---

פרשת צו

---

ויקרא פרק-ו

{א}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  צַו אֶֽת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָֽעֹלָה הִוא הָֽעֹלָה עַל מֽוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּֽוֹ:

 רש"י  צו את אהרן אין צו אלא (א) לשון זרוז מיד ולדורות (ב) אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום (ג) שיש בו חסרון כיס: זאת תורת העולה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר (ד) כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלו (ה) לא ירדו: הוא העולה. למעט את הרובע ואת הנרבע, וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה (כל הענין בת"כ (פרשתא א, ח.) וזבחים פ"ג ופ"ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירש רש"י בגמרא שיהא מהיר וזריז. ואם תאמר ולמה לא פירש רש"י זה לעיל אקרא דפרשת תצוה. ויש לומר דהזירוז בא משום שצריך אומנות יתירה לגרגרו בראש הזית ולכותשו במכתשת שיהיה בלא שמרים: (ב) מדכתיב צו את יהושע וחזקהו ואמצהו זהו זירוז, ולדורות כתיב בפרשת אמור צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' מערב עד בקר לפני ה' תמיד חקת עולם לדורותיכם הרי לדורות, מיד כתיב בפרשת בהעלותך ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' וגו' וזהו מיד: (ג) כלומר דוקא במקום שיש חסרון כיס צריך לכתוב צו לזירוז אבל במקום שאין בו חסרון כיס אינו צריך לכתוב צו אפילו אם הוא זירוז מיד ולדורות ורבי שמעון פליג. והא דכתיב הכא צו אף על פי שאין כאן חסרון כיס יש לומר כיון שאין הכהנים נהנים מן העולה אלא מעור העולה והיא גם היא אינה נלקחת אלא לכהן המקריב אותה משום הכי נקראת גם כן חסרון כיס. והרא"ם כתב שרבי שמעון לא בא לחלוק על דברי תנא קמא אלא להוסיף בא ואמר שהסבה היותר גדולה שאמר הכתוב לשון צווי אינה אלא מפני שיש בה חסרון כיס אבל כשאין בה חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו והוא הדין אם אין בה זירוז מיד ולדורות אף על פי שיש שם חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו וכו' עיין שם כי האריך. והא דכתיב צו את בני ישראל גבי חילוק של ארץ ישראל אף על פי שאין שם חסרון כיס יש לומר דכיון דכל ישראל היו שוין לענין כיבוש הארץ ושבט אחד לקח חלק יותר גדול משל חבירו יש שלקח חלקו בהרים ויש שלקח במישור נקרא נמי בצד מה חסרון כיס ודו"ק. והרא"ם פירש כל הענין בפירוש אחר עיין עליו ואתה תבחר: (ד) פירוש הוכחתו מסיפא דקרא דכתיב ביה כל הלילה עד הבקר הוא דקדייק: (ה) משום שהמזבח מקדש אותן וכתיב בתריה היא העולה למעט דמשמע היא ולא אחרת ופירש רש"י הוא העולה מיעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היו פסולן בקדש רצונו לומר שיכולין להיות שהיו פסולים קודם הקדש אבל שאר פסולים כגון שנטמאו או שאר דברים אי אפשר אלא לאחר הקדש ובתורת כהנים חשיב לכלהו, והרא"ם מביאן עיין שם. כתב הרא"ם ואם תאמר למה לי האי מיעוטא דהוא העולה למעט רובע ונרבע שאם עלו ירדו והלא כבר מיעטן הכתוב מן המקרא דמן הבהמה וגו' בפרשת ויקרא וכיון דמיעטן מהתם דלא קדשו למה לי למעוטי הכא דאם עלו ירדו פשיטא כיון דלא קדשו חולין נינהו ופשיטא דירדו, כבר תירצו בגמרא פרק יוצא דופן דאצטריך קרא לבהמת קדשים אף על גב דקדש להו מעיקרא אם עלו ירדו. עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{ג}  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִֽכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָֽעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  מדו בד. היא הכתונת, (ו) ומה ת"ל מדו, שתהא (ז) כמדתו (ת"כ פרק ב, א.): על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים (ערכין ג:): והרים את הדשן. היה חותה מלא המחתה (ח) מן המאוכלות הפנימיות (ט) ונותנן במזרחו (י) של כבש (תמיד כח:): הדשן אשר תאכל האש את העולה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים (כ) תרומה ושמו אצל המזבח: (על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות שנאמר את העולה על המזבח. בר"י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה ליה למה כתוב ולבש הכהן מדו בד שהרי אינו כתיב לעיל גבי בגדיו של אהרן. ומתרץ היא הכתונת והוזכר בבגדי כהונה שהוא הסמוך לבשרו ועל בשרו דכתיב בקרא קאי אתרוייהו דאי על מכנסים לבד היה לכתוב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו ילבש למה לי אלא דקאי נמי אמדו שהוא הכתונת: (ז) פירוש לא ארוכה ולא קצרה מגופו דהוה אמינא כיון שהוא על גופו ויש לו בגדים אחרים למעלה ממנו אם היתה קצרה מגופו לית לן בה קא משמע לן. דאם לא כן למה לא קראו הכתוב כתונת כמו בשאר מקומות: (ח) משום דכתיב והרים את הדשן שהוא לשון תרומה שמפריש מן הדשן ואם היה חותה כלה אין זה הפרשה: (ט) משום שהוא סברא מה ששוכב באמצע האש נשרף מאד לכך היו נוטלים הדשן הפנימית: (י) משום דכתיב אצל המזבח והכבש הוא אצל המזבח ומנלן שהיה במזרחו של כבש מוכח משום דכתיב אצל המזבח קדמה בפרשת ויקרא וגם שם משמע אצל הכבש וכתיב בהדיא קדמה אם כן שמע מינה שמקום הדשן היה במזרחה דהיינו קדמה: (כ) תיקן בזה דפשוטו של קרא משמע שהדשן היא אכלה האש לכן פירש ועשאתה דשן כלומר האש שב אל העולה ופירש עוד מאותו דשן ירים שלא תאמר כל הדשן אשר יעשה מן העולה והרא"ם פירש דאם לא כן פתח בדשן וסיים באכילת את העולה ויהיה פירושו והרים את הדשן ואיזה דשן אותה שאכלה האש: (שפתי חכמים)


{ד}  וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהֽוֹר:

 רש"י  ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, (ל) בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן (יומא כג:): והוציא את הדשן. הצבור בתפוח (מ) כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם (תמיד כח:), ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אם היה כתוב ופשט את בגדיו ולבש אחרים הייתי אומר שהוא חובה אם היה לבוש עתה בגדי כהונה ילבש עתה בגדי חול או להיפך אבל עתה שכתיב ולבש בגדים אחרים משמע בגדים כמו ראשונים כלומר אם היו הראשונים חולין ילבש גם עתה בגדי חולין אם כן מאי שנא בין ראשונים לאחרונים לכך פירש רש"י בגדים אחרים פחותים מהם אבל אלו ואלו בגדי קדש הם אם כן למה ופשט אלא על כרחך דרך ארץ וכו' ואין זה אלא דרך ארץ: (מ) דקשה ליה והא לעיל כתיב והרים והכא כתיב והוציא ועוד הכא כתיב אל מחוץ למחנה והתם כתיב אצל המזבח ועל זה פירש הצבור בתפוח וזה הוא ההפרש שבין והרים ובין והוציא וגו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּֽוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָֽעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִֽים:

 רש"י  והאש על המזבח תוקד בו. ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במס' יומא (מה.) שנחלקו רבותינו במנין המערכות (נ) שהיו שם: וערך עליה העולה. עולת תמיד היא תקדים (פסחים נח:). (בר"י ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה): חלבי השלמים. אם יביאו שם (ס) שלמים. ורבותינו (שם נט.) למדו מכאן (ע) עליה, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) והמנין הגדול שבכלן בכל יום היו ארבע מערכות את המערכה גדולה שהיה מקבל כל העולות ואחר כך היה מסדר עוד על אותה מערכה גדולה שני גזרי עצים והיא מערכה של קיום האש מפני שאם לא היתה מערכה גדולה מתגברת זאת המערכה של שני גזרי עצים שהיו מוסיפים עליה היה מקיימת אותה ומגברת ואחר כך היה מסדר עוד עליה מערכה אחרת כדי להקטיר עליה האיברים שלא נתעכלו. וקודם המערכה של שני גזרי עצים היה מסדר מערכה שניה של קטורת בצד המערכה הגדולה בקרן מערבית דרומית ומשוך מן הקרן ארבע אמות לצד צפון וקורין אותה של קטורת מפני שממנה חותין גחלים להכניס למזבח הפנימי שחרית וערבית להקטיר עליה קטורת: (ס) דקשה ליה בשלמא עולה היה בכל יום עולת התמיד אבל זה שמא אינו לכך פירש אם יביאו שם שלמים יקטירו אותם אחר התמיד של שחר: (ע) דהוקשה לרבותינו אם כן חלבי שלמים מיבעי ליה מאי השלמים בה"א. לכן פירשו והוציאו ממשמעו ופירשו אותו מענין השלמה: (שפתי חכמים)


{ו}  אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּֽה: (ס)

 רש"י  אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד (שמות כז, כ.), (פ) אף היא מעל המזבח החיצון תוקד (יומא מב:): לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר (צ) בשני לאוין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר הרי לעיל הוא פירש ריבה כאן יקידות הרבה וכולן נדרשו במסכת יומא וגם אש תמיד הובא לעיל. ויש לומר דהכי פירושו לעיל ריבה כאן יקידות הרבה ולמה לי בשלמא אש תמיד צריך אני למדרש מזה אש שנאמר בה תמיד אבל השאר למה לי, ועל זה פירש רש"י כולן נדרשו כו': (צ) דכתיב שני פעמים לא תכבה: (שפתי חכמים)


{ז}  וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַֽהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכולן (ק) להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת: הקרב אותה. היא הגשה (ר) בקרן (ש) דרומית מערבית: לפני ה'. הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד: אל פני המזבח. הוא הדרום שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש שכל מלת תורה דכתיב בקרא לרבות בא כמו שפירש רש"י לעיל: (ר) ולא הקטרה כמשמעה שהרי לא היה מקטיר אלא (אותו) הקומץ בלבד ולא את כולה כדכתיב והרים ממנו בקמצו והקטיר המזבחה וגו': (ש) ומפרש רש"י עצמו שהרי כתיב לפני ה' הוא מערב כו' אל פני המזבח הוא דרום כו'. (שפתי חכמים)


{ח}  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּֽרָתָהּ לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  (והרים ממנו. מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה. בר"י): בקמצו. שלא יעשה (ת) מדה לקומץ (יומא מז.): מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום (א) שנתרבה שמנה (סוטה יד:): המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת (ת"כ פרשתא ב, ה.): ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו, (ב) (ת"כ שם) ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא, הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש שלא יעשה כלי שמחזיק קומץ וימדוד בו והוכחתו מדכתיב בקמצו ולא כתיב מלא קמצו: (א) דאם לא כן ומשמנה למה לי הא כבר כתב בפרשת ויקרא שכל הסולת היא מעורבת עם השמן וכיון שקומץ מסלת ודאי גם השמן בכלל ויהיה וא"ו ומשמנה וא"ו הביאור כאלו אמר ובאיזה מקום הוא קומץ ומשמנה שיש בו רוב השמן: (ב) כדכתיב והרים ממנו בקמצו ואחר כך כתיב ואת כל הלבונה משמע שאין הלבונה בכלל הקמיצה: (שפתי חכמים)


{ט}  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹֽאכְלוּ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּֽאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּֽחֲצַר אֹֽהֶל מוֹעֵד יֹֽאכְלֽוּהָ:

 רש"י  במקום קדש. ואיזהו, בחצר (ג) אהל מועד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר במקום קדוש למה לי, ויש לומר לרבות לשכות הבנויות בחול ופתוחות לחצר אהל מועד שהן כשרין לאכילת המנחות כדאיתא בפרק קמא דכלים דף ו' ובפרק איזהו מקומן דף נ"ו: (שפתי חכמים)


{י}  לֹא תֵֽאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵֽאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הִוא כַּֽחַטָּאת וְכָֽאָשָֽׁם:

 רש"י  לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים (ד) אסורים בחמץ (מנחות נה.): כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, (ה) לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה (ת"כ פרק ג, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וכל שכן מה שעולה לאישים דכתיב ביה בהדיא בפרשת ויקרא והוכחתו מדסמיך לא תאפה חמץ חלקם: (ה) מדכתיב חטאת היא בהווייתה תהא שישחטנו לשם חטאת אבל באשם לא נאמר אשם הוא אלא אחר הקטרת אמורים והוא עצמו שלא הקטירו אימוריו כשר כדלעיל בפרשת ויקרא: (שפתי חכמים)


{יא}  כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַֽהֲרֹן יֹֽאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵֽאִשֵּׁי יְהוָֹה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּֽשׁ: (פ)

 רש"י  כל זכר. אפילו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה, הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו' (ויקרא כא, כב.), אלא לרבות בעלי מומין (ו) למחלוקת (זבחים קב.): כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חולין שיגעו בה (ז) ויבלעו ממנה (ת"כ שם ו.): יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, (ח) ואם כשרה יאכלו כחומר (ט) המנחה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירש שחולקים את המנחה בהדי תמימים חלק כחלק דהוה אמינא דוקא לאכילה הוא דשרי בקדשים דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל אבל לחלק עם התמימים כיון דלאו בני הקרבה נינהו לא קא משמע לן: (ז) מדכתיב אשר יגע בהם למה לי. אלא לומר לך יגע ויכנס בהם שיבלע בתוכו: (ח) דהיינו מקום נגיעתו ולא כולו: (ט) רצונו לומר שיאכל לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות: (שפתי חכמים)


{יב}   שני  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יג}  זֶה קָרְבַּן אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַֽיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָֽאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַֽחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַֽחֲצִיתָהּ בָּעָֽרֶב:

 רש"י  זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה (י) ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו', והכהן (כ) המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו' (מנחות נא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דמה תלמוד לומר ובניו הרי כהנים גדולים אמורים כשהוא אומר והכהן המשיח כו': (כ) פירוש שמנחה תמיד דבוק עם כהן המשיח לא עם בניו אם כן מנחתם אינן תמיד רק ביום חינוכן דומיא דביום המשח הכהן גדול שהוא חנוכו לכהן גדול ונכתב ביום המשח ולא מיום המשח לכלול גם לחנוך הכהנים הדיוטים דאם לא כן מיום מיבעי ליה שמאותו היום ואילך תמיד יקריב: (שפתי חכמים)


{יד}  עַֽל מַֽחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּֽעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּֽפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵֽיחַ נִיחֹחַ לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה (ת"כ פרק ד, ה.): תפיני. אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור, (ל) וחוזר ומטגנה במחבת: מנחת פתים. מלמד שטעונה (מ) פתיתה. (בר"י ולא פתיתה ממש בציעין ופרורין, לפי שאינה נקמצת, אלא כופלה לשנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) מדכתיב תפיני שהוא תיבות תפי נא משמע שהיא חיה למדנו שכשיאפה תהא חיה ולא מטוגנת לכך פירש רש"י שהיא אפויה מתחילה ואחר כך מטגנה: (מ) אף על גב דמקרא מלא הוא זה בא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה כלומר שלא יכפול אחד לשנים ושנים לארבעה כו' כיון שאין בהם קמיצה ולא כתיב הכא אלא פתים ולא פתות אותו פתים כמו במנחת ישראל: (שפתי חכמים)


{טו}  וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַֽעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַֽיהוָֹה כָּלִיל תָּקְטָֽר:

 רש"י  המשיח תחתיו מבניו. המשיח מבניו (נ) תחתיו: כליל תקטר. אין נקמצת להיות שיריה נאכלין, אלא כולה (ס) כליל, וכן כל מנחת כהן (ע) של נדבה כליל תהיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לכך פירש רש"י כן ושינה הקרא לפי שמצינו לפרש המשיח תחתיו המשיחות יהיו תחתיו או מצינו לפרש המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה קרבן כלומר הבן יעשה קרבן לכך פירש רש"י כן ושינה הקרא כדי שיהא תחתיו דבוק עם מבניו ולא עם המשיח שתחתיו, לא יאמר אלא על איש במקום איש. ועיין בקיצור מזרחי ומהר"ר נתן (ספר אמרי שפר) וגור אריה ודברי דוד כל אחד יש לו בזה דרך בפני עצמו: (ס) לאפוקי שלא תפרש כליל כל המנחות ופירושו כל המנחות תקטיר הקומץ ופירוש כליל כולה נשרפת וכן כל מנחת כהן של נדבה כלומר לא שמנחת כהן מתחלפת ממנחת כהן משיח לכך הוסיף וכן וכו' שגם היא כליל והוסיף של נדבה שלולא זה משמע וכן מנחת כהן שהיא חובה דומיא דשל כהן המשיח אבל נדבה לא קא משמע לן ששתיהם כליל: (ע) הוכחת רש"י מדכתיב וכל מנחת כהן וגו': (שפתי חכמים)


{טז}  וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּֽהְיֶה לֹא תֵֽאָכֵֽל: (פ)

 רש"י  כליל. כולה שוה (פ) לגבוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר מפני שאמר כליל תהיה ולא אמר אם לגבוה אם להדיוט משום הכי פירש כולה לגבוה כלומר לשרפה: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יח}  דַּבֵּר אֶֽל אַֽהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַֽחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָֽעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַֽחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הִֽוא: {יט}  הַכֹּהֵן הַֽמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹֽאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּֽאָכֵל בַּֽחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  המחטא אותה. העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו: המחטא אותה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים (צ) שאינו חולק בבשר (זבחים צט.), ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכל אותה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) והא דלא פירש קרא כפשוטו המחטא יאכל דהא כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. ואין להקשות דלמא הראוי לעבודה יאכלנה לאפוקי בעל מום שאינו ראוי דהא כתיב כל זכר לרבות בעל מום אלא על כרחך בא לאפוקי טבול יום שאין לו חלק ואין לומר איפכא טבול יום יאכל לאורתא ובעל מום לא יאכל כלל מסתברא בעל מום יאכל שהוא באכילה לאלתר לאפוקי טבול יום אינו באכילה עד הערב שמש: (שפתי חכמים)


{כ}  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַֽאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹֽשׁ:

 רש"י  כל אשר יגע בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע (ק) ויבלע ממנה: יקדש. להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה (שם צז:): ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הוזה מדמה על הבגד אותו מקום דם (הבגד (ר) אשר יזה עליה) תכבס בתוך (ש) העזרה (ת"כ פרק ו, ז.): אשר יזה. יהא נזה כמו ולא יטה לארץ מנלם (איוב טו, כט.), יהא נטוי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (נחלת יעקב) בתורת כהנים יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע כו' וברייתא זו הובאה בזבחים דף צ"ז: (ר) דמשמעות הקרא דצריך להזות על הבגד וזה אי אפשר לכן פירש ואם ופירושו ואשר יהא נזה כמו שפירש רש"י בסמוך (בתורת כהנים) יכול יהא בגד כולו טעון כבוס תלמוד לומר אשר יזה עליה תכבס מקום הדם טעון כבוס ואין הבגד כולו טעון כבוס: (ש) כדכתיב במקום קדוש בחצר אהל מועד שמע מינה דחצר אהל מועד מקום קדוש הוא: (שפתי חכמים)


{כא}  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּֽיִם:

 רש"י  ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר (ת) והוא הדין לכל הקדשים: ומרק. לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב, יב.) אשקורי"ר בלע"ז: ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לאחר יום ולילה הבא אחריו. ואם תאמר ולשהייה לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותן טעם לפגם ולא ליהוי בשבירה ומריקה ויש לומר כיון שבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכן הרא"ם: (שפתי חכמים)


{כב}  כָּל זָכָר בַּכֹּֽהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הִֽוא:

 רש"י  כל זכר בכהנים יאכל אותה. הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחטוי: (רש"י)


{כג}  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵֽאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵֽף: (פ)

 רש"י  וכל חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה (זבחים פב.): וכל. לרבות שאר קדשים: (רש"י)

ויקרא פרק-ז

{א}  וְזֹאת תּוֹרַת הָֽאָשָׁם קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הֽוּא:

 רש"י  קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין (א) תמורתו קרבה (תמורה יז: ת"כ פרשתא ד, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש אינה קרבה היא בעצמה ומכל מקום קדושה חלה עליה ולא נפקא לחולין ותרעה עד שיפול בה מום ואז תמכר ויפלו דמיה לנדבה: (שפתי חכמים)


{ב}  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָֽאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִֽיב:

 רש"י  ישחטו. ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו, רבים, ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון: (רש"י)


{ג}  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָֽאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַֽמְכַסֶּה אֶת הַקֶּֽרֶב:

 רש"י  ואת כל חלבו וגו'. עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא: את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, (ב) ואיל וכבש נתרבו באליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל למה לא כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו' ואם עז הוא מקריב וגו': (שפתי חכמים)


{ד}  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶֽנָּה: {ה}  וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַֽיהוָֹה אָשָׁם הֽוּא:

 רש"י  אשם הוא. עד שינתק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו (ג) או שנתכפרו בעליו (ד) אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו, הוא הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו (ה) אמוריו כשר (זבחים ה: וע"ש ברש"י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דהיינו עד שלא הקריב את האשם דשוב אין צריך להקריב לפי שהמיתה מכפרת: (ד) כגון שהפריש אשם ונאבד ממנו והקריב אשם אחר ואחר כך נמצא אשם ראשון אם כן כבר נתכפרו בעליו וצריך לרעות אשם זה עד שיסתאב ואחר כך מוכרים אותו וקונים בדמיו עולה. ופירש רש"י דוקא בא להודיענו אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שניתק לרעיה אבל משניתק לרעיה אם שחטו סתם כשר. מדכתיב אשם הוא משמע אבל לא עולה ופשיטא שהוא אשם ולא עולה אלא משמע שפעמים יכול הוא להיות עולה כגון שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה: (ה) כלומר ומכיון שלא הוקטרו אימוריו כשר תו לא שייך לומר לשמו כשר שלא לשמו פסול שאם תאמר כן יהא אשם צריך הקטרת אימוריו לשמו מאחר שאשם הוא כתיב אחריו והרי אם לא הוקטרו אימוריו כשר דאין כפרה אלא בדם: (שפתי חכמים)


{ו}  כָּל זָכָר בַּכֹּֽהֲנִים יֹֽאכֲלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵֽאָכֵל קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הֽוּא:

 רש"י  קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש: (רש"י)


{ז}  כַּֽחַטָּאת כָּֽאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  תורה אחת להם. בדבר זה: הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרה (ו) חולק בו, פרט לטבול יום (ז) ומחוסר כפורים (ח) ואונן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש תורה אחת להם דבוק עם הכהן אשר יכפר וגו' הבא אחריו שאם להשוות חטאת ואשם הא כבר כתיב כחטאת כאשם שהשוו זה לזה: (ז) פירוש ואין לו הערב שמש: (ח) פירוש פעמים יש טמא שצריך להקריב קרבן למחר: (שפתי חכמים)


{ח}  וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָֽעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאינן (ט) חולקים בעורות (זבחים קג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פרט לטבול יום וגו' ואף על פי שמיעטן הכתוב מלחלוק בבשר כדלעיל הוה אמינא דוקא בשר דקאי לאכילה והם אינם ראויין לאכילה עכשיו לכך מיעטן הכתוב אבל עורות כיון דלא קאי לאכילה הוה אמינא אף על גב דלא חזיין לעבודה חולקין בעורות קמשמע לן וכו' למעטן מעורות: (שפתי חכמים)


{ט}  וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּֽאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַֽעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַֽל מַֽחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִֽהְיֶֽה:

 רש"י  לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום (י) שמקריבין אותה (ת"כ פרק י, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות כל משמר לשבת וכל משמר נחלק לששה בתי אבות לששת הימים לכל יום בית אב אחד וביום שבת שמשו כל הששה בתי אבות ביחד: (שפתי חכמים)


{י}  וְכָל מִנְחָה בְלוּלָֽה בַשֶּׁמֶן וַֽחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַֽהֲרֹן תִּֽהְיֶה אִישׁ כְּאָחִֽיו: (פ)

 רש"י  בלולה בשמן. זו מנחת (כ) נדבה: וחרבה. זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש זו מנחת סלת של נדבה האמורה בפרשת ויקרא דהא שאר מינים כבר חשב כדכתיב וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו' ואם כן נשאר וכל מנחה בלולה בשמן בהכרח על מנחת סלת: (שפתי חכמים)


{יא}   שלישי  וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַֽיהוָֹֽה: {יב}  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּֽׁמֶן:

 רש"י  אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז, כא.), ויזבחו זבחי תודה (שם כב.), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן: והקריב על זבח התודה. ד' מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, ג' מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין י' חלות, (ל) כך מפורש במנחות (דף עז.), ושעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות (מ) כ' עשרון: מרבכת. לחם חלוט ברותחין (נ) כל צרכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) נאמר כאן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר תרומה לה' מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ולמדנו שכל מין ומין היו עשרה חלות שאם היו פחות מעשרה או יותר על עשרה אי אפשר שיהא עשירית מכל מין אלא חתיכה מן החלה אחת או חצי החלה והתורה אמרה אחד מכל קרבן שפירושו אחד שלם מכל מין שלא יטול פחות: (מ) מדכתיב כאן לחם חמץ וכתיב גבי לחמי עצרת לחם תנופה שתים שני עשרונים ואם כן גמרינן לחם לחם מה לחם האמור גבי עצרת התם כל לחם ולחם היה עשרון אחד וכאן היה י' ככרות של חמץ דכל מין היה עשר עשרונים ואם כן שיעור הלחם היה י' עשרונים וכל שאר ג' מינים בכללן לא היו כי אם עשר עשרונים ומנלן דלמא כל מין היה עשר עשרונים. דאם כן היה לו לכתוב ולחם חמץ וגו' מאי נפקא מינה דכתיב על חלות לחם וגו' הרי כבר אמור לעיל הג' מיני חלות אלא לומר לך שיהיו החלות דומות ללחם כלומר כל החלות לא יהיו אלא י' עשרונים כמו לחם בלבד: (נ) אינו רוצה לומר שחלטה ברותחים ואין אופים אותו אחר כך בתנור אלא צריכים אנו לאפותה אחר חליטתה כמו במנחה שכתוב בה בהדיא תופיני וילפינן מורבכת מורבכת לגזירה שוה: (שפתי חכמים)


{יג}  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָֽיו:

 רש"י  יקריב קרבנו על זבח. (ס) מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף (שם עח:) ליפסל ביוצא וטבול יום, ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו למה לי הא לעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו' אלא שמע מינה אינו אלא לדרשא שאין הלחם קדוש וכו' ויהיה חלת לחם חמץ נדרש לפניו ולאחריו לפניו חלות מצות בלולות בשמן וגו'. וסלת מרבכת בלולות בשמן על חלת לחם וגו'. ולאחריו על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו: (שפתי חכמים)


{יד}  וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַֽיהוָֹה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין (ע) יטול לתרומה לכהן העובד עבודתו והשאר נאכל לבעלים, ובשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י והלא לא היה אלא קרבן אחד שלמי תודה. לכך פירש לחם אחד וכו' דכל מין ומין נקרא קרבן: (שפתי חכמים)


{טו}  וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵֽאָכֵל לֹֽא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּֽקֶר:

 רש"י  ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם, ואיל נזיר, וחגיגה י"ד, (פ) שיהיו נאכלין ליום ולילה (זבחים לו. ת"כ פרק יב, א.): ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה (צ ) זמן לחמה: לא יניח ממנו עד בוקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו (ק) עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואף על גב שרש"י פירש בפרשת ראה גבי ולא ילין מן הבשר בחגיגת י"ד הכתוב מדבר ולימד עליה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד יש לומר שרש"י זכרונו לברכה פירש הכא אליבא דבן תימא דאמר דחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת ליום ולילה כמו הפסח והא דקאמר לשני ימים וכו' הוא אליבא דרבנן דפליגי עליה דבן תימא וסבירא ליה דהא דשלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלים אלא ליום ולילה היינו אותן שלמים שבאים ממותר הפסח כגון שהפריש מעות לפסחו וקנה בהן פסחו ונותרו מן המעות שמאותן מעות יביא שלמים וכיון דמכח פסח קאתו דינן כפסח לאכול ליום ולילה ואין לתמוה היאך פירש כאן אליבא דבן תימא ולקמן אליבא דרבנן שכן דרכו של רש"י בכמה מקומות בפירושו לפירוש החומש: (צ) מדכתיב קרבנו ולא כתיב ביומו יאכל אלא לומר לך שיהיו החלות כמו הקרבן עצמו לענין אכילתן דהחלות כמו כן נקראו קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן: (ק) רוצה לומר למה אמרו חכמים שיאכל אותו עד חצות ולא יותר וכו': (שפתי חכמים)


{טז}  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵֽאָכֵל וּמִֽמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵֽאָכֵֽל:

 רש"י  ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, (ר) אינה טעונה לחם ונאכלת לב' ימים, כמו שמפורש בענין: וממחרת והנותר ממנו. בראשון, (ש) יאכל. (ס"א והנותר ממנו יאכל) וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד.) תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש הא דכתיב ואם נדר או נדבה לאו למימרא דלעיל לא מיירי בנדבות דהרי לעיל מיניה מיירי גם כן בנדבה. לכך פירש רש"י שלא הביאה על הודאה כו' אבל עד השתא איירי דהביא על הודאה של נס: (ש) יאכל ביום שני שלא תפרש יאכל ביום א' וממחרת גם כן יאכל והנותר ממנו פירוש ביום שני יאכל ביום ג' אלא כך פירושו וממחרת והנותר ממנו בראשון יאכל פירוש מה שנותר ביום ראשון יאכל ביום שני ולפי זה יהיה הוא"ו מוהנותר יתירא והוכחתו מדכתיב בסמוך ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי וגו' והא דלא פירש רש"י וא"ו והנותר כמו וא"ו ומשמנה דפירושו ומאיזה מקום יהיה הקומץ ממקום שנתרבה שמנה אף כאן פירושו ומתי הותר לאכול למחרת כשנותר מיום ראשון אבל לכתחלה מצותו ביום ראשון לבדו כמו שרוצה הרא"ם לפרש משום דאם כן היה לו לכתוב יאכל והנותר ממנו ממחרת דלא נטעה לפרש והנותר מיום שני דעליה קאי משנפרש דקאי על יום א' אלא ודאי הוא"ו יתירא אבל לעיל אין מקום לטעות והכא בלא וא"ו אין מקום לטעות משום הכי פירש וא"ו זו יתירא ודו"ק. ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שתמה על רש"י שלא פירש וא"ו זו כוא"ו ומשמנה: (שפתי חכמים)


{יז}  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵֽף: {יח}  וְאִם הֵֽאָכֹל יֵֽאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵֽרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵֽחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִֽהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָֽאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּֽׂא:

 רש"י  ואם האכל יאכל וגו'. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר (ת) יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, (א) תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי (ת"כ פרשתא ח, א.). וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, (ב) ואם חשב פגול (ג) יהיה: והנפש האכלת ממנו. אפילו בתוך הזמן, (ד) עונה תשא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש אם חשב עליו בשעה שהכהן זורק את דמו מחשבת פסול דהיינו לאוכלו ביום ג' שהוא חוץ לזמנו אז הוא פסול אבל לאחר הקרבתו שנעשה כל עבודתו בכשרות אין שום מחשבה ולא שום פסול פוסל בו: (א) ואין לתמוה כיון שהקרבן נעשה בהכשרו אם כן איך אחר כך באכילתו יפסל כבר תירצו בתורת כהנים אם מצינו בזב ובזבה ושומרת יום כנגד יום שהיו בחזקת טהרה וכשראו סתרו היום מחזקת טהרה אף זה כן: (ב) פירוש להכי אפקיה קרא בלשון לא יחשב לומר לך דבמחשבה הוא נפסל והכי קאמר המקריב אותו דהיינו בשעת הקרבת הזבח לא יחשב לו פירש לא תעלה לו זאת המחשבה של האכל יאכל ביום הג' האמור למעלה: (ג) פירוש אם עבר וחשב הרי שתיקן בזה כמה ענינים שפירש המקריב אותו בשעת הקרבת הזבח כדלעיל ולא הכהן המקריב כפי המובן. גם פירש לא יחשב לו מענין מחשבה לא מענין חשיבות. גם הוסיף מלת זאת להורות שהמחשבה שהוא מוזהר שלא תעלה לו היא זאת המחשבה של האכל יאכל ביום ג' שהוא מחשבת אכילת חוץ לזמנו אבל מחשבת אכילת חוץ למקומו הוא נדרש מפסוק ואם האכל יאכל ביום הג' שבפרשת קדושים באם אינו ענין לחוץ לזמנו כדפירש רש"י שם גם הוסיף ואם חשב קודם פיגול יהיה מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שכאשר לא יעלה במחשבתו שיאכל חוץ לזמנו פגול יהיה: (ד) דהרי בתוך הזמן גם כן פיגול הוא כיון שפוסלו במחשבה בשעת שחיטה או זריקה לכן מגיה הפירוש בתוך הזמן: (שפתי חכמים)


{יט}  וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵֽאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָֽׂר:

 רש"י  והבשר. של קדש שלמים (ה) אשר יגע בכל טמא לא יאכל: והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, (ו) שהפנימי מותר: כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל (דברים יב, כז.), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר: (והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם שאם יצאו חוץ לקלעים אסורה, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר, אפילו בכל העיר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לאפוקי של פיגול הסמוך לו שהוא אינו נאכל אף בלא נגיעת טומאה: (ו) פירוש שיצא חוץ לעזרה או קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים דהיוצא אסור באכילה משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו והפנימי מותר אף על פי שנוגע בחיצון ולא אמרינן הנוגע בטמא טמא וכן לנפסל דהאי והבשר השני לרבות בא דהיה לו לומר כל טהור יאכל בשר ותו לא מאי והבשר אלא לרבות שזה מותר: (שפתי חכמים)


{כ}  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַֽח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַֽיהוָֹה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּֽיהָ:

 רש"י  וטמאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר (זבחים מג:), (ז) אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא אזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת (ח) בתורה, אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (ת"כ יד, ג.). (ט) ג' כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, (י) ודרשוה רבותינו בשבועות (דף ז), אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד (כ) שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר למה לי קרא תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב גבי פסח דאינו נאכל אלא למנוייו דהיינו בעלים מכלל דשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נאכלים לכל אדם דאם לא כן שאינן נאכלים אלא לבעלים פסח דכתב רחמנא דאינו נאכל אלא לבעלים למה לי השתא נילף משלמים שהם קלים שנאכלים לשני ימים ובכל מאכל אפילו הכי אינן נאכלים אלא לבעלים פסח החמור שאינו נאכל אלא ליום ולילה ואינו נאכל אלא צלי לא כל שכן. יש לומר דאי לאו קרא הוה אמינא שאר שלמים אינן נאכלים אלא לבעלים וקרא דפסח צריכא לגופיה דאין נקראים בעלים אלא שנמנו עליו קודם שחיטתו אבל אחר שחיטתו לא לאפוקי שאר שלמים אפילו אם נשתתפו בו אפילו אחר שחיטתו מותרים לאוכלן אבל בלא שיתוף לא משום הכי איצטריך קרא נראה לי. והרא"ם תירץ דאי לאו קרא דכל טהור וגו' הוי קשה קראי אהדדי כתיב בפסח תכוסו על השה מלמד שאין הפסח נאכל אלא לבעלים הא שלמים נאכלים אף שאינן בעלים דאי לבעלים דוקא תיתי פסח מקל וחומר דשלמים כדלעיל וכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל דמשמע דשלמים אינן נאכלים אלא לבעלים משום הכי כתב רחמנא קרא דכל טהור וגו' ללמד דקרא דוהבשר וגו' לאו דוקא בעלים אלא כל טהור אף שאינו בעלים: (ח) דילפינן וטומאתו וטומאתו גזירה שוה כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב התם בפרשת פרה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת הגוף דבהדיא כתיב ביה וכל נפש אשר יגע בטומאת מת אף הכא מיירי בטומאת הגוף: (ט) רצונו בזה שלא תקשה והלא אין עונשין אלא אם כן מזהירין. לכן פירש אינה מפורשת וכו': (י) גזירה שוה כתיב בפרשת חקת כו' כדלעיל טומאתו בו וכתיב ביה כרת ואזהרתו בפרשת נשא דכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דהיינו אזהרה שלא יבא בטומאת הגוף למקדש וילפינן טומאתו דהכא מטומאתו דהתם מה טומאתו דהתם יש בו אזהרה אף טומאתו דהכא יש בו אזהרה: (כ) אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו'. ואמרינן בזבחים פרק ד' דהאי יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקריב שהוקדש בכלי כלומר שיהא ראוי להקריב היכי דמי שיהא כבר מקודש בכלי ועוד שתי כריתות בפרשת צו והנפש אשר תאכל בשר זבח השלמים וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ובתרווייהו כתיב ונכרתה אחת לכלל רצונו לומר ההוא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת משתים הללו הכתובים בפרשת צו לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כיצד ונפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' והלא השלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהם משום טומאה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְנֶפֶשׁ כִּֽי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַֽח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַֽיהוָֹה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּֽיהָ: {כב}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כג}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵֽלוּ: {כד}  וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵֽעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹֽאכְלֻֽהוּ:

 רש"י  יעשה לכל מלאכה. בא ולימד על החלב שאינו מטמא (ל) טומאת נבלות (מ) : ואכל לא תאכלהו. (פסחים כג. ת"כ פרשתא י, ח.) אמרה תורה יבוא איסור נבילה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אכלו יתחייב אף על לאו של נבילה, (נ) ולא תאמר אין איסור חל על איסור (חולין לז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דכתיב לעיל בפרשת ויקרא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם ולא ידענו אמאי ואשם וכי מפני שהוא טמא יהא באשם להביא קרבן עולה ויורד לפיכך הופנה כרת זה ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא לן מגזירה שוה דבקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת בהמה טמאה ונאמר באוכל קדשים בטומאת הגוף בפרשת צו ונפש כי תגע וגו' בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר וגו'. מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש תנהו ענין לטומאת מקדש: (מ) פירוש דאי להתיר הנאה כיון דנבלה הותרה מדכתיב לגר אשר בשעריך וגו' חלב נמי בכלל על כרחך בא שאינו מטמא טומאת נבילות ואפילו למשוח בו עורות קדשי בדק הבית משום הכי כתיב יעשה לכל מלאכה: (נ) והוא הדין לאו של טרפה וצריכי לכתוב תרווייהו חלב נבילה וחלב טריפה דאי אשמעינן נבילה הוה אמינא נבילה הוא דאיסור חל על איסור משום דמטמא טומאה חמורה אבל טריפה לא ואי אשמעינן טריפה הוה אמינא טריפה הוא דאיסור חל על איסור משום דאיסורו מחיים אבל נבלה לא משום הכי צריכי תרווייהו: (שפתי חכמים)


{כה}  כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַֽיהוָֹה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָֽאֹכֶלֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ: {כו}  וְכָל דָּם לֹא תֹֽאכְלוּ בְּכֹל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָֽה:

 רש"י  לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים (ס) וחגבים: בכל מושבותיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע נוהגת בכל מושבות, (ע) ובמסכת קדושין בפ"א (דף לז:) מפרש למה הוצרך לומר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן לעוף ולבהמה למה לי אבל אין לומר דממעט דם חיה זה אינו דחיה בכלל בהמה ולאו דוקא דגים וחגבים הוא הדין דם אדם משום דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין אבל שאר דם שאינו דם עוף ובהמה לא: (ע) ואם תאמר למה מהפך רש"י ולא מפרש על סדר הקרא ויש לומר דבלא זאת הוה אמינא דכל מושבותיכם בא לרבות כל מה שבמושבותיכם יהא אסור אפילו דגים וחגבים אבל השתא דכתיב לעוף ולבהמה דממעט דגים וחגבים אם כן קשה למה לי בכל מושבותיכם אלא בא ללמדנו שאף בחוץ לארץ יהא נהוג לפי שהוא חובת הגוף. ואם תאמר פשיטא כיון דחובת הגוף הוא נוהג בין בארץ וכו' לכן פירש רש"י ובמסכת קידושין וכו' והתם מפורש הכי אי לא כתיב בכל מושבותיכם סלקא דעתך אמינא הואיל ובענין הקרבנות כתיבי בזמן דאיכא קרבן נאסר חלב ודם בזמן דליכא קרבן לא קא משמע לן: (שפתי חכמים)


{כז}  כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּֽיהָ: (פ) {כח}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כט}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַֽיהֹוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַֽיהוָֹה מִזֶּבַח שְׁלָמָֽיו: {ל}  יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָֹה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶֽחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶֽחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  ידיו תביאינה וגו'. שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן (פ) מלמטה ומניפן (מנחות סא:): את אשי ה'. ומה הן האשים, את החלב על החזה: יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' (ויקרא י, טו.), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (שם ט, כ.), למדנו שג' כהנים זקוקין לה, (צ) כך מפורש במנחות (דף סב:): את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים, (ק) לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך מה התם יד הכהן אף הכא מיירי בידו של כהן וכתיב ידיו תביאינה דמיירי בבעלים הא כיצד שתהא יד בעלים כו': (צ) ואף על פי שדי באחד משום דברוב עם הדרת מלך: (ק) פירוש כיון דכתיב את החלב על החזה יביאנו לא היה צריך לכתוב עוד את החזה לכך פירש דהאי את החזה בתרא אלהניף אותו קאי כאלו אמר שאת החזה שמביא עם החלב אינו מביא אלא כדי להניף אותו בלבד שלולא זה הוה אמינא דאת אשי ה' דלעיל כולל החלב והחזה הבאים אחריו. ואם תאמר הא בהדיא כתיב אחר זה והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו והיכי תיסק אדעתין שיהא אף החזה לאישים. יש לומר דאי לאו קרא דאת החזה להניף הוה אמינא דקרא והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו בא ללמד שלא תאמר דהא דכתיב את החלב על החזה ללמד שאף החזה לאישים אבל לא ללמד שאין הבשר נאכל בעוד שאימורים למטה מן המזבח השתא דכתיב את החזה להניף שלמדנו מזה שאין החזה מן האישים נשאר קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו ללמד שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח. הרא"ם: (גור אריה) דאי לאו האי קרא דאת החזה להניף הוה אמינא דמקצת החזה לאישים ומקצתה לאהרן כדאמרינן גבי כבד עיין שם: (שפתי חכמים)


{לא}  וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶֽחָזֶה לְאַֽהֲרֹן וּלְבָנָֽיו:

 רש"י  והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרן למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח (ת"כ פרק טז, ד.): (רש"י)


{לב}  וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶֽם:

 רש"י  שוק. מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של ירך: (רש"י)


{לג}  הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַֽהֲרֹן לוֹ תִֽהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָֽה:

 רש"י  המקריב את דם וגו'. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר: (רש"י)


{לד}  כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָֽאֶתֵּן אֹתָם לְאַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  התנופה התרומה. מוליך ומביא מעלה (ר) ומוריד (סוכה לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) מדכתיב אשר הונף ואשר הורם דפירוש תנופה מלשון הנפה אילך ואילך ופירוש תרומה לשון הרמה למעלה וממילא מוריד: (שפתי חכמים)


{לה}  זֹאת מִשְׁחַת אַֽהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵֽאִשֵּׁי יְהוָֹה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַֽיהוָֹֽה: {לו}  אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹֽרֹתָֽם: {לז}  זֹאת הַתּוֹרָה לָֽעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַֽחַטָּאת וְלָֽאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִֽים:

 רש"י  ולמלואים. ליום חינוך (ש) הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל מלוי יד בכל מקום אינה אלא לשון חינוך כדלעיל בפרשת תצוה: (שפתי חכמים)


{לח}  אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַֽיהוָֹה בְּמִדְבַּר סִינָֽי: (פ)

ויקרא פרק-ח

{א}   רביעי  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  קַח אֶֽת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַֽחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָֽאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּֽוֹת:

 רש"י  קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, (ת) שאין מוקדם ומאוחר בתורה: קח את אהרן. קחנו (א) בדברים ומשכהו: ואת פר החטאת וגו'. אלו האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה (שמות כז) ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דהקמת המשכן היה בראש חודש ניסן וזה היה בכ"ג באדר. ופירוש ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים רצונו לומר במקום פתח אהל מועד לפי שכל ז' הימים היה מעמידו ומפרקו ובראש חודש הוקם המשכן ולא נפרק כי אם בעת המסעות: (א) לא מלשון לקיחה וכבר הוא מבואר בפרשת בראשית ובמקומות אחרים: (שפתי חכמים)


{ג}  וְאֵת כָּל הָֽעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  הקהל אל פתח אהל מועד. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה: (רש"י)


{ד}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָֽעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד: {ה}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָֽעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַֽעֲשֽׂוֹת:

 רש"י  זה הדבר. דברים שתראו (ב) שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה (ג) לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה. כל הענין הזה בפרשת המלואים פירשתי בואתה תצוה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כאן לא נזכר למעלה שום דבר שיאמר עליו זה הדבר לכן פירש דברים שתראו: (ג) כי בכתוב לא הוזכר את מי צוה לכן הוצרך לפרש אותי צוה וכו': (שפתי חכמים)


{ו}  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶֽת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּֽיִם: {ז}  וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּֽאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶֽת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָֽאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָֽאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּֽוֹ: {ח}  וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָֽאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּֽים:

 רש"י  את האורים. כתב של שם המפורש: (רש"י)


{ט}  וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶֽׁה:

 רש"י  וישם על המצנפת. פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת נמצא הציץ תלוי במצנפת: (רש"י)


{י}  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָֽם: {יא}  וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָֽׁם:

 רש"י  ויז ממנו על המזבח. לא ידעתי היכן נצטוה בהזאות הללו: (רש"י)


{יב}  וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַֽהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשֽׁוֹ:

 רש"י  ויצק. וימשח. בתחלה יוצק על ראשו, ואח"כ נותן בין ריסי עיניו, ומושך באצבעו מזה לזה: (רש"י)


{יג}  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַֽהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּֽחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶֽׁה:

 רש"י  ויחבש. לשון קשירה (ד) : (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) עיין לעיל פרשת תצוה: (שפתי חכמים)


{יד}   חמישי  וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַֽחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַֽחַטָּֽאת: {טו}  וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַֽיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָֽיו:

 רש"י  ויחטא את המזבח. חטאו וטהרו מזרות (ה) ליכנס לקדושה: ויקדשהו. (ו) בעבודה זו: לכפר עליו. מעתה (ז) כל הכפרות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר מי טמא את המזבח שצריך לטהרו ועל זה פירש מזרות כו': (ו) דאם לא כן במאי קדשו: (ז) כאלו אמר ויקדשהו להיות מכפר עליו שפירושו מכאן ואילך: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיִּקַּח אֶֽת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּֽחָה:

 רש"י  ואת יתרת הכבד. לבד הכבד, שהיה נוטל מעט מן הכבד עמה: (רש"י)


{יז}  וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶֽׁה: {יח}  וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָֽעֹלָה וַֽיִּסְמְכוּ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָֽיִל: {יט}  וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִֽיב: {כ}  וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּֽדֶר: {כא}  וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵֽיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַֽיהֹוָה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶֽׁה: {כב}   שישי  וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַֽיִּסְמְכוּ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָֽיִל:

 רש"י  איל המלאים. איל השלמים שמלואים לשון שלמים (ח) שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) שמלואים דכתיב הכא אינו לשון חינוך אלא לשון שלמים שממלאים ומשלימים וכו': (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹֽזֶן אַֽהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִֽית: {כד}  וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַֽהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִֽיב: {כה}  וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶֽת הָֽאַלְיָה וְאֶֽת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִֽין: {כו}  וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְֽחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִֽין:

 רש"י  וחלת לחם שמן. היא רבוכה, שהיה מרבה בה שמן (ט) כנגד החלות והרקיקין, כך מפורש במנחות (עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דק"ל למה לא כתיב וחלת מצה שמן ברישא דקרא או בסיפא דקרא ורקיק שמן והוה נמי קאי אכל מה דכתיב לעיל מיניה ומפרש וכו': (שפתי חכמים)


{כז}  וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַֽהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹֽה: {כח}  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָֽעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  ויקטר המזבחה. משה שמש כל שבעת (י) ימי המלואים בחלוק לבן: על העולה. אחר העולה (כ) ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כתב הרא"ם לא ידעתי למה פירש כאן ולא בויקח משה את הדם וגו' וכל הנמשכים אחריו שכל השימושים היו על ידי משה. ושמא יש לומר שהמתין עד סוף כל שימושו של משה עכ"ל. ועוד י"ל דקשה לרש"י למה הקטירו השוק על המזבח כי לא מצינו בשום שוק של שלמים שהקטירו וכמו שכתב רש"י בסמוך. ומתרץ משה היה משמש וכו' וגבי חזה ושוק כתיב לאהרן ובניו יהיה למנה משום הכי הקטיר המזבחה ולא נתנה לו למנה אלא החזה כדי לעשות היכר בינו ובין אהרן ובניו כי הם היו כהנים והוא היה לוי ולא שמש אלא בז' ימי המלואים והיכר זה עשה הקדוש ברוך הוא בינו ובין הכהנים בני אהרן: (כ) ולא על ממש דהא כבר הקטיר את העולה קודם שחיטתו של זה האיל: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶֽׁה: {ל}   שביעי  וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַֽל אַֽהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶֽת אַֽהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּֽוֹ: {לא}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַֽהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּֽאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּֽאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַֽהֲרֹן וּבָנָיו יֹֽאכְלֻֽהוּ: {לב}  וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: {לג}   מפטיר  וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵֽצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּֽאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶֽם: {לד}  כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָֹה לַֽעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  צוה ה' לעשות. כל שבעת (ל) הימים ורז"ל דרשו, לעשות, זה מעשה פרה, לכפר זה מעשה יום הכפורים, וללמד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים (מ) שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש מקרא קצר הוא והיה צריך להיות כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות כל ז' הימים דאם היה כאשר עשה ביום הזה דבוק למעלה עם שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה אם כן כאשר צוה ה' לעשות ישאר לבדו ואין לו טעם. אבל רבותינו זכרונם לברכה פירשו לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכפורים ואם כן לפי מדרשם צריך לומר שהם מדביקים כאשר עשה ביום הזה עם הקודם לו ומאמר צוה ה' לעשות מאמר בפני עצמו הוא שהשם צוה לעשות מעשה הפרה ולכהן גדול לכפר עליכם ביום הכפורים על ידי פרישת שבעת ימים: (מ) כמו שצריך אלו דינים בכאן כך צריך התם: (שפתי חכמים)


{לה}  וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּֽשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָֹה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּֽיתִי:

 רש"י  ולא תמותו. הא אם לא תעשו כן, הרי (נ) אתם חייבים (ס) מיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן שנכתב לדיוקא למה ליה למיכתב כלל ולא תמותו ודאי לא ימותו כשישמרו מצות ה' אלא ודאי נכתב לדיוקא: (ס) פירוש שמכלל לאו אתה שומע הן ומפני שכוונת המקרא הזה אינו רק להעניש למי שלא יעשה כן ולא לומר שאם יעשה כן לא ימות כיון דעיקר הגיזום היא המיתה הוצרך רש"י לומר כאן שמכלל לאו אתה שומע הן וכאלו אמר שאם לא תעשו כן תמותו: (שפתי חכמים)


{לו}  וַיַּעַשׂ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה בְּיַד מֹשֶֽׁה: (ססס)

 רש"י  ויעש אהרן ובניו. להגיד שבחן (ע) שלא הטו ימין ושמאל:

חסלת פרשת צו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן למה ליה למיכתב ויעש פשיטא צדיק כמותו ח"ו לא יעשה מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא. כתב הרא"ם וכן דרשו במכילתא גבי דבר אל בני ישראל וישובו וגו' ויעשו כן ובפרשת אחרי גבי ויעש כאשר צוה ה' את משה וגו' ובפרשת בא אל פרעה גבי וילכו ויעשו בני ישראל וגו' ובפרשת בהעלותך גבי כאשר צוה ה' את משה וגו' אבל בפרשת בהעלותך גבי ויעשו את הפסח וגו' לא פירשו כלום. ושמא מפני שסמכו על מה שדרשו בפסח עצמו בפרשת בא עד כאן לשונו. ולי נראה מה שלא פירשו בפרשת בהעלותך גבי ויעשו את הפסח וגו' מפני שכל אותה פרשה מדברת בגנותן של ישראל כמו שפירש רש"י שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא עשו פסח אלא זה וכו' משום הכי לא דרשו גבי אותו ויעשו וגו' כמו בשאר וק"ל. ועוד כתב הרא"ם אך בפרשת קרח גבי ויעש משה בענין המטות שלא דרשו כלום לא ידעתי למה עד כאן לשונו. ולי נראה משום דלא שייך בו לדרוש התם להגיד שבחו וכו' כיון שהוא שלוחו של מקום דחזקה שליח עושה שליחותו ואין זה שבח לשליח כשעושה שליחות המשלחו אבל ישראל ואהרן ובניו עשו על פי דבורו של משה ולא שינו מכל אשר צוה להם והאמינו לשליחותו על זה שייך למדרש להגיד שבחו כנ"ל. וק"ל: חסלת פרשת צו: (שפתי חכמים)