרִיכִין לָתֵת חֶשְׁבּוֹן כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(ט, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) אֵין מְחַשְּׁבִין בַּצְּדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה וְלֹא בַּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִים, וְאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ''וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת־הַכֶּסֶף עַל־יָד לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה'' וגו'
(מלכים־ב יב, טז) - עִם כָּל זֶה יִהְיוּ זְהִירִין בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי חֲשָׁד, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(ח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: גַּבָּאֵי צְדָקָה
(*) אֵין רַשָּׁאִין לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה,
(*) אֲבָל פּוֹרֵשׁ זֶה לְשַׁעַר וְזֶה לַחֲנוּת וְגוֹבִין. מָצָא מָעוֹת בַּשּׁוּק
(*) לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֲבָל נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה וּכְשֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם. תָּנוּ רַבָּנָן: גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק,
(*) פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, גַּבָּאֵי תַמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק, מוֹכְרִים לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִין לְעָצְמָן. תָּנוּ רַבָּנָן: מָעוֹת שֶׁל צְדָקָה אֵין מוֹנִים אוֹתָן
(*) שְׁתַּיִם, אֶלָּא אֶחָד אֶחָד.
נפש יהודה אין מחשבין. עמהם , להיכן נתתם המעות שגביתם: שאין ראיה לדבר. דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגזברי הקדש וכו': אין רשאין. לפרוש זה מזה מפני החשד שלא יאמרו זה שגובה יחידי דעתו לגנוב: אבל פורש זה. לגבות מהחנויות וזה פורש לגבות מיושבי שער ובלבד שיראו שניהם כאחד: לא יתנם לתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב: פורטין. הפרוטות של נחושת שגבו ליקח בהן דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות לאחרים פורטין ואין פורטין לעצמן מדינרי כסף שיש לו פן יחשדוהו שפורטן בזול: שתים. שלא יחשדוהו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחד:
וְכָל זֶה שֶׁאָמְרוּ, לֹא לְפִי שֶׁאֵינָם נֶאֱמָנִים, שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לְמַנּוֹת גַּבָּאֵי צְדָקָה אֶלָּא אֲנָשִׁים טוֹבִים וְנֶאֱמָנִים, אֲבָל זוֹ עֵצָה טוֹבָה הִיא לָהֶם כְּדֵי לְסַלֵּק עַצְמָם מִן הַחֲשָׁד. וְאִם מָצִינוּ בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁחָשְׁדוּ בְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֲשֶׁר לֹא קָם כָּמוֹהוּ, וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ וְגַם שֶׁהָיָה גּוֹנֵב כֶּסֶף הַמִּשְׁכָּן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְתַעֲנִיּוֹת
(יא, ב) וּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(לד, א): (*) בַּמֶּה שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלוּאִים? בְּחָלוּק
(*) שֶׁאֵין בּוֹ אִמְרָא - כָּל שֶׁכֵּן בְּאַחֵר. עַל כֵּן יָעֲצוּ רַבּוֹתֵינוּ לְגַבָּאֵי צְדָקָה שֶׁיְּהוּ זְהִירִים בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
נפש יהודה במה שימש משה. דאלו באהרן כתיב בגדי כהונה דכתיב והלבשתם שבשעה שהיה אהרן עובד היה לבוש בגדי כהונה ועובדת משה גזירת הכתוב הוא ובגדי כהונה לא מצינו בו ומסתמא אין הדבר כשר שיהיה עובד בבגדים של חול שיוצא בהן לשוק: שאין בו אמרא. שפה כפל שלא יחשדוהו שתחב בו מעות משום והייתם נקיים מה' ומישראל. בחלוק לבן , של פשתן עשוי לשם כך:
וְסֵדֶר הַחֲלוּקָה כָּךְ הוּא: הַדָּחוּק שַׁבַּדָּלִים שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס בְּכָל יוֹם מִן הַתַּמְחוּי, נוֹתְנִין לוֹ בְּכָל יוֹם, עֶרֶב וָבֹקֶר, מְזוֹנוֹת; וּמִי שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מִן הַקֻּפָּה, נוֹתְנִין לוֹ מָעוֹת לְהוֹצָאַת שִׁבְעַת יָמִים,
(*) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת. וְלֹא יִטְּלֶנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, דְּתַנְיָא: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָזוֹן אַרְבַּע עָשָׂר סְעוּדוֹת לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.
נפש יהודה חמש עשרה סעודות. כפל לשבת שאוכלין יותר משום נשמה יתירה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבּוֹדְקִין אַחַר הַמְבַקֵּשׁ כְּסוּת אִם צָרִיךְ לוֹ, שֶׁמָּא יַעֲרִים, אֵין בּוֹדְקִין אַחַר הַמְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ט, א): אָמַר רַב הוּנָא:
(*) בּוֹדְקִין לַמְּזוֹנוֹת
(*) וְאֵין בּוֹדְקִין לַכְּסוּת. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא: ''הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ''
(ישעיה נח, ז), ''
(*) פָּרוֹשׂ'' כְּתִיב: ''כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ''
(שם) לְאַלְתַּר. וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, הַאי מִבְזֶה וְהַאי לָא מִבְזֶה. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: בּוֹדְקִין לַכְּסוּת וְאֵין בּוֹדְקִין לַמְּזוֹנוֹת. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא: ''הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ'', פְּרֹשׂ יָדְךָ וְהַב לֵיהּ; וְהָכָא כְּתִיב: ''כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ'',
(*) לִכְשֶׁיֵּרָאֶה לְךָ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא הַאי
(*) קָא מִצְטַעֵר וְהַאי לָא קָא מִצְטַעֵר. תַּנְיָא כְוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אָמַר ''כַּסּוּנִי'' - בּוֹדְקִין אַחֲרָיו, ''פַּרְנְסוּנִי'' - אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו.
נפש יהודה בודקין למזונות. אם בא עני ואמר פרנסוני בודקין שלא יהא רמאי: ואין בודקין לכסות. אם בא ערום ואמר כסוני לוקחין כסות מיד: פרוש כתיב. משמע דרוש וחקור תחלה לכשיראה לך שאינו רמאי אבל כי תראה מיד כשתראה שהוא ערום וכסיתו ואין צריך לבדוק: לכשיראה לך. בבדיקה ובירור שאין לו כסות: קא מצטער. רעב יש בו צער מה שאין כל כך בכסות:
לְפִיכָךְ כָּל אִישׁ הַתּוֹבֵעַ מְזוֹנוֹת אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת בָּרָעָב, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לָאָדָם שֶׁנִּזְדַּמֵּן לְנָחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, כִּדְאִיתָא לְעֵיל בַּחֵלֶק הַשֵּׁנִי
(סימם קצא). וְנוֹתְנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הָרָאוּי לוֹ, כִּדְאִיתָא לְעֵיל וְיֵחָשֵׁב לָהֶם לִצְדָקָה.
פרק שני [רד]
הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל חֶלְקֵי הַצְּדָקָה הִיא הַנִּתֶּנֶת לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְעַל כֵּן מַקְדִּימִין נְתִינָה זוֹ לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָן וּלְכָל דִּבְרֵי צְדָקָה. לְפִיכָךְ אִם גָּבוּ מָעוֹת לְכָל דְּבַר מִצְוָה, וַאֲפִילוּ לְבִנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת, יְכוֹלִין לְשַׁנּוֹתָם וְלִתְּנָם לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ לִקְנוֹת הַדְּבָרִים הַצְּרִיכִים לִבְנִיַּת הַבַּיִת - מוֹכְרִין אוֹתָם לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, שֶׁהוּא נִקְרָא מִצְוָה רַבָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, א): אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵיהּ דְּשְׁבֹר מַלְכָּא שָׁדְרָא אַרְנְקָא דְּדִינְרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אָמְרָה לֵיהּ: לֶיהֶווּ לְמִצְוָה רַבָּה. יָתִיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵין בָּהּ: מַאי הִיא ''מִצְוָה רַבָּה''? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה:
(*) אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים וַאֲפִילוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, שְׁמַע מִינָהּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים מִצְוָה רַבָּה הִיא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָארִי: מִנָּא הָא מִילְתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן: פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים מִצְוָה רַבָּא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ''וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי''
(ירמיה טו, ב), וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְאֻחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵרוֹ. חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת, אִבָּעִית אֵימָא קְרָא וְאִבָּעִית אֵימָא סְבָרָא. אִבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא,
(*) הָא קָא מִינְוִיּל וְהָא קָא לָא מִינְוִיּל: וְאִבָּעִית אֵימָא קְרָא: ''
(*) יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו''
(תהלים קטז, טו). רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב. אִבָּעִית אֵימָא קְרָא וְאִבָּעִית אֵימָא סְבָרָא. אִבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, הָא קָא מִצְטַעֵר וְהָא לָא מִצְטַעֵר; אִבָּעִית אֵימָא קְרָא: ''טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב''
(איכה ד, ט).
(*) שְׁבִי כֻּלְּהוּ אִיתְנְהוּ בֵּיהּ.
נפש יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים. אין היתומים מחוייבין ליתן צדקה כשפוסקין צדקה על הקהל: האי קא מינוול. חרב הוא מגואל בדם מה שאין כן במות: יקר בעיני ה' המותה. מי שמת מיתת עצמו: שבי כולהו איתנהו ביה. שהוא ביד העובד כוכבים ומזלות לעשות בו כל חפצו אם לרעב אם למות:
וְעִם כָּל זֶה אָמְרוּ ז''ל: אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר מִכְּדֵי דְמֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְסְרוּ הָאוֹיְבִים אֶת נַפְשָׁם עֲלֵיהֶם, בִּרְאוֹתָם שֶׁמּוֹסִיפִין עַל קִצְבָּתָן. וְגַם אֵין מַנִּיחִין לִקְרוֹבֵיהֶם לִפְדוֹתָם יוֹתֵר מִכְּדֵי דְמֵיהֶם. אֲבָל פּוֹדֶה אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, כִּי לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם פּוֹדֶה אֶת אִשְׁתּוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, לְפִי שֶׁהִיא כְּגוּפוֹ.
גַּם לָמַדְנוּ מִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁפּוֹדִים לְתַלְמִיד חָכָם בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכְלוּ לִפְדוֹתוֹ וַאֲפִילוּ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֶלָּא אִם רָאוּ בוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם אִם יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּלִמּוּד - פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּכָל עִנְיָן, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין
(נח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא שֶׁהָלַךְ לִכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי. אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֳאִי,
(*) קְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ
(*) תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִין וְאָמַר: ''מִי־נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים''
(ישעיה מב, כד). נַעֲנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: ''הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא־ אָבוּ'' וגו'
(שם).
(*) אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי בַּזֶּה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵין אֲנִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכָל דָּמִים שֶׁפּוֹסְקִים עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה. וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.
נפש יהודה קווצותיו. שערות ראשו סדורות לו: תלתלים. שורות השערות תולין עגולין כטבעת: אמר מובטח אני בזה. שהיה קטן ואין דעתו לענות כזה:
גַּם אָמְרוּ:
(*) אֵין מַבְרִיחִים אֶת הַשְּׁבוּיִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּידוּ תְּפִיסוֹת עֲלֵיהֶם. גַּם אָמְרוּ: מִי שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לַגּוֹי אוֹ שֶׁשָּׁבָה אוֹתוֹ הַגּוֹי בְּחוֹבוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פּוֹדִין אוֹתוֹ, שְׁלִישִׁית אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ. אֲבָל פּוֹדִין אֶת בָּנָיו אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם. [שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד בִּרְצוֹנוֹ, אֲפִילוּ לְמִצְוָה אַחַת, אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ]. עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו הַמִּצְווֹת, פּוֹדִין אוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. פּוֹדִין אֶת הָאִשָּׁה קֹדֶם לָאִישׁ; וְאִם תָּבְעוּ שְׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה, פּוֹדִין אֶת הָאִישׁ קֹדֶם הָאִשָּׁה,
(*) לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְכָךְ.
נפש יהודה אין מבריחים את השבוים. ליקח מהן בעל כרחם כדי שלא יכבידו על שאר השבוים שיש להם לתפסם ולאסרם בחבלים קשים ובתפיסות חזקות ולצערם: לפי שאין דרך. האיש לשכב עמו משכב זכור וגנאי ובושה הוא לו מאד:
וְכָל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה: הַנּוֹתֵן מִנְּכָסָיו לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִּילֶנּוּ לוֹ וּלְזַרְעוֹ מִלִּפּוֹל בַּשֶּׁבִי; וְהַמְחַלֵּק מִנְּכָסָיו לִצְדָקָה לֹא יָבוֹא הוּא וְזַרְעוֹ לִצְטָרֵךְ לְקִבּוּל צְדָקָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: ''כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ'' וגו'
(דברים טו, י). וְאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
הכלל השמיני: לגמל חסד
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, שַׂמֵּחַ חֲתָנִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּקּוּר חוֹלִים; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, הַלְוָיַת מֵתִים וְהֶסְפֵּדָם; הָחֵלֶק הָרְבִיעִי, נִחוּם אֲבֵלִים; הַחֵלֶק הַחֲמִישִׁי, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים עִם כָּל אָדָם.
החלק הראשון לשמח חתנים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רה]
הָרוֹצֶה לִדָּבֵק בַּשְׁכִינָה יִלְמֹד מִמִּדַּת בּוֹרְאוֹ, וְאִם יַרְגִּיל בְּמִדּוֹתָיו נִמְצָא שֶׁמִּתְּדַבֵּק בַּשְׁכִינָה. וּכְבָר מָצִינוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֲדוֹן כָּל הָעוֹלָם וְיָצַר אֶת הָאָדָם מֵאַיִן, הִתְקִין לוֹ חֻפּוֹת עִם חַוָּה כַּלָּתוֹ וְשִׂמַּח לָאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּחֻפָּתוֹ וְשָׁלַח לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹשְׁבִינָיו לִגְמֹל חֶסֶד עִמּוֹ וְהוּא בֵרְכָם בִּרְכַּת חֲתָנִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יב מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֶשֶׂר חֻפּוֹת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם בְּגַן־עֵדֶן וְכֻלָּן שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. וַהֲלֹא לְכָל חָתָן אֵין עוֹשִׂין אֶלָּא חֻפָּה אַחַת וּלְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עוֹשִׂין [שָׁלֹשׁ חֻפּוֹת, וְלַחֲלֹק כָּבוֹד לְאָדָם הָרִאשׁוֹן עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] עֶשֶׂר חֻפּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) בְּעֵדֶן גַן־אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל־אֶבֶן יְקָרָה
(*) מְסֻכָּתֶךָ אֹדָם פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב
(*) (*) מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ''
(יחזקאל כח, יג). הֲרֵי אֵלּוּ עֶשֶׂר חֻפּוֹת. וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מְתוֹפְפִים וּמְרַקְּדִים כִּנְקֵבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ'' וגו'. בְּיוֹם שֶׁנִּבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וְנִגְמֹל חֶסֶד לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וּלְעֶזְרוֹ, שֶׁעַל מִדַּת גְּמִילוּת חֲסָדִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבִיבָה גְמִילוּת חֲסָדִים מִזְּבָחִים וְעֹלוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח''
(הושע ו, ו). וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִין לְפָנָיו כְּמוֹ רֵעִים הַמְשַׁמְּרִים אֶת הַחֻפּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ''
(תהלים צא, יא) וְאֵין דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ חֲתָנִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּחַזָּן, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חַזָּן עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ לֶחָתָן וְלַכַּלָּה בְּתוֹךְ חֻפָּתָם, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד וּבֵרֵךְ לָאָדָם וּלְעֶזְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְבָרֵךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹאמֶר לָהֶם'' וגו'
(בראשית א, כח).
נפש יהודה בעדן גן אלהים היית. בחירם מלך צור כתיב וכי סבור אתה להיות כאדם הראשן שהיה בג''ע והיו כל חופות הללו אודם רובי''ן פטדה פריזוי''ם ויהלום פערל מוט''ר תרשיש יכצונ''ג שוהם אניקי''ל וישפה וספיר כך שמם נופך שמר''ק ברקת גרפונק''ל בל''א והם עשר: מסוכתך. וכי היה חופתך או לבוש כסויך כך בג''ע: מלאכת תופיך ונקביך בך. לא היית כדאי לבראך בנקביך כגון הפה שהקול יצא ממנו כתוף אלא שראה הקב''ה שיתגאה לומר אלוה הוא על כן ברא הקב''ה באדם נקבים שהצואה יצא מהם ורוח משמיע קול כתוף ובם היה לו להתבונן שאל יתגאה: מלאכת תופיך. מלאכים היו מרקדים בתופים ובמחולות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עה, א): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: עֶשֶׂר חֻפּוֹת עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן־עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ'' וגו'. מַר זוּטְרָא אָמַר: אַחַת עֶשְׂרֵה, דִּכְתִיב ''כָּל אֶבֶן יְקָרָה''.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(יח, ב): ''וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם''
(בראשית ב, כב), מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) שׁוֹשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל שׁוֹשְׁבִינוּת לַקָּטֹן וְלֹא יֵרַע לוֹ.
נפש יהודה שושבינות. שמשתדל בחיתונם לשמחן להתעסק בצרכי סעודות חופה תרגום ולאמנון רע ולאמנון שושבינא:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה יח
(יג): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ:
(*) נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וּבֵרְכָן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הָיוּ שׁוֹשְׁבִינָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.
נפש יהודה נטל הקדוש ברוך הוא כוס של ברכה וברכן. ברכת חתנים:
אָמַר רַבִּי שַׁמְלַאי: מָצָאנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ חֲתָנִים וּמְקַשֵּׁט כַּלּוֹת וּמְבַקֵּר חוֹלִים וְקוֹבֵר מֵתִים וּמְנַחֵם אֲבֵלִים. מְבָרֵךְ חֲתָנִים, דִּכְתִיב: ''וַיְבָרֵךְ אֹתָם אֱלֹהִים'' וגו'. מְקַשֵּׁט כַּלּוֹת, דִּכְתִיב: ''
(*) וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע''
(בראשית ב, כב), בְּרָאָהּ וְקִשְּׁטָהּ. מְבַקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ''
(*) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בֵּאלֹנֵי מַמְרֵא''
(שם יח, א). קוֹבֵר מֵתִים, דִּכְתִיב: ''וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי''
(דברים לד, ו). מְנַחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ''
(בראשית כה, יא). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר:
(*) מַרְאֵה פָנִים לָאָבֵל, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ''
(שם לה, ט). מַה בְּרָכָה בֵרְכוֹ? אָמַר רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן: בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ.
נפש יהודה ויבן. קלעה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא קלע שערותיה וקשטה כדרך הכלות: וירא אליו ה'. יום שלישי למילתו היה ובא הקב''ה לבקרו: מראה פנים. לאבל לנוד לו ולנחמו והיינו ברכת אבלים:
וְאִם זֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, מַה לַּעֲשׂוֹת לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם חַיָּבִים לִגְמֹל חֶסֶד זֶה עִם זֶה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם נֶהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ, שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְוָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ
(*) עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת־ה' צְבָאוֹת כִּי־טוֹב ה' כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ''
(ירמיה לג, יא). וְאִם מְשַׂמְּחוֹ זוֹכֶה לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וגו' וְקֹל שֹׁפָר'' וגו'
(שמות יט, טז) וּכְתִיב: ''וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וגו' וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל''
(שם שם, יט) וּכְתִיב: ''וְכָל־ הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וגו' וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר'' וגו'
(שם כ, טו) הַנָּךְ נְפִישֵׁי לְהוּ, הַנָּךְ קוֹלוֹת דִּמְעִיקָרָא הֲווּ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה'''
(ירמיה לג, יא). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה'''
(שם). לָמַדְּנוּ מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הֶחָתָן.
נפש יהודה עובר בחמשה קולות. דקודם מתן תורה קאמר: מביאים תודה בית ה'. ואשיב את שבות וגו' סיפיה דקרא דה' קולות דלעיל:
פרק שני [רו]
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה לְשַׂמֵּחַ אֶת הֶחָתָן כָּךְ מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הַכַּלָּה. וְנִקְּרָא זֶה גַּם כֵּן ''גְּמִילוּת חֶסֶד''. וּמִצְוָה לְשַׂמְּחָהּ וּלְהַלְּלָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּמְצָא חֵן בְּעֵינֵי הֶחָתָן וּלְפִי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עָלָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה
(*) כְּמוֹת שֶׁהִיא, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה
(*) וַחֲסוּדָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁנָּשָׂא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ: כַּלָה נָאָה וַחֲסוּדָה - וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ''מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק''
(שמות כג, ז)! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּפָנָיו אוֹ יְגַנֵּהוּ בְּפָנָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּפָנָיו.
(*) מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם
(*) תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: הָכֵי
(*) מַשְׁרוּ קַמֵּי כַלְתָּא בְּמַעֲרָבָא: לֹא כָחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִרְכּוּס - וְיַעֲלַת חֵן.
נפש יהודה כיצד מרקדין. מה אומרים לפניה בעת רקידה: כמות שהיא. לפי יופיה וחשיבות שבה מקלסין אותה: חסודה. חוט של חסד משוך עליה: מכאן אמרו. מדברי ב''ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. לעשות לאיש ואיש כרצונו ואם רואה שאדם רוצה בחפץ וקנה אותו אע''פ שהוא רע והוא כבר קנה אותו אמור לו טוב הוא מה שקנית: משרו קמי כלתא. כך היו משוררים לפני הכלה לא כחל אינה צריכה לכחל לצבוע פניה כי יפה היא בלא צבע ושרק ג''כ צבע הוא המחליק ומאדים פניה פרכוס קליעת שער ויעלת חן בלא זה. והריטב''א אמר כל שהוא מפני דרכי שלום אין בו מדבר שקר תרחק:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה וְאוֹמֵר: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלַת שׁוֹטִיתָא
(שלשה בדין, זורק אחד ומקבל אחד). אָמַר רַבִּי זֵירָא: קָא
(*) מַכְסִיף לָן סָבָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, אִיפְסִיק עַמּוּדָא דְּנוּרָא בֵּינֵיהּ לְבֵית עַמָּא; וּגְמִירֵי, דְּלָא מַפְסִיק עַמּוּדָא דְּנוּרָא אֶלָּא
(*) אוֹ לְחַד בְּדָרָא אוֹ לִתְּרֵין בְּדָרָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַהֲנֵי לֵיהּ
(*) שׁוֹטִיתֵיהּ לְסָבָא. וְאָמְרֵי לָהּ: אַהֲנֵי שְׁטוּתֵיהּ לְסָבָא. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה
(*) מַרְכִּיב לָהּ
(*) אַכַּתְפֵיהּ וְרָקִיד. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן: אֲנָן מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכֵי? אֲמַר לְהוּ: אִי דָּמֵי עֲלַיכוּ
(*) כִכְשׁוּרָא
(כקורה) -
(*) לְחַיֵּי, וְאִי לָא - לָא.
נפש יהודה מכסיף לן סבא. שמזלזל בכבוד ת''ח ונוהג קלות ראש בעצמו: או לחד בדרא. שאין בדור צדיק כמותו אלא אחד או שנים: שוטיתיה. שוט של בדי הדס שהיה מרקד בו: מרכיב לה. הכלה: אכתפיה. נושאה על כתפיו ומרקד: ככשורא. אם דומה לכם כאילו נושאים קורה של עץ שאין אתם באים לידי שום הרהור בעלמא: לחיי. שפיר כלומר מותר לכם לעשות כן ואי לא שאין אתם יודעים בעצמכם אם תבואו לידי הרהור אל תעשו כן:
עַל כֵּן הָרוֹצֶה לִהְיוֹת חָסִיד וְלֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הָרִאשׁוֹנִים, יִגְמֹל חֶסֶד עִם הַחֲתָנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם וִיכַבְּדֵם וִישַׁבְּחֵם וּמֵהָאֵל יִתְבָּרַךְ יָבוֹא מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה.
החלק השני בבקור חולים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רז]
הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלִים אוֹחֵז מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(יד, א): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ''
(דברים יג, ה)? וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה - וַהֲלֹא כְּתִיב: ''כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא''
(שם ד, כד)? אֶלָּא, הַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, דִּכְתִיב: ''וַיַּעֲשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם''
(בראשית ג, כא), אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּר חוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא'' וגו'
(שם יח, א), אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַחֵם אֲבֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם
(*) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ''
(שם כה, יא), אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ''וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי''
(דברים לד, ו). אַף אַתָּה קְבֹר מֵתִים. ''כָּתְנוֹת עוֹר'', רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר:
(*) דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר; וְחַד אָמַר: דָּבָר
(*) שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה ויברך אלהים את יצחק בנו. נחמו על אביו וברכו ברכת אבלים: דבר הבא מן העור. של צמר היה: שהעור נהנה ממנו. של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵין בֵּין הַמּוּדָר
(לט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִנַּיִן לְבִקּוּר חוֹלִים מִן הַתּוֹרָה? דִּכְתִיב: ''אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם וגו'
(*) וּפְקֻדַּת כָּל־ הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם''
(במדבר טז, כט). מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: ''אִם כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם'', שֶׁהֵם חוֹלִים וּמוּטָלִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִין אוֹתָם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּאנָא: בִּקּוּר חוֹלִים אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מָה אֵין לוֹ שִׁעוּר? סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימָר: אֵין שִׁעוּר לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: וְכָל הַמִּצְווֹת יֵשׁ שִׁעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָן - וְהָא תְּנָן: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) אֲפִילוּ גָּדוֹל אֵצֶל קָטָן. רָבָא אָמַר: אֲפִילוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם.
נפש יהודה ופקודת כל האדם. ששוכב על מטתו ובני אדם מבקרין אותו לא ה' שלחני לזה ולפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר מדעתו בלא צווי של מקום: אפילו גדול אצל קטן. שלא יאמר לא אבקר אלא גדול כמוני דמצוה בקטן כמו בגדול:
אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵחָלְיוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אִם כֵּן
(*) לְעֵילוּהָ שִׁתִּין גַבְרֵי וְלוֹקְמֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ:
(*) כְּעִישׂוּרַייתָא דְּבֵי רַבִּי אֲמָרִי
(*) וּבְבֶן גִּילוֹ, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר:
(*) בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אַחִים נוֹטֶלֶת עִשׂוּר נְכָסִין. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי: לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁהִנִּיחַ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֶן אֶחָד, אֵין לַבֵּן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם! אָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים, שְׁנִיָּה בַּמֶּה שֶׁהִנִּיחָה חֲבֶרְתָּהּ, שְׁלִישִׁית בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּרָה חֲבֶרְתָּהּ - וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.
נפש יהודה לעילוה שיתין גברי ולוקמיה. יכנסו ששים בני אדם כאחד לבקרו ויטול כל אחד ואחד מששים בצערו ומיד יתרפא: כעישורייתא דבי רבי. דאמר מי שיש לו עשר בנות ובן אחד הראשונה נוטלת עישור נכסים והשנייה במה ששיירה הראשונה וכן כולם וגביחולה נמי מבקר הראשון נוטל אחד מששים בחליו והשני אחד מששים במה ששייר: ובבן גילו. שנולד במזלו או בחור כמותו או זקן לזקן: בת הניזונית מן האחים. בתנאי כתובה שכן כתב לה בנן נוקבן די יהוון לך מינאי עישור נכסים לפרנסת נישואים:
רַבִּי חֶלְבּוֹ חָלַשׁ, נָפַק אַכְרֵיז רַב כַּהֲנָא: רַבִּי חֶלְבּוֹ בָּאֵישׁ
(פירוש: חלה), לָא אִיכָּא דְּקָאָתֵי. אֲמַר לְהוּ: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל
(*) שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו חָיָה; אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתָנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר חוֹלִים
(*) כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
נפש יהודה כיבד וריבץ. כשרוצין לכבד הבית רובצין תחלה במים לרבץ האבק. כיצד מטאטא בגרופיא עפר הבית ור''ע צוה לעשות לו כן: כאילו שופך דמים. מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושין לחולה כל צרכיו ושמא יודע לו רפואה או שיכול להשיג לחולה דבר שיתאוה לו שעל ידו משיב נפשו:
כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת. מַאי גְּרָמָא? אִילֵימָא כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת - שֶׁיָּמוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים
(*) לֹא שֶׁיָּמוּת וְלֹא שֶׁיִּחְיֶה.
נפש יהודה לא שימות. שלפעמים צריכין לבקש שיקצר ה' את יסוריו כגון שהוא גוסס ומצטער ביציאת נפשו וזה שלא מבקרו אינו יודע בענינו של חולה:
רָבָא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְּחָלַשׁ אֲמַר לְהוּ: לָא תְגַלּוּ מִילְתָא לְאִינֵישׁ,
(*) דְּלָא לִיתְרַע מַזְלֵיהּ;
(*) מִכָּאן וָאֵילָךְ אֲמַר לְה: פּוּקוּ אַכְרִיזוּ עָלַי בְּשׁוּקָא: רָבָא חָלַשׁ, רָבָא חָלַשׁ; דְּסָאנֵי לִי חָדִי לִי וּכְתִיב: ''בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח וגו' וְהֵשִׁיב'' וגו'
(משלי כד, יז); דְּרָחֵים לִי לִבָּעֵי עָלַי רַחֲמֵי.
נפש יהודה דלא ליתרע מזלי. דדילמא מתצלנא לאלתר ויאמרו שלח רפואה לחולי רבא א''נ דלא לישתעו מיליה עלויה שלא ידברו בי בני אדם שחולה אני ואין לפתוח פה לשטן שמא אין ממש בחליי זה ואתרפא ל''א דנפיל תורא חדד סכינא ואולי בבקשה מועטת שיבקש שונאי יתוסף חליי אבל אם כבר נגזר סאת הכאב וזמנה והתחילה נאמנים הן ואין כח בשונאי ליתרע לי אדרבה פן יראה וגו': מכאן ואילך. כיון דחזי דלא נתרפא אמר להו פוקו אכריזו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי:
(*) לָא לִסְעוֹד אִינֵישׁ קְצִירָא
(כלומר, לא יבקר את החולה) לָא
(*) בִּתְלָת שָׁעֵי קָמַיתָא וְלָא בִּתְלָת שָׁעֵי
(*) בַּתְרַיתָא דְּיוֹמָא, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לֵיסַח דַּעְתֵּיהּ מִן רַחֲמֵי. בִּתְלָת שָׁעֵי קָמַייתָא, דְּנִיחָא דַּעְתֵּיהּ; בַּתְרַיתָא, תַּקִּיף חוּלְשֵׁיהּ.
נפש יהודה לא לסעוד. לא יפקוד החולה לבקרו כמו ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודת: תלת שעי. רויחא דעתו של חולה כדאמרינן אידלי יומא אידלי חולי ודילמא סברו דאין כל כך חולי דלבעי רחמי עליו: בתרייתא. תקיף חולשא. וכסבור שהוא באפס תקוה ומתייאש מן הרחמים:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יב, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) זָן אֶת הַחוֹלֶה?
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל־עֶרֶשׂ דְּוָי''
(תהלים מא, ד). וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מִמְּרַאשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' יִסְעָדֶנּוּ'' וגו'. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה
(*) לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵי שְׁרַפְרָף, אֶלָּה
(*) מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מְרַאשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' יִסְעָדֶנּוּ'' וגו'.
נפש יהודה זן את החולה. שהרי לא אוכל ולא שותה מחמת חולי ולבריא א''א לעמוד כך: שנאמר ה' יסעדנו. כמו לחם לבב אנוש יסעד: ה' יסעדנו. שכינה יסעוד תשות כחו וסומכו: לא ישב. והוא שהחולה שוכב על גבי קרקע נמצא מבקרו יושב גבוה ממקום שכינה: מתעטף. ממורא שכינה:
וַאֲמְרִינָן הָתָם בְּפֶרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, אוֹמֵר:
(*) שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
(*) יְכוֹלָה הִיא שַׁבָּת שֶׁתְּרֻחַם בִּזְכוּתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ וְעַל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.
(*) שֶׁבְנָא אִישׁ יְרוּשָׁלַםִ בִּכְנִיסָתוֹ הָיָה אוֹמֵר: שָׁלוֹם, וּבִיצִיאָתוֹ -
(*) שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים וְשִׁבְתוּ בְּשָׁלוֹם. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה יְעָרְבֶנּוּ עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה שבת היא מלזעוק. צריך להניח דעתם בתנחומין שלא יצטער: יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער בה: שבנא. אדם גדול ששמו שבנא כשהיה מבקר את החולה אמר ורחמיו של הקב''ה מרובין: ושבתו. נוחו בשבתכם בשלום:
פרק שני [רח]
מִצְוַת בִּקּוּר חוֹלִים דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת
(ל, ב): תָּנָא רַב יוֹסֵף: ''וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם''
(שמות יח, כ),
(*) זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם: ''
(*) הַדֶּרֶךְ''
(שם), זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; ''
(*) יֵלְכוּ''
(שם), זוֹ בִּקּוּר חוֹלִים; ''
(*) בָהּ''
(שם) זוֹ קְבוּרָה; ''
(*) וְאֶת־הַמַּעֲשֶׂה''
(שם), זֶה הַדִּין; ''
(*) אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן''
(שם), לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אָמַר מַר: ''יֵלְכוּ'',זוֹ בִּקּוּר חוֹלִים, הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים? לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילוּ בֶּן גִּילוֹ נַמֵּי. וְאַף־עַל־גַּב דַּאֲמַר מַר: בֶּן גִּילוֹ נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחָלְיוֹ, אֲפִילוּ הָכֵי אִבָּעְיָא לֵיהּ לְמֵיזַל. ''בָהּ'' זוֹ קְבוּרָה, הַיְנוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים? לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילוּ זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ.
נפש יהודה זה בית חייהם. ללמד להם אומנות להתפרנס: הדרך. בה''א הידיעה הוא הדרך הידוע דרך ה' להלוך אחר מדותיו שנאמר אחרי ה' תלכו לכו אחר מדותיו מה הוא גומל חסד וכו' וכתיב ודרך חסידיו ישמור וטוב ללכת אל בית אבל וגו': ילכו. זה בקור חולים , דבהליכתו לחוד יעשה מצוה בלי שום מעשה כדמסיק בן גילו נוטל אחד מס' בחליו: בה. זו קבורה , כי המתעסק במצות קבורת המת אין תכלית עשייתו רק בה כי אינו מצפה לתשלום גמול והוא חסד של אמת משא''כ בשאר ג''ח. ובה היינו קבר שנותנין בה הגוף: את המעשה. לפי מעשיו נדון: אשר יעשון. הוא ענין נוסף נאמר בשני בעלי דינין שאחד מהם יתרצה בו לפנים משורת הדין שהדבר תלוי בהם דהדיין לא יעשה לפנים משורת הדין בע''כ:
וְגָדוֹל שְׂכַר הַמְבַקֵּר חוֹלִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין
(קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיָּם לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶחָד מֵהֶם בִּקּוּר חוֹלִים. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק הַכְנָסַת אוֹרְחִים
(סימן קפז).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּנְדָרִים, פֶּרֶק אֵין בֵּין הַמּוּדָר
(מ, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי
(*) מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'''
(תהלים מא, ב) וְאֵין ''דָּל'' אֶלָּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) דּוֹרִי נִסַּע
(*) וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי
(*) קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי
(*) מִדַּלָּה
(*) יְבַצְּעֵנִי
(*) מִיּוֹם עַד־לַיְלָה
(*) תַּשְׁלִימֵנִי''
(ישעיה לח, יב). אִי נַמֵּי, מִן הַדִּין קְרָא: ''מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן־ הַמֶּלֶךְ''
(שמואל־ב יג, ד). וְאֵין ''רָעָה'' אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם־רָשָׁע לְיוֹם רָעָה''
(משלי טז, ד). וְאִם בִּקֵּר מַה שְּׂכָרוֹ? מַה שְׂכָרוֹ כִּדְאָמְרִינָן: נִצֹּל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם! אֶלָּא, מַה שְּׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ''
(תהלים מא, ג). ''יִשְׁמְרֵהוּ'' מִיֵּצֶר הָרַע; ''וִיחַיֵּהוּ'' מִן הַיִּסּוּרִין; ''וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ'', שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ; ''וְאַל־תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו''
(שם), שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לוֹ
(*) רֵעִים כְּנַעֲמָן, שֶׁרִפְּאוּהוּ מִצָּרַעְתּוֹ וְאַל יִזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵעִים
(*) כִּרְחַבְעָם, שֶׁחִלְּקוּ אֶת מַמְלַכְתּוֹ.
נפש יהודה משכיל אל דל. משגיח אליו לבקרו ולפקוח בצרכיו: דורי נסע ונגלה מני. בני דורי נסעו ממני כמו נסחו בל יסע יתידותיו: ונגלה מני כאהל רועי. כאהל רועי בהמה שמסיעו מכאן ותוקעו במקום אחר כשכלה מרעה זה: קפדתי. חתכת חיי מהר כמו הממהר לרוץ: מדלה. פירוש מרוממותי ומגובהי: יבצעני. ישברני: מיום ועד לילה. מיום ועד לילה כמו מזכר ועד נקבה: תשלימני. תכלני: כל פעל ה'. ברא למענהו בשבילו שיקלסוהו אפי' הרשע הבא לגיהנם יקלס להקב''ה וע''כ שם לו שארית שיקלסוהו והגיהנם נקרע רע: רעים כנעמן שרפאוהו מצרעתו. כגון אלישע דהוא נביא וזקן והשיאו עצה לנעמן לטבול בירדן: כרחבעם. בן שלמה שהשיאו עצה לומר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים ונחלקה מלכותו על ידם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרָשׁ תְּהִלִּים: ''אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל'' וגו' זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל''
(משלי יט, יז). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מֵתִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵחָלְיוֹ וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקְּרוֹ
(*) מוֹסִיף אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְחָלְיוֹ. דָּבָר אַחֵר: ''אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל'', מִי שֶׁהוּא קוֹבֵר מֵת מִצְוָה. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: מִי שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל יֵצֶר טוֹב עַל רָע. רַבִּי אַסֵּי אוֹמֵר: מִי שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ''. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: לְמִי
(*) שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַמַּלְכוּת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר דְּאָמַר: מְבַקֵּר חוֹלִים? דִּכְתִיב: ''ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל־ עֶרֶשׂ דְּוָי''
(תהלים מא, ד). וּמַאי טַעְמָא דְּמָאן דַּאֲמַר: מִי שֶׁהוּא קוֹבֵר מֵת מִצְוָה? מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ''וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ''. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אַבָּא דַּאֲמַר: מַשְׂכִּיל יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע? מִשּׁוּם דַּאֲמַר: ''בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'''
(שם שם, ב), שֶׁהוּא מְמַלֵּט יֵצֶר הַטּוֹב מִיֵּצֶר הָרַע. וּמַאי טַעְמָא דְרַבִּי אַסֵּי דַּאֲמַר: הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי? מִשּׁוּם דַּאֲמַר: ''וִיחַיֵּהוּ''. וּמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי: לְמִי שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַמַּלְכוּת? מִשּׁוּם דַּאֲמַר: ''
(*) וְאַל־תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו''.
נפש יהודה מוסיף אחד. שהרי אם היה מבקרו היה ממעט ואותו מיעוט נחשב לו כאילו הוסיפו: בורח מן המלכות. בורח מן שררה וכבוד. וי''מ שמציל חבירו מבריחו מן המלכות: ואל תתנהו בנפש אויביו. מדה כנגד מדה על שהציל חבירו מגזרת מלכות וכולם סיפיה דקרא מאשרי משכיל אל דל וגו':
כְּלַל הַדְּבָרִים: כָּל הָעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם נְצְרָךְ, אוֹ עִם נִשְׁבָּר אוֹ נִדְכֶּה, שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל שָׂכָר אֶלָּא לְשׁוּם שָׁמַיִם - שְׂכָרוֹ גָּדוֹל.
החלק השלישי הלוות למתים והספדם
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [רט]
לְוָיָה לַמֵּת וּקְבוּרָתוֹ הִיא גְמִילוּת חֲסָדִים עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים, וּלְקַיֵּם מִצְוָה זֹאת מִתְבַּטְּלִין בְּנֵי אָדָם מִכָּל דָּבָר אַחֵר וַאֲפִילוּ מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא מִצְוָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כט, א) וּבִכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה
(יז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי, שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין שָׁם כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל יֵשׁ שָׁם כָּל צָרְכּוֹ אֵין מְבַטְּלִין. וְכַמָּה כָּל צָרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: תְּרֵיסָר אַלְפֵי גַבְרֵי וְשִׁיתָא אַלְפֵי
(*) שִׁפּוּרֵי; וְאָמְרֵי לָהּ: תְּרֵיסָר אַלְפֵי גַבְרֵי וּמִינֵיהוּ שִׁיתָא אַלְפֵי שִׁפּוּרֵי. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת וְאִיתֵימָא רַבִּי אַמִּי וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) כִּנְתִינָתָהּ כָּךְ נְטִילָתָהּ, מַה נְּתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְהַנֵּי מִילֵי,
(*) לְמָאן דְקָרֵי, אֲבָל לְמָאן דְּמַתְנֵי לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא.
נפש יהודה שיפורי. תוקעין בשופרות כדי שיבאו לכבדו: כנתינתה. של תורה וכשתלמיד חכם מת תלמודו בטל: למאן דקרי. מקרא ותני ושנה משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למאן דמתני לתלמידים לית ליה שיעור וממילא שמעינן למאן דלא קרי ושנה אין מבטלין אם יש לו עוסקין כדי קבורה:
וְהַמִּתְעַסְּקִים בְּמֵת פְּטוּרִין גַּם מִן הַמִּצְווֹת, דְּגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(יח, א): תַּנְיָא:
(*) הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר מִן קְרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה המשמר. אדם אחר שאינו קרובו של מת אלא משמרו פטור וכו' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה:
וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַוּוֹת לְפִי כְּבוֹדוֹ אֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא עֲצָמוֹת, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְנֵם בְּדִיסְקְיָא
(*) וְלֹא יִתְּנֵם עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהָג בִּזָּיוֹן,
(*) וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגּוֹיִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִים - מֻתָּר. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת
(*) כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
נפש יהודה לא יתנם על גבי החמור. וישב עליהם אבל אם אין יושב עליהם שפיר דמי: ואם היה מתירא מפני הגוים. וצריך לרוץ ולרכוב: כך אמרו בספר תורה. אם הוא מוליכה ממקום למקום:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם ''
(*) לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ''
(משלי יז, ה). וְאִם לִוָּהוּ מַה שְּׂכָרוֹ? עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''
(*) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל'' וגו'
(שם יט, יז). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תַּנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת
(*) וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ וְאִם עָשָׂה כֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם ''לֹעֵג לָרָשׁ''.
נפש יהודה לועג לרש. והיינו המת שהוא רש ועני ממצות במתים חפשי מן המצות: מלוה ה' חונן דל. קרי ביה מלוה את ה' לשון לויה ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: ותפילין בראשו. והמתים אין מקיימין המצות והוא כאילו מלעיג להן:
וְיִזָּהֵר אָדָם בִּכְבוֹד הַמֵּתִים, שֶׁהֵן יוֹדְעִין בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לִפְנֵי קְבוּרָה וְגַם אַחַר כָּךְ וּמִי מְכַבְּדָן. וְזֶה לָמַדְנוּ מִמַּאי דַּאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת:
(*) אֲחֵים לִי בְּהֶסְפְּדָאִי דְּהָתָם קָאִימְנָא, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל
(שבת קנג, א). וְגַם מְהַנֵי עוּבְדֵי דִּבְנֵי רַבִּי חִיָּא נָפְקוּ לְקִרְיָתָא, דִּכְתִיבֵי בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ברכות יח, ב) וְאִיתְנְהוּ לְקַמָּן, בְּנֵר תַּלְמוּד תּוֹרָה, בְּסוֹף חֵלֶק שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא.
(סימן רנט).
נפש יהודה אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. צוה לתלמידיו שיתחממו לספוד הרבה בעת מיתתו ויכמרו רחמי כל העומדים שם ויבכו שגם אני התם קאימנא בשעת הספדכם ואשמע איך תתחמם:
וְגַם לָמַדְנוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁוּת, מִמַּעֲשֶׂה דְּאִיתֵיהּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, ב): הַנְּהוּ קַפּוּלָאֵי
(פירוש: חופרים) דַּהֲווּ קָא קָפְלֵי בְּאַרְעָתָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. נְהִים בְּהוּ
(כלומר, גער בהו) רַבִּי אַחָא בַּר יֹאשִׁיָּה
(שהיה נקבר שם). אָתוּ אָמְרֵי לֵיהּ: נָהִים בֶּן גַּבְרָא, אָתָא, אֲמַר לֵיהּ: מָאן אִיהוּ מַר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַחָאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַר רַב מָארֵי עֲתִידִים צַדִּיקֵי
(*) דַּהֲווּ עַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ: מָארֵי?
(*) דְּלָא יְדַעְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קְרָא כְּתִיב: ''וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה''
(קהלת יב, ז). אֲמַר לֵיהּ: דְאַקְרְיָךְ קֹהֶלֶת לָא אַקְרְיָךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב: ''חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּקְרַב עֲצָמוֹת קִנְאָה''
(משלי יד, ל),
(*) כָּל שֶׁיֵּשׁ קִנְאָה בְלִבּוֹ עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין וְכָל שֶׁאֵין קִנְאָה בְלִבּוֹ אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין. גָּשְׁשֵׁיהּ
(פירוש:היה ממשמש בו), חָזְיֵהּ
(*) דַּהֲוָה בֵיהּ מְשָׁשָׁא,
(*) אֲמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מַר לְגוֹ בֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ: גָּלִית אֲדַעְתָךְ דַּאֲפִילוּ נְבִיאֵי נַמֵּי לָא קָרוּ לָךְ, דִּכְתִיב: ''וִידַעְתֶּם
(*) כִּי־אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי וגו'''
(יחזקאל לז, יג) אֲמַר לֵיהּ וְהָא כְתִיב: ''כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב''
(בראשית ג, יט)? אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא
(*) שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים.
נפש יהודה דהוו עפרא. ואתה שוכב כאן בקבר בגוף שלם: דלא ידענא ליה. כלומר לא שפיר אמר ואיני חש לדבריו: כל שיש קנאה. בחייו על חבירו עצמותיו מרקיבין ועליו נאמר וישוב העפר על הארץ כשהיה: דהוה ביה מששא. שגופו היה כמו גוף החי: אמר לו. קום מקברך מאחר שאתה חי ומדבר עמי בוא לביתי: כי אני ה' בפתחי. בתחיית המתים ואין לנו רשות עד אותו זמן: שעה אחת קודם תחיית המתים. ואז יהיה דוגמת יצירת אדם הראשון וזה לתועלת הגוף מיהו כמו שנקבר יעמוד ואם היה בעל מום בקבורתו ירפא אותו אח''כ ויהיה האדם אז בטבעו כמו שהיה אדם הראשון בגן עדן קודם שחטא בלי יצר הרע וכל א' יברא הקב''ה מעפרו ואין לומר שזה נאמר על הרשעים לבד שהרי כל קללות של אדם הראשון כל דורותיו שוים בו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִים
(בבא בתרא נח, א): הַהוּא
(*) אַמְגוּשָׁא דַּהֲוָה קָא
(*) מְחַטֵּט שִׁכְבֵי, כִּי מָטָא לִמְעַרְתֵיהּ דְּרַב טוּבֵי בַּר מַתְנָא תָּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ.
(*) אֲתָא אַבַּיֵּי בָעָא בְּמִטּוּתָא מִינֵיהּ - וּשָׁבְקֵיה. לְשָׁנָה הָדַר אֲתָא, תָּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. אֲתָא אַבַּיֵּי בָּעָא בְּמִטּוּתָא מִינֵיהּ - וְלָא שָׁבְקֵיהּ,
(*) עַד דַּאֲתָא מְסַפַּרְתָא וְגָזְיֵהּ לְדִיקְנֵיהּ.
נפש יהודה אמגושא. מכשף אחד היה: מחטט שכבי. חופר המתים להפשיטם בגדיהם: אתא אביי. וראה איך המת תפשו בזקנו וביקש שיניחנו בשביל שהיה אוהבו של המכשף: עד דאייתי. זוג של מספרים וחתך זקנו של המכשף ונשאר הזקן ביד המת והוא הלך לו בחרפה ובושה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל
(שבת קנב, א): אֲמַר רַב יְהוּדָה: מֵת
(*) שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ וכו'. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת יוֹדֵעַ
(*) עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל. פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל; וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל הַבָּשָׂר. מָאן דַּאֲמַר ''עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל הַבָּשָׂר'', דִּכְתִיב: ''
(*) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב'' וגו'
(איוב יד, כב); וּמָאן דַּאֲמַר ''עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל'', דִּכְתִיב: ''וְיָשֹׂב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה''.
נפש יהודה שאין לו מנחמים. אין לו אבלים שצריכין לנחמן הולכין ויושבין במקומו במקום שמת שם ומתפללין שם ואומרין שם קדיש בשביל המת והוא לתועלת המת: עד שיסתום הגולל. שיכסה הארון בכיסוי שלו דף שמכסין בו הארון נקרא גולל אבל נשמה של אדם לעולם היא שומעת ויודעת: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש עליו בשר הנפש יש בו צד חיות להבין ויודע הכל ושומע:
הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה מַרְגִּישִׁים בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד מַה שֶּׁמַשִּׂיגִים בִּכְלָלֵי עוֹלָם הָעֶלְיוֹן
(*) אוֹתָם שֶׁזָּכוּ לְשׁוּם עֵסֶק בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה.
נפש יהודה אותם. בני אדם שזכו בעולם הזה ועוסקים במצות ובמעשים טובים ששכרם הוא לעוה''ב:
פרק שני [רי]
הַמִּתְעַסֵּק בִּקְבוּרַת הַמֵּתִים וְהֶסְפֵּדָם גּוֹמֵל חֶסֶד לְעַצְמוֹ, מִלְּבַד הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה לַמֵּתִים וְלִקְרוֹבֵיהֶם, לְפִי שֶׁבְּהִתְעַסְּקוֹ בָזֶה גוֹרֵם לוֹ לְשַׁבֵּר גְּאוֹן לִבּוֹ וּלְיִרְאָה מִן הַחֵטְא וּלְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי מִצְוָה בְּזָכְרוֹ יוֹם הַמִּיתָה, דְּגָרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵאָבוֹת: עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלָאַיִן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וכו'. וְדָרְשׁוּ אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מִפָּסוּק: ''
(*) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ''
(קהלת יב, א). דַּאֲמְרִינָן: בְּאֵרְךָ, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּחְתַּךְ; וַאֲמְרִינָן בּוֹרְךָ, שֶׁהוּא קִבְרְךָ; וַאֲמְרִינָן: בּוֹרְאֶיךָ, שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְיוֹם הַדִּין.
נפש יהודה וזכור את בוראך. מלת בוראך דורשין לשון בארך באר שברחם והיינו מטפה סרוחה שהיא מקור הוייתך. בורך בור הקבר והיינו ולאן אתה הולך:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(שבת קנא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: ''וּזְכֹראֶת בּוֹרְאֶיךָ בִימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ'' וגו', ''יְמֵי הָרָעָה'' אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים
(סימן קצה).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(כח, ב) וּבִכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הַמַּדִּיר
(עב, א): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ''טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה
(*) בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ''
(קהלת ז, ב). מַאי ''וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ''? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה,
(*) דִסְּפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, דִּקְבַר יִקְבְּרוּנֵיהּ,
(*) דִּטְעַן יִטְעֲנוּנֵיהּ, דִּלְוֵוי יְלַוּוּנֵיהּ,
(*) דִּידַל יִדְלוּנֵיהּ (פ' המרים קול בהספד);
(*) אִיכָּא דְאָמְרֵי; דִּי לָא יִידַל יִדְלוּנֵיהּ (פי' שאינו מרים עצמו בגסות מרימין אותו מן השמים),
(*) דִּכְתִיב: ''כִּי טוֹב אֲמָר־ לְךָ עֲלֵה הֵנָּה'' וגו'
(משלי כה, ז).
נפש יהודה באשר הוא סוף כל האדם. כאשר הוא עושה הוא ג''כ סופו: דספד יספדוניה. שלא יאמר מה לי להספיד על מת שאינו קרובי אלא יחשוב שגם הוא יצרך לזה ויזכה גם הוא שיספדנו וההספד גורם למת להקל מעונשו: דטען. אחרים לקבורה: דידל. המרים קול להספד: איכא דאמרי די לא ידל ידלוניה. מי שלא מרים עצמו בגסות ומטפל עצמו במתים מרימין אותו מן השמים: דכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה. כשתשפיל אותך ולא ישפילך וירחיקך כשאתה עולה בגיאות ובגאוה ואינו רוצה משום חשיבותו וגאותו להתעסק בהם:
וְאָמַר גַּם כֵּן שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ''
(קהלת ז, א), לְפִי שֶׁבְּיוֹם הַמָּוֶת יֵצֵא מִסְּפֵקוֹת רַבּוֹת
(*) הַמְבַיְּשׁוֹת אֶת הַגּוּף וּמְכַלּוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ וּבְהִוָּלְדוֹ נִכְנָס בְּכָל זֶה.
נפש יהודה המביישות את הגוף. ופן יבא לידון במיתה משונה ומגונה ופן יבא לידי חטא שיעבור עליו ויפסיד נפשו:
וְאָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה מְכַבְּדִין לָעֲשִׁירִים יוֹתֵר מִן
(*) הָעֲנִיִּיִם בִּדְבַר קְבוּרָתָן תִּקְּנוּ חֲזַ''ל דָּבָר שָׁוֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְגַלִּין פְּנֵי עֲשִׁירִים וּמְכַסִּים פְּנֵי עֲנִיִּים, שֶׁהָיוּ פְּנֵיהֶם מֻשְׁחָרִים בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מְכַסִּין כֻּלָּם, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹצִיאִין עֲשִׁירִים
(*) בְּדַרְגָּשׁ וַעֲנִיִּים בִּכְלִיבָה (כעין כלוב של עופות), וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיבָה, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין
(*) אֶת הַמֻּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם הַמֵּתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם הַחַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים
(*) עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת,
(*) וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי זָבִים מֵתִים, וְהָיוּ זָבִים חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הָאֲנָשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִים חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה
(*) הָיְתָה יְצִיאָתוֹ שֶׁל מֵת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פַּפָּא: הָאִידְנָא נָהוּג עָלְמָא
(*) בִּצְרָאדָא בַּר זוּזָא
(פירוש: חתיכת בגד עבה הנקנה בזוז).
נפש יהודה והיו עניים. החיים מתביישין: בדרגש. הוא מטה חשובה וכליבה הוא כעין ארגז מעצים דקים ונקבים ביניהם כקליעה של גדר: את המוגמר. בשמים היו משימין על הגחלים להעביר ריח המת מחולי המעים שהיו מסריחין ביותר: על גבי נדות מתות. הכלים שנשתמשה בהן בעודה בחיים שנטמא בנגיעתה שהנדה מטמא במגע אדם וכלים: היו נדות חיות מתביישות. שהיו עושין בהן מה שלא עשו בשאר מתים: היתה יציאתו. הוצאת המת תכריכין וקבורתו: בצראדא בר זוזא. קנבוס ופשתן עבה שהיא בזול שקונין בזוז אחד לתכריכין ודי בכך:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹלִיכִין לְבֵית הָאָבֵל - עֲשִׁירִים
(*) בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶסֶף וְשֶׁל זָהָב, עֲנִיִּים בְּסַלִּים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹלִיכִין הַכֹּל בְּסַלֵּי עֲרָבָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשְׁקִים בְּבֵית הָאָבֵל עֲשִׁירִים בִּזְכוּכִית לְבָנָה, עֲנִיִּים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, וְהָיוּ הָעֲנִיִּים מִתְבַּיְשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מַשְׁקִים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
נפש יהודה בקלתות. סלים קלועים עשוין משל כסף וזהב ובו היו מביאים מאכל להברות האבלים:
וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִן הַמֵּת יֹאמַר לוֹ: ''לֵךְ בְּשָׁלוֹם'', כִּדְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(כט, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת, אַל יֹאמַר לוֹ: ''
(*) לֵךְ לְשָׁלוֹם'', אֶלָּא: ''לֵךְ
(*) בְּשָׁלוֹם'', דִּכְתִיב: ''וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם''
(בראשית טו, טו). וְהַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ: ''לֵךְ בְּשָׁלוֹם'', אֶלָּא: ''לֵךְ לְשָׁלוֹם'', שֶׁהֲרֵי אָמַר דָּוִד לְאַבְשָׁלוֹם: ''לֵךְ בְּשָׁלוֹם''
(שמואל־ב טו, ט) וְלֹא הִצְלִיחַ; יִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה: ''לֵךְ לְשָׁלוֹם''
(שמות ד, יח) וְהִצְלִיחַ.
נפש יהודה לך לשלום. משמע שתוסיף עוד לעשות דברים של שלום זה שייך לומר לחי: בשלום. באותו השלום שכבר עשית בחיים וכיון שמת אין לו להוסיף מצות ומעשים טובים רק מה שיש בידו:
פרק שלישי [ריא]
כְּשֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר מֵת כָּל בְּנֵי הָעִיר יִתְעַצְּבוּ עַל מִיתָתוֹ
(*) וְיִדְאֲגוּ מִמֶּנָּה וִיפַחֲדוּ עַל עַצְמָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג
(קה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמֵּת יִדְאֲגוּ עָלָיו כָּל הָאַחִין, אֶחָד מִן הַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת יִדְאֲגוּ עָלָיו כָּל הַחֲבוּרָה. אֲמְרֵי לָהּ,
(*) דְּמִית גָּדוֹל; וַאֲמְרֵי לָהּ, דְּמִית קָטָן.
נפש יהודה ידאגו. על המיתה: דמית גדול. יש לדאוג הואיל והתחילה מדת הדין בראש הבית וכשמת קטן שבקלקלה מתחילין מן הקטן:
וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ הָאֲבֵלוּת לַקְּרוֹבִים וּסְתִימַת פִּיהֶם, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם, מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל, מִכָּאן וָאֵילָךְ שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כְּדַרְכוֹ. וַאֲמְרִינָן עֲלָה
(כז, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין כְּתֵפָיו וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה - כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית,
(*) מִכָּאן וָאֵילָךְ - כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדוֹ בַּשּׁוּק.
נפש יהודה מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. עד י''ב חודש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י''ב חודש היא חוזרת לתערה למה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזע אחד מהם נזדעזעו כלם:
וּכְשֶׁנִּפְטָר אָדָם כָּשֵׁר יִדְאֲגוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים וְיִבְכּוּ וְיִתְאַבְּלוּ עָלָיו, וְאִם אֵינָם עוֹשִׂים כֵּן - נֶעֱנָשִׁים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(כה, א) וּבְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג
(שבת קה, ב): תַּנְיָא מִפְּנֵי מַה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים? כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. אָטוּ
(*) עֵירוֹבְנָא שָׁקְלֵי מִינֵיהּ? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה.
נפש יהודה ערבונא שקלי מיניה. קודם שחטא נטלו משכונו שימותו בניו כדי שיבכו אחרי כן על אדם חשוב:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג
(שם): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי'' וגו'
(תהלים נו, ט). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר רָאוּי לְקָבְרוֹ בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר־אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ
(יהושע כד, ל). מַאי ''לְהַר גָּעַשׁ''? מְלַמֵּד שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶן הָהָר לְקָבְרָם. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים,
(*) מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: ''וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת־ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ''
(שופטים ב, ז)? אֲמַר לֵיהּ:
(*) יָמִים - הֶאֱרִיכוּ, שָׁנִים - לֹא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ''לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם''
(דברים יא, כא), הָכֵי נַמֵּי יָמִים וְלֹא שָׁנִים? בְּרָכָה שָׁאנֵי.
נפש יהודה נודי ספרתה אתה. לשון לנוד לו נודי ואבלי ספרת להיות למשמרת הזכות: ויקברו אותו. ביהושע כתיב שגעש ההר ליפול על ישראל על שלא הספידו ליהושע כראוי משום שהיו מתעסקים בירושת הארץ: מדה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחוסו מן השמים: ימים האריכו. שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרינן בסדר יומא כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים וימים שהם של חיים ושנים שאינם של חיים א''ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שנתהפכו עליו מרעה לטובה:
וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם מַסְפִּידִין עַל אָדָם כָּשֵׁר - עַל פַּחַד עַצְמָם מַסְפִּידִין, כִּי מֵאַחַר שֶׁתְּחִלַּת הַקַּלְקָלָה עַל אָדָם כָּשֵׁר, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲחֵרִים שֶׁהֵם מְזֻמָּנִים לְמִקְרִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כה, ב): אָמַר לֵיהּ רַב אַשֵּׁי
(*) לְבַר קִיפּוּק:
(*) הַהוּא יוֹמָא מַאי אָמַרְתְּ
(כלומר, כי נח נפשיה דרב אשי)? אָמַר: בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? לִוְיָתָן
(*) בְּחַכָּה הָעֳלָה, מַה יַּעֲשׂוּ דְּגֵי הָרְקָק?
(*) בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חַכָּה, מַה יַּעֲשׂוּ גֵּבִים קְטַנִּים? אָמַר לֵיהּ בַּר אָבִין: חַס וְשָׁלוֹם, דְּחַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת אֲמֵינָא בְּצַדִּיקֵי. אֶלָּא מַאי אֲמֶרֶתְּ?
(*) בְּכוּ לָאוֹבְדִים וְלֹא לַאֲבֵדָה, שֶׁהִיא לִמְנוּחָה וַאֲנָן לַאֲנָחָה.
(*) חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ עֲלַייהוּ
(*) וְאִתְהַפּוּךְ כְּרָעֵיהוּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַב אַשֵּׁי:
(*) לָא בַּר אָבִין חָלִיץ וְלָא בַּר קִיפּוּק חָלִיץ.
נפש יהודה לבר קיפוק. ספדן הוה וכן בר אבין: ההוא יומא. שנח נפשיה דרב אשי מאי אמרת רב אשי גופיה אמר כך לספדן בשעת פטירתי מה תאמר עלי אמר לו הספדן כך אני מספיד עליך אם בארזים תלמידי חכמים. אזובי קיר אזוב הקטן הגדל בקיר ועם הארץ השפלים השוה להם: בחכה. מצודה רעה שצדין בה הדגים: בנחל שוטף. נחלים וימים גדולים מושכין הדגים בחכה מה יעשו גבים נחלים קטנים וכן רקק אגם הגדול בנחלים קטנים: בכו. בעבור החיים על שנאבד מהם הת''ח ולא על המת שהוא האבידה שאין לו להצטער: חלש דעתיה. דרב אשי דהאי מדמי ליה לשלהבת והאי לאבידה: ואתהפיך כרעייהו. דבר קיפוק ובר אבין והיו דורכים אגב הרגל ולא היו יכולין להספיד עוד כי לא היו יכולין לילך: לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ. משום דאיתהפכו כרעייהו ותנינא האי מאן דמסגי אלוחתא דריגלא לא חליץ והתורה אמרה וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מתחת לרגלו:
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יֵאָנַח עַל כָּל אָדָם הַבָּא עָלָיו שׁוּם מִקְרֶה וְכָל שֶׁכֵּן עַל הַפְּטִירָה, שֶׁהִיא רֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל כָּל אָדָם.
(*) וְהַהַתְחָלָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה וִיפַחֵד עַל עַצְמוֹ וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה.
נפש יהודה והתחלה מקלקלת את השורה. ע''כ ידאג גם הוא על זה וישנה ג''כ את השורה לטובה אם הוא מתחיל להתעסק במתים ובהספדם אע''פ שלא היה מנהגו כן ואם נהג בחשיבות ובגיאות ישנה את טבעו ומדתו שוב לטובה ולשוב בתשובה וישפיל את עצמו כי יזכור גם אחריתו:
פרק רביעי [ריב]
כְּשֶׁהֶחָכָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם הַכֹּל חַיָּבִין לֵעָשׂוֹת כְּמוֹ קְרוֹבָיו, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כה, א): תַּנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו: הַכֹּל קוֹרְעִים עָלָיו, הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו,
(*) הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב סַפְרָא לָא קַרְעֵי רַבָּנָן עִילַוֵּיה. אָמְרֵי: גָּמְרִינָן מִינֵיהּ? אָמְרוּ: מִי תַּנְיָא ''הָרָב שֶׁמֵּת''? ''
(*) חָכָם שֶׁמֵּת'' תְּנָן!
(*) וְעוֹד, שְׁמַעְתְּתֵיהּ כָּל יוֹמָא בְּפוּמִין בֵּי מִדְרָשָׁא. סָבוּר מִינָהּ
(*) מַאי דַּהֲוָה הֲוָה. אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵּי: תַּנְיָא: חָכָם, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּדוֹ חַיָּבִין לִקְרֹעַ. סָבַר
(*) לִמִקְרַע לְאַלְתַּר אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵּי: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּהֶסְפֵּדוֹ.
נפש יהודה הכל מברין עליו. כך היה מנהגן שהיו מברין האבל ברחוב סעודה ראשונה: חכם שמת. אע''פ שלא למדו ממנו חייבין עליו בכל דברים אלו אם הוא חכם: ועוד שמעתתיה כל יומא בפומין. והוא כמאן דגמרינן מיניה: מאי דהוי הוי. הואיל ולא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעו: למקרע לאלתר. בלא הספד:
וְגַם כָּל יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְסָפְדוֹ, דְּגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק בֶּן עַזַּאי: תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁעַת פְּטִירַת חָכָם כָּל הָעָם חַיָּבִין בְּהֶסְפֵּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל־ יִשְׂרָאֵל''
(שמואל־א כח, ג). וּכְתִיב: ''וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ''
(שם כה, א), מִדְּקָאֲמַר ''כָּל־ יִשְׂרָאֵל'' לָאו שְׁמַע מִינֵיהּ שֶׁנִּקְבְּצוּ? אֶלָּא שֶׁבִּכּוּהוּ בָעֲיָרוֹת. אָמְרוּ:
(*) וְכִי כְּבוֹדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל שֶׁהוּא הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעִיר לְעִיר וְשׁוֹפֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית־אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה.
(*) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי־שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'''
(שם ז, טז־יז). אָמַר רָבָא: גָּדוֹל שֶׁנִּתְעַסֵּק בִּשְׁמוּאֵל יוֹתֵר מִבְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, דְּאִלּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: ''וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל''
(דברים לד, ח) וּבִשְׁמוּאֵל כְּתִיב: ''וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל'', אֲפִילוּ נָשִׁין וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.
נפש יהודה וכי כבודו של שמואל היה. ואעפ''כ עשה ע''כ ראוי לספוד עליו: ותשובתו הרמתה. כששב מלשפוט את ישראל סביבותיו חזר לביתו שהיה ברמה ובאין הרחוקים ממנו אליו לשפוט:
תָּנוּ רַבָּנָן: כִּנּוּס לָרָעִים רָעָה לָהֶם וְרָעָה לָעוֹלָם, פִּזּוּר לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים נֶעֱקָרִין מִן הָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה''
(משלי יא, י) וּבִזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים מִסְתַּלְּקִין מִן הָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב''
(ישעיה נז, א).
(*) דְּלָא תֵימָא, אִינְשֵׁי דִּידֵיהּ דְּיָדְעִין לֵיהּ לְחוּד, אֶלָּא כֻּלֵּי עָלְמָא, דִּכְתִיב: ''וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב'', וּכְתִיב הָתָם; ''נָשַׁמָּה כָּל־הָאָרֶץ כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב''
(ירמיה יב, יא). אָמַר רַב אַחָא: אֵין הַצַּדִּיקִים נִפְטָרִין מִן הָעוֹלָם אֶלָּא בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת''
(דברים ד, מב) וּכְתִיב בַּתְרֵיה: ''וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה''
(דברים ד, מד). תָּנוּ רַבָּנָן: מָה רָאָה יְשַׁעְיָה לוֹמַר: ''הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־ לֵב'', לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַצַּדִּיק נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן דּוֹרוֹ כִּדְבַּר אוּרְיָן, דַּאֲמַר: בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בַּדּוֹר הַצַּדִּיקִים נִתְפָּשִׂים עַל עֲוֹן הַדּוֹר.
נפש יהודה דלא תימא. אותן אנשים שהיו מכירין הצדיק מרגישין ברעה שבאה אחר מותו או בטובה שפסקה במיתתו:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִילָה
(טו, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק אָבַד לְדוֹרוֹ אָבַד; מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה מִמֶּנּוּ מַרְגָּלִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֶכֶת הִיא מַרְגָּלִית, וְלֹא אָבְדָה אֶלָּא לִבְעָלֶיהָ.
וְשׁוּב גָּרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם־בּוּז''
(משלי יח, ג); רָשָׁע אָבַד מִן הָעוֹלָם רִנָּה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה''
(שם יא, י). צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַצַּדִּיק אָבָד וגו' וְאַנְשֵׁי־חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי־
(*) מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק''
(ישעיה נז, א); הַצַּדִּיק בָּא לָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ'' וגו'
(בראשית ה, כט).
נפש יהודה מפני הרעה. קודם שבאה הרעה הצדיק נאסף מכלל דכיון שמת הרעה באה אבל צדיק בא לעולם פסקה הרעה ובאה הטובה שנא' זה ינחמנו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר
(ס, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־ תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים''
(שמות כב, ה), אֵימָתַי הָאֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן שֶׁהַקּוֹצִים מְצוּיִין לָהּ. וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ''
(שם), ''וְאָכְלָה גָּדִישׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וְנֶאֱכַל, שֶׁכְּבָר נֶאֱכַל. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ''וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ'' וגו'
(שם יב, כב), כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע''
(יחזקאל כא, ח). בָּכֵי רַב יוֹסֵף,
(*) כֻּלֵּי הַאי - וְאַקְדְּמִינְהוּ נַמֵּי? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: הַאי טִיבוּתָא הִיא לְהוּ, דִּכְתִיב: ''
(*) מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק''.
נפש יהודה כולי האי. שהצדיקים נענשים בעבור הרשעים ועוד מהם מתחיל הפורענות ברישא: מפני הרעה. שלא יראו בהצרו' שיבוא בעולם וזה הוא להם טובה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(בבא מציעא פג, ב): תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: ''תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ'' וגו'
(תהלים קד, כ)? תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ'', זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה; ''בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר'',
(*) אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיּוֹת הַיַּעַר. ''
(*) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ'' וגו'
(שם שם, כב), ''תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ'', לַצַּדִּיקִים; ''יֵאָסֵפוּן''
(שם), יֵאָסְפוּן רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם; ''וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן''
(שם), אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. ''יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ''
(שם שם, כג), יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן; ''וְלַעֲבֹדָתוֹ
(*) עֲדֵי־עָרֶב''
(שם), מִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֵב.
נפש יהודה אלו רשעים שבו. שמניחין להם יכולת להלוך ברשעתם ואין נפרעים מהם: תזרח השמש. לעוה''ב ואל מעונתם ירבצון הצדיקים במנוחה וטובה שלימה: עדי ערב. עד יום מותו היה הצדיק עובד אלהים:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כא, א): תַּנְיָא: אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) כִּי נֵר מִצְוָה''
(משלי ו, כג) וכו'
(סימן עח).
נפש יהודה כי נר מצוה ותורה אור. מה אור מאירה לעולם כך הצדיקים מגינים בעולם:
וַאֲמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עח, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ''עַל־כֵּן יֹאמְרוּ
(*) הַמֹשְׁלִים''
(במדבר כא, כז) וכו'
(סימן כב).
נפש יהודה המושלים. הצדיקים המושלים ביצרם תבנה ותכונן לעולם הבא על ידם:
וּכְשֵׁם שֶׁהַיִּסּוּרִין וְהַצָּרוֹת הַבָּאוֹת לַיָּחִיד אוֹ לָרַבִּים הֵם כַּפָּרָתָם, כָּךְ הַקּוֹבֵר בָּנָיו בְּחַיָּיו הוּא כַפָּרָתוֹ, שֶׁאֵין יִסּוּרִין בָּעוֹלָם גְּדוֹלִים מֵאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): תָּנֵי תַנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְקוֹבֵר בָּנָיו בְּחַיָּיו, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו.
וְגַם מִיתַת הַצַּדִּיקִים, מֵאַחַר שֶׁנִּתְפָּשִׂין בַּעֲוֹן הַדּוֹר וְהַחִסָּרוֹן הוּא לַדּוֹר וְלֹא לָהֶם, כִּי טוֹבָה הוּא לָהֶם שֶׁלֹּא יִרְאוּ בְּרָעַת הָעוֹלָם, עַל כֵּן מִיתָתָם הִיא יִסּוּרִין לְדוֹרָם וְהוּא עֹנֶשׁ יִשְׂרָאֵל וְכַפָּרָתָם לַעֲוֹנָם. וּמָצְאוּ רַבּוֹתֵינוּ סֶמֶךְ לַדָּבָר, דְּגָרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כח, א): אָמַר רַבִּי אַמִּי: מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ: מַה פָּרָה אֲדֻמָּה מְכַפֶּרֶת
(*) אַף מִיתַת הַצַּדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה
(*) מִיתַת אַהֲרֹן לְבִגְדֵי כְהוּנָה? לוֹמַר לְךָ: מַה בִּגְדֵי כְהוּנָה מְכַפְּרִים אַף מִיתָתָם שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת.
נפש יהודה אף מיתת הצדיקים מכפרת. על אותו הדור: מיתת אהרן לבגדי כהונה. שנאמר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וגו' ואהרן יאסף ומת שם. בגדי אהרן מכפרין. חושן המשפט על עוות הדין. פעמון על לשון הרע וכן כולם:
פרק חמישי [ריג]
הַמַּסְפִּיד אֶת הַמֵּת צָרִיךְ לֵידַע מִדּוֹתָיו לְשַׁבְּחוֹ בָהֶם וְלֹא בְּיוֹתֵר, דְּתַנְיָא בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות סב, א): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
(*) כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הַמֵּתִים כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַסַּפְדָּנִין וּמִן הָעוֹנִין אַחֲרֵיהֶם. וְגַם הַמַּסְפִּיד נֶעֱנָשׁ אִם אֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ כְּפִי מַעֲלָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְבַר אָבִין וּלְבַר קִיפּוּק, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּסוֹף פֶּרֶק ג מֵחֵלֶק זֶה
(סימן ריא). וְגַם מַה שֶּׁאֵרַע לְהַהוּא טַיעָא דְּנָתוּר כִּכֵהּ וְשִׁינֵהּ, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק זֶה.
נפש יהודה כשם שנפרעין מן המתים. על עונם כך נפרעין מן הספדנין אם מספרין שבחים למת מה שלא היה בו רק להתפאר בעיני קרובים להחניפם:
עַל כֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ בְּנֵי אָדָם דַּרְכֵי הַהֶסְפֵּד הָרָאוּי לַגְּדוֹלִים, הֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין קְצָת מֵהַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים הַסַּפְדָּנִים עַל פְּטִירַת רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(מועד קטן כה, א): כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא וְרַב הַמְנוּנָא
(*) אַסְקִינְהוּ לְהָתָם.
(*) כִּי מָטוּ אַגִּישְׁרָא קָמוּ גַּמְלֵי. אֲמַר לְהוּ הַהוּא טַיעָא: מַאי הַאי? אָמְרוּ לֵיהּ
(*) רַבָּנָן: דְּקַיְימֵי וְעַבְדֵי יְקָרָא לְהַדָּדֵי; מַר אֲמַר: לֵיעוֹל מַר בְּרֵישָׁא וּמַר אֲמַר: לֵיעוֹל מַר בְּרֵישָׁא. אֲמַר הַהוּא טַיעָא: אִי בְּדִינָא דִּידִי - גַּבְרָא בַּר גַּבְרָא לֵיעוֹל בְּרֵישָׁא. חָלִיף גַמְלֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא.
(*) נָתּוּר כִּכֵיהּ וְשִׁינֵהּ דְּהַהוּא טַיעָא. פָּתַח עַלֵיהּ הַהוּא יְנוּקָא:
(*) גֶּזַע יְשִׁישִׁים עָלָה מִבָּבֶל וְעִמּוֹ
(*) סֵפֶר מִלְחָמוֹת.
(*) קָאָת וְקִפּוֹד הֻכְפְּלוּ בְּשׁוֹד וָשֶׁבֶר הַבָּא מִשִּׁנְעָר. קָצַף עַל עוֹלָמוֹ וְחָמַס נְפָשׁוֹת וְשָׂמַח בָּהֶם כְּכַלָּה חֲדָשָׁה. רוֹכֵב עֲרָבוֹת שָׂשׂ וְשָׂמַח בְּבוֹא אֵלָיו נֶפֶשׁ נָקִי וְצַדִּיק.
נפש יהודה אסקינהו להתם. מבבל לא''י: כי מטו אגישרא. והגשר היה קצר ולא היו שוב יכולין לעבור זה בצד זה אלא זה אחר זה ועמדו הגמלי' נושאי המטות במקומן אמר ההוא טייעא סוחר ישמעאל מאי האי למה עמדו הגמלים: רבנן. דשכיבי רבה בר רב הונא ורב המנונא עבדי אהדדי יקרא דלא בעי האי לעבור לפני האי אמר ההוא טייעא רבה בר רב הונא ליעול ברישא דהוא ואביו חשובים היו: נתור ככיה. לחייו של טייעא משום כבודו דרב המנונא: גזע ישישים. זה רבה בר רב הונא דהוא בן גדולים בן רב הונא דהוא ראש גולה ועדיף מנשיא דארץ ישראל ועמו ספר מלחמות רב המנונא: ספר מלחמות. ספר תורה ל''א שנלחם רבה ורב המנונא ונתור ככיה דההוא טייעא: קאת וקפוד הוכפלו. קללות כמו וירשוה קאת וקפוד קוצים ודרדרים או נחשים ועקרבים כלומר קללה הוכפלה באה מבבל להראות שבר זה שקצף הקב''ה על עולמו:
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָבִינָא פָּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא: תְּמָרִים הָנִיעוּ רֹאשׁ עַל צַדִּיק כַּתָּמָר,
(*) נָשִׂים לֵילוֹת כַּיָּמִים עַל מֵשִׂים לֵילוֹת כַּיָּמִים.
נפש יהודה נשים לילות כימים. בהספד לקונן עליו יומם ולילה על ששם לילות כימים בתורה:
רַב חָנָן חַתְנֵיהּ דְבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה וְלָא הֲוָה לֵיהּ בְּנֵי. בָּעָא רַחֲמֵי וַהֲווּ לֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא דַּהֲווּ לֵיהּ נָח נַפְשֵׁיה. פָּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא: שִׂמְחָה לְתוּגָה נֶהֶפְכָה, שָׂשׂוֹן וְיָגוֹן הֻדְבְּקוּ; בְּעֵת שִׂמְחָתוֹ נֶאֱנַח
(*) וּבְעֵת חֲנִינָתוֹ אָבַד חֲנִינוֹ. וַאֲסִיקוּ לֵיהּ חָנָן עַל שְׁמֵיהּ.
נפש יהודה ובעת חנינתו. דוולד שהתחיל לאהוב הילד אבד חנינו אביו המחננו שמת אביו והיו קורין שם הילד אחר אביו חנן ועל שם חנן הספיד כן:
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי פְּדָת פָּתַח עֲלֵיהּ רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: הַיּוֹם קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּיוֹם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אֱלֹהִים''
(*) וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם''
(עמוס ח, ט), וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה יוֹמוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ.
נפש יהודה והבאתי השמש בצהרים. אשקיע השמש בצהרים יומו של יאשיהו כשנהרג יאשיהו קרי יומו ביאת שמש:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא פָּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא:
(*) אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרָה וְיָלָדָה, אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ. אוֹי נָא לָהּ,
(*) אָמְרָה רֶקֶת
(פירוש: זו טבריא), כִּי אִבְּדָה כְּלִי מִלְחַמְתָּהּ.
נפש יהודה ארץ שנער. בבל ר' זירא היה מבבל ובה נולד וגדל בא''י והיינו דקאמר ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה ואהכי קרו ליה רבי זירא ורב זירא: אמרה רקת. יכולה לומר כן רקת והיא מבבל עיר רבי זירא:
גַּם סִפְּרוּ לָנוּ שָׁם אֵיךְ בִּפְטִירַת הַצַּדִּיקִים הָיוּ נִרְאִין בָּעוֹלָם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִּים מְחֻדָּשִׁין, לְפִי שֶׁיִּצְטַעֲרוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם וְיִסְפְּדוּם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִי אֲבָהוּ
(*) אַחִיתוּ עַמּוּדֵי דְקִסְרִי דִּמְעֵי. דְּרַבִּי יוֹסֵי - שְׁפִיכוּ
(*) מַרְזְבֵי דְצִיפּוֹרִי דָּמָא. דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲחָא -
(*) אִיתְחַמִּיאוּ כּוֹכְבֵי בִּימָמָא. דְּרַבִּי אַסֵּי - אִיתְעַקְּרוּ כָּל אַרְזַיָּא. דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק - אִיתְעַקְרוּ כָּל אִילָנַיָּא. דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא - נְחִיתוּ
(*) כִּיפֵי
(אבנים) דְּנוּרָא מִן שְׁמַיָּא. דְּרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי סִימָאִי - אִתְעַקְּרוּ כָּל
(*) אַנְדְרוֹטְיָא
(פירוש: צורות המלך שמת). דְּרַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא אִישׁ כְּפָר עַכּוֹ - אִשְׁתָּעוּ
(*) כָּל צַלְמַיָּא וַהֲווּ לְמִיחְצְלֵיי
(למחלציא. פירוש: נחלקה ונמעכה צורת הפרצופים). דְּרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב וַחֲתָנוֹ - אִחְתְּרוּ
(*) שִׁבְעִים מַחְתָּרְתָא בִּטְבֶרְיָא. דְּרַב הַמְנוּנָא - נָחוּת
(*) כִּיפֵי דְבַרְדָא מֵרְקִיעַ. דְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף -
(*) נָשׁוּק כִּיפֵי דִפְרָת אַהֲדָדֵי
(פירוש: חומות שהגשר בנוי עליהן). דְּאַבַּיֵי וְרָבָא - נָשׁוּק
(*) כִּיפֵי דְדִגְלַת אַהֲדָדֵי, כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא טָעוּן דִּקְלֵי צִיצֵי
(שיצי) (פירוש: קוצים).
נפש יהודה אחיתו. הורידו עמודי העיר קסרי דמעות: מרזבי. צנורות הבתים דציפורי: איתחמיאו כוכבי. נראו הכוכבים שנשתנה העולם מרוב צער: כיפי. דנורא , אבנים של אור: אנדרטיא. צורות הצלמים שעושין על המלך שמת: כל צלמיא. כל צורת פרצופים וצורת פרצוף המטבעות מפני צורת החסיד שנשתנו והיו כמו מחלצות שאין עליהם צורה כמו והלבשתיך מחלצות בגד פשתן ורש''י פירש דרבי מנחם בנן של קדושים היה שלא הסתכל בצורה של זוזא ע''כ נעשו חלקים המטבעות כמו שהיו חלקים לכתחלה כמו שהוחלקו במעגל במחלצים והוא כלי שמחליק בו הכותל של סיד נקרא כך: שבעים מחתרתא. חפרו הגנבים דבזכותו לא הוו אתו גנבים וגזלנים: כיפי דברדא. אבנים של ברד: נשוק כיפי. אבנים של הגשר נשתברו ונטו זו לזו ליפול: כיפי דדיגלת. גשר דדיגלת כמו דפרת:
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יִבְכֶּה מְאֹד עַל פְּטִירַת הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם עֵינֵי הָעֵדָה, וְתִכְהֶיןָ עֵינֵיהֶם מֵרְאֹת בְּהִסְתַּלֵּק הַצַּדִּיקִים מִן הָעוֹלָם וְיִסְפְּדוּם כָּרָאוּי לָהֶם.
וּלְפִי שֶׁהָיוּ רְגִילִים לְשַׁבֵּחַ לַנִּפְטָר בְּמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, עַל כֵּן אָמְרוּ, כִּי בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל נִפְטָר הָיוּ נִכָּרִין דְּרָכָיו
(*) וְהִשָּׁאֲרוּתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנג, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר
(*) אִם הוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא אִם לָאו. אֵינִי - וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: אָחֵים לִי בְּהֶסְפְּדָאִי
(פירוש: במיתתי התאמץ בהספדי, שיתחממו ויכמרו רחמי העם ויבכו),
(*) דְּהָתָם קָאִימְנָא? לָא קָשְׁיָא,
(*) הָא דִּמְחַמִּין לֵיהּ וְחָאִים, הָא דִּמְחַמִּין לֵיהּ וְלָא חָאִים. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַבָּה: כְּגוֹן מַר,
(*) דְּסָנוּ לֵיהּ כֻּלְהוּ פּוּמְבְּדִיתָאֵי, מָאן מָחֵים לֵיה בְּהֶסְפֵּדָא? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ וְרָבָא בַּר רַב חָנָן. בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: אֵי זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: כָּל שֶׁדַּעַת רַבּוֹתָיו
(*) נוֹחָה הֵימָנּוּ. ''וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים''
(קהלת יב, ה), בְּנֵי גָלִילָא אָמְרוּ:
(*) עֲשֵׂה דְּבָרִים שֶׁיֹּאמְרוּ לִפְנֵי מִטָּתְךָ. בְּנֵי יְהוּדָה אָמְרֵי: עֲשֵׂה דְּבָרִים שֶׁיֹּאמְרוּ לְאַחַר מִטָּתְךָ. וְלָא פְלִיגֵי,
(*) מַר כִּי אַתְרֵיהּ וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ.
נפש יהודה והשארותו. כשמת הצדיק החסידות מה שנשאר אחריו ניכר על ידי הספדו שאז מספרים שבחו מה שעשה בחייו שעל ידי כך נשאר נשמתו לחיי עד: אם הוא בן עולם הבא. שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרין שבחו: דהתם קאימנא. בשעת הספד ואשמע איך תתחמם אלמא אצטריך לרב לאזהורי אהספדיה וכיון דרב גברא רבה הוא ובן עוה''ב למה ליה לאזהורי הא אמר מהספדו ניכר ואם צדיק הוא בודאי מספידין עליו: הא דמחמין ליה. להספד ואחים וכו' לעולם מחממין בעינן שאין בני אדם נכמרין כ''כ על זקן מיהו לאדם חסיד כי מחממו ליה מחממו ובכו כולם ובמי שאינו חסיד כ''כ מחממו ליה ולא מחממו כולם: דסנו ליה כולהו פומבדיתא. משום דאוכח להו במילי דשמיא ובני פומבדיתא רמאין היו כדאמרינן בשחיטת חולין פומבדיתא לווך שני אושפיזך: נוחה הימנו. דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו: עשה דברים. טובים בעוה''ז כדי שיספרו אותן הספדנין שהולכין לפני מטתך: מר כי אתריה. בגליל הולכין הספדנים לפני המטה ומר כי אתריה ביהודה הולכין אחר המטה:
וְהַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמֵד וּמְלַמֵּד בָּעוֹלָם הַזֶּה מְבַכָּה עָלָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְיַחֵד בְּמָקוֹם אֶחָד וְהָיָה לָמֵד בּוֹ בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה. וְהָיָה מְהַפֵּךְ בָּהּ וּמְהַדְרָהּ כַּמָּה פְעָמִים, עַד שֶׁלָּמַד אוֹתָהּ הֵיטֵב וְהָיְתָה שְׁגוּרָה בְּפִיו וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַסֶּכְתָּא אַחֶרֶת מִן הַתַּלְמוּד וְהָיָה שׁוֹגֶה בָהּ כָּל יָמָיו. כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר מִן הָעוֹלָם, הָיָה בְּבֵיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא הָיָה שׁוּם אָדָם יוֹדֵעַ פְּטִירָתוֹ. בָּאָה דְּמוּת אִשָּׁה אַחַת וְעָמְדָה לְפָנָיו וְהֵרִימָה קוֹלָהּ בִּבְכִי וּמִסְפֵּד וַתַּרְבֶּה אַנְחָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, עַד אֲשֶׁר נִתְקַבְּצוּ הֶהָמוֹן וַתֹּאמֶר לָהֶם: סִפְדּוּ לֶחָסִיד הַזֶּה וְקִבְרוּהוּ וְכַבְּדוּ אֶת אֲרוֹנוֹ וְתִזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁזֶּה כִּבְּדַנִי כָּל יָמָיו וְלֹא הָיִיתִי עֲזוּבָה וְלֹא שְׁכוּחָה. מִיָּד נִתְקַבְּצוּ כָּל הַנָּשִׁים וְיָשְׁבוּ עִמָּהּ וְעָשׂוּ עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל וְעָצוּם וְהָאֲנָשִׁים הִתְעַסְּקוּ בְּתַכְרִיכָיו וְכָל צָרְכֵי קְבוּרָתוֹ וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּכָבוֹד גָּדוֹל. וְאוֹתָהּ אִשָּׁה בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת. אָמְרוּ לָהּ: מַה שְּׁמֵךְ: אָמְרָה לָהֶם: חֲגִיגָה שְׁמִי. כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּר אוֹתוֹ חָסִיד נֶעֶלְמָה אוֹתָהּ הָאִשָּׁה מִן הָעַיִן. מִיָּד יָדְעוּ שֶׁמַּסֶּכֶת חֲגִיגָה הָיְתָה, שֶׁנִּרְאֵית לָהֶם בְּצוּרַת אִשָּׁה וּבָאָה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ לִסְפֹּד לוֹ וְלִבְכּוֹתוֹ וּלְקָבְרוֹ בְּכָבוֹד, עַל שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה אוֹתָהּ תָּמִיד וְשׁוֹקֵד לִלְמֹד בָּהּ. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וַחֹמֶר: וּמֶה חָסִיד זֶה שֶׁלֹּא לָמַד אֶלָּא מַסֶּכְתָּא אַחַת בִּלְבַד, כָּךְ, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הַרְבֵּה וּמְלַמְּדָהּ לַאֲחֵרִים וּמַעֲמִיד תַּלְמִידִים הַרְבֵּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְאִם זָכָה שֶׁיֹּאמְרוּ תוֹרָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת, פֶּרֶק כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין
(לא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ''אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים''
(תהלים סא, ה), וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים? אֶלָּא אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֹאמְרוּ דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּי. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה שִׂפְתוֹתָיו
(*) דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירִי: מַאי קְרָא? ''וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים''
(שיר השירים ז, י),
(*) כְּכוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים
(פירוש: גת), כֵּיוָן שֶׁאָדָם נוֹגֵעַ בָּהֶן דּוֹבֵב, אַף תַּלְמִיד חָכָם כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר.
נפש יהודה דובבות. נעות והנאה הוא לו שדומה כחי: כומר. ענבים שאוספן בכלי אחד ז' או ח' ימים שידחקו ויתבשלו ואז שותה היין מיד מהם:
עַל כֵּן חַיָּב כָּל הַלּוֹמֵד מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר לְאָמְרוֹ מִשְּׁמוֹ, בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין לְאַחַר פְטִירָתוֹ. בְּחַיָּיו, שֶׁמֵּבִיא גְּאוּלָה לָעוֹלָם, כְּלוֹמַר, מְסַבֵּב טוֹבָה הַרְבֵּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִילָּה
(טו, א): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר חֲנִינָא: כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳכָי''
(אסתר ב, כב). לְאַחַר פְּטִירָתוֹ,
(*) כְּדַאֲמָרָן.
נפש יהודה ותאמר אסתר. ועי''כ נגאלו ישראל מהמן: כדאמרן. שגורם טובה למת והם מחזיקין טובה לחיים ומתפללים בעדם וזכותה עומדת להם:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁפְּטִירַת הַצַּדִּיקִים הֵם עֹנֶשׁ גָּדוֹל לְיִשְׂרָאֵל וְלוֹקֵחַ בְּיָדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) צְרוֹר הַכֶּסֶף, שֶׁהֵם מַכְנִיסִין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אַל יִתְיָאֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל עַל זֶה מִן הַגְּאוּלָה, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר חַיָּב - בְּחַסְדּוֹ עָתִיד לִשְׁלֹחַ הַגּוֹאֵל, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צח, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ - חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אַתָּה עַם־עָנִי תוֹשִׁיעַ''
(תהלים יח, כח). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו כְּנָהָר - חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יָבֹא כַנָּהָר צָר''
(ישעיה נט, יט) וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל''
(שם שם, כ).
נפש יהודה צרור הכסף. הם הצדיקים המתים:
פרק ששי [ריד]
הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ נִפְטָרִים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ מַנִּיחִים סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתָם אוֹ קָרוֹב לָהֶם לִכְבוֹדָם; וְגַם לְהוֹדִיעַ לְכָל הָרוֹאִים, שֶׁקִּיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה; וְגַם לְחַמֵּם הַבֶּכִי וּלְהַרְבּוֹת הַהֶסְפֵּד.
וְכֵן אָמְרוּ שֶׁעָשׂוּ לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁהָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר עִם אֲרוֹנוֹ שֶׁל תּוֹרָה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וְזָכָה לָזֶה לְמַעַן הַכָּבוֹד וְהַמִּסְפֵּד הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה לְאָבִיו, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה
(ט, ב): יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו
(*) גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו''
(בראשית נ, ז);
(*) מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה. מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, אֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ; מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב''
(דברים לד, ו). וְלֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אַף עַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ''
(ישעיה נח, ח).
נפש יהודה גדול ממנו. שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובה במדה מדדו לו שנקבר גם הוא ע''י גדולים: מי לנו. לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול בישראל ואין בישראל גדול ממנו הרי שמדה שמדד לקבור את יוסף ע''י גדול ובה מדדו לו שאין גדול בכבוד קבורה כשל משה שלא נתעסק בו אלא הקב''ה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה בַּגְּמָרָא
(יג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל
(*) מִתְעַסְּקִים בְּבִזָּה מֹשֶׁה מִתְעַסֵּק בְּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֲכַם־ לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט''
(משלי י, ח). וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אֶלָּא אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר, הָלַךְ מֹשֶׁה אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּלוּם אַתְּ יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרָה לוֹ: אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ מִצְרִים וְחִפּוּהוּ וּקְבָעוּהוּ בִּנְהַר נִילוּס,
(*) כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. הָלַךְ מֹשׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס וְאָמַר לוֹ: יוֹסֵף, הִגִּיעַ עֵת שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עַצְמוֹתֶיךָ מִזֶּה; שְׁכִינָה וְכָל יִשְׂרָאֵל מִתְעַכְּבִין לְךָ, אִם אַתָּה מַרְאֶה אֶת עַצְמְךָ - מוּטָב, וְאִם לָאו - הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ. מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְעָמַד לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם. וְאַל תִּתְמַהּ, הֵיאָךְ בַּרְזֶל צָף? שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: ''
(*) וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת־הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל־הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי
(*) וְהוּא שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת־הַמָּקוֹם וַיִּקְצָב־עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל''
(מלכים־ב ו, ה־ו). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אֱלִישָׁע תַּלְמִידוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ וְאֵלִיָּהוּ
(*) תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה צָף בַּרְזֶל מִפָּנָיו, מִפְּנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה מתעסקים בביזה. של מצרים אבל משה מתעסק בארונו של יוסף: כדי שיתברכו מימיו. תמיד לפי שאין ארץ מצרים שותה ממי גשמים אלא נילוס עולה וממלא היאורים שכולם עושים יאורים ומשקין מהם השדות והיינו דכתיב והי' אשר לא יעלה מאת משפחות וגו' ולא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה ואין כתיב כאן הגשם אלא ולא עליהם תהיה אותו נהר ששותין ממנו ויונתן בן עוזיאל תרגם ולא עליהון תיסק נילוס: ויהי האחד מפיל הקורה. בתלמידי אלישע כתיב במלכים: והוא שאול. הקרדום לא היה שלו שהשאילו מאחרים: תלמידו של משה. לא שלמד מפיו אלא תורתו של משה למד אלישע ואליהו:
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בִּקְבוּרְנְטֵי
(בקבורות) שֶׁל מְלָכִים הָיָה קָבוּר, הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל קְבוּרְנְטֵי שֶׁל מְלָכִים, אֲמַר לֵיהּ: יוֹסֵף, הִגִּיעָה עֵת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה עֵת שְׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל; אִם אַתָּה מַרְאֶה אֶת עַצְמְךָ - מוּטָב, וְאִם לָאו - הֲרֵי אָנוּ נְקִיִּים מִשְּׁבוּעָתְךָ. בְּאוֹתָה שָׁעָה נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וּנְטָלוֹ מֹשֶׁה וְהֵבִיאוֹ אֶצְלוֹ.
וְכָל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְאָרוֹן שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִין זֶה עִם זֶה וְהָיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ? אָמְרוּ: אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה. וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל שְׁכִינָה לַהֲלֹךְ עִם מֵת? אָמְרוּ:
(*) קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּזֶה.
נפש יהודה קיים זה מה שכתוב בזה. אגדה זו מפורשת במכילתא בפרשת ויהי בשלח כתיב בזה אנכי וכתיב בזה התחת אלהים אנכי וכתיב בזה לא יהיה לך וכתיב בזה האלהים אני ירא. לא תשא חי פרעה זכור את יום השבת וטבוח טבח והכן ואין זה אלא יום השבת וכן הוא אומר והכינו את אשר יביאו וכן כל עשרת הדברות:
וְאָמְרוּ גַּם כֵּן עַל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהוֹשִׁיבוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ: קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּזֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא
(יז, א): ''וְכָבוֹד עָשׂוּ־לוֹ בְמוֹתוֹ''
(דברי הימים־ב לב, לג), זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף
(*) חֲלוּצֵי כָּתֵף, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה: וַהֲלֹא לִפְנֵי אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כֵן? אֶלָּא שְׁהוֹשִׁיבוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ וְאָמְרוּ: קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּזֶה.
(*) וְהָאִידְנָא נַמֵּי עַבְדִינָן הָכֵי, אַפוּקֵי מַפְקִינָן אַנוּחֵי לֹא מַנְחִינָן. וְאִי בָּעִית אֵימָא: אַנוּחֵי מַנְחִינָן, ''קִיֵּם'' לָא אֲמְרִינָן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: כִּי הֲוָה אָזֵילְנָא בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמִישְׁאַל שְׁמַעְתְּתָא,
(*) כִּי הֲוָה עַיֵּיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יָדֵיהּ וּמָנַח תְּפִלֵּי וּמְבָרֵךְ וְהָדַר אֲמַר לָן: אֲפִילוּ ''קִיֵּים'' אֲמְרִינָן, ''לִמֵּד'' לָא אֲמְרִינָן. וְהָא אֲמַר מַר: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהַתַּלְמוּד
(*) מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה? לָא קַשְׁיָא, הָא לְמִגְמַר הָא לְאַגְמוּרֵי.
נפש יהודה חלוצי כתף. קרעו בגדיהם וחלצו מכתפיהם עד שראו כתפיהם ערומים: והאידנא. מפקינן ס''ת קמי גברא רבה אבל לא מניחין ס''ת על מטתו: כי הוה עייל לבית הכסא. כלומר זמנא חדא הוה עייל לבית הכסא ואמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא אמרינן לימד משום כבוד דחזקיה דלימד עדיף מקיים: מביא לידי מעשה. אלא למגמר לעצמו מעשה עדיף אבל למגמר לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן:
וְזָכָה לָזֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לְפִי שֶׁרִבָּה לוֹמְדֵי תוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעַל כֵּן הָיוּ מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים עָלָיו ''לִמֵּד'', כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק חֵלֶק
(צד, ב): אָמְרוּ עָלָיו עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁתָּלָה חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. וּבָדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה.
וְיֵשׁ מֵהַקַּדְמוֹנִים שֶׁלֹּא הָיוּ חֲפֵצִים בְּהַנָּחַת סֵפֶר תּוֹרָה, כִּדְאָמְרִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כה, א): כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, סָבוֹר
(*) לְאוֹתוּבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵהּ. אֲמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא: מִילְתָא דְּרַבִּי [בְּחַיֵיהּ] לָא סְבִירָא לֵיהּ אֲנַן נֵיקוֹם וְנֶעֱבֵיד? דַּאֲמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֲנָא חֲזִיתֵיה לְרַב הוּנָא דְּבָעֵי לְמֵיתַב אַפּוּרְיֵהּ, וַהֲוָה יָתִיב סֵפֶר תּוֹרָה הָתָם -
(*) וְכָף כַּדָּא אַאַרְעָא וְאוֹתִיב עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה; אַלְמָא קָסָבַר, אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מֻנָּח עָלֶיהָ וכו'.
נפש יהודה לאותובי ספר תורה אפורייה. ולומר קיים זה מה שכתוב בזה: וכף כדא. הפך חבית קטנה כדי להניח ס''ת עליו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא סָבוֹר לְאוֹתוּבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵהּ. אֲמַר לְהוּ רַב יִצְחָק: מִילְתָא דִּלְרַבִּי לָא סְבִירָא לֵיהּ אֲנַן נֵיקוֹם וְנֶעְבֶדֵי לֵיהּ?! סָבוּר
(*) דְּלָא לְמִישְׁלַל, אֲמַר לְהוּ רַב יִצְחָק: תַּנְיָא: חָכָם, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיר פָּנָיו מַאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה שׁוֹלֵל. לָמַדְנוּ, שֶׁלְכָל אֶחָד עוֹשִׂין כְּפִי רְצוֹנוֹ וּכְפִי מַעֲלָתוֹ וְהַמַּרְבֶּה בְּכָבוֹד יַרְבּוּ לוֹ כָּבוֹד.
נפש יהודה דלא למשלל. לתפור הבגד מהקריעה שקורעין עליו:
פרק שביעי [רטו]
מַסְפִּידִים לַצַּדִּיקִים וְגַם לַאֲחֵרִים, כְּשֶׁעוֹמְדִים שָׁם הַחֲכָמִים, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִפְּנֵי כְבוֹדָן, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן
(*) וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן וְאֵין נִכְנָסִים בָּהֶן בַּחַמָּה, מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל יָחִיד, אֲבָל קוֹרִין בָּהֶם וְשׁוֹנִין בָּהֶן וּמַסְפִּידִין בָּהֶן
(*) הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מַחְוֵי רַב חִסְדָּא, כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא
(*) דְּקָאִים בֵּי רַב שֵׁשֶׁת. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת, כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְּקָאִים בֵּיהּ רַב חִסְדָּא.
נפש יהודה ואין נאותין בהן. אין מתקשטין שם בבגדים ובתכשיטים נאים אפי' לכלה וחתן וכן אין מטיילין בהם משום שיש שם רווחה להתקשט ולטייל בו: הספד של רבים. ת''ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובהכ''נ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול: דקאים בי רב ששת. אם ימות אחד מבית רב ששת:
רַפְרָם בַּר פַּפָּא סָפְדָהּ לְכַלָתֵיהּ בְּבֵי כְנִישְׁתָּא, אֲמַר: אִי מִשּׁוּם
(*) יְקָרָא דִּידִי אִם מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידָהּ דְּמֵיתָא -
(*) אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא לְמִיסְפְּדָהּ. רַבִּי זֵירָא סָפְדֵיהּ לְהַהוּא מֵרַבָּנָן בְּבֵי כְנִישְׁתָא, אֲמַר: אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידֵיהּ דְּמִית - אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא. רֵישׁ לָקִישׁ סָפְדֵיהּ לְהַהוּא
(*) דְּתָנֵי הִלְכְתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע שׁוּרְתָא, אֲמַר: וַי דְּחַסְרָא אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּה. הַהוּא דַּהֲוָה תָּאנָא הִלְכְתָא, סִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא - וְשָׂכִיב. אָתוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: לֵיסְפְּדֵיהּ מַר. אֲמַר:
(*) הֵיכֵי
(*) לֵיסְפְּדֵיהּ? אִי צַנָּא דְּמָלֵי סִפְרֵי. תָּא חֲזֵי מַה בֵּין
(*) תְּקִיפֵי דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לַחֲסִידֵי בָּבֶל.
נפש יהודה יקרא. דמת הוה ליה הספד של רבים: אתו כולי עלמא. לספוד: דתני הלכתא. היה שונה משניות לתלמידים בעשרים וארבע שורות של תלמידים: היכי ליספדיה. במה אספידנו: האי צנא דמליא ספרי. אינו אלא כסל שמלאוהו ספרים ואינו מבין מה בתוכה אף השונה הלכות ולא שימש ת''ח שיבינהו טעמי משנה ופעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה כגון הב''ע וכגון הא מני ר' פלוני היא וכגון חסורי מחסרא וזה אינו יודע מה ששנה: תקיפי דארעא דישראל. ריש לקיש דאמרינן במסכת יומא דאפילו בהדי רבב''ח לא משתעי דמאן דמשתעי בהדי ריש לקיש יהבין ליה עסקא בלא סהדי ורב נחמן בר יצחק מחסידי בבל כדאמרינן בשילהי מסכת סוטה דקאמר ליה לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא וריש לקיש ספדיה להאי דתני וכו' ורב נחמן היה חסיד ולא רצה לספדו:
וְתַלְמִיד חָכָם הַנִּפְטָר הוּא תַשְׁמִישׁ קְדוּשָׁה
(*) כְּמוֹ תִּיק שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וְגַם סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה גּוֹנְזִין אוֹתוֹ עִמּוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(מגילה כו, ב): אָמַר רָבָא: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה גּוֹנְזִין אוֹתוֹ אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם וַאֲפִילוּ שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבִכְלֵי חֶרֶס [שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְתַתָּם
(*) בִּכְלִי חָרֶשׂ] לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים''
(ירמיה לב, יד).
נפש יהודה כמו תיק. שהספר תורה מונח בו כן גוף הצדיק תיק לתורתו שהיתה בו: ובכלי חרש. משימין ס''ת שבלה ונותנין בקבר עם ת''ח ואפי' שלא שנה אלא הלכות ולא שימש ת''ח בתלמוד ובגמ' אלא במשניות ובברייתות:
וְגַם הָיוּ מוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי כְּבוֹדָם, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא
(טז, ב): ''
(*) וְכָבוֹד עָשׂוּ־לוֹ בְמוֹתוֹ''
(דברי הימים־ב לב, לג), רַב אָמַר, שֶׁהוֹשִׁיבוּ
(*) יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנָן: חַד אָמַר: שְׁלֹשָׁה; וְחַד אָמַר: שִׁבְעָה; וְחַד אָמַר: שְׁלֹשִׁים.
נפש יהודה וכבוד עשו לו. בחזקיה כתיב: ישיבה. תלמידי חכמים לעסוק שם בתורה ל' יום היו מושיבין ישיבה על קברו של חזקיה:
וְעַל כֵּן, בִּפְטִירַת הֶחָכָם מְבַטְּלִין הַיְשִׁיבוֹת מִמְּקוֹמָן, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כב, ב): תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל, אַב בֵּית דִין שֶׁמֵּת בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵלִין וּבְנֵי בֵית הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְשַׁנִּין מְקוֹמָן וכו', נָשִׂיא שֶׁמֵּת וכו'.
וּכְשֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ בְּשָׁלוֹם לְהַעֲלוֹתוֹ בְּשָׁלוֹם לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, סוֹף פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה
(קג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי אָמַר: לְבָנַי אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ בָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שֻׁלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מֻצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ.
(*) יוֹסֵף חָפְנִי וְשִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי. ''הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם'', דְּאוֹרַיְתָא הוּא, דִּכְתִיב: ''כַּבֵּד
(*) אֶת־אָבִיךָ
(*) וְאֶת־ אִמֶּךָ''
(שמות כ, יב)? אֵשֶׁת אָב הֲוַאי, אֵשֶׁת אָב נַמֵּי דְּאוֹרַיְתָא הִיא, דִּכְתִיב: ''כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ'', ''אֶת־ אָבִיךָ'', זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ; ''וְאֶת־אִמֶּךָ'', זֶה בַּעַל אִמֶּךָ; וָא''ו יְתֵירָה לְרַבּוֹת אָחִיךָ הַגָּדוֹל?
(*) הַנֵי מִילֵי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא. ''נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שֻׁלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ'', מַאי טַעְמָא? כָּל
(*) בֵּי שִׁמְשֵׁי דְּשַׁבַּתָּא הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲתַת שִׁבְבָתֵיהּ וְקָא קָרְיָא אַבָּבָא, אָמְרָה לָהּ אַמְתֵיהּ: שְׁתֵיק, דְּרַבִּי יָתִיב. שָׁמְעָה רַבִּי וְתוּ לָא אָתָא,
(*) שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים. ''יוֹסֵף חָפְנִי וְשִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיֵּי יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי'',
(*) סָבוּר מִינָהּ לְאִיעַסוּקֵי בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָזוּ
(*) דְּקָדִים עַרְסַייהוּ לְעַרְסֵיהּ, אָמְרֵי: שְׁמַע מִינָהּ לְהַהוּא עָלְמָא הוּא דַּאֲמַר וְהַאי דַּאֲמַר הָכֵי, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לֵימְרוּ, מִילְתָא הֲוָה בְהוּ וְעַד הָאִידְנָא זְכוּתָא דְּרַבִּי הוּא דְּאַהַנְיָא לְהוּ.
נפש יהודה יוסף חפני. דמן חופאי: את אביך. כל אתין רבוין הן: ואת אמך. וא''ו יתירה דואת אמך לרבות אחיך הגדול: הני מילי. דחייב באשת חורגו בחיי אביו אבל לאחר מיתת אביו אין מחויב לכבדה: בי שמשי. ערב שבת לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרדים עליו לגמור מלאכתם עד שלא תחשך קרי ליה בי שמשי: שלא להוציא לעז. לומר לא היו צדיקים שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי: סבור מינה. בהדין עלמא שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו: דקדים ערסייהו. הם מתים ונקברים קודם רבי ש''מ לעוה''ב קאמר כדי שישמשנו כדי שלא יאמרו הבריות כשימותו מלתא דאיסורא הוה בהו שלא זכו להתעסק בו ואיגלאי מלתא דהאי דלא שכיבא בשני דר' זכותא דר' אגנא עלייהו:
אָמַר לָהֶם: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: אַל תַּסְפִּדּוּנִי
(*) בָּעֲיָרוֹת
(*) וְהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שִׁמְעוֹן בְּנִי - חָכָם, גַּמְלִיאֵל בְּנִי - נָשִׂיא, חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ. ''אַל תַּסְפִּדּוּנִי בָּעֲיָרוֹת'',
(*) סָבוּר מִינָהּ מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא דְּקַאֲמַר,
(*) כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא סָפְדֵי בַּכְּרַכִּים וְקָא אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא אָמְרֵי: שְׁמַע מִינָהּ
(*) מִשּׁוּם יְקָרָא הוּא דְאָמַר. ''הוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם'', דְלָא עֲדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ''וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם''
(דברים לד, ח). עַל תְּלָתִין יוֹמִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא, מִכָּאן וָאֵילָךְ סָפְדֵי בִּימָמָא וְגָרְסֵי בְּלֵילְיָא, סָפְדֵי בְּלֵילְיָא וְגָרְסֵי בִּימָמָא, עַד דְסָפְדוּ לֵיהּ תְּרֵיסָר יַרְחֵי שַׁתָּא.
נפש יהודה בעיירות. הן גדולות מהכפרים וכרכין הם גדולים מהעיירות: והושיבו ישיבה. לעסוק בתורה לאחר ל' יום אחר פטירתו מיד ולא תהיו עסוקים יותר בהספד יום ולילה: סבור מינה משום טירחא. בני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו למספדיה: כיון דחזו דקא ספדי בכרכים. וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים: משום יקרא הוא דקאמר. שלא ביקש שיספדו אלא בכרכים שהוא לו יותר לכבוד ממה שיספדוהו בכפרים ובעיירות דבכרכים יש עם רב והוי יקרא טפי:
הַהוּא
(*) יוֹמָא דַּאֲשְׁכַּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְפַק בַּת קָלָא וְאָמְרָה: כָּל מָאן דַּהֲוָה בְּאַשְׁכַּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הַהוּא כּוֹבֵס,
(*) כָּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי הַהוּא יוֹמָא לָא אֲתָא, כֵּיוָן דְּשָׁמַע הָכֵי, סָלִיק לְאִיגְרָא, נָפַל וּמִית. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַף כּוֹבֵס זֶה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה יומא דאשכבתיה. יום פטירתו: כל יומא הוה אתי. ההוא כובס אצל רבי וביום שמת לא אתי להתם:
''שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם'', מַאי קַאֲמַר? הָכֵי קַאֲמַר: אַף־ עַל־פִּי שֶׁשִּׁמְעוֹן בְּנֵי חָכָם - גַּמלִיאֵל בְּנִי נָשִׂיא. אֲמַר לֵוִי:
(*) צְרִיכָא לְמֵימָר? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: צְרִיכָא
(*) לָךְ וּלְמִטְלַעְתָךְ
(לוי חיגר היה); וּמַאי קָשְׁיָא לָךְ? הַאי קְרָא, דִּכְתִיב ''וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי־הוּא הַבְּכוֹר''
(דברי הימים־ב כא, ג) - הָתָם
(*) מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה. וְרַבִּי מַאי טַעְמָא עָבִיד הָכֵי? נְהִי דְּאֵינוֹ מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה, מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּיִרְאַת חֵטְא הֲוָה.
נפש יהודה צריכא למימר. דר''ג הבכור הוה נשיאה: לך ולמטלעתך. כלומר אין אנו צריכין לדבריך וצריכין לדברי רבי שר''ג יהיה נשיא ומקשי מאי קשיא ליה ללוי דאמר צריכא רבי למימר כן ה''ק אמאי צריכא הא קרא כתיב: ממלא מקום אבותיו הוה. כלומר אין באחיו חשוב ממנו אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו:
''חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ'', אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא מָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהָיָה רַבִּי אָפֵס גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. יָתִיב רַבִּי אָפֵס בְּרֵישָׁא
(*) וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא אֲבַרָאֵי וַאֲתָא לֵוִי וְיָתִיב גַבֵּיה. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֵס וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא. וְלָא הֲוָה לֵיה אִינַשׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, קָם וַאֲזַל לְבָבֶל. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי לֵיהּ לְרַב: גַּבְרָא רַבָּא אֲרִיכָא אָתָא, אִיקְלַע לִנְהַרְדָעָא וְדָרַשׁ:
(*) כְּלִילָא שָׁרֵי. אֲמַר: שְׁמַע מִינָהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֵס וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינַשׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ וְגָם אָתָא. וְדִילְמָא רַבִּי חֲנִינָא הוּא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ וְרַבִּי אָפֵס הוּא דְיָתִיב בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינַשׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ וְקָם וַאֲתָא? אִבָּעֵית אֵימָא: לֵוִי לְרַבִּי אָפֵס מִיכַּף הֲוָה
(*) כַיִּיף לֵיהּ: וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כֵּיוָן דַּאֲמַר רַבִּי ''חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ'', לָא סַגְיָא דְּלָא הֲוָה מָלִיךְ, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקֵי: ''וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקָם לָךְ''
(איוב כב, כח).
נפש יהודה ויתיב רבי חנינא אבראי. חוץ לבית המדרש היה למד שלא היה נכפף לרבי אפס ואתא לוי ויתיב גבי ר''ח וכשמת רבי אפס ור' חנינא נעשה ראש לא היה אדם חשוב שישב אצל לוי כמו ר' חנינא וקודם לכן היה לו ר' חנינא שישב אצלו: כלילא שרי. לצאת בה האשה בשבת משום מאן דרכה לצאת בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפה ומחוי בפ' במה אשה יוצאה: כייף ליה. לוי לרבי אפס ר''ל אם היה ר''ח מת לוי כייף ליה בישיבה של רבי אפס ולא היה גולה ממקומו אבל כשהיו שניהם בחיים רבי אפס ור' חנינא משום כבודו של ר' חנינא דיתיב אבראי לא הוי לוי כייף לילך לרבי אפס ויתיב גבי ר''ח:
(*) וְהָא הֲוָה רַבִּי חִיָּא? נָח נַפְשֵׁיהּ. וְהָא אֲמַר רַבִּי חִיָּיא: אֲנִי רָאִיתִי
(*) קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת?
(*) אֵיפוֹךְ. וְהָתַנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי הָלַךְ רַבִּי חִיָּיא אֶצְלוֹ וּמְצָאוֹ בוֹכֶה. וַאֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בוֹכֶה? וְהָתַנְיָא: מֵת מִתּוֹךְ הַשְּׂחוֹק סִימָן יָפֶה הוּא לוֹ, מִתּוֹךְ הַבֶּכִי סִימָן רַע לוֹ; פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ, פָּנָיו לְמַטָּה סִימָן רַע לוֹ; פָּנָיו כְּלַפֵּי הַכֹּתֶל סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם סִימָן יָפֶה לוֹ; פָּנָיו צְהֻבִּין סִימָן יָפֶה לוֹ, פָּנָיו יְרֻקִּין סִימָן רַע לוֹ; מֵת
(*) בְּעֶרֶב שַׁבָּת סִימָן יָפֶה לוֹ, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת סִימָן רַע לוֹ; בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים סִימָן רַע לוֹ,
(*) בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִין סִימָן טוֹב לוֹ; בְּחֹלִי מֵעַיִם סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁרֻבָּן שֶׁל צַדִּיקִים מֵתִים מֵחֹלִי מֵעַיִם. אֲמַר לֵיהּ: אַתּוֹרָה וְאַמִּצְוֹת קָא בָּכִינָא. אִי בָּעֵית אֵימָא: אֵיפוֹךְ; וְאִי בָּעֵית אֵימָא:
נפש יהודה והא הוה רבי חייא. ונמנייה רבי ראש ישיבה: קברו של רבי. ארונו של רבי: איפוך. רבי אמר כן לקבריה דר' חייא: בערב שבת סימן יפה לו. שיכנס למנוחה מיד: במוצאי יום הכיפורין. כבר נמחלו עונות וסימן יפה לו שמת נקי:
רַבִּי חִיָּא עוֹסֵק בְּמִצְוֹת הֲוָה וְסָבַר
(*) לָא אֲפַגְרֵיהּ
(לא אבטל אותו). וְהַיְנוּ דְכִי קָא מִנְצוּ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִנְצֵאת? דְּאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל מְהַדַרְנָא לָה מִפִּלְפּוּלָאֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: אֲנָא עֲבִידְנָא דְּלָא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, זָרַעְנָא כִּיתְנָא וַעֲבִידְנָא נִישְׁבֵּי
(פירוש: מצודות) (*) וְצַיְּדְנָא טָבֵיֵיא וַאֲרִיגְנָא
(ואריכנא) מְגִלְתָּא וְכַתִיבְנָא חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תוֹרָה לַחֲמִשָּׁה יְנוּקֵי וְאַתְנָאִי שִׁיתָא סִידְרֵי לְשִׁיתָא יְנוּקֵי, לְכָל חַד וְחַד אָמְרֵי לֵיהּ: אַתְנֵייהּ סִדְרֵיךְ לְחַבְרֵיךְ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי:
(*) אֲפִילוּ מִנָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי:
(*) אֲפִילוּ מֵאַבָּא?
(*) אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה לא אפגריה. לא אבטלו ממצות והיינו דר' חייא היה חי ורבי משום דלא אבטליה לא מני ראש: וציידנא טביא. צביים היה צייד עם מכמורת שעשה מפשתן הבשר היה נותן לנערים לאכול ומהעורות עשה קלפים לכתוב עליו: אפילו מינך. גדולים מעשי דר''ח: אפילו מאבא. ר' יוסי: אמר ליה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל. כלומר שלא אומר כדבר זה שהוא גדול מרבי יוסי לעולם:
אָמַר לָהֶן: לִבְנִי הַקָּטָן אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ וּמָסַר לוֹ סִדְרֵי חָכְמָה. אָמַר לָהֶן: לִבְנִי גָּדוֹל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ וּמָסַר לוֹ סִדְרֵי נְשִׂיאוּת, אָמַר לֵיהּ:
(*) נְהוֹג נְשִׂיאוּתְךָ בָּרָמִים וּזְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. אֵינִי, וְהָא כְּתִיב: ''וְאֶת־יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד''
(תהלים טו, ד), זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁכְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: רַבִּי רַבִּי, מָרֵי מָרֵי? לָא קָשְׁיָא,
(*) הָא בְּצִנְעָא הָא בְּפַרְהֶסְיָא.
נפש יהודה נהוג נשיאותך ברמים. שתהא יושב בין הגדולים: הא בצנעא. מכבד אותם ומחבב כל אחד ואחד אבל בפרהסיא מטיל עליהם אימה להודיעם נשיאותו:
(*) רַבִּי מוּטָל בְּצִפּוֹרִי וּמָקוֹם מוּכָן לוֹ בְּבֵית שְׁעָרִים. וְהָתַנְיָא: ''צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף''
(דברים טז, כ), הָלַךְ אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים? אֶלָּא, כֵּיוָן דְּחָלִישׁ אַמְטְיוּהוּ לְצִפּוֹרִי,
(*) דְּמִידְלְיָא וּבָסֵים אֲוִירָא.
נפש יהודה רבי מוטל בצפורי. בחליו ומקום קברו היה מוכן לו בבית שערים: דמידלי. וכן אמרינן ולמה נקרא שמה ציפורי שיושבת בראש ההר כצפור:
הַהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי גָּזְרוּ רַבָּנָן תַּעֲנִיתָא וּבָעוּ רַחֲמֵי. אָמְרֵי: כָּל מָאן דַּאֲמַר ''נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי'' - יִדָּקֵר בַּחֶרֶב סְלִיקָא אַמְתֵיהּ לְאִיגְרָא וְאָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי וְתַחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי - יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת עֶלְיוֹנִים. כֵּיוָן דְּחָזְיָא כַּמָּה זִמְנֵי דְּעַיִּל לְבֵית הַכִּסֵּא וְחָלַץ תְּפִלִּין וּמָנַח לְהוּ
(*) וְקָא מִצְטַעֵר, אָמְרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. לָא שָׁבְקֵי רַבָּנָן מִלִּבָּעֵי רַחֲמֵי, שָׁקְלָא מָנָא וְשָׁדְיָא מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא - אִשְׁתּוּקוּ וְנָח נַפְשֵׁיה. אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְבַר קַפָּרָא: זִיל עֵייל. אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ.
(*) קָרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ
(*) וְאַהַדְרֵיהּ לִקְרָעֵיהּ לְאַחוֹרֵיהּ וְקַאֲמַר: אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, נִצְחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים וְנִגְנַז אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. אָמְרוּ לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ? אָמַר לָהֶם:
(*) אַתּוּן קָאֲמְרִיתוּ, אֲנָא לָא קָאֲמִינָא.
נפש יהודה וקא מצטער. לחלוץ תפילין דחולה מעיים היה וצריך לילך כל עת לבית הכסא: קרעיה ללבושיה. מלפניו במקום שמחויב לקרוע: ואהדריה. הקריעה בבגד לאחוריו כדי שלא יראו ויבהלו: אתון קאמריתו. משום דאמרו כל האומר מת רבי ידקר בחרב אמר כן וע''י לשונו הרגישו שמת:
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵי מַעְלָה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי
(*) וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִילוּ מֵאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלִּי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי. יָצְאָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: ''
(*) יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם''. ''עַל מִשְׁכְּבוֹתָם'', ''עַל מִשְׁכָּבְךָ'' מִבָּעֵי לֵיהּ? מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַמְדָא, דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָא אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַדִּיק פְּלוֹנִי בָּא. אוֹמֵר לָהֶם: יָבוֹא בְּשָׁלוֹם. וְצַדִּיקִים יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: ''יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־ מִשְׁכְּבוֹתָם''
(ישעיה נז, ב).
נפש יהודה ולא נהניתי. בעוה''ז אפי' לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי: יבא שלום ינוחו. יבאו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום ואח''כ ינוחו כלם על משכבותם:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ,
(*) אַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ''יָבֹא בְּשָׁלוֹם'', וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ''הֹלֵךְ נְכֹחוֹ''
(שם), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ''יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־ מִשְׁכְּבוֹתָם''. וּבְשָׁעָה שֶׁהָרָשָׁע נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ, אַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ''אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים''
(שם מח, כב), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ''לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן''
(שם נ,יא), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ''רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת־עֲרֵלִים''
(יחזקאל לב, יט).
נפש יהודה ואחת אומרת לו הולך נכוחו. בדרך ישרה או לשון נוכח שאמר לצדיקים שהנשמות ילכו נוכח צדיק זה לקבל נשמתו ולהוליכה לגן עדן אצלם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ''
(קהלת יב, ז),
(*) תְּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לָךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקֻפְסָא, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָהֶן מְלָאכָה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִקְּחִין שֶׁבָּהֶם הֶחְזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְגֹהֲצִים, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחְזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרָאת הַפִּקְחִים וְכָעַס לִקְרָאת הַטִּפְּשִׁים. עַל הַפִּקְחִים אוֹמֵר:
(*) יִנָּתְנוּ כֵּלַי לָאוֹצָר וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם; וְעַל הַטִּפְּשִׁים הוּא אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ כֵּלַי
(*) לִכְבִיסָה וְהֵם יֵחָבְשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים הוּא אוֹמֵר: ''יָבוֹא שָׁלוֹם־יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם''; וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ''וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שמואל־א כה, כט). וְעַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא
נפש יהודה תנה לו. קרא יתירה אשר נתנה דורש הוי זהיר שתשיב אליו כמו שנתנה לך נקיה בלא עון: ינתנו כלי לאוצר. להצניע אף זה נשמתו אתן תחת כסא הכבוד: לכביסה. לבשלה וללבנה אף זה לגיהנם לבית האסורים לחושך ולא אור:
אוֹמֵר: ''אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים''; וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ''וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ
(*) כַּף הַקָּלַע''
(שם).
נפש יהודה כף הקלע. רוחב הרצועה למטה וקצר מלמעלה ונותן אבן על הרחב העשויה כמין כף וקולע למרחוק:
עַל כֵּן, הָרוֹצֶה
(*) לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁלוֹם וְלִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא בְּשָׁלוֹם, יְקַיֵּם מִצְוֹת אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת וְשָׁלוֹם וְיִפְטֹר לַנִּפְטָרִים בְּשָׁלוֹם וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם.
נפש יהודה ויפטור. ע''י שיעזור למתים במצות גמילות חסד ואמת ומבקרם מה שצריך לעשות להם כל אחד לפי כבודו וצרכו כדי שיבאו בכבוד לקבורה יזכה לכבוד מהקב''ה שנאמר כי מכבדי אכבד:
החלק הרביעי לנחם אבלים
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים.
פרק ראשון [רטז]
הַהוֹלֵךְ לְנַחֵם אֶת הָאֲבֵלִים הָעֲגוּמִים בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְדַבֵּר עַל לִבָּם דִּבְרֵי נִחוּמִין, גּוֹמֵל עֲלֵיהֶם חֶסֶד וּמִתְדַּבֵּק בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק
(יח): גְּמִילוּת חֲסָדִים לַאֲבֵלִים מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מִן הַמָּקוֹם שֶׁהוּא גָּמַל חֶסֶד לְבַדּוֹ לְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ וּקְבָרוֹ בְּיָדוֹ. וְאִלּוּלֵי שֶׁהַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי''
(דברים לד, ו). רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר לֹא לְמֹשֶׁה לְבַדּוֹ גָּמַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶסֶד, אֶלָּא אַף לְאַהֲרֹן, כְּשֶׁעָלוּ אֶל הֹר הָהָר מְרַנְּנִין כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים: מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הִנִּיחוּ אֶת אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר וְיָרְדוּ לָהֶם
(*) וְלֹא גָּוַע אַהֲרֹן. וּלְגָמְלוֹ חֶסֶד מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֲרוֹנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְהֶעֱבִירוֹ מֵעַל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת אֲרוֹנוֹ פוֹרֵחַ וְטָס בָּאֲוִיר - וְהֶאֱמִינוּ כִּי גָּוַע אַהֲרֹן וּגְמָלוּהוּ לוֹ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן''
(במדבר כ, כט).
נפש יהודה ולא גוע אהרן. הוא עצר המלאך המות בעת המגפה שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה ואיך ימות ביד המלאך המוות:
לְמֹשֶׁה גָּמְלוּ חֶסֶד הָאֲנָשִׁים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה וגו'
(דברים לד, ח). וּלְאַהֲרֹן גָּמְלוּ חֶסֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף. לָמָּה? שֶׁהָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם וְעוֹבֵר בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ גָּמְלוּ לוֹ חֶסֶד כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וגו'
(במדבר כ, כט).
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁכָּךְ עָשָׂה לוֹ יוֹסֵף בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים''
(בראשית נ, י). גְּמִילוּת חֲסָדִים לָאֲבֵלִים מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מֵאִיזֶבֶל שֶׁהָיָה בֵיתָהּ סָמוּךְ לַשּׁוּק וְכָל מֵת שֶׁהָיָה עוֹבֵר דֶּרֶךְ שָׁם הָיְתָה יוֹצְאָה מִבֵּיתָהּ וּמַכָּה בְּכַפֵּי יָדֶיהָ וּמְקוֹנֶנֶת בְּפִיהָ וּמְהַלֶּכֶת עֶשֶׂר צְעָדוֹת. וְכָל חָתָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק הָיְתָה יוֹצְאָה מִתּוֹךְ בֵּיתָהּ וּמְצַלְצֶלֶת בְּכַפֵּי יָדֶיהָ וּמְקַלֶּסֶת בְּפִיהָ וּמְהַלֶּכֶת עֶשֶׂר צְעָדוֹת. וּמִתְנַבֵּא עָלֶיהָ אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב: ''בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת־בְּשַׂר אִיזָבֶל''
(מלכים־ב ט, לו). וְהָאֵיבָרִים שֶׁהָיוּ גּוֹמְלִין לֹא שָׁלְטוּ הַכְּלָבִים בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא־מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם־הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם''
(שם שם, לה).
גְּמִילוּת חֲסָדִים מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מֵאַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרְגוּ שָׁאוּל וּבָנָיו אָמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד: אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהִצִּילָנוּ מֵחֶרְפַּת בְּנֵי עַמּוֹן חַיָּבִין אָנוּ לִגְמֹל חֶסֶד עִמּוֹ. עָמְדוּ כָל הַגִּבּוֹרִים שֶׁבָּהֶם וְהָלְכוּ כָּל הַלַּיְלָה לְחוֹמַת בֵּית שְׁאָן וְלָקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֶת גְּוִיַּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שְׁאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל'' וגו'
(שמואל־א לא, יב). לָאֲבֵלִים מְנַחֲמִין בְּלֶחֶם וְיַיִן מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''תְּנוּ־ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵינָפֶשׁ''
(משלי לא, ו). אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד הָיוּ גּוֹמְלִין חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַף אֲנִי אֶתֵּן לָהֶם שְׂכָרָן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַבֵּץ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְבַּע פִּנּוֹת הָעוֹלָם, רִאשׁוֹן הוּא מְקַבֵּץ שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה''
(תהלים ס, ט) וְאַחַר כָּךְ ''אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי''
(שם) וְאַחַר כָּךְ ''יְהוּדָה מְחֹקְקִי''
(שם). ''לִי גִלְעָד'', זֶה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת בְּרָמוֹת גִּלְעָד; ''וְלִי מְנַשֶּׁה'', כְּמַשְׁמָעוֹ; ''אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי'', זֶה יָרָבְעָם; ''יְהוּדָה מְחֹקְקִי'', זֶה אֲחִיתֹפֶל; ''מוֹאָב סִיר רַחְצִי''
(שם שם, י), זֶה גֵּחֲזִי; ''עַל־ אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי''
(שם) זֶה דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי; ''עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי''
(שם), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
(*) עָלַי לְפַלֵּשׁ לָהֶם זְכוּת וְלַעֲשׂוֹתָם רֵעִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ.
נפש יהודה עלי לפלש להם זכות. כך נדרש המקרא פלשת לשון פלש ולחפש להם זכות שיזכו לעוה''ב אחר שסבלו עונם ולהיות כלם אז כאחים ורעים:
וְכָתוּב בְּסוֹף הַפֶּרֶק: מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין כֵּן לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל־יִשְׂרָאֵל''
(דברי הימים־ב לה, כה). רָאָה שְׁלֹמֹה שֶׁמִּדַּת גְּמִילוּת חֲסָדִים גְּדוֹלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְשֶׁבָּנָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ בָּנָה שְׁנֵי שְׁעָרִים אֶחָד לַחֲתָנִים וְאֶחָד לַאֲבֵלִים וְלִמְנֻדִּים. הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְיוֹשְׁבִין בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים הַלָּלוּ. וְהַנִּכְנָס לְשַׁעַר חֲתָנִים יוֹדְעִין שֶׁהוּא חָתָן וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הַמָּקוֹם יְשַׂמֵּחֲךָ בְּבָנִים וּבְבָנוֹת. וְהַנִּכְנָס בְּשַׁעַר אֲבֵלִים
(*) וְהָיָה שְׂפָמוֹ מְכֻסֶּה הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא אָבֵל וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הַמָּקוֹם יְנַחֶמְךָ, וְאִם הָיָה שְׂפָמוֹ מְגֻלֶּה הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא מְנֻדֶּה, הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבְּךָ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוּךָ. כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כָל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. וַעֲלֵיהֶם הָיוּ אוֹמְרִין: בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.
נפש יהודה ויתנם לחק. מצות גמילות חסד כיון שראו שכך גדול הוא לפני הקב''ה וחביב לפניו קבלו עליהם לחק להתאמץ בכל כחם במצות ג''ח ואמת לעולם: היה שפמו מכוסה. האבלים והמנודים היו מתכסים בבגד שחור על ראשם רק האבלים היו מכוסין בה עד פיהם והמנודים רק על ראשם:
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ אֲבֵלִים וַחֲתָנִים יוֹצְאִים לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם רוֹאִין אֶת הָחָתָן וּמְשַׂמְּחִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אֶת הָאָבֵל וְיוֹשְׁבִין עִמּוֹ עַל הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָם בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וַעֲלֵיהֶם הָיוּ אוֹמְרִין: בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.
פרק שני [ריז]
הַבָּא בְּבֵית הָאָבֵל לְנַחֵם הָאֲבֵלִים יֹאמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, כְּדֵי שֶׁיַּצְדִּיקוּ דִּין יוֹצְרָם וִיקַבְּלוּ תַּנְחוּמִין וְלֹא יִבְכּוּ וְיֵאָנְחוּ עָלָיו יוֹתֵר מִדַּאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים
(לח, א): רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְעוּלָא: קוּם נֵיזֵיל וּנְנַחֲמֵיהּ. אֲמַר: מַאי אִית לֵיהּ לְגַבֵּי נְחֶמְתָּא דְּבַבְלָאֵי,
(*) דְּגִדּוּפָא הוּא,
(*) דְּאָמְרֵי: מַאי אֶפְשָׁר לְמֶעֱבַד? הָא אֶפְשָׁר לְהוּ לְמֶעֱבַד עָבְדֵי. אֲזַל אִיהוּ לְחוּדֵיהּ לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב'' וגו'
(דברים ב, ט). וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת? אֶלָּא נָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ: הַשְׁתָּא וּמַה מִּדְיָנִים שֶׁלֹּא בָאוּ אֶלָּא לַעֲזֹר אֶת מוֹאָב, אָמְרָה תּוֹרָה: ''צָרוֹר אֶת־הַמִּדְיָנִים''
(במדבר כה, יז),
(*) מוֹאָבִים עַצְמָם לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְךָ עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי,
(*) שְׁתֵּי פְּרֵידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעֲמּוֹנִית. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי פְרֵדוֹת טוֹבוֹת חָס הַמָּקוֹם עַל שְׁתֵּי אוּמוֹת שֶׁל רִשְׁעָה וְלֹא הֶחֱרִיבָן, בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי שֶׁכְּשֵׁרָה הָיְתָה, אִם רָאוּי לָצֵאת מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דַּהֲוָת חַיָּה.
נפש יהודה דגדופא הוא. מדברים כלפי מעלה: דאמרי וכו'. הא אם אפשר להו לעשות נגד הקב''ה לא היו מניחין למות אף שרצון הקב''ה הוא שימות: מואבים עצמן. שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם: שתי פרידות טובות. גוזלות טובות והיינו רות ונעמה העמונית:
וְיֹאמְרוּ לָאָבֵל שֶׁלֹּא יִבְכֶּה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כז, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי - עַל מֵת אַחֵר הוּא בוֹכֶה. כִּי הָא דְּרַב הוּנָא הַוְיָא הַךְ אִיתְתָא בְּשִׁבְבוּתֵיהּ, דַּהֲווּ לָהּ שְׁבַע בְּנֵי, שָׁכִיב חַד מִנַּיְיהוּ, הֲוָת בָּכְיָא עַלֵיהּ טוּבָא. אֲמַר לָהּ רַב הוּנָא: לָא תַעֲבֵיד הָכֵי. וְלָא אַשְׁגְּחָה בֵיהּ. שָׁלַח לָהּ: אִי צַיְיתִית מוּטָב, וְאִם לַאו
(*) תֵּכְנוֹשׂ הַהִיא אִיתְתָא זַוְּדָתָא
(פירוש: תכריכין, שהן צדה למת) לְאִידָךְ. וּמַייתוּ. כְּדִמַּיתוּ כוּלְהוֹן, אָמַר: תִּכְנוֹשׂ זַוְּדָתָא לְנַפְשָׁהּ. וּמֵתָה. ''אַל־תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל־תָּנֻדוּ לוֹ''
(ירמיה כב, י), ''אַל־תִּבְכוּ לְמֵת'' יוֹתֵר מִדַּאי, ''וְאַל־תָּנֻדוּ לוֹ'' יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר. שְׁלֹשָׁה לְבֶכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד,
(*) שְׁלֹשִׁים לְתִסְפֹּרֶת. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אַתֶּם מְרַחֲמִים עָלָיו
(*) יוֹתֵר מִמֶּנִּי. ''בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ''
(שם), אָמַר רַב:
(*) לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא הֲוָה אָזֵיל לְבֵי אָבְלָא אֶלָּא לְמָאן דְּאָזֵיל בְּלֹא בָנִים, דִּכְתִיב: ''בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ
(*) כִּי לֹא יָשׁוּב''. רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵרָה
(*) וְשָׁנָה בָּהּ.
נפש יהודה תכנוש. תכין תכריכין ונקרא זוודין שהוא לשון צדה לדרך ותכריכין הם כל הצדה שיקח המת עמו: שלשים לתספורת. אבל על אביו ואמו אסור כל השנה לספר את ראשו או זקנו: יותר ממני. ממה שצויתי לכם דכתיב בנח כי לימים עוד שבעה אלו שבעה ימי אבלות של מתושלח וכמו שמספידין בעולם הזה על צדיק שמת כך מספידין למעלה: להולך בלא בנים. ואין מי שיספיד עליו צריכין אחרים לבכות ולהספיד עליו: כי לא ישוב. כלומר אין מזרעו שילוהו וישוב ולא נולד מזרעו אדם: ושנה בה. וכיון ששנה הרבה פעמים ומשוקע בה אין מחשב אותה שוב לעבירה ואינו שב ממנה:
וְאוֹתוֹ שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ אֵין מִיתָתוֹ אֶלָּא שְׁכִיבָה, כֵּיוָן שֶׁהִנִּיחַ זִכְרוֹ
(*) וְכַפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קטז, א): דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי־שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבוֹתָיו וְכִי־מֵת יוֹאָב שַׂר־הַצָּבָא''
(מלכים־א יא, כא), מִפְּנֵי מָה בְּדָוִד נֶאֶמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה וּבְיוֹאָב נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה? דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן נֶאֶמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֶּן נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה. וְיוֹאָב לֹא הִנִּיחַ בֵּן, וְהָכְתִיב: ''מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל''
(עזרא ח, ט)? אֶלָּא, דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֶמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיח בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה.
נפש יהודה וכפרת משכבו. שהבן מכפר על עונות אביו ע''י קדיש וברכו שיאמר בעדו וגם כשזוכרו אומר הריני כפרת משכבו כלומר מה שראוי לבא עליו יבא עלי:
וְהַנֶּחָמָה הִיא גְמִילוּת חֲסָדִים
(*) לַנִּפְטָר כְּמוֹ שֶׁהוּא לַאֲבֵלָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִים הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ. הַהוּא דְשָׁכִיב בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה. לָא הֲווּ לֵיה מְנַחֲמִין. כָּל יוֹמָא
(*) מַדְבַּר רַב יְהוּדָה בֵּי עֲשָׂרָה וְיָתְבֵי בְדוּכְתֵיהּ. אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּחֶלְמָא, אֲמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.
נפש יהודה לנפטר. טובה ונחת רוח הוא למת כמו שהוא לחיים: מדבר רב יהודה. מנהיג עמו עשרה בני אדם ויתבי במקום שמת והתפללו שם כל שבעה ימי האבילות:
וְהַמַּרְבֶּה בְּנֶחָמוֹת יִזְכֶּה וְיִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.
פרק שלישי [ריח]
הַמְנַחֲמִין יֵשְׁבוּ עִם הָאָבֵל בַּקַּרְקַע, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כח, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: מִפְּנֵי מָה אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב
(*) אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע,
(*) דִּכְתִיב: ''וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ''
(איוב ב, יג). וַאֲמַר רַב יְהוּדָה: אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לִפְתֹּחַ וּלְדַבֵּר דָּבָר
(*) עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ''וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר''
(שם), וּכְתִיב: ''אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ''
(שם ג, א) וַהֲדַר: ''וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר''
(שם ד, א).
נפש יהודה אלא על גבי קרקע. היינו שהיה מנהגם שישבו על גבי קרקע כמו שהוא בארץ ישמעאל אבל במדינות אלו אין נוהגין כן אלא הבאין לנחם יושבין על כסאות וספסלים והאבלים לבד יושבים על הארץ כל שבעה: דכתיב וישבו אתו. באיוב כתיב: עד שיפתח האבל. להצדיק הדין ואח''כ מנחמין אותו:
וְגַם מְכַבְּדִין אוֹתוֹ לֵישֵׁב בָּרֹאשׁ, דַּאֲמְרִינָן הָתָם וּבְסוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(כתובות סט, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לָאָבֵל שֶׁיּוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶבְחַר דַּרְכָּם
(*) וְאֵשֵׁב רֹאשׁ'' וגו'
(איוב כט, כה). ''יְנַחֵם''
(שם),
(*) לַאֲחֵרִים מַשְׁמָע? אָמַר רַב נַחְמָן: ''
(*) יְנֻחָם'' כְּתִיב. מַר זֻטְרָא אָמַר: מֵהָכָא, ''
(*) וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים''
(עמוס ו, ז), מַרְזַח נַעֲשֶׂה שַׂר לַסְּרוּחִים. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סט, א): שָׁלַח רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין שְׁלָם וכו' וּמָאן יָתִיב
(*) בֵּי מִרְזָחָא בְּרֵישָׁא, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א מִכְּלָל ז מִנֵּר ב
(סימן סא).
נפש יהודה ואשב ראש וגו'. כאשר אבלים ינחם והיינו האבל הוא יושב בראש המנחמין. ומקשינן: לאחרים משמע. שמנחמין יושבין בראש ולא האבל: ינוחם כתיב. משמע שאותו המנחם ישב בראש דאין לך לומר פתח בשום אות אא''כ אל''ף או ה' סמוכין לו או ע''פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתיב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל''ף על כרחך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינוחם וזהו המנוחם עצמו כלומר האבל המתנחם: וסר מרזח סרוחים. ויבטלון משתאות גסי הרוח מרזח לשון משתאות ודרש כאן וסר לשון שר אבל שהוא מר וזח משמחה יהיה ראש לסרוחים לגדולי' שאין להם אבלות ודעתן רחבה עליהם לא כמו האבל והיינו המנחמין: בי מרזחא. היינו אבל וסרוחים לשון חשיבות וגדולה על שם שדרכם במשתאות:
וְהַבָּא לְנַחֵם הָאֲבֵלִים, אִם יַשִּׂיג לְדַבֵּר בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ בָּעִנְיָן, יֹאמַר דִּבְרֵי נֶחָמוֹת כְּנֶגֶד הָאֲבֵלִים וְדִבְרֵי שֶׁבַח כְּנֶגֶד הַמְנַחֲמִין וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת
(ח, ב): רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא
(*) מִקְרֵי בְּנֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה
(*) וַ
(*) אֲמְרֵי לָהּ: מַתְנֵי בְּרֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה. שָׁכִיב יְנוּקָא. יוֹמָא קַמָּא לָא אָזִיל, לְמָחָר דַּבְרֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתַרְגְּמָנֵיהּ וַאֲזַל לְגַבֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ:
(*) קוּם אֵימָא מִילְתָא לְקָבֵיל יְנוּקָא. פָּתַח וְאָמַר: ''
(*) וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו''
(דברים לב, יט), דּוֹר שֶׁהָאָבוֹת מְנַאֲצִין בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם וּמֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: בָּחוּר הֲוָה וְהָכֵי קָאָמַר: ''עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתֹמיו וְאֶת־ אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם וגו' וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה''
(ישעיה ט, טז). מַאי ''וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה''? אָמַר רַב חָנָן: הַכֹּל יוֹדְעִים לָמָּה נִכְנְסָה כַּלָּה לַחֻפָּה, אֶלָּא, דְּכָל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו אֲפִילוּ נֶחְתָּם לוֹ גְּזַר דִּין
(*) שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה נֶהְפַּךְ עָלָיו לְרָעָה.
(*) אָתוּ לִנְחוּמֵיהּ, צְעוּרֵי קָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ?
(*) הָכֵי קַאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ חֲשִׁיבָת לְאִיתְפּוּשֵׁי אַדָּרָא.
נפש יהודה מיקרי. דרדקי , שהיה למד מקרא עם בניו דר''ל: ואמרי לה מתני. משניות היה למד עמהם: ואמר ליה. למתורגמן: קום אימא מילתא לקביל ינוקא. לנגד המאורע דברים נחומים על מיתת הילד: וירא ה'. מה שעשו אבותיו וינאץ מכעס שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם ואית דאמרי לא ילד היה זה שמת אלא בחור היה והך קרא אמר על בחוריו וגו': של שבעים שנה. ועוד דרש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכת מטוב לרע: אתו לנחומי צעורי קא מצערי ליה. בתמיה מזכיר לפניו שבשביל עונו מת בנו: הכי קאמר ליה חשיב את לאתפוסי אדרא. חשוב אתה למעלה לתפוס את בניך בעון הדור דקיי''ל בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסין על הדור שנאמר וממקדשי תחלו:
אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא כְּנֶגֶד שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם. פָּתַח וְאָמַר:
(*) הָאֵל הַגָּדוֹל בְּרֹב גָּדְלוֹ, אַדִּיר וְחָזָק בְּרֹב נוֹרָאוֹת וּמְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, עוֹשֶׂה גְּדוֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים.
נפש יהודה האל הגדול ברוב גדלו. בברוך פתח בה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל וגו' אחינו המנוגעים וכו' ברכה הסמוכה לחברתה היא והן סדורות על הסדר:
אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא כְּנֶגֶד אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר אֲחֵינוּ הַמְנֻגָּעִים וְהַמְדֻכָּאִים
(*) בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ לְבַבְכֶם לַחְקֹר אֶת זֹאת; זֹאת הִיא עוֹמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּים שָׁתוּ וְרַבִּים יִשְׁתּוּ,
(*) כְּמִשְׁתֶּה הָרִאשׁוֹנִים כָּךְ מִשְׁתֶּה אַחֲרוֹנִים. אֲחֵינוּ, בַּעַל נֶחָמוֹת יְנַחֵם אֶתְכֶם. בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים. אָמַר אֲבַּיֵּי: ''רַבִּים שָׁתוּ'' לֵימָא, ''וְרַבִּים יִשְׁתּוּ'' לָא לֵימָא: ''מִשְׁתֶּה הָרִאשֹׁנִים'' לֵימָא, ''מִשְׁתֶּה אַחֲרוֹנִים'' לָא לֵימָא, דַּאֲמָר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְכֵן תָּאנָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַבִּי יוֹסִי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה? ''לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעַט כִּסְדוֹם הָיִינוּ'' וְגו'
(ישׁעיה א, ט), מַאי אַהֲדָר לְהוּ? ''שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדוֹם'' וגו'
(שם שם, י).
נפש יהודה באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת. שזאת עומדת לעד שהכל מתים ולא תבכו למת יותר מדאי: משתה הראשונים לימא. משתה ראשונים היא שכבר מתו:
אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָּא כְּנֶגֶד מְנַחֲמֵי אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר: אַחֵינוּ גוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, הַמַּחֲזִיקִים
(*) בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן'' וגו'
(בראשית יח, יט), אַחֵינוּ, בַּעַל הַגְּמוּל יְשַׁלֵּם לָכֶם גְּמוּלְכֶם. בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם הַגְּמוּל.
נפש יהודה בבריתו של אברהם אבינו. שגמל חסדים דכתיב ויטע אש''ל אכילה שתיה לויה:
אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. פָּתַח וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, פְּדֵה וְהַצֵּל, מַלֵּט וְהוֹשַׁע עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִן הַדֶּבֶר וּמִן הַחֶרֶב וּמִן הָרָעָב וּמִן הַשְּׁבִי וּמִן הַשִּׁדָּפוֹן וּמִן הַיֵּרָקוֹן וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה. בָּרוּךְ עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה.
פרק רביעי [ריט]
דִּבְרֵי הַנֶּחָמוֹת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים חַכְמֵי הַתַּלְמוּד כְּתָבוּם בַּגְּמָרָא כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מֵהֶם דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלוּ מְגַלְּחִין
(מועד קטן כח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁמֵּתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה חֲכָמִים לְנַחֲמוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָהו וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן:
(*) דְּעוּ שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וּבָקִי בְּהַגָּדָה וְאַל יִכָּנֵס אֶחָד מִכֶּם לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וַאֲנִי אַחֲרוֹן. פָּתַח רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: רַבּוּ עֲוֹנוֹתָיו, תְּכָפוּהוּ אֶבְלָיו
(*) וְהִטְרִיחַ רַבּוֹתָיו פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: ''וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(ויקרא י, ו). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, דִּכְתִיב: ''וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲֹרן אֶת־הַדָּם אֵלָיו''
(שם ט, ט),
(*) כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נַעֲנָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְאָמַר: ''וְסָפְדוּ־לוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי־זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל־קָבֶר יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב''
(מלכים־א יד, יג). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אֲבִיָּה בֶּן יָרָבְעָם שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב'', כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַאי ''דָּבָר טוֹב''? פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא, חַד אָמַר, שֶׁבִּטֵּל מִשְׁמַרְתּוֹ וְעָלָה לָרֶגֶל; וְחַד אָמַר, שֶׁבִּטֵּל
(*) פַּרְדְּסָאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב אָבִיו יְרָבְעָם עַל הַדְּרָכִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: ''בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים'' וגו'
(ירמיה לד, ה). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה צִּדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, שֶׁהֶעֱלָה אֶת יִרְמְיָהוּ מִבּוֹר הַטִּיט, כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: ''בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַםִ כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן [בֶּן טַבְרִימוֹן] בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן''
(זכריה יב, יא). וַאֲמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא תִּרְגוּמָא דְּהַאי קְרָא לָא יְדַעְנָא מַאי קָאָמַר, בְּעִידְנָא הַהִיא יִסְגֵי מִסְפְּדָא בִּירוּשָׁלַםִ כְּמִסְפֵּד אַחְאָב בֶּן עָמְרִי, דְּקָטִיל יָתֵיהּ הַדְרִמוֹן בֶּן טַבְרִימוֹן בְּבִקְעַת דּוּרָא וּכְמִסְפֵּד יֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן, דְּקָטִיל יָתֵיה פַרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא דָּבָר אֶחָד טוֹב, דִּכְתִיב: ''
(*) וְהַמֶּלֶךְ הָיָה'' וגו'
(מלכים־א כב, לה), כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה דעו שחכם גדול הוא. ר' ישמעאל ע''כ אל יכנס וכו' כדי שלא יבלבל באגדתו ואמר ר' עקיבא אני אומר אגדתי באחרון: והטריח רבותיו. הבאין לנחמו כי זה היה לי בן שני שמת לי: כך. כתב הקב''ה ויבכו כל בית ישראל וגו' בניו של רבי שהרבה מצות ותורה היו מקיימים עאכו''כ שחביבין הם לפני הקב''ה וצריכין לבכות עליהם: פרדסאות. שומרים שהעמיד ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים ובא אביה בנו ובטלם וחד אמר שלא ביטל רק משמרתו שהוא היה אחד מן השומרים וכשהגיע משמרתו נתן רשות לעלות: והמלך היה. עומד במרכבתו כדי שלא ידעו ישראל שהוא מוכה וינוסו ותחלת נפילה היא ניסה לכך היו מספידין עליו וכו':
וְהָאָבֵל יוֹדֶה לַמַּסְפִּידִים וְלַמְנַחֲמִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁעָשׂוּ לוֹ וְיִפְטְרֵם לְשָׁלוֹם, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(מועד קטן כא, ב): מַעֲשֶׂה וּמֵתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא וּבָאוּ כָל יִשְׂרָאֵל וְהִסְפִּידוּם הֶסְפֵּד גָּדוֹל. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם עָמַד רַבִּי עֲקִיבָא עַל סַפְסָל גָּדוֹל וְאָמַר: אִם בִּשְׁבִיל שְׁנֵי בָּנַי עֲשִׂיתֶם לִי זֶה הַכָּבוֹד וְאִם בִּשְׁבִיל עֲקִיבָא בָּאתֶם, הֲרֵי
(*) כַּמָּה עֲקִיבָא אִיכָּא בְּשׁוּקָא, אֶלָּא כָּךְ אֲמַרְתֶּם: ''תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ
(*) לֹא תִּמְעַד אֲשׁוּרָיו''
(תהלים לז, לא), כָּל שֶׁכֵּן שֶׁשְּׂכַרְכֶם הוּא רָב. וְעַתָּה לְכוּ לְבָתֵּיכֶם לְשָׁלוֹם.
נפש יהודה כמה עקיבא איכא. ומה ביני לבינם ולמה יתיקרו בעיניכם יותר מהם: לא תמעד אשוריו. לא יחלקו רגליו ליפול האדם העומד על דבר לח וחלק או דבר משופע רגליו נוטין ליפול וכן ראוי לו לנחם על נפילתו ולהסיר מלבו כי תורת אלהיו בקרבו:
עַל כֵּן יִגְמֹל חֶסֶד לַחַיִּים וְלַמֵּתִים וִינַחֵם הָאֲבֵלִים. וּבַעַל הַגְּמוּל יְשַׁלֵּם לוֹ.
החלק החמישי בגמילות חסדים עם כל אדם
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רכ]
אֶחָד מֵהָעֲמוּדִים שֶׁעוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים עִם כָּל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים
(*) הָעוֹלָם עוֹמֵד:
(*) עַל הַתּוֹרָה
(*) וְעַל הָעֲבוֹדָה
(*) וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.
נפש יהודה העולם עומד. לא נברא העולם אלא בשביל ג' דברים הללו אלמלא הם לא נתקיים העולם בטובה אלא ח''ו רעה אחר רעה באה לעולם והיא חרבות והריסות עולם: על התורה. דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ומאי היא חקות שמים וארץ השמים יתנו טלם והארץ יבולה ואם אין תורה אין קמח: ועל העבודה. עבודת הקרבנות שכך שנינו במס' תענית אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ היינו אותן משמרות שהיו עומדין אצל הקרבנות ומתפללין על צרכיהם של ישראל ושיקבלו קרבנותיהם לרצון ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח נשבע הקב''ה שלא יביא מבול לעולם הרי שהעולם עומד על הקרבנות: ועל גמילות חסדים. דכתיב עולם חסד יבנה וגמילות חסד הוא לחיים לשמח חתן וכלה ולנחם אבלים ולבקר חולים וגמילות חסד ואמת הוא מה שעושין עם המתים ואין למעלה מזה שאינו מצפה לגמול עד שכהן גדול ההולך למול את בנו ולהקריב פסחו יבטל הכל ועוסק במת מצוה והוא מדה שמשלים כל צדקות הצדיק להיות שלם במדותיו להתהלך עם השכינה ולידבק בו דביקות עולם:
וּמָצִינוּ, שֶׁהַתּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, כִּדְאָמְרִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(יד, א): דָּרַשׁ רַבִּי שַׂמְלַאי: תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. תְּחִלָּתָה גְּמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ''וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר''
(בראשית ג, כא); וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ''וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי''
(דברים לד, ו).
וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים הוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְאוֹהֵב מִדּוֹתָיו, שֶׁהָיָה בּוֹ מִדַּת חֶסֶד, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק כֵּיצַד מְרַקְּדִין: דָּרַשׁ רָבָא: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ: רַחֲמָן וּבַיְּשָׁן וְגוֹמֵל חֲסָדִים. בִּשְׁלָמָא גּוֹמֵל חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ''תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב'' וגו'
(מיכה ז, כ); בַּיְּשָׁן נַמֵּי, כִּדְדָרַשׁ רָבָא, דְּדָרַשׁ רָבָא: ''הִנֵּה נָא־יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־ מַרְאֶה אָתְּ''
(בראשית יב, יא), וְלֹא עַד עַכְשָׁו; אֶלָּא רַחֲמָן, הָא אַבְרָהָם
(*) לֹא רָחֵים עַל בְּרֵיהּ? הַיְנוּ רְבוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, לְהוֹדִיעֲךָ חִבָּתוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
נפש יהודה לא רחים על בריה. יצחק ולקחו לשחטו ולהקריבו:
וּגְמִילוּת חֲסָדִים הִיא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁשְּׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה, פִּרְקָא קַמָּא: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
(*) וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
נפש יהודה ותלמוד תורה כנגד כלם. כי אע''פ שאדם צדיק בכל צדקותיו אי אפשר לו להשיג ידיעת אהבת הקב''ה ולדעת איך יקיים המצות ובאיזה דרך שיעשה שהוא רצון הקב''ה אם לא לומד תורה אין לדעת דרך המצות ואיך יתנהג בהם על כן שכרה כנגד כולם שהיא מביאה לאדם לקבל שכר מצותיו כהוגן:
וְהָרוֹצֶה לִכָּנֵס בְּמַעֲלַת הַחֲסִידוּת וְלִדָּבֵק בַּמִּדּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים יַעֲשֶׂה לְכָל אָדָם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּשׁוּם עָוֶל וְחָמָס. וְיִשְׁמֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבוֹא וִיגַלְגֵּל שׁוּם נֶזֶק בְּגוּף חֲבֵרוֹ, אוֹ שׁוּם הֶפְסֵד בְּמָמוֹנוֹ עַל יָדוֹ
(*) אֲפִילוּ בִּגְרָמָא. וִיהֵא בָקִי בְּכָל דִּבְרֵי מוּסָר וּבְהַנְהָגַת הַמִּדּוֹת עִם כָּל אָדָם. וִיבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַחֲסָדִים שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ וְעִם אַנְשֵׁי בֵיתוֹ בְּכָל יוֹם. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד
(ל, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא - לְקַיֵּם מִילֵי דִנְזִיקִין; וַאֲמְרֵי לָהּ: מִילֵי דְּאָבוֹת; וַאֲמְרֵי לָהּ, דִּבְרָכוֹת. כְּלוֹמַר, בְּדִבְרֵי נְזִיקִין, יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִכָּל דִּבְרֵי נְזִיקִין שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ עַל יָדוֹ; וּבַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, יִקְנֶה וְיִלְמֹד כָּל מוּסָר וְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת; וּבְדִבְרֵי בְּרָכוֹת, יְשַׁבַּח וְיוֹדֶה לָאֵל יִתְבָּרַךְ הַמַּזְמִין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד, וְהוּא יִלְמֹד לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם בְּרִיּוֹתָיו,
(*) כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
נפש יהודה אפילו בגרמא. שהוא גרם בדבר שע''י יגרום הדבר לבא היזק לחבירו והיינו ישמור עצמו מכל דברי נזיקין שלא יגרום להזיק לחבירו בשום דבר: כיון שהכל שלו. כל מה שיש לו הוא ביד הקב''ה והוא הנותן לו וכל מה שברא ברא לכבודו על כן מי שגמל חסד עם בריותיו כאילו גמל עם בוראם:
פרק שני [רכא]
הַהֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין חֶסֶד לִצְדָקָה, הַרַמְבַּ''ם ז''ל פֵּרְשׁוֹ בְּחִבּוּרוֹ הַנִּקְרָא ''מוֹרֶה הַנְּבוּכִים'', בְּפֶרֶק נג מִן הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, וְאָמַר, שֶׁ''חֶסֶד''
(*) עִנְיָנוֹ - הַהַפְלָגָה בְּאֵי זֶה דָּבָר שֶׁמַּפְלִיגִין בּוֹ. וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ בְּהַפְלָגַת גְּמִילוּת הַטּוֹב יוֹתֵר. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי לְשׁוֹן ''חֶסֶד'' מוֹרֶה
(*) עַל דָּבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, לְטוֹבָה
(*) אוֹ לְהֶפֶךְ, אֲבָל בָּרֹב אֵינוֹ כָּתוּב אֶלָּא עַל טוֹבָה יְתֵירָה. וְעוֹד אָמַר: וְיָדוּעַ שֶׁגְּמִילוּת הַטּוֹב כּוֹלֵל שְׁנֵי עִנְיָנִים: הָאֶחָד מֵהֶם, לִגְמֹל הַטּוֹב
(*) לְמִי שֶׁאֵין לוֹ חֹק עָלֶיךָ כְּלָל; וְהַשֵּׁנִי, לְהֵיטִיב
(*) לְמִי שֶׁהוּא רָאוּי לְטוֹבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא רָאוּי. וְרֹב שִׁמּוּשׁ סִפְרֵי הַנְּבוּאָה בְּמִלַּת ''חֶסֶד'' הוּא בַּהֲטָבָה לְמִי שֶׁאֵין חֹק עָלֶיךָ כְּלָל. וְעַל זֶה, כָּל טוֹבָה שֶׁתַּגִּיעַ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ תִּקָּרֵא ''חֶסֶד'', אָמַר: ''חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר''
(ישעיה סג, ז). וּבַעֲבוּר זֶה, הַמְּצִיאוּת כֻּלּוֹ,
(*) רְצוֹנִי לוֹמַר, הַמְצָאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹתוֹ, הוּא חֶסֶד, אָמַר: ''עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה''
(תהלים פט, ג), עִנְיָנוֹ,
(*) בִּנְיַן עוֹלָם חֶסֶד הוּא. וְאָמַר יִתְבָּרַךְ
(*) בְּסִפּוּר מִדּוֹתָיו: ''וְרַב־חֶסֶד''
(שמות לד, ו).
נפש יהודה ענינו ההפלגה. ענין ועסק החסד הוא נחלק לכמה מעלות ועילות: על דבר שהוא יותר מן הראוי. לאדם לעשות שצוה עליו והוא עושה יותר ממה שמצוה עליו בדברים הטובים והמצות והיינו לפנים משורת הדין: או להיפך. נקרא לפנים משורת הדין שהדין אינו להעניש לאדם כך והוא עושה כדי לגדור גדר שהשעה צריכה לכך וגם כמו חסד דאחותו ל' ערוה: למי שאין לו חק עליו. שאינו מחויב לעשות לו כזה בדין כלל וכלל: למי שהוא ראוי לטובה. שמצוה עליו שייטב עמו אבל לא כמו שהוא מטיב עמו ביותר: רצוני לומר המצאת הש''י אותו. כל דבר שבא לאדם הוא מהקב''ה שעושה עם אדם חסד חנם שאין לאדם אצלו כלום: בנין עולם. בריאת העולם עם כל בריותיו ומה שהוא מספיק להם הכל בחסד אל הוא: בספור מדותיו. בי''ג מדות שהוא רב חסד שנא' ורב חסד:
וּמִלַּת ''צְדָקָה'' הִיא נִגְזֶרֶת מִ''צֶּדֶק'' וְהוּא הַיֹּשֶׁר, וְהַיֹּשֶׁר הוּא שֶׁהִגִּיעַ
(*) לְכָּל בַּעַל חֹק לְחֻקּוֹ וְלָתֵת לְכָל הַנִּמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים כְּפִי הָרָאוּי לוֹ. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ, מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן מִמָּמוֹנוֹ לְעָנִי הַדָּחוּק בְּפַרְנָסָתוֹ, שֶׁהוּא מְחֻיָּב עָלָיו, נִקְרָא ''צְדָקָה''. אֲבָל מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן מִמָּמוֹנוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ, וְגַם לְמִי שֶׁאֵינוֹ עָנִי כָּל־כָּךְ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְהִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁלּוֹ; וְגַם מַה שֶּׁאָדָם מְסַיֵּעַ מִגּוּפוֹ לַחֲבֵרוֹ; וְגַם לְעָשִׁיר וּלְחוֹלֶה וּלְחָתָן וּלְמֵת, אוֹ לְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּעֲשִׂיָּתוֹ נִקְרָא ''חֶסֶד'', לְפִי שֶׁהִיא צְדָקָה הַנַּעֲשֵׂית בְּמִדַּת חֶסֶד בְּלִי שׁוּם חִיּוּב.
נפש יהודה לכל בעל חק. לכל הנברא שצריך לדבר שהוא חיותו וחוקו בין המזון לאדם ולבעלי חיים שאמר המשורר הטריפני לחם חוקי או לצמחים או לדומם הצריך לגדולתם ולקיומם:
וְעַל צְדָקָה כָּזֹאת, שֶׁהִיא גְמִילוּת חֲסָדִים, אָמַר: ''
(*) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד''
(הושע י, יב). כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא
(יז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־ מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר'' וגו'
(ישעיה לב, כ), כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק יג מֵחֵלֶק צְדָקָה
(סימן רא). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ה, ב): מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵיכֶם'' וגו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, נַמֵּי הָתָם.
נפש יהודה זרעו לכם לצדקה וגו'. קרא לזריעה צדקה. ואת החסד קרא קציר וטובה קצירה מזריעה:
וּגְמִילוּת חֶסֶד הִיא גְּדוֹלָה מִן מִצְוַת הַצְּדָקָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה
(מט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מֵהַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה'' וגו',
(*) אָדָם זוֹרֵעַ, סָפֵק אוֹכֵל סָפֵק אֵינוֹ אוֹכֵל, קוֹצֵר - וַדַּאי אֹכֵל. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת
(*) אֶלָּא לְפִי
(*) גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד''. תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁהַצְּדָקָה בְּמָמוֹנוֹ, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ; וּצְדָקָה לָעֲנִיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לָעֲנִיִּים בֵּין לָעֲשִׁירִים; צְדָקָה לַחַיִּים, גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לַחֲיִּים בֵּין לַמֵּתִים.
נפש יהודה אדם זורע וכו'. שמא אינו אוכל שמא לא יצמח או ילקה בשדפון וברד: אלא לפי גמילות חסדים שבה. הנתינה היא צדקה והטורח הוא חסד לנותנה להגון ולהוליכה לביתו ובצינעא וטורח ליתן לו מזונות ובגד ללבוש וליתן לו בעת שמצוי לעני לקנות צרכו וכן בכל דבר שישכיל שהוא יותר בו טובת העני והיודע מחשבות ישלם לו כפי מעשיו וזה הוא השכר שקוצר אז בחסד הזה בזריעת צדקתו: גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. כגון מספיד למת נושאו קוברו משמח חתן וכלה מלוה חבירו בדרך משתדל לפניו בדבריו הצריך לו והוא בין לעניים בין לעשירים. בממונו מלוה לעשיר בעת הצריך לו או משאיל לו כליו ובהמה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֶסֶד בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם עַל־יְרֵאָיו''
(תהלים קג).
וּבַעֲבוּר שֶׁהַמְלַמֵּד לַאֲחֵרִים לְשֵׁם שָׁמַיִם עוֹשֶׂה עִמָּהֶם חֶסֶד, אֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ''פִּיהָ פָּתְחָה בְּחָכְמָה וְתוֹרַת־חֶסֶד עַל־לְשׁוֹנָהּ''
(משלי לא, כו)? וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְתוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? לִלְמֹד, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד; לִלְמֹד וּלְלַמְּדָהּ, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד.
וְכָל דָּבָר שֶׁנִּקְרֵאת גְּמִילוּת חֲסָדִים אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּצִנְעָה הוּא מֻבְחָר, כִּדְאִיתָא הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ''הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה ה''' וגו'
(מיכה ו, ח)? ''עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט''
(שם), זֶה הַדִּין; ''וְאַהֲבַת חֶסֶד''
(שם), זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; ''
(*) וְהַצְנֵעַ לֶכֶת''
(שם), זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה
(*) דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹת בְּפַרְהֶסְיָא אָמְרָה תּוֹרָה: ''הַצְנֵעַ לֶכֶת'', דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה והצנע לכת. זו הוצאת המת והכנסת כלה , דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ושם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו וי''א אם צריך לגבות להוצאת המת ולהכנסת כלה יעשו בסתר שלא יביישהו ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדיה: דברים שדרכן להעשות בצינעא. כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהם ויודעין השאר משל מי והיינו דאמר ר' אלעזר דכל מילי בעו צניעותא והוא הדין לד''ת כלל הדבר כל צדקות האדם יעשה לשם שמים ויעלים צדקתו מהבריות בכל מה דאפשר לו וזה והצנע לכת עם אלהיך ואז שכרו כפול ומכופל ועוד יש לומר דברים שדרכן לעשות בפרהסיא כגון המתעסק בקבורת המת ובטהרתו שצריכין לגלות גופו ולטהרו ולראות בכל מקום שיהא נקי מכל לכלוך ואין בושת במת אע''פ כן יעסקו עמו בצניעות שלא לגלות ממנו דבר שאין ראוי לגלות מבשרו בחייו ומאד מאד יזהרו המטהרים המת מדבר זה וכל מה שאפשר לכסותו יכסה בו ולא יחשוב הלא מת הוא ואין מרגיש בדבר ויעסוק בו להפשיטו בחזקה כמו שעוסקין בבהמה בודאי אינו מרגיש המת בגופו מה שאדם עושה לו אחר מותו אף אם אחתכנו או ישרפנו אע''פ שמרגיש בצער העונש מה שנגזר עליו מן השמים מכל מקום הוא לועג לרש חרף עושהו ונשמתו משוטטת שם ורואה ושומע כל מה שעושים ומדברים עליו ואם הוא צדיק כמה נשמות הקדושים עמו ע''כ יעסקו עמו כאילו הוא חי והשכינה שורה שם ולזה נאמר והצנע לכת עם אלהיך כמ''ש הכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה והמנבל פיו אפילו נחתם לו גזר דין של ע' שנים לטובה נהפכה עליו לרעהעל כן יזהרו מאד בטהרת המת כי כשם שהם מטהרין המת לגופו ומלבישין אותו כך מטהרין ומלבישין למעלה נשמתו ומלבושיו למעלה הם מצותיו לכל אבר וגיד מצוה ללבש בו ונקרא אותו מלבוש חלוקא דרבנן וכשם שהוא מטהר ומלביש המתים יטהרו וילבישו נשמתו למעלה לעת מצוא בזכות מצוה זו:
הכלל התשיעי: לדון דין אמת
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּגְדוּלַת הַמִּשְׁפָּט; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּאֵיכוּת הַמִּשְׁפָּט; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּשְׂכַר הַמִּשְׁפָּט
החלק הראשון בגדולת המשפט
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רכב]
גָּדוֹל הוּא דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, שֶׁבָּחַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים''
(דברים טז, יח), הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה'
(*) מִזָּבַח''
(משלי כא, ג), מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָם מְכַפְּרִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִין בֵּין לְשׁוֹגֵג בֵּין לְמֵזִיד. דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָן נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא. כֵּיצַד? שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וְעֹנֶשׁ לָרְשָׁעִים, הֲרֵי דִּין; צְדָקָה, שֶׁמְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתָיו וְאֵינוֹ מַעֲנִישָׁן כְּפִי רִשְׁעָן.
נפש יהודה מזבח. אין כתיב כזבח אלא מזבח יותר מזבח:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: ''רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם־בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ''
(מלכים־א ח, יט), כָּל מִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּל אֶת דָּוִד מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? אוֹמֵר לוֹ: טוֹב, שֶׁיִּבָּנֶה הַבָּיִת, תֵּדַע לְךָ מֶה הָיָה דָּוִד אוֹמֵר: ''שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי'' וגו'
(תהלים קכב, א), אֵין כָּתוּב ''שָׂמַחְתִּי בֵּית ה' נֵלֵךְ'', אֶלָּא ''שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי''.
(*) וּמֵקִישִׁין לִי דְּבָרִים לוֹמַר, שֶׁאֵין אַתָּה בּוֹנֶה הַבַּיִת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ
(כי) שָׁעָה אַחַת מֵחַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מְחַסֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ עִם־אֲבֹתֶיךָ''
(שמואל־ב ז, יב): כִּי הַצְּדָקָה וְהַדִּין שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֲבִיבִין עָלַי יוֹתֵר מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה''
(שם ח, טו).
(*) מַהוּ ''מִשְׁפָּט וּצְדָקָה''? רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיָה דָן אֶת הַדִּין, מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב; לֹא הָיָה לוֹ לַחַיָּב לִתֵּן, הָיָה דָּוִד מוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ וְנוֹתֵן. הֱוֵי אוֹמֵר ''מִשְׁפָּט וּצְדָקָה''. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן, נִמְצָא מֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל
(*) לִידֵי רַמָּאוּת. מַהוּ ''מִשְׁפָּט וּצְדָקָה''? שֶׁהָיָה מַצְדִּיק נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, שֶׁהָיָה מוֹצִיא מִיָּדוֹ הַגֶּזֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, הוֹאִיל וְכָךְ הַדִּינִין חֲבִיבִין - הֱווּ זְהִירִין בָּהֶן. הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים''.
נפש יהודה ומקישין לי דברים קשים. כגון מתי ימות ויבנה הבית ודוד היה אומר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אף אם הקב''ה יחסר משנותי לבנות אותו מהר: מהו משפט וצדקה. אם צדקה אין משפט: לידי רמאות. אף מי שלא חייב כלום עשה כן ומי יספיק לרמאים:
דָּבָר אַחֵר: ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים'', הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק
(*) חַרְבִי''
(דברים לב, מא). מַהוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מְשַׁנֵּן אֲנִי אֶת חַרְבִּי כַּבָּרָק אֲנִי מַחְרִיב אֶת עוֹלָמִי, וּמַה אֶעֱשֶׂה? ''וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי''
(שם). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁנֵי דְּבָרִים בִּימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צֶדֶק וְתוֹרָה. צֶדֶק, דִּכְתִיב: ''צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ''
(תהלים מח, יא); תּוֹרָה דִּכְתִיב: ''מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ''
(דברים לג, ג). וּשְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָדוֹ וְאֵלוּ הֵן, הַנֶּפֶשׁ וְהַדִּין. הַנֶּפֶשׁ, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי וְרוּחַ כָּל־בְּשַׂר אִישׁ''
(איוב יב, י); הַדִּין, דִּכְתִיב: ''וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי''. שִׁמְרוּ אֶת הַדִּין וַאֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. הֱוֵי ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים''.
נפש יהודה בידו. ביד שמאל כד''א ידכה ודרשו חז''ל יד כהה שהיא השמאל:
דָּבָר אַחֵר: ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים'', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּין אֵין דִּין וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דִּין יֵשׁ דִּין, רְצוֹנוֹ לוֹמַר אִם נַעֲשָׂה הַדִּין לְמַטָּה אֵינוֹ נַעֲשָׂה הַדִּין לְמַעְלָה וְאִם אֵינוֹ נַעֲשָׂה לְמַטָּה נַעֲשָׂה לְמַעְלָה.
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת שׁוֹפְטִים, שֶׁדָּנִים דִין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְעוֹמְדִין בְּדַרְכֵי צִבּוּר וְגוֹדְרִין לָהֶן אֶת הַפְּרָצוֹת וִיתַקְּנוּ אֶת הַמְקֻלְקָל, שֶׁכְּשָׁדָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וִיהֵא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁכָּךְ שָׁנוּ חֲזַ''ל בַּמִּשְׁנָה: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. וּשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר בְּפָסוּק אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם''
(זכריה ח, טז). שֶׁכֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין נַעֲשָׂה הָאֱמֶת וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הָאֱמֶת נַעֲשָׂה הַשָּׁלוֹם. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לֵידַע אֶת מִי הֵן דָּנִין וְהֵיאָךְ הֵן דָּנִין. וְאִם ''לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ''
(תהלים פב, ה) כְּלוֹמַר, גּוֹרְמִין לָעוֹלָם שֶׁיִּתְמוֹטֵט. וְכֵן: ''וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ''
(ישעיה כד, יח); וְאוֹמֵר: רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ''
(שם שם, יט); וְאוֹמֵר: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ''
(שם שם, כ). כָּל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶת הַמִּשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי־אֵין מִשְׁפָּט''
(שם נט, טו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדַּיָּנִים: ''אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם'', רוֹצֶה לוֹמַר, דַּיָּנִין, כְּמוֹ: ''עַד הָאֱלֹהִים''
(שמות כב, ח), וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵן - ''
(*) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן''. נָתַתִּי לָכֶם מַה שֶּׁלֹּא נָתַתִּי לְאוּמָה אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו וגו' לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל־גּוֹי'' וגו'
(תהלים קמז, יט־ כ).
נפש יהודה אכן. כאדם הראשון , שעבר על מצותי וגרם לו מיתה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: רְאֵה כַּמָּה אָהוּב הַמִּשְׁפָּט וְחָבִיב לְפָנָיו, לְפִי שֶׁהַמִּשְׁפָּטִים - מִדָּה טוֹבָה וִיתֵירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - מְסָרָן לְמֹשֶׁה קֹדֶם לְתַרְיַ''ג מִצְווֹת. וְהֵיכָן מְסָרָן לוֹ? בְּמָרָה, קֹדֶם לַדִּבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט'' וגו'
(שמות טו, כה). וְאָמַר לְמֹשֶׁה: סַדְּרֵם לִפְנֵי בָּנַי
(*) כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: ''וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים'' וגו'
(שם כא, א), כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּפִי הַתִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂימָהּ בְּפִיהֶם''
(דברים לא, יט). וְלָמָּה אָהֲבָן כָּל כָּךְ? לְפִי שֶׁהַשָּׁלוֹם תָּלוּי בָּהֶן, כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ
(*) תַּחֲרוּת וּמַצָּה, כְּשֶׁעוֹשִׂים בֵּינֵיהֶם דִּין - הַשָּׁלוֹם נַעֲשָׂה בֵּינֵיהֶם.
נפש יהודה כשלחן ערוך. שאמר הקב''ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם עד שתהא סדורה בפיהם אבל לא אלמד להם טעמי הדבר ופירושן לכך נאמר אשר תשים כשלחן שהוא ערוך ומוכן לאכול לפני האדם: תחרות ומצה. ריב וקטטה ביניהם:
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָה חֲבִיבִין הַדִּינִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁשְּׁקָלָן כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהַדִּבְּרוֹת כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִצְוָה הִיא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲבָל הַדִּינִין נֶאֱמַר בָּהֶן עֲשֶׂרֶת מִצְווֹת עֲשֵׂה וַעֲשֶׂרֶת לָאוִין. וְאֵלּוּ הֵן הַלָּאוִין: ''
(*) לֹא־ תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט''
(דברים א, יז); ''
(*) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־ אִישׁ''
(שם); ''
(*) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט''
(ויקרא יט, טו); ''
(*) לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל''
(שם); ''
(*) לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל''
(שם); ''לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט
(*) אֶבְיֹנְךָ''
(שמות כג, ו); ''
(*) לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט''
(ויקרא יט, לה); ''לֹא־תַטֶּה מִשְׁפַּט
(*) גֵּר יָתוֹם''
(דברים כד, יז); ''
(*) לֹא תַכִּיר פָּנִים''
(שם טז, יט); ''
(*) לֹא־תִקַּח שֹׁחַד''
(שם). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁחֲבִיבִין הַדִּינִין לְפָנָיו כְּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
נפש יהודה לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעירו והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין: לא תגורו. לא תיראו מפני איש דבר אחר לא תגורו לא תכניס דבריך מפני איש לשון אוגר בקיץ: לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה שהעול קרוי תועבה שנא' כי תועבת ה' כל עושי עול והתועבה קרוי שקץ וחרם שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו וגו': לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות: ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה ובן גדולים היאך אביישנו ואראה בבשתו עונש יש בדבר לכך נאמר ולא תהדר פני גדול: אביונך. ל' אובה שהוא מדולדל ותאב לכל טובה ואל תאמר שהוא מכלה הכל ואינו חס על הממון ומותר להפסידו או אם הוא רוצה בצדקה הרבה כלימודו הדין נותן שתתן לו: לא תעשו עול במשפט. מדבר במדה ובמשקל ומלמד שהמודד נקרא דיין שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לה' דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם: גר יתום. ועל העשיר כבר הזהיר לא תטה משפט ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר לכן הזהיר ושנה עליו: לא תכיר פנים. אזהרה לדיין אף בשעת הטענות שלא יהא רך לזה וקשה לזה אחד עומד ואחד יושב לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו: ולא תקח שוחד. אפילו לשפוט צדק:
פרק שני [רכג]
הַמִּשְׁפָּט הוּא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁבָּהֶם קִיּוּם הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם''
(זכריה ח, טז). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁבְּכֹח הַדִּין וּבָעֹנֶשׁ שֶׁיַּעֲנִישׁוּ וְיָכוֹפוּ הַדַּיָּנִין עָלָיו, יִשְׁמְרוּ בְּנֵי אָדָם הָאֱמֶת. וּלְמַעַן הָאֱמֶת יָנוּחוּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁאֵינָן בָּאִין לַחֲלֹק. וְאַף־עַל־ פִּי שֶׁכָּתוּב בַּפָּסוּק בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, הָאֱמֶת קוֹדֵם הַדִּין, אֶלָּא שֶׁהַנָּבִיא קִדֵּם הָאֱמֶת, בְּאָמְרוֹ, שֶׁהָאֱמֶת אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יְקַיְּמוּהוּ לִשְׁמָהּ, אֶלָּא מִפַּחַד הַדִּין,
(*) שֶׁהוּא טוֹב, כְּדֵי שֶׁיֵּשְׁבוּ בְּשָׁלוֹם. וְהַכֹּל חוֹזֵר לְדֶרֶךְ אֶחָד.
נפש יהודה שהוא טוב. ר''ל גם טוב הוא אם יקיימו האמת אפילו שאינו מקיים לעשותו באמת אלא מפחד הדין:
וְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי, פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים: מִנַּיִן שֶׁמְּמַנִּין בֵּית דִין לְכָל יִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: ''שֹׁפְטִים'' וגו'
(דברים טז, יח); וּמִנַּיִן שֶׁמְמַנִּים
(*) שֹׁטְרִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשֹׁטְרִים''
(שם). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁמְמַנִּין אֶחָד עַל גַּבֵּי כֻלָּם? שֶׁנֶּאֱמַר: ''תִּתֶּן־לְךָ''
(שם). וְאוֹמֵר: וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם־הַטּוֹב''
(דברי הימים־ב יט, יא). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: ''צֶדֶק צֶדֶק תִרְדֹּף''
(דברים טז, כ), רְדֹף אַחַר בֵּית דִּין שֶׁדִּינוֹ יָפֶה, אַחֲרֵי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאַחֲרֵי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; ''לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־ הָאָרֶץ''
(שם), מְלַמֵּד, שֶׁמִּנּוּי הַדַּיָּנִין כְּדַאי הוּא לְהַחֲיוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹשִׁיבָן עַל אַדְמָתָם וְשֶׁלֹּא לְהַפִּילָם בַּחֶרֶב.
נפש יהודה שוטרים. חובטים במקלות על פי הדיינים לכל מי שאינו שומע דאם אין שוטר אין דיין:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן שֶׁמַעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: ''שֹׁפְטִים תִּתֶּן''. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹטְרִים לְיִשְׂרָאֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן''. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין
(*) שׁוֹפְטִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט? תַּלְמוּד לוֹמַר ''לִשְׁבָטֶיךָ''
(דברים טז, יח). וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִים שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים לְכָל עִיר וָעִיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בְּכָל שְׁעָרֶיךָ''. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) אֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תִּתֶּן־לְךָ''
(שם). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ''לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ''
(שם),
(*) מִצְוָה בַּשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ.
נפש יהודה שופטים לכל שבט ושבט. אם יש בעיר אחת מב' שבטים עושין ב' סנהדראות: אחד ממונה על כלם. זו סנהדרי גדולה: מצוה בשבט לדון את שבטו. ולא ילכו בני שבט זה לשבט אחר לבית דינם:
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: דָּבָר אַחֵר: ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים'', אָמַר רַבִּי אַחָא: בּוֹא וּרְאֵה, שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ בְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא''
(מלכים־ א י, יט). וּבַפָּרָשָׁה הַזֹּאת כְּתוּבִים שֵׁשׁ פְּעָמִים ''לֹא תַעֲשֶׂה''. וְאֵלּוּ הֵן: ''לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט''
(דברים טז, יט); ''לֹא תַכִּיר פָּנִים''
(שם); ''וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד''
(שם); ''לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה''
(שם שם, כא); ''וְלֹא־תָקִים לְךָ מַצֵּבָה''
(שם שם, כב), ''לֹא־תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם''
(שם יז, א). הֲרֵי שֵׁשׁ.
(*) וְהָיָה הַכָּרוֹז עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה, הָיָה הַכָּרוֹז אוֹמֵר: ''לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט''; מַעֲלָה שְׁנִיָּה, הָיָה הַכָּרוֹז אוֹמֵר: ''לֹא תַּכִּיר פָּנִים''; שְׁלִישִׁית, אוֹמֵר: ''לֹא תִקַּח שֹׁחַד''; רְבִיעִית, אוֹמֵר: ''
(*) לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה''; חֲמִישִּׁית, אוֹמֵר: ''לֹא־תָקִים לְךָ מַצֵּבָה''; שִׁשִּׁית, אוֹמֵר: ''
(*) לֹא־תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה''.
נפש יהודה והיה הכרוז עומד. יש אומרים כרוז ממש היו האריות קוראים כי מלאכת שמים היה וי''א כך היה כתוב ביד האריות: לא תטע לך אשרה. שכל מי שמושיב דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה וכאילו העמיד מצבה לעבודת כוכבים ומזלות: לא תזבח וגו'. כי כל מום רע ואין לך מום גדול מזה דיין שאינו הגון:
דָּבָר אַחֵר: ''שֹׁפְטִים''. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְהָיָה אוֹהֵב אֶת הַקָּטָןיוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְהָיָה לוֹ פַרְדֵּס אֶחָד וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: נוֹתֵן אֲנִי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה לִבְנִי שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכָּל בָּנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הָאוּמוֹת אֵינִי אוֹהֵב אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ''
(הושע יא, א); וּמִכָּל מַה שֶּׁבָּרָאתִי אֵינִי אוֹהֵב כְּמוֹ הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט''
(ישעיה סא, ח); אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נוֹתֵן אֲנִי מַה שֶׁאָהַבְתִּי לָעָם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב. הֱוֵי ''שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים''. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בִּזְכוּת שֶׁאַתֶּם מְשַׁמְּרִין אֶת הַדִּין אֲנִי מִתְגַּבֵּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט'' וגו'
(שם ה, טז). וְעַל־יְדֵי שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים צְדָקָה יִתְקַדֵּשׁ שְׁמִי וּמַשְׁרֶה אֲנִי קְדוּשָׁה בֵּינֵיכֶם, דִּכְתִיב: ''וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה''
(שם). וְאִם שְׁמַרְתֶּם אֶת שְׁנֵיהֶם, הַצְּדָקָה וְהַדִּין, מִיָּד אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם גְּאוּלָה שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה'' וגו'
(שם נו, א).
פרק שלישי [רכד]
כַּמָּה הוּא חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם כִּסְאוֹ ''מִשְׁפָּט'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ''
(תהלים פט, טו). רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר עַל הַמִּשְׁפָּט וְסָמַךְ לוֹ אֶת הַחֶסֶד מִכָּאן וְאֶת הַצְּדָקָה מִכָּאן. בַּתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וגו' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה'' וגו'
(בראשית יח, יט); וּמַה דִּבֵּר עָלָיו? אֶת הַחֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב'' וגו'
(מיכה ז, כ). וּבַנְּבִיאִים מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ''
(ירמיה ט, כג). בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ''.
גָּדוֹל הוּא הַמִּשְׁפָּט, שֶׁהוּא אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַנִּקְרָאִים ''עֹז''. וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹרָה וְהַמִּשְׁפָּט וְהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'' וגו'
(תהלים כט, יא) וְאוֹמֵר: ''
(*) גֶּבֶר־חָכָם בָּעוֹז''
(משלי כד, ה). הַמִּשְׁפָּט מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב''
(תהלים צט, ד) וְאוֹמֵר: ''עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ''
(שם סח, כט). מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז ה'''
(מיכה ה, ג) וּכְתִיב: ''ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח־מֶלֶךְ''
(תהלים כא, ב).
נפש יהודה גבר חכם בעוז. זה משה רבינו שגבר על המלאכים והוריד עוז שהיא התורה שהיא עוז לישראל:
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה, פָּרָשַׁת וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים: הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב'', אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי נָתַן לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת תּוֹרָתוֹ, אִם אֵין אַתֶּם עוֹשִׂים הַדִּינִים נוֹטֵל הוּא אֶת תּוֹרָתוֹ מִכֶּם, שֶׁלֹּא נָתַן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת הַדִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב''; אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַדִּינִין עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר לָכֶם בָּתֵּי דִּינִין שֶׁלָּכֶם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה'' וגו'
(ישעיה א, כו), מַה כְתִיב בַּתְּרֵיהּ: ''צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה''
(שם שם, כז).
דָּבָר אַחֵר: ''וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים''
(שמות כא, א), הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי־ קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא'' וגו'
(ישעיה נו, א), זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''גַּם־אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל־טוֹב''
(משלי כד, כג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי גָּרַם לָהֶם לַדַּיָּנִים שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִין לָדוּן, עַל יְדֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: ''אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת''
(ויקרא כו, מו), אִם יוֹדְעִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַדַּיָּן יוֹשֵׁב וְדָן בֶּאֱמֶת, כִּבְיָכוֹל, מַנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּצִדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם־הַשּׁוֹפֵט''
(שופטים ב, יח). וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ נוֹשֵׂא פָנִים, כִּבְיָכוֹל, מִסְתַּלֵּק שְׁכִינָתוֹ וְעוֹלֶה לַשָּׁמַיִם, וְהַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מַהוּ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: רָאִיתִי אֶת הַדַּיָּן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא פָנִים וְעָמַדְתִּי מִשָּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים'' וגו'
(תהלים יב, ו).
נפש יהודה משוד עניים וגו'. על עוות הדין עתה אקום ואסלק שכינתי מהארץ:
לָמַדְנוּ, שֶׁהַמִּשְׁפָּט הוּא יְסוֹד וְקִיּוּם הָעוֹלָם הַזֶּה. וּכְשֶׁהַמִּשְׁפָּט בָּאָרֶץ שְׁכִינָה שׁוֹרָה בִּבְנֵי אָדָם וְנִצּוֹלִין מֵעֹנֶשׁ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה.
החלק השני באיכות המשפט
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רכה]
אֵין מַעֲמִידִין דַּיָּנִין בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא רְאוּיִים לָדוּן וּשְׁלֵמִים בְּכָל דָּבָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(יז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִין סַנְהֶדְרִין אֶלָּא בַּעֲלֵי חָכְמָה
(*) וּבַעֲלֵי קוֹמָה וּבַעֲלֵי מַרְאֶה
(*) וּבַעֲלֵי כְשָׁפִים וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ סַנְהֶדְרִין שׁוֹמְעִים
(*) מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן.
נפש יהודה בעלי קומה. ומראה , שתהא אימתו מוטלת על הבריות: ובעלי כשפים. להמית המכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב''דולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהם: מפי התורגמן. כשבאו עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד ביניהם מליצים דהוה ליה עד מפי עד:
וְגָרְסִינָן בִּמְכִילְתָא: ''אַנְשֵׁי־חַיִל''
(שמות יח, כא), עֲשִׁירִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת לְהַחֲנִיף וּלְהַכִּיר פָּנִים בִּשְׁבִיל מָמוֹן. ''יִרְאֵי אֱלֹהִים''
(שם), שֶׁיִּהְיוּ יְרֵאִין מִדִּין שָׁמַיִם. שֶׁאִם לֹא יָדוּנוּ דִּין אֱמֶת יָדוּנוּ אוֹתָם מִן הַשָּׁמַיִם.
וּכְבָר רָאִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(יט, א): עַבְדָא דְּיַנַּאי מַלְכָּא קָטַל נַפְשָׁא. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים:
(*) תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: עַבְדָּךְ קָטַל נַפְשָׁא,
(*) שָׁדְרֵיהּ לְהוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: תָּא אַתְּ נַמֵּי לְהָכָא, דִּכְתִיב: ''וְהוּעַד בִּבְעָלָיו''
(שמות כא, כט), אָמְרָה תוֹרָה: יָבוֹא בַעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. אֲתָא, יָתֵיב. אֲמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ
(*) וְיָעִידוּ בְּךָ, כִּי
(*) לֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעָמְדוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב
(*) לִפְנֵי ה'''
(דברים יט, יז). אָמַר לוֹ: לֹא לִכְשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּשֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. פָּנָה לִימִינוֹ -
(*) כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, פָּנָה לִשְׂמֹאלוֹ - כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. בָּא גַבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ, לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ. וכו'.
נפש יהודה תנו עיניכם. לדונו בדין ולא תחניפו לו ולא תשאו פניו: שדריה להו. לאותו העבד שהרג נפש שלח לסנהדרין לדין: ויעידו בך. שעבדך הרג הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו: לא. כשאתה אומר לבדו אשמע מה שיאמר גם חברך: פנה. שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו: כבוש פניהם. כלומר העצימו עיניהם ופיהם ולא אמרו דבר כי היו יראים ממנו:
וְאִם זֶה בָּא לָהֶם עַל שֶׁהֶחְנִיפוּ לַמֶּלֶךְ, מַה יָּבוֹא לַדַּיָּנִין הַמַּחְנִיפִין לְבַעֲלֵי דִינִין. אֲבָל הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין דִּין אֱמֶת וְאֵין מַחְנִיפִין לְשׁוּם אָדָם, יַזְהִירוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, ב): ''וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ''
(דניאל יב, ג), זֶה דַיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ; ''וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים''
(שם) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק ב מֵהַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תוֹרָה
(סימן צ).
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: חַיָּבִין יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת דַּיָּנִין שֶׁיְּהֵא בָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בָהֶם מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, לְפִי שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמַנְהִיגֵי הַדּוֹר וּגְדוֹלֵיהֶם הוֹלְכִין בְּיַשְׁרוּת וּבִתְמִימוּת וּמִתְרַחֲקִים מִן הַכִּעוּר וּמִן הַחֵטְא, כָּךְ הֵם כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַגּוּף הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ. וְכֵן מָצִינוּ בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ פּוֹשֵׁעַ הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל בְּפוּרְעָנֻיּוֹת, וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יְרֵא חֵטְא הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל מְדַקְדְּקִין עַל נַפְשׁוֹתֵיהֶם וְהָיוּ בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וְהָיוּ מִתְגַּבְּרִין עַל שׂוֹנְאֵיהֶם.
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא: הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבַּע מֵשִׁיב וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ. אָמַר רַבִּי סִימוֹן: צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנּוֹת אֶת טַעֲנוֹתָם מִפִּיו. וּמִמִּי אַתָּה לָמֵד? מִשְּׁלֹמֹה, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה- בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי''
(מלכים־א ג, כג). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצָה הַדַּיָּן
(*) לְהוֹשִׁיב אֶת הָאַנְטִדִּיקוֹן, שֶׁמוֹשִׁיב. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הָאֶחָד יוֹשֵׁב וְהָאֶחָד עוֹמֵד, דַּאֲמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָיוּ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם בָּאִין אֵצֶל הַדַּיָּן לַדִּין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, אוֹמֵר לֶעָשִׁיר: אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹ שֶׁהוּא לָבוּשׁ, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂא פָנִים לֶעָשִׁיר וְיַטֶּה מִשְׁפַּט הֶעָנִי.
נפש יהודה להושיב. שאומר הדיין לאנטריקין לבעלי דינין שישבו שניהם רשות בידו:
כְּלַל הַדְּבָרִים לָמַדְנוּ, שֶׁצָּרִיךְ לַדַּיָּן שֶׁיַּשְׁוֶה לִבּוֹ לִשְׁנֵי הַכִּתּוֹת כְּאֶחָד וְלֹא יְהַדֵּר פְּנֵי גָדוֹל, וְיִהְיוּ בְעֵינָיו הַבַּעֲלֵי דִּינִין שָׁוִין לְכָל דָּבָר וְלֹא יֹאמַר לְאֶחָד מֵהֶם קַצֵּר דְּבָרֶיךָ כְּדֵי שֶׁיִּסָּתְמוּ טַעֲנוֹתָיו. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיְּהוּ בְּלִבּוֹ וְעֵינָיו
(*) שְׁקוּלִים בְּכַף מֹאזְנַיִם בְּשֹׁוִי - יָדוֹן בֵּינֵיהֶם, וְאִם לָאו - יְסַלֵּק מִלְּדוֹנָם. וְיִבְרַח מִמֶּנּוּ כִּבְרֹחַ מִן הַדְּלֵקָה וְאוֹמֵר: פָּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, כִּדְאִיתָא לְעֵיל
(סימן יד).
נפש יהודה שקולים בכף מאזנים שוים. כלומר שאין לדיין לאחד מבעלי דינין בעיניו יותר געגועים עליו משני אז ידין ביניהם אבל אם דעתו נוטה לאחד יותר בקצת אהבה וקורבות משני אל יהא דיין להם פן יטה הדין אע''פ ששניהם רחוקים לו ולא נהנה מהם כלום:
פרק שני [רכו]
הַמִּשְׁפָּט הַיָּשָׁר הוּא קִיּוּם לְיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וְלַדַּיָּן וּלְבַעֲלֵי דִּינִין בִּפְרָט. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהַדַּיָּן יֵשֵׁב לָדוּן יְדַקְדֵּק מְאֹד בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא מִשְׁפַּט צֶדֶק, וְיֵדַע שֶׁיֵּשׁ מַנְהִיג בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל וְשׁוֹפֵט עַל הַדַּיָּנִין, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד עָלָיו צוֹפֶה וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עָלָיו לְהָרְגוֹ אִם יַטֶּה אֶת הַדִּין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים וגו'. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב וגו' מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת''
(שיר השירים ג, ז־ח), מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה.
נפש יהודה הנה מטתו שלשלמה. שכנו של מקום ששים גבורים ת''ח וששים לאו דוקא. מלומדי מלחמה מלחמתה של תורה מפחד שהיו מפחדים שלא יטה הדין ויבואו לגיהנם:
דָּרַשׁ רַבִּי יֹאשִׁיָּה וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: ''בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט''
(ירמיה כא, יב), וְכִי לַבֹּקֶר דָּנִין, וַהֲלֹא כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ דָּנִין? אֶלָּא,
(*) אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּבֹּקֶר שֶׁהוּא אוֹר - אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו - אַל תֹּאמְרֵהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵהָכָא, ''אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ''
(משלי ז, ד), אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ - אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו - אַל תֹּאמְרֵהוּ.
נפש יהודה אם ברור לך הדין כבוקר שהוא מאיר אמרתו. והכי משמע דינו לבוקר הוציאו לאור משפט:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין -
(*) קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּם. פְּשִׁיטָא, לָא צְרִיכָא,
(*) אֲפִילוּ תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. רַב הוּנָא כִּי הֲוָה אָתֵי קַמֵּיהּ דִּינָא מַכְנִיף וּמַייתֵי עֲשָׂרָה רַבָּנָן מִבֵּי רַב, אָמַר: כִּי הֵיכֵי
(*) דְּנִמְטוּ שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא
(כלומר, כדי שיגיע לכל אחד מכם קיסם מקורה).
נפש יהודה קולר תלוי. הוא סוגר ברזל הניתן בצואר השבוים כלומר העונש של הטייה יענשו כלם אם אחד הוא מטה הדין והם הניחו לו ורוצים לפטור עצמם לומר הוא הטה ומה לנו בכך: לתלמיד היושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והיה מבין ברבו שטועה: דנמטי שיבא מכשורא. נסורת קטן מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כלנו ויקלו מעלי:
וְאַל יִתְגָּאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּדִּין, דַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַב כִּי הֲוָה נָפֵיק לְדִינָא, אֲמַר הָכֵי: בִּצְבוּ נַפְשָׁאִי
(*) לִקְטָלָא נָפִיק,
(*) וּצְבוּ בֵתֵיהּ לֵיתוֹהֵי עָבֵיד,
(*) וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ עַיֵיל,
(*) וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִיאָה כִיצִיאָה. כִּי הֲוָה חָזֵי אַמְבוּהָ
(פירוש: סיעת אנשים) בַּתְרֵיהּ, אֲמַר: ''
(*) אִם־יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁ לָעָב יַגִּיעַ.
(*) כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ''
(איוב כ, ו־ז). מַר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי הֲוָה
(*) מְכַתְפֵי לֵיהּ בְּשַׁבַּתָא דְּרִיגְלָא, אֲמַר הָכֵי: ''כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם־נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר''
(משלי כז, כד).
נפש יהודה לקטלא נפיק. לעונש הדין ולישא עליו חטא ולעצמו אמר כך: וצבו. וצרכי ביתי אין אני עושה כאן: וריקן לביתיה. שאיני משתכר כאן כלום: ולואי שתהא ביאה. שאחזור לביתי כיציאה כשיצאתי מביתי לדין הלכתי בלא חטא שלא אחטא ואענש: אם יעלה לשמים וגו'. כדי שלא תזוח דעתו עליו כשראה שעושין לו כל כך כבוד שרבים הולכין אחריו לכבודו אמר כך: כגללו. גלל רעי: מכתפי. אותו על הכתף שהיה זקן ואינו יכול לרוץ ומטריח את הצבור לעמוד בפניו לפיכך היו עבדיו נושאין אותו מהר בשבתא דריגלא ששואלין בו בהלכות הרגל:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי''
(שמות כ, כג) (*) וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים''
(שם כא, א). ''אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם'' מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ
(*) כְּלֵי הַדַּיָּנִין.
נפש יהודה לא תעלה במעלות. בחזקה ובמרוצה על ראשי עם קודש שכשהיה המתורגמן דורש היה הצבור יושבין לארץ כי כך היה מנהגם שיושבין ברוב על הארץ ובכל מקום שהיו יושבין היו רגליהם אצלם כאילו יושבים על הארץ והפוסע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן ע''כ היו מקדימין לישב במקומן: וסמיך ליה ואלה המשפטים. כלומר אף לשופטים אני מזהיר: כלי הדיינין. ששייך בהו שימה דבר המטלטל והיינו מקל ורצועה למכות מרדות לפנים בארץ ישראל:
וְאִם אֶפְשָׁר לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי הַכִּתּוֹת קֹדֶם שֶׁיֵּדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַהֲבָה וּבְשָׁלוֹם, זֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, כִּדְאִיתָא הָתָם
(סנהדרין ו, ב): רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר:
(*) מִצְוָה לִבְצֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ'' וגו'
(זכריה ח, טז). וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ''וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ''
(שמואל־ב ח, טו) וְהַלֹּא בְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ צְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ.
נפש יהודה מצוה לבצוע. לעשות פשרה בין בעלי דינין:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, אוֹ כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין
(*) אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: ''צְאוּ וּבִצְעוּ''; כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: ''צְאוּ וּבִצְעוּ''; שֶׁנֶּאֱמַר: ''פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי'' וגו'
(משלי יז, יד), קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלָּה הָרִיב אַתָּה רַשַּׁאי לְנָטְשׁוֹ,
(*) לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלָּה לְךָ הָרִיב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְנָטְשׁוֹ.
נפש יהודה ואתה יודע. לאחר שנתגלה לך הדין שזה חייב לבעל דין חבירו לשלם אין אתה רשאי לומר עשו פשרה אלא תאמר הדין פלוני אתה חייב לשלם לו ואם הם רוצים אחר כך לעשות פשרה ביניהם הרשות בידם אבל לא ביד בית דין להעלים הדין כשיודעין שהוא חייב ולפתחם בפשרה: לאחר שנתגלה לך הריב אי אתה רשאי לנוטשו. לעזבו ולהעתיקו ממך:
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד חָזָק, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: ''אֵינִי נִזְקָק לָכֶם'',
(*) שֶׁמָּא נִתְחַיֵּב חָזָק וְנִמְצָא רוֹדְפוֹ; אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: ''אֵינִי נִזְקָק לָכֶם'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ''
(דברים א, יז). וְאָמַר רַב חָנָן: אַל תַּכְנִיס דְּבָרְךָ מִפְּנֵי אִישׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לְתַלְמִיד
(*) שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתֹּק? שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ'', וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ יָגֵן בַּעֲדוֹ.
נפש יהודה שמא נתחייב חזק ונמצא רודפו. רודף את הדיין להפוך את הדין: שיושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו ולא לפניו וראה התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר ורבו טועה בדין מנין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק התלמיד שנאמר לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:
פרק שלישי [רכז]
מִצְוָה עַל הַדַּיָּן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בַּעֲלֵי דִּינִין לְפָנָיו בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר לִבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְיִשְׁכַּח טַעֲנוֹתָיו, לְפִי שֶׁיֵּצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ
(*) כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִין לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ
(*) כְּחַיָּבִין וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין
(*) שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.
נפש יהודה כעורכי הדיינין. שלא יהא דיין אחד מדבר לפני הבעלי דינין כאילו הוא עורך להם הדין וכאשר הוא אומר כן יעשו שאר הדיינין ומכח זה יסתום טענתו פן יסבור אחד מבעלי דינים שהוא לבדו יפסוק הדין ואחרים שומעין לדבריו והוא עיקר ושמא הוא מכירו של בעל דינו ואם הוא מדבר בשאר אדם שאינו דיין יש לומר דהכי קאמר אם בא בעל דין לת''ח אחד לשאול איך דינו לפי טענתו שיאמר לפניו אל יאמר כך יהא דינך והיינו כעורכי הדיינים כאלו הדיינים עורכין לו הדין כך אומר לו הדין פסוקה כשולחן ערוך לאוכל ופן יתגלגלו הטענות לפני הדיינין ולא יפסקו הדין כמו שאמר הוא ויתרעמו על הדיינין וירדפו הדיינין וירבו במחלוקת ועוד פן יאמר לו שלא יזכה בטענותיו וילמוד על ידו טענות אחרים שקרם כמו שילמד מדבריו: כחייבין. אבל לא כזכאין דאז אינו חוקר אחר הרמאות ואינו יוצא הדין כהוגן ואע''פ שמכיר שאחד הוא איש ישר אל יאמר בדעתו בודאי זה דובר אמת וזה שקר על זה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא רואה לפנים ולא ללבב ופניהם שוים ובמשיח ה' אמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח כי אם בחכמת הקב''ה יבין וידע מי זכאי ומי חייב אבל הדיין מחויב לדון כדין התורה ולא לדעתו ושכלו: שקבלו עליהם את הדין. וזה פורע לו אל תאמר גזלן הוא שרצה לגזול שמא המקבל גזלן הוא או שמא זה הלוה לו ולזה נשכח ושניהם צדיקים וכן אם שניהם נשבעין שמא זה יודע בודאי שחייב לו וזה אינו יודע:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת
(ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים''
(דברים יט, יז), מִצְוָה בְּבַעֲלֵי דִּינִין
(*) שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצוּ בֵית דִּין לְהוֹשִׁיב שְׁנֵיהֶם - מוֹשִׁיבִין. וְאֵיזֶהוּ אָסוּר? שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד
(*) וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ
(*) וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: ''קַצֵּר דְּבָרֶיךָ''.
נפש יהודה שיעמדו. דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב היינו בעלי דינין: ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו: ואחד אומר לו קצר דבריך. אע''פ שמרבה בדברים שלא לצורך:
אַף־עַל־פִּי־כֵן אִם אֶחָד מִבָּעֲלֵי הַדִּינִין הוּא חָבֵר, אוֹ אֵשֶׁת חָבֵר, רַשַּׁאי הַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת לוֹ הִדּוּר בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְבִינֵהוּ בַּעַל דִּינוֹ וְלֹא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת: רַב עוּלָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִלָּאִי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. שָׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב נַחְמָן: עוּלָא חַבְרֵנוּ,
(*) עָמִית בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת.
(*) אָמַר: אַמַאי שָׁלַח לִי לִחְנוּפֵי לֵיהּ? הָדַר אֲמַר:
(*) לְמִשְׁרֵי תִּגְרֵיהּ; אִי נַמֵּי,
(*) לְשׁוּדָא דְּדַיָּנֵי.
נפש יהודה עמית. עמיתנו חברנו בתורה ובמצוות: אמר. רב נחמן , למאי שלח לי הא מלתא לחנופי ליה שמא להחניפו בתמיה: למשרי תיגריה. אם באו שני דינין ואחד מהן של ת''ח הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך תיגרא דברי ריבות ודין שלו שרי ליה התירו ופטור ליה: לשודא דדיינא. יש דין שאינו תלוי בראיות עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחיוב כגון הנך דכתובות ההוא דאמר נכסי לטוביה ואתו אחר מותו שני טוביה ואמרי' התם שודא דדיינא למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה והוא יותר אוהבו אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדיינא זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמי' ירה בים שדי בימא:
וַאֲמְרִינָן
(שם ל, ב):
(*) דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לָהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר הֵיכֵי אֵעֲבֵיד? אֵיקוֹם מִקַמָּהּ - מִסְתַּתְּמִין טַעֲנְתֵּיהּ דְּבַעַל דִּינָהּ; לָא אִיקוּם מִקַמָּה -
(*) אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא
(*) כְחָבֵר. אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ:
(*) אַפְרַח בַּר אַוְוזָא וְשָׁדִי עִילָאֵי.
נפש יהודה דביתהו דרב הונא. אשת רב הונא: אשת חבר. אשת ת''ח: כחבר. כת''ח עצמו דצריך לכבדה: אפרח בר אווזא. ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפי האווזא הפורח ובא עלי:
וַאֲמְרִינָן
(שם): אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא ''בַּהֲדֵי עַם הָאָרֶץ מוֹתְבִינָן לֵיהּ לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, וּלְעַם הָאָרֶץ אֲמְרִינָן לֵיהּ: תִּיב. וְאִי קָאִי לֵית לָן בָּהּ. רַב בַּר שְׁבַאי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ נַמֵּי לְבַעַל דִּינֵיהּ אֲתָא שְׁלוּחָא
(*) בָּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ - וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: תִּיב. וְהֵיכֵי עֲבֵיד הָכֵי, וְהָא מִסְתַּתְּמִין טַעֲנְתֵּיהּ דְּהַאִיךְ? אָמַר:
(*) מֵימַר אֲמַר; אִיהוּ קָא אוֹתְבָן, שְׁלוּחָא הוּא
(*) דְּלָא אִיפַיֵיס מִינָאִי.
נפש יהודה בטש. בעט בע''ה שיעמוד ושוב לא אמר ליה רב פפא לע''ה שישב כשעמד: מימר אמר. העם הארץ בלבו רב פפא אמר לי לישב ומה לי בשליח ולא יסתום טענותיו ע''י כן: דלא אייפיס מינאי. לא עשיתי לו טובה על כן אינו אוהבי:
וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בְּהַדֵּי הַדָּדֵי,
(*) לָא נִיקְדוֹם צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְנֵיתוֹב קַמֵּיהּ דְּדַיָּנָא, מִשּׁוּם
(*) דְּמֶחֱזֵי כְּמָאן דִּמְסַדֵּר טַעֲנְתֵּיהּ. וְלָא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּלָא
(*) קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא, אֲבָל קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא לֵית לָן בָּהּ.
נפש יהודה לא ניקדום. ליתיב לפני הדיין קודם שבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמחזי כמאן דמסדר. ליה טענתיה וגורם שיחשדוהו שמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא: קביע ליה עידנא. שהדיין הוא רבו ולומד אצלו ויש לו קביעות ללמוד:
וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְיָדַע סַהֲדוּתָא וְזִילָּא בֵּיהּ מִילְתָא לְמֵיזַל קַמֵּיהּ דַּיָּנָא דְּזוּטָר מִינֵיהּ - לֹא לֵיזֵיל. אֲמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: אַף אֲנָן נַמֵּי תַּנִינָן: מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה אוֹ כָּל דָּבָר
(*) שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.
(*) וְהַנֵּי מִילֵי בְּמָמוֹנָא,
(*) אֲבָל בְּאִסּוּרָא, ''אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'''
(משלי כא, ל), כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
נפש יהודה שאין דרכו ליטול. אם היה שלו הרי זה לא יטול אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו: והני מילי. דאמרינן דאין החכם הולך להעיד דזילא ליה מילתא לילך ולהסהיד ופטור בעדות ממון: אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד חכם זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשובה לנגד ה' וצריך לילך לשם ולהעיד:
רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סַהֲדוּתָא לְמַר זוּטְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימַר - אוֹתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַרֵי לְאַמֵּימַר: וְהָא אֲמַר עוּלָא: מַחְלֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה? אֲמַר לֵיהּ:
(*) (*) הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תוֹרָה עָדִיף.
נפש יהודה האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:
וְצָרִיךְ
(*) לְהַחְמִיץ אֶת הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּכֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּרֵישׁ פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת:
(*) הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ז, ב): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מִנָּא הָא מִילְתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן ''הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין''?
(*) דִּכְתִיב: ''לֹא־ תַעֲלֶה בְמַעֲלוֹת עַל־מִזְבְּחִי'' וגו'
(שמות כ, לג)וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים''
(שם כא, א).
נפש יהודה להחמיץ. כלומר שלא יפסקו הדין אא''כ שנושאין ונותנין היטב בדבר עד שברור להן בבירור גמור בלי פקפוק שהדין כן ע''כ לא ימהרו לפסוק כמו החומץ שלא ימהר להחמיץ עד אחר זמן מה וזה הוו מתונין שתמתינו מלפסוק הדין עד שתגמרו היטב בדין אמת: הוו מתונין בדין. הוו רגילין בהמתנתו כדי לעיין בו יפה קודם שתחתכוהו: דכתיב ולא תעלה במעלות. בפסיעות גדולות:
וּכְשֶׁהַדַּיָּן יְהֵא כַוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
(*) וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי דִּינִין שָׁוִין בְּלִבּוֹ וִיפַשְׁפֵּשׁ לְבָרֵר הַדִּין עָל בּוּרְיוֹ,
(*) בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה יְסַיְּעוּהוּ לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וִיהֵא שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם.
נפש יהודה ויהיו בעלי דינין שוין בלבו. של דיין שאין לנטות כוונתו לאחד יותר מחבירו: בית דין של מעלה. שנאמר והיה ה' עם השופט:
החלק השלישי בשכר המשפט
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רכח]
כְּשֶׁבֵּית דִּין דָּנִין דִּין אֱמֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם נֶחֱשָׁב לָהֶם כְּאִלּוּ הֵם שֻׁתָּפִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(י, א): רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווּ יָתְבֵי בְדִינָא כָּל יוֹמָא. הֲוָה
(*) חֲלִישׁ לִיבַּיהוּ.
(*) תָּנָא לְהוּ חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי: ''וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־ הַבֹּקֶר'' וגו'
(שמות יח, יג) - וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁמֹּשֶׁה יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, תּוֹרָתוֹ אֵימָתַי נַעֲשֵׂית? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כְּתִיב הָכָא: ''מִן־הַבֹּקֶר עַד־ הָעָרֶב'' וּכְתִיב הָתָם: ''וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד''
(בראשית א, ה).
נפש יהודה חליש לבייהו. מצטערין שלא עסקו אותו היום בתורה: תנא להו חייא בר רב. שגדול שכר הדיינין ולא יצטערו ורש''י פירש דאין זה חלש לבייהו אלא לשון דעתייהו ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא שלא יסעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבוקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מַשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת־אֵל''
(תהלים פב, א); וְכָל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֱנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם'' וגו'
(שם יב, ו).
וְגַם הַדַּיָּן הֶהָגוּן מַעֲמִיד אַנְשֵׁי הָאָרֶץ בְּטוֹב וּבְשָׁלוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִּכְתֻבּוֹת
(קה, ב): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: מַאי דִּכְתִיב: ''מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה''
(משלי כט, ד)? אִם דּוֹמֶה דַּיָּן לְמֶלֶךְ,
(*) שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם, יַעֲמִיד אָרֶץ; וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן הַמְחַזֵּר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, יֶהֶרְסֶנָּה.
נפש יהודה שאינו צריך לכלום. לא להחניף משום ממון ולא לשאול שהוא חכם ובקי:
וּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֲבָהוּ, כְּשֶׁבָּא לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וּמְצָאוּהוּ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לָמָּה אַתָּה בוֹכֶה? הֲלֹא יְגִיעָתְךָ בַּתּוֹרָה הָיְתָה כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְתַלְמִידִים רַבִּים הֶעֱמַדְתָּ; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּדָּה יְתֵירָה הָיְתָה בְּךָ,
(*) שֶׁלֹּא נִתְעַסַּקְתָּ בַּדִּינִין. אָמַר לָהֶם: עַל זֶה אֲנִי בּוֹכֶה, שֶׁלֹּא נִתְעַסַּקְתִּי בְּמַשָּׂאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל
(*) וְקִיַּמְתִּי בְּעַצְמִי ''וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה''.
נפש יהודה שלא נתעסקת בדינין. ואין עליך על חטא הטיית המשפט: וקיימתי בעצמי. כלומר אם הוא היה הדיין היה מקיים מלך במשפט יעמיד ארץ ועכשיו שמא גרם שהיה דיין מי שנא' עליו ואיש תרומות יהרסנה וכאלו הוא עשה כן ונענש על ידו:
לְפִיכָךְ, הַדַּיָּן הָרָאוּי, הַמִּתְעַסֵּק בַּדִּינִין לְשֵׁם שָׁמַיִם לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ, זוֹכֶה וּמְזַכֶּה לְיִשְׂרָאֵל וּמַעֲמִידָן בְּשָׁלוֹם.
פרק שני [רכט]
כָּל דַּיָּן שֶׁצּוֹעֵק לְפָנָיו הֶעָשׁוּק וְאוֹטֵם אָזְנוֹ מִמֶּנּוּ - עָנְשׁוֹ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁגַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה (נה, א): רַב יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲתָת הַהִיא אִתְּתָא וְקָא צָוְחָה קַמֵּיהּ וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אָמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר: ''אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת־דָּל גַּם־הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה''
(משלי כא, יג)? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא,
(*) רֵישָׁךְ בִּקְרִירֵי וְרֵישָׁא דְרֵישָׁךְ בְּחַמִּימֵי - הָא יָתֵיב מַר עוּקְבָא אַב בֵּית דִין, דִּכְתִיב: ''בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִינוּ לַבֹּקֶר'' וגו'
(ירמיה כא, יב).
נפש יהודה רישך בקרירי. אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהיא ראש לי ולך ואב''ד יכוה בחמין דכתיב בית דוד וגו' לא ענש אלא מי שבידו לשפוט ורב שמואל קרי לרב יהודה שיננא תלמיד חריף:
וּמוּסָף עַל זֶה, כָּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, אוֹ לְכָל מִי שֶׁהוּא חַלָּשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין מַחֲזִיק בְּיָדוֹ, כְּאִלּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר כְּאִלּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּמַטֵּה גֵר''
(מלאכי ג, ה), ''וּמַטֵּי'' כְּתִיב.
נפש יהודה ומטה גר. ומטי כתיב , הקב''ה אמר ומטי:
וְעַל פִּשְׁעֵי הַדַּיָּנִים כָּאֵלּוּ, גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם: ''
(*) יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב'' וגו'
(ישעיה א, כג). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ עַל עָנְשׁוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן מִזֶּה וְנוֹתֵן לְזֶה שֶׁלֹּא כַדִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אַל־ תִּגְזָל־דָּל כִּי דַל־הוּא'' וגו'
(משלי כב, כב).
נפש יהודה יתום לא ישפוטו וגו'. ועל כן גלו: אל תגזל דל וגו'. וקבע את קובעיהם נפש:
וּכְשֶׁבָּאוֹת צָרוֹת עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא בַּעֲוֹן דַּיָּנִים שֶׁאֵינָם הָגוּנִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְתוֹלִין
(קלט, א): רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֱלִישָׁע אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת בָּאוֹת עָלָיו צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׁמְעוּ־נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵל כָּל־ הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ''
(מיכה ג, ט). וְאוֹמֵר: ''בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַםִ בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל־ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה''
(שם שם, י־יא).
(*) הֵם רְשָׁעִים וְתוֹלִים בִּטְחוֹנָם בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, לְפִיכָךְ מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת כְּנֶגֶד
(*) שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַםִ עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר''
(שם שם, יב).
נפש יהודה הם רשעים ותולים בטחונם במי שאמר והיה העולם. כלומר חוטאים ואומרים על ה' ישענו: שלש עבירות. בשוחד ישפוטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ג' פורעניות שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער:
וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל
(*) עַד שֶׁיִּכְלוּ שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ
(*) וְאָסִירָה כָּל־בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ וגו' אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה''
(ישעיה א, כה־כו).
נפש יהודה עד שיכלו שופטים ושוטרים. הרשעים: ואסירה כל בדיליך. והלא כל בדיליך בכלל ואצרוף כבור סיגיך אלא כל הפסולת אפשר להסיר כשהוא מצרף בכור חוץ מהבדיל אין להסיר אלא כשהוא מהותך באש מסירין אותו מעט מעט ע''י שריפת ההיתוך על כן אמר ואסירה כל בדיליך:
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: לֹא גָלְתָה יְהוּדָה אֶלָּא שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה'' וגו'
(איכה א, ו).
(*) מָה אַיָּל זֶה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, כָּךְ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, זֶה כוֹבֵשׁ פָּנָיו מִפְּנֵי זֶה וְזֶה כוֹבֵשׁ פָּנָיו מִפְּנֵי זֶה. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַנָּבִיא: ''שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים'' וגו'
(ישעיה א, כג). וּמַהוּ ''רֹדֵף
(*) שַׁלְמֹנִים''
(שם)? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: עֲשֵׂה עִמִּי הַיּוֹם וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ לְמָחָר.
נפש יהודה מה איל זה. כשהולכין אין הולכין זה בצד זה אלא זה אחר זה: שלמונים. שופט א' אמר לשני תגמול אתה עמי היום טובה בדיני ואני אגמול לך כשיבא דינך לפני:
וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: ''מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ'' וגו'
(שם שם, כא).
(*) חִכִּיתִי לָהֶם שֶׁיַּעֲמִידוּ אֶת הַשּׁוֹפְטִים וִיקַיְּמוּ אֶת הַדִּין וְהֵן לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם עִקָּר וְאֶת הַדִּין טָפֵל. לְפִיכָךְ נַעֲשׂוּ הֵם טְפֵלָה לַגּוֹיִים בְּאַרְצָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה''
(שם ה, ז). וּלְפִיכָךְ ''ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם־ זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם'' וגו'
(שם ג, יד), וְכִי בְּבָתֵּיכֶם הָיָה הַגְּזֵלָה? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁצּוֹוְחִים הַיְתוֹמִים וְהָאַלְמָנוֹת וְהָעֲנִיִּים עַל גְּזֵלוֹתֵיהֶם וְהֵם מַעֲלִימִים עֵינֵיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הַגְּזֵלָה בְּבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה'' וגו'
(שם א, כג). וּלְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לִי חֵפֶץ בְּקָרְבְּנוֹתֵיכֶם וְגַם לֹא בִתְפִלּוֹתֵיכֶם וְלֹא בְחָדְשֵׁיכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוא וגו' חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי [וגו'] וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי'' וגו'
(שם שם, יג־טו). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: וּמַה נַּעֲשֶׂה וְיָשׁוּב חֲרוֹן אַפֶּךָ? אָמַר לָהֶם: ''לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט
(*) אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה''
(שם שם, יז). וּבִזְכוּת דִּין שֶׁל צֶדֶק בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לִבָּנוֹת, כְּדִכְתִיב: ''צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה''
(שם שם, כז).
נפש יהודה חכיתי. הקב''ה אמר קויתי והמתין להם שיעשו משפט ובזכותו ינצלו ולא יגלו: ויקו למשפט והנה משפח. לשון רבוי שהרבו פשעים או לשון ספחת וצרעת ועל שלשון נופל על לשון נפל כן ברוח הקודש בפיו של נביא וע''ד הלצה ויקו למשפט אם בא אחד לפניו לשפוט אמר השופט והנה מספח ממשפחתי זה ויצא נקי וכיון שראה שעל ידי שהוא ממשפחתו זכהו בדין בא אליו ומבקש ממנו ליתן לו צדקה והנה צעקה איני מכירך: יתום לא ישפוטו. וכשיצא מהשופט ריקם פגעה בו אלמנה שביקשה לילך ולצעוק אל השופט וכשראתה האלמנה שהיתום שהוא איש וצועק כל היום ואין משגיחין בו אמרה אני אשה מי משגיח בי מיד חזרה וזהו וריב אלמנה לא יבא אליהם: אשרו חמוץ. הנגזל להוציא הגזילה מיד הגזלן להשיב לו וישיב ה' את ציון:
הכלל העשירי: לרדף אחר המצוות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בַּהֲדָרָן; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּשְׂכָרָן
החלק הראשון בהדרן
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [רל]
כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וּמְקַיְּמִין מִצְווֹתָיו, זֶהוּ הָדָר גָּדוֹל לְיִשְׂרָאֵל וְנִרְאִין נָאִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְעֵינֵי כָּל הָעַמִּים, וּכְשֶׁחוֹטְאִים, נִרְאִים כִּשְׁחוֹרִים וּמְטֻנָּפִים לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְעֵינֵי כָּל בָּאֵי עוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא: ''שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה'' וגו'
(שיר השירים א, ה), שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם וְנָאוָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם דִּכְתִיב: ''וַיַּמְרוּ־בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי''
(וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה) וגו'
(יחזקאל כ, ח); וְנָאוָה אֲנִי בְמִצְרַיִם - בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ''וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת
(*) בְּדָמָיִךְ'' וגו'
(שם טז, ו), ''בְּדָמַיִךְ חֲיִי''
(שם), זֶה דַּם הַפֶּסַח; ''בְּדָמַיִךְ חֲיִי''
(שם), זֶה דַּם הַמִּילָה. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַיָּם וְנָאוָה אֲנִי בַיָּם. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַיָּם, דִּכְתִיב: ''וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף''
(תהלים קו, ז); וְנָאוָה אֲנִי בַיָּם, דִּכְתִיב: ''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ''
(שמות טו, ב). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְמָרָה וְנָאוָה אֲנִי בְמָרָה, שְׁחוֹרָה אֲנִי בְמָרָה, דִּכְתִיב: ''וַיָּלִנּוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵאמֹר מַה נִשְׁתֶּה''
(שם שם, כד) וְנָאוָה אֲנִי בְמָרָה, דִכְתִיב: ''שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט''
(שם שם כה). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִרְפִידִים וְנָאוָה אֲנִי בִרְפִידִים. שְׁחוֹרָה אֲנִי בִרְפִידִים, דִּכְתִיב: ''וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה''
(שם יז, ז): וְנָאוָה אֲנִי בִרְפִידִים, דִּכְתִיב: ''וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ''
(שם שם, טו) שְׁחוֹרָה אֲנִי בַמִּדְבָּר וְנָאוָה אֲנִי בַמִּדְבָּר, שְׁחוֹרָה אֲנִי בַמִּדְבָּר, דִּכְתִיב: ''כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר''
(תהלים עח, מ); וְנָאוָה אֲנִי בַמִּדְבָּר, דִּכְתִיב: ''וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן''
(במדבר ט, טו). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְחוֹרֵב וְנָאוָה אֲנִי בְחוֹרֵב, שְׁחוֹרָה אֲנִי בְחוֹרֵב, דִּכְתִיב: ''יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב''
(תהלים קו, יט); וְנָאוָה אֲנִי בְחֹרֵב, דִּכְתִיב: ''כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע''
(שמות כד, ז). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִּמְרַגְּלִים וְנָאוָה אֲנִי בִּיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּשִׁטִּים וְנָאוָה אֲנִי בְּפִנְחָס.
נפש יהודה בדמיך. בשני דמים:
שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְנָאוָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יְהוּדָה.
(*) אִם בַּשְּׁחוֹרִים שֶׁלִּי כָּךְ,
(*) בַּנָּאִים שֶׁלִּי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּאַחְאָב מַה כְּתִיב: ''וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב
(*) אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְּהַלֵּךְ אַט''
(מלכים־א כא, כז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הָלַךְ יָחֵף. בִּיהוֹרָם מַה כְתִיב: ''וַיַּרְא הָעָם
(*) וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל־בְּשָׂרוֹ''
(מלכים־ב ו, ל).
נפש יהודה אם בשחורים. ברשעים נמצא דבר טוב: בנאים. בצדיקים שלא חטאו עאכ''ו שהם נאים וחביבים לפני הקב''ה: את הדברים. שדבר אליו אליהו הנביא בכרם נבות: הנה השק על בשרו. כשהיה שומרון במצור עד שהאשה אוכלת בנה והם אחאב ויהורם רשעים היו ונכנעו. התנאה
דָּבָר אַחֵר: ''שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה'', אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וְנָאוָה אֲנִי בְּשַׁבָּת; שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְנָאוָה אֲנִי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים; שְׁחוֹרָה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנָאוָה אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסִיקְתָא: ''הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי'' וגו'
(שיר השירים א, טו), הִנָּךְ יָפָה בַּמִּצְווֹת, הִנָּךְ יָפָה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַבַּיִת: בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר, הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַשָּׂדֶה: בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, הִנָּךְ יָפָה בַכִּלְאַיִם, הִנָּךְ יָפָה בַסָּדִין בְּצִיצִית, הִנָּךְ יָפָה בַמִּילָה, הִנָּךְ יָפָה בַפְּרִיעָה, הִנָּךְ יָפָה בְּנֶטַע רְבָעִי, הִנָּךְ יָפָה בְעָרְלָה, הִנָּךְ יָפָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע, הִנָּךְ יָפָה בַּתְּפִלָּה, הִנָּךְ יָפָה בַּתְּפִלִּין וּבַמְּזוּזָה וּבַסֻּכָּה וּבַלּוּלָב, הִנָּךְ יָפָה בִּתְשׁוּבָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, הִנָּךְ יָפָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה
(קלג, ב) וּבְמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק קַמָּא
(ב, ב): תַּנְיָא: ''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ''
(שמות טו, ב), אֶתְנָאֶה
(*) לְפָנָיו בְּמִצְווֹת. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא
(ט, א): אָמַר רַב הוּנָא:
(*) וּבְמִצְוָה עַד שְׁלִישׁ. מַאי שְׁלִישׁ? אֵילִימָא שְׁלִישׁ בֵּיתוֹ, אֶלָּא מֵעַתָּה, אִלּוּ מִיתְרַמֵּי לֵיהּ תְּלָתָא מִצְווֹת יָהִיב לְכוּלֵיהּ בֵּיתָא? אֶלָּא אֵימָא,
(*) הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה. בָּעֵי רַב אֲרֵי:
(*) שְׁלִישׁ מִלְּגַאו
(*) אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר? תֵּיקוּ. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא:
(*) עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ,
(*) מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
נפש יהודה לפניו במצות. עשה לך ס''ת טלית לולב נאה: ובמצוה. אם הוא קונה דבר שהוא מצוה כגון ס''ת לולב יקנה בשליש יותר ומקשינן מאי שליש אילימא שליש מעותיו כו': הידור מצוה. כגון שקנה אתרוג בשני דינרין ואיתרמי ליה יפה צריך להוסיף דינר אחד והיינו שליש: שליש מלגאו. מתוכו כגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרין דהיינו שליש מלגאו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור: או שליש מלבר. הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף ג' דינרים ויקח את הגדול בתשעה: עד שליש משלו. דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן: מכאן ואילך. מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב''ה בחייו הפירות והקרן קיימת לו לעולם הבא:
לְפִיכָךְ יִתְהַדֵּר אָדָם בַּמִּצְווֹת לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ וְיִתֵּן לוֹ הָדָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
פרק שני [רלא]
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִצְוָה שֶׁנִּרְאֶה בְעֵינָיו שֶׁהִיא קַלָּה, כְּמִצְוָה שֶׁהִיא בְּעֵינָיו חֲמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ב דְּאָבוֹת: רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹ דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם וכו' וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה. עַל כֵּן כְּשֶׁתָּבוֹא לָאָדָם מִצְוָה אַחַת לֹא יַנִּיחֶנָּה בַּעֲבוּר מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת.
וּלְעוֹלָם
(*) יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כִּי בְאוֹתָהּ מִצְוָה אוּלַי יַכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, א): לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב.
(*) עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה''
(קהלת ט, יח), בִּשְׁבִיל חֵטְא אֶחָד שֶׁחָטָא זֶה אִבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה'', בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי זֶה שֶׁחָטָא אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.
נפש יהודה יראה אדם עצמו וכו'. כל העולם שקול במחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכאילו מעשיו שקולים במחצה על מחצה: עשה מצוה אחת. נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים:
וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֲדוֹן כָּל הַנְּבִיאִים, שָׁלֵם בְּכָל הַמִּצְווֹת, לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם - וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו מִצְוָה אַחַת לְקַיְּמָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(יג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הַמִּצְוֹת חֲבִיבוֹת עַל מֹשֶׁה, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָה וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֲכַם־לֵב יִקַּח מִצְוֹת'' וגו'
(משלי י, ח). וּמִנַּיִן הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ יוֹדֵעַ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אֶלָּא אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ו מֵחֶלֶק קִבוּר מֵתִים
(סימן ריד).
גַּם מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נִתְאַוָּה לִכָּנֵס לָאָרֶץ אֶלָּא כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף הַפֶּרֶק
(סוטה יד, א): דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה לִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל וְאֵין מִתְקַיְּמוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ, אֶכָּנֵס אֲנִי בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁאֲקַיֵּם אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, אֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ כְּאִלּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וגו' וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא
(*) וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ''
(ישעיה נג, יב). ''לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים'',
(*) יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֶּק שָׁלָל''
(שם), כְּאַבְרָהָם יִצְחָקוְיַעֲקֹב, שֶׁהָיוּ עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת; ''תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ''
(שם), שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ'' וגו'
(שמות לב, לב); ''וְאֶת־פֹּשְׁעִים נִמְנָה
(ישעיה נג, יב),
(*) שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר; ''וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא'', שֶׁכִּפֵּר עַל מַעֲשֶׂה הָעֵגֶל; ''וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ'', שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי''
(ירמיה ז, טז).
נפש יהודה ולפושעים יפגיע. בשביל פושעים יפגיע: יכול כאחרונים. דהיינו כאותן רבים שבאו לא''י לקיים המצות: שנמנה עם מתי מדבר. שכך כתיב וימותו האנשים וגו' וכתיב וימת משה וגו':
וּכְשֶׁיָּדַע שֶׁלֹּא יָכוֹל לִכָּנֵס לָאָרֶץ קִיֵּם הַמִּצְוָה בְּאַהֲבָתוֹ אֶת הַמִּצְוָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין
(י, א): דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: מַאי דִּכְתִיב: ''אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־ יִשְׂבַּע כֶּסֶף''
(קהלת ה, ט)? זֶהוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁלֹשׁ עָרִים שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבָּאָרֶץ, וְאָמַר: מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדַי אֲקַיְּמֶנָּה; ''וּמִי־ אֹהֵב בֶּהָמוֹן לוֹ תְבוּאָה''
(שם),
(*) וּמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן? מִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב: ''מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'''
(תהלים קו, ב)? לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ.
נפש יהודה ומי נאה ללמוד בהמון. לדרוש ברבים מי שכל תבואה שלו שבקי במקרא במשנה ובהלכות באגדות:
עַל כֵּן אַל יְהֵא קַל בְּעֵינֵי שׁוּם אָדָם קִיּוּם מִצְוָה, גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, וְאִם הִיא בְּזוּיָה בְעֵינָיו, אוּלַי הִיא גְּדוֹלָה בְּעֵינֵי הַבּוֹרֵא לָתֵת לוֹ בַּעֲדָהּ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. וְעַל דָּבָר כָּזֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''
(*) בָּז לְדָבָר יְחָבֶל לוֹ
(*) וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם''
(משלי יג, יג).
נפש יהודה בז לדבר. אחד מדברי תורה סוף ממושכן עליו כלומר אין הקב''ה מוותר לו אלא יגבה ממנו: וירא מצוה הוא ישולם. שראה שכתוב שמצוה היא מהקב''ה ואיך לא יקיימה ע''כ יקבל שכר הטוב ומדרש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב''ה רבש''ע מה הנאה בשוטים ובצרעה ובעכביש אמר הקב''ה חייך סוף שתצטרך להם באכיש עשה עצמו שוטה ובמערה שארגה עכביש ע''פ המערה וכשהי' בין רגלי אבנר הצרעה הצילתו ע''כ אל יבזה אדם בשום בריה בעולם מכ''ש במצוה שהיא קטנה בעיניו וזה כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם הוא רק בדעתכם ולא בדעת הקב''ה שברא וצוה אותם:
פרק שלישי [רלב]
לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם עַצְמוֹ לִדְבַר מִצְוָה
(*) וְאַל יַשְׁלִיכֶנָּה אַחֲרֵי גֵּווֹ, שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ לֹא יִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ, שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַמַּקְדִּים עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מֵאוֹתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה אַחַר כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח
(לח, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אָבִין וְאִיתֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם עַצְמוֹ
(*) לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׁבִיל לַיְלָה אֶחָד שֶׁקָּדְמָה בְּכִירָה לַצְּעִירָה קָדְמָה אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל: עוֹבֵד וְיִשַׁי וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה: וְאִלּוּ צְעִירָה עַד רְחַבְעָם, כְּדִכְתִיב: ''וְשֵׁם אִמּוֹ
(*) נַעֲמָה הָעֲמֹּנִית''
(מלכים־א יד, כא). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין
(י, א): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מִפְּנֵי מָה זָכָה רְאוּבֵן
(*) לְהִמָּנוֹת בַּהַצָּלָה תְּחִלָּה? מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתַח בַּהַצָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם''
(בראשית לז, כא).
נפש יהודה ואל ישליכנה אחר גבו. כלומר לא יניח המצוה אחוריו מלהתקיים: לדבר מצוה. נתכוונו שיבנה העולם כסבורין שאין נשאר בעולם אלא הן ואביהן כמו שאמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ: נעמה העמונית. שנתגיירה ונשאה שלמה והיא אמו דרחבעם: להמנות בהצלה תחלה. שפתח הכתוב בערי מקלט תחלה מזרח שמש לרוצחין בנחלת ראובן:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיַּקְדִּים אָדָם בְּמִצְוָה, צָרִיךְ לְגָמְרָהּ, לְפִי שֶׁאִם בָּא אַחֵר וּגְמָרָהּ נִקְרֵאת עַל־שְׁמוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(יג, ב): קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, כְּתִיב: ''
(*) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ''
(שמות יג, יט) וּכְתִיב: ''וְאֶת־ עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם''
(יהושע כד, לב)? אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ וּבָא אַחֵר וּגְמָרָהּ מַעֲלֶה הַכָּתוּב עַל מִי שֶׁגְּמָרָהּ כְּאִלּוּ עֲשָׂאָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם יָכוֹל הָרִאשׁוֹן לְגָמְרָהּ וְלֹא גְמָרָהּ
(*) אַף מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָתוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא
(*) וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו''
(בראשית לח, א). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אַף קוֹבֵר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, דִּכְתִיב: ''וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ''
(שם שם, יב) וּשְׁכִיבוּ נַמֵּי עֵר וְאוֹנָן.
נפש יהודה ויקח משה. שהוא לבדו העלן: אף מורידין אותו מגדולתו. מן השמים למתחיל ואינו גומר אא''כ נאנס כמשה שמת בעבר הירדן: וירד יהודה. והוא התחיל בהצלת יוסף כשאמר מה בצע ולא גמר אם אמר נחזירנו לאביו פן היו שומעין לו:
וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה כְּתִקְנָהּ וְגוֹמְרָהּ מַאֲרִיךְ יָמִים לוֹ וּלְבָנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין
(לט, ב): כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת
(*) מֵטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת מְרִיעִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וּבָרוּר הוּא, שֶׁהַקּוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ אֵין מֵטִיבִין לוֹ, שֶׁהֵיכָן הֲטָבָתוֹ וּלְמָה מוֹעִיל אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה? לָמַדְנוּ שֶׁהָעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה כְּהִלְכָתָהּ, שֶׁמְגִינָה אוֹתוֹ מִכָּל צָרָה וּמַאֲרֶכֶת יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
נפש יהודה מטיבין לו. בעוה''ז ונוחל את הארץ חיי העוה''ב:
פרק רביעי [רלג]
הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָרִיז בָּהֶם כְּמִצְוָה שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹתֵר. וְלֹא יִתְרַשֵּׁל בָּהּ בְּחָשְׁבוֹ שֶׁהִיא קַלָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ''
(שיר השירים ז, יד)? אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא; ''וְעַל־פְּתָחֵינוּ'' וגו'
(שם), אֵלּוּ בַּחוּרוֹת יִשְׂרָאֵל
(*) שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶם לְבַעֲלֵיהֶן; ''
(*) חֲדָשִׁים גַּם־יְשָׁנִים דּוֹדִי'' וגו'
(שם), אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁהַרְבֵּה גְּזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהַהוּא מֵרַבָּנָן דַּהֲוָה מְסַדֵּר אַגַּדְתָּא קַמֵּיהּ: מִי שְׁמִיעַ לְךָ ''חֲדָשִׁים גַּם־ יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ'' מַאי הִיא? אָמַר לֵיהּ: אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ: וְכִי תוֹרָה
(*) פַּעֲמַיִם נִתְּנָה? אֶלָּא, הַלָּלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה וְהַלָּלוּ
(*) דִּבְרֵי סוֹפְרִים.
נפש יהודה שמגידות פתחיהן. כשרואה דם נדה אומרת לבעלה ופורש ממנה: חדשים. דברי סופרים. גם ישנים דברי תורה דודי צפנתי לך צפנתי ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים ניתנה. שתהא זו חדשה וזו ישנה: דברי סופרים. חדשים בכל דור ודור לגדור גדר וסייג:
דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ'' וגו'
(קהלת יב, יב)? בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהַלָּלוּ
(*) עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה וְהַלָּלוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה; שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְתְּבוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ''עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ
(*) וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר''
(שם).
נפש יהודה ויותר מהמה. לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה שנחלקו בהן חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתיב בסיפא דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתיב בתריה ויותר מהמה מתורה שבכתב בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה ודרש כדרבונות שדבר הקב''ה למשה בכלל וידבר ה' אל משה: עשה ולא תעשה. יש בהן שאין בהן חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייבין מיתה על כולן כדכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה. המלעיג עליהם ביגיעת בשר נידון והיינו צואה שנידון בצואה רותחת בגיהנם:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וכו'. אָמַר לֵיהּ:
(*) מַה אֶעֱשֶׂה, שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה, מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי וְאַל אֶעֱבֹר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ג מֵעִנְיַן הַבְּרָכוֹת
(סימן קיט).
נפש יהודה ומה אעשה. שלא היו לו מים כדי סיפוקו לשתות ולקחת לנטילת ידים שחייב מיתה אם לא נטל כשיש לו מים והוא היה מחמיר עליו אע''פ שאנוס היה ופטור:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה
(סוף) פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(לה, א): ''כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן''
(שיר השירים א, ב), כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אֲמַר: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲרֵבִים עָלַי
(*) דִּבְרֵי דּוֹדִים יוֹתֵר
(*) מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
נפש יהודה דברי דודים. דברי סופרים: מיינה. עיקר תורה שבכתב:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ מִן הַמִּצְוֹת שֶׁהוֹצִיאוּם רַבּוֹתֵינוּ בִּדְרָשָׁה מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה וְנִקְרְאוּ ''דִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים''. וְעַל הֲדָא תַּנְיָא בְּרֵישׁ תּוֹרַת כֹּהֲנִים: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת: מִקַּל וָחֹמֶר, מִגְּזֵרָה שָׁוָה וכו'. וּלְפִי שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא הָיְתָה מְבֹאֶרֶת בְּפִי כָל אָדָם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַמִּצְוֹת כְּתִקְנָהּ, מְסָרָם הַכָּתוּב לַחֲכָמִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה יח, א): לֹא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, לוֹמַר לְךָ
(*) (*) אֵיזֶה יוֹם מוּתָר וְאֵיזֶה יוֹם אָסוּר,
(*) אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה וְאֵיזוֹ מֻתֶּרֶת. וְתַנְיָא בְּסִפְרֵי: ''עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ'' וגו'
(דברים יז, יא), אֲפִילוּ מַרְאִין בְּעֵינֶיךָ
(*) עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין - שְׁמַע לָהֶם. וְיֵשׁ מִשְׁנָיוֹת וַהֲלָכוֹת שֶׁהֵם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוּם מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת. וְזֶה, לְפִי שֶׁפְּשָׁטֵי הַתּוֹרָה סְתוּמִים מְאֹד וְאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לַהֲבִינָם
(*) אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ קַבָּלָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ: יֵשׁ כַּמָּה הֲלָכוֹת פּוֹרְחוֹת בַּאֲוִיר.
נפש יהודה איזה יום. יו''ט שאסור במלאכה: ואיזה יום. שאינו יום טוב ומותר במלאכה לפי ראיית הלבנה וחשבון המולדות: איזו מלאכה אסורה. בשבת ויו''ט דלא כתיב אלא לא תעשו כל מלאכה והלכה למשה מסיני מה שנקרא מלאכה ואסורה: על ימין. שלך שאתה סבור שהוא מותר ועל שמאל שלך שאתה סבור שהוא אסור: אלא על דרך קבלה. שקבלה איש מפי איש עד משה רבינו מסיני ואותן שאין יודעין ליחס בקבלה איש מפי איש אע''פ שנמצאין למדין ונכתבין הם פורחין בספק ומחמירין בהן עד שיבא תשבי ויתרץ כי מעולם לא נפסק ההלכה אא''כ שעיקר ההלכה היה ידוע להם איש מפי איש ובקצת דברים שונים איך יכשר יותר עשיית וקיום המצוה היו מחולקים בסברתם:
וּלְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ לְהַחְמִיר בָּהֶם וְאָמְרוּ: ''חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים'', כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ הֵן הַנֶּחְנָקִין
(סנהדרין פח, ב): חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
(*) הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - פָּטוּר;
(*) חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים - חַיָּב.
נפש יהודה האומר אין תפילין. פטור דזיל קרי בי רב הוא ואין זה הוראה: חמשה טוטפות. יש שאפי' אין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים חייב. דמדרש סופרים הוא לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד':
נִמְצָא, שֶׁנִּשְׁאָר בְּיָדָם לִדְרֹשׁ בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה שֶׁבְּיָדָם, וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַזָּהָב
(בבא מציעא נט, ב): ''
(*) לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא''
(דברים ל, יב), מַאי ''לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא''? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּבָר נְתָנָהּ לָנוּ מֹשֶׁה עַל הַר סִינַי וְכָתוּב בָּהּ: ''אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת''
(שמות כג, ב). וְגָרְסִינָן בִּתְמוּרָה, פֶּרֶק יֵשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת
(טו, ב): תַּנְיָא: מִשֶּׁמֵּת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין וְטִמְּאוּ וְרַבּוּ
(*) הַמְטַהֲרִים וְטִהֲרוּ וְכו''. וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה
(ג, ב): ''בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד''
(קהלת יב, יא), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפוֹת אֲסוּפוֹת, הֲלָּלוּ מְטַמְּאִין
(*) וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין וכו'.
נפש יהודה לא בשמים היא. שבא בת קול מן השמים כשנחלק ר''א בן הורקנוס עם החכמים בטומאת התנור של עכנאי ואמרה הלכה כר''א ואמרו חכמים לא בשמים היא אין משגיחין בבת קול: וטיהרו. באחרי רבים להטות: והללו מטהרין. ואם יאמר אדם האיך אני למד תורה מעתה ת''ל כולם נתנו מרועה א' מהקב''ה וע''י פלפולים יצא לאמת הדין ואין לך להביא ראיה אלא מתורת משה רבינו:
וְאִם פָּסְקוּ הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל עַל בַּת קוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּעֵרוּבִין
(יג, ב): אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, יָצְתָא בַת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל - עָמְדוּ עַל הַמִּנְיָן וּמָצְאוּ שֶׁהָיוּ בֵּית הִלֵּל הָרֹב; וְעוֹד, שֶׁהָיוּ עִנְוְתָנִין וְעַל זֶה זָכוּ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: וּמִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן?
(*) מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ וכו'.
נפש יהודה מפני שנוחין. שדבריהם היו בנחת ובבושה ובענוה ולומדין לשם שמים:
וְיֵשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ נְבִיאִים וַחֲכָמִים שֶׁהֵם כְּמוֹ סְיָגִים וּגְדָרִים שֶׁלֹּא יִטְעוּ בְּנֵי אָדָם בְּגוּפֵי תוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּרֹאשׁ אָבוֹת: וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה, כְּגוֹן: אִסּוּר
(*) חָמֵץ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית
(*) וּשְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת וּנְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִין. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לֹא בָאוּ לְהוֹסִיף, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בְנֵי אָדָם בְּאִסּוּר תּוֹרָה וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנָן אַלַּאו דְּ''לֹא תָּסוּר''.
נפש יהודה חמץ משעה ששית. של יום י''ד יבער ומן התורה אינו אסור עד בין השמשות: שניות לעריות. אם אמו עד לעולם יבמות פ''ב דף כ''א וכן כל מה שמותר עד שיעלה עמוד השחר אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ומחויב כל אדם לקיים כל הסייג והגדר ממקרא זה לא תסור מכל דברי חכמים:
וְיֵשׁ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁהוּא תְּנָאִים וְתַקָּנוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק מְרֻבֶּה
(בבא קמא פ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ.
(*) שֶׁמַּרְעִין בַּחֲרָשִׁים וכו'. וְיֵשׁ מֵהֶן נִקְרָאוֹת תַּקָּנוֹת כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(פב, א): עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא וכו'. וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
(לא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת
(*) בְּסַנְדְּלֵיהֶן לַדּוּכָן. וְזוֹ אַחַת מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת וכו'. וְכֵן בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ
( גיטין לו, א): הִתְקִין הִלֵּל
(*) פְּרוֹזְבּוּל וכו'. וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יד, ב): שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח תִּקֵּן כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה. וְכַמָּה הֲלָכוֹת כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ כְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד, שֶׁהֵם כֻּלָּם תַּקָּנוֹת נְבִיאִים וַחֲכָמִים וְתַנָּאִים שֶׁהִתְנוּ.
נפש יהודה שמרעין בחורשים. שרועין בהמות בכל יער ואין מוחין בידה בעלי היער: בסנדליהן. דלמא מפסקת רצועה וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחבריו מברכין ואתו למימר אינו ראוי לנשיאת כפים והלך וישב לו: פרוזבול. תקנה לעשיר ולעני למלוה ולוה שהיו מונעין מללוות משום שביעית שהיה משמטן ובא הלל ותיקן שימסרו השטר לב''ד ושוב אין שביעית משמטת דכל ביד ב''ד כגבוי דמי:
וְיֵשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁהֵן קְרוּיִין מִנְהָגוֹת, דְּאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם, כְּאוֹתָן שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(פסחים נ, א):
(*) מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. וְגַם קְרִיאַת הַלֵּל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַעֲרָבָה בַּשְּׁבִיעִי.
נפש יהודה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים. עד חצי היום עושין וכן לומר הלל בר''ח וערבה כל שבעה מנהג הוא:
וְיֵשׁ לָנוּ מִצְוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּסִבּוֹת יְדוּעוֹת בִּזְמַן הַנְּבִיאִין וַחֲכָמִים, כְּגוֹן: תִּשְׁעָה בְּאָב וּמְגִלָּה וַחֲנֻכָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאֵלּוּ נִקְרָאוֹת מִצְוֹת דְּרַבָּנָן
(*) וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין עַל מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וּסְמָכוּהוּ רַבָּנָן אַלַּאו דְּ''לֹא תָסוּר'' וְגַם עַל ''שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ'', כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת כג, א): אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
נפש יהודה ומברכין עליהם. על מקרא מגילה ונר חנוכה:
וְהָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵיהֶם חַיָּב מִיתָה וְהַזָּהִיר בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמִצְוָתָם יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה בַּעֲמָלוֹ.
החלק השני בשכר המצות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רלד]
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָאָדָם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל שְׂכָרָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַהֲבָתוֹ וְקִיּוּם מִצְוֹתָיו, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת נֵר זֶה
(סימן עח), אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הַשָּׂכָר מוּכָן לָבוֹא עַל הַמִּצְוָה וְלֹא יֶחְדַּל בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי שְׂכַר הַמִּצְוָה הִיא לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כִּסְגוּלָה הַבָּאָה בְהֶכְרֵחַ עַל הַדָּבָר,
(*) שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר וְשֶׁלֹּא יְכַזֵּב. וְאִם נִרְאֶה לוֹ לָאָדָם לִפְעָמִים שֶׁאֵינוֹ בָא, זֶה הוּא שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמִּצְוָה כְּהִלְכָתָהּ, אוֹ לֹא עֲשָׂאָהּ לִשְׁמָהּ; אוֹ יִתְאַחֵר שְׂכָרָהּ וְאִם יִתְמַהֲמֵהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי לֹא יְכַזֵּב בְּשׁוּם פָּנִים. וְכִסְגוּלַת מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁמַּתָּן שְׂכָרָהּ מְבֹאָר בַּתּוֹרָה וְהוּתַר לְנַסּוֹתוֹ בָּהּ, דִּכְתִיב: ''וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת''
(מלאכי ג, י), גַּם שְׂכַר הַמִּצְוֹת הָאֲחֵרוֹת מְפֹרָשׁ הוּא כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ.
נפש יהודה שלא ישקר. הקב''ה מלשלם לו שכרו הטוב , שאינו מקפח שכר כל בריה:
וְכָל הַמִּצְוֹת בִּכְלָל מַצִּילוֹת מִן הַנְּזָקִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּפְסָחִים
(ח, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין, לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. כְּמָאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) לְפִי שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: ''לֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ'' וגו'
(שמות לד, כד), מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בָאֲפָר וְאֵין חַיָּה רָעָה מַזִּקְתָּהּ, תַּרְנְגָלְתְּךָ מְנַקֶּרֶת בָּאַשְׁפָּה וְאֵין חֻלְדָּה מַזִּקְתָּהּ. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיזוֹק אֵינָן נִזּוֹקִין, דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִיזוֹק עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵין לִי אֶלָּא
(*) בַּהֲלִיכָה,
(*) בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ''
(דברים טז, ז), מְלַמֵּד שֶׁתִּמְצָא אֹהָלֶיךָ בְּשָׁלוֹם.
נפש יהודה לפי שאמרה תורה. מתוך שאמרה תורה כך אנו למדין שהבטיחו הכתוב שלא יוזק ממונו כל שכן גופו שאין דרכו ליזוק דאדם אית ליה מזלא ואינו מהיר להיות ניזוק בגופו: בהליכה. שלא יחמוד אדם ארץ חבירו כשעולה לרגל: בחזרה. כשחוזר מירושלים לביתו:
וְעִם כָּל זֶה אַל יִסְמֹךְ אָדָם עַל הַנֵּס כְּשֶׁיְּהֵא מָצוּי הַנֶּזֶק, כִּדְאִיתָא הָתָם; הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶזֵּקָא שָׁאנֵי, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל
(*) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי''
(שמואל־א טז, ב).
נפש יהודה איך אלך. למשוח את דוד ואע''פ ששלוחו של מקום היה היה מתירא שמא יגרום החטא:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה
(סג, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת כְּמַאֲמָרָהּ אֵין מְבַשְּׂרִים אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע''
(קהלת ח, ה). רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּאֲשֶׁר־ דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן
(*) וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה''
(שם שם, ד) וְסָמִיךְ לֵיהּ: שׁוֹמֵר מִצְוָה'' וגו'.
נפש יהודה ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה יאמר לו שיבטל הגזירה מה שעשה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, א): אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲבִיאוּ לְפָנַי
(*) עֹמֶר בְּפֶּסַח וכו', כִּדְאִיתָא לְהַלָּן, בְּנֵר ה' כְּלָל ב, מֵחֵלֶק יוֹם הַדִּין
(סימן רצא). וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה
(נ, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין
(*) שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל וכו'. וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתוֹלִין
(שבת קלט, א): אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי: בִּשְׂכַר ''וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ''
(שמות ד, יד), זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט וכו', כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן א).
נפש יהודה עומר בפסח. כדי שיתברכו התבואות: שנפלה לבור הגדול. של מים ובא אליהו הנביא והצילה על שהיה חופר בארות מים לעולי רגלים:
וְגַם הַמְבַטֵּל הַמִּצְוָה הוּא מְרֻחָק מֵהַשְׁגָּחָה וּשְׁמִירָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמֹנָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּעִנְיַן תְּפִלִּין
(סימן קכו); וְצִיצִית
(סימן קכד); וְנִשּׂוּאִין
(סימן קסז). אֲבָל עוֹשֵׂי מִצְוָה מְגִינִין עַל עַצְמָן וְעַל זַרְעָם וְעַל דּוֹרָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹטָה
(יא, ב): דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּרֹאשׁ הַנֵּר הָרִאשׁוֹן.
וְהָאֱמֶת, שֶׁאֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת לְאוֹתָן הַמִּתְעַסְּקִים בָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם.
פרק שני [רלה]
הָעוֹסֵק בְּמִצְוֹת מַאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לט, ב): כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מֵטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ג מֵחֵלֶק
(סימן רלב). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כז, ב): שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי
(*) לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם וכו'
(*) וְלֹא בִּטַּלְתִּי קִדּוּשׁ הַיּוֹם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ו מֵחֵלֶק כְּבוֹד הַשַּׁבָּת
(סימן קס). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת
(*) קַפַּנְדַּרְיָא
(*) וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ
(*) וְלֹא נָשָׂאתִי כַפַי בְּלֹא בְרָכָה.
נפש יהודה לא השתנתי מים לפני מטתי. ע''ג הארץ ופניו למטה דאז אסור: ולא בטלתי קדוש היום. יין לקידוש ולהבדלה: קפנדריא. לילך בפתח זה ולצאת בפתח אחר כדי לקצר דרכו: ולא פסעתי על ראשי עם קדוש. שהיו יושבין בבהמ''ד על הארץ ומי שאיחר לבא היה צריך לפסוע לילך על מקומו ונראה כפוסע על ראשי העם: ולא נשאתי כפי. לדוכן לפי שהכהנים צריכין לברך בא''י אמ''ה אשר קדשנו במצותיו וצונו בקדושתו של אהרן:
שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי פְּרִידָא:
(*) בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא קִדְּמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ
(*) מַתְּנוֹתֶיהָ
(*) וְלֹא בֵרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן. ''לֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה'', דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לֶאֱכֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ וְכָל הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה כְּאִלּוּ אוֹכֵל טְבָלִים. וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ. ''וְלֹא בֵרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן'', לְמֵימְרָא דְמַעֲלְיוּתָא הִיא, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּבָרֵךְ לְפָנָיו אֲפִילוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, אוֹתוֹ תַלְמִיד חָכָם חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּל־
(*) מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת''
(משלי ח, לו), אַל תִּקְרֵי ''מְשַׂנְאַי'' אֶלָּא מַשְׂנִיאַי? כִּי קָאָמַר אִיהוּ,
(*) בְּשָׁוִין.
נפש יהודה במה הארכת ימים. תוספות. קשה והא בזכות ששנה לתלמיד אחד ד' מאות פעמים יצאה בת קול ואמרה ניחא לך דלזכי כולא דרך לעלמא דאתי או דלחיי ד' מאות שנין וכו' ואמר הקב''ה הבו ליה הא והא וי''ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך: מתנותיה. הזרוע והלחיים והקיבה: ולא ברכתי. בסעודה לפני הכהן דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון: משניאי. שגורמין לבני אדם לשנאותי שהרואה תלמיד חכם שפל לפני ע''ה אומר אין נחת רוח בתורה: בשוין. ת''ח כמותו אז לא היה מברך לפניו:
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרַי וְלֹא עָלְתָה עִמִּי קִלְלַת חֲבֵרַי עַל מִטָּתִי, וַתְרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי. ''לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרַי'', כִּי הָא דְּרַב הוּנָא
(*) דָּרֵי וְאָזֵיל מָרָא אַכַּתְפֵּיהּ, אֲתָא רַב הוּנָא בַּר חֲנִילַאי קָא שָׁקִיל לָהּ מִינֵיהּ. אָמַר לֵיהּ:
(*) אִי רְגִילָת דְדָארִית בְּמָתָךְ דְּרֵי
(*) וְאִי לָא - אִיתְיַקּוּרֵי אֲנָא בְּזִילוּתָא דִּידָךְ לָא נִיחָא לִי. ''וְלֹא עָלְתָה עִמִּי קִלְלַת חֲבֵרַי עַל מִטָּתִי'' כִּי הָא דְּמַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן כִּי הֲוָה סָלֵיק לְפוּרְיֵיהּ, אָמַר: שָׁרֵי לֵיהּ וּמָחִיל לֵיהּ לְמָאן דִצְעַרָן לִי. ''וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי'', דַּאֲמַר מַר: אִיּוֹב וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, שֶׁהָיָה מַנִּיחַ
(*) פְרוּטָה גַּבֵּי חֶנְוָנִי.
נפש יהודה דרי ואזיל מרא אכתפיה. נשא, מרא שופ''ל בל''א שחופרין בו השדה: אי רגילת. אי רגיל אתה לישא מרא בעירך ולא נתביישת בכך שא את שלי וקח ולך: ואי לאו. שאין זה כבודך לישא המרא ואתה רוצה לישא כדי שאני לא אתבייש ורוצה אתה להתבייש עצמך אין זה ניחא לי: פרוטה גבי חנוני. אם היה החשבון בא על חצי פרוטה דרך החנוני להניח ולוותר לבעל הבית פרוטה שלו והוא אינו עשה כן אלא הניחו לחנוני ונמצא שמוותר לו פרוטה:
שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָתוּ גַּוָּזֵי
(פירוש: סריסים) (*) קָא מָחוּ לֵיהּ. סָלִיק וְיָתִיב בְּדִקְלָא. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי,
(*) אִם נֶאֱמַר ''כֶּבֶשׂ'' לָמָּה נֶאֱמַר ''אֶחָד''? אֲמַר לֵיהּ: מַאי ''
(*) אֶחָד'', מְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. אָמַר לְהוּ: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, שַׁבְקוּהָ וְלֵיתֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה
(משלי טו, כז); וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי. דַּאֲמַר רָבָא: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע''
(מיכה ז, יח), לְמִי נֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.
נפש יהודה קא מחו ליה. הכוהו לר' עקיבא סבורין היו שקץ בחייו של ר' נחוניא על שמאריך ימים: אם נאמר כבש. את הכבש האחד תעשה בבוקר: אחד מיוחד. הטוב שבעדרך תתן לגבוה:
שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אֲמַר לֵיהּ:
(*) קַצְתָּ בְּחַיַּי? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי
(*) לּוּלֵי פְּנֵי־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם־אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם־אֶרְאֶךָּ''
(מלכים־ב ג, יד). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת''
(בראשית כז, א), מִשּׁוּם דְּאִסְתַּכֵּל בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע. וְהָא גְּרָמָא לֵיהּ. וְהָאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תִּהְיֶה קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה וְנִתְקַיֵּם בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנֵּה הוּא־לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם''
(שם כ, טז), אַל תִּקְרֵי ''כְּסוּת'' אֶלָּא ''כֵּהוּת'' וּכְתִיב: ''וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת''? הָא וְהָא גְּרָמָא לֵיהּ.
נפש יהודה קצת בחיי. בתמיה וכי תצטער על שאני מאריך ימים א''ל ללמוד אני צריך אולי אוכל אני ג''כ לקיים כוותך: לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. אלישע אמר כן ליהורם:
רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, ''שְׂאֵת, פְּנֵי־רָשָׁע לֹא־טוֹב''
(משלי יח, ה). בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי בָּרְכֵנִי. אֲמַר לֵיהּ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתַּגִּיעַ לַחֲצִי יָמַי. וּלְכֻלְּהוּ לָא? אֲמַר לֵיהּ:
(*) הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ בְּהֵמָה יִרְעוּ?! אֲבוּהָ בַּר אִיהִי וּבִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד אֲמַר:
(*) תֵּיתֵי לִי, דְּלָא אִסְתַּכְּלָאִי בְּגוֹי. וְחַד אֲמַר: תֵּיתֵי לִי, דְּלָא עָבְדִי שֻׁתְּפוּתָא בַּהֲדֵי גּוֹי.
נפש יהודה הבאים אחריך בהמה ירעו. בתמיה אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני שא''כ לא יטלו בניך בגדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות: תיתי לי דלא עבדי שותפות עם עובד כוכבים ומזלות. אפילו בענין שאינו יכול לבוא לידי שבועה ואפי' אם יחול עליו שבועה יפטרנו דשרי בשאר בני אדם אפילו הכי לא היה רוצה לעשות:
שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי זֵירָא, וְאָמְרֵי לָהּ: שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי אַחָא: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לְהוּ: מִיָּמַי לֹא
(*) הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּחָכְמָה
(*) וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת
(*) בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שֵׁינַת קְבַע וְלֹא שֵׁינַת אַרְעַי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי
(*) בַּחֲנִיכָתוֹ,
(*) וְאָמְרֵי לָהּ: בַּחֲכִינָתוֹ.
נפש יהודה הקפדתי. לא דברתי עם בני ביתי דרך רוגז כשעשו דבר שאינו כרצוני בעשיית מלאכתם אלא דרך נחת ונכוחות: ולא הרהרתי. בדברי תורה: בלא תורה. גירסתי שגורה בפי תמיד: בחניכתו. אם הוא שם כינוי לחבירו לגנאי: ואמרי לה בחכינתו. אפילו אותו כינוי שמסודר ובא לו ממשפחתו והוא שם דופי כמו כתב חניכתו וחכינתו דמסכת גיטין:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(כח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, לָמְדֵנוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חֲבֵרֵיכֶם וּמִנְעוּ בְנֵיכֶם
(*) מִן הַהִגָּיוֹן וכו'; וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים
(*) דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים וְלִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִין וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים וְתִכָּנְסוּ לְחַיֵּי עוֹלָם.
נפש יהודה מן ההגיון. משיחת ילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שיתפללו ביראה ובכוונה:
וְגַם יֵשׁ מִצְוֹת יְדוּעוֹת שֶׁבִּגְלָלָם מַאֲרִיכִין יָמִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר עַל יִרְאַת הַשֵּׁם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה''
(משלי י, כז) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק א מֵחִבּוּר זֶה
(סימן ה).
וְגַם מָצִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַמַּקְדִּים לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁמַּאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ח, א): אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א מֵחֵלֶק הַתְּפִלָה
(סימן צא).
וְגַם אָמְרוּ עַל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות נד, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו שֶׁל אָדָם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק
(א) [יט] מֵחֵלֶק הַתְּפִלָּה
(סימן קט).
וְיֵשׁ מִצְוֹת אֲחֵרוֹת מְפֹרָשׁוֹת כָּל אַחַת בִּמְקוֹמָהּ. עַל כֵּן אִם מָצִינוּ בִּבְנֵי אָדָם
(*) שֶׁסּוֹבְלִין מַכּוֹת גְּדוֹלוֹת וָחֳלָאִים וּפְצָעִים וְחַבּוּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיוּכְלוּ לִחְיוֹת חַיֵּי שָׁעָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב לַעֲסֹק בְּמִצְוָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּדֵי לְהַשְׁלִים רְצוֹן קוֹנָם וְיַאֲרִיכוּ יָמִים וְיִזְכּוּ לְחַיִּים טוֹבִים. כִּי כְדַאי הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּן לְשַׁלֵּם לָהֶם שְׂכַר פְּעוּלָתָן וְיִיטַב לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִזְכּוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה שסובלין. כמה עינויים ולא רצו להודות שלא ימותו חיי שעה שהרי אין יודעין כמה יחיו וסופם למות:
פרק שלישי [רלו]
כָּל חַכְמֵי הַקַּבָּלָה וְהַמֶּחְקָר מַסְכִּימִים
(*) בְּ
(*) שֶׁיֵּשׁ הִשָּׁאֲרוּת לַנֶּפֶשׁ וְזֶהוּ שְׂכַר הַמִּצְוֹת לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא, שֶׁהַמְּקֻבָּלִים מַאֲמִינִים זֶה עַל דֶּרֶךְ קַבָּלָה וְאוֹמְרִים, כִּי אִם הָאָדוֹן שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן שָׂכָר לָעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ וְלַמִּתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד שְׂכַר פְּעוּלָתוֹ. וְנוֹתֵן שְׂכָרוֹ בְּהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְאָרוֹךְ וּתְמִידִי לָעוֹסְקִים בְּמִצְוֹתָיו וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתוֹ.
נפש יהודה שיש השארות לנפש. שהנשמה היא נצחיות וחי לעולם: ויש. צדיקים אחרים שאינם צדיקים גמורים ע''כ הם מוכים בעוה''ז על עונם כדי שישאר שכרם הטוב לעוה''ב:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנּוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו תַּגְמוּלִים אֲחֵרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּפִי הַמִּצְוָה, וּכְפִי עוֹשֵׂיהֶם, כִּי יֵשׁ חֲסִידִים זוֹכִים לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת מְעַט מִזְעֵיר וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם מֻכִּים וּמְעֻנִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרָם מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא;
(*) וְיֵשׁ רְשָׁעִים נֶעֱנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ אֲחֵרִים מְקַבְּלִים כָּל זְכִיּוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וּבָרוּךְ בּוֹרֵא עוֹלָם, אֲשֶׁר סִדֵּר הַמַּעֲרָכוֹת הָאֵלֶּה וְסִדְּרָם כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא מַשִּׂיג וְיוֹדֵעַ טַעַם כָּל אֶחָד וּמִשְׁפָּטוֹ וְסִבָּתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קֶרֶן וּפֵרוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין
(קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק הַכְנָסַת אוֹרְחִים
(סימן קפז). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה: תַּנְיָא שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק גְּמִילוּת חֲסָדִים
(סימן רכ).
נפש יהודה ויש רשעים. גמורים שהם נענשים בעוה''ז ובעוה''ב ויש עוד רשעים שהקב''ה משלם שכרם המעט בעוה''ז כדי לטרדם מעוה''ב כדלקמן:
(*) אֲבָל הַגְּמוּל הַנֶּאֱמָן הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. וְלָזֶה הֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ רְאָיוֹת בְּרוּרוֹת לְאֵין תַּכְלִית מִתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְהוּא רָמוּז בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה בִּשְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּכְתְּבוּ שְׁמוֹתָם לִרְמֹז אֵיךְ הֵם מִתְחַלְּפִים מִינֵי בְּנֵי אָדָם, כִּי יֵשׁ מֵהֶם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בִּקְנִיַּת קַרְקָעוֹת
(*) וּדְבָרִים קַיָּמִים - הִמְשִׁילָם לְקַיִן, וְאוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִין בַּאֲסִיפַת מִטַּלְטְלִין וּמָמוֹנוֹת וְתַעֲנוּגִים, שֶׁהֵם הַבְלֵי עוֹלָם - הִמְשִׁילָם לְהֶבֶל, וְאוֹתָם שֶׁהֵם מִתְעַסְּקִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם יְסוֹד הָעוֹלָם וּבְרִיאָתוֹ וְקִיּוּמוֹ וְהִשָּׁאֲרוּתוֹ -
(*) הִמְשִׁילָם לְשֵׁת, דִּכְתִיב: ''כִּי־הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן'' וגו'
(תהלים יא, ג), וְעַל כֵּן לֹא נִתְקַיְּמָה
(*) הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית כִּי אִם בְּשֵׁת, וְהוּנַח לוֹ שֵׁם בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, לְהָעִיד בוֹ אֶל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹנָה, לְהַרְאוֹתֵנוּ כִּי כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַיְּמָה לוֹ הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית כָּךְ נִתְקַיְּמָה לוֹ הַמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית, רוֹצֶה לוֹמַר,
(*) הַהִשָּׁאֲרוּת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עָלָיו שֶׁנּוֹלַד בְּצֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוּ כְּצַלְמוֹ''
(בראשית ה, ג), מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר עַל הָאֲחֵרִים, וְגַם בָּאֲחֵרִים נֶאֱמַר ''וַתֵּלֶד'', לְפִי שֶׁבָּאִים מִצַּד הָאִשָּׁה, שֶׁהִיא הַחֹמֶר, וְעַל שֵׁת נֶאֱמַר ''וַיּוֹלֶד'', שֶׁבָּא מִן הָאִישׁ,
(*) שֶׁהוּא הַצּוּרָה. וְעַל כֵּן מִי שֶׁלּוֹבֵשׁ בְּמִדּוֹת הַצּוּרָה שֶׁהִיא הַנֶּפֶשׁ, רוֹדֵף אַחַר הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אוֹמְרִים הַתּוֹרָנִיִּים, שֶׁהֵם הַמְקֻבָּלִים, שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם.
נפש יהודה אבל הגמול הנאמן. עיקר שכר גמולו נשאר לו לעוה''ב למי ששם אמונתו והבטחתו בהאל הנאמן לקיים הבטחתו: ודברים קיימים. וקין הוא לשון קנין וקנין נאמר על הקרקעות דכתיב שדות בכסף יקנו: המשילם לשת. שקיים מצות שהעולם עומד עליהם ושכרו הוא שמור לעוה''ב וזה כי השתות ר''ל יסוד העולם יהרסון הרשעים והשתות היינו לשון שת יסוד העולם: המציאות הגשמית. שכל זרע קין נאבד מן העולם ולא נשאר ממנו כלום רק מנח שהוא מזרע שת נתיסד העולם: השארות. הרוחנית , נשמות קדושים שיש להם שארית לעולם: ויולד בדמותו כצלמו. לשון זכר כמו שהוא אדם היה צדיק כן נולד זה שת והיה צדיק: שהוא הצורה. ויולד לשון זכר שהוא נותן צרוה בזרע כשהוא מזריע על זרע אשה ואע''ג שבכל הזכרים כן הוא מכל מקום נאמר על האחרים ותלד כאילו האשה נותנת הכל חומר וצורה על שגברו החומר על הצורה אבל שת גבר צורתו שהיה מן אדם על החומר של האשה וכאילו הוא כולו צורה והיינו יצר טוב ע''כ בהם כתיב ותלד בו וכתיב ויולד: שכר טוב בעמלם. יש לנו בקבלה על ידי אמונת תורתנו הקדושה יש לנו ראיות ברורות על שכר המצות:
אֲבָל הַפִּילוֹסוֹפִים, שֶׁהֵם חַכְמֵי הַמֶּחְקָּר, בֵּרְרוּ אֲמִתַּת הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ בַּחֲקִירָה וְעִיּוּן וּבִרְאָיוֹת מוֹפְתִּיּוֹת בְּרוּרוֹת
(*) הַמְחַיְּבוֹת הַהִשָּׁאֲרוּת הַנִּצְחִי לְאוֹתָם הַמּוֹצִיאִים שִׂכְלָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְקוֹנִים שִׂכְלָם לְהִדָּבְקוֹ בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וְלֹא בִּידִיעָה בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כְּשֶׁיְּהֵא הַמַּדָּע עִם מִדּוֹת טוֹבוֹת הַמַּשְׁאִירוֹת לְשִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: כִּי בַמַּדָּע וּבַמַּעֲשֶׂה תִּדָּבֵק הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְאָמַר אֲרִסְטוֹ: אֵין הַחֵפֶץ הַמְבֻקָּשׁ לָדַעַת בִּלְבַד, אֶלָּא לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְלִהְיוֹת חֲסִידִים נִקְשָׁרִים בַּדָּתוֹת. וְאָמַר אַפְּלָטוֹן:
(*) הָרוֹצֶה לִקְנוֹת הַפִילוֹסוֹפִיָּא הַטְּהוֹרָה יְתַקֵּן מִדּוֹתָיו. נִמְצָא, שֶׁכֻּלָּם מוֹדִים שֶׁהַחֵפֶץ - לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְשֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
נפש יהודה המחייבות ההשארות הנצחי. ר''ל שאף אם לא היה לנו בקבלה ואף לא כתיב שום שכר ועונש בתורה השכל מחייב שיהיה כן וכמו שאמר למעלה במלך ב''ו כל שכן בהקב''ה שישלם שכר טוב לעושי רצונו מי שישכיל בשכלו שיש תועלת ושכר ורצון הקב''ה לעבדו וללמוד תורתו ומקיימי מצותיו והיינו שפועלין בשכל ומה שחשב בעצמו הוציא מכח מחשבתו אל הפועל ללמוד בתורה ומה שלמד הוא מקיים ומדבק עצמו באהבת ה' אז הוא קונה שכל על שכלו וזהו שכל הקנוי שקונה לו שכל יותר על שכלו הראשון: הרוצה לקנות הפלסופיא הטהורה. עיקר החכמה העליונה להשכיל עד למעלה ר''ל לאהבת ה' ולהידבק בו צריך לקיים כל מה שלמד כמאמר החכמים לא המדרש עיקר אלא המעשה וכל זה שהוא כן חקרו המחקרים הם שדרשו וחקרו על דרך האמת שהדין והטבע נותן כזה מכ''ש השופט כל הארץ לא יעשה משפט בודאי ישלם לאדם כפעולתו ומי שהוא צדיק ורע לו הוא גורם לעצמו שאינו צדיק גמור והקב''ה עשה הכל לטובת האדם לשמור לו שכרו לעוה''ב וכל מי שרוצה שייטיב לו הקב''ה גם בעוה''ז יקיים מצות שאוכל מפירותיהן בעוה''ז וקרן קיימת לעוה''ב ואל יסיר מחשבתו לעולם מהקב''ה אף כשהוא מתעסק במלאכה וישמור עצמו בטהרה יזכה גם לדברים העליונים ע''י רוח הקודש להשיג אמתתם:
עַל כֵּן הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא שָׂמוּ לִבָּם לִשְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּיוֹדְעָם כִּי גֹדֶל הַשָּׂכָר הוּא הִשָּׁאֲרוּת לָעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְכֵן מָצִינוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קא, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמַר לָהֶם:
(*) חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אָנוּ בוֹכִין וְאַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְצַעַר - וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק,
(*) שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת רַבִּי, שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחְמִיץ וְאֵין דִּבְשׁוֹ מַדְבִּישׁ וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, קִבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ;
(*) וְעַכְשָׁו שָׂמֵחַ אֲנִי. אָמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, חִסַּרְתִּי מִן הַתּוֹרָה כְּלוּם? אֲמַר לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ: ''כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ'' וגו'
(קהלת ז, כ). תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ וכו', כִּדְאִיתָא לְקַמָּן, פֶּרֶק ד מֵחֵלֶק יִסּוּרֵי יָחִיד
(סימן שא).
נפש יהודה חמה עזה יש בעולם. על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביד חליו: שכל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ וכו'. כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו אמרתי קבל רבי את עולמו כל שכרו קבל בעוה''ז: ועכשיו. שכרו משתמר לעוה''ב לכך אני שמח:
וְגַם מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וּלְרַבָּה בַּר אֲבוּהָ, בִּהְיוֹת נָקֵל בְּעֵינֵיהֶם כָּל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּנֶגֶד הַקַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמָה רִאשׁוֹנָה
(סימן א).
וַאֲפִילוּ מִצְוָה אַחַת שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָעוֹלָם הַזֶּה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ה, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(ג, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ'' וגו'
(ישעיה נח, ח).
וְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם פֶּרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ד, ב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם'' וגו'
(דברים ז, יא)? הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא הַיּוֹם לִטֹּל שְׂכָרָם. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי
(שם דף ב): כָּל מִצְוֹת שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וּמְעִידוֹת אוּמוֹת הָעוֹלָם בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ'' וגו'
(ישעיה מג, ט), ''יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; ''
(*) יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת''
(שם), אֵלּוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם.
נפש יהודה ישמעו. אומות העולם את העדות שמצות מעידות עליהם ויאמרו אמת דין הוא כך שראויין ישראל להצטדק:
וְגַם מָצִינוּ דְּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְבִיאִים לָאָדָם לָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, כִּדְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ
(תענית כב, א): רַב בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה קָאֵי בְּשׁוּקָא דְּבֵי לַפּט
(שם מקום). אֲתָא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטוֹב, אִיתְחֲזֵי לֵיהּ.
(*) אֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אַדְהָכֵי אֲתָא הַהוּא גַבְרָא דְסַיֵּים
(*) מְסַאנֵי אוּכְמֵי וְלָא אָמֵי חוּטֵי בְּצִיצִיתָא.
(*) אֲמַר לֵיהּ: הַאי בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא.
(*) קָארֵי לֵיהּ וְלָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבְדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא
(פירוש: שומר בית האסורין) וַאֲסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוּד וְנָשֵׁי לְחוּד
(*) וְרָמֵינָא פּוּרְיָאִי בְלֵילְיָא בֵּן גַּבְרֵי לְנָשֵׁי, כִּי הֵיכֵי דְלָא לִיתְעַבֵיד אִיסוּרָא. וְכִי חֲזֵינָא בַּת יִשְׂרָאֵל
(*) דְיָהַבֵי גוֹיִם בָּהּ עֵינַיהוּ טְרַחְנָא וּמְסַרְנָא נַפְשָׁאִי עֲלָהּ וּמְצִילְנָא לָהּ. זִמְנָא חֲדָא
(*) אִיתְרַמָאֵי נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, בָּעוּ לְמֵינְסָא. אֲתָאִי דְרוּדְיָא דְּחַמְרָא
(שמרים של יין אדום כדם), שַׁדָּאִי לָהּ בְּשִׁפּוּלָא
(בשולי בגדיה) וַאֲמִינָא לְהוּ: דִּיסְתְּנָא הִיא
(נדה היא). אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא סַיֵּימֶת מְסָאנֵי אוּכְמֵי? אָמַר לֵיהּ: מִתְאַבִּלְנָא עַל יְרוּשְׁלֵם. וּמַאי טַעְמָא לָא רָמֵית חוּטֵי בְּצִיצִיתָא? אָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי דְלָא לֵידַע דִּיהוּדָאָה אֲנָא; וְכִי הֲוָאֵי מִלְתָא דְּצִנְעָה וּבָעוּ לְמִגְזַר גְּזֵירְתָא, מְגַלּוּ לִי וַאֲמִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן וּבָעוּ רַחֲמֵי וּבְמַטְלֵי לֵיהּ לְהַאי גְּזֵירְתָּא. וּמַאי טַעְמָא כִּי קָרִיתָךְ לָא אַתֵית לְגַבָּאֵי? אָמַר: בְּהַהִיא שַׁעְתָּא שְׁמָעִית דַּהֲווּ גָּזְרֵי גְּזֵירְתָא וַאֲמִינָא: אֵישְׁמַע וְאֶשְׁלַח לְהוּ לְרַבָּנָן, דְּלִבָּעֵי רַחֲמֵי עֲלָהּ דְּמִלְתָא. אַדְהָכֵי אָתוּ אַחֲרִינֵי. אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ: הַנֵּי נַמֵּי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אָמַר לְהוּ: מַאי עוֹבְדַייכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: אַנְשֵׁי בְּדִיחֵי אֲנָן, כִּי חֲזֵינָן אִינַישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵיהּ מְבַדְּחִינָן לֵיהּ; אִי נַמֵּי, כַּד חֲזֵינָן בֵּי תְרֵי. דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בְּהַדֵּי הַדָדֵּי טְרְחִינָא
(*) וַעֲבִידְנָא שְׁלָמָא בְּהַדַּיהוּ.
נפש יהודה אמר ליה. רב ברוקא לאליהו מי איכא בהאי שוקא וכו': מסאני אוכמי. מנעלים שחורים היו ברגליו שלא כדרך היהודים ולא רמי חוטי לא הטיל ציצית בבגדו: אמר ליה. אליהו לרב ברוקא האי בר עלמא דאתי הוא: קארי ליה. רב ברוקא לההוא גברא ולא אתי לגביה: רמינא פוריא וכו'. מטיל אני מטתי בין אנשים לנשים: דיהבי גוים בה עינייהו. עליה בעלים של בית הסוהר: איתרמאי נערה וכו'. דהואי בבית הסוהר: עבידנא שלמא. שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה''ז והקרן קיימת לעוה''ב הבאת שלום בין אדם לחבירו:
וְגַם מָצִינוּ שֶׁהַמִּצְוֹת מַצִּילוֹת אַף לְפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת חֲגִיגָה
(כז, א) וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין
(יט, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲפִילוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב: וּמַה מִּזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁאֵין עָלָיו
(*) אֶלָּא כָּעֳבִי דִינָר זָהָב וְיֵּשׁ כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין הָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵאִין מִצְוֹת
(*) כָּרִמּוֹן, דִּכְתִיב: ''כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ''
(שיר הישרים ו, ז), אֵלּוּ הָרֵיקָנִין שֶׁבָּךְ, שֶׁמְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יִתְבָּרֵר בְּמִצְוֹת וּבְמעֲשִׂים טוֹבִים וְיִנָּצֵל מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְיִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אלא כעובי דינר זהב. שהמזבח שנתנו עליו מחבת אש עם הקטורת היה משה תמה עליו אי אפשר שלא ישרף העץ תחתיו ואמר לו המקום כך דרכו של אש של מעלה שאש אוכלת אש הוא ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל: כרמון. שהיא מלאה זגין מבפנים:
חתימה [רלז]
כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, מוֹדֶה שֶׁהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת נָאִים לְעוֹשֵׂיהֶם וְתִפְאֶרֶת לָהֶם מִכָּל בְּנֵי אָדָם. וְקִיּוּם הַמִּצְוֹת יֵשׁ לְכָל נִבְרָא לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוֹת בּוֹרְאוֹ שֶׁבְּרָאוֹ מֵאַיִן, בְּחַסְדּוֹ וּבְטוּבוֹ,
(*) אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל פְּרָס. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא בָּרוּר וְיָדוּעַ, שֶׁיֵּשׁ לַמִּצְוֹת
(*) סְגוּלוֹת רַבּוֹת מִתּוֹעָלוֹת יְדוּעוֹת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ, לוּלֵי שֶׁנִּשְׁאַר לָנוּ שְׁאֵלָה עַל דְּבַר ''צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ'', וְעַל דְּבַר סָפֵק זֶה נָטָיוּ רַגְלֵי גְדוֹלֵי עוֹלָם, בִּרְאוֹתָם צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְרָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. וְהַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָה זֹאת יָשִׁיב כָּל אֶחָד כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ, כַּאֲשֶׁר מְבוֹאֶרֶת בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּקְצָתָם מְבֹאָרִים בְּחִבּוּר זֶה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת
(סימן א, וסימן רצב).
נפש יהודה אף על פי שלא יקבל פרס. רק מאהבת ה' שכבר עשה עמו רב חסד מעודו עד היום הזה כי אין די לעבדו על הטובות שגמל עמו ובזכרו זאת יחליט בו אהבת ה' לעבדו בכל לבו אף אם לא יקבל שום שכר ממנו מכל שהוא ובודאי לא תמו חסדי ה' ורחמיו ממנו ע''כ לא יהא עבודתו כדי שיתן לו הקב''ה פרס דאין בזה אהבת ה' רק עבודתו לטובתו הוא: סגולות רבות. טובות הרבה שמועיל לצדיק לגופו ולנשמתו רק שיש צדיק ורע לו וכן רשע וטוב לו וכו':
וְעַל כֻּלָּם הָיוּ מַחֲשִׁים עַד שֶׁבָּא הָרַמְבַּ''ם ז''ל בְּסוֹף מַאֲמָרוֹ הַנִּקְרָא ''מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים'' וְכָתַב בְּפֶרֶק נא, חֵלֶק ג, דְּבָרִים שֶׁהֵם קְרוֹבִים לַשֵּׂכֶל בְּעִנְיָן זֶה. וְזֶה נֻסָּחוֹ:
-
(*) וַאֲשֶׁר הִשִּׂיג
(*) וְהוּא מִתְעַסֵּק הוּא דּוֹמֶה בְּעֵת עָסְקוֹ לְמִי שֶׁהוּא בְּיוֹם הַמְעוּנָן שֶׁלֹּא תָאִיר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ מִפְּנֵי הָעָב הַמַּבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵינוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה יֵרָאֶה לִי, כִּי כָּל מִי שֶׁתִּמְצָאֵהוּ רָעָה מֵרָעוֹת הָעוֹלָם, מֵהַנְּבִיאִים אוֹ מֵהַחֲסִידִים הַשְּׁלֵמִים, לֹא מְצָאוֹ הָרַע הַהוּא רַק בְּעֵת הַשִּׁכְחָה הַהִיא, וּלְפִי אֹרֶךְ הַשִּׁכְחָה הַהִיא, אוֹ פְחִיתוּת הָעִנְיָן אֲשֶׁר הִתְעַסֵּק בוֹ יְהִי עֹצֶם הָרָע.
נפש יהודה ואשר השיג. פירוש אשר השיג ע''י שכלו ודעתו אמונת הקב''ה ועבודתו והוא צדיק ועובד אלהים ומקיים מצותיו: והוא מתעסק. ר''ל רק כשהוא מתעסק בדבר כגון שעושה מלאכה או דבר שהוא לצורך גופו אז אין מחשבתו לה' רק בטרדת פעלו שפועל ומתעסק בו אז הוא דומה בעסק זה כיום המעונן שמפסיק העבים לזרוח השמש עליו כך הוא מפסיק בינו ובין הקב''ה שלא תבא לו הצלה והצלחה מה' ע''י שסר מחשבתו בעת עסקו מה' ושכח ממנו זכירת ישועת ה' אז תמצא לו הרעה בכל זמן שהוא שוכח בהקב''ה ולא זוכרו בלבו ופוחת וממעט בזכירת ה' כל זמן עסקו במלאכתו גם הקב''ה שוכחו ובא אז עליו הרעה ואין מצליח במעשה ידיו:
- וְאַחַר שֶׁהָעִנְיָן כֵּן, כְּבָר סָר הַסָּפֵק הַגָּדוֹל אֲשֶׁר הֵבִיא לַפִּילוֹסוֹפִים
(*) לִשְׁלֹל הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם מִכָּל אִישׁ וְאִישׁ מִבְּנֵי אָדָם וּלְהַשְׁווֹת בֵּינֵיהֶם וּבֵין אִישֵׁי מִינֵי שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, וְהָיְתָה רְאָיָתָם עַל זֶה - מְצֹא הַחֲסִידִים וְהַטּוֹבִים רָעוֹת גְּדוֹלוֹת.
(*) וְהִתְבָּאֵר הַסּוֹד הַזֶּה, וַאֲפִילוּ לְפִי דַעְתָּם. וְתִהְיֶה הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתְמֶדֶת בְּמִי שֶׁהִגִּיעַ לוֹ הַשֶּׁפַע הַהוּא הַמְזֻמָּן לְכָל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.
(*) וְעִם הִפָּנוֹת מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וְהַשִּׂיגוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּדְּרָכִים הָאֲמִתִּיִּים וְשִׂמְחָתוֹ בְּמַה שֶׁהִשִּׂיג - אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה אָז לָאִישׁ הַהוּא מִין מִמִּינֵי הָרָעוֹת, כִּי הוּא עִם הַשֵּׁם וְהַשֵּׁם עִמּוֹ, אֲבָל בְּהָסִיר מַחְשַׁבְתּוֹ מֵהַשֵּׁם, בַּאֲשֶׁר הוּא נִבְדָּל מֵהַשֵּׁם, הַשֵּׁם נִבְדָּל מִמֶּנּוּ, וְהוּא אָז מְזֻמָּן לְכָל רַע שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָאֵהוּ. כִּי הָעִנְיָן הַמֵּבִיא לְהַשְׁגָּחָה וּלְהִמָּלֵט מִן הַמִּקְרֶה
(*) הוּא הַשֶּׁפַע הַשִּׂכְלִי.
(*) וּכְבָר נִבְדָּל קְצָת הָעִתִּים מִן הֶחָסִיד הַהוּא הַטּוֹב,
(*) אוֹ לֹא הִגִּיעַ כְּלָל מַחֲשָׁבָה הַהִיא, וְלָזֶה אֵרַע לִשְׁנֵיהֶם מַה שֶּׁאֵרַע.
נפש יהודה לשלול. לבוז מהקב''ה השגחתו לומר שאין הקב''ה משגיח באדם מאחר שיש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו ומקרה אחד לכלם מקרה אדם ומקרה בהמה ואין הפרש בין כלם: והתבאר הסוד הזה. למה שהוא כן אפילו לדעת הפילוסופים מספיק התי' הזה ותהיה השגחת השם מתמדת ר''ל לעולם על כל אדם ולא יבא לצדיק שום רע כל ימיו רק טובה כי תמיד השגחת הקב''ה עליו לשמרו מכל רע ולהיטיב לו ובכל מעשי ידיו יצליח באותו צדיק שהקב''ה משפיע לו הטובה המוכן ומזומן לכל צדיק שהוא משתדל שעוסק בצדקת ה' ומתפלל אליו לזה יגיע ויבא בכל עת ישועת ה' רק לטובה: ועם הפנות. רק שיפנה הצדיק מחשבתו לה' ולא יסור מחשבתו ממנו אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו והוא משיג בשכלו לעבוד להקב''ה בדרך אמת בכל עת ובשמחה מה שהשיג לקיים מצות הקב''ה וליתן צדקה לעניים ומשמח עצמו בעשייתו אז א''א שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות ר''ל בעת דבקות האיש השלם עם הש''י לא יקרה לו רעה מרעות האנושיות אשר הם העדר השגחה אבל השגחתו אז אמיתית שלימה אבל מרעות מדומות גופניות אי אפשר שינצל אם לא בנבואה או בחלום צודק ובלבד שיהיו הרעות ההם אפשריות לא מחוייבות כי המיתה היא מחוייבת אפילו בעת דביקות הנביא בשם יתעלה. מת הנביא בנשיקה כמו משה ואהרן: הוא השפע השכלי. הוא הטוב שהקב''ה משפיע לצדיק הוא מכח שהוא משכיל בשכלו בכל עת בהקב''ה: וכבר נבדל. אבל אם הצדיק היה נבדל מחשבתו לפעמים מה' כדאמרינן אז הוא גורם שיבא עליו רעה וזהו צדיק ורע לו: או לא הגיע. אבל אם הוא לא יסיר מחשבתו לעולם מה' אז לא יגיע לו שום רע וזה צדיק וטוב לו וזה שאמר ולזה אירע זה הוא הגרם שגרם זה טוב לעצמו שהוא צדיק גמור ואוכל פירות בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב והשני נשאר לו זכותו לעוה''ב ואין לו בעוה''ז משכרו כלום רק מחסד אל מתנת חנם הוא חי והוא צדיק שאינו גמור:
-
(*) וְהִנֵּה הִתְאַמְּתָה אֶצְלִי זֹאת הָאֱמוּנָה גַּם כֵּן מִדִּבְרֵי הַתּוֹרָה, אָמְרוֹ יִתְבָּרַךְ: ''וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם'' וגו'
(דברים לא, יז) וּמְבֹאָר הוּא כִּי הַסְתָּרַת הַפָּנִים הַזֹּאת אֲנַחְנוּ סִבָּתָהּ, וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים זֶה הַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ: ''וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר'' וגו'
(שם שם, יח),
(*) וְאֵין סָפֵק כִּי דִין הַיָּחִיד כְּדִין הַצִּבּוּר. הִנֵּה הִתְבָּאֵר לְךָ כִּי הַסִּבָּה בִּהְיוֹת אִישׁ מִבְּנֵי אָדָם מֻפְקָר לַמִּקְרֶה וְיִהְיֶה מְזֻמָּן לֶאֱכֹל כַּבְּהֵמוֹת הוּא הֱיוֹתוֹ נִבְדָּל מֵהַשֵּׁם; אֲבָל מִי שֶׁאֱלֹהָיו בְּקִרְבּוֹ לֹא יִגַּע בּוֹ רַע כָּל עִקָּר. אָמַר ה' יִתְבָּרַךְ: ''אַל־ תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנִי אַל־תִּשְׁתָּע כִּי־אֲנִי אֱלֹהֶיךָ''
(ישעיה מא, י), וְאוֹמֵר: ''כִּי־תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אֲנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ''
(שם מג, ב).
(*) כִּי כָל מִי שֶׁהֵכִין עַצְמוֹ עַד שֶׁשָּׁפַע עָלָיו הַשֵּׂכֶל הַהוּא, תִדְבַּק בּוֹ הַהַשְׁגָּחָה וְיִמָּנְעוּ מִמֶּנּוּ הָרָעוֹת כֻּלָּם, אָמַר: ''ה' לִי לֹא אִירָא מַה־יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם''
(תהלים קיח, ו),
(*) וְאוֹמֵר: ''הַסְכֶּן־נָא עִמּוֹ וּשְׁלָם''
(איוב כב, כא) וְאוֹמֵר: פְּנֵה אֵלָיו וְתִשְׁלַם מִכָּל רַע.
(*) הִתְבּוֹנֵן בְּ''שִׁיר שֶׁל פְּגָעִים'' - תִּרְאֶה שֶׁהוּא מְסַפֵּר הַהַשְׁגָּחָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וכו', עַד סוֹף הַפֶּרֶק.
נפש יהודה והנה התאמתה אצלי זאת האמונה. רוצה לומר אחר שזה הוא מכח השכל שהשגחת הקב''ה על כל איש ואיש מביא ג''כ ראיה מדברי התורה: ואין ספק כי דין יחיד. אע''פ שזה כתוב בתורה על הכלל ג''כ הדין בזה ליחיד: כי כל מי שהכין עצמו. בצדקתו עד שבא לו השפע מה' הוא בעבור שהוא הגדיל שכלו להשכיל בכח שכלו באהבת ה' שגורם לו אז שכלו לשפע עליו השגחת השם להיטיב לו ולשומרו מכל רע: ואומר הסכן נא עמו ושלם. שאמרו לאיוב רעיו הסכן למוד להיות שלם בכל עת עם ה' בכל מעשיך אז לא תחסר כלום ותהיה אז תמים ושלם עמו: התבונן. ר''ל כל הדברים אלו תבין משיר של פגעים והוא יושב בסתר עליון שנאמר שם שהקב''ה ישמרך מכל פגעים רעים ולא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך והם מקריים אשר א''א להנצל מהם ולהשתמר מהם בעבור שאלו הרעות לא יקיפם השכל האנושי להשמר מהם ואם ידבק בה' ינצל מהם כלל העולה כמים פנים אל פנים כמו שאדם מראה פנים להקב''ה כך מראה פנים לו כי כל מדותיו מדה כנגד מדה ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות:
וְאַחֲרָיו קָם רַבִּי יִצְחָק ן' לַטַּף וּבְסִפְרוֹ הַנִּקְרָא ''שַׁעַר הַשָּׁמַיִם'' הֶאֱרִיךְ יוֹתֵר לְהוֹסִיף וּלְבָאֵר בָּזֶה דִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם ז''ל. וְכָתַב בַּשַׁעַר הָרִאשׁוֹן, פֶּרֶק כב, אֵיךְ כְּפִי טֶבַע הַמְּצִיאוּת מִתְחַיֵּב לִהְיוֹת כָּל אָדָם רוֹדֵף אַחַר מִחְיָתוֹ,
(*) כְּפִי הֲכָנַת הַחֹמֶר שֶׁלּוֹ עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְלֹא עַל דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל בִּלְבַד.
(*) וְשֶׁאִם יַנְהִיג הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לִתֵּן מָמוֹן וְשַׁלְוָה לַצַּדִּיקִים וְחַיִּים אֲרֻכִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִמְנַע אֵלּוּ הַטּוֹבוֹת מִן הָרְשָׁעִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יַעֲנִישֵׁם מִיָּד כְּפִי רִשְׁעָם תָּמִיד, נִמְצָא מַכְרִיעַ כָּל בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹתָם צַדִּיקִים
(*) וְיִהְיֶה הוּא סִבַּת תְּנוּעָתָם הָרִאשׁוֹנָה לְזֶה הַטּוֹבָה הַבָּאָה מִיָּד וְלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְכַוָּנַת הַמַּעֲשֶׂה וְלֹא לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִיּוֹת הַנִּכְבָּדוֹת שֶׁהִבְטִיחַ בָּהֶם בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְהַשִּׂיג הַטּוֹבוֹת הַגּוּפָנִיּוֹת הַמֻּשָּׂגוֹת מִיָּד
(*) וְלִבְרֹחַ מֵהֵפְכֵּיהֶן, כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הַתִּינוֹק וְאַף הַבְּהֵמָה שֶׁמְבַקֶּשֶׁת הַנָּאוֹת לָהּ וּבוֹרַחַת מֵהֶפְכּוֹ. גַּם אִלּוּ יַשִּׂיגוּ כְּלַל הַצַּדִּיקִים הַטּוֹבוֹת בְּלִי שׁוּם הֵפֶךְ, וּכְלַל הָרְשָׁעִים - הֶפְכָּם בְּלִי שׁוּם טוֹבָה,
(*) נִמְצָא הַטֶּבַע בָּטֵל, שֶׁאֲפִילוּ יַתְמִיד הֶחָסִיד הַשָּׁלֵם בִּדְבָרִים הַהֲפָכִים שֶׁלֹּא יִכְאַב וְלֹא יֶחֱלֶה וַאֲפִילוּ יִזְרַע הָרָשָׁע בְּאֶרֶץ שְׁמֵנָה, שֶׁלֹּא תַצְמִיחַ, זֶה הֵפֶךְ הַטֶּבַע הַמֻּטְבַּע בַּנִּבְרָאִים. הַכֹּל כְּפִי מַה שֶּׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה בַּפֶּרֶק הַנִּזְכָּר.
נפש יהודה כפי הכנת החומר שלו. ר''ל טבע גופו כמו טבע בהמה שרודף אחר מאכלה וכל שהוא להנאתו בזה אין חילוק בטבע האדם מטבע הבהמה מלבד שיש באדם מעלה על הבהמה בשכל שניתן לו שירדוף אחר הצורך לו במה שהוא דבר גופנית והנאה לו רק שנתן הקב''ה נשמה באדם שהיא שכלית עליונית להבין גם במעלות עליונות ברוחניות וברירה נתן בזה ביד כל אדם: ושאם ינהיג. ואם שינהיג הקב''ה כך בעולם לכל צדיק יהיה לו רק טוב כל ימיו ולרשע רק רע כל ימיו וכן לכל צדיק ורשע נמצא הקב''ה הוא מכריעם שיהיו כלם צדיקים כי מי פתי שיהיה רשע ויבא מיד מכות וחלאים רעים עליו וא''כ אין אדם בעולם שישאר לו דבר לעוה''ב ואין רשע שיענש בעוה''ב שהרי קבל עונשו בעוה''ז ואין אדם בעולם שיעבוד הקב''ה מאהבה רק כדי שייטיב לו טוב העוה''ז ולא יעבדו את ה' רק בעבור שרואה הנהגת הקב''ה שייטיב לצדיק ויעניש לרשע וא''כ בטל הבחירה אף על פי שמזגו וטבעו רק לרע בעל כרחו הקב''ה מכריעו לעשות טוב: ויהיה הוא. הקב''ה סבה ראשונה גרם להדבר הזה שאין אחד יעבוד לו בעבור טובת עוה''ב רק בטובת העוה''ז וכל תנועתם ומגמתם רק לשכר הבא להם מיד בעוה''ז: ולברוח מהפכיהן. אף בהמה ותינוק רוצין בדבר שהוא הנאה וטובה להם ובורחין מדבר שהוא רע להן שהם הפוך הטובה מכל שכן בר דעת שיעשה טוב כדי שיבא לו טוב וכאלו המעשה עצמו טובתו ורעתו: נמצא. א''כ יתנהג הקב''ה שכל הרשעים יבא להם רק רע הפוך הטובה ולא ישיגו לרשעים כל ימיהם שום טובה נמצא הטבע של עולם בטל שברא הקב''ה העולם בטבע שאדמה טובה יצמיח טוב והאדמה מלחה ויבשה לא תצמיח ומאכלים בריאים יבריא הגוף ומאכלים רעים יוחלש הגוף ועתה אם לחסיד יגיע רק טוב אף שיאכל מאכלים רעים יבריא גופו ואם יזרע בארץ מלחה יצמיח לו והרשע בהיפך אם יאכל מאכלים בריאים וטובים יחלה ואם יזרע בארץ טובה לא יצמיח אז טבע העולם בטל אלא שברא הקב''ה את העולם כדי שיהיה הבחירה בכל דבר ביד האדם בגופניות וברוחניות:
וְגַם כָּתוּב בְּפֶרֶק כד, כִּי אֲפִילוּ לְפִי דַעַת אֲרִסְטוֹ הַמַּאֲמִין שֶׁאֵין הַשְׁגָּחָה בְּכָל מָה שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַלְּבָנָה,
(*) יוֹדֶה שֶׁמִּצַּד הַשְׁגָּחָתוֹ בַּשְּׂכָלִים
(*) יִשְׁתַּלְשֵׁל עַד הַחֲכָמִים כִּי בִּהְיוֹת הַנֶּפֶשׁ הַחֲכָמָה הָאִישִׁית כֹּחַ בַּגּוּף וְהַשֵּׂכֶל הַקָּנוּי, שֶׁהוּא צוּרָתָהּ, דָּבֵק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל הַנִּפְרָד, יִתְחַיֵּב שֶׁתִּהְיֶה הַשְׁגָּחַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ דְּבֵקָה בְּכָל אִישׁ מֵאִישֵׁי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ.
(*) וּלְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ נוֹתֶנֶת כֹּחַ בַּגּוּף, תִּמָּשֵׁךְ הַהַשְׁגָּחָה אֶל הַגּוּף. גַּם הַמִּתְעַסֵּק בַּמִּצְוֹת הַתּוֹרָנִיּוֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים הַנַּעֲשִׂים לְשֵׁם שָׁמַיִם בִּבְחִירָתוֹ בָּהֶם, יֵשׁ לוֹ שׁוּם דְּבֵקוּת בַּשֵׂכֶל וְתִהְיֶה אָז הַהַשְׁגָּחָה דְּבֵקָה בוֹ. וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה בְּפֶרֶק זֶה וּבַפְּרָקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו.
נפש יהודה יודה שמצד השגחתו בשכלים ישתלשל עד החכמים. ר''ל מכח שהקב''ה נתן באדם שכל שישיג על ידו בשכל העליון להשכיל מעלה מעלה בשכלו לעשות הישר והטוב עד שידבק עצמו מכח שכלו בהקב''ה ומי שעושה כן הקב''ה משגיח בו לטובה וכן להיפך לרשע הדין הוא נותן כן: ישתלשל. יורד השפע השכלית לחכמים להיטיב להם כי השכל שנתן הקב''ה באישים בכל אדם הוא פעולתה בגוף האדם לחשוב מחשבות בנפש השכל ההוא לכל פעולות שרוצה להפעיל בגופו במעשה ודבור וכחהנעלם בגוף ואחר שפעלה בשכלה איך ומה שיעשה ועושה אז באותו שכל שפועל צורת הדבר בין שיעשה כלי בין שחשב ליתן צדקה ויתן או בכל עשיית המצות שיעשו נקרא אז באותו השכל שפעל זה שכל הנקנה שע''י השכל שבגופו קנה לו עוד שכל המעשה ועל ידי שכל המעשה הנקנה ישכיל להתדבק בהקב''ה ולקיים כל תורתו באהבת ה' ונקרא אותו השכל שכל הנפרד כי הוא נפרד משכלו שיש בגופו לקנות לו שכל יותר עד שישכיל לחכמות עליונות וזה השכל נשאר לאדם אחר מותו כי הוא נפרד משכלו שיש בגופו והשכל הנקנה בגופו היא כח גופנית ותפסד עם הגוף ע''כ יתחייב וכו' שישלם הקב''ה שכר טוב מי שעושה שכלו נפשית לשכל רוחנית ולענוש למי שעושה גופנית שאינו משכיל רק הנאות הגשמיות: ולפי שהנפש נותנת כח בגוף. שע''י שכלו מה שישכיל לעשות הוא פועל באברי הגוף ונהנים ופועלים שתיהן יחד ע''כ גם השגחת הקב''ה להיטיב לגופו ולנשמתו כשמתעסק בדברי התורניות מצות התורה שהם לא תעשה ומצות עשה וישיג בדברי קבלה אז הקב''ה משגיח בו להיטיב לו עד כי הבחירה ביד האדם להשכיל בטוב או ברע וכפי מעשיו ראוי ונכון לשלם לו ועל שדבק בשכל הטוב גם הקב''ה משגיח עליו לטובה לכל צדיק כצדקתו ולרשע על פניו ישלם לו בעוה''ז להאבידו מעוה''ב:
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא, כְּשֶׁהָאָדָם הַשָּׁלֵם דָּבֵק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - הַשְׁגָּחַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בּוֹ. וְאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁיִּפָּרֵד מַחְשַׁבְתּוֹ מִמֶּנּוּ בְּשׁוּם זְמַן וְאָז יִקְרֶה לוֹ שׁוּם מִקְרֶה, לְבַסּוֹף גְּמוּלוֹ יִהְיֶה לוֹ בָּעוֹלָם הַתְּמִידִי. וּלְפִי שֶׁהֵם מְעַט מִזְעֵיר אוֹתָם שֶׁאֵינָם בּוֹדְלִים מִמֶּנּוּ מַחְשַׁבְתָּם בְּשׁוּם זְמַן, אָמְרוּ: אֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת. וְהַזּוֹכֶה בָהֶם - אַשְׁרָיו. וַעֲלֵיהֶם אָמְרוּ בְּפֶרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ
(הוריות י, ב): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב: ''יֵשׁ־הֶבֶל'' וגו'
(קהלת ח, יד)? אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וכו', כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת נֵר שֶׁל תְּשׁוּבָה.
(סימן רעה). וְאוֹתָם שֶׁמּוֹסְרִים נַפְשָׁם בִּשְׁמָדוֹת עַל קִיּוּם הַמִּצְוֹת - אַשְׁרֵיהֶם וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם, שֶׁאֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: וְדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
נפש יהודה שיפריד מחשבתו. לפעמים מהקב''ה כגון בעת שמתעסק במלאכתו כדאמרינן ואז הוא צדיק ורע לו ונמצא ששכרו הוא משומר לעוה''ב וכן לרשע נותן הקב''ה שכרו בעוה''ז ממעט מעשיו הטובים ועונשו נשמר לו לעוה''ב ורשע שאין לו מעשים טובים כלל הוא נאבד מעוה''ז ומעוה''ב והוא רשע ורע לו ואם הקב''ה נותן כך טוב לרשע בעוה''ז במיעוט מצותיו על אחת כמה וכמה שיתנו לצדיקים לעוה''ב דמדה טובה מרובה וזה שאמר דוד נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו של רשעים אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ''ו:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבָבָא בַתְרָא:
(י, ב): רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חֲלַשׁ, אִיתְנְגֵיד וְאִתְנַח. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהָ: מַאי חֲזֵית? אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי,
(*) עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) אֲנַן הֵיכֵי חֲזֵיתִינָן? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי דְחַשְׁבִינָן הָכָא חַשְׁבִינָן הָתָם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין: הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִיצָתָם. מָאן נִינְהוּ? אֵילִימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, פְּשִׁיטָא, דְּהָא אִיכָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, בְּלָאו הָכֵי נַמֵּי? אֶלָּא
(*) הֲרוּגֵי לוֹד.
נפש יהודה עליונים למטה. אותן שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתים שהם שם למטה ותחתונים למעלה עניים שהיו בינינו שפלים שם ראיתים חשובים: ואנן. בעלי תורה היאך יש חשיבותנו התם אמר כי היכי דאיתינן הכא חשובים ונכבדים הכי איתינן התם: הרוגי לוד. לוליינוס ופפוס שני אחים שהרגם טורנוסרופוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית ע''י גזירה שנגזרה על ישראל להשמידם על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם לישראל אנו הרגנוה:
וְגָרְסִינָן בִּמְכִילְתָא: ''וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי'' וגו'
(שמות כ, ו), אֵלּוּ שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמוֹסְרִין נַפְשָׁם עַל הַמִּצְוֹת. כְּגוֹן: מַה לְּךָ יוֹצֵא לֵהָרֵג? עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי; מַה לְּךָ יוֹצֵא לִצָּלֵב? עַל שֶׁאָכַלְתִּי מַצָּה; מַה לְּךָ לוֹקֶה? עַל שֶׁנָּטַלְתִּי לוּלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי''
(זכריה יג, ו). רוֹצֶה לוֹמַר, הַמַּכּוֹת הָאֵלּוּ גָרְמָה לִי אַהֲבַת אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
וּמֵאַחַר שֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם כְּטִפָּה לַיָּם בְּעֶרֶךְ אֵצֶל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַבָּא, אַשְׁרֵי הַקּוֹבֵעַ שְׂכָרוֹ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
סליק נר שלישי