רש"י זאת חקת התורה. לפי שהשטן (א) ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, (ב) לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ"ר יט, ה): ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, (ג) פרה שעשה משה (ד) במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, (ה) שאם היו בה שתי שערות שחורות (ו) פסולה: ויקחו אליך. משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה (ט) ותכפר על העגל: אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח), שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: (רש"י)
שפתי חכמים (א) דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה כמו זאת התורה לעולה ולחטאת וזאת תורת העולה אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למה לי תרווייהו ועוד שהסמיך חקת לתורה ע"כ צריך לומר שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא הוה דומיא דחקותי ותורתי דהתם אינו סמוך חוקים לתורה ואף על גב דכל התורה כולה היא גזירת המלך הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל וזהו שפרש"י ומתרץ לפי שהשטן וכו'. ואם תאמר גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. ויש לומר דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רבותינו זכרונם לברכה דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות צריך לומר דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כמ' סאה דמי מקוה. רא"ם: (ב) ואם תאמר למה נקט רש"י כפל לשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ועוד קשה למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה. ויש לומר דבמצוה זו הן מונין ואומרים מה מצוה זו שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו ועוד מה טעם יש בה שיכולה לטהר טמאים: (ג) רצל"ת למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה אל אלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי היה מתעסק יש לומר שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית: (ד) לפי כשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשין ממנה כדפרש"י בסמוך ר"ל בכל פרות היו צריכים לערב מפרה של משה ובזה מקדשין אותה ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה: (ה) ר"ל למה כתיב תמימה שאין לומר שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום: (ו) ואם תאמר דלמא אפילו שער אחד נמי. ויש לומר דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפילו שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשרה. אבל הרא"ם פירש שתי שערות הלכה למשה מסיני: (ט) ואם תאמר והא אין קטיגור נעשה סניגור דכהאי גוונא נמי אמרינן גבי בגדי זהב דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה על ידי זהב הכי נמי באה עבירה על ידי עגל. ויש לומר דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ והכי נמי גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור ואם תאמר והא בסמוך פירש"י מה דלא היתה עבודת פרה אדומה על ידי אהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור ויש לומר דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו אבל פרה אדומה הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל אלא ממינה היתה ואם תאמר והא בפרשת שמיני כתיב באהרן קח לך עגל ופרש"י להודיע שעל ידי זה מכפר לו הקדוש ברוך הוא על מעשה עגל ולגבי עצמו אין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית ויש לומר דהתם מיירי שהוא היה מכפר על עצמו אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור אף על פי שהיה מכפר עליו בעון העגל: (שפתי חכמים)
רש"י אלעזר. מצותה (ז) בסגן (ספרי קכג): אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש (ח) מחנות (יומא סח.): ושחט אותה לפניו. זר שוחט (ט) ואלעזר רואה (יומא מב.): אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) פירוש דק"ל לכתוב ונתתם אל הכהן אלא מצותה בסגן ר"ל בסגן של כהן גדול דהיינו אלעזר ונקרא בשם סגן שאם היה כהן גדול טמא היה זה במקומו לעבוד עבודה ומה שפירש מצותה בסגן ר"ל דוקא פרה זו מצותה בסגן אבל פרות אחרות יש מפרשים (יומא מ"ב) שנעשית על ידי כהן גדול עצמו כדפרש"י בסמוך ולכך כתיב ונתתם אותה ר"ל אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן אבל אחרות נעשית על ידי כהנים גדולים: (ח) דילפינן מחוץ למחנה דהכא ממחוץ למחנה דכתיב בפרשת מצורע והתם מוכח בהדיא דמחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו' ר"ל שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו עיין שם בפרשת ויקרא: (ט) מדכתיב לפניו דהל"ל ושחט אותה, לפניו למה לי אלא אחר שוחט ומדלא פירש הכתוב מי היא השוחט משמע אפילו בזר כשרה: (שפתי חכמים)
רש"י אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו (י) של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.): (רש"י)
שפתי חכמים (י) ר"ל דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לג' מחנות כדפרישית לעיל ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו' משמע דאף להזות חוץ לג' מחנות צריך להזות ואם כן היאך שייך נוכח פני אהל מועד ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני האהל מועד ממש אלא עומד וכו': (שפתי חכמים)
רש"י עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג' מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו: (רש"י)
רש"י אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב (כ) ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא (ל) עד הערב ואחר יבא אל המחנה: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ואפילו טמא מת מותר במחנה לויה קל וחומר ממת עצמו שמותר במחנה לויה שהרי עצמות של יוסף היו עם משה ומשה במחנה לויה היה שהרי לוי היה כל שכן מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה ואם כן מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה: (ל) דק"ל דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה אבל עדיין הוא טמא עד הערב וכי שייך זה שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעה שהטומאה עליו והא אפילו אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו כל שכן שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו לכן צריך לסרס המקרא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים (מ) מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ"ג מי"א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד), לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי (נ) כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר (ס) בהנאה: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' (שמות לב, לד), וכשם שהעגל (י) מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו' (שם כ), כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (מ) כדתנן בפרק ג' דפרה דף כ"ו ובתוס' פירשו הג' חלקים כמו שפירשם רש"י זכרונו לברכה. והרא"ם כתב ונראה לי שהחלוק שאמרו שמחלקים לג' חלקים הוא קבלה בידם כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור וגו' חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו' כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור והפסוק הג' שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו' בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע"פ הסדר הזה תמיד עד כאן לשונו: (נ) לא חטאת כמשמעו שעל מה היתה מכפרת: (ס) ואם תאמר והלא היו מטהרין ממנה ויש לומר זה שבחיל אסורה בהנאה. ויש מפרשים כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי: (י) לפי שהעגל היה עבודת אלילים ועבודת אלילים מטמא כמת כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: (שפתי חכמים)
רש"י במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה (פ) שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית (צ) דם (חולין עב.): את משכן ה' טמא. אם נכנס (ק) לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טומאתו בו. אע"פ שטבל: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) ר"ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש ומתרץ שהוא פירוש על במת כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם וכו'. ואף על פי דלעיל גם כן כתיב במת לכל נפש אדם יש לומר דלעיל כתיב במת לכל נפש והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה של מי אתה וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב ופירוש של עבדך יעקב אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה לכך אמר שאף על פי כן אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת לכן פירש שהוא פירוש על במת: (צ) היוצא מן המת שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה וצריך הזייה ג' וז' ולפי זה יהיה שימוש הבי"ת כמשמעו ולכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל או בנפש וגו' כיון שאין בנפש ביאור למלת במת לכן פירש גם לטעם הראשון: (ק) משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה' ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואחר כך נכנס לעזרה קודם שיתחטא ואם תאמר היה לו לפרש אם נכנס למשכן כו' ויש לומר דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפירש אפילו בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש"י עצמו מפרש ליה והולך עוד טומאתו בו ר"ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הזה הזאת ג' וז' אם כן משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זרק עליו וגומר שמע מינה דמיירי שטבל דאי לא טבל הל"ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו אלא על כרחך מיירי אף על פי שטבל: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ר) לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת דסברא הוא דממאי יטמא הא אינו נוגע ונושא שום טומאה בשלמא אם המת באהל נעשה כאילו כל האהל מלא טומאה כיון שאין הטומאה רצוצה היא שתהיה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאילו נגע בטומאה עצמה וקל להבין: (שפתי חכמים)
רש"י וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה (ש) מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור: פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח), נתחברתי עם (ת) אחותי: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) כיון שמצינו בפרשת שמיני דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו לפיכך וכו': (ת) ואם תאמר והא לעיל בפרשת ויצא פירש נפתולי אלהים נפתלתי מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי וכו' ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו' ודוחק לומר כי כאן פירש לפי פירושו של מנחם בן סרוק כיון דליה לא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו לשון עקש וכו' פירוש על נפתולי אלהים אבל נפתלתי בתרא הוא מפרשו מלשון צמיד פתיל וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי אבל נראה דחוק כי אין זה משמעות רש"י וצריך עיון. ועיין (בגור אריה) כי שם האריך: (שפתי חכמים)
רש"י על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק, (א) ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה: (רש"י)
שפתי חכמים (א) שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק (רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין). ויש מפרשים גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן ודופק הוא כפירוש ראשון: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ב) רצ"ל וכי דוקא טהרתו ביום ז' אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר אדרבא קל וחומר הוא ומפרש דלא בא לאשמעינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז' לאפוקי פחות מז' וכאילו אמר ביום גמר טהרתו: (שפתי חכמים)
רש"י ואיש אשר יטמא וגו'. אם נאמר מקדש למה נאמר (ג) משכן כו', כדאיתא בשבועות (טז:): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) ר"ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה קל וחומר במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה ומתרץ אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן במקדש שלא נמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הוה אמינא מה למקדש שקדושתו קדושת עולם מה שאין כן משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קא משמע לן: (שפתי חכמים)
רש"י ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו (יומא יד. נדה ט.) שהמזה טהור, (ד) וזה בא ללמד שהנושא מי (ה) חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה: והנוגע וגו' יטמא. ואין טעון (ו) כבוס בגדים: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) מדכתיב והזה הטהור על הטמא פשיטא שהוא טהור דאם טמא הוא אם כן מטמא את המים אלא לומר אף על פי שהזה טהור הוא: (ה) מה שאין כן בנוגע ר"ל אל תקשה לי מה דפרישית דקרא ומזה וגומר בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה והא אחר כך כתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא ואם מזה הוא נושא למה לי למכתב והנוגע אם הנושא טמא מכל שכן הנוגע ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כיבוס בגדים מה שאין כן בנוגע דהתם לא צריך כיבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו הוא הדין נמי לכל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה בשעת חיבורו במטמאין והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חיבורו במטמאין ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא הרא"ם: (ו) ר"ל כיון דמזה הוא נושא אם כן הל"ל הנוגע גבי ומזה דדרך המקרא לכלול נוגע ונושא יחד וכאן חלקן אלא שאין וכו': (שפתי חכמים)
רש"י וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא (ז) במת, יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא (ח) מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה, העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וזהו: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כלומר איזה טמא כי מלת הטמא מורה על הנזכר והוא הנוגע במי חטאת וזה אינו דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב ואיך יטמא אדם ומתרץ הטמא הזה שנטמא במת יטמא ר"ל שאם יגע בכלים יטמא הכלים והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע ופירש שמלת בו מורה בטמא מת לא בו בנוגע בטמא מת: (ח) ר"ל אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה תטמא עד הערב ומקשה רש"י בשלמא כלים יכול לטמא לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון אבל אדם אחר הנוגע בטמא למה יהא טמא והרי אדם אינו נטמא מראשון אלא מאב הטומאה ומתרץ מכאן למדו וכו': (שפתי חכמים)
רש"י כל העדה. עדה השלמה, (כ) שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה מיתת מרים (ל) לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה קרבנות (מ) מכפרין, (ס"א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים (נ) מכפרת (מועד קטן כח.): ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה. (ס) ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', (ע) שאינו דרך כבוד של מעלה (שם), ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) רצונו לתרץ כיון שכתוב בני ישראל פשיטא שהיו כל העדה ומפרש שכבר מתו מתי מדבר: (ל) פירוש דאין כאן מקומו שהרי בשנה ראשונה ליציאת מצרים עשו העגל ובשנה שנייה שרפו פרה אדומה ומיתת מרים היתה בסוף מ' שנה ליציאת מצרים: (מ) ואם תאמר וכי קרבן היתה הפרה אדומה והלא לא היו מקריבין ממנה כלום. ויש לומר לפי דבר אחר שפירש"י לעיל שקראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה שמע מינה שהיא כקרבן: (נ) ואם תאמר לפי זה היה לו לסמוך גבי קרבנות ממש. ויש לומר לכך נסמכה לפרה לפי שהם דומים להדדי לפי שמיתת צדיקים אינן קרבנות וגם הפרה אינה קרבן ממש ולמדנו מהדדי כמו שזה מכפר גם זה מכפר: (ס) מדכתיב כאן שם שם וכתיב גם גבי אהרן וימת אהרן שם דאי לאו לגזירה שוה אתי שם שם תרי זימני דגבי מרים למה לי אלא על כרחך לגזירה שוה אתי מה התם בנשיקה שהרי כתיב על פי ה' אף כאן בנשיקה: (ע) יש מקשים מה מקשה רש"י הא פירש"י דילפינן שם שם מאהרן. ויש לומר דרש"י הכי פריך למה לי גזירה שוה לכתוב בהדיא על פי ה' דעל כרחך לאו גזירה שוה גמורה הוא דאם כן למה לי גבי אהרן על פי ה' להורות שבנשיקה מת נלמוד שם שם ממשה אלא ודאי לאו גזירה שוה גמורה היא משום הכי כתב גבי אהרן על פי ה' אם כן גבי מרים נמי לכתוב על פי ה' וכו'. אבל בגמרא כתב בפירוש שלמדו הגזירה שוה ממשה לכן צריך לומר דרש"י זכרונו לברכה נמי הכי קאמר אף היא בנשיקה מתה ר"ל דיליף שם שם ממשה אבל אהרן נאמר בו על פי ה' ואין צריך ללמדו ממשה ולכן אמר ובאהרן וכו' ולא אמר שבאהרן יע"ש: (שפתי חכמים)
רש"י ולא היה מים לעדה. מכאן, שכל מ' שנה היה להם הבאר (פ) בזכות מרים: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) שהרי מיד כשמתה מרים לא היה להם עוד מים. ואם תאמר למה לא היה הבאר בזכות אהרן או משה ויש לומר בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך בתיבה לכך נעשה לה זכות זה של באר דהיינו מים שנתן הקדוש ברוך הוא מים לעדה בשבילה: (שפתי חכמים)
רש"י ולו גוענו. הלואי (צ) שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן (ק) לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע (בחולם): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) פירוש כמו הן לו יהי כדבריך לא מענין שמא כמו לו ישטמנו יוסף ולא מענין אולי כמו לו הקשבת למצותי: (ק) כאלו אמר בגויעת אחינו דאם לא כן בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור ושיהיה פירושו בזמן שגועו אחינו כמו ויהי כשמוע לבן: (שפתי חכמים)
רש"י ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה (ר) על ממונם של ישראל (במ"ר יט, ט): (רש"י)
שפתי חכמים (ר) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקדוש ברוך הוא השיב להם על מה שבקשו הם ואמרו למה נמות שם אנחנו ובעירנו והשיב להם הקדוש ברוך הוא והשקית את העדה ואת בעירם. ויש לומר דלשון והשקית נופל על בהמה כדכתיב בפרשת חיי שרה וגם גמליך אשקה והל"ל וישתו העדה כדכתיב בסמוך ותשת העדה דלשון שתייה נופל על אדם כדכתיב נמי שם שתה אדוני ומדמשני וכתב והשקית ודאי הקפיד על בעירם (מהרא"י) ועוד יש לומר דק"ל ואת בעירם למה לי דהא בפרשת בשלח בתשובת הקדוש ברוך הוא למשה על דבר המים לא השיב לו אלא ושתה העם אף על פי שישראל אמרו להמית אותי ואת בני ואת מקני ואם כן ואת בעירם למה לי אלא שחס וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ויקהלו וגו'. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט (ש) את המרובה (במ"ר שם): המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, (ת) לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) דק"ל וכי אפשר להקהיל כל הקהל אל פני הסלע: (ת) רצונו לתרץ מה חידוש היה להם עד שאמרו המן הסלע וגו'. כיון שאמר הקדוש ברוך הוא ונתן מימיו ודאי כך יהיה. ומתרץ לפי שלא היו כו' והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו כלומר מה חילוק בין זה לזה לכך אמר להם כו': (שפתי חכמים)
רש"י פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא (א) טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר והכית בצור (שמות יז, ו), ונזדמן להם אותו סלע והכהו: (רש"י)
שפתי חכמים (א) דק"ל למה הכה ב' פעמים. ומתרץ לפי שבמכה ראשונה הוציא טיפין וכו' והוכחתו דאם איתא שלא הוציא כלום למה הכה אותו פעם שנית ולמה לא היה סובר ודאי זה סלע אחר שלא צוה עליו הקדוש ברוך הוא ואם הוציא מתחלה מים הרבה לא היו צריכין להכותו פעם שנית אלא ודאי שהוציא מתחלה טיפין לכך הכה אותו פעם שניה. ומה דלא הוציא מים כשיעור בפעם ראשון לפי שלא כו' ומה שהוסיף לומר והם דברו כו' כדי להודיע טעותו של משה שהכה משום שהם דברו לסלע אחר ולא הוציא משום הכי הכה את הסלע מפני שאמרו שמא כו' והוסיף עוד ונזדמן להם כו' דאם לא כן למה הוציא אפילו טיפין ואפילו בהכאות רבות לא היה לו להוציא אפילו טיפה אחת אלא שנזדמן להם כו' וקצת קשה ממה שפירש רש"י בפרשת מטות גבי ויאמר אלעזר הכהן וגו' לפי שכעס משה בא לכלל טעות וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע על ידי הכעס בא לכלל טעות משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר ולא הוציא מים ומפני שחשבו שאולי ציווי השם לא היה אלא בהכאה כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכל מקום עד כאן לשונו הרא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב (ב) שאלולי חטא זה בלבד (ג) היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם, כעון (ד) שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא הצאן ובקר ישחט (במדבר יא, כב) קשה מזו, (ה) אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קדוש השם: להקדישני. שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל-א ג, יד), נשבע (ו) בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) רצונו לתרץ וכי דרך כבוד לגלות חרפה של צדיקים ומפרש דאדרבה מפני שבח שלהם גילה הקרא כדפירש גילה כו': (ג) דק"ל דיען משמע שהוא טעם אלמעלה. ומתרץ דהכי פירושו שאלולי כו' כלומר יען שעשיתם זו בלבד. כתב הרא"ם ואם תאמר והא בזולת זה החטא לא היה נכנס לארץ שכבר נגזרה עליו גזירה כמו שכתוב עתה תראה וגו' ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים. ותירוצו עיין בפרשת בהעלותך במה שכתבתי בפסוק נוסעים אנחנו כו' שדבריו התם כמו שתירץ הוא הכא לכן לא הבאתי דבריו על הגליון: (ד) ר"ל שאל תסבור לומר שהיו בידיהם אף עונות דור המדבר דהם עונות גדולות כמו מתלוננים ושאר דברים: (ה) ששם אמר שאין בכח השם לתת בשר כדי סיפוקם וכאן אמר משה שאין ברשותו להוציא מסלע אחר שלא נצטוו והיה זה סבה שיאמינו העם שמחוזק הסלע וטבעו היו המים ולא מפני גזירתו של השם יתברך יצאו דאם לא כן מה לי סלע זה מה לי אחר לגבי הקדוש ברוך הוא וחטאתם לא היה רק שלא בטחו בה' שיוציאו מכל סלע שירצו אף על פי שלא נצטוו עליו: (ו) כלומר מעצמו בלי שום הכרח שהרי לא עמדו לפניו בתפלה: (שפתי חכמים)
רש"י המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב): ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו), וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג): (רש"י)
רש"י אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג), ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו, י), מפני השטר חוב המוטל עליהם, (ז) והטילו על יעקב: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ר"ל מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם כי גר יהיה זרעך והקדוש ברוך הוא הטיל על יעקב ובניו לבדו גזירתו שהיינו עבדים בארץ מצרים נמצא שאנו סבלנו צרות השעבוד בעד עשו אביך ובניו ועל כן ראוי לכם להניח לנו דרך ארצך כדפירש"י בסמוך גבי נעברה נא בארצך וגו': (שפתי חכמים)
רש"י וירעו לנו. סבלנו צרות (ח) רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים (ט) בקבר כשפורענות באה על ישראל: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) (גור אריה) אף על גב שלשון וירעו לא משמע רק שעשו להם רעה אחת ובמקום אחר כתיב וירעו אותנו ויענונו וגו' לכן פירש שפירוש וירעו הוא כולל צרות רבות ואם כן כולם בכלל: (ט) דאי קאי על אבות שהיו בארץ מצרים היה לו להקדים אבותינו ללנו והכי הל"ל וירעו לאבותינו ולנו ומדכתיב לאבותינו לבסוף משמע דמלתא אחריתא הוא. מהרא"י: (שפתי חכמים)
רש"י וישמע קולנו. בברכה שברכנו (י) אבינו הקול קול יעקב (שם כז, כב), שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה, (כ) מכאן שהנביאים קרוים מלאכים, ואומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (דברי הימים-ב לו, טז): (רש"י)
שפתי חכמים (י) מתשובה שהשיב מלך אדום למשה שמעינן דמשה אמר לו כן בברכה כו' מדכתיב בסמוך פן בחרב אצא לקראתך ופירש רש"י מה לו להשיב זה אלא אתם מתגאים וכו' אם כן מוכח שמשה אמר לו זה בברכה כו' (דבק טוב) דאם לא כן כיון שאמר ונצעק אל ה' וגו' הל"ל וישמע ה' וישלח וגו' קולנו למה לי אלא בברכ' וכו': (כ) רצונו לתרץ והא משה הוציאם ועל זה מפרש מכאן וכו': (שפתי חכמים)
רש"י נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירושה (ל) של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול (מ) ובאר לשתות, לא נשתה ממנו, אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם. מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני, כדי להנות את אושפיזו (במ"ר יט, טו): דרך המלך נלך וגו'. אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו (נ) לכאן ולכאן לאכול: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) רצונו לתרץ מה צריך משה להזכיר למלך אדום ענין יציאת מצרים וגם כל הענין דכתיב לפניו: (מ) הא דנקט רש"י מן לאכול ולא כתיב בקרא אלא מים דהוקשה לרש"י דאי לא אמר למלך אדום על ענין אכילה מה הנאה הוא להם בזה שיקחו מהם מים דהנאה מועטת היא אלא אף על האכילה אמר משה ליקח מהם והא דנקט הקרא דוקא מים רבותא נקט אף מים רוצין ליקח מהם אף שאין דרך לקנות מים כמו שהיה מקונן ירמיה מימינו בכסף שתינו. מהרא"י: (נ) (נחלת יעקב) דק"ל הא כבר אמרו לא נעבור בשדה ובכרם אלא ודאי דלעיל קאי אהעברה ברגלים וכאן קאי אנטייה לאכול: (שפתי חכמים)
רש"י כל העדה. כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ, (פ) שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן חיים כלכם היום (דברים ד, ד): הר ההר. הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) ואם תאמר ולמה לא מפרש בלשון זה שפירש לעיל על כל העדה ומה צריך לנקוט כולם שלמים ליכנס לארץ וגם זה לא צריך לפרש ואלו מאותן כו' ויש לומר שאל תקשה למה צריך לכתוב כל העדה וללמדך שכל העדה כלם עומדים לחיים שכבר מתו מתי מדבר והא לעיל כתיב כל העדה. ומפרש לומר לך אף בשעה שהיו נכנסים לארץ שהיה זמן מרובה לאחר מיתת אנשי דור המדבר היו כלם שלמים כו': (שפתי חכמים)
רש"י על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט, בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (דברי הימים-ב כ, לז): (רש"י)
רש"י את בגדיו. את בגדי כהונה גדולה (צ) הלבישהו, (ק) והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה (ר) ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) רצונו לתרץ דאי בגדיו של חולין מה טעם צוה הקדוש ברוך הוא להלביש את אלעזר לפניו בבגדיו. והרא"ם תירץ על כרחך פירושו בגדי כהונה דאם לא כן איך יהיה אות על זכיותו בכהונה גדולה ואפשר דבכלל דבריו דברי: (ק) אף על פי שאין כתיב כאן שכך צוה השם שאין כתיב אלא והפשט את אהרן וכו' דאם לא כן שמשה הלביש את אהרן תחלה איך ילבש אהרן בגדי כהונה שלא בשעת עבודה והלא היוצא מהר הבית בבגדי כהונה סופג ארבעים אלא על כרחך צריך לומר דמשה הלבישו על פי הדיבור כדי שיפשיטן וילבישן את אלעזר בפני אהרן להראות שבנו זוכה לכהן גדול תחתיו: (ר) משום דק"ל ולמה לא הפשיט אהרן את בגדיו וילבישם אלעזר את עצמו כי זה נראה שהוא גנאי למשה שיהא משרת להם ומתרץ אמר לו וכו' וכי לא סגי בלא דיבורו של משה אלא להורות מצות גמילות חסדים של מתים שהרי משה בעצמו היה מתעסק בכל עסקי מיתת אהרן: (שפתי חכמים)
רש"י ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו (ש) לא עכב (במ"ר יט, יט): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) דאם לא כן ויעש משה למה לי וכי תעלה על דעתך שעבר על שליחותו של מקום. כתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא דרשו על מה שכתב בפרשת קרח ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה ואפשר שלא דרשו בו משום שיש לומר שעשה זה בשמחה משום טובתו שלא יבואו בני ישראל לחלוק עוד על שררת שבט לוי ומפני שאהבת שררות שבטו מעורבת בעשיית מצוה זו אף שעשה גם כן מצות השם יתברך לא רצו לדרוש בו כלום ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)
רש"י ויראו כל העדה וגו'. כשראו משה ואלעזר יורדים (ת) ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם מת, אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות, מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים, (א) לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני, שהמתרגם דהא מית, טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו ז"ל כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר רבי אבהו (ראש השנה ג.), דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו, ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו, למה ויראו לפי שהרי מת אהרן, אבל על תרגום וחזו כל כנישתא אין לשון דהא נופל, אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו ואם מדוע לא תקצר רוחי (איוב כא, ד), והרבה מפורשים מזה הלשון אם חרוצים ימיו (שם יד, ה): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) רצונו לתרץ והרי לא ראו מיתה של אהרן רק משה ואלעזר והל"ל וישמעו והלא מפי משה ואלעזר שמעו ומפרש כשראו כו' והראוהו מלאכי השרת וזהו שכתב ויראו כל העדה: (א) רצה לומר למה כתיב במיתת משה רבינו עליו השלום ויבכו בני ישראל והכא גבי אהרן כל בית ישראל. ומפרש דכאן אף הנשים בכו ולמה לפי שהיה כו': (שפתי חכמים)
רש"י וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד (ב) כו' כדאיתא בראש השנה (ג.), ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות: יושב הנגב. זה עמלק, (ג) שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר יג, כט), ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה מרגלים, שנאמר ויעלו בנגב (שם כב). דבר אחר, דרך האתרים, דרך התייר הגדול (ד) הנוסע לפניהם, שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (שם י, לג): וישב ממנו שבי. אינה אלא (ה) שפחה אחת: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ואם תאמר מנליה לרש"י דלמא כפשוטו כדכתיב אחריו כי בא ישראל וגו'. ויש לומר דקשה לרש"י למה לי וישמע דלא הל"ל אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו' כמו ויבא עמלק וילחם בישראל וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל וכן גבי עוג ויצא לקראת ישראל וגו' למלחמה אדרעי אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ועוד יש לומר דהוכחתו מדכתיב בפרשת ואלה מסעי וישמע הכנעני וגו' אחר מיתת אהרן והתם על כרחך לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל והתם פירש"י כאן למדך כו' לשון מכאן למדך משמע שפירש דראייתו משם ושם אפרש בס"ד. והרא"ם פירש מדכתיב ויראו כל העדה וגו' ואמר ר' אבהו קרי ויראו בציר"י תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא נתגלו העדה לפי שגוע אהרן: (ג) מפרש דאל תקשי אם כן סתרי קראי אהדדי דכתיב וישמע הכנעני ואחר כך כתיב יושב הנגב היינו עמלק לכן פירש שינה כו': (ד) פירוש והוא הארון כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כי אם ארון הקודש שנוסע לפניהם משום הכי בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן הרא"ם. והוצרך לטעם של דבר אחר כי לטעם הראשון קשה למה כתוב דרך האתרים וכי המרגלים כבשו אותו דרך והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים לכן פירש דבר אחר וכו' וכמו שפירש הרא"ם כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני כבוד בא להלחם ולטעם של דבר אחר קשה למה כתיב האתרים לשון רבים כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש לכן פירש גם טעם ראשון: (ה) הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לפרש כן משום דסבירא להו אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני השם יתברך וכאן לא מצאו שום קלקול לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם ואין לומר מנליה אחת דלמא שתים יש לומר דמלשון שבי משמע שאינה אלא אחת ואם תאמר מנא ליה לרש"י דשפחה היתה ויש לומר דמלשון שבי משמע שפחה כדכתיב בפרשת בא מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וגו' כך כתיב בהתראה ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה דאם לא כן וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ו) דאי כמשמעו מה נדר הוא זה להחרים עריהם דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו' ולשון חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה דויחרם היינו חרם גבוה היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב אתהם ואת עריהם ומפרש כשקאי על בני אדם משמש לשון הריגה וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה: (שפתי חכמים)
רש"י דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו, (ז) חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים, שנאמר וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א, מ), וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פרשת פנחס) שבע מסעות, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (שם י, ו), וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו (ח) כאילו הוא בפניהם. צא ובדוק במסעות, ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך, שהוקשה להם, אמרו, עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך, ובלשון לע"ז אנקרודלו"ר. ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותם בדרך, ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא, מפורש שם במה קצרה, כגון ותקצר נפשי בהם (זכריה יא, ח), וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י, טז). וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא, ח), גדלה עלי, ויגאה כשחל תצודני (איוב י, טז), כללו של פירושו, כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ר"ל מה דכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וגו' הא קודם שבאו להר ההר היו סובבין ארץ אדום כדכתיב לעיל וימאן אדום וגו' נמצא שכבר חזרו לאחוריהם ולמה אמר איך שעכשיו חזרו לאחוריהם ומפרש כיון שמת כו': (ח) ואם תאמר למה הספידוהו במוסרה ויש לומר בפרשת פנחס ובפרשת עקב מפרש רש"י למה הספידוהו במוסרה וזה תוכן דבריו לפי שכאשר חזרו למוסרה היו רודפין בני לוי אחריהם עד מוסרה והרגו כמה משפחות כדפירש"י בפרשת פנחס והספידו אז על אהרן משום דמחמת שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד מעליהם לכן שמעו ובאו הכנענים עליהם למלחמה ומשום הכי חזרו לאחוריהם למוסרה ומחמת שחזרו נהרגו כמה משפחות לכך הספידוהו באותו פעם כיון שעל ידי מיתתו בא להם כל זה כדפי' ומה שפירש"י הכא שבע מסעות חזרו לאחוריהם ובפרשת פנחס פירש שמונה מסעות חזרו לאחוריהם מפורש במקום אחר דהיינו לבד מאותו מסע אחרונה הוא שבע מסעות: (שפתי חכמים)
רש"י באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו (במ"ר יט, כא): למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלוקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראהו קלוקל, אמרו, עתיד המן הזה שיתפח (ט) במעינו, (י) כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (ע"ז ה.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) מה שפירש שיתפח מדכתיב הקלוקל בחול"ם משמע לשון קלקול ממש היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים ר"ל מדכתיב קלקל חסר היינו לשון קל שלא היה צריך לעכלו (נחלת יעקב) זה לשון רש"י (בעבודה זרה דף ה) בלחם הקלוקל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלקל וכו' עד כאן לשונו שמע מינה שהוא מלשון קלות עד דרך ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני הרא"ם: (י) ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגו' שמע מינה שהיה להם יציאה ויש לומר ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי: (שפתי חכמים)
רש"י את הנחשים השרפים. ששורפים (כ) את האדם בארס שיניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה, יבוא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד, (טעם עפר), ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים (במ"ר יט, כב): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פירוש שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא כלומר הנחשים ששורפים ולא שהם מין נחש כמו שרף מעופף וכמו נחש שרף ועקרב דאם כן והשרפים מיבעי ליה והא דכתיב עשה לך שרף שמע מינה דמין נחש היה ששמו שרף יש לומר עשה לך נחש שרף קאמר וכמוהו ומאכלו בריאה פירוש שה בריאה: (שפתי חכמים)
רש"י על נס. על כלונס שקורין פירק"א בלע"ז, וכן וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז), ארים נסי (שם מט, כב), שאו נס (שם יג, ב), ולפי שהוא גבוה לאות (ל) ולראיה קוראו נס: כל הנשוך. אפילו כלב או חמור נושכו (מ) היה נזוק ומתנוונה (נ) והולך (במ"ר יט, כג), אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו, ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (נ"א ניזוקים): (רש"י)
שפתי חכמים (ל) ר"ל לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם לפי שהמוט גבוה משום הכי קרינן למוט נס: (מ) דאם לא כן כל למה לי לכתוב והיה הנשוך וכו': (נ) לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד (בבא קמא דף צ"ב): (שפתי חכמים)
רש"י נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, (ס) ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) כתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שהרי הקדוש ברוך הוא לא הזכיר אלא עשה לך שרף אבל כוונתם לומר שהלך משה אחר שם העצם עד כאן לשונו. ונראה לפרש כיון דשם העצם של נחש שקוראו הקדוש ברוך הוא הוא נחש אם כן למה קראו הכא שרף אלא אמר משה רמז לי הקדוש ברוך הוא דמשום הכי קראו בשם התואר ולא בשם העצם כדי לעשות הנחש נחשת כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים, (ע) ועי לשון חורבה הוא, דבר הטאוט במטאטא, (פ) והעי"ן בו יסוד לבדה, והוא מלשון יעים ויעה ברד (ישעיה כח, יז): העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו (צ) אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) ר"ל לא ידעתי למה נקרא מקום ההוא עיי העברים אבל פירוש של עיי ידע כדמסיק: (פ) פירוש מכבד במכבדת מפני שהוא לשון יעים שגורף בו את הדשן: (צ) ר"ל דלשון העברים משמע במקום ההוא עוברים למקום אחר ולאיזה מקום היו עוברים מאותו מקום ומפרש דרך העוברים שם אל הר נבו וכו' דבפרשת האזינו גם כן כתיב העברים הזה הר נבו: (שפתי חכמים)
רש"י מגבול האמורי. תחום סוף מצר (ק) שלהם, וכן גבול מואב (דברים ב, יח), לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה, עד שבאו מעבר השני לארנון, בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבול האמורי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים, ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל ולא באו לגבול מואב, (כי ארנון גבול מואב והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם, ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח), כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז), ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב, כט), מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) הוצרך לפרש שהוא מצר ולא לשון רשות מפני שאם הוא גבול האמורי אינו גבול מואב ואם הוא גבול מואב אינו גבול האמורי אבל מצר הוא גבול לזה ולזה: (שפתי חכמים)
רש"י על כן יאמר. על חניה זו (ר) ונסים שנעשו בה, יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו': את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב, והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם והרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש על הנסים שנעשו בחנייה זו. ופירוש בספר סיפור דברים ופירוש והב יהב שפירושו נתן. ופירוש בסופה ים סוף ופירוש ואת הנחלים נסי נחלים. ופירוש ארנון של ארנון. ופירוש ואשד שפך. ופירוש ואשד הנחלים הוא ביאור על ואת הנחלים ארנון. ופירוש אשר נטה וגומר שההר של ער נעתק ממקומו: (שפתי חכמים)
רש"י ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד, שפך הנחלים, שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל [לארץ] לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע (ש) ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב. (בס"א אינו. ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא על ידי הבאר שנכנס לשם): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) (גור אריה) ואם תאמר מיד היה לו להחזיר למקומו ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. ויש לומר דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור עד שעבר אדונו לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל. (וקצ"מ) מקשה ואין להקשות הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך ואם כן היה לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן והלא כבר אמרו בגמרא תענית דף ט' שחזרו בזכות משה. אך מכל מקום לא קשיא שהענן הולך לפניהם דרך שלשה ימים ואפשר שבעת עברו עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותן האוכלוסין לכך לא השוה הענן אותו ההר: (שפתי חכמים)
רש"י ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה: (רש"י)
רש"י עלי באר. מתוך הנחל, והעלי מה שאת מעלה, (ת) ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה, וכי משם היתה (א) והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים (במ"ר יט, כה), וכן אז ישיר ישראל, השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, מה ראה להכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) אמר מתוך הנחל מפני שהעלייה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות רק להעלות האיברים כדי שיראו ישראל הנסים שנעשו להם משום הכי הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שעל ידי שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי: (א) פירוש שנאמר וממדבר מתנה שנתנה להם מעת בואם למדבר: (שפתי חכמים)
רש"י ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה (ב) ושם בטלה (ג) הבאר. דבר אחר, כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא). ולמה לא נזכר משה בשירה זו, (ד) לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה, משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן פסגו ארמנותיה (תהלים מח, יד), הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה, (ה) על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר (ו) על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. כך דרש רבי תנחומא (תנחומא כא): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) פירוש שאגב שהוזכר כאן וממתנה נחליאל זכר גם כן שנתגלגל עוד הבאר הבמות ומבמות לגיא אף על פי שעדיין לא היו המסעות שאגב שנזכר הבאר פה ספר כל ענינים ומפני שנראה שלא באה עמהם יותר נתן טעם בזה ואמר שם מת משה ובטלה. הרא"ם: (ג) ואם תאמר והלא כשמתה מרים פסק הבאר כדלעיל. ויש לומר שחזר להם בזכות של משה ומשמת משה פסק: (ד) ואם תאמר לעיל הוה לי לאקשויי מיד כשמתחיל השירה אז ישיר ישראל למה לא מזכיר גם כן משה. ויש לומר דהוה אמינא לפי שחטא בבאר כדכתיב לעיל שהכה על הסלע משום הכי לא רצה להזכיר אותובשירה זו שקאי על הבאר כדפרש"י בסמוך אבל השתא דפירש במחוקק דהיינו משה למה לא הזכירו בשירה בהדיא: (ה) דאין לומר דקאי על הגיא דגיא לשון זכר ונשקפה לשון נקבה: (ו) שהבאר לשון נקבה והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא כל הפרשה כולה איירי בבאר ואיך מפרש ונשקפה על הפסגה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל ונשקפה מן הישימון מאי על פני לכן פירש טעם ראשון: (שפתי חכמים)
רש"י וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' (שופטים יא, יז), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל: (רש"י)
רש"י אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתוח (ז) להם בשלום, בקשו מהם שלום: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כלומר אף על פי שלא נצטוו על זה אף על פי כן בקשו מהם זה מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות. הרא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י ולא נתן סיחון וגו'. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, (ח) שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני (ט) כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דאם לא כן והא לא בקשו מהם אלא לעבור דרך ארצם ולא נתן סיחון את ישראל לעבור למה יצאו עוד להלחם כנגדם: (ט) דק"ל למה יצא לקראתם ונלחם בהם והלא אין לו לירא שהרי עיר חשבון אפילו מלא יתושין וכו' וכן אם היה סיחון לבדו בכפר וכו' ועוד כתיב ויאסוף את כל עמו דמשמע כל העם אשר בארצו ואין זה דרך ארץ אדרבה שמכניסין גם אנשי חיילות בערים לשמור העיר אם יבא האויב לכן פירש אמר הקדוש ברוך הוא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י והוא נלחם. למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו: (רש"י)
רש"י על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המושלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז): המושלים. בלעם ובעור, והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' (שם כב, ו): תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות (י) עירו: (רש"י)
שפתי חכמים (י) תבנה ותכונן שב לחשבון הנזכר למעלה ולא לעיר סיחון שמאחר שכבש אותה וזכה בה מה צריך לומר תבנה ותכונן אלא הכי קאמרו המושלים בואו סיחון ועמו לעיר חשבון כי תוכלו לה לפי שמתחלה כשנבנית וכוננה עיר סיחון בשם סיחון נבנית כלומר שמאז נגזר עליה להיות עיר סיחון ויהיה תבנה ותכונן עתיד במקום עבר: (שפתי חכמים)
רש"י כי אש יצאה מחשבון. משכבשה (כ) סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה (ל) קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי: ער מואב. ער (מ) של מואב: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) לא קודם זה דאם כן כי אש באה בחשבון מיבעי ליה: (ל) אמר זה שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר והוא על משקל דם שהרבים ממני דמים וכן ער הרבים ממנו ערים ויהיה ער שם המין בעבור כל העיירות שלו לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם וגם לא בעבור עיר אחת שלו דאם כן היה לו להזכיר איזה עיר כמנהג הכתוב בכל מקום כי לא בא לסתום אלא לפרש והביא ראיה מהתרגום שתרגם ולחיית ולא תרגמו קרתא: (מ) כתב הרא"ם נראה לי שכיון בזה אף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמוך וכיון שער שם פרטי של מדינה הוא איך הוא סמוך ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מלשון עיר לא תדחוק לפרש כן ער מלשון עיר כי יותר נכון לפרש ששם העיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג מלפרשו מלשון עיר מפני הטענות הנופלות עליו עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)
רש"י אוי לך מואב. שקללו את מואב (נ) שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (נ) פירוש שמקרא זה דבוק עם תבנה ותכונן כלומר מאחר שנבנית העיר לסיחון אם כן היה בהכרח שסופה להמסר ביד סיחון: (שפתי חכמים)
רש"י ונירם אבד. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבון. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, (ס) תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים-א יא, לו): ונשים. שי"ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים: ונשים. אותם: עד נפח. השימונום עד נפח: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) רש"י מפרש עד לשון סר כלומר סר ניר מדיבון דליכא לפרש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו שאבד כל אותו ישוב שמחשבון עד דיבון דאם כן נשאר ונירם שפירושו מלכות שלהם בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו אבל לפי מה שפירש רש"י זכרונו לברכה הוא כאלו כתיב ונירם שבחשבון אבד ונירם שבדיבון סר: (שפתי חכמים)
רש"י אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו (פ) זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.): (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון דגבי סיחון לא אמר השם יתברך אל תירא אותו. ואם תאמר והלא לא נתכוין רק לרעה שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש"י בפרשת לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. ויש לומר מכל מקום כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצל לוט היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אף על פי שנתכוין לרעה כדאמרינן בזכות הקרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות אף על פי שנתכוין לרעה הואיל והקריבם לכבוד הקדוש ברוך הוא: חסלת פרשת חקת (שפתי חכמים)