רש"י אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר (א) גדולים על הקטנים (יבמות קיד. ת"כ פרשתא א, א.): בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר (ב) הכהנים: בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע: בני אהרן. ולא בנות אהרן (קידושין לה:): לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת (ג) בתוך עמיו, יצא מת (ד) מצוה (ת"כ שם ג.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. ויש לומר דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור ואמרת הוי פרט רוצה לומר דבר זה אמור להם אבל הכא גבי אמור הוא פרט, קשה לרש"י למה לי שני פרטים: (ב) וקשה למה מהפך רש"י הפירוש של פסוק, בתחלה היה לו לפרש בני אהרן ואחר כך ואמרת אליהם. ועוד קשה מנא לן למילף כל הלימודים מבני אהרן. ויש לומר דהכי פירושו כיון שפירשתי ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים קשה למה ליה למכתב הכהנים בני אהרן, בשלמא בלא זה הייתי אומר אי כתיב הכהנים ולא בני אהרן הוה אמינא דוקא גדולים אבל לא קטנים, לכך איצטריך למכתב בני אהרן להזהיר הגדולים על הקטנים, אבל השתא דלמדתי זה מואמרת אליהם קשה למה ליה למכתב הכהנים. ומתרץ אי כתיב בני אהרן ולא הכהנים הוה אמינא יכול אפילו חללים תלמוד לומר הכהנים רוצה לומר שהוא כהן גמור. ותו מתרץ רש"י שאל תקשה לו מנלן לתרץ דהכהנים ממעט חללים דלמא לכך איצטריך דאי לא כתיב הכהנים אלא בני אהרן הוה אמינא דומיא דבני אהרן שהיו תמימים לאפוקי בעלי מומין לכך איצטריך הכהנים לרבות בעלי מומין. ומתרץ דמן בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא היה מתורץ למה ליה הכהנים אלא לכך אצטריך כמו שתירצתי לעיל למעט חללים, ותו קשה לרש"י בני אהרן למה לי דלא היה למכתב רק הכהנים ויכול אני למעט חללים ולרבות בעלי מומין שהרי שניהם נשמעים ממלת הכהנים. ומתרץ אי לא כתיב בני אהרן הוה אמינא דגם בנות אהרן במשמעות של הכהנים דכל מקום שנכתב בתורה בלשון זכר אף הנשים בכלל, לכך אצטריך בני אהרן ולא בנות אהרן. עיין במזרחי שפירש בענין אחר והכי פירש איצטריכו תרווייהו דאלו מבני אהרן גרידא הוה אמינא אף חללים במשמע ואם כן אין כאן מיעוט הממעט חללים ויכולים להיות נכללין בבני אהרן תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים, והדר אמר ומנין לרבות אף בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן כלומר דלא אתא שום מיעוט למעטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן דאף בעלי מומין במשמע ולמעט בנות אהרן ואלו בכהנים גרידא הוה אמינא כהנת בכלל דהושוו לכל עונשין שבתורה לאיש. וליכא למימר איפכא דהוה לחומרא הכהנים יכול ולא חללים תלמוד לומר בני אהרן ואף חללים בכלל בני אהרן, דאם כן מעוטא דהכהנים במאי מוקמית ליה: (ג) דאם לא כן בעמיו למה לי אלא רוצה לומר שישנו בתוך עמיו שיש הרבה בני אדם שמתעסקין עמו לקבור אותו: (ד) רוצה לומר שאין לו קוברין שמותר לטמא לו. ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונין אותו: (שפתי חכמים)
רש"י כי אם לשארו. אין שארו אלא (ה) אשתו (שם ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) רוצה לומר שארו דכתיב הכא (ועיין בתוספת יום טוב פרק יש נוחלין), ואם תאמר היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בלשון זכר: (שפתי חכמים)
רש"י הקרובה. לרבות את (ו) הארוסה (שם יב. יבמות ס.): אשר לא היתה לאיש. למשכב: לה יטמא.(ז) מצוה (ת"כ שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ויש מקשין ואימא איפכא למעט הארוסה שלא יטמא לה. ויש לומר דאם כן לישתוק קרא ולא יכתוב הקרובה ואנן ידעינן דארוסה ממועט מדכתיב אשר לא היתה דסתם הויה היא קידושין ואם כן ממילא אנו יודעין דארוסה אסורה מלטמא לה אלא על כרחך הקרובה לרבות בא שיטמא לה ואשר לא היתה פירש למשכב הוא כדפירש רש"י בסמוך. ואם תאמר מנא ליה לרבות ארוסה דלמא הא דכתיב הקרובה לרבות מוכת עץ הוא דאתא שלא תמעט מוכת עץ מדכתיב הבתולה ולא בעולה ואשר לא היתה בא למעט הארוסה, ויש לומר דאם כן לא לכתוב קרא לא הבתולה ולא הקרובה ואנא ידענא דמוכת עץ מותר לטמא אלא על כרחך צריך לומר דהקרובה לרבות ארוסה הוא בא ואשר לא היתה לאיש פירוש למשכב וממילא איתרבי מוכת עץ כיון דבלא משכב נעשית בעולה. ואין להקשות לישתוק קרא מבתולה ולא לכתוב נמי אשר לא היתה לאיש, אם כן הוה אמינא הקרובה למעט ארוסה הוא בא משום הכי הוצרך לכתוב אשר לא היתה לאיש כדפירש רש"י לעיל וממילא ילפינן נמי למוכת עץ: (ז) מדכתיב לפניו לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה וגו' משמע דכל הני דקחשיב רשאי לטמא להן, למה ליה למכתב עוד לה יטמא אלא למצוה: (שפתי חכמים)
{ד}
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּֽוֹ:
רש"י לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (שם טו.), וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו, בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו: (רש"י)
רש"י לא יקרחו קרחה. על מת, (ח) והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (קידושין לו. מכות כ) בין עיניכם, (דברים יד, א.) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש (ט) אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת"כ פרק א, ג. קידושין לו. מכות כ.): ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז.), יכול לקטו במלקט (י) ורהיטני, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, (כ) שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) כמו שמוכיח רש"י מגזירה שוה: (ט) ואם תאמר דלמא איפכא מה להלן בין עיניכם דוקא אף בכהנים בין עיניכם דוקא ולא על כל הראש. ויש לומר דאין יכול למילף כהנים מישראל לענין זה דהא בהדיא כתיב הכא בראשם דמשמע כל הראש. ואין להקשות השתא נמי היאך ילפינן גבי ישראל נמי כל הראש הא כתיב בין עיניכם. דיש לומר דודאי כל הראש במשמע והא דכתיב בין עיניכם לגזירה שוה אחרת אצטריך כדי שילמוד תפילין מיניה דכתיב והיו לטוטפות בין עיניכם שלא תאמר בין עיניכם ממש דילפינן גזירה שוה כתיב הכא בין עיניכם ולהלן כתיב לא יקרחו קרחה בין עיניכם מה להלן מקום שעושה קרחה אף גבי תפילין מקום שעושה קרחה. ואין להקשות היאך סלקא דעתך שילמוד כהנים מישראל דדוקא בין עיניכם דאם כן לא יקרחו קרחה למה לי וגו' הא בכלל ישראל הם. דיש לומר דלכך אצטריך כדי שילמוד ממנו שאם קרח הרבה קריחות בפעם אחת שחייב על כל קריחה וקריחה. ובזה יתורץ קושית רא"ם שהקשה היאך מצו רבותינו זכרונם לברכה לדרוש לפי שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין עיניכם מנלן לרבות את כל הראש תלמוד לומר בראשם והא בין עיניכם כתיב ואם קרא בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקמא ואדרבה הוה ליה למידרש איפכא לפי שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש תלמוד לומר בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפילו מקצת ראשו ראשם מקרי, והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כו', והרב הניח הדבר בצריך עיון ודו"ק: (י) רוצה לומר יהא נמי חייב לכך נאמר כו' וילפינן ישראל מכהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפילו הכי אינן חייבין אלא בגילוח כעין תער ישראל לא כל שכן: (כ) וילפינן ישראל מכהנים מגזירה שוה דשריטה שריטה, אבל אין לומר דילפינן במה מצינו ישראל מכהנים שיהיו חייבים על כל שריטה דאיכא למפרך מה לכהנים שריבה בהן מצות להכי צריכים אנו לגזירה שוה, ואף שלא הזכיר זה רש"י זכרונו לברכה מפני שסמך במה שכתב בגזירה שוה דקרחה קרחה ולא חש להאריך: (שפתי חכמים)
רש"י זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא:): חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה (קידושין עז.), כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, (קידושין עז) וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים (מ) לכהונה: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנתחללה היא מן הכהונה ונקראת חללה אף על פי שקודם לכן גם כן היתה אסורה לכהן, נפקא מינה אם בא כהן אחר כך עליה שחייב שני לאוין אחד משום גרושה ואחד משום חללה: (שפתי חכמים)
רש"י וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו (נ) ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:): קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה (ת"כ): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) ואם תאמר למה לי שני פסוקים על זה הא לעיל נמי כתיב קדושים יהיו על כרחם. יש לומר דלעיל מיירי לענין שלא יטמא למתים חייבים בית דין להפרישו בעל כרחך והכא מיירי באשה הפסולה, וזהו שנקט רש"י הכא ואם לא רצה לגרש הלקהו כו': (שפתי חכמים)
רש"י כי תחל לזנות. כשתחלל על ידי זנות, (ס) שהיתה בה זיקת (ע) בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא.), והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה: את אביה היא מחללת. (סנהדרין נב) חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם נב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ס) דקשה לו דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף נודע הדבר אינה בשריפה וזה אין לו שום טעם לכן פירש כשנתחללה על ידי זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה: (ע) זיקה לשון קשירה, ומלכיהם נהוגים תירגם יונתן ומלכיהם זקוקין: (שפתי חכמים)
רש"י לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת"כ פרשתא ב, ג.), (פ) ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דילפינן מבני אהרן דכתיב ראשיכם אל תפרעו מה להלן על האבל אף כאן על אבל. ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום דילפינן מנזיר דכתיב בו יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים: (שפתי חכמים)
רש"י ועל כל נפשת מת. באהל (צ) המת: נפשת מת. להביא רביעית דם מן (ק) המת שמטמא באהל (נזיר לח.): לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר (ר) לו, מת מצוה (שם מז: ת"כ שם ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) רוצה לומר מדכתיב לא יבוא ואין שייך ביאה אלא בדבר שיש לו תוך: (ק) ואם תאמר והא בפרשת חקת גם כן כתיב במת בנפש ופירש רש"י בנפש זו רביעית דם ולמה לי תרי קראי. ויש לומר דכאן מדבר שמטמא באהל והתם מדבר שמטמא במגע: (ר) דהא כבר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ועל כרחך זה בא ללמד שאינו מטמא אף לאביו ולאמו דאי דוקא לשאר בני אדם הוא דאתא פשיטא דהא אפילו כהן הדיוט הוא אסור כדכתיב לנפש לא יטמא אלא על כרחך על כל נפשות מת לא יבא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט דהיינו אביו ואמו ואם כן לאביו ולאמו לא יטמא למה לי אלא ודאי לכך אצטריך דאי לאו לאביו ולאמו הוה אמינא כיון דקרא דעל כל נפשות וגו' בא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט, ולעיל התיר לו גם כן מת מצוה ואביו ואמו וכאן בכהן גדול אסר לו הכל והואיל ואסר לו מת מצוה בכאן הוה אמינא אף למת מצוה אסור לו ליטמא דדוחק הוא לחלק לכך חזר וכתב לאביו ולאמו לא יטמא לומר לך הג' במ"ג דאביו ואמו לא דמי לשאר אדם דלשאר אדם אסור ליטמא אפילו מת מצוה ולאביו ולאמו כשהן מת מצוה מותר ליטמא לה כך לאביו ואמו לא יטמא אבל למת מצוה מותר ליטמא, כך מצאתי: (שפתי חכמים)
רש"י ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ שם ה. סנהדרין יח.). ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, (ש) וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה: ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) פירוש מקרא הזה ילפינן דהיינו מדכתיב ולא יחלל את מקדש אלהיו דאין לומר מדכתיב לא יצא דרשינן הכי איך יתכן לדרוש השתי דרשות מן המקרא הזה דהא שדרשו אינו הולך אחר המטה משמע בין בעבודה ובין שלא בעבודה ולפי המדרש האחר יחייב שיפרש בשעת עבודה: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ת) ואם תאמר הא כבר פירש לעיל, ואי רוצה לפרש גם כאן היה לו לפרש גם פירוש שני שפירש לעיל והיה לו לפרש גם כן זונה דכתיב כאן, ויש לומר כאן צריך לפרש הפירוש של חללה דהוה אמינא דמיירי דוקא כשנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחת מן הפסולים פירוש אף שלא כדרכה. אבל בתולה שנולדה מן הפסולין לכהונה לא הוה חללה דדוקא כתיב וחללה זונה דמשמע חללה שהיא זונה דהא כתיב לפניו אלמנה וגרושה דמשמע אלמנה או גרושה אם כן גם בכאן היה לו לכתוב וזונה דמשמע או זונה, אלא מדכתיב זונה בלא וא"ו משמע חללה שהיא זונה לכך הוצרך רש"י לפרש דנולדה מפסולי כהונה גם כן מקרי חללה וזונה לא קאי אחללה, והא דלא כתיב וחללה וזונה, דרך המקרא לדבר כן כמו לעיל כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו היה לו לכתוב ולאמו: (שפתי חכמים)
רש"י לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל (ב) סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ואם תאמר למה לא פירש זה לעיל דכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש, ויש לומר דלעיל הוה אמינא הא דנקט לחם וגו' קאי על לחם הפנים שהיה בהיכל אבל הכא כתיב לא יקרב להקריב וגו' להקריב למה לי אלא על כרחך בכל הקרבנות שמקריבים על המזבח מיירי לכך הוצרך לפרש כל מאכל וכו': (שפתי חכמים)
רש"י כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין (ג) שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח.): חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו (ד) כאחת (בכורות מג:): שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה (ה) מחברתה: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דאם לא כן לא יקרב למה לי דהא לעיל כתיב לא יקרב: (ד) פירוש שחוטמו שקוע סמוך לעיניו עד שכשרוצה לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכבת מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת: (ה) ואין לומר היינו פסח דיש לומר פסח מיירי שאיבריו כשאר כל אדם אך שוק אחד הוא יותר קצרה אבל שרוע הוא להיפך כי כל איבריו כשאר איברים של אדם אך שוק אחד הוא יותר ארוך. ולשון שרוע הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע: (שפתי חכמים)
רש"י או גבן. שוריציול"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב: או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א (שם לח.), כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ, כב.): או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש (ו) עינב (שם): גרב וילפת. מיני שחין הם: גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז.), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.): מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין, (ז) שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גידי פחדיו ישורגו (איוב מ, יז.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או כמין נחש או כגרגיר של ענב בעיניו, יש שגורסין חלזון נחש עיניו רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או נחש בעיניו, ויש אומרים ענב לשון עניבה דדרך של נחש שכורך את עצמו ועניבה הוא לשון כריכה והכל הוא דבר אחד: (ז) פחדין פירוש ביצים: (שפתי חכמים)
רש"י כל איש אשר בו מום. לרבות שאר (ח) מומין (ת"כ פרק ג, א.): מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר: לחם אלהיו. כל מאכל (ט) קרוי לחם: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דאם לא כן כל איש אשר בו מום שנית למה לי הא לעיל כתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום וגו': (ט) ואם תאמר והא רש"י פירש זה לעיל, ועוד קשה דכאן מפרש כל מאכל ולעיל פירש דוקא מאכל אלהיו, ויש לומר דלעיל מדבר בקרבן תמידין דהם נקראים לחם שנאמר לחמי לאשי והכא מדבר בקדשי קדשים והוה אמינא דלא מיקרי לחם לכן פירש כל מאכל קרוי לחם: (שפתי חכמים)
רש"י מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים: ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת"כ פרק ג, ח.), כך מפורש בזבחים (קא:): (רש"י)
רש"י אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות (י) שעל הפרכת: ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, (כ) ומפורש בת"כ (שם י.): ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו (ל) מחוללת להפסל: (רש"י)
שפתי חכמים (י) דאם לא כן מה לו ולפרוכת עד שיזהיר הכתוב מלבא שם: (כ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא מזבח הפנימי, ויש לומר דאי מדבר במזבח הפנימי אז לא צריך למכתב תו ואל הפרוכת לא יבא דאם אסור ליקרב למזבח הפנימי שהוא חוץ לפרוכת מכל שכן שאין רשאי ליקרב אל הפרוכת אבל אי מדבר במזבח החיצון שניהם הוצרכו לכתוב ומפורש כו': (ל) כלומר מקדשי שנאמר בקרא אינו מקדש ממש אלא פירוש עבודתי כי מלת מקדש נאמר על מקדש ממש וגם על העבודה הנעשה במקדש: (שפתי חכמים)
רש"י וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזר מאחרי (יחזקאל יד, ז.), נזורו אחור (ישעיה א, ד.), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא (נ) ודרשהו: אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) רוצה לומר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אבל לא כמו שכתוב בקרא. ואי לא מסורס המקרא אלא אשר הם מקדישים לי כתוב אחר ולא יחללו ואשר הם מקדישים לי מרבה אני אפילו קדשי כהנים עצמן כדפירש רש"י בסמוך אם כן אין לפסוק הכרע דמצינו לפרש דלאו דולא יחלל קאי גם כן על אשר הם מקדישים לי, או את אשר הם מקדישים לי קאי אאני ה' ויהיה פירושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם אשר הם מקדישים לי אני ה' להפרע מהם אבל אינם בחילול וכו', הרא"ם, ואני מצאתי בספר מוגה דהאי דבר אחר שגרס רש"י לעיל טעות סופר וצריך להגיה האי דבר אחר למטה, וכך היא הגירסא יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אני ה' ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו דבר אחר אשר וכו', ושמעתי לפרש דהכי פירושו דללישנא קמא פירש רש"י וינזרו מקדשי בני ישראל בימי טומאתן ולפי הדבר אחר שפירש רש"י וינזרו וכו' פירש דקאי אבהמה שהקדישה לקרבן הוזהרו הכהנים שלא יאכלו אותם אלא יקריבו אותן על גבי מזבח דלא תימא מאחר דקדשים מותרים לכהנים אחר הקרבת מתיריו אם כן בהמה משהקדישה אותה תהא נמי מותרת, לכן הזהיר על זה, ולכך מסרס רש"י הקרא ודורשו כאילו כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי דקאי על קריאת שם של הקדש: (שפתי חכמים)
רש"י כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע, (ויקרא יב, ד.) אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (זבחים לג:) מגזירה שוה. (ס) ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בת"כ (פרשתא ד, ז.), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו, (ע) ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, (פ) כבר נדרשו במס' שבועות (ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט וכו': וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו (צ) הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה: ונכרתה וגו'. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) הכי גרסינן ולמדוהו רבותינו בהיקש וכי יש נוגע חייב אם כן כו' רוצה לומר אם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה אלא על כרחך צריך לומר אין קריבה זו אלא אכילה, ואם תאמר לעולם אימא לך יקרב מיירי בנגיעה ודקשה לך אם כן לישתוק מן האכילה האמור בצו את אהרן איצטריך דהוה אמינא אין עונשין מן הדין, ויש לומר דוקא בעונש דיני אדם אין עונשין מן הדין אבל בדיני שמים עונשין מן הדין: (ע) רוצה לומר אינו חייב אלא אם כן קרב דבר המתיר את הקרבן באכילה דהיינו חלב וזריקת דם: (פ) רוצה לומר לפי מה שפירשתי לעיל שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על וכו'. דמשמע דגם כרת זה מדבר באכילה ואם כן לפי זה מכל שכן קשה שלש כריתות למה לי הא כבר נדרשו: (צ) כלומר מדכתיב עליו כלומר שעדיין עליו שלא נטהר מטומאתו דאי אבשר קאי שאין לה טהרה במקוה היה לו לומר והוא טמא כלומר שאינו נטהר מטומאתו. והא דמקשה רש"י הכא אחר שפירש קריבה זו אכילה. יש לומר בשלמא בלא זה היה לו לתרץ שלש כריתות חד לאיסור אכילה, וחד לאיסור נגיעה, וחד כרת לאכלו קודם שקרבו מתיריו. אבל השתא דפירש רש"י דאין חייב על הנגיעה ואין חייב אלא אחר שקרבו מתיריו אם כן קשה שלש כריתות למה לי וכו': (שפתי חכמים)
רש"י בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (ת"כ פרק ד, ד.), (ק) בכעדשה (ת"כ): או באדם.(ר) במת: אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, (ש) וזהו כזית: לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב, וזבה, (ת) נדה, ויולדת: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) דאם לא כן לא נכתוב אלא או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא אשר יטמא לו למה לי אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם: (ר) ואם תאמר והלא טומאת מת צריך שבעה וכאן כתיב שלא צריך אלא רק הערב שמש כמו טומאת שרץ שנאמר וטמא עד הערב. ויש לומר דלא בא אלא ללמד טומאת מת מטומאת שרץ מה טומאת שרץ צריך הערב שמש אף טומאת מת כן, שלא תאמר משנכנס מקצת היום שביעי הוא טהור לפי שמקצת היום ככולו. מצאתי: (ש) דאם לא כן אשר יטמא לו למה לי מאו באדם לכל טומאתו שמעינן ליה: (ת) שאף על פי שאינם מטומאת מת שמיירי ביה קרא מכל מקום הם בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאת אדם הם: (שפתי חכמים)
רש"י נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, (ג) שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, (ד) אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דקשה לו הא כבר כתיב נבלה וטרפה לא יאכל. והא דקאמר לענין הטומאה הזהיר וכו', פירוש לא שבא להזהיר על אכילתה אלא רק לענין הטומאה לומר שאם אכל וכו', ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה עיין לעיל בפרשת אחרי מות בפסוק אשר תאכל נבלה: (ד) ואם תאמר מה צריך רש"י לנקוט במה שאין מטמא כך היה לו לומר שאם אכל נבלת עוף טהור שיש לה טומאת אכילה בבית הבליעה. ויש לומר שרש"י רוצה להוכיח מה שנקט נבלת עוף טהור ולא נקט נבלת בהמה משום דבקרא כתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה באכילה רוצה לומר באכילתה מטמאה ואין מטמאה במגע ובמשא ואי מדבר בנבלת בהמה הא מטמא גם כן במגע ובמשא, בשלמא אי מדבר בנבלת עוף אתי שפיר דמטמאה דוקא באכילה לפי שאם יאכל נבלת עוף טהור אין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כו': (שפתי חכמים)
רש"י ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה (ה) בטומאת הגוף: ומתו בו. למדנו שהיא מיתה (ו) בידי שמים (סנהדרין פג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) פירוש דושמרו אדלעיל קאי דמיירי בתרומה כדפירש רש"י לעיל: (ו) הקשה הרא"ם יש לתמוה מהיכן למדו שהוא במיתה בידי שמים והלא קיימא לן כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וכו' והניח הדבר בצריך עיון. ויש לומר דעל כרחך מיתה דהכא בידי שמים היא דהא קדשים שהם חמורים מתרומה דהא אסור לאכול קדשים בהערב שמש אפילו הכי אם אכל קדשים בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בידי אדם דילפינן אכילת קדשים מביאת מקדש בהיקש כדלעיל בפרשת כי תזריע וביאת מקדש בטומאה הוא בכרת דכתיב ונכרתה כי את מקדש ה' טמא תרומה הקל לא כל שכן שאין חייב מיתה בידי אדם. ועוד יש לומר דרש"י פירש לעיל בפרשת כי תזריע בכל קדש לרבות את התרומה שמע מינה מיתה שנאמר בתרומה הוא כרת כמו אכילת קודש ועוד יש לומר דקרא דייקא דכתיב ומתו בו וגו' אני ה', דקשה למה לי אני ה' אלא אני ה' מוסב לתחלת המקרא על ומתו בו וגו' אני ה' נאמן ליפרע שאמית אותו והיינו מיתה בידי שמים: (שפתי חכמים)
רש"י לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה (שם פג:): תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, (ז) לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, (ח) בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) פירוש לא תושב שהוא כהן וכן שכיר דאטו משום קנין שנים הפסיד כהונתו: (ח) ואין להקשות אם כן לכתוב תושב שקנוי לו עד היובל ואפילו הכי אין אוכל בתרומה ואז לא איצטריך למכתב שכיר שאינו אוכל כיון שיוצא בשש דיש לומר דאי לא כתיב שכיר הוה מוקמינן קרא אמסתבר והוה אמינא תושב זה הקנוי קנין שנים שיוצא בשש משום הכי אינו אוכל, אבל נרצע שקנוי לו עד היובל אוכל בתרומה לכך איצטריך תושב ושכיר: (שפתי חכמים)
רש"י וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי (ט) לגופו: ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף הוא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח יז.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) דקשה לו הא בפסוק שלפניו משמע שאין גופו קנוי לו וכאן כתיב כי יקנה וגו' ומתרץ דלעיל מדבר בעבד עברי וכאן מדבר בעבד כנעני: (שפתי חכמים)
רש"י אלמנה וגרושה. מן האיש הזר: וזרע אין לה. ממנו (כ) : ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, (ל) אסורה בתרומה כל זמן שהזרע (מ) קיים (יבמות פז.): וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) כלומר אף על פי שיש לה זרע מאיש אחר שהוא כהן אפילו הכי לא תאכל אם יש לה זרע ממנו: (ל) אף על פי שפשוט הוא הוצרך לפרש כאן, מפני שאין כוונת התורה אלא להודיע האיסור ולא להודיע ההיתר המובן מן הקרא וכאלו אמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ולה זרע ממנו לא תאכל בתרומה: (מ) אבל אחר מיתתו חוזרת אף על פי דגבי יבמה אם מת בעלה ואחר כך מת הבן הרי הוא כחי ואינה חוזרת להזקק ליבם אפילו הכי לענין תרומה אם מת חוזרת ואינו נחשב כחי מדכתיב וזרע אין לה והרי אין לה, כך מפורש ביבמות פרק ז': (שפתי חכמים)
רש"י והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך (ע) תרגמו כן: והשיאו אותם. זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו.), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) פירוש נראה שדעת המתרגם היה שלא יחללו מוסב למעלה על וינזרו מקדשי בני ישראל כלומר יזהרו בהם שלא יחללום וישיאו את עצמם עון כשיאכלום בטומאה ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על ענינו שלא יאכילום לזרים. הרא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י לרצונכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון: תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) שלא תאמר אם חשב בלבו להביא נדר יביא נדר לכך פירש להפריש וכו' ואם תאמר מכל מקום למה לרש"י למינקט בדבורו כיון שפירש להפריש פשיטא שבדבורו הוא. ויש לומר שלא תאמר שהפריש בהמה ואם כן לא יהיה הפרש בין נדר לנדבה לכך פירש בדבורו אם אומר הרי זו או הרי עלי: (שפתי חכמים)
רש"י עורת. שם דבר של מום, (ר) עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא (ש) יהיה: חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם (בכורות לח.), וכן שפתו שנסדקה או נפגמה (שם לט.): יבלת. ורוא"ה בלע"ז: גרב. מין חזזית, וכן ילפת ולשון ילפת כמו וילפת שמשון (שופטים טז, כט.), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה: לא תקריבו. שלשה פעמים, להזהיר על הקדשן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן (תמור' ו:): ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש אין עורת תואר לנקבה כלומר בהמה עורת שהרי כל הענין הזה הוא בלשון זכר רק הוא שם דבר כמו עורון אלא ששם עורון הוא בלשון זכר ושם עורת הוא בלשון נקבה כאלו אמר לא יהיה בו מום של עורת: (ש) והא דלא נקט רש"י לא יהא בו שבור כמו שנקט גבי עורת, משום דשבור הוא שם התואר כלומר הקרבן לא יהיה שבור משום הכי אינו נופל עליו אלא לשון לא יהיה אבל כשיהיה שם דבר כמו עורון נופל עליו לשון בו לא יהיה כלומר לא יהיה בו המום של עורת: (שפתי חכמים)
רש"י שרוע. אבר גדול מחבירו: קלוט. פרסותיו (ת) קלוטות: נדבה תעשה אתו. לבדק הבית: ולנדר. למזבח: לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה (א) הקדש המזבח (ת"כ פרק ז, ו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) רוצה לומר בהמה שמפרסת פרסה וברגל אחד פרסותיו קלוטות ואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים אלא שדומה רגליו לשל סוס ולשל חמור: (א) רש"י רצה להוכיח בזה שאל תקשה מנא לן דנדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר לא ירצה היינו למזבח דלמא איפכא, ומתרץ איזה הקדש כו' הוי אומר זה הקדש המזבח הלכך מה שכתוב לא ירצה מדבר במזבח וממילא מה שכתוב נדבה תעשה מדבר בהקדש בדק הבית. והרא"ם פירש מפני שרוב נדבות הם לבדק הבית ורוב נדרים למזבח לכן קרא בדק הבית בשם נדבה ושל מזבח נדר: (שפתי חכמים)
רש"י ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד: מעוך. ביציו מעוכין ביד: כתות. כתושים יותר ממעוך (בכורות לט:): נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש: וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס: ומעוך. תרגומו ודמריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה: וכתות. תרגומו ודרסיס, כמו הבית הגדול רסיסים (עמוס ו, יא.), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס: ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, (ב) לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, (ג) שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות שהרי אין הקרבה בחוץ לארץ אלא מאי לא תעשו, הסירוס לבד הוא דקאמר: (ג) פירוש שאי אפשר לומר שפירוש ובארצכם לא תעשו הוא שלא ינהגו באיסור הסירוס אלא בארץ ולא בחוץ לארץ אבל לא לרבות כל שבארצכם דהיינו אף הטמאה, דהא הסירוס חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ אלא על כרחך לא בא אלא לרבות אפילו בהמה טמאה. רא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, (ד) ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, (תמורה ז.) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג:): משחתם. חבולהון: לא ירצו לכם. לכפר (ה) עליכם: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) פירוש דוקא לקרבן יחיד שהביאו לכהן להקריבו אז לא יקבלו בעל מום אבל אם הם תמימים יקבלו כמו שפירש רש"י איש איש לרבות את הנכרים כו': (ה) פירוש דמלא ירצו לכם משמע שהם אינם מקובלים לשם ואינו נופל לומר על זה מלת לכם אם לא שיוסיף מלת לכפר, גם שינה מלת לכם וכתב עליכם כי עם מלת כפרה אינה נופלת רק לשון על כמו ונרצה לו לכפר עליו: (שפתי חכמים)
רש"י אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או (ו) הבת, ואינו נוהג בזכרים, (ז) ומותר לשחוט האב והבן (ת"כ פרק ח, א. חולין עח:): אתו ואת בנו. אף בנו ואותו (ח) במשמע (חולין פב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) דילפינן משלוח הקן כדלקמן ומה התם אף הנקבות בכלל דהא כתיב על האפרוחים שכולל בין זכרים בין נקבות הוא הדין הכא נמי לא שנא זכרים ולא שנא נקבות: (ז) דילפינן במה מצינו משילוח הקן דמצות אותו ואת בנו נאמרה בבנים ובאבות ומצות שילוח הקן נאמרה בבנים ובאבות מה להלן בבנים ואם דכתיב והאם רובצת אף הכא בנים ואם. ואם תאמר היה לו למכתב אותה ואת בנה. ויש לומר כיון שכתיב לפניו שור או שה לשון זכר נקט נמי אותו ואת בנו דסמיך ליה לשון זכר: (ח) רוצה לומר אם שחט בנה קודם הוא גם כן חייב מדכתיב לא תשחטו משמע דמצינו שני שוחטים חייבין בין השוחט האם בין השוחט הבת והיכן מצינו על כרחך צריך לומר דמיירי בשלש פרות אם ובתה ובת בתה ולעולם הראשון פטור. ואין לומר דמיירי כגון ששחט זה האם ושנים האחרים שחטו כל אחד בתה דזה פשיטא הוא דשנים אחרונים חייבים דהא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ודאי כך מצינו כגון ששחט אחד פרה ואחד שחט אמה דהוא חייב ואחד שחט בתה אף על פי שהראשון ששחט בתה קודם ולמה יתחייב מי ששחט האם אלא לאו שמע מינה אף אם שחט בנו קודם ואחר כך אותו חייב: (שפתי חכמים)
רש"י לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון: ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחוטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, (ט) חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) בפרשת צו דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה. חזר ופרט בנאכלים וכו' שהשלמים האמורים כאן הם שלמים הנאכלים ליום אחד: (שפתי חכמים)
רש"י ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לה זמן אכילה, כבר כתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ז, טו.): אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: (רש"י)
רש"י ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. (כ) ממשמע שנאמר ולא תחלל, מה תלמוד לומר ונקדשתי, (ל) מסור עצמך וקדש שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו' (דניאל ג, יח.), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (כ) רצונו לומר למי שרוצה להעבירך על הדת אל תשמע לו לעבור על דברי: (ל) בשלמא בלא זה הוה אמינא חדא על השוגג וחדא אמזיד וקאי על האדם שיזהר שלא יבא לידי איסור חמור שהוא מזיד ולא לידי איסור קל כגון השוגג אבל השתא שפירש דאיירי הקרא במזידין אם כן ונקדשתי למה לי: (שפתי חכמים)
רש"י דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה (מ) על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) הכי גרסינן עשה המועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם רוצה לומר שיהיו רגילים לעלות לרגל ומפרש והולך כיצד שמעברין כו'. כיון שנעקרו ממקומן מעברין דאם לא יעברו לא יוכלו לעלות ולהגיע לירושלים אלא עד אחר הרגל ובשנה הבאה לא ירצו לעלות לרגל דסבורין שאינן יכולין לבא לירושלים קודם הרגל הלכך מעברין. ועיין בסנהדרין דף י"א: (שפתי חכמים)
רש"י ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות: (רש"י)
רש"י אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בעבור שנה וכאן מדבר (נ) בקדוש החדש: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) רוצה לומר לעיל כתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם וקרינן אתם רוצה לומר דתלוי הכל בבית דין אם מעברין השנה מעובר ואם לאו אינו מעובר, וכאן גם כן כתיב מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם משמע דתלוי בבית דין שאם קדשוהו מקודש ואם לאו אינו מקודש: (שפתי חכמים)
רש"י בין הערבים. משש שעות (ס) ולמעלה: פסח לה'. הקרבת (ע) קרבן ששמו פסח: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) רוצה לומר דבתחילת היום עד שש שעות מאיר היום ביותר וכשיגיע משש שעות ולמעלה אינו מאיר כל כך כבתחילה, ואם כן משש ואילך נקרא ערב וכשיקרב הלילה שהוא מאפיל ביותר זהו ערב ממש נמצא משש שעות ואילך עד הלילה נקרא הכל בין הערבים: (ע) דפסח לא קאי איום טוב אלא אהקרבת כו': (שפתי חכמים)
רש"י והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים, הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים, (פ) שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבודה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח.), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה (צ) וכו': (רש"י)
שפתי חכמים (פ) והכוונה בזה כי שבעה הוא שם תואר לקבוץ שבעה שהם בעלי חומר או בעלי חיים או צמחים או דוממים, אבל שבעת מורה על השבעה המופשטים מן החומר כמו הגבורה והחכמה שהם מופשטים מהחומר לא כמו הגבור והחכם שהוא מורה על החיבור עם החומר ומפרש אחריו ממה הוא הקיבוץ מימים, ועיין בפרשת בא (רא"ם): (צ) ומתרץ דבחול המועד מותר דבר האבוד משמע דביום טוב עצמו אפילו דבר האבד אסור: (שפתי חכמים)
רש"י ראשית קצירכם. שתהא ראשונה (ק) לקציר: עומר. עשירית האיפה, כך היתה (ר) שמה, כמו וימודו בעומר (שמות טז, יח.): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) כלומר שלא יהא רשות לישראל לקצור שדותיהם עד שיקצור העומר תחילה לכל הנקצרים, ולא שתפרש ראשית קצירכם כלומר דוקא מראשית קציר השדה תקריבו העומר אבל לא מסוף קציר השדה או אמצע: (ר) כלומר שם המדה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרוי עומר: (שפתי חכמים)
רש"י והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, (ש) מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור (ת) טללים רעים (מנחות סב.): לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית (א) אי אתה (ב) יודע איזהו (שם סו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דתנופה הוא נאמר גם כן על מעלה ומוריד ויש לומר דילפינן גזירה שוה הונף הונף דכתיב בפרשת תצוה אשר הונף ואשר הורם והתם מוליך ומביא מעלה ומוריד דהונף היינו מוליך ומביא דהוא לשון הנפה בסודרין שעשוי להבריח הזבובים שמוליכים ומביאים אותו, והורם היינו מעלה ומוריד דהורם לשון הרמה ואם תגביה צריך אתה להורידו אף כאן כן: (ת) רוצה לומר שיהיה הטל לברכה ולא לקללה: (א) כל שבת נקרא שבת בראשית על שם ששבת בו הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית: (ב) ואף על פי שזאת הראיה היא פריכא בגמרא והביא שם ראיות אחרות מכל מקום הביא ראיה זו משום שהיא תשובה לדברי צדוקים ובייתוסין משום הכי הביא ראיה זו: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ג) דקשה לרש"י הא בפרשת פנחס מנה קרבנות המוספין כמו שפירש ולמה לא מנה גם כן כבש זה. ומתרץ דכבש זה לא בא למוספין אלא חובה לעומר בא: (שפתי חכמים)
רש"י ומנחתו. מנחת (ד) נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים (מנחות פט.): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) כלומר לא המנחה בפני עצמה האמורה בפרשת ויקרא מדכתיב בתריה ונסכו יין רביעית ההין וכיון דיין הוא יין הנסכים ודאי מנחה היא גם כן מנחת נסכים אף על פי שהוא שני עשרונים ומנחת נסכים לכבש הוא עשרון אחד אפילו הכי היא מנחת נסכים אלא שהיא כפולה: (שפתי חכמים)
רש"י וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי"ש: בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו: (רש"י)
רש"י השבת השביעת. כתרגומו שבועתא (ה) שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים (ו) תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה (ז) מן השעורים: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דקשה לרש"י דאי שבת ממש אם כן שבע שבתות לא יהיו חמשים יום אלא ארבעים ושלשה יום: (ו) רוצה לומר כיון שאין מונין אלא מ"ט יום היאך מיושב מה שכתוב בקרא חמשים יום, ומתרץ דחמשים לאו אתספרו קאי אלא אהקרבה קאי ביום החמשים תקריבוהו ויחסר בי"ת כאלו אמר ביום החמשים תקריבוהו: (ז) רוצה לומר היא תחילה מן החטים, ועומר תחילה מן השעורין: (שפתי חכמים)
רש"י ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, (ח) וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים (ט) לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) פירוש אין התנופה הזאת מאותה התנופה שאמרו מוליך ומביא וכו', כי אותה תנופה היא אחר ההבאה וזאת התנופה היא קודם ההבאה הלכך על כרחך צריך לומר תנופה דהכא מלשון הרמה והפרשה המורמת לשם גבוה: (ט) לא ראשונה לנקצרים אלא היא עצמה היא בכורים להיות ראשונה לכל המנחות דאם לא כן בכורים למה לי דהא לעיל כתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' שמביא מנחה מן החדש, אלא להכי כתיב בכורים לשון בכור כדי שתהא היא ראשונה לכל המנחות וכו', כלומר שאף מנחת קנאות שהיא מן השעורים אינה באה אלא אחר המנחה הזאת ואף על פי שמנחת הקנאות אינה באה מן החטים: (שפתי חכמים)
רש"י על הלחם. בגלל הלחם, חובה (י) ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, ג' עשרונים לפר, וב' עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד-ז ט-י.): (רש"י)
שפתי חכמים (י) ולא חובת היום שאם לא הביא הלחם אינו מביא כבשים. ואמר בגלל הלחם כי לא יתכן להיות כמשמעו עליו ממש, אלא על, פירוש בגלל שמצינו שעל משמש במקום למ"ד המשמשת במקום בגלל. (נחלת יעקב) הרא"ם האריך לבאר כוונת הרב וכתב שאם לא הביא לחם אינו מביא כבשים והביא לראיה דברי התורת כהנים ואשתמיטתיה הא דאמרינן במנחות דף מ"ה במשנה ויותר מבואר בסוגיא והכי אמרינן התם בדברי רבי עקיבא: (שפתי חכמים)
רש"י ועשיתם שעיר עזים. יכול ז' כבשים והשעיר האמורים כאן הם ז' הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, (כ) אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין (ת"כ פרק יג, ו. מנחות מה:): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פירוש אף על פי שמספר הכבשים והשעיר שבזאת הפרשה הם כמספר אותן שבפרשת פנחס מכל מקום מספר פרים ואילים שבזאת הפרשה אינן מכוונים עם פרים ואילים שבפרשת פנחס, דכאן כתיב פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפרשת פנחס כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד: (שפתי חכמים)
רש"י והניף הכהן אותם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים (מנחות סב.), (ל) יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור (מ) שהם קדשי קדשים: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) דילפינן גזירה שוה דאותם אותם, כתיב הכא והניף הכהן אותם ולהלן בפרשת מצורע כתיב והניף אותם תנופה מה להלן מחיים שהרי כתיב אחריו ושחט אף כאן מחיים. והרא"ם פירש מדכתיב בשלמי יחיד את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והיה לו למכתב בלשון יחיד כיון דבשלמי יחיד מיירי לימד על שלמי צבור שטעונים תנופה אם כן והניף אותם תנופה לפני ה' דכתיב הכא למה לי אלא ללמד שתנופת שלמי צבור תנופתה מחיים, והוא בפרק כל המנחות: (מ) דאם לא כן קדש יהיו למה לי דלא גריעי שלמי צבור משלמי יחיד שהם קודש אלא לומר שהם קדש קדשים: (שפתי חכמים)
רש"י ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם, והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם: אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) פירוש דקשה לרש"י למה לא נאמר יום תרועה כמו בפרשת פנחס ועל זה פירש זכרון פסוקי וכו', ותו קשה ליה למה מזכיר פסוקי שופרות בשלמא פסוקי מלכיות שאומרים אותן משום דהקדוש ברוך הוא דן בראש השנה כל העולם כמלך אלא פסוקי שופרות למה אומרים אותן, ומתרץ לזכור לכם כו': (שפתי חכמים)
רש"י כל מלאכה וגו'. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה (ס) כמלאכת יום: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) ואם תאמר למה אצטריך להכי מהיכא תיתי למעט לילה, ויש לומר הוה אמינא הואיל וכתיב בעצם היום דמשמע בעצומו של יום דוקא כמו בעצם היום הזה בא נח, בעצם היום הזה נימול אברהם, דהוה דוקא בעצומו של יום, אף אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה הוא דוקא בעצומו של יום לכך אצטריך כל מלאכה. רא"ם. אי נמי הואיל ובעצם היום ממעט תוספת יום כפורים מה שמוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שאינו בכרת אם עושה בהם מלאכה הוה אמינא דממעט לילה נמי ממלאכה לכך אצטריך רבוי: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ע) והא דמהפך רש"י הקרא דמקרא קדש, דהיה לו לפרש לעיל קודם פירוש והאבדתי וקודם כל מלאכה לא תעשו, ויש לומר דלעיל לא יכול לפרש קדשהו בכסות נקיה כו' דלמא הא דכתיב מקרא קדש לאסור הלילה כיום לענין עשיית מלאכה וכרת אבל עכשיו דכתיב כל מלאכה לא תעשו שהוא מיותר ובא ללמד ולהזהיר על מלאכת לילה כיום על כרחך האי מקרא קודש בא ללמד קדשהו בכסות נקיה כו': (שפתי חכמים)
רש"י עצרת היא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא: (רש"י)
רש"י עלה ומנחה. (מנחות מד) מנחת נסכים הקריבה (פ) עם העולה (מנחות מד:): דבר יום ביומו. חוק הקצוב בחומש (צ) הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דקשה ליה דהרבה מנחות כתובים בפרשת ויקרא ולמה לא מפרש איזה מהן. והרא"ם פירש אי מנחה בפני עצמו היא עולה וזבח ונסכים ומנחה מיבעי ליה: (צ) בפרשת פנחס ושם מפורש כל המוספים שיש יום שיש בו מוספים הרבה ויש יום שיש בו מוספים מועטים: (שפתי חכמים)
רש"י אך בחמשה עשר יום תחגו. קרבן שלמים לחגיגה, יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין: (רש"י)
רש"י פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה.): הדר. הדר באילנו משנה לשנה, (ק) וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי"ו, למד שאינה אלא (ר) אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשוי כמין קליעה: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) ואם תאמר פלפל ארוך הוא שדר גם כן באילנו משנה לשנה שגם כן טעם עצו ופריו שוה נמי. ויש לומר דמכל מקום אין יוצאין בו דאי ששקלת חדא לא הוי כשיעורו ולא ניכר לקיחתו, ואי שקלת שנים או שלשה, ולקחתם פרי כתיב פרי אחד במשמע ולא שנים: (ר) ואם תאמר אם כן היה לו לכתוב כף (נחלת יעקב), ויש לומר דכפת היינו בד אחת ובה עלין הרבה אבל אי כתיב כף לא משמע אלא עלה אחת: (שפתי חכמים)
רש"י צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (דף פט.) ובת"כ (פרשתא יג, א.): תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד, שאינה אלא מיום ליום: (רש"י)
רש"י לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב. ת"כ שם ט.), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל, ובה (ת) היה מסיים: יערוך אתו אהרן מערב עד בוקר. יערוך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה (ת"כ שם יא.), ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) רוצה לומר בתחלה בערב כשהדליק את הנרות הדליק נר המערבי בתחלה וכשבא להטיב את הנרות בשחרית היה מטיב כולן ועדיין נר מערבי דולק והוציא הפתילות הדולקות לחוץ ומטיב אבל נר זה לא היה מטיב עד הערב ונותן בו שמן כמו בשאר נרות, כן פירש רש"י בפרק במה מדליקין: (שפתי חכמים)
רש"י שש המערכת. שש חלות המערכה (א) האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, (ב) שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל (ג) גבי השלחן (ת"כ פרק יח, ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) והוא מקרא קצר וצריך להוסיף חלות אחר מלת שש להודיע אלו שש מה הן, והוסיף מלת אחת להודיע ששש חלות האחרות הן היו על המערכה השניה: (ב) ופירוש טהרו גבו ובלשון ישמעאל קורין הגב טהור בטי"ת רפויה הנקרא בלשונם ד"ט. הרא"ם: (ג) כלומר הסניפין היו למעלה על השלחן ולחם הפנים מונח עליהם והיו בין כל לחם ולחם כמו שמפורש בפרשת תרומה כדי שלא יכבד משא העליונים על התחתונים וישברו, אבל על השלחן לא היה קנה דהלחם התחתון שוכב על השלחן: (שפתי חכמים)
רש"י ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות, היו שני בזיכי לבונה, מלא (ד) קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה כקומץ, שהוא אזכרה למנחה: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) פירוש דילפינן מגזירה שוה כתיב הכא מערכה וכתיב גבי לחם הפנים מערכת, מה מערכת האמורה גבי לחם הפנים שתים אף כאן היה שתים נותן שני בזיכי לבונה כלומר על כל מערכה היה נותן לבונה ולא על הלחם היו הבזיכים אלא אצל המערכה כדי שלא יבצעו הלחם מפני כובדן של בזיכין, ופירוש על המערכת אצל המערכה וסמוך לו כמו וסכות על הארון את הפרוכת: (שפתי חכמים)
רש"י ויצא בן אשה ישראלית. (ת"כ) מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו (ה) יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, (ו) דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי (ז) שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד (ח) שנתגייר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו (ט) מטע אהלו: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) לפי שדרשינן סמיכות ולעיל כתיב חק עולם ויצא וגו' כלומר מעולמו יצא: (ו) כתב הרא"ם מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר, וקשה דהא פירש ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו' והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו', אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה. ותירץ אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, עד כאן: (ז) לפי שפירש רש"י לעיל ויצא מחוייב עמד וגידף קשה היאך תליא זה בזה, אלא כך פירושו כשאמרו לו באותות לבית אבותם כתיב, אמר להן מי היה אבי, אמרו לו מצרי היה, אמר להו איזה מצרי, אמרו לו אותו מצרי שהרגו משה בשם המפורש מיד עמד וגידף: (ח) ואם תאמר והא בפרשת שמות כתיב וירא כי אין איש ופירש עתיד לצאת ממנו איש טוב, ויש לומר דלכך נקט רש"י עתיד לצאת רוצה לומר דבאותו זמן כבר נולד היה זה אבל אחר כך אין איש עתיד לצאת ממנו שהוא טוב והא דאמר שנתגייר והא נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ומה צריך להתגייר. תירץ הרמב"ן שנכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוא דבק באמו בתוך בני ישראל. והתוספות תירצו שקודם מתן תורה היה הולד הולך אחר אביו וכאשר נולד לא מלו אותו כי הוא מצרי וכאשר גדל נתגייר מדעתו: (ט) רוצה לומר שלא הניחו ליטע אהלו שם: (שפתי חכמים)
רש"י ויקב. כתרגומו, ופריש שנקב שם המיוחד וגדף (סנהדרין נו.), והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו.), שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו: (רש"י)
רש"י וינחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו (י) שהמקושש במיתה, (סנהדרין עח:) שנאמר מחלליה מות יומת (שמות שם יד.), אבל לא פורש להם (כ) באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו (במדבר טו, לד.), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו: (רש"י)
שפתי חכמים (י) זה טעם הוא אדלעיל למה לא הניחום ביחד ומפרש לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו: (כ) ואם תאמר כיון שהיו יודעין שהמחלל שבת במיתה למה לא דנוהו בחנק דהא כל סתם מיתה שבתורה היא חנק. יש לומר שסבורין שהמחלל שבת כאלו עובד עבודת אלילים וכופר בהקדוש ברוך הוא כיון שאין מאמין ששבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית אין מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא העולם וכאלו מאמין בעבודת אלילים, ושמא כמו שעבודת אלילים בסקילה כך מחלל שבת בסקילה או שמא חנק לכך היו מסופקים: (שפתי חכמים)
רש"י השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדיינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך, (ל) שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה (ת"כ פרק יט, ג.), (מכאן), ששלוחו של אדם כמותו: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) יש מפרשים אין אנו נענשין לפי שהעדים צריכים להעיד כמו ששמעו מפי המגדף אבל אין לשון רש"י משמע כן: (שפתי חכמים)
רש"י ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה (נ) בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, (ס) ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דאם לא כן מה ישלמנה מה חסרון עשה בה שישלמנה: (ס) פירוש כיון דלא כתיב הכא נפש שמע מינה דבהכאה בלא מיתה מיירי ואי באדם אחר מיירי והא כתיב ומכה איש ומת אמר רחמנא ולא בהכאה בלבד אלא על כרחך במכה אביו ואמו מיירי וכו': חסלת פרשת אמור (שפתי חכמים)