---

פרשת נשא

---

{כא}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כב}  נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵֽרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 רש"י  נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת, (א) לראות כמה יש (ב) שהגיעו לכלל עבודה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הא דנקט רש"י כמו שצויתיך על בני קהת ולא כמו שנשאת לבני קהת משום דעדיין לא נשא את ראש של בני קהת אלא הקדוש ברוך הוא צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפרשת במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת ר"ל כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו'. ועוד יש לומר דק"ל הול"ל גם אותם כי מלת הם נופל על דבר אחר כגון הם ילכו הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם לכך פירש כמו שצויתיך וכו' ואתם אינו נופל על שתי מלות אלו על פועל ועל פעל. מצאתי: (ב) הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם משום דק"ל למה לא כתב נשא גם את ראש וגו' ואז לא היה צריך למכתב הם ומתרץ דאי הוה כתיב נשא גם וגו' היה משמע דגם תקבל מנינם מבן כ"ה שנה ומעלה אי נמי מבן חודש ומעלה לכך כתב גם בסוף לומר לך דגם לא קאי אנשא דלעיל אלא קאי אמבן ל' שנה וגו' דלמטה וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה דהיינו מבן ל' שנה עד בן נ'. מצאתי: (שפתי חכמים)


{כג}  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַֽעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד: {כד}  זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּֽרְשֻׁנִּי לַֽעֲבֹד וּלְמַשָּֽׂא: {כה}  וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  את יריעות המשכן. עשר (ג) התחתונות: ואת אהל מועד. יריעות עזים (ד) העשויות לאהל עליו: מכסהו. עורות אילים (ה) מאדמים: מסך פתח. וילון (ו) המזרחי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הרא"ם פירש מדכתיב אחריו ואת אהל מועד שהם י"א יריעות עזים הקרוים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל: (ד) כל זה פירש"י בפרשת ויקהל: (ה) וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וא"ו וכמוהו רבים דאם לא כן למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים: (ו) כבר מפורש בפרשת במדבר. ומה שפירש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן המזרחי רק הוא תוספת ביאור (ובגור אריה) פירש שם לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה: (שפתי חכמים)


{כו}  וְאֵת קַלְעֵי הֶֽחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶֽחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵֽיתְרֵיהֶם וְאֶֽת כָּל כְּלֵי עֲבֹֽדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵֽעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָֽדוּ:

 רש"י  אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר, הסוככים ומגינים על המשכן (ז) ועל מזבח (ח) הנחשת סביב: ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו וית כל דיתמסר להון, (ט) לבני גרשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר ואינו נופל בו לשון על המשכן דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דהכי פירושו הסוככים ומגינים על המשכן כלומר דצריך להגיה תיבה אחת אשר סוככים על המשכן כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליו סביב. ויש מקשים למה לא פירש רש"י לעיל בפרשת במדבר דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו' ולא פירש שם כלום ולפי מה שפירש הרא"ם ריש פרשת בהעלותך גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש רש"י שם כלום כתב וזה לשונו כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא פרש שם כלום עד כאן לשונו ולי נראה דרש"י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט משום דהכא כתיב ואת מסך פתח שער החצר וכו' וקשה כפל הלשון למה לי דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר ויפרש הקרא מסך הפתח החצר הוא שער המזרחי של חצר ומסך שער הוא מסך פתח אהל מועד שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן וזהו שאמר אשר על המשכן כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח ועל דכתיב הכא פירוש לשון סמוך הוא והא דכתיב לפני זה ואת מסך פתח אהל מועד פירוש הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי הקדשים ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אהל מועד והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון וזה אינו אמת כי פרכת המסך היה במשא בני קהת כדכתיב לעיל בפרשת במדבר ובא אהרן וגו' והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות משום הכי פירש"י הכא אשר על המשכן כלומר הקלעים וכו' הסוככים ומגינים על המשכן כו': (ח) דק"ל כיון דקלעים היו מסבבים על המשכן פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן ועוד שהרי הקרשים היו מגינים על מזבח הזהב ומתרץ דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן אלא מזבח הנחשת שהיה חוץ למשכן: (ט) פירוש ולא לכלים הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה אבל המסירה נופלת על בני גרשון ועוד דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם: (שפתי חכמים)


{כז}  עַל פִּי אַֽהֲרֹן וּבָנָיו תִּֽהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּֽרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹֽדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָֽם:

 רש"י  על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממונה (י) עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דק"ל דהפסוקים סתרו זה לזה דהפסוק אומר על פי אהרן ובניו ואחר כך כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירוש הוא על הפסוק דלעיל איזה מן הבנים ממונה עליהם כו' ומפרש איתמר בן אהרן. ואם תאמר כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתיב לעיל ובניו לשון רבים. אין זה קושיא דבכמה מקומו מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב: (שפתי חכמים)


{כח}  זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּֽרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִֽיתָמָר בֶּֽן אַהֲרֹן הַכֹּהֵֽן: (ס) {כט}  בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָֽם: {ל}  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵֽד: {לא}  וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹֽדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַֽאֲדָנָֽיו: {לב}  וְעַמּוּדֵי הֶֽחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִֽיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹֽדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָֽם:

 רש"י  ויתדתם ומיתריהם. של עמודים, שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים (כ) סביב, לתלות בהם הקלעים (ל ) בשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין, (מ) כמו ששנויה במלאכת המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתדות ומיתרים. ואם תאמר והא לעיל בפרשת במדבר פירש"י את מיתריו של משכן והאהל ולא של חצר והכא פרש"י דמיתרי החצר היו גם כן לבני גרשון. ויש לומר דהא דפירש רש"י לעיל ולא של חצר ר"ל דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי כמו שפירש כאן וקל להבין: (ל) פירש הרא"ם והיו היתדות מחוברים לעמודים שהיה עושה כעין קונדסין שקורין פלו"ש שהן יתדות ארכן ו' ורחבן ג' טפחים ובאמצען טבעת נחושת וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא"ו ראש א' זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד: (מ) בפרשת תרומה בפירש"י מבואר היטב: (שפתי חכמים)


{לג}  זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל עֲבֹֽדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִֽיתָמָר בֶּֽן אַהֲרֹן הַכֹּהֵֽן: {לד}  וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָֽעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָֽם: {לה}  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַֽעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד: {לו}  וַיִּֽהְיוּ פְקֻֽדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: {לז}  אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל הָֽעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶֽׁה: (ס) {לח}   שני  וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵֽרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָֽם: {לט}  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַֽעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד: {מ}  וַיִּֽהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: {מא}  אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵֽרְשׁוֹן כָּל הָֽעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָֽה: {מב}  וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָֽם: {מג}  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַֽעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד: {מד}  וַיִּֽהְיוּ פְקֻֽדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָֽיִם: {מה}  אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶֽׁה: {מו}  כָּֽל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָֽם: {מז}  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַֽעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַֽעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  עבדת עבדה. הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה (נ) לעבודה אחרת: ועבדת משא. (ס) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבים ועוסקים בעבודה הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכינורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים: (ס) (מהרר"ה) כלומר אף על פי שעבודת עבודה פירוש עבודה לעבודה מכל מקום עבודת משא אין פירוש עבודה למשא אלא כמשמעו עבודה שהיא משא: (שפתי חכמים)


{מח}  וַיִּֽהְיוּ פְּקֻֽדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִֽים: {מט}  עַל פִּי יְהֹוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹֽדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: (פ)

 רש"י  ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנה (ע) ועד בן חמשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דעת רש"י זכרונו לברכה דהאי ופקודיו קאי על משה דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה ואשר צוה כמו כאשר צוה והכי קאמר ופקודים של משה כאשר צוה ה' את משה דהיינו מבן ל' עד בן נ'. וזהו שנקט רש"י ואותן הפקודים היו במצוה מבן ל' עד בן נ'. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל למה כתיב ב' פעמים משה דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן כמו ואל משה אמר עלה אל ה' היה לו לומר עלה אלי וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' היה לו לומר מאתו וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך היה לו לומר נשיי וקל להבין. ואם תאמר מאי צריך רש"י לפרש כן והלא כמה פעמים כתיב מבן ל' וגו'. ויש לומר לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים ואחר כך נאמר על פי ה' פקד אותם ושמא אתה רוצה לפרש על מנין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן כ"ה שנים לכך פירש"י ואותן הפקודים כו' והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה' את משה משמע שכבר נצטווה עליו ואלו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. ויש מפרשים ופקודיו פי' ממוניו ופירש"י אותם הפקודים וכו' כלומר ואתם הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם צריכין אף הם להיות מבן ל' ועד בן נ'. מצאתי בשם גדול אחד: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-ה

{א}   שלישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִֽישַׁלְּחוּ מִן הַֽמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָֽפֶשׁ:

 רש"י  צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, (פ) כדאיתא במסכת גיטין בפ' הנזקין (גיטין ס.:): וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם (צ) בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח (ק) חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. (ר) וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים: (סז.:), טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא, אומר אני שהוא לשון עצמות (ש) אדם בלשון ארמי, והרבה יש בב"ר אדריאנוס שחיק טמיא, שחיק עצמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן ומתרץ ושמונה פרשיות כו': (צ) מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו: (ק) דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה א' לזב ומחנה אחד לטמא מת ומדטמא מת מותר במחנה לוי כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל: (ר) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ויש לומר הא דטמא מת מותר אף בשל לוי יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה: (ש) כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה העצם הרא"ם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא אלא לטמי עצמות משמע נראה לי: (שפתי חכמים)


{ג}  מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָֽם: {ד}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (פ) {ה}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ו}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֽוֹ אִשָּׁה כִּי יַֽעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָֽאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּֽיהֹוָה וְאָֽשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִֽוא:

 רש"י  למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' (ויקרא ה, כא), ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד שכתוב והתודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים: (רש"י)


{ז}  וְהִתְוַדּוּ אֶֽת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִֽישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַֽאֲשֶׁר אָשַׁם לֽוֹ:

 רש"י  את אשמו בראשו. הוא הקרן (ת) שנשבע עליו (בבא קמא קי.): לאשר אשם לו. למי (א) שנתחייב לו (כתובות יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דממון המשתלם בראש הוא ומפרש ואיזה נקרא קרן אותו שנשבע עליו ר"ל אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש: (א) דק"ל למה לא כתיב לאשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָֽאָשָׁם אֵלָיו הָֽאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַֽיהֹוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָֽיו:

 רש"י  ואם אין לאיש גאל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים: להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. (ב) ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר (ג) שמת ואין לו יורשים: האשם המושב. זה הקרן (ד) והחומש: לה' לכהן. קנאו השם, (ה) ונתנו לכהן שבאותו (ו) משמר: מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ז) שהוא צריך להביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת אם כן היאך בא שזה רוצה לשלם ומתרץ כשנמלך כו': (ג) ואם תאמר בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר דהא כתיב ומכר מאחוזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו וגם הכא אי אפשר לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר: (ד) והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישתו וגו': (ה) דאם לא כן אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך ואין לומר שניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מיבעי ליה: (ו) ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אף על פי שאינו באותו משמר ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים נותן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו' אם כן אף קרן וחומש אינו נותן אלא לכהן שבאותו משמר: (ז) (פענח רזא) כי מלשון מלבד משמע שכתוב כך בתורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא והוצרך להזכירו פה דסלקא דעתך אמינא היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קא משמע לן: (שפתי חכמים)


{ט}  וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט) ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן: (רש"י)


{י}  וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִֽהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִֽהְיֶֽה: (פ)

 רש"י  ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים. (ח) ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה, ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה (ט) לעשות: איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו: לו יהיה. ממון הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים: (ט) למודה רגילה: (שפתי חכמים)


{יא}   רביעי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יב}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּֽי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָֽעֲלָה בוֹ מָֽעַל:

 רש"י  איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין, ואיש את קדשיו לו יהיו, (י) אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה: איש איש. ללמדך שמועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה: כי תשטה אשתו. שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, (כ) דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב. (משלי ו, לב) ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות (ל) ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבור, (שם ד, טו) אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה): ומעלה בו מעל. ומהו המעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה אינו דורש הסמוכים אלא אותן שאינן נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא מכל מקום מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. (גור אריה) פירוש דלאו סמיכות הפרשה ק"ל דאם כן למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מיבעי ליה כדרכו אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא לכן פירש מה כתיב למעלה וגו' שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש מלמד שמועלת בשנים עיין שם יותר: (כ) כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות דאם לא כן למה חייבים מיתה כיון דשוטים היו: (ל) דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא אמר מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה ואם ודאי שזינתה אין משקין אותה לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבקת ומנשקת עם איש אחר וספק הוא אם זנתה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵֽעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּֽשָׂה:

 רש"י  ושכב איש (מ) אותה: איש. פרט לקטן ומי שאינו איש (סוטה כו:): אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה (יבמות צה.), (נ) כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו: ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא, (סוטה כז.) הא אם היה רואה (ס) ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה: ונסתרה. שיעור שתראה (ע) לטומאת ביאה: ועד אין בה. הא אם יש בה אפילו עד אחד (פ) שאמר נטמאת, לא היתה שותה: ועד אין בה. בטומאה אבל יש עדים לסתירה: נתפשה. נאנסה, (צ) כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' ענינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאלו כתיב ששכב איש אותה ואין לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה וסדר הכתובים כן הוא כי תשטה ועברה מדרכי צניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה והביא האיש את אשתו וגו'. הרא"ם: (נ) הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר פירוש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בב' אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש של מעלה ובאיש של מטה והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת שמא בי את משחקת ומעשה בשתי אחיות וכו': (ס) ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה מעיני פרט לסומא אף על פי שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה ומונעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה: (ע) פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאי סלקא דעתך נטמאה ממש הא כבר כתיב לעיל ושכב איש אותה והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא: (פ) ואם תאמר מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד כמו שפרש"י בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב') והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולא דיוקא היא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא הא למדת אבל יש בה וכו' ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה ועד אחד בא ואמר שנטמאת רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה: (צ) והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)


{יד}  וְעָבַר עָלָיו רֽוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אֽוֹ עָבַר עָלָיו רֽוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָֽאָה:

 רש"י  ועבר עליו. (ק) קודם לסתירה: רוח קנאה וקנא. פירשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע (ר) אם נטמאה אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה: (ר) פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרשו רבותינו זכרנם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה: (שפתי חכמים)


{טו}  וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָֽאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹֽא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹֽא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּֽי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹֽן:

 רש"י  קמח. שלא (ש) יהא מסלת: שעורים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה (סוטה יד.): לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור (ת) והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבונה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה, (שיר השירים ד, ו) והיא פירשה מדרכיהן: כי מנחת קנאות הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר: מנחת קנאות. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא: (ת) כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור: (שפתי חכמים)


{טז}  וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶֽעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהֹוָֽה: {יז}  וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶֽעָפָר אֲשֶׁר יִֽהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּֽיִם:

 רש"י  מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו: בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקידה בזויה של חרס (סוטה ט.): (רש"י)


{יח}  וְהֶֽעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶֽת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָֽאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִֽהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָֽרְרִֽים:

 רש"י  והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפי ה', אלא מסיעין (ת) היו אותה ממקום למקום, כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה: ופרע. סותר את קליעת שערה, (א) כדי לבזותה, (סוטה ח.) מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש (ב) גנאי להן (כתובות עב. ספרי יא): לפני ה'. בשער נקנור, (ג) הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים (ספרי ט): ונתן על כפיה. ליגעה, (ד) אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד (ה) על המים: המרים. על שם סופן (ו) שהם מרים לה: המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר. (יחזקאל כח, כד) ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מסיעין לשון מעתיקין הוא: (א) משמע דפרע לשון סתירה הוא ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה דמה שפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה ואפשר לי לומר דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק: (ב) והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה: (ג) אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא (דף לז): (ד) דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דהתם כתיב מיד בתריה והנפת אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו': (ה) (מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן אי אפשר לומר כן דאין לחוש עליה כל כך כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו: (ו) ויהיה פירוש מי המרים המים המרים ופירוש המאררים למרים להיות בפיה מרים ורעים: (שפתי חכמים)


{יט}  וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָֽאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵי הַמָּרִים הַמְאָֽרְרִים הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  והשביע וגו'. ומה היא השבועה, (ז) אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי (ס"א לא תנקי), שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר לא תאמר שישביעה בשם כמו כל שבועה שפירוש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד והשבועה לחוד. אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי ויש ספרים גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתיב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשית וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות: (שפתי חכמים)


{כ}  וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִֽבַּלְעֲדֵי אִישֵֽׁךְ:

 רש"י  ואת כי שטית. כי משמש (ח) בלשון אם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דכי משמע שודאי זינתה ואם ודאי זינתה אין משקין אותה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶֽת הָֽאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָֽאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָֽאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָֽה:

 רש"י  בשבעת האלה. שבועה של קללה: יתן ה' אותך לאלה וגו'. שיהיו הכל מקללין ביך, יבואך כדרך שבא לפלונית: ולשבעה. שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי (ט) כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (שם מח, כ): את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחלה: צבה. כתרגומו נפוחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאם לא כן יתן ה' בך אלה מיבעי ליה ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע: (שפתי חכמים)


{כב}  וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָֽרְרִים הָאֵלֶּה בְּֽמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָֽמְרָה הָֽאִשָּׁה אָמֵן אָמֵֽן:

 רש"י  לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך: לצבות בטן ולנפל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור: אמן אמן. קבלת שבועה, (י) אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ורש"י קיצר בלשונו: (שפתי חכמים)


{כג}  וְכָתַב אֶת הָֽאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִֽים: {כד}  וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָֽרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַֽמְאָרְרִים לְמָרִֽים:

 רש"י  והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה הקריב מנחתה, (כ) אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך מניין (ל) לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה, בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחלה לפיכך התחיל מהם הפורענות: למרים. להיות לה רעים (מ) ומרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים: (ל) דק"ל הא גם זה כתיב לעיל ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ לפי שנאמר וכו': (מ) לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה דאין בבטנה דבר אחר מר: (שפתי חכמים)


{כה}  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָֽאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, (נ) ואף היא מניפה עמו, שידה למעלה (ס) מידו של כהן: והקריב אותה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח (ע) קודם קמיצה, כשאר מנחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירשתי בפרשת אמור: (ס) דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה פירוש מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד: (ע) דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית: (שפתי חכמים)


{כו}  וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָֽאִשָּׁה אֶת הַמָּֽיִם:

 רש"י  אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו, המנחה באה לזכרון לגבוה: (רש"י)


{כז}  וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָֽיְתָה אִֽם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָֽרְרִים לְמָרִים וְצָֽבְתָה בִטְנָהּ וְנָֽפְלָה יְרֵכָהּ וְהָֽיְתָה הָֽאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּֽהּ:

 רש"י  והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה (פ) לאחר שנמחקה המגלה, (צ) מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני (סוטה כ.): וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, (ק) המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה: והיתה האשה לאלה. כמו שפירשתי, שיהיו (ר) הכל אלין בה: בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, (ש) לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה אין שומעין לה כיון שנמחק השם עד שתאמר בפירוש טמאה אני אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה שומעין לה ואין משקין אותה אף על פי שאינה מודה בטומאה: (צ) פרש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה עד כאן לשונו ובערוך ערך עור פירש לשון שיכור: (ק) ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההיא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל: (ר) אף על פי שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעים ביך ומקללין ביך כאן אי אפשר לפרש עכן דאם כן למה לי: (ש) שגנאי יותר הוא לו: (שפתי חכמים)


{כח}  וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָֽאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָֽרַע:

 רש"י  ואם לא נטמאה האשה. בסתירה (ת) זו: וטהרה הוא. ממקום אחר: ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד (א) אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים (סוטה כו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כל הכתוב באשה שקנא לה ונסתרה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה: (א) שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה כלומר ונקתה ונזרעה ונקתה מדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופירוש ונזרעה זרע לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה: (שפתי חכמים)


{כט}  זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָֽאָה: {ל}  אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּֽעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶֽעֱמִיד אֶת הָֽאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּֽאת:

 רש"י  או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד את האשה: (רש"י)


{לא}  וְנִקָּה הָאִישׁ מֵֽעָוֹן וְהָֽאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָֽהּ: (פ)

 רש"י  ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר, חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש (ספרי כא). דבר אחר, משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה (ב) אסורה לבעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה משמע שהסוטה קודם ששתתה אסור לבעלה: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-ו

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אֽוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, (ג) לומר לך שכל הרואה סוטה (ד) בקלקולה יזיר עצמו מן היין (סוטה ב.), שהוא מביא לידי ניאוף: נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין: להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דק"ל היה לו להסמיך לפרשת נדרים כי הוא מקומה הראוי לה והרא"ם פירש שאין לו דמיון וערך עם פרשת סוטה שזו עברה על י' הדברות וזה קדש עצמו במותר לו משום הכי פריך למה נסמך אף שאין זה סדר של רש"י זכרונו לברכה: (ד) כלומר היאך שמנוולין אותה כדכתיב ופרע את ראש האשה: (שפתי חכמים)


{ג}  מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַֽעֲנָבִים לַחִים וִֽיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵֽל:

 רש"י  מיין ושכר. כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין (ה) משכר כשהוא ישן: וכל משרת. לשון צביעה במים או בכל משקה, (ו) ובלשון משנה יש הרבה, אין שורין דיו וסממנים, נזיר ששרה פתו ביין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר למה נקרא חדש יין וישן שכר ומפרש על שם שמשכר: (ו) פירוש דבר שמטבילין במים או בשאר כל משקה דכל כיבוס שהוא לטבילה מתרגום ויצבע כמו שפרש"י בסוף פרשת תזריע: (שפתי חכמים)


{ד}  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵֽעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵֽחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵֽל:

 רש"י  חרצנים. הם הגרעינין: זג. הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל (ז) בזוג (נזיר לד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלו' דעת רש"י זג ל' זוג הוא: (שפתי חכמים)


{ה}  כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹֽא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַֽיהֹוָה קָדֹשׁ יִֽהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשֽׁוֹ:

 רש"י  קדש יהיה. השער שלו, (ח) לגדל הפרע של (ט) שער ראשו (ספרי כה): פרע. נקוד (י) פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער ופירוש של פרע גידול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות (כ) מל' יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דקדוש לא קאי אגוף אלא אשער והוכחתו מפסוק שלפני קדוש יהיה מדבר בשער כדכתיב תער לא יעבור על ראשו ואחר קדוש יהיה כתיב גם כן גדל פרע שער ראשו דמדבר בשער וקדוש כתיב באמצע מסתמא מדבר גם כן בשער: (ט) הוצרך להוסיף למ"ד על גדל מפני שאחר שפירש קדוש יהיה שער ראשו פירש יהיה קדוש שלא יחתכנו רק יגדלנו וגם פרע סמוך לשער ראשו כאלו אמר לגדל גידול השער של שער ראשו: (י) כלומר סגו"ל נקרא פת"ח קטן וגם פת"ח ממש נקוד תחת הרי"ש: (כ) פירוש מדכתיב קדש יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים יום: (שפתי חכמים)


{ו}  כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַֽיהֹוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹֽא: {ז}  לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹֽא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשֽׁוֹ: {ח}  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדושת הגוף (ל) מלהטמא למתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש לא כמלת קדש יהיה דלעיל שהוא תואר לשער שלו: (שפתי חכמים)


{ט}  וְכִֽי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָֽהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶֽנּוּ:

 רש"י  פתע. זה אונס: פתאם. זה שוגג, ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה (מ) של פתאום: וכי ימות מת עליו. באהל (נ) שהוא בו: ביום טהרתו. ביום הזייתו, (ס) או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי ביום השביעי יכול אפילו לא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שניהם מורים על מהירת הדבר שלא הרגיש בו שימות דהוה אונס גמור דאם לא כן הוה נמי קצת איסור בדבר ואפשר שהוא עובר על לאו דעל נפש מת לא יבא כיון שראה שהוא חולה היה לו ליזהר מלבא אל האהל שמא ימות והוה שוגג קרוב למזיד. לכן אמר דיש אומרים דהאי פתע פתאום דבר אחד הוא וכו' ואפשר דהרא"ם נמי כיון לזה. והשתא אתי שפיר דרש"י מהפך לפרש המקרא שמתחלה מפרש פתע פתאום ואחר כך כי ימות באהל. אלא כלומר דהשתא אתי שפיר נמי מה שכתוב הקרא עליו דלומר שהיה בפתע פתאום כאלו נפל עליו שאין יכול ליזהר מזה כך מת אדם זה פתאום כלומר שלא היה חולה. והא דאמר מקרה של פתאום אינו פירוש מלות פתע פתאום רק שאותו שבא בפתע פתאום הוא מקרה רא"ם: (נ) דאם לא כן מאי עליו וכי המת מת עליו אלא פירוש באהל. ומלת עליו כמו ועליו מטה מנשה: (ס) וקרא אותו טהרתו אף על פי שלא נטהר לגמרי כל עוד שלא הביא כפרתו מפני שיום הזייתו הוא קצת טהרתו: (שפתי חכמים)


{י}  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  וביום השמיני יביא שתי תורים. להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן, (ע) לקרבין וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל לקרבנות כדכתיב בפרשת אמור ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: (שפתי חכמים)


{יא}  וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵֽאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהֽוּא:

 רש"י  מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער (פ) עצמו מן היין: וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) משמע דעבירה הוא שפירש מן היין ואם תאמר והא לעיל פרש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף ויש לומר דודאי מצוה הוא שיזיר עצמו מן היין אבל מכל מקום עבירה קצת הוא שציער עצמו מן היין מידי דהוה למי שמתענה תענית חלום בשבת והוה בעינוי זה שמתענה כאילו קיים מצוה גדולה שהוא עונג שבת ואפילו הכי צריך להתענות אחר כך יום אחד מפני שהתענה בשבת הכי נמי כן כך פירשו התוספות בבבא קמא (דף צא) ועוד יש לומר דודאי מצוה הוא שהפריש עצמו מן היין המשכר שמביא לידי ניאוף אבל יין חדש שאינו משכר וענבים וחרצנים וזגים עבירה הוא שציער עצמו מהם: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהִזִּיר לַֽיהֹוָה אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִֽאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרֽוֹ:

 רש"י  והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחלה: והימים הראשונים יפלו. לא יעלו מן המנין: (רש"י)


{יג}  וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  יביא אותו. יביא את עצמו, וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה, (ויקרא כב, טז) את עצמם. כיוצא בו ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו: (רש"י)


{יד}  וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַֽיהֹוָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַֽיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִֽים: {טו}  וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶֽם:

 רש"י  ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, (צ) לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים, כדין עולה ושלמים: חלות בלולות, ורקיקי מצות. עשר (ק) מכל מין (מנחות עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לאפוקי חטאת מדכתיב בסמוך ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ואת מנחתו ואת נסכו דהיינו של איל כדפרש"י ולמה הוצרך לכתוב והלא בכלל אילים הטעונים נסכים היה ולמה יצא אלא להקיש אליו מה שלמים באים בנדר ובנדבה וטעון מנחה ונסכים אף כל כו' לאפוקי חטאת שאינו בא בנדר ובנדבה אינו טעון מנחה ונסכים (בפרק שתי מדות): (ק) דילפינן מגזירה שוה מצות מצות מתודה והתם בעי עשר מכל מין ומין דכתיב בצו את אהרן גבי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ר"ל כדין תרומת מעשר דהיינו אחד מעשר: (שפתי חכמים)


{טז}  וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹֽלָתֽוֹ: {יז}  וְאֶת הָאַיִל יַֽעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַֽיהֹוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּֽוֹ:

 רש"י  זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים (ר) על מנת לקדש את הלחם: את מנחתו ואת נסכו. של (ש) איל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירש מלת יעשה ישחט מפני שבעת השחיטה תליא מלתא שאם חישב מחשבה לאכלו חוץ לזמנו או למקומו פסלה מלהקריב. גם פירש על סל המצות ע"מ לקדש את הלחם מפני שבזולת זה יובן ששחט על מנת לקדש את הסל ולא את הלחם שבו: (ש) דלא תימא של כל אחד ואחד מהנזכרים לעיל ובא לאפוקי חטאת דלא כדלעיל: (שפתי חכמים)


{יח}  וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִֽים:

 רש"י  וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון, (ת) אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים, (א) שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב. ספרי לה): אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוד שהוא מבשלן בו, (ב) לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, (ג) שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שצריך לעמוד בגילוי ראש לכך אסור לגלח בעזרה: (א) וכאלו אמר לגלח הנזיר אחר שחיטת הקרבן הנשחט פתח אהל מועד שהוא השלמים: (ב) דק"ל דונתן על האש משמע שנותן על האש ממש ואחר כך כתיב אשר תחת זבח השלמים משמע תחת הבשר של שלמים והבשר היה מבשל בדוד ואם כן צריך גם ליתן השער בדוד תחת השלמים. לכן פירש תחת הדוד וכו' כלומר דתחת דכתיב בקרא לא מיירי תחת הבשר בתוך הדוד אלא על האש אשר תחת הדוד: (ג) דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן אבל מכל מקום צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהיא קודש לאחר שנתבשלה וליתן לכהן ומשום אותו זרוע שהוא נותן לכהן צריך לבשלן בעזרה: (שפתי חכמים)


{יט}  וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְֽחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִֽתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרֽוֹ:

 רש"י  הזרע בשלה. לאחר (ד) שנתבשלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שנותנין לכהן לאחר שנתבשלה ואין להקשות איך לא יאסר הזרוע שהוא קודש את בשר האיל כיון שנתבשלה עמה. יש לומר כיון דהזרוע הוא אחד בששים להאיל אם כן הוא בטל בששים: (שפתי חכמים)


{כ}  וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָֽיִן:

 רש"י  קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע, (ה) תרומה הן (ו) לכהן: על חזה התנופה. מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים, (ז) מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. לפי שהיו שלמי נזיר בכלל, (ח) ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע, הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כי מלת הוא המורה על אחד שב אל המונף שהוא בכח מאמר והניף המורה על שלשתן ויהיה הוא במקום הם: (ו) לא שהם קודש לכהן ואסורים לו אלא רק הם כתרומה שהרימו לכהן: (ז) פירוש מלת על במקום מלבד לא על ממש ואמר הראוים וכו' פירוש האמורים לעיל בפרשת צו ושלמי נזיר בכללם הם ולא נכתב כאן רק משום הזרוע הנוסף על שאר גוף השלמים: (ח) ואם תאמר אי הכי כיון ששלמי נזיר הם בכלל סתם שלמים דכתיב בהו כי את חזה התנופה וגו' למה הוצרך לכתוב פה מלבד חזה התנופה וגו' והשיב לפי שהיו שלמי וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַֽיהֹוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַֽעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרֽוֹ: (פ)

 רש"י  מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על ק' עולות ועל ק' (ט) שלמים: כפי נדרו אשר ידור כן יעשה. מוסף על תורת נזרו. על תורת הנזיר מוסף ולא יחסר. (י) שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על ג' בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולא על מאה חטאות מדכתיב אשר תשיג לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה שתולין בהשגת היד: (י) כלומר מפני שהפסוק מפרש כפי נדרו אשר ידור כן יעשה משמע בין מוסיף בין פוחת מדינו לכך כתיב על תורת נזרו על כמו למעלה דוקא כשנודר יותר מתורת נזרו אבל אם פיחת מתורת הנזיר כגון שאמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת וכו': (שפתי חכמים)


{כב}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כג}  דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָֽרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶֽם: (ס)

 רש"י  אמור להם. כמו זכור (כ) שמור בלע"ז דישנ"ט: אמור להם. שיהיו כולם (ל) שומעים (ספרי לט): אמור. מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם (במ"ר יא, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שפירושו ל' הוה שכך פירש גבי זכור תנו לב לזכור תמיד וכו' מורה על התמדת הפועל: (ל) ולפי זה תהיה מלת אמור שב אל אהרן ובניו ומלת להם אל בני ישראל כאלו אמר כל אחד מכם אמור להם לישראל הברכות של יברכך יאר ישא האמורים אחר זה: (שפתי חכמים)


{כד}  יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: (ס)

 רש"י  יברכך. שיתברכו נכסיך: וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי: (רש"י)


{כה}  יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: (ס)

 רש"י  יאר ה' פניו אליך. יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות. ויחנך. יתן לך חן (ספרי מא): (רש"י)


{כו}  יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלֽוֹם: (ס)

 רש"י  ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו: (רש"י)


{כז}  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַֽאֲנִי אֲבָֽרְכֵֽם: (ס)

 רש"י  ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש (ספרי מג): ואני אברכם. לישראל, ואסכים (מ) עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם, (נ) לכהנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) אבל אין לפרש שיברכם בעצמו. דאם כן מה תועלת בברכת הכהנים כיון שהשם ברכם: (נ) דלפי טעם ראשון יהיה ואני אברכם פירוש אסכים עמהם וזה נראה דוחק לכן פירש דבר אחר. ולפירוש האחרון לחוד קשה דמשמעות הקרא הוא דקאי על ישראל ולא על הכהנים לכן צריך גם לפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-ז

{א}   חמישי  וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָֽם:

 רש"י  ויהי ביום כלות משה. כלות כתיב (ר"ל בפת"ח ולא כלות בשו"א ודו"ק), יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (במ"ר יב, ח): כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו (ס) עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהלים קלב, א-ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים-א יב, טז): ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו, וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, (ע) בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי (פ) גלחו (גיטין ס:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) נראה דקשה לרש"י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומה ב' ענינים איכא הכא. אלא על כרחך דהכי פירושו ויהי ביום כלות משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן ועל זה מקשה רש"י זכרונו לברכה בצלאל וכל חכמי לב וכו' ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפרשת פקודי. ומהרא"י תירץ דק"ל שלא הל"ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עד כאן לשונו והנראה לי כתבתי ודו"ק: (ע) רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת המשכן היו הלוי עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. ואין לומר דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן דהא כתיב בהזיה שלה בפ' חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים: (פ) הוא הגילוח האמור בפרשת בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו': (שפתי חכמים)


{ב}  וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹֽמְדִים עַל הַפְּקֻדִֽים:

 רש"י  הם נשיאי המטות. שהיו שוטרים עליהם במצרים (צ) והיו מוכים עליהם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל וגו' (שמות ה, יד. ספרי מה): הם העומדים על הפקודים. שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר ואתכם יהיו וגו' (במדבר א, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל מה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. ועל זה פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים והכי קאמר קרא הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו את בני ישראל להשלים מנין הלבנים. ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר יש לומר שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהֹוָה שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּֽן:

 רש"י  שש עגלת צב. אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיה סו, כ), עגלות מכוסים קרוים צבים: ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו (ק) מפי המקום. אמר רבי נתן, מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז), אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי לפני המשכן דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה' דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ה}  קַח מֵֽאִתָּם וְהָיוּ לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָֽתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹֽדָתֽוֹ: {ו}  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָֽעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּֽם: {ז}  אֵת שְׁתֵּי הָֽעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵֽרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹֽדָתָֽם: {ח}  וְאֵת אַרְבַּע הָֽעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִֽיתָמָר בֶּֽן אַהֲרֹן הַכֹּהֵֽן:

 רש"י  כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים: (רש"י)


{ט}  וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּֽי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּֽׂאוּ:

 רש"י  כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדושה, הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו: (רש"י)


{י}  וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו (ר) מפי הגבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן מאי לפני המזבח דקאמר ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו השם יתברך לא היה מקבלם והא דאמר לו השם יתברך נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פרש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו' יש לומר דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה פן יבא לטעות ולומר שכולם יקריבו קרבנם ביום אחד כיון שכולם ביחד הביאו קרבנם והיו כולם זריזים במצות דין הוא שיהיו כולם שוים בהקרבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וקל להבין. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו מיד השיב לו השם יתברך נשיא אחד ליום ועיין שם מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט משום הכי קצרתי ולא הבאתיו: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַֽחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּֽחַ: (ס)

 רש"י  יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקב"ה יקריבו (ש) למסעות איש יומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא נאמרו סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפרשת במדבר ושמא יש לומר שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים אחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות. עד כאן לשונו. ולי נראה שידע משה סדר מסעות וחילוק הדגלים מיעקב אבינו עליו השלום כמו שפרש"י בפרשת במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וקל להבין: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּֽינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:

 רש"י  ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' כדאיתא בסדר עולם: למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב, (ת) או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה שגב משבטו והקריב ופירוש למטה כמו ממטה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְקָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה:

 רש"י  שניהם מלאים סלת. למנחת (א) נדבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה: (שפתי חכמים)


{יד}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת:

 רש"י  עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש (ב) היה בה: מלאה קטרת. לא מצינו קטרת ליחיד (ג) ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה דאם היה כף לא היה מטבע של זהב: (ג) פירוש לא מצינו ששום יחיד יביא קטורת על אחד מב' מזבחות ואף הקטרת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי וכאן נעשו שני שינוים: (שפתי חכמים)


{טו}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה:

 רש"י  פר אחד. מיוחד (ד) שבעדרו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי ועוד יש לומר מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד אלא לדרשא קאתי: (שפתי חכמים)


{טז}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת:

 רש"י  שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קבר (ה) התהום (עיין ברא"ם) וטומאת ספק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלומר כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכים להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאם לא כן לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאי נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הצבור טמאים כדכתיב במועדו אפילו בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)


{יז}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּֽינָדָֽב: (פ) {יח}  בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָֽר:

 רש"י  הקריב נתנאל בן צוער. (רש"י)


{יט}  הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה:

 רש"י  הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר, אחר שקדמני יהודה אחי אקריב אני אחריו, אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם, לכך אמר הקרב את קרבנו והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקריב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים-א יב, לג), ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וביסודו של רבי משה הדרשן מצאתי, אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו: קערת כסף. מנין (ו) אותיותיו בגימ' תתק"ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון: שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' (בראשית ה, ג): מזרק אחד כסף. בגימ' תק"כ על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה, (שם ו, ג) לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין: שבעים שקל. כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הביא מדרשות האלו להיות קרובים לפשוטו של מקרא דאם לא כן מה ענין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה הרא"ם: (שפתי חכמים)


{כ}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת:

 רש"י  כף אחת. כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה: עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות: מלאה קטרת. גימטריא של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק: (רש"י)


{כא}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה:

 רש"י  פר אחד. כנגד אברהם שנאמר בו ויקח בן בקר (שם יח, ז): איל אחד. כנגד יצחק ויקח את האיל וגו' (שם כב, יג): כבש אחד. כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ): (רש"י)


{כב}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת:

 רש"י  שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (שם לז, לא): (רש"י)


{כג}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָֽר: (פ)

 רש"י  ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילם עתדים כבשים. ג' מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים, שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמש הדברות הכתובין על לוח אחד וחמש הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של רבי משה הדרשן: (רש"י)


{כד}  בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹֽן:

 רש"י  ביום השלישי נשיא וגו'. ביום השלישי היה נשיא (ז) המקריב לבני זבולון וכן כולם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל דביום הג' נשיא משמע דביום הג' היה נשיא אבל אחר כך לא היה נשיא: (שפתי חכמים)


{כה}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {כו}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {כז}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {כח}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {כט}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹֽן: (פ) {ל}  בַּיּוֹם הָֽרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאֽוּר: {לא}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {לב}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת {לג}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {לד}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {לה}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאֽוּר: (פ) {לו}  בַּיּוֹם הַֽחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻֽמִיאֵל בֶּן צוּרִֽישַׁדָּֽי: {לז}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {לח}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {לט}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {מ}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת {מא}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻֽמִיאֵל בֶּן צוּרִֽישַׁדָּֽי: (פ) (פ) {מב}   שישי  בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵֽל: {מג}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {מד}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {מה}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {מו}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {מז}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵֽל: (פ) {מח}  בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִֽישָׁמָע בֶּן עַמִּיהֽוּד: {מט}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {נ}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {נא}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {נב}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {נג}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִֽישָׁמָע בֶּן עַמִּיהֽוּד: (פ) {נד}  בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצֽוּר: {נה}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה {נו}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {נז}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {נח}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {נט}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצֽוּר: (פ) {ס}  בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִֽי: {סא}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {סב}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {סג}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {סד}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {סה}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִֽי: (פ) {סו}  בַּיּוֹם הָֽעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּֽישַׁדָּֽי: {סז}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {סח}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת {סט}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {ע}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {עא}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּֽישַׁדָּֽי: {עב}   שביעי  בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָֽן: {עג}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {עד}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {עה}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {עו}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {עז}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָֽן: (פ) {עח}  בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָֽן: {עט}  קָרְבָּנוֹ קַֽעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָֽה: {פ}  כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹֽרֶת: {פא}  פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּֽבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָֽה: {פב}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽאת: {פג}  וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָֽן: (פ) {פד}  זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַֽעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵֽה:

 רש"י  ביום המשח אותו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקיים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר ביום משחו אותם (ויקרא ז, לו), (ח) למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אותו, ביום שנמשח הקריב: קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבו (ט) ולא אירע בהם פסול (ספרי נג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (קצ"מ) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י: (ט) דק"ל למה ליה המנין לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר: (שפתי חכמים)


{פה}  שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָֽאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָֽאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 רש"י  שלשים ומאה הקערה האחת וגו'. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה ולא פירש באיזו שקל, (י) לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכולן כל כסף הכלים בשקל הקדש: כל כסף הכלים וגו'. ללמדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד, (כ) לא ריבה ולא מיעט (ספרי נד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו: (כ) פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם בהכרעות אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוה להורות שכוונת כולם לאל אחד ברוך הוא: (שפתי חכמים)


{פו}  כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָֽה:

 רש"י  כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב (ל) ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו (ספרי נה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין תלמוד לומר כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי רא"ם. ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' דהא בלאו הכי צריך לומר כן דהא כתיב מזרקי כסף שנים עשר דקשה גם כן למה לי מנינם וצריך לומר הם הם כו' שמע מינה דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי ונראה לי דק"ל למה לי למכתב זהב הל"ל כפות שתים עשרה והרא"ם תירץ משום הכי נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו וכדפירש לעיל: חסלת פרשת נשא (שפתי חכמים)


{פז}   מפטיר  כָּל הַבָּקָר לָֽעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּֽאת: {פח}  וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַֽחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתֽוֹ: {פט}  וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָֽעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָֽיו: (פפפ)

 רש"י  ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר וידבר ה' אליו מאהל מועד, (ויקרא א, א) והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כח, כב), בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד: וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (במ"ר יד, כא): מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו: וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות (ספרי נח):

חסלת פרשת נשא: (רש"י)