בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

בראשית - שפתי חכמים

 פרשת בראשית    פרשת נח    פרשת לך לך    פרשת וירא    פרשת חיי שרה    פרשת תולדות    פרשת ויצא    פרשת וישלח    פרשת וישב    פרשת מקץ    פרשת ויגש    פרשת ויחי  


  
  פרשת בראשית
  פרק-א   פרק-ב   פרק-ג   פרק-ד   פרק-ה   פרק-ו

  
  פרשת נח
  פרק-ז   פרק-ח   פרק-ט   פרק-י   פרק-יא

  
  פרשת לך לך
  פרק-יב   פרק-יג   פרק-יד   פרק-טו   פרק-טז   פרק-יז

  
  פרשת וירא
  פרק-יח   פרק-יט   פרק-כ   פרק-כא   פרק-כב

  
  פרשת חיי שרה
  פרק-כג   פרק-כד   פרק-כה

  
  פרשת תולדות
  פרק-כו   פרק-כז   פרק-כח

  
  פרשת ויצא
  פרק-כט   פרק-ל   פרק-לא   פרק-לב

  
  פרשת וישלח
  פרק-לג   פרק-לד   פרק-לה   פרק-לו

  
  פרשת וישב
  פרק-לז   פרק-לח   פרק-לט   פרק-מ

  
  פרשת מקץ
  פרק-מא   פרק-מב   פרק-מג   פרק-מד

  
  פרשת ויגש
  פרק-מה   פרק-מו   פרק-מז

  
  פרשת ויחי
  פרק-מח   פרק-מט   פרק-נ




פרשת בראשית




בראשית פרק-א

{א} א דהא התורה לא נתנה לישראל אלא בשביל המצות הכתובים בה שיקיימו אותם, (ועל כן נקראת בלשון תורה), אם כן כל הני סיפורי דברים לא היה לו לכתוב בתורה, אלא לעשות ספר בפני עצמו, כמו ספר יהושע או ספר שופטים: ב משא"כ מילה וגיד הנשה שלא נצטוו בהם אלא יחידים, (בעדם ובעד כל ישראל), וכל זמן שלא נצטוו בם כל ישראל אינם נחשבות מכלל מצותיה, דתורה צוה לנו משה כתיב (דברים ל"ג ד'): ג בלשון ניחותא ותירוץ הוא, ר"ל הפסוק בתהלים הוא מפרש הטעם למה התחיל בבראשית, והכי משמע מן הפסוק כח מעשיו, פירוש דהוא מעשה בראשית, ולכך הגיד לעמו משום שרצה לתת להם נחלת גוים, דבשביל אברהם שהבטיחו הקב"ה שיתן לזרעו את ארץ כנען, (והירושה היא משכר המצות וחשובה כמצוה, ואם כן צריך להודיע שהבריאה היא כח מעשיו), א"נ קשה לרש"י היה לו לכתוב ספר בראשית אחר האזינו ולא להתחיל בו כאן, ומתרץ משום כח מעשיו וגו', ר"ל אם היה כותב ספר בראשית בסוף הספר לא היה הוכחה שהכתוב בא להעיד שאין בני ישראל כליסטים, אלא היינו אומרים מה שנכתב ספר בראשית הוא להגיד שאין העולם קדמון שהוא עיקר האמונה וכמ"ש הרמב"ן, אבל עכשיו מה שהתחיל בראשית על כרחך צריכין אנו לומר ולפרש משום כח מעשיו וגו', ר"ל שהכתוב עצמו מעיד על זה ודו"ק: ד משמע דבתחילה היה הארץ של ז' אומות (שהם מבני חם), וא"ת והא בפרשת לך לך כתיב (לקמן י"ב ו') והכנעני אז בארץ, ופרש"י שם שהיה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ, וא"כ מה שייך ליסטנות בזה (כשהם מחזיקים בנחלתם), ונ"ל אע"פ שהקרקע אינה נגזלת (סוכה ל:) וברשותא דמרא קמא קיימא, מכל מקום הוי כגזלן כמי שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות להשביח הקרקע, (כתובות פ.) שצריך ליתן לו היציאה אם השבח יותר על ההוצאה, וישראל לקחו א"י עם שבחה ולא נתנו אפילו ההוצאה, ומשום הכי פתח בבראשית וכו', לומר שהארץ ומלואה של הקב"ה לעשות בה כרצונו, וראה ויתר גוים שהתיר ממונם לישראל, (ב"ק ל"ח.) ועוד י"ל לסטים אתם דלשם היה גם כן שאר בנים וגם להם היה חלק בארץ, אך קשה אפילו א"ת דרבי יצחק סבר דהכל ביד חם והוא נתן לכנען בנו, מכל מקום הרי כתיב (לקמן ט' כ"ה) ארור כנען עבד עבדים וכו', א"כ היה חם עבד לשם ומה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פ"ח:) וי"ל דכתיב (שם) לאחיו שגם ליפת יהיה עבד, א"כ גם ליפת יש חלק בו, (ועוד י"ל דדוקא גבי קנייה וזכייה מיד אחרים או מן הפקר אמרינן יד עבד כיד רבו, אבל לא אצל ירושה דקיימא לן (קידושין י"ז:) עכו"ם יורש את אביו דבר תורה, וכנען ירש את הארץ מחם אביו (נחלת יעקב ע"ש) ) : ה דלפי פשוטו משמע שבא להורות סדר הבריאה, וזה אינו כמו שפירש"י בסמוך שאין לך ראשית וכו': ו ולא הוה מלשון התחלה שצריך להיות סמוכה, והכי פירושו של בראשית בשביל התורה וישראל, (ושימושה של ב' בעבור): ז ר"ל שיהא בראשית מלשון סמוכה, אזי ממלת ברא שהוא פעל עבר צריך אתה לעשות שם כאילו נכתב במקום ברא בריית, דהוא דבוק דיש אם למסורה (מכות ז':), וכיון דנמסר בלא נקודה יוכל לקרוא ברוא ברא: ח דבראשית ברא כמו בתחילת בריאתה וכו', ובאותו תחילת הבריאה כאשר היתה הארץ תהו ובהו וחושך, ומתוך שהיה חושך לכך ויאמר אלהים יהי אור, וכל הענין מוסב על ויאמר אלהים: ט שלא תאמר היאך מפרש בראשית בריאת השמים כו', ויהיה הכל נמשך אל ויאמר אלהים, וכן ויאמר אלהים נמשך למעלה, והא ויאמר אלהים יהי אור משמע דיבור בפני עצמו, כמו ויאמר אלהים יהי רקיע וכו', ולכן מביא ראיה מהושע, ר"ל דהתם ג"כ לא יתכן לומר שתחילת דבורו של הקב"ה במה שדיבר עם שום אדם היה עם הושע, דהא קודם הושע דיבר עם כמה נביאים, אלא הכי פירושו תחילת דבורו של הקב"ה עם הושע מה היה, ויאמר ה' אל הושע וגו', ומוסב על הענין ויאמר ה', כמו כן הכא: י ודקשיא לך שאין לך ראשית שאינו דבוק, י"ל פירושו ראשית הכל, ואם כן שפיר הוי דביקות למילת הכל: כ דבשלמא אם אתה אומר דלאו להורות סדר מוקדמים ומאוחרים בא, אתי שפיר דלא פירש בריאת המים מתי היה, משום דלא רצה לפרש אלא ענינים שנבראו אחר בריאת שמים וארץ, אבל אם להורות סדר הבריאה בא, קשה למה לא מפרש נמי בריאת המים: ל והא שמתרץ הכא ולא הביא זה התירוץ לעיל גבי ולא בא המקרא וכו', היה לו לומר א"כ תמה על עצמך וכו', י"ל דלעיל יכול לדחות דלא חשוב במוקדמים אלא מבריאת שמים וארץ ואילך, ומה שהיה קודם זה לא קחשיב, אבל כאן דפירש בראשית הכל דמשמע שלא ברא כלום קודם שמים וארץ, א"כ קשה תמה וכו': מ אי דעתו שיאמר ה' ולא יאמר אלהים, אם כן עדיין תקשה למה לא נאמר גם כן אלהים, אלא ר"ל היה לו לומר גם כן ה', כמו שאמר ביום עשות ה' אלהים וגו', (לקמן ב' ד') ומפרש שבתחילה וכו', ועוד י"ל דקשה לרש"י דהא אי היה העולם נברא במדה"ד אי אפשר לקיים אפילו שעה אחת, אלא ודאי במדת הרחמים בראו, וא"כ למה לא נאמר ה', (נח"י), דהיה לו לומר ברא ה' בשם העצם שלו שעצמותו הוא הרחמים, ולא בשם אלהים שהוא שם התואר על השופט, כי עדיין לא עשה משפט בארץ, לכך מתרץ עלה וכו': נ ואפשר נמי שרצונו של רש"י לפרש עוד שאל תקשה מנא ליה דמשום שראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף וכו', דילמא משום טעם אחר דכתיב (תהלים פ"ט ג') עולם חסד יבנה, או משום טעם אחר, ועוד קשה למה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, ועל זה אמר והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, היה לו לומר שמים וארץ כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אלא להורות דמה ששיתף מדת הרחמים למדת הדין העיקר הוא משום הארץ ותולדותיה שהם אין יכולין לעמוד במדה"ד, ומשום הכי הקדים ארץ לשמים והקדים מדה"ר למדה"ד, משום ארץ שיתגבר מדה"ר על מדה"ד, משא"כ השמים יכולין לעמוד במדה"ד:

{ב} ס נראה דרש"י סובר שהם מן שמות הנרדפין, ר"ל ששניהם לשון שממה, אי נמי ר"ל ריקות הוא לשון מקרא, וצדיא הוא לשון ארמי, ושניהם הם לשון ריקן, לאפוקי מן התרגום שתירגם על תוהו ובהו לשון צדיא ורקניא, לכן פירש בהו לשון צדו ורקנין, ופירש תהו לשון תימה שתמה על בוהו כלומר על השממון שבו, והוי וי"ו ובהו מתחלף בב', כמו וה' שלחני ורוחו, (ישעי' מ"ט ט"ז) דהוה כמו ברוחו: ע ר"ל דהיה לו לומר על תהום, מאי על פני, אלא שקאי על המים שהם על הארץ והם פני הארץ, והיינו דכתיב נמי ורוח אלהים וגו', דהיינו החשך דכתיב לעיל וחושך על פני תהום, ועוד י"ל דהוכחתו הואיל וכל הני עשרה מאמרות האמורות כאן משום דקודם לכן לא היה כך, לכך הוצרך לומר יהיה דבר זה, כגון בתחילה כתב בראשית וכו', משמע שלא היה אלא הארץ לבד ולא היה על הארץ כלום, לכך אומר אח"כ ויאמר אלהים תדשא הארץ, ואם כן מה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, צריך לומר דקודם מאמר זה היה חשך, והיכא כתיב שהיה חושך, על כרחך צריך לומר מה שכתב וחשך על פני תהום, שהם המים, שפירוש תהום בכל מקום תורה על המים, שמע מינה דהמים היה על הארץ, וכן משמע מתוך פירש"י דויהי אור קאי על וחושך על פני תהום, דלעיל פירש בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' ויאמר אלהים יהי אור, מדלא הביא הפסוק כולו, או לא היה לו להביאו כלל, משמע דקאי עליו, כי אילו לא היה חושך על פניו לא גזר על האור: פ דקשה היה לו לומר סתם ורוח מרחפת: צ דקשה דאי קאי על כסא הכבוד למה אמר מרחפת, לא לכתוב אלא ורוח אלהים על המים, או קשה מפני מה נקרא כסא הכבוד ורוח אלהים: ק ופירש ורוח אלהים שהוא כסא הכבוד מרחפת במאמרו ורוח פיו של הקב"ה:

{ד} ר דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחילה היו מעורבין יחד, דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד, וזה אי אפשר כיון שיש אור אין חושך, דאור וחושך אינם אלא קנין והעדר, ואי אפשר חיבורם יחד בעת מן העתים, (נח"י), דקשה דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה וגו', והלא לא נעשה ההבדלה עד יום ד' דכתיב ביה להבדיל בין היום ובין הלילה, לכך צריכין אנו לדברי אגדה: ש לצדיק שהוא טוב לכך ויבדל, ר"ל כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור ובין הרשע שהוא חשך: ת ר"ל במדינה זו יש אור, ובמדינה זו יש חשך, או ר"ל לפי שעות כגון שעה אחת יום, וב' שעות לילה, ואח"כ להיפך היינו ערבוביא, אבל אין לפרש בפעם אחת ממש, זה אי אפשר כדפרישית לעיל, וא"כ יהיה פירושו ויבדל הבדיל זמנם לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

{ה} א והא דכתיב לקמן (ב' י"א) גבי ד' נהרות שם הא' פישון, אע"פ דכתיב בתר הכי שני ושלישי, י"ל דאי כתב ראשון היה עולה על דעת דמה שנאמר משם יפרד והיה לארבעה ראשים, לא שנתפרדו במקום אחד לד' ראשים, אלא הפירוד הוא בזה אחר זה בד' מקומות מחולקות, דרך משל מתחילה נפרד נהר אחד ואח"כ בכמה פרסאות נהר שני, וכן כולם על דרך זה, ולכך נאמר אחד ולא ראשון, להוציא מן הטעות ולומר שכולם במקום אחד מתפרדים ולא זה אחר זה, ויהיה שני שלישי במעלה ולא במקום:

{ו} ב דקשה הא כבר ברא שמים, ואע"ג דרש"י פירש לעיל לפי פשוטו בראשית ברוא, דמשמע דעדיין לא ברא שמים, לאו למימרא דלא ברא ביום ראשון, אלא הכי קאמר בתחילת בריאת וכו', ובאמת בריאת שמים וארץ היה ביום ראשון: ג פירוש שהיו רפויין: ד פירוש שהיו מתמיהין ונתחזקו: ה לאו למימרא דהוכחתו הוא מדכתיב בתוך המים שהיא לשון אמצע, דהא כתיב (שמות י"ד כ"ט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואינו באמצע, אלא הוכחתו הוא מדכתיב ויהי מבדיל בין מים למים וגו', מילתא דפשיטא הוא דכיון שהוא בתוך המים שהיא מבדיל בין מים למים, אלא להכי כתיב בין מים למים וגו', שיהא הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש הפרש מן הרקיע למים התחתונים שעל הארץ והיינו באמצע:

{ז} ו דקשה והלא כבר נבראו השמים ביום א': ז משמע שר"ל שהוא ג"כ לשון תיקון, וא"ת והא בפרשת תצא (דברים כ"א י"ב) פרש"י תגדלם כדי שתתנוול, שמע מינה שהוא לשון ניוול ולא לשון תיקון, וי"ל התם ר"ל שהוא ניוול לאשה, אבל מכל מקום הגדילה תיקון לצפורן, וא"כ שפיר מביא ראיה על שהוא ג"כ לשון תיקון, ועוד שהוא תיקון האשה דהא בלאו הכי אסורה לינשא, אלא ע"י ניוול זה מותרת להנשא, (נח"י), ולי נראה דלא קשה ולא מידי, דכולי עלמא מודו דלשון עשייה הוא לשון תיקון, כדמייתי בגמרא (יבמות מ"ח.) ראיה מפיבושת לא עשה רגלו ולא עשה את שפמו, (שמואל-ב' י"ט כ"ה) והא דפליגי ר"א ור"ע (שם) אי תקוץ אי תגדל, היינו כדמפרש טעמייהו בגמ' וע"ש יותר: ח וא"ת האיך תליה זה בכאן, וי"ל דבלא זה הייתי אומר דרקיע לא קיים צווי של הקב"ה, כי הקב"ה אמר יהי רקיע וגו' דמשמע שיהיה הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש מרקיע עד מים התחתונים, והרקיע לא עשה כן אלא מים העליונים היו ממש על הרקיע, כמו שמצינו שהארץ ג"כ לא עשתה ציווי של הקב"ה, כמו שפרש"י גבי עץ פרי בסמוך, (פ' י"א) ולכך לא נאמר בו כי טוב, אבל עכשיו שפירש רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מעל וכו', משמע דעשה הרקיע ציווי של הקב"ה, א"כ למה לא נאמר בו כי טוב. אי נמי משום שיש קנאה בין מים התחתונים לעליונים, כי העליונים נוגעים ברקיע ומים התחתונים אינן נוגעין, משום הכי לא נאמר כי טוב, אבל עכשיו שפירש דאף המים עליונים אינן נוגעים קשה למה לא נאמר כי טוב, (נח"י), בשלמא עד הנה הוה אמינא דלהכי לא נאמר כי טוב לפי שלא נגמרה עדיין מלאכת המים, דהא עדיין לא נברא אותו דבר שהמים ינוחו עליו, אבל השתא דשמעינן שהם תלוים באויר, ונמצא שכבר כלה ונגמר מלאכת המים קשה למה לא נאמר בהן כי טוב: ט וא"ת היה לו לומר כי טוב בשני מפני גמר מלאכת הרקיע שעמד בשני כמו שכתבנו לעיל דלחים היו וקרשו בשני, וי"ל שהקוות המים אע"פ שהוא גמר מלאכה, מכל מקום היא ג"כ מלאכה בפני עצמה, אבל קרישת הרקיע אינה אלא גמר מלאכה ואין שייך לומר כי טוב בעבור גמר מלאכה לבדה, ועוד י"ל דההוא לאו עשייה היא כיון שלא נשתנה מכמות שהיה בתחילה אלא בתחילה לחין היו ובשני קרשו, אבל לא נשתנו מראיהן לא שייך לומר כי טוב, וא"ת הוה ליה למימר ג"פ כי טוב ביום השלישי, אחד לגמר מלאכת היום, ואחד לגמר יום שני, ואחד לגמר מלאכת הארץ כדכתיב ותראה היבשה, וכמו שפרש"י בסמוך דהשתא נשתנה מכמות שהיה בתחילה, וי"ל דזה לא נקרא השתנות, דהארץ כמו שהיתה מתחילה היתה ג"כ עכשיו, אך ורק שלא היתה נראית:

{ח} י ר"ל דאין חילוק בין ימין לשמאל, כיון שיש אם למסורת (מכות ז':) הוי כאילו נכתב שמים בשמאל בהדיא, וכל קמ"ץ מביא אל"ף היינו שא מים: כ משום הכי נקט שם מים, דלא הקשה איך מפרש שא מים דמשמע שהוא נושא את המים, ולעיל פרש"י שיש הבדל בין מים למים, ועל זה פירש שם מים, כלומר לאו דווקא שהוא נושא את המים עליו, אלא כיון ששם מים על גביו ובהבדלתו הוי כאילו הוא נושא את המים, אבל באמת ששם מים, וקשה לרש"י ולמה לא קרא אותו שם מים כדי שלא יבא לידי טעות לומר שהוא נושא מים, ומתרץ אש ומים, כלומר משום הכי קראו שמים דפירש שא מים, ושא אותיות אש, דהיינו אש ומים שערבן יחד, וא"ת דילמא משום הכי נקראו שמים ומנא ליה לפרש שם מים, דאם כן היה לו לקרותו אש ומים, ואין להקשות למה לא פירש"י זה בריש הפרשה, וי"ל דהוה אמינא דהוא שם העצם, אבל הכא כתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים, שמע מינה דשמים הוא שם התואר ולא שם העצם:

{י} ל ר"ל דהא כל שאר ימים יניקה שלהם מים הגדול כמ"ש (קהלת א' ז') כל הנחלים וגו': מ דבאספמיא הדגים טובים יותר:

{יא} נ קשה לרש"י למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע, או תעשיב הארץ עשבים: ס ר"ל דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא הפעיל את אחרים: ע כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר, ולשון מפעיל קאי על האדם: פ הקשה מהרש"ל מאי טעם של האדמה ששינתה, וי"ל דכך היה כוונתה משום שהקב"ה ציוה לאדמה שתוציא עץ פרי, דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים, אף זה יהיה עציו ופריו שוה, ואז האדמה לקחה סברא זו, ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים, אפילו הכי אי אפשר לאכלם, אלא שצריך מעט תקון, אילנות שאין טבען כך, ואינו סברא להיות שוה ק"ו אם יהיה כך שצריכים שנוי ותיקון, ומשום הכי לא עשתה כן, ובזה מתורץ ג"כ דלמה כתוב בצווי חד למינהו על תרווייהו, ובעשייה כתב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו, אלא י"ל שבשעה שהקב"ה ציוה שיהא העשב ועץ פרי שוה, משום הכי כתיב חד למינהו אתרווייהו, כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן, לכן כתיב תרי למינהו: צ והוצרך לקלל גם האדמה כמו שכתב רש"י לקמן (ג' י"ז) בפסוק ארורה האדמה וגו', נפקדה גם היא דהא והא גרמו, ומה שהוכרחו רז"ל לומר (הובא ברש"י שם) משל ליוצא וכו', משום דס"ל דמלת בעבורך משמע ולא בעבורה: ק למה כתיב באילנות אשר זרעו בו, וגבי עשב כתיב מזריע זרע, לכן פירש וכו', ר"ל כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו, לכן נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו, לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע:

{יב} ר ומה אילנות שהם גדולים וענפיהם מרובים וגדולים ואינן יכולין לעמוד רצופין, ואפילו אם יתערבו יחד יש היכר ביניהם דזה מין פלוני, ואפילו הכי יצאו למינם, אנו שקטנים אנחנו ואם נהיה מעורבים יחד אין היכר בינינו, על אחת כמה וכמה שצריכין אנו לצאת למינינו:

{יד} ש קשה לרש"י דהוה ליה למימר יהי מאורות ואח"כ והיו למאורות ברקיע, ר"ל דהוה ליה למימר בריאתן מקודם ואח"כ תלייתן ברקיע: ת קשה לרש"י והא כבר כתיב ויבדל אלהים וגו': א שמע מינה שיש חתה באם שילכו בדרכי העכו"ם: ב שהוא מחיבור שני המאורות כידוע לחכמי העיבור, ולכן תלה המועדים בשניהם: ג ר"ל יום שלם דהיינו י"ב שעות: ד שס"ה ימים קאי על החמה ושנת הלבנה שהם שנ"ד ימים מובלעים בשנת החמה, ולפי ששנת החמה היא מצד מהלכתה לסבב כל הי"ב מזלות, ושנת הלבנה היא מחוברת עם השמש בכל אחד מהי"ב מזלות, לכן תלה השנה בשניהם יחד, ואע"פ שהלבנה גומרת מהלכתה בכ"ט ימים ושעות ידועות:

{טו} ה כלומר ועוד נוסף על שמוש להבדיל וגו' שיאירו וכו': ו והכי פירושו והיו ר"ל החמה והלבנה למאורות להאיר לבריות, ולכך נקט רש"י מלת לעולם ולא נקט לארץ כמו שכתב בקרא, להורות שפירוש על הארץ על אנשי הארץ, כי הארץ אינה צריכה לאור:

{טז} ז דקשה לרש"י דבתחילה כתיב שני המאורות הגדולים, ואח"כ אמר את המאור הגדול וגו': ח (נח"י), והשתא אתי שפיר דלא כתיב יהא כוכבים, או ויעש את הכוכבים:

{כ} ט קשה לרש"י נפש חיה משמע דמים הוציאו נפש החיה, ולקמן כתב ויברא אלהים וגו', לכך פירש נפש שיהא בה חיות, כלומר שהמים יכינו את הגוף שיקבל את נפש החיוני שיתן בו הקב"ה, וזה שפירש"י לקמן (פ' כ"א) ואת כל נפש החיה, נפש שיש בה חיות וק"ל, עוד י"ל דקשה לרש"י והלא חיות אח"כ נבראו מן האדמה, לכך פירש נפש שיהא בה חיות, ומה שהוצרך לפרש כן עוד (בפסוק כ"א), י"ל לפי שנכתב בה"א הידיעה משמע שהוא חיה ממש, לכך פירש פעם שנית שאין פירושו כן מדכתב אשר שרצו המים, ומה שפירש ג"כ ביום החמישי, לפי שבפירוש נכתב אח"כ וחיתו ארץ, א"כ נפש חיה קאי אשרצים: י מה שמהפך רש"י ומפרש בתחילה נפש חיה אח"כ שרץ, ר"ל גם בקרא צריך להיות כן ישרצו המים נפש חיה, ומה הן נפש חיה ומפרש שרץ ועוף, וכן כתיב אח"כ ותוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש: כ הם התולעים הנמצאים באשפה, וגם בימות החמה כשירד גשם על הארץ: ל ר"ל גבי בהמות וחיות:

{כא} מ דקשה לרש"י למה פרטם יותר משאר הבריות ולמה הוציאם מכלל כל נפש החיה (בה"א הידיעה), לכן פירש וכו': נ דקשה לרש"י דכתיב התנינם חסר י' אחרונה דמשמע לשון יחיד, וקרינן תנינים לשון רבים, לכן פירש בראם זכר ונקבה, לכן קרינן התנינים, ואח"כ הרג לנקיבה לכך כתיב חסר יו"ד:

{כב} ס ולא כדי שירבו כי מאחר שהם יציר כפיו מתברכים הם מאליהם: ע ואין להקשות אם כן אמאי החיות עומדים בריבויים כיון שמחסרים מהם ולא בירך אותם הקב"ה, וי"ל מברכתו של האדם נתברכו גם החיות, כיון שהם מולידים כמו האדם, ודלא כתירץ מהרא"ם שהם בעלי נפש חיה ונתברכו כל בעלי נפש חיה בדרך כלל, והא דנתברך האדם אע"פ שאין מחסרים מהם ולא הספיק להם רצון יוצרם, אפשר משום דגלוי לפני הקב"ה שיאכל מעץ הדעת ויטיל הנחש בהם זוהמא וילביש אותם ביצה"ר ויתרבו מלחמות בעולם: פ (נח"י), ר"ל בפעם אחד דהיינו תאומים, ואין להקשות יאמר רבו בלבד ולא יאמר פרו, י"ל לפי שאז לא היינו יודעים במה ירבו אם ברבוי התולדה או ברבוי הקומה, ונמצא כזה בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו ט') על והרבתי אתכם ופירש בקומה זקופה, אבל השתא דכתיב פרו ורבו וממילא דהרבוי קאי על הפריה דהיינו בולדות:

{כד} צ דקשה לרש"י הוה ליה לכתוב ויברא אלהים, ולשון תוצא מורה שכבר נברא אלא שהוא מכוסה בו, ואין להוכיח מותוצא הארץ דלעיל (פ' י"ב) שהכל נברא ביום א', י"ל ותוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצוותה בו במאמר תדשא וגו', שהצווי בו הוא הויות הכח בה, ומלת תוצא הארץ אינו כך כי הוא בעצמו הצווי ויחויב שיהיה הכח קדום בה קודם הצווי הזה: ק ומה ששינה רש"י לשונו דלעיל [פירש] נפש שיהא בה חיות, נ"ל משום דכאן גבי חיות הארץ כבר היה הכל נברא ביום הא' עם נפש החיונית, כיון דכתיב תוצא וגו', אבל גבי דגים ועופות לא נבראו ביום ראשון, אלא הכח שיכול להשריץ הגוף בלא נפש החיונית מדכתיב ויברא וגו':

{כה} ר לרצונו שאם היו שואלים אותו מתחילה אם רוצה להיות נוצר כן, היה מתרצה להיות כן: ש י"ל שעמדה כל קומתן מתחילה, דקשה לרש"י כיון שכתוב ויהי כן למה ליה למיכתב אח"כ ויעש, ובדשאים נאמר ותוצא אחר ויהי כן, להורות שלא עשתה כן כנ"ל, ובמאורות שאמר ויעש אמר ויהי כן, לומר שהקטין אחד מהן:

{כו} ת ר"ל כמו שגוזרין המלאכים ומדברים לפני הקב"ה כך עומדת הפתגמא וכו', א"כ שמע מינה שהקב"ה נמלך במלאכים: א (נח"י), אע"ג דלעיל פירש שלא יתקנאו וכו', י"ל דהכי קאמר שאע"פ שיש כח ביד הקב"ה שלא ישגיח בקנאת המלאכים, אפילו הכי הראה ענותנותו לימלך בהן, כדי שלא יהיה להם פתחון פה להתקנאות: ב ר"ל שלא יטעו המינים: ג ר"ל בדפוס שהכינו לאדם, אבל אין לפרש בצלמו של הקב"ה, דהא אין להקב"ה שום צלם ותמונה, כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד' י"ב) ותמונה אינכם רואים, לכך מפרש בדפוס שלנו, ור"ל העשוי לנו כמו שפירש בסמוך על מלת בצלמו בדפוס העשוי לו, והא דפרש"י בסמוך צלם דיוקן יוצרו, הכי פירושו באותו דיוקן שנראה להם לנביאים כשנגלה להם, כך ברא את האדם, ועוד י"ל משום כפל לשון פרש"י צלם דיוקן יוצרו, משום דכתיב בצלמו בצלם אלהים, אלא ודאי בצלמו קאי על הדפוס העשוי לו, ובצלם אלהים קאי על דמות דיוקן ודו"ק, ועי' ברא"ם: ד דקשה לרש"י הא לאדם יש גוף ולמלאכים אין להם גוף: ה ר"ל אי קרינן בחיר"ק ובציר"י הוא לשון ירידה. (נח"י), ונ"ל דכאן כתיב וירדו שהוא לשון ירידה, ובסמוך כתיב ורדו שהוא לשון רדיה, אלא כשדיבר עם המלאכים הקטין אותו לומר שהוא ירוד אפילו מדגת הים, ולא הוצרך להזכיר חית הארץ דכל שכן הוא, אבל כשדיבר עם האדם הגיס דעתו שאם יזכה ויהיה צדיק יהיה רודה בחיות ובבהמות:

{כז} ו (דב"ט), קשה לרש"י הלא כבר נאמר נעשה אדם בצלמנו, ואם כן בצלמו למה לי:

{כח} ז אם כן קרינן בקמ"ץ תחת השי"ן וכבשה: ח ר"ל שדרכו לכבוש במלחמה הוא מצווה על פריה ורביה, ועוד י"ל שהאיש דרכו לכבוש את הנקיבה לתשמיש אף אם היא אינה רוצת, אבל האשה אינה יכולה לכבוש את האיש לתשמיש דאין קישוי אלא לדעת, והכי משמע מן הפסוק פרו ורבו וכבשה מי שדרכו לכבוש, (מהרש"ל), והוצרך רש"י לב' טעמים, דאי לטעם הראשון לבד היה קשה מה ענין זה אצל ברכה, לכן פירש ועוד וכו', ולד"א לבד קשה דאם כן הוה ליה למימר וכבשה פרו ורבו ורדו:

{כט} ט מזרחי פירש מאחר שהשוה אותם הכתוב למאכל, הנה כמו שלא הותר לחיה לאכול רק העשבים והאילנות ולא את האדם, מדכתיב ורדו בדגת הים אתם רודים בהם ולא הם בכם, כך לא הותר לאדם לאכול רק העשבים והאילנות ולא להמית בריה, וקרא דורדו בדגת הים ובעוף וגו', לא להתיר אכילה קמיירי אלא למלאכה, (ועיין בפרק ד' מיתות, סנהדרין נ"ט:): י משמע דוקא להמית בריה לא התיר להם, אבל מתה מאליה מותר להם לאכלה, וא"ת מנא ליה לרש"י, דהא כתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו', וי"ל דהוכחתו הואיל וצריך לאסור לו אבר מן החי, כדאמרינן בפרק ד' מיתות, (שם.) ואי גם בהמה שמתה מאליה אסורה להם למה צריך להזהירו על אבר החי, פשיטא שאסור לו, אבל אם נאמר דנבלה שמתה מאליה מותר לו הואיל ולא המיתה, הוה אמינא כמו כן אבר מן החי נמי מותר, הואיל ולא הפריש ממנה וגם אינה מתה בכך: כ כלומר והא ראיה על שהבשר נאסר לאדם הראשון, שהרי כשבאו בני נח הוצרך להתיר הבשר:

{לא} ל פירש לכך ברא שמים וארץ: מ ע"ז (דף ג'.), שבת (דף פ"ח.):



בראשית פרק-ב

{ב} נ דקשה לרש"י דויכל אלהים ביום השביעי משמע שעדיין עשה מלאכה ביום השביעי אלא שכלה בו, ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי, משמע שלא היה עושה בו מלאכה כלל: ס ר"ל המלאכה נכנסה בשבת: ע ר"ל לבני אדם נראה כאילו כלה, אבל האמת אינו כן, ויהיה ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה ולא כפי האמת: פ וא"ת וכי בלא מנוחה לא יתקיימו שמים וארץ, וי"ל דאין הכי נמי כדפירש לעיל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ברא אלהים וגו', ואי לא היתה מנוחה בעולם אין פנאי להם לישראל לעסוק בתורה, לכך ברא השבת שאסור לעשות בו מלאכה, הלכך עוסקים בתורה בשבת, אם כן נמצא דבשביל מנוחה קיימים שמים וארץ: צ ואם כן אתי שפיר הא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי, שהמנוחה נבראת ביום השביעי, ואז היו כלין כל המלאכות, וזאת המנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה, ולפי הד"א קשה למה אמר לשון מלאכה משמע שעשה מלאכה ממש, לכן צריך לטעם הראשון, ולטעם הראשון קשה מכל מקום לכתוב ויכל אלהים ביום הששי, לכך צריך לשני טעמים האלה, (מהרש"ל). (נח"י), ואע"פ שאין שייך לומר בריאה ומלאכה על המנוחה שהוא העדר הפעולה שהיא דבר שאינו גוף וממש, מכל מקום נ"ל דהכי פירושו דאילו לא צירף את יום השביעי לימי הבריאה היה טבע האדם והנבראים לעמול ולעבוד יום ולילה לא ישבותו, ולא היה בטבע לפוש ולנוח, ואם כן הגוף כלה מאליו והעולם חרב מאין יושב, אבל השתא שצירף את יום השביעי ובו שבת וינפש, אז ירד הטבע לעולם לשבות ולנוח ולמצוא מרגוע לנפשו עד אשר תשוב נפשו עליו:

{ג} ק וא"ת מה זו ברכה הא לא מקרי ברכה אלא אם היה בשבת יותר מבשאר ימים, אבל הכא לא היה בשבת יותר מבשאר ימים רק עומר לגלגולת, וי"ל דמה שירד המן בכל יום הוא ברכה, וכתיב ויקדש שקדשו במן שלא ירד בו כלל, ואפילו הכי ברכו בברכת המן, כי מכל מקום בששי נכפלה בו ברכתו, ופירוש ברכו לא פסקה ברכתו, (רא"ם), ועוד י"ל ברכו במן פירוש שלא הסריח, דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת, כדכתיב (שמות ט"ז כ') ויותירו וגו' וירם תולעים ויבאש, ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי עומר והניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת, לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה: ר (נח"י), ודבר תמוה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהיא לזמן מועט דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש, לפיכך נ"ל כוונת זה הדרוש שהש"י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העוה"ז כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הלוך ודיבור לא יהא כבחול, ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף כו', אם כן יחסר לחמו ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר ויברך וגו', ר"ל שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה, ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה, ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר, (שם ט"ז י"ח) ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דוקא על זמן ירידת המן וע"ש: ש דלעשות להבא משמע דהיה לו לומר אשר ברא אלהים ועשה:

{ד} ת דקשה לרש"י הלא לא מפרש אח"כ שום דבר, אלא קאי אדברים האמורים למעלה: א ר"ל אף תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, כדמפרש בקרא בהבראם ביום עשות וגו', וא"ת והלא כבר כתב רש"י לעיל (א' י"ד) במאמר יהי מאורות את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה, ויש לומר דאי לאו קרא דבהבראם הוה אמינא דלבריאת שמים היה מאמר, וכן לתולדות השמים לכל תולדה ותולדה היה מאמר מיוחד כמו שהיו מחולקים בפועל כשיצאו מן הכח אל הפועל, לכן כתיב אלה תולדות וגו' ללמד כי במאמר בריאת שמים נבראו גם התולדות, כמו הזורע חטים ביום אחד ואחר כך יוצא כל חטה וחטה בפני עצמה ביומיה: ב וא"ת מאי ד"א הוא זה, הלא בפירוש ראשון לא דרש כלל ולא מפרש בהבראם כלל, אם כן יכול להיות שדורש גם כן כד"א, וי"ל דלפירש הראשון קאי בהבראם אסיפא דקרא בהבראם ביום עשות וגו', אבל לפי דבר אחר קאי ארישא דקרא השמים והארץ בהבראם, רצה לומר בה"א בראם: ג אבל בלא זה לא היינו יודעין איזה בה"א ואיזה ביו"ד, לכן צריך לב' טעמים, ולפי הד"א קשה למה נאמר ביום עשות, לכן פירש למדך שכולם וכו', ולטעם הראשון קשה למה נאמר בהבראם בה"א, לכך פירש ד"א: ד עיין טעם אחר במנחות (דף כ"ט:):

{ה} ה פירש במקום שתי תיבות עדיין לא, ר"ל הוא שם דבר ואינו נגזר ממנו פעל: ו פירש אם יהיה פירושו קודם, ויהיה דבוק עם מלת יהיה ויצמח הכתובים אחריו, אין כאן מאמר פוסק, ואיך יתן טעם בו לומר כי לא המטיר שהוא נתינת הסיבה למאמר הפוסק, ואם אינו דבוק רק עם מלת זה שחסר כאילו אמר וכל שיח השדה קודם זה, שוב לא יפול עליו כי לא המטיר: ז פירש עוד יש מוכיח אחר על זה: ח הרא"ם האריך בזה, ומהרש"ל פירש מפני שאי אפשר לפרש בענין אחר כי אם נאמר טרם פירושו קודם, אם כן איך נופל עליו מלת תיראון שהוא לשון עתיד: ט ר"ל דודאי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ויודע שאדם מכיר בטובתן של גשמים ויתפלל עליהן, (ועיין חולין דף ס:): י שם העצם שלו יהוה, ר"ל יש בו אותיות היה הוה ויהיה דהיינו שמו, אי נמי שם העצם כלומר אות וסימן על עצמותו יתברך, ושמות האחרים הם שמות לתוארים מורה על תואר מתואריו יתברך, והא דלא מפרש פירש זה למעלה דכתיב ביום עשות ה' אלהים, משום דלמעלה צריך לכתוב ה' אלהים כדפירש"י לעיל ע"ש: כ ר"ל תקיף ואמיץ כח, כמו ואת אילי הארץ:

{ו} ל דקשה לרש"י דהא לעיל כתיב כי לא המטיר ה', כיון שעדיין לא נברא האדם, וכאן כתיב ואיד יעלה וגו', משמע שהיה מטר אע"פ שעדיין לא נברא האדם: מ הא דדחק רש"י ולא מפרש סתם מטר, דהיינו המים שעל הארץ משקים העננים, היינו משום דכתיב כי לא המטיר דהיינו סתם מטר שהוא ממים שעל הארץ, שמע מינה דקודם שנברא האדם לא המטיר, והאי איד עלה קודם שנברא האדם, שהרי אח"כ כתיב ויצר ה' אלהים וגו', ואי היה מטר סתם, הוו הפסוקים כסותרין אהדדי וק"ל:

{ז} נ (נח"י), ונ"ל דהכי פירושו שהקדוש ברוך הוא נותן מעכשיו כח חיוני באדם, שגם לאחר שימות יוכל לחיות ולחזור ברצון הש"י: ס דאם לא כן מן האדמה למה לי בחד מנייהו סגי, אבל קשה דהיה לו לומר מכל הארץ, לכן אמר ד"א כו', ולד"א קשה היה לו לומר מהאדמה, מלת מן למה לי, לכך פירש מד' רוחות: ע ר"ל קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית המתים, דאם לא כן הא גם הבהמה נקברה, אע"פ שלא נצבר עפרה:

{ח} פ לאפוקי מתרגום אונקלוס שפירש מקודם, דהא מפשט המקרא משמע שלא צמחו עשבים ואילנות לא של גן ולא של שאר מקומות, והא דהאריך רש"י לומר נטע את הגן, שלא תטעה לומר דמקדם קאי על וישם שם את האדם: צ אעפ"י שהקושיא הוא על ויצר ה' אלהים את האדם, מכל מקום המתין עם הקושיא עד אחר שפירש ויטע וגו' במזרחו של עדן, ואז יהיה גם זה מפרטי האדם, ויצדק מה שהשיב עליהם סתם בריאתו מהיכן וכו', וחזר ופירש וייצר ה' עפר מן האדמה וגם ויצמח לו גן עדן, אבל אם מפרש מקדם לשון קדמון כלומר מקודם, ואם כן לא היתה הצמיחה בעבורו, ואם כן אין זה מפרטיו, והיה קשה על הקרא למה הפסיק במה שאמר ויטע ה' אלהים כיון שכבר נטעו, אלא על כרחך מקדם פירושו מזרח, וי"ל נמי איפכא בשלמא אי הוה מקדם פירש מלקדמין כתרגומו ניחא, מה שכתוב כאן ויטע וגו' גבי וייצר וגו' כמדרש (ב"ר פ' י"ד ה') וייצר יצירה לעוה"ב ויצירה לעוה"ז, להודיע שהאדם נברא לתענוגי עוה"ב ולתענוגי עוה"ז, דאם לא כן תקשה למה נטע גן בעדן מלקדמין אם לא בשביל תענוגי האדם, אבל עכשיו שפירש מקדם במזרחו של גן, ולא בא להורות אלא באיזה מקום היה חנייתו של אדם, ולא להודיע על תענוגי עוה"ז, ואדרבה נימא איפכא חלילה שיברא את האדם בשביל שיתענג בתענוגי עוה"ז וא"כ קשה למה סמך ויטע וגו' לקרא דוייצר ולא אל ויברא, ועל זה פירש ראיתי כו':

{ט} ק אי אכלל הארץ קאי למה לא ציוה השם בשעת הצווי להוציא עץ נחמד וגו': ר דאם לא כן למה ליה למיכתב בתוך הגן, דהא כתיב ויצמח וגו' דלענין הגן קאמר:

{יא} ש דקשה לרש"י דכיון שהוא נילוס היה לו להזכיר בשם יותר מפורסם שהוא נהר מצרים, שלא נטעה לומר שהיה נהר אחר מארץ אחרת ולא ארץ מצרים, ותירץ ע"ש וכו', כלומר משום הכי קראו בשם פישון משום דבשם זה מזכיר שבחו של נהר, ותו קשה למה בנהר זה בא להודיע את גדולתו יותר מבשאר נהרות בשמות שלהם, ומפרש אין הכי נמי דבשאר נהרות נמי מפרש בשמותיהן השבח שלהן, גיחון שהיה הולך וכו', ובזה יתורץ למה מהפך רש"י הכתוב דמתחילה מפרש שמות הנהרות ואח"כ קדמת אשור וכו':

{יד} ת והא דלא פירש כן גבי ארץ החוילה, ומצאנו שם איש חוילה בפרשת נח, (לקמן י' ז') וי"ל דחוילה דהכא י"ל שם המחוז ולא על שם איש, דהא הוא הולך בארץ מצרים, אם כן איך קראו אותו בשם האיש חוילה, ועוד כיון שכתב הארץ בה"א הידיעה החוילה על כרחך שם המחוז הוא, ובזה יתורץ נמי דמקשה מנא ליה לרש"י דכוש ואשור ע"ש העתיד דילמא שם המחוז הוא, כמו ארץ החוילה שהוא שם המחוז, י"ל דאם כן היה לו גם כן להזכיר בה"א הידיעה כמו החוילה: א ר"ל קדמת כמו קדמה בה"א, דבכמה מקומות מצינו שנכתב תי"ו במקום ה"א בסמיכות והה"א הוא במקום ל' בהתחלתה, וא"כ הוה כאילו כתיב למזרח של אשור: ב ר"ל דדריש מדכתיב הוא פרת, אע"פ שכתב בכולהו הוא הסובב, מכל מקום גבי שם הנהר לא כתיב הוא אלא גבי פרת:

{טו} ג דקשה לרש"י דכל היכא דכתיב לקיחה משמע שקודם שלקחו לא היה ברשותו, והא הכל ברשות הקב"ה הוא: ד (נח"י), והא דלא פירש הרב זה לעיל (פ' ח') על פסוק וישם, נ"ל משום שהוא קרוב יותר לפשוטו, לפי שלשון לקיחה שייך דוקא בדבר החומרי או בבעלי חיים שאין בהם דעה ובינה, אבל האדם עיקרו המדע והשכל ולא הגוף, ואין לשון לקיחה שייך על המדע והשכל שהוא דבר שאין בו ממש, אלא אם כן הפיתוי שמפתה את דעתו למחשב אחרת כעין הלקיחה הגשמי שמעתיקו ממקום למקום:

{יח} ה דקשה לרש"י דבתחילה כתיב עזר ואח"כ כתיב כנגדו, משמע להיות נגדו להלחם עמו:

{יט} ו נראה דזה לא קאי אלא על בריאת בהמות וחיות שהיו ביום הששי, לאפוקי עופות בריאתן היו ביום החמישי, והוצרך לטעם ראשון להורות שמרקק נבראו העופות, ולטעם שני להורות שביום יצירתן וכו': ז הפך הקרא להוסיף מלת שם אחר האדם, ומלת לעולם אחר שמו, כי בזולת תוספת שם יהיה פירש ויקרא לו כמו (שמות ב' כ') קראן לו ויאכל לחם, לא קריאת שמות, ואז אין טעם למאמר הוא שמו, דליכא למימר הוא שמו קודם קריאתו של אדם, שהרי על ידו נקרא להם שמות, ובזולת ההפוך יהיה פירש כל מה שיקרא לו האדם בשם נפש חיה הוא שמו, וזה אינו אמת שבזולת קריאת האדם נפש חיה הוא, כי נפש חיה כולל בהמות חיות ועופות, ועוד איך נאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', והלא אין כאן כי אם שם נפש חיה לבדו:

{כא} ח פירוש מצדדיו: ט ר"ל דלפי פירוש זה צ"ל מצלעותיו מסטריו, אבל לפי פשוטו של מקרא דלעיל הוא צלע ממש: י כתב הרא"ם זה אליבא דמ"ד (ברכות ס"א.) ויבן ה' את הצלע זנב, שלא נחסר מגופו כלום וכו', אבל למ"ד פרצוף, יהיה כמשמעו למלאות החסרון וכו', ואני אומר אפילו למ"ד פרצוף לא היה חסר מגופו, כלומר כי היו כמין ב' פרצופין עם גופין מדובקים זה בצד זה ולא נחסר אלא מקום החתך וק"ל נ"ל, ואע"פ דאמרו בגמרא (שם) בשלמא למ"ד ב' פרצופין היינו דכתיב ויסגור, אלא למ"ד זנב מאי ויסגור, ומשני מקום החתך, י"ל דאי נמי הוה ב' פרצופין היו מחוברין קצת ביחד, (נח"י), ולפי שפשוט יותר אליבא דמ"ד פרצוף, לפי שהיה כל חלל הגוף פתוח שלא היה לו גב, הוצרך לומר ויסגור כמו שסוגרין בית פתוח או תיבה פתוחה, אבל למ"ד זנב לא אתי שפיר כל כך לפיכך המשיך ופירש המקרא גם לדעתו, ור"ל מקום חתך: כ (נח"י), ב"ר, (פ' י"ז י"א, וסנהדרין דף ל"ט.) ופירש רש"י שלא יראה בחתיכה קודם גמר תיקונה, ושם מוכח שזה התירוץ אליבא דמ"ד זנב, ולפיכך הקדים הרב לפרש ויסגור מקום החתך שהוא גם כן אליבא דמ"ד זנב, כדי ללמוד שזה התירוץ גם כן אליביה, וכ"כ הרא"ם:

{כב} ל דקשה לרש"י ויבן את הצלע וגו' לאשה, משמע שבנה את הצלע להאשה להיות לה לשום דבר, לכך מפרש להיות אשה, כלומר שבנה האשה מן הצלע, וכן ויעש אותו גדעון לאפוד, (שופטים ח' כ"ז) אין פירושו שתיקן אותו לצורך אפוד, אלא תקנו שהוא עצמו יהיה אפוד:

{כג} מ י"ג כן מלמד שבא אדם על כל בהמה וכו' ולא נתקררה כו', ואע"ג דלאו בתשמיש מיירי, אין זה אלא רמז, והעיקר מן האדם ידע את חוה אשתו נפיק, ועוד י"ל שהיה משיג בשכלו טבע כל בהמה וחיה, דאי לא היה יודע טבעם לא היה יודע לקרות להם שמות:

{כד} ס ר"ל דאדם אינו יכול לומר כן, דהא לא היו לו אב ואם, וגם לא הוו לו בנים בעת הזאת ולמה הוצרך לכך: ע ולאו אדלעיל מיניה קאי ויאמר האדם, דהא מהאי קרא נפקי עריות ודבק באשתו ולא באשת חבירו כו' (סנהדרין נ"ח.), כאילו אמר על כן יעזוב איש את אשת אביו ואת אמו, שלא ישמש עמהם, (הרא"ם). וא"ת מאי נפקא מיניה בזה שרוח הקודש מצוה וכו', לאפוקי שלא תאמר בטבע הוא כן, דאם כן היה לו לומר עוזב ולא יעזוב, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל תיבת על כן דהכי קאמר הואיל ועשיתי לו טובה כזאת ובניתי לו אשה על מנת כן עשיתי שיקיים איסור העריות, כמו שנאמר לישראל (שמות כ' ב') אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ופירושו על מנת כן הוצאתיך שתקיים המצות: פ ב"ר (פ' י"ח ח'), למעוטי בהמה וחיה שאינם נולדים מן האדם, (נח"י), ונ"ל דס"ל להרב דזה הוא כמו נתינת טעם על איסור העריות, כדי שלא להרבות ממזרים, אע"פ שהביאה אסורה אפילו בילדה וזקנה שאינם ראויים להוליד, וגם עם הבהמה וחיה שאינם מתעברות מן האדם, מכל מקום יותר נראה וניכר האיסור כשמוליד ממזר, והוא מעוות שאינו יכול לתקן:

{כה} צ [צ"ל], י"ל שלא מחמת חסרון חכמה אלא מחמת שלא היו צריכין לידע דרך צניעות כלל, כיון שלא היה להם יצר הרע:



בראשית פרק-ג

{א} ק כתב הרא"ם מנא ליה לומר שהכתנות הללו בתחלת בריאתן מיד נעשו מפני הצנה והחום עד שיקשה עליו ומה ענין זה לכאן וכו', דילמא לא נעשו הכתנות הללו אלא לאחר שחטאו ואכלו מן העץ, והכתנות הללו היה מפני הבושה שהיו ערומים ויהיו המקראות כסדרן וכו', וצריך לומר דהוכחתו מדכתיב (לקמן פ' כ') ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו', וסמוך ליה ויעש ה' אלהים וגו', ופרש"י (שם) ויקרא האדם חזר לענין ראשון כו', אם כן קריאת שם חוה קודם החטא היה, וסמוך ליה ויעש, שמע מינה דבתחלת בריאתן עשה להם הכתנות ולא אחר שחטאו מפני הבושה, ועוד י"ל מדכתיב בקרא (שם כ"א) ויעש להם כתנות עור וילבישם דמשמע הקב"ה הלבישם, וכי מפני שחטאו הוכרח הקב"ה להלבישם, ולמה לא הלבישו את עצמם כמו שעשו להם חגורות מעצמם, והיה לו לכתוב ויעש להם כתנות עור ללבוש, אלא על כרחך בתחילת בריאתן עשאום מפני הקור והחום, ועל מה שהקשה הרא"ם דאם מתחילת בריאתן אם כן איך היו ערומים בשעת תשמיש, י"ל דלמ"ד (ב"ר כ' כ"ט) שפירש כתנות עור חלקים כצפורן מדובקין לעורן, אם כן היו ערומים, רק על העור היה מדובק כעין צפורן, אבל הכל בגלוי היה וגם אבר התשמיש וק"ל, ואפילו למ"ד שעשאו מצמר ארנבת והיו נעשים לו מפני הצנה והחום, כיון שבריאתן היה בתשרי לדעת ר"א או בניסן לדעת ר"י, (ר"ה י"א.), ובשני חדשים אלו אין בהם לא קור ולא חום, ולא היו מלובשים בהם אלא ערומים היו בלי לבוש כי לא יתבוששו ממה שהיו ערומים, כי לא אכלו עדיין מן העץ לידע בין טוב ובין רע, וכיוון שהיו ערומים והיו משמשין לעין כל נתאוה הנחש וכו', ואין להקשות למה לקחו עלי תאנה ועשו להם חגורות, היה להם ללבוש הכתנות, אין הכי נמי אך ורק שבאותו פעם לא היו מצויין אצלם ולא רצו להיות עומדים ערומים אפילו רגע אחד, (נח"י), ומכל מקום נ"ל שבמחלוקת שנויה (פסחים דף נ"ד.) והכי איתא התם עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו', ויש אומרים אף בגדיו של אדם הראשון, ואם כן ליש אומרים נבראו אחר החטא דאינהו סרחו בעשירית דהיינו קודם בין השמשות, ולת"ק דסבירא ליה דקודם בין השמשות נבראו, אפשר נמי דס"ל דנבראו קודם החטא: ר (אב"א), וא"ת ותשמיש היכן רמיזא, י"ל שלא היה צריך לומר רק ויהיו שניהם ערומים, למה לו לומר האדם ואשתו, אלא הכונה מלבד שהיו ערומים היו מתיחדים כדרך איש ואשתו: ש דקשה לרש"י למה נאמר מכל וגו', אלא לפי ערמתו וכו', ר"ל מתוך שהיה ערום מכל, לכן היה ארור מכל: ת שאי אפשר לפרש כל שכן מפני שהוא תחילת דיבור: א כתב הרא"ם אע"ג שלא נודע מן הכתוב מוכרח הוא, דאם לא כן מה היו אוכלים, ואין זה ראיה דילמא היו אוכלין ממיני עשבים וזרעוני גנה, ונראה דהוכחת רש"י דלא הוה ליה למימר אלא לא תאכלו מעץ הגן, כיון שראה אותם שאכלו עשבים וזרעונין, אם כן כל למה לי, אלא ודאי ראה אותם אוכלים פירות, אך שראה אותם אוכלין בסירוגין, ר"ל מהתאנים אכלו ומגפן לא אכלו ומאילן אחר שהיה עומד אצלו אכלו, ואז שאל אותם כיון שראה אותם מקצתם אכלו ומקצתם לא אכלו היה לו מקום שאלה אם זה הוא משום בחירה בעלמא שאין טובים כשאר פירות, או מפני ציווי הש"י שציוה לכם לא תאכלו מכל עץ הגן רק ממקצתן, וק"ל:

{ד} ב דאם לא כן היאך האמינה לו במה שאמר לא מות תמותון ולא עמדה להכחישו: ג ותימא והלא עדיין היתה יכולה למות שהרי היום גדול והקב"ה אמר (לעיל ב' י"ז) ביום אכלך ממנו מות תמות, עוד יש להקשות אם על הנגיעה ימותו כל שכן על האכילה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה, ואם כן למה ליה למימר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ונראה דהכי פירושו על האכילה ימותו, ועל הנגיעה יפלו בחולי מיד ואח"כ יהיה הולך ופוחת וימות ג"כ באותו יום, ואם כן כשראתה שלא חלתה על הנגיעה ודאי לא תמות עוד, ויש מקשים מאי ראיה הוא זה לנחש שדחף את האשה עד שנגעה בעץ ולא מתה הא באמת לא הוזהרו אלא על אכילה ולא על הנגיעה והאשה עצמה למה לא יראה לנפשה כיון שהיא ידעה בעצמה שלא ציוה השם כי אם על האכילה לבד, ועוד קשה מאי דעתה דאשה שהוסיפה על הציווי, וי"ל הציווי היה אל אדם ולא אל חוה, אך אדם ציוה לחוה ובשעת ציווי לחוה הזהירה גם על הנגיעה, כי ידע נשים דעתן קלות, והיא היתה סבורה באמת שהש"י ציוה גם על הנגיעה, ומה שפרש"י הוסיפה על הציווי, והא לפי מה שציוה לה אדם בשם הקב"ה לא הוסיפה כלום, אעפ"כ לא היה לה להשיב לנחש יותר ממה ששאל ממנה, שהוא לא שאל אותה אלא על אכילה ולא על הנגיעה, ואם כן כשראתה האשה שלא מתה בנגיעה לפי סברתה וציווי מן בעלה אז לקחה גם מן הפרי ואכלה, ודוק. ויש מקשים עוד מה ראיה הוא מן הנגיעה על האכילה, בשלמא הנגיעה היה באונס שהוא דחפה עד שנגעה, אבל האכילה יהיה ברצון, וי"ל דהאשה סברה שהעץ הוא כמו סם המות שכל מי שיאכל ממנו ימות כמו מי שיאכל מעץ החיים שהפרי עצמו הוא הנותן בו חיים, כך הפרי הזה הוא סם המות, ולכך אמרה לא תגעו בו כי הוא מושג בחוש שיש סם המות חריפים שאף בנגיעה ממית, וסברה האשה זה הפרי כן הוא, ומשום הכי דחף אותה הנחש ואמר כשם שאין מיתה וכו', (מצאתי):

{ה} ד דקשה לרש"י אדרבא היה לו להקב"ה להאכילה כדי שיהיו חכמים ויודעים טוב ורע, ומתרץ כל אומן שונא בני אומנותו (ב"ר ל"ב ב'):

{ו} ה דקשה לרש"י מה ראתה עכשיו שלא ראתה מקודם לכן, דהא לא אכלה עדיין מן העץ, לכן פירש ותרא פירוש ותתבונן: ו וא"ת למה לא מפרש רש"י כסדר שאמר לה הנחש ונפקחו עיניכם בתחילה ואח"כ להיות כאלהים. וי"ל לפי שכתב אח"כ בהדיא וכי תאוה היא לעינים, דהיינו ונפקחו עיניכם, ונחמד להשכיל, דהיינו מה שאמר לה יודעי טוב ורע, לכך צריך לומר דמה שכתב כי טוב העץ למאכל היינו מה שאמר לה הנחש להיות כאלהים: ז הוכחתו מדכתיב עמה: ח דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה, אבל לא היתה כוונתה שימותו:

{ז} ט כלומר לענין החכמה של ידיעה נאמר שנודע להם עכשיו מה שאבדו, ר"ל היא מצות ומעץ הדעת וגו', (נח"י), ונ"ל דלענין החכמה של דעת טוב ורע הכתוב מדבר, וכמו שכתב הרב לעיל, ואע"פ שנתנה בו דעה לקרוא שמות, לא ניתן בו יצה"ר עד אכלו מן העץ, ומה שכתב וסוף המקרא מוכיח, היינו שלא אמר הכתוב ויראו כי ערומים הם אלא וידעו שמע מינה שנתחדש בהם ידיעה וגו': י הוכחתו דהיה לו לומר ויתפרו עלים ויעשו להם חגורות, ותו קשה לרש"י ולמה לקח אדם העלין מן אותו העץ שחטא בו ולא מן האחרים כדי שלא יבינו בחטאו, וכדאמרינן (ברכות ל"ד:) חציף עלי מאן דמפרסם חטאו, ומשני אבל שאר עצים וכו': כ בפירוש ולמה לי הרמזים וק"ל:

{ח} ל הוסיף מלת היה, כי בזולת זה תורה על הזמן ההוא, והוסיף שי"ן ואמר שהיה שמלת מתהלך חסרה שי"ן:

{ט} מ ר"ל דהקב"ה חפץ ממנו שיאמר חטאתי ויהרהר תשובה בלבו, דהקב"ה רוצה בתשובתן ואינו חפץ במיתתן, וא"ת דכאן וכן בבלעם (במדבר כ"ב ט') מי האנשים וגו', פירש כדי להכנס עמו בדברים, ובפרשת בלק פירש (שם) כדי להטעותו, י"ל שהתם נמי הוא כדי להכנס עמו בדברים, אלא ששם נתן טעם על ההכנסה שהוא להטעותו, ששם אי אפשר לפרש שלא יהיה נבהל, דהא עדיין לא התחיל בעבירה:

{יא} נ וא"ת למה לא מפרש רש"י גם כן מי הגיד לך שעירום אתה מן המצות כדפירש לעיל, (פ' ז') וי"ל דמה שאמר הקב"ה מי הגיד לך כי עירום אתה קאי אדברים של אדם שאמר ואירא כי עירום אנכי, משמע דבשביל שהיה עירום לכך ירא, ולכך לא מצי לפרש מאין לך לדעת שעירום אתה מן המצות, דבשביל שאין לאדם מצוה אין לו לירא, לפי שאינו חייב לקיים רק מה שנצטווה לו, אבל מה שלא נצטווה לו אין לו לירא שמא יענש עליו אם עובר עליו, ואם בשביל שנצטווה לו ועבר עליו ירא א"כ היה לו לומר כן בפירוש ואירא כי עברתי על המצות, אבל מה שעירום היה מן המצות לא היה לו לירא, לכך מפרש מאין לך לדעת וכו', ועוד י"ל דכאן אי אפשר לפרש מי הגיד לך שעירום אתה מן המצות דודאי היה יודע שעבר על המצות, (צדה לדרך), ואני שמעתי פירוש אחר, כלומר מי הגיד לך אם אתה עירום אם לאו, למה אתה משיב לי יותר ממה ששאלתי אותך, כי כשאמרתי לך איכה לא שאלתי אותך למה אתה עירום, איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ וגו': ס דאילו היתה שאלה היה לו להשיב כן, אבל כשהוא לשון בתמיה השיב על תמיהתו של הקב"ה האשה וגו' וק"ל:

{יד} ע וא"ת כל מסית שבעולם יפטור עצמו בטענה זו, י"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב וכו', אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצות השם שציוה שלא להסית, ובזה יש קצת ישוב לתמיהת הרא"ם (מכת"י אבא מורי ז"ל), וכן מצאתי בשם מהרש"ל. (חזקוני), וא"ת הא קיימא לן (סנהדרין ס"ז.) דאין מסית אלא לעכו"ם, אלא מדאמר לה והייתם כאלהים, שמע מינה היינו דעכו"ם: פ פירוש שנתקללה בימי עבור שלה יותר מבהמה, שימי עבורה של בהמה יותר מעבורה של חיה: צ פירוש דימי עבורה של חתול נ"ב ימים, (בכורות ח'.) וימי עבורה של חמור שנה, א"כ בהמה גרוע מחיה ז"פ כך יהא הנחש ארור מהבהמה ז' פעמים, נמצא שימי עבורה שבע שנים, ואין לומר מכל החיה ר"ל ארי או אפעה שעבורם לג' שנים ולע' שנה, דאם כן לכתוב מכל החיה ולישתוק מכל הבהמה: ק דאם לא כן מאי על גחונך תלך, הלא מעיקרא נמי הכי הוה, (הרא"ם):

{טו} ר וא"ת למה לא ירא הנחש שמא תאכל חוה תחילה דהא לה נתן בתחילה, וי"ל דנחש סבר דדרך הנשים שמכבדות את בעליהן ונותנין להם תחילה, וחוה גם היא תתן לאדם תחילה וימות, וכיון שתראה חוה שימות הוא לא תאכל היא, או הנחש היה סבור שלא יניחה הוא לאכול. ועוד י"ל דסבר הנחש אדם מצוה שלא לאכול מעץ לכך ימות הוא, אבל האשה אינה מצווה כי דוקא לאדם אמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, לכן אף אם תאכל היא לא תמות: ש דאם לא כן מאי ואיבה אשית דמשמע דקפיד אאהבתה: ת דקשה לרש"י הא הקב"ה קלל לאדם בפני עצמו וא"כ למה מערב כאן קללתו של אדם בקללתו של נחש, ומתרץ דהכל קללתו של נחש הוא וגנאי שלו, כלומר לא יהיה לך קומה וכו', והרא"ם פירש דאם לא כן מה ענין ואתה תשופנו עקב בקללתו של נחש הא לאו קללה היא זו, ומעל גחונך תלך לא נפקא דהתם לקציצת רגלים הוא דאתי, אבל אם רוצה לקום בקומה יקום כתב רחמנא תשופנו: א דקשה לרש"י דמשמע שאין חילוק בין אדם לנחש, אלא הוא יכתת ראשו והנחש ישופנו עקב, והרי עוד יש הפרש ביניהן שאדם ממית הנחש והנחש אינו ממית את האדם, אלא על כרחך צריך לומר אף משם תמיתנו (הרא"ם). א"נ י"ל דקשה לרש"י דכיון דלעיל כתיב ישופך ראש ובודאי היא מיתה, וכאן כתיב תשופנו שהוא ג"כ מלשון ישופך, וא"כ אם יכתת הראש ודאי מת הנחש, ואם ישופנו עקב אינו מת, והא הכל לשון אחד הוא ולמה משמש כאן לשון מיתה וכאן אינו לשון מיתה, וע"ז פירש ואף משם וכו': ב פירוש דקשה לרש"י למה לא נאמר בפירוש תשכנו. והרא"ם פירש אע"פ שישופך הוא לשון כתיתה ואינו נופל אלא בראש, ותשופנו לשון שריקה שאינו נופל רק בנחש, מכל מקום מנהג הכתוב מדרך הצחות להשוות הלשונות, אף שהם מחולפים בפירושם:

{טז} ג ואע"פ שזו מדה יפה בנשים, י"ל דהא דקאמר בגמרא (עירובין ק:) זו מדה יפה כלומר מדה יפה לה שלא שינתה מציווי המקום ואינה תובעתו לתשמיש מאחר שקללה הש"י, (מהרש"ל): ד הא דמאריך רש"י אע"פ שלא לצורך הוא שהרי כבר פירש אין לך מצח וכו', אלא לכך נקטו לומר דהכל תלוי בו, ואע"פ שהיא אינה רוצה אלא הוא רוצה יכול לכופה או אם הוא אינו רוצה, אע"פ שהיא רוצה אינה יכולה לכופו, וזהו שנקט רש"י ממנו ולא ממך:

{יז} ה ה"ג ד"א משל וכו' דלפירוש הראשון הקללה היה לאדם ע"י האדמה, אבל לפי המשל היתה הקללה לאדמה, דאף כאן האדם נברא מן הארץ, לכך קלל האדמה, אבל קשה דהכא משמע דלכך קלל האדמה, ולעיל (א' י"א) פירש רש"י משום דלא עשתה ציווי של מקום, וי"ל דהא והא גרמא דאי הוה נתקללה בעון עצמה היה לה להתקללה שתעשה פירות על חד תלת, אבל בקוצים ודרדרים זה היה בשביל עון שניהם:

{יח} ו פירש בעל הערוך ירקות מרים ומתוקנים ע"י האור ברותחין וקונדס בלשון לע"ז קרד"י: ז ר"ל לפי שנאמר אח"כ את עשב השדה, כלומר על כרחך מהם תיזון מאחר שלא תצמיח מכל מיני זרעונים שזורעים אלא אלו, לכך צריך לפרש דנאכלין ע"י תקון: ח וקוץ ודרדר לאו דווקא, דאם כן מאי ואכלת עשב השדה, והלא אין שם אלא קוץ ודרדר:

{יט} ט לא שתאכל לחם מעורב בזיעה:

{כ} י ר"ל דקשה ליה לרש"י היה לו לקרותה חיה, ועל זה פירש נופל וכו':

{כא} כ חלקים לשון חלוק, ר"ל כתנות כעין צפורן מדובקים לעורן:

{כב} ל נ"ל דהכי קאמר כשם שאני יחיד בעליונים בידיעה, שידיעת הקב"ה יתברך ויתעלה מקיף הכל, הן מה שהוא שכל ומדע שהיא הידיעה של אמת ושקר, וגם ידיעת טוב ורע שהוא ידיעת נאה ומגונה, כמו כן האדם אשר בארץ מכח השכל שיש לו מן העליונים יודע להבחין בין האמת והשקר שהוא השכל והמדע, ומכח אכילתו מעץ הדעת יודע להבחין בין הנאה והמגונה, משא"כ בבהמה וחיה אף שאכלה מעץ הדעת אין לה הבחנה בין הנאה והמגונה, אך בין המועיל והמזיק יש לה הבחנה, לברוח מן המזיק לה ולקרב אל המועיל, אם כן הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים שהמלאכים אינן יודעין להבחין בין הנאה והמגונה, רק בין האמת והשקר שהוא שכל ומדע, ועתה פן ישלח וכו' הוא קרוב להטעות לבריות וכו' ודוק:

{כד} מ ויהיה מ' מקדם פירושו מפאת קדם, והיינו מזרחו של גן חוץ לגן, ר"ל הכרובים היו חוץ לגן, דאילו היו במזרחו של גן ולפנים ממנו היה האדם נכנס לגן עד שיבא סמוך להם, אבל כשהוא חוץ לגן לא יכול ליכנס כלל וק"ל: נ דלהט היינו כמו מראה מלוטש ומראה בלא חרב לא משכחת, לכך פירש חרב המתהפכת ולה להט, כאילו אמר ואת החרב המתהפכת שיש לה להט בהפיכתה:



בראשית פרק-ד

{א} ס דקשה לרש"י דהיה לו לומר וידע אדם בציר"י תחת הי': ע הא דנקט רש"י היו לו בנים ולא נקט אחר שנטרד ידעה, משום דהיה משמע שאחר שנטרד ידעה הא קודם לכן לא ידעה, והרי לעיל (ב' כ"ג) כתב זאת הפעם וגו' ופרש"י מלמד שבא וכו', משמע דאף קודם לכן בא עליה, ובזה נמי ניחא מנא ליה לרש"י דוהאדם ידע כבר קודם שנטרד קאי אף על ההריון והלידה, דילמא על התשמיש לחודה קאי, אלא י"ל דאם כן למה לי קרא דוהאדם וגו' והא כבר שמעינן ליה מקרא דזאת הפעם וגו': פ כי ג' שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו (נדה ל"א:): צ רוצה לומר הוסיפה עוד את, כלומר דשני אתים משמע שנים, לכך מיושב נמי היטב מה שכתוב ותוסף:

{ב} ק דקשה לרש"י למה היה רועה צאן, הא לא הרשה להם להמית בריה, ואין לומר דקשה לו למה היה רועה צאן מאחר שאין לו הנאה מהם, דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו:

{ג} ר דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן: ש דקשה למה כתב מפרי האדמה היה לו לכתוב מן האדמה או מפרי העץ, אלא שהביא פרי מדבר שהוא כמו אדמה שאין גזעו מחליף, דאמרינן בגמרא (ברכות מ.) שאין גזעו מחליף נקרא אדמה, ופשתן נמי אין גזעו מחליף ונקרא ג"כ עץ, שנאמר (יהושע ב' ו') ותטמנם בפשתי העץ, לכן אמר מפרי האדמה שהוא פרי כמו מן העץ והוא אדמה שאינו עץ הא כיצד אלא זה זרע פשתן שהוא אדמה ועץ, (מהרש"ל):

{ד} ת כלומר במה ידע שפנה אליו ומפרש ירדה אש וכו':

{ז} ת דקשה לרש"י מאי לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח, ועל זה פירש לפתח לקברך, דהיינו צער חבוט הקבר:

{ח} א [קשה לרש"י שלא מפרש בקרא מה היא האמירה, אלא שמע מינה נכנס וכו'], בב"ר (כ"ב ט"ז) מפרש לפי שקין עובד אדמה היה והבל היה רועה צאן, והיה קין אומר שהאדמה שלו, וא"כ לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב:

{ט} ב והא דלא פרש"י כן לעיל (ג' ט') גבי אדם י"ל דגבי אדם לא שייך לומר אולי יאמר חטאתי, דהא כבר התודה בזה שהיה נחבא, עוד י"ל דאדם צדיק גמור היה שהוא היה יציר כפיו של הקב"ה, ובודאי יודה על חטאו, משא"כ קין, ומשום הכי היה צריך ליכנס עמו בדברים כדי שישוב וכו', (מהרש"ל): ג שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאם לא כן לא היה מכחישו:

{י} ד (סנהדרין דף ל"ז.), ומסיים שם עד שהגיע לצוארו: ה פירוש בעון שהוציאה עץ עושה פרי, וכשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עונה אבל לא על עון זה שפצתה את פיה שעדיין לא נתקללה על עון זה, ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה: ו (נח"י), נראה דס"ל להרב דלשון פצתה היינו פתיחה יתירה וזה החטא, וכמ"ש התוס' (סנהדרין ל"ז: ד"ה מיום) שאין רישומן ניכר כלל:

{יג} ז וחסר ה"א התימה כי לא יתכן בניחותא ופירוש מנשוא על עצמו, פירש שחטא חטא גדול שאין ראוי לסליחה, דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי, הרי הודה על חטאו וראוי לזה: ח (צל"ד בשם מהרש"ל), ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא, (תהלים ק"ל ד') ר"ל מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא, אבל מלך ב"ו אין בידו למחול רק כפי דת נמוסו הוכרח לעשות, ואז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא, וכך אמר קין אתה טוען וכו' והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר ח"ו שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך:

{טו} ט דהיה לו לומר אעשה לו כך וכך: י אין פירושו כל הורג קין שבעתים יוקם דהא למך הרג את קין ולא נעשה בו נקמה שיהרג לאחר שבעתיים, אלא תחילת המקרא לכן כל הורג קין לשון גערה הוא, ושבעתים יוקם קאי אקין, ר"ל כי לא יקבל הבל נקמתו מקין אלא עד ז' דורות, וכמו שמוכיח סוף המקרא ושבעתים יוקם קאי אקין ולא אהורג את קין, ועוד י"ל דאם כן איך פירש כל הורג קין יוקם שבעתים, א"כ היה קשה למה יוקם שבעתים יותר משאר רוצחים, אלא על כרחך מלת שבעתים יוקם הוא ענין בפני עצמו, שהקב"ה יוקם מקין עד ז' דורות, וע"כ זה אחד מן המקראות שקצרו וכו': כ ר"ל דכאן דיבר הכתוב ברמז ובמקום אחר מפרש בהדיא כל מכה וכו' (שמואל-ב' ה' ח'): ל ועורים ופסחים צלמי עכו"ם היו ופסח נגד יעקב ועור נגד יצחק, והיה כתוב עליהם את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שלא יעשו עמו מלחמה וכן אבימלך לו, אבל בימי דוד כבר בטלה השבועה: מ פירש אות משמו של קין והוא אות י' דרמז בו יחיה, כלומר שלא יהרגנו, אי נמי אות א' משמו של הקב"ה והוא אות ה' רמז על כל הורג קין, (מהרש"ל):

{טז} נ הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו: ס דאל"כ למה היו המלאכים במזרח ולא ברוח אחרת: ע ולד"א לחוד קשה דאם כן למה אמר קדמת, לכן צריכין אנו גם כן לפשט הראשון כי שם גלה אביו, ולפירש הראשון קשה למה נאמר בארץ נוד הוה ליה למימר במדינה, (מהרש"ל):

{יז} פ כלומר דויהי בונה עיר קאי על קין ולא על חנוך הסמוך לו, דאם לא כן מאי כשם בנו חנוך:

{יט} צ אלא כך היה לו לומר ומתושאל ילד את למך ולמך ילד את יובל, למה ליה למיכתב ויקח לו למך שתי נשים: ק פירש שהשקה אותה כוס של עקרין כדי שתהיה עקרה ולא יכחיש את יפיה, וא"ת והלא כתיב וצלה גם היא ילדה, וי"ל דילדה קודם ששתתה הכוס של עקרין, ועוד י"ל דמה שאמר וצלה גם היא ילדה רבותא נקט אע"פ ששתתה כוס של עקרין אפילו הכי ילדה ולא הזיק לה כלום, (רא"ם):

{כ} ר ופירש אבי כלומר ראשון, ואמר במדברות כלומר לא כהבל שהיה רועה בישוב, וזו אומנות גדולה:

{כב} ש רצונו בזה לפרש שהמקרא מסורס הוא והכי קאמר לוטש וחורש כל כלי נחושת וברזל, והוסיף מלת כל כלי אומנות, כלומר כלי אומנות הם כלי המחרשים והחיתוך ודומיהם שנופל בם הלטישה ולשונות אלו: ת וא"ת מנא ליה לרש"י, י"ל דהוכחתו דהא לכך נקראת נעמה על שם שמעשיה נעימים והיתה צנועה, והואיל וכן היא אם כן למה מתה במבול ולא ניצלה כנח, אלא כל כרחך היא אשת נח וניצלה מן המבול, ועוד י"ל דהוכחתו הוא דלמה נזכרה נקבה זו יותר משאר נקיבות, אלא ודאי משום זה לפי שמצינו שלנעמה היו ג' אחין ותובל קין היה רשע, כמו שפרש"י שהיה עושה כלי זיין לרוצחים, ויבל היה צדיק יושב אוהלים לפי פירש א' שפרש"י ויובל ג"כ צדיק היה, ונמצא דשנים היו צדיקים ואחד היה רשע, וגם לנח היו שלשה בנים, ושם ויפת היו צדיקים כמו שפרש"י בפרשת נח ואחד היה רשע כדמשמע ג"כ שם, ואם כן אל יקשה לך למה היו שניהם צדיקים ואחד רשע, לכן פירש נעמה היא אשתו של נח ורוב בנים אחר אחי האם (ב"ב ק"י.) וק"ל:

{כד} א (נח"י), אין זה בב"ר שלפנינו, ולי נראה שהרב הוסיף זה מדעתו לתרץ ולמה עסקו בפריה ורביה והולידו עד הנה, ועל זה תירץ כדי לקיים המצוה, ועיין בהרא"ם: ב וא"ת בתחילה פרש"י לכך פירשו הימנו לפי שנגזרה גזירה על זרעו של קין, וכאן משמע דבשביל המבול היו פורשות, וי"ל שנשיו היו יודעות שיבא המבול בימי זרעו של למך וסוברות היו שהוא למך בן מתושאל מזרע של קין היה, אבל טעות היה שלא בא אלא בימי זרע של למך בן מתושלח וק"ל: ג אבל לפי התנחומא אינו של שטות משום שאותו קל וחומר אינו מבטל שבעתים יוקם קין שהקל וחומר אינו אלא בעבור החטא שלו, ומהרש"ל כתב וא"ת מה דעתו של למך, וי"ל שאמר בלבו מה קין שהרג במזיד והיה ראוי למות מיד שנאמר (לקמן ט' ו') שופך דם האדם וגו', ואפילו הכי עכב הגזירה בתפילתו לז' דורות אני שהרגתי שוגג על אחת כמה וכמה שאעכב הגזירה בתפילה:

{כה} ד וקשה לפי פירש ראשון שפירשו ממנו משום רציחה מה השיב להם אדם, וי"ל דהשיב להם וכי מפני שעשה עבירה אחת שהרג יעשה עוד עבירה ויבטל פריה ורביה, אלא מעתה מי שאכל שום וכו' (ברכות נ"א.) (מהרש"ל): ה פירש בתחילה לא היתה לו תאוה, אלא כשראה את חוה, אבל עתה נוסף לו תאוה על תאותו דגם כשלא היתה לפניו נתאוה והיתה עליו התאוה, ול"נ דהוכחתו הוא למה לא אמר בקרא ותהר עוד אשתו ולהורות על הקללה שנתקללה חוה בצער העיבור, ולמה כתב עוד גבי וידע דמלתא דפשיטא הוא דאין הריון בלא תשמיש, אלא לדרשה שנתוספה לו תאוה וכו', עוד י"ל דלא שייך לישנא דעוד אלא כשהפעולה השניה סמוכה לפעולה הראשונה להורות על תכיפת הפעולה, כמו גבי לאה דכתיב (לקמן כ"ט ל"ג) ותהר עוד תיכף אחר לידה ראשונה, אבל הכא שפירש מאשתו ק"ל שנה לא היה לו לומר שם עוד, אלא וידע אדם את אשתו וגו' או לקוחים שניים כמו גבי עמרם שפירש מאשתו וכתב ביה ליקוחין שניים, (שמות ב' א') ודוק נ"ל:



בראשית פרק-ה

{א} ו שהרי כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא וגו', משמע דביום שנברא היו לו תולדות ויהיה ביום ברוא דבוק עם תולדות אדם, ולא עם בדמות אלהים הבא אחריו, דאם לא כן ביום ברא למה לי, לא היה לו לומר אלא תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו סגי, ויחויב מזה שזה ספר תולדות אדם שב אל והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין והבל:

{ג} ז דקשה לרש"י והלא ביום שנברא הוליד, אם כן למה לא היו לו בנים עד עכשיו:

{כב} ח ר"ל כיון דכתיב ויתהלך חנוך את האלהים, א"כ היה צדיק ולמה מת קודם זמנו, אלא שקל בדעתו היה וכו':

{כח} ט דקשה לרש"י למה נאמר כאן טפי בן מבשאר תולדות ולא כתיב ויולד את נח, אלא בן לשון בנין:

{כט} י אלא תרצה לפרש לשון נחמה, אין טעם השם נופל על שם נח, דקרא משמע דלכך נקרא נח משום זה ינחמנו, ונח אינו לשון נחמה ואין טעם השם נופל על השם, אלא היה לו לקרותו מנחם דאז הוי שפיר טעם השם נופל על השם, והא דלא קאמר יניח ממנו את מעשינו דהא עדיין לא ינוחו ממעשה ידיהם, דהא עדיין יצטרכו לחרוש ולזרוע ולדוש, לכן קאמר זה ינחמנו זה יניח ממנו את עצבון ידינו שלא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והא דהקדים עצבון ידינו למעשה ידינו שלא כמו שכתוב בקרא, י"ל דעצבון קאי על מה שהוציאה הארץ קוצים ודרדרים ומיד כשנולד נח פסקה מיד אותה קללה, אבל תיקון המחרישה לא היה אלא עד שגדל נח, משום הכי הקדים רש"י והורה בזה שכן ראוי להיות נמי בקרא וק"ל:

{לב} כ הקשה מהר"ם יפה ז"ל אדרבא אם יהיו צדיקים יהיה הם ונשיהם יותר מעשרה והיו מגינים על כל העולם ולא היו צריכין לתיבות, שהרי כן פרש"י בפרשת וירא (לקמן י"ח ל"ב ד"ה אולי) גבי תפלת אברהם ועל פחות מי' לא ביקש שהרי דור המבול שמונה היו נח ובניו ונשיהם ולא הצילו, משמע שאם היו עשרה היו מצילין, (צד"ל), י"ל דעשרה צדיקים לא שיצילו שלא יבא מבול כלל, רק יצילו על עירם, וזה שאמר אטריח לעשות תיבות הרבה לכל יושב עירם, אבל המבול עכ"פ יבא לשטוף שאר העולם: ל והא דלא הספיק לו במה שאמר אם היה מוליד קודם ת"ק אם היו רשעים כו', אלא מפני שבזולת זה עדיין יש להקשות מה הרויח נח בהמתנתו דהא עדיין אם יהיו רשעים יאבדו, משום הכי צריך לטעם אחר כי מבן ת"ק ומעלה כל הנולדים לא יהיו בני עונשים ויועיל להם זכותו של נח שאף אם יהיו רשעים ינצלו בזכותו, משא"כ בשאר התולדות שלא הגיעו לעונשים ונאבדו במבול משום שלא היה להם זכות, ומשום הכי לא צריך אלא לתיבה אחת, אע"פ שלא היו בני עונשים לאו לצדיקים הם נחשבים ורק בזכותו ניצולו, משום הכי לא בנה לכל אחד מהם תיבה בפני עצמו וק"ל: מ (נח"י), וקשה דבפרשת חיי שרה (לקמן כ"ג א') פירש בת ק' שנה כבת כ' לחטא משמע דלאחר כ' שנה הוי בת עונשין, ועוד דוחק לומר דיעקב אבינו ע"ה ובניו דכל אחד מהם לא הגיע לימי ק"נ שנה, ואיך יעלה על הדעת לומר ששני חלקי חייהם לא יהיו בני עונשין וע"ש: נ וקשה, לחשוב יפת אחר שם, וי"ל שלא רצה להפסיק, (מהרש"ל):



בראשית פרק-ו

{ב} ס מלשון מטיבין את הנרות (יומא ל"ג:) פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת ר"ל מקושטות, כמו ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שישב עתה, ועוד טבת חסר הוא מלשון יחיד, כלומר דלא היו טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן, אבל אי כתיב טובות מלא וי"ו היה משמע שתמיד היו טובות, ר"ל מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק"ל: ע (רא"ם), דאל"כ נשים מכל אשר בחרו למה לי, אלא נשים לבעולה, אשר בחרו לזכר ולבהמה. (נח"י), הקשה הרא"ם דבקדושין (דף י"ג.) משמע שלא נכשלו באשת איש, נ"ל דבני אלהים שהם השרים חטאו באשת איש ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים, לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס, והרא"ם אמר שמא אגדות חלוקות הם:

{ג} פ ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (לקמן כ"ט כ') שפירושו בשביל רחל: צ וא"ת לעולם ממש, וי"ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, דמשמע לא לעולם אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואח"כ כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש"י לאורך ימים, ר"ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר: ק משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנ"ל לרש"י זה, י"ל משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אח"כ כתיב (לקמן פ' ז') ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק"ל: ר ר"ל השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל:

{ד} ש ב"ר (כ"ו ט"ז), רצה לומר נהרגו, ר"ל זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו גם כן, כלומר שהנפילים אשר היו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס: ת פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא ופירושו שהפילו בני אדם בגבורתן, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל העיקר כמ"ש בפרשת שלח בפסוק (במדבר י"ג ל"ג) ושם ראינו את הנפילים וז"ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ"ל, ולפ"ז שנפלו מן העולם ר"ל מהעולם העליון שהם השמים: א ר"ל גם אחרי כן היו רעים וחטאים (נח"י), יש מקשין דבפרשת עקב (דברים י"א י"ז) על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב, דור המבול לא היו להם ממי ללמוד וע"ש: ב דגם אחר כן בימי דור המבול היו גם כן, וממי היו הרי כלם שטפם המבול של מי אוקיינוס, ומפרש אשר יבאו בני האלהים ומהם נולדו הענקים ההם וק"ל: ג היינו מחויאל, והותשו היינו מתושאל, דאל"כ למה קרא אותן אנשי השם והם אנשי בליעל:

{ו} ד שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו, ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים: ה דאם לא כן קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה, לכן פירש להעציב את האדם, ופירש ויתעצב מלשון נתעב ונאלח, כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו, ומהרש"ל פירש מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם, אבל לד"א שנהפך מדה"ר למדה"ד קאי ויתעצב על הקב"ה: ו כלומר מתחילה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול, שהרי אחר זה כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא תחילת הדבור, ואינו פירש ההפוך לומר שהפך ממחשבתו ממדה"ר למדה"ד הוא מה שאמר אמחה את האדם, דאם כן ויאמר אמחה את האדם מיבעי ליה ולמה נאמר ויאמר ה' אמחה וגו', אלא ודאי תחילת דבור הוא וכיון שהוא תחילת הדיבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם: ז ר"ל שמחתי בעצמי ושימחתי גם את האחרים: ח וקשה היאך מדמה מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם, וי"ל שזה היה לדחות המין, אבל באמת הוא בשביל הצדיקים וכו', (מהרש"ל): ט ר"ל ועוד בשביל הצדיקים, דאם לא כן לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה, והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם, אלא על כרחך צ"ל שהוא כמו ועוד, וק"ל:

{ז} י ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש ד"א וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל):



פרשת נח

{ט} א (נח"י), כתב הרא"ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא היו ראויים לבא אל התיבה עכ"ד, ולא נהירא דהא לעיל (ה' ל"ב) פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאע"פ שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול, אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים, שנאמר כאן אלה ופוסל את הראשונים דור המבול, ולכך קראן תולדות, אבל דור המבול לא נקראו תולדות: ב ונראה לי דר"ל מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, שמע מינה דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחילה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו', שמע מינה דמעשים טובים עיקר תולדותיהם: ג כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק, וי"ל שהוא סומך על את האלהים כמו שפרש"י ז"ל ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבא גבי אברהם כתיב (לקמן כ"ד מ') התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק להכניס הבריות תחת כנפי השכינה, אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו, לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים, כלומר שלא היה לו שום עסק כי אם עם אלהים, (מהרש"ל). (נח"י), ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מ"ד לשבח, ומ"ד לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו' (הרא"ם), ואע"פ ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחי הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אע"פ שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק: ד דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד: ה מבנין התפעל: ו ר"ל שהלמ"ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד: ז ר"ל אם לא היה הוי"ו של והתפלל, היה פירושו ג"כ לשעבר (קיצור מזרחי), ואני קבלתי שפירוש הוי"ו שבראשו הוא וי"ו של ובא, שאם כתב בא והתפלל על כרחך לפרש אותו דבר, כמו פעל ועשה יצר וברא, אבל עכשיו דכתיב ובא מהפכו לעתיד:

{יא} ח ר"ל כיון דשניהם במשמעות ותשחת, א"כ הי מנייהו מפקת: ט לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן, דחמסן יהיב דמי וגזלן לא יהיב דמי, אבל חמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוה נמי גזלן, ועיין בב"ק (דף ס"ב.):

{יב} י ר"ל מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא כדכתיב (משלי ל' י"ט) דרך גבר בעלמה, והא דלא נקט נמי דגים, משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים:

{יג} כ אינו ר"ל שעל כל פנים תבא, אלא כשתבא עליהם גזירות מות אינו אלא מזה המין: ל פירוש דרכה להרוג רעים וטובים, שהרי עד עכשיו לא הרגה רעים וטובים, (מהרש"ל): מ וא"ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו', משמע דמשום זנות מתו, וי"ל דהא והא גרם, דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים, ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפילו על הרעים, אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן, דאם לא כן הפסוקים סתרי אהדדי דבתחילה אמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, משמע בשביל זנות הביא המבול, ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס, משמע דבשביל גזל הביא המבול, אע"כ צריך אתה לחלק כן, והשתא אתי שפיר הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון עכו"ם וג"ע, אע"ג דקרא לא מפרש אח"כ אלילים אלא גילוי עריות בלבד, כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, דהיינו גילוי עריות כדפירש, אלא משום דאין עונש מיתה על עכו"ם ואינה הורגת טובים ורעים, ועוד י"ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות, לכך נחתם על שניהם, כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר עריות ועכו"ם, וי"ל דלעיל כתיב וירא אלהים, דמשמע העבירות שבין אדם למקום, אבל גזל הוא בין אדם לחבירו עכ"ל: נ פירוש דג' טפחים בעומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה, וכאן כתיב את הארץ ומשום דלפירוש א' קשה למה לא כתיב מארץ, לכן פירש ד"א כו', רק דקשה למה לא נאמר עם, לכן צריך גם לפירוש ראשון, (מהרש"ל):

{יד} ס ר"ל מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ובאותן מים חמין מחה את העולם, ומנא ליה דמים חמין היו, וי"ל מדכתיב הכא וישוכו המים, ובאחשורוש כתיב (אסתר ז' י') וחמת המלך שככה, מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו (שם א' י"ב) וחמתו בערה בו, אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים, גמרא פרק חלק (סנהדרין ק"ח:), ופ"ק דר"ה (י"ב.): ע וא"ת והיאך תליא זה בכאן, וי"ל דבלא פירוש דלעיל לא היה קשה למה לא היה כאן כמו בתיבתו של משה, לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו, שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת, אבל עתה שפירש"י דכופר היינו זפת, אם כן למה לא היה גם כן התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא, ועוד י"ל דבלא זה הייתי אומר דכופר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת, הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב כמו כופר מבפנים ומבחוץ, אבל כיון שפרש"י דכופר זפת הוא א"כ קשה למה לא היו שוין: פ דקשה לרש"י וכי במים רעים יגרע בזה שיעשה גם כן זפת מבפנים, ומפרש כדי כו', וקשה והלא נח גם כן צדיק היה לכן פירש אבל כאן וכו', (מהרש"ל):

{טז} צ צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר, וי"א חלון מדכתיב (לקמן ח' ו') ויפתח נח את חלון התיבה: ק ר"ל ולא יפלו לתוכה, וא"ת למה לא היה עושה אותה שוה, ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו בה המים, וי"ל דמה שפירש"י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו, ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים, אבל עתה שאינו אויר אלא אמה באורך ורחבו אינו אלא ששית שבאמה והוא טפח לפי ערך אורך התיבה למטה ש' אמות ורחבה לא היתה כי אם נ' אמות: ר רצונו לתרץ והא פתחי הספינות למעלה הם:

{יז} ש דקשה לרש"י דלשון ואני משמע הוא רוצה וגם אני, וכלפי מעלה לא שייך זה ח"ו שאחר יסייעו, ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר, כן אני מסכים עמהם, אי נמי דקשה לרש"י למה כתב ואני הנני כפל לשון, וק"ל: ת ר"ל שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'), ועכשיו מסכים אני עמהם: א דבי"ת ממילת מבול דגושה וכל דגש מביא י' או נ' פ' הפועל או אות כפל, וא"כ לפירוש א' שבלה את הכל הוי כאילו כתיב נבול מלשון נבול תבול (שמות י"ח י"ח), ולפירוש ב' שבלבל את הכל הוי כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבול, ולפירוש ג' שהוביל ר"ל שמביא את הכל מגבוה לנמוך הוי כאילו כתוב יובל דהוא לשון מביא, כמו יובילו שי למורא (תהלים ע"ו י"ב), והי מנייהו מפקת:

{יח} ב כאילו אמר והקימותי בריתי אתך אז ובאת אל התיבה, ולולי זה לא תוכל: ג וא"ת דילמא להאי טעמא לחוד, וי"ל דהוי ליה למימר ואקים את בריתי וגו', והואיל וכתיב והקימותי, פירוש כבר כשבראתי אותם הקימותי את בריתי אתך שיקיימו דברי, (מהרש"ל): ד והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה נאמר (לקמן ח' ט"ז) צא אתה ואשתך, והא דכתיב (שם י"ח) ויצא נח ובניו ואשתו, עיין מה שכתב לקמן (ז' ז'):

{יט} ה דהא כל הענין משתעי בלשון כל בשר, מכל החי למה לי, אלא להביא אפילו שדים דלא הוו בכלל מכל בשר: ו דקשה לרש"י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה:

{כ} ז ר"ל כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו':

{כב} ח דקשה לרש"י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב"ה, וזה אינו דהא אח"כ נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך וגו', שמע מינה דעדיין לא בא אל התיבה, אלא זה בנין התיבה:



בראשית פרק-ז

{ב} ט דאם לא כן מנא ידע, טהורים וטמאים בהאי שעתא מי היה, (קצ"מ), ומכל מקום הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתו ומאליהן באו, דאם לא כן היאך היה יכול לבדוק אותם, שהרי אחד מן סימני טהרה הוא קורקבן נקלף, ואין לידע אלא לאחר שחיטה, הקשה הג"א וא"ת מנא ליה שלמד נח תורה דילמא מה שלקח זה משום שהתיבה לא קלטה אלא ז' זוגות, ומתרץ דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן, ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים, וממין הטהורים לא היה אלא ז', אלא ודאי זוגות הרבה היו משני המינין ולקח נח מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע, אלא שלמד תורה, ודייקא נמי קרא דכתיב תקח לך, משמע הקיחה היתה ביד נח, ודוק נ"ל: י דמה שנאמר בקרא ז' ז' היינו ר"ל דבין כולם היו ז', דהיינו ג' זוגות ואחד נשאר בלא זוג, והא דכתיב בקרא ז' ז', לאו למימרא שיהיו ז' זוגות אלא ז' עופות ואותן ז' יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו, הכי נמי גבי ז' ז', וא"כ נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב וכו', ואותו היה זכר, (מצאתי), (אבל הוא נגד המד"ר ע"ש וכמ"ש בסמוך). (קצ"מ), קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו' (ברכות נ"ד:), וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים, ומהר"ן וג"א כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר:

{ג} כ אין להקשות למה לא כתיב גבי עופות טהורים וגבי בהמה סתם, וילמוד בהמות מעופות, שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, י"ל דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן ז' ז', לרמוז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורים ז' כדי שיקריב קרבן, אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה אמרינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה שבעה, דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ, א"כ הוה אמינא דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה, משום הכי נקט בהמות ברישא, וק"ל, ומהר"א תירץ בענין אחר ע"ש:

{ד} ל (קצ"מ), דאם לא כן מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש:

{ז} מ נ"ל דקשה לרש"י למה סמוך ויבוא נח וגו' לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבוא נח וגו', אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער, משום הכי כתב אחריו ויבא נח ובניו וגו', כלומר משום הכי באו האנשים לבד ולא שמשו, (ג"א), ומה שכתוב ביציאתו ג"כ ויצא נח ובניו, אע"פ שמותר בתשמיש היה, היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול, כדפירש"י לקמן עד שנתן הקב"ה אות שלא יביא עוד מבול, אבל הרא"ם לא גרס כל דבור זה ע"ש:

{ט} נ דאם לא כן הובאו מיבעי ליה: ס דאם לא כן תקשה לך הא כתיב מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה:

{יא} ע (קצ"מ), לא כסתם בקיעה שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו, אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות:

{יג} פ דאם לא כן ביום הזה מיבעיא ליה, דומיא דביום הזה דלעיל (פ' י"א):

{יד} צ כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו, דהא גם לצפור יש כנף, אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו אם כן איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה, כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף, אלא דבוק הוא וכו', ומפרש והולך למה צריך למיכתב כנף, דפשיטא הוא שיש לעוף כנף, ועוד איך שייך לומר כל כנף, וכי יש לצפור כל הכנפים שבעולם, ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף, אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים, דהא לאו צפור הוא, ומהרש"ל פירש אילו לא היה דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף, והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים ג"כ הוי ממועט מפני שלא נקרא צפור:

{טז} ק (קצ"מ) דאם לא כן מאי ויסגור ד' בעדו, הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכה כמו שצוהו כדי להנצל על ידה, אלא על כרחך שזהו מ"ש מתחילה והקמותי וגו', ולולי זה לא תוכל: ר נח"י פירש ע"י שצוהו לעשות התיבה ולכנוס, זו הוא סגירתו מן המים:

{יז} ש דקשה לרש"י הא לאחר מ' יום כבר גדלו המים ולמה לא נתנשאה התיבה כבר, אלא משוקעת וכו':

{יח} ת דאם לא כן אלא היה מתגברות המים מפני המבול שהיה בתוך מ' יום, אם כן היה לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו', אלא ודאי להכי כתיב ויגברו המים לבסוף לומר שהתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ' יום אלא מאיליו, כלומר שהיה התהום עולה מאליו ומפני זה התגברו המים ודוק, והרא"ם תירץ בענין אחר שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ' יום, ואי אפשר לומר בתוך מ' יום היה תגבורת זה, שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק"ן יום, ואין סברא לומר שתגבורת הראשון היה ממי המבול והשני מן התהום:

{כ} א לא למעלה על שטח הארץ, כי קודם זה כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים, שהם כמה אלפים משטח הארץ, (רא"ם):

{כב} ב (הראב"ע), כל אשר נשמת רוח חיים, שב אל האדם לבדו, אבל הרא"ם כתב שהגירסא היא נשימה של רוח חיים, כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים, אבל אין לומר נשמה, דהא אין לבהמות נשמות ודוקא גבי אדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות: ג (קצ"מ), ושמא לזה כיון רש"י באמרו (לעיל ו' י"א) כי השחית כל בשר אפילו בהמה וחיה, ואילו דגים לא קאמר, וקרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים:

{כג} ד מבנין קל על משקל וירא ויתן, רק שהם עומדים וזה יוצא, לא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וימח מן הארץ: ה דקשה לרש"י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקוד וימח בחיר"ק שהוא מבנין הכבד, ולא נקוד וימח בקמ"ץ שהיא מבנין הקל, ומתרץ שהוא מגזרת ויפן ויבן דנקוד ג"כ י' בחיר"ק, ודלא כפירוש הרא"ם שהוא ממשקל ויפן, והא דמ"ם בפת"ח מפני הח' שהיא גרונית: ו דקשה לרש"י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר"ק תחת היו"ד: ז וא"ת מנא ליה לרש"י כל זאת, וי"ל דכתיב אך נח ואך מיעוט היא, ואין כאן שום דבר למעט, אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח כו':



בראשית פרק-ח

{א} ח (קצ"מ), מהכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא על ידי המזקיקין, דאם לא כן מאי זכות של אלו, וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה, שזהו פירש על עצמן, (נח"י), והא דאיצטריך לשני מיני זכות, י"ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי, משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה, ואף על גב דאמרינן במס' מכות (דף כ"ג:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, הא אמרינן בקדושין (דף ל"ט:) דמיירי כשבא לידו עבירה וניצל ממנה, לכך איצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה, שזהו פרישות הגוף במותר להם, ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוו קצת כמי שאינו מצווה ועושה, דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא, והא דכתב הרב (לקמן ח' י"ז) ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש, י"ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י: ט דקשה לרש"י דאי היה רוח ממש הא כתיב אח"כ וישוכו המים, וזה אינו דהא כתיב (תהלים קמ"ח י"ח) ישב רוחו יזלו מים, אי נמי הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ, והרי היו המים על הארץ והאיך עבר הרוח על פני הארץ, אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירש על עסקי הארץ, ר"ל דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני האדם שעל הארץ:

{ב} י וא"ת כיון דלצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית, וי"ל דקודם המבול לא היה צריך לעולם, לפי שאין הבריות היו צריכים להם לפי שהיו בריאים וחזקים, אבל אחר המבול נעשו חלשים וק"ל:

{ג} כ דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"ן יום כלו לחסור, שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ, אלא התחילו לחסור: ל וא"ת והא לעיל (ז' י"ב) פירש"י בכ"ח בכסליו פסקו הגשמים, י"ל דמה שכתב לעיל בכ"ח בכסליו, לפי שאין יום ראשון מן המנין, היינו לא נחשב כיום שלם לפי שאין לילו עמו, דכתיב (שם י"א) ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה, אבל מכל מקום יום א' הוא נחשב, א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה, כי לא פסק הגשם עד לבוקרו של כ"ח יום, ותצטרף אותו לילה ליום ראשון הרי מ' יום, לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח, וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח, הרי ג' מכסליו, רצה לומר עם לילה שלאחריו, וכן כ"ט בטבת עם לילה שלאחריו והוא כ"ז לכסליו שבו פסקו גשמים, דאי אפשר לומר לירידה, שהרי לא כלו מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת עד א' בסיון, ואין סברא שהק"ן יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת, אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת, ואי אפשר שיהיו של גשם, אם כן יחוייב שיהיו כולן של תגבורת, אם כן מ' יום לחוד וק"ן יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון:

{ה} מ ואם כן לא תוכל גם כן ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י"א אמה, דמא' בסיון עד אחד באלול צ' יום, הרי אמה לו' ימים, אם כן לפי זה היתה משוקעת י"ב אמות ושליש: נ והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת המים, וזה היה בסיון ולא באייר, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים וכו', שהרי פירוש מקץ ארבעים יום תחילת מ' יום, שהם ל"ט שלמים ובצרופם עם כ"א שהוחיל בשליחות יונה יעלו ס', ומפני שאב ואלול אינם כי אם נ"ט יום הוכרח שראש חודש תשרי ממנין הכ"א יום:

{ו} ס שאם לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש, דאם כן היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך על נראו ראשי ההרים, כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששלוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, הרי לא נשאר עד שחרבו המים רק י"ד יום, ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים, וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו', ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ, וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו בימי המבול כדמשמע במדרש, ודוק נראה לי: ע רוצה לומר דחלון זו עשויה כדי להאיר: פ ר"ל לעיל כתיב פתח וכאן חלון, ומתרץ ולא זהו וכו', (קצ"מ), ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה, מהכא משמע שהוא חלון, ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים, כאילו אמר אשר עשה לאורה, כלומר לא לביאה וכו', ואם תאמר אם כן למה הוצרך לאורו של אבן טוב, ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור, כדמשמע מויפתח וגו':

{ז} צ ורמז לזה שמלת יבשת כתיב חסר שהוא אותיות תשבי דהוא אליהו, ועוד מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים רוצה לומר שבימי אליהו, (מהרש"ל):

{ח} ק דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת, ולעיל לא רצה רש"י לפרש שהרי כתוב בהדיא דלאו שליחות היה, שהרי כתיב יצוא ושוב, ופירש רש"י הולך ומקיף וכו', (קצ"מ), דשם לא באה לראות הקלו המים, לכך אפשר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה, ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה, לפי שהיו המים על פני כל הארץ, ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר, ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז' ימים עד ששלח היונה, היה לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחות כלל, אלא שלא היה שליחות העורב לראיה, ולפי זה יהיה פירוש וישלח כמו וישלח משה את חותנו ודומיהם, שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום, אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות הוצרך לפרש:

{יא} ר כלומר וגם אם היה כתיב טרפה בפיה, מכל מקום היה הלשון משמש גם על זכר, והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר: ש לא מלשון הריגה כזאב יטרף (לקמן מ"ט כ"ז), אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף, והא דשלח את הזכר, והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב, ויש לומר כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע'.) והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו, אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשליחותו, מפני שהיונה גם כן לא שימש בתיבה, משום הכי לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו, (מהרש"ל): ת והכי פירש דקרא עלה זית רוצה לומר מרורים כזית, וטרף רוצה לומר מזונות, בפיה רוצה לומר במאמר פיה:

{יב} א רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואינו צריך עיון על זה מאחר שיבשו בז' ימים שימתין עוד ז' ימים וייבשו יותר, (מהרש"ל):

{יז} ב מהרש"ל פירש כי גם בלא ו' הוא הוצא, והוי הוי"ו פועל נח, לכך אמר שיקרא אותו ביו"ד כי ו' וי' מתחלפים והוה היוצא, (קצ"מ), כי פירש היצא שיצאו מעצמן, אבל הוצא פירש הוציאם בעצמו:

{כ} ג (הרא"ם), דבלא זה מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות (ברכות נ"ד:), אך קשה לרש"י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק"ל:

{כא} ד דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה: ה כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא (לקמן ט' י"א) דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק"ל נ"ל:

{כב} ו צריך לומר חורף, (הרא"ם): ז הכי גרסינן חצי סיון תמוז וחצי אב, והוא כו', כך צריך להיות: ח ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל (ב"מ ק"ו: ברש"י ד"ה קציר) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא"ם: ט ואף דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו': י כתב הרא"ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב (לעיל ז' י"ג) בעצם היום הזה וגו', וכן דייק לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י"ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג'.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס':) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, (כן משמע בבראשית רבה ע"ש ג"א), או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו: כ שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה:



בראשית פרק-ט

{ג} ל (קצ"מ), ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם, נלענ"ד לפי שמקודם היו האדם והבהמה שוין כולם מעשה ה' יצרם מן האדמה, ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו, אבל בזמן המבול שחטאו כולם והיה ראוי שיאבדו כולם אלא שנתקיימו בזכות נח, ובזה היה לו יתרון על הבעלי חיים וכו':

{ד} מ כתב הרא"ם הנוסחא הנכונה שמצאתי בנפשו, בעוד נפשו בו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי, וב' מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלו, ומיתורא דדמו דרשו (סנהדרין נ"ט.), שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו בנפשו דמו, ופירש הבשר בעודו עם נפשו, וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו, ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא, מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכל הנפש עם הבשר יחד, לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו':

{ה} נ (קצ"מ), דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם: ס דאם לא כן לנפשותיכם למה לי:

{ז} ע שסובר דפסוק דפרשת בראשית (א' כ"ח) ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, וכן נמי קרא דלעיל פסוק א' ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מכאן דלא כתיב ביה ברכה:

{ט} פ רוצה לומר וכן עשה בפעם שנית, כלומר אף על פי שהבטיחו כבר לעיל (ח' כ"א), מכל מקום היה דואג לפי שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא על תנאי הוא, אם עושין רצונו מקיים הבטחתו ואם לאו אין מקיים הבטחתו, ולכך היה דואג עד שהבטיח הקדוש ברוך הוא שלא להביא מבול עוד, (ובזה יתורץ גם כן לדעת המד"ר למה ציוה לנח מצות פריה ורביה הא כבר ציוה לאדם, אלא משום שהיה נח דואג משום הכי היה צריך לצוות לו), ואין להקשות למה היה דואג הא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא כדפירש רש"י לעיל (ח' כ"א) לא אוסיף כפל הדבר לשבועה, דיש לומר לפי שכתב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו', רצה לומר כך עלה בלבו של הקדוש ברוך הוא, אבל נח לא ידע כלום בדבר, (הרא"ש):

{י} צ שקצים הם עופות טמאים שנאמר בהם (ויקרא י"א י"ג) שקץ הם, ורמשים כמשמען, (מהרש"ל):

{יא} ק דקשה לרש"י והלא כבר כתיב (לעיל פ' ט') ואני הנני מקים את בריתי:

{יב} ר ונראה לי דכך פירושו לדרת עולם את קשתי נתתי בענן, רוצה לומר בזמן שהדורות חסרים שהם רשעים צריכין לאות הקשת, ובזמן שהדורות מלאים שהן צדיקים אין צריכין לאות הקשת וק"ל, והרא"ם כתב דהכי פירושו הואיל וכתוב לדרת חסר, קרינן לדרת בקמ"ץ תחת הדל"ת ופת"ח תחת הרי"ש לשון דירה, ורוצה לומר לכל משפחה ומשפחה הדרים בעולם את קשתי נתתי בענן, ואפקיה בלשון יחיד לומר שיש דורות וכו', ומהרש"ל פירש אילו נכתב לדורות מלא הוה אמינא כל הדורות לעולמי עד הוצרכו לאות, אבל עכשיו שכתוב לדרת חסר לדרת שהם לעולם הזה הם צריכים לאות אבל לדורות שהם לעולם הבא הדרים בעולם, אין צריכים לאות:

{יד} ש פירוש דהאי בענני ענן לאו עננים ממש קאמר, אלא כלומר אם יהיו ראוים למבול ותעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון בעולם, ונראתה וגו' ולא יהיה עוד וגו', אבל אי פירש עננים ממש למה אמר ולא יהיה עוד המים למבול, וכי בשביל שיהיה עננים על הארץ ראוים הם למבול, (מהרמ"ש), נראה לי דיוקו דרש"י הוא מדכתיב ענן על הארץ שיחס הענן אל הארץ, וכי מה שייכות יש לענן אל הארץ, הוה ליה לומר בענני ענן בשמים, לכן פירש שאינו לשון ענן ממש אלא חושך וכו', ועל הארץ רוצה לומר על העולם:

{כ} ת דאם לא כן ויחל למה לי לא הוה ליה למימר אלא ויטע כרם: א (קצ"מ), דאין לפרש איש של נעמי, מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה, כמו שיאמר אשת איש, כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין: ב וקשה בשלמא זמורות של גפן מוכח מדכתיב ויטע כרם ואין נטיעה אלא זמורות, דזריעת הזרע של אילן שהוא הגרעינין שבתוך הפרי אינו נקרא נטיעה, אלא זמורות של תאנים מנא ליה, ורבי איסריל בביאורים שלו תירץ דהוכחתו מדכתיב ויחל ופירש עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת כדפירש רש"י, משמע שהיה לו גם כן שאר נטיעות, והואיל ולא הוזכר בתורה עד כאן מין אחר אלא תאנים כדכתיב בפרשת בראשית (לעיל ג' ז') ויתפרו עלה תאנה, לכך אנו אומרים מין תאנים היה לו, ולי נראה כיון דחם בנו סרסו כדי שלא יוליד בן רביעי, ומהיכן ראה חם שמבקש להוליד עוד בן רביעי, אלא מדנטע נטיעות המביאין לידי תאוה ולא מצינו שום פרי המביאה לידי תאוה כמו התאנה, כמו שאמרו ז"ל (ברכות מ.)עץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה שנאמר ויתפרו עלה תאנה וגו', במה שקלקלו בזה נתקנו, ומכח אותו עץ נלבש תאות הגופנית, כמו שכתוב (לעיל ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, ופירש רש"י (שם סד"ה וידע) הוסיף תאוה על תאותו, משום הכי פירש רש"י שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים, והרא"ם מביא בשם ר"י מאורליינ"ש למה הכניס דוקא אלו, לפי שזמורות ויחורי תאנים מתקלקלין טפי ממים, לפיכך הכניסם יותר משאר אילנות:

{כא} ג (קצ"מ), ביחזקאל (כ"ג ד') ותלדנה בנים ובנות ושמותן שומרון אהלה וירושלים, ומדכתב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון: ד ולפי זה ניחא לשון ויתגל, שהוא לשון גלות:

{כב} ה בסמוך אות ח' אפרשנו:

{כג} ו וחשופי לשון גילוי, שת לשון ערוה, כלומר בגילוי ערוה שהיו ערומים ולא היה להם בגד לכסות ערותן, אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה, ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית, והא דאמר במסכת סוטה (י"ז.) בשכר שאמר אברהם אבינו (לקמן י"ד כ"ג) אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפלין, דמשמע למצות ציצית זכו בה מדבור מחוט, ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד, דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן, ומשום דיבורו של אברהם זכו לתכלת:

{כד} ז דאם לא כן למה קרא אותו קטן והלא גדול מיפת הוא, שהרי הקרא מונה אותו קודם יפת, ואין לומר משום חשיבותו כמו שכתב רש"י גבי ויולד נח את שם את חם ואת יפת (לעיל ה' ל"ב), דהא חם הוא הפחות שבכולם, ומהרש"ל פירש דקשה ליה והלא שם הוא הקטן דכתיב (שם) ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו', וכתיב (לעיל ז' ו') ונח בן ת"ר שנה והמבול היה וגו', וכתיב (לקמן י"א י') שם בן ק' שנה שנתיים אחר המבול, שמע מינה שנולד שם בשנת תק"ב שנה לאביו, שמע מינה שהוא הקטן עכ"ל:

{כה} ח מאן דאמר סרסו הוכחתו מכאן מדכתיב ארור כנען, ולמה קלל לכנען אלא משום שחם סרס את אביו, לכך אמר אתה גרמת לי וכו', ומאן דאמר רבעו הוכחתו מדכתיב (לעיל פ' כ"ב) וירא חם, וכתיב התם (לקמן ל"ד ב') וירא אותה שכם מה להלן שרבעה אף כאן שרבעו, והא דקלל את כנען הא והא הוי רבעו וגם סרסו, ופירשו התוספות (סנהדרין ע. ד"ה קללו) מה שלא קלל לחם בעצמו, לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו, ואין קללה במקום ברכה, (מהרש"ל): ט ואם תאמר מהיכן ראה חם שמבקש נח בן רביעי, ויש לומר משום דכתיב (לעיל פ' כ"א) ויתגל בתוך אהלה, אהלו קרי ואהלה כתיב, ופירש רש"י (שם) ויתגל לשון ויתפעל, כלומר שנח התפעל את עצמו, כלומר שמש עם אשתו כלומר בקשוי אבר כאילו שמש, ובזה הכיר בו שמבקש בן רביעי וק"ל, עיין לעיל (אות ב') שכתבתי ישוב אחר על זה ושניהם כאחד טובים, (ועיין במדרש רבה):

{כו} י הא דמפרשים הקרא על זרעו של שם ולא על שם עצמו, נראה לי משום דכתיב ויהי כנען עבד למו, ואי קאי על שם היה לו לומר ויהי כנען עבד לו, אי נמי משום דכתיב אלהי שם, ולא מצינו שנאמר אלהי גבי יחיד, אלא דוקא גבי אומה מייחד שמו, כגון אלהי ישראל אלהי העברים, לכך מפרש על זרעו של שם:

{כז} כ דאי בזמן המלכות הרי כבר כתיב ברוך ה' אלהי שם וגו', מה תלמוד לומר פעם שנית ויהי כנען עבד למו, אלא אף משיגלו וכו', ואם תאמר בשביל יפת, אם כן הוה ליה למימר יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואחר כך וישכון באהלי שם, אלא לומר לך אף משיגלו וכו':



בראשית פרק-י

{ב} ל למה מפרש תירס יותר מהאחרים, יש לומר לפי שפירש לעיל (י' כ"ז) אף על פי שיפת אלהים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת וכו', אם כן תקשה ליה מנא ליה דכורש מבני יפת היה, לכן מפרש תירס זה פרס שמע מיניה דפרס היה מבני יפת, וכורש הוה מלך פרסיים מסתמא גם הוא היה פרסי וק"ל. והרא"ם כתב משום דכתיב כאן מדי ולא כתיב פרס, אם כן תקשי הרי בכל המקרא מצינו מדי ופרס יחד, לכן פירש תירס זה פרס. (צד"ל), והוא גמרא בפרק קמא דיומא (י'.) ופרסאי מנא ליה דמיפת קאתי דכתיב בני יפת גומר וגו', תני רב יוסף תירס זו פרס:

{ח} מ (קצ"מ), דאם לא כן החל למה לי, שהרי הוא לא היה מתחיל למרוד בהקב"ה שעדיין בימי אנוש הוחל וכו', אלא שהוא מענין חילול שחילל השם בפרהסיא, (נח"י), ונראה לי דמוכרח הוא לפרשו מענין התחלה, דאי הוה מלשון מרד תרתי למה לי, הכי הוה ליה למימר הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', אבל אם הוא מלשון התחלה אתי שפיר, והכי פירושו הוא החל רוצה לומר שהוא היה המתחיל להיות גבור להמריד כו', והוא היה גבור ציד לפני ה' מתכוין להקניטו, ועיין שם:

{ט} נ דקשה לרש"י הא בכל מקום שהוא, הוא לפני ה':

{יב} ס משום דלא ידעינן אי העיר הגדולה קאי, על נינוה או על כלח. (נחלת יעקב בשם תוספות דיומא דף י'.), דאי סלקא דעתך דכלח הגדולה הוה ליה למימר ובין כלח העיר הגדולה, היא למה לי ועיין שם:

{יג} ע היכא שהשם הוא מלה עברית מפרש למה נקרא כן אלא מורה על דבר זה, אבל היכא שאין השם מלת עברית לא פירש כלום:

{יד} פ (נח"י), דאי סלקא דעתך מכסלוחים לבד, הוה ליה למימר וכסלוחים ילד את פלשתים, ולא אשר יצאו משם, גם אין לפרש כונת הקרא שנותן סימן והבדל שהוא הכסלוחים אשר יצאו, דהא לא מצינו כסלוחים אחר מוזכר במקרא:

{יח} צ דאין לומר ואחר נפוצו קאי על אותן הנזכרים לעיל שהם בני כנען, דאם כן לא הוה ליה למימר אלא ואחר נפצו, דודאי קאי על אותן דלעיל דלמה ליה משפחות הכנעני, אלא מאלה נפוצו משפחות הרבה, רוצה לומר שאר משפחות וקאי על ג' בני נח, (הרא"ם):

{כא} ק דלפי פשוטו של קרא משמע דעבר שם אדם הוא, אם כן למה אמר אבי כל בני עבר, וכי לא היה שם אלא אבי בני עבר לבד והלא גם שאר בנים היו לו לשם, לכן פירש דעבר לאו שם אדם הוא אלא עבר הנהר, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש לאבי בני עבר בן בנו, דמאי רבותא דעבר והא כל אחד ואחד אבי כל משפחה ומשפחה היוצאת ממנו, אלא על כרחך עבר רוצה לומר עבר הנהר: ר ואם תאמר מה הוכחה זו, דילמא חם היה בן מאה שנה כשבא המבול ושם היה בן ק', שנתיים אחר המבול, ויפת היה בן ק', שלוש או ארבע שנה אחר המבול, ויש לומר משום דבדורות הראשונים כל בנים שהולידו היו מולידין שנה אחר שנה כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט:), ואחר שהודיענו שנולד שם בשנת תק"ב לנח שנתים אחר המבול למדנו ששם היה האחרון, כי יפת וחם נולדו בשנת ת"ק ותק"א לחיי נח וק"ל:

{כה} ש והיאך ידע, אלא נביא היה: ת רוצה לומר ולא נביא היה אלא כן היה המעשה בתחילת ימיו, וקראו כן על שם המעשה הרי יקטן וכו', ואם תאמר באמצע ימיו רוצה לומר וקודם לכן היה לו שם אחר, אלא כשאירע המעשה קרא שמו כן לא בא הכתוב וכו', אלא בסוף ימיו נתפלגו, והשתא אין לומר דילמא קודם לכן היה לו שם אחר אלא כשאירע המעשה נקרא פלג, דכיון שהיה בסוף ימיו אין דרך לקרא למת שם אחר בעבור המקרה שקרה בשעת מותו או סמוך למיתה, אלא ודאי בתחילת ימיו וקרא אותו על שם העתיד: א דקשה לרש"י כיון דמשני הקרא בלידת בניו של עבר דכתיב ולעבר יולד שני בנים, ולא נקט הקרא כמו בשאר הנולדים, כמו וארפכשד ילד וגו' ויקטן ילד וגו', אלא להכי שינה וכתב ולעבר יולד שני בנים וקרא את שמותם על שם המאורע, ואם כן קשה בשלמא פלג נתן הכתוב טעם למה נקרא פלג, אלא יקטן מאי טעמא, אלא על שם שהיה מקטין את עצמו, וכל זה ראה עבר ברוח הקודש אשר עליו, והרא"ם כתב טעם מפני שזה השם נגזר מהקטנות, פירש שם זה יתר משאר שמות:

{כו} ב דכל אנשי המקום שהיו שם מצפים בכל יום על המיתה שאוכלים כרישין:



בראשית פרק-יא

{א} ג דאי לשון אחר היה לא היה שפה אחד, דהא הכל מודים דבלשון הקודש נברא העולם כדפירש רש"י בפרשת בראשית בפסוק ויאמר האדם זאת הפעם וגו' (לעיל ב' כ"ג), אם כן על כרחך היה לשון הקודש אותו לשון וק"ל: ד דלפירש א' קשה אם כן הוה ליה למימר בדברים אחדים, משום הכי קאמר דבר אחר וכו', ותו קשה הוה ליה למימר ודבר אחד מה אחדים, משום הכי פירוש דבר אחר וכו', רוצה לומר דברים חדים וכו', (מהרש"ל):

{ב} ה דבשביל זה נסעו שהרי כתב אחר כך וימצאו בקעה, משמע דמתחילה בקשו זה:

{ג} ו יש לומר דהוכחתו מדכתיב אחריו (פ' ז') ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, והתם על כרחך צריך לומר שפירוש אומה באומה, דאי שפת רעהו ממש נמצא יותר מע' לשונות, אלא על כרחך צריך לומר אומה באומה, וזה קאי אויאמרו איש אל רעהו דלעיל, שמע מינה דלעיל גם כן פירושו כן, ודלא כפירוש הרא"ם שמפרש כי העצה היתה בין האומות לא בין איש אל רעהו:

{ד} ז זה קאי דוקא אמלת עיר שכתוב לפניו, אבל לא קאי אמלת מגדל, דאם כן סותר זה מה שפירש לעיל (פ' א') דברים אחדים באו בעצה אחת וכו', משמע כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא בנו המגדל כאן פירש שלא יבוא עלינו וכו', אלא ודאי זה קאי אמלת עיר. (ג"א), פירש שהיא טעם על המגדל, ואם יביא עליהם שום מכה להפיצם יעלו במגדל לרקיע ללחום נגד השם יתברך, וכן ללשון השני שרצו לעשות סמוכים לרקיע וכו':

{ו} ח פירוש שהוא מקור והכנוי בא אל הפועל, כי אמרם הוא כמו אמר הם, עשותם כמו עשות הם, אף כאן החל הם: ט פירש וכי לא תמנע מהם זאת המחשבה, והלא אנחנו נרד ונבלבל שפתם וגו', ובהכרח שתמנע המחשבה, אבל אי אפשר לפרש בניחותא שהרי באמת נמנע מהם:

{ז} י (ג"א), דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה למה לי, הרי כבר הכל מוכן לפניו יתברך: כ כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה"א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא, אלא הרי הוא כמו נפלה, שאף על פי שכתוב בנו"ן מכל מקום אינו רבים אלא הנו"ן היא פ"א הפעל והה"א היא ה' הנקבה, ולא שהנו"ן היא נפעל לרבים, אם כן הכי נמי נימא הכי, לכך פירש וה"א אחרונה וכו', כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי כאילו כתיב ונבל בלא ה' שהוא לשון רבים דה"א אחרונה וכו', והראיה שהנו"ן של ונבלה היא נו"ן הרבים, מדכתיב בתר הכי (לקמן פ' ט') כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, שמע מינה דנבלה לאו נו"ן הנפעל היא אלא היא נו"ן הרבים, ודוק נראה לי, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש כי אין טעם לומר נרדה ונבלבל לשונם, שלא נבלל לשונם בעבור הירידה: ל (ג"א), דאם לא כן אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות אם כן למה נפוצו, ולא היו דרים יחד, אף על גב שאין אחד מבין לשון האחר, אלא מפני שנפל בהם ריב וכו':

{י} מ רצונו לפרש דמה שכתוב שנתים אחר המבול קאי אויולד את ארפכשד, וגם קאי אשם בן מאת שנה:

{כט} נ ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ועוד קשה מאי נפקותא בזה שפירש יסכה זו שרה, ויש לומר דהוכחתו ממה שכתוב לפניו אבי מלכה ואבי יסכה, אם כן הקרא מונה בני הרן ואם כן למה לא מנה גם שרה שגם היא היתה בת הרן, לכך פירש יסכה זו שרה, ועוד יש לומר דשרה בא"ב דא"ת ב"ש הוא בג"ץ שהוא כמנין יסכה וק"ל, והא דפירש רש"י בשם יסכה ג' טעמים משום דהי מנייהו מפקת, אי נמי דהתם בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט:) דורש שני טעמים לכך הביאם רש"י, והא דמוסיף רש"י על לשון הגמרא וכתב עוד לשון נסיכות, משום דקשה לו למה לא קרא אותה בשם העצם שלה שרי, אלא יסכה גם כן לשון נסיכות שהוא לשון שרי, (מצאתי):

{לב} ס כתב הרא"ם לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש, אם חושש בזמן אברהם מהו לפיכך קראו הכתוב מת, והא בימיו לא נכתבה התורה, ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברהם כבוד אב ואם דקאמר, והלא בצדה כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזירת השם יתברך עד כאן לשונו, ולי נראה דקאי אאחר זמן כתיבת התורה, והעיקר שיאמרו על אברהם שלא קיים כבוד וכו' הוא מפני שלא לקח את אביו עמו, כמו שלקח אותו מאור כשדים, משום הכי יאמרו עליו שלא קיים אברהם כבוד אביו וכו', והטעם שלא לקח עמו משום שהיה רשע ועובד כוכבים ומזלות, ואף על פי ששב בתשובה, היינו בסוף ימיו קודם מותו, אבל בהליכת אברהם ממנו מחרן אז היה רשע, וק"ל. (צל"ד), ולי נראה שלא הבין דברי הרא"ם וכו', כי כל עצמו לא אמר השם יתברך לאברהם לך לך וגו' ומבית אביך, אלא בעבור זה שאין אני רוצה שתקח את אביך עמך שלא תעשה עצמך טפל לאביך, כמו בהליכה ראשונה דכתיב ויקח תרח את אברם בנו וגו', ומה שכתוב כמו שלקח מאור כשדים, זה אינו שהרי אדרבא תרח לקח את אברם כנזכר לעיל, (פ' ל"א) ולכך יפה הקשה הרא"ם, (ועיין בנח"י ושם תמצא תירוץ הגון לקושיא הנזכרת לעיל):



פרשת לך לך




בראשית פרק-יב

{א} א רצה לומר הקרא קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך ועז"פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם ר"ל הואיל ואח"כ מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחילה כשאמר לו לך לך ש"מ שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו (שה"ש ב יא) הגשם חלף הלך לו וכמוה רבים א"כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא, אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן. אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום, וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו, אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. (מהרש"ל): רצה לומר הקרא [מה שכתב שם אעשך וכו' ועוד שאודיע וכו'], קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך, ועל זה פירש מה היא הטובה שאעשה לך, ששם אעשך לגוי גדול. ומהו ההנאה, שאודיע טבעך בעולם, מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה ושם [אעשך], לכן מפרש רש"י ועוד וכו', ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני הפשטים:

{ב} ב דקשה לרש"י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות: ג משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א"כ שמע מינה שאינו משובש, וא"כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר"ל בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר"א פירשתי וק"ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד"א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש"ל): ד פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י"ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל: ה והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל): ו מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר"א מזרחי): ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך):

{ה} ז הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נראה לי כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.) לפיכך הוה כאילו עשאום. (נחלת יעקב):

{ו} ח משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם, הוצרך לפרש דזה אין פירוש כך אלא נכנס לתוכה, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י"ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען: ט דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח (לג יז), ועל זה פירש להתפלל, אי נמי דקשה לו למה נאמר עד מקום שכם, ולא כתיב עיר שכם, כדכתיב גבי יעקב (שם) ויבא עיר שכם, ועל זה פירש שבא להתפלל וכו', ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו, ודלא כהרא"ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה לו: וא"ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה, א"כ למה אמר אח"כ (להלן טו ב ג) ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע. וי"ל שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. (מהר"ר נתן) עיי"ש: י דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה, ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה (דברים יא ל), ששם קבלו וכו', כי אלון לשון אלה (פירוש שבועה), ומורה, לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש"ל): כ דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא, משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אח"כ לא היו בארץ, והא בימי משה עדיין היה בארץ, משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם, אלא היה הולך וכובש: ל והיינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן (יד יח), ומלך שלם זה מלך ירושלים. ומה שכתב שבחלקו של שם נפלה, אע"פ שזה סותר מה שפירש רש"י (במדבר יג כב) גבי וחברון שבע שנים נבנתה, אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן. וליכא למימר שכל ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם, דמלשון היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. (הר"א מזרחי): אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה, והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את א"י כו', אין במשמעות הלשון אלא מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם, ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק"ל: בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש"י כאן, ומה שכתב בפרשת שלח (במדבר שם) הכי פירושו, כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית, ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה, אבל זה אי אפשר שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון, וחם בנה צוען, אם כן אי אפשר כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם, שבע שנים לפני צוען שבנה חם, מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת אין צריך להביא סתירה, אלא ודאי פירושו [כדמסיים רש"י שם] שהיתה מבונה וכו'. (מהר"א אשכנזי):

{ז} מ דקשה לרש"י למה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש"י על הזרע ר"ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ: ועוד י"ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק"ל:

{ח} נ דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה, כמו שכתב לעיל (פסוק ה) ויקח אברם וגו', או לשון נסיעה כמו שכתוב ויסע אברם וגו', ועל זה פירש אהלו היה מעתיק משם: ס רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה, ומפרש באיזה מקום היה ההר, אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם, ואי פירושו הוא על נסיעתו מהיכן היה, למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל, אדרבה קודם שנסע היה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל, אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן, אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה, וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מאי דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם, דמדקם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל, לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם (לעיל ב ח) שפירושו במזרחו: ע וא"ת מנא ליה, דילמא איפכא. וי"ל הואיל ואמרינן בגמרא (יבמות סב:) דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה: פ רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע"ד שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ (פסוק ז) שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. (קצור מזרחי):

{ט} צ דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד, ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ, וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לארץ ישראל, ולכך פירש רש"י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של ארץ ישראל היה נוסע:

{יא} ק ר"ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד. ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זה את זה, "הנה נא" משמע לשון הוה, ו"ידעתי" לשון עבר, לכך פירש ד"א כו'. (מהרש"ל): יש מקשין והלא אמרו חז"ל (קידושין מא.) אסור לישא אשה עד שיראנה. ולי נראה שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהיא יפת תואר, ומכל מקום באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה, אבל עכשיו שהיהת בת ס"ה שנים ורגיל להשתנות היופי ועל זה אמר שעד עכשיו כו'. (נחלת יעקב): ר ר"ל, לפירוש זה צריך לחלק הכתוב, הנה נא הגיע השעה וכו', ומלת ידעתי הוא התחלת ענין, ידעתי זה מימים רבים, ולזה מייתי ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדני סורו נא, הגיע השעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': ש ואע"פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואע"פ כן אמר (אמרי נא אחותי את) [אחותי היא] (להלן כ ב). כבר תירץ אברהם בעצמו זה באמרו רק אין יראת אלהים במקום הזה (שם פסוק יא) ופירש רש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו:

{יג} ת דקשה לרש"י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה, ולכך פירש יתנו לי מתנות וא"ת דמשמע שאברהם רצה במתנות, והא לקמן גבי מלך סדום אמר (יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח, אף על פי שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות, כל שכן במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב (משלי טו כז) שונא מתנות יחיה. ונ"ל דמתנה מועטת רצה, על דרך כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (ברכות י:) דהיינו אכילה ושתיה ופונדק, והא ראיה דלקמן (יד כא) כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם: ועוד י"ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה, אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועוד י"ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש"י לקמן (יג ג) בפסוק וילך למסעיו, לפרוע הקפותיו, אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל: יש מקשים והאיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו. וי"ל שיאמר להם שהיא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים. ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגלך, לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי, אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך, ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט, או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר, ומשום הכי יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש, ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל. עיין בחזקוני: רבים תמהים וכי אברם חשק למתנות, ואדרבה אפילו מה שבמלחמה לקח החזיר, כמו שכתוב (להלן יד כג) אם אקח מחוט כו', וכל שכן בדבר מאוס זנות יקח ממון. אלא דהענין שאברהם רצה שתאמר שרה אחי הוא ודבר זה אינו שייך אלא אם ישאלוה אם בעליך הוא תשיב אמריה אחי הוא, אבל לא ישאלוה ואם תתחיל ותאמר אחי הוא ירגישו שיש ערמה בדבר, דמי ביקש זאת ממנה, ועל כך היא ירא, לכן אמר לה אם יבואו אנשים תתחיל ותאמר יש לי אח עני מבקשת שתתנו לי מתנות, בזה תוכל[י] שפיר להודיע שאני אחיך ותנצל נפשי בזה, אבל לא כוונתו לקבל מתנות, וזהו פירש הכתוב, אמרי נא למען ייטב, זה יהיה הדבור שלך, ובזה וחיתה נפשי בגללך. (דברי דוד):

{יד} א וקשה למה לא פירש רש"י זה לעיל, על וירד אברם מצרימה (פסוק י) ועל ויהי כאשר הקריב לבא (פסוק יא) היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו, (ויקרבו) [הקריבו], אלא משום דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל, כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי. וי"ל דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם, אבל הכא היתה שרה עיקרת, שהרי אברהם היה מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית, והיה לו לומר כבואם, כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל: ומהרי"א פירש דוקא הכא שייך למידק הכי משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשוב טפי:

{טו} א* דאל"כ היה לו לומר לפני פרעה, או לפרעה: הוכרח לזה, דויראו אותה שרי פרעה מיותר הוא, דמהללוה לפני פרעה ודאי ראוה תחילה, אלא הללוה באותו מעמד תיכף. (דברי דוד):

{יז} ב עשרים וארבעה מיני שחין הן, ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן, ובו לקה פרעה, דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם: ג דאל"כ אודות שרה מיבעי ליה: הקב"ה עשה זה הנס כדי שידע פרעה בשביל שרה הוא נלקה. (נחלת יעקב):

{כ} ד דקשה לרש"י אי צוה אותו שום דבר א"כ היה לו לומר על מה צוה אותו, לכך פירש רש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנא ליה שזה צוה (אותו), דלמא צוה שיניחוהו לילך לשלום ולא יעכבוהו, ומנא ליה לשומרו, ולכך פירש רש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו, פירוש לשומרו. ואכתי קשה מנא ליה לתרגום לפרש כן, ולכך פירש רש"י (להלן פסוק ב) כבה מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד, וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם, שלא על סדר הקרא:



בראשית פרק-יג

{א} ה דקשה לרש"י דהא אברהם בדרום היה, דארץ מצרים בדרומו של ארץ ישראל היא ובדרומה של עולם עולה, וא"כ היה לו לומר ויעל אברהם צפונה, דהא מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' וק"ל:

{ג} ו ולפי פירוש זה קשה א"כ היה לו לומר במסעיו, לכן אמר ד"א בחזרתו כו', ולד"א קשה היה לו לומר ויחזור למסעיו, ומה וילך, לכן צריך ג"כ לפירוש הראשון. (מהרש"ל): למדך דרך ארץ שמיד שהשיגה ידו פרע ולא השמיט את עצמו מלפרוע. עוד י"ל שהכתוב בא להודיע שנתקיימה ההבטחה ואברכך בממון: (נחלת יעקב:) דקשה דפסוק מהפך הסדר, דמתחילה אמר ויעל אברם וגו', והפסיק מלסיים סדר מסעו, והזכיר כספו וזהבו, ואח"כ חזר להגיד דרכו ועוד שסיים (להלן פסוק ה) וגם ללוט [וגו'] שפירש [רש"י] מכח אברם היה לו ג"כ עושר, והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך לו ג"כ והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך למעות שיוכל לילך למסעיו לפרוע הקפותיו. (נלי"ט): ז דקשה לרש"י והא לעיל כתיב הנגבה, ועל זה פירש ארץ מצרים וכו', כלומר מנגב קאי על מצרים וק"ל:

{ד} ח רצונו לתרץ שלא תקשה כיון דכבר עשה מזבח וקרא שם, א"כ למה נאמר גם כן ויקרא שם וגו', לכן פירש ואשר קרא שם וכו', ר"ל דקרא רוצה להודיעך לאיזה מקום הולך, למקום דקרא שם כבר בשם ה':

{ה} ט דקשה לרש"י דהא כבר כתיב (פסוק א) ויעל אברם וגו' ולוט עמו:

{ו} י דקשה לרש"י דהרי הארץ על הרוב בלשון נקבה וא"כ לא היה לו לומר נשא לשון זכר, ועוד קשה וכי אפשר זה שהארץ אינה יכולה לסבול ולישא בני אדם, לכך פירש להספיק מרעה, ר"ל דנשא קאי אמרעה ומרעה לשון זכר:

{ז} כ רוצה לפרש למה היה הריב, ולמה נאמר עתה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, לכן פירש שהיו וכו', והכתוב אומר והכנעני, פירוש הקב"ה היה משיב זה. ואין להקשות היה להם לומר עדיין אברהם מוליד יורש, די"ל דעדיפא מיניה קאמר דאפילו לדידהו שלא ידעו שסופו להוליד מכל מקום הרי הכנעני וכו': ל דאל"כ יתן להם אברם רשות לרעות בכל מקום שירצו. (גור אריה):

{ח} מ דקשה לרש"י והא לאו אחים הוו אלא קרובים. ולפי המדרש צריך לפרש דאחים כמו כאחים: ולכן כשאתה תלך עם הבהמות שלך לרעות בשדות אחרות הרועה יסבור שאני הוא. (נחלת יעקב):

{ט} נ דקשה לרש"י דאברהם אמר אנשים אחים ועכשיו אמר אם השמאל ואימינה דמשמע שרצה להתרחק כי יש איזה שנאה ביניהם, וקשה מי מוליד השנאה והלא לא היה ריב ביניהם, לכן פירש לא אתרחק וכו': אמר זה לפי שנראה שאלו המלות [אם השמאל וגו'] מיותרות, שדי שיאמר הפרד נא מעלי, לכן פירש לא אתרחק וכו', ושמא תאמר מה היה צריך להבטיחו על זה, לזה אמר לעמוד למגן וכו'. (ר' יעקב קניזל):

{י} ס דקשה לרש"י דמשקה לשון מפעיל הוא ומאי מפעיל שייך הכא, ועוד שאין הכוונה פה על ההשקה רק על הנחלים שבו, ועל זה פירש ארץ נחלי מים, וקראם בלשון משקה מפני שמהם תהיה ההשקה: ע רצונו לפרש דהאי לפני שחת ה' וגו' הוא דבוק עם כגן ה' כארץ מצרים, דאין לפרש דלפני שחת דבוק עם כלה משקה, דמה בא להודיענו דהא כבר כתיב וישא לוט את עיניו וזה היה לפני שחת ה', אלא על כרחך דבוק הוא למטה: רש"י דייק מדכתיב בפרשת בראשית (ב ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ וגו', א"כ שמע מינה היכי דכתיב גן מיירי גן לאילנות. [ומה שכתב רש"י] וכארץ מצרים לזרעים, דייק מדכתיב בפרשת עקב (דברים יא י) לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך, א"כ שמע מינה שארץ מצרים ארץ זרעים היה. (הר"א מזרחי): לפי שנראה שאלו הדמיונות הם לדבר אחד ואם כן די שיאמר הטוב שבכולם, ואם ירצה לומר שניהם הוה ליה למימר היפה באחרונה, כארץ מצרים כגן ה', שאם היא כגן ה' פשיטא שהיא כארץ מצרים, לזה אמר שהדמיון הוא בשני דברים וכו'. (ר' יעקב קניזל): דקשה ליה דהא אלו עיירות מארץ ישראל הם, והאיך תלה הגדול בקטן שאמר שכבר הירדן הוא כארץ מצרים, והלא ארץ ישראל עדיפא. ועל זה תריץ לזרעים, דבזה ארץ מצרים מעולה. (נחלת יעקב):

{יא} פ דקשה לרש"י כי בית אל בצפון הוה, כדכתיב לעיל (יב ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שמע מינה דבית אל בצפון היה, וא"כ הוה ליה למימר ויסע לוט מצפון לכן פירש וכו': כתב הרא"ם ותימא שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, נמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, הולך מאצלו למזרחו הוא, וצ"ע: וי"ל כי ככר הירדן היה מישור גדול והולך ומתפשט לתוך ארץ ישראל עד שהיה סמוך לירושלים שהוא רחוק מבית אל והוא תוך ארץ ישראל, כי ככר הירדן היה סמוך לסדום שאינו רחוק כל כך מירושלים ודו"ק, נ"ל: ונ"ל לתרץ גם מה שאמר ויפרדו איש מעל אחיו שאין צריך שכבר נאמר ויסע לוט מקדם מן אברהם, אלא דלוט בחר לו בשכונת סדום לפי שהיו שטופי זמה, והיה לו בושת מאברהם לילך לשם ומתירא מפני אברהם, על כן כיחש והלך לצד מערב, ובזה ויפרדו איש מעל אחיו, ובהיותו בדרך הלך משם לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה צל אברהם. (דברי דוד): צ דאל"כ ויסע לוט מאברם מיבעי ליה, שהרי היו יושבין יחד ונסע לוט ממנו. (קצור מזרחי):

{יב} ק כלומר דהרבה אהלים היו לו ונטה מן הככר עד סדום:

{יג} ר ר"ל מדכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים ולא צריך למיכתב כלל, אלא משום דצריך להזכיר אנשי סדום כדכתיב ויאהל עד סדום, כתב נמי ואנשי סדום רעים וחטאים, ומזה למד שלמה ע"ה דשם רשעים ירקב דצריך לזכור אותם לרעה: אע"פ שפסוק הוא במשלי בהדיא, מכל מקום מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזא באורייתא, ובכאן הוא נרמז. ונ"ל לדייק הלשון שאמר שלמדו מכאן, דהכי פירושו אילולי האי קרא לא הוה ידעינן פירוש דשם רשעים ירקב דאיכא למימר היינו דלא מסקינן בשמייהו, אבל מכאן למדו דעיקר פירושו שצריך להזכיר גנותן כמו הכא שמזכיר ואנשי סדום רעים וגו'. (נחלת יעקב): ש וילפינן ליה בגמרא בפרק חלק (סנהדרין קט.) דגבי יוסף כתיב (להלן לט א) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, והתם מיירי בגוף. וכתיב בפרשת תצא (דברים כד טו) גבי שכיר ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והתם מיירי בממון. והתרגום אונקלוס תירגם להיפך על פי ברייתא (שם) דילפינן ליה מורעה עינך באחיך (שם טו ט), והיינו בממון. וגבי יוסף כתיב (להלן לט א) וחטאתי לאלהים, והיינו בגוף: (ו)הא דלא פירש כדפירש המתרגם, (ול"נ) [נראה לי] דהרב נמשך אחר מה שפירש לעיל (פסוק י) מדרש אגדה [על] שהיו שטופים בזמה בחר לו לוט בשכונותם, לכן מסתברא להקדים חטא של שטופי זמה לחטא הממון. (נחלת יעקב):

{יד} ת כמו שמוכח מתוך פירוש רש"י שפירש לעיל (שם) על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם, וזה בא לו מפני שהיה במצרים שהיו שטופי זימה למד מהם, ועוד פירש רש"י (בפסוק יא) הסיע עצמו מקדמונו של עולם, משמע דקודם לכן צדיק היה:

{יח} א כלומר ולא שם מקום כדכתיב (להלן פסוק כד) ענר אשכול וממרא:



בראשית פרק-יד

{א} ב דקשה לרש"י והא נמרוד מלך שנער היה כדכתיב (לעיל י י) ותהי ראשית ממלכתו בבל, והוא שנער:

{ב} ג ר"ל דעשה לו כנפים לעופף: הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר משום דבכולם כתיב ואת, ואצלם לא כתיב כלום, אלא דקמ"ל שדומין זה לזה ברשעות. (דברי דוד): ד דייק רש"י מדכתיב בלע היא צוער, דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם [דדרש שנאב שונא אביו וכו']. י"ל מדלא הזכיר בקרא ג"כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם, ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמו שנאמר בלוט (להלן יט כ) אמלטה נא וגו', כדפירש רש"י שם:

{ג} ה ר"ל לפי שנכתב השדים בה"א הידיעה, ולא פירש הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים, לכן פירש וכו'. (ר' שמואל אלמושנינו): ונ"ל דהרב פירש שם העצם שלו על שם התואר שבו, והכי פירושו עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר. (נחלת יעקב:) ו כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד: ז פירוש, כי מלת "הוא" מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו, דאם כן "בו ים" מיבעי ליה:

{ה} ח רצונו לומר במלת למרדן, שלא תפרש המקרא כן, שתים עשרה שנה עבדו, ובשלש עשרה שנה לעבדן מרדו, ובארבע עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו'. דא"כ הוה ליה למימר ובשלש עשרה כמו שכתוב אח"כ ובארבע עשרה שנה, לכך מפרש למרדן, ר"ל דמה שכתוב ושלש עשרה שנה מרדו לא קאי אאותן שתים עשרה שנה דלעיל, אלא שלש עשרה שנה בפני עצמן מרדו, ועל אותן שלש עשרה שנה אמר אח"כ ובארבע עשרה שנה:

{ו} ט דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים, ובפרשת דברים (ב יא) כתיב רפאים ואמים וזמזומים, ודאי הזוזים היינו זמזומים: י דקשה לרש"י והלא על מלת אלוני ממרא נמי מתרגם מישור (לעיל פסוק יג), וא"כ אם חד מנייהו פירושו מישור ודאי השני לאו פירושו מישור, לכן פירש ואומר אני וכו':

{ט} כ דקשה לרש"י למה צריך למימר ארבעה וכי לא ראינו דארבע הם, לכן פירש אע"פ וכו':

{י} ל דקשה לרש"י כפל לשון בארות בארות, ועוד קשה כיון דבארות של חמר היה שם א"כ למה כתיב ויפלו שמה, היה לו לכתוב ויטבעו שמה, כמו שכתוב (ירמיהו לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, ועוד קשה כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט, לכן פירש בארות הרבה שנוטלין משם אדמה לעשות חמר: מ דלפירוש ראשון קשה דבארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט, לכן אמר ומדרש אגדה וכו' (מהרש"ל):

{יג} נ לא שפלט מדור המבול, דהא כתיב (לעיל ז כג) וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, משמע לא זולתם: ס ר"ל דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג"כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול, ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח (כדפירש רש"י שם), ואשר אתו פירושו מאשר אתו שם, מטורח הבהמות אשר אתו בבתבה: ע דקשה לרש"י לפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם ואמר לו שנשבה לוט, בשלמא לפירוש ראשון שפלט מהמלחמה, בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו, אבל לפי המדרש למה אמר לו, אלא צריכים לומר מתכוון וכו':

{יד} פ דהא דפירש רש"י בפרשת בשלח (שמות טו ט) ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי. נראה כוונת רש"י [כיון] דהכא אי אפשר לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו, רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות, אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה, לבד מהכא, וזהו דנקט רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו' ודו"ק. (ועיין בהרא"ם פירוש אחר): צ הקשה מהר"ן והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר ושלש מאות, ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרזו למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים, כדין תורה דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא וגו', ונשאר הוא ואליעזר לבדו. (קצור מזרחי): ודאי כל השמונה עשר ושלש מאות הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו, ואף על גב דהוא לבדו היה ג"כ מנצח אותם כי אין מעצור לה', מכל מקום לקחום כדי להסתיר הנס, שיהא לו התחזקות מן הטבע, כענין שים לב אורב וגו' (יהושע ח ב), ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר. (גור אריה): ק דא"כ וירדוף עד דן למה לי, הא כתיב וירדפם עד חובה, שהוא דן כדמפרש לקמן. (קצור מזרחי):

{טו} ר אבל בלתי סרוס, יהיה החלוק ללילה, ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו. (קצור מזרחי): ש והוא ועבדיו קאי אשלמטה, הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו':

{יח} ת ר"ל דמלך שלם ראשי תיבות למפרע שם: דאין לומר משום כבוד בעלמא, [ד]היה לו להכניסו לביתו ולסעדו, השתא דכתיב הוציא, משמע משום יגיעת מלחמה, כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (דברים כג ה). (נחלת יעקב): א דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם הוא ועמו מבני שם היו. והא דפירש רש"י כך עושין ליגיעי מלחמה, פירוש שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים, א"כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם להאכילם: והרא"ם פירש דא"כ למה הזכיר שהוציא לכם ויין, דהא דרך הקרא בכל מקום שלא להזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם (להלן יח ה), ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם (שמות יח יב), ולמה לו לומר ויין, אלא שהן צריכין ליגיעי מלחמה: דאי משום יגיעי מלחמה לחוד היה לו להוציא נמי לקראת מלך סדום ויושבי שנער שהיו מזרע שם. (נחלת יעקב): יש מקשים למה לא הוציא לו [גם] בשר לרמז על שם שיקרבו קרבנות, אלא נראה לי דאיתא בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ, ממילא הוא הדין במנחות שחד דינא אית להו עם נסכים, אבל קרבנות הקריבו ג"כ במדבר, לזה דקדק הרב שיקריבו "שם" בניו, רוצה לומר בארץ:

{כ} ב דק"ל מי נתן למי, ומפרש אברהם נתן לו כו', ומה טעם נתן לו, ולכך פירש לפי שהיה כהן וכו':

{כב} ג ואע"פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), קצר הכתוב פה וסמך על המבין. (הר"א מזרחי). ועוד יש לומר דנשא נמי לשון הרמה הוא, וכמו שמצינו ב"אשא" שהוא לשון שבועה, הכי נמי האי הרימותי שהוא לשון אשא, נמי לשון שבועה, אף שאינו מפורש בהדיא:

{כג} ד רש"י דייק מדכתיב ואם אקח, משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו הוא ופירושו אם אעכב לעצמי מן השבי ואם אקח מבית גנזיך. אי נמי דקשה לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח, אלא על כרחך ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך וק"ל: דליכא למימר דהכל דיבור אחד ולא קאי על השבי דהיה לו לומר סתמא אם אקח כו'. עוד דהדברים סותרין זה את זה דבתחילה פרט חוט שרוך נעל שהוא דבר קטן ואחר כך אמר מכל אשר לך [ש]הוא דבר גדול, אלא חוט ושרוך נעל המה דברים של שלל ושבי לא אקח, ומכל שכן אם אקח לך מכל אשר לך דבר גדול. (נחלת יעקב): יש להקשות למה הזכיר עשירות בזה דאטו אם יתן לו פחות מן שיעור העשירות יקבל ממנו, אלא [מכיון ש]מכל מה שלקח מן הביזה לא נתן מעשר, כן כתב הגור אריה, דהוי כתורם שאינו שלו, ואיתא בגמרא (תענית ט.) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, ועל כן אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי מכח ממון שלך שאתן מעשר, ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כהבטחות הקב"ה. (דברי דוד):

{כד} ה ר"ל דצריך לחלק הקרא לשלשה חלקים, וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו, וזה "אשר הלכו אתי" לשון רש"י הוא. ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי גם כן בפני עצמו, ר"ל חניכיו. דאמר לעיל (פסוק יד) הם האנשים אשר הלכו אתו. ענר אשכול וממרא נמי בפני עצמו, ר"ל הם יקחו חלקם. והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם, ודאי קאי על ענר אשכול וממרא, דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא היה לו לומר חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים, אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד: ו הוכחתו מדכתיב לעיל (פסוק יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, וכתיב בתריה (פסוק יד) וישמע אברם וגו' וירדוף וגו', ואילו ענר וחביריו לא קאמר, שמע מינה שנשארו שם לשמור את הכלים:



בראשית פרק-טו

{ה} ז אע"ג שהיה לו ישמעאל בעוד שנקרא אברם, דבנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך (קידושין סח:) ואין ראוי לירש אותו: ח וא"ת והא כתיב (במדבר כא ט) והביט אל נחש הנחושת וחי. י"ל דהכי פירושו והביט אליו הנחש, והא דכתיב (תהלים לד ו) הביטו אליו ונהרו, דגם זה מלמטה למעלה, י"ל מלא כל הארץ כבודו. מצאתי. והרא"ם פירש דהכי פירושו (אין) [לשון] הבטה האמור פה, (אלא) מלמעלה למטה:

{ו} ט ר"ל וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה, וא"כ למה לי למיכתב והאמין בה', ומתרץ לא שאל לו אות ואין להקשות למה לא ביקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן. ורא"ם תירץ כי בירושת הארץ לא היה עתה הבטחה, אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, משום הכי ביקש ממנו אות על הבטחתו קודם שנעשו לו כמה נסים כי שמא קיבל שכרו בהנסים שנעשו לו, אבל על הבנים היה ההבטחה אחר הנסים משום הכי לא ביקש שום אות: ולי נראה דגבי בנים לא שאל אות לפי מדרש רז"ל (שבת קנו.) שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו', וזה ראה אברם משום הכי לא ביקש אות כי אין לו אות גדול מזה, מה שאין כן גבי הבטחת הארץ, משום הכי ביקש ממנו אות על זה. ועוד יש לומר דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים, משום הכי נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ, אבל על ירושת הארץ שאל אות, אבל על בנים לא שאל אות באשר שכבר קיימו שתי הבטחות, ואגדלה שמך, וגם הבטחת ממון, ממילא חשב שגם הבטחת בנים יקוים. (נחלת יעקב): אמר זה לפי שנראה שמלת והאמין בה' הוא מיותרת, שאחר שאברהם לא דיבר כלום על מה שאמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, פשיטא שהאמין. לזה אמר שמלת והאמין לאו לגופיה אצטריך אלא למידק מינה, ר"ל על זה דוקא האמין ולא שאל אות, אבל וכו'. (ר' יעקב קניזל): י פירוש דמלת ויחשבה וגו', שבה אל השם יתברך, ומלת לו שבה אל אברהם, לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל השם [יתברך]. והוכחתו כי [כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין, לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת. ומפני ש]מלת צדקה אינו נופל אלא מהגדול להקטן, שהגדול מתחסד עם הקטן, ולא מהקטן אל הגדול [לכן העתיק רש"י פירוש צדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות, כי הזכות נופל מהקטן אל הגדול ממנו]. (ר"א מזרחי): אמר זה, לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפילו שלא היה רואה שמזלו אינו מוליד היה מחשב לצדקה ולא שהיו ראוי לכך, כל שכן שמזלו מנגד לו, לזה אמר הקב"ה וכו'. (ר' יעקב קניזל): כ וכך פירוש הקרא אדע במה אירשנה כלומר בשביל איזה זכות. כתב הרא"ם אבל איני יודע איך יתיישב לפי זה והאמין בה' וגו', וכי תפול הקושיא דלעיל איך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו, ותירץ שהאמין שיזכה בזרע ולא נשארה בו מבוכה, מה שאין כן בירושת הארץ שנשאר נבוך באיזה זכות יתקיימו בה, ולפי זה נוכל לפרש ויחשבה אברהם לו להשי"ת לצדקה, ולכך מפרש ויחשבה קודם הד"א: ול"נ דגבי זרעו האמין שיתקיים זרעו אף שלא יהיה בהם שום זכות, וכמו שדרשו ואת הצפור לא בתר (להלן פסוק י) רמז לישראל שיתקיימו לעולם (רש"י שם), וכמו דכתיב (דברים לב כג) חצי אכלה בם, ודרשו רז"ל חצי כלין והם אינן כלין אבל בירושת הארץ אע"פ שהאמין שירשוה אף שלא יהיה להם זכות, כי כדאי זכות אבות שירשו את הארץ, וכמו שפירש רש"י בתחילת פרשת וארא, אבל אם יתקיים בידם היה ספק אצלו באיזה זכות יתקיים בידם, כי היה ידוע אם לא יהיה להם זכות לא יתקיים בידם, לכן אמר במה:

{ט} ל כתב הרא"ם אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל, מכל מקום מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי. ול"נ משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) משום הכי כפרת כל ישראל מקרי:

{יא} מ אמר זה לפי שפגר לא נקרא אלא בעל חי שהוא שלם וכאן לא היה שלמים לפי שבתר אותם בתוך, לזה אמר הפגרים הבתרים, וכוונת הרב שלא נאמר שירד העיט גם על הצפור, ונראה שיבא לכלות גם לישראל לפי שהצפור הוא רמז לישראל, לזה אמר הבתרים, רמז לגוים. (ר' יעקב קניזל):

{יג} נ לא חש להוציא נמי השנים שהיו לקהת קודם שירד למצרים, וא"כ הואיל ולא היה השעבוד ארבע מאות שנה למה כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועל כרחך צריך לומר דארבע מאות שנה קאי אגר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהרי משנולד יצחק היו כגרים בשאר ארצות כדכתיב ויגר יצחק שהוא לשון גירות, ולא קאי על ועבדום וענו אותם, דעבדים לא יהיו אלא רד"ו שנה: ס ולכך כתיב בארץ לא להם שהרי לא באו מיד למצרים אלא בסוף ימי יעקב:

{יד} ע והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום: פ לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין: צ לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם:

{טו} ק פירוש העבדות וענוי, אבל הגרות גם הוא היה בכלל גרות, כי מיד כשנולד יצחק התחילו הארבע מאות שנה: ר בניחותא ולא בתמיה, מדלא אמר בתר הכי "אלא" למדך וכו'. (מהרש"ל): ש דכתיב (כה כט) ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרשו רז"ל (ב"ר סג יב) ברציחה, ואותו יום מת אברהם כמו שדרשו רז"ל (שם) מהלעיטני נא, עיי"ש ברש"י (להלן כה ל ד"ה מן האדם). (קצור מזרחי): ואין להקשות ולעביד הקב"ה איפכא שיחיה אברהם עד זמנו ולא יצא עשו לתרבות רעה עד אח"כ, י"ל דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כה.). (נחלת יעקב):

{טז} ת וא"ת והרי דור חמישי היה, שהרי יעקב מיורדי מצרים היה, יעקב יהודה פרץ חצרון כלב. וי"ל דיעקב זקן היה ולא חשיב דור אלא נחשב כמת. ועוד י"ל דבימי יעקב לא היה שעבוד כלל, אבל בימי יהודה התחיל קצת השעבוד כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן מז כח), ויהיה ועבדום וענו אותם דבק עם דור רביעי:

{יז} א רצונו לפרש למה כתיב ויהי, לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה, והוה ליה ליכתב ותהי השמש, ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה, וכמו כן ויהי הם מריקים:

{כ} ב צ"ל דעוג שהיה אמורי דכתיב (דברים ג ח) שני מלכי האמורי, מלך על החוי שהם רפאים, והוא היה מבני האמורי ונקרא יתר הרפאים מפני שמלך עליהם, דאי תימא ואת הרפאים זה עוג והם אמורים כלם, למה חשב עוד ואת האמורי (הר"א מזרחי):



בראשית פרק-טז

{א} ג הוכחתו מדכתיב ולה שפחה, והא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא ודאי בת פרעה היתה ונתן לה בתו כשראה וכו', משום הכי כתיב ולה לרמוז על זה, כלומר שראה מעשים שנעשו לה לשרה וק"ל: מדכתיב ולה שפחה מצרית, משמע לה היתה שפחה אבל לא לאחרים היתה שפחה, שבת פרעה היתה (גור אריה): דאל"כ הוא מיותר, ואי להזכיר שמה יוכל להזכיר בסמוך אל שפחתי הגר וק"ל. (נלי"ט):

{ב} ד קשה לרש"י וכי אם הגר תלד תהא היא בנויה, ומתרץ דממנה פירוש בסיבתה: ה הוכחתו מדכתיב לקול שרי הוה ליה למימר לשרי, אלא הכי פירושו לקול הבא לשרי דהיינו רוח הקודש:

{ג} ו כיון דעיקר האדם הוא דעתו ולא יוכל לקחת דעתו כי אם בדברים טובים מושך דעתו לרוצנו: ז דאל"כ מקץ עשר שנים למה לי:

{ד} ח הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, היה לו לומר ויבא אליה, ותהר הגר למה לי, אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר, הא כיצד, אלא שנתעברה מביאה ראשונה והוא כאילו היתה עוד בתולה ונתעברה. אי נמי מדסמך הגר אל ותהר, איכא למדרש הגר ותהר, אבל לא שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה, כלומר שנעשה לה נס: ט וא"ת מנא ליה דמשום הכי ותקל כו', דילמא מסיבת הריון היא ותקל ולא מסיבת ביאה ראשונה. וי"ל דאם לא כן היה לו לומר ותהר ותקל וגו'. ועוד י"ל דאי מסיבת הריון למה ותקל דילמא שרה עקרה היא משום הכי לא זכתה להריון, בשלמא אי משום מביאה ראשונה נתעברה אתי שפיר דאמרה הגר ודאי אינה צדקת, דאי צדקת היתה למה לא הועיל לה זכות ליעשות לה נס כמו שנעשה לי נס שנתעברתי מביאה ראשונה, אלא ודאי אין לה זכות. (מהרש"ל):

{ה} י לא חמס שאני עושה כי יו"ד הכינוי של חמסי מורה פה על הפועל והוא שרה. ועוד דבריך אתה חומס, זהו פירוש אחר: כ ר"ל מהגר כמו שמפרש הקרא אנכי נתתי וגו': ל ר"ל יו"ד שניה, והכ"ף נקוד בקמ"ץ והנו"ן בשו"א שהוא נוכח הזכר, וכאן ששם יו"ד בין הנו"ן ובין הכ"ף, קרי ביה ביניך הנו"ן בציר"י, כי יו"ד הנח מורה על הציר"י, והכ"ף נקוד בשוא שהוא נוכח לנקבה, ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן וכו':

{ח} מ דאל"כ "מאי זה" מיבעי לכתוב, כי המ"ם היא לעולם בתחילת התיבה המורה על השאלה, כמו מאין תבא (שופטים יז ט):

{יא} נ לא שבשרה על ההריון שעבר שהרי כבר הפילה כדפירש רש"י לעיל (פסוק ה): ס הלמ"ד והדל"ת בסגו"ל וכו' שהוא בינוני, ואל תתמה על השו"א שתחת התי"ו, כי כמוהו יושבת בלבנון מקוננת בארזים, שהם ג"כ בינוני ונקוד שו"א תחת התי"ו: ע ר"ל אע"פ שלא נקוד בשו"א תחת התי"ו מ"מ לשון ציווי הוא כמו שאמר לזכר וקראת:

{יב} פ ונקרא פרא כדכתיב (איוב כד ה) פראים במדבר: כר' יוחנן בבראשית רבה (מה ט), ולפי זה אתי שפיר [מה שמפרש בסמוך] ידו בכל ליסטים, אבל לר"ל שפירש פרא אדם בוזז נפשות אם כן צריך לדחוק ולפרש פירוש אחר על ידו בכל, ודוחק שם. (נחלת יעקב):

{יג} צ בשלמא בבית אברהם ראיתי מלאכים בשביל צדקת אברהם ושרה, אבל במדבר לא נמצא, כי אם שהוא רואה בעלבון וכו'. (גור אריה):

{טו} ק דאי ממנה שמע, אחר שהיא מצווה ולא הוא, היתה לה לקרותו ישמעאל, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא הוא כמו מצווה. (גור אריה):

{טז} ר שהרי אברם היה בן תשעים ותשע כשמל אותו, וכשנולד היה [בן] שמונים ושש שנה. וא"ת והא לקמן (יז כה) בהדיא כתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה, וי"ל דמשום הכי נכפל ללמד שהכתוב עצמו מעיד על זה שעשה זה משום מצות השם ולא משום יראת אביו שהכריחו לזה וק"ל. נ"ל: ומהרא"י תירץ דמההוא לא הוה שמעינן דהוא בן י"ג שנה מעת לעת דזהו שיעור ימי גדולתו, ומשום הכי לא עיכב, ומהאי קרא שמעינן שפיר:



בראשית פרק-יז

{א} ש פירוש אברהם אמר להקב"ה רבש"ע אם אמול אז אהיה נמאס בעיני הבריות, לכן אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. (מהרש"ל): ת ר"ל דהא כתיב התהלך לפני וא"כ והיה תמים למה לי, ומפרש דאף זה פירושו תעשה, דציווי אחר ציווי הוא, כלומר היה שלם בכל נסיונותי: א הם האיברים המסרסרים העבירה ואין מסורים ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו, דכתיב (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקדוש ב"ה מוסרו בידו. (הרא"ש מסכת נדרים לב:): ב שאינם ברשותו וכאילו היה חסר מהם, ואמר לו הקב"ה דהכל יהיה ברשותו, וקשה והלא היה חסר ג"כ הלב דהא ערל לב היה. וי"ל דלא חשיב רק איברים הגלוים. ועוד י"ל דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואח"כ וכרות עמו הברית וגו', אלמא דאפילו לפני המילה לא היה לו גם כן ערלת לב. (מהרש"ל):

{ג} ג והא דכתיב לעיל (יב ז) וירא ה' אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו. י"ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד, והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש מקודם שנימול לאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב (להלן יח כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה':

{ה} ד רצונו לתרץ למה לא נקרא שמו אבהם והיה לו להחליף ה' תחת ר' ולמה לא זזה הר' ממקומה, ומתרץ כדי שלא תתרעם על הקב"ה שהרי אף יו"ד של שרי נתרעמה. והא דזזה היו"ד משרה אפשר משום דעתיד לינתן בשמו של יהושע משום הכי זזה וק"ל. ועוד י"ל שהיו"ד על כל פנים נתקיימה אף בה, שהרי חלקה ונתן חציה לשרה וחציה לאברהם, אבל הר' אי אפשר להתקיים בו אלא אם כן שתשאר בשמו. (מהרש"ל):

{ח} ה לפי שארץ ישראל נחלת ה' ולקחה לחלקו כמבואר בכמה פסוקים וחוץ לארץ חלק לשרים, ולכך כל הדר בחוצה לארץ דומה כאילו הוציא את עצמו מתחת רשותו של הקב"ה כביכול. וכך הם דברי הגור אריה:

{י} ו אע"פ שהוא לשון ציווי אי אפשר שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם:

{יא} ז כלומר שע"פ שמשמעותיו אינו לשון ציווי מכל מקום ציווי היא: ח הפ"א בקמ"ץ וכלומר שהוא הנימול עצמו, לא המל את אחרים כמו ונמלתם שא"כ יחסר בקרא הפועל: ט יעשה יאכל, בציר"י תחת היו"ד:

{יג} י דהא למעלה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית וגו', וכאן כפל עוד המול ימול ליליד ביתך וכתיב סתם: כ ר"ל ליום אחד, כמו שמפורש [בשבת] שם כשלקחו שנים שפחה מעוברת זה שפחה וזה עוברה: ל כגון שקנה שפחה משנתעברה וילדה בשבת אינו דוחה את השבת:

{יד} מ דאל"כ זכר למה לי. (ר"א מזרחי): ול"נ דהכי פירושו דהיה לו לומר וזכר ערל, אלא ודאי להכי לא כתב וזכר ערל משום דהוה משמע דהציווי הוא לזכר ולא לנקבה ואף על פי שהמצוה שייך גם גבי נקבה, ולא להורות מקום הערלה, אבל השתא דכתיב וערל זכר משמע דבעי להורות מקום הערלה, והכי פירושו שהערלה היא במקום שמבדיל בין זכר לנקבה. (נחלת יעקב). ועיי"ש: והלא כבר כתיב המול לכם כל זכר, וערל זכר למה לי, אלא למד כו'. (גור אריה): נ דאי עדיין קטן הוא אינו בר עונשין ולמה יתחייב כרת וק"ל:

{טז} ס דאל"כ מאי וברכתי אותה ואח"כ וגם נתתי ממנה לך בן, אלא ודאי קאי על הברכה שקודם לכן והוא הנערות: ע דאל"כ מאי וברכתיה אחר לידת הבן דהא כל יולדת מניקה את בנה והוא הדין שרה כשחזרה לנערותיה, לכן פירש כשנצרכה לכך וכו': קשה הא קיימא לן דישראלית לא תניק לבן כותית אפילו בשכר, י"ל דהאיסור הוא שמניקו על איזה זמן אבל באקראי פעם אחת כמו כאן אין קפידא. (דברי דוד):

{יז} פ כלומר שאין באין להכחיש הענין, כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה עמי. ואע"פ שכתב רש"י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחד מה שהקב"ה עושה לי, א"כ גם זה מאותן שבא להכחיש, י"ל דאין זה הכחשת הענין שיהא אחת מן הנמנעות אבל היא נתינת שבח להשי"ת שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודו"ק, נ"ל. ולא כהרא"ש: צ כתב הרא"ם לא הבינותי דבריו בזה כי אע"פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה, כי יחס המאה אל מאה ושבעים וחמש שהם שנותיו של אברהם כיחס החמש מאות אל תשע מאות וחמשים שהם שנותיו של נח בקרוב וכו', והאריך בקושיא: ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים, דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל אם שניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה, ובזה יתיישב קושית הרא"ם ודו"ק. ועוד הקשה מה פריך רש"י מנח, והרי גבי נח ע"פ הגזירה היתה שנסתמה מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם המבול, וי"ל כי לא היה בגזירה אלא שיסתם מעיינו, אבל מה שהוליד אחר חמש מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו"ק: ק בתחילה לא היו ראויין להוליד אלא לאחר מאה שנה כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י"ג עכשיו, ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה, ומה שהוליד אברם בן מאה שנה לא קשה מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש טבעו שיוליד עם זקנה, ובזה יתורצו כל תמיהות הרא"ם ודו"ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש"ל:

{יח} ר לא שלא היה חפץ בבשורת יצחק: ש וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה. (נחלת יעקב):

{יט} ת צריך לשני הפירושים דאילו משום הצחוק היה לו למקרי צחק בלא יו"ד ומה ענין היו"ד, אלא על שם הי' נסיונות, ואין לפרש הי' נסיונות רק עם ח' של מילה וצ' וק' של אברהם ושרה, ובהאי טעמא לחוד לא סגי, דקאמר בקרא בפירוש צחוק עשה ונראה דמשום צחוק נקרא כן. (גור אריה):

{כ} א דאל"כ למה לא קרא אותם שבטים כבני יעקב שהוא לשון גבורה, או שרים וראשים וכו'. (קצור מזרחי): פירוש מדסמיך ליה כאשר דבר אתו אלקים ולא מצינו שצוהו השם שימול ביום, אלא הכי פירושו כאשר דיבר אתו אז מיד קיים ועשה המצוה. (נחלת יעקב):

{כג} ב כלומר אעפ"י שהיא בדגש, אינו מבנין כבד אלא מבנין הקל כלומר שמל את אחרים:

{כד} ג מבנין נפעל שקבל המילה, כמו בהבראם (ב ד) שקבלו הבריאה והוה ג"כ לשון נפעל: ד דכל אתין וגמין רבוין הן: ואע"ג דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא:) לא נתנה פריעה לאברהם, קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה, אבל מילה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה לא קיים עד שנצטווה ואז יהיה מצווה ועושה. (קצור מזרחי):

{כו} ה וא"ת והרי לעיל ג"כ כתיב בעצם היום הזה ופירש רש"י בו ביום שנצטווה וכתיב אחריו ואברם בן תשעים ותשע שנה וגו'. וי"ל דהוה אמינא עדיין לא כלתה לו שנת תשעים ותשע שנה, והא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה היינו דמקצת שנה ככולה, לכן צריך למיכתב עוד בעצם היום הזה ללמדך שבו ביום מלאו וכו': והגור אריה פירש שבכאן אתא לאשמעינן כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה כדכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה ימות, ולכן למדנו הרב הכאן שנימול תיכף בן תשעים ותשע שנה ולא המתין עד מאה שראוי לענוש, וגבי ישמעאל גם כן שהיה תחת רשותו בן שלש עשרה שנים:



פרשת וירא




בראשית פרק-יח

{א} א ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל, והתם כתיב בהדיא אל אברהם, ואם כן למה נראה אליו, ואין לומר שציוה לו המילה, דהא כבר ציוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו, אלא ודאי לבקר את החולה, עוד יש לומר דרש"י דייק דלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו, אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. (רי"ק), יש להקשות למה פירש רש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.), לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד: ב כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו, אם כן סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר, כמו שכתוב (לקמן ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומהר"ם הקשה דאדרבה סכנה דיום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים, כדתניא בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן וכו' עיין שם, ומנא ליה לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה, דילמא ביום ב' היה, נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו, אבל מכל מקום דילמא ביום שני היה כו', ונראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא פליגי אלא במילת קטן, ואין הכי נמי דבמילת קטן יום ראשון ושני יותר הם בסכנה מיום ג', דסבירא ליה לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק, ומביא ראיה מן המקרא, אף על פי שאין כל כך ראיה לדבר זכר לדבר, אבל במילת גדול כולי עלמא לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני, וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום השלישי, ותירגם אונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון, וכדפירש הרמב"ן כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבה המכאובות, ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כל כך, אך סכנה דיליה היא המכה עצמה, ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי, כיון דסליק בשר הייא, מה שאין כן בגדול דמתחילה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב, והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה. (נח"י), ונראה לי לתרץ כדקיימא לן (ירושלמי פאה פ"ג ה"ז) דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים, הרא"ם הקשה דבבראשית רבה אמרו (מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה, וכן לקמן (י"ח ג') ומצות אפה פירוש הרב פסח היה וכו', ואם כן על כרחך צריך לומר דהבראשית רבה סבירא ליה דביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן, ורבי חמא סבירא ליה דהביקור היה בי"ז בניסן, ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות כו', והאריך שם ולא נהירא כו' עיין שם, לכן נ"ל פשוט הוא דכולי עלמא סבירא ליה דהמילה היתה בי"ג בניסן, והביקור והשריטה בכותל היה בט"ו בניסן כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למועד אשוב אליך (לקמן פ' י"ד), ואף על גב דלמועד הזה נאמר ביום המילה (לעיל י"ז כ"א), וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה, מכל מקום הואיל והרב פירש שם (לקמן י"ד) למועד שקבעתי לך אתמול, איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור, וכן פירש הרב לקמן (כ"א ב') למועד אשר דבר אתו אלהים, ועיין שם: ג נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם, כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם, אלא רצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו, דהא כבר נאמר לעיל (י"ד י"ג) שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה, כי שם מל את עצמו ובני ביתו, ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריח לרש"י דממרא נתן לו עצה, דילמא לא נגלה לו שם, אלא משום דשם היה אהלו באותו יום כו', ותירץ דמיתורא דקרא קדריש ליה, דלא היה לו למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו', כמנהג בשאר נבואותיו עכ"ל, והוא כעין מה שפירשתי לעיל, אי נמי כך משמע ממלת [ממרא] רוצה לומר שאמר לאברהם עשה מה שציוה לך הקדוש ברוך הוא, אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו, והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות, והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו, אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברם, ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו, ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו, ואם היו אומרים לו שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו, וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול, אלא ממרא לבד נתן עצה שימול, ובזה היה מכיר אברהם בהן, ועוד יש לומר דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבור ודאי יתנו לו עצה שלא ימול, ואף על פי כן ימול את עצמו, ואז יהיה שכרו יותר גדול, ע"כ לשון הרא"ם, ועוד יש לומר דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו למול, והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (י"ז כ"ג) בעצם היום וגו', (מהר"י מהרמ"ש). ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא, כי לא מצינו שנצטווה למול בפרהסיא דוקא, וא"כ ענר ואשכול היה מוחין בידו כדמשמע במדרש, אבל ממרא החזיק לבו למול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל, לכך נפרע לו מדה כנגד מדה שנגלה בחלקו דייקא, ומה שפרש"י לעיל (כ"ז כ"ג) שהקב"ה אמר לו אל תירא, זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו, ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם שתמול עד שתמול עצמך שנאמר (לעיל י"ז י"ג) המל ימול והוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים, בא אברהם והתחיל למול את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער, בא הקב"ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית, ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה בחלקו, אבל תימה אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר, ויש אומרים כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו. (צד"ל), וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה, י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה, אם ימתין עד שיהיה מצווה מפי הקב"ה, מפני שידע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת, אי נמי אף אם יהיה מצווה אחר כך מפי הקב"ה על איזה מצוה אפילו הכי לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטווה, שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה ג"כ אחר כך, ויהיה מצווה ועושה, משא"כ במצות מילה שאם ימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית, שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל עכ"ל: ד רצה לומר דיושב הוא בינוני משמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה, אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה, אם כן למה עמד, לכן פירש ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו', ודלא כהרא"ם כו', (נח"י), נראה לי דהכי פירושו מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה, והיינו לפי שביקש לעמוד וכן הוא הפירש של ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שהיתה ישיבה חסרה, לפי שבאותו יום מינוהו וע"ש: ה (צד"ל), נ"ל דקשה לרש"י דהא אמרינן בסוף מו"ק (כ"ז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה, דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך, וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב, לכן פירש ואתה סימן כו': ו קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על פתח האוהל, הלא דרכם לישב או לשכב על המטה, ומפרש לראות כו': ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בלאו הכי היה החום גדול, י"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום, אלא ודאי הכי פירושו כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג' י"ט) הנה יום ה' בא בוער כתנור, לכך הוצרך לפרש שהוציא כו', (נח"י), ול"נ דאי סלקא דעתך דבא להורות על הזמן סעודה היה לו לאברהם להקדים עצמו לישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, דהא אמרינן בברכות (דף כ"ז.) ובב"ר (מ"ח ח') כחום היום ו' שעות וחום השמש ד' שעות, ואילו זמן סעודה בד' שעות, כדאמרינן בשבת (דף י'.) ובפסחים (דף י"ב:), על כרחך צ"ל דבא להורות הטעם על ישיבת פתח האהל: ח דקשה לרש"י הא בלאו הכי נמי צריך להביאם כמדמפרש ואזיל, ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים, ובשביל אברהם הביאם בדמות אנשים:

{ב} ט דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו': י הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל: כ וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות: ל ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י): מ יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם:

{ג} נ דקשה לרש"י למה אמר מתחילה אדני לשון רבים, ואח"כ אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד, ועל זה פירש לגדול שבהם אמר, ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כולם לשון רבים הם, ואם תאמר היאך ידע אברהם איזה גדול, וי"ל לפי שסבור שהיו אנשים, רב ושני תלמידים, ודין הוא שהרב הולך באמצע, וגדול מן התלמידים לימינו, וקטן לשמאלו: ס (קצ"מ), ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר, ולא אשתי לשונות של לא ידין כו':

{ד} ע (הרא"ם), אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפירושו ע"י שליח, דזה הוא דבר פשוט, דאם לא כן היה לו לומר אקחה, אלא ההודעה הוא על ששילם לבניו וכו': פ אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר (פ' ה') ואקחה פת לחם, הקב"ה נתן להם ג"כ בעצמו, והמטיר להם המן, (מהרש"ל): צ (נח"י), תמוה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת (במדבר כ' י"א) והוא לפורעניות, ואילו בב"מ (דף פ"ו:) הביאו פסוק מפרשת בשלח (שמות י"ז ו') והכית בצור וגו', והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם (ד"ה לבארה), וכן בב"ר (מ"ח י') הביא פסוק עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) שהוא ג"כ פסוק של ברכה, ועוד קשה למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא: ק דקשה לרש"י למה שינה הכתוב כאן מבלוט, דהכא אמר רחיצה קודם לינה, וגבי לוט נאמר (לקמן י"ט ב') לינה קודם רחיצה, אלא וודאי משום עבודה זרה וזה הקפיד וזה לא הקפיד, ולכך נקט רש"י כאן ולוט לא הקפיד כו'. (נח"י), קשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד, והא דאמר לוט (שם) ולינו ורחצו, לפי שלא נדמו לו כערביים ע"ש: ר לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ (דברים י"ט ה') והוא עץ תלוש, דא"כ איך ישענו תחת עץ תלוש, לכן פירש אילן, וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא:

{ה} ש (נח"י), ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעותיהם שוות כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ח.), והטעם מפני הגזלנים והחמסנים, והיינו היצה"ר ששולט באדם, אבל המלאכים אין להם יצה"ר א"כ שוים הם בדעותיהם שייך לומר לבכם: ת דקשה לרש"י דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו, לכן מפרש אחר כן תלכו דהיינו אחר האכילה, ותעבורו פירושו ותלכו: א ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו, והוא סותר מה דכתיב לעיל (פ'ג') אם נא וגו', משמע שלא באו אצלו לאכול אלא על פי בקשתו, לכן פירש כי הדבר הזה כו' וק"ל, ועל כן כמו על אשר:

{ו} ב קשה לרש"י דמשמע שתלוש אותם ביחד ותעשה מהן עוגות, וכי היה אברהם רע עין שלא ציוה לעשות עוגות מסולת לבד, לכן פירש סולת לבד לעוגות וקמח כו':

{ז} ג ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פרים, דילמא לא היה אלא בקר אחד, וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך, ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב, אלא שמע מינה דג' היו בן בקר א' רך ב' וטוב ג'. ומהרא"ם פירש רך טוב מיבעי ליה, שמע מינה לדרשא, ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, והוא גמרא פרק הפועלים (ב"מ פ"ו:): ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היה, וי"ל דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא, וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול, ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון, לכך תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות, ואין להקשות ולמה ג', י"ל כי טעם הלשון אינו שוה, כי חתיכה האמצעית הוא יותר טובה, והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה, לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה, או מה שיאכל חבירו וק"ל. (ג"א), דאם לא כן היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים חשובים, ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ (דף פ"ו: ד"ה לשונות) לפי שמעדן מלכים ושרים הוא ע"ש. (עקידה), ג' פרים היו כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו: ה רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל. (רי"ק), נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר, לזה אמר שהוא בנו ולחנכו. (דב"ט), דקשה לרש"י למה לא מצינו שנענש על זה, כמו גבי יוקח נא מעט מים (לעיל פ' ד'), לכן פירש כו', וא"כ ראוי לקבל שכר:

{ח} ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין, וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם, כדכתיב (דניאל ה' א') עבד לחם רב, ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל: ז לאו דוקא שפירסה נדה, דהא כתיב (לקמן פ' י"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שמע מינה שלא היה לה עדן וסת, אלא שחזר לה אורח כנשים, דהיינו שראשה ואיבריה היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעיה, והיתה יראה שמא תהיה נדה ותטמא את העיסה, ואברהם היה אוכל חולין בטהרה, לכך פירשה מן העיסה והלכה לה, ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ, ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל, אי נמי יש לומר דבאמת פירסה נדה, והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה, י"ל דסבורה היתה מקרה בעלמא היא, והיא ידעה שאברהם היה אוכל בטהרה כדפירש הרא"ם. ואם תאמר והיאך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא, י"ל דמתחילה נתן להם חמאה וחלב ואחר כך נתן להם הבשר, אי נמי דס"ל כמ"ד (בחולין ק"ד: תוד"ה עוף) דבקנוח והדחה מותר: ח רצה לומר הא ג' לשונות היו, וקרא משמע שלא הביא אלא א', מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. (מהרמ"ש), קשה לרש"י חמאה וחלב לא נזכר מקודם, אם כן היה לו לומר ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף, לכן פירש קמא קמא כו', ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק, ועוד יש לומר מאשר עשה דייק שהוא מיותר, לכן פירש קמא כו', ר"ל אשר תקן בראשונה הביא מיד: ט ואם תאמר ומנא ליה לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה, ומשום הכי כתוב ויאכלו להראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים, וי"ל דאם כן מה בא הכתוב להשמיענו, לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו, או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו, לכך פירש מכאן כו' וק"ל:

{ט} י ואם תאמר לא היה לו לנקוד רק למ"ד לחוד ויהיה הכתב מרובה ותדרוש הכתב, ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה, ואילו היה נקוד על ל' אם כן לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחילה, אי שאלו לשרה תחילה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה, כיון דלא נקוד אלא על הל' הוה כאילו כתיב בקרא איו איה, א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחילה, ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחילה לשרה על אברהם, דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחילה, אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם, דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחילה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם, ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה, יש לומר ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואחר כך לאשה על האיש וק"ל. (רש"י), והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה על פי הכתב הוא, הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר, שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן, כי איו הוא רומז אל זכר נסתר, ואיך יומשך לו אומרו שרה אשתך, והביא ראיה לזה מפסוק (במדבר ט' י') או בדרך רחוקה שנקוד על הה' ע"ש, ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו, לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים, ועוד י"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות, והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה, פירש שאף אליה שאלו על אברהם, דאם לא כן היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איו אברהם, משום הכי נקוד על איו למדרש זה, כך מצאתי בכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה, כבר תירצו בגמרא (ב"מ פ"ז.) דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש. (ג"א), וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם, הא בתחילה ראו אותו והוא הכניסם לביתו, וי"ל בעת שהיה אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה: כ ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס, ושרה לא היתה אצלם, ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה שרה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס, והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה, לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה, אי נמי יש לומר דעיקר מצוה שתשתה מאותו כוס שברכו עליו, ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה, משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל: ל זה קאי אפירושו שפירש לעיל אלא להודיע שצנועה היתה כו', ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא, הנה באהל, ומתוך זה יראה שהיא צנועה, ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה:

{י} מ ואם תאמר מנא ליה לרש"י דפסח היה, ונראה לי דלשנה אחרת נולד יצחק, וכתיב בפרשת בא (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', וארבע מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם, ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים, וביום שכלו בו יצאו כדפירש"י שם (ד"ה ויהי מקץ), והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום א' של פסח, א"כ הבשורה והלידה של יצחק היה נמי בפסח, ועוד י"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט (לקמן י"ט ג') ומצות שמע מינה דפסח היה וזה היה באותו היום שדיבר המלאך כן: נ מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ, דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו, לכן צריך לומר שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת, וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהא חיה כו'. (מהרמ"ש), נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה, לפי שהוא כאילו נכתב כהעת, אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזה עת וק"ל: ס ואם תאמר מנא ליה לרש"י, (מהרמ"ש), נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא כי הכי פירושו לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום, ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ (פ' י"ד) למועד אשוב אליך וכו', ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו, דרך השליח לדבר כן בשם משלח, כמו (שמות י"ח ו') אני חותנך יתרו, למ"ד (הובא ברש"י שם) שליח שלח לו, ודייק רש"י זה דילמא יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב, והרי מצינו (לקמן י"ט כ"ב רש"י ד"ה כי לא) שנענשו על זה כמ"ש (לקמן י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו כו', אלא בשליחותו של מקום אמר, ועוד יש לומר דאם לא כן שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהיה לו פנאי לבא עם הקב"ה, ונמצא שקרן בדבריו, אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו, ובזה מתורץ למה פירש כעת קודם שוב אשוב שלא כדרך המקרא: ע ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא, (מהרמ"ש), ויש לומר דאם כן היה לו לומר והוא לפניו, רצה לומר המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל, כאשר הוא האמת שאברהם ישב על פתח האהל ודיבר המלאך עמו, אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח, אם כן יהיה הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל:

{יא} פ ואם תאמר והלא פירש"י לעיל (פ' ח') שאותו יום פירסה נדה ונטמאת העיסה, שמע מינה דהיה לה אורח כנשים, ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה הוא ולא חזרת וסת, וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת, כלומר הדם שראיתי כבר, מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי, או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם (לעיל פ' ו') מהרי שלש סאים קמח וכו', ודלא כפירש הרא"ם שפירש גבי שינה הכתוב מפני השלום אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו', כתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהיה לה ג' חדשים שתקבע לה וסת, כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותה ותשעה חדשים ללידה, אבל לפי מה שאמרו (ר"ה י':) בראש השנה נפקדה שרה, משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצריך עיון וק"ל:

{יד} צ (מהרמ"ש), מרש"י נשמע שלא לפרש היפלא לשון פלא ותימה, ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש, שלא כתרגומו וכו', דלתרגום קשה איך יוצדק מ"ש הקב"ה היפלא, ור"ל היתכסי על צחיקת שרה, לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד, וא"כ היה לו לומר היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר, משא"כ לפי לשון פלא ותימה אתי שפיר, לכן פירש לעולם היפלא כתרגומו היתכסי, ואפילו הכי אתי שפיר לתשובה על דברי שרה שהוא נמנע, ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצוני, כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה, שאם יוכל לעשות כשירצה יכול לומר אני יודע שיהיה זה, ומה שלא בחר רש"י בפירש לשון פלא ותימה, משום דא"כ היה לו לומר היפלא על ה' וגו', דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על, ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע, ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק:

{טז} ק (מהרמ"ש), ר"ל שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) ששלחם מרשותו, דאם כן יהיה המקרא מסורס, דהא כבר כתב (וילכו) [ויקומו] משם, ואיך אמר אחר כך הולך עמם לשלחם, ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם, כי הוא ביקש מהם אל נא תעבור וגו', לכן פירש לויה וכו': ר ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים, לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו', (הרא"מ):

{יז} ש דאי לא פירש אלא טעם ראשון לבד הוה אמינא מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא יהיה שלו, ולכך פירש קראתי אותו וכו', ואילו אמר זה הטעם לבד הוה אמינא מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבעה כרכים הללו אינם שלו, לכך צריך לשני הטעמים, (מהרש"ל):

{כא} ת לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל): א רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו': ב דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו: ג שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל):

{כב} ד אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חלילה, אלא הענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד, לא היה לו לומר אלא וה' עומד, אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירושו שהם כינוים, (לשון הרשב"א):

{כג} ה (נח"י), רבים מקשים על ראיה זו, דהא הרב גופיה פירש לקמן שדיבר אליו קשות, ובאמת שטעות סופר הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה, והוא ביהושע (י"ד ו'):

{כד} ו דאינן נקראים רבים אלא עשרה דנקראין עדה:

{כה} ז ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי, דבתחילה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים, ומתרץ דהכי קאמר ואם תאמר לא יצילו וכו': ח ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך הוא אומנתו להמית צדיק עם רשע, וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם (לעיל י"א ח'), וי"ל כך יאמרו, בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפילו נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד, אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים, וכן היה בודאי בדור הפלגה, עיין בהרא"ם מה שהקשה, ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואף על פי כן הם אומרים כן, אם כן אפילו אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו', ופירש שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד, כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם, ואחר כך כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו, שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף ואם תאמר, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כליה כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואחר שתיקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל: ט וקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה, ולא היה מתפלל על אנשי סדום, ואם כן איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים, שמע מינה על אנשי סדום היה מתפלל, לכן פירש לא הוא ולא כיוצא בו, דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים, וזה שפירש אחר כך חלילה לך לעולם הבא רצה לומר לדורות הבאין: י יש לומר כדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ז:) דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ומהרש"ל פירש אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם אפילו לעולם הבא, שאין שייך חילול השם מכל מקום לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל: כ ומה שהוצרך לפרש ה"א התימה הזה, לומר וכי מי שהוא שופט וכו', ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימה הוא, שרוצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט בתמיה, הוא קאי על מלות לא יעשה משפט:

{כט} ל (נח"י), זה לשון מהר"י קולון בשורש קנ"ב פירוש שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחת חמשים צדיקים אפילו הכי ינצל המקום, רצה לומר שם כולל לה' עיירות, וכל שכן אם ימצא בכל עיר ועיר, והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום, רצה לומר אף לכפרים, ועל כן אמר פעם אחד עיר ופעם אחד מקום ופעם אחד לכל המקום, ועיין שם:

{לא} מ אין להקשות למה לא פירש מיד כן אהואלתי ראשונה (לעיל פ' כ"ז), וי"ל דאם כן היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה, דהא לקמן בפרשת אלה הדברים (דברים א' ה') כתיב הואיל משה, ופירש"י שם התחיל, כמו הנה נא הואלתי, אם כן שמע מינה הואלתי פירש התחיל כמו שפרש"י, והואלתי הב' פירושו רציתי וק"ל:

{לב} נ דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש על ידי צירוף, כמו שנאמר לעיל (פ' כ"ח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, אם כן ביקש על ט' ועל ידי צירוף, אם כן לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת, אך שהקב"ה לא מצא, והוא מדברי רש"י, כלומר כיון שלא הציל אפילו עיר אחת ודאי לא מצא וכו', יש מקשים על פרש"י למה לו לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה, וארבעים לארבעה, שלושים לשלשה, ועשרים לשנים, ועשרה לאחד, מי הכניסו לדחוק זה, ודילמא על כל הה' ערים היה מתפלל, ומתחילה היה מתפלל על החמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים, וחזר ופיחת, וכדי שיוכל להציל הכל היה כוונתו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניסו להרב במ"ש כו', ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב לא אעשה, ולפעמים כתיב לא אשחית, אלא ודאי הכי קאמר דמתחילה שביקש על מ"ה על ידי צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית, רצה לומר אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם כיון דעל ידי צירוף הוא, וכשביקש אחר כך על ארבעים בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה, משמע לא אעשה לגמרי אפילו יסורין לא אביא עליהם, וכן גבי ל' נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה, ואחר כך כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם, משמע אבל יסורין אביא, אע"פ שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא ה' והג' מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד י' בלא צירוף כתיב לא אשחית, אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע ואחר כך על שלשה ואחר כך על שנים ואחר כך על אחד וק"ל:

{לג} ס פירוש בא ללמדנו שהש"י מבקש דברי הסניגור, מפני שאין חפץ במות הרשע, וכשנשתתק אז הלך לו, דאם לא כן מאי שנא הכא מכל הנבואות שאין כתוב בה וילך:



בראשית פרק-יט

{א} ע רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים: פ וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל): צ דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן: ק ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד' א'), ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ט') וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט: ר ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה:

{ב} ש ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי: ת ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם:

{ג} א והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל:

{ד} ב אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום שאנשים רשעים היו: ג רצה לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמו עשו:

{ה} ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ח') הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר:

{ח} ה (ג"א), דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר, הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום:

{ט} ו רצה לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם: ז יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות: ח מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען:

{יב} ט כי עוד מי לך פה משמע שלא ידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו': י וא"ת מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, וי"ל מדכתיב חתן תחילה ואח"כ בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות: כ והא דפירש לעיל (פ' ד' ד"ה טרם) שאמר לוט שרובם רשעים, י"ל מתחילה אמר כן, אבל אח"כ כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל):

{יד} ל אבל אין לומר חתניו לוקחי בנותיו הכל אחד היו, דזה פשיטא אם חתניו היו ודאי לקחו בנותיו ולמה היה צריך לכתוב:

{טז} מ כמו שפירש"י בעצמו בסמוך (פ' י"ז) גבי המלט על נפשך:

{יז} נ וא"ת והא לעיל מיניה (פ' ט"ו) כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו (לעיל י"ח ל"ב ברש"י ד"ה אולי) שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, ר"ל שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד י"ל דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל: ס מקשים העולם הא פירש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם (לקמן פ' כ"ט), שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, (מהרמ"ש), וי"ל דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל:

{יח} ע (מהרמ"ש), ולפי זה צריך לומר כדפירש"י אח"כ אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ור"ל דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ור"ל אל תאמר אלי וכו', ואח"כ מתחיל תפילתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, ר"ל במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', ר"ל בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואח"כ אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק:

{יט} פ (נח"י), ואע"ג דלעיל (פ' י"ז ד"ה אל תביט) פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, י"ל שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך (פ' כ"א ד"ה גם) אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, (מהרמ"ש), אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא י"ל דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל:

{כ} צ וא"ת מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהא פירש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל (לעיל י"א ח') באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואח"כ אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירש"י (ד"ה שישיבתה) ותוספות (ד"ה ושל) בפ"ק דשבת (י':), וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה: ק הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו (שם) הא קחזי לה, והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת (י':), (ממ"ש), לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אח"כ ופשוטו של מקרא ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שתי פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה:

{כא} ר (ממ"ש), שלא תטעה לפרש הופך אותי שזה גם כן פירש אחד על מדבר בעדו, אבל לא יתכן כאן:

{כב} ש אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו: ת כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה:

{כד} א כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, וא"ת למה הקדים הב"ד קודם ה', (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות למה לא מפרש גם כן לעיל (י"ח י"ז) גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן (כ"א א') גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ר"ל כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צ"ל לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש"י שם (ד"ה אשר) אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש"י (שם) סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואח"כ המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב (לעיל פ' ט"ו) וכמו השחר עלה וגו', ופירש"י (כאן בסה"ד) בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק: ב כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואח"כ כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ: ג וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, וי"ל דהקב"ה היה רוצה להראות שאע"פ שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). (מהרמ"ש), לא קשה מידי דרצה לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, י"ל דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו (שמות י"ח ט') נעשה בשרו חדודין (רש"י שם בשם מ"א): ד דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. (מהרמ"ש), קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו':

{כו} ה דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל:

{כט} ו (ממ"ש), דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל' כ"ב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל-א' א' י"ט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל: ז והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק:

{לג} ח כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה (נ"א י') ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י (ד"ה ותשכב) פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי: ט וא"ת והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וי"ל מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואח"כ בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל).(ג"א), וא"ת למה כתיב ובקומה מאחר שידע, וי"ל שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, (מהרמ"ש), אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קומה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאח"כ נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, ר"ל לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק:

{לו} י פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי (דברים כ"ב י"ז), תרגום יונתן אלה עדות בתי:



בראשית פרק-כ

{א} כ ועל הפירוש הזה קשה למה הלך לגרר שהוא רחוק הרבה, ומשום הכא הביא ד"א כו', ומאחר שהיה רוצה להתרחק ממנו נסע לגרר למקום ישוב, (מהרש"ל):

{ד} ל (נח"י), הוצרך לפרש כדי שלא תקשה קראי אהדדי, דכתיב בסמוך (פ' ו') ואחשוך, דמשמע המניעה היה מהש"י, ואילו הכי משמע דמעצמו לא קרב:

{ה} מ כך היא הגירסא, וקאי על אנשים מנהיגי הגמלים והחמורים וק"ל:

{ו} נ ר"ל דהיה לו לומר גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך ובנקיון כפיך עשית זאת כמו שאמר אבימלך בעצמו: ס וא"ת סוף סוף הא נקי מן החטא שהרי לא עשה העבירה, וי"ל כך אמר הקב"ה נקיות החטא לאו ממך הוא כאשר אמרת, אלא ממני הוא, כי אתה היית שוכב עמה אף אם הגידה לך שהיא אשתו:

{ז} ע רצונו לפרש שבקרא משמע ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, דמשמע דוקא דמשום הכי צריך לחזור מפני שהוא נביא והיא אשת איש, אבל אי לא היה נביא לא היה מחזירה לו ואף שהיא אשת איש, והרי גם בני נח הוזהרו על עריות (סנהדרין נ"ו.), ומתרץ דמה דכתיב כי נביא הוא הכי פירושו אל תהיה סבור כו':

{ט} פ אבל אין לפרש דמעשים אשר לא יעשו קאי על אברהם, דהא לא עשה שום מעשה אלא דיבור בעלמא:

{יב} צ כלומר היה לו לומר בת אבי היא ולא היה צריך לומר בת אמי, אלא כדי לאמת את דבריו הראשונים שאמר (לעיל פ' ב') אחותי היא, אמר כך, וא"ת לעיל (י"ב י"ט) גבי פרעה למה לא השיב אברהם כלום, וי"ל דפרעה לא שאל אותו אלא פעם אחד משום הכי לא השיבו, אבל אבימלך שאלו שתי פעמים משום הכי הוצרך להשיב לו, (מהרש"ל):

{יד} ק דאי על לקיחת אשתו הרי לא נגע בה וכאילו לא לקחה. (נח"י), הא דאבימלך הוצרך לפייס את אברהם ולא כן פרעה, י"ל דפרעה אונס גמור היה כי אברהם מעצמו התחכם ואמר לשרה אמרי נא אחותי את כו' (לעיל י"ב י"ג), אבל הכא ששאלו אשתך היא או אחותך היא, וירא שמא יהרגוהו והיה מוכרח לומר אחותי היא, ולפיכך לא נלקה פרעה רק במכת ראתן שהתשמיש קשה לו (ב"ר מ"א ב'), ואחר שהשיבה לא הוצרך עוד לרפואה, אבל אבימלך גם אחר שהשיבה ופייסה ונתן מתנות, אפילו הכי כי עצור עצר (לקמן פ' י"ח) לפי שהיה קרוב למזיד במה ששאלוהו אשתך, וכמ"ש (ב"ק צ"ב.) אכסנאי שבא לעיר וכו':

{טז} ר כלומר ואע"פ שאבימלך לא נתן לאברהם אלא כדי שיתפלל עליו, כמו שפירש לעיל (פ' י"א ד"ה ויתן), ואיך אמר לשרה שלכבודה נתנה לו, לא היפך הדברים אלא כדי לפייסה, והקשה מהרא"ם וא"ת מנא ליה לרש"י שנתנם לאברהם כדי לפייסו, דילמא כשנתנם לאברהם על מנת כן שיהיו לכבודה, י"ל שמדברי השם שאמר לו (לעיל פ' ז') השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך, ידענו שכל עצמו של אבימלך לא היה אלא לפייסו כדי שיתפלל עליו, ומסתמא המתנות נמי נתן לו בשביל זה, ונ"ל דאי משום כבודה למה נתנה לאברהם, לשרה היה לו ליתנם ולא לאברהם, כי זה היה לה לכבוד יותר לפי דברי אבימלך, אלא ודאי עיקר נתינה לאברהם היה כדי להתפלל עליו, ודבריו עם שרה לא היה אלא לכבודה ולפייסה אמר כך וק"ל:

{יח} ש ואין לומר שפירושו על אודות שרה כמו על דבר אשר לא קדמו וגו' (דברים כ"ג ה'), שהרי כתיב לעיל (פ' ו') גם אנכי ידעתי וגו' ואחשוך אותך מחטוא לי, דמשמע שלא עצר הקב"ה כח לשמש אלא לאבימלך בלבד, והכא כתיב כי עצר ה' בעד כל רחם וגו', אלא על כרחך צריך לומר על פי דיבורה של שרה עשה זה, ומעתה מה שפירש רש"י לעיל (י"ב י"ז ד"ה על דבר) גבי וינגע ה' את פרעה וגו' על פי דבורה של שרה, מהכא נפקא מגזירה שוה נ"ל:



בראשית פרק-כא

{א} ת ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו': א הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה: ב ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל):

{ב} ג דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל:

{ז} ד שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך (תהלים ל"א כ') מה גדלו מעשיך (שם צ"ב ו') (רא"ם), ולי נראה דאי כפשטן מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו':

{ח} ה (מהרש"ל), למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל: ו פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם:

{ט} ז (ממ"ש), דאי רק א' היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל:

{י} ח (ממ"ש), דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י:

{יא} ט (ממ"ש), הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצה לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אח"כ אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו':

{יב} י (ממ"ש), דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא (דברים י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו (ב"ר פ' כ' י"ט) גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך (לעיל ג' י"ז) שהיתה מיללת עליו בקולה וכו':

{יד} כ ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק: ל דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו': מ (ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו':

{טו} נ (ממ"ש), דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה (פ' י"ד) ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, (נח"י), נראה לי דרצה לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן:

{טז} ס לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח') שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצה לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק:

{יז} ע צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות (ה':) ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצא מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם): פ מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בס"ד, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש (ב"ר פ' נ"ג ט"ו) דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש"י לקמן בפרשת חיי שרה (כ"ה ט' ד"ה יצחק) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל: צ ואם תאמר והא כתיב (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל):

{ל} ק והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר: ר דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל:

{לד} ש מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך (לעיל ט"ו א' ד"ה אחר), וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה:



בראשית פרק-כב

{ב} ת פירש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם): א כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, (נח"י), נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה:

{ג} ב וכי לא היו לו אלא שני נערים, אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר, עיין לקמן בפרשת בלק (במדבר כ"ב כ"ב ושם אות ע') מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש"י פירוש דהתם מהכא, ומהרש"ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוהה והיה צריך לשימוש פירש שהיו משמשים זה את זה, אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו, רק שלא יהיה יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו משום הכי לקח שני נערים עמו, לכך פירש טעם זה עכ"ל: ג ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי לשון ביקוע, כדאשכחן וצלחו את הירדן (שמואל-ב' י"ט ח'):

{ו} ד והא דצריך לשני טעמים, דלפי טעם א' קשה לקרוא אותו אוכלת, לכן פירש שמכשרת, ולטעם זה לחוד קשה, לקרוא אותו סכין כמשמעו, לכן פירש עוד על שם שישראל כו' (ממ"ש), והא דלא סגי בפירוש בתרא לחוד, דלפי זה אתי שפיר שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין, דא"כ קשה דה"א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר, והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו על ידי מעשה זה קורא אותו הפסוק כך, לכך הוצרך לפרשה גם כן לטעם א' שאוכלת ושמכשרת וכו', ואם כן הוא שם לכל סכין:

{יב} ה וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל):

{יג} ו דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו': ז כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצה לומר אחר אלה: ח (ממ"ש), כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש:

{יז} ט (נח"י), וצריך לומר דהכי פירושו ששני הברכות ליצחק אחד בזכות עצמו, ואחד בזכות אברהם, וזה אחת לאב ואחת לבן:

{כ} י כתב הרא"ם ולא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל להניח פשוטו של מקרא שהוא מורה על הדברים האמורים למעלה, כנראה ממלת האלה שהם דברי המלאך שהבטיחו בהרבה ארבה, ונתבשר אחר הדברים ההם בבת זוגו של יצחק, וללכת אחרי המדרש של הרהורי דברים שלא נזכרו בכתוב כלל וכו' עד ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה דמשמע מיד, אף על פי שכתוב בו אחרי, ורש"י ז"ל פירש בכמה מקומות כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא, י"ל דקרוי מופלג כל זמן שלא יהיה תכף ממש בלי שום איחור עכ"ל:



פרשת חיי שרה




בראשית פרק-כג

{א} א פירוש ולא כלל האחדים עם העשיריות לחוד והמאות לחוד כדלעיל בפרשת בראשית ופרשת נח, ואין לומר דקשה לרש"י למה נאמר גבי מאה, שנה, וגבי שבע, שנים, דהא בפרשת בראשית ובפרשת תולדות נח כתיב בכולן גבי מאה שנה, וכן גבי השנים הפחותים ממאה נמי כתיב בהו שנים, אלא שנה אמצעי קשה לרש"י שכתוב גבי עשרים, דלא מצינו לכולן שנכתב ג' פעמים שנה, ועל כרחך צריך לומר דאתי למדרש, וכיון דחד אתי למדרש כולן נמי אתי לדרשא, שכל אחד נדרש בפני עצמו, פירש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים, עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג המספרים מאחדים ומעשיריות וממאה, משום דשנה ושנה לחלק, ומחלק האחדים לחוד והמאות לחוד, ולפי זה העשרים ושבע אינם הנוספים על המאה אלא הראשונים שבתוך המאה: ב משמע שר"ל דמזה ההיקש אנו למדין שכל ימיה היו טובים, ובסמוך פירש רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה, משמע דמשני חיי שרה למדין אנו שכל ימיה היו טובים, ואם כן דבריו סותרין זה את זה, ולא קשה מידי דאדרבה לפי ההיקש דבת ק' כבת כ' לחטא לא ידענו שהיתה בת ק' ליופי כבת כ', שכל כלל נדרש לעצמו למעלה לבד, לכך צריך שני חיי שרה כולן שוין וכו'. (ממ"ש), ועוד י"ל דלפי שנכתב שנה להקיש זה לזה בת ק' כבת כ', רצה לומר כ' שנים מלידתה, ואם כן הכ"ז שנים שבפסוק הם אותן הנכללים בתוך המאה, ולא אותן הנוספים על המאה כפשוטו של המקרא, וא"כ אפשר לומר שהכ"ז שנים שאחר הק' היה בה חטא ולא היתה יפה, לכך הוצרך שני חיי שרה כולם שוים, ומשני חיי שרה לבד לא היינו יודעים רק במעלה אחד כולם שוים, לכן פירש גם כן שנה בכל כלל להורות ההיקש בב' מעלות חטא ויופי, ועל שניהם קאי שני חיי שרה ודו"ק: ג הכא משמע דמיד אחר כ' היתה בת עונשין, ובפרשת בראשית (לעיל ה' ל"ב) גבי ויולד נח את שם וגו', פירש"י בעצמו (שם ד"ה בן) דקודם מתן תורה עד ק' לא היה בר עונשין, ויש לומר דגבי אברהם ושרה שאני משום דהם קבלו עליהם את התורה, ולאחר מתן תורה העונש הוא מבן כ' ולמעלה, ובא הכתוב להודיענו שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני כ' ולמעלה לא חטאה, (הרא"ם):

{ב} ד כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מי הכריחם למדרש קרית ארבע על שם ארבע ענקים וכו', כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ארבע כדכתיב (שופטים א' י') ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, היה ראוי לומר שפירושו קרית האדם שנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע ולא למה נקרא שם העיר ארבע, ושמא י"ל משום שמצאו הטעם לקריאת העיר למה נקרא שמה ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע, משום הכי פירשו שהעיר נקרא על שם ד' זוגות וכו', ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו עכ"ל: ה (ממ"ש), הוצרך לשני טעמים כי לכל אחד מהטעמים לבדו קשה, דהיה לו לקרות העיר ע"ש הענין עצמו שהוא סיבה לשם העיר, לפירוש ד' ענקים הוה ליה לקרות קרית ענקים, ולפירוש ב' היה לו לקרות קרית זוגות ולא ארבע, דאין שייך לקרות שם העיר אחר המספר שאינו סיבה לשם העיר, דאין בו נפקותא אם היו ד' או פחות או יותר מכן בזוגות, לכן פירש שניהם, רצה לומר דקרית ארבע נקרא על שם שיש בה איזה דברים של מספר ד' ד', והיינו ד' ענקים וד' זוגות, ולא על שם ענין אחר לבדו, ותו אפילו אם תרצה לומר שסיבת שם העיר הוא הענין עצמו, מכל מקום קראו על שם המספר כדי לקצר ולכלול ולרמז במלת ארבע ב' ענינים שהיו שם, כל א' של מספר ד', דהי מינייהו מפקת ודו"ק: ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דהואיל וכתיב סתם ולא מפרש מהיכן בא, ודאי קאי אמקום שישב שם, ולא נזכר בפסוק שישב בשום מקום אחר העקידה אלא בבאר שבע, כדכתיב בפרשת וירא (לעיל כ"ב י"ט): ז (הרא"ם), לאו בסמיכות פרשיות קאמר, דאם כן היה לו לכתוב זה בתחילת הפרשה, ועוד מנא ליה שאין זה מקומו אלא בסמיכות זמניות, דקבלה היתה בידם שמתה סמוך לעקידה ומסמיך ליה אקרא ויבא אברהם: ח דאם לא כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא ויבא, אלא בא לומר שבא מהר המוריה ע"י וכו': ט ואם תאמר כמעט שנשחט הוה ליה למנקט, ויש לומר דהכי פירושו שליח בא מהר המוריה והגיד לה ענין העקידה, והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה, ואיחר המגיד לסיים דבריו ולומר לה שניצל ולא נשחט, וכמעט שאמר לה שלא נשחט ר"ל שעה מועטת קודם, לכן נבהלה כל כך מדבריו ופרחה רוחה ונשמתה, (מהרא"י):

{ד} י ואם תאמר והלא בפרשת לך לך כתיב (לעיל י"ג ז') והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ושם (ד"ה ויהי) פרש"י ולא זכה בה אברם עדיין, שמע מינה דעדיין לא היה לאברהם חלק בה, ויש לומר דלעיל לא היה עדיין זרע לאברהם, אבל עתה היה לו זרע, ולכך נקט הכא שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן וגו', ועתה יש לי זרע ולכך לכל הפחות תנו לי אחוזת קבר, אף שעדיין אין זרעי ראוי לרשת את הארץ כיון שעדיין מועטים הם: כ דקשה לרש"י דאין לשון אחוזה נופל אלא בדבר שיש בו ממש, לא על קבר שהוא בור חלול, לכן פירש"י אחוזת קרקע לקבר ואחוזה קאי אקרקע, והרא"ם פירש דאחוזה שייך על קרקע שהוא תחת רשות האדם, לא כן קבר שהוקצה למת, לכן פירש שיתנו לו קרקע לאחוזה לעשות קברות:

{ו} ל (ממ"ש), אע"פ שזה בסוף בה"א וזה באל"ף, מכל מקום שוין בפירושו, אבל אין פירושו לשון כליון, כמו (לעיל י"ח כ"א) עשו כלה, כלה ונחרצה (ישעיה י' כ"ג), שהם בה"א לבסוף כמו הכא לא יכלה, דכאן אין לו שום משמעות אם הוא לשון כליון וק"ל:

{ט} מ (ממ"ש), ב' פירושים אלו הם ב' מ"ד בעירובין (נ"ג.) פרק כיצד מעברין, וכוונתם שלא נטעה לפרש מערה עצמה כפולה מערה לפנים ממערה או על גבי מערה, דאם כן מערה הכפולה מיבעי ליה, דאז פירושו מערה שהיא כפולה מאחר שלא היה תי"ו המורה על הסמיכות והדביקות, וה' הנקבה של תיבת כפולה היה מוסב על המערה, אבל השתא דכתיב מערת בתי"ו הסמיכות והדביקות גם המכפלה הוא שם דבר של כפלות, פירש מערה של כפלות אחר שהיה בה, למר ע"ש כפלות הבנין בית ועליה על גביו, ולמר ע"ש כפלות הזוגות, ורש"י לא הכריע ביניהם איזה מהם קרוב לפשוטו של מקרא, ולכן הביא גם שניהם, כי שניהם כאחד טובים, ועוד יש לומר דרש"י סבירא ליה דעל כל אחד לבדו קשה למה ליה לקרות המערה שם מכפלה על שם זה שאינו עיקר הסיבה, היה לו לקרותו טפי בשם סיבה העקרית למר מערה בית ועליה או מערה בנין כפול, ולמר מערה זוגות או מערה זוגות כפולים, לכן פירש שניהם, ורצה לומר שנקראת כן על שם שיש בה איזה ענינים של כפלות בנין וזוגות, ולא על שם הענין עצמו, או כדי לקצר ולכלול במילת מכפלה ב' ענינים, דהי מינייהו מפקת, ועל דרך זה הכי נמי גבי קרית ארבע וק"ל:

{י} נ דאם היה כתיב בוי"ו יושב היה בינוני והיה משמעותו שישב כבר, וגם יושב עכשיו בתוך בני חת בשוה, אבל אם כתיב חסר ישב הוא עבר משמע שכבר ישב בתוך בני חת עמהם בשוה, ולא היום לפי שאותו היום וכו': ס (נח"י), ונראה שדקדק זה משינוי לשון, דכאן כתיב באי שער עירו, ובפרשת וישלח (לקמן ל"ד כ"ד) במעשה דשכם כתיב יוצאי שער עירו, אלא דהכא והתם רבותא קמ"ל, דהכא קמ"ל שאפילו מי שהיה לו מלאכה ביטל מלאכתו ובא לגמול חסד, והתם קמ"ל שאפילו מי שהיה לו נחוץ לצאת אפילו הכי לא יצא עד שמל את עצמו תחילה, כדי לדבק בזרע יעקב:

{יג} ע הוצרך לזה בעבור מלת אך, שלעולם הוא בא למעט מהדברים האמורים למעלה, אף כאן למעט בא אני אי אפשי וכו': פ דהכא קאי על הכסף שצריך נתינה מיד ליד, לאפוקי קרקע שהיא ברשותו, כי הרי היא כמו שנתתי לך כי אינו מחוסר גוביינא, (מהרש"ל), (ממ"ש), הא דשינה לפרש מלת נתתי כסף וגו' שהוא עבר, והיה לו לומר לשון עתיד אתן כסף וגו', פירש דרצה לומר הלואי שנתתי כבר, ולעיל (פ' י"א) השדה נתתי וגו', שהוא ג"כ לשון עבר, והיה לו לומר לשון עתיד, ופירש"י הרי היא כמו שנתתיה וכו', משום דכאן אמר אח"כ קח ממני וגו', ואם פירושו הרי הוא כמו שנתתי כבר לא יפול עליו שוב לומר קח ממני שאם הוא כאילו כבר נתן לעפרון, אם כן הוא כאילו כבר קבל עפרון שאין נתינה שייך אלא ליד המקבל, לכן פירש הלואי שנתתי וכו', ולפי זה אתי שפיר שאמר אחר כך ולכן עתה קח ממני וגו', ולעיל לא מצי לפרש כדהכא דכאן כתיב לו שמעני נתתי וגו', דלו פירושו הלואי, ואפשר לומר דקאי על שמעני הלואי ותשמענו, ועל נתתי הלואי נתתי וכו', משא"כ לעיל, ומכל מקום אילו לא כתיב הכא קח ממני וגו' היינו צריכים לדחוק דלא קאי נמי על נתתי רק על מלת שמעני לחוד, והיינו מפרשים טפי הרי היא כמו שנתתי וכו' כדלעיל ודו"ק:

{טו} צ רוצה לומר למה אמר ביני ובינך, מאי שנא הוא משאר בני אדם, ומתרץ בין שני אוהבים, ותו קשה לרש"י למה אמר ואת מתך קבור וי"ו של ואת למה לי, ומתרץ דכך אמר לו הנח את המכר ואת מתך קבור, וא"כ ואת קאי אהנח את המכר:

{טז} ק ואף על גב דיעקב ואהרן ג"כ חסרים וי"ו, מכל מקום הואיל ועפרון מלא הוא בכל הפרשה אלא זה חסר בלבד אתי למדרש, אבל יעקב ואהרן בכל מקום חסרים הם ובמקום שהם מלאים למדרש אתא:

{יז} ר לא מלשון קנין, כמו (ויקרא כ"ה ל') וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו, שפירש רש"י (שם ד"ה וקם) יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה, דהתם הקונה כתיב אחר הקימה, והכא לא כתוב כן כי לאברהם למקנה (פ' י"ח אינו דבוק עם פסוק הקודם, מפני פיסוק הטעמים: ש (ממ"ש), לכאורה קשה ממה נפשך אי פשוטו אתי שפיר ולא קשה מידי, אין דרך רש"י להביא דרש בחנם, ואי פשוטו לא אתי שפיר אם כן למה הביא לפשוטו, וכי האי גוונא צריך לדקדק בכל מקום שמביא רש"י שניהם, ויש לומר דלפשוטו לבד קשה ויקם שדה עפרון וגו' עד השדה אשר בו וגו' מיותר, היה לו לומר ויקם השדה והמערה וגו' לאברהם למקנה וגו', למה לי שדה עפרון, אטו עד השתא לא ידענו שהיתה שדה עפרון, לכך צריך לומר תקומה היתה לשדה של עפרון דייקא, שמתחילה היתה ביד הדיוט דהיינו עפרון, ולמדרש תקומה לבד וכו' קשה כיון דכבר אמר ויקם שדה עפרון, למה הזכיר פעם ב' השדה והמערה וגו', היה לו לומר ויקם שדה עפרון וגו' והמערה וכל העץ וגו', גם לפירוש תקומה וכו' אין לו חיבור עם סיפיה דקרא לאברהם למקנה, ולכן צריך לומר גם פשוטו שבא להורות שקם השדה והמערה וכל העץ לאברהם למקנה, ולהורות ב' פירושים אלו, לכך אמר שדה עפרון ואחר כך פעם ב' השדה והמערה, דויקם קאי אתרוויהו על שדה עפרון ר"ל תקומה כו' ועל השדה והמערה וגו', רצה לומר שקם לאברהם למקנה, ולפשוטו פירש ויקם רצה לומר שיצא מכוחו של מוכר ועומד בכחו של קונה כדפירש"י גבי וקם הבית וכו' (שם), ולא קשה מה שהקשה הרא"ם ומנחת יהודה אחריו, ואין צריך לתירוצים דחוקים שלהם, אלא הכא והתם פירוש אחד להם, דלפשוטו בכאן פירוש הוא ויקם שעומד בכחו של קונה, והוא כדפירש"י התם וקם הבית וגו' לקונה, שעומד בכחו של קונה, כי רש"י מפרש וקם הבית ר"ל עמידה שעמד הבית, ומה שכתב בכחו של קונה מדכתיב אחריו לקונה, והכי נמי הכא ויקם לשון עמידה שעמד השדה לאברהם. והרא"ם ומ"י הבינו דוקם הבית לשון קנין לפירש"י דהתם, ואינו כן ותימה מנין להם זה:

{יח} ת מפני שבי"ת בכל מקום מורה על תוך, ומפני שאין תוך ובקרב שייך במקום הזה, אמר במעמד כולם, וכאן לא רצה לפרש רש"י כמו שפירש לעיל (פ' י' ד"ה לכל) שכולן בטלין ממלאכתן וכו', דאם כן הוה ליה למיכתב לכל כמו שכתוב לעיל (שם), ולמה כתב בכל, משמע שבא בתוכן, אלא ודאי אתי למדרש במעמד כולן:



בראשית פרק-כד

{א} א (ג"א), דאם לא כן מה ענינו לכאן, והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל, שעד שלא היה לו בן אמר מה תתן לי וגו', אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלמות:

{ז} ב כלומר שלמעלה (פ' ג') נאמר ואלהי הארץ: ג (נח"י), הרא"ם והרמב"ן האריכו, ודבר פשוט הוא שהרב סובר דארץ מולדתו היינו אור כשדים, ומולדתו היינו בני משפחתו עיר חרן ע"ש, (וזהו מבית אבי):

{ח} ד מדכתיב (לעיל פ' ג') אשר אנכי יושב בקרבו, א"כ משמע דמהכנעני היושב בקרבו ציוה שלא ליקח דהיינו מבנות ענר אשכול וממרא דהיו בעלי בריתו, וא"כ ממילא נמי הא דכתיב הכא ונקית משבועתי אם לא תאבה ללכת וגו', קאי נמי על ענר אשכול וממרא:

{י} ה מדכתיב (לקמן כ"ד ל"ב) ויפתח הגמלים, משמע דעד עכשיו היו זמומין וק"ל. ואע"ג דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים, כדאיתא בחולין (דף ז'.), יש לומר דאף על פי כן זמם אותם שלא יאכלו אפילו מצידי רשות הרבים, והוא הפקר כי מסתמא הבעלים מתייאשין מהם, אך אליעזר עבד אברהם מרוב חסידותו שהיה בו לא רצה ליהנות משל אחרים אפילו מן המותר. והרא"ם תירץ שאין סומכין על הנס (פסחים כ"ד:), אי נמי היכא דברי הזיקא שהלכו בין שדות אחרים שאני: ו דהפסוק דקאמר וילך וכל טוב אדוניו בידו, משמע דרבותא קאמר אף על פי שהולך, עדיין הוה כל טוב אדוניו בידו, ואי הוה הפירוש ברשותו מה בא ללמדנו שכל טוב אדוניו עוד בידו כי מאי רבותא איכא. ועוד י"ל למה לא הודיענו הקרא בפרשה שלפני זה שכל טוב אדוניו ברשותו, אלא ודאי שטר מתנה נתן ליצחק. והרא"ם כתב דאם לא כן איך היה בידו דודאי לא נתן כל ממונו ברשות אליעזר, ואין להקשות והא כתיב (לקמן כ"ה ה') ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דמשמע דעד השתא לא נתן לו שטר מתנה ליצחק, דכבר פירש"י (שם ד"ה ויתן) בשם רבי נחמיה ברכת דייתיקי, שא"ל הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורים בידך ואברהם מסרם ליצחק, ועוד יש לומר שהנכסים אשר קנה לאחר שנתן המתנה ליצחק באותן עשר שנים לאחר מיתת שרה, אותן נכסים נתן לו קודם מותו וק"ל:

{יד} ז לא שעל ידי הסימן ידע זה, אלא הוא התחלת דיבור שהתחנן לה' שיודיע לו בה כי עשה חסד. ומהרש"ל פירש דאם לא כן הוה ליה ניחוש ממש:

{יז} ח דקשה לרש"י למה נאמר לקראתה כיון שכבר מלאה הכד ועלתה מן הבאר, היה לו לומר וירץ אחריה, שהרי גם העבד היה עומד על הבאר אצלה, כדכתיב (לעיל פ' י"ג) הנה אנכי נצב על עין המים, אלא לקראתה הכי פירושו שרץ העבד אחריה בשביל שהמים עלו לקראתה, כן מצאתי בשם מהר"ר אברהם מפראג. ומהרש"ל פירש וזה לשונו ונראה שכך הוא הפשט לא היה עומד אצל המעיין ממש אלא רחוק ממנו, ורש"י דייק מדכתיב וירץ העבד וגו', עבד דכתב קרא למה ליה דהא כל הענין משתעי ממנו, וכמו שכתוב לקמן (פ' כ"א) והאיש משתאה וגו', ויאמר בת מי את (פ' כ"ג), אלא בעבור שהיה עבד אברהם וידע שאברהם הורגל באלו נסים כדלעיל (כ"א כ"ט-ל' וברש"י שם ד"ה כי) גבי שבע כבשות האלה, היה רץ לקראתה ואמר ראויה היא לבית אברהם, שהרי המים עולים לקראתה כמו לאברהם עכ"ל:

{יט} ט ולא מלשון כליה, כי תרגום כלה גמירא:

{כא} י רצה לומר למה לי הא', בשלמא לפי התרגום שפירש לשון שהייה, השורש היא שהי או שהא, ותבא הא' תחת היו"ד לשון הפעל או תחת ה"א למ"ד הפעל, אבל אם היא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל ג' אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו"ק:

{כב} כ דאם לא כן בקע משקלו למה לי, הרי לא היה משקלו מופלג, וכן עשרה זהב משקלם, ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי הא מיעוט צמידים שנים:

{כג} ל (רא"ם), ואע"פ שבסיפור העבד ללבן (לקמן פ' מ"ז) כתב ששאל תחילה ואחר כך נתן, כבר פירש רש"י שם שלא יתפסו אותו בדבריו וכו', וליכא למימר שסיפורו ללבן היה עיקר והכא אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו':), דבחד ענין מאי דמוקדם מוקדם וכו' (שם), אבל קשה לדבריו דהא לעיל ריש פרשת וירא (י"ח ג') פרש"י (ד"ה ויאמר) גבי ויאמר אדני וגו', דאין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענין, וכמו שפרש"י (לעיל ו' ג' ד"ה והיו) גבי לא ידון רוחי באדם ע"ש: מ דאם לא כן למה לא אמר בשניהם ללין, או בשניהם ללון: נ שם דבר על משקל שיר ניר, וללון מקור הכולל לינות רבות ולינה אחת וכו':

{כח} ס והא דכתיב גבי רחל ותגד לאביה, משום שמתה אמה, (בב"ר פ' ע' י"ב):

{כט} ע (ממ"ש), אין כוונת רש"י להקשות למה רץ וכו' ולתרץ הקושיא במה שכתב אמר עשיר וכו', רק רוצה לישב ולתקן לשון הפסוק שהוא מסורס ומהופך, דהיה לו לומר תחילה ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' ואח"כ וירץ, כסדר ראה ושמע מאחותו ואחר כך רץ, גם לא יתכן לומר רץ מתחילה ואחר כך ראה הנזם ושמע מרבקה ואחר כך ויבא אל האיש וגו', וגדולה מזו שאמר ויהי כראות באמצע הענין, דהיה לו להסמיך וירץ ויבא ולא להפסיק במה שכתוב ויהי כראות וגו', לכן פירש וירץ למה רץ, ורצה לומר לכך נכתב הפסוק כסדר זה ליתן בעצמו טעם למה וירץ כלל, ותו יש כאן ב' סבות על הריצה דהיינו כראות וגו' וכשמעו וגו', וז"ש על מה רץ כלומר על איזה סיבה רץ, ובא הכתוב במה שסמך ויהי כראות לוירץ וגו', לפרש ויהי הריצה כראות הנזם וגו' אמר עשיר וכו', ולא היתה מחמת שמיעת דברי רבקה לדונו לזכות שעשה לכבוד אליעזר או מחמת סיבה אחרת ולא מחמת ממון, משא"כ אם היה נכתב ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' קודם לוירץ וגו', לא היינו יודעים על איזה סיבה רץ או אם על שניהם ודו"ק, ובזה מדוקדק פרש"י שהזכיר בדבריו לשון הפסוק למה וירץ וכו' ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר וכו', שניכרין בזה דברי אמת שכוונתו לתקן לשון הפסוק שיהיה לו סדר וחיבור נכון, ומתקנו בהוספתו באמצע איזה תיבות כדרכו ברוב המקומות לבקי בדברי רש"י, דאילו היה כוונתו להקשות ולתרץ כהבנת המפרשים היה לו לומר למה רץ וכו' אמר עשיר וכו', ומה שכתב ויהי כראות את הנזם קודם מה שכתב אמר עשיר וגו', אין לו שחר והבנה כלל:

{ל} פ דאם לא כן מאי עומד, רוכב מיבעי ליה:

{לא} צ דאם לא כן פניתי הבית מיותר, דמה לי בזה שמעיקרא לא היה פנוי, ביש מקום ללון ולגמלים די:

{לג} ק דקשה לרש"י דאם משמע דספק לו אם דיבר והא דיבר, ומתרץ אם משמע בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה (לקמן מ"ט י'), דהיינו אם, ופירושו משמש בלשון אשר, דכיון דאם כמו כי, הא כי אינו משמש אלא בד' לשונות, והם: אלא, דילמא, אי, דהא, אבל לא אם, ואם כן מנא ליה דאם משמע בלשון אשר, ומתרץ וכו', אם כן שמע מינה דכי משמש בלשון אם, אף כאן אם כמו כי, דהיינו אשר:

{לז} ר תיקן בזה ג' ענינים, האחד שהדביק מלת תלך אל מלת לא, כאילו כתיב אם לא תלך אל בית אבי, מפני שמלת לא אין לה קשר עם מלת אל, והב', ולא תאבה האשה וכו', שבזולת זה היה משמע שאם תלך אל בית אבי מיד תפטר משבועתי בין תאבה בין לא תאבה, והוסיף מלת תחילה מפני שבזולת זה משמע שאם תקח מבנות הכנעני ואח"כ תלך ולא תאבה אתה פטור גם כן, ואינו כן, שאין לו היתר כלל אם לא שילך תחילה ולא תאבה, ומאמר ולקחת אשה לבני הוא תחילת דיבור כאילו אמר אבל תקח אשה לבני ממשפחתי הנזכרים למעלה:

{לט} ש ואם תאמר ולמה לא כתיב אולי דלעיל (פ' ה') חסר מתחילה כשאמר העבד לאברהם אולי לא תאבה כדי למדרש, וי"ל משום דלעיל (שם) כתיב אחר כך ההשב אשיב וגו', לא משמע שהיה מחזר עילה אלא שאל אותו אם לא תאבה לילך עמו אם יכול להשיב ליצחק שמה, אבל כאן לא כתיב אחר כך הכי, מידרש שפיר הכי, (מהרא"י). ועוד יש לומר כשאמר לו לבן בוא ברוך ה' (לעיל פ' ל"א), אמר אליעזר מעכשיו אני ברוך ושמא יקח יצחק את בתי, לכן חסר באחרונה למידרש הכי, ולא בראשונה כי עדיין לא היה ברוך, ומהרש"ל תירץ כי מעולם לא עלתה על לבו שיתחתן באברהם, כיון שהוא ברוך והוא ארור, אלא אליעזר היה מתירא כיון שהגיד להם שהשביעו אברהם שלא ישא אשה אלא מבני משפחתו, שיענשוהו שיתן להם ממון הרבה, משום הכי אמר להם אלי רמז להם שבת יש לו עכ"ל: ת ר"ל דאליעזר בא מכנען דכתיב ביה ארור כנען, וא"ת והלא ענר אשכול וממרא נמי ארורים היו דהיו אמוריים, וי"ל מכל מקום בו היתה הקללה מתקיימת כיון דהיה עבד, וא"כ היה ארור טפי מהם, ובזה יתורץ תמיהת מהרא"ם ע"ש:

{נב} א ואם תאמר למה לא פירש"י כן לעיל (פ' כ"ו) גבי ויקד האיש וישתחו, ויש לומר דלעיל כתיב אחריו (פ' כ"ז) ויאמר ברוך ה' אלהי וגו', דאיכא למימר לכך השתחוה לפי שאמר ברכה והזכיר השם דברוך לשון ברכה, אבל הכא לא כתיב אחריו ברכה. (קצ"מ), בב"ר (פ' ס' ז') כתבו על ויקד האיש, ורש"י כתבו כאן, שהרי אין לומר שמודים על בשורה טובה עד שאמרו קח ולך, אבל בדברו עם רבקה עדיין לא ידע אם תאבה:

{נה} ב רצה לומר היה נותן סם המות בקערה באכילה, ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש בדבר, דכאן כתיב (לעיל פ' ל"ג) ויישם לפניו לאכול, וגבי יוסף נמי כתוב ויישם בארון (לקמן נ' כ"ו), אף כאן כן שרצו להמיתו וליתנו בארון, והוא הרגיש בדבר ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, ובתוך כך סבב המלאך הקערה ובא סם המות לפני בתואל ואכל ומת, (מצאתי):

{נז} ג דקשה והא לעיל (פ' נ') אמר לא נוכל וגו', וניכר שמה' יצא הדבר:

{נח} ד דקשה לרש"י למה כתיב אלך ולא כתיב הן או כן, דהא הם שאלו אותה התלכי עם האיש, (הרא"ם):

{ס} ה לכך נקט זרעך דהא הברכה ליצחק נתנה ולא לה, והא דכתיב את והיא לא היתה בכלל הברכה, אלא מכיון שזרעה זוכה בה הוי כאילו היא עצמה זכתה בה:

{סב} ו ברד ושור חדא הוא, דהתרגום מתרגם על שניהם חגרא, ומאחר שבאחד מהם כתוב ארצה הנגב ובאחד כתוב ששם היה הבאר, למדו שארץ הנגב קרוב לאותו באר:

{סג} ז וקשה דעל ישפוך שיחו (תהלים ק"ב א') פירשו (ברכות כ"ו:) כמו לשוח בשדה, והתוס' (שם ד"ה ואין) תירצו כי כן סוגיית הגמרא, שהרי מצינו גבי אסתר (מגילה י"ג.) שמביא ראיה שהיא צדקת מדכתיב (אסתר ב' ז') ויהי אומן את הדסה, וכתיב (זכריה א' ח') והוא (צג) [עומד] בין ההדסים, מה התם צדיקים אף כאן וכו', ובצג (סנהדרין צ"ג.) מביא ראיה מאסתר וכו', אבל אין נ"ל, וי"ל דתרוויהו צריכי, דאי מהתם הוה אמינא דיבור ולא תפילה דהא לעיל באותו פסוק כתיב תפילה לעני, אבל לשוח בשדה עם מי דיבר, אלא על כרחך תפילה קבע, ואי מהכא הוה אמינא לשוח הוה מלשון בנות שוח (דמאי פרק א' משנה א'), כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה, משום הכי מביא ראיה מישפוך שיחו עכ"ל מהרש"ל:

{סד} ח דאם לא כן היאך ידעה שהוא יצחק שנפלה מעל הגמל: ט מדכתיב ותפול מעל הגמל ולא כתיב מהגמל, או ותפול לארץ, אלא משמע מעל גב הגמל נפלה אבל לא על הארץ: י אע"פ שיפול לא יושלך לארץ, כמו שמפרש והולך, לא יגיע וכו':

{סה} כ שהן מקבלין הפעולה מאחר, שהן מבנין נפעל, כך מלת ותתכס היא מתפעלת ומקבלת פעולה מאחר:

{סז} ל דהוה ליה לכתוב ויביאה לאהל שרה אמו, דאהל דבוק הוא לשרה, אבל האהלה דיבור באנפי נפשיה היא: מ (ג"א), כנגד ג' מצות שהנשים מצוות בהן, כנגד חלה ברכה מצוייה, נגד הדלקה נר דלוק, וענן קשור הוא ענן השכינה, וזהו לכבוד קדושת טהרה שהיתה זהירה בנדתה לטהר עצמה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש (ע"ז כ':): נ דאם לא כן אחרי אמו למה לי:



בראשית פרק-כה

{א} ס אבל קשה למה לא קרא אותה קטרת, משום הכי פירש ושקשרה פתחה, ולפירוש האחרון קשה היה לו לקרותה קשורה, לכן פירש פירוש הראשון, (מהרש"ל): ע (ג"א), והא דפירש"י (לעיל כ"א י"ד ד"ה ותתע) שחזרה לגלולי בית אביה, צריך לומר שהיתה בדעתה לחזור לגלולי וכו', דסברה כיון שנטרדה מבית אברהם גם אלהיו הסתיר פניו ממנה, וכשראתה הנס שנעשה לבנה בבאר ושנגלה לה המלאך, לא הוציאה עצמה מתחת כנפי רשותו, והג"א כתב שאחר שנעשה לה הנס חזרה בתשובה:

{ג} פ רצה לומר האחד מבניו נתייחסו אליו כל האשורים, וכן להשני, דאם לא כן אשור ולטוש מיבעי ליה, (ג"א), דאם לא כן ובני דדן אשורים ולטושים מיבעי ליה, מה היו דקאמר, אלא שם וכו':

{ה} צ קשה לרש"י והלא כבר נתן כל אשר לו ליצחק, ודייתיקי פירוש מלשון עתיק יומין, כלומר זה הקב"ה. אי נמי ג' מלות הן דא תהא קאי, כלומר שתהא המתנה קיימת שהחזיק אותו בנכסים שנתן לו כבר וק"ל:

{ו} ק כלומר שלא נכתבו האחרות אלא הגר, (מצאתי): ר דקשה לרש"י לפי זה שהפלגש דכתיב הכא היינו הגר, הא לעיל (פ' א') קרי לה אשה, וי"ל דהא דקרי לה אשה לפי שהיה לה כתובה כמו אשה, והא דקרי לה פלגש י"ל שלא לקחה אלא לשכיבה בעלמא ולא לפריה ורביה, ולשון פילגש פלג אשה, כלומר לשכיבה ולא לפריה ורביה ודו"ק: ש פירוש מעשה שדים, אי נמי שם שרשאים להזכירו בטומאה, דיודע היה דבנים הללו לא יהיו נזהרין בטהרה, ולכך לא מסר להם שם טהרה וק"ל: ת והא כבר נתן ליצחק כל ממונו:

{ט} א רצה לומר למה הזכיר יצחק קודם ישמעאל כיון שהוא הגדול:

{יא} ב (נח"י), דאי סלקא דעתך ברכו כפשוטו למה אמר הכתוב אחרי מות, מה לי אם ברכו בחייו או לאחר מותו: ג וא"ת והא לעיל (פ' ה') פירש"י (ד"ה ויתן) דאברהם נתן ליצחק הברכות, וי"ל דנתן לו הברכות שיברך את אחרים אבל יצחק גופיה לא נתברך, וכן הוא דעת נח"י:

{יג} ד ופירוש בשמותם לתולדותם, שמונה שמותם כאן לסדר תולדותם, דאם לא כן בשמותם לתולדותם למה לי, וזה שאמר אחר כך בכור ישמעאל נביות:

{יז} ה פירוש לא נכתב שנה בכל כלל אלא לדרשא שלא נכתבו אלא כדי לייחס וכו', ולא שכולם שוים לטובה, (מהרש"ל): ו אע"ג דבדור המבול גם כן נאמר גויעה (לעיל ז' כ"א) פירשו בגמרא (ב"ב ט"ז:) דדוקא היכא דכתיב גויעה גבי ויאסף, בצדיקים משתעי, ובדור המבול לא נאמר ויאסף:



פרשת תולדות

{יט} א פירש דכל מקום דכתיב ואלה מוסיף על ענין ראשון, וכמו שאברהם הוליד צדיק ורשע כך יצחק הוליד צדיק ורשע: ב (נח"י), כתב הרא"ם ומה שהוזקק לאמת שיצחק הוא בן אברהם, הוא לפי שליצני הדור וכו'. ולא נהירא דאם כן לא לכתוב לא וי"ו ולא ה"א, רק לכתוב אלה תולדות יצחק, כמו (לעיל ו' ט') אלה תולדות נח או (לקמן ל"ז ב') אלה תולדות יעקב, לכן נראה לי דהפסוק על כרחך בא לפרש על עשו ויעקב האמורים בפרשה שהיה אחד צדיק ואחד רשע, והשתא אתי שפיר שע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לחזור ולומר וכו', ואל תקשה לא לכתוב לא זה ולא זה, לפי שהיו ליצני הדור אומרים שזמן לידת יצחק ואבימלך וכו' שהרי שהתה וכו', ועכשיו מצאו מקום לחזק את דבריהם שהרי אחד היה צדיק כמו שרה ואחד רשע כמו אבימלך, ואילו היו מאברהם היו שניהם צדיקים, לכך הוצרך לומר בן אברהם ולחזק כתב אברהם וכו', וזהו שסיים הרב וזהו שכתב כאן וכו', שאילולי אחד צדיק ואחד רשע לא היה כותב זה בכאן אלא במקום אחר ודו"ק:

{כ} ג אין המקרא צריך סעד לדבריו שהיה בן ארבעים שנה, אלא הכי קאמר מפני מה לא נשא לי"ח או כ' שנה, שהרי קיים כל התורה, ויחיד וחביב לאביו ולאמו, היה להם להשיאו משהיה ראוי לזרע, ועי"ז פירש שהרי וכו': ד דאם לא כן למה שהה כל כך ולא נשאה תיכף לבשורה, רצה לומר דמן הדין היה לו לישא כבר אשה, אבל לא היה יכול מפני שלא רצה אברהם להשיאו אשה מבנות כנען, כמו שפירש"י לעיל בפסוק (כ"ב כ' ד"ה אחר) ויהי אחר הדברים האלה, אחרי הרהורי דברים וכו': ה ואע"פ שאינה ראויה להריון, אפילו הכי נשאה כדי שלא יהיה בהרהורי עבירה: ו ואם תאמר כבר שמעינן כיון שכתב לעיל (כ"ד כ"ד, כ"ט) בת בתואל, אחות לבן, וי"ל דרצה לומר דמהכפל שמעינן שהכתוב מעיד בעצמו דצדקת היתה ולא למדה ממעשיהם:

{כא} ז כי כאן במקבל הפעולה אי אפשר לפרשו מענין ריבוי, כי אם הפצרה הקרוב לריבוי, ולכך כתב גם כן ברישא והפציר, ולכן פירשו קודם לנוכח אשתו, וגם כי לא יאמר על הקב"ה לשון נתפצר, ולכן העתיקו מלת נתפתה כלומר שהקב"ה היה מתרצה לו: ח ר"ל דמלת ויעתר אין משמעותו לשון תפילה, אלא לשון הפצרה וריבוי הוא ולא לשון תפילה: ט ר"ל איך אפשר לומר דונעתרות נמי לשון ריבוי הוא, אם כן קשה היאך שייך לומר שהשונא ינשק הרבה, ועל זה פירש דומות למרובות והנם למשא, רצה לומר אף על פי שאינו נושק אלא פעם אחד, מכל מקום דומה בעיניו כאילו נשק הרבה פעמים, והנשיקה האחת היא כמשא עליו, והא דלא הביא האי, וכן נעתרות וגו' לעיל גבי ויעתר שהוא נמי לשון ריבוי, י"ל דלעיל הוי מצי למימר דמלת ויעתר משמש ב' לשונות לשון הפצרה ולשון ריבוי, כמו שפירש"י גבי לשבור אוכל (לקמן מ"א נ"ו ד"ה וישבור), שמשמש ב' לשונות לשון מכר ולשון קנין, וגבי ויעתר לו פירש שלשון ויעתר לשון הפצרה הוא דלא שייך גבי הקב"ה לשון ריבוי לומר שנתרבה ח"ו, ואם כן פירוש של נעתרות נשיקות שונא נמי לשון הפצרה היא, כלומר שצריכים להפציר בשונא שישק לשונאו, אבל עכשיו שפירש שגם ויעתר לו פירושו לשון ריבוי, ואם כן כל לשון ויעתר הוא לשון ריבוי, ואם כן צריכין אנו לפרש קרא דונעתרות נשיקות שונא לשון דומות למרובות וק"ל: י לפי שאין דרך המתפללים להתפלל זה לעומת זה: כ דקשה לרש"י ויעתר להם מיבעי ליה, דהא שניהם התפללו, ומתרץ לו ולא לה וכו':

{כב} ל כיון שסתם מה היא רציצה זו, אם כן מסתמא היא רציצה כדרך שאר נשים מעוברות, ואם כן למה כתוב אח"כ למה זה אנכי, וכי אינה יודעת שיהיה לה צער העיבור, אלא ודאי כמו שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ג ו') שהיא לשון ריצה דאין דרך להיות כן בשאר נשים, ועל זה פירש אחר כך ותאמר אם כן שצער העיבור שלי יותר משאר נשים למה זה אנכי: מ דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה מאי ותלך, והלא מלא כל הארץ כבודו, ואין סברא שהלכה לבית מדרשו של עבר בזמן שהיה שם קיים דהוא היה בן בנו של שם, ואין להקשות למה לא הלכה אצל אברהם שהרי גם הוא היה נביא, ויש לומר דהקב"ה סובב כן להעלים מאברהם ענין ההריון שלא יצטער, שהרי מת אברהם קודם שיצא עשו לתרבות רעה כדי שתהא מיתתו בשיבה טובה:

{כג} נ דאין שייך לומר דהוא עצמו קאמר לה, כיון שהיא עצמה לא היתה מדברת אל השכינה, ועוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויאמר ה' לה ולא כתיב ויאמר לה ה', כמו שכתוב גבי הגר (לעיל ט"ז ט') ויאמר לה מלאך, או ויאמר לה בועז (רות ב' י"ד), אלא ודאי הכי פירושו ויאמר ה' לשליח שיאמר לה: ס והוא לשון גאים, כי היו"ד בא במקום אל"ף: ע פירוש דאנטונינוס בא מעשי, ורבי בא מיעקב, וקשה הא אמרינן בכתובות (ק"ד.) בשעת פטירתו של רבי זקף י' אצבעותיו כלפי מעלה וכו' ואמר לא נהנתי מעולם הזה לפי הטורח שיגעתי אפילו באצבע קטנה, וי"ל דבני ביתו היו אוכלין ולא פסקו משולחנו וזה הוא גאות, אבל רבי בעצמו לא היה אוכל, (רא"ם), ועיין בנח"י: פ דאם לא כן ושני לאמים למה לי. (מהר"ן), דיוקו ממלת יאמץ דלא שייך אלא במלכים, וכן הוא בהדיא ברש"י ע"ז (דף ב': ד"ה ולאום): צ פירוש שאין הכוונה בזה להודיע לה מה שיש במעיה, שהרי כבר אמר שני גוים בבטנך, רק הכוונה הוא להודיע לה איכות הגוים שבבטנה מה היא, ואומר שבעודם במעיה בטרם צאתם לאויר העולם הם נפרדים זה מזה שלא כמנהג, זה לרשעו וזה לתומו בעודם במעיה, ולכן כתב במקום יפרדו שהוא לשון עתיד, נפרדים שהוא לשון בינוני, לומר שכבר הם נפרדים במעיה, (הרא"ם), ואם תאמר הרי מצינו בספרי שאין יצר הרע שולט באדם במעי אמו, כדכתיב מנעוריו (לעיל ח' כ"א) פירוש משננער ממעי אמו. הג"א פירוש שאין האדם מתאוה ביצר הרע לחטוא קודם שנולד, אבל מה שעשו רץ ומפרכס בעבירה לפני עבודת אלילים, זה היה בטבעו רצה להתדבק במינו ע"ש: ק כלומר לא יהיו שניהם בגדולה בזמן אחד אלא וכו', ומ"ם מלאום כמו (תהלים קי"ט צ"ט) מכל מלמדי, שהוא כמו מן ולא יותר ממנו, כלומר שהאחד יקח האומץ מחבירו, וצור הוא מלכות עשו:

{כה} ר פירוש לא נכתב זה פה אלא לסימן, דאם לא כן מה בא להודיענו שהוא אדמוני, בשלמא כאדרת שער בא לתת טעם למה שמו עשו, והא דכתיב (שמואל-א' ט"ז י"ב) גבי דוד והוא אדמוני, כבר פירשו רז"ל (ב"ר ס"ג י"א) בדוד כתיב עם יפה עינים, שפיכות דמים שלו היה על פי סנהדרין הנקראים עינים: ש רצה לומר דשער דכתיב בקרא לא קאי על אדרת, דבבעלי חיים חוץ מאדם אין נקרא שער אלא נוצה או צמר, אלא הכי קאמר כולו שער כאדרת שהוא כולו צמר. (נח"י), הרא"ם שכח פסוק מלא בזכריה (י"ג ד') ולא ילבשו אדרת שער, הרי דשער קאי אאדרת, והכי פירושו דקרא כולו היה מלא שער כאדרת המלאה שער, והוה ליה למימר כולו שער כאדרת שער, אלא שכ"ף הדמיון מורה על זה, וכן פירש הרד"ק בשורש שער האדרת בעלת שער ע"ש:

{כו} ת כיון דכתיב ויצא הראשון היה לו לומר נמי ויצא השני, ומתרץ שמעתי מדרש אגדה וכו', פירוש משום הכי לא כתיב שני, דמן הדין היה לו לצאת ראשון כמו שהיה ביצירה ראשון וכו': א דאם לא כן וידו אוחזת בו סגי: ב דקשה לרש"י למה לא כתיב מי קרא אותו, ועוד כיון דכתיב ויצחק בן ס' שנה, שמע מינה דעד השתא לאו ביצחק משתעי קרא, לכן פירש הקב"ה קראו, ד"א אביו קראו, ולמה לא כתיב יצחק שלא יאמרו האומות אביו קראו יעקב כי ידע שיעקבהו פעמים, (מהרש"ל): ג דלפירוש ראשון קשה למה צריך לכתוב בעקב עשו מאי נפקא מיניה בזה, ובשביל סימן אין זה מספיק וכו', אבל לפי ד"א שאביו קרא לו אם כן בעקב עשו אין מיותר לגמרי כי צריך למיכתב כדי ליתן טעם מפני מה קרא לו אביו שם יעקב: ד דקשה לרש"י למה המתין כל כך מלהתפלל עד שנעשה בן ס' שנה, יותר מאברהם שלא המתין אלא י' שנים, כמו שפירש"י לעיל (ט"ז ג' ד"ה מקץ) (בפרשת וירא) [לך לך] והוא המתין כ' שנה, לכן פירש וכו', וכי תימא נילף מהכא דאם המתין י' שנים אז צריך להתפלל ולא ליקח אשה, לכן אמר ושפחה וכו' ולאו דוקא שפחה:

{כז} ה דקשה לרש"י והא ממעים היו נפרדים זה לרשעו וזה לתומו, ועל זה פירש כל זמן כלומר אף על פי שהיה עשו עושה רעה היו תולין בנערותו והבריות לא הכירו בו עד שנעשה בן י"ג שנה, ואם תאמר והא עשו לא יצא לתרבות רעה עד שהיה בן ט"ו שנה, ולמה נתקצרו ימי אברהם חמש שנים כמו שפירש"י לקמן (פ' ל' ד"ה הלעיטני), ויש לומר דאותן שתי שנים עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא: ו מדכתיב יודע משמע דבר שצריך חכמה, דאם לא כן היינו איש שדה. ועוד יש לומר דאיש ציד הוא היפך של איש תם, כמו שאיש שדה היפך של יושב אהלים, ואי היה פירושו צד חיות לא הוה היפך של איש תם, דאפשר הוא דאיש תם נמי יכול לצוד חיות: ז דאינן חייבים במעשר אפילו מדרבנן והוא מדקדק במצות וק"ל. (קצ"מ), ומאי שנא שהטעה אותו במצות המעשר, נ"ל משום דהמצוה הזאת מצינו בפירוש שהחזיק אברהם שנאמר (לעיל י"ד כ') ויתן לו מעשר מכל, ודאי החזיקו בניו אח"כ ג"כ במצוה זאת, כדלקמן (כ"ו י"ב) ביצחק בפסוק מאה שערים, וכן ביעקב עשר אעשרנו לך (כ"ח כ"ב) ודו"ק: ח לא עובד בשדה דאם כן איש אדמה מיבעי ליה כמו בנח (לעיל ט' כ'), או עובד אדמה כמו בקין (לעיל ד' ב'):

{כט} ט דאם לא כן והוא רעב מיבעי ליה:

{ל} י דכתיב בסמוך (פ' ל"ד) נזיד עדשים, וכאן כתוב הלעיטני נא מן האדום: כ וא"ת דילמא הגיעו עת שנותיו למות, ויש לומר מדכתיב גבי אברהם (לעיל כ"ה ח') זקן ושבע ולא כתיב ימים, כמו גבי יצחק (לקמן ל"ה כ"ט) זקן ושבע ימים, וכן בשאר צדיקים:

{לב} ל דאם מפני הרעב אמר כן הנה אנכי מת מיבעי ליה:

{לד} מ רצה לומר כיון שכתב שמכר בכורתו ליעקב שמע מינה שלא רצה בה, ואם כן למה ליה למיכתב ויבז, אלא העיד כו', ר"ל דבלא זה נמי ידעינן שרשע היה אלא שזה הוא כאילו העיד הכתוב כו', כדפירשתי לעיל (כ"ה כ' ד"ה בת אות ו') גבי בת בתואל מפדן ארם:



בראשית פרק-כו

{ב} נ י"ל דעולה הוא קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה, אף ארץ ישראל עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ:

{ד} ס רצונו לפרש והתברכו בפה, לא שיתברכו בסיבת זרעך, דאם כן היה לו לומר והתברכו מזרעך:

{ה} ע וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות ושמעון דינה אחותו ועמרם יוכבד אחות אביו, וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בארץ ישראל והם היו בחוץ לארץ, (הרמב"ן):

{ז} פ דמשמע בפסוק ששאלו את רבקה ויצחק השיב והיאך שייך זה, אלא על כרחך פירושו על וכו':

{ח} צ פירש וישקף הניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש, לכן וישקף אבימלך: ק דאם לא כן מנא ידע דאשתו היתה, וצ"ע דילמא גפוף ונשוק ראה, (נח"י), נראה דדייק תיבת אשתו מיותר הוא, מלמד שהיה מצחק מעשה אשתו דהיינו שמוש, ומה שפירש"י על וישקף ולא על וירא, דלא תימא שראהו ממש משמש, דחלילה לצדיק כמוהו להניח חלון פתוח, אלא שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך, וזהו וישקף ר"ל השגחה והבנה, בעד החלון ר"ל כנגד החלון, כמו כל בעד שבמקרא (וע"ש שסותר דברי הרא"ם):

{י} ר דרש"י דייק מדכתיב והבאת עלינו אשם, ואי קאי אמלך אתי שפיר, דהא גבי מלך נמי מצינו לשון רבים, וכן גבי אדם חשוב וק"ל. (נח"י), נראה לי דדייק מדהיה לו לכתוב אחד בסגול תחת האל"ף ולא בפת"ח, וכן פירש בפסוק (לקמן מ"ט ט"ז ד"ה כאחד) דן ידין עמו כאחד: ש (נח"י), אי אפשר לפרשו לשון עתיד דהא אמר שכב שהוא עבר, ועוד דהא ציוה (פ' י"א) להכריז שהוא אשתו וממילא לא ישכבו אצלה:

{יב} ת דקשה לרש"י דהא גרר נמי ארץ ישראל היא כדפירש לעיל (פ' ב' ד"ה אל): א ומאה שערים פירושו לשון שיעור ששערה נפשם: ב דקשה לרש"י למה אמדוהו והא קיי"ל (תענית ח:) דאין ברכה מצויה בדבר המנוי והמדוד אלא בדבר הסמוי מן העין, לכן פירש שהיה רוצה ליתן מעשר, וקיי"ל (אבות פרק א' משנה ט"ז) דאין מעשרין אומדות:

{יג} ג דאם לא כן עד כי גדל מאד למה ליה, ולהכי נקט פרדותיו דרבותא קאמר דגבי פרדות אין הברכה מצויה כלל כדפירש"י בפרשת ראה (דברים ט"ו י"ד ד"ה מצאנך) וק"ל:

{טו} ד ואין לומר משום קנאה, דאם לא כן ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מיבעי ליה. (נח"י), ול"נ דמפני הקנאה סתמו, וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו', דאם לא כן היה לו להסמיך ויקנאו וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו' ואח"כ וישב ויחפור וגו', ולמה סמך וכל הבארות וגו' לפסוק ויקנאו, שמע מינה מפני הקנאה סתמו, וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם, וכאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו אמר לו בפירוש לך מעמנו: ה רש"י נשמר שלא תפרש התרגום כמו (דברים ל"ג י"ט) טמוני חול שהוא לשון מטמון, לכן פירש דהוא גם כן לשון סתימה:

{יז} ו דקשה לרש"י דהא אבימלך אמר לו לך מעמנו דהיינו מגרר, ולמה חנה בנחל גרר כיון שהוא קרוב לעיר:

{יח} ז רצונו לתרץ דהא כבר הלך יצחק משם והיאך חפרן, ועוד קשה וכיון שחפרן אברהם למה חזר יצחק וחפרן, עוד קשה ולמה כתיב ויסתמום פלשתים, דמשמע שחזר יצחק וחפרן וחזרו פלשתים וסתמום, ואין הענין כן כי לא מצינו שסתמום אחר חפירת יצחק, ומתרץ פלשתים כו'. נח"י האריך בזה וגרס ופלשתים סתמום וקודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן, להראות שאחר שנסע מגרר ויחן בנחל גרר רחוק מן העיר חזר וחפר הבארות וכו' ע"ש:

{כ} ח רצונו לתרץ בזה שלא תפרש עשק לשון ערעור, אלא הוא עסק ממש, כלומר העסק הזה הוא של ערעור, וכמ"ש בסמוך נתעשקו וכו' במריבה וערעור:

{כב} ט דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר, כיון שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ, אלא לשון עתיד, ורש"י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר, לכן פירש"י כתרגומו צ"ל וניפוש וק"ל:

{כח} י דקשה לרש"י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך, וע"ז קאמר תהי נא וכו', רצה לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס, וכן צריך לומר תהי אלה בינותינו נא ביני ובינך, והכי פירושו תהיה האלה אשר בינותינו וכו', והוסיף ה"א על מלת אלה ומלת אשר, מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם, וגם הוסיף מלת גם, מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק, לכן הוסיף מלת גם עתה, ומפירושו מוכח דמלת עתה הוא בא במקום נא:

{כט} כ והוסיף מלת גם כאילו אמר שמלת אתה הכתוב בתורה פירושו גם אתה, ולפי גירסא זו שהיא ברוב ספרים צ"ל דעתה ברוך ה' מילתא באפי נפשה היא, והכי פירושו שהוא נתינת טעם אשל מעלה, למה אנו מבקשים ממך כן, לפי שעתה ראינו שברוך ה' אתה:

{לה} ל דאם הוא לשון מרירות אין נופל בו תי"ו הדביקות כיון ששרשו מרר, אבל לשון ממרים שרשו מרה, ובאה תי"ו הדביקות תחת ה"א למ"ד הפעל, ופירושו כל אחת ואחת היתה ממרת הרצון, אבל לשון מרירות אין נופל על הרצון וק"ל: מ ונראה לי דרש"י דייק מדכתיב יצחק קודם רבקה, לומר דליצחק היה הצער יותר גדול, לפי שלא היה רגיל כל ימיו בעבודת אלילים, אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים:



בראשית פרק-כז

{א} נ כמשמעו שעשן קשה לעינים, אבל רבקה היתה רגילה בו כדפרישית. (מהרש"ל), ונ"ל דצריך רש"י לג' טעמים אלו, דבתחילה מפרש משום עשן והוא מכח סמיכות, ואחר כך קשה ליה ואיך הביא הקב"ה תקלה לידו, אלא מפני הברכה לא מנעו הקב"ה מן הסיבה, וקשה סוף סוף מאחר שהיה העשן למה רבקה אינה נסמת, לזה פירש שכבר כהו עיניו במקצת ע"י העקידה ובא זה ואיבד את הכל:

{ג} ס פירש שלא יהיה בסכין פגומה, כתב הרא"ם וא"ת נהי דעשו הוי מהימן לו ליצחק דבחזקת כשר היה בעיניו, סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעוף בהדי דפרח, ניחוש דילמא עביד ליה חלדה, ותירץ כמו שתירצו בגמרא חולין (דף ל':). (נח"י), ואין צורך לאריכת הרא"ם דהא יצחק לא ביקש שיביא לו עופות אלא חיות, וכדפרש"י בסמוך (פ' ז' ד"ה כאשר) כי טעם הגדי כטעם הצבי, ועוד וכו', ואע"ג דקרא הזכיר גם קשתך דמשמע קצת לירות עופות, מכל מקום איכא למימר דקשת קאי על החיה ר"ל שיורה בחיה במקום שאינו עושה טריפה כדי שלא תוכל לברוח ואח"כ ישחטנה בחרב: ע דאם לא כן לי למה לי, הא כתיב (פ' ד') והביאה לי, לכן פירש וכו':

{ז} פ וקשה ואיך אמרה רבקה לפני ה' מה שלא אמר יצחק. (נח"י), דהוקשה לרש"י מאחר שעשו היה צדיק בעיני יצחק, למה הוצרך להזהירו היום כ"כ שלא יאכילנו נבלה ושלא יביא מן הגזל, ועל זה תירץ כוונת יצחק היתה שהברכות יהיו ברשות ה' ושיסכים על ידו, לפיכך זרזו היום יותר, ועל זה אמרה רבקה שהלך לצוד ציד להביא ואפילו מן הגזל, וממילא שעשו לא ישגיח בדברי אביו ויאכילנו נבילה, אם כן בוודאי הקב"ה לא יסכים על ידו, לכן אמרה קח לי משם ולא מן הגזל:

{ט} צ ונראה לי דבפסח נולד יצחק כמו שפירש"י בפרשת וירא (לעיל י"ט ג') הקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים (ר"ה י"א.) באותן הימים שנולדין באותן הימים הם מתים, דכתיב גבי משה (דברים ל"א ב') בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שפירש"י (שם) היום מלאו ימי, ומדאמר יצחק לא ידעתי יום מותי שמא היום אמות, ודאי פסח היה:

{טו} ק פירש שהבגדים היו בהם ציורין של כל מיני חיות, וכשלבשן נמרוד ויצא לשדה היו החיות סוברין שהוא חיה ובאין אצלו, ועשו הרג את נמרוד ולקחן:

{יט} ר דאם לא כן היה יעקב מדבר שקר ח"ו, ואם תאמר והלא עדיין היה משקר כיון שעשו מכר לו הבכורה ואיך אמר עשו הוא בכורך, ויש לומר דהוא לא לקחה מעשו אלא לענין עבודה, אבל הבכורה נשארה עדיין לעשו לענין נחלת פי שנים, ועוד יש לומר דעשו היה בכור ללידה וק"ל:

{כא} ש ואם תאמר והא יצחק היה מחזיק את עשו לצדיק גמור, ויש לומר דהיא הנותנת כיון שצדיק גמור הוא, לכך אינו מוציא שם שמים לבטלה, ואף על פי דכ"ש הוא ביעקב דהא היה מחזיקו יותר צדיק מעשו כדפרישית לעיל, מכל מקום סבר כיון שעשו אינו יכול ליזהר שלא ילך במקום טנופת מיזהר זהיר שלא להזכיר שם שמים יותר מיעקב, מפני שיעקב יושב אוהלים (לעיל כ"ה כ"ז) ולא בא למקום מטונף:

{כב} ת דאי כמשמעות אטביעות עינא דקלא קאי, מיד הוה ליה למימר כשאמר לו אנכי עשו בכורך, ועוד לעיל (פ' י"ב) כשאמר לאמו אולי ימשני אבי, למה לא פחד שיכירו בטביעת קולו, אלא קולם היו שוים, לכן פירש שקאי על דברי תחנונים: א ואף על פי שהיה מחזיקו כצדיק גמור, מכל מקום אין זה מורה על רשעתו, כי יש הרבה בני אדם שדבריהם בלשון קנטוריא אף על פי שהם כשרים:

{כז} ב לפי שעשו חמד הבגדים האלו מנמרוד, ונמרוד ירשן מאדם הראשון, ואדם היה לובשן בגן עדן: ג ואשר ברכו ה', שב אל השדה, כאילו אמר כריח השדה אשר נתן בו ה' ריח טוב והוא שדה של תפוחים:

{כח} ד דקשה לרש"י למה כתיב ויתן בוי"ו, אלא פירוש ויתן לך, ואם יפסוק הברכה מפני החטא אפילו הכי יחזור ויתן, ופירוש זה היינו לפי מדרשם ז"ל, דלפי פשוטו מוסיף על ענין ראשון, רצה לומר נתן לך ברכה אחת, לכן קאמר ויתן לך עוד ברכה זו, והיכן מצינו לעיל שברכו, יש לומר מדכתיב (פ' כ"ז) אשר ברכו ה' שנתן לו הקב"ה ברכה, כי אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה (שם) כאילו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה שנתן לו הקב"ה ריח טוב:

{כט} ה (ג"א), שלא רצה לתלות הקללה בעצמו לומר שבניו יהיו עבדים: ו כלומר יסורין וצרות שלהם באין תחילה, לפיכך יצחק הקדים קללות אוררים וכו'. והרמב"ן טען למה כתיב בפרשת לך (לעיל י"ב ג') ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ותירץ שהרי כתיב אחריו (שם) ונברכו וגו' הרי גם קללות אוררים קודם לברכת מברכים, ואף על פי שבלעם אמר לישראל (במדבר כ"ד ט') מברכיך ברוך וגו', לא אמר זה אלא למה שהורגל לדבר עם הרשעים, אי נמי שהיה מברך אותם שיגיע להם כמעשה הרשעים שיהיה להם ג"כ תחילה שלוה כו' וק"ל:

{ל} ז דאם לא כן שתי יציאות למה לי, אלא שזה יצא מאהל אביו, וזה יצא מן השדה ובא אל הבית. והרא"ם פירש דאך מיעט היציאה:

{לג} ח ואם כן לפי מדרש רז"ל יהיה פירוש של ויחרד אינו כמשמעו לשון תמיהה אלא פחד על פתיחת גיהנם, ואף על פי דלפי פשוטו נמי ויחרדו אינו לשון תמיהה אלא לשון חרדה, אלא רצה לומר דהחרדה היה כמשמעו על דבר המתמיה של מי איפוא, ולאפוקי לפי המדרש החרדה הוא הגיהנם: ט (ג"א), פירש מתחתיו תחת עשו כי עם יעקב נכנס גן עדן ועם זה גיהנם: י פירש שאינה מלה מורכבת מאיה ואיפה, רק הוא לשון בפני עצמו והוא משמש לכמה ענינים וכו': כ דאם לא כן מכל למה לי: ל וקשה והלא קרא דויעקבני (פ' ל"ו) הוא אחר פסוק גם ברוך יהיה, ונראה לי דבודאי עשו צעק מיד בקול רם מה עשה לי האח הזה, ויעקבני זה פעמים, ושמע אביו ואמר גם ברוך יהיה, והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר גם ברוך יהיה אחר שאמר ויעקבני זה פעמים ולא השגיח בו, אז אמר לו הכי קרא שמו יעקב, כלומר אני משיג שאהוב בעיניך עקיבתו ורמאותו, ומשום הכי קראתו יעקב לשון עתיד ולא עקב, שיעקבני פעמים, (מהרש"ל): מ דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי, הלא כבר ברכו:

{לה} נ דאם לא כן מאי ברוך יהיה:

{לו} ס שהוא מבואר ממה שכתוב אחריו (לקמן כ"ט ט"ו) ועבדתני חנם הגידה לי וגו':

{לט} ע לאפוקי ממה שנאמר לעיל (פ' כ"ח) מטל השמים ומשמני הארץ, דלעיל קאי אפירות הארץ, שהתבואה והפירות שבארצך יהיו שמנים וטובים, אבל כאן נאמר על המקום שיהיה המקום ממקום השמן שבארץ, וזה שנאמר מושבך ולא במושבך על כרחך שמורה על המקום שיושב שם, דאם לא כן קשה הא בירך את יעקב בברכת משמני הארץ:

{מ} פ (מהר"ן), ואם תאמר שלא נמצא שנתן יצחק ליעקב הברכות על תנאי, וי"ל דכתיב (לעיל פ' כ"ח) ויתן לך האלהים, מלת האלהים משמע בדין שאם אתה ראוי וכו':

{מא} צ אף על פי שהיה רשע, את זה לא עשה שיהא מצער את אביו, כי היה נוהג בו כבוד באביו, והא ראיה ממה שנאמר (לקמן כ"ח ח') וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וגו':

{מב} ק ואם תאמר והלא גם לפי המדרש הוא לשון תנחומין, י"ל דהכי פירושו אם באנו לפרש מלשון המדרש שהוא לשון תנחומין ואינו לשון מחשבה, אז תוכל לפרשו שמתנחם על הברכות בהריגתך, ואין צריך לפרשו על כוס תנחומין:



בראשית פרק-כח

{ב} ר לאו דוקא כל תיבה, דלא נמצא כלל זה אלא דוקא בשמות המקומות והארצות, כמו בבלה, חברונה, וקצת בכלים, המזבחה:

{ג} ש דאם לא כן מה ענין זה השם לכאן:

{ד} ת דאם לא כן ויתן לך ברכת אברהם מיבעי ליה, לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה, ומה שלא פירש ברכת אברהם לירושת הארץ שיזכה בה הוא יותר מכל שאר בניו, משום דירושת הארץ מתנה היא ולא ברכה, (הרא"ם):

{ה} א (קצ"מ), יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע, אם לא יודע ישתוק, וי"ל דרש"י ידע שיש לישב בכמה אנפי כפירושי המפרשים וע"ש, אבל לא ידע איזה הוא אמיתי לישב הפשיטות של מקרא, ועיין בצד"ל:

{ט} ב וקשה דמאי שנא דנקט הכא עבר ולעיל גבי לדרוש את ה' (כ"ה כ"ב ד"ה ותלך), נקט שם, וגבי ויתרוצצו (שם) נקט שם ועבר, וי"ל דכיון שנקט סתם ויתרוצצו ללמד ולהורות דכשהלכה אצל בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת ושם ועבר שתי מדרשות היו, דכתיב (לעיל כ"ה כ"ז) ויעקב איש תם יושב אוהלים, ופירושו מסתמא על שניהם נאמר, וגבי ותלך לדרוש את ה', הואיל והלכה אל אחד ודאי הלכה לשם דהוא היה אבי אביו של עבר והיה גדול ממנו, ומה שנקט הכא עבר לבד משום דשם כבר מת היה באותה שעה:



פרשת ויצא

{י} א (קצ"מ), פירש מתחילה קשה לרש"י למה חזר וכתב ויצא יעקב, והלא כבר כתיב (לעיל פ' ה') וישלח יצחק את יעקב וגו', ותירץ ע"י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו, ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו', וכשהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו' ע"ש: ב דהא כתיב (לעיל פ' ז') וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב, אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע, וא"כ הכי נמי לא היה צריך לכתוב אלא וילך: ג דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה, אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה, (רא"ם), וכתב עליו מהרש"ל ופירושו דלא כפירש הב"ר (ס"ח ז'), דפירש מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו, שהרי גמלים ושאר הבהמות נמי יצאו, אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו', ונ"ל דצריכים לדברי הרא"ם ולדברי הב"ר, וכוונת הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא, אלא מגיד הוא יצא ולא אחר, ואחר כך הקשה והלא גמלים ג"כ יצאו, אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה וכו' ולא כשהיה אחר יוצא עכ"ל: ד רצה לומר בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם ג"כ צדיקים, לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא מוכיחן: ה ר"ל העם שבעיר עושין עבירות, ואין להקשות והא יצחק עדיין נשאר בעיר, כבר תירצו בב"ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקת של ב' צדיקים: ו וקשה דהכא הביא ראיה מהתם לכאן, והתם גבי נעמי ורות מביא ראיה מכאן, וי"ל דאי לא הביא ראיה מהתם הייתי אומר דילמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעינן דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצאו עמו, לכך צריך להביא ראיה מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא, דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם, דהא התם אמרה (רות א' כ"א) וריקם השיבני, שמע מינה שלא היה לה שום ממון, והתם מביא ראיה מהכא, דאי מהתם הוה אמינא דוקא התם עושה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם, אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם, משום הכי מביא ראיה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפילו הכי עשה רושם יציאת יעקב וק"ל, (עיין בצד"ל ושם האריך מאד ליישב זה): ז דקשה לרש"י וילך חרנה משמע שבא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אח"כ כתיב (פ' י"א) ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת:

{יא} ח דקשה לרש"י והלא בא הכתוב לפרש ולא לסתום ואכתי אינו מפרש באיזה מקום, לכן פירש במקום וכו': ט שפירושו לשון חניה ולא פגישה: י פירוש ויפגע במקום בהקב"ה שקראו מקום, ע"ש שהוא מקומו של עולם, (רא"ם): כ דבשלמא ואל תפגע בי, פירש אל תגש בי להפציר, אבל אצל הקב"ה לא שייך למימר הכי, א"כ קשה למה שינה כו'. (מהרש"ל), אלא שלכך כתיב ויפגע שהוא נמי לשון פגישה כדי שתלמוד ממנו ג"כ קפיצת הדרך, ואי הוה כתיב ויפגוש לא הייתי לומד ממנו תפילה, לכך כתב הפסוק ויפגע דמשמע ביה תרווייהו: ל אף על פי שאין הפרש בין ויבא השמש וילן שם, ובין וילן שם כי בא השמש, מכל מקום היה לו לסדר הענינים כפי הסדר וכמו דכתיב (שופטים י"ט ט') הנה נא רפה היום לערוב לכו נא וגו', אלא ודאי על שקיעת הפתאומית נאמר. ועוד יש לומר מדכתיב כי בא השמש משמע אבל אי לא בא היה הולך עוד, ואם כן שמע מינה שהיה עוד היום גדול, ואם כן מאי כי בא השמש, אלא ששקעה וכו' כך פירש"י בפרק חלק (סנהדרין צ"ה: ד"ה כי בא): מ דאם לא כן ויקח אבן מיבעי ליה: נ דאם לא כן היו הכתובים מכחישין זה את זה, דכאן כתיב ויקח מאבני המקום משמע שהיו אבנים הרבה, ובסמוך (פ' י"ח) כתיב ויקח את האבן, לכך צריכין לתרץ דודאי מתחילה היו אבנים הרבה אלא התחילו מריבות כו', ואם תאמר מנא ליה שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחד מאבני המקום הוא דקאמר, והיינו דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותירצו התוס' (חולין צ"א: ד"ה כתיב) דהיה לו לומר ויקח אבן כמו (שמות י"ז י"ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו, שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, אלא מדכתיב מאבני (סתם) שמע מינה אבנים טובא הוו:

{יב} ס קשה לרש"י דהוה ליה למימר יורדים תחילה, דהא דירת המלאכים בשמים הוא:

{יג} ע דאם לא כן הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו, אלא עליו על יעקב, והא דהוצרך לשמרו באותו שעה ולא קודם לכן, אמרו בגמרא (חולין צ"א:) לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא הכבוד, ועכשיו ראו המלאכים את יעקב, וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא הכבוד יותר מהם, והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה, ועוד י"ל הואיל שהמלאכים של ארץ ישראל היו עולים ומלאכים של חוץ לארץ היו יורדים, בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו, לכך שמרו הקב"ה עכשיו, (רא"ם): פ דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה, וכעין (מלכים-ב' י"ג י"ז) ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה':

{יד} צ לא כמו (שמות י"ט כ"ב) פן יפרוץ בם, שהוא לשון הריסה:

{טו} ק דאם לא כן מאי אנכי עמך דמשמע מגן לך, (נח"י), ירא בהליכה מעשו שלא ירדוף אחריו, ובחזרתו מלבן כמעשה שהיה, וזהו שסיים ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך: ר דקשה לרש"י כי לא אעזבך עד אשר, משמע שודאי לא אעזבך עד אשר עשיתי, ומלת אם משמע שהוא ספק אם יעשה אם לא, לכך מפרש אם משמע בלשון כי, דהוא נמי לשון ודאי, כלומר כיון שכי משמש לשון אם, גם אם משמש לשון כי: ש וא"ת דילמא אשר דברתי לך קאי על הדיבור שדיבר עמו עתה, והוא ויאמר אני ה' וגו', וי"ל דאם כן היה לו לומר כל אשר אני מדבר עמך, ולא לשון דברתי שהוא לשון עבר, כיון דחדא נבואה היא והכל בחלום אחד ולא הקיץ משנתו בנתיים וק"ל:

{טז} ת דאם לא כן מאי נפקא מינה אם לא ידע:

{יז} א דקשה לרש"י כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים, משמע שהיה בבית אל, כמו שכתוב (לקמן פ' י"ט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אם כן משמע שסולם הזה עומד בבית אל, ולעיל משמע שהיה עומד בבאר שבע, מדכתיב לעיל (פ' י"ב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה, אם כן ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחילה (פ' ו') דהיינו באר שבע ודרשינן סמוכות, אם כן קשיא קראי אהדדי, לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע מפסוק, ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים, וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק, דאין לומר סוף שיפועו היה כנגד בית המקדש, אם כן היה יעקב חוץ מהסולם, שהרי באר שבע בדרומו של יהודה, ובית המקדש בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ולוז הוא בצפונו של בנימין, ואם כן מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים, הרי לא היה שם לא רגלי הסולם ולא ראשו, לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשו היה כנגד בית אל שהוא לוז. כתב מהרש"ל כך נראה לי פירוש הפסוק והצעת רש"י, וכלפי שארז"ל שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים, וכאן משמע שלן בבית אל, ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזהו לוז כדכתיב ואולם לוז שם העיר כו', ואפילו אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים, עדיין קשה מהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו' ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה, וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל, ובזה יתורץ דברי חז"ל שפיר, לאפוקי דעת הרא"ם, דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל, ועיקר שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים גם כן מדברי חכמים הוא, וזה לא מצאתי בשום מקום, ועוד לפי התירוץ גם כן קשה דילמא לוז היינו ירושלים, וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו, אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא כדמוכח קרא כדפירשתי עכ"ל: ב רצה לומר כך הוא המאמר התם בגמרא ולשון קושיא היא, למה לא עכבוהו שם, ומתרץ איהו לא יהיב וכו' עד ומן השמים יעכבוהו, רצה לומר כיון דהוא עצמו לא התפלל ומן השמים יעכבוהו בתמיה, אין כופין אדם לדבר מצוה: ג מביא ראיה שדחילו בוי"ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך התרגום הוא כן, כמו תבונה, דהוא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי"ו, וכן בגד ללבוש (לקמן פ' כ') נמי שם דבר הוא ותרגומו בוי"ו וכסו, ואם כן שמע מינה שדרך התרגום כן: ד (נח"י), נ"ל דהמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דוקא זה המקום הוא שער לעליית התפילה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש של מעלה, ומכל מקום שער השמים הוא דרך משל, כי אין לשמים שער או חלון:

{כ} ה רצונו לתרץ דהא לישנא דקרא כפל הוא, דכתיב אם יהיה אלהים עמדי היינו ושמרני, ועל זה פירש אם ישמור לי וכו', כלומר דהאי אם יהיה אלהים עמדי קאי אשמירת הבטחות, ואם תאמר איך יתכן לומר שיעקב היה מסופק אם יקיים הקב"ה הבטחתו אם לאו, ויש לומר שהיה ירא שמא יגרום החטא ולא ישמור לו, ועוד יש לומר דיעקב היה סבור שמא חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), משום הכי אמר אם וגו' וק"ל. ואם תאמר כיון שרש"י בא להוכיח ההבטחות מן המקרא היכן הבטיחו נמי על בגד ללבוש, ויש לומר כיון שהבטיחו על הלחם ודאי שהבטיחו נמי על בגד ללבוש, כמו שאחז"ל (ב"מ נ"ב.) עשיק לגבך ושוי לכריסך, פירוש זבין בגדים יקרים ועשוק ממונך בשביל בגדים, ושוי לכריסך פירוש אבל לכריסך אל תזבן אלא בשויה ולא ביוקר מכדי דמיה, ואמר נמי בפרק כיסוי הדם (חולין פ"ד:) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וכיון שהקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול אם כן ודאי הבטיחו נמי על בגד ללבוש, דאם לא כן היה צריך לצמצם ממאכלו כדי ליקח בגדים ונמצא שלא יהיה לו לחם לאכול, והקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול, (מהרא"י):

{כא} ו (נח"י), וזהו ג"כ מכלל ההבטחות של הש"י דהא אמר (לעיל פ' ט"ו) את אשר דברתי לך ופרש"י (שם ד"ה דברתי) לצרכך ועליך, ואם לא יהיה שלם מן החטא וילמוד מדרכי לבן בודאי שלא יתקיים מה שנאמר עליו, כמו כל הבטחות של הקב"ה שהן על תנאי שלא יגרום החטא: ז רצה לומר שגם והיה ה' לי וגו' הוא מכלל ההבטחות, ולא שהוא הנדר שנדר דהא אף אם לא יתקיימו ההבטחות הללו מחויב הוא שיהיה ה' לו לאלהים:

{כב} ח לכך מייתי רש"י וכן, שלא תקשה על התרגום מנא ליה שתרגומו כן, דדוקא על מצבה זו יפלח לפני הקב"ה, ותירץ דהא לסוף כן עשה, אם כן שמע מינה שגם מתחילה היה דעתו כן, ויהיה והיה ה' לי לאלהים על תנאי ולא נדר, ולכן תרגום אהי פלח עלה קדם ה', רצה לומר ודאי הוא שיקריב קרבנות אפילו לא ישמור הבטחתו אבל לא על המזבח זה דוקא, ומה שאמר וכל אשר תתן לי וגו', דמשמע שאם לא ישמור לו ההבטחות לא יעשר, לא קשה דיש לומר דהכי קאמר אבל כל אשר תתן לי עשר וגו' אף אם לא תשמור ההבטחות. ומהרש"ל כתב ולי נראה שכך אמר יעקב אם תשמור ההבטחות אז עשר אעשרנו שני מעשרות, ואם לאו אעשר פעם אחת וכן עשה עכ"ל:



בראשית פרק-כט

{ב} ט שפירושו היו משקים, וכן ונאספו וגללו עתיד במקום הוה, ופירוש היו נאספים והיו גוללין תמיד:

{ג} י רצה לומר שכך היה ראוי לכתוב והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה, ולמה רובצים משום ונאספו שמה וגו', ולמה ונאספו מפני שהאבן גדולה על פי הבאר: כ הא דלא מביא התרגום מיד לעיל על ישקו העדרים ועל ונאספו, משום דכאן כתיב וגללו ומתרגם ומגנדרים דהוא לשון הוה, ובסמוך נמי כתיב וגללו ומתרגם ויגדרון דהוא לשון עתיד, אם כן מוכח בהדיא מן התרגום דכל הפסוק מדבר לשון הוה, אבל גבי ישקו לא מוכח מתוך התרגום דלא כתיב ב' פעמים ישקו אלא לעיל כתיב ישקו וכאן כתיב והשקינו, וכן כל הלשונות אינן שוין, חוץ מן וגללו:

{ז} ל דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם:

{ח} מ פירוש ואי אפשר לגוללה כדפירש"י לעיל (פ' ג' ד"ה ונאספו) מרוב כבדה, ולא שכך הסכימו ביניהם:

{י} נ פירוש כיסוי מהצלוחית, ור"ל שלא גלל האבן כמו הרועים אך בקל, ודייק זה מדכתיב ויגל שהוא לשון גילוי ולא כתיב ויגלל:

{יא} ס ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א, ולד"א לחוד קשה איך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, (מהרש"ל):

{יב} ע דברבקה כתיב (לעיל כ"ד כ"ח) ותגד לבית אמה, לכן פירש אמה מתה:

{יג} פ דאם לא כן למה רץ: צ כלומר כיון שלא רץ אלא בשביל הממון אם כן למה חבק אותו, לכן פירש וכו': ק (מהרש"ל), אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא י"ל שדרך העולם כשאדם מביא אבנים טובות מביאם בסתר ואין מגלה אותם, לכך אמר אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה יש לו עכ"ל: ר דאם לא כן מאי את כל הדברים האלה:

{יד} ש רצה לומר כי כל אך הוא מיעוט, לזה פירש מעתה וכו': ת ואם תאמר מנא ליה לרש"י שדוקא חדש ימים, ויש לומר כיון שעשה כך כמו שכתוב וישב עמו חדש ימים, למדנו שמתחילה כך אמר לו:

{טו} א פירוש אין התימה הזה נופל על אחי אתה, כי באמת אחים היו כמו כי אנשים אחים אנחנו (לעיל י"ג ח'), ועוד האחי אתה מיבעי ליה, אלא התימה נופל על ועבדתני חנם:

{יז} ב רצה לומר וכי בא הפסוק לספר בגנות של הצדקת, לכן פירש לפי שהיתה וכו', ומתוך גנותה תלמוד שבחה, ואם תאמר דמשמע דגם לאה היתה יפת תואר אלא שעיניה היו רכות, וא"כ אין זה ההיפך של ורחל היתה יפת תואר וגו', אלא כן היה לו לומר ועיני רחל יפות, וי"ל כיון שעיניה לא היו יפות גם היא לא היתה יפה, כדאמר בגמרא (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואם כן נופל שפיר עליו ורחל היתה יפת וגו' וק"ל:

{יח} ג דאם לא כן איך עבר על מצות אמו: ד כלומר הסברא נותנת משום שאהב את רחל יהיו ימים מועטים כמו זמן ארוך, כמו דכתיב (משלי י"ג י"ב) תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא על כרחך צריך לומר כימים אחדים שאמרה לו אמו וק"ל: ה ואם תאמר לא היה לו לומר רק בתך הקטנה, ונראה לי דאי לא היה אומר רחל היה נותן לו זלפה, דהיתה נמי בתו מפלגש כדפירש"י לקמן (ל"א נ' ד"ה בנותי) והיתה קטנה יותר מרחל, ואם כן למה לא היה ירא יעקב שמא ישנה שם זלפה בשם רחל, ויתן לו זלפה ששמה רחל ובתו הקטנה, ויש לומר דזלפה אינו בתו ממש כיון דהיתה מפלגש וגם אין שמה רחל אלא שישנה את שמה לרחל, ומשום שני רמאות לא היה ירא, ועוד יש לומר שאם לא אמר רק בתך הקטנה שמא תלד אשתו עוד בת ויתן אותה ליעקב, כיון שהנשואין לא היו אלא אחר שבע שנים של עבודה, ואף שתהיה קטנה הא תהא ראוי לביאה, שהרי יצחק נשא רבקה שהיתה רק בת שלש שנים (לעיל כ"ה כ' רש"י ד"ה בן), ולא יעשה שום רמאות בעולם שהרי התנאי הוא שיתן לו בתו הקטנה, לכן אמר ברחל בתך הקטנה:

{כא} ו שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי:

{כז} ז שכן כתוב וימלא שבוע זאת ויתן לו וגו':

{ל} ח דייק מדכתיב אחרות דיתור הוא, אי נמי מדכתיב עוד, משמע עוד אחרות הדומות לראשונות, מה הראשונות באמונה דהא עדיין לא רמאו, אף האחרונות באמונה אף על פי שרמאו וק"ל:

{לד} ט ואם תאמר והא בפ"ק דמגילה (י"ד.) לא חשיב אלא ז' נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה, ואסתר. ויש לומר דהתם חשבו מה שהקרא מעיד עליהן, ושרה הקרא מעיד עליה דכתיב (לעיל כ"א י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (ברש"י שם)וכן כולם, אבל גבי אמהות לא מצינו שהיו מתנבאות, כי אפשר לפרש הקרא דהכא כפשוטו, ומהרש"ל פירש שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, משום הכי לא חשב אותם בכלל שאר נביאות נ"ל: י כלומר דשבט לוי היו נושאין ארון הקודש, ולא היו יכולין להזהר בו כל כך, ומתוך כך מתו הרבה מינייהו:



בראשית פרק-ל

{א} כ דאם לא כן הא אסור לקנאות: ל הוכחתו מתשובותו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו: מ דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא:

{ב} נ (מהרש"ל), יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית (מלכים-ב' ד' ל"ג), ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים, ועוד קשה למה ויחר ליעקב, היה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט' י"ז), אלא י"ל דיעקב אמר לה שהתפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום, אמרה לו א"כ רשע אתה, לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע ואמר לה איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכות שניהם, אבל אני איני עקר כי ממך מנע ולא ממני ואין כאן אלא זכות של אחד, ולכן אין תפלתי נשמעת עכ"ל:

{ג} ס כלומר אף על פי שהיו לו בנים מהגר וכו' ואף גם אתה אע"פ שיש לך בנים עשה כן עמי:

{ו} ע (קצ"מ), ב"ר (פ' ע"א י"א) דנני וחייבני ורחל עקרה (לעיל כ"ט ל"א) דנני וזכני ויתן לי בן, ואם כן יהיה דנני אלהים וגם שמע בקולי ב' ענינים, (ועי' בהרא"ם):

{ח} פ פירוש בחיבור שלו שמחבר התיבות הדומין זה לזה, היה מחבר נפתולי אלהים נפתלתי עם צמיד פתיל:

{יא} צ וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך:

{טו} ק דאם לא כן מאי תחת דודאי בנך דקאמר דמשמע חליפין גמורים שזה נותן שלו וזה נותן שלו: ר ואף על פי שאחז"ל (מ"ר פ' פ"ב י"א) כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן וכמו שפירש"י לקמן בפרשת ויחי (מ"ח ז' ד"ה ואקברה), י"ל דאילו לא זלזלה היתה לאה נקברת במקומה והיתה היא לעזרה לבניה, ומפני שזלזלה לא זכתה ליקבר עמו וק"ל:

{טז} ש ר"ל דהוא היינו הקב"ה, דאם לא כן ההוא מיבעי ליה, והיאך סייעו, י"ל שיעקב בא מן השדה ורוכב על החמור והיה רוצה לרכוב באהל רחל, והקב"ה נתן דעה בחמור והיה נוער כדי שתשמע לאה ותצא לקראתו כדי שילך באהל לאה, וכן היה והלך שם באהל לאה, ובאותה לילה יצא מביניהם יששכר, וזהו מ"ש יששכר חמור גרם (לקמן מ"ט י"ד), ר"ל היאך בא שנולד יששכר, חמור גרם ר"ל שהחמור היה הגורם כדפירשנו:

{יז} ת ר"ל דאין לשון וישמע שייך אלא במי שמתפלל, והכא לא מצינו שהתפללה על הבנים, לכן פירש שהיתה מתאוה כו', ועל ידי זה נחשב לה כאילו התפללה ונתן לה הקב"ה רצונה:

{כ} א פירוש שבית זבולו יהיה עמי, וכנוי יזבלני הוא במקום עמי, לא שפירושו שיקח אותי לבית זבולו: ב כתב הרא"ם ולא ידעתי למה אמר בלשון שלילה לא תהא וכו', ולא אמר מעתה תהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב:

{כב} ג דאם לא כן מה זכר לה, דבכל מקום זכירה נופל על מעשה שעשה, כמו ויזכור אלהים את נח וגו' (לעיל ח' א'), כמו שפירש"י (שם ד"ה ויזכור) שלא שמשו בתיבה, וכמו זכירה דגבי לוט (לעיל י"ט כ"ט), שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם וכו' (רש"י שם ד"ה ויזכור): ד (ג"א), שהוא מדה כנגד מדה, היא עשתה שלא תצא אחותה בחרפה מבעלה, לכך אין ראויה שלא תלד ותצא בחרפה מבעלה: ה האדמון עשו, כבט כשהביט, שלא חלה שלא היו לרחל חבלי לידה, צבה חשק לקחתה לו לאשה והיא נבהלה:

{כג} ו לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר: ז ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי:

{כז} ח ואם תאמר דילמא היו לו בנים קטנים, יש לומר דמכל מקום לא היה לו לשלוח רחל בתו מאשתו נשואה, אלא או בלהה או זלפה מפלגש, בשלמא אי לא היה לו בנים אתי שפיר דשלח רחל, לפי שאין לו בנים א"כ היא בת יורשת, דבנות מאשתו נשואה קודמות לבנות מפלגש ובודאי היא תשמור יפה, אבל אי היה לו בנים אם כן היא לא תירש מנכסיו כלום, דלעולם הבנים קודמין לבנות, אם כן לא היה לו לשלוח רחל, אלא ודאי לא היו לו בנים כלל, (מהרא"י):

{כט} ט פירוש שאין הכוונה שידע שהיה מקנהו אתו, רק מיעוט כמותו וכו':

{ל} י רצונו לפרש דאי כמשמעו שיעקב אמר לביתי, אלך אל בית אבי ואעשה שם, שהרי כתיב אחריו (פ' ל"א) ויאמר מה אתן לך וגו' אשובה ארעה וגו', משמע שלא היה בדעתו לילך מעמו אלא לשמור צאנו, אלא לביתי פירוש לצורך ביתי: כ רצונו לתרץ גם אנכי משמע דקודם לכן היה אחר שעשה לצורך ביתו, לכן פירש עכשיו כו':

{לב} ל רצה לומר התרגום שמתרגם על חום שחום, דהוא לשון אדום: מ הקשה הרא"ם אם כן הסימן היה בעזים נקוד וטלוא ולא בכבשים, והכתוב אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, ומתרץ דשה דאמר קרא הוא תיש, מדכתיב (דברים י"ד ד') שה כשבים ושה עזים, שמע מינה עז נמי קרוי שה. (מהרש"ל), וקשה לי על דברי הרא"ם אדרבה מדהוצרכה התורה לפרש בו עזים שמע מינה כל מקום שנאמר שה סתם שה הוא ולא תיש, ועוד קשה לפי דבריו היה לו למנקט בחד כללא, ולא היה לו לומר אלא נקוד וטלוא בעזים, ועוד קשה למה התחיל הכתוב בתיש וסיים בשה, ועוד קשה פעם קרא שה ופעם קרא תיש, שנאמר (לקמן פ' ל"ה) ויסר ביום ההוא את התישים וגו', לכך נראה לי ששה הוא שה ממש ולא תיש, והסימן היה נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ומה שאמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, כך אמר יעקב על כל פנים תסיר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ואפילו נקוד וטלוא בכשבים שראוים להיות שלי גם אותם תסיר שלא יהיו עכשיו לא עזים נקוד וטלוא ולא כבשים נקוד ועקוד וטלוא, רק אותן שיולדו מכאן ואילך נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים יהיו שלי, ומה שלא אמר להסיר חום בעזים מפני שאינם בנמצא, ומעתה הותרו כל הקושיות כנ"ל: נ פירש הרא"ם שקשה לפי טעם ראשון ימנו אותם כמה הם עכשיו, וממילא ידעינן מה שיהיו יותר שנולדו אחר כך, ועל זה אמר רש"י שלא תאמר וכו':

{לג} ס והתי"ו תבא לנקבה נסתרת לא אנוכח, והוכחתו מדכתיב לפניך, רצה לומר הצדקה כאילו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי: ע הוצרך לפרש גנוב הוא אתי שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתי ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתיו, לכן פירש וכו' לא שבא לידי בהיתר ואחר כך נמצא שהוא גנוב ביד המוכר אותו לי:

{לד} פ לא כמו הן לי לא נתתה זרע (לעיל ט"ו ג'), שפירושו לשון הנה: צ פירש אף על פי שאמרו בפיו, חשב לבן אולי לא אמרו בלבו או יתחרט:

{לה} ק לא יעקב, שהרי כתיב אחריו ויתן ביד בניו וישם דרך ג' ימים בינו ובין יעקב:

{לז} ר דאם לא כן הוה ליה למימר בקמץ תחת הבי"ת והנו"ן. (רא"ם), דאי העץ היה לבן למה צריך יעקב לפצלו כדי שיהיה לבן בלאו הכי נמי היה לבן: ש דקשה לרש"י הא לבנה לאו לוז הוא, לכן פירש ועוד וכו'. והרא"ם פירש דמלת לח מפסיק בין לבנה ולוז, אם כן הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם כמו ענין אחר:

{לח} ת דתרגום וירץ ורהט: א דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה: ב דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור:

{לט} ג כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל):

{מ} ד פירש צאן שבכאן הם העזים, כי כל חום בכשבים הפריד לבן כמו שכתוב לעיל (פ' ל"ה), אבל חום בעזים לא הסיר לבן מפני שלא היה שכרו, כמו שלא הסיר העקודים והטלואים מן הכשבים רק מן העזים, כמו שכתבתי לעיל, מפני שלא היו שכרו ודו"ק. עיין ברא"ם שהאריך כאן, ועוד כתב ויתכן שמלת הנולדים שאצל עקודים נקודים משובשת בדברי הרב, אם לא תפרש הנולדים כבר קודם הסרה כאילו אמר הרב העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאינם שכרו:

{מג} ה דאין לפרש כמשמעו שהיו לו צאן הרבה, הלא כבר כתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובודאי הוא דקאי על הצאן דכתיב לעיל מיניה, אלא שהיו פרות וכו', (רא"ם): ו דאם לא כן, קאי בצאן ומזכיר שפחות ועבדים. (ממ"ש), דאם לא כן היה מהראוי להקדים אדם לבהמה, ותו דאחר כך חזר והזכיר בהמה גמלים וכו', לכן פירש שמכר וכו', ר"ל לכך הקדים הצאן שהיו לו מתחילה, ואחר כך נקט מה שקנה בדמיהן וסדרן כסדר אדם קודם לבהמה, ולפי זה שהן כסדר אין צריך לומר כמו בצאן שמכר גם כן עבדים ושפחות ולוקח מהן גמלים וחמורים, וזהו שכתב רש"י ולוקח לו כל אלה, רצה לומר מדמי הצאן:



בראשית פרק-לא

{ג} ז לא שהוא תנאי שאם תשוב אהיה עמך, אלא מראה מקום הוא לו מפני שכאן אי אפשר כו': ח אבל אין לפרש אהיה עמך לשמרך בדרך, כי כבר הובטח על זה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' (לעיל כ"ח ט"ו), ר"ל שם אשרה שכינתי עליך ויחויב מזה שיובטח שלא יהרג בדרך. ויתורץ בזה מה שפרש"י בפרשת וישלח (לעיל ל"ב י' ד"ה ואלוקי)שתי הבטחות וכו', שנראה משם שאהיה עמך האמור פה ר"ל לשמרך בדרך:

{ז} ט דמונים הוא לשון מנין דהוא עשרה, וכתיב עשרת מונים משמע עשרת פעמים יו"ד דהיינו ק', אבל מונים אין פירושו פעמים: י הא דנקט רש"י תנאו ולא נקט משכורתו, משום דאין הפסד בזה אם מחליף משכורתו, כגון אם היה חייב ליתן לו מעות ונתן לו מטלטלין אין הפסד בזה, לכך נקט תנאו עיקר התנאי היה מחליף כדפירש"י לקמן (פ' מ"א ד"ה ותחלף). (פמ"א), היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא וכו':

{י} כ כלומר מה שכתוב והנה העתודים העולים וגו' ודאי לא קאי על אותן שנולדו לו ליעקב, דאם כן מה אתא לאשמעינן, אלא מוכרח אתה לומר שצאן לבן היו והיאך באו לכאן, ועל זה פירש אע"פ וכו': ל ר"ל שאין שחור מעכבו אלא אותו חוט של לבן פתוח ומסבב כל גופו:

{טו} מ פירוש של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר, כי על הי"ד שנים כבר אמרו כי מכרנו:

{יז} נ מפני שהיה שטוף בזימה והיו נשיו עיקר, (רא"ם):

{יח} ס פירוש המקנה של קנינו שקנאו ע"י מכירת צאנו, ופירש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בשכרו:

{יט} ע אמר זה משום קרא שאחריו (פ' כ"ב) שכתוב ביום השלישי וגו', למה לא נודע לו עד יום השלישי: פ דאם לא כן אשר לאביה מיותר, אלא להפרישו וכו':

{כג} צ כלומר אילו היה אצל מקום צאן לבן (היה ז' ימים):

{כד} ק ונראה לי דהכי קאמר שאל תדבר עמו מה שהוא טוב בעיניך, כלומר שישוב עמך לחרן, והוא רעה אצלו כי כל זמן שיהיה מחובר אצל רשע אין השכינה שורה עליו, וק"ל:

{כו} ר דהא לא נופל לשון שביה גבי חרב, אלא היה לו לומר כשבויות חיל:

{לג} ש רצונו לתרץ למה נאמר אהל יעקב, וכי היה חשוד בעיניו לעבוד עבודת אלילים, ובפרט בשובו אל בית אביו שגם הוא עצמו אמר (לעיל פ' ל') כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, והלא בית אביו לאו עובדי אלילים הם, לכן פירש הוא אוהל רחל וכו': ת רצה לומר הא אהל יעקב הוא אהל רחל כדפירש"י בסמוך, ואם כן למה ליה ויבא באהל רחל הא כבר חפש בו, ועוד קשה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות ויבא באהל רחל, דהא כבר יצא מאהל לאה ובא לאהל שתי האמהות, לכן פירש כשיצא וכו':

{לז} א מלשון אותה הוכחת לעבדך (לעיל כ"ד י"ד), לא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך (לעיל כ"א כ"ה), דאם לא כן יוכיחו אותנו מיבעי ליה:

{לח} ב והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל):

{לט} ג הוסיף מלת אם חסרה, שלא תאמר כיון שאמר (פ' ל"ה) ועזיך לא שכלו וגו', אם כן מאי זה דכתיב אנכי אחטנה, לכן פירש אם חסרה, כלומר אם קרה מקרה בשום פעם שחסרה שום בהמה, אנכי אחטנה פירש עלי היה להשלים חסרונה:

{מ} ד שהוא לשון כלייה:

{מב} ד וקשה והא בפרשת וישלח (לקמן ל"ב י') כתיב ואלהי יצחק, ויש לומר דהכי פירושו שיעקב אמר איך שהקב"ה אמר אלהי יצחק:

{מג} ה לא ששאל ליעקב מה תרצה שאעשה להן, שיעקב לא ביקש זה ממנו:

{מד} ו הואיל וכתיב סתמא ודאי קאי אדלמעלה אלהי אבי, ועוד יש לומר דאי קאי אברית והיתה מיבעי ליה:

{מט} ז ר"ל דהא דמצינו שהר הגלעד נקרא מצפה כמו שמביא רש"י הפסוק (שופטים י"א כ"ט), ולמה נקרא כן ומפרש הפסוק בעצמו בשביל זה נקרא נמי מצפה לפי שאמר יצף ה' וגו':

{נב} ח ר"ל דאם משמע לשון ספק וכאן אי אפשר לפרשו כן, לכן פירש אם משמש בלשון אשר, פירש במקום שי"ן כאילו אמר עדה המצבה שאני לא אעבור וכו':

{נג} ט פירש ואינו רשאו למחקו:

{נד} י כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו: כ רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות:



בראשית פרק-לב

{ג} ל וקשה והא גבי עולים ויורדים (לעיל כ"ח י"ב) פירש"י (ד"ה עולים) שלא היו שניהם יחד אלא עולים תחילה ואח"כ יורדים, לפי שפירש"י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים (פ' ד') מלאכים ממש, צריך לומר דהכי פירושו דודאי המלאכים של חוץ לארץ רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי ארץ ישראל אלא שיעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו, אם כן שמע מינה שמלאכים ממש היו: חסלת פרשת ויצא



פרשת וישלח

{ד} א דאם לא כן מלת לפניו למה לי, והכי פירושו וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' (לעיל פ' ב'), [ועוד דברים רבים נאמרו בזה, עיין בג"א ובמהר"ן ובנח"י]:

{ה} ב דאם לא כן עם לבן אחרתי היה לו לומר: ג כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ"ז מ') היינו דוקא בוהיה כאשר תריד (שם), אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש רצה לומר לפי שקשה לו למה אמר לו בתחילה לא נעשיתי שר וכו', אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר אם כן אין הברכות מקויימות בך, בודאי לא קיימת מצות, ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו', לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו':

{ו} ד כלומר שהוייתן אינו מן הארץ, אף על פי שנזונין מן הארץ, דאם לא כן מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו הברכות, והדר אמר ויהי לי שור וחמור, ועל כרחך שפירושו כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור, דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד, ולפי ד"א דלעיל י"ל דהכי קאמר ליה אע"פ שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי, שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכות אבי שהוא משמני הארץ, ולכן אין אני ירא ממך וק"ל: ה דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי וכו', אם כן למצא חן בעיניך נמי קאי על זה, וזה אי אפשר דהא אין להגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו, לכן מפרש להודיע שאני בא אליך להשתעבד לך ובזאת אמצא גם כן חן בעיניך, ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י והלא אמר למעלה כה תאמרון, מהו דכתיב אחר כך להגיד וגו', אלא לומר שאני בא וכו', ובזה יהיה לי מציאות חן, לפי שדרך בני אדם כששולחים לפייס אין באים בעצמן, אבל אני בא גם כן בעצמי, וכל זה בעבור שאני שלם עמך:

{ז} ו דאם לא כן עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד, אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה, (רא"ם). ועוד יש לומר דקשה לרש"י היה לו לומר באנו אל עשו אחיך, ולא אל אחיך אל עשו, כמו דכתיב בתחילת הפרשה (פ' ד') אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פירש אל אל למה לי, ואין להקשות למה אמר לאדוני לעשו, י"ל הוא ציוה להם לעשות תואר ללשון, אבל כשהשיבו לו תשובה מה להם לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל:

{ח} ז וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ"ח ט"ו), כבר תירץ בגמרא (ברכות ד'., וסנהדרין צ"ח:) שמא יגרום החטא, ועוד י"ל דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י): ח יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין ע"ב.) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף (סנהדרין ע"ג.), מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כ"ז מ"א) ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י):

{ט} ט רצה לומר כי אלחם עמו אזי בודאי יהיה פנאי למחנה שנייה להמלט, ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה, משמע דבעל כרחו, וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לג' דברים. (נח"י), דאי אפשר לפרש אולי, דאם כן יותר היה מסתבר לקבץ הכל למחנה אחד ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם, בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפליטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות, כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אע"פ שהמחנה האחת תהיה יותר בסכנה, מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכולם, ומפרש שלשתן מן המקראות, ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה, אם כן שמע מינה דקאי על המלחמה, להכי מפרש אלחם עמו:

{י} י וכך אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי, אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך:

{יא} כ רצה לומר מכל החסדים היינו בשביל החסדים, ואת עבדך היינו שעשית עמי, ומפרש דאת פירש עם: ל דאי היה טעם בשביל מיעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא, דקיימא לן (שבת נ"ה.) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא, ואי היה הטעם של שמא יגרום החטא לחוד הוה אמינא דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו, לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מיעוט זכיות, ואם כן בשביל ב' טעמים הללו היה ירא: מ קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמת יתמעטו זכיותיו כדפרש"י לעיל גבי זכיותי וכו', וגם מה שפירש ששמרת לי, במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו הוא עשייתו: נ ולפי זה פירש ועתה וגו' כמו ועוד, פירוש שעשה לו שתי טובות, א' שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות, מה שאין כן לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד:

{יב} ס הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זימני מיד, שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה, (מהרש"ל):

{יג} ע ואע"פ דאמרינן (ברכות ל"א:) דיברה תורה כלשון בני אדם, הכא מוכח דלדרשה בא, דהיה לו לומר היטב תיטיב לנוכח, כמו הענק תעניק וכו' (דברים ט"ו י"ד), ולא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן, וא"ת הא לעיל (פ' י"א) פירש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותי, וי"ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו, לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל: פ מכאן נמי משמע דאת אשר דברתי לך (לעיל כ"ח ט"ו), קאי על אברהם כדפרש"י בפרשת ויצא (שם ד"ה דיברתי), דאי לאו הכי קשה והלא לא אמר ליעקב כן:

{יד} צ וקשה אם כן למה אמר בידו, לכך הביא ומ"א כו', ועל זה קשה דהיה לו לפרש כל אחד בשמו, לכך אמר ד"א מן החולין, אך עם כל זה קשה דחולין כבר הן בידו, לכן צריך לכל הפירושים, (מהרש"ל):

{טו} ק (נח"י), כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות (דף ס"ב.) דבפנאי תליא מילתא:

{טז} ר ר"ל גם בניהם היו ל', דאם לא כן הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים, ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן, אלא סרס המקרא כאילו כתיב גמלים מניקות שלשים וכו': ש אם כן אתי שפיר דכתיב שלשים אחר בניהם, להורות שבין הכל היו ל', והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפירוש ומספר הנקבות בפירוש, משום שצנועין בתשמיש וכו'. (מהרש"ל) ובניהם עמהם ר"ל גם בניהם ל', וקשה אם כן היה לו לומר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים, על כן הביא ומדרש אגדה שכולם היו שלשים, ואין להקשות אם כן למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים, לכן פירש ולפי וכו' והוה ליה ט"ו זכרים וט"ו נקבות:

{יז} א לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (פ' כ"ב) ותעבור וכו' והוא לן, ואי לא היו מיעקב אלא דרך מועט אז היו לנין כולן במלון אחד, וזה נמי אי אפשר שהיה יותר מדרך יום, דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן: ב מדיעקב ציוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו, אם כן ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם: ג רצה לומר עדר אחר עדר באורך, דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה, הא כולם ראשונים נקראו:

{יח} ד רצה לומר למי השני כפשוטו, כמו שפירש רש"י ואמרת לעבדך ליעקב, על ראשון ראשון וכו', ואי הוה הראשון גם כן כפשוטו היה לו לומר ואמרת לאדוני לעשו, שהוא היה תשובה על שאלתו:

{יט} ה מדכתיב גם את כל ההולכים אחרי כו', אם כן האחרון גם כן אמר כך והא אחריו לא היה כלום, אלא על כרחך צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כולם, והא דקאמר בקרא אח"כ ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה, והא כבר אמרו זה כל העדרים, ויש לומר דהכי קאמר להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרינו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי, אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו', כלומר שתזכירו לו העבדות:

{כב} ו (ג"א), מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו, ולא כתיב לפניו:

{כג} ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר, וי"ל מדכתיב בפרשת מקץ (לקמן מ"ג כ"ט) אלהים יחנך בני, פירש יוסף אמר כן לבנימין, ופירש"י שם (ד"ה אלוקים) דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו', ובנימין עדיין לא היה נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה, אם כן שמע מינה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא: ח כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו, דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה, אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל, ובזה יתורץ קושיא דלעיל: ט ואם תאמר והרי לקמן כתיב (ל"ה א') קום עלה בית אל, ופירש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו', ויש לומר דזה וזה גרמו וק"ל:

{כד} י דאם לא כן הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם אחת ויעבור שחזר אצל נשיו ואחר כך ויקחם וגו', עוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא היה לו לכתוב אלא ויעבירם, אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו':

{כה} כ (קצ"מ), לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבור את כל אשר לו, ולאו דוקא פכים אלא כלים שאין חשובים נקראים פכים, וכבר נאמרו בזה דברים רבים בג"א ובהר"ן, אבל רש"י פירש כן בב"ק (דף ט"ז.): ל כדמוכיח רש"י לקמן (ל"ג י') גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכתב מהרש"ל ואם תקשה למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלה ארמית ולא פירש כפירש מנחם, יש לומר לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו, לפיכך פירש פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא הכבוד כיון שהוא שרו של עשו עכ"ל:

{כז} מ ואם תאמר דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש, ויש לומר מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה, אלא ודאי הכי פירושו כדמפרש רש"י לא יאמר עליך וכו', אם כן שמע מינה שיעקב היה מבקש ממנו דבר זה שיודה לו על הברכות והוא היה משיבו שפיר, (רא"ם):

{כט} נ ר"ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמו, ואמר לו שאותו חילוף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו':

{ל} ס לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב:

{לב} ע דקשה לרש"י אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זה לו, וכי לו לבדו זרחה וכו': פ רצה לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע, אבל מיד אחר כך נתרפא:



בראשית פרק-לג

{ד} צ ר"ל מלת וישקהו נקוד, לבד השי"ן שבו אינה נקודה, והוי כאילו כתיב ויקה"ו לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו:

{ה} ק רצונו לתרץ דמי אלה משמע שלא ידע של מי היו, ואחר כך אמר לך, לכן פירש להיות שלך, כלומר מאיזה צד הם שלך אם הם בניך או עבדיך או שכיריך:

{ח} ר דהכא אי אפשר לפרש כמו גבי מי אלה לך, כלומר עבדיך או בניך, דהא היה יודע עשו שהם מוליכי המנחה ובודאי עבדיו הם, ועוד מה השיב לו למצוא חן בעיניך אלא וגו', כלומר למה טרחת לכל זה. ומהרש"ל כתב כי בודאי פירוש של מי לך פירושו של מי הם, ואין להקשות אם כן מה השיב לו למצוא חן בעיניך, היה לו להשיב תחילה שהם שלו, אין זה קושיא, כי כך שאל אותו עשו מי לך המחנה, כלומר למי הם כל המחנה שפגשתי שאני צריך לומר למה הוא לך, לכך השיב לו יעקב למצוא חן בעיניך, כי עיקר שאלתו היה על למה הוא לך וכו' עכ"ל: ש דאם לא כן מאי כל המחנה דהא מוליכי המחנה לא היו כי אם ה' עבדים, ומה שהשיב ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, וכי בשביל שהכו אותו המלאכים ימצא חן בעיניו, וי"ל דכיון כשאמרו אחיו של יעקב הוא היו משגיחין, א"כ ראה שיעקב היה חשוב בעיניהן של מלאכים, לכך וימצא חן בעיניו כלומר להודיע שיש לו הרבה אוהבים, ועל ידי זה גם הוא ישוב להיות אוהבו:

{ט} ת רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי:

{י} א שמלת אל תמיד לעולם דבוק עם אזהרה, לכך אמר אל נא תאמר לי כן, שפירושו בבקשה אל כו'. (מהרש"ל), שלא תאמר אל נא קאי על הודאתו שהודה לו על הברכות זה לא יתכן, אלא על האמירה שאמר לו יש לי רב ואינו רוצה לקבלה לחוד קאי: ב הוצרך לתוספת הזה מפני שפירש כי על כן הוא כי על אשר, אם כן היה די באחד מהם, או שיכתוב על אשר ראיתי פניך וגו', או כי ראיתי פניך, לפיכך הוצרך להוסיף תוספת זה כדי שתהיה מלת כי טעם על ולקחת מנחתי מידי שלמעלה הימנו כאילו אמר ולקחת את מנחתי מידי כי כדאי והגון לך שתקבלנו, ומלת על כן דבקה עם ראיתי פניך וכו', ועל דרך זה פירש בכל מקומות שכתוב כי על כן: ג לא שכראות כ"ף ההשואה, כלומר ראיתי פניך כמו שראיתי גם כן פני אלהים, שאין השואת הראיה שבה לנתינת המנחה, לכן פירש חשובים וכו': ד הודיענו בזה שהוי"ו של ותרצני הוא במקום ועוד, סיבה שנייה לקבלת המנחה, דאם לא כן איך נופל ותרצני על ראות פני אלהים:

{יא} ה פירוש מאחר שלא טרחת בה כמותי ראוי שתקבלנה, ופירוש עד שבאה לידך, עד הזמן הזה שכבר באה לידך:

{יב} ו כמו שמעה סלחה שהשי"ן היא מן היסוד והה"א היא נוספת, אף כאן הנו"ן היא מהיסוד והה"א נוסף, והוא מבנין הקל ולא מבנין נפעל ולא נו"ן האית"ן. (הרא"ם), דאי הוה נו"ן האיתן הוה ליה לכתוב ב' נונין חד נו"ן מן היסוד וחד נו"ן מן השימוש, והיה ראוי לכתוב ננסעה: ז רוצה לומר דהתרגום נמי מוכיח כך שמתרגם על נסעה טול, משמע שהוא ציווי כיון שלא מתרגם נטל, אבל נלכה קאי גם על עשו לכך תרגומו ונהך וק"ל:

{יד} ח כלומר לא שילך הוא לפניו והוא אחריו וק"ל: ט ולמ"ד לרגל הוא במקום כפי רגל, רוצה לומר כפי כח הליכת רגלי, לא כפי הצורך לרגל להיות רגל:

{טו} י דקשה לרש"י דפסוק ויאמר למה זה אמצא חן משמע שלא רצה למצוא חן, והוא שלח לו מנחה גדולה כדי למצוא חן בעיניו, ועל זה פירש למה זה תעשה וכו', ואמצא חן בעיניך מאמר בפני עצמו הוא:

{טז} כ ואם תאמר והלא אף על גב דכתיב עשו לחוד בקרא אנשיו נמי במשמע, כדכתיב בסמוך (פ' י"ז) ויעקב נסע סכתה הוא הדין נמי נשיו ובניו ועבדיו, אלא שנקט העיקר, הוא הדין הכי נמי, ויש לומר מפני שאמר עשו אציגה נא וגו', ונטעה לומר שנשארו גבי יעקב, משום הכי היה לו לכתוב בהדיא שהלכו עמו, (רא"ם). ועוד יש לומר כיון שכתוב מתחילה וירא והנה עשו בא ות' איש עמו, אם כן הוא טפל אצלם כיון שהזכירם, אם כן גבי וישב עשו היה לו גם כן להזכירם עמו מטעם זה, מה שאין כן ביעקב וק"ל:

{יז} ל והקשה רא"ם ולא ידעתי למה הביא רש"י ז"ל זה המדרש, והלא הבית והסכות שניהן היו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות לבהמות, כדכתיב בקרא, ורש"י בפירוש כתב ואני לא באתי לפרש אלא לפי פשוטו כו' ע"כ, ומהרש"ל פירש לפי שכתוב בקרא ב' פעמים סכות ופעם אחת בית, רוצה לומר סכות קיץ בית חורף וכו'. (קצ"מ), הביא זה המדרש כדי לכוין מספר הכ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כמו שכתב בפרשת וישב על פסוק ויתאבל על בנו (לקמן ל"ז ל"ד ד"ה ימים):

{יח} מ (מהרש"ל) מדכתיב שלם סתם משמע בכל שלמותיו, ומה כתיב בענין זה למעלה שהיה לו מקנה ולמטה ויקן את חלקת השדה, משמע שהיה לו ממון, ושלם בתורתו מדכתיב בקרא, בבאו מפדן ארם למה לי, אלא לומר לך שאפילו בבואו מפדן ארם שכולם עמי הארץ אף על פי כן לא שכח תלמודו:

{כ} נ כאילו אמר ויקרא אלהי ישראל ליעקב אל, והכי פירושו הקדוש ברוך הוא אל בעליונים ויעקב אל בתחתונים, רוצה לומר וכיון שהשכינה שרויה בשבילו על הארץ, אם כן הוא דומה כאילו הוא בעצמו אל:



בראשית פרק-לד

{ז} ס והעובר יהא נדון במיתה, כך קיבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה, וכן דייק הלשון היו גודרין וכו' עשו הגדר, לא שהוא צווי מפי השם ודו"ק, ואם תאמר הא פנויה אינה בכלל עריות, יש לומר כיון שגזל אותה ובא עליה הוה כמו ערוה וחייב עליה הריגה, (רא"ם). (נח"י), הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע"י גדר וסייג, ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב"ם, או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דרמב"ן, והא דהרב לא הזכיר אחד מאלו הב' טעמים, לפי שהרב לא ביקש למצוא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה, והוקשה לו קושיית הרא"ם, ועל זה תירץ שהאומות גדרו וכו', ועיין שם באריכות:

{טו} ע רוצה לפרש אל תפרשנו מלשון נוי או נוה ודירה, דאם כן קשה אך בזאת יאותו לנו, ינאו לנו מיבעי ליה שהוא לשון נוי: פ פירוש מבנין נפעל ואינו לשון לפעול מגזרת שוב מול (יהושע ה' ב'), דאם כן היה ראוי להיות הלמ"ד בקמ"ץ ומ"ם במלאפו"ם, ואם שרשו נמול, לנמול או למול בקמ"ץ וחולם מיבעי ליה:

{כג} צ רצונו לתרץ דבקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים אותם להניח לישב אתם, והא איפכא הוה:

{כה} ק דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל): ר דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים: ש רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף) [ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל):

{כט} ת ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה:

{ל} א פסוק הוא בפרשת (כי תשא) [משפטים], (שמות כ"ג ל') רוצה לומר לאחר שתפרה ותרבה ונחלת: ב אבל עכשיו יהיו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו:

{לא} ג דקשה לרש"י דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם, ואם כן למה כתיב הכזונה יעשה, והיאך יכול הוא לעשותה זונה, כיון שהיא אינה מפקרת עצמה, לכן מפרש הפקר ר"ל שעשה כאילו היתה הפקר: ד דקשה לרש"י דילמא הכי פירושו הכזונה שחסר בי"ת דהוי כאילו נכתב הכבזונה יעשה את אחותנו, ואת פירוש עם, והכי פירושו של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותנו, והוה פירוש זונה ממש, לכך מביא התרגום שמתרגם ית, שמע מינה שאין פירושו עם, ועל כרחך פירושו הכזונה הפקר, והמתרגם פירוש כן מדלא כתיב הכבזונה:



בראשית פרק-לה

{א} ה דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א):

{ד} ו רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. (נח"י), יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק:

{ז} ז כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת:

{ח} ח רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך (לעיל י"ד ו') איל פארן ועיין שם: ט דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו (לקמן פ' כ"ז), ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה: י ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש (ויקרא י"ט י"ד) וזה דוקא מחיים (ברש"י שם):

{י} כ לשון וארב וקם עליו (דברים י"ט י"א):

{יא} ל דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות: מ כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ד' ד"ה ונתתיך) בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בג"א פרשת ויחי שמשנה הגירסא: נ פירש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד:

{יג} ס (נח"י), אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב (שם) ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו:

{טז} ע שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ז' ד"ה ואקברה), ואף על פי שפירש שם (ד"ה כברת) דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי: פ רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מיניה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי: צ רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם:

{כב} ק רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת: ר לפי שהיתה שפחת רחל. (מהרש"ל), ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל:

{כג} ש רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון: ת כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי):

{כז} א והא דכתיב לעיל בפרשת לך (י"ג י"ח) וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י (שם) שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע: ב פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע (לעיל כ"ג ב') שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל:



בראשית פרק-לו

{ב} ג וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (כ"ו ל"ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה, ויש לומר שעשו קרא לה שם אחר שאינו של עבודת אלילים, אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים, לפי שכתוב לעיל אחר כך (כ"ז א') ותכהין עיניו מראות, ופירש רש"י (שם) בעשנן של אלו, ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות, לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת עיין שם וכו'. (מהרש"ל), ואף על פי שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי, יש לומר הוא ענה הוא בארי דשני שמות היה לו, והא דמייחס אותו פעם למשפחת החוי ופעם למשפחת החתי, אפשר דאביו היה ממשפחת החתי ואמו היתה ממשפחת החוי, לכן מייחסו פעם אחד למשפחת החתי ופעם לחוי. והרא"ם כתב אולי שבאו חתי וחוי על אשה אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דיהודית היא אהליבמה דילמא יהודית מתה ואהליבמה אשה אחרת היתה, תירץ הרא"ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים, שמע מינה הן הן נשיו האמורים למעלה:

{ה} ד כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דילמא תרי קרח היו, ויש לומר כיון דלא חשב אותו בבניו של אהליבמה ואחר כך חשב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה:

{ו} ה דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך:

{ז} ו כלומר ועוד טעם אחר:

{יב} ז (ממ"ש), דאם לא כן למה ליה ותמנע היתה פילגש וגו' היה לו לומר גם עמלק מבני אליפז בסתם, למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים, גם מאי נפקא מינה שהיתה פילגש או אשתו, לכן פירש להודיע וכו', עד הלואי ואהיה פילגש וכו', לכן פירש"י בסמוך (לקמן פ' כ"ד ד"ה את) דמשום הכי הוזקק לכתוב משפחת החורי וק"ל: ח כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דיש כאן ממזרות דילמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע. ומהרש"ל תירץ דאם כן היאך שייך לומר שהיתה בתו פילגשו בפרהסיא, בשלמא כשבא אליפז על אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז, ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתיב (לקמן פ' כ"ב) ואחות לוטן תמנע, התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרות שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהיה חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם, בא לאשמועינן גדולתו של אברהם, אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואחר כך נשאה אליפז לפילגש, כי בן נח מותר בבתו למאי נפקא מינה בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן, או להודיע גדולתו של אברהם וכו', והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל, שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו"ק נ"ל. והרא"ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן, אלא להודיע קלונם ופסולתם, משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן:

{טו} ט כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת, לא שמהם נולדו המשפחות:

{כד} י ואם תאמר מנא ליה דצבעון בא על אמו דהיא אשתו של שעיר, דילמא שעיר אביו של צבעון בא על אשת צבעון והוליד את ענה, והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה, אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון, ויש לומר דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל (ב"ב ק"ט:), ולעיל נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה, ואין סברא לומר דשני מקולקלין היו, וא"ת לעיל גופיה מנא ליה דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו, דילמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון, ויש לומר אם כן היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר, וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן, (הרא"ם), הקשה מהרש"ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון, ויש לומר שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהם אינם עושין מעשה כלל, אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל, אי נמי הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו, לפי שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נ"ג:): כ ר"ל דר' חנינא היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה:

{לא} ל רוצה לומר כיון דכתיב ולאום מלאום יאמץ (לעיל כ"ה כ"ג), משמע דלא ישוו בגדולה, ולכן כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל: מ דהוא היה האחרון ומיד בימיו התחיל מלכות של עשו, וכן בימי שאול שהיה המלך הראשון מיד בטלה מלכות של עשו:

{לג} נ (מו' מענדל), דקשה לרש"י למה לו לייחסו אחר אביו כיון שייחסו על שם מקומו, כמו שמלה ממשרקה וכו', ותירץ שלא היה איש ידוע וניכר על שם מקומו, ולזה הוצרך לייחסו על שם אביו ולא ייחסו על שם מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו':

{מ} ס (ממ"ש), רצה לומר זהו שאמר הכתוב למקומותם בשמותם, פירוש שנקראו שמותן על שם מקומותם, וזהו שאמר אחר כך והראשונים וכו' הם שמות תולדותם, שלא תיקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו, גם שם מנה אחרים, והא ראיה שאלו נקראים על שם מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במדרש רבה (פ' פ"ג ג') שנראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו' אפשר שהם נקראים על שם תולדותם, מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו גם כן, וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנע י"ל שמות תולדותם טפי, מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם, ואינך גם כן אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראיה ממגדיאל שהוא שם מקום, לכן יש לומר שכולם נקראו ע"ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה:



פרשת וישב




בראשית פרק-לז

{א} א דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מקודם אלה תולדות יעקב ואחר כך וישב יעקב, כמו שמצינו גבי עשו דחשיב מקודם תולדותיו ואחר כך היכן נתיישבו, ומתרץ אחר שכתב וכו', כלומר שלא בא הכתוב למנות תולדותיו של יעקב, אלא בא לפרש ישובו וישוב תולדותיו היאך נתיישבו, שהרי גם בפרשתו של עשו מפרש ישובו וישוב תולדותיו, שהרי כתיב (לעיל ל"ו ח') וישב עשו בהר שעיר הרי ישובו, ואח"כ מפרש תולדותיו כדכתיב (שם ט') ואלה תולדות עשו וגו', ואח"כ מפרש ישובי בניו (שם מ') ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם וגו', אלה אלופי אדום במושבותם (שם מ"ג), וזהו שנקט אחר שכתב לך ישובי עשו, רצה לומר שגם בפרשתו מפרש ישובו וישובי תולדותיו, אם כן כאן גבי יעקב גם כן מפרש ישובו וישובי תולדותיו, והיינו הא דכתיב וישב יעקב הרי ישובו, ואחר כך כתיב אלה תולדות יעקב, רצה לומר ואלה ישובי של תולדות יעקב גם הם כמו ישובי תולדות עשו, והתחיל לספר המקרים שקרו להם עד בואם שם, תחילת המקרים יוסף בן י"ז שנה נמכר למצרים, ונשתעבדו שם ויצאו, וכך וכך אירע להם עד בואם לארץ נושבת:

{ב} ב זה הפירוש קאי אדלעיל, והכי פירושו דקשה לרש"י כיון שפירש לעיל הפסוק בא לפרש ישובו של יעקב וישובי תולדותיו, א"כ היכן מצינו שפירש ישובי תולדותיו, והא כתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל זה פירש ואלה של תולדות יעקב, וזה לשון רש"י ואינו מציין על הפסוק, לכך כתיב ואלה ולא אלה כלשון הפסוק, כלומר אלה גלגולי וסבות ישובי התולדות של יעקב דהיינו השבטים, יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל ידי יוסף באו למצרים, ואחר כך יצאו משם ובאו לארץ ישראל, ואף על פי שמצינו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק (לעיל כ"ה י"ט), שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק והתחיל במקרים שקרו לו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש"י, יש לומר דעיקר קושיית רש"י הכא דהתחיל בישובי יעקב ואחר כך כתב אלה תולדות יעקב וגו', היה לו לומר להיפך: ג מפני שאין ישוב של תולדותיו נזכרים בתורה רק של ב' שבטים וחצי, לכן נקט רש"י וגלגוליהם: ד רצה לומר שלא בא לפרש אלא תולדות של יעקב ולא ישובי תולדותיו, ומה שכתב אלה תולדות יעקב יוסף, לומר שכל תולדותיו נקרא על שם יוסף, שהרי מפני חבתו של רחל שיוליד בן מרחל עבד ז' שנים הראשונים, ואח"כ רימה אותו ונתן לו את לאה והוליד ממנה בנים, ואחר כך נתנה לו רחל בלהה שפחתה לאשה כיון שראתה שאין לה בנים והוליד גם מבלהה בנים, ואחר כך נתנה לו לאה גם זלפה שפחתה לאשה וגם ממנה הוליד בנים, ואחר כך ילדה רחל את יוסף ומיד כשנולד יוסף אמר יעקב ללבן לחזור אל מקום אבותיו, ואם כן נמצא שכל תולדותיו לא היו אלא בסיבת יוסף הנולד מרחל: ה ואם תאמר והא בנימין נמי בא מרחל ולמה נקט יוסף, ויש לומר מכל מקום עיקר עבודתו לא היה אלא בשביל יוסף כמו שנאמר לעיל (ל' כ"ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב שלחני וגו' כדפירשתי לעיל: ו והא דלא נקט רש"י קלסתר פנים כמו שנקט לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) בפרשת תולדות גבי יצחק, משום דרש"י דייק שהיה דומה לו מדכתיב זקונים כדפירש"י בסמוך (פ' ג'), לכך נקט זיו איקונין, דזקונים נוטריקו"ן זיו איקונין וק"ל: ז כאילו אמר התולדות, שהכל מעידים עליהן שהן של יעקב הוא יוסף, כמו שפירש"י לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) גבי ואלה תולדות יצחק בן אברהם, או משום שהוא לבדו אירע לו מה שאירע ליעקב, ומפני זה ידעו הכל שהוא בנו: ח דקשה לרש"י למה לא כתיב ויחי יעקב בארץ וגו': ט (נח"י), אף על גב דבכל מקום שמפרש הרב כן הוא משום שכתוב חסר, כמו והוא ישב פתח האהל (לעיל י"ח א'), או ולוט ישב וכו' (לעיל י"ט א'), מה שאין כן הכא שאין מקום לדרוש ביקש וכו', יש לומר דמדכתיב אחר כך אלה תולדות יעקב יוסף, שאין לו קשר עם וישב יעקב, או היה לו לומר אלה תולדות יעקב ראובן וכו', על כן בא לפרש שאלה תולדות יעקב יוסף גרמו שלא נתקיימה המחשבה של וישב וכו', ומה שכתב קפץ עליו רוגזו, פירוש המחלוקות וריב שלו, כמו אל תרגזו (לקמן מ"ה כ"ד) שתרגומו (אל) [לא] תתנצון: י דאם לא כן והוא נער למה ליה: כ (נח"י), דאי אפשר לפרש שהוא ענין אחד שהיה עושה מעשה נערות אצל בני בלהה, וכי חוץ להם לא היה עושה, אלא וכו': ל דייק מדלא כתיב ויוציא יוסף דבתם, כמו שכתוב גבי מרגלים (במדבר י"ג ל"ב) ויוציאו דבת הארץ, לזה כתב היה רואה, רצה לומר שלדעתו אמת היה, לכך כתיב כאן ויבא, ר"ל שהביא הדברים כהוייתן בפני אביו כאשר ראה, ולא היה אומר דבר מה שלא ראה, אבל גבי מרגלים כתיב ויוציאו רצה לומר שהיו מוציאים דברים שקרים מלבן: מ אף על פי דבקרא סתם כתיב את אחיו, יש לומר דכיון שיוסף היה מקרב את בני השפחות, ואם היו רשעים בעיניו איך היה מקרבן, ועוד שהוא היה אוהב שלהן בודאי לא היה הדבה עליהן: נ וקשה דהיאך יתכן לומר שבני יעקב יהיו חשודין על זאת, ואי חס ושלום אמת הוא למה נענש יוסף על זה, ויש לומר דודאי לא היו חשודין על זה, אלא שיוסף היה טועה בדבר, לכך נענש שהיה לו לעיין בדבר על מה שחשדן על אבר מן החי שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דמותר לאכלה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה, והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדיין הוי אבר מן החי, או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה שמותר בשחיטת אמו, ואפילו שהוא שור גדול, ואין צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מראית עין, והוא היה סבור שאבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מראית עין, ועל מה שזלזלו בבני השפחות, הכי פירושו מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וכוונתם היה שהיו משועבדים לרחל ולאה, וזה אמת הוא שהיו בני השפחות, שהרי גם הפסוק קראם כן, אבל הוא היה סובר מדקרו להו בני השפחות כוונתם שנולדו קודם שנשתחררו, אם כן בניהם של שפחות היינו עבדים כנענים, ומה שהיה חושדן על העריות, הכי פירושו דקיי"ל (קידושין ע'.) אין משתמשין באשה, ור"ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש, ויוסף היה רואה שהיו משתמשין בעסקי משא ומתן עמהן, לכך חשדן על העריות, אבל טעות היה בידו דהא דאמרינן אין משתמשין באשה היינו דוקא דברים של חיבה, כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, אבל שאר דברים שאינן של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר, ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה חושדן על כל הג' דברים, ויש לומר דרש"י בעצמו מתרץ קושיא זו כיון שמצינו דבשלשתן לקה, ועוד יש לומר דילפינן רעה רעה לגזירה שוה, כתיב הכא דבתם רעה, וכתיב לקמן (פ' ל"ג) חיה רעה אכלתהו, מה להלן אבר מן החי, דחיה דורסת ואוכלת כשהוא חי אף כאן אבר מן החי, ועבדים ילפינן מדכתיב בפרשת משפטים (שמות כ"א ח') אם רעה בעיני אדוניה, מה רעה דלהלן קאי על עבדות אף כאן עבדות, ועריות ילפינן מדכתיב לקמן (ל"ט ט') גבי יוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מה רעה דלהלן קאי על עריות אף כאן קאי על עריות: ס כלומר דלא היה לו למיכתב כלל וישחטו דהא לא היו אוכלין אותו, אלא לומר לך אע"פ שלא היו רוצין לאוכלו אפילו הכי שחטו אותו:

{ג} ע ואם תאמר והא בנימין נולד לו יותר לעת זקנתו מיוסף, ויש לומר משום דכל בניו של יעקב נולדו לו מיד זה אחר זה, דהא בו' שנים נולדו כולם חוץ מבנימין שהפסיק בו זמן ארוך, והיו העולם סבורין שלא יוליד ממנה עוד בן והיו קורין ליוסף בן זקונים, ואפילו אחר שנולד בנימין קראו אותו בן זקונים מתוך שהורגלו בו: פ דלפירוש ראשון קשה מאי נפקא מינה אם נולד לעת זקנתו או בימי ילדותו, לכן אמר ואונקלוס תרגם וכו', ועדיין קשה היה לו לומר בן זקנותו, מאי זקונים, אלא בא לומר שהיה זיו איקונין וכו', (מהרש"ל): צ לפירש א' קשה למאי נפקא מינה אמר קרא שעשה לו כתונת פסים, אי משום להורות שאל ישנה אדם לבן בין הבנים, שהרי בשביל ב' סלעים שהיה כתונת של יוסף יותר שוה היו מתקנאים בו אחיו (שבת י':), דאין זה משמעות הקרא דהא לא כתיב ויראו אחיו כי עשה לו כתנת פסים, אלא ודאי בשביל חלומותיו ודבריו היו מתקנאים בו, לכן מביא מדרש אגדה כו', (מהרש"ל), ורצה לומר פסים נוטריקו"ן פ'וטיפרע ס'וחרים י'שמעאלים מ'דינים, וצריך לומר לפי זאת האגדה שחסר וי"ו ממלת סוחרים בפסוק (לקמן פ' כ"ח) ויעברו אנשים מדינים סוחרים, שצריך להיות וסוחרים, ואף שנעלם בקרא מכירת יוסף לסוחרים דהא נעלם נמי מכירתו למדינים, דאם לא כן סוחרים למה ליה:

{ז} ק (ממ"ש), כוונתו לפרש חילוק בין קמה לנצבה שלכאורה הוא כפול שהוא ענין אחד, לכן פירש קמה רצה לומר נזקפה משכיבתה לפי שעה, וגם נצבה לעמוד תמיד כן על עמדה בזקיפה וק"ל:

{י} ר וקשה למה בחלום הראשון לא סיפר אותו לאביו, ויש לומר שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נ"ה:), וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה משום הכי לא רצה לספר אותו לאביו, אבל בחלום השני שלא פתרו לו אחיו, כלומר שלא רצו לפתור אותו לטובה, כי גם הם הרגישו הדבר דמשום הכי אמר חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה, הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו, וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו, (מהרש"ל): ש רצה לומר יוסף היה מטיל שנאה על עצמו, לכך גער בו ולא משום שהוקשה בעיניו אם החלום יהיה אמת שהרי אחריו כתיב ואביו שמר את הדבר: ת הקשה הרא"ם מנא ליה דילמא לעולם היה יודע, והא דקא מתמה היינו כדפירש"י לעיל שלא יטילו שנאה עליו, ועוד קשה למה גבי הדברים מגיעים לבלהה אמרו שיעקב לא היה יודע זה שאילו היה יודע זה לא היה אומר והלא אמך מתה, כי היה לו לחוש שמא ירגישו בניו, ואילו גבי אין חלום בלא דברים בטלים לא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאין דברי יעקב אלא דרך תחבולה בעלמא, ותירץ מהרש"ל דאם כן דהיה יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא, ואם כן מה הוציא מלבם במה שאמר הבוא נבוא וגו', ומה שכתב אחר כך ואביו שמר את הדבר, רצה לומר שהיה קבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה: א רצונו לתרץ למה קא מתמה יעקב ואמר הבוא נבוא וגו', וכי לא ידע זה שאין חלום בלא דברים בטלים, אלא להוציא וכו': ב שהם סוברים שפירוש אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלום וכו':

{יב} ג פירוש דאי לא היה נקוד על את היה את דבוק לצאן, והוה פירושו לרעות את הצאן, אבל עכשיו דנקוד על את, אם כן הוה כאילו אינו נכתב לגמרי את, ואם כן לא הוי לרעות דבוק לתיבה שלאחריו והוה פירוש הלכו לרעות, היינו את עצמן, וצאן אביהן בשכם מלתא באפי נפשיה הוא, ואי לא הוי נכתב לגמרי מלת את לא היה מוכיח מיניה מידי דודאי יכולין למימר לרעות את עצמן, אבל מכל מקום יותר סברא הוא לומר דדבוק הוא להדדי דכולה חדא מילתא, אע"פ שלא כתיב את הוה אמרינן דמקרא קצר הוא, אבל השתא דכתיב את ונקוד עליו כאילו הוא נמחק, לומר לך דלא דביקות הוא אלא שני דברים הן, דאם לא כן למה נקוד עליו:

{יג} ד ואם תאמר ולמה לא פירש כן גבי אברהם אברהם (לעיל כ"ב י"א), משה משה (שמות ג' ד'), וי"ל דהא אין שייך לומר הנני בלשון ענוה דהא כבר דיבר עמו, כדכתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא וגו':

{יד} ה כתב רא"ם נראה לי שאין זו ראיה שחברון היתה בהר, שאם מפני שכתב בה לשון עלייה דילמא כתב לשון עלייה מפני שארץ ישראל גבוה מכל הארצות (זבחים נ"ד:) כדפרש"י בפסוק מהרו ועלו אל אבי (לקמן מ"ה ט' ד"ה ועלו), אלא נראה לי דראייתם הוא כיון שהקצוהו לבית הקברות ואין מקצין לבית הקברות אלא מקום טרשין, כמו שכתוב בשלהי כתובות (קי"ב.) ומקום טרשין אינו אלא בהר עכ"ל, אי נמי מדכתיב (במדבר י"ג כ"א) ויעלו ויתורו וגו' וכתיב בתריה (פ' כ"ב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, למה כפל וכתב ויעלו תרי זימני היה לו לומר ויעלו בנגב ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבא חמת ויבא עד חברון וגו', אלא להכי כתיב עוד ויעלו בנגב ויבא עד חברון, דהאי ויעלו קאי על חברון שהיתה יושבת בהר, ודו"ק נ"ל: ו דאם לא כן ויבא שמה מיבעי ליה שהרי כבר כתיב רועים בשכם, אלא שכם הידוע. (מהרש"ל), דלא היה לו לומר אלא וישלחהו מעמק חברון וימצאהו, אלא וכו':

{טו} ז מדלא אמר יוסף לאיש הידעת את אחי איפה הם רועים, רק אמר הגידה נא לי, שמע מינה שהיה מלאך, ומדכתיב איש שמע מינה שהוא גבריאל ולא אחר. (ג"א), דאם לא כן שהיה מלאך, למה לי כל הסיפור שהיה תועה בדרך, מה לי אם הלך בתחילה אליהם בלא תעות הדרך או לא, אלא שהיה מלאך והקב"ה שלחו להגיעו אל אחיו כדי לקיים גזירתו, דאם לא כן היה חוזר משכם כיון שלא מצא אותם:

{יז} ח דקשה לרש"י מה ענין תשובה זו על שאלתו, דהא יוסף לא ביקש אלא שיגיד לו איפה הם, והמלאך השיב לו נסעו מזה, ועוד הא יוסף נמי היה יודע שנסעו מזה כיון שלא מצאן שם, לכן פירש הסיעו עצמן מן האחוה, פירש ורוצין להרגך ואל תלך לשם, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל זה בגימטרי' י"ב, והכי פירושו נסעו מי"ב, ר"ל אינם רוצים שיהיו י"ב ורוצין להרגך ולא יהיו אלא י"א דהיינו נסעו מז"ה, אי נמי הוכחת רש"י ממלת זה, כלומר נסעו מזה שאתה אומר את אחי אנכי מבקש, אבל הם נסעו מן האחוה: ט דקשה לרש"י כיון שאמר לו המלאך נסעו מזה, כלומר נסעו מן האחוה מאי כי שמעתי אומרים וגו', והא כל כי נתינת טעם וראיה הוא והכא מאי ראיה איכא, ולכן פירש נכלי דתות איך יהרגוך:

{יח} י דקשה לרש"י דאין הלשון של אותו בחול"ם נופל על ויתנכלו שהוא לשון מתפעל, שעניינו נתמלאו נכלים ואיננו דבק למלת אותו, בשלמא אי הוה כתיב וינכלו הוה שפיר לשון אותו, אבל על הלשון של ויתנכלו אינו נופל הלשון אותו אלא אליו, ועל זה פירש אותו כמו אתו בחיר"ק, ר"ל אם הולכין אחר המסורה אם כן אז הוה קרינן אתו בחיר"ק, דהא כתיב חסר וי"ו, אי נמי כיון שמצינו אותנו שהוא כמו אתנו אם כן אותו נמי כמו אתו, ואתו היינו עמו, ועמו כלומר אליו פירש התרגום של אליו עמו, כדפירש"י בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ז' ד"ה ואשר), אם כן הוה כאילו נאמר אליו, (רא"ם). ומהרש"ל פירש לפי שקשה לרש"י דאותו מיותר ולא הוה ליה למימר אלא ויתנכלו להמיתו, אלא רצה לומר כמו אתו פירש עמו, שגם יוסף היה בדעתו שיהרגוהו, ועדיין בא להורות לך דלא תימא שהוא והם היה דעתם להרוג את אדם אחר, לכך אמר אליו כלומר ליוסף שהוא והם היה דעתם להרוג את יוסף עכ"ל. ויש עוד גירסות אחרות:

{כא} כ (מהרמ"ש), דאם לא כן קשה דמלת נכנו שמוסב על יוסף אין לו חיבור כלום למלת נפש שאחריו, לכן פירש דהוה ליה כאילו נכתב מכת נפש וק"ל:

{כב} ל דקשה לרש"י האיך יתכן לומר שראובן עצמו אמר שישליכו אותו בבור כדי שהוא ישיב אותו אל אביו, דאם כן לא היו מניחין את ראובן להצילו, ועוד דאי קאי על ראובן היה לו לומר למען אציל ולמה כתב למען הציל. כתב הרא"ם לא שמעתי למה הוצרך לכתוב זה, כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן וכו': מ וקשה מנא ליה שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דילמא חסיד גדול היה ולא היה רוצה להכות נפש, ויש לומר דכתיב לקמן בפרשת ויחי (לקמן מ"ט ט')בברכות שבירך יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר מה בצע, ולמה לא בירך את ראובן שהיה רוצה להצילו מכל וכל והיה בדעתו להשיבו אל אביו, ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא ודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר אתה בכור וכו', (מהרש"ל):

{כג} נ כתב מהרש"ל פירש הרא"ם שהכל אחד הוא שלא היה עליו אלא כתונת אחד של פסים, וכן אמר הכתוב את כתנתו ואיזה זה כתונת הפסים שעליו, דאין לומר שהיה לו ב' כתנות זה על גב זה, דאין נקרא כתונת אלא זה שעל גבי בשרו, אבל לא נראה לי אלא שהיה לו ב' כתונת זה על גבי זה, אחד על גבי בשרו משום הזיעה שלא יקלקל את כתונת הפסים, והם הפשיטו שניהם כאחד שהיו אוחזין בתחתונה והיו מפשיטין שניהם כאחד, ולכך אמר אשר עליו רצה לומר הכתונת הפסים אשר על האחר, והטעם שהיו אוחזין בתחתונה כדי להראות לו שלא על מה שהוסיף לו אביו כתונת הפסים עשו זאת, אלא בשביל דבתו רעה ובשביל חלומותיו עכ"ל:

{כד} ס רש"י דייק מדכתיב הבור רק ואי הוה בו דבר כגון עצים ואבנים אין זה נקרא רק, בשלמא אי היו בו נחשים ועקרבים אתי שפיר דכתיב רק, דנחשים ועקרבים דרכן ליכנס בחורין ובסדקין, והוה כאילו רק, אבל מכל מקום היו בו וילפינן גזירה שוה כתיב הכא אשר אין בו מים ובפרשת עקב כתיב (דברים ח' ט"ו) נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, מה אין מים דנאמר להלן מיירי שיש בו נחשים ועקרבים, אף הכא מיירי שיש בו נחשים ועקרבים, (ממ"ש), ולי נראה דליכא למימר דאין בו מים לדיוקא דעצים ואבנים היו בו דמאי נפקא מינה בזה, אלא בא להורות הא שאר דברי מזיקים היו בו ואפילו הכי השליכוהו בו וק"ל, ואין להקשות כיון דנחשים ועקרבים יש בו אם כן הצלת ראובן אינה הצלה, שימיתוהו הנחשים והעקרבים, יש לומר שהם לא ידעו מזה אלא שהיו סבורין שאין בו אפילו נחשים ועקרבים, דאם לא כן איך רצו למכור אותו כיון שראו הנס שעשה לו הקב"ה שלא הזיקו ולא המיתו אותו, (רא"ם):

{כו} ע אבל לא תפרשהו לשון גזילה: פ רצונו לתרץ הא לאו חיה ועוף היה, ועוד הא השליכוהו אל הבור ואין כאן דם שצריך לכסותו:

{כח} צ דייק מדכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו, ואי היו המדינים היאך היו רשאים למוכרו והא עדיין לא היה שלהם, ועוד דאי המדינים משכו אותו מן הבור בלא ידיעת האחים ומכרו אותו, אם כן מאי זה דכתיב (לקמן מ"ה ד') אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי הנה, והא הם לא מכרו אותו, ועוד למה לי למיכתב לכו ונמכרנו לישמעאלים והא לא מכרו אותו, אלא וימשכו קאי על בני יעקב והם מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים, ואין להקשות מנא ליה לרש"י דישמעאלים מכרוהו למדינים דילמא מכרו אותו למדנים שהם אומה אחרת כדכתיב (לעיל כ"ה ב') ואת מדן ואת מדין, דאם כן למאי נפקא מינה הזכיר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים, אלא על כרחך לענין מכירת יוסף הזכיר הכתוב שישמעאלים מכרו אותו למדינים ומדינים למדנים ומדנים לפוטיפר, וק"ל נ"ל. אבל הרא"ם כתב שמדינים ומדנים אחד הוא, ולעיל גבי כתונת פסים הזכיר נמי סוחרים היינו לפי האגדה, וכאן פירש לפי פשוטו שמדינים וסוחרים אחד הם, וסיים אבל קשה מפסוק (לקמן ל"ט א') ויקנהו פוטיפר וגו' מיד הישמעאלים, יש לפרש אף על פי שנמכר פעמים רבות אבל עדיין לא נתנו לישמעאלים מחיר כספם שנתנו בעדו, ומכח זה היה עוד ביד הישמעאלים רק ריוח יותר על כספם לא היה של ישמעאלים אלא של מדינים, ומכח זה נשאר עדיין ביד הישמעאלים, וק"ל נ"ל:

{כט} ק הא דדחיק רש"י לפרש כן, וכן לפי ד"א עסוק היה בשקו וכו', דילמא הלך לו לעסקיו, יש לומר דאי הלך לדבר הרשות היאך רשאי לו לילך הא ידע שאחיו מבקשים להמית את יוסף, ולמה לא ירא כשילך לו שימיתו אותו, אלא צריך לומר שלדבר מצוה הלך שהגיע יומו וכו', וקשה אם כן מהו וישב הוה ליה למימר ויבא, לכן פירש ד"א לשון תשובה, וטעם אחרון לבד לא יתכן דאם כן היה לו להמתין עד יום אחר בשביל יוסף, לכן פירש שהגיע יומו וכו' ולא היה יכול להמתין, (מהרש"ל): ר דייק מדכתיב הכא וישב ראובן אל הבור, ונאמר גבי מרדכי (אסתר ו' י"ב) וישב מרדכי אל שער המלך, מה להלן בשק ובתענית הכי נמי כאן. וצריך לומר דהא דעשה תשובה היינו בצנעה משום הכי לא היה בשעת מכירה, דאם לא כן היו דברי רש"י סותרים אהדדי, דהא בפרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת) פירש וזאת ליהודה כיון שהודה יהודה על מעשה תמר הודה נמי ראובן על מעשה בלהה ועשה תשובה, אלא מתחילה עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא:

{ל} ש דאם לא כן וכי מפני שהילד איננו נפסק לו המקום ולא נשאר לו מקום לברוח שם, וליכא למימר דר"ל אנא אני בא לבקשו, אם כן ואני מיותר, אלא הכי קאמר מאחר שהילד איננו אני צריך לברוח מפני צער אבא ואנה אברח:

{לג} ת והרי הוא מקרא קצר כי בזולת היא זו אין לו מובן: א דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא טרוף טורף יוסף, ועוד קשה מנא ידע שחיה רעה טרפתהו דילמא לסטים הרגוהו: ב בודאי לא היה מוכרח לכך אלא בעצמו היה מסכים עמהם מפני כמה דברים, חדא כדי שיתקיים כי גר יהיה זרעך (לעיל ט"ו י"ג), דאי היה יודע יעקב לא הורד למצרים, כי היה פודה את יוסף בכל ממון שבעולם, ועוד דאי היה יודע יעקב היה מקלל אותם למחות את שמם ואז יכלה זרעו של ישראל, והקב"ה רצה שיפרו וירבו, ולכן פירש בסמוך והקב"ה לא היה רוצה לגלות לו, משמע שלא היה מוכרח לכך ואם רצה היה מגלה, אלא שהקב"ה הסכים עמהם כדי שיתקיים הגזירה של ועבדום וענו אותם (שם), ועוד יש לומר כדפירש"י בסמוך (פ' ל"ד) ימים רבים כ"ב שנה כו', וקשה מאי נפקא מינה אם כ"ב שנה או יותר הוא, אלא ודאי דקשה לרש"י למה לא הגיד לו הקב"ה ליעקב ולמה היה מצערו כ"ב שנה, אלא משום זה היה עושה כנגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב ואם, שאם הגיד לו הקב"ה היה יעקב מתפלל והיה מבטל מה שנגזר עליו שיהיה בצער כ"ב שנה, והקב"ה רצה לשלם לו על שביטל כיבוד אב ואם לכך הסכים עמהם בחרם כדי שלא יהיו רשאים לגלות, דחרם הוא כמו שבועה, וכשהקב"ה נשבע אין התפילה מבטלת כדפירש"י בפרשת חקת (במדבר כ' י"ב ד"ה לא) לכן לא תביאו, בשבועה וכו' נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפילה על כך, הכי נמי החרם הוא כמו שבועה לכך הסכים עמהם:

{לד} ג (נח"י), כתב מהרי"ק שורש ל"ז דהוצרך הרב להביא זה אף על פי שאינו קרוב לפשוטו, כדי ליתן טעם למה הסכים הקב"ה עם החרם ולא גילה ליעקב, לפי שנגזר על יעקב להצטער כ"ב שנה ע"כ: ד ואם תאמר למה נענש על כך והא יצחק ורבקה ציוו לו לילך לשם וליקח אשה, (קצ"מ), ותירץ רבינו בחיי בפרשת תולדות שיש לפרש כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד, אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יופיה ואמר (לעיל כ"ט י"ח) אעבדך ז' שנים ברחל, ואם כן כל הזמן ששהה היה ברצונו:

{לה} ה רצה לומר כל אחד נשא התאומה שנולדה עם אחיו והיתה אחותו מן האב ולא מן האם, דלבני נח אחותו מן האב לא הוי ערוה (סנהדרין נ"ח:): ו שמעתי להקשות וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת, ואם כן למה היה מתאבל על יוסף הא היה יודע שהוא חי, יש לומר דהא שאחז"ל (מסכת סופרים כ"א ה"ט) דאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת דבר זה לא למדו אלא מיעקב, כיון דגזירה היא שהמת נשכח מן הלב ומקבלין תנחומין עליו ויעקב לא קיבל, שמע מינה דאין מקבלין תנחומין על החי וכו', ואין הכי נמי דיעקב לא ידע זה, ומהרש"ל תירץ כשאדם מצער את עצמו אינו יודע שהוא מצער עצמו יותר מדאי, שהוא סבור שכל הצער הזה אינו נחשב לכלום: ז פירוש בעבור בני, שלא יצדק לפרשו אצל או לו, כמו ואבימלך הלך אליו מגרר (לעיל כ"ו כ"ו), וכמו ויאמר אליו אני ה' (לעיל ט"ו ז'): ח פירוש שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר, ולא שאהיה אבל בקבר, כי אין שם לא אבילות ולא שמחה: ט כי שאולה הוא אחד מז' שמות שיש לגיהנם (עירובין י"ט.). (ג"א), הטעם הוא כי דין האדם בגיהנם י"ב חודש (עדיות פ"ב מ"י) ואם כל בניו קיימים שהם כנגד י"ב חדשי השנה שהוא דין האדם בגיהנם אז אין הגיהנם שולט בו: י דקשה לרש"י דלא היה לו לכתוב אלא ויבך אותו כמו שכתוב לעיל כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ועוד קשה למה נאמר ויבך ולא נאמר ויתאבל כמ"ש לעיל (פ' ל"ד) ויתאבל על בנו, ועל זה פירש זה יצחק, וגבי יצחק לא יתכן לכתוב ויתאבל דהוא לא היה מתאבל דיודע היה שיוסף חי, ואין להקשות מנא ידע זה, ושמא יש לומר שהקב"ה גילה לו שלא יצער את עצמו לפי שלא החרימו רק שלא לגלות ליעקב:

{לו} כ דאם הזמין לו נושאי צרי ולוט (לעיל פ' כ"ה) שלא יוזק מריח רע של זפת וכו' (ברש"י שם ד"ה וגמליהם), כל שכן שלא יביא אותו לידי הורג נפשות שהוא מאוס יותר, והתרגום סבירא ליה אף על פי דהיה ממונה על ההורגים מחויבי מיתה, הוא עצמו לא הרגם:



בראשית פרק-לח

{ב} ל ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא כנעני ממש, ויש לומר דזה אינו דהא מצינו (לעיל כ"ד ג') שאברהם לא היה רוצה להשיא ליצחק כנענית, וכן יצחק היה מצוה ליעקב שיהא נזהר בהם (לעיל כ"ח א'), ובודאי היו בניו גם כן נזהרין בזה. ואם תאמר והא לעיל (ל"ז ל"ה) פרש"י (ד"ה וכל) ר' נחמיה אומר כנעניות היו, שמע מינה שהיו נושאין כנעניות, ויש לומר דלעיל מיירי כגון אומה אחרת שבא על כנענית דאותה בת אינה כנענית דהולכין אחר האב, אבל כאן אי אפשר לפרש כן דהא כתיב איש כנעני, משמע שהאיש היה כנעני וק"ל:

{ז} מ בשלמא מה שהיה אונן משחית כמו שמפרש הפסוק הטעם דהבן נקרא על שם אחיו המת, וזה לא היה רוצה לעשות:

{ח} נ (נח"י), האריך שם לסתור דברי הרמב"ןוהרא"ם ע"ש. והכי פירושו הבן יהא נקרא על שם המת כאילו המת הוא אביו, וזהו שכתוב הקם זרע לאחיך ולא שם לאחיך, דלא שמא גרים ע"ש:

{יא} ס דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני, משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה, ואחר כך כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה לו, ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשל מעלה שמאחר שהוחזקה לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל, ועל זה פירש דוחה היה אותה בקש, רצה לומר מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה, ומה שכתוב כי אמר פן ימות, הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו', ומפרש כי אמר פן ימות וכו':

{יג} ע ואף על גב דלעיל (פ' י"ב) כתיב ויעל ופרש"י (שם) דויעל דבוק תמנתה, אם כן למה לא פירש זה לעיל, יש לומר דילמא ויעל קאי על גוזזי צאנו, כלומר עלה להר מקום שהיו שם הרועים, לעמוד על גוזזי צאנו וק"ל:

{יד} פ מדכתיב בסמוך (פ' ט"ו) כי כסתה פניה, דמשמע שכבר הוזכר זה למעלה: צ לפי ששני דרכים מתפשטות זה לכאן וזה לכאן, צריך לפתוח עינים להתבונן באיזה דרך ילך, והיינו פתח עינים פתיחת עינים: ק פירוש בקברו של אברהם אבינו, והתפללה שיזדמן לה איש מזרע אברהם כדי להעמיד בנים ממנו, והוא מאמר רז"ל בפ"ק דסוטה (י'.): ר שהרי אחר כך חזרה ולבשה בגדי אלמנותה, ואם בשביל זנות היתה עושה לא היתה חוזרת ולובשת בגדי אלמנותה, (מהרש"ל):

{טו} ש דקשה לרש"י מה נתינת טעם זה לזה וכי בשביל שכסתה פניה תהיה זונה, אדרבה צנועה היא כיון שכסתה את פניה, לכן פירש לפי שיושבת וכו', ואחר כך אמר כי כסתה פניה ומפני זה לא הכירה שאילו הכירה לא היה חושבה לזונה, ואם תאמר יהודה איך בא על הזונה הא האבות ובניהם קיימו וקבלו עליהם התורה, וא"כ היאך עבר על לאו דלא תהיה קדשה (דברים כ"ג י"ח). והרא"ם תירץ אפשר שקדשה בכסף או בשטר, והגדי הוא לפיוס בעלמא. אי נמי יש לומר דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא אליה, והא דאמר בגמרא (עיין בקידושין י"ב:) חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדים אבל בינו לבינה מותר, והכא לאו עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו, או שלא בפניו היה, וז"ש הכתוב (פ' ט"ז) הבה נא ופירש"י (שם) הכיני עצמך ודעתך, כלומר להתקדש לי בביאה, אי נמי סבירא ליה דלאו לא תהיה קדשה, בישראל וישראלית נאמר דכותית אינה אסורה אלא מדרבנן: ת (דב"ט), דאם לא כן הוה ליה להכירה בשעת הדבור ובשעת התשמיש, כי ודאי לאחר כן גילתה פניה, לכך אמר ומדרש רבותינו כו':

{יח} א דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך, דהיינו הטבעת, והא חותם כתיב, ועל זה פירש טבעת שאתה חותם בה, ומה שמתרגם נמי על פתילך שושיפך דהיינו שמלתך, והא פתילך כתיב, ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה, רצה לומר גבי פתיל דכתיב גבי ציצית כתיב ביה אשר תכסה (דברים כ"ב י"ב), ואם כן הכי נמי כסותך שאתה מתכסה וכו': ב פירוש דקשה לרש"י למה כתיב ותהר לו, הוה ליה למימר ממנו כמו צדקה ממני (לקמן פ' כ"ו), ופירש"י ממני נתעברה, אלא לו ר"ל שדומה לו במידותיו וכו', ואין להקשות מנין דגבורים וצדיקים, י"ל דהי מינייהו מפקת:

{כג} ג דקשה לרש"י דהא כבר נתן לה למה כתיב תקח לה, ועל זה פירש יהיה שלה: ד ולא בשביל שיניח לה הערבון יהא זה בזיון להם: ה רצונו לפרש מה שכתוב הנה שלחתי מה טעם הוא אשלמעלה, ומפרש דהכי קאמר א"ת שהרי מוכרח אני לכך שהרי אמרתי שאשלח לה גדי עזים כי מה עלי וכו' הנה שלחתי וגו', והוכרח להוסיף כי מה עלי לעשות קודם הנה שלחתי, מפני שבזולת זה אין טעם דביקות המאמר תקח לה, למאמר הנה שלחתי וק"ל:

{כד} ו אף על פי שהולד אינו ניכר אלא עד ג' חדשים דהוא שליש של ימי עבורה, הני מילי היכא דילדה לט', אבל תמר ילדה לז' חדשים מדכתיב (לקמן פ' כ"ז) ויהי בעת לדתה, ולא כתיב וימלאו ימיה כמו גבי רבקה וכדפירש"י בפרשת תולדות (לעיל כ"ה כ"ד ד"ה וימלאו) לכך היה הולד ניכר קודם ג' חדשים: ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא הראשון והשני שלם והאחרון לא היה שלם, או הראשון לא היה שלם והשני והשלישי היו שלמים, ויש לומר דאם כן לא יהיה רק ב' חדשים ועשרה ימים, שהרי מחדש אחד לא יהיה רק עשרה ימים שהוא שליש של חדש, וזה אינו נקרא חדש כיון שהוא מיעוט של חדש, וקרא קאמר כמשלש חדשים כלומר ג' חדשים שלמים. והרא"ם פירש דאפשר שאין העובר ניכר בשליש ימי עבור, רק שרוב ראשון ואמצעי שלם ורוב שלישי כג' חדשים שלמים דרובו ככולו משום דחדשים גורמים: ח ר"ל לפי שמצאנו הרה לשון עתיד כמו (לעיל ט"ז י"א) הנך הרה וילדת בן, והכא לא שייך למימר הכי שהוא לשון עתיד, דמי יאמר להם שהיא עתידה להיות הרה, לכן פירש שהוא שם דבר: ט לאו דוקא בתו דהא שם כבר מת כשהיה יעקב נ' שנה ועתה הוא יותר מבן ק"י שנה, אלא ממשפחתו: י ואם תאמר למה חייבה בשריפה הא לאו נשואה היתה וגם לא מאורסה היתה, ובת כהן אינה בשריפה אלא כשהיא נשואה או ארוסה (סנהדרין נ':), ומה שהיתה זקוקה ליבם לאו בת מיתה היתה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה (דברים כ"ה ה'), ויש לומר דלכך דנוה במיתה כדי לאיים על הבריות שלא יפרצו הדור ויקלקלו, וכיון דדנוה במיתה דנוה בשריפה, דהא מצינו בשאר מקום דבת כהן דינה בשריפה, וזה גם כן דעת רש"י שפירש לפיכך דנוה בשריפה וכמו שפירש הרא"ם. ומהרש"ל כתב וקשה והלא פנויה היתה, ויש לומר דשומרת יבם היתה:

{כה} כ ואם תאמר מנלן דילמא מה שתמר לא היתה מודה משום דעדיין לא הפילוה לאש ולא היה אש בוער, אבל אם היה האש בוער היתה מודה, וי"ל דפירש ר"ת בתוס' פרק הזהב (ב"מ נ"ט. ד"ה דכתיב) מדכתיב היא מוצת חסר א' שהוא מלשון ויצת אש בציון (איכה ד' י"א), אם כן שמע מינה שהאש היה בוער ואפילו הכי לא היתה מודה, לכך פירש מכאן אמרו וכו': ל היא לא היתה יודעת שג' נפשות היו, אלא רש"י נקט זה לפי האמת שהיו ג', אבל היא לא אמרה רק שתי נפשות. ופירש מהרש"ל דהוכחת רש"י הוא מדכתיב הכר נא וגו', ולמה כתב נא באמצע, הוה ליה למיכתב או בתחילה או בסוף, ולכן מדקדק רש"י מתחילה אמרה הכר שאני הרה ממך ועוד אמרה נא, כלומר ועוד בקשה אחרת שלא תאבד הנפש היתירה כלומר שתודה לדברי שלא תאבד שלשה נפשות עכ"ל:

{כו} מ דקשה לרש"י דצדקה ממני משמע שהיא היתה צדקת יותר ממנו, ומאי נפקא מינה בזה כאן אם היא יותר צדקת או לא. (נח"י), צדקה בדבריה ולא צדקה במעשה הזנות דהא קרא אמר (לעיל פ' ט"ז) ולא ידע כי כלתו היא, משמע הא אם ידע לא היה בא עליה, ומאחר שהיא ידעה איך התירה עצמה לו, ואשינויי דחיקי לא סמכינן, מכל מקום צדקה בדבריה שאני מכיר שהסימנים הם שלי ומסתמא ממני היא מעוברת, כמו שאמרו (לעיל פ' כ"א) לא היתה בזה קדשה, וגם החשבון כמשלש חדשים מוכיח, מאי אמרת שמא גם אחרים באו עליה ונתעברה מהם, זה הוא ספק והסימנים הם ודאי: נ דכי על כן למה לי בחד סגי: ס הכי פירושו מאן דאמר לא הוסיף סבר דעתו של יהודה לא היה שיבא עליה, אלא כדי להקים זרע על שם המת, וכיון שקיים לא בא עליה עוד, ומאן דאמר לא פסק כיון שראה יהודה שמתאווה להוליד בנים ממנו והיתה אפשר כוונתה לשם שמים, לכך לא פסק מלדעתה:

{כח} ע מלת ויתן יד משמע שהעובר כיון לתת לה יד לכך אמר הוציא, ומפני שלא פירש המקרא מי נתן יד ולא אמר המוציא או הנותן, לכך אמר האחד, שפירושו האחד משניהם, ומפני שלא יתכן לומר כמשיב ידו אלא אם כן שהחזירה, לכן הוסיף ולאחר שקשרה וכו':

{ל} פ ד' דברים שלקח עכן, ומה הן אדרת שנער אחד, וב' חתיכות כסף של ר' שקלים הרי ג', ולשון זהב הרי ד'. (נח"י), הרא"ם הקשה דבסנהדרין (דף מ"ג:) איכא מאן דאמר שמעל בג' חרמים, ואיכא מאן דאמר שמעל בה', ד' בימי משה וא' בימי יהושע, אלמא בין למ"ד זה ובין למ"ד זה אינן ד', ותירץ ההוא דבראשית רבה לא קמיירי אלא באותן ד' שהיו בימי משה עד כאן, ולא נהירא דהא בבראשית רבה (פ' פ"ה ט"ו) קחשיב הד' חרמים חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, וחרמו של יריחו, וחרמו של מדין עד כאן, ואם כן קחשיב ג' בימי משה וא' בימי יהושע, ועיין שם התירוץ באריכות, ובעל חידושי אגדות (שם ד"ה מלמד) הגיה שם בגמרא ר' יוחנן אמר ד' חרמות וכו': צ דומיא דשם פרץ שהיה משום מעשה שהיה:



בראשית פרק-לט

{א} ק (ג"א), דאם לא כן הרי כבר כתיב והמדנים מכרו אותו, אלא שהפסיק וכו': ר ואם תאמר למה לא פירש זה הטעם לעיל נמי בתחילת הפרשה למה הפסיק בפרשתו של יהודה, ולא פירש שם אלא שהורידוהו מגדולתו (לעיל ל"ח א' ד"ה ויהי), ולא פירש ועוד כדי לסמוך וכו', ויש לומר דלעיל הוה אמינא מנליה דתמר היתה כוונתה לשם שמים, אבל עכשיו שהוכיח רש"י מן הפסוק צדקה ממני (לעיל ל"ח כ"ו), שכוונתה היתה לשם שמים, לכך מפרש פה הטעם. (קצ"מ), דאי מטעם ראשון לחוד לא הוה ליה להפסיק אלא עד וירבו הימים (לעיל ל"ח י"ב) שזהו מעשה אחר, ושם היה לו להשלים ענינו של יוסף, ותירץ כדי לסמוך מעשה אשתו וכו', ואי מטעם זה לחוד היה לו להתחיל וירבו הימים ותמת וגו' אשת יהודה וגו' (שם), ולמה התחיל בוירד יהודה אלא שהורידוהו, לכך שם שלא בא ליתן טעם אלא על סמיכת וירד למכירה, כתב ההוא טעמא לחוד, אבל כאן בא ליתן טעם על ההפסקות כולן לכל אחד ב' הטעמים:

{ו} ש ואם תאמר דילמא לחם ממש הוא, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב בדבריו של יוסף (לקמן פ' ט') ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך, משמע דכל דבר הפקיד בידו חוץ מאשתו, לכך צריך לומר דלחם הוא אשתו: ת דאם לא כן מה ענין זה לכאן. (נח"י), קשה לרש"י דבכל מקום ויהי פירושו שנתהוה עכשיו לא קודם לכן, ויוסף משעת לידתו היה יפה תואר ומסתמא גם יפה מראה, ועל זה תירץ כיון שראה עצמו מושל ולא עשה זה קודם לכן: א מדכתיב לעיל (ל"ז ל"ג) חיה רעה אכלתהו, והיינו דקאי על אשתו של פוטיפרע כדפירש"י לעיל (שם ד"ה חיה), לכך קרי לה בלשון חיה, ומה שכינה אותה בשם דוב כי מה הדוב הזה אין לו מנוחה (קידושין ע"ב.) כי תמיד מנענע את עצמו, כך אשת פוטיפרע לא היתה לה מנוחה כי היתה מחזרת אחר יוסף להבעל לו:

{י} ב דאם לא כן למה לא כתיב לשכב עמה כמאמר שכבה עמי. (נח"י), קשה דאם לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, מאי זה דקאמר להיות עמה לעולם הבא על מה יענש, ואפשר דהכי קאמר ולא שמע אליה לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, שהיה מתיירא שמא יתגבר יצרו עליו לשמש עמה וירד בגיהנם:

{יא} ג פירוש שם בתוספת (סוטה ל"ו: ד"ה לעשות) מדכתיב ויבא הביתה שהוא מלשון ביאה, דהוה ליה למימר ויהי כהיום הזה ואין איש וגו': ד תוספות (שם ד"ה באותה) בשם רבי משה הדרשן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, משמע דאיש מאנשי הבית לא היה בבית, אבל איש אחר היה בבית, ועל כן צריך לומר דיעקב היה, כדמשמע בפרשת ויחי בפירוש רש"י (לקמן מ"ט כ"ד ד"ה מידי) וק"ל.

{יד} ה (ג"א), אף על גב דלעיל פרשת לך לך בפסוק (י"ד י"ג) ויגד לאברם העברי, פירש רש"י (שם ד"ה העברי) שבא מעבר הנהר לבד, ולא פירש מבני בניו של עבר, יש לומר כיון שאברהם עצמו בא משם די לו במה שבא מעבר הנהר, אבל בזרעו לא די זה, שהם לא באו מעבר הנהר איצטריכו שניהם, וכן במה שהם מבני עבר לא די דלמה יתייחסו לעבר ולא לשם:

{יז} ו רוצה לפרש דרש"י מהפך הפסוק, דכתיב בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, דאי כדכתיב אינו מיושב דהוא לא הביא אותו כדי לצחק בה:

{כב} ז רוצה לפרש שהיה לו עבדים תחתיו והוא היה אומר להם שיעשו, והיינו במימריה הוה מתעביד, לא שהיה עושה מה שהיו הם צריכין לעשות, דאם כן היה משרת שלהם ומאי ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר:

{כג} ח שלא יתכן לפרש הבי"ת כמשמעו כי אחריו כתיב ואשר הוא עושה ה' מצליח בידו, שפירושו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח, לא שיש מהן שה' אתו ויש מהן שאין ה' אתו:



בראשית פרק-מ

{א} ט פיילי כוס בלשון תרגום, ואחר כך פירש מלת פיילי בלשון יון כוס פוטירין: י ואם תאמר דילמא איפכא היה, יש לומר דעל כרחך צריך להיות דכך הוה המעשה, דאי איפכא היה המעשה אם כן הוה קשה למה נתלה זה וזה לא נתלה, בשלמא אי נמצא לשר המשקים זבוב אתי שפיר דלא נתלה דאנוס הוא דאינו יכול לשמור את עצמו מזבוב שנפל לכוס פתאום, אבל לאופה שנמצא צרור בגלוסקין שלו פושע הוא, דהיה לו לכבד התנור יפה שלא ישאר בו צרור:

{ד} כ רוצה לפרש דמקרא משמע ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם, שהיה ממנה אותן גם כן על דבר, ואי הוה כתיב בתחילה שהיה ממנה שר המשקים ושר האופה על דבר היה נופל ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם, אבל השתא שאינו כן מאי אתם, לכן פירש להיות אתם וכו': ל דייק מדכתיב בפרשת בהר (ויקרא כ"ה כ"ט) ימים תהיה גאולתו, ימים ימים לגזרה שוה. ואין לומר דילמא שני ימים ממש היו במשמר ובליל שני חלמו החלום, אם כן למה ליה ליוסף לומר בעוד שלשת ימים, לא הוה ליה למימר רק אחר שלשה ימים:

{ה} מ פירוש שכל אחד משניהם ראה חלום, ולא שכל אחד ראה חלום של שניהם, דהיינו חלומו וחלום חבירו: נ חלום של שניהם, אך במקום שהיה להם לומר שחלם חלום חבירו, אמרו פתרון חלום חבירו, ואין להקשות מנא ליה דקאי אפתרון, דילמא כמשמעו דכל אחד חלם חלום שלו וחלום חבירו, יש לומר מדכתיב בתריה איש חלומו בלילה אחד ולעיל כתיב חלום שניהם, ששני חלומות חלמו להם, אם כן סתרי קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר חלום שלו ופתרון חבירו, וזהו שכתב איש חלומו כפתרון חלום חבירו, פירוש חלום הדומה לדבר העתיד לבא עליהם, ולא כפי המובן שגם הפתרון ראה בחלום, אם כן מה פתר יוסף:

{י} ס פירוש כ"ף של כפורחת היא כ"ף הדמיון ולא כ"ף כאשר, כי לא תמצא כ"ף כזאת כי אם על המקור ולא על הפועל, ופירש ויהי כמשיב ידו (לעיל ל"ח כ"ט), כדמות משיב ידו, ופירש שלא היתה לו כוונה בזה רק מפני שהוציא ידו, ואחר כך קשרו בחוט השני והכניסה מיד ונראה כאילו היה זה בכוונה, כינה הוצאת היד בשם נתינה והכנסה בשם השבה, והתרגום שתרגם כד אפרחת תרגם הענין ולא המלות, והראיה שתרגם פורחת בינוני אפרחת שהוא לשון פועל עבר, עד כאן לשון הרא"ם: ע כלומר שנראה לו בחלומו שהיתה פורחת ממש כפריחת הגפן, בלי שום שינוי ודמיון: פ כלומר ולא שראה הכל ביחד כמובן מן הכתוב, דאין מראין לו לאדם פיל דקאי בקופא דמחטא (ברכות נ"ה:):

{יב} צ לא שהם עצמם שלשת ימים, כמובן מן הקרא:

{יד} ק רוצה לפרש שפרעה ישא את ראשך והיית כל כך חשוב עד אשר אם זכרתני תוכל אתה להוציאני, ויהיה מלת כי במקום כאשר, משום דכי משמש בד' לשונות והאחד מהם אם, והוא אשר, והוסיף הרב מאחר שייטב לך מפני שאין מדרך המוסר שיזכירהו מיד בעת שייטיב לו רק אחר כך בעת שעומד ומשרת לפניו:

{כ} ר פירוש יום הלידה בלשון יון:

{כג} ש (קצ"מ), דאם לא כן מאי נפקא מינה דכתיב ולא זכר, אם בא לומר שלא עשה חסד, זה נכתב כבר (לקמן מ"א א') ויהי מקץ שנתים, אלא לומר שסיבה היתה מאת השם יתברך שלא הזכירו עד אחר שתי שנים, מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. (נח"י), מבואר הוא בשמות רבה (פרק ז' א') אתה מוצא שלא היה יוסף ראוי להיות בבית האסורים אלא עשר שנים מפני שהוציא דבה על עשרה אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים וכו': חסלת פרשת וישב



פרשת מקץ




בראשית פרק-מא

{א} א דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו (לקמן מ"ז ב') מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים (דברים י"ד כ"ח), ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, (שמות כ"ה י"ט), ופעם קצת כמו ומקצה אחיו (לקמן מ"ז ב'), ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא (דברים ט"ו א') דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה (שביעית פ"י מ"א), (רא"ם) וק"ל: ב דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית (לעיל ב' י'), ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית (שם פ' י"א) וכדפירש רש"י שם (ד"ה פישון), וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם: ג דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן:

{ב} ד דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו:

{ג} ה דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז:

{ד} ו דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו:

{ה} ז רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא: ח דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם:

{ו} ט רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא (דברים כ"ח כ"ב) פירש רש"י (ד"ה שדפון וירקון) בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח: י דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם (יומא כ"א:), לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע:

{ז} כ כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. (נח"י), ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב (לקמן פ' ל"ב) ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם:

{ח} ל פירש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג: מ יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד י') שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף: נ אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, (מהרש"ל עקידה), שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורח רוח:

{יב} ס רוצה לומר נער בגימטריא שוטה: ע (נח"י), וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה (דף ל"ו:): פ דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא:

{יד} צ גבי כי שמו אותי בבור (לעיל מ' ט"ו) היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב (לעיל ל"ז כ"ח) וימשכו את יוסף מן הבור: ק פירש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל): ר (נח"י), דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות: ש דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא:

{טז} ת דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים (לעיל י"ד כ"ד), דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל:

{יט} א ולא מלשון עוני: ב פירוש משום דאמרינן (ירושלמי ברכות ט' ז') כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן:

{כג} ג וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה, לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל):

{כו} ד דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו':

{לא} ה ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל:

{לב} ו ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון:

{לד} ז לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז:

{לה} ח פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי:

{לו} ט רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב: י רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות:

{לח} כ לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו (דברים ד' ל"ב), שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה: ל ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצה לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל):

{לט} מ דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה:

{מ} נ פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו':

{מא} ס דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים:

{מב} ע דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ב' י"א ד"ה פישון), הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. (דב"ט), והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה (שמות כ"ה ד' ד"ה ושש) פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב: פ רוצה לפרש דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה:

{מג} צ זה חבר למלך: ק פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק: ר והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך:

{מה} ש דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל: ת והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל: א ואם תאמר הא לעיל (ל"ט י"ט) כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם (ד"ה ויהי) בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק:

{מז} ב פירש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא:

{מח} ג רוצה לפרש דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו': ד יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים:

{מט} ה כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור: ו דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל):

{נ} ז ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון:

{נה} ח דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם:

{נו} ט אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם: י רוצה לפרש שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו':



בראשית פרק-מב

{א} כ דאי אתם מראים עצמיכם בפניהם שאתם שבעים ויש לכם תבואה, כיון שהם קרובים שלנו אזי יבואו אלינו לבקש ליתן להם אוכל, לכך לכו וקנו אוכל כדי שיסברו שאין לנו אוכל, אבל באמת בזמן הזה היה להם אוכל וכו', ולפי זה תתראו הוא לשון שביעה: ל ויתחלף האל"ף במלת תתראו לוי"ו שבשרש רוה, וכמוהו רבים, ופירש הקרא כן הוא מרוה תלמידו בעולם הזה גם הוא יורה בעולם הבא. ואם תאמר מאי ראיה זה לפירוש אחרון שפירש שהוא לשון כחישה, אדרבה הא מייתי ראיה שהוא לשון שביעה, ויש לומר דגם לפירוש האחרון הוא ראיה ויהיה תתראו כמו תתרוו, והוא מלשון בלא שביעה, כמו הולך ערירי (לעיל ט"ו ב') ומפרש רש"י (ד"ה הולך) בלא בנים, אף על פי שפירוש יורשים היינו שיש לו בנים, וכן ודשנו את המזבח דכתיב בפרשת במדבר (ד' י"ג) שפירושו דשן, ואפילו הכי מפרש רש"י (שם ד"ה ודשנו) ויטלו את הדשן, ואם כן הכי נמי כן הוא, והוה כאילו כתב תתרוו דאל"ף מתחלף בוי"ו דאותיות אהו"י מתחלפין זה עם זה, ואפשר דמרוה גם כן יש לפרש מלשון בלא שביעה ויהיה דומה ממש לתתראו, ויהיה פירוש הפסוק ומרוה, כלומר מי שהוא בלא שביעה בעולם הזה גם הוא יהיה שבע לעולם הבא וק"ל:

{ב} מ לא גרסינן ולא אמר לכו, דמרדו לא שמעינן מידי, דצריך לכתוב רדו כיון שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, וההולך מארץ ישראל למצרים שייך לכתוב רדו וכמו שכתב הרא"ם, וכן כתוב בכל הפרשה כולה לשון ירידה, אלא לא גרסינן ליה, והכי קשה לרש"י למה צריך למכתב שמה, דהא אחר כך כתיב משם, ואם כן הוה ליה למימר רדו ושברו לנו משם וגו', אלא לכך כתיב שמה רוצה לפרש רד"ו שנים יהיו שמה, אבל בלא מלת שמה לא מצינן למדרש מידי, ועוד יש לומר דגרסינן ליה והכי פירושו דקשה לרש"י למה כתיב רדו שהוא לשון ירידה, היה לו לומר לשון מעליא לכו, אף על פי שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי במדבר לנוכח לא היה לו לומר לשון ירידה, אלא רמז וכו':

{ז} נ פירוש ויתנכר, הראה עצמו נכרי:

{ט} ס פירוש סדק של קיר:

{י} ע הוצרך להוסיף מלות תאמר כן, כיון שפסק עליהם שהם מרגלים לא תפול על זה כי אם מלת אל, כמו שמצינו גבי חנה, שחשבה עלי לשכורה והשיבה לו (שמואל-א' א' ט"ז) אל תתן אמתך לפני בת בליעל, אבל מלת לא, תפול כשהיא תשובה על שאלה או בקשה: פ אין זה הוכחה, כי יוסף אמר לא כי אלא לרגל הארץ באתם, אלא הכי פירושו לא תאמר כן אלא הרי עבדיך וכו', והוא כמו אבל עבדיך כו':

{יב} צ שיוסף היה יודע שאחיו באין לשבר אוכל, והיה מצוה לשומרי השער שכל מי שיבא לעיר יכתוב שמו ושם אביו ויבאו ויראו לו, ועשרה שומרי השער באו, ובכל מקום היה מוצא, בזה ראובן בן יעקב, ובזה שמעון בן יעקב, ובזה היה יודע שבעשר שערים נכנסו. ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל (פ' ט') גבי לראות את ערות הארץ וגו', ויש לומר דבכאן מוכח שפיר מדכתיב אחר כך ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו', מה ענין תשובה זו על מה שאמר להם מרגלים אתם, אלא על כרחך צריך לומר שיוסף מתחילה אמר להם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, והם השיבו לו לא, כי אלא כולנו בני איש אחד וגו' והאחד איננו, ובשביל אותו אחד נתפזרנו:

{יד} ק דקשה לרש"י הוא אשר דברתי משמע דהם נמי אמרו שמרגלים הם, ולכך קאמר יוסף הוא אשר דברתי, ואין זה אמת כי הם אמרו לא מרגלים אנחנו, ומתרץ דהוא היה ראוי לכתוב בסוף, כלומר אשר דברתי וגו' מרגלים אתם הוא האמת. יש מקשין במה תפש אותם יוסף שהם מרגלים עד שאמר להם הוא הדבר וגו', ועוד קשה במאי יתאמת זה שאם יביאו את בנימין שאינם מרגלים, ונראה לי דהכי פירושו מתחילה אמר להם מרגלים אתם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, כדפירש רש"י ספק מכל הטענות שיש לטעון כאשר הזכרתי, ובזה יתיישבו כל הקושיות ודו"ק, וקצת כעין זה מצאתי בשם מהרש"ל:

{טו} ר פירוש לפי פשוטו של קרא אין לו הבנה, משום הכי הוסיף מלת אם, ויהיה טעמו אם חי פרעה לא תצאו מזה, ויהיה אם דקרא במקום לא, כמו (תהלים פ"ט ל"ו) אם לדוד אכזב, שרצה לומר לא אכזב, ויחוייב מזה שאם תצאו לא יחיה, ובאמת יצאו אלא כשהיה נשבע לשקר וכו':

{טז} ש דקשה לרש"י דמלת האמת מורה שהוא הודה להם שהאמת אתם, והוא סותר למאמר תבחנו שמורה שהוא מסופק בהם, לפיכך הוצרך לומר שזה הוא ה"א התימה, כמו האם כן הוא: ת שאי אפשר לומר ואם לא תבחנו חי פרעה וכו', שאף אם לא יבחנו לא יתחייב שהם מרגלים:

{יז} א פירוש ולא ששם שומרים עליהם, דהא כתיב אחריו (פ' י"ט) יאסר בבית משמרכם, והא דלא פירש רש"י זה לעיל בפרשת וישב (מ' ג') שהמשמר הוא בית האסורים, משום דלעיל כתיב בהדיא שהיא בית הסוהר דכתיב (שם) ויתן אותם במשמר וגו':

{יט} ב שלא נחשב שהכינוי מורה שמתחילה נעשה בשבילם: ג ומלת שבר פה מורה על קנייה לא על מכר, ומפני שהרעבון אינו לבתיהם הוצרך להוסיף אנשי בתיכם:

{כ} ד אין ויאמנו מלשון אמונה, כמו (במדבר ה' כ"ב) ואמרה האשה אמן וכו', שפירושו אמת שאמר הכהן יתן ה' וגו', ועליו כתיב ואמרה האשה אמן, ולא יפול בו לשון אמונה רק אמת יהיה זה שתהיה ירכה נופלת וכו':

{כג} ה רוצה לפרש דבכל פעם כשדברו עמו קודם לכן היה מליץ ביניהם, ועתה לא היה המליץ ביניהם והיו סבורים שיוסף אינו מבין לשון הקודש:

{כד} ו דקשה לרש"י למה בכה היה לו לרגז עליהם כששמע שהם עצמם מתודים איך שלא טוב עשו, לכן פירש משום הכי בכה משום ששמע שהיו מתחרטים, (מהרש"ל): ז דייק מדכתיב בפרשת וישב (לעיל ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו', וכתיב (לקמן מ"ט ה') שמעון ולוי אחים. (רא"ם), והא דכתיב לעיל (ל"ז כ"ד) ויקחהו דמשמע רבים, ויש לומר ויקחהו חסר וי"ו האמצעי כתיב, וקרינן ויקחהו בציר"י תחת החי"ת שהוא לשון יחיד: ח דאם לא כן לעיניהם למה לי:

{כז} ט דאם לא כן מאי האחד בה"א: י ולא תפרש במלון במקום המיוחד למלון לכל העוברים ושבים, כיון דכתיב במלון בפת"ח, דאם לא כן היה לו לכתוב תחילה ויבואו למלון ואחר כך ויפתח וגו' במלון: כ והא דנקט רש"י הוא שק ולא נקט השק, משום דקשה לרש"י דבראש הפסוק כתיב ויפתח האחד את שקו, ואחר כך כתיב והנה הוא בפי אמתחתו, משמע דלא היה שק ועל זה פירש הוא השק, רוצה לפרש אמתחתו דהכא היינו שק דלעיל:

{כח} ל ופירש מה זאת מה רעה היא זאת ולא טובה שהביאם להשבת הכסף, דאם לא כן מאי ויחרדו:

{לד} מ ואם תאמר והיכן מצינו שאמר להם יוסף כן, ויש לומר דכיון שיוסף אמר להם שהם מרגלים בודאי לא היה מניחן לילך בעיר כדי שלא ירגלו, לכך אם יביאו את בנימין ולא יהיו חשודין בעיניו כמרגלים אז יהיו רשאין לילך ולסבב בעיר, וזהו ויאמנו דבריכם ותסחרו מלשון סיבוב, ולא מלשון סחורה, דאם לא כן מה זה לכאן:

{לו} נ (רא"ם), תימה דהכא משמע שיעקב אבינו נודע לו עכשיו בעת שהיו מבקשים שירד בנימין עמהם שמכרו את יוסף, ואם כן איך אמר להם אחר כך (לקמן מ"ד כ"ז) אתם ידעתם וגו', ואומר אך טרוף וגו' (שם פ' כ"ח). (צד"ל), הקושיא מעיקרא ליתא, כי לא מצינו שיעקב אמר לבניו אתם ידעתם וגו' רק יהודה אמר כן ליוסף בשם אביו, ואפשר לומר שיהודה בדה זאת מלבו כדי שיכמרו רחמי יוסף עליו כשם שאמר (שם פ' כ') ואחיו מת, ופירש רש"י (שם ד"ה ואחיו) מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, הכי נמי באמרו אך טרוף טורף יוסף ולא ראיתיו וגו', שהרי יעקב אמר עכשיו לא ירד בני עמכם כי אחיו מת, ולא אמר טורף כנזכר לעיל:

{לח} ס לא משום שמא יקראהו אסון בדרך לא רצה שילך בנימין עמהם כמו שמפורש בקרא, דאם כן כשאמר יהודה (לקמן מ"ג ט') אנכי אערבנו וגו' למה לא טען הפחד של וקראהו אסון, אלא ודאי טענת וקראהו אסון אינו אלא דחייה בעלמא שלא רצה לביישו מה שאינו מקבל דבריו, ומה שלא קיבל דבריו של ראובן, יש לומר שירא שיקח אותו אדוני הארץ במאסר כמו שלקח את שמעון ואין מידו מציל, אבל כשלקח אותו יהודה על ידיו נתן אותו לילך, כי ידע יעקב כיון שיהודה מבפנים ימסור את עצמו עליו עד שיציל אותו מידו:



בראשית פרק-מג

{ב} ע דאם לא כן למה ענה יהודה לבדו על שובו שברו שזה נאמר לכולם, אלא כו':

{ג} פ דאין לומר דפירושו כמו כל בלתי שבמקרא שפירושו אלא, דאם כן היה לו למיכתב נמי בלתי כאשר אחיכם אתכם, לכך צריך לומר דבלתי דכאן פירש בלא. (מהרש"ל), שלא תאמר שכך פירושו שלא תראוני, בלתי אחיכם לבד יראני, לכן פירש שאינו כן רק שלא תראוני בלתי אחיכם אתכם: צ רוצה לפרש שתירגם האי בלתי, אלא שמגיה מלת כד שהוא כמו כאשר, היינו מפני שלא דקדק אחר לשון המקרא, דדוחק הוא להגיה תיבה בפסוק:

{ז} ק רוצה לפרש אפילו הקטנים השוכבים בעריסה, מדכתיב ולמולדתנו שפירושו העריסות שהילדים מונחים בהם: ר שעל פי הדברים האלה פירוש על פי שאלותיו, ואם כן ונגד לו כך וכך לפי שאלותיו, שאילו היה פירוש ונגד לו על פי הדברים האלה ששאל היש לכם אב וכו', ונגד לו את הדברים האלה מיבעי ליה:

{ח} ש דמדאמר ולא נמות פשיטא דנחיה, ולמה ליה למיכתב ונחיה, אלא וכו': ת דקשה לו מה מהדר ליה ולא נמות דהא משום הכי שולח אותם לקנות תבואה, ועל זה פירש בנימין ספק וכו', לכך אמר ולא נמות, (מהרש"ל):

{י} א דאם לא כן מאי נפקא מינה אם היו שבים פעמים, אלא על כרחך עם שמעון היינו שבים והיית מרויח הצער שנצטערת עד הנה:

{יב} ב אבל לא תפרש כסף שני חוץ מכסף המושב, דאם כן הוה ליה למימר תחילה ואת הכסף המושב, ואחר כך וכסף משנה וגו':

{יד} ג פירוש כך אמר יעקב לבניו אם הוא מעצמו מרגיז עליכם ומיצר אתכם, אם כן הוא מצד הטבע תפייסוהו בפירות הללו שהן מזמרת הארץ, ואם לא יתפייס בזה בודאי סיבה הוא מאת השם ואז אין חסר אלא תפילה, הריני מתפלל וכו', (מהרש"ל): ד לא שאני שכול מעתה דאם כן מאי ואל שדי יתן לכם רחמים וגו':

{טז} ה על משקל שלח לך (במדבר י"ג ב'), שלח העז (שמות ט' י"ט), שהוא ציווי: ו פירוש בשחרית, אבל אין פירושו כשאר צהרים שבמקרא, משום דדרך העולם לאכול ד' שעות על היום ואפילו תלמידי חכמים דרכם לאכול בתחילת שעה ששית כדאמרינן בגמרא דשבת (י.):

{יח} ז רוצה לומר על ולהתנפל תירגם כן: ח לאתרברבא פירוש לשון אדנות, וקשה והלא זה נגד פירושו, ועוד למה תירגם לאסתקפא שלא אחר לשון המקרא, ויש לומר שמתחילה פירש על להתגולל לאתרברבא שהוא אחר לשון המקרא גלת הזהב (קהלת י"ב ו'), ואז לא נופל עליו לשון ולהתנפל אם לא שפירושו לאסתקפא עלנא פירוש להתעולל, בשלמא אי הוה פירוש של להתגולל לשון גלילת דבר כפשוטו, אז היה נופל עליו לשון להתנפל שפיר, אבל עכשיו שלהתגולל הוא לשון לאתרברבא צריך לפרש להתנפל לשון עלילות דברים, (מהרש"ל):

{כ} ט דייק מדכתיב כפל לשון, אבל לא דייק מדכתיב לשון ירידה ולא לשון הליכה כדפירש על רדו שמה (לעיל מ"ב ב') עיין שם, ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א:), היכא דאיכא למדרש דרשינן, (רא"ם):

{כח} י מדכתיב לעיל וישתחוו אפים ארצה:



בראשית פרק-מד

{ב} כ דייק מדכתיב גביעי גביע ב' פעמים, משמע דכוס ארוך הוא, ואין להקשות דהיאך לא היה מתירא שיאמרו שלנו הוא, יש לומר כיון דמנחשים בו ודאי של יוסף הוא כי לא נחש בבית יעקב (במדבר כ"ג כ"ג), וק"ל נ"ל:

{ז} ל הקשה הרא"ם לעיל בפרשת וירא (י"ח כ"ה) בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם קושטא, ותירץ מפני שלא יפול אצל השם לשון חס, כי אינו נופל בו שירחמו עליו:

{י} מ פירוש שמאמר כדבריכם כן הוא אינו שב על אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, כי עשרה שנמצא גניבה אצל אחד מהם כולם שוים בעונש, יהיה מה שיהיה, לכן אמר הרב שכלכם חייבים, ומה שאמרו הם אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, היה על דרך גוזמא מרוב מרירותן ומפני שיובן שאשר ימצא אתו מעבדיך ומת הוא ביאור כדבריכם כן הוא וגו', ואין הדבר כן שהרי הם לא אמרו כן, לפיכך הוצרך הרב להוסיף אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין הוא לבדו יהיה לי עבד וכו' שאינו מן הדין רק לפנים משורת הדין:

{טו} נ כלומר אע"פ שגנבתם הכוס שאני מנחש בו, ואם כן מהיכן יש לי לידע שאתם גנבתם, אפילו הכי מסברא היה לכם לידע זה כי איש כמוני וכו' וק"ל: חסלת פרשת מקץ



פרשת ויגש

{יח} א דהא לא היו מדברים עם יוסף אלא על ידי מליץ, ולא היו יודעין שמבין לשון עברי, ואם כן איך יוכל לדבר עם יוסף בעצמו וק"ל, עוד יש לומר דאין כבוד למלך שאדם שפל ילחוש לו באוזן, (רא"ם): ב ולא בלשון רך ובשפה רפה כדרך המדברים עם המלך, דאם לא כן למה יכעס: ג דכי כמוך כפרעה נתינת טעם הוא אמה שאמר לו בי אדוני, שהוצרכתי לחלות פניך ולבקש בלשון בקשה ותחנונים ויוסף לא היה מלך, לכך צריך לומר לו כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני כמלך, אבל אין לומר שהוא נתינת טעם למאמר ואל יחר הסמוך לו, משום דאדרבה היא הנותנת שכיון שהוא חשוב כמלך לא היה לו לדבר אליו קשות: ד המדרש לא רצה לפרש שהיה מדבר עמו דברים רכים, רק שהיה מדבר אתו קשות, משום הכי דרשו סופך וכו', ולמדרשו קשה דהוה ליה למימר כי אתה תהיה כפרעה, לכן פירש ד"א מה פרעה וכו', כלומר שלעת הזאת דומה אתה לפרעה, ולפירוש זה קשה אתה כפרעה הוה ליה למימר, לכך צריך שני הפירושים, ולכל הפירושים קשה היה לו לומר כפרעה כמוך, כיון שהוא מדמה יוסף לפרעה, לכן פירש ד"א אם תקניטני וכו' שהיה מדמה לענין הריגה פרעה ליוסף, וטעם זה לבדו אי אפשר דאם כן איך אמר אל יחר אפך כי איך לא יחר אפו שהוא אומר שיהרגהו, לכך צריך גם כן לטעמים דלעיל, (מהרש"ל): ה ולפי פירוש זה צריך לפרש דכי כמוך כפרעה קאי אמה שאמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ומהו הדבר שאדבר לך כי כמוך כפרעה כלומר שסופך ללקות וכו': ו פירוש שהרי כתב בפנקסו שאין עבד מולך ולא לובש בגדי משי, ולא קיים שהרי המליך אותך שאתה היית עבד ומבטיח ואינו עושה, כלומר ומה הגזירה שגזר שאין בה חסרון כיס אפילו הכי לא קיים, מכל שכן הבטחה שיש בה חסרון כיס שאינו מקיים, אף אתה כן שמבטיח ואינו עושה וכי זו וכו', אבל אינו קאי אגוזר ואינו מקיים, כי לא מצינו שיוסף גזר שום דבר ולא קיים, וכן לא מצינו שפרעה הבטיח בשום דבר ולא קיים הבטחתו, (הרא"ם). וקשה מה היה לו עם פרעה ומפני מה זלזל הוא את המלך, ויש לומר שכך אמר יהודה ליוסף על מה אתה בוטח על פרעה אתה תולה בטחון שלך, הרי פרעה עצמו גוזר ואינו מקיים, שהרי כתב בנימוסי מצרים שלא יהיה עבד מלך ולא קיים, (מהרש"ל): ז ויש לפרש לפי פירוש זה קאי כי כמוך אואל יחר, פירוש שלכך בקשתיך שאל יחר אפך שאם יחר אפך אהרוג אותך ואת אדוניך:

{יט} ח דקשה לרש"י למה אמר לו היאך דיבר לו יוסף, וכי לא ידע יוסף מה שדיבר, ומתרץ דלכך חזר הדברים לומר לו מתחילה בעלילה וכו': ט משום דאין דרך לשאול על הבנים ועל הבנות ועל האבות ועל האמהות אלא בחתון, ואם תאמר למה נקט רש"י גבי יוסף בתך וגבי אחיו אחותנו, ולא נקט איפכא, דהא הם היו זקנים יותר מיוסף, יש לומר משום דיוסף היה חשוב בעיניהם כמלך, לכך היו אומרים בתך היינו מבקשים דדרך של חתן לנהוג כבוד בחמיו, וכן אחותינו אתה מבקש וצריכים אנו לנהוג בו כבוד כדי שייטיב לאחותינו, אבל איפכא היה גנאי ליוסף דאז היה יוסף צריך לנהוג כבוד בהם: י רצונו לפרש שלא תאמר הואיל ויודע היה יהודה שביקש עלילה למה השיבו יש לנו אב זקן וגו', ומתרץ דהכי קאמר אף על פי כן וגו':

{כ} כ ואם תאמר אדרבה בזה היה מכחיש את עצמו, דהא בפרשת מקץ כתיב כשבאו אל יוסף (לעיל מ"ב י"ג) אמר להם שעדיין חי אלא שנמכר שנאמר והאחד איננו, ויש לומר דבירידה ראשונה אמרו האחד איננו, אבל בירידה שניה היו אומרים לו שמת, וכאן מיירי בירידה שניה, ואף שלא נכתב בהדיא ששאל לו על אחיו שנאבד מה היה בו, מכל מקום יכולנו לומר ששאל לו, דבלאו הכי אנו מוכרחים לומר כן דהא כתיב הכא איך שיוסף אמר להם הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו, ולא מצינו שיוסף היה אומר להם כן, אלא על כרחך צריך לומר דהיה אומר להם כן אף על פי שלא נכתב לעיל מידי, אם כן הכי נמי צריכין אנו לפרש כן שבירידה שניה כששאל על אביהם שאל נמי על אחיהם שנאבד, ואז השיבו לו שמת מפני היראה, כיון שראו שציוה להם להביא את בנימין שמא יצוה להם שיחפשו אחר הנאבד ויביאו לו, ומשום הכי השיבו לו שבאה להם השמועה אחר החיפוש שהוא מת וק"ל: ל רוצה לפרש דהאי לאמו פירושו מאמו, שלא יתכן לומר לאמו אלא בהיות אמו קיימת, אבל לאחר מיתתה צריך לומר שנשאר הוא מאמו:

{כב} מ (נח"י), וקשה דאם כן למה תלה בעזיבת אביו, שהרי גם אם אביו ירד עמו לא יצא מפני טרחת הדרך, שהרי רחל מתה על פני יעקב, ועוד קשה למה הזכיר יהודה עזיבת אביו ויעקב אמר פן יקראנו אסון:

{כט} נ דקשה לרש"י דכאן כתיב בשביל בנימין והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ולעיל בפרשת (מקץ) [וישב] כתב כן בשביל יוסף דכתיב (ל"ז ל"ה) כי ארד אל בני אבל שאולה, ומתרץ דודאי כבר בשביל יוסף הורידו שיבתו ברעה שאולה, אלא עכשיו כשהוא וכו', אי נמי דקשה לרש"י למה היה מצטער על בנימין יותר מרחל או יוסף או שמעון: ס הואיל וכתיב בקרא שנים ילדה לי אשתי וגו', ולי נראה מדכתיב והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ובפרשת מקץ כתיב (מ"ב ל"ח) ביגון שאולה, יש לומר דהכי קאמר כבר הייתי מתנחם על אמו, ועתה לא יהיה לי נחומין על אמו וארד ברעה שאולה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, וממילא הוא שורה ברעה, (מהרש"ל): ע ואם תאמר מנא ליה לרש"י שקאי גם כן ארחל דהא רחל לא נזכרה בקרא, ויש לומר מדכתיב לעיל (פ' כ"ז) שנים ילדה לי אשתי, הכי פירושו שנים ילדה לי והיא אשתי, רוצה לומר המיוחדת לי, לפי שעיקר דירתו היה אצל רחל משום הכי היה מתאבל על רחל, ועל ידי יוסף היה מתנחם, וכשמת יוסף ונשאר בנימין הייתי מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה דומה עלי כאילו שלשתן מתו ביום אחד:

{לב} פ ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל (מ"ג ט') וחטאתי לך כל הימים, בעולם הבא, והכא פירש בב' עולמות, ויש לומר דהא יהודה בכאן היה מספר הדברים שדיבר עם יעקב, ואם כן כך היה לו לומר וחטאתי לך כל הימים, אלא על כרחך צריך לפרש וחטאתי לאבי הוא בעולם הזה בהיות אבי קיים, וגם לעולם שכולו יום דהיינו בעולם הבא, ואין להקשות ולמה צריך יהודה עתה להתנצל את עצמו איך שקשר את עצמו בנדוי שני עולמות, ויש לומר משום דסבר שמא יוסף אינו מאמין בעונש עולם הבא, משום הכי הוצרך לו לומר גם עונש עולם הזה, מה שאין כן גבי יעקב שהאמין בעונש עולם הבא וק"ל:

{לג} צ קשה ממה נפשך מהו גבורה, אם הוא גבור למלחמה הרי כתב אחר כך למלחמה, ואם הוא לשימוש הרי גם כן כתב לשימוש ולמה ליה למיכתב גבורה, ויש לומר למלחמה ולשימוש הוא פירוש של לגבורה, כלומר למה אני גבור, למלחמה ולשימוש:



בראשית פרק-מה

{א} ק והכי משמע הפסוק ולא יכול יוסף לסבול שיהיו אחיו מתביישין לכל העם הנצבים עליו, רצה לומר נגד כל העם, לפיכך ציוה להוציאם, דאם לא כן למה הוציאם:

{ב} ר דאם לא כן היה לו לנקוד וישמע בקמץ תחת השי"ן [וגם נצטרך לומר שבית כמו בבית], (מהרש"ל):

{ד} ש ואם תאמר מנא ליה לרש"י משום דהראה להם המילה היה אומר להם גשו, שמא משום שראה אותם נסוגים לאחור היה אומר להם גשו, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב גשו ולא כתיב קרבו אלי, אלא מדכתיב לשון הגשה משמע הגשה קרובה, ולמה היו צריכין ליגש כל כך קרוב לו, אלא שהראה להם המילה, ואין לומר מנא ליה שראה אותם נסוגים אחור דילמא מה שאמר להם גשו אינו אלא משום שהראה להם שהוא מהול, דאם כן נא למה לי, בשלמא אי ראה אותם שנסוגים אחור משום הכי הוצרך לומר מלת נא לדבר עמהם בלשון רכה כדי שלא יתביישו, אבל אם עמדו על מקומם למה דיבר עמהם בלשון תחנונים וק"ל:

{יא} ת ולא מלשון הכרת ושלוח, כמו אכנו בדבר ואורישנו (במדבר י"ד י"ב), כי לא יתכן זה שהרי היה ליוסף להאכיל לכל העם בשבע שני הרעב:

{יב} א (נח"י), ותימה לי מאי קישור יהיה לזה עם כי פי הדבר אליכם בלשון הקודש:

{יד} ב מדכתיב כאן צוארי ולא כתיב צואריו, ונאמר בשיר השירים (ז' ה') צוארך כמגדל השן, מה להלן מקדש אף כאן מקדש: ג ואם תאמר דילמא כפשוטו, בשלמא מה שפירש לעיל גבי יוסף משום דכתיב צוארי דהוא לשון רבים ולא כתיב צואריו, אבל כאן כתיב צואריו דילמא כפשוטו, (נח"י), הרא"ם האריך בזה, גם במתנות כהונה כתב צואריו לשון יחיד, ולא ראו הגמרא בפרק קמא דמגילה (ט"ז:) ואיתא נמי התם כמה צוארים הוה ליה לבנימין, ופירש רש"י (שם ד"ה כמה) דלא גרסינן ליה שכן דרך הכתוב לקרות צואר לשון רבים וכו', וכל מה שטרח הרא"ם הוא לריק, ולי נראה דשנוי לשון קא דריש מדכתיב גבי אחיו ויבך עליהם, ואילו גבי יוסף ובנימין הזכיר לשון צואר, שמע מינה לדרשה קאתי לרמז על בית המקדש שנקרא צוארך כנזכר לעיל, ומה שדרשו גבי בנימין שני מקדשות וגבי יוסף אחד, לפי שהאמת היה כך ולא מלשון רבים ויחיד דרשו כן:

{טז} ד עיין לעיל (פסוק ב') מה שכתבתי שם:

{יז} ה והוא פועל יוצא לשלישי, כלומר שיטענו הבהמות בתבואה, לאפוקי שלא תפרש טענו את בעירכם, כלומר שיאכילו את בהמתם דאם כן מאי נפקא ליה מיניה, (רא"ם):

{יח} ו פירוש דבמים עמוקים אין דגים בעומקם אלא למעלה הולכים:

{יט} ז דקשה לרש"י למה לא כתיב מי ציוה לו כן, ועוד קשה למה כתיב אחריו זאת עשו בלשון רבים, הוה ליה למימר זאת עשה, שהרי גם לעיל נאמר בלשון יחיד ואתה צויתה, לכן פירש מפי וכו':

{כג} ח כתב מהרש"ל מדלא כתיב בקרא מהו הטוב ששלח לו, שמע מינה שהוא דבר שאינו חשוב, ולמה שלח לו לפי שליעקב היה טוב, לכן פירש שהוא יין ישן שזה אינו דבר חשוב כל כך, וליעקב היה דבר חשוב מפני שדעת זקנים נוחה הימנו וכו' עד כאן לשונו:

{כד} ט פירוש אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר ואין דעתיכם על הדרך, ומתוך כך טועה אתכם הדרך כלומר תתעו, (רש"י פרק קמא דתענית י': ד"ה תרגזו). ודוקא שלא לעיין ולעסוק ציוה להם, אבל שלא למיגרס לא ציוה להם, דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שנים שהיו מהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו': י כתב מהרש"ל הפירוש הראשון הוא אליבא דחד מאן דאמר בגמרא, ושוב פירש רש"י דבר אחר אליבא דברייתא, ופירש גם כן שתכנסו בחמה לעיר ושני הפירושים פירשה הברייתא, לפי שהברייתא סבירא ליה שפירוש אל תרגזו הוא לשון התגברות הליכה, ולא ידעה הברייתא אם הוא הליכה שאדם פוסע פסיעה גסה, או כשאדם מהלך זמן ארוך כלומר עד הלילה, לכן פירש אלו שני הפירושים, אחד של פסיעה, ואחד של תכנסו בחמה לעיר, רוצה לומר כשאדם רוגז פוסע פסיעות גסות, ואמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם:

{כו} כ לפי שפירש כל כי הוא אם, ואם הוא אשר, (מהרש"ל): ל (נח"י), דקשה לרש"י למה לא האמין שהוא חי והלא הוא עצמו היה חושדן שמא מכרוהו, ועל זה פירש מכיון שאמרו שהוא מושל, וזה אין הדעת סובלת להאמין שאיש נכרי ימשול וכל שכן במצרים שאין עבד מולך, מדהא ליתא הא נמי ליתא, לכן אמר לא היה לבו פונה אל הדברים ודו"ק:

{כז} מ דקשה לרש"י דכתיב וידברו אליו וגו' דברי יוסף אחר כי לא האמין להם, דמשמע שבאו לדבר אליו ולהוכיח לו שיאמנו דבריהם, ומה היא ההוכחה שהוכיחו, אלא סימן מסר להם כו' בפרשת עגלה ערופה, ורוצה לפרש העגלות דכתיב בקרא קרינן עגלות בסגו"ל תחת העי"ן ושו"א תחת הג', ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל בפסוק וישלחהו מעמק חברון (ל"ז י"ד), ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה בפסוק (דברים כ"א ז') וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם (ד"ה ידינו), ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא: נ רוצה לפרש דרוח היינו נבואה, כדכתיב (דברי הימים-א' י"ב י"ט) ורוח לבשה את עמשי:



בראשית פרק-מו

{א} ס דקשה לרש"י דהוה ליה למימר לאלהי אבותיו או לאלהי אברהם, דהא הוא היה העיקר בפרסום אלהות, ולא כן יצחק שקבל מאברהם:

{ד} ע דייק מדכתיב אעלך, משמע לארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות וק"ל:

{ז} פ ואם תאמר והרי גם כתיב בנותיו לשון רבים, והרי לא היה לו רק דינה, ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש"י בסמוך (פ' כ"ו ד"ה כל), וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו ומהו בנותיו כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו, (הובא ברש"י פרשת וישב (ל"ז ל"ה) על פסוק ויקומו כל בניו כו'), דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. (נח"י), ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשמדבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, כמו (לקמן פ' כ"ג) ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו ח'), ומכל מקום אף על גב דבנותיו קאי אדינה לחוד, אפילו הכי היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשינויא דחיקא, ולכן פירש סרח ויוכבד וכן משמע בבבא בתרא (דף קמ"ג:). ואין להקשות איפכא בפסוק ויקומו לנחמו (לעיל ל"ז ל"ה) מנא ליה לרבי יהודה לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו, דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא, דשאני התם דכתיב וכל בנותיו, אם כן שמע מינה דאיכא יחוסי דרבים כנזכר לעיל:

{ח} צ דקשה לרש"י הא משה רבינו כתב לנו את התורה ובימיו כבר באו, ואם כן הוה ליה למימר באו, ועל זה פירש על שם וכו':

{י} ק דקשה לרש"י דהוה ליה למימר בכולן בני כנעניות למאן דאמר דכנעניות היו, ולמה כתיב גבי שאול הכנענית יותר מבכולן, ולמאן דאמר שעם כל אחד נולדה תאומה עמו, ואותן אחיות היו נושאין, אם כן לא הוה ליה למימר כנענית כלל, ומתרץ בן דינה וכו' והשתא מתורץ לתרווייהו:

{כו} ר (מהרש"ל), דאם לא כן למה לא חשב אותן בחשבון שאר בנים, ולכך אמר שמתו ואלו נשים נכריות הם דאינן בכלל יוצאי ירך יעקב, והכתוב מפרש מעצמו הטעם: ש כדכתיב בפרשת וישלח (לעיל ל"ו ו') ויקח עשו וגו' ואת כל נפשות ביתו, וצריך לומר דטעות יש ברש"י דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה, ומהמדרש מביא ששה, וצריך עיון:

{כח} ת רוצה לפרש מדכתיב להורת חסר וי"ו שניה, יש בו אותיות תורה:

{כט} א דאם לא כן וירכב במרכבתו מיבעי ליה: ב (מהרש"ל), דאין שייך לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראותו הלך, ועוד שהלך למצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להראות לו לאביו: ג רש"י מפרש הפסוק שהביא כי לא על איש ישים עוד, דפסוק זה קאי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים אינו נפרע מהם יותר ממה שחטאו, דהיינו אינו שם עליו וכו': ד מקשים העולם דילמא היה עומד ומתפלל, ונראה לי דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כ"ז.) אסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו, וכל שכן יוסף איך נפל על צווארו שמא יבטל כוונת יעקב וכו', אבל קריאת שמע עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון דהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, והוא נפל עליו לאחר שקרא פסוק ראשון, ואם תאמר יוסף למה לא קרא גם כן את שמע, ויש לומר דיוסף היה עוסק במצות כבוד אביו ועוסק במצוה פטור מן המצוה, (סוכה כ"ה.) ועיין לעיל דיוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד כדאמרינן (ברכות י"ג:) שמע ישראל וגו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, מפני שהיה טרוד בגירסא עם התלמידים:

{ל} ה כלומר לא שביקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו, דאדרבה מאחר שזכה לראות פניו ראוי להתפלל שיחיה כדי לשמוח עם בנו כימי ענויין:

{לא} ו דעתו של רש"י שלא תאמר הואיל וכתיב (פ' ל"ב) והאנשים רועי צאן וגו', שדבר באנפי נפשיה הוא ולאחיו אמר כן והאנשים וגו', רוצה לומר אנשים אחרים, אבל לא לפרעה, לכך פירש ועוד אומר לו דבר זה והאנשים וגו', ודייק מכפל לשון ואגידה ואומרה:

{לד} ז לפי שהם יודעים שהרועים רועי הצאן יודעין הווייתן לפי שהם תמיד אצלן, הלכך יודעין שאין בהם ממש הלכך שונאים כל רועי צאן, אי נמי לשון תועבה שבקרא הוא לשון עבודת אלילים, כלומר שהמצרים נוהגים כבוד גדול ברועי צאן והם נחשבים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה, משום הכי יושיב אותם במיטב הארץ:



בראשית פרק-מז

{ב} ח כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וכו', והביאו רש"י בזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת):

{ו} ט רוצה לפרש אין חיל זה לשון חסידות או לשון ממון: י מדכתיב רועה צאן עבדיך, וכיון שלא אמרו לפרעה אלא שהם רועי צאן, ודאי מקנה דכתיב בקרא גם כן קאי על צאן:

{י} כ זה הוא במדרש תנחומא, והוא כמו ד"א שויברך הוא ברכה ממש כמו שמסיק בסוף, דלפירוש ראשון לאו ברכה ממש הוא, אלא כדפירש כל הנפטרים נוטלים רשות, ומשום הכי פריך ומה ברכה ברכו, אי נמי הכל פירוש אחד הוא דברכה ממש הוא, דדרך כל הנפטרים מלפני השרים מברכין אותם, רוצה לומר ברכה ממש, ועל זה קאי ומה ברכה ברכו:

{יב} ל כלומר דרך הטף הוא לפרר הלחם שלא לצורך, ואמר שאף לפי צורך הטף שדרכן לפרר שהוא יותר מכדי צרכן כלכל אותן, כל שכן שכלכל לפי הצורך לבני ביתם:

{יג} מ דהיינו שנה ראשונה, דהא משבא יעקב למצרים כלה הרעב כדפירש רש"י בסמוך (פ' י"ט ד"ה ותן), ועל כרחך דחוזר אתחילת שני הרעב שהיה קודם שבא יעקב למצרים: נ שהה"א הוא תמורת האל"ף, כי אותיות אהו"י מתחלפים:

{יד} ס רוצה לפרש שלא תאמר דשבר הוא לשון מכירה, דאי לשון מכירה הוא היה לו לכתוב בשבר אשר הוא שובר, ואז היה קאי על יוסף שמכר להם, אבל עכשיו דכתיב בשבר אשר הם שוברים קאי על העם שקונים התבואה מיוסף:

{יח} ע הוסיף מלת אשר במקום אם, מפני שמלת אם מורה על התנאי ואין ענין תנאי נופל כאן, והוסיף מלות ובא הכל, מפני שנראה מפשוטו שתם הכסף מיוסף, לכן הוסיף מלות ובא הכל ליד אדוני, כלומר כי כל הכסף שהיה לנו לא הוצאנו אותו לשום דבר כי הכל בא ליד אדונינו: פ דבלתי זה אי אפשר לפרשו לשון אלא, וגם לשון לא, שהרי לא נתקשר עמו מלת אם, לכן פירש דלעולם לשון לא הוא, ומקרא מסורס הוא אם לא גויתנו, וזהו שנקט רש"י אם לא גויתנו היינו בלתי, ופירושו אלא גויתנו:

{יט} צ דאם לא כן ותן לחם או בר מיבעי ליה: ק ואם תאמר אם כן יאמרו שיוסף בדאי הוא שהרי הוא פתר ז' שנים יהיה רעב, ויש לומר דלא כלה הרעב רק במצרים אבל לא בשאר ארצות, ובראותם שהנילוס עולה לקראתו ידעו שעל ידי ברכתו של יעקב הוא:

{כ} ר פירוש ולא תחת ממשלתו, שגם קודם זה כן היה:

{כא} ש שלא תאמר פרעה הסמוך לו, כי הקונה והמעביר והנותן זרע הכל יוסף היה: ת פירוש שלא תאמר דוקא מקצה זה היה מחליף לקצה האחר אבל באמצע המדינה לא היה מחליף, לכך אמר כל הערים וכו':

{כב} א (נח"י), דכל מקום שנאמר כהן סתם ולא פירש לאיזה דבר הוא כהן, מסתמא הוא כהן לאלהות, וכל שכן כשפירש כהן להשם או כהן לעובדי כוכבים ומזלות, אבל כהן מדין (שמות ב' ט"ז), כהן און (לעיל מ"א מ"ה), שמזכיר שם המדינה או שם העיר שם שר ונשיא שלהם הוא, ולכך תרגם אונקלוס בכאן כומריא, ואילו כהן און וכהן מדין תרגם רבא דאון רבא דמדין:

{כד} ב לא בשנה ראשונה לבדה. הקשה הרא"ם למה לא פירש זה לעיל גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו. (נח"י), יש לומר דכאן מוכח שפיר דקאי אכל השנים, דעל שנה זו כבר אמר הא לכם לזרע וכו', ואם כן לזרע השדה למה לי, אלא על כרחך דלא עשה חוק זה לשנה ראשונה בלבד, ובשאר השנים לא יצטרכו ליתן החומש, דאם כן מה איכפת ליה אם יזרעו או לא, אלא על כרחך שהחוק היה לכל שנה, ואם כן הוצרך להזהיר שיזרעו כדי שלא יגרע החומש: ג משום דכתיב אחר כך בהדיא לטפכם, דהיינו בנים קטנים:

{כה} ד לא שהוא התחלת ענין שהיו מבקשים למצוא חן מעתה, כי אין לו טעם במקום הזה, (רא"ם): ה לא שיהיו עבדים קנוים לו קנין הגוף, דהא כתיב לעיל (פ' כ') ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, הרי שלא קנה רק אדמתם ולא אותם לעבדים:

{כז} ו (ג"א), שלא תאמר שישבו בשתי ארצות במצרים ובגושן:



פרשת ויחי

{כח} א כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: ב רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': ג ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק (לקמן מ"ט א') האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א':

{כט} ד דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים: ה דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו (שם פ' ג') ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם): ו לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רוצה לפרש כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו (לקמן מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן (שם ד"ה ואני), לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת: ז (מהרש"ל), יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים:

{ל} ח משום דרש"י פירש בסמוך ושכבתי היא הגויעה, הוה ליה למימר מקודם ושכבתי שהיא המיתה ואחר כך הוה ליה למימר אל נא תקברני, לכן פירש וי"ו זו וכו': ט שהוא לשון קבורה ממש, ומפני שושכבתי מורה על ידי עצמו, וקבורתו היא על ידי אחרים, הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני, ולכך הוסיף נמי מלת במערה כיון שושכבתי עם אבותי הוא לשון קבורה ממש שפיר מפורש עם אבותי שהכי קאמר השכיבני עם אבותי במערה: י רוצה לפרש דשני סתירות הם, חדא דהיה לו לומר בתחילה ונשאתני ממצרים ואחר כך ושכבתי, דהא מתחילה צריך לישא אותו ואחר כך קוברין אותו, ועוד דכפל לשון הוא דהא כתיב אחריו וקברתני בקבורתם: כ על כרחך שכיבה דגבי דוד הוא מיתה, דאי שכיבה הוא קבורה אם כן הוה משמע דקברו אותו אצל אביו, דהיינו בבית לחם שהיה דר שם אביו של דוד, ואחר כך כתיב ויקבר בעיר דוד משמע בציון שהיא עיר דוד, אלא על כרחך צריך לומר דשכיבה הוא גויעה דהיינו מיתה:

{לא} ל (קצ"מ), מצאתי בספר, שיש חדש אחד שהשועל הוא מלך על החיות ועל אותו חדש אמר תעלא בעידניה: מ ואם תאמר והא בסמוך פירש תעלא בעידניה סגיד ליה משמע שהשתחוה ליוסף, ויש לומר דאי לא השתחוה אלא בשביל יוסף למה דוקא על ראש המטה, ואי לא השתחוה אלא בשביל שכינה, היה לו לומר וישתחו ישראל אל ה', או אל אלהים, אלא על כרחך דבשביל שכינה ובשביל יוסף היה משתחוה: נ אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו: ס (מהרש"ל), דאין לומר לצד השכינה לחוד, אם כן היה לו לומר לראש המטה, אלא היה משתחוה גם ליוסף, רק שהוא דוחק לפרש הקרא שהשתחוה ליוסף והפך לצד השכינה, לכן פירש ד"א על שהיתה וכו', וזה לבד לא יתכן דאם כן למה לי על ראש, לכן צריך גם לטעם ראשון עד כאן לשונו:



בראשית פרק-מח

{א} ע שפירש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם (ב"מ פ"ז.), והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו: פ ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן (פ' י"ד) וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל: צ דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם): ק דהיה יודע שתש כחו של יעקב (עיין לעיל אות נ'), ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בדואי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם):

{ב} ר הכא לא מצי רש"י לפרש דאפרים היה, דהא ויקח את שני בניו עמו, משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב: ש שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואף על פי כן השתחוה לו, אבל לעיל (מ"ז ל"א) פירש רש"י (ד"ה וישתחו) תעלא בעידניה וכו', לפי שיעקב היה צריך ליוסף: ת ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף, אלא משום כבוד מלכות אמר כן:

{ד} א כלומר וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים, כי כל אחד מהם אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק, (רא"ם):

{ה} ב לא עד בואי כמשמעו, דהא כתיב (לעיל מ"א נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים:

{ו} ג דמלשון אשר משמע דודאי הוא שיוליד, לכן פירש אם תוליד, דאשר הוא אם, הואיל ומצינו דאם הוא אשר, כדפירש רש"י (ד"ה עד) בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד י"ט) גם אשר הוא אם: ד דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם, כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם, וגם לנחלת מנשה ואפרים יקרא הנחלה על שמם, נחלת מנשה, נחלת אפרים, כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים, ולא יקרא נחלת יוסף, וזהו שנקט רש"י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים, רוצה לפרש ולא יקרא הנחלה על שמם:

{ז} ה ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה, מכל מקום מדאפקיה בלשון כברת שמע מינה תרתי: ו ואם תאמר והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל, דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען, וכנען הוא ארץ ישראל, ויש לומר דהא ודאי שנקברה בארץ ישראל, אלא לארץ פירושו בעיר שבני אדם יושבים, כמו ארץ נושבת (שמות ט"ז ל"ה): ז וקשה והא בפרשת (וישב) [ויצא] (לעיל ל' ט"ו) פירש רש"י (ד"ה לכן) בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו, ויש לומר שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה, אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולהקבר בעיר ולא בשדה, אלא כדי שתהא לעזרה וגו', ואין לומר דזה הטעם לבד גרם ולא משום שזלזלה, דאם כן למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות, אלא על כרחך דתרווייהו גרמו, ואין להקשות למה לא אמר לו יעקב מזה עד עכשיו שעל פי הדבור היה, כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבא עד עת ההכרח, דאם לא עכשיו אימתי, (ג"א): ח פירוש חורש ושונה:

{ח} ט דקשה לרש"י מה זה דכתיב מי אלה, וכי יעקב לא היה מכירן, אי נמי דקשה לרש"י וירא ישראל, והא בסמוך (פ' י') כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי וירא ברוח הקודש קאמר, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים (לעיל מ"ב א'):

{ט} י וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל):

{יא} כ דקשה לרש"י פשיטא כיון שסבור שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו, ועל זה פירש לא מלאני לבי, כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי:

{יב} ל (נח"י), נראה לי דאזיל לטעמיה שפירש בפרשת מקץ (לעיל מ"ב ו' ד"ה וישתחוו),דכל השתחואה שבמקרא הוא פישוט ידים ורגלים, וממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח, אלא ודאי כשחזר וכו':

{יד} מ דקשה לרש"י דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם אלמעלה, ולפירוש התרגום דמפרש שכל לשון חכמה, אין זה נתינת טעם, ועל זה פירש אף על פי, כלומר אף על פי שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו', והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו', וכתב מהרש"ל רבים פירשו כי, כמו אף על פי, אבל אין נראה לי אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו, ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רוצה לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו:

{טז} נ שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא: ס הוצרך לפרש זה שלא תאמר דעל כרחך לאו מנשה ואפרים הוא, דהא כתיב בסמוך (פ' כ') ויברכם ביום ההוא וגו', ומה צריך לו לברך פעם אחרת, והוה אמינא דנערים הם בנים קטנים של יוסף, לכן פירש דעם כל זה על כרחך מנשה ואפרים הם, דהא לא היו לו בנים אחרים, והא דבירך אותם ב' פעמים, יש לומר דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף, אבל לא בירך אותם בפני עצמם, ואחר כך ייחס להם ברכה בפני עצמו, (קצ"מ), ולענ"ד נראה מפני שכתוב הנערים בה"א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כי אם מנשה ואפרים, גם לא נולד ליוסף שאר נערים, דהא פירש לעיל (פ' ו' ד"ה ומולדתך) אשר הולדת אם תלד:

{יז} ע הוצרך לפרש כן מפני שהרמה שהיא ההסרה ומלת ויתמוך שמורה על הסמיכה הם שני הפכים:

{יט} פ הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהיה לעם, והיה משמע שגם יוסף היה יודע שמנשה יהיה לעם, רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע, ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהיה לעם, זה לא מפורש בקרא, כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור, ולזה פירש ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור, ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע, שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל: צ דקשה לרש"י דוזרעו יהיה מלא הגוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם, ואדרבה זה קללה הוא, ועל זה פירש שמעו כו', רוצה לומר שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם, דהיינו על ידי ירח וחמה שנראין בכל העולם:

{כ} ק כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל, והוא לשון רבים, ואיך אמר ישימך שהוא לשון יחיד, לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו': ר שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה, אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו':

{כב} ש הוצרך לומר שאתה טורח וכו', מפני שבלא זה אין לפסוק זה שום קישור למעלה: ת פירוש נתתי לך כבר, לפי שבאותן ברכות שברכו אחר כך יהיו הכל שוין בו, לכך אמר לו בזו נתתי, רוצה לומר נתתי לך ולא יהיה בכלל אותן ברכות, (מהרש"ל): א (מהרש"ל), דקשה לרש"י דאם שכם הוא שם העיר למה כתיב אחד לשון זכר, אלא על כרחך אחד לאו אעיר קאי, לכן פירש העיר שכם תהיה לך חלק אחד: ב הוא פירוש על כי תשיתמו שכם: ג ולפי טעם זה קשה למה דמהו דוקא לאמורי, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי, לכן צריך לב' טעמים, (מהרש"ל): ד רוצה לפרש בחרבי היינו חכמה, כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה, כענין שנאמר (קהלת ז' י"ב) החכמה תחיה את בעליה, ובקשתי הוא לשון בקשה ותפילה:



בראשית פרק-מט

{א} ה הואיל דהאספו והקבצו ב' לשונות, רמז לקץ דכתיב (ישעיה י"א י"ב) ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב (צפניה ג' י"ט) הנדחה אקבץ, שהוא רמז לגלות אחרון, ועוד יש לומר מדכתיב באחרית הימים למה לי, אלא רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים:

{ג} ו דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד.), אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, (נח"י), ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש:

{ד} ז דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה:

{ה} ח לא אמר הטעם משום שלא היה מדברים לפני אחיהם הגדולים מהם, מפני שכיון שאמר לאביהם שהיו קורין לבני השפחות עבדים, אם כן הוא הוציא שם רע עליהם והיה להם פתחון פה, שהרי יוסף קרא אותם עבדים, לכך נתן טעם ברור וכו', (מהרש"ל): ט ואם תאמר והיאך היו מדברים שמעון ולוי בפני ראובן, ותירץ מהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו: י לפי שהכ"ף במלת מכרותיהם נחלפת בגימ"ל שהם מאותיות גיכ"ק:

{ו} כ ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה: ל יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל: מ כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל: נ לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי (דברים כ"ו ה'):

{ז} ס רוצה לפרש אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם (במדבר כ"ג ח' ד"ה מה) בפרשת בלק: ע דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל): פ אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות:

{ח} צ דהיה לו ליעקב לברך אותו שתמשול בגוים או תמלוך אתה, ולכך אמר ידך בעורף לרמז על דוד, (מהרש"ל):

{ט} ק רוצה לפרש בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה:

{י} ר דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה: ש (נח"י), קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא: ת רוצה לפרש דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו: א מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה: ב מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם:

{יא} ג והכי משמע הקרא אוסרי לגפן עירה, יסבבון ישראל עיר ירושלים, ולשורקה בני אתונו וישראל יבנון בית המקדש: ד רוצה לפרש דקאי פסוק זה אתלמידי חכמים, צחורות פירוש לבנות, תלמידי חכמים שלובשים בגדים לבנים, אי נמי רוכבים על אתונות לבנות ממקום למקום כדי ללמוד תורה:

{יג} ה דכתיב ישכן, דמשמע שכונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. נח"י דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם:

{טז} ו כלומר כאילו הוא הפוך ופירושו כל ישראל יחד, שהרי שמשון נקם נקמות כל ישראל יחד, ואין לפרש ידין ישפוט, כי לא מצינו זה בשום מקום:

{יז} ז נושף הוא כמין שריקה, וכן פירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ג' ט"ו ד"ה ואתה) :

{כ} ח יש לומר דלכך מביא על הפסוק זה ראיה ממשה רבינו, שאל תקשה ליה מנא ליה לפרש דשמנה דכתיב כאן הוא לשון שמן, דילמא מאכל שלו יהיה טוב ושמן, לכך מביא ראיה ממשה רבינו עליו השלום וזה פשיטא הוא דבענין זה שבירכן יעקב ברכן משה רבינו עליו השלום, והתם כתיב בהדיא וטובל בשמן רגלו וק"ל:

{כא} ט כתיב אילה שלוחה שהיא לשון נקבה, ואחר כך כתיב הנותן שהוא לשון זכר, ועל זה פירש דבורה וברק: י רוצה לפרש התרגום מתרגם כן על פסוק זה, ולפי התרגום פירושו כן, מה שאמר הנותן אמרי שפר רוצה לפרש על חלקו הוא יודה אמרי שפר, ומה שכתב רש"י לעיל הנותן אמרי שפר כתרגומו, צריך לומר לפי פירוש דלעיל שפירוש אילה שלוחה על פירות גנוסר, אז פירוש אמרי שפר לפי התרגום שהיו מברכים ברכה הראויה להם ודו"ק:

{כב} כ דקשה לרש"י דבנות משמע שהיו הרבה בנות, וצעדה משמע אחת היתה, ועל זה פירש בנות וכו' כל אחד ואחד: ל כלומר לא תי"ו הנקיבה, כי על הזכר הוא מדבר: מ דקשה לרש"י מנא ליה לתרגם כן, ועל זה פירש פורת לשון פריה ורביה, ושרבב פירוש והגדיל:

{כג} נ מדכתיב בסיפא דקרא בעלי חצים מלשון ותהי המחצה (במדבר ל"א ל"ו) אותן הראויין לחלוק עמו לנחלה: ס דאין לומר דקאי על אחיו לחוד, דהיה לו לומר ורבו וימררו, דאין למרר תחילה ואחר כך לריב, אלא ודאי דקאי גם אפוטיפר ואשתו:

{כד} ע רוצה לפרש שהתרגום הוסיף על הקרא: פ רוצה לפרש התרגום מתרגם על אבן אב ובנין, ומנין לו לתרגם כן, ועל זה פירש לשון נוטריקון אב ובן:

{כה} צ רוצה לפרש היאך הוא מלת שדים לשון אב:

{כו} ק רוצה לפרש היאך שייך מלת הורי ללשון אב: ר רוצה לפרש דזיין וצד"י מתחלפין בכמה מקומות, כמו זעקת שהוא כמו צעקת: ש וכן פירוש הפסוק עד תאות גבעות עולם, פירוש ברכות שברכני אבא גברו, כלומר טובים על הברכות שבירך את הורי לפי שהברכות שלי חמדו גדולי עולם, ומפרש רש"י מי חמדו שחמדתן אמו וכו', (מצאתי): ת דקשה לרש"י לפי התרגום דמפרש תאות לשון חמדה אם כן מה שכתוב בתחילה ברכות אביך גברו וגו', שפירושו הברכות שלי שנתן לי הקדוש ברוך הוא גברו יותר מברכות שבירך את אבותי כדפירש רש"י לעיל, אם כן לפי התרגום היאך מיושב מה שכתוב אחריו עד תאות גבעות עולם, ועל זה פירש שחמדתן אמו וכו', רוצה לפרש לפי התרגום קאי תאות על רבקה שהיא אמו של יעקב שהיא חמדה לאותן ברכות והזקיקה את יעקב לקבלן, ולכן הלבישה את יעקב בגדי עשו החמודות בשביל שיקבל יעקב הברכות:

{כז} א ויטרף אינו דבק עם זאב, שכל זאב טורף אלא טורף שב על בנימין, ורוצה לפרש בנימין זאב הוא מפני שטורף כמוהו. ומהרש"ל פירש דמקרא משמע שבנימין יטרוף את הזאב ואין שייך באדם לשון טרף, לכן פירש זאב הוא וכו':

{כח} ב (מהר"ן), ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו': ג לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי:

{לג} ד בגמרא מקשה והלא חנטו אותו הרופאים, וכתיב נמי בסמוך שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען, יש לומר לא טעם טעם מיתה, היינו שלא היה לו צער מיתה, ועוד נאמרו בזה דברים וכו':



בראשית פרק-נ

{ג} ה רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם): ו לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום: ז דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה:

{ה} ח כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי:

{ו} ט (רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך:

{טו} י בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות: כ אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד: ל רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא:

{טז} מ דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם:

{כא} נ (ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם: חסלת פרשת ויחי