---

פרשת שלח לך

---

במדבר פרק-יג

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶֽם:

 רש"י  שלח לך אנשים. למה נסמכה (א) פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ"ר טז, ו): שלח לך. לדעתך (סוטה לד:), (ב) אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב), כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו' (שם), ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג, יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות (ג) בדברי המרגלים, למען לא יירשוה (במ"ר טז, ז-ח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הכי מקשה רש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לבד דהיה לו לסמוך גם כן לפרשת קרח והיה לו להקדים מחלוקת קרח ואחר כך מרים ואחר כך מרגלים שהרי מחלוקת של קרח בחצרות היה אבל ענין מרגלים בפארן היה. ומתרץ לפי שלקתה כו' ומשום הכי כתב הפרשיות שלא על הסדר כדי לדרוש זה ואם היה כותב על הסדר אף על פי שהיה מקדים מרגלים למרים לא היה יכול לדרוש זה דלמא כסדר הם נכתבים הרא"ם. (נחלת יעקב) כבר כתבתי כמה פעמים שאין הרב כותב טעם על הסמיכה אלא אם כן יש בכתוב איזה יתור או שנוי לשון וכיוצא בזה שהכתוב מקפיד על הסמיכה אף בכאן מה שכתב וישלח אותם משה ממדבר פארן הוא מיותר דהא לעיל מזה כתיב ויחנו במדבר פארן ופשיטא דמשם נשתלחו אלא ודאי שהכתוב הודיע לנו מקום השליחות לומר לך שאף על פי שמחצרות נסעו ובאו למדבר פארן והיה להם לקחת מוסר ואפילו הכי חטאו ושלא כפירוש הרא"ם: (ב) דקשה לרש"י הלא גלוי וידוע לפני השם שעתידים לחטוא על ידי שליחות זה אם כן למה צוה להם השם יתברך שישלחו מרגלים לפניהם שעל ידם יבא פורעניות להם שלא יבאו לארץ ישראל כי ימותו במדבר ועל זה פירש אני איני מצוה לך והרא"ם פירש ממלת שלח קדריש ולא ממלת לך דכיון דכתיב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' ובודאי נמלך משה בהקדוש ברוך הוא ובאתה התשובה שלח ובהכרח הוא נתינת רשות ולא ציווי כיון שהוא תשובת שאלה מורה הוא על נתינת רשות ולא ציווי ומלת לך צריך לומר או דרך הלשון כך הוא כמו הגשם חלף הלך לו או לדרוש כשראה הקדוש ברוך הוא את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שלח לך וגו' וכשראה הקדוש ברוך הוא את הזקנים שמעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר אספה לי ע' איש רא"ם: (ג) וכדאמרינן הבא ליטמא פותחין לו. (נחלת יעקב) אין הפירוש שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו והיינו ארץ אוכלת יושביה שטעו המרגלים וכמו שפירש הרב שם: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהֹוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל הֵֽמָּה:

 רש"י  על פי ה'. ברשותו, (ד) שלא עכב על ידו: כולם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, (ה) ואותה שעה כשרים היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש ולא בגזירתו של השם שזה לא היה רק לרצונם. ואין לפרש דעל פי ה' אאותם קאי כלומר שהשלוחים היו על פי ה' אף על פי שהשליחות לא היה על פי ה' שהרי ברירתן לא הוזכרה כלל עדיין ואם כן היאך יאמר וישלח אותם שהכנוי מורה על הנזכרים לעיל ואדרבה בהליכתן היה לו לומר על פי ה' אלא אותם קאי אסתם אנשים שהוזכרו שהיה ברצונם: (ה) פירוש כל סתם אנשים לשון חשיבות הוא וכשיבאו במקום תואר כמו הכא וכמו וחזקת והיית לאיש אבל כשלא יהיו במקום תואר כמו ויאמרו האנשים ואת האנשים אשר פתח הבית שלח לך אנשים כולם לשון אנשים ממש הם ולא חשובים. רא"ם: (שפתי חכמים)


{ד}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּֽוּר: {ה}  לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִֽי: {ו}  לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּֽה: {ז}  לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵֽף: {ח}  לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נֽוּן: {ט}  לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפֽוּא: {י}  לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִֽי: {יא}  לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִֽי: {יב}  לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּֽי: {יג}  לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִֽיכָאֵֽל: {יד}  לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִֽי: {טו}  לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִֽי: {טז}  אֵלֶּה שְׁמוֹת הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻֽׁעַ:

 רש"י  ויקרא משה להושע וגו'. התפלל עליו, יה יושיעך (ו) מעצת מרגלים (במ"ר טז, ט. יח, כא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ויהיה פירוש ויקרא לשון תפלה כמו ויקרא שם אברם בשם ה' ויהיה למ"ד להושע במקום על והוכרחו לדרוש כן דאם לא כן מה טעם לקריאת השם הכא: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַֽעֲלִיתֶם אֶת הָהָֽר:

 רש"י  עלו זה בנגב. הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, (ז) שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) שהרי מצרים בדרומה של ארץ ישראל וההולך משם לארץ ישראל הולך לצפון העולם. אלא על כרחך צריך לומר בנגב זה נגב ארץ ישראל ששם חברון שהקציהו לקברי מתים והוא הפחות שבמקומות הארץ. רא"ם: (שפתי חכמים)


{יח}  וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶֽחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָֽב:

 רש"י  את הארץ מה היא. יש ארץ (ח) מגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים, (ט) יש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת (י) אוכלוסין (במ"ר טז, יח): החזק הוא הרפה. סימן מסר להם, (כ) אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם (במ"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל למה הקדים משה וכתב את הארץ מה היא היה לו להקדים אנשי הארץ שזה הוא העיקר לכן פירש את הארץ את טבע הארץ כי יש ארץ וכו' וזהו העיקר: (ט) ר"ל לכך כתיב החזק הוא הרפה: (י) לכך כתיב המעט הוא אם רב: (כ) דאם לא כן מנא ידעו אם גבורים הם או לא. ולכך כתב בפסוק הבמחנים אם במבצרים שהוא פירוש על החזק הוא הרפה. אבל אין לפרש שהוא דבר בפני עצמו כלומר לראות אם ערים בצורות הם או פרזים הם דאם כן היה לו לכתוב המחנים אם מבצרים וגם התרגום מוכיח כן שתירגם עליו הבפצחין. והרא"ם כתב ומאמר ומה הערים יחזור לענין ראשון החזק הוא הרפה אף שהפסיק בינתים וכמוהו רבים: (שפתי חכמים)


{יט}  וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶֽעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַֽחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִֽים:

 רש"י  הבמחנים. תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה: הטובה היא. במעינות ותהומות טובים ובריאים: (רש"י)


{כ}  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵֽשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִֽים:

 רש"י  היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר, (ל) שיגין עליהם בזכותו: בכורי ענבים. ימים שהענבים (מ) מתבשלין בבכור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) שהרי כתיב אחרי כן והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ואם כן יש עצים להם והרא"ם פירש דמסתמא אם שמנה היא יש בה עצים והרי כבר אמר להם השמנה היא אם רזה. אף על פי שדרשו אותו (בב"ב דף ט"ו) על איוב אבל רש"י זכרונו לברכה כתב אדם כשר סתם משום שזהו קרוב לפשוטו: (מ) דק"ל ביכור ענבים הל"ל לכן פירש ימים שהענבים מתבשלין בביכור וענינו שם דבר ימים של ביכור ואין משמעותו לשון רבים: (שפתי חכמים)


{כא}   שני  וַֽיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָֽת:

 רש"י  ממדבר צין עד רחב לבא חמת. הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גא"ם, הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב, כמו שצוה משה עלו זה בנגב, דרך גבול דרומית מזרחית עד הים, שהים הוא גבול מערבי, ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים, עד לבא חמת שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית, כמו שמפורש בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי: (רש"י)


{כב}  וַיַּֽעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָֽעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָֽיִם:

 רש"י  ויבא עד חברון. כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם (סוטה לד:), (נ) וכן הוא אומר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א, לו), וכתיב ויתנו לכלב את חברון (שופטים א, כ): שבע שנים נבנתה. אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן, קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבונה (ס) בכל טוב על אחד משבעה בצוען, ובא להודיעך (ע) שבחה של ארץ ישראל, שאין לך (פ) טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעולה בכל הארצות כמצרים, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג, י), וצוען היא המעולה שבארץ מצרים, ששם מושב המלכים, שנאמר כי היו בצוען שריו (ישעיה ל, ה), והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים (סוטה לד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאל"כ למה הלך לשם להתפלל ולא התפלל במקום אחר אלא על כרחך משום קברי אבות: (ס) ופרש"י (סוף כתובות) מבונה לשון פרי מלשון ואבנה גם אנכי ממנה ושנים לשון שונים כלומר פעמים פי' כי שבע פעמים היתה חברון טובה מצוען מצרים: (ע) מקשים העולם והלא אף לפי פשוטו של קרא קשה נמי מה בא להודיעך ויש לומר דדברי רש"י הם כמו והשתא אתי שפיר דלפי פשוטו קשה מאי נפקא מינה ששבע שנים נבנתה כו' אבל לפי המדרש אתי שפיר שבא להודיעך וכו': (פ) טרשין סלעים פירוש ארץ יבשה ואין עושה פירות כארץ לחה: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָֽרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִֽים:

 רש"י  זמורה. שוכת גפן, ואשכול של ענבים (צ) תלוי בה: וישאהו במוט בשנים. ממשמע שנאמר וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים, (ק) מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות, הא כיצד, שמנוה נטלו אשכול, (ר) אחד נטל תאנה, ואחד רמון. יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה (סוטה לד). ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם, צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, הרימו להם איש אבן אחת מן הירדן על שכמו והקימוה בגלגל (יהושע ד, ה), ושקלום רבותינו משקל כל אחת מ' סאה, וגמירי, טונא דמידלי אינש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כאלו כתיב ויכרתו משם זמורה עם אשכול ענבים אחד לא זמורה לחוד ואשכול לחוד דאם כן למה כרתו הזמורה כלל שאינו פרי: (ק) פירוש מדכתיב וישאוהו דמשמע שנים דמיעוט רבים שמונים אם כן מה תלמוד לומר שנים וכו' והא דלא פירש זה על הקרא יש לומר דהייתי אומר דשנים קאי על זמורה [ואשכול] שהיו נושאין הזמורה במוט אחד ואשכול במוט אחד אבל לפי מה שפרש"י זמורה ואשכול ענבים תלוי בה שמע מינה דאשכול וזמורה הכל אחד הוא אם כן קשה למה כתיב שנים ומתרץ בשני מוטות: (ר) ר"ל לפי שאמר משה ולקחתם מפרי הארץ משמע מכל הפירות ולמה לא נטלו רק ג' מינים דכתיב אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים אלא ודאי שמונה נטלו אשכול וכו' ומפרש רש"י ואזיל למה לא נטלו כולם והלא משה אמר ולקחתם מכל הפירות ומפרש לפי שכל עצמן וכו' דאם לא להוציא דבה נתכוונו לא היה להם ליקח אשכול ענבים שלם כדי שיוכלו ליקח מכל פרי הארץ או לא היה להם ליקח אשכול כלל ותדע דכדי להוציא דבה נתכוונו משום דאמרינן בגמרא ואם חפץ אתה לידע וכו' ומה יכול ללמוד מאבנים שהקימו בגלגל דלמא שאני הכא שלא היו נושאין משא לפי כחם וגבורתם אלא ודאי דהכי דייק דאם לא שנשאו לפי כחם וגבורתם למה לא נטלו רק ג' מינים אלא ודאי כדי להוציא דבה נתכוונו. והרא"ם הביא הגמרא ורש"י דמסכת סוטה שמפרש כל זה: (שפתי חכמים)


{כד}  לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָֽאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּֽרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: {כה}  וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יֽוֹם:

 רש"י  וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב, והם הלכו ארכה ורחבה, אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך: (רש"י)


{כו}  וַיֵּֽלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָֽרֶץ:

 רש"י  וילכו ויבאו. מהו וילכו, להקיש (ש) הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה (סוטה לה): וישיבו אתם דבר. את משה (ת) ואת אהרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) (נחלת יעקב) פירש"י בגמרא וילכו יתירה הוא כיון דכתיב וישובו לא הל"ל אלא ויבאו אל משה עד כאן פירוש לפירושו כיון דקודם לזה סיפר וישובו מתור הארץ דהיינו סיפור חזרתן למה הזכיר אחר כך וילכו. ועל זה תירץ להקיש וכו': (ת) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף לישראל ויש לומר דאי אף אאל כל עדת בני ישראל דלעיל מיניה קאי אם כן ואת כל העדה דכתיב אחר כך למה לי: (שפתי חכמים)


{כז}  וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָֽהּ:

 רש"י  זבת חלב ודבש היא. כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת (א) בתחלתו, אין מתקיים בסופו (במ"ר טז, יז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן כיון שכונתם לא היה אלא לרעה למה אמרו בראש דבריהם היפך כונתם אלא על כרחך כל דבר שקר וכו': (שפתי חכמים)


{כח}  אֶפֶס כִּֽי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶֽעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָֽעֲנָק רָאִינוּ שָֽׁם:

 רש"י  בצורות. לשון חוזק, ותרגומו כרכין, לשון בירניות עגולות, ובלשון ארמי כריך עגול: (רש"י)


{כט}  עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָֽאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַֽכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּֽן:

 רש"י  עמלק יושב וגו'. לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים (ב) כדי ליראם: על יד הירדן, יד כמשמעו אצל הירדן ולא תוכלו לעבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אף על גב דבאמת היה יושב שם דכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק וגו' אלא רש"י דייק כיון דכתיב ועליתם את ההר ושם יושב האמורי והחתי ואם כן כיון שהאמורי והחתי יושבים בהר ועמלק יושב בעמק לא היה להזכירו תחלה אלא כדי ליראם וכו': (שפתי חכמים)


{ל}  וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַֽעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּֽי יָכוֹל נוּכַל לָֽהּ:

 רש"י  ויהס כלב. השתיק (ג) את כלם: אל משה. לשמוע מה שידבר במשה, צווח ואמר, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, (ד) השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כלם לשמוע גנותו, אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו (במ"ר שם יט): עלה נעלה. אפילו בשמים, (ה) והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו: ויהס. לשון שתיקה, וכן הס כל בשר (זכריה ב, יז), הס כי לא להזכיר (עמוס ו, י), כן דרך בני אדם הרוצה לשתק אגודת אנשים אומר שי"ט (ס"א הס): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואף על גב דבהדיא כתיב בקרא את העם ועוד קשה דהא בקרא אינו כתיב שדברו העם כלום. ויש לומר דקאי אמרגלים כלומר שהשתיק המרגלים כולם ששתקו ולא דברו כלום כדי שישמעו העם מה שידבר כלב במשה: (ד) מדכתיב עקב היתה רוח אחרת עמו משמע שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב ולמרגלים אמר אני עמכם בעצה אבל בלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקן אבל הרא"ם פירש משום שקראו בן עמרם ולא קראו בשמו הבינו זה וקראו כן כדי שיטעו ויחשבו שכוונתו לגנאי: (ה) דאם לא כן הל"ל נעלה וירשנו עלה למה לי אלא עלה נעלה מכל מקום אפילו בשמים: (שפתי חכמים)


{לא}  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָֽמְרוּ לֹא נוּכַל לַֽעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּֽי חָזָק הוּא מִמֶּֽנּוּ:

 רש"י  חזק הוא ממנו. כביכול, (ו) כלפי מעלה אמרו (במ"ר שם יא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) מדכתיב כי חזק הוא ממנו היה לו למכתב כי חזק ממנו שהרי לעיל גם כן לא כתב הוא רק אפס כי עז העם הזה אלא כלפי וכו'. (גור אריה) דאי אפשר לומר ממנו מישראל דהוה משמע שגם ישראל חזק אלא שהוא יותר חזק כדפרש"י על פסוק ועצומים ממך אתה עצום והם עצומים ממך וכאן לא יתכן זה שהרי המרגלים מדמים עצמן כחגבים נגד העם היושב בארץ אלא כלפי וכו': (שפתי חכמים)


{לב}  וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יֽוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּֽוֹת:

 רש"י  אוכלת יושביה. בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו: אנשי מדות. גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה, כגון גלית גבהו שש אמות וזרת (שמואל-א יז, ד). וכן איש מדון (שמואל-ב כא, כ) איש מדה (דברי הימים-א יא, כג): (רש"י)


{לג}  וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּֽחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:

 רש"י  הנפילים. ענקים. מבני שמחזאי ועזאל (יומא סז:), שנפלו מן השמים (ז) בימי דור אנוש: וכן היינו בעיניהם. שמענו אומרים זה לזה, נמלים (רא"ם ובס"א חגבים) יש בכרמים כאנשים (סוטה לה): ענק. שמעניקים (ח) חמה בקומתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כמו שכתוב ויראו בני אלהים את בנות האדם וגו' דאם לא כן נפילים נפילים למה לי אלא ודאי נפילים השני מלשון נפילה ממש כלומר ושם ראינו מאותן שנפלו מן השמים הם שמחזאי ועזאל: (ח) פירש"י בגמרא כאלו צוארם נכנס בחלון שהחמה יוצאה משם ופירוש מעניקין חמה שהנקב שממנו החמה נראית נעשה ענק לצוארם והא דלא פרש"י לעיל בפסוק וגם ילידי הענק יש לומר דלעיל יש לומר דלמא אביהם הראשון היה שמו ענק ועל שמו נקראו כלם בני ענק כמו שאנו אומרים על כלל האומות בני נח אבל הכא כתיב ושם ראינו את הנפילים וקשה למה קוראן נפילים אלא משום שהם בני שמחזאי ועזאל ואם כן קשה למה קוראן בני ענק אלא ודאי משום שמעניקין כו' (ועיין ברש"י דסוטה דף ל"ד): (שפתי חכמים)

במדבר פרק-יד

{א}  וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַֽיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהֽוּא:

 רש"י  כל העדה. סנהדראות: (רש"י)


{ב}  וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַֽל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּֽאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָֽעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָֽתְנוּ:

 רש"י  לו מתנו. הלואי (ט) ומתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש לא לשון אלו כמו לו יש חרב בידי לו חכמו ומפני שפירש הלואי כמו מי יתן שהוא דבוק עם וא"ו שאחריו כמו מי יתן והיה לבבם לכן הוצרך להוסיף וא"ו ומתנו שהוא כמו מי יתן ומתנו: (שפתי חכמים)


{ג}  וְלָמָה יְהֹוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִֽהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָֽיְמָה: {ד}  וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָֽיְמָה:

 רש"י  נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פירשו לשון עבודת אלילים: (רש"י)


{ה}  וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: {ו}  וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָֽרְעוּ בִּגְדֵיהֶֽם: {ז}  וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹֽד: {ח}   שלישי  אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: {ט}  אַךְ בַּֽיהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּֽירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵֽעֲלֵיהֶם וַֽיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּֽירָאֻֽם:

 רש"י  אל תמרדו. ושוב, ואתם (י) אל תיראו: כי לחמנו הם. נאכלם (כ) כלחם: סר צלם. מגינם וחזקם, (ל) כשרים שבהם מתו. איוב שהיה מגין עליהם (סוטה לה.). דבר אחר, צלו של המקום סר מעליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תיקן בזה שלא תאמר ב' דברים הם אלא האחד נמשך מחבירו כלומר שאם אל תמרודו בהקדוש ברוך הוא שוב אין אתם צריכים לירא: (כ) כאלו אמר כלחמנו הם: (ל) מפני שהמגן לאדם עושה לו צל לכך נקרא המגן צל: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּֽאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּֽאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶֽל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 רש"י  לרגום אותם. את יהושע (מ) וכלב: וכבוד ה'. הענן (נ) ירד שם (במ"ר טז, כא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא את משה ואת אהרן כי הם לא דברו כלום: (נ) לקבל חצים ובליסטראות רצונו לתרץ הרי כבוד ה' שוכן עליהם תמיד על הכפורת מבין הכרובים: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַֽאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹֽא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָֽאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּֽוֹ:

 רש"י  עד אנה. עד (ס) היכן: ינאצני. ירגיזוני: בכל האותות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם, היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) עד אנה עד היכן לא עד איזה מקום כפירוש אנה בכל מקום: (שפתי חכמים)


{יב}  אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאֽוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה אֹֽתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּֽנּוּ:

 רש"י  ואורשנו. כתרגומו לשון תרוכין, (ע) ואם תאמר מה אעשה (פ) לשבועת אבות: ואעשה אותך לגוי גדול. שאתה מזרעם (במ"ר שם כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) היינו הכרתה מן העולם ולא לשון ירושה וכן פירש למטה מזה: (פ) דאם לא כן מה ענין זה לכאן וכי תנאי עשה עמו שאם יניחנו להמיתם יעשנו לגוי גדול. ויש מקשים גבי עגל בפרשת כי תשא כתיב נמי ואעשה אותך לגוי גדול ופירש שם אם כסא של ג' רגלים וכו'. ויש לומר דהכא קשה לרש"י למה כתיב עצום ממנו אלא כדי לסלק טענת של כסא של ג' רגלים כלומר שלזרעך יהיה כסא של ד' רגלים כיון שאתה מזרע האבות יהיה להם ג' רגלים וזכותך יהיה רגל ד' אי נמי ממנו שב אל אברהם שהוא תחלת היחוס ואז יהיה לזרעך ד' רגלים אבל לעיל לא כתיב ממנו דמשמע דתחלת יחוס יתחיל ממשה רבינו עליו השלום כלומר שיקראו בני משה ולא בני אברהם יצחק ויעקב לזה אמר אם כסא של ג' רגלים וכו' ודוק היטב כי בזה יתורצו כמה קושיות: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה וְשָֽׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּֽי הֶעֱלִיתָ בְכֹֽחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּֽוֹ:

 רש"י  ושמעו מצרים. ושמעו את (צ) אשר תהרגם: כי העלית. כי, משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם, לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם, אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם. וזו היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא ושמעו את אשר העליתם כמובן מפשוטו של קרא אלא שישמעו ההריגה ומלת כי פה הוא במקום אשר כאילו אמר ושמעו המצרים אשר העלית בכחך את העם הזה מקרבו וראו החיבה הגדולה שאי אפשרית להתבטל לא יאמרו שחטאו רק מבלתי יכולת וכו': (שפתי חכמים)


{יד}  וְאָֽמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָֽׁמְעוּ כִּֽי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָֽנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָֽיְלָה:

 רש"י  ואמרו אל יושב הארץ הזאת, כמו על יושב הארץ הזאת, ומה יאמרו עליהם מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכולת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם ועין בעין אתה נראה ה' להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה: (רש"י)


{טו}  וְהֵֽמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָֽמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָֽׁמְעוּ אֶֽת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹֽר:

 רש"י  והמתה את העם הזה כאיש אחד. פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו': (רש"י)


{טז}  מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהֹוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּֽר:

 רש"י  מבלתי יכולת וגו'. לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים (ברכות לב.), וזאת יאמרו על יושב הארץ הזאת: מבלתי. מתוך שלא היה יכולת בידו להביאם, שחטם: יכולת. שם דבר (ק) הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ולא פועל לנקבה אבל חסר למ"ד כאלו אמר יכולת לה': (שפתי חכמים)


{יז}  וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹֽר:

 רש"י  יגדל נא כח ה'. לעשות (ר) דבורך: כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שלא בקש ממנו חדשות רק לקיים מאמרו וזהו כאשר דברת: (שפתי חכמים)


{יח}  יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִֽים:

 רש"י  ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים, כשעלה משה למרום, מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים, אמר לו לצדיקים, אמר לו הקב"ה אף לרשעים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו הקב"ה חייך שאתה צריך לדבר, כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים, התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים, אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים: ונקה. (ש) לשבים: לא ינקה. לשאינן שבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר והרי פסוק זה גם כן כתיב בפרשת כי תשא וגם שם פירשו רש"י ויש לומר דהא דפירש כאן לבד על ונקה רק כדי שלא תקשה לרש"י מה שפירש לעיל ארך אפים לצדיקים ולרשעים והרי כתיב ונקה פירוש לצדיקים ולא ינקה פירוש לרשעים לכך פירש"י ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: (שפתי חכמים)


{יט}  סְלַֽח נָא לַֽעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַֽאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵֽנָּה: {כ}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ:

 רש"י  כדברך. בשביל מה שאמרת, (ת) פן יאמרו מבלתי יכולת ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לא בשביל דברך שאתה מתפלל בעדם ואמרת סלח נא וגו' דאם לא כן מאי כדברך בסלחתי סגי: (שפתי חכמים)


{כא}  וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ואולם. כמו אבל זאת אעשה להם: חי אני. לשון שבועה, כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, (א) כך אקיים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ, הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ, וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד, אלא באיחור מ' שנה מעט מעט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ביש ספרים גורסין חי אני לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי מלא כל הארץ כך אקיים להם כי כל האנשים וגו' ואין גורסין אחר כך אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה וכו' כי הם פירשו וימלא כבוד ה' וגו' וכאשר ימלא כבודי את כל הארץ כמו שפירש רבינו אברהם בן עזרא ולפי פירוש זה אין צריך לסרס המקרא אבל לפי מה שכתוב בספרים שלפנינו אם יראו הרי זה מקרא מסורס חי אני כי כל האנשי' וכו' כי הם מפרשים וימלא כבוד ה' וגו' שהוא לשון עתיד כמו שפירש רבינו אברהם בן עזרא בלשון שני לכן צריכין לסרס המקרא ולפרש וכבודי ימלא כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת שהוא לשון עתיד ולפי פירוש זה צריך למחוק למעלה וכבודי ימלא כל הארץ וכן צריך לגרוס כשם שאני חי כך אקיים להם וכו' ודו"ק ותמצא. והרא"ם כתב הרי זה מקרא מסורס שוימלא כבוד ה' צריך להיות אחר סיום כל הפסוקים האלה שהם דבקים עם השבועה שבא אחר כך ואמר ולמה אני מאריך להם כדי שימלא כבוד ה' ולא יתחלל שמי בעכו"ם לחשוב עלי מבלתי יכולת עד כאן לשונו. והוא הוא שפירש לפי הספרים שלפנינו: (שפתי חכמים)


{כב}  כִּי כָל הָֽאֲנָשִׁים הָֽרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָֽׁמְעוּ בְּקוֹלִֽי:

 רש"י  וינסו. כמשמעו: זה עשר פעמים. שנים בים ושנים במן ושנים (ב) בשליו וכו', כדאיתא במסכת ערכין (טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) וזה לשון הגמרא בפרק אלו נערכין תניא עשר נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא שנים בים שנים במן שנים בשליו שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן פירוש שנים בים אחת בירידה דכתיב המבלי אין קברים במצרים אחת בעליה דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כן המצריים עולים מצד אחר וכו' שנים במים במרה דכתיב ויבאו מרתה וגו' וילן העם על משה. וברפידים דכתיב ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה. שנים במן דכתיב אל תצאו ויצאו. ואל תותירו ויותירו. שנים בשליו ראשון בשבתנו על סיר הבשר. שני והאספסף אשר בקרבו. בעגל כדכתיב. במדבר פארן פרש"י היינו מרגלים: (שפתי חכמים)


{כג}  אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַֽאֲבֹתָם וְכָל מְנַֽאֲצַי לֹא יִרְאֽוּהָ:

 רש"י  אם יראו. לא (ג) יראו: לא יראוה. לא יראו את הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (גור אריה) דודאי לא יראו כי אין ספק לפני הקדוש ברוך הוא: (שפתי חכמים)


{כד}  וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָֽיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַֽחֲרָי וַהֲבִֽיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה:

 רש"י  רוח אחרת. שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, (ד) למרגלים אמר אני עמכם בעצה ולבו היה לומר האמת, ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר יהושע (יד, ז) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, (ה) ולא כאשר עם פי (במ"ר טז, יט): וימלא אחרי. וימלא את לבו (ו) אחרי, וזה מקרא קצר: אשר בא שמה. חברון (ז) תנתן לו: יורשנה. כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתונה אלא במקום יירשנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) משום דקשה וכי לכלב לבד היה רוח אחרת והא אף ליהושע היה רוח אחרת משל מרגלים ועל זה פירש שתי רוחות וכו': (ה) לכך צריך רש"י להביא מנביאים שלא תקשה מנא ליה שהיה אחד בפה ואחד בלב דלמא רוח אחרת היה לו בפה ובלב שהיה אומר איני עמכם בעצה. לכן פרש"י וזהו שנאמר בספר יהושע ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי: (ו) שחסר מלות את לבו דאם לא כן מאי וימלא אחרי סתם דקאמר והלא בפיו היה עם מרגלים ולא בלב: (ז) פירוש והביאותיו שנאמר בקרא הוא כמו ונתתיו ופירוש אל הארץ אל חברון ופירוש אשר בא שמה בבואו לרגל את הארץ ולא שיביאנו לארץ לאפוקי שלא ימות במדבר כמובן מן הקרא: (שפתי חכמים)


{כה}  וְהָֽעֲמָלֵקִי וְהַֽכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סֽוּף: (פ)

 רש"י  והעמלקי וגו'. אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר (ח) שאיני עמכם, מחר פנו לאחוריכם וסעו לכם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) הודיענו טעם סמיכות מחר פנו עם והעמלקי הקודם לו והוסיף לומר לאחוריכם שבזולת זה היה נראה ששני דרכים היו ליכנס לארץ ישראל אחד דרך העמק ואחד במדבר דרך ים סוף ואין הדבר כן שהרי דרך המדבר ים סוף הוא לאחוריהם וכבר הלכו אותו ובאו אל הישוב ופירוש לאחוריכם שהשם יתברך אינו חפץ להביאם אל הארץ שהשם יתברך חפץ שבמדבר ימותו: (שפתי חכמים)


{כו}   רביעי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן לֵאמֹֽר: {כז}  עַד מָתַי לָֽעֵדָה הָֽרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָֽעְתִּי:

 רש"י  לעדה הרעה וגו'. אלו המרגלים (ט) מכאן לעדה (י) שהיא עשרה: אשר המה מלינים. את ישראל (כ) עלי: את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי, שמעתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל לא כל ישראל שהרי מלינים עלי את תלונות בני ישראל כתיב דמשמע הגורמים לישראל שילינו: (י) שהרי המרגלים היו שנים עשר הוצא מהן יהושע וכלב שלא היו בעצה עמהם נשארו עשרה וקראם עדה: (כ) הוסיף מלת ישראל בין מלינים ועלי כדי שלא תפרש מלת מלינים על המרגלים וזה אין אמת שהמרגלים הוציאו דבה על ארץ ישראל וישראל היו המלינים: (שפתי חכמים)


{כח}  אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה אִם לֹא כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶֽעֱשֶׂה לָכֶֽם:

 רש"י  חי אני. לשון שבועה: אם לא כן אעשה. (ל) כביכול איני חי: כאשר דברתם. שבקשתם ממני, או במדבר הזה לו מתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כאלו אמר אם לא אעשה לכם כאשר דברתם שיפלו פגריכם וגו' איני חי ולא נכתב איני חי שכבוד אלהים הסתר וסמך על המבין ממה שאמר בראשונה חי אני דאם לא כן חי אני נאם ה' כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{כט}  בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻֽדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִֽינֹתֶם עָלָֽי:

 רש"י  וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא, ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים: (רש"י)


{ל}  אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נֽוּן: {לא}  וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִֽהְיֶה וְהֵֽבֵיאתִי אֹתָם וְיָֽדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּֽהּ: {לב}  וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּֽה:

 רש"י  ופגריכם אתם. כתרגומו (דילכון), לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ (מ) ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דבר על הבנים בסיפור זה להכניסם לארץ ואלו ימותו צריך לומר ואתם להבדילם זה מזה: (שפתי חכמים)


{לג}  וּבְנֵיכֶם יִֽהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָֽשְׂאוּ אֶת זְנֽוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּֽר:

 רש"י  ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, (נ) לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים, ושנה ראשונה היתה בכלל (ס) ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי, במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב, לד), ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה, וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה, (ע) וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים: ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שהרי לא נגזרה גזירה אלא על אותן שהיו בני כ' ועמדו במדבר מ' שנה נמצא שהיו בני ס' שנה שאם נקנסה עליהם מיתה בני כרת לא היו: (ס) כלומר ושנה ראשונה מן המנין היתה בכלל כו': (ע) כלומר מקצת אנשים שנמנו לאחר מעשה העגל שלאחר המנין הראשון נעשו בני כ' אבל אם בתחלה היו בני י"ט שנה ובשילוח מרגלים היו בני כ' שנה אותם היו בבאי הארץ וזה שאמר וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותן של שנת כ' בשם מהרי"ץ: (שפתי חכמים)


{לד}  בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִֽידַעְתֶּם אֶת תְּנֽוּאָתִֽי:

 רש"י  את תנואתי. שהניאותם את לבבכם (פ) מאחרי. תנואה, לשון הסרה, כמו כי הניא אביה אותה (במדבר ל, ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) קרא הסרת לבב מהשם הסרת השם מהם מפני שכיון שהוסרו לבבם מהשם הוסר השם מהם: (שפתי חכמים)


{לה}  אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶֽעֱשֶׂה לְכָל הָֽעֵדָה הָֽרָעָה הַזֹּאת הַנּֽוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻֽתוּ: {לו}  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ (וילונו) וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה, אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחין לשונם לאדם לדבר בו, כמו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז, י), וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: דבה. פרליר"ש בלע"ז: (רש"י)


{לז}  וַיָּמֻתוּ הָֽאֲנָשִׁים מֽוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהֹוָֽה:

 רש"י  במגפה לפני ה'. באותה מיתה ההגונה להם, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאין מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה: (רש"י)


{לח}  וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָֽאֲנָשִׁים הָהֵם הַֽהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ויהושע וכלב חיו. מה תלמוד לומר (צ ) חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ (בבא בתרא קיח:) וקמו תחתיהם לחיים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל והא כתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע וגו': (שפתי חכמים)


{לט}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶֽל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּֽתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹֽד: {מ}  וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּֽעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָֽאנוּ:

 רש"י  אל ראש ההר. הוא הדרך העולה לארץ ישראל: הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל: אשר אמר ה'. לתתה לנו שם נעלה: כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה: (רש"י)


{מא}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת פִּי יְהֹוָה וְהִוא לֹא תִצְלָֽח:

 רש"י  והיא לא תצלח. זו שאתם עושין (ק) לא תצלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ומלת והיא שבה אל הפעולה ופעולה לשון נקבה כאלו אמר זאת הפעולה אשר אתם עושים לא תצלח: (שפתי חכמים)


{מב}  אַֽל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹֽיְבֵיכֶֽם: {מג}  כִּי הָעֲמָֽלֵקִי וְהַכְּנַֽעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּֽי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַֽחֲרֵי יְהֹוָה וְלֹֽא יִהְיֶה יְהֹוָה עִמָּכֶֽם:

 רש"י  כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם (ר) על אשר שבתם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שפירוש על כן הוא כמו הואיל שפירושו על אשר ומפני שאין טעם לומר הואיל ושבתם לכן הוסיף על מלת כי על כן פועל שתפול עליה הסיבה הואיל ועשיתם כך כלומר ששבתם מאחרי השם יתברך: (שפתי חכמים)


{מד}  וַיַּעְפִּלוּ לַֽעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַֽאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַֽמַּחֲנֶֽה:

 רש"י  ויעפלו. לשון חוזק. וכן הנה עפלה (חבקוק ב, ד). אינגרי"ש בלע"ז לשון עזות וכן עופל בת ציון (מיכה ד, ח), עופל ובחן (ישעיה לב, יד). ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות: (רש"י)


{מה}  וַיֵּרֶד הָעֲמָֽלֵקִי וְהַֽכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַֽיַּכְּתוּם עַד הַֽחָרְמָֽה: (פ)

 רש"י  ויכתום. כמו ואכות אותו טחון (דברים ט, כא), מכה אחר מכה: עד החרמה. שם המקום נקרא (ש) על שם המאורע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש בדרך נבואה או משה רבינו עליו השלום כתב ככה כשכתב התורה בסוף מ' שנה שאז נקרא כבר שם המקום ההוא חרמה: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-טו

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶֽם:

 רש"י  כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ: (רש"י)


{ג}  וַֽעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַֽיהֹוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶם לַֽעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּֽאן:

 רש"י  ועשיתם אשה. אין זה צווי, אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם (ת) לעשות אשה לה': ריח ניחח. שיהיה נחת רוח (א) לפני: לפלא נדר או בנדבה וגו'. או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם, (ב) שחייבתי אתכם לעשות במועד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי ולכך פירש ותעלה על לבבכם וכו': (א) לא שהוא יתברך מקבל נחת רוח מהקרבן שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו' כדלעיל פרשת תצוה והא דפירש ריח ניחוח קודם או במועדיכם מפני שפירש ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח אגב זה פירש גם כן ריח ניחוח קודם במועדיכם: (ב) הוצרך לפרש או שתעשו וכו' שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלוין ביד המפלא: (שפתי חכמים)


{ד}  וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַֽיהֹוָה מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָֽׁמֶן:

 רש"י  והקריב המקריב. תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה, (ג) המנחה כליל והשמן נבלל בתוכה, (ד) והיין לספלים, (ה) כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל אף על פי שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו' וזה אינו חובה כדפרישית לעיל מכל מקום אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה: (ד) פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו: (ה) פירוש ב' ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדין על גבי המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד: (שפתי חכמים)


{ה}  וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּֽעֲשֶׂה עַל הָֽעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָֽד:

 רש"י  לכבש האחד. על כל האמור למעלה הוא מוסב, על המנחה ועל השמן ועל היין: (רש"י)


{ו}  אוֹ לָאַיִל תַּֽעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִֽין:

 רש"י  או לאיל. ואם (ו) איל הוא. ורבותינו דרשו (חולין כג. מנחות צא:), או, לרבות (ז) את הפלגס לנסכי איל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין שתעשה לאיל יותר מלכבש ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים: (ז) ר"ל עד י"ב חדשים נקרא כבש ומשבא לי"ג חדשים ואילך נקרא איל אם כן מי"ב חדשים ועד י"ג חדשים ויום אחד איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה מאו לרבות שצריך לנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. (נחלת יעקב) כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות דף צ"א וכמדומה לי שהרא"ם לא ידע את מקומה: (שפתי חכמים)


{ז}  וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵֽיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָֽה: {ח}   חמישי  וְכִֽי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אֽוֹ שְׁלָמִים לַֽיהֹוָֽה: {ט}  וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִֽין: {י}  וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵֽיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  אשה ריח. אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו ניתן על האש: (רש"י)


{יא}  כָּכָה יֵֽעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָֽאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָֽאֶחָד אֽוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָֽעִזִּֽים:

 רש"י  או לשה. בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים. כבש ושה, קרוים בתוך שנתם. איל, בן שלשה עשר חדש ויום אחד: (רש"י)


{יב}  כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּֽעֲשׂוּ כָּכָה תַּֽעֲשׂוּ לָֽאֶחָד כְּמִסְפָּרָֽם:

 רש"י  כמספר אשר תעשו. כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן, (ח) ככה תעשו נסכים לכל אחד מהם: כמספרם. של בהמות מספרם של נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מפני שהקרא הזה סתום כתב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או של נסכים ועוד שכפל וכתב שתי פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשו שני קאי על הנסכים ופירוש לאחד לכל אחד ואחד ופירוש כמספרם השני על שיווי מספר הבהמות לנסכים: (שפתי חכמים)


{יג}  כָּל הָֽאֶזְרָח יַֽעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵֽיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָֽה: {יד}  וְכִֽי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶֽׁר בְּתֽוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵֽיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה כַּֽאֲשֶׁר תַּֽעֲשׂוּ כֵּן יַֽעֲשֶֽׂה: {טו}  הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִֽהְיֶה לִפְנֵי יְהֹוָֽה:

 רש"י  ככם כגר. כמותכם כן גר, וכן דרך לשון עברית, כגן ה' כארץ מצרים. כן ארץ מצרים, כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים-א כב, ד): (רש"י)


{טז}  תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִֽהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶֽם: (פ) {יז}   שישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יח}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹֽאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָֽׁמָּה:

 רש"י  בבאכם אל הארץ. משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבא כי תבאו, לפיכך כולן למדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כלן כן, אבל זו נאמר בה בבאכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה: (רש"י)


{יט}  וְהָיָה בַּֽאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַֽיהֹוָֽה: {כ}  רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָֽהּ:

 רש"י  ראשית ערסתכם. כשתלושו כדי עריסותיכם שאתם רגילין ללוש במדבר, וכמה היא, וימודו בעומר (שמות טז, יח) עומר לגלגלת (שם טז) (ושיעורו מ"ג ביצים וחומש ביצה) תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה ראשית, תלקח חלה אחת תרומה לשם ה': חלה. טורטי"ל בלע"ז: כתרומת גרן. שלא נאמר בה שיעור, (ט) ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, (י) אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית, אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום, אחד מארבעים ושמונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש כי חטה אחת פוטרת הכרי לפי שנאמר סתם ראשית דגנך: (י) תרומת מעשר יש בו שיעור סאה אחת מי' סאין: (שפתי חכמים)


{כא}  מֵֽרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַֽיהֹוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם: (ס)

 רש"י  מראשית ערסתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם, שומע אני ראשונה שבעיסות, (כ) תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כולה (ספרי קי): תתנו לה' תרומה. לפי שלא שמענו שיעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר אם היו לו י' עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה תלמוד לומר וכו' ואם תאמר אם כן למה לי ראשית עריסותיכם. ויש לומר דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם הוה אמינא דאם היו לו י' עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה אבל האחרים פטורים לכך כתיב ראשית עריסותיכם שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא"ם מאי שנא הכא דדרשינן מראשית מקצתה ולא כולה ומאי שנא דגבי בכורים דדרשינן מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעה מינים בלבד כמו שפירש הרמב"ם וכן פירש רש"י בפרשת כי תבא ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייבים בבכורים אלא אשכול אחד או גרגיר אחד והניח בקושיא לפירוש הרמב"ם וכן לפרש"י דלקמן. ונראה לי דגבי חלה יש עוד מיעוט דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר דקשה הארץ למה לי הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר אלא על כרחך למדרש אתא דאינו חייב בחלה אלא משבחי ארץ ישראל דהיינו ה' מיני דגן ואם כן אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה מה שאין כן התם דאין שם יתור ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)


{כב}  וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַֽעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶֽׁה:

 רש"י  וכי תשגו ולא תעשו. עבודת אלילים היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליה פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן, לידון בפר לעולה (ל) ושעיר לחטאת (ספרי קיא): וכי תשגו וגו'. בעבודת אלילים הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, (מ) מה העובר על כל המצות, פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, (נ) אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים, ואיזו, זו עבודת אלילים (הוריות ח.): אשר דבר ה' אל משה. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה (ס) שמענום (שם), אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת הע"א בכלל שאר שגגות כלומר אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שע"א היה בכלל שאר שגגות שבמצות אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל: (מ) דכתיב נעשתה משמע עבירה אחת: (נ) דורש באגדות של דופי כגון לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע: (ס) מדכתיב אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' את משה דמשמע שצוה על ידי משה וכתיב אשר דבר ה' דמשמע שהוא הדבור של הקדוש ברוך הוא כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזה מצוה שהיתה בדבור של הקדוש ברוך הוא והיתה גם על ידי משה בכל מקום כגון לא תשתחוה לאל אחר שלא שמעו אלא מפי משה הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי כו': (שפתי חכמים)


{כג}  אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  את כל אשר צוה וגו'. מגיד שכל המודה בעבודת אלילים, ככופר בכל התורה כולה ובכל מה שנתנבאו הנביאים, שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה (ספרי קיא): (רש"י)


{כד}  וְהָיָה אִם מֵֽעֵינֵי הָֽעֵדָה נֶֽעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָֽעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּֽת:

 רש"י  אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו על ידי שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות (ע) שהיא מותרת לעבוד עבודת אלילים בכך: לחטת. חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר ואת השני יעשה עולה (ויקרא ה, י), וזו עולה קודמת לחטאת (הוריות יג. זבחים צ:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב בפרשת ויקרא ונעלם דבר משמע דבר ולא כל הגוף שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך וגו' שמשמעו ולא כל הגוף: (שפתי חכמים)


{כה}  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַֽל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּֽי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַֽיהֹוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל שִׁגְגָתָֽם:

 רש"י  הביאו את קרבנם אשה לה'. זה האמור בפרשה הוא פר העולה, (פ) שנאמר אשה לה' (ספרי קיא): וחטאתם. זה השעיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם זה עולה וחטאת והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה והשעיר לחטאת האמורים בפרשה זו מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא לכן פירש זה פר העולה שנאמר בו אשה לה' לאפוקי חטאת אינו אשה לה' רק עולה הוא אשה לה': (שפתי חכמים)


{כו}  וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָֽה: (ס) {כז}   שביעי  וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּֽחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּֽאת:

 רש"י  תחטא בשגגה. (צ) בעבודת אלילים: עז בת שנתה. שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה, (ק) ובזו קבע לה שעירה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דוי"ו ואם נפש מוסיף על ענין ראשון שבע"א הוא מדבר: (ק) פירוש גם זה ראיה שפרשה זו מיירי בשגגת ע"א דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה ובפרשה זו דוקא שעירה: (שפתי חכמים)


{כח}  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לֽוֹ: {כט}  הָֽאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִֽהְיֶה לָכֶם לָֽעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָֽה: {ל}  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶֽׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָֽאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהֹוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּֽהּ:

 רש"י  ביד רמה. במזיד: מגדף. מחרף, כמו והיתה חרפה וגדופה (יחזקאל ה, טו), אשר גדפו נערי מלך אשור (ישעי לז, ו). ועוד (ר) דרשו רבותינו, מכאן למברך את השם שהוא בכרת (כריתות ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הכי פירושו ועוד כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו זכרונם לברכה מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד ואם לא היה לשון זה לשון קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת אלא ודאי כדפרישית: (שפתי חכמים)


{לא}  כִּי דְבַר יְהֹוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָֽהּ: (פ)

 רש"י  דבר ה'. אזהרת עבודת אלילים מפי הגבורה, (ש) והשאר מפי משה: עונה בה. בזמן שעונה בה, (ת) שלא עשה תשובה (סנהדרין צ:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש כי לשון דבר ה' בזה לא קמיירי אלא בעבודת אלילים שהוא דבור אחד מי' דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה מה שאין כן שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה אף שגם הם דבר ה' ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה פירש שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בעבודת אלילים מאמר כי דבר ה' בזה בעבודת אלילים מיירי וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו': (ת) וכאלו אמר כשעונה בה והוכרח לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש עונה בה כרת דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש: (שפתי חכמים)


{לב}  וַיִּֽהְיוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַֽיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּֽת:

 רש"י  ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו. בגנותן של ישראל דבר הכתוב, (א) שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחללה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש דאם לא כן במדבר למה לי אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן והא דאמרינן בפרק כל כתבי (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. יש לומר דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקיד שמע מינה שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות יש לומר דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך כמו שפירש הרמב"ן שם בפרשת בשלח ואם כן לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כי אם ללמוד מצות השבת: (שפתי חכמים)


{לג}  וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּֽצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָֽעֵדָֽה:

 רש"י  המוצאים אותו מקושש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש (ב) אף משמצאוהו והתרו בו (ספרי קיג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש כך לשון רש"י בסנהדרין (דף מא). והרא"ם פירש דאם לא כן המוצאים אותו מקושש למה לי הא פשיטא הוא דהא כתיב ויקריבו אותו המוצאים אלא ויקריבו אותו המוצאים אותו ועוד מקושש ולא הניח מלקושש: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּֽעָשֶׂה לֽוֹ: (ס)

 רש"י  כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל (ג) שבת במיתה (ספרי קיד. סנהדרין עח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מדכתיב כי לא פרש מה יעשה לו משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא פירש באיזה מיתה אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם ידועים אם חייב מיתה אם לאו. ואם תאמר הא סתם מיתה שבתורה הוא חנק כדפרש"י בפרשת אמור וגבי שבת גם כן כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת יש לומר משום הכי מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה לכך מספקא להו: (שפתי חכמים)


{לה}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָֽאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:

 רש"י  רגום. פשנ"ט בלע"ז וכן הלוך אלנ"ט וכן זכור (ד) ושמור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש הוא לשון הוה אף על פי שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליהם לרגום את האיש שעובר עבירה הזאת: (שפתי חכמים)


{לו}  וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָֽעֵדָה אֶל מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּֽאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: (פ)

 רש"י  ויוציאו אותו. מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מבית דין (סנהדרין מב:): (רש"י)


{לז}   מפטיר  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {לח}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹֽרֹתָם וְנָֽתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵֽלֶת:

 רש"י  ועשו להם ציצית. על שם הפתילים התלוים בה, כמו ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח, ג). דבר אחר, ציצית על שם וראיתם (ה) אותו כמו מציץ מן החרכים (שיר השירים ב, ט): תכלת. צבע ירוק של (ו) חלזון (מנחות מב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דלטעם ראשון קשה הל"ל ועשו להם פתילים על שם שנאמר פתיל תכלת לכן אמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל מציצן מאי ציצית לכן פירש גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצית ראשי: (ו) והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה ומראיתו דומה לים וצובעין בו פתיל של צמר שנותנים בציצית: (שפתי חכמים)


{לט}  וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹֽא תָתוּרוּ אַֽחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַֽחֲרֵי עֵֽינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַֽחֲרֵיהֶֽם:

 רש"י  וזכרתם את כל מצות ה'. שמנין גימטריא של ציצית (ז) שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה (ח) קשרים הרי תרי"ג: ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו"ד עד כאן לשונו: (ח) פירוש לא שכונת התורה לזה הטעם דהא יש אומרים שיכול לעשות ט"ז חוטין וכן הקשרים דמן התורה אין צריך שיהיה רק קשר אחד לבד ועוד יכול לעשות יותר רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים ולא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים משום הכי פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה: (שפתי חכמים)


{מ}  לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַֽעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִֽהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: {מא}  אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִֽהְיוֹת לָכֶם לֵֽאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פפפ)

 רש"י  אני ה'. נאמן לשלם שכר: אלהיכם. נאמן (ט) להפרע: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו (י) עליכם גזרותי: אני ה' אלהיכם. עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל, מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם, וכן הוא אומר, אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם (יחזקאל כ, לג). דבר אחר, למה נאמר יציאת (כ) מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור, לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן (ל) בבגדו ואומר תכלת היא (בבא מציעא סא:), ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודת אלילים, לומר שהמחלל את השבת כאלו עובד עבודת אלילים, שאף היא שקולה (מ) ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא, ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם (נחמיה ט, יג-יד), ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי: על כנפי בגדיהם. כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). על ארבע כנפות, ולא בעלת שלש ולא בעלת (נ) חמש, כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמר במצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי (שמות ו, ו) ולקחתי (שם ז): פתיל תכלת. על שם שכול בכורות, תרגום של שכול תכלא, ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב, ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו (ס) שירה על הים:

חסלת פרשת שלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש אלהים בגימטריא זה דיין כלומר שהוא מדת הדין: (י) לא להיות לאלהים דבין כן ובין כך אלהים הוא אבל קבלת הגזירות בהוראות כינוי אלהיכם תלוי בתנאי שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזירות כמו שאר אומות: (כ) כי לפי טעם ראשון קשה והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים שמשמע שעל כרחכם אני אמלוך עליכם לכן אמר דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה לא היה לו לומר רק אני ה' דהא גבי מכת בכורות לא כתיב כי אם וה' הכה וגו' אלהים דכתיב בקרא למה לי לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו': (ל) פרש"י צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת הוא צבוע בדם חלזון ואצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כמו שכתבו התוספות (ב"מ דף סא): (מ) והטעם כדפרש"י בחולין דף ה' דהעובד עבודת אלילים כופר בהקדוש ברוך הוא והמחלל את השבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בסנהדרין (דף ע"ח): (נ) פירוש שיתן ציצית על כל חמש כנפות אבל בד' כנפות חייב להטיל ציצית אף שהיא בעלת ה' כנפות דבכלל מאתים מנה וזה אליבא דכולי עלמא דסבירא להו הכי. ולא כהרא"ם שפירש שפטור לגמרי בעלת ה'. ורש"י הביא דברי רבי משה הדרשן וליה לא סבירא ליה כרבי משה הדרשן וקל להבין נראה לי. (נחלת יעקב) הכי פירושו בתחלה רשם הרב על כנפי האמור פה ונתן טעם למה דוקא על הכנף ואחר כך רשם על ד' כנפות האמור בפרשת כי תצא ופירש בו ולא בעלת ג' וכו' עיין שם: (ס) ואם תאמר והא בפרשת בשלח פרש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. ויש לומר שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתוב ביום זבחכם יאכל והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו ומהתחלת היציאה יהיה ח' ימים ומהתחלה האמיתית שהיה ביום ט"ו שהיה יציאה האמיתית יהיה שבעה שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה ורבי משה הדרשן נמי סבירא ליה הכי ודלא כהרא"ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן אבל רש"י זכרונו לברכה לא סבירא ליה הכי. ועיין (בנחלת יעקב) כי שם סותר דברי הרא"ם ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי ר' משה הדרשן רק מה שכתב למה נסמכה פרשת מקושש כו' הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר: חסלת פרשת שלח (שפתי חכמים)