---

פרשת פינחס

---

{י}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יא}  פִּֽינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹֽא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִֽי:

 רש"י  פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, (א) הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט (ב) מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב: סוטה מג.): בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף (ג) שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום (ד) נקמת דבר. אנפרימנ"ט בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ולמה כתיב כאן אלא על כרחך כדי ליחסו ואם כן קשה ולמה ליה ליחסו והלא כבר יחסו לעיל אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח וגו' ומתרץ לפי שהיו השבטים מבזין אותו הוצרך הכתוב ליחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן אי נמי יש לומר דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל ולכך יחסו אחר אהרן משום הכי מקשה רש"י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן: (ב) ר"ל דשני דברים הן חדא שהוא בן פוטי ר"ל אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לעבודת אלילים כדפירש רש"י לעיל בפרשת וארא ועוד שהרג נשיא שבט מישראל והא דנקט רש"י שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים לאו למימרא דפשיטא ליה לרש"י דאבי אמו היה מזרע יתרו אלא לאו דוקא הוא אלא חדא נקט כי ספק הוא אם אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וקל להבין: (ג) דק"ל דקנאה אינו אלא שנושא עליו שנאה בלב ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי כלומר דקנאה לשון נקמה ותו ק"ל היאך שייך למכתב אהקדוש ברוך הוא בנקמו את נקמתי. ומתרץ בקצפו כו' כלומר דנקמה הוא בא על ידי קצף משום הכי נקט לישנא דקנאה וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקדוש ברוך הוא לשון קצף הוא. ותו ק"ל כיון דקנאה היינו נקמה למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי ומתרץ כל לשון קנאה כו' כלומר קודם שעושה נקמה מתחרה בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה אם כן התחלת הנקמה יש בו קנאה לכך כתיב לשון קנאה: (ד) המתחרה לשון חרה: (שפתי חכמים)


{יב}  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֽם:

 רש"י  את בריתי שלום. שתהא לו (ה) לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות, (ו) למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ק"ל למה כתיב בריתי הל"ל את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום שלא יהא מלת שלום דביקות אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפרש"י זכרונו לברכה. והרא"ם פירש הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו הנני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם והוסיף למ"ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהונת עולם ואחר שגלה זה בשלום אין צריך לגלותו בכהונת עולם עד כאן לשונו: (ו) פירוש ששלח לו חן חן לך על הטובה שעשה לו. כתב הרא"ם ויש לתמוה בשלמא לפירוש החכם אבן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו אלא לפירוש הרב שאמר פירש לו שלומותיו כאדם המחזיק טובה ואין בזה שום הבטחה מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום ויש לדחוק וליישב דעיקר ברית הוא על כהונת עולם שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס ואגב הברית מבשר אותו שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה והוא השלום: (שפתי חכמים)


{יג}  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַֽחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵֽאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  והיתה לו. בריתי (ז) זאת: ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (קא:), לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי: לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו המקנא אתה לי (במדבר יא, כט), וקנאתי לציון (זכריה ח, ב), בשביל ציון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל והיתה שהוא לשון נקבה מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה וברית לשון נקבה הוא. והרא"ם פירש מלת והיתה אינה דבוקה עם מלת בריתי שלום כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבוקה עם מלת בריתי שהברית תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום: (שפתי חכמים)


{יד}  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵֽית אָב לַשִּׁמְעֹנִֽי:

 רש"י  ושם איש ישראל וגו'. כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע (ח) לגנאי: נשיא בית אב לשמעוני. לאחד מחמשת (ט) בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר, להודיע שבחו של פינחס, (י) שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דכתיב לעיל, והנה איש מבני ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם: (ט) נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו' וזהו גנאי: (י) דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר המוכה דכתיב בקרא למה לי משום הכי פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה לעיל היה לו להזכיר לכן אמר טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)


{טו}  וְשֵׁם הָֽאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּֽית אָב בְּמִדְיָן הֽוּא: (פ)

 רש"י  ושם האשה המכה וגו'. להודיעך שנאתן (כ) של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות, (ל) כדי להחטיא את ישראל: ראש אומות. אחד מחמשת מלכי מדין, (מ) את אוי ואת רקם ואת צור וגו' (במדבר לא, ח), והוא היה חשוב מכולם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו, מנאו (נ) שלישי: בית אב. חמשת בתי אבות היו למדין, עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מקשים העולם מנא ליה דמשום שנאתן דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל כי היו מתייראים מישראל. ויש לומר כיון דזקני מדין הלכו להם וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות אם כן איך עשו מעשה כזה על פי עצתו אלא משום שנאה עשו: (ל) ואם תאמר ולמה לא תירץ כמו שתירץ לעיל להודיע שבחו של פנחס כו' הל"ל נמי אף על פי שהיתה בת מלך לא מנע כו'. ויש לומר דמה שפירש"י לא מנע וכו' ר"ל לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו הואיל והיה נשיא כדפירש"י: (מ) ר"ל מה דכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם ואחר כך כתיב בית אב משמע שלא היה ראש אלא על בית אב ומתרץ דודאי לא היה ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין אבל הוא היה החשוב שבכלן וזהו שכתוב ראש אומות: (נ) יש מקשים למה מנאו שלישי ולא שני דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהיה ראש אומות ויש לומר דאי מנאו שני הוה אמינא לאו משום בזיון מנאו שני אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם אף על פי שהוא החשוב שבכולם אפילו הכי לא מנאו ראשונה אבל השתא דמנאו שלישי על כרחך משום בזיון: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יז}  צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָֽם:

 רש"י  צרור. כמו זכור שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם: (רש"י)


{יח}  כִּי צֹֽרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעֽוֹר:

 רש"י  כי צררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם (ס) לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות (ע) שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא"ם: (ע) ואם תאמר ולמה לא כתב אלא טעם אחד ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח ויש לומר דקשה לרש"י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם אלא על כרחך צריך לומר משום הכי כתיב צרור עליכם לאייב אותם תמיד משום הכי כתיב בלשון הווה ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות ועל זה פירש משום רות וכו' ובזה יתורץ למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי וכמו שכתב הרא"ם: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-כו

{א}  וַיְהִי אַֽחֲרֵי הַמַּגֵּפָה (פ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹֽר:

 רש"י  ויהי אחרי המגפה וגו'. משל לרועה (פ) שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל היאך תלוי המנין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש"י היאך יתורץ קושיית רש"י ויש לומר דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגומר וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך שמע מינה דבמלחמת מדין תולה מיתת משה לכך סמך מנין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של דבר אחר משום דלטעם ראשון קשה דלא היה לו למנות אלא המתים במגפה וממילא היה יודע הנותרים לכן פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)


{ב}  שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  לבית אבתם. על שבט האב (צ) יתיחסו, ולא אחר האם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם דהא הכל שבט אחד הוא אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר: (שפתי חכמים)


{ג}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹֽר:

 רש"י  וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת (ק) שצוה המקום למנותם: לאמר. אמר להם, צריכים (ר) אתם להמנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו בזה דמלת אותם קאי אדברים שדברו אל ישראל לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל: (ר) דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר אלא קאי אשלמטה דהיינו מבן עשרים שנה וגו'. והכי קאמר קרא וידבר משה ואלעזר הכהן אותם ר"ל הדברים בערבות מואב על ירדן ירחו ומה הן הדברים שדברו לאמר מבן עשרים וגו' דברו אתם על זאת: (שפתי חכמים)


{ד}  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּֽצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו'. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר כל העובר על (ש ) הפקודים וגו' (שמות ל, יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר למה מביא פסוק הנאמר בפרשת כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו' מבן עשרים שנה וגו'. ויש לומר משום דק"ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידעו אלא כשאמר להם משה. ועוד קשה לרש"י למה ליה למכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לא הל"ל אלא ובני ישראל ותו לא לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. ואם תאמר מכל מקום היה לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני ויש לומר דמנין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא היה אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המנין שנאמר בכי תשא נאמר אף לדורות דמשמע כי תשא את ראש וגו' לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן עשרים שנה: (שפתי חכמים)


{ה}   שני  רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַֽחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִֽי:

 רש"י  משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, (ת) לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר הא גבי עכו"ם גם כן כתיב הכי דכתיב וירד העמלקי והכנעני. ויש לומר אי הוה כתיב כאן בני ראובן משפחת החנוכי ולא כתיב חנוך לא היה קשה מידי כמו גבי העמלקי אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי קשה למה הטיל ה"אמצד זה ויו"ד מצד זה: (שפתי חכמים)


{ו}  לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַֽחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִֽי: {ז}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֽאוּבֵנִי וַיִּֽהְיוּ פְקֻֽדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: {ח}  וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָֽב: {ט}  וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַֽאֲבִירָם הֽוּא דָתָן וַֽאֲבִירָם (קרואי) קְרִיאֵי הָֽעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַֽל אַהֲרֹן בַּֽעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהֹוָֽה:

 רש"י  אשר הצו. את ישראל על (א) משה: בהצתם. את העם על ה': הצו. השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר שהוא פעול וצריך לפרש מי הוא הפעול הצו את ישראל כתב הרא"ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל והאחד מהם הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא יש לומר כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במ"ש הצו בהצותם לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{י}  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָֽעֵדָה בַּֽאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּֽהְיוּ לְנֵֽס:

 רש"י  ויהיו לנס. לאות (ב) ולזכרון, למען אשר לא יקרב איש זר (במדבר יז, ה), לחלוק עוד על הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר מלשון נס המורה על האות כמו כנס על הגבעה כנשוא נס הרים: (שפתי חכמים)


{יא}  וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵֽתוּ: (ס)

 רש"י  ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו (ג) תשובה בלבם לפיכך נתבצר (ד) להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (סנהדרין קי.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצונו לתרץ היאך יתכן שלא מתו הא כתיב את כל האדם אשר לקרח שמע מינה דגם הבנים נבלעים בארץ: (ד) מלשון ערי מבצר כלומר התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו: (שפתי חכמים)


{יב}  בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּֽמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּֽכִינִֽי: {יג}  לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּֽׁאוּלִֽי:

 רש"י  לזרח. הוא צוחר, לשון צוהר, אבל משפחת אהד בטלה, (ה) וכן חמש משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון (ו) לגד הרי שבע משפחות. ומצאתי בגמרא ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה (ז) מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (דברים י, ו), והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם, ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות, משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת (ח) הקרחי, והרביעית לא ידעתי (ט) מה היא. ורבי תנחומא דרש (תנחומא ויחי י), שמתו במגפה בדבר בלעם, (י) אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני, (כ) נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו (ל) של שמעון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצ"ל הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפרשת ויגש והתם כתיב ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית והכא מנה זרח והתם לא נמנה וגם אהד לא מנה כאן ומפרש דזרח דמנה כאן יש לומר היינו צוחר וצוחר לשון צוהר דה"א מתחלף בחי"ת וזרח גם כן הוא לשון אור אבל משפחת אהד על כרחך בטלה: (ו) ואין להקשות והא רש"י עצמו מפרש לקמן לאזני אומר אני זו משפחת אצבון. יש לומר דהא דפירש הכא הוא על פי המדרש דז' משפחות בטלו אבל ליה לא סבירא ליה וזהו נמי שפרש"י לקמן דלא נקראת משפחה אלא אלו שירדו למצרים ואזני לא היה מיורדי מצרים ולמה חשב אותו דאין לומר דאזני הוא אצבון אין דמיון לאזני עם אצבון אלא על כרחך צריך לומר דמה שפירש רש"י וכן אצבון לגד הוא על פי מדרש ירושלמי דז' משפחות חסרים ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצריך עיון של הרא"ם שכתב אך קשה והלא רש"י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם ואם כן איך מונה האזני והא אינו מבאי מצרים וצריך עיון עד כאן לשונו, ויש מפרשים וכן אצבון לגד כלומר אל תתמה על שינוי השם של זרח שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. והא דכתב רש"י הרי ז' משפחות והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות יש לומר הרי שבע וכו' דנקט רש"י ר"ל על משפחת ישוה שהוא מבני אשר ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי וזהו שפרש"י שבע משפחות: (ז) ואם תאמר והא לעיל בפרשת חקת פירש שבע מסעות ויש לומר דלעיל חשיב מהר ההר ואילך ולא הר ההר בכלל: (ח) כלומר דליצהר היו ג' בנים קרח ונפג וזכרי ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי ונפג וזכרי בטלו והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כלן נמצא מבני לוי נפלו ג' משפחות שמעי ועזיאלי ויצהרי: (ט) יש מקשים דלמא ד' משפחות שחסרו הם שמעי ועזיאלי ונפג וזכרי שהם בני יצהר יש לומר דמשפחות הלוי אינן אלא אותן ח' האמורות בפרשת במדבר ולא נמנו שם נפג וזכרי. וקרחי דחשיב כאן הוא במקום היצהרי. רא"ם: (י) פירוש הז' משפחות דוקא ולא תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם: (כ) דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף וג' מאות וכאן לא נמנו כי אם כ"ב אלף ומאתים נמצאו חסרים ל"ז אלף ומאה: (ל) כלומר הכ"ד אלף שמתו בדבר בלעם כלם נפלו משבטו של שמעון הואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטאו יותר משאר שבטים שהרי הנשיא של שמעון חטא: (שפתי חכמים)


{יד}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָֽיִם: (ס) {טו}  בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַֽחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִֽי: {טז}  לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָֽאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָֽעֵרִֽי:

 רש"י  לאזני. אומר אני, שזו משפחת אצבון, (מ) ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים לכך צריך לומר שהוא אצבון אבל איני יודע כו'. ואם תאמר והא לעיל פרש"י וכן אצבון לגד. פירשתי זה לעיל: (שפתי חכמים)


{יז}  לַֽאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָֽאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָֽאַרְאֵלִֽי: {יח}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵֽי גָד לִפְקֻֽדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַֽחֲמֵשׁ מֵאֽוֹת: (ס) {יט}  בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {כ}  וַיִּֽהְיוּ בְנֵֽי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִֽי: {כא}  וַיִּֽהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַֽחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָֽמוּלִֽי: {כב}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻֽדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַֽחֲמֵשׁ מֵאֽוֹת: (ס) {כג}  בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּֽוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִֽי: {כד}  לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּֽשֻׁבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִֽי:

 רש"י  לישוב. הוא יוב האמור ביורדי מצרים, (נ) כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים, וארד ונעמן (ס) בני בלע בן בנימין, ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן, שירדה אמן למצרים (ע) כשהיתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, (פ) כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא (צ) הרי טוב, ואם לאו, אומר אני, שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל אחד משפחה רבה, (ק) ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר, שנחלקו לשתי משפחות, אחת נקראת על שמו, ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמשה משפחות חסרו (ר) מבניו של בנימין, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני בן אנינותי, ובפלגש בגבעה נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) בפרשת ויגש. ופירש"י בדברי הימים סימן ז' כי יוב הוא שמו ולפי שנתישבו ללמוד תורה דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכה ונקרא ישוב: (ס) כלומר גם אלו נולדו במצרים: (ע) ר"ל שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארץ ונעמן בני בנים של בנימין כיון שלא מיורדי מצרים היו: (פ) והכי פירושו אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם. ומפרש כחצרון וחמול וכו': (צ) כלומר אם ר' משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו ואם לאו אומר אני כו' כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי: (ק) פירוש ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה וראוי לכל אחד מהם להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים ומפני שיש לשאול מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו מפני שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה בשלמא לרבי משה הדרשן שחשיב עובר כילוד נמנו אב ובן לשנים כפרץ ובניו מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים אבל לפרש"י קשה. משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו מה שאין כן ביוסף. הרא"ם: (ר) פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן ולכן פירש זה קודם ואלה בני שותלח: (שפתי חכמים)


{כה}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻֽדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאֽוֹת: (ס) {כו}  בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵֽלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִֽי: {כז}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבֽוּלֹנִי לִפְקֻֽדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַֽחֲמֵשׁ מֵאֽוֹת: (ס) {כח}  בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָֽיִם: {כט}  בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּֽכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִֽי: {ל}  אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִֽיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַֽחֶלְקִֽי: {לא}  וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִֽי: {לב}  וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִֽידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַֽחֶפְרִֽי: {לג}  וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָֽה: {לד}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַֽחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאֽוֹת: (ס) {לה}  אֵלֶּה בְנֵֽי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַֽתַּחֲנִֽי: {לו}  וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵֽרָנִֽי:

 רש"י  ואלה בני שותלח וגו'. שאר בני שותלח, (ש) נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו, ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות, צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי ששים וחמש, וזהו שנאמר כי אתם המעט וגו' (דברים ז, ז), ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים, אף זה הבנתי מיסודו של רבי משה הדרשן, אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) זה לשון רש"י ורוצה לפרש למה נקראת משפחה על שם בני בנים כמו שפירש לעיל: (שפתי חכמים)


{לז}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵֽי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵֽי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: (ס) {לח}  בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָֽאַשְׁבֵּלִי לַֽאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִֽירָמִֽי:

 רש"י  לאחירם. הוא אחי שירד למצרים, ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו, נקרא אחירם: (רש"י)


{לט}  לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּֽׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחֽוּפָמִֽי:

 רש"י  שפופם. הוא מופים, על שם שהיה יוסף שפוף (ת) בין האומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שפוף לשון מרחף: (שפתי חכמים)


{מ}  וַיִּֽהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַֽעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָֽאַרְדִּי לְנַֽעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַֽנַּעֲמִֽי: {מא}  אֵלֶּה בְנֵֽי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאֽוֹת: (ס) {מב}  אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּֽׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 רש"י  לשוחם. הוא חושים: (רש"י)


{מג}  כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּֽׁוּחָמִי לִפְקֻֽדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאֽוֹת: (ס) {מד}  בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִֽי: {מה}  לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֵבֶר מִשְׁפַּחַת הַֽחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּֽיאֵלִֽי: {מו}  וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָֽׂרַח:

 רש"י  ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים, מנאה כאן: (רש"י)


{מז}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵֽי אָשֵׁר לִפְקֻֽדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַֽחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאֽוֹת: (ס) {מח}  בְּנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיַחְצְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְצְאֵלִי לְגוּנִי מִשְׁפַּחַת הַגּוּנִֽי: {מט}  לְיֵצֶר מִשְׁפַּחַת הַיִּצְרִי לְשִׁלֵּם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁלֵּמִֽי: {נ}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאֽוֹת: {נא}  אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: (ס) {נב}   שלישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {נג}  לָאֵלֶּה תֵּֽחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַֽחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמֽוֹת:

 רש"י  לאלה תחלק הארץ. ולא לפחותים מבן עשרים, (א) אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היו לאחד מהם ששה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש לאלה הנזכרים לעיל דהיינו ת"ר אלף ואלף ותש"ל שהם באי הארץ תחלק הארץ כרבי יונתן ומפני שלא היה הכתוב צריך לזה דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק ומה תלמוד לומר לאלה דמשמע מיעוטא לאלה ולא לזולתם לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה ולא לאחרים. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{נד}  לָרַב תַּרְבֶּה נַֽחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַֽחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַֽחֲלָתֽוֹ:

 רש"י  לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, (ב) ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב.), אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש, אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו, והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין, ובללום בקלפי, והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר, אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחבירו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואף על פי שנתחלקה לחלקים שוים מכל מקום לא נתחלקה הארץ אלא לי"ב תחומין אינם שוין ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך כמו שהיה גם כן נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין (ועיין במזרחי הארוך ובגמרא): (שפתי חכמים)


{נה}  אַךְ בְּגוֹרָל יֵֽחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָֽלוּ:

 רש"י  לשמות מטות אבותם. אלו יוצאי מצרים, שינה הכתוב (ג) נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, (ד) שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד, שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים (ה) בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן (ו) וחלקו הכל בשוה, וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, שאחר שנטלו הבנים, חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ד' חלקים: אך בגורל. יצאו יהושע וכלב, (ז) וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה (שופטים א, כ), ואומר על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל (יהושע יט, נ): מטות אבותם. יצאו גרים ועבדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצ"ל הא לעיל כתיב לאלה תחלק הארץ משמע לאותן שנכנסים לארץ ישראל וכאן משמע ליוצאי מצרים: (ד) נראה הטעם משום דכל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר והכא הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן ליוצאי מצרים את ארץ ישראל ומתו כלם במדבר לכן צוה השם יתברך שתחזור הנחלה ליוצאי מצרים והם ינחילו את בניהם. ובזה יתורץ נמי מה שנאמר לעיל בפרשת וארא ונתתי אותה לכם מורשה וגומר ולא כתיב ונתתי אותה לכם ירושה אלא רמז שלא יכנסו לארץ ולא יירשום רק שהם יורישו את בניהם אחריהם: (ה) ר"ל שהם בני כ' וראויים לירש: (ו) ר"ל אצל אביהן של שני אחים שכבר מתו שמע מינה שהמתים יורשים את החיים ואחר כך חלקו אותן ב' אחים הכל בשוה לפי שהוא ירושת אביהן ואחר כך יורש בן אחד כמו אלו ג' בנים. והא דקאמר אצל אבי אביהן ולא אמר אצל אביהן משום דאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהן שהיו מבני עשרים ומעלה כשיצאו ממצרים למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד מבאי הארץ לאביו הלא כל אחד חוזר ומוריש לבניו ולא לבני אחיו (ועיין בגמרא ובמזרחי הארוך): (ז) פירוש דאך מיעוט הוא כלומר שלא נחלק בגורל והא כתיב על פי הגורל אלא יצאו יהושע וכלב וכו': (שפתי חכמים)


{נו}  עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּֽחָלֵק נַֽחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָֽט: (ס)

 רש"י  על פי הגורל. הגורל היה מדבר כמו שפירשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקודש (ח) לכך נאמר על פי ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן על פי הגורל למה לי הא כתיב אך בגורל תחלק וגומר אלא לומר שעל פי רוח הקודש כלומר בשעה שיצאו הקלפים היה הקול עולה עם הקלפים ואומר אני גורל של תחום עכו עליתי לשבט פלוני. והוצרך לזה דאם לא כן מאחר שלפי רבוי השבט ולפי מיעוט השבט היו חולקים ואם כן למה חלקו בגורל שמא יפול לשבט מרובה באוכלוסין חלק מועט לכן פירש שהגורל היה על פי רוח הקודש: (שפתי חכמים)


{נז}  וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵֽרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִֽי: {נח}  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַֽחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָֽם:

 רש"י  אלה משפחות לוי. חסר כאן משפחות השמעי והעזיאלי, וקצת מן היצהרי: (רש"י)


{נט}  וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָֽלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶֽת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָֽם:

 רש"י  אשר ילדה אותה ללוי. אשתו ילדתה (ט) במצרים, [לידתה במצרים], ואין הורתה במצרים, כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע (סוטה יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש משום שהכתוב קצר ולא פירש מי ילדה הוצרך לומר אשתו ילדה ואחר כך ק"ל במצרים למה לי הוכרח לדרוש שלידתה היתה במצרים ולא הורתה ואי אפשר זה אלא כשנולדה בין החומות: (שפתי חכמים)


{ס}  וַיִּוָּלֵד לְאַֽהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִֽיתָמָֽר: {סא}  וַיָּמָת נָדָב וַֽאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָֽה: {סב}  וַיִּֽהְיוּ פְקֻֽדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּֽקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹֽא נִתַּן לָהֶם נַֽחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. להיות נמנין בני עשרים שנה, (י) ומה טעם, כי לא נתן להם נחלה. (כ) והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה, שנאמר איש לפי פקדיו יותן נחלתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל מה שכתב כי לא התפקדו בתוך בני ישראל הא מנה אותם. ומתרץ שלא נמנו מבן כ' כישראל אלא מבן חודש: (כ) כתב הרא"ם צריך עיון והא לעיל בפרשת במדבר כתיב אך את מטה לוי וגומר וכתב רש"י שני טעמים אחד כדאי לגיון המלך כו' ואחד צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה וכו' ומנא ליה לב' טעמים אלו הא הכא כתבה התורה טעם למה לא התפקדו בתוך בני ישראל ושמא יש לומר שהטעם שכתבה התורה הוא על היותם נמנים מבן חדש ומעלה ולא מבן עשרים ומעלה כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל מבן עשרים ומעלה אבל הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אינו אלא על שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל אבל איני יודע איך היה אפשר שימנה אלו עם אלו מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן עשרים ומעלה וצריך עיון עד כאן לשונו: ולי נראה דהוקשה להם כי מנין בני ישראל היה שלא על פי לידתן אלא לפי הדגלים ואם כן היה לו למנות שבט לוי אחר מסע שני דגלים כפי נסיעתם ולמה נמנו בפני עצמן ועל זה נתנו שני טעמים: (שפתי חכמים)


{סג}  אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּֽקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחֽוֹ: {סד}  וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּֽקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָֽי:

 רש"י  ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים (ל) לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת (מ) בנות צלפחד לכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצונו לתרץ למה כתיב איש ולא נותר אחד מיבעי ליה: (מ) פירוש שגם הן היו מחבבות את הארץ אמרו תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: (שפתי חכמים)


{סה}  כִּֽי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹֽא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נֽוּן: (ס)

במדבר פרק-כז

{א}  וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָֽה:

 רש"י  למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה, וללמדך שהיו כולם (נ) צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק, ואם יחסו לגנאי, כגון בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע (מלכים-ב כה, כה), בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: מחלה נעה וגו'. ולהלן הוא אומר ותהיינה מחלה ותרצה (במדבר לו, יא), מגיד שכולן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר ועוד טעם למה נאמר מנשה בן יוסף: (שפתי חכמים)


{ב}  וַֽתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָֽעֵדָה פֶּתַח אֹֽהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר:

 רש"י  לפני משה ולפני אלעזר. מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן: לפני משה. ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, (ס) דברי רבי יאשיה, אבא חנן משום רבי אלעזר אומר, בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם (ספרי קלג. בבא בתרא קיט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) וכאלו אמר ותעמודנה לפני אלעזר הכהן וגו' ואחר כך לפני משה: (שפתי חכמים)


{ג}  אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹֽא הָיָה בְּתוֹךְ הָֽעֵדָה הַנּֽוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּֽעֲדַת קֹרַח כִּֽי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לֽוֹ:

 רש"י  והוא לא היה וגו'. לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים, ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים (ע) עמו (שם קיח: ספרי שם), רבי עקיבא אומר, מקושש עצים (פ) היה, ורבי שמעון אומר, מן המעפילים (צ) היה (שבת צו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם מת בחטאו: (פ) נאמר כאן אבינו מת במדבר ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו' מה להלן מקושש אף כאן מקושש: (צ) דכתיב בפרשת שלח לך ויעפילו לעלות וגו' דויעפילו בגימטריא צלפחד ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה שלא הרשיע כל כך בחילול שבת: (שפתי חכמים)


{ד}  לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִֽינוּ:

 רש"י  למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם (בבא בתרא קיט:): כי אין לו בן. הא אם היה לו בן, לא היו (ק) תובעות כלום, מגיד שחכמניות (ר) היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו לתרץ דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה והכא מה טעם הוא אלמעלה אדרבה בשביל שאין לו בן לכך יגרע לכן פירש דהכי קאמר למה יגרע ותן לנו נחלה כי אין לו בן אבל אם היה כו': (ר) הקשה מהר"ן דבפרק יש נוחלין אמרו על מה שאמרו כי אין לו בן מגיד שדרשניות היו ועל מ"ש אנו במקום בן אמרו מגיד שחכמניות היו וצריך עיון: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָֽה: (פ)

 רש"י  ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו, (ש) וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז. סנהדרין ח.). דבר אחר, ראויה היתה (ת) פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה' כן מטה בני יוסף וגו' וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה' אלא שנתעלמה כו': (ת) דלטעם ראשון קשה מנליה דנתעלמה ממנו הלכה דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקדוש ברוך הוא כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגו' בפרשת בהעלותך דלא פירש שם שכאן נפרע ממנו הוא הדין ה"נ לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו' לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ו}   רביעי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ז}  כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּֽבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַֽחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַֽעֲבַרְתָּ אֶת נַֽחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶֽן:

 רש"י  כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות, (א) כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה: כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו: נתן תתן. שני חלקים, (ב) חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר (בבא בתרא קיח:): והעברת. לשון העברה (ס"א (ג) עברה) הוא, במי שאינו מניח בן ליורשו. דבר אחר, על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שבנה ובעלה יורשין אותה, שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו (ד) הדור בלבד, וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכולן הוא אומר ונתתם ובבת הוא אומר והעברתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שרש"י רוצה לפרש דברי המתרגם שתרגם יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. רא"ם: (ב) הרא"ם האריך כאן וסוף דבריו שרש"י לישנא דברייתא נקט בלישניה אף על גב דההיא ברייתא אתיא כמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דמיניה מצי למילף למאן דאמר לבאי הארץ נתן תתן ב' חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיו מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו וצלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור וכל אחיו כל אחד חלק אחד הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר ועל אותן שני חלקים כתב קרא נתן תתן. ורש"י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כלשון הברייתא ואין כוונתו לומר רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום שהרי לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ וצריך עיון עד כאן לשונו הרא"ם: (ג) ר"ל שיש לו להקדוש ברוך הוא עברה וזעם עליו לכך אינו מניח בן ליורשו: (ד) ור"ל שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגומר דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה לכן פירש דבר אחר דבר ולפירוש דבר אחר קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם דהא לא היו רשאות להנשא כי אם לבני דודיהן לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּֽי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּם אֶת נַֽחֲלָתוֹ לְבִתּֽוֹ: {ט}  וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַֽחֲלָתוֹ לְאֶחָֽיו: {י}  וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַֽחֲלָתוֹ לַֽאֲחֵי אָבִֽיו: {יא}  וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַֽחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְֽהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: (פ)

 רש"י  לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב (ספרי קלד. בבא בתרא קט:): (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָֽעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  עלה אל הר העברים. למה נסמכה לכאן, (ה) כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר, אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזרה ואכנס לארץ, אמר לו הקב"ה, גזרתי במקומה עומדת (במ"ר כא, יג). דבר אחר, כיון שנכנס משה (ו) לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר, כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס (ז) לקיטון, אמר לו, בני, מכאן ואילך אתה אסור ליכנס (ספרי קלד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש הא הר העברים הוא הר נבו וכיון שעלה משם להר נבו שוב לא ירד ומת שם מיד כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ולמה נסמכה וכו': (ו) דלטעם ראשון קשה למה שמח דלמא הא דכתיב נתן תתן כלומר על ידי צוואתך וכמו שכתוב לקמן בפרשת מסעי לכן פירש דבר אחר. ולפירוש דבר אחר קשה איך נסמך זה לכאן לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (ז) לקיטון היינו לחדר. ויבא החדרה תרגום יונתן ועייל לקיטונא: (שפתי חכמים)


{יג}  וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּֽאֲשֶׁר נֶֽאֱסַף אַֽהֲרֹן אָחִֽיךָ:

 רש"י  כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה (ח) משה למיתתו של אהרן. דבר אחר, אין אתה טוב (ט) ממנו, על אשר לא קדשתם (דברים לב, נא), הא אם קדשתם (י) אותי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם. בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו, לכך בקש משה שיכתב סרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה, משל לשתי נשים שלוקות בבית דין, אחת קלקלה (כ) ואחת אכלה פגי (ל) שביעית וכו', אף כאן, בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד (יומא פו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מדלא כתיב כאשר נאסף אברהם או שאר צדיקים: (ט) כלומר וכשם שהוא מת בשביל עון זה כך אתה תמות: (י) ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב על אשר לא קדשתם. ויש לומר דלפירוש דבר אחר שפירש אין אתה טוב ממנו משמע כשם שאהרן מת ועדיין לא הגיע זמנו כך משה ימות אף על פי שלא יגיע זמנו והיכן מצינו שמתו קודם זמנם ומתרץ דהא כתיב גבי מיתת משה על אשר לא קדשתם וכו' והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה והא לא היתה מיתת משה כמיתת אהרן דהא אהרן ראה בחייו שנתנה גדולתו לבנו מה שאין כן גבי משה לכן פירש דבר אחר ולפירוש של דבר אחר קשה דמשמע מכאשר מת אהרן וגו' דאהרן מת קודם שהגיעו זמנו למות וזה אינו מפורש אצל אהרן לכן צריך גם לטעם ראשון וקל להבין: (כ) שזינתה תחת בעלה בלא התראה: (ל) ר"ל פירות שביעית שעדיין לא בשלו כל צרכן וכתיב לאכלה ולא להפסד ואותה שאכלה הפירות שביעית מבקשת מבית דין שיכריזו עליה משום מה לקתה כדי שלא יאמרו אף היא קלקלה כו' אף כאן כו': (שפתי חכמים)


{יד}  כַּֽאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָֽעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵֽינֵיהֶם הֵם מֵֽי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִֽן: (ס)

 רש"י  הם מי מריבת קדש. הם לבדם, אין בהם עון (מ) אחר. דבר אחר, הם שהמרו במרה, (נ) הם היו שהמרו בים סוף, הם עצמם שהמרו במדבר צין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל עון של מי מריבה לבד היה בהן ולא עון אחר ולפי זה קאי על משה ועל אהרן: (נ) ר"ל הם מי מריבה שהמרו במרה הם היו שהמרו כו'. ולפי זה קאי על ישראל. והוצרך לדבר אחר דלפירוש ראשון קשה הא כבר נאמר שלא היה בהם עון אחר. לכן פירש דבר אחר וקאי על ישראל ולפירוש של דבר אחר קשה מאי בעי הכא בעון ישראל לכך צריך לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹֽר:

 רש"י  וידבר משה אל ה' וגו'. להודיע שבחן של צדיקים, (ס) שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור: לאמר. אמר לו, השיבני (ע) אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל למה אמר משה ענין זה ולא התפלל שיכנס: (ע) דאם לא כן לאמר למה לי דבשלמא וידבר ה' לאמר כבר פרשו בו צא ואמור להם דברי כבושים או צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמ"ש וישב משה את דברי העם אל ה' אבל כאן שני הטעמים בלתי נכונים. לכן פירש השיבני וכו' ועיין בפרשת ואתחנן: (שפתי חכמים)


{טז}  יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָֽרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָֽעֵדָֽה:

 רש"י  יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה (פ) שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש (צ) מתוך האהל (במ"ר כא, יד), וזהו שאמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח): אלהי הרוחות. למה נאמר (ק) אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) נראה לי דקשה לרש"י לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שאמר לו השיבני וכו' וכי יהיה הדור בלא פרנס אלא שאלתו היה אם צריך למנות פרנס או שיירשו בניו אחריו גדולתו כמו שאמר תן נחלת צלפחד לבנותיו לכך דרשו ולפיכך נמשך גם רש"י זכרונו לברכה אחרי דברי רבותינו זכרונם לברכה: (צ) ר"ל ישב באהל ועסק בתורה: (ק) ר"ל ולא נאמר אלהי השמים או אלהי הארץ: (שפתי חכמים)


{יז}  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַֽאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַֽאֲשֶׁר יֽוֹצִיאֵם וַֽאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִֽהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶֽה:

 רש"י  אשר יצא לפניהם. לא כדרך מלכי האומות, שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר אל תירא אותו (במדבר כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר כי הוא יוצא ובא לפניהם (שמואל-א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם. בזכיותיו: ואשר יביאם. בזכיותיו. דבר אחר, ואשר יביאם שלא תעשה לו (ר ) כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דלטעם ראשון קשה למה ליה למימר ואשר יוציאם מה זכות צריך לגבי הוצאה בשלמא גבי הבאה צריך זכות שלא יפקד מהם לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה דואשר יוציאם וכו' לא יהיה דומה לאשר יצא לפניהם דעיקר תפלתו הוא בשביל העם ואשר יוציאם פירושו הוא בשביל טובת המנהיג היה תפלתו ולפי וי"ו העיטוף דואשר יוציאם משמע דכל תפלתו ודבריו היו לטובת ישראל לכן פירש גם טעם ראשון ודו"ק: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָֽמַכְתָּ אֶת יָֽדְךָ עָלָֽיו:

 רש"י  קח לך. קחנו בדברים, (ש) אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום: לך. את שבדוק לך, (ת) את זה אתה מכיר: אשר רוח בו. כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד (א) רוחו של כל אחד ואחד: וסמכת את ידך עליו. תן לו מתורגמן, (ב) שידרוש בחייך, (ג) שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כבר נתבאר זה כמה פעמים שאין קיחה נופלת בבני אדם לכן פירש וכו': (ת) אף על פי שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך כמו עלה לך היערה והדומה להם מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן הרא"ם. ולי נראה דקשה לרש"י כיון שבקשת משה היה שיירשו בניו גדולתו כמו שפירש"י לעיל לא הל"ל לך המורה כאלו תחלת בקשתו במחשבתו היה על יהושע וזה ליתא ומתרץ הבדוק לך וכו': (א) ר"ל שאלת ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו' כך אעשה ואברור את יהושע שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת: (ב) מדכתיב אחריו למען ישמעו כל עדת בני ישראל ומה ישמעו אלא שתתן לו מתורגמן. מצאתי: (ג) דעל כרחך הסמיכות של הרב לתלמיד הוא ענין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר ואם כן הכא גבי יהושע אי הסמיכות הוא לאחר מות משה למה נתן לו רשות דלאחר מותו אין צריך רשות אלא בחייו של משה. ואין לומר דלמא האי וסמכת וגו' הוא נתינת ההוד דאם כן היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגומר אלא על כרחך וסמכת מילתא אחריתא היא והיא נתינת רשות: (שפתי חכמים)


{יט}  וְהַֽעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָֽעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם:

 רש"י  וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הם, סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך: (רש"י)


{כ}  וְנָֽתַתָּה מֵהֽוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ונתתה מהודך עליו. זה קירון עור פנים: מהודך. ולא כל הודך, נמצינו למדין פני משה כחמה, (ד) פני יהושע כלבנה: למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שיהיו נוהגין בו כבוד (ה) ויראה, כדרך שנוהגין בך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר פנים של משה מאירים יותר משל יהושע ויש מפרשים כמו חמה שנטלה אורה מהקדוש ברוך הוא ולבנה נטלה אורה מחמה כך משה נטל קירון עור פניו מהקדוש ברוך הוא ויהושע נטל ממשה: (ה) פירוש למען ישמעו ההוד שנתת לו ויחוייב מזה שינהגו בו כבוד וכו' אבל לא נוכל לפרש דישמעו יקבלו דאם כן יחסר מלת אליו מפני שפירושו היה למען יקבלו דבריו וגזירותיו כל ישראל. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{כא}  וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַֽעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָֽאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵֽצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָֽעֵדָֽה:

 רש"י  ולפני אלעזר הכהן יעמוד. הרי שאלתך (ו) ששאלת שאין הכבוד הזה זז (ס"א נוטל) מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר: ושאל לו. כשיצטרך לצאת למלחמה: על פיו. של אלעזר: וכל העדה. (ז) סנהדרין (יומא עג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל היאך בא ענין זה לכאן מה ענין אלעזר אצל יהושע. (גור אריה) דאם לא כן למה צוה זה למשה היה לו לצוות ליהושע בעצמו: (ז) מדכתיב לפניו וכל ישראל אתו אם כן וכל העדה למה לי אלא זו סנהדרין: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּֽעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָֽעֵדָֽה:

 רש"י  ויקח את יהושע. לקחו בדברים (ח) והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא (ספרי קמא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל הא כתיב ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וא"כ ויקח את יהושע למה לי. ומתרץ לקחו וכו' ר"ל שאמר לו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא דהקדוש ברוך הוא לאמר לו אלא אשריך שזכית לכך וכו' והוא הודיעו מתן שכר וכו' והטעם כדי שלא יאמר מה לי ולצרה זו שהרי משה ואהרן נענשו עליהם ולכך הראהו מתן שכרן: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶֽׁה: (פ)

 רש"י  ויסמך את ידיו. בעין יפה יותר (ט) ויותר ממה שנצטוה, שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה: כאשר דבר ה'. אף לענין ההוד נתן מהודו עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כאן גם כן קשה למה ליה למכתב כדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-כח

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִֽיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמֽוֹעֲדֽוֹ:

 רש"י  צו את בני ישראל. מה אמור למעלה, (י) יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, (כ) צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי (קמב): קרבני. זה (ל) הדם (ספרי שם): לחמי. אלו אימורין, וכן הוא אומר (מ) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג, טז): לאשי. הנתנין לאשי מזבחי: תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו (ספרי שם), מכאן למדו (תענית כז.) (נ) ותקנו מעמדות: במועדו. בכל יום (ס) הוא מועד התמידים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות: (כ) כדכתיב יפקוד ה' וגו' צוה את בני עלי שישמעו אלי: (ל) כמו שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: (מ) ר"ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן וכתיב ביה לחם שמע מינה דאימורין מקרי לחם: (נ) ר"ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו וזה אי אפשר דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ"ד חלקים וכן לוים וכהנים כל אחד לכ"ד חלקים וחלק אחד מאותן כ"ד משמרות כהנים וכן חלק מלוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד ובשבוע שניה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו וכן חוזר חלילה לעולם נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה: (ס) שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב ולמה ליה למימר במועדו אלא שלא יהא מונע אף בטומאה והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה כמו שפירש גבי קרבן פסח יש לומר דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש"י זכרונו לברכה. רא"ם: (שפתי חכמים)


{ג}  וְאָֽמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָֽאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַֽיהֹוָה כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִֽיד:

 רש"י  ואמרת להם. אזהרה (ע) לבית דין: שנים ליום. כפשוטו, (פ) ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, (צ) תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של (ק) טבעות (יומא סב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת שניה למה לי: (פ) פירוש שנים בכל יום אחד בבקר ואחד בערב: (צ) דאם לא כן שנים ליום למה לי הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש: (ק) כלומר אצל הטבעות שהיו במזרח כדי שיהיה כנגד השמש כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו': (שפתי חכמים)


{ד}  אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּֽעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּֽעֲשֶׂה בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם:

 רש"י  את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח), היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות: (רש"י)


{ה}  וַֽעֲשִׂירִית הָֽאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִֽין:

 רש"י  סלת למנחה. מנחת (ר) נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן: (שפתי חכמים)


{ו}  עֹלַת תָּמִיד הָֽעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  העשיה בהר סיני. כאותן (ש) שנעשו בימי המלואים. דבר אחר, העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות (שם כד, ו), מלמד שטעונה כלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל כיון שכתוב העשויה בהר סיני משמע שכבר נעשו בהר סיני וכיון שכבר נעשו למה צריכין לעשות כאן. ומתרץ כאותן וכו' כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה ככ"ף הדמיון: (שפתי חכמים)


{ז}  וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  ונסכו. (ת) יין: בקדש הסך. על המזבח (א) יתנסכו: נסך שכר. יין המשכר, פרט ליין מגתו (בבא בתרא צז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש ולא שאר משקין שכן כתיב בפרשת נסכים יין לנסך רביעית ההין: (א) אף על גב דכתיב סתם בקודש ולא פירש באיזה ר"ל על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה דף נ"ז: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּֽעֲשֶׂה בֵּין הָֽעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּֽעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָֽה: (פ)

 רש"י  ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: (רש"י)


{ט}  וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵֽי כְבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּֽוֹ: {י}  עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּֽהּ: (פ)

 רש"י  עולת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת, (ב) הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו: על עולת התמיד, אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני (ג) התמידין (ספרי קמד), וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר גבי יום טוב למה לא כתב גם כן שאין מביאין עולת יום טוב ביום טוב אחר. ויש לומר דזה לא צריך ללמוד דפשיטא דאסור כיון דיום טוב זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו אבל משבת לשבת הכל ענין אחד הוא הוה אמינא דשרי קא משמע לן דאסור: (ג) מדכתיב על עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם. אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין: (שפתי חכמים)


{יא}  וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַֽיהֹוָה פָּרִים בְּנֵֽי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִֽם: {יב}  וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָֽאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָֽאֶחָֽד:

 רש"י  ושלשה עשרנים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת (ד) נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל בפרשת שלח לך: (שפתי חכמים)


{יג}  וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַֽיהֹוָֽה: {יד}  וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִֽהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה:

 רש"י  זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו, ושוב אין לו תשלומין: (רש"י)


{טו}  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַֽיהֹוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵֽעָשֶׂה וְנִסְכּֽוֹ: (ס)

 רש"י  ושעיר עזים וגו'. כל שעירי המוספין באין (ה) לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, (ו) הכל כמו שמפורש במסכת שבועות (ט.), ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה (ז) לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין (ח) למדין ממנו, ומדרשו באגדה, (ט) אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן (י) הזה: ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, (כ) שאין נסכים לחטאת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל למה מביאין בראש חדש שעיר עזים לחטאת על איזה חטא הוא: (ו) ר"ל אם נכנס אחד בטומאה למקדש וקדשיו ר"ל אם הקריב קרבנות בטומאה: (ז) כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין העובדי אלילים : (ח) פירוש כל שעירי המוספין דרגלים ילפינן משעיר דראש חדש מדכתיב ושעיר בוי"ו מוסיף על מוסף דראש חדש מה שעיר דראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שאר שעירים כן ובאותן שאין בהם וי"ו ילפינן כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם דילפינן סתום מן המפורש: (ט) אף על פי שהראשון נמי מדרש אלא פירושו הכי ומדרשו לפי אגדה כלומר שהם דברים אגדיים והראשון מדרשו על פי הברייתות של תורת כהנים שהם הלכות ודינים: (י) (גור אריה) פירוש דלא קאי על השעיר בלבד דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצר הפרים ואילים וכבשים ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר כלל שאין נסכים לחטאת אלא על הקרבן: (כ) פירוש רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאלו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה: (שפתי חכמים)


{טז}   שישי  וּבַחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַֽיהֹוָֽה: {יז}  וּבַֽחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵֽאָכֵֽל: {יח}  בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשֽׂוּ:

 רש"י  כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד המותרת בחולו של מועד. אסורה ביו"ט: (רש"י)


{יט}  וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַֽיהֹוָה פָּרִים בְּנֵֽי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִֽהְיוּ לָכֶֽם:

 רש"י  פרים. כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ו): איל. כנגד אילו של יצחק: כבשים. כנגד יעקב, והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ). ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת: (רש"י)


{כ}  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּֽעֲשֽׂוּ: {כא}  עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּֽעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִֽׂים: {כב}  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶֽם: {כג}  מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּֽעֲשׂוּ אֶת אֵֽלֶּה: {כד}  כָּאֵלֶּה תַּֽעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵֽיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵֽעָשֶׂה וְנִסְכּֽוֹ:

 רש"י  כאלה תעשו ליום. שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג: (רש"י)


{כה}  וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשֽׂוּ: (ס) {כו}  וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַֽיהֹוָה בְּשָֽׁבֻעֹתֵיכֶם מִֽקְרָא קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשֽׂוּ:

 רש"י  וביום הבכורים. חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים (ל) למנחת חטים הבאה מן החדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטין ושל שעורין ושאר מיני דגן הני מילי לאכילה אבל למנחה לאישים אין רשאי להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטין של שנה זו: (שפתי חכמים)


{כז}  וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה פָּרִים בְּנֵֽי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָֽה: {כח}  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָֽאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָֽאֶחָֽד: {כט}  עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִֽׂים: {ל}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶֽם: {לא}  מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּֽעֲשׂוּ תְּמִימִם יִֽהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶֽם: (פ)

 רש"י  תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו (מ) תמימים, למדו רבותינו מכאן, שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים (מנחות פז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דהל"ל למעלה ושעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם וסמיך ליה אל ונסכיהם למה לי שגם נסכיהם יהיו תמימים: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-כט

{א}  וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִֽקְרָא קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִֽהְיֶה לָכֶֽם: {ב}  וַֽעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִֽם: {ג}  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָֽיִל: {ד}  וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִֽׂים: {ה}  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶֽם: {ו}  מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיֽהֹוָֽה: (ס)

 רש"י  מלבד עולת החדש. מוספי ראש חדש שהוא ביום ראש השנה: (רש"י)


{ז}  וּבֶֽעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִֽקְרָא קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹֽׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַֽעֲשֽׂוּ: {ח}  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַֽיהֹוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִֽהְיוּ לָכֶֽם: {ט}  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָֽאֶחָֽד: {י}  עִשָּׁרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִֽׂים: {יא}  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס)

 רש"י  מלבד חטאת הכפרים. שעיר הנעשה בפנים, האמור באחרי מות, שגם הוא חטאת: ועלת התמיד. ומלבד עולת התמיד תעשו (נ) עולות הללו: ונסכיהם. מוסב על המוספין הכתובין, ועל תעשו, (ס) והוא לשון ציווי, (ע) מלבד עולת התמיד ומנחתה, תעשו את אלה ונסכיהם. וכן כל ונסכיהם האמורים בכל המועדות, חוץ משל קרבנות החג, שכל ונסכה, ונסכיהם, ונסכיה, שבהם מוסבים על התמיד ואינן לשון ציווי, שהרי נסכיהם של מוספין כתובין לעצמן בכל יום ויום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל דעולת התמיד לא קאי אשעיר עזים לחטאת אלא אוהקרבתם עולה דלמעלה והכי קאמר קרא שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים ועולה של יום כפורים מלבד עולת התמיד ומנחתה והוה כאלו כתיב ב' פעמים מלבד דוי"ו של ועולת קאי אמלבד חטאת הכפורים: (ס) דאין לומר דקאי על ועולת התמיד דאם כן הל"ל ונסכה לשון יחיד כדכתיב ומנחתה וגם אין לומר דקאי אשעיר עזים אחד לחטאת שאין נסכים לחטאת על כרחך לומר דקאי אעולות המוספין וזהו שנקט מוסב על המוספים הכתובים ועל תעשו ואף על פי שאין כתיב תעשו בקרא מכל מקום כיון שפרש"י לפני זה ועולת התמיד שפירושו ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו ור"ל דהוי כאלו כתיב בהדיא בקרא תעשו והאי ונסכיהם קאי עליו: (ע) ר"ל עכשיו מצוה על הנסכים של עולות המוספין דהא לפני זה לא כתיב שום נסכים בעולות הללו: (שפתי חכמים)


{יב}   שביעי  וּבַֽחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִֽקְרָא קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַֽיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִֽים: {יג}  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה פָּרִים בְּנֵֽי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִֽהְיֽוּ: {יד}  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָֽאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָֽאֶחָד לִשְׁנֵי הָֽאֵילִֽם: {טו}  וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִֽׂים: {טז}  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) {יז}  וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵֽי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִֽם: {יח}  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָֽאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 רש"י  ומנחתם ונסכיהם לפרים. פרי החג שבעים הם, כנגד ע' אומות עובדי גילולים שמתמעטים והולכים סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין (סוכה נה:): ולכבשים. כנגד ישראל שנקראו שה פזורה (ירמיה נ, יז), והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה, לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה. בשני נאמר ונסכיהם על שני תמידי היום, ולא שינה הלשון אלא לדרוש, כמו שאמרו רז"ל, בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם, מ"ם, יו"ד, מ"ם הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג: (רש"י)


{יט}  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס) {כ}  וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּֽי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִֽם: {כא}  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָֽאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּֽט: {כב}  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) {כג}  וּבַיּוֹם הָֽרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִֽם: {כד}  מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָֽאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּֽט: {כה}  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) {כו}  וּבַיּוֹם הַֽחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִֽם: {כז}  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָֽאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּֽט: {כח}  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) {כט}  וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִֽם: {ל}  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָֽאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּֽט: {לא}  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶֽיהָ: (ס) {לב}  וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִֽם: {לג}  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָֽאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָֽם: {לד}  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) {לה}   מפטיר  בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּֽהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַֽעֲשֽׂוּ:

 רש"י  עצרת תהיה לכם. עצורים בעשיית (פ) מלאכה. דבר אחר, עצרת עצרו (צ) מלצאת, מלמד שטעון לינה (ספרי קנא). ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל (ק) הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) והא דכתיב בתריה כל מלאכת עבודה לא תעשו הוא תוספת ביאור שהכתוב עצמו מפרש לענין מה תהיו עצורים: (צ) דלטעם ראשון דחוק הוא שהכתוב עצמו יפרש מהו העצרת שהוא עשיית מלאכה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה כיון דקאי על ישראל מהו דכתיב עצרת תהיה לכם לא היה לו לומר אלא עצורים תהיו. לכן פירש טעם ראשון: (ק) אף על פי שגם הראשון הוא מדרש. מפני שהראשון מדרשו על פי הברייתות שבתורת כהנים שהם כלם הלכות ודינים אבל זה הם דברי אגדיים: (שפתי חכמים)


{לו}  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהֹוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִֽם:

 רש"י  פר אחד איל אחד. אלו כנגד ישראל, (ר) התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במסכת סוכה (נה:). ובמדרש רבי תנחומא (יז), למדה תורה דרך ארץ, (ש) שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהם עם אחד בארץ: (ש) ר"ל קאי אדלעיל אפרי חג מה שמתמעטין והולכים בזה למדה תורה דרך ארץ כו': (שפתי חכמים)


{לז}  מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּֽט: {לח}  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּֽהּ: {לט}  אֵלֶּה תַּֽעֲשׂוּ לַֽיהֹוָה בְּמֽוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹֽתֵיכֶם לְעֹלֹֽתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם:

 רש"י  אלה תעשו לה' במועדיכם. דבר הקצוב (ת) לחובה: לבד מנדריכם. אם באתם לידור קרבנות ברגל, מצוה היא בידכם, או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה תקריבום ברגל, שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו, ונמצא עובר בבל תאחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם וגו' הואיל וגם הנדרים ונדבות צריך לעשות למה לא כללן בכלל אחד. ומתרץ דאלו הכתובים למעלה דבר קצוב לחובה לבד מנדריכם שהם רשות: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-ל

{א}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: (פפפ)

 רש"י  ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו (א) של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:

חסלת פרשת פינחס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל ומתרץ לפי וכו': חסלת פרשת פינחס (שפתי חכמים)