הנר הרביעי - על ענין תלמוד תורה
וְנֶחְלָק לְאַרְבָּעָה כְּלָלִים
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, בְּגֹדֶל שְׂכָרָהּ; הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, בְּפִלְפּוּל הַחָכְמָה; הַכְּלָל הָרְבִיעִי, לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה.
הקדמה [רלח]
הַתּוֹרָה הָיְתָה כְּלִי אֻמָּנוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(א, א): ''וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ
(*) אָמוֹן''
(משלי ח, ל) - אֻמָּן; אֲנִי הָיִיתִי כְלִי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פַּלְטֵרִין וְאֵינוֹ בוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא
(*) דִּפְתְּרָיוֹת וּפִנְקָסִיּוֹת יֵשׁ לוֹ, לֵידַע הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶה חֲדָרִים, הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה
(*) פִּשְׁפְּשִׁים; כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה אָמְרָה: ''בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים''
(בראשית א, א), בִּי רֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים,
(*) וְאֵין ''רֵאשִׁית'' אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''ה' קָנָנִי
(*) רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ''
(משלי ח, כב).
נפש יהודה אמון. אומן , פירוש התורה נקראת אומן לפי שעל ידה ברא הקב''ה העולם בצירוף אותיותיה: דפתריות ופנקסיות. הם הלוחות והקלפים שיש לבונים שעליהם מצויר הבנין איך שיבנו: פשפשים. שערים קטנים שבתוך הגדולים: ואין ראשית. האמור כאן אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו ופירוש בראשית עם ראשית ברא אלהים וגו' דב' משמש במקום עם: ראשית דרכו. קודם לשאר דרכים והיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה:
וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שִׁבְעָה דְבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וּתְשׁוּבָה וְגַן עֵדֶן וְגֵּיהִנֹּם וְכִסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו' מֵאָז'', עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. תְּשׁוּבָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''
(*) בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ'' וגו'
(תהלים צ, ב) וְסָמִיךְ לֵיהּ: ''
(*) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ וגו'
(שם שם, ג). גַּן עֵדֶן מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן
(*) מִקֶּדֶם''
(בראשית ב, ח), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. גֵּיהִנֹּם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''כִּי־עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל
(*) תָּפְתֶּה''
(ישעיה ל, לג), ''מֵאֶתְמוֹל'' עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז''
(תהלים צג, ב), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן'' וגו'
(ירמיה יז, יב), ''מֵרִאשׁוֹן'', עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן?
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ''
(תהלים עב, יז), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. וְאָמְרָה: בִּי נִתְיָעֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִי־עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה'' וגו'
(משלי ח, יד).
נפש יהודה בטרם הרים יולדו. ברא מדת התשובה: תשב אנוש. עד דכא , עד ידכא לבו לפניך עד ואין עד בכלל דכא ראשי תיבות ''דם'' ''כפירה'' ''אשת איש'' שהתשובה ויום כפור תולה ומיתה מכפרת ודרש עוד עד דכא עם דכדוכי נפש והיינו מיתה כמו מגדיש ועד קמה: מקדם. מקודם לעולם וכן מאתמול לעולם: תפתה. גיהנם שכל המתפתה ביצרו יפול שם: ואמרה. התורה בו נתיעץ הקב''ה:
וְעִם כָּל זֶה אֵין לָנוּ לַחֲשׁוֹב שֶׁהַדְּבָרִים כִּפְשָׁטָן, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפֶרֶק זֶה: עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁמוֹ לְבַדּוֹ - נִרְאֶה לִכְאוֹרָה שֶׁהוּא סוֹתֵר דְּבָרָיו. וְאֵינוֹ כֵן, כִּי רַבִּי תַנְחוּם הִתִּיר לָנוּ זֶה הַסָּפֵק בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בְּאָמְרוֹ: שִׁבְעָה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּבְרְאוּ וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁעָלוּ בְמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. וּבִיאֵר שֶׁהַתּוֹרָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרְאוּ, וְהַשְּׁאָר עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. וְאָמַר גַּם כֵּן רַבִּי אַבָּא: הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. נִמְצָא שֶׁהַתּוֹרָה רִאשׁוֹנָה לְכָל הַנִּבְרָאִים. וְזֶה אֱמֶת, שֶׁהַתּוֹרָה הִיא חָכְמָה עֶלְיוֹנָה הַקּוֹדֶמֶת בַּמַּעֲלָה לְכָל הַנִּמְצָאוֹת.
(*) וְנִמְצֵאת הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה וְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן
(*) וְגַלְגַּל הַשֵּׂכֶל.
(*) וְכִסֵּא הַכָּבוֹד הוּא הָרָקִיעַ הַגָּדוֹל,
(*) שֶׁהוּא כְּלָלִי לְכָל הַגַּלְגַּלִּים הַנִּקְרָאִים ''הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי'', וְזֶהוּ עוֹלָם הָאֶמְצָעִי. וְעוֹלָם סְתָם הוּא
(*) עוֹלָם הַשָּׁפֵל.
נפש יהודה ונמצאת הויה ראשונה. שהיא היתה ראשון: וגלגל השכל. הם הגלגלים שיש בהם דעת ותבונה חיונית: וכסא הכבוד. ששוכן עליהם הקב''ה שבראם בהנהגתם ובגלגולם: שהוא כללי לכל הגלגלים. שקבועין בו וכשהוא מתגלגל על ידו מתגלגלים כלם והוא מתגלגל על ידי סבה ראשונה והיינו על ידי גזירת הקב''ה ואמריו: עולם השפל. זה העולם אשר האדם עליו:
וְלֹא שֶׁקָּדַם זֶה לָזֶה בִּקְדִימָה זְמַנִּית, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים'' וגו'
(בראשית א, א). וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם''
(שם ב, ד), תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַבּוֹנֶה
(*) בַּשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו''
(עמוס ט, ו)! אָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם. אָדָם בּוֹנֶה
(*) שְׁרַפְרָף וְאַחַר כָּךְ כִּסֵא? שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי''
(ישעיה סו, א)! וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו''
(שם מח, יג). הָא לָמַדְנוּ, שֶׁזֹּאת הַקְּדִימָה הַנֶּאֱמֶרֶת בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה
(*) לֹא הָיְתָה קְדִימָה זְמַנִּית אֶלָּא קְדִימָה בַּמַּעֲלָה וְהַכֹּל בָּא
(*) מִסִּבָּה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא שֶׁהוּא בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִזֶּה לָזֶה.
נפש יהודה בשמים מעלותיו. אלמא עליות איקרו: שרפרף. הדום שיש בכסא למטה שמשימין רגליו עליו ועל כרחך מתקן תחלה הכסא ולפי אורך וגודל הכסא הוא מתקן אחרי כן שרפרף: אף ידי יסדה ארץ. מסיפיה דקרא יליף דכתיב יעמדו יחדו: לא. שזה נברא קודם לזה אלא יחדו נבראו וקבע כל אחד ביומו ולפי חשיבתם הקדימתם התורה: מסבה ראשונה. מהקב''ה שהוא בורא הכל מהם משתלשלים ממדרגה למדרגה עד עולם כזרע המזריע וצומח ומגדל וחוזר חלילה הוייתם עד בוראם וכן ברא הקב''ה ההשתלשלות והיינו בריותיו מירידה לירידה שהמלאכים למעלה מהגלגלים והגלגלים זה למעלה מזה בחשיבות כמו המלאכים וכן השמש והירח והכוכבים וכן האדם על בעלי חיים וצמחים ודומם:
וְלָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר עַד שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וְגַם כֵּן אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה: ''אֵת אֲשֶׁר־כְּבָר עֲשׂוּהוּ''
(קהלת ב, יב), כִּבְיָכוֹל הוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל כָּל אֵבָר שֶׁבְּךָ וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ עַל כַּנּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוּא
(*) עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ''
(דברים לב, ו). נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה
(*) בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה מוֹרִים עַל דָּבָר אֶחָד, שֶׁהוּא עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, שֶׁכֻּלּוֹ תוֹרָה, שֶׁהִיא חָכְמָה וּבִינָה וְדַעַת.
(*) וַהֲוָיַת הָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי הוּא, שֶׁעוֹבְדִים אֶת בּוֹרְאָם וְעוֹשִׂין בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם. וְיִשּׁוּב עוֹלָם הַשָּׁפֵל תָּלוּי בִגְמוּל חֶסֶד בְּנֵי אָדָם אֵלּוּ עִם אֵלּוּ.
נפש יהודה עשך ויכוננך. שתקנך בבסיס וכן: בפמליא. בחיילות של מעלה נמלך וברא כל אבר לאדם כתיקונו: והויות העולם האמצעי. כל הנהגות הנבראים שהם בעולם האמצעי הוא רק טוב דאין יצר הרע ביניהם וקיומם בעבור שעובדים אתה' לעשות רצונו בהנהגתם באימה וביראה:
וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הֵם שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בָנוּי עֲלֵיהֶם. וְלָזֶה רָמְזוּ בְאָמְרָם בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים, אַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁהֵם עַמּוּדֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, יָכוֹל לְהַדְרִיךְ בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת וּבְמֻשְׂכָּלוֹת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהִקְדִּימָם הֶחָכָם כְּפִי הַקְּדִימָה בַמַּעֲלָה, אֵינָן יְכוֹלִין לִהְיוֹת קְנוּיוֹת בָּאָדָם אֶלָּא
(*) מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, כְּמִי שֶׁעוֹלֶה בְּסֻלָּם. נִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁנּוֹטֶה אַחַר גְּמִילוּת חֲסָדִים וְלֹא יוֹתֵר מְסַיֵּעַ עֲמִידַת יִשּׁוּב עוֹלָם הַשָּׁפֵל; וּמִי שֶׁנּוֹטֶה גַּם כֵּן אַחַר הַדְּבָרִים שֶׁנִּקְרְאוּ עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, שֶׁהֵם הַמִּצְוָה וְהַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, אוֹחֵז מִדַּת הָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי וּמִן הַשָּׁמַיִם מְרַחֲמִים עָלָיו וּמַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הַמַּזִּיקִין; וּמִי שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, שֶׁהוּא מִדַּת עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, בְּחֶשְׁקוֹ לְהִדָּבֵק נַפְשׁוֹ
(*) בְשֵׂכֶל הַפּוֹעֵל אֲשֶׁר נֶחְצֶבֶת נַפְשׁוֹ מִשָּׁם, תָּשׁוּב בְּמוֹתוֹ, כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ וְתִשָּׁאֵר לָנֶצַח וְתִחְיֶה עֲדֵי עַד. וְלָזֶה רָמְזוּ בְרֵישׁ מַסֶּכֶת פֵּאָה, בְּאָמְרָם: וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה בַּמַּעֲלָה וְהָעֶלְיוֹנָה בַּסֻּלָּם.
נפש יהודה שהם עמודי העולם כלו. כמו שאמר התורה הוא עולם העליון כולו שכליות ועבודה שלמה ביראה היא בעולם האמצעי וגמילות חסד הוא רק בעוה''ז מ''מ יכול האדם להשיג כלם ולקיימם בעוה''ז גם העבודה והתורה: מלמטה למעלה. אע''פ שהתורה היא ראש לחשיבות העבודה ועבודה לגמילות חסד מ''מ אם רוצה האדם להחזיק בהם ולקיימם יחזיק מגמילות חסדים מלמטה למעלה ראשון ירגיל עצמו לקיים ג''ח ואח''כ עבודה ואח''כ התורה: בשכל הפועל. שמוציא השכל שיש בו לפועל למעשה שפועל ועושה מה שהשכיל בשכלו במחשבתו ללמוד ולקיים אז מדבק שכלו ונפשו בעולם העליון מקום התורה שנשמתו משם ולפי מעשיו יזכה להוסיף לו נשמת עליון וכמו עליונות נשמתו ישיג וישכיל בשכלו למעלה:
עַל כֵּן הַמִּתְאַחֵז בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ מֻכְתָּר בִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת. וְעַל כֵּן נִבְרָא הָאָדָם בְּשִׁתּוּף מַעְלָה וּמַטָּה, נַפְשׁוֹ מִלְּמַעְלָה וְגוּפוֹ מִלְּמַטָּה, לִהְיוֹת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהַטּוֹת לַצַּד שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁאִם יִרְצֶה לַעֲלוֹת
(*) לְצַד מַעְלָה - יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְהִפָּרֵד נַפְשׁוֹ מִגּוּפוֹ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה כְּמַלְאֲכֵי מַעְלָה; וְאִם לָאו, יְהֵא גוּפוֹ נֶעֱזָב לַמִּקְרִים כִּבְהֵמָה בְּלִי דַעַת וְנַפְשׁוֹ תִכָּרֵת.
נפש יהודה לצד מעלה. שעושה טוב לדבק בנשמתו שהיא רוחניות עד שגם גופו שהוא גשמיות מתהפך לו לרוחניות רק לעשות הטוב והישר אז הוא יושב אף בעוה''ז בסתר עליון שהקב''ה משרה שכינתו עליו ומשמרו ומסתירו מכל רע:
נִמְצָא שֶׁהַקִּיּוּם הָאֲמִתִּי וְהַתְּמִידִי שֶׁבָּאָדָם הוּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה. וְגַם - אִם לֹא בִזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל וּפִרְסְמוּהָ לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לְהִתְקַיֵּם, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא
(פח, א): אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי דִּכְתִיב: ''מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין'' וגו'
(תהלים עו, ט), כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּעִנְיָן חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם בְּלֹא תוֹרָה לֹא נִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בְּעִנְיַן הַתְּפִלּוֹת פֶּרֶק כ''ד. עַד שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר בָּהּ עַמּוּדֵי עוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים: ''שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ''
(שיר השירים ה, טו), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ לְעַמּוּדִים, שֶׁהֵם עַמּוּדֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה'' וגו'
(ירמיה לג, כה).
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: ''רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד''
(תהלים קיט, צו) וְאוֹמֵר: ''אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי־יָם''
(איוב יא, ט). וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶנֶת לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וָאֶהְיָה אֶצְלוֹ אָמוֹן'' וגו'
(משלי ח, ל), אַל תִּקְרֵי ''אָמוֹן'' אֶלָּא אֻמָּן. וּבָהּ נָטָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה'' וגו'.
(*) וּבָהּ חָתַם מֵימֵי אוֹקְיָאנוֹס שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָאוֹתִי לֹא־תִירָאוּ נְאֻם־ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר־ שַׂמְתִּי חוֹל'' וגו'
(ירמיה ה, כב). וּבָהּ כָּבַשׁ אֶת הַתְּהוֹם שֶׁלֹּא יַצִּיף אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּחֻקוֹ חוּג עַל־פְּנֵי תְהוֹם''
(משלי ח, כז). וּבָהּ בָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ''
(ירמיה לא, לד). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם לֹא נִתְיַסֵּד אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה וּנְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהּ יוֹמָם וָלָיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה''
(יהושע א, ח) וּכְתִיב: ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ'' וגו'
(תהלים א, ב). תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מַה נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית: יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי,
(*) וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי עִם הֵא יְתֵרָה? מְלַמֵּד, שֶׁהִתְּנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה - מוּטָב, וְאִם לָאו - אַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבֹהוּ.
נפש יהודה ובה חתם. בזכות התורה כי היא דברי אלהים חיים ומלך עולם ובודאי כדאי הוא שעולם כלו יתקיים בזכותם ע''י לומדיה ומקיימין מצותיה: ויום הששי. נאמר כאן ה''א יתירה בששי נגמר מעשה בראשית לומר שהתנה הקב''ה עמהם על מנת שיקבלו ישראל חמשה חומשי תורה וגם הששי רמז לששה בסיון הששי המיוחד לקבל בו התורה ואז נתחזקו כל יצירת בראשית כאלו בו ביום נבראו:
וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מֻבְחֶרֶת לְעַם רָאוּי עַל יְדֵי הָגוּן בַּזְּמַן הַמּוּכָן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי עֲקִיבָא
(שבת פח, א): דָּרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: בְּרִיךְ רַחְמָנָא, דְּיָהַב
(*) אוֹרְיָן תְּלִיתָאִי לְעַם תְּלִיתָאִי עַל יְדֵי תְּלִיתָאִי בְּיוֹם תְּלִיתָאִי לְיֶרַח תְּלִיתָאִי. כְּמָאן,
(*) כְּרַבָּנָן.
נפש יהודה אוריין תליתאי. תורה נביאים כתובים. לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים. על די תליתאי משה שהיה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה. ביום תליתאי לפרישה: כרבנן. דאמרי חמשה עבוד פרישה ובשבת קבלו את התורה:
וְאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁנִתְּנָה לָהֶם נֶעֱלֶמֶת וְנִסְתֶּרֶת, בָּאוּ אַחַר כָּךְ מְקֻבָּלִים וּנְבִיאִים וַחֲכָמִים וְגִלּוּ קְצָת מִסְּתָרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה הֶחָכָם שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּסִפְרוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם''
(קהלת יב, ט)?
(*) אַגְמְרָהּ בְּסִימָנֵי הַטְּעָמִים וְאַסְבְּרָהּ בִּדְדָמֵיהּ לֵיהּ. ''אִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה''
(שם), אָמַר עוּלָא: בִּתְחִלָּה הָיְתָה תוֹרָה דוֹמָה לְקֻפָּה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה
(*) וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם.
נפש יהודה שניתנה. תורה שבכתב נעלמת ונסתרת ממנה פרושיה ודקדוקיה ורמיזותיה: אגמרה. לישראל טעמי התורה ונתן טעם לכל דבר ודבר והסביר להם שיבינו לדמות להם זה לזה בצד השוה להם ונתן להם סימני המסורת וסימנין בין תיבה לתיבה במקרא ובמשנה: ועשה לה אזנים. שתיקן ערובין ונטילת ידים וגזר עליהם אפילו לחולין ושניות לעריות וע''י כן שהוא הראה להם פתח ליכנס בה ולאחוז בה אוחזין בה ישראל בקיום וקריבת המצות ומרחיקין מן העבירות כדרך שאין לאחוז בכלי שאין בה יד ובא הוא ועשה יד לתורה ושוב אוחזין בה בגדרות והרחקות ולא יעברו על המצות:
עַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת אֲמִתַּת הָעוֹלָם וַעֲמִידָתוֹ, יָבִין
(*) לָמָּה נִבְרָא הָאָדָם וְלָמָּה הִבְדִּילוֹ בוֹרְאוֹ מִכָּל נִבְרְאֵי עוֹלָם הַשָּׁפֵל וִיצָרוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים וּבְעוֹלָם מָלֵא וְנָתַן עֲצֵי הַגַּן בְּיָדוֹ, עִם כָּל בְּרוּאֵי מַטָּה, וְנָתַן בִּרְשׁוּתוֹ לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא הַשָּׂגַת
(*) חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, לְהַבְדִּיל בֵּין אֱמֶת לְשֶׁקֶר. וְהִזְהִירוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת, שֶׁהוּא לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע,
(*) שֶׁהִיא חָכְמָה מְדִינִית. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחָטָא בְּהַטּוֹת עַצְמוֹ לִידִיעַת טוֹב וָרַע בָּעוֹלָם הַזֶּה,
(*) נִשְׁאַר לוֹ אֶפְשָׁרוּת ''פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי'' וגו'.
(*) לוּלֵי שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מוֹנְעִים רַבִּים, שֶׁנִּקְרְאוּ ''כְּרוּבִים'' וְ''לַהַט הַחֶרֶב'',
(*) הַמְעַכְּבִין לָאָדָם מִלִּדָּבֵק תָּמִיד בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא עֵץ הַחַיִּים, וּלְקַיֵּם בָּהּ ''וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה''. לְפִיכָךְ אַל יִמָּנַע מִמֶּנָּה מִכֹּל וָכֹל, אֲבָל יַעֲשֶׂה כָּל יְכָלְתּוֹ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה וּתְהֵא תוֹרָתוֹ עִיקָר וּמְלַאכְתּוֹ טְפֵלָה וְיֹאהַב הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ. וּבָזֶה יָבוֹא לִלְמֹד וּלְקַיֵּם הַתּוֹרָה מִיִּרְאָה וּמֵאַהֲבָה וְיַשִּׂיג בָּהּ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, וּבָזֶה תִדָּבֵק נַפְשׁוֹ וְתָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים וְיַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ לְקֵץ הַיָּמִין.
נפש יהודה ולמה. ברא הקב''ה את האדם בהבדלת צורתו מכל החיות והבהמות שהוא בעצמו בחר לו הצורה כי כל מה שברא הקב''ה בעולמו המשיל מלאך עליו אפילו על הצמחים שאין לך עשב שאין מלאך עליו שנאמר וכל צבאם והיינו לשון צביונם שהקב''ה שאל למלאך באיזה צורה וצביון שהוא בוחר לדבר שהוא ממונה עליו ובאותה צורה ברא אותו כמו שבחר לו המלאך וכשבא לברוא את האדם קרא הקב''ה להמלאכים ואמר להם נעשה אדם שהיה אז חומר בלא צורה כצלמנו בדמותנו ר''ל באותה הצורה שאני ואתם נבחר לו ומי שיבחר דמות וצורה היותר נאה אברא אותו ומי יבחר יותר מבורא הכל ע''כ כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים בצלם ודמות שבחר לו הקב''ה בעצמו ברא אותו ועליו נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד מה שלא נאמר על כל הנבראים כי מאד אותיות אדם שהוא הנאה והיפה בדמות וצורה מכל הנבראים ועל שהוא הצלם אשר בחר לו ה' כתיב וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא אחר יצירת האדם להראות שהוא לבדו בראו ביצירתו וצורתו על כן האדם המעולה והנאה בכל הצורות וזה שאמרה חנה אין צור אין צייר כאלהינו ועל כן הוא חביב לפניו והמשילו על כל הנבראים וזה שאמר ולמה הבדילו בוראו מכל נבראי עולם השפל ובראו בצלם אלהים ובעולם מלא שמצא הכל מוכן לפניו כשנברא שע''כ נברא האדם בע''ש כדי שימצא הכל מוכן לפניו וגם נרמז שגוף האדם הוא דוגמת העולם וע''כ נקרא האדם עולם הקטן: חכמה עליונה. שהיא נשמת אדם שהיא נצחיות וחי לעולם ועל ידה ישיג אדם חכמות עליונות חכמות מלאכים והנשמות: שהיא חכמה מדינית. מה שהוא לגוף אדם להשכיל בדבר שהוא שייכות בהנהגת גופו ללבוש במלבושים לכסות ערותו דכתיב מי הגיד לך כי עירום אתה וכן שלא לשכב בשדות וביערים לרוץ כמו החיות ובהמות אלא ינוחו במדינות ר''ל במקומות ובבתים כהנהגת המדינה וזה הכל לתועלת גוף האדם כמו שינהג אדם על אדמתו ולדור במדינה עם בני אדם יחדו ע''כ נקרא אותו שכל שכל מדינית: נשאר לו אפשרות. ר''ל שיש בידו הבחירה לעשות כל מה שאפשר לו להשיג ולעשות ועתה אם הוא בגן פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים וחי לעולם: לולי שיש לאדם מונעים רבים. כלומר ובאמת היה עושה כן אם לא שמנעו הקב''ה ע''י שגרשו ממנו וישם סביביו להט החרב לשמרו: המעכבין לאדם. כשם שיש להט החרב המעכב לאדם ליכנס לגן לאכול מעץ החיים כך היצר הרע מעכב האדם לידבק בתורה שנקראת עץ החיים שעל ידה יזכה האדם לחיי עולם מי שאוכל ממנה שנאמר לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ואם לא אכל מעץ הדעת רק מעץ החיים אז היה יכול להשכיל מיד בתורה שהיא עץ החיים ולהשיג בחכמות עליונות והיה נצחי:
הכלל הראשון: לקבע עתים לתורה
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּסֵדֶר לִמּוּדָהּ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּגֹדֶל מַעֲלָתָהּ; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בְּהַנְהָגַת לִמּוּדָהּ.
החלק הראשון בסדר למודה
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [רלט]
אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בְּטִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, בִּהְיוֹת קְצָתָם מוּכָנִים לְלִמּוּד יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים, כִּי כְּשֶׁמִּזְגּוֹ שֶׁל אָדָם הוּא נוֹטֶה אֶל הַיֹּבֶשׁ וְעֶצֶם מוֹחוֹ זַךְ וְהַלַּחוּת בּוֹ מוּעָט, יְהֵא קַל בְּעֵינָיו לִלְמֹד וּלְהָבִין הָעִנְיָנִים וּלְזָכְרָם יוֹתֵר מֵאִישׁ בַּעַל הַלֵּיחָה הַלְּבָנָה, שֶׁהוּא רֹב הַלַּחוּת בַּמֹּחַ.
(*) אֲבָל אִם הָאִישׁ הַהוּא הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּמִזְגּוֹ לְזֹאת הַמַּעֲלָה לֹא יִלְמֹד כְּלָל וְלֹא יְעוֹרֵר רוּחוֹ זוּלָתִי לָלֶכֶת אַחַר מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו, יִשָּׁאֵר סָכָל בְּלִי סָפֵק. וְכֵן זֶה רַב הַלֵּיחָה בְּטִבְעוֹ, אִם יַרְבֶּה בְּלִמּוּד מֵאַהֲבָה וְיֶהֱגֶה בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה - יֵדַע וְיָבִין וְיַשִּׂיג,
(*) לוּלֵי שֶׁיְּהֵא יוֹתֵר בֶּעָמָל וָקֹשִׁי.
נפש יהודה אבל אם האיש ההוא. שיש בו שכל ללמוד ואינו רוצה ללמוד רק כל מחשבותיו ושכלו למה שהוא הנאת גופו ישאר סכל בלי ספק שלא יעורר רוחו לעשות טוב ולעסוק בתורה ולא יבא לו תועלת שוב משכלו רק רע כל היום: לולי שיהא יותר בעמל ובקושי. רק שצריך ליגיעה הרבה בתורה מאחר ששכלו קשה להבין מ''מ על ידי עמל ויגיעה רבה יבא להבין בתורה ע''כ אל יפרוש ממנה כי ביותר שהוא עמל בה נוחה לו להבינה:
וְהִלְכָךְ אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמִין בּוֹ. וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּיגַע וְלֹא יִמְצָא, זוּלָתִי אִם הוּא
(*) כְּסִיל מֻחְלָט שֶׁלֹּא יִרְצֶה לִלְמֹד. וְטוֹב לָאָדָם לִלְמֹד כָּל הַמֻּשְׂכָּלוֹת אִם יוּכַל לַהֲבִינָם וּלְיוֹדְעָם בְּבַת אַחַת, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִלְמֹד הַחָכְמוֹת בְּלִי הַקְדָּמוֹת גְּדוֹלוֹת וּבִזְמַן רַב וּבְעָמָל גָּדוֹל וּבִפְרִישׁוּת מֵהַהֲנָאוֹת, וְעַל זֶה רֹב הָעוֹלָם
(*) מוֹאֲסִין אוֹתוֹ בְּעִוְרוֹן לִבָּם, לְפִי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג בַּהַתְחָלָה לְגֹדֶל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָאָדָם בַּסּוֹף, בְּסִבַּת הַחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְסַפְּרָהּ -
(*) עַל כֵּן הֶעֱרִימָה תוֹרָה וְנָתְנָה רְשׁוּת לְהַבְטִיחַ, לְמַתְחִיל הָעִיּוּן, בְּשָׂכָר, שֶׁהוּא כְּטִפָּה לַיָּם אֵצֶל הֶעָתִיד לָבוֹא, וְהוּא שָׁקוּל בְּעֵינָיו יוֹתֵר מֵהַשָּׂכָר וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל הַבָּא בַּסּוֹף. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיַּתְחִיל לִלְמֹד עַל מְנָת שָׂכָר מוּעָט, לַסּוֹף, כְּשֶׁיַּשִּׂיג הָאֱמֶת, יֵקַל בְּעֵינָיו הַשָּׂכָר הָרִאשׁוֹן. וּבְמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה יַעֲלֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂכָר הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר ''עַיִן לֹא־ רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ'', וְאֵין כֹּחַ לְשׁוּם בַּעַל גּוּף לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ, אֶלָּא הַחֲכָמִים בְּדִמְיוֹן וּבְמָשָׁל, כְּמוֹ הַסּוּמָא אֲשֶׁר לֹא רָאָה אוֹר מִיָּמָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג עִנְיְנֵי הַגְּוָנִים וְהֶבְדְּלָם.
נפש יהודה כסיל מוחלט. רשע גמור שלא ביקש כלל ללמוד. מוחלט לצמיתות תרגום לחלוטין כלומר ודאי בלי ספק הוא רשע: מואסין. ללמוד התורה משום שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וקודם שילמדו התורה אין יודעין ואין יכולין להשיג שכרה הגדול שבא ללומדיה: על כן הערימה תורה. החכימה התורה בדבר זה והתירה ונתן רשות שיאמרו לזה כשיתחיל ללמוד שכר תורה שישיג על ידה בעוה''ז כגון אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה וכל הכבוד שיבא לו ושמגינות עליו מכל רע אע''פ שכל כבוד עוה''ז הוא כטפת הים נגד שכר עוה''ב שיהא לו ע''י התורה מ''מ אותו שכר מועט בעוה''ז ניחא ליה מכל שכר עוה''ב שאין שכלו מגעת למרחוק כמו התינוק שניחא ליה בפרוטה ומעט מגדנות מכל אשר תאמר לו משכר עוה''ב:
וְגַם כֵּן כָּךְ הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס
(*) בַּלִּמּוּד הֶחָמוּר בַּהַתְחָלָה, אֶלָּא מִן הַקַּל אֶל הַכָּבֵד מִמֶּנּוּ, מַעֲלָה אַחַר מַעֲלָה בְּמַעֲלוֹת הַסֻּלָּם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַתְחִיל מִן הַמִּקְרָא וְאַחַר כָּךְ בַּמִּשְׁנָה וּמִן הַמִּשְׁנָה אֶל הַתַּלְמוּד וּמִן הַתַּלְמוּד יוּכַל לִכָּנֵס אַחַר כָּךְ בְּחָכְמוֹת וּבְסִתְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם דָּבָר גָּדוֹל. וְאַחַר שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג בָּזֶה, אַל יוֹצִיא כָּל יָמָיו בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג.
נפש יהודה מדה. היא קצת ואינה מדה שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא נכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו:
וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת
(לג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָעוֹסֵק בַּמִּקְרָא - מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה, בַּמִּשְׁנָה - מִדָּה שֶׁנּוֹתְנִין עָלֶיהָ שָׂכָר,
(*) בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה; וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. הָא גוּפָא קָשְׁיָא, אֲמֶרֶת ''בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה'', וְהָדַר תָּנֵית ''הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד''? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ
(*) שָׁבְקוּהָ כֻּלֵּי עָלְמָא לְמַתְנִיתָא וַאֲזוּל לְתַלְמוּדָא;
(*) הָדַר דָּרַשׁ לְהוּ ''הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד''.
(*) מַאי דָּרוּשׁ? כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: ''הַגֵּד
(*) לְעַמִּי פִּשְׁעָם''
(ישעיה נח, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאֲפִילוּ שְׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת ''וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם'' אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד,
(*) שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד
(*) עוֹלָה זָדוֹן. וְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב: ''שִׁמְעוּ דְּבַר־ה' הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ''
(שם סו, ה)?
(*) אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: ''אֲחֵיכֶם''
(שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; ''
(*) שׂנְאֵיכֶם
(שם). אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; ''
(*) מְנַדֵּיכֶם''
(שם), אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ.
(*) שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וְכָשַׁל כֹּחָן וּבָטַל
(*) סִכּוּיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ''
(שם), אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִשְׂרָאֵל, הֵם יֵבֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ.
נפש יהודה בתלמוד. שהיא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו ג' דורות רבו מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות ושמדות שהן גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב''ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודת כוכבים ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א''י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דבר מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי מועד לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקוה כולי עלמא מתניתין. מלחזור על גרסת משנתם ואזלו בתר גמרא לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנה. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חייב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו ת''ח את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר ולבית יעקב שאר העם חטאתם אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהיא תירוץ המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאה לידך ולימדתו הימנו שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו תלמידי חכמים. ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בשוין: שונאיכם. אלו בעלי משנה , ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרין על בעלי משנה שהן מבלי העולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן: מנדיכם. אלו עמי הארץ , שתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להן כנדה: שמא תאמר אבד סברן. של אלו דהיינו עם הארץ שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אומרים כן העמי הארצים אומרים כן לת''ח שהן טובים מת''ח ועל ידם יכובד ה' ואמר הנביא אבל באמת אין הדבר כן אלא בת''ח יכובד ה' וחלקי עמהם כי ת''ח עדיף מנביא ועל שאמר הנביא ונראה לשון רבים ולא אמר ואראה לשון יחיד כך אמר הנביא אני ואחיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחת ת''ח מלבד האומות עובדי כוכבים ומזלות שלא יהיה להם חלק בשמחת ישראל שנאמר והם יבושו אותם שהם עובדי כוכבים ומזלות שאינם ממנו ואין נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו: סיכוין. תקותם שהן מקוין לטוב וסבר מחשבתם:
וְעִם כָּל זֶה אַל יַשְׁלִיךְ אַחַר גֵּווֹ הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה, אֶלָּא יַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, ב): ''
(*) עַל־פַּלְגֵי מָיִם''
(תהלים א, ג), אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ
(*) בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? כִּי קָאָמְרֵי: בְּיוֹמֵי.
נפש יהודה על פלגי מים. כלומר לחלק ולפלג תורתו: ביומו. ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וב' ימים גמרא וכן כל שבוע ושבוע:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(ל, א): אָמַר רַב סַפְרָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וְשִׁנַּנְתָּם''
(דברים ו, ז)? אַל תִּקְרֵי ''וְשִׁנַּנְתָּם'',
(*) אֶלָּא וְשִׁלַּשְׁתָּם; לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא וּשְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? לֹא צְרִיכֵי לְיוֹמֵי. [לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים ''סוֹפְרִים'', שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים: וָאו דְּ''גָּחוֹן''
(ויקרא יא, מב) חֲצִי אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה.
נפש יהודה אלא ושלשתם. מדלא כתיב ושניתם חד זימנא מאי ושננתם בשני נוני''ן ש''מ שישמיע אותו ב' פעמים מלבד פעם הראשון שלומד עמו והיינו ושלשתם שישלשם ועוד הנו''ן מתחלף בלמ''ד באותיות דטלנ''ת:
וְיַעֲשֶׂה תוֹרָתוֹ קְבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין
(ברכות לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ''
(דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ''
(יהושע א, ח) וכו'].
וּלְעוֹלָם יִלְמֹד בְּדָבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר חָפֵץ בּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, א): ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ''
(תהלים א, ב) תַּנְיָא: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא
(*) מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ''. וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּדָבָר שֶׁהוּא חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ''. וַאֲמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה
(*) נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה'' וגו'. וַאֲמַר רָבָא:
(*) לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם
(*) וְאַחַר כָּךְ יֶהְגֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ'', וְהָדַר: ''וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶה''. וַאֲמַר רָבָא: לִגְרֵיס אִינֵישׁ וְהָדַר לִיסְבַּר וְאַף־עַל־גַּב דְּמִשְׁתַּכַּח וְאַף־עַל־גַּב
(*) דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) (*) גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל־מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל־עֵת''
(שם קיט, כ). וּכְשֶׁיַּרְגִּיל בָּזֶה יַצְלִיחַ בְּלִמּוּדוֹ.
נפש יהודה ממקום שלבו חפץ. לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו שאם ישנו לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו וחפצו היינו באותו שאדם חפץ מדלא כתיב חפץ: נקראת על שמו. של תלמיד שטרח בה דכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם: לעולם ילמד אדם. מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו: ואחר כך יהגה. יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא ולהקשות ולתרץ ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה: דלא ידע מאי קאמר. שאין רבו יודע לפרש לו כלו: גרסה. לשון גרש וכרמל שלא היה טוחן הדק אלא כרחיים של גרוסות המחלקין חטה לשנים או לארבע למאכל: גרסה נפשי לתאבה. מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אף על פי שאינה טוחנת הדק ליכנס בעומק:
פרק שני [רמ]
הַלַּיְלָה הוּא זְמַן מוּכָן לִלְמֹד תּוֹרָה, לְפִי שֶׁפָּנוּי בוֹ הָאָדָם יוֹתֵר מֵעֲסָקָיו. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְנַפְשׁוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁהֵם שָׁעוֹת פְּנוּיוֹת מֵעֵסֶק וּמִמְּלָאכָה וּרְאוּיוֹת לְלִמּוּד וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן מְאַבֵּד זְמַנּוֹ בַּיָּדַיִם וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
וְהַזְּמַן הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּכָל הַלַּיְלָה הוּא בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. לְפִיכָךְ הָיָה דָוִד קָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(טז, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא:
(*) כִּנּוֹר הָיָה תָלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו וְהָיָה עוֹמֵד דָּוִד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי
(*) וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד
(*) יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתֹפֶל
(*) וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתוּמִים וכו'.
נפש יהודה כנור היה תלוי למעלה ממטתו. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: ואין הבור מתמלא מחוליתו. העוקר חוליא מבור כרויה וחוזר ומשליכו לתוכה אינו מתמלא בכך אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנס משל עצמנו: יועצין באחיתופל. איזה הדרך ילכו והאיך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין. נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם ושואלין באורים ותומים אם יצליחו:
וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַדָּא וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי:
(*) מַאי קְרָאָה? ''עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר''
(תהלים נז, ט). וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא: ''חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ''
(שם קיט, סב), רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מְנַחֵם אָמַר: מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? הָיָה נוֹטֵל נֵבֶל וְכִנּוֹר וְנוֹתֵן מְרַאֲשׁוֹתָיו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַגֵּן בָּהֶם וְקוֹרֵא בַתּוֹרָה. וְהָיוּ חַבְרֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲנַחְנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ חַבְרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה מאי קרא. דכנור היה תלוי לו למעלה ממטתו ומעוררו עורה כבודי אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים אעירה שחר שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר:
אָמַר רַבִּי לֵוִי: חַלּוֹן הָיְתָה עַל גַּבֵּי מִטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד פְּתוּחָה לְצָפוֹן וְהָיָה הַכִּנּוֹר תָּלוּי כְּנֶגְדָּהּ וְהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָה בַחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה הַכִּנוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן''
(מלכים־ב ג, טו), ''
(*) כִּמְנַגֵּן'' אֵין כְתִיב כָּאן, אֶלָּא ''כְנַגֵּן'', הַכִּנּוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: ''עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה'' וגו', אִיתְעַר יְקָרֵי מִן קֳדָם יְקָרֵיהּ דְּבוֹרְאִי, יְקָרִי לֵית כְּלוּם מִן קָדָם יְקָרֵיהּ; ''אָעִירָה שַׁחַר'', אֲנָא הֲוִינָא מְעוֹרֵר שַׁחֲרָא, שַׁחֲרָא לָא מְעוֹרֵר יָתִי. וְהָיָה יֵצֶר הָרַע מַרְגִּיזוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: דָּוִד, דַּרְכָּם שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁנִים שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְאַתָּה אוֹמֵר: ''חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם''? וְהוּא אוֹמֵר: ''עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ''.
נפש יהודה כמנגן. משמע שהוא היה מנגן בו כנגן הוא מעצמו נגן:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן
(קי, א): ''שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת־ה' וגו' בְּבֵית־ה' בַּלֵּילוֹת''
(תהלים קלד, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסְקִים
(*) בַּעֲבוֹדָה.
נפש יהודה בעבודה. שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות כלם:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ג, ב) וּבַחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יב, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הָעוֹסֵק בַּתוֹרָה בַּלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו
(*) חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי''
(תהלים מב, ט), מַה טַעַם ''יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ''? מִשּׁוּם דְּ''בַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי''. אִיכָּא דְּאָמְרֵי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁדּוֹמֶה לְיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ'' וגו'.
נפש יהודה חוט של חסד. נותן חנו בעיני הבריות ובלילה שירה עמי ובלילה נוהג שירו עמי למטה כמו שהיה עושה דוד המלך:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי
(סה, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֹא אִיבְרָא
(*) סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(יח, ב): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַלַּיְלָה שׁוּב אֵינוֹ חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלַּיְלָה''
(איוב לה, י).
נפש יהודה סיהרא. לילה ירח תרגום סיהרא בלילה אדם בטל ממלאכה: ולא אמר איה אלוה עושי. לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶן זוֹכוֹת בַּדָּבָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(עז, א): מַאי ''
(*) כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא
(תהלים קכז, ב)? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְנַדְּדוֹת שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה כן יתן לידידו שנא. דאמר גבריאל להקב''ה בשעה שמסר ישראל למעלה ביד שר של פרס אמר שוא לכם וגו' כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם והלא המקרא משבחם שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן שוא לכם בעלי אומנים המשכימים ומאחרים למלאכתן אוכלי לחם העצבים בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שינה למי שנדד שינה בשבילו:
וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֵינוֹ עוֹסֵק בַּלַּיְלָה - נֶעֱנָשׁ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִין בְּתוֹכוֹ בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכְלָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כָּל־חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא־נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ''
(איוב כ, כו) וְאֵין ''שָׂרִיד'' אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְלַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא''
(יואל ג, ה).
נפש יהודה כל חושך טמון לצפוניו. כל הלילה טמון צפון ונחבא ממצפוני התורה שאין דברי תורה נשמעין באותו בית תאכלהו אש לא נופח זה אשו של גיהנם שאין צריך נפוח ירע שריד באהלו מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו: ולשרידים. שארית הצדיקים אשר יותירו אשר ה' קורא לשון קרואים לסעודה:
וְעַל דָא גָרְסִינָןבְּפֶרֶק רִאשׁוֹן דְּאָבוֹת. וּדְלָא
(*) מוֹסֵיף - יָסֵיף. רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף בַּלִּמּוּד בַּלֵּילוֹת מִט''וּ בְּאָב, שֶׁמּוֹסִיפוֹת הַלֵּילוֹת - יָסוּף. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיוֹת
(לא, א) וּבְבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קכא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ט''וּ בְּאָב תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְקָרוּ לֵיהּ, ''
(*) יוֹם תְּבַר מַגָּל''
(פירוש: דקרו לט"ו באב יום שנשבר הגרזן, שפסקו מלכרות עצים);
(*) מִכָּאן וָאֵילָךְ, דְּמוֹסִיף - יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסִיף - יָסוּף. מַאי ''יָסוּף''? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרִינֵיהּ אִימֵיהּ.
נפש יהודה יסוף. ימות מן העולם קודם זמנו שהתורה מארכת ימים: יום תבר מגל. שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים למערכה דשוב אין כח בחמה ליבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה: מכאן ואילך. מט''ו באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו ודלא יוסיף לעסוק בתורה בלילות תקבריה אימיה כלומר ימות בלא עתו:
וְכָל זֶה, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה הַנִּלְמֶדֶת בַּלַּיְלָה מִתְיַשֶּׁבֶת וּמִתְקַיֶּמֶת יוֹתֵר מֵהַנִּלְמֶדֶת בַּיּוֹם. וְהַסִּימָן הוּא,
(*) מֵהַזְּמַן שֶׁקּוֹרִין בּוֹ ''קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה''
(איכה ב, יט). רוֹצֶה לוֹמַר, קוּם מִשְּׁנָתְךָ וּלְמֹד, שֶׁהַלֵּילוֹת אֲרֻכּוֹת. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ חַג הַשָּׁבוּעוֹת, שֶׁהַלֵּילוֹת קְטַנּוֹת, יָכוֹל לִפְסֹק. וְלָזֶה רָמַז הַכָּתוּב בְּסֵפֶר רוּת, שֶׁקּוֹרִין בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת: ''לִינִי הַלַּיְלָה''
(רות ג, יג). וְעַל הַקִּימָה שֶׁבַּלַּיְלָה לִלְמֹד רָמַז שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה''
(משלי לא, טו).
נפש יהודה מהזמן. והיינו חודש אב שהיו קורין בו איכה דכתיב ביה קומי רוני בלילה:
וְהַמֻּבְחֶרֶת מִכֻּלָּם הַנִּלְמֶדֶת בַּיּוֹם וְנִשְׁנֵית בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֲדוֹן כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: ''וַיְהִי־שָׁם עִם־ ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה''
(שמות לד, כח). וְהָעוֹשֶׂה כֵן מְקַיֵּם ''וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה''
(יהושע א, ח).
פרק שלישי [רמא]
לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה, בֵּין בְּעֹנִי בֵּין בְּעֹשֶׁר. וְיִלְמֹד מֵהִלֵּל הַזָּקֵן וּמֵרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּמַד בְּעֹנִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר - בְּעֹשֶׁר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(יומא לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עָנִי וְעָשִׁיר בָּאִין לָדִין וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת חִבּוּר זֶה
(סימן א).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(כ, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) שֶׁקֶר הַחֵן'' וגו'
(משלי לא, ל)? אָמְרוּ עָלָיו עַל דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה שקר החן. של לומדי תורה בדורות הראשונים אשה יראת ה' נאמר על דורו של ר' יהודה שהיו עניים ועוסקין בתורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה וגו' נַשְׁכִּימָה וגו' נִרְאֶה וגו'
(שיר השירים ז, יב־יג)? אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְיוֹשְׁבֵי
(*) כְרַכִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶזֶל וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּשְׁבוּעַת שָׁוְא; אֶלָּא, ''לְכָה דוֹדִי נֵצֵא
(*) הַשָּׂדֶה'' וְאַרְאֶךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק; [''נָלִינָה בַּכְּפָרִים''
(שם), אַל תִּקְרֵי ''בַּכְּפָרִים'' אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים, אַרְאֶךָ בְּנֵי עֵשָׂו, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ]; ''נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים'', אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵי מִדְרָשׁוֹת; ''נִרְאֶה הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; ''פִּתַּח
(*) הַסְּמָדַר''
(שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; ''
(*) הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים''
(שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד; ''שָׁם אֶתֵּן'' וגו'
(שם), אַרְאֶךָ בִּשְׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי.
נפש יהודה כרכים. מקום שווקים הם וישוב גדול רוכלים וסוחרים מצוים שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובדי אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מן הפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדול סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים:
וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּעֹנִי וּבְדֹחַק הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַזְמִין לוֹ פַרְנָסָתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד בְּרֶוַח, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵאָבוֹת: רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר
(*) וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.
נפש יהודה כל המבטל את התורה מעושר. כי מתוך תורתו נתן לו הקב''ה עושר דכתיב אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה ובודאי מי שיש לו עושר מרבה בעסק ומשום הכי מבטלו אז או יעני בסוף ימיו או שמור לו לרעתו ולא נשאר ממנו כלום לבניו שיחזרו על הפתחים ומי שלומד אע''פ שיש לו דוחק יהיה לו הטובות היפוך המבטלו:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה
(מט, א): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר חִיָּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דֹּחַק תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי־עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשְׁלָםִ בָּכוֹ לֹא־ תִבְכֶה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ''
(ישעיה ל, יט) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וְנָתַן ה' לָכֶם
(*) לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ''
(שם שם, כ). רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: אַף אֵין
(*) הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל מִפָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְלֹא־יִכָּנֵף עוֹד
(*) מוֹרֶיךָ''
(שם). רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אַף זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת את־מוֹרֶיךָ''
(שם).
נפש יהודה כי עם בציון ישב. אלו יושבי בישיבת התורה וסיפא דקרא חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך מיד כשישמע קולך יענך: לחם צר. במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ''כ יושב ועוסק בתורה: פרגוד. מחיצה לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו: ולא יכנף. בתריה כתיב: מוריך. הקב''ה המלמדך להועיל:
פרק רביעי [רמב]
אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין בַּלּוֹמְדָהּ בְּעִדּוּן, אֶלָּא מִתּוֹךְ עִנּוּי הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ו מֵאָבוֹת: כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה:
(*) פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל
(*) וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן -
(*) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ - בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ - לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה פת במלח תאכל. אפילו אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה: ומים במשורה. במדה שאין לך לשתות אלא מדה מים: אשריך וכו'. לכתחילה ישרה בחיי צער ולבסוף יזכה לטובת עוה''ז ועוה''ב והיינו חיי צער לכתחלה ולבסוף תחיה. פת במלח לכתחלה ולבסוף תאכל כל טוב:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(סג, ב): ''הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל''
(דברים כז, ט), אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל:
(*) כַּתְּתוּ עַצְמֵיכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל''
(במדבר יט, יד). אָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא
(*) וְאִם־זָמּוֹתָ יָד לְפֶה''
(משלי ל, לב)? אִם מְנַבֵּל אַתָּה עַצְמְךָ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - מִתְנַשֵּׂא, וְאִם לָאו - יָד לְפֶה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי
(*) מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה'' וגו'
(שם שם, לג)? בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה, בְּמִי שֶׁמֵּקִיא עָלֶיהָ חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ; ''
(*) וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם''
(שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר; ''
(*) וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב''
(שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, דִּתְנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁהֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ.
נפש יהודה כתתו עצמכם. הסכת עשו עצמכם כתותים כמו כתית למאור כלומר להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה. המנבל עצמו , ששואל לרבו כל ספקותיו ואע''פ שיתבייש בהם שחבריו מלעיגין עליו: ואם זמות. שסתמת פיך מלשאול לשון זמם טבעת של רצועה שתוחבין בחוטם בהמה שעסקיה רעים ונותנים אותו בשפתיה לתופרם יחד ולסתמן וכן סופך שתתן יד לפה כשישאלך ולא תדע להשיב: מיץ חלב יוציא חמאה. המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי תורה חמאה היא לו: ומיץ אף. המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לאמתו שיבחין בין דם טמא לדם טהור: ומיץ אפים. שדוחה שני כעסים ראשונה ושניה אפים תרי משמע ור''ל שמחזיר התורה מיד כשינקו מרבו עד שתהא ברורה לו אז עושה תורתו פירות והיינו חמאה שיכול להורות הוראות. ומהרש''א פירש מיץ חלב שמקיא תענוגי הילדות ובדיני ממונות נאמר אפים שהם עמוקים:
וְגָרְסִינָן בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יד, א): ''אֲשֶׁר־ קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם''
(איוב כב, טז), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים
(*) שֶׁמְקַמְּטִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם''.
נפש יהודה שמקמטין. לשון כריתה שכורתין השינה מהם כנהר שיוצק מים הרבה יגלה להם הקב''ה סודות התורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא
(פג, ב): לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה
(*) וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל''.
נפש יהודה אפילו בשעת מיתה. כדי שתצא נשמתו בד''ת:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): ''שְׁחֹרוֹת
(*) (*) כָּעוֹרֵב''
(שיר השירים ה, יא), בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא דִּבְרֵי תוֹרָה? בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ [וּשְׁחוֹרוֹת דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן שַׁחֲרִית]. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׁים עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, כִּי הֲוָה אָזֵיל לְבֵי רַב אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ; יְנוּקֵי מַאי אַעֲבִיד לְהוּ? אָמַר לָהּ: אִיכָּא קוּרְמֵי
(פירוש: ירקות) בַּאֲגָמָּא.
נפש יהודה כעורב. דרש לשון ערבית: עורב. אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב''ה מזמין להם יתושין ונכנסין לתוך פיהם:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין ק, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיו פָּנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן''
(שיר השירים ה, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ''
(תהלים לו, ט).
נפש יהודה מראהו כלבנון. וכתיב לעיל מיניה שחורות כעורב: ירויון מדשן ביתך. לעולם הבא על שהרעיב את עצמו בד''ת:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נד, א): אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: ''חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ'' וגו'
(תהלים סח, יא)? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ,
(*) שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, אָמַר רַב הוּנָא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ
(*) לֶעָנִי אֱלֹהִים''
(שם).
נפש יהודה שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על התענוגים אלא אוכלן בלא תבלין וכן שאר עינוגין ל''א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך ת''ח מחזר על תלמודו מיד כשקבלו מרבו: לעני. לזה ששם עצמו במאכלו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזור עליה:
וְיִשְׁתַּעְבֵּד גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו לָזֶה, כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי - וְאַשְׁרָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם
(*) מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר''
(ישעיה לב, כ)? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְלֹא הֵם מְסוּרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם'', וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה''
(הושע י, יב), וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם''
(ישעיה נה, א). ''מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל'' וגו', תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי.
נפש יהודה משלחי רגל. משלחים ומשליכים רגלי יצר הרע מעליהם יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:
וְכֵיוָן שֶׁהָאָדָם לֶעָמָל נִבְרָא טוֹב לוֹ שֶׁיְּהֵא עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אָדָם לֶעָמָל נִבְרָא; וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פִּיהוּ אִם לְעָמָל אַחֵר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ''
(*) כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ''
(משלי טז, כו), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא; וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה
(*) אִם לַעֲמַל שִׂיחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ''לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ''
(יהושע א, ח), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. אָמַר רָבָא: כָּל גּוּפֵי
(*) דְּרוֹפְתְּקֵי אִינוּן, טָבָא לְגוּפָא דְּזָכֵי וַהֲוֵי דְּרוֹפְתְּקָא דְּאוֹרַיְתָא
(פירוש: כל הגופות טרחנין, אבל אשריו לגוף דזכי ויהיה טורחו בתורה). [שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־נָעִים כִּי־תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ'' וגו'
(משלי כב, יח), אֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? כְּשֶׁיִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ].
נפש יהודה כי אכף עליו פיהו. שנתן העול על פיו לדבר כאוכף על החמור למשא: אם לעמל שיחה. לדבר בו דברי חולין מה שצריך לו: דרופתקי. טרחנין כלומר כל הגופין לעמל נבראו ולטרוח טוב לדזכי למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. ל''א דרופתקי כיס ארוך שמשימין בו מעות כל הגופין נרתיקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתיק לתורה:
וְאִם הוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְזַמֶּנֶת לוֹ פַרְנָסָתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
(*) זַמֵּר בְּכָל יוֹם זַמֵּר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִימֵי: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: ''
(*) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ''
(משלי טז, כו), כְּשֶׁהוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה
(*) תּוֹרָה עֲמֵלָה לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.
נפש יהודה זמר בכל יום הוה מסדר תלמודך. אע''פ שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעוה''ב בשמחה ובשירים: נפש עמל עמלה לו. מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו כי אכף עליו פיהו מפני שהוא משים דבריה בפיו תמיד כאוכף שעל החמור. ל''א זמר כלומר מי שעוסק בשירים ותשבחות תדיר נעשה זמר כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו: תורה עמלה לו. שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכל כך למה מפני שאכף פיהו על דברי תורה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ
(*) עוֹל מַלְכוּת
(*) וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְכָל
(*) הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא כָבוֹד לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא בְעָמָל וְעִנּוּי, מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
נפש יהודה עול מלכות. משא מלך ושרים: ועול דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת: הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עלי עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:
פרק חמשי [רמג]
הָרוֹצֶה לִלְמֹד וְשֶׁיִּתְקַיֵּם בְּיָדוֹ יוֹצִיא הַדָּבָר בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נג, ב): בְּרוּרְיָה אַשְּׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַלְמִידָא דַּהֲוָה גָרֵיס בִּלְחִישָׁה.
(*) בָּטְשָׁא בֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: לָאו הָכֵי כְתִיב: ''עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה''
(שמואל־ב כג, ה), אִם עֲרוּכָה בְּרַמַ''ח אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם - שְׁמֻרָה בַּלֵּב, וְאִם לָאו - אֵינָהּ שְׁמֻרָה בַּלֵּב. תַּנְיָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה תַלְמוּדוֹ בְּלַחַשׁ וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.
נפש יהודה בטשא ביה. בעטה ואמרה לו אם ערוכה ברמ''ח אברים כלומר שתלמד בכל כחך ולהשמיע בפומך:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה
(נד, א): אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינְנָא, פְּתַח פּוּמָךְ כִּי הֵיכֵי דְּתֵיקוֹם בְּיָדְךָ
(*) וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם''
(משלי ד, כב), אַל תִּקְרֵי ''לְמֹצְאֵיהֶם'' אֶלָּא ''לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה''.
נפש יהודה ותוריך חיי. תאריך ימים:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָּהּ: אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי־ נָעִים כִּי־תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ''
(שם כב, יח). אֵימָתַי דִבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים? בְּשָׁעָה
(*) שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ; וְאֵימָתַי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? בִּזְמַן שֶׁ''
(*) יִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ''
(שם). רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֵהָכָא, ''שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו'' וגו'
(שם טו, כג), אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּמַעֲנֵה פִיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, ''כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר'' וגו'
(דברים ל, יד), אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד? בִּזְמָן שֶׁ''בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ''
(שם). רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, ''תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לּוֹ
(*) וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו'' וגו'
(תהלים כא, ג), אֵימָתַי ''תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ''? בִּזְמַן שֶׁ''אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל־מָנַעְתָּ סֶּלָה''.
נפש יהודה שתשמרם בבטנך. שהן שמורים בידך שאינן משתכחין ממך: יכונו יחדו. שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגמגום ובלחישה: וארשת. ספירת שפתיו בל מנעת סלה כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו:
וּמִי שֶׁרְצוֹנוֹ לִלְמֹד יַחֲזֹר תָּמִיד לִמּוּדוֹ וְיָבִין וְיִזְכֹּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם
(*) שֶׁתַּלְמוּדוֹ קֵהֶה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהוּא לֹא־ פָנִים קִלְקַל''
(קהלת י, י). מַאי תַּקַנְתֵּיהּ?
(*) יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַחֲיָלִים יַגְבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה''
(שם). כָּל שֶׁכֵּן הֵיכָא דִּסְדוּרָה לוֹ מִשְׁנָתוֹ מֵעִקָּרָא. רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתֵיהּ אַרְבָּעִים זִמְנִין,
(*) כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָהֶם תּוֹרָה, וְעַיֵּל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסֵר מַתְנִיתֵיהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע זִמְנִין,
(*) כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעַיֵּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.
נפש יהודה שתלמודו קהה עליו כברזל. שקשה הוא לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו נזכר מה כתיב בה ולפיכך אינו יודע לפרק אי נמי שגורסה בטעות פטור על החיוב וחייב על הפטור ומקשינן עליה מדוכתא אחריתי והכי משמע קרא והוא לא פנים שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא: ירבה בישיבה. שיסדירו בני הישיבה משנתו: וחילים. תלמידים שהן חיילות חיילות. ויתרון הכשיר כשסידר משנתו מתחלה: כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה. שתתקיים בידו והדר עייל קמיה דר' יוחנן למגמר גמרא: כנגד תורה נביאים וכתובים. שהן כ''ד ספרים:
וְאִם
(*) אֵינוֹ חוֹזֵר בְּתַלְמוּדוֹ - יִשְׁכְּחֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזְרָהּ דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר; לוֹמֵד וּמְשַׁכֵּחַ דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.
נפש יהודה ואינו חוזרה. לשנותה:
וְאִם יוּכַל לַחֲזֹר תַּלְמוּדוֹ אֲפִילוּ מֵאָה וְאַחַת פְּעָמִים נִקְרָא ''עוֹבֵד אֱלֹהִים'', כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ט, ב): אֲמַר לֵיהּ בֶּן הֵא הֵא לְהִלֵּל: מַאי דִּכְתִיב: ''וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ''
(מלאכי ג, יח)?
(*) הַיְנוּ צַדִּיק הַיְנוּ עֹבֵד אֱלֹהִים? הַיְנוּ רָשָׁע הַיְנוּ
(*) לֹא עֲבָדוֹ? אֲמַר לֵיהּ: עֹבֵד אֱלֹהִים וְלֹא עֲבָדוֹ תַּרְוַויְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דוֹמֶה שׁוֹנֶה פִרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים לְמִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: וּמִשּׁוּם חֲדָא זִמְנָא יַתִּירָה קָרִי לֵיהּ ''לֹא עֲבָדוֹ''? אֲמַר לֵיהּ אִין; צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִין,
(*) עֲשָׂרָה פַרְסֵי בְּזוּזָא וְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי.
נפש יהודה היינו צדיק היינו עובד אלהים. מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלהים הלא אחד הוא: ולא עבדו. צדיק הוא רק מה שאינו נקרא עובד אלהים כמו האחר שאינן דומין זה לזה אינו דומה שונה פרקו כו' אע''פ ששניהן צדיקים מ''מ לא עבדו בשוה שזה עבדו יותר: עשרה פרסי. ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד שכבר נהגו כן ואם תשאל לו שילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים:
וּמִי שֶׁרָגִיל בַּחֲזָרַת לִמּוּדוֹ יִהְיוּ דִבְרֵי תוֹרָה מְשֻׁנָּנִין בְּפִיו וּמְזֻמָּן לְהָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְשִׁנַּנְתָּם''
(דברים ו, ז), שֶׁיִּהְיוּ דִבְרֵי תוֹרָה
(*) מְשֻׁנָּנִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ'' וגו'
(משלי ז, ד) וְאוֹמֵר: ''קָשְׁרֵם עַל־ אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ''
(שם שם, ג) וְאוֹמֵר: ''
(*) כְּחִצִּים בְּיַד־גִּבּוֹר'' וגו'
(תהלים קכז, ד) וְאוֹמֵר: ''חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים'' וגו'
(שם מה, ו). וְאוֹמֵר: ''אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר
(*) אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ'' וגו'
(שם קכז, ה). מַאי ''
(*) אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר''
(שם)? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֲפִילוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד נַעֲשׂוּ אוֹיְבִים זֶה לָזֶה. אָמַר רָבָא: וְאֵין זָזִין מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה''
(במדבר כא, יד), אַל תִּקְרֵי ''בְּסוּפָה'' אֶלָּא ''בְּסוֹפָה''.
נפש יהודה משוננים. מחודדין בפיך חזור עליהם ובדוק בעומקה שאם ישאל לך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד: אמור לחכמה אחותי את. שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך אי נמי מסיפא דקרא ומודע לבינה תקרא שתהא ידועה לך: כחצים ביד גבור. שנלחם בהם עם אויביו כן בני הנעורים תלמידיו של אדם הקרוין בניו כמו שאמר חזקיה בני אתם אל תשולו ואומר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וגו': אשר מלא את אשפתו מהם. משום דדמינהו לחצים נקט לשון מילוי אשפה והוא נרתיק שתוחבין בו החצים: את אויבים בשער. סיפא דאשרי הגבר הוא נעשו אויבים מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה: את והב בסופה. הכי דריש ליה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה:
וְעִם כָּל זֶה, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תָּמִיד אֶלָּא עִתִּים יְדוּעִים, אִם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בָּהּ תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב): רַב אִידִי אֲבוּהָ
(*) דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי הֲוָה רָגִיל וְאָזֵיל תְלָתָא יַרְחֵי בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה חַד יוֹמָא בְּבֵּי מִדְרָשָׁא, וַהֲוָה אָתֵי תְלָתָא יַרְחָא בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה חַד יוֹמָא בְּבֵיתֵיהּ וְהָדַר אָתֵי. וְקָרוּ לֵיהּ רַבָּנָן ''בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא''. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, קְרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ''שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ''
(איוב יב, ד). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְטוּתָא מִינָךְ, לָא תַּעֲנֹשׁ רַבָּנָן. נְפַק רַבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ: ''וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן''
(ישעיה נח, ב), וְכִי בַיּוֹם דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ וּבַלַּיְלָה אֵין דוֹרְשִׁין אוֹתוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ יוֹם בַּשָּׁנָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בָּהּ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: ''בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה''
(במדבר יד, לד). וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה חָטְאוּ וַהֲלֹא לֹא חָטְאוּ אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אֲפִילוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָבַר כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ.
נפש יהודה רבי יעקב. הוה רגיל כו' , מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבהמ''ד ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות:
וַאֲפִילוּ שֶׁיּוּכַל לִקְבֹּעַ לִמּוּדוֹ טוֹב לוֹ לְהִתְעַסֵּק מְעַט בְּפַרְנָסָתוֹ וְלֹא שֶׁיַּטִיל צָרְכּוֹ עַל אֲחֵרִים. וְעַל דָּא אָמְרוּ בְפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת: רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם
(*) דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן;
(*) וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.
נפש יהודה דרך ארץ. מלאכה או סחורה שיגיעת שניהם משכחת עון שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצה''ר בטל ממנו: וכל תורה שאין עמה מלאכה. וא''ת יהיה עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה נצרך למלאכה לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין
(לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְאָסַפְתָ דְגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ''
(דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ''
(יהושע א, ח), שׁוֹמֵעַ אֲנִי
(*) דְבָרִים כִּכְתָבָם, אֶלָּא נְהֹג בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר:
(*) אֶפְשָׁר, אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ - תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם''
(ישעיה סא, ה). וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ''; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא, שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעָבַדְתָּ אֶת־ אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ''
(דברים כח, מח). אָמַר אַבַּיֵּי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל
(*) וְעָלְתָה בְיָדָם וְהַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְיָדָם.
נפש יהודה דברים ככתבם. לעולם לא ימושו מפיך וזה אי אפשר שהרי צריך לעסוק בד''א: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך: ועלתה בידם. התורה שהיה להם מזונות ועל ידי כן למדו בתורה:
אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בִּמְטוּתָא מִינַיְכוּ, דְּלָא תֵיתוּ קַמָּאִי לָא
(*) בְיוֹמֵי נִיסָן וְלָא
(*) בְיוֹמֵי תִשְׁרֵי, כִּי הֵיכֵי דְלָא לִיטְרִידוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כֻּלֵּי שַׁתָּא.
נפש יהודה ביומי ניסן. ימי הקציר: ביומי תשרי. דריכות הגיתות והבדים:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם; דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן עֲרַאי וּמְלַאכְתָּן קֶבַע זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיֵּים בְּיָדָם. עַל כֵּן יַעֲשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי וּמִן הַשָּׁמַיִם יְסַיְּעוּהוּ לְהִתְקַיֵּם הַכֹּל בְּיָדוֹ.
פרק ששי [רמד]
לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם תּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי מֵאִיר: תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד וְנָתַן לִי שָׁלוֹם וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אֲנִי. אָמַר לִי רַבִּי: רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ וכו'.
וְאִם יִרְאֶה בְּנֵי אָדָם חֲפֵצִים לִלְמֹד יְלַמֵּד כָּל מַה שֶּׁיֵּדַע, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות סג, א): תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר:
(*) בְּעֵת שֶׁמַּכְנִיסִין -
(*) פַּזֵּר,
(*) וּבְעֵת שֶׁמְפַזְּרִים -
(*) כַּנֵּס,
(*) אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו - פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר ''יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד''
(משלי יא, כב): וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו - כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר ''עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'
(*) הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ''
(תהלים קיט, קכו).
נפש יהודה בעת שמכנסין. שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים: פזר. אתה לשנותן לתלמידים: בעת שמפזרים. שהגדולים שבדור מרביצים תורה: כנס. אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס. ואל תטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך. מלפזרה בשעה שהכנוס הוא לשם שמים:
וְאִם אֵין רַב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁיְּלַמְּדֵהוּ יֵלֵךְ לְבַקְּשׁוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָאֵהוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר:
(*) הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה. וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶיךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.
נפש יהודה הוי גולה למקום תורה. אם אין תלמידי חכמים במקומך ואל תאמר שתמתין עד שיבואו ת''ח לכאן שמא לא יבואו ואם יבואו אל תאמר שחבריך יקיימוה בידך שתלמד מהן אינו דומה שומע מפי הרב עצמו לשומע מפי תלמידיו אלא ילך הוא בעצמו לרב וילמוד ממנו. ד''א שאפילו חריף ובקי אתה לך אצל הרב ושם יש תלמידים הרבה והם יקיימו בידך שתשא ותתן עמהם והיינו דמסיים ואל בינתך אל תשען:
וְכָל מִי שֶׁגּוֹלֶה אַחַר תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְטִלְטוּלוֹ מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּלְמְדֶנָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נד, ב): תָּאנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת''
(שופטים ה, י)? אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כַּצָּהֳרַיִם; ''
(*) יֹשְׁבֵי עַל־מִדִּין''
(שם), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ; ''
(*) הֹלְכֵי''
(שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; ''
(*) עַל־דֶּרֶךְ''
(שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; ''
(*) שִׂיחוּ''
(שם), שֶׁכָּל שִׂיחָתָן הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה.
נפש יהודה רוכבי אתונות. אלו ת''ח דקרא לעיל מיניה איירי בחכמי ישראל לבי לחוקקי ישראל המבהירים הלכה כצהרים צחורות הוא לשון צהרים שהח' מתחלף בה': יושבי על מדין. לשון המתנה יושבים ומתונים בדין כדי שיצא הדין לאמתו: הולכי. היינו טורח הלימוד שהולך לבית המדרש על המקרא: על דרך. הוא לימוד המשנה: שיחו. אז כשלמד מקרא ומשנה שיחתם בגמרא שכל שיחתן וכו' כמ''ש דאפילו שיחת ת''ח צריכין לימוד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(סג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ
(*) לְכֶרֶם בְּיַבְנֶה, הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כֻלָּן
(*) בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה,
(*) רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְדָרַשׁ: ''וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'' וגו'
(שמות לג, ז), וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין מְרֻחָקִין אֶלָּא
(*) שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, אָמְרָה תוֹרָה: ''וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה'''
(שם), תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנּוֹשְׂאִים מַשְׂאוֹי עַל כִּתְפֵיהֶם וְהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה
(סימן קפח), בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִין.
נפש יהודה לכרם. על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות: בכבוד אכסניא. מכניסי אורחין בבתיהם: ראש המדברים. שהיה חשוב בי קיסר וצוה שהוא ידבר ראשון בכל מקום: שנים עשר מיל. שלש פרסאות מחנה ישראל מבית הישימות עד אבל השטים אמרה תורה וכו' כלומר קרא הכתוב מבקש ה':
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, א): ''אַף חֹבֵב עַמִּים וגו' וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ'' וגו'
(דברים לג, ג), תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם.
לְפִיכָךְ נָהֲגוּ רַבּוֹתֵינוּ לֵילֵךְ לְהִגָּלוֹת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מוֹצְאִים יְשִׁיבוֹת שֶׁל תּוֹרָה כְּדֵי לִלְמֹד, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבוֹת, פֶּרֶק אַף עַל פִּי
(סב, ב) וּבִנְדָרִים, פֶּרֶק הַנּוֹדֵד
(נ, א). רַבִּי עֲקִיבָא רַעְיָא לְבֶן
(*) כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הֲוָה. חֲזִיתֵיהּ בַּרְתֵּיהּ, דַּהֲוָה צָנוּעַ וּמַעֲלֵי, אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִקַּדִּישְׁנָא לָךְ, אֲזֶלֶת לְבֵי רַב? אָמַר לָהּ: הֵן. אִיקַדְשָׁה לֵיהּ בְּצִנְעָא. שַׁדְרְתֵיהּ. שָׁמַע אֲבוּהָ וְאִיקְפַּד, אַפְקָהּ מִבֵּיתֵיהּ וְאַדְרָהּ הֲנָאָה מִמָּמוֹנֵיהּ. אֲזַל וְיָתִיב בְּבֵי רַב תְּרֵיסַר שַׁתָּא. כִּי אֲתָא, אַיתֵי בַהֲדֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי תַלְמִידֵי. שָׁמְעָה לַהֲהוּא סָבָא דְּקָא אָמַר לָהּ: עַד כַּמָּה
(*) קָא מִדַּבֶּרֶת אַלְמְנוּת חַיּוּת. אָמְרָה לֵיהּ: אִי לְדִידִי צָאֵית יָתֵיב תְּרֵיסַר שְׁנִין אַחֲרִינָתָא, כִּי שָׁמָע, אָמַר: בִּרְשׁוּת קָא עֲבִידְנָא. אֲזָל הֲדָר וִיתֵיב בְּבֵי רַב תְּרֵיסַר שְׁנִין אַחֲרִינָתָא כִּי אֲתָא, אַיְתֵי בַּהֲדֵיהּ עַשְׂרִין וְאַרְבַּע אַלְפֵי תַלְמִידֵי. שָׁמְעָה דְּבֵיתְהוּ, הֲוָה קָא נָפְקָא לְאַפֵּיהּ. אָמְרוּ לָהּ
(*) שֵׁבָבוּתָא: שַׁאֲלִי מָנֵי וְאִיכְסִי. אָמְרָה לְהוּ: ''
(*) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ''. כִּי מָטְיָא לְגַבֵּיהּ נָפְלָה עַל אַפָּהּ וּמְנַשְׁקָה לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. הֲווּ קָא
(*) דַחֲפֵי לָהּ שַׁמְעֵיהּ. אָמַר לְהוּ: הַנִּיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם - שֶׁלָּהּ הוּא. שָׁמַע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ דְּגַבְרָא רַבָּה אֲתָא לְמָתָא. אָמַר: אֵיזֵיל לְגַבֵּיהּ, אֶפְשָׁר דְּמֵיפַר לִי נִדְרִי. אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, יֵשׁ לִי נֵדֶר לְהָפֵר. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הוּא? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא חֲתָנְךָ אִי הֲוָה צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, אֲדַעְתָּא דְּגַבְרָא רַבָּה מִי נְדֶרֶת? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אֲפִילוּ פָּסוּק אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נִיהוּ. נָפַל עַל אַנְפֵּיהּ וְנָשְׁקֵיהּ לְכַרְעֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ פַּלְגָא דְּמָמוֹנֵיהּ. וְאַף בְּרַתֵּיהּ דְרַבִּי עֲקִיבָא עָבְדָה לְשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי
(*) כִי
(*) הַאי גַּוְנָא. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי רְחֵילָא בָּתַר רְחֵילָא אָזְלָא: כְּעוֹבְדִין דְּאִמָּא כָּךְ עָבְדָא בְּרַתָּא. וּבְפֶרֶק הַנּוֹדֵר כָּתוּב מַעֲשֶׂה זֶה יוֹתֵר בְּקֹצֶר.
נפש יהודה כלבא שבוע. שם אחד מעשירי ירושלים שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שבע ור' עקיבא היה רועה בהמותיו וראתה בת כלבא שבוע שר''ע צנוע במדות טובות ומעלי שטוב הוא במעשיו: קא מדברת. כמה את מתנהגת כך: שיבבתא. השכנה אמרה לה להתקשט בבגדים ואם אין לך שאלי לך: יודע צדיק נפש בהמתו. שהיה רועה ויודע שאין לבהמות כלום ורועה טוב מרחם עליהם ומנהיגם בנחת כן יודע שאבי אדרי מנכסיו בעבורו ושאין לי כלום וירחם עלי: דחפי לה שמעיה. עבדיו של ר''ע שלא היו יודעין שהיא אשתו אמר להם כלומר לכל תלמידיו ועבדיו תורה שלמדתי אני ואתם על ידה הוא שנתנה לי עצה למיזל לבי רב: כי האי גוונא. שאמרה ליה אם תלך לבי רב אקדש לך כמו שעשתה אמה לר''ע אביה: היא. התורה תגאלנו מעמלו וטרחו של התורה שלבו יהא פתוח בתורה ויזכה לראש ישיבה:
וְגַם מָצִינוּ מַעֲשִׂיּוֹת כְּתוּבִים כְּשֶׁהָלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי וּלְרַבִּי חָמָּא בַּר בִּזְנָא וּלְרַבִּי יוֹסֵי בְרֵיהּ דְּרָבָא וְלַאֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפְּרָקִים הַנִּזְכָּרִים וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ נִתְמַעֲטוּ הַיְשִׁיבוֹת שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה. עַל כֵּן כָּל הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים יֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ תּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָאֶנָּה; וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיִּגְלֶה לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים הִיא תִגְאָלֶנּוּ לַסּוֹף וְיוֹשִׁיבֶנּוּ בָרֹאשׁ.
פרק שביעי [רמה]
כְּשֶׁיַּעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה יְהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא כְדֵי לִטֹּל שְׂכָרָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי מֵאִיר: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ
(*) זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
(*) כְדַאי הוּא לוֹ;
(*) נִקְרָא רֵעַ וְאָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה וכו'. כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּרֶת אָבוֹת.
נפש יהודה זוכה לדברים הרבה. להיות צדיק וחסיד כדלקמן: כדאי הוא לו. להיות הכל שלו: נקרא ריע. ולי מה יקרו רעיך. אהוב ישליו אוהביך וגם שלום רב לאוהבי תורתך. אוהב את המקום שעושה מאהבה אוהב את הבריות שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב ומלבשתו התורה ענוה ומכשרתו להיות צדיק הולך בתומו ואינו עושה עול:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): אָמַר רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אוֹ יַחֲזֵק
(*) בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי''
(ישעיה כז, ה). וְרַב אָמַר: כְּאִלּוּ בָּנָה
(*) פַלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וּפַלְטֵרִין שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ'' וגו'
(שם נא, טז). וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּאִלּוּ מֵגִין עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ''. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כְּאִלּוּ מְקָרֵב גְּאוּלָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה''
(שם).
נפש יהודה במעוזי. מעוז תורה שלום שלום תרתי זימני אחד למעלה ואחד למטה בפמליא בחיילות שרי אומות דאם יש שלום ביניהם יש שלום במלכי מטה: פלטרין. דירות מעלה ומטה כדכתיב ולנטוע שמים וליסוד ארץ:
וּכְשֶׁיַּעֲסֹק בָּהּ
(*) לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, א): תַּנְיָא, רַבִּי בַנָּאָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא'' וגו'
(משלי ג, יח), וְאוֹמֵר: ''רִפְאוּת תְּהִי לְשָׂרֶךָ'' וגו'
(שם שם, ח) וְאוֹמֵר: ''כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'''
(שם ח, לה). אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹסֵק לִשְׁמָהּ הִיא לוֹ סַם הַמָּוֶת, דַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי''
(דברים לב, ב), וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא הֲרֵיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעָרְפוּ־שָׁם אֶת־הָעֶגְלָה'' וגו'
(שם כא, ד).
נפש יהודה לשמה. משום כאשר צוני ה' אלהי לא כדי ליקרא רבי:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(סג, א): אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִּכְתִיב: ''אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ''
(משלי ג, טז)? וְכִי בִימִינָהּ אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא,
(*) עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? אֶלָּא,
(*) לַמַּיְמִינִים בָּהּ - אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא וְכָל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד,
(*) וְלַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ - עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִיכָּא, אֹרֶךְ יָמִים לֵיכָּא.
נפש יהודה עושר וכבוד ליכא. בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ''ש עושר וכבוד: למיימינים. של תורה שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררן כימין המיומנת למלאכה: ולמשמאילים בה. שאין יגעים בה כל צרכן אי נמי מיימינים בה עסוקים לשמה משמאילין שלא לשמה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי עֲקִיבָא
(שבת פח, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''שִׁמְעוּ כִּי־נְגִידִים אֲדַבֵּר''
(משלי ח, ו)? לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְנָגִיד? לוֹמַר לְךָ:
(*) מַה נָּגִיד זֶה יֵשׁ בּוֹ כֹחַ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם כֹּחַ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּדְרָבָא, דַאֲמַר רָבָא:
(*) דְּאַיְמִין בָּהּ - סַמָּא דְּחַיֵּי, דְּלָא אַיְמִין - סַמָּא דְּמוֹתָא.
נפש יהודה מה נגיד. מלך ושרים: דאיימין בה. למיימינים בה עוסקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשמש ביד ימינו שהיא עיקר:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל
(עב, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ''וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה''
(דברים ד, מד)? זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ
(*) סַם חַיִּים, לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת. וְהַיְנוּ דַאֲמַר רָבָא: דְּאַיְמִין בָּהּ - סַמָּא דְּחַיֵּי, דְּלָא אַיְמִין בָּהּ - סַמָּא דְּמוֹתָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן רְמֵי: כְּתִיב: ''פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב''
(תהלים יט, ט) וּכְתִיב: ''אִמְרַת ה' צְרוּפָה''
(שם יח, לא)? זָכָה - מְשַׂמַּחְתּוֹ, לֹא זָכָה - צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה.
נפש יהודה סם חיים. וסם מות כי נעלם מן סם בגמטריא סם. לא זכה שלומד רק להתגדל ולהתגדר צורפתו כמ''ש וצרפתים כצרוף את הכסף:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָא קוֹרֵא
(יז, א):
(*) מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: תַּכְלִית חָכְמָה - תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ
(וברבו) וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רֵאשִׁית חָכְמָה'' וגו'
(תהלים קיא, י). לְ''לוֹמְדֵיהֶם'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא, ''לְעֹשֵׂיהֶם'', לָעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל
(*) הָעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נוֹחַ לָהֶם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ.
נפש יהודה מרגלא. דבר זה היה רגיל בפיו תכלית חכמה עיקר של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים: העושין שלא לשמה נוח להם שלא נבראו. פירשו שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ וְלֹא לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ וְלֹא לְהַנּוֹת גּוּפוֹ מִמֶּנָּה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
(*) אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בָּהֶם. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
(*) וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חָלַף, הָא לָמַדְתָּ כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
נפש יהודה אל תעשם עטרה. שלא תאמר אלמד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני ראש אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא ולא קרדום כמי שחוטב עצים בשכר כך אינו עוסק בתורה אלא כשבא לו שכר ממנה אלא יעסוק בתורה בין שבא לו שכר בין שאין בא לו שכר ושכר מלמדי תינוקות ופסק הדיינין טרחת בטולם מותר: ודאשתמש בתגא. שמשמש בכתר תורה שלומד להנאתו כדי ליטול שכר ולפני עצמו לא ילמד אם אין מרויח בה חלף עבר מן העולם קודם זמנו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק קוֹנָם
(סב, א): תַּנְיָא: ''לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים ל, כ), שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֶקְרָא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה, אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ''
(משלי ג, ג) וְאוֹמֵר: ''דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם'' וגו'
(שם ג, יז) וְאוֹמֵר: ''עֵץ־חַיִּים'' וגו'
(שם שם, יח).
נפש יהודה קשרם. על אצבעותיך , כלומר לא תכוין להנאתך אלא כדי שיהו שגורין בפיך והוסיף על זה ואמר ענדם על גרגרותיך ואח''כ הביא ראיה שסוף הכבוד לבא שנאמר דרכיה דרכי נועם ואומר ותומכיה מאושר:
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה דְבָרִים
(*) לְשֵׁם פֹּעֲלָן וְדַבֵּר בָּהֶם לִשְׁמָן. אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹם לַחְתֹּךְ בָּהֶם. וְקַל וַחֹמֶר: וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בִּכְלֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנַּעֲשׂוּ כְלֵי חוֹל,
(*) נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם; מִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה לשם פועלן. לשם הקב''ה שפעלם וצוה עליהם ודבר בהן לשמן לשם שמים שתהא כל כוונתך לשמים: נעקר מן העולם. שנאמר ביה בליליא קטיל בלשצר והם היו חול שנאמר ובאו בה פריצים שהוציאו מבהמ''ק כיון שבאו ביד פריצים וחללוה שנעשו חול ואעפ''כ נהרג עליהם בלשצר:
וְכֵן מָצִינוּ לְרַבִּי טַרְפוֹן, כִּי לְפִי שֶׁנִּצֹּל מִן הַמִּיתָה בִּשְׁבִיל תּוֹרָתוֹ נִצְטָעֵר כָּל יָמָיו, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: רַבִּי טַרְפוֹן אֲשְׁכְּחֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא,
(*) בִּזְמַן שֶׁהֻקְפְּלוּ רֹב הַמִּקְצוֹעוֹת, דְקָא אָכֵיל. אַחְתֵּיהּ
(*) בְשַׂקָּא וְשַׁקְלֵיהּ וְאַמְטֵיהּ לְמִשְׁדֵי בְנַהֲרָא. אָמַר:
(*) אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן שֶׁזֶּה הוֹרְגוֹ. שָׁמְעֵיהּ אִיהוּ, שָׁבְקֵיהּ וַעֲרַק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטָעֵר עַל דָּבָר זֶה; אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה. דַּאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם; קַל וָחֹמֶר: וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּלֵי חוֹל - שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבָאוּ־בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ''
(יחזקאל ז, כב), כֵּיוָן שֶׁפָּרִיצִים בָּאוּ נַעֲשׂוּ חוֹל - נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, דִּכְתִיב: ''בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא''
(דּניאל ה, ל); הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהוּא קַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה כָתוּב בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה יוֹתֵר בְּקֹצֶר. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִשְׁמָהּ וְאַל יִטֹּל מִמֶּנָּה הֲנָאָה בָּעוֹלָם הַזֶּה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהִתִּירָה תוֹרָה.
נפש יהודה בזמן שהוקפלו רוב המקצועות. בזמן שכבר חתכו מן השדות רוב התאנים ואז לוקחין הסכינים שחתכו בהם ומקפילים אותם בבגד ובנרתקים ומצניעין אותם לשנה הבאה סכינים הם מקצועות ועל שם הסכין קרא לתאנים ג''כ מקצועות דהכי אשכחן דקרי קרא לסכינין מקצועות דכתיב יעשהו במקצועות ותנינן הוקפלו רוב המקצעות אותן תאנים שנשתיירו מותרות משום גזל שנתיאשו מהן הבעלים ופטורים מן המעשר דהפקר נינהו על כן אכלם ר' טרפון ומשום שבשאר שנים היו גונבין התאנים מהם סבור שהוא גנבו ג''כ: בשקא. להשליכו לנהר ואמר ר''ט אוי שזה ממית לר' טרפון ואז הלך והניח לו בעבור שהוא ת''ח: אוי לי. על שאמרתי ר''ט אני דמשמע בשביל תורתי יניח לי ונהניתי מתורתי:
וְעִם כָּל זֶה, טוֹב לוֹ לְהַתְחִיל וְלִכָּנֵס בַּלִּמּוּד אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁאַחַר שֶׁיָּבִין הָאֱמֶת יַחֲזֹר לְהִתְעַסֵּק בָּה לִשְׁמָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קה, ב) וּבְמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת, בְּפֶרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ
(י, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָהּ; שֶׁבִּשְׂכַר
(*) אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא: רוּת, בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה.
נפש יהודה ארבעים ושתים קרבנות. שבעה פרים ושבעה אילים שלשה פעמים הרי מ''ב:
וְעִם כָּל זֶה הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל יֵשׁ בֵּין לִשְׁמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(נ, ב): רָבָא רְמֵי: כְּתִיב: ''
(*) כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ'' וגו'
(תהלים נז, יא), כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הַשְּׁלִישִׁי
(סימן עח).
נפש יהודה כי גדול עד שמים. בעושים שלא לשמה וכתיב מעל שמים לעוסקין לשמה:
וּכְשֶׁיַּעֲסֹק בָּהּ לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא יָרוּץ לְשָׁמְעָהּ מִפִּי כָּל קוֹרֵא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְרַבָּנָן דְּקָא מְרַהֲטֵי
(*) לְפִרְקָא בְּשַׁבַּתָּא, אֲמֵינָא: קָא
(*) מְחַלְלֵי רַבָּנָן שַׁבָּתָּא; כֵּיוָן דִּשְׁמָעַנָּא לְהָא דַאֲמַר רַבִּי תַנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָהאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת, דִּכְתִיב: ''אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג'' וגו'
(הושע יא, י), אֲנָא נַמֵּי רְהִיטְנָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא:
(*) אַגְרָא דְּפִרְקָא - רִיהֲטָא. אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) אַגְרָא דְּבֵי כַלָּה - דּוֹחְקָא. וַאֲמַר אַבַּיֵּי:
(*) אַגְרָא דִּשְׁמַעְתָא - סְבָרָא. אָמַר רַב פַּפָּא: אַגְרָא דְּבֵי טָמְיָא - שְׁתִיקוּתָא. אָמַר רַב אַשֵּׁי:
(*) אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא - צְדַקְתָּא. אָמַר מַר זוּטְרָא:
(*) אַגְרָא דְּבֵי הִלּוּלָא -
(*) מִילֵי; אַגְרָא דְּהֶסְפֵּדָא
(*) דַּלּוֹיֵי קָלָא.
נפש יהודה לפרקא. לשמוע הדרשה: מחללי רבנן שבתא. דאמר מר אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך: אגרא דפרקא. עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם הוא שכר הריצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד הגרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד: אגרא דבי כלה. דרשה שדורשין בשבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל: אגרא דשמעתא סברא. שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר: אגרא דתעניתא צדקתא. שנותנין צדקה לערב לפרנסת עניים שהתענו בו ביום: אגרא דבי הילולא. חתונה: מילי. דברים לשמח חתן וכלה בדברים: דלויי. להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים:
וְגַם כֵּן אַל יִשְׂתָּרֵר בָּהּ לְהוֹרוֹת, קֹדֶם שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְהוֹרָאָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, ב) וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כב, א): אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) כִּי־רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִּים כָּל־ הֲרֻגֶיהָ'' וגו'
(משלי ז, כו)? ''כִּי־רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה'',
(*) זֶה תַלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה; ''
(*) וַעֲצֻמִים כָּל־הֲרֻגֶיהָ'', זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה.
(*) וְעַד כַּמָּה? עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין.
(*) אֵינִי, וְהָא רָבָא אוֹרֵי?
(*) שָׁאנֵי רָבָא, דְּלֹא הֲוָה כְוָּתֵיהּ.
נפש יהודה כי רבים חללים הפילה. באשה זרה משתעי ותלמיד שאינו נוהג עצמו כשורה קרי ליה נמי הכי: זה תלמיד שלא הגיע וכו'. הפילה לשון נפל שלא כלו לו חדשיו כן זה שמורה קודם זמנו: ועצומים. לשון עוצם עיניו שסוגרים פיהם ואינם מורים לצרכי הוראה: ועד כמה. הוי ראוי להוראה: איני והא רבא אורי. וכל שנותיו אינן אלא ארבעים: שאני רבא. דאם שוה בחכמה לגדול העיר מותר להורות או שאין זקן ממנו בעיר ורבא אין כמותו בעיר הוי:
וְגַם אַל יִקְרָאֶנָּה כְמִין זֶמֶר
(*) לִטֹּל בָּהּ צֶוֶת וְלֹא לִשְׂחֹק בָּהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קא, א) וּבְפֶרֶק קַמָּא דְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: הַקּוֹרֵא פָּסוּק
(*) מִשִּׁיר הַשִּׁירִים וַעֲשָׂאוֹ כְמִין זֶמֶר וְכֵן
(*) הַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּלֹא זְמַנּוֹ מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם, שֶׁהַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשָׂאוּנִי בָנֶיךָ כְּכִנּוֹר שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ גּוֹיִים לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֵּן, מַה יַּעֲשׂוּ בָנַי בִּזְמַן שֶׁהֵם שְׂמֵחִים? אוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵם יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַמִּשְׁנָה וּבַתַּלְמוּד וּבַהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת; וְאִם עַמֵּי הָאָרֶץ הֵם יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח וּבְהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת וּבְהִלְכוֹת הֶחָג בֶּחָג. הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: כָּל הַקּוֹרֵא פָסוּק אֶחָד בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה־טּוֹב''
(משלי טו, כג).
נפש יהודה ליטול בה צוות. כשאדם לבד וביקש דבר להיות לו לחבר וריע כמו חברותא נקרא צוות והוא משורר דברי תורה כדרך אדם יושב בטל מתחיל לשורר: שיר השירים ועושה אותה כמין זמר. בניגון אחר שאינו נקוד בה ועושה אותה כמין שיר אע''פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשות כמין שיר אלא בקריאתו: הקורא פסוק. בבית המשתאות בלא זמנו במסב על יינו עושה שחוק בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אמרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם:
החלק השני בגדל מעלתה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְרָקִים
פרק ראשון [רמו]
הַתּוֹרָה הִיא אוֹרָהּ שֶׁל עוֹלָם וְהָעוֹסְקִין בָּהּ מְאִירִין לָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כא, א): תַּנְיָא, אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: מַאי דִּכְתִיב ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר''
(משלי ו, כג)? תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר. לוֹמַר לְךָ: מַה נֵּר מְאִירָה לְפִי שָׁעָה אַף מִצְוָה מְגִינָה לְפִי שָׁעָה; וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר, לוֹמַר לְךָ: מָה אוֹר מֵאִיר לָעוֹלָם אַף תּוֹרָה מְאִירָה לָעוֹלָם. וְאוֹמֵר: ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ''
(שם שם, כב), בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ''
(שם), זֶה יוֹם הַמִּיתָה; ''וַהֲקִיצוֹתָ
(*) הִיא תְשִׂיחֶךָ''
(שם), לָעוֹלָם הַבָּא. מָשָׁל לָאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה וּמִתְיָרֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַבַּרְקָנִים וּמִן
(*) הַפְּחָתִים וּמֵחַיּוֹת רָעוֹת וּמִלִּסְטִים,
(*) נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוֹר, נִצַּל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַבַּרְקָנִים וּמִן הַפְּחָתִים וַעֲדַיִן מִתְיָרֵא מֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים. כֵּיוָן
(*) שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִצּוֹל מֵחַיּוֹת רָעוֹת וּמִלִּסְטִים
(*) וַעֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵי זֶה דֶרֶךְ מְהַלֵּךְ.
(*) הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, נִצֹּל מִכֻּלָּן. כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת נֵר שֶׁל מִצְוָה
(סימן עח). וּרְאֵה וְהָבֵן אֵיךְ הִמְשִׁיל הַמִּצְוָה לְנֵר וְהַתּוֹרָה
(*) לָאוֹר הַתְּמִידִי.
נפש יהודה היא תשיחך. תליץ בעדך את זכותך: פחתים. גומות ובורות בדרך: נזדמנה לו אבוקה של אור. כך זכה לקיים מצות ניצול ממקצת פורעניות: שעלה עמוד השחר ניצול מחיות. אף כאן זכה לתורה ניצול מן החטא ומן היסורין: ועדיין אינו יודע וכו'. שמא יכפנו יצרו ליבטל וישוב עליו הרע ופורעניות: הגיע לפרשת דרכים. ושם הכיר את דרכו ואף כאן הגיע ליום המיתה ולא פירש מן התורה עד יום מותו ניצול מן כולן: לאור התמידי. לאור החמה שהוא תמיד ולא כנר שהוא דולק לפי שעה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא
(ג, ב): מַעֲשֶׂה בְּהוֹרְדוּס מַלְכָּא דְּקָטַל לְכוּלְהוּ רַבָּנָן וְשַׁבְקֵיהּ לְבָבָא בֶּן בּוּטָא לְמִישְׁקַל עֵצָה מִנֵּיהּ.
(*) אַהֲדַר לֵיהּ כְּלִילָא דְּיָלָא לְעֵינֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָא וְיָתֵיב קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חָזֵי מַר הַאי
(*) עַבְדָא בִּישָׁא מַאי קָא עֲבִיד. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֶעֱבִיד לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לֵילְטְיֵיהּ מַר. אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב: ''גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל־תְּקַלֵּל''
(קהלת י, כ). אֲמַר לֵיהּ: הַנֵּי מִילֵי מֶלֶךְ וְהַאי לָאו מֶלֶךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא יְהֵא עָשִׁיר, וּכְתִיב: ''וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל־תְּקַלֵּל עָשִׁיר''
(שם). אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב: ''וְנָשִׂיא בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר''.
(שמות כב, כז),
(*) בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ וְהַאי לָאו עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ הוּא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מִסְתְּפֵינָא, דִּילְמָא אִיכָּא אִינִישׁ גַּבָּן. דְּשָׁמַע מִילְּתָא וְאָזִיל וּמוֹדַע לֵיהּ לְמַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) הַשְׁתָּא מִיהָא לֵיכָא אִינֵישׁ גַּבָּן. אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב ''כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת־הַקּוֹל וּבַעַל הַכְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר''
(קהלת י, כ). אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה יְדַעְנָּא דִּצְנְעִיתוּ כֻּלֵּי הַאי לָא הֲוָה קֲטִילְנָא לְכוּ; הַשְׁתָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ דַּהֲהוּא גַבְרָא? אֲמַר לֵיהּ: הוּא כִבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם - רַבָּנָן, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''כִּי נֵר מִצְוָה'' וגו'
(משלי ו, כג); יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם - בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ''וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם''
(ישעיה ב, ב) וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה אהדר ליה כלילא דייליא. אנקה תרגום ילא והוא שרץ שקורין איגו''ל בל''א ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביב עיניו ונקרינהו לעיניו של בבא בן בוטא להיות סומא: עבדא בישא. דהוא היה עבד לבית חשמונאי ומלך ועל עצמו אמר כך לשמוע מה שידבר לו: בעושה מעשה עמך. כך אמר לו הורדוס זה מותר לקלל שהרג החכמים והוא אינו עושה מעשה עמך ורשע הוא: מסתפינא. מתירא אני מהורדוס פן ישמע לו שאני מקלל: השתא מיהא. אנא ואת שנינו כאן ואין שומע:
וְגָרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּה: ''כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־ כָּל־הַמִּצְוָה'' וגו'
(דברים יא, כב), אָמַר בַּר קַפָּרָא: הַנֶּפֶשׁ וְהַתּוֹרָה נִמְשְׁלוּ לְנֵר. הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם''
(משלי כ, כח); תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נֵר מִצְוָה'' וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם: נֵרִי בְיָדְךָ וְנֵרְךָ בְּיָדִי. נֵרִי בְיָדְךָ זוֹ הַתּוֹרָה, וְנֵרְךָ בְּיָדִי זוֹ הַנְּשָׁמָה; אִם שָׁמַרְתָּ אֶת שֶׁלִּי אֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת שֶׁלְּךָ, וְאִם כִּבִּיתָ אֶת נֵרִי אֲנִי אֲכַבֶּה אֶת נֵרְךָ. מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''רַק
(*) הִשָּׁמֵר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד''
(דברים ד, ט). הֱוֵי ''כִּי אִם־שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן''. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם, אֶחָד הָיָה לוֹ כֶרֶם בַּגָּלִיל וְאֶחָד הָיָה לוֹ כֶרֶם בִּיהוּדָה, אָמַר אוֹתוֹ שֶׁבַּגָּלִיל לְאוֹתוֹ שֶׁבִּיהוּדָה: שְׁמֹר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת שֶׁלְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם: הֲרֵי תוֹרָתִי בְיָדְךָ וְנַפְשְׁךָ בְּיָדִי, אִם שָׁמַרְתָּ אֶת שֶׁלִּי אֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת שֶׁלְּךָ וְאִם אִבַּדְתָּ אֶת שֶׁלִּי אֲנִי מְאַבֵּד אֶת שֶׁלְּךָ. הֱוֵי ''כִּי־אִם־שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן''.
נפש יהודה השמר לך. התורה ומצות ואז תשמור את נפשך תגרום לך לשמור נפשך וזה כי אם שמור שלי תשמרון שלך:
וְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי: ''יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ''
(במדבר ו, כה),
(*) זֶה מְאוֹר הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נֵר מִצְוָה'' וגו'.
נפש יהודה זה מאור. זה ברכת יאר אור התורה הוא:
וְגָרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ: וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לָעֵינַיִם''
(קהלת יא, ז), פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: מַה מָּתוֹק הָאוֹר, אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ואֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ''
(שופטים ה, לא). רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: מַה מְּתוּקִים דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְאוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר''.
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי: ''
(*) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ'' וגו'
(משלי ו, כ), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: ''קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד''
(שם שם, כא), לָמָּה? ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ''
(שם שם, כב). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב שֶׁתֵּלֵךְ לְאוֹרוֹ; וְאֵי זֶה? זֶה אוֹרָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר''. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁקָּנָה לוֹ תוֹרָה; לָמָּה? שֶׁהִיא מְשַׁמֶּרֶת אוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ רָעָה, דִּכְתִיב: ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ'' וגו'.
נפש יהודה נוצר וגו'. ואל תטוש תורת אמך מצות אביך תורה שבכתב תורת אמך תורה שבע''פ:
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ קֹהֶלֶת: ''עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ
(קהלת יב, ב), זוֹ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי''
(תהלים פט, לז); ''וְהָאוֹר''
(קהלת שם), זֶה אוֹר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר''; ''
(*) וְהַיָּרֵחַ''
(שם), אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: ''כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם''
(תהלים פט, לז); ''וְהַכּוֹכָבִים''
(קהלת, שם), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד''
(דניאל יב, ג).
נפש יהודה והירח. אלו סנהדרין , שהיו יושבין עגולין כירח רק מקום לעמידת הבעלי דינין היה פתוח:
פרק שני [רמז]
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה סְגוּלוֹת לְכָל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם - נִמְשְׁלָה לִדְבָרִים רַבִּים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁנִּמְשׁלָה לִפְנִינִים, דִּכְתִיב: ''יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים''
(משלי ג, טו); וְנִמְשְׁלָה לְזָהָב וּזְכוּכִית, דִּכְתִיב: ''לֹא־יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית''
(איוב כח, יז). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(טו, א): שָׁאַל ''אַחֵר'' אֶת רַבִּי מֵאִיר, לְאַחַר שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה: מַאי דִּכְתִיב ''לֹא־יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית''? אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁקָּשִׁין לִקְנוֹתָן כִּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי פָז
(*) וְנוֹחִין לְאַבְּדָן כִּכְלֵי זְכוּכִית. אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילוּ כִּכְלֵי חֶרֶס. אֲמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא רַבְּךָ לֹא כָךְ אָמַר, אֶלָּא: מַה כְלֵי זְכוּכִית אַף־ עַל־פִּי שֶׁנִשְׁבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה אַף תַּלְמִיד חָכָם אַף־עַל־ פִּי שֶׁסָּרַח יֵשׁ לוֹ תַקָּנָה;
(*) וְאַף אַתָּה חֲזֹר בְּךָ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר שָׁמַעְתִּי מִבַּת קוֹל: ''שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים'', חוּץ מֵ''אַחֵר''.
נפש יהודה ונוחין לאבדן. ע''י שכחה: ואף אתה. ר' מאיר אמר לאחר גם אתה חזור בך מאחר שיש תקנה לת''ח שחטא בחזרה:
וְנִמְשְׁלָה לְכֶסֶף, דִּכְתִיב: ''כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר־כָּסֶף'' וגו'
(משלי ג, יד) וּכְתִיב: ''אִם־תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף'' וגו'
(שם ב, ד) וּכְתִיב: ''טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר''
(שם ח, יט).
וְנִמְשְׁלָה לְמַיִם, שֶׁהֵם קִיּוּם כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים, דִּכְתִיב: ''הוֹי כָּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'' וגו'
(ישעיה נה, א). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא
(יז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־ כָּל־מָיִם''
(שם לב, כ) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל בפ''ב מֵחֵלֶק גְּמִילוּת חֲסָדִים
(סימן רכא). וְנִמְשְׁלָה לְבַרְזֶל וּלְעֵץ וּלְאֵשׁ, כִּדְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם, בְּפֶרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, א): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד''
(משלי כז, יז) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק קַמָּא מִכְּלָל ז שֶׁל נֵר ב
(סימן סא).
וְנִמְשְׁלָה לְמַיִם, כִּדְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְמָיִם? לוֹמַר לָךְ: מַה מַּיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִים לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מַנִּיחִין מִי שֶׁדַּעְתּוֹ גְבוֹהָה וְהוֹלְכִים לְמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפֵלָה. וְנִמְשְׁלוּ גַּם כֵּן לְיַיִן וְחָלָב. לְיַיִן, דִּכְתִיב: ''וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי''
(משלי ט, ה); חָלָב, דִּכְתִיב: ''דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךָ''
(שיר השירים ד, יא). וּכְתִיב: ''וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא־כֶסֶף וגו' יַיִן וְחָלָב''
(ישעיה נה, א).
וְעַל דָּא גַּרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ, לְמַיִם וּלְיַיִן וּלְחָלָב? לוֹמַר לְךָ,
(*) מַה שְּׁלֹשָׁה הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא
(*) בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפֵלָה עָלָיו. וְהַיְנוּ דְּאָמְרָה לֵיהּ בַּרְתֵּיהּ דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
(*) חָכְמָה מְפֹאָרָה בִּכְלִי מְכֹעָר! אָמַר לָהּ: אַתְּ רָאמֵי חַמְרָא בְּמָנֵי דְפַחְרָא? אָמְרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי רָמוּ כֻּלֵּי עָלְמָא? אָמַר לָהּ: כְּגוֹן אַתּוּן, דְּחַשְׁבִיתוּ, רָאמוּ בְּמָאנֵי כַסְפָא וְדַהֲבָא. אָזְלָא וְאָמְרָה לֵיהּ לַאֲבוּהָ. רָאמוּ לֵיהּ לְחַמְרֵיהּ בְּמָאנֵי דְכַסְפָּא וְדַהֲבָא,
(*) וְתָקוּף.
(*) אָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ: מַאי אֲמֶרֶת לָהּ? אָמַר לְהוּ: כִּי הֵיכֵי דְאָמְרָה לִי אֲמָרִי לָהּ? וְהָא אִיכָּא שַׁפִּירֵי דִגְמִירֵי? אָמַר לְהוּ: אִי הֲווּ סָאנֵי טְפֵי הֲווּ גְמִירֵי.
נפש יהודה מה שלשה הללו. יין חלב ומים: בפחות שבכלים. במאני דפחרא: חכמה מפוארה. חכמה יפה יש בך ואתה איש שחור אמר לה דרך צחוק ולרמז מה את אמר לי והלא אביך נותן יין בכלים מכוערים של חרס ואמרה לו ואלא במאי נירמו אם לא בשל חרס הא כולי עבדי הכי: ותקיף. והחמיץ: אתו ואמרו. לקיסר שהחמיץ היין אמר הקיסר לריב''ח למה אמרת לה כך אמר כי היכי דאמרה לי אי חכמה מפוארה בכלי מכוערה כך אמרתי לה דיין משתמר בכלי מכוערה אף התורה מתקיימת בי יותר משאלו הייתי נאה:
דָּבָר אַחֵר: מַה שְּׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ נִפְסָלִין
(*) בְּהֵיסַח הַדַּעַת, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִשְׁתַּכְּחִים בְּהֵיסַח הַדַּעַת.
נפש יהודה בהיסח הדעת. שאם לא ישמור יפה יהו נשפכין או נופל לתוכן דבר מאוס ונפסלים מלשתות בדבר מועט יותר משמן ודבש שמתוך שהן עבים צפה הפסולת למעלה ואפשר אדם נוטל העליון וזורקו לחוץ והתחתון בר ונקי מה שאין כן במשקה צלול שאינו עב אף התורה נפסל כלומר נשכח אם אינו מחזירה תמיד:
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: ''וְהָיָה
(*) אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע''
(דברים כח, א), אָמַר רַבִּי יוּדָן: כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּקוֹלָהּ שֶׁל תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לִשְׁמֹעַ בְּאוֹתוֹ הַקּוֹל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ''קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה''
(ירמיה לג, יא). אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ לְדִבְרֵי תוֹרָה מִתְרוֹמֵם בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת הֱווּ זְהִירִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֱוֵי ''וְהָיָה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע''.
נפש יהודה אם שמוע. בעוה''ז תשמעון בעוה''ב:
דָּבָר אַחֵר: ''וְהָיָה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע'', הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים''
(שיר השירים א, ג). אָמְרוּ: בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה: בְּמַיִם וּבְיַיִן וּבִדְבַשׁ וּבְחָלָב וּבְשֶׁמֶן. בְּמַיִם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''הוֹי כָּל־צָמֵא'' וגו'
(ישעיה נה, א). בְּיַיִן מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי''
(משלי ט, ה). בִּדְבַשׁ וְחָלָב מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''דְּבַשׁ וְחָלָב'' וגו'
(שיר השירים ד, יא). בְּשֶׁמֶן מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ''
(שם א, ג); מַה שֶּׁמֶן זֶה
(*) תְּחִלָּתוֹ מַר וְסוֹפוֹ מָתוֹק, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה, אָדָם מִצְטַעֵר בָּהֶם מִתְּחִלָּה וְעוֹשֶׂה בָהֶם אַחֲרִית טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ
(*) מִצְעָר'' וגו'
(איוב ח, ז); מַה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אוֹרָה לָעוֹלָם,
(*) אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אוֹרָה לָעוֹלָם; מַה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעָרֵב בְּמַשְׁקִים אֲחֵרִים, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים'' וגו'
(ויקרא כ, כו); מַה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֲפִילוּ אַתָּה נוֹתֵן אוֹתוֹ בְכַמָּה מַשְׁקִים הוּא עוֹלֶה עַל כֻּלָּם, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עֶלְיוֹנִים עַל כָּל אוּמוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן'' וגו'
(דברים כח, א). מַה הַמַּיִם הַלָּלוּ חִנָּם לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם לָעוֹלָם.
נפש יהודה תחלתו מר. קודם שנתבשלו וסופה כשכותשין אותם לשמן היוצא מהם הוא מתוק: מצער. בדוחק וצר ואחריתך ישגה מאוד: אף דברי תורה חנם. שאינו נותן בה כלום ויודעה ולומדה:
וְגָרְסִינָן בְּחֻפַּת אֵלִיָּהוּ זוּטָא: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁמְּשׁוּלִים דִּבְרֵי תוֹרָה בְּלֶחֶם וּבְמַיִם, בְּיַיִן וּבְחָלָב וּבִדְבַשׁ וּבְכֶסֶף וּבְזָהָב - בְּכָל דָּבָר חָבִיב שֶׁבָּעוֹלָם. בְּלֶחֶם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי''
(משלי ט, ה). בְּמַיִם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''הוֹי כָּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם''. בְּיַיִן מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי''. בְּחָלָב מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וּלְכוֹ שִׁבְרוּ בְּלוֹא־כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב''
(ישעיה נה, א). בִּדְבַשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ'' וגו'
(תהלים יט, יא). בְּכֶסֶף מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר־כָּסֶף'' וגו'
(משלי ג, יד). וּכְתִיב: ''וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר''
(שם ח, יט). בְּזָהָב מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית'' וגו'
(איוב כח, יז). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לַעֲמֹד בְּלֹא לֶחֶם וּבְלֹא מַיִם, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לַעֲמֹד בְּלֹא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר'' וגו'
(יהושע א, ח).
וְנִמְשְׁלָה תוֹרָה לִתְאֵנָה, דִּכְתִיב: ''
(*) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ''
(משלי כז, יח). רוֹצֶה לוֹמַר: הַמְשַׁמֵּשׁ לְבַעַל תּוֹרָה יְקַבֵּל שָׂכָר. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּעֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נד, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''נֹצַר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ'', לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לִתְאֵנָה? לוֹמַר לְךָ:
(*) מַה תְּאֵנָה זוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ מוֹצֵא בָהּ תְּאֵנִים, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֶם מוֹצֵא בָהֶם טַעַם.
נפש יהודה נוצר תאנה. השומר התאנים כך המשמש לת''ח יקבל שכר: מה תאנה זו. האילן כל שממשמש בה מוצא בה תאנים שאינם מתבשלין בבת אחת אלא היום מעט ולמחר מעט וכל שעה ראוי לאכול מהן:
וְנִמְשְׁלָה לֶאֱגוֹז, דִּכְתִיב: ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי''
(שיר השירים ו, יא). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה טו, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי'', לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לֶאֱגוֹז? לוֹמַר לְךָ: מָה אֱגוֹז זֶה, אַף־ עַל־פִּי שֶׁמְלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה אֵין תּוֹכוֹ נִמְאָס, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף־עַל־פִי שֶׁסָּרַח אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת
(סימן רמה).
וְנִמְשְׁלָה לְנָגִיד, דִּכְתִיב: ''שִׁמְעוּ כִּי־נְגִידִים אֲדַבֵּר'' וגו'
(משלי ח, ו), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק א
(סימן רמה).
וְנִמְשְׁלָה לְאַיֶּלֶת, דִּכְתִיב: ''אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת־חֵן''
(שם ה, יט). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן פֶּרֶק כֵּיצָד מְעַבְּרִין
(עירובין נד, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת־ חֵן'' וגו', לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְאַיֶּלֶת? לוֹמַר לְךָ: מָה אַיֶּלֶת זוֹ רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֶיהָ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. ''וְיַעֲלַת־חֵן'',
(*) שֶׁמַּעֲלָת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. ''דָּדֶיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל־עֵת''
(שם), מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֶם מוֹצֵא בָהֶם טַעַם. ''
(*) בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד''
(שם), כְּגוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּשּׁוּק הַתְּחתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה
(*) וּסְדִינוֹ מֻטָּל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד לִטְּלוֹ וּמָצָא נָחָשׁ כָּרוּךְ עָלָיו.
נפש יהודה שמעלת חן על לומדיה. שהכל מנשאין אותו ותורתו נותנת לו חן: באהבתה תשגה תמיד. בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקך ולרוץ לדבר הלכה: וסדינו מוטל בשוק העליון. שנפל ממנו ולא הרגיש מרוב עיון בתורתו:
פרק שלישי [רמח]
גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה, שְׁמּוֹרֶה וּמֵבִיא אֶת הָאָדָם לְקַיֵּם וְלַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, ב): וּכְבָר הָיוּ רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת
(*) בֵּית נִתְזָה בְּלוֹד; וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל. נַעֲנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל,
(*) שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.
נפש יהודה בית נתזה. שם האיש: שהתלמוד מביא לידי מעשה. נמצאו שניהם בידו:
(*) וְגָדוֹל תַּלְמוּד, שֶׁקָּדַם לְכָל הַמִּצְווֹת, כִּדְגָרְסִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד, שֶׁקָּדַם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה, לִתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁמִיטִין שִׁשִּׁים וְאַחַת, לְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ. מֵאָה וְשָׁלֹשׁ - מֵאָה וְאַרְבַּע הַוְיָן? קָסָבַר, יוֹבֵל
(*) מִתְּחִלָּתוֹ מְשַׁמֵּט. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַּעֲשֶׂה כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה, כִּדְרָב הַמְנוּנָא, דַּאֲמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין
(*) תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) פּוֹטֵר מַיִם
(*) רֵאשִׁית מָדוֹן''
(משלי יז, יד).
(*) וּכְשֵׁם שֶׁדִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה כָּךְ שְׂכָרוֹ קוֹדֵם לְמַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.
(*) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו'' וגו'
(תהלים קה, מד־ מה).
נפש יהודה גדול תלמוד שקדם לחלה ארבעים שנה. כשיצאו ממצרים נתנה להם התורה בחדש השלישי ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ דכתיב בבואכם ואמר מר משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דבכולן כתיב כי תבואו וכאן כתיב בבואכם משנכנסו לה ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק דכתיב תבואת זרעך שיהא כל אחד מכיר חלקו והן י''ד שנה הרי נ''ד ומשם התחילו למנות שמיטין ועשו שמיטה לסוף שבע הרי ס''א שנים ולסוף נ' עשו יובל הרי ק''ג: מתחלתו משמט. מתחלת השנה מיו''כ עבדים נפטרים ושדות חוזרות ועדיין לא עבר אלא מ''ט שביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים לסוף שבע כל שנה שביעית במנין ס''א: תחלת דינו. ליום הדין תחלת תביעות שעליו מפני מה לא עסקת בתורה: פוטר מים. הפורק עול תורה: ראשית מדון. הוא תחלת דינו ואין מים אלא תורה דכתיב הוי כל צמא הוי לשון זימון וקריאה וקיבוץ לאסוף אנשים כל צמא לכו למים לתורה: וכשם. שדין פורעניות תורה קודם לדין פורעניות מעשה כך שכרו אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה: בעבור ישמרו חוקיו. ואמר מר לעיל תשמרון זו משנה וינצורו יקיימו:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(טז, ב): אָמַר רַב יוֹסֵף: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַצָּלַת נְפָשׁוֹת,
(*) דְּמֵעִקָּרָא קָא חָשִׁיב לֵיהּ לְמָרְדְכַי בָּתַר אַרְבָּעָה, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר־בָּאוּ עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְּשָׁן''
(עזרא ב, ב),
(*) וּלְבַסּוֹף קָא חָשִׁיב לֵיהּ בָּתַר חֲמִשָּׁה, דִּכְתִיב: ''הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן''
(נחמיה ז, ז). וְאָמַר רַב: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
(*) שֶׁכָּל זְמַן שֶׁבָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קַיָּם לֹא הִנִּיחוֹ עֶזְרָא וְעָלָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁכָּל אוֹתָם שָׁנִים
(*) שֶׁהָיָה יַעֲקֹב עִם עֵבֶר לֹא נֶעֱנַשׁ עֲלַיְהוּ וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה מעיקרא. בימי כורש כשעלו עם זרובבל מן הגולה ומרדכי עמו ונמנו בספר עזרא כ''ד שנים היה בין מנין למנין בימי כורש לדריוש האחרון ולפי שנעשה מרדכי שר בנתיים ירד מחשיבותו אצל חכמים: ולבסוף. אחר ששמו אחשורוש על המס ולראש ולא היה לו פנאי לעסוק בתורה ופרשו ממנו סנהדרין: שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. שיש לך לשמוע למה לא עלה עזרא בימי כורש עד השנה השביעית לדריוש האחרון לאחר שנבנה הבית כמו שכתוב בעזרא ויבא ירושלים בחדש החמישי היא השנה השביעית למלך וגו' ובמדרש שהיה לומד תורה מפי ברוך בן נריה בבבל וברוך לא עלה מבבל ומת שם בתוך השנים הללו והא דאמרן לעיל ברוך נתנבא בשנת שתים לדריוש בבבל היה מתנבא ושולח ספרים לירושלים: שהיה יעקב. למד תורה בבית עבר , י''ד שנה כשפירש מאביו קודם שהלך אל בית לבן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מד, ב) אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִיוִיָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַב: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִים, דִּכְתִיב: ''
(*) עַתָּה בָאתִי''
(יהושע ה, יד) וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה עתה באתי. על מה שבטלת עתה שבלילה אין עת מלחמה והיה לך לעסוק בתורה דמשום דאמר עתה באתי דמשמע דעוד מילתא אחריתי עבד והיינו שביטל גם הקרבן תמיד של ערבית ובא המלאך בלילה על ביטול תורה ולא בא על ביטול קרבן:
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּךְ הִיא גְדוּלָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכָל דָּבָר לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה הִיא הַמְעֻלָּה וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכֻלָּם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת, פֶּרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ
(יג, א):
(*) כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי
(*) וְלֵוִי לְיִשְׂרָאֵל
(*) וְיִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר
(*) וּמַמְזֵר לְנָתִין
(*) וְנָתִין לְגֵר
(*) וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּם שָׁוִים, אֲבָל אִם הָיָה
(*) מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: מְנָא הַנֵּי מִילֵי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, דַּאֲמַר קְרָא: ''יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים''
(משלי ג, טו), מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין לְךָ כֶּתֶר גָּדוֹל מִכִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
נפש יהודה כהן קודם ללוי. דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים: לוי לישראל. דכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך בני ישראל: וישראל לממזר. האי מיוחס והאי לא מיוחס: ממזר לנתין. דזה בא מטפה כשרה ונתין אינו בא מטפה כשרה: נתין לגר. זה גדל עמנו בקדושה מימות משה היו עם ישראל: גר לעבד. שגר אינו בכלל ארור: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. דכתיב יקרה היא התורה וכו':
וְגָרְסִינָן בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה: מִפְּנֵי מַה בְּכָל הַכֵּלִים נֶאֱמַר ''וְעָשִׂיתָ'' וּבָאָרוֹן כְּתִיב: ''וְעָשׂוּ אֲרוֹן''
(שמות כה, י)? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַר שָׁלוֹם: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ הַכֹּל וְיִתְעַסְּקוּ בָאָרוֹן כְּדֵי שֶׁיִּזְכוּ לַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
(*) שְׁלֹשָׁה כְתָרִים הֵם: כֶּתֶר תּוֹרָה, כֶּתֶר כְּהוּנָה וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר מַלְכוּת זֶה שֻׁלְחָן, דִּכְתִיב בּוֹ: ''זֵר זָהָב''
(שם שם, כד). וְכֶתֶר כְּהוּנָה, זֶה מִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב בּוֹ: ''זֵר זָהָב''
(שם ל, ג). [כֶּתֶר תּוֹרָה זֶה אָרוֹן, דִּכְתִיב בּוֹ: ''זֵר זָהָב''
(שם כה, יא)]. לָמָּה
(*) נִכְתָּבִין זָר'', וְנִקְרָאִים ''זֵר''? לוֹמַר לְךָ?
(*) זָכָה אָדָם - נַעֲשִׂים לוֹ זֵר, לֹא זָכָה - נַעֲשָׂה זָר מֵהֶם. וּמִפְּנֵי מַה בְכֻלָּן כְּתִיב: ''וְעָשִׂיתָ לּוֹ''
(שם כה, כד; ל, ג) וּבָאָרוֹן כְּתִיב: ''וְעָשִׂיתָ עָלָיו''
(שם כה, יא)? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה מְעֻלֶּה יוֹתֵר מִכֻּלָּן; זָכָה אָדָם בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה בְּכֻלָּן.
נפש יהודה שלשה כתרים הם. הכתובים בתורה שחייבה התורה לנהוג בהם כבוד כתר תורה כתיב ביה והדרת פני זקן זה שקנה חכמה כתר כהונה כתיב ביה וקדשתו קדוש יהיה לך כתר מלכות כתיב ביה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך: נכתבין זר. חסר יו''ד ונקראים זר בציר''י כאילו נכתב ביו''ד והוא לשון כתר: זכה. ללמוד לשמור ולקיימה זר לא זכה זרה משתכחת ממנו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל
(עב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה זֵרִין הֵן: שֶׁל מִזְבֵּחַ וְשֶׁל אָרוֹן וְשֶׁל שֻׁלְחָן. שֶׁל מִזְבֵּחַ זָכָה בוֹ
(*) אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ; שֶׁל שֻׁלְחָן זָכָה בוֹ דָוִד וּנְטָלוֹ; שֶׁל אָרוֹן עֲדַיִן הוּא מוּנָח, כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל יָבוֹא וְיִטֹּל. שֶׁמָּא תֹּאמַר: פָּחוּת שֶׁבָּהֶם הוּא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ''
(משלי ח, טו). נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהוּא הַמַּמְלִיךְ וְהַמַּמְלִיךְ גָּדוֹל מֵהַמֶּלֶךְ.
נפש יהודה אהרן. שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח והמלוכה ניתנה לדוד ולזרעו עד עולם: בי מלכים ימלוכו. וגדול הממליך מן המלך והתורה אמרה מקרא זה:
וְשָׁנִינוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא: גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת
(*) נִקְנֵית בּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת וְהַכְּהוּנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַעֲלוֹת וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה דְּבָרִים. וְאֵלּוּ הֵן: בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וכו',
(*) עַד 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי'
(אסתר ב, כב).
נפש יהודה נקנית בשלשים מעלות. דכתיבי בספר שמואל משפט המלך והם שלשים עם אותם ששנוים בסנהדרין מלך לא דן ולא דנין אותו וכו' ועשרים וארבע מתנות כהונה: עד ותאמר אסתר. שזה הוא אחד ממעלות התורה לאמרה בשם אומרו ומביא גאולה לעולם:
החלק השלישי בהנהגת לומדי תורה
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְרָקִים
פרק ראשון [רמט]
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּשֶׁיִּהְיוּ בְיַחַד מוּכְרָחִים לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּלְהַנִּיחַ כָּל שִׂיחָה אַחֶרֶת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:
(*) שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה וכו'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
(*) שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה וכו'. וַאֲמְרִינָן הָתָם: רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפָר חֲנַנְיָה אוֹמֵר:
(*) עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם, עַד ''בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי'' וגו'
(שמות כ, כא).
נפש יהודה שנים וכו'. הרי זה מושב לצים כך דרכן של לצים שאינם מדברים בדברי תורה דאלמלי היו מדברין בד''ת לא היה השטן מתגרה לדברי לצנות: שלשה שאכלו וכו'. ובברכת המזון יוצא בו ואם אינו מברך ולא דברו ד''ת כאילו אכלו מזבחי מתים תקרובת עובדי כוכבים ומזלות דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: עשרה וכו'. שנאמר אלהים נצב בעדת אל ואין עדה פחותה מי' שנאמר עד מתי לעדה הרעה והם היו עשרה. ואמרו אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר בכל המקום וגו' אבוא אליך לשון יחיד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בַּסוֹטָה
(מט, א): וּבְתַעֲנִית פֶּרֶק קַמָּא
(י, ב): וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַהוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה - רֵאוּיִין לִשָּׂרֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי
(*) הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ'' וגו'
(מלכים־ב ב, יא), טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבוּר, הָא לֵיכָּא דִּבּוּר
(*) רְאוּיִין לִשָׂרֵף.
נפש יהודה המה הולכים הלוך ודבר. בדברי תורה באליהו ובאלישע כתיב: ראוין לישרף. שעל מנת כן באו רכב אש עליהם:
וְאִם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד - מְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה וּמַרְבִּין בְּתַלְמוּד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, א): אָמַר רַבִי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד'' וגו'
(משלי כז, יז)? לוֹמַר לְךָ: מַה בַרְזֶל זֶה אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְאֵשׁ, דִּכְתִיב: ''הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ וגו'
(ירמיה כג, כט)? לוֹמַר לְךָ: מַה אֵשׁ
(*) אֵינָהּ דּוֹלֶקֶת
(*) בִּיחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי. וְהַיְנוּ דַּאמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ''
(שם נ, לו)? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא
(*) שֶׁמִּטַּפְשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנֹאָלוּ''; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין, כְּתִיב הָכָא ''וְנֹאָלוּ'', וּכְתִיב הָתָם: ''אֲשֶׁר
(*) נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ''
(במדבר יב, יא); וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ''
(*) נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן''
(ישעיה יט, יג). אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי
(*) תוֹרָה בְּעֵץ, דִּכְתִיב: ''עֵץ חַיִּים הִיא'' וגו'
(משלי ג, יח)? מָה עֵץ זֶה, קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מַדְלִיקִין אֶת הַגְּדוֹלִים וּמְחַדְּדִין אוֹתָם. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
נפש יהודה ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין ע''ג חברתה: אינה דולקת יחידי. עץ אחד אינה דולקת אלא ב' או ג' ביחד: ביחידי. בלא חבר שיחדדנו בתורה: שמטפשין. שמוסיפין טפשות נואלנו תרגום דאיטפשנו: נואלנו. כתיב גבי חטאנו: נואלו שרי צוען. התעו את מצרים ותועה היינו חוטא: תורה בעץ. דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה כשמדליק עץ מצית את העצים דקים תחלה כך קטנים מחדדין ששואלין כל שעה:
וְאִם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים נוֹחִים זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה - מַרְבִּין בְּתוֹרָתָן, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(סג, א): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים
(*) הַנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק קַמָּא מִכְּלָל ז, נֵר ב
(סימן סא).
נפש יהודה הנוחין זה לזה. ונושאין ונותנין בה בנחת רוח מתעסקין כדי שילמוד זה מזה הקב''ה מקשיב לתורתם:
וְאִם אֵינָן נוֹחִין - נֶעֱנָשִׁים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה
(מט, א): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה -
(*) אֶחָד מֵת וְאֶחָד גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת''
(דברים ד, מב), וְאֵין דַּעַת אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ''
(הושע ד, ו).
נפש יהודה אחד מת. על ידי חבירו שהורגו בשוגג וא' גולה לערי מקלט וזה מבלי דעת על שלא היה להם דעת להיות מלמדים זה את זה ולמדים זה מזה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ח, א): אָמַר רָבָא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵינָן נוֹחִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה - מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מִקְנֶה אַף עַל־עוֹלֶה''
(איוב לו, לג). עַל כֵּן הַנָּאֶה לַחֲבֵרִים שֶׁיְּהוּ נוֹחִין בְּיַחַד וְיִלְמֹד הַקָּטָן מִן הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה מקנה אף. בשביל שצריך להגיד זה לזה ולהיות נוחין בהלכה ואינן עושין מקנה מתקנאין מתגרין באף ומעלין אותו ומביאין עליהם האף על ידי שהיה קנאה ביניהם:
וְאִם יוּכְלוּ לִקְנוֹת רַב - יְבַקְּשׁוּהוּ, וּכְשֶׁיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו לִלְמֹד יִהְיוּ בְמָקוֹם שֶׁיִּרְאוּ אֶת פָּנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּהוֹרָיוֹת, פֶּרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ
(יב, א): אָמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְנֵיהּ: כִּי בְעֵיתוּ מֵיעַל וּמִגְמַר גַּבֵּי דְרַבַּייכוּ,
(*) גְרִיסוּ מַתְנִיתִין וְעוּלוּ קַמֵּיהּ; וְכִי יַתְבִיתוּ קַמֵיהּ, חֲזוּ לְפוּמֵיהּ, דִּכְתִיב: ''וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ''
(ישעיה ל, כ). כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה גרסו מתניתין. מעיקרא כי היכי דתהוי מרגלא בפומייכו ותהוון ידעין למשאל ליה:
וְגַם יֵשׁ לִזָּהֵר מֵהַדְּבָרִים הַמְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד וְלִהְיוֹת רְגִילִים בַּדְּבָרִים הַמְסַיְּעִין אֶת הַלִּמּוּד. וְגָרְסִינָן נַמֵּי עֲלָהּ
(הוריות יג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן חֲמִשָּׁה דְבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד; הָאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאָכַל עַכְבָּר וּמִמַּה שֶׁאָכַל חָתוּל וְהָאוֹכֵל לֵב בְּהֵמָה וְהָרָגִיל בְּזֵיתִים וְהַשׁוֹתֶה שְׁיָרֵי רְחִיצָה וְהָרוֹחֵץ שְׁתֵּי רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף
(*) הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו תַּחַת מֵרָאשׁוֹתָיו. חֲמִשָּׁה דְבָרִים
(*) מְשִׁיבִין אֶת הַתַּלְמוּד: הָאוֹכֵל פַּת חִטִּים וְכָל שֶׁכֵּן חִטִּים עַצְמָן, וְהָאוֹכֵל
(*) בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת בְּלֹא מֶלַח וְהָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת וְהָרָגִיל בְּיַיִל וּבְשָׂמִים וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם
(*) שֶׁל שְׁיוּרֵי עִיסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְמֶלַח וְאוֹכֵל. ''הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת'', מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת
(*) מְשַׁכֵּחַ אֶת הַתַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת
(*) מַחֲזִיר הַתַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. ''הָרָגִיל בְּיַיִן וּבְשָׂמִים'', מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרָבָא, דַּאֲמַר: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין. ''הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּמֶלַח'', אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ:
(*) וּבְאַחַת, כְּתַנָּאֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם; רַבִּי [יוֹסֵי] אוֹמֵר: שְׁתַּיִם וְלֹא שָׁלֹשׁ.
(*) וְסִימָנֵיךָ: קְמִיצָה. עֲשָׂרָה דְּבָרִים
(*) קָשִׁין לְתַּלְמוּד: הָעוֹבֵר תַּחַת אַפְסַר גָּמָל וְכָל שֶׁכֵּן תַּחַת גָּמָל עַצְמוֹ, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי גְמַלִּים, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁתֵּי נָשִׁים וְאִשָּׁה עוֹבֶרֶת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים, [וְהָעוֹבֵר תַּחַת רֵיחַ שֶׁל נְבֵילָה] וְהָעוֹבֵר תַּחַת גֶּשֶׁר שֶׁלֹּא עָבְרוּ תַּחְתָּיו מַיִם אַרְבָּעִים יוֹם, וְהָאוֹכֵל פַּת שֶׁלֹּא בִּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְהָאוֹכֵל בָּשָׂר
(*) מְזוֹהַמָּא לִסְטְרוֹן, וְהַשּׁוֹתֶה מֵאַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בֵּין הַקְּבָרוֹת, וְהַמִּסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַמֵּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַקּוֹרֵא כְתָב מֵעַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר. וּכְשֶׁיִּהיוּ נִזְהָרִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים - יִגְדַּל תּוֹרָתָן וְיַאְדִּיר.
נפש יהודה המניח כליו. מלבושיו: משיבין. מחזירין את הלימוד ששכח: ביצה מגולגלת. שצלו מעט כשמתחמם באש רק עד שיוכל לגלגל ובודקין אותו כדי שיהא צלי רך כשמתגלגל אז הוא צלי מעט ורכה: של שיורי עיסה. שנשתייר מלישה: משכח את התלמוד של שבעים שנה. שהיתה סדורה בפיו כל שבעים שנה: מחזיר התלמוד. שהיה משתכח ממנו שבעים שנה: ובאחת. כלומר שיאכל מלח מעט ובצמצום: וסימנך. לגרסא שלא תטעה שאם לא ידע אם אחד אומר א' ולא שלש ואחד אומר שלש ולא ארבע יהא סימן קמיצה כלומר כפוף הקמיצה ונשתיירו מאותן האצבעות של יד העומדין לבד שתי אצבעות זקופין כסדרן מכאן דהיינו אצבע ואמה מכאן וזרת מכאן דהיינו שתי אצבעות מכאן ואצבע אחד מכאן ובכך תהא זכור שאחד אומר אחת ולא שתים ואחד אומר שתים ולא שלש וגודל לא קחשיב הכא עם שאר אצבעות משום דלא קאי כסדר אצבעות ובוהן הוא נקרא גודל והסמוך לו אצבע והאמצעי אמה והשני לו קמיצה והקטן נקרא זרת שם כולל לכל אצבעות: קשין לתלמוד. שהעושה אותן יהא קשה לשמוע: זוהמא לסטרון. אותו כף שבוחשין את הקדרה קרי ליה זוהמא לסטרון על שם שמעברת הזוהמא לצדדין על שני צדיו תרגום על תרין סטרוהי וי''א שהיו עושין עיסה מן קמח כמצה ונותנין ע''פ הקדרה ושואב הזוהמא:
פרק שני [רן]
כָּל הַנּוֹתֵן חֶפְצוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה מְסַיְּעִין אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וּמְסַלְּקִין מִמֶּנּוּ הַמּוֹנְעִים, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְמַלְאֹת חֶפְצוֹ בַלִּמּוּד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ [וְכָל הַפּוֹררֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ]. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה שָׁלֵם, שֶׁאִם יִבָּטֵל מִמֶּנָּה יָבוֹאוּ לוֹ מוֹנְעִים רַבִּים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
(*) הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה,
(*) וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה יֵשׁ לְךָ
(*) בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְנֶגְדֶךָ,
(*) וְאִם עָמַלְתָּ בַּתּוֹרָה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֵּן לָךְ.
נפש יהודה הוי ממעט בעסק. סחורתך ומלאכתך ויהא עיקר עסקך בתורה: והוי שפל רוח. ללמוד מכל אדם אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה: בטלים הרבה. שיסייעו לבטל התורה ד''א בטלים הרבה רשעים וחיות רעות שהם בטלים ועל ידם הקב''ה יביא עליך פורענות: אם עמלת בתורה. הוא עצמו ישלם שכרך ולא ע''י שליח ובזה מדה טובה מרובה ממדת פורעניות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף''
(איוב ה, ז), וְאֵין עוּף אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ''
(משלי כג, ה), וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף''
(דברים לב, כד). אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) הַאי, תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ וגו' כִּי אֲנִי־ה' רֹפְאֶךָ''
(שמות טו, כו)? אֶלָּא, כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכֹעָרִין וּמַעֲכִירִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה
(*) הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב'' וגו'
(תהלים לט, ג).
נפש יהודה התעיף. כשתסגור ותכפול עיניך לעוצמן ואין אותה גירסא מצוי בך: ולחומי רשף. בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: האי תינוקות. יודעים , שהתורה מגינה שלומדים מספר חומש אם שמוע תשמעו וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר דאיוב כבר למדו: החשיתי. השתקתי מטוב מדברי תורה וכאבי נעכר בא מכה עכורה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה
(ברכות סג, א): אָמַר רַב טוֹבִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה''
(משלי כד, י). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(בבא בתרא עט, א): כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמַּרְפֶה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹפֵל בַּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ''
(שם כא, טז), וְאֵין רְפָאִים אֶלָּא יוֹרְדֵי גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא יָדַע כִּי־רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל'' וגו'
(שם ט, יח).
נפש יהודה התרפית. מדברי תורה , צר כחך צר כחו שאין יכול לעמוד ביום צרה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(שם): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַפּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה - אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנָתַתִּי אֶת־פָּנַי בָּהֶם
(*) מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם''
(יחזקאל טו, ז). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יב, ב) וּבְפִּרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ג, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וכו', כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק קַמָּא מִנֵּר ב
(סימן לא). וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(יט, ב): אָמַר רָבָא: הַשָּׂח שִׂיחַת חוּלִין עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְדִבַּרְתָּ
(*) בָּם''
(דברים ו, ז), וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
נפש יהודה מהאש יצאו. מן התורה פרשו דכתיב הלא כה דברי כאש וכתיב מימינו אש דת למו ופסוק הוא בירמיה: בם. בדברי תורה ולא בדברים אחרים ושיחת חולין ושיחת הילדים וקלות ראש:
וְגָרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(לח, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל
(*) הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי''
(הושע ד, ו). אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַף מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי''
(שם). וְגַם שָׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וכו'.
נפש יהודה השוכח דבר אחד. בשביל שלא חזר עליה ומתוך כך שכחה יבא להתיר את האסור ונמצאת תקלה בא על ידו וכאלו מתחייב בנפשו בעונש שבא על ידו הוא מתחייב בעצמו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי
(סג, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר פַּפָּא:
(*) לֹא נֶעֱנַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא עַל שֶׁבִּטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.
נפש יהודה לא נענש יהושע. שמת בלא בן אלא על שביטל ישראל לילה אחת כשצרו על יריחו לא עסקו בתורה בלילה ובלילה לא היו עושין מלחמה והיה להם ללמוד:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם: עַל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, וְעַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק וְעוֹסֵק, וְעַל פַּרְנָס
(*) הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר.
נפש יהודה המתגאה על הצבור. שלא לשם שמים שיש לו השם שהוא פרנס ואינו מתעסק בצרכי צבור רק מתגאה עליהם לכבודו ובמה שהוא נגד כבודו ורצונו מתגאה לנקום בו ועל זה בוכה הקב''ה:
לְפִיכָךְ טוֹב לוֹ לָאָדָם לָשׂוּם כָּל עֲסָקָיו בַּתּוֹרָה וְיִנָּצֵל מֵהַמּוֹנְעִים.
פרק שלישי [רנא]
הָרוֹצֶה לְקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ בְיָדוֹ יְהֵא נָעִים וּמְרֻצֶּה לַבְּרִיּוֹת וְאַל יִתְגָּאֶה בְתוֹרָתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּעֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נד, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ''
(משלי א, ט)? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ
(*) כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף לַצַּוָּאר
(*) וְרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה - תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו - אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: ''לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם''
(שיר השירים ה, יג)? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה,
(*) שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ, וְכַבֹּשֶׂם הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין בּוֹ - תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו - אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב: ''וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה''
(במדבר כא, יח)? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַמִּדְבָּר, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתוֹ - תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו - אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם וּבְפֶרֶק הַנּוֹדֵד מִן הַיֶּרֶק
(נדרים נה, א): רָבָא הֲוָה לֵיה לְרַב יוֹסֵף
(*) מִילְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וכו', כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב שֶׁל חֵלֶק הָרַבָּנוּת
(סימן כז).
נפש יהודה כענק זה שרף לצואר. שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח כך הוא נאה ומרוצה לבריות: ורואה ואינו נראה. כשמגביה צוארו נראה מתחת זקנו ורוב פעמים שסנטרו וזקנו מכסין אותו כך אם ת''ח אינו רוצה לצאת ולבא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו תלמודו מתקיים בידו: שהכל דשין אותו. שאין לו גסות הרוח ושהכל מתבשמין ממנו שמלמד תורה לתלמידים: מלתא בהדיה. רב יוסף אזיל במעלי יומא דכיפורא ומזג ליה הכוס ופייסיה ולמד מקרא זה וממדבר מתנה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, א): תַּנְיָא: ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(דברים ו, ה), שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם
(*) מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בַּחֲתִימַת נֵר א
(סימן כט). וּכְשֶׁיְּהֵא אָדָם
(*) קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְדִבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בַּשּׁוּק נָאֶה וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? אַשְׁרֵי פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה. רְאִיתֶם פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה - כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר''
(ישעיה מט, ג).
נפש יהודה מתאהב על ידך. לחברך: קורא. מקרא שונה משנה ומשמש ת''ח ללמוד תלמוד הוא ישוב טעמי המשניות מה טעמו ומהיכן למדו:
וּבִזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בַּשּׁוּק נָאֶה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא בֶאֱמוּנָה, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוּ תוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה. רְאִיתֶם פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה - כַּמָּה מְכֹעָרִים מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְקֻלְקָלִין דְּרָכָיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''
(*) בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם־ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ''
(יחזקאל לו, כ).
נפש יהודה באמור להם עם ה' אלה. את זה קרא הכתוב חילול השם כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועיל לו צדקתו ראו החסידים רעה בא עליהם שנאמר ויחללו את שם קדשי ובמה חללוהו באמור עליהם העובדי כוכבים ומזלות שגלו ביניהם ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, בְּפֶרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים
(*) הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִין שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵין מְשִׁיבִין,
(*) עוֹשִׂין מֵאֲהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין; עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ'' וגו'
(שופטים ה, לא).
נפש יהודה הנעלבין ואינן עולבין. אחרים באין עליהם בחוצפה ולא הן על אחרים: עושין מאהבה ושמחים ביסורין. על עליבה הבאה עליהם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית, פִּרְקָא קַמָּא
(ז, א): אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה
(*) לְמַיִם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק ב, מִכְּלָל זֶה
(סימן רמז).
נפש יהודה למים. מה מים יורדין ממקום גבוה לנמוך כך ת''ח מתנהג בענוות ובשפלות:
וְעִם כָּל זֶה אַל יַשְׁפִּיל אָדָם עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ מַרְגֶּשֶׁת, אֲבָל יִשְׁמֹר כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
פרק רביעי [רנב]
כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַיּוֹדֵעַ לִלְמֹד תּוֹרָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְלַמְּדָהּ לְתַלְמִיד הָגוּן כְּאִלּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד כְּאִלּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה'' וגו'
(דברים לג, ד),
(*) מוֹרָשָׁה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד אֲפִילוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם''
(משלי יא, כו) וְאֵין לְאוֹם אֶלָּא עֻבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ''
(בראשית כה, כג) וְאֵין בָּר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נַשְּׁקוּ־בַר פֶּן־יֶאֱנַף''
(תהלים ב, יב). עוּלָא בַּר יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִקְּבֻהוּ לְאוֹם'', וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ''וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ''
(מלכים־ב יב, י). אַבַּיֵּי אָמַר:
(*) כְּאִיבְלָא דְּקַצָּרֵי. וְאִם מְלַמֵּד מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא בַּר שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֱמְרוּ לְיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר''
(משלי יא, כו) וְאֵין מַשְׁבִּיר אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיוֹסֵף הוּא וגו' הַמַּשְׁבִּיר''
(בראשית מב, ו).
נפש יהודה מורשה. והיינו ירושה ונחלה היא לישראל וזה מונע מללמדו: מונע בר. תורה יקבוהו מנקבין אותו לשון ויקוב חור בדלתו: כאיבלא דקצרי. כלי של כובסין שהוא מנוקב ומזלפין בו מים על הבגדים:
וְגַם, הַמּוֹנֵעַ מִלְלַמֵּד הוּא מְבַזֶּה דְבַר הַשֵּׁם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(שם צט, א): תָּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ זֶהוּ ''דְּבַר־ה' בָּזָה''.
אֲבָל אִם רָצָה לְלַמְּדָהּ לַאֲחֵרִים רֵיחוֹ נוֹדֵף, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה
(סוף) פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(לה, ב): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ''לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים''
(שיר השירים א, ג), לְמָה תַלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל
(*) פְּלַייטוֹן - מְגֻלֶּה רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְכֻסֶּה אֵין רֵיחוֹ נוֹדֵף; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדְּבָרִים הַמְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם
(*) מְגֻלִּין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ''
(שם) קְרֵי בֵיהּ עֲלוּמוֹת: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ'' קְרֵי בֵיהּ עַל מָוֶת; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֲלָמוֹת'', קְרֵי בֵיהּ עוֹלָמוֹת.
נפש יהודה פלייטון. שמן מרקחת מבשמים וורדים שריחם טוב מגולה ריחו נודף והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותו ומריקין שמנה כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם: מגולין לו. מעצמו בלא טורח כשהוא מלמדן וזה עלמות דברים הנעלמים ממנו עד הנה מתגלין לו:
וְהַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ, עָלָיו נֶאֱמַר: ''וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד''
(תהלים קיב, ג), כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה
(נ, א): ''
(*) הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ'' וגו'
(שׁם), רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר:
(*) זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ; וְחַד אָמַר:
(*) זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לָאֲחֵרִים.
נפש יהודה הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואף על פי כן וצדקתו עומדת לעד: זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיימת בו הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על שטרח ללמד לתלמידים: זה הכותב וכו'. ספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
(*) הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.
נפש יהודה הלומד על מנת ללמד. גם לאחרים וכשלומד גם לקיים כל מה שלמד לדעת מצות ה' כדי לקיימם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
(*) כָּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵרוֹ לִדְבַר מִצְוָה וּמְלַמְּדוֹ תוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עֲשׂוּ בְחָרָן''
(בראשית יב, ה),
(*) לִמְּדָם מִדְּרָכָיו וְהוֹדִיעָם מֵאוֹרְחוֹתָיו. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּאִלּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם''
(ויקרא כב, לא). רָבָא אָמַר: כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אוֹתָם'' אַל תִּקְרֵי אוֹתָם אֶלָּא אַתֶּם.
נפש יהודה כל המעשה. לדבר מצוה כאלו עשאו לאותו דבר מצוה וכן לתורה ואת הנפש אשר עשו בחרן דמתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן והוי להו עשיה: לימדם מדרכיו. אברהם למד להם דרכי ה' ואורחותיו:
הכלל השני: בגדל שכרה
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בָּעוֹלָם הַבָּא; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים.
החלק הראשון בעולם הזה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רנג]
גָּדוֹלָה תוֹרָה,
(*) שֶׁנּוֹתֶנֶת חַיִּים לְלוֹמְדֶיהָ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק רַבִּי מֵאִיר: גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם
(*) וּלְכָל־בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא''
(משלי ד, ב) וְאוֹמֵר: ''
(*) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ''
(שם ג, ח).
נפש יהודה נותנת חיים. בעולם הזה , שאוכל הפירות והקרן קיימת לו לעולם הבא כי חיים הם למוצאיהם בקרן לעוה''ב ובפירות בעוה''ז: ולכל בשרו מרפא. לא כשאר הרפואות מי שיש לו מכות מה שנוח לזה קשה לזה או מה שטוב לראשו קשה ללבו והתורה לכל בשרו מרפא: רפאות תהי לשרך. לטבורך בעולם הזה ושקוי לעצמותיך שתהא משקה עצמותיך בקבר:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נד, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ לְוָיָה יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לִוְיַת חֵן'' וגו'. חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵם לְרֹאשֶׁךָ''
(שם א, ט). חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ''
(שם). חָשׁ בִּבְנֵי מֵעָיו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ'' חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְכָל־ בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא''
(שם ד, כב). אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי חִיָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. אָדָם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ סַם - יָפֶה לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל - סַם חַיִּים לַכֹּל.
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יח, א) וּבְמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה
(קה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית עֵלִי אַתֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּהוּ: ''
(*) וְכָל־מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים''
(שמואל־א ב, לג); לְכוּ וְעִסְקּוּ בַתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין לָהֶם מִשְׁפַּחַת יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ.
נפש יהודה וכל מרבית. גידולים רביית ביתך ימותו אנשים כשיגיעו לכלל אנשים והוא יותר צער משימותו קטנים:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ג, ב): ''דִּבְרֵי חֲכָמִים
(*) כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים''
(קהלת יב, יא), לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְדָרְבָן? לוֹמַר לָךְ: מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ
(*) לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין לֵב לוֹמְדֵיהֶם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים וכו'.
נפש יהודה כדרבונות. ככלי המחרישה ומסמרות כמו מחט עב נעוץ בראש המלמד ונקרא מלמד שמדריך הפרה ומלמדה לחרישה שיהא מחריש השדה מכוון ושוה: להביא חיים לעולם. על ידי תבואה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(ל, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''
(*) וְשַׂמְתֶּם''
(דברים יא, יח) - סַם תָּם. נִמְשְׁלָה תוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכֹל
(*) מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ, שְׁתֵּה מַה שֶּׁהֲנָאָתְּךָ וּרְחֹץ בֵּין בְחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאִי אַתָּה מִתְיָרֵא; וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ - הֲרֵי הִיא
(*) מַעֲלָה נִימָא. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע, בָּרָאתִי לוֹ
(*) תוֹרָה תַבְלִין, אִם אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲלֹא
(*) אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת''
(בראשית ד, ז), וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ''
(שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל
(*) מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ''
(שם) וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ''
(שם).
נפש יהודה ושמתם. את דברי אלה סם תם , שלם שאינו חסר שום הצלה: מה שהנאתך. כל מה שדעתך נוחה הימנו ואפילו דבש וכל מינים מתוקים שקשים למכה: מעלה נימא. צמחים מין יבלת ופושה ואוכל הבשר: תורה תבלין. התורה טוב להסיר היצ''ה כמו תבלין מיני ירקות ובשמים טוב למאכל: אם תיטיב. לקח טוב שאם תתנשא על יצרך: משאו ומתנו. של יצה''ר באדם להחטיאו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָאוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(סא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת הָרִשְׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַתּוֹרָה. מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? הָלַךְ וְהִקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, יָשַׁב וְדָרַשׁ. מְצָאוֹ פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אוּמָה זוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ חָכָם אַתָּה - אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ. אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל; לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשׁוּעָל, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְרָאָה דָּגִים שֶׁרָצִים לְכָאן וּלְכָאן, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם רָצִים לְכָאן וּלְכָאן? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת וְהַמִּכְמוֹרוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּמוֹ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת - אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ; וּמַה בִּמְקוֹם חַיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ לֹא כָל שֶׁכֵּן. וְאַף אָנוּ כָּךְ: בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ: ''כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ''
(דברים ל, כ) - אָנוּ מִתְיָרְאִים, כְּשֶׁאָנוּ פוֹסְקִין מִן הַתּוֹרָה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁתָּפְשׂוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּתְפָשׂוּהוּ לְפַפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אָשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אוֹי לִי, שֶׁנִּתְפַּשְׂתִּי עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים. אָמְרוּ: כְּשֶׁהוֹצִיאוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה - זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל,
(*) וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ,
(*) עַד כָּאן? אָמַר לְהוּ: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה, ''בְּכָל־נַפְשְׁךָ''
(דברים ו, ה), אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ - וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּאָה לְיָדִי
(*) אֲקַיְּמֶנָּה. יָצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ''אֶחָד''. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? ''
(*) מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים'' וגו', אָמַר לָהֶם: ''חֶלְקָם בַּחַיִּים''. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁיָּצָאת נִשְׁמָתְךָ בְּ''אֶחָד'' וְאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה והיה מתכוין לקבל עול מלכות שמים. בכוונת קריאת שמע שהיה קורא: עד כאן. אין צריך אתה לכוין כי נמסרת למיתה ועדיין אתה מכוין בו והולך: אקיימנה. בשמחה ובכוונה ואמסור נשמתי לו: ממתים ידך. היה לו למות ולא מידי בשר ודם:
וְגָרְסִינָן בַּמְּכִילְתָּא: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ''כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ''
(שמות טו, כו)? אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם - רְפוּאָה הִיא לָכֶם, חַיִּים הִיא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם''
(משלי ד, כב).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ''אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע''
(שמות טו, כו),
(*) יָכוֹל לִרְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם), אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּעֲשָׂרָה קוֹלוֹת; ''וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה''
(שם), אֵלּוּ הַגָּדוֹת; ''וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו''
(שם), אֵלּוּ הַמִּצְווֹת; ''וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו''
(שם), אֵלּוּ הָעֲרָיוֹת; ''כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם''
(וגו') (שם), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם הִיא מְרַפְּאָה אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר: ''רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ''
(משלי ג, ח).
נפש יהודה יכול לרשות. כל דבר שאינו מצוה נקרא רשות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: ''כִּי־חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם'' וגו', כָּל מִי שֶׁמּוֹצֵא דִבְרֵי תוֹרָה - חַיִּים הוּא מוֹצֵא, מָצָא אָדָם רַב לִלְמֹד מִמֶּנּוּ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה אוֹ פֶּרֶק אֶחָד - חַיִּים הוּא מוֹצֵא, לְכָךְ נֶאֱמַר: ''כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם''.
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם נוֹתֵן סַם לַחֲבֵרוֹ - יָפֶה לְזֶה וְקָשֶׁה לְזֶה; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְהִיא סַם חַיִּים לְכָל גּוּפָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְכָל־בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא''
(משלי ד, כב).
גַּם בַּמְּכִילְתָא: ''וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ''
(שמות טו, כה), רַבִּי נָתָן אוֹמֵר:
(*) עֵץ הַרְדּוֹפְנִיָּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עִקָּר תְּאֵנָה וְעִקָּר רִמּוֹן. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: הֶרְאָהוּ
(*) דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ חַיִּים הִיא''
(משלי ג, יח). וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: ''וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי מָיִם''
(תהלים א, ג), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: לָמָּה נִקְרֵאת הַתּוֹרָה ''עֵץ חַיִּים''? שֶׁחֲבִיבָה עַל כָּל חַיִּים. אָמַר רַבִּי יוּדָן: לָמָּה נִמְשְׁלָה בְעֵץ חַיִּים? מָה עֵץ חַיִּים
(*) פָּרוּשׂ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם בְּגַן עֵדֶן, אַף הַתּוֹרָה פְּרוּשָׂה לְכָל הַחַיִּים וּמְבִיאָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: ''
(*) תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים''
(תהלים טז, י), רַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, ''תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים''. אָמַר לוֹ: חַיִּים אַתְּ בָּעֵי - צַפֵּה לַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''.
נפש יהודה עץ הרדופניא. אילן שעצו מר ופרחיו מר והקב''ה מרפא דבר שקשה לו כמו בדבלת יחזקיהו וי''א עיקר של עץ תאנה ורמון שגם הם מרים: דברי תורה. שהיא מרפא לכל דבר אם מלמדה: פרוש לכל באי עולם. למי שרוצה לזכות ולשכון תחתיו במעשיו הטובים על ידם יזכה: תודיעני. למדני מה אעשה ואזכה לחיי עוה''ב:
דָּבָר אַחֵר: ''תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים'', אֹרַח חַיִּים זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא'' וגו'; ''שֹׂבַע שְׂמָחוֹת''
(תהלים, שם), שַׂמְּחֵנוּ שְׂמָחוֹת הַרְבֵּה: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת וְדִקְדוּקֵי] סוֹפְרִים.
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כְּתִיב: ''כִי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי''
(ישעיה סה, כב) וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''. וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי,
(*) הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה? הֱוֵי אוֹמֵר: תּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֱמֹר מֵעַתָּה: תּוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְרְאוּ בִזְכוּתָן - לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
נפש יהודה תורה בשביל ישראל. דאם אין ישראל לומדים ומקיימים מצותיה מה לה לתורה:
וְגַם כֵּן בְּסִפְרֵי: ''יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי''
(דברים לב, ב), אֵין לֶקַח אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם'' וגו'
(משלי ד, ב). וְאוֹמֵר: ''קְחוּ־מוּסָרִי וְאַל־כָּסֶף''
(שם ח, י) וְאֵין מוּסָר אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ'' וגו'
(שם א, ח) ''שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ''
(שם ח, לג) ''הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל־תֶּרֶף''
(שם ד, יג) ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים''
(הושע יד, ג), אֵין דְּבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶת־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה''' וגו'
(דברים ה, יט). ''כַּמָּטָר'', מַה מָּטָר חַיִּים הֵם לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חַיִּים הֵם לָעוֹלָם; אִי מַה מָּטָר זֶה מִקְצָת עוֹלָם שְׂמֵחִין בּוֹ וּמִקְצָת עוֹלָם עֲצֵבִים בּוֹ,
(*) מִי שֶׁבּוֹרוֹ מָלֵא יַיִן וְגִתּוֹ וְגָרְנוֹ לְפָנָיו מֵצֵר בּוֹ, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי''
(דברים לב, ב), מַה טַּל כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בּוֹ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בָּהֶם.
נפש יהודה מי שבורו מלא יין. מתירא שלא ירד הגשם לבורו או לגרנו וגם לעוברי דרכים הוא רע כשהגשם ירד עליהם:
''
(*) כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא''
(שם), מַה שְׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל עֲשָׂבִין וּמְגַדְּלִין אוֹתָן וּמַעֲלִין אוֹתָן, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְגַדְּלִין וּמַעֲלִין אֶת הָאָדָם, וְכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''
(*) סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ''
(משלי ד, ח). ''וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב''
(דברים, שם), מָה רְבִיבִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל עֲשָׂבִים וּמְעַדְּנִין אוֹתָן וּמְפַנְּקִים אוֹתָן, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה - מְעַדְּנִין וּמְפַנְּקִין אֶת הַגּוּף וּמְחַיִּין אֶת הַנֶּפֶשׁ.
נפש יהודה שעירים. רוח סערה ומחזיקין העשבין ומגדלין אותן: סלסלה. כמו מסלסל בשערו כלומר חוזר וחוזר עליה ומחפש אחריה לבקשה ללמדה אז תרוממך:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה מַצֶּלֶת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלֹוּ הֵן הַגּוֹלִין
(י, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. אֵינִי, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדִבְרֵי תוֹרָה
(*) שֶׁהֵן קוֹלְטִין? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶת־בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר''
(דברים ד, מג) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ''וְזֹאת הַתּוֹרָה''
(שם שם, מד)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּעִידְנָא דְּעָסִיק בָּהּ, הָא
(*) בְּעִידְנָא דְּלָא עָסִיק בָּהּ.
נפש יהודה שהן קולטין. שת''ח שהרג בשוגג אין צריך לנוס לערי מקלט ואין גואל הדם יכול לעשות לו שום דבר כי במקום שהוא לומד הוא בעיר מקלטו וע''כ נסמך בתורה את בצר במדבר וסמיך ליה וזאת התורה: בעידנא דלא עסיק בה. אם ימצא אותו גואל הדם והרגו אינו נהרג עליו:
וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי,
(*) דְּקוֹלֶטֶת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא הֲוָה
(*) יָתֵיב וְגָרֵיס בְּבֵי רַב וְלָא הֲוָה קָא יָכֵיל מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא שָׁתִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא. סָלִיק וְיָתִיב אֲאַרְזָא דְּבֵי רַב, פָּקַע אַרְזָא, שָׁתִיק - וְיָכֵיל לֵיהּ. וְגוּפָא דְּהַהִיא עוּבְדָא הִיא בְמַסֶכֶת מוֹעֵד
(כח, א). וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד: רַבִּי חִיָּא לָא מָצֵי לְמִקְרַב לֵיהּ. יוֹמָא חָד אִידְמֵי לֵיהּ
(*) כְּעַנְיָא וכו' וְעוּבְדֵי אַחֲרִינֵי.
נפש יהודה דקולטת. התורה דנסמך לאת בצר במדבר ממלאך המות הוא אבל אם הרג בשוגג צריך לנוס אל ערי מקלט: ויתיב. על עמוד של ארז שסמוך למדרשו של ר''ח אשתיק רב חסדא מגרסא מקול הארז שבקע: כעניא. והוציא לו לחם ואמר כשם שאתה מרחם על העני רחם עלי שאני מלאך המות ומסר את עצמו בידו שפסק מללמוד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב) עַל הַהוּא מַעֲשֶׂה דְדָוִד הַמֶּלֶךְ בְּיוֹם פְּטִירָתוֹ,
(*) דְּכָל יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס כֻּלֵּי יוֹמָא, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִשְׁלָט בֵּיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הַהוּא יוֹמָא דְּמְטָא זִמְנֵיהּ, אֲתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת יָתֵיב לְקַמֵּיהּ וְלָא יָכֵיל, דְּלָא פָסֵיק מִגִּירְסֵיהּ. הֲוָה לֵיהּ חַד בֻּסְתָּנָא אֲחוֹרֵי בֵיתֵיהּ, אֲזַל מַלְאָךְ הַמָּוֶת
(*) סָלֵיק בְּחֵישׁ בֵּינֵי אִילָנִי. אֲמַר דָּוִד: אֶסְלֵיק וְאֶחְזֵי מַאי הַאי קָא סָלֵיק בְּדַרְגָא וְגָרֵיס,
(*) אִישְׁתְּמֵיט כַּרְעֵיהּ, אִפְחֵית דַּרְגָּא מִתּוּתֵיהּ, אִשְׁתֵּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
נפש יהודה כל יומא דשבתא. של כל שבתות השנה הוה יתיב וגריס שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה: סליק בחיש ביני אילני. מנענע המלאך באילנות להשמיע קול המיה ועל ידי בחישו החטיא לדוד שנדמה אליו כצפור שהוא בחש וטרף בכנפיו בחלון כדי שיסתכל לבת שבע ועל ידי בחישו המיתו. בוסתנא , גן של אילנות: אישתמיט כרעיה. דדוד שנחלק ואפחית ונשמט הדרגא שהיה עומד עליו מתחתיו ואשתק ופסק מגירסא ויכיל ליה מלאך המות ומת:
וְגַם מָצִינוּ כָּזֶה בְּמַעֲשֶׂה דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, הַכָּתוּב בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(בבא מציעא פו, א), דְּנָח נַפְשֵׁיהּ
(*) עַל יְדֵי שְׁמָדָא וּכְתִיב עֲלֵיהּ דְּלָא קָא מָצֵי מַלְאָךְ הַמָּוֶת לְמִקְרַב לֵיה, מִדְּלָא הֲוָה שָׁתֵיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסֵיהּ וכו'.
נפש יהודה על ידי שמדא. גזירת המלך ברח וישב ביער על אילן ולמד תורה והשמיעו מלאך המות קול כאלו פרשים באים אחריו לתפשו ופסק מגירסא ומת:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה נִקְרֵאת ''
(*) חַיֵּי עוֹלָם'', כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(י, א); רָבָא חָזְיֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא דַּהֲוָה קָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ, אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהַתְּפִלָּה נִקְרֵאת ''עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב'', כֵּיוָן שֶׁהִיא בָאָה לְבַקֵּשׁ חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, נִקְרֵאת ''חַיֵּי שָׁעָה'' וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת ''חַיֵּי עוֹלָם''. עַל כֵּן אָמְרוּ רַזַ''ל: תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
נפש יהודה חיי עולם. תורה כי תפלה צורך שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות:
פרק שני [רנד]
הַתּוֹרָה נוֹתֶנֶת גַּם כֵּן חַיִּים לַמַּחֲזִיקִים בְּיַד לוֹמְדֶיהָ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, בְּפֶרֶק בַּתְרָא
(קיא, ב): כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר שֶׁל תּוֹרָה טַל תּוֹרָה
(*) מְחַיֵּהוּ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה אֵין טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. כֵּיוָן דְּחָזְיֵהּ
(*) דְקָא מִצְטַעֵר, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מָצָאתִי לָהֶם מְנוּחָה מִמָּקוֹם אַחֵר: ''וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם'' וגו'
(דברים ד, ד), כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ה מֵחֵלֶק ב, בְּאֵיכוּת הַזִּוּוּג
(סימן קסט).
נפש יהודה מחייהו. בתחית המתים: דקא מצטער. שעמי הארצים לא יקומו אמר מצאתי להם תקנה יהנו לת''ח מנכסיהם ובזה מדבקין עצמן בה' ויהיה להם תקנה:
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה: ''זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן''
(בראשית מט, יג), קָדַם זְבוּלֻן לְיִשָּׂשׂכָר, וַהֲרֵי הָיָה יִשָּׂשׂכָר גָּדוֹל מִזְבוּלֻן, שֶׁכֵּן הוּא מְיַחֲסָן: ''יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן''
(שמות א, ג)? אֶלָּא, לְפִי שֶׁהָיָה יִשָּׂשׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּזְבוּלֻן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קִדְּמוֹ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא
(*) לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''
(משלי ג, יח) וְלֹא לָעֲמֵלִים בָּהּ.
נפש יהודה למחזיקים. שמחזיקים לתלמידי חכמים הם נחשבים קודם ת''ח עצמן שעמלים בתורה:
וְגָרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּהּ: ''לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ'', לְמִי שֶׁמַּחֲזִיק יְדֵי לוֹמְדֵי תוֹרָה וּמְסַיְּעָן מִמָּמוֹנוֹ, כְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה, עַל שֶׁהָיָה עֲזַרְיָה יוֹצֵא בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל שִׁמְעוֹן - נִקְרָא עַל שְׁמוֹ.
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ'', אִלּוּ נֶאֱמַר ''לָעֲמֵלִים בָּהּ'' לֹא הָיְתָה תְקוּמָה
(*) לַאֲחֵרִים, אֶלָּא ''לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ'', לַמַּחֲזִיקִים יְדֵי לוֹמְדֶיהָ. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר: ''אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'',
(דברים כז, כו) אִלּוּ נֶאֱמַר ''אֲשֶׁר לֹא יִלְמַד אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה'', לֹא הָיְתָה תְקוּמָה לַאֲחֵרִים, אֶלָּא ''אֲשֶׁר לֹא יָקִים'' - אֶת לוֹמְדֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ'' וגו'.
נפש יהודה לאחרים. לעמי הארצים שאינם עוסקין בתורה:
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים. ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי''
(שיר השירים ו, יא). אָמַר רַבִּי אֶלְעָשָׁא: לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימְרָא אֶלָּא ''אֶל גִּנַּת יֶרֶק'', וְלָמָּה אָמַר ''אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז''? מְלַמֵּד שֶׁנִּתַּן לָהֶם
(*) כֹּחָן שֶׁל נְטִיעוֹת וְזִיוָן שֶׁל יֶרֶק. רַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: תַּרְתֵּי, מָה אֱגוֹז זֶה, עֵצוֹ מְשַׁמֵּר אֶת פִּרְיוֹ, כָּךְ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מַחֲזִיקִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''.
נפש יהודה כחן של נטיעות. האילן שיש להם שורש חזק ופירותיו ירוקים כעשב הלח ויש לאגוז לאוכל שבו שומר קליפה חזק:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַמַּחֲזִיק בְּיַד לוֹמְדֵי תוֹרָה זוֹכֶה בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(נג, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמֵּטִיל
(*) מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף''
(קהלת ז, יב).
נפש יהודה מלאי. הון ורכוש ע''י שמתעסק בסחורות של ת''ח להרויחם וכל הנאות:
פרק שלישי [רנה]
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים חֶפְצוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, א): אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָמָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֶפְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ'' וגו'
(תהלים א, ב). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(יט, ב): ''וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יִצְלִיחַ''
(שם שם, ג), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה נְכָסָיו מַצְלִיחִים. כָּתוּב בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתֶם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ'' וגו'
(דברים כט, ח). שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים: ''לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וגו' כִּי־אָז תַצְלִיחַ'' וגו'
(יהושע א, ח). וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים: ''וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ''.
וְגַם הַתּוֹרָה מַצֶּלֶת לְלוֹמְדֶיהָ מִן הַצָּרוֹת כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִים הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף''
(איוב ה, ז), כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק ג שֶׁל הַנְהָגַת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה
(סימן רנ).
נפש יהודה ובני רשף. יסורין ומזיקין יגביהו ממנו עוף התורה שנקראת עוף שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו אם סגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך:
וְגַם אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יד, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל
(*) הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלָן, אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׂבֵעַ יָלִין'' וגו'
(משלי יט, כג).
נפש יהודה ושבע. משביע עצמו בדברי תורה ולן וישן על מטתו בל יפקד רע:
וְזוֹכֶה לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, בְּפֶרֶק חוֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ וּבְסוֹף מַסֶּכֶת נָזִיר
(סו, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּין שָׁלוֹם וכו'.
וְגַם כֵּן זוֹכֶה שֶׁיְּמַנּוּהוּ הַצִּבּוּר פַּרְנָס עֲלֵיהֶם, אִם הוּא רָאוּי לְכָךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אֵלּוּ קְשָׁרִים
(קיד, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר? זֶה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דְבַר הֲלָכָה
(*) בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ, וַאֲפִילוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה.
נפש יהודה בכל מקום. בכל התלמוד ואפילו במסכת כלה דלא רגילין בה אינשי וזה נתן לבו לגרסה מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:
וְגַם מְצֻוִּין לְסַיְּעוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ? זֶה שֶׁמַּנִּיחַ חֲפָצָיו וְעוֹסֵק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ?
(*) לְמִיטְרַח לֵיהּ בְּרִיפְתֵיהּ. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל
(עב, ב): רַבִּי יוֹחָנָן רְמֵי: כְּתִיב ''וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ''
(דברים י, א) וּכְתִיב: ''וְעָשׂוּ אֲרוֹן''
(שמות כה, י)? מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁבְּנֵי עִירוֹ
(*) מְצֻוִּין לַעֲשׂוֹת מְלַאְכתּוֹ.
נפש יהודה למיטרח ליה בריפתיה. דבר שאינו יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו: מצווין לעשות מלאכתו. שהארון בתחילה הטיל הכתוב המלאכה על משה ואח''כ הטילו על הציבור:
וְאִם יִתְעַסֵּק בִּסְחוֹרָה גַּם מְצֻוִּין לְקַדְּמוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, בְּסוֹף פֶּרֶק קוֹנָם יַיִן
(סב, א): וַאֲמַר רָבָא: שָׁרֵי לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן לְמֵימָר ''צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן אֲנָא,
(*) שָׁארוּ לִי תִיגְרָאִי בְּרֵישָׁא'', דִּכְתִיב: ''
(*) וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ''
(שמואל־ב ח, יח) וְכִי בְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ? אֶלָּא, מַה כֹּהֵן נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, אַף תַּלְמִיד חָכָם נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. וְכֹהֵן גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''וְקִדַּשְׁתּוֹ''
(ויקרא כא, ח), לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָׁה:
(*) לִפְתֹחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.
נפש יהודה שארו לי תיגראי ברישא. התירו תגר שלי כלומר פסקו לי דיני תחלה: ובני דוד כהנים היו. שהיו חכמים והיה דינם ככהנים: לפתוח ראשון. לקרוא בספר תורה ראשון ולברך ראשון בברכת המוציא ובברכת המזון וליטול מזה יפה ראשון כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים (עיין במהרש"א בח"א) וכשבא לחלוק דבר עם ישראל ועושה שני חלקים שוים הכהנם בוחר איזה מהן שירצה:
וְגַם פָּטוּר מִן הַמַּס, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: וַאֲמַר רָבָא: שָׁארֵי לֵיהּ לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן לְמֵימָר ''
(*) לָא יְהֵיבְנָא כְּרָגָא'', דִּכְתִיב: ''
(*) מִנְדָּה בְלוֹ
(*) וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם''
(עזרא ז, כד); ''מִנְדָּה'', זוֹ
(*) מְנַת הַמֶּלֶךְ; ''בְּלוֹ'' זֶה כֶּסֶף גֻּלְגְלְתָּא; ''וַהֲלָךְ'', זֶה אַרְנוֹנָא.
נפש יהודה לא יהיבנא כרגא. איני רוצה ליתן מס בשביל שאני חכם: מנדה בלו והלך וגו'. מקרא הוא בספר עזרא: הלך. שנותנין לצורך סעודת המלך: מנת המלך. קצוב על הקרקעות כסף גולגלתם שנותנין לו כל אחד בשוה לפי הנפשות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, א): רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא רְמָא כְּרָגָּא אֲרַבָּנָן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עֲבַר מַר אַדְאוֹרַיְתָא וְאַדִּנְבִיאֵי וְאַדִּכְתוּבֵי. אַדְאוֹרַיְתָא, דִּכְתִיב: ''
(*) אַף חֹבֵב עַמִּים'' וגו'
(דברים לג, ג), אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב אֶת כָּל הָעַמִּים - ''כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ''. ''וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא'' וגו'
(שם), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּדִבּוּרָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אַדִּנְבִיאֵי דִּכְתִיב: ''
(*) גַּם כִּי־יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם
(*) וַיָּחֵלּוּ מְעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים''
(הושע ח, י) וְאָמַר עוּלָא: פָּסוּק זֶה בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי נֶאֱמַר: אִם כֻּלָּם יִתְנוּ בַגּוֹיִם - עַתָּה אֲקַבְּצֵם, וְאִם לָאו - וַיָּחֵלּוּ מְעָט וגו'. אַדִּכְתוּבֵי, דִּכְתִיב: ''
(*) מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ'' וגו'.
נפש יהודה אף חובב עמים. בשעה שאתה מחבב עמים שאתה מציהיב להם פניך להמשילן על בניך כל קדושיו של ישראל בידיך לשומרן: גם כי יתנו. תרגום של ישנו כמו ושננתם ותתנינון ואם כולן או רובן יהיו שונין ועוסקין בתורה כשיגלו בעמים עתה אקבצם בקרוב אקבצם: ויחלו מעט. ואף אם מועטין יעסקו בתורה בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלישא משא מלך ושרים יחלו כמו לא יחל דברו: מנדה. דריוש צוה את פחת עבר הנהר שלא יתנו מס למלך הגובים מן בני המדינה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הַהוּא
(*) דְמֵי כְלִילָא דְּשָׁדוּ אַטְבֶרְיָה.
(*) אֲתוּ לְקַמֵּיה דְּרַבִּי, אָמְרוּ לֵיהּ: לֵיתְבוּ רַבָּנָן בַּהֲדָן, אָמַר לְהוּ: לָא. עֲרוֹקִינֻן, עֲרוּק.
(*) עֲרָקוּ פַּלְגָּא,
(*) דָּלְיוּהָ פַּלְגָּא. אֲתוּ הַנְהוּ פַּלְגָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמְרוּ לֵיהּ: לֵיתְבוּ רַבָּנָן בַּהֲדָן, אָמַר לְהוּ: לָא. עֲרוֹקִינֻן, עֲרוּק. עֲרָקוּ כֻלְּהוּ, פָּשׁ הַהוּא כּוֹבֵס,
(*) שָׁדְיוּהָ אַכּוֹבֵס. עֲרַק כּוֹבֵס בָּטֵל כְּלִילָא. אָמַר רַבִּי: רְאִיתֶם, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ.
נפש יהודה דמי כלילא. דמי עטרה לקיסר שדא על בני טבריא ליתן לקיסר: אתו. עמי הארץ לרבי ואמרו שגם הרבנים יתנו: ערקו פלגא. מעמי הארצים רצו והלכו מן המקום: דליוה פלגא. מחל המלך דמי החצי וסילק מעליהן: שדיוה אכובס. הטיל הקיסר המעות על הכובס ברח הכובס מחל הקיסר על הכל:
עַל כֵּן יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יָבֹא פֻּרְעָנוּת לָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ וְיָבֹא טוֹבָה בִּזְכוּתוֹ.
החלק השני בעולם הבא
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [רנו]
כְּשֵׁם שֶׁהַתּוֹרָה מְגִינָה עַל לוֹמְדֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ מְגִינָה מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, אַף־עַל־פִּי שֶׁחָטָא. וְקַל וָחֹמֶר מֵאֱלִישָׁע ''אַחֵר'', שֶׁאָמְרוּ עָלָיו בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(טו, ב):
(*) כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּ''אַחֵר'', שַׁמְעִינְהוּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דַּהֲווּ אָמְרֵי: לָא מֵידָן נְדַיְנֵיהּ וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי נֵיתֵיֵיהּ. ''לָא מֵידָן נְדַיְנֵיהּ, מִשּׁוּם דְּגָמַר אוֹרַיְתָא; ''וְלֹא לְעָלְמָא דְּאָתֵי נֵיתְיֵיהּ'' מִשּׁוּם דְּחָטָא כֻּלֵּי הַאי.
נפש יהודה כי נח נפשיה דאחר. כשמת אמרי ברקיע לא מידן נדייניה וכו':
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חוֹמֶר בַּקֹדֶשׁ
(שם כז, א): אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. קַל וָחֹמֶר
(*) מִסַּלְמַנְדְּרָא: וּמַה סַּלְמַנְדְּרָא שֶׁהִיא תוֹלָדַת אֵשׁ, הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל גּוּפָן אֵשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה סלמנדרא. כשמבערין אש שבע שנים במקום אחד נבראת מתוכו דמות עכבר ונקראת סלמנדרא:
וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה שְׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד, שֶׁהתּוֹרָה מְגִינָה לוֹ מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם; וְעוֹד, שֶׁחָכְמָתוֹ מְסַיְּעָתוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה בְּמַעֲשֶׂה וּבְלֵב, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ברכות יט, א): תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַּלַּיְלָה אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם שֶׁמָּא עָשָׂה תְשׁוּבָה, שֶׁמָּא סַלְּקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא וַדַּאי עָשָׂה תְשׁוּבָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא אֲמָרָן אֲלָּא בִּדְבָרִים
(*) שֶׁבְּגוּפוֹ, אֲבָל בְּמָמוֹנָא עַד דְּמַהְדַּר לְמָרֵיהּ.
נפש יהודה שבגופו. שחטא בגופו נגד הקב''ה אבל אם גזל או גנב ממון יכול להרהר אחריו עד שיחזיר הממון:
וְהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֻבְטָח לוֹ שֶׁנּוֹחֵל עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִּלָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כח, ב): תָּאנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: כָּל הַשּׁוֹנֶה
(*) הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֱּאֶמַר: ''הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ''
(חבקוק ג, ו), אַל תִּקְרֵי ''הֲלִיכוֹת'' אֶלָּא ''הֲלָכוֹת''. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת
(סד, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי בַר הִינֵי: כָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל־חָיִל יֵרָאֶה'' וגו'
(תהלים פד, ח).
נפש יהודה הליכות. ששונה הלכות עולם הבא לו: ילכו מחיל אל חיל. מלת חיל נאמר על רבוי עם ובבית הכנסת ובביהמ''ד יש רבוי עם יזכה שיראה אל אלהים בציון:
נִמְצָא, כִּי מְנוּחָתָם וּגְדוּלָתָם וַהֲדָרָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צא, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וגו'
(שם שם, ה). אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּמַרְוֶה גַּם־הוּא יוֹרֶה''
(משלי יא, כה). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם הֶחָכָם הוּא פַּרְנַס הַדּוֹר וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמַנְהִיגָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־
(*) מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל־ מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם''
(ישעיה מט, י).
נפש יהודה אשרי וגו'. עוד יהללוך סלה היינו לעוה''ב שהוא סלה נצחיות: ומרוה גם הוא יורה. מי שמרוה את תלמידיו בדבר הלכה בעוה''ז גם הוא יורה לעוה''ב: מרחמם. בעוה''ז ינהגם לעולם הבא:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(ק, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַר סִימוֹן: כָּל
(*) הַמַּשְׁחִיר עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ד מֵהַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּכְלָל זֶה
(סימן רמב).
נפש יהודה המשחיר. פניו מתוך דוחק ולומד הקב''ה יאיר פניו בעוה''ב:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פה, ב): אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמִיָה לְרַבִּי זֵירָא: מַאי דִּכְתִיב: ''קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא'' וגו'
(איוב ג, יט)? אָטוּ לָא יְדַעְנָא דְּקָטוֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא? אֶלָּא, כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל דִּבְרֵי תוֹרָה נַעֲשֶׂה גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא; ''וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו''
(שם), כָּל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא.
וְעוֹלָם הַבָּא הוּא עוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת, אֲשֶׁר נֶהֱנִין בּוֹ הַנְּשָׁמוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא פְרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא תַחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.
וְלָזֶה הָיוּ מִתְאַוִּין חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: כִּי הֲווּ
(*) מִיפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַב אַמִּי וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא הֲווּ אָמְרִין הָכֵי: רַבֵּינוּ,
(*) עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְחַיֶּיךָ, אַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, לְשׁוֹנְךָ תַּרְחִישׁ רְנָנוֹת. לִבְּךָ יֶהְגֶּה בִינָה, כִּלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלֹזְנָה מֵישָׁרִים, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה וְרַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמֹעַ
(*) דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין.
נפש יהודה מפטרי רבנן. זה מזה שהיה נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו: עולמך תראה בחייך. כל צרכיך תמצא פיך ידבר חכמות בלשון ברכה היו אומרים יביעו ידברו שפתיך דברי דעת. לשונך תרחיש כמו רחש לבי דבר טוב לשון דבור כליותיך תעלוזנה ישמחו עפעפיך יישירו לשון יושר שתהא מבין בתורה כהלכה: דברי עתיק יומין. הקב''ה שהוא מעולם:
וְעַל כֵּן מִי שֶׁיִּטְרַח לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה יִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ג, א):
(*) שׁוֹטִים, מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת, אֲבָל מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַה יֹּאכַל בְּשַׁבָּת? רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁמִּי שֶׁלֹּא הֵכִין נַפְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לִסְעוּדַת הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנִּקְרָא שַׁבָּת, שֶׁאַחַר כָּךְ לֹא יוּכַל לַהֲכִינוֹ.
נפש יהודה שוטים. הרשעים יאמרו לעוה''ב הנה נקיים עתה המצות יאמר להם הקב''ה וכו':
וְכֵיוָן שֶׁסּוֹף אָדָם לָמוּת, טוֹב לוֹ לִלְמֹד וִיקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא
(ברכות יז, א): רַבִּי יוֹחָנָן
(*) כִּי הֲוָה מְסַיֵּם סִפְרֵיהּ דְּאִיּוֹב אָמַר הָכֵי: סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵן עוֹמְדִין. אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, גָּדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם. וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: ''טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ''
(קהלת ז, א).
נפש יהודה כי הוה מסיים ספרא דאיוב. על שם שאיוב נפטר בשם טוב אמר הכי:
לְמֹד תּוֹרָה הַרְבֵּה וְיִתְּנוּ לְךָ שָׂכָר וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף פֶּרֶק ב מֵאָבוֹת: הוּא הָיָה אוֹמֵר:
(*) לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה; אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה נוֹתְנִין לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
נפש יהודה לא עליך. לא הטיל הקב''ה על אדם אחד שיקיים כל התורה כולה רק מה שמוטל עליו לקיים אם אפשר לו בזה המצוה שייכות לקיים ובאותן מצות שתוכל לקיימם בריבוי ומיעוט כפי שתעסוק בהן תקבל שכר אבל אל יאמר מאחר שאי אפשר לי לקיים כולם לא אקיים כלום ע''ז אמר אין אתה בן חורין להבטל ממנה וע''י כל ישראל שכל אחד יקיים מה שצוה עליו ומה שיכולת בידו לקיים מתקיים כל התורה כולה:
פרק שני [רנז]
הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְקַיְּמָהּ כַּדִּין וְכַהֲלָכָה נִקְרָא ''צַדִּיק'' וְהַמַּפְלִיג יוֹתֵר מֵהָרָאוּי עָלָיו,
(*) לְהֵיטִיב לְמִי שֶׁאֵין לוֹ חֹק עָלָיו, אוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְחֻיָּב בַּעֲשׂוֹת עִמּוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, נִקְרָא ''חָסִיד''. וְעַל זֶה אָמְרוּ: לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְעַל זֹאת הַמַּעֲלָה בַּמִּדּוֹת
(*) מוֹסִיף אָדָם כְּפִי הַיִּתְרוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי דְאָבוֹת:
(*) וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. נִמְצָא שֶׁיִּתְרוֹן חֲסִידוּתוֹ וְצִדְקוּתוֹ כְּפִי יִתְרוֹן חָכְמָתוֹ וּשְׁלֵימוּתוֹ, לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד
(*) מוֹסִיף בְּמַעֲלָתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּפִי שְׁלֵמוּתוֹ.
נפש יהודה להיטיב למי שאין לו חק עליו. שלא נצטוה לעשות לו כזה והוא עושה זה המעולה שבמדות: מוסיף. שנצטוה על דבר שמחויב לעשות כן רק שהוא עושה יותר לפנים משורת הדין לפי שכלו וחכמתו הטוב שיש בו עושה יותר במעשיו הטובים: ולא עם הארץ חסיד. מאחר שלא למד אין בו שכל להשיג לעשות לפנים משורת הדין ואף הטוב שעושה אינו יודע לעשות בדרך חסידות עד שלפעמים חוטא בצדקתו יותר ממה שירויח בו: מוסיף. לו חלק בעולם הבא כפי שלימות מצותיו שהוא עושה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, א): ''כִּי־הוֹלֵךְ הָאָדָם אֵל־בֵּית עוֹלָמוֹ''
(קהלת יב, ה), אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק עוֹשִׂין לוֹ
(*) מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס הוּא וַעֲבָדָיו לִמְדִינָה, כְּשֶׁהֵן נִכְנָסִין - כֻּלָּן נִכְנָסִים
(*) בְּשַׁעַר אֶחָד; וּכְשֶׁהֵן לָנִין - נוֹתְנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ.
נפש יהודה מדור לפי כבודו. מדלא כתיב אל בית העולם ש''מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו: בשער אחד. אף כאן הכל מתים בענין אחד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף פֶּרֶק בַּתְּרָא דְּתַעֲנִיּוֹת
(לא, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת
(*) מָחוֹל לַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה עָלָיו בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא
(*) הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ וגו' נָגִילָה וגו'
(ישעיה כה, ט).
נפש יהודה מחול. סביב לשון מחול הכרם כמו ויצאת במחול משחקים: הנה אלהינו זה. שעשה לנו הישועות והנחונות שיהיה נוכחם ולזה קוינו ויושיענו היינו ישועת ה':
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(טו, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה''
(שם כח, ה). מַאי ''לַעֲטֶרֶת צְבִי''?
(*) לָעוֹשִׂין צִבְיוֹנוֹ; ''לִצְפִירַת תִּפְאָרָה''? לַמְצַפִּין לְתִפְאַרְתּוֹ.
(*) יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לִשְׁאָר עַמּוֹ''
(שם), לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. ''
(*) וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט''
(שם שם, ו), זֶה הַדָּן אֶת יִצְרוֹ. ''לַיּוֹשֵׁב עַל־הַמִּשְׁפָּט''
(שם), זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. ''וְלִגְבוּרָה''
(שם), זֶה הַמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. ''מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה''
(שם), אֵלּוּ שֶׁנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ''
(*) שָׁעְרָה'', שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּשַׁעֲרֵי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ
(*) אֵלּוּ מֵאֵלּוּ?
(*) אָמַר לָהּ: ''וְגַם־אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וגו' פָּקוּ פְּלִילִיָּה''
(שם שם, ז), אֵין פָּקוּ אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל''
(שמואל־א כה, לא) וְאֵין פְּלִילִיָּה אֶלָּא דַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנָתַן בִּפְלִילִים''
(שמות כא, כב).
נפש יהודה להיות עטרה. הקב''ה יתן לכל צדיק עטרה של כבוד על ראשו לתפארת ולצפירת לעטרת תפארת: לעושין צביונו. רצון הקב''ה בעוה''ז ומצפין ומביטין ומקוין לתפארת זו שיהיה להם בעוה''ב: יכול לכל. יהיה עטרת תפארת אפילו לרשעים ת''ל לשאר ודורש לשאר לשון שארית כמו דבר הנותר שאינו נחשב כלומר אדם טפל ולא עיקר שהם שפלים בעוה''ז ועוסקין בתורה: לרוח משפט זה הדין את יצרו. שכופהו לשוב בתשובה ומתגבר עליו ואינו הולך אחריו לעבור עבירה: שערה. שעושין שיעורין לפתוח דלתות בהמ''ד בהשכמה ולאחר זמן נעילתו: אלו מאלו. שאלו באים לגיהנם ואלו לג''ע: אמר לה. הקב''ה גם אלה ביין שגו כמו ששגו אלו שהם בגיהנם כלומר נעשו כמשוגעין ע''י רבוי שתיית יין וחוטאין לפני ע''כ פקו הגיהנם פליליה דינם שידונו בגיהנם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עה, א): אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁבַע חֻפּוֹת בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבָרָא ה' עַל כָּל־מְכוֹן הַר־צִיּוֹן וְעַל־מִקְרָאֶיהָ
(*) עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל־כָּל־כָּבוֹד חֻפָּה''
(ישעיה ד, ה). מַאי ''עַל־כָּל־כָּבוֹד חֻפָּה''? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשִׂין לוֹ חֻפָּה לְפִי כְבוֹדוֹ. וְעָשָׁן בְּחֻפָּה לָמָּה לִי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל מִי
(*) שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִיד חָכָם בָּעוֹלָם הַזֶּה מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵשׁ בְחֻפָּה לָמָּה לִי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד
(*) נִכְוָה מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְלִימָה.
נפש יהודה ענן יומם. א' ועשן ב' ונוגה ג' אש ד' להבה ה' כי על כל כבוד ו' חופה ז': שעיניו צרות. שלא להנאותו מנכסיו: נכוה. נחרך ונשרף חופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו עד שצריך להרחיק ממנו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(שבת קנב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים
(*) אֲשֶׁר נְתָנָהּ''
(קהלת יב, ז), תְּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְנָה לְךָ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם
(*) קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקֻפְסָא, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם הֶחְזִירוּם כְּשֶׁהֵם
(*) מְגֹהָצִים, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת הַפִּקְּחִים וְכָעַס לִקְרַאת הַטִּפְּשִׁים. עַל הַפִּקְּחִים אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵלַי לָאוֹצָר וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵיהֶם לְשָׁלוֹם; וְעַל הַטִּפְּשִׁים אָמַר:
(*) כֵּלַי יִנָּתְנוּ
(*) לִכְבִיסָה וְהֵם יֵחָבְשׁוּ
(*) בְּבֵית הָאֲסוּרִים. עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם''
(ישעיה נז, ב) וְעַל נִשְׁמָתָן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי
(*) צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים'' וגו'
(שמואל־א כה, כט). וְעַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר: ''אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים''
(ישעיה מח, כב) וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ''וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹך
(*) כַּף הַקָּלַע'' וגו'
(שמואל־א כה, כט). תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה'' וגו': וְשֶׁל רְשָׁעִים -
(*) זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ'' וגו'.
נפש יהודה אשר נתנה. קרא יתירה הוא לדרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמו שנתנה לך נקיה בלא עון: קפלום. הבגדים לשון כפילה שמכפיל ומסדר הבגד להניח זה על זה בשוה ומניחם בקופסא בארגז ותיבה שמשימין בהם הבגדים: מגוהצים. מלובנים ומחולקים באבן גלע''ט שטיי''ן בל''א הנקרא חמרתא: כלי ינתנו לאוצר. להצניען אף זו תנתן תחת כסא הכבוד: לכביסה. ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם: בבית האסורים. בגיהנם בחושך בלא אור ושלוה: צרורה בצרור החיים. את ה' אלהיך עמו בכסאו: כף הקלע. רוחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשויה כמין כף: זוממות. כמו בזממא דפרזלא חבושות בבית הסוהר והולכת לגיהנם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(שבת קנג, א): וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: ''בְּכָל־עֵת יִהְיוּ
(*) בְגָדֶיךָ לְבָנִים''
(קהלת ט, ח), אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת עֲבָדָיו לִסְעוּדָה וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמָן. פִּקְּחִים שֶׁבָּהֶם קִשְּׁטוּ עַצְמָן וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ:
(*) כְּלוּם בֵּית הַמֶּלֶךְ חָסֵר כְּלוּם? טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ לִמְלַאכְתָּן, אָמְרוּ:
(*) כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ טֹרַח? פִּתְאֹם בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו, הַלָּלוּ נִכְנָסִים כְּשֶׁהֵן מְקֻשָּׁטִין וְהַלָּלוּ נִכְנָסִין כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת הַפִּקְחִים וְכָעַס עַל הַטִּפְּשִׁין. אָמַר: הַלָּלוּ שֶׁקִּשְּׁטוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה יֵשְׁבוּ וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְהַלָּלוּ שֶׁלֹּא קִשְּׁטוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה
(*) יַעַמְדוּ וְיִרְאוּ. זִיוַאי, חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם
(*) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִלְמָלֵי הַלָּלוּ יוֹשְׁבִין וְהַלָּלוּ עוֹמְדִין אֵין לָהֶם בּוּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאִין כִּמְשַׁמְּשִׁים, אֶלָּא אֵלּוּ וְאֵלּוּ יוֹשְׁבִין, הַלָּלוּ אוֹכְלִין וְהַלָּלוּ רְעֵבִין, הַלָּלוּ שׁוֹתִין וְהַלָּלוּ צְמֵאִין, הַלָּלוּ שְׂמֵחִין וְהַלָּלוּ עֲצֵבִין, דִּכְתִיב: ''לָכֵן כֹּה אָמַר־ה' אֱלֹהִים הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ''
(ישעיה סה, יג־יד).
נפש יהודה בגדיך לבנים. נשמתך טהורה ונקייה: כלום בית המלך חסר. בתמיה הכל מוכן ושמא יבהילנו לבוא פתאום ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין: כלום יש סעודה בלא טורח. עדיין יצטרכו של בית המלך לטרוח צרכי סעודה ויש לנו שהות הרבה להתקשט: יעמדו ויראו. ואף לעוה''ב צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים: רבי מאיר אומר. אין עומדין ורואין שאם כן אף הם היו נראין מן הקרואים ולשמש שכן דרך המשרתים עומדין ואין כאן בושה:
וְכָל אֵלּוּ הַמְּשָׁלִים שֶׁעָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּעִנְיָן זֶה הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד.
(*) וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְדַּמּוֹת בְּשִׂכְלוֹ וּלְצַיֵּר אֶחָד מֵהַמְּשָׁלִים יָבִין הָאֲחֵרִים, אֲבָל הַדָּבָר עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ, שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, לְפִי שֶׁהָאָדָם בִהְיוֹתוֹ גּוּפָנִי לֹא יוּכַל לְצַיֵּר
(*) הָעִדּוּנִים רוּחָנִיִּים אֶלָּא הַגּוּפָנִיִּים. וְזֶהוּ אֶחָד מִן הַטְּעָמִים אֲשֶׁר לֹא נִכְתָּב בְּפֵירוּשׁ בַּתּוֹרָה שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא,
(*) לְפִי שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְצַיְּרוֹ אֶלָּא בְּקֹשִׁי עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל וְדִמְיוֹן. וְעַל הַדָּא אָמְרוּ בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לד, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם
(*) לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא - ''עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה־לוֹ''
(ישעיה סד, ג).
נפש יהודה ומי שיודע להתדמות. המשלים של תענוגי אכילה ושתיה לדמיון תענוגי עוה''ב שנאמרו רק למשל אם יבין תענוג אחד במשל מתענוגי עוה''ב שנמשלו לתענוגי עוה''ז יבין להתדמות יותר מעוה''ז לתענוגי עוה''ב אבל עמוק להשיג לאדם בשכלו מעלות תענוגי עוה''ב ממש למשול להם משל ודמיון כהויות עוה''ב: העדונים רוחניים. היינו תענוגי עוה''ב שיש לנשמות שהם רוחניות: לפי שאין כח באדם לציירו. ולבא עד תכליתו וא''כ איך יכתבו התורה מאחר שלא יכול להשיג מה שנכתב כאלו לא נכתבו דמיא: לא נתנבאו. הטובות והנחמות שיהיו לישראל רק לימות המשיח אבל לעוה''ב עין לא ראתה לא נראית ולא נגלית לשום נביא מטעם שאין להשיג רוב הטובות ומעלתם לאדם החי:
פרק שלישי [רנח]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהָאָדָם מְחֻבָּר בְּגוּף וּנְשָׁמָה, הַגּוּף מֵהָאֲדָמָה וְהַנְּשָׁמָה מִלְּמַעְלָה, כְּשֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַטֶּבַע מְחַיֵּב שֶׁהַגּוּף מוֹשֵׁל עַל הַנֶּפֶשׁ בָּרֹב, לְפִי שֶׁהַגּוּף בִּתְחִלַּת בְּרִיָּתוֹ מִתְאַוֶּה תַּאֲווֹת גּוּפָנִיּוֹת. וְלָזֶה רָמְזָה תוֹרָה: ''
(*) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ''
(בראשית ד, ז).
(*) וְהַנְּשָׁמָה הִיא מוּכֶנֶת בְּכֹחַ לָבוֹא אֶל הַפֹּעַל וְלָזֶה צְרִיכָה הֲכָנוֹת גְּדוֹלוֹת בְּמִדּוֹת מֻשְׂכָּלוֹת. נִמְצָא, שֶׁכְּפִי טֶבַע הַמְּצִיאוּת, הַגּוּף מוֹלֵךְ בִּתְחִלָּה עַל הַנֶּפֶשׁ. וְלָזֶה אָמְרָה תוֹרָה, שֶׁהוּא הַמּוֹנֵעַ לָאָדָם
(*) שֶׁיֹּאכַל וְחַי לְעוֹלָם. וְעַל כֵּן הִמְשִׁיל הֶחָכָם, הַגּוּף לְמֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל וְהַשֵּׂכֶל לְיֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם.
נפש יהודה לפתח. לשון תחלה מיד כשנולד טבעו דגופו מתאוה תענוגי גופניות: והנשמה. היא כח באדם שעל ידה ישכיל לתועלת רוחניות לעוה''ב ע''י שיקיים התורה והמצות וצריך לאדם לטרוח ולהכין לזה ע''י שכלו שהיא נגד הטבע של הגוף שמבקש רק הנאת הגוף והטבע הזה היה לגוף בתחלה קודם שבא לו השכל להשכיל במעלות השכליות העליונות: שיאכל וחי לעולם. כלומר שיקיים התורה והמצות שעל ידה יחיה לעוה''ב:
וּבְנֵי אָדָם, בְּעִוְרוֹן לִבָּן, אֵינָם מַשִּׂיגִים אֲמִתַּת הָעוֹלָם וְיוֹשְׁבִים בְּחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת בִּהְיוֹתָם שְׁטוּפִים בַּהֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ''בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמוּתוּ''
(במדבר יד, לה). וְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִטְבָּעִים כָּל כָּךְ בְּזֶה הַחֹשֶׁךְ וּמְצַפִים לְאוֹרָה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, שֶׁהוּא צֵאת הָעוֹלָם הַזֶּה, מַגִּיעִים לִרְאוֹת הָאוֹרָה הָאֲמִתִּית וְעוֹמְדִין בָּהּ בְּהִשָׁאֲרוּת נַפְשָׁם עֲדֵי עַד, כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ.
וּכְמוֹ שֶׁבַּחֹשֶׁךְ מוֹשְׁלִים חַיּוֹת הַיַּעַר, שֶׁהוֹלְכִים לִדְרֹס וּלְבַקֵּשׁ טַרְפָּם, בִּהְיוֹת בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבִים וּשְׁקֵטִים, כֵּן הָרְשָׁעִים דּוֹמִין לְחַיּוֹת הַיַּעַר וּמוֹשְׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה, מֵאַחַר שֶׁנּוֹטִין אַחַר גּוּפָן, שֶׁנִּבְרָא מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם וְשָׁם יָשׁוּב; עוֹסְקִין כָּל יְמֵיהֶם בְּאָכוֹל וְשָׁתֹה וּבְעִדּוּנֵי הַגּוּף, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(בבא מציעא פג, ב): דָּרַשׁ רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵימָא תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב ''תָּשֵׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לַיְלָה'' וגו'
(תהלים קד, כ)? זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה: ''בּוֹ־תִּרְמֹשׂ כָּל־ חַיְתוֹ־יָעַר'' וגו
(שם) אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיּוֹת הַיַּעַר. ''תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן''
(שם שם, כב), תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ לַצַּדִּיקִים וְיֵאָסְפוּ רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם; ''וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן''
(שם), אֵין לְךָ כָּל צַדִיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. ''יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ''
(שם שם, כג), יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן; ''וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב''
(שם),
(*) לְמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
נפש יהודה למי שהשלים. שעמד בצדקתו עד יום מותו:
לְפִיכָךְ, הַצַּדִּיקִים שֶׁמַנִּיחִין עִדּוּנֵי הַגּוּף וְעוֹסְקִין בְּעִדּוּנֵי הַנֶּפֶשׁ, אֵין מֶמְשַׁלְתָּם רְאוּיָה לִהְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּפִי הַטֶּבַע, עַד שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲמִתִּי לַצַּדִּיקִים, בִּלְתִּי אִם יָבוֹא לָהֶם בְּמַעֲשֶׂה נֵס שֶׁעוֹשֶׂה בְּרַחֲמָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם עִם אוֹתָם הַשְּׁלֵמִים שֶׁחָפֵץ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע בַּעֲדָם וּלְהַטְעִימָם בָּעוֹלָם הַזֶּה
(*) מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. אֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''
(*) בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל''. כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא חָסֵר מֵהֶם שׁוּם דָּבָר טוֹב. וּרְאוּיִים הָיוּ לְכָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בָּהֶם, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרַע. אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל''. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ''וְלִבִּי
(*) חָלַל בְּקִרְבִּי''
(תהלים קט, כב).
(*) וְאִידָךְ, צַעֲרֵיהּ הוּא דְּקָא מִדְכַּר.
נפש יהודה מעין עולם הבא. מדוגמת עוה''ב ולא הדוגמא ממש: בכל מכל כל. באברהם כתיב וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב ואוכל מכל ביעקב כתיב וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה: חלל בקרבי. יצה''ר חלל ומת בקרבי שלא יחטיאני: ואידך. למה לא חשב גם דוד צעריה קמידכר על לבו ממש קא מתרעם ואומר שמת לבו בקרבו מרוב צרות:
וְגַם לֹא הָיְתָה פְטִירָתָם כְּמִיתַת הָאֲחֵרִים, אֶלָּא
(*) בִּנְשִׁיקַת שִׂכְלָם עִם שֵׁכֶל הַפּוֹעֵל. כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה
(*) לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''
(*) בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל'', מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''עַל־פִי ה'''. וְהָא מִרְיָם דְּלָא כְתִיב בָּהּ ''עַל פִּי ה'''? אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: אַף מִרְיָם נַמֵּי בִּנְשִׁיקָה מֵתָה, דְּאָתְיָא ''
(*) שָׁם'' ''שָׁם'' מִמֹּשֶׁה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ''עַל פִּי ה'''? שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר.
נפש יהודה בנשיקת שכלם עם השכל הפועל. בדביקות נשמתם עם הקב''ה שהוא בראם ויבואו לזה ע''י פעולתם הטובה שפעלו ע''י שכלם שהוציאו מכח אל הפועל: לא שלט בהם מלאך המות. אלא מתו בנשיקה ע''פ שכינה על פי אמירת הקב''ה שאמר להם שיצאו והיינו ע''פ ה' ואמירתו שמגעת לנשמתו והיינו ע''י נשיקה: בכל מכל כל. לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע''י מלאך נמצא שחסרו כבוד: שם שם ממשה. דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וימת שם משה עבד ה':
וְעַל כֵּן נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא שָׁלַט בָּהֶם
(*) רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לְפִי שֶׁהָיָה גוּפָם תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה לֹא שָׁלַט בָּהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה. אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מִרְיָם וּבִנְיָמִין. אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל''; מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דִּכְתִיב בְּהוּ: ''עַל־פִּי ה''', בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: ''
(*) יִשְׁכֹּן לָבֶטַח''
(דברים לג, יב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ''אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח''
(תהלים טז, ט). וְאִידָךְ, הַהוּא רַחֲמֵי הוּא דְקָא בְּעֵי.
נפש יהודה רמה. שמתו ע''פ שכינה ואין ראוים רמה לשלוט בהן במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות: ישכון לבטח. עליו , הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה:
לָמַדְנוּ שֶׁהַחֲסִידִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה לָהֶם יִתְרוֹן אֲפִילּוּ בְּגוּפָם, בְּחַיֵּיהֶם וּלְאַחַר פְּטִירָתָן. וְגַם כֵּן אֵרַע לְצַדִּיקִים יְדוּעִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ, אַף־ עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין
(גיטין נט, א): מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי לֹא מָצִינוּ
(*) תּוֹרָה וּגְדוּלָה בְּמָקוֹם אֶחָד, וְעַל זֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: אֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהֵם מְעַטִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים. כְּלוֹמַר:
(*) הַמְעֻלִּים בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, לְפִי שֶׁזֶּה הֵפֶךְ זֶה. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ, לָמָּה זָכוּ אֵלּוּ לִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וַאֲחֵרִים לֹא זָכוּ. אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים, שֶׁכָּךְ עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: [עַל דְּבַר מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא], שֶׁהֶרְאָהוּ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְאָמַר: זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָה. וְהָיְתָה תְשׁוּבָתוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּנֵר ב, כְּלָל א, חֵלֶק ב, פֶּרֶק [א]
(סימן לג).
נפש יהודה תורה וגדולה. תורה ועושר באיש אחד כמו שהיה לרבי עושר וכבוד ותורה: המעולים בשני עולמות. שיזכו לטובת עוה''ז ולעוה''ב כמו רבי לפי שברוב מי שיש לו כל טובות עוה''ז הוא רשע שהקב''ה נותן לו כל שכרו בעוה''ז כדי להאבידו מעוה''ב ולצדיקים בהפך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת
(לח, ב) וּבְפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ה, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ''זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם''
(בראשית ה, א)? וְכִי סֵפֶר הָיָה לוֹ לָאָדָם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ''
(*) וְלִי מַה־יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל''.
נפש יהודה ולי מה יקרו רעיך אל. בתר גלמי ראו עיניך כתיב באותו מזמור וביצירת האדם מדבר וכיון שראה אדם ר' עקיבא ותורתו אמר ולי מה יקרו בעיני רעיך ת''ח כאלו שיצאו ממני יקר וחשוב הוא בעיני והלואי שכל יוצאי יהיו כך:
לְפִיכָךְ, רַבִּים אוֹ יְחִידִים אֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ שׁוּם דָּבָר בַּאֲמִתַּת הָעוֹלָם אַל יָקוּצוּ בְּשִׁפְלוּתָם
(*) וְאַל יַחְטְאוּ בְלִבָּם בִּרְאוֹתָם צָרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַדּוֹמֶה לְלַיְלָה, שֶׁהוּא רָאוּי לִדְרֹס בּוֹ חַיּוֹת הַיַּעַר, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים; כִּי טוֹבַת הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ טוֹבָה בְּעֵרֶךְ הָאֱמֶת, אֶלָּא בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
(*) וְאִם הַתּוֹרָה הִבְטִיחָה לִקְהַל יִשְׂרָאֵל, בְּאִם יִשְׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, בְּטוֹבַת הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, אֶלָּא לְפִי שֶׁהִיא גוֹרֶמֶת וּמְסַיַּעַת לִפָּנוֹת, לָבוֹא אֶל הַמֻּשְׂכָּלוֹת לְמִי שֶׁהוּא חָפֵץ בָּהֶם.
(*) וְגַם מַטְרֶדֶת לָרָשָׁע, שֶׁהוּא שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט''
(דברים לב, טו). עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן אֲשֶׁר יָבוֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא הָאוֹרָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר נִבְרָא הָעוֹלָם בַּעֲבוּרָהּ וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה, כִּי אָז יִהְיֶה לַצַּדִּיקִים טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין
(נ, א): ''וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד'' וגו'
(זכריה יד, ט), אָטוּ הָאִידְנָא לָאו אֶחָד הוּא? אָמַר רַבִּי אַחָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ''בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב''
(וגו') וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ''בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת'': אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, עַל כָּל אַחַת וְאַחַת
(*) אוֹמֵר ''הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'' וכו'.
נפש יהודה ואל יחטאו בלבם. להרהר אחר מדותיו: ואם התורה הבטיחה. שכל הבטחת התורה הוא בפירוש בשכר עוה''ז לא שטובות עוה''ז הם עיקר הטובה האמיתית טובה באמת אך הקב''ה נתן השכר הזה שכתוב בפירוש בתורה כדי שיקיימו בתחילה התורה והמצות להשכיל בהם וכשישכיל בתורה ובמצות יוסיף להשכיל יותר באהבת הקב''ה עד שיקנה לו שכר עוה''ב שהוא רק ברמז בתורה שאין לפרטה מרוב גדולתה ומעלתה: וגם מטרדת. הנאות ותענוגות עוה''ז שמבקש הרשע רק לתענוגות גופו הוא מטרידו מעוה''ב: אומר הטוב והמטיב. שלא יהיה אז רעה רק כולו טוב:
''לָעוֹלָם הַבָּא'' שֶׁכָּתוּב כָּאן, רוֹצֶה לוֹמַר, בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים:
(*) עוֹלָם הַבָּא שֶׁל נְפָשׁוֹת וְגַם עוֹלָם הַבָּא שֶׁל גּוּפוֹת בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם טוֹבָה גְמוּרָה לַצַּדִּיקִים. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה,
(*) הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ וְגַם הַצַּדִּיקִים וְהָרְשָׁעִים, אֵינָם אֶלָּא זֶה כְּנֶגֶד זֶה, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, כְּמוֹ בֵּין צִיּוֹן לֶאֱדוֹם, שֶׁכְּשֶׁמָּלְאָה זוֹ חָרְבָה זוֹ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל ''
(*) אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה''
(יחזקאל כו, ב) בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה
(ו, א). וְגַם נֶאֱמַר: ''תַּם־עֲוֹנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת־אֱדוֹם''
(איכה ד, כב). וְכָל זֶה לְפִי שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים. כָּךְ בַּזְּמַן הַזֶּה הֵם הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, וְגַם הָרְשָׁעִים הַנּוֹטִים לַגּוּף וְהַצַּדִּיקִים הַנּוֹטִים לַנֶּפֶשׁ,
(*) זֶה גִבּוֹר וְזֶה חַלָּשׁ, זֶה נוֹצֵחַ וְזֶה מְנֻצָּח.
נפש יהודה עולם הבא של נפשות. הוא נאמר על הנשמות כשהם נפרדים מן הגוף וגם נאמר עוה''ב על עולם של משיח ותחית המתים שיהיה בגוף ונשמה: הגוף והנפש. אינם יחד בטובה כשהגוף חי ויש לו הנאות עוה''ז אין לנשמה הנאה ממנה כמו לגוף וכן אם מת והנשמה תחזור למעלה לתענוגיה אין לגוף הנאה כמו לנשמה וגם הצדיקים אינם בטובת שניהם והרשעים אינם בעונש שניהם שאין לצדיקים טובה לגוף בעוה''ז ולרשעים יש להם הטובה ולעוה''ב כשבא טוב לצדיקים יבוא הרעה לרשעים: אמלאה. ירושלים תבנה. החרבה בת אדום כשתמלא זו נחרבה זו: זה גבור. כדאמרינן כשיגבר זה יחלש זה כזה נוצח יהיה זה מנוצח:
וְעַל כֵּן, הַיְקָרִים וּמוֹשְׁלִים שֶׁלֹּא כַדִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם שְׁפָלִים לָעוֹלָם הַבָּא בְּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת וְגַם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בְּעוֹלָם הַגּוּפוֹת, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין
(פסחים נ, א): ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא־יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן''
(זכריה יד, ו), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה
(*) אוֹר, שֶׁהוּא יָקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, יְהֵא קָפוּי לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ נְגָעִים וְאָהֳלוֹת, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בָּהֶן -
(*) קְפוּאִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, יְקָרִים הֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵלּוּ
(*) בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם יְקָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה - קְפוּאִין הֵם לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אור שהוא יקר בעוה''ז. כשהחמה מאירה בגבורתה ואורה גדול אותו אור חשוב ויקר שלה יהא קפוי וקל לעוה''ב כל דבר קל קרוי קפוי צף על המים ויצף הברזל תרגום וקפא פרזלא: קפואים. שאינן לומדין ואינן מבינים אלא כפשוטה ולעוה''ב יבינו טעמיה וסודותיה: בני אדם שהם יקרים. עשירים וחשובים ואינם טובים למקום:
כִּי הָא דְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חָלַשׁ
(*) וְאִיתְנְגִיד. אָמַר לֵיהּ אֲבוּהָ: מַאי חֲזֵית? אָמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי,
(*) עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אָמַר לֵיהּ: עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ.
(*) וַאֲנָן הֵיכֵי חֲזֵיתִינָן? אָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי דַחֲשְׁבֵינָן הָכָא חֲשְׁבֵינָן הָתָם; וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְיָדוֹ; וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים:
(*) הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִיצָתָן. מַאי נִינְהוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּת? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, פְּשִׁיטָא, בְּלָאו הָכֵי נַמֵּי? אֶלָּא:
(*) הֲרוּגֵי לוֹד.
נפש יהודה איתנגיד. גוע ופרחה רוחו: עליונים למטה. אותן שהיו כאן חשובים ראיתי קלים: ואנן. ת''ח היכי איתינן התם: הרוגי מלכות ותו לא. וכי לא היתה בהן מעלה אחרת שיחשבו עליה אלא זו בלבד: הרוגי לוד. שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותן על כל ישראל:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(י, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן ''
(*) וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד''
(ישעיה כד, כג). כִּי הָא דְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה.
נפש יהודה ונגד זקניו כבוד. אותן שחלקו להם כבוד בעוה''ז מחמת חכמת זקנתם וכן הם בעולם הבא כמעשה דרב יוסף דאיתנגיד כדלעיל:
וְאוֹתָן שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְמִיתָה כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בִּזְמַן הַשְּׁמָד - עוֹלִין לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ח, ב) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(יג, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לָטוֹב, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחוּ דִינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. נִשְׁתַּכְּחוּ - נְגִירְסִינְהוּ? אֶלָּא אֵימָא
(*) בָּטְלוּ דִינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזְרוּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג וְכָל הַנִּסְמָךְ יֵהָרֵג וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב וּתְחוּם שֶׁסּוֹמְכִין בּוֹ יֵעָקֵר. מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים,
(*) בֵּין שְׁתֵּי עַיָּרוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין שְׁנֵי תְחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּן אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים; רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ. וְרַב אִוְיָא מוֹסִיף: אַף רַבִּי נְחֶמְיָה. כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ בָהֶן אוֹיְבִים, בָּאוּ לְהָרְגָן. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, רוּצוּ, אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, וְאַתָּה מַה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר: הֲרֵינִי מוּטָל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לֻנְבִּיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וַעֲשָׂאוּהוּ כִכְבָרָה.
נפש יהודה בטלו דיני קנסות. כיון דליכא רבנים סמוכין בטלו דאין לדון בדין קנסות אלא למי שיש לו סמיכות: בין שתי עיירות גדולות. ולא בתוך העיר שאם יודע שלא יחריבו את העיר:
וְגַם כֵּן מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, עַל שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִילּוֹת בָּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּזְמַן הַשְּׁמָד וּמָסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יח, א): וְכָתוּב לְמַעְלָה, בַּחֲתִימַת נֵר רִאשׁוֹן
(סימן כט). וְגַם מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּפֶרֶק א מֵחֵלֶק הָאַהֲבָה
(סימן רנג); וּבְנֵר הַתְּשׁוּבָה בִּכְלַל הַיִּסּוּרִין
(סימן שא). וְגַם כָּל זֶה קִבְּלוּ עַל עַצְמָן הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, בִּהְיוֹת בְּעֵינֵיהֶם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אָרוֹךְ.
פרק רביעי [רנט]
(*) אַף־עַל־פִּי שֶׁהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ נִתְאַמֵּת לַחֲכָמִים בַּחֲקִירָה וְעִיּוּן, כָּתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ דִּבְרֵי מַעֲשִׂיּוֹת בַּתַּלְמוּד עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵין כֻּלָּם בְּקִיאִים
(*) לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה
(*) בְּמוֹפֵת, לְהוֹדִיעֵנוּ הַהִשָּׁאֲרוּת שֶׁיֵּשׁ לְנֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם בָּעוֹלָם הַבָּא, כָּל אֶחָד וְאֶחָד
(*) כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ בִּהְיוֹת הַנֶּפֶשׁ כֹּחַ בַּגּוּף, כִּדְגָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פה, ב): רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה
(*) מְצַיֵּן מְעָרָתָא דְּרַבָּנָן, כִּי מְטָא לִמְעַרְתָּא דְּרַבִּי חִיָּא -
(*) אִיעַלְמָא מִינֵיהּ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָמַר: שֶׁמָּא לֹא פִּלְפַּלְתִּי תוֹרָה כְמוֹתוֹ. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ פִּלְפַּלְתָּ - תּוֹרָה כְמוֹתוֹ לֹא
(*) רִבַּצְתָּ.
נפש יהודה אף על פי שהשארות הנפש. שהנשמה של אדם היא נצחיות ונשארת לעולם למדו החכמים באמת על ידי חקירה ועיון בלימוד האמת והחכמה: להשיג דבר זה. שהנשמה היא נצחיות: במופת. בדברי האמיתית בראיות ברורות כי הם למודים הרבה ורחבות: כפי השגתו בהיות הנפש כח בגוף. בחייו כמו שהשיג ע''י מעשיו להשיג לנשמה עליונה וקדושה מעולם העליון נשמה על נשמתו: מציין מערתא דרבנן. שלא יכשלו כהנים לעבור עליהם ולהאהיל שלא יארע תקלה ע''י הצדיקים: איעלמא מיניה. לא היה יכול למצוא מקומה: רבצת. לאחרים לשון המרביץ שדהו משקה השדה יותר ר''ל שלמד עם תלמידים הרבה:
דְּכִי הֲווּ מִנְצוּ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִנְצֵת? דְּאִם חַס וְשָׁלוֹם, מִשְׁתַּכְּחָא תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל מַהְדַּרְנָא לָהּ מִפִּלְפּוּלָאִי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִנְצֵת? דַּאֲנָא עָבְדֵּי דְּלָא נִשְׁתַּכְּחָה תוֹרָה; מַאי עָבְדֵּי?
(*) שַׁדֵּינָא כִּיתְּנָא
(*) וְגָדֵילְנָא נִישְׁבֵי
(*) וְצַיֵּדְנָא טָבְיֵא וּמַאֲכִילְנָא בִּשְׂרַיְיהוּ לְיַתְמֵי וַאֲרִיכְנָא מְגִלְתָּא וְכַתִּיבְנָא חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה וְסַלֵּיקְנָא לְמָתָא וּמַקְרֵינָא חֲמִשָּׁה יְנוּקֵי בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי וְכָל חַד וְחַד אֲמֵינָא לֵיהּ: אַקְרֵי חַבְרָךְ, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא יְנוּקֵי בְּשִׁיתָּא סִידְרַיָא וַאֲמֵינָא לְהוּ: עַד דַּהְדַּרְנָא וַאֲתֵינָא אַקְרוּ אַהֲדָדֵי וְאַתְנוּ אַהֲדָדֵי - וַעֲבִידְנָא לְתוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּכְּחָא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: אֲפִילוּ מִמְּךָ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם,
(*) לֹא תְהֵא כָזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה שדינא כתנא. זורע אני זרעוני פשתן שדינא משליך כדרך הזורעים משליכים הזרעים להפרידם אנה ואנה: וגדילנא נישבי. וקולע אני מהפשתן רשתות ומכמורות: וציידנא טביי. ואני צד צביים ואריכנא מגילתא ומתקן מעורותיהן קלפים לכתוב עליהם וסליקנא למתא למקום שאין שם מלמדי תינוקות ומלמד לחמשה ינוקא לכל אחד ספרו ומתנינא על פה שיתא סדרי משנה לשיתא ינוקי ואמרתי להם למדו זה את זה חלקו במקרא ובמשנה שיהא כולם ביד אחד עד דאהדרנא דאחזור ואבוא אליכם ואלמוד עמכם יותר: לא תהא כזאת. לא תאמר זאת בישראל שהוא גדול מאבא:
אָמַר רַבִּי זֵירָא:
(*) אֶמֶשׁ נִרְאָה לִי רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא. וְאָמַרְתִּי לוֹ: אֵצֶל מִי אַתָּה תָקוּעַ
(פירוש: יושב בישיבה של מעלה)? אָמַר לִי: אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. - וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי? - אֵצֶל רַבִּי יַנָּאי. - וְרַבִּי יַנָּאי אֵצֶל מִי? - אֵצֶל רַבִּי חִיָּא. - וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּא לֹא? אָמַר לִי: בַּאֲתַר דִּזְקוּקִין דְּנוּר
(*) וּבְעוּרִין דְּאֵשָׁא -
(*) מָאן מְעַיֵּיל בַּר נַפְחָא לְתַמָּן?
נפש יהודה אמש נראה לי בחלום ואמרתי לו וכו'. ור' יוחנן אצל ר' חייא לא אמרתי אני וכי אין רבי יוחנן ראוי לישב אצל רבי חייא: ובעורין. תרגום לפידין וזקוקין ניצוצין של אש: מאן מעייל בר נפחא. בן פחים שאינו יכול לסבול חום האש וניצוצות כמו הפחים עצמו שרגיל בכך כלומר משל על ר' יוחנן שאין בו כח לעמוד במחיצת ר' חייא שהוא יותר גדול מר' יוחנן:
אָמַר רַב חִסְדָּא: אִישְׁתָּעֵי לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן וְרַב חֲבִיבָא בַּר סוּמְקָא דַּהֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַבֵּיהּ,
(*) בְּצַפְרָא הַוְיָין שַׁפִּירָן עֵינֵיהּ וּבְאוֹרְתָּא הֲווּ דָּמְיָן כִּדְמִּקְלֵיאָן בְּנוּרָא.
(*) אָמְרֵי לֵיהּ: מַאי הַאי? אָמַר, דְּאָמְרֵי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ: אַחֲוֵי לִי רַבָּנָן כִּי סָלְקֵי וְנָחְתֵי לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְאָמַר לִי: בְּכֻלֵּי גוּהַרְקֵי תִּסְתַּכֵּל
(*) לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָא, דְּלָא תִסְתַּכֵּל. וּמַאי סִימָנֵיהּ? כֻּלְהוּ יָתְבֵי בְגוּהַרְקֵי דְּדַהֲבָא
(*) וּמַסְקֵי לְהוּ מַלְאָכֵי, לְבַר מֵגוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּא, דְּלאָ עַיילוּהָ מַלְאָכֵי, דִּמְנַפְשֵׁיהּ סָלִיק וְנָחֵית. וְלָא מָצְאִי לְאוֹקוּמֵי אַנַּפְשָׁאֵי וְאִיסְתְּכָּלִי בֵּיהּ; אֲתוּ תְּרֵי
(*) פוּלְסֵי דְנוּרָא וּמַחְיוּהָ לְעֵינֵיהּ דַּהֲהוּא גַבְרָא וְסַמִּינְהוּ. אָזְלִי וְאִשְׁתַּטְּחִי בִמְעַרְתֵּיהּ, אָמְרִי: בִּמְטוּתָא מִינֵיהּ דְּמַר,
(*) בְּמַתְנִיתָא דְּמַר תָּנִינָא - וְאִיתְסָאִי. לָמַדְנוּ מִכָּאן מַעֲלַת רַבִּי חִיָּא וַאֲחֵרִים עִמּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה בצפרא הויין שפירן עיניה. בבוקר ראיתי את עיניו יפות ולערב ראיתיו דומות כאלו נשרפות באור: אמרי ליה. אמרתי לו מאי האי בעיניך אמר לי דאמרי אמרתי לאליהו אחוי לי וכו': לבר מגוהרקא. הכסא שיושב עליו בישיבה ר' חייא לא תוכל להסתכל ביה: ומסקי להו מלאכים. מעלים אותם לישיבה של מעלה: פולסי דנורא. שבט עם ניצוצות של אור: במתניתא דמר תנינא. תוספתא של אדוני שסידר לששה סדרים אני שונה תמיד דר' חייא סידר לתוספתא:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִים
(נח, א):
(*) רַבִּי בַנָּאָה הֲוָה צַיִּן מְעָרָתָא. כִּי מְטָא לִמְעַרְתֵּיהּ דְּאַבְרָהָם,
(*) אַשְׁכְּחֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם דַּהֲוָה קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד אַבְרָהָם? אֲמַר לֵיהּ: גָּנֵי
(*) בְכַנְפֵיהּ דְּשָׁרָה וּמְעַיְינָא לֵיהּ אֲרֵישֵׁיהּ.
(*) אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ, דְּבַּנָּאָה קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) לֵיעוֹל וְלֵיתֵי, מֵידַע יְדִיעַ דְּיֵצֶר הָרַע בְּהַאי עָלְמָא לֵיתֵיהּ. עָאל עַיֵּין וּנְפֵיק. כִּי מְטָא
(*) לִמְעַרְתֵּיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: נִסְתַּכַּלְתָּ
(*) בִּדְמוּת דְּיוֹקָנִי,
(*) בִּדְיוֹקָנִי עַצְמָהּ אַל תִּסְתַּכֵּל. אֲמַר לֵיהּ:
(*) וְהָא בְעֵינָא לְצִיוּנֵי?
(*) כְּמִדַּת הַחִיצוֹנָה כָּךְ מִדַּת הַפְּנִימִית; וּלְמָאן דַּאֲמַר שְׁנֵי בָתִּים זֶה לְמַעְלָה מִזֶה, כְּמִדַּת הָעֶלְיוֹנָה
(*) כָּךְ מִדַּת הַתַּחְתּוֹנָה. אָמַר רַבִּי בַנָּאָה: הִסְתַּכַּלְתִּי
(*) בִּשְׁנֵי עֲקֵבָיו וְדוֹמִין לִשְׁנֵי גַלְגַּלֵּי חַמָּה. הַכֹּל בִּפְנֵי שָׂרָה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, שָׂרָה בִּפְנֵי חַוָּה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, חַוָּה בִּפְנֵי אָדָם כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם,
(*) אָדָם בִּפְנֵי שְׁכִינָה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם. הָא לָמַדְנוּ גַּם כֵּן הֵיאַךְ הָיְתָה
(*) כֹּחַ הֲשָּׂגַת הַשְּׁלֵמִים לְהַשִׂיג וּלְהָבִין מִדַּת הָרִאשׁוֹן בְּעֵרֶךְ מַדְרֵגָתָם בִּהְיוֹתָם בַּגּוּף, לְהַגִּיעַ אֶל מַעֲלַת עוֹלַם הַנְּפָשׁוֹת בְּמַעֲלוֹת עֶלְיוֹנוֹת לְמַעְלָה מִגַּלְגַּל חַמָּה וּמִכָּל הַגַּלְגַּלִּים כֻּלָּם.
נפש יהודה רבי בנאה. אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים אבל לאחר לא כדאמרינן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואחר כך מודד מבחוץ כנגדו ועשה שם ציון בסיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר: אשכחיה לאליעזר. דתניא במסכת דרך ארץ דשבעה צדיקים קיימין שלא מתו וקא חשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם: בכנפיה. שוכב בין זרועותיה: אמר ליה. רבי בנאה לאליעזר זיל אימא ליה לאברהם בנאה קאי אבבא ותן לו רשות ליכנס אמר אברהם ליעול דאין כאן חוצפא דאיגנינא באנפיה בכנפה דשרה דמידע ידיע דיצה''ר בהאי עלמא ליכא ולא צריכנא לאיצטנועי מיניה: על. נכנס ר' בנאה ונסתכל מדת אורך המערה ויצא ואחר כך ציין מבחוץ: למערתיה דאדם הראשון. כדגרסינן בעירובין ממרא קרית ארבע א''ר יצחק ארבע זוגות. אדם וחוה. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. יעקב ולאה: בדמות דיוקני. יעקב דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון: בדיוקני עצמה. דהיינו אדם הראשון דכתיב בצלם אלהים ברא אותו: והא בעינא לציוני מבחוץ. ולפיכך צריך אני למדוד תחלה מבפנים: כמדת החיצונה. שבה ג' אבות ואמהות כך מדת הפנימית וכמאן דדריש מכפלה שני בתים זה לפנים מזה ופלוגתא דרב ושמואל היא בכיצד מעברין: כך מדת התחתונה. ודי לך בציון עליונה: בשני עקביו. של אדם הראשון וכו' , והאי דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב הא פרכינן ליה במסכת שבת פרק שואל ומוקמינן לה ההיא שעה אחת קודם תחיית המתים ועוד י''ל שימות ויקבר בעפר דלא כתיב כי עפר אתה ואל עפר תחזור או תהיה עפר וזה כי קבור תקברנו ומי שנרקב החטא גרם לו דכתיב ורקב עצמות קנאה ולפעמים הוא לטובת הנקבר שירקב ונשאר העצם הקטן שממנה יצמיח ויתפשט גופו בתחיית המתים: אדם בפני שכינה דומה כקוף. מין חיה בפני אדם: כח השגת השלמים. כמה פעלו הצדיקים להם לעוה''ב ע''י שהיו שלמים בהיותם חיים כמו הצדיקים הראשונים והנשמות הקדושים הם למעלה מכלם בעולם העליון ויש שהם למעלה מהמלאכים:
וְלֹא דַּי לָהֶם הַשָּׂגָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים אֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים וְיוֹדְעִים בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(יח, א): רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווּ שָׁקְלֵי וְאָזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.
(*) הֲוָה קָא שָׁדְיָא תְּכֶלְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן עִילַוֵי קִבְרֵי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: דַּלְיֵיהּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ; לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִים אוֹתָנוּ. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעֵי, וְהָכְתִיב: ''כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה''
(קהלת ט, ה)? אֲמַר לֵיהּ:
(*) אִם קָרִיתָ
(*) לֹא שָׁנִיתָ, וְאִם שָׁנִיתָ לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ לֹא פֵרְשׁוּ לְךָ. ''כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ'',
(*) אֵלּוּ צַדִּיקִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ חַי רַב־פְּעָלִים מְקַּבְצְאֵל
(*) הוּא הִכָּה אֶת־שְׁנֵי
(*) אֲרִאֵל
(*) מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג''
(שמואל־ב כג, כ), אָטוּ כֻּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא ''בֶּן־אִישׁ חַי'', שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. ''רַב־פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל'', שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה. ''הוּא הִכָּה אֶת־שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב'', שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ, לֹא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. ''וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־ הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג'', אִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) תָּבַר גְּזִיזָא דְּבָרְדָא וְנָחַת וְטָבַל; וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי,
(*) דְּתָנָא סִפְרָא דְּבֵי רַב בְיוֹמָא זוּטָא דְּסִתְוָא. ''וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה'' אֵלּוּ הָרְשָׁעִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתָּה
(*) חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל''
(יחזקאל כא, ל); וְאִיבָעִית אֵימָא: מֵהָכָא: ''עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים
(*) יוּמַת הַמֵּת''
(דברים יז, ו), הַמֵּת מֵעִקָּרוֹ. עַד כָּאן הוּא כָּתוּב לְמַעְלָה, בְּנֵר רִאשׁוֹן, בִּכְלָל מֵחֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק שֵׁנִי
(סימן י).
נפש יהודה הוה קא שדיא. נגרר ציצית של ר' יונתן על הקברים אמר ר' חייא דלייה הגביהנו שלא יאמרו המתים מחר הם מתים ג''כ ובאין אצלנוועכשיו מחרפין אותנו לומר אנחנו מקיימין מצות ולא המתים: אם קרית. אם למדת מקרא: לא שנית. לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מן העבירה והרשעים אינן יודעין מאומה עושים עצמן כאינן יודעין וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורם משני מקדשים שלא היה בהם כמותו: אריאל. זו בהמ''ק שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד: מואב. על שם שבנאו דוד דאתא מרות המואביה: תבר. שבר גזיזי דברדא חתיכות של ברד וקרח ביום השלג ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה: דתנא ספרא דבי רב. תורת כהנים בחורף שהימים קצרים: חלל רשע. על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקוראהו חלל: יומת המת. עדיין חי הוא וקראו מת:
בְּנֵי רַבִּי חִיָּא נָפְקוּ
(*) לְקִרְיָתָא.
(*) אִיַּיקַּר לְהוּ תַלְמוּדַיְהוּ, הֲווּ יָתְבֵי קָא מִצַּעֲרֵי לְמִקְרֵי. אָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּצַעֲרָא דִּידָן? אֲמַר לֵיהּ: מִנָּא יָדַע, וְהָא כְתִיב: ''
(*) יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדַע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא־יָבִין לָמוֹ''
(איוב יד, כא). וְלֹא יֵדָע? וְהָא כְתִיב: ''אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב''
(שם שם, כב), וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי? -
(*) בְּצַעֲרָא דִּידְהוּ יָדְעֵי, בְּצַעֲרָא דְּאַחֲרִינֵי לָא יָדְעֵי. וְלָא, וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָדשֶׁנָּתַן דִּינָר לֶעָנִי בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִקְנִיטָתוֹ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע
(*) שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אָמְרָה: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם
(*) וְנֵדַע אֵיזֶה פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, אֵינִי יְכוֹלָה לָצֵאת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה. וּכְשֶׁבָּאת, אָמְרָה: מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי
(*) הַפַּרְגֹּד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגֹד, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ
(*) בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה
(*) בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה; שֶׁל כָּל הָעוֹלָם לָקָה וְשֶׁלּוֹ לֹא לָקָה. לְשָׁנָה אַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן. שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה. וּכְשֶׁבָּאת, אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגֹּד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה
(*) שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה; שֶׁל כָּל הָעוֹלָם נִשְׂרַף וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׂרַף. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה
(*) אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם נִשְׂרַף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׂרָף?
(*) שָׂח לָהּ
(*) כָּל הַמְּאוֹרָע. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה מְרִיבָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה לְאִמָּהּ שֶׁל זוֹ. אָמְרָה לָהּ: אַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה
(*) בְמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם אָמְרָה לָהּ: דַּיֵּךְ, שֶׁדְּבָרִים שֶׁבֵּינִי וּבֵינֵיךְ לְבֵין הַחַיִּים נִשְׁמְעוּ -
(*) אַלְמָא יָדְעֵי? דִּילְמָא אִינֵישׁ שָׁכִיב וַאֲזַל וַאֲמַר לָהּ.
נפש יהודה לקרייתא. נפקו מבית המדרש לחזור לעריהם להתעסק בעבודת אחוזתם: אייקר להו תלמודייהו. אשתכח תלמודם וגרסתם אייקר הוכבד עליהם מחמת שכחה: יכבדו. יהיו כבודים בכסף וזהב ולא ידע: בצערא דידהו. צער גופן ממש כגון עקיצת הרמה מרגישים והוא הבא לו מן השמים אבל הבא לו מבני אדם אין מרגישים אם יחתכנו או ישרפנו: שתי רוחות. של שתי ילדות מתות: ונדע. מה גזרו היום פורענות בעולם שהעולם נידון בראש השנה: הפרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה: ברביעה ראשונה. יורה ג' רביעיות הן בכירה שניה ושלישית ראשונה בי''ז מרחשון שניה בכ''ג שלישית בר''ח כסליו: ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברה והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת לא נכו וגו': שדפון מלקה. הרך ואינו משדף הקשה: אשתקד. שנה שעברה: שח לה. סיפר לה: כל המאורע. כל מה שאירע לו: במחצלת. מפץ שעושין מן קנים שלא היו לה תכריכי בגד: אלמא ידעי. דברים האמורים בין החיים:
תָּא שְׁמַע, דִּזְעִירֵי הֲוָה מַפְקִיד זוּזֵי גַבֵּי
(*) בַת אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ, עַד דַּאֲזַל וַאֲתָא מִבֵּי רַב נָח נַפְשָׁהּ. אֲזַל בַּתְרָהּ
(*) לַחֲצַר מָוֶת, אָמַר לָה: זוּזָאִי הֵיכָן? אָמְרָה לֵיהּ:
(*) בְּצִינוֹרָא דְּדַשָּׁא בְּדוּךְ פְּלָן, זִיל וְאֵימָא לָהּ לְאֵם דִּשְׁדֵר לִי מַסְרְקָאִי וְגוֹבְתָאִי דְּכוּחְלָא
(*) בְּהַדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לְמָחָר -
(*) אַלְמָא יָדְעֵי?
(*) דִילְמָא דּוּמָה קָדִים וְאַכְרִיז לְהוּ.
נפש יהודה בת אושפזיכניה. בת אשה שהיה מלונו אצלה: לחצר מות. לבית הקברות: בצינורא דדשא. בחור מפתן הבית שהדלת סובב בו: בהדי פלניתא דאתיא למחר. לקבורה: אלמא ידעי. מה שעושים שידעה שזו גוססת ונטויה למות: דלמא דומה. מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו תבא פלונית אבל שאר דברי החיים אינם יודעים:
תָּא שְׁמַע, דַּאֲבוּהָ דִשְׁמוּאֵל הֲווּ מַפְקְדֵי גַבֵּיהּ זוּזֵי דְּיַתְמֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵיהּ. קָא קָרוּ לֵיהּ: בַּר דְּאָכִיל זוּזֵי דְיָתְמֵי. אֲזָל בַּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת.
(*) אָמַר לְהוּ: בְּעֵינָא אַבָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אָמַר לְהוּ: בְּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: בַּר אַבָּא נַמֵּי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אָמַר לְהוּ: בְּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהָ דִשְׁמוּאֵל. אָמְרוּ לֵיהּ: סָלֵיק לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי
(*) חָזְיֵיהּ לְלֵוִי
(*) וְכָל הַנָּךְ שְׁנֵי דְלָא אֲזֶלֶת לִמְתִיבְתֵיהּ דְּרַבִּי אָפֵס וְאַחְלִישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ לָא מְעַיְלִינָן לָךְ לִמְתִיבְתָא דִּרְקִיעָא.
(*) אַדְּהָכִי אֲתָא אֲבוּהָ. בָּכָה וַחֲיִךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא אֲחֵיכְתְּ? מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָת טוּבָא הָכָא; וּמַאי טַעְמָא בְּכֵית? מִשּׁוּם דְּלַעֲגָל אָתְיֵת לָן
(כלומר, במהרה תבוא אצלנו). אֲמַר לֵיהּ: וְאִי חֲשִׁיבְנָא הָתָם לְעַיְילוּהָ לְלֵוִי. דָּבְרוּהָ לְלֵוִי וְעַיילוּהָ. אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ:
(*) בְּאַמְתָא דְרֵיחַיָּא; עִילָאֵי דִּידָן וְתַתָּאֵי דִּידָן וְאֶמְצָעֵי דְּיַתְמֵי; דְּאִי גָּנְבֵי גַנָּבֵי לִיגְנְבֵי מִדִּידָן
(*) וְאִי אָכְלָא אַרְעָא תֵּיכוֹל מִדִּידָן -
(*) אַלְמָא יָדְעֵי? דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, דְּכֵיוָן דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא קָדְמֵי וּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ ''פַּנּוּ מָקוֹם לִשְׁמוּאֵל''.
נפש יהודה אמר להו. למתים בעינא מבקש אני את אבא כך היה שמו אמרו לו המתים נגלו לו כאלו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה: חזייה. שמואל ללוי חבירו שהיה יושב חוץ לישיבה של שאר מתים: וכל הנך שני. מספר השנים שלא נכנסתי בישיבתו של רבי אפס אשב בחוץ בפרק הנושא את האשה: אדהכי אתא אבוה. חזייה שמואל לאבוה דקא בכי וחייך: באמתא דרחיא. כל בנין מושב הרחים קרוי אמת הרחים: ואי אכלא ארעא. ואם תחלד ותשחת המעות מהארץ: אלמא ידעי. מי חשוב בין החיים:
וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הָדַר בֵּיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁהַמֵּתִים מְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו
(*) זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה''
(דּברים לד, ד), מַאי ''לֵאמֹר''? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, לֵךְ אֱמֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם קִיַּמְתִּיהָ
(*) וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא יָדְעֵי, כִּי אֲמַר לְהוּ מַאי הֲוֵי, אֶלָּא וַדַּאי יָדְעֵי. וְאִי יָדְעֵי, לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר לְהוּ? כִּי הֵיכֵי
(*) לְאַחֲזוּקֵי לֵיהּ טִיבוּתָא לְמֹשֶׁה.
נפש יהודה זאת הארץ. במיתת משה כתיב: ואי סלקא דעתך לא ידעי. שאין מבינים כלום אלא צערא דגופא: לאחזוקי. האבות טובה למשה:
נִמְצָא שֶׁנַּפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים תִּשָּׁאֵר נַפְשָׁם עֲדֵי עַד בַּחַיִּים הַתְּמִידִיִּים וְיוֹדְעִים גַּם כֵּן בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה.
החלק השלישי בתחית המתים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רס]
דְּבַר תְחִיַּת הַמֵּתִים אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא,
(*) שֶׁהוּא דָּבָר טִבְעִי לְנֶפֶשׁ הָשָּׁלֵם -
(*) אֲבָל הוּא עִנְיָן שֶׁל נֵס וְנִפְלָא מְאֹד, מֵהַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָתִיד לַעֲשׂוֹת; וּלְפִי שֶׁהוּא דָּבָר חוּץ לַטֶּבַע, כְּמוֹ הָהֵרָיוֹן לְאִשָּׁה אֲשֶׁר נִבְרֵאת בְּתוֹלַדְתָּהּ
(*) לִהְיוֹת עֲקָרָה. וְגַם הַגְּשָׁמִים הַבָּאִים בִּשְׂכַר מִצְוָה, כְּנֶגֶד טֶבַע הַמְּאוֹרוֹת וְהָאֲוִיר, אֲשֶׁר נִקְרְאוּ ''גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים'', לְפִי שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרוֹת הַשֵּׁם וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ בָּעוֹלָם
(*) בְּנַצְּחוֹ הַתּוֹלָדוֹת, כִּדְאָמְרִינָן בְּרֹאשׁ תַּעֲנִית
(ב, א): מַאי גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) עֹשֶׂה גְּדֹלוֹת עַד־אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת'' וגו'
(איוב ט, י) וּכְתִיב: ''הַנֹּתֵן מָטָר עַל־פְּנֵי אָרֶץ'' וגו'
(שם ה, י). עַל כֵּן, לְפִי שֶׁאֵינָם שׁוֹמְרִין
(*) סֵדֶר טִבְעִי אֶלָּא בִּרְצוֹן הַשֵּׁם, נִכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בְּעֹנֶשׁ וּבְשָׂכָר, לְהוֹדִיעֵנוּ
(*) שֶׁהַפְּעוּלוֹת הַמִּתְחַדְּשׁוֹת בִּדְבַר הַגְּשָׁמִים הֵם תְּלוּיִים בְּחֵפֶץ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ,
(*) שֶׁפּוֹעֲלִים בֶּאֶמְצָעוּת הַשֶּׁמֶשׁ וּשְׁאָר הַכּוֹכָבִים,
(*) לוּלֵי שֶׁפְּעוּלָה זֹאת הִיא יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הַטֶּבַע מֵהַשְּׁנֵי דְבָרִים הָאֲחֵרִים, שֶׁהֵם תְּחִיַּת הַמֵּתִים וּפְקִידַת עֲקָרוֹת - אֲבָל שְׁלָשְׁתָּן אֵלּוּ
(*) לֹא נִמְסְרוּ בְיַד הַטֶּבַע, שֶׁנִּקְרָא ''שָׁלִיחַ'', לַעֲשׂוֹת סֵדֶר טִבְעִי בְּלִי הִשְׁתַּנּוּת - אֶלָּא בְּחֵפֶץ אֱלֹהִי.
נפש יהודה שהוא. שכר עוה''ב דבר טבעי והדין נותן שהקב''ה יתן שכר טוב לעושי רצונו לנשמותם הקדושות: אבל הוא. תחיית המתים שכולם יזכו לתחייה הוא ענין של נס וכו': להיות עקרה. אשה שהיא עקרה אין הטבע נותן להיות לה ולד ואם היה לה ולד הוא שעשה הקב''ה נס נפלא כמו לשרה וכן הגשמים אינם באים אלא בטבעם כשהוא יום המעונן ועת הגשמים ואם הם באים ביום המאור ואויר השמים זכים אין זה טבעם כמו שאמר שמואל הלא קציר חטים היום וגו' ואין עת גשמים ובתפלתו הביא גשמים וכן כל צדיק בתפלתו מביא גשמים והוא בנס נפלא באים הגשמים אז: בנצחו. הקב''ה מנצח התולדה היא הטבע ועושה נסים נגד הטבע: עושה גדולות עד אין חקר. אלמא דכתיב חקר בגשמים וכתיב חקר בברייתו של עולם ושם כתיב נאזר בגבורה אף גשמים הוי כמאן דכתיב ביה גבורה וגבורת הקב''ה הוא שברא העולם וכן בגשמים שנותן שהם קיום לעולם: סדר טבעי. שבעת הרוחות ויום המעונן עת גשמים אלא ברצון הקב''ה הם באין אף שלא בעתם וטבעם ע''כ כתב הקב''ה שיתן הגשמים בעונש ובשכר כמו שכתוב והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו ובעונש ועצר את השמים ולא יהיה מטר: שהפעולות המתחדשות. כשבאו הגשמים או כשנעצרים שלא כדרך הטבע שלהם: שפועלים באמצעות השמש. שהגשמים שבאים בדרך טבעם הם בכח הגלגל והכוכבים שסידר הקב''ה ע''י המזלות והגלגלים בעת שיביאם הגשם: לולי. אך ורק שפעולה זאת בגשמים אף על פי שהם באים לפעמים בדרך נס הוא יותר קרוב אל הטבע שירדו הגשמים שהרי הם על כל פנים בטבע שיבואו גשמים יותר מב' דברים שלא נותן הטבע כלל וכלל שעקרה ילדה ומתים יחיו אלא הכל בנס נפלא הוא. וכן אם בא לצדיק טובה בעוה''ז אין זה דרך הטבע רק בנס נפלא כי בטבע שכר הצדיק נשמרת לעוה''ב וכן אם בא לרשע רעה הוא בדרך נס שעושה הקב''ה כי הטבע להיות לרשע רק טוב בעוה''ז כמו שהוא בנר ראשון סימן י': לא נמסרו. להיות לעולם ביד שליח ממונה עליהם:
וְלָזֶה רָמְזוּ בְאָמְרָם עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה
(*) מַפְתֵּחוֹת לֹא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ, וְאֵלּוּ הֵן: מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה וְשֶׁל גְּשָׁמִים וְשֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים. מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה, דִּכְתִיב: ''וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ''
(בראשית ל, כב); מַפְתֵּח שֶׁל גְּשָׁמִים, דִּכְתִיב: ''יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם''
(דברים כח, יב); וּמַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דִּכְתִיב: ''וִידַעְתֶּם
(*) כִּי־אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת־ קִבְרוֹתֵיכֶם''
(יחזקאל לז, יג). בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי: אַף מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה; דִּכְתִיב: ''פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ'' וגו'
(תהלים קמה, טז). וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא לָא חָשִׁיב לְהָא? אָמַר לָךְ:
(*) גְּשָׁמִים נַמֵּי הַיְנוּ פַּרְנָסָה. וְאוּלַי כִּי לָרֶמֶז הַזֶּה סִדְּרוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תְּחִיַּת הַמֵּתִים וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
(*) בִּגְבוּרוֹת אַחַר בִּרְכַּת אָבוֹת
(*) שֶׁנּוֹלְדוּ בִּגְבוּרוֹת בִּהְיוֹתָן עֲקָרוֹת, לְפִי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן הֵם בְּחֵפֶץ אֱלֹהִי בְּלִי חִיּוּב הַטֶּבַע.
נפש יהודה ויפתח. הוא בעצמו ולא שליח: כי אני ה'. ולא שליח וכן פותח את ידך ולא שליח: גשמים נמי היינו פרנסה. וכבר חשיב ליה: בגבורות. באתה גבור בתפלת י''ח: שנולדו בגבורות. ונפלאות ה' בדרך נס שהרי שרה ורבקה עקרות היו וכולל באתה גבור גשמים ותחיית המתים והאבות סמך להם שהם דבר העקרים שהם הג' דברים שביד הקב''ה שהם באים דרך נס כדאמרינן:
וּלְפִי שֶׁהַגְּשָׁמִים
(*) בָּאִים כְּלָלִית בְּאֶרֶץ אַחַת וּבְמַלְכוּת אַחַת וּבִמְדִינָה אַחַת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁכְּשֶׁבָּאִים בְּשִׁנּוּי הַטֶּבַע בְּהַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים - מִתְפַּרְנְסִין בָּם גַּם הָרְשָׁעִים,
(*) וְאַף יוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים, לְפִי שֶׁהֵם בְּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹסְקִים יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן עֲלָה
(תענית ז, א): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים יוֹתֵר מִיּוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דְּאִלּוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים לַצַּדִּיקִים
(*) וְלֹא לָרְשָׁעִים וּגְשָׁמִים לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. לְפִי שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים הוּא דָבָר הַבָּא לְגוּף הָאָדָם כְּפִי שְׁלֵמוּתוֹ וְאֵין זוֹכִים בּוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא אֶלָּא הַצַּדִּיקִים, אֲבָל לָרְשָׁעִים הוּא לָהֶם לְגֵרָעוֹן וּפְחִיתוּת וּלְדֵאָבוֹן, כְּדִכְתִיב: ''וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם''
(דניאל יב, ב) וּכְתִיב: ''וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי''
(יחזקאל כ, לח), ''כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם'' וגו'
(ישעיה סו, כד).
נפש יהודה באים כללית. כשהגשם בא לא בא לצדיק לבד רק על כל המדינה ולכל הארץ אף שבאים דרך נס: ואף יותר. הגשם בא להנאת הרשעים כי ארץ נתנה ביד רשע: ולא לרשעים. אף על פי שיחיו כולם לא יהיה להם הנאה כי ישובו רשעים לשאולה וכמ''ש, ואלה לחרפות וגו':
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת
(קיא, ב): אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: עַמֵּי הָאָרֶץ אֵינָם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֵתִים בַּל־יִחְיוּ רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ''
(ישעיה כו, יד). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: ''מֵתִים בַּל־יִחְיוּ'', יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ'', בִּמְרַפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיְיהוּ דַּאֲמֶרֶת לְהוּ הָכֵי, אֲנַל בִּמְרַפֶּה עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה מוֹקְמִינָן לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ''כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ''
(שם שם, יט), כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה אֵין טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל
(סימן קסט).
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁיַּעַמְדוּ
(*) בִּלְבוּשֵׁיהֶן. קַל וָחֹמֶר מֵחִטָּה: וּמַה חִטָּה שֶׁנִּקְבֶּרֶת עֲרוּמָה יוֹצֵאת בְּכַמָּה מַלְבּוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִין בִּלְבוּשֵׁיהֶן - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה בלבושיהן. בתכריכין שנקברו בו. ד''א בלבושיהן של כבוד שיעשה להם הקב''ה ממצות שעשו בחייהן הנקרא חלוקי דרבנן:
עַל כֵּן יֵשׁ לָנוּ לְהַאֲמִין שֶׁדָּבָר זֶה הוּא אֶחָד מֵהַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה וְשֶׁנַּפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים יָשׁוּבוּ לִגְוִיּוֹתֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתוּ וְיוֹלִידוּ. וְהוּא עִנְיָן חוּץ לְטֶבַע הַמְּצִיאוּת
(*) וְאֵין עָלָיו רְאָיָה מִדֶּרֶךְ עִיּוּן, אֶלָּא מִנְהָגוֹ מִנְהַג הַנִּסִּים וְיֵשׁ לָנוּ לְקַבֵּל בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ
(*) וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין
(דניאל יב, יג).
נפש יהודה ואין עליו ראיה. לומר שדין הטבע נותן כן כמו דין הטבע שיהא לנשמות שכרם הטוב בעולם העליון אלא שיהא בנס נפלא מהקב''ה שינהג אז בזה להחיות המתים: ותנוח. בגן עדן כשתמות ותעמוד בתחיית המתים בסוף הימים לקץ הימין כמו לקץ הימים:
פרק שני [רסא]
כָּל הַכּוֹפֵר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים אוֹ בְּאֶחָד מִכָּל הַנִּסִּים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּרֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צ, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר
(*) אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, לְפִי שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵרֹאשׁ הַחִבּוּר.
נפש יהודה אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן מנין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו לאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא הלכך כופר גמור הוא:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם'' וגו'
(שמות ו, ד), ''לָכֶם'' לֹא נֶאֱמַר,
(*) אֶלָּא לָהֶם, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
נפש יהודה אלא להם. דמשמע שהבטיח הקב''ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם ארץ ישראל וכי להם נתנה והלא לבניהם נתנה אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב''ה ליתן להם את ארץ ישראל:
שָׁאֲלוּ צְדוֹקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים? אָמַר לָהֶם מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה
(*) הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם''
(דברים לא, טז).
(*) וְדִלְמָא ''וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה''. מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ''
(*) יִחְיוּ מֵתֶיךָ
(*) נְבֵלָתִי יְקוּמוּן''
(ישעיה כו, יט).
(*) וְדִלְמָא מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ''
(*) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ'' וגו'
(שיר השירים ז, י). וְדִלְמָא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל מִי שֶׁאוֹמְרִין הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שִׂפְתוֹתָיו
(*) דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דּוֹבֵב'', וגו'
(שם).
(*) עַד שֶׁאָמַר לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה: ''אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם''
(דברים יא, ט), ''לָכֶם'' לֹא נֶאֱמַר: ''אֶלָּא לָהֶם'' - מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה: ''וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים'' וגו'
(שם ד, ד), מַה הַיּוֹם כֻּלְּכֶם חַיִּים אַף לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלְּכֶם חַיִּים.
נפש יהודה הנך שוכב. מת אתה וקם שתחיה לעתיד לבא והאי וקם אהנך קאי: ודלמא וקם העם הזה וזנה. דלקמיה קאי ולא אדלעיל והוא אחד משלש מקראות שאין להם הכרע: יחיו מתיך. המתים בארץ ישראל יחיו: נבלתי יקומון. אפילו הנפלים יחיו: ודלמא מתים שהחיה יחזקאל. דהאי קרא יחיו מתיך ישעיה אמרו והוא קודם ליחזקאל שנתנבא בימי חזקיה והיה מתנבא פסוק זה על שהיה עתיד יחזקאל להחיות מתים אבל לעוה''ב לא: וחכך כיין הטוב וגו'. וסיפיה דקרא דובב שפתי ישנים היינו שיחיו המתים וידברו: דובב. כלומר נעות ומתנודדות שמרחשין שפוותייהו בעלמא מעט בתוך הקבר אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם וכדרבי יוחנן: עד שאמר להם. לא קבלו ממנו עד שאמר להם וכו' חיים כלכם היום דהאי היום מיותר הוא דמצי למכתב חיים כלכם מה ת''ל היום כהיום מה היום וכו':
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: שָׁאֲלָה קְלוֹפַתְרָא מַלְכְּתָא אֶת רַבִּי מֵאִיר, אָמְרָה לֵיהּ: יְדַעְנָא
(*) דְּשִׁכְבֵי חַיֵּי, דִּכְתִיב: ''וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ''
(תהלים עב, טז), אֶלָּא מַאי הִיא, כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין - בִּלְבוּשֵׁיהֶן הֵן עוֹמְדִין אוֹ עֲרוּמִין עוֹמְדִין? אָמַר לָהּ קַל וָחֹמֶר מִחִטָּה: וּמַה חִטָּה שֶׁנִּקְבֶּרֶת עֲרוּמָה יוֹצֵאל בְּכַמָּה מַלְבּוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִין בִּלְבוּשֵׁיהֶן - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה דשכבי חיי. דמתים חיים דכתיב ויציצו מעיר שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים וכדאמרינן הקב''ה עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים:
אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מְנָא לְכוּ דִּשְׁכְבֵי חַיֵּי; הָא הֲווּ עַפְרָא וְעַפְרָא מִי קָא חַיֵּי?
(*) אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שָׁבְקֵיהּ, דַּאֲנָא מָדַרְנָא לֵיהּ תְּיוּבְתָא. אָמְרָה לֵיהּ:
(*) שְׁנֵי יוֹצְרִים יֵשׁ בְּעִירֵנוּ, אֶחָד יוֹצֵר מִן הַמַּיִם וְאֶחָד יוֹצֵר מִן הֶעָפָר. אֵיזֶה מֵהֶם מְשֻׁבָּח? אָמַר לָהּ: זֶה הַיּוֹצֵר מִן הַמַּיִם,
(*) אָמְרָה לֵיהּ: מִן הַמַּיִם יוֹצֵר, מִן הֶעָפָר, לֹא כָל שֶׁכֵּן.
(*) וְאִם אִי אַתָּה מַאֲמִין, צֵא וּרְאֵה עַכְבָּר, שֶׁהַיּוֹם חֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה - לְמָחָר הִשְׁרִיץ וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ בָּשָׂר. וְאִם תֹּאמַר לִזְמַן מְרֻבֶּה, צֵא וּרְאֵה בָּהָר, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא חִלָּזוֹן אֶחָד - לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלֵּא כָּל הָהָר כֻּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת.
נפש יהודה אמרה ליה ברתיה דקיסר. לרבן גמליאל שבקיה: שני יוצרים וכו'. משל הוא אילו היו שני יוצרים בעירנו אחד יוצר כלים מן המים וכו': אמרה. אם מזרע שהיא כמים הוא מוליד מן העפר לא כל שכן שבידו: ואם אי אתה מאמין. שהקדוש ברוך הוא יוצר מן העפר ראה עכבר שקורין פעל''ד מיי''ז בל''א שאין נבראין על ידי תולדה כדרך הנולדים אלא באים מן העפר והיום מתחיל לצמוח ולברוא ולצאת מן העפר ולמחר מהלך כשהוא נברא ושמא תאמר לזמן מרובה שאותו שרץ אינו נברא לאלתר אלא לזמן מרובה שבוע או שבועים ותהא סבור שאין הקב''ה מחיה המתים לפי שעה לך עלה להר וכו' חלזון תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחלה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון א' ולמחר שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות שביצי חלזון ראשון משריצין כולן אלמא יש בידו לחיות לפי שעה:
בְּמַתְנִיתָא
(*) דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: קַל וָחֹמֶר מִכְּלֵי זְכוּכִית: וּמַה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁעֲמִידָתָן בְּכֹחוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם - יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה; בָּשָׂר וָדָם שֶׁעֲמִידָתוֹ בְּכֹחַ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה דבי רבי ישמעאל תנא קל וחומר מכלי זכוכית. זו היא תשובה שהשיבה לאביה מה כלי זכוכית שעמלן ברוח של אדם שכשהוא עושה אותו יש לו שפופרת ונופח לתוכה ועושה הכלי יש להם תקנה כשנשברו להתיכן ולחזור ולעשות מהן כלי מכל שכן האדם שברוח של הקב''ה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים:
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי אַמֵּי: אָמְרִיתוּ, דִּמְתָיָיא חָיוּ; הָא הֲווּ עַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַלְטֵרִין גְּדוֹלִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מַיִם וְעָפָר. הָלְכוּ וּבָנוּ לוֹ. לְיָמִים נָפְלוּ. אָמַר לָהֶם, חִזְרוּ וּבְנוּ אֹתָן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָפָר וּמַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין. כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם עָפָר וּמַיִם בְּנִיתֶם,
(*) עַכְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַיִם וְעָפָר - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה עכשיו. לכו ובנו במקום שיש לכם עפר ומים ונוח לבנות ולעשות לבנים והכי נמי הקב''ה יצר את האדם מטפה קטנה שאין בה ממש וכל שכן שיכול לבראתו מן העפר אי נמי כל העולם כולו יצר בתוהו:
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה
(*) לִגְבִיהָה בֶּן פְּסִיסָא: וַי
(*) לְכוֹן, חַיָּבַיָּא, דַּאֲמְרִיתוּ דְּמֵתַיָּא חָיוּ; הַשְׁתָּא מָאן
(*) דְּחָיוּ מֵתֵי - מָאן דְּמֵתֵי חָיוּ? אֲמַר לֵיהּ: וַי לְכוֹן, חַיָּבַיָּא, דַּאֲמְרִיתוּ דְּמְתֵיָא לָא קָא חָיוּ; הַשְׁתָא מָאן
(*) דְּלָא הֲווּ - הֲווּ, וּמָאן דַהֲווּ - לָא כָל שֶׁכֵּן.
(*) אֲמַר לֵיהּ: ''חַיָּבַיָּא'' קָרִית לָן, אִי קָאִימְנָא
(*) בְּטַשְׁנָא בָּךְ וּמָפֵיקְנָא לְעַקְמִימוּתָךְ מִינָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן - רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטּוֹל.
נפש יהודה גביהה בן פסיסא. כך שמו והיתה לו עקמומית בגבו כדלקמן: ווי לכון חייביא. אוי לכם רשעים: דחיי מתי. אותן שהן חיין רואין אנו שמתים והיאך יעלה על דעתנו שמתים חוזרין וחיין: דלא הוו. אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין ואותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין: אמר ליה חייביא קרית לי וכו'. בא לקנתרו: בטשנא. בועט אני ברגלי ומוציא לעקמימותך מנך:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם צא, ב): רָבָא רְמֵי:
(*) כְּתִיב: ''אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה''
(דברים לב, לט) וּכְתִיב: ''מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא''
(שם), הַשְׁתָא אַחְיֵיהּ מַחְיֵי, אַסּוּיֵי מִיבָעֵי לֵיהּ? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה
(*) וּמַה שֶּׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי, ''אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה'', יָכוֹל
(*) מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא'',
(*) מַה מַּכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד, מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים ''אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה''.
נפש יהודה כתיב אני אמית ואחיה. דמשמע כשם שאני ממית את האדם כך אני מחייהו כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום וכתיב מחצתי ואני ארפא שכשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם: מה שמחצתי. שלאחר כן מתרפא עומדין במומן ומתרפאין: מיתה באחד וחיים באחד. והכי קאמר אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר כדרך שהעולם נוהג שזה מת וזה נולד: מה מכה ורפואה באחד. שאין רפואה אלא במקום מחץ:
רֵישׁ לָקִישׁ רְמֵי: כְּתִיב ''אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ''
(ישעיה לה, ו) וּכְתִיב: ''
(*) בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ''
(ירמיה לא, ז), הָא כֵּיצָד? עוֹמְדִים בְּמוּמָן וּמִתְרַפְּאִין.
נפש יהודה בם עור ופסח. שחיין עם מומן וכתיב אז ידלג כאיל פסח דמשמע שמתרפאין אלא עומדין במומן ואחר כך מתרפאין:
רַב חִסְדָּא רְמֵי: כְּתִיב ''
(*) וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה''
(ישעיה כד, כג) וּכְתִיב ''וְהָיָה אוֹר־הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה''
(שם ל, כו)? לָא קָשְׁיָא,
(*) הָא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הָא לָעוֹלָם הַבָּא.
(*) וְלִשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר:
(*) אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל הָא בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה.
נפש יהודה וחפרה הלבנה ובושה החמה. דמשמע שיהא אורם כהה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה: הא לימות המשיח. כשיכלה השעבוד והיה אור הלבנה כאור החמה ולעתיד לבא חפרה הלבנה ובושה החמה מרוב נגהם של צדיקים: ולשמואל דאמר. בדוכתא אחריתא: אין בין העולם הזה וכו'. אידי ואידי לעולם הבא אלא כאן במחנה שכינה וחפרה מזיו השכינה כאן במחנה צדיקים והיתה וגו':
עוּלָא רְמֵי: כְּתִיב: ''
(*) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח''
(שם כה, ח) וּכְתִיב ''כִּי הַנַּעַר בֶּן־מֵאָה שָׁנָה יָמוּת''
(שם סה, כ)? לָא קָשְׁיָא, הָא
(*) בְיִשְׂרָאֵל, הָא בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם. וְאוּמוֹת הָעוֹלָם חַיִּים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? אִין, דִּכְתִיב: ''וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם''
(שם סא, ה).
נפש יהודה בלע המות לנצח. דלעתיד לבא מאחר שחיין שוב אינן מתים וכתיב כי הנער כלומר כשימות אדם לעתיד ומת בן ק' שנה יאמרו נער הוא מת כי הנער בן מאה שנה ימות אלמא מתים: ישיר. משמע לעתיד:
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל''
(שמות טו, א), ''אָז שָׁר'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ''אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ'' מִזְבֵּחַ''
(יהושע ח, ל), ''בָּנָה'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יִבְנֶה, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''קוֹל צֹפַיִךְ
(*) נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ''
(ישעיה נב, ח), ''רִנְּנוּ'' לֹא נֶאֱמַר: אֶלָּא יְרַנֵּנוּ, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לוֹמַר שִׁירָה בְּפֶה אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ''.
נפש יהודה נשאו קול יחדו. היינו קול אחד צופיך המביטים ורואין הנבואה:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה''
(תהלים פד, ה), ''הִלְּלוּךָ'' לֹא נֶאֱמַר,
(*) אֶלָּא יְהַלְּלוּךָ, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
נפש יהודה אלא יהללוך. כולם לשון עתיד בעת הגאולה יהללו וישירו:
אָמַר מַר זוּטְרָא: מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־יָמֹת''
(דברים לג, ו), ''יְחִי רְאוּבֵן'', בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''וְאַל־יָמֹת'', בָּעוֹלָם הַבָּא. רַב אַשֵּׁי אָמַר: מֵהָכָא, ''וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ''
(דניאל יב, ב). רָבִינָא אָמַר: מֵהָכָא, ''
(*) וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין''
(שם שם, יג).
נפש יהודה ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וגו'. רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ שעתיד הקב''ה להחזיר ימינו לפניו שהרי כתיב השיב אחור ימינו:
אָמַר רַב טוֹבִי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם''
(משלי ל, טז) וְכִי מַה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל עֹצֶר רָחַם? לוֹמַר לְךָ: מַה רֶחֶם
(*) מַכְנִיס וּמוֹצִיא אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ בַּחֲשַׁאי מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ
(*) בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שְׁאוֹל
(*) שֶׁמַּכְנִיסִין בָּהּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנָּה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר ''אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה''.
נפש יהודה שאול ועוצר רחם. ארץ לא שבעה מים קבר לא שבע ממתים ועוצר רחם בית הרחם שהוא קצר ועצור לא ישבע מבעילות וכן ארץ לא שבעה מים וכי מה ענין שאול וכו' למה נסמכו הני אהדדי: מכניס. הזרע ומוציא הולד אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים: בקולי קולות. שהאשה צועקת בחבלי לידה: שמכניסין בה בקולי קולות. בבכי גדול קוברין את המת אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות שנאמר יתקע בשופר גדול:
תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: כָּל הַצַּדִּיקִים
(*) שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת שׁוּב אֵין חוֹזְרִין לַעֲפָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ''
(ישעיה ד, ג),
(*) מַה קָּדוֹשׁ לְעוֹלָם קַיָּם, אַף הֵם לְעוֹלָם קַיָּמִים. וְאִם תֹּאמַר:
(*) אֶלֶף שָׁנִים שֶׁמְּחַדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, דִּכְתִיב: ''וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא''
(שם ב, יא) מַה הֵן עוֹשִׂין? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כְּנָפַיִם וְשָׁטִין בְּלֵב יָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן
(*) לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ'' וגו'
(תהלים מו, ג). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: יֵשׁ לָהֶם צַעַר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) וְקוֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ''
(ישעיה מ, לא).
נפש יהודה שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות. לימות המשיח לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרן בין לימות המשיח בין לעוה''ב אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא: מה קדוש. הקב''ה שנאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם אף אתם קדושים תהיו קיימים לעולם ועד: אלף שנים. שעתיד הקב''ה לחדש את עולמו , ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ: לא נירא בהמיר ארץ. כשמחליף הקב''ה את הארץ לא נירא לפי שאנו בלב ימים: וקוי ה' יחליפו כח. שיהא להם כח לשוט ולעופף בלי צער:
הָא לָמַדְנוּ תְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה בְּכַמָּה פָנִים. מִכָּאן שֶׁחַיָּב אָדָם לְהַאֲמִין בְּדָבָר זֶה בִּכְלַל כָּל הַנִּסִּים כֻּלָּם. וְהַכּוֹפֵר בּוֹ - כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה: וְהַמַּאֲמִין בּוֹ וְנוֹהֵג כַּשּׁוּרָה וּמְצַפֶה לִישׁוּעָה וּמְחַכֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים - יִזְכֶּה לִרְאוֹתוֹ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ'' וגו'
(דניאל יב, יב).
הכלל השלישי: בפלפול החכמה
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּיִרְאָה; הַשֵּׁנִי, בְּאַהֲבָה; הַשְּׁלִישִׁי, בַּזְּמַן הָרָאוּי.
החלק הראשון ביראה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רסב]
אַחֲרֵי שֶׁיְּהֵא מֻרְגָּל הָאָדָם בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, בִּהְיוֹת חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם וְאַהֲבָתוֹ
(*) וּבְיוֹצְאוֹ מֵרְתִיחַת יְמֵי נַעֲרוּתוֹ, מַגִּיעַ הַזְּמַן לִכָּנֵס בְּפִלְפּוּל הַחָכְמָה, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה. שֶׁהַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה בְּעִנְיָן זֶה הֵם שְׁנֵי דְּבָרִים נִבְדָּלִים: הָאֶחָד, הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים; וְהַשֵּׁנִי, הַחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַקְדִּים זֶה לָזֶה בַּזְּמָן.
נפש יהודה וביצאו מרתיחת ימי נערותו. כשהגיע לימי זקנה אז אין היצר הרע מתגבר עליו כמו בנערותו כי נתקרר בו חמימות תאות היצה''ר שנתמעט ממנו הנאת התאוה ע''כ צריך לשום לבו בעבודת ה':
וְכֵן מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁהִבְדִּילוּ זֶה מִזֶּה בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לא, א): כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ''וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת'' וגו'
(ישעיה לג, ו)? ''אֱמוּנַת'', זֶה
(*) סֵדֶר זְרָעִים; ''עִתֶּיךָ'', זֶה סֵדֶר מוֹעֵד; ''חֹסֶן'', זֶה סֵדֶר נָשִׁים; ''יְשׁוּעֹת'', זֶה סֵדֶר נְזִיקִין; ''חָכְמַת'', זֶה סֵדֶר קֳדָשִׁים; ''וָדָעַת'', זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילוּ הָכֵי - ''יִרְאַת ה'
(*) הִיא אוֹצָרוֹ
(שם). רָבָא אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?
(*) קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ
(*) בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה?
(*) צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילוּ הָכֵי, אִי אִיכָּא יִרְאַת ה' - אִין, אִי לָא - לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי חִטִּים לַעֲלִיָּה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵרַבְתָּ לִי בָהֶן חוּמְטוּן
(ארץ מליחה ומשמרת את הפירות מהתליע)? אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לֵיהּ: אִם כֵּן מוּטָב הָיָה שֶׁלֹּא הֶעֱלִיתָם.
נפש יהודה סדר זרעים. שעל אמונת האדם סומכין להפריש מעשרותיו כראוי עתיך זה סדר מועד שבא לעת הקבועה לו חוסן לשון יורשין וע''י אשה נולדו יורשין סדר נזיקין מושיען ומזהירן לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון חכמת זה סדר קדשים צריך חכמה למי שעוסק ללמוד דיניהם שלא לשנות דעת עדיף מחכמה שצריך דעת לשמור בטהרה: היא אוצרו. הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון: קבעת עתים. לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום בדרך ארץ ושואלין ראשון בדרך ארץ דאי היו שואלין עסקת בתורה היה משיב לא היה לי דעת ללמוד ועתה היה לך דעת לישא וליתן יש לך דעת ללמוד: בפריה ורביה. היינו חוסן: צפית לישועה. לדברי הנביאים הבנת דבר מתוך דבר היינו דעת:
נִמְצָא, שֶׁסִּדֵּר רָבָא יְמֵי הָאָדָם כַּסֵּדֶר הָרְאוּיִים לִהְיוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה, מַשָּׁא וּמַתָּן שֶׁל אֱמֶת לְקִיּוּם גּוּפוֹ
(*) וּלְהַנְהָגָה מְדִינִית וּלְדַרְכֵי שָׁלוֹם. אַחַר כָּךְ, שֶׁיִּקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא כָּל זְמַנּוֹ בְּקִיּוּם הַגּוּף לְבָד. וְאַחַר זֶה דִּבֵּר בְּזִוּוּגוֹ, כַּסֵּדֶר הָרָאוּי לָאָדָם, לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אַחַר כָּךְ אִשָּׁה. וְאָמַר אַחַר זֶה, שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ הָאֱמוּנָה לָשׂוּם מִבְטָחוֹ בַּאֲדוֹן הַכֹּל, לְצַפּוֹת בַּיְּשׁוּעוֹת הַבָּאוֹת בְּכָל עֵת
(*) וּבַיְשׁוּעָה הַכְּלָלִית; וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ שֶׁהַבּוֹרֵא, סָר הַיְכֹלֶת מִיָּדוֹ וּנְתָנוֹ לִצְבָא הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כִּי בְיָדוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, כִּי זֶה צָרִיךְ הָאָדָם עַל כָּל פָּנִים לְהַאֲמִין קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס
(*) בַּחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ שְׁגִיאָה. וְאַחַר כָּל זֶה יְפַלְפֵּל בַּחָכְמָה וּמִפִּלְפּוּלָהּ יָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. וְעִם כָּל זֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם - אִין, וְאִי לֹא - לֹא, שֶׁהַיִּרְאָה הִיא מָבוֹא וְקִיּוּם לְכָל לִמּוּד שֶׁבָּעוֹלָם.
נפש יהודה ולהנהגה מדינית. כל שהוא לתיקון וצורך המדינה שיהא אדם דר באסיפת בני אדם בעיר ובבית ולא במדברות ובשדות כחיות ובהמות הארץ: ובישועה הכללית. ישועת הגאולה שהיא הכלל מכל הישועות: בחכמת העיוני. שהגיע לחכמה להשכיל דברים בעיון שכלו למצוא אמיתת הדברים במה שלמד שזה תלוי בעיון שכלו:
וְעַל דָא אֲמְרִינָן עֲלָהּ: וַאֲמַר רָבָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תוֹרָה וְאֵין בּוֹ
(*) יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת פְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ,
(*) בַּמֶּה יֵעוֹל. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו''
(קהלת ג, יד). רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲווּ יָתְבֵי, קָא חָלִיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ: נֵיקוֹם מְקַמֵּיה, דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיקוֹם מְקַמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָאן הוּא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) אֲמֵינָא לָךְ ''דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין'', וְאַתְּ אֲמֶרֶת ''דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָאן הוּא''! תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא דַאֲמַר ''דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין הוּא'', דַּאֲמַר רַבִי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר לָאָדָם
(*) הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה''
(איוב כח, כח), שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְחָדָא הֵן.
נפש יהודה יראת שמים דומה. לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו: במה יעול. באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימיים: אמינא לך. כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'. יחידה היא היראה בעולם וכן מצינו בשלמה שאמר אמרתי אחכמה במה ששאל חכמה אבל יראת ה' ראשית דבר שטוב היה לו אם היה לו ראשית לחכמה יראת חטא אז היתה חכמתו מתקיימת כי מה לו בחכמתו וכתיב ויעש שלמה הרע בעיני ה':
נִמְצָא, שֶׁיִּרְאַת ה' צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְכָל חָכְמָה. וְעַל כֵּן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: ''רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה''' וגו'
(תהלים קיא, י), רוֹצֶה לוֹמַר, מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת קוֹדֵם לַחָכְמָה הוּא יִרְאַת הַשֵּׁם. וְאָמַר הֶחָכָם: ''יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה''
(משלי טו, לג). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר:
(*) כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל
(עב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ''לָמָּה־זֶּה מְחִיר בְּיַד־כְּסִיל
(*) לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֵב אָיִן''
(משלי יז, טז)? אוֹי לָהֶם לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, מַכְרִיז רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא
(*) וְתַרְעָא לְבֵיתֵיהּ עָבִיד. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בִּמְטוּתָא מִנֵּיכוּ, דְּלָא תֵירְתוּ
(*) תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שחושב בלבו אלמד בשביל שאהיה ירא חטא ובשאר עסקיו הדרך הוא שחושב תחלה איך יפעול ויעשה זה על היותר טוב ואם יחכם שבדרך זה טוב לעשות ובאמת טוב הוא לו אם יעשה כן צריך להבין תחלה שאין בדבר זה מה שהוא חטא אז הקב''ה יקיים חכמתו ר''ל מה שהחכים בשכלו לפעול אבל אם ימצא שיש בו צד חטא בדבר יבטל אותו ולא יעשה שהרי מ''מ אין הקב''ה מקיים המעשה בידו ונשאר לו רק החטא ואם אין חכמה ר''ל תורה לא יצויר בו יראת חטא שלא יודע עונשה וחומרתה ואם למד ואף על פי כן אין בו יראת חטא אין תורה מתקיימת בידו: לקנות חכמה ולב אין. דמי שיש לו לב טוב הכל בו: ותרעא. שער שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדם לו יראת שמים כלומר אם אין לו יראה שהיא הבית מה לו שער שהיא התורה והבית חרוב יחרב: תרתי גיהנם. להיות יגעים בתורה ועמלים בה בעוה''ז ולא תתקיים ותירשו גיהנם במותכם ובחייכם לא נהניתם בעולמכם:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ הַיִּרְאָה וְשֶׁיִּכָּנֵס אַחַר כָּךְ לְכָל חָכְמָה וְלֹא יִשְׁגֶּה בָהּ, אֲבָל תּוֹעִיל לוֹ לַעֲלוֹת בָּהּ לְהַשָּׂגָה עֶלְיוֹנָה.
פרק שני [רסג]
יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִלְמֹד מוֹרָא שָׁמַיִם בְּקַל וָחֹמֶר מִמּוֹרָא בָּשָׂר וָדָם וְלוֹמַר בְּלִבּוֹ: הַשְׁתָּא וּמַה בְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲבֹר עַל אַזְהָרָתוֹ, אוּלַי יוּכַל לְהַעֲלִים הַדָּבָר מִמֶּנּוּ, וַאֲפִילוּ שֶׁיִּתְגַלֶּה הַדָּבָר, אוּלַי לֹא יוּכַל לְהַעֲנִישׁוֹ עָלָיו אוֹ יַרְחִיק הַזְּמַן וִישַׁכְּחֶנּוּ מִלִּבּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָדָם מִתְיָרֵא וּמְפַחֵד תָּמִיד - מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּמוֹרָא שָׁמַיִם, שֶׁאֵין נִסְתָּר מִנֶּגְדּוֹ וְאֵין שִׁכְחָה לְפָנָיו וְהַיְכֹלֶת קַיָּם עֲדֵי עַד וְאִם יַאֲרִיךְ אַפּוֹ לְאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יִגְבֶּה מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם הַבָּא, אוֹי לוֹ וּלְמַזָּלוֹ עַל חוֹב זֶה לְמִי שֶׁיּוֹתֵר מַמְתִּינִים אֶצְלוֹ, וְאִם לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה - אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה.
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שָׁוֶה בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בְּכָל זֶה וְגָדוֹל בְּעֵינֵיהֶם מוֹרָא בָּשָׂר וָדָם מִמּוֹרָא שָׁמַיִם בְּכִפְלֵי כִפְלַיִם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּצַוּוֹתוֹ לְתַלְמִידָיו, שֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיְּהֵא שָׁוֶה הַדָּבָר לִפְנֵיהֶם, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(כח, ב): כְּשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ וכו'. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ,
(*) עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם:
(*) וּלְוַאי, תֵּדְעוּ שֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה בַסֵּתֶר וְאוֹמֵר ''שֶׁלֹּא יִרְאֵנִי אָדָם''.
נפש יהודה עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם: ולואי. שיהא כמורא בשר ודם שאז תחדלו מעבירות הרבה שאדם עובר עבירה בסתר ממורא הבריות ויודע שהכל הוא גלוי להקב''ה ואינו מניחו בכך:
וְיִרְאַת הַשֵּׁם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָדָם לְהַגְדִּיל בָּהּ וְהוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל טוֹבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(שם לג, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:
(*) הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ
(*) כִּי־אִם לְיִרְאָה'' וגו'
(דברים י, יב). אָטוּ יִרְאָה זוּטְרְתִי הִיא? אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ זוּטְרְתִי הִיא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּלִי גָדוֹל וְיֵשׁ לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן; קָטָן וְאֵין לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל. נִמְצָא, שֶׁבִּרְשׁוּת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַיִּרְאָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת:
(*) הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה וכו'. וְאָמַר הַכָּתוּב: ''רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע''. ''וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים''
(שם ל, טו, יט).
נפש יהודה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. כל הבא על האדם ביד הקב''ה הוא כגון ארוך קצר עני עשיר חכם שוטה לבן שחור אבל צדיק ורשע אינו בא ע''י שמים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים: כי אם ליראה. דזה יש בידך ומדאמר כי אם משמע רק דבר מועט כזה ומשני אין לגבי משה הוה יראה דבר מועט על כן אמר לישראל בלשון כי אם ליראה: הכל צפוי. לפני הקב''ה וגלוי לו מי שיהיה צדיק או רשע מכל מקום הרשות ביד אדם ואין לאדם בידיעת הקב''ה חסרון או יתרון במה שהוא רשע או צדיק אף שהיה צדיק והיה ידיעת הקב''ה שהוא צדיק:
עַל־כֵּן, כָּל בֶּן דַּעַת יוֹסִיף בְּיִרְאָה בְּכָל יוֹם וְתִהְיֶה תָמִיד נֶגֶד עֵינָיו וְיַעֲרִים כָּל מִינֵי עָרְמָה לְהוֹסִיף בְּיִרְאַת בּוֹרְאוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם
(*) עָרוּם בְּיִרְאָה וּבַעֲנָוָה וּבְמַעֲנֶה רַךְ וּמֵשִׁיב חֵמָה וּמְדַבֵּר שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם, וַאֲפִילוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה. הָא לָמַדְנוּ, שֶׁהַיִּרְאָה הִיא יְסוֹד כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת.
נפש יהודה ערום ביראה. להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו:
פרק שלישי [רסד]
כָּל מִי שֶׁחֲקוּקָה בְלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם שְׂכָרוֹ גָּדוֹל. וּבְמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם וְנִשְׁמָעִין דְּבָרָיו וְעוֹלֶה לִגְדוּלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם סוֹף דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם''
(קהלת יב, יג). מַאי ''כִּי־זֶה כָּל הָאָדָם''? כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא
(*) אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא
(*) אֶלָּא לְצַוּוֹת לָזֶה.
נפש יהודה אלא בשביל זה. שיברא זה: אלא לצוות לזה. להיות כולם רעים וחברים לו ולעשות רצונו ולאהוב לו:
וְגַם בִּזְכוּת הַיִּרְאָה מַאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ''יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה''
(משלי י, כז)? ''יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים'', זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים; ''וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה'', זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנִים וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן בֶּן נַרְבַאי כֹּהֵן גָּדוֹל וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוּם, מִכָּן וָאֵילָךְ חֲשֹׁב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהָיוּ
(*) לוֹקְחִין אוֹתָן בְּדָמִים, דַּאֲמַר רַב אַשֵּׁי: תַּרְקְבָא דְּדִינְרֵי עַיְילָא לֵיהּ מַרְתָּא בַּת בַּיתוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַד דְּאוֹקְמֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכֹהֲנֵי רַבְרְבֵי.
נפש יהודה לוקחין. הכהונה גדולה בממון מן מלך ישראל אף על פי שלא היה ירא חטא ולא היה ראוי להיות כהן גדול:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁשְּׂכַר הַיִּרְאָה הוּא גָּדוֹל, אַל יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בָהּ עַל מְנָת לְקַבֵּל שָׂכָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת
(משנה, ג): אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֱלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
(*) וִיהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׂכָר הוּא גָּדוֹל, אַל יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בוֹ, אֶלָּא יְהֵא כָל עֲבוֹדָתוֹ מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וּמֵאַהֲבָתוֹ - וּלְבַסוֹף הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל הוּא עָתִיד לָבוֹא.
נפש יהודה ויהא מורא שמים עליכם. דאם אין בו יראת חטא בודאי יחטא ואם חטא אז הוא רשע ואם כן ישלם לו הקב''ה שכרו במה שעבדו בעוה''ז כמו שמשלם לרשעים ואז הוא עבודתו על מנת לקבל פרס על כן אמר הוו כעבדים המשמשין שלא על מנת לקבל פרס בעוה''ז אלא לעוה''ב ואין זה אלא אם יהיה מורא שמים עליכם דאז לא יחטאו ויהיו בערך הצדיקים ששכרם לעולם הבא:
החלק השני באהבה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רסה]
אָדָם שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּאִשָּׁה אַחַת יָשִׁים גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וּמְאֹדוֹ בְּסַכָּנָה, כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ;
(*) וְאַל יַעֲשֶׂה מְעַט מִזְּעֵיר מִזֶּה, אִם לֹא אָהַב אוֹתָהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁיַּשִּׂיג כָּבוֹד אוֹ עֹשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ. כְּמוֹ כֵן, אִם הָאָדָם שָׁקוּד בַּלִּמּוּד בְּאַהֲבָה, יַעֲזֹב בַּעֲדוֹ כָּל הָעִדּוּנִים וְהַהֲנָאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְיִדְבַּק בַּלִּמּוּד עַד שֶׁיְּצַיֵּר בְּלִבּוֹ הַמֻּשְׂכָּלוֹת, וּמִן הָרִאשׁוֹנוֹת יָבוֹא לַשְּׁנִיּוֹת וּמִן הַשְּׁנִיּוֹת לַלִּמּוּדִיּוֹת
(*) וּמִן הַלִּמּוּדִיּוֹת יָבוֹא לַטִּבְעִיּוֹת וּמִן הַטִּבְעִיּוֹת לָאֱלֹהִיּוֹת, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, עַד שֶׁיַּעֲלֶה בַּסֻּלָּם כְּפִי גֹדֶל הַשָּׂגָתוֹ. וְכָל זֶה יָבוֹא לוֹ כְּפִי הַחֵשֶׁק אֲשֶׁר יַחֲשֹׁק בַּחָכְמוֹת. אֲבָל אִם יִלְמֹד כְּדֵי לְהַשִּׂיג בַּעֲבוּרוֹ עֹשֶׁר אוֹ כָבוֹד, כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַשְׂכִּיל לֹא יַצְלִיחַ בַּדָּבָר. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִרְאֶה בְּדֶרֶךְ אַחֵר, כָּבוֹד אוֹ עֹשֶׁר מְזֻמָּן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בַלִּמּוּד, שֶׁיַּעַזְבֶנּוּ מִיָּד.
נפש יהודה ואל יעשה מעט מזער. כלומר שלא יתן עצמו בדבר סכנה בעבור ממון: ומן הלמודיות יבוא לטבעיות. אחר שלמד התורה כפשוטה יבא ליכנס לטבעיות לחקור אחר כל יסודות הטבע ועניניו ואחר כך יבא להשכיל בעניני הקבלה האמתית לדעת את ה' על ידי סודות התורה:
עַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה: לְמוֹד מֵאַהֲבָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּנְדָרִים פֶּרֶק קוֹנָם יַיִן
(סב, א): תַּנְיָא: ''לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה־בוֹ''
(דברים ל, כ), שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֶקְרָא כְּדֵי שֶׁיִּקְרָאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁיִּקְרָאוּנִי רַבִּי, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה - אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף כָּבוֹד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם'' וגו'
(משלי ג, ג) וְאוֹמֵר: ''קָשְׁרֵם עַל־ לִבֶּךָ תָמִיד''
(שם ו, כא). כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק א, מִנֵּר זֶה
(סימן רמה).
נפש יהודה קשרם. על אצבעותיך , כלומר לא תתכוין להנאתך אלא כדי שיהיו שגורין בפיך והוסיף על זה ואמר ענדם על גרגרותיך ואחר כך הביא ראיה שסוף הכבוד לבא שנאמר דרכיה דרכי נועם וגו':
וְגַם כֵּן אָמְרוּ בְּסִפְרֵי: שֶׁמָּא תֹּאמַר: הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא - תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ''.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(סא, ב): תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ''בְּכָל־נַפְשֶׁךָ''
(דברים ו, ה), לָמָּה נֶאֱמַר ''בְּכָל מְאֹדֶךָ''
(שם); וְאִם נֶאֱמַר ''בְּכָל־מְאֹדֶךָ'', לָמָּה נֶאֱמַר ''בְּכָל־נַפְשֶׁךָ''? אֶלָּא, אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ,
(*) לְכַךְ נֶאֱמַר ''בְּכָל־ נַפְשֶׁךָ''; וְאִם יֵשׁ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ''בְּכָל־מְאֹדֶךָ''. תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה וְגָזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַתּוֹרָה. מֶה עָשָׂה רַבִּי
(*) עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, וכו', וְהָיָה מְכַוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּרֹאשׁ כְּלָל שֵׁנִי מִנֵּר זֶה
(סימן רנג).
נפש יהודה לכך נאמר בכל מאודך. מן החביב עליך: עקיבא בן יוסף. שעסק בתורה עד שנהרג בעבורה ובעת צאת נשמתו באחד שקרא קריאת שמע וקבל עליו אהבת ה' בכל נפשך אפילו נוטל נשמתך:
וְאִם מָצִינוּ בָּרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ שָׂמִים בְּסַכָּנוֹת נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא בִשְׁעַת הַשְּׁמָד, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחֲשֹׁק בַּלִּמּוּד מֵאַהֲבָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיֹאהֲבוּהוּ כָל רוֹאָיו
(*) בְּקִנְאָתָם בּוֹ וּבְמִדּוֹתָיו וּבְלִמּוּדוֹ וּבַעֲצָתוֹ וִיהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאָהֵב עַל יָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, א): תַּנְיָא: ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים ו, ה), שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם
(*) מִתְאַהֵב עַל יָדֶיךָ, שֶׁיְּהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בַּחֲתִימַת נֵר רִאשׁוֹן
(סימן כט).
נפש יהודה בקנאתם בו. שיקנאו בו בני אדם בתורתו ובמעשיו הטובים ויגרום שגם הם ילמדו התורה: מתאהב על ידך. לחברך קורא מקרא ושונה משנה ומשמש ת''ח:
וּלְפִיכָךְ כָּל הָרוֹצֶה לִדָּבֵק בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם וְשֶׁיִּהְיוּ אֲהוּבִים דִּבְרֵי הַשֵּׁם עַל יָדוֹ וְיַשִּׂיג בַּחָכְמוֹת, יִלְמֹד
(*) מֵאַהֲבָה וִימַלֵּא חֶשְׁקוֹ בַתּוֹרָה, וְהַכָּבוֹד מֵאֵלָיו יָבוֹא.
נפש יהודה מאהבה. שאוהב את המקום:
פרק שני [רסו]
הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם שֶׁלָּמַד מֵאַהֲבָה הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהִשִּׂיג הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּנֵי דוֹרוֹ הָיוּ נְבוֹכִים בָּהּ וּפִרְסְמָה בָּעוֹלָם וְקָרָא הַכּוֹפְרִים וְהַסְּכָלִים וְדָרַשׁ לָהֶם הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְסִפְרֵי: ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים , ה), אַהֲבֵהוּ עַל הַבְּרִיּוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן''
(בראשית יב, ה). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהֱבִיאָם לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָם. וְכָל זֶה בְּאַהֲבָתוֹ אֶת בּוֹרְאוֹ וְעַל זֶה קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ''אוֹהֵב''. וּבְאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ קָרָא לְזַרְעוֹ ''זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי''. וְעָמַד בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְהִכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנוֹת, וְלוּלֵי שֶׁהָיָה עוֹבֵד מֵאַהֲבָה לֹא הָיָה עוֹמֵד בָּהֶם. וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִמֶּנּוּ שֶׁיְּהֵא עֲבוֹדָתֵנוּ מֵאַהֲבָה.
וְגַם יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵאִיּוֹב, שֶׁאֵרְעוּ לוֹ כַמָּה חֳלָאִים רָעִים בְּגוּפוֹ וּמִקְרִים בְּבָנָיו וּבְמָמוֹנוֹ וְעָמַד בִּתְמִימוּת מֵאַהֲבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין
(כז, ב): בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵן־ יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל''
(איוב יג, טו); וַעֲדַיִן הַדָּבָר
(*) שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה, אוֹ אֵין אֲנִי מְצַפֶּה לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''עַד־אֶגְוָע לֹא־אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי''
(שם כז, ה), לוֹמַר שֶׁמֵּאַהֲבָה הָיָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דּוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ, שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא
(*) מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִישׁ תָּם וְיָשָׁר
(*) יְרֵא אֱלֹהִים''
(שם ב, ג) - וַהֲלֹא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(*) תַּלְמִידְךָ אוֹמֵר, שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה.
נפש יהודה שקול. משקלו שוה באין הכרע לכאן ולכאן לו אני מיחל או איני מיחל וה''ק הן יקטלני הלא הוא הרגני לא איחל לו עוד ויש לא שהוא נדרש כמו לו דקריאה לו וכתיב לא: מיראה. מדאגת הפורעניות שלא תבא עליו: ירא אלהים. ולא אוהב אלהים: תלמיד. של רבי עקיבא היה ורבי עקיבא תלמיד של רבן יוחנן בן זכאי:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא
(לא, א): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ''יְרֵא אֱלֹהִים'' בְּאִיּוֹב וְנֶאֱמַר ''יְרֵא אֱלֹהִים''
(בראשית כב, יב) (*) בְּאַבְרָהָם, מַה ''יְּרֵא אֱלֹהִים'' הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה, אַף ''יְרֵא אֱלֹהִים'' הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. וְאַבְרָהָם גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי''. מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה? אִיכָּא הָא דְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מֵהָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה,
(*) שֶׁזֶּה תָלוּי לוֹ לְאֶלֶף דּוֹר וְזֶה תָלוּי לְאַלְפַּיִם דּוֹר; הָכָא כְּתִיב: ''וְעֹשֶׂה חֶסֶד
(*) לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָי''
(שמות כ, ו) וְהָתָם כְּתִיב ''שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר''
(דברים ז, ט), הַאי לִדְסָמִיךְ לֵיהּ וְהַאי לִדְסָמִיךְ לֵיהּ. הַנְּהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַד אָמַר: אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמִי: ''מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר־צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ'' וגו', וְאִידָךְ אָמַר: אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמִי: ''וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי־בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ''. אָמַר לְהוּ: תַּרַוֵויכוּ צַדִּיקֵי גְמוּרֵי אַתּוּן, מַר מֵאַהֲבָה וּמַר מִיִּרְאָה.
נפש יהודה באברהם. כתיב כי ירא אלהים אתה: וזה. העובד מאהבה תלוי זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור: לאלפים לאוהבי. סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו דהיינו מיראה אין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות ועונשין והם פרוש מאהבה פרוש מיראה אבל הנהו מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות:
וְעַל הַלּוֹמְדִים מֵאַהֲבָה נֶאֱמַר ''לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ'' וגו'
(משלי ח, כא), כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, בְּפֶרֶק הַיָּשֵׁן
(כח, א) וּבְבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(קלד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן וכו'. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ''לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ''. כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמָה רִאשׁוֹנָה
(סימן א).
וּמִזֶּה הַכָּתוּב דָּרְשׁוּ זַ''ל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְחִיל לְאוֹהֲבָיו
(*) שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר עוֹלָמוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין ק, א): אָמְרֵי בְמַעֲרָבָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שַׁ''י עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ'', בְּגִימַטְרִיָּא: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר הֲווּ. אַף־עַל־פִּי שֶׁפְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא שֶׁמַּנְחִיל לְאוֹהֲבָיו הָעוֹלָם הָאֲמִתִּי,
(*) שֶׁהוּא יֵשׁ, לֹא הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא אַיִן, לְפִי שֶׁהוּא הֶבֶל בְּלִי טוֹבָה אֲמִתִּית.
נפש יהודה שלש מאות ועשר עולמות. כמנין יש ומה לי לעולמות אם אין בהם כלום תענוג ת''ל ואוצרותיהם אמלא במה רב טובך אשר צפנת ליראיך וישמחו כל חוסי בך: שהוא יש. טובת עוה''ב לא כטובת עוה''ז שההנאה אינה אלא לפי שעה ופוסק אבל טובת עוה''ב יש להם שאינו פוסק והיינו יש נצחיות שהוא דבר הווה בכל עת:
עַל כֵּן, הַלּוֹמֵד מֵאַהֲבָה זוֹכֶה לְמַעֲלַת הַחָכְמָה וְלַשָּׂכָר הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
החלק השלישי בזמן הראוי
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רסז]
הָאָדָם בִּימֵי בַחֲרוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג הַמֻּשְׂכָּלוֹת הַנֶּעֱלָמוֹת בְּלִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵם, וּבְזִקְנוּתָם נִתּוֹסְפָה בָהֶם הַחָכְמָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, א): תַּנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּישִׁישִׁים חָכְמָה''
(איוב יב, יב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִיִין טִפְּשׁוּת מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים
(*) וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח''
(שם שם, כ). עַל כֵּן כָּל אָדָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא נָבוֹן בְּעֵינָיו, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּנַעֲרוּתוֹ בְּעִמְקֵי הַחָכְמוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֶן אַרְבָּעִים, שֶׁמִּתְקָרֵר הַחוֹם הַטִּבְעִי וְהוּא מְיֻשָּׁב וְרָאוּי לְבִינָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְמַסֶּכֶת אָבוֹת: בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. וְהוּא, לְפִי שֶׁכְּבָר עָבְרוּ חֲצִי יָמָיו,
(*) אֲפִלּוּ שֶׁיַּגִּיעַ לִגְבוּרוֹת. כִּי רְתִיחַת הַטֶּבַע
(*) וְהֶמְיַת הַנַּעֲרוּת מוֹנְעִים לָאָדָם וּמְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלִּכָּנֵס בַּחָכְמוֹת
(*) בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד אֱמוּנָתוֹ.
נפש יהודה וטעם זקנים יקח. וע''כ מדקשו קראי אהדדי חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: אפילו שיגיע לגבורות. לשמונים הרי חצי ימיו עבר כשהוא בן ארבעים: והמיית. שטות וסכלות נעוריו: בענין שלא יפסיד אמונתו. ששכלו עדיין חלש ודבק בסכלות הנערות ע''כ לא ישיג תכלית החכמה לאמיתתה ומבלבל דעתו ויבא בשיבוש מחשבתו לחטא:
וּלְפִיכָךְ כָּתְבוּ בַתַּלְמוּד שֶׁהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ רוֹצִים לִכָּנֵס בַּחָכְמוֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בַּקַּבָּלָה וּגְדוֹלִים בַּתַּלְמוּד, עַד שֶׁהָיוּ נִכְנָסִים לִימֵי הַזִּקְנָה, שֶׁהוּא מִבֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה יג, א): אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי אֱלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ
(*) מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתֵּי לָא קַשָּׁאִי. כִּי קָשׁ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַסֵּי לְרַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לֵיהּ: אִי זַכָּאִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ הֱוֵי גְּמִירְנָא.
נפש יהודה מעשה מרכבה. ברייתא היא אמר ר''א אכתי לא קשאי עדיין איני ראוי ללמוד דברים כאלו כי לא זקנתי:
וְגַם הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יוֹרֶה אָדָם עַד שֶׁהוּא בֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהוּא רָאוּי לְבִינָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, ב): וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל
(כב, א) כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה: עַד כַּמָּה? עַד אַרְבָּעִין שָׁנָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּסוֹף חֵלֶק רִאשׁוֹן מִכְּלָל
(ז) [א] מִנֵּר זֶה
(סימן רמה).
וְגַם שֶׁאָמְרוּ ''מִנְעוּ בְנֵיכֶם
(*) מִן הַהִגָיּוֹן'', אוּלַי לָזֶה הָיְתָה כַוָּנָתָם שֶׁאָמְרוּ בְנֵיכֶם, רְצוֹנָם לוֹמַר, כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, וְעַל כֵּן לֹא אָמְרוּ ''עַצְמְכֶם'', שֶׁלֹּא הָיוּ מוֹנְעִים רַבּוֹתֵינוּ לְשׁוּם אָדָם מִלֵּידַע בְּכָל הַחָכְמוֹת - בִּהְיוֹתָם בְּעֵינֵיהֶם דָּבָר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן; דָּבָר גָּדוֹל - מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן -
(*) הַוָּיוֹת דַּאֲבַּיֵּי וְרָבָא.
נפש יהודה מן ההגיון. מן הסודות התורה שאין מדברים אותו בפה מלא אלא בהגה וצפצוף: הויות דאביי ורבא. קושיתם ופלפולם היתה פשוטה אצלו:
וְגַם קָרְאוּ לַחָכְמוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת ''
(*) כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם'', כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁים
(חגיגה יג, א): רַב יוֹסֵף הֲוָה גָמִיר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא הֲווּ גְּמִירֵי
(*) מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אָמְרוּ לֵיהּ: לִיגְמְרָן מַר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לְהוּ: אַגְמְרוּן אַתּוּן לִי מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית אֲגְמְרוּהוּ. בָּתַר דְּאַגְמְרוּהָ אָמְרוּ לֵיהּ: לִיגְמְרוֹן מַר מעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, אֲמַר לְהוּ, תַּנֵּינָא: ''דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'', דְּבָרִים הַמְּתוּקִים מִדְּבַשׁ וְחָלָב יִהְיוּ תַחַת לְשׁוֹנֵךְ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מֵהָכָא ''
(*) כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁיךָ'', אַל תִּקְרֵי ''כְּבָשִׂים'' אֶלָּא כְּבוּשִׁים. דְּבָרִים שֶׁהֵם כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ תַּחַת לְבוּשֶׁיךָ.
נפש יהודה כבשונו. שסתומים ונעלמים הם בעולם: מעשה בראשית. פירש ר''ח הוא שם מ''ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו וצירוף אותיות שברא הקב''ה בהם העולם: כבושים. כמו רישא בכבשא בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכן ממני יצאו כבושין דברים סתרים:
וְלֹא הִזְהִירוּ לַמֵּבִין
(*) מִלְהִסְתַּכֵּל בַּחָכְמָה אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים הַמַּפְסִידִים לְכָל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם
(יא, ב): כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם: מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר. וְכָל זֶה, לְפִי שֶׁאֵין כֹּחַ בַּשֵּׂכֶל לְהַשִּׂיג בָּהֶן וְאוּלַי יָבוֹא לִידֵי הַטְעָאָה. אֲבָל בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיגָם עַל בּוּרְיָם אַחַר שֶׁתְּהֵא חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ הַקַּבָּלָה וְיַגִּיעַ הַזְּמָן שֶׁיּוּכַל לְהִתְיַשֵּׁב בְּלִבּוֹ תְּבוּנָה וָדַעַת, טוֹב לוֹ לְהִכָּנֵס בַּחָכְמוֹת בְּמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, כְּפִי הָרָאוּי,
(*) עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס.
נפש יהודה מלהסתכל בחכמה. של מעשה בראשית ובמעשה מרכבה רק באותן ד' דברים מי שיסתכל בהן יבא לידי הפסד שיצא מדעתו לתרבות רעה כי הוא דבר שאין להשיג: עד שיכנס לפרדס. כינוי לחכמת הקבלה ושתהיה נשמתם צרורה בערבות במקום החיים הנצחיים:
(*) אָמְנָם אִם יַתְחִיל בְּחָכְמָה אֱלֹהִית, לֹא יִתְחַדֵּשׁ לוֹ בִּלְבּוּל בֶּאֱמוּנָה לְבַד, אֲבָל בִּטּוּל לְגַמְרֵי מִכָּל לִמּוּד, לְפִי שֶׁלֹּא יַשִּׂיג בְּהַתְחָלָתוֹ הַתּוֹעֶלֶת הָאֲמִתִּי. וְזֶה דוֹמֶה לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לָזוּן לַנַּעַר הַיּוֹנֵק בְּלֶחֶם וּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁיְּמִיתֵהוּ בְלִי סָפֵק, לֹא לְפִי שֶׁאֵלּוּ הַמְּזוֹנוֹת הֵם רָעִים, אֲבָל יְמִיתֵהוּ לְחֻלְשָׁתוֹ מִלְּעַכְּלָם, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל הַתּוֹעֶלֶת בָּהֶם. כָּךְ אֵלּוּ הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, לֹא הִרְחִיקוּם לָאָדָם וְהֶעֱלִימוּם וְדִבְּרוּ בָהֶם בְּחִידוֹת מִפְּנֵי הֱיוֹת בָּהֶם דָּבָר רַע נִסְתָּר,
(*) אוֹ לְפִי שֶׁהֵם סוֹתְרִים לִיסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַפְּתָאִים, אֲבָל הֶעֱלִימוּם וְעִכְּבוּם לְקִצּוּר הַשֵּׂכֶל בַּהַתְחָלָה לְקַבְּלָם, עַד שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה וּבְיִשּׁוּב הַבִּינָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַהֲבִינָם עַל אֲמִתָּתָם.
נפש יהודה אמנם אם יתחיל. בתחילת למודו שעדיין לא יבין הפנימיות שכל הדברים רק ברמז ובדמיון נאמרו וסבור שהם כפשוטו ולא יודע לאן נוטה באופן שישיג הפנימיות ויהיה זר בעיניו ועל כן יהרהר תוהו בלבו ויבלבל מחשבתו ושכלו באמונה ולא באמונה לבד אלא שלא יבקש ללמוד שום דבר יותר ונשאר כן בשיבוש שתקוע בו על כן יגיע ויעמול עד שיבין הדבר על בוריו וביותר כשילמדו מהמקובל: או לפי שהם סותרים. שיש בהם דברים כנגד התורה:
וְעַל זֶה הִתְנוּ וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(שם):
(*) וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי בִשְׁנֵי הַתְּנָאִים הָאֵלּוּ, בִּהְיוֹתוֹ חָכָם שֶׁכְּבָר נִכְנַס בַּחָכְמוֹת אֲשֶׁר הֵם הַקְדָּמוֹת לָעִיּוּן, וְהַשֵּׁנִי, בִּהְיוֹתוֹ רָאוּי לַבִּינָה וּמְיֻשָּׁב בָּהּ, שֶׁהוּא זַךְ הַטֶּבַע וְנִכְנַס בַּיָּמִים שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן בִּמְעַט רֶמֶז - אָז אָמְרוּ, שֶׁמּוֹסְרִין לוֹ
(*) רָאשֵׁי פְרָקִים וְהוּא יוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ. וְגַם כֵּן אָמְרוּ שָׁם
(יג, א): אֵין מוֹסְרִין רָאשֵׁי פְרָקִים אֶלָּא לְאַב בֵּית דִּין וְהוּא שֶׁלִּבּוֹ דוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ. רְצוֹנָם לוֹמַר, אַב בֵּית דִין, שֶׁקָּדַם בַּתַּלְמוּד; וְלִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁפְלוּת וְיִרְאַת חֵטְא. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּנָאִים אֵלּוּ הֻרְשָׁה לִכָּנֵס בָּהּ. וְעִם כָּל זֶה הִזְהִירוּ וְאָמְרוּ:
(*) בְּמֻפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרֹשׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקֹר, בַּמֶּה שֶׁהֻרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן וְאֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁלַח שִׂכְלוֹ בְּמַה שֶּׁלֹּא יוּכַל לְהַשִּׂיג, כְּפִי הָאָמוּר לְמַעְלָה.
נפש יהודה ולא במרכבה ביחיד. לתלמיד יחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושי בהדיא: ראשי פרקים. ראשי פרשיות שבה: במופלא ממך. במובדל ומופרש ממך שלא רצה הקב''ה לגלות לך:
וְאֶל זֶה רָמַז הֶחָכָם בְּאָמְרוֹ: ''דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ'' וגו'
(משלי כה, טז), רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַדְּבַשׁ, אַף־עַל־ פִּי שֶׁהוּא מָתוֹק, מַפְסִיד לְמִי שֶׁהוּא חַם בְּטִבְעוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ רַב, כָּךְ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, עִם כָּל מְתִיקוּתָהּ, מַזֶּקֶת לְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ כֹחַ לַהֲבִינָהּ. וְגַם לָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: ''אַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם''
(קהלת ז, טז), רוֹצֶה לוֹמַר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁדַּעְתּוֹ יוּכַל לְהַשִּׂיגוֹ. וְאֶל זֶה רָמַז דָּוִד בְּאָמְרוֹ: ''וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי''
(תהלים קלא, א), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּמַה שֶּׁהָיָה מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה מִמֶּנִּי.
וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא תָמִיד מִמַּה שֶּׁאֵרַע לִגְאוֹנֵי עוֹלָם, בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, שֶׁאָמְרוּ עַל בֶּן עַזַּאי,
(*) שֶׁהֵצִיץ וָמֵת; וְאָמְרוּ עַל בֶּן זוֹמָא, שֶׁהֵצִיץ וְנִפְגַע. וּלְפִיכָךְ אַל יִכָּנֵס אָדָם אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג, וּבַעֲשׂוֹתוֹ כֵן יִכָּנֵס בְּשָׁלוֹם וְיֵצֵא בְשָׁלוֹם וְיָבוֹא בְּשָׁלוֹם לִמְנוּחָה עֶלְיוֹנָה.
נפש יהודה שהציץ. לצד השכינה ונפגע נטרפה דעתו:
פרק שני [רסח]
אַל יַעֲלֶה בְלֵב אָדָם שֶׁהָיוּ מוֹנְעִים רַבּוֹתֵינוּ חָכְמָה זֹאת מִבְּנֵי אָדָם לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מַשִּׂיגִים אוֹתָהּ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים בְּכָל חָכְמָה וְרוֹדְפִים אַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים מִקְּצָתָם בְּחָכְמַת הָרְפוּאוֹת, כְּמוֹ שְׁמוּאֵל וְאַבַּיֵּי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים
(קח, ב): שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְמַר עוּקְבָא: שְׁדֵר לִי מַר מְהַנָּךְ
(*) קִילוּרֵי דְּמַר שְׁמוּאֵל וכו'. וְגַם אָמְרוּ בְפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(בבא מציעא פה, ב): שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה
(*) אַסְיָא דְּרַבִּי הֲוָה וכו'. וְגַם אָמְרוּ בְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה
(שבת קלג, ב) וּבְפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(שם סו, ב) בְּכַמָּה דְּבָרִים: אָמַר אַבַּיֵּי,
(*) אָמְרָה לִי אֵם וכו'. וְגַם מָצִינוּ בְּאֵלּוּ וּבַחֲכָמִים אֲחֵרִים בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(כח, א) וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, מִמַּרְאוֹת רַבּוֹת, שֶׁנִּרְאֶה מֵהֶם שֶׁהָיוּ בְקִיאִין בְּחָכְמַת הָרְפוּאוֹת.
נפש יהודה קילורי. סם של רפואה: אסיא. רופא של רבי היה לומר שהחכמים היו בקיאים בכל חכמות אפילו ברפואות: אמרה לי אם. מניקתו היתה לומדת לאביי רפואות הרבה:
וּמָצִינוּ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה בָּקִי בְּחָכְמַת
(*) הַתְּכוּנָה, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה
(כה, א). וְגַם כֵּן הָיוּ יוֹדְעִים לַחֲשֹׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּעֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מַעְבְּרִין
(נו, א): אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּקוּפַת נִיסָן נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה רִבְעֵי הַיּוֹם,
(*) אוֹ בִתְחִילַת הַיּוֹם אוֹ בִתְחִילַת הַלַּיְלָה, אוֹ בַחֲצִי הַיּוֹם אוֹ בַחֲצִי הַלַּיְלָה.
(*) וְאֵין תְּקוּפַת תַּמּוּז נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַחַת וּמֶחֱצָה אוֹ בְשֶׁבַע וּמֶחֱצָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְאֵין תְקוּפַת תִּשְׁרֵי נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת אוֹ בְּתֵשַׁע, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְאֵין תְקוּפַת טֵבֵת נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַרְבַּע וּמֶחֱצָה אוֹ בְּעֶשֶׂר וּמֶחֱצָה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה.
(*) וְאֵין בֵּין תְּקוּפָה לִתְקוּפָה אֶלָּא תִּשְׁעִים וְאֶחָד יוֹם וְשֶׁבַע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה.
(*) וְאֵין תְּקוּפָה נִמְשֶׁכֶת מֵחֲבֶרְתָּהּ אֶלָּא חֲצִי שָׁעָה. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּקוּפַת נִיסָן נוֹפֶלֶת בְּצֶדֶק שֶׁאֵינָהּ מְשַׁבֶּרֶת בָּאִילָנוֹת וְאֵין תְּקוּפַת טֵבֵת נוֹפֶלֶת בְּצֶדֶק שֶׁאֵינָהּ מְיַבֶּשֶׁת הַזְּרָעִים,
(*) וְהַנֵּי מִילֵי, דְּאִתְיָלִיד לְבָנָה, אוֹ בִלְבָנָה אוֹ בְצֶדֶק.
נפש יהודה התכונה. איך שכל דבר הוא בפרטות יהיה מה שיהיה. והילוך המזלות וחמה ולבנה: או בתחלת היום או בתחלת הלילה וכו'. לפי שהמאורות נתלו בתחלת ליל רביעי בשבת ובחודש ניסן וימות החמה שס''ה ימים ושש שעות חשוב אותן כולן בשבועות וישאר בידך יום ורביע נמצא תקופת ניסן בשנה הבאה בחצי ליל חמישי לשנה השלישית בתחלת יום ששי ובשנה הרביעית בחצי יום השבת וכן לעולם יום ורביע בין תקופת שנה לתקופת שנה הבאה הבאה ולעולם הן כלות באחד מן הרביעיות הללו: ואין תקופת תמוז נופלת אלא באחד ומחצה או בשבע ומחצה או ביום או בלילה. שכשתקופת ניסן בתחלת היום אותה של תמוז בשבעה ומחצה ביום וכשתקופת ניסן בחצי היום של תמוז בא' ומחצה בלילה לפי שז' שעות ומחצה יש בין תקופה לתקופה שבאותו יום שזו נופלת זו נופלת אלא נמשכת להלן משעה שנפלה זו ז' שעות ומחצה שהם שלשים שעות לד' התקופות דהיינו יום ורביע ולפי זה החשבון אותה של תשרי נופלת או בג' או בט' אם נפלה תקופת תמוז בא' ומחצה של תשרי נופלת בט' ואם של תמוז בז' ומחצה של תשרי בג' וכן כולן וזהו הסימן אזג''י ואט''ד כשתקופת ניסן בא' של תמוז בז' ומחצה ושל תשרי בג' ושל טבת בי' ומחצה ושנה שניה של ניסן בחצי היום דהיינו בו' שעות ושל תמוז בא' ומחצה ושל תשרי בט' ושל טבת בד' ומחצה ביום: ואין בין תקופה לתקופה וכו'. כדפרישית חשוב צ''א יום כולן שבועות תמימות הן וז' שעות ומחצה היא נמשכת אחריהן שימי התקופה כך הם צ''א יום וז' שעות ומחצה שהן רביע של שס''ה ורביע: ואין תקופה נמשכת מחברתה אלא חצי שעה. סימן לחציו אז''ח גי''ח וא''ח טד''ח שמות השעות כל''ש צמח''ן הוא סידורן והילוכן תחלת ליל א' בשבת משמש כוכב ואחריו לבנה ואחריו שבתי צדק מאדים חמה נוגה הרי ז' שעות וחוזרין חלילה נמצא שעה ראשונה ליום א' בשבת חמה ואחריו נוגה ועוד כל''ש צמח''ן תמצא סימני שעות ראשונות של ימות השבוע חל''ם כצנ''ש הימים וסימני שעות ראשונות של כל לילי השבוע כצנ''ש חל''ם ור' שבתאי הרופא זצ''ל פירשו היטב בספר תחכמוני שלו למה נסדרו הכוכבים בענין זה וכיון דאין בין תקופה לתקופה אלא ז' שעות ומחצה נמצא שאם נפלה תקופת ניסן בתחלת כוכב תקופת תמוז יופל בחצי כוכב תשרי בראש לבנה טבת בחצי לבנה וכן כולן כשתוציא ז' שעות ומחצה אחר נפילתה של זו תגיע לאותה שעה עצמה אלא שנמשכת חצי שעה לאחריה: והני מילי דאתיליד. מולד לבנה של ניסן או של טבת בשעת לבנה או בשעת צדק:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה
(כ, ב): אָמַר שְׁמוּאֵל:
(*) יָכֵילְנָא לְתִיקוּנֵי לֵיהּ לְכוּלָה גוֹלָה וכו'. וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, בְּפֶרֶק כְּלָל גָּדוֹל
(עה, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מִנַּיִן שֶׁמִּצְוָה לָאָדָם לַחֲשֹׁב בִּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם'' וגו'
(דברים ד, ו), אֵי זוֹ הִיא חָכְמָה וּבִינָה שֶׁהִיא ''
(*) לְעֵינֵי הָעַמִּים''? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת. וְגַם גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(נח, ב): אָמַר שְׁמוּאֵל
(*) נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִרְקִיעָא כִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא. וְאָמְרוּ בְמַסֶּכֶת אָבוֹת:
(*) תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה.
נפש יהודה יכילנא לתקוני. בלא ראיית עדים כי בקי אני בתולדות הלבנה והילוכה וסדר המזלות: לעיני העמים. שחכמה הניכרת היא שהראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והוא כן שנה זו שחונה והוא כן שכל העתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל והכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל אם יבא במזל שהוא חום או קר או יבש כן יהיה העת הבא: נהירין לי שבילי דרקיעא. בקי אני בהילוך המזלות ואור לי בידיעתם כידיעת שבילי נהרדעא: תקופות. היינו הילוך המזלות וגמטריאות חשבון השמות לצירוף אותיות הם פרפראות הוא כמיני מגדים שמביאין קודם הסעודה להמשיך הלב לאכילה כך הם מושכין האדם לחכמה. תקופות מביאין לחכמת המחקר בעיון שכלו והגמטריאות מביאין לחכמת הקבלה:
וְגַם מָצִינוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה חָכָם בְּמִשְׁפְטֵי הַמּוֹלָדוֹת, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ
(קנו, א): כְּתִיב אֲפִינְקְסֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַאי מָאן דְּאוֹלִיד בְּחַד בְּשַׁבָּתָא
(*) יְהֵא גְבַר וְלָא חָדָא בֵּיהּ וכו'. וְכֵן בְּכָל יָמִים וְשָׁעוֹת. וְגַם מָצִינוּ שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא
(*) בְּסֵפֶר יְצִירָה.
נפש יהודה יהא גבר ולא חדא ביה. יהא אדם שלם שמדה אחת יהא בו ולא יהא בו אחת ממדה אחרת או כולן לטובה או כולן לרעה דאברו ביה אור וחושך: בספר יצירה. ובראו בריה בצירוף שמות האותיות:
וְגַם מָצִינוּ בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה טו, א), שֶׁאָמַר בֶּן זוֹמָא:
(*) צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
נפש יהודה צופה הייתי. מתבונן הייתי במעשה בראשית ואין ביניהם במקום חיבורן מקום קשר כיפת הרקיע בקרקע:
וְגַם מָצִינוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָיו, שֶׁהָיוּ דּוֹרְשִׁין בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דוֹרְשִׁין
(יד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְיוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, וְלֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: ''וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד''? אֲמַר לֵיהּ: הַרְשֵׁנִי וְאוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַדְתַּנִי. אֲמַר לֵיהּ: אֱמֹר. מִיָּד יָרַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ? אֲמר לֵיהּ: אֶפְשָׁר שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין אוֹתָנוּ - וַאֲנִי רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר! מִיַּד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְסָבְבָה כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וּפָתְחוּ כֻלָּן וְאָמְרוּ שִׁירָה. וּמַה שִּׁירָה אָמְרוּ? ''הַלְלוּ אֶת־ה' מִן־הָאָרֶץ''; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ: ''אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר''. נַעֲנָה מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְאָמַר: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. מִיָּד עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: ''בָּרוּךְ כְּבוֹד־ה' מִמְּקוֹמוֹ''; וּבָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁיּוֹדֵעַ לִדְרֹשׁ וְלַחְקֹר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה כְּאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ; וְיֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם וְיֵשׁ נָאֶה מְקַיֵּם וְאֵין נָאֶה דוֹרֵשׁ, וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם - אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ.
וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָיוּ הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נִדְרֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם
(*) תְּקוּפַת תַּמּוּז הָיָה, וְנִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֶה כְּמִין קֶשֶׁת בָּעָנָן וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִים וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁבָּאִין לִשְׁמֹעַ
(*) בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה. הָלַךְ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן
(*) וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, וְאַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ בַחֲלוֹם, שֶׁאֲנִי וְאַתֶּם הָיִינוּ מְסֻבִּים עַל הַר סִינַי וְנִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם; עֲלוּ לְכָאן עֲלוּ לְכָאן, טְרַקְלִין גְּדוֹלִים מוּכָנִים לָכֶם, מַצָּעוֹת גְּדוֹלוֹת מֻצָּעוֹת לָכֶם, אַתֶּם וְתַלְמִידֵיכֶם מְזֻמָּנִים לְכַת שְׁלִישִׁית.
נפש יהודה תקופת תמוז היה. דאין דרך להתקשר שמים בעבים: במזמוטי. שמחת חתן שמשמחין לפניהם: וסיפר דברים. הללו:
לָמַדְנוּ, שֶׁהַחֲכָמִים הַנִּזְכָּרִים, וְכָאֵלֶּה רַבִּים, הָיוּ בְּקִיאִים בַּחָכְמוֹת, וְרָמְזוּ קְצָת בַּמִּדְרָשׁוֹת הַכְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד, שֶׁקָּרְאוּ הַגָּדוֹת. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת
(*) שֶׁתּוֹעַלְתָּם מְעוּטָה, אֲבָל הִיא גְדוֹלָה לַמֵּבִין.
(*) וְהֶעֱלִימוּהָ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַמְעַיֵּן הַדֶּרֶךְ הַפְּנִימִי לְבָאֵר מֵהֶם טוֹבָה אֲמִתִּית שֶׁאֵין לְמַעֲלָה הֵימֶנָּה;
(*) וְנִגְלָה מֵהֶם חֵלֶק מֵעִנְיְנֵי הָאֱלֹהוּת וּמֵאֲמִתַּת הָעִנְיָנִים בְּכָל מַה שֶּׁהֵבִינוּ בוֹ
(*) אַנְשֵׁי הַמִּדּוֹת וּבְכָל מַה שֶּׁפָּסְקוּ בּוֹ
(*) הַפִּילוֹסוֹפִים הַתּוֹרָנִיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ לְהַשִּׂיג בָּהֶם הַדֶּרֶךְ הַפְּנִימִי
(*) וְיַחֲשֹׁב שֶׁהֵם כִּפְשָׁטָם - אֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר נִפְרָד מִן הַשֵּׂכֶל וְרָחוֹק מִן הַדַּעַת.
נפש יהודה שתועלתם מעוטה. היא מעשה בראשית ומעשה מרכבה ללומדה: והעלימוה. החכמים ולא מסרו לכל שיהא גלוי ומפורסם ולמי שמסרוהו מסרו רק ראשי הפרקים כדי שיבין כל אחד מעצמו יותר ויותר במה שזכה לדעת ע''י שקנה לו במעשיו הטובים נשמה עליונה ולפי מעלתה יהא לו ידיעה להשיג הדברים החשובים העליונים והטובות שאין למעלה ממנו: ונגלה מהם. רק הראשי הפרקים כדאמרינן וכל אחד ואחד לפי מעלתו וחכמתו מגלין להם דברים מהם מה שיוכל להבין: אנשי המדות. החכמים בעלי מדות טובות: הפלוסופים התורניים. חכמי הקבלה: ויחשוב שהם. מה שמסרו החכמים הוא כפשוטה כמו שהוא לפניו ואין נאמר ברמז להבין דברים פנימים ורזים מתוכה ע''כ הוא נפלא בעיניו ויבא לידי הרהורים רעים עד שיחטא כי אין בשכל האדם הפשוט שהוא כן למשל מה שנאמר עיני ה' וכן כל הדמיון שבאדם ואם הוא יבין הפשוט יאמר הן גופניות הוא כמו אדם וזה אינו רק הכל נאמר בדמיון ע''כ אם הוא אינו יכול להבין הפנימיות טוב שלא יהיה לו בדברים אלו שום עסק ולא יביא עצמו לידי השחתת נפשו:
וְרַבּוֹתֵינוּ עָשׂוּ כֵן בִּשְׁבִיל עִנְיָנִים נִפְלָאִים; הָאֶחָד מֵהֶם הוּא
(*) לְפַלְפֵּל לִבּוֹת הַנְּבוֹכִים וּלְהָאִיר עֵינֵיהֶם;
(*) וּלְעַוֵּר עֵינֵי הַסְּכָלִים שֶׁלֹּא יֵאוֹר לִבָּם לְעוֹלָם, שֶׁאִלּוּ מַרְאִים לָהֶם בְּגִלּוּי הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי, הָיוּ מַקְשִׁים עָלֶיהָ וּבוֹרְחִים מִמֶּנָּה כְּפִי חֹסֶר טִבְעָם. וַעֲלֵיהֶם אָמְרוּ זַ''ל: אֵין מְגַלִּים לָהֶם אֶת הַסּוֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁאֵין שִׂכְלָם שָׁלֵם וְאֵין דַּיּוּת בְּכֹחָם לְקַבֵּל הָאֱמֶת כְּמוֹת שֶׁהִיא.
נפש יהודה לפלפל לבות הנבונים. כדאמרינן שישיגו משכלם בעצמם יותר ויותר ע''י למודם ופלפולם: ולעור. השנית שלא גילו החכמים סודות הדברים האלו כדי לעור עיני הרשעים שלא יבינו ויכשלו דהא אף אם היו מגלין להם תוכן הדברים היו חוטאין ולא היו משמרין עצמן בקדושה כטבע הרשעים מכירים קונם וחוטאין ולא היה נותן להם הקב''ה להשיג בשכלם אמיתות הדברים שאינם כדאי לזה:
וּכְשֶׁיָּסִיר הַבּוֹרֵא הַמָּסָךְ מִלֵּב הָאִישׁ הֶחָפֵץ לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, אַחֲרֵי אֲשֶׁר יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ בַּדֵּעוֹת וְיָשִׂים חֶשְׁקוֹ בַּחָכְמוֹת, אָז יָבִין מֵהֶם כְּפִי שִׂכְלוֹ. וְעַד שֶׁיַּגִּיעַ לַהֲבִינָם עַל בּוּרְיָם, אִם יִרְאֶה דְבָרִים רְחוֹקִים מִשִּׂכְלוֹ, אַל יִתְלֶה הַחִסָּרוֹן בַּדָּבָר הַהוּא, אֲבָל יִסְמְכֶנּוּ לְחֹסֶר שִׂכְלוֹ וְיִצְטַעֵר מְאֹד עַל זֶה שֶׁלֹּא הֵבִין הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית וְיָשׁוּב אֶל בּוֹרְאוֹ וִיחַנֵּן קוֹלוֹ וִיבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּשְׂכִּילֵהוּ וִיאַשְּׁרֵהוּ וִיגַלֶּה לוֹ הַסּוֹדוֹת הָרְמוּזִים בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ, כִּי כֵיוָן שֶׁבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד: ''גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ''
(תהלים קיט, יח).
הכלל הרביעי: לכבד לומדי התורה
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, לַחֲכָמִים: הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, לְרַבּוֹתָיו
החלק הראשון לחכמים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רסט]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהָאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְבַזֶּה לְשׁוּם אָדָם הַנִּבְרָא בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם
(*) וְנִכְלְלוּ בַּכְּלָל, אֲבָל הָאַזְהָרָה וְהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הוּא עַל הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ אָסָא נֶעֱנַשׁ עֲלֵיהֶם בְּחָלְיוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(י, א): דָּרַשׁ רָבָא: מִפְּנֵי מָה
(*) נֶעֱנַשׁ אָסָא? מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה
(*) אַנְגַרְיָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת־כָּל־יְהוּדָה אֵין נָקִי''
(מלכים־א טו, כב). מַאי ''אֵין נָקִי''? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲפִילוּ
(*) חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
נפש יהודה ונכללו בכלל. כל ישראל נקראו בנים שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם: נענש אסא. לחלות: אנגריא. עבודת המלך דכתיב ואסא השמיע את כל יהודה הזעיקן וישאו את אבני הרמה שהיה מלך ישראל בונה עליהם כרך לבלתי תת יוצא ובא לאסא: חתן. שכתוב בו נקי יהיה לביתו שנה אחת:
וְגַם מֵתוּ תַלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא עַל שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה עִם זֶה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סב, ב): שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפַּטְרֶס וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד. תָּנָא: כֻּלָּן מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה עִם זֶה.
וְגַם מָצִינוּ שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַל חֵטְא זֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק עַל כִּתְבֵי
(קיט, ב): אָמַר רַב: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּזּוּ בָהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת־ה' בְּעַמּוֹ עַד־לְאֵין מַרְפֵּא''
(דברי הימים־ב לו, טז). מַאי ''עַד־לְאֵין מַרְפֵּא''? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, שֶׁכָּל הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. וַאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: '' אַל־תִּגְעוּ
(*) בִּמְשִׁיחָי''
(דברי הימים־א טז, כב)? אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן; ''וּבִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ''
(שם), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
נפש יהודה במשיחי. אלו תינוקות של בית רבן , שדרך תינוקות למושחן בשמן ובנביאי אלו תלמידי חכמים שנאמר ונביא לבב חכמה:
וְגַם קָרְאוּ לַמְבַזֶּה תַלְמִיד חָכָם ''
(*) אֶפִּיקוֹרוֹס'', כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): אֶפִּיקוֹרוֹס, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרֵי תַרְוַויהוּ: זֶה הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זֶה הַמְבַזֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.
נפש יהודה אפיקורוס. חציפותא וכופר בדברי חכמים וע''כ מבזה אותם:
וְגַם קְרָאוּהוּ ''
(*) מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה'', כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ הָכֵי: מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרֵי תַרְוַויהוּ: זֶה הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ,
(*) וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זֶה הַמְּבַזֶּה חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.
נפש יהודה מגלה פנים בתורה. שלא כהלכה: ורבי יהושע בן לוי אמר זה המבזה חברו בפני תלמיד חכם. שבושתו יותר גדול ועונשם הכרת תכרת מעוה''ז ומעוה''ב:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מֵעָנְשָׁן וּלִזָּהֵר מִגַּחַלְתָּן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרק ב דְּאָבוֹת:
(*) וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב
(*) וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.
נפש יהודה והוי מתחמם כנגד אורן. של תורתם שיהיה לך אהבה והנאה מהם כאדם המתחמם בעת שקר לו מהאש ונמשל לאש דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה' ע''כ אמרו הוי זהיר בגחלתם כאדם המתקרב יותר אל האש נשרף כך יהא המורא עליך מהם ואל תתקרב להם ביותר כאלו אתה חשוב כהם וגם אם לא תשמור לעשות כדבריהם תכוה ועונשם קשה מי שיעבור עליהם יותר משל תורה וע''כ נמשל העונש לדברים אלו נשיכת שועל רפואתו קשה לפי ששיניו דקות ועקומות וצריך הרופא לחתוך הבשר באזמל ולהרחיב בנשיכה ועקיצת עקרב קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן כלחישת שרף ששורף בארס של הבל פיו:
וְגַם הִשְׁווּ רַבּוֹתֵינוּ מוֹרָאָם לְמוֹרָא שָׁמַיִם וְרִבּוּהוּ מֵרִבּוּי ''אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא
(דברים ו, יג) כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק כָּל שָׁעָה
(כב, ב) וּבְמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה
(מא, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דִבְכוֹרוֹת
(ו, ב): תַּנְיָא, שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי, וְאָמְרֵי לָהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל ''אֶתִ''ים שֶׁבַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ''אֶת־ה' אֱלֹהֶךָ תִּירָא'', פֵּרַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ כָּל אֶתִין שֶׁדָּרְשְׁתָּ
(*) מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה כָּךְ קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ''אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא''
(*) לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
נפש יהודה מה תהא עליהם. שיאמרו אלו אתין דרשת ובזה אין אתה דורש וחזר מכולם: לרבות תלמידי חכמים. שיהא מורא רבך כמורא שמים:
פרק שני [ער]
מָצִינוּ שֶׁחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִרְאוֹת לְכָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּמָּצְאוּ וּמְכַבְּדִין אוֹתָם. מַה יֵּשׁ לַעֲשוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁנִּתְמַעֲטוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם בְּכָל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה. וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹל הַדּוֹר, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיָה שׁוֹאֵל אִם הָיָה תַלְמִיד חָכָם בָּעִיר לִרְאוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב): רַבִּי וְרַבִּי חִיָּא הֲווּ אַזְלֵי בְאוֹרְחָא. כִּי מָטוּ לְהַהִיא מָתָא, אָמְרֵי: אִיכָּא צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא, דְּנֵיזֵיל וּנְקַבֵּל לְאַפֵּיהּ? אָמְרוּ לְהוּ: אִיכָּא וּמְאוֹר עֵינַיִם הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: תִּיב אַתְּ, דְּלָא תְזַלְזֵל בְּנִשִׂיאוּתְךָ, אֵיזֵיל אֲנָא וְאַקְבֵּיל לְאַפֵּיהּ.
(*) תָּקְפֵיהּ וַאֲזַל בְּהַדֵיהּ.
(*) כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי מִינֵיהּ, אָמַר לְהוּ: אַתֶּם קִבַּלְתֶּם פָּנִים הַנִּרְאִים וְאֵינָם רוֹאִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי: אִי לָא אֲתֵינָא הַשְׁתָּא מְנַעְתָּן מֵהַאי בִּרְכָתָא, אֲמַר לֵיהּ:
(*) מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר חֲנַנְיָה שְׁמִיעַ לִי, דַּהֲוָה רָגִיל דַּאֲזֵיל וּמְקַבֵּל לְאַפֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא,
(*) כַּד קָשׁ, אֲמַר לֵיהּ: לָא לִיצְטַעֵר מַר דְּלָא יָכִיל. אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב בְּהוּ בְרַבָּנָן: ''וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ''
(תהלים מט, י־יא), הַשְׁתָּא, וּמָה רוֹאֶה חֲכָמִים בְּמִיתָתָן, כָּךְ, בְּחַיֵּיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה תקפיה. רבי לר' חייא ואזל בהדיה: כי הוו מפטרי ממנו. שנטלו ממנו רשות לצאת: מנא לך. שכל כך גדול קבלת פנים של ת''ח: כד קש. כשהזקין ר' יעקב:
וְגַם מָצִינוּ עַל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאָמַר שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁרָאָה אֶת רַבִּי מֵאִיר מֵאֲחֹרָיו וְכָל שֶׁכֵּן אִם זָכָה לִרְאוֹתוֹ בְּפָנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה, פֶּרֶק מַשִּׁילִין פֵּרוֹת, בִּירוּשַׁלְמִי: בְּהִלוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲווּ
(*) מְטַפְחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא. עָבַר רַבִּי מֵאִיר וְשָׁמַע
(*) קָלְהוֹן, אָמַר: רַבּוֹתַי, הֻתְּרָה שַׁבָּת? שָׁמַע רַבִּי קָלֵיהּ, אָמַר: מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לְנַדּוֹתֵינוּ בְּתוֹךְ בֵּיתֵנּוּ? שָׁמַע רַבִּי מֵאִיר קָלֵיהּ דְּרַבִּי וַעֲרַק. נָפְקוּ פִרְיֵיהּ בַּתְרֵיהּ.
(*) אַפְרַח רוּחָא פְקוּלֵי מְעַל קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר.
(*) אוֹדִיק רַבִּי
(*) מִן כַּוְותָּא וְחָמָא קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרוֹי. אָמַר רַבִּי: לֹא זָכִיתִי לַתּוֹרָה אֶלָּא עַל דְּחָמִית קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרָיו.
נפש יהודה מטפחין. דרך שחוק היו מכין באחוריהם של ידיהן זה לזה: קליה. דר' מאיר שאמר דאין לעשות כן בשבת: אפרח רוחא. הרוח היה מנשב מר' מאיר הבגד שהיה על קדלא עורף צוארו: אודיק רבי. תרגום של השקיף: מן כוותא. מן החלון נראה עורף של ר' מאיר שהיה מגולה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּעֵרוּבִין
(יג, ב): אָמַר רַב: הַאי דִמְחַדִּדְנָּא מֵחַבְרָאֵי,
(*) דַּחֲזֵיתֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלּוּ חֲזִיתֵיהּ מְקַמֵּיהּ מְחַדִּידְנָא טְפֵי, דִּכְתִיב: ''וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ''
(ישעיה ל, כ).
נפש יהודה דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו:
וּמְחֻיָּב כָּל אָדָם לְכַבֵּד לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהַדְרוֹ וְלָקוּם מִפָּנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם''
(ויקרא יט, לב), יָכוֹל אֲפִילוּ מִפְּנֵי זָקֵן
(*) אַשְׁמַאי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''זָקֵן''
(שם) וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל''
(במדבר יא, טז). רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ'' וגו'
(משלי ח, כב). יָכוֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''תָּקוּם וְהָדַרְתָּ'', לֹא אָמַרְתִּי
(*) אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר; אִי הִדּוּר
(*) יָכוֹל יְהַדְּרֶנוּ בְמָמוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''תָּקוּם וְהָדַרְתָּ'', מָה קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. יָכוֹל יַעֲמֹד מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְהָדַרְתָּ'', לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר.
(*) יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''תָּקוּם וְיָרֵאתָ'',
(*) דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא, שם).
נפש יהודה אשמאי. לשון אשם רשע ועם הארץ ותוספות פירש לשון שוממות כמו והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור לשון בור וע''ה: שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'. והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם וגו' אלמא זקנים וידועים היו ור' יוסי הגלילי דמשני ליה לקרא ממשמעו זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה אפילו יניק וחכים וזקן נוטריקון זה שקנה חכמה: אלא קימה. במקום שיש לו הידור בעמידתו דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד: יכול יהדרנו בממון. יכול יהא הידור ממון לכבדו בממון: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו. כלומר כשראהו שבא ירחיק עצמו ממנו כדי שלא יעמוד מפניו: דבר המסור ללב. לבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו לרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת:
החלק השני לכבד לרבותיו
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רעא]
אַף־עַל־פִּי שֶׁחַיָּב אָדָם לְכַבֵּד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וְלִירָא מֵהֶם, גָּדוֹל הוּא חִיּוּבוֹ בְּשֶׁיְּכַבֵּד אֶת רַבּוֹתָיו וְיִירָא מֵהֶם. וְהִשְׁווּ רַבּוֹתֵינוּ מוֹרָא רַבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹרָא שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
(*) יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ,
(*) וּכְבוֹד חֲבֵרְךְ כְּמוֹרָא רַבָּךְ,
(*) וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם. לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁהִבְדִּילָם רַבִּי אֶלְעָזָר; שֶׁל חֲבֵרוֹ קְרָאוֹ ''כָּבוֹד'' וּלְרַבּוֹ קְרָאוֹ ''מוֹרָא''. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, שֶׁכָּל תַּלְמִיד שֶׁשּׁוֹנֶה בִּפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁיְּהוּ שִׂפְתוֹתָיו
(*) נוֹטְפוֹת מָר מִמּוֹרָאוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב): אָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר - תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר''
(שיר השירים ה, יג), אַל תִּקְרֵי ''מוֹר עֹבֵר'', אֶלָּא, ''מַר עֹבֵר''; אַל תִּקְרֵי ''שׁוֹשַׁנִּים'', אֶלָּא שֶׁשּׁוֹנִים.
נפש יהודה יהי כבוד תלמידך. שכן מצינו במשה שאמר בחר לנו אנשים ליהושע תלמידו עשאו שוה לו: וכבוד חבירך כמורא רבך. דאמר ליה אהרן למשה בי אדוני ואהרן גדול ממנו בשנים היה ואמר בי אדוני: ומורא רבך כמורא שמים. דכתיב אדוני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך כאלו מרדו בהקב''ה וחייבים כלייה: נוטפות מר. מרירות מחמת אימה. מור היינו מר ואימה. תכוינה ראוי שפתותיו להיות נשרפים מור לשון בשמים שהוא לשון שמחה שושנים לשון שושן ופרח וגם לשון שמחה אלא ששונים לשון משנה שילמוד באימה לפניו:
וְגַם קְרָאוּהוּ דְּעָבִיד אַפְקְרוּתָא - לְמִי שֶׁאֵינוֹ מֻזְהָר בִּכְבוֹד רַבּוֹ כָּרָאוּי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵיכֵי דָמֵי אַפְקְרוּתָא, כְּגוֹן דְיָתֵיב קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ וְנָפַל לֵיהּ שְׁמַעְתָּא וַאֲמַר: הָכֵי קָאֲמֵינָא בְּדוּכְתָא אַחֲרִיתֵי, וְלָא אָמַר: כְּדַאֲמַר מַר הָתָם. וְרַב נַחְמָן אוֹמֵר: זֶה הַקּוֹרֵא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי? מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה־בְּנָהּ אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֱלִישָׁע''
(מלכים־ב ח, ה) (ולא קאמר אדוני אלישע). וְרָבָא אָמַר: כְּגוֹן הַנֵּי דְבֵי מִבִּנְיָמִין אַסְיָא, דְּאָמְרֵי: רַבָּנָן מַאי עַבְדֵי לָן, מֵעוֹלָם
(*) לָא שָׁרוּ לָן עוֹרְבָא וְלָא אֲסִירוּ לָן יוֹנָה. רָבָא, כִּי הֲוָה אָתְיָא טְרֵיפְתָא לְקַמֵּיהּ, אָמַר: קָארוּ לִי מִנְיָמִין אַסְיָא, כִּי הֲוָה שָׁרֵי לֵיהּ, אָמַר: חֲזוּ דְשָׁרוּ לְכוּ עוֹרְבָא; וְכִי הֲוָה אָסַר לָהּ, אָמַר: חֲזוּ דְאָסְרוּ לְכוּ יוֹנָה. רַב פָּפָּא אָמַר:
(*) כְּגוֹן דַּאֲמַר: הַנֵּי רַבָּנָן. וְרַב פָּפָּא נַמֵּי אִשְׁתְּלֵי וַאֲמַר: הַנֵּי רַבָּנָן, וְיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא כֻּלֵּי יוֹמָא. לֵוִי בַר שְׁמוּאֵל וְרַב הוּנָא בַר יְהוּדָה הֲווּ יָתְבֵי וְקָא מְתַקְנֵי כְּסוּתָא לְסִפְרֵי דְרַב יְהוּדָה,
(*) כִּי מָטוּ לִמְגִלַּת אֶסְתֵּר, אָמְרֵי: הַאי לָא בָעֵי כְסוּתָא. אָמַר לְהוּ רַב יְהוּדָה: בְּעִיתוּ לְמֵיתַב בְּתַעֲנִיתָא. [רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִלְשׁוֹן שְׁאֵלָה].
נפש יהודה לא שרו לן עורבא. לא אמרו לנו שום חידוש שלא מצינו בתורה. שרינן עורבא , שהיתר זה איננו מצוי בתורה אלא סופרים אמרוה: כגון דאמר הני רבנן. כאדם שאומר אותו ת''ח דלשון בזוי הוא שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני. לשון אחר כגון דאמר הני רבנן דכשהוא מספר שום דבר מרבנן אומר הני רבנן ולשון גנאי הוא הני אבל הנהו רבנן אינו גנאי: כי מטו למגילת אסתר. לתקן לה מטפחת אמרי הא מגילת אסתר לא בעי מטפחת כלומר ודאי לא בעיא מטפחת כמו אחרת ולשון גנאי הוא דהוי להו למימר בלשון שאלה כך צריכה או אינה צריכה משום דפלוגתא היא חד אמר מגילת אסתר אינה מטמאה ידים דאינה נאמרה ברוח הקודש וחד אמר נאמרה ברוח הקודש ולא היה להם לפסוק הלכה בזה:
וְעַל כֵּן מְצֻוֶּה אָדָם בִּדְבָרִים רַבִּים בִּכְבוֹד רַבּוֹ יוֹתֵר מִבִּכְבוֹד אָבִיו. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת
(לג, א): אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ,
(*) אֲבֵדַת רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו, שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: הָיוּ אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מָשׂוֹי, פּוֹרֵק שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹרֵק אֶת שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו; אֲבָל אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.
נפש יהודה אבידת רבו קודמת. והוא שיהא רבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו ור''י אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לב, א): אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם''
(שמות יג, כא). אָמַר רָבָא: הֲכֵי הַשְׁתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עָלְמָא דִילֵיהּ הוּא וְתוֹרָה דִילֵיהּ הִיא וּמָחִיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ,
(*) הָכָא תּוֹרָה דִידֵיהּ הִיא דְלִמְחֹל? הֲדַר אָמַר רָבָא: אִין, תּוֹרָה נַמֵּי דִּילֵיהּ הִיא, דִּכְתִיב: ''
(*) וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם'' וגו'
(תהלים א, ב). אֵינִי, וְהָא רָבָא הֲוָה קָא מַשְׁקֶה בְהִלוּלָא דִבְרֵיהּ וְדָלֵי לֵיהּ כַּסָּא לְרַב פַּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְקַימֵי מִקַמֵּיהּ, לְרַב מָרֵי וּלְרַב פִּנְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא וְלָא קָמוּ מִקַמֵּיהּ, וְאִיקְפַּד וַאֲמַר:
(*) הַנֵּי רַבָּנָן - רַבָּנָן, וַהַנֵּי רַבָּנָן לָאו רַבָּנָן? וְרַב פַּפָּא הֲוָה מַשְׁקֶה בְהִלּוּלָא דְאַבָּא מַר בְּרֵיהּ וְדָלֵי לֵיהּ כַּסָּא לְרַב יִצְחָק וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ, וְאִיקְפַּד? אֲפִילוּ הָכֵי,
(*) הִדּוּר בָּעֵי לְמֶעֱבַד לֵיהּ.
נפש יהודה הכא תורה דידיה. בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב''ה: ובתורתו יהגה וגו'. בתחילה היא תורת ה' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו: הני רבנן. אתם חשובים חכמים בעיניכם שלא עמדתם מפני. רבנן חבריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תמיה אמר להם וקשה אם תורה דיליה היא למה איקפד היה לו למחול: הידור בעי למעבד. לנוע מעט כאלו רוצה לעמוד מפניו וע''כ קפיד:
אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. מֵתִיבֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה מִבְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֵיאָךְ אָנוּ יוֹשְׁבִים
(*) וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ, אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְכָתוּב בּוֹ: ''וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם'' וגו'
(בראשית יח, ח) וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוֹ לוֹ?
(*) לֹא נִדְמוּ אֶלָּא כְּעַרְבִיִּים; וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי צָדוֹק: עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְעוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אֶלָּא אִי אִתְמַר הָכֵי אִתְמַר: אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ''
(דברים יז, טו), שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.
נפש יהודה רבן גמליאל ברבי. כלומר אדם גדול וחשוב וכן כל ברבי שבגמרא: לא נדמו אלא כערביים. שאמר להם ורחצו רגליכם שהם משתחוים לאבק רגליהם שלא להכניס עבודת כוכבים בביתו:
פרק שני [ערב]
הַתַּלְמִיד לְרַבּוֹ מֻבְהָק חַיָּב לָקוּם מִפָּנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ כִּמְלֹא עֵינָיו, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(לג, א): תָּנָא: אֵי זוֹ הִיא קִימָה
(*) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר אַבַּיֵּי: לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֲבָל בְּרַבּוֹ מֻבְהָק כִּמְלֹא עֵינָיו. אַבַּיֵּי מְכִי חָזְיָא לֵיהּ לְאוֹדְנֵיהּ דְּחַמָרָא דְּרַב יוֹסֵף דַּאֲתֵי הֲוָה קָאֵים. אַבַּיֵּי הֲוָה רָכִיב חַמָרָא וְקָא מִיסְגֵי אַגּוֹדָא דִּנְהַר פָּפָּא, יָתִיב רַב מְשַׁרְשִׁיָּא וְרַבָּנָן
(*) בְּאִידָךְ גִּיסָא וְלָא קָמוּ מְקַמֵּיהּ. אָמַר לְהוּ:
(*) וְלָאו רַב מֻבְהָק אֲנָא? אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) לָאו אַדַעְתִּין.
נפש יהודה שיש בה הידור. כבוד ונשיאות פנים שהדבר ניכר הוא שבשבילו עמד אם הוא בתוך ארבע אמותיו: באידך גיסא. הנהר מפסיק ביניהם: ולאו רב מובהק אני. ואף על פי שאתם רחוקים ממני יותר מד' אמות איבעי לכו למיקם: לאו אדעתין. לא נזכרנו לעמוד שהיינו טרודים:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה
(לג, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי רַבּוֹ נִקְרָא רָשָׁע וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְטוֹב לֹא־יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא־ יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים''
(קהלת ח, יג), מוֹרָא זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא יט, לב), הֱוֵי אוֹמֵר:
(*) מוֹרָא זוֹ קִימָה.
נפש יהודה וטוב לא יהיה לרשע. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב אלמא תלמודו משתכח ולא יאריך ימים אלא כצל מה טעם לפי שאינו ירא מלפני ה': מורא זו קימה. דגמר בגזירה שוה כתיב הכא אשר איננו ירא מלפני אלהים וכתיב התם מפני שיבה תקום וגמר פני פני בגזירה שוה:
וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִמֶּנּוּ אַל יַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲחוֹרָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף
(נג, א): תַּלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ אַל יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֶלָּא מְסַבֵּב פָּנָיו וְהוֹלֵךְ. כִּי הָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר, כִּי הֲוָה מִיפְטַר מִינֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן וַהֲוָה בָעֵי רַבִּי יוֹחָנָן
(*) לִסְגוּיֵי,
(*) הֲוָה גָחִין וְקָאִי רַבִּי אֱלְעָזָר אַדּוּכְתֵיהּ
(*) עַד דַּהֲוָה
(*) מִכְסֵי רַבִּי יוֹחָנָן מִינֵיהּ; וְכִי הֲוָה בָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְגוּיֵי, הֲוָה אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דַּהֲוָה מִכְסֵי מִינֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן. רָבָא כִּי הֲוָה מִיפְטַר מֵרַב יוֹסֵף, הֲוָה אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דַּהֲווּ
(*) מִנַגְפָן כְּרָעֵיהּ וּמְתָוְסָן אִסְקוּפְתֵיהּ דָּמָא. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף הָכֵי עָבֵיד רָבָא. אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא
(*) דְתֵירוֹם רֵישֵׁיהּ אַכּוּלָא כְּרָכָא.
נפש יהודה לסגויי. לילך לדרכו: הוה גחין. היה רבי אלעזר כורע כלומר השתחוה תרגום המה כרעו אינון גחינו: עד דהוה מכסי מיניה רבי יוחנן. דאין ר' אלעזר רואהו: מכסי רבי יוחנן מיניה. שאין רבי יוחנן רואהו מחזיר פניו: מנגפן. הכה רגליו באסקופת הפתחים עד שהיו מלוכלכים בדם משום דאזיל מאחוריו כדי שיהא פניו לרב יוסף ואמרו ליה לרב יוסף דהוא היה סגי נהור ואינו מכיר בדבר: תירום רישיה. יהיה ראש הישיבה על כל העיר:
וְעוֹבֵד לְרַבּוֹ כְּעַבְדּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת
(צו, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ,
(*) חוּץ מֵהַתָּרַת מִנְעָל וְהַנְעָלַת מִנְעָל. אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן כֵּן אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ - לָא;
(אמר רב אשי) וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, לָא אֲמָרָן אֲלָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין, אֲבָל
(*) מָנַח תְּפִלִּין - לָא. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד''
(איוב ו, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב''
(שם). וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ אַל יַחֲזִיר פָּנָיו מִכְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֶלָּא
(*) מְצַדֵּד פָּנָיו וְהוֹלֵךְ, כִּי הָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וכו', כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ. עַל כֵּן יְהֵא מֻזְהָר כָּל אָדָם לָקוּם מִפְּנֵי רַבּוֹ וּלְשַׁמְּשׁוֹ וִיהֵא חָשׁוּב לוֹ כְּעוֹבֵד לַשְּׁכִינָה.
נפש יהודה חוץ מהתרת מנעל. שהרואה אומר עבד כנעני הוא: מנח תפילין לית לן בה. שאין דרך עבדים להניח תפילין: למס מרעהו חסד. הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפיק לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה וסמיך ליה למס מרעהו חסד: מצדד. ילך בצדו כדי שיוכל לילך ולראות שלא יזיק עצמו או שלא יפול ויכול גם לראות לרבו:
פרק שלישי [רעג]
לְעוֹלָם יִתְיָרֵא אָדָם מִלְּהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי
(סג, א): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. מַאי דָּרוּשׁ? ''וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן [הַכֹּהֵן] אֵשׁ [עַל־הַמִּזְבֵּחַ] וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־ הָאֵשׁ''
(ויקרא א, ז), אָמְרוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. וְתַלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה לְפָנָיו. אָמַר לָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְאֵימָא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ: תָּמֵהּ אֲנִי אִם יוֹצִיא זֶה שְׁנָתוֹ, וְלֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. וְאָמְרָה לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהּ: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלָנִי: כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. וַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ תַלְמִיד יְהוּדָה בֶּן גּוּרְיָא שְׁמוֹ, וְהָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת.
(*) וְכִי בְּפָנָיו הָיָה
(*) וְהָא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת קָאָמַר? וּלְטַעַמֵיךְ, שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיו לָמָּה לִי? אֶלָּא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר מָשָׁל הָיָה.
נפש יהודה וכי בפניו הוה. אותו תלמיד שהורה והלא רחוק ג' פרסאות היה ושלא בפניו מותר להורות אלא בפניו היה והאי דקתני רחוק ממנו שהיה רחוק מקומו ממקום רבו ג' פרסאות ומיהו כי אורי קמיה אורי: והא רחוק ממנו קאמר. דאי הוראה לאו רחוקה ממנו הוה מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן שהיה התלמיד דר רחוק ממנו ג' פרסאות:
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל־כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא'' וגו'
(איוב לב, ו) וּכְתִיב: ''עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר''
(דברים לב, כד). זְעִירֵי אָמַר: נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּלִבִּי
(*) צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ''
(תהלים קיט, יא) רַב הַמְנוּנָא רְמֵי: כְּתִיב: ''בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ'', וּכְתִיב: ''בִּשַּׂרְתִּי
(*) צֶדֶק בְּקָהָל רָב''
(שם מ, י)? לָא קָשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן
(*) שֶׁעִירָא הַיְאִירִי קַיָּם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עִירָא הַיְאִירִי קַיָּם.
נפש יהודה צפנתי אמרתך. כנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן: צדק. דברי תורה: עירא היאירי. רבו הוה כדכתיב היה כהן לדוד רב לדוד:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר, יֵשׁ לוֹ לִטֹּל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ לְהוֹרוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין
(ה, א): כִּי הֲוָה נָחֵית רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה לְבָבֶל, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: בֶּן אָחִי יוֹרֵד לְבָבֶל,
(*) יוֹרֶה? יוֹרֶה. יָדִין? יָדִין. יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? יַתִּיר. כִּי הֲוָה נָחֵית רַב לְבָבֶל, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: בֶּן אֲחוֹתִי יוֹרֵד לְבָבֶל, יוֹרֶה? יוֹרֶה. יָדִין? יָדִין. יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? אַל יַתִּיר. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(ה, ב): מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּלָא חֲכִים. וְהָא אַמְרִינָן דַּחֲכִים טוּבָא? אֶלָּא דְּלָא בָּקִי בְּמוּמֵי, וְהָא אָמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֶה בְּהֵמָה דַקָּה לֵידַע אֵיזֶה
(*) מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר? אֶלָּא
(*) לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה.
(*) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם הוּא גּוּפֵיהּ, דְּרַב בָּקִי בְּמוּמֵי טְפֵי וְשָׁרֵי מוּמֵי
(*) דְלָא יָדְעֵי אִינְשֵׁי, וְאָמְרֵי: כִּי הַאי שְׁרָא רַב, וַאֲתוּ לְמִישְׁרֵי מוּם קָבוּעַ.
נפש יהודה יורה. רבי חייא שאל לרבי היורה רבה בר בר חנה והשיבו רבי יורה ושאל עוד ידין ואמר רבי ידין יורה הוא איסור והיתר ידין דיני ממונות ואם דיין ידין ברשות פטור מלשלם כשטעה יתיר יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו לשחטו דביומי דרבי אין לבכור תקנה עד שיפול בו מום דלאחר חורבן היה: מום קבוע. דאין עתיד להתרפאות מום עובר דמתרפא: לחלוק לו כבוד לרבה. כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק ליה האי חשיבותא דאלו לרב הוי נהגי ביה כבוד בלאו הכי: ואי בעית אימא. דקאמר אל יתיר משום הא גופיה משום הא מילתא דקאמר שמונה עשר חדשים גדלתי וכו': דלא ידעי אינשי. אינו ניכר לרבים שהוא מום:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אִי גָמִיר, רְשׁוּתָא לָמָּה לֵיהּ לְמִשְׁקַל? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּתַנְיָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה בְנֵי אָדָם
(*) שֶׁמְגַבְּלִין עִסּוֹתֵיהֶן בְּטֻמְאָה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מַה אַתֶּם מְגַבְּלִין עִסּוֹתֵיכֶם בְּטֻמְאָה? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִיד בָּא לְכָאן וְהוֹרָה לָנוּ:
(*) מֵי בִצְעִים אֵין מַכְשִׁירִין, וְהוּא ''מֵי בֵּיצִים'' דָּרַשׁ לְהוּ. וְטָעוּ נַמֵּי בְּהָא דִּתְנַן: מֵי
(*) קַרְמְיוֹן וּמֵי פוּגָה פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִצְעִים. וְאִינְהוּ סָבוּר, מִדִּלְגַבֵּי חַטָּאת פְּסִילֵי, אֲכְשׁוּרֵי נַמֵּי לָא מַכְשְׁרֵי. וְלָא הִיא, הָתָם לְעִנְיָן חַטָּאת בְּעֵינָן מַיִם חַיִּים, הָכָא אֲכְשׁוּרֵי נַמֵּי
(*) כָּל דְּהוּא מַכְשִׁירֵי. תָּאנָא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה אֶלָּא אִם כֵּן
(*) נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ.
נפש יהודה שמגבלין. לשין עיסותיהן בטומאה לא היו מקפידין לטהר כליהם: מי בצעים. אגם מרשת''ק בלע''ז אין מכשירין לקבל טומאה ואנו ממי בצעים לשין הילכך לא מקבל העיסה טומאה מי ביצים הלש עיסה במי ביצים של תרנגולת ואווז והם טעו בין ביצים לבצעים: קרמיון ומי פוגה. נהרות של אגמים ופסולין למי חטאת של אפר פרה מפני שהן מי בצעים ואנו מים חיים אל כלי בעינן למי חטאת: כל דהו. כל מים מכשירין לקבל טומאה: נטל רשות מרבו. וכי יהיב ליה רבו רשות מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו:
תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אִקְלַע
(*) לְחַתָּר, דָּרַשׁ לְהוּ:
(*) מֻתָּר לִלְתֹּת חִטִּים בַּפֶּסַח. אָמְרוּ לֵיהּ: לָאו רַבִּי מַנֵּי דְמִן צוֹר אִיכָּא הָכָא, וְתַנְיָא: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל? אֲמַר לְהוּ: לָאו אַדַּעתָּאִי.
נפש יהודה לחתר. שם מקום: מותר ללתות חטים. לשרות מעט במים ולכתשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכתשן מיד:
לְפִיכָךְ טוֹב לוֹ לָאָדָם לִירָא מִבּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ וּמֵרַבּוֹתָיו וְאַל יְהֵא גַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵאָבוֹת:
(*) וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה - שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ. אֲבָל יַחֲשׂךְ עַצְמוֹ מִן הַהוֹרָאוֹת בְּכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב לְהוֹרוֹת וְאַל יָבוֹא לִידֵי הַטְעָיָה.
נפש יהודה והגס לבו בהוראה. בלא עיון ובלא המתנה שוטה שמרבה עליו איבה ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישביע לשוא גס רוח שגסות רוחו הביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ:
חתימה [רעד]
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁחוּץ מִכָּל הַטּוֹבוֹת וְהַגְּדוּלוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם בְּסִבָּתָהּ, כְּפִי שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה, אִם לָמַד תּוֹרָה - בְּזִקְנוּתוֹ נִתּוֹסְפָה חָכְמָה בּוֹ, וּבְעַם הָאָרֶץ - מִתּוֹסֶפֶת טִפְּשׁוּת בּוֹ. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם
(קנב, א): תַּנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה''
(איוב יב, יב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים טִפְּשׁוּת מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים'' וגו'
(שם שם, כ). רוֹצֶה לוֹמַר, דְּכֵיוָן דְּקָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, חַד מִתְקַיֵּם בַּחֲכָמִים, שֶׁבְּכָל זְמַן שֶׁמִּתְחַלֵשׁ גּוּפָם מִתְחַזֵּק שִׂכְלָם; וְחַד בְּזִקְנֵי הַשּׁוּק שֶׁהֻטְבְּעוּ בְּתַאֲווֹת,
(*) כְּשֶׁיֵּחָלֵשׁ גּוּפָם - הַנְהָגָה מוּעֶטֶת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם נִפְסֶדֶת וְנִתּוֹסְפָה בָּהֶן הַטִּפְּשׁוּת.
נפש יהודה מסיר וגו'. וטעם זקנים יקח , וע''כ מדקשו קראי אהדדי חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: כשיחלש גופם. בעת זקנותם אז הנהגתם מעטית הטוב שהיה בהם מתמעט מהם:
וְעוֹד תִּמְצָא בְּמִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ
(*) שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו, הַכֹּל רָצִין אַחֲרָיו; וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת, אֵינוֹ רָאוּי לְדַבֵּר עִמּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(סג, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
(*) אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ הוּא חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ, וְאִם עַם הָאָרֶץ חָסִיד הוּא
(*) אַל תָּדוּר בִּשְׁכֵנוּתוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁדּוֹמֶה לְךָ כְּחָסִיד - אֵינוֹ כֵן, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ, וּכְבָר אָמְרוּ: וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.
נפש יהודה שלם במדותיו. שיש בו קצת דברים שאינם מהוגנים אף על פי כן הכל רצים אחריו ללמוד ממנו תורה: אם תלמיד חכם. אף על פי שת''ח הוא נוטר כנחש ובוודאי אדם אינו חוגר נחש במתניו אבל ת''ח שנוטר כנחש אף על פי כן אל תירא חגרהו בו: אל תדור בשכונתו. שאינו יודע בדקדוקי מצוה ואין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו:
וְעוֹד אָמְרוּ: שֶׁאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁהַבָּשָׂר הֻתַּר לִבְנֵי נֹחַ, לֹא הָיְתָה כַוָּנַת הַכָּתוּב אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁקְּרוּאִים אָדָם וְלֹא לְעַמֵּי הָאָרֶץ הַדּוֹמִים לִבְהֵמוֹת. וְאַסְמְכוּהָ אַקְרָאֵי, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין
(מט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף''
(ויקרא יא, מו). וְכִי מַה עִנְיָן תּוֹרָה אֵצֶל בְּהֵמָה וָעוֹף? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֻתָּר לֶאֱכֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף.
נפש יהודה שהבשר הותר לבני נח. שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה אבל באדם כתיב רק עשב השדה וכל פרי עץ יהיה לכם לאכלה ולא התיר לו בשר:
[וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ שֶׁמֻּתָּר לְהָרְגוֹ בְּשִׁנּוּי מִיתָה, לְפִי שֶׁהוּא גָרוּעַ מִבְּהֵמָה וָעוֹף, כִּי לָהֶם לֹא נִתַּן שֵׂכֶל, אֲבָל הָאָדָם שֶׁנִּתַּן שֵׂכֶל בּוֹ וַעֲזָבוֹ הוּא חֵטְא גָּדוֹל. לְפִיכָךְ אָמְרוּ הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְנָחְרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: אֱמֹר לְשָׁחְטוֹ. אָמַר לָהֶם: זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. וַאֲמְרִינָן הָתָם: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר; וְעַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי עַם הָאָרֶץ וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר כַּכֶּלֶב. אָמַר לָהֶם: חֲמוֹר נוֹשֵׁךְ וּמְשַׁבֵּר הָעֶצֶם וְכֶלֶב נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ מְשַׁבֵּר הָעֶצֶם. תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
(*) אִלְמָלֵא שֶׁצְּרִיכִין אָנוּ לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן הָיוּ הוֹרְגִים אוֹתָנוּ.
נפש יהודה אלמלא שצריכין אנו. למזונותיהם ולעזרתם היו הורגין אותנו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה: גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת תַּלְמִיד חָכָם יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת יִשְׂרָאֵל; וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶן.
(*) תָּאנָא: שָׁנָה וּפֵרַשׁ יוֹתֵר מִכֻּלָּן.
נפש יהודה תאנא שנה. מי ששנה ופירש ממשנתו ופוסק מללמוד שנאה שיש לזה על הת''ח הוא יותר מכולם משום שיודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארצים וכמה הם שפלים בעיניהם:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ט, ב): רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ''
(משלי כז, ח) וְאוֹמֵר: ''מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם
(*) בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי''
(ירמיה ב, ה).
נפש יהודה בי עול כי רחקו מעלי. אם היה לו קנתור בחבירו שהוא לומד בחברה או בשאר עסק מצוה מה עול מצא בהקב''ה שפירש ממנו מכל שכן אם פירש בלא דבר:
(*) לְהַרְאוֹתֵינוּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹטִין אֵלּוּ לְחִיּוּב הַשֵּׂכֶל וְאֵלּוּ לִרְצוֹן הַגּוּף, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים כְּמוֹ שְׁתֵּי אוּמוֹת וְיוֹתֵר.
נפש יהודה להראותנו שכיון. שת''ח נוטין לדבר שהשכל מחייב ללמוד תורה ולעסוק במצות ועמי הארצים רק מה שהוא הנאה לגוף הם שני הפכיים טוב ורע ושנאתם יותר לת''ח כדאמרינן:
וְעַל־כֵן אָמְרוּ הָתָם בִּפְסָחִים
(מט, ב): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ''
(דברים ל, כ), עַל חַיָּיו לֹא חָס עַל חַיֵּי חֲבֵרוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
נפש יהודה כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס. ללמוד תורה ולחיות על חבירו לא כל שכן ויש לדאוג שמא יהרגנו:
וְהִזְהִירוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִתְחַתֵּן בָּהֶם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ
(וגומר) [וכו']. כִּדְאִיתָא בְּנֵר הַמִּצְווֹת, בְּאֵיכוּת הַזִּוּוּג
(סימן קסט). וְגַם כֵּן אָמְרִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וכו'. כִּדְאִיתָא נַמֵּי הָתָם
(סימן קסח).
וְעַל כֵּן אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה לִפְנֵיהֶם, שֶׁהוּא בֹשֶׁת לָהֶם, כְּבוֹעֵל אִשָּׁה בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי חִיָּא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ
(*) כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה''
(דברים לג, ד), אַל תִּקְרֵי ''מוֹרָשָׁה'' אֶלָּא
(*) מְאוֹרָסָה.
נפש יהודה כאלו בועל ארוסתו בפניו. שמביישו: מאורסה. לכל קהלות יעקב:
וְגַם כֵּן הִרְחִיקוּם מֵהֶם בִּדְבָרִים רַבִּים, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּעַם הָאָרֶץ:
(*) אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת וְאֵין מְגַלִּין לוֹ אֶת הַסּוֹד וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ
(אפוטרופוס) עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפֹּטְרוֹפּוּס
(*) עַל הַיְּתוֹמִים וְאֵין מִתְלַוִּין עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין
(*) עַל אֲבֵדָתוֹ. וְתַנָּא קַמָּא, זִמְנִין דְּנָפִיק מִינֵיהּ זַרְעָא מְעַלְיָא וְאָכִיל, וּמְקַיֵּם בֵּיהּ: ''יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ''
(איוב כז, יז).
נפש יהודה אין מוסרין לו עדות. אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו ואין מגלין לו סוד שום דבר סתר לפי שהולך רכיל ומגלה: על היתומים. שחשוד על הגזל: על אבידתו. המוצא אבידה חייב להכריז ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך:
וְהִרְחִיקוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵעַם הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין נב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ?
(*) בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב; סִפֵּר עִמּוֹ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף; נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶס - כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה.
נפש יהודה בתחלה. בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא
(ח, א), בִּתְרֵי זִימְנֵי אָמַר רַבִּי: ''רְאוּ שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ'', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה
(סימן רנד).
וְאָמְרוּ גַּם כֵּן, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ
(*) אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, ב): כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְמִקְרָא וְלֹא בְמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵינוֹ מִן הַיִּשׁוּב. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת.
נפש יהודה אינו מן הישוב. אין בו תועלת בישוב העולם:
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ רְחוֹקִים מִכָּל הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית וְדוֹרְסִין כְּחַיּוֹת הַיַּעַר וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְהֵמוֹת לַהֲנָאַת גּוּפָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם יוֹתֵר סְכָלִים מֵהֶם, שֶׁהַבְּהֵמוֹת אֵינָן אוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת כְּשֶׁהֵן שְׂבֵעוֹת וְאֵינָן מִזְדַּוְּגוֹת כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת וּבוֹחֲרוֹת בַּטּוֹב וּמוֹאֲסוֹת בָּרַע, בְּאוֹתָהּ הַבְּחִירָה שֶׁנִּתְּנָה בְּטִבְעָן; וְעַם הָאָרֶץ מוֹצִיא שִׂכְלוֹ לְהָרַע וְלֹא לְהֵיטִיב. עוֹזֵב דֶּרֶךְ טוֹבָה וּבוֹחֵר אֶת הָפְכָהּ, ''אוֹמֵר לָרַע טוֹב וְלָטוֹב רַע''. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּבוֹעֵל כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ,
(*) עוֹשֶׂה לְגוּפוֹ מַה שֶּׁלֹּא יוּכַל אוֹיְבוֹ עֲשׂוֹהוּ; יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר לְמִי שֶׁטּוֹב עוֹשֵׂהוּ, וְעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ מַכִּיר לָעוֹשֶׂה לוֹ טוֹב וְאַף לֹא לְמִי שֶׁבְּרָאוֹ מֵאַיִן אֵינוֹ מִתְעַסֵּק כָּל זְמַנּוֹ אֶלָּא בֶּאֱמוֹר ''אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת'' וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין חֶשְׁבּוֹן וּמִשְׁפָּט, וּבַחֹשֶׁךְ הַזֶּה הוֹלֵךְ כָּל יְמֵי הֶבְלוֹ עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב פִּגְרוֹ לְעַפְרוֹ וְנַפְשׁוֹ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקֶּלַע.
נפש יהודה עושה לגופו. רעה , מכחיש גופו מרוב תשמיש וממאכלים הרעים ומותרות ואין אויב יכול לעשות לו כן אלא הוא עצמו גורם לו הרעה הזאת:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְאַמֵּץ אֶת לִבּוֹ, לָשׂוּם עֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְיֵצֵא מִכְּלַל עַמֵּי הָאָרֶץ הַנִּבְדָּלִים
(*) מִן הַפְּרוּשִׁים וִיהֵא מִכְּלַל הַגְּדוֹלִים וְהַקְּדוֹשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם.
נפש יהודה מן הפרושים. הצדיקים המקיימין התורה ופורשים מכל איסור ודברים רעים ועושין אך טוב:
סליק נר רביעי