הנר החמישי - בדרכי התשובה
וּמִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה כְּלָלִים
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, בִּדְבַר הַתְּשׁוּבָה; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה; הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, בַּיִּסּוּרִין הַמְמָרְקִין
הקדמה [ערה]
הַתְּשׁוּבָה הִיא קִיּוּם בְּנֵי אָדָם וַעֲמִידָתָם. וְלוּלֵי הַתְּשׁוּבָה לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד אָדָם בִּפְנֵי מִדַּת הַדִּין הַחֲזָקָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק ג מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד וְעָלָה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם וְהָיָה
(*) מַחֲרִיט לְפָנָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה עוֹמֵד. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ שֶׁרָצָה לִבְנוֹת פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ, אִם אֵינוֹ מַחֲרִיט בָּאָרֶץ יְסוֹדוֹתָיו וּמוֹבָאָיו אֵינוֹ מַתְחִיל לִבְנוֹת; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מַחֲרִיט לְפָנָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה עוֹמֵד, עַד שֶׁבָּרָא אֶת הַתְּשׁוּבָה.
נפש יהודה מחריט לפניו. מצייר בעט כדרך הבנאים שמציירין בעט סופר הבנין קודם שבונין:
(*) וְהַמִּצְוָה הַזֹּאת הִיא קְרוֹבָה וְקַלָּה אֵצֶל בַּעֲלֵי תוֹרָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִיא אֶל הָעַמִּים הַמְחַקִּים אוֹתָהּ בְּחֻקֵּיהֶם [שֶׁכְּבָר רָאִינוּ שֶׁהַנּוֹצְרִים מְחַיְּבִים לַשָּׁב עִנּוּיִים רַבִּים: בְּהִלּוּךְ אֶל עֵבֶר לַיָּם וְלִמְקוֹמוֹת רְחוֹקוֹת וְסִגּוּף גּוּפוֹ בְּמַכּוֹת]. לֹא כֵן בְּתוֹרָתֵנוּ, שֶׁלֹּא צִוְּתָה בְּכָל עִנּוּיִים אֵלּוּ - רַק בַפֶּה וּבַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא־נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא־רְחֹקָה הִיא''
(דברים ל, יא). וְזֶהוּ עַל דְּבַר ''וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם שם, ב), עַל זֶה אָמְרָה תוֹרָה, שֶׁלִּדְבַר הַתְּשׁוּבָה אֵינוֹ צָרִיךְ לָלֶכֶת אֶל עֵבֶר הַיָּם וְלֹא לַעֲלוֹת לִמְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים הַנִּמְשָׁלִים לַשָּׁמַיִם. וְאָמְרָה תוֹרָה, שֶׁסּוֹף הַדָּבָר ''כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ''
(שם שם, יד), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיִּתְוַדֶּה בְּפִיו וִינָּחֵם בְּלִבּוֹ
(*) וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לַעֲשׂוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּצְוָה זֹאת פֵּרְשׁוּהָ זַ''ל
(*) עַל הַתּוֹרָה בִּכְלָלָהּ, אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ וּפְשַׁט הַפָּסוּק מְדַבֵּר בִּתְשׁוּבָה. וְתָלָה הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּשֶׁיָּשׁוּב מֵחֶטְאוֹ.
נפש יהודה והמצוה הזאת. התשובה היא קלה וקרובה לקיים לבעלי התורה לאומה הישראלית כי לא צותה התורה ענוי קשה להם: ולא ישוב עוד לעשותו. דריש לא עשותו ובזה יהיה לך תשובה: על התורה בכללה. שהיא מצויה לו לקיים בפיך ובלבבך:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה, יֵשׁ דִּבְרֵי חֵטְא קַלִּים שֶׁתְּשׁוּבָה לְבַדָּהּ יְרַפְּאֵם וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת
(*) יְמֵי כַּפָּרָה לְכַפְּרָם וְיֵשׁ לְךָ חֲמוּרוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת יִסּוּרִין לְמָרֵק אוֹתָן. כְּפִי הַחִלּוּק שֶׁחִלְּקָן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּמֵימְרָא דְּשָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ, הַכְּתוּבָה בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, א), כִּדְאִיתָא בַּחֲתִימַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן כז), שֶׁחִלֵּק כָּל הָעֲוֹנוֹת, חוּץ מִדִּבְרֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, לִשְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי עֲבֵרוֹת: מִצְווֹת עֲשֵׂה - בִּתְשׁוּבָה לְחוּד; מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה - בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהוּא יוֹם הַמְּיוּחָד לְכַפָּרָה; וְדִבְרֵי כְרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין - בְּיִסּוּרִין הַמְמָרְקִין. וְעִם כָּל אֶחָד מֵהֶם צָרִיךְ תְּשׁוּבָה, שֶׁאִם לֹא כֵן, כְּשֶׁבָּאִין יְמֵי הַתְּשׁוּבָה אוֹ יִסּוּרִין עַל הָאָדָם, וְאֵינוֹ עוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ לָשׁוּב מֵרִשְׁעָתוֹ,
(*) הֵם הַמַּגִּיעִים לָאָדָם לְעֵת הַמִּיתָה וְלָעֹנֶשׁ הַתְּמִידִי. אֲבָל אִם יְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, הָאֵל יִתְבָּרַךְ יְקַבְּלָהּ, כִּי יְמִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וְאוֹמֵר: ''שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם''
(תהלים צ, ג), כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים
(פסחים קיט, א): אָמַר רַב כַּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: ''וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם''
(יחזקאל א, ח), ''יָדוֹ'' כְתִיב,
(*) יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהִיא פְּרוּשָׂה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת, כְּדֵי לְקַבֵּל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה
(*) מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין.
נפש יהודה ימי כפרה. יום הכפורים בצירוף התשובה: הם המגיעים לאדם. העבירות שאינו חוזר בהם גורמין לו מיתה ועונש גיהנם: ידו של הקדוש ברוך הוא וכו'. הוא יד ימינו שהוא רחמים ופשוטה לקבל שבים: מפני מדת הדין. שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר:
וְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי
(פנחס, קלד) ''
(*) אַתָּה הַחִלּוֹתָ''
(דברים ג, כד), אֶת הַשְּׁבוּעָה; ''
(*) אֶת־גָּדְלְךָ''
(שם), זוֹ מִדַּת טוּבְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה יִגְדָּל־נָא כֹּחַ ה'''
(במדבר יד, יז); ''וְאֶת־ יָדֶךָ''
(דברים, שם), זוֹ יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ''
(שמות טו, ו) וְאוֹמֵר: ''כִּי־ יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם''
(תהלים מד, ד) וְאוֹמֵר: ''בִּי נִשְׁבַּעְתִּי
(*) יָצָא מִפִּי צְדָקָה'' וגו'
(ישעיה מה, כג) ''הַחֲזָקָה''
(דברים ג, כד), שֶׁאַתָּה כּוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן'' וגו'
(מיכה ז, יח) וְאוֹמֵר: ''יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ'' וגו'
(שם שם, יט) וְאוֹמֵר: ''תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב'' וגו'
(שם שם, כ); ''אֲשֶׁר מִי־אֵל'' וגו'
(דברים, שם), שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם - הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ מְבַטֵּל גְּזֵרַת חֲבֵרוֹ, אֲבָל אַתָּה מִי יָכוֹל לִמְחוֹת עַל יָדְךָ, וְכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ'' וגו'
(איוב כג, יג). רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מְשָׁלָן לְאָדָם שֶׁנָּתוּן
(*) בְּקוּנְטְרֵסִין שֶׁל מַלְכוּת, אֲפִילוּ נוֹתֵן מָמוֹן הַרְבֵּה אִי אֶפְשָׁר לְעַכֵּב אֶת הַגְּזֵרָה, אֲבָל אַתָּה אָמַרְתָּ: עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי מְקַבֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ'' וגו'
(ישעיה מד, כב).
נפש יהודה אתה החלות. ה''ג בספרי פרשת פנחס כתבת בתורה זובח לאלהים יחרם ובניך עבדו עבודת כוכבים ומזלות ובקשתי רחמים וסלחת אתה החלות את השבועה וכו' כך תסלח לי ודייק מדלא כתיב אתה הראית. ובפרשת ואתחנן כשם שהתרת לי שבועתי שנשבעתי ליתרו שאיני זז ממנו שנאמר ויואל משה לשבת את האיש וגו' כך התר שבועתך שלא אכנס לארץ ודרש החלות לשון חולין: את גדלך. כולם לשון בקשת רחמים הם כדמפרש ואזיל זו מדת טובך שאתה מוחל וסולח לעוברי רצונך שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לסלוח אף לעוברי רצונך: יצא מפי צדקה. שאקבל כל השבים אלי: בקונטריסין של מלך. בפנקס שכותבין הדת שניתן להריגה ושוב אין להשיב:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא: ''טוֹב וְיָשָׁר ה''' וגו'
(תהלים כה, ח), אָמַר רַבִּי פִּנְחָס:
(*) לָמָּה הוּא טוֹב? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָשָׁר, וְלָמָּה הוּא יָשָׁר? מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹב; ''עַל־כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ''
(שם), שֶׁהוּא מוֹרֶה לַחַטָּאִים דֶּרֶךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה.
נפש יהודה למה הוא טוב. למה נותן שכר טוב לרשע בעוה''ז מפני שהוא ישר שאין מקפח שכר כל בריה ולמה הוא ישר במדה זו יהא ישרותו במדה זו שיחשוב וינכה זכיות נגד עונות ולא יענש ולא יקבל שכר מפני שהוא טוב שיתן לצדיק שכרו הטוב בעוה''ב ד''א למה הוא טוב כלומר מה היא טובתו שהוא ישר במדותיו ואף על פי כן מקבל שבים וסולח להם ולא יענשם ולמה הוא ישר שהרי לא נהג במדת ישר משום שהוא טוב להראות מדת טובו אף על פי שישר הוא טוב הוא לקבל שבים:
וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּמִיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים וְיוֹתֵר הוּא חָפֵץ בִּתְשׁוּבָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת [וגו'] וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ''
(יחזקאל יח, לב).
וּבְרַחֲמוֹ עַל יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאוּמוֹת גִּלָּה סוֹדוֹ לַעֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל הַגְּזֵרָה שֶׁהָיְתָה נִגְזֶרֶת עֲלֵיהֶם בַּעֲווֹנָם וְשֶׁיַּתְרוּ בָּהֶן שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב וּמַאֲרִיךְ אַפּוֹ אִם יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, וְהִכְבִּידוּ אָזְנָם וְחִזְּקוּ אֶת לִבָּם וְלֹא רָצוּ לָשׁוּב, עַד שֶׁסִּלֵּק מֵעֲלֵיהֶם שְׁכִינָתוֹ וְחַסְדּוֹ, כְּדֵי לְהַגְלוֹתָם בֵּין אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהִתְחִילָה הַגְּזֵרָה נִתְעַכְּבָה הַשְּׁכִינָה רְחוֹקָה מֵהֶן בַּמִּדְבָּר לְהַמְתִּין לִתְשׁוּבָתָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פֶּרֶק יוֹם טוֹב
(לא, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְלֹא חָזְרוּ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָזְרוּ, אָמַר: תִּפְּחוּ עַצְמוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח־נָפֶשׁ''
(איוב יא, כ).
וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּרַחֲמוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וְעַל הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְרָט, מַעֲנִישָׁם בַּעֲווֹנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ נְקִיִּים, וְיִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָם מֻשְּׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא עוֹלָם הַנִּצְחִי; מַה שֶׁאֵינוֹ כֵן לָאוּמוֹת בִּכְלָל וְלָרְשָׁעִים בִּפְרָט, שֶׁאֵינוֹ מַעֲנִישָׁם בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲווֹנָם, אֲבָל מְנַכֶּה בוֹ לָהֶם זְכוּתָם, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ לַאֲבַדּוֹן לְנֶצַח נְצָחִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק:
(*) לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִין בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְאִילָן שֶׁכֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טָהֳרָה
(*) וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טֻמְאָה,
(*) נִקְצָץ נוֹפוֹ נִמְצָא כֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טָהֳרָה; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְשׁוּ הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר'' וגו'
(איוב ח, ז).
(*) וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְאִילָן שֶׁכֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טֻמְאָה
(*) וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טָהֳרָה, נִקְצָץ נוֹפוֹ נִמְצָא כֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טֻמְאָה; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ טוֹבָה לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְשׁוּ מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ'' וגו'
(משלי יד, יב).
נפש יהודה למה צדיקים דומים בעוה''ז. ביסורין הבאין עליהם: ונופו. כלומר מעט ממנו: נקצץ נופו. כך נפרעים מן הצדיקים מיעוט עונות שבידם ונמצאו כולם נקיים: ולמה רשעים דומין בעוה''ז. בטובה שמשפיעים להם: ונופו. מעט ממנו אף אלו יש בידם מעט טובות וזכיות נקצץ נופו קבלת שכרם היא קציצת נופם: יש דרך ישר לפני איש. כשרואין הרשעים שלותן נראה דרכן בעיניהם ישרה ואחרית של אותה שלוה הזמנת דרכי מות היא ד''א יש דרך ישר הקב''ה נתן הקדושה בדרך ישר כסדר ואחריתה דרכי מות ההולך אחורי הקדושה שהוא דרך הטומאה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת
(י, ב): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב: ''יֵשׁ־הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים''
(קהלת ח, יד)?
(*) אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים, שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַבָּא,
(*) וְאוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לֵיהּ רָבָא: אָטוּ צַדִּיקֵי אִי אָכְלֵי תְּרֵי עָלְמֵי
(*) מִי סָנֵי לְהוּ?
(*) אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַשְׁרֵי צַדִּיקִים, שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה,
(*) וְאוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁמַּגִּיעַ לָהֶם כְּמַעֲשֶׂה הַצַּדִּיקִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר לְה:
(*) אוֹקְמִיתוּ מַסֶּכְתָּא פְּלוֹנִית, מַסֶּכְתָּא פְּלוֹנִית?
(*) (*) אָמְרוּ לֵיהּ: אִין. אִיעַתְרִיתוּ פֻּרְתָּא? אָמְרוּ לֵיהּ: אִין, זַבְּנִינָן קְטִינָא קְטִינָא דְּאַרְעָא.
(*) קָרֵי עֲלַיהוּ: אַשְׁרֵי צַדִּיקִים, שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אשריהם. אשר דריש מלשון אשרי כלומר אשרי הצדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים שבעוה''ב בעוה''ז כלומר שמגיע להם צרות בעוה''ז כדרך שמגיע לרשעים בעוה''ב: ואוי להם לרשעים. דריש ויש מלשון וי יש להם אוי להם לרשעים שמגיע אליהם טובות בעוה''ז כדרך שמגיע טובות לצדיקים בעוה''ב ורעה היא להם כדכתיב ומשלם לשונאיו על פניו וגו': מי סני להו. כלום רע לצדיקים ושונא להם שאוכלים שני עולמות שיהא להם טובה בעוה''ז ובעוה''ב: אלא אמר רבא אשריהם הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שבעוה''ז בעוה''ז. שיש לרשעים טובה בעוה''ז כדכתיב ומשלם לשונאיו וזה לצדיקים גמורים: ואוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים שבעוה''ז בעוה''ז. שאין להם מנוחה לא בעוה''ז ולא בעוה''ב והם רשעים גמורים: אוקמיתו. למדתם מסכת פלוני כלומר יש לכם מסכת סדורה בפיכם: אמרו ליה אין. אמר להו איתעתרו פורתא , יש לכם מעט עושר כדי שלא תהיו צריכין לטרוח אחר מזונות ותוכלו לעסוק בתורה תדיר: אמרו ליה אין. דזבנן לכל חד מינן קטינא קטינא דארעא , ומתזנינן מיניה ברווחא: קרי עלייהו אשריהם הצדיקים וכו'. דאכלי צדיקים תרי עלמי:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(יא, א): ''אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל''
(דברים לב, ד), כְּשֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וכו'. כִּדְאִתָא בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן א).
הָא לָמַדְנוּ כִּי שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט, בְּהַעֲנִישׁ לְמִי שֶׁמִּעוּטָן עֲווֹנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר; וּבִגְמֹל לָהֶם עַל הָרֹב שֶׁל זְכוּיוֹת - הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אֲרוֹךְ. וּלְהֵפֶךְ הַדָּבָר לְאוֹתָן שֶׁמִּעוּטָן זְכוּיוֹת וְרֻבָּן עֲווֹנוֹת. עַל כֵּן יְעוֹרֵר אָדָם לָשׁוּב בְּכָל זְמַן וְכָל שֶׁכֵּן בַּיָּמִים הַמְּזֻמָּנִים יוֹתֵר לְדִין וּלְכַפָרָה וְאַל יָקוֹץ בְּתוֹכָחוֹת וּבְיִסּוּרִין, שֶׁהֵם הַדְּבָרִים הַמְעַנִּין אֶת הַגּוּף וְהַמְעַנְּגִים אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמְמָרְקִים אֶת הָעֲוֹנוֹת ''וְשָׁב וְרָפָא לוֹ''.
הכלל הראשון, בדבר התשובה
וְנֶחְלָק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בַּחֲרָטָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בָּעֲזִיבָה; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בַּצּוֹמוֹת; הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, בִּשְׂכָרָה
החלק הראשון בחרטה
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [רעו]
כַּאֲשֶׁר מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה בְּחֹלִי הַגּוּף, אִם לֹא יַרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ וִידַמֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בָּרִיא, אוֹ יַרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ וְלֹא יִרְצֶה לְבַקֵּשׁ רְפוּאָה וְיִמָּשֵׁךְ אַחַר הֲנָאוֹתָיו, שֶׁיִּטְבַּע בְּגוּפוֹ הַחֹלִי עַד שֶׁיָּמוּת בְּסִבָּתוֹ בְּלִי סָפֵק; כֵּן יֶאֱרַע לַחוֹלֶה
(*) בְּחֹלִי הַנֶּפֶשׁ. יֵשׁ בְּנֵי אָדָם
(*) שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בְּחָלְיָם וִידַמּוּ שֶׁהֵם בְּרִיאִים וְאֵינָם מַבְחִינִים בֵּין טוֹב לְרַע, וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: ''דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ''
(משלי ד, יט) וְאוֹמֵר: ''יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת''
(שם יד, יב). וְיֵשׁ מִי
(*) שֶׁיַּרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ וּבִהְיוֹתוֹ שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת לֹא שָׂם לִבּוֹ לְרַפְּאוֹ אֶלָּא לְרַוּוֹת צְמָאוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ''
(דברים כט, יח).
נפש יהודה בחולי הנפש. הם העבירות שמחלישים ומענישים נפשו: שלא ירגישו בחליים. שלא ישגיחו בחטאם לעשות תשובה וידמו שהם בריאים שנעשית להם כהיתר ושלא יענשו עליהם: שירגיש בחליו. שיודע החטא ויענש עליו אך מפני שרגיל בה קשה לו לפרוש מתאותו:
וְגַם כְּמוֹ שֶׁחוֹלֵי הַגּוּפוֹת יְדַמּוּ לְמָתוֹק שֶׁהוּא מַר וּלְמַר שֶׁהוּא מָתוֹק וְיִמְאֲסוּ הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁשּׁוֹמֵר הַבְּרִיאוּת וְיִתְאַוּוּ לְאוֹתוֹ שֶׁמְּסַבֵּב הַחֲלָאִים, כָּךְ חוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ יְדַמּוּ בְּמַה שֶׁהוּא רַע שֶׁהוּא טוֹב וּבְמַה שֶּׁהוּא טוֹב שֶׁהוּא רַע וּמוֹאֲסִים בַּטּוֹב לְנַפְשָׁם וּבוֹחֲרִים בָּרַע. וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם נֶאֱמַר: ''הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע'' וגו'
(ישעיה ה, כ).
וְגַם כֵּן מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּחֹלִי גוּפוֹ וּמִתְחָרֵט מֵהַדֶּרֶךְ הַהִיא אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַד הַחֹלִי בְּגוּפוֹ וְחָפֵץ לְרַפְּאוֹתוֹ, עַל כָּל פָּנִים יְבַקֵּשׁ רוֹפֵא לָתֵת לוֹ עֵצָה בַדָּבָר וְיִבְרַח מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר לוֹ כִּי בְסִבָּתָם אֵרַע בְּגוּפוֹ הַמִּקְרִים הַחֲדָשִׁים
(*) אֲשֶׁר שִׁנּוּ אֶת מִזְגּוֹ מִמַּה שֶּׁהָיָה בִּבְרִיאוּתוֹ. כָּךְ מִי שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְאַחַר כָּךְ הִרְגִּישׁ בְּחֹלִי נַפְשׁוֹ וּמִתְחָרֵט עַל עֲווֹנוֹתָיו יְבַקֵּשׁ רְפוּאָה לְחָלְיוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַחֲכָמִים, שֶׁהֵם רוֹפְאֵי הַנֶּפֶשׁ,
(*) וְיִתְּנוּ לוֹ עֵצָה בַּדָּבָר.
נפש יהודה אשר שנו את מזגו. שהוא היה משנה גופו מיסודותיו כשהם במזג השוה האדם בבריאות וכשיגבר או יחלש א' מן יסודותיו על ידי מאכל או על ידי דבר שמחליש גופו מיד יחלש: ויתנו לו עצה בדבר. שירחיק ממה שגרם לו החטא ולא יבוא לעבור עליו:
נִמְצָא שֶׁהַחֲרָטָה אֲשֶׁר בָּאָה אֶל לִבּוֹ מֵהַדֶּרֶךְ הָרָעָה אֲשֶׁר הָיָה הוֹלֵךְ וְהִכִּיר רֹע מַעֲשָׂיו וְנִחָם מֵהֶם, זֶה סִבֵּב לוֹ דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. וּכְמוֹ שֶׁהוּא בְחֹלִי הַגּוּף, שֶׁמִּי שֶׁהִרְגִישׁ בִּשְׁגִיאָה קְטַנָּה אוֹ בִּמְעַט מִשִּׁנּוּי מִזְגּוֹ וְשָׁב מִיָּד מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּרָפֵא מִיָּד, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְבַּע בְּגוּפוֹ הַחֹלִי; כֵּן מִי שֶׁהִרְגִיל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבָא לְיָדוֹ חֵטְא בְּשׁוֹגֵג אוֹ לְתֵאָבוֹן וְהִרְגִּישׁ בּוֹ מִיָּד וְנִתְחָרֵט מִמֶּנּוּ, קַלָּה בְעֵינָיו הַתְּשׁוּבָה וְלַחֲזֹר לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, לְפִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל כָּל כָּךְ
(*) בִּמְשׁוּבָה.
נפש יהודה במשוב. תו , במרידתו ופשעו כמו שובו בנים שובבים:
וְכָךְ יֶאֱרַע לְתַלְמִיד חָכָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ
(ברכות י, א): תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַלַּיְלָה, אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁמָּא עָשָׂה תְשׁוּבָה. ''שֶׁמָּא'' סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְכָל זֶה לְפִי שֶׁמַּרְגִּישׁ מִיָּד הַשְּׁגִיאָה וְחוֹזֵר מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ מֻרְגָּל בִּמְשׁוּבָה, שֶׁהַמֻּרְגָּל בָּהּ רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה, לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית לוֹ הָעֲבֵרָה כְּהֵתֶּר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז''ל: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָהּ - הֻתְּרָה לוֹ. הֻתְּרָה לוֹ סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אֲבָל הַמִּתְחָרֵט מִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה גְמוּרָה נֶחֱשֶׁבֶת לוֹ כְּמִי שֶׁעָבַר בְּשׁוֹגֵג וּמוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד. וְעַל תְּשׁוּבָה כָּזֹאת נֶאֱמַר: ''שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה'' וגו'
(ירמיה ג, כב), כִּדְאִיתָא לְעֵיל
(סימן כט), בִּשְׁאֵלַת רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ.
וְגַם נֶאֱמַר: ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(הושע יד, ב). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה שֶׁהַזְּדוֹנוֹת, נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'. וּמִכְשׁוֹל - רוֹצֶה לוֹמַר שׁוֹגֵג.
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא
(כה, קסג, ב): אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר סִימוֹן: ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ'',
(*) אֲפִילוּ כָּפַרְתָּ בָּעִקָּר. אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם עוֹמֵד וּמְבַזֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וּלְאַחַר זְמַן הוּא מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַצּוֹת לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: אַתָּה מְבַזֶּה אוֹתִי בָּרַבִּים וּמִתְרַצֵּת לִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ! לֵךְ וְהָבֵא אוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁבִּזִּיתַנִי בִּפְנֵיהֶם וַאֲנִי מִתְרַצֵּית לְךָ; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כָךְ, אָדָם מְחָרֵף וּמְגַדֵּף בַּשּׁוּק וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ:
(*) עֲשֵׂה תְשׁוּבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וַאֲנִי מְקַבֶּלְךָ.
נפש יהודה אפילו כפרת בעיקר. והכי משמע קרא שובה ישראל אפילו עונך מגיע עד ה' אלהיך שכפרת בעיקר: עשה תשובה ביני וביניך. דרש עד ה' אלהיך אף על פי שלא נודע תשובתך אלא לה' אלהיך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסִיקְתָא
(שם, קנז, א): ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ'', מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת וְהָיָה בָהּ זָקֵן וְהָיָה מַזְהִיר לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה וְאוֹמֵר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ. כָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ לוֹ נִצּוֹל, וְכָל מִי שֶׁלֹּא הָיָה שׁוֹמֵעַ לוֹ - הָיוּ הַגְּיָסוֹת בָּאִים עָלָיו וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ. וּלְפִיכָךְ הַנָּבִיא צָוַח וְאָמַר: ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ''.
תָּאנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ''מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה''' וגו'
(ירמיה יז, יג), מַה הַמִּקְוֶה הַזֶּה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה. לְכָךְ הוֹשֵׁעַ מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ''.
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב
(פד, יט): ''וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר''
(בראשית לז, כט), הֵיכָן הָיָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עָסוּק הָיָה בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ
(*) וְכֵיוָן שֶׁנִּפְנָה, הָלַךְ וְהֵצִיץ בַּבּוֹר, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: ''וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר''. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם לְפָנַי וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ, שֶׁבֶּן בִּנְךָ עוֹמֵד וּפוֹתֵחַ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, וְאֵי זֶהוּ? זֶה הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל
(*) עַד ה' אֱלֹהֶיךָ''.
נפש יהודה וכיון שנפנה. שחזר לאחיו מתפלתו בשקו ובתעניתו מיד נפנה אל הבור ונדרש מן וישב דמשמע שמיד שב לבור: עד ה' אלהיך. עד כסא הכבוד וכזה לא גילה שום נביא:
וְעַל תְּשׁוּבָה כָזֹאת אָמְרוּ, שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד ה' אֱלֹהֶיךָ''.
פרק שני [רעז]
כָּל זְמַן שֶׁיִּתְחָרֵט אָדָם מֵחַטֹּאתָיו וְיַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה, תְּשׁוּבָתוֹ נִרְצֵית לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִלְבָד שֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֲבָל הִיא עַל שֶׁבַע מַעֲלוֹת, זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
הַמְּעֻלָּה וְטוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּם הִיא אוֹתָהּ שֶׁנַּעֲשֵׂית תֵּכֶף לַמְּשׁוּבָה, כְּפִי הָאָמוּר לְמַעְלָה, וְהִיא מְקֻבֶּלֶת מִיָּד. וְעַל תְּשׁוּבָה כָזֹאת, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, א) וּבְפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לד, ב) בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין
(*) צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁהַצַּדִּיק גָּמוּר שֶׁלֹּא חָטָא מֵעוֹלָם, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁיִּצְרוֹ אֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַדָּבָר, וְאוּלַי שֶׁאִם בְּטִבְעוֹ יְהֵא חַם וְיִכְסֹף לְעֶרְוָה לֹא יוּכַל לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַם בְּטִבְעוֹ וּמִתְאַוֶּה לְמִשְׁגָּל - בְּרָחְקוֹ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל צַעַר גָּדוֹל, וְעַל דָּא אָמְרוּ: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא
(אבות סו"פ ה). וְגַם לָזֶה קְרָאוּהוּ יוֹתֵר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וְאָדָם כָּזֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁבָּא לְיָדוֹ בְּהִרְהוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה חֵטְא בְּאֹנֶס טִבְעוֹ וּמִיָּד בְּגֹדֶל שִׂכְלוֹ נִתְחָרֵט וְשָׁב, נִקְרָא גָּדוֹל עַל גְּבוּרָתוֹ, שֶׁהוּא יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ בְּיִרְאַת הַחֵטְא.
(*) וְרַבִּי אֲבָהוּ דִּבֵּר עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא
(*) בִּדְבָרִים הַתּוֹרָנִיּוֹת, כְּאוֹתָם שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִכְתְּבוּ לֹא הָיוּ מְחֻיָּבוֹת בַּשֵּׂכֶל, כְּגוֹן עֲרָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל בִּדְבָרִים הַשִּׂכְלִיּוֹת, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִגְזְרוּ רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת וּלְשָׁמְרָם
(*) לְפִי שֶׁהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב - הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִכְסֹף אֲלֵיהֶם מְעִידָה עָלֶיהָ שֶׁהִיא חֲסֵרָה וּמַרְשַׁעַת, וּמוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָהּ תְּכוּנָה רָעָה, שֶׁמִּתְאַוָּה לִדְבָרִים שֶׁהֵם כְּנֶגֶד הַשֵּׂכֶל, וְעַל נֶפֶשׁ כָּזֹאת נֶאֱמר: ''
(*) נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע''
(משלי כא, י). וְהֶחָסִיד שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לָהֶן, עָלָיו נֶאֱמַר: ''שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט''
(שם שם, טו). וְעִם כָּל זֶה אִם נִתְחָרֵט מִיָּד וְעָשָׂה תְשׁוּבָה מוֹחֲלִין מִיָּד. וְזֹאת הִיא הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל אֵלּוּ הַשֶּׁבַע מַעֲלוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּב בַּחֵטְא.
נפש יהודה צדיקים גמורין אינן יכולין לעמוד. דגדול כחן של בעלי תשובה שאין בריה יכולה לעמוד בפניהם: ורבי אבהו דבר על זה. בעלי תשובות אלו במקום שהן עומדין וכו': בדברים התורניות. בדברים הכתובים בתורה שאסורים הם: לפי שהשכל מחייבם. שלא לעשות רעה כזאת כגון רציחה וגזל וכיוצא בהם שהעושה אותם יודע בעצמו שאינם מהוגנים לנפש אדם לעשות כן: נפש רשע אותה. חשקה לעשות רע שיודע שמעשה רע הוא:
וְהַמַּעֲלָה הַשֵּׁנִית, מִי שֶׁהָטְבַּע בְּחֵטְא יָמִים רַבִּים אוֹ שָׁנִים, אֲבָל שָׁב בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ בְּעוֹדֶנּוּ בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ וְנִתְחָרֵט מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הָרָע וְכָבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, עָלָיו נֶאֱמַר: ''וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּמֵי בְּחוּרֹתֶיךָ'' וגו'
(קהלת יב, א). רוֹצֶה לוֹמַר, בְּעוֹד שֶׁאַתָּה בְּתָקְפְּךָ
(*) וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת הָעֲבֵרָה כְּבָרִאשׁוֹנָה וְאֵינְךָ עוֹזְבָהּ בְּסִבַּת מוֹנֵעַ אֶלָּא בְּיִרְאַת חֵטְא. וְעַל דָּא אָמְרוּ בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פ, ב): הֵיכֵי דָמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? כְּגוֹן שֶׁבָּא דְבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וּפֵרַשׁ הֵימֶנָּה. מַחֲזֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתוֹ פֶרֶק וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַבַּחֲרוּת וְהָאִשָּׁה עוֹמְדִין וְאֵין דָּבָר מוֹנֵעַ.
נפש יהודה ורשאי לעשות עבירה. שיש כח ויכולת ומצויה העבירה לו לעשות כפי רצונו כמו שעשה בראשונה:
הַמַּעֲלָה הַשְּׁלִישִׁית, שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ אֲבָל אֵינָהּ מְזֻמֶּנֶת לְפָנָיו הָעֲבֵרָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, אוֹ הוּא בּוֹשׁ מִבְּנֵי אָדָם לִרְדֹּף אַחַר יִצְרוֹ כְּבַתְּחִלָּה וְסָר מִדֶּרֶךְ זֶה מְעַט מְעַט, גַּם זֶה תְּשׁוּבָתוֹ מְקֻבֶּלֶת. אַף־עַל־פִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ מוֹנֵעַ, כֵּיוָן שֶׁהוּא עֲדַיִן בְּבַחֲרוּתוֹ, עָלָיו נֶאֱמַר: ''וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו''
(זכריה ט, ז) וְגַם עָלָיו נֶאֱמַר: ''אַשְׁרֵי־ אִישׁ יָרֵא אֶת־ה'''
(תהלים קיב, א) וְדָרְשׁוּ עָלָיו בִּפְרִיקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יט, א): ''אַשְׁרֵי־אִישׁ יָרֵא אֶת־ה''' אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: אַשְׁרֵי שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה
(*) כְּשֶׁהוּא אִישׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אַשְׁרֵי מִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ
(*) כְּאִישׁ.
נפש יהודה כשהוא איש. כשהוא בחור בכחו כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה: כאיש. כגבור:
הַמַּעֲלָה הָרְבִיעִית, הַשָּׁב בְּאֵימַת צָרוֹת, אוֹ בְּאֵימַת מוֹכִיחִין, אוֹ בְּאֵימַת גְּזֵירָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא עוֹרְרוּ לִבָּם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁהוֹכִיחָם יוֹנָה הַנָּבִיא וְאָמַר לָהֶם: ''עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת''
(יונה ג, ד) מִיָּד ''וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בַּה'''
(שם שם, ה); וְגַם אֵלּוּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁשָּׁבוּ מֵאֵימַת הַגְּזֵירָה, נִתְרַצֵּית תְּשׁוּבָתָם, לְפִי שֶׁנִּתְחָרְטוּ וְשָׁבוּ מֵעֲוֹנָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם אֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה''
(שם שם, י). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִּיּוֹת הָאֵלּוּ
(תענית טז, א):: אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַעֲנִית גּוֹרְמִין, אֶלָּא תְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִין. וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם'' אֶלָּא: ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה''.
הַמַּעֲלָה הַחֲמִּישִׁית, הַמִּתְחָרֵט מֵחֲטֹאתָיו מֵאַחַר שֶׁבָּאוּ צָרוֹת רַבּוֹת עָלָיו וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה. וְאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁאֵינָהּ מוֹעִילָה בֵּין אִישׁ לַחֲבֵרוֹ תְּשׁוּבָה כָזֹאת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִפְתָּח: ''וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם''
(שופטים יא, ז) - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרֹב חַסְדּוֹ עַל בְּרוּאָיו מְקַבְּלָהּ, כְּדִכְתִיב: ''בַּצַר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [בְּאַחֲרִית הַיָּמִים] וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים ד, ל). וְעַל דָּא אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת
(פ"ד, מי"א): תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים
(*) כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.
נפש יהודה שאינה מועילה בין איש לחבירו. כשבא לשונאו בעת צרתו לרחם עליו: כתריס. כמגן וצנה שמגין על בעל מלחמה כך מגין התשובה על הפורענות:
הַמַּעֲלָה הַשִּׁשִּׁית, הִיא הַשָּׁב בִּימֵי זִקְנוּתוֹ, כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הָעֲבֵרוֹת מִפְּנֵי חֲלִישׁוּתוֹ. וְאַף־עַל־פִּי־ כֵן אִם נִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָשָׂה בְבַחֲרוּתוֹ וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּכָל לִבּוֹ - תְּשׁוּבָתוֹ מְקֻבֶּלֶת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד־דַּכָּא'' וגו'
(תהלים צ, ג), רְצוֹנוֹ לוֹמַר עַד הַזְּמַן שֶׁאָדָם נִדְכָּא וְנֶחֱלָשׁ; וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא אוֹמֵר: ''
(*) שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם''
(שם), וְעַל דָּא גָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, ב): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֲפִילוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו וּמָרַד
(*) בָּאַחֲרוֹנָה אִבֵּד אֶת כָּל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צִדְקַת הַצַּדִיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ''
(יחזקאל לג, יב); וַאֲפִילוּ רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה, אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם רֶשַׁע, שֶׁנֱּמַר: ''וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא־יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ''
(שם). וְנֶהֶוֵי כְּמֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.
נפש יהודה שובו בני אדם. מכל מקום או מפסוק הסמוך לו כי אלף שנים בעיניך אף על פי שחטא מאלף שנים אם תשוב הוא כיום אתמול: וניהוי. צדיק שמרד כמחצה עונות וכמחצה זכיות ולמה איבד את הראשונות:
הַמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית הִיא הַפְּחוּתָה שֶׁבְּכֻלָּם, מִי שֶׁלֹּא נִתְחָרֵט כָּל יָמָיו וְעָמַד בְּפִשְׁעוֹ אֲשֶׁר בּוֹ עַד בִּרְאוֹתוֹ כִּי קָרוֹב עִתּוֹ לָמוּת. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּאָבוֹת
(פ"ב, מ"י):
(*) שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶּרֶק בַּמֶּה מַדְּלִיקִין
(שבת לב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת,
(*) אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֶּה עַל כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שֶׁכָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין. אָדָם יוֹצֵא
(*) לַשּׁוּק, יְהֵא דוֹמֶה בְעֵינָיו כְּמוֹ שֶׁנִּמְסָר
(*) לְסַרְדְּיוֹט.
(*) חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יְהֵא דוֹמֶה
(*) כְּמִי שֶׁנְתָנוּהוּ בְּקוֹלָר.
(*) עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל, יְהֵא דוֹמֶה כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ
(*) לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן, אִם יֵשׁ פְּרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים - נִצָּל, וְאִם לָאו - אֵינוֹ נִצָּל.
(*) וְאֵלּוּ הֵן פְּרַקְלִיטִין שֶׁל אָדָם: תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וַאֲפִילוּ תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת נִצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי־אָלֶף וגו' וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר
(*) פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר''
(איוב לג, כג־כד). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֲפִילוּ תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה
(*) בְּאוֹתוֹ מַלְאָךְ לְחוֹבָה וְאֶחָד לִזְכוּת - נִצַּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי־אָלֶף''. וְגַם אָמַר אֱלִיהוּא ''וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים [וגו'] יֶעְתַּר אֶל־אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ''
(שם שם, כב־כו). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ יַגִּיעַ לוֹ זְמַנּוֹ לָמוּת, אִם יָשׁוּב וְיֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַ וְיִרְצֵהוּ וְיִמְחֹל עֲווֹנוֹתָיו. לָמַדְנוּ הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה מֵאֱלִיעֶזֶר בֶּן דּוּרְדָּיָא, בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יז, א), בַּחֲתִימַת נֵר רִאשׁוֹן
(סימן כט).
נפש יהודה שוב יום אחד. ר''ל עשה תשובה אפילו סמוך למיתה ומועלת לך: אומרים לו. העומדים שם התודה שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע תן תודה וכו' בפרק נגמר הדין: לשוק. מצוים שם מריבות ובעלי דינים עובדי כוכבים ומזלות וישראלים: לסרדיוט. שוטרים הממונים לתפוס ההדיוטים: חש בראשו. חששא בעלמא מיחוש קל: כמו שנתנוהו בקולר. הוי טפי משנמסר לסרדיוט וקולר הוא סוגר שסוגרים בהן השבוים: עלה למטה ונפל בחליו. שחלה הרבה שצריך לעלות וליפול למשכב: לגרדום. מקום מיוחד למשפט בעת שדנין אותן: ואלו הן פרקליטין. המליצין שעושה למטה רצוי לבית דין של מעלה תשובה ומעשים טובים: פדעהו. כמו פדהו שנפדה מרדת שחת: באותו מלאך. שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה ניצול באחד של זכות שנאמר מליץ אחד מני אלף במליצתו של מלאך אין אלא אחת מני אלף להגיד ישרו ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף דהא מלאך כתיב מכלל דהשאר מגידים עליו חובה אלא מדלא כתיב אם יש עליו מליץ מלאך אחד מני אלף איכא למדרשיה אמלאך ואמליצה:
וְאַל־עַל־פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבוֹת הָאֵלּוּ הֵם חֲלוּקוֹת, מְקֻבָּלוֹת הֵם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ בִּקְדִימָה וְאִחוּר. אֲבָל הָעוֹמֵד בְּרִשְׁעָתוֹ אֲפִילוּ בְּיוֹם הַמִּיתָה וְנִפְטָר בְּלֹא תְשׁוּבָה זֶהוּ אַפִּיקוֹרוֹס גָּמוּר, שֶׁאֵין מַאֲמִין בְּיוֹם הַדִּין וּמַשְׁחִית גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ לְהַכְעִיס וְנִדּוֹן בְּגֵיהִנֹּם לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. וְעַל כֵּן הִזְהִיר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ וְאָמַר: ''כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי־אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה''
(קהלת ט, י). רוֹצֶה לוֹמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא לַעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה - עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר, שֶׁתָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה בְּכָל זְמַן שֶׁתּוּכַל לְהַקְדִּים יוֹתֵר, וְהַטּוֹב שֶׁבָּהֶם כְּשֶׁתַּעֲמוֹד בְּכֹחֲךָ, כִּי אַחַר שֶׁיִּפָּטֵר אֵין תְּשׁוּבָה וְלֹא תַקָּנָה בַּשְּׁאוֹל שֶׁהוֹלֵךְ, אִם לֹא עֲשָׂאָה בְּחַיָּיו. וְלָזֶה רָמְזוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת
(פ"ד, מ"ז): הַתְקֵן עַצְמְךָ
(*) בַּפְרוֹזְדוֹר כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין. כְּלוֹמַר, שֶׁבַּטְּרַקְלִין אֵין שׁוּם תִּקּוּן. עַל כֵּן זָעַק הַנָּבִיא וְאָמַר: ''שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל''
(יחזקאל לג, יא) וְאוֹמֵר: ''וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ
(*) חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל''
(שם יח, לא), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בְּלֹא תְשׁוּבָה, אֲבָל אִם שָׁבִין, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ שׁוֹבָבִין זְמַן רַב, רְפוּאָה יֵשׁ לְמַכַּתְכֶם, כְּדִכְתִיב: ''שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מִשׁוּבֹתֵיכֶם''
(ירמיה ג, כב).
נפש יהודה פרוזדור. הוא בית החיצון שמתקן עצמו שם קודם שיבא למלך בטרקלין בבית הפנימי כך צריך לתקן מעשיו בעוה''ז קודם שיבא לעוה''ב: חדשה. בגימטריא יצר טוב:
פרק שלישי [רעח]
כְּדֵי לְהַדְמוֹת בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם דְּבַר מִי שֶׁלֹּא חָטָא כָּל יָמָיו
(*) וְהַשְּׁלֹשָׁה עִנְיָנִים הַנִּבְדָּלִים, יוֹתֵר מֵהַשֶּׁבַע מַעֲלוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה, וּדְבַר מִי שֶׁלֹּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה בְּיָמָיו, שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה עִנְיָנִים נֶחְלָקִים זֶה מִזֶּה וְדוֹמִים בְּחִלּוּקָם, וְאֵרְעוּ לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לַחֲמֵשׁ כִּתּוֹת הַהוֹלְכִים בִּסְפִינַת הַיָּם, הִמְשִׁילוּם בַּמִּדְרָשׁ וְאָמְרוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים בַּיָּם בִּסְפִינָה וְנִתְעַכְּבוּ בָהּ יָמִים רַבִּים וְלֹא הִגִּיעוּ אֶל מְחוֹז חֶפְצָם. יוֹם אֶחָד נָשְׁבָה רוּחַ חֲזָקָה בַּיָּם וְהוֹלִיךְ הַסְּפִינָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ, עַד שֶׁהִגִּיעָה לְאִי אֶחָד בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהָיָה הַיָּם סוֹבֵב מִכָּל רוּחַ. וּבְאוֹתוֹ הָאִי הָיוּ אִילָנוֹת גְּבוֹהִים עַד מְאֹד וְהָיוּ נוֹשְׂאִים פֵּירוֹת וּמִינֵי מִגְדָּנוֹת, וְכָל מִין וָמִין נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל. וְהָיוּ בְּאוֹתוֹ הָאִי מַעְיְנוֹת מַיִם מְתוּקִים מִדְּבָשׁ וְהָיוּ מִתְגַּבְּרִים וְהוֹלְכִים וּמַשְׁקִים כָּל אוֹתוֹ הָאִי עַד שֶׁצָּמְחוּ דְּשָׁאָיו וְרָבוּ עִשְׂבוֹתָיו וְהֵנֵצוּ פֵרוֹתָיו וְשׁוֹשַׁנָּיו וְעַנְפֵי הָאִילָנוֹת שָׁלְחוּ יוֹנְקוֹתֵיהֶן וְשָׂרִיגֵיהֶן וְלָבְשׁוּ הֶעָלִין, וַעֲלֵיהֶם כָּל עוֹף כָּנָף פּוֹצֶה וּמְצַפְצֵף. וְהָיָה הַמָּקוֹם נֶחְמָד לָשֶׁבֶת בֵּין מַעְיְנוֹת הַמַּיִם תַּחַת צִלְלֵי הָאִילָנוֹת.
נפש יהודה והשלשה ענינים הנבדלים יותר. מזה שלא חטא כלל כמו שהם אלו ג' כתות מהז' האמורות למעלה והם ראשון ושני ושלישי ועוד הכח מי שלא חזר בתשובה שהם לא נחשבו בהז' מעלות לעיל ודומים אלו חמשה בחילוק שביניהם ובעונש כמו החמשה שבספינה:
וְהָיוּ בַסְּפִינָה חָמֵשׁ כִּתּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם:
הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה לֹא רָצוּ לָצֵאת מִן הַסְּפִינָה וְלָלֶכֶת אֶל הָאִי, כִּי אָמְרוּ: אִם נֵצֵא מִן הַסְּפִינָה אֶפְשָׁר שֶׁתָּבוֹא רוּחַ וְתוֹלִיךְ אֶת הַסְּפִינָה וְנִשָּׁאֵר בָּאִי, וּבִשְׁבִיל נַחַת רוּחַ שֶׁל שָׁעָה שֶׁנִּהְיֶה בָאִי, בְּתַאֲוַת פֵּירוֹתָיו, נַפְסִיד עַצְמוּתֵנוּ אִם תֵּלֵךְ לָהּ הַסְּפִינָה וְנִשָּׁאֵר בָּאִי וְנָמוּת.
הַכַּת הַשְּׁנִיָּה יָצְאוּ מִן הַסְּפִינָה וְנִכְנְסוּ לָאִי, אֲבָל לֹא הִתְמַהְמְהוּ אֶלָּא אָכְלוּ מְעַט מֵהַפֵּרוֹת וְטִיְּלוּ מְעַט עַל הָאִי וְחָזְרוּ מִיָּד לַסְּפִינָה וּמָצְאוּ מְקוֹמוֹתָם שֶׁהִנִּיחוּ וְיָשְׁבוּ בָהֶם בְּרֶוַח, וְלֹא הִפְסִידוּ כְלוּם בִּשְׁבִיל שֶׁנִּכְנְסוּ לָאִי.
הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית יָצְאוּ מִן הַסְּפִינָה וְנִכְנְסוּ לָאִי וְאָכְלוּ מִפֵּירוֹת הָאִילָנוֹת וְטִיְּלוּ עַל הָאִי וְנִתְעַכְּבוּ לְשָׁם עַד שֶׁבָּאָה הָרוּחַ. וְהָיוּ הַמַּלָּחִים רוֹצִים לִנְהֹג סְפִינָתָם וּלְהַלֵּךְ לְדַרְכָּם, תָּקְעוּ הַמַּלָּחִים בַּחֲצוֹצְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁדַּרְכָּם לִתְקֹעַ בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכִים. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת מִיָּד יָרְאוּ עַל נַפְשׁוֹתָם וְנִכְנְסוּ לַסְּפִינָה וּמָצְאוּ מְקוֹמוֹתָם שֶׁיָּשְׁבוּ בְנֵי אָדָם בְּמִקְצָתָם וַאֲחֵרִים שֶׁרוֹצִים לֵישֵׁב בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, יָשְׁבוּ בֵינֵיהֶם בְּדֹחַק וְלֹא מָצְאוּ מְקוֹמוֹתָם בְּרֶוַח כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים.
הַכַּת הָרְבִיעִית הָיוּ אוֹכְלִים מִפֵּירוֹת הָאִילָנוֹת וְהָיוּ שָׁטִין בָּאִי וְהוֹלְכִין עַל כָּל עֲבָרָיו וְהָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת וְאוֹמְרִין: אַף־עַל־פִי שֶׁתָּקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת לֹא יֵלְכוּ עַד שֶׁיָּקִימוּ אֶת הַתֹּרֶן. הֵקִימוּ אֶת הַתֹּרֶן, אָמְרוּ: עֲדַיִן לֹא יֵלְכוּ עַד שֶׁיִּפְרְשׂוּ אֶת הַנֵּס. פָּרְשׂוּ אֶת הַנֵּס, אָמְרוּ: לֹא יֵלְכוּ עַד שֶׁיֹּאכְלוּ הַמַּלָּחִים. וּבְכָל זֶה יוֹשְׁבִין בָּאִי וְאוֹכְלִים מִפֵּרוֹתָיו וּשְׁכוּרִים בְּיֵין תַּאֲוָתָם, עַד שֶׁאָכְלוּ הַמַּלָּחִים וְנָהֲגוּ סְפִינָתָם וְהִתְחִילָה לָלֶכֶת. כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת, אָמְרוּ: אִם נַמְתִּין עַתָּה רֶגַע אֶחָד תֵּלֵךְ לָהּ הַסְּפִינָה וַהֲרֵי אָנוּ נִפְסָדִין וְכָלִין. מִיָּד רָצוּ אֶל שְׂפַת הָאִי וְנִכְנְסוּ בַּיָּם וְסִכְּנוּ עַצְמָן, עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַסְּפִינָה וְנִכְנְסוּ בָהּ וּמָצְאוּ מְקוֹמָן צַר וְיָשְׁבוּ בְדֹחַק, וְלֹא הָיָה לָהֶם רֶוַח כָּאַחֵרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּבוּ כָּל כָּךְ בָּאִי.
הַכַּת הַחֲמִישִׁית יָשְׁבוּ בָאִי, אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין. וְלֹא נָתְנוּ אֶל לִבָּם לָשׁוּב אֶל הַסְּפִינָה עַד שֶׁהָלְכָה. וְנִשְׁאֲרוּ בָּאִי נָעִים וְנָדִים. וְעָבְרוּ יְמֵי הַחֹם וּבָאוּ יְמֵי הַקֹּר וְנָשְׁרוּ הַפֵּרוֹת מִן הָאִילָנוֹת וְיָבְשׁוּ הֶעָלִין וְנִשְׁאֲרוּ לְחֹרֶב בַּיּוֹם וּלְקֶרַח בַּלַּיְלָה. וְיָצְאוּ חַיּוֹת רָעוֹת וּמְשׁוּנוֹת מִן הָאִי וְהָיוּ מַשְׁחִיתִין בָּהֶן וְטוֹרְפִין וְאוֹכְלִין מֵהֶם. וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עַל שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ בַּסְּפִינָה וְלֹא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם כְּלוּם. וְיָשְׁבוּ בָאִי עַד שֶׁכָּלוּ וְאָבְדוּ וְנִכְרְתוּ מִן הַסְּפִינָה וּמִן הָאִי.
וְכֵן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים דּוֹמִים לִסְפִינָה וְאִם יֵלֵךְ בְּתֹם לֵבָב וְיֵשֵׁב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ וְלֹא יַדִּיחֶנוּ יִצְרוֹ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו, הֲרֵי זֶה נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם.
כָּךְ הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא רָצוּ לִכָּנֵס בָּאִי, הֵם הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא מִימֵיהֶם וְכָבְשׁוּ אֶת יִצְרָם וְלֹא הָלְכוּ אַחַר תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא יָשְׁבוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם וְשָׁמְרוּ מְקוֹמָם וְלֹא נִכְנְסוּ לָאִי, הַדּוֹמֶה לָעֲבֵרוֹת שֶׁמְּפַתִּין אֶת הָאָדָם בְּתַעֲנוּגֵיהֶם וְהַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵיהֶם יֹאבַד, וְהַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם יִנָּצֵל.
וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה, שֶׁנִּכְנְסוּ לָאִי וְיָצְאוּ מִיָּד, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם שֶׁחָטְאוּ וְטָעֲמוּ טַעַם הַחֵטְא וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה מִיָּד בִּימֵי בַּחֲרוּתָם. וְזוֹ הִיא תְשׁוּבָה מְעֻלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
וְהַכַּת הַשְּׁלִישִׁית, שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִן הָאִי עַד שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת בַּסְּפִינָה, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה עַד עֵת זִקְנָתָם וַיִּרְאוּ שֶׁעִתָּם קָצֵר וְאָז יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה קֹדֶם שֶׁיָּמוּתוּ בְרִשְׁעָתָם. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה אֵין מְקוֹמָם בְּרֶוַח כְּמוֹ שֶׁלִּפְנֵיהֶם.
וְהַכַּת הָרְבִיעִית, שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִן הָאִי עַד שֶׁהִתְחִלָה הַסְּפִינָה לָלֶכֶת וְהָיוּ מַמְתִּינִין מִזְּמַן לִזְמַן עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לָהֶם פְּנַאי לַעֲלוֹת בַּסְּפִינָה אֲפִילוּ רֶגַע אֶחָד, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה עַד שְׁעַת הַמִּיתָה. כִּי יִרְאוּ כִּי אָזְלַת יָדָם וְחַיֵּיהֶם חָלְפוּ וְאֵין לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה מִפְּנֵי יִרְאָתָם מִן הַמָּוֶת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתְּשׁוּבָתָן מוֹעִילָה לָהֶם, אֵין מְקוֹמָם כָּאֲחֵרִים שֶׁלִּפְנֵיהֶם.
וְהַכַּת הַחֲמִשִּׁית, שֶׁיָּשְׁבוּ בָּאִי עַד שֶׁהָלְכָה הַסְּפִינָה וְנִשְׁאֲרוּ נָעִים וְנָדִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים וְלֹא יוֹעִיל לָהֶם, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם הַטְּבוּעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּעֹמֶק תַּאֲוָתָם, הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבָּם הָרַע וְלֹא נָתְנוּ אֶל נַפְשָׁם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁמֵּתוּ בְּרִשְׁעָתָן וְכָלוּ וְהָלְכוּ לָאֲבַדוֹן וְלַבֶּהָלָה וְנֶהְפַּךְ לָהֶם עֹנֶג הָעוֹלָם הַזֶּה לְתוֹלֵעָה וּלְרִמָּה, אוֹכֶלֶת בְּשָׂרָם וְשׂוֹרֶפֶת נִשְׁמָתָם, עַד שֶׁשָּׁבִין לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁנֶּהְפְּכוּ לְיוֹשְׁבֵי הָאִי תַּעֲנוּגֵיהֶם לִשְׁפָטִים רָעִים, חֹרֶב בַּיוֹם וְקֶרַח בַּלַּיְלָה, חַיּוֹת רָעוֹת מְשֻׁנּוֹת, נְּחָשִׁים וְעַקְרַבִּים.
וְגַם אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: ''
(*) לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי'', לְמִי שֶׁעוֹזֵב מָמוֹן הַרְבֵּה וְיוֹלִיךְ עִמּוֹ לַקֶּבֶר עֲוֹנוֹת הַרְבֵּה. וּמִי הוּא זֶה? זֶה הַכּוֹנֵס מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ'' וגו'
(ירמיה יז, יא). כִּי בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לֹא מְלַוִּין אוֹתוֹ לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָבאֶלָּא תְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
נפש יהודה למי אוי למי אבוי. כפל אוי למי שיעזוב אחריו נכסים וממון הרבה שלא עשה צדקה ומעשר כראוי שבחייו היה קשה לו לפרוש ממעט ועתה יפרוש מכל אשר לו ע''כ מיתתו קשה עליו מאד ואבוי הוא יותר קשה מאוי אם יעזוב אחריו ממון שאסף שלא כדין והם אצלו בגזל שלא קיים והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק במה יהיה לו כפרה אף אם יתחרט עליו אינו מועיל אלא בהשבה וכן אם הקניט את חבירו ולא נתפייס כדאמרינן עבירות שבין אדם לחבירו אין לו כפרה עד שיחזיר לו את שלו ויפייס למי שהקניט אבל עבירות שבין אדם למקום אם הוא מתחרט בעת יציאת נשמתו כפרה יש לו:
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים, הָאֶחָד אוֹהֲבוֹ עַד מְאֹד, וְהַשֵּׁנִי הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלֹא כָל כָּךְ, וְהַשְּׁלִישִׁי לֹא הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלֹא הָיָה חוֹשְׁבוֹ לִמְאוּמָה. פַּעַם אַחַת שָׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לְאוֹתוֹ אָדָם. וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִבְהִילוּ לַהֲבִיאוֹ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִצְוַת אֲדוֹנֵיהֶם. וְהָיָה מִתְפַּחֵד וּמִתְיָרֵא מֵאֵימַת הַמֶּלֶךְ וְהָיָה אוֹמֵר: שֶׁמָּא הִלְשִׁינוּנִי עַמּוֹ הַנִּרְגָּנִים וְיַהַרְגֵנִי כְּשֶׁאַגִּיעַ אֵלָיו, אֵין לִי טוֹב כִּי אִם לִקְרֹא לַחֲבֵרִי אֲהוּבִי, שֶׁבָּטְחָה בוֹ נַפְשִׁי, וְאוֹלִיכֶנּוּ עִמִּי, כְּדֵי שֶׁיָּלִיץ לִי טוֹבָה עִם הַמֶּלֶךְ. הָלַךְ וְקָרָא לַחֲבֵרוֹ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִן הַשְּׁנַיִם, וְסִפֵּר לוֹ הָעִנְיָן, וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת עִמּוֹ וְלֹא נִתְפַּיֵּס. עֲזָבוֹ וּבָא בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. אָמַר: אֵלֶךְ אֶל הֶחָבֵר הַשֵּׁנִי וַאֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָלֶכֶת עִמִּי. הָלַךְ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא אֶכָּנֵס, אֲבָל אֵלֶךְ עִמְּךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וּכְשֶׁתַּגִּיעַ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ אֶעֱזָבְךָ וְאָבוֹא לְדַרְכִּי. הָלַךְ לַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשְׁבוֹ לִמְאוּמָה, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָלֶכֶת עִמּוֹ וְסִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ עִם שְׁנֵי חֲבֵרָיו. אָמַר לוֹ: אַל תִּירָא, אֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶכָּנֵס אֶל הַמֶּלֶךְ וְאָלִיץ בַּעַדְךָ טוֹבָה וְאֶעֱשֶׂה כָל יְכָלְתִּי עַד שֶׁתִּנָּצֵל. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלִמֵּד זְכוּת וְהִצִּילוֹ מִיָּדוֹ.
הֶחָבֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ עַד מְאֹד, הוּא הַמָּמוֹן שֶׁחָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, הוּא שֶׁעֲזָבוֹ בְּיוֹם פְטִירָתוֹ וְלֹא יוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מְאוּמָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ''
(תהלים מט, יח). וְהֶחָבֵר הַשֵּׁנִי, הַבָּנִים וְהַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים שֶׁמְּלַוִּין לָאָדָם עַד הַקֶּבֶר וּכְשֶׁקּוֹבְרִין אוֹתוֹ יִתְפָּרְדוּ מֵעָלָיו וְיַעַזְבוּהוּ. וְהֶחָבֵר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהֵלִיץ עָלָיו טוֹבָה עִם הַמֶּלֶךְ וְלִמֵּד עָלָיו זְכוּת, הוּא הַתְּשׁוּבָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, שֶׁהוֹלְכִין עִם הָאָדָם בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ לְהָלִיץ טוֹבָה בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ'' וג''
(ישעיה נח, ח). וְהַמֶּלֶךְ שֶׁשָּׁלַח לִקְרֹא לוֹ, הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו
(*) מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחד וְלֹא יִנָּצֵל אָדָם מִדִּינוֹ
(*) אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
נפש יהודה משוא פנים ולא מקח שוחד. שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישו על עבירה קלה שבאה לידו ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה: אלא בתשובה ומעשים טובים. שעשה בחייו בעוה''ז והתשובה אינה מצוה בפני עצמה אלא לדחות העבירה מעליו:
פרק רביעי [רעט]
הַמִּתְחָרֵט מֵעווֹנוֹתָיו לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם. וְאֵין צֹרֶךְ לְהָבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת וּמֵלִיץ אַחֵר בַּעֲדוֹ, אֶלָּא חֲרָטָה בְלִבּוֹ וּוִדּוּי בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר מָרֵי: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ -
(*) סָפֵק מִתְפַּיֵּס, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ; וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ - סָפֵק מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, סָפֵק בְּמָמוֹן; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים''
(הושע יד, ג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּחֲזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְקַח־טוֹב''
(שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּנְשַׁלְּמָה פָרִים
(*) שְׂפָתֵינוּ''
(שם); וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: פָּרֵי חוֹבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) אֹהֲבֵם נְדָבָה''
(שם שם, ה).
נפש יהודה ספק מתפייס. מקבל ממנו פיוסים: שפתינו. במקום פרים שמקריבין לקרבן: אוהבם נדבה. מקובלת ברצון יותר מחובה:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(מג): ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים''. ''קְחוּ עִמָּכֶם כֶּסֶף וְזָהָב'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים''.
וְגָרְסִינָן בִּפְסִקְתָּא
(כה, קסה, ב): ''קְחוּ עִמּ ָכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה''', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
(*) כָּל הָעוֹלָם תִּסְבֹּל, וַעֲווֹנוֹתֵינוּ לֹא תִשָּׂא?! רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: ''כָּל תִּשָּׂא'' כּוּלָא סַב, וְלָא תִסַּב פַּלְגָּא וְתִשְׁבּוֹק פַּלְגָּא.
נפש יהודה כל העולם תסבול. דריש כל תשא כל העולם תשא ורבי נחמיה דרש כל תשא כל העבירות תשא ואי אין אתה תשא כל העבירות תשא על כל פנים חציה שבוק תרגום אשר עזב די שבוק:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא דְּסוֹטָה
(ז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) אוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דִּבְרֵי אַגָּדָה וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵירְעוּ
(*) בַּכְּתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן: ''אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם''
(איוב טו, יח). יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ מֶה הָיָה בְסוֹפוֹ, זָכָה וְיָרַשׁ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נָטַל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. מַה שְּׂכָרָן? ''וּמַה שְּׂכָרָן'', כִּדְקָא אָמְרִינָן? אֶלָּא מַה שְּׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''
(*) לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרָץ''
(איוב טו, יט) וגו', בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה אוֹדֵי, דִּכְתִיב: ''צָדְקָה מִמֶּנִּי''
(בראשית לח, כו), אֶלָּא רְאוּבֵן מִנָּא לָן דְּאוֹדֵי? דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ''יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־ יָמֹת''
(דברים לג, ו) ''וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר''
(שם שם, ז)? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָם שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ
(*) עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מִתְגַּלְגְּלִין בָּאָרוֹן, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה? יְהוּדָה. מִיָּד שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. עָאל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. לָא הֲוָה קָא מְעַיְלֵי לֵיהּ
(*) לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, אָמַר: ''וְאֶל־עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ''
(שם). לָא הֲוָה יָדַע
(*) לְמִשְׁקַל וּלְמִטְרָא בִּשְׁמַעְתָּא, אָמַר: ''
(*) יָדָיו רָב לוֹ''
(שם). לָא הֲוָה סָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא
(*) אֲלִבָּא דְּהִלְכָתָא, אָמַר: ''וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה''
(שם). בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה אוֹדֵי, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִשְׂרֹף תָּמָר, אֶלָּא רְאוּבֵן לָמָּה לֵיהּ לְאוֹדוּיֵי, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חָצִיף עָלַי
(*) מָאן דִּמְפָרַשׁ חֲטָאֵיהּ? הַיְנוּ טַעְמָא דְּאוֹדֵי, כִּי הֵיכֵי
(*) דְּלָא לִיחְשֵׁדוּהוּ אַחוּהָ.
נפש יהודה אומרים. לפני הסוטה שרוצה להשקותה מים מאררים דברי אגדה ומזכירין לפניה צדיקים הראשונים שהודו על חטאתם כדי שתודה על קלקולה ולא תשתה שלא תמחה השם על המים: בכתובים הראשונים. הדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם והודו על חטאתם ומי הן ראובן במעשה בלהה ויהודה במעשה תמר שנאמר צדקה ממני: להם לבדם נתנה הארץ. יהודה זכה למלכות ראובן נטל חלק תחלה בעבר הירדן ולא עבר זר בתוכם דרש רבי תנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכם יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה אין לך בברכת כל השבטים מתחלת וזאת חוץ מזו: עצמותיו של יהודה. כי כל עצמות של השבטים העלו והוא שיוסף אמר להם והעליתם את עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם והיו כל עצמות השבטים שלדן קיים ויהודה איבריו מפורקין ומתגלגלין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין דאמר וחטאתי לך כל הימים אפילו לעוה''ב ומהכא נפקא לך נדוי חכם אפילו על תנאי היא באה: מי גרם לראובן שיודה. במעשי יצועי אביו יהודה שהודה במעשה תמר כך היה מסורת בידם ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ואמר אני בלבלתי יצועי אבי ועכשיו יחי ראובן שלדו קיימת כאלו חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל: למתיבתא. לישיבה של מעלה: למשקל ולמטרא. לישא וליתן עם שאר החכמים: ידיו רב לו. יהא לו נצחון לריב ריבו והאי דכתיב ידיו לשון מלחמה הוא מלחמתה של תורה: אליבא דהלכתא. לא היה זוכה לומר דבר המתקבל: מאן דמפרש חטאיה. לרבים נראה שאינו בוש ונכלם בדבר: דלא ליחשדוהו אחוהי. שלא יהיו שאר אחיו נחשדין מאביהם והתשובה עשה מקודם אבל ההודאה היה בהודאת יהודה:
וַאֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר ''דְּחָצִיף מָאן דִּמְפַרֵישׁ חַטָאֵיהּ'', הַיְנוּ בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם, אֲבָל צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ אָדָם
(*) לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב''
(שמות לב, לא). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה''
(תהלים לב, א): אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ''וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב''?
(*) כִּדְרַבִּי יַנַּאי, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ ''דַּי'', גָּרַם לָהֶם לֵאלֹהֵי זָהָב.
נפש יהודה לפרט את החטא. כשהוא מתודה צריך שיאמר חטא פלוני חטאתי: כדרבי ינאי. לא הזכיר העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם משל לאדם שהיה לו בן נאה ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו והושיבו בפתח של זונות מה יעשה אותו בן שלא יחטא:
שְׁנֵי פַרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְדָוִד. מֹשֶׁה אָמַר: יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יַעַן לֹא־ הֶאֱמַנְתֶּם בִּי''
(במדבר כ, יב). וְדָוִד אָמַר: אַל יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה''. מָשָׁל דְּמֹשֶׁה וְדָוִד לְמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלּוֹקוֹת בְּבֵית דִּין,
(*) אַחַת קִלְקְלָה וְאַחַת אָכְלָה
(*) פַּגֵי שְׁבִיעִית. זוֹ שֶׁאָכְלָה פַגֵּי שְׁבִיעִית אָמְרָה לָהֶן: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹדִיעוּ עַל מַה הִיא לוֹקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל מַה שֶּׁזּוֹ לוֹקָה זוֹ לוֹקָה. מִיָּד הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְתָלוּ עַל צַוָּארָהּ וְהִכְרִיזוּ עָלֶיהָ עַל מַה לּוֹקָה.
נפש יהודה יען לא האמנתם בי. ה''ג בספרי משה אמר יכתב סורחני בכל מקום שנכתב שם מיתתו נכתב חטאו אלמא ניחא ליה למכתביה טובא: אחת קלקלה. זנתה והתרו בה למלקות כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים ומשה מת במדבר על שאמר שמעו נא המורים אמר יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותם: פגי שביעית. תאנים שלא בישלו כל צרכן ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כשהוא ראוי לאכול ולא להפסד שאין הנאה באכילה:
וְאִם הַחֵטְא הוּא מְפֻרְסָם לִבְנֵי אָדָם יוֹדֶנּוּ בְּפַרְהֶסְיָא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁשָּׁב מִמֶּנּוּ. וְגַם אִם הִיא עֲבֵירָה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה בָּרַבִּים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַב יְהוּדָה: רַב רָמֵי: כְּתִיב: ''מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ''
(משלי כח, יג) וּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע''? כָּאן
(*) בְּחֵטְא מְפֻרְסָם כָּאן בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב: כָּאן
(*) בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְכָאן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וּלְפִי שֶׁהַשָּׁב הוּא צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת כָּל הַחֲטָאִים וְגַם לְכַסּוֹת מִבְּנֵי אָדָם הַחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם, עַל כֵּן תִּקְּנוּ לַכֹּל הַוִּדּוּי, שֶׁכּוֹלֵל כָּל דִּבְרֵי חֵטְא.
נפש יהודה בחטא מפורסם. טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו אבל בחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד שמים הוא: בדברים שבין אדם לחבירו. יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו:
החלק השני בעזיבת החטא
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רפ]
אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְחָרֵט הָאָדָם מֵעווֹנוֹתָיו וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּדִבּוּר, אִם לֹא יַעֲזְבֵם דּוֹמֶה לְמִי שֶׁטּוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ מִיָּדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּרֵישׁ פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד
(תענית טז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אָדָם
(*) שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲבֵרָה וּמִתְוַדֶּה עָלֶיהָ וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּהּ לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ שֶׁרֶץ, שֶׁאֲפִילוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, זְרָקוֹ מִיָּדוֹ עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם''
(משלי כח, יג). וְגַם נֶאֱמַר: ''יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ'' וגו'
(ישעיה נה, ז).
נפש יהודה שיש בו עבירה. גזל ואינו חוזר בה לשלם את הגזלה:
עַל כֵּן צָרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה, שֶׁאִם יֵשׁ אָוֶן בְּיָדוֹ - שֶׁיַּעֲזְבֶנּוּ, וְאִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ וּבְמַחְשְׁבוֹתָיו - שֶׁיְּסִירֶנּוּ, וִיקַבֵּל עָלָיו לְבַל יוֹסִיף לַחֲטֹא. וְלָזֶה צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֵלּוּ הַתְּנָאִים. בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁיַּגְדִּיל יָגוֹן בִּלְבָבוֹ עַל חֲטָאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא אֲפִילוּ בַּלֵּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַל בְּעֵינָיו מִכָּאן וָאֵילָךְ לַחֲזֹר בּוֹ. וּכְפִי גֹּדֶל הַמְּרִירוּת וְעֹצֶם הַיָּגוֹן הִיא גְּדוּלַת הַתְּשׁוּבָה וּמַעֲלָתָהּ וְהַתְמָדָתָהּ, לְפִי שֶׁמּוֹרָה עַל טֹהַר הַנֶּפֶשׁ וְעַל מְרִירוּת לִבּוֹ עַל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: ''לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה''
(תהלים נא, יט). וְאִם חָטָא בִּרְאִיַּת הָעַיִן יִבְכֶּה בְּדִמְעוֹת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''פַּלְגֵי־מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא־שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ''
(שם קיט, קלו). וּלְפִי שֶׁהַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם
(*) סַרְסוּרֵי הַחֵטְא, הִזְהִירָה תוֹרָה: ''וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(במדבר טו, לט), שֶׁהָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב מִתְאַוֶּה עַד שֶׁבָּא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְאִם חָטָא בְּתַאֲוַת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, מִדְּבָרִים אֲסוּרִים אוֹ מֵרִבּוּי עִנּוּגִים, יַרְבֶּה בְצוֹמוֹת. וְאִם חָטָא
(*) בְּתַאֲוַת הַמִּשְׁגָּל יַרְבֶּה בְמִסְפֵּד, לְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ וְעָרְלַת לִבּוֹ.
נפש יהודה סרסורי החטא. גורמין לאדם לחטוא כמו הסרסור שגורם המקח בין מוכר ללוקח: בתאות המשגל. בזנות משגל אשה כמו והשגל יושבת אצלו (נחמיה ב):
וּלְכָל אַרְבָּעָה כְלָלִים אֵלּוּ, הַבָּאִים מֵהֶם כָּל יְסוֹדֵי הָעֲבֵרוֹת, כָּלַל הַנָּבִיא רְפוּאָתָם בְּפָסוּק אֶחָד, בְּאָמְרוֹ: ''וְגַם־עַתָּה נְאֻם־ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבָבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד''
(יואל ב, יב), מַה שֶּׁאָמַר ''בְּכָל לְבַבְכֶם'', רוֹצֶה לוֹמַר, בְּהוֹסִיף יָגוֹן בְּלִבָּם עַל מַה שֶּׁעָבְרוּ, וּבְהַפִּיל דִּמְעוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁנִּקְרָא בְּכִי, וּבְצוֹם וּבְמִסְפֵּד לְהַכְנִיעַ גּוּפָם וּלְשַׁבֵּר רוּחָם וְחֹזֶק יִצְרָם.
וְאַל יֵקַל בְּעֵינֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה הַבְּכִי, כִּי כְבָר אָמְרוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לב, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וכו', אַף־עַל־פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק יא מֵחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת
(סימן קא).
וּכְמוֹ שֶׁאִם יֶחֱלֶה הַגּוּף, יִקַּח רְפוּאָה שֶׁתִּהְיֶה כְּנֶגֶד חֹלִי הַגּוּף,
(*) וּכְפִי רִחוּק הַחֹלִי מִקַּו הַמִּישׁוֹר לְצַד אֶחָד יִהְיֶה חֹזֶק הָרְפוּאָה לְצַד אַחֵר, כֵּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לִרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ מֵחָלְיָהּ. הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּפְלִיג בְּאַהֲבַת מָמוֹן יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ בִּצְדָקוֹת, וּבְהָסִיר הַתַּאֲוָה וְהַבֶּצַע וּבְשָׂמְחוֹ בְחֶלְקוֹ, בְּזָכְרוֹ כִּי הַכֹּל יֹאבַד בְּבוֹא הַמָּוֶת פִּתְאֹם וְאוּלַי אֲפִילוּ בְּחַיָּיו. וְגַם יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּהִתְחַבֵּר לַחוֹלִים וּבְהִתְבּוֹנֵן בַּמֵּתִים בְּלִבּוֹ וְגַם בְּעָמְדוֹ בְבֵית הַקְּבָרוֹת וְיַכִּיר שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּפְלִיג בְּאַהֲבַת נָשִׁים רְפוּאָתָהּ לַעֲשׂוֹת הַרְחָקָה יְתֵירָה, וּכְפִי גֹּדֶל הָאַהֲבָה
(*) יְהִי גֹדֶל הַמִּאוּס. וְגַם יִזְכֹּר אֶת מוּמָם וְהֶפְסְדָם וּמִדּוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וְכִי הֵם רֶשֶׁת לָאָדָם לְאַבֵּד גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְגַם הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הָיְתָה רְגִילָה בְּגַאֲוָה, רְפוּאָתָה שֶׁתַּחֲזֹר לְהַצְנִיעַ לֶכֶת וַעֲנָוָה.
נפש יהודה וכפי ריחוק החולי מקו המישור. אם גבר או חלש אחד מד' יסודות אם גבר יסוד האש צריך לנגדו דבר קר לרפואה ואם גבר הקור צריך חם לנגדו וכן כלם כן הדבר בחטאיו שהם חולי הנפש במה שחטא יותר צריך להרחיק מהם ולשוב יותר: יהי גודל המיאוס. שימאס עתה בזה בכל כחו להרחיק מהם ויזכור גודל העבירה וגודל העונש שיגרום האדם על עצמו ההולך אחר זנות:
וּבַעֲשׂוֹת לַנֶּפֶשׁ רְפוּאוֹת כָּאֵלּוּ מֵאֵלּוּ הַמִּדּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, צָרִיךְ לְהַרְגִּיל בָּרְפוּאָה יָמִים רַבִּים,
(*) עַד שֶׁיַּחֲזוֹר לוֹ בְּטֶבַע מֻטְבָּע, כִּי כְּמוֹ שֶׁרְפוּאַת הַגּוּף לֹא תָסִיר הַחֹלִי בְּרֶגַע אֶחָד, גַּם רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ לֹא תָסִיר חָלְיָהּ אֶלָּא בְּיָמִים רַבִּים, בְּהַתְמִיד בַּדָּבָר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ לְמִשְׁמֶרֶת
(*) וְיִשְׁקֹד עַל הַמִּצְוָה עַד שֶׁתָּשׁוּב לוֹ כְּמִנְהָג. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם: מִנְעוּרַי הָיִיתִי עַז פָּנִים וְלֹא נִכְלַמְתִּי מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, עַד אֲשֶׁר קִנֵּאתִי בַּחֲבֵרַי וְהִרְגַּלְתִּי נַפְשִׁי בַּעֲנָוָה
(*) וְלֹא הָיְתָה מִלִּבִּי כִּי אִם בְּהֶכְרֵחַ וּבִשְׁבוּעָה, וְכַאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עָלֶיהָ יָמִים רַבִּים וְרָאִיתִי נְעִימוֹתֶיהָ, חָשַׁקְתִּי בָּה וְדָבְקָּה נַפְשִׁי אַחֲרֶיהָ.
נפש יהודה עד שיחזור לו. להיות עושה טוב ולא יחטא כטבע מוטבע שטבעו יהיה לו מוחלטת כן לעשות הישר והטוב ולא יחשיק לעבירה: וישקוד. וימהר לעשות מצות עד שמנהגו והרגלו לעשות המצוה כפשוטה: ולא היתה מלבי. כלומר לא היה לי הדבר כפשוטה להפריש מרעה כי יצר הרע הרגיל להחטיאו והיה משיאו עד שכבשו ביגיעה רבה ונשבע שלא יחטא עוד:
וְגַם הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּפְלִיג לָבֹא בְּמִשְׁתָּאוֹת וּלְטַיֵּל בְּגַנִּים, רְפוּאָתָהּ הִיא שֶׁתַּחֲלִישׁ תַּאֲוָתָהּ מִן הַתַּעֲנוּגִים. וְיַרְבֶּה בִדְבָרִים הַמַּחְלִישִׁים אֶת הַתַּאֲוָה וְיַמְעִיט מֵחֶבְרַת אַנְשֵׁי רֶשַׁע וְיַרְגִּיל לְהִתְחַבֵּר לָעֲנִיִּים וְלַמְּרוּדִים וּבָזֶה תֶּחֱלַשְׁנָה תַאֲווֹתָיו וְיַתְמִיד בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וִישָׁרָה. וְכֵן כָּל מִי שֶׁחֹלִי נַפְשׁוֹ מִצַּד אֶחָד יַרְגִּיל עַצְמוֹ בַּצַּד הָאַחֵר וְיָשׁוּב אֶל אֱלוֹהַּ וִירַפְּאֵהוּ.
פרק שני [רפא]
צָרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה לֵבוֹשׁ מֵחֲטֹאתָיו בְּזָכְרָם בְּלִבּוֹ, אוֹ כְשֶׁיִּתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם, וְיוֹעִיל לוֹ לִשְׁנֵי דְבָרִים: הָרִאשׁוֹן, לִכָּנַע לִבּוֹ מִן הַגַּאֲוָה שֶׁהָיְתָה בוֹ; וְהַשֵּׁנִי, לְבַל יוֹסִיף חֵשֶׁק הֶעָווֹן עוֹד בְּקִרְבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי'' וגו'
(ירמיה לא, יח). רוֹצֶה לוֹמַר, אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִסַּרְתַּנִי עַד שֶׁהֻכְרַחְתִּי לָשׁוּב מִדַּרְכִּי - נִחַמְתִּי, וַאֲנִי מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָבַרְתִּי; וּמֵאַחַר שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מַעֲשַׂי הָרִאשׁוֹנִים וּמוֹדִיעָם לְלִבִּי בִּזְכִירָה וּבְוִדּוּי - סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, בְּצַעֲרִי אֶת כָּל גּוּפִי בִּיגוֹן לִבִּי וּבְשִׁבְרוֹן עַצְמִי, וַאֲנִי מוֹסִיף בְּלִבִּי בּוּשָׁה וּכְלִימָה בְּחֶרְפַּת חַטֹּאת נְעוּרַי. כִּי אִם אָדָם בּוֹשׁ
(*) בְּפֶשַׁע חֲבֵרוֹ, שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, מַה יַּעֲשֶׂה בְּפָשְׁעוֹ לִפְנֵי מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ - אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה. וּבִרְאוֹת אָדָם שֶׁמּוֹחֵל לוֹ חֲבֵרוֹ בְּרַחֲמוֹ עָלָיו, יֵבוֹשׁ מִמֶּנּוּ עַל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ. גַּם בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַעֲבִיר עַל עֲווֹנוֹ וְאֵינוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ - יוֹסִיף בּוּשָׁה בִּלְבָבוֹ. וְעַל זֶה אָמַר: ''כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי'', רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁסָּלַחְתָּ לִי חֶרְפַּת נְעוּרַי, כְּמוֹ ''נְשׂוּי־פֶּשַׁע''
(תהלים לב, א). וְכֵן כְּתִיב: ''לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ [וגו'], בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָל־אֲשֶׁר עָשִׂית''
(יחזקאל טז, סג).
נפש יהודה בפשע. שעשה לפני חבירו:
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(יב, ב): אָמַר רַב הוּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָל־אֲשֶׁר עָשִׂיתָ נְאֻם ה' אֱלֹהִים''. וְדִילְמָא צִבּוּר שָׁאנֵי? אֶלָּא מֵהָכָא: ''וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־ שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא־עָנָנִי עוֹד
(*) גַּם בְּיַד הַנְּבִאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה''
(שמואל־א כח, טו), וְאִלּוּ בָּאוּרִים וְתוּמִים לָא קָאָמַר, מִשּׁוּם דְקָטַל נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וּמְנָא לָן דְּאַחִילוּ לֵיהּ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת־יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד־ פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת־מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים''
(שם שם, יט) וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ''
(*) עִמִּי'' - בִּמְחִיצָתִי.
(*) וְרַבָּנָן אָמְרֵי: מֵהָכָא, ''וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'''
(שמואל־ב כא, ו). ''בְּחוּר ה''' לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא ''בְּחִיר ה''', יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: ''שָׁאוּל בְּחִיר ה'''.
נפש יהודה וגם ביד הנביאים וגם בחלומות. ולא א''ל גם באורים ותומים לפי שנתבייש ממנו שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים לפי שהרגת את הכהנים: עמי במחיצתי. שמואל אמר לשאול שיהא עמו בגן עדן: ורבנן אמרי מהכא. שמעינן דאחילו לו והוקענום גבעונים אמרו לדוד בסוף ימיו שהיה רעב ג' שנים וישאל דוד בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים שהרג את הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים לחם ומים שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ויקרא דוד לגבעונים ויאמר מה אעשה לכם וברכו את נחלת ה' והם אמרו לו יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה' דודאי הם לא אמרו בחיר ה' שהרי לגנותו הם באין ולא לכבדו והמחבר אמר בחור ה' לא נאמר דאז י''ל שהגבעונים אמרו כן שאול שהיה בחור ה' למלכות ואף על פי כן חטא ע''כ נטרד מהבחירה אבל בחיר ה' משמע עדיין הוא בבחירת ה':
וְגָרְסִינָן נַמֵּי: מַאי ''וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־ הַמִּזְבֵּחַ'' וגו'
(ויקרא ט, ז)? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַהֲרֹן רוֹאֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ
(*) כְּתַבְנִית שׁוֹר וְהָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא הָיָה נִזְכָּר לוֹ עֲוֹן הָעֵגֶל וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִלִּקְרָב אֶל הַמִּזְבֵּחַ מִפְּנֵי אוֹתוֹ עָוֹן. וּמִיָּד אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''קְרַב אֶל־ הַמִּזְבֵּחַ'' כְּבָר נִמְחַל לְךָ אוֹתוֹ עָוֹן, הוֹאִיל וְנִתְבַּיַּשְׁתָּ מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה כתבנית שור. י''ל משום שהיו קרנות למזבח:
לְפִיכָךְ, הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים אִם הָיָה בָּא לְיָדָם שׁוּם חֵטְא הָיוּ מַעֲלִין עַל לִבָּם אוֹתוֹ תָּמִיד וּמִתְבַּיְּשִׁין מֵה'. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ''כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדַע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד''
(תהלים נא, ה). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהָיָה תָמִיד כְּנֶגֶד לִבּוֹ חַטָּאתוֹ וְיוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לַחֲזֹר בּוֹ וּלְכַיּוֹצֵא בוֹ. וְכֵן אָמַר עֶזְרָא: ''אֱלֹהַ בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ'' וגו'
(עזרא ט, ו). לָמַדְנוּ, שֶׁכְּשֶׁאָדָם מִתְבַּיֵּשׁ מֵחֵטְא אֲשֶׁר עָשָׂה, אַל יַחֲזֹר עוֹד אֵלָיו וִיכֻפַּר לוֹ.
פרק שלישי [רפב]
הַהַכְנָעָה וְהַשִּׁפְלוּת נָאֶה לְבַעַל תְּשׁוּבָה, לְפִי שֶׁהַחֵטְא בָּא בְּסִבַּת גַּבְהוּת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ'' וגו'
(דברים ח, יד) וְנֶאֱמַר: ''רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת''
(משלי כא, ד). עַל כֵּן רְפוּאָה זֹאת בְּהַכְנָעַת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: ''
(*) קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־ בִּגְדֵיכֶם''
(יואל ב, יג) וְגַם אָמַר דָּוִד בְּהִתְוַדּוֹתוֹ עַל חֶטְאוֹ: ''זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה'' וגו'
(תהלים נא, יט), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲוֹן מֵזִיד קָרְבָּן, אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְגַם נֶאֱמַר בְּאַחְאָב: ''וַיָּשֶׂם־שַׂק עָל־ בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט''
(מלכים־א כא, כז) וְעַז זֶה אָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: ''הֲרָאִיתָ כִי־נִכְנַע אַחְאָב''
(שם שם, כט).
נפש יהודה וקרעו לבבכם. בתשובה ואל תצטרכו לקרוע בגדיכם על מת:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא
כה, קנח, א: ''זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה'' וגו', זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פִּנְחָס וְרַבָּנָן, חַד אָמַר: אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מְקַבְּלֵנִי אַתָּה בִתְשׁוּבָה יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁלֹמֹה בְנִי עוֹמֵד וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹנֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּמַקְרִיב עָלָיו כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זִבְחֵי־אֱלֹהִים'' וגו', מַה כְּתִיב בַּתְּרֵיהּ: ''הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן וגו' אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק'' וגו'
(תהלים נא, כ־כא.
(*) וְחוֹרָנָא אָמַר: מִנַּיִן לְזֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ עָלָה לִירוּשָׁלַיִם וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹנֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּמַקְרִיב עָלָיו כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן? מִן הָדֵּין קְרָא: ''לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה'' וגו'
(שם שם, יט).
נפש יהודה וחורנא אמר. כמו ואחרינא אמר:
וְגַם גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יז, א): אָמַר רָבָא:
(*) כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו
(*) מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע''
(מיכה ז, יח), לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. נִמְצָא כִּי מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא מוֹרֶה עַל הַכְנָעַת לִבּוֹ, הָאֵל יִתְבָּרַךְ נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹ.
נפש יהודה כל המעביר על מדותיו. שאין מדקדק למדוד מדה במדה למצערים אותו ומניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על האוכלין מניחן והולך לו: מעבירין לו על כל פשעיו. אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת:
וְגַם צָרִיךְ שֶׁיֵּיטִיב פְּעָלָיו בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָה עָלָיו, בְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חָטָא יִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם בָּהֶם מִצְוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ''ל: הַצַּדִּיקִים,
(*) בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁחוֹטְאִים, בּוֹ מִתְרַצִּים. עוֹד אָמְרוּ: אִם עָשִׂיתָ חֲבִילוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת עֲשֵׂה חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְווֹת.
נפש יהודה באותו דבר שחוטאים. אם בפה ידבר דברי תורה אם ביד יתן צדקה אם ברגל ילך לדבר מצוה אם אכל דבר איסור יצום וכן כולם כמו שנדרש בשחורה אני ונאוה דוגמת מצוה נגד עבירה ובזה מתרצים להקב''ה שימחול להם:
וְעִם כָּל זֶה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ: ''וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ''
(שמות לד, ט). וְאָמַר דָּנִיֵּאל: ''וָאֶתְּנָה [אֶת־פָּנַי אֶל־ה' הָאֱלֹהִים] לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה'' וגו'
(דניאל ט, ג). וְאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ: ''חָטָאנוּ עִם־אֲבֹתֵינוּ'' וגו'
(תהלים קו, ו).
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יח, א): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחָלְיָם שָׁוֶה וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ
(*) לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן וְדִינָם שָׁוֶה,
(*) זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִצּוֹל וְזֶה לֹא נִצּוֹל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה, זֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל
(*) תְּפִלָּה שְׁלֵמָה נַעֲנָה וְזֶה שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה לֹא נַעֲנָה.
נפש יהודה לגרדום. בית ועד שדנים בו נפשות להריגה ודינם שוה שניהם נתפשו על דבר אחד: זה ירד. מן המטה וזה ניצול מן הועד: תפלה שלמה. נתכוין בתפלתו:
וְגַם יִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יַאַסְפֶנּוּ בְּלֹא תְשׁוּבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים
(כו, ז) : ''אַל־תֶּאֱסֹף עִם־חַטָּאִים נַפְשִׁי''
(תהלים כו, ט), הָיָה דָּוִד מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יֶאֱסֹף אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה קֹדֶם. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מָצִינוּ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ הַצַּדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יֵאָסְפוּ עִם חֲטָאֵיהֶם: דָּנִיֵּאל אָמַר: ''וְרַחֲמִי לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל־רָזָא דְּנָה דִי־לָא יְהוֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל''
(דניאל ב, יח); וְדָוִד אָמַר: ''אַל־ תֶּאֱסֹף עִם־חַטָּאִים נַפְשִׁי''. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יָמוּת בִּבֶהָלָה בְּשֶׁלֹּא יַסְפִּיק לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי אִיבּוּ אוֹמֵר: ''וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת־נָבָל וַיָּמֹת''
(שמואל־א כה, לח), וַהֲלֹא אֵין מַגֵּפָה אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, כִּדְתַנְיָא: יוֹם אֶחָד מִיתָה שֶׁל זַעַף, לִשְׁנַיִם מִיתָה שֶׁל בֶּהָלָה, לִשְּׁלֹשָׁה מִיתָה שֶׁל מַגֵּפָה, לְאַרְבָּעָה מִיתָה בְהִכָּרֵת, לַחֲמִשָּׁה מִיתָה
(*) הֲדוּפָה,
(*) לְשִׁשָּׁה מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, לְשִׁבְעָה מִיתָה שֶׁל חִבָּה, יוֹתֵר מִכָּאן מִיתָה שֶׁל יִסּוּרִין? וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּלָה לְנָבָל שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק, שֶׁלֹּא תִתְעָרֵב אֶבְלוֹ בְּאֶבְלוֹ שֶׁל נָבָל וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּהָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמֵת בַּמַגֵּפָה.
נפש יהודה הדופה. דחופה ויהדוף תרגום וידחוף: לששה מיתה האמורה בתורה. נגד ו' תיבות כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכן נגזר עליו כי עפר אתה ואל עפר תשוב:
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: ''בַּעֲשָׂרָה יָמִים'' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: ''
(*) כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים'' הַיְּדוּעִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה. וְדִכְוָתֵיהּ: ''וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ''
(בראשית ז, י), אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מְלַמֵּד
(*) שֶׁתָּלָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַל־תֶּאֱסֹף עִם־חַטָּאִים נַפְשִׁי''.
נפש יהודה כעשרת הימים. שהיה חולה כל עשרת ימי התשובה ולא שב: שתלה. לדור המבול והמתין להם ולא הביא המבול עד אחר שבעה ימים ממיתת מתושלח:
פרק רביעי [רפג]
(*) כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הוּא בְחֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אֲבָל אִם חָטָא בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְתַקֵּן הַמְעֻוָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־ שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם''. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילוּ גָּזַל מָרֵישׁ אֶחָד וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה - מְקַעֲקֵעַ כָּל הַבִּירָה וּמַחֲזִיר הַמָּרֵישׁ לִבְעָלָיו.
נפש יהודה כל אלו הדברים שאמרנו. שהתשובה מועלת וכו' אבל בינו לבין חבירו כגון גזל או לשון הרע אין הקב''ה מוחל לו עד שירצה את חבירו וישיב לו הגזלה וזה מן החמס אשר בכפיהם החזירו לבעלים ואפילו מריש קורה מי שגזל קורה מחבירו ובנאה בבית שבר הבית והחזיר הקורה לבעליו:
וְאִם חָטָא הוּא בִּדְבָרִים שֶׁבְּגוּפוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ כָּל חִיּוּבוֹ, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַחוֹבֵל
(צב, א): אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ אֵינוֹ נִמְחָל עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ כִּי־נָבִיא הוּא'' וגו'
(בראשית כ, ז). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי: שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל־ הָאֱלֹהִים''
(שם שם, יז). וַאֲמַרְנִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ - דְּמֵי בָשְׁתּוֹ, אֲבָל דְּמֵי צַעֲרוֹ אֲפִילוּ נוֹתֵן לוֹ כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת'' וגו'.
נפש יהודה ועתה השב וגו'. שאמר הקב''ה לאבימלך שיתפלל אברהם בעדו דמשמע הוא יפייסנו עד שיתפלל בעדו דלא אמר שהקב''ה ידבר לו בעצמו שיתפלל בעדו ועוד למה היה לו תפלת אברהם כשישיב לו שרה היה להקב''ה לרפאותו אלא כדי לפייסו וכן כתיב ויקח אבימלך צאן וגו': כל אלו שאמרו. המבייש לחבירו שצריך ליתן לו דמי בושת הוא אבל צערו שדואג על בושתו אין צריך למחול לו אפילו הביא לו כל אילי נביות מבחר צאן מארץ נביות ועל שאמר שמחל אברהם לאבימלך והוא הביא לו מתנות וצאן נאמר בראשון וכן אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשירות את בעליהן שהם חשובים נקט נמי הכא אילי נביות שאפילו הכי צריך לבקש ממנו מחילה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פז, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִילוּ בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּנִי אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ
(*) תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ. נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִיךָ וגו' עֲשֵׂה־זֹאת אֵפוֹא'' וגו'
(משלי ו, א־ג), אִם מָמוֹן יֵשׁ לוֹ בְּיָדְךָ הַתֵּר לוֹ פִּסַּת הַיָּד, וְאִם לָאו הַרְבֵּה עָלָיו רֵעִים. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ
(*) בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יָשֹׁר עַל־אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוִיתִי''
(איוב לג, כז). וְאִם מֵת, אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵבִיא עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁחָבַלְתִּי בוֹ. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה לֵיהּ מִילְתָא בַּהֲדֵי אִינֵישׁ הֲוָה
(*) מַמְצִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ
(*) וְחָלֵיף וְתָאנֵי קַמֵּיהּ,
(*) כִּי הֵיכֵי דְנֵיתֵי וְנָפִיק מִדַּעְתֵּיהּ. לָמַדְנוּ שֶׁהַחֵטְא שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ.
נפש יהודה תקעת לזר כפיך. בשביל זר לערבו בממון או נוקשת באמרי פיך שהקניטו בדברים עשה זאת והנצל כי באת בכף רעך על עסקי ממון לך התרפס התר פס ידך ופרוע לו ועל מוקש אמרי פיך אם הקניטו רהב רעיך הרבה רעים לבקש ממנו מחילה: בשלש שורות. ג' פעמים יפייסנו בג' אנשים בכל פעם שנאמר ישור לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם: ממצי ליה נפשיה. לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו: וחליף ותאני. עובר לפניו ושונה ומשלש ועובר פעמים רבות: כי היכי דניתי. שיבא לו השונא ונפיק מדעתיה ויבקש מנו מחילה ויעזוב השנאה:
וְהַדֶּרֶךְ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תְשׁוּבָתוֹ שְׁלֵמָה, שֶׁיָּשִׁיב רַבִּים מֵעֲוֹן וְיַדְרִיךְ בְּנֵי אָדָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְיַזְהִירֵם וְיוֹכִיחֵם וְיוֹדִיעֵם עֹנֶשׁ וְשָׂכָר וְאֵיךְ מְקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ פּוֹשְׁעִים מִדַּרְכָּם הָרָעָה. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד, בְּבַקְּשׁוֹ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ וְיִמְחֹל לוֹ: ''
(*) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ'' וגו'
(תהלים נא, טו).
נפש יהודה אלמדה פושעים. שגם הם ישובו ואל יתיאשו מן התשובה כי דרכך לקבל שבים כי קבלת תשובתי:
פרק חמשי [רפד]
כַּמָּה גְּדוֹלָה כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו פָּתַח לָאָדָם פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא
(כא, ו): ''וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ''
(בראשית ג, כב), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה'', וְאֵין ''וְעַתָּה'' אֶלָּא לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ''
(דברים י, יב).
נפש יהודה ועתה ישראל וגו'. והקרא מיירי בתשובה כמו שפירש''י אף על פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם איני שואל מכם כי אם ליראה מכאן ולהבא:
וְעוֹד גָּרְסִינָן הָתָם: ''וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'''
(בראשית ד, טז), מֵהֵיכָן יָצָא? רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר יָצָא שָׂמֵחַ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר: ''וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ''
(שמות ד, יד). פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ: מַה נַּעֲשָׂה בְדִינְךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְשׁוּבָה
(*) וּפִשַּׁרְתִּי. וְהִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן
(*) מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו וְאָמַר: כָּךְ הוּא גָּדוֹל כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ. מִיָּד עָמַד וְאָמַר: ''מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת טוֹב'' וגו'
(תהלים, צב).
נפש יהודה ופשרתי. פירוש נתקרר ממני רתיחת הדין ונעשה כפושרין ואית דמפרשי מלשון פשרה שעל ידי התשובה ביטל ממני חצי הגזירה שנאמר נע ונד תהיה וכתיב וישב בארץ נוד ואילו נע לא קאמר: מטפח. מכה עצמו בטפח ידיו ואמר כח גדול כחה של תשובה וכו' ואף על פי שפתח הקדוש ברוך הוא לאדם גם כן פתח תשובה כדאמרינן לא היה יודע שכך גדול כך התשובה לתקן החטא שכבר עשה וימחול לו ואף על גב דאמרינן בעירובין שאדם ישב בתשובה מאה ושלשים שנים יכול להיות אחר שידע לו כח התשובה מקין:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(כה, קס, ב): ''טוֹב
(*) לְהֹדוֹת לַה'''
(שם), אָמַר רַבִּי לֵוִי: הַמִּזְמוֹר הַזֶּה אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל אֶת הַשָּׁבִים וְאוֹמֵר: ''שׁוּבוּ אֵלַי''. תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל אַחְאָב קִבַּלְתִּי, שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה קָשָׁה, וּתְשׁוּבַתְכֶם אֵינִי מְקַבֵּל? הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ''וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר־יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם־ יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת־דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת־דָּמְךָ גַּם־אָתָּה. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט''
(מלכים־א כא, יז־יט, כז). וְכַמָּה הִתְעַנָּה? שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. אִם הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת אָכַל בְּשֵׁשׁ, וְאִם בְּשֵׁשׁ אָכַל בְּתֵשַׁע. ''וַיְהַלֵּךְ אַט'', מָה ''אַט''? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ יָחֵף. מַה כְּתִיב תַּמָן: ''וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי [לֵאמֹר] הֲרָאִיתָ כִּי־נִכְנַע אַחְאָב מִפָּנַי'' וגו'
(שם שם, כח־כט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חָמִית אַחְאָב דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, יַעַן כִּי־נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו'' וגו'
(שם).
נפש יהודה להודות. לשון וידוי והודאה:
תְּשׁוּבַת אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת קִבַּלְתִּי, שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה קָשָׁה עֲלֵיהֶם, וּתְשׁוּבַתְכֶם אֵינִי מְקַבֵּל? דִּכְתִיב: ''לָכֵן כֹּה אָמַר ה' [צְבָאוֹת] הִנְנִי עֲלֵיהֶם וגו' וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם''
(ירמיה יא, כב־כג) וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ תְשׁוּבָה זָכוּ אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת
(*) לְהִתְיַחֵס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה כְּדִמְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא
(ב, כג).
נפש יהודה להתיחס מאה ועשרים ושמנה. מאה ועשרים ושמונה אנשים כתובים בספר עזרא שמיחס שהם מבני ענתות:
תְּשׁוּבָה שֶׁל אַנְשֵׁי נִינְוֵה קִבַּלְתִּי, שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵירָה קָשָׁה, וּתְשׁוּבַתְכֶם אֵינִי מְקַבֵּל? דִּכְתִיב: ''וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר וגו' וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה וגו' וַיִּגַּע הַדָּבָר וגו' וַיַּזְעֵק וגו' מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב''
(יונה ג, ד־ט) וּכְתִיב: ''וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וִיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה''
(שם שם, י).
כְּתִיב: ''קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם'' וגו'
(יואל ב, יג), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִם קְרַעְתֶּם לְבַבְכֶם בִּתְשׁוּבָה אֵין אַתֶּם קוֹרְעִים בִּגְדֵיכֶם עַל בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם. לָמָּה? ''כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא'' וגו'
(שם).
תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל יְכָנְיָה קִבַּלְתִּי, שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵירָה קָשָּׁה, וּתְשׁוּבַתְכֶם אֵינִי מְקַבֵּל? דִּכְתִיב: ''
(*) הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ'' וגו'
(ירמיה כב, כח).
נפש יהודה העצב נבזה. האיש הזה שהיה ירמיה מתנבא על מפלת יכניה מתמיה ואומר וכי צלם נשבר ונבזה הוא כמי שאין חפץ בו העצב צורה וצלם נפוץ נשבר כמו ככלי יוצר תנפצם:
רַבִּי אַחָא בַּר אָבִין בַּר בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי: גְּדוֹלָה כֹּחָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּטְּלָה אֶת הַשְּׁבוּעָה וּבִטְּלָה אֶת הַגְּזֵרָה. בִּטְּלָה אֶת הַשְּׁבוּעָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''חַי־אָנִי נְאֻם־ה' כִּי אִם־יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם
(*) אֶתְּקֶנְךָּ''
(שם שם, כד) וּכְתִיב: ''בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־ה'
(*) אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי'' וגו'
(חגי ב, כג). וּבִטְּלָה אֶת הַגְּזֵרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ''כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא־יִצְלַח בְּיָמָיו [לְבִלְתִּי הֱיוֹת לוֹ בֵּן] יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא''
(ירמיה כב, ל) וּכְתִיב: ''וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּיר'' וגו'
(דברי הימים־א ג, יז).
נפש יהודה אתקנך. לשון התיקם כצאן לטבח: אקחך זרובבל בן שאלתיאל. שביטל הקב''ה הגזירה על שעשה יכניה אביו תשובה:
''לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב'' וגו'
(תהלים קיט, פט), גַּם זֶה הַפָּסוּק נֶאֱמַר עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. כְּשֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אִלּוּלֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים לֹא הָיָה מִתְקַיֵּם אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ אֶת זַרְעוֹ אַחֲרָיו שֶׁיִּתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ'' וגו'
(שם שם, צ).
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפֶרֶק מג; תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, בּוֹא וּרְאֵה מֵאַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזַל וְחָמַד וְרָצַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרַשְׁתָּ''
(מלכים־א כא, יט). שָׁלַח וְקָרָא לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וְהָיָה מַלְקֵהוּ מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, וּבְצוֹם וּבִתְפִלָּה הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא חָזַר לְמַעֲשָׂיו הָרָעִים יוֹתֵר וְנִתְרַצֵּית תְּשׁוּבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲרָאִיתָ כִּי־נִכְנַע אַחְאָב'' וגו'
(שם שם, כט).
רַבִּי אֲבָהוּ אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים לְהַרְבּוֹת אֶת זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב, וּבָא דָוִד לִמְנוֹת מִסְפָּרָם, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לְהַרְבּוֹת אֶת זַרְעָם וְאַתָּה בָּאתָ לְבַטֵּל אֶת דְּבָרִי - בִּשְׁבִילְךָ נִתְּנָה הַצֹּאן לְמַאֲכָל, וּבְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת נָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ''
(דברי הימים־א כא, יד). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נָפַל מִיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁהָיָה שָׁקוּל בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כְּשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ; ''אֲנָשִׁים'' לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא: אִישׁ. וְשָׁמַע דָּוִד וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ שַׂק וָאֵפֶר וְנָפַל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וְהָיָה מְבַקֵּשׁ תְּשׁוּבָתוֹ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, הַעֲבֵר נָא חָטָאתִי. וְנִתְרַצֵּית תְּשׁוּבָתוֹ וְאָמַר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית: הֶרֶף יָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב לָךְ''
(שם שם, טו) וּמַהוּ ''רַב לָךְ''? אָמַר לוֹ: אָדָם רָב נָפַל מִיִּשְׂרָאֵל. וּמֶה עָשָׂה הַמַּלְאָךְ? לָקַח חַרְבּוֹ וְקִנְּחָהּ בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל דָּוִד. וְרָאָה דָוִד חַרְבּוֹ שֶׁל מַלְאָךְ וְהָיָה מְרַתֵּת בְּכָל אֵיבָרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'''
(שם שם, ל).
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, בּוֹא וּרְאֵה מִמְּנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁעָשָׂה כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וַיִּזְבַּח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן־הִנֹּם [וגו'] הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'''
(דברי הימים־ב לג, ו) וְהָיָה מְזַבֵּחַ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וּבָאוּ עָלָיו גְּדוּדֵי מֶלֶךְ אַשׁוּר וְאָחֲזוּ אוֹתוֹ
(*) בְּמָנִיכַת רֹאשׁוֹ וְהוֹרִידוּהוּ בָּבֶלָה וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בְּמַחֲבַת אֵשׁ וְקָרָא שָׁם לְכָל הָאֱלֹהִים שֶׁזָּבַח לָהֶם - וְאֵין עוֹנֶה לְהַצִּילוֹ, אָמַר: אֶקְרָא לֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי בְּכָל לִבִּי, אוּלַי יַעֲשֶׂה לִי כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִי. וְקָרָא לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָיו בְּכָל לִבּוֹ וְנֶעְתַּר לוֹ וְנִשְׁמְעָה תְפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַםִ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים''
(שם שם, יג) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מְנַשֶּׁה: אִית דִּין וְאִית דַּיָּן.
נפש יהודה במניכת ראשו. בתפארת כובע שעל ראשו שהמלך מתקשט בו רביד הזהב תרגום מניכא דדהבא:
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, בּוֹא וּרְאֵה מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שֶׁהָיָה הוּא וּשְׁנֵי רֵעָיו גּוֹזְלִים לְכָל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ. מֶה עָשָׂה? הִנִּיחַ לִשְׁנֵי רֵעָיו שׁוֹדְדִין בֶּהָרִים וְשָׁב לֵאלֹהָיו בְּכָללִבּוֹ וּבְצוֹם וּבִתְפִלָּה וְהָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְלֹא שָׁב לְמַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹד. וְנִתְרַצֵּת תְּשׁוּבָתוֹ. וּבְיוֹם שֶׁמֵּת מֵתוּ שְׁנֵי רֵעָיו הַשּׁוֹדְדִים בֶּהָרִים וְנָתְנוּ אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאוֹצַר חַיִּים וְלִשְׁנֵי רֵעָיו לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וְאָמְרוּ שְׁנֵי רֵעָיו לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מַשּׂוֹא פָנִים לְפָנֶיךָ? אָמַר לָהֶם: זֶה עָשָׂה תְשׁוּבָה בְּחַיָּיו וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם תְּשׁוּבָה. אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח לָנוּ וְנַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה גְדוֹלָה אָמַר לָהֶם: אֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא עַד יוֹם הַמִּיתָה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהוּא רוֹצֶה לֵילֵךְ לִקְרַאת הַמִּדְבָּר, אִם אֵינוֹ לוֹקֵחַ מִן הַיִּשּׁוּב לֶחֶם וּמַיִם, בַּמִּדְבָּר אֵינוֹ מוֹצֵא מַה שֶּׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה; כָּךְ אִם אֵין אָדָם עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה בְּחַיָּיו, לְאַחַר מוֹתוֹ אֵין תְּשׁוּבָה לוֹ, אֶלָּא, ''לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת'' וגו'
(ירמיה יז, י).
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, בּוֹא וּרְאֵה מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, שֶׁמָּרַד בְּרִבּוֹן הָעוֹלָמִים וְאָמַר: ''מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ''
(שמות ה, ב) וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן עָשָׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'''
(שם טו, יא). וְהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבֵּין הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת־יָדִי
(*) וָאַךְ אוֹתְךָ'' וגו'
(שם ט, טו) וְהֶעֱמִידוֹ מִבֵּין הַמֵּתִים לְסַפֵּר גְּבוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ וגו'. וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי'' וגו'
(שם שם, טז). וְהָלַךְ וּמָלַךְ בְּנִינְוֵה וְהָיוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה כּוֹתְבִים מִכְתְּבֵי עָמָל וְגוֹזְלִין אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וּבָאִין זֶה עִם זֶה בְּמִשְׁכַּב זָכוּר. וּכְשֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹנָה לְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם, שָׁמַע פַּרְעֹה וְעָמַד מִכִּסְאוֹ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וְהִכְרִיז בְּכָל עַמּוֹ: כָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, וְשֶׁיָּצוּמוּ כָּל הָעָם שְׁלֹשָׁה יָמִים. מֶה עָשָׂה? הֶעֱמִיד אֲנָשִׁים מִצַּד אֶחָד וְנָשִׁים מִצַּד אֶחָד וְכָל בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּצַד אֶחָד וּבְהֵמָה טְמֵאָה בְּצַד אַחֵר, וְהַיְלָדִים מִצַּד אֶחָד רוֹאִין אֶת שְׁדֵי אִמּוֹתָן וְרוֹצִים לִינֹק וְלֹא הִנִּיחוּם - וּבוֹכִים, וְהָאִמָּהוֹת רוֹאוֹת לִבְנֵיהֶן וְרוֹצוֹת לַהֲנִיקָן וְאֵינָן יְכוֹלוֹת - וּבוֹכוֹת.
(*) וְהָיוּ בָהּ קכ''ג אֶלֶף, יוֹתֵר מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַאֲנִי לֹא־אָחוּס עַל־ נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה'' וגו'
(יונה ד, יא) וְנֶאֱמַר: ''וַיִּנָחֶם ה' עַל־הָרָעָה'' וגו'
(שם ג, י). אַרְבָּעִים שָׁנָה הֶאֱרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַפּוֹ עִמָּהֶם כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁאָמַר לְיוֹנָה. וּלְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה חָזְרוּ לְקִלְקוּלָם וּלְמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה וְנִבְלְעוּ כְּמֵתִים בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ''
(איוב כד, יב) ''בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ''
(שם שם, יא) ''וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם''
(שם לז, כא).
נפש יהודה ואך אותך. שראוי שגם הוא ילקה ולמה לא לקה בעבור לספר גבורת ה': והיו בה קכ''ג אלף. והיינו ג' אלפים יותר משתים עשרה רבוא ובפרקי ר''א ל''ג ליה אלא ה''ג יותר משתים עשרה רבוא:
לְפִיכָךְ שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לְהִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: ''שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ''
(הושע יד, ב).
החלק השלישי בצומות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רפה]
דְּבַר הַתַּעֲנִית הוּא סִיּוּעַ גָּדוֹל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לִשְׁנֵי דְּבָרִים: הָרִאשׁוֹן, לְהַחְלִישׁ גּוּפוֹ וּלְשַׁבֵּר גְּאוֹן לִבּוֹ אֲשֶׁר חָטָא בּוֹ; וְהַשֵּׁנִי
(*) לְסַגֵּף תַּאֲווֹתָיו וּלְמָרֵק חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ כְּפִי גֹּדֶל אֲשָׁמוֹ וְיֵחָשֵׁב לוֹ יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת חֵלֶב וְדַם קָרְבָּנוֹ. וּכְמוֹ שֶׁחוֹלֵי הַגּוּפוֹת כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁחֳלָיִים בָּאִים לָהֶם מִצַּד מִלּוּי כָּרֵס בְּכֹחַ, רְפוּאָתָם הִיא לַעֲצֹר מַאֲכָלָם, כָּךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לְחוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. וּכְשֵׁם שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ חוֹלֶה, אוֹ הוּא חוֹלֶה מֵחֻלְשַׁת הַגּוּף, אִם יִמְנְעוּ מִמֶּנּוּ הַמַּאֲכָל יִגְרְמוּ לוֹ חֹלִי וַחֲלִישׁוּת, כָּךְ יֶאֱרַע לַמְעַנֶּה גוּפוֹ בְּלִי צֹרֶךְ.
נפש יהודה לסגף. לענות נפשו תרגום לסגפא נפשיה:
וּבִרְאוֹת חֲזַ''ל עִנְיְנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהֵם חֲלוּקִים בְּעִנְיָן זֶה, יֵשׁ מִתְעַנֶּה לְצֹרֶךְ וְיֵשׁ מִתְעַנֶּה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, וְקָרְאוּ לַמִּתְעַנֶּה לְצֹרֶךְ קָדוֹשׁ וְחָסִיד וְלַמִּתְעַנֶּה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ קְרָאוּהוּ חוֹטֵא. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּרְאֶה לִכְאוֹרָה שֶׁחוֹלְקִין - מַר אָמַר הָכֵי וּמַר אָמַר הָכֵי וְלָא פְלִיגֵי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(יא, א): אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: '
(*) וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־הַנָּפֶשׁ'
(במדבר ו, יא) (*) וְכִי עַל אֵי זֶה נֶפֶשׁ חָטָא? אֶלָּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה זֶּה שֶׁלֹּא צִעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
(*) נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קָדוֹשׁ יִהְיֶה'' וגו'
(שם). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה זֶה שֶׁלֹּא צִעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא קָדוֹשׁ, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר:
(*) נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד''
(משלי יא, יז). עַל כֵּן פֵּרְשׁוּ הָעִנְיָן, בְּאָמְרָם, כִּי תַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ עִנּוּי וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי
(*) שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בַּר בֵּי רַב דְּיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא כַּלְבָּא לֵיכוֹל
(*) שֵׁרוּתֵיהּ.
נפש יהודה וכפר עליו. גבי נזיר כתיב שצריך כפרה: וכי על איזה נפש חטא. את מי הרג שנקרא חוטא על הנפש: נקרא קדוש. שמתוך כך מתמרקין עונותיו שחטא כשמתענה: נקרא חסיד. המתענה דכתיב גומל נפשו מפריש עצמו ממאכל וממשתה כמו ביום הגמל את יצחק אי נמי גומל נפשו לשון תגמול שמשלים נפשו לקונו ואית דמפרשי להא דריש לקיש על מי שאינו מתענה נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד שגומל חסד לנפשו שאינו מתענה: שממעט במלאכת שמים. חלוש הוא ואינו יכול ללמוד: שירותיה. סעודתו כלבא ליכול כשבא בערב להברות. תרגום ויעש להם משתה ועבד להון שירו וארוחתו ארוחת תמיד תרגום ושירותא שירו תדירא:
וְאִם בְּשׁוּם זְמָן נָהֲגוּ קְצַת מֵהַחֲסִידִים בְּעִנּוּיֵי גּוּפָם בַּצּוֹמוֹת וּבְעָזְבָם מִלֶּאֱכוֹל בָּשָׂר וְשָׁתֹה יַיִן וּבְהַרְחָקַת הַנָּשִׁים וּבִלְבִישַׁת צֶמֶר וְשֵׂעָר - לֹא הָיָה אֶלָּא בִּרְאוֹת נְטִיַּת לִבָּם בְּשׁוּם זְמַן אַחַר הַמּוֹתָרוֹת
(*) הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן. כְּמוֹ חֹלִי הַגּוּף כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁיּוֹצֵא הַמֶּזֶג מִשִּׁוְיוֹ אֶל אֵי זֶה צַד, הָרוֹפֵא יַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהִפֻּכוֹ עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַשִּׁוּוּי, כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין אֵלּוּ הַפְּרוּשִׁין. וְאוּלַי שֶׁעֲשָׂאוּהוּ לְקַבֵּל יִסּוּרִין עַל עַצְמָן, כְּדֵי לְמָרֵק שׁוּם הִרְהוּר אוֹ שְׁגִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדָם. וְהָיוּ סְכָלִים בָּעוֹלָם, שֶׁכְּשֶׁרָאוּ אֵלּוּ הַפְּעוּלוֹת לַחֲסִידִים, וְלֹא יָדְעוּ כַוָּנָתָם, חָשְׁבוּ שֶׁהֵם מִדּוֹת טוֹבוֹת וְשֶׁאִם יְעַנּוּ כְּמוֹתָם גּוּפוֹתָם בְּכָל מִינֵי עִנּוּי, שֶׁיִּקְנוּ לְעַצְמָם מַעֲלָה וּמִדָּה טוֹבָה וְשֶׁיִּקְרְבוּ בָּזֶה לָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ הוּא שׂוֹנֵא אֶת הַגּוּף וְרוֹצֶה לְהַאֲבִידוֹ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵלּוּ הַפְּעוּלוֹת הֵן רָעוֹת לְמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם. וְזֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת וְיִרְאֶה רוֹפֵא בָקִי שֶׁהִשְׁקָה לְחוֹלֶה מַשְׁקֶה אֶחָד מֵהַסַּמִּים הַגְּדוֹלִים וְרִפֵּא אוֹתוֹ בוֹ מֵחָלְיוֹ, וּבְראוֹתוֹ זֶה, הָלַךְ וְהִשְׁקָה מַשְׁקֶה כָזֶה לְאָדָם בָּרִיא וְנָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, בְּאָמְרוֹ: אִם רִפֵּא לַחוֹלֶה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמֹר לַבָּרִיא בְּרִיאוּתוֹ. וְאֵינוֹ כֵן, שֶׁבְּלִי סָפֵק יֶחֱלֶה בוֹ. כֵּן אֵלּוּ חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, יֶאֱרַע לָהֶם כָּזֶה בְּלָקְחָם הָרְפוּאָה עַל הַבְּרִיאוּת, מַה שֶּׁלֹּא הָיְתָה רְצוֹן תּוֹרָתֵנוּ, שֶׁהִיא תְמִימָה, מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ וְנֶאֱמָנָה וּמַחְכִּימַת פֶּתִי; אֶלָּא שֶׁיְּהֵא הָאָדָם טִבְעִי הוֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ הָאֶמְצָעִית, שֶׁיֹּאכַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לֶאֱכֹל בְּשִׁוּוּי וְיִשְׁתֶּה מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת בְּשִׁוּוּי
(*) וְאִם יִרְאֶה בְּטִבְעוֹ שֶׁנּוֹטֶה אֶל הַמּוֹתָרוֹת יִתְעַנֶּה בְּשִׁוּוּי.
נפש יהודה הקצה האחרון. סוף הדבר וכו' כך כשיצרם היה מתגבר עליהם עד שדעתם היה נוטה לחשק העבירה והיו מתיראין פן יעברו היו מתענין: ואם יראה בטבעו. שאכל הרבה או שתה הרבה ויחלה על ידם אז יתענה כדי למרקם עד שגופו חוזר למזג השוה כך אם יצרו מתגבר עליו יתענה עד שמחליש יצרו ודעתו:
וְעַל תַּעֲנִית כָּזֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לב, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תַעֲנִית יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁזֶּה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ וכו'.
וּבְתַעֲנִית כָּזֶה יִתְפַּלֵּל אָדָם לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, שֶׁיְּהֵא מֵרוּק חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ לְפָנָיו כְּקָרְבָּן, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(יז, א): רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא הֲוָה אָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם - אָדָם חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וְאֵינוֹ מַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ; וְעַכְשָׁו נִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא מִעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט מִמֶּנִּי כְּמוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִרְצֵנִי.
וְעַל תַּעֲנִית כָּזֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת
(יא, א): אָמַר רַבָּה בַּר מַחַסְיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם
(*) כְּאֵשׁ בִּנְעֹרֶת. אָמַר רַב יוֹסֵף: וּבוֹ בַיּוֹם וַאֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵחֵלֶק כְּבוֹד הַשַּׁבָּת
(סימן קס).
נפש יהודה כאש בנעורת. עצים דקים של פשתן שהאש מבערם כך מבער התענית בשבת הגזירה של החלום:
וּבְכָל זֶה לֹא הָיְתָה כַּוָּנַת רַבּוֹתֵינוּ עַל הַתַּעֲנִית בִּלְבַד,
(*) אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנֶּה גּוּפוֹ בְּצוֹם וִיעוֹרֵר לְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵי לְבַטֵּל הַגְּזֵירָה אִם נִגְזְרָה כְּנֶגְדּוֹ וִירַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.
נפש יהודה אלא כדי שיתענה גופו בצום ויעורר וכו'. שניהם אלו צריך לו שיקובל תעניתו:
פרק שני [רפו]
דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב נִגְזְרוּ עַל דְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בִּזְמַנִּים יְדוּעִים. וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ שֶׁיִּתְעַנּוּ בָהֶם וְיִדְאֲגוּ וְיֵאָנְחוּ עֲלֵיהֶם. כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ וְאֵין אֲנִי דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: צוֹם הָרְבִיעִי הֲרֵי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, שֶׁבּוֹ הֻבְקְעָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר''
(ירמיה נב, ו) וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ: ''וַתִּבָּקַע הָעִיר''
(שם שם, ז). וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ רְבִיעִי? דַּהֲוָה רְבִיעִי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הַחֲמִשִּׁי זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חֲמִשִּׁי? שֶׁהוּא חֲמִשִּׁי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הַשְּׁבִיעִי זֶה
(*) שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרֵי, שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם,
(*) לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים כִּשְׂרֵפַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ שְׁבִיעִי? שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה עֲשָׂרָה בְּטֵבֶת, שֶׁבּוֹ
(*) סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית [בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי] בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן־אָדָם כְּתָב־לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלַםִ''
(יחזקאל כד, א־ב). וַאֲנִי אֵינִי אוֹמֵר אֶלָּא צוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה חֲמִשָּׁה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ בָּאת
(*) שְׁמוּעָה לַגּוֹלָה שֶׁהֻכְּתָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא־אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַםִ לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר''
(שם לג, כא). וְנִרְאִין דְּבָרַי מִדְּבָרָיו,
(*) שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן וְעַל אַחֲרוֹן רִאשׁוֹן. אֶלָּא
(*) שֶׁאֲנִי מוֹנֶה לְסֵדֶר פֻּרְעָנִיּוֹת וְהוּא מוֹנֶה לְסֵדֶר חֳדָשִׁים.
נפש יהודה שלשה בתשרי שבו נהרג וכו'. גמרא ולא קרא: ללמדך. מדקא חשיב אצל צום של חורבן הבית: סמך. התחיל לצור עליה מלך בבל: שמועה לגולה. לגלות יכניה שגלו לבבל י''א שנה לפני חורבן הבית: שאני אומר על ראשון. צום הד' שבסדר המקרא ראשון לפורענות בתחלה הובקעה העיר ואחר כך נשרף הבית בתשעה באב ובתשרי שלאחריו נהרג גדליהו בן אחיקם. ובטבת שלאחריו באה השמועה והוא אומר על הראשון שבפסוק אחרון לפורענות שהרי תחלה סמך ואחר כך הובקעה נמצאת ביקוע העיר י''ז בתמוז שהוא ראשון שבמקרא אחרון לסמיכות מלך בבל שהוא מאוחר במקרא אלא שהוא מנה לסדר החדשים לכך מנה תמוז קודם לטבת: שאני מונה לסדר פורעניות. אף לסדר פורעניות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת
(כו, א); חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת
(*) וּבֻטָּל הַתָּמִיד וְהֻבְקְעָה הָעִיר וְשָׂרַף אֲפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה
(*) וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בָּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזָר
(*) עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבָאַחֲרוֹנָה וְנִלְכְּדָה
(*) בֵּיתָר
(*) וְנֶחֶרְשָׁה הָעִיר.
נפש יהודה ובטל התמיד. לפי שגזרה מלכות גזירה מלהקריב עוד: והעמיד צלם בהיכל. מנשה העמידה: על אבותינו. דור המדבר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ: ביתר. עיר גדולה מאד ויהודים היו דרים בה: ונחרשה. ירושלים , עד שהיו חורשין בה כשדה:
וְהֶחָמוּר שֶׁבְּצוֹמוֹת אֵלּוּ - תִּשְׁעָה בְּאָב, לְפִי
(*) שֶׁהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַטָּה, בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה, בְּחֵלֶק יִסּוּרֵי רַבִּים
(סימן שה), עַל דְּבַר הַיִּסּוּרִין וְהַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ לְמָרֵק עֲוֹנָם, וְעַל כֵּן אֵין יִשְׂרָאֵל
(*) יְכוֹלִין לְבַטְּלוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה.
(*) וְהוֹסִיפוּ עָלָיו לְמַעֲטוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם עִנְיָנִים שֶׁל שִׂמְחָה מִשֶּׁנִּכְנָס אָב. וְגַם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר, וְעַל כֻּלָּם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב בַּסְּעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת, זוּלָתִי אִם חָל בְּשַׁבָּת. וּלְהִתְאַבֵּל בּוֹ
(*) בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּאֵבֶל. וְגַם שֶׁלֹּא לִקְרֹא בְּדִבְרֵי שִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה. וְגַם לְעַנּוֹתוֹ
(*) בַּחֲמִשָּׁה דִּבְרֵי עִנּוּיִים הָאֲמוּרִים בְּצוֹם כִּפּוּר.
נפש יהודה שהוכפלו בו צרות. שנחרב בו הבית בראשונה ובשניה: יכולין לבטל. התענית: והוסיפו. שגזרו חכמים בו אפילו קודם לכן מראש חודש אב ואילך גזרו למעט בדברים של שמחה: במצות לא תעשה שבאבל. כל מה שאבל אסור לעשות בז' ימי אבלות אסור גם בתשעה באב: בחמשה דברי ענוים. אכילה ושתיה רחיצה וסיכה ותשמיש ונעילת הסנדל:
וְגַם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ
(נד, ב): מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב - עוֹשִׂין, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת - אֵין עוֹשִׂין.
(*) וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
(*) לְעוֹלָם יַעֲשׂוּ כָּל אָדָם עַצְמָן כְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת
(ל, ב): רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה
(*) סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם וְכָל הָאוֹכֵל בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָה שֶׁל יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלַםִ וגו' שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ'' וגו'
(ישעיה סו, י). וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַםִ זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ'' וגו'. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל־עַצְמוֹתָם''
(יחזקאל לב, כז).
נפש יהודה ובכל מקום. בין עושין בין לא עושין תלמידי חכמים בטלין ממלאכתן אותו היום: לעולם יעשו. יתנהג אדם כדין תלמיד חכם במעשיו ולא אמרינן מחזי כיוהרא ואם רצה ליבטל רשאי: סימן ברכה לעולם. באותה מלאכה שרגיל לעשות בט' באב אינו רואה בה סימן ברכה לעולם:
וּבְיַד יִשְׂרָאֵל נִשְׁאַר לָשׁוּב לְקַדְמוּתָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף אֵיכָה רַבָּתִי: ''
(*) הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה'' וגו'
(איכה ה, כא), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲשִׁיבֵנוּ. אָמַר: שֶׁלָּכֶם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם''
(מלאכי ג, ז). אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁלְּךָ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ''
(תהלים פה, ה). לְכָךְ נֶאֱמַר: ''הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וגו' כְּקֶדֶם'',
(*) כָּאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, דִּכְתִיב: ''וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי־קֶדֶם''
(דברים לג, טו). דָּבָר אַחֵר: ''חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם'', דִּכְתִיב: ''וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה'' וגו'
(מלאכי ג, ד) ''
(*) כִּימֵי עוֹלָם''
(שם) זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּזְכֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶׁה עַבְדּוֹ''
(ישעיה סג, יא); ''וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת''
(שם), כִּימֵי שְׁלֹמֹה. דָּבָר אַחֵר: ''כִּימֵי עוֹלָם'',
(*) כִּימֵי נֹחַ, דִּכְתִיב: ''כִּי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי'' וגו'
(שם נד, ט); ''וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת'', כִּשְׁנוֹת הֶבֶל, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם.
נפש יהודה השיבנו. בידך להשיב אותנו ואחר כך ונשובה אליך: כאבות הראשונים. שעשית להם טובות שנקראים הררי קדם: כימי עולם. זה משה שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו , שירדה האש מן השמים על הקרבן בשמיני למלואים וכן בימי שלמה כשחנך לבית המקדש: כימי נח. דודאי ערבה מנחתו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח וכן בקרבנו של הבל כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו:
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יִרְמִיָּה נְבִיאוֹ לַהֲפֹךְ אֶבְלֵנוּ לְשָׂשׂוֹן, דִּכְתִיב: ''וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם''
(ירמיה לא, יב).
פרק שלישי [רפז]
כְּשֵׁם שֶׁגָּזְרוּ צוֹמוֹת אֵלּוּ, עַל הַדְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ, כָּךְ תִּקְּנוּ כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶרֶץ, אוֹ מְדִינָה, אוֹ עִיר, אוֹ יְחִידִים, שְׁרוּיִים בְּצַעַר אוֹ בְצָרָה, אוֹ יִרְאוּ שֶׁהִגִּיעוּ הַזְּמַנִּים הַצְּרִיכִים בָּהֶם גְּשָׁמִים וְלֹא יָרְדוּ, שֶׁיִּתְעַנּוּ וְיִתְפַּלְּלוּ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיָרִיעוּ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנַע לִבָּם וִיפַשְׁפְּשׁוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְיָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, לְמַעַן יְרַחֵם עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַצִּילֵם מִכָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא עֲלֵיהֶם.
וְהֶחֱמִירוּ בְסֵדֶר הַתַּעֲנִיּוֹת, כְּפִי הַשָּׁעָה וּכְפִי הַדֹּחַק, כְּסֵדֶר הַחוּמְרוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת. עַד שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיא אֶת
(*) הַתֵּיבָה בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, כְּדֵי לְשַׁבֵּר לֵב הָעָם וְיַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד
(טו, א): מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָה שֶׁל עִיר וְנוֹתְנִין
(*) אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶם אוֹמֵר לָהֶן
(*) דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם'', אֶלָּא: ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־ מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ'' וגו'
(יונה ג, י); וְהוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה: ''קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאֶל־בִּגְדֵיכֶם''
(יואל ב, יג).
נפש יהודה התיבה. ארון הקודש עם הספר תורה: אפר מקלה. אפר שריפה: דברי כבושין. לשון עצר כמו מכבש כלומר לכבוש הלבבות להחזיר למוטב ואלו הן דברי כבושין אחינו וכו':
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(טו, ב): נָשִׂיא וְאָב בֵּית דִּין נַמֵּי לִישְׁקְלוּ אִינְהוּ וְלֵינְחוּ בְּרֵישַׁיְהוּ, מַאי שְׁנָא דְשָׁקֵיל אִינֵישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן קֵסָרִי: לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ
(*) לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֲחֵרִים. הֵיכָא מַנַּח לֵיהּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן [לָתֵת לָהֶם]
(*) פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר''
(ישעיה סא, ג). לָמָּה יוֹצְאִין לָרְחוֹב? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: לוֹמַר, צָעַקְנוּ
(*) בְּצִנְעָה וְלֹא נַעֲנֵינוּ - נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לוֹמַר,
(*) גָּלוּתֵנוּ מְכַפֶּרֶת עָלֵינוּ. מַאי בֵּינֵיהוּ? דְּגָלוּ מִבֵּי כְנִישְׁתָּא
(*) לְבֵּי כְנִישְׁתָּא.
נפש יהודה למתבייש מאחרים. איכא עגמת נפש טפי: פאר תחת אפר. שמע מינה במקום תפילין דכתיב בו פארך חבוש עליך ואמרינן אלו תפילין דאמר הקב''ה ליחזקאל כשמתה לו אשתו שיניח תפילין עליו אף על גב דאבל אסור בתפילין ביום ראשון ומקום תפילין הוא במקום שמוחו של תינוק רופס: בצנעה. בבית הכנסת: גלותנו. שיצאנו מבית הכנסת תהא מכפרת עלינו: לבי כנישתא אחריתי. גלות איכא פרהסיא ליכא:
וְלָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לוֹמַר, כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ וְנִתְבַּזָּה
(*) בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ. וְלָמָּה מִתְכַּסִּין בְּשַׂקִּים? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: לוֹמַר, הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ
(*) כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי: כְּלוֹמַר, ''עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה'', רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ''בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר''. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי הֲוָה חֲזֵינָן דְּנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה הֲוָה מִזְדַּעֲזֵעַ כֻּלֵּי גוּפִי. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל רֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד? פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ כֶּעָפָר; וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר לָנוּ אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ וּתְרַחֵם עָלֵינוּ. מַאי בֵּינַיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיהוּ:
(*) עָפָר סְתָם.
נפש יהודה בעונותינו. וידוי הוא שהיו מתודין שעונותיהם גרמו זאת להם: כבהמה. שהשקין היו עשוין משער בהמה ומנוצה של עזים: עפר סתם. מן הארץ שאינו אפר מקלה מן הכירה למאן דאמר משום אפרו של יצחק ליכא עפר סתם אלא היו לוקחין אפר מן שריפת עצמות זכר לעקידת יצחק ולמאן דאמר משום שחשובין כמתים מהני נמי עפר סתם:
לָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת? פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: הֲרֵי אֲנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּמֵתִים; וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ הַמֵּתִים רַחֲמִים עָלֵינוּ. מַאי בֵּינַיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיהוּ:
(*) קִבְרֵי גוֹיִים.
נפש יהודה קברי גוים. למאן דאמר משום שחשובין כמתים מהני נמי קברי גוים אבל למאן דאמר משום שיבקשו רחמים ליכא שאפילו על עצמם ליכא כל שכן עלינו:
וְכָל זֶה הָיוּ עוֹשִׂין כְּדֵי לְהַכְנִיעַ לִבָּם בִּתְשׁוּבָה וּלְכַוֵּן בִּתְשׁוּבָה וּלְכַוֵּן בִּתְפִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתָם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּסֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
(כד, א): רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה גָּזַר תַּעֲנִיתָא בָּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֲתָא מִטְרָא. אָמַר: כַּמָּה
(*) מִשְּׁמוּאֵל הָרָמָתִי לִיהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל, אוֹי לוֹ לְדוֹר
(*) שֶׁנִּתְקַע בְּכָךְ, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁעָלְתָה בְיָמָיו כָּךְ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ וַאֲתָא מִטְרָא.
נפש יהודה שמואל הרמתי. שיורדין גשמים בשבילו דכתיב הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ועכשיו באים כל ישראל והטילו על ר' יהודה בן גמליאל דצוח וליכא דמשגח ביה: שנתקע. תקוע כלומר שמטופלין בת''ח כמוני שאין בזכותי שישגיח הקב''ה בתפלתי:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: רַב נַחְמָן גָּזָר תַּעֲנִיתָא, בָּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֲתָא מִטְרָא. אָמַר שָׁקְלוּהָ לְנַחְמָן
(*) וְטָרְיוּהָ מִגֵּירָא לִבְרָא. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ וַאֲתָא מִטְרָא.
נפש יהודה וטריוה. זרקוהו מהכותל שעומד עליו לחוץ כלומר הורידוהו מנשיאותו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(כד, ב): רָבָא אִקְלַע לְהַגְרוֹנְיָא. גָּזַר תַּעֲנִיתָא, בָּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֲתָא מִטְרָא. אָמַר:
(*) בִּיתוּ כֻלֵּי עָלְמָא בְּתַעֲנִיתֵיכוּ. לְמָחָר אָמַר לְהוּ: מִי אִיכָּא דְּחָזָא מִידֵי בְּחֶלְמֵיהּ? אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא: לְדִידִי אַקְרְיוּן בְּחֶלְמִי: שְׁלָם טָב
(*) לְרַב טָב, דְּמִטוּבֵיהּ מֵטִיב לְעַמֵּיהּ. אָמַר: שְׁמַע מִנָּהּ עֵת רָצוֹן הִיא, בָּעָא רַחֲמֵי וַאֲתָא מִטְרָא.
נפש יהודה ביתו. לינו בצום ולא תאכלו עד למחר: לרב טב. רמז לרבא שבזכותו יבא טוב לעולם:
וְכָזֶה אֵרַע לָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא שֶׁקְּצָתָם הָיוּ נִשְׁמָעִין מִיָּד, כְּמוֹ חוֹנִי הַמְעַגֵּל וַאֲחֵרִים, וּקְצָתָם עַד שֶׁהָיוּ מִתְאוֹנְנִים הַרְבֵּה, כְּמוֹ רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְלֵוִי
(*) דְּאִיטְלַע בֵּיהּ וַאֲחֵרִים.
נפש יהודה דאיטלע ביה. על ידי שהיה מתפלל על גשמים ולא באו מיד היה מדבר נגד הקב''ה שאין רוצה להשגיח בנו ונענש שרגליו נתהפכו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(כה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁגָּזַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר וְלֹא נַעֲנָה וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. בָּאַחֲרוֹנָה
(*) הִתְחִילוּ לָצֵאת, אָמַר לָהֶם: קְבָרִים תִּקַּנְתֶּם לְעַצְמְכֶם? גָּעוּ בִבְכִיָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.
נפש יהודה התחילו. הצבור לצאת מבית הכנסת אמר קברים תקנתם בתמיה אין לכם אלא קברו עצמכם מפני הרעב וגעו וצעקו בבכי כמו אם יגעה שור על בלילו הצועק על מספוא:
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאָמַר: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת וְלֹא נָעֲנָה וְיָרַד אַחֲרָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ רַחֵם עָלֵינוּ - וְנַעֲנָה. כִּסְבוּרִין הָעָם שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו.
וּבִזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר, הַיָּחִיד הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם -
(*) שְׁנֵי מַלְאַכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִין: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת פֶּרֶק קַמָּא
(יא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וכו'. תַּנְיָא אִידָךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה - וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי; וְאִם עָשָׂה כֵן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן'' וגו'
(ישעיה כב, יג) - מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם־יְכֻפָר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד־תְּמֻתוּן''
(שם שם, יד).
(*) זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. מִדַּת רְשָׁעִים מַהוּ? ''
(*) אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָּזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד''
(שם נו, יב). וּמַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ''
(*) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב''
(שם נז, א). וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַּחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ''
(שמות יז, יב) וְכִי לֹא הָיָה לְמֹשֶׁה כַּר וָכֶסֶת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אֶבֶן מְקִּיר תִּזְעָק''
(חבקוק ב, יא), רַבִּי זֵירָא אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָךְ'' וגו'
(תהלים צא, יא). רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי־פִיךָ''
(מיכה ז, ה). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־ה' וַאֲנִי־אֵל''
(ישעיה מג, יב).
נפש יהודה שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו. דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו': זו מדה בינונית. שיראין מן המיתה דכתיב בהו כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה וגו'. בואו וקחו יין ונשתה היום ומחר יותר: הצדיק אבד ואין איש שם על לב. מפני מה הוא מת מפני שלא יצטער הוא ברעה שיבא בגזירת הקב''ה בשביל הרשעים ל''א מפני רעה של אלו הוא נאסף שאין הקב''ה רוצה שיבקש רחמים עליהם:
וּמוּסַף עַל זֶה, הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה טוֹב לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעַד קְהַל יִשְׂרָאֵל, בְּעִנְיַן שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם בְּסִבַּת הַתַּעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים אַנְשֵׁי הַמַּעֲמָדוֹת בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת, בְּפֶרֶק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
(כז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין
(*) עַל קָרְבַּן אַחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. אַנְשֵׁי מַעֲמָד נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְגוֹזְרִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בְּשַׁבָּת:
(*) בְּשֵׁנִי, עַל יוֹרְדֵי יַמִּים; בִּשְׁלִישִׁי, עַל הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת; בִּרְבִיעִי עַל אַסְכָּרָה שֶׁלֹּא תַפִּיל בַּתִּינוֹקוֹת; בַּחֲמִשִּׁי, עַל עֻבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת, עֻבָּרוֹת שֶׁלֹּא יַפִּילוּ וּמְנִיקוֹת שֶׁיְּגַדְּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם. בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּים מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ. בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא
(*) מִפְּנֵי הַנּוֹצְרִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא
(*) שְׁלִישִׁי לִיצִירָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי
(*) נְשָׁמָה יְתֵירָה, דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נְתוּנָה בּוֹ בָּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטְּלָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ
(שמות לא, יז), כֵּיוָן
(*) שֶׁשָּׁבַת, וַי אָבְדָה נֶפֶשׁ.
נפש יהודה על קרבן אחיהם. שמקריבין בכל יום ויום ואנשי משמר הם שהיו מתחלקים למשמרות בעריהם להתפלל שהקרבנות יהיו לרצון לפני ה' ואנשי מעמד גם הם משמרות המתחלקים לעמוד אצל המזבח בעת הקרבה: בשני על יורדי הים. דכתיב ביה ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויקוו המים שלא יזיקו ליורדי הים. בג' להולכי מדברות דכתיב ביה ותראה היבשה כלומר שימצא הדרכים נקיים. בד' על אסכרה והוא שם חולי דכתיב ביה יהי מארת וכתיב מארת חסר משמע לשון קללה והיו מתפללין שלא תפול המארה בתינוקות אי נמי כיון דאסכרה בא על לשון הרע ולה''ר אתעביד ביום ד' כשנבראו מאורות ואמרה הלבנה לפני הקב''ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב''ה לכי ומעטי את עצמך והיינו לשון הרע שאמרה הלבנה והלכך איכא למיחש לאסכרה והיו מתפללין שלא תבא. בה' על עוברות דכתיב ביה וישרצו המים שרץ נפש חיה: מפני הנוצרים. שעושים אותו יום אידם וכי חזו דמתענות ביום אידם אתו לידי סכנה: שלישי ליצירה. שבערב שבת נברא אדם וכל יום ג' חליש טפי שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: נשמה יתירה. דעת רחבה ותאב לאכול ולשתות וכדי ליישב דעתו שניטלת ממנו אותו תאבון מברכין על ההדס במוצאי שבת ע''כ הוא ביום א' חלש ועצב: ששבת. שנח ושמר את השבת וי אבדה נפש דורש בנוטריקון וינפש וי נפש:
וְהַצּוֹמוֹת שֶׁחָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶם הֵם בְּהַכְנָעָה וּתְשׁוּבָה וּצְדָקָה לָאֶבְיוֹנִים וְלֹא בְעִנּוּי הַגּוּף וּכְפִיפָתוֹ וּלְבוּשׁ שַׂק וְגַאֲוָה בַלֵּב וְהַחֵטְא עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ
(נח, ה): ''
(*) הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ'' וגו'. וּבְצוֹמוֹת שֶׁל רַבִּים צָרִיךְ לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ בְּדִבְרֵי הָרַבִּים עִם הַתְּפִלָּה לְהַחְזִירָם לְמוּטָב, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(יב, ב): אָמַר אַבַּיֵי: מִצַּפְרָא וְעַד פַּלְגָא דְיוֹמָא
(*) לֵיעַיְינוּן בְּמִילֵי דְּמָתָא; מִפַּלְגָא דְּיוֹמָא לְפַנְיָא,
(*) רִיבְעָא דְּיוֹמָא קָרֵינָן וּמַפְטְרֵינָן וְרִבְעָא דְּיוֹמָא מַצְלֵינָן וּבְעֵינָן רַחֲמֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים וּרְבִעִית הַיּוֹם מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם''
(נחמיה ט, ג). וּכְשֶׁיִּתְעַנּוּ וְיָשׁוּבוּ כָּרָאוּי מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִלָּתָם.
נפש יהודה הלכוף כאגמון ראשו. אגמון הוא כמחט כפוף וצדין בו את הדגים כן עושה עצמו לפרוש ומשתחוה בכפוף ראש ומלביש עצמו בשק ואפר על ראשו ושבע תועבות בלבו להונות את הבריות: לעייינון במילי דמתא. דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם בעסק בני העיר אם גזל וחמס ביניהם ומפייסין אותן לחזור: ריבעא דיומא. מחצות ואילך עושין ב' חלקים דהיינו מחצי יום עד הערב ג' שעות קרינן ויחל משה ומפטירים דרשו ה' בהמצאו:
החלק הרביעי בשכר התשובה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [רפח]
לְעוֹלָם יְדַמֶּה אָדָם בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהוּא בֵינוֹנִי, שֶׁאִם עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְאִם עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה. וּכְשֶׁיַּחְשֹׁב זֶה, יְהֵא זָרִיז לְקַיֵּם מִצְוָה אַחַת וְיִזָּהֵר מִלַּעֲבֹר עֲבֵרָה. וְגַם יְדַמֶּה בִּבְנֵי הָעוֹלָם שֶׁהֵם בֵּינוֹנִים וְשֶׁהָעוֹלָם תָּלוּי בוֹ, כִּי בִזְכוּתוֹ אוֹ בְחוֹבָתוֹ יַכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וכו'. כִּדְאִיתָא בַּחֲתִימַת נֵר שֶׁל מִצְווֹת
(סימן רלא).
וּלְפִי שֶׁאֵין לָנוּ מִצְוָה גְדוֹלָה יוֹתֵר מִן הַתְּשׁוּבָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לָאָדָם לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. וְעוֹד כִּי אֲפִילוּ שֶׁנֶּחְתָּם עַל שׁוּם אָדָם גְּזַר דִּין לְרָעָה - הַתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה מְקַרַעַת אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, ב): אַרְבָּעָה דְּבָרִים קוֹרְעִים גְּזַר דִּין שֶׁל אָדָם. כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ו' מִן הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, שֶׁבִּכְלַל הַצְּדָקָה
(סימן קצד). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ
(יז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּקַרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הַשְׁמֵן לֵב־הָעָם הַזֶּה'' וגו'
(ישעיה ו, י). אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי: וְדִלְמָא קֹדֶם גְּזַר דִּין? אֲמַר לֵיהּ: ''וָשָׁב וְרָפָא לוֹ'' כְּתִיב
(שם) וְאֵי זֶה דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה גְּזַר דִּין.
נפש יהודה השמן לב העם הזה וגו'. ושב ורפא לו אף על פי כן אם שב ירפא לו. סליחת העון קרוי רפואה:
וְדָבָר זֶה הוּא מֵרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, שֶׁחוֹזֵר עַל מַה שֶּׁגּוֹזֵר לְרָעָה לְמַעַן הַתְּשׁוּבָה. וּמַה שֶּׁגּוֹזֵר לְטוֹבָה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְחַיְּבוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כָּל דָּבָר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה אֲפִילוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחֵטְא, אַחֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ: ''וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ'' וגו'
(בראשית כח, טו), וְעִם כָּל זֶה - ''וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד'' וגו'
(שם לב, ח) וְאָמְרוּ ז''ל, שֶׁנִּתְיָרֵא שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא - אוּלַי הָיָה בְּרֹב עִנְוְתָנוּתוֹ, שֶׁהָיָה יָרֵא מְאֹד מִן הַחֵטְא. אֲבָל דָּבָר בָּרוּר הוּא מַה שֶּׁגּוֹזֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ.
וְלַדָּבָר הַזֶּה רָמַז יִרְמְיָּהוּ הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כְּשֶׁחָלַק עִם חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, כְּשֶׁהָיָה מִתְנַבֵּא יִרְמְיָהוּ לְרָעָה וּלְמִיתָה וְשֶׁיְּנַצֵּחַ נְבוּכַדְנֶצַּר לְעָרֵי יִשְׂרָאֵל וְשֶׁיַּחֲרִיב בֵּית הַמִּקְדָשׁ, וַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר הָיָה מִתְנַבֵּא לְטוֹבָה בְּהֵפֶךְ זֶה. וְעַל זֶה אָמַר יִרְמְיָהוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁהָיָה לְרָעָה, שֶׁאֵין בּוֹ הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ, כִּי אוּלַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, אוֹ יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה; אֲבָל אִם לֹא יִתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי חֲנַנְיָה, יוֹרֶה שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. וְכֵן כָּתוּב: ''אַךְ שְׁמַע־נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל־הָעָם. הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן־הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ עַל־אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל־מַמְלְכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה לְרָעָב וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר־הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר־שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת''
(ירמיה כח, ז־ט). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁהַנְּבִיאִים הַמִּתְנַבְּאִים לְרָעָה לֹא יִוָּדַע מִן הַבָּא אַחֲרֵי כֵן אִם נְבוּאָתָם אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר, לְפִי שֶׁבִּתְשׁוּבָה יִתְקָרַע הַגְּזַר דִּין, אֲבָל יִוָּדַע אֲמִתָּתָם בְּהִנָּבְאָם לְשָׁלוֹם וּלְטוֹבָה אִם תִּתְקַיֵּם.
גַּם מָצִינוּ כִּי מִן הָרָעָה הַמּוּכֶנֶת לָבוֹא יוּכַל הַשֵּׂכֶל הַטּוֹב בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְשׁוּבָתוֹ לְמַלֵּט אֶת הַגּוּף מִן הַגְּזֵרוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לב, ב): אָמַר רַמִּי בַּר אַבָּא: מַאי דִּכְתִיב ''עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אוֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדוֹלִים''
(קהלת ט, יד)? ''עִיר קְטַנָּה'', זֶה הַגּוּף; ''וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט'', אֵלּוּ הָאֵבָרִים; ''וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אוֹתָהּ'', זֶה יֵצֶר הָרַע; ''וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדוֹלִים'', אֵלּוּ הָאֵבָרִים; ''וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אוֹתָהּ'', זֶה יֵצֶר הָרַע; ''וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדוֹלִים'', אֵלּוּ עֲוֹנוֹת. ''וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט־הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא''
(שם שם, טו), זֶה יֵצֶר טוֹב; ''וּמִלַּט־הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ'', זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; ''וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא'', דְּבִשְׁעַת יֵצֶר הָרַע לֵית דְּמִדְכַּר לֵיהּ לְיֵצֶר הַטּוֹב, ''הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם''
(שם ז, יט), זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; ''
(*) מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר''
(שם), אֵלּוּ שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וּשְׁתֵּי עֵינַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה וְהַפֶּה.
נפש יהודה מעשרה שליטים. שולטין באדם שרוב מעשה האדם על ידיהם:
וּבָרוּר הוּא, שֶׁהַחָכְמָה הַטּוֹבָה הַמַּצֶּלֶת גּוּף הַחוֹטֵא מֵהַגְּזֵרוֹת וּמֵהַמִּקְרִים הַמּוּכָנִים לָבוֹא הִיא הַתְּשׁוּבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא
(יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה - תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה''' וגו'
(תהלים קיא, י) ''לוֹמְדֵיהֶם'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''עוֹשֵׂיהֶם'', לָעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂין
(*) שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נוֹחַ לָהֶם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ.
נפש יהודה שלא לשמה. רק לקנתר ולהנות ולכבדם:
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ תְּהִלִּים
(שו"ט, יח): ''לַמְנַצֵּחַ [עַל־ שֹׁשַׁנִּים] לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידוֹת''
(תהלים מה, א), בּוֹא וּרְאֵה בִּבְנֵי קֹרַח, שֶׁעַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה לֹא נִקְרְאוּ יְדִידִים, מִשֶּׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה נִקְרְאוּ יְדִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַמְנַצֵּחַ'' וגו', אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל קֹרַח, שֶׁנִּסְתַּכְּלוּ לְמַעְלָה לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנִמְלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְנֵי־קרַח לֹא־ מֵתוּ''
(במדבר כו, יא). לָמָּה? שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ לַעֲצַת אֲבִיהֶם. וּבַאֲחֵרִים כְּתִיב: ''וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה''
(שם טז, לג), אֲבָל אֵלּוּ שֶׁנִּסְתַּכְּלוּ לְמַעְלָה נִמְלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ'' וגו'
(תהלים לד, ו). וְכֵן דָּוִד כְּשֶׁנִּסְתַּכֵּל לְמַעְלָה נִמְלַט, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע'' וגו' זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל''.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הָרְשָׁעִים שֶׁרָצוּ לְהִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה נִמְלְטוּ, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת''
(דניאל ד, לא) וְנִקְרָע מִקְּצַת גְּזַר דִּינוֹ. וּמַה אִם הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם חַיָּבִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים לְמַעְלָה מוֹחֵל לָהֶם; לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּנֵי קְדוֹשִׁים, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אִם מִסְתַּכְּלִים לְמַעְלָה וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה אֵינוֹ דִּין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לָהֶם? וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה דָוִד מַשְׂכִּיל וּפֵרַשׁ מֵעֲוֹנוֹ וְהִתְוַדָּה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְאָמַר: ''לְךָ [לְבַדְּךָ] חָטָאתִי'' וגו'
(תהלים נא, ו) מָחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וּמָצִינוּ שֶׁהוּא
(*) הֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(טז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ''נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַּם עָל''
(שמואל־ב כג, א)? שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה.
נפש יהודה הוקם על. שהוקם מעלה ונדרש כאן שהקים עולה של תשובה מעלות התשובה לשבים שהוא שב תחלה ונתן דרך לשבים כדאמרינן בעבודת כוכבים ומזלות לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה:
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׂכַר תְּשׁוּבָתוֹ נִתְגַּלָּה הַדָּבָר לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק א דְּמוֹעֵד קָטָן
(ט, א) וּבְפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קז, ב) וּבְפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה
(*) לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. וְאָמַר
(*) עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה; אָמַר: ''שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם [וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם] וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד''. ''מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד''
(תהלים כד, ט־י) וְלֹא נַעֲנָה; כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ''ה' אֱלֹהִים אַל־תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ''
(דברי הימים־ב ו, מב) מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וְיָדְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. הַיְנוּ דִּכְתִיב: ''בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת־הָעָם וגו' לְדָוִד עַבְדוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ''
(מלכים־א ח, סו). בִּשְׁלָמָא ''לְיִשְׂרָאֵל'', שֶׁמָּחַל לָהֶם עֲוֹן יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא ''לְדָוִד עַבְדּוֹ'' מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁיָּדְעוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן.
נפש יהודה להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. שהיה קודם לכן בעיר דוד כדכתיב בקרא ונטלו שלמה והכניסו בבית קדשי הקדשים ודבקו שערים מאליהן שרצה המקום להביא שלמה לידי כך שיהא מזכיר שם דוד ויפתחו כדי להודיע לעולם שמחל לו המקום אותו עון דבת שבע: עשרים וארבע רננות. באותה תפלה דויעמוד שלמה איכא כ''ד בין תפלה ורנה ותחנה:
וְעוֹד אָמְרוּ, שֶׁבִּשְׂכַר הַתְּשׁוּבָה מַרְבִּים יָמָיו שֶׁל אָדָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמַּאֲרֶכֶת יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חָיוֹ יִחְיֶה''
(יחזקאל יח, כח). וְהוּא הַדִּין שֶׁמַּרְבֶּה וּמוֹסִיף לַשָּׁב כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
פרק שני [רפט]
כְּשֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרֹב רַחֲמָיו, מְקַבֵּל תְּשׁוּבַת הַיָּחִיד וְקוֹרֵעַ גְּזַר דִּינוֹ, כָּךְ קוֹרֵעַ אֲפִילוּ גְּזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר כְּשֶׁשָּׁבִים בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וּגְזַר דִּין שֶׁל נִינְוֵה יוֹכִיחַ. וְעוֹד אָמְרוּ, שֶׁאֲפִילוּ בִּזְכוּת תְּשׁוּבַת יָחִיד מוֹחֲלִין לָרַבִּים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, ב): אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוּבִיָּה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁאֲפִילוּ יָחִיד עֲשָׂאָה מוֹחֲלִין לוֹ וּלְכָל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ''
(הושע יד, ה) ''מֵהֶם'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''מִמֶּנּוּ''.
נפש יהודה ארפא משובתם. של רבים לפי ששב אפי' מן היחיד שעשה תשובה:
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּבִיאָה [רְפוּאָה לָעוֹלָם, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם
(פו, א): אָמַר רַבִּי: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּבִיאָה] רְפוּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים'' וגו'
(ירמיה ג, כב).
וּלְפִי שֶׁהֶעָוֹן שֶׁעוֹשִׂין כָּל הָעֵדָה הוּא חָמוּר, לֹא יַחְשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם תַּקָּנָה וְלֹא יִתְיָאֲשׁוּ מִן הַתְּשׁוּבָה, עַל כֵּן נִזְדַּמֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַעֲשֵׂה חֵטְא הָעֵגֶל, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמֶּנּוּ קַל וָחֹמֶר וְיֵדְעוּ כִּי מֵאַחַר שֶׁהֶאֱרִיךְ אַפּוֹ עַל חֵטְא גָּדוֹל כָּזֶה, שֶׁאֵין חֵטְא שֶׁיַּעֲשׂוּ שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תְּשׁוּבָתָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ד, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
(*) לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מִי־יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי''
(דברים ה, כו). וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הָיָה דָּוִד רָאוּי
(*) (*) לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. לֹא הָיָה דָּוִד רָאוּי, דִּכְתִיב: ''כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי
(*) וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי''
(תהלים קט, כב): וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים, דִּכְתִיב: ''מִי־יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם'', וגו'. וְלָמָּה עָשׂוּ?
(*) לוֹמַר לְךָ, שֶׁאִם חָטָא יָחִיד אוֹמְרִים לוֹ לֵךְ אֵצֶל יָחִיד וְאִם חָטָא צִבּוּר אוֹמְרִים לוֹ לֵךְ אֵצֶל צִבּוּר. וּצְרִיכָא, דְּאִי כָתַב רַחֲמָנָא יָחִיד, מִשּׁוּם דְּלָא מְפַרְסַם חֵטְאֵה, אֲבָל צִבּוּר
(*) דִּמְפַרְסַם חֵטְאֵה אֵימָא לָא: וְאִי כָתַב רַחֲמָנָא צִבּוּר מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי רַחֲמֵי, אֲבָל יָחִיד אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ''נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַּם עָל''
(שמואל־ב כג, א)?
(*) שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה.
נפש יהודה לא עשו ישראל את העגל. כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היו ראוים להתגבר יצרם עליהם אלא בגזירת הקב''ה היה לשלוט בהם יצר הרע כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלוני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו בעיקר ונתקבלו בתשובה: מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' כל הימים. בסיני נאמר אלמא גבורים ואמיצי לב ביראתו היו: לאותו מעשה. דבת שבע: לאותו מעשה. דעגל: ולבי חלל בקרבי. יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בקרבי להחטיאני: לומר לך. גזרת המלך היתה ליתן פתחון פה לשבים: דמפרסם חטאיה. ואיכא חילול השם אימא לא ליתקבל: שהקים עולה של תשובה. לשון עולה כי העולה באה על המחשבה ודוד לא חטא בבת שבע דגט כריתות היה לה והוה גט למפרע אבל לפי העולה על המחשבה חטא מיהת ונענש עליו דאי הוה בא אוריה ולא נהרג הות אשת איש גמורה:
וְאַף־עַל־גַּב דִּכְתִיב: ''
(*) וּבְיוֹם פָּקְדִי'' וגו'
(שמות לב, לד), הוּא שֶׁחוֹטְאִין בֶּעָוֹן אַחֵר, שֶׁמִּצְטָרֵף עִמָּהֶם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָחַל לָהֶם עַל אוֹתוֹ עָוֹן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לב, ב): ''
(*) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ''
(ישעיה מט, טו), הַאֶשְׁכַּחעוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה. אָמְרָה לְפָנָיו: הוֹאִיל וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא לֹא תִּשְׁכַּח מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר לָהּ: ''
(*) גַּם־אֵלֶּה תִּשְׁכַּחְנָה''
(שם). אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְיֵשׁ שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה הַר סִינַי. אָמַר לָהּ: ''
(*) וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ''
(שם). וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָה: ''גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה'', זֶה מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל; ''וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ'', זֶה מַעֲמַד הַר סִינַי.
נפש יהודה וביום פקדי. משמע שלא מחל חטא העגל שנאמר ופקדתי עליהם חטאתם אין זה אלא כשעושים עבירות אחרים אז עם העונש הזה מוסיף עליהם עונש חטא העגל אבל בלאו הכי אין מעניש על חטא העגל לבד וזה ביום פקדי עבירות אחרים להענישם עליהם ופקדתי גם העגל: התשכח אשה עולה. פשוטו של מקרא התשכח אשה בנה שמניקה וכאן דרש עולה כמו עולות וקרבנות אשה אש המזבח כמו אשה לה': גם אלה. מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל: ואנכי. זה מעשה סיני , שנאמר בו אנכי ה' אלהיך:
וּבִשְׂכַר הַתְּשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקָרֵב הַגְּאוּלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה, שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע''
(ישעיה נט, כ).
נפש יהודה ובא לציון גואל. אימתי ולשבי פשע כששבים מהפשעים ביעקב:
הכלל השני: בימי התשובה
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּבוֹא יוֹם הַדִּין; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּבוֹא יוֹם הַכַּפָּרָה
החלק הראשון בבוא יום הדין
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רצ]
כָּל בֶּן דַּעַת כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁקָּרֵב זְמַנּוֹ לָבוֹא לְדִין עַל קְצַת מָמוֹנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל גּוּפוֹ, לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מִתְעוֹרֵר מְאֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּמְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ עֵצָה מִכָּל יוֹעֵץ שֶׁיִּמְצָא, לוֹמַר לוֹ כֵּיצַד יִנָּצֵל מִן הַדִּין; עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁבָּא יוֹם פְּקוּדָתוֹ וְדִינוֹ מִגּוּפוֹ וּבָנָיו וּמָמוֹנוֹ לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָנָיו לֹא עֵדִים וְלֹא רְאָיָה, שֶׁהַכֹּל גָּלוּי לוֹ וְאֵינוֹ מוֹעִיל לְפָנָיו סַנֵּיגוֹר אַחֵר בִּלְתִּי תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים - שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מְאֹד וּלְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלָשׁוּב מֵחֲטָאָיו וּלְבַקֵּשׁ עֵצָה טוֹבָה מִכָּל יוֹדֵעַ דַּעַת קֹדֶם הַגִּיעוֹ לְיוֹם הַדִּין, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בְּדִינוֹ.
וְלָזֶה צָרִיךְ לְהַקְּדִים שְׁלוֹשִׁים יוֹם לְכָל הַפָּחוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּתְחִיל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל לְעוֹרֵר מִתַּרְדֵּמָתוֹ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּכָל הַשָּׁנָה. וְעוֹד, שֶׁהוּא זְמַן שֶׁנִּתְרַצָּה בוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְחֹל עֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְצִוָּה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לַעֲלוֹת הָהָרָה לָתֵת לוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(מו): תַּנְיָא:
(*) בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: ''עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה'', שֶׁאָז עָלָה לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. וְהֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה, מֹשֶׁה עָלָה לָהָר, שֶׁלֹּא יִטְעוּ עוֹד אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַלָּה בְּאוֹתוֹ שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה'' וגו'
(תהלים מז, ו). וְכָךְ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כָּל הַחֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר'' וגו'
(עמוס ג, ו) וּכְדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.
נפש יהודה בראש חודש אלול. ואותו יום היה יום שלשים של אב ותקעו בבוקר כשעלה משה להודיעם שעתה עלה בהשכמה והלילה שעבר אינו בחשבון וצריך לעכב שם ארבעים יום וארבעים לילות ולא נחשב יום אלא מעת לעת ולא יטעו לומר ביום שעלה צריך לירד ולבוא כאשר טעו בראשונים: עלה אלהים. נתעלה ונשתבח: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. כך יחרדו מעבירות שבידם ויזכירו ביום הדין:
וְעוֹד מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לְרַבֵּינוּ הַאי, וְזֶה נֻסְחָהּ: וּמִנְהָגֵנוּ לוֹמַר תַּחֲנוּנִים
(*) בְּהַנֵי עֲשָׂרָה יוֹמֵי בִּלְחוּד. וְשָׁמַעְנוּ דְּבִקְצַת
(*) מְקוֹמוֹת פָּרָס קַיְּמֵי מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְאָמְרֵי, דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בֵּיהּ סָלִיק לָהָר זִימְנָא שְׁלִישִׁית וְנָחֵית בְּלוּחוֹת שְׁנִיּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל הַמּוֹסִיף לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים זְכוּת הוּא לוֹ.
נפש יהודה בהני עשרה יומי. שבין ראש השנה ויום כפור: מקומות פרס קיימי. בארץ פרס נוהגים לעמוד בקצת מקומות מראש חודש אלול:
לְרַבִּי יִצְחָק ן' גִּיַאת זַ''ל: וְאָנוּ מִנְהָגֵנוּ כְּהַנֵי דְקַיְימִין מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל.
לְרַבֵּינוּ נִסִּים זַ''ל: הַרְבֵּה מִן הַזְּקֵנִים וּמִן בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁתּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל. וּמָצָאתִי עִקָּר בַּמִּדְרָשׁ: תַּנְיָא: בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. כִּדְאִיתָא לְפָנִים.
גַּם מָצִינוּ שֶׁנּוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְסָמַךְ מִמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא: ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן''
(ויקרא כג, מ) וְכִי רִאשׁוֹן וַהֲלֹא ט''ו הוּא? אֶלָּא רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁחַיֶּבֶת מַס לַמֶּלֶךְ [וְלֹא נָתְנוּ לוֹ. הָלַךְ עָלֶיהָ בְּחַיִל לִגְבּוֹתוֹ. כְּשֶׁנִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ כַּעֲשֶׂרֶת פַּרְסָאוֹת יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה לִקְרָאתוֹ וְאָמְרוּ: אֵין לָנוּ מַה לִּתֵּן. הִנִּיחַ לָהֶם שְׁלִישׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקָרֵב יוֹתֵר יָצְאוּ בֵינוֹנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. וְהִנִּיחַ לָהֶם שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. וְהִנִּיחַ לָהֶם הַכֹּל. כָּךְ הַמֶּלֶךְ - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֵי הַמְּדִינָה - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּסַגְּלִים עֲוֹנוֹת כָּל הַשָּׁנָה; עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַגְּדוֹלִים מִתְעַנִּין, וּמְוַתֵּר לָהֶם שְׁלִישׁ עֲוֹנוֹתֵיהֶם; בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הַבֵּינוֹנִיִּים מִתְעַנִּים, וּמְוַתֵּר לָהֶם שְׁנֵי שְׁלִישִׁיּוֹת; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַכֹּל מִתְעַנִּים וּמְוַתֵּר לָהֶם הַכֹּל. בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עוֹסְקִין בְּמִצְוַת סֻכָּה וְלוּלָב וְאֵינָן עוֹשִׂין עֲוֹנוֹת. לְכָךְ קוֹרֵא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן: ''רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת''.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְעַנִּין בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה - רוֹחֲצִין וּמִסְתַּפְּרִין וְלוֹבְשִׁין בְּבִגְדֵי לָבָן. כִּי מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: אָמַר רַבִּי סִימוֹן: כְּתִיב ''כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ'' וגו'
(דברים ד, ז), רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמְרֵי: אֵי זוֹ אוּמָה כְּאוּמָה זוֹ שֶׁיּוֹדַעַת אָפְיָהּ שֶׁל אֱלֹהֶיהָ,
(פירוש: מנהגיו ודיניו). בְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ צִפָּרְנָיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּךְ, לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וּמְגַלְּחִים זְקָנָם וְחוֹתְכִין צִפָּרְנֵיהֶם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נֵס].
וְגַם מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לַגָּאוֹן זַ''ל: וְזֶה נֻסְחָהּ: וּלְהִתְעַנּוֹת בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּךְ אָנוּ רוֹאִין יָפֶה שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים לְיִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: ''לְכוּ אִכְלוּ [מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ] מַמְתַּקִּים'' וגו'
(נחמיה ח, י). וְכֵן בְּשַׁבָּת שׁוּבָה אֵין אָנוּ רוֹאִין שֶׁיִּתְעַנֶּה, שֶׁהֲרֵי תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁהוּא תַּעֲנִית חֲמוּרָה לֹא רָאוּ לְקָבְעָהּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא דָּחוּ אוֹתָהּ. וַאֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְהַשְׁלִים תַּעֲנִית נִסְתַּפְּקוּ כַּמָּה דוֹרוֹת, עַד שֶׁנֶּחְתְּכָה הֲלָכָה: מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים.
וּכְהַהִיא אָמְרִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: רַבִּי יַעֲקֹב הֲוָה
(*) מָפְקֵד לְסָפְרַיָא: מָאן אֲתָא מִשְׁאַל לְכוֹן, אַתּוּן אָמְרֵי לֵיהּ: בַּכֹּל מִתְעַנִּין, חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּפוּרִים. וּבַגְּמָרָא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דִּידָן
(פא, א) אָמְרִינָן: וּמַה
(*) עִנּוּי, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים - עָנַשׁ, מְלָאכָה, שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיֵּעָנֵשׁ. שְׁמַע מִינָהּ לָא מִתְעַנִּין לָא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.
נפש יהודה מפקיד לספריא. לת''ח אם יבוא אדם לשאול אם יצום בו ביום: ענש. עליו כרת אם לא יתענה ביום כפור:
וּמִכָּאן תְּשׁוּבָה לַמִּתְעַנִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִין שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת תְּשׁוּבָה בְּלֹא תַעֲנִית,
(*) וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא אַחַת מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. וְהַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הֵם יוֹתֵר עִקָּר.
נפש יהודה והיא. התענית הוא דרך אחד מתשובה ע''כ אין מתענין בראש השנה רק תענית חלום אם הוא ביום ראשון צריך להתענות שני ימים כל ימיו ואם הוא ביום שני יתענה כל ימיו יום שני בלבד ואין צריך למיתב תענית לתעניתו:
פרק שני [רצא]
יוֹם הַדִּין לְכָל בְּנֵי אָדָם, בֵּין יָחִיד בֵּין צִבּוּר, בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(ח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא'' וגו'
(תהלים פא, ה), מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה נִכְנָסִין לַדִּין
(*) אֶלָּא אִם כֵּן קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה אֶת הַחֹדֶשׁ. תַּנְיָא אִידָךְ: ''כִּי חֹק לְיִשְׂרָאל הוּא'', אֵין לִי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, אוּמוֹת הָעוֹלָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב''
(שם). אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ''כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא''? מְלַמֵּדּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין תְּחִלָּה לַדִּין, כִּדְרַב חִסְדָּא, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא:
(*) מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס לַדִּין תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַעֲשׂוֹת
(*) מִשְׁפַּט עַבְדוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל''
(מלכים־א ח, נט). מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא אִבְרָאִי; וְאִבָּעֵית אֵימָא: מִקָּמֵי
(*) דְלֵיפוֹשׁ חֲרוֹן אַף.
נפש יהודה אלא אם כן קדשו בית דין וכו'. והכי קאמר אם קבעו ישראל את חק החודש הוא משפט להקב''ה: משפט לאלהי יעקב. לרבות שכולם ישפוט: מלך וצבור. כשהקב''ה דן אותם מלך נכנס תחלה: משפט עבדו. שלמה קאמר לה: דליפוש חרון אף. להקב''ה בשביל עונות צבור:
גַּם מָצִינוּ בַּמִּשְׁנָה
(שם טז, א): בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָעוֹלָם נִדּוֹן: בְּפֶסַח
(*) עַל הַתְּבוּאָה; בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם
(*) עוֹבְרִין לְפָנָיו
(*) כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם'' וגו'
(תהלים לג, טו); וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם.
נפש יהודה על התבואה. שלאחר הפסח: עוברין לפניו. למשפט: כבני מרון. כבני הצאן שמעבירין אחד אחד למעשר שנאמר היוצר יחד לבם שדן כל אחד ואחד:
וְאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא יוֹם הַדִּין, לְפִי שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּפִי דַּעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם בַּגְּמָרָא
(י, ב): תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם בְּתִשְׁרֵי
(*) נוֹלְדוּ אָבוֹת; בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת; בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(*) נִפְקְדָּה שָׂרָה וְרָחֵל וְחַנָּה; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִים; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(*) בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאָבוֹת בְּמִצְרַיִם; בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם וכו'.
נפש יהודה נולדו אבות. אברהם ויעקב: נפקדה שרה. בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון: בטלה עבודה מאבותינו. ו' חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד:
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים
(*) תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ'' וגו'
(בראשית א, יא), אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁהָאָרֶץ מוֹצִיאָה דְשָׁאִים וְאִילָן מָלֵא פֵּרוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תִּשְׁרֵי. וְאוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן רְבִיעָה הָיָה וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ''
(שם ב, ו). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמר: ''
(*) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא'' וגו'
(שם א, יב), אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁהָאָרֶץ מְלֵאָה דְּשָׁאִים וְאִילָן מָלֵא פֵּרוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה נִיסָן. וְאוֹתוֹ פֶּרֶק זְמַן בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמִּזְדַּוְּגִים זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן'' וגו'
(תהלים סה, יד).
נפש יהודה תדשא הארץ. תתכסה ותתלבש בדשאים ועץ פרי שנגמר פריו ואותו פרק בזמן זריעה הוי כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים צריכין ותשרי זמן רביעה הוה והגשם נקרא רביעה שרובע את הקרקע כי מטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה: ותוצא הארץ. ולא כתיב ותדשא הארץ ועץ עושה פרי ולא פרי גמור ואותו הפרק זמן הוא לבהמה וחיה להזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה הוא שבניסן נברא העולם: לבשו כרים הצאן. יתלבשו השרון והערבה מן הצאן הבאים לרעות הדשא אשר הצמיח המטר והעמקים יעטפו בר על ידי המטר יהיו מעוטפים העמקים בתבואה ואז יתרועעו הבריות שמחה וישירו מרוב הברכה אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו' בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג'' וגו
(מלכים־א ח, ב), יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ
(*) אֵיתָנֵי עוֹלָם. מַאי מַשְׁמָע, דַּהֲאי ''אֵיתָן'' לִישְׁנָא דְּתוֹקְפָא הוּא? דִּכְתִיב: ''אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ''
(במדבר כד, כא) (*) וְאוֹמֵר: ''שִׁמְעוּ הָרִים אֶת־ רִיב ה''' וגו'
(מיכה ו, ב) וְאוֹמֵר: ''קוֹל דּוֹדִי וגו' מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים''
(שיר השירים ב, ח), בִּזְכוּת אָבוֹת; ''מְקַפֵּץ עַל־ הַגְּבָעוֹת''
(שם) בִּזְכוּת אִמָּהוֹת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וגו'
(*) בְּחֹדֶשׁ זִו''
(מלכים־א ו, א), יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ זִיוְתָנֵי עוֹלָם. וְאִידָךְ, הָא כְּתִיב ''בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים''?
(*) הַהוּא דְּתָקִיף בְּמִצְווֹת. וְאִידָךְ נַמֵּי, הַכְתִיב ''בְּחֹדֶשׁ זִיו''? הַהוּא דְּאָתָא בֵיהּ
(*) זִיוָא לְאִילָנֵי. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מָאן דְּנָפִיק בְּיוֹמֵי נִיסָן וַחֲזָא אִילָנֵי דִּמְלַבְלְבֵי, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אֲשֶׁר לֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, כְּדֵי לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.
נפש יהודה איתני עולם. תקיפי וגבורי עולם והיינו האבות: ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים. אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים: בחודש זיו. זה אייר הוא שנולדו בו זיותני עולם כשנתחדש אייר כבר נולדו בניסן א''נ זמנין דתקופת ניסן נמשך בתוך אייר של לבנה זיותני היינו האבות שזיו פניהם היו מאירין מרוח הקודש שעליהם: ההוא דתקיף במצות. שופר יום הכפורים סוכה לולב ערבה וניסוך המים וערבה: זיוא לאילני. שהאילנות מלאין פרחים המאירים בזיו ומלבלבין ויוצא פרח תרגום ואפיק לבלבין:
וּמָאן דַּאֲמַר בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת, וּמָאן דַּאֲמַר בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּנִיסָן מֵתוּ. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם''
(דברים לא, ב), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ''הַיּוֹם''? הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַשֵּׁב שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמִחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶת־מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא''
(שמות כג, כו).
בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק דִּכְתִיב: ''
(*) לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן''
(בראשית יח, יד) אֵימַת קָאֵי? אִילֵימָא בְּפֶסַח וְקָא אֲמַר לֵיהּ לַעֲצֶרֶת, בְּחַמְשִׁין יוֹמִין מִי קָא יָלְדָה? אֶלָּא דְּקָאֵי בַּעֲצֶרֶת וְקָא אֲמַר לֵיהּ לֶחָג, בְּחַמְשָׁא יַרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? אֶלָּא דְּקָאֵי בְּתִשְׁרֵי וְקָא אֲמַר לֵיהּ לְנִיסָן. אַכַּתֵּי בְּשִׁיתָא יָרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? תָּנָא: אוֹתָהּ שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה. סוֹף סוֹף
(*) כִּי מִדְלֵּי מַר יוֹמֵי טֻמְאָה בָּצְרֵי לֵיהּ? אָמַר מַר זוּטְרָא:
(*) אֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָעִים, לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים''
(שמואל־א א, כ), מִעוּט תְּקוּפוֹת שְׁתַּיִם, מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם.
נפש יהודה למועד אשוב אליך. ליום טוב הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשרה למועד זה ושתלד למועד הבא: כי מדלי מר. ימי טומאת נדה דקיימא לן שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתם בטומאה: אפילו למאן דאמר. במסכת נדה אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלמים של שלשים יום: ויהי לתקופות הימים ילדה חנה מיעוט תקופות שתים. והם ו' חדשים וימים שתים שמע מינה דילדה לו' חדשים ושני ימים והיינו מקוטעין החודש השביעי שהיה לה ממנו רק שני ימים וילדה:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה. מִנָּא לָן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ''זְכִירָה זְכִירָה'', וְאָתְיָא ''פְּקִידָה פְּקִידָה''. כְּתִיב בָּהּ בְּרָחֵל: ''וַיִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל''
(בראשית ל, כב) וּכְתִיב בְּחַנָּה: ''וַיִּזְכְּרֶהָ ה'''
(שמואל־א א, יט); וְאָתְיָא ''זְכִירָה זְכִירָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּכְתִיב: ''זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ''
(ויקרא כג, כד) וְאָתְיָא ''פְּקִידָה פְּקִידָה'', כְּתִיב בָּהּ בְּחַנָּה: ''כִּי־פָקַד ה' אֶת־חַנָּה''
(שמואל־ א ב, כא) וּכְתִיב בָּהּ בְּשָׂרָה: ''וְה' פָּקַד אֶת־שָׂרָה''
(בראשית כא, א).
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר'' וגו'
(תהלים פא, ד) וּכְתִיב: ''כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא''
(שם שם, ה) וְסָמֵיךְ לֵיהּ: ''
(*) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ''
(שם שם, ו).
נפש יהודה עדות ביהוסף שמו. בתריה דההוא קרא כתיב דכי חק לישראל:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מִנָּא לָן? אָתְיָא ''סְבִילָה סְבִילָה'', כְּתִיב הָכָא: ''מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם''
(שמות ו, ו) וּכְתִיב הָתָם: ''
(*) הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ''
(תהלים פא, ז).
נפש יהודה הסירותי מסבל שכמו. ביוסף כתיב בתר עדות ביהוסף:
בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָאֵל. אָתְיָא ''שׁוֹפָר שׁוֹפָר'', כְּתִיב הָכָא: ''תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר'', וּכְתִיב הָתָם: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל'' וגו'
(ישעיה כז, יג). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָאֵל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ''לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'''
(שמות יב, מב), לַיְלָה
(*) (*) הַמְשֻׁמָּר וּבָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וְאִידָךְ, הַהוּא לַיְלָה הַמְשֻׁמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין.
נפש יהודה המשומר ובא. לגאולה: המשומר ובא מן המזיקין. שאין שום מזיק יכול להזיק לישראל בלילה ההוא:
שָׁמְעִינָן מֵהָכָא, שֶׁהוּא יוֹם בְּרִיאַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּפִי הָאֱמֶת וּכְפִי הָרָאוּי, בְּכָל שָׁנָה מַתְחִיל מֵאוֹתוֹ יוֹם הַשָּׁנָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם וְהוּא רָאוּי לִפְקוּדָה וְגַם הוּא יוֹם שֶׁנִּפְקְדוּ בּוֹ הַצְּרִיכִים פְּקוּדָה.
וְגַם בְּיוֹם שֶׁנִּבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן בּוֹ בַיּוֹם חָטָא וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְנִתְכַּפֵּר, וּלְפִיכָךְ רָאוּי הוּא לְדִין וְלִתְשׁוּבָה וּלְכַפָּרָה. וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֵׁם שֶׁמָּחַלְתִּי לְךָ בַּיּוֹם הַזֶּה, כָּךְ אֲנִי עָתִיד לִמְחֹל אֶת בָּנֶיךָ בַּיּוֹם הַזֶּה. וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(כג, קמט): ''
(*) לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם''
(תהלים קיט, פט) וּכְתִיב: ''לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם'' וגו'
(שם שם, צא), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם. וְאָתְיָא כְּהַהִיא דְתַנְיָא: ''זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ'', נִמְצֵאת אוֹמֵר:
(*) בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן. בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַמַּחְשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיַעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִבְּלוֹ, בַּחֲמִשִּׁית רְקָמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹלֶם, בַּשְּׁבִיעִית זָרַק בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לְגַן עֵדֶן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית סָרַח, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בַּשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא לְדִימוֹס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן: זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוֹס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לִהְיוֹת עוֹמְדִין לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין בְּדִימוֹס.
נפש יהודה לעולם ה' דברך. מששת ימי בראשית נצבת בשמים לעמוד היום למשפט: בראש השנה נברא האדם. והוא ביום ו' לבריאת עולם והוא יום א' דראש השנה ובשעה ראשונה של יום ו' וכו' בד' שעות על היום גבלו העפר כמו שגובלין הטיט במים בה' רקמו בצורת אבריו כזה שרוקם צורות על הבגד בו' עשאו גולם נגמר צורתו אבל לא היה בו נשמה להחיות בט' נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת בי' סרח חטא ואכל מעץ הדעת בי''ב יצא לדימוס לסליחה ומחילה שמחל לו הקב''ה ממה שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות ונתן לו יום מימיו שהוא אלף שנים:
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן
(*) יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁאָרִים תְּלוּיִים וְעוֹמְדִין מִזְּמַן הָאָדָם לִזְמַנִּים יְדוּעִים, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת לְרַצּוֹת עֲלֵיהֶם, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, א): תַּנְיָא: הַכֹּל נִדּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם כָּל אֶחָד בִּזְמַנּוֹ. בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִדּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים''
(איוב ז, יח). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ''
(שם).
נפש יהודה יש דברים. שנדון עליהם בראש השנה אבל לא נגזרין מיד על כל אחד ונגזר בזמן שהוא עתו לבא אם לא שב בנתיים:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה הֲבִיאוּ עֹמֶר בְּפֶסַח? מִפְּנֵי
(*) שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַקְרִיבוּ לְפָנַי עֹמֶר בְּפֶסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה: הֲבִיאוּ לְפָנַי
(*) שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת? מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּרוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקְרִיבוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת שֶׁבָּאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה.
נפש יהודה שהפסח זמן תבואה הוא. שהתבואה נידונית בו: שתי הלחם. ירצו על פירות האילן שהם מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב בכורי קציר חטים רבי יהודה לטעמיה דאמר בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חטה היה:
וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה:
(*) מַלְכִיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם; זִכְרוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי בְּטוֹבָה; וּבַמֶּה? בַּשּׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.
נפש יהודה מלכיות. פסוקים דכתיב ביה ה' מלך וזכרון וזכרתם לפני ה' ושופרות תקעו בחודש שופר והם עשרה פסוקים מכל אחד ואחד:
כִּי עֲקֵידַת יִצְחָק הִיא דָּבָר גָּדוֹל בְּזֶרַע אַבְרָהָם, שֶׁאוֹהֵב לָהֶם תָּמִיד בּוֹרְאָם מַה שֶּׁבָּא לַעֲשׂוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְהַשְׁלִים רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְזֶהוּ הָעוֹמֵד לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל צָרוֹתָם, לְפִי שֶׁעָמַד בְּנִסָּיוֹן גָּדוֹל כָּזֶה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַנֶחְנָקִין
(סנהדרין פט, ב): ''וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים'' וגו'
(בראשית כב, א), אַחַר לְמִי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא:
(*) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, דִּכְתִיב: ''וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל'' וגו'
(שם כא, ח).
נפש יהודה אחר דבריו של שטן. שאמר חננתו בן למאה שנה ועשה סעודה גדולה ולא הקריב לך קרבן אחד אמר הקב''ה אם אומר לו הקריבהו לפני מיד זובחו וזה ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה וגו':
וְעַל כֵּן צִוָּה לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, לְזֵכֶר הָאַיִל הַנֶּחֱלָף עַל יִצְחָק. וְהַפְּסוּקִים וְהַתְּקִיעוֹת כֻּלָּם הֵם לְכַוָּנַת הַתְּשׁוּבָה וּלְהַמְלִיךְ עָלֵינוּ מַלְכֵּנוּ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו, שֶׁאַף־ עַל־פִּי שֶׁלֹּא נָשׁוּב כָּהֹגֶן, שֶׁיִּזָּכֵר לְפָנָיו פְּקִידַת הַצִּדְקָנִיּוֹת וַעֲקֵידַת יָדִיד מִבֶּטֶן. וְעַל כֵּן אָנוּ קוֹרְאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה פְּקִידַת שָׂרָה וַעֲקֵידַת יִצְחָק. וּמַפְטִירִים פְקִידַת חַנָּה וְ''אַחֲרֵי שׁוּבִי'', כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנֵנוּ לְפָנָיו לְטוֹבָה וִירַחֵם עָלֵינוּ.
פרק שלישי [רצב]
כָּל יְסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְהָאֱמוּנָה הֵם בְּנוּיִים עַל אֱמוּנַת הַהַשְׁגָּחָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא תָּמִיד עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָט וְנוֹתֵן לְכָל אֶחָד כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּדִכְתִיב: ''גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר־עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת'' וגו'
(ירמיה לב, יט) וְאָמַר: ''עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ''
(זכריה ד, י). וּפְסוּקֵי הַתּוֹרָה הַמּוֹרִים עַל זֶה אֵין לָהֶם חֵקֶר. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק ג דְּאָבוֹת
(משנה יט):
(*) הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה
(*) וּבְטוּב הָעוֹלָם נָדוֹן וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה.
נפש יהודה הכל צפוי. עיין בסימן רס''ג: בטוב העולם נדון. במדת רחמים ואף על פי כן אין הכל שוין במדה זו לפי שהכל לפי רוב המעשה המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים והממעיט במעשים טובים ממעטים:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַהַשְׁגָּחָה וְהַגְּמוּל הוּא בְּכָל זְמַן וּבְכָל עֵת, אֲבָל בְּיוֹם הַדִּין בָּא הַכֹּל לְחֶשְׁבּוֹן וּלְשָׁקְלוֹ בְּכַף מֹאזְנַיִם, שֶׁהַחֹדֶשׁ הוּא נִכְנָס
(*) בְּמֹאזְנַיִם וּבָא הַזְּמַן לְחַפֵּשׂ עַל מַעֲשֵׂי בְנֵי אָדָם לִרְאוֹת אֵי זֶה כַּף מַכְרַעַת. וּלְפִי שֶׁאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהַכֹּל הוּא זָכוּר לְפָנָיו כְּאִלּוּ הוּא כָּתוּב, וְיוֹתֵר הִמְשִׁיל הַדָּבָר לַהֲבִינוֹ לָעָם בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, בְּאָמְרוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב בַּסְּפָרִים, בְּאָמְרָם בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, ב): אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: אֶחָד שֶׁל
(*) צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים וְשֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה וְשֶׁל בֵּינוֹנִיִּים תְּלוּיִים וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ נִכְתָּבִין לְמִיתָה.
נפש יהודה במאזנים. מזל של תשרי מאזנים: שלשה ספרים. ספרי זכרון של מעשי הבריות: צדיקים גמורים. רובן זכיות רשעים גמורים רובם עונות בינונים מחצה על מחצה:
אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָהּ? ''יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם־צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ''
(תהלים סט, כט), ''יִמָּחוּ מִסֵּפֶר'', זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים; ''חַיִּים'', זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים; ''וְעִם צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ'', זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, ''וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ''
(שמות לב, לב), ''מְחֵנִי נָא'', זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים; ''מִסִּפְרְךָ'', זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים; ''אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'', זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.
וְעַל דָּבָר כָּזֶה
(*) נָבוֹכוּ רַבִּים בִמְבוּכָה זֹאת, בְּאָמְרָם: צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְרָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. עַד שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר עַל זֶה: ''
(*) וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי וגו' כִּי־קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים''
(תהלים עג, ב). וְלֹא מָצָא מְנוּחָה עַד שֶׁאָמַר כִּמְתָרֵץ: ''עַד־אָבוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם''
(שם שם, יז). רוֹצֶה לוֹמַר, לְאַחֲרִית הַדְּבָרִים, אוֹ בְּאַחֲרִית יָמִים שֶׁל אָדָם, אוֹ בָּעוֹלָם הָאַחֲרוֹן, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבָּא. וְעַל זֶה אָמַר יִרְמְיָהוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם
(יב, א): ''מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ'' וגו'. נִרְאֶה כְּפִי דִבְרֵיהֶם שֶׁהָיוּ תְמֵהִים יוֹתֵר עַל שַׁלְוַת הָרְשָׁעִים מֵעַל יִסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים, לְפִי שֶׁ''אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא'', וּמִי שֶׁדּוֹמֶה צַדִּיק - אוּלַי חָטָא בְּדָבָר נֶעֱלָם; אֲבָל בְּאוֹתוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרוֹת בְּפַרְהֶסְיָא וְיֵשׁ לוֹ שַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, עַל כָּזֶה הוּא תֵּימָהּ גָּדוֹל. לוּלֵי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל פָּסוּק: ''
(*) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל''
(דברים לב, ד),
(*) שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָנִים וְהָרָשָׁע שֶׁחוֹטֵא כָּל יָמָיו אִם יֵשׁ לוֹ שׁוּם זְכוּת נוֹתֵן לוֹ מִמֶּנּוּ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ חַיָּבִין לָעוֹלָם הַבָּא וְהַצַּדִּיק שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל לוֹ שׁוּם חֵטְא נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה נבוכו רבים. תועים להבין ענין זה כמו והעיר שושן נבוכה: ואני כמעט נטיו רגלי. מטרם שומי זאת על לבי כמעט נטוי רגלי ושפכו אשורי לנטות מאחרי המקום כי קנאתי בהוללים במערבים דרכיהם והייתי רואה את טובתם ושלותם הוללים מעורב כמו סבאך מהול במים שמעשיהם של רשעים מעורב ברע ויש להם אך טוב עד באתי לסוף הדבר שלהם כמו שמסיים איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות וזה עד אבוא אל מקדשי לרוח הקודש שדבר בי אז אבינה לאחריתם: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם סופו לאמן את דבריו ואין עול אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה: שאין לפניו משוא פנים. אפילו לצדיק גמור שלא יענשו אפילו על עבירה קלה כמו משה ואהרן שנענשו על חטא הכעס וגם לרשע משלם אפילו מצוה קלה כמו לעשו גמול כבוד אב ואם ונבוכדנצר על כבוד הש''י שאמר לכתוב לו ברישא כדאיתא בסנהדרין:
וּלְפִיכָךְ אִם אָנוּ רוֹאִים צַדִּיקִים, לְפִי רְאוֹת עֵינֵינוּ, שֶׁנִּפְטָרִין בְּקֹצֶר שָׁנִים וּרְשָׁעִים מַאֲרִיכִים בְּחַיֵּיהֶם, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה
(*) אֵינוֹ לַנְּפָשׁוֹת אֶלָּא לַגּוּפִים. וּמַה שֶּׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ''צַדִּיקִים גְּמוּרִים'', רוֹצֶה לוֹמַר, צַדִּיקִים בְּדִינָם לָעוֹלָם הַזֶּה; וּמַה שֶּׁאָמַר ''רְשָׁעִים'', הוּא גַּם כֵּן רְשָׁעִים בְּדִינָם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, כִּי דִּין הַנְּפָשׁוֹת הוּא לָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹם הַדִּין, כְּמוֹ שֶׁאָמַר סָמוּךְ לְמֵמְרָא זֹאת: תַּנְיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵם לְיוֹם הַדִּין וכו'.
נפש יהודה אינו לנפשות. הצדיקים או הרשעים אך לגופם לצדיק הנכתב לחיים הוא חיי עולם הבא ומריעין לגופו בעולם הזה למרק ממנו מעט העונות ולרשעים למיתת עולם הבא ומטיבין לגופם בעולם הזה בעבור מעט המצות שבידם:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כִּי מַה שֶּׁאֵין הַצַּדִּיק זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת, הוּא, שֶׁאִם יִנְהַג הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לִתֵּן מָמוֹן וְשַׁלְוָה לַצַּדִּיקִים וְחַיִּים אֲרוּכִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִמְנַע אֵלּוּ הַטּוֹבוֹת מִן הָרְשָׁעִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יַעֲנִישָׁם מִיָּד כְּפִי רִשְׁעָם תָּמִיד, נִמְצָא מַכְרִיעַ כָּל בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹתָם צַדִּיקִים
(*) וְיִ
(*) הְיֶה הוּא סִבַּת תְּנוּעָתָם הָרִאשׁוֹנָה לַמַּעֲשֶׂה וְלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְכַוָּנַת הַמַּעֲשֶׂה וְלֹא לְהַשִּׂיג
(*) הַתַּכְלִיּוֹת הַנִּכְבָּדוֹת שֶׁהִבְטִיחָה בָּהֶן הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְהַשִּׂיג אוֹתָן הַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת הַמֻּשָּׂגוֹת מִיָּד וְלִבְרֹחַ מֵהֶפְכֵיהֶן. וְתִהְיֶינָה אוֹתָן הַטּוֹבוֹת שֶׁכַּוָּנָתָן לְהַשִּׂיגָן מִיָּד,
(*) אוֹ הַהֲפָכִים שֶׁמְכַוְּנִין לִבְרֹחַ מֵהֶן, סִבָּה שֵׁנִית לִתְנוּעָתָן.
נפש יהודה ויהיה הוא. עיין כל זה בסימן רל''ז: ויהיה הוא. הקב''ה סבה גרם תנועתם הראשונה תחלת הדבר שאדם מנענע עצמו לעשות טוב הוא בשביל שמטיב מיד לכל צדיק ומעניש לרשע ע''כ הכל צדיקים רק בעבור שיבוא להם מיד הטובה: התכליות הנכבדות. שהם חלק עולם הבא שאין תכלית לטובתם: או ההפכים. כלומר הרע הוא היפוך הטוב מי פתי שיעשה רע מאחר שהקב''ה יענשו עליו מיד בודאי יברח כל אחד מהרע כבורח מן האש אף שמזגו וטבעו רע ולא יניחנו לשם שמים רק שלא יענש וזה סבה שנית שלא יעשו רע:
(*) כִּי יְחֻיָּב הַהֶרְגֵּשׁ הַנִּמְצָא בְּכָל אִישֵׁי הַמִּין לְבַקֵּשׁ הַנָּאוֹת לָהֶם וְלִבְרֹחַ מֵהֶפְכּוֹ, כְּמוֹ שֶׁתִּמְצָא גַּם כֵּן בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, כִּי כְּפִי טִבְעָם מְבַקְּשִׁים הַנָּאוֹת לָהֶם וּבוֹרְחִים מֵהֶפְכּוֹ. כִּי בִּרְאוֹת הַבְּהֵמָה הָעֲשָׂבִים כְּשֶׁתִּרְעַב, אוֹ הַמַּיִם כְּשֶׁתִּצְמָא, מִיָּד תֵּלֵךְ לְבַקֵּשׁ מִחְיָתָהּ וּמַרְחֶקֶת
(*) מִן הַפְחָתִים וּמִן הַדָּרְבוֹנוֹת. כָּל שֶׁכֵּן בִּהְיוֹת הַבְּחִירָה טִבְעִית בְּאִישֵׁי בְנֵי אָדָם, כִּי אֲפִילוּ הַיֶּלֶד הַקָּטָן אִלּוּ יָשִׂימוּ לְפָנָיו הַגַּחֶלֶת וְהַמַּרְגָּלִית יִבְחַר בַּמַּרְגָּלִית. וַאֲפִילוּ עַתָּה, שֶׁהַטּוֹבָה אֵינָהּ מֻשֶּׂגֶת לַצַּדִּיק מִיָּד לָעַיִן, אָמְרוּ: אַל תַּעֲבְדוּ אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ
(*) עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת וּלְבַסּוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה הַטּוֹבָה מֻרְגֶּשֶׁת מִיָּד, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה אֲמִתִּית.
נפש יהודה כי יחויב ההרגש. ר''ל שטבע של כל אדם שמרגיש בטוב לו וברע לו יחויב לו טבעו שיברח מהרע וידבק בטוב לו: מן הפחתים. בורות ושיחין ודרבונות כל דבר העוקצין כגון קוצים ודרדרים ודרבון הוא יתד שתוחבין במחרישה ויש גורסין דרדונות והוא מין קוצים: על מנת לקבל פרס. בעולם הזה וצריכין להזהיר עליו מאחר שהוא חושק בהנאות גופו אף על פי שכל אחד יודע שיותר טוב לו לקבל שכרו הטוב והנצחיות בעולם הבא וכ''ש וכו':
וְעוֹד, אִם יַשִּׂיגוּ כְּלַל הַצַּדִּיקִים טוֹבוֹת בְּלִי שׁוּם הֵפֶךְ וּכְלָל הָרְשָׁעִים הִפּוּכָם בְּלִי טוֹבָה,
(*) נִמְצָא טֶבַע הַמִּקְרִים הַמִּשְׁתַּנִּים עַל זֶה הַחֹמֶר הַהֹוֶה וְהַנִּפְסָד בָּטֵל, וְאָז יִתָּכֵן שֶׁאֲפִילוּ יַתְמִיד זֶה הֶחָסִיד לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים רָעִים, שֶׁלֹּא יִכְאַב וְלֹא יֶחֱלֶה, וַאֲפִילוּ שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ מִמִּגְדָּל גָּבוֹהַּ, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, וְשֶׁיִּזְרַע הָרָשָׁע בְּאֶרֶץ שְׁמֵנָה וְטוֹבָה וְלֹא יַצְמִיחַ, וַאֲפִילוּ יְהֵא שָׂדֵהוּ קָרוֹב לִשְׂדֵה הֶחָסִיד, שֶׁלֹּא יַגְשִׁים בּוֹ וְיָבוֹא גֶּשֶׁם בַּשָּׂדֶה הַקָּרוֹב, וְגַם שֶׁיִּבְעַל זֶה הָרָשָׁע נְקֵבָה וְלֹא יוֹלִיד בָּנִים - כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הוּא הֵפֶךְ הַטֶּבַע הַנִּטְבָּע בַּנִּבְרָאִים מִתְחִלַּת הֲוָיָתָן בְּחֵפֶץ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. דַּי לָנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁכָּל טוֹבָתוֹ הֶבֶל בְּעֵרֶךְ מְנוּחַת הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַצַּדִּיק
(*) אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּפֹּל יָקוּם וְרָשָׁע יִפֹּל בְּרָעָה, וְטוֹבוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְתַכְלִית בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, אֲשֶׁר ''עַיִן לֹא־רָאָתָה'' וגו'.
נפש יהודה נמצא טבע המקרים. שברא הקב''ה העוה''ז בטבע שבארץ טוב יצמיח טוב ובארץ מלחה לא יצמיח וכן כל טבעיות העולם וכן בחירת האדם וכל מה שהוא בטבע המשתנים על החומר כלומר על כל הנברא מהאדמה שהוה שנברא והנפסד שיבש וימות דכתיב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר והכל ברא בטבעו כדאמרינן ארץ טוב יצמיח טוב ולהיפך בארץ רע משתנה הזריעה לצמח רע: אף על פי שיפול. הצדיק כמו שאנחנו היום והרע הזה בעונותינו ונפלנו משמים ארץ וקם בגאולה במהרה בימינו כי הגענו עד סוף כל הקצים ולקינו כפלים על חטאתינו ויבא אז לנו שמחת עולם הזה מלבד שמחת עולם הבא:
נִמְצָא, שֶׁהַתְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הֵם רְצוּיִים בְּכָל זְמָן, אֲבָל בְּקָרְבוֹ לְיוֹם הַדִּין שֶׁל גוּפוֹ וּבָנָיו וּמְזוֹנוֹתָיו, יֵשׁ לוֹ לָשׁוּב מֵחַטֹּאתָיו, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בְּדִינוֹ וִיהֵא נִכְתָּב לְאַלְתַּר לְחַיִּים, וְאִם יְהֵא בֵינוֹנִי יִזְכֶּה לְהַכְרִיעַ אֶל הַחַיִּים. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ, לֹא זָכָה נִכְתָּב לְמִיתָה, בַּעֲבוּר שֶׁעָבַר עַל מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה וְהִכְרִיעַ לְמִיתָה, לְפִי שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא מִצְוָה עַל כָּל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: ''וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ'' וגו'
(דברים ד, ל). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(יח, א):
(*) וְיָחִיד אֵימַת? בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁהוּא מָצוּי וְקָרוֹב לְקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ גַּם כֵּן עַל ''דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ''
(ישעיה נה, ו) וְגַם נֶאֱמַר: ''וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(דברים ד, כט).
נפש יהודה ויחיד אימת. מצוי לו הקב''ה דכתיב דרשו ה' בהמצאו:
פרק רביעי [רצג]
בְּרַחֵם הָאֵל עַל בְּרִיּוֹתָיו נָתַן לָהֶם מָקוֹם לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ בְּרָעָתָם. כִּי מֵאַחַר שֶׁיֵּצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, וְנוֹטֶה בְּטִבְעוֹ יוֹתֵר אֶל הַחָמְרִיּוּת וּמַנִּיחַ הַמֻּשְׂכָּלוֹת, עַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם בְּכָל עֵת לְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. כְּדִכְתִיב: ''נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־ה'''
(איכה ג, מ).
וּלְפִי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה הוּא מֻטְבָּע בְּתַאֲווֹת וְאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר אֶל הַתְּשׁוּבָה צִוְּתָה תּוֹרָה לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעוֹרְרָם וּלְהַזְכִּירָם כְּלוֹמַר: עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵמַתְכֶם, כִּי קָרֵב זְמַן פְּקוּדַתְכֶם. וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּהַשְׁחָתַת הָרְשָׁעִים אֶלָּא שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְיִחְיוּ, נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּתְרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, דָּמָם בְּרֹאשָׁם.
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(כה, קנז): ''וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָּדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ''
(יואל ב, יא), ''וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ'' בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה; ''כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ'' אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; ''כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ'',
(*) שֶׁהוּא מַעֲצִים כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיַּעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ; ''כִּי־גָדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד'', זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים; ''וּמִי יְכִילֶנּוּ'', דַּאֲמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה פִנְקָסוֹת הֵן: אֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹיִּים. ''אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם'', אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים; ''וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם'', אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. ''יִמָּחוּ מִסֵּפֶר'', אֵלּוּ הָרְשָׁעִים; ''חַיִּים'', אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים; ''וְעִם־צַדִּיקִים אַל־ יִכָּתֵבוּ'', אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִיִּים, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה נִכְתָּבִין עִם הַצַּדִּיקִים וְאִם לְאו נִכְתָּבִין עִם הָרְשָׁעִים.
נפש יהודה שהוא מעצים. מחזק כח של צדיקים שמתישין כחם בעבודתם לה':
וְלִרְמֹז עַל שְׁלֹשֶׁת עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה צִוְּתָה תוֹרָה לִתְקֹעַ וּלְהָרִיעַ וְלִתְקֹעַ. הַתְּקִיעָה הָרִאשׁוֹנָה, לִרְמֹז עַל הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן, שֶׁצָּרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה לְחַפֵּשׂ וּלְפַשְׁפֵּשׁ בִּדְרָכָיו וּלְעָזְבָם
(*) עֲזִיבָה מֻחְלֶטֶת, אִם אָוֶן בְּיָדוֹ אִם בְּלִבּוֹ, וּמַחְשְׁבוֹתָיו יְסִירֶנּוּ. כְּדִכְתִיב: ''יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב''
(ישעיה נה, ז). הַתְּרוּעָה הָאֶמְצָעִית, לַעֲשׂוֹת אֲנָחָה וִילָלָה עַל חַטֹּאתָיו שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְשֶׁיִּנָחֵם עַל רֹעַ מַעֲשָׂיו, דִּכְתִיב: ''
(*) אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי'' וגו'
(ירמיה לא, יח). וְהַתְּקִיעָה הָאַחֲרוֹנָה, לָשׂוּם בְּלִבּוֹ וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר עוֹד לְמַחְשְׁבוֹתָיו וּלְמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, כְּדִכְתִיב: ''וְלֹא־נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ''
(הושע יד).
נפש יהודה עזיבה מוחלטת. שיעזוב העבירות בודאי ובאמת ולא ישוב עוד עליהם: אחרי שובי. אף על פי ששב מחטאיו ועזב אותן צריך להתנחם ולהתחרט עליהם ואחרי הודעי שלא כהוגן עשיתי והתבוננתי שמעלתי ספקתי הכיתי על ירך עוניתי לכפרה לי:
וְגַם לָזֶה רָמְזָה תוֹרָה בְּאָמְרָהּ: ''כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ
(*) הַדָּבָר מְאֹד'' וגו'
(דברים ל, יד), בִּתְחִלָּה אָמְרָה, שֶׁזֹּאת הַתְּשׁוּבָה שֶׁצִּוְּתָה תוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְאוּמָה זוֹ הִיא קְרוֹבָה וְקַלָּה יוֹתֵר מִכָּל אוֹתָן שֶׁנּוֹהֲגוֹת כָּל הָאוּמוֹת, כַּאֲשֶׁר יַחְטְאוּ וְהוֹלְכִים לִכְמָרֵיהֶם לְבַקֵּשׁ עֵצָה עַל דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, אוֹמְרִים לָהֶם, שֶׁיִּתְעַנּוּ יָמִים רַבִּים וְיֵלְכוּ מֵעֵבֶר לַיָּם יְחֵפִים וַעֲיֵפִים וִיגֵעִים וְשֶׁיַּלְקוּ אֶת גּוּפָם בְּשׁוֹטִים שֶׁל בַּרְזֶל וְעִנּוּיִּים אֲחֵרִים גְּדוֹלִים מְאֹד. אַךְ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה חָסָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָם וְלֹא רָצְתָה לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְסִגּוּפִים רַבִּים וְלֹא שֶׁיֵּלֵךְ בִּדְרָכִים אֲרֻכִּים, לֹא צִוְּתָה לַעֲלוֹת לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲלוֹת שָׁם וְגַם לֹא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה אֶל עֵבֶר הַיָּם. עַל זֶה אָמְרָה: ''לֹא בַשָּׁמַיִם היא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה וגו' וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם וגו' כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד'' וגו'
(שם שם, יב־יד).
נפש יהודה דיבור. כגון לשון הרע וניבול פה וזה מות וחיים ביד לשון הרהור עבירה קשה מעבירה וסימנך ריחא דבשרא שהריח בבשר מבושל וצלוי יותר מהטעם עצמו ומעשה הוא כפשוטו מה שאדם עושה שהרשות ניתן בידו:
רָמְזָה בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: פֶּה וְלֵב וּמַעֲשֶׂה. הָאֶחָד וִדּוּי פֶּה, בְּאָמְרוֹ שֶׁעוֹזֵב הַחֵטְא; וְהַשֵּׁנִי אֲנָחָה וְשִׁבְרוֹן הַלֵּב עַל מַה שֶּׁעָבַר; וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לְמַעֲשֶׂה כָזֶה. וְאִם זֶה הַפָּסוּק לֹא נֶאֱמַר עַל הַתְּשׁוּבָה אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה, יִהְיֶה הַפֵּרוּשׁ, כִּי מִצְוַת הַתּוֹרָה, עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה כֻּלָּם נִכְלָלִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים: דִּבּוּר וְהִרְהוּר וּמַעֲשֶׂה.
וְצִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ לִתְקֹעַ וּלְהָרִיעַ שֵׁנִית כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין בִּתְפִלַּת הַמּוּסָף, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
(טז, א): וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין?
(*) כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.
נפש יהודה כדי לערבב. שלא יסטין כשישמע שישראל מחבבין מצות מסתתמין דבריו:
וְיֵשׁ בַּמִּדְרָשׁ: שֶׁבִּתְחִלָּה
(*) כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין מַתְחִיל לְהִתְפַּחֵד וְלִבְסוֹף כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין עֲדַיִן מִתְפַּחֵד יוֹתֵר, שֶׁמָּא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת נִבְלָע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח''
(ישעיה כה, ח): עַד כָּאן. וְעוֹד נִרְאֶה, שֶׁהַשָּׁטָן זוֹכֵר כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר כִּי לְקֵץ הַיָּמִים כְּשֶׁיִּתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל יַגִּיעַ זְּמַנּוֹ לִהְיוֹת נִבְלַע לָנֶצַח. וּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁנִּזְכַּר מִיּוֹם הַמִּיתָה - מְעוּרְבָּב וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַטְרֵג כָּךְ עוֹשֶׂה הַשָּׂטָן.
נפש יהודה כשהן יושבין. ישראל בשעה שתוקעין וכו' מתפחד השטן שמא הוא היום דכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול ואז בלע המות והיינו מלאך המות:
וְגַם כָּתוּב בַּתְּשׁוּבוֹת, בְּשֵׁם הָרַב רַבִּי יִצְחָק ן' גִּיאַת, קע''ה קע''ו: רַב עַמְרָם וְרַבֵּינוּ סְעַדְיָה וְרַבֵּינוּ הַאי, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בִּימֵיהֶם לְהָרִיעַ גַּם כֵּן אַחַר סִיּוּם הַתְּפִלָּה נַמֵּי תְקִיעָה וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.
וְנִקְרָא יוֹם זֶה ''יוֹם תְּרוּעָה'' וְלֹא ''יוֹם תְּקִיעָה'', מִפְּנֵי שֶׁהַמִּתְנַחֵם עַל חַטֹּאתָיו, בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּחַ וּמְיַלֵּל עֲלֵיהֶם, מוֹכִיחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו שֶׁעֲזָבָם וְלֹא יַחֲזֹר עוֹד לָהֶם. נִמְצָא, שֶׁהַתְּנַאי הָאֶמְצָעִי אֲשֶׁר אֵלָיו רָמְזָה הַתְּרוּעָה, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, עַל כֵּן אָמְרָה תּוֹרָה: ''יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם''
(במדבר כט, א). גַּם כֵּן הוּא לְשׁוֹן שִׁבְרוֹן הַלֵּב, כְּמוֹ: ''תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל''
(תהלים ב, ט).
(*) גַּם הוּא לְשׁוֹן הֶעָרָה בְּחִלּוּף תֵּיבוֹת.
נפש יהודה גם הוא. התרועה לשון הערה שיורה שיעיר האדם לתשובה וקולו הוא כאדם הנאנח בשברון לב כמו שצריך לעשות למתחרט על חטאיו ואז נאמר עליו אשרי העם וגו':
וְעַל הַשָּׂגַת יְדִיעַת הַכַּוָּנָה, אֲשֶׁר לָהּ רָמְזָה הַתְּרוּעָה, אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: ''אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה'' וגו'
(שם פט, טז). וְאָמְרוּ עַל זֶה: ''ה' בְּאוֹר־פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן''
(שם), לְפִי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָאֵר פָּנָיו אֶל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה וּמְקָרְבָם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה.
פרק חמישי [רצד]
הַמִּצְווֹת יֵשׁ לָהֶם סְגוּלוֹת רַבּוֹת, שֶׁהֵם מוֹעִילוֹת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. וְעַל כֵּן בִּרְצוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּחַר בָּהֶם מִכָּל הָאוּמוֹת, הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת לְתוֹעַלְתָּם. גַּם בְּמִצְוַת תְּקִיעָה זוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה כַּוָּנוֹת, אֲשֶׁר כֻּלָּם הֵם ''אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לַמַּשְׂכִּיל''. וְהֵם נִכְלָלִים בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים.
הָרִאשׁוֹן, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּחִלַּת הַיְּצִירָה מֵהָאָדָם, שֶׁהָיְתָה בּוֹ כַּוָּנָת בְּרִיאַת זֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל וּבוֹ בַּיּוֹם מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וּמִנְהָג יָדוּעַ, כִּי בְּיוֹם שֶׁיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יִתְקַבְּצוּ עֲבָדָיו וְיִתְקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת לְפָנָיו לְפַרְסֵם הַדָּבָר וְיֹאמְרוּ: יְחִי אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ. וּכְדַאי הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר מַלְכוּתוֹ קָדְמָה לְעַמּוֹ - וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ לְעוֹלָם - שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ שֶׁמָּלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם, וְכֵן בַּיּוֹם הַזֶּה בְּכָל שָׁנָה, כֵּיוָן שֶׁמַּלְכוּתוֹ תִּהְיֶה תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק. וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: ''בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר'' וגו'
(תהלים צח, ו).
הַשֵּׁנִי, הַיָּמִים הָאֵלֶּה הֵם הָרְאוּיִים לְקַבֵּל הַשָּׁבִים. וְצִוְּתָה תוֹרָה לִתְקֹעַ שׁוֹפָר, לְהַכְרִיז: הָרוֹצֶה לָשׁוּב יָשׁוּב, וְאִם לֹא יָשׁוּב - דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְלֹא יִתָּכֵן לִהְיוֹת הַתְרָאָה גְּדוֹלָה מִזֹּאת. וְכֵן מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַמְצַוֶּה לְהַכְרִיז בְּכָל גְּזֵרָה שֶׁיִּרְצֶה, כְּדֵי שֶׁיַּתְרֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עַל מִצְוָתוֹ, וְהָעוֹבֵר עָלָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן כְּשֶׁרוֹצֶה לִמְחֹל לַחוֹטְאִים וּמְצַוֶּה לְהַכְרִיז: כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא לִזְמַן פְּלוֹנִי וְיָשׁוּב לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ יְכֻפַּר עֲוֹנוֹ, וְאִם לָאו - אֲשָׁמוֹ עָלָיו, כָּךְ הוּא זֶה.
הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁנִּזְכֹּר תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּיוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד''
(שמות יט, יט) וּכְשֶׁנִּשְׁמַע הַשּׁוֹפָר נִזְכֹּר יוֹם מַתָּן תּוֹרָה וְתָבוֹא בְּלִבֵּנוּ יִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ וְנַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.
הָרְבִיעִי, שֶׁנִּזְכֹּר דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים, שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵיהֶם לָנוּ כִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה''
(יחזקאל לג, ד). וּכְשֶׁנִּזְכֹּר, זֶה הַנִּזְהָר לוֹ - מִלֵּט בֵּיתוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ.
הַחֲמִשִּׁי, שֶׁנִּזְכֹּר חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה בְּקוֹלוֹת וְשׁוֹפָרוֹת וּתְרוּעוֹת מִלְחֶמֶת הָאוֹיְבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעְתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה''
(ירמיה ד, יט). וּבְשָׁמְעֵנוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר נִתְפַּלֵל אֶל הַשֵּׁם וְנִתְחַנֵּן לוֹ, שֶׁיּוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיְבֵינוּ וִיקָרֵב וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֶחֱרִיבוּהוּ אוֹיְבֵינוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
הַשִּׁשִּׁי, שֶׁנִּזְכֹּר עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ, שֶׁמָּסַר לְמִיתָה עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ לְהַשְׁלִים רְצוֹנוֹ. וְאָבִיו אֲשֶׁר הָיָה אוֹהֲבוֹ כְּנַפְשׁוֹ הָיָה חָפֵץ לְקַיֵּם דְּבָרָיו, לוּלֵי שֶׁחָמַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָאָב וְעַל הַבֵּן וְהֶרְאָה לוֹ הָאַיִל
(*) שֶׁנִּבְרָא עִם הָאָדָם וַעֲשָׂאוֹ עוֹלָה תַּחְתָּיו וְנֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הִקְרִיב בְּנוֹ עוֹלָה תְמִימָה. וַאֲנַחְנוּ אִם נֵלֵךְ בִּדְרָכָיו יְרַחֵם עָלֵינוּ בּוֹרְאֵנוּ וְיִזְכֹּר לָנוּ צִדְקָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ
(ר"ה טז, א): אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וַאֲקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם וְאַצִּילְכֶם מִיַּד אוֹיְבֵיכֶם וְשׂוֹטְנֵיכֶם.
נפש יהודה שנברא. מששת ימי בראשית עם אדם הראשון:
הַשְּׁבִיעִי, כְּשֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר נִירָא וְנִפְחַד מִקּוֹלוֹ וּתְרוּעָתוֹ, שֶׁכָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ וְטִבְעוֹ, וְעַל כֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי יוֹצְרֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר'' וגו'
(עמוס ג, ו). וּלְפִיכָךְ יֹאמְרוּ כָל אִישׁ לְרֵעֵהוּ בְּשָׁמְעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר: לָמָּה תָּקְעוּ הַיּוֹם מִיָּמִים? וְיֵאָמֵר לָהֶם: עַל דָּבָר זֶה וָזֶה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבָּ''ם: אַף־עַל־פִּי שֶׁתְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: יְשֵׁנִים, עוּרוּ מִתַּרְדֵמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ מַעֲשֵׂיכֶם וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְאַל תִּהְיוּ מִן הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנוֹתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל; הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וַהֲטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעֲלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחְשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה ''וְיָשׁוּב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ''.
הַשְּׁמִינִי,
(*) כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וּנְפַחֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''קָרוֹב יוֹם־ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם [שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם] חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה''
(צפניה א, יד־טז) וְאָמַר עַל זֶהּ: ''הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף''
(שם ב, א).
נפש יהודה כדי שנזכור יום הדין הגדול. הוא הצרה שנאמר על חורבן בית המקדש ועל הגלות אם לא ישובו שנאמר בסוף התקוששו וקושו התלקטו והתחברו יחד בית ישראל וקושו והיישירו דרכיכם והשוו אותם לדעת ה' אלהיכם בתשובה בטרם יבא היום הרע הזה לא נכסף שאין להם חשק ותאוה לשוב אל ה' והתרה להם שישובו:
הַתְּשִׁיעִי, נִתְקַע בְּשׁוֹפָר כְּדֵי שֶׁנִּכְסֹף שֶׁיְּקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל'' וגו'
(ישעיה כז, יג).
הָעֲשִׂירִי, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הִמְשִׁיל אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּאוֹתָם שֶׁיָּקוּמוּ לְחַיִּים, שֶׁיִּתָּקַע לָהֶם שׁוֹפָר וְיִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם בִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּל־יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים'' וגו'
(שם יח, ג). ''יֹשְׁבֵי תֵבֵל'' אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבַּגָּלוּת. ''וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ'', אֵלּוּ הַמֵּתִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר''
(שם כו, יט).
עַל כֵּן אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָשׂוּם הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַל לִבֵּנוּ וּלְכַוֵּן בְּמִצְוַת שׁוֹפָר וְלִהְיוֹת זָהִיר בּוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּתָה תוֹרָה לְהַרְבּוֹת שְׂכָרֵנוּ, כְּדִכְתִיב: ''וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה [וגו'] לְטוֹב לָנוּ כָּל־הַיָּמִים''
(דברים ו, כד).
וּדְבַר הַתְּפִלָּה וְהַפְּסוּקִים אִיתְנְהוּ בִּכְלָל נֵר הַמִּצְווֹת, בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מֵחֵלֶק הַתְּפִלָה
(סימן קטו), וְהַפְּרָטִים הַמְּבֹאָרִים בְּשֻׁלְחַן הַפָּנִים.
וּמִכָּל מָקוֹם לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנַת הַתּוֹרָה בִּתְרוּעָה לְבַד, אֶלָּא לְהַזְהִיר עַל הַתְּשׁוּבָה. וְכֵן מָצִינוּ בִּמְכִילְתָא: ''וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ'' וגו'
(במדבר כט, א), ''בַּחֹדֶשׁ, חַדְּשׁוּ עַצְמְכֶם; ''שׁוֹפָר'' שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם שִׁפַּרְתֶּם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם לְפָנַי הֲרֵינִי נַעֲשֶׂה לָכֶם כְּשׁוֹפָר; מַה שּׁוֹפָר
(זו) [זֶה] מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְזוֹ; אַף אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא דִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים וּמְרַחֵם עֲלֵיכֶם. וְהַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבוֹתֵינוּ וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ מִן הַשָּׁמַיִם.
החלק השני בבוא יום הכפרה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [רצה]
כָּל הַמַּשְׂכִּיל הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' לִבּוֹ יָחִיל בְּקִרְבּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ יוֹדֵעַ כִּי כָל מַעֲשָׂיו בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין וְהָאֱלֹהִים יָבִיא בַּמִּשְׁפָּט עַל כָּל נֶעֱלָם אִם טוֹב וְאִם רָע. וְהָאָדָם תְּחִלַּת דִּינוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר דִּינוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכַאֲשֶׁר יֵדַע הָאָדָם שֶׁבָּא דִּינוֹ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וַהֲלֹא יֶחֱרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין, מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר בָּא דִּינוֹ לִפְנֵי דַּיָּן הָעוֹלָם וּבְיָדוֹ כַּפָּרָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִתְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה קֹדֶם שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּדִינוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ''
(שיר השירים ח, ח).
נפש יהודה מה נעשה לאחותנו. לכנסת ישראל ביום שידובר בה והתרה לה לתשובה אם ישובו ויעמדו באמונתם כחומה נבנה עליה טירת כסף יזכו לגאולה ולבנין בית המקדש:
וְלָכֵן רָאוּי כָּל יְרֵא אֱלֹהִים לְעוֹרֵר בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה קֹדֶם יוֹם הַחֲתִימָה וִימַעֵט בְּעֶסְקוֹ וִיחַפֵּשׂ וְיִתְעַסֵּק בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא זְמַן שֶׁל רָצוֹן לִפְנֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִיב: ''בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ''
(ישעיה מט, ח) וְאוֹמֵר: ''דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ''
(שם נה, ו) וְאָמְרוּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא: רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר: ''בַּעֲשָׂרָה יָמִים'' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: ''
(*) כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים'' הַיְּדוּעִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵעֲזִיבַת הַחֵטְא.
נפש יהודה כעשרת הימים. הכ' בפתח וה''א ה' הידיעה שהיו מעשרת ימי תשובה והמתין הקב''ה לנבל אם עושה תשובה ולא עשה ונגפו ה':
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמָן וּמְכַפֵּר דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אִם חָטָא אָדָם בֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ לְרַצּוֹתוֹ בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פה, ב): אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ''מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ''
(ויקרא טז, ל), עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
וַאֲמְרֵי עֲלָהּ בַּגְּמָרָא:
(פז, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵחֵלֶק עֲזִיבַת הַחֵטְא
(סימן רפג) וכו'.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה חַיָּב אָדָם לְרַצּוֹת לַחֲבֵרוֹ תֵּכֶף פְּשִׁיעָתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ עֵת יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא יְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ וִיבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל כָּל פָּנִים וְאוֹתוֹ שֶׁפָּשַׁע אֶצְלוֹ אַל יְאַחֲרוֹ בַדָּבָר וּמַעֲבִירִין עַל כָּל פְּשָׁעָיו. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין
(נד, א) וּבְמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק הַנּוֹדֵר מִן הַיֶּרֶק
(נה, א): רָבָא הֲוָה לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא
(*) מִילְתָא בְּהַדֵּיהּ
(וכו'. כדאיתא לעיל, בפרק שלישי מחלק שלישי של הנהגת לומדי התורה). כִּי מָטָא מְעָלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי,
(*) אָמַר: אֵיזֵיל אַפֵיסֵיהּ. אֲזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ דְּקָא
(*) מָזֵיג לֵיהּ חַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי כַּסָּא וְאֶמְזִיגֵיהּ אֲנָא לֵיהּ. מָזַג לֵיהּ. כַּד טָעֲמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי לִי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תֵיתֵיב אַכְּרָעֵיךְ עַד דִּמְפַרֶשֶׁת לִי לְהַנֵּי קְרָאֵי: מַאי דִּכְתִיב ''וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת''
(במדבר כא, יט)? אֲמַר לֵיהּ: אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה,
(*) שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתוֹ - נְתוּנָה לוֹ
(*) בְמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה''
(שם שם, יח); וְכֵיוָן שֶׁנְּתוּנָה לוֹ בְמַתָּנָה נָחַל אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל''; וְכֵיוָן שֶׁנָּחַל אֵל עוֹלֶה לִגְדוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת''; וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא''
(שם שם, כ); וְאִם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא''
(ישעיה מ, ד).
נפש יהודה מלתא. כעס: אמר איזיל אפייסיה. לרב יוסף: מזג. במים רב יוסף סגי נהור הוי ולא היה רואהו והכיר בטעם היין שהוא מזגו לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחלה שהיה בקי ליתן מים ביין במדה: שהכל דשין אותו. שאין לו גסות: במתנה. ולא ישכח ממנו ויהיה נחלתו מאל התורה להבינה ואז יזכה לנחלת אל שנאמר להנחיל אוהבי יש:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פז, א): רַב הֲוָה לֵיהּ מִילְתָא
(*) בְּהַדֵּי הַהוּא טַבָּחָא. אָזֵיל תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. כִּי מָטָא מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לָא אֲתָא, אָמַר: אֵיזֵיל אֲנָא. פָּגַע בֵּיהּ רַב הוּנָא, אָמַר: לְהֵיכָא אָזֵיל מַר? אָמַר: לְפִיּוּסֵי לִפְלָנְיָא קָא אֲזֵילְנָא. אָמַר: קָא אָזֵיל מַר
(*) לְמִקְטַל נַפְשָׁא. אָזַל קָרָא אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לֵית לִי מִלְּתָא בְּהַדָּךְ.
(*) הֲוָה פָלֵיג רֵישָׁא, גָּדָא נַרְגָּא מְקַתֵיהּ וְיָתֵיב בְּקוּעֵיהּ וְקָטְלֵיהּ.
נפש יהודה בהדי ההוא טבחא. הטבח חטא לו: למקטל נפשא. עכשיו הוא מענישו למות: הוה פליג רישא. שבר עצמות ראש של בהמה ובא הברזל בקועיה בגרגרתו:
וְנָהֲגוּ לִטְבֹּל בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְסָמְכוּ עַל מִדְרָשׁ שֶׁל פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
(מו), שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמָצִינוּ בִּתְשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים, בְּשֵׁם הָרַב יִצְחָק בֶּן גִּיאַת זַ''ל: טְבִילָה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ מִתִּקּוּן חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לָאו בַּת בְּרָכָה הִיא. הִילְכָךְ טוֹבֵל אָדָם כְּמִנְהָג וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, דְּאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּנְהָג, מִדְּאָמַר רַב
(*) לְעִנְיָן עֲרָבָה: ''חָבֵיט חָבֵיט וְלָא בָרֵיךְ, קָסָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא'', אַלְמָא אַמִּנְהָג אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
נפש יהודה לענין ערבה. של הושענות שאן מברכין עליהם ברכה כשחובטין העלים מהם שאין לנו רק לחובטן שכך המנהג:
וְצִוּוּ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לְהַרְאוֹת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּהַגִּיעַ זְמַן כַּפָּרָתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(פא, ב): תָּנֵי, רַבִּי חִיָּא בַר רַב מִדִּפְתֵּי: ''וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ''
(ויקרא כג, לב) וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ:
(*) כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה בִּתְשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.
נפש יהודה כל האוכל ושותה וכו'. והכי משמע קרא ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך כאילו מתענה בתשעה:
וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: מַעֲשֶׂה בְּשׁוֹטֵר הָעִיר שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: קְנֵה לִי דָּג, וְלֹא מָצָא אֶלָּא דָּג אֶחָד וְנָתַן בּוֹ זָהוּב. הָיָה שָׁם יְהוּדִי חַיָּט וְנָתַן בּוֹ שְׁנַיִם. וְחָזַר הָעֶבֶד וְנָתַן בּוֹ שְׁלֹשָׁה. וְחָזַר עוֹד הַחַיָּט וְהוֹסִיף עָלָיו עַד שֶׁהֶעֱלָהוּ לַחֲמִשָּׁה וְנִשְׁאַר עִמּוֹ. בָּא הָעֶבֶד וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמְּאוֹרָע. שָׁלַח הַשּׁוֹטֵר בְּעַד הַחַיָּט. אֲמַר לֵיהּ: מַה מְּלַאכְתְּךָ? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּט. אָמַר לֵיהּ: וְלָמָּה קָנִיתָ דָּג שְׁוֵה זָהוּב בַּחֲמִשָּׁה זְהוּבִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלְּקַחְתּוֹ מִיַּד עַבְדִי שֶׁשְּׁלַחְתִּיו לִקְנוֹתוֹ לִי? הֵשִׁיב לוֹ: וְהֵיאָךְ לֹא אֶקְנֶנּוּ אֲפִילוּ בַּעֲשָׂרָה, כְּדֵי לְאָכְלוֹ בְּיוֹם כָּזֶה שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת בּוֹ וְאָנוּ בְּטוּחִים שֶׁיְּכַפֵּר לָנוּ עֲוֹנוֹתֵינוּ. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן יָפֶה עָשִׂיתָ וּפְטָרוֹ וְהָלַךְ לוֹ לְשָׁלוֹם. לְלַמְּדֵנוּ, כִּי מִי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵינוֹ נִזּוֹק בְּאוֹתוֹ דָבָר.
וּבַיּוֹם הַזֶּה מַרְאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, כִּי בְּיוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה שֶׁצִּוָּה לָהֶם לְהִתְעַנּוֹת אָמַר, שֶׁיִּתְעַנְּגוּ קֹדֶם בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּדֵי לְחַזֵּק גּוּפָם וְיוּכְלוּ לְהִתְעַנּוֹת. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד וְגָזַר עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אֶחָד. וְצִוָּה לְסָעֲדוֹ קֹדֶם בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִסְבֹּל הַתַּעֲנִית.
וְעוֹד, לְפִי שֶׁבְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֲנַחְנוּ קוֹבְעִין סְעוּדָה לְשִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהַיּוֹם יוֹם צוֹם, נִתְחַיַּבְנוּ לְקָבְעָהּ מִבְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאִם אָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַצּוֹם הָעִנּוּי גָּדוֹל בַּצּוֹם. וְעַל כֵּן אָמְרוּ: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. כְּלוֹמַר, שֶׁהַתַּעֲנִית נַעֲשָׂה לוֹ גָּדוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהֻרְגַּל לַיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו בְּעֹנֶגּ וְנַעֲשָׂה לוֹ כִּשְׁנֵי יָמִים בְּתַעֲנִית.
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בֶּן דַּעַת - מִשִּׂמְחַת לִבּוֹ בְּבוֹא יוֹם כַּפָּרַת עֲוֹנוֹתָיו - צָרִיךְ לְהַקְדִימוֹ בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מוּכָן לְכַפָּרָה. כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה הָרוֹפֵא, כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁמַּגִּיעַ הַגְּבוּל לַחוֹלֶה מַקְדִּימוֹ בַּהֲרָקָה מֵאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהָיָה סִבַּת הַחֹלִי מֵחֲמַת מִלּוּי כֶּרֶס אוֹ מִמִּלּוּי דָּם,
(*) כִּי כְּשֶׁיָּבוֹא הַגְּבוּל, שֶׁיִּמְצָאֵהוּ נָקִי וּמוּכָן לְקַבְּלוֹ. וְאִם לָאו - הַגְּבוּל יְקָרֵב מִיתָתוֹ; כָּךְ יִקְרֶה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הוּא יוֹם הַגְּבוּל לְחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ, אִם יַעֲמֹד בְּפִשְׁעוֹ וְיִמְצָאֶנּוּ רָשָׁע בְּדִינוֹ יְקָרֵב גְּזַר דִּינוֹ וְאִם יִמְצָאֶנּוּ נָקִי וּבִתְשׁוּבָה - יְמָרֵק עֲוֹנוֹתָיו וְיַלְבִּינֵם וִיכַפֵּר לוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ''
(ישעיה א, יח). וְעַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם לְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלָשׁוּב מֵחַטֹּאתָיו וּלְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם מִבָּעֶרֶב, קֹדֶם סְעוּדָתוֹ. וְגַם לִטְבֹּל גּוּפוֹ, וְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר, וְלֹא יִדְמֶה כְּמִי שֶׁטּוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁלֹּא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אֲבָל יָכִין אֶת עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּיוֹם זֶה מְלֻבָּן וּמְזֹרָז בִּתְשׁוּבָה וְיָבוֹא יוֹם הַכַּפָּרָה וִיכַפֵּר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּמִדַּת רַחֲמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם''
(ויקרא טז, ל).
נפש יהודה כי כשיבא הגבול. זמן שיתגבר החולי להתפשט באברים יהיה גופו נקי וזך ולא יאחוז בו החולי כל כך ויש בו כח לסבול החולי ויתרפא ואם לאו שגופו אינו נקי יתגבר עליו החולי עד שימות כן הדבר בנקיות החטאים ממנו אז לא יבא לו עונש למיתה רק ושב ורפא לו וכל השנה מי שאוכל ואינו מתענג נקרא חסיד חוץ מערב יום כפור שיאכל ויתענג:
פרק שני [רצו]
כְּשֶׁיִּכָּנֵס הַיּוֹם יִתְקַדֵּשׁ אָדָם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, שֶׁהוּא נָקִי מִכָּל חֵטְא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מו מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רָאָה סַמָּאֵל שֶׁלֹּא מָצָא חֵטְא לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יְחֵפֵי רֶגֶל, אַף יִשְׂרָאֵל יְחֵפֵי רֶגֶל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא, אַף יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֵדוּתָן מִן הַמְּקַטְרְגִים וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.
וְגַם כָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּא, פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָרָקִיעַ, שָׁמַע לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיוּ מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאָמְרָם: ''בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד''. וְהוֹרִידָהּ לְיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁגָּנַב הוּרְמִין מִתּוֹךְ פַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ וּנְתָנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָה: אַל תִּתְקַשְּׁטִי בָּהּ אֶלָּא בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתֵךְ. לָכֵן כָּל הַשָּׁנָה אוֹמְרִים ''בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'' בְּלַחַשׁ וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִין אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, לְפִי שֶׁאָנוּ כְּמַלְאֲכִים. וְגַם לָזֶה סוֹמְכִן אוֹתָן שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲמֹד עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּל הַיּוֹם, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁהֵם נִמְשְׁלוּ לְמַלְאָכִים יִהְיוּ בַּעֲמִידָה כְּמוֹתָם.
גַּם נוּכַל לוֹמַר, כִּי יוֹם זֶה רָאוּי לְכַפָּרָה, כִּי בּוֹ בַיּוֹם מָל אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָעָרְלָה הַכּוֹרֶתֶת בְּרִית
(*) לָמוּל שְׁאַר עָרְלוֹת לֵב וְאֹזֶן וּשְׁפָתַיִם, וּבוֹ בַיּוֹם נִתְכַּפֵּר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְנִתְּנוּ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת.
נפש יהודה למול שאר ערלות. ר''ל שהברית מילה גורם שכל האברים של אדם עם הנפש עושין רצונו של הקב''ה כדכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שעל ידי הברית מילה מסרנו לו נפשנו כאחד הגוף והנשמה וזה מי כמוך וכישראל עמך והוא שם אלהים אלקינו כמנין כמוך והוא מילה ונפש שהיא יחידה:
וְעַל זֶה אָמְרוּ זַ''ל: שֶׁהָיוּ נוֹהֲגוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְכַבְּדוֹ בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים יוֹתֵר מִכָּל מוֹעֲדֵי הַשָּׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִית
(כו, ב) וּבְפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין
(בבא בתרא קכא, א): אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כְּט''ו בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה.
וְגַם נוּכַל לוֹמַר, בָּרוּךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר לוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה לִהְיוֹת יוֹם זֶה בַּזְּמַן הַזֶּה,
(*) שֶׁהוּא זְמַן בְּעִיטָה וְסוֹרְרוּת, בַּעֲבוֹר יְמֵי הַקַּיִץ עַל הָאָדָם וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁהָיוּ מְלֵאִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר וְכָל טוּב הָאָרֶץ, וְלָכֵן הֻצְרַךְ לְצַוּוֹת לָאָדָם שֶׁיִּתְעוֹרֵר מִשֵּׁינָה זֹאת וְיָסוּר עַצְמוֹ מֵהִשָּׁמְנוּת וּמִבְּעִיטָה וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ, שֶׁהִיא רְדִיפַת הַתַּאֲווֹת וְהַהֲנָאוֹת. וְגַם יָסִיר מִכָּל מַחְשַׁבְתּוֹ כָּל אֱמוּנָה כּוֹזֶבֶת וְהִיא הַמִּינוּת, שֶׁעַל אֵלּוּ הִזְהִירָה תוֹרָה בְּאָמְרָה: ''וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(במדבר טו, לט) וְדָרְשׁוּ בוֹ בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה ''אַחֲרֵי לְבַבְכֶם'', זוֹ מִינוּת; ''וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'', זוֹ זְנוּת. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יְצַיֵּר בְּלִבּוֹ רַק הָרָאוּי לְהַאֲמִין
(*) וְלֹא יְמַלֵּא מַאֲוָייו רַק לְקִיּוּם הַגּוּף וּלְהַעֲמִיד הַמִּין. וּבִשְׁמִירָה זֹאת יַשִּׂיג הָאָדָם שְׁלֵמוּת אֱנוֹשִׁית.
נפש יהודה שהוא זמן בעיטה. ר''ל כמו שאמר שאספו תבואתם ואוכלים ושותים ושמחים. וסודרת היינו שמסודר ומצוי עתה להם כל הטובות ופן יבעטו בה' כדכתיב וישמן ישורון ויבעט וי''ג וסוררת שהוא סר מאחרי ה': ולא ימלא מאויו. תאוותיו רק מה שצריך לקיום גופו ולקיום המין מצות פריה ורביה להוליד בנים:
וְעַל כֵּן לְהָעִיר הָאָדָם עַל חֲטָאָיו הַנִּמְשָׁכִים אַחַר הַתַּאֲוָה, אֲשֶׁר הָאָדָם מֻטְבָּע בָּהֶם בְּכָל הַשָּׁנָה, וְשֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶם שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, בָּא שְׂעִיר חֲטָּאת בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, שֶׁנִּקְרֵאת ''חַטָּאת לַה''', לְהָעִיר עַל דֶּרֶךְ הַנְהָגַת הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וְשֶׁיַּאֲמִין שֶׁנִּתְכַּפֵר הַחֵטְא שֶׁעָבַר לֵיהָנוֹת מִן הָעוֹלָם לְשֵׁם תַּאֲוָה. וְלֹא יִתְיָאֵשׁ מִן הַתְּשׁוּבָה עַד שֶׁתִּוָּשַׁע נַפְשׁוֹ מִיַּד שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, שֶׁהוּא גּוּפוֹ, וְהוּא שׂוֹנְאוֹ כְּפִי הָאֱמֶת. וְהוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרַע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהוּא יוֹם נוֹעַד לִתְשׁוּבָה, בָּאוּ שְׁנֵי שְׂעִירִים כְּנֶגֶד שְׁנֵי מִינֵי הַחֵטְא.
(*) הָאֶחָד, כְּנֶגֶד הַמִּין הַנִּמְשָׁךְ אַחַר תַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיּוֹת, שֶׁהֵם נִמְשָׁכוֹת אֶל טֶבַע הַגּוּף הַכָּלֶה הַמֵּת, וְהוּא הָרָאוּי לִדְחוֹתוֹ בִּשְׂמֹאל וּלְקָרְבוֹ בְּיָמִין,
(*) לֹא לְשַׁלְּחוֹ כָּלָה; וּכְנֶגְדּוֹ בָּא ''גוֹרָל אֶחָד לַה''', לְפִי שֶׁהוּא הַנִּשְׁחָט וְהַמְּקֹרָב לַשֵּׁם,
(*) לֹא הַמְּשֻׁלָּח, כִּי זֶה רָאוּי לְהַחֲזִיק בּוֹ וּלְהַכְנִיעוֹ וּלְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
(*) וְלִדְחוֹתוֹ וּלְעַנּוֹתוֹ כְּפִי הָרָאוּי.
נפש יהודה האחד. אותו שמקריב לה' מרמז לקרב הדבר שצריך לו ולהרחיק המותרות: לא לשלחו כלה. כל תאות יצר הרע רק המותרות: לא המשולח. אין שעיר שהוא לה' דינו כדין המשולח לעזאזל: ולדחותו ולענותו כפי הראוי. לדחות ממנו מיצרו המותרות שבאים לאדם בגרם חושיו והם חמשה חוש הראיה והשמיעה והטעם והריח והמישוש:
וּכְפִי חָמֵשׁ הַרְגָּשׁוֹתָיו הַמְבַקְּשׁוֹת הַמּוֹתָרוֹת, צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם זֶה כְּנֶגְדָּן
(*) חֲמֵשֶׁת עִנּוּיִין, כְּדֵי לְעַנּוֹתָם וּלְהַכְנִיעָם. וּלְהַשְׁלִים כַּוָּנָה זֹאת בָּא שְׂעִיר הַחַטָּאת הַנִּשְׁחָט. אֲבָל הַמִּשְׁתַּלֵּחַ [בָּא כְּנֶגֶד הַמִּין הַנִּמְשָׁךְ אֶל מַחְשָׁבָה רָעָה הָעוֹלָה עַל לֵב בְּנֵי אָדָם, רוֹצֶה לוֹמַר, כָּל אֱמוּנָה כּוֹזֶבֶת בְּמִין מִמִּינֵי הַשִּׁתּוּף וְהַנִּמְשָׁךְ אֲלֵיהֶם, כְּדֵעוֹת הָאוּמוֹת, וְהַדְּבָרִים שֶׁיַּטְעוּ הָאָדָם בְּמַה שֶּׁדִבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהוּא] הָרָאוּי לְשַׁלְּחוֹ חַי לְגַמְרֵי כְּנֶגֶד הַחֵלֶק הַחַי הַחוֹטֵא. וְהוּא שֶׁאָמַר סַמָּאֵל: עַל יִשְׂרָאֵל
(*) אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת. לוֹמַר, שֶׁכְּבָר הִזְהַרְתּוֹ: ''לֹא־יִהְיֶה לְךָ'' וגו'
(שמות כ, ג).
(*) וְהֵשִׁיב לוֹ: הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִם יֵשׁ בָּהֶם חֵטְא. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַיּוֹם הַהוּא נוֹעַד לְהִתְקַדֵּשׁ וְלָשׁוּב, וְאִם יִשָּׁאֵר חֵטְא בֶּאֱמוּנוֹת הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶם. וְלָמָּה הָיוּ מְשַׁלְּחִין שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל.
(*) וְהוּא מֻרְכָּב מֵ''עֵז אָזַל'', לְהָעִיר אוֹתָם, שֶׁהַשָּׂעִיר אָזַל לוֹ וְהָלַךְ מֵאִתָּם, כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא ''שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ'', לְהָעִיר עַל שִׁלּוּחוֹ לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם זֵכֶר בַּיִּשׁוּב. וְכֵן אָמַר יוֹאֵל
(ב, כ): ''וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה'', וְדָרְשׁוּ ז''ל: זֶה יֵצֶר הָרַע שֶׁצָּפוּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהוּא הַשָּׂטָן הַמַּשְׂטִין לָאָדָם.
נפש יהודה חמשת עינויין. אכילה ושתיה רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש ועל שני דברים אלו להחזיק ביצר הצריך לאדם ולהרחיק ממנו המותרות מרמז שעיר חטאת לה': אי אתה. למה אין אתה נותן לי רשות שהרי הזהיר הקב''ה בעשרת הדברות והם עוברין עליהם: והשיב לו הרי יש לך רשות. אם לא ישובו ביום כפור ואם נשאר להם החטא באמונות שלא האמינו בהקב''ה אז יהיה לך רשות לקטרג עליהם אבל ביום כפור עצמו אין לו רשות בהם: והוא מורכב. לשלח השעיר לעזאזל היינו עז אזל:
כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹהֲגִין כַּדָּת אֵין לוֹ רְשׁוּת בָּהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(יט, ב): אֲמַר לֵיהּ אֱלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אַחוּהָ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא:
(*) אַמְרִיתוּ אַמַּאי לָא אָתֵי מְשִׁיחָא, וְהָאִידְנָא יוֹם כִּפּוּר הוּא וְאִיבְעוּל כַּמָּה בְּתוּלְתָּא בִּנְהַרְדְּעָא. אָמַר לֵיהּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאי אָמַר? אֲמַר לֵיהּ: ''
(*) לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ''. אֲמַר לֵיהּ: וְשָׂטָן מַאי אָמַר? אֲמַר לֵיהּ: בְּיוֹם כִּפּוּר לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאִישְׂטוּנֵי. מִמַּאי? דַּאֲמַר רַמִּי בַּר חָמָא: הַשָּׁטָן בְּגִימַטְרִיָּא: שס''ד הֲווּ, ושס''ה יוֹמֵי בְּשַׁתָּא, הֲווּ, וְשס''ד יוֹמֵי בְּשַׁתָּא אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאִישְׂטוּנֵי.
נפש יהודה אמריתו אמאי לא אתי משיחא. וא''ת עונות ישראל גורמין שלא בא והלא ביום כפור נמחל להם העונות על ידי ששבים ומתחרטים עליהם ואין להם חטאים כלל והשיב אליהו אמת אם שיהיה כן ששבים הכל אבל האידנא וכו': לפתח חטאת רובץ. יצר הרע מחטיאו בעל כרחו:
וּלְפִי שֶׁהַשְּׂעִירִים בָּאִים מִן הָעִזִּים שֶׁטִּבְעָם לְהַזִּיק, הָיוּ מְבִיאִים שְׂעִירִים, לִרְמֹז אֶל הַמַּזִּיקִין שֶׁיָּסוּרוּ מִיִּשְׂרָאֵל מִכֹּל וָכֹל, שֶׁהוּא הַמִּינוּת; וְהָאֶחָד מִקְּצַת, שֶׁהוּא הַזְּנוּת, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר מַה שֶּׁצָרִיךְ לְקִיּוּם הַגּוּף וְהַמִּין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ כָּל מַעֲשָׂיו כְּהִלְכָתָן וּלְשֵׁם שָׁמַיִם.
פרק שלישי [רצז]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַפֵּר חַטַּאת יִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לוֹ לָאָדָם לַעֲזֹב חֶטְאוֹ וּלְהִנָּחֵם עַל מַה שֶּׁעָבַר וּלְקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לַחֲטֹא. וְהַיּוֹם הַזֶּה - עִם תְּשׁוּבָה כַּזֹּאת מְכַפֵּר, וּבִלְתִּי זֶה לֹא יְכַפֵּר, וְלֹא יֹאמַר: אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁלֹּא יְכַפֵּר, כְּדִתְנָן בְּמִשְׁנַת פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים
(יומא פה, ב): הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב - אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה; אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר - אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה חֲבֵרוֹ. לְהוֹדִיעֵנוּ, שֶׁאֵין הַיּוֹם מְכַפֵּר אֶלָּא לַשָּׁב כָּרָאוּי.
וְגַם אֵין הַכַּוָּנָה בְּצוֹם שֶׁל עִנּוּי גוּפוֹ בִּלְבָד וְשֶׁיִּשָּׁאֵר מְטֻנָּף בְּחֶטְאוֹ, שֶׁלָּזֶה מוֹאֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ חָפֵץ בּוֹ. אֶלָּא שֶׁיְּיַשֵּׁר הָאָדָם מַעֲשָׂיו וּדְרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא בְּהַפְטָרַת יוֹם זֶה עַל הַתַּרְעֹמֶת שֶׁהָיוּ מִתְרַעֲמִין יִשְׂרָאֵל, בְּאָמְרָם: ''לָמָּה צַמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ'' וגו'
(ישעיה נח, ג) וּמֵשִׁיב לָהֶם: ''הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם
(*) תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וגו'
(*) הֵן לְרִיב וּמַצָּה וגו' הֲכָזֶה יִהְיֶה'' וגו'
(שם שם, ג־ה). וְהָיָה מַרְאֶה לָהֶם דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהָיָה חָפֵץ, וְאוֹמֵר: ''הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ'' וגו'
(שם שם, ו). וְגַם הָיָה אוֹמֵר: שֶׁהַתַּעֲנִית הוּא טוֹב עִם הַצְּדָקָה לֶעָנִי, וְאוֹמֵר: ''הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב'' וגו'
(שם שם, ז).
נפש יהודה תמצאו חפץ. אתם עושים כל הרעות כמו שלבבכם חפץ: הן לריב ומצה. מחלוקת ביניכם ומה מועיל לכם הצום. הצום כזה יקבל הקב''ה הלא צום אבחרהו אמר הקב''ה צום כזה בחרתי להיות שלום ביניכם ושלא לעשות עול ואון:
וְהַצְּדָקָה וְהַתַּעֲנִית עִם הַתְּפִלָּה הֵם טוֹבִים לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא
(ל, קצא): רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הֵם מְבַטְּלִים אֶת הַגְּזֵרָה: הַתְּפִלָּה וְהַצְּדָקָה וְהַתְּשׁוּבָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת
(סימן קא).
וְגַם מֵאַחַר שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה אֵין בּוֹ עֹנֶג הַגּוּף לְכַבְּדוֹ בְּעִדּוּן כְּמוֹ שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, יְכַבְּדֵהוּ בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים, כָּל אֶחָד כְּפִי מִסַּת יָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי
(קיט, א): אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ''וְלִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד''
(ישעיה נח, יג)? זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁאֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אָמְרָה תוֹרָה: כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה.
וּלְפִי שִׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַקְרִיב שְׂעִירֵי חַטָּאת, תִּקְּנוּ לָנוּ לִקְרוֹת בְּפָרָשַׁת ''אַחֲרֵי מוֹת''
(*) דְּבַר הַשְּׂעִירִים וְהַפָּר, וְעִם הַמַּפְטִיר מוּסַף הַיּוֹם וְגַם לְסַפֵּר סֵדֶר עֲבוֹדָה כְּתִקְּנָהּ וְהִלְכָתָהּ, כְּדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב לָנוּ לִפְנֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הָיִינוּ עוֹסְקִין בַּעֲבוֹדָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת, פֶּרֶק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
(כז, ב) וּבְמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(לא, ב): תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וּמוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.
נפש יהודה דבר השעירים והפר. שהיו מקריבין ביום הכפורים ולמפטיר קורין בפרשת פינחס ובעשור לחודש דכתיב ביה קרבן מוסף:
וְגַם כָּתוּב בְּאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּא: ''וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־ הַמִּזְבֵּחַ''
(שמות כט, לח), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''
(*) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים''
(הושע יד, ג) וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת
(סימן צב).
נפש יהודה קחו עמכם דברים. של קרבנות והם כאלו תעשה קרבן על המזבח:
וְגַם לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד יִתֵּן אֶל לִבּוֹ אִם חָטָא בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּהִרְהוּר בְּאַחַת מִן הַנָּשִׁים הָאֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן רֶשֶׁת לִלְכֹּד רֹב בְּנֵי אָדָם, עַל כֵּן קוֹרְאִין בְּמִנְחָה פָּרָשַׁת הָעֲרָיוֹת. וּמַפְטִירִין בִּנְבוּאַת יוֹנָה הַנָּבִיא, כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד אָדָם הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה מֵאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וְעַל כֵּן כָּתְבוּ דִבְרֵיהֶם בֵּין סִפְרֵי הַנְּבִיאִים.
וְגַם תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁל צָרוֹת
(*) דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין מִתְּשׁוּבַת נִינְוֵה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת
(טז, א): אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַעֲנִיּוֹת גּוֹרְמִין, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם'', אֶלָּא: ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם'' וגו'
(יונה ג).
נפש יהודה דברי כבושין. לשון עצור כמו מכבש פרע''ס בל''א שכובשין את הלבבות להחזירם למוטב ואלו הן דברי כבושין כגון אחינו וכו':
וּלְפִי שֶׁבַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה שְׁכִינָה שׁוֹרָה לְמַטָּה עִם יִשְׂרָאֵל וּבָעֶרֶב עוֹלָה עַל שִׁבְעָה רְקִיעִים וְחוֹזֶרֶת לְמַעְלָה, אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב יְהוּדָה גָּאוֹן: תִּקְּנוּ לוֹמַר בָּעֶרֶב
(*) שִׁבְעָה פְעָמִים הַשֵּׁם [הוּא הָאֱלֹהִים], לְהַרְאוֹתֵינוּ שֶׁעוֹלֶה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר, כְּדִכְתִיב: ''עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה''
(תהלים מז, ו). וְגַם כֵּן מַשְׁמַע מִמַּעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר''
(שמות יט, יג). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהוּא סִימָן לְסִלּוּק שְׁכִינָה וְאָז יִהְיוּ רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת אֶל הָהָר.
נפש יהודה שבעה פעמים. לומר ה' הוא האלהים ובכל פעם יותר חזק בקול לרמז עלית מעלה מעלה ואין מתעלה למעלה עד אחר שנתעלה למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר אלו ישראל שנמשלו לכוכבים ואחר כך ויריעו כל בני אלהים:
וּמָצִינוּ בִּתְשׁוּבוֹת הַגְּאוֹנִים, שֶׁכָּתַב רַבֵּינוּ הַאי בִּתְשׁוּבָה: מִנְהָגֵנוּ לִתְקֹעַ בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּרִים וְלֹא מָצִינוּ טַעַם חוֹבָה, אֶלָּא רוֹמֵז
(*) כִּי הוּא זֵכֶר לַיּוֹבֵל, אוֹ כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן. עַד כָּאן. וְנוּכַל לוֹמַר, שֶׁרוֹמֵז לִתְקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁל חֵרוּת, כִּי לְפִי שֶׁבָּא יוֹם כַּפָּרָה וְנִשְׁאֲרוּ הַנְּשָׁמוֹת מְשֻׁחְרָרוֹת מִשִּׁעְבּוּד הַגּוּף וְגַם הַגּוּפִים רְאוּיִים לְחֵרוּת עוֹלָם, עַל כֵּן תּוֹקְעִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר'' וגו'
(ישעיה כז, יג).
נפש יהודה כי הוא זכר ליובל. שבשנת היובל היו תוקעין ביום הכפורים ויובל הוא שופר ועל שם שתוקעין בשופר להודיע שהוא שנת היובל נקרא שנה זו יובל:
הכלל השלישי: ביסורין הממרקין
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּיִסּוּרֵי יָחִיד, הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּיִסּוּרֵי רַבִּים
החלק הראשון ביסורי יחיד
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [רחצ]
כְּשֶׁיִּרְאֶה אָדָם שֶׁבָּאִין עָלָיו יִסּוּרִין אַל יַחְשֹׁב שֶׁבָּאִין בְּמִקְרֶה, כִּי מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּכָךְ עָנְשׁוֹ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה,
(*) לְעָזְבוֹ לְמִקְרִים בְּלִי שְׁמִירָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: ''וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי''. וְעֹנֶשׁ זֶה הוּא גָּדוֹל,
(*) כִּי רַבִּים הֵם הַמִּקְרִים הַמִּתְנַשְּׁבִים בָּעוֹלָם וְהֶעָזוּב מִלְּמַעְלָה אֵין שְׁמִירָתוֹ כְּלוּם, כְּדִכְתִיב: ''אִם־ה' לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא'' וגו'
(תהלים קכז, א). וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: אֵין דָּבָר רַע יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁהַחוֹטֵא אֵין צָרִיךְ לְהַזִּיקוֹ מִלְּמַעְלָה,
(*) אֶלָּא לְהָסִיר מֵעָלָיו הַמַּחֲסֶה וְהַמִּסְתּוֹר וְאָז נִתְּנָה רְשׁוּת לַמִּקְרִים וְלַיִּסּוּרִים. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן.
נפש יהודה לעזבו למקרים. שאין הקב''ה משגיח בו לרפאותו וזה ואם תלכו עמי קרי לומר שאין משגיח באדם ומה שיבא לו הוא דרך מקרה גם אני אלך עמם בקרי ולא אשגיח בו ונשאר לו מכאוביו: כי רבים הם המקרים המתנשבים. כמו הרוחות הרעות המזיקים בעולם למי שפוגעים בו במקרה לולי שהקב''ה שומרהו כדכתיב יפול מצדך אלף וגו' אליך לא יגש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך לכל מי ששם בטחונו בהקב''ה דאין עוד מלבדו אבל מי שאמר שהכל בא במקרה ואין הקב''ה משגיח בו עזוב הוא משמירת הקב''ה ובידו לא יהיה לשמור מהם שלא יזיקו ואם ניזק אין מזור למכתו: אלא להסיר. שהקב''ה מסיר ממנו המחסה והמסתור שהיה מגין עליו שלא יזיקו ולא יגשו אליו ואז הם באים מעצמם עליו:
עַל כֵּן אַל יְהַרְהֵר שׁוּם אָדָם עַל מִדַּת בּוֹרְאוֹ בְּחָשְׁבוֹ שֶׁבָּא עָלָיו שׁוּם נֶזֶק שֶׁלֹּא כַדִּין, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: ''הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'' וגו'
(דברים לב, ד). וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קא, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ, אָמַר לָהֶם:
(*) חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם וכו'. אָמְרוּ לוֹ: לִמַּדְתָנוּ רַבֵּינוּ ''כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ'', וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מִנֵּר הַמִּצְווֹת
(סימן רלו).
נפש יהודה חמה עזה. מהקב''ה על רבי וכו' ואמר רבי וכי תחשדוני שחטאתי ואמרו לו תלמידיו למדתנו וכו':
וְגַם כֵּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, ב): רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דָּנֵי חַמְרָא וַהֲוָה חַלָּא. עָאל לְגַבֵּיה רַב יְהוּדָה אַחוּהָ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא וְרַבָּנָן. אָמְרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּן מַר בְּמִילֵיהּ. אָמַר לְהוּ: וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: וּמִי חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִינָא? אָמַר: אִי אִיכָּא דְּשָׁמַע לֵימָא לִי. אָמְרוּ לֵיהּ: הָכֵי שְׁמִיעַ לָן, דְּלָא יָהֵיב מַר שִׁיבְּשָׁא לַאֲרִיסֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: וּמִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידֵי מִינֵיהּ? אָמְרוּ לֵיהּ: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב טַעֲמָא טָעֵים. אֲמַר לְהוּ: קַבִּילְנָא עָלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: הָדַר
(*) חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא; וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: אִיַּקַר חַלָּא וְאִיזְדַּבֵּן בִּדְמֵי חַמְרָא.
נפש יהודה בתר גנבא. על שהאריס גנב מיניה רצה הוא לחזור ולגנוב מחלק האריס טעמא טעים עונש שצריך לגנב להטעים טעים גם כן מי שגנב מגנב כמו שנענש רב הונא: חלא. חומץ והוי חמרא יין מתוק כמו שהיה טוב מקודם שהחמיץ:
לְפִיכָךְ יַאֲמִין אָדָם אֱמוּנָה קַיֶּמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת וְהוּא דַיָּן אֱמֶת וְדָן אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. וּלְמִי שֶׁהוּא אָדָם גָּדוֹל מַקְפִּידִין בּוֹ יוֹתֵר אֲפִילוּ כְּחוּט הַשָּׂעֲרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ''
(ויקרא י, ג), כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר שָׁלֵם וְנָקִי וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט,
(*) כְּדֵי שֶׁלֹּא יְמַלֵּא סְאָתוֹ.
נפש יהודה כדי שלא ימלא סאתו. בעבירות ויבא לו עונש גדול:
וְאִם בָּאוּ לוֹ לָאָדָם יִסּוּרִין וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא חָטָא, יְדַקְדֵּק בִּדְרָכָיו וְיִמְצָא טַעַם לַדָּבָר וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ'' וכו'
(איכה ג, מ); פִּשְׁפֵּשׁ וּמָצָא - יַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנָשׁוּבָה עַד־ה'''
(שם);
(*) פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא - יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶנּוּ'' וגו'
(תהלים צד, יב); תָּלָה וְלֹא מָצָא, בְּיָדוּעַ
(*) שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת־בֵּן'' וגו'
(משלי ג, יב); תָּלָה וּמָצָא, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה.
נפש יהודה פשפש ולא מצא. בדק במעשיו ולא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא: אשרי הגבר וגו'. ומתורתך תלמדנו שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה: שיסורין של אהבה הם. הקב''ה מיסרו בעולם הזה בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו ונסיון הוא כמעשה דאיוב:
נִמְצָא שֶׁהַמְחֻיָּב בָּא לוֹ עָנְשׁוֹ, וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בָּאִין עָלָיו יִסּוּרִין לְזַכּוֹתוֹ לָעוֹלָם הַתְּמִידִי, כִּדְגָרְסִינָן עַלָּהּ: אָמַר רַבָּה אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: כָּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי''
(ישעיה נג, י); יָכוֹל אֲפִילוּ לֹא קִבְּלָן עָלָיו מֵאַהֲבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''אִם־תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ''
(שם),
(*) מָה אָשָׁם לַדַּעַת אַף יִסּוּרִין לַדַּעַת; וְאִם קִבְּלָם עָלָיו מֵאַהֲבָה מַה שְּׂכָרוֹ? ''יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים''
(שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח''
(שם).
נפש יהודה וה' חפץ דכאו החלי. מי שהקב''ה חפץ בו מחלהו ביסורין: מה אשם. כשהוא מקריב קרבן אשם לדעת אם רצונו להקריב יקריב וזה אם תשים אשם היסורין נפשו מדעתו שמרוצה בהם:
פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, [חַד אָמַר] כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ'' וגו'
(תהלים צד, יב). וְאִידָךְ אָמַר: כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטוּל תְּפִלָּה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר־ לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי''
(שם סו, כ). אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ'' וגו'
(משלי ג, יב); אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ''וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ'', אַל תִּקְרֵי ''תְּלַמְּדֶנּוּ''אֶלָּא ''תְּלַמְּדֵנוּ'',
(*) דָּבָר זֶה מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנּוּ: קַל וָחֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן, וּמַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהוּא אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נֶאֶמְרָה בְּרִית בַּמֶּלַח וְנֶאֶמְרָה
(*) בְּרִית בַּיִּסּוּרִין. נֶאֶמְרָה בְּרִית בַּמֶּלַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא ב, יג) וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמר: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית''
(דברים כח, סט), מַה בְּרִית הָאֲמוּרָה בְּמֶלַח - מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף בְּרִית הָאֲמוּרָה בְּיִסּוּרִין - יִסּוּרִין מְמָרְקִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.
נפש יהודה דבר זה. שאשרי אדם תיסרנו יה מתורתך תלמדנו כלומר מתורתך אנו למדין אותו: ברית ביסורין. אלה דברי הברית אחר הקללות נאמר במשנה תורה ובין שיש לו יסורין קשים עד שלא יכול ללמוד או להתפלל יסורין של אהבה הן כדאמרינן:
וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין שָׁב הָאָדָם וְנִשְׁאָר מְרֻצֶּה יוֹתֵר לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי
(ואתחנן, לב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּשַׁלְוָה אֵין מִתְכַּפְּרִין לוֹ מֵעֲוֹנוֹתָיו כְּלוּם וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין הוּא מִתְרַצֶּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ'' וגו'. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיּוֹכִיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְאוֹהֲבוֹ כְּמוֹ הָאָב שֶׁרוֹצֶה לִבְנוֹ. אוֹ נוּכַל לוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁמּוֹכִיחַ הָאָב אֶת הַבֵּן שֶׁיִּרְצֶה יוֹתֵר מִלַּאֲחֵרִים, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא טוֹב שֶׁבְּכֻלָּם, כָּךְ עוֹשֶׂה הָאֵל יִתְבָּרַךְ, מוֹכִיחַ וּמְיַסֵּר לְמִי שֶׁאוֹהֵב יוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁיְּאַשֵּׁר דְּרָכָיו.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין
(מ, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק: לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו', כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּהַקְדָּמַת נֵר זֶה
(סימן ערה). וְכָל זֶה לְטוֹבָתָם הוּא עוֹשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיִּרְשׁוּ הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל עוֹלָם הַבָּא.
פרק שני [רצט]
מֵאַחַר שֶׁהוּא בָּרוּר וְיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נִדּוֹן הָאָדָם בְּשׁוּם עִנְיָן אֶלָּא בְּדִין אֱמֶת, חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאוֹ עַל הָרָעָה כְּמוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה
(נד, א): חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(ס, ב):
(*) מַאי חַיָּב וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה
(סימן קכב).
נפש יהודה מאי חייב. דקאמר לברך על הרעה לקבולי בשמחה ולברך על מדת פורענות בלב שלם:
וְגָרְסִינָן בִּמְכִילְתָא: ''לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם''
(שמות כ, כ), רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ''לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי'', שֶׁלֹּא תִּנְהֲגוּ כְּדֶרֶךְ
(*) שֶׁאֲחֵרִים מַנְהִיגִים בְּיִרְאוֹתֵיהֶן; כְּשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶם מְכַבְּדִין אֶת אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן יְזַבֵּחַ
(*) לְחָרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ וּמָאֲכָלוֹ בְּרִאָה''
(חבקוק א, טז) וּכְשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶם מְקַלְּלִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה כִי־יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכוֹ וּבֵאלֹהָיו
(*) וּפָנָה לְמָעְלָה''
(ישעיה ח, כא); אֲבָל אַתֶּם, אִם הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם טוֹבָה - תְּנוּ הוֹדָאָה, הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם רָעָה - תְּנוּ הוֹדָאָה. וְכֵן דָּוִד אָמַר: ''כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא'' וגו'
(תהלים קטז, יג) ''
(*) צָרָה וְיָגוֹן'' וגו'
(שם שם, ג). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב
(א, כא): ''ה' נָתַן וה' לָקַח'' וגו'.
נפש יהודה שאחרים. עובדי כוכבים ומזלות מנהיגין ביראותיהן בעבודת כוכבים ומזלות שלהם: לחרמו. לעבודת כוכבים ומזלות שלו שהוא אומר שהיא כובשת הכל לפניו כחרם ומכמר כרשת שצדין בו חיות ועופות כי בהמה כמו בהם בשבילם שמן חלקו ומאכלו בריאה שמינה: ופנה למעלה. אם רואה שאין ממש בעבודת כוכבים ומזלות פנה למעלה להקב''ה: צרה ויגון. בין ישועה בין צרה ויגון בשם ה' אקרא:
וְעוֹד יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ כְּשֶׁמֵּבִיא עָלָיו יִסּוּרִין, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁמַּעֲנִישׁוֹ מְעַט עַל חִיּוּב גָּדוֹל, בְּרַחֲמוֹ עָלָיו, וּבָזֶה עוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא
(כה, קסה): אָדָם נִכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה לַשָּׁמַיִם, מֵת שׁוֹרוֹ, אָבְדָה תַּרְנְגָלְתּוֹ, נִשְׁבְּרָה צְלוֹחִיתוֹ, נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ - מִקְּצַת הַנֶּפֶשׁ כְּכָל הַנֶּפֶשׁ.
רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: ''נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ'' וגו'
(תהלים סה, ו), נוֹרָאוֹת שֶׁאַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ לֶעָתִיד לָבֹא - בִּשְׁבִיל הַיִּסּוּרִין שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ''תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים''
(שם טז, יא), רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי עֲזַרְיָה, רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אִם חַיִּים אַתָּה מְבַקֵּשׁ צַפֵּה לְיִרְאָה, דִּכְתִיב: ''יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים''
(משלי י, כז). וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דָּוִד, אִם חַיִּים אַתָּה מְבַקֵּשׁ
(*) צַפֵּה לְיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) דֶּרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר''
(שם ו, כג).
נפש יהודה צפה ליסורין. אם יסורין באים עליך אל תבעט בהם כי על ידם תדע שצדיק אתה ויש לך חיי עולם הבא שהקב''ה מייסר הצדיקים על עונותיהם בעולם הזה: ודרך חיים. חיי עולם הבא הויין לו תוכחות מוסר לאדם:
גַּם בָּאִין לוֹ לָאָדָם יִסּוּרִין לִמְחֹל לוֹ עֲוֹנוֹתָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים
(*) וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ''בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן''
(משלי טז, ו), חֶסֶד זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ''רֹדֵף צְדָקָה'' וגו'
(שם כא, כא) וֶאֱמֶת זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱמֶת קְנֵה וְאַל־תִּמְכֹּר'' וגו'
(שם כג, כג), אֶלָּא קוֹבֵר בָּנָיו בְּחַיָּיו מִנַּיִן? תָּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא עָוֹן עָוֹן לִגְזֵירָה שָׁוָה, כְּתִיב הָכָא: ''בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן'' וּכְתִיב הָתָם: ''וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל־ חֵיק בְּנֵיהֶם'' וגו'
(ירמיה לב, יח).
נפש יהודה וקובר את בניו. אף על פי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הוא כדי שימחול לו כל עונותיו:
וְגַם בָּאִין לָאָדָם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַצִּילוֹ מֵהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ
(מא, ב): שְׁלֹשָׁה אֵין רוֹאִין פְּנֵי גֵּיהִנֹּם: דִּקְדוּקֵי עֲנִיּוּת וְחוֹלֵי מֵעַיִן
(*) וְהָרָשׁוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. וְאִידָךְ, אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ. וְאִידָךְ, זִמְנִין דִּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה; אִי נַמֵּי דְּאִית לֵיהּ בְּנֵי מִינָהּ וְלָא מָצֵי לְגָרְשָׁהּ. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ,
(*) לְקַבּוּלִינְהוּ מֵאַהֲבָה.
נפש יהודה והרשות. תרגום כי תשה ברעך משאת ארי תרשי בחברך רשות לשון נושים והנושים בו נוגשין לו לפרוע ואין לו: לקבולינהו מאהבה. דמכפרי עליה:
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְמָרֵק בָּהֶם עֲוֹנוֹתָיו וּלְהִנָּצֵל עִמָּהֶם מִצָּרָה גְדוֹלָה מֵהֶן, וּבָזֶה יוֹצִיא לְחֵרוּת נַפְשׁוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): קַל וָחֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן, וּמַה שֵּׁן וָעַיִן, שֶׁהוּא אֵבָר אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֶמְרָה ''בְּרִית'' בַּמֶּלַח וְנֶאֶמְרָה ''בְּרִית'' בַּיִּסּוּרִין, מַה בְּרִית הָאֲמוּרָה בַּמֶּלַח - מֶלַח מְמָתֶקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף בְּרִית הָאֲמוּרָה בַּיִּסּוּרִין - יִסּוּרִין מְמָרְקִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.
וְאִם יְקַבְּלֵם בְּשִׂמְחָה וְיַצְדִּיק בָּהֶן דִּין בּוֹרְאוֹ, מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ עָלָיו וְיוֹצִיאוּהוּ מִצָּרָתוֹ וְיוֹשִׁיעוּ לוֹ וְלִבְנֵי דוֹרוֹ בִּזְכוּתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִית
(ח, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵבִיא יְשׁוּעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ''
(ישעיה סד).
פרק שלישי [ש]
פְּעָמִים שֶׁמֵּבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין עַל הַצַּדִּיק לְטוֹבָתוֹ, לְאַשְּׁרוֹ וּלְלַבְּנוֹ וּלְצַדְּקוֹ וּלְחַכְּמוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה, אַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁלֹּא הָיָה מְחֻיָּב בָּהֶן כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאִיּוֹב, אֲשֶׁר הֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה ''תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע''
(איוב א, א) וְגַם כְּתִיב: ''וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ
(*) עַל אֲשֶׁר לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה'' וגו'
(שם לב, ג). וּדְבַר אִיּוֹב הוּא אֶחָד מִסִּתְרֵי הַתּוֹרָה.
נפש יהודה שלא היה מחויב כפי מעשיו. שיבואו עליו יסורין קשים משום שצדיק הוא: על אשר לא מצאו מענה לאיוב. משום שהיה צדיק בעיניהם:
וּמָצִינוּ שֶׁבָּאִין עַל צַדִּיק אֶחָד יִסּוּרִין רַבִּים וְעַל אַחֵר יִסּוּרִין מוּעָטִים וְעַל אַחֵר לֹא כְּלוּם, אֶלָּא כָּל יָמָיו שְׂמֵחִים. וְעַל כָּזֶה אָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה
(כב, ב): אָמַר רַב הוּנָא:
(*) כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא דְּמָארֵיהּ סַיְּעֵיהּ. וְיֵשׁ צַדִּיק אַחֵר, שֶׁהוּא בְּעִנְיָנוֹ חָשׁוּב כְּמוֹתוֹ וְכָל יָמָיו מַכְאוֹבִים. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(כח, א): אָמַר רָבָא: בָּנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִילְתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְתָא, דְּהָא רַבָּה וְרַב חִסְדָּא תַּרְוַיְהוּ רַבָּנָן צַדִּיקֵי הֲווּ, מַר מַצְלֵי וְאָתֵי מִטְרָא, וּמַר מַצְלֵי וְאָתֵי מִטְרָא - רַב חִסְדָּא חָיָה תִּשְׁעִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְרַבָּה חָיָה אַרְבָּעִין שְׁנִין; בֵּי רַב חִסְדָּא
(*) שִׁתִּין הִלּוּלֵי וּבֵי רַבָּה
(*) שִׁתִּין תִּכְלֵי; בֵּי רַב חִסְדָּא
(*) לַחְמָא סְמִידָא לְכַלְבֵיהּ וְלָא מִבָּעֵי, בֵּי רַבָּה לַחְמָא דְּשַׂעֲרֵי מִבָּעֵי וְלָא מִשְׁתַּכַּח. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ עַל מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה וְגַם כָּל הַנִּסְתָּרוֹת אֲשֶׁר לְפָנָיו גָּלוּי כָּל דָּבָר. וְאוּלַי הַיִּסּוּרִין הֵן לְטוֹבָתוֹ לְדַכְּאֹת הַגּוּף וּלְעַדֵּן הַנֶּפֶשׁ,
(*) שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים. אוֹ הֵם בָּאִים מִצַּד אַחֵר, שֶׁהוּא נִסְתָּר לָנוּ. וְכַמָּה טוֹב מַאֲמַר הָרַמְבַּ''ם, שֶׁאָמַר בְּסִפְרוֹ הַנִּכְבָּד,
(*) כִּי מַה שֶּׁאָמַר רָבָא הֵם דִּבְרֵי יָחִיד.
נפש יהודה כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאוג מכל רעה מי שהקב''ה בסעדו שהרי מצינו שאול נכשל בחטא אחד ועלתה לו לרעה לקנסו מיתה ולבטל מלכותו ודוד נכשל בשתים באוריה והסית למנות ישראל ובא עליהם דבר ולא עלתה לו לרעה: שתין הלולי. ששים חופות היו לו לבניו: שתין תכלי. חולאים: לחמא סמידא לכלביה. לכלבים שלו היה נותן לחם לבן מקמח חטים עד שהיו שבעים ולא מבעי לאכול מהם יותר ובי רבה היו מבקשים בני ביתו לאכול פת מקמח שעורים ולא היה מספיק להם: שהם. הגוף והנפש שני הפכים שהגוף רוצה ליהנות בעולם הזה והנשמה להיפוך בעולם הבא. או הם באים מצד אחר או שיבא לו בעבור היסורין דברים שיהיו לו לטובה ולהנאה לו מטעם אחר שאין ידוע לו ונסתר ממנו: כי מה שאמר רבא. חיי של אדם כמה יחיה וכמה בנים ומזונות שיהיה לאדם תליא במזלא אם נולד במזל טוב או במזל רע אמר הרמב''ם שהוא לבדו אמר זה ואין הדבר כן:
וּפְעָמִים שֶׁבָּאִין עַל הַצַּדִּיק יִסּוּרִין וְנִסְיוֹנוֹת לְטוֹבָתוֹ וּלְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בּוֹחֵן לִבּוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ אִם יַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ אִם לָאו, מְנַסֵּהוּ לְגַלּוֹת לִבּוֹ וּמַעֲשָׂיו בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁאֵינָם מַכִּירִים מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וּלְגַדְּלוֹ בְּעֵינֵיהֶם.
(*) וְגַם לְהוֹצִיא מַה שֶּׁבְּכֹחַ שִׂכְלוֹ אֶל הַפֹּעַל. וְגַם
(*) לְהַיְשִׁיר בְּנֵי אָדָם שֶׁיִּלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּתְנַסָּה בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת וְעָמַד בְּכֻלָּן, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה הִיא חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, רוֹצֶה לוֹמַר, לְהוֹדִיעַ הַחִבָּה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם.
נפש יהודה וגם להוציא מה שבכח שכלו. של אדם כדרך האדם קודם שפועל פעולתו הוא מחשב בשכלו איך שיפעל ואחר שחשב בשכלו עליו יפעל פעולתו וע''כ אף על פי שהקב''ה יודע עתידות שיעמוד בנסיונו בא להראות לאדם אחר מעשה הצדיק איך שיפעל אותם ומה לו בידיעת הקב''ה הלא הרשות והבחירה בידו ואין ע''י זה דבר המונע לו או המסייע לו: להיישיר בני אדם ממעשיו. של צדיק ללמוד להם צדקת הצדיק על כן הוא מנסה אותו בדברים כמו שנסה את אברהם:
וּלְמִי מְנַסֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְאוֹתוֹ שֶׁמַּכִּיר בּוֹ שֶׁיַּעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' צַדִּיק יִבְחָן''
(תהלים יא, ה), כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא
(לב, ג): מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לַיּוֹצֵר הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק כִּבְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים,
(*) שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְהַקִּישׁ עֲלֵיהֶן פַּעַם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָן, וּבְמִי הוּא בּוֹדֵק? בְּקַנְקַנִּים יָפִים, שֶׁאֲפִילוּ הִקִּישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים אֵינָן נִשְׁבָּרִין. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן; אֶת מִי הוּא מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' צַדִּיק יִבְחָן''.
נפש יהודה שאינו מספיק עליהן. כן דרך כלי חרס וזכוכית שמכה עליהם באצבע לראות אם הם שלמים ובאותן שיש בהן שבר או סדק אינו מכה עליהם דאם יכה עליהן ישברו:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת, אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל אֵי זוֹ מֵהֶן מַטְרִיחַ, לֹא עַל זוֹ שֶׁכֹּחָה יָפֶה; כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה? שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד, דִּכְתִיב: ''וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ
(ישעיה נז, כ), אֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' צַדִּיק יִבְחָן'' וגו'.
אָמַר רַבִּי נָתָן: הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה כְּשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ רָעָה אֵינוֹ מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר, לָמָּה?
(*) שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּכְשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפָה מַקִּישׁ עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, לָמָּה? שֶׁהִיא מְשֻׁבַּחַת; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה? שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד; אֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' צַדִּיק יִבְחָן'' וגו'.
נפש יהודה שהיא פוקעת. נשברת ונפרכת:
וְלַיִּסּוּרִין הָאֵלּוּ קָרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ ''יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה''. כְּשֶׁאֵינָן חֲמוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר'' וגו'
(תהלים צד, יב). וְחַד אָמַר: יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תְּפִלָּה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּרוּךְ ה'
(*) אֲשֶׁר לֹא־הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי''
(שם סו, כ). אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֵאֱהַב ה' יוֹכִיח'' וגו'
(משלי ג, יב).
נפש יהודה אשר לא הסיר. אף על פי ששלח עליו יסורין היה בו כח להתפלל תפלתו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) נְגָעִים וּבָנִים אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה. וּנְגָעִים לָא הֲווּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, וְהָא אָמַר מַר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
(*) מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן אֶלָּא
(*) מִזְבַּח כַּפָּרָה? מִזְבַּח כַּפָּרָה הֲווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָא הֲווּ. וְאִי בָּעִית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא,
(*) הָא לָן וְהָא לְהוּ.
(*) וְאִם הֵם קַלִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּהוּ מִתּוֹרָה וּמִתְּפִלָּה הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּבָאִין לָאָדָם לְהַשְׁלִימוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ בְּמִי שֶׁעוֹמֵד בָּהֶן.
נפש יהודה נגעים. מי שבא עליו צרעת ובנים שמתו לו בניו: ארבע מראות. שאת ותולדתה בהרת ותולדתה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה: מזבח כפרה. שהיסורין מכפרין עליו כאלו הקריב קרבן על גבי המזבח אבל יסורין של אהבה שאין ראוי לעונש זה אלא שבא לו להרבות חלקו לעולם הבא יותר ויותר אם יעמוד בנסיון של היסורין לא הוי נגעים: הא לן והא להו. בארץ ישראל שערי חומה מקודש ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורים של אהבה אבל בבל שאינן טעונין שילוח הוא מזבח כפרה ויסורין של אהבה הן: ואם הם קלים. היסורים, שלא יבטלו על ידם מתורה ותפלה:
וְאֵצֶל הַצַּדִּיקִים, כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לָהֶם כַּסֵּדֶר הָרָאוּי נִקְרָאִין יִסּוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֶרְכִּין, פֶּרֶק יֵשׁ נֶעֱרָכִין
(טז, ב):
(*) עַד הֵיכָן תַּכְלִית יִסּוּרִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל שֶׁאָרְגוּ לוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ
(*) וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. מַתְּקִיף לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: אֲפִילוּ נִתְכַּוְּנוּ לוֹ
(*) לִמְזֹג בְּחַמִּין וּמָזְגוּ לוֹ בְּצוֹנֵן, בְּצוֹנֵן וּמָזְגוּ לוֹ בְּחַמִּין - וְאַתְּ אֲמַרְתְּ כֻּלֵּי הַאי? מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֲפִילוּ
(*) נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. רָבָא אָמַר וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק וְאָמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֲפִילוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ
(*) לִטּוֹל שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּיס וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁנַיִם. וְדַוְקָא שְׁלֹשָׁה וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁנַיִם, אֲבָל שְׁנַיִם וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁלֹשָׁה - לָא, דְּלָא אִית לֵיהּ טִירְחָא לְמִשְׁדְיֵיהּ.
(*) וְכָל כָּךְ לָמָּה? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין
(*) קִבֵּל עוֹלָמוֹ. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי:
(*) פֻּרְעָנוּת מְזֻמֶּנֶת לוֹ.
נפש יהודה עד היכן תכלית יסורין. סוף מדת יסורין כלומר יסורין שאין פחותין מהם: ואינו מתקבל. עליו שאינו למדתו כהוגן וצער הוא לו: למזוג. לו כוס של יין במים חמים: נהפך לו חלוקו. שלא לבשה כסדר וצריך לפושטה ולהפכה וללבשה: ליטול שלשה. ועלה בידו שתים , איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישי: וכל כך למה. כלומר למאי הלכתא הוו יסורין: קיבל עולמו. כל מנוחתו לעתיד ואי עבר עליה חד מהנך הרי הוא יסורין: פורענות מזומנת לו. למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין:
לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבָּא לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא כַסֵּדֶר נִקְרָא יִסּוּרִין. וּבָא לוֹ בְּכַוָּנַת הַמַּשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל, כְּדֵי לְנַכּוֹת מֵרָעוֹתָיו וּמֵחַטֹּאתָיו. וּלְמִי שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ הֵפֶךְ וּבָאִין לוֹ כָּל דְּבָרָיו כַּסֵּדֶר
(*) הוּא מַמְתִּין לְמַלְאֹת סְאָתוֹ, בִּלְתִּי לְצַדִּיק גָּמוּר לְבַדּוֹ אֲשֶׁר הוּא שָׁלֵם וְזוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְהַצַּדִּיק שֶׁבָּאִין לוֹ יִסּוּרִין וְקִבְּלָן מֵאַהֲבָה - יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים וּבַסּוֹף יְקַבֵּל שְׂכָרוֹ הַגָּדוֹל.
נפש יהודה הוא ממתין. הקב''ה ממתין לו עד שסאתו מלא מעונותיו ואז יביא לו פורענות שאין יכול לעמוד בו ואין לו כלום לעולם הבא אבל לצדיק גמור אף על פי שיש לו כל טובות בעולם הזה יהיה לו חלקו הטוב לעולם הבא כי הפירות הוא אוכל בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא:
פרק רביעי [שא]
הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹהֲבִין הַיִּסּוּרִין וּמְקַבְּלִים אוֹתָן עַל עַצְמָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, יֵשׁ מֵהֶם לְכַפֵּר עֲוֹנָם וְיֵשׁ מֵהֶם לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָם כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, דְּגָרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קז, א): דָּרַשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בִּירִי: לְמַה דָּוִד דּוֹמֶה?
(*) לְסוֹחֵר כּוּתִי, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ''
(*) שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין''
(תהלים יט, יג). אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִיקָא לָךְ. ''
(*) מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי''
(שם). אֲמַר לֵיהּ שְׁבִיקָא לָךְ. ''
(*) גַּם מִזֵּדִים חֲשׂךְ עַבְדֶּךָ''
(שם שם, יד), דְּלָא לִישְׁתָּעוּ בִּי רַבָּנָן. אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִיקָא לָךְ. ''בִי אָז אֵיתָם''
(שם), שֶׁלֹּא יִכָּתֵב סוּרְחָנִי. אֲמַר לֵיהּ: אִי אֶפְשָׁר; וּמַה יו''ד שֶׁל שָׂרַי עָמַד וְצָוַח כַּמָּה שָׁנִים לְפָנַי עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹסַפְתִּיהָ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן יְהוֹשֻׁעַ''
(במדבר יג, טז),
(*) כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ''וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב''
(תהלים, שם), אָמַר לְפָנָיו: יִמְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן כֻּלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר עָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לוֹמַר: ''הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וגו' כֵּן הַבָּא אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ'' וגו'
(משלי ו, כז־כט). אֲמַר לֵיהּ:
(*) כָּל הָכֵי לִיטְרֵיד הַהוּא גַבְרָא? אֲמַר לֵיהּ: קְבֵּיל עָלֶיךָ יִסּוּרִין. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִצְטָרַע דָּוִד, דִּכְתִיב: ''
(*) תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר''
(תהלים נא, ט); נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ''הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ''
(שם שם, יד); וּפֵרְשׁוּ מִמֶּנּוּ סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: ''יָשׁוּבוּ־לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ''
(שם קיט, עט).
(*) הַנֵּי שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים מִנָּא לָךְ? דִּכְתִיב: ''וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַםִ'' וגו'
(מלכים־א ב, יא) וּכְתִיב: ''בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל־יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַםִ מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל''
(שמואל־ב ה, ה), וְהַנֵּי שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לָא קָחָשֵׁיב, שְׁמַע מִנָּהּ נִצְטָרַע. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אֲמַר לֵיהּ: מָחוּל לָךְ. ''עֲשֵׂה־עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה''
(תהלים פו, יז), וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א, מֵחֵלֶק שְׂכַר הַתְּשׁוּבָה
(סימן רפח).
נפש יהודה לסוחר כותי. דרכו לפנות את סחורתו מעט מעט להעמידה על דמים מועטים: שגיאות מי יבין. מי יכול להשמר משגגות אמר לו הקב''ה שביקא לך מחול לך: נסתרות. של צנעא: גם מזדים. מזיד של פרהסיא דלא לישתעו בי רבנן ופירש''י ה''ג אל ימשלו בי דלא לישתעו בי רבנן לשון משל שלא ידרשו בחטאתי חכמי הדור ואז איתם שלא יכתב סורחני שתמחוק אותה הפרשה מן המקרא וישתכח הדבר לעולמים: כל הפרשה. שכתובה כבר אעכו''כ שאי אפשר לעקור שחטאו היה נכתב כבר: כל היכי. דוד אמר על עצמו נגד הקב''ה כל כך אטרוד אני ולא יהא לי כפרה על עוני עד שאבא לגיהנם דכתיב לא ינקה מדינה של גיהנם: תחטאני באזוב ואטהר. מכלל שהיה צריך טהרת אזוב כמצורע: הני ששה חדשים מנא לן. שנצטרע. בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים מדהכא חשיב להו ובאידך קרא לא חשיב להו שמע מינה לא היתה מלכותו שלימה שנצטרע אותן ששה חדשים:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם בְּפֶרֶק חֵלֶק
(קא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, דְּאִלּוּ טִפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: ''טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִגַּלְגַּל חַמָּה,
(*) דְּאִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מֵאָב וָאֵם, דְּאִלּוּ אָב וָאֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה דאלו גלגל חמה בעולם הזה. ולא לעתיד שמאורות מתחדשות:
נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר:
(*) חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אָמַר לָהֶם: סִמְכוּנִי וְאֶשְׁמַע דִּבְרֵי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף תַּלְמִידִי, שֶׁאָמַר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אֲמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא,
(*) זוֹ מִנַּיִן לְךָ? פָּתַח וְאָמַר: בְּדִבְרֵי הַיָּמִים
(ב לג, א): ''בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָםִ'', וּכְתִיב: ''וַיָּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'''
(שם שם, ב) וְאוֹמֵר: ''
(*) גַּם־ אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ'' וגו'
(משלי כה, א), וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכָל הָעוֹלָם לִמֵּד תּוֹרָה [וְלִבְנוֹ לֹא הָיָה לוֹמֵד]? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ
(*) וְכָל טֹרַח שֶׁטָּרַח לוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב - אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מְנַשֶּׁה וְאֶל־עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם [אֶת] שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מְנַשֶּׁה
(*) בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. וּבְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִפְּנֵי אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֵר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַםִ לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים''
(דברי הימים־ב לג, י־יג).
(*) מַאי עָבְדֵי לֵיהּ? שָׁדְיוּהָ בְּתַנּוּרָא דִּנְחָשָׁא וְשָׁדְיֵהּ נוּרָא תֻּתֵּיה וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר טוּבָא. אָמַר: הֵיכֵי לֵיעֱבֵיד? נִיקְרֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעַס עִילַוֵּיהּ; נִיקְרֵי לַעֲבוֹדָה זָרָה, לֵית בָּהּ מַמָּשָׁא. מֶה עָשָׂה? קָרָא לַגְּדוֹלִים וְלָא עָנְיוּהָ, לַקְּטַנִּים וְלָא עָנְיוּהָ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִי עָנְיֵת - עָנְיֵת,
(*) וְאִי לָא, אָמְרֵי: אִיהוּ כְּוָתַיהוּ. מִיָּד עָנְיֵהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֵּעָתֶּר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַםִ לְמַלְכוּתוֹ'', לְמַלְכוּתוֹ הֵשִׁיבוֹ וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא - ''וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים''. הָא לָמַדְתָּ
(*) שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין.
נפש יהודה חביבין יסורין. שהקב''ה מיסר האדם לכפר על ידם עונותיו: זו מנין לך. שהיסורין מכפרין ממה למדת זאת: גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו. היינו תלמידי חזקיה כדקיימא לן בהשותפין בבבא בתרא חזקיה וסייעתו כתבו משלי מכלל דחזקיה היה מלמד לכל וכדאמרו נעץ חרב על פתח בהמ''ד ואמר כל מי שאינו לומד ידקר בחרב וכל שכן שלמנשה בנו ילמד: וכל טורח שטרח בו. ללמדו: בחוחים. עגולין של ברזל ויאסרהו בנחושתים בשלשלת של נחושת: מאי עבדי ליה. מלך אשור למנשה שדייה בתנור של נחושת והיו בוערים תחת התנור אש והיה מצער ליה שנכוה בחום האש: ואי לא. תענה אותי ותצילני אמרי איהו הקב''ה כותייהו כשאר כוכבים ומזלות שאין בו כח להציל: שחביבין יסורין. שטובים היסורין שעל ידי הצער שהיה למנשה בתנור קרא להקב''ה וחזר בתשובה:
וְגַם מָצִינוּ הַיִּסּוּרִין הַקָּשִׁים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, דְּאָמְרִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת
(תענית כא, א): אָמְרוּ עָלָיו עַל נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, שֶׁהָיָה סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו וְגִדֵּם בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְקִטֵּעַ בִּשְׁנֵי רַגְלָיו
(*) וְהָיָה כָּל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים
(סימן קצא).
נפש יהודה והיה כל גופו מלא שחין. והוא קיבל על עצמו היסורין אלו על שלא נתן לעני לחם מיד ואמר שימתין מעט וביני ביני מת העני ברעב:
וְגַם מָצִינוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּבְנוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ בְמַחֲבוֹא בִּמְעָרָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, ב): יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן.
וְגַם מָצִינוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וּלְרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פד, ב):
(*) וַאֲפִילוּ הָכֵי
(*) לָא סָמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַנַּפְשֵׁיהּ קָבֵיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי. כָּל יוֹמָא בְּאוֹרְתָּא הֲווּ מֵכִין לֵיהּ שִׁתִּין נַמְטֵי
(*) וְנָגְדוּ מִתֻּתֵּיהּ שִׁתִּין מְשִׁיכְלֵי דָמָא וְכִיבָא. כָּל יוֹמָא הֲוָה עָבְדָּא לֵיהּ דְּבִיתְהוּ שִׁיתִּין מִינֵי לַפְדָא וְאָכֵיל לְהוּ. וְלָא הֲוָה מַנְחָא לֵיהּ דְּבִיתְהוּ לְמֵיפַּק לְבֵי מִדְרָשָׁא, כִּי הֵיכֵי
(*) דְּלָא לֵידְחְקוּ לֵיהּ רַבָּנָן. בְּאוֹרְתָּא
(*) אֲמַר לְהוּ: אַחַי וְרֵעַי, בּוֹאוּ; בְּצַפְרָא אֲמַר לְהוּ: אַחַי וְרֵעַי, לְכוּ,
(*) מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה. יוֹמָא חַד שָׁמְעָה דְבִיתְהוּ, אָמְרָה לֵיהּ:
(*) אַתּ קָא מַיֶּתֶת לְהוּ עִילַוָּךְ, כָּלֵית לְמָמוֹנָא שֶׁל בֵּית אַבָּא. אִימְרְדָה וְאָזְלָא לְבֵּי נְשָׁא. סְלִיקוּ הַנָּךְ סִיפוּנָאֵי,
(*) עֲיְלוּ לֵיהּ שִׁיתִּין עַבְדֵי כִּי נְקִיטֵי שִׁתִּין אַרְנְקֵי וְעַבְדִין לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי לַפְדָּא וְאָכַל לְהוּ. יוֹמָא חַד
(*) אָמְרָה לִבְרַתָּהּ: זִיל וְקָא חֲזִי מַאי קָא עָבִיד אָבוּךְ הָאִידְנָא. אַתָאִי. אָמַר לָה: שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל מִשֶּׁלָּכֶם. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ''הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ''
(משלי לא, יד).
נפש יהודה ואפילו הכי. דאמר ר' אלעזר בר' שמעון ספיקות שלכם כך שהיה לו רשות מן מלכות לתפוס הגנבים ולהמיתם והם היו יהודים פעם אחת נהרג אחד על ידו והיה לו ספק אם רשע הוה או לא עד שאמרו לו שבעל נערה מאורסה ביום הכפורים ואמר אם ספיקות שהרגתי כך רשעים היו ודאות שידעתי שרשעים היו על אחת כמה וכמה שבדין עשיתי ואף על פי כן כיון שבספק תפס לזה על ידי שהיה חצוף כנגדו ונהרג על ידו קבל עליו יסורין: לא סמך. דעתיה אהני שאמר ודאות שלי לא כל שכן שמא חטא באחד מן הצדיקים על כן ביקש רחמים ומחילה ביסורין: ונגדו מתותיה. ומושכין מתחתיו בבוקר מהדם ורטיה שזה מהשחין ממנו ששים עריבות: דלא לדחקו. והוא היה חלש מהיסורין: אמר להו. למכאובים אחי ורעי בואו עלי: משום ביטול תורה. שהיה עוסק בגרסתו תמיד בבית: את קא מייתת להו עלך. אתה מביאן עליך היסורין ברצונך: עיילי ליה שיתין עבדי. לפי שעמד עליהם נחשול של ים והתפללו שינצלו בזכותו של ר' אלעזר וניצלו בזכותו וכשעלו מן הים שלחו לו דורון: אמרה לברתה. שהיתה מורדת בר' אלעזר והלכה עם בתה לבית אביה ואמרה זיל וראה מה שאביך עושה וכשבאתה אליו אמר לה אביה זיל אמרי לאמך עושר שיש לי גדול משלכם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(פה, א): אָמַר רַבִּי:
(*) חֲבִיבִין יִסּוּרִין. קָבֵיל עֲלֵיהּ יִסּוּרִין תְּרֵיסָר שְׁנִין, שִׁית בִּצְמַרְתָּא וְשִׁית בְּצַפְדִּינָא. אֲהוֹרִירֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה עָתֵיר מִשְׁבוֹר מַלְכָּא; כִּי הֲוָה רָמֵי כִּיסְתָא לִגְמַלֵּיהּ הֲוָה קָא אָזֵיל קָלֵיהּ לִתְלָתָא מִילֵי.
(*) הֲוָה מְכַוֵּין וְרָמָא בְּהַהִיא שְׁעַתָא דְעַיֵיל רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא. וַאֲפִילוּ הָכֵי הֲוָה קָא
(*) עָבֵיר קָלֵיהּ לְקָלַיְהוּ. עַד דַּהֲווּ שָׁמְעֵי לֵיהּ נְחִיתֵי יַמָּא.
נפש יהודה חביבין יסורין. שראה שהועילו יסורין של ר' אלעזר שלא שלטה בו רמה: הוה מכוין. שיתנו מספוא לבהמות בשעה שהיה רבי הולך לבית הכסא כדי שלא ישמעו בו שהיה צועק מצער שהיה לו בעת שעשה צרכיו: עבר קליה לקלייהו. שהיו צועקין בעת שנתנו להם מספוא כדרך הבהמות עד ששמעו קולו דרבי בעלי הספינות שעל הים:
וַאֲפִילוּ הָכֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲדִיפֵי מִדְּרַבִּי, דְּאִלּוּ יִסּוּרֵי דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵאַהֲבָה בָּאוּ וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ, וְיִסּוּרִי דְּרַבִּי עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ. עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ, דְּהַהוּא עֶגְלָא דַּהֲוּוּ מְמַטוּ לֵיהּ לְבֵי שְׁחִיטָה, אָזַל
(*) תָּלְיָא רֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָכֵי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
(*) אָתוּ עֲלֵיהּ יִסּוּרִין. עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ, יוֹמָא חַד הֲוָה כָּנְשָׁא אַמְתֵיהּ דְּרַבִּי בֵּיתָא, הֲווּ שָׁדְיֵין בְּנֵי כְרכּוּשְׁתָא וְקָא כָּנְשָׁא לְהוּ. אֲמַר לָה: זִיל שַׁבְקִינְהוּ, דִּכְתִיב: ''וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו''
(תהלים קמה, ט). סָלְקוּ יִסּוּרֵי מִינֵּיה.
נפש יהודה תליא רישיה בכנפיה דרבי. החביא ראשו תחת כנפי כסותו: אתו עליה יסורין. על שלא רחם עליו:
כָּל שְׁנֵי דְּיִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא שָׁכִיב אִינֵישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ. כָּל שְׁנֵי דְיִסּוּרֵי דְרַבִּי לָא אִצְטְרֵיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא. דַּאֲמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָה. וַאֲמַר אֲמֵימַר: אִי לָאו דְּצָרִיךְ לִבְּרִיאָתָא בְּעִינָן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְנְבַטְלִינֵיהּ.
(*) וַאֲפִילוּ הָכֵי כִּי עָקְרֵי פוּגְלָא מֵמִישְׁרָא מָלְיָא גּוּמָא
(*) בֵּירָא דְמַיָּא.
נפש יהודה ואפילו הכי. דלא אתי מטרא בהנהו שני: בירא דמיא. היתה הגומא עומדת מלאה מים:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינּוּ, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ שֶׁיִּשְׁאַל יִסּוּרִין וְיַחְפֹּץ בְּבִיאָתָן לְהַרְבּוֹת זְכוּתוֹ, יְרֵא שָׁמַיִם יִשְׂמַח בַּיִּסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו וִיהַלֵּל לְבוֹרְאוֹ עַל שֶׁאֵינָם יוֹתֵר קָשִׁים עָלָיו וְשֶׁנּוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לְסָבְלָם, וְיִגְדַּל שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
החלק השני ביסורי רבים
וְיֵשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה פְּרָקִים
פרק ראשון [שב]
כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה הָיָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, עַל כֵּן הֵכִין עוֹלָם מָלֵא מִכָּל טוּב קֹדֶם שֶׁבָּרָא אָדָם. מָשָׁל לְאָדָם הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לִבְנוֹ וְהֵכִין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ קֹדֶם הִכְנִיסוֹ לַחֻפָּה. וְגַם כָּל הָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְדִּילוֹ מִכָּל הָאוּמוֹת, וְכַוָּנַת רֵאשִׁית הָעוֹלָם הָיָה בַּעֲבוּרָם, דִּכְתִיב: ''קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה''
(ירמיה ב, ג).
וְהָכֵי אִיתְמַר בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא פָּרָשָׁה א
(ד): יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְמַחְשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת: ''
(*) כְּבִכּוּרָה בַתְּאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ''. וַאֲמְרִינָן עֲלָה: רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַב יִצְחָק: מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לַכֹּל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת וְלֹא הָיָה לוֹ בֵּן הֵימֶנָּה. לְיָמִים נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר: טְלוּ מֵילָנִין וּקְלָמִין וְקֹנְדְּלִין אֵלּוּ לִבְנִי
(פרוש: דיו וניר וקולמוסין). וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: מֵילָנִין וּקְלָמִין וְקוּלְמוֹסִין רוֹצֶה וּבֵן אֵין לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לָנוּ: טְלוּ מֵילָנִין זוֹ לִבְנִי. חָזְרוּ וְאָמְרוּ: הַמֶּלֶךְ
(*) אִצְטַגְנִין הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד בֶּן הֵימֶנָּה לֹא הָיָה אוֹמֵר ''טְלוּ קַלְמִין וּמֵילָנִין זוֹ לִבְנִי''? כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל תּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה ''צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל''.
נפש יהודה כבכורה. הראשונה בתאנה שהיא חביבה לו מאחרונות כך חביבין ישראל להקב''ה שהיה ראשית מחשבתו שבשבילם ראוי העולם להבראות שיעמוד בצדקתם לא כן העובדי כוכבים ומזלות: אצטגנין. הוא חוזה בכוכבים:
אָמַר רַבִּי בְּנָיָה: הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה'
(*) בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ''
(משלי ג, יט). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ''
(דברים לג, כא).
נפש יהודה בחכמה. התורה שנקראת חכמה שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה: וירא ראשית לו. ראה הקב''ה משה וברא בזכותו העולם וזה בראשית ברא:
וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר עַל יְצִירָתוֹ: ''
(*) וְהִנֵּה־טוֹב
(*) מְאֹד''
(בראשית א, לא). וַאֲמְרִינָן הָתָם בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי: ''מְאֹד'' זֶה אָדָם. תִּמְצָא שֶׁהָאָדָם הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: ''בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ''
(שם שם, כו). רוֹצֶה לוֹמַר,
(*) בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ''וְהִנֵּה טוֹב'', זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה; ''מְאֹד'', זֶה הָעוֹלָם הַבָּא. לָמַדְנוּ שֶׁנִּבְרָא הָאָדָם עַל אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים.
נפש יהודה והנה טוב מאד. דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: מאד. אותיות אדם: בשביל הצדיקים. שעליהם הוא צלם אלהים אבל מהרשעים סר צלם וכבהמות נדמו:
וְעַל דָּא גָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי בְּרַכְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֶבְרָאֶנּוּ הֲרֵי רְשָׁעִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ הֵיאָךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ? מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?
(*) הִפְלִיג דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ רַחֲמָיו, וּבְרָאוֹ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ''כִּי־יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד''
(תהלים א, ו). מַהוּ ''תֹּאבֵד''? אִבְּדָהּ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ רַחֲמָיו, וּבְרָאוֹ.
נפש יהודה הפליג. הרחיק ממנו כביכול כאילו לא ראה אחר מעשיהם ושתף להם מדת הרחמים:
נִמְצָא שֶׁהַכַּוָּנָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, סוֹבְלִין יִסּוּרִין וְגָלוּת לְמָרֵק עֲוֹנָם וּלְסַגֵּף גּוּפָם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם וּבְפֶרֶק חֵלֶק: אָמַר רַב הוּנָא: ''וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'', זוֹ מִדַּת יִסּוּרִין. וְכִי יִסּוּרִין טוֹבָה מְאֹד, אַתְּמָהָא! אֶלָּא שֶׁעַל יָדֶיהָ בָּאִין הַבְּרִיּוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר: ''
(*) וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר''
(משלי ו, כג), אָמַרְתָּ: צֵא וּרְאֵה, אֵי זוֹ דֶּרֶךְ מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? הֱוֵי אוֹמֵר: מִדַּת יִסּוּרִין.
נפש יהודה ודרך חיים. חיי עולם הבא הויין לו על ידי תוכחות מוסר לאדם:
וְגַם תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי יִסּוּרִין, דְּגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ה, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלָּן לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר'' וגו'
(תהלים צד, יב); אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''וְיָדַעְתָּ [עִם לְבָבֶךָ] כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ'' וגו'
(דברים ח, ה) וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ''כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה''
(שם שם, ז); הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ''וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר''. לְהוֹדִיעֵנוּ. כִּי בְּיִסּוּרֵי הַגּוּף גּוֹבֶרֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא הֲפָכוֹ. וְעַל כֵּן טוֹב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְעַנּוֹת גּוּפָם בְּיִסּוּרִין וְצָרוֹת וְגָלֻיּוֹת
(*) וְלֹא יֵעָנֵשׁ נַפְשָׁם בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי.
נפש יהודה ולא יענש נפשם. ר''ל טוב להם לקבל היסורין באהבה שהקב''ה מיסרם בעולם הזה בעבור עונותיהם ושלא תענש נשמתם לעולם הבא:
וְעַל כֵּן בָּחַר אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּזַרְעוֹ שֶׁיִּפְּלוּ בַגָּלוּת עַל עֲוֹנָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בַגֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשָׁה
(מד, כא): ''וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה'' וגו'
(בראשית טו, יז), שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הֶרְאָה לוֹ: גֵּיהִנֹּם וּמַלְכֻיּוֹת, מַתַּן תּוֹרָה
(*) וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ עוֹסְקִים
(*) בִּשְׁנַיִם נִצּוֹלִים מִשְּׁנַיִם, פָּרְשׁוּ מִשְּׁנַיִם הֵם נִדּוֹנִין בִּשְׁנַיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה שֶׁיִּדֹּנוּ בָנֶיךָ, בְּגֵיהִנֹּם אוֹ בְמַלְכֻיּוֹת? רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמְרוּ: אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ גֵּיהִנֹּם: וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ הַמַּלְכִיּוֹת. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ''אִם־לֹא
(*) כִּי־צוּרָם מְכָרָם וַה''' וגו'
(דברים לב, ל), שֶׁהִסְכִּים ה' לִדְבָרוֹ. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָחָא אוֹמֵר: הָיָה אַבְרָהָם תָּמֵהּ כָּל הַיּוֹם בַּמֶּה אֲבָרֵר? גֵּיהִנֹּם אוֹ מַלְכִיּוֹת וכו'.
נפש יהודה ובית המקדש. תפלה וקרבנות: בשנים. תורה ועבודה ניצולין מגיהנם ושעבוד מלכיות: כי צורם. זה אברהם דאיקרי צור דכתיב הביטו אל צור חצבתם וה' הסגירם שהסכמה חתימת העצה והסגרה וזה הוא לדעת ר' חנינא דאמר אברהם בירר המלכיות:
וְגַם הֶרְאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַגָּלֻיּוֹת לְיִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לַחֲטוֹא בָּאָרֶץ וְלִפֹּל בַּגָּלוּת עַל חֶטְאָם. וְטוֹב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֵעָנֵשׁ בְּגוּפָם הַכָּלֶה וְלֹא בְנַפְשָׁם אֲשֶׁר נֶחְצְבָה מִלְּמַעְלָה וְתוּכַל לִקְנוֹת שֵׂכֶל וְחַיֵּי הָעוֹלָם. וְעוֹד, כִּי כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִבְדְּלוּ לִטֹּל חֶלְקָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים, וְעוֹלָם הַזֶּה הוּא הֵפֶךְ עוֹלָם הַבָּא - שִׁפְלוּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּגְרֹם לָהֶם גְּדוּלָה לֶעָתִיד לָבֹא בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים גַּם לְגוּפָם, וּבָעוֹלָם הַבָּא לְנַפְשָׁם, כְּמוֹ שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ יוֹתֵר אָרוֹךְ לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק הָעוֹלָם הַבָּא, בְּנֵר תַּלְמוּד תּוֹרָה.
(סימן רנח).
וְחוּץ מִזֶּה, אֲפִילוּ לְמִי שֶׁחָמוּר בְּעֵינָיו עֹנֶשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְיִסּוּרָיו, מָצִינּוּ כִּי לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל וּלְאַהֲבָתָם פּוֹקֵד עֲלֵיהֶם עֲוֹנָם מְעַט מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִמָּלֵא סְאָתָם כְּמוֹ לְאוּמוֹת הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ד, א): מִשְׁתַּבַּח לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ לְמִינָאִי בִּדְרַב סַפְרָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וכו',
(*) אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת וכו'. כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת הַחִבּוּר
(סימן א).
נפש יהודה אוהבו נפרע ממנו מעט. וזה שעשה משה רבינו טובה וקיום לישראל שנאמר עליו מי יקום לי וגו' עם פועלי עון שגזירת הקב''ה אין להשיב רק רוע הגזירה יכול להבטל דקשה הקב''ה קילל במ''ט קללות ומשה כפל אלא הוא הטובה שעשה ששבר כל קללה לשנים ושוב החליש כחם משל למלך שגזר על בנו להשליך עליו אבן מק' ליטרא מה עשה אוהבו דלבטל גזירת המלך אי אפשר לזרוק עליו אי אפשר מחלקו וזורק עליו בשני פעמים נמצא שקיים הגזירה והבן לא הוזק כך עשה משה וכן עשה הקב''ה בגזירותיו לישראל בכל פעם והוא טעם אחד מאריכת הגלות:
וּתְשׁוּבַת הָרַבִּים אֲפִילוּ בְּדֹחַק צָרוֹת וְיִסּוּרִין וְגָלֻיּוֹת תְּהֵא מְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְנִגְאָלִין בָּהּ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צז, ב); תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה נִגְאָלִין וְאִם לָאו אֵין נִגְאָלִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
(*) וְכִי אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן וּמַחְזִירָן לְמוּטָב. לָמַדְנוּ שֶׁהַיִּסּוּרִין מְקָרְבִין אֶת הַגְּאוּלָה.
נפש יהודה וכי אם אין עושין תשובה אין נגאלים. והא כתיב בעתה אחישנה ולא יאחר:
פרק שני [שג]
הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ נִבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁעָתִיד לְהַגְלוֹתָם בַּעֲוֹנָם עַל יְדֵי סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר. וּלְבַסּוֹף נֶעֱנַשׁ, לְפִי שֶׁחָשַׁב לִשְׁלֹחַ יָדוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם. וּזְכוּתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֵגֵן עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַםִ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צד, ב):
(*) וְכִי מֵאַחַר שֶׁבִּרְשׁוּת אָזַל מַאי טַעְמָא אִעָנַשׁ? כִּי אִינְבֵּי אַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אִינְבֵּי וְאִיהוּ יָהִיב דַּעְתֵּיהּ אַכּוּלֵיהּ יְרוּשָׁלַיִם, כְּדִכְתִיב: ''
(*) כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ
(*) כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד'' וגו'
(ישעיה ח, כג). מַאי ''כִּי לֹא מוּעָף'' וגו'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹסְרִים עַם עָיֵף לַתּוֹרָה בְּיַד שֶׁמֵּצִיק לוֹ. מַאי ''כָּעֵת הָרִאשׁוֹן''? לֹא כָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֵקֵלוּ מֵעֲלֵיהֶם עוֹל תּוֹרָה - אַחֲרוֹנִים הִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עוֹל תּוֹרָה, רְאוּיִין הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס. מַאי ''דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן''
(שם)? כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן. מַאי ''גְּלִיל הַגּוֹיִם''
(שם)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ רָשָׁע:
(*) אִם אַתָּה חוֹזֵר בְּךָ מוּטָב, וְאִם לָאו אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ גְּלִיל הַגּוֹיִים.
נפש יהודה וכי מאחר שברשות הלך. שהנביא נתנבא עליו שילך סנחריב להשחית ארץ ישראל ולמה נענש שמלאך בא והרג כל עמו וא''ת שנענש על שחרף. היה לו להענישו אחר שכבש ירושלים שהרי נגזר שיתן ירושלים בידו כמו שהנביא היה מתנבא וכמו שאמר ה' אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה: כי לא מועף לאשר מוצק לה. לא ניבא הנביא עליו להחריב ירושלים ולא נמסר חזקיה ועמו ביד סנחריב המציק לו בעבור שהם עפים בתורה לשון עוף הפורח שעפים ללמוד בתורה או לשון עיף שמיעפים עצמם על ידי לימוד התורה ופלפוליה: כעת הראשון הקל ארצה זבולון וגו' לא כראשונים. עשרת השבטים שהקלו מעליהם עול תורה אבל אחרונים עמו של חזקיה הכבידו עליהם עול תורה והיינו דכתיב והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים ראוין הללו לעשות להם נס כיוצאי מצרים שעברו את הים וכדורכי הירדן: אם אתה חוזר בך. סנחריב מוטב ואם לאו שיצור על ירושלים אעשה אותו גליל הגוים שיתגלגל בחרפה בכל הגוים לשון אחר גליל לשון גללים:
בְּדִבְרֵי הַיָּמִים
(ב לב, א): ''
(*) אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל־ הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו''. הַאי
(*) דִּישְׁנָא לְהַאי
(*) פַּרְדִישְׁנָא? אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת, מַאי אֲחַר?
(*) אָמַר רָבִינָא: לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אֲמִינָא לְחִזְקִיָּה דְּמַיְתִינָא לֵיהּ לְסַנְחֵרִיב וּמְסַרְנָא לֵיהּ בְּיָדָךְ, אָמַר: לָא אִיהוּ בָּעִינָא וְלָא בִּיעֲתוּתָא בָּעִינָא; מִיָּד קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁבַּע, דְּמַיְתִינָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשְׁבַּע ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם־לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיְתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל־הָרַי אֲבוּסֶנּוּ''
(ישעיה יד, כד־כה), מַאי ''וְעַל־הָרַי אֲבוּסֶנּוּ''? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹא סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ
(*) וְיֵעָשֶׂה אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא
(*) יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְנֵי־שָׁמֶן''
(שם י, כז). אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מְחַבֵּל עוּלוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵי מִדְרָשׁוֹת. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ;
(*) מִגְּבַת וְעַד אַנְטִפַּטְרַס וְלֹא מָצְאוּ אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִּינֹקֶת שֶׁלֹּא הָיוּ בְקִיאִין בְּהִלְכוֹת טְהָרוֹת. וְעַל הַדּוֹר הַהוּא הוּא אוֹמֵר: ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה''
(שם ז, כג),
(*) אַף־עַל־גַּב דְּאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף - לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה.
נפש יהודה אחר הדברים והאמת האלה. השתא משמע אמת שהיה בחזקיהו שהיו עסוקין בתורה בא סנחריב מלך אשור ויבא ביהודה ויחן על הערים ויאמר לבקעם: דישנא. דורון: פרדישנא. אדון זה וכי מפני שהאמת בחזקיה בא עליו סנחריב: אמר רבינא. מאי אחר הדברים והאמת אחר שקפץ הקב''ה ונשבע להביא סנחריב והיינו אמת שחותמו וקיומו אמת: יעשה אבוס. שיהו כלם פגרים ויאכילו סוסיהם ובהמתם בתוך עצמות הפגרים כעין אבוס: יסור סובלו. של סנחריב ועבודתו מעל שכמך: מגבת ועד אנטיפטרס. מקומות שבסוף התחומים: אף על גב דאלף גפן באלף כסף. שהן יקרים שאין להם רוב כרמים אפילו הכי לשמיר ולשית יהיה שמניחין אותן לאיבוד ומביירות אותן והיו עוסקין בתורה:
''וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ''
(שם לג, ד) אָמַר לָהֶם: צְבוּ וְאִסְפוּ שְׁלַלְכֶם. אָמְרוּ
(*) כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ אוֹ לְחַלֵּק? אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: כְּאֹסֶף הֶחָסִיל, מָה אֲסִיפַת זֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ אַף שְׁלַלְכֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מָמוֹן שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מְעֹרָב בּוֹ? אָמַר לָהֶם: ''
(*) כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ'', מַה גֵּבִים הַלָּלוּ מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לִטָהֳרָה, כָּךְ מָמוֹן שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, כֵּיוָן שֶׁנָפַל לְיַד סַנְחֵרִיב נִטְהָר.
נפש יהודה כל אחד ואחד לעצמו. או לחלוק בידו לכל אחד בשוה אותו ממון מחיל סנחריב לשון אחר לחלוק לאחרים מה שאנו שוללים אבל אנו אסורים באותו שלל שממון שבזזו מעשרת השבטים מעורב בו דאיכא משום גזל: כמשק גבים. השקאה של צנורות שמזחילין בהם מים נובעין השקו באותו ממון וטיהרתו דמה צנורות הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה על ידי טבילה אף ממון וכו':
אָמַר רַב הוּנָא: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסַע אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאֵלּוּ הֵן: ''
(*) בָּא עַל־עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו. עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד''
(שם י, כח־לב). אָמְרוּ לֵיהּ כַּלְדָאֵי:
(*) עַד הָאִידְנָא נִשְׁתַּיֵּר מֵעָוֹן נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, אִי עָלִית הָאִידְנָא יָכֵילַת לְהוֹן וְאִי לָא לָא יָכֵילַת לְהוֹן. אוֹרְחָא דְּבָעְיָא לִסְגוּיֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמֵי סָגְיָא בְּחַד יוֹמָא.
(*) אַכַּתֵּי הֲנִי טוּבָא נִינְהוּ? ''
(*) צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִׁיבִי וגו' עֲנָתוֹת'' לָא מֵחוּשְׁבְּנָא הוּא, אֶלָּא נָבִיא הוּא דְקָאָמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: ''צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים'', בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁנִּקְרְאוּ גַּלִּים, ''הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה'', לָא תִּסְתְּפִי מִסַּנְחֵרִיב אַל תִּסְתְּפִי מִנְּבוּכַדְנֶצַּר דְּמָתִיל לְאַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ''
(ירמיהד, ז). מַאי ''
(*) עֲנִיָּה עֲנָתוֹת''? דְּעָתִיד לְמִינְבִיֵהּ עֲלָךְ גַּבְרָא דְּאָתֵי מֵעֲנָתוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן־ חִלְקִיָּהוּ מִן־הֻכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת''
(שם א, א). הָתָם קָרֵי לֵיהּ ''לַיִשׁ'', הָכָא קָרֵי לֵיהּ ''אֲרִי''? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לָאֲרִי: אֲרִי, כְּפִיר, לַיִשׁ, לָבִיא, שַׁחַל, שַׁחַץ.
(*) אִי הָכֵי בָּצְרֵי לְהוּ? ''עָבְרוּ מַעְבָּרָה'' תַּרְתֵּי אִינוּן. מַאי, ''יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת־צִיּוֹן''
(ישעיה י, לב)? אַשְׁדוּ לֵיהּ בִּיסְתַּרְקֵיהּ, סָלִיק וְיָתֵיב עֲלַיְהוּ, עַד דְּחָזָא כֻּלָּהּ יְרוּשָׁלַיִם. אָמַר: הֲדָא הִיא קַרְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם דְּעַלָּהּ אַרְגָּשִׁית כָּל מְשַׁרְיֵיתִי; הֲלָא הִיא זְעִירָא וְהַהִיא חַלָּשָׁה מִכָּל כְּרַכֵּי עַמְמַיָא דִּכְבָשִׁית בִּתְקוֹף יָדִי. אָמְרֵי לֵיהּ: נִישְׁדֵי הִיא זְעִירָא וְהַהִיא חַלָּשָׁה מִכָּל כְּרָכֵי עַמְמַיָא דִּכְבָשִׁית בִּתְקוֹף יָדִי. אָמְרֵי לֵיהּ: נִישְׁדֵי בֵיהּ יָדָא הָאִידְנָא. אָמַר לְהוֹן: הַשְׁתָּא
(*) תַּמְהִיתוּ, דְּאַתִיתּוּן מֵאוֹרְחָא רְחִיקָא; לְמָחָר כָּל חַד וְחַד מִנְכוֹן יֵיתִי לִי
(*) גּוֹלְמִי הֲרָג מִינָהּ. מִיָּד ''וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר'' וגו'
(מ"ב, יט, לה). אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) בָּת דִּינָא בָּטֵל דִּינָא.
נפש יהודה בא על עית וכו'. שמות מקומות שנסע עוד היום בנוב לעמוד לא קחשיב ע''כ אמר מאי עוד היום בנוב לעמוד בא על עית תרגום שם מני רבני משרייתא עבר במגרון המים שהיה שם במכמש יפקיד כלי מלחמתו בגבע אכלו ושתו חרדה שהחריד עיר הרמה בבואם לגבעת שאול נסו כשבא סנחריב אליהם צהלי קולך לברוח עיר גלים הקשיבי לישה שהשונא בא וינוסו עניה צעקו ענתות שינוסו נדדה מדמנה מעירכם לכו נע ונד מפני השונא שבא יושבי גבים העיזו אספו לברוח כמים שהולך וזוחל מן הצינור שנקרא גבים ולכל עיר ועיר אמר הלשון שנופל עליה: עד האידנא נשתייר מעון נוב. שהיה להם לישראל על שנהרגו כהני נוב קבע הקב''ה העונש עד אותו היום ואותו יום בלבד נשתייר מזמן העונש ואילו היה נלחם בירושלים אותו היום היה כובשה והכי משמע קרא עוד היום אותו היום העמידו לסנחריב על ירושלים בעון נוב: אכתי הני. מסעות י''ב הוא דאיכא אכתי כמו עדיין אך ותו כלומר אך עוד ונופל להקשות על דבר שאינו כמו שאמר במנין או בדמיון: צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה. דחשבינהו תלתא בת גלים לישה ענתות הנהו לאו מן חושבנא נינהו דנביא הוא דקאמר להו לישראל וכו' מהאי לא תסתפי כי מזה תנצל דכתיב צהלי קולך אלא תסתפי מנבוכדנצר שנמשל לליש דכתיב ביה עלה אריה מסובכו והיינו דקאמר הקשיבי לישה: עניה ענתות. כמו עניה כלומר נבואת ירמיה הענתותי הוא שעתיד לבא על נבוכדנצר שתמסר ירושלים בידו ומה שקרא לישראל בת גלים שהזכות של האבות הרבה ונמשלים לגלי הים: אי הכי. דכולי קרא צהלי קולך לא מחושבנא הוא אם כן ליכא אלא תשעה מסעות דהא עוד היום לאו מחושבנא ומתרץ עברו מעברה תרתי אינון עברו חד מעברה חד ואיכא עשר מסעות: תמה. הוא , על שאמרו נלחם בהם היום משום חולשא דאורחא ל''א תמהיתו נתיגעתם ודומה לו בסנחריב תימה ובעי למיתב: גולמי הרג. לשון פרסי חתיכת אבן רעוע מן החומה ונבקעה: בת דינא. כיון שלן הדין בטל הריב וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמַּחֲנֵהוּ הָיָה גָּדוֹל - הוֹשִׁיעָם הָאֵל יִתְבָּרַךְ מֵהֶם, כְּדִכְתִיב: ''לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם־ בְּרוּחִי'' וגו'
(זכריה ד, ו). וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(צה, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֲלָפִים בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִין
(*) בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְעִמָּהֶם שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת וּשְׁמוֹנִים אֲלָפִים גִּבּוֹרִים לוֹבְשִׁין שִׁרְיוֹן וּקְלִפָּה וְשִׁשִּׁים אֲלָפִים גִּבּוֹרִים אוֹזְרֵי חֲרָבוֹת רָצִים לְפָנָיו.
(*) וְכֵן בָּאוּ עִם אַבְרָהָם וְכֵן עֲתִידִים לָבוֹא עִם גּוֹג וּמָגוֹג. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: אֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, רֹחַב צַוַּאר סוּסָיו אַרְבָּעִים פַּרְסָה. סַךְ מַחֲנֵהוּ: מָאתַיִם וְאַחַד עֶשְׂרֵה רִבּוֹא חָסֵר חַד.
(*) בָּעֵי אַבַּיֵּי; חָסֵר אַלְפָא, אוֹ חָסֵר מֵאָה, אוֹ חָסֵר חַד? תֵּיקוּ. מְתִיבֵי: ''וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף'' וגו'? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: הַלָּלוּ רָאשֵׁי גְּיָסוֹת. אָמַר רָבִינָא: דֵיקָא נַמֵּי, דִּכְתִיב: ''
(*) בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן''
(ישעיה י, טז), מִשְׁמַנֵּי דְּאִית בְּהוֹן. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים
(ב לב, כא): ''וַיִּשְׁלַח [ה''] מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל־גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר''. שְׁמַע מִינָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: רִאשׁוֹנִים
(*) עָבְרוּ בְּשֶׁחִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר''
(ישעיה ח,ח); אֶמְצָעִיִים עָבְרוּ עַד צַוָּאר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַד־צַוָּאר יַגִּיעַ''
(שם); אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַד שֶׁלֹּא מָצְאוּ מַיִּם לִשְׁתוֹת וְחָפְרוּ וְשָׁתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף'', וְאוֹמֵר: ''אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִיב בְּכַף־פְּעָמַי''
(שם לז, כה).
נפש יהודה בקרונות. עגלות של זהב ועמהם שגלונות מלכות: וכן באו עם אברהם. כשנלחם בד' מלכים: בעי אביי. האי חסר חד דאמר חד רבוא חסר או וכו': במשמניו. בשריו הם ראשי גייסות הללו נגידי חיל היו קפ''ה אלף שכן עולה לחשבון לכדאמרן מ''ה אלף בני מלכים פ' אלף גבורים ס' אלף אחוזי חרב הרי קפ''ה אלף אבל האחרים שמתו אין מספר כדאמר והשאר פרשים אין מספר: עברו בשחי. כת ראשונה מסנחריב עברו בירדן על הסוסים היו שטים ונתמעטו המים עד שהאמצעים עברו בקומה זקופה ולא היו המים מגיעין אלא עד הצואר שחי כמו שחו אחרונים העלו עפר ברגליהם שלא היה שם עוד מים כל עיקר וחפרו בורות מים לשתות וזה אני קרתי לשון מקור מים חפרתי לשתות מהם ואחריב על ידי רוב חיילות שלי כשעברו הנהרות בכף רגליהם נעשו יבשה:
(*) בַּמֶּה הִכָּם? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּיָּד הִכָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־
(*) הַיָּד הַגְּדֹלָה''
(שמות יד, לא),
(*) הִיא הַיָּד שֶׁעֲתִידָה לִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶצְבַּע הִכָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא''
(שם ח, טו), הִיא הָאֶצְבַּע שֶׁעֲתִידָה לִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: גַּבְרִיאֵל, כְּלוּם
(*) מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה? אָמַר לוֹ: כְּבָר נְטוּשָׁה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי־מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה''
(ישעיה כא, טו). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אוֹתוֹ זְמָן זְמַן בִּשּׁוּל פֵּרוֹת הָיָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) לְגַבְרִיאֵל: בְּלֶכְתְּךָ לְבַשֵּׁל אֶת הַפֵּרוֹת הִזְדַּקֵּק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם''
(שם כח, יט). אָמַר רָבָא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: אַגַּב אוֹרְחָךְ לְבַעֲלֵי דְּבָבָךְ אֶשְׁתַּמַּע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּחָטְמוֹ נָשַׁף וְנָפַח בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם''
(שם מ, כד). רַבִּי יִרְמִיָה בַּר אַבָּא אוֹמֵר: כַּפַּיִם סָפַק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְגַם [אֲנִי] אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי''
(יחזקאל כא, כב). רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֹזֶן גִּלָּה לָהֶם וְשָׁמְעוּ חַיּוֹת אוֹמְרוֹת שִׁירָה וָמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) מִקּוֹל הָמוֹן נָדְדוּ עַמִּים מֵרֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם''
(ישעיה לג, ג).
נפש יהודה במה הכם. במה הכה המלאך עם סנחריב: היד הגדולה. יד לא נאמר אלא היד הגדולה דמשמע היד שעתידה וכו': היא. מיותר לדרשה: מגלך נטושה. כלומר חרבך נטושה שחוזה להרוג את אלו: כי מפני חרבות וגו'. ונגזר עליהם מששת ימי בראשית כי נס נפלא היה ועל כל נס נפלא התנה הקב''ה מששת ימי בראשית: לגבריאל. שהוא ממונה על בישול פירות והוא כח אש והוא ממונה על האש: מדי עברו. לבשל הוזקק לאלו לחיל של סנחריב להרגן כא': מקול המון. מלאכים שמרוממים בשירות להקב''ה וחיות הם המלאכים שנקראים חיות הקודש:
וְכַמָּה אִשְׁתַּיֵּר מִנְהוֹן? אָמַר רַב: עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם''
(שם י, יט), וְכַמָּה נַעַר יוּכַל לִכְתֹּב? יו''ד, וְכַמָּה יו''ד? עֲשָׂרָה.
(*) וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תִּשְׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנִשְׁאַר־בּוֹ עֹלֵלוֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם־ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל''
(שם יז, ו). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה''.
(*) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֲמִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: נְבוּזַרְאֲדָן וּנְבוּכַדְנֶצַּר וְסַנְחֵרִיב וּשְׁנֵי בָנָיו.
(*) נְבוּזַרְאֲדָן, גְּמָרָא; נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר־אֱלָהִין''
(דניאל ג, כה) וְאִי לָא חָזָא מִנָּא הֲוָה יָדַע; סַנְחֵרִיב וּשְׁנֵי בָּנָיו, דִּכְתִיב: ''וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׁרְאֶצֶר בָנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב''
(ישעיה לז, לח).
נפש יהודה ושאר עץ יערו. שהיה הנביא אומר שנשרפו כמו עצי היער ואמר הנשארים מעץ היער היו עשרה שהנער יכול להטיף טפה של דיו והיינו יו''ד: ושמואל אמר תשעה. ונשאר בו עוללות אחר שנוקף הזיתים מן העץ לא נשאר בו אלא דבר מועט שנים או שלשה גרגרים בראש אמיר כן לא ישתייר במחנהו אלא דבר מועט וכמה ארבעה וחמשה בסעיפיה פוריה בענפים שגדילים בו הפירות והיינו שנשאר ט' ומה שאמר שנים או שלשה בראש אמיר לא קחשיב משום דהם בראש העץ יותר חשובים לא נדמה להם ולא בא לומר רק שנשארים מעט בראש האילן משום דחשובים הם בודק יותר אחריהם אלא אפילו למטה בעץ שנשארים יותר לא נשאר אלא ד' וה' ור' יהושע חשב להם כולם ואמר י''ד שנים ושלשה ארבעה וחמשה: רבי יוחנן. מקרא לא דייק להו אלא הכי קאמר הללו חמשה נשתייר מהן וקרא משמע כנוקף זית דמשייר מעט בראש ענף ב' או ג' גרגרים ובסעיפיה ד' או ה' כך ישתייר לו ד' או ה': נבוזראדן גמרא. יש לנו כך בקבלה איש מפי איש נבוכדנצר דכתיב גבי חנניה מישאל ועזריה תואר וזיוה די רביעאה דמי לבר אלהין אלמא דחזא נבוכדנצר לגבריאל בסנחריב והכירו בכבשן:
וַאֲמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב
(*) אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ: ''בַּיוֹם הַהוּא יְגַלַּח ה'
(*) בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם
(*) וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה'' וגו'
(שם ז, כ). לַסּוֹף אָתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְמֵי לֵיהּ כְּאִינַשׁ סָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כָּל הַנֵּי מְשַׁרְיֵיתָא וּבְנֵי מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב
(*) דְּאַיְתִית בְּהַדָּךְ לִבְנֵיהוּ וּקְטַלְתִּינְהוּ, מַאי אֲמֶרֶתָ לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא גַבְרָא בְּהַהוּא תָּמָהָא נַמֵּי יְתִיב. אֲמַר לֵיהּ: מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ:
(*) שַׁנִּי נַפְשָׁךְ. אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי אֲשַׁנֵּי? אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְתֵי לִי מַסְפְּרָא
(*) וַאֲגְזְיֵיךְ רֵישָׁךְ וְדִיקְנָךְ, וְכִי אֲזֶלֶת לֵיכָּא דְּיָדַע לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַסְפְּרָא לֵית לִי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל לְהַךְ בֵּיתָא וִיהָבוּן לָךְ מַסְפְּרָא. נָחְתֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאוֹקִימוּ בָהּ רְחַיָיא. סוֹף אֲתָא סַנְחֵרִיב אֲמַר לְהוּ: אִית לְכוּ מַסְפְּרָא? אָמְרוּ לֵיהּ: אִי בָּעִית לְמִיתַן לָךְ מַסְפְּרָא
(*) טְחֵין הַאי קַבָּא דְקָשַׁיְתָא וְיָהַבִין לָךְ מַסְפְּרָא. טָחַן חַד גְּרִיבָא דְּקָשַׁיתָא וְיָהַבוּ לֵיהּ מַסְפְּרָא. עַד דְּאָתָא חֹשֶׁךְ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי לִי נוּרָא. הֲוָה קָא מַיְתֵי נוּרָא, אָזַל מְנַפֵּחַ בֵּיהּ, אִתְלֵיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. סוֹף וְגַיִז לֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ. הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) גַּרִירְתֵיהּ לְאַרְמָאָה וְשַׁפִּיר לֵיהּ - אִיתְלִי לֵיהּ נוּרָא בְּדִיקְנֵיהּ וְלָא שָׂבְעוּ חוּכָא מִינֵיהּ. הֲוָה קָא אָזִיל אַשְׁכַּח דַּפָּא מִתֵּיבוּתָא דְּנֹחַ, כִּי מָטָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַגֵּן עֲלֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא כִּי הֵיכֵי דְאַגְּנְתְּ עַלֵי דְּנֹחַ בְּדָרָא דְטוֹפְנָא וְנִכְסִינֵיהּ לִבְרֵיהּ קַמֵיהּ. שָׁמְעֵי בָּנֵיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: כֻּלֵּי הַאי סָלְקָת בָּךְ וְלֹא הָדְרֵת בִּתְשׁוּבָה וְנִכְסִינֵיהּ לִבְרֵיהּ קַמֵיהּ. שָׁמְעֵי בָּנֵיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: כֻּלֵּי הַאי סָלְקָת בָּךְ וְלֹא הָדְרֵת בִּתְשׁוּבָה וְקָא פָּלָחֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה. קָטְלוּהָ,
(*) דִּכְתִיב: ''וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׁרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב'' וגו'.
נפש יהודה אי אפשר לאמרו. שהקב''ה בעצמו גלחו לסנחריב: בתער השכירה. תער שחוזה וגדולה: וגם את הזקן תספה. דלא כתיב גלוח אלא אראש אבל הזקן אסף על ידי אש לשון כלוי שכלתה לגמרי: דאייתית בהדך לבנייהו. כדאמרינן שהביא עמו מ''ה אלף בני מלכים: שני נפשך. שנה עצמך כדי שלא יכירוך: ואגזייך. אגלח אני רישך ודיקנך ושוב אינן מכירים אותך ומה שלא נזכר שער רגלים דרגלים הוא לשון רגילות וזה נאמר על שער ראשו וזקנו אותן שערות המרגילים אותו להכירו בהם: טחין. כאילו יש כאן בית ובו רחיים שטוחנין בו גרעיני תמרים והיינו דכתיב בתער השכירה על שם שטרח כשכיר יום נתנו לו תער לגלח ואיזה שכר נתנו לו בעבר נהר דברים שדרכן לעשות על נהר דהיינו טחינת רחיים: גיררתיה לארמאה ושפיר באפיה. אם אתה מחרך את הגוי והוטב בעיניו הבער לו אש בזקנו ולא שבעת חוכא מיניה: דכתיב ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו. לשון נסר שהשתחוה לנסר דף מתיבת נח לקח ועשאו אלוה:
וְכָל אֵלּוּ הַנִּסִּים לְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ זְמַן לְמַעַן זְכוּת חִזְקִיָּהוּ.
פרק שלישי [דש]
אַף־עַל־פִּי שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל סִבְּבוּ גָלוּתָם הָיָה תָּמֵהּ יִרְמְיָהוּ עַל זֶה לָמָּה הָיוּ מַצְּלִיחִין הָרְשָׁעִים כָּל כָּךְ שֶׁהִשְׁלִימוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כָּל רְצוֹנָם וְנִתְּנָה יְרוּשָׁלַםִ בִּרְשׁוּת נְבוּכַדְנֶצַּר. וְאָמַר: ''צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה'' וגו'
(ירמיה יב, א). וְהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵיזֶה דָבָר זָכָה נְבוּכַדְנֶצַּר לַגְּדוּלָה הַזֹּאת. לְהוֹדִיעֵנוּ כַּמָּה הוּא יוֹתֵר גָּדוֹל גְּמוּלָם שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צו, א) (*) עַל פָּסוּק זֶה: מַאי אֲהַדְרוּהָ לֵיהּ? ''כִּי אֶת־רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת־הַסּוּסִים''
(שם שם, ה). מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ וְאָמַר: יָכוֹל אֲנִי לָרוּץ שְׁלֹשָׁה פַרְסָאוֹת לִפְנֵי הַסּוּס בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם. לְיָמִים נִזְדַּמֵּן לוֹ רַגְלִי אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁרָץ עִמּוֹ מִיל אֶחָד נִלְאָה. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה עִם בֶּן אָדָם כָּךְ, לִפְנֵי הַסּוּס
(*) עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמָה אִם מִיל אֶחָד כָּךְ, שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמַה בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁפָּסַע לִכְבוֹדִי אֲנִי מְשַׁלֵּם לוֹ שָׂכָר וְאַתָּה תָּמֵהּ, לִכְשֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם שָׂכָר לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁרָצוּ לְפָנַי כְסוּסִים לְקַיֵּם מִצְוֹתַי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְהַיְנוּ דַּאֲמַר יִרְמְיָה
(כג, ט): ''
(*) לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל־ עַצְמֹתַי''.
נפש יהודה על פסוק זה. מדוע דרך רשעים צלחה אהדר ליה לירמיה הקב''ה: על אחת כמה וכמה. שיהיו כל האדם יכולין לתמוה על מתן שכר גדול שישתלם עליהם: לנביאים. אברהם יצחק ויעקב נשבר לבי בקרבי כלומר תמהתי על מתן שכרן:
הַנֵּי אַרְבַּע פְּסִיעוֹת מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ''בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן וגו' מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק''
(ישעיה לט, א), מִשּׁוּם ''כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק'' שָׁדַר לֵיהּ סְפָרִים וּמִנְחָה? אִין, ''לִדְרֹשׁ אֶת הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ'', דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָחָז
(*) הָיוּ שְׁתֵּי שָׁעוֹת יוֹם וְכִי חָלָה חִזְקִיָּהוּ
(*) וְאִתְּפַּח
(*) אֲהַדְרִינְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנֵּי עֶשֶׂר שָׁעוֹת נִיהַלֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנְנִי שָׁב אֶת־צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה
(*) בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וְשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה''
(ישעיה לח, ח). וְכֵיוָן דְּשָׁמַע בַּלְאֲדָן דְּחָלַשׁ חִזְקִיָּהוּ וְאִתְּפַּח שָׁדַר לֵיהּ שְׁלָמָא,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן־בַּלְאֲדָן [מֶלֶךְ בָּבֶל] סְפָרִים [וּמִנְחָה] אֶל־חִזְקִיָּהוּ''. וּנְבוּכַדְנֶצַּר
(*) סוֹפְרֵיהּ דְּבַלְאֲדָן הֲוָה. אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווּ קָא אָזְלֵי לְגַבֵּיהּ חִזְקִיָּהוּ. אֲמַר לְהוּ: לְהֵיכָא אֲזְלִיתוּ? אָמְרוּ לֵיהּ לְקַרְתָּא דִּירוּשָׁלֵם. הֵיכֵי כַּתְבִיתוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: שְׁלָם לְמַלְכָּא חִזְקִיָּהוּ, שְׁלָמָא לְקַרְתָא דִּירוּשָׁלֵם וּשְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּה. אֲמַר לְהוּ: לָא תִכְתְּבוּן הָכֵי; אֶלָּא הָכֵי כְתִיבוּ: שְׁלָמָא לֵאלָהָא רַבָּא וּשְׁלָמָא לְקַרְתָּא דִּירוּשְׁלֵם וּשְׁלָמָא לְמַלְכָּא חִזְקִיָּהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ:
(*) קַרְיָינָא דְאִיגַרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַרְוַנְקָא. אָזַל בַּתְרַייהוּ וַאֲתָא גַבְרִיאֵל וְאוֹקְמִינְהוּ לְאַרְבַּע פְּסִיעוֹת. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָא גַבְרִיאֵל וְאוֹקְמִינְהוּ לְאַרְבַּע פְסִיעוֹת
(*) לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.
נפש יהודה היו שתי שעות. מאירה החמה ושקעה כדי שלא יהא פנאי לספדו ולקברו: ואתפח. נתרפא: אהדרינהו. הקב''ה להנך שעות ניהליה לחזקיהו דאותו יום שנתרפא חזקיה היה של כ''ב שעות: במעלות אחז. אותן י' שעות שהיה יורד ומדלג ממעלה ח' עד מעלה ו' והיינו י' שעות כשמת אחז עלה למעלה ממעלה ו' למפרע ודלג עד מעלה ח' ביום שנתרפא חזקיהו שנתן לו זה הקב''ה למופת שיתרפא וילך לבית המקדש והמעלות היו כמו סולם לדעת בו על ידו זריחת השמש כמה שעות יש על היום: אמר. מרודך לעבדיו מה זה שחזר השמש לאחוריו שהיה מנהגו לאכול בג' שעות על היום וישן אחר כך עד ט' שעות על היום כיון שחזר גלגל חמה לחזקיה ניעור בתשע שעות ומצא שהוא שחרית ביקש להרוג את עבדיו אמר אתם הנחתם לי לישן יום ולילה אמרו גלגל חמה חזר אמר להם מי החזירו אמרו ליה אלהיו של חזקיהו ועוד עד חזקיהו לא חלה אדם וחיה: סופריה דבלאדן היה. ואותה שעה שכתב הספר לא היה שם וכתב סופר אחר וכשבא לשם אשכח להשליח שנותנים לו הכתב להוליכו לחזקיהו ושאל נבוכדנצר לאן הוא הולך הכתב: קריינא דאגרתא. משל הוא מי שקרא הכתב שכתב עליו למי שהוא ליהוי פרוונקא שליח להביא לו כך אמרו לנ''נ אתה אמרת שכן צריך לכתוב בכתב רוץ אחר השליח וכתוב אגרת אחר וכן עשה ואזל אחר השליח ד' פסיעות וכו': לא נשתייר. שהיה לו שכר מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו:
''בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן'' מַאי הִיא? בַּלְאֲדָן מַלְכָּא הֲוָה וְאִתְהַפּוּךְ אַפֵּיהּ וַהֲוָה כְּכַלְבָּא. יָתִיב מְרֹאדַךְ בְּרֵיהּ אַבָּבָא וְדָאִין דִּינָא, וְכִי הֲוָה כָּתֵיב -
(*) כָּתֵיב שְׁמֵיהּ וּשְׁמֵיהּ דְּאָבוּהָ. הַיְנוּ דְקָאָמַר נָבִיא: ''בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו''
(מלאכי א, ו), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''אִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי''
(שם) (*) מִמְּרֹאדַךְ; ''וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי''
(שם) מִנְּבוּזַרְאֲדָן, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''
(*) בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ־ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל בִּירוּשָׁלַםִ''
(ירמיה נב, יב). וּמִי סָלֵיק נְבוּכַדְנֶצַּר לִירוּשְׁלֵם, וְהָא כְתִיב: ''וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה''
(שם שם, ט), וַאֲמַר רַבִּי אֲבָהוּ: רִבְלָתָה
(*) זוֹ אַנְטוֹכְיָא? אֶלָּא
(*) דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ חֲקוּקָה עַל מֶרְכַּבְתוֹ וְאֵימָה יְתֵירָה נוֹפֶלֶת עָלָיו וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד לְפָנָיו.
נפש יהודה כתיב שמיה ושמיה דאבוה. כדי שיתכבד אביו לכך נקרא שם אביו עליו שנקרא מרודך בלאדן דאי לא כתב אלא מרודך בן בלאדן לא הוי מתקרי עליה שמיה דאבוה דהכי כתבי כלהו אינשי פלוני בן פלוני להכי כתב מרודך בלאדן: ממראדך. שהוא היה מכבד אביו כדאמרן ואין אתם מכבדין אותי: בחדש החמישי בתשעה לחדש בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים. אלמא נבוכדנצר סליק לירושלים ומי סליק והא כתיב בהאי פרשתא ויעלו את צדקיהו אל המלך רבלתה אלמא ברבלה הוה: זו אנטוכיא. ואנטוכיא קיימא לן דאינה מארץ ישראל: דמות דיוקנו. של נבוכדנצר חקוקה לו על מרכבתו של נבוזראדן ודומה לו כמי שעומד לפניו ולכך כתיב בא נבוכדנצר והיינו כבוד:
''וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָחַד בְּכַשִּׁיל'' וגו'
(תהלים עד, ו), אָמַר רָבָא: טָעוּן תְּלַת מְאָה
(*) כּוּדְנִיאָתָא
(*) נַרְגֵי דְפַרְזְלָא דְּשַׁלִּיטֵי בְּפַרְזְלָא שָׁדַר לֵיהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן וְכוּלְהוּ שָׁדִנְהוּ בְּדַשָּׁא דִּירוּשׁלֵם
(*) וּבְלַעְתִּינְהוּ כֻּלְּהוּ, דִּכְתִיב: ''וְעַתָּה
(*) פִּתּוּחֶיהָ יָחַד'' וגו'. פָּשׁ לֵיהּ חֲדָּא, אֲמַר: אֵיקוּם הַהוּא גַבְרָא, דְּלָא תֵיסַק בֵּיהּ כִּי הֵיכֵי דִסְלִיקָא לְסַנְחֵרִיב. נָפַק בַּת קָלָא וְאָמְרָה לֵיהּ שָׁוַאר בֶּן שָׁוַאר, נְבוּזַרְאֲדָן, עַל יָדְךָ חָזָן לְמִיחְרָב. הֲדַר מָחְיָה בְּקַרְתָּא דְּנַרְגָא וּפָתְחָהּ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''
(*) יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת''
(שם שם, ה). עָאל, אִיתְגְלֵי נוּרָא בָהֵיכָל, הֲוָה גוֹהֶה קַמֵּיהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּטַשׁ. הַיְנוּ דִּכְתִיב: ''גַּת דָּרַךְ ה' לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה''
(איכה א, טו).
(*) זָחָה דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמָּא קְטִילָא קָטֵילִת, קִימְחָא טְחִינָא טָחַנֵת. הַיְנוּ דִּכְתִיב: ''בַּת בָּבֶל קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח''
(ישעיה מז, ב),
(*) חִטִּים לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''קֶמַח''.
נפש יהודה כודניאתא. תרגום איש על פרדו גבר על כודנייתא: נרגי דפרזלא. פטיש האמע''ר של שטא''ל בל''א והוא קשה מברזל: בלעתינהו. לא בליעה ממש אלא שברם מתפוצצים הפטישים בהכותם בשער לשברה: פתוחיה יחד. משמע על פתח אחד הלמו כל הכשילות וכילפות יחד ולא הועילה כלום: יודע כמביא למעלה. תפלה היא יודע לפניך אותו סבך עץ קרדומות ששיבר בו את ירושלים כאילו הביאו למעלה בכסא הכבוד: זחה דעתיה. מתגאה על שהיה מצליח אמר לו הקב''ה עמא קטילא שכבר נגזר עליהם על כך: חטים לא נאמר אלא קמח. שאין צריך טחינה ופורענות זה היה הקב''ה אומר לישראל לכו וטחנו קמח כלומר טחונים אתם כבר לקמח ותחזרו ותטחנו:
חֲזָא דָמָא דִזְכַרְיָה דְּקָא רָתַח. אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אָמְרוּ לֵיהּ: דַּם זְבָחִים דְּאִישְׁתַּפּוּךְ. אֲמַר לְהוּ:
(*) אַיְתוּ דָמָא וְאִינְסֵי אִי דָמִי. אַיְתוּ לֵיהּ דָמָא וְאִינְסֵי וְלָא דָמִי. אֲמַר לְהוּ: אִי אֲמָרִיתוּ - מוּטָב, וְאִי לָא - מַסְרִיקַנָּא בְּשָׂרַיְיכוּ בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלָא. אַמְרוּ לֵיהּ: הַאי כֹּהֵן וְנָבִיא הוּא דְּאִתְנַבֵּא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְקָטְלוּהָ. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא אֲפַיְסִינֵיהּ. אַיְתֵי סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה, קָטַל עֲלֵיהּ - וְלָא נָח: קָטַל עֲלֵיהּ תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא - וְלָא נָח. קַרֵיב גַּבֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ: זְכַרְיָה נָבִיא, כָּל טוֹבִים שֶׁבָּהֶם הָרַגְתִּי, נִיחָא לָךְ דְּאֶקְטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ? מִיָּד נָח. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ. אָמַר: וּמָה עַל נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ, הַהוּא גַבְרָא דְּקָטַל כָּל הָנֵי נִשְׁמָתָא - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; אִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעֵי לְאַחְרוּבֵי בֵיתֵיהּ קָא בָּעֵי לְכִפּוּרֵי בְהַהוּא גַבְרָא, עָרַק, אָזַל שָׁדַר פַרְטִיתָא בְּבֵיתֵיהּ
(פרוש: שלח שטר צואה לביתיה) -
(*) וְאִיגַיֵּיר.
נפש יהודה אייתי דמא ואינסי. ואנסה אם דם זבחים הוא ונסה ולא אידמי שחט בהמות ולא אידמי הדם: ואיגייר. נבוזראדן:
תָּאנָא: נַעֲמָן
(*) גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה; נְבוּזַרְאֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן לִמְּדוּ תּוֹרָה
(*) בִּבְנֵי בְרַק, וּמָאן נִינְהוּ? רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת. בְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לִמְּדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַםִ, וּמַנּוּ? רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים וּמָאן אִינוּן? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. וְאַף אוֹתוֹ רָשָׁע
(פי' נבוכדנצר) בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס מִזַּרְעוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתְךָ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלֶךָ, תַּכְנִיס אֶת זַרְעוֹ תַּחַת כְּנָפֶיךָ? הַיְנוּ דִּכְתִיב: ''
(*) רִפִּאנוּ אֶת־בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּ־נָגַע אֶל־הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד־ שְׁחָקִים''
(ירמיה נא, ט). אָמַר עוּלָא: זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אֵלּוּ נְהָרוֹת שֶׁבְּבָּבֶל, וְהַיְנוּ
(*) צִינוּנַיתָא דְּבַּבְלָאֵי.
נפש יהודה גר תושב. שלא קיבל עליו שאר מצות וקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומזלות: בבני ברק. שם מקום: רפאנו. ולא נרפתה , שהיה הקב''ה מבקש לרפאותו להכניס מבני בניו תחת כנפי השכינה: תא. צא ממקומך ובוא אל ארץ ישראל ותכבשנה. בבל בצפון של ארץ ישראל היה:
אָמַר עוּלָא: עַמּוֹן וּמוֹאָב שִׁיבְבֵי בִישֵׁי דִירוּשְׁלֵם הֲווּ, כִּי חָזוּ לִנְבִיאֵי דְאִינְבִיאוּ עֲלָהּ: ''מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה''
(ירמיה א, יד), שָׁלְחוּ לֵיהּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר: תָּא אָתֵי עֲלָהּ. שָׁלַח לְהוּ: מִסְתַּפִינָא דְלָא תֵיסַק בִּי כִּי הֵיכֵי דִּסְלִיקַת לְסַנְחֵרִיב. שָׁלְחוּ לֵיהּ: ''
(*) כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ'', וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ''ה' אִישׁ מִלְחָמָה''
(שמות טו, ג). שָׁלַח לְהוּ:
(*) דָּיֵּיל תָּיֵיר וְאָתֵי תָיֵיר. שָׁלְחוּ לֵיהּ: ''הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק'', וְאֵין רָחוֹק אֶלָּא בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל''
(ישעיה לט, ג) וּכְתִיב: ''הִנֵּה־קוֹל שַׁוְעַת בַּת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים'' וגו'
(ירמיה ח, יט). שָׁלַח לְהוּ: אִיכָּא צַדִּיקֵי דְבָעוּ רַחֲמֵי וְאָהָדְרוּ לֵיהּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: ''
(*) צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ'', וְאֵין כֶּסֶף אֶלָּא צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעֹרִים''
(הושע ג, ב). שָׁלַח לְהוּ: אִיכָּא רְשִׁיעֵי דְּאָהָדְּרוּ בִתְּיוּבְתָּא וְאָהָדְרוּ לֵיהּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ
(*) כְּבָר קָבַע לָהֶם זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְיוֹם הַכֶּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ''
(משלי ז, כ), וְאֵין כֶּסֶא אֶלָּא זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ''
(תהלים פא, ד). שָׁלַח לְהוּ:
(*) סִיתְוָא הוּא וְלָא מָצֵינָא מִתַּלְגָא וּמִמְּטָרָא. שָׁלְחוּ לֵיהּ:
(*) תָּא אַשִּׁינָא דְטוּרֵי, סִיתְוָא נֶיהֱוֵי בְּאַרְעָא [אֲתָא בַּמִּדְבָּר], שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שִׁלְחוּ־כַר מוֹשֵׁל־אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל־הַר בַּת־צִיּוֹן''
(ישעיה טז, א). שָׁלַח לְהוּ: כִּי אַתִּינָא לֵית לִי דוּכְתָא
(*) לְמֵיתַב. שָׁלְחוּ לֵיהּ:
(*) קְבָרוֹת שֶׁלָּהֶם מְעוּלִין מִפַּלְטֵרִין שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּעֵת הַהִיא [נְאֻם־ה']
(*) יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת שָׂרָיו
(ועבדיו) וְאֶת־עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים''
(ירמיה ח, א).
נפש יהודה כי אין האיש. מקרא הוא במשלי: דייל תייר ואתי תייר. פירוש כמו שהולך צמד בקר של מחרישה בתלם אחד וחוזר ועושה תלם אחר חוזר ואתי בצד זה ואתי כן הקב''ה אתי להם: צרור הכסף לקח בידו. צדיקים שבהם מתו: ואכרה לי בחמשה עשר כסף. פדיתי אותה ממצרים בט''ו בניסן כסף בזכות הצדיקים שנקראו כסף חומר שעורים שלשים סאין ולתך שעורים הם חמשה עשר סאין אלו ארבעים וחמשה צדיקים שהעולם מתקיים עליהם בחולין פרק גיד הנשה פעמים ששלשים כאן וט''ו בארץ ישראל ופעמים שט''ו בחוצה לארץ ושלשים בארץ ישראל: כבר קבע להם זמן. שלא יבא עד שבעים שנה שתשלם גלות בבל לפי דרכו של מקרא זה שהם שלחו לו שומעין אנו שהוא אכל מלתא דהוי אמר ליה היה משיב דברים אלו: סיתוא הוא. חורף הוא ולא אוכל לבא משלג וממטר: תא אשינא דטורי. בוא תחת שן הסלעים שהם בהרים שיגינו עליך משלג וממטר כשתהיה בחורף כאן: שלחו כר מושל ארץ. שלחו שליח אל נבוכדנצר שהיה מושל ארץ שיבא אל הר בת ציון דרך הסלעים וההרים: למיתב. לא יהיה לי מקום סביב לירושלים שנוכל אני וחיילי לישב במקום מכוסה מפני הגשמים: קברות. של ישראל מערות שלהן סביב לירושלים ובהן אתה וחיילותיך יכולים לישב: יוציאו את עצמות מלכי יהודה. שעתידין להשליך מן הקברים העצמות שבקברים שנאמר בעת ההיא וגו':
וְהַכֹּל הָיָה בְּחֶטְאָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סג, ב): אָמְרוּ: אֵלִיָּהוּ הַצַּדִּיק הָיָה מְחַזֵּר עַל נְפוּחֵי רָעָב שֶׁבִּירוּשָׁלַםִ. פַּעַם אַחַת מָצָא תִינוֹק אֶחָד נָפוּחַ מוּטָל בָּאַשְׁפָה. אָמַר לוֹ: מֵאֵי זוֹ מִשְׁפָּחָה אַתָּה? אָמַר לוֹ: מִמִּשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית. אָמַר לוֹ: כְּלוּם לֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה אֶלָּא אַתָּה? אָמַר לוֹ: לָאו, חוּץ מֵהַהוּא עָנִי. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מְלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה חַיָּב בּוֹ - אַתָּה לָמֵד? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֱמֹר: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד''. אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה', שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו כָּךְ. מִיָּד הוֹצִיא יִרְאָתוֹ מֵחֵיקוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ עַד שֶׁנִּבְקַע כְּרֵסוֹ, וְנָפְלָה יִרְאָתוֹ לָאָרֶץ וְנָפַל הוּא עָלֶיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ''וְנָתַתִּי פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם''
(ויקרא כו, ל).
(*) בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בָּהּ.
נפש יהודה בתר דאביקו בעבודת כוכבים ומזלות. לכתחלה לא היו עובדין כוכבים ומזלות אלא להתיר להם עריות שיודעין היו שאין בה ממש וכיון שדבקו בה היו אדוקין בו בתוקף יצרם:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל גָּרְמוּ לָהֶם כָּל מַכּוֹתָם - בָּהּ לָקוּ וּבָהּ מִתְנַחֲמִים, כִּדְאִיתָא בְּאֵיכָה רַבָּתִי: ''כִּי־רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי''
(איכה א, כב), אַתְּ מוֹצֵא כִּי בַדָּבָר שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּהּ לָקוּ וּבָהּ מִתְנַחֲמִין. חָטְאוּ בָרֹאשׁ, דִּכְתִיב: ''נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה'' וגו'
(במדבר יד, ד) וְלָקוּ בָרֹאשׁ, דִּכְתִיב: ''עַל־מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל־ רֹאשׁ לָחֳלִי''
(ישעיה א, ה) וּמִתְנַחֲמִים בָּרֹאשׁ, דִּכְתִיב: ''וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם''
(מיכה ב, יג).
חָטְאוּ בָּאֹזֶן, דִּכְתִיב: ''וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ''
(זכריה ז, יא), לָקוּ בָאֹזָן, דִּכְתִיב: ''כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִילֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו''
(שמואל־א ג, יא) וּמִתְנַחֲמִין בָּאֹזֶן, דִּכְתִיב: ''וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר''
(ישעיה ל, כא).
חָטְאוּ בְעַיִן, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה'' וגו'
(*) וּמְשַׁקְּרוֹת עֵינָיִם'' וגו'
(שם ג, טז), וְלָקוּ בָעַיִן, דִּכְתִיב: ''עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי'' וגו'
(איכה א, טז) וּמִתְנַחֲמִין בָּעַיִן, דִּכְתִיב: ''כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן''
(ישעיה נב, ח).
נפש יהודה משקרות עינים. בכחול היו מצבעים עיניהם בצבע ליפותם כדי לזנות עמהם:
חָטְאוּ בָאַף, דִּכְתִיב: ''וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת־
(*) הַזְּמוֹרָה אֶל־ אַפָּם''
(יחזקאל ח, יז) וְלָקוּ בָאַף, דִּכְתִיב: ''אַף־אֲנִי אֵלֶךְ עִמָּם בְּקֶרִי'' וגו'
(ויקרא כו, מא) וּמִתְנַחֲמִין בָּאַף, דִּכְתִיב: ''וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם''
(שם שם, מד).
נפש יהודה הזמורה. חרפה ובושה אל פניהם או מזמרים מאחוריהם שהופכין אל היכל והריח עלה באף שלהם:
חָטְאוּ בַפֶּה דִּכְתִיב: ''וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה''
(ישעיה ט, טז) וְלָקוּ בַפֶּה דִּכְתִיב: ''אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל בְּכָל־פֶּה בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה''
(שם שם, יא) וּמִתְנַחֲמִין בַּפֶּה. דִּכְתִיב: ''אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ'' וגו'
(תהלים קכו, ב).
חָטְאוּ בַלָּשׁוֹן, דִּכְתִיב: ''וַיַּדְרְכוּ אֶת־לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא בֶאֱמוּנָה'' וגו'
(ירמיה ט, ב) וְלָקוּ בַלָּשׁוֹן, דִּכְתִיב: ''דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק'' וגו'
(איכה ד, ד) וּמִתְנַחֲמִין בַּלָּשׁוֹן, דִּכְתִיב: ''אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה'' וגו'.
חָטְאוּ בַלֵּב דִּכְתִיב: ''וְלִבָּם
(*) שָׂמוּ שָׁמִיר''
(זכריה ז, יב) וְלָקוּ בַלֵּב, דִּכְתִיב: ''וְכָל־לֵבָב דַּוָּי''
(ישעיה א, ה) וּמִתְנַחֲמִין בַּלֵּב, דִּכְתִיב: ''דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלַםִ'' וגו'
(שם מ, ב).
נפש יהודה שמו שמיר. קשה כמו התולעת שמיר שמבקע אבנים:
חָטְאוּ בַיָּד, דִּכְתִיב: ''יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ''
(שם א, טו) וְלָקוּ בַיָּד, דִּכְתִיב: ''יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת''
(איכה ד, י) וּמִתְנַחֲמִין בַּיָּד, דִּכְתִיב: ''יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ''
(ישעיה יא, יא).
חָטְאוּ בָרֶגֶל, דִּכְתִיב: ''כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ''
(משלי א, טז) וְלָקוּ בָרֶגֶל, דִּכְתִיב: ''טֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם''
(ירמיה יג, טז) וּמִתְנַחֲמִין בָּרֶגֶל, דִּכְתִיב: ''מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר''
(ישעיה נב, ז).
חָטְאוּ בְ''הוּא'', דִּכְתִיב: ''כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא־ הוּא''
(ירמיה ה, יב) וְלָקוּ בְ''הוּא'', דִּכְתִיב: ''וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם''
(ישעיה סג, י) וּמִתְנַחֲמִין בְּ''הוּא'', דִּכְתִיב: ''אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא''
(שם נא, יב).
חָטְאוּ בְּ''זֶה'', דִּכְתִיב: ''כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ''
(שמות לב, א) וְלָקוּ בְ''זֶה'', דִּכְתִיב: ''עַל־זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ''
(איכה ה, יז) וּמִתְנַחֲמִין בְּ''זֶה'', דִּכְתִיב: ''וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ''
(ישעיה כה, ט).
חָטְאוּ בְאֵשׁ, דִּכְתִיב: ''
(*) הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת־הָאֵשׁ''
(ירמיה ז, יח) וְלָקוּ בְאֵשׁ, דִּכְתִיב: ''מִמָּרוֹם שָׁלַח־אֵשׁ'' וגו'
(איכה א, יג) וּמִתְנַחֲמִין בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב:
(זכריה ב, ט): ''וַאֲנִי אֶהָיֶה־לָהּ [נְאֻם ה'] חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב''
(נאם ה').
נפש יהודה הבנים מלקטים עצים. לבער אש לתקרובת עבודת כוכבים ומזלות:
חָטְאוּ בְּ''יֵשׁ'', דִּכְתִיב: ''הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ''
(שמות יז, ז) וְלָקוּ בְ''יֵשׁ'', דִּכְתִיב: ''הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי'' וגו'
(איכה א, יב) וּמִתְנַחֲמִין בְּ''יֵשׁ'', דִּכְתִיב: ''לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ''
(משלי ח, כא).
חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב: ''חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַםִ עַל־ כֵּן'' וגו'
(איכה א, ח) וְלָקוּ בְכִפְלַיִם דִּכְתִיב: ''כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם'' וגו'
(ישעיה מ, ב). וּמִתְנַחֲמִין בְּכִפְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם''
(שם שם, א).
נפש יהודה נחמו נחמו. והיינו נחמה כפל:
פרק רביעי [שה]
אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁנִּגְזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל הַגָּלֻיּוֹת עַל עֲוֹנוֹתָם שֶׁיָּדַע הַבּוֹרֵא שֶׁעֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, קֹדֶם שֶׁהִגְלָם בְּגָלוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁל בָּבֶל, שָׁלַח לָהֶם נְבִיאָיו, שֶׁהִתְרוּ בָהֶם כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁיָּשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּישַׁעְיָהוּ וְיִרְמְיָהוּ, שֶׁהִתְרוּ בָהֶם כַּמָּה הַתְרָאוֹת, עַד שֶׁקִּלְּלָם יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בִּרְאוֹתוֹ זְדוֹן לִבָּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יד, א): כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת
(*) קִלֵּל יְשַׁעְיָה אֶת יִשְׂרָאֵל,
(*) וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: ''יִרְהֲבוּ הַנַּעַר'' וגו'
(ישעיה ג, ה).שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת מַאי נִינְהוּ? ''כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַםִ וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן'' וגו'
(שם שם, א־ה'). ''מַשְׁעֵן'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; ''וּמַשְׁעֵנָה'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וַחֲבֵרָיו. וּפְלִיגֵי בָּהּ רַב פַּפָּא וְרַבָּנָן, חַד אָמַר:
(*) שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה; וְחַד אָמַר שְׁבַע מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה. ''כֹּל מִשְׁעַן־
(*) לֶחֶם'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד; ''וְכֹל מִשְׁעַן־מָיִם'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם. ''גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה'', ''גִּבּוֹר'' זֶה
(*) בַּעַל שְׁמוּעוֹת; ''וְאִישׁ מִלְחָמָה'', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְחֹם בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה; ''שׁוֹפֵט'' זֶה דַיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת; ''נָבִיא'', כְּמַשְׁמָעוֹ; ''קֹסֵם'', זֶה מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: ''
(*) קֶסֶם עַל־שִׂפְתֵי־מֶלֶךְ''
(משלי טז, י): ''זָקֵן'', זֶה
(*) הָרָאוּי לֵישֵׁב בִּישִׁיבָה. ''שַׂר־חֲמִשִּׁים'', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: ''שַׂר־חֲמִשִּׁים'',
(*) כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דַּאֲמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אֵין מַעֲמִידִין תֻּרְגְּמָן עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים, ''וּנְשׂוּא פָנִים'', זֶה שֶׁנּוֹשְׂאִים פָּנִים לְדוֹרוֹ,
(*) לְמַעְלָה, כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, לְמַטָּה, כְּגוֹן רַבִּי אֲבָהוּ בֵּי קֵיסָר; ''וְיוֹעֵץ'', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֲדָשִׁים; ''וַחֲכַם'', זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו; ''חֲרָשִׁים'', זֶה תַּלְמִיד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה נַעֲשִׂים הַכֹּל כְּחֵרְשִׁים; ''וּנְבוֹן'', זֶה שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר; ''לָחַשׁ'', זֶה
(*) שֶׁרָאוּי לִמְסֹר לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּלַחַשׁ. ''וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם'', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְנֵי אָדָם הַמְנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת; ''
(*) וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ־בָם'' אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא: אֵלּוּ תַּעְלֵי בְּנֵי תַעְלֵי
(פרוש: שועלים). וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: ''יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן'', יָבוֹא מִי שֶׁמְּנֹעַר מִן הַמִּצְווֹת
(*) וְיִרְהַב בְּמִי שֶׁמָּלֵא מִצְווֹת כָּרִמּוֹן; ''וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד'', יָבוֹא מִי שֶׁחֲמוּרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּקַלּוֹת וְיִרְהַב בְּמִי שֶׁקַּלּוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כַּחֲמוּרוֹת.
נפש יהודה קלל ישעיה את ישראל. כלומר נתנבא עליהן י''ח פורעניות: ולא נתקררה דעתו. ר''ל שהיה דואג על הקללות שיבואו לת''ח כדדרשינן כיון שאמר ירהבו הנער בזקן זה שקנה חכמה והנער שנעור מדברי תורה והנקלה בנכבד ירהבו פירוש יתגאה שיאמר אני חכם ולא אתה אני נכבד ואתה נקלה א''כ עליהם יבואו הקללות אז נתקררה דעתו: שש מאות סדרי משנה. היו בימיהן: לחם אלו בעלי תלמוד. שיש לסמוך על הוראתן כסמיכת לחם: בעל שמועות. ששמע הלכות פסוקות מרבותיו ושגורות בפיו: קסם על שפתי מלך. שצריך לדעת חכמות נסתרות כקוסם שיודע בכישוף: ראוי לישב בישיבה. וליטול ממנו עצה בכל דברי חכמה: כדרבי אבהו. להעמיד לפניו מתורגמן לדרוש ברבים: למעלה. נושאין פנים בעבורו לדורו שהכל ניזונין בזכותו כגון ר' חנינא בן דוסא כדאמרינן בעלמא כל העולם כולו אינן ניזונין אלא בשביל חנינא בני למטה מלכי העובדי כוכבים ומזלות מכבדין אותו בשבילו כגון רבי אבהו שהיה חשוב בבית המלך כדאמרינן בסנהדרין דהוו נפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה וכו': שראוי למסור לו סודות התורה. כגון אב בית דין ולבו דואג עליו: ותעלולים. בני שועלים כלומר שפלים בני שפלים ימשלו בתלמידי חכמים: וירהב במי וכו'. ויתגאה עליו והיינו שיאמרו אנחנו חכמים וחסידים וכמו שאמרו למען שמי יכבד ה' כך אומר עם הארץ:
וּבְכָל זֶה לֹא נִכְנְעוּ עַד שֶׁבָּא יִרְמְיָה הַנָּבִיא וְהֶרְאֶה לָהֶם מְגִלַּת אֵיכָה, שֶׁכְּתוּבוֹת בָּהּ הָרָעוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ. וְהֻתְחְלָה מִמִּלַּת ''אֵיכָה'', שֶׁהוּא לְשׁוֹן תּוֹכָחָה גְּדוֹלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּרֹאשׁ אֵיכָה רַבָּתִי: שְׁלֹשָׁה אָמְרוּ בְּלָשׁוֹן זֶה שֶׁל ''אֵיכָה'': מֹשֶׁה, יְשַׁעְיָה, יִרְמְיָה. מֹשֶׁה אָמַר: ''אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי''
(דברים א, יב); יְשַׁעְיָה אָמַר: ''אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה''
(ישעיה א, כא); יִרְמְיָה אָמַר: ''אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד''
(איכה א, א). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
(*) לְמַטְרוֹנָא שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה
(*) שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּחָפְזָהּ וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. מֹשֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהִיא בִכְבוֹדָהּ וּבְשַׁלְוָתָהּ, אָמַר: ''אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי'', וגו'; יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָהּ בְּחָפְזָהּ, אָמַר: ''אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה''; יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ וְאָמַר: ''אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד'', שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת בֶּן עַזַּאי, אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ דְּרֹשׁ לָנוּ דָּבָר אֶחָד מִמְגִלַּת קִינוֹת. אָמַר לָהֶם: לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּבַמִּילָה שֶׁנִּתְּנָה לְעֶשְׂרִים דּוֹר וּבַחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה - כְּמִנְיַן ''אֵיכָה''.
נפש יהודה למטרונא. תרגום של שומר הפילגשים נטיר מטרוניתא: שושבינין. תרגום ולאמנון רע ולאמנון שושבינא:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קד, א): ''אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד'', אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה לָּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּ''אֵיכָה''? מִפְּנֵי [שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה לָּקוּ
(*) בְּאָלֶף בֵּית? מִפְּנֵי] שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּאָלֶ''ף בֵּי''ת. ''בָּדָד'' אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנִי אָמַרְתִּי: ''וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל
(*) בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב''
(דברים לג, כח) וְעַכְשָׁיו בָּדָד יִהְיֶה מוֹשָׁבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בָּדָד יֵשֵׁב''
(ויקרא יג, מו). ''
(*) הָעִיר רַבָּתִי עָם''
(איכה א, א), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין
(*) קְטַנָּה לְגָדוֹל וּגְדוֹלָה לְקָטֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם בָּנִים הַרְבֵּה. ''הָיְתָה כְּאַלְמָנָה''
(שם), אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּאַלְמָנָה וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמִינַת הַיָּם וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר. ''רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת''
(שם), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נַעֲשִׂים שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם.
נפש יהודה באל''ף בי''ת. ואיכה כל המגילה מסודר באל''ף בי''ת: בטח בדד. שיושבין יחידים ואינן מתיראין לא מן העובדי כוכבים ומזלות ולא מן חיות רעות: העיר רבתי עם. שמרבה והולך יותר משאר עם: קטנה לגדול. שזרע של קטן אינו מבושל ואינו מזריע מהר כשל גדול וכן רחם של קטנה אינה קולטת מהר כשל גדולה לפיכך גדולה משיאין לקטן כדי שתהא זרע קולט מהר וקטנה לגדול כדי שיהא שכבת זרע קולט מהר ולא קטנה לקטן ששוהין להוליד ולא קטן וקטנה ממש אלא שעומדין על פרקן וראוין הם להוליד ומיהו אין זרע שלהם מבושל כל כך:
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁבּוּ מֵהַר הַכַּרְמֶל וְהָיָה שַׁבַּאי מְהַלֵּךְ אַחֲרֵיהֶם. אָמַר
(*) אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: גָּמָל מְהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ, סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו וְטָעוּן שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אֶחָד שֶׁל יַיִן וְאֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, וּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם מַנְהִיגִים אוֹתוֹ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם הַשַּׁבַּאי: עַם קְשֵׁי עֹרֶף, מִנַּיִן אַתֶּם יוֹדְעִים? אָמְרוּ לוֹ: גָּמָל אוֹכֶלֶת עֲשָׂבִים שֶׁלְּפָנֶיהָ, מִצַּד שֶׁרוֹאָה, וּמִצַּד שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה אֵינָהאוֹכֶלֶת; וּטְעוּנָה שְׁתֵּי נוֹדוֹת, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל יַיִן -
(*) שֶׁמֶן מְטַפְטֵף וְצָף וְיַיִן מְטַפְטֵף וְשׁוֹקֵעַ; וּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם מַנְהִיגִין אוֹתָהּ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל - גּוֹי
(*) נִפְנֶה לַדֶּרֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נִפְנֶה לַצְּדָדִין.
(*) רָדַף אַחֲרֵיהֶם וּמָצָא כְּדִבְרֵיהֶם וּנְשָׁקָם עַל רֹאשָׁם, וֶהֱבִיאָם לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה לָהֶם סְעוּדָה גְדוֹלָה וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם.
(*) אָמְרוּ לוֹ: כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁאֲדוֹנֵנוּ בֶּן קְלַסְתָּא שֶׁל מֶלֶךְ הוּא. הָלַךְ וְשָׁאַל לְאִמּוֹ, אָמַר לָהּ: אִם אַתְּ מַגֶּדֶת לִי - מוּטָב, וְאִם לָאו - אֲנִי מְצַוֶּה וְהוֹרְגִין אוֹתָךְ. אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, בִּשְׁעַת חֻפָּה יָצָא בַּעְלָהּ וְנִכְנַס קְלֻסְתָּא שֶׁל מֶלֶךְ וּבָא עָלֶיהָ וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ. הֵבִיא לָהֶם בָּשָׂר, אָמְרוּ לוֹ: בָּשָׂר זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם כֶּלֶב. הָלַךְ וְשָׁאַל לְאִמּוֹ, אָמַר לָה: אִם אַתְּ מַגֶּדֶת לִי - מוּטָב, וְאִם לָאו - אֲנִי מְצַוֶּה וְהוֹרְגִין אוֹתָךְ. אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, כִּבְשָׂה אַחַת יֵשׁ לָנוּ וּמֵתָה אִמָּהּ וְהֵנִיקָה מִכַּלְבָּה אַחַת. הֵבִיא לָהֶם יַיִן, אָמְרוּ לוֹ: יַיִן זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם מֵת. הָלַךְ וְשָׁאַל לְאִמּוֹ. אָמְרָה לוֹ: הַיַּיִן
(*) מִדָּלִיּוֹת שֶׁעַל קֶבֶר אָבִיו. נָתַן לָהֶם כֶּסֶף וְזָהָב וּנְשָׁקָם וְאָמַר: ''בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתָם וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נַעֲשִׂים שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. וּפְטָרָן וְהָלְכוּ לְבָתֵיהֶם לְשָׁלוֹם.
נפש יהודה אחד. מן הנשבין אמר לחבירו גמל זה שמהלך לפנינו סומא הוא וכו': ויין מטפטף ושוקע. בקרקע ורואין אנו בין רגלינו הטיפין שנפלו כשעובר הגמל במקום זה שקועין ומצד האחר הטיפין של שמן שצפין: נפנה. שעשה צרכו חוץ לדרך: רדף. השבאי דרך הגמל והמנהיג ומצא כדבריהם: אמרו לו. אותן יהודים על אותו שבאי אדוניהם שהוא בן קלוסתא שר הטבחים ההורג בדיני נפשות של מלך שהיה דיוקנו דומה לדוגמת פניו של אותו קלוסתא של מלך שבזנות ילדה: מדליות. מגפן שהוא עומד על קבר בעלה:
''בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה''
(איכה א, ב), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְאַחַת עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. ''בַּלַּיְלָה'',
(*) עַל עִסְקֵי לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא''
(במדבר יד, א). אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: ''בַּלַּיְלָה'', כָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה
(*) קוֹלוֹ נִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: בַּלַּיְלָה
(*) כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בּוֹכִים עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר: כָּל הַשּׁוֹמְעִים קוֹלוֹ
(*) בּוֹכִים כְּנֶגְדּוֹ. וּמַעֲשֶׂה בִּשְׁכֶנְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁמֵּת בְּנָהּ וְהָיְתָה בּוֹכָה בַּלַּיְלָה. וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ וּבֹכֶה כְּנֶגְדָּהּ, עַד שֶׁנָּשְׁרוּ
(*) רִיסֵי עֵינָיו. לְמָחָר
(*) הִכִּירוּ בּוֹ עֲבָדָיו וְהוֹצִיאוּהָ מִשְּׁכוּנָתוֹ.
נפש יהודה על עסקי לילה. לפי שבכו אותו לילה בכית חנם: קולו נשמע. יותר מביום כדאמר בעלמא מפני מה אין הקול נשמע ביום כבלילה מפני גלגל חמה המנסר ברקיע והיינו דכתיב בכו תבכה בלילה כדי שיהא קולה נשמע וירחמו עליה ואף על פי כן אין מנחם לה: כוכבים ומזלות בוכים. שנכמרו רחמים עליו: בוכים כנגדו. מתוך שנשמע בהדיא מרכך לבו של אדם השומע קולו לבכות עמו: ריסי עיניו. שער שבבת עין הוא נופל ונכפל על העין מרוב דמעות: הכירו בו. עבדיו של ר''ג ראו בו ששער ריסיו נפלו ממנו מרוב בכי והוציאוה לאותה האשה מהשכונה:
''וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ''
(איכה א, ב), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִשָּׁה שֶׁבּוֹכָה
(*) עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, דִּכְתִיב: ''
(*) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת־שַׂק עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ''
(יואל א, ח).
נפש יהודה על בעל נעוריה. שבוכה תמיד ומצויה דמעתה על לחיה: אלי. קוננו קינה מתרגמינן איליא:
''הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ''
(איכה א, ה), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ''
(ישעיה ח, כג). וַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כָּל הַמֵּצִיק לְיִשְׂרָאֵל אֵין נַעֲשֶׂה עָיֵף.
''לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי־דֶרֶךְ''
(איכה א, יב), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִכָּאן
(*) לְקוּבְלְנָא שֶׁל תּוֹרָה. מַאי ''כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ''? אָמַר רַב עַמְרָם: עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבֵר עַל דַּת, דְּאִלּוּ בִּסְדוֹם כְּתִיב: ''וַה' הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־ עֲמֹרָה''
(בראשית יט, כד) וְאִלּוּ בִירוּשָׁלַםִ כְּתִיב: ''מִמָּרוֹם
(*) שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי''
(איכה א, יג). ''וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם''
(שם ד, ו) (*) וְכִי מַשּׂוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) מִדָּה יְתֵירָה הָיְתָה בִירוּשָׁלַםִ שֶׁלֹּא הָיְתָה בִּסְדוֹם, דְּאִלּוּ בִּסְדוֹם כְּתִיב: ''הִנֵּה־זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת־לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט [וגו'] וְיַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה''
(יחזקאל טז, מט) וְאִלּוּ בִּירוּשָׁלַםִ כְּתִיב: ''יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת'' וגו'
(איכה ד, י).
נפש יהודה לקובלנא. אדם שצועק וקונן על דבר נקרא קבלן ואם הוא מספר אותו לאחרים יאמר לא עליכם יבא כמו שבא עלי כי קשה הוא לשמוע שפעמים חוזר עליו והמקפיד על כך אין בו משום ניחוש ל''א לקובלנא כשיש לו צרה יודיענו לרבים קובלנא צעקה ל''א נגד דמתרגמינן קבל כאדם שאומר לחבירו לא כנגדך אני אומר ומן המקרא נלמד שיאמר כן דכתיב לא אליכם כל עוברי דרך עוברי מצות ה' לא עליכם נביא היה מתנודד על החורבן כאלו באה עליו צרה ומהפכה לאחרים ואומר להם לישראל לא תהא לכם צרה כזו וכמדומה שנביא היה מדבר כנגד בני משה או כנגד עשרת השבטים שלא הגלה נבוכדנצר: שלח אש בעצמותי. והיינו עשאוני כעוברי דת שדנני באש כסדום: וכי משוא פנים יש בדבר. הואיל וישראל רעים יותר מסדום למה לא נהפכו כסדום ל''א וכי משוא פנים יש בדבר דהתם כתיב וה' המטיר הוא בעצמו והכא כתיב שלח על ידי שליח: מדה יתירה. לטובה דבירושלים כתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו שהיתה מזמנת חברתה ואוכלת בנה אלמא רחמניות היו ואילו בסדום כתיב ויד עני ואביון לא החזיקה ומדה זו כפרה עליה שלא נהפכו ל''א מדה יתירה פורענות גדולה היתה בירושלים שילדיהן היו אוכלות זו עם זו דכתיב היו לברות למו ואילו בסדום גאון שבעת לחם שלא טעמו טעם עוני הא למדת גדול פורענות ירושלים מפורענות סדום ולא היה משוא פנים בדבר:
''
(*) סִלָּה כָל אַבִּירַי ה'''
(שם א, טו) אָמַר עוּלָא: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: נִפְסַל מַטְבֵּעַ זוֹ. ''פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם'' וגו'
(שם ב, טז), אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) מִפְּנֵי מַה הִקְדִּים פֶּ''ה לְעַיִ''ן? בִּשְׁבִיל מְרַגְּלִים, שֶׁאָמְרוּ בְפִיהֶם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ בְעֵינֵיהֶם.
נפש יהודה סלה. לשון מסלה כלומר כל האבירים פסלם הקב''ה ועשאם פסולים וכבושים כמסלה זו והיינו דומיא למטבע שנפסל ואין לו תקנה סלה לשון מסלה כלומר כל אבירי השליך מעלי ופסלם מקרבי: מפני מה הקדים פ''א לעי''ן. ברוב אלפ''א בית''א שבאיכה מפני מרגלים שהקדימו מאמר פיהם עד שלא ראו בעין:
וְאוֹתָהּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם שֶׁבָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִבַּת הַמְּרַגְלִים הִיא גָרְמָה לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת בְּלַיִל זֶה. דְּגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּתַעֲנִיּוֹת
(כט, א): תַּנְיָא: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב: ''וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם''
(במדבר יג, כה).
(*) אַרְבָּעִים חָסֵר חַד הֲווּ? אָמַר אַבַּיֵּי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מְלוּיֵי מַלְיוּהָ, דִּכְתִיב: ''
(*) קָרָא עָלַי מוֹעֵד בַּחוּרָי''
(איכה א, טו) וּכְתִיב: ''וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם'' וגו'
(במדבר יד, א) וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם אֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.
נפש יהודה ארבעים חסר חד. ב' מסיון וכ''ט מתמוז וח' מאב הוה ל''ט ומשני תמוז דאותה שנה מלא הוי ל' יום: קרא עלי מועד. דכל חודש מלא יש בו מועד וחודש תמוז שאין בו מועד והוא חסר קרא עלי במעשה המרגלים להיות מלא כאילו יש בו מועד שיהא הוא משלים למ' יום לשבור בחורי שלא היו בני כ' אז שיקבלו עונשם לדורות באותו יום שגם הם היו מלוננים:
חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶצַּר [מֶלֶךְ בָּבֶל] בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים [וגו'] וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ'' וגו'
(מלכים־ב כה, ח־ ט), אֵינִי, וְהָא כְתִיב: ''בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה [שָׁנָה] לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר''
(ירמיה נב, יב) וּכְתִיב ''וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ'' וגו'
(שם שם, יג) וְתַנְיָא: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּשִׁבְעָה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בַּעֲשָׂרָה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בַּעֲשָׂרָה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בְּשִׁבְעָה - הָא כֵיצָד? בְּשִׁבְעָה בוֹ נִכְנְסוּ גוֹיִים לָהֵיכָל וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ בוֹ וְקִרְקְרוּ בוֹ וּשְׁמִינִי וּתְשִׁיעִי עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה הַיּוֹם כִּי־נָטוּ צִלְלֵי־עָרֶב''
(שם ו, ד), לְעִתּוֹת הָעֶרֶב הִצִּיתוּ בּוֹ אֶת הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בַּעֲשִׂירִי, שֶׁרֹב הַהֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף. וְרַבָּנָן: אַתְחַלְתָּא דְפֻרְעָנוּתָא הוּא עִקָּר.
בַּשְּׁנִיָּה, מִנָּא לָן? דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זְכוּת
(*) וְחוֹבָה לְיוֹם חוֹבָה. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה - אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיָה וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה וְהַלְּוִיִּים עוֹמְדִים
(*) עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמַה שִּׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? ''
(*) וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת־אוֹנָם''
(תהלים צד, כג) וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ''יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ''
(שם) עַד שֶׁבָּאוּ גּוֹיִים וּכְבָשׁוּם, וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה.
נפש יהודה חובה ליום חייב. היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות: על דוכנם. מקום עשוי כעין אצטבא ועליו לוים עומדים לשורר נקרא דוכן: וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלהינו. במזמור אל נקמות ה' והוא שיר של יום רביעי והאי דאמרו ליה ביום ראשון אירע להם כך שנפל בפיהם ולא הספיקו לומר יצמיתם השני עד שבאו וכבשום ופסוק ההוא ענין קינה ובכי:
נִלְכְּדָה בֵּיתָר, גְּמָרָא.
(*) וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר מִנָּא לָן? דְּתַנְיָא: כְּשֶׁחָרַשׁ טוּרְנוּס רוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הָאוּלָם נִגְזְרָה גְזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲרֵיגָה. בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְעָמַד עַל בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר:
(*) בַּעַל הַחֹטֶם מְבַקְּשִׁים, בַּעַל הַחֹטֶם מְבַקְּשִׁים. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָזַל
(*) טָשָׁא מִינַיהוּ.
(*) אָזַל לְגַבֵּיהּ בְּצִנְעָא, אֲמַר לֵיהּ: אִי מַצִּילְנָא לָךְ מֵיתֵית לִי לְעָלְמָא דְאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּע לִי. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. סָלֵיק לְאִיגְרָא. נָפִיל וּמִית. וּגְמִירֵי, דְּכָל אֵימָתַי דְּגָזְרֵי גְזֵרְתָּא
(*) וּמִית חַד מִינַיְיהוּ - מְבַטְלֵי לֵיהּ לִגְזֵרְתָּא. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה ונחרשה העיר. כדכתיב ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה: בעל החוטם. בעל קומה וצורה ל''א גדול הדור מתבקש ליהרג ברמז אמר להם שלא יכירו בו אנשי המלך: טשא. נחבא כמו טשו במערתא: אזל. האדון אצל רבן גמליאל בצנעא: ומית חד מינייהו. מן היועצין וכסבורין שאירע להון על שגזרו הגזירה:
תָּנוּ רַבָּנָן: כָּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה נִתְקַבְּצוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְהוּנָה וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם וְעָלוּ לְגַגּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְאָמְרוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ הֲרֵי מַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה מְסוּרִין לְפָנֶיךָ. וּזְרָקוּם כְּלַפֵי מַעְלָה. יָצָאת כְּמִין פִּסַּת יָד וְקִבַּלְתָּן מֵהֶן. וְאַף הֵם קָפְצוּ וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הָאוּר. וַעֲלֵיהֶם קוֹנֵן יְשַׁעְיָהוּ
(כב, א): ''מַשָּׂא
(*) גֵּיא חִזָּיוֹן וגו' כִּי־ עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת''. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
(*) מְקַרְקֵר עֲלֵיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל־הָהָר''
(ישעיה כב, ה).
נפש יהודה גיא חזיון. ירושלים שהכל מסתכלין שם ד''א הקב''ה מסתכל שם שנאמר עיני ולבי שם וגו': מקרקר. לשון יללה קיר ושוע מקונן וזועק לשון הנה קול שועת בת עמי אל ההר בשביל הר ציון ששמם:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף אֵיכָה רַבָּתִי: ''
(*) הֲשִׁבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה'' וגו'
(איכה ה, כא), אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲשִׁיבֵנוּ. אָמַר לָהֶם: שֶׁלָּכֶם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם''
(מלאכי ג, ז). אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁלְּךָ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ''
(תהלים פה, ה), לְכָךְ נֶאֱמַר: ''הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה'' וגו'. ''חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם''
(איכה, שם),
(*) כָּאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, דִּכְתִיב: ''וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי־קֶדֶם''
(דברים לג, טו). דָּבָר אַחֵר: ''חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם'', דִּכְתִיב: ''וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ'' וגו', ''כִּמֵי עוֹלָם''
(מלאכי ג, ד) זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ''וַיִּזְכֹּר יְמֵי־עוֹלָם מֹשֶׁה עַבְדּוֹ [עַמּוֹ]''
(ישעיה סג, יא), ''וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת'', כִּשְׁנוֹת הֶבֶל, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲדַיִן עֲבוֹדָה־זָרָה בָּעוֹלָם. ''
(*) כִּי אִם־מָאֹס מְאַסְתָּנוּ'' וגו'
(איכה ה, כב), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם מְאִיסָה הִיא
(*) לֵית סֵבֶר, וְאִם קְצִיפָה הִיא אִית סֵבֶר, דְּכָל מָאן דְּכָעִיס סוֹפֵיהּ לְאִיתְרַצּוּיֵי.
נפש יהודה השיבנו. בידרך להשיב אותנו ואחר כך ונשובה אליך: כאבות הראשונים. שנתרצית להם וקבלת תפלם וקרבנותיהם ונקראים הררי קדם שבשבילם נתיסד העולם: כי אם מאס מאסתנו. בתמיה והא כתיב לא מאסתים ולא געלתים וכתיב בחרתיך ולא מאסתיך וכתיב כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה': לית סבר. לא היה תקוה לישראל על כן נשבע הקב''ה שלא ימאסם ועל קציפה שקצף עליהם יש תקוה שיתרצה להם:
פרק חמשי [שו]
אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּגְזְרוּ הַגְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁיָּדַע בּוֹרְאָם הָעֲוֹנוֹת שֶׁהָיוּ עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, לֹא גָלוּ אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא שָׁבוּ בִתְשׁוּבָה, שֶׁאִם שָׁבוּ הָיָה נִקְרַע גְּזַר דִּינָם, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כֵן בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה וְכָל שֶׁכֵּן בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא מְרַחֵם עֲלֵיהֶם בִּזְכוּת אֲבִיהֶם.
וְגַם מָצִינוּ בְּאַחְאָב, כִּי לְאַחַר שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו הַגְּזֵרָה בְּרֹב רִשְׁעוֹ וְעַל מַעֲשֵׂה כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלי, עַד שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: ''הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמַיִם'' וגו'
(מלכים־א כא, כד). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עָלָיו בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קב, ב): אַחְאָב,
(*) אָח לַשָּׁמַיִם
(*) וְאָב לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָח לַשָּׁמַיִם, דִּכְתִיב: ''אָח לְצָרָה יִוָּלֵד''
(משלי יז, יז); אָב לַעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ''כְּרַחֵם אָב עַל־ בָּנִים''
(תהלים קג, יג). וְאוֹמֵר: ''
(*) וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאת
(בית) יָרָבְעָם''
(מלכים־א טז, לא), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קַלּוֹת שֶׁעָשָׂה אַחְאָב כַּחֲמוּרוֹת שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם,
(*) מִפְּנֵי מַה תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָרְבְעָם? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַקַּלְקָלָה. ''גַּם מִזְבְּחוֹתָם
(*) כְּגַלִּים עַל תַלְמֵי שָׂדַי''
(הושע יב, יב), אֵין לְךָ תֶּלֶם וְתֶלֶם בָּאָרֶץ שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל כִּי נִכְנַע לָשׁוּב נֶאֱמַר עָלָיו: ''וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע''
(את) בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק
(*) וַיְהַלֵּךְ אַט''
(מלכים־א כא, כז), מִיָּד נֶאֱמַר לְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא: ''הֲרָאִיתָ כִּי־נִכְנַע אַחְאָב מִפָּנַי יַעַן כִּי־ נִכְנַע
(אחאב) מִפָּנַי לֹא־אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל־בֵּיתוֹ''
(שם שם, כט). לָמַדְנוּ, כִּי לְמַעַן לֹא הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה לֹא נִקְרַע הַגְּזַר דִּין מִכֹּל וָכֹל, אֲבָל הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ מֵעָלָיו.
נפש יהודה אח לשמים. רע לשמים כדאמרינן באחשורוש אח וראש דכתיב אח לצרה יולד אלמא אח לשון רעה וי: אב לעבודה זרה. שהיה אוהבה ביותר דכתיב כרחם אב אלמא אב מרחם והני קראי בכדי נקט להו: ויהי הנקל. באחאב כתיב: ומפני מה תלה הכתוב בירבעם. דבכמה מקומות כתיב לא סר מכל חטאת ירבעם ולא כתיב אחאב אף על פי שהיה רשע ממנו מפני שהיה תחלה לקלקלה שהיה מלך ראשון שהקדיח תבשילו: כגלים. רישיה דקרא בגלגל שוורים זבחו שוורים לעבודת כוכבים ומזלות והרבה במזבחות כגלים על כל תלמי מענות המחרישה בשדה: ויהלך אט. יחף:
וְלָזֶה רָמַז יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא כְּשֶׁחָלַק עַל חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, כִּדְאִיתָא בְּרֹאשׁ הַמַּפְתֵּח: שֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מְנַבֵּא לְרָעָה וּלְמִיתָה וְשֶׁיִהְיֶה נְבוּכַדְנֶצַּר נוֹצֵחַ וּמַבְקִיעַ עָרֵי יִשְׂרָאֵל וְשֶׁיַּחֲרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר הָיָה מִתְנַבֵּא לְטוֹבָה: לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית הַשֵּׁם שֶׁהוֹלִיכוּ לְבָּבֶל לְהַחְזִירָם לִירוּשָׁלַםִ. וְאָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ בְּטַעֲנָתוֹ, שֶׁהָיָה טוֹעֵן
(*) עַל הָעִקָּרִים הַשְּׁמוּרִים, שֶׁאִם לֹא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתִי, בְּאָמְרִי שֶׁנְבוּכַדְנֶצַּר יִגְבַּר וְיַחְרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם דְּבָרִי וְלֹא יִגְבַּר נְבוּכַדְנֶצַּר וְיַחְזְרוּ כְּלֵי בֵית ה', כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר - אֵין בָּזֶה שׁוּם
(*) הַכְחָשָׁה בִּנְבוּאָתִי, אוּלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרַחֵם עֲלֵיהֶם; אֲבָל אִם לֹא יִתְקַיֵּם דְּבָרְךָ, לְבִלְתִּי בּוֹא כְּלֵי בֵית ה', כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר - יִתְקַיֵּם הַכָּזָב עַל דְּבָרְךָ וְלֹא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתְךָ עַד שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַהַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטַחְתָּ, שֶׁכֵּן כָּתוּב: ''אַךְ שְׁמַע־נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל־הָעָם. הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן־הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ עַל־אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל־מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה לְרָעָב וּלְדָבֶר. הַנָּבִי אֲשֶׁר
(ידבר) [יִנָּבֵא] לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר־ שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת''
(ירמיה כח, ז־ט). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַנְּבִיאִים הָהֵם שֶׁנִּבְּאוּ לְרָעָה וּלְטוֹבָה אֵינוֹ נוֹדָע מִדֶּרֶךְ שֶׁנִּבְּאוּ עַל הָרָעָה אִם נְבוּאָתָם
(*) אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר, אֲבָל יוֹדֵעַ אֲמִתָּתָם בְּהִנָּבְאָם לְשָׁלוֹם וּלְטוֹבָה וְתִתְקַיֵּם. עַד כָּאן.
נפש יהודה על העקרים השמורים. שאמר ירמיה דברים שהם עיקר ויסוד בנבואה לידע דברי אמת ותכוחים שכן הוא כדבריו: הכחשה. ששקר ניבא ירמיה שהרי לא בא נבואתו כי הוא אמר אמת בשם ה' ר' שניחם ה' על הרעה: אמת או שקר. שמא ניחם ה' ולא עשה אבל יודע אמתתם אם הם נביאי אמת או שקר יודע אם אמרו דבר טוב שיבא ולא בא אז ודאי נביאי שקר הם דעל טובה לא ינחם ה':
אֲבָל בָּרוּר וְיָדוּעַ הוּא, כִּי עַל שֶׁלֹּא שָׁבוּ יִשְׂרָאֵל וְלֹא רָצוּ לְכָּנַע וְהִתְמִידוּ בְּמִרְדָּם וְהִכְעִיסוּ לְבֹרְאָם נִתְקַיְּמוּ הַגְּזֵרוֹת עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ, שֶׁמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּקְצַת מַלְכֵי יְהוּדָה גָרְמוּ גְזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל בְּפִשְׁעָם וּבַעֲוֹנוֹת חֲמוּרִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדין קג, ב): ''גַּם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר־מִלֵּא אֶת־יְרוּשָׁלַםִ פֶּה לָפֶה''
(מלכים־ב כא, טז), הָכָא תַּרְגְמוֹ, שֶׁהָרַג יְשַׁעְיָה: בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי, שֶׁעָשָׂה צֶלֶם מַשָּׂא אֶלֶף בְּנֵי אָדָם וּבְכָל יוֹם וָיוֹם
(*) הוֹרֵג אֶת כֻּלָּם. כְּמָאן אָזְלָא הָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דַּאֲמַר ''שְׁקוּלָה נְשָׁמָה שֶׁל צַדִּיק אֶחָד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ''?
(*) כְּמָאן דַּאֲמַר ''יְשַׁעְיָה הָרַג''.
נפש יהודה הורג את כולם. שהיו נבקעין מכובד המשא: כמאן דאמר ישעיה הרג. ומהא קאמר קרא מלא את ירושלים פה לפה שנשמתו של צדיק שקולה כאלו מלא את ירושלים חללים:
(*) כְּתִיב: ''פֶּסֶל''
(שם שם, ז) וּכְתִיב: ''פְּסִלִים''
(דברי הימים־ב לג, יט)? בִּתְחִלָּה עָשָׂה פַּרְצוּף אֶחָד וּלְבַסּוֹף עָשָׂה לוֹ אַרְבַּע פַּרְצוּפִים, כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶה שְׁכִינָה וְתִכְעֹס. אָחָז הֶעֱמִידוֹ בַּעֲלִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר
(וגם) [''וְאֶת־הַ]מִּזְבָּחוֹת אֲשֶׁר
(בגג) [עַל הַגָּג] עֲלִיַּת אָחָז''
(מלכים־ב כג, יב). מְנַשֶּׁה הֶעֱמִידוֹ בַּהֵיכָל, דִּכְתִיב: ''וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל־דָּוִד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה [וּבִירוּשָׁלַםִ] אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל [שִׁבְטֵי] יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת־שְׁמִי
(שם) לְעוֹלָם''
(שם כא, ז). אָמוֹן הִכְנִיסוֹ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי־
(*) קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ''
(ישעיה כח, כ), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: קָצָר מַצָּע מֵהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד; ''וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס''
(שם), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי הֲוָה מָטֵי רַבִּי יוֹחָנָן לְהַאי הֲוָה בָּכִי, אָמַר: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ ''כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם''
(תהלים לג, ז) (*) נַעֲשֵׂית לוֹ מַסֵּכָה צָרָה.
נפש יהודה כתיב. במלכים וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית אלהים וכתיב בדברי הימים והעמיד את האשרים והפסילים בתחלה עשה לו פרצוף אחד לעבודת כוכבים ומזלות ולבסוף עשה מנשה לאותו צלם ד' פרצופים כדי שתראה שכינה מכל צד שתכנס להיכל תראה הפרצוף כנגדו ותכעס: קצר. משל אומרים מטה זו קצרה שישכבו עליה שני חברים כאחד כן כביכול קצר לו שהוא ועבודת כוכבים ומזלות יהיה במקדש יחד המשתרר לפשוט רגליהם במטה קצר מצע זה כלומר בית המקדש: נעשית לו מסכה צרה. כאשה שנעשית צרה לחברתה:
אָחַז חָתַם אֶת התּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי''
(ישעיה ח, טז). מְנַשֶּׁה
(*) קָדַר אֶת הָאַזְכָּרוֹת. אָמוֹן שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה. אָחַז בִּטֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה. מְנַשֶּׁה הָרַס אֶת הַמִּזְבֵּחַ. אָמוֹן הֶעֱלָה שְׁמָמִית עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
(*) אָחָז הִתִּיר אֶת הָעֶרְוָה. מְנַשֶּׁה בָּא עַל אֲחוֹתוֹ. אָמוֹן בָּא עַל אִמּוֹ. אָמְרָה לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לְךָ הֲנָאָה
(*) מִמָּקוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנּוּ? אָמַר לָהּ: כְּלוּם אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא לְהַכְעִיס. כִּי אָתָא יְהוֹיָקִים אָמַר:
(*) קַמָּאֵי לָא יָדְעֵי לְאַרְגוּזֵי, כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְאוֹרוֹ - יֵשׁ לָנוּ
(*) זְהַב פַּרְוַיִם
(*) שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. אָמְרוּ לֵיהּ צַדִּיקִים: וַהֲלֹא כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת''
(חגי ב, ח)? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נְתָנוֹ לָנוּ, דִּכְתִיב: ''הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה''' וגו'
(תהלים קטו, טז).
נפש יהודה צור תעודה. קשור התעודה של התורה וחתום שלא ילמדו אמר אחז: קדר. מחק וגרד השמות מן הס''ת וכתב שם שם עבודת כוכבים: אחז התיר. נעשה לו כהיתר: ממקום שיצאת ממנו. מקום שאדם יוצא ממנו שבע הוא ממנו ואינו מתאוה להנאות אותו מקום: קמאי לא ידעי לארגוזי. מלכים ראשונים שלפני לא היו יודעין להכעיס המקום כמו הוא וחרף ואמר כלום אנו צריכין אלא לאורו שמאיר לנו השמש יבא ויטול אורו: זהב פרוים. זהב שעושה פירות ל''א שהיה מראהו דומה לדם פרים ולפי פשוטה פרויס שם מקום: שאנו משתמשין בו. שמאיר ביותר ואמרו לו בני דורו והלא כסף וכו' דבני דורו צדיקים היו כדאמרן ונסתכל בדורו של יהויקים ונתקררה דעתו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק קַמָּא
(ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּר תּוֹרָתָא: מִפְּנֵי מַה חָרְבָה שִׁילֹה? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי דְבָרִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּבִזְיוֹן קֳדָשִׁים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע [אֵת כָּל] אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו [לְכָל־יִשְׂרָאֵל וְאֵת] אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת־הַנָּשִׁים''
(שמואל־א ב, כב). וְאַף־עַל־גַּב דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: ''כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה'', אֶלָּא מִתּוֹךְ
(*) שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם, וּבִזְיוֹן קֳדָשִׁים, דִּכְתִיב: ''גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת־הַחֵלֶב [וגו'] וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ וגו' וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי ה'''
(שם שם, טו־יז).
נפש יהודה ששהו את קניהן. קרבן תורים ובני יונה במלאת ימי לידתן ליטהר לאכול בקדשים והן היו בעלי גיאות והיו מתרשלין בהקרבתן והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה:
וּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בוֹ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ''כִּי קָצַר הַמַּצָּע'' וגו'
(ישעיה כח, כ) וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָצַר מַצָּא זֶה
(*) מֵהִשְּׁתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד; ''וְהַמַּסֵּכָה
(*) צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס''
(שם), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי מָטֵי רַבִּי יוֹחָנָן לְהַאי קְרָא בָכֵי, אָמַר: מָאן דִּכְתִיב בֵּיהּ: ''כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם''
(תהלים לג, ז) נַעֲשֵׂית לוֹ מַסֵּכָה צָרָה.
נפש יהודה מהשתרר. דרש נוטריקון מהשתרר רעים: צרה. לשון ריעות כשתי נשים לאיש אחד וכעסתה צרתה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור:
גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ''יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה'' וגו'
(ישעיה ג, טז), אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְבִיאוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן בְּמִנְעָלֵיהֶן וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַםִ וּכְשֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶם וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶם יֵצֶר הָרַע כְּאֶרֶס.
שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: ''גַּם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד'' וגו'
(מלכים־ב כא, טז). אֶלָּא מִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִפְּנֵי מַה חָרַב? שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשָּׁקוּל שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שְׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
(*) רְשָׁעִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ''רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל־ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ''
(מיכה ג, יא). לְפִיכָךְ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם
(*) שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַםִ עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר''
(שם שם, יב).
נפש יהודה רשעים היו. על מקדש ראשון קאי: ושלש פורעניות. שדה עיין ובמות יער עיין חורבה ומטאטא השמד כמו ויעה ברד מחסה כזב:
וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הֲוָּאִי שִׂנְאַת חִנָּם, וְהָכְתִיב: ''מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי''
(יחזקאל כא, יז) וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם? הַהוּא בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הֲוָּה, דִּכְתִיב: ''זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי''
(שם), יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל''
(שם). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רִאשׁוֹנִים, שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲוֹנָם נִתְגַּלָה קִצָּם; אַחֲרוֹנִים,
(*) שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנָם לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: וְהָא אַחֲרוֹנִים אַף־ עַל־גַּב דְּאִיכָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת קָא עָסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא? אֲמַר לֵיהּ: בִּירָה תוֹכִיחַ, שֶׁחָזְרָה לָרִאשׁוֹנִים וְלֹא חָזְרָה לָאַחֲרוֹנִים.
נפש יהודה שלא נתגלה עונם. בני מקדש שני רשעים היו בסתר:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּמְנָחוֹת, פֶּרֶק כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה
(נג, א): אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי פְּרֵידָא: רַבִּי עֲזַרְיָה בְּרֵה דְרַבִּי אַבְטוֹלַס,
(*) דְּהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא - קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לְהוּ: מַאי כֻּלֵּי הַאי? אִי בַּר אוּרְיָן הוּא - יָאֵי, וְאִי בַּר אֲבָהָן וּבַר אוּרְיָן - יָאֵי וְיָאֵי; בַּר אָבָהָן וְלָאו בַּר אוּרְיָן - אֵישְׁתָא אֵיתְכְּלֵיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ: בַּר אוּרְיָן הוּא. אֲמַר: לֵיעוֹל וְלֵיתֵי.
(*) חָזְיֵיה דַּהֲוָה עֲכִירָא דַעְתֵּיהּ, פָּתַח וְאָמַר: ''אָמַרְתְּ לַה' ה' אָתָּה'' וגו'
(תהלים טז, ב), אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַחְזֵק לִי טוֹבָה
(*) שֶׁהוֹדַעְתִּיךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָה ''טוֹבָתִי בַּל־עָלֶיךָ''
(שם), אֵין אֲנִי מַחְזִיק טוֹבָה אֶלָּא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהוֹדִיעוּנִי בָּעוֹלָם תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־ בָּאָרֶץ הֵמָּה'' וגו'
(שם שם, ג).
נפש יהודה דהוא עשירי לעזרא. ר''א בן עזריה עשירי לעזרא הסופר עומד על פתחך אמר ומאי כול יהאי דקמיחסיתו ליה כך אי בר אורין הוא אם בן תורה שת''ח הוא הרי הגון מכ''ש שגם בר אבהן הוא ממשפחה טובה ומיוחסת ואי לאו בר תורה הוא אש תשרפנו אף על פי שהוא מיוחס: חזייה. ר' פרידא לרבי עזריה שהיה מטצער ועומד בדאבון נפש פתח באגדה למבדחיה: שהודעתיך בעולם. שאני מיחד שמך בועלם. א''ל טובתי בל עליך דהכי משמע ממה שאמרת לה'ה' אתה אין טובתי עליך אלא לקדושים אשר בארץ המה דהני תרי קראי דסמיכי אהדדי וקודשא בריך הוא אמרינהו:
(*) כֵּיוָן דְּקָא שָׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: ''אַדִּירֵי'', פָּתַח: יָבוֹא אַדִּיר וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים מֵאַדִּירִים בָּאַדִּירִים. ''אַדִּיר'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ''אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'''
(שם צג, ד): ''וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''וְאַדִּירֵי כָּל־ חֶפְצִי־בָם''
(שם טז, ג); ''מֵאַדִּירִים'', אֵלּוּ מִצְרִים, דִּכְתִיב: ''צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים''
(שמות טו, י): ''בָּאַדִּירִים'', אֵלּוּ מַיִם, דִּכְתִיב: ''אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי־יָם''
(תהלים צג, ד).
נפש יהודה כיון דקא שמעיה. רבי עזריה לרבי פרידא דקאמר אדירי כל חפצי בם נזכר הגדה של אדיר. יבא אדיר כלומר כך אמר הקב''ה כשעשה נקמה במצרים צללו כעופרת במים אדירים שהם מצרים:
יָבוֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד וִיבְנֶה יָדִיד לְיָדִיד בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד וְיִתְכַּפְרוּ בוֹ יְדִידִים. ''יָבוֹא יָדִיד'', זֶה שְׁלֹמֹה, דִּכְתִיב: ''וַיִּשְׁלַח [בְּיַד] נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יְדִידְיָה בַּעֲבוּר ה'''
(שמואל־ב יב, כה); ''בֶּן יָדִיד'', זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ''מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי''
(ירמיה יא, טו); ''וְיִבְנֶה יָדִיד'', זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ''מַה־יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ''
(תהלים פד, ב); ''לְידִיד'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ''אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי''
(ישעיה ה, א); ''בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד'', זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ''יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח'' וגו'
(דברים לג, יב); ''וְיִתְכַּפְּרוּ בוֹ יְדִידִים'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''נָתַתִּי אֶת־ יְדִדּוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ''
(ירמיה יב, ז).
יָבוֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים. ''יָבוֹא טוֹב'' זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ''וַתֵּרָא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא''
(שמות ב, ב); ''וִיקַבֵּל טוֹב'', זוֹ תוֹרָה, דִּכְתִיב: ''כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם'' וגו'
(משלי ד, ב); ''מִטּוֹב'', זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ''טוֹב־ה' לַכֹּל'' וגו'
(תהלים קמה, ט); ''לַטּוֹבִים'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב: ''הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים''
(שם קכה, ד).
יָבוֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ. ''יָבוֹא זֶה'', זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ''כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ'',
(שמות לב, א); ''וִיקַבֵּל זֹאת'', זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ''וְזֹאת הַתּוֹרָה''
(דברים ד, מד): ''מִזֶּה'' זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ''
(שמות טו, ב); ''לְעַם זוּ'', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ''עַם־זוּ יָצַרְתִּי לִי''
(ישעיה מג, כא); ''עַם־זוּ קָנִיתָ''
(שמות טו, טז).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְצָאוֹ לְאַבְרָהָם עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: אָמַר: ''מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי''
(ירמיה יא, טו)? אָמַר לוֹ: עַל עִסְקֵי בָנַי בָאתִי. אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְגָלוּ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ''
(*) עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה''
(שם). אָמַר לוֹ: ''שֶׁמָּא מִעוּטָן חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: רֻבָּן חָטְאוּ. אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִזְכֹּר לָהֶם בְּרִית מִילָה. אָמַר לוֹ: ''וּבְשַׂר קֹדֶשׁ
(*) יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ''
(שם). אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם הָיוּ חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: ''
(*) כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי''
(שם). מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה, אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: ''
(*) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי־תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ''
(שם שם, טז), מַה
(*) זַּיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן.
נפש יהודה עשותה המזמתה. כל מעשיהם עשו בזמה ובכונה: יעברו מעליך. שהעבירו מעליהם ברית מילה: כי רעתכי אז תעלוזי. בשעת עליצותם ושמחתם מחזיקים יותר ברעתם ולא חוזרין בהן: זית רענן. סמוך לההוא קרא דמה לידידי: זית זה אחריתו בסופו. שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד כך ישראל טובתן יבא להם יחד בסופן:
''לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ
(*) וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו''
(שם). אָמַר רַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא: [לְ]קוֹל מִילַיְּהוּ שֶׁל מְרַגְּלִים נִתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דַּאֲמַר רַבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: ''כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ''
(במדבר יג, לא), אַל תִּקְרֵי ''מִמֶּנּוּ'', אֶלָּא מִמֶּנּוֹ; כִּבְיָכוֹל, אֲפִילוּ
(*) בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵלָיו מִשָּׁם. מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא: הַאי ''לְקוֹל הֲמוּלָה'', ''לְקוֹל מִלָּה'' מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם; אֲנִי אָמַרְתִּי: יִשְׁתַּעְבְּדוּ אַרְבַּע מַלְכִיּוֹת,
(*) כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, הַשַּׁתָּא חָדָא חָדָא דְּפָסִיק לָהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: בָּזֶה אַחַר זֶה, עַכְשָׁו בְּבַת אַחַת.
נפש יהודה ורעו דליותיו. ונשבר גובה ענפיו וזה נתרועעו כלומר נשבר גאון עוזם: בעל הבית. הקב''ה: כל אחד ואחד בארבע מלכיות. של עכשיו שהיה לשעבד להם למלכיות אחת ואחת כזמן של השעבוד שמשעבדים עתה לכל ה' מלכיות בפעם אחת היה להם לשעבד לכל אחד ונמצא אריכת הגלות ד' פעמים. או שהיה להם זמן הגלות רק כמו שהוא עתה והיה להם לשעבד בארבע מכליות בזה אחר זה ואם היו תחת יד מלכות אחת זמן מה היו אותן מלכיות הורגין אותן על כן פזרן הקב''ה בפעם אחת בכל מלכיות כדאמר קטיעא בר שלום דלא יכלת להו דכתיב כי כד' רוחות השמים פרשתי אתכם פ''ק דעבודת כוכבים:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בַּזַּיִת? מַה זַּיִת זֶה אֵין עָלָיו נוֹשְׁרִין, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בַּטָּלָה, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּזַּיִת? לוֹמַר לְךָ: מַה זַּיִת זֶה אֵין מוֹצִיאִין שַׁמְּנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְתִישָׁה, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִין לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. לָמַדְנוּ, שֶׁעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין חוֹזְרִין יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה וְנִכְפָּר לָהֶם עֲוֹנָם וְיוֹשִׁיעֵם הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ.
פרק ששי [שז]
כְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁבְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּחְרַב בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין
(נה, ב); אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה''
(משלי כח, יד)?
(*) אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרַב יְרוּשְׁלֵם: אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגָלְתָּא חָרַב טוּר מַלְכָּא; אַשַּׁקָה דְּרִיסְפַּק חָרַב בֵּיתָר.
נפש יהודה אקמצא ובר קמצא. שם של שני יהודים:
''אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרַב יְרוּשְׁלֵם''. הַהוּא גַבְרָא
(*) דְּרַחַמֵיהּ קַמְצָא
(*) וּבַעַל דְּבָבֵיהּ - בַּר קַמְצָא. עָבַד סְעוּדָתָא.
(*) אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי קַמְצָא. אָזַל אַייתֵי בַּר קַמְצָא. אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתִיב. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי דְּהַהוּא גַבְרָא בַעַל דְּבָבֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא הוּא, מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוּק. אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתֵיתִי - שַׁבְקָן וְיָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי דַּאֲכִילְנָא וְשָׁתִינָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא. יְהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַלְגָּא דִסְעוּדָתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָא. יְהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי כֻּלָּה סְעוּדָתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָא. נָקְטֵיה בְּיָדֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ.
נפש יהודה דרחמיה קמצא. אוהבו היה שמו קמצא: ובעל דבביה. שונא שלו בר קמצא: אמר ליה. בר קמצא , לבעל הסועדה יהיבנא לך שיווי דמי סעודתך החצי ואל תביישני לאפקני:
אָמַר: הוֹאִיל וַהֲוּוּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלָא מִחוּ בֵיהּ שְׁמַע מִינָהּ לָאו לְשֵׁם שָׁמַיִם עָסְקֵי - אֵיזִיל
(*) וְאֵיכוֹל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא. אָזַל, אֲמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מָרְדוּ בְךָ יְהוּדָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: מֵי יֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שְׁדַר
(*) קָרְבָּנָא חַדָּא, חִית אִי מַקְרְבֵי לֵיהּ. שָׁדַר בְּיָדֵיהּ
(*) עֶגְלָא תְלִיתָאָה. בְּהַדֵי דְּקָא אָתִי שָׁדָא בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם; וְאַמְרֵי לָהּ:
(*) בֶּחָרִיץ שֶׁבָּעַיִן, דּוּכְתָא דִּלְדִידָן מוּמָא, וּלְדִידְהוּ לָא הֲוֵּי מוּמָא. יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לַמִּזְבֵּחַ. סָבוּר
(*) לְמִיקְטְלֵיהּ, דְּלָא לֵיזִיל לֵימָא לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אֶבְקוֹלָס: יֹאמְרוּ, מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אֶבְקוֹלָס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.
נפש יהודה ואיכול בהו קורצא. כך היה מנהגם מי שאמר מלשינות היו נותנין לו עוגה לאכול ובאכילה מראה שעומד בדבורו והוא תרגום דחלות מצות גריצן לא תלך רכיל תרגום לא תיכול קורצין: קרבנא. קרבן להקריב על גבי המזבח דקיי''ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים ומזלות שנודרים נדרים ונדבות כישראל: עגלא תליתאה. של שלש שנים או שלישי לבטן דאף הוא מובחר וטוב: בחריץ שבעין. בריסי עין של עגל עשה מום שאסור לנו להקריב דמום הוא ולבני נח אין זה להם מום מלהקריב בבמה שלהם אלא מחוסר אבר: למקטליה. לבר קמצא יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג ויהיו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על לא יהיה בו מום נהרג: ענותנותו. סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו:
(*) אֲתָא אֲמַר לֵיהּ: שָׁדַר עִילַוַיְיהוּ לְנֵרוֹן קֵיסָר. כִּי אָתָא,
(*) שָׁדָא גִירָא לְמִזְרָח - אָתָא נָפַל לִירוּשָׁלֵם; לְמַעֲרָבָא - אָתָא נָפַל לִירוּשָׁלֵם; לְאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם - אָתָא נָפַל בִּירוּשָׁלֵם. אַשְׁכְּחֵיהּ לְהַהוּא יְנוּקָא, אֲמַר לֵיהּ: פְּסוֹק לִי פְּסוּקֵיךָ. אֲמַר לֵיהּ: ''וְנָתַתִּי [אֶת־]נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם
(*) בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל''
(יחזקאל כה, יד). אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחָא לֵיהּ לַחֲרוּבֵי בֵיתֵיהּ וְכִפּוּרֵי יָדֵיהּ בְּהַהוּא גַבְרָא קָא בָעֵי, עָרַק, אָזַל אִיגַיֵּיר, נָפַק מִינֵיהּ רַבִּי מֵאִיר.
נפש יהודה אתא. בר קמצא ואמר לקיסר שלא רצו להקריב: שדא גירא למזרח. ירה חץ לצד מזרח כשהיה סמוך לירושלים לקסום קסם אם יצליח: ביד עמי ישראל. על ידי עמי ישראל אעשה נקמה באדום שחרבו בית שני לא כמו בבית ראשון שהיתה הנקמה בבבל על ידי פרס אמר נירון קיסר הקב''ה בעי להחריב ביתיה ולנקום במי שיחריבו:
שַׁדְרֵיהּ עִילַוַייהוּ לְאַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר. אָתָא, צָר עֲלָהּ תְּלַת שְׁנֵי. הֲווּ בְּהַדֵיהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי: נַקְדִימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה: וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵע; וּבֶן
(*) צִיצִת הַכְּסָת, שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְסָתוֹת; אִיכָּא דְּאָמְרֵי, שֶׁהָיְתָה כְּסָתוֹ מוּנַחַת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי. חַד
(*) אֲמַר לְהוּ: אֲנָא זֵיינָא לְכוּ בְּחִטֵּי וּשְׂעוֹרִי; וְחַד אֲמַר לְהוּ: אֲנָא בְּחַמְרָא וּבְמִלְחָא וּמִשְׁחָא; וְחַד אֲמַר לְהוּ: אֲנָא בְּצִיבֵּי. וְשַׁבָּחוּ רַבָּנָן לִדְצִיבֵּי יוֹתֵר מִכּוּלְהוּ, דְּרַב חִסְדָּא כָּל אַקְלִידֵיהּ הֲוָה מָסַר לְשַׁמָּעֵיהּ, לְבַר מִדְּצִיבֵּי. דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אַכְלְבָא דְחִטֵּי מִיבָּעיָא שִׁיתִין אַכְלְבָא דְצִיבֵּי. הֲוָה לְהוּ לְמֵיזַן עֶשְׂרִים וְחַד שַׁתָּא. הֲווּ בְהוּ הַנְהוּ בִרְיוֹנֵי. אָמְרוּ לְהוּ רַבָּנָן: נֵיפוֹק וְנֶעֱבֵיד שְׁלָמָא בְּהַדֵיהוּ. לָא שַׁבְקוּנְהוּ. אָמְרֵי לְהוּ: נֵיפוֹק וְנֶעֱבֵיד קְרָבָא בְּהַדֵייהוּ. אָמְרוּ לְהוּ רַבָּנָן:
(*) לָא מִסְתַּיְעָא מִילְתָא. קָמוּ
(*) קְלוּנְהוּ אַכְלְבֵי דְחִטֵּי וּשְׂעָרֵי - הֲוָה כַּפְנָא.
נפש יהודה ציצתו. של טליתו נגרר על גבי כרים וכסתות שלא היה מהלך אלא על גבי מילת בגדי משי: אמרי להו. הבריונים אנשי בליעל ריקים ופוחזים למלחמה לרבנן נצא ונלחם: לא מסתייעא מלתא. לנצח אותם שהם עם רב וחזק ממנו: קלונהו אכלבי. שרפו אוצרות התבואה ושמן ועצים:
מַרְתָּא בַּת בַּיתוֹס עַתִּירָא דִּירוּשָׁלֵם הֲוָה. שָׁדְרָה לִשְׁלִיחָהּ, אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי סְמִידָא מִשּׁוּקָא. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן וְלָא אַשְׁכַּח. אָתָא אָמַר לָהּ: סְמִידָא לֵיכָּא, חִיוַרְתָא אִיכָּא. אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי מִינָהּ. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן. אָמַר לָהּ: לֵיכָּא חִיוַרְתָא, גּוּשְׁקְרָא אִיכָּא. אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי מִינָהּ. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן, אָתָא וַאֲמַר לָהּ: גּוּשְׁקְרָא לֵיכָּא, קִמְחֵי דְשְׂעָרֵי אִיכָּא, אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַייתֵי לִי. אַדְּאָזַל אִיזְדַּבָּן. הֲוָה שְׁלִיפָא מְסָאנָא. אָמְרָה: אֵיפּוֹק אֶחֱזֵי אִי מַשְׁכַּחְנָא מִידֵי לְמֵיכַל. אֵיתִיב לָהּ פָּרְתָא בְּכְרָעָהּ,
(*) נָח נַפְשָׁהּ. קָרֵי עֲלָהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: ''הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא־נִסְּתָה כַּף־רַגְלָהּ'' וגו'. אִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) גְּרוֹגֶרֶת אָכְלָה מְהַנָּךְ דְּרַבִּי צָדוֹק וְאִיסְטְנִיסָא וּמֵתָה.
נפש יהודה נח נפשה. דבת בייתוס משום דאסטניסא היתה: גרוגרת. מאותן שזרק ר' צדוק אחר שמצץ את מימיה ומצאה היא ואכלה לרעבה ומריח החולי של ר' צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה ומתה באסטניסא:
דְּרַבִּי צָדוֹק יְתִיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִית, דְּלָא אֵיחְרַב יְרוּשָׁלֵם בְּיָמָיו. כִּי הֲוָה אָכֵיל מִידֵי
(*) הֲוָה מִתְחַזֵּי מֵאֲבְרָאִי. וְכִי הֲוָה בָּארֵי מַיְיתִין לֵיהּ גְּרוֹגָרוֹת, מַיִיץ מִינֵייהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ.
(*) כִּי קָא נַיְחָא נַפְשָׁהּ אַפִּיקְתֵיהּ לְכוּלֵי דַהֲבָא וְכַסְפָּא, שָׁדְרְתֵיהּ בְּשׁוּקָא, אָמְרָה: הַאי לְמַאי מִיבָּעיָא לִי? וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה'''
(יחזקאל ז, יט) וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ''
(שם).
נפש יהודה הוי מתחזי. בגרונו מאבראי מחמת שהיה כחוש: כי קא ניחא נפשה. שנטתה למות מרתא בת בייתוס מרעב:
(*) אַבָּא סִיקְרָא, רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשְׁלֵם, בֶּן אַחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה. שָׁלַח לֵיהּ, דְּלֵיתֵי גַבֵּיהּ. אֲתָא בְּצִינְעָה לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: עַד אֵימָתַי עַבְדִיתּוּ הָכֵי וְקַטְלִיתוּן לְעָלְמָא בְּכַפְנָא? אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֶעֱבֵיד?
(*) דְּאִי אֲמֵינָא לְהוּ מִקְטְלֵי לִי.
(*) אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי לִי תַּקַנְתָּא לְדִידִי וְאֵיפּוֹק. אֶפְשָׁר דְּהֲוָה הַצָּלָה פּוּרְתָא. אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט נַפְשָׁךְ בְּקִיצְרֵי וְלֵיתֵי כֻלֵּי עָלְמָא
(*) לִשְׁאֹל בָּךְ, לְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ, וְאַיתֵי מִדֵּי סָרְיָא
(*) וְאַגְּנֵי גַּבָּךְ
(*) וְיֵעַלוּן בָּךְ תַּלְמִידָךְ, דְּאִינְהוּ יָדְעוּ דְּחַיָּא קָלִיל מִמֵּיתָא. עָבִיד הָכֵי. נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר.
(*) כִּי מְטָא לְפִתְחָא בָּעוּ לְמִדְקְרֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָקְרוּ. בָּעוּ לְמִדְחְפֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ. פָּתְחוּ לֵיהּ אַבָּבָא. נָפַק.
נפש יהודה אבא סיקרא. כך שמו שלח ליה רבן יוחנן בן זכאי תא לגבאי בצנעא ואמר ליה ר' יוחנן עד אימת עבדיתו הכי דלא שבקיתון לאשלומי לעשות שלום עם השונא: דאי אמינא להו. לעשות שלום יהרגוני שאינם רוצים להשלים אלא במלחמה: אמר ליה. ר' יוחנן חזי לי תקנתא לדידי שיניחוני לצאת מן העיר: לשאול בך. לבקר חולה ועשה עצמך כאלו אתה גוסס: ואגני גבך. והשכב הנבלה אצלך משום דידעין דמת מסריח ויאמרו שמת כבר ומסריח: ויעלון בך תלמידך. יכנסו תחת רגלי מטתך לשאת ולא יניחו אחרים לשאת אותך דאינון ידעין דחיי קליל ממיתא: כי מטא לפתחא. לשער העיר עם מטתו לנושאו על הקברות שהוא חוץ לעיר בעו הנך בריוני דשומרין בשער העיר שלא יצא אדם חוץ לעיר רצו למדקריה ברמחים דאמרי שמא מערים הוא אמר להו אבא סיקרא יאמרו הרומים עליכם שאפילו רבן דקרו בעו למדחפיה אולי יצעק:
כִּי מָטָא לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: מִיחַיֶּבֶת תְּרֵי קָטְלֵי. חַד,
(*) דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא; וְעוֹד, אִי מַלְכָּא אֲנָא - עַד הָאִידְנָא אֲמַאי לָא אָתֵית לְגַבָּאִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּקָא אֲמֶרֶת ''לָאו מַלְכָּא אַנָּא'',
(*) אִי לָאו דְּמַלְכָּא אַתְּ לָא הֲוָה מִימְסַר יְרוּשָׁלֵם בְּיָדְךָ, דִּכְתִיב: ''וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל''
(ישעיה י, לד) וְאֵין ''לְבָנוֹן'' אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין ''אַדִּיר'' אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא''
(ירמיה ל, כא): וְהַדָּא אֲמֶרֶת ''אִי מַלְכָּא אֲנָא אֲמַאי לָא אָתֵית לְגַבָּאִי?'', בִּרְיוֹנֵי דְאִית בָּן לָא שָׁבְקֵינָן. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן
(*) כָּרוּךְ עָלֶיהָ - לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל הַדְּרָקוֹן? אִשְׁתִּיק. קָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ''מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל''
(ישעיה מד, כה), אִיבָּעֵי לְמֵימָר: מַיְיתֵינָן
(*) צַבְתָּא וְשָׁקְלֵינָן לִדְרָקוֹן וְקָטְלֵינָן לֵיהּ
(*) וַחֲבִיתָּא שָׁבְקֵינָן לָהּ.
נפש יהודה דלאו מלכא אנא. והתעללת בי: אי לאו דמלכא את. דמלך אתה עתיד להיות לא נמסרה ירושלים בידך דכתיב והלבנון זה בית המקדש שמלבין עונותיהן של ישראל באדיר יפול ואדיר היינו מושל: כרוך עליה. דבוק ולהוט אחריה וכי אין שוברין החבית כדי שילך לו הדרקון כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשרפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה: צבתא. כלי שאוחזין בו האש צוואנ''ג בל''א: וחביתא שבקינן לה. כך היינו מצפים אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה ותהיה העיר קיימת ונשלים עמך:
אַדְּהָכִי אָתָא הַהוּא
(*) פְרִיסְתְּקָא אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר וְאִימְנוּ לְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמָאֵי לְאוֹתְבָךְ בְּרֵישָׁא. הֲוָה סָאֵים חַד מְסָאנֵיהּ, בָּעָא לִמְסַיְמָא לְאַחֲרִינָא - לָא עַיִּיל, בָּעָא לְמִשְׁלֵיפֵיהּ לְאִידָךְ -
(*) לָא נָפַק. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא תִצְטַעֵר, שְׁמוּעָה טוֹבָה הָיְתָה לְךָ, דִּכְתִיב: ''שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן־עָצֶם''
(משלי טו, ל). אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתָּא? לֵיתֵי אִינֵישׁ דְּלָא מִיַּתְבָא דַּעְתָּךְ מִנֵּיהּ וְלִיחְלֵיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: ''
(*) וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֵּשׁ־ גָּרֶם''
(שם יז, כב). עָבַד הָכֵי וְעַיִּיל.
נפש יהודה פריסתקא. שליח: לא נפק. לא יכול להסיר המנעל מרגלו שנתדשנו אבריו משמחת השמועה: ורוח נכאה תיבש גרם. וכאשר תכאה רוחך מחמת השונא תיבש העצם שלך:
אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּחַכְּמִיתוּ כּוּלֵי הַאי, עַד הָאִידְנָא מַאי טַעְמָא לָא אֲתֵית לְגַבָּאִי? אֲמַר לֵיהּ: הָא לָא אָמְרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָּא נַמֵּי לָא אָמְרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: מֵיזַל קָא אָזְלִינָא וְאִינֵישׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא, בָּעֵי מִנָּאִי מִדֵּי דְאֵיתִיב לָךְ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ וְשׁוֹשִׁילְתָּא דְּבֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל
(*) וְאַסְוָותָא דְּמַסְיָין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ''מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר'' וגו', אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימָר: לִישְׁבְּקִינְהוּ
(*) הָא זִימְנָא. אִיהוּ סָבַר, דִּילְמָא כֻּלֵּי הַאי לָא עָבִיד וְהַצָּלָה פוּרְתָא נַמֵּי לָא הֲוֵי.
נפש יהודה תן לי יבנה. שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה ושושילתא שלשלת כלומר יחוס של רבן גמליאל משפחות הנשיא שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד: ואסוותא. רופאין תן לי מאנשיך שירפאו את ר' צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקווצו מעיו מתעניותיו: והוא. ר' יוחנן סבר כולי האי דלשבוק לירושלים לא עביד ליה ואשתכח דאפילו הצלה פורתא לא עבדי הלכך בעינא מיניה הא דתיהוי הצלה פורתא:
אַסְוָותָא דְּאַסְיוּהָ לְרַבִּי צָדוֹק מַאי הִיא. יוֹמַא קַמָּא אַשְׁקְיוּהוּ מַיָּא דְּתִיבְנָא, לְמָחָר אַשְׁקְיוּהוּ מַיָּא דְּפַארֵי, לְמָחָר מַיָּא דְּסִיפּוּסִיקְתָא, לְמָחָר מַיָּא דְּקִמְחָא - עַד דְּרָוַח מָעֵהּ פֻּרְתָּא פֻּרְתָּא.
אָזַל שָׁדְרֵיהּ לְטִיטוּס. ''וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ'', זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע, שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. מֶה עָשָׂה? תָּפַס בְּיָדוֹ זוֹנָה וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדֳשִׁים וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה תַּחְתָּיו וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה וְנָטַל סַיִף וְגִידֵר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה הַדָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹרֵד וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת''
(תהלים עד, ד). אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: ''מִי [כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ
(שם פט, ט), מִי] כָּמוֹךָ חֲסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ גִּדּוּפוֹ וְנִאוּצוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְאַתָּה שׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּאנָא: ''מִי־כָמוֹךָ בָּאֵלִים''
(שמות טו, יא) מִי כָּמוֹךָ בָּאִלְּמִים.
נפש יהודה שאגו צורריך בקרב מועדיך. בבית שאתה מתועד בו שמו אותותם אותות אמרו שסימניהן סימן. דם של מי הוא אם לא שהרגנו את עצמנו כינוי כלפי מעלה:
נָטַל אֶת הַפָּרֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְמִין גָּרִגוּתְנֵי וְהֵבִיא כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִכְנִיסָן לְתוֹכוֹ וְהוֹשִׁיבָן בַּסְּפִינָה, לֵילֵךְ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן־עָשׂוּ''
(קהלת ח, י), אַל תִּקְרֵי ''קְבוּרִים'',
(*) אֶלָּא קְבוּצִים, אַל תִּקְרֵי ''וַיִּשְׁתַּכְּחוּ'', אֶלָּא וַיִּשְׁתַּבְּחוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: קְבוּרִים מַמָּשׁ, דַּאֲפִילוּ
(*) מִילֵי דַּהֲוָה מִיטְמְרָן אִיגַלְיָין לְהוּ.
נפש יהודה אלא קבוצים. שנתאספו הרשעים וישתבחו מתפארים בעיר אשר כן עשו הגבורה הזאת שאתם רואין: מילי דהוה מיטמרן. מטמון ממון אוצרות של ישראל:
עָמַד עָלָיו
(*) נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטָבְעוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי, שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם. בָּא פַרְעֹה - וְטִבְּעוֹ בַּמַּיִם,
(*) בָּא סִיסְרָא - וְטִבְּעוֹ בַּמַּיִם, אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטָבְעֵנִי בַּמַּיִם; אִם גִּבּוֹר הוּא יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ בְּעוֹלָמִי, יַתּוּשׁ שְׁמָהּ, עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה וּבָא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ''בְּרִיָּה קַלָּה''?
(*) דִּמֵעֲלָנָא אִית לֵיהּ וּמַפְקָנָא לֵית לֵיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפְחָא, שָׁמַע קֹל אַרְזַפְתָּא -
(*) אִישְׁתִּיק. אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ אִיכָּא תַּקַּנְתָּא. מִכָּאן וָאֵילָךְ מַיְתָן וּמִיחוּ קַמֵּיהּ. לְגוֹי יָהֵב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי, לְיִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּיֵיךְ
(*) דְּקָא חָזֵית בְּסָנְאָךְ. עַד תְּלָתִין יוֹמִין עָבַד הָכֵי, מִכָּאן וָאֵילָךְ
(*) כֵּיוָן דְּדָשׁ דָּשׁ.
נפש יהודה נחשול. רוח סערה: בא סיסרא. נחל קישון גרפם: מעלנא. פה להכניס המאכל אית ליתוש מפקנא מוצא דרך בית הרעי לית לה: אישתיק. מלנקר במוחו מפני קול הקורנס: דקא חזית. נקמה בשונאך: כיון דדש דש. משהרגיל היתוש למד בקול הקורנס הכיר בו ולא הניח ניקורו:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֲקִיבָא: הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ וּמָצְאוּ
(*) כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקָל שְׁנֵי סְלָעִים. בְּמַתְנִיתָּא תָּאנָא: כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה מִשְׁקָל שְׁנֵי לִיטְרִין. אָמַר אַבַּיֵּי: נָקְטֵינָן: פִּיו שֶׁל נְחֹשֶׁת, צִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. כִּי הֲוָה מַיִּית אֲמַר לְהוּ: קַלְיוּהוּ לְהַהוּא גַבְרָא וּבַדְרוּהָ לְקִטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמֵּי, דְּלָא לִישְׁכְּחֵיהּ אֱלָהָא דִּי יְהוּדָאֵי וְלוֹקְמֵיהּ בְּדִינָא.
נפש יהודה כצפור דרור. למה נקרא דרור שדרה בבית כבשדה בת חורין לדור בכל מקום:
אוּנְקְלוּס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אַחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָּה, בָּעֵי לְאִיגְיוּרֵי. אָזַל אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אָמַר מָאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. וּמַהוּ לְאִידַּבּוּקֵי לְהוּ? אָמַר: מִילַייהוּ נְפִישָׁן וְלָא מָצֵית לְקִיּוּמִינְהוּ. זִיל אִיגְרֵי בְהוּ בְּהַאי עָלְמָא וַהֲוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: ''הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ'' וגו'
(איכה א, ה) וְכָל הַמֵּיצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ:
(*) בְּמַאי דְּפָסַק אַנַּפְשֵׁיהּ: כָּל יוֹמָא מְכַנְפֵי לֵיהּ וְדַיְנֵי לֵיהּ וְקָלוּ לֵיהּ וּמְבַדְרֵי לְקִטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמֵּי. אָזַל אַסְקֵי לְבִלְעָם בִּנְגִידָא. אֲמַר לֵיהּ: מָאן חָשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. וּמַהוּ לְאִדַּבּוּקֵי בְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ''
(*) לֹא תִדְרוֹשׁ שְׁלוֹמָם'' וגו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל
(סימן ט).
נפש יהודה במאי דפסק אנפשיה. בדין שפסקתי עלי לשרוף אותי ולפזר אפרי אשב ימים כן אחר ששורפין אותי בגיהנם מפזרין קטמאי ואחר כך מכנפי ליה מאספין האפר ובורא אותי ממנה מחדש ודנין אותי בכל יום: לא תדרוש. בלעם אף שהשכינה נגלית עליו אף על פי כן הרשיע לדבר:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה, שֶׁהֲרֵי סִיַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בַּר קַמְצָא וְהֶחְרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ.
אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגָלְתָּא חָרַב
(*) טוּר מַלְכָּא. דְּהֲווּ נְהִיגֵי, כִּי הֲווּ מַפְקֵי חֲתָנָא וְכַלָּתָא, מַפְקֵי קַמֵּייהוּ תַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגָלְתָּא. כְּלוֹמַר, פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִין. יוֹמָא חַד הֲוָה חָלֵיף גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי, שַׁקְלִינְהוּ מִינַיהוּ.
(*) נָפוּל עֲלַיּהוּ וּמְחוֹנִיהוּ. וְאָזוּל אָמוּר לֵיהּ לְקֵיסָר: מָרְדוּ בָךְ יְהוּדָאֵי. אָתָא עֲלֵייהוּ.
(*) הֲוָה בְהוּ הַהוּא בַּר דְּרוֹמָא דְּהַוָה קָפֵיץ מִילָא וְקָטֵיל בְּהוּ כַּמָּה אַלְפֵי. שָׁקְלֵיהּ קֵיסָר
(*) לְתַאגֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ אֲאַרְעָא. אָמַר: רִבּוֹנֵיהּ דְּעָלְמָא כּוּלֵיהּ, אִי נִיחָא לָךְ, לָא תִמְסְרֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא וּלְמַלְכוּתֵיהּ בְּיָדֵיהּ דְּחַד גַּבְרָא. אַכְשִׁילֵיהּ פּוּמֵיהּ לְבַר דְּרוֹמָא וְאָמַר: ''הֲלֹא־אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא־תֵצֵא'' וגו'. וְהָא דָוִד נַמֵּי אֲמַר הָכִי אֲתְמוּהֵי קָא מְתַמָּה ''הֲלֹא־אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא'' וגו'. עָאל לְבֵית הַכִּסֵּא. אָתָא
(*) דְּרָקוֹנָא שָׁמְּטֵיהּ לְכַרְכַּשֵּׁיהּ. אָמַר: הוֹאִיל וְאִיתְרַחֵישׁ לִי נִסָּא - הַאי זִימְנָא אֵשְׁבְקִינְהוּ. שָׁבְקִינְהוּ וַאֲזַל.
(*) אִיזְדַּקוּר וְאָכוּל וְשָׁתּוּ וְאַדְלִיקוּ שְׁרָגֵי, עַד דְאתְחַזֵי גִלְיוֹנָא דְּגַשְׁפַּנְקָא מְרָחוֹק מִילָא. אָמַר: מְכוֹחֵי קָא אֲחֵיכוּ בִי יְהוּדָאֵי. הֲדַר אָתָא עִילַוַּייהוּ. אָמַר רַבִּי אַסֵּי: תְּלַת מֵאָה שָׁלְפֵי סַיָּפָא עָלוּ לְטוּר מַלְכָּא וְקָטְלוּ בֵּיהּ תְלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָתָא,
(*) וּבְהָךְ גִּיסָא הִילוּלֵי וְחִנְגֵי - וְלֹא הֲווּ יָדְעֵי הַנֵי מְהַנֵי.
נפש יהודה טור מלכא. מדינה ששמה הר המלך: נפול. היהודים עלייהו דרומיים ומחונהו והכוס: הוה בהו. ביהודים אותו גבור בר דרומא: לתאגיה. הכתר מעל ראשו: דרקונא. נחש ושמטו לבני מעיו באחוריו: איזדקור. מרוב שמחה שנסע האויב מהם היו מרקדין: ובהך גיסא. בצד אחד מן העיר היו חתונות ושמחה ובצד אחר היו הורגין האויב בהם ולא יודעין אלו מאלו שכך גדול היה העיר:
''בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת יַעֲקֹב''
(איכה ב, ב), כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָּרוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ, שֶׁהָיוּ בָּהּ כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: כְּפַר בִּישׁ, כְּפַר שַׁחֲלַיִם, כְּפַר דִּכְרַיָּא. כְּפַר בִּישׁ, דַּהֲווּ בִּישֵׁי וְלָא יָהַבֵי
(*) בֵיתָא לְאֻשְׁפִּיזָא: כְּפַר שַׁחֲלַיִם, שֶׁהָיְתָה פַרְנָסָתָם מִשַׁחֲלַיִם; כְּפַר דִּכְרִיָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁהָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶם יוֹלְדוֹת זְכָרִים וְיוֹלְדוֹת בָּאַחֲרוֹנָה נְקֵבוֹת וּפוֹסֶקֶת. אָמַר עוּלָא: לְדִידִי חָזִי לִי
(*) הַהוּא אַתְרָא וַאֲפִילוּ שִׁתִּין רִבּוֹאָתָא דְקָנֵי לָא מַחְזִיק. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי חֲנִינָא: שְׁקוּרֵי
(*) מַשְׁקְרִיתוּ. אֲמַר לֵיהּ: ''אֶרֶץ... צְבִי'' כָּתוּב בָּהּ
(ירמיה ג, יט), מַה צְבִי זֶה
(*) אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ - רָוְחָה, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ - גָּמְדָא.
נפש יהודה ביתא לאושפיזא. שלא היו מלינים אצלם אורחים ודלים: ההוא אתרא. הר המלך: משקריתו. שקר אתם אומרים דאמריתו ששים רבוא עיירות היו בהר המלך והוא אינו מחזיק אפילו ששים רבוא קנים: אין עורו מחזיק את בשרו. אחר שהופשט העור ממנו כווץ העור ואין יכול לחזור וליכנס בשרו כמו שהיתה עליו:
רַב מִינְיָמִין בַּר חִלְקִיָּה וְרַב חִלְקִיָּה בַר טוֹבִיָה וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּא הֲווּ יָתְבֵי וְאָמְרֵי: אִי אִיכָּא
(*) דְּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִילְתָא מִכְּפָר סִכְנִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם - לֵימָא. פָּתַח חַד מִנֵּיהוּ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה
(*) בְּאָרוּס וַאֲרוּסָתוֹ שֶׁנִּשְׁבּוּ לְבֵין הַגּוֹיִים וְהִשִּׂיאוּם זֶה לָזֶה. אָמְרָה לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּגַּע בִּי, שֶׁאֵין לִי כְּתֻבָּה מִמְּךָ. לֹא נָגַע בָּהּ עַד יוֹם מוֹתוֹ. כְּשֶׁמֵּת אָמְרָה לָהֶם: סִפְדוּ לְזֶה,
(*) שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ יוֹתֵר מִיּוֹסֵף, דְּאִלּוּ בְּיוֹסֵף חֲדָא שַׁעְתָּא, וְהַאי - כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא; וְאִלּוּ בְּיוֹסֵף לָאו בַּחֲדָא מִטָּה וְהַאי - בַּחֲדָא מִטָּה; וְאִלּוּ יוֹסֵף לָאו אִשְׁתּוֹ וְהַאי - אִשְׁתּוֹ.
נפש יהודה דשמע ליה מלתא. ממעשיהם אם צדיקים או רשעים היו: בארוס וארוסתו. מאותה העיר ולא היה להם חופה וכתובה עדיין: שפטפט. זלזל ביצרו ולא חשבו אלא נתגבר עליו:
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר: מַעֲשֶׂה וְעָמְדוּ
(*) אַרְבָּעִים מוֹדְיָאוֹת בְּדִינָר וְחָסַר הַשַּׁעַר מוֹדְיָא אַחַת. וּמָצְאוּ אִישׁ וּבְנוֹ שֶׁבָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וֶהֱבִיאוּם לְבֵית דִּין וּסְקָלוּם. וְחָזַר הַשַּׁעַר לִמְקוֹמוֹ. פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה כְּתֻבָתָהּ מְרֻבָּה. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְזִמֵּן אֶת שׁוֹשְׁבִינָיו וֶהֶאֱכִילָן וְהִשְׁקָן וְהִשְׁכִּירָן וְהִשְׁכִּיבָן עַל מִטָּה אַחַת וְהֵבִיא
(*) לֹבֶן בֵּיצָה וְהֵטִיל בֵּינֵיהֶם וְהֶעֱמִיד לָהֶם עֵדִים וּבָא לְבֵית דִּין. וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי הַזָּקֵּן, וּבָבָא בֶּן בּוּטָא שְׁמוֹ, אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁלֹּבֶן בֵּיצָה
(*) סוֹלֵד מִן הָאוּר וְשִׁכְבַת זֶרַע דּוֹחָה מִפְּנֵי הָאוּר. וּבְדָקוּ וּמָצְאוּ כִדְבָרָיו. וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ וְהִגְּבוּהוּ כְּתֻבָּה מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה ארבעים מודיאות תבואה בדינר אחד וחסר השער. נתייקר התבואה: לובן ביצה. שהוא דומה לשכבת זרע להוציא קול שבאו על אשתו: סולד. כשמשימין הבגד אצל האור נתייבש הלובן ביצה ופורש ונופל מבגד:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף: וְכִי מֵאַחַר דַּהֲווּ צַדִּיקֵי כֻּלֵּי הַאי, מַאי טַעְמָא אִיעַנוּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אִיאֲבוּל עַל יְרוּשְׁלֵם, דִּכְתִיב: ''שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלַםִ'' וגו'
(ישעיה סו, י), כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַםִ זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ.
(*) אַשַּׁקָא דְרִיסְפַּק חָרַב בֵּיתָר, דַּהֲוּוּ נְהִיגֵי, דְּכִי הֲווּ מִתְיְלִיד יְנוּקָא שָׁתְלֵי אַרְזָא, וִינוּקְתָּא -
(*) שָׁתְלֵי תּוּרְנִיתָּא. וְכִי הֲווּ מִנְסְבֵי קַייצֵי לְהוּ וְעָבְדֵי גַּנָּנָא. יוֹמָא חַד הֲוָה חָלַף בְּרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר, אִיתְבַר שַׁקָּא דְרִיסְפַק וְקָצוּ אַרְזָא. וְעַד לָא אָתוּ, נָפוּל עֲלַיהוּ וּמְחוֹנִיהוּ. אָזוּל אָמוּר לְקֵיסָר: מָרְדוּ בְךָ יְהוּדָאֵי. אָתָא עֲלַיהוּ.
נפש יהודה אשקא. עץ שיוצא מן המרכב שהסוסים נקשרים ומושכים בו דייקסי''ל בל''א: שתלי תורניתא. נטעו עץ ששמו תדהר פלאד''ר בוי''ם בל''א וכי הוו מנסבין אהדדי קצצו האילנות ועשו מהם מוטות לחופתם:
''גָּדַע בָּחֳרִי־אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל''
(איכה ב, ג), אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ שְׁמוֹנִים אֶלֶף
(*) קַרְנֵי מִלְחָמָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִכְרַךְ בֵּיתָר בְּשָׁעָה שֶׁלְּכָדוּהָ וְהָרְגוּ בָהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, עַד שֶׁהָלַךְ הַדָּם וְנָפַל לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר
(*) קְרוֹבָה הָיְתָה - רְחוֹקָה הָיְתָה מִיל. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵי נְחָלִים יֵשׁ
(*) בְּבִקְעַת יָדַיִם,
(*) אֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם כַּרְמֵיהֶם מִדָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא זֶבֶל.
נפש יהודה קרני מלחמה. ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים אליהם צבאם: קרובה היתה. העיר לים: בבקעת ידים. שם מקום: ואחד. חלק דם מהרוגי ביתר:
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַד עָשָׂר רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַםִ הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא, עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם כַּמַּיִם וְנָגַע בְּדָמוֹ
(*) שֶׁל זְכַרְיָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ''וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ''
(הושע ד, ב). אַשְׁכְּחֵיהּ לְדָמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא רָתַח וְסָלִיק. אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אָמְרוּ לֵיהּ: דַּם זְבָחִים דְּאִשְׁתַּפּוּךְ. אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוּ לִי דָּמָא וְאִינְסֵי. אַייתוּ לֵיהּ דָּמָא וְנָסֵי וְלָא דָמִי. אֲמַר לְהוּ: אִי אֲמְרִיתוּ - מוּטָב, וְאִי לָאו - סָרִיקְנָא לְבִשְׂרַיהוּ דְּהַנָךְ אִינְשֵׁי בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלָא. אָמְרוּ לֵיהּ: מַה נֵימָא לָךְ? נְבִיָא הֲוָה בֵינָן, דַּהֲוָה מוֹכַח לָן בְּמִילֵי דִשְׁמַיָא, קַמְּנָא עֲלֵיהּ וְקַטְלִנֵיהּ. וְהַאי כַּמָּה שְׁנֵי דְּלָא נַיָּח דָּמֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מְפַיַּסְנָא לֵיהּ. אַייתֵי סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה וְסָנְהֶדְרֵי קְטַנָּה, קָטַל עֳלֵיהּ - וְלָא נָח. בַּחוּרִים וּבַחוּרוֹת - וְלָא נָח. תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן קָטַל עֲלֵיהּ - וְלָא נָח. אָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה, כָּל טוֹבִים שֶׁבָּהֶם הֲרַגְתִּים, נִיחָא לָךְ דַּאֲכַלִינְהוּ כּוּלְהוּ? כַּד אֲמַר לֵיהּ הָכִי מִיָּד נָח. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ. אָמַר: וּמַה יִשְׂרָאֵל, דְּלָא הָרְגוּ אֶלָּא חַד גַּבְרָא כָּךְ, הַהוּא גַבְרָא, דְּקָטַל כַּמָּה נַפְשָׁתָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עָרַק, אָזַל שָׁדָא פְרִיטָא בְּבֵיתֵיהּ וְאִיגַיֵיר.
נפש יהודה של זכריהו. בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה:
תָּאנָא: נַעֲמָן
(*) גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה. נְבוּזַרְאֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן לִמְּדוּ תוֹרָה בִּבְנֵי בְרַק. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לִמְדוּ תִינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תוֹרָה בָּרַבִּים. וּמָאן נִינְהוּ? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
(*) הַיְנוּ דִּכתִיב: ''וְנָתַתִּי דָמָהּ עַל־צְחִיחַ הַסֶּלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת''
(יחזקאל כד, ח), זֶה דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה.
נפש יהודה גר תושב. שלא קיבל עליו שאר מצות אלא עבודת כוכבים שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו': היינו דכתיב. אדמא דזכריה על צחיח סלע על אבן חלקה שלא בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע צחיח שעיע כתרגומו:
''הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם''
(בראשית כז, כב), ''
(*) הַקֹּל'', זֶה אַנְדַרִיָּנוֹס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בַּאֲלִיכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם; ''קוֹל יַעֲקֹב'', זֶה אַסְפַּסְיָנוֹס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בִּכְרַךְ בֵּיתָר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא, וְאָמְרֵי לָהּ: אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא; ''וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו'', זוּ מַלְכוּת הָרִשְׁעָה, שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ. דָּבָר אַחֵר: ''הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב'', אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב; ''וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו'', אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁמְּנַצַּחַת, שֶׁאֵין בָּה מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו,
(*) וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַהוּ דִּכְתִיב ''
(*) בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא''
(איוב ה, כא)? בְּחִרְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא.
נפש יהודה הקול זה. קול של בכיה וצוחה עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר: היינו דאמר ר' אליעזר. הא דאמרינן לעיל שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות: בשוט לשון. שבט המכה תחבא שלא יבא עליך כשתחבא ממך חרחורי לשון כמו אל תתחר לשון מריבות וקטטות:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ''עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל'' וגו'
(תהלים קלז, א)? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד חֻרְבָּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן בַּיִת שֵׁנִי. חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן דִּכְתִיב ''עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל''; חֻרְבָּן בַּיִת שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ''זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם'' וגו'
(שם שם, ז).
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵימָא רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרֵי לָה בְּמַתְנִיתָּא תָּאנָא: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבוּ
(*) לְקָלוֹן. וְהִרְגִּישׁוּ בְּעַצְּמָן לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים. אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: ''אָמַר ה'
(*) מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלּוֹת יָם''
(שם סח, כג), ''מִבָּשָׁן אָשִׁיב'', מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת; ''מִמְּצֻלּוֹת יָם'', אֵלּוּ הַטּוֹבְעִים בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ קָפְצוּ וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם: וּמַה הַלָּלוּ,
(*) שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ - כָּךְ, אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב: ''כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־ הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה''
(שם מד, כג).
נפש יהודה לקלון. ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים: מבשן. נוטריקון מבין שן כלומר אם אתם בין העובדי כוכבים ומזלות כבין שיני אריות אף על פי כן אציל אתכם: שדרכן לכך. לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו משכב זכור:
וְרַב יְהוּדָה
(*) אָמַר רַב: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ, דְּאַתְיוּהָ לְקַמֵּיהּ קֵיסָר. אַיתוּ לְחַד, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(שמות כ, ב). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנַי''
(שם שם, ג). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהו. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם''
(שם כב, יט). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'' וגו'
(דברים ו, ד). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים''
(שם ד, לט). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר''
(שמות לד, יד). אַפְקוּהוּ וּקְטָלוּהוּ. לְאִידָךְ, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''אֶת־ ה'
(*) הֶאֱמַרְתָּ [וגו'] וַה' הֶאֱמִירְךָ''
(דברים כו, יז־יח), כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מְמִירִין אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, אַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵינוֹ מֵמִיר אוֹתָנוּ בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר: אֶשְׁדֵּי לָךְ גֻּשְׁפַּנְקָא וּגֵחֵיִן וְשְּׁקָלֵיהּ, כִּי הֵיכֵי דְּלֵימְרוּ קָבֵיל עֲלֵיהּ
(*) הוֹרְמָנָא דְּמַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ:
(*) חֲבַל עֲלָךְ קֵיסָר, חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר, וּמַה לִכְבוֹד עַצְמָךְ כָּךְ, לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַפְקוּהוּ לְמִקְטְלֵיהּ. אָמְרָה לְהוּ אִמֵּיהּ: הַבְיוּהוּ נִהֲלִי וַאֲנַשְׁקֵיהּ. אָמְרָה לְהוּ: בְּנִי, לְכוּ אִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם: אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת. אַף הִיא עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וָמֵתָה. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ''אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה''.
נפש יהודה אמר רב. מקרא זה כי עליך הורגנו כל היום נאמר על האשה ושבעה בניה: האמרת. יחדת לשון אהבה: הורמנא דמלכא. שולטנות המלך קבל עליו לעשות: חבל. ווי יש לצעוק עליך ועל דבורך:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר:
(*) זוֹ מִילָה, שֶׁנִּתְּנָה
(*) בִּשְׁמוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמַּרְאִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּעַצְמָן. דַּאֲמַר רַבָּה: כָּל מִילֵי לֵיחְזֵי אִינֵישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ,
(*) בַּר מִשְׁחִיטָה וְדָבָר אַחֵר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּמִיתִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל''
(במדבר יט, יד).
נפש יהודה זו מילה. הורגנו כל היום זמנין דמיית: בשמונה. ועדיין הילד חלוש ואף על פי כן מקיימין מצותך באהבה: בר משחיטה. שמא יתחבנו ויחתכנו בגרונו וצרעת מראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עלי הצרעת:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעִים סְאָה
(*) קְצוּצֵי תְפִלִּין נִמְצְאוּ בְּרֹאשׁ הֲרוּגֵי בֵּיתָר. רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: אַרְבָּעִים קֻפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ סְאִים. וְלָא פְלִיגֵי,
(*) הָא דְּרֵישָׁא הָא דִּדְרָעָא.
נפש יהודה קצוצי תפילין. בלא רצועות קרוין קצוצי כדאמרינן במסכת סוכה אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה: הא דרישא. הם גדולים ארבעה בתים בכל אחד הם ג' פעמים מ' סאה אף על פי שהפרשיות בבית אחד של יד ובשל ראש גם כן ד' פרשיות רק שהם בבית אחד פרשה אחת ואין זה ג' חלקים יותר גדול משל יד מכל מקום דפוס של ראש מתוך שצריך לחלוק הבתים ולהיות ריוח ביניהן ולקובען על מושבן הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע:
אָמַר רַב אַשֵּׁי:
(*) אַרְבָּעָה קַבִּין מוֹחֵי תִינוֹקוֹת נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת. עוּלָא אָמַר: תִּשְׁעָה קַבִּין. אָמַר רַב כַּהֲנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שִׁילָא: מַאי קְרָא: ''בַּת־בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה וגו' אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עֹלָלַיִךְ אֶל־הַסָּלַע''
(תהלים קלז, ח־ ט).
נפש יהודה ארבעה קבין. בחורבן בית ראשון:
''בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז''
(איכה ד, ב), מַאי ''הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז''? אִילֵימָא דַּהֲווּ
(*) מִחֲפֵי בְּפִיזָא וְהָאַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא:
(*) מִתְקַל תְּרֵי אִסְתְּרֵי פִיזָא נָחַת לְעָלְמָא, חֲדָא בְּרוֹמִי וַחֲדָא בְּכֻלֵּי עָלְמָא? אֶלָּא
(*) שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַפָּז בְּיוֹפְיָן. מֵעִקָּרָא חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמָאֵי הֲווּ נַקְטֵי גִּלְיוֹנָא דְּגֻשְׁפַּנְקָא
(*) וּמְשַׁמְּשֵׁי עַרְסַיְּהוּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ מַיְיתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסְרֵי בְכַרְעֵי דְפוּרַיהוּ וּמְשַׁמְּשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ חַד מִנַּיְהוּ לְחַבְרֵיהּ:
(*) הַאי מִי אִיכָּא כְּתִיבֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: ''גַּם כָּל־חֳלִי וְכָל־מַכָּה'' וגו'
(דברים כח, סא). אֲמַר לֵיהּ:
(*) כַּמָּה מִרַחֲקְנָא מִדּוּכְתָא פְּלָן? אֲמַר לֵיהּ: אִנְגַר, פִּסְתָא וּפַלְגָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִי מְטָאִי לְהָתָם לָא צְרִיכְנָא לָךְ.
נפש יהודה מחפי. מכוסה ומלובש בפז: מתקל תרי אסתרי. משקל שני סלעים של פז: שהיו מגנין את הפז ביופיין. והיינו מסולאים לשון סולו לרוכב לא תסולה בכתם אופיר לשון שבח משובחין היו ביופיין מן הפז: ומשמשי ערסייהו. כדי שאשתו תתעבר כנגדן בנים יפים: האי. מכה וצרה כזו שאסרו בני ישראל בכרעי דפורייהו מי כתיבא בתוכחה: כמה מרחקנא מההוא דוכתא. שלא הגעתי עדיין ללמוד אותו פסוק:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַאי דִּכְתִיב ''עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי''
(איכה ג, נא)? אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרָךְ בֵּיתָר וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּה אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת [וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת] שֶׁל בֵּית רַבָּן. וּכְשֶׁהָיָה אוֹיֵב נִכְנָס הָיוּ
(*) דוֹקְרִין אוֹתוֹ בְּחֻטְרֵיהֶן. וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב וּלְכָדוּן, כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ.
נפש יהודה דוקרין אותו בחוטריהן. שהיה בידם שמראין בהם כשלומדים:
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי,
(*) קְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִין וְאָמַר: ''מִי־ נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים''
(ישעיה מב, כד). נַעֲנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: ''הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא־אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ'' וגו'
(שם). אָמַר
(*) מֻבְטָח אֲנִי בְּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
(*) הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּדָמִים רַבִּים. וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.
נפש יהודה קווצותיו. שערות ראשו סדורות ומסלסל לו וזה תלתלים כדבר שאדם מסבב באצבעו וכשנשמט אצבעו ממנו נשאר אותו דבר מסובב ועגול: מובטח אני וכו'. שנער קטן היה ויודע להשיב כן: העבודה. לשון שבועה בעבודת הקרבנות:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּמְּנוּ שְׁנֵיהֶם לְמָקוֹם אֶחָד. זֶה אוֹמֵר; יֵשׁ לִי עֶבֶד, שֶׁאֵין כְּיָפְיוֹ בְּכָל הָעוֹלָם; וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי שִׁפְחָה, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם. אָמְרוּ: בּוֹא וְנַשִּׂיאוּם זֶה לָזֶה וְנַחֲלֹק בַּיְּלָדִים. הִכְנִיסוּם לְחֶדֶר אֶחָד. זֶה יוֹשֵׁב בְּקֶרֶן זָוִית וּבוֹכֶה וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּקֶרֶן זָוִית וּבוֹכָה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי כֹּהֵן בֶּן כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאֵיךְ אֶשָּׂא שִׁפְחָה. וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי כֹּהֶנֶת בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֵיךְ אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד. יָשְׁבוּ וּבָכוּ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָן. וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: ''עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי'' וגו'
(איכה א, טז).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ - ''צָפְנַת'',
(*) שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בָּהּ; ''בַּת פְּנִיאֵל'', בַּת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים - שֶׁנִּשְׁבְּתָה
(*) וְנִתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלַּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁה שִׁבְעָה חֲלוּקִים וְהוֹצִיאָהּ לְמָכְרָהּ בַּשּׁוּק. בָּא אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ:
(*) הַרְאֵנִי יוֹפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, אִם אַתָּה רוֹצֶה לִיקַח - קַח, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם. אָמַר: אַף־עַל־פִּי־כֵן. הִפְשִׁיטָה שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, שְׁבִיעִי קְרַעְתּוֹ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר. אָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ -
(*) עַל קְדוּשַׁת שִׁמְךָ לָמָּה לֹא חַסְתָּ? וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמִיָהוּ:
(ו, כו) ''בַּת־עַמִּי חִגְּרִי־שַׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָּאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי־לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ''. ''עָלַיִךְ'' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ''עָלֵינוּ'' - כִּבְיָכוֹל,
(*) עָלַי וְעָלַיִךְ בָּא הַשּׁוֹדֵד.
נפש יהודה שהכל צופין בה. מכח יפיה: ונתעללו בה שבאים. שהיו שוכבים עמה: הראני. אותה ערומה: על קדושת שמך. הגבור והיכל גבורתך: עלי ועליך. ששמי נתחלל בעובדי כוכבים ומזלות:
אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאי דִּכְתִיב ''וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ''
(מיכה ב, ב)? מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ
(*) וְשׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי הֲוָה. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת. אָמַר לְרַבּוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶךָ. שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ וְשָׁהָה אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשִׁלְּחָה. וְקָדַם הוּא וּבָא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי, שֶׁשִּׁגַּרְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא? אֲמַר לֵיהּ: פְּטַרְתִּיהָ, וְשָׁמַעְתִּי
(*) שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי - גָּרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁה. הָלַךְ זֶה וּנְשָׂאָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, לֹא הָיָה לוֹ לְפָרְעוֹ. אָמַר לוֹ:
(*) בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְחוֹבֶךָ. וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹשְׁבִין וְאוֹכְלִין וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. וְהָיוּ דְמָעוֹת נוֹטְפוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסֵיהֶם. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתָּם גְּזַר דִּין. וְאָמְרֵי לָהּ: עַל שְׁתֵּי פְתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד.
נפש יהודה שוליא דנגרי. לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים חרשי עץ: שהתינוקות נתעללו בה. כלומר שזנתה עם נערים ובחורים: בוא ועשה עמי בחובך. תהיה לי לעבד:
וְהַגְּזֵרָה הָיְתָה גְדוֹלָה, עַד שֶׁבָּאוּ לֶאֱכֹל, עִם הָרָעָב הַגָּדוֹל, אִשָּׁה אֶת בְּנָהּ, אֲשֶׁר אֲהֵבַתּוּ יוֹתֵר מִגּוּפָהּ וְגִדְּלַתּוּ בְּתַעֲנוּגִים גְּדוֹלִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה
(לח, ב): מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהִנִּיחַ בֶּן קָטָן לְאִמּוֹ. וּבְכָל יוֹם
(*) מוֹדֶדֶת בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחָתוּ וַאֲכָלָתוּ. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: ''אִם־תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים''
(איכה ב, כ). וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה: ''אִם־יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה'
(*) כֹּהֵן וְנָבִיא'' וגו'
(שם).
נפש יהודה מודדת בטפחים. לידע כמה נוסף מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת: כהן ונביא. זכריה בן יהוידע הכהן:
וּקְצַת דְּבָרִים אֵלּוּ וְגַם מַעֲשִׂיּוֹת אֲחֵרִים כְּתוּבִים בְּאֵיכָה רַבָּתִי, ''עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה''
(שם א, טז).
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, רֹאשׁ פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא
(*) מִירוּשָׁלַםִ וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים
(סימן קצ). וַאֲמְרִינָן עֲלֵיהּ: תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁמְּלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ. וְקָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: ''אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְעִקְבֵי הַצֹּאן''
(שיר השירים א, ח).
נפש יהודה מירושלים. וראה בת נקדימון בן גוריון לקטה שעורין מצואת סוסים בין רגליהם של סוסים ואכלתם:
וּכְשֵׁם שֶׁנִּתְקַיְּמוּ מִקְרָאוֹת אֵלּוּ עַל פֻּרְעָנֻיּוֹת, אֲשֶׁר בָּאוּ בַּעֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָתִיד לְהִתְקַיֵּם כָּל טוֹבָתָם הַכְּתוּבוֹת בַּנְּבוּאוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַכּוֹת
(כד, א): וּכְבָר הָיוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא
(*) מְהַלְכִין בַּדֶּרֶךְ וכו', כִּדְאִיתָא בְּנֵר שֵׁנִי, כְּלָל שְׁמִינִי, חֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק שֵׁנִי
(סימן סט). אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאַת זְכַרְיָה בִּנְבוּאַת אוּרִיָּה, בְּאוּרִיָּה כְּתִיב: ''לָכֶן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ''
(מיכה ג, יב) וּבִזְכַרְיָה
(ח, ד) כְּתִיב: ''עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלַםִ''. עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא לֹא תִּתְקַיֵּם נְבוּאַת זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה, שָׂמֵחַאֲנִי, שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאַת זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ.
נפש יהודה מהלכין בדרך. ולמדו שתלה הכתוב נבואת זכריה בנבואת אוריה ואמרו לו נחמתנו:
פרק שביעי [שח]
כְּשֶׁחָרַב בַּיִת שֵׁנִּי הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הַגָּלוּת הַחֵל הַזֶּה, הָאָרוֹךְ וְהַמַּר, גָּזְרוּ מִפְּנֵי אֲבֵלוּת הַבַּיִת, שֶׁלֹּא יַרְבּוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָם בְּשִׂמְחָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה
(מט, א):
(*) בְּפוֹלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עֲטָרוֹת שֶׁל חֲתָנִים וְעַל עֲטֶרֶת
(*) הָאִירוּס.
(*) בְּפוֹלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עֲטֶרֶת כַּלּוֹת וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמָה יְוָנִית.
(*) בְּפוֹלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא כַּלָּה
(*) בָּאַפִּרְיוֹן שֶׁלָּהּ בְּתוֹךְ הָעִיר.
נפש יהודה בפולמוס. חיילות שהביא אספסינוס על ירושלים גזרו על עטרות חתנים שהיו עושין לחתנים מכל מיני וורדים וגפרית ומלח עב ושהיה צלול כאבן הבדולח וצובעין אותו במין ציורין וגפרית כעין שעושין לכלי זהב: האירוס. כלי שיר של זוגין שיש בו עינבל מקשקש בזוג ומשמיעין קול זמר שיש בהם גדולים וקטנים: בפולמוס של טיטוס. שהביא הוקנוס אאריסטובלוס אחיו ובין זה לזה היו נ''ב שנים כדאמר בסדר עולם: בפולמוס האחרון. הוא של חורבן הבית ושל טיטוס נמי הוה: באפריון שלה בתוך העיר. שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה ואפריון חופה של מעילים וטליתות מוזהבות מוקפות לה:
אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל מֶלַח וְשֶׁל גָּפְרִית, אֲבָל שֶׁל הֲדַס וְשֶׁל וֶרֶד מֻתָּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁל וֶרֶד אָסוּר וְשֶׁל קָנִים וְשֶׁל
(*) חֵילַת מֻתָּר. וְלֵוִי אָמַר: אֲפִילוּ שֶׁל קָנִים וְשֶׁל חֵילַת אָסוּר.
נפש יהודה חילת. קנים רכים כמין גומא הגדל במים:
''וְעַל הָאִירוּס'', מַאי אִירוּס? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
(*) טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא עָבַד לֵיהּ לִבְרֵיהּ
(*) תַּנְבוּרָא. אָתָא אַבוּהָ, אַשְׁכְּחֵיהּ תַּבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מִחְלַף בְּטַבְלָא דְּחַד פּוּמָא, זִיל עָבִיד לֵיהּ
(*) אַפּוּמָא דְחַצְבָא אוֹ
(*) אַפּוּמָא דִקְפִיזָא.
נפש יהודה טבלא דחד פומא. כדפרשינן זוג עם עינבל אחד בתוכה: תנבורא. תוף ומכין עליו ומשמיע קול צלול: מיחלף בטבלא דחד פומא. זוג של עינבל שעושין בבית משתאות דומה לו בקול ואתו למיעבד ההוא דגזר עליה כי היו עושים בתופים בצדם חוטין של ברזל וטסים שהיו מצהילין: אפומא דחצבא. קנקן של חרס: אפומא דקפיזא. הוא כלי מחזיק שלשה לוגין:
''בְּפוּלְמוּס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עֲטֶרֶת כַּלּוֹת'', מַאי עֲטֶרֶת כַּלּוֹת? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) עִיר שֶׁל זָהָב. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: אֵיזוֹ עֲטֶרֶת כַּלּוֹת? עִיר שֶׁל זָהָב. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא
(*) כִּפָּה שֶׁל מֶלַח. תָּאנָא: אַף עַל חֻפַּת חֲתָנִים גָּזְרוּ. מַאי חֻפַּת חֲתָנִים?
(*) זְהוֹרִית מֻזְהֶבֶת. אֲבָל עוֹשֶׂה
(*) פּוֹפִּיאָרוֹת וְתוֹלֶה בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
נפש יהודה עיר של זהב. עטרה של זהב ועיר ירושלים מצויירת עליה: כיפה. כמו כובע של צמר היו עושין ממלח עב שהיה צלול וזך: זהורית מוזהבת. טלית צבועה שני ובו קבועין טסי זהב עד שהעמידו אותה כמין כיפה והכלה יושבת תחתיו: פופיארות. כמו כיפה של מעגלי עץ כמו שאנחנו עושין חופה על מוטות עץ ותולין בה צניפין ורדידי זהב:
''וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ
(*) חָכְמָה יְוָנִית'', תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁצָּרוּ
(*) מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה הָיָה הוֹרְקְנוֹס מִבַּחוּץ וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ
(*) מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם דִּינָרִין בַּקֻּפָּה וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמָה יְוָנִית, אָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה אֵינָן נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִין בַּקֻּפָּה, הֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה,
(*) נָעַץ רַגְלָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַעֲזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים; וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמָה יְוָנִית.
נפש יהודה חכמה יונית. לשון חכמה שמדברים בפלטין שלהם ואין שאר העם מכירים בו: מלכי בית חשמונאי. שני אחים שהיו מתקוטטים זה עם זה על המלוכה הורקנוס ואריסטובלוס והיה הורקנוס צר מבחוץ על ירושלים והביא עמו חיל רומיים: משלשלין. מורידין להם דינרי כסף בקופה מתרומת הלשכה מעל החומה בעד בהמות לקרבן תמיד והיה שם זקן אחד מבפנים: נעץ רגליו. כדרך החזיר נזדעזעה מחמת המלך שבערה על חילול שמו:
(*) וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הָעֹמֶר מִגַּנּוֹת צְרִיפִין וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַבִּי: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
(*) (*) לְשׁוֹן סוּרְסִי, לָמָּה, אֶלָּא לְשׁוֹן קֹדֶשׁ, אוֹ לְשׁוֹן יְוָנִי, וַאֲמַר רַב יוֹסֵף: בֶּבָל לְשׁוֹן אֲרָמִי לָמָּה, אֶלָּא אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לְשׁוֹן פַּרְסִי? לָשׁוֹן יְוָנִי לְחוּד, חָכְמָה יְוָנִית לְחוּד. וְחָכְמָה יְוָנִית מִי אֲסוּרָה, וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: ''
(*) עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי''
(איכה ג, נא), אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא, חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ תוֹרָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ יְוָנִית וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ מֵהֶן אֶלָּא אֲנִי כָּאן וַאֲחִי אַבָּא
(*) בְּעַסְיָא? שָׁאנִי שֶׁל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דִּקְרוֹבִין הָיוּ לַמַּלְכוּת. דְּתַנְיָא: מְסַפֵּר קוֹמִי הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְאָמְרוּ: אַבְטוֹלוּס בֶּן רְאוּבֵן הִתִּירוּ לוֹ
(*) לְסַפֵּר קוֹמִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת; שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִתִּירוּ לָהֶם חָכְמָה יְוָנִית, שֶׁקְּרוֹבִין לַמַּלְכוּת הָיוּ.
נפש יהודה ועל אותה שעה שנינו. שאותה שעה החריבו החיילות את הזרעים שסביבות העיר במדינת ירושלים והוצרך להביא אותה שנה את העומר מגגות צריפים שהיה רחוק מירושלים ובשאר השנים מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים כדכתיב כרמל תקריבו שיהא הזרע לח והכר מלא ממנו וכשהוא בא מרחוק מתיבש ומתמעך ואין כר השבלין מלא מן הגרעין: לשון סורסי. קרוב הוא ללשון ארמי למה לנו לדבר או לשון הקדש או לשון כותים שהיו קרובין לארץ ישראל ולשון כותי יפה מזה והיה לנו לספר בו: לשון. כותים , מותר חכמת כותים אסור: עיני. שיש לי לעולל עיני יותר מן הכל עוללה מנוולת בדמעות עיני לנפשי על נפשי מפני קורותי: בעסיא. שם מדינה: לספר קומי. שערות שלפניו מגלחין ומניחין בלורית מאחריו והוא מדרכי האמורי שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים ומזלות:
''בְּפוֹלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא כַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר'' וכו', תָּנָא: מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲפִילוּ הַשְּׁכִינָה, כִּבְיָכוֹל, נִגְלֵית עִמָּהֶם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר
(כט, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חֲבִיבִן יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל בְּפֶרֶק קַמָּא, נֵר רִאשׁוֹן שֶׁל חֵלֶק הַמִּצְווֹת
(סימן קלח).
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב): ''וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי''
(ירמיה יג, יז), מַאי ''בְּמִסְתָּרִים''? אָמַר שְׁמוּאֵל: מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹכֶה בּוֹ וּ''מִסְתָּרִים'' שְׁמוֹ. וּמַאי ''מִפְּנֵי גֵוָה''
(שם)? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל:
(*) מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְלָה מֵהֶן. וּמִי אִיכָּא בְּכִיָּה קַמֵּיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא אָמַר רַב פַּפָּא: אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ''
(דברי הימים־א טז, כז)? לָא קָשְׁיָא, כָּאן
(*) בְּבָתֵי גַּוָאֵי כָּאן בְּבָתֵי בְּרָאֵי. וּבְבָתֵי בְרָאֵי לֵיכָּא עַצְבוּת, וְהָכְתִיב: ''
(*) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים [צְבָאוֹת] בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד''
(ישעיה כב, יב)? שָׁאנֵי חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּאֲפִילוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בָּכוּ בֵיהּ,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָּה'' וגו'
(שם לג, ז).
נפש יהודה מפני גאותן. חשיבות ישראל שנתבטל ומפני גאותה של מלכות שמים שניתן לפסילים: בבתי גואי. איכא דכתיב ובמסתרים תבכה: ויקרא. וכל קריאה השמעת קול היא: אמר. איך נפלו ישראל נפילה גדולה שהמקרא מעיד על נפילתה הגדול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ואין לך בור עמוק וגגה גבוה כמשמים לארץ:
וּכְתִיב: ''וְדָמֹע תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה''
(ירמיה יג, יז), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְאַחַת עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי וְאַחַת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלּוּ מֵאַרְצָם; וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: אַחַת עַל בִּטּוּל תוֹרָה. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דַּאֲמַר ''עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מֵאַרְצָם'', הַיְנוּ דִּכְתִיב: ''כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'''
(שם), אֶלָּא לְמָאן דַּאֲמַר ''עַל בִּטּוּל תּוֹרָה'', מַאי ''כִּי נִשְׁבָּה''? כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ אֵין לְךָ בִּטּוּל תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה.
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶן: עַל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, וְעַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק, וְעַל פַּרְנָס הַמִּתְגָאֶה עַל הַצִּבּוּר.
רַבִּי הֲוָה נָקַט סֵפֶר קִינוֹת בְּיָדֵיהּ וַהֲוָה קָארֵי בֵיהּ. כִּי מְטָא לְהַאי פְסוּקָא ''הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל''
(איכה ב, א), נָפַל סִפְרָא מִיָּדֵיהּ. אָמַר: מֵאִגְרָא רָמָא לְבִירָא עֲמִיקְתָא.
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ג, ב): אֲמַר לֵיהּ רַב אַחַאי גְּלִילָאָה לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִנָּלָן דְּלֵיכָּא שְׂחוֹק קַמֵּיהּ? אִילֵימָא מִקְרָא, דִּכְתִיב: ''וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי'', וְדִלְמָא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְתוּ לָא? אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ''אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ'' וגו'
(תהלים קלז, ה). וְדִלְמָא שִׁכְחָה הוּא דְלֵיכָּא קַמֵּיהּ, אֲבָל שְׂחוֹק מִיהָא אִיכָּא? אֶלָּא מֵהָכָא: ''
(*) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק''
(ישעיה מב, יד).
נפש יהודה החשיתי. משחוק אשתוק ואחריש ואתאפק משחוק מיום החורבן עד שאעשה נקמה:
אֶלָּא
(*) בָּרְבִיעִית מַאי עָבֵיד? יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֶת־מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת־מִי יָבִין שְׁמוּעָה
(*) גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם''
(שם כח, ט), לְמִי יָבִין שְׁמוּעָה? לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם.
(*) וּמֵעִקָּרָא מִי הֲוָה מִיגְמַר לְהוּ? אִי בָּעִית אֵימָא: מְטַטְרוֹן; וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא עָבִיד. בְּלֵילְיָא מַאי עָבִיד? אִי בָּעִית אֵימָא:
(*) כְּעֵין יְמָמָא; וְאִי בָּעִית אֵימָא: רוֹכֵב עַל כְּרוּב קַל שֶׁלּוֹ וְשָׁט בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר אֲלָפִים עוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם
(*) אַלְפֵי שִׁנְאָן''
(תהלים סח, יח), אַל תִּקְרֵי ''שִׁנְאָן'' אֶלָּא שֶׁאֵינָן; וְאִי בָּעִית אֵימָא: יוֹשֵׁב וְשׁוֹמֵעַ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ'' וגו'
(שם מב, ט).
נפש יהודה ברביעית. שהיה דרכו קודם חורבן לשחק עם בריותיו מה עביד השתא בג' שעה רביעית על היום מאחר שאינו משחק עם לויתן דאין שחוק לפניו: גמולי מחלב. שמתים כשהם קטנים ועתיקי משדים משדי אמם כמו המעתיק הרים לשון סילוק: ומעיקרא. קודם החורבן מי למד עמם: כעין יממא. שלש שעות ראשונות יושב הקב''ה ועוסק בתורה שניות יושב ודן העולם שלישית זן כל העולם רביעית שוחק הרי י''ב שעות של יום וכן בלילה: אלפי שנאן. משמע אלפי מלאכים שנקראו שנאנים ודרש אלפי שני אלפים עולמות שאינן כלומר חסרים משתי רבותים שהם עשרים אלפים עולמות והם ח''י אלפים עולמות ששט בהם ועל כן נקרא ח''י עולמים: יומם יצוה ה' חסדו. זן ומלמד תורה ובלילה שירה עמי ובלילה נוהג שירו עמי למטה שאף דוד לא היה מתנמנם אלא כשינת הסוס וכל הלילה מתעסק בשירות ותשבחות ותורה. ד''א יומם יצוה ה' להמלאכים שיחרישו מפני כבודן של ישראל שמשבחין אותו ובלילה שירה עמי אותה שירה של ישראל עם שירת המלאכים:
וְגַם רָבוּ פְּרוּשִׁים, שֶׁהָיוּ רוֹצִים לְהַרְבּוֹת בַּאֲבֵלוּת וּלְעַנּוֹת גּוּפָם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי וְלֹא הִנִּיחוּם חֲכָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִים
(ס, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר, שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְעַכְשָׁו בָּטֵל? נִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁמִּמֶּנּוּ מְנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְעַכְשָׁו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת.
(*) (*) אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת. פֵּרוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים. אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִסּוּךְ הַמַּיִם. שָׁתְקוּ.
נפש יהודה אפשר בפירות. יפה אמרת ונפרוש גם מן הלחם: אפשר בפירות אחרים. שאין מביאין בכורים אלא משבעת המינין:
אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם, שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִקָּר אִי אֶפְשָׁר,
(*) שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ - מַאי קְרָאָה? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דִּכְתִיב ''
(*) בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ''
(מלאכי ג, ט), אִי אִיכָּא גוֹי כֻּלוֹ אִין וְאִי לָא לָא -
(*) אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר דָּבָר מוּעָט - כַּמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה, וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וּכְנֶגֶד הַפֶּתַח - עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעֻדָּה וּמְשַׁיֵּר דָּבָר מוּעָט - כַּמָּה? אָמַר רַב פַּפָּא: כָּסָא דְהַרְסָנָא; עוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֶת דָּבָר מוּעָט - אָמַר רַב פַפָּא מַאי נִיהִי?
(*) בַּת צִדְעָא - שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ וגו' תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי'' וגו'
(תהלים קלז, ה). מַאי ''עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי''
(שם שם, ו)? רַבִּי יִצְחָק אָמַר: זֶה
(*) אֵפֶר מִקְלֶה שֶׁבְּרֹאשׁ חֲתָנִים. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי: הֵיכָא מָנַח לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: בִּמְקוֹם תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן וגו' פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר'' וגו'
(ישעיה סא, ג). וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַםִ זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלַםִ וְגִילוּ בָהּ'' וגו'
(שם סו, י).
נפש יהודה שכבר נגזרה גזירה. חורבן ונתחייבו להתאבל כדכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה: במארה אתם נארים. קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר כדכתיב במלאכי הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אף על פי כן אותי אתם קובעים גוזלים את המעשר והתרומה כדכתיב התם ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה הגוי כולו כל ישראל כולו קבלו זאת הגזירה ומסתמא אם לא היו כולם יכולים לעמוד בו לא היו מסכימין ורובן ככולם אלמא לא חשיב גזירה אלא אם כן רובם יכולין לעמוד בה: אלא כך אמרו חכמים. מסקנא דמלתא דר' יהושע היא משייר דבר מועט מכותל שאינו סד בסיד ונשאר שחור לזכרון חורבן המקדש: בת צדעא. סמוך לאוזן תשאיר האשה מעט שער שרגילות הנשים לסוד שם להפיל השער תרגום והיתד ברקתו בצדעיה: אפר מקלה. אפר כירה השרופה באש קורא כן ומשום דאיכא נמי אפר פרה הוצרך לפרש כן והיו רגילין ליתן אפר על ראש החתן במקום פאר דהיינו תפילין כדכתיב פארך חבוש עליך על כן אמר הכתוב לשום לאבלי ציון וגו' פאר תחת אפר:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דִּין הוּא שֶׁנִּגְזוֹר עָלֵינוּ, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אֶלָּא שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה וְגוֹזְרִין עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וּמְבַטְּלִין מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָנוּ לִכָּנֵס
(*) לְשָׁבוּעַ הַבֵּן, דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עָלֵינוּ שֶׁלֹּא נִשָּׂא נָשִׁים וְלֹא נוֹלִיד בָּנִים; אִם כֵּן
(*) נִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֶה - אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין. וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמָתָהּ.
נפש יהודה לשבוע הבן. מילה שהיא לסוף שבעה: נמצא זרעו של אברהם אבינו כלה. מאליו בענין טוב ולא על ידי עובדי כוכבים ומזלות ומצות לא יבטלו אלא הנח להם לישראל וכו' מוטב שיהיו שוגגין במה שלוקחים נשים שאינם סבורים שיש איסור בדבר ואל יהיו מזידין דמשום דלא יוכלו לעמוד בה יבטלוהו ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן. תוספות. דין הוא שנגזור עלינו שלא לישא נשים תימא הא כתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יולד אלא בן ובת. מוטב שיהיו שוגגין כו' בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהם אי לאו צריך למחות דאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(פסדר"כ, כב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עַל יְרוּשָׁלַםִ בְּחֻרְבָּנָהּ עֲתִידִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ בְּבִנְיָנָהּ. מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵן אֶרְאֶלָּם'' וגו'
(ישעיה לג, ז); וַעֲתִידִים לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַםִ
(*) הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים'' וגו'
(שם סב, ו). חַמָּה וּלְבָנָה נִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, ''חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא־יַגִּיהּ אוֹרוֹ''
(שם יג, י); וַעֲתִידִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה אוֹר־הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם [כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים] בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת־שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא''
(שם ל, כו). שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק'' וגו'
(שם נ, ג) וּכְתִיב: ''רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ־ וָבֹהוּ''
(ירמיה ד, כג); וַעֲתִידִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי־עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה [וגו'] כִּי־גָאַל ה'
(את עמו) [יַעֲקֹב'']
(ישעיה מד, כג). אִילָנוֹת נִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־תְאֵנָה לֹא־תִפְרָח'' וגו'
(חבקוק ג, יז); וַעֲתִידִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא''
(יחזקאל לו, ח). הָרִים וּגְבָעוֹת נִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''רָאִיתִי
(את) הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל־הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ''
(ירמיה ד, כד); וַעֲתִידִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת'' וגו'
(ישעיה נה, יב). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, נִתְאַבֵּל עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק''
(שם כב, יב); וְעָתִיד לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה'' וגו'
(שם סב, ה).
נפש יהודה הפקדתי שומרים. מלאכים דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך:
וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עָלֶיהָ יִשְׂמַח בְּנֶחָמָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן [וגו'] פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר'' וגו'
(שם סא, ג) וּכְתִיב: ''שִׂמְחוּ אֶת־יְרוּשָׁלַםִ וְגִילוּ בָהּ'' וגו'
(שם סו, י) וּכְתִיב: ''לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם
(*) מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיו כְּבוֹדָהּ''
(שם שם, יא).
נפש יהודה משוד. משדים כתינוק היונק חלב כן תניקו תנחומים למען תמוצו תניקו הטוב שנאמר עליכם:
פרק שמיני [שט]
כְּשֶׁמַגִּיעַ זְמַן עֲלוֹת עַמּוּד הַשַּׁחַר נִרְאֶה לָעַיִן שֶׁמַּאֲפִיל קֹדֶם שֶׁיָּאִיר, כָּךְ אוֹר הֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁכָּתוּב עָלָיו ''וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה'' וגו'
(ישעיה ל, כו),
(*) כְּשֶׁיִּקְרַב זְמַנּוֹ לְהָאִיר יֵחָשֵׁךְ בָּרִאשׁוֹנָה מִקּוֹרוֹת הַזְּמַן וְגַם יַאֲפִיל מֵהֶעְדֵּר הָאוֹרָה הָאֲמִתִּית, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתוֹלִין
(קלח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ
(*) לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, אָמְרוּ: עֲתִידָה תוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' [אֱלֹהִים] וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי ה'''
(עמוס ח, יא) וּכְתִיב: ''וְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד־מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־דְּבַר־ה' וְלֹא יִמְצָאוּ''
(שם שם, יב). ''דְּבַר ה''',
(*) זוֹ הֲלָכָה; ''דְּבַר ה''' זֶה הַקֵּץ; ''דְּבַר ה''', זוֹ נְבוּאָה. מַאי ''יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ''? אָמְרוּ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתִּטּוֹל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה וְתַחֲזֹר עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵי מִדְרָשׁוֹת לֵידַע אִם טְהוֹרָה הִיא אוֹ טְמֵאָה וכו'. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁתִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ''
(דברים לא, כא), אֶלָּא מַאי ''יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ''? שֶׁלֹּא תִמָּצֵא
(*) הֲלָכָה בְרוּרָה וּמִשְׁנָה בְרוּרָה
(*) בְּמָקוֹם אֶחָד.
נפש יהודה כשיקרב זמנו. הגאולה להאיר יחשך בראשונה ר''ל כל זמן הגלות נקרא חושך מכח הצרות וגם לזמן הגאולה יהיה בתחלה חושך מצרות רבות והן חבלי משיח וגם חשכו עינינו מאור התורה בגלות ובגוים אין תורה אין לנו הלכה פסוקה שנעדרה החכמה מהם: לכרם ביבנה. על שם שהיו ישובין שורות שורות ככרם: זו הלכה. כדכתיב ויגד לעם את דברי ה' דהיינו תורה. נבואה כדכתיב דבר ה' אשר היה אל הושע הקץ דכתיב לכלות דבר ה' מפי ירמיה: הלכה ברורה. בטעמים שלא יהא בה מחלוקת: במקום אחד. ר''ל אפילו במקום אחד מכל המקומות שזכר לא ימצאו הלכה ברורה כדמשמע קרא דגם אחר שישוטטו בכל המקומות לא ימצאנה:
תַּנְיָא בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צו, ב): אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מִי שְׁמִיעַ לָךְ אֵימַת אָתֵי בַּר נַפְלֵי? אֲמַר לֵיהּ: וּמָאן הוּא בַּר נָפְלֵי? אֲמַר לֵיהּ: מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב
(בעת ההיא) [''בַּיּוֹם הַהוּא] אָקִים
(*) אֶת־סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת''
(עמוס ט, יא). אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתְמַעֲטִין וְהַשְּׁאָר עֵינֵיהֶם כָּלוֹת בּוֹ בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וְצָרוֹת רַבּוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת,
(*) עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה פְּקוּדָה - שְׁנִיָּה מְמַהֶרֶת לָבוֹא.
נפש יהודה את סוכת דוד הנופלת. מלכות בית דוד שנפלה ולהכי קרי משיח בר נפלי: עד שהראשונה פקודה. עד שלא כלתה צרה ראשונה שניה ממהרת לבא פקודה כמו לא נפקד:
תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מְקַיֵּם בּוֹ: ''
(*) וְהִמְטַרְתִּי עַל־עִיר אֶחָת וְעַל־עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר''
(שם ד, ז); שְׁנִיָּה -
(*) חִצֵּי רָעָב מִשְׁתַּלְּחִין בָּעוֹלָם וּמֵתִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף וַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה וְתוֹרָה
(*) מִשְׁתַּכַּחַת מִלּוֹמְדֶיהָ; שְׁלִישִׁית - רָעָב גָּדוֹל; רְבִיעִית - שׂבַע וְאֵינוֹ שׂבַע; חֲמִשִּׁית - שׂבַע גָּדוֹל וְתוֹרָה חוֹזֶרֶת לְלוֹמְדֶיהָ;
(*) בַּשִּׁשִּׁית - קוֹלוֹת; בַּשְּׁבִעִית -
(*) מִלְחָמוֹת; בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - בֶּן דָּוִד בָּא. רַב יוֹסֵף אָמַר: כַּמָּה שְׁבוּעֵי חָלְפֵי
(*) כִּי הָכֵי וְלָא אָתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי:
(*) בַּשִּׁישִׁית קוֹלוֹת, וּבַשְּׁבִיעִית מִלְחָמוֹת מִי הֲווּ; אִי נַמֵּי, כְּסִדְרָן מִי הֲווּ?
נפש יהודה שבוע. שמיטה: והמטרתי על עיר אחת. שיהא מעט ויהא רעב במקום זה ושובע במקום זה: חצי רעב. רעב מעט שלא יהא שובע בשום מקום: משתכחת מלומדיה. מתוך רעב שאין להם מה לאכול: בששית קולות. שבן דוד בא ד''א קולות מתקיעת שופר שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול: מלחמות. בין עובדי כוכבים ומזלות לישראל: כי הכי. דהוי הכי שנה אחת רעב שנה אחת שובע ואף על פי כן לא בא בן דוד: בששית קולות. שופר משיח ובשביעית מלחמה מי הוו ועוד כסדרן מי הוו כלומר אלו הצרות דקתני הכא כסדרן לא אתרמו בשבוע אחת זה אחר זה אבל כי אתרמי יבא משיח:
בְּעִקְבוֹת מָשִׁיחַ חֻצְפָּא יִשְׂגֵא, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה'
(*) אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ''
(תהלים פט, נב). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא
(*) בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת וְהַגָּלִיל יֶאֱשַׁם
(*) וְאַנְשֵׁי גְבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח וְיִרְאֵי שָׁמַיִם יִמָּאֲסוּ. פְּנֵי הַדּוֹר
(*) כִּפְנֵי הַכֶּלֶב
(*) וְהֶאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל''
(ישעיה נט, טו).
(*) מַאי ''וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת''? אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה אֱמֶת עֲדָרִים וְהָלְכָה לַמִּדְבָּר; מַאי ''וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל''? אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּל אָדָם שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם מְשׁוֹלָל עַל הַבְּרִיּוֹת.
נפש יהודה אשר חרפו עקבות משיחך. ועקבות היינו סוף: בית הועד. מקום שתלמידי חכמים מתועדין שם ללמוד תורה וגליל מקום ששמו כך: ואנשי גבול. אנשי גבול ארץ ישראל ל''א אנשי סנהדרין: כפני הכלב. שלא יתביישו זה מזה ד''א כפני הכלב כלב ממש דדמיין לכלב ואפשר על שיהיו כחושין פניהם כפני כלב ועוד יש לומר כמו שיש לכלב פנים ממש שיש לו שתי שפמים וזקן אין לו לכלב: האמת. התורה שנקראת אמת נעדרת לשון חסר כמו ולא נעדר ממנו: מאי ותהי האמת נעדרת. למה אמר לשון נעדרת דנעדרת משמע חסר ומשמע עדרים לומר שהתורה נחסר מהרשעים אבל לא ימוש מהצדיקים רק הלומדי תורה ילכו להם במדברות והיינו עדרי ר''ל חברותה של לומדי תורה יהיו נע ונד במדברות שלא יהיה להם מנוחה בדור הרע ההוא וסר מרע מי שיהיה צדיק ולא ילך בדרך רשעים יהיה בעיניהם משתולל כל העולם אומרים עליו שוטה הוא והיינו משתולל לשון שטות כמו מוליך יועצים שולל:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בוֹ
(*) נְעָרִים יַלְבִּינוּ זְקֵנִים וּזְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם,
(*) בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ וְאֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בוֹ הָעַזּוּת יִרְבֶּה
(*) וְהַיָּקָר יְעֻוַּת וְהַשֵּׂכֶל יֹאבַד
(*) וְהַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר וְכָל הַמַּלְכוּת נוֹטָה לְמִינוּת. אָמַר רָבִינָא: מַאי קְרָאָה? ''
(*) כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא''
(ויקרא יג, יג).
נפש יהודה נערים ילבינו פני זקנים. כלומר יחרפו ויביישו אותם וזקנים יעמדו מפני הנערים לכבדם והיינו דאמרי בעקבות המשיח חוצפא יסגא ר''ל דזקנים וחכמים לא נחשבו להם רק עצת נערים יהיה לחכמים בעיניהם ויהיו להם לראש ולקצין ויכבדו להם עד שגם הזקנים והחכמים יהיו מוכרחים לעמוד בפניהם: בת קמה באמה. לחרפה ולביישה: והיקר יעוות. שלא יכבדו זה את זה יקר כבוד יהיה מעוקל בבריות שלא יחשיב זה לזה ועל כן אין מתנהגין בכבוד ל''א היקר יעוות המכובד שבהן יהא עוותן ורמאי ואין לסמוך עליו והשכל טוב וישר יאבד כי השטות של רשעים וחטאם שהוא השטות יגבר ויצליח: והגפן תתן פריה. ואף על פי כן יהיה היין ביוקר שלא יהיה ברכה בפרי עצמו ל''א שיהיו כולם רודפין אחר היין ומשתכרים ומתייקר היין אף על פי שרוב יין בעולם: כולו הפך לבן טהור הוא. כשפשט הנגע בכל הגוף כך כשנהפכה כל המלכות למינות תביא גאולה ור''ל שנהפכו למינות להרע לישראל בכל מקום יותר מכל עם ולשון עד שאין מקום מנוחה להם ואז כולה לבן ויטהרו ישראל שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים ויצאו מהסגר נגע הגלות:
''כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד''
(דברים לב, לו), אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ
(*) הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: ''כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד'', עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ
(*) תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. דָּבָר אַחֵר: ''כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד'', אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד
(*) שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. דָּבָר אַחֵר: ''כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד'', אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגְּאוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב''
(שם),
(*) כִּבְיָכוֹל, אֵין עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי זֵירָא, כִּי חָזִי לְרַבָּנָן
(*) דְּמִתְעַסְקֵי בָּהּ, אָמַר: בְּמַטּוּתָא מִינֵייכוּ, לָא תְרַחֲקוּנֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה בָאִים בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת, אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ וּמְצִיאָה
(*) וְעַקְרָב.
נפש יהודה המסורות. המוסרים לעובדי כוכבים ומזלות ממונן של ישראל וזה כי יראה כי אזלת יד שתלך ותחזק ידן של מסורת ומצליחין במלשינותן אז ידין ה' עמו להביא להם גאולה: תלמידי חכמים. שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב והוא משני טעמים שמתיירא מהם שהם בעלי אגרוף ויש לאל ידם או מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והשלישי קשה מכולם כדי שיהנה מהם והוא גרוע מצדו: שתכלה פרוטה מן הכיס. והיינו אזלת יד שיהיו בידים ריקניות: כביכול. כאלו יכולין לומר דבר זה כלפי מעלה אין עוזר ואין סומך לישראל שיהיו שפלים למאד ואומר אין עוזר ואין סומך ויהיו מתייאשין מן הגאולה: דמתעסקי בה. לידע מתי יבא: ועקרב. נושך אדם פתאום:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(צח, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיְּבֻקַּשׁ דָּג קָטָן לַחוֹלֶה וְלֹא יִמָּצֵא. שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם וְנַהֲרוֹתָם
(*) כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ''
(יחזקאל לב, יד) וּכְתִיב בְּהַהוּא עִנְיָנָא: [''בַּיָּמִים הָהֵם וּ]בָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה [וְעָשָׂה] מִשְׁפָּט וּצְדָקָה''
(ירמיה לג, טו). אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא
(*) עַד שֶׁיַּכְרִית מַלְכוּת זִילָא מִיִּשְׂרָאֵל: שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת־הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז''
(ישעיה יח, ה) וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ: ''בָּעֵת הַהִיא
(*) יוּבַל־שַׁי לַה' צְבָאוֹת''
(שם שם, ז). אָמַר רַבִּי זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ גַּסֵּי הָרוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ
(*) עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא־תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר־קָדְשִׁי''
(צפניה ג, יא) וּכְתִיב: ''וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל
(*) וָחסוּ בְּשֵׁם ה'''
(שם שם, יב).
נפש יהודה כשמן אוליך. שיהיו כולם קפויין וכיון שהם קפויין כשמן אין דגים נמצאים בחכה ונבואה זו נאמרה על מצרים ור''ל אחר מפלת מצרים יבא הגאולה לישראל: עד שיכרית מלכות הזלה. שלא תהא להם שום שולטנות לישראל אפילו שולטנות קלה ודלה: וכרת הזלזלים. הזמורות יכרתו במזמורות בסכין נטישות ענפים הסיר התז יכרית ונדרש על שולטנות ישראל שיכרית מהם הזלזלים היינו ממשלה זל וקל. הנטישות ענפים קטנים השרים והשופטים: יובל. האומות שי מנחה יביאו לה' צבאות את ישראל: עליזי גאותך. שמחת הגאוה: חסו בשם ה'. כלומר שתבא להם גאולה ויחסו בצל שדי:
אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ'' וגו'
(ישעיה א, כה) וּכְתִיב: ''וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ'' וגו'
(שם שם, כו). אָמַר עוּלָא: אֵין יְרוּשָׁלַםִ נִפְדֵית אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה'' וגו'
(שם שם, כז).
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: אֵימָתַי בֶּן דָּוִד בָּא? אָמַר לָהֶם: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ לִתֵּן לָכֶם אוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אוֹת. אָמַר לָהֶם:
(*) שַׁעַר זֶה נוֹפֵל וְנִבְנֶה, נוֹפֵל וְנִבְנֶה וְנוֹפֵל וְאֵין מַסְפִּיקִים לִבְנוֹתוֹ עַד שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ אוֹת. אָמַר לָהֶם: לֹא כָךְ אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי אוֹת? אָמְרוּ לוֹ: אַף־עַל־פִּי־כֵן תֵּן לָנוּ אוֹת. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן,
(*) מֵי מְעָרוֹת יֵהָפְכוּ לְדָם, וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: בָּנַי,
(*) הַעֲמִיקוּ לִי אֲרוֹנִי. שֶׁאֵין לְךָ אָרוֹן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין סוּס שֶׁל פַּרְסִיִּים אוֹכֵל בּוֹ תֶּבֶן וְאֵין לְךָ כָּל דֶּקֶל וְדֶקֶל שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין סוּס שֶׁל מַדִּיִּים נִקְשָׁר בּוֹ.
נפש יהודה שער זה. של רומי שברומי היה אותו שער ואין מספיקין לבנותו פעם שלישית ובן דוד בא: מי מערות. של פמייס שהירדן נובע ממנו כדתניא בבכורות ירדן יוצא ממערת פמייס ומפרש התם שפיר: העמיקו לי ארוני. עשו לי קבר בקרקע עמוק שמוציאין הארונות ועושין מהם אבוסים במלחמות גוג ומגוג:
עוּלָא אָמַר:
(*) יֵיתֵי וְלָא אַחְמִינֵיהּ. וְכֵן אָמַר רָבָא: יֵיתֵי וְלָא אַחְמִינֵיהּ. רַב יוֹסֵף אָמַר: יֵיתֵי וְאֶזְכֶּה דְאֵיתִיב בְּטוּלָא דְכוּפְתָּא דַחֲמָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָא:
(*) מַאי טַעְמָא? אִי נֵימָא מִשּׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, וְהָתַנְיָא שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִנָּצֵל
(*) מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, וּמַר הָא תוֹרָה וְהָא גְמִילוּת חֲסָדִים. אָמַר: שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא, כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵי רָמֵי: כְּתִיב: ''וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ'' וגו'
(בראשית כח, טו) וּכְתִיב: ''וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד'' וגו'
(שם לב, ז)? אֶלָּא שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא. כִּדְתַנְיָא: ''עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ''
(שמות טו, טז) אֱמֹר מֵעַתָּה: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא.
נפש יהודה ייתי ולא אחמיניה. יבוא משיח ולא אבקש לראותו כלומר להחיות אותו הזמן משום הרבה צרות יהיו מקודם שיבא ורב יוסף אמר רוצה אני לישב בצל הרעי של חמורו בלבד שאראנו. כופתא רעי כמו ורמא כופתא וסכר ירדנא בב''ב: מאי טעמא. אמר לא אחמיניה איזה צרה יבא בארץ בימיו שיירא ממנו: חבלו של משיח. גורלו וחלקו ולקמן בעי מאי היא לשון אחר חבלו פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל הגוים:
[וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵיתֵי וְלֹא אַחְמִינֵיהּ] מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ''כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ'' וגו'
(עמוס ה, יט);
(*) אַרְאֶךָ דֻּגְמָתָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה: אָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה, פָּגַע בּוֹ
(*) סַנְטָר, כְּמוֹ שֶׁפָּגַע בּוֹ אֲרִי; נִכְנַס לָעִיר וּפָגַע בּוֹ
(*) גַּבַּאי, כְּמוֹ שֶׁפָּגַע בּוֹ הַדֹּב; נִכְנָס לְבֵיתוֹ, בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ לֶחֶם וְאֵין לוֹ, דּוֹמֶה לוֹ כְּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ. אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ''שַׁאֲלוּ־נָא וּרְאוּ אִם־יֹלֵד זָכַר מַדוּעַ רָאִיתִי כָל־גֶּבֶר יָדָיו עַל־חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל־פָּנִים לְיֵרָקוֹן''
(ירמיה ל, ו) מַאי ''רָאִיתִי כָל־ גֶּבֶר'' וגו'? אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: אֲפִילוּ
(*) גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה. מַאי ''וְנֶהֶפְכוּ'' וגו'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן
(*) פַּמַּלְיָא שֶׁל מַעֲלָה וּפַמַּלְיָא שֶׁל מַטָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵלּוּ מַעֲשֵׂי יָדַי וְאֵלּוּ מַעֲשֵׂי יָדַי, הֵיאָךְ אֲאַבֵּד אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ. הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) רָהִיט וְנָפִיל תּוֹרָא רָמוּ לְסוּסְיָא בְּאוּרְיָה.
נפש יהודה אראך דוגמתו. צרות כזה וכבר אדם רגיל בצרה זו ודש בו: סנטר. מודד שדות ונחלות ויודע גבול ובידו להרבות ולגרוע וכשפוגע בו אותו סנטר למדוד שדותיו ולקצר מצרי השדות ודומה לו כמי שפגע בו ארי: גבאי. גובה מס המלך: גבורה של מעלה. הקב''ה מצטער בעצמו כיולדה ואומר בשעה שמעביר האומות האיך אאביד אלו מפני אלו: פמליא של מעלה ושל מטה. מלאכים וישראל: רהיט ונפיל תורא רמי לסוסיא באורייה. משרץ השור ונופל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו שורו יותר וכשיתרפא השור היום או למחר ממפלתו קשה לו להוציא הסוס מפני השור לאחר שהעמידו שם כך הקב''ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתן לאומות העולם וכשחוזרין ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד אומות העולם מפני בני ישראל:
דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי בַּר שִׂמְלַאי: מַאי דִּכְתִיב: ''הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת־יוֹם ה' לָמָּה־זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא־חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר''
(עמוס ה, יח)? מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל
(*) וְלַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִים לָאוֹר. אֲמַר לֵיהּ תַּרְנְגוֹל לַעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לְאוֹרָה, מִפְּנֵי
(*) שֶׁאוֹרָה שֶׁלִּי הִיא - אַתָּה לָמָּה לְךָ אוֹרָה? וְהַיְּינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי אַבָּא: אֵימָתַי אָתָא מְשִׁיחֲכוֹן? אֲמַר לֵיהּ: בִּנְפוֹל חֲשֵׁיכָה עַל הֲנָךְ אִינְשֵׁי ''כִּי־ הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים'' וגו'
(ישעיה ס, ב).
נפש יהודה ולעטלף. פלעד''ר מוי''ז בל''א ואין לה ראיה ביום: שאורה שלי הוא. שיש לי ראיה ביום ונמצאת נהנית בה כך ישראל מצפין לגאולה שיום ה' יהיה להם אור אבל העובדי כוכבים ומזלות למה מקוים אותה הרי הוא להם חושך ולא אור:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(צח, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ - חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־אַתָּה עַם־עָנִי תוֹשִׁיעַ''
(תהלים יח, כח). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו - חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יָבֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה'
(*) נֹסְסָה בוֹ''
(ישעיה נט, יט) וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ: ''וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל'' וגו'
(שם שם, כ).
נפש יהודה נוססה בו. כמו כמסוס נוסס כמו יאכלם עש והוא תולעת אוכל העץ רוח המקום נוקבת ומחרבת אותן עם הצרות הבאות שאף הוא מתכוין להשמידם:
הָא לָמַדְנוּ, כִּי כְּשֶׁיִּהְיוּ עוֹד יִשְׂרָאֵל דְּחוּקִים בַּגּוֹלָה אַל יִתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָה, אֲבָל יְחַכּוּ בוֹ תָמִיד, כִּי יוֹתֵר מְחַכֶּה בָהּ
(*) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם
(צז, ב): מַאי ''אִם־יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה־לוֹ''
(חבקוק ב, ג)? שֶׁמָּא תֹאמַר אֲנִי מְחַכֶּה וְהוּא אֵינוֹ מְחַכֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''חַכֵּה־לוֹ'', אֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַכֶּה. מִי מְעַכֵּב? מִדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת לָמָּה אֲנִי מְחַכֶּה?
(*) כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַשְׁרֵי כָּל־חוֹכֵי לוֹ''
(ישעיה ל, יח).
נפש יהודה הקדוש ברוך הוא מחכה. הוא עצמו מחכה לו ומתאוה שיבא משיח: כדי לקבל שכר. על התקוה שממשכת ומצערו ומחלת הלב ואנו מקוים:
פרק תשיעי [שי]
אַף־עַל־פִּי שֶׁבָּאוּ גָּלֻיּוֹת וְצָרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, הָאֵל הָרַחֲמָן הוּא מְרַחֵם תָּמִיד עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאַף גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם'' וגו'
(ויקרא כו, מד) וְנֶאֱמַר: ''וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי'' וגו'
(שם שם, מב). וְאִם שָׂמְחוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם בְּמַפַּלְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּל־אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ''
(איכה א, כא), אֵל נְקָמוֹת ה' יִנְקֹם מֵהֶם נִקְמַת יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בְּאֵיכָה רַבָּתִי, עַל פָּסוּק ''תָּבֹא כָל־רָעָתָם לְפָנֶיךָ'' וגו'
(שם שם, כב): אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן מַה דְּאַיְתֵית עָלַי, דַּקְדֵּק עֲלֵיהוֹן מַה שֶּׁדִּקְדַּקְתָּ עָלַי; ''וְעוֹלֵל לָמוֹ''
(שם),
(*) קְטֵף עוֹלְלוֹתֵיהוֹן כְּמַה דִּקְטֶפֶת עוֹלְלוֹתַי.
נפש יהודה קטף. תכרת עולליהן כמו שכרתו עוללי:
וְכָל הָאוּמוֹת יָבִיאוּ דוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּלְמַלְכָּם, כִּדְאָמְרִינָן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיח, ב): עוֹד חֲדָת, עֲתִידָה אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁתָּבִיא דוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. כְּסָבוּר מָשִׁיחַ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל דּוֹרוֹנָם. אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קַבֵּל מֵהֶם,
(*) אַכְסַנְיָא עָשׂוּ לְבָנַי בְּמִצְרַיִם. מִיָּד ''
(*) יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם''. נָשְׂאוּ כּוּשׁ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן: וּמַה הַלָּלוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל
(*) כָּךְ, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד ''כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו'' וגו'. נָשְׂאָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָהּ: וּמַה הַלָּלוּ שֶׁאֵין אַחֵיהֶם כָּךְ, אָנוּ שֶׁאַחֵיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וכו'.
נפש יהודה אכסניא. שהיו ישראל גרים בארצם והיו שם כאורח באושפיזא: יאתיו חשמנים. דורנות למלך המשיח לירושלים והיינו אומה של מצרים: כך. הם מקבלין מהם המתנות מכל שכן שיקבלו ממנו:
[וּכְשֶׁתִּתְנַשֵּׂא קֶרֶן יִשְׂרָאֵל יַחְרְבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין
(שם מב, ב) עַל פָּסוּק: ''אִמָּלְאָה הֶחֳרָבָה''
(יחזקאל כו, ב): אִם מָלְאָה זוֹ הֶחֱרִיבָה זוֹ וְאִם הֶחֱרִיבָה זוֹ מָלְאָה זוֹ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, ''וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ''
(בראשית כה, כג)].
וְהַדָּבָר תָּלוּי עַד יַגִּיעַ קֵץ הַגְּאוּלָה, אוֹ אִם יָשׁוּב יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, שֶׁמֻּבְטָח לָנוּ כִּי יְחִישֶׁנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צח, א): אָמַר רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רַמִּי: כְּתִיב ''בְּעִתָּהּ'' וּכְתִיב ''אֲחִישֶׁנָּה''
(ישעיה ס, כב)? זָכוּ - אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ - בְּעִתָּה.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַשְׁכְּחֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה קָאִי אַמְּעַרְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֲמַר לֵיהּ: אֵימַת אָתֵי מְשִׁיחָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁיּוּלֵיה. אֲמַר לֵיהּ: וְהֵיכָא יָתֵיב? אֲמַר לֵיהּ: הוּא יָתֵיב
(*) אַפִּתְחָא דְרוֹמִי, בֵּין
(*) סוֹבְלֵי חוֹלָאִים. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי סִימָנֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ:
(*) כֻּלְהוּ כִּי שָׁרוּ בְּחַד זִימְנָא שָׁרוּ וּבְחַד זִימְנָא אָסְרֵי וְאִיהוּ שָׁרֵי חַד וּמְעַיֵּין בָּהּ וַאֲסֵיר חַד; קָסָבַר דִּלְמָא אִיבָּעֵי לִי וְלָא אִיעַכֵּב. אָזַל לְגַבֵּיה.
(*) אֲמַר לֵיהּ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בַּר לִיוַאי. אָמַר לוֹ: אֵימַת אָתֵי מַר? אֲמַר לֵיהּ: הַיּוֹם. לְמָחָר אַשְׁכְּחֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵיתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְיָהַב לִי שְׁלָמָא וְאָמַר לִי: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בַּר לִיוַאי. אֲמַר לֵיהּ: הַהִיא דַּאֲמַר לָךְ ''בַּר לִיוַאי'' אַבְטְחָךְ לָךְ וּלְאָבוּךְ. וְאָמַר לִי: ''הַיּוֹם אַתֵינָא'' - וְלָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: ''
(*) הַיּוֹם אִם־בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ''.
נפש יהודה אפתחא דרומי. בפתח של גן עדן באותו צד כנגד פתח רומי משיח שרוי: סובלי חולאים. מנוגעים והוא נמי מנוגע דכתיב והוא מחולל מפשעינו: כולהו. מי שיש לו ד' וה' נגעים אסרי להו ושרו בחדא זימנא מתירין כל נגעיהן ביחד ומקנחין אותן וקושרין אותן ואיהו משיח שרי חד ונגבו ומקנח הנגע וקושרו ואחר כך מתיר נגע אחר ועושה כן ואינו מתיר כולן יחד דסבר אי בעי ליה לצאת ולגאול את ישראל לא איעכב כדי קשירת כולן: אמר לו. רבי יהושע למשיח אימת אחי מר: היום אם בקולו. של הקב''ה תשמעו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(צז, ב): אָמַר רַב: כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים כֻּלָּם וְאֵין דָּבָר תָּלוּי
(*) אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר:
(*) דַּיּוֹ לָאָבֵל שֶׁיֵּשֵׁב בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם עוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה נִגְאָלִין וְאִם לָאו אֵין נִגְאָלִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן וּמַחֲזִירָן לְמוּטָב. תַּנְיָא אִידָךְ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה נִגְאָלִין וְאִם לָאו אֵין נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ''
(ירמיה ג, כב). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''כִּי כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתָּם'' וגו'
(ישעיה נב, ג), ''חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם'', בַּעֲבוֹדָה זָרָה; ''וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ''
(שם),
(*) וְלֹא בִתְשׁוּבָה וְלֹא בְמַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב''
(מלאכי ג, ז). וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''כִּי אָנֹכִי
(*) בָּעַלְתִי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם
(*) אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן''
(ירמיה ג, יד). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''
(*) בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם''
(ישעיה ל, טו). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ
(*) לִבְזֹה־נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ''
(שם מט, ז). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''אִם־תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר'' וגו'
(ירמיה ד, א). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ''וָאֶשְׁמַע אֶת־הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל־ הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי
(*) לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד־עַם־קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל־אֵלֶּה''
(דניאל יב, ז). מִיָּד שָׁתַק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
נפש יהודה אלא בתשובה. אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין קודם זמנן: די לאבל. שעומד כמה ימים וימינו אחור כלומר אפילו לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר ל''א דיו לאבל דיין לישראל צער הגלות והאבילות שאפילו בלא תשובה נגאלין: ולא בתשובה ומעשים טובים. דאפילו אין עושין תשובה נגאלין משום דאמר חנם נמכרתם קרי כסף בלשון תשובה: בעלתי בכם. משמע בעל כרחכם בלא תשובה: אחד מעיר. אברור הצדיקים ואביאם לציון אף על פי שאין כולם חוזרין בזכות הצדיק יזכו כל העיר לגאולה: בשובה ונחת. כשעושין תשובה ונחת רוח להקב''ה נגאלין: לבזה נפש למתעב גוי. אותן הבזוין ומתועבין בעבירות אף על פי כן יגאלו: למועד מועדים. אלמא יש קץ בדבר וככלות נפץ יד עם קודש כשתכלה תקומתם וחוזק ידיהם שהיתה נפוצה אילך ואילך גבורה ותועלת לפשוט אנה ואנה אחר שתכלה גבורתם שהיו שפלים למאד תכלינה אלו הצרות ויבא משיח כדאמרינן כי אזלת יד וגו' והרבה זמנים רמוזים הם בתורה שהם קודם עת שנאמר בעתה אחישנה שתולים בתשובה אחישנה לאחד מהזמנים שנרמז הקץ בו ואם לאו מכל מקום יקיים אחישנה בעת הקץ דמדה טובה אפילו על תנאי בא:
נִמְצָא שֶׁהַתְּשׁוּבָה לְיִשְׂרָאֵל יְקָרֵב אֶצְלָם הַגְּאוּלָה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ קֵץ הַזְּמָן הַקָּצוּב לָהּ וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִגְאָלֵם בִּזְמַנָּם.
פרק עשירי [שיא]
הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִגָּלוֹת מֻבְטָח לָנוּ שֶׁעָתִיד לְהַחֲזִיר מַלְכוּת שֶׁל דָּוִד לְיָשְׁנָהּ וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וְיִחְיֶה זְמַן רַב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁמֶלֶךְ אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע דָּוִד, יַקְדִימֶנּוּ וְיֵהָרֵג, וּקְרָאוּהוּ מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל
(נב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מָשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִגָּלוֹת בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁאַל מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק וגו' שְׁאַל מִמֶּנִּי'' וגו'
(תהלים ב, ז־ח). כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁמָּשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף נֶהֱרַג, אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ'' וגו'
(שם כא, ה).
נפש יהודה אספרה אל חוק. אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון היום ילדתיך היום אגלה לבריות שבני אתה:
וּלְאַחַר שֶׁיְּקַבֵּץ הַגָּלֻיּוֹת וִינַצַּח מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּנְּבוּאוֹת בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, וְיִדְמֶה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת שֶׁהוּא כְּמוֹ בְּרִיאַת עוֹלָם חָדָשׁ, בִּהְיוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם הַנִּמְשָׁלִים לְנָמֵר וְלִזְאֵב. וְעַל זֶה אָמַר יְשַׁעְיָה
(יא, ו): ''וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ'' וגו'. וְיַחְזְרוּ כֻלָּם לְדַת הָאֱמֶת וְיֹאכְלוּ דָבָר הַמּוּתָר. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: ''וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן'' וגו'
(שם שם, ז). וְלֹא יָרֵעוּ בְנֵי אָדָם אֵלּוּ לְאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹאֹיָרֵעוּ וְלֹא־ יַשְׁחִיתוּ'' וגו'
(שם שם, ט). וְיִקְבְּעוּ כֻלָּם עִתִּים בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה''' וגו'
(שם). וְלֹא יִהְיוּ בָעוֹלָם מִלְחָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם'' וגו'
(שם ב, ד). וִיהִי פַּרְנָסָתָם וּלְבוּשֵׁיהֶם מְזֻמֶּנֶת. וְלָזֶה רָמְזוּ בְאָמְרָם בְּסוֹף מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת
(קיא, ב): וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
(*) שֶׁתּוֹצִיא גְלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְהִי פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ''
(תהלים עב, טז).
נפש יהודה שתוציא גלוסקאות. לחם לבן וכלי מילת מלבושין של משי יצמח מן הארץ ודורש פסת בר לשון פסת היד שהיא רחבה וחטה רחבה לא אשכחת אלא פת אפויה וכלי מילת דרש פסת לשון כתונת פסים:
וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְמוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, יִדְמֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁהוּא חִדּוּשׁ עוֹלָם. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה
(פח, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל
(*) יוֹם יִזְרְעֶאל'' וגו'
(הושע ב, ב) וּכְתִיב: ''וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד''
(בראשית א, ה).
נפש יהודה יום יזרעאל. יום כנישיהון מן הגלות וקרי ליה יום כיצירת בראשית:
וְעַל זֶה הַזְּמַן קְרָאוּהוּ בַּגְּמָרָא כְּתֻבּוֹת ''עוֹלָם הַבָּא'', דְּגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת
(קיא, ב): ''
(*) וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר''
(דברים לב, טו), אָמְרוּ: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה עוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ צַעַר לִבְצֹר וְצַעַר לִדְרֹךְ, הָעוֹלָם הַבָּא אָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא עֲנָבָה אַחַת בְּקָרוֹן אוֹ בִסְפִינָה וּמַנִּיחָהּ בְּזָוִית בֵּיתוֹ, וּמִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה כְּפִיטָס גָּדוֹל, וְעֵצָיו מַסִּיקָן תַּחַת תַּבְשִׁילוֹ. דָּבָר אַחֵר: ''וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֵר'', אֵין לְךָ כָּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵין בָּה שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר'', אַל תִּקְרֵי ''חָמֶר'' אֶלָּא חוֹמֶר, וְהוּא כּוּר שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סְאָה.
נפש יהודה ודם ענב תשתה. מתוך הענבה תשתה ולא תצטרך לדורכו ומסתפק ושואב ממנה כמו מחבית גדולה פיטם חבית:
וְגַם כֵּן קְרָאוּהוּ בַּגְּמָרָא סֻכָּה ''לֶעָתִיד לָבוֹא'', כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל
(נב, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: לֶעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיֵּצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּנֵר רִאשׁוֹן בְּפֶרֶק ו, מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל
(סימן כה), לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאֵין בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יֵצֶר הָרַע הַמִּתְאַוֶּה לַעֲוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַהֲסִרֹתִי
(את) לֵב הָאֶבֶן'' וגו'
(יחזקאל יא, יט).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת פְּסָחִים
(קיט, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: זִימְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי וְזִימְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִּי: מַאי דִּכְתִיב ''וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם'' וגו'
(בראשית כא, ח)? מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל בּוֹ חֶסֶד לְזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. וּלְאַחַר שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ נוֹתְנִין לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְאַבְרָהָם וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל בָּרֵךְ. וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: אֲנִי אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. נוֹתְנִים אוֹתוֹ לְיִצְחָק אוֹמְרִים לוֹ: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי עֵשָׂו. אוֹמְרִים לְיַעֲקֹב: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְהַתּוֹרָה עֲתִידָה לְאָסְרָן, וּבָאת תּוֹרָה וַאֲסַרְתָּן. אוֹמְרִים לְמֹשֶׁה: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָכִיתִי לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּחַיַּי
(*) וְלֹא בְמוֹתִי. נוֹתְנִין אוֹתוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, אוֹמְרִים לוֹ: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְבֵן זָכָר, דִּכְתִיב: ''
(*) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ''
(דברי הימים־א ז, כז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נוֹתְנִין אוֹתָהּ לְדָוִד, אָמַר לָהֶם: וַדַּאי אֲבָרֵךְ וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא''
(תהלים קטז, יג).
נפש יהודה ולא במותי. שלא העלו עצמותי לארץ ישראל כמו שהעלו עצמות יוסף והיינו דכתיב כי אנכי מת בארץ הזאת בחוצה לארץ אינני עובר את הירדן אפילו לאחר מיתה לא יעברו עצמותי את הירדן: נון בנו יהושע בנו. ממשפחת אפרים חשיב בדברי הימים עד יהושע ולא משכח קרא ברא ליהושע:
לְהַרְאוֹתֵינוּ, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ וְהַבָּא מִגִּזְעוֹ מֻבְחָר לְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וּלְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁיְּחַיֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עִם שְׁאַר צַדִּיקֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַגּוֹאֵל יָבוֹא מִזַּרְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי'' וגו'
(ישעיה יא, א).
נפש יהודה ויצא חוטר. ענף מגזע שרשו והיינו מזרעו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פט, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''
(*) לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה''
(שם א, יח), ''בּוֹאוּ נָא'' מִבָּעֵי לֵיהּ? ''יֹאמַר ה'''
(שם), ''אָמַר ה''' מִיבָּעֵי לֵיהּ? לֶעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:
(*) לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם. וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ''יָדֹע תֵּדַע'' וגו'
(בראשית טו, יג) וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל יִצְחָק, שֶׁבֵּרֵךְ אֶת עֵשָׂו: ''וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד'' וגו'
(שם כז, מ)? אֵצֶל יַעֲקֹב, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ''אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה''
(שם מו, ד) וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל מִי נֵלֵךְ עַכְשָׁיו? ''
(*) יֹאמַר ה''', אוֹמֵר לָהֶם: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי, ''אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים
(*) כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ''
(ישעיה, שם).
נפש יהודה לכו נא. משמע לעת המוגבל לזה בואו נא מיד מיבעי ליה וכן יאמר לעתיד אמר מיבעי ליה דמשמע עתה: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. לפי הדין על עונותיכם ואב מרחם על בנו ולא יוכיחו אתכם ברוגז ובאכזריות: יאמר ה'. אמור אתה דיננו כי לך החסד והרחמים יותר מאב לבנו: כשלג ילבינו. ואמחול לכם הכל ולא אבוא עמכם במשפט וזה שאמר דוד שפטני אתה ועל ידי כן אל תבא במשפט עמנו כדאמר אם יהיו חטאיכם וגו':
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ''כִּי־אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ''
(ישעיה סג, טז)? לֶעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אַבְרָהָם לָא הֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיהוּ. אֲמַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אָמַר לְפָנָיו: יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר:
(*) לָא בְסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְדַרְדְקֵי עֵצָה, אֵימָא לֵיהּ לְיִצְחָק, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיהוּ. אֲמַר לֵיהּ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אָמַר לְפָנָיו:
(*) בָּנַי וְלֹא בָנֶיךָ? וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם? שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה''
(תהלים צ, י),
(*) דַּל עֶשְׂרִין דְּלֹא עָנְשֵׁית עֲלַיהוּ - פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין; דַּל עֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ דְּלֵילֵיָאתָא - פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁא; דַּל תְּרֵיסָר וּפַלְגָא דִּצְלוּיֵי וּדְמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא - פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵיסָר וּפַלְגָא; אִם אַתָּה
(*) סוֹבֵל אֶת כֻּלָּם - מוּטָב, וְאִם לָאו - פַּלְגָּא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלָךְ. וְאִם תֹאמַר כֻּלְהוּ עָלַי, הָא קְרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ.
(*) פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: ''כִּי־ אַתָּה אָבִינוּ'' וגו'. נָשְׂאוּ יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד יִצְחָק. אָמַר לָהֶם: קִרְאוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. מִיָּד נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן וְאוֹמְרִין: ''אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ''
(ישעיה סג, טז).
נפש יהודה ימחו. הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: לא בסבי טעמא. אמר הקב''ה לא באברהם הזקן אמירה של טעם וכן ביעקב שהוא הצעיר באבות שלא דברו כהוגן: בני ולא בניך. שהרי קראת להם במתן תורהבני בכורי ישראל שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרין דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב''ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: סובל את כולם. ותסלח להם בעבור כבוד שמך מוטב ואם לאו החצי עלי בזכותי מחול להם וקל עליך למחול להם המיעוט: פתחו. ישראל ואמרו ליצחק כי אתה אבינו:
נִמְצָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְהוּא עָתִיד לְגָאֳלֵנוּ לְמַעַן רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו וּלְמַעַן קְדוּשַׁת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. וְכַוָּנָתוֹ וּתְחִלַּת מַחְשַׁבְתּוֹ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם הַזֶּה הָיָה עַל זֶה הַזְּמַן שֶׁעָתִיד לָבוֹא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם: תְּחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה סוֹף הַמַּעֲשֶׂה. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: ''נַעֲשֶׂה אָדָם
(*) בְּצַלְמֵנוּ'' וגו'
(בראשית א, כו), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיַּכִּירוּ כָּל בְּנֵי אָדָם הָאֱמֶת וְיַפְנוּ לִבָּם מִן הַבַּטָּלוֹת אֶת הַמֻּשְׂכָּלוֹת וְיִהְיֶה מַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ וְאַחְדוּתוֹ פָּשׁוּט וְיָדוּעַ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כְּדִכְתִיב: ''וְהָיָה [וגו'] בַּיּוֹם, הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד''
(זכריה יד, ט). כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר הַמִּצְווֹת, בְּחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת, עַל פֵּרוּשׁ הַקַּדִּישׁ
(סימן צה). כֵּן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
נפש יהודה בצלמנו. למלאכים אמר שיהיה האדם בשכליות כמו המלאך וזה יהיה לעתיד לבא כמו שהיה ראוי להיות במתן תורה אם לא שחטאו בעגל ולעתיד לבא יחזיר להם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה':
חתימה [שיב]
גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת דָּבָר קַל וְדָבָר חָמוּר, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, כְּשֶׁהִיא נַעֲשֵׂית כְּהִלְכָתָהּ וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לִמְשׁוּבָתוֹ. וְזֶהוּ חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַחוֹטְאִים, שֶׁמּוֹחֶה עֲוֹנָם וְלֹא יִזָּכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ לְעוֹלָם וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמֹר כָּל תְּנָאֵי הַתְּשׁוּבָה.
וְיִזָּהֵר אָדָם מֵהַדְּבָרִים הַמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהֵם מֻבְדָּלִים לַחֲמִשָּׁה פָנִים:
(*) הַפָּן הָאֶחָד, מִגֹּדֶל הֶעָוֹן, שֶׁהוּא עָנְשׁוֹ שֶׁאֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. הַפָּן הַשֵּׁנִי,
(*) שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁנּוֹעֲלִים דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בִּפְנֵי עוֹשֵׂיהֶם. הַפָּן הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ
(*) לְמִי חָטָא כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ. הַפָּן הָרְבִיעִי, בִּדְבָרִים שֶׁהֵם קַלִּים בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם וְהוּא חוֹטֵא בָהֶם
(*) וְחוֹשֵׁב שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא. הַפָּן הַחֲמִשִּׁי, בִּדְבָרִים הַמּוֹשְׁכִים לִבּוֹ שֶׁל אָדָם וּכְשֶׁיַּתְחִיל לִדָּבֵק בָּהֶם
(*) אֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹשׁ. וְאֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה פָנִים חִלְּקָם הָרַמְבַּ''ם זַ''ל אֶל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבָרִים, בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה שֶׁל מִשְׁנֵה תוֹרָה.
נפש יהודה הפן האחד. האופן והצורה האחד שמעכב האדם שלא יעשה תשובה בא לו מן השמים בעבור שעשה חטאים גדולים וזמן רב והעיז פניו ולא רצה לשוב ונגזר עונשו ונחתם גזר דינו: שהם דברים. יש דברים שגורמים לאדם שאינו עושה תשובה כגון ששנה בה הרבה פעמים עד שנעשה לו כהיתר או גזל הנאכל ואין לו לשלם וכן יש כמה מונעים מלשוב: למי חטא. שגזל מהרבה בני אדם ואין מכירם להחזיר להם הגזילה: וחושב שאינו חוטא. שאין בדבר זה לו חטא ואיך ישוב כשלא חטא ואין עולה על דעתו לשוב: אינו יכול לפרוש. וזה העיקר בזנות וביותר הבועל ארמית שנקשר בה ככלב:
וְאַל יְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרוּחָק מִמַּעֲלַת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים בִּשְׁבִיל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁעָשָׂה, אֶלָּא יַאֲמִין בְּוַדַּאי שֶׁהוּא אָהוּב וְנֶחְמָד וְיָדִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם.
(*) וְאוּלַי שְׂכָרוֹ כָּפוּל, מִפְּנֵי שֶׁטָּעַם טַעַם חֵטְא וְכָבַשׁ יִצְרוֹ וּפֵרַשׁ מִמֶּנּוּ. כִּדְגָרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ תְּהִלִּים
(שו"ט, יח): ''לַמְנַצֵּחַ [עַל־שֹׁשָׁנִים] לִבְנֵי־ קֹרַח מִשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת''
(תהלים מה, א), בּוֹא וּרְאֵה בִּבְנֵי קֹרַח, שֶׁעַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה לֹא נִקְרְאוּ יְדִידִים, מִשֶּׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה נִקְרְאוּ יְדִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַמְנַצֵּחַ [עַל־שֹׁשַׁנִּים] לִבְנֵי וגו'. לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע'' וגו'
(שם לב, א). ''אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה''
(משלי טו, כד), אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל קֹרַח, שֶׁנִּסְתַּכְּלוּ לְמַעְלָה לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנִמְלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְנֵי־קֹרַח לֹא־ מֵתוּ''
(במדבר כו, יא). לָמָּה? שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ לַעֲצַת אֲבִיהֶם. וּבָאֲחֵרִים כְּתִיב: ''וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה''
(שם טז, לג). אֲבָל אֵלּוּ שֶׁנִּסְתַּכְּלוּ לְמַעְלָה נִמְלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ'' וגו'
(תהלים לד, ו).
נפש יהודה ואולי שכרו כפול. משכר הצדיק שהצדיק לא טעם טעם העבירה ושמא כשטעם לא היה פורש ממנו וזה טעם ופירש ועשה תשובה:
וְכֵן דָּוִד כְּשֶׁנִּסְתַּכֵּל לְמַעְלָה נִמְלַט, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע'' וגו'. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הָרְשָׁעִים שֶׁנִּסְתַּכְּלוּ לְמַעְלָה נִמְלְטוּ, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר: אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת''
(דניאל ד, לא) וְנִקְרַע מִקְּצַת גְּזַר דִּינוֹ. וּמָה אִם הָרְשָׁעִים, שֶׁחַיָּבִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים לְמַעְלָה מוֹחֵל לָהֶם; לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּנֵי קְדֻשָּׁה, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אִם מִסְתַּכְּלִין לְמַעְלָה וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה אֵינוֹ דִּין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לָהֶם? וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה דָּוִד מַשְׂכִּיל, פֵּרַשׁ מֵעֲוֹנוֹ וְהִתְוַדָּה עָלָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְאָמַר: ''לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי'' וגו'
(תהלים נא, ו), מָחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבַּלָּשׁוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְחִיק אֶת הַחַטָּאִים בָּה מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי''
(הושע ב, א).
וְגָרְסִינָן בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה: שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כִּי מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; שְׁנַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אֶחָד
(*) מְלַמֵּד קַטֵּגוֹרְיָא וְאֶחָד מְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא, שֶׁלֹּא כָּל הַמְלַמֵּד קַטֵּגוֹרְיָא מְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא וְלֹא כָל הַמְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא מְלַמֵּד קַטֵּגוֹרְיָא. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְלַמֵּד קַטֵּגוֹרְיָא וּמְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא, הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''הוֹי גּוֹי חֹטֵא''
(ישעיה א, ד) הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי־צַדִּיק''
(שם כו, ב): הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''עַם כֶּבֶד עָוֹן''
(שם א, ד); הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''וְעַמֵּךָ כֻּלָּם צַדִּיקִים''
(שם ס, כא): הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''בָּנִים מַשְׁחִיתִים''
(שם א, ד): הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''וְכָל־בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'''
(שם נד, יג); הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ''
(שם א, טו); הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה''
(שם סה, כד); הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''
(*) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי'' וגו'
(שם א, יד); הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: ''וְהָיָה מִדֵּי־חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל־בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'''
(שם סו, כג).
נפש יהודה מלמד. דורש מעשיו לרעה עליו לדון אותם לחובה ומקטרג עליו בכל צד שיוכל לנטות לחובה והשני סניגורו מליצו מליץ עליו לטובה בכל צד שיוכל לדונו לזכות: חדשיכם ומועדיכם. שבדא מלבו כדכתיב ויעש ירבעם חג בחודש השמיני בחמשה עשר לחודש כחג אשר ביהודה:
סליק נר חמישי