---

פרשת קרח

---

במדבר פרק-טז

{א}  וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַֽאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵֽן:

 רש"י  ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת (א) במדרש רבי תנחומא. ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה (ב) לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו, יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר, ויקח קרח, (ג) משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן (במדבר כ, כה), קחו עמכם דברים (הושע יד, ג): בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו (ד) שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט, ו), והיכן נזכר שמו (ה) על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים-א ו, כב-כג. תנחומא ד): ודתן ואבירם. בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, (ו) שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, (ז) אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, (ח) נתקנא על נשיאותו (ט) של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו' (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה (במדבר א, טז), (י) והלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו, טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית (כ) או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה: בני ראובן. דתן ואבירם (ל) ואון בן פלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה אמר לשון ויקח. ולפי שפרש"י בפרשת בראשית ואני לא באתי לפרש רק פשוטו של מקרא ולא על פי המדרש לכך פרש"י כאן פרשה זו יפה נדרשת וכו' שהוא קרוב לפשוטו לכך אפרש אותו על פי המדרש ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו: (ב) פירוש לקיחה זו מחשביית היא והלב הוא הפועל וקרח הוא הפעול אם כן ויקח הוא כמו ויוקח כדעת המתרגם ואתפלג: (ג) דלטעם הראשון קשה שיפרש ויקח לשון ויוקח לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה דלא פירש בקרא את מי לקח כמו גבי משה דכתיב קח את אהרן. לכן פירש גם טעם ראשון: (ד) ר"ל למה לא מייחסו גם כן אחר יעקב ומתרץ יעקב ביקש וכו': (ה) כלומר היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו והלא אין דרך כל המתייחסים לעלות אלא עד השבט בלבד. כתב הרא"ם אך קשה לפי המדרש שדרשו בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי שנאמר בו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הזכיר שמו של יעקב על זמרי כו' והניח הדבר בצריך עיון. עיין במה שכתבתי בפרשת ויחי תירוץ על קושיית הרא"ם: (ו) רצ"ל היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שיעורר על הכהונה שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו דכתיב נמואל דתן ואבירם ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת לא נזכר בקרא שהיה מעורר: (ז) (מהרש"ל) ומא"ז קבלתי דהכי פירושו כי אמר בתחלה יעקב ביקש רחמים וכו' ואם כן קשה דתן ואבירם שייחסם עד ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח. על כן פירש אוי לרשע וכו' וממילא הם בכלל ודו"ק עד כאן: (ח) פירוש אף על פי שקרח חשד את משה בכל מעשיו שעשה הכל מפי עצמו מכל מקום לא היה לו לחלוק על הכהונה שהרי אהרן בדין הוא קודם לו להיותו בן עמרם הבכור הרא"ם. ואם תאמר ולמה לא פירש זה על הקרא ואיך תלה קושיא זו במה שפירש לעיל. ויש לומר בשלמא קודם שפירש לעיל על דתן ואבירם לא היה יכול להקשות מה ראה כו' לפי שגם הוא רצה להיות כהן אבל עתה שפירש על דתן ואבירם בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן גבי דגלים אם כן שמע מינה שזה המחלוקת היה בשנה שניה ליציאת מצרים שהרי הדגלים התחילו בשנה השניה כמו שמבואר בפרשת במדבר לכך מקשה רש"י מה ראה קרח לחלוק עם משה בשביל הכהונה בשנה שניה למה לא חלק בשנה הראשונה מיד אחר הקמת המשכן. ותירץ רש"י נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו' שנתמנה גם כן בשעת סידור הדגלים. וכיון שנכנס במחלוקת רצה לבטל את הכל אף בדבר שאין לו זכות: (ט) ואם תאמר ולמה פרש"י לעיל לעורר על הכהונה ויש לומר דודאי אם היה נותן משה לקרח הנשיאות ודאי לא היה חולק על הכהונה אבל כיון שנתן הנשיאות לאליצפן בא קרח לחלוק על הכל גם על הכהונה לכך פרש"י הריני חולק עליו ומבטל את כל דבריו. ואם תאמר למה לא חלק גם על המלכות ויש לומר לפי שכבר היה עבודה בבכורים לכף נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריך של משה כדי שהם יהיו כהנים אבל על המלכות כולם מסכימים שיהא משה מלך כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים ועוד דלא כולם יהיו מלכים ולכן לא נשתתפו עמו לחלוק על המלכות: (י) יש מקשים למה ליה להביא ראיה מהתם דכתיב קרואי העדה והתם גופא מנלן אלא מדכתיב נשיאי מטות והא הכא נמי נשיאי עדה כתיב ויש לומר דאי לאו מקרא דהתם הוה אמינא דלאו ראשי סנהדראות היו מדכתיב קריאי מועד שמע מינה שלא היו נקראין לכל דבר שבקדושה אלא לעתים רחוקים לכן מביא ראיה מהתם שנקראים בכל פעם לכל דבר שבקדושה דכתיב קרואי עדה כלומר לכל דבר שצריכין העדה והא דהוסיף רש"י וכיוצא בהם משום דהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כי אם י"ב נשיאי השבטים ואלה היו חמשים ומאתים הוכרח לומר וכיוצא בהם שכולם היו ראשי בני ישראל מהם נשיאי שבטים ומהם ראשי סנהדראות ומהני גזירה שוה ללמוד שהיו ממדרגה של אליצור וחביריו ומהני קרא דחמשים ומאתים דלא תימא דוקא הי"ב אשר נקבו בשמות ולא האחרים כיוצא בהן. רא"ם: (כ) דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך ליה ויקח קרח כלומר נטל ציצית. ואם תאמר והרי רש"י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו כמו שפירשתי בפרשת שלח לך. ויש לומר שגם כאן אינו מקומו לפי מה שפירשתי שמחלוקתו של קרח היה בשביל נשיאותו של אליצפן וזה היה קודם נסיעתן מהר ה' אם כן למה נסמכה כאן היה לו לכתוב בפרשת במדבר סיני לכך דרשינן סמיכות: (ל) שלא תפרש בני ראובן קאי על פלת ופלת הוא פלוא בן ראובן שמצינו במקום אחר גם כן כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב אף על פי שאינו אלא אחד קרא אותו בלשון רבים. לכך פרש"י בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת ופלת גם כן מבני בניו של ראובן. והרא"ם כתב יש מפרשים שכוונתו לומר שבני ראובן שב לדתן ולאבירם לבדם ר"ל לא לאון כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם הם. אבל און בן פלת הוא ולא מבני ראובן. ויש מפרשים שכוונתו שאדרבא שישוב גם לאון שלא תאמר שבני ראובן ישוב לדתן ולאבירם ולא לאון הואיל ולא מצינו נזכר בשום מקום לא און ולא פלת בבני ראובן. והוא דחה שני הפירושים האלה והנראה לי כתבתי: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַֽאֲנָשִׁים מִבְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵֽׁם: {ג}  וַיִּֽקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַֽל אַהֲרֹן וַיֹּֽאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָֽעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּֽתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָֽה:

 רש"י  רב לכם. הרבה יותר מדאי לקחתם (מ) לעצמכם גדולה: כלם קדושים. כולם שמעו (נ) דברים בסיני מפי הגבורה (תנחומא ד): ומדוע תתנשאו. אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה, (ס) לא אתם לבדכם שמעתם בסיני (ע) אנכי ה' אלהיך, כל העדה שמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) תיקן בזה הרבה פירוש רב שהוא שם כמו הרבה והוסיף יותר מדאי שבזולת זה יתכן לומר שאותו הרבוי שלקחו הוא בראוי להם וגם הוסיף מלת לקחתם מפני שמלת לכם לבדה אין לה מובן בלתי שתחבר לה מלת לקחתם ומפני שהמחלוקת היתה על הלקיחה לכן אמר פה לקחתם לכם ולא מלת יש לכם ואמר יותר מדאי לא על מה שיש בידם גם פירש מלת לכם לעצמכם שבזולת זה יתכן שלקח וחלק לאחרים גם הוסיף מלת גדולה מפני שמלת הרבה נופל על השפלות כמו על הגדולה והמעלה לכן הוסיף מלת גדולה: (נ) כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא פירש זה במלת קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים כי עם קדוש וגו'. ונראה לי דאם לא כן יש לו להשיב כאן אף על פי שהעדה היא קדושה אבל משה ואהרן יש בהם קדושה יתירה שהם נביאים ושמעו הדבור מפי הקדוש ברוך הוא לכן פירש כלם שמעו וכו': (ס) (נחלת יעקב) והכי פירושו אם לקחת אתה מלכות הוא כדין שאתה שמעת כל הדברות וכל העדה לא שמעו אלא אנכי ולא יהיה לך אבל מכל מקום לא היה לך לברר לאחיך כהונה דהא אחיך לא שמע יותר מכל העדה וזה שאמר מדוע תתנשאו שניכם אתה ואהרן והיה די בנשיאותך לבד. אבל לא תפרש שכוונתו היה לחלוק גם על המלכות דהא לא מצינו בכל הפרשה מחלוקת כי אם על הכהונה לבד: (ע) (גור אריה) ואם רצה לחדש להם דבר גם כן היה אומר זה לכולם ולא לך בפרט שיהא אהרן כהן ואליצפן נשיא: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָֽיו:

 רש"י  ויפל על פניו. מפני המחלוקת, (פ) שכבר זה בידם סרחון רביעי, (צ) חטאו בעגל ויחל משה (שמות לב, יא), במתאוננים ויתפלל משה (במדבר יא, ב), במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים (שם יד, יג), במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו, פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני (תנחומא ד. במ"ר יח, ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והא לעיל גבי מרגלים כתיב נמי ויפול משה ואהרן על פניהם ויש לומר דלעיל יש לומר דנפלו על פניהם להתפלל כיון דלא כתיב שם שדברו שום דבר יש לומר שהתפללו אבל הכא כתיב וידבר אל קרח וגו' משמע שבשעת נפילתו דבר עמהם ולא התפלל אם כן למה נפל אלא מפני המחלוקת: (צ) ואם תאמר והרי לא היה להם רק ג' שהרי מחלוקת של קרח היה קודם מרגלים כמו שפירש"י לעיל בפרשת שלח לך ויש לומר דלעיל בפרשת שלח לך פירש"י לפי פירוש הראשון שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ששם פירש"י וחצרות מחלוקתו של קרח אבל כאן פירש"י לפי דבר אחר שפירש שם וחצרות קאי על מרים אם כן יכול להיות שמרגלים היו לפני מחלוקת של קרח אם כן היה זה סרחון רביעי: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶֽל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָֽיו:

 רש"י  בקר וידע וגו'. עתה (ק) עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו, והוא היה מתכוין לדחותם שמא יחזרו בהם (במ"ר שם ז): בקר וידע ה' את אשר לו. לעבודת (ר) לויה. ואת הקדוש. לכהונה: והקריב. אותם אליו, והתרגום מוכיח כן, ויקרב לקדמוהי (ש) יקרב לשימושיה (תנחומא ה). ומדרשו, בקר, אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א, ה) ויבדל (שם ד), כך ויבדל אהרן להקדישו וגו' (דברי הימים-א כג, יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שהיו עוסקין במחלוקת כל היום לכך אמר עת שכרות היא לנו כמו שמצינו שכורת ולא מיין שמע מינה אף על פי שלא שתו נקראו שכור ותו קשה לרש"י למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת לכן פרש"י הוא היה מכוין כו': (ר) דכתיב בהו והיו לי הלוים. ואם תאמר והלא לא היו חולקים רק על עבודת כהונה ויש לומר כך אמר משה אם אומר להם ואת הקדוש לכהונה כיון שהם רואין שאין להם כח לחלוק על הכהונה יחלקו על הלויה וזהו כדין מאחר שהיו בכורים והלוים באים תחתיהם לכן פירש וכו': (ש) וה"פ בוקר ויודע ה' מי הוא אשר לו לעבודת לויה כענין שנאמר והיו לי הלוים ומי שהוא קדוש לכהונה כענין שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ולפי זה ישאר מלת והקריב אליו בלי מובן לכן הוסיף מלת אותם ואיך יהיה זה שיקריבו כל הר"ן איש המבקשים הכהונה ויקריבו הקטרת לפניו ומלת אליו כמו לפניו ואז יבחן מי הוא הקדוש וידעו הכל כי אהרן הוא הקדוש לכהונה כשיתקבל הקטרת שלו והלוים הם הראוים לעבודת הלוים כי כאשר ישרפו כל מקריבי הקטרת ובתוכם היה קרח שהיה לוי ונשרף יתבטל תרעומת הלוים והתרגום מוכיח כן שהראשון מתרגם לקדמוהי והשני לשימושיה ואליו שבפסוק שאחריו יחוייב שפירושו הוא שיהיה לעבודת הכהונה: (שפתי חכמים)


{ו}  זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתֽוֹ:

 רש"י  זאת עשו קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך אמר להם, בדרכי העובדי כוכבים ומזלות יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה וכולם (ס"א ואין כולם) מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך, הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו, וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה, הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים (במ"ר יח, ז-ח): מחתות. כלים שחותין בהם גחלים, ויש להם בית יד: (רש"י)


{ז}  וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִֽי:

 רש"י  רב לכם בני לוי. דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, (ת) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר, בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן (דברי הימים-א כה, ה), אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. (תנחומא ה): רב לכם. דבר גדול נטלתם בעצמכם (א) לחלוק על הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל מאחר שלא קראו הכתוב חוטא בנפשו אם כן בודאי היה לו איזה טעם שסמך עליו: (א) ורב דהכא פירש"י שהוא תואר כמשפט וחסר הדבר המתואר ומלת רב הראשון פירוש אותו הרבה שפירש שם ולא תואר מפני ששם היה קרח החולק על ריבוי המעלות שלקחו לעצמם לכן פירשו מענין רבוי וכן תמיהת משה לא היתה רק על גודל עזות פניהם לחלוק על הקדוש ברוך הוא לכן פירש מלת רב דהכא מענין גודל ובלי תוספת נטלתם אין מובן מאמר רב לכם ואמר בעצמכם ולא לעצמכם כדלעיל מפני שהעזות שהוא הדבר הגדול שנטלו היא דבוקה בעצמם ולא לקוחה מן החוץ לכך פירש לכם בעצמכם ולעיל היא לקוחה כי השררה שלקחו היה מן החוץ לכך פירש לכם לעצמכם: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִֽי:

 רש"י  ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. התחיל לדבר עמו דברים רכים, כיון שראהו קשה עורף, אמר, עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי: (רש"י)


{ט}  הַמְעַט מִכֶּם כִּֽי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵֽעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַֽעֲמֹד לִפְנֵי הָֽעֵדָה לְשָֽׁרְתָֽם:

 רש"י  ולעמוד לפני העדה. לשיר על הדוכן: (רש"י)


{י}  וַיַּקְרֵב אֹֽתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵֽי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּֽה:

 רש"י  ויקרב אותך. לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר (ב) עדת ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא ויקרב אותך אליו שכבר אמר להקריב אתכם אליו: (שפתי חכמים)


{יא}  לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּֽעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַֽהֲרֹן מַה הוּא כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָֽיו:

 רש"י  לכן. בשביל כך, (ג) אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש אין הלמ"ד שורש כמו האל"ף שבמלת אכן שהיא מלה מורכבת מאך וכן והכ"ף משמשת לכ"ף ממלת אך ולכ"ף ממלת כן אבל למ"ד של מלת לכן היא שימוש כלמ"ד אמרי לי אחי בשבילי אף כאן לכן בשביל כן: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַֽאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּֽאמְרוּ לֹא נַֽעֲלֶֽה:

 רש"י  וישלח משה וגו'. מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום (סנהדרין קי): לא נעלה. פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה: (רש"י)


{יג}  הַמְעַט כִּי הֶֽעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַֽהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּֽי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵֽר: (ס) {יד}   שני  אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַֽחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַֽעֵינֵי הָֽאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַֽעֲלֶֽה:

 רש"י  ותתן לנו. הדבר מוסב על לא האמור למעלה, כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו אעלה אתכם מעני מצרים (ד) אל ארץ וגו' (שמות ג, יז), משם הוצאתנו, ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד, כט): העיני האנשים ההם תנקר וגו'. אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה (ה) אליך, לא נעלה: האנשים ההם. כאדם התולה קללתו בחבירו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר ולולא שנדר להם להביאם לא אמרו לו זה כי לא היה מחויב להביאם והפך המקרא להורות שהי' המקרא ראוי להיות המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו להמיתנו כדי שתשתרר שלפי זה לא תצטרך למלת אף ולכן השמיטה אבל לפי סדר הכתוב צריך לומר לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית שאלו עשית לנו הטובה גם הרעה היינו מקבלים. שאם נפרש כן היה קשה מה הוא שהתרעמו על הטובה כיון שימותו מה להם לארץ זבת חלב ודבש לכן מהפך רש"י הכתוב כי לפי פירושו יהיו שני דברים ולא עוד אלא שגזרת עלינו מיתה ודו"ק: (ה) דקשה פשיטא שאם ינקר עיניהם שלא יוכלו לעלות: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶֽם:

 רש"י  ויחר למשה מאד. נצטער עד למאד: אל תפן אל מנחתם. לפי פשוטו, הקטורת (ו) שהם מקריבין לפניך מחר אל תפן אליהם, והמדרש אומר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי (ז) צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו: לא חמור אחד מהם נשאתי. לא חמורו של אחד מהם נטלתי, (ח) אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור (ט) משלהם, לא נטלתי אלא משלי (תנחומא ז). ותרגום אונקלוס שחרית, לשון ארמי כך נקראת אנגריא של מלך, שחוור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הכי פירושו אפילו העשן אל תעלה לפניך: (ז) דקשה לו דבקרא כתיב מנחה וקטרת אינה נקראת מנחה ופירוש על התמידים שמקריב גם כן מנחה עם התמיד: (ח) פירוש לא שיהיה מלת אחד תואר לחמור ויהיה פירושו חמור אחד מהם שהם ישראל שעבדתי לי וקורא לישראל חמורים חלילה שיאמר כאלה רק חמור סמוך לאחד פירוש חמור של אחד מהם ואמר נטלתי במקום נשאתי שלא תחשוב שנשאתי הוא לשון הרימותי: (ט) שהוצרכתי לחמור מכל מקום לא לקחתי דאם לא כן במאי משתבח דילמא משום שלא היה צריך משום הכי לא לקח ואילו היה צריך היה לוקח: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אַתָּה וָהֵם וְאַֽהֲרֹן מָחָֽר:

 רש"י  והם. (י) עדתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר והלא כתיב באותו פסוק אתה וכל עדתך. ויש לומר לפי שקרח היה סבור שמשה ילך עמהם ואמר קרח אליו לא תלך עמנו כי אין בלבנו עליך אלא על אהרן אחיך ואז השיב משה ואמר לו אתה ואהרן והם מחר כו' מצאתי. והרא"ם פירוש שלא נחשוב שמלת הם מורה על אנשים אחרים חוץ מהנזכרים לעיל דהם ר"ן איש דומיא דאהרן שהוא חוץ מהנזכרים שהרי כתיב אחריו חמשים ומאתים מחתות ואתה וגו' שהם הנזכרים לעיל: (שפתי חכמים)


{יז}  וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַֽהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתֽוֹ:

 רש"י  והקרבתם וגו' איש מחתתו. החמשים ומאתים איש שבכם: (רש"י)


{יח}  וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּֽעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹֽן: {יט}  וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֶל כָּל הָֽעֵדָֽה:

 רש"י  ויקהל עליהם קרח. בדברי ליצנות, כל הלילה ההוא (כ) הלך אצל השבטים ופתה אותם, כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם (תנחומא שם): וירא כבוד ה'. בא בעמוד (ל) ענן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן איך הקהיל עליהם כל ישראל אל פתח אהל מועד והלא לא היו במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם ור"ן איש דאילו היו מתחלה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ועל אהרן אלא על כרחך בדברי ליצנות פתה אותם בלילה ההוא לבד: (ל) דק"ל הלא כבוד ה' תמיד שוכן במשכן. והרא"ם פירש לא שהשרה עליהם שכינה שהרי אמר הבדלו מתוך העדה וגו': (שפתי חכמים)


{כ}   שלישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן לֵאמֹֽר: {כא}  הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָֽעֵדָה הַזֹּאת וַֽאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָֽגַע: {כב}  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָֽרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶֽחֱטָא וְעַל כָּל הָֽעֵדָה תִּקְצֹֽף: (ס)

 רש"י  אל אלהי הרוחות. יודע מחשבות, (מ) אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה, לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא: האיש אחד. הוא החוטא, (נ) ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקב"ה יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא אלהי הנשמות כמובן מהרוחות שמה ענין זה לכאן ומה טעם להאיש אחד יחטא הבא אחריו אבל פירושו אתה היודע מחשבות ותוכל לדעת מי החוטא וכו': (נ) מפני שאין כוונתו על מי שיחטא להבא רק על זה המחלוקת שכבר היה קרח חוטא. אבל מלת תקצוף הוא כמשמעו שהרי עדיין לא קצף רק רצה לקצוף: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כד}  דַּבֵּר אֶל הָֽעֵדָה לֵאמֹר הֵֽעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַֽאֲבִירָֽם:

 רש"י  העלו וגו'. כתרגומו אסתלקו, (ס) מסביבות משכן קרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והעלו כמו יצועי עלה ולמ"ד למשכן נוסף ולכן כתב מסביבות במקום סביב כדי שיסמוך למלת המשכן מפני שסביב אינו נסמך: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַֽאֲבִירָם וַיֵּֽלְכוּ אַֽחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ויקם משה כסבור שישאו לו פנים, ולא עשו (במ"ר יח, יב): (רש"י)


{כו}  וַיְדַבֵּר אֶל הָֽעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָֽהֳלֵי הָֽאֲנָשִׁים הָֽרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַֽל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָֽם: {כז}  וַיֵּֽעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַֽאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַֽאֲבִירָם יָֽצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָֽהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּֽם:

 רש"י  יצאו נצבים. בקומה זקופה (ע) לחרף ולגדף (תנחומא ח), כמו ויתיצב ארבעים יום (שמואל-א יז, טז), (פ) דגלית: ונשיהם ובניהם וטפם. בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד כ' שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דק"ל מאי יצאו נצבים מסתמא לא יצאו כשהם יושבים רא"ם. ועוד ק"ל מאי יצאו נצבים דמלת יצאו משמע הלכו ומלת נצבים משמע שעמדו ועל זה פירש רש"י לחרף ולגדף: (פ) פירוש ושם כתיב אני חרפתי את מערכות אלהי ישראל: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּֽדְעוּן כִּֽי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַֽעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַֽמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּֽי:

 רש"י  לעשות את כל המעשים האלה. שעשיתי על פי הדבור, (צ) לתת לאהרן כהונה גדולה, ובניו סגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן כל המעשים האלה למה לי הא לא חלקו אלא על אהרן מאי כל המעשים האלה ואף על פי שאינם נזכרים לעיל הם מהמפורסמים להם וכאלו הם נזכרים. דאם לא כן הרי הספק על הסגנות והנשיאות עדיין במקומה עומדת ומה שלא הזכיר המלכות משום שאין חולק עליו: (שפתי חכמים)


{כט}  אִם כְּמוֹת כָּל הָֽאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָֽנִי:

 רש"י  לא ה' שלחני. אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חולק עלי: (רש"י)


{ל}  וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָֽצְתָה הָֽאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָֽלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָֽרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִֽידַעְתֶּם כִּי נִֽאֲצוּ הָֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָֽה:

 רש"י  ואם בריאה. חדשה: יברא ה'. להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, (ק) ומה היא הבריאה, ופצתה האדמה את פיה ותבלעם, אז, וידעתם כי נאצו הם את ה' ואני מפי הגבורה אמרתי, ורבותינו פירשו (סנהדרין קי) אם בריאה, פה לארץ מששת ימי בראשית, (ר) מוטב, ואם לאו יברא ה' (ר"ל יברא ה' הפה לכאן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) תיקן בזה דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש לכן פירש להמית אותם במיתה כו': (ר) ר"ל דהוקשה להם והא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואחד מהן פי הארץ: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶֽם: {לב}  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּֽתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָֽאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָֽרְכֽוּשׁ: {לג}  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּֽאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָֽל: {לד}  וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹֽתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָֽמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָֽרֶץ:

 רש"י  נסו לקולם. בשביל (ש) הקול היוצא על בליעתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל האנשים לברוח לא קול צעקתם בעת הבליעה שהוא אינו קול מבריח אדרבה מקבץ לראות הפלא: (שפתי חכמים)


{לה}  וְאֵשׁ יָֽצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַֽחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹֽרֶת: (ס)

במדבר פרק-יז

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵֽשׁוּ:

 רש"י  ואת האש. שבתוך (ת) המחתות: זרה הלאה. לארץ מעל (א) המחתות: כי קדשו. המחתות, ואסורין בהנאה (ב) שהרי עשאום כלי שרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לא גם האש שעל המזבח דאם כן מאי כי קדשו דקאמר מה מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן: (א) לא למקום רחוק דאם כן היה לו לפרש לאיזה מקום: (ב) אבל לא האש דאם לא כן לא היה להם לזרוק לארץ ופירש אחר כך מה טעם קדשו שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה: (שפתי חכמים)


{ג}  אֵת מַחְתּוֹת הַֽחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּֽי הִקְרִיבֻם לִפְנֵֽי יְהֹוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִֽהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  החטאים האלה בנפשותם. שנעשו פושעים (ג) בנפשותם שנחלקו על הקדוש ברוך הוא: רקעי. רדידין: פחים. טסין מרודדין טינבי"ש בלע"ז: צפוי למזבח. (ד) למזבח הנחשת: ויהיו לאות. לזכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה והא התרה בהם משה ואם כן למה כתיב החטאים שהוא לשון שוגג. לכן פירש פושעים וכן כתיב כי נאצו האנשים ההם שהוא לשון מרד שמרדו ברצונם לחלוק על הקדוש ברוך הוא: (ד) לא למזבח הזהב שהמחתות היו נחושת והיאך היו עושין נחשת על המזבח הזהב רא"ם. ועוד מצאתי לפי שכתוב ויהיו לאות לבני ישראל ואין ישראל יכולין ליכנס למזבח הזהב: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַֽיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  וירקעום. אינטינדר"ש בלע"ז: (רש"י)


{ה}  זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹֽא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַֽהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹֽא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לֽוֹ: (פ)

 רש"י  ולא יהיה כקרח. כדי שלא (ה) יהיה כקרח: כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו, על אהרן דבר אל משה שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו', וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, פתרונם כמו על. ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה (ו) ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהונה שלוקין (ז) בצרעת, כמו שלקה משה בידו, שנאמר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג (שמות ד, ו), ועל כן לקה עוזיה בצרעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש הוא נתינת טעם ולא אזהרה ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' אינו אלא אסמכתא: (ו) ואף על גב דכתיב כמה פעמים בקרא ביד משה בפרשת בהעלותך על פי ה' ביד משה וכן בפרשת בחקתי וכן בפרשת פנחס. ויש לומר דק"ל מאי ביד משה דאין לומר דעל ידי משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה דלא מצינו זה בקרא ועוד דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל דעל כרחך האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים כלומר קרח שחולק אלא על כרחך האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין פירוש דכתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך מה התם צרעת אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת: (ז) וכיון שהמדרש דורש כן שמע מינה דהאי לו על קרח קאמר כלומר על החולק על הכהונה דאין לומר שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן דמה ענין צרעת לענין אהרן: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִֽמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַֽל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָֽה: {ז}  וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָֽעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַֽל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶֽעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְהֹוָֽה: {ח}  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵֽד: (ס) {ט}   רביעי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {י}  הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָֽעֵדָה הַזֹּאת וַֽאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַֽיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶֽם: {יא}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָֽעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּֽי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָה הֵחֵל הַנָּֽגֶף:

 רש"י  וכפר עליהם. רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטורת עוצר המגפה, (ר"ל כשניתן רשות למשחית, אז אין מבחין בין טוב לרע, ועל מה שמוסיף מדיליה יש תיקון בקטרת, אבל מה שגזר הקב"ה בהדיא, אין חכמה ואין תבונה. ובזה מתורץ מ"ש אח"כ שלא הניח המלאך את אהרן לעצור בקטרת, והלא הוא מסר לו רז זה, אלא שהיה גזרת הקב"ה, כמ"ש אני שלוחו של מקום ודו"ק) כדאיתא במסכת שבת (פט.): (רש"י)


{יב}  וַיִּקַּח אַֽהֲרֹן כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶֽת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָֽם: {יג}  וַיַּֽעֲמֹד בֵּֽין הַמֵּתִים וּבֵין הַֽחַיִּים וַתֵּֽעָצַר הַמַּגֵּפָֽה:

 רש"י  ויעמוד בין המתים וגו'. אחז את המלאך והעמידו (ח) על כרחו, אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי, אמר לו, משה צוני לעכב על ידך, אמר לו, אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה, אמר לו, אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בוא עמי ושאל, וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה. דבר אחר, למה בקטרת, (ט) לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת לומר, סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה הוא (מכילתא ויסע פ"ו), והחטא הוא הממית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן מאי בין החיים ובין המתים וכי החיים היו לצד אחד והמתים לצד אחד שהיה אהרן עומד ביניהם ואי קאי על המלאך אתי שפיר ופירוש שלא מתו עוד: (ט) דלטעם ראשון קשה למה לא התפלל מיד כדי שלא יתחיל הנגף או לכל הפחות כשהתחיל הנגף לכן פירוש דבר אחר שהיה גזירת הקדוש ברוך הוא. ולפי דבר אחר קשה שלא מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה משום הכי פירש טעם ראשון רז זה וכו': (שפתי חכמים)


{יד}  וַיִּֽהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹֽרַח: {טו}  וַיָּשָׁב אַֽהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶֽעֱצָֽרָה: (פ) {טז}   חמישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יז}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵֽאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִֽׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּֽהוּ: {יח}  וְאֵת שֵׁם אַֽהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָֽם:

 רש"י  כי מטה אחד. אף על פי שחלקתים לשתי משפחות, משפחת כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא: (רש"י)


{יט}  וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָֽעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָֽׁמָּה: {כ}  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַֽהֲשִׁכֹּתִי מֵֽעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  והשכתי. כמו וישכו המים (בראשית ח, א), וחמת המלך שככה (אסתר ז, י): (רש"י)


{כא}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּֽל נְשִֽׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַֽהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָֽם:

 רש"י  בתוך מטותם. הניחו באמצע, (י) שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מדכתיב שנים עשר מטות למה לי ומטה אהרן בתוך מטותם אלא ללמד בא שקודם שנתנן במקדש היו מסדרין המטות בפניהם והניחו באמצע והרא"ם כתב ואפשר שרש"י זכרונו לברכה מצא פה אגדה כדבריו ולא שמלת בתוך מורה על זה: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאֹהֶל הָֽעֵדֻֽת: {כג}  וַיְהִי מִֽמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָֽעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּֽה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵֽא פֶרַח וַיָּצֵֽץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִֽים:

 רש"י  ויצא פרח. (כ) כמשמעו: ציץ. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים. כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים, לשון ויגדל הילד ויגמל (בראשית כא, ח), ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה). ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה, והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים-ב כו, יט), ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים, יחד כפותים זה על זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לפי שמצינו ציץ קודם לפרח שנאמר יציץ ופרח לכן פירש"י פרח כמשמעו. ואם תאמר ולמה לא פירש ציץ כמשמעו ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ כגון ליחלוח של אילן. ויש לומר לפי שנאמר אחר הציץ ויגמול שקדים ומהו הדבר שלפני גמול שקדים חנטת הפרי מצאתי. ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא פרח והדר ויצץ ציץ ופרח הוא ידוע לשון מה הוא וציץ אין ידוע מה לשון הוא לכך פירש"י פרח כמשמעו ואין צריך פירוש אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש והוא חנטת פרי וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך לפי שהם ידועים מה הם אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו בין דצבור ובין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב שכתב שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח יהיה פרח מורה על הנץ הקטן ויוצא פרח וגומר מורה על הנץ הגדול כי שניהם נקראים פרח והיינו נמי כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהֹוָה אֶֽל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּֽהוּ: (פ) {כה}   שישי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַֽהֲרֹן לִפְנֵי הָֽעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵֽעָלַי וְלֹא יָמֻֽתוּ:

 רש"י  ותכל תלונתם. כמו ותכלה תלונתם, לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה, כמו (ל) תלונתם מרמורי"ש בלע"ז, ויש חילוק בין תלונותם לתלונתם, תלונתם תלונה אחת, תלונותם שם דבר בלשון יחיד, ואפילו הם תלונות הרבה: למשמרת לאות. לזכרון, שבחרתי באהרן הכהן, (מ) ולא ילונו עוד על הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן ותכלינה מיבעי ליה ומה שלא פירש ותכל לנוכח משה שאמר לו השם שבזה הפועל תכלה תלונותם מעלי הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעולותיו של משה רק הוא מתחייב מהפועל הזה מעצמו: (מ) שמאחר שיפרח מטהו והוא הנותן המטה ולא אלעזר בנו שהוא נשיא לשבט לוי כשאר נשיאים ובזה יודע שבחר באהרן שעיקר המחלוקת הזה היה בשביל הכהונה ולא בשביל התקרבות שבט לוי ואין צריכין לאות ולזכרון רק על הכהונה ודי גם כן בפריחת מטה אהרן על שירות הלוים כי מטה אחד על שבט לוי. כל זה תורף דברי רא"ם. ונראה כי כל פריחת המטה של אהרן שהוא משבט לוי הוא עדות שבחר השם יתברך בשבט לוי יותר מבשאר שבטים וכיון שהפריחות היה בשם של אהרן ולא במקום אחר של מטה כמו שכתבתי בסמוך זה עדות שבחר השם יתברך באהרן יותר מבשאר בני לוי: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָֽׂה: (פ) {כז}  וַיֹּֽאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָֽדְנוּ: {כח}  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְהֹוָה יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹֽעַ: (ס)

 רש"י  כל הקרב הקרב וגו'. אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כולנו (נ) רשאין להכנס לחצר אהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבריו ויכנס לתוך אהל מועד, ימות: האם תמנו לגוע. שמא הופקרנו (ס) למיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש הקרב הראשון בחצר אהל מועד והקרב השני בתוך האהל וכאלו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד משיקרב לתוך אהל מועד ימות ומה שלא אמר כל הקרב אל משכן ה' ימות מפני שאין הדבר מצוי מי שהוא חוץ לעזרה שיכנס לתוך אהל מועד אלא המעט ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע אבל העומדים בחצר קרובים הם ליכנס לתוך אוהל מועד ועליהם יש לידאג. רא"ם: (ס) לא שתמנו כבר שאין נופל על זה ה"א התימה של האם ועוד שהרי לא מתו אלא שמא וכו': (שפתי חכמים)

במדבר פרק-יח

{א}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶֽל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶֽם:

 רש"י  ויאמר ה' אל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן, (ע) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש (ספרי קיז): אתה ובניך ובית אביך. הם בני קהת (פ) אבי עמרם: תשאו את עון המקדש. עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע: ואתה ובניך. הכהנים: תשאו את עון כהנתכם. שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דזה אחד מי"ג מיעוטים כמו שפירש"י בריש פרשת ויקרא שנאמר למשה ולאהרן. והרא"ם דחה פירוש זה דשמא לא באו מיעוטים אלו למעט אהרן לפרש שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שיאמר לאהרן אלא היכא שנזכר שמו של משה עם שמו של אהרן אבל היכא שלא נזכר שמו של משה שמא לאהרן נאמר ולא למשה והרא"ם הביא הספרי אבל היא שנויה בפרשה שלאחריה על שם כי האריך ולי נראה דהוכחת רש"י מדכתיב לעיל מיניה ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר דק"ל לאמר למה לי אלא ודאי שאמרו למשה שישאל להקדוש ברוך הוא על זה ומסתמא שאל משה להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא השיבו על זה כי אין דרך ארץ שמשה ישאל להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ישיב לאהרן אלא ודאי למשה אמר שיאמר לאהרן. כן נראה לי ולא כמו שעלה על דעת הרא"ם: (פ) מדכתיב בסוף הענין תשאו את עון המקדש ופירש"י דברים המקודשים כגון האהל וארון ושלחן וכלי הקדש וכלים הללו נושאים בני קהת ולכן פירש"י הם בני קהת ואם תאמר עון המקדש במקדש ממש מיירי שהזהיר שלא יכנסו בו זרים אם כן מה נשתנו בני עמרם יותר משאר לוים שיהיו אלו מן המוזהרים ולא שאר לוים: (שפתי חכמים)


{ב}  וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִֽישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָֽעֵדֻֽת:

 רש"י  וגם את אחיך. בני גרשון ובני מררי: וילוו. ויתחברו אליכם, להזהיר (צ) גם את הזרים מלהתקרב אליהם: וישרתוך. בשמירת השערים, ולמנות מהם גזברין (ק) ואמרכלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא שיתחברו באות האזהרה שאתם מוזהרים להזהיר הלוים בעבודת הכהונה שהרי אין עבודת הכהונה מסורה להם ואיך יזהירו הלוים על עבודת הכהונה אלא כמו שהכהן מצווה להזהיר הלוי שלא יגע לעבודת הכהונה ככה הלוי מצווה להזהיר את ישראל שלא יקרבו לעבודת לוים ושניהם ישאו את עונם אם לא יזהירו: (ק) ל' אמר כל בספר ירמיה בסימן נ"ב פירש"י אמרכלין שמפתחות העזרה מסורות להם. ואם תאמר ודלמא ישרתוך בעבודת חול. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב בסוף לכם מתנה נתונים לה' וגו' משמע דוקא עבודת הקדש: (שפתי חכמים)


{ג}  וְשָֽׁמְרוּ מִֽשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹֽא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּֽם: {ד}  וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָֽׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹֽא יִקְרַב אֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  וזר לא יקרב אליכם. אתכם אני (ר) מזהיר על כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש אתכם אני מזהיר שתזהירו את ישראל שלא יקרבו לעבודת כהונה כי למעלה הזהירם על הלוים ועתה מזהירם על ישראל ואף על פי שקל וחומר הוא אם הלוים מוזהרים קל וחומר ישראלים אין עונשין מן הדין: (שפתי חכמים)


{ה}  וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹֽא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ולא יהיה עוד קצף. כמו שהיה כבר, (ש) שנאמר כי יצא הקצף (במדבר יז, יא. ספרי קטז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוצרך לומר כמו שהיה כבר בעבור מלת עוד שפירושו שכבר קצף כיוצא בו: (שפתי חכמים)


{ו}  וַֽאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַֽיהֹוָה לַֽעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  לכם מתנה נתנים. יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', כמו שמפורש למעלה, לשמור (ת) משמרת גזברין ואמרכלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם כן אותה משמרת של גזברים שלכם היא שאלמלא לוים עושים אותה חייבים אתם לעשות אותה: (שפתי חכמים)


{ז}  וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַֽעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָֽת: (פ)

 רש"י  עבודת מתנה. במתנה (א) נתתיה לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש עבודה שהיא מתנה כלומר העבודה עצמה היא המתנה לא עבודה של מתנה שאז תהיה המתנה זולת העבודה וכמו שפירש אחר זה שהעבודה שהיא במתנה היא שאתן לכם את כהונתכם וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶֽל אַהֲרֹן וַֽאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּֽי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרֽוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָֽם:

 רש"י  ואני הנה נתתי לך. בשמחה, לשון (ב) שמחה הוא זה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד. ספרי קיז), משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא אחד וערער (עליו) על השדה, אמר לו המלך, כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות (ג) כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן: משמרת תרומתי. שאתה צריך לשמרן (ד) בטהרה: למשחה. (ה) לגדולה (ספרי קיז. חולין קלב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר והא כתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו'. כבר תרצו בספרי אין שמחה לפני המקום אלא כשיאבדו מכעיסיו מן העולם: (ג) (חולין קלג) והם עשר במקדש. חטאת בהמה. ועוף. אשם ודאי. ותלוי. זבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. שתי הלחם. ולחם הפנים ושירי מנחות. ומנחת העומר. וד' בירושלים. בכור. ביכורים. ומורם מתודה ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשרה בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופטר חמור. שדה החרם. שדה אחוזה. וגזל הגר. וכולן מבוארין בפרשה זו ובמקרא במקום אחר: (ד) כלומר ולא לשומרן מן הזרים דומיא דושמרתם את משמרת הקודש שאין נופל בתרומה רק שלא לטמא אותה בידים: (ה) שהרי אין משיחה בדגן ותירוש: (שפתי חכמים)


{ט}  זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְֽכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיֽךָ:

 רש"י  מן האש. לאחר הקטרת (ו) האשים: כל קרבנם. כגון (ז) זבחי שלמי צבור: מנחתם חטאתם ואשמם. כמשמעו: אשר ישיבו לי. זה גזל (ח) הגר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כאלו אמר מאחר האש כלומר מאחר שהוקטרו באש. ואין לפרש מן האש מן הנקטרים באש שאין הכהנים זוכים מהאימורים שבתוך האש שכבר הוקצו לגבוה אלא פירוש שאין הכהנים זוכים אלא לאחר הקטרת האימורים: (ז) לפי שנאמר כאן מקדשי הקדשים ושלמי יחיד קדשים קלים הם. אבל אין לפרש לכל קרבנם כמשמעו שהרי מנחתם וחטאתם ואשמם אחר כך כתיב: (ח) דילפינן בגזירה שוה כתיב התם האשם המושב לה' לכהן וכתיב הכא אשר ישיבו לי: (שפתי חכמים)


{י}  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּֽאכְלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָּֽךְ:

 רש"י  בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא (ט) בעזרה ולזכרי כהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ויהיה פירוש בקודש הקדשים וגו' כדרך קודש הקדשים שפירושו כדרך אכילת קדשי קדשים שהוא במקום קדוש שהוא העזרה כדמפורש במקום אחר ונשנה כאן לעיכובא: (שפתי חכמים)


{יא}  וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵֽיתְךָ יֹאכַל אֹתֽוֹ:

 רש"י  תרומת מתנם. המורם מן התודה (י) ומהשלמים ואיל נזיר: לכל תנופות. שהרי אלו טעונין תנופה: כל טהור. ולא (כ) טמאים. דבר אחר, כל טהור, לרבות (ל) אשתו (ספרי קיז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הוא חזה ושוק ולחם אחד מן העשרה הבא עמו. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא תרומת מתנם מן תבואה לכך פרש"י שהרי אחר כך כתיב לכל תנופות שהרי אלו טעונין תנופה כגון תודה כו': (כ) כלומר אינה מצות עשה לטהורים רק אזהרה לטמאים שמכלל הן וכו': (ל) דלפירוש ראשון קשה היה לו לומר כל אשר טהור דהוה משמע ולא טמאים לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה למה מרמז אשתו במלת כל טהור: (שפתי חכמים)


{יב}  כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵֽאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַֽיהֹוָה לְךָ נְתַתִּֽים:

 רש"י  ראשיתם. היא תרומה גדולה: (רש"י)


{יג}  בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַֽיהֹוָה לְךָ יִֽהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵֽיתְךָ יֹֽאכְלֶֽנּוּ: {יד}  כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִֽהְיֶֽה: {טו}  כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְֽכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַֽיהֹוָה בָּֽאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִֽהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָֽאָדָם וְאֵת בְּכֽוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּֽה: {טז}  וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הֽוּא: {יז}  אַךְ בְּֽכוֹר שׁוֹר אֽוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אֽוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהוָֹֽה: {יח}  וּבְשָׂרָם יִֽהְיֶה לָּךְ כַּֽחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  כחזה התנופה וכשוק הימין. של שלמים, שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור (מ) נאכל לשני ימים ולילה אחד: לך יהיה. בא רבי עקיבא ולמד, הוסיף לך הכתוב הוויה אחרת, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה, שאינו נאכל (נ) אלא ליום ולילה (ספרי קיח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שהכתוב הקיש בכור לחזה ושוק של שלמים שהם קדשים קלים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד: (נ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי היקשא תיפוק ליה מקרא דשנה בשנה ופרש"י שם שאם שחטו בסוף שנתו אוכל אותו היום ויום אחד בשנה האחרת לימד שנאכל הבכור לשני ימים ולילה אחד. ונראה לי דאי לאו קרא דלך יהיה הוה אמינא שנה בשנה איפכא שאם שחטו בסוף שנה יהא נאכל דוקא באותו יום ולא בשנה האחרת לכך כתב לך יהיה להוסיף הויה אחרת וכו' וממילא דרשינן שנה בשנה שאם הוא בסוף שנתו וכו': (שפתי חכמים)


{יט}  כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל לַֽיהֹוָה נָתַתִּֽי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה לְךָ וּֽלְזַרְעֲךָ אִתָּֽךְ:

 רש"י  כל תרומת הקדשים. מחיבתה של פרשה זו, כללה בתחלה, וכללה בסוף, ופרט באמצע: ברית מלח עולם. כרת ברית עם אהרן, בדבר הבריא, ומתקיים, ומבריא את אחרים: ברית מלח. כברית הכרותה למלח, שאינו מסריח לעולם: (רש"י)


{כ}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶֽל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹֽא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 רש"י  וחלק לא יהיה לך בתוכם. אף (ס) בביזה (ספרי קיט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לתרץ הרי כתיב בארצם לא תנחל ולמה כתב וחלק לא יהיה וגו' אלא אף בביזה ואם תאמר והרי נטל אלעזר הכהן בביזה כמו שמבואר בפרשת מטות. ויש לומר שכאן מדבר בארץ ישראל ושם לא נטלו ביזה ולכך כתיב כאן בארצם שמשמע בארץ ישראל: (שפתי חכמים)


{כא}   שביעי  וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַֽעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַֽחֲלָה חֵלֶף עֲבֹֽדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹֽבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵֽד: {כב}  וְלֹֽא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמֽוּת: {כג}  וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַֽחֲלָֽה:

 רש"י  והם. הלוים ישאו עונם של (ע) ישראל, שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) לא שתאמר שמלת והם ומלת עונם שבה אל ישראל רק והם שבה אל הלוים ועונם שבה אל ישראל הסמוך ואחר כך פירש מהו נשיאות עון שאם לא יזהירום וכו': (שפתי חכמים)


{כד}  כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַֽיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַֽחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַֽחֲלָֽה: (פ)

 רש"י  אשר ירימו לה' תרומה. הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו (פ) תרומת מעשר (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן תרומה למה לי הא כבר נאמר אשר ירימו לה' ועוד מעיקרא קרי ליה מעשר ובסוף תרומה: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כו}  וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּֽי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת הַֽמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵֽאִתָּם בְּנַֽחֲלַתְכֶם וַהֲרֵֽמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַֽעֲשֵׂר מִן הַֽמַּעֲשֵֽׂר: {כז}  וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרֽוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַֽמְלֵאָה מִן הַיָּֽקֶב:

 רש"י  ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן. תרומת מעשר שלכם, אסורה לזרים ולטמאים, וחייבין עליה מיתה וחומש, כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן: וכמלאה מן היקב. כתרומת תירוש ויצהר, הניטלת מן היקבים: מלאה. לשון בישול, תבואה שנתמלאת: יקב. הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו, וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן יקבי המלך (זכריה יד, י), הוא ים אוקיינוס, חפירה שחפר מלכו של עולם: (רש"י)


{כח}  כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַֽהֲרֹן הַכֹּהֵֽן:

 רש"י  כן תרימו גם אתם. כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם, תרימו גם אתם ממעשר שלכם, כי הוא נחלתכם: (רש"י)


{כט}  מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶֽת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּֽנּוּ:

 רש"י  מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, (צ) שאם הקדים לוי את הכהן בכרי, וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דמכל מעשרותיכם תרימו תרומת מעשר משמע ואם כן תרימו את כל תרומת ה' על כרחך בתרומה גדולה קמיירי ואיך יהיה זה הא כבר נתן ישראל תרומה גדולה ואמר כגון שהקדים לוי את הכהן דהיינו אחר הדישה ולא בשבלים שאם הקדימו אז אינו חייב ליתן לו רק תרומת מעשר: (שפתי חכמים)


{ל}   מפטיר  וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִֽימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וּכִתְבוּאַת יָֽקֶב:

 רש"י  בהרימכם את חלבו ממנו. לאחר שתרימו (ק) תרומת מעשר ממנו: ונחשב. המותר (ר) ללוים, חולין גמורין: כתבואת גרן. לישראל, שלא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה, (ש) שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, יכול יהא כולו אסור, תלמוד לומר ונחשב ללוים כתבואת גרן, מה של ישראל חולין אף של לוי חולין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שפירוש המותר מהרמת חלבו לא בעת הרימכם ובי"ת בהרימכם כמו בעבור דהיינו אחר: (ר) וי"ו דונחשב הוא וי"ו נוסף שפירושו אחר הרימכם חלבו יחשב המותר וכו': (ש) פירוש דרש"י מפרש מעצמו שאל יקשה לומר מהיכא תיתי לאסור את המותר דאיצטריך קרא להתירו משום שלא תאמר וכו': (שפתי חכמים)


{לא}  וַֽאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵֽיתְכֶם כִּֽי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹֽדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  בכל מקום. אפילו בבית הקברות (יבמות פו:): (רש"י)


{לב}  וְלֹֽא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִֽימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמֽוּתוּ: (פפפ)

 רש"י  ולא תשאו עליו חטא וגו'. הא אם לא תרימו, (ת) תשאו חטא: ולא תמותו. הא אם תחללו תמותו (בכורות כו:):

חסלת פרשת קרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש האי קרא לא לפטור המרימים אתי דמהיכי תיתי לחייב אלא לחייב אתא ומכלל לאו אתה שומע הן ומזה הטעם עצמו פירש גבי ולא תמותו הא אם תחללו תמותו דמכלל לאו אתה שומע הן דאם לא כן למה לי ולא תמותו מהי תיתי לחייב דאצטריך קרא לפטור. הרא"ם: חסלת פרשת קרח (שפתי חכמים)