---

פרשת בראשית

---

בראשית פרק-א

{א}  בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  בראשית אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל (א) את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו (ב) ישראל (כי עיקר התורה אינה אלא למצותיה, והגם שנמצאו בס' בראשית ג"כ קצת מצות כמו מילה וגיד הנשה, היה יכול לכותבן בהדי שאר המצות), ומה טעם פתח (ג) בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו.), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, (ד) שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה (נשמע מהודעת הבריאה) ונתנה לאשר ישר בעיניו, (כנשמע מספורי אדם הראשון ומבול והפלגה וסדום ומלחמת אברהם עם המלאכים ומפלת מצרים. וירושת הארץ היא משכר המצות וחשובה כמצו' ועיין מזה באריכות ברא"ם ויפ"ת) ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (ביפ"ת כתב שכ"ז הוא מהתנחומא, רק פסוק כח מעשיו וגו' לקחו רש"י מהבראשית רבה ע"ש, אך בילקוט פסוק החודש, הביא בשם התנחומא כמו שהוא כאן, וי' בשה"ר פ' הביאני): בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, (דלפשוטו צריך לשנות נקודת תיבת ברא, ולהורות סדר הבריאה ג"כ א"א כמ"ש בסמוך) (ה) כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, ו.) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב.), (ו) ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג.). ואם באת לפרש כפשוטו (ז) כך פרשהו, בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תוהו ובהו וחושך וגו', ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות, כך היה לו לכתוב, בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו, כמו בראשית ממלכת יהויקים (שם כו, א.), ראשית ממלכתו (בראשית י, י.), ראשית דגנך (דברים יח, ד.), אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' כמו בראשית ברוא (ח), ודומה לו תחלת דבר ה' בהושע (הושע א, ב.) (ט), כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו (י), ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו כי לא סגר דלתי בטני (איוב ג, י.), ולא פירש מי הסוגר, וכמו ישא את חיל דמשק (ישעיה ח, ד.), ולא פירש מי ישאנו, וכמו אם יחרוש בבקרים (עמוס ו, יב.), ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י.), ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר (כ"י וכן בכאן בראשית הכל). אם כן תמה על עצמך, (כ), שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה (המקרא בסידור הקודמים והמאוחרים כולם) (בכ"י ליתנהו הנך תיבות וכן הגיה הש"א) בריית המים מתי היתה, הא למדת, (ל) שקדמו המים לארץ, ועוד שהשמים מאש וממים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום: ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו') (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (נ) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בזה"ל הובא באלשיך בשם הב"ר פי"ב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהא התורה לא נתנה לישראל אלא בשביל המצות הכתובים בה שיקיימו אותם, (ועל כן נקראת בלשון תורה), אם כן כל הני סיפורי דברים לא היה לו לכתוב בתורה, אלא לעשות ספר בפני עצמו, כמו ספר יהושע או ספר שופטים: (ב) משא"כ מילה וגיד הנשה שלא נצטוו בהם אלא יחידים, (בעדם ובעד כל ישראל), וכל זמן שלא נצטוו בם כל ישראל אינם נחשבות מכלל מצותיה, דתורה צוה לנו משה כתיב (דברים ל"ג ד'): (ג) בלשון ניחותא ותירוץ הוא, ר"ל הפסוק בתהלים הוא מפרש הטעם למה התחיל בבראשית, והכי משמע מן הפסוק כח מעשיו, פירוש דהוא מעשה בראשית, ולכך הגיד לעמו משום שרצה לתת להם נחלת גוים, דבשביל אברהם שהבטיחו הקב"ה שיתן לזרעו את ארץ כנען, (והירושה היא משכר המצות וחשובה כמצוה, ואם כן צריך להודיע שהבריאה היא כח מעשיו), א"נ קשה לרש"י היה לו לכתוב ספר בראשית אחר האזינו ולא להתחיל בו כאן, ומתרץ משום כח מעשיו וגו', ר"ל אם היה כותב ספר בראשית בסוף הספר לא היה הוכחה שהכתוב בא להעיד שאין בני ישראל כליסטים, אלא היינו אומרים מה שנכתב ספר בראשית הוא להגיד שאין העולם קדמון שהוא עיקר האמונה וכמ"ש הרמב"ן, אבל עכשיו מה שהתחיל בראשית על כרחך צריכין אנו לומר ולפרש משום כח מעשיו וגו', ר"ל שהכתוב עצמו מעיד על זה ודו"ק: (ד) משמע דבתחילה היה הארץ של ז' אומות (שהם מבני חם), וא"ת והא בפרשת לך לך כתיב (לקמן י"ב ו') והכנעני אז בארץ, ופרש"י שם שהיה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ, וא"כ מה שייך ליסטנות בזה (כשהם מחזיקים בנחלתם), ונ"ל אע"פ שהקרקע אינה נגזלת (סוכה ל:) וברשותא דמרא קמא קיימא, מכל מקום הוי כגזלן כמי שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות להשביח הקרקע, (כתובות פ.) שצריך ליתן לו היציאה אם השבח יותר על ההוצאה, וישראל לקחו א"י עם שבחה ולא נתנו אפילו ההוצאה, ומשום הכי פתח בבראשית וכו', לומר שהארץ ומלואה של הקב"ה לעשות בה כרצונו, וראה ויתר גוים שהתיר ממונם לישראל, (ב"ק ל"ח.) ועוד י"ל לסטים אתם דלשם היה גם כן שאר בנים וגם להם היה חלק בארץ, אך קשה אפילו א"ת דרבי יצחק סבר דהכל ביד חם והוא נתן לכנען בנו, מכל מקום הרי כתיב (לקמן ט' כ"ה) ארור כנען עבד עבדים וכו', א"כ היה חם עבד לשם ומה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פ"ח:) וי"ל דכתיב (שם) לאחיו שגם ליפת יהיה עבד, א"כ גם ליפת יש חלק בו, (ועוד י"ל דדוקא גבי קנייה וזכייה מיד אחרים או מן הפקר אמרינן יד עבד כיד רבו, אבל לא אצל ירושה דקיימא לן (קידושין י"ז:) עכו"ם יורש את אביו דבר תורה, וכנען ירש את הארץ מחם אביו (נחלת יעקב ע"ש) ) : (ה) דלפי פשוטו משמע שבא להורות סדר הבריאה, וזה אינו כמו שפירש"י בסמוך שאין לך ראשית וכו': (ו) ולא הוה מלשון התחלה שצריך להיות סמוכה, והכי פירושו של בראשית בשביל התורה וישראל, (ושימושה של ב' בעבור): (ז) ר"ל שיהא בראשית מלשון סמוכה, אזי ממלת ברא שהוא פעל עבר צריך אתה לעשות שם כאילו נכתב במקום ברא בריית, דהוא דבוק דיש אם למסורה (מכות ז':), וכיון דנמסר בלא נקודה יוכל לקרוא ברוא ברא: (ח) דבראשית ברא כמו בתחילת בריאתה וכו', ובאותו תחילת הבריאה כאשר היתה הארץ תהו ובהו וחושך, ומתוך שהיה חושך לכך ויאמר אלהים יהי אור, וכל הענין מוסב על ויאמר אלהים: (ט) שלא תאמר היאך מפרש בראשית בריאת השמים כו', ויהיה הכל נמשך אל ויאמר אלהים, וכן ויאמר אלהים נמשך למעלה, והא ויאמר אלהים יהי אור משמע דיבור בפני עצמו, כמו ויאמר אלהים יהי רקיע וכו', ולכן מביא ראיה מהושע, ר"ל דהתם ג"כ לא יתכן לומר שתחילת דבורו של הקב"ה במה שדיבר עם שום אדם היה עם הושע, דהא קודם הושע דיבר עם כמה נביאים, אלא הכי פירושו תחילת דבורו של הקב"ה עם הושע מה היה, ויאמר ה' אל הושע וגו', ומוסב על הענין ויאמר ה', כמו כן הכא: (י) ודקשיא לך שאין לך ראשית שאינו דבוק, י"ל פירושו ראשית הכל, ואם כן שפיר הוי דביקות למילת הכל: (כ) דבשלמא אם אתה אומר דלאו להורות סדר מוקדמים ומאוחרים בא, אתי שפיר דלא פירש בריאת המים מתי היה, משום דלא רצה לפרש אלא ענינים שנבראו אחר בריאת שמים וארץ, אבל אם להורות סדר הבריאה בא, קשה למה לא מפרש נמי בריאת המים: (ל) והא שמתרץ הכא ולא הביא זה התירוץ לעיל גבי ולא בא המקרא וכו', היה לו לומר א"כ תמה על עצמך וכו', י"ל דלעיל יכול לדחות דלא חשוב במוקדמים אלא מבריאת שמים וארץ ואילך, ומה שהיה קודם זה לא קחשיב, אבל כאן דפירש בראשית הכל דמשמע שלא ברא כלום קודם שמים וארץ, א"כ קשה תמה וכו': (מ) אי דעתו שיאמר ה' ולא יאמר אלהים, אם כן עדיין תקשה למה לא נאמר גם כן אלהים, אלא ר"ל היה לו לומר גם כן ה', כמו שאמר ביום עשות ה' אלהים וגו', (לקמן ב' ד') ומפרש שבתחילה וכו', ועוד י"ל דקשה לרש"י דהא אי היה העולם נברא במדה"ד אי אפשר לקיים אפילו שעה אחת, אלא ודאי במדת הרחמים בראו, וא"כ למה לא נאמר ה', (נח"י), דהיה לו לומר ברא ה' בשם העצם שלו שעצמותו הוא הרחמים, ולא בשם אלהים שהוא שם התואר על השופט, כי עדיין לא עשה משפט בארץ, לכך מתרץ עלה וכו': (נ) ואפשר נמי שרצונו של רש"י לפרש עוד שאל תקשה מנא ליה דמשום שראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף וכו', דילמא משום טעם אחר דכתיב (תהלים פ"ט ג') עולם חסד יבנה, או משום טעם אחר, ועוד קשה למה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, ועל זה אמר והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, היה לו לומר שמים וארץ כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אלא להורות דמה ששיתף מדת הרחמים למדת הדין העיקר הוא משום הארץ ותולדותיה שהם אין יכולין לעמוד במדה"ד, ומשום הכי הקדים ארץ לשמים והקדים מדה"ר למדה"ד, משום ארץ שיתגבר מדה"ר על מדה"ד, משא"כ השמים יכולין לעמוד במדה"ד: (שפתי חכמים)


{ב}  וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם:

 רש"י  תהו ובהו. תהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה (ונקראת הארץ כן, כמו שנקראים רפאים ע"ש שכל הרואה אותם מתרפה, ויהיה ו' ובהו במקום ב' כמו וה' שלחני וריחו): תהו. אשטורדי"שין בלע"ז: בהו. לשון (ס) ריקות וצדו (סא"א): על פני תהום. על פני המים (ע) שעל הארץ: ורוח אלהים מרחפת. כסא כבוד (פ) עומד באויר, ומרחף (צ) על פני המים ברוח פיו של הקב"ה (ק) ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן, אקובטי"ר בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) נראה דרש"י סובר שהם מן שמות הנרדפין, ר"ל ששניהם לשון שממה, אי נמי ר"ל ריקות הוא לשון מקרא, וצדיא הוא לשון ארמי, ושניהם הם לשון ריקן, לאפוקי מן התרגום שתירגם על תוהו ובהו לשון צדיא ורקניא, לכן פירש בהו לשון צדו ורקנין, ופירש תהו לשון תימה שתמה על בוהו כלומר על השממון שבו, והוי וי"ו ובהו מתחלף בב', כמו וה' שלחני ורוחו, (ישעי' מ"ט ט"ז) דהוה כמו ברוחו: (ע) ר"ל דהיה לו לומר על תהום, מאי על פני, אלא שקאי על המים שהם על הארץ והם פני הארץ, והיינו דכתיב נמי ורוח אלהים וגו', דהיינו החשך דכתיב לעיל וחושך על פני תהום, ועוד י"ל דהוכחתו הואיל וכל הני עשרה מאמרות האמורות כאן משום דקודם לכן לא היה כך, לכך הוצרך לומר יהיה דבר זה, כגון בתחילה כתב בראשית וכו', משמע שלא היה אלא הארץ לבד ולא היה על הארץ כלום, לכך אומר אח"כ ויאמר אלהים תדשא הארץ, ואם כן מה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, צריך לומר דקודם מאמר זה היה חשך, והיכא כתיב שהיה חושך, על כרחך צריך לומר מה שכתב וחשך על פני תהום, שהם המים, שפירוש תהום בכל מקום תורה על המים, שמע מינה דהמים היה על הארץ, וכן משמע מתוך פירש"י דויהי אור קאי על וחושך על פני תהום, דלעיל פירש בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' ויאמר אלהים יהי אור, מדלא הביא הפסוק כולו, או לא היה לו להביאו כלל, משמע דקאי עליו, כי אילו לא היה חושך על פניו לא גזר על האור: (פ) דקשה היה לו לומר סתם ורוח מרחפת: (צ) דקשה דאי קאי על כסא הכבוד למה אמר מרחפת, לא לכתוב אלא ורוח אלהים על המים, או קשה מפני מה נקרא כסא הכבוד ורוח אלהים: (ק) ופירש ורוח אלהים שהוא כסא הכבוד מרחפת במאמרו ורוח פיו של הקב"ה: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַֽיְהִי אֽוֹר: {ד}  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹֽשֶׁךְ:

 רש"י  וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב.), (ר) ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים (ש) (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא. (כי לא יכול הבדל רק בדברים המתערבים, ואור וחושך הם העדר וקנין וא"א חיבורם בעת מן העתים) ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, (ת) וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחילה היו מעורבין יחד, דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד, וזה אי אפשר כיון שיש אור אין חושך, דאור וחושך אינם אלא קנין והעדר, ואי אפשר חיבורם יחד בעת מן העתים, (נח"י), דקשה דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה וגו', והלא לא נעשה ההבדלה עד יום ד' דכתיב ביה להבדיל בין היום ובין הלילה, לכך צריכין אנו לדברי אגדה: (ש) לצדיק שהוא טוב לכך ויבדל, ר"ל כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור ובין הרשע שהוא חשך: (ת) ר"ל במדינה זו יש אור, ובמדינה זו יש חשך, או ר"ל לפי שעות כגון שעה אחת יום, וב' שעות לילה, ואח"כ להיפך היינו ערבוביא, אבל אין לפרש בפעם אחת ממש, זה אי אפשר כדפרישית לעיל, וא"כ יהיה פירושו ויבדל הבדיל זמנם לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָֽד: (פ)

 רש"י  יום אחד. לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, (א) כמו שכתוב בשאר הימים, שני, ושלישי, רביעי, למה כתב אחד, לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג, ח-ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והא דכתיב לקמן (ב' י"א) גבי ד' נהרות שם הא' פישון, אע"פ דכתיב בתר הכי שני ושלישי, י"ל דאי כתב ראשון היה עולה על דעת דמה שנאמר משם יפרד והיה לארבעה ראשים, לא שנתפרדו במקום אחד לד' ראשים, אלא הפירוד הוא בזה אחר זה בד' מקומות מחולקות, דרך משל מתחילה נפרד נהר אחד ואח"כ בכמה פרסאות נהר שני, וכן כולם על דרך זה, ולכך נאמר אחד ולא ראשון, להוציא מן הטעות ולומר שכולם במקום אחד מתפרדים ולא זה אחר זה, ויהיה שני שלישי במעלה ולא במקום: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָֽיִם:

 רש"י  יהי רקיע. (ב) יתחזק הרקיע, שאף על פי שנבראו שמים ביום הראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע, וזהו שנאמר עמודי שמים (ג) ירופפו (איוב כו, יא.), כל יום ראשון, ובשני (ד) יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו: בתוך המים. באמצע המים, (ה) שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת, שהם תלוים במאמרו של מלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה הא כבר ברא שמים, ואע"ג דרש"י פירש לעיל לפי פשוטו בראשית ברוא, דמשמע דעדיין לא ברא שמים, לאו למימרא דלא ברא ביום ראשון, אלא הכי קאמר בתחילת בריאת וכו', ובאמת בריאת שמים וארץ היה ביום ראשון: (ג) פירוש שהיו רפויין: (ד) פירוש שהיו מתמיהין ונתחזקו: (ה) לאו למימרא דהוכחתו הוא מדכתיב בתוך המים שהיא לשון אמצע, דהא כתיב (שמות י"ד כ"ט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואינו באמצע, אלא הוכחתו הוא מדכתיב ויהי מבדיל בין מים למים וגו', מילתא דפשיטא הוא דכיון שהוא בתוך המים שהיא מבדיל בין מים למים, אלא להכי כתיב בין מים למים וגו', שיהא הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש הפרש מן הרקיע למים התחתונים שעל הארץ והיינו באמצע: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָֽרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָֽרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָֽרָקִיעַ וַֽיְהִי כֵֽן:

 רש"י  ויעש אלהים את הרקיע. (ו) תקנו על עמדו, והוא עשייתו, כמו (ז) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר, אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויים באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, (ח) לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום השלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחת לגמר מלאכת השני, (ט) ואחת לגמר מלאכת היום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה והלא כבר נבראו השמים ביום א': (ז) משמע שר"ל שהוא ג"כ לשון תיקון, וא"ת והא בפרשת תצא (דברים כ"א י"ב) פרש"י תגדלם כדי שתתנוול, שמע מינה שהוא לשון ניוול ולא לשון תיקון, וי"ל התם ר"ל שהוא ניוול לאשה, אבל מכל מקום הגדילה תיקון לצפורן, וא"כ שפיר מביא ראיה על שהוא ג"כ לשון תיקון, ועוד שהוא תיקון האשה דהא בלאו הכי אסורה לינשא, אלא ע"י ניוול זה מותרת להנשא, (נח"י), ולי נראה דלא קשה ולא מידי, דכולי עלמא מודו דלשון עשייה הוא לשון תיקון, כדמייתי בגמרא (יבמות מ"ח.) ראיה מפיבושת לא עשה רגלו ולא עשה את שפמו, (שמואל-ב' י"ט כ"ה) והא דפליגי ר"א ור"ע (שם) אי תקוץ אי תגדל, היינו כדמפרש טעמייהו בגמ' וע"ש יותר: (ח) וא"ת האיך תליה זה בכאן, וי"ל דבלא זה הייתי אומר דרקיע לא קיים צווי של הקב"ה, כי הקב"ה אמר יהי רקיע וגו' דמשמע שיהיה הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש מרקיע עד מים התחתונים, והרקיע לא עשה כן אלא מים העליונים היו ממש על הרקיע, כמו שמצינו שהארץ ג"כ לא עשתה ציווי של הקב"ה, כמו שפרש"י גבי עץ פרי בסמוך, (פ' י"א) ולכך לא נאמר בו כי טוב, אבל עכשיו שפירש רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מעל וכו', משמע דעשה הרקיע ציווי של הקב"ה, א"כ למה לא נאמר בו כי טוב. אי נמי משום שיש קנאה בין מים התחתונים לעליונים, כי העליונים נוגעים ברקיע ומים התחתונים אינן נוגעין, משום הכי לא נאמר כי טוב, אבל עכשיו שפירש דאף המים עליונים אינן נוגעים קשה למה לא נאמר כי טוב, (נח"י), בשלמא עד הנה הוה אמינא דלהכי לא נאמר כי טוב לפי שלא נגמרה עדיין מלאכת המים, דהא עדיין לא נברא אותו דבר שהמים ינוחו עליו, אבל השתא דשמעינן שהם תלוים באויר, ונמצא שכבר כלה ונגמר מלאכת המים קשה למה לא נאמר בהן כי טוב: (ט) וא"ת היה לו לומר כי טוב בשני מפני גמר מלאכת הרקיע שעמד בשני כמו שכתבנו לעיל דלחים היו וקרשו בשני, וי"ל שהקוות המים אע"פ שהוא גמר מלאכה, מכל מקום היא ג"כ מלאכה בפני עצמה, אבל קרישת הרקיע אינה אלא גמר מלאכה ואין שייך לומר כי טוב בעבור גמר מלאכה לבדה, ועוד י"ל דההוא לאו עשייה היא כיון שלא נשתנה מכמות שהיה בתחילה אלא בתחילה לחין היו ובשני קרשו, אבל לא נשתנו מראיהן לא שייך לומר כי טוב, וא"ת הוה ליה למימר ג"פ כי טוב ביום השלישי, אחד לגמר מלאכת היום, ואחד לגמר יום שני, ואחד לגמר מלאכת הארץ כדכתיב ותראה היבשה, וכמו שפרש"י בסמוך דהשתא נשתנה מכמות שהיה בתחילה, וי"ל דזה לא נקרא השתנות, דהארץ כמו שהיתה מתחילה היתה ג"כ עכשיו, אך ורק שלא היתה נראית: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָֽרָקִיעַ שָׁמָיִם וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִֽי: (פ)

 רש"י  ויקרא אלהים לרקיע שמים. שא מים, (י) שם מים, (כ) אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים (ס"א שמים. שם מים ד"א אש ומים): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל דאין חילוק בין ימין לשמאל, כיון שיש אם למסורת (מכות ז':) הוי כאילו נכתב שמים בשמאל בהדיא, וכל קמ"ץ מביא אל"ף היינו שא מים: (כ) משום הכי נקט שם מים, דלא הקשה איך מפרש שא מים דמשמע שהוא נושא את המים, ולעיל פרש"י שיש הבדל בין מים למים, ועל זה פירש שם מים, כלומר לאו דווקא שהוא נושא את המים עליו, אלא כיון ששם מים על גביו ובהבדלתו הוי כאילו הוא נושא את המים, אבל באמת ששם מים, וקשה לרש"י ולמה לא קרא אותו שם מים כדי שלא יבא לידי טעות לומר שהוא נושא מים, ומתרץ אש ומים, כלומר משום הכי קראו שמים דפירש שא מים, ושא אותיות אש, דהיינו אש ומים שערבן יחד, וא"ת דילמא משום הכי נקראו שמים ומנא ליה לפרש שם מים, דאם כן היה לו לקרותו אש ומים, ואין להקשות למה לא פירש"י זה בריש הפרשה, וי"ל דהוה אמינא דהוא שם העצם, אבל הכא כתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים, שמע מינה דשמים הוא שם התואר ולא שם העצם: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵֽרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַֽיְהִי כֵֽן:

 רש"י  יקוו המים. שטוחין היו על פני כל הארץ, והקוום באוקינוס הוא הים הגדול שבכל הימים: (רש"י)


{י}  וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טֽוֹב:

 רש"י  קרא ימים. והלא ים אחד הוא, (ל) אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים (מ) באספמיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל דהא כל שאר ימים יניקה שלהם מים הגדול כמ"ש (קהלת א' ז') כל הנחלים וגו': (מ) דבאספמיא הדגים טובים יותר: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּֽדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַֽיְהִי כֵֽן:

 רש"י  תדשא הארץ דשא עשב. (נ) לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים, בלשון לע"ז נקרא דשא ארברי"ץ (גראזיכט), כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע. (ס) שיגדל בו זרע לזרוע ממנו (ע) במקום אחר: עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, (פ) לפיכך כשנתקלל אדם על עונו (צ) נפקדה גם היא על עונה (ונתקללה ס"א אינו ודו"ק): אשר זרעו בו. הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח (ק) כשנוטעין אותן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) קשה לרש"י למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע, או תעשיב הארץ עשבים: (ס) ר"ל דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא הפעיל את אחרים: (ע) כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר, ולשון מפעיל קאי על האדם: (פ) הקשה מהרש"ל מאי טעם של האדמה ששינתה, וי"ל דכך היה כוונתה משום שהקב"ה ציוה לאדמה שתוציא עץ פרי, דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים, אף זה יהיה עציו ופריו שוה, ואז האדמה לקחה סברא זו, ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים, אפילו הכי אי אפשר לאכלם, אלא שצריך מעט תקון, אילנות שאין טבען כך, ואינו סברא להיות שוה ק"ו אם יהיה כך שצריכים שנוי ותיקון, ומשום הכי לא עשתה כן, ובזה מתורץ ג"כ דלמה כתוב בצווי חד למינהו על תרווייהו, ובעשייה כתב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו, אלא י"ל שבשעה שהקב"ה ציוה שיהא העשב ועץ פרי שוה, משום הכי כתיב חד למינהו אתרווייהו, כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן, לכן כתיב תרי למינהו: (צ) והוצרך לקלל גם האדמה כמו שכתב רש"י לקמן (ג' י"ז) בפסוק ארורה האדמה וגו', נפקדה גם היא דהא והא גרמו, ומה שהוכרחו רז"ל לומר (הובא ברש"י שם) משל ליוצא וכו', משום דס"ל דמלת בעבורך משמע ולא בעבורה: (ק) למה כתיב באילנות אשר זרעו בו, וגבי עשב כתיב מזריע זרע, לכן פירש וכו', ר"ל כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו, לכן נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו, לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע: (שפתי חכמים)


{יב}  וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹֽשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טֽוֹב:

 רש"י  ותוצא הארץ וגו'. אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחומר בעצמן, (ר) כדמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ומה אילנות שהם גדולים וענפיהם מרובים וגדולים ואינן יכולין לעמוד רצופין, ואפילו אם יתערבו יחד יש היכר ביניהם דזה מין פלוני, ואפילו הכי יצאו למינם, אנו שקטנים אנחנו ואם נהיה מעורבים יחד אין היכר בינינו, על אחת כמה וכמה שצריכין אנו לצאת למינינו: (שפתי חכמים)


{יג}  וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִֽׁי: (פ) {יד}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִֽים:

 רש"י  יהי מארת וגו'. מיום ראשון נבראו, (ש) וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה: יהי מארת. חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו, ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות: להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, (ת) אבל בשבעת (נ"א בג') ימי בראשית, שמשו האור והחשך הראשונים יחד, בין ביום בין בלילה: והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר מאותות השמים אל (א) תחתו וגו' (ירמיה י, ב.), בעשותכם רצון הקב"ה, אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות: ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד (ב) הלבנה: ולימים. שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי (ג) יום שלם: ושנים. לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום), יגמרו מהלכתם בי"ב (ד) מזלות המשרתים אותם, והיא שנה, (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) קשה לרש"י דהוה ליה למימר יהי מאורות ואח"כ והיו למאורות ברקיע, ר"ל דהוה ליה למימר בריאתן מקודם ואח"כ תלייתן ברקיע: (ת) קשה לרש"י והא כבר כתיב ויבדל אלהים וגו': (א) שמע מינה שיש חתה באם שילכו בדרכי העכו"ם: (ב) שהוא מחיבור שני המאורות כידוע לחכמי העיבור, ולכן תלה המועדים בשניהם: (ג) ר"ל יום שלם דהיינו י"ב שעות: (ד) שס"ה ימים קאי על החמה ושנת הלבנה שהם שנ"ד ימים מובלעים בשנת החמה, ולפי ששנת החמה היא מצד מהלכתה לסבב כל הי"ב מזלות, ושנת הלבנה היא מחוברת עם השמש בכל אחד מהי"ב מזלות, לכן תלה השנה בשניהם יחד, ואע"פ שהלבנה גומרת מהלכתה בכ"ט ימים ושעות ידועות: (שפתי חכמים)


{טו}  וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַֽיְהִי כֵֽן:

 רש"י  והיו למאורת. (ה) עוד זאת ישמשו שיאירו (ו) לעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר ועוד נוסף על שמוש להבדיל וגו' שיאירו וכו': (ו) והכי פירושו והיו ר"ל החמה והלבנה למאורות להאיר לבריות, ולכך נקט רש"י מלת לעולם ולא נקט לארץ כמו שכתב בקרא, להורות שפירוש על הארץ על אנשי הארץ, כי הארץ אינה צריכה לאור: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּֽוֹכָבִֽים:

 רש"י  המארת הגדולים. שוים נבראו, (ז) ונתמעטה הלבנה, על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים. על ידי שמיעט את הלבנה, (ח) הרבה צבאיה להפיס דעתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י דבתחילה כתיב שני המאורות הגדולים, ואח"כ אמר את המאור הגדול וגו': (ח) (נח"י), והשתא אתי שפיר דלא כתיב יהא כוכבים, או ויעש את הכוכבים: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָֽרֶץ: {יח}  וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּֽלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טֽוֹב: {יט}  וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִֽי: (פ) {כ}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  נפש חיה. שיהא בה (ט) חיות: שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה (י) מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים (כ) וחיפושים ותולעים, ובבריות (ל) כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכן הדגים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) קשה לרש"י נפש חיה משמע דמים הוציאו נפש החיה, ולקמן כתב ויברא אלהים וגו', לכך פירש נפש שיהא בה חיות, כלומר שהמים יכינו את הגוף שיקבל את נפש החיוני שיתן בו הקב"ה, וזה שפירש"י לקמן (פ' כ"א) ואת כל נפש החיה, נפש שיש בה חיות וק"ל, עוד י"ל דקשה לרש"י והלא חיות אח"כ נבראו מן האדמה, לכך פירש נפש שיהא בה חיות, ומה שהוצרך לפרש כן עוד (בפסוק כ"א), י"ל לפי שנכתב בה"א הידיעה משמע שהוא חיה ממש, לכך פירש פעם שנית שאין פירושו כן מדכתב אשר שרצו המים, ומה שפירש ג"כ ביום החמישי, לפי שבפירוש נכתב אח"כ וחיתו ארץ, א"כ נפש חיה קאי אשרצים: (י) מה שמהפך רש"י ומפרש בתחילה נפש חיה אח"כ שרץ, ר"ל גם בקרא צריך להיות כן ישרצו המים נפש חיה, ומה הן נפש חיה ומפרש שרץ ועוף, וכן כתיב אח"כ ותוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש: (כ) הם התולעים הנמצאים באשפה, וגם בימות החמה כשירד גשם על הארץ: (ל) ר"ל גבי בהמות וחיות: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַֽחַיָּה הָֽרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָֽׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִֽינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טֽוֹב:

 רש"י  התנינם. דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (פרק הספינה בבא בתרא עד:) הוא (מ) לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, (נ) שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב: נפש החיה. נפש שיש בה חיות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י למה פרטם יותר משאר הבריות ולמה הוציאם מכלל כל נפש החיה (בה"א הידיעה), לכן פירש וכו': (נ) דקשה לרש"י דכתיב התנינם חסר י' אחרונה דמשמע לשון יחיד, וקרינן תנינים לשון רבים, לכן פירש בראם זכר ונקבה, לכן קרינן התנינים, ואח"כ הרג לנקיבה לכך כתיב חסר יו"ד: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  ויברך אותם. לפי שמחסרים אותם וצדין מהם (ס) ואוכלין אותם, הוצרכו לברכה, ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן, (ע) שלא יהא הוא בכלל: פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו. אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד (פ) הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ולא כדי שירבו כי מאחר שהם יציר כפיו מתברכים הם מאליהם: (ע) ואין להקשות אם כן אמאי החיות עומדים בריבויים כיון שמחסרים מהם ולא בירך אותם הקב"ה, וי"ל מברכתו של האדם נתברכו גם החיות, כיון שהם מולידים כמו האדם, ודלא כתירץ מהרא"ם שהם בעלי נפש חיה ונתברכו כל בעלי נפש חיה בדרך כלל, והא דנתברך האדם אע"פ שאין מחסרים מהם ולא הספיק להם רצון יוצרם, אפשר משום דגלוי לפני הקב"ה שיאכל מעץ הדעת ויטיל הנחש בהם זוהמא וילביש אותם ביצה"ר ויתרבו מלחמות בעולם: (פ) (נח"י), ר"ל בפעם אחד דהיינו תאומים, ואין להקשות יאמר רבו בלבד ולא יאמר פרו, י"ל לפי שאז לא היינו יודעים במה ירבו אם ברבוי התולדה או ברבוי הקומה, ונמצא כזה בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו ט') על והרבתי אתכם ופירש בקומה זקופה, אבל השתא דכתיב פרו ורבו וממילא דהרבוי קאי על הפריה דהיינו בולדות: (שפתי חכמים)


{כג}  וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִֽׁי: (פ) {כד}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַֽיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַֽיְהִי כֵֽן:

 רש"י  תוצא הארץ. הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשון (צ) ולא הוצרכו אלא להוציאם: נפש חיה. שיש בה (ק) חיות (עיין לעיל פסוק כ'): ורמש. הם שרצים, שהם נמוכים ורומשים על הארץ ונראים כאילו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובי"ש (רענען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דקשה לרש"י הוה ליה לכתוב ויברא אלהים, ולשון תוצא מורה שכבר נברא אלא שהוא מכוסה בו, ואין להוכיח מותוצא הארץ דלעיל (פ' י"ב) שהכל נברא ביום א', י"ל ותוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצוותה בו במאמר תדשא וגו', שהצווי בו הוא הויות הכח בה, ומלת תוצא הארץ אינו כך כי הוא בעצמו הצווי ויחויב שיהיה הכח קדום בה קודם הצווי הזה: (ק) ומה ששינה רש"י לשונו דלעיל [פירש] נפש שיהא בה חיות, נ"ל משום דכאן גבי חיות הארץ כבר היה הכל נברא ביום הא' עם נפש החיונית, כיון דכתיב תוצא וגו', אבל גבי דגים ועופות לא נבראו ביום ראשון, אלא הכח שיכול להשריץ הגוף בלא נפש החיונית מדכתיב ויברא וגו': (שפתי חכמים)


{כה}  וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָֽאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טֽוֹב:

 רש"י  ויעש. תקנם בצביונם (ר) בתקונן (ש) ובקומתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לרצונו שאם היו שואלים אותו מתחילה אם רוצה להיות נוצר כן, היה מתרצה להיות כן: (ש) י"ל שעמדה כל קומתן מתחילה, דקשה לרש"י כיון שכתוב ויהי כן למה ליה למיכתב אח"כ ויעש, ובדשאים נאמר ותוצא אחר ויהי כן, להורות שלא עשתה כן כנ"ל, ובמאורות שאמר ויעש אמר ויהי כן, לומר שהקטין אחד מהן: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַֽעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  נעשה אדם. ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב, שאמר לו מיכה ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וכן בגזירת עירין פתגמא (ת) ובמאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית: נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, (א) ואם כתב אעשה אדם, לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו, ותשובתו (ב) כתובה בצדו, ויברא את האדם, ולא כתיב ויבראו: בצלמנו. בדפוס (ג) שלנו: כדמותנו. להבין (ד) ולהשכיל: וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רידוי (ה) ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובהמות, לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל כמו שגוזרין המלאכים ומדברים לפני הקב"ה כך עומדת הפתגמא וכו', א"כ שמע מינה שהקב"ה נמלך במלאכים: (א) (נח"י), אע"ג דלעיל פירש שלא יתקנאו וכו', י"ל דהכי קאמר שאע"פ שיש כח ביד הקב"ה שלא ישגיח בקנאת המלאכים, אפילו הכי הראה ענותנותו לימלך בהן, כדי שלא יהיה להם פתחון פה להתקנאות: (ב) ר"ל שלא יטעו המינים: (ג) ר"ל בדפוס שהכינו לאדם, אבל אין לפרש בצלמו של הקב"ה, דהא אין להקב"ה שום צלם ותמונה, כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד' י"ב) ותמונה אינכם רואים, לכך מפרש בדפוס שלנו, ור"ל העשוי לנו כמו שפירש בסמוך על מלת בצלמו בדפוס העשוי לו, והא דפרש"י בסמוך צלם דיוקן יוצרו, הכי פירושו באותו דיוקן שנראה להם לנביאים כשנגלה להם, כך ברא את האדם, ועוד י"ל משום כפל לשון פרש"י צלם דיוקן יוצרו, משום דכתיב בצלמו בצלם אלהים, אלא ודאי בצלמו קאי על הדפוס העשוי לו, ובצלם אלהים קאי על דמות דיוקן ודו"ק, ועי' ברא"ם: (ד) דקשה לרש"י הא לאדם יש גוף ולמלאכים אין להם גוף: (ה) ר"ל אי קרינן בחיר"ק ובציר"י הוא לשון ירידה. (נח"י), ונ"ל דכאן כתיב וירדו שהוא לשון ירידה, ובסמוך כתיב ורדו שהוא לשון רדיה, אלא כשדיבר עם המלאכים הקטין אותו לומר שהוא ירוד אפילו מדגת הים, ולא הוצרך להזכיר חית הארץ דכל שכן הוא, אבל כשדיבר עם האדם הגיס דעתו שאם יזכה ויהיה צדיק יהיה רודה בחיות ובבהמות: (שפתי חכמים)


{כז}  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָֽם:

 רש"י  ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, (ו) שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר ותשת עלי כפכה (תהלים קלט, ה.), נעשה בחותם, כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בלשון אשכנז שטעמפעל), וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם (איוב לח, יד.): בצלם אלהים ברא אותו. פירש לך, שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא: זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו' (בראשית ב, כא.), מדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חלקן, ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (דב"ט), קשה לרש"י הלא כבר נאמר נעשה אדם בצלמנו, ואם כן בצלמו למה לי: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָֽרֹמֶשֶׂת עַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  וכבשה. חסר וי"ו, (ז) ללמדך שהזכר כובש את הנקבה, שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך, שהאיש שדרכו (ח) לכבוש, מצווה על פריה ורביה, ולא האשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) אם כן קרינן בקמ"ץ תחת השי"ן וכבשה: (ח) ר"ל שדרכו לכבוש במלחמה הוא מצווה על פריה ורביה, ועוד י"ל שהאיש דרכו לכבוש את הנקיבה לתשמיש אף אם היא אינה רוצת, אבל האשה אינה יכולה לכבוש את האיש לתשמיש דאין קישוי אלא לדעת, והכי משמע מן הפסוק פרו ורבו וכבשה מי שדרכו לכבוש, (מהרש"ל), והוצרך רש"י לב' טעמים, דאי לטעם הראשון לבד היה קשה מה ענין זה אצל ברכה, לכן פירש ועוד וכו', ולד"א לבד קשה דאם כן הוה ליה למימר וכבשה פרו ורבו ורדו: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִֽהְיֶה לְאָכְלָֽה:

 רש"י  לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ. השוה להם בהמות וחיות למאכל, (ט) ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה (י) ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, (כ) וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו', כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מזרחי פירש מאחר שהשוה אותם הכתוב למאכל, הנה כמו שלא הותר לחיה לאכול רק העשבים והאילנות ולא את האדם, מדכתיב ורדו בדגת הים אתם רודים בהם ולא הם בכם, כך לא הותר לאדם לאכול רק העשבים והאילנות ולא להמית בריה, וקרא דורדו בדגת הים ובעוף וגו', לא להתיר אכילה קמיירי אלא למלאכה, (ועיין בפרק ד' מיתות, סנהדרין נ"ט:): (י) משמע דוקא להמית בריה לא התיר להם, אבל מתה מאליה מותר להם לאכלה, וא"ת מנא ליה לרש"י, דהא כתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו', וי"ל דהוכחתו הואיל וצריך לאסור לו אבר מן החי, כדאמרינן בפרק ד' מיתות, (שם.) ואי גם בהמה שמתה מאליה אסורה להם למה צריך להזהירו על אבר החי, פשיטא שאסור לו, אבל אם נאמר דנבלה שמתה מאליה מותר לו הואיל ולא המיתה, הוה אמינא כמו כן אבר מן החי נמי מותר, הואיל ולא הפריש ממנה וגם אינה מתה בכך: (כ) כלומר והא ראיה על שהבשר נאסר לאדם הראשון, שהרי כשבאו בני נח הוצרך להתיר הבשר: (שפתי חכמים)


{ל}  וּֽלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַֽיְהִי כֵֽן: {לא}  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּֽׁי: (פ)

 רש"י  יום הששי. הוסיף ה' בששי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת (ל) שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי, שכלם (מ) תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה, וזהו יום הששי בה"א, שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירש לכך ברא שמים וארץ: (מ) ע"ז (דף ג'.), שבת (דף פ"ח.): (שפתי חכמים)

בראשית פרק-ב

{א}  וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָֽם: {ב}  וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֽׂה:

 רש"י  ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שמעון אומר, (נ) בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו (ס) כחוט השערה ונראה (ע) כאלו כלה בו ביום. דבר אחר, מה היה העולם חסר, מנוחה, (פ) באת שבת באת מנוחה, כלתה (צ) ונגמרה המלאכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דויכל אלהים ביום השביעי משמע שעדיין עשה מלאכה ביום השביעי אלא שכלה בו, ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי, משמע שלא היה עושה בו מלאכה כלל: (ס) ר"ל המלאכה נכנסה בשבת: (ע) ר"ל לבני אדם נראה כאילו כלה, אבל האמת אינו כן, ויהיה ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה ולא כפי האמת: (פ) וא"ת וכי בלא מנוחה לא יתקיימו שמים וארץ, וי"ל דאין הכי נמי כדפירש לעיל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ברא אלהים וגו', ואי לא היתה מנוחה בעולם אין פנאי להם לישראל לעסוק בתורה, לכך ברא השבת שאסור לעשות בו מלאכה, הלכך עוסקים בתורה בשבת, אם כן נמצא דבשביל מנוחה קיימים שמים וארץ: (צ) ואם כן אתי שפיר הא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי, שהמנוחה נבראת ביום השביעי, ואז היו כלין כל המלאכות, וזאת המנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה, ולפי הד"א קשה למה אמר לשון מלאכה משמע שעשה מלאכה ממש, לכן צריך לטעם הראשון, ולטעם הראשון קשה מכל מקום לכתוב ויכל אלהים ביום הששי, לכך צריך לשני טעמים האלה, (מהרש"ל). (נח"י), ואע"פ שאין שייך לומר בריאה ומלאכה על המנוחה שהוא העדר הפעולה שהיא דבר שאינו גוף וממש, מכל מקום נ"ל דהכי פירושו דאילו לא צירף את יום השביעי לימי הבריאה היה טבע האדם והנבראים לעמול ולעבוד יום ולילה לא ישבותו, ולא היה בטבע לפוש ולנוח, ואם כן הגוף כלה מאליו והעולם חרב מאין יושב, אבל השתא שצירף את יום השביעי ובו שבת וינפש, אז ירד הטבע לעולם לשבות ולנוח ולמצוא מרגוע לנפשו עד אשר תשוב נפשו עליו: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַֽעֲשֽׂוֹת: (פ)

 רש"י  ויברך ויקדש. ברכו במן, (ק) שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת, ובששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא כתוב (ר) על שם העתיד: אשר ברא אלהים לעשות. המלאכה (ש) שהיתה ראויה לעשות בשבת, כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וא"ת מה זו ברכה הא לא מקרי ברכה אלא אם היה בשבת יותר מבשאר ימים, אבל הכא לא היה בשבת יותר מבשאר ימים רק עומר לגלגולת, וי"ל דמה שירד המן בכל יום הוא ברכה, וכתיב ויקדש שקדשו במן שלא ירד בו כלל, ואפילו הכי ברכו בברכת המן, כי מכל מקום בששי נכפלה בו ברכתו, ופירוש ברכו לא פסקה ברכתו, (רא"ם), ועוד י"ל ברכו במן פירוש שלא הסריח, דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת, כדכתיב (שמות ט"ז כ') ויותירו וגו' וירם תולעים ויבאש, ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי עומר והניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת, לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה: (ר) (נח"י), ודבר תמוה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהיא לזמן מועט דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש, לפיכך נ"ל כוונת זה הדרוש שהש"י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העוה"ז כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הלוך ודיבור לא יהא כבחול, ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף כו', אם כן יחסר לחמו ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר ויברך וגו', ר"ל שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה, ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה, ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר, (שם ט"ז י"ח) ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דוקא על זמן ירידת המן וע"ש: (ש) דלעשות להבא משמע דהיה לו לומר אשר ברא אלהים ועשה: (שפתי חכמים)


{ד}   שני  אֵלֶּה תֽוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּֽרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָֽיִם:

 רש"י  אלה. האמורים (ת) למעלה: תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. ללמדך שכלם (א) נבראו בראשון. דבר אחר בהבראם, בה' בראם, (ב) שנאמר ביה ה' צור עולמים, (ישעיה כו, ד.) בב' אותיות הללו של השם, יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה (ג) נברא בה"א, (ס"א רמז כמו שה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה, ועולם הבא נברא ביו"ד, לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים, כמו י' שהיא קטנה באותיות). רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת, (ד) כה"א זאת שסתומה מכל צדדיה, ופתוחה למטה לרדת דרך שם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י הלא לא מפרש אח"כ שום דבר, אלא קאי אדברים האמורים למעלה: (א) ר"ל אף תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, כדמפרש בקרא בהבראם ביום עשות וגו', וא"ת והלא כבר כתב רש"י לעיל (א' י"ד) במאמר יהי מאורות את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה, ויש לומר דאי לאו קרא דבהבראם הוה אמינא דלבריאת שמים היה מאמר, וכן לתולדות השמים לכל תולדה ותולדה היה מאמר מיוחד כמו שהיו מחולקים בפועל כשיצאו מן הכח אל הפועל, לכן כתיב אלה תולדות וגו' ללמד כי במאמר בריאת שמים נבראו גם התולדות, כמו הזורע חטים ביום אחד ואחר כך יוצא כל חטה וחטה בפני עצמה ביומיה: (ב) וא"ת מאי ד"א הוא זה, הלא בפירוש ראשון לא דרש כלל ולא מפרש בהבראם כלל, אם כן יכול להיות שדורש גם כן כד"א, וי"ל דלפירש הראשון קאי בהבראם אסיפא דקרא בהבראם ביום עשות וגו', אבל לפי דבר אחר קאי ארישא דקרא השמים והארץ בהבראם, רצה לומר בה"א בראם: (ג) אבל בלא זה לא היינו יודעין איזה בה"א ואיזה ביו"ד, לכן צריך לב' טעמים, ולפי הד"א קשה למה נאמר ביום עשות, לכן פירש למדך שכולם וכו', ולטעם הראשון קשה למה נאמר בהבראם בה"א, לכך פירש ד"א: (ד) עיין טעם אחר במנחות (דף כ"ט:): (שפתי חכמים)


{ה}  וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִֽהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַֽעֲבֹד אֶת הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא (ה) הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה (ו) מוכיח, ועוד אחר (ז) כי טרם תיראון (שמות ט, ל.), עדיין לא תיראון. (ח) ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובג' שכתוב ותוצא, לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, (ט) התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים: ה' אלהים. ה' הוא שמו, (י) אלהים, שהוא שליט ושופט (כ) על כל העולם, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירש במקום שתי תיבות עדיין לא, ר"ל הוא שם דבר ואינו נגזר ממנו פעל: (ו) פירש אם יהיה פירושו קודם, ויהיה דבוק עם מלת יהיה ויצמח הכתובים אחריו, אין כאן מאמר פוסק, ואיך יתן טעם בו לומר כי לא המטיר שהוא נתינת הסיבה למאמר הפוסק, ואם אינו דבוק רק עם מלת זה שחסר כאילו אמר וכל שיח השדה קודם זה, שוב לא יפול עליו כי לא המטיר: (ז) פירש עוד יש מוכיח אחר על זה: (ח) הרא"ם האריך בזה, ומהרש"ל פירש מפני שאי אפשר לפרש בענין אחר כי אם נאמר טרם פירושו קודם, אם כן איך נופל עליו מלת תיראון שהוא לשון עתיד: (ט) ר"ל דודאי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ויודע שאדם מכיר בטובתן של גשמים ויתפלל עליהן, (ועיין חולין דף ס:): (י) שם העצם שלו יהוה, ר"ל יש בו אותיות היה הוה ויהיה דהיינו שמו, אי נמי שם העצם כלומר אות וסימן על עצמותו יתברך, ושמות האחרים הם שמות לתוארים מורה על תואר מתואריו יתברך, והא דלא מפרש פירש זה למעלה דכתיב ביום עשות ה' אלהים, משום דלמעלה צריך לכתוב ה' אלהים כדפירש"י לעיל ע"ש: (כ) ר"ל תקיף ואמיץ כח, כמו ואת אילי הארץ: (שפתי חכמים)


{ו}  וְאֵד יַֽעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  ואד יעלה. לענין (ל) ברייתו של אדם העלה התהום, (מ) והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה, ואחר כך וייצר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י דהא לעיל כתיב כי לא המטיר ה', כיון שעדיין לא נברא האדם, וכאן כתיב ואיד יעלה וגו', משמע שהיה מטר אע"פ שעדיין לא נברא האדם: (מ) הא דדחק רש"י ולא מפרש סתם מטר, דהיינו המים שעל הארץ משקים העננים, היינו משום דכתיב כי לא המטיר דהיינו סתם מטר שהוא ממים שעל הארץ, שמע מינה דקודם שנברא האדם לא המטיר, והאי איד עלה קודם שנברא האדם, שהרי אח"כ כתיב ויצר ה' אלהים וגו', ואי היה מטר סתם, הוו הפסוקים כסותרין אהדדי וק"ל: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה:

 רש"י  וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה (נ) לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן: עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל (ס) האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו (ע) לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כ.), הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד: ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד: לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (נח"י), ונ"ל דהכי פירושו שהקדוש ברוך הוא נותן מעכשיו כח חיוני באדם, שגם לאחר שימות יוכל לחיות ולחזור ברצון הש"י: (ס) דאם לא כן מן האדמה למה לי בחד מנייהו סגי, אבל קשה דהיה לו לומר מכל הארץ, לכן אמר ד"א כו', ולד"א קשה היה לו לומר מהאדמה, מלת מן למה לי, לכך פירש מד' רוחות: (ע) ר"ל קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית המתים, דאם לא כן הא גם הבהמה נקברה, אע"פ שלא נצבר עפרה: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָֽאָדָם אֲשֶׁר יָצָֽר:

 רש"י  מקדם. במזרחו (פ) של עדן נטע את הגן, ואם תאמר הרי כבר נאמר (צ) ויברא וגו' את האדם וגו', ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם וגו', זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש ויצר ה' אלהים וגו', ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' וגו' מן האדמה כל חית השדה, כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) לאפוקי מתרגום אונקלוס שפירש מקודם, דהא מפשט המקרא משמע שלא צמחו עשבים ואילנות לא של גן ולא של שאר מקומות, והא דהאריך רש"י לומר נטע את הגן, שלא תטעה לומר דמקדם קאי על וישם שם את האדם: (צ) אעפ"י שהקושיא הוא על ויצר ה' אלהים את האדם, מכל מקום המתין עם הקושיא עד אחר שפירש ויטע וגו' במזרחו של עדן, ואז יהיה גם זה מפרטי האדם, ויצדק מה שהשיב עליהם סתם בריאתו מהיכן וכו', וחזר ופירש וייצר ה' עפר מן האדמה וגם ויצמח לו גן עדן, אבל אם מפרש מקדם לשון קדמון כלומר מקודם, ואם כן לא היתה הצמיחה בעבורו, ואם כן אין זה מפרטיו, והיה קשה על הקרא למה הפסיק במה שאמר ויטע ה' אלהים כיון שכבר נטעו, אלא על כרחך מקדם פירושו מזרח, וי"ל נמי איפכא בשלמא אי הוה מקדם פירש מלקדמין כתרגומו ניחא, מה שכתוב כאן ויטע וגו' גבי וייצר וגו' כמדרש (ב"ר פ' י"ד ה') וייצר יצירה לעוה"ב ויצירה לעוה"ז, להודיע שהאדם נברא לתענוגי עוה"ב ולתענוגי עוה"ז, דאם לא כן תקשה למה נטע גן בעדן מלקדמין אם לא בשביל תענוגי האדם, אבל עכשיו שפירש מקדם במזרחו של גן, ולא בא להורות אלא באיזה מקום היה חנייתו של אדם, ולא להודיע על תענוגי עוה"ז, ואדרבה נימא איפכא חלילה שיברא את האדם בשביל שיתענג בתענוגי עוה"ז וא"כ קשה למה סמך ויטע וגו' לקרא דוייצר ולא אל ויברא, ועל זה פירש ראיתי כו': (שפתי חכמים)


{ט}  וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַֽאֲכָל וְעֵץ הַֽחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָֽע:

 רש"י  ויצמח. לענין (ק) הגן הכתוב מדבר: בתוך הגן. (ר) באמצע הגן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) אי אכלל הארץ קאי למה לא ציוה השם בשעת הצווי להוציא עץ נחמד וגו': (ר) דאם לא כן למה ליה למיכתב בתוך הגן, דהא כתיב ויצמח וגו' דלענין הגן קאמר: (שפתי חכמים)


{י}  וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִֽׁים: {יא}  שֵׁם הָֽאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַֽחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָֽב:

 רש"י  פישון. הוא נילוס נהר מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין (ש) ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון, שהוא מגדל פשתן, שנאמר אצל מצרים ובושו עובדי פשתים (ישעיה יט, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לרש"י דכיון שהוא נילוס היה לו להזכיר בשם יותר מפורסם שהוא נהר מצרים, שלא נטעה לומר שהיה נהר אחר מארץ אחרת ולא ארץ מצרים, ותירץ ע"ש וכו', כלומר משום הכי קראו בשם פישון משום דבשם זה מזכיר שבחו של נהר, ותו קשה למה בנהר זה בא להודיע את גדולתו יותר מבשאר נהרות בשמות שלהם, ומפרש אין הכי נמי דבשאר נהרות נמי מפרש בשמותיהן השבח שלהן, גיחון שהיה הולך וכו', ובזה יתורץ למה מהפך רש"י הכתוב דמתחילה מפרש שמות הנהרות ואח"כ קדמת אשור וכו': (שפתי חכמים)


{יב}  וּֽזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּֽׁהַם: {יג}  וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּֽוּשׁ:

 רש"י  גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו וכי יגח (שמות כא, כח.), שמנגח והולך והומה: (רש"י)


{יד}  וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַֽהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָֽרְבִיעִי הוּא פְרָֽת:

 רש"י  חדקל. שמימיו חדין וקלין: פרת. שמימיו פרין ורבין, ומברין את האדם: כוש ואשור. עדיין לא היו, (ת) וכתב המקרא על שם העתיד: קדמת אשור. למזרחה (א) של אשור: הוא פרת. החשוב על כולם, (ב) הנזכר על שם ארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) והא דלא פירש כן גבי ארץ החוילה, ומצאנו שם איש חוילה בפרשת נח, (לקמן י' ז') וי"ל דחוילה דהכא י"ל שם המחוז ולא על שם איש, דהא הוא הולך בארץ מצרים, אם כן איך קראו אותו בשם האיש חוילה, ועוד כיון שכתב הארץ בה"א הידיעה החוילה על כרחך שם המחוז הוא, ובזה יתורץ נמי דמקשה מנא ליה לרש"י דכוש ואשור ע"ש העתיד דילמא שם המחוז הוא, כמו ארץ החוילה שהוא שם המחוז, י"ל דאם כן היה לו גם כן להזכיר בה"א הידיעה כמו החוילה: (א) ר"ל קדמת כמו קדמה בה"א, דבכמה מקומות מצינו שנכתב תי"ו במקום ה"א בסמיכות והה"א הוא במקום ל' בהתחלתה, וא"כ הוה כאילו כתיב למזרח של אשור: (ב) ר"ל דדריש מדכתיב הוא פרת, אע"פ שכתב בכולהו הוא הסובב, מכל מקום גבי שם הנהר לא כתיב הוא אלא גבי פרת: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָֽהּ:

 רש"י  ויקח. (ג) לקחו בדברים נאים, ופתהו (ד) ליכנס (ב"ר טז, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י דכל היכא דכתיב לקיחה משמע שקודם שלקחו לא היה ברשותו, והא הכל ברשות הקב"ה הוא: (ד) (נח"י), והא דלא פירש הרב זה לעיל (פ' ח') על פסוק וישם, נ"ל משום שהוא קרוב יותר לפשוטו, לפי שלשון לקיחה שייך דוקא בדבר החומרי או בבעלי חיים שאין בהם דעה ובינה, אבל האדם עיקרו המדע והשכל ולא הגוף, ואין לשון לקיחה שייך על המדע והשכל שהוא דבר שאין בו ממש, אלא אם כן הפיתוי שמפתה את דעתו למחשב אחרת כעין הלקיחה הגשמי שמעתיקו ממקום למקום: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָֽאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵֽל: {יז}  וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמֽוּת: {יח}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָֽאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

 רש"י  לא טוב היות וגו'. שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב"ה בעליונים יחיד ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג: עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה (ה) כנגדו (ב"ר יז, ג.) להלחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דבתחילה כתיב עזר ואח"כ כתיב כנגדו, משמע להיות נגדו להלחם עמו: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָֽאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָֽאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמֽוֹ:

 רש"י  ויצר וגו' מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ועוד למדך כאן, שבשעת (ו) יצירתן, מיד בו ביום, הביאם אל האדם לקרות להם שם (חולין כז:). ובדברי אגדה (ב"ר יז, ד.) יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ, יט.), שכבשן תחת ידו של אדם: וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'. סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, (ז) הוא שמו לעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) נראה דזה לא קאי אלא על בריאת בהמות וחיות שהיו ביום הששי, לאפוקי עופות בריאתן היו ביום החמישי, והוצרך לטעם ראשון להורות שמרקק נבראו העופות, ולטעם שני להורות שביום יצירתן וכו': (ז) הפך הקרא להוסיף מלת שם אחר האדם, ומלת לעולם אחר שמו, כי בזולת תוספת שם יהיה פירש ויקרא לו כמו (שמות ב' כ') קראן לו ויאכל לחם, לא קריאת שמות, ואז אין טעם למאמר הוא שמו, דליכא למימר הוא שמו קודם קריאתו של אדם, שהרי על ידו נקרא להם שמות, ובזולת ההפוך יהיה פירש כל מה שיקרא לו האדם בשם נפש חיה הוא שמו, וזה אינו אמת שבזולת קריאת האדם נפש חיה הוא, כי נפש חיה כולל בהמות חיות ועופות, ועוד איך נאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', והלא אין כאן כי אם שם נפש חיה לבדו: (שפתי חכמים)


{כ}   שלישי  וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹֽא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

 רש"י  ולאדם לא מצא עזר: (רש"י)


{כא}  וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָֽאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּֽנָּה:

 רש"י  ויפל ה' אלהים תרדמה. כשהביאן, הביאן לפניו כל מין ומין, זכר ונקבה, אמר, לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג (ב"ר שם.), מיד ויפל: מצלעותיו. מסטריו, (ח) כמו ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופין (ט) נבראו (עירובין יח.): ויסגור. (י) מקום החתך (שם): ויישן ויקח. שלא יראה חתיכת הבשר (כ) שממנו נבראת, ותתבזה עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש מצדדיו: (ט) ר"ל דלפי פירוש זה צ"ל מצלעותיו מסטריו, אבל לפי פשוטו של מקרא דלעיל הוא צלע ממש: (י) כתב הרא"ם זה אליבא דמ"ד (ברכות ס"א.) ויבן ה' את הצלע זנב, שלא נחסר מגופו כלום וכו', אבל למ"ד פרצוף, יהיה כמשמעו למלאות החסרון וכו', ואני אומר אפילו למ"ד פרצוף לא היה חסר מגופו, כלומר כי היו כמין ב' פרצופין עם גופין מדובקים זה בצד זה ולא נחסר אלא מקום החתך וק"ל נ"ל, ואע"פ דאמרו בגמרא (שם) בשלמא למ"ד ב' פרצופין היינו דכתיב ויסגור, אלא למ"ד זנב מאי ויסגור, ומשני מקום החתך, י"ל דאי נמי הוה ב' פרצופין היו מחוברין קצת ביחד, (נח"י), ולפי שפשוט יותר אליבא דמ"ד פרצוף, לפי שהיה כל חלל הגוף פתוח שלא היה לו גב, הוצרך לומר ויסגור כמו שסוגרין בית פתוח או תיבה פתוחה, אבל למ"ד זנב לא אתי שפיר כל כך לפיכך המשיך ופירש המקרא גם לדעתו, ור"ל מקום חתך: (כ) (נח"י), ב"ר, (פ' י"ז י"א, וסנהדרין דף ל"ט.) ופירש רש"י שלא יראה בחתיכה קודם גמר תיקונה, ושם מוכח שזה התירוץ אליבא דמ"ד זנב, ולפיכך הקדים הרב לפרש ויסגור מקום החתך שהוא גם כן אליבא דמ"ד זנב, כדי ללמוד שזה התירוץ גם כן אליביה, וכ"כ הרא"ם: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָֽאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָֽאָדָֽם:

 רש"י  ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו: ויבן את הצלע לאשה. להיות (ל) אשה, כמו ויעש אותו גדעון לאפוד (שופטים ח, כז.), להיות אפוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י ויבן את הצלע וגו' לאשה, משמע שבנה את הצלע להאשה להיות לה לשום דבר, לכך מפרש להיות אשה, כלומר שבנה האשה מן הצלע, וכן ויעש אותו גדעון לאפוד, (שופטים ח' כ"ז) אין פירושו שתיקן אותו לצורך אפוד, אלא תקנו שהוא עצמו יהיה אפוד: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר הָֽאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵֽעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻֽקֳחָה זֹּֽאת:

 רש"י  זאת הפעם. מלמד (מ) שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה (יבמות סג.): לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'. לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב"ר יח, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) י"ג כן מלמד שבא אדם על כל בהמה וכו' ולא נתקררה כו', ואע"ג דלאו בתשמיש מיירי, אין זה אלא רמז, והעיקר מן האדם ידע את חוה אשתו נפיק, ועוד י"ל שהיה משיג בשכלו טבע כל בהמה וחיה, דאי לא היה יודע טבעם לא היה יודע לקרות להם שמות: (שפתי חכמים)


{כד}  עַל כֵּן יַֽעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָֽד:

 רש"י  על כן יעזב איש. רוח הקדש (ס) אומרת כן, לאסור על בני נח (ע) העריות (סנהדרין נז:): לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה (פ) בשרם אחד (שם נח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל דאדם אינו יכול לומר כן, דהא לא היו לו אב ואם, וגם לא הוו לו בנים בעת הזאת ולמה הוצרך לכך: (ע) ולאו אדלעיל מיניה קאי ויאמר האדם, דהא מהאי קרא נפקי עריות ודבק באשתו ולא באשת חבירו כו' (סנהדרין נ"ח.), כאילו אמר על כן יעזוב איש את אשת אביו ואת אמו, שלא ישמש עמהם, (הרא"ם). וא"ת מאי נפקא מיניה בזה שרוח הקודש מצוה וכו', לאפוקי שלא תאמר בטבע הוא כן, דאם כן היה לו לומר עוזב ולא יעזוב, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל תיבת על כן דהכי קאמר הואיל ועשיתי לו טובה כזאת ובניתי לו אשה על מנת כן עשיתי שיקיים איסור העריות, כמו שנאמר לישראל (שמות כ' ב') אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ופירושו על מנת כן הוצאתיך שתקיים המצות: (פ) ב"ר (פ' י"ח ח'), למעוטי בהמה וחיה שאינם נולדים מן האדם, (נח"י), ונ"ל דס"ל להרב דזה הוא כמו נתינת טעם על איסור העריות, כדי שלא להרבות ממזרים, אע"פ שהביאה אסורה אפילו בילדה וזקנה שאינם ראויים להוליד, וגם עם הבהמה וחיה שאינם מתעברות מן האדם, מכל מקום יותר נראה וניכר האיסור כשמוליד ממזר, והוא מעוות שאינו יכול לתקן: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיִּֽהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָֽאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ:

 רש"י  ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך (צ) צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות לו שמות, לא נתן בו יצר הרע, עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) [צ"ל], י"ל שלא מחמת חסרון חכמה אלא מחמת שלא היו צריכין לידע דרך צניעות כלל, כיון שלא היה להם יצר הרע: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-ג

{א}  וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּֽי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹֽאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּֽן:

 רש"י  והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו (ק) כתנות עור וילבישם, אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש (ר) לעין כל, ונתאוה לה (ב"ר יח, ו.): ערום מכל. לפי ערמתו וגדולתו (ש) היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל (שם יט, א.): אף כי אמר וגו'. שמא אמר לכם (ת) לא תאכלו מכל וגו', ואף על פי שראה אותם אוכלים (א) משאר פירות, הרבה עליה דברים, כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כתב הרא"ם מנא ליה לומר שהכתנות הללו בתחלת בריאתן מיד נעשו מפני הצנה והחום עד שיקשה עליו ומה ענין זה לכאן וכו', דילמא לא נעשו הכתנות הללו אלא לאחר שחטאו ואכלו מן העץ, והכתנות הללו היה מפני הבושה שהיו ערומים ויהיו המקראות כסדרן וכו', וצריך לומר דהוכחתו מדכתיב (לקמן פ' כ') ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו', וסמוך ליה ויעש ה' אלהים וגו', ופרש"י (שם) ויקרא האדם חזר לענין ראשון כו', אם כן קריאת שם חוה קודם החטא היה, וסמוך ליה ויעש, שמע מינה דבתחלת בריאתן עשה להם הכתנות ולא אחר שחטאו מפני הבושה, ועוד י"ל מדכתיב בקרא (שם כ"א) ויעש להם כתנות עור וילבישם דמשמע הקב"ה הלבישם, וכי מפני שחטאו הוכרח הקב"ה להלבישם, ולמה לא הלבישו את עצמם כמו שעשו להם חגורות מעצמם, והיה לו לכתוב ויעש להם כתנות עור ללבוש, אלא על כרחך בתחילת בריאתן עשאום מפני הקור והחום, ועל מה שהקשה הרא"ם דאם מתחילת בריאתן אם כן איך היו ערומים בשעת תשמיש, י"ל דלמ"ד (ב"ר כ' כ"ט) שפירש כתנות עור חלקים כצפורן מדובקין לעורן, אם כן היו ערומים, רק על העור היה מדובק כעין צפורן, אבל הכל בגלוי היה וגם אבר התשמיש וק"ל, ואפילו למ"ד שעשאו מצמר ארנבת והיו נעשים לו מפני הצנה והחום, כיון שבריאתן היה בתשרי לדעת ר"א או בניסן לדעת ר"י, (ר"ה י"א.), ובשני חדשים אלו אין בהם לא קור ולא חום, ולא היו מלובשים בהם אלא ערומים היו בלי לבוש כי לא יתבוששו ממה שהיו ערומים, כי לא אכלו עדיין מן העץ לידע בין טוב ובין רע, וכיוון שהיו ערומים והיו משמשין לעין כל נתאוה הנחש וכו', ואין להקשות למה לקחו עלי תאנה ועשו להם חגורות, היה להם ללבוש הכתנות, אין הכי נמי אך ורק שבאותו פעם לא היו מצויין אצלם ולא רצו להיות עומדים ערומים אפילו רגע אחד, (נח"י), ומכל מקום נ"ל שבמחלוקת שנויה (פסחים דף נ"ד.) והכי איתא התם עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו', ויש אומרים אף בגדיו של אדם הראשון, ואם כן ליש אומרים נבראו אחר החטא דאינהו סרחו בעשירית דהיינו קודם בין השמשות, ולת"ק דסבירא ליה דקודם בין השמשות נבראו, אפשר נמי דס"ל דנבראו קודם החטא: (ר) (אב"א), וא"ת ותשמיש היכן רמיזא, י"ל שלא היה צריך לומר רק ויהיו שניהם ערומים, למה לו לומר האדם ואשתו, אלא הכונה מלבד שהיו ערומים היו מתיחדים כדרך איש ואשתו: (ש) דקשה לרש"י למה נאמר מכל וגו', אלא לפי ערמתו וכו', ר"ל מתוך שהיה ערום מכל, לכן היה ארור מכל: (ת) שאי אפשר לפרש כל שכן מפני שהוא תחילת דיבור: (א) כתב הרא"ם אע"ג שלא נודע מן הכתוב מוכרח הוא, דאם לא כן מה היו אוכלים, ואין זה ראיה דילמא היו אוכלין ממיני עשבים וזרעוני גנה, ונראה דהוכחת רש"י דלא הוה ליה למימר אלא לא תאכלו מעץ הגן, כיון שראה אותם שאכלו עשבים וזרעונין, אם כן כל למה לי, אלא ודאי ראה אותם אוכלים פירות, אך שראה אותם אוכלין בסירוגין, ר"ל מהתאנים אכלו ומגפן לא אכלו ומאילן אחר שהיה עומד אצלו אכלו, ואז שאל אותם כיון שראה אותם מקצתם אכלו ומקצתם לא אכלו היה לו מקום שאלה אם זה הוא משום בחירה בעלמא שאין טובים כשאר פירות, או מפני ציווי הש"י שציוה לכם לא תאכלו מכל עץ הגן רק ממקצתן, וק"ל: (שפתי חכמים)


{ב}  וַתֹּאמֶר הָֽאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵֽל: {ג}  וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹֽאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתֽוּן:

 רש"י  ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו (משלי ל, ו.): (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָֽאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתֽוּן:

 רש"י  לא מות תמותון. דחפה עד (ב) שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה (ג) כך אין מיתה באכילה (ב"ר יט, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן היאך האמינה לו במה שאמר לא מות תמותון ולא עמדה להכחישו: (ג) ותימא והלא עדיין היתה יכולה למות שהרי היום גדול והקב"ה אמר (לעיל ב' י"ז) ביום אכלך ממנו מות תמות, עוד יש להקשות אם על הנגיעה ימותו כל שכן על האכילה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה, ואם כן למה ליה למימר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ונראה דהכי פירושו על האכילה ימותו, ועל הנגיעה יפלו בחולי מיד ואח"כ יהיה הולך ופוחת וימות ג"כ באותו יום, ואם כן כשראתה שלא חלתה על הנגיעה ודאי לא תמות עוד, ויש מקשים מאי ראיה הוא זה לנחש שדחף את האשה עד שנגעה בעץ ולא מתה הא באמת לא הוזהרו אלא על אכילה ולא על הנגיעה והאשה עצמה למה לא יראה לנפשה כיון שהיא ידעה בעצמה שלא ציוה השם כי אם על האכילה לבד, ועוד קשה מאי דעתה דאשה שהוסיפה על הציווי, וי"ל הציווי היה אל אדם ולא אל חוה, אך אדם ציוה לחוה ובשעת ציווי לחוה הזהירה גם על הנגיעה, כי ידע נשים דעתן קלות, והיא היתה סבורה באמת שהש"י ציוה גם על הנגיעה, ומה שפרש"י הוסיפה על הציווי, והא לפי מה שציוה לה אדם בשם הקב"ה לא הוסיפה כלום, אעפ"כ לא היה לה להשיב לנחש יותר ממה ששאל ממנה, שהוא לא שאל אותה אלא על אכילה ולא על הנגיעה, ואם כן כשראתה האשה שלא מתה בנגיעה לפי סברתה וציווי מן בעלה אז לקחה גם מן הפרי ואכלה, ודוק. ויש מקשים עוד מה ראיה הוא מן הנגיעה על האכילה, בשלמא הנגיעה היה באונס שהוא דחפה עד שנגעה, אבל האכילה יהיה ברצון, וי"ל דהאשה סברה שהעץ הוא כמו סם המות שכל מי שיאכל ממנו ימות כמו מי שיאכל מעץ החיים שהפרי עצמו הוא הנותן בו חיים, כך הפרי הזה הוא סם המות, ולכך אמרה לא תגעו בו כי הוא מושג בחוש שיש סם המות חריפים שאף בנגיעה ממית, וסברה האשה זה הפרי כן הוא, ומשום הכי דחף אותה הנחש ואמר כשם שאין מיתה וכו', (מצאתי): (שפתי חכמים)


{ה}  כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵֽינֵיכֶם וִֽהְיִיתֶם כֵּֽאלֹהִים יֹֽדְעֵי טוֹב וָרָֽע:

 רש"י  כי יודע. כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל (ד) וברא את העולם (שם, ד.): והייתם כאלהים. יוצרי עולמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י אדרבא היה לו להקב"ה להאכילה כדי שיהיו חכמים ויודעים טוב ורע, ומתרץ כל אומן שונא בני אומנותו (ב"ר ל"ב ב'): (שפתי חכמים)


{ו}  וַתֵּרֶא הָֽאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַֽאֲכָל וְכִי תַֽאֲוָה הוּא לָֽעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל:

 רש"י  ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש (שם) (ה) והנאו לה והאמינתו: כי טוב העץ. להיות (ו) כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה. שלא תמות היא ויחיה הוא (ז) וישא אחרת: גם. לרבות בהמה (ח) וחיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י מה ראתה עכשיו שלא ראתה מקודם לכן, דהא לא אכלה עדיין מן העץ, לכן פירש ותרא פירוש ותתבונן: (ו) וא"ת למה לא מפרש רש"י כסדר שאמר לה הנחש ונפקחו עיניכם בתחילה ואח"כ להיות כאלהים. וי"ל לפי שכתב אח"כ בהדיא וכי תאוה היא לעינים, דהיינו ונפקחו עיניכם, ונחמד להשכיל, דהיינו מה שאמר לה יודעי טוב ורע, לכך צריך לומר דמה שכתב כי טוב העץ למאכל היינו מה שאמר לה הנחש להיות כאלהים: (ז) הוכחתו מדכתיב עמה: (ח) דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה, אבל לא היתה כוונתה שימותו: (שפתי חכמים)


{ז}  וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵֽירֻמִּם הֵם וַֽיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּֽעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹֽת:

 רש"י  ותפקחנה וגו'. לענין החכמה (ט) דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח: וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (ב"ר יט, ו.): עלה תאנה. הוא העץ שאכלו (י) ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:), אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, (כ) שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו. (מדרש רבי תנחומא וירא פי"ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר לענין החכמה של ידיעה נאמר שנודע להם עכשיו מה שאבדו, ר"ל היא מצות ומעץ הדעת וגו', (נח"י), ונ"ל דלענין החכמה של דעת טוב ורע הכתוב מדבר, וכמו שכתב הרב לעיל, ואע"פ שנתנה בו דעה לקרוא שמות, לא ניתן בו יצה"ר עד אכלו מן העץ, ומה שכתב וסוף המקרא מוכיח, היינו שלא אמר הכתוב ויראו כי ערומים הם אלא וידעו שמע מינה שנתחדש בהם ידיעה וגו': (י) הוכחתו דהיה לו לומר ויתפרו עלים ויעשו להם חגורות, ותו קשה לרש"י ולמה לקח אדם העלין מן אותו העץ שחטא בו ולא מן האחרים כדי שלא יבינו בחטאו, וכדאמרינן (ברכות ל"ד:) חציף עלי מאן דמפרסם חטאו, ומשני אבל שאר עצים וכו': (כ) בפירוש ולמה לי הרמזים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ח}  וַֽיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָֽאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּֽן:

 רש"י  וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו: וישמעו. מה שמעו, שמעו את קול הקב"ה שהיה (ל) מתהלך בגן: לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם (ס"א לשם ודוק כי כן עיקר), וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב והמה סרחו בעשירית (סנהדרין לח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הוסיף מלת היה, כי בזולת זה תורה על הזמן ההוא, והוסיף שי"ן ואמר שהיה שמלת מתהלך חסרה שי"ן: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָֽאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּֽכָּה:

 רש"י  איכה. יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך (בראשית ד, ט.), וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך (במדבר כב, ט.), ליכנס עמהם בדברים, (מ) וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיה לט, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל דהקב"ה חפץ ממנו שיאמר חטאתי ויהרהר תשובה בלבו, דהקב"ה רוצה בתשובתן ואינו חפץ במיתתן, וא"ת דכאן וכן בבלעם (במדבר כ"ב ט') מי האנשים וגו', פירש כדי להכנס עמו בדברים, ובפרשת בלק פירש (שם) כדי להטעותו, י"ל שהתם נמי הוא כדי להכנס עמו בדברים, אלא ששם נתן טעם על ההכנסה שהוא להטעותו, ששם אי אפשר לפרש שלא יהיה נבהל, דהא עדיין לא התחיל בעבירה: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר אֶת קֹֽלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָֽאִירָא כִּֽי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵֽחָבֵֽא: {יא}  וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָֽלְתָּ:

 רש"י  מי הגיד לך. מאין לך לדעת (נ) מה בשת יש בעומד ערום: המן העץ. (ס) בתמיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) וא"ת למה לא מפרש רש"י גם כן מי הגיד לך שעירום אתה מן המצות כדפירש לעיל, (פ' ז') וי"ל דמה שאמר הקב"ה מי הגיד לך כי עירום אתה קאי אדברים של אדם שאמר ואירא כי עירום אנכי, משמע דבשביל שהיה עירום לכך ירא, ולכך לא מצי לפרש מאין לך לדעת שעירום אתה מן המצות, דבשביל שאין לאדם מצוה אין לו לירא, לפי שאינו חייב לקיים רק מה שנצטווה לו, אבל מה שלא נצטווה לו אין לו לירא שמא יענש עליו אם עובר עליו, ואם בשביל שנצטווה לו ועבר עליו ירא א"כ היה לו לומר כן בפירוש ואירא כי עברתי על המצות, אבל מה שעירום היה מן המצות לא היה לו לירא, לכך מפרש מאין לך לדעת וכו', ועוד י"ל דכאן אי אפשר לפרש מי הגיד לך שעירום אתה מן המצות דודאי היה יודע שעבר על המצות, (צדה לדרך), ואני שמעתי פירוש אחר, כלומר מי הגיד לך אם אתה עירום אם לאו, למה אתה משיב לי יותר ממה ששאלתי אותך, כי כשאמרתי לך איכה לא שאלתי אותך למה אתה עירום, איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ וגו': (ס) דאילו היתה שאלה היה לו להשיב כן, אבל כשהוא לשון בתמיה השיב על תמיהתו של הקב"ה האשה וגו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיֹּאמֶר הָֽאָדָם הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָֽתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָֽאֹכֵֽל:

 רש"י  אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:): (רש"י)


{יג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָֽאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָֽאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָֽאֹכֵֽל:

 רש"י  השיאני. הטעני, כמו אל ישיא אתכם חזקיהו (דברי הימים-ב לב, טו.): (רש"י)


{יד}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹֽנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ:

 רש"י  כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד (ע) דברי מי שומעין (סנהדרין כט.): מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה (פ) לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (ח.), ללמד שימי עיבורו של נחש (צ) שבע שנים: על גחונך תלך. רגלים היו לו (ק) ונקצצו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וא"ת כל מסית שבעולם יפטור עצמו בטענה זו, י"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב וכו', אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצות השם שציוה שלא להסית, ובזה יש קצת ישוב לתמיהת הרא"ם (מכת"י אבא מורי ז"ל), וכן מצאתי בשם מהרש"ל. (חזקוני), וא"ת הא קיימא לן (סנהדרין ס"ז.) דאין מסית אלא לעכו"ם, אלא מדאמר לה והייתם כאלהים, שמע מינה היינו דעכו"ם: (פ) פירוש שנתקללה בימי עבור שלה יותר מבהמה, שימי עבורה של בהמה יותר מעבורה של חיה: (צ) פירוש דימי עבורה של חתול נ"ב ימים, (בכורות ח'.) וימי עבורה של חמור שנה, א"כ בהמה גרוע מחיה ז"פ כך יהא הנחש ארור מהבהמה ז' פעמים, נמצא שימי עבורה שבע שנים, ואין לומר מכל החיה ר"ל ארי או אפעה שעבורם לג' שנים ולע' שנה, דאם כן לכתוב מכל החיה ולישתוק מכל הבהמה: (ק) דאם לא כן מאי על גחונך תלך, הלא מעיקרא נמי הכי הוה, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{טו}  וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּֽינְךָ וּבֵין הָֽאִשָּׁה וּבֵין זַֽרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשֽׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵֽב: (ס)

 רש"י  ואיבה אשית. אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא (ר) תחלה ותשא את חוה, (ש) ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית (סוטה ט:): ישופך. יכתתך, כמו ואכות אותו (דברים ט, כא.), ותרגומו ושפית יתיה: ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה, (ת) ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. (א) ולשון תשופנו, כמו נשף בהם (ישעיה מ, ד.), כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון, (ב) כתב לשון נשיפה בשניהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) וא"ת למה לא ירא הנחש שמא תאכל חוה תחילה דהא לה נתן בתחילה, וי"ל דנחש סבר דדרך הנשים שמכבדות את בעליהן ונותנין להם תחילה, וחוה גם היא תתן לאדם תחילה וימות, וכיון שתראה חוה שימות הוא לא תאכל היא, או הנחש היה סבור שלא יניחה הוא לאכול. ועוד י"ל דסבר הנחש אדם מצוה שלא לאכול מעץ לכך ימות הוא, אבל האשה אינה מצווה כי דוקא לאדם אמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, לכן אף אם תאכל היא לא תמות: (ש) דאם לא כן מאי ואיבה אשית דמשמע דקפיד אאהבתה: (ת) דקשה לרש"י הא הקב"ה קלל לאדם בפני עצמו וא"כ למה מערב כאן קללתו של אדם בקללתו של נחש, ומתרץ דהכל קללתו של נחש הוא וגנאי שלו, כלומר לא יהיה לך קומה וכו', והרא"ם פירש דאם לא כן מה ענין ואתה תשופנו עקב בקללתו של נחש הא לאו קללה היא זו, ומעל גחונך תלך לא נפקא דהתם לקציצת רגלים הוא דאתי, אבל אם רוצה לקום בקומה יקום כתב רחמנא תשופנו: (א) דקשה לרש"י דמשמע שאין חילוק בין אדם לנחש, אלא הוא יכתת ראשו והנחש ישופנו עקב, והרי עוד יש הפרש ביניהן שאדם ממית הנחש והנחש אינו ממית את האדם, אלא על כרחך צריך לומר אף משם תמיתנו (הרא"ם). א"נ י"ל דקשה לרש"י דכיון דלעיל כתיב ישופך ראש ובודאי היא מיתה, וכאן כתיב תשופנו שהוא ג"כ מלשון ישופך, וא"כ אם יכתת הראש ודאי מת הנחש, ואם ישופנו עקב אינו מת, והא הכל לשון אחד הוא ולמה משמש כאן לשון מיתה וכאן אינו לשון מיתה, וע"ז פירש ואף משם וכו': (ב) פירוש דקשה לרש"י למה לא נאמר בפירוש תשכנו. והרא"ם פירש אע"פ שישופך הוא לשון כתיתה ואינו נופל אלא בראש, ותשופנו לשון שריקה שאינו נופל רק בנחש, מכל מקום מנהג הכתוב מדרך הצחות להשוות הלשונות, אף שהם מחולפים בפירושם: (שפתי חכמים)


{טז}  אֶל הָֽאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵֽרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּֽלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּֽךְ: (ס)

 רש"י  עצבונך. זה צער גידול בנים (עירובין ק:): והרנך. זה צער העבור: בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה: ואל אישך תשוקתך. לתשמיש, ואף על פי כן אין לך (ג) מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו (ד) ולא ממך: תשוקתך. תאותך, כמו ונפשו שוקקה (ישעיה כט, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואע"פ שזו מדה יפה בנשים, י"ל דהא דקאמר בגמרא (עירובין ק:) זו מדה יפה כלומר מדה יפה לה שלא שינתה מציווי המקום ואינה תובעתו לתשמיש מאחר שקללה הש"י, (מהרש"ל): (ד) הא דמאריך רש"י אע"פ שלא לצורך הוא שהרי כבר פירש אין לך מצח וכו', אלא לכך נקטו לומר דהכל תלוי בו, ואע"פ שהיא אינה רוצה אלא הוא רוצה יכול לכופה או אם הוא אינו רוצה, אע"פ שהיא רוצה אינה יכולה לכופו, וזהו שנקט רש"י ממנו ולא ממך: (שפתי חכמים)


{יז}  וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּֽאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ:

 רש"י  ארורה האדמה בעבורך. תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים, (ה) משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדים שינק מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ה"ג ד"א משל וכו' דלפירוש הראשון הקללה היה לאדם ע"י האדמה, אבל לפי המשל היתה הקללה לאדמה, דאף כאן האדם נברא מן הארץ, לכך קלל האדמה, אבל קשה דהכא משמע דלכך קלל האדמה, ולעיל (א' י"א) פירש רש"י משום דלא עשתה ציווי של מקום, וי"ל דהא והא גרמא דאי הוה נתקללה בעון עצמה היה לה להתקללה שתעשה פירות על חד תלת, אבל בקוצים ודרדרים זה היה בשביל עון שניהם: (שפתי חכמים)


{יח}  וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָֽכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶֽה:

 רש"י  וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ, כשתזרענה מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, (ו) והן נאכלים (ז) על ידי תיקון (ביצה לד.). ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו', אלא מה אמור כאן בראש הענין, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר (ח) תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירש בעל הערוך ירקות מרים ומתוקנים ע"י האור ברותחין וקונדס בלשון לע"ז קרד"י: (ז) ר"ל לפי שנאמר אח"כ את עשב השדה, כלומר על כרחך מהם תיזון מאחר שלא תצמיח מכל מיני זרעונים שזורעים אלא אלו, לכך צריך לפרש דנאכלין ע"י תקון: (ח) וקוץ ודרדר לאו דווקא, דאם כן מאי ואכלת עשב השדה, והלא אין שם אלא קוץ ודרדר: (שפתי חכמים)


{יט}  בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שֽׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּֽי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשֽׁוּב:

 רש"י  בזעת אפיך. לאחר שתטרח (ט) בו הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לא שתאכל לחם מעורב בזיעה: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיִּקְרָא הָֽאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָֽיְתָה אֵם כָּל חָֽי:

 רש"י  ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק, אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך, שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש, נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה: חוה. נופל על לשון חיה, (י) שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם (קהלת ב, כב.) בלשון היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל דקשה ליה לרש"י היה לו לקרותה חיה, ועל זה פירש נופל וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם: (פ)

 רש"י  כתנות עור. יש דברי אגדה אומרים (כ) חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם, ועשה להם כתנות ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) חלקים לשון חלוק, ר"ל כתנות כעין צפורן מדובקים לעורן: (שפתי חכמים)


{כב}   רביעי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָֽאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַֽחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָֽם:

 רש"י  היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד (ל) בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה: ועתה פן ישלח ידו וגו'. ומשיחיה לעולם, הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו, ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) נ"ל דהכי קאמר כשם שאני יחיד בעליונים בידיעה, שידיעת הקב"ה יתברך ויתעלה מקיף הכל, הן מה שהוא שכל ומדע שהיא הידיעה של אמת ושקר, וגם ידיעת טוב ורע שהוא ידיעת נאה ומגונה, כמו כן האדם אשר בארץ מכח השכל שיש לו מן העליונים יודע להבחין בין האמת והשקר שהוא השכל והמדע, ומכח אכילתו מעץ הדעת יודע להבחין בין הנאה והמגונה, משא"כ בבהמה וחיה אף שאכלה מעץ הדעת אין לה הבחנה בין הנאה והמגונה, אך בין המועיל והמזיק יש לה הבחנה, לברוח מן המזיק לה ולקרב אל המועיל, אם כן הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים שהמלאכים אינן יודעין להבחין בין הנאה והמגונה, רק בין האמת והשקר שהוא שכל ומדע, ועתה פן ישלח וכו' הוא קרוב להטעות לבריות וכו' ודוק: (שפתי חכמים)


{כג}  וַֽיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַֽעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּֽׁם: {כד}  וַיְגָרֶשׁ אֶת הָֽאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַֽחַיִּֽים: (ס)

 רש"י  מקדם לגן עדן. במזרחו (מ) של גן עדן, חוץ לגן: את הכרובים. מלאכי חבלה: החרב המתהפכת. ולה (נ) להט לאיים עליו מלכנוס עוד לגן. תרגום להט שנן, כמו שלף שננא ובלשון לע"ז למ"א (קלינגע). ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ויהיה מ' מקדם פירושו מפאת קדם, והיינו מזרחו של גן חוץ לגן, ר"ל הכרובים היו חוץ לגן, דאילו היו במזרחו של גן ולפנים ממנו היה האדם נכנס לגן עד שיבא סמוך להם, אבל כשהוא חוץ לגן לא יכול ליכנס כלל וק"ל: (נ) דלהט היינו כמו מראה מלוטש ומראה בלא חרב לא משכחת, לכך פירש חרב המתהפכת ולה להט, כאילו אמר ואת החרב המתהפכת שיש לה להט בהפיכתה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-ד

{א}  וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָֽה:

 רש"י  והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, (ס) קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם, נשמע שלאחר שנטרד (ע) היו לו בנים: קין. על שם קניתי: את ה'. כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי, לבדו בראנו, אבל בזה (פ) שותפים אנו עמו (נדה לא.): את קין את אחיו את הבל. ג' אתים ריבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים, לכך נאמר (צ) ותוסף (ב"ר כב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דהיה לו לומר וידע אדם בציר"י תחת הי': (ע) הא דנקט רש"י היו לו בנים ולא נקט אחר שנטרד ידעה, משום דהיה משמע שאחר שנטרד ידעה הא קודם לכן לא ידעה, והרי לעיל (ב' כ"ג) כתב זאת הפעם וגו' ופרש"י מלמד שבא וכו', משמע דאף קודם לכן בא עליה, ובזה נמי ניחא מנא ליה לרש"י דוהאדם ידע כבר קודם שנטרד קאי אף על ההריון והלידה, דילמא על התשמיש לחודה קאי, אלא י"ל דאם כן למה לי קרא דוהאדם וגו' והא כבר שמעינן ליה מקרא דזאת הפעם וגו': (פ) כי ג' שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו (נדה ל"א:): (צ) רוצה לומר הוסיפה עוד את, כלומר דשני אתים משמע שנים, לכך מיושב נמי היטב מה שכתוב ותוסף: (שפתי חכמים)


{ב}  וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַֽיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָֽה:

 רש"י  רועה צאן. לפי שנתקללה האדמה, (ק) פירש לו מעבודתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י למה היה רועה צאן, הא לא הרשה להם להמית בריה, ואין לומר דקשה לו למה היה רועה צאן מאחר שאין לו הנאה מהם, דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָֽאֲדָמָה מִנְחָה לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  מפרי האדמה. מן (ר) הגרוע. ויש אגדה שאומרת (ש) זרע פשתן היה. (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן: (ש) דקשה למה כתב מפרי האדמה היה לו לכתוב מן האדמה או מפרי העץ, אלא שהביא פרי מדבר שהוא כמו אדמה שאין גזעו מחליף, דאמרינן בגמרא (ברכות מ.) שאין גזעו מחליף נקרא אדמה, ופשתן נמי אין גזעו מחליף ונקרא ג"כ עץ, שנאמר (יהושע ב' ו') ותטמנם בפשתי העץ, לכן אמר מפרי האדמה שהוא פרי כמו מן העץ והוא אדמה שאינו עץ הא כיצד אלא זה זרע פשתן שהוא אדמה ועץ, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ד}  וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתֽוֹ:

 רש"י  וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן ואל ישעו, אל יפנו. וכן שעה מעליו (איוב יד, ו.), פנה מעליו: וישע. ירדה אש (ת) ולחכה מנחתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר במה ידע שפנה אליו ומפרש ירדה אש וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַֽיִּפְּלוּ פָּנָֽיו: {ו}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָֽפְלוּ פָנֶֽיךָ: {ז}  הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּֽוֹ:

 רש"י  הלא אם תיטיב. כתרגומו פירושו: לפתח חטאת רובץ. לפתח קברך (ת) חטאתך שמור: ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י מאי לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח, ועל זה פירש לפתח לקברך, דהיינו צער חבוט הקבר: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַֽיְהִי בִּֽהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ:

 רש"י  ויאמר קין. נכנס עמו בדברי ריב ומצה, (א) להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) [קשה לרש"י שלא מפרש בקרא מה היא האמירה, אלא שמע מינה נכנס וכו'], בב"ר (כ"ב ט"ז) מפרש לפי שקין עובד אדמה היה והבל היה רועה צאן, והיה קין אומר שהאדמה שלו, וא"כ לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹֽכִי:

 רש"י  אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב (ב) ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי. נעשה כגונב (ג) דעת העליונה: השומר אחי. לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פת"ח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) והא דלא פרש"י כן לעיל (ג' ט') גבי אדם י"ל דגבי אדם לא שייך לומר אולי יאמר חטאתי, דהא כבר התודה בזה שהיה נחבא, עוד י"ל דאדם צדיק גמור היה שהוא היה יציר כפיו של הקב"ה, ובודאי יודה על חטאו, משא"כ קין, ומשום הכי היה צריך ליכנס עמו בדברים כדי שישוב וכו', (מהרש"ל): (ג) שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאם לא כן לא היה מכחישו: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹֽעֲקִים אֵלַי מִן הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה, (ד) שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה (סנהדרין לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (סנהדרין דף ל"ז.), ומסיים שם עד שהגיע לצוארו: (ה) פירוש בעון שהוציאה עץ עושה פרי, וכשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עונה אבל לא על עון זה שפצתה את פיה שעדיין לא נתקללה על עון זה, ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה: (ו) (נח"י), נראה דס"ל להרב דלשון פצתה היינו פתיחה יתירה וזה החטא, וכמ"ש התוס' (סנהדרין ל"ז: ד"ה מיום) שאין רישומן ניכר כלל: (שפתי חכמים)


{יא}  וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּֽצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶֽךָ:

 רש"י  ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר (ה) בעונה, וגם בזו הוסיפה (ו) לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה (ס"א הכל דבור אחד ממן האדמה עד כאן): (רש"י)


{יב}  כִּי תַֽעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹֽא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָֽרֶץ:

 רש"י  נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד: (רש"י)


{יג}  וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֽׂוֹא:

 רש"י  גדול עוני מנשוא. בתמיה, (ז) אתה טוען עליונים ותחתונים, (ח) ועוני אי אפשר לטעון (ב"ר כב, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וחסר ה"א התימה כי לא יתכן בניחותא ופירוש מנשוא על עצמו, פירש שחטא חטא גדול שאין ראוי לסליחה, דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי, הרי הודה על חטאו וראוי לזה: (ח) (צל"ד בשם מהרש"ל), ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא, (תהלים ק"ל ד') ר"ל מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא, אבל מלך ב"ו אין בידו למחול רק כפי דת נמוסו הוכרח לעשות, ואז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא, וכך אמר קין אתה טוען וכו' והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר ח"ו שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך: (שפתי חכמים)


{יד}  הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹֽצְאִי יַֽהַרְגֵֽנִי: {טו}  וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹֽצְאֽוֹ:

 רש"י  לכן כל הורג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו (ט) ולא פירשו, לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו: שבעתים יוקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, למדנו שתחלת מקרא לשון (י) גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור (שמואל-ב ה, ח.), ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז, (כ) כל מכה יבוסי ויגע בצנור ויקרב אל השער ויכבשנו, (ל) ואת העורים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו, ובדברי הימים א (יא, ו.) פירש יהיה לראש ולשר: וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמו (מ) במצחו. (ס"א) כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר, עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות, כמו שנאמר ומוראכם כו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דהיה לו לומר אעשה לו כך וכך: (י) אין פירושו כל הורג קין שבעתים יוקם דהא למך הרג את קין ולא נעשה בו נקמה שיהרג לאחר שבעתיים, אלא תחילת המקרא לכן כל הורג קין לשון גערה הוא, ושבעתים יוקם קאי אקין, ר"ל כי לא יקבל הבל נקמתו מקין אלא עד ז' דורות, וכמו שמוכיח סוף המקרא ושבעתים יוקם קאי אקין ולא אהורג את קין, ועוד י"ל דאם כן איך פירש כל הורג קין יוקם שבעתים, א"כ היה קשה למה יוקם שבעתים יותר משאר רוצחים, אלא על כרחך מלת שבעתים יוקם הוא ענין בפני עצמו, שהקב"ה יוקם מקין עד ז' דורות, וע"כ זה אחד מן המקראות שקצרו וכו': (כ) ר"ל דכאן דיבר הכתוב ברמז ובמקום אחר מפרש בהדיא כל מכה וכו' (שמואל-ב' ה' ח'): (ל) ועורים ופסחים צלמי עכו"ם היו ופסח נגד יעקב ועור נגד יצחק, והיה כתוב עליהם את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שלא יעשו עמו מלחמה וכן אבימלך לו, אבל בימי דוד כבר בטלה השבועה: (מ) פירש אות משמו של קין והוא אות י' דרמז בו יחיה, כלומר שלא יהרגנו, אי נמי אות א' משמו של הקב"ה והוא אות ה' רמז על כל הורג קין, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶֽרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵֽדֶן:

 רש"י  ויצא קין. יצא בהכנעה (נ) כגונב דעת העליונה: בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם: קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן וגו', לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם, (ס) ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש (דברים ד, מא.). דבר אחר בארץ נוד, כל מקום שהלך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו, (ע) והבריות אומרים סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו: (ס) דאל"כ למה היו המלאכים במזרח ולא ברוח אחרת: (ע) ולד"א לחוד קשה דאם כן למה אמר קדמת, לכן צריכין אנו גם כן לפשט הראשון כי שם גלה אביו, ולפירש הראשון קשה למה נאמר בארץ נוד הוה ליה למימר במדינה, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יז}  וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַֽיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנֽוֹךְ:

 רש"י  ויהי. קין בונה עיר, (פ) ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר דויהי בונה עיר קאי על קין ולא על חנוך הסמוך לו, דאם לא כן מאי כשם בנו חנוך: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּוָּלֵד לַֽחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחֽוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתֽוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָֽמֶךְ:

 רש"י  ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד, ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה נישטר"א בלע"ז, וזריעת תולדות האיש אינזינד"ר בלע"ז, כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד, מדבר בזריעת האיש, והוא בלע"ז אניידרי"ר: (רש"י)


{יט}   חמישי  וַיִּֽקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָֽאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּֽה:

 רש"י  ויקח לו למך. לא היה (צ) לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב"ה הבטחתו, שאמר שבעתים יוקם קין, ועמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו': שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש (ק) משקה כוס של עקרין (ס"א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא.) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, (ב"ר כ"ג, ב.) כמו שמפורש באגדת חלק: עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו (ס"א ממאכלו), עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) אלא כך היה לו לומר ומתושאל ילד את למך ולמך ילד את יובל, למה ליה למיכתב ויקח לו למך שתי נשים: (ק) פירש שהשקה אותה כוס של עקרין כדי שתהיה עקרה ולא יכחיש את יפיה, וא"ת והלא כתיב וצלה גם היא ילדה, וי"ל דילדה קודם ששתתה הכוס של עקרין, ועוד י"ל דמה שאמר וצלה גם היא ילדה רבותא נקט אע"פ ששתתה כוס של עקרין אפילו הכי ילדה ולא הזיק לה כלום, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כ}  וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶֽה:

 רש"י  אבי ישב אהל ומקנה. הוא היה הראשון (ר) לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודת אלילים, כמה דאת אמר סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח, ג.), וכן ואחיו תופש כנור ועוגב, לזמר לעבודת אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ופירש אבי כלומר ראשון, ואמר במדברות כלומר לא כהבל שהיה רועה בישוב, וזו אומנות גדולה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָֽב: {כב}  וְצִלָּה גַם הִוא יָֽלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּֽוּבַל קַיִן נַֽעֲמָֽה:

 רש"י  תובל קין. תובל אומנתו של קין. ותובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים: לוטש כל חרש נחשת וברזל. (ש) מחדד אומנות נחשת וברזל, כמו ילטוש עיניו לי (איוב טז, ט.), חורש אינו לשון פועל (בסגו"ל) אלא לשון פועל (בציר"י), שהרי נקוד קמץ קטן, וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחשת וברזל: נעמה. היא (ת) אשתו של נח, בבראשית רבה (כג, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצונו בזה לפרש שהמקרא מסורס הוא והכי קאמר לוטש וחורש כל כלי נחושת וברזל, והוסיף מלת כל כלי אומנות, כלומר כלי אומנות הם כלי המחרשים והחיתוך ודומיהם שנופל בם הלטישה ולשונות אלו: (ת) וא"ת מנא ליה לרש"י, י"ל דהוכחתו דהא לכך נקראת נעמה על שם שמעשיה נעימים והיתה צנועה, והואיל וכן היא אם כן למה מתה במבול ולא ניצלה כנח, אלא כל כרחך היא אשת נח וניצלה מן המבול, ועוד י"ל דהוכחתו הוא דלמה נזכרה נקבה זו יותר משאר נקיבות, אלא ודאי משום זה לפי שמצינו שלנעמה היו ג' אחין ותובל קין היה רשע, כמו שפרש"י שהיה עושה כלי זיין לרוצחים, ויבל היה צדיק יושב אוהלים לפי פירש א' שפרש"י ויובל ג"כ צדיק היה, ונמצא דשנים היו צדיקים ואחד היה רשע, וגם לנח היו שלשה בנים, ושם ויפת היו צדיקים כמו שפרש"י בפרשת נח ואחד היה רשע כדמשמע ג"כ שם, ואם כן אל יקשה לך למה היו שניהם צדיקים ואחד רשע, לכן פירש נעמה היא אשתו של נח ורוב בנים אחר אחי האם (ב"ב ק"י.) וק"ל: (שפתי חכמים)


{כג}   שישי  וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַֽאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּֽרָתִֽי:

 רש"י  שמען קולי. שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן: שמען קולי. להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי: פצעי. מכת חרב או חץ, מקאדור"ה בלע"ז: (רש"י)


{כד}  כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻֽקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָֽה:

 רש"י  כי שבעתים יקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה: שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש ר' תנחומא (בראשית יא.). ומדרש בראשית רבה (כג, ד.), לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, (א) לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו, מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, (ב) והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה, וזה קל וחומר של שטות, (ג) אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נח"י), אין זה בב"ר שלפנינו, ולי נראה שהרב הוסיף זה מדעתו לתרץ ולמה עסקו בפריה ורביה והולידו עד הנה, ועל זה תירץ כדי לקיים המצוה, ועיין בהרא"ם: (ב) וא"ת בתחילה פרש"י לכך פירשו הימנו לפי שנגזרה גזירה על זרעו של קין, וכאן משמע דבשביל המבול היו פורשות, וי"ל שנשיו היו יודעות שיבא המבול בימי זרעו של למך וסוברות היו שהוא למך בן מתושאל מזרע של קין היה, אבל טעות היה שלא בא אלא בימי זרע של למך בן מתושלח וק"ל: (ג) אבל לפי התנחומא אינו של שטות משום שאותו קל וחומר אינו מבטל שבעתים יוקם קין שהקל וחומר אינו אלא בעבור החטא שלו, ומהרש"ל כתב וא"ת מה דעתו של למך, וי"ל שאמר בלבו מה קין שהרג במזיד והיה ראוי למות מיד שנאמר (לקמן ט' ו') שופך דם האדם וגו', ואפילו הכי עכב הגזירה בתפילתו לז' דורות אני שהרגתי שוגג על אחת כמה וכמה שאעכב הגזירה בתפילה: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָֽיִן:

 רש"י  וידע אדם וגו'. בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, (ד) אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד, ללמוד שנתוספה לו תאוה (ה) על תאותו. בבראשית רבה (כג, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וקשה לפי פירש ראשון שפירשו ממנו משום רציחה מה השיב להם אדם, וי"ל דהשיב להם וכי מפני שעשה עבירה אחת שהרג יעשה עוד עבירה ויבטל פריה ורביה, אלא מעתה מי שאכל שום וכו' (ברכות נ"א.) (מהרש"ל): (ה) פירש בתחילה לא היתה לו תאוה, אלא כשראה את חוה, אבל עתה נוסף לו תאוה על תאותו דגם כשלא היתה לפניו נתאוה והיתה עליו התאוה, ול"נ דהוכחתו הוא למה לא אמר בקרא ותהר עוד אשתו ולהורות על הקללה שנתקללה חוה בצער העיבור, ולמה כתב עוד גבי וידע דמלתא דפשיטא הוא דאין הריון בלא תשמיש, אלא לדרשה שנתוספה לו תאוה וכו', עוד י"ל דלא שייך לישנא דעוד אלא כשהפעולה השניה סמוכה לפעולה הראשונה להורות על תכיפת הפעולה, כמו גבי לאה דכתיב (לקמן כ"ט ל"ג) ותהר עוד תיכף אחר לידה ראשונה, אבל הכא שפירש מאשתו ק"ל שנה לא היה לו לומר שם עוד, אלא וידע אדם את אשתו וגו' או לקוחים שניים כמו גבי עמרם שפירש מאשתו וכתב ביה ליקוחין שניים, (שמות ב' א') ודוק נ"ל: (שפתי חכמים)


{כו}  וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻֽלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָֽה: (ס)

 רש"י  אז הוחל. לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות: (רש"י)

בראשית פרק-ה

{א}  זֶה סֵפֶר תּֽוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתֽוֹ:

 רש"י  זה ספר תולדות אדם. זו היא ספירת תולדת אדם, ומדרשי אגדה יש רבים: ביום ברא וגו'. מגיד שביום שנברא (ו) הוליד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) שהרי כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא וגו', משמע דביום שנברא היו לו תולדות ויהיה ביום ברוא דבוק עם תולדות אדם, ולא עם בדמות אלהים הבא אחריו, דאם לא כן ביום ברא למה לי, לא היה לו לומר אלא תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו סגי, ויחויב מזה שזה ספר תולדות אדם שב אל והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין והבל: (שפתי חכמים)


{ב}  זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּֽרְאָֽם: {ג}  וַֽיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵֽׁת:

 רש"י  שלשים ומאת שנה. (ז) עד כאן פירש מן האשה (ב"ר כד, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י והלא ביום שנברא הוליד, אם כן למה לא היו לו בנים עד עכשיו: (שפתי חכמים)


{ד}  וַֽיִּהְיוּ יְמֵֽי אָדָם אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {ה}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {ו}  וַֽיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנֽוֹשׁ: {ז}  וַֽיְחִי שֵׁת אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {ח}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {ט}  וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָֽן: {י}  וַֽיְחִי אֱנוֹשׁ אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {יא}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {יב}  וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַֽהֲלַלְאֵֽל: {יג}  וַיְחִי קֵינָן אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת מַֽהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {יד}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {טו}  וַֽיְחִי מַֽהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָֽרֶד: {טז}  וַֽיְחִי מַֽהֲלַלְאֵל אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {יז}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי מַֽהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {יח}  וַֽיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנֽוֹךְ: {יט}  וַֽיְחִי יֶרֶד אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {כ}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {כא}  וַֽיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָֽׁלַח: {כב}  וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָֽאֱלֹהִים אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת:

 רש"י  ויתהלך חנוך. (ח) צדיק היה, וקל (ס"א וקבל) בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו (שם כה, א.), וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל כיון דכתיב ויתהלך חנוך את האלהים, א"כ היה צדיק ולמה מת קודם זמנו, אלא שקל בדעתו היה וכו': (שפתי חכמים)


{כג}  וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָֽה: {כד}  וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָֽאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּֽי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִֽים: (ס)

 רש"י  כי לקח אותו. לפני זמנו, כמו הנני לוקח ממך את מחמד עיניך (יחזקאל כד, כז.): (רש"י)


{כה}   שביעי  וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָֽמֶךְ: {כו}  וַֽיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {כז}  וַיִּֽהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {כח}  וַֽיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּֽן:

 רש"י  ויולד בן. (ט) שממנו נבנה העולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י למה נאמר כאן טפי בן מבשאר תולדות ולא כתיב ויולד את נח, אלא בן לשון בנין: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַֽחֲמֵנוּ מִֽמַּֽעֲשֵׂנוּ וּמֵֽעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵֽרֲרָהּ יְהֹוָֽה:

 רש"י  זה ינחמנו. יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו. ואם לא תפרשהו כך, (י) אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) אלא תרצה לפרש לשון נחמה, אין טעם השם נופל על שם נח, דקרא משמע דלכך נקרא נח משום זה ינחמנו, ונח אינו לשון נחמה ואין טעם השם נופל על השם, אלא היה לו לקרותו מנחם דאז הוי שפיר טעם השם נופל על השם, והא דלא קאמר יניח ממנו את מעשינו דהא עדיין לא ינוחו ממעשה ידיהם, דהא עדיין יצטרכו לחרוש ולזרוע ולדוש, לכן קאמר זה ינחמנו זה יניח ממנו את עצבון ידינו שלא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והא דהקדים עצבון ידינו למעשה ידינו שלא כמו שכתוב בקרא, י"ל דעצבון קאי על מה שהוציאה הארץ קוצים ודרדרים ומיד כשנולד נח פסקה מיד אותה קללה, אבל תיקון המחרישה לא היה אלא עד שגדל נח, משום הכי הקדים רש"י והורה בזה שכן ראוי להיות נמי בקרא וק"ל: (שפתי חכמים)


{ל}  וַֽיְחִי לֶמֶךְ אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַֽחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: {לא}  וַֽיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (ס) {לב}  וַֽיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָֽפֶת:

 רש"י  בן חמש מאות שנה. אמר רבי יודן, מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקב"ה, אם (כ) רשעים הם, יאבדו במים ורע (ס"א לזרע של צדיק זה) לצדיק זה, ואם צדיקים הם, אטריח עליו לעשות תיבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין (ל) לפני המבול (ב"ר כו, ב.), דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיה סה, כ.), ראוי לעונש לעתיד, וכן לפני (מ) מתן תורה: את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הגדול הוא, אלא בתחלה אתה דורש (נ) את שהוא צדיק, ונולד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו'. (בבראשית רבה כו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) הקשה מהר"ם יפה ז"ל אדרבא אם יהיו צדיקים יהיה הם ונשיהם יותר מעשרה והיו מגינים על כל העולם ולא היו צריכין לתיבות, שהרי כן פרש"י בפרשת וירא (לקמן י"ח ל"ב ד"ה אולי) גבי תפלת אברהם ועל פחות מי' לא ביקש שהרי דור המבול שמונה היו נח ובניו ונשיהם ולא הצילו, משמע שאם היו עשרה היו מצילין, (צד"ל), י"ל דעשרה צדיקים לא שיצילו שלא יבא מבול כלל, רק יצילו על עירם, וזה שאמר אטריח לעשות תיבות הרבה לכל יושב עירם, אבל המבול עכ"פ יבא לשטוף שאר העולם: (ל) והא דלא הספיק לו במה שאמר אם היה מוליד קודם ת"ק אם היו רשעים כו', אלא מפני שבזולת זה עדיין יש להקשות מה הרויח נח בהמתנתו דהא עדיין אם יהיו רשעים יאבדו, משום הכי צריך לטעם אחר כי מבן ת"ק ומעלה כל הנולדים לא יהיו בני עונשים ויועיל להם זכותו של נח שאף אם יהיו רשעים ינצלו בזכותו, משא"כ בשאר התולדות שלא הגיעו לעונשים ונאבדו במבול משום שלא היה להם זכות, ומשום הכי לא צריך אלא לתיבה אחת, אע"פ שלא היו בני עונשים לאו לצדיקים הם נחשבים ורק בזכותו ניצולו, משום הכי לא בנה לכל אחד מהם תיבה בפני עצמו וק"ל: (מ) (נח"י), וקשה דבפרשת חיי שרה (לקמן כ"ג א') פירש בת ק' שנה כבת כ' לחטא משמע דלאחר כ' שנה הוי בת עונשין, ועוד דוחק לומר דיעקב אבינו ע"ה ובניו דכל אחד מהם לא הגיע לימי ק"נ שנה, ואיך יעלה על הדעת לומר ששני חלקי חייהם לא יהיו בני עונשין וע"ש: (נ) וקשה, לחשוב יפת אחר שם, וי"ל שלא רצה להפסיק, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

בראשית פרק-ו

{א}  וַֽיְהִי כִּֽי הֵחֵל הָֽאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶֽם: {ב}  וַיִּרְאוּ בְנֵי הָֽאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָֽאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָֽרוּ:

 רש"י  בני האלהים. בני השרים והשופטים. דבר אחר בני האלהים, הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד, טז.), ראה נתתיך אלהים (שם ז, א.). כי טבת הנה. אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין (ס) אותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה (ב"ר כו, ה.): מכל אשר בחרו. אף (ע) בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) מלשון מטיבין את הנרות (יומא ל"ג:) פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת ר"ל מקושטות, כמו ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שישב עתה, ועוד טבת חסר הוא מלשון יחיד, כלומר דלא היו טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן, אבל אי כתיב טובות מלא וי"ו היה משמע שתמיד היו טובות, ר"ל מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק"ל: (ע) (רא"ם), דאל"כ נשים מכל אשר בחרו למה לי, אלא נשים לבעולה, אשר בחרו לזכר ולבהמה. (נח"י), הקשה הרא"ם דבקדושין (דף י"ג.) משמע שלא נכשלו באשת איש, נ"ל דבני אלהים שהם השרים חטאו באשת איש ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים, לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס, והרא"ם אמר שמא אגדות חלוקות הם: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹֽא יָדוֹן רוּחִי בָֽאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָֽה:

 רש"י  לא ידון רוחי באדם. (פ) לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעולם. לאורך ימים, (צ) הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, (ק) לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגו"ל, (ר) כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עד שקמתי דבורה, (שופטים ה, ז.), כמו שקמתי, וכן שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: והיו ימיו וגו'. עד ק"ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו:), כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כ"ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (לקמן כ"ט כ') שפירושו בשביל רחל: (צ) וא"ת לעולם ממש, וי"ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, דמשמע לא לעולם אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואח"כ כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש"י לאורך ימים, ר"ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר: (ק) משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנ"ל לרש"י זה, י"ל משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אח"כ כתיב (לקמן פ' ז') ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק"ל: (ר) ר"ל השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל: (שפתי חכמים)


{ד}  הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַֽחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָֽאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָֽאָדָם וְיָֽלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵֽעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּֽׁם: (פ)

 רש"י  הנפילים. על שם שנפלו (ש) והפילו (ת) את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין: וגם אחרי כן. (א) אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם (ב"ר כו, ז.): אשר יבאו. היו יולדות (ב) ענקים כמותם: הגבורים. למרוד במקום: אנשי השם. אותם שנקבו בשמות, עירד, מחויאל, מתושאל, (ג) שנקבו על שם אבדן, שנמוחו והותשו. דבר אחר, אנשי שממון, ששממו את העולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ב"ר (כ"ו ט"ז), רצה לומר נהרגו, ר"ל זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו גם כן, כלומר שהנפילים אשר היו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס: (ת) פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא ופירושו שהפילו בני אדם בגבורתן, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל העיקר כמ"ש בפרשת שלח בפסוק (במדבר י"ג ל"ג) ושם ראינו את הנפילים וז"ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ"ל, ולפ"ז שנפלו מן העולם ר"ל מהעולם העליון שהם השמים: (א) ר"ל גם אחרי כן היו רעים וחטאים (נח"י), יש מקשין דבפרשת עקב (דברים י"א י"ז) על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב, דור המבול לא היו להם ממי ללמוד וע"ש: (ב) דגם אחר כן בימי דור המבול היו גם כן, וממי היו הרי כלם שטפם המבול של מי אוקיינוס, ומפרש אשר יבאו בני האלהים ומהם נולדו הענקים ההם וק"ל: (ג) היינו מחויאל, והותשו היינו מתושאל, דאל"כ למה קרא אותן אנשי השם והם אנשי בליעל: (שפתי חכמים)


{ה}   מפטיר  וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָֽאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּֽוֹם: {ו}  וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּֽי עָשָׂה אֶת הָֽאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּֽוֹ:

 רש"י  וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה (ד) ממרידן. בבראשית רבה (כז, ד.): ויתעצב. האדם אל לבו של מקום, (ה) עלה במחשבתו של מקום להעציבו, וזהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם (ו) שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט.), ועל עבדיו יתנחם (דברים לב, לו.), וינחם ה' על הרעה (שמות לב, יד.), נחמתי כי המלכתי (שמואל-א טו, יא.), כולם לשון מחשבה אחרת הם: ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו (שמואל-ב יט, ג.), וזו כתבתי לתשובת אפיקורוס אחד ששאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו הן, אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן, אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי (ז) את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקב"ה, (ח) אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן (ועיין ברא"ם), בשביל הצדיקים (ט) העתידים לעמוד מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו, ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים: (ה) דאם לא כן קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה, לכן פירש להעציב את האדם, ופירש ויתעצב מלשון נתעב ונאלח, כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו, ומהרש"ל פירש מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם, אבל לד"א שנהפך מדה"ר למדה"ד קאי ויתעצב על הקב"ה: (ו) כלומר מתחילה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול, שהרי אחר זה כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא תחילת הדבור, ואינו פירש ההפוך לומר שהפך ממחשבתו ממדה"ר למדה"ד הוא מה שאמר אמחה את האדם, דאם כן ויאמר אמחה את האדם מיבעי ליה ולמה נאמר ויאמר ה' אמחה וגו', אלא ודאי תחילת דבור הוא וכיון שהוא תחילת הדיבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם: (ז) ר"ל שמחתי בעצמי ושימחתי גם את האחרים: (ח) וקשה היאך מדמה מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם, וי"ל שזה היה לדחות המין, אבל באמת הוא בשביל הצדיקים וכו', (מהרש"ל): (ט) ר"ל ועוד בשביל הצדיקים, דאם לא כן לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה, והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם, אלא על כרחך צ"ל שהוא כמו ועוד, וק"ל: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָֽאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה מֵֽאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִֽם:

 רש"י  ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: מאדם עד בהמה. אף הם (י) השחיתו דרכם (ב"ר כח, ח.). דבר אחר, הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו (שם ו.): כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים:

חסלת פרשת בראשית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש ד"א וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ח}  וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָֽה: (פפפ)

---

פרשת נח

---

{ט}  אֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹֽרֹתָיו אֶת הָֽאֱלֹהִים הִֽתְהַלֶּךְ נֹֽחַ:

 רש"י  אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו, סיפר בשבחו, (א) שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י, ז.). דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם (ב) של צדיקים מעשים טובים בדורותיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, (ג) לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.): את האלהים התהלך נח. ובאברהם (ד) הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: התהלך. לשון עבר, (ה) וזהו שמושו של ל' בלשון (ו) כבד משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך (שם יג, יז.), להבא. התהלך נח, לשעבר. התפלל בעד עבדיך (שמואל-א יב, יט.), להבא. ובא והתפלל אל הבית הזה (מלכים-א ח, מב.), לשון עבר, אלא שהוי"ו שבראשו (ז) הופכו להבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נח"י), כתב הרא"ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא היו ראויים לבא אל התיבה עכ"ד, ולא נהירא דהא לעיל (ה' ל"ב) פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאע"פ שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול, אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים, שנאמר כאן אלה ופוסל את הראשונים דור המבול, ולכך קראן תולדות, אבל דור המבול לא נקראו תולדות: (ב) ונראה לי דר"ל מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, שמע מינה דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחילה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו', שמע מינה דמעשים טובים עיקר תולדותיהם: (ג) כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק, וי"ל שהוא סומך על את האלהים כמו שפרש"י ז"ל ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבא גבי אברהם כתיב (לקמן כ"ד מ') התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק להכניס הבריות תחת כנפי השכינה, אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו, לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים, כלומר שלא היה לו שום עסק כי אם עם אלהים, (מהרש"ל). (נח"י), ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מ"ד לשבח, ומ"ד לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו' (הרא"ם), ואע"פ ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחי הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אע"פ שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק: (ד) דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד: (ה) מבנין התפעל: (ו) ר"ל שהלמ"ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד: (ז) ר"ל אם לא היה הוי"ו של והתפלל, היה פירושו ג"כ לשעבר (קיצור מזרחי), ואני קבלתי שפירוש הוי"ו שבראשו הוא וי"ו של ובא, שאם כתב בא והתפלל על כרחך לפרש אותו דבר, כמו פעל ועשה יצר וברא, אבל עכשיו דכתיב ובא מהפכו לעתיד: (שפתי חכמים)


{י}  וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָֽפֶת: {יא}  וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָֽאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָֽס:

 רש"י  ותשחת. לשון ערוה (ח) ועבודת אלילים (סנהדרין נז.), (ס"א, ערוה, כי השחית כל בשר את דרכו, ועבודת אלילים) כמו פן תשחיתון (דברים ד, טז.): ותמלא הארץ חמס. (ט) גזל (ס"א, שנאמר) ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל כיון דשניהם במשמעות ותשחת, א"כ הי מנייהו מפקת: (ט) לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן, דחמסן יהיב דמי וגזלן לא יהיב דמי, אבל חמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוה נמי גזלן, ועיין בב"ק (דף ס"ב.): (שפתי חכמים)


{יב}  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּֽי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָֽרֶץ: (ס)

 רש"י  כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין (י) לשאינן מינן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא כדכתיב (משלי ל' י"ט) דרך גבר בעלמה, והא דלא נקט נמי דגים, משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָֽלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים, אנדרלמוסיא באה (כ) לעולם, והורגת (ל) טובים ורעים: כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם (מ) אלא על הגזל (סנהדרין קח.): את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט, כט.), מן העיר. חלה את רגליו (מלכים-א טו, כג.), מן רגליו. דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של (נ) עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) אינו ר"ל שעל כל פנים תבא, אלא כשתבא עליהם גזירות מות אינו אלא מזה המין: (ל) פירוש דרכה להרוג רעים וטובים, שהרי עד עכשיו לא הרגה רעים וטובים, (מהרש"ל): (מ) וא"ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו', משמע דמשום זנות מתו, וי"ל דהא והא גרם, דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים, ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפילו על הרעים, אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן, דאם לא כן הפסוקים סתרי אהדדי דבתחילה אמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, משמע בשביל זנות הביא המבול, ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס, משמע דבשביל גזל הביא המבול, אע"כ צריך אתה לחלק כן, והשתא אתי שפיר הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון עכו"ם וג"ע, אע"ג דקרא לא מפרש אח"כ אלילים אלא גילוי עריות בלבד, כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, דהיינו גילוי עריות כדפירש, אלא משום דאין עונש מיתה על עכו"ם ואינה הורגת טובים ורעים, ועוד י"ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות, לכך נחתם על שניהם, כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר עריות ועכו"ם, וי"ל דלעיל כתיב וירא אלהים, דמשמע העבירות שבין אדם למקום, אבל גזל הוא בין אדם לחבירו עכ"ל: (נ) פירוש דג' טפחים בעומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה, וכאן כתיב את הארץ ומשום דלפירוש א' קשה למה לא כתיב מארץ, לכן פירש ד"א כו', רק דקשה למה לא נאמר עם, לכן צריך גם לפירוש ראשון, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יד}  עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּֽעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָֽפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּֽפֶר:

 רש"י  עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו: עצי גופר. כך שמו, ולמה ממין זה, על שם גפרית, (ס) שנגזר עליהם להמחות בו: קנים. מדורים מדורים לכל בהמה וחיה: בכפר. זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, (ע) דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, (פ) ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ובאותן מים חמין מחה את העולם, ומנא ליה דמים חמין היו, וי"ל מדכתיב הכא וישוכו המים, ובאחשורוש כתיב (אסתר ז' י') וחמת המלך שככה, מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו (שם א' י"ב) וחמתו בערה בו, אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים, גמרא פרק חלק (סנהדרין ק"ח:), ופ"ק דר"ה (י"ב.): (ע) וא"ת והיאך תליא זה בכאן, וי"ל דבלא פירוש דלעיל לא היה קשה למה לא היה כאן כמו בתיבתו של משה, לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו, שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת, אבל עתה שפירש"י דכופר היינו זפת, אם כן למה לא היה גם כן התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא, ועוד י"ל דבלא זה הייתי אומר דכופר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת, הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב כמו כופר מבפנים ומבחוץ, אבל כיון שפרש"י דכופר זפת הוא א"כ קשה למה לא היו שוין: (פ) דקשה לרש"י וכי במים רעים יגרע בזה שיעשה גם כן זפת מבפנים, ומפרש כדי כו', וקשה והלא נח גם כן צדיק היה לכן פירש אבל כאן וכו', (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{טו}  וְזֶה אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קֽוֹמָתָֽהּ: {טז}  צֹהַר תַּֽעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּֽעֲשֶֽׂהָ:

 רש"י  צהר. (צ) יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב"ר לא, יא.): ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משופע ועולה, עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי (ק) שיזובו המים למטה (ס"א אינו: מכאן ומכאן): בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים (ר) בה: תחתים שנים ושלשים. ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתיים לזבל (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר, וי"א חלון מדכתיב (לקמן ח' ו') ויפתח נח את חלון התיבה: (ק) ר"ל ולא יפלו לתוכה, וא"ת למה לא היה עושה אותה שוה, ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו בה המים, וי"ל דמה שפירש"י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו, ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים, אבל עתה שאינו אויר אלא אמה באורך ורחבו אינו אלא ששית שבאמה והוא טפח לפי ערך אורך התיבה למטה ש' אמות ורחבה לא היתה כי אם נ' אמות: (ר) רצונו לתרץ והא פתחי הספינות למעלה הם: (שפתי חכמים)


{יז}  וַֽאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָֽע:

 רש"י  ואני הנני מביא. הנני מוכן (ש) להסכים עם אותם (ת) שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה.): מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, (א) וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער, שננערו שם כל מתי מבול. (ס"א מימי וכן הגיה מהרש"ל בחכמת שלמה במס' שבת): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לרש"י דלשון ואני משמע הוא רוצה וגם אני, וכלפי מעלה לא שייך זה ח"ו שאחר יסייעו, ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר, כן אני מסכים עמהם, אי נמי דקשה לרש"י למה כתב ואני הנני כפל לשון, וק"ל: (ת) ר"ל שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'), ועכשיו מסכים אני עמהם: (א) דבי"ת ממילת מבול דגושה וכל דגש מביא י' או נ' פ' הפועל או אות כפל, וא"כ לפירוש א' שבלה את הכל הוי כאילו כתיב נבול מלשון נבול תבול (שמות י"ח י"ח), ולפירוש ב' שבלבל את הכל הוי כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבול, ולפירוש ג' שהוביל ר"ל שמביא את הכל מגבוה לנמוך הוי כאילו כתוב יובל דהוא לשון מביא, כמו יובילו שי למורא (תהלים ע"ו י"ב), והי מנייהו מפקת: (שפתי חכמים)


{יח}  וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵֽׁי בָנֶיךָ אִתָּֽךְ:

 רש"י  והקמתי את בריתי. (ב"ר) ברית היה צריך, על הפירות שלא (ב) ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו (ג) רשעים שבדור (ב"ר לא, יב.): אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו (ד) בתשמיש המטה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כאילו אמר והקימותי בריתי אתך אז ובאת אל התיבה, ולולי זה לא תוכל: (ג) וא"ת דילמא להאי טעמא לחוד, וי"ל דהוי ליה למימר ואקים את בריתי וגו', והואיל וכתיב והקימותי, פירוש כבר כשבראתי אותם הקימותי את בריתי אתך שיקיימו דברי, (מהרש"ל): (ד) והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה נאמר (לקמן ח' ט"ז) צא אתה ואשתך, והא דכתיב (שם י"ח) ויצא נח ובניו ואשתו, עיין מה שכתב לקמן (ז' ז'): (שפתי חכמים)


{יט}  וּמִכָּל הָחַי מִֽכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַֽחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִֽהְיֽוּ:

 רש"י  ומכל החי. אפילו (ה) שדים: שנים מכל. מן הפחות שבהם (ו) לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דהא כל הענין משתעי בלשון כל בשר, מכל החי למה לי, אלא להביא אפילו שדים דלא הוו בכלל מכל בשר: (ו) דקשה לרש"י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה: (שפתי חכמים)


{כ}  מֵֽהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָֽאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַֽחֲיֽוֹת:

 רש"י  מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, (ז) וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה (סנהדרין קח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַֽאֲכָל אֲשֶׁר יֵֽאָכֵל וְאָֽסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָֽה: {כב}  וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָֽׂה:

 רש"י  ויעש נח. זה בנין (ח) התיבה (ב"ר לא, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב"ה, וזה אינו דהא אח"כ נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך וגו', שמע מינה דעדיין לא בא אל התיבה, אלא זה בנין התיבה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-ז

{א}   שני  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּֽא אַתָּה וְכָל בֵּֽיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹֽתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּֽה:

 רש"י  ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו (ב"ר לב, ג. - עירובין יח:): (רש"י)


{ב}  מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּֽקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ:

 רש"י  הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו (ט) שלמד נח תורה: שבעה שבעה. כדי שיקריב (י) מהם קרבן בצאתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאם לא כן מנא ידע, טהורים וטמאים בהאי שעתא מי היה, (קצ"מ), ומכל מקום הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתו ומאליהן באו, דאם לא כן היאך היה יכול לבדוק אותם, שהרי אחד מן סימני טהרה הוא קורקבן נקלף, ואין לידע אלא לאחר שחיטה, הקשה הג"א וא"ת מנא ליה שלמד נח תורה דילמא מה שלקח זה משום שהתיבה לא קלטה אלא ז' זוגות, ומתרץ דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן, ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים, וממין הטהורים לא היה אלא ז', אלא ודאי זוגות הרבה היו משני המינין ולקח נח מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע, אלא שלמד תורה, ודייקא נמי קרא דכתיב תקח לך, משמע הקיחה היתה ביד נח, ודוק נ"ל: (י) דמה שנאמר בקרא ז' ז' היינו ר"ל דבין כולם היו ז', דהיינו ג' זוגות ואחד נשאר בלא זוג, והא דכתיב בקרא ז' ז', לאו למימרא שיהיו ז' זוגות אלא ז' עופות ואותן ז' יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו, הכי נמי גבי ז' ז', וא"כ נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב וכו', ואותו היה זכר, (מצאתי), (אבל הוא נגד המד"ר ע"ש וכמ"ש בסמוך). (קצ"מ), קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו' (ברכות נ"ד:), וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים, ומהר"ן וג"א כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר: (שפתי חכמים)


{ג}  גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  גם מעוף השמים וגו'. בטהורים הכתוב מדבר, ולמד (כ) סתום מן המפורש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) אין להקשות למה לא כתיב גבי עופות טהורים וגבי בהמה סתם, וילמוד בהמות מעופות, שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, י"ל דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן ז' ז', לרמוז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורים ז' כדי שיקריב קרבן, אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה אמרינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה שבעה, דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ, א"כ הוה אמינא דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה, משום הכי נקט בהמות ברישא, וק"ל, ומהר"א תירץ בענין אחר ע"ש: (שפתי חכמים)


{ד}  כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָֽנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  כי לימים עוד שבעה. אלו ז' ימי אבלו של מתושלח (סנהדרין קח:) הצדיק, (ל) שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפורענות, צא וחשוב שנותיו של מתושלח, ותמצא שהם כלים בשנת ת"ר שנה לחיי נח: כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על ק"כ שנה: ארבעים יום. כנגד יצירת הולד, שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (קצ"מ), דאם לא כן מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָֽה:

 רש"י  ויעש נח. זה ביאתו לתיבה: (רש"י)


{ו}  וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָֽרֶץ: {ז}  וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵֽׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּֽוּל:

 רש"י  נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, (מ) מפני שהעולם שרוי בצער: מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) נ"ל דקשה לרש"י למה סמוך ויבוא נח וגו' לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבוא נח וגו', אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער, משום הכי כתב אחריו ויבא נח ובניו וגו', כלומר משום הכי באו האנשים לבד ולא שמשו, (ג"א), ומה שכתוב ביציאתו ג"כ ויצא נח ובניו, אע"פ שמותר בתשמיש היה, היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול, כדפירש"י לקמן עד שנתן הקב"ה אות שלא יביא עוד מבול, אבל הרא"ם לא גרס כל דבור זה ע"ש: (שפתי חכמים)


{ח}  מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָֽאֲדָמָֽה: {ט}  שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹֽחַ:

 רש"י  באו אל נח. (נ) מאליהן: שנים שנים. כלם הושוו במנין זה, (ס) מן הפחות היו שנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן הובאו מיבעי ליה: (ס) דאם לא כן תקשה לך הא כתיב מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה: (שפתי חכמים)


{י}  וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָֽרֶץ: {יא}  בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָֽה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַֽאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּֽחוּ:

 רש"י  בחודש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, ר' יהושע אומר זה אייר: נבקעו. (ע) להוציא מימיהן: תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה (סנהדרין קח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (קצ"מ), לא כסתם בקיעה שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו, אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָֽיְלָה:

 רש"י  ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול: ארבעים יום וגו'. אין יום ראשון מן המנין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסלו לר' אליעזר, שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי י"ב ממרחשון וכ"ח מכסליו: (רש"י)


{יג}  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵֽׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָֽה:

 רש"י  בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, (פ) אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן ביום הזה מיבעיא ליה, דומיא דביום הזה דלעיל (פ' י"א): (שפתי חכמים)


{יד}  הֵמָּה וְכָל הַֽחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָֽף:

 רש"י  צפור כל כנף. דבוק הוא, (צ) צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים. (כנף זה לשון נוצה, כמו ושסע אותו בכנפיו (ויקרא א, יז.), שאפילו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו, דהא גם לצפור יש כנף, אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו אם כן איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה, כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף, אלא דבוק הוא וכו', ומפרש והולך למה צריך למיכתב כנף, דפשיטא הוא שיש לעוף כנף, ועוד איך שייך לומר כל כנף, וכי יש לצפור כל הכנפים שבעולם, ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף, אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים, דהא לאו צפור הוא, ומהרש"ל פירש אילו לא היה דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף, והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים ג"כ הוי ממועט מפני שלא נקרא צפור: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּֽים: {טז}  וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּֽעֲדֽוֹ:

 רש"י  ויסגור ה' בעדו. הגין עליו (ק) שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו (ר) מן המים, וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא, בעד כל רחם (בראשית כ, יח.), בעדך ובעד בניך, עור בעד עור (איוב ב, ד.), מגן בעדי (תהלים ג, ד.), התפלל בעד עבדיך (שמואל-א יב, יט.), כנגד עבדיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (קצ"מ) דאם לא כן מאי ויסגור ד' בעדו, הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכה כמו שצוהו כדי להנצל על ידה, אלא על כרחך שזהו מ"ש מתחילה והקמותי וגו', ולולי זה לא תוכל: (ר) נח"י פירש ע"י שצוהו לעשות התיבה ולכנוס, זו הוא סגירתו מן המים: (שפתי חכמים)


{יז}   שלישי  וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ותרם מעל הארץ. משוקעת היתה (ש) במים י"א אמה, כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפנינו יוכיחו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לרש"י הא לאחר מ' יום כבר גדלו המים ולמה לא נתנשאה התיבה כבר, אלא משוקעת וכו': (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם:

 רש"י  ויגברו. (ת) מאליהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן אלא היה מתגברות המים מפני המבול שהיה בתוך מ' יום, אם כן היה לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו', אלא ודאי להכי כתיב ויגברו המים לבסוף לומר שהתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ' יום אלא מאיליו, כלומר שהיה התהום עולה מאליו ומפני זה התגברו המים ודוק, והרא"ם תירץ בענין אחר שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ' יום, ואי אפשר לומר בתוך מ' יום היה תגבורת זה, שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק"ן יום, ואין סברא לומר שתגבורת הראשון היה ממי המבול והשני מן התהום: (שפתי חכמים)


{יט}  וְהַמַּיִם גָּֽבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶֽהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָֽיִם: {כ}  חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּֽבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶֽהָרִֽים:

 רש"י  חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים (א), לאחר שהשוו המים לראשי ההרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא למעלה על שטח הארץ, כי קודם זה כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים, שהם כמה אלפים משטח הארץ, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כא}  וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָֽאָדָֽם: {כב}  כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָֽרָבָה מֵֽתוּ:

 רש"י  נשמת רוח חיים. נשימה (ב) של רוח חיים: אשר בחרבה. ולא (ג) דגים שבים (סנהדרין קח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (הראב"ע), כל אשר נשמת רוח חיים, שב אל האדם לבדו, אבל הרא"ם כתב שהגירסא היא נשימה של רוח חיים, כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים, אבל אין לומר נשמה, דהא אין לבהמות נשמות ודוקא גבי אדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות: (ג) (קצ"מ), ושמא לזה כיון רש"י באמרו (לעיל ו' י"א) כי השחית כל בשר אפילו בהמה וחיה, ואילו דגים לא קאמר, וקרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה מֵֽאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַֽאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָֽה:

 רש"י  וימח. לשון ויפעל (ד) הוא, ואינו לשון ויפעל, והוא מגזרת (ה) ויפן ויבן. כל תיבה (ו) שסופה ה"א, כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי"ו יו"ד בראשה, נקוד בחירק תחת היו"ד: אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם (ז) (ב"ר לב, יא.) מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא, לא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) מבנין קל על משקל וירא ויתן, רק שהם עומדים וזה יוצא, לא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וימח מן הארץ: (ה) דקשה לרש"י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקוד וימח בחיר"ק שהוא מבנין הכבד, ולא נקוד וימח בקמ"ץ שהיא מבנין הקל, ומתרץ שהוא מגזרת ויפן ויבן דנקוד ג"כ י' בחיר"ק, ודלא כפירוש הרא"ם שהוא ממשקל ויפן, והא דמ"ם בפת"ח מפני הח' שהיא גרונית: (ו) דקשה לרש"י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר"ק תחת היו"ד: (ז) וא"ת מנא ליה לרש"י כל זאת, וי"ל דכתיב אך נח ואך מיעוט היא, ואין כאן שום דבר למעט, אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח כו': (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יֽוֹם:

בראשית פרק-ח

{א}  וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַֽחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּֽעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּֽיִם:

 רש"י  ויזכור אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' (בראשית ו, ה.) ויאמר ה' אמחה (שם ז.), והוא שם מדת רחמים: ויזכור אלהים את נח וגו'. מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, (ח) ושלא שמשו בתיבה: ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומין (ט) והנחה עברה לפניו: על הארץ. על עסקי הארץ: וישכו. כמו כשוך חמת המלך (אסתר ב, א.), לשון הנחת חמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (קצ"מ), מהכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא על ידי המזקיקין, דאם לא כן מאי זכות של אלו, וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה, שזהו פירש על עצמן, (נח"י), והא דאיצטריך לשני מיני זכות, י"ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי, משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה, ואף על גב דאמרינן במס' מכות (דף כ"ג:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, הא אמרינן בקדושין (דף ל"ט:) דמיירי כשבא לידו עבירה וניצל ממנה, לכך איצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה, שזהו פרישות הגוף במותר להם, ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוו קצת כמי שאינו מצווה ועושה, דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא, והא דכתב הרב (לקמן ח' י"ז) ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש, י"ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י: (ט) דקשה לרש"י דאי היה רוח ממש הא כתיב אח"כ וישוכו המים, וזה אינו דהא כתיב (תהלים קמ"ח י"ח) ישב רוחו יזלו מים, אי נמי הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ, והרי היו המים על הארץ והאיך עבר הרוח על פני הארץ, אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירש על עסקי הארץ, ר"ל דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני האדם שעל הארץ: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיִּסָּֽכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַֽאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, (י) כגון חמי טבריא וכיוצא בהם: ויכלא. וימנע, כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), לא יכלה ממך (בראשית כג, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) וא"ת כיון דלצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית, וי"ל דקודם המבול לא היה צריך לעולם, לפי שאין הבריות היו צריכים להם לפי שהיו בריאים וחזקים, אבל אחר המבול נעשו חלשים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יֽוֹם:

 רש"י  מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסור (כ) והוא אחד בסיון. כיצד, בכ"ז בכסליו פסקו (ל) הגשמים, הרי ג' מכסליו, וכ"ט מטבת הרי ל"ב, ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח, הרי ק"נ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"ן יום כלו לחסור, שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ, אלא התחילו לחסור: (ל) וא"ת והא לעיל (ז' י"ב) פירש"י בכ"ח בכסליו פסקו הגשמים, י"ל דמה שכתב לעיל בכ"ח בכסליו, לפי שאין יום ראשון מן המנין, היינו לא נחשב כיום שלם לפי שאין לילו עמו, דכתיב (שם י"א) ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה, אבל מכל מקום יום א' הוא נחשב, א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה, כי לא פסק הגשם עד לבוקרו של כ"ח יום, ותצטרף אותו לילה ליום ראשון הרי מ' יום, לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח, וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח, הרי ג' מכסליו, רצה לומר עם לילה שלאחריו, וכן כ"ט בטבת עם לילה שלאחריו והוא כ"ז לכסליו שבו פסקו גשמים, דאי אפשר לומר לירידה, שהרי לא כלו מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת עד א' בסיון, ואין סברא שהק"ן יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת, אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת, ואי אפשר שיהיו של גשם, אם כן יחוייב שיהיו כולן של תגבורת, אם כן מ' יום לחוד וק"ן יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון: (שפתי חכמים)


{ד}  וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָֽה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָֽט:

 רש"י  בחדש השביעי. סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים: בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים, והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לד' ימים, נמצא שבי"ו בסיון לא חסרו אלא ד' אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת י"א אמה במים שעל ראשי ההרים: (רש"י)


{ה}  וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָֽעֲשִׂירִי בָּֽעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶֽהָרִֽים:

 רש"י  בעשירי וגו'. נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול, (מ) ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון, (נ) והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם ולרבי יהושע הוא ניסן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם כן לא תוכל גם כן ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י"א אמה, דמא' בסיון עד אחד באלול צ' יום, הרי אמה לו' ימים, אם כן לפי זה היתה משוקעת י"ב אמות ושליש: (נ) והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת המים, וזה היה בסיון ולא באייר, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים וכו', שהרי פירוש מקץ ארבעים יום תחילת מ' יום, שהם ל"ט שלמים ובצרופם עם כ"א שהוחיל בשליחות יונה יעלו ס', ומפני שאב ואלול אינם כי אם נ"ט יום הוכרח שראש חודש תשרי ממנין הכ"א יום: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָֽׂה:

 רש"י  מקץ ארבעים יום. משנראו (ס) ראשי ההרים: את חלון התבה אשר עשה. (ע) לצהר (ב"ר לג, ה.), ולא זה פתח (פ) התיבה העשוי לביאה ויציאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שאם לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש, דאם כן היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך על נראו ראשי ההרים, כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששלוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, הרי לא נשאר עד שחרבו המים רק י"ד יום, ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים, וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו', ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ, וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו בימי המבול כדמשמע במדרש, ודוק נראה לי: (ע) רוצה לומר דחלון זו עשויה כדי להאיר: (פ) ר"ל לעיל כתיב פתח וכאן חלון, ומתרץ ולא זהו וכו', (קצ"מ), ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה, מהכא משמע שהוא חלון, ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים, כאילו אמר אשר עשה לאורה, כלומר לא לביאה וכו', ואם תאמר אם כן למה הוצרך לאורו של אבן טוב, ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור, כדמשמע מויפתח וגו': (שפתי חכמים)


{ז}  וַיְשַׁלַּח אֶת הָֽעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, וכמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:): עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב"ר שם), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים (צ) בימי אליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מלכים-א יז, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ורמז לזה שמלת יבשת כתיב חסר שהוא אותיות תשבי דהוא אליהו, ועוד מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים רוצה לומר שבימי אליהו, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵֽאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  וישלח את היונה. לסוף ז' ימים, שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים: וישלח. אין זה לשון שליחות (ק) אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת, ולעיל לא רצה רש"י לפרש שהרי כתוב בהדיא דלאו שליחות היה, שהרי כתיב יצוא ושוב, ופירש רש"י הולך ומקיף וכו', (קצ"מ), דשם לא באה לראות הקלו המים, לכך אפשר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה, ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה, לפי שהיו המים על פני כל הארץ, ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר, ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז' ימים עד ששלח היונה, היה לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחות כלל, אלא שלא היה שליחות העורב לראיה, ולפי זה יהיה פירוש וישלח כמו וישלח משה את חותנו ודומיהם, שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום, אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות הוצרך לפרש: (שפתי חכמים)


{ט}  וְלֹא מָֽצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָֽה: {י}  וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָֽה:

 רש"י  ויחל. לשון המתנה, וכן לי שמעו ויחלו (איוב כט, כא.), והרבה יש במקרא: (רש"י)


{יא}  וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, (ר) כמו כיונים על אפיקי מים רוחצות (שיר השירים ה, יב.), כיוני הגאיות כלם הומות (יחזקאל ז, טז.), כיונה פותה (הושע ז, יא.): טרף. חטף. (ש) ומדרש אגדה (עירובין יח:) לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, (ת) אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר וגם אם היה כתיב טרפה בפיה, מכל מקום היה הלשון משמש גם על זכר, והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר: (ש) לא מלשון הריגה כזאב יטרף (לקמן מ"ט כ"ז), אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף, והא דשלח את הזכר, והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב, ויש לומר כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע'.) והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו, אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשליחותו, מפני שהיונה גם כן לא שימש בתיבה, משום הכי לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו, (מהרש"ל): (ת) והכי פירש דקרא עלה זית רוצה לומר מרורים כזית, וטרף רוצה לומר מזונות, בפיה רוצה לומר במאמר פיה: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָֽסְפָה שׁוּב אֵלָיו עֽוֹד:

 רש"י  וייחל. הוא לשון ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל, ויחל (א) וימתן, וייחל ויתמתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואינו צריך עיון על זה מאחר שיבשו בז' ימים שימתין עוד ז' ימים וייבשו יותר, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יג}  וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּֽרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָֽרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָֽרְבוּ פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר"ה יא:): חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה: (רש"י)


{יד}  וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָֽבְשָׁה הָאָֽרֶץ: (ס)

 רש"י  בשבעה ועשרים. וירידתן בחדש השני בי"ז. אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה: יבשה. נעשה גריד כהלכתה: (רש"י)


{טו}   רביעי  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹֽר: {טז}  צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵֽׁי בָנֶיךָ אִתָּֽךְ:

 רש"י  אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה: (רש"י)


{יז}  כָּל הַֽחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (הוצא) הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָֽׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  הוצא. הוצא כתיב היצא קרי, (ב) היצא, אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה: ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מהרש"ל פירש כי גם בלא ו' הוא הוצא, והוי הוי"ו פועל נח, לכך אמר שיקרא אותו ביו"ד כי ו' וי' מתחלפים והוה היוצא, (קצ"מ), כי פירש היצא שיצאו מעצמן, אבל הוצא פירש הוציאם בעצמו: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵֽׁי בָנָיו אִתּֽוֹ: {יט}  כָּל הַֽחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָֽצְאוּ מִן הַתֵּבָֽה:

 רש"י  למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לידבק במינן: (רש"י)


{כ}  וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  מכל הבהמה הטהורה. אמר, לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו ז' ז', אלא (ג) כדי להקריב קרבן מהם (ב"ר כו, א. - לד, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (הרא"ם), דבלא זה מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות (ברכות נ"ד:), אך קשה לרש"י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּר הָֽאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָֽאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹֽא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּֽאֲשֶׁר עָשִֽׂיתִי:

 רש"י  מנעריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע: לא אסף. ולא אסף. כפל הדבר לשבועה, (ד) הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח, (ה) ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה: (ה) כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא (לקמן ט' י"א) דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק"ל נ"ל: (שפתי חכמים)


{כב}  עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּֽתוּ:

 רש"י  עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו. ו' עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו, זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט, (ו) וקור, וכו' בבא מציעא (קו:). (ס"א עוד כל ימי כלומר תמיד, כמו עוד טומאתו בו): קור. קשה מחורף: חורף. עת זרע שעורים וקטנית החריפין להתבשל מהר. (ז) קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן (מהרש"ל, קציר חצי ניסן ואייר וחצי סיון): קיץ. הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ, כמו והלחם והקיץ לאכול הנערים (שמואל-ב טז, ב.): חום. הוא סוף ימות החמה, חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט.), שלהי קייטא (ח) קשיא מקייטא: ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו (ט) המזלות, (י) ולא ניכר בין יום ובין לילה (ב"ר כה, ב. - לד, יא.): לא ישבתו. לא יפסקו כל אלה (כ) מלהתנהג כסדרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) צריך לומר חורף, (הרא"ם): (ז) הכי גרסינן חצי סיון תמוז וחצי אב, והוא כו', כך צריך להיות: (ח) ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל (ב"מ ק"ו: ברש"י ד"ה קציר) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא"ם: (ט) ואף דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו': (י) כתב הרא"ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב (לעיל ז' י"ג) בעצם היום הזה וגו', וכן דייק לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י"ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג'.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס':) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, (כן משמע בבראשית רבה ע"ש ג"א), או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו: (כ) שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-ט

{א}  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָֽרֶץ: {ב}  וּמוֹרַֽאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִֽהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָֽאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּֽנוּ:

 רש"י  וחתכם. ואימתכם, כמו תראו חתת (איוב ו, כא.). ואגדה, לשון חיות (שבת קנא:), שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים: (רש"י)


{ג}  כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִֽהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּֽל:

 רש"י  לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, (ל) ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל (סנהדרין נט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (קצ"מ), ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם, נלענ"ד לפי שמקודם היו האדם והבהמה שוין כולם מעשה ה' יצרם מן האדמה, ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו, אבל בזמן המבול שחטאו כולם והיה ראוי שיאבדו כולם אלא שנתקיימו בזכות נח, ובזה היה לו יתרון על הבעלי חיים וכו': (שפתי חכמים)


{ד}  אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵֽלוּ:

 רש"י  בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, (מ) כלומר, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר: בנפשו דמו. בעוד נפשו בו: בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כתב הרא"ם הנוסחא הנכונה שמצאתי בנפשו, בעוד נפשו בו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי, וב' מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלו, ומיתורא דדמו דרשו (סנהדרין נ"ט.), שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו בנפשו דמו, ופירש הבשר בעודו עם נפשו, וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו, ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא, מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכל הנפש עם הבשר יחד, לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָֽאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָֽאָדָֽם:

 רש"י  ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש (נ) מהשופך דם עצמו: לנפשותיכם. אף החונק עצמו, (ס) אף על פי שלא יצא ממנו דם: מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט, יג.), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות: ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש: מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקב"ה דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו, במס' מכות (י:), הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (קצ"מ), דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם: (ס) דאם לא כן לנפשותיכם למה לי: (שפתי חכמים)


{ו}  שֹׁפֵךְ דַּם הָֽאָדָם בָּֽאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָֽאָדָֽם:

 רש"י  באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם וגו': עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא: (רש"י)


{ז}  וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָֽהּ: (ס)

 רש"י  ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו, (ע) הראשונה לברכה וכאן לצווי (כתובות ה.), ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שסובר דפסוק דפרשת בראשית (א' כ"ח) ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, וכן נמי קרא דלעיל פסוק א' ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מכאן דלא כתיב ביה ברכה: (שפתי חכמים)


{ח}   חמישי  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹֽר: {ט}  וַֽאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַֽרְעֲכֶם אַֽחֲרֵיכֶֽם:

 רש"י  ואני הנני. מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה, ובאחרונה (פ) אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רוצה לומר וכן עשה בפעם שנית, כלומר אף על פי שהבטיחו כבר לעיל (ח' כ"א), מכל מקום היה דואג לפי שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא על תנאי הוא, אם עושין רצונו מקיים הבטחתו ואם לאו אין מקיים הבטחתו, ולכך היה דואג עד שהבטיח הקדוש ברוך הוא שלא להביא מבול עוד, (ובזה יתורץ גם כן לדעת המד"ר למה ציוה לנח מצות פריה ורביה הא כבר ציוה לאדם, אלא משום שהיה נח דואג משום הכי היה צריך לצוות לו), ואין להקשות למה היה דואג הא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא כדפירש רש"י לעיל (ח' כ"א) לא אוסיף כפל הדבר לשבועה, דיש לומר לפי שכתב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו', רצה לומר כך עלה בלבו של הקדוש ברוך הוא, אבל נח לא ידע כלום בדבר, (הרא"ש): (שפתי חכמים)


{י}  וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַֽחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹֽצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  חית הארץ אתכם. הם המתהלכים עם הבריות: מכל יצאי התיבה. להביא שקצים (צ) ורמשים: לכל חית הארץ. להביא המזיקין, שאינן בכלל החיה אשר אתכם. שאין הילוכן עם הבריות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שקצים הם עופות טמאים שנאמר בהם (ויקרא י"א י"ג) שקץ הם, ורמשים כמשמען, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יא}  וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹֽא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִֽהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  והקמתי. אעשה קיום לבריתי, (ק) ומהו קיומו, את הקשת, כמו שמסיים והולך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י והלא כבר כתיב (לעיל פ' ט') ואני הנני מקים את בריתי: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָֽם:

 רש"י  לדרת עולם. נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, (ר) לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי (ב"ר לה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ונראה לי דכך פירושו לדרת עולם את קשתי נתתי בענן, רוצה לומר בזמן שהדורות חסרים שהם רשעים צריכין לאות הקשת, ובזמן שהדורות מלאים שהן צדיקים אין צריכין לאות הקשת וק"ל, והרא"ם כתב דהכי פירושו הואיל וכתוב לדרת חסר, קרינן לדרת בקמ"ץ תחת הדל"ת ופת"ח תחת הרי"ש לשון דירה, ורוצה לומר לכל משפחה ומשפחה הדרים בעולם את קשתי נתתי בענן, ואפקיה בלשון יחיד לומר שיש דורות וכו', ומהרש"ל פירש אילו נכתב לדורות מלא הוה אמינא כל הדורות לעולמי עד הוצרכו לאות, אבל עכשיו שכתוב לדרת חסר לדרת שהם לעולם הזה הם צריכים לאות אבל לדורות שהם לעולם הבא הדרים בעולם, אין צריכים לאות: (שפתי חכמים)


{יג}  אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּֽעָנָן וְהָֽיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָֽרֶץ: {יד}  וְהָיָה בְּעַֽנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּֽעָנָֽן:

 רש"י  בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפני להביא (ש) חשך ואבדון לעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש דהאי בענני ענן לאו עננים ממש קאמר, אלא כלומר אם יהיו ראוים למבול ותעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון בעולם, ונראתה וגו' ולא יהיה עוד וגו', אבל אי פירש עננים ממש למה אמר ולא יהיה עוד המים למבול, וכי בשביל שיהיה עננים על הארץ ראוים הם למבול, (מהרמ"ש), נראה לי דיוקו דרש"י הוא מדכתיב ענן על הארץ שיחס הענן אל הארץ, וכי מה שייכות יש לענן אל הארץ, הוה ליה לומר בענני ענן בשמים, לכן פירש שאינו לשון ענן ממש אלא חושך וכו', ועל הארץ רוצה לומר על העולם: (שפתי חכמים)


{טו}  וְזָֽכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִֽהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָֽׂר: {טז}  וְהָֽיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּֽעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  בין אלהים ובין כל נפש חיה. בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה, אלא זהו מדרשו, כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם (לחייב אתכם), אני רואה את האות ונזכר: (רש"י)


{יז}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָֽרֶץ: (פ)

 רש"י  זאת אות הברית. הראהו הקשת ואמר לו, הרי האות שאמרתי: (רש"י)


{יח}   שישי  וַיִּֽהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּֽצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָֽעַן:

 רש"י  וחם הוא אבי כנען. למה הוצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען: (רש"י)


{יט}  שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָֽפְצָה כָל הָאָֽרֶץ: {כ}  וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָֽאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּֽרֶם:

 רש"י  ויחל. עשה עצמו חולין (ב"ר לו, ג.), (ת) שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת: איש האדמה. אדוני האדמה, כמו איש (א) נעמי (רות א, ג.): ויטע כרם. כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי (ב) תאנים (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן ויחל למה לי לא הוה ליה למימר אלא ויטע כרם: (א) (קצ"מ), דאין לפרש איש של נעמי, מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה, כמו שיאמר אשת איש, כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין: (ב) וקשה בשלמא זמורות של גפן מוכח מדכתיב ויטע כרם ואין נטיעה אלא זמורות, דזריעת הזרע של אילן שהוא הגרעינין שבתוך הפרי אינו נקרא נטיעה, אלא זמורות של תאנים מנא ליה, ורבי איסריל בביאורים שלו תירץ דהוכחתו מדכתיב ויחל ופירש עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת כדפירש רש"י, משמע שהיה לו גם כן שאר נטיעות, והואיל ולא הוזכר בתורה עד כאן מין אחר אלא תאנים כדכתיב בפרשת בראשית (לעיל ג' ז') ויתפרו עלה תאנה, לכך אנו אומרים מין תאנים היה לו, ולי נראה כיון דחם בנו סרסו כדי שלא יוליד בן רביעי, ומהיכן ראה חם שמבקש להוליד עוד בן רביעי, אלא מדנטע נטיעות המביאין לידי תאוה ולא מצינו שום פרי המביאה לידי תאוה כמו התאנה, כמו שאמרו ז"ל (ברכות מ.)עץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה שנאמר ויתפרו עלה תאנה וגו', במה שקלקלו בזה נתקנו, ומכח אותו עץ נלבש תאות הגופנית, כמו שכתוב (לעיל ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, ופירש רש"י (שם סד"ה וידע) הוסיף תאוה על תאותו, משום הכי פירש רש"י שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים, והרא"ם מביא בשם ר"י מאורליינ"ש למה הכניס דוקא אלו, לפי שזמורות ויחורי תאנים מתקלקלין טפי ממים, לפיכך הכניסם יותר משאר אילנות: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָֽהֳלֹֽה:

 רש"י  אהלה. אהלה כתיב, רמז לי' שבטים שנקראו על שם שומרון (ג) שנקראת אהלה, (ד) שגלו על עסקי היין, שנאמר השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.): ויתגל. לשון ויתפעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (קצ"מ), ביחזקאל (כ"ג ד') ותלדנה בנים ובנות ושמותן שומרון אהלה וירושלים, ומדכתב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון: (ד) ולפי זה ניחא לשון ויתגל, שהוא לשון גלות: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵֽי אֶחָיו בַּחֽוּץ:

 רש"י  וירא חם אבי כנען. יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו (ב"ר לו, ז.), לכך הוזכר על הדבר ונתקלל: וירא את ערות אביו. יש אומרים (ה) סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) בסמוך אות ח' אפרשנו: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּֽלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאֽוּ:

 רש"י  ויקח שם ויפת. אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד (ב"ר לו, ו.) על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל לט, יא.). וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף (ו) וחשופי שת וגו' (ישעיה כ, ד.): ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) וחשופי לשון גילוי, שת לשון ערוה, כלומר בגילוי ערוה שהיו ערומים ולא היה להם בגד לכסות ערותן, אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה, ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית, והא דאמר במסכת סוטה (י"ז.) בשכר שאמר אברהם אבינו (לקמן י"ד כ"ג) אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפלין, דמשמע למצות ציצית זכו בה מדבור מחוט, ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד, דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן, ומשום דיבורו של אברהם זכו לתכלת: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָֽן:

 רש"י  בנו הקטן. הפסול (ז) והבזוי, כמו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי (ירמיה מט, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן למה קרא אותו קטן והלא גדול מיפת הוא, שהרי הקרא מונה אותו קודם יפת, ואין לומר משום חשיבותו כמו שכתב רש"י גבי ויולד נח את שם את חם ואת יפת (לעיל ה' ל"ב), דהא חם הוא הפחות שבכולם, ומהרש"ל פירש דקשה ליה והלא שם הוא הקטן דכתיב (שם) ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו', וכתיב (לעיל ז' ו') ונח בן ת"ר שנה והמבול היה וגו', וכתיב (לקמן י"א י') שם בן ק' שנה שנתיים אחר המבול, שמע מינה שנולד שם בשנת תק"ב שנה לאביו, שמע מינה שהוא הקטן עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָֽיו:

 רש"י  ארור כנען. אתה גרמת לי (ח) שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, (ט) אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מאן דאמר סרסו הוכחתו מכאן מדכתיב ארור כנען, ולמה קלל לכנען אלא משום שחם סרס את אביו, לכך אמר אתה גרמת לי וכו', ומאן דאמר רבעו הוכחתו מדכתיב (לעיל פ' כ"ב) וירא חם, וכתיב התם (לקמן ל"ד ב') וירא אותה שכם מה להלן שרבעה אף כאן שרבעו, והא דקלל את כנען הא והא הוי רבעו וגם סרסו, ופירשו התוספות (סנהדרין ע. ד"ה קללו) מה שלא קלל לחם בעצמו, לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו, ואין קללה במקום ברכה, (מהרש"ל): (ט) ואם תאמר מהיכן ראה חם שמבקש נח בן רביעי, ויש לומר משום דכתיב (לעיל פ' כ"א) ויתגל בתוך אהלה, אהלו קרי ואהלה כתיב, ופירש רש"י (שם) ויתגל לשון ויתפעל, כלומר שנח התפעל את עצמו, כלומר שמש עם אשתו כלומר בקשוי אבר כאילו שמש, ובזה הכיר בו שמבקש בן רביעי וק"ל, עיין לעיל (אות ב') שכתבתי ישוב אחר על זה ושניהם כאחד טובים, (ועיין במדרש רבה): (שפתי חכמים)


{כו}  וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָֽמוֹ:

 רש"י  ברוך ה' אלהי שם. שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו (י) לתת להם את ארץ כנען: ויהי. להם כנען למס עובד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הא דמפרשים הקרא על זרעו של שם ולא על שם עצמו, נראה לי משום דכתיב ויהי כנען עבד למו, ואי קאי על שם היה לו לומר ויהי כנען עבד לו, אי נמי משום דכתיב אלהי שם, ולא מצינו שנאמר אלהי גבי יחיד, אלא דוקא גבי אומה מייחד שמו, כגון אלהי ישראל אלהי העברים, לכך מפרש על זרעו של שם: (שפתי חכמים)


{כז}  יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָֽמוֹ:

 רש"י  יפת אלהים ליפת. מתורגם: יפתי, ירחיב: וישכון באהלי שם. ישרה שכינתו בישראל. ומדרש חכמים (ב"ר לו, ח.), אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה, והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם: ויהי כנען עבד. אף משיגלו (כ) בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאי בזמן המלכות הרי כבר כתיב ברוך ה' אלהי שם וגו', מה תלמוד לומר פעם שנית ויהי כנען עבד למו, אלא אף משיגלו וכו', ואם תאמר בשביל יפת, אם כן הוה ליה למימר יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואחר כך וישכון באהלי שם, אלא לומר לך אף משיגלו וכו': (שפתי חכמים)


{כח}  וַֽיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַֽחֲמִשִּׁים שָׁנָֽה: {כט}  וַֽיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַֽחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹֽת: (פ)

בראשית פרק-י

{א}  וְאֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּֽלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּֽוּל: {ב}  בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָֽס:

 רש"י  ותירס. (ל) זו פרס (ב"ר לז, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) למה מפרש תירס יותר מהאחרים, יש לומר לפי שפירש לעיל (י' כ"ז) אף על פי שיפת אלהים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת וכו', אם כן תקשה ליה מנא ליה דכורש מבני יפת היה, לכן מפרש תירס זה פרס שמע מיניה דפרס היה מבני יפת, וכורש הוה מלך פרסיים מסתמא גם הוא היה פרסי וק"ל. והרא"ם כתב משום דכתיב כאן מדי ולא כתיב פרס, אם כן תקשי הרי בכל המקרא מצינו מדי ופרס יחד, לכן פירש תירס זה פרס. (צד"ל), והוא גמרא בפרק קמא דיומא (י'.) ופרסאי מנא ליה דמיפת קאתי דכתיב בני יפת גומר וגו', תני רב יוסף תירס זו פרס: (שפתי חכמים)


{ג}  וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹֽגַרְמָֽה: {ד}  וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹֽדָנִֽים: {ה}  מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגֽוֹיֵהֶֽם: {ו}  וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָֽעַן: {ז}  וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַֽחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָֽן: {ח}  וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  להיות גבור. להמריד (מ) כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (קצ"מ), דאם לא כן החל למה לי, שהרי הוא לא היה מתחיל למרוד בהקב"ה שעדיין בימי אנוש הוחל וכו', אלא שהוא מענין חילול שחילל השם בפרהסיא, (נח"י), ונראה לי דמוכרח הוא לפרשו מענין התחלה, דאי הוה מלשון מרד תרתי למה לי, הכי הוה ליה למימר הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', אבל אם הוא מלשון התחלה אתי שפיר, והכי פירושו הוא החל רוצה לומר שהוא היה המתחיל להיות גבור להמריד כו', והוא היה גבור ציד לפני ה' מתכוין להקניטו, ועיין שם: (שפתי חכמים)


{ט}  הֽוּא הָיָה גִּבֹּֽר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל כֵּן יֵֽאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָֽה:

 רש"י  גבור ציד. צד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום: לפני ה'. מתכוין (נ) להקניטו על פניו: על כן יאמר. על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר, זה, כנמרוד גבור ציד (שם, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י הא בכל מקום שהוא, הוא לפני ה': (שפתי חכמים)


{י}  וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָֽר: {יא}  מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּֽלַח:

 רש"י  מן הארץ. כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם (שם, ד.): (רש"י)


{יב}  וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִֽינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָֽה:

 רש"י  העיר הגדולה. היא (ס) נינוה, שנאמר ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים (יונה ג, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) משום דלא ידעינן אי העיר הגדולה קאי, על נינוה או על כלח. (נחלת יעקב בשם תוספות דיומא דף י'.), דאי סלקא דעתך דכלח הגדולה הוה ליה למימר ובין כלח העיר הגדולה, היא למה לי ועיין שם: (שפתי חכמים)


{יג}  וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִֽים:

 רש"י  להבים. שפניהם דומים (ע) ללהב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) היכא שהשם הוא מלה עברית מפרש למה נקרא כן אלא מורה על דבר זה, אבל היכא שאין השם מלת עברית לא פירש כלום: (שפתי חכמים)


{יד}  וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים: (ס)

 רש"י  פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם (פ) אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) (נח"י), דאי סלקא דעתך מכסלוחים לבד, הוה ליה למימר וכסלוחים ילד את פלשתים, ולא אשר יצאו משם, גם אין לפרש כונת הקרא שנותן סימן והבדל שהוא הכסלוחים אשר יצאו, דהא לא מצינו כסלוחים אחר מוזכר במקרא: (שפתי חכמים)


{טו}  וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵֽת: {טז}  וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִֽׁי: {יז}  וְאֶת הַֽחִוִּי וְאֶת הָֽעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִֽי: {יח}  וְאֶת הָֽאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַֽחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִֽי:

 רש"י  ואחר נפצו. מאלה נפוצו (צ) משפחות הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאין לומר ואחר נפוצו קאי על אותן הנזכרים לעיל שהם בני כנען, דאם כן לא הוה ליה למימר אלא ואחר נפצו, דודאי קאי על אותן דלעיל דלמה ליה משפחות הכנעני, אלא מאלה נפוצו משפחות הרבה, רוצה לומר שאר משפחות וקאי על ג' בני נח, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{יט}  וַיְהִי גְּבוּל הַֽכְּנַֽעֲנִי מִצִּידֹן בֹּֽאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּֽאֲכָה סְדֹמָה וַֽעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָֽשַׁע:

 רש"י  גבול. סוף ארצו. כל גבול לשון סוף וקצה: באכה. שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחבירו, גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני: (רש"י)


{כ}  אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹֽׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגֽוֹיֵהֶֽם: (ס)

 רש"י  ללשונותם בארצותם. אף על פי שנחלקו ללשונות וארצות, כלם בני חם הם: (רש"י)


{כא}  וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדֽוֹל:

 רש"י  אבי כל בני עבר. הנהר (ק) היה שם: אחי יפת הגדול. איני יודע אם יפת הגדול, אם שם, כשהוא אומר שם בן מאת שנה וגו' שנתים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן ת"ק שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, (ר) ושם לא הגיע למאה עד שנתים אחר המבול: אחי יפת. ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דלפי פשוטו של קרא משמע דעבר שם אדם הוא, אם כן למה אמר אבי כל בני עבר, וכי לא היה שם אלא אבי בני עבר לבד והלא גם שאר בנים היו לו לשם, לכן פירש דעבר לאו שם אדם הוא אלא עבר הנהר, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש לאבי בני עבר בן בנו, דמאי רבותא דעבר והא כל אחד ואחד אבי כל משפחה ומשפחה היוצאת ממנו, אלא על כרחך עבר רוצה לומר עבר הנהר: (ר) ואם תאמר מה הוכחה זו, דילמא חם היה בן מאה שנה כשבא המבול ושם היה בן ק', שנתיים אחר המבול, ויפת היה בן ק', שלוש או ארבע שנה אחר המבול, ויש לומר משום דבדורות הראשונים כל בנים שהולידו היו מולידין שנה אחר שנה כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט:), ואחר שהודיענו שנולד שם בשנת תק"ב לנח שנתים אחר המבול למדנו ששם היה האחרון, כי יפת וחם נולדו בשנת ת"ק ותק"א לחיי נח וק"ל: (שפתי חכמים)


{כב}  בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַֽאֲרָֽם: {כג}  וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַֽשׁ: {כד}  וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵֽבֶר: {כה}  וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָֽאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָֽן:

 רש"י  נפלגה. נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם, למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו בסדר עולם (פ"א) שבסוף ימיו נתפלגו, (ש) שאם תאמר בתחלת ימיו, (ת) הרי יקטן אחיו צעיר ממנו, והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר ויקטן ילד וגו', ואחר כך ויהי כל הארץ וגו', ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת, שבשנת מות פלג נתפלגו: יקטן. שהיה עניו ומקטין (א) עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) והיאך ידע, אלא נביא היה: (ת) רוצה לומר ולא נביא היה אלא כן היה המעשה בתחילת ימיו, וקראו כן על שם המעשה הרי יקטן וכו', ואם תאמר באמצע ימיו רוצה לומר וקודם לכן היה לו שם אחר, אלא כשאירע המעשה קרא שמו כן לא בא הכתוב וכו', אלא בסוף ימיו נתפלגו, והשתא אין לומר דילמא קודם לכן היה לו שם אחר אלא כשאירע המעשה נקרא פלג, דכיון שהיה בסוף ימיו אין דרך לקרא למת שם אחר בעבור המקרה שקרה בשעת מותו או סמוך למיתה, אלא ודאי בתחילת ימיו וקרא אותו על שם העתיד: (א) דקשה לרש"י כיון דמשני הקרא בלידת בניו של עבר דכתיב ולעבר יולד שני בנים, ולא נקט הקרא כמו בשאר הנולדים, כמו וארפכשד ילד וגו' ויקטן ילד וגו', אלא להכי שינה וכתב ולעבר יולד שני בנים וקרא את שמותם על שם המאורע, ואם כן קשה בשלמא פלג נתן הכתוב טעם למה נקרא פלג, אלא יקטן מאי טעמא, אלא על שם שהיה מקטין את עצמו, וכל זה ראה עבר ברוח הקודש אשר עליו, והרא"ם כתב טעם מפני שזה השם נגזר מהקטנות, פירש שם זה יתר משאר שמות: (שפתי חכמים)


{כו}  וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָֽרַח:

 רש"י  חצרמות. על שם (ב) מקומו, דברי אגדה (ב"ר לז, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דכל אנשי המקום שהיו שם מצפים בכל יום על המיתה שאוכלים כרישין: (שפתי חכמים)


{כז}  וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָֽה: {כח}  וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִֽימָאֵל וְאֶת שְׁבָֽא: {כט}  וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָֽן: {ל}  וַיְהִי מֽוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּֽאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּֽדֶם: {לא}  אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹֽׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגֽוֹיֵהֶֽם: {לב}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתֽוֹלְדֹתָם בְּגֽוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּֽוּל: (פ)

בראשית פרק-יא

{א}   שביעי  וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִֽים:

 רש"י  שפה אחת. לשון (ג) הקודש: ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו (ד) של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, (ס"א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות. (ב"ר לח, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאי לשון אחר היה לא היה שפה אחד, דהא הכל מודים דבלשון הקודש נברא העולם כדפירש רש"י בפרשת בראשית בפסוק ויאמר האדם זאת הפעם וגו' (לעיל ב' כ"ג), אם כן על כרחך היה לשון הקודש אותו לשון וק"ל: (ד) דלפירש א' קשה אם כן הוה ליה למימר בדברים אחדים, משום הכי קאמר דבר אחר וכו', ותו קשה הוה ליה למימר ודבר אחד מה אחדים, משום הכי פירוש דבר אחר וכו', רוצה לומר דברים חדים וכו', (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ב}  וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם:

 רש"י  בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום (ה) להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דבשביל זה נסעו שהרי כתב אחר כך וימצאו בקעה, משמע דמתחילה בקשו זה: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר:

 רש"י  איש אל רעהו. אומה לאומה, (ו) מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען: הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפרקליי"ר בלעז (בערייטען צוריכטען): לבנים. שאין אבנים בבבל שהיא בקעה: ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורים טוול"ש (ציגעל דאכשטיינע) שורפים אותם בכבשן: לחמר. לטוח הקיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) יש לומר דהוכחתו מדכתיב אחריו (פ' ז') ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, והתם על כרחך צריך לומר שפירוש אומה באומה, דאי שפת רעהו ממש נמצא יותר מע' לשונות, אלא על כרחך צריך לומר אומה באומה, וזה קאי אויאמרו איש אל רעהו דלעיל, שמע מינה דלעיל גם כן פירושו כן, ודלא כפירוש הרא"ם שמפרש כי העצה היתה בין האומות לא בין איש אל רעהו: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו (ז) מכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) זה קאי דוקא אמלת עיר שכתוב לפניו, אבל לא קאי אמלת מגדל, דאם כן סותר זה מה שפירש לעיל (פ' א') דברים אחדים באו בעצה אחת וכו', משמע כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא בנו המגדל כאן פירש שלא יבוא עלינו וכו', אלא ודאי זה קאי אמלת עיר. (ג"א), פירש שהיא טעם על המגדל, ואם יביא עליהם שום מכה להפיצם יעלו במגדל לרקיע ללחום נגד השם יתברך, וכן ללשון השני שרצו לעשות סמוכים לרקיע וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָֽאָדָֽם:

 רש"י  וירד ה' לראות. לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ' נח יח.): בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול: (רש"י)


{ו}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַֽחִלָּם לַֽעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹֽא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָֽזְמוּ לַֽעֲשֽׂוֹת:

 רש"י  הן עם אחד. כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולן, ודבר זה החלו לעשות: החלם. כמו אמרם עשותם, (ח) להתחיל הם לעשות: לא יבצר מהם וגו' לעשות. (ט) בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש שהוא מקור והכנוי בא אל הפועל, כי אמרם הוא כמו אמר הם, עשותם כמו עשות הם, אף כאן החל הם: (ט) פירש וכי לא תמנע מהם זאת המחשבה, והלא אנחנו נרד ונבלבל שפתם וגו', ובהכרח שתמנע המחשבה, אבל אי אפשר לפרש בניחותא שהרי באמת נמנע מהם: (שפתי חכמים)


{ז}  הָבָה נֵֽרְדָה וְנָֽבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵֽהוּ:

 רש"י  הבה נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה: הבה. מדה כנגד מדה, אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר (י) הבה נרדה: ונבלה. ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתירה, (כ) כה"א של נרדה לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו (ל) ופוצע את מוחו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) (ג"א), דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה למה לי, הרי כבר הכל מוכן לפניו יתברך: (כ) כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה"א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא, אלא הרי הוא כמו נפלה, שאף על פי שכתוב בנו"ן מכל מקום אינו רבים אלא הנו"ן היא פ"א הפעל והה"א היא ה' הנקבה, ולא שהנו"ן היא נפעל לרבים, אם כן הכי נמי נימא הכי, לכך פירש וה"א אחרונה וכו', כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי כאילו כתיב ונבל בלא ה' שהוא לשון רבים דה"א אחרונה וכו', והראיה שהנו"ן של ונבלה היא נו"ן הרבים, מדכתיב בתר הכי (לקמן פ' ט') כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, שמע מינה דנבלה לאו נו"ן הנפעל היא אלא היא נו"ן הרבים, ודוק נראה לי, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש כי אין טעם לומר נרדה ונבלבל לשונם, שלא נבלל לשונם בעבור הירידה: (ל) (ג"א), דאם לא כן אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות אם כן למה נפוצו, ולא היו דרים יחד, אף על גב שאין אחד מבין לשון האחר, אלא מפני שנפל בהם ריב וכו': (שפתי חכמים)


{ח}  וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַֽיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִֽיר:

 רש"י  ויפץ ה' אותם משם. בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מגורת רשע היא תבואנו (משלי י, כד.): (רש"י)


{ט}  עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָֽרֶץ: (פ)

 רש"י  ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום: (רש"י)


{י}  אֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּֽוּל:

 רש"י  שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר (מ) המבול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) רצונו לפרש דמה שכתוב שנתים אחר המבול קאי אויולד את ארפכשד, וגם קאי אשם בן מאת שנה: (שפתי חכמים)


{יא}  וַֽיְחִי שֵׁם אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {יב}  וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָֽׁלַח: {יג}  וַֽיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {יד}  וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵֽבֶר: {טו}  וַֽיְחִי שֶׁלַח אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {טז}  וַֽיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּֽלֶג: {יז}  וַֽיְחִי עֵבֶר אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {יח}  וַֽיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעֽוּ: {יט}  וַֽיְחִי פֶלֶג אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כ}  וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרֽוּג: {כא}  וַיְחִי רְעוּ אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כב}  וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחֽוֹר: {כג}  וַיְחִי שְׂרוּג אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כד}  וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּֽרַח: {כה}  וַֽיְחִי נָחוֹר אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַֽׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כו}  וַֽיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָֽן: {כז}  וְאֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לֽוֹט: {כח}  וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מֽוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּֽים:

 רש"י  על פני תרח אביו. בחיי אביו, ומדרש אגדה (ב"ר לח, יג.), יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש, אור, בקעה, וכן באורים כבדו ה' (ישעיה כד, יד.), וכן מאורת צפעוני (שם יא, ח.), כל חור ובקע עמוק קרוי אור: (רש"י)


{כט}   מפטיר  וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵֽשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵֽשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִֽי מִלְכָּה וַֽאֲבִי יִסְכָּֽה:

 רש"י  יסכה. זו שרה, על שם שסוכה (נ) ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, (ס"א כמו שנאמר ויראו אותה שרי פרעה). ועוד יסכה לשון נסיכות, (סנהדרין ל"ט), כמו שרה לשון שררה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ועוד קשה מאי נפקותא בזה שפירש יסכה זו שרה, ויש לומר דהוכחתו ממה שכתוב לפניו אבי מלכה ואבי יסכה, אם כן הקרא מונה בני הרן ואם כן למה לא מנה גם שרה שגם היא היתה בת הרן, לכך פירש יסכה זו שרה, ועוד יש לומר דשרה בא"ב דא"ת ב"ש הוא בג"ץ שהוא כמנין יסכה וק"ל, והא דפירש רש"י בשם יסכה ג' טעמים משום דהי מנייהו מפקת, אי נמי דהתם בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט:) דורש שני טעמים לכך הביאם רש"י, והא דמוסיף רש"י על לשון הגמרא וכתב עוד לשון נסיכות, משום דקשה לו למה לא קרא אותה בשם העצם שלה שרי, אלא יסכה גם כן לשון נסיכות שהוא לשון שרי, (מצאתי): (שפתי חכמים)


{ל}  וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָֽד: {לא}  וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם:

 רש"י  ויצאו אתם. ויצא תרח ואברם עם לוט ושרי: (רש"י)


{לב}  וַיִּֽהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָֽן: (פפפ)

 רש"י  וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל (ס) ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, (ס"א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי: בחרן. הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום:

חסלת פרשת נח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כתב הרא"ם לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש, אם חושש בזמן אברהם מהו לפיכך קראו הכתוב מת, והא בימיו לא נכתבה התורה, ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברהם כבוד אב ואם דקאמר, והלא בצדה כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזירת השם יתברך עד כאן לשונו, ולי נראה דקאי אאחר זמן כתיבת התורה, והעיקר שיאמרו על אברהם שלא קיים כבוד וכו' הוא מפני שלא לקח את אביו עמו, כמו שלקח אותו מאור כשדים, משום הכי יאמרו עליו שלא קיים אברהם כבוד אביו וכו', והטעם שלא לקח עמו משום שהיה רשע ועובד כוכבים ומזלות, ואף על פי ששב בתשובה, היינו בסוף ימיו קודם מותו, אבל בהליכת אברהם ממנו מחרן אז היה רשע, וק"ל. (צל"ד), ולי נראה שלא הבין דברי הרא"ם וכו', כי כל עצמו לא אמר השם יתברך לאברהם לך לך וגו' ומבית אביך, אלא בעבור זה שאין אני רוצה שתקח את אביך עמך שלא תעשה עצמך טפל לאביך, כמו בהליכה ראשונה דכתיב ויקח תרח את אברם בנו וגו', ומה שכתוב כמו שלקח מאור כשדים, זה אינו שהרי אדרבא תרח לקח את אברם כנזכר לעיל, (פ' ל"א) ולכך יפה הקשה הרא"ם, (ועיין בנח"י ושם תמצא תירוץ הגון לקושיא הנזכרת לעיל): (שפתי חכמים)

---

פרשת לך לך

---

בראשית פרק-יב

{א}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ:

 רש"י  לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך (א) לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצה לומר הקרא קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך ועז"פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם ר"ל הואיל ואח"כ מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחילה כשאמר לו לך לך ש"מ שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו (שה"ש ב יא) הגשם חלף הלך לו וכמוה רבים א"כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא, אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן. אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום, וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו, אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. (מהרש"ל): רצה לומר הקרא [מה שכתב שם אעשך וכו' ועוד שאודיע וכו'], קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך, ועל זה פירש מה היא הטובה שאעשה לך, ששם אעשך לגוי גדול. ומהו ההנאה, שאודיע טבעך בעולם, מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה ושם [אעשך], לכן מפרש רש"י ועוד וכו', ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני הפשטים: (שפתי חכמים)


{ב}  וְאֶֽעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַֽאֲבָרֶכְךָ וַֽאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶֽהְיֵה בְּרָכָֽה:

 רש"י  ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת (ב) לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים (ג) ועל הממון ועל השם. (ס"א וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח, כנגד אבריו של אדם. ברש"י ישן): ואברכך. בממון. ב"ר (לט, יא.): והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי (ד) אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך (ה) חותמין ולא בהם: מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך: אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה (ו) בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב.), כיוצא בועל אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), כיוצא בו וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות: (ג) משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א"כ שמע מינה שאינו משובש, וא"כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר"ל בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר"א פירשתי וק"ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד"א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש"ל): (ד) פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י"ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל: (ה) והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל): (ו) מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר"א מזרחי): ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך): (שפתי חכמים)


{ג}  וַֽאֲבָֽרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח, כ.): (רש"י)


{ד}  וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵֽחָרָֽן: {ה}  וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּֽצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָֽעַן:

 רש"י  אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם, (לכך כתיב אשר עשו). ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא, א.), (לשון קנין), (ז) וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), לשון קונה וכונס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נראה לי כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.) לפיכך הוה כאילו עשאום. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{ו}  וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  ויעבור אברם בארץ. נכנס (ח) לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב (ט) כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. היא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל (י) ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש (כ) את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק (ל) מלך שלם, (בראשית יד, יח.) לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם, הוצרך לפרש דזה אין פירוש כך אלא נכנס לתוכה, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י"ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען: (ט) דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח (לג יז), ועל זה פירש להתפלל, אי נמי דקשה לו למה נאמר עד מקום שכם, ולא כתיב עיר שכם, כדכתיב גבי יעקב (שם) ויבא עיר שכם, ועל זה פירש שבא להתפלל וכו', ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו, ודלא כהרא"ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה לו: וא"ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה, א"כ למה אמר אח"כ (להלן טו ב ג) ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע. וי"ל שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. (מהר"ר נתן) עיי"ש: (י) דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה, ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה (דברים יא ל), ששם קבלו וכו', כי אלון לשון אלה (פירוש שבועה), ומורה, לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש"ל): (כ) דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא, משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אח"כ לא היו בארץ, והא בימי משה עדיין היה בארץ, משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם, אלא היה הולך וכובש: (ל) והיינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן (יד יח), ומלך שלם זה מלך ירושלים. ומה שכתב שבחלקו של שם נפלה, אע"פ שזה סותר מה שפירש רש"י (במדבר יג כב) גבי וחברון שבע שנים נבנתה, אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן. וליכא למימר שכל ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם, דמלשון היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. (הר"א מזרחי): אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה, והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את א"י כו', אין במשמעות הלשון אלא מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם, ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק"ל: בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש"י כאן, ומה שכתב בפרשת שלח (במדבר שם) הכי פירושו, כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית, ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה, אבל זה אי אפשר שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון, וחם בנה צוען, אם כן אי אפשר כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם, שבע שנים לפני צוען שבנה חם, מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת אין צריך להביא סתירה, אלא ודאי פירושו [כדמסיים רש"י שם] שהיתה מבונה וכו'. (מהר"א אשכנזי): (שפתי חכמים)


{ז}  וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָֽיו:

 רש"י  ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת (מ) ארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י למה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש"י על הזרע ר"ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ: ועוד י"ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק"ל: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָֽה:

 רש"י  ויעתק משם. (נ) אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל, (ס) נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מים: אהלה. אהלה כתיב, בתחלה נטע את אהל (ע) אשתו, ואחר כך את שלו. ב"ר (לט, טו.): ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין (פ) בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה, כמו שכתב לעיל (פסוק ה) ויקח אברם וגו', או לשון נסיעה כמו שכתוב ויסע אברם וגו', ועל זה פירש אהלו היה מעתיק משם: (ס) רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה, ומפרש באיזה מקום היה ההר, אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם, ואי פירושו הוא על נסיעתו מהיכן היה, למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל, אדרבה קודם שנסע היה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל, אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן, אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה, וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מאי דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם, דמדקם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל, לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם (לעיל ב ח) שפירושו במזרחו: (ע) וא"ת מנא ליה, דילמא איפכא. וי"ל הואיל ואמרינן בגמרא (יבמות סב:) דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה: (פ) רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע"ד שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ (פסוק ז) שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: (פ)

 רש"י  הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, (צ) ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים (פי' ירושלים היא באמצע העולם, וסוף ארץ ישראל. כ"פ בישעיה) שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו ב"ר (לט, טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד, ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ, וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לארץ ישראל, ולכך פירש רש"י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של ארץ ישראל היה נוסע: (שפתי חכמים)


{י}  וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה: (רש"י)


{יא}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָֽתְּ:

 רש"י  הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. (ק) דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה. ופשוטו של מקרא, הנה (ר) נא הגיע השעה שיש לדאג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים (ש) ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו, הנה נא אדני סורו נא (בראשית יט, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד. ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זה את זה, "הנה נא" משמע לשון הוה, ו"ידעתי" לשון עבר, לכך פירש ד"א כו'. (מהרש"ל): יש מקשין והלא אמרו חז"ל (קידושין מא.) אסור לישא אשה עד שיראנה. ולי נראה שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהיא יפת תואר, ומכל מקום באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה, אבל עכשיו שהיהת בת ס"ה שנים ורגיל להשתנות היופי ועל זה אמר שעד עכשיו כו'. (נחלת יעקב): (ר) ר"ל, לפירוש זה צריך לחלק הכתוב, הנה נא הגיע השעה וכו', ומלת ידעתי הוא התחלת ענין, ידעתי זה מימים רבים, ולזה מייתי ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדני סורו נא, הגיע השעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': (ש) ואע"פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואע"פ כן אמר (אמרי נא אחותי את) [אחותי היא] (להלן כ ב). כבר תירץ אברהם בעצמו זה באמרו רק אין יראת אלהים במקום הזה (שם פסוק יא) ופירש רש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהָיָה כִּֽי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָֽמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָֽרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּֽוּ: {יג}  אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִֽיטַב לִי בַֽעֲבוּרֵךְ וְחָֽיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵֽךְ:

 רש"י  למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי (ת) מתנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה, ולכך פירש יתנו לי מתנות וא"ת דמשמע שאברהם רצה במתנות, והא לקמן גבי מלך סדום אמר (יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח, אף על פי שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות, כל שכן במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב (משלי טו כז) שונא מתנות יחיה. ונ"ל דמתנה מועטת רצה, על דרך כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (ברכות י:) דהיינו אכילה ושתיה ופונדק, והא ראיה דלקמן (יד כא) כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם: ועוד י"ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה, אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועוד י"ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש"י לקמן (יג ג) בפסוק וילך למסעיו, לפרוע הקפותיו, אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל: יש מקשים והאיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו. וי"ל שיאמר להם שהיא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים. ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגלך, לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי, אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך, ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט, או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר, ומשום הכי יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש, ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל. עיין בחזקוני: רבים תמהים וכי אברם חשק למתנות, ואדרבה אפילו מה שבמלחמה לקח החזיר, כמו שכתוב (להלן יד כג) אם אקח מחוט כו', וכל שכן בדבר מאוס זנות יקח ממון. אלא דהענין שאברהם רצה שתאמר שרה אחי הוא ודבר זה אינו שייך אלא אם ישאלוה אם בעליך הוא תשיב אמריה אחי הוא, אבל לא ישאלוה ואם תתחיל ותאמר אחי הוא ירגישו שיש ערמה בדבר, דמי ביקש זאת ממנה, ועל כך היא ירא, לכן אמר לה אם יבואו אנשים תתחיל ותאמר יש לי אח עני מבקשת שתתנו לי מתנות, בזה תוכל[י] שפיר להודיע שאני אחיך ותנצל נפשי בזה, אבל לא כוונתו לקבל מתנות, וזהו פירש הכתוב, אמרי נא למען ייטב, זה יהיה הדבור שלך, ובזה וחיתה נפשי בגללך. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{יד}   שני  וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּֽי יָפָה הִוא מְאֹֽד:

 רש"י  ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם (א) מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וקשה למה לא פירש רש"י זה לעיל, על וירד אברם מצרימה (פסוק י) ועל ויהי כאשר הקריב לבא (פסוק יא) היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו, (ויקרבו) [הקריבו], אלא משום דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל, כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי. וי"ל דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם, אבל הכא היתה שרה עיקרת, שהרי אברהם היה מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית, והיה לו לומר כבואם, כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל: ומהרי"א פירש דוקא הכא שייך למידק הכי משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשוב טפי: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַֽלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָֽאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ויהללו אתה אל פרעה. הללוה ביניהם, לומר הגונה (א*) זו למלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א*) דאל"כ היה לו לומר לפני פרעה, או לפרעה: הוכרח לזה, דויראו אותה שרי פרעה מיותר הוא, דמהללוה לפני פרעה ודאי ראוה תחילה, אלא הללוה באותו מעמד תיכף. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{טז}  וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּֽעֲבוּרָהּ וַֽיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַֽחֲמֹרִים וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַֽאֲתֹנֹת וּגְמַלִּֽים:

 רש"י  ולאברם היטיב. פרעה בעבורה: (רש"י)


{יז}  וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָֽם:

 רש"י  וינגע ה' וגו'. במכת ראתן לקה, (ב) שהתשמיש קשה לו (ב"ר מא, ב.): ואת ביתו. כתרגומו ועל אינש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו עמודיו וכליו, ברש"י ישן): על דבר שרי. על פי דבורה, (ג) אומרת למלאך הך, והוא מכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) עשרים וארבעה מיני שחין הן, ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן, ובו לקה פרעה, דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם: (ג) דאל"כ אודות שרה מיבעי ליה: הקב"ה עשה זה הנס כדי שידע פרעה בשביל שרה הוא נלקה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹֽא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִֽוא: {יט}  לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָֽאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵֽךְ:

 רש"י  קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ.): (רש"י)


{כ}  וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לֽוֹ:

 רש"י  ויצו עליו. על אודותיו, (ד) לשלחו ולשמרו: וישלחו. כתרגומו ואלויאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י אי צוה אותו שום דבר א"כ היה לו לומר על מה צוה אותו, לכך פירש רש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנא ליה שזה צוה (אותו), דלמא צוה שיניחוהו לילך לשלום ולא יעכבוהו, ומנא ליה לשומרו, ולכך פירש רש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו, פירוש לשומרו. ואכתי קשה מנא ליה לתרגום לפרש כן, ולכך פירש רש"י (להלן פסוק ב) כבה מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד, וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם, שלא על סדר הקרא: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יג

{א}  וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּֽגְבָּה:

 רש"י  ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל, (ה) כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דהא אברהם בדרום היה, דארץ מצרים בדרומו של ארץ ישראל היא ובדרומה של עולם עולה, וא"כ היה לו לומר ויעל אברהם צפונה, דהא מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{ב}  וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָֽב:

 רש"י  כבד מאד. טעון משאות: (רש"י)


{ג}  וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָֽהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָֽי:

 רש"י  וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו (ו) פרע הקפותיו (ב"ר מא, ג.): מנגב. ארץ מצרים (ז) בדרומה של ארץ כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולפי פירוש זה קשה א"כ היה לו לומר במסעיו, לכן אמר ד"א בחזרתו כו', ולד"א קשה היה לו לומר ויחזור למסעיו, ומה וילך, לכן צריך ג"כ לפירוש הראשון. (מהרש"ל): למדך דרך ארץ שמיד שהשיגה ידו פרע ולא השמיט את עצמו מלפרוע. עוד י"ל שהכתוב בא להודיע שנתקיימה ההבטחה ואברכך בממון: (נחלת יעקב:) דקשה דפסוק מהפך הסדר, דמתחילה אמר ויעל אברם וגו', והפסיק מלסיים סדר מסעו, והזכיר כספו וזהבו, ואח"כ חזר להגיד דרכו ועוד שסיים (להלן פסוק ה) וגם ללוט [וגו'] שפירש [רש"י] מכח אברם היה לו ג"כ עושר, והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך לו ג"כ והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך למעות שיוכל לילך למסעיו לפרוע הקפותיו. (נלי"ט): (ז) דקשה לרש"י והא לעיל כתיב הנגבה, ועל זה פירש ארץ מצרים וכו', כלומר מנגב קאי על מצרים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ד}  אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִֽאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָֽה:

 רש"י  אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם (ח) אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצונו לתרץ שלא תקשה כיון דכבר עשה מזבח וקרא שם, א"כ למה נאמר גם כן ויקרא שם וגו', לכן פירש ואשר קרא שם וכו', ר"ל דקרא רוצה להודיעך לאיזה מקום הולך, למקום דקרא שם כבר בשם ה': (שפתי חכמים)


{ה}   שלישי  וְגַם לְלוֹט הַֽהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹֽהָלִֽים:

 רש"י  ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, (ט) הליכתו עם אברם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י דהא כבר כתיב (פסוק א) ויעל אברם וגו' ולוט עמו: (שפתי חכמים)


{ו}  וְלֹֽא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּֽי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָֽכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּֽו:

 רש"י  ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, (י) לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דהרי הארץ על הרוב בלשון נקבה וא"כ לא היה לו לומר נשא לשון זכר, ועוד קשה וכי אפשר זה שהארץ אינה יכולה לסבול ולישא בני אדם, לכך פירש להספיק מרעה, ר"ל דנשא קאי אמרעה ומרעה לשון זכר: (שפתי חכמים)


{ז}  וַֽיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵֽה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר (כ) והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה (ל) אברם עדיין (ב"ר מא, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רוצה לפרש למה היה הריב, ולמה נאמר עתה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, לכן פירש שהיו וכו', והכתוב אומר והכנעני, פירוש הקב"ה היה משיב זה. ואין להקשות היה להם לומר עדיין אברהם מוליד יורש, די"ל דעדיפא מיניה קאמר דאפילו לדידהו שלא ידעו שסופו להוליד מכל מקום הרי הכנעני וכו': (ל) דאל"כ יתן להם אברם רשות לרעות בכל מקום שירצו. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּֽי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָֽחְנוּ:

 רש"י  אנשים אחים. (מ) קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י והא לאו אחים הוו אלא קרובים. ולפי המדרש צריך לפרש דאחים כמו כאחים: ולכן כשאתה תלך עם הבהמות שלך לרעות בשדות אחרות הרועה יסבור שאני הוא. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{ט}  הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵֽעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה:

 רש"י  אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק (נ) ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו': אימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לינקד ואיימינה, כך מצינו במקום אחר אם יש להמין, ואין נקוד להיימין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דאברהם אמר אנשים אחים ועכשיו אמר אם השמאל ואימינה דמשמע שרצה להתרחק כי יש איזה שנאה ביניהם, וקשה מי מוליד השנאה והלא לא היה ריב ביניהם, לכן פירש לא אתרחק וכו': אמר זה לפי שנראה שאלו המלות [אם השמאל וגו'] מיותרות, שדי שיאמר הפרד נא מעלי, לכן פירש לא אתרחק וכו', ושמא תאמר מה היה צריך להבטיחו על זה, לזה אמר לעמוד למגן וכו'. (ר' יעקב קניזל): (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּֽאֲכָה צֹֽעַר:

 רש"י  כי כלה משקה. ארץ (ס) נחלי מים: לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה. היה אותו (ע) מישור: כגן ה'. לאילנות: כארץ מצרים. לזרעים (ב"ר מא, ז.): באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דמשקה לשון מפעיל הוא ומאי מפעיל שייך הכא, ועוד שאין הכוונה פה על ההשקה רק על הנחלים שבו, ועל זה פירש ארץ נחלי מים, וקראם בלשון משקה מפני שמהם תהיה ההשקה: (ע) רצונו לפרש דהאי לפני שחת ה' וגו' הוא דבוק עם כגן ה' כארץ מצרים, דאין לפרש דלפני שחת דבוק עם כלה משקה, דמה בא להודיענו דהא כבר כתיב וישא לוט את עיניו וזה היה לפני שחת ה', אלא על כרחך דבוק הוא למטה: רש"י דייק מדכתיב בפרשת בראשית (ב ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ וגו', א"כ שמע מינה היכי דכתיב גן מיירי גן לאילנות. [ומה שכתב רש"י] וכארץ מצרים לזרעים, דייק מדכתיב בפרשת עקב (דברים יא י) לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך, א"כ שמע מינה שארץ מצרים ארץ זרעים היה. (הר"א מזרחי): לפי שנראה שאלו הדמיונות הם לדבר אחד ואם כן די שיאמר הטוב שבכולם, ואם ירצה לומר שניהם הוה ליה למימר היפה באחרונה, כארץ מצרים כגן ה', שאם היא כגן ה' פשיטא שהיא כארץ מצרים, לזה אמר שהדמיון הוא בשני דברים וכו'. (ר' יעקב קניזל): דקשה ליה דהא אלו עיירות מארץ ישראל הם, והאיך תלה הגדול בקטן שאמר שכבר הירדן הוא כארץ מצרים, והלא ארץ ישראל עדיפא. ועל זה תריץ לזרעים, דבזה ארץ מצרים מעולה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִֽיו:

 רש"י  ככר. מישור כתרגומו: מקדם. נסע (פ) מאצל אברם (למזרח), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו (צ) של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דקשה לרש"י כי בית אל בצפון הוה, כדכתיב לעיל (יב ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שמע מינה דבית אל בצפון היה, וא"כ הוה ליה למימר ויסע לוט מצפון לכן פירש וכו': כתב הרא"ם ותימא שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, נמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, הולך מאצלו למזרחו הוא, וצ"ע: וי"ל כי ככר הירדן היה מישור גדול והולך ומתפשט לתוך ארץ ישראל עד שהיה סמוך לירושלים שהוא רחוק מבית אל והוא תוך ארץ ישראל, כי ככר הירדן היה סמוך לסדום שאינו רחוק כל כך מירושלים ודו"ק, נ"ל: ונ"ל לתרץ גם מה שאמר ויפרדו איש מעל אחיו שאין צריך שכבר נאמר ויסע לוט מקדם מן אברהם, אלא דלוט בחר לו בשכונת סדום לפי שהיו שטופי זמה, והיה לו בושת מאברהם לילך לשם ומתירא מפני אברהם, על כן כיחש והלך לצד מערב, ובזה ויפרדו איש מעל אחיו, ובהיותו בדרך הלך משם לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה צל אברהם. (דברי דוד): (צ) דאל"כ ויסע לוט מאברם מיבעי ליה, שהרי היו יושבין יחד ונסע לוט ממנו. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{יב}  אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּֽאֱהַל עַד סְדֹֽם:

 רש"י  ויאהל. נטע אהלים (ק) לרועיו ולמקנהו עד סדום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר דהרבה אהלים היו לו ונטה מן הככר עד סדום: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַֽיהֹוָה מְאֹֽד:

 רש"י  ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו (ר) מכאן (יומא לח:) שם רשעים ירקב (משלי י, ז.): רעים. בגופם (ש): וחטאים. בממונם (סנהדרין קט.) לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל מדכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים ולא צריך למיכתב כלל, אלא משום דצריך להזכיר אנשי סדום כדכתיב ויאהל עד סדום, כתב נמי ואנשי סדום רעים וחטאים, ומזה למד שלמה ע"ה דשם רשעים ירקב דצריך לזכור אותם לרעה: אע"פ שפסוק הוא במשלי בהדיא, מכל מקום מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזא באורייתא, ובכאן הוא נרמז. ונ"ל לדייק הלשון שאמר שלמדו מכאן, דהכי פירושו אילולי האי קרא לא הוה ידעינן פירוש דשם רשעים ירקב דאיכא למימר היינו דלא מסקינן בשמייהו, אבל מכאן למדו דעיקר פירושו שצריך להזכיר גנותן כמו הכא שמזכיר ואנשי סדום רעים וגו'. (נחלת יעקב): (ש) וילפינן ליה בגמרא בפרק חלק (סנהדרין קט.) דגבי יוסף כתיב (להלן לט א) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, והתם מיירי בגוף. וכתיב בפרשת תצא (דברים כד טו) גבי שכיר ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והתם מיירי בממון. והתרגום אונקלוס תירגם להיפך על פי ברייתא (שם) דילפינן ליה מורעה עינך באחיך (שם טו ט), והיינו בממון. וגבי יוסף כתיב (להלן לט א) וחטאתי לאלהים, והיינו בגוף: (ו)הא דלא פירש כדפירש המתרגם, (ול"נ) [נראה לי] דהרב נמשך אחר מה שפירש לעיל (פסוק י) מדרש אגדה [על] שהיו שטופים בזמה בחר לו לוט בשכונותם, לכן מסתברא להקדים חטא של שטופי זמה לחטא הממון. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יד}  וַֽיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַֽחֲרֵי הִפָּֽרֶד לוֹט מֵֽעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָֽמָּה:

 רש"י  אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם, באותה שעה (ת) כשר היה, וק"ל): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כמו שמוכח מתוך פירוש רש"י שפירש לעיל (שם) על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם, וזה בא לו מפני שהיה במצרים שהיו שטופי זימה למד מהם, ועוד פירש רש"י (בפסוק יא) הסיע עצמו מקדמונו של עולם, משמע דקודם לכן צדיק היה: (שפתי חכמים)


{טו}  כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָֽם: {טז}  וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּֽעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶֽה:

 רש"י  אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה: (רש"י)


{יז}  קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶֽנָּה: {יח}  וַיֶּֽאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָֽה: (פ)

 רש"י  ממרא. (א) שם אדם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר ולא שם מקום כדכתיב (להלן פסוק כד) ענר אשכול וממרא: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יד

{א}   רביעי  וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶֽלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִֽם:

 רש"י  אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם (ב) פול לתוך כבשן האש (ב"ר מב, ד.): מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל. (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י והא נמרוד מלך שנער היה כדכתיב (לעיל י י) ותהי ראשית ממלכתו בבל, והוא שנער: (שפתי חכמים)


{ב}  עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹֽעַר:

 רש"י  ברע. רע לשמים ורע לבריות: ברשע. שנתעלה ברשע: שנאב. שונא אביו שבשמים: שמאבר. שם (ג) אבר לעוף ולקפוץ, ולמרוד בהקב"ה: בלע. שם (ד) העיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל דעשה לו כנפים לעופף: הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר משום דבכולם כתיב ואת, ואצלם לא כתיב כלום, אלא דקמ"ל שדומין זה לזה ברשעות. (דברי דוד): (ד) דייק רש"י מדכתיב בלע היא צוער, דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם [דדרש שנאב שונא אביו וכו']. י"ל מדלא הזכיר בקרא ג"כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם, ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמו שנאמר בלוט (להלן יט כ) אמלטה נא וגו', כדפירש רש"י שם: (שפתי חכמים)


{ג}  כָּל אֵלֶּה חָֽבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּֽלַח:

 רש"י  עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה. (ה) ומדרש אגדה יש הרבה: הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים (ו) לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו (ז) יאורים לתוכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל לפי שנכתב השדים בה"א הידיעה, ולא פירש הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים, לכן פירש וכו'. (ר' שמואל אלמושנינו): ונ"ל דהרב פירש שם העצם שלו על שם התואר שבו, והכי פירושו עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר. (נחלת יעקב:) (ו) כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד: (ז) פירוש, כי מלת "הוא" מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו, דאם כן "בו ים" מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{ד}  שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָֽבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָֽדוּ:

 רש"י  שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר: (רש"י)


{ה}  וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָֽאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָֽיִם:

 רש"י  ובארבע עשרה שנה. למרדן: (ח) בא כדרלעומר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה: והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים: הזוזים. הם זמזומים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצונו לומר במלת למרדן, שלא תפרש המקרא כן, שתים עשרה שנה עבדו, ובשלש עשרה שנה לעבדן מרדו, ובארבע עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו'. דא"כ הוה ליה למימר ובשלש עשרה כמו שכתוב אח"כ ובארבע עשרה שנה, לכך מפרש למרדן, ר"ל דמה שכתוב ושלש עשרה שנה מרדו לא קאי אאותן שתים עשרה שנה דלעיל, אלא שלש עשרה שנה בפני עצמן מרדו, ועל אותן שלש עשרה שנה אמר אח"כ ובארבע עשרה שנה: (שפתי חכמים)


{ו}  וְאֶת הַֽחֹרִי בְּהַֽרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּֽר:

 רש"י  בהררם. בהר שלהם: איל פארן. כתרגומו מישר. ואומר (ט) אני, שאין איל לשון מישור, (י) אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו, אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכולן מתורגמין מישר, וכל אחד שמו עליו: על המדבר. אצל המדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים, ובפרשת דברים (ב יא) כתיב רפאים ואמים וזמזומים, ודאי הזוזים היינו זמזומים: (י) דקשה לרש"י והלא על מלת אלוני ממרא נמי מתרגם מישור (לעיל פסוק יג), וא"כ אם חד מנייהו פירושו מישור ודאי השני לאו פירושו מישור, לכן פירש ואומר אני וכו': (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָֽעֲמָֽלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַֽצֲצֹן תָּמָֽר:

 רש"י  עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט: שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד: בחצצן תמר. הוא עין גדי, מקרא מלא (בדברי הימים-ב כ, ב.) ביהושפט: (רש"י)


{ח}  וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּֽעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּֽים: {ט}  אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַֽחֲמִשָּֽׁה:

 רש"י  ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן (כ) נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י למה צריך למימר ארבעה וכי לא ראינו דארבע הם, לכן פירש אע"פ וכו': (שפתי חכמים)


{י}  וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּֽאֱרֹת בֶּֽאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶֽלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּֽסוּ:

 רש"י  בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה (ל) לטיט של בנין. ומדרש אגדה, שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, (מ) לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז.): הרה נסו. להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחלה. וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר (להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י כפל לשון בארות בארות, ועוד קשה כיון דבארות של חמר היה שם א"כ למה כתיב ויפלו שמה, היה לו לכתוב ויטבעו שמה, כמו שכתוב (ירמיהו לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, ועוד קשה כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט, לכן פירש בארות הרבה שנוטלין משם אדמה לעשות חמר: (מ) דלפירוש ראשון קשה דבארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט, לכן אמר ומדרש אגדה וכו' (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵֽכוּ: {יב}  וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹֽם:

 רש"י  והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום: (רש"י)


{יג}  וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָֽעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא הָֽאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַֽאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּֽעֲלֵי בְרִית אַבְרָֽם:

 רש"י  ויבא הפליט. לפי פשוטו זה עוג (נ) שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה.). ומדרש בראשית רבה (מב, ח.), זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים, שנאמר הנפילים (ס) היו בארץ וגו', ומתכוין שיהרג אברם (ע) וישא את שרה: העברי. שבא מעבר הנהר. (ב"ר שם): בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (ס"א, דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא שפלט מדור המבול, דהא כתיב (לעיל ז כג) וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, משמע לא זולתם: (ס) ר"ל דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג"כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול, ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח (כדפירש רש"י שם), ואשר אתו פירושו מאשר אתו שם, מטורח הבהמות אשר אתו בבתבה: (ע) דקשה לרש"י לפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם ואמר לו שנשבה לוט, בשלמא לפירוש ראשון שפלט מהמלחמה, בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו, אבל לפי המדרש למה אמר לו, אלא צריכים לומר מתכוון וכו': (שפתי חכמים)


{יד}  וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּֽן:

 רש"י  וירק. כתרגומו (פ) וזריז, וכן והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג.), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי (שמות טו, ט.), וכן והרק חנית וסגור (תהלים לה, ג.): חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער (משלי כב, ו.), חנוכת המזבח (במדבר ז, יא.), חנוכת הבית (תהלים ל, א.), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר (אונטערריכטען) וברש"י כ"י אישטרייני"ר (צום ערשטען מאהל ברויכען): שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.) אליעזר לבדו היה, (צ) והוא מנין גימטריא של שמו: עד דן. שם תשש כחו, שראה (ק) שעתידין בניו להעמיד שם עגל (סנהדרין צו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דהא דפירש רש"י בפרשת בשלח (שמות טו ט) ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי. נראה כוונת רש"י [כיון] דהכא אי אפשר לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו, רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות, אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה, לבד מהכא, וזהו דנקט רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו' ודו"ק. (ועיין בהרא"ם פירוש אחר): (צ) הקשה מהר"ן והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר ושלש מאות, ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרזו למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים, כדין תורה דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא וגו', ונשאר הוא ואליעזר לבדו. (קצור מזרחי): ודאי כל השמונה עשר ושלש מאות הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו, ואף על גב דהוא לבדו היה ג"כ מנצח אותם כי אין מעצור לה', מכל מקום לקחום כדי להסתיר הנס, שיהא לו התחזקות מן הטבע, כענין שים לב אורב וגו' (יהושע ח ב), ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר. (גור אריה): (ק) דא"כ וירדוף עד דן למה לי, הא כתיב וירדפם עד חובה, שהוא דן כדמפרש לקמן. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֵּֽחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַֽעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַֽיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּֽשֶׂק:

 רש"י  ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים (ר) כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות (ש) לילה של מצרים: עד חובה. אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) אבל בלתי סרוס, יהיה החלוק ללילה, ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו. (קצור מזרחי): (ש) והוא ועבדיו קאי אשלמטה, הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו': (שפתי חכמים)


{טז}  וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָֽרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָֽם: {יז}  וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַֽחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵֽהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּֽלֶךְ:

 רש"י  עמק שוה. כך שמו, ותרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול: עמק המלך. בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין: (רש"י)


{יח}  וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיֽוֹן:

 רש"י  ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא (ת) שם בן נח (נדרים לב:): לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על (א) שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל דמלך שלם ראשי תיבות למפרע שם: דאין לומר משום כבוד בעלמא, [ד]היה לו להכניסו לביתו ולסעדו, השתא דכתיב הוציא, משמע משום יגיעת מלחמה, כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (דברים כג ה). (נחלת יעקב): (א) דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם הוא ועמו מבני שם היו. והא דפירש רש"י כך עושין ליגיעי מלחמה, פירוש שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים, א"כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם להאכילם: והרא"ם פירש דא"כ למה הזכיר שהוציא לכם ויין, דהא דרך הקרא בכל מקום שלא להזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם (להלן יח ה), ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם (שמות יח יב), ולמה לו לומר ויין, אלא שהן צריכין ליגיעי מלחמה: דאי משום יגיעי מלחמה לחוד היה לו להוציא נמי לקראת מלך סדום ויושבי שנער שהיו מזרע שם. (נחלת יעקב): יש מקשים למה לא הוציא לו [גם] בשר לרמז על שם שיקרבו קרבנות, אלא נראה לי דאיתא בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ, ממילא הוא הדין במנחות שחד דינא אית להו עם נסכים, אבל קרבנות הקריבו ג"כ במדבר, לזה דקדק הרב שיקריבו "שם" בניו, רוצה לומר בארץ: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיְבָֽרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָֽרֶץ:

 רש"י  קנה שמים וארץ. כמו עושה שמים וארץ (תהלים קמו, ו.), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו: (רש"י)


{כ}  וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַֽעֲשֵׂר מִכֹּֽל:

 רש"י  אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אמגנך ישראל (הושע יא, ח.): ויתן לו. אברם: (ב) מעשר מכל. אשר לו, לפי שהיה כהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל מי נתן למי, ומפרש אברהם נתן לו כו', ומה טעם נתן לו, ולכך פירש לפי שהיה כהן וכו': (שפתי חכמים)


{כא}   חמישי  וַיֹּאמֶר מֶֽלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָֽרְכֻשׁ קַח לָֽךְ:

 רש"י  תן לי הנפש. (הגופים מן) השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם: (רש"י)


{כב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָֽרֶץ:

 רש"י  הרמתי ידי. לשון (ג) שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (בראשית כב, טז.), נשבע אני, וכן נתתי כסף השדה קח ממני (שם כג, יג.), נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואע"פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), קצר הכתוב פה וסמך על המבין. (הר"א מזרחי). ועוד יש לומר דנשא נמי לשון הרמה הוא, וכמו שמצינו ב"אשא" שהוא לשון שבועה, הכי נמי האי הרימותי שהוא לשון אשא, נמי לשון שבועה, אף שאינו מפורש בהדיא: (שפתי חכמים)


{כג}  אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶֽעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָֽם:

 רש"י  אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר (ד) מבית גנזיך, לא אקח: ולא תאמר וגו'. שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר ואברכך וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רש"י דייק מדכתיב ואם אקח, משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו הוא ופירושו אם אעכב לעצמי מן השבי ואם אקח מבית גנזיך. אי נמי דקשה לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח, אלא על כרחך ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך וק"ל: דליכא למימר דהכל דיבור אחד ולא קאי על השבי דהיה לו לומר סתמא אם אקח כו'. עוד דהדברים סותרין זה את זה דבתחילה פרט חוט שרוך נעל שהוא דבר קטן ואחר כך אמר מכל אשר לך [ש]הוא דבר גדול, אלא חוט ושרוך נעל המה דברים של שלל ושבי לא אקח, ומכל שכן אם אקח לך מכל אשר לך דבר גדול. (נחלת יעקב): יש להקשות למה הזכיר עשירות בזה דאטו אם יתן לו פחות מן שיעור העשירות יקבל ממנו, אלא [מכיון ש]מכל מה שלקח מן הביזה לא נתן מעשר, כן כתב הגור אריה, דהוי כתורם שאינו שלו, ואיתא בגמרא (תענית ט.) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, ועל כן אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי מכח ממון שלך שאתן מעשר, ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כהבטחות הקב"ה. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{כד}  בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָֽכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָֽלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָֽם: (ס)

 רש"י  הנערים. עבדי (ה) אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר הוא ועבדיו ויכם, וענר וחביריו ישבו על הכלים (ו) לשמור, אפלו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (שמואל-א ל, כד.), ולכך נאמר ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ומשפט (שם פסוק כה.), לא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל דצריך לחלק הקרא לשלשה חלקים, וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו, וזה "אשר הלכו אתי" לשון רש"י הוא. ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי גם כן בפני עצמו, ר"ל חניכיו. דאמר לעיל (פסוק יד) הם האנשים אשר הלכו אתו. ענר אשכול וממרא נמי בפני עצמו, ר"ל הם יקחו חלקם. והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם, ודאי קאי על ענר אשכול וממרא, דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא היה לו לומר חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים, אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד: (ו) הוכחתו מדכתיב לעיל (פסוק יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, וכתיב בתריה (פסוק יד) וישמע אברם וגו' וירדוף וגו', ואילו ענר וחביריו לא קאמר, שמע מינה שנשארו שם לשמור את הכלים: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-טו

{א}  אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּֽמַּֽחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָֽנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָֽרְךָ הַרְבֵּה מְאֹֽד:

 רש"י  אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג (ב"ר מד, ה.). אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם: אנכי מגן לך. מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד: (רש"י)


{ב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָֽנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר:

 רש"י  הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו ער ועונה (מלאכי ב, יב.), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא, יב.), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס (קינדרלאז). ולי נראה ער ועונה, מגזרת ולבי ער (שיר השירים ה, ב.), וערירי לשון חורבן, וכן ערו ערו (תהלים קלז, ז.), וכן ערות יסוד (חבקוק ג, יג.), וכן ערער תתערער (ירמיה נא, נח.), וכן כי ארזה ערה (צפניה ב, יד.): ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו ועל פיך ישק (בראשית מא, מ.), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי: דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים: (רש"י)


{ג}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִֽי:

 רש"י  הן לי לא נתת זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי: (רש"י)


{ד}  וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָֽשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִֽירָשֶֽׁךָ: {ה}  וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִֽהְיֶה זַרְעֶֽךָ:

 רש"י  ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, (ז) אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה (ח) מלמעלה למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) אע"ג שהיה לו ישמעאל בעוד שנקרא אברם, דבנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך (קידושין סח:) ואין ראוי לירש אותו: (ח) וא"ת והא כתיב (במדבר כא ט) והביט אל נחש הנחושת וחי. י"ל דהכי פירושו והביט אליו הנחש, והא דכתיב (תהלים לד ו) הביטו אליו ונהרו, דגם זה מלמטה למעלה, י"ל מלא כל הארץ כבודו. מצאתי. והרא"ם פירש דהכי פירושו (אין) [לשון] הבטה האמור פה, (אלא) מלמעלה למטה: (שפתי חכמים)


{ו}  וְהֶֽאֱמִן בַּֽיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָֽה:

 רש"י  והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת, (ט) אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע: ויחשבה לו צדקה. (י) הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, (כ) אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה, וא"כ למה לי למיכתב והאמין בה', ומתרץ לא שאל לו אות ואין להקשות למה לא ביקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן. ורא"ם תירץ כי בירושת הארץ לא היה עתה הבטחה, אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, משום הכי ביקש ממנו אות על הבטחתו קודם שנעשו לו כמה נסים כי שמא קיבל שכרו בהנסים שנעשו לו, אבל על הבנים היה ההבטחה אחר הנסים משום הכי לא ביקש שום אות: ולי נראה דגבי בנים לא שאל אות לפי מדרש רז"ל (שבת קנו.) שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו', וזה ראה אברם משום הכי לא ביקש אות כי אין לו אות גדול מזה, מה שאין כן גבי הבטחת הארץ, משום הכי ביקש ממנו אות על זה. ועוד יש לומר דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים, משום הכי נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ, אבל על ירושת הארץ שאל אות, אבל על בנים לא שאל אות באשר שכבר קיימו שתי הבטחות, ואגדלה שמך, וגם הבטחת ממון, ממילא חשב שגם הבטחת בנים יקוים. (נחלת יעקב): אמר זה לפי שנראה שמלת והאמין בה' הוא מיותרת, שאחר שאברהם לא דיבר כלום על מה שאמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, פשיטא שהאמין. לזה אמר שמלת והאמין לאו לגופיה אצטריך אלא למידק מינה, ר"ל על זה דוקא האמין ולא שאל אות, אבל וכו'. (ר' יעקב קניזל): (י) פירוש דמלת ויחשבה וגו', שבה אל השם יתברך, ומלת לו שבה אל אברהם, לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל השם [יתברך]. והוכחתו כי [כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין, לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת. ומפני ש]מלת צדקה אינו נופל אלא מהגדול להקטן, שהגדול מתחסד עם הקטן, ולא מהקטן אל הגדול [לכן העתיק רש"י פירוש צדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות, כי הזכות נופל מהקטן אל הגדול ממנו]. (ר"א מזרחי): אמר זה, לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפילו שלא היה רואה שמזלו אינו מוליד היה מחשב לצדקה ולא שהיו ראוי לכך, כל שכן שמזלו מנגד לו, לזה אמר הקב"ה וכו'. (ר' יעקב קניזל): (כ) וכך פירוש הקרא אדע במה אירשנה כלומר בשביל איזה זכות. כתב הרא"ם אבל איני יודע איך יתיישב לפי זה והאמין בה' וגו', וכי תפול הקושיא דלעיל איך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו, ותירץ שהאמין שיזכה בזרע ולא נשארה בו מבוכה, מה שאין כן בירושת הארץ שנשאר נבוך באיזה זכות יתקיימו בה, ולפי זה נוכל לפרש ויחשבה אברהם לו להשי"ת לצדקה, ולכך מפרש ויחשבה קודם הד"א: ול"נ דגבי זרעו האמין שיתקיים זרעו אף שלא יהיה בהם שום זכות, וכמו שדרשו ואת הצפור לא בתר (להלן פסוק י) רמז לישראל שיתקיימו לעולם (רש"י שם), וכמו דכתיב (דברים לב כג) חצי אכלה בם, ודרשו רז"ל חצי כלין והם אינן כלין אבל בירושת הארץ אע"פ שהאמין שירשוה אף שלא יהיה להם זכות, כי כדאי זכות אבות שירשו את הארץ, וכמו שפירש רש"י בתחילת פרשת וארא, אבל אם יתקיים בידם היה ספק אצלו באיזה זכות יתקיים בידם, כי היה ידוע אם לא יהיה להם זכות לא יתקיים בידם, לכן אמר במה: (שפתי חכמים)


{ז}   שישי  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּֽהּ: {ח}  וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִֽירָשֶֽׁנָּה: {ט}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָֽל:

 רש"י  עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב"ר מד, יד.): ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר (ל) חטאת יחיד: ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל. תור ובן יונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כתב הרא"ם אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל, מכל מקום מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי. ול"נ משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) משום הכי כפרת כל ישראל מקרי: (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּֽקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָֽר:

 רש"י  ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל (ירמיה לד, יט.), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש: ואת הצפור לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם: (רש"י)


{יא}  וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָֽם:

 רש"י  העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו ותעט אל השלל (שמואל-א טו, יט.): על הפגרים. (מ) על הבתרים. (ס"א הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו פגול הוא (ויקרא יט, ז.), לשון פגר (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב"ר שמואל). וכן הגירסא ברש"י כ"י ובכ"י אחרת כתיב כך פי' רבינו מאיר ב"ר שמואל): וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.), רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) אמר זה לפי שפגר לא נקרא אלא בעל חי שהוא שלם וכאן לא היה שלמים לפי שבתר אותם בתוך, לזה אמר הפגרים הבתרים, וכוונת הרב שלא נאמר שירד העיט גם על הצפור, ונראה שיבא לכלות גם לישראל לפי שהצפור הוא רמז לישראל, לזה אמר הבתרים, רמז לגוים. (ר' יעקב קניזל): (שפתי חכמים)


{יב}  וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָֽפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָֽיו:

 רש"י  והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחשך של גליות: (רש"י)


{יג}  וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה:

 רש"י  כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, (נ) ושחי עמרם אחר לידת משה: בארץ לא להם. ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, משנולד יצחק (ס) ויגר אברהם וגו', ויגר יצחק בגרר, ויעקב גר בארץ חם (תהלים קה, כג.), לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא חש להוציא נמי השנים שהיו לקהת קודם שירד למצרים, וא"כ הואיל ולא היה השעבוד ארבע מאות שנה למה כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועל כרחך צריך לומר דארבע מאות שנה קאי אגר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהרי משנולד יצחק היו כגרים בשאר ארצות כדכתיב ויגר יצחק שהוא לשון גירות, ולא קאי על ועבדום וענו אותם, דעבדים לא יהיו אלא רד"ו שנה: (ס) ולכך כתיב בארץ לא להם שהרי לא באו מיד למצרים אלא בסוף ימי יעקב: (שפתי חכמים)


{יד}  וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל:

 רש"י  וגם את הגוי. (ע) וגם, לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל: דן אנכי. בעשר (פ) מכות: ברכוש גדול. בממון (צ) גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום: (פ) לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין: (צ) לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם: (שפתי חכמים)


{טו}  וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָֽה:

 רש"י  ואתה תבא. ולא תראה (ק) כל אלה: אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, (ר) למדך שעשה תרח תשובה: תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום (ש) מרד עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש העבדות וענוי, אבל הגרות גם הוא היה בכלל גרות, כי מיד כשנולד יצחק התחילו הארבע מאות שנה: (ר) בניחותא ולא בתמיה, מדלא אמר בתר הכי "אלא" למדך וכו'. (מהרש"ל): (ש) דכתיב (כה כט) ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרשו רז"ל (ב"ר סג יב) ברציחה, ואותו יום מת אברהם כמו שדרשו רז"ל (שם) מהלעיטני נא, עיי"ש ברש"י (להלן כה ל ד"ה מן האדם). (קצור מזרחי): ואין להקשות ולעביד הקב"ה איפכא שיחיה אברהם עד זמנו ולא יצא עשו לתרבות רעה עד אח"כ, י"ל דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כה.). (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{טז}  וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹֽא שָׁלֵם עֲוֹן הָֽאֱמֹרִי עַד הֵֽנָּה:

 רש"י  ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג' דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זה, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ וחצרון, וכלב בן חצרון (ת) מבאי הארץ היה: כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) וא"ת והרי דור חמישי היה, שהרי יעקב מיורדי מצרים היה, יעקב יהודה פרץ חצרון כלב. וי"ל דיעקב זקן היה ולא חשיב דור אלא נחשב כמת. ועוד י"ל דבימי יעקב לא היה שעבוד כלל, אבל בימי יהודה התחיל קצת השעבוד כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן מז כח), ויהיה ועבדום וענו אותם דבק עם דור רביעי: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַֽעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  ויהי השמש באה. כמו ויהי הם (א) מריקים שקיהם (בראשית מב, לה.), ויהי הם קוברים איש (מלכים-ב יג, כא.), כלומר ויהי דבר זה: השמש באה. שקעה: ועלטה היה. חשך היום: והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו המלכיות עובדי אלילים בגיהנם: באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הנה שבה יבמתך (רות א, טו.), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצונו לפרש למה כתיב ויהי, לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה, והוה ליה ליכתב ותהי השמש, ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה, וכמו כן ויהי הם מריקים: (שפתי חכמים)


{יח}  בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת:

 רש"י  לזרעך נתתי. אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב.): הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך: (רש"י)


{יט}  אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִֽי:

 רש"י  את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון (ב"ר מד, כג.), והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה יא, יד.): (רש"י)


{כ}  וְאֶת הַֽחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָֽרְפָאִֽים:

 רש"י  ואת הרפאים. ארץ עוג, (ב) שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) צ"ל דעוג שהיה אמורי דכתיב (דברים ג ח) שני מלכי האמורי, מלך על החוי שהם רפאים, והוא היה מבני האמורי ונקרא יתר הרפאים מפני שמלך עליהם, דאי תימא ואת הרפאים זה עוג והם אמורים כלם, למה חשב עוד ואת האמורי (הר"א מזרחי): (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת הָֽאֱמֹרִי וְאֶת הַֽכְּנַֽעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִֽי: (ס)

בראשית פרק-טז

{א}  וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָֽלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָֽר:

 רש"י  שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, (ג) אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הוכחתו מדכתיב ולה שפחה, והא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא ודאי בת פרעה היתה ונתן לה בתו כשראה וכו', משום הכי כתיב ולה לרמוז על זה, כלומר שראה מעשים שנעשו לה לשרה וק"ל: מדכתיב ולה שפחה מצרית, משמע לה היתה שפחה אבל לא לאחרים היתה שפחה, שבת פרעה היתה (גור אריה): דאל"כ הוא מיותר, ואי להזכיר שמה יוכל להזכיר בסמוך אל שפחתי הגר וק"ל. (נלי"ט): (שפתי חכמים)


{ב}  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָֽי:

 רש"י  אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: אבנה ממנה. בזכות (ד) שאכניס צרתי לתוך ביתי: לקול שרי. לרוח (ה) הקדש שבה (ב"ר מה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) קשה לרש"י וכי אם הגר תלד תהא היא בנויה, ומתרץ דממנה פירוש בסיבתה: (ה) הוכחתו מדכתיב לקול שרי הוה ליה למימר לשרי, אלא הכי פירושו לקול הבא לשרי דהיינו רוח הקודש: (שפתי חכמים)


{ג}  וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  ותקח שרה. לקחתה בדברים (ו) אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה (שם ג.): מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה (ז) עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת (יבמות סד.): לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כיון דעיקר האדם הוא דעתו ולא יוכל לקחת דעתו כי אם בדברים טובים מושך דעתו לרוצנו: (ז) דאל"כ מקץ עשר שנים למה לי: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶֽיהָ:

 רש"י  ויבא אל הגר ותהר. מביאה (ח) ראשונה (ב"ר מה, ד.): ותקל גבירתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי (ט) מביאה ראשונה (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, היה לו לומר ויבא אליה, ותהר הגר למה לי, אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר, הא כיצד, אלא שנתעברה מביאה ראשונה והוא כאילו היתה עוד בתולה ונתעברה. אי נמי מדסמך הגר אל ותהר, איכא למדרש הגר ותהר, אבל לא שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה, כלומר שנעשה לה נס: (ט) וא"ת מנא ליה דמשום הכי ותקל כו', דילמא מסיבת הריון היא ותקל ולא מסיבת ביאה ראשונה. וי"ל דאם לא כן היה לו לומר ותהר ותקל וגו'. ועוד י"ל דאי מסיבת הריון למה ותקל דילמא שרה עקרה היא משום הכי לא זכתה להריון, בשלמא אי משום מביאה ראשונה נתעברה אתי שפיר דאמרה הגר ודאי אינה צדקת, דאי צדקת היתה למה לא הועיל לה זכות ליעשות לה נס כמו שנעשה לי נס שנתעברתי מביאה ראשונה, אלא ודאי אין לה זכות. (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ה}  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָֽנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָֽאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶֽיךָ:

 רש"י  חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, (י) כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע (כ) בזיוני ושותק (ב"ר מה, ה.): אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בינך שבמקרא חסר, (ל) וזה מלא, קרי ביה וביניך (ר"ל נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לא חמס שאני עושה כי יו"ד הכינוי של חמסי מורה פה על הפועל והוא שרה. ועוד דבריך אתה חומס, זהו פירוש אחר: (כ) ר"ל מהגר כמו שמפרש הקרא אנכי נתתי וגו': (ל) ר"ל יו"ד שניה, והכ"ף נקוד בקמ"ץ והנו"ן בשו"א שהוא נוכח הזכר, וכאן ששם יו"ד בין הנו"ן ובין הכ"ף, קרי ביה ביניך הנו"ן בציר"י, כי יו"ד הנח מורה על הציר"י, והכ"ף נקוד בשוא שהוא נוכח לנקבה, ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן וכו': (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶֽיהָ:

 רש"י  ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר מה, ו.): (רש"י)


{ז}  וַֽיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שֽׁוּר: {ח}  וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵֽי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָֽנֹכִי בֹּרַֽחַת:

 רש"י  אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה (מ) אני באה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאל"כ "מאי זה" מיבעי לכתוב, כי המ"ם היא לעולם בתחילת התיבה המורה על השאלה, כמו מאין תבא (שופטים יז ט): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶֽיהָ:

 רש"י  ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה: (רש"י)


{י}  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹֽב: {יא}  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּֽי שָׁמַע יְהֹוָה אֶל עָנְיֵֽךְ:

 רש"י  הנך הרה. כשתשובי תהרי, (נ) כמו הנך הרה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז.): וילדת בן. כמו ויולדת, (ס) ודומה לו ישבת בלבנון מקוננת בארזים (ירמיה כב, כג.): וקראת שמו. צווי הוא, (ע) כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא שבשרה על ההריון שעבר שהרי כבר הפילה כדפירש רש"י לעיל (פסוק ה): (ס) הלמ"ד והדל"ת בסגו"ל וכו' שהוא בינוני, ואל תתמה על השו"א שתחת התי"ו, כי כמוהו יושבת בלבנון מקוננת בארזים, שהם ג"כ בינוני ונקוד שו"א תחת התי"ו: (ע) ר"ל אע"פ שלא נקוד בשו"א תחת התי"ו מ"מ לשון ציווי הוא כמו שאמר לזכר וקראת: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהוּא יִֽהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּֽן:

 רש"י  פרא אדם. אוהב מדברות (פ) לצוד חיות, כמו שכתוב ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן: ידו בכל. לסטים: ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו (ב"ר מה, ט.): ועל פני כל אחיו ישכון. שיהיה זרעו גדול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ונקרא פרא כדכתיב (איוב כד ה) פראים במדבר: כר' יוחנן בבראשית רבה (מה ט), ולפי זה אתי שפיר [מה שמפרש בסמוך] ידו בכל ליסטים, אבל לר"ל שפירש פרא אדם בוזז נפשות אם כן צריך לדחוק ולפרש פירוש אחר על ידו בכל, ודוחק שם. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יג}  וַתִּקְרָא שֵׁם יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָֽמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַֽחֲרֵי רֹאִֽי:

 רש"י  אתה אל ראי. נקוד חט"ף קמ"ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה (צ) בעלבון של עלובין. (ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו): הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות, ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם היתה רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) בשלמא בבית אברהם ראיתי מלאכים בשביל צדקת אברהם ושרה, אבל במדבר לא נמצא, כי אם שהוא רואה בעלבון וכו'. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{יד}  עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּֽרֶד:

 רש"י  באר לחי רואי. כתרגומו בירא דמלאך קימא איתחזי עלה: (רש"י)


{טו}  וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָֽלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵֽאל:

 רש"י  ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח (ק) הקודש עליו וקראו ישמעאל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאי ממנה שמע, אחר שהיא מצווה ולא הוא, היתה לה לקרותו ישמעאל, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא הוא כמו מצווה. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{טז}  וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶֽדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָֽם: (ס)

 רש"י  ואברם בן שמונים וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"ג שנה (ר) כשנימול, ולא עכב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהרי אברם היה בן תשעים ותשע כשמל אותו, וכשנולד היה [בן] שמונים ושש שנה. וא"ת והא לקמן (יז כה) בהדיא כתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה, וי"ל דמשום הכי נכפל ללמד שהכתוב עצמו מעיד על זה שעשה זה משום מצות השם ולא משום יראת אביו שהכריחו לזה וק"ל. נ"ל: ומהרא"י תירץ דמההוא לא הוה שמעינן דהוא בן י"ג שנה מעת לעת דזהו שיעור ימי גדולתו, ומשום הכי לא עיכב, ומהאי קרא שמעינן שפיר: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יז

{א}  וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶֽהְיֵה תָמִֽים:

 רש"י  אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, (ש) לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו, והכל לפי הענין: התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. (ת) ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים, (א) ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, (ב) אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמנין אבריך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש אברהם אמר להקב"ה רבש"ע אם אמול אז אהיה נמאס בעיני הבריות, לכן אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. (מהרש"ל): (ת) ר"ל דהא כתיב התהלך לפני וא"כ והיה תמים למה לי, ומפרש דאף זה פירושו תעשה, דציווי אחר ציווי הוא, כלומר היה שלם בכל נסיונותי: (א) הם האיברים המסרסרים העבירה ואין מסורים ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו, דכתיב (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקדוש ב"ה מוסרו בידו. (הרא"ש מסכת נדרים לב:): (ב) שאינם ברשותו וכאילו היה חסר מהם, ואמר לו הקב"ה דהכל יהיה ברשותו, וקשה והלא היה חסר ג"כ הלב דהא ערל לב היה. וי"ל דלא חשיב רק איברים הגלוים. ועוד י"ל דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואח"כ וכרות עמו הברית וגו', אלמא דאפילו לפני המילה לא היה לו גם כן ערלת לב. (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ב}  וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אֽוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹֽד:

 רש"י  ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו: (רש"י)


{ג}  וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹֽר:

 רש"י  ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח (ג) לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) והא דכתיב לעיל (יב ז) וירא ה' אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו. י"ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד, והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש מקודם שנימול לאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב (להלן יח כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה': (שפתי חכמים)


{ד}  אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִֽם: {ה}  וְלֹֽא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּֽיךָ:

 רש"י  כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד (ד) שהוסיפה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רצונו לתרץ למה לא נקרא שמו אבהם והיה לו להחליף ה' תחת ר' ולמה לא זזה הר' ממקומה, ומתרץ כדי שלא תתרעם על הקב"ה שהרי אף יו"ד של שרי נתרעמה. והא דזזה היו"ד משרה אפשר משום דעתיד לינתן בשמו של יהושע משום הכי זזה וק"ל. ועוד י"ל שהיו"ד על כל פנים נתקיימה אף בה, שהרי חלקה ונתן חציה לשרה וחציה לאברהם, אבל הר' אי אפשר להתקיים בו אלא אם כן שתשאר בשמו. (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ו}  וְהִפְרֵתִי אֹֽתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵֽאוּ:

 רש"י  ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו: (רש"י)


{ז}   שביעי  וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ לְדֹֽרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִֽהְיוֹת לְךָ לֵֽאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶֽיךָ:

 רש"י  והקמותי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים: (רש"י)


{ח}  וְנָֽתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַֽאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים:

 רש"י  לאחוזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל (בר ישראל) הדר בחוצה לארץ (ה) כמי שאין לו אלוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לפי שארץ ישראל נחלת ה' ולקחה לחלקו כמבואר בכמה פסוקים וחוץ לארץ חלק לשרים, ולכך כל הדר בחוצה לארץ דומה כאילו הוציא את עצמו מתחת רשותו של הקב"ה כביכול. וכך הם דברי הגור אריה: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ לְדֹֽרֹתָֽם:

 רש"י  ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתה. זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו': (רש"י)


{י}  זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָֽר:

 רש"י  ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו: ובין זרעך אחריך. העתידין להוולד אחריך: המול. כמו להמול, (ו) כמו שאתה אומר עשות כמו לעשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) אע"פ שהוא לשון ציווי אי אפשר שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם: (שפתי חכמים)


{יא}  וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵֽינֵיכֶֽם:

 רש"י  ונמלתם. כמו (ז) ומלתם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל, (ח) כמו יעשה, (ט) יאכל. (ברש"י ישן אינו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר שע"פ שמשמעותיו אינו לשון ציווי מכל מקום ציווי היא: (ח) הפ"א בקמ"ץ וכלומר שהוא הנימול עצמו, לא המל את אחרים כמו ונמלתם שא"כ יחסר בקרא הפועל: (ט) יעשה יאכל, בציר"י תחת היו"ד: (שפתי חכמים)


{יב}  וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹֽתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הֽוּא:

 רש"י  יליד בית. שילדתו השפחה בבית: מקנת כסף. שקנאו משנולד: (רש"י)


{יג}  הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּֽיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָֽיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָֽם:

 רש"י  המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו, (י) ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר (ס"א (כ) לאחד) שמנה ימים, (ל) כמו שמפורש במסכת שבת (קלח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דהא למעלה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית וגו', וכאן כפל עוד המול ימול ליליד ביתך וכתיב סתם: (כ) ר"ל ליום אחד, כמו שמפורש [בשבת] שם כשלקחו שנים שפחה מעוברת זה שפחה וזה עוברה: (ל) כגון שקנה שפחה משנתעברה וילדה בשבת אינו דוחה את השבת: (שפתי חכמים)


{יד}  וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹֽא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר: (ס)

 רש"י  וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום (מ) שהוא ניכר בין זכר לנקבה (ב"ר מו, יג.): אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין (נ) ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה: ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו (שבת כה: לפי פרש"י ד"ה כרת): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאל"כ זכר למה לי. (ר"א מזרחי): ול"נ דהכי פירושו דהיה לו לומר וזכר ערל, אלא ודאי להכי לא כתב וזכר ערל משום דהוה משמע דהציווי הוא לזכר ולא לנקבה ואף על פי שהמצוה שייך גם גבי נקבה, ולא להורות מקום הערלה, אבל השתא דכתיב וערל זכר משמע דבעי להורות מקום הערלה, והכי פירושו שהערלה היא במקום שמבדיל בין זכר לנקבה. (נחלת יעקב). ועיי"ש: והלא כבר כתיב המול לכם כל זכר, וערל זכר למה לי, אלא למד כו'. (גור אריה): (נ) דאי עדיין קטן הוא אינו בר עונשין ולמה יתחייב כרת וק"ל: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹֽא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָֽהּ:

 רש"י  לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל (ברכות יג.): (רש"י)


{טז}  וּבֵֽרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵֽרַכְתִּיהָ וְהָֽיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִֽהְיֽוּ:

 רש"י  וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה (ס) לנערותה שנאמר היתה לי עדנה (בראשית יח, יב.): וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך (ע) ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כולם. הוא שנאמר הניקה בנים שרה ב"ר רמזו במקצת (נג, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאל"כ מאי וברכתי אותה ואח"כ וגם נתתי ממנה לך בן, אלא ודאי קאי על הברכה שקודם לכן והוא הנערות: (ע) דאל"כ מאי וברכתיה אחר לידת הבן דהא כל יולדת מניקה את בנה והוא הדין שרה כשחזרה לנערותיה, לכן פירש כשנצרכה לכך וכו': קשה הא קיימא לן דישראלית לא תניק לבן כותית אפילו בשכר, י"ל דהאיסור הוא שמניקו על איזה זמן אבל באקראי פעם אחת כמו כאן אין קפידא. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָֽה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵֽד:

 רש"י  ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם: הלבן. יש תמיהות שהן קיימות, (פ) כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב, כז.), הרואה אתה (שם-ב טו, כז.), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי: ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים (צ) כבר, ובא תשות כח בעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן (ק) בני ס' ובני ע': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר שאין באין להכחיש הענין, כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה עמי. ואע"פ שכתב רש"י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחד מה שהקב"ה עושה לי, א"כ גם זה מאותן שבא להכחיש, י"ל דאין זה הכחשת הענין שיהא אחת מן הנמנעות אבל היא נתינת שבח להשי"ת שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודו"ק, נ"ל. ולא כהרא"ש: (צ) כתב הרא"ם לא הבינותי דבריו בזה כי אע"פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה, כי יחס המאה אל מאה ושבעים וחמש שהם שנותיו של אברהם כיחס החמש מאות אל תשע מאות וחמשים שהם שנותיו של נח בקרוב וכו', והאריך בקושיא: ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים, דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל אם שניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה, ובזה יתיישב קושית הרא"ם ודו"ק. ועוד הקשה מה פריך רש"י מנח, והרי גבי נח ע"פ הגזירה היתה שנסתמה מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם המבול, וי"ל כי לא היה בגזירה אלא שיסתם מעיינו, אבל מה שהוליד אחר חמש מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו"ק: (ק) בתחילה לא היו ראויין להוליד אלא לאחר מאה שנה כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י"ג עכשיו, ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה, ומה שהוליד אברם בן מאה שנה לא קשה מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש טבעו שיוליד עם זקנה, ובזה יתורצו כל תמיהות הרא"ם ודו"ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָֽאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ:

 רש"י  לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל (ר) מתן שכר כזה: יחיה לפניך. יחיה ביראתך, (ש) כמו התהלך לפני, פלח קדמי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא שלא היה חפץ בבשורת יצחק: (ש) וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יט}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַֽחֲרָֽיו:

 רש"י  אבל. לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא.), אבל בן אין לה (מלכים-ב ד, יד.): וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים, על שם העשרה נסיונות, (ת) וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם. (ס"א, ואת בריתי למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמותי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים. ואת בריתי אקים את יצחק למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן. דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק): את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) צריך לשני הפירושים דאילו משום הצחוק היה לו למקרי צחק בלא יו"ד ומה ענין היו"ד, אלא על שם הי' נסיונות, ואין לפרש הי' נסיונות רק עם ח' של מילה וצ' וק' של אברהם ושרה, ובהאי טעמא לחוד לא סגי, דקאמר בקרא בפירוש צחוק עשה ונראה דמשום צחוק נקרא כן. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{כ}  וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדֽוֹל:

 רש"י  שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו, (א) כמו נשיאים ורוח (משלי כה, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאל"כ למה לא קרא אותם שבטים כבני יעקב שהוא לשון גבורה, או שרים וראשים וכו'. (קצור מזרחי): פירוש מדסמיך ליה כאשר דבר אתו אלקים ולא מצינו שצוהו השם שימול ביום, אלא הכי פירושו כאשר דיבר אתו אז מיד קיים ועשה המצוה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָֽאַחֶֽרֶת: {כב}  וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָֽם:

 רש"י  מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום (ב"ר מז, ו.): (רש"י)


{כג}  וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִֽים:

 רש"י  בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום: וימל. לשון (ב) ויפעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר אעפ"י שהיא בדגש, אינו מבנין כבד אלא מבנין הקל כלומר שמל את אחרים: (שפתי חכמים)


{כד}   מפטיר  וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתֽוֹ:

 רש"י  בהמולו. בהפעלו כמו (ג) בהבראם (בראשית ב, ד.): (בהמולו. נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, בראשית רבה. רש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מבנין נפעל שקבל המילה, כמו בהבראם (ב ד) שקבלו הבריאה והוה ג"כ לשון נפעל: (ד) דכל אתין וגמין רבוין הן: ואע"ג דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא:) לא נתנה פריעה לאברהם, קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה, אבל מילה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה לא קיים עד שנצטווה ואז יהיה מצווה ועושה. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{כה}  וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתֽוֹ:

 רש"י  בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה (ד) ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את. (ב"ר מז, ח.). (רש"י)


{כו}  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנֽוֹ:

 רש"י  בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנה (ה) ולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו:

חסלת פרשת לך לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) וא"ת והרי לעיל ג"כ כתיב בעצם היום הזה ופירש רש"י בו ביום שנצטווה וכתיב אחריו ואברם בן תשעים ותשע שנה וגו'. וי"ל דהוה אמינא עדיין לא כלתה לו שנת תשעים ותשע שנה, והא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה היינו דמקצת שנה ככולה, לכן צריך למיכתב עוד בעצם היום הזה ללמדך שבו ביום מלאו וכו': והגור אריה פירש שבכאן אתא לאשמעינן כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה כדכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה ימות, ולכן למדנו הרב הכאן שנימול תיכף בן תשעים ותשע שנה ולא המתין עד מאה שראוי לענוש, וגבי ישמעאל גם כן שהיה תחת רשותו בן שלש עשרה שנים: (שפתי חכמים)


{כז}  וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּֽוֹ: (פפפ)

---

פרשת וירא

---

בראשית פרק-יח

{א}  וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּֽוֹם:

 רש"י  וירא אליו. לבקר (א) את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, (ב) ובא הקב"ה ושאל בשלומו (בבא מציעא פו:): באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, (ג) לפיכך נגלה אליו בחלקו (ב"ר מב, ח.): ישב. ישב (ד) כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב"ר מח, ז.) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין (ה) והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.): פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב (ו) ויכניסם בביתו: כחם היום. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה (ז) שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו (ח) בדמות אנשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל, והתם כתיב בהדיא אל אברהם, ואם כן למה נראה אליו, ואין לומר שציוה לו המילה, דהא כבר ציוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו, אלא ודאי לבקר את החולה, עוד יש לומר דרש"י דייק דלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו, אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. (רי"ק), יש להקשות למה פירש רש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.), לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד: (ב) כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו, אם כן סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר, כמו שכתוב (לקמן ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומהר"ם הקשה דאדרבה סכנה דיום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים, כדתניא בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן וכו' עיין שם, ומנא ליה לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה, דילמא ביום ב' היה, נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו, אבל מכל מקום דילמא ביום שני היה כו', ונראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא פליגי אלא במילת קטן, ואין הכי נמי דבמילת קטן יום ראשון ושני יותר הם בסכנה מיום ג', דסבירא ליה לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק, ומביא ראיה מן המקרא, אף על פי שאין כל כך ראיה לדבר זכר לדבר, אבל במילת גדול כולי עלמא לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני, וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום השלישי, ותירגם אונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון, וכדפירש הרמב"ן כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבה המכאובות, ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כל כך, אך סכנה דיליה היא המכה עצמה, ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי, כיון דסליק בשר הייא, מה שאין כן בגדול דמתחילה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב, והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה. (נח"י), ונראה לי לתרץ כדקיימא לן (ירושלמי פאה פ"ג ה"ז) דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים, הרא"ם הקשה דבבראשית רבה אמרו (מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה, וכן לקמן (י"ח ג') ומצות אפה פירוש הרב פסח היה וכו', ואם כן על כרחך צריך לומר דהבראשית רבה סבירא ליה דביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן, ורבי חמא סבירא ליה דהביקור היה בי"ז בניסן, ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות כו', והאריך שם ולא נהירא כו' עיין שם, לכן נ"ל פשוט הוא דכולי עלמא סבירא ליה דהמילה היתה בי"ג בניסן, והביקור והשריטה בכותל היה בט"ו בניסן כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למועד אשוב אליך (לקמן פ' י"ד), ואף על גב דלמועד הזה נאמר ביום המילה (לעיל י"ז כ"א), וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה, מכל מקום הואיל והרב פירש שם (לקמן י"ד) למועד שקבעתי לך אתמול, איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור, וכן פירש הרב לקמן (כ"א ב') למועד אשר דבר אתו אלהים, ועיין שם: (ג) נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם, כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם, אלא רצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו, דהא כבר נאמר לעיל (י"ד י"ג) שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה, כי שם מל את עצמו ובני ביתו, ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריח לרש"י דממרא נתן לו עצה, דילמא לא נגלה לו שם, אלא משום דשם היה אהלו באותו יום כו', ותירץ דמיתורא דקרא קדריש ליה, דלא היה לו למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו', כמנהג בשאר נבואותיו עכ"ל, והוא כעין מה שפירשתי לעיל, אי נמי כך משמע ממלת [ממרא] רוצה לומר שאמר לאברהם עשה מה שציוה לך הקדוש ברוך הוא, אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו, והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות, והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו, אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברם, ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו, ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו, ואם היו אומרים לו שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו, וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול, אלא ממרא לבד נתן עצה שימול, ובזה היה מכיר אברהם בהן, ועוד יש לומר דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבור ודאי יתנו לו עצה שלא ימול, ואף על פי כן ימול את עצמו, ואז יהיה שכרו יותר גדול, ע"כ לשון הרא"ם, ועוד יש לומר דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו למול, והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (י"ז כ"ג) בעצם היום וגו', (מהר"י מהרמ"ש). ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא, כי לא מצינו שנצטווה למול בפרהסיא דוקא, וא"כ ענר ואשכול היה מוחין בידו כדמשמע במדרש, אבל ממרא החזיק לבו למול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל, לכך נפרע לו מדה כנגד מדה שנגלה בחלקו דייקא, ומה שפרש"י לעיל (כ"ז כ"ג) שהקב"ה אמר לו אל תירא, זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו, ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם שתמול עד שתמול עצמך שנאמר (לעיל י"ז י"ג) המל ימול והוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים, בא אברהם והתחיל למול את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער, בא הקב"ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית, ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה בחלקו, אבל תימה אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר, ויש אומרים כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו. (צד"ל), וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה, י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה, אם ימתין עד שיהיה מצווה מפי הקב"ה, מפני שידע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת, אי נמי אף אם יהיה מצווה אחר כך מפי הקב"ה על איזה מצוה אפילו הכי לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטווה, שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה ג"כ אחר כך, ויהיה מצווה ועושה, משא"כ במצות מילה שאם ימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית, שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל עכ"ל: (ד) רצה לומר דיושב הוא בינוני משמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה, אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה, אם כן למה עמד, לכן פירש ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו', ודלא כהרא"ם כו', (נח"י), נראה לי דהכי פירושו מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה, והיינו לפי שביקש לעמוד וכן הוא הפירש של ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שהיתה ישיבה חסרה, לפי שבאותו יום מינוהו וע"ש: (ה) (צד"ל), נ"ל דקשה לרש"י דהא אמרינן בסוף מו"ק (כ"ז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה, דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך, וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב, לכן פירש ואתה סימן כו': (ו) קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על פתח האוהל, הלא דרכם לישב או לשכב על המטה, ומפרש לראות כו': (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בלאו הכי היה החום גדול, י"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום, אלא ודאי הכי פירושו כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג' י"ט) הנה יום ה' בא בוער כתנור, לכך הוצרך לפרש שהוציא כו', (נח"י), ול"נ דאי סלקא דעתך דבא להורות על הזמן סעודה היה לו לאברהם להקדים עצמו לישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, דהא אמרינן בברכות (דף כ"ז.) ובב"ר (מ"ח ח') כחום היום ו' שעות וחום השמש ד' שעות, ואילו זמן סעודה בד' שעות, כדאמרינן בשבת (דף י'.) ובפסחים (דף י"ב:), על כרחך צ"ל דבא להורות הטעם על ישיבת פתח האהל: (ח) דקשה לרש"י הא בלאו הכי נמי צריך להביאם כמדמפרש ואזיל, ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים, ובשביל אברהם הביאם בדמות אנשים: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָֽרְצָה:

 רש"י  והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה, (ט) ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר נ, ב.), תדע לך (י) שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי, ורפאל שרפא את אברהם (כ) הלך משם להציל את לוט (ב"ר שם), הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל: נצבים עליו (ל) לפניו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא מציעא (פו:) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, (מ) כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו': (י) הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל: (כ) וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות: (ל) ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י): (מ) יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַֽעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּֽךָ:

 רש"י  ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם (נ) אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חביריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר, קדש (שבועות לה:), והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר, אלא אם כן קודם גזרת ק"ך שנה. (ס) ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י למה אמר מתחילה אדני לשון רבים, ואח"כ אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד, ועל זה פירש לגדול שבהם אמר, ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כולם לשון רבים הם, ואם תאמר היאך ידע אברהם איזה גדול, וי"ל לפי שסבור שהיו אנשים, רב ושני תלמידים, ודין הוא שהרב הולך באמצע, וגדול מן התלמידים לימינו, וקטן לשמאלו: (ס) (קצ"מ), ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר, ולא אשתי לשונות של לא ידין כו': (שפתי חכמים)


{ד}  יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַֽחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּֽׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵֽץ:

 רש"י  יקח נא. על ידי שליח, (ע) והקב"ה שלם (פ) לבניו על ידי שליח, (צ) שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע (במדבר כ, יא.): ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו (בבא מציעא פו:), אבל לוט שלא הקפיד, (ק) הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם: תחת העץ. תחת (ר) האילן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (הרא"ם), אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפירושו ע"י שליח, דזה הוא דבר פשוט, דאם לא כן היה לו לומר אקחה, אלא ההודעה הוא על ששילם לבניו וכו': (פ) אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר (פ' ה') ואקחה פת לחם, הקב"ה נתן להם ג"כ בעצמו, והמטיר להם המן, (מהרש"ל): (צ) (נח"י), תמוה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת (במדבר כ' י"א) והוא לפורעניות, ואילו בב"מ (דף פ"ו:) הביאו פסוק מפרשת בשלח (שמות י"ז ו') והכית בצור וגו', והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם (ד"ה לבארה), וכן בב"ר (מ"ח י') הביא פסוק עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) שהוא ג"כ פסוק של ברכה, ועוד קשה למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא: (ק) דקשה לרש"י למה שינה הכתוב כאן מבלוט, דהכא אמר רחיצה קודם לינה, וגבי לוט נאמר (לקמן י"ט ב') לינה קודם רחיצה, אלא וודאי משום עבודה זרה וזה הקפיד וזה לא הקפיד, ולכך נקט רש"י כאן ולוט לא הקפיד כו'. (נח"י), קשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד, והא דאמר לוט (שם) ולינו ורחצו, לפי שלא נדמו לו כערביים ע"ש: (ר) לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ (דברים י"ט ה') והוא עץ תלוש, דא"כ איך ישענו תחת עץ תלוש, לכן פירש אילן, וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא: (שפתי חכמים)


{ה}  וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַֽעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּֽעֲבֹרוּ כִּֽי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּֽעֲשֶׂה כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ:

 רש"י  וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וסעדו לבכם. בנביאים, סעד לבך פת לחם (שופטים יט, ה.). בכתובים, ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד, טו.). אמר רבי חמא, לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, (ש) מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים (ב"ר מח, יא.): אחר תעבורו. אחר כך (ת) תלכו: כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם (א) עלי לכבודי: כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן באו בצל קורתי (בראשית יט, ח.), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י.), כי על כן לא נתתיה (שם לח, כו.), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) (נח"י), ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעותיהם שוות כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ח.), והטעם מפני הגזלנים והחמסנים, והיינו היצה"ר ששולט באדם, אבל המלאכים אין להם יצה"ר א"כ שוים הם בדעותיהם שייך לומר לבכם: (ת) דקשה לרש"י דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו, לכן מפרש אחר כן תלכו דהיינו אחר האכילה, ותעבורו פירושו ותלכו: (א) ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו, והוא סותר מה דכתיב לעיל (פ'ג') אם נא וגו', משמע שלא באו אצלו לאכול אלא על פי בקשתו, לכן פירש כי הדבר הזה כו' וק"ל, ועל כן כמו על אשר: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַֽהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַֽעֲשִׂי עֻגֽוֹת:

 רש"י  קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים, (ב) לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) קשה לרש"י דמשמע שתלוש אותם ביחד ותעשה מהן עוגות, וכי היה אברהם רע עין שלא ציוה לעשות עוגות מסולת לבד, לכן פירש סולת לבד לעוגות וקמח כו': (שפתי חכמים)


{ז}  וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַֽעֲשׂוֹת אֹתֽוֹ:

 רש"י  בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו, (ג) כדי להאכילן ג' לשונות (ד) בחרדל (בבא מציעא פו:): אל הנער. זה (ה) ישמעאל, לחנכו במצות (ב"ר מח, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פרים, דילמא לא היה אלא בקר אחד, וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך, ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב, אלא שמע מינה דג' היו בן בקר א' רך ב' וטוב ג'. ומהרא"ם פירש רך טוב מיבעי ליה, שמע מינה לדרשא, ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, והוא גמרא פרק הפועלים (ב"מ פ"ו:): (ד) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היה, וי"ל דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא, וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול, ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון, לכך תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות, ואין להקשות ולמה ג', י"ל כי טעם הלשון אינו שוה, כי חתיכה האמצעית הוא יותר טובה, והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה, לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה, או מה שיאכל חבירו וק"ל. (ג"א), דאם לא כן היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים חשובים, ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ (דף פ"ו: ד"ה לשונות) לפי שמעדן מלכים ושרים הוא ע"ש. (עקידה), ג' פרים היו כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו: (ה) רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל. (רי"ק), נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר, לזה אמר שהוא בנו ולחנכו. (דב"ט), דקשה לרש"י למה לא מצינו שנענש על זה, כמו גבי יוקח נא מעט מים (לעיל פ' ד'), לכן פירש כו', וא"כ ראוי לקבל שכר: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהֽוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵֽלוּ:

 רש"י  ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא, (ו) לפי שפירסה שרה (ז) נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה (בבא מציעא פז.): חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן, (ח) אמטי ואייתי קמייהו: ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה (ט) אדם מן המנהג (שם פו: - ב"ר מח, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין, וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם, כדכתיב (דניאל ה' א') עבד לחם רב, ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל: (ז) לאו דוקא שפירסה נדה, דהא כתיב (לקמן פ' י"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שמע מינה שלא היה לה עדן וסת, אלא שחזר לה אורח כנשים, דהיינו שראשה ואיבריה היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעיה, והיתה יראה שמא תהיה נדה ותטמא את העיסה, ואברהם היה אוכל חולין בטהרה, לכך פירשה מן העיסה והלכה לה, ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ, ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל, אי נמי יש לומר דבאמת פירסה נדה, והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה, י"ל דסבורה היתה מקרה בעלמא היא, והיא ידעה שאברהם היה אוכל בטהרה כדפירש הרא"ם. ואם תאמר והיאך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא, י"ל דמתחילה נתן להם חמאה וחלב ואחר כך נתן להם הבשר, אי נמי דס"ל כמ"ד (בחולין ק"ד: תוד"ה עוף) דבקנוח והדחה מותר: (ח) רצה לומר הא ג' לשונות היו, וקרא משמע שלא הביא אלא א', מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. (מהרמ"ש), קשה לרש"י חמאה וחלב לא נזכר מקודם, אם כן היה לו לומר ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף, לכן פירש קמא קמא כו', ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק, ועוד יש לומר מאשר עשה דייק שהוא מיותר, לכן פירש קמא כו', ר"ל אשר תקן בראשונה הביא מיד: (ט) ואם תאמר ומנא ליה לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה, ומשום הכי כתוב ויאכלו להראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים, וי"ל דאם כן מה בא הכתוב להשמיענו, לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו, או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו, לכך פירש מכאן כו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹֽהֶל:

 רש"י  ויאמרו אליו. נקוד על אי"ו (י) שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פ"ז.) איתא, יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס (כ) של ברכה: הנה באהל. צנועה (ל) היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר לא היה לו לנקוד רק למ"ד לחוד ויהיה הכתב מרובה ותדרוש הכתב, ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה, ואילו היה נקוד על ל' אם כן לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחילה, אי שאלו לשרה תחילה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה, כיון דלא נקוד אלא על הל' הוה כאילו כתיב בקרא איו איה, א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחילה, ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחילה לשרה על אברהם, דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחילה, אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם, דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחילה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם, ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה, יש לומר ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואחר כך לאשה על האיש וק"ל. (רש"י), והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה על פי הכתב הוא, הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר, שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן, כי איו הוא רומז אל זכר נסתר, ואיך יומשך לו אומרו שרה אשתך, והביא ראיה לזה מפסוק (במדבר ט' י') או בדרך רחוקה שנקוד על הה' ע"ש, ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו, לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים, ועוד י"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות, והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה, פירש שאף אליה שאלו על אברהם, דאם לא כן היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איו אברהם, משום הכי נקוד על איו למדרש זה, כך מצאתי בכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה, כבר תירצו בגמרא (ב"מ פ"ז.) דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש. (ג"א), וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם, הא בתחילה ראו אותו והוא הכניסם לביתו, וי"ל בעת שהיה אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה: (כ) ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס, ושרה לא היתה אצלם, ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה שרה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס, והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה, לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה, אי נמי יש לומר דעיקר מצוה שתשתה מאותו כוס שברכו עליו, ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה, משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל: (ל) זה קאי אפירושו שפירש לעיל אלא להודיע שצנועה היתה כו', ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא, הנה באהל, ומתוך זה יראה שהיא צנועה, ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַֽחֲרָֽיו:

 רש"י  כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, (מ ) ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כעת (נ) אלא כעת כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כלכם שלמים וקיימים: שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום (ס) אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן (ב"ר). (אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו'): והוא אחריו. הפתח היה (ע) אחר המלאך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דפסח היה, ונראה לי דלשנה אחרת נולד יצחק, וכתיב בפרשת בא (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', וארבע מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם, ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים, וביום שכלו בו יצאו כדפירש"י שם (ד"ה ויהי מקץ), והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום א' של פסח, א"כ הבשורה והלידה של יצחק היה נמי בפסח, ועוד י"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט (לקמן י"ט ג') ומצות שמע מינה דפסח היה וזה היה באותו היום שדיבר המלאך כן: (נ) מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ, דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו, לכן צריך לומר שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת, וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהא חיה כו'. (מהרמ"ש), נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה, לפי שהוא כאילו נכתב כהעת, אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזה עת וק"ל: (ס) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, (מהרמ"ש), נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא כי הכי פירושו לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום, ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ (פ' י"ד) למועד אשוב אליך וכו', ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו, דרך השליח לדבר כן בשם משלח, כמו (שמות י"ח ו') אני חותנך יתרו, למ"ד (הובא ברש"י שם) שליח שלח לו, ודייק רש"י זה דילמא יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב, והרי מצינו (לקמן י"ט כ"ב רש"י ד"ה כי לא) שנענשו על זה כמ"ש (לקמן י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו כו', אלא בשליחותו של מקום אמר, ועוד יש לומר דאם לא כן שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהיה לו פנאי לבא עם הקב"ה, ונמצא שקרן בדבריו, אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו, ובזה מתורץ למה פירש כעת קודם שוב אשוב שלא כדרך המקרא: (ע) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא, (מהרמ"ש), ויש לומר דאם כן היה לו לומר והוא לפניו, רצה לומר המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל, כאשר הוא האמת שאברהם ישב על פתח האהל ודיבר המלאך עמו, אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח, אם כן יהיה הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל: (שפתי חכמים)


{יא}  וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִֽהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִֽׁים:

 רש"י  חדל להיות. פסק (פ) ממנה: אורח כנשים. אורח נדות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והלא פירש"י לעיל (פ' ח') שאותו יום פירסה נדה ונטמאת העיסה, שמע מינה דהיה לה אורח כנשים, ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה הוא ולא חזרת וסת, וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת, כלומר הדם שראיתי כבר, מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי, או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם (לעיל פ' ו') מהרי שלש סאים קמח וכו', ודלא כפירש הרא"ם שפירש גבי שינה הכתוב מפני השלום אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו', כתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהיה לה ג' חדשים שתקבע לה וסת, כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותה ותשעה חדשים ללידה, אבל לפי מה שאמרו (ר"ה י':) בראש השנה נפקדה שרה, משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצריך עיון וק"ל: (שפתי חכמים)


{יב}  וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַֽחֲרֵי בְלֹתִי הָֽיְתָה לִּי עֶדְנָה וַֽאדֹנִי זָקֵֽן:

 רש"י  בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח.): עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן זמן וסת נדות: (רש"י)


{יג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָֽחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַֽאֲנִי זָקַֽנְתִּי:

 רש"י  האף אמנם. הגם אמת אלד: ואני זקנתי. שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדני זקן: (רש"י)


{יד}  הֲיִפָּלֵא מֵֽיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵֽן:

 רש"י  היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני (צ) מלעשות כרצוני: למועד. לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול, למועד הזה בשנה האחרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) (מהרמ"ש), מרש"י נשמע שלא לפרש היפלא לשון פלא ותימה, ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש, שלא כתרגומו וכו', דלתרגום קשה איך יוצדק מ"ש הקב"ה היפלא, ור"ל היתכסי על צחיקת שרה, לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד, וא"כ היה לו לומר היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר, משא"כ לפי לשון פלא ותימה אתי שפיר, לכן פירש לעולם היפלא כתרגומו היתכסי, ואפילו הכי אתי שפיר לתשובה על דברי שרה שהוא נמנע, ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצוני, כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה, שאם יוכל לעשות כשירצה יכול לומר אני יודע שיהיה זה, ומה שלא בחר רש"י בפירש לשון פלא ותימה, משום דא"כ היה לו לומר היפלא על ה' וגו', דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על, ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע, ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק: (שפתי חכמים)


{טו}   שני  וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָֽקְתְּ:

 רש"י  כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא הוא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בד' לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא: (רש"י)


{טז}  וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָֽאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָֽם:

 רש"י  וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו.), שגדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים: לשלחם. ללותם, (ק) כסבור אורחים (ר) הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (מהרמ"ש), ר"ל שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) ששלחם מרשותו, דאם כן יהיה המקרא מסורס, דהא כבר כתב (וילכו) [ויקומו] משם, ואיך אמר אחר כך הולך עמם לשלחם, ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם, כי הוא ביקש מהם אל נא תעבור וגו', לכן פירש לויה וכו': (ר) ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים, לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו', (הרא"מ): (שפתי חכמים)


{יז}  וַֽיהֹוָה אָמָר הַֽמְכַסֶּה אֲנִי מֵֽאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶֽׂה:

 רש"י  המכסה אני. בתמיה: אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו' באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם, (ש) אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאי לא פירש אלא טעם ראשון לבד הוה אמינא מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא יהיה שלו, ולכך פירש קראתי אותו וכו', ואילו אמר זה הטעם לבד הוה אמינא מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבעה כרכים הללו אינם שלו, לכך צריך לשני הטעמים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יח}  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִֽהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ: (רש"י)


{יט}  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַֽחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָֽיו:

 רש"י  כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א.), הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב.), ואדעך בשם (שמות לג, יז.), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון: יצוה. לשון הווה, כמו ככה יעשה איוב, (איוב א, ה.) (על פי ה' יחנו): למען הביא. כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת: (רש"י)


{כ}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַֽעֲקַת סְדֹם וַֽעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָֽבְדָה מְאֹֽד:

 רש"י  ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו: כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הנה שבה יבמתך: (רש"י)


{כא}  אֵֽרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַֽעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָֽעָה:

 רש"י  ארדה נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, (ת) הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם: הכצעקתה. של (א) מדינה: הבאה אלי עשו. וכן עומדים במרדם, (ב) כלה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה.), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת, שהרגוה מיתה משונה, (ג) על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל): (א) רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו': (ב) דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו: (ג) שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{כב}  וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָֽאֲנָשִׁים וַיֵּֽלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָֽה:

 רש"י  ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם: ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים (ד) הוא זה (ב"ר מט, ז.) (אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חלילה, אלא הענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד, לא היה לו לומר אלא וה' עומד, אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירושו שהם כינוים, (לשון הרשב"א): (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָֽׁע:

 רש"י  ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו' (שמואל-ב י, יג.), הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה, (ה) והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא (מלכים-א יח, לו.), ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה: האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגומו לשון רוגז, כך פירושו, האף ישאך שתספה צדיק עם רשע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) (נח"י), רבים מקשים על ראיה זו, דהא הרב גופיה פירש לקמן שדיבר אליו קשות, ובאמת שטעות סופר הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה, והוא ביהושע (י"ד ו'): (שפתי חכמים)


{כד}  אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹֽא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּֽהּ:

 רש"י  אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל (ו) כרך וכרך, כי ה' מקומות יש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאינן נקראים רבים אלא עשרה דנקראין עדה: (שפתי חכמים)


{כה}  חָלִלָה לְּךָ מֵֽעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּֽרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַֽעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט:

 רש"י  חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו (ז) הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים: חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור (ח) המבול ולדור הפלגה: כדבר הזה. לא הוא ולא (ט) כיוצא בו: חלילה לך. לעולם (י) הבא: השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, כי מי שהוא שופט לא יעשה (כ) משפט אמת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי, דבתחילה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים, ומתרץ דהכי קאמר ואם תאמר לא יצילו וכו': (ח) ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך הוא אומנתו להמית צדיק עם רשע, וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם (לעיל י"א ח'), וי"ל כך יאמרו, בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפילו נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד, אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים, וכן היה בודאי בדור הפלגה, עיין בהרא"ם מה שהקשה, ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואף על פי כן הם אומרים כן, אם כן אפילו אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו', ופירש שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד, כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם, ואחר כך כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו, שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף ואם תאמר, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כליה כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואחר שתיקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל: (ט) וקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה, ולא היה מתפלל על אנשי סדום, ואם כן איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים, שמע מינה על אנשי סדום היה מתפלל, לכן פירש לא הוא ולא כיוצא בו, דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים, וזה שפירש אחר כך חלילה לך לעולם הבא רצה לומר לדורות הבאין: (י) יש לומר כדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ז:) דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ומהרש"ל פירש אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם אפילו לעולם הבא, שאין שייך חילול השם מכל מקום לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל: (כ) ומה שהוצרך לפרש ה"א התימה הזה, לומר וכי מי שהוא שופט וכו', ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימה הוא, שרוצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט בתמיה, הוא קאי על מלות לא יעשה משפט: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּֽעֲבוּרָֽם:

 רש"י  אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב: (רש"י)


{כז}  וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָֽנֹכִי עָפָר וָאֵֽפֶר:

 רש"י  ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי: (רש"י)


{כח}  אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּֽחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַֽחֲמִשָּֽׁה:

 רש"י  התשחית בחמשה. והלא הן ט' לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם: (רש"י)


{כט}  וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶֽעֱשֶׂה בַּֽעֲבוּר הָֽאַרְבָּעִֽים:

 רש"י  אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ד' הכרכים. (ל) וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (נח"י), זה לשון מהר"י קולון בשורש קנ"ב פירוש שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחת חמשים צדיקים אפילו הכי ינצל המקום, רצה לומר שם כולל לה' עיירות, וכל שכן אם ימצא בכל עיר ועיר, והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום, רצה לומר אף לכפרים, ועל כן אמר פעם אחד עיר ופעם אחד מקום ופעם אחד לכל המקום, ועיין שם: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַֽאדֹנָי וַֽאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶֽעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִֽׁים: {לא}  וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּֽעֲבוּר הָֽעֶשְׂרִֽים:

 רש"י  הואלתי. רציתי, (מ) כמו ויואל משה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) אין להקשות למה לא פירש מיד כן אהואלתי ראשונה (לעיל פ' כ"ז), וי"ל דאם כן היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה, דהא לקמן בפרשת אלה הדברים (דברים א' ה') כתיב הואיל משה, ופירש"י שם התחיל, כמו הנה נא הואלתי, אם כן שמע מינה הואלתי פירש התחיל כמו שפרש"י, והואלתי הב' פירושו רציתי וק"ל: (שפתי חכמים)


{לב}  וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַֽאדֹנָי וַֽאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּֽצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּֽעֲבוּר הָֽעֲשָׂרָֽה:

 רש"י  אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש (נ) ולא מצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש על ידי צירוף, כמו שנאמר לעיל (פ' כ"ח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, אם כן ביקש על ט' ועל ידי צירוף, אם כן לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת, אך שהקב"ה לא מצא, והוא מדברי רש"י, כלומר כיון שלא הציל אפילו עיר אחת ודאי לא מצא וכו', יש מקשים על פרש"י למה לו לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה, וארבעים לארבעה, שלושים לשלשה, ועשרים לשנים, ועשרה לאחד, מי הכניסו לדחוק זה, ודילמא על כל הה' ערים היה מתפלל, ומתחילה היה מתפלל על החמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים, וחזר ופיחת, וכדי שיוכל להציל הכל היה כוונתו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניסו להרב במ"ש כו', ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב לא אעשה, ולפעמים כתיב לא אשחית, אלא ודאי הכי קאמר דמתחילה שביקש על מ"ה על ידי צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית, רצה לומר אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם כיון דעל ידי צירוף הוא, וכשביקש אחר כך על ארבעים בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה, משמע לא אעשה לגמרי אפילו יסורין לא אביא עליהם, וכן גבי ל' נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה, ואחר כך כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם, משמע אבל יסורין אביא, אע"פ שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא ה' והג' מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד י' בלא צירוף כתיב לא אשחית, אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע ואחר כך על שלשה ואחר כך על שנים ואחר כך על אחד וק"ל: (שפתי חכמים)


{לג}  וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּֽאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמֽוֹ:

 רש"י  וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין: ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, (ס) והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש בא ללמדנו שהש"י מבקש דברי הסניגור, מפני שאין חפץ במות הרשע, וכשנשתתק אז הלך לו, דאם לא כן מאי שנא הכא מכל הנבואות שאין כתוב בה וילך: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יט

{א}   שלישי  וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַֽׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָֽרְצָה:

 רש"י  המלאכים. ולהלן קראם (ע) אנשים, כשהיתה שכינה עמהם (פ) קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום (צ) מינוהו שופט (ק) עליהם (ב"ר נ, ג.): וירא לוט וגו'. מבית אברהם למד (ר ) לחזור על האורחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים: (פ) וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל): (צ) דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן: (ק) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד' א'), ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ט') וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט: (ר) ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּֽא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַֽחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַֽהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּֽאמְרוּ לֹּא כִּי בָֽרְחוֹב נָלִֽין:

 רש"י  הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים (ש) לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך (ת) לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו (ב"ר נ, ד.): ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב"ר שם): כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי: (ת) ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵֽלוּ:

 רש"י  ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח (א) היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ד}  טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶֽה:

 רש"י  טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה.), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רשע, (ב) נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, (ג) שאפילו צדיק אחד אין בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום שאנשים רשעים היו: (ג) רצה לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמו עשו: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הֽוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵֽדְעָה אֹתָֽם:

 רש"י  ונדעה אותם. במשכב זכר, (ד) כמו אשר לא ידעו איש (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ח') הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַֽחֲרָֽיו: {ז}  וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵֽעוּ: {ח}  הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ אִישׁ אוֹצִֽיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַֽעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵֽינֵיכֶם רַק לָֽאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּֽעֲשׂוּ דָבָר כִּֽי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹֽרָתִֽי:

 רש"י  האל. כמו האלה: כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי, (ה) על אשר באו בצל קורתי. תרגום בטלל שריתי, תרגום של קורה שרותא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) (ג"א), דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר, הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּֽאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֶחָד בָּֽא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּֽלֶת:

 רש"י  ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, (ו) כלומר התקרב לצדדין ותתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זרה הלאה (במדבר יז, ב.), הנה החצי ממך והלאה (שמואל-א כ, כב.). גש הלאה, המשך להלן, בלשון לע"ז טריטי דנו"ש (ווייכע פאן אונז), ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קרב אליך אל תגש בי (ישעיה סה, ה.), וכן גשה לי ואשבה (שם מט, כ.), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרי (ז) יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, ונעשית מוכיח (ח) אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רצה לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם: (ז) יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות: (ח) מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען: (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּשְׁלְחוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָֽרוּ: {יא}  וְאֶת הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּֽתַח:

 רש"י  פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחלה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם (ב"ר נ, ח.): (רש"י)


{יב}  וַיֹּֽאמְרוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִֽי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקֽוֹם:

 רש"י  עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי לך עוד בעיר הזאת, (ט) חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנתיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות, הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך (י) הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סנגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ (כ) עליהם טובות. קרי ביה מי לך פה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כי עוד מי לך פה משמע שלא ידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו': (י) וא"ת מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, וי"ל מדכתיב חתן תחילה ואח"כ בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות: (כ) והא דפירש לעיל (פ' ד' ד"ה טרם) שאמר לוט שרובם רשעים, י"ל מתחילה אמר כן, אבל אח"כ כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יג}  כִּֽי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָֽדְלָה צַֽעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַֽׁחֲתָֽהּ: {יד}  וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹֽקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּֽי מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָֽיו:

 רש"י  חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר: לקחי בנותיו. שאותן שבבית (ל) ארוסות להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אבל אין לומר חתניו לוקחי בנותיו הכל אחד היו, דזה פשיטא אם חתניו היו ודאי לקחו בנותיו ולמה היה צריך לכתוב: (שפתי חכמים)


{טו}  וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּֽעֲוֹן הָעִֽיר:

 רש"י  ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזומנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה, עד תום כל הדור, מתורגם, עד דסף כל דרא: (רש"י)


{טז}  וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּֽחֲזִיקוּ הָֽאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּֽצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִֽיר:

 רש"י  ויתמהמה. כדי להציל את (מ) ממונו: ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחבירו להפוך סדום, לכך נאמר ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו (ב"ר נ, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כמו שפירש"י בעצמו בסמוך (פ' י"ז) גבי המלט על נפשך: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְהִי כְהֽוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַֽחֲרֶיךָ וְאַל תַּֽעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶֽה:

 רש"י  המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, (נ) ובזכות אברהם אתה (ס) ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר ויעתק משם ההרה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ואף על פי שכתוב ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון. המלט לשון השמטה, וכן כל אמלטה שבמקרא, אשמוצי"ר (ענטשליפפען) בלע"ז, וכן והמליטה זכר (ישעיה סו, ז.), שנשמט העובר מן הרחם. כצפור נמלטה (תהלים קכד, ז.), לא יכלו מלט משא (ישעיה מו, ב.), להשמיט משא הרעי שבנקביהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) וא"ת והא לעיל מיניה (פ' ט"ו) כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו (לעיל י"ח ל"ב ברש"י ד"ה אולי) שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, ר"ל שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד י"ל דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל: (ס) מקשים העולם הא פירש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם (לקמן פ' כ"ט), שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, (מהרמ"ש), וי"ל דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָֽי:

 רש"י  אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:) שם זה קדש, (ע) שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בבעו כען ה': אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (מהרמ"ש), ולפי זה צריך לומר כדפירש"י אח"כ אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ור"ל דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ור"ל אל תאמר אלי וכו', ואח"כ מתחיל תפילתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, ר"ל במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', ר"ל בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואח"כ אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק: (שפתי חכמים)


{יט}  הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַֽחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָֽנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָֽרָעָה וָמַֽתִּי:

 רש"י  פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי (פ) להנצל, וכשאבא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני (מלכים-א יז, יח.), עד שלא באת אצלי, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) (נח"י), ואע"ג דלעיל (פ' י"ז ד"ה אל תביט) פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, י"ל שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך (פ' כ"א ד"ה גם) אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, (מהרמ"ש), אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא י"ל דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל: (שפתי חכמים)


{כ}  הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּֽלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִֽׁי:

 רש"י  העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה (שבת י:), נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם עד כאן נ"ב שנה, שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם, כיצד פלג חי אחרי הולידו את רעו ר"ט שנה, צא מהם ל"ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל', הרי ס"ב, ומנחור עד שנולד תרח כ"ט, הרי צ"א, ומשם עד שנולד אברהם ע', הרי קס"א, תן להם מ"ח, הרי ר"ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ"ב (צ) שנה, וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א: הלא מצער היא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר (ק) קטנה היא ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וא"ת מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהא פירש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל (לעיל י"א ח') באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואח"כ אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירש"י (ד"ה שישיבתה) ותוספות (ד"ה ושל) בפ"ק דשבת (י':), וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה: (ק) הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו (שם) הא קחזי לה, והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת (י':), (ממ"ש), לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אח"כ ופשוטו של מקרא ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שתי פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה: (שפתי חכמים)


{כא}   רביעי  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ:

 רש"י  גם לדבר הזה. לא דייך שאתה ניצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך: הפכי. הופך אני, (ר) כמו עד בואי, אחרי רואי, מדי דברי בו (ירמיה לא, יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) (ממ"ש), שלא תטעה לפרש הופך אותי שזה גם כן פירש אחד על מדבר בעדו, אבל לא יתכן כאן: (שפתי חכמים)


{כב}  מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַֽעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּֽאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צֽוֹעַר:

 רש"י  כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, (ש) שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם (ת) והיא מצער: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו: (ת) כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה: (שפתי חכמים)


{כג}  הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹֽעֲרָה: {כד}  וַֽיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית (א) דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר (ב) כמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקב"ה אם אפרע מהם ביום, (ג) יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו' גפרית ואש. בתחלה מטר, (ד) ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ"ה): מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד קחו עמכם את עבדי אדוניכם (מלכים-א א, לג.), ולא אמר מעבדי. וכן אחשורוש בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ד', ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב כי בם ידין עמים וגו' (איוב לו, לא.), כשבא ליסר הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, וא"ת למה הקדים הב"ד קודם ה', (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות למה לא מפרש גם כן לעיל (י"ח י"ז) גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן (כ"א א') גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ר"ל כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צ"ל לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש"י שם (ד"ה אשר) אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש"י (שם) סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואח"כ המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב (לעיל פ' ט"ו) וכמו השחר עלה וגו', ופירש"י (כאן בסה"ד) בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק: (ב) כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואח"כ כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ: (ג) וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, וי"ל דהקב"ה היה רוצה להראות שאע"פ שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). (מהרמ"ש), לא קשה מידי דרצה לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, י"ל דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו (שמות י"ח ט') נעשה בשרו חדודין (רש"י שם בשם מ"א): (ד) דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. (מהרמ"ש), קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו': (שפתי חכמים)


{כה}  וַיַּֽהֲפֹךְ אֶת הֶֽעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹֽשְׁבֵי הֶֽעָרִים וְצֶמַח הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  ויהפך את הערים וגו'. ארבעתן יושבות בסלע אחד, והפכן מלמעלה למטה, שנאמר בחלמיש שלח ידו וגו' (איוב כח, ט.): (רש"י)


{כו}  וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַֽחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶֽלַח:

 רש"י  ותבט אשתו מאחריו. מאחריו (ה) של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כז}  וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָֽה: {כח}  וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָֽׁן:

 רש"י  קיטור. תימור של עשן שור"א (בראנדפאקקעל), בלע"ז: כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה: (רש"י)


{כט}  וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַֽהֲפֵכָה בַּֽהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לֽוֹט:

 רש"י  ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר (ו) שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר, (ז) שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו (ב"ר נא, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (ממ"ש), דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל' כ"ב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל-א' א' י"ט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל: (ז) והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָֽיו:

 רש"י  כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום: (רש"י)


{לא}  וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד: ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב, כמו בדור המבול. (ב"ר נא, ח.): (רש"י)


{לב}  לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵֽאָבִינוּ זָֽרַע: {לג}  וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹֽא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָֽהּ:

 רש"י  ותשקין וגו'. יין נזדמן להם במערה, (ח) להוציא מהן שני אומות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש. ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר, שבקומה ידע, (ט) ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. (א"ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה (נ"א י') ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י (ד"ה ותשכב) פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי: (ט) וא"ת והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וי"ל מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואח"כ בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל).(ג"א), וא"ת למה כתיב ובקומה מאחר שידע, וי"ל שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, (מהרמ"ש), אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קומה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאח"כ נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, ר"ל לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק: (שפתי חכמים)


{לד}  וַֽיְהִי מִֽמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵֽאָבִינוּ זָֽרַע: {לה}  וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹֽא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָֽהּ: {לו}  וַתַּֽהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנֽוֹת לוֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן:

 רש"י  ותהרין וגו'. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו (י) בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי (דברים כ"ב י"ז), תרגום יונתן אלה עדות בתי: (שפתי חכמים)


{לז}  וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִֽי מוֹאָב עַד הַיּֽוֹם:

 רש"י  מואב. זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון אל תתגר בם (דברים ב, יט.), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחמו בם, אבל לצערן התיר לו: (רש"י)


{לח}  וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵֽי עַמּוֹן עַד הַיּֽוֹם: (ס)

בראשית פרק-כ

{א}  וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּֽין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָֽר:

 רש"י  ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים, (כ) נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו (ב"ר נב, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ועל הפירוש הזה קשה למה הלך לגרר שהוא רחוק הרבה, ומשום הכא הביא ד"א כו', ומאחר שהיה רוצה להתרחק ממנו נסע לגרר למקום ישוב, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָֽה:

 רש"י  ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוקחה לבית פרעה על ידי כן: אל שרה אשתו. על שרה אשתו, וכיוצא בו אל הלקח ארון וגו' (שמואל- א ד, כא.), ואל מות חמיה, שניהם בלשון על: (רש"י)


{ג}  וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּֽחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּֽעַל: {ד}  וַֽאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּֽהֲרֹֽג:

 רש"י  לא קרב אליה. המלאך מנעו, (ל) כמו שנאמר לא נתתיך לנגוע אליה: הגוי גם צדיק תהרוג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כמו שאתה אומר להרגני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (נח"י), הוצרך לפרש כדי שלא תקשה קראי אהדדי, דכתיב בסמוך (פ' ו') ואחשוך, דמשמע המניעה היה מהש"י, ואילו הכי משמע דמעצמו לא קרב: (שפתי חכמים)


{ה}  הֲלֹא הוּא אָֽמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִֽיא גַם הִוא אָֽמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹֽאת:

 רש"י  גם היא. לרבות עבדים וגמלים וחמרים (מ) שלה את כולם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא: בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא: ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כך היא הגירסא, וקאי על אנשים מנהיגי הגמלים והחמורים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָֽאֱלֹהִים בַּֽחֲלֹם גַּם אָֽנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָֽבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָֽאֶחְשׂךְ גַּם אָֽנֹכִי אֽוֹתְךָ מֵֽחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹֽא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶֽיהָ:

 רש"י  ידעתי כי בתם לבבך וגו'. אמת שלא דמית מתחלה (נ) לחטוא, אבל נקיון כפים (ס) אין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן): לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מחטוא, שלא נתתי לך כח, וכן ולא נתנו אלהים (בראשית לא, ז.), וכן ולא נתנה אביה לבוא (שופטים טו, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל דהיה לו לומר גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך ובנקיון כפיך עשית זאת כמו שאמר אבימלך בעצמו: (ס) וא"ת סוף סוף הא נקי מן החטא שהרי לא עשה העבירה, וי"ל כך אמר הקב"ה נקיות החטא לאו ממך הוא כאשר אמרת, אלא ממני הוא, כי אתה היית שוכב עמה אף אם הגידה לך שהיא אשתו: (שפתי חכמים)


{ז}  וְעַתָּה הָשֵׁב אֵֽשֶׁת הָאִישׁ כִּֽי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּֽעַדְךָ וֶֽחְיֵה וְאִם אֵֽינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ:

 רש"י  השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא (ע) תתגנה בעיניו ולא יקבלנה, או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו): כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך (בבא קמא צב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רצונו לפרש שבקרא משמע ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, דמשמע דוקא דמשום הכי צריך לחזור מפני שהוא נביא והיא אשת איש, אבל אי לא היה נביא לא היה מחזירה לו ואף שהיא אשת איש, והרי גם בני נח הוזהרו על עריות (סנהדרין נ"ו.), ומתרץ דמה דכתיב כי נביא הוא הכי פירושו אל תהיה סבור כו': (שפתי חכמים)


{ח}  וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּֽירְאוּ הָֽאֲנָשִׁים מְאֹֽד: {ט}  וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּֽי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַֽעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵֽעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִֽי:

 רש"י  מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה (פ) באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע, ושל קטנים, ורעי, ואזנים וחוטם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) אבל אין לפרש דמעשים אשר לא יעשו קאי על אברהם, דהא לא עשה שום מעשה אלא דיבור בעלמא: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּֽה: {יא}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַֽהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּֽי:

 רש"י  רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא (בבא קמא שם): (רש"י)


{יב}  וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  אחותי בת אבי היא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לעובדי עבודת אלילים, וכדי לאמת דבריו (צ) השיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו: אך לא בת אמי. הרן מאם אחרת היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כלומר היה לו לומר בת אבי היא ולא היה צריך לומר בת אמי, אלא כדי לאמת את דבריו הראשונים שאמר (לעיל פ' ב') אחותי היא, אמר כך, וא"ת לעיל (י"ב י"ט) גבי פרעה למה לא השיב אברהם כלום, וי"ל דפרעה לא שאל אותו אלא פעם אחד משום הכי לא השיבו, אבל אבימלך שאלו שתי פעמים משום הכי הוצרך להשיב לו, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יג}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָֽאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּֽעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הֽוּא:

 רש"י  ויהי כאשר התעו אותי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים, ואומר לה זה חסדך וגו': כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו יומת, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (בראשית כא, יד.), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט, קעו.), יתעו לבלי אוכל (איוב לח, מא.), יצאו ויתעו לבקש אכלם: אמרי לי. עלי, וכן וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו, ז.), על אשתו. וכן ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג.), כמו על בני ישראל. פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד.): (רש"י)


{יד}  וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּֽוֹ:

 רש"י  ויתן לאברהם. כדי (ק) שיתפייס ויתפלל עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאי על לקיחת אשתו הרי לא נגע בה וכאילו לא לקחה. (נח"י), הא דאבימלך הוצרך לפייס את אברהם ולא כן פרעה, י"ל דפרעה אונס גמור היה כי אברהם מעצמו התחכם ואמר לשרה אמרי נא אחותי את כו' (לעיל י"ב י"ג), אבל הכא ששאלו אשתך היא או אחותך היא, וירא שמא יהרגוהו והיה מוכרח לומר אחותי היא, ולפיכך לא נלקה פרעה רק במכת ראתן שהתשמיש קשה לו (ב"ר מ"א ב'), ואחר שהשיבה לא הוצרך עוד לרפואה, אבל אבימלך גם אחר שהשיבה ופייסה ונתן מתנות, אפילו הכי כי עצור עצר (לקמן פ' י"ח) לפי שהיה קרוב למזיד במה ששאלוהו אשתך, וכמ"ש (ב"ק צ"ב.) אכסנאי שבא לעיר וכו': (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵֽׁב:

 רש"י  הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הנה אשתך קח ולך, לפי שנתירא, שהמצרים שטופי זמה: (רש"י)


{טז}  וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָֽחַת:

 רש"י  ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, (ר) הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים: לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס: ואת כל. ועם כל באי עולם: ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוכח, ולהראות דברים נכרים הללו, ולשון תוכחה בכל מקום, ברור דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמך. ויש מדרש אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר ואע"פ שאבימלך לא נתן לאברהם אלא כדי שיתפלל עליו, כמו שפירש לעיל (פ' י"א ד"ה ויתן), ואיך אמר לשרה שלכבודה נתנה לו, לא היפך הדברים אלא כדי לפייסה, והקשה מהרא"ם וא"ת מנא ליה לרש"י שנתנם לאברהם כדי לפייסו, דילמא כשנתנם לאברהם על מנת כן שיהיו לכבודה, י"ל שמדברי השם שאמר לו (לעיל פ' ז') השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך, ידענו שכל עצמו של אבימלך לא היה אלא לפייסו כדי שיתפלל עליו, ומסתמא המתנות נמי נתן לו בשביל זה, ונ"ל דאי משום כבודה למה נתנה לאברהם, לשרה היה לו ליתנם ולא לאברהם, כי זה היה לה לכבוד יותר לפי דברי אבימלך, אלא ודאי עיקר נתינה לאברהם היה כדי להתפלל עליו, ודבריו עם שרה לא היה אלא לכבודה ולפייסה אמר כך וק"ל: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָֽאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵֽדוּ:

 רש"י  וילדו. כתרגומו ואתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם: (רש"י)


{יח}  כִּֽי עָצֹר עָצַר יְהֹוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָֽם: (ס)

 רש"י  בעד כל רחם. כנגד כל פתח: על דבר שרה. על פי דבורה (ש) של שרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואין לומר שפירושו על אודות שרה כמו על דבר אשר לא קדמו וגו' (דברים כ"ג ה'), שהרי כתיב לעיל (פ' ו') גם אנכי ידעתי וגו' ואחשוך אותך מחטוא לי, דמשמע שלא עצר הקב"ה כח לשמש אלא לאבימלך בלבד, והכא כתיב כי עצר ה' בעד כל רחם וגו', אלא על כרחך צריך לומר על פי דיבורה של שרה עשה זה, ומעתה מה שפירש רש"י לעיל (י"ב י"ז ד"ה על דבר) גבי וינגע ה' את פרעה וגו' על פי דבורה של שרה, מהכא נפקא מגזירה שוה נ"ל: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כא

{א}  וַֽיהוָֹה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּֽאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֵּֽר:

 רש"י  וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה (ת) תחלה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.): פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו', דבור, היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, (א) ושם נאמר לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. (ב) לאברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו': (א) הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה: (ב) ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ב}  וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִֽים:

 רש"י  למועד אשר דבר אתו. ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ור' חמא אומר לשבעה חדשים: (לזקניו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:) למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה, את המועד (ג) אשר דבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּֽוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָֽק: {ד}  וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִֽים: {ה}   חמישי  וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנֽוֹ: {ו}  וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִֽצְחַק לִֽי:

 רש"י  יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם: (רש"י)


{ז}  וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּֽי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָֽיו:

 רש"י  מי מלל לאברהם. לשון שבח (ד) וחשיבות, כמו מי פעל ועשה (ישעיה מא, ד.), מי ברא אלה (שם מ, כו.), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה: מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק', כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך (תהלים ל"א כ') מה גדלו מעשיך (שם צ"ב ו') (רא"ם), ולי נראה דאי כפשטן מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו': (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָֽק:

 רש"י  ויגמל. לסוף (ה) כ"ד חודש (גיטין עה:): משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, (ו) (ב"ר נג, י,) שם ועבר ואבימלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) (מהרש"ל), למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל: (ו) פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם: (שפתי חכמים)


{ט}  וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק:

 רש"י  מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים (ז) וישחקו לפנינו וגו' (שמואל-ב ב, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (ממ"ש), דאי רק א' היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל: (שפתי חכמים)


{י}  וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָֽאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָֽאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָֽק:

 רש"י  עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו', ואמר הלא משחק אני (משלי כו, יח-יט.): עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, (ח) או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב"ר נג, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (ממ"ש), דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנֽוֹ:

 רש"י  על אודות בנו. על ששמע שיצא (ט) לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) (ממ"ש), הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצה לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אח"כ אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו': (שפתי חכמים)


{יב}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע:

 רש"י  שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו (י) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) (ממ"ש), דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא (דברים י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו (ב"ר פ' כ' י"ט) גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך (לעיל ג' י"ז) שהיתה מיללת עליו בקולה וכו': (שפתי חכמים)


{יג}  וְגַם אֶת בֶּן הָֽאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הֽוּא: {יד}  וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּֽקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַֽיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָֽׁבַע:

 רש"י  לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו (כ) על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, (ל) שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב"ר נג, יג.), ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית (מ) אביה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק: (ל) דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו': (מ) (ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו': (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִֽם:

 רש"י  ויכלו המים. לפי שדרך חולים (נ) לשתות הרבה (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (ממ"ש), דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה (פ' י"ד) ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, (נח"י), נראה לי דרצה לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן: (שפתי חכמים)


{טז}  וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַֽחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָֽמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּֽבְךְּ:

 רש"י  מנגד. (ס) מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב"ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), מגזרת והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיה יט, יז.), ומגזרת יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז, כז.), וכן קצוי ארץ (שם סה, ו.), מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח') שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצה לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּֽי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּֽאֲשֶׁר הוּא שָֽׁם:

 רש"י  את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה (ע) מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד.): באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, (פ) ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו (צ) להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' (ישעיה כא, יג-יד.), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשבאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אורחות דודנים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות (ה':) ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצא מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם): (פ) מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בס"ד, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש (ב"ר פ' נ"ג ט"ו) דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש"י לקמן בפרשת חיי שרה (כ"ה ט' ד"ה יצחק) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל: (צ) ואם תאמר והא כתיב (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יח}  קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַֽחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּֽי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ: {יט}  וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּֽעַר: {כ}  וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּֽׁת:

 רש"י  רובה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו': (רש"י)


{כא}  וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּֽקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: (פ)

 רש"י  מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי: (רש"י)


{כב}   שישי  וַֽיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶֽׂה:

 רש"י  אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו: (רש"י)


{כג}  וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵֽאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּֽעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּֽהּ:

 רש"י  ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הנה ארצי לפניך (ב"ר נד, ב.): (רש"י)


{כד}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָֽנֹכִי אִשָּׁבֵֽעַ: {כה}  וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּֽזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶֽלֶךְ:

 רש"י  והוכח. נתוכח עמו על כך: (רש"י)


{כו}  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹֽא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָֽנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּֽוֹם: {כז}  וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַֽאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִֽית: {כח}  וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶֽן: {כט}  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּֽנָה: {ל}  וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּֽעֲבוּר תִּֽהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּֽאת:

 רש"י  בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה, (ק) כמו ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר (ר) ויעלו המים לקראתו, שלו הוא, ועלו לקראת אברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר: (ר) דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל: (שפתי חכמים)


{לא}  עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶֽם: {לב}  וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּֽים: {לג}  וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָֽם:

 רש"י  אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה.): ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:): (רש"י)


{לד}  וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּֽים: (פ)

 רש"י  ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו (ב"ר נד, ו.), שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר ויעבור אברם, ויעתק משם, ויהי רעב וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שלחו פרעה, מיד וילך למסעיו עד ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו (ש) של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך (לעיל ט"ו א' ד"ה אחר), וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כב

{א}   שביעי  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי:

 רש"י  אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב: הנני. כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון: (רש"י)


{ב}  וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִֽידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּֽרִיָּה וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶֽהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶֽיךָ:

 רש"י  קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, (ת) אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם): את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, (א) ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור: ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (-ב ג, א.) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגומו על שם עבודת הקטרת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים: והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ב"ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו הורידהו: אחד ההרים. הקב"ה מתהא הצדיקים (ס"א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.), וכן ביונה וקרא עליה את הקריאה (יונה ג, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם): (א) כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, (נח"י), נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָֽמַר לוֹ הָֽאֱלֹהִֽים:

 רש"י  וישכם. נזדרז למצוה (פסחים ד.): ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח.): את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך (ב) בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו: ויבקע. תרגומו וצלח, כמו וצלחו הירדן (שמואל-ב יט, יח.), (ג) לשון ביקוע סינדר"א בלע"ז (שפאלטען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) וכי לא היו לו אלא שני נערים, אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר, עיין לקמן בפרשת בלק (במדבר כ"ב כ"ב ושם אות ע') מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש"י פירוש דהתם מהכא, ומהרש"ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוהה והיה צריך לשימוש פירש שהיו משמשים זה את זה, אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו, רק שלא יהיה יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו משום הכי לקח שני נערים עמו, לכך פירש טעם זה עכ"ל: (ג) ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי לשון ביקוע, כדאשכחן וצלחו את הירדן (שמואל-ב' י"ט ח'): (שפתי חכמים)


{ד}  בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵֽרָחֹֽק:

 רש"י  ביום השלישי. למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה: וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר: (רש"י)


{ה}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבֽוּ לָכֶם פֹּה עִֽם הַֽחֲמוֹר וַֽאֲנִי וְהַנַּעַר נֵֽלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּֽחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך: ונשובה. נתנבא שישובו שניהם: (רש"י)


{ו}  וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָֽעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּֽאֲכֶלֶת וַיֵּֽלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּֽו:

 רש"י  המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב.), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, (ד) על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) והא דצריך לשני טעמים, דלפי טעם א' קשה לקרוא אותו אוכלת, לכן פירש שמכשרת, ולטעם זה לחוד קשה, לקרוא אותו סכין כמשמעו, לכן פירש עוד על שם שישראל כו' (ממ"ש), והא דלא סגי בפירוש בתרא לחוד, דלפי זה אתי שפיר שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין, דא"כ קשה דה"א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר, והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו על ידי מעשה זה קורא אותו הפסוק כך, לכך הוצרך לפרשה גם כן לטעם א' שאוכלת ושמכשרת וכו', ואם כן הוא שם לכל סכין: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָֽה: {ח}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּֽלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּֽו:

 רש"י  יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה: (רש"י)


{ט}  וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָֽמַר לוֹ הָֽאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּֽעֲרֹךְ אֶת הָֽעֵצִים וַיַּֽעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָֽעֵצִֽים:

 רש"י  ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה (שבת נד.), והוא לשון עקודים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר: (רש"י)


{י}  וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּֽאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנֽוֹ: {יא}  וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי:

 רש"י  אברהם אברהם. לשון חבה הוא, שכופל את שמו: (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָֽדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּֽי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִֽידְךָ מִמֶּֽנִּי:

 רש"י  אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, (ה) אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה: כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואין כי ירא אלהים אתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יג}  וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶֽאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּֽעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנֽוֹ:

 רש"י  והנה איל. מוכן היה לכך (ו) מששת ימי בראשית: אחר. אחרי שאמר לו המלאך (ז) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין. (ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם): בסבך. אילן: בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם, (ח) והשטן סובכו ומערבבו באילנות: תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו': (ז) כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצה לומר אחר אלה: (ח) (ממ"ש), כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵֽׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵֽאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵֽרָאֶֽה:

 רש"י  ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה' יראה הקב"ה לעמו: היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה: (רש"י)


{טו}  וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָֽיִם: {טז}  וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶֽךָ: {יז}  כִּֽי בָרֵךְ אֲבָֽרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹֽיְבָֽיו:

 רש"י  ברך אברכך. אחת לאב (ט) ואחת לבן: והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) (נח"י), וצריך לומר דהכי פירושו ששני הברכות ליצחק אחד בזכות עצמו, ואחד בזכות אברהם, וזה אחת לאב ואחת לבן: (שפתי חכמים)


{יח}  וְהִתְבָּֽרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִֽי: {יט}  וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּֽלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָֽׁבַע: (פ)

 רש"י  וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה: (רש"י)


{כ}   מפטיר  וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָֽלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִֽיךָ:

 רש"י  אחרי הדברים האלה ויגד וגו'. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, (י) הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא. אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם גם כן, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פלגש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כתב הרא"ם ולא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל להניח פשוטו של מקרא שהוא מורה על הדברים האמורים למעלה, כנראה ממלת האלה שהם דברי המלאך שהבטיחו בהרבה ארבה, ונתבשר אחר הדברים ההם בבת זוגו של יצחק, וללכת אחרי המדרש של הרהורי דברים שלא נזכרו בכתוב כלל וכו' עד ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה דמשמע מיד, אף על פי שכתוב בו אחרי, ורש"י ז"ל פירש בכמה מקומות כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא, י"ל דקרוי מופלג כל זמן שלא יהיה תכף ממש בלי שום איחור עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כא}  אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָֽם: {כב}  וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵֽל: {כג}  וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָֽלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָֽם:

 רש"י  ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:

חסלת פרשת וירא: (רש"י)


{כד}  וּפִֽילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַֽעֲכָֽה: (פפפ)

---

פרשת חיי שרה

---

בראשית פרק-כג

{א}  וַיִּֽהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָֽה:

 רש"י  ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, (א) בת ק' כבת כ' לחטא, (ב) מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, (ג) אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי: שני חיי שרה. כלן שוין לטובה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש ולא כלל האחדים עם העשיריות לחוד והמאות לחוד כדלעיל בפרשת בראשית ופרשת נח, ואין לומר דקשה לרש"י למה נאמר גבי מאה, שנה, וגבי שבע, שנים, דהא בפרשת בראשית ובפרשת תולדות נח כתיב בכולן גבי מאה שנה, וכן גבי השנים הפחותים ממאה נמי כתיב בהו שנים, אלא שנה אמצעי קשה לרש"י שכתוב גבי עשרים, דלא מצינו לכולן שנכתב ג' פעמים שנה, ועל כרחך צריך לומר דאתי למדרש, וכיון דחד אתי למדרש כולן נמי אתי לדרשא, שכל אחד נדרש בפני עצמו, פירש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים, עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג המספרים מאחדים ומעשיריות וממאה, משום דשנה ושנה לחלק, ומחלק האחדים לחוד והמאות לחוד, ולפי זה העשרים ושבע אינם הנוספים על המאה אלא הראשונים שבתוך המאה: (ב) משמע שר"ל דמזה ההיקש אנו למדין שכל ימיה היו טובים, ובסמוך פירש רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה, משמע דמשני חיי שרה למדין אנו שכל ימיה היו טובים, ואם כן דבריו סותרין זה את זה, ולא קשה מידי דאדרבה לפי ההיקש דבת ק' כבת כ' לחטא לא ידענו שהיתה בת ק' ליופי כבת כ', שכל כלל נדרש לעצמו למעלה לבד, לכך צריך שני חיי שרה כולן שוין וכו'. (ממ"ש), ועוד י"ל דלפי שנכתב שנה להקיש זה לזה בת ק' כבת כ', רצה לומר כ' שנים מלידתה, ואם כן הכ"ז שנים שבפסוק הם אותן הנכללים בתוך המאה, ולא אותן הנוספים על המאה כפשוטו של המקרא, וא"כ אפשר לומר שהכ"ז שנים שאחר הק' היה בה חטא ולא היתה יפה, לכך הוצרך שני חיי שרה כולם שוים, ומשני חיי שרה לבד לא היינו יודעים רק במעלה אחד כולם שוים, לכן פירש גם כן שנה בכל כלל להורות ההיקש בב' מעלות חטא ויופי, ועל שניהם קאי שני חיי שרה ודו"ק: (ג) הכא משמע דמיד אחר כ' היתה בת עונשין, ובפרשת בראשית (לעיל ה' ל"ב) גבי ויולד נח את שם וגו', פירש"י בעצמו (שם ד"ה בן) דקודם מתן תורה עד ק' לא היה בר עונשין, ויש לומר דגבי אברהם ושרה שאני משום דהם קבלו עליהם את התורה, ולאחר מתן תורה העונש הוא מבן כ' ולמעלה, ובא הכתוב להודיענו שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני כ' ולמעלה לא חטאה, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{ב}  וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָֽהּ:

 רש"י  בקרית ארבע. על שם (ד) ארבע ענקים שהיו שם, אחימן ששי ותלמי ואביהן. דבר אחר, על שם ארבע זוגות שנקברו (ה) שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ב"ר נח, ד.): ויבא אברהם. (ו) מבאר שבע: לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה (ז) לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, (ח) שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה (ט) נשמתה ממנה ומתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מי הכריחם למדרש קרית ארבע על שם ארבע ענקים וכו', כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ארבע כדכתיב (שופטים א' י') ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, היה ראוי לומר שפירושו קרית האדם שנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע ולא למה נקרא שם העיר ארבע, ושמא י"ל משום שמצאו הטעם לקריאת העיר למה נקרא שמה ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע, משום הכי פירשו שהעיר נקרא על שם ד' זוגות וכו', ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו עכ"ל: (ה) (ממ"ש), הוצרך לשני טעמים כי לכל אחד מהטעמים לבדו קשה, דהיה לו לקרות העיר ע"ש הענין עצמו שהוא סיבה לשם העיר, לפירוש ד' ענקים הוה ליה לקרות קרית ענקים, ולפירוש ב' היה לו לקרות קרית זוגות ולא ארבע, דאין שייך לקרות שם העיר אחר המספר שאינו סיבה לשם העיר, דאין בו נפקותא אם היו ד' או פחות או יותר מכן בזוגות, לכן פירש שניהם, רצה לומר דקרית ארבע נקרא על שם שיש בה איזה דברים של מספר ד' ד', והיינו ד' ענקים וד' זוגות, ולא על שם ענין אחר לבדו, ותו אפילו אם תרצה לומר שסיבת שם העיר הוא הענין עצמו, מכל מקום קראו על שם המספר כדי לקצר ולכלול ולרמז במלת ארבע ב' ענינים שהיו שם, כל א' של מספר ד', דהי מינייהו מפקת ודו"ק: (ו) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דהואיל וכתיב סתם ולא מפרש מהיכן בא, ודאי קאי אמקום שישב שם, ולא נזכר בפסוק שישב בשום מקום אחר העקידה אלא בבאר שבע, כדכתיב בפרשת וירא (לעיל כ"ב י"ט): (ז) (הרא"ם), לאו בסמיכות פרשיות קאמר, דאם כן היה לו לכתוב זה בתחילת הפרשה, ועוד מנא ליה שאין זה מקומו אלא בסמיכות זמניות, דקבלה היתה בידם שמתה סמוך לעקידה ומסמיך ליה אקרא ויבא אברהם: (ח) דאם לא כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא ויבא, אלא בא לומר שבא מהר המוריה ע"י וכו': (ט) ואם תאמר כמעט שנשחט הוה ליה למנקט, ויש לומר דהכי פירושו שליח בא מהר המוריה והגיד לה ענין העקידה, והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה, ואיחר המגיד לסיים דבריו ולומר לה שניצל ולא נשחט, וכמעט שאמר לה שלא נשחט ר"ל שעה מועטת קודם, לכן נבהלה כל כך מדבריו ופרחה רוחה ונשמתה, (מהרא"י): (שפתי חכמים)


{ג}  וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹֽר: {ד}  גֵּר וְתוֹשָׁב אָֽנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָֽי:

 רש"י  גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת, ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את (י) הארץ הזאת: אחוזת קבר. אחוזת קרקע לבית (כ) הקברות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר והלא בפרשת לך לך כתיב (לעיל י"ג ז') והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ושם (ד"ה ויהי) פרש"י ולא זכה בה אברם עדיין, שמע מינה דעדיין לא היה לאברהם חלק בה, ויש לומר דלעיל לא היה עדיין זרע לאברהם, אבל עתה היה לו זרע, ולכך נקט הכא שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן וגו', ועתה יש לי זרע ולכך לכל הפחות תנו לי אחוזת קבר, אף שעדיין אין זרעי ראוי לרשת את הארץ כיון שעדיין מועטים הם: (כ) דקשה לרש"י דאין לשון אחוזה נופל אלא בדבר שיש בו ממש, לא על קבר שהוא בור חלול, לכן פירש"י אחוזת קרקע לקבר ואחוזה קאי אקרקע, והרא"ם פירש דאחוזה שייך על קרקע שהוא תחת רשות האדם, לא כן קבר שהוקצה למת, לכן פירש שיתנו לו קרקע לאחוזה לעשות קברות: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיַּֽעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לֽוֹ: {ו}  שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹֽא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶֽךָ:

 רש"י  לא יכלה. לא ימנע, (ל) כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), וכמו ויכלא הגשם (בראשית ח, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (ממ"ש), אע"פ שזה בסוף בה"א וזה באל"ף, מכל מקום שוין בפירושו, אבל אין פירושו לשון כליון, כמו (לעיל י"ח כ"א) עשו כלה, כלה ונחרצה (ישעיה י' כ"ג), שהם בה"א לבסוף כמו הכא לא יכלה, דכאן אין לו שום משמעות אם הוא לשון כליון וק"ל: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵֽת: {ח}  וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹֽחַר:

 רש"י  נפשכם. רצונכם: ופגעו לי. לשון בקשה, כמו אל תפגעי בי (רות א, טז.): (רש"י)


{ט}  וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתֽוֹכְכֶם לַֽאֲחֻזַּת קָֽבֶר:

 רש"י  המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר, שכפולה (מ) בזוגות (עירובין נג.): בכסף מלא. אשלם כל שוויה, וכן דוד אמר לארונה בכסף מלא (דברי הימים-א כא, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (ממ"ש), ב' פירושים אלו הם ב' מ"ד בעירובין (נ"ג.) פרק כיצד מעברין, וכוונתם שלא נטעה לפרש מערה עצמה כפולה מערה לפנים ממערה או על גבי מערה, דאם כן מערה הכפולה מיבעי ליה, דאז פירושו מערה שהיא כפולה מאחר שלא היה תי"ו המורה על הסמיכות והדביקות, וה' הנקבה של תיבת כפולה היה מוסב על המערה, אבל השתא דכתיב מערת בתי"ו הסמיכות והדביקות גם המכפלה הוא שם דבר של כפלות, פירש מערה של כפלות אחר שהיה בה, למר ע"ש כפלות הבנין בית ועליה על גביו, ולמר ע"ש כפלות הזוגות, ורש"י לא הכריע ביניהם איזה מהם קרוב לפשוטו של מקרא, ולכן הביא גם שניהם, כי שניהם כאחד טובים, ועוד יש לומר דרש"י סבירא ליה דעל כל אחד לבדו קשה למה ליה לקרות המערה שם מכפלה על שם זה שאינו עיקר הסיבה, היה לו לקרותו טפי בשם סיבה העקרית למר מערה בית ועליה או מערה בנין כפול, ולמר מערה זוגות או מערה זוגות כפולים, לכן פירש שניהם, ורצה לומר שנקראת כן על שם שיש בה איזה ענינים של כפלות בנין וזוגות, ולא על שם הענין עצמו, או כדי לקצר ולכלול במילת מכפלה ב' ענינים, דהי מינייהו מפקת, ועל דרך זה הכי נמי גבי קרית ארבע וק"ל: (שפתי חכמים)


{י}  וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַֽחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַֽׁעַר עִירוֹ לֵאמֹֽר:

 רש"י  ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, (נ) מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה: לכל באי שער עירו. שכולן בטלו ממלאכתן, (ס) ובאו לגמול חסד לשרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם היה כתיב בוי"ו יושב היה בינוני והיה משמעותו שישב כבר, וגם יושב עכשיו בתוך בני חת בשוה, אבל אם כתיב חסר ישב הוא עבר משמע שכבר ישב בתוך בני חת עמהם בשוה, ולא היום לפי שאותו היום וכו': (ס) (נח"י), ונראה שדקדק זה משינוי לשון, דכאן כתיב באי שער עירו, ובפרשת וישלח (לקמן ל"ד כ"ד) במעשה דשכם כתיב יוצאי שער עירו, אלא דהכא והתם רבותא קמ"ל, דהכא קמ"ל שאפילו מי שהיה לו מלאכה ביטל מלאכתו ובא לגמול חסד, והתם קמ"ל שאפילו מי שהיה לו נחוץ לצאת אפילו הכי לא יצא עד שמל את עצמו תחילה, כדי לדבק בזרע יעקב: (שפתי חכמים)


{יא}  לֹֽא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵֽי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶֽךָ:

 רש"י  לא אדני. לא תקנה אותה בדמים: נתתי לך. הרי הוא כמו שנתתיה לך: (רש"י)


{יב}  וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָֽרֶץ: {יג}  וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָֽׁמָּה:

 רש"י  אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם, אני אי אפשי בכך (ע) אך אם אתה לו שמעני, הלואי ותשמעני: נתתי. דוני"ש בלע"ז (געבען), מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי (פ) לך כבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוצרך לזה בעבור מלת אך, שלעולם הוא בא למעט מהדברים האמורים למעלה, אף כאן למעט בא אני אי אפשי וכו': (פ) דהכא קאי על הכסף שצריך נתינה מיד ליד, לאפוקי קרקע שהיא ברשותו, כי הרי היא כמו שנתתי לך כי אינו מחוסר גוביינא, (מהרש"ל), (ממ"ש), הא דשינה לפרש מלת נתתי כסף וגו' שהוא עבר, והיה לו לומר לשון עתיד אתן כסף וגו', פירש דרצה לומר הלואי שנתתי כבר, ולעיל (פ' י"א) השדה נתתי וגו', שהוא ג"כ לשון עבר, והיה לו לומר לשון עתיד, ופירש"י הרי היא כמו שנתתיה וכו', משום דכאן אמר אח"כ קח ממני וגו', ואם פירושו הרי הוא כמו שנתתי כבר לא יפול עליו שוב לומר קח ממני שאם הוא כאילו כבר נתן לעפרון, אם כן הוא כאילו כבר קבל עפרון שאין נתינה שייך אלא ליד המקבל, לכן פירש הלואי שנתתי וכו', ולפי זה אתי שפיר שאמר אחר כך ולכן עתה קח ממני וגו', ולעיל לא מצי לפרש כדהכא דכאן כתיב לו שמעני נתתי וגו', דלו פירושו הלואי, ואפשר לומר דקאי על שמעני הלואי ותשמענו, ועל נתתי הלואי נתתי וכו', משא"כ לעיל, ומכל מקום אילו לא כתיב הכא קח ממני וגו' היינו צריכים לדחוק דלא קאי נמי על נתתי רק על מלת שמעני לחוד, והיינו מפרשים טפי הרי היא כמו שנתתי וכו' כדלעיל ודו"ק: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לֽוֹ: {טו}  אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶֽׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵֽינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵֽתְךָ קְבֹֽר:

 רש"י  ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו, מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר, (צ) ואת מתך קבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רוצה לומר למה אמר ביני ובינך, מאי שנא הוא משאר בני אדם, ומתרץ בין שני אוהבים, ותו קשה לרש"י למה אמר ואת מתך קבור וי"ו של ואת למה לי, ומתרץ דכך אמר לו הנח את המכר ואת מתך קבור, וא"כ ואת קאי אהנח את המכר: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵֽר:

 רש"י  וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, לפי (ק) שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, (בבא מציעא פז. בכורות נ.), צנטיאר"ש (צענטנער) בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואף על גב דיעקב ואהרן ג"כ חסרים וי"ו, מכל מקום הואיל ועפרון מלא הוא בכל הפרשה אלא זה חסר בלבד אתי למדרש, אבל יעקב ואהרן בכל מקום חסרים הם ובמקום שהם מלאים למדרש אתא: (שפתי חכמים)


{יז}   שני  וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִֽיב:

 רש"י  ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, (ר) שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ (ש) לאברהם למקנה וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא מלשון קנין, כמו (ויקרא כ"ה ל') וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו, שפירש רש"י (שם ד"ה וקם) יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה, דהתם הקונה כתיב אחר הקימה, והכא לא כתוב כן כי לאברהם למקנה (פ' י"ח אינו דבוק עם פסוק הקודם, מפני פיסוק הטעמים: (ש) (ממ"ש), לכאורה קשה ממה נפשך אי פשוטו אתי שפיר ולא קשה מידי, אין דרך רש"י להביא דרש בחנם, ואי פשוטו לא אתי שפיר אם כן למה הביא לפשוטו, וכי האי גוונא צריך לדקדק בכל מקום שמביא רש"י שניהם, ויש לומר דלפשוטו לבד קשה ויקם שדה עפרון וגו' עד השדה אשר בו וגו' מיותר, היה לו לומר ויקם השדה והמערה וגו' לאברהם למקנה וגו', למה לי שדה עפרון, אטו עד השתא לא ידענו שהיתה שדה עפרון, לכך צריך לומר תקומה היתה לשדה של עפרון דייקא, שמתחילה היתה ביד הדיוט דהיינו עפרון, ולמדרש תקומה לבד וכו' קשה כיון דכבר אמר ויקם שדה עפרון, למה הזכיר פעם ב' השדה והמערה וגו', היה לו לומר ויקם שדה עפרון וגו' והמערה וכל העץ וגו', גם לפירוש תקומה וכו' אין לו חיבור עם סיפיה דקרא לאברהם למקנה, ולכן צריך לומר גם פשוטו שבא להורות שקם השדה והמערה וכל העץ לאברהם למקנה, ולהורות ב' פירושים אלו, לכך אמר שדה עפרון ואחר כך פעם ב' השדה והמערה, דויקם קאי אתרוויהו על שדה עפרון ר"ל תקומה כו' ועל השדה והמערה וגו', רצה לומר שקם לאברהם למקנה, ולפשוטו פירש ויקם רצה לומר שיצא מכוחו של מוכר ועומד בכחו של קונה כדפירש"י גבי וקם הבית וכו' (שם), ולא קשה מה שהקשה הרא"ם ומנחת יהודה אחריו, ואין צריך לתירוצים דחוקים שלהם, אלא הכא והתם פירוש אחד להם, דלפשוטו בכאן פירוש הוא ויקם שעומד בכחו של קונה, והוא כדפירש"י התם וקם הבית וגו' לקונה, שעומד בכחו של קונה, כי רש"י מפרש וקם הבית ר"ל עמידה שעמד הבית, ומה שכתב בכחו של קונה מדכתיב אחריו לקונה, והכי נמי הכא ויקם לשון עמידה שעמד השדה לאברהם. והרא"ם ומ"י הבינו דוקם הבית לשון קנין לפירש"י דהתם, ואינו כן ותימה מנין להם זה: (שפתי חכמים)


{יח}  לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַֽׁעַר עִירֽוֹ:

 רש"י  בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם (ת) הקנהו לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מפני שבי"ת בכל מקום מורה על תוך, ומפני שאין תוך ובקרב שייך במקום הזה, אמר במעמד כולם, וכאן לא רצה לפרש רש"י כמו שפירש לעיל (פ' י' ד"ה לכל) שכולן בטלין ממלאכתן וכו', דאם כן הוה ליה למיכתב לכל כמו שכתוב לעיל (שם), ולמה כתב בכל, משמע שבא בתוכן, אלא ודאי אתי למדרש במעמד כולן: (שפתי חכמים)


{יט}  וְאַֽחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {כ}  וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַֽאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵֽת: (ס)

בראשית פרק-כד

{א}  וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַֽיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּֽל:

 רש"י  ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה (א) צריך להשיאו אשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (ג"א), דאם לא כן מה ענינו לכאן, והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל, שעד שלא היה לו בן אמר מה תתן לי וגו', אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלמות: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִֽׂים נָא יָֽדְךָ תַּחַת יְרֵכִֽי:

 רש"י  זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן: תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין (שבועות לח:), והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה. (ור"ל מה שלא אמר תחת ירכך, והיה לו להשביע העבד במילתו, לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק"ל): (רש"י)


{ג}  וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּֽיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵֽאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּֽוֹ: {ד}  כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מֽוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָֽק: {ה}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹֽא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַֽחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶֽהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּֽׁם: {ו}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָֽׁמָּה: {ז}  יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מֽוֹלַדְתִּי וַֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּֽע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּֽׁם:

 רש"י  ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (ב) ואשביעך וגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ: מבית אבי. מחרן: ומארץ מולדתי. מאור (ג) כשדים: ואשר דבר לי. לצורכי, כמו אשר דבר עלי. וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם (רצונו שדרך התרגום להשתמש למ"ד במקום בעבור וק"ל), עלי, עלוהי, עליהון, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עמי, עמיה, עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם: ואשר נשבע לי. בין הבתרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר שלמעלה (פ' ג') נאמר ואלהי הארץ: (ג) (נח"י), הרא"ם והרמב"ן האריכו, ודבר פשוט הוא שהרב סובר דארץ מולדתו היינו אור כשדים, ומולדתו היינו בני משפחתו עיר חרן ע"ש, (וזהו מבית אבי): (שפתי חכמים)


{ח}  וְאִם לֹא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַֽחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻֽעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָֽׁמָּה:

 רש"י  ונקית משבועתי וגו'. וקח לו אשה מבנות (ד) ענר אשכול וממרא: רק את בני וגו'. רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) מדכתיב (לעיל פ' ג') אשר אנכי יושב בקרבו, א"כ משמע דמהכנעני היושב בקרבו ציוה שלא ליקח דהיינו מבנות ענר אשכול וממרא דהיו בעלי בריתו, וא"כ ממילא נמי הא דכתיב הכא ונקית משבועתי אם לא תאבה ללכת וגו', קאי נמי על ענר אשכול וממרא: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּֽה: {י}   שלישי  וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַֽהֲרַיִם אֶל עִיר נָחֽוֹר:

 רש"י  מגמלי אדוניו. ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין (ב"ר נט, י.), (ה) מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים: וכל טוב אדוניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק (ו) על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם (שם יא.): ארם נהרים. בין שתי נהרות יושבת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדכתיב (לקמן כ"ד ל"ב) ויפתח הגמלים, משמע דעד עכשיו היו זמומין וק"ל. ואע"ג דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים, כדאיתא בחולין (דף ז'.), יש לומר דאף על פי כן זמם אותם שלא יאכלו אפילו מצידי רשות הרבים, והוא הפקר כי מסתמא הבעלים מתייאשין מהם, אך אליעזר עבד אברהם מרוב חסידותו שהיה בו לא רצה ליהנות משל אחרים אפילו מן המותר. והרא"ם תירץ שאין סומכין על הנס (פסחים כ"ד:), אי נמי היכא דברי הזיקא שהלכו בין שדות אחרים שאני: (ו) דהפסוק דקאמר וילך וכל טוב אדוניו בידו, משמע דרבותא קאמר אף על פי שהולך, עדיין הוה כל טוב אדוניו בידו, ואי הוה הפירוש ברשותו מה בא ללמדנו שכל טוב אדוניו עוד בידו כי מאי רבותא איכא. ועוד י"ל למה לא הודיענו הקרא בפרשה שלפני זה שכל טוב אדוניו ברשותו, אלא ודאי שטר מתנה נתן ליצחק. והרא"ם כתב דאם לא כן איך היה בידו דודאי לא נתן כל ממונו ברשות אליעזר, ואין להקשות והא כתיב (לקמן כ"ה ה') ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דמשמע דעד השתא לא נתן לו שטר מתנה ליצחק, דכבר פירש"י (שם ד"ה ויתן) בשם רבי נחמיה ברכת דייתיקי, שא"ל הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורים בידך ואברהם מסרם ליצחק, ועוד יש לומר שהנכסים אשר קנה לאחר שנתן המתנה ליצחק באותן עשר שנים לאחר מיתת שרה, אותן נכסים נתן לו קודם מותו וק"ל: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּֽׁאֲבֹֽת:

 רש"י  ויברך הגמלים. הרביצם: (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַֽעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָֽם: {יג}  הִנֵּה אָֽנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹֽצְאֹת לִשְׁאֹב מָֽיִם: {יד}  וְהָיָה הַנַּֽעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָֽמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּֽי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִֽי:

 רש"י  אותה הוכחת. ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, ולשון הוכחת, ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז (דוא האזט בעשיעדען): ובה אדע. לשון (ז) תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא שעל ידי הסימן ידע זה, אלא הוא התחלת דיבור שהתחנן לה' שיודיע לו בה כי עשה חסד. ומהרש"ל פירש דאם לא כן הוה ליה ניחוש ממש: (שפתי חכמים)


{טו}  וַֽיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָֽהּ: {טז}  וְהַנַּֽעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּֽעַל:

 רש"י  בתולה. ממקום בתולים (ב"ר ס, ה.): ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל: (רש"י)


{יז}  וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּֽךְ:

 רש"י  וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו (ח) המים לקראתה (ב"ר שם): הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז (שלוקקען שלירפען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י למה נאמר לקראתה כיון שכבר מלאה הכד ועלתה מן הבאר, היה לו לומר וירץ אחריה, שהרי גם העבד היה עומד על הבאר אצלה, כדכתיב (לעיל פ' י"ג) הנה אנכי נצב על עין המים, אלא לקראתה הכי פירושו שרץ העבד אחריה בשביל שהמים עלו לקראתה, כן מצאתי בשם מהר"ר אברהם מפראג. ומהרש"ל פירש וזה לשונו ונראה שכך הוא הפשט לא היה עומד אצל המעיין ממש אלא רחוק ממנו, ורש"י דייק מדכתיב וירץ העבד וגו', עבד דכתב קרא למה ליה דהא כל הענין משתעי ממנו, וכמו שכתוב לקמן (פ' כ"א) והאיש משתאה וגו', ויאמר בת מי את (פ' כ"ג), אלא בעבור שהיה עבד אברהם וידע שאברהם הורגל באלו נסים כדלעיל (כ"א כ"ט-ל' וברש"י שם ד"ה כי) גבי שבע כבשות האלה, היה רץ לקראתה ואמר ראויה היא לבית אברהם, שהרי המים עולים לקראתה כמו לאברהם עכ"ל: (שפתי חכמים)


{יח}  וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ:

 רש"י  ותרד כדה. מעל שכמה: (רש"י)


{יט}  וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּֽת:

 רש"י  עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר: אם כלו. תרגם אונקלוס די ספקון, שזו היא גמר שתייתן (ט) כששתו די ספוקן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולא מלשון כליה, כי תרגום כלה גמירא: (שפתי חכמים)


{כ}  וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּֽיו:

 רש"י  ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה, המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה אל תער נפשי (תהלים קמא, ח.), אשר הערה למות נפשו (ישעיה נג, יב.): השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים: (רש"י)


{כא}  וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַֽחֲרִישׁ לָדַעַת הַֽהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹֽא:

 רש"י  משתאה. לשון שאיה, כמו שאו ערים, תשאה שממה (ישעיה ו, יא.): משתאה. משתומם ומתבהל, על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה מגזרת שאה, משתולל (שם נט, טו.) מגזרת שולל, וישתומם (שם טז.) מגזרת שממה, וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו, טז.) מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו על יומו נשמו אחרונים (איוב יח, כ.), שומו שמים (ירמיה ב, יב.), אשתומם כשעה חדא (דניאל ד, טז.), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהייה, וגברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שתי שהרי אינו לשון שתיה, (י) שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה: משתאה לה. משתומם עליה, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.), וכמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצה לומר למה לי הא', בשלמא לפי התרגום שפירש לשון שהייה, השורש היא שהי או שהא, ותבא הא' תחת היו"ד לשון הפעל או תחת ה"א למ"ד הפעל, אבל אם היא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל ג' אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָֽם:

 רש"י  בקע. רמז לשקלי ישראל, (כ) בקע לגלגלת: ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצומדות: עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן בקע משקלו למה לי, הרי לא היה משקלו מופלג, וכן עשרה זהב משקלם, ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי הא מיעוט צמידים שנים: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִֽין:

 רש"י  ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שאלה, (ל) לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו: ללין. לינה (מ) אחת, לין שם דבר, (נ) והיא אמרה ללון כמה לינות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (רא"ם), ואע"פ שבסיפור העבד ללבן (לקמן פ' מ"ז) כתב ששאל תחילה ואחר כך נתן, כבר פירש רש"י שם שלא יתפסו אותו בדבריו וכו', וליכא למימר שסיפורו ללבן היה עיקר והכא אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו':), דבחד ענין מאי דמוקדם מוקדם וכו' (שם), אבל קשה לדבריו דהא לעיל ריש פרשת וירא (י"ח ג') פרש"י (ד"ה ויאמר) גבי ויאמר אדני וגו', דאין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענין, וכמו שפרש"י (לעיל ו' ג' ד"ה והיו) גבי לא ידון רוחי באדם ע"ש: (מ) דאם לא כן למה לא אמר בשניהם ללין, או בשניהם ללון: (נ) שם דבר על משקל שיר ניר, וללון מקור הכולל לינות רבות ולינה אחת וכו': (שפתי חכמים)


{כד}  וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְנָחֽוֹר:

 רש"י  בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: (רש"י)


{כה}  וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלֽוּן:

 רש"י  מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים: (רש"י)


{כו}  וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַֽיהֹוָֽה: {כז}   רביעי  וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹֽא עָזַב חַסְדּוֹ וַֽאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָֽנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִֽי:

 רש"י  בדרך. דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח, מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר: (רש"י)


{כח}  וַתָּרָץ הַנַּֽעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  לבית אמה. דרך הנשים היתה, להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת (ס) מגדת אלא לאמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והא דכתיב גבי רחל ותגד לאביה, משום שמתה אמה, (בב"ר פ' ע' י"ב): (שפתי חכמים)


{כט}  וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָֽיִן:

 רש"י  וירץ. למה רץ ועל מה רץ, (ע) ויהי כראות את הנזם, אמר, עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (ממ"ש), אין כוונת רש"י להקשות למה רץ וכו' ולתרץ הקושיא במה שכתב אמר עשיר וכו', רק רוצה לישב ולתקן לשון הפסוק שהוא מסורס ומהופך, דהיה לו לומר תחילה ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' ואח"כ וירץ, כסדר ראה ושמע מאחותו ואחר כך רץ, גם לא יתכן לומר רץ מתחילה ואחר כך ראה הנזם ושמע מרבקה ואחר כך ויבא אל האיש וגו', וגדולה מזו שאמר ויהי כראות באמצע הענין, דהיה לו להסמיך וירץ ויבא ולא להפסיק במה שכתוב ויהי כראות וגו', לכן פירש וירץ למה רץ, ורצה לומר לכך נכתב הפסוק כסדר זה ליתן בעצמו טעם למה וירץ כלל, ותו יש כאן ב' סבות על הריצה דהיינו כראות וגו' וכשמעו וגו', וז"ש על מה רץ כלומר על איזה סיבה רץ, ובא הכתוב במה שסמך ויהי כראות לוירץ וגו', לפרש ויהי הריצה כראות הנזם וגו' אמר עשיר וכו', ולא היתה מחמת שמיעת דברי רבקה לדונו לזכות שעשה לכבוד אליעזר או מחמת סיבה אחרת ולא מחמת ממון, משא"כ אם היה נכתב ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' קודם לוירץ וגו', לא היינו יודעים על איזה סיבה רץ או אם על שניהם ודו"ק, ובזה מדוקדק פרש"י שהזכיר בדבריו לשון הפסוק למה וירץ וכו' ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר וכו', שניכרין בזה דברי אמת שכוונתו לתקן לשון הפסוק שיהיה לו סדר וחיבור נכון, ומתקנו בהוספתו באמצע איזה תיבות כדרכו ברוב המקומות לבקי בדברי רש"י, דאילו היה כוונתו להקשות ולתרץ כהבנת המפרשים היה לו לומר למה רץ וכו' אמר עשיר וכו', ומה שכתב ויהי כראות את הנזם קודם מה שכתב אמר עשיר וגו', אין לו שחר והבנה כלל: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּֽה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָֽיִן:

 רש"י  על הגמלים. לשמרן, (פ) כמו והוא עומד עליהם (בראשית יח, ח.), לשמשם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מאי עומד, רוכב מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַֽעֲמֹד בַּחוּץ וְאָֽנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּֽים:

 רש"י  פניתי הבית. מעבודת (צ) אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן פניתי הבית מיותר, דמה לי בזה שמעיקרא לא היה פנוי, ביש מקום ללון ולגמלים די: (שפתי חכמים)


{לב}  וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּֽוֹ:

 רש"י  ויפתח. התיר זמם שלהם (ב"ר ס, ח.), שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים: (רש"י)


{לג}  (ויישם) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶֽאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּֽר:

 רש"י  עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, (ק) כמו עד כי יבא שילה (בראשית מט, י.), זהו שאמרו חז"ל כי משמש בד' לשונות, והאחד אי, והוא אם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י דאם משמע דספק לו אם דיבר והא דיבר, ומתרץ אם משמע בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה (לקמן מ"ט י'), דהיינו אם, ופירושו משמש בלשון אשר, דכיון דאם כמו כי, הא כי אינו משמש אלא בד' לשונות, והם: אלא, דילמא, אי, דהא, אבל לא אם, ואם כן מנא ליה דאם משמע בלשון אשר, ומתרץ וכו', אם כן שמע מינה דכי משמש בלשון אם, אף כאן אם כמו כי, דהיינו אשר: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹֽכִי: {לה}  וַֽיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּֽתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַֽעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִֽים: {לו}  וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַֽאדֹנִי אַֽחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּֽתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לֽוֹ:

 רש"י  ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם: (רש"י)


{לז}  וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי ישֵׁב בְּאַרְצֽוֹ:

 רש"י  לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה (ר) ללכת אחריך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) תיקן בזה ג' ענינים, האחד שהדביק מלת תלך אל מלת לא, כאילו כתיב אם לא תלך אל בית אבי, מפני שמלת לא אין לה קשר עם מלת אל, והב', ולא תאבה האשה וכו', שבזולת זה היה משמע שאם תלך אל בית אבי מיד תפטר משבועתי בין תאבה בין לא תאבה, והוסיף מלת תחילה מפני שבזולת זה משמע שאם תקח מבנות הכנעני ואח"כ תלך ולא תאבה אתה פטור גם כן, ואינו כן, שאין לו היתר כלל אם לא שילך תחילה ולא תאבה, ומאמר ולקחת אשה לבני הוא תחילת דיבור כאילו אמר אבל תקח אשה לבני ממשפחתי הנזכרים למעלה: (שפתי חכמים)


{לח}  אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִֽי: {לט}  וָֽאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹֽא תֵלֵךְ הָֽאִשָּׁה אַֽחֲרָֽי:

 רש"י  אלי לא תלך האשה. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, (ש) והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, (ת) ואין ארור מדבק בברוך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר ולמה לא כתיב אולי דלעיל (פ' ה') חסר מתחילה כשאמר העבד לאברהם אולי לא תאבה כדי למדרש, וי"ל משום דלעיל (שם) כתיב אחר כך ההשב אשיב וגו', לא משמע שהיה מחזר עילה אלא שאל אותו אם לא תאבה לילך עמו אם יכול להשיב ליצחק שמה, אבל כאן לא כתיב אחר כך הכי, מידרש שפיר הכי, (מהרא"י). ועוד יש לומר כשאמר לו לבן בוא ברוך ה' (לעיל פ' ל"א), אמר אליעזר מעכשיו אני ברוך ושמא יקח יצחק את בתי, לכן חסר באחרונה למידרש הכי, ולא בראשונה כי עדיין לא היה ברוך, ומהרש"ל תירץ כי מעולם לא עלתה על לבו שיתחתן באברהם, כיון שהוא ברוך והוא ארור, אלא אליעזר היה מתירא כיון שהגיד להם שהשביעו אברהם שלא ישא אשה אלא מבני משפחתו, שיענשוהו שיתן להם ממון הרבה, משום הכי אמר להם אלי רמז להם שבת יש לו עכ"ל: (ת) ר"ל דאליעזר בא מכנען דכתיב ביה ארור כנען, וא"ת והלא ענר אשכול וממרא נמי ארורים היו דהיו אמוריים, וי"ל מכל מקום בו היתה הקללה מתקיימת כיון דהיה עבד, וא"כ היה ארור טפי מהם, ובזה יתורץ תמיהת מהרא"ם ע"ש: (שפתי חכמים)


{מ}  וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִֽי: {מא}  אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָֽלָתִֽי: {מב}  וָֽאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָֽאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶֽיהָ:

 רש"י  ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה: (רש"י)


{מג}  הִנֵּה אָֽנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָֽעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָֽמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִֽינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּֽךְ: {מד}  וְאָֽמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן אֲדֹנִֽי:

 רש"י  גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו: הוכיח. בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא, ברור דבר: (רש"י)


{מה}  אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָֽאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָֽא:

 רש"י  טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, כמו טרם כליתי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כי אמר איוב, הרי לשון עבר, ככה יעשה איוב (איוב א, ה.) הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך: (רש"י)


{מו}  וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָֽתָה: {מז}  וָֽאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָֽאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָֽאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶֽיהָ:

 רש"י  ואשאל ואשם. שנה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא: (רש"י)


{מח}  וָֽאֶקֹּד וָֽאֶשְׁתַּֽחֲוֶה לַֽיהֹוָה וָֽאֲבָרֵךְ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנֽוֹ: {מט}  וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶֽאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹֽאל:

 רש"י  על ימין. מבנות ישמעאל: על שמאל. מבנות לוט, שהיה יושב לשמאלו של אברהם (ב"ר ס, ט.): (רש"י)


{נ}  וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵֽיהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טֽוֹב:

 רש"י  ויען לבן ובתואל. רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו: לא נוכל דבר אליך. למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך: (רש"י)


{נא}  הִנֵּֽה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָֽה: {נב}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  וישתחו ארצה. מכאן שמודים (א) על בשורה טובה (ב"ר ס, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לא פירש"י כן לעיל (פ' כ"ו) גבי ויקד האיש וישתחו, ויש לומר דלעיל כתיב אחריו (פ' כ"ז) ויאמר ברוך ה' אלהי וגו', דאיכא למימר לכך השתחוה לפי שאמר ברכה והזכיר השם דברוך לשון ברכה, אבל הכא לא כתיב אחריו ברכה. (קצ"מ), בב"ר (פ' ס' ז') כתבו על ויקד האיש, ורש"י כתבו כאן, שהרי אין לומר שמודים על בשורה טובה עד שאמרו קח ולך, אבל בדברו עם רבקה עדיין לא ידע אם תאבה: (שפתי חכמים)


{נג}   חמישי  וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּֽהּ:

 רש"י  ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל: (רש"י)


{נד}  וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַֽאדֹנִֽי:

 רש"י  וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד: (רש"י)


{נה}  וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּֽעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵֽךְ:

 רש"י  ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב (ב) ובא מלאך והמיתו: ימים. שנה (כתובות נז:) כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט.) שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חדש, לפרנס את עצמה בתכשיטים: או עשור. י' חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצה לומר היה נותן סם המות בקערה באכילה, ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש בדבר, דכאן כתיב (לעיל פ' ל"ג) ויישם לפניו לאכול, וגבי יוסף נמי כתוב ויישם בארון (לקמן נ' כ"ו), אף כאן כן שרצו להמיתו וליתנו בארון, והוא הרגיש בדבר ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, ובתוך כך סבב המלאך הקערה ובא סם המות לפני בתואל ואכל ומת, (מצאתי): (שפתי חכמים)


{נו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַֽחֲרוּ אֹתִי וַֽיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵֽלְכָה לַֽאדֹנִֽי: {נז}  וַיֹּֽאמְרוּ נִקְרָא לַֽנַּֽעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּֽיהָ:

 רש"י  ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין (ג) את האשה אלא מדעתה (ב"ר ס, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה והא לעיל (פ' נ') אמר לא נוכל וגו', וניכר שמה' יצא הדבר: (שפתי חכמים)


{נח}  וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּֽאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵֽלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵֽךְ:

 רש"י  ותאמר אלך. מעצמי (ד) ואף אם אינכם רוצים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה כתיב אלך ולא כתיב הן או כן, דהא הם שאלו אותה התלכי עם האיש, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{נט}  וַֽיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵֽנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָֽׁיו: {ס}  וַיְבָֽרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֽׂנְאָֽיו:

 רש"י  את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך (ה) ולא מאשה אחרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לכך נקט זרעך דהא הברכה ליצחק נתנה ולא לה, והא דכתיב את והיא לא היתה בכלל הברכה, אלא מכיון שזרעה זוכה בה הוי כאילו היא עצמה זכתה בה: (שפתי חכמים)


{סא}  וַתָּקָם רִבְקָה וְנַֽעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַֽחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ: {סב}  וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּֽגֶב:

 רש"י  מבוא באר לחי רואי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר ס, יד.): יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש (ו) ובין ברד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ברד ושור חדא הוא, דהתרגום מתרגם על שניהם חגרא, ומאחר שבאחד מהם כתוב ארצה הנגב ובאחד כתוב ששם היה הבאר, למדו שארץ הנגב קרוב לאותו באר: (שפתי חכמים)


{סג}  וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִֽים:

 רש"י  לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), (ז) כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וקשה דעל ישפוך שיחו (תהלים ק"ב א') פירשו (ברכות כ"ו:) כמו לשוח בשדה, והתוס' (שם ד"ה ואין) תירצו כי כן סוגיית הגמרא, שהרי מצינו גבי אסתר (מגילה י"ג.) שמביא ראיה שהיא צדקת מדכתיב (אסתר ב' ז') ויהי אומן את הדסה, וכתיב (זכריה א' ח') והוא (צג) [עומד] בין ההדסים, מה התם צדיקים אף כאן וכו', ובצג (סנהדרין צ"ג.) מביא ראיה מאסתר וכו', אבל אין נ"ל, וי"ל דתרוויהו צריכי, דאי מהתם הוה אמינא דיבור ולא תפילה דהא לעיל באותו פסוק כתיב תפילה לעני, אבל לשוח בשדה עם מי דיבר, אלא על כרחך תפילה קבע, ואי מהכא הוה אמינא לשוח הוה מלשון בנות שוח (דמאי פרק א' משנה א'), כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה, משום הכי מביא ראיה מישפוך שיחו עכ"ל מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{סד}  וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָֽל:

 רש"י  ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור (ח) ותוהא (ס"א ותמהה) מפניו (ב"ר ס, טו.): ותפל. השמיטה עצמה לארץ, (ט) כתרגומו ואתרכינת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, ארכיני. ויט שמים (שמואל-ב כב, י.), וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כי יפול לא יוטל (תהלים לז, כד.), (י) כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן היאך ידעה שהוא יצחק שנפלה מעל הגמל: (ט) מדכתיב ותפול מעל הגמל ולא כתיב מהגמל, או ותפול לארץ, אלא משמע מעל גב הגמל נפלה אבל לא על הארץ: (י) אע"פ שיפול לא יושלך לארץ, כמו שמפרש והולך, לא יגיע וכו': (שפתי חכמים)


{סה}  וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִֽי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַֽהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס:

 רש"י  ותתכס. לשון ותתפעל, כמו ותקבר, (כ) ותשבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שהן מקבלין הפעולה מאחר, שהן מבנין נפעל, כך מלת ותתכס היא מתפעלת ומקבלת פעולה מאחר: (שפתי חכמים)


{סו}  וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָֽׂה:

 רש"י  ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו.), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו: (רש"י)


{סז}  וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּֽאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַֽחֲרֵי אִמּֽוֹ: (פ)

 רש"י  האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת (ל) שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, (מ) ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.): אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, (נ) ומשמתה, הוא מתנחם באשתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דהוה ליה לכתוב ויביאה לאהל שרה אמו, דאהל דבוק הוא לשרה, אבל האהלה דיבור באנפי נפשיה היא: (מ) (ג"א), כנגד ג' מצות שהנשים מצוות בהן, כנגד חלה ברכה מצוייה, נגד הדלקה נר דלוק, וענן קשור הוא ענן השכינה, וזהו לכבוד קדושת טהרה שהיתה זהירה בנדתה לטהר עצמה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש (ע"ז כ':): (נ) דאם לא כן אחרי אמו למה לי: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כה

{א}   שישי  וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָֽה:

 רש"י  קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה (ס) כקטרת, ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה (ע) לאדם מיום שפרשה מאברהם (ב"ר סא, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) אבל קשה למה לא קרא אותה קטרת, משום הכי פירש ושקשרה פתחה, ולפירוש האחרון קשה היה לו לקרותה קשורה, לכן פירש פירוש הראשון, (מהרש"ל): (ע) (ג"א), והא דפירש"י (לעיל כ"א י"ד ד"ה ותתע) שחזרה לגלולי בית אביה, צריך לומר שהיתה בדעתה לחזור לגלולי וכו', דסברה כיון שנטרדה מבית אברהם גם אלהיו הסתיר פניו ממנה, וכשראתה הנס שנעשה לבנה בבאר ושנגלה לה המלאך, לא הוציאה עצמה מתחת כנפי רשותו, והג"א כתב שאחר שנעשה לה הנס חזרה בתשובה: (שפתי חכמים)


{ב}  וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שֽׁוּחַ: {ג}  וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּֽים:

 רש"י  אשורים ולטושים. שם ראשי (פ) אומות. (שם ה.) ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא, שפירש למשירין, לשון מחנה, ואל תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף, ונתוספה אל"ף בראשם, כמו חומת אנך, שהוא מן נכה רגלים, וכמו אסוך שמן, שהוא מן ורחצת וסכת: ולטושם. הם בעלי אהלים, המתפזרים אנה ואנה, ונוסעים איש באהלי אפדנו, וכן הוא אומר והנה נטושים על פני כל הארץ, (שמואל א ל, טז.) שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רצה לומר האחד מבניו נתייחסו אליו כל האשורים, וכן להשני, דאם לא כן אשור ולטוש מיבעי ליה, (ג"א), דאם לא כן ובני דדן אשורים ולטושים מיבעי ליה, מה היו דקאמר, אלא שם וכו': (שפתי חכמים)


{ד}  וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַֽחֲנֹךְ וַֽאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָֽה: {ה}  וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָֽק:

 רש"י  ויתן אברהם וגו'. אמר ר' נחמיה, ברכת דייתיקי נתן לו, (צ) שאמר לו הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) קשה לרש"י והלא כבר נתן כל אשר לו ליצחק, ודייתיקי פירוש מלשון עתיק יומין, כלומר זה הקב"ה. אי נמי ג' מלות הן דא תהא קאי, כלומר שתהא המתנה קיימת שהחזיק אותו בנכסים שנתן לו כבר וק"ל: (שפתי חכמים)


{ו}  וְלִבְנֵי הַפִּֽילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַֽיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶֽדֶם:

 רש"י  הפילגשים. חסר כתיב, (ק) שלא היתה אלא פלגש אחת (ב"ר סא, ד.), היא הגר, היא קטורה. נשים בכתובה, פלגשים (ר) בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כא.) בנשים ופלגשים דדוד: נתן אברהם מתנות. פירשו רבותינו (שם צא.), שם (ש) טומאה מסר (ת) להם. דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר שלא נכתבו האחרות אלא הגר, (מצאתי): (ר) דקשה לרש"י לפי זה שהפלגש דכתיב הכא היינו הגר, הא לעיל (פ' א') קרי לה אשה, וי"ל דהא דקרי לה אשה לפי שהיה לה כתובה כמו אשה, והא דקרי לה פלגש י"ל שלא לקחה אלא לשכיבה בעלמא ולא לפריה ורביה, ולשון פילגש פלג אשה, כלומר לשכיבה ולא לפריה ורביה ודו"ק: (ש) פירוש מעשה שדים, אי נמי שם שרשאים להזכירו בטומאה, דיודע היה דבנים הללו לא יהיו נזהרין בטהרה, ולכך לא מסר להם שם טהרה וק"ל: (ת) והא כבר נתן ליצחק כל ממונו: (שפתי חכמים)


{ז}  וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵֽי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִֽים:

 רש"י  מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן ק' כבן ע', ובן ע' כבן ה' בלא חטא: (רש"י)


{ח}  וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו: {ט}  וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַֽחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵֽא:

 רש"י  יצחק וישמעאל. מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו, (א) והיא שיבה טובה שנאמר באברהם (ב"ר לח, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצה לומר למה הזכיר יצחק קודם ישמעאל כיון שהוא הגדול: (שפתי חכמים)


{י}  הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּֽוֹ: {יא}  וַיְהִי אַֽחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִֽי: (פ)

 רש"י  ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו'. נחמו (ב) תנחומי אבלים (סוטה יד.). דבר אחר, אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק, (ג) מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר, יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה וברכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (נח"י), דאי סלקא דעתך ברכו כפשוטו למה אמר הכתוב אחרי מות, מה לי אם ברכו בחייו או לאחר מותו: (ג) וא"ת והא לעיל (פ' ה') פירש"י (ד"ה ויתן) דאברהם נתן ליצחק הברכות, וי"ל דנתן לו הברכות שיברך את אחרים אבל יצחק גופיה לא נתברך, וכן הוא דעת נח"י: (שפתי חכמים)


{יב}   שביעי  וְאֵלֶּה תֹּֽלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָֽלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָֽם: {יג}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתֽוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָֽׂם:

 רש"י  בשמותם לתולדותם. סדר (ד) לידתן זה אחר זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ופירוש בשמותם לתולדותם, שמונה שמותם כאן לסדר תולדותם, דאם לא כן בשמותם לתולדותם למה לי, וזה שאמר אחר כך בכור ישמעאל נביות: (שפתי חכמים)


{יד}  וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּֽׂא: {טו}  חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵֽדְמָה: {טז}   מפטיר  אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִֽירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָֽם:

 רש"י  בחצריהם. כרכים שאין להם חומה. ותרגומו בפצחיהון, שהם מפוצחים, לשון פתיחה, כמו פצחו ורננו (תהלים צח, ד.): (רש"י)


{יז}  וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו:

 רש"י  ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אמר רבי חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל, (ה) כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב, משנותיו של ישמעאל למדנו, ששמש יעקב בבית עבר י"ד שנה כשפירש מאביו, קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגלה נקראת (מגילה יז.), (ורש"י הביאו סוף פ' תולדות): ויגוע. לא נאמרה (ו) גויעה אלא בצדיקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש לא נכתב שנה בכל כלל אלא לדרשא שלא נכתבו אלא כדי לייחס וכו', ולא שכולם שוים לטובה, (מהרש"ל): (ו) אע"ג דבדור המבול גם כן נאמר גויעה (לעיל ז' כ"א) פירשו בגמרא (ב"ב ט"ז:) דדוקא היכא דכתיב גויעה גבי ויאסף, בצדיקים משתעי, ובדור המבול לא נאמר ויאסף: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּשְׁכְּנוּ מֵֽחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּֽאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָֽל: (פפפ)

 רש"י  נפל. שכן, כמו ומדין ועמלק וכל בני קדם נופלים בעמק (שופטים ז, יב.). כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן אומר על פני כל אחיו ישכון (בראשית טז, יב.), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל:

חסלת פרשת חיי שרה: (רש"י)

---

פרשת תולדות

---

{יט}  וְאֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָֽק:

 רש"י  ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו (א) האמורים בפרשה: אברהם הוליד את יצחק. (לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר), על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, (ב) לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירש דכל מקום דכתיב ואלה מוסיף על ענין ראשון, וכמו שאברהם הוליד צדיק ורשע כך יצחק הוליד צדיק ורשע: (ב) (נח"י), כתב הרא"ם ומה שהוזקק לאמת שיצחק הוא בן אברהם, הוא לפי שליצני הדור וכו'. ולא נהירא דאם כן לא לכתוב לא וי"ו ולא ה"א, רק לכתוב אלה תולדות יצחק, כמו (לעיל ו' ט') אלה תולדות נח או (לקמן ל"ז ב') אלה תולדות יעקב, לכן נראה לי דהפסוק על כרחך בא לפרש על עשו ויעקב האמורים בפרשה שהיה אחד צדיק ואחד רשע, והשתא אתי שפיר שע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לחזור ולומר וכו', ואל תקשה לא לכתוב לא זה ולא זה, לפי שהיו ליצני הדור אומרים שזמן לידת יצחק ואבימלך וכו' שהרי שהתה וכו', ועכשיו מצאו מקום לחזק את דבריהם שהרי אחד היה צדיק כמו שרה ואחד רשע כמו אבימלך, ואילו היו מאברהם היו שניהם צדיקים, לכך הוצרך לומר בן אברהם ולחזק כתב אברהם וכו', וזהו שסיים הרב וזהו שכתב כאן וכו', שאילולי אחד צדיק ואחד רשע לא היה כותב זה בכאן אלא במקום אחר ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָֽאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָֽאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  בן ארבעים שנה. שהרי (ג) כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה, דבת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, (ד) המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים, (ה) ונשאה: בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע (ו) ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם: מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון צמד בקר, תרגום, פדן תורין, ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) אין המקרא צריך סעד לדבריו שהיה בן ארבעים שנה, אלא הכי קאמר מפני מה לא נשא לי"ח או כ' שנה, שהרי קיים כל התורה, ויחיד וחביב לאביו ולאמו, היה להם להשיאו משהיה ראוי לזרע, ועי"ז פירש שהרי וכו': (ד) דאם לא כן למה שהה כל כך ולא נשאה תיכף לבשורה, רצה לומר דמן הדין היה לו לישא כבר אשה, אבל לא היה יכול מפני שלא רצה אברהם להשיאו אשה מבנות כנען, כמו שפירש"י לעיל בפסוק (כ"ב כ' ד"ה אחר) ויהי אחר הדברים האלה, אחרי הרהורי דברים וכו': (ה) ואע"פ שאינה ראויה להריון, אפילו הכי נשאה כדי שלא יהיה בהרהורי עבירה: (ו) ואם תאמר כבר שמעינן כיון שכתב לעיל (כ"ד כ"ד, כ"ט) בת בתואל, אחות לבן, וי"ל דרצה לומר דמהכפל שמעינן שהכתוב מעיד בעצמו דצדקת היתה ולא למדה ממעשיהם: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַֽיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּֽוֹ:

 רש"י  ויעתר. הרבה והפציר בתפלה: ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. (ז) ואומר אני, כל לשון עתר, לשון הפצרה ורבוי (ח) הוא, וכן ועתר ענן הקטורת (יחזקאל ח, יא.), מרבית עלית העשן. וכן העתרתם עלי דבריכם (שם לה, יג.), וכן ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז, ו.), דומות למרובות (ט) והנם למשא, אנקרישר"א (געהייפט) בלע"ז: לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו (י) ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת: ויעתר לו. לו ולא לה, (כ) שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד.), לפיכך לו ולא לה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי כאן במקבל הפעולה אי אפשר לפרשו מענין ריבוי, כי אם הפצרה הקרוב לריבוי, ולכך כתב גם כן ברישא והפציר, ולכן פירשו קודם לנוכח אשתו, וגם כי לא יאמר על הקב"ה לשון נתפצר, ולכן העתיקו מלת נתפתה כלומר שהקב"ה היה מתרצה לו: (ח) ר"ל דמלת ויעתר אין משמעותו לשון תפילה, אלא לשון הפצרה וריבוי הוא ולא לשון תפילה: (ט) ר"ל איך אפשר לומר דונעתרות נמי לשון ריבוי הוא, אם כן קשה היאך שייך לומר שהשונא ינשק הרבה, ועל זה פירש דומות למרובות והנם למשא, רצה לומר אף על פי שאינו נושק אלא פעם אחד, מכל מקום דומה בעיניו כאילו נשק הרבה פעמים, והנשיקה האחת היא כמשא עליו, והא דלא הביא האי, וכן נעתרות וגו' לעיל גבי ויעתר שהוא נמי לשון ריבוי, י"ל דלעיל הוי מצי למימר דמלת ויעתר משמש ב' לשונות לשון הפצרה ולשון ריבוי, כמו שפירש"י גבי לשבור אוכל (לקמן מ"א נ"ו ד"ה וישבור), שמשמש ב' לשונות לשון מכר ולשון קנין, וגבי ויעתר לו פירש שלשון ויעתר לשון הפצרה הוא דלא שייך גבי הקב"ה לשון ריבוי לומר שנתרבה ח"ו, ואם כן פירוש של נעתרות נשיקות שונא נמי לשון הפצרה היא, כלומר שצריכים להפציר בשונא שישק לשונאו, אבל עכשיו שפירש שגם ויעתר לו פירושו לשון ריבוי, ואם כן כל לשון ויעתר הוא לשון ריבוי, ואם כן צריכין אנו לפרש קרא דונעתרות נשיקות שונא לשון דומות למרובות וק"ל: (י) לפי שאין דרך המתפללים להתפלל זה לעומת זה: (כ) דקשה לרש"י ויעתר להם מיבעי ליה, דהא שניהם התפללו, ומתרץ לו ולא לה וכו': (שפתי חכמים)


{כב}  וַיִּתְרֹֽצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָֽה:

 רש"י  ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו, (ל) וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עכו"ם, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות: ותאמר אם כן. גדול צער העבור: למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון: ותלך לדרוש. לבית מדרשו (מ) של שם: לדרוש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כיון שסתם מה היא רציצה זו, אם כן מסתמא היא רציצה כדרך שאר נשים מעוברות, ואם כן למה כתוב אח"כ למה זה אנכי, וכי אינה יודעת שיהיה לה צער העיבור, אלא ודאי כמו שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ג ו') שהיא לשון ריצה דאין דרך להיות כן בשאר נשים, ועל זה פירש אחר כך ותאמר אם כן שצער העיבור שלי יותר משאר נשים למה זה אנכי: (מ) דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה מאי ותלך, והלא מלא כל הארץ כבודו, ואין סברא שהלכה לבית מדרשו של עבר בזמן שהיה שם קיים דהוא היה בן בנו של שם, ואין להקשות למה לא הלכה אצל אברהם שהרי גם הוא היה נביא, ויש לומר דהקב"ה סובב כן להעלים מאברהם ענין ההריון שלא יצטער, שהרי מת אברהם קודם שיצא עשו לתרבות רעה כדי שתהא מיתתו בשיבה טובה: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים) גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶֽאֱמָץ וְרַב יַֽעֲבֹד צָעִֽיר:

 רש"י  ויאמר ה' לה. על ידי שליח, (נ) לשם נאמר ברוח הקדש, והוא אמר לה: שני גוים בבטנך. גיים כתיב (ס) כמו (המו) גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, (ע) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: ושני לאמים. אין לאום (פ) אלא מלכות: ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו (צ) וזה לתומו: מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, (ק) וכן הוא אומר אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב.), לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאין שייך לומר דהוא עצמו קאמר לה, כיון שהיא עצמה לא היתה מדברת אל השכינה, ועוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויאמר ה' לה ולא כתיב ויאמר לה ה', כמו שכתוב גבי הגר (לעיל ט"ז ט') ויאמר לה מלאך, או ויאמר לה בועז (רות ב' י"ד), אלא ודאי הכי פירושו ויאמר ה' לשליח שיאמר לה: (ס) והוא לשון גאים, כי היו"ד בא במקום אל"ף: (ע) פירוש דאנטונינוס בא מעשי, ורבי בא מיעקב, וקשה הא אמרינן בכתובות (ק"ד.) בשעת פטירתו של רבי זקף י' אצבעותיו כלפי מעלה וכו' ואמר לא נהנתי מעולם הזה לפי הטורח שיגעתי אפילו באצבע קטנה, וי"ל דבני ביתו היו אוכלין ולא פסקו משולחנו וזה הוא גאות, אבל רבי בעצמו לא היה אוכל, (רא"ם), ועיין בנח"י: (פ) דאם לא כן ושני לאמים למה לי. (מהר"ן), דיוקו ממלת יאמץ דלא שייך אלא במלכים, וכן הוא בהדיא ברש"י ע"ז (דף ב': ד"ה ולאום): (צ) פירוש שאין הכוונה בזה להודיע לה מה שיש במעיה, שהרי כבר אמר שני גוים בבטנך, רק הכוונה הוא להודיע לה איכות הגוים שבבטנה מה היא, ואומר שבעודם במעיה בטרם צאתם לאויר העולם הם נפרדים זה מזה שלא כמנהג, זה לרשעו וזה לתומו בעודם במעיה, ולכן כתב במקום יפרדו שהוא לשון עתיד, נפרדים שהוא לשון בינוני, לומר שכבר הם נפרדים במעיה, (הרא"ם), ואם תאמר הרי מצינו בספרי שאין יצר הרע שולט באדם במעי אמו, כדכתיב מנעוריו (לעיל ח' כ"א) פירוש משננער ממעי אמו. הג"א פירוש שאין האדם מתאוה ביצר הרע לחטוא קודם שנולד, אבל מה שעשו רץ ומפרכס בעבירה לפני עבודת אלילים, זה היה בטבעו רצה להתדבק במינו ע"ש: (ק) כלומר לא יהיו שניהם בגדולה בזמן אחד אלא וכו', ומ"ם מלאום כמו (תהלים קי"ט צ"ט) מכל מלמדי, שהוא כמו מן ולא יותר ממנו, כלומר שהאחד יקח האומץ מחבירו, וצור הוא מלכות עשו: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָֽהּ:

 רש"י  וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה, שלא מלאו ימיה, כי לז' חדשים ילדתם: והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע: (רש"י)


{כה}  וַיֵּצֵא הָֽרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָֽׂו:

 רש"י  אדמוני. סימן הוא (ר) שיהא שופך דמים (ב"ר סג, ח.): כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית (ש) של צמר המלאה שער, פלוקיר"א בלע"ז (הארריג פיל מיט האר): ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש לא נכתב זה פה אלא לסימן, דאם לא כן מה בא להודיענו שהוא אדמוני, בשלמא כאדרת שער בא לתת טעם למה שמו עשו, והא דכתיב (שמואל-א' ט"ז י"ב) גבי דוד והוא אדמוני, כבר פירשו רז"ל (ב"ר ס"ג י"א) בדוד כתיב עם יפה עינים, שפיכות דמים שלו היה על פי סנהדרין הנקראים עינים: (ש) רצה לומר דשער דכתיב בקרא לא קאי על אדרת, דבבעלי חיים חוץ מאדם אין נקרא שער אלא נוצה או צמר, אלא הכי קאמר כולו שער כאדרת שהוא כולו צמר. (נח"י), הרא"ם שכח פסוק מלא בזכריה (י"ג ד') ולא ילבשו אדרת שער, הרי דשער קאי אאדרת, והכי פירושו דקרא כולו היה מלא שער כאדרת המלאה שער, והוה ליה למימר כולו שער כאדרת שער, אלא שכ"ף הדמיון מורה על זה, וכן פירש הרד"ק בשורש שער האדרת בעלת שער ע"ש: (שפתי חכמים)


{כו}  וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָֽם:

 רש"י  ואחרי כן יצא אחיו וגו'. שמעתי מדרש אגדה (ת) הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין: בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק (א) לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו: ויקרא שמו יעקב. (ב) הקב"ה, (אמר, אתם קריתון לבכוריכם שם, אף אני אקרא לבני בכורי שם, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו יעקב). דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם (ג) אחיזת העקב: בן ששים שנה. י' שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון, וי' שנים הללו, צפה והמתין לה, (ד) כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה (יבמות סד.), ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כיון דכתיב ויצא הראשון היה לו לומר נמי ויצא השני, ומתרץ שמעתי מדרש אגדה וכו', פירוש משום הכי לא כתיב שני, דמן הדין היה לו לצאת ראשון כמו שהיה ביצירה ראשון וכו': (א) דאם לא כן וידו אוחזת בו סגי: (ב) דקשה לרש"י למה לא כתיב מי קרא אותו, ועוד כיון דכתיב ויצחק בן ס' שנה, שמע מינה דעד השתא לאו ביצחק משתעי קרא, לכן פירש הקב"ה קראו, ד"א אביו קראו, ולמה לא כתיב יצחק שלא יאמרו האומות אביו קראו יעקב כי ידע שיעקבהו פעמים, (מהרש"ל): (ג) דלפירוש ראשון קשה למה צריך לכתוב בעקב עשו מאי נפקא מיניה בזה, ובשביל סימן אין זה מספיק וכו', אבל לפי ד"א שאביו קרא לו אם כן בעקב עשו אין מיותר לגמרי כי צריך למיכתב כדי ליתן טעם מפני מה קרא לו אביו שם יעקב: (ד) דקשה לרש"י למה המתין כל כך מלהתפלל עד שנעשה בן ס' שנה, יותר מאברהם שלא המתין אלא י' שנים, כמו שפירש"י לעיל (ט"ז ג' ד"ה מקץ) (בפרשת וירא) [לך לך] והוא המתין כ' שנה, לכן פירש וכו', וכי תימא נילף מהכא דאם המתין י' שנים אז צריך להתפלל ולא ליקח אשה, לכן אמר ושפחה וכו' ולאו דוקא שפחה: (שפתי חכמים)


{כז}  וַֽיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַֽעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹֽהָלִֽים:

 רש"י  ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן (ה) שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לעבודת אלילים (תנחומא תצא ד.): יודע ציד. לצוד ולרמות את אביו (ו) בפיו, ושואלו, אבא היאך מעשרין (ז) את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות: איש שדה. כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו (ח) חיות ועופות: תם. אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם: ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י והא ממעים היו נפרדים זה לרשעו וזה לתומו, ועל זה פירש כל זמן כלומר אף על פי שהיה עשו עושה רעה היו תולין בנערותו והבריות לא הכירו בו עד שנעשה בן י"ג שנה, ואם תאמר והא עשו לא יצא לתרבות רעה עד שהיה בן ט"ו שנה, ולמה נתקצרו ימי אברהם חמש שנים כמו שפירש"י לקמן (פ' ל' ד"ה הלעיטני), ויש לומר דאותן שתי שנים עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא: (ו) מדכתיב יודע משמע דבר שצריך חכמה, דאם לא כן היינו איש שדה. ועוד יש לומר דאיש ציד הוא היפך של איש תם, כמו שאיש שדה היפך של יושב אהלים, ואי היה פירושו צד חיות לא הוה היפך של איש תם, דאפשר הוא דאיש תם נמי יכול לצוד חיות: (ז) דאינן חייבים במעשר אפילו מדרבנן והוא מדקדק במצות וק"ל. (קצ"מ), ומאי שנא שהטעה אותו במצות המעשר, נ"ל משום דהמצוה הזאת מצינו בפירוש שהחזיק אברהם שנאמר (לעיל י"ד כ') ויתן לו מעשר מכל, ודאי החזיקו בניו אח"כ ג"כ במצוה זאת, כדלקמן (כ"ו י"ב) ביצחק בפסוק מאה שערים, וכן ביעקב עשר אעשרנו לך (כ"ח כ"ב) ודו"ק: (ח) לא עובד בשדה דאם כן איש אדמה מיבעי ליה כמו בנח (לעיל ט' כ'), או עובד אדמה כמו בקין (לעיל ד' ב'): (שפתי חכמים)


{כח}  וַיֶּֽאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו: (רש"י)


{כט}  וַיָּזֶד יַֽעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵֽף:

 רש"י  ויזד. לשון בישול כתרגומו: והוא עיף. ברציחה (ב"ר סג, יב.), (ט) כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד, לא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאם לא כן והוא רעב מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶֽל יַֽעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָֽאָדֹם הָֽאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמוֹ אֱדֽוֹם:

 רש"י  הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו, אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו: מן האדום האדום. עדשים אדומות, (י) ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו, (כ) שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ולמה עדשים שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד מה עדשים אין להם פה, כך האבל אין לו פה, שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן (כא:). אבל, כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם, וכל שכן שאינו שואל בתחלה, מג' ועד ז' משיב ואינו שואל וכו', ברש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דכתיב בסמוך (פ' ל"ד) נזיד עדשים, וכאן כתוב הלעיטני נא מן האדום: (כ) וא"ת דילמא הגיעו עת שנותיו למות, ויש לומר מדכתיב גבי אברהם (לעיל כ"ה ח') זקן ושבע ולא כתיב ימים, כמו גבי יצחק (לקמן ל"ה כ"ט) זקן ושבע ימים, וכן בשאר צדיקים: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָֽתְךָ לִֽי:

 רש"י  מכרה כיום. כתרגומו כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה: בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקרב להקב"ה: (רש"י)


{לב}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָֽנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָֽמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָֽה:

 רש"י  הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה. ועוד) אמר עשו מה טיבה (ל) של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין כב:), אלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם מפני הרעב אמר כן הנה אנכי מת מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{לג}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹֽרָתוֹ לְיַֽעֲקֹֽב: {לד}  וְיַֽעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָֽה: (פ)

 רש"י  ויבז עשו. העיד הכתוב (מ) על רשעו שביזה עבודתו של מקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) רצה לומר כיון שכתב שמכר בכורתו ליעקב שמע מינה שלא רצה בה, ואם כן למה ליה למיכתב ויבז, אלא העיד כו', ר"ל דבלא זה נמי ידעינן שרשע היה אלא שזה הוא כאילו העיד הכתוב כו', כדפירשתי לעיל (כ"ה כ' ד"ה בת אות ו') גבי בת בתואל מפדן ארם: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כו

{א}  וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָֽרָעָב הָֽרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶֽלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָֽרָה: {ב}  וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶֽיךָ:

 רש"י  אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה, (נ) ואין חוצה לארץ כדאי לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) י"ל דעולה הוא קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה, אף ארץ ישראל עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ: (שפתי חכמים)


{ג}  גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶֽהְיֶה עִמְּךָ וַֽאֲבָֽרֲכֶךָּ כִּֽי לְךָ וּֽלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָֽאֲרָצֹת הָאֵל וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִֽיךָ:

 רש"י  האל. כמו האלה: (רש"י)


{ד}  וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָֽתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָֽאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּֽרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ:

 רש"י  והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו (ס) יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן, בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו', ואף לענין הקללה מצינו כן, והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו.), שהנשבע אומר, אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לפרש והתברכו בפה, לא שיתברכו בסיבת זרעך, דאם כן היה לו לומר והתברכו מזרעך: (שפתי חכמים)


{ה}  עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתֽוֹרֹתָֽי:

 רש"י  שמע אברהם בקולי. כשנסיתי אותו: וישמור משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות (יבמות כא.), ושבות לשבת: מצותי. דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים: חקותי. דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו: ותורתי. להביא תורה שבעל (ע) פה, הלכה למשה מסיני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות ושמעון דינה אחותו ועמרם יוכבד אחות אביו, וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בארץ ישראל והם היו בחוץ לארץ, (הרמב"ן): (שפתי חכמים)


{ו}   שני  וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָֽר: {ז}  וַֽיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַֽהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּֽי טוֹבַת מַרְאֶה הִֽוא:

 רש"י  לאשתו. על אשתו, (פ) כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דמשמע בפסוק ששאלו את רבקה ויצחק השיב והיאך שייך זה, אלא על כרחך פירושו על וכו': (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְהִי כִּי אָֽרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַֽחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּֽוֹ:

 רש"י  כי ארכו. אמר, מעתה אין לי לדאוג, מאחר שלא אנסוה עד (צ) עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר: וישקף אבימלך וגו'. (ק) שראוהו משמש מטתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירש וישקף הניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש, לכן וישקף אבימלך: (ק) דאם לא כן מנא ידע דאשתו היתה, וצ"ע דילמא גפוף ונשוק ראה, (נח"י), נראה דדייק תיבת אשתו מיותר הוא, מלמד שהיה מצחק מעשה אשתו דהיינו שמוש, ומה שפירש"י על וישקף ולא על וירא, דלא תימא שראהו ממש משמש, דחלילה לצדיק כמוהו להניח חלון פתוח, אלא שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך, וזהו וישקף ר"ל השגחה והבנה, בעד החלון ר"ל כנגד החלון, כמו כל בעד שבמקרא (וע"ש שסותר דברי הרא"ם): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶֽיהָ: {י}  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵֽבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָֽׁם:

 רש"י  אחד העם. המיוחד (ר) בעם, זה המלך: והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר (ש) הבאת אשם עלינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דרש"י דייק מדכתיב והבאת עלינו אשם, ואי קאי אמלך אתי שפיר, דהא גבי מלך נמי מצינו לשון רבים, וכן גבי אדם חשוב וק"ל. (נח"י), נראה לי דדייק מדהיה לו לכתוב אחד בסגול תחת האל"ף ולא בפת"ח, וכן פירש בפסוק (לקמן מ"ט ט"ז ד"ה כאחד) דן ידין עמו כאחד: (ש) (נח"י), אי אפשר לפרשו לשון עתיד דהא אמר שכב שהוא עבר, ועוד דהא ציוה (פ' י"א) להכריז שהוא אשתו וממילא לא ישכבו אצלה: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָֽת: {יב}  וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַֽיְבָֽרְכֵהוּ יְהֹוָֽה:

 רש"י  בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, (ת) כארץ שבעת הגוים (ב"ר סד, ו.): בשנה ההוא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון (שם): בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה: מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה (א) לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה, מאה. ורבותינו אמרו, אומד (ב) זה למעשרות היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י דהא גרר נמי ארץ ישראל היא כדפירש לעיל (פ' ב' ד"ה אל): (א) ומאה שערים פירושו לשון שיעור ששערה נפשם: (ב) דקשה לרש"י למה אמדוהו והא קיי"ל (תענית ח:) דאין ברכה מצויה בדבר המנוי והמדוד אלא בדבר הסמוי מן העין, לכן פירש שהיה רוצה ליתן מעשר, וקיי"ל (אבות פרק א' משנה ט"ז) דאין מעשרין אומדות: (שפתי חכמים)


{יג}   שלישי  וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּֽי גָדַל מְאֹֽד:

 רש"י  כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל (ג) פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך (ב"ר סד, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן עד כי גדל מאד למה ליה, ולהכי נקט פרדותיו דרבותא קאמר דגבי פרדות אין הברכה מצויה כלל כדפירש"י בפרשת ראה (דברים ט"ו י"ד ד"ה מצאנך) וק"ל: (שפתי חכמים)


{יד}  וַֽיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַֽעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּֽים:

 רש"י  ועבדה רבה. פעולה רבה, בלשון לע"ז אוברוינ"א (ארבייט גשעפט גווערב), עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעולה רבה: (רש"י)


{טו}  וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָֽפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַֽיְמַלְאוּם עָפָֽר:

 רש"י  סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה (ד) הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי, לשון סתימה, (ה) ובלשון התלמוד מטמטם את הלב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ואין לומר משום קנאה, דאם לא כן ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מיבעי ליה. (נח"י), ול"נ דמפני הקנאה סתמו, וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו', דאם לא כן היה לו להסמיך ויקנאו וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו' ואח"כ וישב ויחפור וגו', ולמה סמך וכל הבארות וגו' לפסוק ויקנאו, שמע מינה מפני הקנאה סתמו, וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם, וכאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו אמר לו בפירוש לך מעמנו: (ה) רש"י נשמר שלא תפרש התרגום כמו (דברים ל"ג י"ט) טמוני חול שהוא לשון מטמון, לכן פירש דהוא גם כן לשון סתימה: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵֽעִמָּנוּ כִּֽי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹֽד: {יז}  וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַֽחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָֽׁם:

 רש"י  בנחל גרר. רחוק (ו) מן העיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י דהא אבימלך אמר לו לך מעמנו דהיינו מגרר, ולמה חנה בנחל גרר כיון שהוא קרוב לעיר: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָֽפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַֽחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִֽיו:

 רש"י  וישב ויחפר. את בארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום קודם (ז) שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו לתרץ דהא כבר הלך יצחק משם והיאך חפרן, ועוד קשה וכיון שחפרן אברהם למה חזר יצחק וחפרן, עוד קשה ולמה כתיב ויסתמום פלשתים, דמשמע שחזר יצחק וחפרן וחזרו פלשתים וסתמום, ואין הענין כן כי לא מצינו שסתמום אחר חפירת יצחק, ומתרץ פלשתים כו'. נח"י האריך בזה וגרס ופלשתים סתמום וקודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן, להראות שאחר שנסע מגרר ויחן בנחל גרר רחוק מן העיר חזר וחפר הבארות וכו' ע"ש: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵֽי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּֽים: {כ}  וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִֽתְעַשְּׂקוּ עִמּֽוֹ:

 רש"י  עשק. (ח) ערעור: כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצונו לתרץ בזה שלא תפרש עשק לשון ערעור, אלא הוא עסק ממש, כלומר העסק הזה הוא של ערעור, וכמ"ש בסמוך נתעשקו וכו' במריבה וערעור: (שפתי חכמים)


{כא}  וַֽיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָֽה:

 רש"י  שטנה. נושמנ"ט (מלה נושנת. הינדערונג שטערונג): (רש"י)


{כב}  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּֽי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָֽרֶץ:

 רש"י  ופרינו בארץ כתרגומו וניפוש (ט) בארעא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר, כיון שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ, אלא לשון עתיד, ורש"י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר, לכן פירש"י כתרגומו צ"ל וניפוש וק"ל: (שפתי חכמים)


{כג}   רביעי  וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָֽׁבַע: {כד}  וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּֽי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵֽרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּֽעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּֽי: {כה}  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט שָׁם אָֽהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵֽי יִצְחָק בְּאֵֽר: {כו}  וַֽאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַֽאֲחֻזַּת מֵֽרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאֽוֹ:

 רש"י  ואחזת מרעהו. כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהבי. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התיבה (ב"ר סד, ט.), כמו שלשים מרעים (שופטים יד, יא.), דשמשון, כדי שתהיה תיבת ואחוזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפותרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של אחזת, ואף על פי שאינה תיבה סמוכה, יש דוגמתה במקרא עזרת מצר (תהלים ס, יג.), ושכורת ולא מיין (ישעיה נא, כא.): אחזת. לשון קביצה ואגודה, שנאחזין יחד: (רש"י)


{כז}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַֽתְּשַׁלְּחוּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם: {כח}  וַיֹּֽאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּֽי הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּֽינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּֽךְ:

 רש"י  ראו ראינו. ראו באביך ראינו בך: תהי נא אלה בינותינו וגו'. האלה אשר בינותינו מימי אביך, (י) תהי גם עתה בינינו וביניך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך, וע"ז קאמר תהי נא וכו', רצה לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס, וכן צריך לומר תהי אלה בינותינו נא ביני ובינך, והכי פירושו תהיה האלה אשר בינותינו וכו', והוסיף ה"א על מלת אלה ומלת אשר, מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם, וגם הוסיף מלת גם, מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק, לכן הוסיף מלת גם עתה, ומפירושו מוכח דמלת עתה הוא בא במקום נא: (שפתי חכמים)


{כט}  אִם תַּֽעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּֽאֲשֶׁר לֹא נְגַֽעֲנוּךָ וְכַֽאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַֽנְּשַׁלֵּֽחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָֽה:

 רש"י  לא נגענוך. כשאמרנו לך לך מעמנו: אתה. (כ) גם אתה (ס"א עתה) עשה לנו כמו כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) והוסיף מלת גם כאילו אמר שמלת אתה הכתוב בתורה פירושו גם אתה, ולפי גירסא זו שהיא ברוב ספרים צ"ל דעתה ברוך ה' מילתא באפי נפשה היא, והכי פירושו שהוא נתינת טעם אשל מעלה, למה אנו מבקשים ממך כן, לפי שעתה ראינו שברוך ה' אתה: (שפתי חכמים)


{ל}   חמישי  וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּֽוּ: {לא}  וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּֽׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּֽלְכוּ מֵֽאִתּוֹ בְּשָׁלֽוֹם: {לב}  וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָֽיִם: {לג}  וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: (ס)

 רש"י  שבעה. על שם הברית: (רש"י)


{לד}  וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַֽחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַֽחִתִּֽי:

 רש"י  בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד.), החזיר הזה, כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים, ומראים עצמם כשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן, ומענה אותם, כשהיה בן מ', אמר, אבא בן מ' שנה נשא אשה, אף אני כן: (רש"י)


{לה}  וַתִּֽהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָֽה: (ס)

 רש"י  מורת רוח. לשון המראת רוח, כמו ממרים הייתם (דברים ט, כד.), (ל) כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון: ליצחק ולרבקה. שהיו (מ) עובדות עבודת אלילים (ב"ר סה, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם הוא לשון מרירות אין נופל בו תי"ו הדביקות כיון ששרשו מרר, אבל לשון ממרים שרשו מרה, ובאה תי"ו הדביקות תחת ה"א למ"ד הפעל, ופירושו כל אחת ואחת היתה ממרת הרצון, אבל לשון מרירות אין נופל על הרצון וק"ל: (מ) ונראה לי דרש"י דייק מדכתיב יצחק קודם רבקה, לומר דליצחק היה הצער יותר גדול, לפי שלא היה רגיל כל ימיו בעבודת אלילים, אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כז

{א}  וַֽיְהִי כִּֽי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵֽרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּֽנִי:

 רש"י  ותכהין. בעשנן (נ) של אלו, (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). דבר אחר, כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר, כדי שיטול יעקב את הברכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כמשמעו שעשן קשה לעינים, אבל רבקה היתה רגילה בו כדפרישית. (מהרש"ל), ונ"ל דצריך רש"י לג' טעמים אלו, דבתחילה מפרש משום עשן והוא מכח סמיכות, ואחר כך קשה ליה ואיך הביא הקב"ה תקלה לידו, אלא מפני הברכה לא מנעו הקב"ה מן הסיבה, וקשה סוף סוף מאחר שהיה העשן למה רבקה אינה נסמת, לזה פירש שכבר כהו עיניו במקצת ע"י העקידה ובא זה ואיבד את הכל: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִֽי:

 רש"י  לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן, וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך, דוק ברש"י סוף הסדר) אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא: (רש"י)


{ג}  וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צידה) צָיִד:

 רש"י  תליך. חרבך, שדרך לתלותה: שא נא. לשון השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח.), אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה (ס) שלא תאכילני נבלה (ב"ר סה, יג.). וצודה לי. מן ההפקר, (ע) ולא מן הגזל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירש שלא יהיה בסכין פגומה, כתב הרא"ם וא"ת נהי דעשו הוי מהימן לו ליצחק דבחזקת כשר היה בעיניו, סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעוף בהדי דפרח, ניחוש דילמא עביד ליה חלדה, ותירץ כמו שתירצו בגמרא חולין (דף ל':). (נח"י), ואין צורך לאריכת הרא"ם דהא יצחק לא ביקש שיביא לו עופות אלא חיות, וכדפרש"י בסמוך (פ' ז' ד"ה כאשר) כי טעם הגדי כטעם הצבי, ועוד וכו', ואע"ג דקרא הזכיר גם קשתך דמשמע קצת לירות עופות, מכל מקום איכא למימר דקשת קאי על החיה ר"ל שיורה בחיה במקום שאינו עושה טריפה כדי שלא תוכל לברוח ואח"כ ישחטנה בחרב: (ע) דאם לא כן לי למה לי, הא כתיב (פ' ד') והביאה לי, לכן פירש וכו': (שפתי חכמים)


{ד}  וַֽעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּֽאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּֽעֲבוּר תְּבָֽרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמֽוּת: {ה}  וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִֽיא:

 רש"י  לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל: (רש"י)


{ו}  וְרִבְקָה אָֽמְרָה אֶל יַֽעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹֽר: {ז}  הָבִיאָה לִּי צַיִד וַֽעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִֽי:

 רש"י  לפני ה'. ברשותו, (פ) שיסכים על ידי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) וקשה ואיך אמרה רבקה לפני ה' מה שלא אמר יצחק. (נח"י), דהוקשה לרש"י מאחר שעשו היה צדיק בעיני יצחק, למה הוצרך להזהירו היום כ"כ שלא יאכילנו נבלה ושלא יביא מן הגזל, ועל זה תירץ כוונת יצחק היתה שהברכות יהיו ברשות ה' ושיסכים על ידו, לפיכך זרזו היום יותר, ועל זה אמרה רבקה שהלך לצוד ציד להביא ואפילו מן הגזל, וממילא שעשו לא ישגיח בדברי אביו ויאכילנו נבילה, אם כן בוודאי הקב"ה לא יסכים על ידו, לכן אמרה קח לי משם ולא מן הגזל: (שפתי חכמים)


{ח}  וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַֽאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָֽךְ: {ט}  לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶֽעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּֽאֲשֶׁר אָהֵֽב:

 רש"י  וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום: (ב"ר סה, יד.) שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב (צ) לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר: כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ונראה לי דבפסח נולד יצחק כמו שפירש"י בפרשת וירא (לעיל י"ט ג') הקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים (ר"ה י"א.) באותן הימים שנולדין באותן הימים הם מתים, דכתיב גבי משה (דברים ל"א ב') בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שפירש"י (שם) היום מלאו ימי, ומדאמר יצחק לא ידעתי יום מותי שמא היום אמות, ודאי פסח היה: (שפתי חכמים)


{י}  וְהֵֽבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּֽעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָֽרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתֽוֹ: {יא}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָֽנֹכִי אִישׁ חָלָֽק:

 רש"י  איש שער. בעל שער: (רש"י)


{יב}  אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵֽבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָֽה:

 רש"י  ימשני. כמו ממשש בצהרים (דברים כח, כט.): (רש"י)


{יג}  וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָֽתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִֽי: {יד}  וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּֽאֲשֶׁר אָהֵב אָבִֽיו: {טו}  וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַֽחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶֽת יַֽעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָֽן:

 רש"י  החמדות. הנקיות כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן (ק) נמרוד: אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירש שהבגדים היו בהם ציורין של כל מיני חיות, וכשלבשן נמרוד ויצא לשדה היו החיות סוברין שהוא חיה ובאין אצלו, ועשו הרג את נמרוד ולקחן: (שפתי חכמים)


{טז}  וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָֽעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָֽיו: {יז}  וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַֽעֲקֹב בְּנָֽהּ: {יח}  וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִֽי: {יט}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל אָבִיו אָֽנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּֽעֲבוּר תְּבָֽרֲכַנִּי נַפְשֶֽׁךָ:

 רש"י  אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך, (ר) ועשו הוא בכורך: עשיתי. כמה דברים, כאשר דברת אלי: שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן היה יעקב מדבר שקר ח"ו, ואם תאמר והלא עדיין היה משקר כיון שעשו מכר לו הבכורה ואיך אמר עשו הוא בכורך, ויש לומר דהוא לא לקחה מעשו אלא לענין עבודה, אבל הבכורה נשארה עדיין לעשו לענין נחלת פי שנים, ועוד יש לומר דעשו היה בכור ללידה וק"ל: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָֽי: {כא}  וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶֽל יַֽעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַֽאֲמֻֽשְׁךָ בְּנִי הַֽאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹֽא:

 רש"י  גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, (ש) וזה אמר כי הקרה ה' אלהיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר והא יצחק היה מחזיק את עשו לצדיק גמור, ויש לומר דהיא הנותנת כיון שצדיק גמור הוא, לכך אינו מוציא שם שמים לבטלה, ואף על פי דכ"ש הוא ביעקב דהא היה מחזיקו יותר צדיק מעשו כדפרישית לעיל, מכל מקום סבר כיון שעשו אינו יכול ליזהר שלא ילך במקום טנופת מיזהר זהיר שלא להזכיר שם שמים יותר מיעקב, מפני שיעקב יושב אוהלים (לעיל כ"ה כ"ז) ולא בא למקום מטונף: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיִּגַּשׁ יַֽעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָֽׂו:

 רש"י  קול יעקב. שמדבר בלשון תחנונים, (ת) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר, (א) יקום אבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאי כמשמעות אטביעות עינא דקלא קאי, מיד הוה ליה למימר כשאמר לו אנכי עשו בכורך, ועוד לעיל (פ' י"ב) כשאמר לאמו אולי ימשני אבי, למה לא פחד שיכירו בטביעת קולו, אלא קולם היו שוים, לכן פירש שקאי על דברי תחנונים: (א) ואף על פי שהיה מחזיקו כצדיק גמור, מכל מקום אין זה מורה על רשעתו, כי יש הרבה בני אדם שדבריהם בלשון קנטוריא אף על פי שהם כשרים: (שפתי חכמים)


{כג}  וְלֹא הִכִּירוֹ כִּֽי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַֽיְבָֽרֲכֵֽהוּ: {כד}  וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָֽנִי:

 רש"י  ויאמר אני. לא אמר אני עשו, אלא אני: (רש"י)


{כה}  וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹֽכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָֽרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּֽשְׁתְּ: {כו}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּֽשֲׁקָה לִּי בְּנִֽי: {כז}  וַיִּגַּשׁ וַיִּֽשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַֽיְבָֽרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּֽרֲכוֹ יְהֹוָֽה:

 רש"י  וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו (ב) ריח גן עדן: כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, (ג) כן דרשו רז"ל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לפי שעשו חמד הבגדים האלו מנמרוד, ונמרוד ירשן מאדם הראשון, ואדם היה לובשן בגן עדן: (ג) ואשר ברכו ה', שב אל השדה, כאילו אמר כריח השדה אשר נתן בו ה' ריח טוב והוא שדה של תפוחים: (שפתי חכמים)


{כח}   שישי  וְיִֽתֶּן לְךָ הָֽאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֽשׁ:

 רש"י  ויתן לך. יתן ויחזור ויתן (ד) (ב"ר סו, ג.). ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון, ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה, כריח שדה וגו', ועוד יתן לך מטל השמים וגו': מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים. (דבר אחר, מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך, יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר, משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין, לא יקרא עליך תגר, לפיכך ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו (מלכים-א ח, לט.), אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר ואתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך, הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר. ברש"י ישן מדויק): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה כתיב ויתן בוי"ו, אלא פירוש ויתן לך, ואם יפסוק הברכה מפני החטא אפילו הכי יחזור ויתן, ופירוש זה היינו לפי מדרשם ז"ל, דלפי פשוטו מוסיף על ענין ראשון, רצה לומר נתן לך ברכה אחת, לכן קאמר ויתן לך עוד ברכה זו, והיכן מצינו לעיל שברכו, יש לומר מדכתיב (פ' כ"ז) אשר ברכו ה' שנתן לו הקב"ה ברכה, כי אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה (שם) כאילו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה שנתן לו הקב"ה ריח טוב: (שפתי חכמים)


{כט}  יַֽעַבְדוּךָ עַמִּים (וישתחו) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹֽרֲרֶיךָ אָרוּר וּֽמְבָֽרֲכֶיךָ בָּרֽוּךְ:

 רש"י  בני אמך. ויעקב אמר ליהודה בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת, (ה) אמר בני אמך (ב"ר סו, ד.): ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר מברכיך ברוך וארריך ארור, הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, (ו) ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) (ג"א), שלא רצה לתלות הקללה בעצמו לומר שבניו יהיו עבדים: (ו) כלומר יסורין וצרות שלהם באין תחילה, לפיכך יצחק הקדים קללות אוררים וכו'. והרמב"ן טען למה כתיב בפרשת לך (לעיל י"ב ג') ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ותירץ שהרי כתיב אחריו (שם) ונברכו וגו' הרי גם קללות אוררים קודם לברכת מברכים, ואף על פי שבלעם אמר לישראל (במדבר כ"ד ט') מברכיך ברוך וגו', לא אמר זה אלא למה שהורגל לדבר עם הרשעים, אי נמי שהיה מברך אותם שיגיע להם כמעשה הרשעים שיהיה להם ג"כ תחילה שלוה כו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַֽעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַֽעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידֽוֹ:

 רש"י  יצא יצא. זה יוצא (ז) וזה בא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן שתי יציאות למה לי, אלא שזה יצא מאהל אביו, וזה יצא מן השדה ובא אל הבית. והרא"ם פירש דאך מיעט היציאה: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּֽעֲבֻר תְּבָֽרֲכַנִּי נַפְשֶֽׁךָ: {לב}  וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹֽרְךָ עֵשָֽׂו: {לג}  וַיֶּֽחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִֽי אֵפוֹא הוּא הַצָּֽד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָֽאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  ויחרד. כתרגומו ותוה, לשון תמיה. ומדרשו, ראה (ח) גיהנם פתוחה (ט) מתחתיו: מי איפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה (י) דברים. דבר אחר איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד: ואכל מכל. מכל טעמים (כ) שבקשתי לטעום טעמתי בו (ב"ר סז, ב.): גם ברוך יהיה. שלא תאמר, אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את (ל) הברכות, לכך הסכים (מ) וברכו מדעתו (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם כן לפי מדרש רז"ל יהיה פירוש של ויחרד אינו כמשמעו לשון תמיהה אלא פחד על פתיחת גיהנם, ואף על פי דלפי פשוטו נמי ויחרדו אינו לשון תמיהה אלא לשון חרדה, אלא רצה לומר דהחרדה היה כמשמעו על דבר המתמיה של מי איפוא, ולאפוקי לפי המדרש החרדה הוא הגיהנם: (ט) (ג"א), פירש מתחתיו תחת עשו כי עם יעקב נכנס גן עדן ועם זה גיהנם: (י) פירש שאינה מלה מורכבת מאיה ואיפה, רק הוא לשון בפני עצמו והוא משמש לכמה ענינים וכו': (כ) דאם לא כן מכל למה לי: (ל) וקשה והלא קרא דויעקבני (פ' ל"ו) הוא אחר פסוק גם ברוך יהיה, ונראה לי דבודאי עשו צעק מיד בקול רם מה עשה לי האח הזה, ויעקבני זה פעמים, ושמע אביו ואמר גם ברוך יהיה, והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר גם ברוך יהיה אחר שאמר ויעקבני זה פעמים ולא השגיח בו, אז אמר לו הכי קרא שמו יעקב, כלומר אני משיג שאהוב בעיניך עקיבתו ורמאותו, ומשום הכי קראתו יעקב לשון עתיד ולא עקב, שיעקבני פעמים, (מהרש"ל): (מ) דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי, הלא כבר ברכו: (שפתי חכמים)


{לד}  כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּֽרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִֽי: {לה}  וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶֽךָ:

 רש"י  במרמה. (נ) בחכמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן מאי ברוך יהיה: (שפתי חכמים)


{לו}  וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב וַֽיַּעְקְבֵנִי זֶה פַֽעֲמַיִם אֶת בְּֽכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹֽא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָֽה:

 רש"י  הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו הכי אחי (ס) אתה (בראשית כט, כו.), שמא לכך נקרא שמו יעקב, על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תולדות כג.), למה חרד יצחק, אמר, שמא עון יש בי שברכתי קטן לפני גדול, ושניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר, בכך הייתי מצר וחרד, שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה: ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני, נתחכם לי: אצלת. לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שהוא מבואר ממה שכתוב אחריו (לקמן כ"ט ט"ו) ועבדתני חנם הגידה לי וגו': (שפתי חכמים)


{לז}  וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַֽעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶֽעֱשֶׂה בְּנִֽי:

 רש"י  הן גביר. ברכה זו שביעית היא, והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו, מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו: ולכה אפוא מה אעשה בני. איה איפא אבקש מה לעשות לך: (רש"י)


{לח}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַֽבֲרָכָה אַחַת הִֽוא לְךָ אָבִי בָּֽרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּֽבְךְּ:

 רש"י  הברכה אחת. ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו הבמחנים (במדבר יג, יט.), השמנה היא (שם כ.), הכמות נבל (שמואל-ב ג, לג.): (רש"י)


{לט}  וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִֽהְיֶה מֽוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָֽל:

 רש"י  משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה (ע) של יון (ב"ר סז, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) לאפוקי ממה שנאמר לעיל (פ' כ"ח) מטל השמים ומשמני הארץ, דלעיל קאי אפירות הארץ, שהתבואה והפירות שבארצך יהיו שמנים וטובים, אבל כאן נאמר על המקום שיהיה המקום ממקום השמן שבארץ, וזה שנאמר מושבך ולא במושבך על כרחך שמורה על המקום שיושב שם, דאם לא כן קשה הא בירך את יעקב בברכת משמני הארץ: (שפתי חכמים)


{מ}  וְעַל חַרְבְּךָ תִֽחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּֽעֲבֹד וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָֽרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶֽךָ:

 רש"י  ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג, כו.), בחרבכם. על צבאתם (שמות ו, כו.) בצבאתם: והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אריד בשיחי (תהלים נה, ג.), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה (פ) להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) (מהר"ן), ואם תאמר שלא נמצא שנתן יצחק ליעקב הברכות על תנאי, וי"ל דכתיב (לעיל פ' כ"ח) ויתן לך האלהים, מלת האלהים משמע בדין שאם אתה ראוי וכו': (שפתי חכמים)


{מא}  וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַֽעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּֽרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַֽהַרְגָה אֶת יַֽעֲקֹב אָחִֽי:

 רש"י  יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. (צ) ומדרש אגדה לכמה פנים יש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) אף על פי שהיה רשע, את זה לא עשה שיהא מצער את אביו, כי היה נוהג בו כבוד באביו, והא ראיה ממה שנאמר (לקמן כ"ח ח') וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וגו': (שפתי חכמים)


{מב}  וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַֽעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶֽךָ:

 רש"י  ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו: מתנחם לך. נחם על האחוה, לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה, כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו, לשון תנחומים, (ק) מתנחם הוא על הברכות בהריגתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואם תאמר והלא גם לפי המדרש הוא לשון תנחומין, י"ל דהכי פירושו אם באנו לפרש מלשון המדרש שהוא לשון תנחומין ואינו לשון מחשבה, אז תוכל לפרשו שמתנחם על הברכות בהריגתך, ואין צריך לפרשו על כוס תנחומין: (שפתי חכמים)


{מג}  וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָֽנָה: {מד}  וְיָֽשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִֽיךָ:

 רש"י  אחדים. מועטים: (רש"י)


{מה}  עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָֽׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָֽד:

 רש"י  למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. (לימד על) הקובר את בניו קרוי שכול, וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי: גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו, יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג.): (רש"י)


{מו}  וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַֽעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּֽים:

 רש"י  קצתי בחיי. מאסתי בחיי: (רש"י)

בראשית פרק-כח

{א}  וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶֽל יַֽעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָֽעַן: {ב}  קוּם לֵךְ פַּדֶּנָֽה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּֽךָ:

 רש"י  פדנה. כמו לפדן: ביתה בתואל. לבית בתואל, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה (ר) הטיל לה ה"א בסופה (יבמות יג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לאו דוקא כל תיבה, דלא נמצא כלל זה אלא דוקא בשמות המקומות והארצות, כמו בבלה, חברונה, וקצת בכלים, המזבחה: (שפתי חכמים)


{ג}  וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹֽתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּֽים:

 רש"י  ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו, יברך (ש) אותך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן מה ענין זה השם לכאן: (שפתי חכמים)


{ד}  וְיִֽתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָֽם:

 רש"י  את ברכת אברהם. שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך, יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, (ת) ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן ויתן לך ברכת אברהם מיבעי ליה, לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה, ומה שלא פירש ברכת אברהם לירושת הארץ שיזכה בה הוא יותר מכל שאר בניו, משום דירושת הארץ מתנה היא ולא ברכה, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{ה}   שביעי  וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶֽת יַֽעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָֽה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָֽאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַֽעֲקֹב וְעֵשָֽׂו:

 רש"י  אם יעקב ועשו. איני יודע (א) מה מלמדנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (קצ"מ), יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע, אם לא יודע ישתוק, וי"ל דרש"י ידע שיש לישב בכמה אנפי כפירושי המפרשים וע"ש, אבל לא ידע איזה הוא אמיתי לישב הפשיטות של מקרא, ועיין בצד"ל: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיַּרְא עֵשָׂו כִּֽי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַֽעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָֽה אֲרָם לָקַֽחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָֽרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָֽעַן: {ז}   מפטיר  וַיִּשְׁמַע יַֽעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָֽה אֲרָֽם:

 רש"י  וישמע יעקב. מחובר לענין שלמעלה, וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל: (רש"י)


{ח}  וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִֽיו: {ט}  וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶֽת מָֽחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּֽׁה: (ססס)

 רש"י  אחות נביות. ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואיה, והשיאה נביות אחיה, ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ס"ג שנים, שהרי ישמעאל בן ע"ד שנים היה כשנולד יעקב, שי"ד שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם, הרי ע"ד, ושנותיו היו קל"ז, שנאמר ואלה שני חיי ישמעאל וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י"ד שנה, (ב) ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן לפני לידתו של יוסף אלא י"ד שנה, שנאמר עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', ויוסף בן ל' שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים ט' שנים, ז' של שובע וב' של רעב, ויעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, צא וחשוב י"ד שנה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב, הרי נ"ג, וכשפירש מאביו היה בן ס"ג, הרי קי"ו, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים י"ד שנים, הא למדת, שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר י"ד שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא כ"ב שנה, דהיינו מי"ז עד ל"ט, כנגד כ"ב שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם כ' שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, ופירשו רז"ל מזה הפסוק ששהה י"ח חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוה בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל, משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנים, ששם אנו מוצאים עוד י"ד שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם, ולא פירש יוסף ממנו אלא כ"ב שנה, מדה כנגד מדה, עד כאן מצאתי ברש"י ישן): על נשיו. הוסיף רשעה על רשעתו (ר"ל מרשעת על מרשעיות שהיו לו כבר וק"ל) שלא גרש את הראשונות:

חסלת פרשת תולדות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) וקשה דמאי שנא דנקט הכא עבר ולעיל גבי לדרוש את ה' (כ"ה כ"ב ד"ה ותלך), נקט שם, וגבי ויתרוצצו (שם) נקט שם ועבר, וי"ל דכיון שנקט סתם ויתרוצצו ללמד ולהורות דכשהלכה אצל בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת ושם ועבר שתי מדרשות היו, דכתיב (לעיל כ"ה כ"ז) ויעקב איש תם יושב אוהלים, ופירושו מסתמא על שניהם נאמר, וגבי ותלך לדרוש את ה', הואיל והלכה אל אחד ודאי הלכה לשם דהוא היה אבי אביו של עבר והיה גדול ממנו, ומה שנקט הכא עבר לבד משום דשם כבר מת היה באותה שעה: (שפתי חכמים)

---

פרשת ויצא

---

{י}  וַיֵּצֵא יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָֽנָה:

 רש"י  ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר, חזר (א) לענין הראשון: ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, (ב) ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, (ג) שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, (ד) הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, (ה) פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.), (ו) האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת (ז) לחרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (קצ"מ), פירש מתחילה קשה לרש"י למה חזר וכתב ויצא יעקב, והלא כבר כתיב (לעיל פ' ה') וישלח יצחק את יעקב וגו', ותירץ ע"י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו, ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו', וכשהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו' ע"ש: (ב) דהא כתיב (לעיל פ' ז') וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב, אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע, וא"כ הכי נמי לא היה צריך לכתוב אלא וילך: (ג) דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה, אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה, (רא"ם), וכתב עליו מהרש"ל ופירושו דלא כפירש הב"ר (ס"ח ז'), דפירש מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו, שהרי גמלים ושאר הבהמות נמי יצאו, אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו', ונ"ל דצריכים לדברי הרא"ם ולדברי הב"ר, וכוונת הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא, אלא מגיד הוא יצא ולא אחר, ואחר כך הקשה והלא גמלים ג"כ יצאו, אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה וכו' ולא כשהיה אחר יוצא עכ"ל: (ד) רצה לומר בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם ג"כ צדיקים, לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא מוכיחן: (ה) ר"ל העם שבעיר עושין עבירות, ואין להקשות והא יצחק עדיין נשאר בעיר, כבר תירצו בב"ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקת של ב' צדיקים: (ו) וקשה דהכא הביא ראיה מהתם לכאן, והתם גבי נעמי ורות מביא ראיה מכאן, וי"ל דאי לא הביא ראיה מהתם הייתי אומר דילמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעינן דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצאו עמו, לכך צריך להביא ראיה מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא, דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם, דהא התם אמרה (רות א' כ"א) וריקם השיבני, שמע מינה שלא היה לה שום ממון, והתם מביא ראיה מהכא, דאי מהתם הוה אמינא דוקא התם עושה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם, אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם, משום הכי מביא ראיה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפילו הכי עשה רושם יציאת יעקב וק"ל, (עיין בצד"ל ושם האריך מאד ליישב זה): (ז) דקשה לרש"י וילך חרנה משמע שבא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אח"כ כתיב (פ' י"א) ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵֽאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהֽוּא:

 רש"י  ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, (ח) אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו (ט) ופגע ביריחו (יהושע טז, ז.), ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:) לשון תפילה, (י) כמו ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז.), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך (כ) שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:): כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, (ל) כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם. וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב (מ) סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו, (נ) זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י והלא בא הכתוב לפרש ולא לסתום ואכתי אינו מפרש באיזה מקום, לכן פירש במקום וכו': (ט) שפירושו לשון חניה ולא פגישה: (י) פירוש ויפגע במקום בהקב"ה שקראו מקום, ע"ש שהוא מקומו של עולם, (רא"ם): (כ) דבשלמא ואל תפגע בי, פירש אל תגש בי להפציר, אבל אצל הקב"ה לא שייך למימר הכי, א"כ קשה למה שינה כו'. (מהרש"ל), אלא שלכך כתיב ויפגע שהוא נמי לשון פגישה כדי שתלמוד ממנו ג"כ קפיצת הדרך, ואי הוה כתיב ויפגוש לא הייתי לומד ממנו תפילה, לכך כתב הפסוק ויפגע דמשמע ביה תרווייהו: (ל) אף על פי שאין הפרש בין ויבא השמש וילן שם, ובין וילן שם כי בא השמש, מכל מקום היה לו לסדר הענינים כפי הסדר וכמו דכתיב (שופטים י"ט ט') הנה נא רפה היום לערוב לכו נא וגו', אלא ודאי על שקיעת הפתאומית נאמר. ועוד יש לומר מדכתיב כי בא השמש משמע אבל אי לא בא היה הולך עוד, ואם כן שמע מינה שהיה עוד היום גדול, ואם כן מאי כי בא השמש, אלא ששקעה וכו' כך פירש"י בפרק חלק (סנהדרין צ"ה: ד"ה כי בא): (מ) דאם לא כן ויקח אבן מיבעי ליה: (נ) דאם לא כן היו הכתובים מכחישין זה את זה, דכאן כתיב ויקח מאבני המקום משמע שהיו אבנים הרבה, ובסמוך (פ' י"ח) כתיב ויקח את האבן, לכך צריכין לתרץ דודאי מתחילה היו אבנים הרבה אלא התחילו מריבות כו', ואם תאמר מנא ליה שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחד מאבני המקום הוא דקאמר, והיינו דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותירצו התוס' (חולין צ"א: ד"ה כתיב) דהיה לו לומר ויקח אבן כמו (שמות י"ז י"ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו, שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, אלא מדכתיב מאבני (סתם) שמע מינה אבנים טובא הוו: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיַּֽחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹֽרְדִים בּֽוֹ:

 רש"י  עולים ויורדים. עולים תחלה (ס) ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) קשה לרש"י דהוה ליה למימר יורדים תחילה, דהא דירת המלאכים בשמים הוא: (שפתי חכמים)


{יג}  וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵֽאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:

 רש"י  נצב עליו. (ע) לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני,משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו.), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. (תנחומא תולדות ז.): שכב עליה. קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, (פ) רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא:) (כד' אמות, שזה מקומו של אדם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו, אלא עליו על יעקב, והא דהוצרך לשמרו באותו שעה ולא קודם לכן, אמרו בגמרא (חולין צ"א:) לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא הכבוד, ועכשיו ראו המלאכים את יעקב, וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא הכבוד יותר מהם, והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה, ועוד י"ל הואיל שהמלאכים של ארץ ישראל היו עולים ומלאכים של חוץ לארץ היו יורדים, בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו, לכך שמרו הקב"ה עכשיו, (רא"ם): (פ) דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה, וכעין (מלכים-ב' י"ג י"ז) ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה': (שפתי חכמים)


{יד}  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּֽעֲפַר הָאָרֶץ וּפָֽרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָֽאֲדָמָה וּבְזַרְעֶֽךָ:

 רש"י  ופרצת. וחזקת, (צ) כמו וכן יפרוץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא כמו (שמות י"ט כ"ב) פן יפרוץ בם, שהוא לשון הריסה: (שפתי חכמים)


{טו}  וְהִנֵּה אָֽנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַֽהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָֽאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶֽעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָֽךְ:

 רש"י  אנכי עמך. לפי שהיה ירא (ק) מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש (ר) בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דבר (ש) קודם לכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי אנכי עמך דמשמע מגן לך, (נח"י), ירא בהליכה מעשו שלא ירדוף אחריו, ובחזרתו מלבן כמעשה שהיה, וזהו שסיים ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך: (ר) דקשה לרש"י כי לא אעזבך עד אשר, משמע שודאי לא אעזבך עד אשר עשיתי, ומלת אם משמע שהוא ספק אם יעשה אם לא, לכך מפרש אם משמע בלשון כי, דהוא נמי לשון ודאי, כלומר כיון שכי משמש לשון אם, גם אם משמש לשון כי: (ש) וא"ת דילמא אשר דברתי לך קאי על הדיבור שדיבר עמו עתה, והוא ויאמר אני ה' וגו', וי"ל דאם כן היה לו לומר כל אשר אני מדבר עמך, ולא לשון דברתי שהוא לשון עבר, כיון דחדא נבואה היא והכל בחלום אחד ולא הקיץ משנתו בנתיים וק"ל: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיִּיקַץ יַֽעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָֽנֹכִי לֹא יָדָֽעְתִּי:

 רש"י  ואנכי לא ידעתי. שאם ידעתי, לא ישנתי (ת) במקום קדוש כזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם לא ידע: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, (א) ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, וכלפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזה ויפגע במקום. ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש (ב) מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל. ע"כ מפרש"י מדויק): מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא כמו סוכלתנו וכסו (ג) למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה (ד) מכוון כנגד בית המקדש של מטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דקשה לרש"י כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים, משמע שהיה בבית אל, כמו שכתוב (לקמן פ' י"ט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אם כן משמע שסולם הזה עומד בבית אל, ולעיל משמע שהיה עומד בבאר שבע, מדכתיב לעיל (פ' י"ב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה, אם כן ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחילה (פ' ו') דהיינו באר שבע ודרשינן סמוכות, אם כן קשיא קראי אהדדי, לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע מפסוק, ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים, וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק, דאין לומר סוף שיפועו היה כנגד בית המקדש, אם כן היה יעקב חוץ מהסולם, שהרי באר שבע בדרומו של יהודה, ובית המקדש בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ולוז הוא בצפונו של בנימין, ואם כן מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים, הרי לא היה שם לא רגלי הסולם ולא ראשו, לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשו היה כנגד בית אל שהוא לוז. כתב מהרש"ל כך נראה לי פירוש הפסוק והצעת רש"י, וכלפי שארז"ל שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים, וכאן משמע שלן בבית אל, ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזהו לוז כדכתיב ואולם לוז שם העיר כו', ואפילו אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים, עדיין קשה מהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו' ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה, וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל, ובזה יתורץ דברי חז"ל שפיר, לאפוקי דעת הרא"ם, דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל, ועיקר שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים גם כן מדברי חכמים הוא, וזה לא מצאתי בשום מקום, ועוד לפי התירוץ גם כן קשה דילמא לוז היינו ירושלים, וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו, אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא כדמוכח קרא כדפירשתי עכ"ל: (ב) רצה לומר כך הוא המאמר התם בגמרא ולשון קושיא היא, למה לא עכבוהו שם, ומתרץ איהו לא יהיב וכו' עד ומן השמים יעכבוהו, רצה לומר כיון דהוא עצמו לא התפלל ומן השמים יעכבוהו בתמיה, אין כופין אדם לדבר מצוה: (ג) מביא ראיה שדחילו בוי"ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך התרגום הוא כן, כמו תבונה, דהוא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי"ו, וכן בגד ללבוש (לקמן פ' כ') נמי שם דבר הוא ותרגומו בוי"ו וכסו, ואם כן שמע מינה שדרך התרגום כן: (ד) (נח"י), נ"ל דהמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דוקא זה המקום הוא שער לעליית התפילה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש של מעלה, ומכל מקום שער השמים הוא דרך משל, כי אין לשמים שער או חלון: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיַּשְׁכֵּם יַֽעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָֽׁהּ: {יט}  וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִֽאשֹׁנָֽה: {כ}  וַיִּדַּר יַֽעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִֽהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָֽתַן לִי לֶחֶם לֶֽאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּֽשׁ:

 רש"י  אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות (ה) עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ דהא לישנא דקרא כפל הוא, דכתיב אם יהיה אלהים עמדי היינו ושמרני, ועל זה פירש אם ישמור לי וכו', כלומר דהאי אם יהיה אלהים עמדי קאי אשמירת הבטחות, ואם תאמר איך יתכן לומר שיעקב היה מסופק אם יקיים הקב"ה הבטחתו אם לאו, ויש לומר שהיה ירא שמא יגרום החטא ולא ישמור לו, ועוד יש לומר דיעקב היה סבור שמא חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), משום הכי אמר אם וגו' וק"ל. ואם תאמר כיון שרש"י בא להוכיח ההבטחות מן המקרא היכן הבטיחו נמי על בגד ללבוש, ויש לומר כיון שהבטיחו על הלחם ודאי שהבטיחו נמי על בגד ללבוש, כמו שאחז"ל (ב"מ נ"ב.) עשיק לגבך ושוי לכריסך, פירוש זבין בגדים יקרים ועשוק ממונך בשביל בגדים, ושוי לכריסך פירוש אבל לכריסך אל תזבן אלא בשויה ולא ביוקר מכדי דמיה, ואמר נמי בפרק כיסוי הדם (חולין פ"ד:) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וכיון שהקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול אם כן ודאי הבטיחו נמי על בגד ללבוש, דאם לא כן היה צריך לצמצם ממאכלו כדי ליקח בגדים ונמצא שלא יהיה לו לחם לאכול, והקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול, (מהרא"י): (שפתי חכמים)


{כא}  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵֽאלֹהִֽים:

 רש"י  ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה: בשלום. שלום מן החטא, שלא (ו) אלמד מדרכי לבן: והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול (ז) בזרעי, כמו שאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז.). (זרעך מיוחס שלא ימצא בו שום פסול): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (נח"י), וזהו ג"כ מכלל ההבטחות של הש"י דהא אמר (לעיל פ' ט"ו) את אשר דברתי לך ופרש"י (שם ד"ה דברתי) לצרכך ועליך, ואם לא יהיה שלם מן החטא וילמוד מדרכי לבן בודאי שלא יתקיים מה שנאמר עליו, כמו כל הבטחות של הקב"ה שהן על תנאי שלא יגרום החטא: (ז) רצה לומר שגם והיה ה' לי וגו' הוא מכלל ההבטחות, ולא שהוא הנדר שנדר דהא אף אם לא יתקיימו ההבטחות הללו מחויב הוא שיהיה ה' לו לאלהים: (שפתי חכמים)


{כב}  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִֽהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּֽתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָֽךְ:

 רש"י  והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה ואף אני אעשה זאת: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה', וכן (ח) עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קום עלה בית אל (שם לה, א.) מה נאמר שם, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך (שם יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לכך מייתי רש"י וכן, שלא תקשה על התרגום מנא ליה שתרגומו כן, דדוקא על מצבה זו יפלח לפני הקב"ה, ותירץ דהא לסוף כן עשה, אם כן שמע מינה שגם מתחילה היה דעתו כן, ויהיה והיה ה' לי לאלהים על תנאי ולא נדר, ולכן תרגום אהי פלח עלה קדם ה', רצה לומר ודאי הוא שיקריב קרבנות אפילו לא ישמור הבטחתו אבל לא על המזבח זה דוקא, ומה שאמר וכל אשר תתן לי וגו', דמשמע שאם לא ישמור לו ההבטחות לא יעשר, לא קשה דיש לומר דהכי קאמר אבל כל אשר תתן לי עשר וגו' אף אם לא תשמור ההבטחות. ומהרש"ל כתב ולי נראה שכך אמר יעקב אם תשמור ההבטחות אז עשר אעשרנו שני מעשרות, ואם לאו אעשר פעם אחת וכן עשה עכ"ל: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כט

{א}   שני  וַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶֽדֶם:

 רש"י  וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.): (רש"י)


{ב}  וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹֽבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָֽעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵֽר:

 רש"י  ישקו העדרים. משקים (ט) הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) שפירושו היו משקים, וכן ונאספו וגללו עתיד במקום הוה, ופירוש היו נאספים והיו גוללין תמיד: (שפתי חכמים)


{ג}  וְנֶֽאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָֽעֲדָרִים וְגָֽלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָֽהּ:

 רש"י  ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה (י) האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון (כ) עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצה לומר שכך היה ראוי לכתוב והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה, ולמה רובצים משום ונאספו שמה וגו', ולמה ונאספו מפני שהאבן גדולה על פי הבאר: (כ) הא דלא מביא התרגום מיד לעיל על ישקו העדרים ועל ונאספו, משום דכאן כתיב וגללו ומתרגם ומגנדרים דהוא לשון הוה, ובסמוך נמי כתיב וגללו ומתרגם ויגדרון דהוא לשון עתיד, אם כן מוכח בהדיא מן התרגום דכל הפסוק מדבר לשון הוה, אבל גבי ישקו לא מוכח מתוך התרגום דלא כתיב ב' פעמים ישקו אלא לעיל כתיב ישקו וכאן כתיב והשקינו, וכן כל הלשונות אינן שוין, חוץ מן וגללו: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיֹּאמֶר לָהֶם יַֽעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵֽחָרָן אֲנָֽחְנוּ: {ה}  וַיֹּאמֶר לָהֶם הַֽיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּֽאמְרוּ יָדָֽעְנוּ: {ו}  וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּֽאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּֽאן:

 רש"י  באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה: (רש"י)


{ז}  וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵֽאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעֽוּ:

 רש"י  הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת (ל) האסף המקנה וגו' (ב"ר ע, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּֽאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָֽסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָֽלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּֽאן:

 רש"י  לא נוכל. להשקות לפי (מ) שהאבן גדולה: וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש ואי אפשר לגוללה כדפירש"י לעיל (פ' ג' ד"ה ונאספו) מרוב כבדה, ולא שכך הסכימו ביניהם: (שפתי חכמים)


{ט}  עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִֽוא: {י}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר רָאָה יַֽעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַֽעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּֽוֹ:

 רש"י  ויגש יעקב ויגל. כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, (נ) להודיעך שכחו גדול (ב"ר ע, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כיסוי מהצלוחית, ור"ל שלא גלל האבן כמו הרועים אך בקל, ודייק זה מדכתיב ויגל שהוא לשון גילוי ולא כתיב ויגלל: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּשַּׁק יַֽעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּֽבְךְּ:

 רש"י  ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו (ס) לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א, ולד"א לחוד קשה איך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יב}  וַיַּגֵּד יַֽעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִֽיהָ:

 רש"י  כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, (ע) לא היה לה להגיד אלא לו (ב"ר ע, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דברבקה כתיב (לעיל כ"ד כ"ח) ותגד לבית אמה, לכן פירש אמה מתה: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַֽעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַֽיְחַבֶּק לוֹ וַֽיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא (פ) טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב"ר שם): ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים (צ) הביא והנם בחיקו (ב"ר שם): וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא (ק) והם בפיו (ב"ר שם): ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, (ר) ושנטלו ממונו ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן למה רץ: (צ) כלומר כיון שלא רץ אלא בשביל הממון אם כן למה חבק אותו, לכן פירש וכו': (ק) (מהרש"ל), אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא י"ל שדרך העולם כשאדם מביא אבנים טובות מביאם בסתר ואין מגלה אותם, לכך אמר אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה יש לו עכ"ל: (ר) דאם לא כן מאי את כל הדברים האלה: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִֽים:

 רש"י  אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, (ש) הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, (ת) וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצה לומר כי כל אך הוא מיעוט, לזה פירש מעתה וכו': (ת) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שדוקא חדש ימים, ויש לומר כיון שעשה כך כמו שכתוב וישב עמו חדש ימים, למדנו שמתחילה כך אמר לו: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַֽעֲקֹב הֲכִֽי אָחִי אַתָּה וַֽעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ:

 רש"י  הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה (א) תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש אין התימה הזה נופל על אחי אתה, כי באמת אחים היו כמו כי אנשים אחים אנחנו (לעיל י"ג ח'), ועוד האחי אתה מיבעי ליה, אלא התימה נופל על ועבדתני חנם: (שפתי חכמים)


{טז}  וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵֽל: {יז}  וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָֽיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶֽה:

 רש"י  רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו (ב) ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.): תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ"אס בלע"ז (צירקעל): מראה. הוא זיו קלסתר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצה לומר וכי בא הפסוק לספר בגנות של הצדקת, לכן פירש לפי שהיתה וכו', ומתוך גנותה תלמוד שבחה, ואם תאמר דמשמע דגם לאה היתה יפת תואר אלא שעיניה היו רכות, וא"כ אין זה ההיפך של ורחל היתה יפת תואר וגו', אלא כן היה לו לומר ועיני רחל יפות, וי"ל כיון שעיניה לא היו יפות גם היא לא היתה יפה, כדאמר בגמרא (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואם כן נופל שפיר עליו ורחל היתה יפת וגו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{יח}   שלישי  וַיֶּֽאֱהַב יַֽעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶֽעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּֽה:

 רש"י  אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (ג) וישבת עמו ימים אחדים (ב"ר ע, יז.), ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו (ד) כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן איך עבר על מצות אמו: (ד) כלומר הסברא נותנת משום שאהב את רחל יהיו ימים מועטים כמו זמן ארוך, כמו דכתיב (משלי י"ג י"ב) תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא על כרחך צריך לומר כימים אחדים שאמרה לו אמו וק"ל: (ה) ואם תאמר לא היה לו לומר רק בתך הקטנה, ונראה לי דאי לא היה אומר רחל היה נותן לו זלפה, דהיתה נמי בתו מפלגש כדפירש"י לקמן (ל"א נ' ד"ה בנותי) והיתה קטנה יותר מרחל, ואם כן למה לא היה ירא יעקב שמא ישנה שם זלפה בשם רחל, ויתן לו זלפה ששמה רחל ובתו הקטנה, ויש לומר דזלפה אינו בתו ממש כיון דהיתה מפלגש וגם אין שמה רחל אלא שישנה את שמה לרחל, ומשום שני רמאות לא היה ירא, ועוד יש לומר שאם לא אמר רק בתך הקטנה שמא תלד אשתו עוד בת ויתן אותה ליעקב, כיון שהנשואין לא היו אלא אחר שבע שנים של עבודה, ואף שתהיה קטנה הא תהא ראוי לביאה, שהרי יצחק נשא רבקה שהיתה רק בת שלש שנים (לעיל כ"ה כ' רש"י ד"ה בן), ולא יעשה שום רמאות בעולם שהרי התנאי הוא שיתן לו בתו הקטנה, לכן אמר ברחל בתך הקטנה: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִֽי: {כ}  וַיַּֽעֲבֹד יַֽעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּֽהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַֽהֲבָתוֹ אֹתָֽהּ: {כא}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָֽלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶֽיהָ:

 רש"י  מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, (ו) אלא להוליד תולדות אמר כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיֶּֽאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּֽה: {כג}  וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶֽיהָ: {כד}  וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָֽה: {כה}  וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָֽנִי:

 רש"י  ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג:): (רש"י)


{כו}  וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵֽעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָֽה: {כז}  מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּֽעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּֽעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶֽׁבַע שָׁנִים אֲחֵרֽוֹת:

 רש"י  מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף (פי' בשו"א), שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה, בגמ' ירושלמית במועד קטן וא"א לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד השי"ן בפתח (ר"ל בקמץ), ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז (איין זיעבענטליג): ונתנה לך. לשון רבים, כמו נרדה ונבלה, ונשרפה, אף זה לשון ונתן ונתנה וגו': גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתה (ז) ותעבוד לאחר נשואיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) שכן כתוב וימלא שבוע זאת ויתן לו וגו': (שפתי חכמים)


{כח}  וַיַּעַשׂ יַֽעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּֽתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּֽׁה: {כט}  וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָֽה: {ל}  וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּֽאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּֽעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶֽׁבַע שָׁנִים אֲחֵרֽוֹת:

 רש"י  עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, (ח) מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה (ב"ר ע, כ.), ואף על פי שברמאות בא עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דייק מדכתיב אחרות דיתור הוא, אי נמי מדכתיב עוד, משמע עוד אחרות הדומות לראשונות, מה הראשונות באמונה דהא עדיין לא רמאו, אף האחרונות באמונה אף על פי שרמאו וק"ל: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיַּרְא יְהֹוָה כִּֽי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָֽה: {לב}  וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָֽמְרָה כִּֽי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶֽאֱהָבַנִי אִישִֽׁי:

 רש"י  ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שבקש להוציאו מן הבור: (רש"י)


{לג}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּֽי שָׁמַע יְהֹוָה כִּֽי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּֽתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעֽוֹן: {לד}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּֽי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמוֹ לֵוִֽי:

 רש"י  הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו (ט) ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וד' נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון (י) היה מכלה בהם (ב"ר עא, ד.): קרא שמו לוי. בכולם כתיב ותקרא, (שהיא קראה), וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואם תאמר והא בפ"ק דמגילה (י"ד.) לא חשיב אלא ז' נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה, ואסתר. ויש לומר דהתם חשבו מה שהקרא מעיד עליהן, ושרה הקרא מעיד עליה דכתיב (לעיל כ"א י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (ברש"י שם)וכן כולם, אבל גבי אמהות לא מצינו שהיו מתנבאות, כי אפשר לפרש הקרא דהכא כפשוטו, ומהרש"ל פירש שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, משום הכי לא חשב אותם בכלל שאר נביאות נ"ל: (י) כלומר דשבט לוי היו נושאין ארון הקודש, ולא היו יכולין להזהר בו כל כך, ומתוך כך מתו הרבה מינייהו: (שפתי חכמים)


{לה}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּֽעֲמֹד מִלֶּֽדֶת:

 רש"י  הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות: (רש"י)

בראשית פרק-ל

{א}  וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּֽאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַֽעֲקֹב הָֽבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹֽכִי:

 רש"י  ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, (כ) אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים (ב"ר עא, ו.): הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, (ל) והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים (מ) שחשוב כמת (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן הא אסור לקנאות: (ל) הוכחתו מתשובותו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו: (מ) דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיִּֽחַר אַף יַֽעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָֽטֶן:

 רש"י  התחת. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע (נ) ולא ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (מהרש"ל), יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית (מלכים-ב' ד' ל"ג), ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים, ועוד קשה למה ויחר ליעקב, היה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט' י"ז), אלא י"ל דיעקב אמר לה שהתפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום, אמרה לו א"כ רשע אתה, לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע ואמר לה איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכות שניהם, אבל אני איני עקר כי ממך מנע ולא ממני ואין כאן אלא זכות של אחד, ולכן אין תפלתי נשמעת עכ"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָֽנֹכִי מִמֶּֽנָּה:

 רש"י  על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, (ס) וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי: ואבנה גם אנכי ממנה. כשרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כלומר אף על פי שהיו לו בנים מהגר וכו' ואף גם אתה אע"פ שיש לך בנים עשה כן עמי: (שפתי חכמים)


{ד}  וַתִּֽתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַֽעֲקֹֽב: {ה}  וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַֽעֲקֹב בֵּֽן: {ו}  וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּֽתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָֽרְאָה שְׁמוֹ דָּֽן:

 רש"י  דנני אלהים. דנני וחייבני (ע) וזכני (ב"ר עא, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (קצ"מ), ב"ר (פ' ע"א י"א) דנני וחייבני ורחל עקרה (לעיל כ"ט ל"א) דנני וזכני ויתן לי בן, ואם כן יהיה דנני אלהים וגם שמע בקולי ב' ענינים, (ועי' בהרא"ם): (שפתי חכמים)


{ז}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַֽעֲקֹֽב: {ח}  וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִֽי:

 רש"י  נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת (פ) צמיד פתיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי: גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונתעתרתי כאחותי: נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש בחיבור שלו שמחבר התיבות הדומין זה לזה, היה מחבר נפתולי אלהים נפתלתי עם צמיד פתיל: (שפתי חכמים)


{ט}  וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָֽמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַֽעֲקֹב לְאִשָּֽׁה: {י}  וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַֽעֲקֹב בֵּֽן:

 רש"י  ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה (רש"י)


{יא}  וַתֹּאמֶר לֵאָה (בגד) בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּֽד:

 רש"י  בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא (שבת סז:), ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה, יא.). ומדרש אגדה, שנולד (צ) מהול כמו גדו אילנא (דניאל ד, יא.), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך: (שפתי חכמים)


{יב}  וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַֽעֲקֹֽב: {יג}  וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵֽׁר: {יד}   רביעי  וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דֽוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּֽוּדָאֵי בְּנֵֽךְ:

 רש"י  בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו: דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל ישמי"ן (סנהדרין צט:): (רש"י)


{טו}  וַתֹּאמֶר לָהּ הַֽמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּֽוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּֽוּדָאֵי בְנֵֽךְ:

 רש"י  ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו ולמיסב: לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה (ק) זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה (ר) להקבר עמו (ב"ר עב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי תחת דודאי בנך דקאמר דמשמע חליפין גמורים שזה נותן שלו וזה נותן שלו: (ר) ואף על פי שאחז"ל (מ"ר פ' פ"ב י"א) כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן וכמו שפירש"י לקמן בפרשת ויחי (מ"ח ז' ד"ה ואקברה), י"ל דאילו לא זלזלה היתה לאה נקברת במקומה והיתה היא לעזרה לבניה, ומפני שזלזלה לא זכתה ליקבר עמו וק"ל: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב מִֽן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדֽוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הֽוּא:

 רש"י  שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה: בלילה הוא. הקב"ה סייעו, (ש) שיצא משם יששכר (נדה לא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל דהוא היינו הקב"ה, דאם לא כן ההוא מיבעי ליה, והיאך סייעו, י"ל שיעקב בא מן השדה ורוכב על החמור והיה רוצה לרכוב באהל רחל, והקב"ה נתן דעה בחמור והיה נוער כדי שתשמע לאה ותצא לקראתו כדי שילך באהל לאה, וכן היה והלך שם באהל לאה, ובאותה לילה יצא מביניהם יששכר, וזהו מ"ש יששכר חמור גרם (לקמן מ"ט י"ד), ר"ל היאך בא שנולד יששכר, חמור גרם ר"ל שהחמור היה הגורם כדפירשנו: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַֽעֲקֹב בֵּן חֲמִישִֽׁי:

 רש"י  וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת (ת) להרבות שבטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל דאין לשון וישמע שייך אלא במי שמתפלל, והכא לא מצינו שהתפללה על הבנים, לכן פירש שהיתה מתאוה כו', ועל ידי זה נחשב לה כאילו התפללה ונתן לה הקב"ה רצונה: (שפתי חכמים)


{יח}  וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשׂכָֽר: {יט}  וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַֽעֲקֹֽב: {כ}  וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּֽי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלֽוּן:

 רש"י  זבד טוב. כתרגומו: יזבלני. לשון בית זבול, הירבריי"א בלע"ז (הערבערגע), בית (א) מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, (ב) שיש לי בנים כנגד כל נשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שבית זבולו יהיה עמי, וכנוי יזבלני הוא במקום עמי, לא שפירושו שיקח אותי לבית זבולו: (ב) כתב הרא"ם ולא ידעתי למה אמר בלשון שלילה לא תהא וכו', ולא אמר מעתה תהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב: (שפתי חכמים)


{כא}  וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָֽה:

 רש"י  דינה. פירשו רבותינו (ברכות ס.), שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה: (רש"י)


{כב}  וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָֽהּ:

 רש"י  ויזכור אלהים את רחל. זכר לה שמסרה (ג) סימניה לאחותה (ד) (ב"ר עג, ד.), ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, (ה) האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן מה זכר לה, דבכל מקום זכירה נופל על מעשה שעשה, כמו ויזכור אלהים את נח וגו' (לעיל ח' א'), כמו שפירש"י (שם ד"ה ויזכור) שלא שמשו בתיבה, וכמו זכירה דגבי לוט (לעיל י"ט כ"ט), שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם וכו' (רש"י שם ד"ה ויזכור): (ד) (ג"א), שהוא מדה כנגד מדה, היא עשתה שלא תצא אחותה בחרפה מבעלה, לכך אין ראויה שלא תלד ותצא בחרפה מבעלה: (ה) האדמון עשו, כבט כשהביט, שלא חלה שלא היו לרחל חבלי לידה, צבה חשק לקחתה לו לאשה והיא נבהלה: (שפתי חכמים)


{כג}  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִֽי:

 רש"י  אסף. הכניסה במקום שלא תראה, (ו) וכן אסף חרפתנו (ישעיה ד, א.), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט.), אספו נגהם (יואל ד, טו.), וירחך לא יאסף (ישעיה ס, כ.), לא יטמן: חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות (ז) סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר: (ז) ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי: (שפתי חכמים)


{כד}  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵֽר:

 רש"י  יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר: (רש"י)


{כה}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר יָֽלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִֽי:

 רש"י  כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח.), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב: (רש"י)


{כו}  תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹֽתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹֽדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּֽיךָ:

 רש"י  תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות: (רש"י)


{כז}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָֽרֲכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶֽךָ:

 רש"י  נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו (ח) אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם תאמר דילמא היו לו בנים קטנים, יש לומר דמכל מקום לא היה לו לשלוח רחל בתו מאשתו נשואה, אלא או בלהה או זלפה מפלגש, בשלמא אי לא היה לו בנים אתי שפיר דשלח רחל, לפי שאין לו בנים א"כ היא בת יורשת, דבנות מאשתו נשואה קודמות לבנות מפלגש ובודאי היא תשמור יפה, אבל אי היה לו בנים אם כן היא לא תירש מנכסיו כלום, דלעולם הבנים קודמין לבנות, אם כן לא היה לו לשלוח רחל, אלא ודאי לא היו לו בנים כלל, (מהרא"י): (שפתי חכמים)


{כח}   חמישי  וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָֽרְךָ עָלַי וְאֶתֵּֽנָה:

 רש"י  נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך: (רש"י)


{כט}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּֽי:

 רש"י  ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך (ט) שבא לידי מתחלה כמה היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש שאין הכוונה שידע שהיה מקנהו אתו, רק מיעוט כמותו וכו': (שפתי חכמים)


{ל}  כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹֽתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶֽעֱשֶׂה גַם אָֽנֹכִי לְבֵיתִֽי:

 רש"י  לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב"ר עג, ח.), כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח.). לעם אשר ברגלי (שופטים ח, ה.). הבאים עמי: גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, (י) עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, (כ) וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצונו לפרש דאי כמשמעו שיעקב אמר לביתי, אלך אל בית אבי ואעשה שם, שהרי כתיב אחריו (פ' ל"א) ויאמר מה אתן לך וגו' אשובה ארעה וגו', משמע שלא היה בדעתו לילך מעמו אלא לשמור צאנו, אלא לביתי פירוש לצורך ביתי: (כ) רצונו לתרץ גם אנכי משמע דקודם לכן היה אחר שעשה לצורך ביתו, לכן פירש עכשיו כו': (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לֹֽא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּֽעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹֽאנְךָ אֶשְׁמֹֽר: {לב}  אֶֽעֱבֹר בְּכָל צֹֽאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶֽׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּֽעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִֽי:

 רש"י  נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר"א בלע"ז (פונקטירט): טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות: חום. שחום (ל) דומה לאדום רוש"ו בלע"ז (ראטה), לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה: והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה, (מ) ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן (נ) נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצה לומר התרגום שמתרגם על חום שחום, דהוא לשון אדום: (מ) הקשה הרא"ם אם כן הסימן היה בעזים נקוד וטלוא ולא בכבשים, והכתוב אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, ומתרץ דשה דאמר קרא הוא תיש, מדכתיב (דברים י"ד ד') שה כשבים ושה עזים, שמע מינה עז נמי קרוי שה. (מהרש"ל), וקשה לי על דברי הרא"ם אדרבה מדהוצרכה התורה לפרש בו עזים שמע מינה כל מקום שנאמר שה סתם שה הוא ולא תיש, ועוד קשה לפי דבריו היה לו למנקט בחד כללא, ולא היה לו לומר אלא נקוד וטלוא בעזים, ועוד קשה למה התחיל הכתוב בתיש וסיים בשה, ועוד קשה פעם קרא שה ופעם קרא תיש, שנאמר (לקמן פ' ל"ה) ויסר ביום ההוא את התישים וגו', לכך נראה לי ששה הוא שה ממש ולא תיש, והסימן היה נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ומה שאמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, כך אמר יעקב על כל פנים תסיר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ואפילו נקוד וטלוא בכשבים שראוים להיות שלי גם אותם תסיר שלא יהיו עכשיו לא עזים נקוד וטלוא ולא כבשים נקוד ועקוד וטלוא, רק אותן שיולדו מכאן ואילך נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים יהיו שלי, ומה שלא אמר להסיר חום בעזים מפני שאינם בנמצא, ומעתה הותרו כל הקושיות כנ"ל: (נ) פירש הרא"ם שקשה לפי טעם ראשון ימנו אותם כמה הם עכשיו, וממילא ידעינן מה שיהיו יותר שנולדו אחר כך, ועל זה אמר רש"י שלא תאמר וכו': (שפתי חכמים)


{לג}  וְעָֽנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּֽי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּֽעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּֽי:

 רש"י  וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי (ס) ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה (ע) הוא שרוי אצלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והתי"ו תבא לנקבה נסתרת לא אנוכח, והוכחתו מדכתיב לפניך, רצה לומר הצדקה כאילו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי: (ע) הוצרך לפרש גנוב הוא אתי שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתי ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתיו, לכן פירש וכו' לא שבא לידי בהיתר ואחר כך נמצא שהוא גנוב ביד המוכר אותו לי: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶֽךָ:

 רש"י  הן. לשון (פ) קבלת דברים: לו יהי כדברך. הלואי (צ) שתחפוץ בכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) לא כמו הן לי לא נתתה זרע (לעיל ט"ו ג'), שפירושו לשון הנה: (צ) פירש אף על פי שאמרו בפיו, חשב לבן אולי לא אמרו בלבו או יתחרט: (שפתי חכמים)


{לה}  וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָֽעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָֽעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָֽיו:

 רש"י  ויסר. לבן ביום (ק) ההוא וגו': התישים. עזים זכרים: כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורות לבנות: ויתן. לבן ביד בניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לא יעקב, שהרי כתיב אחריו ויתן ביד בניו וישם דרך ג' ימים בינו ובין יעקב: (שפתי חכמים)


{לו}  וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַֽעֲקֹב וְיַֽעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּֽוֹתָרֹֽת:

 רש"י  הנותרות. הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים, אותן מסר לו: (רש"י)


{לז}  וַיִּֽקַּח לוֹ יַֽעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלֽוֹת:

 רש"י  מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, (ר) כמא דתימא, תחת אלון ולבנה (הושע ד, יג.), ואומר אני הוא שקורין טרימב"ל שהוא לבן: לח. כשהוא רטוב: ולוז. ועוד לקח (ש) מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז (האזעלנוס שטרוך): וערמון. קשטניי"ר בלע"ז (קאזטאניס בוים): פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר: מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן הוה ליה למימר בקמץ תחת הבי"ת והנו"ן. (רא"ם), דאי העץ היה לבן למה צריך יעקב לפצלו כדי שיהיה לבן בלאו הכי נמי היה לבן: (ש) דקשה לרש"י הא לבנה לאו לוז הוא, לכן פירש ועוד וכו'. והרא"ם פירש דמלת לח מפסיק בין לבנה ולוז, אם כן הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם כמו ענין אחר: (שפתי חכמים)


{לח}  וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּֽרְהָטִים בְּשִֽׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּֽוֹת:

 רש"י  ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ' דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו: ברהטים. במרוצות המים (ת) בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן: אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות (א) לנכח הצאן: ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, (ב) והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב"ר עג, י.). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו'. (ור"ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דתרגום וירץ ורהט: (א) דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה: (ב) דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור: (שפתי חכמים)


{לט}  וַיֶּֽחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִֽים:

 רש"י  אל המקלות. אל מראות (ג) המקלות: עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{מ}  וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַֽעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָֽן:

 רש"י  והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא (ד) בצאן לבן: וישת לו עדרים. כמו שפירשתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירש צאן שבכאן הם העזים, כי כל חום בכשבים הפריד לבן כמו שכתוב לעיל (פ' ל"ה), אבל חום בעזים לא הסיר לבן מפני שלא היה שכרו, כמו שלא הסיר העקודים והטלואים מן הכשבים רק מן העזים, כמו שכתבתי לעיל, מפני שלא היו שכרו ודו"ק. עיין ברא"ם שהאריך כאן, ועוד כתב ויתכן שמלת הנולדים שאצל עקודים נקודים משובשת בדברי הרב, אם לא תפרש הנולדים כבר קודם הסרה כאילו אמר הרב העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאינם שכרו: (שפתי חכמים)


{מא}  וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַֽמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַֽעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּֽרְהָטִים לְיַֽחֲמֶנָּה בַּמַּקְלֽוֹת:

 רש"י  המקשרות. כתרגומו הבכירות, ואין לו עד במקרא. ומנחם חברו עם אחיתופל בקושרים (שמואל-ב טו, לא.). ויהי הקשר אמיץ אותן המתקשרות יחד למהר עבורן: (רש"י)


{מב}  וּבְהַֽעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָֽעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם המחלצות והמעטפות (ישעיה ג, כב.), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים: (רש"י)


{מג}  וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַֽיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַֽעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִֽים:

 רש"י  צאן רבות. פרות ורבות (ה) משאר צאן: ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, (ו) ולוקח לו כל אלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאין לפרש כמשמעו שהיו לו צאן הרבה, הלא כבר כתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובודאי הוא דקאי על הצאן דכתיב לעיל מיניה, אלא שהיו פרות וכו', (רא"ם): (ו) דאם לא כן, קאי בצאן ומזכיר שפחות ועבדים. (ממ"ש), דאם לא כן היה מהראוי להקדים אדם לבהמה, ותו דאחר כך חזר והזכיר בהמה גמלים וכו', לכן פירש שמכר וכו', ר"ל לכך הקדים הצאן שהיו לו מתחילה, ואחר כך נקט מה שקנה בדמיהן וסדרן כסדר אדם קודם לבהמה, ולפי זה שהן כסדר אין צריך לומר כמו בצאן שמכר גם כן עבדים ושפחות ולוקח מהן גמלים וחמורים, וזהו שכתב רש"י ולוקח לו כל אלה, רצה לומר מדמי הצאן: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לא

{א}  וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵֽי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַֽעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵֽאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּֽה:

 רש"י  עשה. כנס, כמו ויעש חיל (שמואל-א יד, מח.), ויך את עמלק: (רש"י)


{ב}  וַיַּרְא יַֽעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשֽׁוֹם: {ג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יַֽעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּךָ וְאֶֽהְיֶה עִמָּֽךְ:

 רש"י  שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, (ז) אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר (ח) להשרות שכינתי עליך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא שהוא תנאי שאם תשוב אהיה עמך, אלא מראה מקום הוא לו מפני שכאן אי אפשר כו': (ח) אבל אין לפרש אהיה עמך לשמרך בדרך, כי כבר הובטח על זה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' (לעיל כ"ח ט"ו), ר"ל שם אשרה שכינתי עליך ויחויב מזה שיובטח שלא יהרג בדרך. ויתורץ בזה מה שפרש"י בפרשת וישלח (לעיל ל"ב י' ד"ה ואלוקי)שתי הבטחות וכו', שנראה משם שאהיה עמך האמור פה ר"ל לשמרך בדרך: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנֽוֹ:

 רש"י  ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו', הקדימו רחל ללאה: (רש"י)


{ה}  וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָֽנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּֽי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵֽאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִֽי: {ו}  וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶֽן: {ז}  וַֽאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶֽחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹֽא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִֽי:

 רש"י  עשרת מנים. אין מונים (ט) פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו (י) מאה פעמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דמונים הוא לשון מנין דהוא עשרה, וכתיב עשרת מונים משמע עשרת פעמים יו"ד דהיינו ק', אבל מונים אין פירושו פעמים: (י) הא דנקט רש"י תנאו ולא נקט משכורתו, משום דאין הפסד בזה אם מחליף משכורתו, כגון אם היה חייב ליתן לו מעות ונתן לו מטלטלין אין הפסד בזה, לכך נקט תנאו עיקר התנאי היה מחליף כדפירש"י לקמן (פ' מ"א ד"ה ותחלף). (פמ"א), היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא וכו': (שפתי חכמים)


{ח}  אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִֽהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָֽלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִֽהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָֽלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּֽים: {ט}  וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּֽתֶּן לִֽי: {י}  וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָֽאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּֽחֲלוֹם וְהִנֵּה הָֽעֲתֻּדִים הָֽעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּֽים:

 רש"י  והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, (כ) לעדר שביד יעקב (ב"ר עג, יד.): וברדים. תרגומו ופצוחין, פייש"ר בלע"ז (גישפריינקלט), חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו, (ל) (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר מה שכתוב והנה העתודים העולים וגו' ודאי לא קאי על אותן שנולדו לו ליעקב, דאם כן מה אתא לאשמעינן, אלא מוכרח אתה לומר שצאן לבן היו והיאך באו לכאן, ועל זה פירש אע"פ וכו': (ל) ר"ל שאין שחור מעכבו אלא אותו חוט של לבן פתוח ומסבב כל גופו: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָֽאֱלֹהִים בַּֽחֲלוֹם יַֽעֲקֹב וָֽאֹמַר הִנֵּֽנִי: {יב}  וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָֽעֲתֻּדִים הָֽעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּֽךְ: {יג}  אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ:

 רש"י  האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב.): משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות: (רש"י)


{יד}  וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַֽחֲלָה בְּבֵית אָבִֽינוּ:

 רש"י  העוד לנו. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים: (רש"י)


{טו}  הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּֽנוּ:

 רש"י  הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י"ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה: את כספנו. שעכב דמי שכר (מ) פעולתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר, כי על הי"ד שנים כבר אמרו כי מכרנו: (שפתי חכמים)


{טז}  כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵֽאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵֽׂה:

 רש"י  כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו, שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: (רש"י)


{יז}   שישי  וַיָּקָם יַֽעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּֽים:

 רש"י  את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, (נ) שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' (בראשית לו, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מפני שהיה שטוף בזימה והיו נשיו עיקר, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָֽעַן:

 רש"י  מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו, (ס) עבדים ושפחות וגמלים וחמורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש המקנה של קנינו שקנאו ע"י מכירת צאנו, ופירש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בשכרו: (שפתי חכמים)


{יט}  וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִֽיהָ:

 רש"י  לגזוז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים (ע) בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה (פ) מעבודת אלילים נתכוונה (ב"ר עד, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אמר זה משום קרא שאחריו (פ' כ"ב) שכתוב ביום השלישי וגו', למה לא נודע לו עד יום השלישי: (פ) דאם לא כן אשר לאביה מיותר, אלא להפרישו וכו': (שפתי חכמים)


{כ}  וַיִּגְנֹב יַֽעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָֽאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הֽוּא: {כא}  וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּֽעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָֽד: {כב}  וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם: (רש"י)


{כג}  וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַֽחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָֽד:

 רש"י  את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, (צ) הלך לבן ביום אחד, (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כלומר אילו היה אצל מקום צאן לבן (היה ז' ימים): (שפתי חכמים)


{כד}  וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָֽאֲרַמִּי בַּֽחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַֽעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָֽע:

 רש"י  מטוב עד רע. כל טובתן (ק) של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ונראה לי דהכי קאמר שאל תדבר עמו מה שהוא טוב בעיניך, כלומר שישוב עמך לחרן, והוא רעה אצלו כי כל זמן שיהיה מחובר אצל רשע אין השכינה שורה עליו, וק"ל: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַֽעֲקֹב וְיַֽעֲקֹב תָּקַע אֶת אָֽהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָֽד: {כו}  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַֽעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָֽרֶב:

 רש"י  כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי (ר) חרב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דהא לא נופל לשון שביה גבי חרב, אלא היה לו לומר כשבויות חיל: (שפתי חכמים)


{כז}  לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָֽאֲשַׁלֵּֽחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּֽוֹר:

 רש"י  ותגנב אתי. גנבת את דעתי: (רש"י)


{כח}  וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשֽׂוֹ: {כט}  יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַֽעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵֽאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַֽעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָֽע:

 רש"י  יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש, על שם עזוז ורוב אונים הוא: (רש"י)


{ל}  וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּֽי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָֽי:

 רש"י  נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד, ג.), למעשה ידיך תכסוף (איוב יד, טו.): (רש"י)


{לא}  וַיַּעַן יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵֽעִמִּֽי:

 רש"י  כי יראתי וגו'. השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו ותנהג את בנותי וגו': (רש"י)


{לב}  עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִֽחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַֽכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹֽא יָדַע יַֽעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָֽתַם:

 רש"י  לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך (ב"ר עד, ט.): מה עמדי. משלך: (רש"י)


{לג}  וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹֽהֶל יַֽעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָֽאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵֽל:

 רש"י  באהל יעקב. הוא אהל רחל, (ש) שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל (ת) קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצונו לתרץ למה נאמר אהל יעקב, וכי היה חשוד בעיניו לעבוד עבודת אלילים, ובפרט בשובו אל בית אביו שגם הוא עצמו אמר (לעיל פ' ל') כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, והלא בית אביו לאו עובדי אלילים הם, לכן פירש הוא אוהל רחל וכו': (ת) רצה לומר הא אהל יעקב הוא אהל רחל כדפירש"י בסמוך, ואם כן למה ליה ויבא באהל רחל הא כבר חפש בו, ועוד קשה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות ויבא באהל רחל, דהא כבר יצא מאהל לאה ובא לאהל שתי האמהות, לכן פירש כשיצא וכו': (שפתי חכמים)


{לד}  וְרָחֵל לָֽקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָֽא:

 רש"י  בכר הגמל. לשון כרים וכסתות, כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר, ובעירובין (טז.) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בסט"ו בלע"ז (זאטטעל): (רש"י)


{לה}  וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִֽים: {לו}  וַיִּחַר לְיַֽעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַֽחֲרָֽי:

 רש"י  דלקת. רדפת, כמו על ההרים דלקונו (איכה ד, יט.), וכמו מדליק אחרי פלשתים (שמואל-א יז, נג.): (רש"י)


{לז}  כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵֽי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵֽינוּ:

 רש"י  ויוכיחו. ויבררו (א) עם מי הדין, אפרובי"ר בלע"ז (פריפפען אונטערזוככען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מלשון אותה הוכחת לעבדך (לעיל כ"ד י"ד), לא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך (לעיל כ"א כ"ה), דאם לא כן יוכיחו אותנו מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{לח}  זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָֽנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹֽאנְךָ לֹא אָכָֽלְתִּי:

 רש"י  לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רחם משכיל (הושע ט, יד.), תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא, י.): ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו (ב) קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל): (שפתי חכמים)


{לט}  טְרֵפָה לֹֽא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָֽנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻֽבְתִי יוֹם וּגְנֻֽבְתִי לָֽיְלָה:

 רש"י  טרפה. על ידי ארי וזאב: אנכי אחטנה. לשון קולע באבן אל השערה ולא יחטא (שופטים כ, טז.), אני ובני שלמה חטאים (מלכים-א א, כא.), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, (ג) חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט.), תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א, א.), מלאתי משפט (ישעיה א, כא.), אוהבתי לדוש (הושע י, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הוסיף מלת אם חסרה, שלא תאמר כיון שאמר (פ' ל"ה) ועזיך לא שכלו וגו', אם כן מאי זה דכתיב אנכי אחטנה, לכן פירש אם חסרה, כלומר אם קרה מקרה בשום פעם שחסרה שום בהמה, אנכי אחטנה פירש עלי היה להשלים חסרונה: (שפתי חכמים)


{מ}  הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵֽעֵינָֽי:

 רש"י  אכלני חרב. לשון אש (ד) אוכלה: וקרח. כמו משליך קרחו (תהלים קמז, יז.), תרגומו גלידא: שנתי. לשון שינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהוא לשון כלייה: (שפתי חכמים)


{מא}  זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּֽע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּֽחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִֽים:

 רש"י  ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו, מנקוד לטלוא, ומעקודים לברודים: (רש"י)


{מב}  לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָֽמֶשׁ:

 רש"י  ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, ויעקב נתיירא לומר (ד) ואלהי, ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וקשה והא בפרשת וישלח (לקמן ל"ב י') כתיב ואלהי יצחק, ויש לומר דהכי פירושו שיעקב אמר איך שהקב"ה אמר אלהי יצחק: (שפתי חכמים)


{מג}   שביעי  וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַֽעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָֽה אֶֽעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָֽדוּ:

 רש"י  מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי (ה) להרע להן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לא ששאל ליעקב מה תרצה שאעשה להן, שיעקב לא ביקש זה ממנו: (שפתי חכמים)


{מד}  וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶֽךָ:

 רש"י  והיה לעד. (ו) הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הואיל וכתיב סתמא ודאי קאי אדלמעלה אלהי אבי, ועוד יש לומר דאי קאי אברית והיתה מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{מה}  וַיִּקַּח יַֽעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָֽה: {מו}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּֽעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּֽל:

 רש"י  לאחיו. הם בניו (ב"ר עד, יג.), שהיו לו אחים, נגשים אליו לצרה ולמלחמה: (רש"י)


{מז}  וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָֽׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵֽד:

 רש"י  יגר שהדותא. תרגומו של גלעד: (רש"י)


{מח}  וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵֽינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵֽד:

 רש"י  (ע"כ קרא שמו) גלעד. גל עד: (רש"י)


{מט}  וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵֽרֵעֵֽהוּ:

 רש"י  והמצפה אשר אמר וגו'. (ז) והמצפה אשר בהר הגלעד, וכמו שנאמר ויעבר את מצפה גלעד (שופטים יא, כט.), ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו, יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל דהא דמצינו שהר הגלעד נקרא מצפה כמו שמביא רש"י הפסוק (שופטים י"א כ"ט), ולמה נקרא כן ומפרש הפסוק בעצמו בשביל זה נקרא נמי מצפה לפי שאמר יצף ה' וגו': (שפתי חכמים)


{נ}  אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶֽךָ:

 רש"י  בנתי בנתי. ב' פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש: אם תענה את בנתי. למנוע מהן עונת תשמיש (יומא עז:): (רש"י)


{נא}  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַֽעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶֽךָ:

 רש"י  יריתי. כמו ירה בים, כזה שהוא יורה החץ: (רש"י)


{נב}  עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶֽעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַֽעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָֽה:

 רש"י  אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, (ח) כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג.): לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא (ב"ר עד, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דאם משמע לשון ספק וכאן אי אפשר לפרשו כן, לכן פירש אם משמש בלשון אשר, פירש במקום שי"ן כאילו אמר עדה המצבה שאני לא אעבור וכו': (שפתי חכמים)


{נג}  אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵֽאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַֽעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָֽק:

 רש"י  אלהי אברהם. (ט) קדש (שם טז.): ואלהי נחור. חול: אלהי אביהם. חול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירש ואינו רשאו למחקו: (שפתי חכמים)


{נד}  וַיִּזְבַּח יַֽעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶֽאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָֽר:

 רש"י  ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו (י) שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, (כ) כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.), נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא, יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו: (כ) רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לב

{א}   מפטיר  וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמֽוֹ: {ב}  וְיַֽעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַֽיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִֽים:

 רש"י  ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו, ללותו לארץ: (רש"י)


{ג}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב כַּֽאֲשֶׁר רָאָם מַֽחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַֽחֲנָֽיִם: (פפפ)

 רש"י  מחנים. שתי מחנות, (ל) של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו (ב"ר עה, י. - תנחומא וישלח ג.):

חסלת פרשת ויצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) וקשה והא גבי עולים ויורדים (לעיל כ"ח י"ב) פירש"י (ד"ה עולים) שלא היו שניהם יחד אלא עולים תחילה ואח"כ יורדים, לפי שפירש"י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים (פ' ד') מלאכים ממש, צריך לומר דהכי פירושו דודאי המלאכים של חוץ לארץ רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי ארץ ישראל אלא שיעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו, אם כן שמע מינה שמלאכים ממש היו: חסלת פרשת ויצא (שפתי חכמים)

---

פרשת וישלח

---

{ד}  וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדֽוֹם:

 רש"י  וישלח יעקב מלאכים. מלאכים (א) ממש (ב"ר עה, ד.): ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מלת לפניו למה לי, והכי פירושו וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' (לעיל פ' ב'), [ועוד דברים רבים נאמרו בזה, עיין בג"א ובמהר"ן ובנח"י]: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹֽאמְרוּן לַֽאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָֽאֵחַר עַד עָֽתָּה:

 רש"י  גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, (ב) אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, (ג) ולא למדתי ממעשיו הרעים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן עם לבן אחרתי היה לו לומר: (ג) כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ"ז מ') היינו דוקא בוהיה כאשר תריד (שם), אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש רצה לומר לפי שקשה לו למה אמר לו בתחילה לא נעשיתי שר וכו', אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר אם כן אין הברכות מקויימות בך, בודאי לא קיימת מצות, ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו', לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו': (שפתי חכמים)


{ו}  וַֽיְהִי לִי שׁוֹר וַֽחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָֽאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַֽאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶֽיךָ:

 רש"י  ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן (ד) הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדני. להודיע (ה) שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שהוייתן אינו מן הארץ, אף על פי שנזונין מן הארץ, דאם לא כן מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו הברכות, והדר אמר ויהי לי שור וחמור, ועל כרחך שפירושו כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור, דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד, ולפי ד"א דלעיל י"ל דהכי קאמר ליה אע"פ שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי, שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכות אבי שהוא משמני הארץ, ולכן אין אני ירא ממך וק"ל: (ה) דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי וכו', אם כן למצא חן בעיניך נמי קאי על זה, וזה אי אפשר דהא אין להגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו, לכן מפרש להודיע שאני בא אליך להשתעבד לך ובזאת אמצא גם כן חן בעיניך, ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י והלא אמר למעלה כה תאמרון, מהו דכתיב אחר כך להגיד וגו', אלא לומר שאני בא וכו', ובזה יהיה לי מציאות חן, לפי שדרך בני אדם כששולחים לפייס אין באים בעצמן, אבל אני בא גם כן בעצמי, וכל זה בעבור שאני שלם עמך: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַֽעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָֽאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּֽוֹ:

 רש"י  באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, (ו) עודנו בשנאתו (ב"ר עה, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאם לא כן עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד, אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה, (רא"ם). ועוד יש לומר דקשה לרש"י היה לו לומר באנו אל עשו אחיך, ולא אל אחיך אל עשו, כמו דכתיב בתחילת הפרשה (פ' ד') אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פירש אל אל למה לי, ואין להקשות למה אמר לאדוני לעשו, י"ל הוא ציוה להם לעשות תואר ללשון, אבל כשהשיבו לו תשובה מה להם לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַֽחֲנֽוֹת:

 רש"י  ויירא ויצר. וירא שמא (ז) יהרג, ויצר לו, אם יהרוג הוא את (ח) אחרים (ב"ר עו, ז. - תנחומא וישלח ד.). (ס"א שמא יהרוג אחרים ועוד גירסות אחרות וצ"ע במזרחי ההפרש שביניהם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ"ח ט"ו), כבר תירץ בגמרא (ברכות ד'., וסנהדרין צ"ח:) שמא יגרום החטא, ועוד י"ל דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י): (ח) יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין ע"ב.) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף (סנהדרין ע"ג.), מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כ"ז מ"א) ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּֽחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּֽחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָֽה:

 רש"י  המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אם תחנה עלי מחנה (תהלים כז, ג.), הרי לשון נקבה. המחנה הזה (בראשית לג, ח.), לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, השמש יצא על הארץ (שם יט, כג.), מקצה השמים מוצאו (תהלים יט, ז.), הרי לשון זכר, השמש זרחה על המים (מלכים-ב ג, כב.) הרי לשון נקבה. וכן רוח, והנה רוח גדולה באה (איוב א, יט.), הרי לשון נקבה. ויגע בארבע פנות הבית (שם), הרי לשון זכר. ורוח גדולה וחזק מפרק הרים (מלכים-א יט, יא.), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, ואש יצאה מאת ה' (במדבר טז, לה.), לשון נקבה. אש לוהט (תהלים קד, ד.), לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. (ט) התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רצה לומר כי אלחם עמו אזי בודאי יהיה פנאי למחנה שנייה להמלט, ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה, משמע דבעל כרחו, וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לג' דברים. (נח"י), דאי אפשר לפרש אולי, דאם כן יותר היה מסתבר לקבץ הכל למחנה אחד ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם, בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפליטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות, כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אע"פ שהמחנה האחת תהיה יותר בסכנה, מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכולם, ומפרש שלשתן מן המקראות, ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה, אם כן שמע מינה דקאי על המלחמה, להכי מפרש אלחם עמו: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵֽאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָֽאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּֽךְ:

 רש"י  ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר ופחד יצחק, ועוד, מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו', אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה, שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, (י) ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) וכך אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי, אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך: (שפתי חכמים)


{יא}  קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַֽחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַֽחֲנֽוֹת:

 רש"י  קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת (כ) שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, (ל) ויגרום לי להמסר ביד עשו (שבת לב.): ומכל האמת. אמתת דבריך, (מ) ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדן (נ) ונבקע הירדן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רצה לומר מכל החסדים היינו בשביל החסדים, ואת עבדך היינו שעשית עמי, ומפרש דאת פירש עם: (ל) דאי היה טעם בשביל מיעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא, דקיימא לן (שבת נ"ה.) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא, ואי היה הטעם של שמא יגרום החטא לחוד הוה אמינא דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו, לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מיעוט זכיות, ואם כן בשביל ב' טעמים הללו היה ירא: (מ) קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמת יתמעטו זכיותיו כדפרש"י לעיל גבי זכיותי וכו', וגם מה שפירש ששמרת לי, במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו הוא עשייתו: (נ) ולפי זה פירש ועתה וגו' כמו ועוד, פירוש שעשה לו שתי טובות, א' שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות, מה שאין כן לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד: (שפתי חכמים)


{יב}  הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּֽי יָרֵא אָֽנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִֽים:

 רש"י  מיד אחי מיד עשו. מיד אחי, שאין נוהג עמי כאח (ס) אלא כעשו הרשע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זימני מיד, שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יג}  וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹֽא יִסָּפֵר מֵרֹֽב:

 רש"י  היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב (ע) בזכות אבותיך (ב"ר עו, ז.): ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד.), אלא שאמר לו (שם), כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (שם טו.), ולאברהם (פ) אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואע"פ דאמרינן (ברכות ל"א:) דיברה תורה כלשון בני אדם, הכא מוכח דלדרשה בא, דהיה לו לומר היטב תיטיב לנוכח, כמו הענק תעניק וכו' (דברים ט"ו י"ד), ולא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן, וא"ת הא לעיל (פ' י"א) פירש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותי, וי"ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו, לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל: (פ) מכאן נמי משמע דאת אשר דברתי לך (לעיל כ"ח ט"ו), קאי על אברהם כדפרש"י בפרשת ויצא (שם ד"ה דיברתי), דאי לאו הכי קשה והלא לא אמר ליעקב כן: (שפתי חכמים)


{יד}   שני  וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִֽיו:

 רש"י  הבא בידו. (צ) ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כו.). ומדרש אגדה מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו, מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וקשה אם כן למה אמר בידו, לכך הביא ומ"א כו', ועל זה קשה דהיה לו לפרש כל אחד בשמו, לכך אמר ד"א מן החולין, אך עם כל זה קשה דחולין כבר הן בידו, לכן צריך לכל הפירושים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{טו}  עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִֽים:

 רש"י  עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו, ז.) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן, שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה (ק) אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (נח"י), כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות (דף ס"ב.) דבפנאי תליא מילתא: (שפתי חכמים)


{טז}  גְּמַלִּים מֵֽינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָֽה:

 רש"י  גמלים מיניקות שלשים. ובניהם (ר) עמהם. ומדרש אגדה (ב"ר שם) ובניהם, בנאיהם, זכר כנגד נקבה, (ש) לפי שצנוע בתשמיש, לא פרסמו הכתוב: ועירים. חמורים זכרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל גם בניהם היו ל', דאם לא כן הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים, ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן, אלא סרס המקרא כאילו כתיב גמלים מניקות שלשים וכו': (ש) אם כן אתי שפיר דכתיב שלשים אחר בניהם, להורות שבין הכל היו ל', והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפירוש ומספר הנקבות בפירוש, משום שצנועין בתשמיש וכו'. (מהרש"ל) ובניהם עמהם ר"ל גם בניהם ל', וקשה אם כן היה לו לומר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים, על כן הביא ומדרש אגדה שכולם היו שלשים, ואין להקשות אם כן למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים, לכן פירש ולפי וכו' והוה ליה ט"ו זכרים וט"ו נקבות: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵֽדֶר:

 רש"י  עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו: עברו לפני. דרך יום או פחות, (א) ואני אבוא (ב) אחריכם: ורוח תשימו. עדר לפני חברו (ג) מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על רבוי הדורון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (פ' כ"ב) ותעבור וכו' והוא לן, ואי לא היו מיעקב אלא דרך מועט אז היו לנין כולן במלון אחד, וזה נמי אי אפשר שהיה יותר מדרך יום, דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן: (ב) מדיעקב ציוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו, אם כן ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם: (ג) רצה לומר עדר אחר עדר באורך, דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה, הא כולם ראשונים נקראו: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיְצַו אֶת הָֽרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָֽשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵֽלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶֽיךָ:

 רש"י  למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגום דמאן את: ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת (ד) שלוחה למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא, (בראשית לא, מג.) שלי הוא, לה' הארץ ומלואה (תהלים כד, א.), של ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רצה לומר למי השני כפשוטו, כמו שפירש רש"י ואמרת לעבדך ליעקב, על ראשון ראשון וכו', ואי הוה הראשון גם כן כפשוטו היה לו לומר ואמרת לאדוני לעשו, שהוא היה תשובה על שאלתו: (שפתי חכמים)


{יט}  וְאָֽמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַֽעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַֽאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַֽחֲרֵֽינוּ:

 רש"י  ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו': והנה גם הוא. (ה) יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדכתיב גם את כל ההולכים אחרי כו', אם כן האחרון גם כן אמר כך והא אחריו לא היה כלום, אלא על כרחך צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כולם, והא דקאמר בקרא אח"כ ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה, והא כבר אמרו זה כל העדרים, ויש לומר דהכי קאמר להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרינו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי, אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו', כלומר שתזכירו לו העבדות: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַֽחֲרֵי הָֽעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַֽאֲכֶם אֹתֽוֹ: {כא}  וַֽאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב אַֽחֲרֵינוּ כִּֽי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַֽהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַֽחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָֽי:

 רש"י  אכפרה פניו. אבטל רוגזו, וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיה כח, יח.), לא תוכלו כפרה (שם מז, יא.), ונראה בעיני, שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בגמרא וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק: (רש"י)


{כב}  וַתַּֽעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּֽיְלָה הַהוּא בַּֽמַּֽחֲנֶֽה:

 רש"י  על פניו. כמו לפניו, וכן חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו, ז.), וכן המכעיסים אותי על פני (ישעיה סה, ג.), ומדרש אגדה על פניו, אף הוא שרוי בכעס (ו) שהיה צריך לכל זה ב"ר (עו, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (ג"א), מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו, ולא כתיב לפניו: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּֽעֲבֹר אֵת מַֽעֲבַר יַבֹּֽק:

 רש"י  ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, (ז) נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, (ח) ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, (ט) שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (ב"ר עח, ג.): יבק. שם הנהר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר, וי"ל מדכתיב בפרשת מקץ (לקמן מ"ג כ"ט) אלהים יחנך בני, פירש יוסף אמר כן לבנימין, ופירש"י שם (ד"ה אלוקים) דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו', ובנימין עדיין לא היה נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה, אם כן שמע מינה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא: (ח) כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו, דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה, אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל, ובזה יתורץ קושיא דלעיל: (ט) ואם תאמר והרי לקמן כתיב (ל"ה א') קום עלה בית אל, ופירש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו', ויש לומר דזה וזה גרמו וק"ל: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּקָּחֵם וַיַּֽעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּֽעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לֽוֹ:

 רש"י  את אשר לו. הבהמה והמטלטלים, עשה עצמו כגשר, (י) נוטל מכאן ומניח כאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם אחת ויעבור שחזר אצל נשיו ואחר כך ויקחם וגו', עוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא היה לו לכתוב אלא ויעבירם, אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו': (שפתי חכמים)


{כה}  וַיִּוָּתֵר יַֽעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּֽאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּֽׁחַר:

 רש"י  ויותר יעקב. שכח פכים קטנים (כ) וחזר עליהם (חולין צא.): ויאבק איש. מנחם פירש ויתעפר איש, מלשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רז"ל שהוא (ל) שרו של עשו (ב"ר עז, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (קצ"מ), לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבור את כל אשר לו, ולאו דוקא פכים אלא כלים שאין חשובים נקראים פכים, וכבר נאמרו בזה דברים רבים בג"א ובהר"ן, אבל רש"י פירש כן בב"ק (דף ט"ז.): (ל) כדמוכיח רש"י לקמן (ל"ג י') גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכתב מהרש"ל ואם תקשה למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלה ארמית ולא פירש כפירש מנחם, יש לומר לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו, לפיכך פירש פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא הכבוד כיון שהוא שרו של עשו עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּהֵאָֽבְקוֹ עִמּֽוֹ:

 רש"י  ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקילבוסת קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה: ותקע. נתקעקע ממקום חברתה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו, ח.), לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן: (רש"י)


{כז}  וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּֽחֲךָ כִּי אִם בֵּֽרַכְתָּֽנִי:

 רש"י  כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום (ב"ר עח, א. - חולין צא:): ברכתני. הודה לי על הברכות (מ) שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. (וכאן קשה לרש"י תברכני היה לו לומר, אלא הודה וכו'. וכן איתא בהדיא בזוהר פרשת תזריע עמוד מ"ה ודו"ק): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש, ויש לומר מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה, אלא ודאי הכי פירושו כדמפרש רש"י לא יאמר עליך וכו', אם כן שמע מינה שיעקב היה מבקש ממנו דבר זה שיודה לו על הברכות והוא היה משיבו שפיר, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹֽב: {כט}  וַיֹּאמֶר לֹא יַֽעֲקֹב יֵֽאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּֽי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל:

 רש"י  לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, (נ) ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע יב, ה.), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה: ועם אנשים. עשו ולבן: ותוכל. להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמו, ואמר לו שאותו חילוף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו': (שפתי חכמים)


{ל}  וַיִּשְׁאַל יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּֽידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָֽׁם:

 רש"י  למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין (ס) שמותינו (ב"ר עח, ה.), (הכל) לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב: (שפתי חכמים)


{לא}   שלישי  וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּֽי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִֽׁי: {לב}  וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּֽאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכֽוֹ:

 רש"י  ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ.), ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו (ע) כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו: והוא צלע. היה צולע (פ) כשזרחה השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זה לו, וכי לו לבדו זרחה וכו': (פ) רצה לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע, אבל מיד אחר כך נתרפא: (שפתי חכמים)


{לג}  עַל כֵּן לֹא יֹֽאכְלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶֽׁה:

 רש"י  גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נשתה גבורתם (ירמיה נא, ל.), וכן כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא, נא.): (על כף הירך. פולפ"א בלע"ז (גראבע דיקע) כל בשר גבוה וחלול ועגול קרוי כף, כמו עד שתתמרך הכף, בסימני בגרות): (רש"י)

בראשית פרק-לג

{א}  וַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחֽוֹת: {ב}  וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִֽאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִֽילָדֶיהָ אַֽחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַֽחֲרֹנִֽים:

 רש"י  ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב: (רש"י)


{ג}  וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִֽיו:

 רש"י  עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה: (רש"י)


{ד}  וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַֽיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּֽוּ:

 רש"י  ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו: וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (ספרי בהעלותך סט.), יש שדרשו נקודה (צ) זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט.). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל מלת וישקהו נקוד, לבד השי"ן שבו אינה נקודה, והוי כאילו כתיב ויקה"ו לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּֽךָ:

 רש"י  מי אלה לך. מי אלה להיות (ק) שלך. (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו לתרץ דמי אלה משמע שלא ידע של מי היו, ואחר כך אמר לך, לכן פירש להיות שלך, כלומר מאיזה צד הם שלך אם הם בניך או עבדיך או שכיריך: (שפתי חכמים)


{ו}   רביעי  וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּֽשְׁתַּֽחֲוֶֽיןָ: {ז}  וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִֽילָדֶיהָ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ:

 רש"י  נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין: (רש"י)


{ח}  וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּֽחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי:

 רש"י  מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי (ר) שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, (ש) שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים עליו, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דהכא אי אפשר לפרש כמו גבי מי אלה לך, כלומר עבדיך או בניך, דהא היה יודע עשו שהם מוליכי המנחה ובודאי עבדיו הם, ועוד מה השיב לו למצוא חן בעיניך אלא וגו', כלומר למה טרחת לכל זה. ומהרש"ל כתב כי בודאי פירוש של מי לך פירושו של מי הם, ואין להקשות אם כן מה השיב לו למצוא חן בעיניך, היה לו להשיב תחילה שהם שלו, אין זה קושיא, כי כך שאל אותו עשו מי לך המחנה, כלומר למי הם כל המחנה שפגשתי שאני צריך לומר למה הוא לך, לכך השיב לו יעקב למצוא חן בעיניך, כי עיקר שאלתו היה על למה הוא לך וכו' עכ"ל: (ש) דאם לא כן מאי כל המחנה דהא מוליכי המחנה לא היו כי אם ה' עבדים, ומה שהשיב ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, וכי בשביל שהכו אותו המלאכים ימצא חן בעיניו, וי"ל דכיון כשאמרו אחיו של יעקב הוא היו משגיחין, א"כ ראה שיעקב היה חשוב בעיניהן של מלאכים, לכך וימצא חן בעיניו כלומר להודיע שיש לו הרבה אוהבים, ועל ידי זה גם הוא ישוב להיות אוהבו: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָֽךְ:

 רש"י  יהי לך אשר לך. כאן הודה (ת) לו על הברכות (ב"ר עח, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָֽקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵֽנִי:

 רש"י  אל נא. אל נא (א) תאמר לי כן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, (ב) והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי (ג) שר שלך ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה: ותרצני. נתפייסת לי. (ד) וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז (בעזענפטינג), כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ.), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב.), יודעים לפייס ולרצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שמלת אל תמיד לעולם דבוק עם אזהרה, לכך אמר אל נא תאמר לי כן, שפירושו בבקשה אל כו'. (מהרש"ל), שלא תאמר אל נא קאי על הודאתו שהודה לו על הברכות זה לא יתכן, אלא על האמירה שאמר לו יש לי רב ואינו רוצה לקבלה לחוד קאי: (ב) הוצרך לתוספת הזה מפני שפירש כי על כן הוא כי על אשר, אם כן היה די באחד מהם, או שיכתוב על אשר ראיתי פניך וגו', או כי ראיתי פניך, לפיכך הוצרך להוסיף תוספת זה כדי שתהיה מלת כי טעם על ולקחת מנחתי מידי שלמעלה הימנו כאילו אמר ולקחת את מנחתי מידי כי כדאי והגון לך שתקבלנו, ומלת על כן דבקה עם ראיתי פניך וכו', ועל דרך זה פירש בכל מקומות שכתוב כי על כן: (ג) לא שכראות כ"ף ההשואה, כלומר ראיתי פניך כמו שראיתי גם כן פני אלהים, שאין השואת הראיה שבה לנתינת המנחה, לכן פירש חשובים וכו': (ד) הודיענו בזה שהוי"ו של ותרצני הוא במקום ועוד, סיבה שנייה לקבלת המנחה, דאם לא כן איך נופל ותרצני על ראות פני אלהים: (שפתי חכמים)


{יא}  קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּֽי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּֽח:

 רש"י  ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה, עשו אתי ברכה (מלכים-ב יח, לא.), דסנחריב, וכן לשאול לו לשלום ולברכו (שמואל-ב ח, י.), דתועי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר (גיריססען), אף זו ברכתי, מו"ן שלו"ד (מיין גרוס): אשר הובאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי (ה) להגיעה עד שבאה לידך (ב"ר עח, יב.): חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שני נוני"ן, והשלישית לשימוש, כמו עשני, זבדני: יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש מאחר שלא טרחת בה כמותי ראוי שתקבלנה, ופירוש עד שבאה לידך, עד הזמן הזה שכבר באה לידך: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּֽךָ:

 רש"י  נסעה. כמו שמעה, סלחה, שהוא כמו שמע, סלח, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו"ן יסוד בתיבה, (ו) ותרגום של אונקלוס טול (נ"א נטל) ונהך, עשו אמר ליעקב (ז) נסע מכאן ונלך: ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כמו שמעה סלחה שהשי"ן היא מן היסוד והה"א היא נוספת, אף כאן הנו"ן היא מהיסוד והה"א נוסף, והוא מבנין הקל ולא מבנין נפעל ולא נו"ן האית"ן. (הרא"ם), דאי הוה נו"ן האיתן הוה ליה לכתוב ב' נונין חד נו"ן מן היסוד וחד נו"ן מן השימוש, והיה ראוי לכתוב ננסעה: (ז) רוצה לומר דהתרגום נמי מוכיח כך שמתרגם על נסעה טול, משמע שהוא ציווי כיון שלא מתרגם נטל, אבל נלכה קאי גם על עשו לכך תרגומו ונהך וק"ל: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּֽי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּֽאן:

 רש"י  עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט. עלות. מגדלות עולליהן, לשון עולל ויונק (איכה ב, יא.), עול ימים (ישעיה סה, כ.), שתי פרות עלות (שמואל-א ו, י.), ובלע"ז אנפיטי"ש (בעקינדערט): ודפקום יום אחד. (ואם ידפקום יום אחד) ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: ודפקום. כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה, ב.), נוקש בדלת: (רש"י)


{יד}  יַֽעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַֽאֲנִי אֶֽתְנַֽהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִֽירָה:

 רש"י  יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, (ח) ואף אם תתרחק: אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו ארדה, אשמעה: לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו ההולכים לאט (ישעיה ח, ו.), לאט לי לנער (שמואל-ב יח, ה.). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת (ט) עלי להוליך: ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, ואמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח (ב"ר עח, יד.), שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא.). ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר לא שילך הוא לפניו והוא אחריו וק"ל: (ט) ולמ"ד לרגל הוא במקום כפי רגל, רוצה לומר כפי כח הליכת רגלי, לא כפי הצורך לרגל להיות רגל: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּֽיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי:

 רש"י  ויאמר למה זה. (י) תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דפסוק ויאמר למה זה אמצא חן משמע שלא רצה למצוא חן, והוא שלח לו מנחה גדולה כדי למצוא חן בעיניו, ועל זה פירש למה זה תעשה וכו', ואמצא חן בעיניך מאמר בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִֽירָה:

 רש"י  וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו.), (כ) והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד, שנאמר כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים (שמואל א ל, יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואם תאמר והלא אף על גב דכתיב עשו לחוד בקרא אנשיו נמי במשמע, כדכתיב בסמוך (פ' י"ז) ויעקב נסע סכתה הוא הדין נמי נשיו ובניו ועבדיו, אלא שנקט העיקר, הוא הדין הכי נמי, ויש לומר מפני שאמר עשו אציגה נא וגו', ונטעה לומר שנשארו גבי יעקב, משום הכי היה לו לכתוב בהדיא שהלכו עמו, (רא"ם). ועוד יש לומר כיון שכתוב מתחילה וירא והנה עשו בא ות' איש עמו, אם כן הוא טפל אצלם כיון שהזכירם, אם כן גבי וישב עשו היה לו גם כן להזכירם עמו מטעם זה, מה שאין כן ביעקב וק"ל: (שפתי חכמים)


{יז}  וְיַֽעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּֽוֹת: (ס)

 רש"י  ויבן לו בית. שהה שם י"ח חדש, (ל) קיץ וחורף וקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ (מגילה יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) והקשה רא"ם ולא ידעתי למה הביא רש"י ז"ל זה המדרש, והלא הבית והסכות שניהן היו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות לבהמות, כדכתיב בקרא, ורש"י בפירוש כתב ואני לא באתי לפרש אלא לפי פשוטו כו' ע"כ, ומהרש"ל פירש לפי שכתוב בקרא ב' פעמים סכות ופעם אחת בית, רוצה לומר סכות קיץ בית חורף וכו'. (קצ"מ), הביא זה המדרש כדי לכוין מספר הכ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כמו שכתב בפרשת וישב על פסוק ויתאבל על בנו (לקמן ל"ז ל"ד ד"ה ימים): (שפתי חכמים)


{יח}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִֽיר:

 רש"י  שלם. שלם בגופו, (מ) שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו (שבת לג:), שלא שכח תלמודו בבית לבן: עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עד בואנה בית לחם (רות א, יט.): בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך: ויחן את פני העיר. ערב שבת היה, בשאלתות דרב אחאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (מהרש"ל) מדכתיב שלם סתם משמע בכל שלמותיו, ומה כתיב בענין זה למעלה שהיה לו מקנה ולמטה ויקן את חלקת השדה, משמע שהיה לו ממון, ושלם בתורתו מדכתיב בקרא, בבאו מפדן ארם למה לי, אלא לומר לך שאפילו בבואו מפדן ארם שכולם עמי הארץ אף על פי כן לא שכח תלמודו: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָֽטָה שָׁם אָֽהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵֽי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָֽה:

 רש"י  קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חורפן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר): (רש"י)


{כ}  וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקב"ה, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, (נ) וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו.), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כאילו אמר ויקרא אלהי ישראל ליעקב אל, והכי פירושו הקדוש ברוך הוא אל בעליונים ויעקב אל בתחתונים, רוצה לומר וכיון שהשכינה שרויה בשבילו על הארץ, אם כן הוא דומה כאילו הוא בעצמו אל: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לד

{א}   חמישי  וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב"ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה): (רש"י)


{ב}  וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַֽחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּֽהָ:

 רש"י  וישכב אותה. כדרכה: ויענה. שלא כדרכה (יומא עז:): (רש"י)


{ג}  וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַֽעֲקֹב וַיֶּֽאֱהַב אֶת הַֽנַּֽעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַֽנַּֽעֲרָֽ:

 רש"י  על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה: (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּֽׁה: {ה}  וְיַֽעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶֽחֱרִשׁ יַֽעֲקֹב עַד בֹּאָֽם: {ו}  וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִֽי שְׁכֶם אֶל יַֽעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּֽוֹ: {ז}  וּבְנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָֽאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּֽת יַֽעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵֽעָשֶֽׂה:

 רש"י  וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות (ס) על ידי המבול (ב"ר פ, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והעובר יהא נדון במיתה, כך קיבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה, וכן דייק הלשון היו גודרין וכו' עשו הגדר, לא שהוא צווי מפי השם ודו"ק, ואם תאמר הא פנויה אינה בכלל עריות, יש לומר כיון שגזל אותה ובא עליה הוה כמו ערוה וחייב עליה הריגה, (רא"ם). (נח"י), הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע"י גדר וסייג, ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב"ם, או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דרמב"ן, והא דהרב לא הזכיר אחד מאלו הב' טעמים, לפי שהרב לא ביקש למצוא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה, והוקשה לו קושיית הרא"ם, ועל זה תירץ שהאומות גדרו וכו', ועיין שם באריכות: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָֽשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  חשקה. חפצה: (רש"י)


{ט}  וְהִֽתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹֽתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶֽם: {י}  וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּֽהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָֽחֲזוּ בָּֽהּ: {יא}  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵֽינֵיכֶם וַֽאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּֽן: {יב}  הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּֽאֲשֶׁר תֹּֽאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַֽנַּֽעֲרָ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  מהר. כתובה (שם ז.): (רש"י)


{יג}  וַיַּֽעֲנוּ בְנֵי יַֽעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָֽם:

 רש"י  במרמה. בחכמה: אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם (ב"ר פ, ח.): (רש"י)


{יד}  וַיֹּֽאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַֽעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּֽי חֶרְפָּה הִוא לָֽנוּ:

 רש"י  חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גדוף: (רש"י)


{טו}  אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּֽהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָֽר:

 רש"י  נאות לכם. נתרצה (ע) לכם, לשון ויאותו (מלכים-ב יב, ט.) (הכהנים ביהוידע): להמול. להיות נמול, (פ) אינו לשון לפעול, אלא לשון להפעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לפרש אל תפרשנו מלשון נוי או נוה ודירה, דאם כן קשה אך בזאת יאותו לנו, ינאו לנו מיבעי ליה שהוא לשון נוי: (פ) פירוש מבנין נפעל ואינו לשון לפעול מגזרת שוב מול (יהושע ה' ב'), דאם כן היה ראוי להיות הלמ"ד בקמ"ץ ומ"ם במלאפו"ם, ואם שרשו נמול, לנמול או למול בקמ"ץ וחולם מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{טז}  וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹֽתֵיכֶם נִֽקַּֽח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָֽד:

 רש"י  ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, ונתננו: ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול: (רש"י)


{יז}  וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָֽכְנוּ: {יח}  וַיִּֽיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמֽוֹר: {יט}  וְלֹֽא אֵחַר הַנַּעַר לַֽעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַֽת יַֽעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִֽיו: {כ}  וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַֽיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹֽר: {כא}  הָֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵֽשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַֽחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִֽקַּֽח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶֽם:

 רש"י  שלמים. בשלום ובלב שלם: והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים: (רש"י)


{כב}  אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָֽאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִֽהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּֽאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִֽים:

 רש"י  בהמול. בהיות נמול: (רש"י)


{כג}  מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵֽשְׁבוּ אִתָּֽנוּ:

 רש"י  אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו (צ) אתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו לתרץ דבקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים אותם להניח לישב אתם, והא איפכא הוה: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹֽצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹֽצְאֵי שַׁעַר עִירֽוֹ: {כה}  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּֽהְיוֹתָם כֹּֽאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַֽעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּֽהַרְגוּ כָּל זָכָֽר:

 רש"י  שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים (ק) שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (ב"ר פ, י.): אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה (ר) נקראו אחיה: בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה, בטוחים היו על כחו (ש) של זקן (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל): (ר) דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים: (ש) רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף) [ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{כו}  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָֽרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵֽאוּ: {כז}  בְּנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָֽם:

 רש"י  על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לחלצא קטוליא: (רש"י)


{כח}  אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹֽרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָֽחוּ: {כט}  וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּֽיִת:

 רש"י  חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז.), וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), ועזבו לאחרים חילם (תהלים מט, יא.): שבו. לשון שביה, (ת) לפיכך טעמו מלרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּֽכְּנַֽעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַֽאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶֽאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִֽי:

 רש"י  עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה, (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה (א) ונחלת את הארץ, לפיכך היו (ב) שותקין: מתי מספר. אנשים מועטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פסוק הוא בפרשת (כי תשא) [משפטים], (שמות כ"ג ל') רוצה לומר לאחר שתפרה ותרבה ונחלת: (ב) אבל עכשיו יהיו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמְרוּ הַֽכְזוֹנָה יַֽעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵֽנוּ: (פ)

 רש"י  הכזונה. (ג) הפקר: את אחותנו. ית (ד) אחתנא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם, ואם כן למה כתיב הכזונה יעשה, והיאך יכול הוא לעשותה זונה, כיון שהיא אינה מפקרת עצמה, לכן מפרש הפקר ר"ל שעשה כאילו היתה הפקר: (ד) דקשה לרש"י דילמא הכי פירושו הכזונה שחסר בי"ת דהוי כאילו נכתב הכבזונה יעשה את אחותנו, ואת פירוש עם, והכי פירושו של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותנו, והוה פירוש זונה ממש, לכך מביא התרגום שמתרגם ית, שמע מינה שאין פירושו עם, ועל כרחך פירושו הכזונה הפקר, והמתרגם פירוש כן מדלא כתיב הכבזונה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לה

{א}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶֽל יַֽעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַֽעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִֽיךָ:

 רש"י  קום עלה. לפי שאחרת בדרך (תנחומא וישלח ח.), (ה) נענשת ובא לך זאת מבתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א): (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹֽכְכֶם וְהִֽטַהֲרוּ וְהַֽחֲלִיפוּ שִׂמְלֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  הנכר. שיש בידכם משלל של שכם: והטהרו. מעבודת אלילים: והחליפו שמלתכם. שמא יש בידכם כסות של עבודת אלילים: (רש"י)


{ג}  וְנָקוּמָה וְנַֽעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶֽעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָֽעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָֽרָתִי וַֽיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָֽכְתִּי: {ד}  וַיִּתְּנוּ אֶֽל יַֽעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַֽעֲקֹב תַּחַת הָֽאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶֽם:

 רש"י  האלה. מין אילן (ו) סרק: עם שכם. אצל שכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. (נח"י), יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  חתת. פחד: (רש"י)


{ו}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּֽוֹ: {ז}  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָֽאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִֽיו:

 רש"י  אל בית אל. הקב"ה בבית אל, (ז) גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (שמואל-ב ט, ד.), כמו בבית מכיר, בית אביך (בראשית כד, כג.), כמו בבית אביך: נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדני יוסף, אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת: (שפתי חכמים)


{ח}  וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָֽאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכֽוּת: (פ)

 רש"י  ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה: מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשיפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו (ח) אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה.), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו (ט) שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות (י) כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך (לעיל י"ד ו') איל פארן ועיין שם: (ט) דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו (לקמן פ' כ"ז), ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה: (י) ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש (ויקרא י"ט י"ד) וזה דוקא מחיים (ברש"י שם): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַֽעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתֽוֹ:

 רש"י  עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו: ויברך אתו. ברכת אבלים (ב"ר פא, ה.): (רש"י)


{י}  וַיֹּֽאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַֽעֲקֹב לֹֽא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַֽעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִֽהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב (כ) ועקבה, אלא לשון שר ונגיד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לשון וארב וקם עליו (דברים י"ט י"א): (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִֽהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵֽחֲלָצֶיךָ יֵצֵֽאוּ:

 רש"י  אני אל שדי. שאני כדאי לברך, (ל) שהברכות שלי: פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי. בנימין: גוים. מנשה ואפרים (שם פד. ד.), (מ) שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים: ומלכים. שאול ואיש בשת (שם), שהיו משבט (נ) בנימין שעדיין לא נולד (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה (שופטים כא, א.), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו): גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו ליעשות כמנין הגוים, שהם ע' אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות: (מ) כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ד' ד"ה ונתתיך) בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בג"א פרשת ויחי שמשנה הגירסא: (נ) פירש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד: (שפתי חכמים)


{יב}   שישי  וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָֽרֶץ: {יג}  וַיַּעַל מֵֽעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּֽוֹ:

 רש"י  במקום אשר דבר אתו. איני יודע, (ס) מה מלמדנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (נח"י), אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב (שם) ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָֽׁמֶן: {טו}  וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵֽל: {טז}  וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַֽיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּֽהּ:

 רש"י  כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, רבוי מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז.), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. (ע) ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וילך מאתו כברת ארץ (מלכים-ב ה, יט.), (פ) ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת שדה, (צ) כך במהלך אדם נותן שם מדה (קרקע כמו מהלך מיל,) כברת ארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ז' ד"ה ואקברה), ואף על פי שפירש שם (ד"ה כברת) דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי: (פ) רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מיניה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי: (צ) רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַֽמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּֽי גַם זֶה לָךְ בֵּֽן:

 רש"י  כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה: (רש"י)


{יח}  וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָֽרָא לוֹ בִנְיָמִֽין:

 רש"י  בן אוני. בן צערי: בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה: בנימין. בן ימין, לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג.), לפיכך הוא מלא. (דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו, ונכתב בנו"ן כמו לקץ הימין (דניאל יב, יג.)): (רש"י)


{יט}  וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָֽחֶם: {כ}  וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻֽרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻֽרַת רָחֵל עַד הַיּֽוֹם: {כא}  וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵֽדֶר: {כב}  וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵֽל (פ) וַיִּהְיוּ בְנֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵים עָשָֽׂר:

 רש"י  בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון (ק) אצל יצחק, ארעוהו כל אלה: וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע (ר) עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל (שבת נה:): ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת: (ר) לפי שהיתה שפחת רחל. (מהרש"ל), ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כג}  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַֽעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִֽיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלֽוּן:

 רש"י  בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור: בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה בכור (ש) למנין, (ת) ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון: (ת) כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי): (שפתי חכמים)


{כד}  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן: {כה}  וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִֽי: {כו}  וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַֽעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָֽם: {כז}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָֽאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָֽק:

 רש"י  ממרא. שם (א) המישור: קרית ארבע. שם העיר. (ב) ממרא קרית הארבע, איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בית הלחמי (שמואל-א טז, א.), בעפרת אבי העזרי (שופטים ו, כד.), בנה חיאל בית האלי (מלכים-א טז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והא דכתיב לעיל בפרשת לך (י"ג י"ח) וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י (שם) שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע: (ב) פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע (לעיל כ"ג ב') שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיִּֽהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָֽה: {כט}  וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַֽעֲקֹב בָּנָֽיו: (פ)

 רש"י  ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ס' שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים מק"פ שנה, נשארו ק"ך, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. (עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה וגו', וז' שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, נמצא יעקב במכירתו ק"ח): (רש"י)

בראשית פרק-לו

{א}  וְאֵלֶּה תֹּֽלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם: {ב}  עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַֽחִתִּי וְאֶת אָֽהֳלִֽיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַֽחִוִּֽי:

 רש"י  עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודת אלילים: אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודת אלילים כדי להטעות (ג) את אביו: בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (כ"ו ל"ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה, ויש לומר שעשו קרא לה שם אחר שאינו של עבודת אלילים, אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים, לפי שכתוב לעיל אחר כך (כ"ז א') ותכהין עיניו מראות, ופירש רש"י (שם) בעשנן של אלו, ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות, לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת עיין שם וכו'. (מהרש"ל), ואף על פי שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי, יש לומר הוא ענה הוא בארי דשני שמות היה לו, והא דמייחס אותו פעם למשפחת החוי ופעם למשפחת החתי, אפשר דאביו היה ממשפחת החתי ואמו היתה ממשפחת החוי, לכן מייחסו פעם אחד למשפחת החתי ופעם לחוי. והרא"ם כתב אולי שבאו חתי וחוי על אשה אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דיהודית היא אהליבמה דילמא יהודית מתה ואהליבמה אשה אחרת היתה, תירץ הרא"ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים, שמע מינה הן הן נשיו האמורים למעלה: (שפתי חכמים)


{ג}  וְאֶת בָּֽשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיֽוֹת:

 רש"י  בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), ג' מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו: (רש"י)


{ד}  וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵֽל: {ה}  וְאָֽהֳלִֽיבָמָה יָֽלְדָה אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן:

 רש"י  ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, (ד) שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין (ב"ר פב, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דילמא תרי קרח היו, ויש לומר כיון דלא חשב אותו בבניו של אהליבמה ואחר כך חשב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַֽעֲקֹב אָחִֽיו:

 רש"י  וילך אל ארץ. לגור (ה) באשר ימצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך: (שפתי חכמים)


{ז}  כִּֽי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָֽכְלָה אֶרֶץ מְגֽוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶֽם:

 רש"י  ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג.) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני (ו) הבושה שמכר בכורתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר ועוד טעם אחר: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם: {ט}  וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִֽיר:

 רש"י  ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר: (רש"י)


{י}  אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יא}  וַיִּֽהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַֽז: {יב}  וְתִמְנַע הָֽיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶֽאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָֽׂו:

 רש"י  ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, (ז) הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, (ח) מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (ממ"ש), דאם לא כן למה ליה ותמנע היתה פילגש וגו' היה לו לומר גם עמלק מבני אליפז בסתם, למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים, גם מאי נפקא מינה שהיתה פילגש או אשתו, לכן פירש להודיע וכו', עד הלואי ואהיה פילגש וכו', לכן פירש"י בסמוך (לקמן פ' כ"ד ד"ה את) דמשום הכי הוזקק לכתוב משפחת החורי וק"ל: (ח) כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דיש כאן ממזרות דילמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע. ומהרש"ל תירץ דאם כן היאך שייך לומר שהיתה בתו פילגשו בפרהסיא, בשלמא כשבא אליפז על אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז, ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתיב (לקמן פ' כ"ב) ואחות לוטן תמנע, התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרות שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהיה חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם, בא לאשמועינן גדולתו של אברהם, אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואחר כך נשאה אליפז לפילגש, כי בן נח מותר בבתו למאי נפקא מינה בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן, או להודיע גדולתו של אברהם וכו', והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל, שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו"ק נ"ל. והרא"ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן, אלא להודיע קלונם ופסולתם, משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יד}  וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָֽהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹֽרַח: {טו}  אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵֽי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַֽז:

 רש"י  אלה אלופי בני עשו. ראשי (ט) משפחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת, לא שמהם נולדו המשפחות: (שפתי חכמים)


{טז}  אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָֽה: {יז}  וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יח}  וְאֵלֶּה בְּנֵי אָֽהֳלִֽיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָֽהֳלִֽיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יט}  אֵלֶּה בְנֵֽי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּֽוּפֵיהֶם הוּא אֱדֽוֹם: (ס) {כ}   שביעי  אֵלֶּה בְנֵֽי שֵׂעִיר הַֽחֹרִי יֽשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַֽעֲנָֽה:

 רש"י  יושבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין ויודעין אי זו נטיעה ראויה לה: (רש"י)


{כא}  וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדֽוֹם: {כב}  וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַֽאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָֽע: {כג}  וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָֽם: {כד}  וְאֵלֶּה בְנֵֽי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַֽעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִֽיו:

 רש"י  ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.), נרדם ורכב וסוס (תהלים עו, ז.): הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על (י) אמו והוליד את ענה: את הימם. פרדים. הרביע חמור על סוס וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם (כ) על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן). ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר מנא ליה דצבעון בא על אמו דהיא אשתו של שעיר, דילמא שעיר אביו של צבעון בא על אשת צבעון והוליד את ענה, והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה, אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון, ויש לומר דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל (ב"ב ק"ט:), ולעיל נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה, ואין סברא לומר דשני מקולקלין היו, וא"ת לעיל גופיה מנא ליה דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו, דילמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון, ויש לומר אם כן היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר, וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן, (הרא"ם), הקשה מהרש"ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון, ויש לומר שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהם אינם עושין מעשה כלל, אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל, אי נמי הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו, לפי שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נ"ג:): (כ) ר"ל דר' חנינא היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה: (שפתי חכמים)


{כה}  וְאֵלֶּה בְנֵֽי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָֽהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָֽה: {כו}  וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָֽן: {כז}  אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַֽעֲוָן וַֽעֲקָֽן: {כח}  אֵלֶּה בְנֵֽי דִישָׁן עוּץ וַֽאֲרָֽן: {כט}  אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַֽחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָֽה: {ל}  אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַֽחֹרִי לְאַלֻּֽפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִֽיר: (פ) {לא}  וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָֽלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ואלה המלכים וגו'. שמנה היו, וכנגדן העמיד יעקב, ובטל מלכות עשו (ל) בימיהם, אלו הן, שאול, ואיש בשת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם (מ) בנו כתיב, בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך (מלכים-ב ח, כ.), ובימי שאול כתיב אין מלך באדום נצב מלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רוצה לומר כיון דכתיב ולאום מלאום יאמץ (לעיל כ"ה כ"ג), משמע דלא ישוו בגדולה, ולכן כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל: (מ) דהוא היה האחרון ומיד בימיו התחיל מלכות של עשו, וכן בימי שאול שהיה המלך הראשון מיד בטלה מלכות של עשו: (שפתי חכמים)


{לב}  וַיִּמְלֹךְ בֶּֽאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָֽבָה: {לג}  וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָֽה:

 רש"י  יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר ועל קריות ועל בצרה וגו' (ירמיה מח, כד.), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות (נ) עמהם, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (מו' מענדל), דקשה לרש"י למה לו לייחסו אחר אביו כיון שייחסו על שם מקומו, כמו שמלה ממשרקה וכו', ותירץ שלא היה איש ידוע וניכר על שם מקומו, ולזה הוצרך לייחסו על שם אביו ולא ייחסו על שם מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו': (שפתי חכמים)


{לד}  וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּֽימָנִֽי: {לה}  וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִֽית:

 רש"י  המכה את מדין בשדה מואב. שבאכ מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל: (רש"י)


{לו}  וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָֽה: {לז}  וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵֽרְחֹבוֹת הַנָּהָֽר: {לח}  וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּֽוֹר: {לט}  וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵֽיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָֽב:

 רש"י  בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום: (רש"י)


{מ}   מפטיר  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹֽמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵֽת:

 רש"י  ואלה שמות אלופי עשו. שנקראו על שם מדינותיהם (ס) לאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (-א א, נא.) וימת הדר ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (ממ"ש), רצה לומר זהו שאמר הכתוב למקומותם בשמותם, פירוש שנקראו שמותן על שם מקומותם, וזהו שאמר אחר כך והראשונים וכו' הם שמות תולדותם, שלא תיקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו, גם שם מנה אחרים, והא ראיה שאלו נקראים על שם מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במדרש רבה (פ' פ"ג ג') שנראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו' אפשר שהם נקראים על שם תולדותם, מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו גם כן, וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנע י"ל שמות תולדותם טפי, מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם, ואינך גם כן אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראיה ממגדיאל שהוא שם מקום, לכן יש לומר שכולם נקראו ע"ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה: (שפתי חכמים)


{מא}  אַלּוּף אָֽהֳלִֽיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹֽן: {מב}  אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָֽר: {מג}  אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֽשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדֽוֹם: (פפפ)

 רש"י  מגדיאל. הוא רומי:

חסלת פרשת וישלח: (רש"י)

---

פרשת וישב

---

בראשית פרק-לז

{א}  וַיֵּשֶׁב יַֽעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן:

 רש"י  וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך (א) קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו, וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם, וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגליות שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות, ומשמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגליות. (דבר אחר וישב יעקב, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. ברש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מקודם אלה תולדות יעקב ואחר כך וישב יעקב, כמו שמצינו גבי עשו דחשיב מקודם תולדותיו ואחר כך היכן נתיישבו, ומתרץ אחר שכתב וכו', כלומר שלא בא הכתוב למנות תולדותיו של יעקב, אלא בא לפרש ישובו וישוב תולדותיו היאך נתיישבו, שהרי גם בפרשתו של עשו מפרש ישובו וישוב תולדותיו, שהרי כתיב (לעיל ל"ו ח') וישב עשו בהר שעיר הרי ישובו, ואח"כ מפרש תולדותיו כדכתיב (שם ט') ואלה תולדות עשו וגו', ואח"כ מפרש ישובי בניו (שם מ') ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם וגו', אלה אלופי אדום במושבותם (שם מ"ג), וזהו שנקט אחר שכתב לך ישובי עשו, רצה לומר שגם בפרשתו מפרש ישובו וישובי תולדותיו, אם כן כאן גבי יעקב גם כן מפרש ישובו וישובי תולדותיו, והיינו הא דכתיב וישב יעקב הרי ישובו, ואחר כך כתיב אלה תולדות יעקב, רצה לומר ואלה ישובי של תולדות יעקב גם הם כמו ישובי תולדות עשו, והתחיל לספר המקרים שקרו להם עד בואם שם, תחילת המקרים יוסף בן י"ז שנה נמכר למצרים, ונשתעבדו שם ויצאו, וכך וכך אירע להם עד בואם לארץ נושבת: (שפתי חכמים)


{ב}  אֵלֶּה תֹּֽלְדוֹת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַֽע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶֽם:

 רש"י  אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות (ב) יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם, (ג) עד שבאו לכלל יישוב. סבה ראשונה, יוסף בן שבע עשרה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא, להיות דבר דבור על אופניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב (ד) ביוסף, מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, (ה) ושהיה זיו איקונין (ו) של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, (ז) זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (פד, ו.). ועוד נדרש בו, (ח) וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, (ט) צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה: והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות, (י) מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה: את בני בלהה. כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, (כ) לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן. את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה (ל) באחיו בני לאה, (מ) היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. (נ) ובשלשתן לקה, על אבר מן החי, וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא (ס) אכלוהו חי (כדי שילקה בשחיטה) ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לעבד נמכר יוסף, ועל העריות שספר עליהם, ותשא אשת אדוניו וגו': דבתם. כל לשון דבה פרלי"ץ בלע"ז (ריידערייא. בעריידען). כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר: דבה. לשון דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) זה הפירוש קאי אדלעיל, והכי פירושו דקשה לרש"י כיון שפירש לעיל הפסוק בא לפרש ישובו של יעקב וישובי תולדותיו, א"כ היכן מצינו שפירש ישובי תולדותיו, והא כתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל זה פירש ואלה של תולדות יעקב, וזה לשון רש"י ואינו מציין על הפסוק, לכך כתיב ואלה ולא אלה כלשון הפסוק, כלומר אלה גלגולי וסבות ישובי התולדות של יעקב דהיינו השבטים, יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל ידי יוסף באו למצרים, ואחר כך יצאו משם ובאו לארץ ישראל, ואף על פי שמצינו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק (לעיל כ"ה י"ט), שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק והתחיל במקרים שקרו לו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש"י, יש לומר דעיקר קושיית רש"י הכא דהתחיל בישובי יעקב ואחר כך כתב אלה תולדות יעקב וגו', היה לו לומר להיפך: (ג) מפני שאין ישוב של תולדותיו נזכרים בתורה רק של ב' שבטים וחצי, לכן נקט רש"י וגלגוליהם: (ד) רצה לומר שלא בא לפרש אלא תולדות של יעקב ולא ישובי תולדותיו, ומה שכתב אלה תולדות יעקב יוסף, לומר שכל תולדותיו נקרא על שם יוסף, שהרי מפני חבתו של רחל שיוליד בן מרחל עבד ז' שנים הראשונים, ואח"כ רימה אותו ונתן לו את לאה והוליד ממנה בנים, ואחר כך נתנה לו רחל בלהה שפחתה לאשה כיון שראתה שאין לה בנים והוליד גם מבלהה בנים, ואחר כך נתנה לו לאה גם זלפה שפחתה לאשה וגם ממנה הוליד בנים, ואחר כך ילדה רחל את יוסף ומיד כשנולד יוסף אמר יעקב ללבן לחזור אל מקום אבותיו, ואם כן נמצא שכל תולדותיו לא היו אלא בסיבת יוסף הנולד מרחל: (ה) ואם תאמר והא בנימין נמי בא מרחל ולמה נקט יוסף, ויש לומר מכל מקום עיקר עבודתו לא היה אלא בשביל יוסף כמו שנאמר לעיל (ל' כ"ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב שלחני וגו' כדפירשתי לעיל: (ו) והא דלא נקט רש"י קלסתר פנים כמו שנקט לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) בפרשת תולדות גבי יצחק, משום דרש"י דייק שהיה דומה לו מדכתיב זקונים כדפירש"י בסמוך (פ' ג'), לכך נקט זיו איקונין, דזקונים נוטריקו"ן זיו איקונין וק"ל: (ז) כאילו אמר התולדות, שהכל מעידים עליהן שהן של יעקב הוא יוסף, כמו שפירש"י לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) גבי ואלה תולדות יצחק בן אברהם, או משום שהוא לבדו אירע לו מה שאירע ליעקב, ומפני זה ידעו הכל שהוא בנו: (ח) דקשה לרש"י למה לא כתיב ויחי יעקב בארץ וגו': (ט) (נח"י), אף על גב דבכל מקום שמפרש הרב כן הוא משום שכתוב חסר, כמו והוא ישב פתח האהל (לעיל י"ח א'), או ולוט ישב וכו' (לעיל י"ט א'), מה שאין כן הכא שאין מקום לדרוש ביקש וכו', יש לומר דמדכתיב אחר כך אלה תולדות יעקב יוסף, שאין לו קשר עם וישב יעקב, או היה לו לומר אלה תולדות יעקב ראובן וכו', על כן בא לפרש שאלה תולדות יעקב יוסף גרמו שלא נתקיימה המחשבה של וישב וכו', ומה שכתב קפץ עליו רוגזו, פירוש המחלוקות וריב שלו, כמו אל תרגזו (לקמן מ"ה כ"ד) שתרגומו (אל) [לא] תתנצון: (י) דאם לא כן והוא נער למה ליה: (כ) (נח"י), דאי אפשר לפרש שהוא ענין אחד שהיה עושה מעשה נערות אצל בני בלהה, וכי חוץ להם לא היה עושה, אלא וכו': (ל) דייק מדלא כתיב ויוציא יוסף דבתם, כמו שכתוב גבי מרגלים (במדבר י"ג ל"ב) ויוציאו דבת הארץ, לזה כתב היה רואה, רצה לומר שלדעתו אמת היה, לכך כתיב כאן ויבא, ר"ל שהביא הדברים כהוייתן בפני אביו כאשר ראה, ולא היה אומר דבר מה שלא ראה, אבל גבי מרגלים כתיב ויוציאו רצה לומר שהיו מוציאים דברים שקרים מלבן: (מ) אף על פי דבקרא סתם כתיב את אחיו, יש לומר דכיון שיוסף היה מקרב את בני השפחות, ואם היו רשעים בעיניו איך היה מקרבן, ועוד שהוא היה אוהב שלהן בודאי לא היה הדבה עליהן: (נ) וקשה דהיאך יתכן לומר שבני יעקב יהיו חשודין על זאת, ואי חס ושלום אמת הוא למה נענש יוסף על זה, ויש לומר דודאי לא היו חשודין על זה, אלא שיוסף היה טועה בדבר, לכך נענש שהיה לו לעיין בדבר על מה שחשדן על אבר מן החי שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דמותר לאכלה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה, והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדיין הוי אבר מן החי, או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה שמותר בשחיטת אמו, ואפילו שהוא שור גדול, ואין צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מראית עין, והוא היה סבור שאבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מראית עין, ועל מה שזלזלו בבני השפחות, הכי פירושו מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וכוונתם היה שהיו משועבדים לרחל ולאה, וזה אמת הוא שהיו בני השפחות, שהרי גם הפסוק קראם כן, אבל הוא היה סובר מדקרו להו בני השפחות כוונתם שנולדו קודם שנשתחררו, אם כן בניהם של שפחות היינו עבדים כנענים, ומה שהיה חושדן על העריות, הכי פירושו דקיי"ל (קידושין ע'.) אין משתמשין באשה, ור"ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש, ויוסף היה רואה שהיו משתמשין בעסקי משא ומתן עמהן, לכך חשדן על העריות, אבל טעות היה בידו דהא דאמרינן אין משתמשין באשה היינו דוקא דברים של חיבה, כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, אבל שאר דברים שאינן של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר, ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה חושדן על כל הג' דברים, ויש לומר דרש"י בעצמו מתרץ קושיא זו כיון שמצינו דבשלשתן לקה, ועוד יש לומר דילפינן רעה רעה לגזירה שוה, כתיב הכא דבתם רעה, וכתיב לקמן (פ' ל"ג) חיה רעה אכלתהו, מה להלן אבר מן החי, דחיה דורסת ואוכלת כשהוא חי אף כאן אבר מן החי, ועבדים ילפינן מדכתיב בפרשת משפטים (שמות כ"א ח') אם רעה בעיני אדוניה, מה רעה דלהלן קאי על עבדות אף כאן עבדות, ועריות ילפינן מדכתיב לקמן (ל"ט ט') גבי יוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מה רעה דלהלן קאי על עריות אף כאן קאי על עריות: (ס) כלומר דלא היה לו למיכתב כלל וישחטו דהא לא היו אוכלין אותו, אלא לומר לך אע"פ שלא היו רוצין לאוכלו אפילו הכי שחטו אותו: (שפתי חכמים)


{ג}  וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּֽי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּֽים:

 רש"י  בן זקנים. שנולד לו לעת זקנתו. (ע) ואונקלוס תרגם. בר חכים הוא ליה, (פ) כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו: פסים. לשון כלי מלת (שבת י:), כמו כרפס ותכלת, וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון. ומדרש אגדה על שם צרותיו, (צ) שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואם תאמר והא בנימין נולד לו יותר לעת זקנתו מיוסף, ויש לומר משום דכל בניו של יעקב נולדו לו מיד זה אחר זה, דהא בו' שנים נולדו כולם חוץ מבנימין שהפסיק בו זמן ארוך, והיו העולם סבורין שלא יוליד ממנה עוד בן והיו קורין ליוסף בן זקונים, ואפילו אחר שנולד בנימין קראו אותו בן זקונים מתוך שהורגלו בו: (פ) דלפירוש ראשון קשה מאי נפקא מינה אם נולד לעת זקנתו או בימי ילדותו, לכן אמר ואונקלוס תרגם וכו', ועדיין קשה היה לו לומר בן זקנותו, מאי זקונים, אלא בא לומר שהיה זיו איקונין וכו', (מהרש"ל): (צ) לפירש א' קשה למאי נפקא מינה אמר קרא שעשה לו כתונת פסים, אי משום להורות שאל ישנה אדם לבן בין הבנים, שהרי בשביל ב' סלעים שהיה כתונת של יוסף יותר שוה היו מתקנאים בו אחיו (שבת י':), דאין זה משמעות הקרא דהא לא כתיב ויראו אחיו כי עשה לו כתנת פסים, אלא ודאי בשביל חלומותיו ודבריו היו מתקנאים בו, לכן מביא מדרש אגדה כו', (מהרש"ל), ורצה לומר פסים נוטריקו"ן פ'וטיפרע ס'וחרים י'שמעאלים מ'דינים, וצריך לומר לפי זאת האגדה שחסר וי"ו ממלת סוחרים בפסוק (לקמן פ' כ"ח) ויעברו אנשים מדינים סוחרים, שצריך להיות וסוחרים, ואף שנעלם בקרא מכירת יוסף לסוחרים דהא נעלם נמי מכירתו למדינים, דאם לא כן סוחרים למה ליה: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּֽי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַֽיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָֽכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹֽם:

 רש"י  ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב: דברו. לדבר עמו: (רש"י)


{ה}  וַיַּֽחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתֽוֹ: {ו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַֽחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָֽמְתִּי: {ז}  וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּֽחֲוֶיןָ לַֽאֲלֻמָּתִֽי:

 רש"י  מאלמים אלמים. כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין, וכן נושא אלומותיו (תהלים קכו, ו.), וכמוהו בלשון משנה והאלומות נוטל ומכריז: קמה אלומתי. נזקפה: וגם נצבה. לעמוד על עמדה (ק) בזקיפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (ממ"ש), כוונתו לפרש חילוק בין קמה לנצבה שלכאורה הוא כפול שהוא ענין אחד, לכן פירש קמה רצה לומר נזקפה משכיבתה לפי שעה, וגם נצבה לעמוד תמיד כן על עמדה בזקיפה וק"ל: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹֽמֹתָיו וְעַל דְּבָרָֽיו:

 רש"י  ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם: (רש"י)


{ט}  וַיַּֽחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּֽוֹכָבִים מִֽשְׁתַּֽחֲוִים לִֽי: {י}  וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַֽחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּֽחֲוֹת לְךָ אָֽרְצָה:

 רש"י  ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו, חזר וספרו (ר) לאביו בפניהם: ויגער בו. לפי שהיה מטיל (ש) שנאה עליו: הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, (ת) שגדלתו כאמו (ב"ר פד, יא.). ורבותינו למדו מכאן, (א) שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב (ב) בניו, שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) וקשה למה בחלום הראשון לא סיפר אותו לאביו, ויש לומר שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נ"ה:), וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה משום הכי לא רצה לספר אותו לאביו, אבל בחלום השני שלא פתרו לו אחיו, כלומר שלא רצו לפתור אותו לטובה, כי גם הם הרגישו הדבר דמשום הכי אמר חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה, הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו, וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו, (מהרש"ל): (ש) רצה לומר יוסף היה מטיל שנאה על עצמו, לכך גער בו ולא משום שהוקשה בעיניו אם החלום יהיה אמת שהרי אחריו כתיב ואביו שמר את הדבר: (ת) הקשה הרא"ם מנא ליה דילמא לעולם היה יודע, והא דקא מתמה היינו כדפירש"י לעיל שלא יטילו שנאה עליו, ועוד קשה למה גבי הדברים מגיעים לבלהה אמרו שיעקב לא היה יודע זה שאילו היה יודע זה לא היה אומר והלא אמך מתה, כי היה לו לחוש שמא ירגישו בניו, ואילו גבי אין חלום בלא דברים בטלים לא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאין דברי יעקב אלא דרך תחבולה בעלמא, ותירץ מהרש"ל דאם כן דהיה יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא, ואם כן מה הוציא מלבם במה שאמר הבוא נבוא וגו', ומה שכתב אחר כך ואביו שמר את הדבר, רצה לומר שהיה קבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה: (א) רצונו לתרץ למה קא מתמה יעקב ואמר הבוא נבוא וגו', וכי לא ידע זה שאין חלום בלא דברים בטלים, אלא להוציא וכו': (ב) שהם סוברים שפירוש אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלום וכו': (שפתי חכמים)


{יא}  וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָֽר:

 רש"י  שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן שומר אמונים (ישעיה כו, ב.), וכן לא תשמור על חטאתי (איוב יד, טז.), לא תמתין: (רש"י)


{יב}   שני  וַיֵּֽלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶֽם:

 רש"י  לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו (ג) אלא לרעות את עצמן (ב"ר פד, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש דאי לא היה נקוד על את היה את דבוק לצאן, והוה פירושו לרעות את הצאן, אבל עכשיו דנקוד על את, אם כן הוה כאילו אינו נכתב לגמרי את, ואם כן לא הוי לרעות דבוק לתיבה שלאחריו והוה פירוש הלכו לרעות, היינו את עצמן, וצאן אביהן בשכם מלתא באפי נפשיה הוא, ואי לא הוי נכתב לגמרי מלת את לא היה מוכיח מיניה מידי דודאי יכולין למימר לרעות את עצמן, אבל מכל מקום יותר סברא הוא לומר דדבוק הוא להדדי דכולה חדא מילתא, אע"פ שלא כתיב את הוה אמרינן דמקרא קצר הוא, אבל השתא דכתיב את ונקוד עליו כאילו הוא נמחק, לומר לך דלא דביקות הוא אלא שני דברים הן, דאם לא כן למה נקוד עליו: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּֽנִי:

 רש"י  הנני. לשון ענוה וזריזות, (ד) נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ואם תאמר ולמה לא פירש כן גבי אברהם אברהם (לעיל כ"ב י"א), משה משה (שמות ג' ד'), וי"ל דהא אין שייך לומר הנני בלשון ענוה דהא כבר דיבר עמו, כדכתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא וגו': (שפתי חכמים)


{יד}  וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַֽהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶֽמָה:

 רש"י  מעמק חברון. והלא חברון (ה) בהר, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כב.), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג. - סוטה יא.): ויבא שכמה. מקום מוכן לפורענות, (ו) שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר וילך רחבעם שכמה (מלכים-א יב, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כתב רא"ם נראה לי שאין זו ראיה שחברון היתה בהר, שאם מפני שכתב בה לשון עלייה דילמא כתב לשון עלייה מפני שארץ ישראל גבוה מכל הארצות (זבחים נ"ד:) כדפרש"י בפסוק מהרו ועלו אל אבי (לקמן מ"ה ט' ד"ה ועלו), אלא נראה לי דראייתם הוא כיון שהקצוהו לבית הקברות ואין מקצין לבית הקברות אלא מקום טרשין, כמו שכתוב בשלהי כתובות (קי"ב.) ומקום טרשין אינו אלא בהר עכ"ל, אי נמי מדכתיב (במדבר י"ג כ"א) ויעלו ויתורו וגו' וכתיב בתריה (פ' כ"ב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, למה כפל וכתב ויעלו תרי זימני היה לו לומר ויעלו בנגב ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבא חמת ויבא עד חברון וגו', אלא להכי כתיב עוד ויעלו בנגב ויבא עד חברון, דהאי ויעלו קאי על חברון שהיתה יושבת בהר, ודו"ק נ"ל: (ו) דאם לא כן ויבא שמה מיבעי ליה שהרי כבר כתיב רועים בשכם, אלא שכם הידוע. (מהרש"ל), דלא היה לו לומר אלא וישלחהו מעמק חברון וימצאהו, אלא וכו': (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּֽשׁ:

 רש"י  וימצאהו איש. זה (ז) גבריאל (תנחומא וישב ב.) שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) מדלא אמר יוסף לאיש הידעת את אחי איפה הם רועים, רק אמר הגידה נא לי, שמע מינה שהיה מלאך, ומדכתיב איש שמע מינה שהוא גבריאל ולא אחר. (ג"א), דאם לא כן שהיה מלאך, למה לי כל הסיפור שהיה תועה בדרך, מה לי אם הלך בתחילה אליהם בלא תעות הדרך או לא, אלא שהיה מלאך והקב"ה שלחו להגיעו אל אחיו כדי לקיים גזירתו, דאם לא כן היה חוזר משכם כיון שלא מצא אותם: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָֽנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּֽידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִֽים: {יז}  וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָֽסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹֽמְרִים נֵֽלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָֽן:

 רש"י  נסעו מזה. הסיעו עצמן (ח) מן האחוה: נלכה דותינה. לבקש לך נכלי דתות (ט) שימיתוך בהם. ולפי פשוטו, שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י מה ענין תשובה זו על שאלתו, דהא יוסף לא ביקש אלא שיגיד לו איפה הם, והמלאך השיב לו נסעו מזה, ועוד הא יוסף נמי היה יודע שנסעו מזה כיון שלא מצאן שם, לכן פירש הסיעו עצמן מן האחוה, פירש ורוצין להרגך ואל תלך לשם, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל זה בגימטרי' י"ב, והכי פירושו נסעו מי"ב, ר"ל אינם רוצים שיהיו י"ב ורוצין להרגך ולא יהיו אלא י"א דהיינו נסעו מז"ה, אי נמי הוכחת רש"י ממלת זה, כלומר נסעו מזה שאתה אומר את אחי אנכי מבקש, אבל הם נסעו מן האחוה: (ט) דקשה לרש"י כיון שאמר לו המלאך נסעו מזה, כלומר נסעו מן האחוה מאי כי שמעתי אומרים וגו', והא כל כי נתינת טעם וראיה הוא והכא מאי ראיה איכא, ולכן פירש נכלי דתות איך יהרגוך: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵֽרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ:

 רש"י  ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות: אתו. כמו אתו, עמו, כלומר (י) אליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דאין הלשון של אותו בחול"ם נופל על ויתנכלו שהוא לשון מתפעל, שעניינו נתמלאו נכלים ואיננו דבק למלת אותו, בשלמא אי הוה כתיב וינכלו הוה שפיר לשון אותו, אבל על הלשון של ויתנכלו אינו נופל הלשון אותו אלא אליו, ועל זה פירש אותו כמו אתו בחיר"ק, ר"ל אם הולכין אחר המסורה אם כן אז הוה קרינן אתו בחיר"ק, דהא כתיב חסר וי"ו, אי נמי כיון שמצינו אותנו שהוא כמו אתנו אם כן אותו נמי כמו אתו, ואתו היינו עמו, ועמו כלומר אליו פירש התרגום של אליו עמו, כדפירש"י בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ז' ד"ה ואשר), אם כן הוה כאילו נאמר אליו, (רא"ם). ומהרש"ל פירש לפי שקשה לרש"י דאותו מיותר ולא הוה ליה למימר אלא ויתנכלו להמיתו, אלא רצה לומר כמו אתו פירש עמו, שגם יוסף היה בדעתו שיהרגוהו, ועדיין בא להורות לך דלא תימא שהוא והם היה דעתם להרוג את אדם אחר, לכך אמר אליו כלומר ליוסף שהוא והם היה דעתם להרוג את יוסף עכ"ל. ויש עוד גירסות אחרות: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַֽחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּֽא: {כ}  וְעַתָּה לְכוּ וְנַֽהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּֽהְיוּ חֲלֹֽמֹתָֽיו:

 רש"י  ונראה מה יהיו חלומותיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן, הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו: (רש"י)


{כא}  וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָֽפֶשׁ:

 רש"י  לא נכנו נפש. מכת נפש, (כ) זו היא מיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (מהרמ"ש), דאם לא כן קשה דמלת נכנו שמוסב על יוסף אין לו חיבור כלום למלת נפש שאחריו, לכן פירש דהוה ליה כאילו נכתב מכת נפש וק"ל: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַֽהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִֽיו:

 רש"י  למען הציל אתו. רוח הקדש העידה על ראובן (ל) שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויטלנו משם, אמר, אני בכור (מ) וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י האיך יתכן לומר שראובן עצמו אמר שישליכו אותו בבור כדי שהוא ישיב אותו אל אביו, דאם כן לא היו מניחין את ראובן להצילו, ועוד דאי קאי על ראובן היה לו לומר למען אציל ולמה כתב למען הציל. כתב הרא"ם לא שמעתי למה הוצרך לכתוב זה, כי ידוע הוא מעצמו שאין זה מדברי ראובן וכו': (מ) וקשה מנא ליה שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דילמא חסיד גדול היה ולא היה רוצה להכות נפש, ויש לומר דכתיב לקמן בפרשת ויחי (לקמן מ"ט ט')בברכות שבירך יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר מה בצע, ולמה לא בירך את ראובן שהיה רוצה להצילו מכל וכל והיה בדעתו להשיבו אל אביו, ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא ודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר אתה בכור וכו', (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{כג}   שלישי  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָֽיו:

 רש"י  את כתנתו. זה חלוק: את כתנת הפסים. הוא שהוסיף לו אביו (נ) יותר על אחיו (ב"ר פד, טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כתב מהרש"ל פירש הרא"ם שהכל אחד הוא שלא היה עליו אלא כתונת אחד של פסים, וכן אמר הכתוב את כתנתו ואיזה זה כתונת הפסים שעליו, דאין לומר שהיה לו ב' כתנות זה על גב זה, דאין נקרא כתונת אלא זה שעל גבי בשרו, אבל לא נראה לי אלא שהיה לו ב' כתונת זה על גבי זה, אחד על גבי בשרו משום הזיעה שלא יקלקל את כתונת הפסים, והם הפשיטו שניהם כאחד שהיו אוחזין בתחתונה והיו מפשיטין שניהם כאחד, ולכך אמר אשר עליו רצה לומר הכתונת הפסים אשר על האחר, והטעם שהיו אוחזין בתחתונה כדי להראות לו שלא על מה שהוסיף לו אביו כתונת הפסים עשו זאת, אלא בשביל דבתו רעה ובשביל חלומותיו עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָֽיִם:

 רש"י  והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל (ס) נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר שם - שבת כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רש"י דייק מדכתיב הבור רק ואי הוה בו דבר כגון עצים ואבנים אין זה נקרא רק, בשלמא אי היו בו נחשים ועקרבים אתי שפיר דכתיב רק, דנחשים ועקרבים דרכן ליכנס בחורין ובסדקין, והוה כאילו רק, אבל מכל מקום היו בו וילפינן גזירה שוה כתיב הכא אשר אין בו מים ובפרשת עקב כתיב (דברים ח' ט"ו) נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, מה אין מים דנאמר להלן מיירי שיש בו נחשים ועקרבים, אף הכא מיירי שיש בו נחשים ועקרבים, (ממ"ש), ולי נראה דליכא למימר דאין בו מים לדיוקא דעצים ואבנים היו בו דמאי נפקא מינה בזה, אלא בא להורות הא שאר דברי מזיקים היו בו ואפילו הכי השליכוהו בו וק"ל, ואין להקשות כיון דנחשים ועקרבים יש בו אם כן הצלת ראובן אינה הצלה, שימיתוהו הנחשים והעקרבים, יש לומר שהם לא ידעו מזה אלא שהיו סבורין שאין בו אפילו נחשים ועקרבים, דאם לא כן איך רצו למכור אותו כיון שראו הנס שעשה לו הקב"ה שלא הזיקו ולא המיתו אותו, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כה}  וַיֵּֽשְׁבוּ לֶֽאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵֽינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹֽרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹֽשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הֽוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָֽיְמָה:

 רש"י  ארחת. כתרגומו שיירת, על שם הולכי ארח: וגמליהם נשאים וגו'. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע: נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן ויראם את כל בית נכתה (מלכים-ב כ, יג.), מרקחת בשמיו. ואונקלוס תרגם לשון שעוה: וצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף והוא נטף הנמנה עם סמני הקטורת: ולט. לוטיתא שמו בלשון משנה, ורבותינו פירשו שרש עשב ושמו אשטרולוזיא"ה, במס' נדה (ח.): (רש"י)


{כו}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַֽהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמֽוֹ:

 רש"י  מה בצע. מה ממון, (ע) כתרגומו: וכסינו את דמו. ונעלים את (פ) מיתתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אבל לא תפרשהו לשון גזילה: (פ) רצונו לתרץ הא לאו חיה ועוף היה, ועוד הא השליכוהו אל הבור ואין כאן דם שצריך לכסותו: (שפתי חכמים)


{כז}  לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּֽי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַֽיִּשְׁמְעוּ אֶחָֽיו:

 רש"י  וישמעו. וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים, כגון זה, וכגון וישמע יעקב אל אביו, נעשה ונשמע מתורגם נקבל, וכל שהוא שמיעת האוזן, כגון וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, ורבקה שומעת, וישמע ישראל, שמעתי את תלונות, כולן מתורגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי: (רש"י)


{כח}  וַיַּֽעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹֽחֲרִים וַֽיִּמְשְׁכוּ וַיַּֽעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָֽיְמָה:

 רש"י  ויעברו אנשים מדינים. זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב, שנמכר פעמים הרבה: וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו (צ) לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים מכרו אותו למצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דייק מדכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו, ואי היו המדינים היאך היו רשאים למוכרו והא עדיין לא היה שלהם, ועוד דאי המדינים משכו אותו מן הבור בלא ידיעת האחים ומכרו אותו, אם כן מאי זה דכתיב (לקמן מ"ה ד') אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי הנה, והא הם לא מכרו אותו, ועוד למה לי למיכתב לכו ונמכרנו לישמעאלים והא לא מכרו אותו, אלא וימשכו קאי על בני יעקב והם מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים, ואין להקשות מנא ליה לרש"י דישמעאלים מכרוהו למדינים דילמא מכרו אותו למדנים שהם אומה אחרת כדכתיב (לעיל כ"ה ב') ואת מדן ואת מדין, דאם כן למאי נפקא מינה הזכיר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים, אלא על כרחך לענין מכירת יוסף הזכיר הכתוב שישמעאלים מכרו אותו למדינים ומדינים למדנים ומדנים לפוטיפר, וק"ל נ"ל. אבל הרא"ם כתב שמדינים ומדנים אחד הוא, ולעיל גבי כתונת פסים הזכיר נמי סוחרים היינו לפי האגדה, וכאן פירש לפי פשוטו שמדינים וסוחרים אחד הם, וסיים אבל קשה מפסוק (לקמן ל"ט א') ויקנהו פוטיפר וגו' מיד הישמעאלים, יש לפרש אף על פי שנמכר פעמים רבות אבל עדיין לא נתנו לישמעאלים מחיר כספם שנתנו בעדו, ומכח זה היה עוד ביד הישמעאלים רק ריוח יותר על כספם לא היה של ישמעאלים אלא של מדינים, ומכח זה נשאר עדיין ביד הישמעאלים, וק"ל נ"ל: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָֽיו:

 רש"י  וישב ראובן. ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש (ק) את אביו. דבר אחר, עסוק היה בשקו (ר) ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) הא דדחיק רש"י לפרש כן, וכן לפי ד"א עסוק היה בשקו וכו', דילמא הלך לו לעסקיו, יש לומר דאי הלך לדבר הרשות היאך רשאי לו לילך הא ידע שאחיו מבקשים להמית את יוסף, ולמה לא ירא כשילך לו שימיתו אותו, אלא צריך לומר שלדבר מצוה הלך שהגיע יומו וכו', וקשה אם כן מהו וישב הוה ליה למימר ויבא, לכן פירש ד"א לשון תשובה, וטעם אחרון לבד לא יתכן דאם כן היה לו להמתין עד יום אחר בשביל יוסף, לכן פירש שהגיע יומו וכו' ולא היה יכול להמתין, (מהרש"ל): (ר) דייק מדכתיב הכא וישב ראובן אל הבור, ונאמר גבי מרדכי (אסתר ו' י"ב) וישב מרדכי אל שער המלך, מה להלן בשק ובתענית הכי נמי כאן. וצריך לומר דהא דעשה תשובה היינו בצנעה משום הכי לא היה בשעת מכירה, דאם לא כן היו דברי רש"י סותרים אהדדי, דהא בפרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת) פירש וזאת ליהודה כיון שהודה יהודה על מעשה תמר הודה נמי ראובן על מעשה בלהה ועשה תשובה, אלא מתחילה עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַֽאֲנִי אָנָה אֲנִי בָֽא:

 רש"י  אנה אני בא. אנה אברח (ש) מצערו של אבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן וכי מפני שהילד איננו נפסק לו המקום ולא נשאר לו מקום לברוח שם, וליכא למימר דר"ל אנא אני בא לבקשו, אם כן ואני מיותר, אלא הכי קאמר מאחר שהילד איננו אני צריך לברוח מפני צער אבא ואנה אברח: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַֽיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּֽם:

 רש"י  שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם: הכתנת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת, כגון כתנת יוסף, כתנת פסים, כתנת בד, נקוד כתנת: (רש"י)


{לב}  וַֽיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּֽאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹֽא: {לג}  וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵֽף:

 רש"י  ויאמר כתנת בני. (ת) היא זו: חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקדש (ב"ר פד, יט.), סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. (א) ולמה לא גלה לו הקב"ה, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה (ב) עמהם (תנחומא וישב ב.), אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר, היאך אגלה, והקב"ה אינו רוצה לגלות לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) והרי הוא מקרא קצר כי בזולת היא זו אין לו מובן: (א) דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא טרוף טורף יוסף, ועוד קשה מנא ידע שחיה רעה טרפתהו דילמא לסטים הרגוהו: (ב) בודאי לא היה מוכרח לכך אלא בעצמו היה מסכים עמהם מפני כמה דברים, חדא כדי שיתקיים כי גר יהיה זרעך (לעיל ט"ו י"ג), דאי היה יודע יעקב לא הורד למצרים, כי היה פודה את יוסף בכל ממון שבעולם, ועוד דאי היה יודע יעקב היה מקלל אותם למחות את שמם ואז יכלה זרעו של ישראל, והקב"ה רצה שיפרו וירבו, ולכן פירש בסמוך והקב"ה לא היה רוצה לגלות לו, משמע שלא היה מוכרח לכך ואם רצה היה מגלה, אלא שהקב"ה הסכים עמהם כדי שיתקיים הגזירה של ועבדום וענו אותם (שם), ועוד יש לומר כדפירש"י בסמוך (פ' ל"ד) ימים רבים כ"ב שנה כו', וקשה מאי נפקא מינה אם כ"ב שנה או יותר הוא, אלא ודאי דקשה לרש"י למה לא הגיד לו הקב"ה ליעקב ולמה היה מצערו כ"ב שנה, אלא משום זה היה עושה כנגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב ואם, שאם הגיד לו הקב"ה היה יעקב מתפלל והיה מבטל מה שנגזר עליו שיהיה בצער כ"ב שנה, והקב"ה רצה לשלם לו על שביטל כיבוד אב ואם לכך הסכים עמהם בחרם כדי שלא יהיו רשאים לגלות, דחרם הוא כמו שבועה, וכשהקב"ה נשבע אין התפילה מבטלת כדפירש"י בפרשת חקת (במדבר כ' י"ב ד"ה לא) לכן לא תביאו, בשבועה וכו' נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפילה על כך, הכי נמי החרם הוא כמו שבועה לכך הסכים עמהם: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיִּקְרַע יַֽעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּֽים:

 רש"י  ימים רבים. כ"ב שנה, (ג) משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב (ד) כבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל (מגילה טז: - יז.). וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (נח"י), כתב מהרי"ק שורש ל"ז דהוצרך הרב להביא זה אף על פי שאינו קרוב לפשוטו, כדי ליתן טעם למה הסכים הקב"ה עם החרם ולא גילה ליעקב, לפי שנגזר על יעקב להצטער כ"ב שנה ע"כ: (ד) ואם תאמר למה נענש על כך והא יצחק ורבקה ציוו לו לילך לשם וליקח אשה, (קצ"מ), ותירץ רבינו בחיי בפרשת תולדות שיש לפרש כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד, אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יופיה ואמר (לעיל כ"ט י"ח) אעבדך ז' שנים ברחל, ואם כן כל הזמן ששהה היה ברצונו: (שפתי חכמים)


{לה}  וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַֽחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּֽי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִֽיו:

 רש"י  וכל בנתיו. רבי יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, (ה) ונשאום. רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי (ב"ר פד, כא.), וסבור שמת, (ו) שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי: ארד אל בני. (ז) כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על, אל שאול ואל בית הדמים (שמואל-ב כא, א.), אל הלקח ארון האלהים, ואל (מות) חמיה ואישה (שם-א ד, כא.): אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. (ח) ומדרשו, גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני (ט) שאיני רואה גיהנם: ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל (י) שהיה יודע שהוא חי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצה לומר כל אחד נשא התאומה שנולדה עם אחיו והיתה אחותו מן האב ולא מן האם, דלבני נח אחותו מן האב לא הוי ערוה (סנהדרין נ"ח:): (ו) שמעתי להקשות וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת, ואם כן למה היה מתאבל על יוסף הא היה יודע שהוא חי, יש לומר דהא שאחז"ל (מסכת סופרים כ"א ה"ט) דאין מקבלין תנחומין על החי וסבור שהוא מת דבר זה לא למדו אלא מיעקב, כיון דגזירה היא שהמת נשכח מן הלב ומקבלין תנחומין עליו ויעקב לא קיבל, שמע מינה דאין מקבלין תנחומין על החי וכו', ואין הכי נמי דיעקב לא ידע זה, ומהרש"ל תירץ כשאדם מצער את עצמו אינו יודע שהוא מצער עצמו יותר מדאי, שהוא סבור שכל הצער הזה אינו נחשב לכלום: (ז) פירוש בעבור בני, שלא יצדק לפרשו אצל או לו, כמו ואבימלך הלך אליו מגרר (לעיל כ"ו כ"ו), וכמו ויאמר אליו אני ה' (לעיל ט"ו ז'): (ח) פירוש שאבלותי זאת תתקיים בי עד שאקבר, ולא שאהיה אבל בקבר, כי אין שם לא אבילות ולא שמחה: (ט) כי שאולה הוא אחד מז' שמות שיש לגיהנם (עירובין י"ט.). (ג"א), הטעם הוא כי דין האדם בגיהנם י"ב חודש (עדיות פ"ב מ"י) ואם כל בניו קיימים שהם כנגד י"ב חדשי השנה שהוא דין האדם בגיהנם אז אין הגיהנם שולט בו: (י) דקשה לרש"י דלא היה לו לכתוב אלא ויבך אותו כמו שכתוב לעיל כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ועוד קשה למה נאמר ויבך ולא נאמר ויתאבל כמ"ש לעיל (פ' ל"ד) ויתאבל על בנו, ועל זה פירש זה יצחק, וגבי יצחק לא יתכן לכתוב ויתאבל דהוא לא היה מתאבל דיודע היה שיוסף חי, ואין להקשות מנא ידע זה, ושמא יש לומר שהקב"ה גילה לו שלא יצער את עצמו לפי שלא החרימו רק שלא לגלות ליעקב: (שפתי חכמים)


{לו}  וְהַמְּדָנִים מָֽכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפֽוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִֽים:

 רש"י  הטבחים. שוחטי בהמות (כ) המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם הזמין לו נושאי צרי ולוט (לעיל פ' כ"ה) שלא יוזק מריח רע של זפת וכו' (ברש"י שם ד"ה וגמליהם), כל שכן שלא יביא אותו לידי הורג נפשות שהוא מאוס יותר, והתרגום סבירא ליה אף על פי דהיה ממונה על ההורגים מחויבי מיתה, הוא עצמו לא הרגם: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לח

{א}   רביעי  וַֽיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָֽה:

 רש"י  ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך: ויט. מאת אחיו: עד איש עדלמי. נשתתף עמו: (רש"י)


{ב}  וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַֽעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶֽיהָ:

 רש"י  כנעני. (ל) תגרא (ב"ר פה, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא כנעני ממש, ויש לומר דזה אינו דהא מצינו (לעיל כ"ד ג') שאברהם לא היה רוצה להשיא ליצחק כנענית, וכן יצחק היה מצוה ליעקב שיהא נזהר בהם (לעיל כ"ח א'), ובודאי היו בניו גם כן נזהרין בזה. ואם תאמר והא לעיל (ל"ז ל"ה) פרש"י (ד"ה וכל) ר' נחמיה אומר כנעניות היו, שמע מינה שהיו נושאין כנעניות, ויש לומר דלעיל מיירי כגון אומה אחרת שבא על כנענית דאותה בת אינה כנענית דהולכין אחר האב, אבל כאן אי אפשר לפרש כן דהא כתיב איש כנעני, משמע שהאיש היה כנעני וק"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵֽר: {ד}  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָֽן: {ה}  וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתֽוֹ:

 רש"י  והיה בכזיב. שם המקום, ואומר אני, על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון היו תהיה לי כמו אכזב, אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה, ד.) ראיתי, ותקרא שמו שלה וגו' פסקת: (רש"י)


{ו}  וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָֽר: {ז}  וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָֽה:

 רש"י  רע בעיני ה'. כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעו (מ) כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) בשלמא מה שהיה אונן משחית כמו שמפרש הפסוק הטעם דהבן נקרא על שם אחיו המת, וזה לא היה רוצה לעשות: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִֽיךָ:

 רש"י  והקם זרע. הבן יקרא (נ) על שם המת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (נח"י), האריך שם לסתור דברי הרמב"ןוהרא"ם ע"ש. והכי פירושו הבן יהא נקרא על שם המת כאילו המת הוא אביו, וזהו שכתוב הקם זרע לאחיך ולא שם לאחיך, דלא שמא גרים ע"ש: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִֽהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִֽיו:

 רש"י  ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ (ב"ר פה, ה.): (רש"י)


{י}  וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתֽוֹ: {יא}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִֽיהָ:

 רש"י  כי אמר וגו'. כלומר, דוחה היה אותה בקש, (ס) שלא היה בדעתו להשיאה לו: כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (יבמות סד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני, משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה, ואחר כך כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה לו, ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשל מעלה שמאחר שהוחזקה לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל, ועל זה פירש דוחה היה אותה בקש, רצה לומר מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה, ומה שכתוב כי אמר פן ימות, הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו', ומפרש כי אמר פן ימות וכו': (שפתי חכמים)


{יב}  וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵֽשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּֽזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָֽעֲדֻלָּמִי תִּמְנָֽתָה:

 רש"י  ויעל על גוזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו: (רש"י)


{יג}  וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנֽוֹ:

 רש"י  עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וירד שמשון וגו' תמנתה (שופטים יד, א.), (ע) בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואף על גב דלעיל (פ' י"ב) כתיב ויעל ופרש"י (שם) דויעל דבוק תמנתה, אם כן למה לא פירש זה לעיל, יש לומר דילמא ויעל קאי על גוזזי צאנו, כלומר עלה להר מקום שהיו שם הרועים, לעמוד על גוזזי צאנו וק"ל: (שפתי חכמים)


{יד}  וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָֽאֲתָה כִּֽי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹֽא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  ותתעלף. כסתה פניה (פ) שלא יכיר בה: ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים (צ) שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו, (ק) שכל עינים מצפות לראותו (סוטה י.): כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה (ר) להעמיד ממנו בנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מדכתיב בסמוך (פ' ט"ו) כי כסתה פניה, דמשמע שכבר הוזכר זה למעלה: (צ) לפי ששני דרכים מתפשטות זה לכאן וזה לכאן, צריך לפתוח עינים להתבונן באיזה דרך ילך, והיינו פתח עינים פתיחת עינים: (ק) פירוש בקברו של אברהם אבינו, והתפללה שיזדמן לה איש מזרע אברהם כדי להעמיד בנים ממנו, והוא מאמר רז"ל בפ"ק דסוטה (י'.): (ר) שהרי אחר כך חזרה ולבשה בגדי אלמנותה, ואם בשביל זנות היתה עושה לא היתה חוזרת ולובשת בגדי אלמנותה, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַֽיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶֽיהָ:

 רש"י  ויחשבה לזונה. לפי שיושבת (ש) בפרשת דרכים: כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה (ת) לפיכך לא חשדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לרש"י מה נתינת טעם זה לזה וכי בשביל שכסתה פניה תהיה זונה, אדרבה צנועה היא כיון שכסתה את פניה, לכן פירש לפי שיושבת וכו', ואחר כך אמר כי כסתה פניה ומפני זה לא הכירה שאילו הכירה לא היה חושבה לזונה, ואם תאמר יהודה איך בא על הזונה הא האבות ובניהם קיימו וקבלו עליהם התורה, וא"כ היאך עבר על לאו דלא תהיה קדשה (דברים כ"ג י"ח). והרא"ם תירץ אפשר שקדשה בכסף או בשטר, והגדי הוא לפיוס בעלמא. אי נמי יש לומר דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא אליה, והא דאמר בגמרא (עיין בקידושין י"ב:) חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדים אבל בינו לבינה מותר, והכא לאו עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו, או שלא בפניו היה, וז"ש הכתוב (פ' ט"ז) הבה נא ופירש"י (שם) הכיני עצמך ודעתך, כלומר להתקדש לי בביאה, אי נמי סבירא ליה דלאו לא תהיה קדשה, בישראל וישראלית נאמר דכותית אינה אסורה אלא מדרבנן: (ת) (דב"ט), דאם לא כן הוה ליה להכירה בשעת הדבור ובשעת התשמיש, כי ודאי לאחר כן גילתה פניה, לכך אמר ומדרש רבותינו כו': (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָֽי:

 רש"י  ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה, נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטורני"ר (אבלענקען): הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם: (רש"י)


{יז}  וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִֽי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵֽרָבוֹן עַד שָׁלְחֶֽךָ:

 רש"י  ערבון. משכון: (רש"י)


{יח}  וַיֹּאמֶר מָה הָעֵֽרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָֽמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּֽתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לֽוֹ:

 רש"י  חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך. טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך (א) שאתה מתכסה בה: ותהר לו. גבורים כיוצא בו, (ב) צדיקים כיוצא בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך, דהיינו הטבעת, והא חותם כתיב, ועל זה פירש טבעת שאתה חותם בה, ומה שמתרגם נמי על פתילך שושיפך דהיינו שמלתך, והא פתילך כתיב, ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה, רצה לומר גבי פתיל דכתיב גבי ציצית כתיב ביה אשר תכסה (דברים כ"ב י"ב), ואם כן הכי נמי כסותך שאתה מתכסה וכו': (ב) פירוש דקשה לרש"י למה כתיב ותהר לו, הוה ליה למימר ממנו כמו צדקה ממני (לקמן פ' כ"ו), ופירש"י ממני נתעברה, אלא לו ר"ל שדומה לו במידותיו וכו', ואין להקשות מנין דגבורים וצדיקים, י"ל דהי מינייהו מפקת: (שפתי חכמים)


{יט}  וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָֽהּ: {כ}  וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָֽעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָֽעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵֽרָבוֹן מִיַּד הָֽאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָֽהּ: {כא}  וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָֽעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹֽא הָֽיְתָה בָזֶה קְדֵשָֽׁה:

 רש"י  הקדשה. מקודשת ומזומנת לזנות: (רש"י)


{כב}  וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָֽמְרוּ לֹא הָֽיְתָה בָזֶה קְדֵשָֽׁה: {כג}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּֽקַּח לָהּ פֶּן נִֽהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָֽהּ:

 רש"י  תקח לה. (ג) יהיה שלה מה שבידה: פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד, (ד) יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד (ה) לאמת דברי: הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים (ב"ר פה, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י דהא כבר נתן לה למה כתיב תקח לה, ועל זה פירש יהיה שלה: (ד) ולא בשביל שיניח לה הערבון יהא זה בזיון להם: (ה) רצונו לפרש מה שכתוב הנה שלחתי מה טעם הוא אשלמעלה, ומפרש דהכי קאמר א"ת שהרי מוכרח אני לכך שהרי אמרתי שאשלח לה גדי עזים כי מה עלי וכו' הנה שלחתי וגו', והוכרח להוסיף כי מה עלי לעשות קודם הנה שלחתי, מפני שבזולת זה אין טעם דביקות המאמר תקח לה, למאמר הנה שלחתי וק"ל: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִֽיהוּדָה לֵאמֹר זָֽנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הֽוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:

 רש"י  כמשלש חדשים. רובו של ראשון, ורובו של (ו) אחרון, ואמצעי שלם (נדה ח:). (ז) ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו ומשלוח מנות (אסתר ט, יט.), משלוח ידם, וכן תרגום אונקלוס כתלתות ירחיא: הרה לזנונים. שם דבר, מעוברת, (ח) כמו אשה הרה, וכמו ברה כחמה: ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה (ט) שהוא כהן, לפיכך דנוה (י) בשריפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) אף על פי שהולד אינו ניכר אלא עד ג' חדשים דהוא שליש של ימי עבורה, הני מילי היכא דילדה לט', אבל תמר ילדה לז' חדשים מדכתיב (לקמן פ' כ"ז) ויהי בעת לדתה, ולא כתיב וימלאו ימיה כמו גבי רבקה וכדפירש"י בפרשת תולדות (לעיל כ"ה כ"ד ד"ה וימלאו) לכך היה הולד ניכר קודם ג' חדשים: (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא הראשון והשני שלם והאחרון לא היה שלם, או הראשון לא היה שלם והשני והשלישי היו שלמים, ויש לומר דאם כן לא יהיה רק ב' חדשים ועשרה ימים, שהרי מחדש אחד לא יהיה רק עשרה ימים שהוא שליש של חדש, וזה אינו נקרא חדש כיון שהוא מיעוט של חדש, וקרא קאמר כמשלש חדשים כלומר ג' חדשים שלמים. והרא"ם פירש דאפשר שאין העובר ניכר בשליש ימי עבור, רק שרוב ראשון ואמצעי שלם ורוב שלישי כג' חדשים שלמים דרובו ככולו משום דחדשים גורמים: (ח) ר"ל לפי שמצאנו הרה לשון עתיד כמו (לעיל ט"ז י"א) הנך הרה וילדת בן, והכא לא שייך למימר הכי שהוא לשון עתיד, דמי יאמר להם שהיא עתידה להיות הרה, לכן פירש שהוא שם דבר: (ט) לאו דוקא בתו דהא שם כבר מת כשהיה יעקב נ' שנה ועתה הוא יותר מבן ק"י שנה, אלא ממשפחתו: (י) ואם תאמר למה חייבה בשריפה הא לאו נשואה היתה וגם לא מאורסה היתה, ובת כהן אינה בשריפה אלא כשהיא נשואה או ארוסה (סנהדרין נ':), ומה שהיתה זקוקה ליבם לאו בת מיתה היתה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה (דברים כ"ה ה'), ויש לומר דלכך דנוה במיתה כדי לאיים על הבריות שלא יפרצו הדור ויקלקלו, וכיון דדנוה במיתה דנוה בשריפה, דהא מצינו בשאר מקום דבת כהן דינה בשריפה, וזה גם כן דעת רש"י שפירש לפיכך דנוה בשריפה וכמו שפירש הרא"ם. ומהרש"ל כתב וקשה והלא פנויה היתה, ויש לומר דשומרת יבם היתה: (שפתי חכמים)


{כה}  הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָֽׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָֽנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַֽחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  הוא מוצאת. לישרף: והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו, ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם (כ) שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים: הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך, ואל תאבד (ל) שלש נפשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואם תאמר מנלן דילמא מה שתמר לא היתה מודה משום דעדיין לא הפילוה לאש ולא היה אש בוער, אבל אם היה האש בוער היתה מודה, וי"ל דפירש ר"ת בתוס' פרק הזהב (ב"מ נ"ט. ד"ה דכתיב) מדכתיב היא מוצת חסר א' שהוא מלשון ויצת אש בציון (איכה ד' י"א), אם כן שמע מינה שהאש היה בוער ואפילו הכי לא היתה מודה, לכך פירש מכאן אמרו וכו': (ל) היא לא היתה יודעת שג' נפשות היו, אלא רש"י נקט זה לפי האמת שהיו ג', אבל היא לא אמרה רק שתי נפשות. ופירש מהרש"ל דהוכחת רש"י הוא מדכתיב הכר נא וגו', ולמה כתב נא באמצע, הוה ליה למיכתב או בתחילה או בסוף, ולכן מדקדק רש"י מתחילה אמרה הכר שאני הרה ממך ועוד אמרה נא, כלומר ועוד בקשה אחרת שלא תאבד הנפש היתירה כלומר שתודה לדברי שלא תאבד שלשה נפשות עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָֽדְקָה מִמֶּנִּי כִּֽי עַל כֵּן לֹֽא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹֽא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּֽהּ:

 רש"י  צדקה. (מ) בדבריה: ממני. היא מעוברת. ורז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל: כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא (נ) נתתיה לשלה בני: ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים לא (ס) פסק, (וחבירו גבי אלדד ומידד, ולא יספו, ומתרגמינן ולא פסקו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י דצדקה ממני משמע שהיא היתה צדקת יותר ממנו, ומאי נפקא מינה בזה כאן אם היא יותר צדקת או לא. (נח"י), צדקה בדבריה ולא צדקה במעשה הזנות דהא קרא אמר (לעיל פ' ט"ז) ולא ידע כי כלתו היא, משמע הא אם ידע לא היה בא עליה, ומאחר שהיא ידעה איך התירה עצמה לו, ואשינויי דחיקי לא סמכינן, מכל מקום צדקה בדבריה שאני מכיר שהסימנים הם שלי ומסתמא ממני היא מעוברת, כמו שאמרו (לעיל פ' כ"א) לא היתה בזה קדשה, וגם החשבון כמשלש חדשים מוכיח, מאי אמרת שמא גם אחרים באו עליה ונתעברה מהם, זה הוא ספק והסימנים הם ודאי: (נ) דכי על כן למה לי בחד סגי: (ס) הכי פירושו מאן דאמר לא הוסיף סבר דעתו של יהודה לא היה שיבא עליה, אלא כדי להקים זרע על שם המת, וכיון שקיים לא בא עליה עוד, ומאן דאמר לא פסק כיון שראה יהודה שמתאווה להוליד בנים ממנו והיתה אפשר כוונתה לשם שמים, לכך לא פסק מלדעתה: (שפתי חכמים)


{כז}  וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָֽהּ:

 רש"י  בעת לדתה. וברבקה הוא אומר וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים: והנה תאומים. מלא, ולהלן תומים חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים: (רש"י)


{כח}  וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַֽמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִֽאשֹׁנָֽה:

 רש"י  ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה (ע) על ידו השני, החזירה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מלת ויתן יד משמע שהעובר כיון לתת לה יד לכך אמר הוציא, ומפני שלא פירש המקרא מי נתן יד ולא אמר המוציא או הנותן, לכך אמר האחד, שפירושו האחד משניהם, ומפני שלא יתכן לומר כמשיב ידו אלא אם כן שהחזירה, לכן הוסיף ולאחר שקשרה וכו': (שפתי חכמים)


{כט}  וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּֽרֶץ:

 רש"י  פרצת. חזקת עליך חוזק: (רש"י)


{ל}  וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָֽרַח: (ס)

 רש"י  אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים, שלקח (פ) אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב (ב"ר פה, יד.): ויקרא שמו זרח. על שם זריחת (צ) מראית השני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ד' דברים שלקח עכן, ומה הן אדרת שנער אחד, וב' חתיכות כסף של ר' שקלים הרי ג', ולשון זהב הרי ד'. (נח"י), הרא"ם הקשה דבסנהדרין (דף מ"ג:) איכא מאן דאמר שמעל בג' חרמים, ואיכא מאן דאמר שמעל בה', ד' בימי משה וא' בימי יהושע, אלמא בין למ"ד זה ובין למ"ד זה אינן ד', ותירץ ההוא דבראשית רבה לא קמיירי אלא באותן ד' שהיו בימי משה עד כאן, ולא נהירא דהא בבראשית רבה (פ' פ"ה ט"ו) קחשיב הד' חרמים חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, וחרמו של יריחו, וחרמו של מדין עד כאן, ואם כן קחשיב ג' בימי משה וא' בימי יהושע, ועיין שם התירוץ באריכות, ובעל חידושי אגדות (שם ד"ה מלמד) הגיה שם בגמרא ר' יוחנן אמר ד' חרמות וכו': (צ) דומיא דשם פרץ שהיה משום מעשה שהיה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לט

{א}   חמישי  וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּֽוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הֽוֹרִדֻהוּ שָֽׁמָּה:

 רש"י  ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך (ק) ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, (ר) לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (ג"א), דאם לא כן הרי כבר כתיב והמדנים מכרו אותו, אלא שהפסיק וכו': (ר) ואם תאמר למה לא פירש זה הטעם לעיל נמי בתחילת הפרשה למה הפסיק בפרשתו של יהודה, ולא פירש שם אלא שהורידוהו מגדולתו (לעיל ל"ח א' ד"ה ויהי), ולא פירש ועוד כדי לסמוך וכו', ויש לומר דלעיל הוה אמינא מנליה דתמר היתה כוונתה לשם שמים, אבל עכשיו שהוכיח רש"י מן הפסוק צדקה ממני (לעיל ל"ח כ"ו), שכוונתה היתה לשם שמים, לכך מפרש פה הטעם. (קצ"מ), דאי מטעם ראשון לחוד לא הוה ליה להפסיק אלא עד וירבו הימים (לעיל ל"ח י"ב) שזהו מעשה אחר, ושם היה לו להשלים ענינו של יוסף, ותירץ כדי לסמוך מעשה אשתו וכו', ואי מטעם זה לחוד היה לו להתחיל וירבו הימים ותמת וגו' אשת יהודה וגו' (שם), ולמה התחיל בוירד יהודה אלא שהורידוהו, לכך שם שלא בא ליתן טעם אלא על סמיכת וירד למכירה, כתב ההוא טעמא לחוד, אבל כאן בא ליתן טעם על ההפסקות כולן לכל אחד ב' הטעמים: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיְהִי יְהֹוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִֽי: {ג}  וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדֽוֹ:

 רש"י  כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו: (רש"י)


{ד}  וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדֽוֹ:

 רש"י  וכל יש לו. הרי לשון קצר חסר אשר: (רש"י)


{ה}  וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶֽה: {ו}  וַיַּֽעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹֽא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶֽה:

 רש"י  ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום: כי אם הלחם. היא אשתו, (ש) אלא שדבר בלשון נקייה: ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו (ת) מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו,אמר הקב"ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את (א) הדוב. מיד (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר דילמא לחם ממש הוא, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב בדבריו של יוסף (לקמן פ' ט') ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך, משמע דכל דבר הפקיד בידו חוץ מאשתו, לכך צריך לומר דלחם הוא אשתו: (ת) דאם לא כן מה ענין זה לכאן. (נח"י), קשה לרש"י דבכל מקום ויהי פירושו שנתהוה עכשיו לא קודם לכן, ויוסף משעת לידתו היה יפה תואר ומסתמא גם יפה מראה, ועל זה תירץ כיון שראה עצמו מושל ולא עשה זה קודם לכן: (א) מדכתיב לעיל (ל"ז ל"ג) חיה רעה אכלתהו, והיינו דקאי על אשתו של פוטיפרע כדפירש"י לעיל (שם ד"ה חיה), לכך קרי לה בלשון חיה, ומה שכינה אותה בשם דוב כי מה הדוב הזה אין לו מנוחה (קידושין ע"ב.) כי תמיד מנענע את עצמו, כך אשת פוטיפרע לא היתה לה מנוחה כי היתה מחזרת אחר יוסף להבעל לו: (שפתי חכמים)


{ז}   שישי  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵֽשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּֽי:

 רש"י  ותשא אשת אדוניו וגו'. כל מקום שנאמר אחר, סמוך: (רש"י)


{ח}  וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹֽא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִֽי: {ט}  אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹֽא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּֽאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶֽעֱשֶׂה הָֽרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵֽאלֹהִֽים:

 רש"י  וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות: (רש"י)


{י}  וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹֽא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִֽהְיוֹת עִמָּֽהּ:

 רש"י  לשכב אצלה. אפילו (ב) בלא תשמיש: להיות עמה. לעולם הבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן למה לא כתיב לשכב עמה כמאמר שכבה עמי. (נח"י), קשה דאם לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, מאי זה דקאמר להיות עמה לעולם הבא על מה יענש, ואפשר דהכי קאמר ולא שמע אליה לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, שהיה מתיירא שמא יתגבר יצרו עליו לשמש עמה וירד בגיהנם: (שפתי חכמים)


{יא}  וַֽיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַֽעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵֽאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּֽיִת:

 רש"י  ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודת אלילים, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך: לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, (ג) אלא שנראית לו דמות דיוקנו (ד) של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה (לו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש שם בתוספת (סוטה ל"ו: ד"ה לעשות) מדכתיב ויבא הביתה שהוא מלשון ביאה, דהוה ליה למימר ויהי כהיום הזה ואין איש וגו': (ד) תוספות (שם ד"ה באותה) בשם רבי משה הדרשן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, משמע דאיש מאנשי הבית לא היה בבית, אבל איש אחר היה בבית, ועל כן צריך לומר דיעקב היה, כדמשמע בפרשת ויחי בפירוש רש"י (לקמן מ"ט כ"ד ד"ה מידי) וק"ל. (שפתי חכמים)


{יב}  וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּֽעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחֽוּצָה: {יג}  וַֽיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּֽי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחֽוּצָה: {יד}  וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָֽאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדֽוֹל:

 רש"י  ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן: עברי. מעבר הנהר, (ה) מבני עבר (ב"ר מב, ח.), (ס"א מעבר הנהר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) (ג"א), אף על גב דלעיל פרשת לך לך בפסוק (י"ד י"ג) ויגד לאברם העברי, פירש רש"י (שם ד"ה העברי) שבא מעבר הנהר לבד, ולא פירש מבני בניו של עבר, יש לומר כיון שאברהם עצמו בא משם די לו במה שבא מעבר הנהר, אבל בזרעו לא די זה, שהם לא באו מעבר הנהר איצטריכו שניהם, וכן במה שהם מבני עבר לא די דלמה יתייחסו לעבר ולא לשם: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּֽי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָֽאֶקְרָא וַיַּֽעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחֽוּצָה: {טז}  וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתֽוֹ:

 רש"י  אדניו. של יוסף: (רש"י)


{יז}  וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָֽעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּֽי:

 רש"י  בא אלי. לצחק בי, העבד העברי (ו) אשר הבאת לנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רוצה לפרש דרש"י מהפך הפסוק, דכתיב בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, דאי כדכתיב אינו מיושב דהוא לא הביא אותו כדי לצחק בה: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיְהִי כַּֽהֲרִימִי קוֹלִי וָֽאֶקְרָא וַיַּֽעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחֽוּצָה: {יט}  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּֽוֹ:

 רש"י  ויהי כשמוע אדניו וגו'. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה: (רש"י)


{כ}  וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַֽיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר (אסורי) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַֽיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּֽהַר: {כא}  וַיְהִי יְהֹוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּֽהַר:

 רש"י  ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה: (רש"י)


{כב}  וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶֽׂה:

 רש"י  הוא היה עושה. כתרגומו במימריה (ז) הוה מתעביד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לפרש שהיה לו עבדים תחתיו והוא היה אומר להם שיעשו, והיינו במימריה הוה מתעביד, לא שהיה עושה מה שהיו הם צריכין לעשות, דאם כן היה משרת שלהם ומאי ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר: (שפתי חכמים)


{כג}  אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶֽת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּֽאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַֽאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִֽיחַ: (פ)

 רש"י  באשר ה' אתו. בשביל (ח) שה' אתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) שלא יתכן לפרש הבי"ת כמשמעו כי אחריו כתיב ואשר הוא עושה ה' מצליח בידו, שפירושו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח, לא שיש מהן שה' אתו ויש מהן שאין ה' אתו: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מ

{א}   שביעי  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָֽטְאוּ מַשְׁקֵה מֶֽלֶךְ מִצְרַיִם וְהָֽאֹפֶה לַֽאֲדֹֽנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כלם לדבר בו בגנותו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם: חטאו. זה נמצא זבוב בפיילי פוטירין (ט) שלו, וזה נמצא צרור (י) בגלוסקין שלו: והאופה. את פת המלך, ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע"ז פיסטו"ר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פיילי כוס בלשון תרגום, ואחר כך פירש מלת פיילי בלשון יון כוס פוטירין: (י) ואם תאמר דילמא איפכא היה, יש לומר דעל כרחך צריך להיות דכך הוה המעשה, דאי איפכא היה המעשה אם כן הוה קשה למה נתלה זה וזה לא נתלה, בשלמא אי נמצא לשר המשקים זבוב אתי שפיר דלא נתלה דאנוס הוא דאינו יכול לשמור את עצמו מזבוב שנפל לכוס פתאום, אבל לאופה שנמצא צרור בגלוסקין שלו פושע הוא, דהיה לו לכבד התנור יפה שלא ישאר בו צרור: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָֽרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָֽאוֹפִֽים: {ג}  וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָֽׁם: {ד}  וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָֽר:

 רש"י  ויפקד שר הטבחים וגו'. להיות (כ) אתם: ויהיו ימים במשמר. (ל) שנים עשר חדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רוצה לפרש דמקרא משמע ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם, שהיה ממנה אותן גם כן על דבר, ואי הוה כתיב בתחילה שהיה ממנה שר המשקים ושר האופה על דבר היה נופל ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם, אבל השתא שאינו כן מאי אתם, לכן פירש להיות אתם וכו': (ל) דייק מדכתיב בפרשת בהר (ויקרא כ"ה כ"ט) ימים תהיה גאולתו, ימים ימים לגזרה שוה. ואין לומר דילמא שני ימים ממש היו במשמר ובליל שני חלמו החלום, אם כן למה ליה ליוסף לומר בעוד שלשת ימים, לא הוה ליה למימר רק אחר שלשה ימים: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיַּֽחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָֽאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּֽהַר:

 רש"י  ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהם חלום, (מ) זהו פשוטו. ומדרשו, כל אחד חלם חלום (נ) שניהם, שחלם את חלומו ופתרון חבירו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר: איש כפתרון חלומו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שכל אחד משניהם ראה חלום, ולא שכל אחד ראה חלום של שניהם, דהיינו חלומו וחלום חבירו: (נ) חלום של שניהם, אך במקום שהיה להם לומר שחלם חלום חבירו, אמרו פתרון חלום חבירו, ואין להקשות מנא ליה דקאי אפתרון, דילמא כמשמעו דכל אחד חלם חלום שלו וחלום חבירו, יש לומר מדכתיב בתריה איש חלומו בלילה אחד ולעיל כתיב חלום שניהם, ששני חלומות חלמו להם, אם כן סתרי קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר חלום שלו ופתרון חבירו, וזהו שכתב איש חלומו כפתרון חלום חבירו, פירוש חלום הדומה לדבר העתיד לבא עליהם, ולא כפי המובן שגם הפתרון ראה בחלום, אם כן מה פתר יוסף: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹֽעֲפִֽים:

 רש"י  זועפים. עצבים, כמו סר וזעף (מלכים-א כ, ד.), זעף ה' אשא (מיכה ז, ט.): (רש"י)


{ז}  וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּֽוֹם: {ח}  וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵֽאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִֽי: {ט}  וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּֽחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָֽי: {י}  וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָֽׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָֽלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִֽים:

 רש"י  שריגם. זמורות ארוכות שקורין וידי"ן: והיא כפרחת. דומה לפורחת (ס) והיא כפורחת, נדמה לי בחלומי כאלו היא פורחת, (ע) ואחר הפרח עלתה נצה (פ) ונעשה סמדר, אשפני"ר בלע"ז, ואחר כך הבשילו, והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין, עד כאן תרגום של פורחת. נץ גדול מפרח, כדכתיב ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה.), וכתיב ויוצא פרח, והדר ויצץ ציץ (במדבר יז, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש כ"ף של כפורחת היא כ"ף הדמיון ולא כ"ף כאשר, כי לא תמצא כ"ף כזאת כי אם על המקור ולא על הפועל, ופירש ויהי כמשיב ידו (לעיל ל"ח כ"ט), כדמות משיב ידו, ופירש שלא היתה לו כוונה בזה רק מפני שהוציא ידו, ואחר כך קשרו בחוט השני והכניסה מיד ונראה כאילו היה זה בכוונה, כינה הוצאת היד בשם נתינה והכנסה בשם השבה, והתרגום שתרגם כד אפרחת תרגם הענין ולא המלות, והראיה שתרגם פורחת בינוני אפרחת שהוא לשון פועל עבר, עד כאן לשון הרא"ם: (ע) כלומר שנראה לו בחלומו שהיתה פורחת ממש כפריחת הגפן, בלי שום שינוי ודמיון: (פ) כלומר ולא שראה הכל ביחד כמובן מן הכתוב, דאין מראין לו לאדם פיל דקאי בקופא דמחטא (ברכות נ"ה:): (שפתי חכמים)


{יא}  וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָֽאֶקַּח אֶת הָֽעֲנָבִים וָֽאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָֽאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ואשחט. כתרגומו ועצרית, והרבה יש בלשון משנה: (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵֽם:

 רש"י  שלשת ימים הם. סימן הם לך (צ) לשלשת ימים. ויש מדרשי אגדה הרבה (חולין צב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא שהם עצמם שלשת ימים, כמובן מן הקרא: (שפתי חכמים)


{יג}  בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַֽהֲשִֽׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָֽתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָֽרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵֽהוּ:

 רש"י  ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה, ימנה אותך עמהם: כנך. בסיס שלך ומושבך: (רש"י)


{יד}  כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּֽאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִֽׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהֽוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּֽה:

 רש"י  כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך, (ק) מאחר שייטב לך כפתרוני: ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש שפרעה ישא את ראשך והיית כל כך חשוב עד אשר אם זכרתני תוכל אתה להוציאני, ויהיה מלת כי במקום כאשר, משום דכי משמש בד' לשונות והאחד מהם אם, והוא אשר, והוסיף הרב מאחר שייטב לך מפני שאין מדרך המוסר שיזכירהו מיד בעת שייטיב לו רק אחר כך בעת שעומד ומשרת לפניו: (שפתי חכמים)


{טו}  כִּֽי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָֽעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹֽא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּֽי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּֽוֹר: {טז}  וַיַּרְא שַׂר הָֽאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּֽחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִֽׁי:

 רש"י  סלי חורי. סלים של נצרים קלופים חורין חורין, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש (היפפען קוכען), לתתם באותן סלים: (רש"י)


{יז}  וּבַסַּל הָֽעֶלְיוֹן מִכֹּל מַֽאֲכַל פַּרְעֹה מַֽעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִֽׁי: {יח}  וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵֽם: {יט}  בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹֽאשְׁךָ מֵֽעָלֶיךָ וְתָלָה אֽוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָֽׂרְךָ מֵֽעָלֶֽיךָ: {כ}   מפטיר  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָֽאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָֽיו:

 רש"י  יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. (ר) ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים, שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן ומולדותיך (יחזקאל טז, ד.), ביום הולדת אותך, וכן אחרי הוכבס את הנגע (ויקרא יג, נה.), שכיבוסו על ידי אחרים: וישא את ראש וגו'. מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו שאו את ראש, לשון מנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש יום הלידה בלשון יון: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹֽה: {כב}  וְאֵת שַׂר הָֽאֹפִים תָּלָה כַּֽאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵֽף: {כג}  וְלֹֽא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: (פפפ)

 רש"י  ולא זכר שר המשקים. בו ביום: וישכחהו. לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף לזכרו, (ש) הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה.), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב:

חסלת פרשת וישב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) (קצ"מ), דאם לא כן מאי נפקא מינה דכתיב ולא זכר, אם בא לומר שלא עשה חסד, זה נכתב כבר (לקמן מ"א א') ויהי מקץ שנתים, אלא לומר שסיבה היתה מאת השם יתברך שלא הזכירו עד אחר שתי שנים, מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. (נח"י), מבואר הוא בשמות רבה (פרק ז' א') אתה מוצא שלא היה יוסף ראוי להיות בבית האסורים אלא עשר שנים מפני שהוציא דבה על עשרה אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים וכו': חסלת פרשת וישב (שפתי חכמים)

---

פרשת מקץ

---

בראשית פרק-מא

{א}  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר:

 רש"י  ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ, (א) סוף הוא: על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים, (ב) חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, (ג) ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו (לקמן מ"ז ב') מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים (דברים י"ד כ"ח), ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, (שמות כ"ה י"ט), ופעם קצת כמו ומקצה אחיו (לקמן מ"ז ב'), ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא (דברים ט"ו א') דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה (שביעית פ"י מ"א), (רא"ם) וק"ל: (ב) דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית (לעיל ב' י'), ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית (שם פ' י"א) וכדפירש רש"י שם (ד"ה פישון), וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם: (ג) דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן: (שפתי חכמים)


{ב}  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָֽחוּ:

 רש"י  יפות מראה. סימן הוא לימי השובע, (ד) שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש"ק בלע"ז (זומפף), כמו ישגא אחו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו: (שפתי חכמים)


{ג}  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַֽחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּֽעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹֽר:

 רש"י  ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז (צארט דין), לשון (ה) דק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז: (שפתי חכמים)


{ד}  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת (ו) בימי הרעב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּישָׁן וַיַּֽחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבֽוֹת:

 רש"י  בקנה אחד. (ז) טואיד"ל בלע"ז: בריאות. שיי"ש (ח) בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא: (ח) דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם: (שפתי חכמים)


{ו}  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹֽמְחוֹת אַֽחֲרֵיהֶֽן:

 רש"י  ושדופות. השליי"דש בלע"ז (אויסגעשלאגען). ושקיפן (ט) קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית, שקורין (י) ביש"א (רויהער ווינד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא (דברים כ"ח כ"ב) פירש רש"י (ד"ה שדפון וירקון) בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח: (י) דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם (יומא כ"א:), לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע: (שפתי חכמים)


{ז}  וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלֽוֹם:

 רש"י  הבריאות. שיינ"ש בלע"ז: והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו (כ) והוצרך לפותרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. (נח"י), ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב (לקמן פ' ל"ב) ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  ותפעם רוחו. ומטרפא רוחיה, מקשקשת בתוכו כפעמון, (ל) ובנבוכדנצר הוא אומר ותתפעם רוחו (דניאל ב, א.), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו (ב"ר פט, ה.): חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. (טימי הן עצמות בלשון ארמי, (מ) ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות): ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, (נ) שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר (ב"ר פט, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג: (מ) יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד י') שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף: (נ) אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, (מהרש"ל עקידה), שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורח רוח: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּֽוֹם: {י}  פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָֽאֹפִֽים: {יא}  וַנַּֽחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָֽמְנוּ:

 רש"י  איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו: (רש"י)


{יב}  וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹֽמֹתֵינוּ אִישׁ כַּֽחֲלֹמוֹ פָּתָֽר:

 רש"י  נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה, (ס) ואין ראוי לגדולה: עברי. אפילו לשוננו (ע) אינו מכיר: עבד. וכתוב בנימוסי מצרים, (פ) שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס"א שירים וכן גרס רא"ם): איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לומר נער בגימטריא שוטה: (ע) (נח"י), וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה (דף ל"ו:): (פ) דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר פָּֽתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָֽה:

 רש"י  השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר: (רש"י)


{יד}  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹֽה:

 רש"י  מן הבור. מן בית הסוהר, (צ) שהוא עשוי כמין גומא, (ק) וכן כל בור שבמקרא לשון גומא הוא, ואף אם אין בו מים (ר) קרוי בור, פוש"י בלע"ז (איינע גרובע): ויגלח. מפני (ש) כבוד המלכות (ב"ר פט, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) גבי כי שמו אותי בבור (לעיל מ' ט"ו) היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב (לעיל ל"ז כ"ח) וימשכו את יוסף מן הבור: (ק) פירש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל): (ר) (נח"י), דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות: (ש) דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא: (שפתי חכמים)


{טו}   שני  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַֽאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתֽוֹ:

 רש"י  תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שומע יוסף, אשר לא תשמע לשונו, אנטינדר"א בלע"ז (פערשטעהען): (רש"י)


{טז}  וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַֽעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹֽה:

 רש"י  בלעדי. אין החכמה משלי, (ת) אלא אלהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים (לעיל י"ד כ"ד), דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּֽחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹֽר: {יח}  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָֽחוּ: {יט}  וְהִנֵּה שֶֽׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַֽחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹֽא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹֽעַ:

 רש"י  דלות. (א) כחושות, כמו מדוע אתה ככה דל (שמואל ב יג, ד.) דאמנון: ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי (ב) בשר, ובלע"ז בלוא"ש (צארט שוואך): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ולא מלשון עוני: (ב) פירוש משום דאמרינן (ירושלמי ברכות ט' ז') כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן: (שפתי חכמים)


{כ}  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָֽרַקּוֹת וְהָֽרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִֽאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹֽת: {כא}  וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּֽאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָֽאִיקָֽץ: {כב}  וָאֵרֶא בַּֽחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבֽוֹת: {כג}  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹֽמְחוֹת אַֽחֲרֵיהֶֽם:

 רש"י  צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע. ותרגומו נצן לקין, (ג) נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה, לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{כד}  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָֽאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִֽי: {כה}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָֽאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹֽה: {כו}  שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הֽוּא:

 רש"י  שבע שנים. ושבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות (ד) החלום וגו'. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו': (שפתי חכמים)


{כז}  וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָֽרַקּוֹת וְהָֽרָעֹת הָֽעֹלֹת אַֽחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הָֽרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִֽהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָֽב: {כח}  הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָֽאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹֽה: {כט}  הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ל}  וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַֽחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָֽרָעָב אֶת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה: (רש"י)


{לא}  וְלֹֽא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָֽרָעָב הַהוּא אַֽחֲרֵי כֵן כִּֽי כָבֵד הוּא מְאֹֽד:

 רש"י  ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע (ה) כי באו אל קרבנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל: (שפתי חכמים)


{לב}  וְעַל הִשָּׁנוֹת הַֽחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּֽעֲמָיִם כִּֽי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָֽאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָֽאֱלֹהִים לַֽעֲשׂתֽוֹ:

 רש"י  נכון. (ו) מזומן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון: (שפתי חכמים)


{לג}  וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִֽישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {לד}  יַֽעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָֽע:

 רש"י  וחמש. כתרגומו ויזרז, (ז) וכן וחמושים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז: (שפתי חכמים)


{לה}  וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּֽעָרִים וְשָׁמָֽרוּ:

 רש"י  את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן, (ח), ואוכל שהוא פועל, כגון כי כל אוכל חלב, טעמו למטה בכ' ונקוד קמץ קטן: תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי: (שפתי חכמים)


{לו}  וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָֽרָעָב אֲשֶׁר תִּֽהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹֽא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּֽרָעָֽב:

 רש"י  והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז (ט) לקיום (י) הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב: (י) רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות: (שפתי חכמים)


{לז}  וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָֽיו: {לח}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּֽוֹ:

 רש"י  הנמצא כזה. כתרגומו הנשכח (כ) כדין, אם נלך ונבקשנו (ל) הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו (דברים ד' ל"ב), שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה: (ל) ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצה לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{לט}   שלישי  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַֽחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אֽוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמֽוֹךָ:

 רש"י  אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, (מ) לא נמצא כמוך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה: (שפתי חכמים)


{מ}  אַתָּה תִּֽהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּֽךָּ:

 רש"י  ישק. יתזן, יתפרנס, כל צרכי עמי (נ) יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (בראשית טו, ב.), וכמו נשקו בר (תהלים ב, יב.), גרנישו"ן בלע"ז (פערזארגען. פערזעהן): רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך: כסא. לשון של המלוכה, כמו ויגדל את כסאו מכסא אדוני המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו': (שפתי חכמים)


{מא}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹֽתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  נתתי אתך. מניתי יתך, (ס) ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו ולתתך עליון. בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נתתי אתכם נבזים ושפלים (מלאכי ב, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים: (שפתי חכמים)


{מב}  וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארֽוֹ:

 רש"י  ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה: בגדי שש. דבר חשיבות הוא (ע) במצרים: רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן רבדתי ערשי (משלי ז, טז.), רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן. על הרובד שבעזרה (פ) והיא רצפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ב' י"א ד"ה פישון), הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. (דב"ט), והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה (שמות כ"ה ד' ד"ה ושש) פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב: (פ) רוצה לפרש דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה: (שפתי חכמים)


{מג}  וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו: אברך. כתרגומו דין אבא למלכא (צ) רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ"א) דרש ר' יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו בן דורמסקית, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים (ק) אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין לפניו ויוצאין תחת ידו, (ר) כענין שנאמר ונתון אותו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) זה חבר למלך: (ק) פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק: (ר) והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך: (שפתי חכמים)


{מד}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹֽא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזרה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו: ובלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא: את ידו ואת רגלו. כתרגומו: (רש"י)


{מה}  וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵֽׁם יוֹסֵף צָֽפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא: פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע (ש) על שנסתרס מאליו, (ת) לפי שחמד את יוסף (א) למשכב זכר (סוטה יג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל: (ת) והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל: (א) ואם תאמר הא לעיל (ל"ט י"ט) כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם (ד"ה ויהי) בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק: (שפתי חכמים)


{מו}  וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּֽעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מז}  וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִֽים:

 רש"י  ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר (ב) מלשון עשייה: לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא: (שפתי חכמים)


{מח}  וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּֽעָרִים אֹכֶל שְׂדֵֽה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִֽיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָֽהּ:

 רש"י  אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה (ג) ונותנין בתבואה מעפר המקום, (ד) ומעמיד את התבואה מלירקב (נ"ל שהוא דעת רבי נחמיה ואין צריך כלל להגיה ברש"י כאשר עלה בדעת קצתם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רוצה לפרש דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו': (ד) יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים: (שפתי חכמים)


{מט}  וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּֽי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּֽר:

 רש"י  עד כי חדל לספור. עד כי חדל לו הסופר (ה) לספור, והרי זה מקרא קצר: כי אין מספר. לפי שאין מספר והרי כי משמש (ו) בלשון דהא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור: (ו) דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{נ}  וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָֽרָעָב אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֽוֹן:

 רש"י  בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו (ז) בשני רעבון (תענית יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון: (שפתי חכמים)


{נא}  וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּֽי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִֽי: {נב}  וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּֽי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִֽי: {נג}   רביעי  וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {נד}  וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָֽרָעָב לָבוֹא כַּֽאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָֽחֶם: {נה}  וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּֽעֲשֽׂוּ:

 רש"י  ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף (ב"ר צא, ה.): אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, (ח) וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם: (שפתי חכמים)


{נו}  וְהָֽרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּֽחֱזַק הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו (ט) העשירים (ב"ר שם): את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עיבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, (י) כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם: (י) רוצה לפרש שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו': (שפתי חכמים)


{נז}  וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּֽי חָזַק הָֽרָעָב בְּכָל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף: (רש"י)

בראשית פרק-מב

{א}  וַיַּרְא יַֽעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאֽוּ:

 רש"י  וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו', ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו (כ) כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה (תענית י:). (ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו ומרוה (ל) גם הוא יורה (משלי יא, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאי אתם מראים עצמיכם בפניהם שאתם שבעים ויש לכם תבואה, כיון שהם קרובים שלנו אזי יבואו אלינו לבקש ליתן להם אוכל, לכך לכו וקנו אוכל כדי שיסברו שאין לנו אוכל, אבל באמת בזמן הזה היה להם אוכל וכו', ולפי זה תתראו הוא לשון שביעה: (ל) ויתחלף האל"ף במלת תתראו לוי"ו שבשרש רוה, וכמוהו רבים, ופירש הקרא כן הוא מרוה תלמידו בעולם הזה גם הוא יורה בעולם הבא. ואם תאמר מאי ראיה זה לפירוש אחרון שפירש שהוא לשון כחישה, אדרבה הא מייתי ראיה שהוא לשון שביעה, ויש לומר דגם לפירוש האחרון הוא ראיה ויהיה תתראו כמו תתרוו, והוא מלשון בלא שביעה, כמו הולך ערירי (לעיל ט"ו ב') ומפרש רש"י (ד"ה הולך) בלא בנים, אף על פי שפירוש יורשים היינו שיש לו בנים, וכן ודשנו את המזבח דכתיב בפרשת במדבר (ד' י"ג) שפירושו דשן, ואפילו הכי מפרש רש"י (שם ד"ה ודשנו) ויטלו את הדשן, ואם כן הכי נמי כן הוא, והוה כאילו כתב תתרוו דאל"ף מתחלף בוי"ו דאותיות אהו"י מתחלפין זה עם זה, ואפשר דמרוה גם כן יש לפרש מלשון בלא שביעה ויהיה דומה ממש לתתראו, ויהיה פירוש הפסוק ומרוה, כלומר מי שהוא בלא שביעה בעולם הזה גם הוא יהיה שבע לעולם הבא וק"ל: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמֽוּת:

 רש"י  רדו שמה. ולא אמר לכו, (מ) רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא גרסינן ולא אמר לכו, דמרדו לא שמעינן מידי, דצריך לכתוב רדו כיון שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, וההולך מארץ ישראל למצרים שייך לכתוב רדו וכמו שכתב הרא"ם, וכן כתוב בכל הפרשה כולה לשון ירידה, אלא לא גרסינן ליה, והכי קשה לרש"י למה צריך למכתב שמה, דהא אחר כך כתיב משם, ואם כן הוה ליה למימר רדו ושברו לנו משם וגו', אלא לכך כתיב שמה רוצה לפרש רד"ו שנים יהיו שמה, אבל בלא מלת שמה לא מצינן למדרש מידי, ועוד יש לומר דגרסינן ליה והכי פירושו דקשה לרש"י למה כתיב רדו שהוא לשון ירידה, היה לו לומר לשון מעליא לכו, אף על פי שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי במדבר לנוכח לא היה לו לומר לשון ירידה, אלא רמז וכו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֵּֽרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָֽיִם:

 רש"י  וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כלם לב אחד להם (בב"ר צא, ב.): (רש"י)


{ד}  וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹֽא שָׁלַח יַֽעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסֽוֹן:

 רש"י  פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (ב"ר שם ט.): (רש"י)


{ה}  וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּֽי הָיָה הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן:

 רש"י  בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים: (רש"י)


{ו}  וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָֽרְצָה:

 רש"י  וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים הוא (שבועות טז:): (רש"י)


{ז}  וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹֽכֶל:

 רש"י  ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי (נ) בדברים לדבר קשות (ב"ר צא, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש ויתנכר, הראה עצמו נכרי: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻֽהוּ:

 רש"י  ויכר יוסף וגו'. לפי שהניחם חתומי זקן (ב"מ לט: כתובות כז:): והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: (רש"י)


{ט}  וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַֽחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶֽם:

 רש"י  אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו את מקורה הערה (ויקרא כ, יח.), וכמו ערום ועריה (יחזקאל טז, ז.), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בדקא דארעא, כמו בדק הבית, (ס) רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש סדק של קיר: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַֽעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹֽכֶל:

 רש"י  לא אדני. לא תאמר כן, (ע) שהרי עבדיך באו (פ) לשבר אוכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוצרך להוסיף מלות תאמר כן, כיון שפסק עליהם שהם מרגלים לא תפול על זה כי אם מלת אל, כמו שמצינו גבי חנה, שחשבה עלי לשכורה והשיבה לו (שמואל-א' א' ט"ז) אל תתן אמתך לפני בת בליעל, אבל מלת לא, תפול כשהיא תשובה על שאלה או בקשה: (פ) אין זה הוכחה, כי יוסף אמר לא כי אלא לרגל הארץ באתם, אלא הכי פירושו לא תאמר כן אלא הרי עבדיך וכו', והוא כמו אבל עבדיך כו': (שפתי חכמים)


{יא}  כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹֽא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִֽים:

 רש"י  כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים כמו כן דברת (שמות י, כט.), כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ז.), ועברתו לא כן בדיו (ישעיה טז, ו.): (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּֽי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאֽוֹת:

 רש"י  כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, (צ) למה לא נכנסתם בשער אחד (ב"ר צא, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שיוסף היה יודע שאחיו באין לשבר אוכל, והיה מצוה לשומרי השער שכל מי שיבא לעיר יכתוב שמו ושם אביו ויבאו ויראו לו, ועשרה שומרי השער באו, ובכל מקום היה מוצא, בזה ראובן בן יעקב, ובזה שמעון בן יעקב, ובזה היה יודע שבעשר שערים נכנסו. ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל (פ' ט') גבי לראות את ערות הארץ וגו', ויש לומר דבכאן מוכח שפיר מדכתיב אחר כך ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו', מה ענין תשובה זו על מה שאמר להם מרגלים אתם, אלא על כרחך צריך לומר שיוסף מתחילה אמר להם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, והם השיבו לו לא, כי אלא כולנו בני איש אחד וגו' והאחד איננו, ובשביל אותו אחד נתפזרנו: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּֽאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָֽאֶחָד אֵינֶֽנּוּ:

 רש"י  ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו'. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו: (רש"י)


{יד}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּֽם:

 רש"י  הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים, (ק) הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י הוא אשר דברתי משמע דהם נמי אמרו שמרגלים הם, ולכך קאמר יוסף הוא אשר דברתי, ואין זה אמת כי הם אמרו לא מרגלים אנחנו, ומתרץ דהוא היה ראוי לכתוב בסוף, כלומר אשר דברתי וגו' מרגלים אתם הוא האמת. יש מקשין במה תפש אותם יוסף שהם מרגלים עד שאמר להם הוא הדבר וגו', ועוד קשה במאי יתאמת זה שאם יביאו את בנימין שאינם מרגלים, ונראה לי דהכי פירושו מתחילה אמר להם מרגלים אתם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, כדפירש רש"י ספק מכל הטענות שיש לטעון כאשר הזכרתי, ובזה יתיישבו כל הקושיות ודו"ק, וקצת כעין זה מצאתי בשם מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{טו}  בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּֽצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵֽנָּה:

 רש"י  חי פרעה. אם יחיה (ר) פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש לפי פשוטו של קרא אין לו הבנה, משום הכי הוסיף מלת אם, ויהיה טעמו אם חי פרעה לא תצאו מזה, ויהיה אם דקרא במקום לא, כמו (תהלים פ"ט ל"ו) אם לדוד אכזב, שרצה לומר לא אכזב, ויחוייב מזה שאם תצאו לא יחיה, ובאמת יצאו אלא כשהיה נשבע לשקר וכו': (שפתי חכמים)


{טז}  שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִֽבָּֽחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַֽאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּֽם:

 רש"י  האמת אתכם. אם אמת (ש) אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה (ת) כי מרגלים אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לרש"י דמלת האמת מורה שהוא הודה להם שהאמת אתם, והוא סותר למאמר תבחנו שמורה שהוא מסופק בהם, לפיכך הוצרך לומר שזה הוא ה"א התימה, כמו האם כן הוא: (ת) שאי אפשר לומר ואם לא תבחנו חי פרעה וכו', שאף אם לא יבחנו לא יתחייב שהם מרגלים: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיֶּֽאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִֽים:

 רש"י  משמר. בית (א) האסורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש ולא ששם שומרים עליהם, דהא כתיב אחריו (פ' י"ט) יאסר בבית משמרכם, והא דלא פירש רש"י זה לעיל בפרשת וישב (מ' ג') שהמשמר הוא בית האסורים, משום דלעיל כתיב בהדיא שהיא בית הסוהר דכתיב (שם) ויתן אותם במשמר וגו': (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִֽחְיוּ אֶת הָֽאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵֽא: {יט}   חמישי  אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵֽאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַֽעֲבוֹן בָּֽתֵּיכֶֽם:

 רש"י  בבית משמרכם. שאתם אסורים בו (ב) עכשיו: ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון (ג) אנשי בתיכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) שלא נחשב שהכינוי מורה שמתחילה נעשה בשבילם: (ג) ומלת שבר פה מורה על קנייה לא על מכר, ומפני שהרעבון אינו לבתיהם הוצרך להוסיף אנשי בתיכם: (שפתי חכמים)


{כ}  וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָֽמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ כֵֽן:

 רש"י  ויאמנו דבריכם. יתאמנו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב.), (ד) וכמו יאמן נא דבריך (מלכים-א ח, כז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אין ויאמנו מלשון אמונה, כמו (במדבר ה' כ"ב) ואמרה האשה אמן וכו', שפירושו אמת שאמר הכהן יתן ה' וגו', ועליו כתיב ואמרה האשה אמן, ולא יפול בו לשון אמונה רק אמת יהיה זה שתהיה ירכה נופלת וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַֽנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּֽאת:

 רש"י  אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח.) לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא, אבל ברם: באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אתת לנא: (רש"י)


{כב}  וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּֽחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָֽשׁ:

 רש"י  וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן: (רש"י)


{כג}  וְהֵם לֹא יָֽדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּֽינֹתָֽם:

 רש"י  והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, (ה) היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה בנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רוצה לפרש דבכל פעם כשדברו עמו קודם לכן היה מליץ ביניהם, ועתה לא היה המליץ ביניהם והיו סבורים שיוסף אינו מבין לשון הקודש: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּסֹּב מֵֽעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵֽאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּֽאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם:

 רש"י  ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו (ו) מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (ז) הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסר אתו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, (ח) וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו (ב"ר צא, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י למה בכה היה לו לרגז עליהם כששמע שהם עצמם מתודים איך שלא טוב עשו, לכן פירש משום הכי בכה משום ששמע שהיו מתחרטים, (מהרש"ל): (ז) דייק מדכתיב בפרשת וישב (לעיל ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו', וכתיב (לקמן מ"ט ה') שמעון ולוי אחים. (רא"ם), והא דכתיב לעיל (ל"ז כ"ד) ויקחהו דמשמע רבים, ויש לומר ויקחהו חסר וי"ו האמצעי כתיב, וקרינן ויקחהו בציר"י תחת החי"ת שהוא לשון יחיד: (ח) דאם לא כן לעיניהם למה לי: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּֽן: {כו}  וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹֽרֵיהֶם וַיֵּֽלְכוּ מִשָּֽׁם: {כז}  וַיִּפְתַּח הָֽאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַֽחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּֽוֹ:

 רש"י  ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד (ט) משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו (י) בלילה: אמתחתו. הוא (כ) שק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאם לא כן מאי האחד בה"א: (י) ולא תפרש במלון במקום המיוחד למלון לכל העוברים ושבים, כיון דכתיב במלון בפת"ח, דאם לא כן היה לו לכתוב תחילה ויבואו למלון ואחר כך ויפתח וגו' במלון: (כ) והא דנקט רש"י הוא שק ולא נקט השק, משום דקשה לרש"י דבראש הפסוק כתיב ויפתח האחד את שקו, ואחר כך כתיב והנה הוא בפי אמתחתו, משמע דלא היה שק ועל זה פירש הוא השק, רוצה לפרש אמתחתו דהכא היינו שק דלעיל: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּֽחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָֽנוּ:

 רש"י  וגם הנה באמתחתי. הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, (ל) שלא הושב אלא להתעולל עלינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ופירש מה זאת מה רעה היא זאת ולא טובה שהביאם להשבת הכסף, דאם לא כן מאי ויחרדו: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיָּבֹאוּ אֶל יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹֽר: {ל}  דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּֽמְרַגְּלִים אֶת הָאָֽרֶץ: {לא}  וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִֽים: {לב}  שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָֽאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {לג}  וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָֽאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַֽעֲבוֹן בָּֽתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵֽכוּ: {לד}  וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵֽדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָֽרוּ:

 רש"י  ואת הארץ תסחרו. (מ) תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר והיכן מצינו שאמר להם יוסף כן, ויש לומר דכיון שיוסף אמר להם שהם מרגלים בודאי לא היה מניחן לילך בעיר כדי שלא ירגלו, לכך אם יביאו את בנימין ולא יהיו חשודין בעיניו כמרגלים אז יהיו רשאין לילך ולסבב בעיר, וזהו ויאמנו דבריכם ותסחרו מלשון סיבוב, ולא מלשון סחורה, דאם לא כן מה זה לכאן: (שפתי חכמים)


{לה}  וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַֽאֲבִיהֶם וַיִּירָֽאוּ:

 רש"י  צרור כספו. קשר כספו: (רש"י)


{לו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּֽנָה:

 רש"י  אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו (נ) כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (רא"ם), תימה דהכא משמע שיעקב אבינו נודע לו עכשיו בעת שהיו מבקשים שירד בנימין עמהם שמכרו את יוסף, ואם כן איך אמר להם אחר כך (לקמן מ"ד כ"ז) אתם ידעתם וגו', ואומר אך טרוף וגו' (שם פ' כ"ח). (צד"ל), הקושיא מעיקרא ליתא, כי לא מצינו שיעקב אמר לבניו אתם ידעתם וגו' רק יהודה אמר כן ליוסף בשם אביו, ואפשר לומר שיהודה בדה זאת מלבו כדי שיכמרו רחמי יוסף עליו כשם שאמר (שם פ' כ') ואחיו מת, ופירש רש"י (שם ד"ה ואחיו) מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, הכי נמי באמרו אך טרוף טורף יוסף ולא ראיתיו וגו', שהרי יעקב אמר עכשיו לא ירד בני עמכם כי אחיו מת, ולא אמר טורף כנזכר לעיל: (שפתי חכמים)


{לז}  וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַֽאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶֽיךָ: {לח}  וַיֹּאמֶר לֹֽא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּֽי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָהּ וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת שֵֽׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאֽוֹלָה:

 רש"י  לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו (ס) של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני (ב"ר צא, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא משום שמא יקראהו אסון בדרך לא רצה שילך בנימין עמהם כמו שמפורש בקרא, דאם כן כשאמר יהודה (לקמן מ"ג ט') אנכי אערבנו וגו' למה לא טען הפחד של וקראהו אסון, אלא ודאי טענת וקראהו אסון אינו אלא דחייה בעלמא שלא רצה לביישו מה שאינו מקבל דבריו, ומה שלא קיבל דבריו של ראובן, יש לומר שירא שיקח אותו אדוני הארץ במאסר כמו שלקח את שמעון ואין מידו מציל, אבל כשלקח אותו יהודה על ידיו נתן אותו לילך, כי ידע יעקב כיון שיהודה מבפנים ימסור את עצמו עליו עד שיציל אותו מידו: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מג

{א}  וְהָֽרָעָב כָּבֵד בָּאָֽרֶץ: {ב}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶֽאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל:

 רש"י  כאשר כלו לאכול. יהודה אמר להם (ע) המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית: כאשר כלו. כד שציאו (והמתרגם כד ספיקו, טועה, כאשר כלו הגמלים לשתות, מתורגם כד ספיקו, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן למה ענה יהודה לבדו על שובו שברו שזה נאמר לכולם, אלא כו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶֽם:

 רש"י  העד העיד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן העידותי בכם (דברים ל, יט.), רד העד בעם (שמות יט, כא.): לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם (פ) אתכם. ואונקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם (צ) אחר לשון המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאין לומר דפירושו כמו כל בלתי שבמקרא שפירושו אלא, דאם כן היה לו למיכתב נמי בלתי כאשר אחיכם אתכם, לכך צריך לומר דבלתי דכאן פירש בלא. (מהרש"ל), שלא תאמר שכך פירושו שלא תראוני, בלתי אחיכם לבד יראני, לכן פירש שאינו כן רק שלא תראוני בלתי אחיכם אתכם: (צ) רוצה לפרש שתירגם האי בלתי, אלא שמגיה מלת כד שהוא כמו כאשר, היינו מפני שלא דקדק אחר לשון המקרא, דדוחק הוא להגיה תיבה בפסוק: (שפתי חכמים)


{ד}  אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵֽרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹֽכֶל: {ה}  וְאִם אֵֽינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּֽי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶֽם: {ו}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵֽעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָֽח: {ז}  וַיֹּֽאמְרוּ שָׁאוֹל שָֽׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶֽם:

 רש"י  לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עניני (נ"א עצי) (יש מפרשים לשון עצה, שמדברים ביחידות וזהו עצי) עריסותינו (ק) גלה לנו: ונגד לו. שיש לנו (ר) אב ואח: על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד: כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שמוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש אפילו הקטנים השוכבים בעריסה, מדכתיב ולמולדתנו שפירושו העריסות שהילדים מונחים בהם: (ר) שעל פי הדברים האלה פירוש על פי שאלותיו, ואם כן ונגד לו כך וכך לפי שאלותיו, שאילו היה פירוש ונגד לו על פי הדברים האלה ששאל היש לכם אב וכו', ונגד לו את הדברים האלה מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּֽנוּ:

 רש"י  ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, (ש) על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם: ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים (ת) ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דמדאמר ולא נמות פשיטא דנחיה, ולמה ליה למיכתב ונחיה, אלא וכו': (ת) דקשה לו מה מהדר ליה ולא נמות דהא משום הכי שולח אותם לקנות תבואה, ועל זה פירש בנימין ספק וכו', לכך אמר ולא נמות, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ט}  אָֽנֹכִי אֶֽעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִֽיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִֽים:

 רש"י  והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי: וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא: (רש"י)


{י}  כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּֽי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַֽעֲמָֽיִם:

 רש"י  לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת (א) כל הימים הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם היו שבים פעמים, אלא על כרחך עם שמעון היינו שבים והיית מרויח הצער שנצטערת עד הנה: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִֽים:

 רש"י  אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו: מזמרת הארץ. מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם: נכאת. שעוה. בראשית רבה (צא, יא.): בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א"ב של רבי מכיר ראיתי, פושטציא"ס, ודומה לי שהם אפרסקין (שפירזיכע): (רש"י)


{יב}  וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הֽוּא:

 רש"י  וכסף משנה. פי שנים כראשון: קחו בידכם. לשבור אוכל שמא (ב) הוקר השער: אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שכחו שוגג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אבל לא תפרש כסף שני חוץ מכסף המושב, דאם כן הוה ליה למימר תחילה ואת הכסף המושב, ואחר כך וכסף משנה וגו': (שפתי חכמים)


{יג}  וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִֽישׁ: {יד}  וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַֽחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַֽאֲנִי כַּֽאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָֽלְתִּי:

 רש"י  ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, (ג) הריני מתפלל עליכם: ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין: ושלח לכם. ויפטר לכון כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו: את אחיכם. זה שמעון: אחר. רוח הקודש נזרקה בו (ב"ר צא, ז.), לרבות יוסף: ואני. עד שובכם אהיה (ד) שכול מספק: כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון: שכלתי. מבנימין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש כך אמר יעקב לבניו אם הוא מעצמו מרגיז עליכם ומיצר אתכם, אם כן הוא מצד הטבע תפייסוהו בפירות הללו שהן מזמרת הארץ, ואם לא יתפייס בזה בודאי סיבה הוא מאת השם ואז אין חסר אלא תפילה, הריני מתפלל וכו', (מהרש"ל): (ד) לא שאני שכול מעתה דאם כן מאי ואל שדי יתן לכם רחמים וגו': (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּקְחוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִֽשְׁנֶה כֶּסֶף לָֽקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּֽרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּֽעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵֽף:

 רש"י  ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר: (רש"י)


{טז}   שישי  וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַֽאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָֽאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹֽאכְלוּ הָֽאֲנָשִׁים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם:

 רש"י  וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר (ה) וטבח: בצהרים. (ו) זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי ובלע"ז דיזנ"ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לכלבא שירותיה, בצע אכולא שירותא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) על משקל שלח לך (במדבר י"ג ב'), שלח העז (שמות ט' י"ט), שהוא ציווי: (ו) פירוש בשחרית, אבל אין פירושו כשאר צהרים שבמקרא, משום דדרך העולם לאכול ד' שעות על היום ואפילו תלמידי חכמים דרכם לאכול בתחילת שעה ששית כדאמרינן בגמרא דשבת (י.): (שפתי חכמים)


{יז}  וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּֽאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָֽאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵֽף: {יח}  וַיִּֽירְאוּ הָֽאֲנָשִׁים כִּי הֽוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּֽאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מֽוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַֽעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵֽינוּ:

 רש"י  וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי"ן, ותרגומו ודחילו: כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר: אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה: להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא (ז) עלנה, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עלילות דברים, תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לאתרברבא, (ח) הוא לשון גלת הזהב (קהלת יב, ו.), והצב גלתה העלתה (נחום ב, ח.), שהוא לשון מלכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לומר על ולהתנפל תירגם כן: (ח) לאתרברבא פירוש לשון אדנות, וקשה והלא זה נגד פירושו, ועוד למה תירגם לאסתקפא שלא אחר לשון המקרא, ויש לומר שמתחילה פירש על להתגולל לאתרברבא שהוא אחר לשון המקרא גלת הזהב (קהלת י"ב ו'), ואז לא נופל עליו לשון ולהתנפל אם לא שפירושו לאסתקפא עלנא פירוש להתעולל, בשלמא אי הוה פירוש של להתגולל לשון גלילת דבר כפשוטו, אז היה נופל עליו לשון להתנפל שפיר, אבל עכשיו שלהתגולל הוא לשון לאתרברבא צריך לפרש להתנפל לשון עלילות דברים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יט}  וַֽיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּֽיִת: {כ}  וַיֹּֽאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹֽכֶל:

 רש"י  בי אדוני. לשון בעיא ותחנונים, הוא בלשון ארמי בייא בייא (סנהדרין סד.): ירד ירדנו. ירידה (ט) הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך (ב"ר צב, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דייק מדכתיב כפל לשון, אבל לא דייק מדכתיב לשון ירידה ולא לשון הליכה כדפירש על רדו שמה (לעיל מ"ב ב') עיין שם, ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א:), היכא דאיכא למדרש דרשינן, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כא}  וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַֽנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶֽסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵֽנוּ: {כב}  וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ: {כג}  וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵֽאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעֽוֹן:

 רש"י  אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון: (רש"י)


{כד}  וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָֽאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם:

 רש"י  ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו חוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו: (רש"י)


{כה}  וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּֽצָּֽהֳרָיִם כִּי שָֽׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָֽחֶם:

 רש"י  ויכינו. הזמינו, עטרוהו בכלים נאים: (רש"י)


{כו}  וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ אָֽרְצָה:

 רש"י  הביתה. מפרוזדור לטרקלין. (נראה דיוקו דרש"י מהביתה בתראה, ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה, דקשה לו הלא כבר הובאו ביתו של יוסף, אלא על כרחך צריך לומר מפרוזדור לטרקלין, ודו"ק): (רש"י)


{כז}  וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַֽעוֹדֶנּוּ חָֽי: {כח}  וַיֹּֽאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַֽיִּקְּדוּ (וישתחו) וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 רש"י  ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, (י) השתחואה משתטח לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מדכתיב לעיל וישתחוו אפים ארצה: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִֽי:

 רש"י  אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה: (רש"י)


{ל}   שביעי  וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּֽי נִכְמְרוּ רַֽחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָֽׁמָּה:

 רש"י  כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וכו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמו. אשבל, ששבאו אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במס' סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו: נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי במכמר בשרא (פסחים נח.), ובמקרא עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ: (רש"י)


{לא}  וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָֽחֶם:

 רש"י  ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון ומזיח אפיקים רפה (איוב יב, כא.), וכן אפיקי מגנים (שם מא, ז.), חוזק: (רש"י)


{לב}  וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹֽכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יֽוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶֽאֱכֹל אֶת הָֽעִבְרִים לֶחֶם כִּי תֽוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָֽיִם:

 רש"י  כי תועבה היא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר: (רש"י)


{לג}  וַיֵּֽשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִֽרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָֽאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵֽהוּ:

 רש"י  הבכר כבכרתו. מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי: (רש"י)


{לד}  וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַֽיִּשְׁכְּרוּ עִמּֽוֹ:

 רש"י  משאות. מנות: חמש ידות. חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים: וישכרו אמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו (ב"ר צב, ה.): (רש"י)

בראשית פרק-מד

{א}  וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָֽאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּֽאֲשֶׁר יֽוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּֽסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּֽוֹ: {ב}  וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּֽר:

 רש"י  גביע. כוס ארוך, (כ) וקורין לו מדרינ"ש (רעמר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דייק מדכתיב גביעי גביע ב' פעמים, משמע דכוס ארוך הוא, ואין להקשות דהיאך לא היה מתירא שיאמרו שלנו הוא, יש לומר כיון דמנחשים בו ודאי של יוסף הוא כי לא נחש בבית יעקב (במדבר כ"ג כ"ג), וק"ל נ"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָֽאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: {ד}  הֵם יָֽצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַֽאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַֽחֲרֵי הָֽאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָֽה: {ה}  הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵֽעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶֽם: {ו}  וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה: {ז}  וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַֽעֲבָדֶיךָ מֵֽעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּֽה:

 רש"י  חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהי עלינו (ל) מעשות זאת, והרבה יש בגמרא חס ושלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הקשה הרא"ם לעיל בפרשת וירא (י"ח כ"ה) בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם קושטא, ותירץ מפני שלא יפול אצל השם לשון חס, כי אינו נופל בו שירחמו עליו: (שפתי חכמים)


{ח}  הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָֽב:

 רש"י  הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכלן מנויין בבראשית רבה (צב, ז.): (רש"י)


{ט}  אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵֽעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַֽאדֹנִי לַֽעֲבָדִֽים: {י}  וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִֽהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּֽם:

 רש"י  גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת, (מ) כדבריכם כן הוא, שכלכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שמאמר כדבריכם כן הוא אינו שב על אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, כי עשרה שנמצא גניבה אצל אחד מהם כולם שוים בעונש, יהיה מה שיהיה, לכן אמר הרב שכלכם חייבים, ומה שאמרו הם אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, היה על דרך גוזמא מרוב מרירותן ומפני שיובן שאשר ימצא אתו מעבדיך ומת הוא ביאור כדבריכם כן הוא וגו', ואין הדבר כן שהרי הם לא אמרו כן, לפיכך הוצרך הרב להוסיף אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין הוא לבדו יהיה לי עבד וכו' שאינו מן הדין רק לפנים משורת הדין: (שפתי חכמים)


{יא}  וַֽיְמַֽהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַֽיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ: {יב}  וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִֽן:

 רש"י  בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא: (רש"י)


{יג}  וַֽיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַֽיַּֽעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִֽירָה:

 רש"י  ויעמס איש על חמורו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון: וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה: (רש"י)


{יד}  וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָֽרְצָה:

 רש"י  עודנו שם. שהיה ממתין להם: (רש"י)


{טו}   מפטיר  וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָֽה הַמַּֽעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּֽי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹֽנִי:

 רש"י  הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינה (נ) כי אתם גנבתם הגביע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר אע"פ שגנבתם הכוס שאני מנחש בו, ואם כן מהיכן יש לי לידע שאתם גנבתם, אפילו הכי מסברא היה לכם לידע זה כי איש כמוני וכו' וק"ל: חסלת פרשת מקץ (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַֽאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָֽאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַֽאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדֽוֹ:

 רש"י  האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו: ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, ויצטבע מגזרת צבע, ויצטירו מגזרת ציר אמונים, הצטיידנו מגזרת צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת, התי"ו מפרדת את אותיות העיקר כגון, ויסתבל החגב (קהלת יב, ה.), מגזרת סבל. מסתכל הוית בקרניא (דניאל ז, ח.), מגזרת סכל. וישתמר חקות עמרי (מיכה ו, טז.), מגזרת שמר. וסר מרע משתולל (ישעיה נט, טו.), מגזרת מוליך יועצים שולל (איוב יב, יז.). מסתולל בעמי (שמות ט, יז.), מגזרת דרך לא סלולה (ירמיה יח, טו.):

חסלת פרשת מקץ: (רש"י)


{יז}  וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵֽעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִֽהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶֽם: (ססס)

---

פרשת ויגש

---

{יח}  וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹֽה:

 רש"י  ויגש אליו. דבר באזני אדני. יכנסו דברי (א) באזניך (ב"ר צג, ו.): ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו (ב) קשות: כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, (ג) זהו פשוטו, ומדרשו (ב"ר שם). (ד) סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה (ה) על ידי זקנתי שרה, על לילה אחת שעכבה. דבר אחר, מה פרעה (ו) גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשום עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה, אם תקניטני, אהרוג אותך (ז) ואת אדוניך (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהא לא היו מדברים עם יוסף אלא על ידי מליץ, ולא היו יודעין שמבין לשון עברי, ואם כן איך יוכל לדבר עם יוסף בעצמו וק"ל, עוד יש לומר דאין כבוד למלך שאדם שפל ילחוש לו באוזן, (רא"ם): (ב) ולא בלשון רך ובשפה רפה כדרך המדברים עם המלך, דאם לא כן למה יכעס: (ג) דכי כמוך כפרעה נתינת טעם הוא אמה שאמר לו בי אדוני, שהוצרכתי לחלות פניך ולבקש בלשון בקשה ותחנונים ויוסף לא היה מלך, לכך צריך לומר לו כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני כמלך, אבל אין לומר שהוא נתינת טעם למאמר ואל יחר הסמוך לו, משום דאדרבה היא הנותנת שכיון שהוא חשוב כמלך לא היה לו לדבר אליו קשות: (ד) המדרש לא רצה לפרש שהיה מדבר עמו דברים רכים, רק שהיה מדבר אתו קשות, משום הכי דרשו סופך וכו', ולמדרשו קשה דהוה ליה למימר כי אתה תהיה כפרעה, לכן פירש ד"א מה פרעה וכו', כלומר שלעת הזאת דומה אתה לפרעה, ולפירוש זה קשה אתה כפרעה הוה ליה למימר, לכך צריך שני הפירושים, ולכל הפירושים קשה היה לו לומר כפרעה כמוך, כיון שהוא מדמה יוסף לפרעה, לכן פירש ד"א אם תקניטני וכו' שהיה מדמה לענין הריגה פרעה ליוסף, וטעם זה לבדו אי אפשר דאם כן איך אמר אל יחר אפך כי איך לא יחר אפו שהוא אומר שיהרגהו, לכך צריך גם כן לטעמים דלעיל, (מהרש"ל): (ה) ולפי פירוש זה צריך לפרש דכי כמוך כפרעה קאי אמה שאמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ומהו הדבר שאדבר לך כי כמוך כפרעה כלומר שסופך ללקות וכו': (ו) פירוש שהרי כתב בפנקסו שאין עבד מולך ולא לובש בגדי משי, ולא קיים שהרי המליך אותך שאתה היית עבד ומבטיח ואינו עושה, כלומר ומה הגזירה שגזר שאין בה חסרון כיס אפילו הכי לא קיים, מכל שכן הבטחה שיש בה חסרון כיס שאינו מקיים, אף אתה כן שמבטיח ואינו עושה וכי זו וכו', אבל אינו קאי אגוזר ואינו מקיים, כי לא מצינו שיוסף גזר שום דבר ולא קיים, וכן לא מצינו שפרעה הבטיח בשום דבר ולא קיים הבטחתו, (הרא"ם). וקשה מה היה לו עם פרעה ומפני מה זלזל הוא את המלך, ויש לומר שכך אמר יהודה ליוסף על מה אתה בוטח על פרעה אתה תולה בטחון שלך, הרי פרעה עצמו גוזר ואינו מקיים, שהרי כתב בנימוסי מצרים שלא יהיה עבד מלך ולא קיים, (מהרש"ל): (ז) ויש לפרש לפי פירוש זה קאי כי כמוך אואל יחר, פירוש שלכך בקשתיך שאל יחר אפך שאם יחר אפך אהרוג אותך ואת אדוניך: (שפתי חכמים)


{יט}  אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָֽח:

 רש"י  אדני שאל את עבדיו. מתחלה בעלילה באת עלינו, (ח) למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה (ט) מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני, (י) לא כחדנו ממך דבר (ב"ר שם ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י למה אמר לו היאך דיבר לו יוסף, וכי לא ידע יוסף מה שדיבר, ומתרץ דלכך חזר הדברים לומר לו מתחילה בעלילה וכו': (ט) משום דאין דרך לשאול על הבנים ועל הבנות ועל האבות ועל האמהות אלא בחתון, ואם תאמר למה נקט רש"י גבי יוסף בתך וגבי אחיו אחותנו, ולא נקט איפכא, דהא הם היו זקנים יותר מיוסף, יש לומר משום דיוסף היה חשוב בעיניהם כמלך, לכך היו אומרים בתך היינו מבקשים דדרך של חתן לנהוג כבוד בחמיו, וכן אחותינו אתה מבקש וצריכים אנו לנהוג בו כבוד כדי שייטיב לאחותינו, אבל איפכא היה גנאי ליוסף דאז היה יוסף צריך לנהוג כבוד בהם: (י) רצונו לפרש שלא תאמר הואיל ויודע היה יהודה שביקש עלילה למה השיבו יש לנו אב זקן וגו', ומתרץ דהכי קאמר אף על פי כן וגו': (שפתי חכמים)


{כ}  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבֽוֹ:

 רש"י  ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר, אם אומר לו שהוא קיים, (כ) יאמר הביאהו אצלי: לבדו לאמו. מאותו האם (ל) אין לו עוד אח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואם תאמר אדרבה בזה היה מכחיש את עצמו, דהא בפרשת מקץ כתיב כשבאו אל יוסף (לעיל מ"ב י"ג) אמר להם שעדיין חי אלא שנמכר שנאמר והאחד איננו, ויש לומר דבירידה ראשונה אמרו האחד איננו, אבל בירידה שניה היו אומרים לו שמת, וכאן מיירי בירידה שניה, ואף שלא נכתב בהדיא ששאל לו על אחיו שנאבד מה היה בו, מכל מקום יכולנו לומר ששאל לו, דבלאו הכי אנו מוכרחים לומר כן דהא כתיב הכא איך שיוסף אמר להם הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו, ולא מצינו שיוסף היה אומר להם כן, אלא על כרחך צריך לומר דהיה אומר להם כן אף על פי שלא נכתב לעיל מידי, אם כן הכי נמי צריכין אנו לפרש כן שבירידה שניה כששאל על אביהם שאל נמי על אחיהם שנאבד, ואז השיבו לו שמת מפני היראה, כיון שראו שציוה להם להביא את בנימין שמא יצוה להם שיחפשו אחר הנאבד ויביאו לו, ומשום הכי השיבו לו שבאה להם השמועה אחר החיפוש שהוא מת וק"ל: (ל) רוצה לפרש דהאי לאמו פירושו מאמו, שלא יתכן לומר לאמו אלא בהיות אמו קיימת, אבל לאחר מיתתה צריך לומר שנשאר הוא מאמו: (שפתי חכמים)


{כא}  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הֽוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָֽיו: {כב}  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹֽא יוּכַל הַנַּעַר לַֽעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵֽת:

 רש"י  ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו (מ) בדרך מתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (נח"י), וקשה דאם כן למה תלה בעזיבת אביו, שהרי גם אם אביו ירד עמו לא יצא מפני טרחת הדרך, שהרי רחל מתה על פני יעקב, ועוד קשה למה הזכיר יהודה עזיבת אביו ויעקב אמר פן יקראנו אסון: (שפתי חכמים)


{כג}  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹֽסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָֽי: {כד}  וַֽיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶֽל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִֽי: {כה}  וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל: {כו}  וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּֽנוּ: {כז}  וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָֽלְדָה לִּי אִשְׁתִּֽי: {כח}  וַיֵּצֵא הָֽאֶחָד מֵֽאִתִּי וָֽאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵֽנָּה: {כט}  וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת שֵֽׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹֽלָה:

 רש"י  וקרהו אסון. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (שם צא, ט.): והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי, אני (נ) מתנחם בו על אמו (ס) ועל אחיו, ואם ימות זה, דומה עלי ששלתן (ע) מתו ביום אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דכאן כתיב בשביל בנימין והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ולעיל בפרשת (מקץ) [וישב] כתב כן בשביל יוסף דכתיב (ל"ז ל"ה) כי ארד אל בני אבל שאולה, ומתרץ דודאי כבר בשביל יוסף הורידו שיבתו ברעה שאולה, אלא עכשיו כשהוא וכו', אי נמי דקשה לרש"י למה היה מצטער על בנימין יותר מרחל או יוסף או שמעון: (ס) הואיל וכתיב בקרא שנים ילדה לי אשתי וגו', ולי נראה מדכתיב והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ובפרשת מקץ כתיב (מ"ב ל"ח) ביגון שאולה, יש לומר דהכי קאמר כבר הייתי מתנחם על אמו, ועתה לא יהיה לי נחומין על אמו וארד ברעה שאולה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, וממילא הוא שורה ברעה, (מהרש"ל): (ע) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שקאי גם כן ארחל דהא רחל לא נזכרה בקרא, ויש לומר מדכתיב לעיל (פ' כ"ז) שנים ילדה לי אשתי, הכי פירושו שנים ילדה לי והיא אשתי, רוצה לומר המיוחדת לי, לפי שעיקר דירתו היה אצל רחל משום הכי היה מתאבל על רחל, ועל ידי יוסף היה מתנחם, וכשמת יוסף ונשאר בנימין הייתי מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה דומה עלי כאילו שלשתן מתו ביום אחד: (שפתי חכמים)


{ל}  וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשֽׁוֹ: {לא}   שני  וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹֽלָה:

 רש"י  והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו: (רש"י)


{לב}  כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִֽים:

 רש"י  כי עבדך ערב את הנער. ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה (פ) בב' עולמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל (מ"ג ט') וחטאתי לך כל הימים, בעולם הבא, והכא פירש בב' עולמות, ויש לומר דהא יהודה בכאן היה מספר הדברים שדיבר עם יעקב, ואם כן כך היה לו לומר וחטאתי לך כל הימים, אלא על כרחך צריך לפרש וחטאתי לאבי הוא בעולם הזה בהיות אבי קיים, וגם לעולם שכולו יום דהיינו בעולם הבא, ואין להקשות ולמה צריך יהודה עתה להתנצל את עצמו איך שקשר את עצמו בנדוי שני עולמות, ויש לומר משום דסבר שמא יוסף אינו מאמין בעונש עולם הבא, משום הכי הוצרך לו לומר גם עונש עולם הזה, מה שאין כן גבי יעקב שהאמין בעונש עולם הבא וק"ל: (שפתי חכמים)


{לג}  וְעַתָּה יֵֽשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַֽאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָֽיו:

 רש"י  ישב נא עבדך וגו'. לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה (צ) ולמלחמה ולשמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) קשה ממה נפשך מהו גבורה, אם הוא גבור למלחמה הרי כתב אחר כך למלחמה, ואם הוא לשימוש הרי גם כן כתב לשימוש ולמה ליה למיכתב גבורה, ויש לומר למלחמה ולשימוש הוא פירוש של לגבורה, כלומר למה אני גבור, למלחמה ולשימוש: (שפתי חכמים)


{לד}  כִּי אֵיךְ אֶֽעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִֽי:

בראשית פרק-מה

{א}  וְלֹֽא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵֽעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָֽיו:

 רש"י  ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו (ק) מתביישין בהודעו להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) והכי משמע הפסוק ולא יכול יוסף לסבול שיהיו אחיו מתביישין לכל העם הנצבים עליו, רצה לומר נגד כל העם, לפיכך ציוה להוציאם, דאם לא כן למה הוציאם: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹֽה:

 רש"י  וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו, ואין זה לשון בית ממש, (ר) אלא כמו בית ישראל, בית יהודה, מישנ"דה בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן היה לו לנקוד וישמע בקמץ תחת השי"ן [וגם נצטרך לומר שבית כמו בבית], (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָֽכְלוּ אֶחָיו לַֽעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָֽיו:

 רש"י  נבהלו מפניו. מפני הבושה: (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָֽיְמָה:

 רש"י  גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם (ש) שהוא מהול (ב"ר צג, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר מנא ליה לרש"י משום דהראה להם המילה היה אומר להם גשו, שמא משום שראה אותם נסוגים לאחור היה אומר להם גשו, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב גשו ולא כתיב קרבו אלי, אלא מדכתיב לשון הגשה משמע הגשה קרובה, ולמה היו צריכין ליגש כל כך קרוב לו, אלא שהראה להם המילה, ואין לומר מנא ליה שראה אותם נסוגים אחור דילמא מה שאמר להם גשו אינו אלא משום שהראה להם שהוא מהול, דאם כן נא למה לי, בשלמא אי ראה אותם שנסוגים אחור משום הכי הוצרך לומר מלת נא לדבר עמהם בלשון רכה כדי שלא יתביישו, אבל אם עמדו על מקומם למה דיבר עמהם בלשון תחנונים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ה}  וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּֽי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִֽחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶֽם:

 רש"י  למחיה. להיות לכם למחיה: (רש"י)


{ו}  כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָֽרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִֽיר:

 רש"י  כי זה שנתיים הרעב. עברו משני הרעב: (רש"י)


{ז}  וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַֽחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָֽה: {ח}   שלישי  וְעַתָּה לֹֽא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָֽאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  לאב. לחבר ולפטרון: (צום בעשיטצער פאטראן): (רש"י)


{ט}  מַֽהֲרוּ וַֽעֲלוּ אֶל אָבִי וַֽאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּֽעֲמֹֽד:

 רש"י  ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות: (רש"י)


{י}  וְיָֽשַׁבְתָּ בְאֶֽרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹֽאנְךָ וּבְקָֽרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ: {יא}  וְכִלְכַּלְתִּי אֹֽתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵֽיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ:

 רש"י  פן תורש. דלמא תתמסכן, לשון מוריש (ת) ומעשיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ולא מלשון הכרת ושלוח, כמו אכנו בדבר ואורישנו (במדבר י"ד י"ב), כי לא יתכן זה שהרי היה ליוסף להאכיל לכל העם בשבע שני הרעב: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהִנֵּה עֵֽינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַֽמְדַבֵּר אֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  והנה עיניכם רואות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.): ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין (א) אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נח"י), ותימה לי מאי קישור יהיה לזה עם כי פי הדבר אליכם בלשון הקודש: (שפתי חכמים)


{יג}  וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִֽהַרְתֶּם וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵֽנָּה: {יד}  וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָֽמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָֽיו:

 רש"י  ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות (ב) שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:): ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה (ג) שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב, (ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד, ועיין בביאור תרגום יונתן ששם הוא בדרך דרש): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מדכתיב כאן צוארי ולא כתיב צואריו, ונאמר בשיר השירים (ז' ה') צוארך כמגדל השן, מה להלן מקדש אף כאן מקדש: (ג) ואם תאמר דילמא כפשוטו, בשלמא מה שפירש לעיל גבי יוסף משום דכתיב צוארי דהוא לשון רבים ולא כתיב צואריו, אבל כאן כתיב צואריו דילמא כפשוטו, (נח"י), הרא"ם האריך בזה, גם במתנות כהונה כתב צואריו לשון יחיד, ולא ראו הגמרא בפרק קמא דמגילה (ט"ז:) ואיתא נמי התם כמה צוארים הוה ליה לבנימין, ופירש רש"י (שם ד"ה כמה) דלא גרסינן ליה שכן דרך הכתוב לקרות צואר לשון רבים וכו', וכל מה שטרח הרא"ם הוא לריק, ולי נראה דשנוי לשון קא דריש מדכתיב גבי אחיו ויבך עליהם, ואילו גבי יוסף ובנימין הזכיר לשון צואר, שמע מינה לדרשה קאתי לרמז על בית המקדש שנקרא צוארך כנזכר לעיל, ומה שדרשו גבי בנימין שני מקדשות וגבי יוסף אחד, לפי שהאמת היה כך ולא מלשון רבים ויחיד דרשו כן: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּֽוֹ:

 רש"י  וינשק. הוסיף בנשיקה מנשק והולך דיבייש"ר בלע"ז: ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם: דברו אחיו אתו. שמתחלה היו בושים ממנו: (רש"י)


{טז}  וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָֽיו:

 רש"י  והקול נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית (ד) ממש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) עיין לעיל (פסוק ב') מה שכתבתי שם: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַֽעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּֽלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָֽעַן:

 רש"י  טענו את בעירכם. (ה) תבואה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) והוא פועל יוצא לשלישי, כלומר שיטענו הבהמות בתבואה, לאפוקי שלא תפרש טענו את בעירכם, כלומר שיאכילו את בהמתם דאם כן מאי נפקא ליה מיניה, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{יח}  וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּֽתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָֽרֶץ:

 רש"י  את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין (ו) בה דגים: חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש דבמים עמוקים אין דגים בעומקם אלא למעלה הולכים: (שפתי חכמים)


{יט}   רביעי  וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחֽוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶֽם:

 רש"י  ואתה צויתה. מפי (ז) לומר להם: זאת עשו. כך אמר להם שברשותי היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י למה לא כתיב מי ציוה לו כן, ועוד קשה למה כתיב אחריו זאת עשו בלשון רבים, הוה ליה למימר זאת עשה, שהרי גם לעיל נאמר בלשון יחיד ואתה צויתה, לכן פירש מפי וכו': (שפתי חכמים)


{כ}  וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הֽוּא: {כא}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּֽרֶךְ: {כב}  לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹֽת: {כג}  וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹֽשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹֽשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּֽרֶךְ:

 רש"י  שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו'. (רצונו שמלת כזאת המיותרת, ובכ"ף הדמיון, מורה על כי מעולם לא שלח לו עשרה חמורים וי' אתונות, רק הכי קאמר קרא, ולאביו שלח בעגלות כזאת וגו' כלומר כחשבון הזה שהוא משא י' חמורים וי' אתונות. והשתא אתי שפיר, דלא מצינו נכתב אלא וירא את העגלות, ולא שום חמורים ואתונות וק"ל. בשם הגאון מהרש"ל): מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים (ח) נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול: בר ולחם. כתרגומו: ומזון. ליפתן (כך גירסת רא"ם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כתב מהרש"ל מדלא כתיב בקרא מהו הטוב ששלח לו, שמע מינה שהוא דבר שאינו חשוב, ולמה שלח לו לפי שליעקב היה טוב, לכן פירש שהוא יין ישן שזה אינו דבר חשוב כל כך, וליעקב היה דבר חשוב מפני שדעת זקנים נוחה הימנו וכו' עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַֽל תִּרְגְּזוּ בַּדָּֽרֶךְ:

 רש"י  אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, (ט) שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה (י) גסה, והכנסו בחמה לעיר. לפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר ואין דעתיכם על הדרך, ומתוך כך טועה אתכם הדרך כלומר תתעו, (רש"י פרק קמא דתענית י': ד"ה תרגזו). ודוקא שלא לעיין ולעסוק ציוה להם, אבל שלא למיגרס לא ציוה להם, דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שנים שהיו מהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו': (י) כתב מהרש"ל הפירוש הראשון הוא אליבא דחד מאן דאמר בגמרא, ושוב פירש רש"י דבר אחר אליבא דברייתא, ופירש גם כן שתכנסו בחמה לעיר ושני הפירושים פירשה הברייתא, לפי שהברייתא סבירא ליה שפירוש אל תרגזו הוא לשון התגברות הליכה, ולא ידעה הברייתא אם הוא הליכה שאדם פוסע פסיעה גסה, או כשאדם מהלך זמן ארוך כלומר עד הלילה, לכן פירש אלו שני הפירושים, אחד של פסיעה, ואחד של תכנסו בחמה לעיר, רוצה לומר כשאדם רוגז פוסע פסיעות גסות, ואמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם: (שפתי חכמים)


{כה}  וַֽיַּֽעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶֽל יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם: {כו}  וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶֽאֱמִין לָהֶֽם:

 רש"י  וכי הוא מושל. ואשר הוא (כ) מושל: ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, (ל) לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מאין הפוגות (איכה ג, מט.), וריחו לא נמר (ירמיה מח, יא.), מתרגמינן וריחיה לא פג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לפי שפירש כל כי הוא אם, ואם הוא אשר, (מהרש"ל): (ל) (נח"י), דקשה לרש"י למה לא האמין שהוא חי והלא הוא עצמו היה חושדן שמא מכרוהו, ועל זה פירש מכיון שאמרו שהוא מושל, וזה אין הדעת סובלת להאמין שאיש נכרי ימשול וכל שכן במצרים שאין עבד מולך, מדהא ליתא הא נמי ליתא, לכן אמר לא היה לבו פונה אל הדברים ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כז}  וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם:

 רש"י  את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק (מ) כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה: ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה (נ) שפירשה ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י דכתיב וידברו אליו וגו' דברי יוסף אחר כי לא האמין להם, דמשמע שבאו לדבר אליו ולהוכיח לו שיאמנו דבריהם, ומה היא ההוכחה שהוכיחו, אלא סימן מסר להם כו' בפרשת עגלה ערופה, ורוצה לפרש העגלות דכתיב בקרא קרינן עגלות בסגו"ל תחת העי"ן ושו"א תחת הג', ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל בפסוק וישלחהו מעמק חברון (ל"ז י"ד), ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה בפסוק (דברים כ"א ז') וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם (ד"ה ידינו), ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא: (נ) רוצה לפרש דרוח היינו נבואה, כדכתיב (דברי הימים-א' י"ב י"ט) ורוח לבשה את עמשי: (שפתי חכמים)


{כח}   חמישי  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵֽלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמֽוּת:

 רש"י  רב עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי: (רש"י)

בראשית פרק-מו

{א}  וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵֽאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָֽק:

 רש"י  בארה שבע. כמו לבאר שבע ה"א בסוף תיבה, במקום למ"ד בתחלתה: לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד (ס) זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דהוה ליה למימר לאלהי אבותיו או לאלהי אברהם, דהא הוא היה העיקר בפרסום אלהות, ולא כן יצחק שקבל מאברהם: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי:

 רש"י  יעקב יעקב. לשון חבה: (רש"י)


{ג}  וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵֽרְדָה מִצְרַיְמָה כִּֽי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֽׂימְךָ שָֽׁם:

 רש"י  אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ: (רש"י)


{ד}  אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָֽנֹכִי אַֽעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶֽיךָ:

 רש"י  ואנכי אעלך. הבטיחו להיות (ע) נקבר בארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דייק מדכתיב אעלך, משמע לארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות וק"ל: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיָּקָם יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּֽעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתֽוֹ: {ו}  וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָֽכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַֽעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּֽוֹ:

 רש"י  אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב ושל כסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו: (רש"י)


{ז}  בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָֽיְמָה: (ס)

 רש"י  ובנות בניו. סרח בת אשר ויוכבד (פ) בת לוי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והרי גם כתיב בנותיו לשון רבים, והרי לא היה לו רק דינה, ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש"י בסמוך (פ' כ"ו ד"ה כל), וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו ומהו בנותיו כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו, (הובא ברש"י פרשת וישב (ל"ז ל"ה) על פסוק ויקומו כל בניו כו'), דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. (נח"י), ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשמדבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, כמו (לקמן פ' כ"ג) ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו ח'), ומכל מקום אף על גב דבנותיו קאי אדינה לחוד, אפילו הכי היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשינויא דחיקא, ולכן פירש סרח ויוכבד וכן משמע בבבא בתרא (דף קמ"ג:). ואין להקשות איפכא בפסוק ויקומו לנחמו (לעיל ל"ז ל"ה) מנא ליה לרבי יהודה לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו, דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא, דשאני התם דכתיב וכל בנותיו, אם כן שמע מינה דאיכא יחוסי דרבים כנזכר לעיל: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַֽעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַֽעֲקֹב רְאוּבֵֽן:

 רש"י  הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב (צ) באים, ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דקשה לרש"י הא משה רבינו כתב לנו את התורה ובימיו כבר באו, ואם כן הוה ליה למימר באו, ועל זה פירש על שם וכו': (שפתי חכמים)


{ט}  וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִֽי: {י}  וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַֽכְּנַֽעֲנִֽית:

 רש"י  בן הכנענית. בן דינה שנבעלה (ק) לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה (ב"ר פ, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י דהוה ליה למימר בכולן בני כנעניות למאן דאמר דכנעניות היו, ולמה כתיב גבי שאול הכנענית יותר מבכולן, ולמאן דאמר שעם כל אחד נולדה תאומה עמו, ואותן אחיות היו נושאין, אם כן לא הוה ליה למימר כנענית כלל, ומתרץ בן דינה וכו' והשתא מתורץ לתרווייהו: (שפתי חכמים)


{יא}  וּבְנֵי לֵוִי גֵּֽרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִֽי: {יב}  וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּֽהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמֽוּל: {יג}  וּבְנֵי יִשָּׂשׂכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹֽן: {יד}  וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵֽל: {טו}  אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹֽשׁ:

 רש"י  אלה בני לאה ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה: שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים: (רש"י)


{טז}  וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַֽאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִֽי: {יז}  וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵֽל: {יח}  אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַֽעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָֽפֶשׁ: {יט}  בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן:

 רש"י  בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית. (רש"י)


{כ}  וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָֽיִם: {כא}  וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַֽעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָֽרְדְּ: {כב}  אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָֽׂר: {כג}  וּבְנֵי דָן חֻשִֽׁים: {כד}  וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּֽם: {כה}  אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָֽה: {כו}  כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַֽעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹֽצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵֽׁשׁ:

 רש"י  כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבא למצרים, ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בערב היא באה (אסתר ב, יד.), וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות. (ועיין בביאור לתרגום יונתן ומשם תמצא לרוות צמאונך ברש"י). ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו (ר) לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד, ו.) עשו שש נפשות (ש) היו לו, והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) (מהרש"ל), דאם לא כן למה לא חשב אותן בחשבון שאר בנים, ולכך אמר שמתו ואלו נשים נכריות הם דאינן בכלל יוצאי ירך יעקב, והכתוב מפרש מעצמו הטעם: (ש) כדכתיב בפרשת וישלח (לעיל ל"ו ו') ויקח עשו וגו' ואת כל נפשות ביתו, וצריך לומר דטעות יש ברש"י דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה, ומהמדרש מביא ששה, וצריך עיון: (שפתי חכמים)


{כז}  וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַֽעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִֽים: (ס) {כח}   שישי  וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּֽשֶׁן:

 רש"י  להורות לפניו. כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה: לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד (ת) שמשם תצא הוראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רוצה לפרש מדכתיב להורת חסר וי"ו שניה, יש בו אותיות תורה: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַֽאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עֽוֹד:

 רש"י  ויאסר יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, (א) להזדרז לכבוד אביו: וירא אליו. יוסף נראה (ב) אל אביו: ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו, (ג) אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא (ד) את שמע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן וירכב במרכבתו מיבעי ליה: (ב) (מהרש"ל), דאין שייך לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראותו הלך, ועוד שהלך למצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להראות לו לאביו: (ג) רש"י מפרש הפסוק שהביא כי לא על איש ישים עוד, דפסוק זה קאי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים אינו נפרע מהם יותר ממה שחטאו, דהיינו אינו שם עליו וכו': (ד) מקשים העולם דילמא היה עומד ומתפלל, ונראה לי דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כ"ז.) אסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו, וכל שכן יוסף איך נפל על צווארו שמא יבטל כוונת יעקב וכו', אבל קריאת שמע עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון דהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, והוא נפל עליו לאחר שקרא פסוק ראשון, ואם תאמר יוסף למה לא קרא גם כן את שמע, ויש לומר דיוסף היה עוסק במצות כבוד אביו ועוסק במצוה פטור מן המצוה, (סוכה כ"ה.) ועיין לעיל דיוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד כדאמרינן (ברכות י"ג:) שמע ישראל וגו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, מפני שהיה טרוד בגירסא עם התלמידים: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַֽחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עֽוֹדְךָ חָֽי:

 רש"י  אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו. (ה) ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות. בעולם הזה ולעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר לא שביקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו, דאדרבה מאחר שזכה לראות פניו ראוי להתפלל שיחיה כדי לשמוח עם בנו כימי ענויין: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶֽעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹֽמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶֽרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָֽי:

 רש"י  ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לו (ו) והאנשים רועי צאן וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דעתו של רש"י שלא תאמר הואיל וכתיב (פ' ל"ב) והאנשים רועי צאן וגו', שדבר באנפי נפשיה הוא ולאחיו אמר כן והאנשים וגו', רוצה לומר אנשים אחרים, אבל לא לפרעה, לכך פירש ועוד אומר לו דבר זה והאנשים וגו', ודייק מכפל לשון ואגידה ואומרה: (שפתי חכמים)


{לב}  וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּֽי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִֽיאוּ: {לג}  וְהָיָה כִּֽי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם: {לד}  וַֽאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּֽעֲבוּר תֵּֽשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹֽאן:

 רש"י  בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם, שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם: כי תועבת מצרים כל רעה צאן. לפי שהם להם (ז) אלהות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לפי שהם יודעים שהרועים רועי הצאן יודעין הווייתן לפי שהם תמיד אצלן, הלכך יודעין שאין בהם ממש הלכך שונאים כל רועי צאן, אי נמי לשון תועבה שבקרא הוא לשון עבודת אלילים, כלומר שהמצרים נוהגים כבוד גדול ברועי צאן והם נחשבים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה, משום הכי יושיב אותם במיטב הארץ: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מז

{א}  וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּֽשֶׁן: {ב}  וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹֽה:

 רש"י  ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן, שמעון, לוי, יששכר, ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכן, אבל שמות הגבורים כפל. וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד, ולנפתלי אמר נפתלי, ולדן אמר דן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד.) שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו, שאותן שכפל משה שמותן הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו, לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, (ח) כדאיתא בבא קמא (צב.). ובברייתא דספרי שנינו בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וכו', והביאו רש"י בזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת): (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶם וַיֹּֽאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵֽינוּ: {ד}  וַיֹּֽאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַֽעֲבָדֶיךָ כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵֽשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּֽשֶׁן: {ה}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶֽיךָ: {ו}  אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵֽשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִֽי:

 רש"י  אנשי חיל. בקיאין באומנתן (ט) לרעות צאן: על אשר לי. על צאן (י) שלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לפרש אין חיל זה לשון חסידות או לשון ממון: (י) מדכתיב רועה צאן עבדיך, וכיון שלא אמרו לפרעה אלא שהם רועי צאן, ודאי מקנה דכתיב בקרא גם כן קאי על צאן: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַֽעֲקֹב אָבִיו וַיַּֽעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ויברך יעקב. היא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים שלודי"ר בלע"ז (גריסען): (רש"י)


{ח}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַֽעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיֽךָ: {ט}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגֽוּרֵיהֶֽם:

 רש"י  שני מגורי. ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ, ולא השיגו בטובה: (רש"י)


{י}  וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹֽה:

 רש"י  ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלה (כ) נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים, אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא אל נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ (תנחומא ישן נשא כו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) זה הוא במדרש תנחומא, והוא כמו ד"א שויברך הוא ברכה ממש כמו שמסיק בסוף, דלפירוש ראשון לאו ברכה ממש הוא, אלא כדפירש כל הנפטרים נוטלים רשות, ומשום הכי פריך ומה ברכה ברכו, אי נמי הכל פירוש אחד הוא דברכה ממש הוא, דדרך כל הנפטרים מלפני השרים מברכין אותם, רוצה לומר ברכה ממש, ועל זה קאי ומה ברכה ברכו: (שפתי חכמים)


{יא}   שביעי  וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹֽה:

 רש"י  רעמסס. מארץ גושן היא: (רש"י)


{יב}  וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּֽף:

 רש"י  לפי הטף. לפי הצריך (ל) לכל בני ביתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר דרך הטף הוא לפרר הלחם שלא לצורך, ואמר שאף לפי צורך הטף שדרכן לפרר שהוא יותר מכדי צרכן כלכל אותן, כל שכן שכלכל לפי הצורך לבני ביתם: (שפתי חכמים)


{יג}  וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָֽרָעָֽב:

 רש"י  ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, (מ) לתחלת שני הרעב: ותלה. כמו ותלאה, לשון עיפות כתרגומו, ודומה לו כמתלהלה (נ) היורה זקים (משלי כו, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דהיינו שנה ראשונה, דהא משבא יעקב למצרים כלה הרעב כדפירש רש"י בסמוך (פ' י"ט ד"ה ותן), ועל כרחך דחוזר אתחילת שני הרעב שהיה קודם שבא יעקב למצרים: (נ) שהה"א הוא תמורת האל"ף, כי אותיות אהו"י מתחלפים: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶֽרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹֽׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹֽה:

 רש"י  בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו (ס) את הכסף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לפרש שלא תאמר דשבר הוא לשון מכירה, דאי לשון מכירה הוא היה לו לכתוב בשבר אשר הוא שובר, ואז היה קאי על יוסף שמכר להם, אבל עכשיו דכתיב בשבר אשר הם שוברים קאי על העם שקונים התבואה מיוסף: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָֽבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּֽסֶף:

 רש"י  אפס. כתרגומו שלים: (רש"י)


{טז}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּֽסֶף: {יז}  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַֽחֲמֹרִים וַיְנַֽהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִֽוא:

 רש"י  וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אין מנהל לה (ישעיה נא, יח.), על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג, ג.): (רש"י)


{יח}  וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹֽא נְכַחֵד מֵֽאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ:

 רש"י  בשנה השנית. שנית לשני הרעב: כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה, (ע) ובא הכל אל יד אדוני: בלתי אם גויתנו. כמו אם לא (פ) גויתנו. (וה"ג רא"ם וכן בדפוס ישן ועיין בג"א מישב גירסא שניה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוסיף מלת אשר במקום אם, מפני שמלת אם מורה על התנאי ואין ענין תנאי נופל כאן, והוסיף מלות ובא הכל, מפני שנראה מפשוטו שתם הכסף מיוסף, לכן הוסיף מלות ובא הכל ליד אדוני, כלומר כי כל הכסף שהיה לנו לא הוצאנו אותו לשום דבר כי הכל בא ליד אדונינו: (פ) דבלתי זה אי אפשר לפרשו לשון אלא, וגם לשון לא, שהרי לא נתקשר עמו מלת אם, לכן פירש דלעולם לשון לא הוא, ומקרא מסורס הוא אם לא גויתנו, וזהו שנקט רש"י אם לא גויתנו היינו בלתי, ופירושו אלא גויתנו: (שפתי חכמים)


{יט}  לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵֽה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִֽהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָֽאֲדָמָה לֹא תֵשָֽׁם:

 רש"י  ותן זרע. לזרוע האדמה, (צ) ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, (ק) וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י, ח.): לא תשם. לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן ותן לחם או בר מיבעי ליה: (ק) ואם תאמר אם כן יאמרו שיוסף בדאי הוא שהרי הוא פתר ז' שנים יהיה רעב, ויש לומר דלא כלה הרעב רק במצרים אבל לא בשאר ארצות, ובראותם שהנילוס עולה לקראתו ידעו שעל ידי ברכתו של יעקב הוא: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָֽכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּֽי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  ותהי הארץ לפרעה. קנויה (ר) לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש ולא תחת ממשלתו, שגם קודם זה כן היה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת הָעָם הֶֽעֱבִיר אֹתוֹ לֶֽעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵֽהוּ:

 רש"י  ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, (ש) לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס:): מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, (ת) מקצה גבולה ועד קצה גבולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שלא תאמר פרעה הסמוך לו, כי הקונה והמעביר והנותן זרע הכל יוסף היה: (ת) פירוש שלא תאמר דוקא מקצה זה היה מחליף לקצה האחר אבל באמצע המדינה לא היה מחליף, לכך אמר כל הערים וכו': (שפתי חכמים)


{כב}  רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּֽהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָֽכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָֽכְרוּ אֶת אַדְמָתָֽם:

 רש"י  הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, (א) חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין, כהן און: חוק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נח"י), דכל מקום שנאמר כהן סתם ולא פירש לאיזה דבר הוא כהן, מסתמא הוא כהן לאלהות, וכל שכן כשפירש כהן להשם או כהן לעובדי כוכבים ומזלות, אבל כהן מדין (שמות ב' ט"ז), כהן און (לעיל מ"א מ"ה), שמזכיר שם המדינה או שם העיר שם שר ונשיא שלהם הוא, ולכך תרגם אונקלוס בכאן כומריא, ואילו כהן און וכהן מדין תרגם רבא דאון רבא דמדין: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵֽא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  הא. כמו הנה, כמו וגם אני הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז, מג.): (רש"י)


{כד}  וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִֽהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּֽלְאָכְלְכֶם וְלַֽאֲשֶׁר בְּבָֽתֵּיכֶם וְלֶֽאֱכֹל לְטַפְּכֶֽם:

 רש"י  לזרע השדה. שבכל (ב) שנה: ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחות (ג) אשר בבתיכם: טפכם. בנים קטנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא בשנה ראשונה לבדה. הקשה הרא"ם למה לא פירש זה לעיל גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו. (נח"י), יש לומר דכאן מוכח שפיר דקאי אכל השנים, דעל שנה זו כבר אמר הא לכם לזרע וכו', ואם כן לזרע השדה למה לי, אלא על כרחך דלא עשה חוק זה לשנה ראשונה בלבד, ובשאר השנים לא יצטרכו ליתן החומש, דאם כן מה איכפת ליה אם יזרעו או לא, אלא על כרחך שהחוק היה לכל שנה, ואם כן הוצרך להזהיר שיזרעו כדי שלא יגרע החומש: (ג) משום דכתיב אחר כך בהדיא לטפכם, דהיינו בנים קטנים: (שפתי חכמים)


{כה}   מפטיר  וַיֹּֽאמְרוּ הֶֽחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  נמצא חן. לעשות לנו זאת (ד) כמו שאמרת: והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה, (ה) לחק שלא יעבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) לא שהוא התחלת ענין שהיו מבקשים למצוא חן מעתה, כי אין לו טעם במקום הזה, (רא"ם): (ה) לא שיהיו עבדים קנוים לו קנין הגוף, דהא כתיב לעיל (פ' כ') ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, הרי שלא קנה רק אדמתם ולא אותם לעבדים: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָֽיְתָה לְפַרְעֹֽה: {כז}  וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָֽחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹֽד:

 רש"י  וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גשן, (ו) שהיא מארץ מצרים: ויאחזו בה. לשון אחיזה:

חסלת פרשת ויגש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (ג"א), שלא תאמר שישבו בשתי ארצות במצרים ובגושן: (שפתי חכמים)

---

פרשת ויחי

---

{כח}  וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָֽה:

 רש"י  ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, (א) לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, (ב) שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שבקש לגלות את הקץ (ג) לבניו, ונסתם ממנו בב"ר (צו, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: (ב) רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': (ג) ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק (לקמן מ"ט א') האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א': (שפתי חכמים)


{כט}  וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָֽדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶֽאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָֽיִם:

 רש"י  ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה (ד) למות, לא הגיע לימי אבותיו (ב"ר שם ג.), (יצחק חי ק"פ ויעקב קמ"ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חי ת' שנים והוא חי ע'): ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות (ב"ר שם ה.): שים נא ידך. (ה) והשבע: חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה (ו) לתשלום גמול: אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי,) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים (ז) עבודת אלילים, ב"ר (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים: (ה) דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו (שם פ' ג') ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם): (ו) לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רוצה לפרש כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו (לקמן מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן (שם ד"ה ואני), לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת: (ז) (מהרש"ל), יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים: (שפתי חכמים)


{ל}  וְשָֽׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻֽרָתָם וַיֹּאמַר אָֽנֹכִי אֶֽעֱשֶׂה כִדְבָרֶֽךָ:

 רש"י  ושכבתי עם אבותי. וי"ו זו מחובר למעלה לתחלת המקרא, (ח) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים, ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, (ט) שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, (י) ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר (כ) בעיר דוד (מלכים א ב, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) משום דרש"י פירש בסמוך ושכבתי היא הגויעה, הוה ליה למימר מקודם ושכבתי שהיא המיתה ואחר כך הוה ליה למימר אל נא תקברני, לכן פירש וי"ו זו וכו': (ט) שהוא לשון קבורה ממש, ומפני שושכבתי מורה על ידי עצמו, וקבורתו היא על ידי אחרים, הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני, ולכך הוסיף נמי מלת במערה כיון שושכבתי עם אבותי הוא לשון קבורה ממש שפיר מפורש עם אבותי שהכי קאמר השכיבני עם אבותי במערה: (י) רוצה לפרש דשני סתירות הם, חדא דהיה לו לומר בתחילה ונשאתני ממצרים ואחר כך ושכבתי, דהא מתחילה צריך לישא אותו ואחר כך קוברין אותו, ועוד דכפל לשון הוא דהא כתיב אחריו וקברתני בקבורתם: (כ) על כרחך שכיבה דגבי דוד הוא מיתה, דאי שכיבה הוא קבורה אם כן הוה משמע דקברו אותו אצל אביו, דהיינו בבית לחם שהיה דר שם אביו של דוד, ואחר כך כתיב ויקבר בעיר דוד משמע בציון שהיא עיר דוד, אלא על כרחך צריך לומר דשכיבה הוא גויעה דהיינו מיתה: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר הִשָּֽׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּֽה: (פ)

 רש"י  וישתחו ישראל. תעלא בעידניה (ל) סגיד ליה: על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, (מ) מכאן אמרו (שבת יב: נדרים מ.), שהשכינה למעלה מראשותיו של (נ) חולה. דבר אחר (ס) על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך היה, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (קצ"מ), מצאתי בספר, שיש חדש אחד שהשועל הוא מלך על החיות ועל אותו חדש אמר תעלא בעידניה: (מ) ואם תאמר והא בסמוך פירש תעלא בעידניה סגיד ליה משמע שהשתחוה ליוסף, ויש לומר דאי לא השתחוה אלא בשביל יוסף למה דוקא על ראש המטה, ואי לא השתחוה אלא בשביל שכינה, היה לו לומר וישתחו ישראל אל ה', או אל אלהים, אלא על כרחך דבשביל שכינה ובשביל יוסף היה משתחוה: (נ) אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו: (ס) (מהרש"ל), דאין לומר לצד השכינה לחוד, אם כן היה לו לומר לראש המטה, אלא היה משתחוה גם ליוסף, רק שהוא דוחק לפרש הקרא שהשתחוה ליוסף והפך לצד השכינה, לכן פירש ד"א על שהיתה וכו', וזה לבד לא יתכן דאם כן למה לי על ראש, לכן צריך גם לטעם ראשון עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מח

{א}  וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָֽיִם:

 רש"י  ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, (ע) והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, (פ) וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו: ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם (צ) יעקב לפני (ק) מותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שפירש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם (ב"מ פ"ז.), והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו: (פ) ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן (פ' י"ד) וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל: (צ) דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם): (ק) דהיה יודע שתש כחו של יעקב (עיין לעיל אות נ'), ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בדואי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם): (שפתי חכמים)


{ב}  וַיַּגֵּד לְיַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּֽה:

 רש"י  ויגד. המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראות (ר) קצרי לשון: ויתחזק ישראל. אמר, אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. (ש) וכן משה חלק כבוד למלכות, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות יא, ח.), (ת) וכן אליהו וישנס מתניו וגו' (מלכים-א יח, מו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הכא לא מצי רש"י לפרש דאפרים היה, דהא ויקח את שני בניו עמו, משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב: (ש) שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואף על פי כן השתחוה לו, אבל לעיל (מ"ז ל"א) פירש רש"י (ד"ה וישתחו) תעלא בעידניה וכו', לפי שיעקב היה צריך ליוסף: (ת) ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף, אלא משום כבוד מלכות אמר כן: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָֽה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִֽי: {ד}  וַיֹּאמֶר אֵלַי הִֽנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָֽם:

 רש"י  ונתתיך לקהל עמים. בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים, הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדנו שעתיד אחד משבטי ליחלק, (א) ועתה אותה מתנה אני נותן לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים, כי כל אחד מהם אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{ה}  וְעַתָּה שְׁנֵֽי בָנֶיךָ הַנּֽוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִֽהְיוּ לִֽי:

 רש"י  הנולדים לך וגו' עד בואי אליך. לפני בואי אליך, (ב) כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך: לי הם. בחשבון שאר בני הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא עד בואי כמשמעו, דהא כתיב (לעיל מ"א נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים: (שפתי חכמים)


{ו}  וּמֽוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַֽחֲרֵיהֶם לְךָ יִֽהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּֽרְאוּ בְּנַֽחֲלָתָֽם:

 רש"י  ומולדתך וגו'. אם תוליד עוד, (ג) לא יהיו במנין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם, כדכתיב לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורים, מכל מקום לא נקראו (ד) שבטים אלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דמלשון אשר משמע דודאי הוא שיוליד, לכן פירש אם תוליד, דאשר הוא אם, הואיל ומצינו דאם הוא אשר, כדפירש רש"י (ד"ה עד) בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד י"ט) גם אשר הוא אם: (ד) דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם, כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם, וגם לנחלת מנשה ואפרים יקרא הנחלה על שמם, נחלת מנשה, נחלת אפרים, כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים, ולא יקרא נחלת יוסף, וזהו שנקט רש"י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים, רוצה לפרש ולא יקרא הנחלה על שמם: (שפתי חכמים)


{ז}  וַֽאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָֽאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָֽחֶם:

 רש"י  ואני בבואי מפדן וגו'. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה, כמדת תחום שבת, כדברי ר' משה הדרשן, ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת (ה) ככברה: ואקברה שם. לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, (ו) וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה (ז) לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו' (ירמיה לא, יד.), והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שיעור חרישת יום (ס"א ארץ), ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קוריאד"א בלע"ז, כדאמרינן כרוב ותני, (ח) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה, מכל מקום מדאפקיה בלשון כברת שמע מינה תרתי: (ו) ואם תאמר והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל, דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען, וכנען הוא ארץ ישראל, ויש לומר דהא ודאי שנקברה בארץ ישראל, אלא לארץ פירושו בעיר שבני אדם יושבים, כמו ארץ נושבת (שמות ט"ז ל"ה): (ז) וקשה והא בפרשת (וישב) [ויצא] (לעיל ל' ט"ו) פירש רש"י (ד"ה לכן) בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו, ויש לומר שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה, אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולהקבר בעיר ולא בשדה, אלא כדי שתהא לעזרה וגו', ואין לומר דזה הטעם לבד גרם ולא משום שזלזלה, דאם כן למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות, אלא על כרחך דתרווייהו גרמו, ואין להקשות למה לא אמר לו יעקב מזה עד עכשיו שעל פי הדבור היה, כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבא עד עת ההכרח, דאם לא עכשיו אימתי, (ג"א): (ח) פירוש חורש ושונה: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵֽלֶּה:

 רש"י  וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונתסלקה שכינה ממנו, (ט) לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י מה זה דכתיב מי אלה, וכי יעקב לא היה מכירן, אי נמי דקשה לרש"י וירא ישראל, והא בסמוך (פ' י') כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי וירא ברוח הקודש קאמר, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים (לעיל מ"ב א'): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָֽתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָֽחֶם נָא אֵלַי וַֽאֲבָֽרֲכֵֽם:

 רש"י  בזה. (י) הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש: ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זה שאמר הכתוב, ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא, ג.), תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{י}   שני  וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּֽבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶֽם: {יא}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶֽךָ:

 רש"י  לא פללתי. לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך (כ) עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הביאי עצה עשי פלילה (ישעיה טז, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י פשיטא כיון שסבור שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו, ועל זה פירש לא מלאני לבי, כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָֽרְצָה:

 רש"י  ויוצא יוסף אתם. לאחר שנשקם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם: וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו (ל) מלפני אביו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (נח"י), נראה לי דאזיל לטעמיה שפירש בפרשת מקץ (לעיל מ"ב ו' ד"ה וישתחוו),דכל השתחואה שבמקרא הוא פישוט ידים ורגלים, וממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח, אלא ודאי כשחזר וכו': (שפתי חכמים)


{יג}  וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּֽימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָֽיו:

 רש"י  את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חברו, ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה: (רש"י)


{יד}  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכֽוֹר:

 רש"י  שכל את ידיו. כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן (מ) לא שת ימינו עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם אלמעלה, ולפירוש התרגום דמפרש שכל לשון חכמה, אין זה נתינת טעם, ועל זה פירש אף על פי, כלומר אף על פי שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו', והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו', וכתב מהרש"ל רבים פירשו כי, כמו אף על פי, אבל אין נראה לי אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו, ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רוצה לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָֽאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָֽאֱלֹהִים הָֽרֹעֶה אֹתִי מֵֽעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: {טז}  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָֽרֶץ:

 רש"י  המלאך הגואל אותי. מלאך הרגיל להשתלח (נ) אלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל: יברך את הנערים. מנשה (ס) ואפרים: וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא: (ס) הוצרך לפרש זה שלא תאמר דעל כרחך לאו מנשה ואפרים הוא, דהא כתיב בסמוך (פ' כ') ויברכם ביום ההוא וגו', ומה צריך לו לברך פעם אחרת, והוה אמינא דנערים הם בנים קטנים של יוסף, לכן פירש דעם כל זה על כרחך מנשה ואפרים הם, דהא לא היו לו בנים אחרים, והא דבירך אותם ב' פעמים, יש לומר דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף, אבל לא בירך אותם בפני עצמם, ואחר כך ייחס להם ברכה בפני עצמו, (קצ"מ), ולענ"ד נראה מפני שכתוב הנערים בה"א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כי אם מנשה ואפרים, גם לא נולד ליוסף שאר נערים, דהא פירש לעיל (פ' ו' ד"ה ומולדתך) אשר הולדת אם תלד: (שפתי חכמים)


{יז}   שלישי  וַיַּרְא יוֹסֵף כִּֽי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּֽׁה:

 רש"י  ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנו (ע) ותמכה בידו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוצרך לפרש כן מפני שהרמה שהיא ההסרה ומלת ויתמוך שמורה על הסמיכה הם שני הפכים: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹֽא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִֽינְךָ עַל רֹאשֽׁוֹ: {יט}  וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִֽהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִֽהְיֶה מְלֹֽא הַגּוֹיִֽם:

 רש"י  ידעתי בני ידעתי. שהוא (פ) הבכור: גם הוא יהיה לעם. ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת (צ) שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהיה לעם, והיה משמע שגם יוסף היה יודע שמנשה יהיה לעם, רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע, ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהיה לעם, זה לא מפורש בקרא, כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור, ולזה פירש ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור, ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע, שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל: (צ) דקשה לרש"י דוזרעו יהיה מלא הגוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם, ואדרבה זה קללה הוא, ועל זה פירש שמעו כו', רוצה לומר שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם, דהיינו על ידי ירח וחמה שנראין בכל העולם: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִֽׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּֽׁה:

 רש"י  בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו (ק) ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, (ר) להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל, והוא לשון רבים, ואיך אמר ישימך שהוא לשון יחיד, לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו': (ר) שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה, אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָֽנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹֽתֵיכֶֽם: {כב}  וַֽאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָֽאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּֽי: (פ)

 רש"י  ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק (ש) בקבורתי, וגם אני נתתי לך (ת) נחלה שתקבר בה, ואיזו, זו שכם, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לך (א) חלק אחד יתירה על אחיך: בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא, כי תשיתמו שכם (תהלים כא, יג.), תשית שונאי לפני (ב) לחלקים, אחלקה שכם (שם ס, ח.), דרך ירצחו שכמה (הושע ו, ט.) איש חלקו, לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט.): אשר לקחתי מיד האמורי. מיד עשו, שעושה מעשה (ג) אמורי. דבר אחר, שהיה צד אביו באמרי פיו: בחרבי ובקשתי. היא חכמתו (ד) ותפלתו. (ועיין ברא"ם שכתב דאי אפשר לפרש על חרבם של שמעון ולוי, דהא לא עשו מדעתו, שהרי כעס עליהם על זה. ולענד"נ בלאו הכי אי אפשר לפרש עליהם, דמה נתינת טעם יהיה על שנתנו ליוסף מפני שלקחוהו שמעון ולוי בחרבם ובקשתם, והלא אדרבה מזה הטעם ראוי שינתן לשמעון ולוי ולא ליוסף ודו"ק): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוצרך לומר שאתה טורח וכו', מפני שבלא זה אין לפסוק זה שום קישור למעלה: (ת) פירוש נתתי לך כבר, לפי שבאותן ברכות שברכו אחר כך יהיו הכל שוין בו, לכך אמר לו בזו נתתי, רוצה לומר נתתי לך ולא יהיה בכלל אותן ברכות, (מהרש"ל): (א) (מהרש"ל), דקשה לרש"י דאם שכם הוא שם העיר למה כתיב אחד לשון זכר, אלא על כרחך אחד לאו אעיר קאי, לכן פירש העיר שכם תהיה לך חלק אחד: (ב) הוא פירוש על כי תשיתמו שכם: (ג) ולפי טעם זה קשה למה דמהו דוקא לאמורי, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי, לכן צריך לב' טעמים, (מהרש"ל): (ד) רוצה לפרש בחרבי היינו חכמה, כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה, כענין שנאמר (קהלת ז' י"ב) החכמה תחיה את בעליה, ובקשתי הוא לשון בקשה ותפילה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מט

{א}   רביעי  וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִֽים:

 רש"י  ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ (ה) ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים (ב"ר צח, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) הואיל דהאספו והקבצו ב' לשונות, רמז לקץ דכתיב (ישעיה י"א י"ב) ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב (צפניה ג' י"ט) הנדחה אקבץ, שהוא רמז לגלות אחרון, ועוד יש לומר מדכתיב באחרית הימים למה לי, אלא רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים: (שפתי חכמים)


{ב}  הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַֽעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶֽם: {ג}  רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָֽז:

 רש"י  וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה (ו) קרי מימיו (ב"ר שם ד.): אוני. כוחי, כמו מצאתי און לי (הושע יב, ט.), מרוב אונים (ישעיה מ, כו.), ולאין אונים (שם כט.): יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז. במלכות, כמו ויתן עז למלכו (שמואל-א ב, י.), ומי גרם לך להפסיד כל אלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד.), אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, (נח"י), ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש: (שפתי חכמים)


{ד}  פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָֽה: (פ)

 רש"י  פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך: אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שם (ז) שעלה על יצועי, והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואלו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה: יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו, אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג, ז.), אם אעלה על ערש יצועי (שם קלב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה: (שפתי חכמים)


{ה}  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם:

 רש"י  שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, (ח) שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, (ט) על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים: כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו: מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר (תנחומא ויחי ט.). דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתם (י) נהגו עצמן בכלי חמס, כמו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז, ג.), וזה תרגום של אונקלוס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא אמר הטעם משום שלא היה מדברים לפני אחיהם הגדולים מהם, מפני שכיון שאמר לאביהם שהיו קורין לבני השפחות עבדים, אם כן הוא הוציא שם רע עליהם והיה להם פתחון פה, שהרי יוסף קרא אותם עבדים, לכך נתן טעם ברור וכו', (מהרש"ל): (ט) ואם תאמר והיאך היו מדברים שמעון ולוי בפני ראובן, ותירץ מהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו: (י) לפי שהכ"ף במלת מכרותיהם נחלפת בגימ"ל שהם מאותיות גיכ"ק: (שפתי חכמים)


{ו}  בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שֽׁוֹר:

 רש"י  בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה (כ) לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב (ב"ר צט, ו.): בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן: אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, (ל) שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (-א ו, כב.), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: אל תחד כבודי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד (מ) עמהם, כמו לא תחד אתם בקבורה (ישעיה יד, כ.): כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד (שופטים ו, טז.), וכן הוא אומר בגדעון, והכית את מדין כאיש אחד וכן במצרים סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל יט, ג.): וברצונם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף (נ) שנקרא שור, שנאמר בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון את סוסיהם תעקר (יהושע יא, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה: (ל) יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל: (מ) כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל: (נ) לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי (דברים כ"ו ה'): (שפתי חכמים)


{ז}  אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַֽעֲקֹב וַֽאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 רש"י  ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם מה אקוב לא קבה (ס) אל: אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, (ע) אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו (פ) דרך כבוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לפרש אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם (במדבר כ"ג ח' ד"ה מה) בפרשת בלק: (ע) דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל): (פ) אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות: (שפתי חכמים)


{ח}  יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָֽדְךָ בְּעֹרֶף אֹֽיְבֶיךָ יִשְׁתַּֽחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִֽיךָ:

 רש"י  יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו (ב"ר צח, ה.) (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם: ידך בערף איביך. בימי (צ) דוד, ואויבי תתה לי עורף (שמואל-ב כב, מא.): בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דהיה לו ליעקב לברך אותו שתמשול בגוים או תמלוך אתה, ולכך אמר ידך בעורף לרמז על דוד, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ט}  גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶֽנּוּ:

 רש"י  גור אריה. על דוד נתנבא בתחלה, גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל (שם ה, ב.), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם שלטון יהא בשרויא, בתחלתו: מטרף. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמר (ק) שהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה איש תחת גפנו וגו' (מלכים-א ה, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה: (שפתי חכמים)


{י}  לֹֽא יָסוּר שֵׁבֶט מִֽיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּֽי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּֽים:

 רש"י  לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך (ר) אלו ראשי גליות שבבבל (סנהדרין ה.), שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה (ש) שלו, וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שי (ת) לו שנאמר יובילו שי למורא (תהלים עו, יב.): ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאחותי באזניכם (איוב יג, ז.), ושבאבחת חרב (יחזקאל כא, כ.), (והוא לשון חרב ופירוש אימת חרב והוא לשון זיין) ואסוך שמן (מלכים-ב ד, ב.), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אליו גוים ידרושו (ישעיה יא, י.), ודומה לו עין תלעג (א) לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל, יז.), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי (ב) דנהרדעא [דפומבדיתא] במסכת יבמות (קי:), ויכול היה לומר קהיית עמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה: (ש) (נח"י), קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא: (ת) רוצה לפרש דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו: (א) מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה: (ב) מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם: (שפתי חכמים)


{יא}  אֹֽסְרִי לַגֶּפֶן (עירה) עִירוֹ וְלַשּֽׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים (סותה) סוּתֽוֹ:

 רש"י  אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד: שרקה. זמורה ארוכה, קוריי"רא בלע"ז: כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין: סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא: אסרי. כמו אוסר דוגמתו מקימי מעפר דל (תהלים קיג, ז.), היושבי בשמים (שם קכג, א.), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך (ג) המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב, כא.): בני אתנו. יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ, טו.), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עבדי אורייתא באולפן, על שם רוכבי אתונות (ד) צחורות, כבס ביין, יהא ארגוון טב לבושוהי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) והכי משמע הקרא אוסרי לגפן עירה, יסבבון ישראל עיר ירושלים, ולשורקה בני אתונו וישראל יבנון בית המקדש: (ד) רוצה לפרש דקאי פסוק זה אתלמידי חכמים, צחורות פירוש לבנות, תלמידי חכמים שלובשים בגדים לבנים, אי נמי רוכבים על אתונות לבנות ממקום למקום כדי ללמוד תורה: (שפתי חכמים)


{יב}  חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּֽלְבֶן שִׁנַּיִם מֵֽחָלָֽב: (פ)

 רש"י  חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן למי חכלילות עינים (משלי כג, כט.), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין: מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים ל' הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במס' עבודת אלילים (עד:), נעוה ארתחו, יחוורן בקעתיה תרגם שנים, לשון שני הסלעים: (רש"י)


{יג}  זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹֽן: (פ)

 רש"י  זבלון לחוף ימים. על חוף ימים (ה) תהיה ארצו, חוף, כתרגומו ספר, מרק"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר אל חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח.), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים (תנחומא ויחי יא.): וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דכתיב ישכן, דמשמע שכונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. נח"י דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם: (שפתי חכמים)


{יד}  יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם:

 רש"י  יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד: רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא: (רש"י)


{טו}  וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵֽד: (ס)

 רש"י  וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות: ויט שכמו לסבל. עול תורה: ויהי. לכל אחיו ישראל: למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם: ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו ויט שמים הטו אזניכם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד: (רש"י)


{טז}  דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו: כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד (ו) עמו, ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו.ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר כאילו הוא הפוך ופירושו כל ישראל יחד, שהרי שמשון נקם נקמות כל ישראל יחד, ואין לפרש ידין ישפוט, כי לא מצינו זה בשום מקום: (שפתי חכמים)


{יז}  יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹֽכְבוֹ אָחֽוֹר:

 רש"י  שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקראו כן על שם שהוא (ז) נושף כמו ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו.): הנושך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וילפת וגו' את שני עמודי התוך וגו' (שופטים טז, כט.), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרס, וכפתנא, כמו פתן, יכמון, יארוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) נושף הוא כמין שריקה, וכן פירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ג' ט"ו ד"ה ואתה) : (שפתי חכמים)


{יח}  לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָֽה: (ס)

 רש"י  לישועתך קויתי ה'. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם (שם כח.): (רש"י)


{יט}   חמישי  גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵֽב: (ס)

 רש"י  גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות להכפל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כצפור לנוד (משלי כו, ב.), מגזרת ושבעתי נדודים (איוב ז, ד.), שם נפל שדוד (שופטים ה, כז.), מגזרת ישוד צהרים, אף יגוד יגודנו, וגדוד מגזרה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יפעל, אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יתגודד, יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד, ובלשון מפעיל יתום ואלמנה יעודד (תהלים קמו, ט.), לשובב יעקב אליו (ישעיה מט, ה.), משובב נתיבות (שם נח, יב.), אף יגודנו האמור כאן אין לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו בני יצאוני (ירמיה י, כ.), יצאו ממני. גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ: והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש: עקב. בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו ועקבותיך לא נודעו (תהלים עז, כ.), וכן בעקבי הצאן (שיר השירים א, ח.), בלשון לע"ז תרציא"ס: (רש"י)


{כ}  מֵֽאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַֽעֲדַנֵּי מֶֽלֶךְ: (ס)

 רש"י  מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו (ח) משה וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) יש לומר דלכך מביא על הפסוק זה ראיה ממשה רבינו, שאל תקשה ליה מנא ליה לפרש דשמנה דכתיב כאן הוא לשון שמן, דילמא מאכל שלו יהיה טוב ושמן, לכך מביא ראיה ממשה רבינו עליו השלום וזה פשיטא הוא דבענין זה שבירכן יעקב ברכן משה רבינו עליו השלום, והתם כתיב בהדיא וטובל בשמן רגלו וק"ל: (שפתי חכמים)


{כא}  נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָֽׁפֶר: (ס)

 רש"י  אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אילה שלוחה, אילה משולחת לרוץ: הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו' (שופטים ד, ו.), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח, בעמק שולח ברגליו. הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק (ט) שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יתרמי עדבה, (י) יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כתיב אילה שלוחה שהיא לשון נקבה, ואחר כך כתיב הנותן שהוא לשון זכר, ועל זה פירש דבורה וברק: (י) רוצה לפרש התרגום מתרגם כן על פסוק זה, ולפי התרגום פירושו כן, מה שאמר הנותן אמרי שפר רוצה לפרש על חלקו הוא יודה אמרי שפר, ומה שכתב רש"י לעיל הנותן אמרי שפר כתרגומו, צריך לומר לפי פירוש דלעיל שפירוש אילה שלוחה על פירות גנוסר, אז פירוש אמרי שפר לפי התרגום שהיו מברכים ברכה הראויה להם ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כב}  בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָֽעֲדָה עֲלֵי שֽׁוּר:

 רש"י  בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נמטייה לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.): בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו: בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת (כ) במקום שתוכל לראותו משם. (דבר אחר) עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב. (במדבר כד, יז.) ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישב המקרא. פרת. תי"ו שבו הוא תקון (ל) הלשון, כמו על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.). שור. כמו לשור. עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אנוקלוס בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו', וכתב בנות, על שם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף, פורת לשון פריה (מ) ורביה. ויש מדרשי אגדה בו המתישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה: בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י דבנות משמע שהיו הרבה בנות, וצעדה משמע אחת היתה, ועל זה פירש בנות וכו' כל אחד ואחד: (ל) כלומר לא תי"ו הנקיבה, כי על הזכר הוא מדבר: (מ) דקשה לרש"י מנא ליה לתרגם כן, ועל זה פירש פורת לשון פריה ורביה, ושרבב פירוש והגדיל: (שפתי חכמים)


{כג}  וַֽיְמָֽרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻהוּ בַּֽעֲלֵי חִצִּֽים:

 רש"י  וימררהו ורבו. וימררוהו (נ) אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו (ס) לאסרו, לשון וימררו את חייהם: ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב, ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו כמו המה מי מריבה אשר רבו וגו', ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו להנקד, ואינו אלא לשון פועלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב, יב.), שהוא לשון הושמו, וכן רמו מעט, שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דומו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס ונקמוהי: בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מרי פלגותא, לשון ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מדכתיב בסיפא דקרא בעלי חצים מלשון ותהי המחצה (במדבר ל"א ל"ו) אותן הראויין לחלוק עמו לנחלה: (ס) דאין לומר דקאי על אחיו לחוד, דהיה לו לומר ורבו וימררו, דאין למרר תחילה ואחר כך לריב, אלא ודאי דקאי גם אפוטיפר ואשתו: (שפתי חכמים)


{כד}  וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַֽעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק: קשתו. חזקו: ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקב"ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל, לשון אבן הראשה, לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא (ע) ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, ותשב נבואיתו, בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח, בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרועי ידיו, לשון פז: אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהן ובנין, (פ) יעקב ובניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לפרש שהתרגום הוסיף על הקרא: (פ) רוצה לפרש התרגום מתרגם על אבן אב ובנין, ומנין לו לתרגם כן, ועל זה פירש לשון נוטריקון אב ובן: (שפתי חכמים)


{כה}  מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִֽיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָֽחַם:

 רש"י  מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך: ואת שדי. ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך: ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוייה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן: שדים. ירה יירה מתרגמינן אישתדאי ישתדי, אף שדים כאן (צ) על שם שהזרע יורה כחץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רוצה לפרש היאך הוא מלת שדים לשון אב: (שפתי חכמים)


{כו}  בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּֽבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַֽד תַּֽאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּֽהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָֽיו: (פ)

 רש"י  ברכת אביך גברו וגו'. הברכות שברכני הקב"ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי: עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ד' קצות העולם, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נח, יד.), ולא אמר נחלת אברהם: תאות. אשמול"ץ, כך חברו מנחם בן סרוק: הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, (ק) כמו הורה גבר (איוב ג, ג.): עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י.), תתאו לבא חמת (שם ח.): תהיין. כולם לראש יוסף: נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל, נזורו אחור. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, (ר) שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו. מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות עולם, לשון תאוה וחמדה, (ש) וגבעות עולם לשון מצוקי ארץ, (והם הברכות) שחמדתן (ת) אמו והזקיקתו לקבלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש היאך שייך מלת הורי ללשון אב: (ר) רוצה לפרש דזיין וצד"י מתחלפין בכמה מקומות, כמו זעקת שהוא כמו צעקת: (ש) וכן פירוש הפסוק עד תאות גבעות עולם, פירוש ברכות שברכני אבא גברו, כלומר טובים על הברכות שבירך את הורי לפי שהברכות שלי חמדו גדולי עולם, ומפרש רש"י מי חמדו שחמדתן אמו וכו', (מצאתי): (ת) דקשה לרש"י לפי התרגום דמפרש תאות לשון חמדה אם כן מה שכתוב בתחילה ברכות אביך גברו וגו', שפירושו הברכות שלי שנתן לי הקדוש ברוך הוא גברו יותר מברכות שבירך את אבותי כדפירש רש"י לעיל, אם כן לפי התרגום היאך מיושב מה שכתוב אחריו עד תאות גבעות עולם, ועל זה פירש שחמדתן אמו וכו', רוצה לפרש לפי התרגום קאי תאות על רבקה שהיא אמו של יעקב שהיא חמדה לאותן ברכות והזקיקה את יעקב לקבלן, ולכן הלבישה את יעקב בגדי עשו החמודות בשביל שיקבל יעקב הברכות: (שפתי חכמים)


{כז}   שישי  בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָֽל:

 רש"י  בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. (א) נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וחטפתם לכם איש אשתו (שופטים כא, כא.), בפלגש בגבעה. ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וגו' וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל-א יד, מז.): בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית,אז חולק עד, שלל (ישעיה לג, כד.). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בוקרן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל: יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ויטרף אינו דבק עם זאב, שכל זאב טורף אלא טורף שב על בנימין, ורוצה לפרש בנימין זאב הוא מפני שטורף כמוהו. ומהרש"ל פירש דמקרא משמע שבנימין יטרוף את הזאב ואין שייך באדם לשון טרף, לכן פירש זאב הוא וכו': (שפתי חכמים)


{כח}  כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָֽם:

 רש"י  וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם (ב) מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, (ג) כולם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (מהר"ן), ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו': (ג) לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶֽאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַֽחִתִּֽי:

 רש"י  נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט, טו.), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט.), הכנסתם לבית מפני הגשמים, באספכם את מעשיכם, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבתי. עם אבותי: (רש"י)


{ל}  בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַֽחִתִּי לַֽאֲחֻזַּת קָֽבֶר: {לא}  שָׁמָּה קָּֽבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָֽבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָֽה: {לב}  מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵֽת: {לג}  וַיְכַל יַֽעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּֽאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו:

 רש"י  ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא (ד) מת (תענית ה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) בגמרא מקשה והלא חנטו אותו הרופאים, וכתיב נמי בסמוך שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען, יש לומר לא טעם טעם מיתה, היינו שלא היה לו צער מיתה, ועוד נאמרו בזה דברים וכו': (שפתי חכמים)

בראשית פרק-נ

{א}  וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּֽשַּׁק לֽוֹ: {ב}  וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַֽחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּֽחַנְטוּ הָרֹֽפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא: (רש"י)


{ג}  וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַֽחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יֽוֹם:

 רש"י  וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד (ה) שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אותו וגו'. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, (ו) לפי שבאה להם ברכה לרגלו, (ז) שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם): (ו) לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום: (ז) דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיַּֽעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹֽר: {ה}  אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָֽנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶֽעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשֽׁוּבָה:

 רש"י  אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג.). ומדרשו, עוד מתישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, (ח) שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּֽאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶֽךָ:

 רש"י  כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על שבועה שנשבעתי לך, שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון, (ט) ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) (רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּֽעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶֽרֶץ מִצְרָֽיִם: {ח}  וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָֽזְבוּ בְּאֶרֶץ גּֽשֶׁן: {ט}  וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּֽרָשִׁים וַיְהִי הַֽמַּֽחֲנֶה כָּבֵד מְאֹֽד: {י}  וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָֽאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִֽים:

 רש"י  גרן האטד. מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המוקף סייג של קוצים: (רש"י)


{יא}  וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָֽאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵֽבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּֽן: {יב}  וַיַּֽעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּֽאֲשֶׁר צִוָּֽם:

 רש"י  כאשר צום. מהו אשר צום: (רש"י)


{יג}  וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַֽאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַֽחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵֽא:

 רש"י  וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו: (רש"י)


{יד}  וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָֽעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַֽחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִֽיו:

 רש"י  הוא ואחיו וכל העולים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו כבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד: (רש"י)


{טו}  וַיִּרְאוּ אֲחֵֽי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתֽוֹ:

 רש"י  ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא (י) קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהיה כדברך, לו שמענו, ולו הואלנו, לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון לו חכמו, לו הקשבת למצותי, ולו אנכי שוקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, (כ) והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי, לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה, (ל) כגון אולי ירא ה' בעניי, אולי ישוב ה' אותי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות: (כ) אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד: (ל) רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹֽר:

 רש"י  ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה, (מ) שהיו רגילין אצלו, שנאמר והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו (יבמות סה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם: (שפתי חכמים)


{יז}  כֹּה תֹֽאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּֽי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָֽיו:

 רש"י  שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלוהיו קיים, והם עבדיו: (רש"י)


{יח}  וַיֵּֽלְכוּ גַּם אֶחָיו וַֽיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַֽעֲבָדִֽים:

 רש"י  וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות: (רש"י)


{יט}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָֽנִי:

 רש"י  כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם: (רש"י)


{כ}  וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַֽחֲיֹת עַם רָֽב: {כא}   שביעי  וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָֽנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶֽת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּֽם:

 רש"י  וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה, ונשתבח בהם, ואמר אחי הם ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר, עשרה נרות לא יכלו לכבות (נ) נר אחד כו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם: חסלת פרשת ויחי (שפתי חכמים)


{כב}  וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַֽיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִֽים: {כג}   מפטיר  וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵֽף:

 רש"י  על ברכי יוסף. כתרגומו. גדלן בין ברכיו:

חסלת פרשת ויחי: (רש"י)


{כד}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָֽנֹכִי מֵת וֵֽאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶֽעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב: {כה}  וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּֽה: {כו}  וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּֽחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּֽאָרוֹן בְּמִצְרָֽיִם: (חזק)