---

פרשת מצורע

---

ויקרא פרק-יד

{א}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  זֹאת תִּֽהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָֽהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵֽן:

 רש"י  זאת תהיה תורת וגו'. מלמד שאין מטהרין אותו (א) בלילה (מגילה כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לי למכתב ביום טהרתו הא כתיב במקום אחר ביום צוותו ביום אבל לא בלילה ויש לומר אי לא כתב ביום טהרתו הוה אמינא הואיל וקרבן שלו משונה מכל קרבן שצריך תנופה מחיים אף דינו משונה לכך איצטריך ביום טהרתו. מצאתי: (שפתי חכמים)


{ג}  וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶֽגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרֽוּעַ:

 רש"י  אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות (ב) שנשתלח שם בימי חלוטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואין להקשות למה לו לרש"י לפרש זה והא כבר פירש זה לעיל גבי מחוץ למחנה בפרשת תזריע. דיש לומר דמשום הכי פירש הכא שנית דלא תימא מדכתיב והובא אל הכהן דמשמע שיבא המצורע אל אחת המחנות ושם יראנו הכהן לכך הוכרח לפרש כן דהא כתיב ויצא אל מחוץ למחנה והא דכתיב והובא לאו אמצורע קאי אלא על טהרת המצורע כלומר והובא אל הכהן איך שהמצורע נטהר מצרעתו. וקל להבין: (שפתי חכמים)


{ד}  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּֽי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹֽב:

 רש"י  חיות. פרט (ג) לטרפות (חולין קמ.): טהרות. פרט לעוף טמא. (ד) לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול (ערכין טז:): ועץ ארז. לפי שהנגעים באין (ה) על גסות הרוח: ושני תולעת ואזוב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב: עץ ארז. מקל (ו) של ארז: ושני תולעת. לשון של צמר (ז) צבוע זהורית (ב"מ כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רוצה לומר למה לי חיות הא צפור לאו חיה הוא דאין לומר דחיות רוצה לומר שיהא חיה ולא מתה דהא אחר כך כתיב ושחט את הצפור האחת וכתיב ושלח את הצפור החיה על פני השדה ומתרץ פרט לטריפות רצונו לומר דבעינן ראויה להיות חי ולא טריפה דטריפה אינו יכולה לחיות ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוה יתכשרו טריפות לטהרת מצורע קא משמע לן: (ד) כתב הרא"ם משמע דסבירא ליה שאין שם צפרים מורה על עוף טהור אבל הוא מורה על הטמא ועל הטהור וקשה דבפרק שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח מנא הני מילי אמר ר' יצחק דכתיב בקרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף בין טמא בין טהור משמע צפור טהור אשכחן דאיקרי טמא לא אשכחן דאיקרי וכו' אלמא צפרים דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים עד כאן לשונו וכו'. ונראה לי דרש"י הרגיש בקושיא זו ותרצה במה שכתב לפי שהנגעים באין כו' וקשה למה לא פירש זה על שתי צפרים והמתין עד כה אלא ודאי רש"י בא לתרץ למה לי טהורות הא צפרים דקרא בטהורות קמיירי ומתרץ לפי וכו' אם כן שמע מינה משום פטפוט קול מביא צפרים ולא בהמות אם כן הוה אמינא דכל שכן שיביא עופות טמאים שהם מצפצפים ומשמיעים קול יותר מעופות טהורים והא דכתיב בקרא צפרים לאו למעוטי טמאים הוא דאתא אלא לרבות אפילו עופות טהורים וכל שכן טמאים משום הכי כתב קרא טהורות. אי נמי משום הכי כתב צפרים שהוא מורה על הצפצוף שהם מצפצפים מצפרא וצפור מלשון צפרא כמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה וקל להבין: (ה) משום הכי צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות. ואם תאמר גבי צרעת בתים גם כן הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז ומה גסות רוח יש בבית. יש לומר דהצרעת שנתן הקדוש ברוך הוא על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים לכך נתן הקדוש ברוך הוא צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות כדפירש רש"י לקמן ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח כמו שנאמר בפרשת עקב ובקרך וצאנך ירביון וגומר וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו' לכך הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית: (ו) לאו אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום דהיאך יכול ליקח כל האילן: (ז) כלומר הצמר היה ארוך כמו לשון וצבוע זהורית: (שפתי חכמים)


{ה}  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָֽאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּֽים:

 רש"י  על מים חיים. נותן אותם תחלה בכלי, (ח) כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, (ט) וכמה הם, רביעית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דבתחלה כתיב אל כלי חרס ואחר כך כתיב על מים חיים הא כיצד ומתרץ דהא והא איתא נותן אותה וכו': (ט) מדכתיב אחריו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וגו' משמע שצריך שיהא הדם ניכר במים: (שפתי חכמים)


{ו}  אֶת הַצִּפֹּר הַֽחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָֽאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַֽחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַֽחַיִּֽים:

 רש"י  את הצפור החיה יקח אותה. מלמד שאינו אוגדה עמהם (י) אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, (כ) כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב קיחה אחת אכולן את הצפור וגו' ואת האזוב יקח אותה: (כ) כלומר העץ ארז ואזוב וגם הלשון זהורית כרוכין יחד באגודה אבל אין הלשון זהורית כרוך סביב השנים אלא כרוך עמהן באגודה ולא הזכיר בקרא במה הן כרוכין: (שפתי חכמים)


{ז}  וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַֽחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶֽה: {ח}  וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַֽמַּֽחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָֽהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִֽים:

 רש"י  וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמיש (ל) המטה (ת"כ פרק א, יא. חולין קמא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שהתיר להם תשמיש המטה: (שפתי חכמים)


{ט}  וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵֽר:

 רש"י  את כל שערו וגו'. כלל ופרט וכלל, להביא (מ) כל מקום כנוס שער ונראה (סוטה טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה כגון שפמו לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה אף על פי שכנוס שער אינו נראה ולאפוקי שער שעל גבי הידים אף על פי שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט: (שפתי חכמים)


{י}  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵֽי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָֽׁמֶן:

 רש"י  וכבשה אחת. (נ) לחטאת: ושלשה עשרונים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע (ס) טעונין נסכים (מנחות צא.): ולוג אחד שמן. להזות עליו שבע, וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן (ע) בהונות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) וכבש אחד בא לאשם דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם אבל בכבש הא' וכבשה אחת לא פירש כלום רק סתם ואמר האחד לעולה ואחד לחטאת וכבש השני על כרחך בא לעולה דאין מביאין נקבה לעולה כדכתיב בפרשת ויקרא ועל כרחך כבשה לחטאת: (ס) כלומר אף על פי ששאר חטאות ואשמות אינן טעונין נסכים וילפינן להו מקרא דלפלא נדר או נדבה הבא בנדר ובנדבה טעונין נסכים שאינו בא בנדר ובנדבה אינן טעונין נסכים אם כן הוה אמינא דהני ג' עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי ולא במנחת נסכים דאם כן לא היה צריך אלא עשרון אחד לעולה לכך הוצרך לפרש שהן באין לג' כבשים הללו: (ע) רש"י רוצה לתת טעם על הלוג הזה למה לא נזכר בשום אחד מן נסכי הבהמות ועל זה פירש להזות וכו' הרא"ם. ונראה דנוכל לפרש דרש"י בא לפרש דלא נטעה לומר שהוא השמן למנחת נסכים. ומה שהקשה הרא"ם איך נטעה לומר וכו' יש לומר דהכי קאמר קרא מנחה בלולה בשמן ובכמה שמן הוא בולל את המנחה בלוג אחד שמן לכך הוצרך לפרש להזות וכו': (שפתי חכמים)


{יא}  וְהֶֽעֱמִיד הַכֹּהֵן הַֽמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  לפני ה'. בשער נקנור, (פ) ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) בשער נקנור שהוא למזרח העזרה וכי עומד שם אדם ופניו למערב הוא רואה פתח ההיכל והיינו לפני ה' כו' ולא נתקדש חלל שער נקנור בקדושת עזרה כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם כדי שיוכל להכניס ידו לפנים להזות עליו ומחוסר כפורים שנכנס בעזרה חייב כרת לכך לא קדשוהו בקדושת עזרה. עיין בהרא"ם: (שפתי חכמים)


{יב}  וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  והקריב אותו לאשם. יקריבנו לתוך העזרה (צ) לשם אשם: להניף. שהוא טעון תנופה חי: והניף אותם. את האשם (ק) ואת הלוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מדכתיב אחר כך ושחט את הכבש משמע דעדיין חי והיאך מקריבין אותו אלא יקריבנו לתוך עזרה ונתן טעם בזה כדי להניף אותו חי לפי שהוא טעון תנופה חי לא כמו אימורי שלמים וכו': (ק) כלומר ולא שני כבשים וכבשה וג' עשרונים דרישא דקרא או נאמר שאין הכבש בכלל תנופה לפי שהקריבה מיוחד לכבש והניף ללוג ומאי אותם שהוא לשון רבים לכלול הלוג והעשרונים אבל הכבש לא מכל מקום כיון שנכתב ואת לוג השמן אחריו והוה כאלו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן ששניהם בהקרבה זו וכשחזר ואמר והניף אותם אכבש ולוג קאי וכן כתיב בהדיא גבי ואם דל הוא ולקח הכהן את הכבש וגו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{יג}   שני  וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַֽחַטָּאת וְאֶת הָֽעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּֽחַטָּאת הָֽאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הֽוּא:

 רש"י  במקום אשר ישחט וגו'. על ירך המזבח בצפון, ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון (ר) בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו' (זבחים מט.): כי כחטאת. כי ככל החטאות: האשם. הזה: הוא לכהן. בכל עבודות התלוית בכהן (ש) השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו ניתן למעלה (ת) כחטאת, תלמוד לומר (א) וכו', בתורת כהנים פרק ג, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואם תאמר גבי חטאת ועולה נמי למה לא גילה הקרא שטעון שחיטה בצפון דהא הם נמי יצאו מכלל חטאות ועולה לידון בהעמדה כדכתיב והעמיד הכהן וגו' דקאי על כל הקרבנות שצריך המטהר. ויש לומר דמהיכא תיתי שלא יהו צריכין שחיטה בצפון בשלמא גבי אשם דצריך לגלות משום דשאני אשם דצריך ליתן מדמו על בהן ועל תנוך איש המטהר הוה אמינא דמותר גם כן לשחוט אשם במקום העמדת איש המטהר כיון שמוליך הדם לשם ליתן על הבהונות ועל תנוך אוזן אבל גבי חטאת ועולה לא צריך שם לדם כלל: (ש) פירוש בכל העבודות התלויות בכהן ומה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית וטעונה כלי אף אשם כן לא כחטאת להנתן לכהן: (ת) פירוש שכבר ידוע שגובה המזבח עשר אמות ובאמצע גובה היה חוט של סיקרא חוגרו סביב המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים ובחטאת כתיב על קרנות המזבח שמע מינה מן הנתנים למעלה הוא ובאשם לא כתיב קרנות שמע מינה למטה הוא: (א) תלמוד לומר זאת תורת האשם שכל תורת לרבות שיהא אשם מצורע מתן דמים שלו למטה מחוט הסיקרא אף על פי שהוקש לחטאת בשאר דברים: (שפתי חכמים)


{יד}  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָֽאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִֽית:

 רש"י  תנוך. גדר אמצעי שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורים לו טנדרו"ס: בהן. גודל: (רש"י)


{טו}  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִֽית: {טז}  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  לפני ה'. כנגד בית (ב) קדשי הקדשים (ת"כ שם ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דהא השתא לאו מחוסר כפורים הוא ומותר לו לילך לעזרה ולפנים ועוד דאין הזאה בשער נקנור ועל כרחך האי לפני ה' כנגד בית קדשי קדשים: (שפתי חכמים)


{יז}  וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָֽאָשָֽׁם: {יח}  וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָֹֽה: {יט}  וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָֽעֹלָֽה: {כ}  וְהֶֽעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָֽעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵֽר:

 רש"י  ואת המנחה. מנחת נסכים (ג) של בהמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים לא מנחה הבאה בפני עצמה שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר נאכל לכהנים ומנחה זו הוקשה לעולה שכולה כליל אף מנחה זו כולה כליל: (שפתי חכמים)


{כא}   שלישי - חמישי במחוברין  וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָֽׁמֶן: (ס)

 רש"י  ועשרון סלת אחד. לכבש, זה שהוא א' יביא עשרון (ד) א' לנסכיו: ולוג שמן. לתת ממנו על הבהונות, ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק (ה) הכתוב לפרש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (גור אריה) דלא היה לו לומר אחד בשלמא הא דכתיב כבש אחד שפיר לפי שהעשיר מביא שלשה בהמות אמר בעני אחד אבל גבי עשרון ליכא למימר הכי דכיון שהעשרון הזה טפל לבהמה לא היה לו לומר אלא ועשרון סולת לפיכך צריך לומר שפירוש הכתוב ועשרון סולת אחד לכבש זה שהוא אחד דהשתא הוא מחובר לכבש ועל אחד דכתיב גבי כבש קאי: (ה) ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי שלשה חטאות שצריך התם שלשה עשרונים לשלש המנחות והתם נמי לא כתיב כמה שמן צריך לנסכי המנחות ויש לומר דמה שפירש רש"י ועשרון סלת לכבש זה וכו' מזה רוצה להוכיח מה שפירש למעלה שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים שלא תקשי מנליה דלמא שלשה עשרונים לנסכי עולה לחוד אבל חטאת ואשם של מצורע כשאר חטאות ואשמות שאין טעונין נסכים ומפרש שהרי בדל נאמר ועשרון סולת לכבש זה שהוא מביא אחד לא יביא אלא עשרון אחד ומהשתא אי אפשר לומר דגבי עשיר שלשה עשרונים לעולה לחוד ולחטאת ולאשם לא כלומר דאם כן דל למה לא מביא רק עשרון אחד כיון דבעשיר תלוי הכל בבהמה וצריך לבהמה אחת שלשה עשרונים גבי דל גם כן יהיו שלשה עשרונים אלא כדפרישית חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ואם כן שאר השנים אחד לחטאת ואחד לאשם: (שפתי חכמים)


{כב}  וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָֽאֶחָד עֹלָֽה: {כג}  וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָֽהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹֽהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים, ולהזאת עץ ארז (ו) ואזוב ושני תולעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י דמשמע שזה יום שמיני להבאת הצפרים שהוא טהור וזה אינו דהא ביום שמיני מביא הקרבנות ועל כרחך אינו טהור קודם לכן ועל זה פירש שמיני לצפרים כו' שזה גם כן נקרא טהרה מלטמא משכב ומושב. ואין להקשות מנא ליה שהוא שמיני להזאה דלמא קאי איום הבאת עולתו וחטאתו ואשמו. דיש לומר דכתיב לעיל והיה ביום השביעי יגלח ודאי השמיני קאי על השביעי ואף על גב דלעיל גם כן כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ושם לא פירש כלום משום דלעיל כתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי ומיד אחר כך וביום השמיני ודאי קאי על שלפניו: (שפתי חכמים)


{כד}  וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָֽאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹֽה: {כה}  וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָֽאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָֽאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹֽזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִֽית: {כו}  וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִֽית: {כז}  וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָֹֽה: {כח}  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָֽאָשָֽׁם:

 רש"י  על מקום דם האשם. אפי' נתקנח הדם, למד, שאין הדם גורם, אלא המקום גורם: (רש"י)


{כט}  וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהוָֹֽה: {ל}  וְעָשָׂה אֶת הָֽאֶחָד מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵֽאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדֽוֹ: {לא}  אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת הָֽאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָֽאֶחָד עֹלָה עַל הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהוָֹֽה: {לב}  זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹֽא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָֽהֳרָֽתוֹ: (פ) {לג}   רביעי - שישי במחוברין  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן לֵאמֹֽר: {לד}  כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַֽאֲחֻזָּה וְנָֽתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם:

 רש"י  ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם (ז) שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, (ויק"ר יז, ו.) וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן כי תהיה מיבעי ליה מאי ונתתי. ואם תאמר תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הם באים ויש לומר לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי עבודה זרה ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי: (שפתי חכמים)


{לה}  וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּֽיִת:

 רש"י  כנגע נראה לי בבית. אפי' תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר (ח) נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי (ת"כ פרשתא ה, י. נגעים פי"ב מ"ה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דלמדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה למד לשונך לומר איני יודע: (שפתי חכמים)


{לו}  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּֽיִת:

 רש"י  בטרם יבא הכהן וגו'. שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה: ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה (ט) הנגע נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם (י) טהרה במקוה (ת"כ שם יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר מיד שיראה הנגע מיד יטמא כל אשר בבית אפילו לא שהה בבית בכדי אכילת פרס דאם לא כן מה בא רש"י זכרונו לברכה להשמיענו בזה דזיל קרי בי רב הוא: (י) ואם תאמר נימא לישתמש בו בשעת טומאתו כמו אוכלין טמאין דאמרינן דאוכל אותן בימי טומאתו ויש לומר דשאני אוכלין שהן נאכלין לזמן מועט ולא חיישינן לתקלה אבל כלי שקיומו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי בו לידי תקלה שישתמש בו בימי טהרתו או יגע בתרומה וקדשים: (שפתי חכמים)


{לז}  וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּֽיר:

 רש"י  שקערורת. שוקעות (כ) במראיהן (ת"כ פרשתא ו, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כתב הרא"ם וקשה בעיני מאד שאם כן מה זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר. ושמא י"ל דהכתוב מפרש בעצמו מהו לשון שקערורות: (שפתי חכמים)


{לח}  וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַֽח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִֽים: {לט}  וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּֽיִת: {מ}  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵֽא:

 רש"י  וחלצו את האבנים. כתרגומו וישלפון, יטלום משם, (ל) כמו וחלצה נעלו (דברים כה, ט.), לשון הסרה: אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו (ת"כ פרק ד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר ומה פירוש של וישלפון ומפרש יטלום משם ואחר כך מפרש מנא ליה לתרגום שפירש כן ומפרש כמו וחלצה נעלו אבל רש"י לא מצי לפרש על הקרא יטלום משם דמנין לו: (שפתי חכמים)


{מא}  וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָֽׁפְכוּ אֶת הֶֽעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵֽא:

 רש"י  יקצע. (דריצי"ר בלע"ז), ובלשון משנה יש הרבה: מבית. (מ) מבפנים (שם ה.): סביב. סביבות הנגע, (נ) בת"כ נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע: הקצו. לשון קצה, אשר קצו בקצוע (ס) הנגע סביב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא מן הבית כי יחסר ה"א. גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית: (נ) דאין לומר סביבות הבית מארבע כותלים אם כן סביב למה לי הא כבר כתיב ואת הבית יקציע מבפנים: (ס) מפני שמלת הקצו על משקל המרו את רוחו והמכוון פה הוא הקציעה לא הקצה. לכן אמר שהכוונה הוא אשר קצעו בקצות הנגע סביב ואם היה אומר אשר קצעו לא ידענו אותה קליפה היכן היא: (שפתי חכמים)


{מב}  וְלָֽקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָֽאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּֽיִת: {מג}  וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָֽאֲבָנִים וְאַֽחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַֽחֲרֵי הִטּֽוֹחַ:

 רש"י  הקצות. לשון העשות, וכן הטוח. (ע) אבל חלץ את האבנים, מוסב הלשון אל האדם שחלצן, והוא משקל לשון כבד, (פ) כמו כפר, דבר: ואם ישוב הנגע וגו'. יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן, ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן, בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע (שם פרשתא ז, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש מבנין נפעל וכן הטוח משום דנקוד הה"א בחיר"ק לשון התפעל הוא כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע אבל חלץ את האבנים וכו': (פ) כלומר שהוא מן האותיות הדגושים לכן הוא נקוד בחיר"ק כמו דבר כפר: (שפתי חכמים)


{מד}  וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הֽוּא:

 רש"י  ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים, ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה (שם ה.), אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית, היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע, (צ) וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, (ק) שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני, ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן, ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, (שם ז.) ואם חזר נותץ, לא חזר טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, (ר) תלמוד לומר (ובא), ואם בא יבא, במה הכתוב מדבר, (ש) אם בפושה בראשון, הרי כבר אמור, אם בפושה בשני, הרי כבר אמור, הא אינו אמור (ובא) ואם בא יבא, (ת) אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כך וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרשתא ז, י.). גמרו של דבר, אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקצוי וטיחה, ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא, ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה, ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר טעון צפרים, שאין בנגעים יותר מג' שבועות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש האי צרעת ממארת לא קאי אובא הכהן אלא אואם ישוב הנגע כאלו אמר ואם ישוב הנגע וכו' עד ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית וגו' עד והבא אל הבית וגו' עד והאוכל בבית יכבס את בגדיו ואחר כך ובא הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל: (ק) פירוש האי וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח קאי דהא גמרינן ממארת לגזירה שוה דלעיל דאפילו אם לא פשה טמא ואם כן במה הכתוב מדבר אי בפושה בראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד בעיניו ופשה בשניה גמרינן ביאה משיבה בגזירה שוה מה להלן קוצה וטח ונותן לו שבוע אף כאן, וקרא דונתץ את הבית וגו' אואם ישוב ופרח קאי שלא דבר כלום הכתוב בו פירש כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשבוע שניה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע: (ר) פירוש אין לי שהוא קוצה וטח ונותן שבוע ואם חזר ופרח נותץ אלא שפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון ואף שעמד בעיניו בשניה או שעמד בראשון ופושה בשניה חולץ וקוצה וטח דגמרינן ביאה משיבה כדלעיל אבל היכא שעמד בעיניו בשבוע ראשונה ושניה מנין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו כשיש שם פשיון תלמוד לומר ואם בא יבא פירוש שהיה לו לומר ובא ומאי ואם בא יבא שני פעמים אלא לאקושי ביאות להדדי מה ביאה ראשונה חולץ כו': (ש) כלומר שעדיין לא שמענו מזה הפסוק דבעומד בזה ובזה קמיירי מפני זה אמר במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ולא חלץ ובסוף כשבא בשני לחלוץ פשה הרי חולץ וקוצה וטח אף על פי שלא פשה בשני שהרי הוא אומר ושב הכהן ביום השביעי וגו' דמשמע כיון שפשה חולץ אף על גב דעמד בתר הכי ואם פשה בשני ולא חלץ ועמד בשלישי ובסוף שלישי מצאו שהוא עומד בפשיון הראשון כלומר בפשיון שבשבוע שניה כיון שפשה חולץ וכו' שהרי הוא אומר ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקמינן בפשה בשני ומשמע שחולץ וכו' אף על גב שעמד בשלישי: (ת) לא גרסינן הכא ובא ואם בא יבא כו' אלא הכי גרסינן הא אינו אמור ואם בא יבא כו' אלא שבא בסוף שבוע ראשון אף על פי שלא פשה אינו טהור ומסגירו ובא בסוף שניה ולא פשה אף שלא פשה חולץ כו' כמו שמפרש רש"י עצמו בעומד. הרא"ם האריך כאן וקצרתי עיין שם: (שפתי חכמים)


{מה}  וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵֽא: {מו}  וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  כל ימי הסגיר אותו. ולא ימים שקלף את נגעו, (א) יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו, (ב) תלמוד לומר כל ימי (ת"כ פרק ה, ד.): יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, (ג) יכול אפי' שהה בכדי אכילת (ד) פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכב מנין, תלמוד לומר והשוכב, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס, יכבס ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס (ת"כ שם ה,ו,ז,ח. ברכות מא. עירובין פב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש דכל ימי הסגרו ירדה עליו טומאה בהכרח ולפיכך הנכנס בו טמא אבל ימים שחולץ וקוצה וטח אינו מטמא בביאה שהטומאה הלכה לה עד שיתחיל למנות שבועות ההסגר: (ב) שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע אחר שחלץ וקיצה וטח וחזר הנגע ופרח וקלף נגעו והוציא האבנים שבהן הנגע שלא יטמא בביאה תלמוד לומר כל ימי דהוה ליה למיכתב בימי הסגיר אותו מאי כל לרבות המוחלט אף שקלף נגעו מטמא כיון דלנתיצה קאי הוי כל הבית טמא ומטמא את האדם בביאה: (ג) דאם לא כן היה לו לכתוב וכבס בגדיו וטמא עד הערב: (ד) פירוש ארבע ביצים. לא יטמא בגדים דהא סתמא כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא בגדים ומפרש ואזיל תלמוד לומר והאוכל כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים הוא הדין נמי הבא אל הבית דכתב קרא אם שהה כדי אכילה דמטמא בגדים אף על פי שלא אכל דאין לומר אכילה דוקא אבל שוכב דאין בו אלא שהייה לא הרי תלמוד לומר והשוכב דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לא משום אכילה אלא משום שהייה הוא והוא הדין ביאה נמי אם שהה כדי אכילה טמא דאין לומר דוקא אם אכל או שכב קאמר דמטמא אבל לא שכב ולא אכל כגון ביאה לחוד אף על פי ששהה אינו מטמא בגדים. אם כן מה תלמוד לומר יכבס יכבס תרי זימני דהוה ליה למיכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו אלא על כרחך לרבות מי שבא ושהה אף על פי שלא אכל ולא שכב אלא שהה מטמא הבגדים והדר בעי אם כן כיון דבשהייה תליא מילתא אם כן שוכב למה לי בשלמא אוכל מיבעי לן ליתן שיעור שהייה כשיעור אוכל ואי משום יכבס יתירה דמרבה אפילו בשהייה לחודיה בלא אכילה ושכיבה לכתוב קרא במקום והשוכב והבא מכיון דביאה בכלל שכיבה הוא מה תלמוד לומר והאוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לשוכב. ופירש הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידבק אם בא יבא עם ובא הכהן וראה ששניהם מענין אחד. הרא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)


{מז}  וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָֽאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָֽיו: {מח}  וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹֽא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַֽחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּֽגַע:

 רש"י  ואם בא יבא. לסוף שבוע שני: וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא, וטהר הכהן את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה ושבוע שלישי, וכן המקרא נדרש ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי, ואחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית, אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה: (רש"י)


{מט}  וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹֽב: {נ}  וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָֽאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּֽים: {נא}  וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַֽחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַֽחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִֽים: {נב}  וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַֽחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַֽחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָֽאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָֽעַת: {נג}  וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַֽחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵֽר: {נד}   חמישי  זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּֽתֶק: {נה}  וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּֽיִת: {נו}  וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָֽרֶת: {נז}  לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָֽעַת: (פ)

 רש"י  להורות ביום וגו'. איזה יום מטהרו, (ה) ואיזה יום מטמאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ובי"ת ביום טהרתו הוי כבי"ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת אבן ועץ הוא הדין הכא נמי להורות בענין היום הטמא ויום הטהור דהיינו ביום ולא בלילה שאין מטמאין ולא מטהרין בלילה: (שפתי חכמים)

ויקרא פרק-טו

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן לֵאמֹֽר: {ב}  דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַֽאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִֽהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הֽוּא:

 רש"י  כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום (ו) יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו, ולא כל בשרו. (נדה מג.) אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין (ז) טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה, נדה (ח) מטמאה טומאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה זיבה (ת"כ זבים פרשתא א, ג.): זובו טמא. למד על הטפה (ט) שהיא מטמאה (שם ט.). זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, (י) ודומה ללובן ביצה המוזרת, (כ) שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת (נדה לה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש אפילו הזב מפיו או מחוטמו ואזנו יהא טמא: (ז) ואי לא חילק הכתוב הוה אמינא לעולם מכל מקום שזב ממנו טמא הוא אפילו זב מפיו או מאזנו או מן החוטם ואין לדון בגזירה שוה מאשה דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה מטמאה בזבה אלא בשלש ראיות שהם בג' ימים רצופים להיזקק שבעה נקיים וקרבן אבל שלש ראיות ביום אחד אין בה דין זבה אבל בזב אפילו בשלש ראיות ביום אחד יש לו דין זב אם כן הוה אמינא שהוא טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אבל השתא דגלי קרא מבשרו ולא כל בשרו דזב אינו טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אלא דעדיין לא ידענו מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור זכיתי לדין כו': (ח) מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה שבעה נקיים וקרבן מה שאין כן זבה גדולה שצריכה שבעה נקיים וקרבן: (ט) ואם תאמר פשיטא והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים טיפה לא כל שכן שתטמא.ויש לומר דאי לא פירש כן הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא הוה אמינא דכמו כן גבי זיבה לכן פירש רש"י לימד על הטיפה כו': (י) ודחוי פירושו דק: (כ) רוצה לומר דספנא מארעא ולא בא מזכר. פירוש אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא היכי ידעינן אם יוצא ממנו טיפה אחת דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא ועל זה פירש זוב דומה למי בצק כו': (שפתי חכמים)


{ג}  וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אֽוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִֽוא:

 רש"י  רר. לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול: או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו (מגילה ח. נדה מג:) מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה, והשלישית (ל) מזקיקתו לקרבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש אם ראה ראייה ראשונה הוא כרואה שכבת זרע שאינו מטמא רק במגע ובראיה שניה מטמא אף במשא ומטמא משכב ומושב וטעון ספירת שבעה נקיים ובשלישית אף לקרבן כדאיתא פרק קמא דמגילה אין בין ראייה שניה לראייה שלישי בזב אלא קרבן: (שפתי חכמים)


{ד}  כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָֽל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָֽא:

 רש"י  כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת, (מ) תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו (נ) עמוד ונעשה מלאכתנו: אשר ישב. ישב לא נאמר, אלא אשר ישב עליו, הזב במיוחד תמיד לכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש כגון דף של נחתומים או עריבה גדולה: (נ) כלומר שאי אפשר בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהא שוכב עליו: (שפתי חכמים)


{ה}  וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  ואיש אשר יגע במשכבו. לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב, אינו אלא ולד הטומאה, (ס) ואינו מטמא, אלא אוכלין ומשקין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כלומר שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים שעליו דכתיב ביה יכבס בגדיו ורחץ במים אבל דבר אחר שאינו מיוחד לשכיבה ונגע בו הזב אינו אב הטומאה אלא ולד הטומאה והוא ראשון בלבד ובשעת חיבורו מטמא כלי שטף במגעו ולא אדם וכלי חרס. ולאחר פרישתו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ופירוש חמור מן המגע רוצה לומר שאינו של משכב: (שפתי חכמים)


{ו}  וְהַיּשֵׁב עַֽל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  והישב על הכלי. אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה, כולן (ע) מטמאין משום מושב, (פ) וכן במשכב (ת"כ פרק ג, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מקיש ישיבה של טהור לישיבה של זב מה ישיבה של זב אף כשלא יושב הוא על הכלי נטמאין הכלים ממנו כגון אבן מסמא כך ישיבה של טהור שהוא נטמא מהכלי שנטמא מהזב אף בשלא נגע בו. אבן מסמא הוא אבן ששמוה על גבי יתדות וכלים תחתיה כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. ונדה או זב יושבין עליה אף על פי שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים כדכתיב כל אשר יהיה תחתיו. רש"י פרק רבי עקיבא: (פ) דילפינן במה מצינו ממושב פירוש שאם שכב טהור על אבן מסמא והיה תחת האבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף שמפסיק בינייהו האבן והאבן אינו מקבל טומאה אפילו הכי הוא טמא ואף על גב דגבי משכב לבד הוא דכתיב ילפינן מיניה אף למושב כיון דשוו משכב ומושב בחומר מגען לטמא בגדים חדא מילתא הוא: (שפתי חכמים)


{ז}  וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב: {ח}  וְכִֽי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו (שם ח.) או נשאו שהרוק (צ) מטמא במשא (נדה נה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דהכי דרשינן ליה וכי ירוק הזב בטהור כלומר במה שביד הטהור היינו כשירוק על המקל שביד טהור והוא נשאו הוא טמא: (שפתי חכמים)


{ט}  וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָֽא:

 רש"י  וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, (ק) כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן, טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אליו"ש, טמא טומאת מושב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לומר לא שיושב ממש עליה היינו מושב דכתיב בקרא אלא צד האוכף שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחליק מלפניו או לאחריו ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו: (שפתי חכמים)


{י}  וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב (ת"כ פרק ד, א.), (ר) בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב: והנושא אותם. כל האמור בענין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב, משאן מטמא אדם לטמא בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר ולא תחתיו של מרכב הסמוך לו אלא אזב קאי כלומר שנגע במרכב שהיה תחתיו של זב טמא ואינו טעון כבוס בגדים: (שפתי חכמים)


{יא}  וְכֹל אֲשֶׁר יִֽגַּֽע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹֽא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטומאתו, (ש) ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים (ת) טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים (ת"כ שם ה. נדה סו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואזב קאי ולא אנוגע בו לומר שקודם שטבל הרי הוא טמא וטעון כבוס בגדים דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא וכל אשר יגע בו הזב וכבס בגדיו ורחץ במים וידיו לא שטף למה לי: (ת) כגון תוך פיו ופי האשה דלמטה ותוך הקמטים דאף על גב דלא עלו בהן מים טהור רק ראוי לביאת מים בעינן: (שפתי חכמים)


{יב}  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּֽיִם:

 רש"י  וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בת"כ (פרשתא ג, א.), עד איזהו מגעו שהוא ככולו, הוי אומר זה (א) היסטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שנתנדנד והוסט כולו מכח הזב שאין היסט למקצתו אלא בכולו והא דאפקיה קרא להיסט בלשון מגע למימרא דהיסטו דומיא דמגעו מה מגעו בידיו שהוא מאבראי אף היסטו בידיו מאבראי לאפוקי קנה בקומטו דזב דאם היה קנה בקומטו והסיט בה את הטהור טהור כיון שהיסטו לא בא אלא מכח בית הסתרים שלו: (שפתי חכמים)


{יג}  וְכִֽי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָֽהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵֽר:

 רש"י  וכי יטהר. (ב) כשיפסוק: שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה (ג) שלא יראה זוב, וכולן רצופין (נדה סח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) היינו טהרת דמים לא טהרת טומאה דהא כתיב אחריו ורחץ במים חיים וטהר: (ג) פירוש אלו ז' ימים צריכים להיות טהורים מטומאת זיבה דאם לא כן מאי וכי יטהר וספר לו וגו' דמשמע אם לא פסק אינו סופר ואי לא יהיו טהורים מזיבה הא לא פסק. ופירש עוד וכולן רצופים מדכתיב לטהרתו שתהא טהרתו אחת פירוש דלא חזי זיבה באמצעי ואי חזי להו באמצעי סתר ליומא קמאי ומונה שבעה ימים טהורים מרישא: (שפתי חכמים)


{יד}  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִֽקַּֽח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵֽן: {טו}  וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָֽאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָֹה מִזּוֹבֽוֹ: (ס) {טז}   שישי - שביעי במחוברין  וְאִישׁ כִּֽי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב: {יז}  וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִֽהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב: {יח}  וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָֽחֲצוּ בַמַּיִם וְטָֽמְאוּ עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  ורחצו במים. גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית (ד) הסתרים היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ומגע בית הסתרים טהור אפילו בזב ומיניה ילפינן דכל מגע בית הסתרים אינו מטמא מדאפקיה להיסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן לכל נגיעות דמגע בית הסתרים אינן מטמאין דגזירת המלך היא: (שפתי חכמים)


{יט}  וְאִשָּׁה כִּי תִֽהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  כי תהיה זבה. (ת"כ) יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ, יח.), אין דם מטמא אלא הבא מן המקור (ת"כ פרשתא ד, ב.): דם יהיה זובה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום (נדה יט.): בנדתה. כמו ומתבל ינדהו, שהיא מנודה ממגע כל אדם: תהיה בנדתה. אפילו לא ראתה אלא (ה) ראיה ראשונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דתהיה יתירה והכי קאמר ואשה כי תראה דם אפילו פעם אחת שבעת ימים תהא בנדתה: (שפתי חכמים)


{כ}  וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָֽא: {כא}  וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב: {כב}  וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב: {כג}  וְאִם עַֽל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַֽל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא ישֶֽׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָֽרֶב:

 רש"י  ואם על המשכב הוא. השוכב, או היושב על משכבה, או על מושבה, אפי' לא נגע בה, (ו) אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים: על הכלי. לרבות את המרכב (ת"כ פרשתא ד, טו.): בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי: בנגעו בו יטמא. ואינו טעון כבוס בגדים, שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כמו שפירש רש"י לעיל על והיושב על הכלי אפילו לא נגע וראיותיו פירשתי לעיל שמשכב ומושב מטמא אף על פי שלא נגע בו ודעת רש"י הכי אל תסבור לומר מה דכתיב אחר ואם על המשכב וגו' בנגעו בו יטמא עד הערב משמע אף כשנגעו בו במשכב ומושב ומרכב אין צריך כיבוס בגדים ויהיה פירוש בו בכל אחד מהם זה אינו דלא קאי על ואם על המשכב וגו' דהא אפילו לא נגע טעון כיבוס בגדים. ואין להקשות על מה קאי בנגעו בו יטמא עד הערב לכן פירש רש"י על הכלי לרבות וכו' כלומר למה צריך למיכתב על הכלי לא לכתוב אלא אשר היא יושבת עליו אלא לרבות את המרכב אם כן מה דכתיב בנגעו בו וגומר קאי על המרכב כדפירש רש"י דאין טעון כבוס בגדים: (שפתי חכמים)


{כד}  וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָֽא: (ס)

 רש"י  ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, (ז) שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא ג' ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים, ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס (שם פרק ז, ג. נדה לג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש בשבילה להיות נכנס לימי טהרה בשבילה כלומר מיד שנכנסה לימי טהרה אף הוא יהא כן תלמוד לומר כו': (שפתי חכמים)


{כה}  וְאִשָּׁה כִּֽי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִֽי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּֽהְיֶה טְמֵאָה הִֽוא:

 רש"י  ימים רבים. שלשה (ח) ימים: בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת (ט) ימי נדתה: או כי תזוב. את ג' הימים (י) הללו: על נדתה. מופלג מנדתה יום א' (כ) זו היא זבה, ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת ז' נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת ז' נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה, ודרשו בפרשה זו, י"א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה, (ל) שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) וכן שנינו בתורת כהנים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמש וכי נאמר ימים ורבים וכו': (ט) פירוש ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד את זה ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא"ם אך קשה אנה מצא רש"י זכרונו לברכה להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא שבתורת כהנים שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו'. ותמהתי על הרב זכרונו לברכה דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה דף ע"ג ודברי רש"י זכרונו לברכה הם תלמוד ערוך במסכת נדה עיין שם: (י) כלומר לא כי תזוב סתמא אפילו יום אחד מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה והללו דנקט רש"י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה: (כ) דאין לומר סמוך לנדתה כלומר שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה גם כן אם כן עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא"ם דדברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש תורת כהנים והקשה עליו עיין שם. אבל דברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש אגדה דמסכת נדה (דף ע"ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה: (ל) פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת ואחר כן י"א יום ואחריהם שבעה וכן חוזר חלילה ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד ואפילו שופעת דם כל שבעת ימי נדתה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא ז' נקיים ולא קרבן וכל דם שהיא רואה בתוך י"א ימים שבין נדה לנדה הן דמי הזיבה וזה משפטה אם תראה יום או יומים באותן י"א יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראיה לבד וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותן י"א יום צריכה שבעה ימים נקיים וקרבן: (שפתי חכמים)


{כו}  כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִֽהְיֶה לָּהּ וְכָֽל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִֽהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָֽהּ: {כז}  וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָֽרֶב: {כח}  וְאִם טָֽהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָֽפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָֽר: {כט}   שביעי  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּֽקַּֽח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵֽבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד: {ל}  וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָֽאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָֽאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָֽהּ: {לא}   מפטיר  וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָֽם:

 רש"י  והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, (מ) וכן נזורו אחור (ישעי' א, ד.), וכן נזיר אחיו (בראשית מט, כו.): ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש (נ) קרוי מיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דהואיל וז' דוהזרתם דגושה מביא נו"ן לפניה והוי כאלו כתיב והנזרתם ושורש דוהנזרתם הוא נזר: (נ) דקשה לרש"י על מה דכתיב הכא בטומאת מקדש מיתה דמיתה פירושו הוא נכרת ואין זרעו נכרת לאפוקי כרת הוא וזרעו נכרת והא כתיב בתחלת פרשת חקת דעל טומאת מקדש בכרת הוא. ומתרץ הרי הכרת וכו' והרי מיתה נאמר על כללות מיתה בידי שמים ועל פרטות גם כן: (שפתי חכמים)


{לב}  זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַֽאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָֽהּ:

 רש"י  זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו: ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי, טמא טומאת ערב: (רש"י)


{לג}  וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָֽה: (פפפ)

 רש"י  והזב את זובו. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, (ס) שתורתן מפורשת למעלה:

חסלת פרשת מצורע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דהא מדמה ליה הזב לבעל קרי להודיע שטומאתו אינו אלא כבעל קרי שהוא טומאת ערב ואחר כך כתיב והדוה בנדתה וגו' שמדמה אותו לנדה שהיא מטמאה טומאה חמורה ועל זה פירש שזה קאי על בעל שתי ראיות שהן מטמאין טומאה חמורה כמו שמפורש לעיל והבעל שתי ראיות הוא מקישו לנדה שאינה מביאה קרבן ומדהזכיר הכתוב ג' זיבות מורה על בעל ג' ראיות שמביא גם כן קרבן כמו שמפורש לעיל בפרשה: חסלת פרשת מצורע (שפתי חכמים)