---

שער האגדה

---

הקדמה - חשיבות סיפור יציאת מצרים

---

לתועלת המעיינים

יש לציין שההלכות שבחוברת הן לכל הדעות, גם לבני אשכנז וגם לבני ספרד, לבד מההלכות שבארנו בהם במפורש שיש חילוק בין בני אשכנז לבני ספרד.

העמודים המסומנים בהלכות ב- ( ), הם לפי הספר חזון עובדיה הלכות פסח.

דברי האגדה שנכתבו בס"ד, הינם על פי דברי רבותינו במדרשים ובמפרשים, ומהספר מעם לועז.

ספור יציאת מצרים (עמודים 9-58) נלקח מתוך הספר מטעמי השולחן להרה"ג משה לואיס שליט"א וברשותו, אנו מברכים אותו על אדיבותו ואהבתו לזיכוי הרבים, יישר חילך לאורייתא.

הרחבה ומראה מקומות בסיפור יציאת מצרים, ניתן לראות בתוך ספר מטעמי השולחן.

יציאת מצרים - יסוד האמונה

במצוות רבות מזכירים אנו ''זכר ליציאת מצרים'': בקידוש, בקריאת שמע, בתפילין, ועוד. אולם פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מצוה עלינו לא רק לזכור את יציאת מצרים, אלא לספר. ''וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח''.

אומר ''ספר החינוך'' (מצוה כא): ''משורשי מצוה זו, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה' ברוך הוא''.

אופן הסיפור

כתב בספר יסוד ושורש העבודה: ''מצות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה, הוא על כל איש מאישי ישראל עם קדוש, אף אם הוא יחידי על שולחנו... עיקר מצות הסיפור היא לבניו ולבני ביתו, להודיע להם גבורותיו יתברך... לפרסם להם גודל הנסים וגבורות ונפלאות של בוראנו, יתברך שמו ויתעלה. ולא די לפרש להם כלליות הנסים מה שכתוב בהגדה, אלא לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס, על פי מה שנמצא כתוב בגמרא ובמדרשים. וראוי לכל יודע ספר, מקודם פסח לחפש בכל הספרים... ולספר פרטיהם לבני ביתו בליל שימור פסח, כדי להגדיל בעיניהם הנס, ויתנו בליבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך שמו ויתעלה''.

ואומר הזוהר הקדוש: באותה שעה מכנס הקב''ה לכל הפמליא שלו. ואומר להם, לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים בני אדם ושמחים שהוצאתים ממצרים. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם, ובאים הם ומודים להקב''ה על כל הנסים והנפלאות שעשה לעם ישראל, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו כאן בארץ ששמחים בחדוה בכל זה. ובזה מוסיפים כח וגבורה למעלה.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

בגמרא אמרו, כי בסיפור יציאת מצרים, יש להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? ''מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו''. עלינו להבין שכל שעבוד מצרים והגאולה שבאה לאחר מכן, הכל כדי שנזדכך מן העבודה זרה שדבקה בקודמים לאבות העולם, תרח אביו של אברהם אבינו וכל בני דורו, ונתקרב אל הקב''ה.

---

אברהם העברי

---

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...

קודם שנולד אברהם אבינו, היה נמרוד מולך על כל העולם, והיה מכיר את ריבונו, ומתכוון למרוד בו. וסחף עמו את כל אנשי הדור לעבוד עבודה זרה ולהאמין באלילים. לנמרוד היה שר חשוב, משנה למלך, בשם תרח, אשר דבק בנמרוד ובאליליו. והנה נולד לתרח בן בשם אברם [לימים הוסיף ה' אות על שמו ונקרא שמו אברהם]. באותו לילה שבו הוא נולד, ראו חכמי נמרוד שכוכב גדול יוצא מן המזרח ובולע 4 כוכבים מארבע רוחות העולם. הם האמינו כי החלום מראה על ילד שנולד, שעתיד להרוג מלכים ולרשת את ארץ כנען. למחרת באו החכמים וספרו לנמרוד: בלילה היינו בביתו של תרח, שהזמין אותנו למשתה בנו הנולד לו. אחרי המשתה יצאנו לחצר לטייל, והנה אנו רואים כוכב אחד עולה ממזרח ובולע 4 כוכבים. בודאי הכוונה לבנו הנולד של תרח שעתיד לכבוש את העולם ולבטל את אמונתך. כדי להקדים תרופה למכה אנו מייעצים לך לפצות את תרח בכסף, ולהרוג את בנו, טרם יהיה מאוחר.

סוס תמורת שעורים?!

שמח נמרוד בעצה שנתנו לו, ומיד קרא לתרח. אמר לו: בן נולד לך הלילה. תנהו לי כי אני רוצה להורגו, אולם אתן לך כפיצוי - בית מלא כסף וזהב. השיב תרח ואמר: כל מה שתאמר לי, אדוני המלך, אעשה. המשיכו המלך ומשנהו לדבר עוד שעה ארוכה על עניני המלוכה, ואחר כך אמר תרח לנמרוד: הלילה הגיע אלי אדם שהציע לי עסקה, שאני אתן לו במתנה סוס יפה מאוד, ובמקומו הוא יתן לי בית מלא שעורים. עניתי לו כי איני יכול להשיב לו דבר לפני שאשאל אותך. שמע זאת נמרוד ותמה על תרח: אם אתה מנהיג את מלכותי בשכל צר שכזה, היא בודאי עתידה להחרב תוך זמן קצר. איך עולה בדעתך להחליף סוס יקר תמורת שעורים. ולמי תתן את השעורים אם אין לך סוס?!

נתן לו תרח לכלות בו את כעסו, ואז אמר לו: אם כך אתה כועס על החלפת סוס בשעורים, אם כן מה צריכה להיות הרגשתי כשאתה מבקש ממני את בני היקר תמורת כסף?! אם אתה הורגו, לשם מה אני זקוק לכסף, ומי יירש אותי?! לשמע הדברים כעס נמרוד מאוד, ובחמתו ציוה להרוג את תרח. כיצד אתה מעיז לבוא אלי בדברי תוכחות ומשלים?! הזדעק נמרוד. נפל תרח לרגליו ואמר לו: בצחוק דברתי, שהרי בודאי אני מוכרח לעשות רצונך. אבל תן לי שהות של שלושה ימים כדי שאדבר עם אשתי, אולי אפייסה במתנות ובמילים טובות עד שתסכים.

נתן לו נמרוד שהות כאשר בקש, וביום השלישי שלח אליו התראה: אם אינך ממלא את בקשתי, אשרוף את כל בני משפחתך! כשראה תרח כי אין מפלט, חיבל תחבולה: היתה לו שפחה אחת שילדה בן באותו לילה שבו נולד אברהם. לקח תרח את בן השפחה, ומסרו לידי נמרוד. מיד הרג נמרוד את התינוק בהתלהבות רבה, ונתן לתרח כסף רב כפי שהבטיח, ובזה נחה דעתו ושכח מכל הענין. (ספר הישר פרשת נח)

מיהו בעל הבירה?

גדל אברהם התינוק הקטן, ובהיותו בן 3 שנים התחיל לחקור בדעתו כדי לדעת מי ברא את השמים ואת הארץ. הסתכל בשמים וראה את השמש זורחת בעוז. חשב אברהם כי בודאי השמש חזקה מכולם והיא בראה את הכל, מיד ערך תפילתו אל השמש. כשהחשיך היום, שקעה החמה במערב, ובמקומה באה הלבנה, כשכל צבא הכוכבים מלווה אותה. היה סבור אברהם כי הלבנה ''ניצחה'' את השמש, והיא מולכת על העולם, וכל הכוכבים הם משמשיה. באותו לילה ערך תפילתו אל הירח. למחרת ראה והנה שוב השמש זורחת והלבנה הסתלקה!! אמר בלבו: נראה כי לא זו ולא זו בראו את השמים והארץ! הלך לתרח אביו ושאל אותו, מי ברא את השמים והארץ? הביא לו תרח עבודה זרה בידו ואמר לו: זהו האל שברא אותך ואותי ואת כל העולם. הלך אברהם לאמו ובקש ממנה להכין מאכלים טובים כקרבן עבור העבודה זרה. כשהכינה אותם, הלך אברהם והביא אותם לפני הפסל, וראה כי באותה צורה שהניחם לפניו, כך מצא אותם אחר כך, והבין שלא יתכן כי הפסל ברא את השמים והארץ. לא מצא אברהם מנוח לנפשו, וחיפש בכל כוחו את אדון העולם. ומפני שהיה עמל רבות להכיר את ה' יתברך, שרתה עליו שכינה, ונתן הקב''ה בלבו להבין את מציאותו. (רבנו בחיי בראשית טו ז. זוהר)

''שהם משתחווים להבל וריק...''

כשראה אברהם את אביו ואמו שהם אדוקים בעבודה זרה שלהם, לא רצה להיות עמהם עוד, והלך לישיבת נח ושם, שם למד תורה במשך שנים רבות. בהיותו לומד שנים מרובות כל כך בחשק גדול ובמנוחת הנפש, נעשה חכם גדול, והשיג בדעתו שכל הדור ההוא שקוע בטעות העבודה זרה, שהם עובדים לצורות עץ ואבן, וכשהגיע לגיל 40 כבר היתה לו הכרה ברורה ויסודית בידיעת ה'.

כיון שהכיר אברהם את האמת, התחיל לערוך דין ודברים עם אנשי מדינתו, שהדרך שהם הולכים בה, אינה דרך האמת, ואין ראוי לעבוד לאלילים אלא רק לאלוהי העולם האמיתי, בורא שמים וארץ, וראוי לאבד ולשבר את כל הצלמים. היה אברהם אבינו לוקח שני צלמים, קושר אותם בחבל, ומוליך אותם ברחובות העיר כדרך הסוחרים, והיה מכריז: ''רוצה אני למכור אליל שאין בו מועיל. פה לו ולא ידבר, עינים לו ולא יראה, אזנים לו ולא ישמע, ולא יהלך ברגליו''. (שבט מוסר פרק נב דף נד)

בחנות הפסלים

לתרח, אביו של אברהם, היתה חנות לממכר פסלים. יום אחד, הוצרך תרח לנסוע לעיר רחוקה לרגל עסקיו, והוא מינה את בנו אברהם למלא את מקומו במכירת הפסלים. הגיע לחנות אדם לקנות פסל, אמר לו אברהם: בן כמה אתה, אדוני? אמר לו: בן חמישים. אמר אברהם: הפסל הזה שאתה רוצה לקנות - לפני יומיים עשה אותו אבא שלי. אוי לך שאתה בן חמישים ורוצה להשתחוות לפסל בן יומיים. התבייש האיש למשמע הדברים, והלך לו. כך היה אברהם אבינו משכנע את כל הלקוחות באפסיותה של עבודת האלילים.

והנה, הגיעה אל החנות אשה ישישה ובידה מגש מלא תקרובת לעבודה זרה, מטעמים חשובים ומשובחים לכבוד הפסלים. ניסה אברהם לשכנע אותה כדרך ששכנע את כולם, שהפסלים הם הבל וריק, אולם הזקנה לא קבלה את דבריו. היא הניחה את המגש והלכה לה. מה עשה אברהם? לקח את המגש והניחו לפני הפסל הגדול. לקח פטיש וניפץ את כל הפסלים שהיו בחנות, מקטן ועד גדול, רק את הפסל הגדול השאיר שלם, וקשר את הפטיש לידו.

כשחזר אביו תרח לחנותו, חשכו עיניו, כל הפסלים שבורים לרסיסים! ''מה עשית??!'' צעק על אברהם בנו בחימה שפוכה. התנצל אברהם ואמר: מצטער אבא, לא היתה לי שום כוונה רעה, אינני אשם במה שקרה. באה לכאן סבתא זקנה אחת והביאה אוכל לפסלים, ואז רצו הפסלים לאכול לפני הפסל הגדול. הושיט הפסל הגדול את ידו בזעם ושבר את כולם, על שלא היה להם דרך ארץ לכבד אותו קודם. והנה הפטיש עדיין נמצא ביד שלו, ואם אינך מאמין לי, בוא נלך ונשאל אותו מה בפיו.

התגבר כעסו של תרח יותר, ואמר לו: שקרן!! הרי אלילים אלו, אין רוח בהם, ואינם יכולים לדבר, כי הם עשויים עץ ואבן. איך אתה מנסה 'למכור' לי כאלו 'סיפורי סבתא'? אמר לו אברהם: אבא, וכיצד אתה מאמין שהם אלה שבראו את השמים והארץ, בשעה שאינם יכולים לנוע ממקומם? מה טעם שאתה ממשיך לעובדם? אוי לכל הדור הזה שהולכים אחר ההבל, ואינם מטים אוזן לשמוע את האמת. דע כי רע ומר יהיה סופם של עובדי העבודה זרה, כמו שאירע לדורות שעברו - דור אנוש ודור המבול - כי בגלל עבודה זרה אבדו מן העולם. לכן אבקשך אבי, אנא, שמע לקולי, וחדל מלעבוד לאלילים! (בראשית רבה לח יג)

אברהם מתייצב לפני נמרוד

קצף תרח על 'חוצפתו' של אברהם, הלך מיד לנמרוד ואמר לו: יש לי בן אחד שהוא סורר ומורה. הוא יושב ולומד תורה זרה זה הרבה שנים, ומספר שיש אל בעולם שהוא אמת, ואתה משקר ומכזב. קרא מיד נמרוד לאברהם, ואמר לו: מדוע אתה מבלבל ומטה את לב העם? דע כי אם תמשיך בדרך זו רע ומר יהיה סופך! אמר לו אברהם: אני רואה שהשמש יוצאת כל יום במזרח ושוקעת במערב. אולי יש לך כח לשנות את מהלכה - שתזרח במערב ותשקע במזרח? אם תעשה כן אודה בך ואשתחווה לך. ואם לא, דע לך, כי האל שנתן בי כח לשבור את אליליך, הוא יתן לי כח להרוג אותך. (רבנו בחיי בראשית טו ז)

נמרוד, כששמע דברים נועזים אלו, הזדעזע כולו, ושלח את אברהם לבית הסוהר כשהוא כפות. הוא ציוה לשומרים שלא יתנו לו לחם ולא מים. נשא אברהם עיניו לשמים ואמר: ''אלוקי, אתה יודע הנסתרות, ואתה ידעת כי הגעתי עד הנה - לא לכבודי אלא לכבודך ולעבודתך''. שמע הקב''ה לתפילתו ופתח לו מעיין של מים, ושלח לו את המלאך גבריאל להביא לו כל מיני מאכל, וכך שהה בבית הסוהר שנה תמימה. (שבט מוסר דף נד)

הכנת כבשן האש

שמע נמרוד, כי אברהם עודנו בחיים, כינס את כל חכמי עירו ושאל אותם: מה משפטו של אברהם שביזה את המלך ושבר את הצלמים? דנו בענין, ויצא דינו להשרף. מיד יצא כרוז בכל העיר: מי שהוא מאוהבי נמרוד, צריך להביא מטען של עצים. כך הביאו אנשי העיר מטענים של עצים במשך 40 יום, את כל העצים אספו בכפר אחד, שנקרא לאחר מכן ''אור כשדים''. באותו כפר היה תנור ענק ממדים, ולאחר שהצטברה בתוכו כמות עצומה של עצים, הבעירו אותו עד שהיה הולך ובוער במשך שלושה ימים ושלושה לילות. מרוב החום הלוהט, נעשה כל הכפר חם וכל תושביו מיהרו לצאת ממנו. נתכנסו רבבות רבבות של אנשים ונשים מכל קצוות תבל אל אזור הכפר, כדי לראות כיצד שורפים את המורד במלך.

הובא אברהם לפני המלך, ואחד השרים החשובים תפס את אברהם כדי לזורקו לכבשן האש. כשהתקרב מעט אל האש, מיד יצאו לשונות של אש מן התנור הבוער ושרפו את השר. ניסו שרים אחרים לזרוק את אברהם, אך כל מי שניסה היה נשרף, עד שנשרפו אנשים רבים, ולא ידע נמרוד מה לעשות.

באותה שעה בא השטן בדמות אחד משרי המלך, ואמר כי יש בכוחו לעשות תחבולה ולזרוק את אברהם מרחוק אל תוך הכבשן. מיד ביקש להביא לוחות, חבלים ומסמרים, ועשו ''טראבוקו'' - מין מכונת קליעה, שפועלת על ידי הנעה מרחוק. בדקו את המכונה, אם פועלת היא כראוי, על ידי שהכניסו לתוכה שלוש פעמים אבן גדולה וקלעו אותה לתוך הכבשן. כאשר הוכחה המכונה כיעילה, קשרו את ידיו ורגליו של אברהם, שמו אותו בטראבוקו, כדי לזורקו לכבשן האש. (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד ו)

קידוש ה'

בא השטן לפני אברהם ואמר לו: אם אתה רוצה להנצל מן האש הזאת, השתחווה לנמרוד. השיב לו אברהם: ''יגער ה' בך השטן''. אז באה אמו של אברהם אשר נקרא שמה אמתלאי, ואמרה לו: אנא ממך, השתחוה לנמרוד ותנצל. אמר לה: דעי אימי, כי האש של נמרוד סופה להכבות, ואילו האש בגהנם אינה נכבית לעולם! (שם)

אז הטילו את אברהם לתוך הכבשן פנימה. מיד נעשה רעש גדול בשמים, וכל המלאכים רצו לרדת להציל את אברהם אבינו. אמר להם הקב''ה: הוא יחיד בעולמו, שעומד יחידי מנגד לכל העולם הטועה, ואני יחיד בעולמי. נאה ליחיד להציל את היחיד. מיד ירד הקב''ה בכבודו ובעצמו והציל את אברהם וצינן לו את האש. כך היה מהלך אברהם אבינו ומטייל בתוך האש, ולא קרה לו כלום. (פסחים קיח ע''א)

כשראה נמרוד כך, מיד ציוה להוציא אותו מן הכבשן. אבל שוב לא יכל אף אחד להוציאו, וכל מי שניסה להתקרב מעט אל האש, היה נשרף מן החום הגדול. או אז נכנע נמרוד וקרא לאברהם: אתה, שהנך עבד נאמן לאלוהי השמים הגדול והמבורך והאמיתי, צא לחוץ!!! יצא אברהם והתייצב לפני נמרוד, וכל המון האנשים שהיו שם יחד עם נמרוד השתחוו לפני אברהם. אמר להם אברהם: אני איני כלום, ולא אלי תשתחוו, אלא האמינו באלוהי האמת שבשמים. אז נתן נמרוד לאברהם הרבה מתנות, וגם את שני העבדים המובחרים ביותר שהיו לו, אחד מהם היה אליעזר. וכן גדולי המלכות נתנו לו מתנות רבות וליוו אותו לביתו בכבוד גדול. (שבט מוסר פרק נב דף נד-נה)

ומלאה הארץ דעה את ה'

היה אברהם אבינו הולך מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, והיה קורא בקול גדול לכל העולם להודיעם שיש אלוה לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. היו העם מתקבצים אליו ושואלים אותו על דבריו, והיה משיב לכל אחד ואחד כפי הבנתו, עד שהחזירו לדרך האמת. כך התאספו סביבו אלפים ורבבות, ושתל בלבם את עיקרי האמונה, וחיבר ספרים בענין האמונה. אברהם אבינו העביר את דרך עבודת ה' ליצחק בנו, יצחק הודיע ליעקב, ויעקב אבינו לימד את בניו כולם, והבדיל את לוי ומינה אותו לראש ישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצוות אברהם. כך התפשטה האמונה יותר ויותר, בקרב בני יעקב והנלוים אליו. (רמב''ם ע''ז א ג)

אולם עדיין לא היה די בכל זה כדי ליצור את עם ה', אשר יחזיק באמונתו לדורי דורות. נסתרים דרכי ה' ומחשבותיו, צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ומי יעמוד בסודותיו וברעיונותיו? הכין הקב''ה לבני ישראל 'תכנית' מיוחדת ליצירתם כעם, וצפה במחשבתו כי עליהם לעבור ''כור היתוך'' במצרים, למען יתחשלו באמונת ה' צרופה, ורק לאחר מכן יצאו ברכוש גדול, היא התורה הקדושה, האוצר הגנוז שקדם 974 דורות לבריאת העולם.

???? סיפור יציאת מצרים

---

ריבוי על טבעי

---

מנין בני ישראל במצרים

בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים. בתקופה קצרה של 210 שנה התרבו ישראל בצורה על טבעית, עד כדי שביציאתם ממצרים מנו הגברים מגיל עשרים ועד גיל שישים 600,000 איש. אם נצרף למנין זה אף את הנשים, הילדים והילדות, וכן האוכלוסייה המבוגרת, שלא נמנתה בחשבון, הרי שעם ישראל ביציאת מצרים מנו לפחות למעלה משלושה מיליון נפשות.

הדבר המעורר השתאות והמפליא יותר הוא, שחז''ל מגלים לנו כי מספר עצום זה הינו רק מספר חלקי מכלל עם ישראל, משום שבמכת חושך מתו רבים מאוד מעם ישראל, אשר לא היו זכאים לצאת ממצרים (כפי שיתואר להלן במכת חושך), ומספר המתים היה גדול פי כמה וכמה ממספר הנותרים בחיים. כמו שנאמר: ''וחמושים עלו בני ישראל'' - רק אחד מתוך חמישה יצא ממצרים, והשאר מתו במכת חושך. זאת אומרת שעם ישראל לפני מכת חושך מנה פי 5 ממנין יוצאי מצרים, דהיינו למעלה מ- 15,000,000 נפשות!! דעה אחרת אומרת, כי היוצאים ממצרים היו רק חלק אחד מתוך חמישים שמתו במכת חושך, ולפי זה עם ישראל מנה לפני מכת בכורות פי חמישים ממה שמנה ביציאתו, כלומר למעלה מ- 150,000,000 נפשות!!!

ריבוי כל כך גדול בפרק זמן של 210 שנה, הרי זה יוצא לגמרי מגדר הטבע, וזאת במיוחד לאור העובדה שעם ישראל ברובה של תקופה זו, היה עובד עבודת פרך המפרכת את הגוף, אשר באופן טבעי אף ממעטת פריה ורביה. יותר מכך, פרעה הרשע בגזרותיו האכזריות הרג המונים המונים מעם ישראל: בגזרה של ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'', וכן בזמן שהיו עובדים עבודת פרך, מי שלא הספיק לעשות את מכסת הלבנים באותו יום, היו המצריים הרשעים שמים במקום הלבנים החסרות תינוקות מעם ישראל. כמו כן אומר המדרש, כי פרעה מצורע היה, ולצורך ריפויו היה שוחט בכל יום 300 תינוקות מעם ישראל ומתרחץ בדמם (כפי שיבואר כל זה בהרחבה בהמשך). ואחרי רצח המוני שכזה מנה עם ישראל מספר כה עצום ורב. כיצד יתכן הדבר??

ריבוי ילודה

חז''ל מגלים לנו כי אכן אופן הריבוי של עם ישראל היה בצורה בלתי טבעית כלל, שהיו הנשים יולדות מספר גדול של תינוקות בכל לידה. יש אומרים שנולדו שנים שנים, ויש אומרים שנולדו ששה ששה!! ויש אומרים שנולדו בכל לידה שנים עשר תינוקות!! ויש אומרים שישים בכרס אחת!! והרי זה פלאי פלאים שאמא אחת תוכל ללדת בפעם אחת תינוקות רבים כל כך, ושכולם יחיו! וכל זאת בהיות האם שפחה למצרים. היא עבדה בשעת ההריון עבודת פרך מלבד עבודתה בביתה, ולאחר הלידה נוספה לה עבודת הטיפול בתינוקות, כשבעלה אינו עומד לצידה בכל המהלך הזה, משום שיצא לעבודה מפרכת חסרת טעם. היא אינה מקבלת איזו הטבה, אפילו לא חופשת לידה - היא מיד צריכה לחזור לעבודת הפרך שלה.

למרות הקושי - נשות ישראל במצרים היו צדקניות, והתאוו לעוד ועוד ילדים. למרות עבודתן המפרכת ולמרות הצרות שעשו להם המצריים אשר חפצו לצמצם את הילודה, הם רצו לזכות בילדים נוספים, והקב''ה שרחמיו על כל מעשיו עזר להן בגידול ילדיהן, כפי שנראה בהמשך בס''ד.

פן ירבה - כן ירבה

''וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה...'' (שמות א ז-י)

רואה פרעה כי עם ישראל פרה ורבה באופן לא רגיל, והדבר כקוצים בעיניו. הוא מנסה לחבל תחבולות היאך למנוע את עם ישראל מפריה ורביה. כשתחבולה אחת לא עוזרת הוא מנסה תחבולה אחרת, ומשאף היא אינה מוכחת כיעילה, שוב מנסה הוא דרכים אחרות. אך יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו. אמר הקב''ה: אתם מתחכמים להם שלא יתרבו, נראה מה מתקיים, האם הדברים שלי, שהבטחתי לאברהם אביהם: ''כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם'', או הדברים שלכם, שאתם אומרים: ''הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה...''. טפחה המציאות על פניהם והוכיחה שאכן עצת ה' היא תקום: ''וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרץ''. הם אמרו ''פן ירבה'', אבל הקב''ה אמר: ''כן ירבה''!!!

מה היו תחבולותיו של פרעה לצמצום הילודה בעם ישראל?

תחבולה ראשונה - עבודת פרך

פרעה גזר על עם ישראל שיעבדו ללא הפסקה, כדי שלא ילכו לישון בבתיהם, ועל ידי כך יתמעטו מפריה ורביה. דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. שבשעה שהיו הולכות לשאוב מים, היה הקב''ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן, וכך היו ממלאות חצי כד בדגים וחצי במים, והולכות לבתיהן ומבשלות שתי קדרות - אחת של מים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אל בעליהן בשדה, שירחצו במים החמים ויאכלו את הדגים. כך עודדו וחיזקו אותם בגוף ובנפש, ופרו ורבו. ראה פרעה כי תחבולה זו אינה יעילה, וחיבל תחבולה נוספת.

תחבולה שניה - הריגת התינוקות בעת הלידה

''וַיּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדת הָעִבְרִיּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה''. (שמות א טו-טז)

פרעה, שלא רצה בתחילה לנהוג באכזריות גלויה, כדי לא לעורר על עצמו את דעת הקהל העולמית, הלך בסתר אל המילדות - יוכבד (המכונה ''שפרה'' משום שמשפרת את הולד ומטפלת בו לאחר לידתו) ומרים (בתה של יוכבד, המכונה ''פועה'' משום שהיתה פועה את פיה ושרה לתינוקות) ואמר להן, שכאשר באה אליהן אשה עבריה ללדת, יבדקו מיד בזמן יציאת התינוקות: אם בת היא - יחיו אותה ויילדו אותה כרגיל, אך אם בן הוא - יהרגו אותו מיד עוד לפני שיספיק לצאת ממש לאויר העולם, ותאמרנה ליולדת שהתינוק מת בלידה.

אמר הקב''ה: דע לך רשע, כי מי שנתן לך עצה זו להרוג את הזכרים, הוא טפש. והלוא טוב היה לך יותר אילו צווית להרוג את הנקבות, שהרי בלי נקבות באה כליה לעולם, כי הזכרים לבדם אינם יכולים ללדת. וכשיש הרבה נקבות בעולם, יכול להיות ריבוי גדול יותר. אך מה באמת גרם לטעותם של פרעה ויועציו? נגיעתם האישית. אמרו המצריים, נמית את הזכרים ונקח את הנקבות לנשים.

''וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים'' - המילדות הצדיקות, אשר יראת שמים טהורה היתה בליבן, לא רק שלא שמעו לפקודתו של המלך ולא הרגו את התינוקות, אלא שאף דאגו לצורכיהם של התינוקות וסיפקו להם מים ומזון.

כאשר רואה פרעה כי ממשיכים להיוולד בנים לעם ישראל, שואל הוא את המילדות כיצד יתכן הדבר? והן משיבות לו: הנשים העבריות אינן זקוקות כלל למילדת, מעדיפות הן ללדת לבדן בביתן, ולכן אין אנו יכולות לקיים את גזירת המלך. הפלא הוא שפרעה מקבל את תשובתן ולא מענישן. כשכר על מסירות נפשן, נתן הקב''ה לצאצאיהן כהונה, לוייה ומלכות. כשרואה פרעה שאף תחבולה זו אינה מצליחה, הוא מנסה תחבולה שלישית.

תחבולה שלישית - זריקת הבנים ליאור

''וַיְצַו פַּרְעה לְכָל עַמּוֹ לֵאמר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן'' - מצווה פרעה להשליך את כל התינוקות הזכרים של בני ישראל אל היאור, ולשם כך הוא ממנה שומרים ושוטרים מיוחדים, אשר תפקידם לערוך מעקב צמוד אחר התינוקות הנולדים, למצוא אותם ולהשליכם ליאור.

המצרים הרשעים היו נעזרים בילדיהם הקטנים, אשר היו מסתובבים בין הבתים ועוקבים אחר לידת תינוקות. בני ישראל לא היו נשמרים מהם, כיון שהם קטנים. כאשר היו שומעים הילדים קול של אשה הצועקת בלידתה, היו הולכים ואומרים לאבותיהם, ובאים האבות ונוטלים את התינוק ומשליכים אותו למים.

היו בנות ישראל אשר רצו בכל כוחן להציל את ילדיהן מטביעה, ובכוחות נפש אדירים היו חושקות את שפתותיהן בשעת הלידה ולא צועקות. אחרי הלידה לקחו את תינוקותיהן והטמינו אותם במחילות. אולם גם כנגד זה התחכמו המצרים. הם עקבו אחר כל אשה הרה, וכשראו שהיא כבר אחרי לידה, הבינו שהיא מסתירה את התינוק, ומיד היו מביאים ילד קטן מילדיהם ומכניסים אותו לבית היולדת, שם היו מכים אותו והוא בוכה. התינוק המוטמן במחילות שומע את קול הבכי, ובוכה יחד עמו. הבכי מגלה את מקום מסתורו, והרשעים נוטלים אותו על אף צעקות האימה של האם, שסבלה את כאבי הלידה בדומיה כדי שיחיה בנה. הם תופסים אותו בפניה ובפני כל בני המשפחה האומללים ומשליכים אותו ליאור באדישות.

מדוע דווקא להשליך ליאור?

מדוע גזרו להשליכם ליאור? מפני שראו החוזים בכוכבים שמושיעם של ישראל ילקה על ידי המים, וחשבו שיטבע במים. אך באמת הסימן שראו שילקה במים, לא היה קשור לכאן, אלא כשהנהיג משה את עם ישראל במדבר, אמר לו הקב''ה שידבר אל הסלע ויוציא מימיו, ומשה הכה על הסלע במקום לדבר, ועל כך נענש שלא נכנס לארץ ישראל, כמו שנאמר (במדבר פרק כ פסוקים יב יג): ''יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם''.

סיבה נוספת לכך שבחרו המצרים להמית את התינוקות דווקא על ידי השלכתם ליאור, כי העמיקו עצה. אמרו: אין הקב''ה מעניש אלא באופן של ''מידה כנגד מידה''. אם נהרוג את התינוקות במים, לא יוכל הקב''ה להעניש אותנו, כי נשבע שלא יביא יותר מבול לעולם. העלים הקב''ה ממחשבתם את העובדה הפשוטה, שאפשר שיענישם במים לא על ידי מבול, כפי שאכן קרה, שטבעו בים סוף. גזירה קשה ונוראה זו, של השלכת הבנים ליאור, נמשכה כמעט שלוש וחצי שנים! היא הוחרפה יותר בתחילת השנה השלישית, בעקבות חלומו של פרעה.

חלום פרעה

בשנת מאה ושלושים לרדת ישראל מצרימה, ופרעה חולם, והנה הוא יושב על כסא מלכותו. וישא עיניו וירא זקן אחד עומד כנגדו ובידו מאזנים. ויקח האיש הזקן את המאזנים ויתלם לפני פרעה. ויקח את כל זקני מצרים, שריה וגדוליה, ויקשרם ויתנם יחד בכף מאזנים האחת. ואחר כן לקח טלה קטן אחד ונתנו בכף המאזנים השניה, והכריע הטלה הקטן את הכף! תמה פרעה על החזון הנורא הזה, מדוע יכריע הטלה את כולם? וייקץ פרעה והנה חלום. וישכם בבקר ויקרא לכל עבדיו ויספר להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. קם סריס אחד מסריסי המלך אשר שמו בלעם, ואמר: אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח למצרים באחרית הימים, כי יולד ילד בישראל ויחריב את כל ארץ מצרים. אם על המלך טוב, יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים, אשר כל זכר הילוד בעברים יהרג, למען תחדל הרעה הזאת מארץ מצרים. ויעש המלך כן.

הצלת התינוקות

על אף כל המאמצים של מצרים להרוג את הזכרים שנולדו, על ידי הטבעתם ביאור, שמר הקב''ה על תינוקות אלו, ורובם ניצלו ולא מתו. כיצד? ציוה הקב''ה לגלים לפולטם למדבר, ובמדבר זימן להם ה' יתברך שני סלעים מיוחדים, מסלע אחד ינקו דבש, ומהסלע השני ינקו שמן.

היו תינוקות נוספים, אשר נולדו בשדות מפחד המצריים, וגם אותם שמר ה' בשמירה מעולה. כפי שמספר המדרש, בשעה שהיו האמהות צריכות ללדת, היו הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר ''תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ''. והקב''ה שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם כיולדת שמשפרת את הולד, ונותן להם שני עגולים אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב. יג): ''וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר''. וכיון שראו אותם המצרים, רצו להורגם, ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע. מה עשו המצרים? הביאו שוורים וחרשו בקרקע על גבי התינוקות. אבל הקב''ה העמיקן בקרקע ושיקע אותם יותר. הלכו המצרים והביאו מחרשות ארוכות יותר, שנאמר (תהלים קכט. ג): ''עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם''. והקב''ה העמיקן עוד. ולאחר שהיו המצרים הולכים, היו התינוקות מבצבצים ויוצאים כעשב השדה, שנאמר (יחזקאל פרק טז ז): ''רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ''. וכאשר גדלו, באו עדרים עדרים לבתיהם, וכל אחד הכיר את הוריו!

---

הולדת משה

---

למעלה משנתיים זורקים המצריים ליאור את תנוקות ישראל הזכרים כדי למעט אותם, ומאחרי חלום פרעה ופתרונו, שיוולד בן שיושיע את ישראל, התחילו לעקוב ביתר שאת ודקדוק. המעקב אחרי הילודים מחריף. ומנגד - בשעה זו צריך להיוולד מושיעם של ישראל. האם יוכל מושיעם של ישראל, גם במצב קשה זה, להוולד ולהשרד, למרות הרדיפות הקשות?? השתלשלות הדברים המדהימה, רצופת השגחה פרטית מופלאה, מלמדת אותנו בלי ספק כי ''אין עצה ואין תבונה נגד ה'''!!! נפלא להתבונן ולראות, איך וכיצד התרחשו הדברים...

גזירת עמרם ועצת יוכבד

עמרם גדול הדור היה, ואשתו היתה יוכבד. ראה עמרם כי גזר פרעה לזרוק ליאור את הזכרים הנולדים, אמר: 'לשוא אנו עמלים', לשוא אנו מביאים ילדים לעולם. מה עשה? גרש את אשתו יוכבד. כשראו בני ישראל את גדול הדור עושה כך, למדו ממנו וגרשו כולם את נשותיהם. מרים, בתו הקטנה בת ה - 5, אשר כבר מקטנות שרתה עליה רוח נבואה, וידעה כי עתיד מושיעם של ישראל להיוולד מהוריה, באה לפני אביה ואמרה לו: אבא! הגזרה שלך קשה יותר מהגזרה של פרעה. פרעה גזר רק על הזכרים, ואילו אתה גזרת גם על הזכרים וגם על הנקבות. מלבד זאת - גזירתו של פרעה היא רק לעולם הזה (שנולדים ומתים וחוזרים לחיות בעולם הבא), ואילו גזרתך היא לעולם הזה ולעולם הבא (שאותן נשמות שלא באות כלל לעולם, אינן יכולות לזכות בחיי העולם הבא). יותר מכך - פרעה הרשע, ספק גזירתו מתקיימת ספק אינה מתקיימת (שהרי אפשר לנסות להינצל מגזירתו), אבל אתה צדיק, ובודאי גזירתך מתקיימת. שמע עמרם לעצת בתו, והחזיר מיד את אשתו. ראו בני ישראל כי גדול הדור החזיר את אשתו, מיד החזירו כולם את נשותיהם.

הצפנת משה

כעבור ששה חודשים, ביום ז' באדר, התמלא ביתם של עמרם ויוכבד באור מיוחד. יוכבד, שהיתה בת 130 שנה (!!), ילדה את משה, מושיעם של ישראל. אולם כמובן, דאגה כבדה העיבה על השמחה הגדולה: מה לעשות כדי שהמצרים לא יתפסו את הרך הנולד וישליכוהו ליאור? בשלושה החודשים הראשונים יכלו עמרם ויוכבד להצפינו בביתם, מפני שהמצרים מנו ליוכבד 9 חודשים מזמן שעמרם החזיר אותה [והיא התעברה כבר שלושה חודשים קודם לכן], ולכן לא ידעו המצריים שיוכבד כבר ילדה. ואכן שלושה חודשים הוסתר משה בבית הוריו.

באותם שלושה חודשים, שוד ושבר היה במצרים. על מה ולמה? באותו יום שנולד משה הודיעו החוזים בכוכבים לפרעה: ''היום נולד מושיעם של ישראל, ואין אנו יודעים אם הוא נולד מבני ישראל או מן המצרים. עוד רואים אנו כי עתיד הוא ללקות במים''. כששמע זאת פרעה, מיד ציוה ללא רחמים כי ביום זה יזרקו ליאור כל התינוקות הנולדים, גם מבני ישראל וגם מן המצרים. למחרת, אמרו האצטגננים לפרעה כי המושיע של ישראל עדיין לא הושלך ליאור, ועדיין הם רואים את הסימן שלו - שילקה במים. הכריז פרעה כי הגזירה שגזר אתמול עדיין בתוקפה. וכך היה במשך שלושה חודשים, שכל עוד שלא הושלך משה ליאור, עדיין ראו האצטגננים את הסימן שלו בכוכבים, ונמשכה הגזירה על כלל האוכלוסייה במצרים. ומה קורה בתום שלושה חודשים?

ביום ו' בסיון, כתום שלושה חודשים מיום הולדת משה, הבינו עמרם ויוכבד כי לא יוכלו יותר להצפינו בביתם, כי המצריים כבר יחפשו אחריו. בלית ברירה, הם מנסים להצילו בדרך אשר סיכויי הצלחתה נראים אבודים מראש. הם יוצרים לו תיבת גומא קטנה ומכניסים אותו לתוכה. את התיבה שמים ביאור. האם אכן לא יגלו המצרים את התיבה? וכיצד יתקיים הילד ללא מזון ושתיה? ואולי חס ושלום תטבע התיבה הקטנה ביאור הגדול? אכן השלכתו של משה ליאור נעשתה בלב כבד מלא חששות.

מה נסתרות הן דרכי ה'!!! דווקא על ידי פעולה אבסורדית זו, ניצל משה רבנו! כשהושלך משה ליאור, באו האצטגננים ואמרו לפרעה: הנה, כעת אנו רואים בכוכבים כי מושיעם של ישראל כבר לקה במים והושלך אל היאור. מששמע זאת פרעה, ביטל מיד את הגזרה של השלכת הבנים ליאור, בחושבו שמטרתו כבר ''הושגה''.

בתיה 'מאמצת' את משה

באותו בוקר, יצאה בתיה בת פרעה לרחוץ ביאור. לשם מה ירדה לטבול דווקא ביאור? יש אומרים שרצתה להטהר מעבודה זרה של בית אביה ולהתגייר. ויש אומרים שהיתה מצורעת, ורצתה לשכך את כאביה על ידי טבילה במימיו הקרירים והמבריאים של היאור. והנה באותו רגע נראתה תיבת משה לפניה. היא הושיטה את ידה כדי לתופסה. כיון שראו שפחותיה שהיא רוצה להציל תינוק מן המים, אמרו לה: ''גבירתנו, מנהגו של עולם, אם מלך גוזר גזרה, גם אם כל העולם לא מקיימים אותה - בניו ובני ביתו מקיימים אותה. ואת, בתו של פרעה, עוברת על מצות אביך?!'' בא גבריאל וחבט אותן בקרקע. הושיטה בתיה את ידה, והתארכה ידה לאורך של 12 אמה - ששה מטר (ויש אומרים 16 אמה, ולדעה אחרת 60 אמה). וראה זה פלא! מיד כשנגעה ידה בתיבה, נתרפא גופה כליל מן הצרעת.

מרים אחות משה, עומדת כל הזמן מן הצד ורואה את מה שנעשה. היא ממשיכה לעקוב ורואה כי בתיה מנסה לחפש למשה אשה שתניק אותו, אך התינוק לא מוכן לאכול בשום אופן מאף אשה. ואז היא ניגשת אל בתיה ומציעה לה שהיא תתן לה אשה מניקה מן העבריות. בתיה הסכימה ומרים הביאה את יוכבד אם התינוק שתניק את בנה. בתיה כמובן לא יודעת כי קיים קשר בין התינוק לבין האשה המניקה. כך מיניקה יוכבד את משה במשך שנתיים תמימות עד היגמלו.

פלאי פלאים!!! למעלה משלוש שנים גזירת פרעה בתוקפה - להשליך ליאור כל בן ישראל שנולד. מעת לידת משה, זורקים אפילו את התינוקות המצריים ליאור, אלפי תינוקות נזרקים בשביל תינוק אחד - משה. והנה באותו יום שבו מודיעים אצטגנני פרעה כי לקה מושיעם של ישראל במים, חוזרת הביתה בתו של פרעה מאושרת, נקיה מן הצרעת, ובחיקה מציאה - ילד שברצונה לאמץ. הילד, כך נראה, נולד לפני מספר חודשים. הוא מהול! קטן שאינו סר למשמעתם, ואינו רוצה לינוק ממצריות, רק מאשה עברית!! ברור שהוא לא ילד רגיל. השם ''משה'' שניתן לו, מזכיר שוב ושוב את העובדה שהוא משוי מן המים. המסקנה המתבקשת היא שיתכן מאוד מאוד שהוא מושיעם של ישראל!!! אבל הנסיכה מבקשת מפרעה להחיות את הילד. הוא מסכים לאמצו בביתו, מכניסו לארמונו, והוא בעצמו מחבקו ומנשקו! האיש המתקרא אויב מצרים, המבוקש מספר אחת, גדל בתוך בית המלוכה! ''עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל''!!!

יותר מכך - יוכבד אם הילד מקבלת את בנה אל חיקה למשך שנתיים תמימות ומניקה אותו, ואף מקבלת על כך משכורת נכבדה מאת המלך. כך יכלו עמרם ויוכבד לחנכו בדרך ה', ואף כשגדל משה היה לו תרוץ טוב לבוא מפעם לפעם לביקורים בבית אביו, ללמוד ולקבל ממנו תורה וידיעת ה'.

משה בארמון פרעה

ויהי בשנה השלישית להולדת משה, ופרעה יושב על כסאו, והגבירה יושבת מימינו, ובתיה משמאלו, ומשה הפעוט יושב בחיקה, וכל שרי המלוכה יושבים סביב. ויהי כאשר הם יושבים אל השלחן, ויושט הנער את ידו ויקח את הכתר מעל ראש המלך וישם אותו בראשו. ויבהלו המלך והשרים על זה ויתמהו תמיהה גדולה מאד. ויען בלעם הקוסם, אחד מסריסי המלך, ויאמר: ''זכר נא אדוני המלך, את החלום אשר חלמת (שטלה קטן אחד הכריע את כל מצרים), ואת אשר פתר עבדך (שהטלה הוא מושיעם של ישראל). ועתה, הלוא זה הילד - מילדי העברים הוא, ומתוך חכמה וכוונה עשה זאת, מפני שרוצה ליטול ממך את מלכות מצרים. אם על המלך טוב, נשפוך את דמו ארצה בטרם יגדל ויקח את המלוכה מידך''. רצה המלך לקבל את עצתו של בלעם הרשע, אלא שאז שלח ה' את המלאך גבריאל, אשר נדמה כאחד מן השרים, ואמר: אדוני המלך, אל נא נמהר להורגו, שהלוא ילד פעוט הוא, ואולי עשה זאת מתוך שעשוע ומשחק, כדרך התינוקות. אם על המלך טוב, נבחן נא את תבונתו: יביאו אבן שוהם יקרה, וכן גחלת אש בוערת, וישימו אותם לפני הילד. והיה אם ישלח ידו אל השוהם - נדע כי מחכמה עשה זאת ונהרגהו, אך אם על הגחלת ישים ידו - נדע כי לא מחכמה עשה זאת ונחייהו. וייטב הדבר בעיני המלך והשרים, ויעש המלך כדבר המלאך. ויביאו לפני משה את השוהם ואת הגחלת, ואז לקח המלאך את ידו של משה והוליך אותה אל הגחלת; נגעה הגחלת באצבעו, ומחמת עוצמת החום, נתן משה את ידו אל פיו, ובערו קצת שפתיו, ומאז נעשה כבד פה וכבד לשון. ויחדלו המלך והשרים מלהמית את הילד.

וירא בסבלותם

גדל משה בבית המלך כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, וכל מנעמי ארמון המלוכה לפניו. בכל זאת היה יוצא לראות בסבלות אחיו בני ישראל אשר עבדו בטיט, והיה בוכה ואומר: ''חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם''. והיה נותן כתפיו ומסייע לבני ישראל. אמר הקב''ה: ''אתה הנחת את השררה והגדולה והלכת לראות בצערם של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, חייך שאני מניח את העליונים והתחתונים ובא לדבר עמך''!

ראה משה שאין מנוחה לעם ישראל, הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע - הוא מת; ואֵלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע - הם מתים. הסכים עמו פרעה, ותיקן להם משה את יום השבת למנוחה.

כאשר היה משה בגיל 12, יצא אל אחיו וראה איש מצרי מכה ומבקש להרוג איש עברי מאחיו. אחרי שבדק ברוח קדשו וראה שלא יצא מהמצרי במשך הדורות איש שעתיד להתגייר, הרג אותו על ידי שם המפורש וטמן אותו בחול. הלך משה ושב לבית המלך, והאיש העברי שב לביתו. למחרת שוב יצא משה, והפעם ראה שני אנשים עבריים (דתן ואבירם) רבים ומתקוטטים. הרים האחד את ידו כדי להכות את רעהו. עמד משה והוכיחו: ''למה תכה רעך''? אולם הלה - במקום לקבל את דברי התוכחה, כעס על משה והלך להלשין בפני פרעה על כך שאתמול הרג משה איש מצרי.

כששמע על כך פרעה, החליט כי יש לשים קץ ל''תעלוליו'' של משה. עד עכשו שתק על סרבנותו ועל כל מיני מעשים שעשה, אך כעת כשהגיע לידי שפיכות דמים לא ישתוק עוד, אלא יעשה מעשה. מיד אמר לעבדיו: תפסו והרגו אותו. אולם כשתפסוהו והכו בחרב על צוארו, נעשה צוארו של שיש. כאשר ניסו שוב ושוב, נהפכה החרב על ההורג והרגה אותו. רצו להורגו במיתה אחרת, אבל אז נתן הקב''ה בלב משה שיברח. צעק פרעה: ''תפסוהו!!'' והנה ברגע זה הפך ה' את הארמון למהומת מוות: חלק מהשרים נעשו לפתע חרשים, ולא שמעו כלל את קריאת המלך. לעומתם, השרים ששמעו - נעשו עיוורים ולא ראוהו כשעבר לפניהם. שרים אחרים, שהיו רחוקים יותר ממשה, אומנם לא התחרשו ולא התעוורו, הם שמעו את קריאת פרעה ואף ראו את משה במנוסתו, אך מכיון שלא היו די קרובים כדי לתפוס אותו, רצו לצעוק בקול גדול לחבריהם שיתפסו את משה, אך הם נעשו לפתע אילמים. בתוך כל המהומה הזאת, ברח משה ונמלט לנפשו, והגיע לארץ מדין.

---

שעבוד בני ישראל במצרים

---

''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים''

בינתיים ממשיכים בני ישראל במצרים להשתעבד ולהתענות בעינויים קשים ובעבודה מפרכת. מצבם הנורא ממש עובר על כל דמיון אנושי. מבט במדרשי חז''ל מגלה לעינינו תמונת מצב מחרידה, של אנשים הנטולים כל זיק של חירות מינימלית, ומשועבדים טוטאלית - במאה אחוז - לפרעה.

אומר הרמב''ם: ''בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים''. כדי לקיים מצוה זו ולקלוט באמת את ההרגשה במוחשיות, עלינו לבחון את הדברים היטב, לספר עליהם ולצייר אותם במחשבתנו, עד שנרגיש את תחושת העבדות, ונודה לה' על גאולתנו כאילו אנחנו עכשיו יצאנו ממצרים, כמו שממשיך הרמב''ם ואומר: ''ועל דבר זה ציוה הקב''ה בתורה 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית''.

תקופת השעבוד

בני ישראל היו במצרים 210 שנה. בתחילה, בחייו של יוסף הצדיק, נהנו הם ממעמדם המיוחד בשל היותם בני משפחתו של המשנה למלך. אולם משנפטר יוסף, 71 שנה לאחר שירדו למצרים, הם ירדו מכבודם, וניתן עליהם המשא של אנשי מצרים. במשך הזמן, שבו נפטרו בזה אחר זה 12 השבטים ושאר יורדי מצרים, נטו ישראל מן הדרך הישרה, ובמקביל הוכבד עליהם השעבוד יותר ויותר. עד שבמות האחרון, שהוא לוי, שנפטר 94 שנה לאחר שירדו למצרים, הפכו בני ישראל לעבדים מוחלטים. יוצא אם כן שבפועל היו בני ישראל עבדים במשך 116 שנה (116 = 94 - 210). כעבור 30 שנה מזמן עבדותם, הוחמר מצבם ביותר על ידי עינויים קשים ומרים. מרים, שנולדה בתחילת תקופה קשה זו, נקראה כך על שם המרירות והסבל הנורא שהיה מנת חלקם, בבחינת ''וימררו את חייהם''.

שעבוד הדרגתי

המצרים שעבדו את ישראל בהדרגה: בתחילה שמו ידם על ממונם. פרעה הטיל עליהם מס כבד, והראה להם שאין זה משום איבה, אלא שכן דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם. בתואנה זו אף לקחו מהם את כל הכרמים והשדות אשר נתן להם יוסף, ואת כל הבתים הטובים אשר היו להם. אחר כך גזר עליהם שעבוד בגופם, וכך הלך והכביד ידו עליהם יותר ויותר, עד אשר קצו בני ישראל בחייהם מפני מצרים. כל כך קשים היו הסבל והעינויים עד שבצאתם ממצרים היו רובם של ישראל עם מומים: חרשים, גדמים וחגרים. נס שנותרו בכלל בחיים.

כאשר ייסר איש את בנו

שעבוד ישראל במצרים הוא דבר מפליא ביותר: איך הצליחו המצריים להכניע ולהשפיל עם חזק ורב כל כך, כפי שאכן העידו עליהם המצריים: ''הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו''?! כיצד יכלו תוך פחות מתשעים שנה להפוך אנשים חכמים וגיבורים לעבדים מושפלים ומדוכאים?! אין זאת אלא כי יד ה' היתה בדבר הזה, לטובתם הרוחנית האמיתית של בני ישראל ''כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ - ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ'' (דברים ח, ה). כפי שאומר ספר הישר: ''ומאת ה' היתה זאת לבני ישראל, להיטיב להם באחריתם, למען דעת כל בני ישראל את ה' אלוהיהם... לעבוד אותו וללכת בכל דרכיו הם וזרעם אחריהם כל ימיהם''. ומי יעמוד בסוד ה'?!

בחומר ובלבנים

כשהחליטו המצריים לשעבד את ישראל, קיבץ פרעה את כל ישראל, ואמר להם בלשון יפה ומנומסת (פרך = פה רך): בבקשה מכם, עשו עמי היום טובה, והרי זה בשבילכם - ''בנו לכם ערים לשבת''. מה עשה פרעה כדי לשכנעם שיעבדו? שם על כתפיו מלבן (כלי שבו עושים את הלבנים), וכל אחד מישראל שטען שעבודה זו קשה לו, היו אומרים לו: האם אתה איסטניס ועדין יותר מפרעה?! נטל פרעה סל ומגרפה והתחיל לעבוד, וכשראו אותו ישראל עושה כך, נמשכו אחריו כולם חוץ משבט לוי, ומיד הלכו בזריזות ועבדו כל היום בכל כוחם. מכיון שהיה כוחם גדול ועבדו במרץ רב, הספיקו לעשות כמות גדולה של לבנים. כשהחשיך היום, מינה עליהם פרעה נוגשים, ופקד עליהם לספור את מספר הלבנים שעשו כדי לשלם להם. כאשר הובא מספר הלבנים לפני פרעה, אמר להם: כמות כזו של לבנים - לא פחות - עליכם לעשות כל יום! בתחילה אכן שילמו להם על עבודתם, אך לאחר ארבעה חודשים של עבודה, נטלו מהם את כל כספם בחזרה והכריחו אותם לעבוד ללא שכר. כאשר מאן איש ישראל לעשות במלאכה על אשר לא ניתן לו שכרו, אז נגשו אליו המצריים והכו אותו מכות נמרצות, והשיבו אותו בחוזקה לעבוד עם אחיו.

פרעה החליט לשעבד את בני ישראל דווקא על ידי עבודה ''בחומר ובלבנים'', כי עבודת החמר היא עבודה מפרכת את כל רמ''ח האיברים. ואין מלאכה קשה ממלאכת הטיט, במיוחד בארץ מצרים, כי אדמת מצרים אי אפשר לגבל וללוש אותה יפה, ומיד לאחר שהיו עושים את הלבנים הם היו מתפוררים, ושוב היו צריכים לחזור ולגבל את הלבנים ולדוש ברגליהם בחוזקה, עד שהיה העפר מתגבל מחדש.

משעה מוקדמת בבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, עבדו ישראל בטיט הסמיך. תחילה סחפו חול, מים וקש, ערבבו הכל יחד ורמסו את החמר ברגליהם, לאחר מכן גבלו ממנו לבנים. כדי להוסיף על השפלתם הובאו גם חמורים לרמוס את התבן יחד עמם, כביכול להשוותם לחמורים. העבודה התנהלה ברציפות, ללא הפסקות ביניים. לא ניתן היה לעבוד בעצלתיים, כיון שהיה על כל אחד לסיים את המכסה ליום זה. המצרים לא התחשבו במצב הגופני, חולה כבריא חויבו להשלים את מכסת יומם. יום יום, שעה שעה, במשך שבועות, חודשים ושנים. בכל מזג האויר: בקור, ברוח, בחום ובשמש לוהטת לא בטלה העבודה. אין הפסקות ואין חופשות.

כדי להוסיף לענותם ולמעטם, גזר פרעה שהגברים יישנו בשדות על הארץ, והנשים ישנו בבתים שבעיר. הנימוק היה שאם נותנים לגברים לישון בבית, הרי שבבוקר, עד שישלחו לקרוא להם ועד שיגיעו מבתיהם, יעברו ויתבזבזו כבר שעה או שעתיים עד שמגיעים למקום העבודה. כך רצו המצריים לשבור את חיי המשפחה של עם ישראל, להמעיטם ולשבור את רוחם.

המצריים לא הסתפקו בכך שהעבידו את הגברים בטיט בחומר ובלבנים, אלא הכריחו גם את הנשים לעסוק בזאת. נשים עדינות וענוגות הוכרחו לעבוד בחומר ובלבנים!! וכדי להוסיף כאב על כאבם, המצרים שמו קוצים בתוך החמר! הקש והקוצים פצעו את רגליהן והן שתתו דם, ואף על פי כן היה עליהן להמשיך לעבוד. ייסוריהן לא הרשימו את לב המצרי הנוגש, וגם הדם ששתת לא נגע ללבו חסר הרחמים. לא היו הקלות בזמני חולי, הריון, חולשה וכו'. ואפילו בעת הלידה, גם אז היתה האשה צריכה לעבוד. בזמן של חבלי לידה עזים, לא הניחו לה לשכב וללדת! והולד היה יוצא לתוך הטיט ונרמס יחד אתו! אחרי כל קושי ההריון, ואחרי צער הלידה העצום, רמסו לעיניה את פרי בטנה. צעקות ובכיות של הבעל והאשה, נפלו על אזניים אטומות. לא היה אכפת לנוגשים המצריים שהלבנים היו מעורבות בדם, הם הכריחו את הנשים להמשיך לעבוד.

בנים במקום לבנים!

אם העבד היהודי לא הצליח לגמור במשך היום את מכסת הלבנים, ואפילו היתה חסרה רק לבנה אחת, היה הוא צריך לשלם את החסר בילדיו! שום סיבה, מוצדקת ככל שתהיה, לא התקבלה. האכזריים הללו לקחו את הבן, חנקו אותו, והשלימו בגופתו את הלבנים החסרות בקיר. בשלב הבא הם התעלו באכזריותם ולא חנקו את הילד לפני הכנסתו לקיר, אלא לקחו ילד חי ובריא והניחוהו במקום הלבנה החסרה!! מאוחר יותר, הוסיפו רשעות על רשעותם, עד אז היו לוקחים ילד אחד על כל החסר היומי, כעת הם לקחו ילד על כל לבנה ולבנה שהחסירו ישראל! הארורים לקחו בחוזקה ילדים קטנים מבין ברכי אמותיהם, ואבותיהם ואמותיהם צועקים עליהם ובוכים בשומעם קול בכיית ילדיהם בקיר הבנין!!! אכזריות נוראה! אולם זה לא הכל. הם הרעו לעשות יותר מזה. היו מצריים שהכריחו את האבות לתחוב בעצמם את בנם בקיר!! ולשים עליו חומר! ועיני האב בוכות עליו, ודמעותיו יורדות על בנו!!!

כאשר העבד היהודי לא השלים את מתכונת הלבנים, ולא נשארו לו בנים כי כבר קברו את כולם בקירות, היו המצריים תוחבים אותו בעצמו בבנין, תחת שורה של לבנים, והיה מת וריחו מבאיש, רחמנא ליצלן.

אל אמונה ואין עול

לאמיתו של דבר, היו אלה נפשות של רשעים שהקב''ה רצה לסלקן מן העולם. כמו שמספרים חז''ל, כי בשעה שהיה רואה משה רבנו את התינוקות התחובים, היה בוכה ומצטער, ומבקש מאת הקב''ה שיציל אותם. אמר לו הקב''ה: אל תדאג על אובדנם של אלה, כי קוצים אני מכלה מן הכרם! אם רצונך לבדוק זאת, הוצא את אחד התינוקות ותראה מה יהיה בסופו. אכן הוציא משה מבין האבנים תינוק אחד, ותינוק זה גדל והיה רשע גדול. שמו היה מיכה, והוא עשה פסל, וגרם לחורבן גדול לכלל ישראל.

עבודת הילדים

הבנים והבנות הצעירים הרכים והעדינים, הוכרחו גם הם לצאת לעבוד. רגליהם הרכות והעדינות נדקרו מהקש החד פעם אחר פעם, ודמם התבוסס בחומר. המצרי האכזר הכריח אותם לעבוד הלאה. הקטנים נפלו בתוך החומר ונפצעו, כוסו בחמר ונכנס חמר לפיהם, ואף על פי כן הוכרחו להמשיך לעבוד. לא נתנו זמן לרפאות את הפצע, וכל שכן שלא נתנו להם להתנקות מדמם ולשטוף את פיהם מן החמר. אחרי כל זאת, אם קרה שאביהם לא מילא את מכסתו היומית, היו קוברים אותם חיים בתוך הקירות!!

עבודה ללא תכלית

אדם עמל שואב סיפוק בגמר עבודתו הקשה. הוא נהנה ליישר גבו, להצביע ולומר ''את זה אני בניתי''. המצרים האכזריים דאגו שגם הנאה זו תימנע מישראל, כי עבודתם היתה רק למען שעבודם. המצרים הכריחו אותם לבנות על אדמה לחה וטובענית, וכאשר המבנה היה כבד, הוא שקע ונבלע ולא נותר ממנו מאומה. בלילה, אחרי שגמרו לבנות שתי קומות, הלכו לישון. בבוקר, כשחזרו להמשיך בבניה, מצאו רק כמה שורות של לבנים מעל החול, השאר שקע. זהו שברון לב ממש! לראות את מעשי ידיהם הולכים ונבלעים! המצריים הכריחו אותם לבנות עוד ועוד ללא תועלת ותכלית. כך שברו המצרים את רוחם של ישראל שעבדו ועבדו ללא מטרה וסוף.

בני ישראל בנו ''ערי מסכנות'', שמכיון שנבנו על קרקע לחה ורכה, היו מסכנות מאוד את בוניהם. היו שנפלו מן הבנין ומתו, והיו כאלה שהבנין נפל עליהם ומתו.

עיקר המטרה שהיתה למצרים להעביד את ישראל, היא כדי למרר את חייהם. עבודה ללא צורך, בלי קצבה, בלי גבול, וללא מנוחה, רק כדי לפרך את גופם. כאשר לא היתה למצרי עבודה מסוימת לתת ליהודי, הטיל עליו איזושהי עבודה שלא לצורך, כגון: תעדור תחת הגפן עד שאחזור. וזה היה יכול להמשך שעות רבות!!

עבדות תמידית

גם בלילה, לאחר יום מתיש ומייגע, כשהיה היהודי מחלץ מעט את עצמותיו לשינה מועטת, גם אז עדיין לא היה הוא בן חורין. אף באמצע שנתו היה יכול המצרי לבוא ולהעיר אותו, לבקש ממנו כל בקשה שעלתה על דעתו: קטוף לי ירקות מן הגינה, חמם לי מים, מלא לי את החבית.

נתאר לעצמנו: לפני אור הבוקר התחיל יומו של היהודי, בקושי היה לו פנאי לחטוף מאכל כל שהוא, ומיד הריצו אותו למקום עבודתו. הכניסו אותו לטיט, והוא התחיל לעשות את מתכונת הלבנים היומית. אין הפסקה ואין מנוחה במהלך העבודה. הוא עובד בקצב רצחני עד הלילה. בגמר העבודה הוא גורר את עצמותיו העייפות לשדה, לשינה טרופה. כולו רעב, מרוט, כואב וממוטט. לפני שהספיק להתאושש, בא מצרי ומזמין אותו בחגיגיות לביתו לסעודה. המסכן אמנם רעב, אך אין הוא מוזמן להשתתף בסעודה, הוא מוזמן כדי להיות מעמד לנר שיושם על ראשו ויאיר להם כאשר הם חוגגים בסעודתם! איזו השפלה!! הם מאיימים על העבד האומלל, המותש והמורעב, שאם יזוז יתיזו לו את ראשו. וכך הוא צריך לעמוד זקוף, כאשר כל שריריו כואבים וזועקים למנוחה. עליו להריח את ניחוח המאכלים, לראות את נוגשיו יושבים במנוחה על הכסאות ולהתענות בעייפות וברעב כשנר דלוק על ראשו! הסעודה שהסתיימה מאוחר בלילה אינה מהווה צידוק לאיחורו לעבודה למחרת. השכם בבוקר המחר, מריצים אותו שוב ליום של עבודת פרך.

החלפת העבודה

המצרים שאפו לשבור את רוחם של ישראל לגמרי, ולכן החליפו עבודת הגבר בעבודת האשה. על הנשים נתנו עבודת גברים, ולנשים נתנו עבודת גברים. אמרו לאיש, קום לוש, אפה, בשל, תפור וטווה! ואמרו לאשה, מלאי חבית זו, בקעי עץ זה, לכי לגינה הביאי ירקות. לגבורים ולחזקים נתנו עבודות קלות כמו להיות שלוחים להביא מכתבים, עבודה מתסכלת ובזויה בשבילם. ואילו על החלשים הטילו עבודות קשות: לחפור בורות, לסחוב לבנים, עבודות שוברות גוף שהפכו אותם לבעלי מומים, במקרה הטוב, אם לא מתו מרוב מאמץ. לזקנים נתנו עבודות של צעירים, ולצעירים נתנו עבודת זקנים. שמו משא של גדול על ילד קטן, ומשא של קטן על גדול. משא איש על אשה, ומשא אשה על איש. משא זקן על בחור ומשא בחור על זקן. לא היתה למצרים כל הנאה ורווח מחילופי התפקידים, כי הרוצה בתפוקה טובה ומרובה, נותן לכל אחד כפי יכולתו. ואילו כאן היתה המטרה לענות ולצער את ישראל.

עבודות בזויות

המצרים רצו לדכא ולהשפיל את ישראל עד עפר, ולכן נתנו להם לעבוד עבודות בזויות, כגון: להיות רועי בהמות, להביא שרצים, ולצוד חיות טורפות מן היער. בעבודות אלו רצו המצריים לא רק להשפיל את ישראל, אלא אף להרחיקם מביתם ומסביבתם למשך תקופה ארוכה. ימים ארוכים ואפילו חודשים היה היהודי מורחק מביתו כדי לרעות את צאנו של המצרי. הוא נשלח דווקא למקום מרוחק ומבודד, כדי להוסיף על צערו אף את צער הבדידות. היו שנשלחו ליערות לצוד חיות. נשלחו הם ללא הגנה וללא הציוד הדרוש, כשעליהם מוטלת משימה לצוד דוב, אריה או נמר וכדומה. אם לא יבצעו את משימתם, ישלמו על כך בראשם. הם רועדים מפחד, ובשומעם את נהמות החיות דמם קופא. אבל אי אפשר לברוח בידים ריקות. מי יודע כמה מתו משברון לב, ממצבם הקשה והמייאש, מי יודע כמה נקטעו רגליהם וידיהם מן החיות הרעות, וכמה שברו את עצמותיהם. לא רבים הם אלו שהצליחו למלא את המשימה בשלום.

המצריים אף חסו על ממונם וחששו שבהמותיהם תתעייפנה או תחלשנה על ידי העבודה בשדה. ולכן, כדי לחסוך עבודה מן הבהמות, רתמו את בני ישראל אל העגלה או המחרשה במקום הבהמה, שהם יעבדו במקומה.

ישראל הפקר לכל

בני ישראל לא היו משועבדים רק לעבודת המלך, אלא היו חייבים לעבוד לכל מצרי שדרש זאת. כלומר, הם היו עבדים של עבדים! כל איש מצרי שהיה צריך סיוע בעבודתו, לקח לו איש מבני ישראל. כל מצרי שוטה ונער בזוי, היה מתחצף אפילו לישראל זקן ונשוא פנים, והיה מקלל ומכה אותו ועושה בו כרצונו.

שחיטת הבנים

כשפרעה נעשה מצורע, אמרו לו חרטומיו, שרפואתו היחידה היא שישחט ילדים קטנים מישראל, 150 בבוקר ו - 150 בערב, ויתרחץ בדמם. פרעה הרשע והאכזר עשה זאת בלי להסס! שומו שמים! אכזריות נוראה שאי אפשר לתאר!

זביחת הבנים לעבודה זרה

ועדיין לא הסתפקו המצרים בזה. הם החשיבו את הצאן לאליל, ולכן לא רצו להקריב את הצאן לעבודה זרה שלהם. ומה בכ''ז יעשה המצרי שרוצה בכל ליבו לכבד את האליל שלו בקרבן הגון? לא היתה כל בעיה. לקח ילד מילדי ישראל, ושרפו באש בעודו חי, כזבח לאלוהיו. נורא נוראות! צעקות הילדים הנשרפים חיים ויללות ההורים לא עשו כל רושם על המצרי, שרצה לכבד את הע''ז שלו.

ותעל שועתם אל האלוקים

היה זה מעל כוחם של ישראל לשאת את הסבל הנורא. ואז, לאחר מאתיים ותשע שנים, כאשר הקושי התגבר מיום ליום, הם חזרו בתשובה והתפללו לה'. ''ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוהים''. כמו חשכת הלילה, אשר דווקא כשהחושך מתגבר ביותר, אז מפציע השחר ועולה הבוקר - כך, כאשר הגיעו ישראל למצב הקשה והנורא ביותר, אז הפציע אור הגאולה, ויצאו מעבדות לחרות עולם. השליח שבחר ה' לתפקיד יקר ונעלה זה, להיות גואלם של ישראל, הוא משה. וכעת הגיע הזמן להכינו לקראת תפקידו.

---

משה - מושיעם של ישראל

---

משה במדין

כאמור, ברח משה לארץ מדין. שם, ליד הבאר, ראה את רועי הצאן של מדין מתנכלים לבנותיו של יתרו. חילץ אותן משה מן הרועים ואף עזר להן לדלות מים מן הבאר. הזמין יתרו את משה לביתו, ונתן לו את בתו ציפורה לאשה. למשה נולד בן, אשר נקרא בשם ''גרשום'', כי אמר: ''גר הייתי בארץ נכריה''.

כל אותן שנים היה משה רועה את צאן יתרו. ברכת ה' ליותה אותו שהתרבה הצאן מאוד, ומעולם לא טרפה חית השדה מן הצאן. יום אחד, כשהיה משה רועה את צאן יתרו במדבר חורב, ברח גדי אחד מן העדר. רדף משה אחריו, והנה הגיע הגדי אל בריכת מים ועמד לשתות. כשהגיע משה אליו, אמר: לא ידעתי שרץ היית מפני הצמא. כעת בודאי עייף הנך. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב''ה: ''יש לך רחמים לנהוג את הצאן, ראוי לך להיות רועה את צאני ישראל!''

התגלות ה' למשה מתוך הסנה

עוד באותו יום נגלה הקב''ה אל משה. הולך משה במדבר והנה הוא רואה סנה - שיח קוצני מאוד, הגדל בתוך מים. הסנה היה בוער באש, אך הפלא ופלא! הסנה אינו נשרף! והמים שתחתיו אינם מכבים את האש!

''וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיּאמֶר הִנֵּנִי: וַיּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קדֶשׁ הוּא... וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים''.

בחר הקב''ה לדבר עם משה דוקא מתוך הסנה, כדי לרמוז לו בכך:

א. ''עמו אנוכי בצרה'', שותף אני לצרתם של ישראל הנתונים במצרים בשעבוד קשה. אף אני שרוי בצרה, בתוך הקוצים.

ב. הקוצים של הסנה מופנים כלפי פנים, כך שאם אדם מכניס את ידו לתוכו, אינו חש בדקירה כלל. אולם כאשר רוצה הוא להוציא את היד, הקוצים תופסים ודוקרים אותו. דומה ארץ מצרים לאותו סנה, אשר נכנסו אליה בני ישראל בקלות והתקבלו בהארת פנים על ידי פרעה, אולם כאשר רוצים הם לצאת, תופסים אותם המצריים ואינם נותנים להם לצאת.

ג. הסנה הבוער באש הוא סימן לנצחיות עם ישראל! היה משה חושב בלבו שמא מרוב קושי השעבוד יהיו המצריים מכלים את ישראל ח''ו. הראה לו הקב''ה סנה שבוער באש, אבל איננו נשרף, ללמד אותו שאף אש המצריים לא תוכל לכלות את עם ישראל.

מתוך הסנה אמר ה' למשה כי צעקת בני ישראל, עוניים ומכאובם, לא נעלמו ממנו, וכעת הגיע זמן הגאולה. בוחר הוא בו, במשה, שילך ויושיע את ישראל. 7 ימים מסרב משה העניו מכל האדם, שלא הוא יהיה השליח להוציא את בני ישראל, אלא אהרון אחיו הגדול. הרי אהרון מנהיג כעת את עם ישראל במצרים, ואיך הוא משה יבוא לתפוס את מקומו?! אולם הבטיח הקב''ה למשה שאהרון ישמח בכל לבו בראותו בגדולתו. מלבד זאת גם הוא ישתתף עם משה בהצלת בני ישראל. אתה תדבר אליו ותשים את הדברים בפיו, ואני אהיה עם שניכם ויורה לכם מה תעשו. הקב''ה מורה למשה ללכת למצרים כשמטה האלוקים בידו, כדי לעשות בו אותות ומופתים לעיני בני ישראל ולעיני פרעה.

מטה האלוקים

מטהו של משה היה מטה אלוקים מופלא ומיוחד. הוא נברא בששת ימי בראשית בין השמשות, ונמסר לאדם הראשון בגן עדן. אדם מסר אותו לחנוך. חנוך מסרו לנח, נח מסרו לשם, שם מסרו לאברהם, אברהם ליצחק, יצחק ליעקב, ויעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף. כשמת יוסף הוחרם המטה והושם בארמונו של פרעה. יתרו, שהיה בתחלה אחד מחרטומי מצרים, חמד את המטה בלבו, וכשהלך למדין לקח את המטה עימו ונטעו בתוך גנו, בצורה שאף אחד לא יכול היה להוציאו. עד שבא משה ותלשו בקלות ולקחו. היה מטה זה כבד מאוד מאוד, ומשקלו 40 סאה (כמה מאות ק''ג). היה חקוק עליו שם ה' המפורש, וכן ראשי התיבות של עשר המכות: דצ''ך עד''ש באח''ב.

משה חוזר למצרים

בשעה שאמר הקב''ה למשה במדין ''לך שוב מצרימה'', נחלק דיבורו של הקב''ה לשני קולות. משה שומע ''לך שוב מצרימה'', ואהרון שומע ''לך לקראת משה המדברה''. יצא משה ממדין לכיוון מצרים, ואהרון יצא לכיוון המדבר. ''מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ'' - למרות שלא קבעו שום סימן ביניהם, הם נפגשו בתוך המדבר הגדול. ראה אהרון את משה בגדולתו ושמח מאוד. בזכות השמחה ששמח בכל ליבו, זכה בעתיד לבגד מיוחד - חושן - על ליבו.

פקוד פקדתי

''וַיֵּלֶךְ משֶׁה וְאַהֲרן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה וַיַּעַשׂ הָאתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ''.

כאשר שמעו בני ישראל כי משה אומר להם את המילים ''פקוד פקדתי'', מיד האמינו לו כי הוא שליח מאת ה', שכן מסורת היתה בידם, אשר עברה עוד מיעקב אבינו, כי אדם שיבוא ויאמר ''פקוד פקדתי אתכם'' הוא באמת הגואל האמיתי. בשכר שהאמינו בני ישראל במשה, זכו להגאל. כדי לחזק יותר את ליבם של ישראל, עשה משה לעיניהם 3 אותות, שציוה אותו ה' לעשות.

האות הראשון - זורק משה את מטהו על הארץ, והנה נהפך המטה לנחש.

האות השני - הכניס משה ידו אל חיקו, והנה נעשתה היד מצורעת כשלג. כאשר הכניס אותה שוב בחיקו - שבה ידו ונרפאה. בכך הראה הקב''ה לעם ישראל שהוא הממית והמחיה. בדברו נהפך המטה הדומם והמת ליצור חי, ובדברו המית ה' את ידו של משה ועשה אותה מצורעת.

האות השלישי - משה שפך מים על הקרקע, ונהפכו המים שבקרקע לדם.

הזקנים נמלטים

לאחר שהעבירו משה ואהרון לעם ישראל את בשורת הגאולה, הם אוספים את 70 זקני העם, והולכים כולם יחד אל ארמונו של פרעה. ארמונו של פרעה היה בעצם מבצר ענק ומפחיד. כאשר התקרבו אל הארמון נגלה לעיניהם מחזה מזעזע: ערימה גדולה של גויות בני אדם אשר נהרגו בגזירת פרעה. לצד הערימה היה מין 'מחנה' של בני אדם קטועי ידים ורגלים, לצידו 'מחנה' של בני אדם צלובים, ולצידו 'מחנה' של בני אדם אשר רמסו אותם בטיט. הזדעזעו הזקנים מן המחזה הנורא ונשמטו אחד אחד. כשהגיעו אל פתח הארמון נותרו רק משה ואהרון, כולם ברחו. אמר משה לאהרון: הללו אינם מצווים מפי הקב''ה, אנו מצווים מפי הגבורה, נלך ונעשה שליחותנו אפילו הורגים אותנו.

איש לא עמד בפניהם

כאשר ראו משה ואהרון את השמירה סביב ארמונו של פרעה, הזדעזעו אף הם. גודלו של הארמון היה ענק, והיו לו 400 פתחים! 100 מכל כיוון. מרוב פחדו של פרעה שמא יהרגוהו, העמיד ליד כל פתח גדוד שלם של 60,000 גיבורים. בנוסף לחיילים, היו על כל פתח ופתח אריות, דובים וחיות רעות, המונעים את הכניסה לארמון. למרות השמירה המעולה, הצליחו משה ואהרון להכנס ללא בעיה! כאשר נכנסו ראו לפניהם שני כפירי אריות אסורים בכבלי ברזל. כל מי שנכנס אל הארמון, היו האריות פותחים את פיהם ומנהמים ושואגים, ונפשו יוצאת מפחד האריות. לקח משה את מטהו והניפו על האריות, והנה השתחררו האריות מכבליהם, ובאו לקראת משה ואהרון בשמחה. כמו שני כלבים נאמנים ליוו אותם עד בואם לפני פרעה, גם חיות נוספות התלוו אליהם. כאשר הגיעו לפני פרעה, כעס פרעה על השומרים, כיצד נתנו להם להכנס??! מיד העניש אותם פרעה: את חלקם הרג, חלקם הלקה, וחלקם פיטר מתפקידם ושם אחרים תחתיהם.

תיפול עליהם אימתה ופחד

אותו יום היה יום שמחתו של פרעה. היה זה יום המלכתו, והוא סבר שזהו בעצם יום יצירתו כאלוהים. הוא לבש בגדי מלכות, וישב על כסאו. הגיעו אליו מלכים מכל קצוות תבל, הביאו לו דורונות, ועטרו אותו שיהיה השולט בכיפה על כל המלכים. נשלחו משה ואהרון דווקא ביום זה, כדי שיתקדש שמו של הקב''ה ברבים.

נכנסו משה ואהרון לפני פרעה כשהם עטופים, ומקלותיהם בידיהם. לא נתנו לו שלום ולא כיבדוהו. באותה שעה היתה לו בושה גדולה. כראות פרעה את משה ואהרון, נבהל מאוד מפניהם, כי היה תארם כתואר מלאכי השרת, ורום קומתם כארזי הלבנון, וגלגלי עיניהם דומים לגלגלי החמה, וזיו פניהם כזיו החמה, ומטה האלוהים בידם, ודיבור פיהם כאש שלהבת. וכל מלכי מזרח ומערב כשראו אותם נפל פחדם עליהם. זיע ורתת וחלחלה אחז את פרעה וכל היושבים לפניו, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם.

באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו. איזה בושות!! הרי הוא עשה עצמו אלוה שאיננו צריך לנקביו! והנה דווקא עכשיו בעת גאוותו והתנשאותו - ראו כולם בחדלונו ובבושתו. ביותר גדלה חרפתו, מפני שכשעשה צרכיו הזדמנו לו 12 עכברים, והיו נושכים אותו בכל צד מושבו, וצעק צעקה גדולה ומרה, עד ששמעו כל גדולי המלכות את צעקותיו. אולם מיד לאחר מכן חיזק פרעה את לבו וישב על כסאו כאילו לא קרה כלום.

דין ודברים בין משה לפרעה

אמר פרעה למשה ואהרון: מה אתם רוצים? מי אתם? מנין באתם? מי שלח אתכם אלי? אמרו לו: ''ה' אלוקי העברים נקרא עלינו''. אמר להם: וכי יש אלוה לעבריים, והלוא למעלה ממאה שנה הם מתענים תחת ידי, ומפני מה לא הציל אותם עד היום? שקרנים אתם! אם היה האלוהים שלהם מצטער על כך שהם נמצאים פה, לא היה מעכב אותם כל כך הרבה זמן, שהרי בשביל לילה אחד שעיכב אבימלך את שרה, מיד נגלה אליו והוכיחו. כל שכן בעם שלם, שהיה עליו להתגלות.

אמרו לו: דע לך שיש לעבריים אלוה, אלא שהוא הניח לך עד עכשיו, כדי להפרע ממך על הכל בבת אחת.

אמר להם: וכי אלוהיכם - יש לו כח וגבורה יותר ממני, או גדולה ומלכות יותר ממני? בכמה מדינות הוא שולט? בכמה עיירות הוא מולך? כמה מדינות לכד? כמה ארצות כבש? כמה מלחמות עשה וניצח? כמה חיילות ופרשים יש עימו בצאתו למלחמה?

אמרו לו: אלוקינו אינו במושגים שאתה מדבר עליהם, אלא כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, קשתו אש, חיציו שלהבת, רמחיו לפיד, מגיניו עננים, חרבו ברק, חניתותיו ניצוצי אש, לוחם הוא בלי עשייה, נוצח ולא ביגיעה. הוא יצר את כל העולם כולו, ברא שמים וארץ, יוצר הרים וגבעות, ימים וכל אשר בהם. על פיו יחיו וימותו. צר את העובר במעי אימו, ומוציאו לאויר העולם. והוא זן ומפרנס את כל העולם כולו, הוא מסיר מלכים וממליך מלכים, ומלכותו לא תיפסק לעולם ולעולמי עולמים.

אמר להם: הואיל ואתם אומרים כך, המתינו לי עד שאחקור בבית גנזי בספרים שלפני, מפני שאין מלך בעולם שלא שיגר לי אגרת ודורון, ואם אמת אתם אומרים עכשיו, אמצאנו באגרות שלי. מיד ציוה והוציאו לפניו כל אגרות וספרים שהיו בבית גנזיו, ונתנם ל - 70 סופרים המבינים ב - 70 שפות. בדקו ופשפשו, וכיון שלא מצאו שם אמר להם: לכו לעמיכם. לא ידעתי את ה' ולא שמעתי עליו מעולם. אין אני צריך לו, שאני בראתי את עצמי, ויש לי נילוס נהר שמשקה את ארצי.

אמרו לו: שוטה, אלוהות אלו שאתה אומר - מתים הם, אבל ה' אלוקים אמת הוא, אלוקים חיים ומלך עולם. הוא היה עוד לפני שנברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמים. הוא ברא אותך ברחם אמך, נתן בך רוח חיים, גידל אותך והושיב אותך על כסא מלכות מצרים. והוא יקח את רוחך ונפשך ממך וישיב אותך אל האדמה שממנה לוקחת!

כעס פרעה על דבריהם, וגרש אותם מלפניו.

תכבד העבודה על האנשים

למחרת, שוב נכנסו משה ואהרון לפני פרעה ללא רשות. מיד קרא לשומרים וצעק עליהם: איך נכנסו אלו לארמון?? אמרו לו: איננו יודעים, כנראה מכשפים הם, ודרך הפתח לא נכנסו. נשא פרעה עיניו וראה אותם עם המטה, אמר: הכלב אני, כי באו אלי הללו במקל? ושוב הקשה את ליבו ולא רצה לשמוע לדבריהם.

החליט פרעה, כי כנראה בני ישראל לא עובדים מספיק קשה, ולכן יש להם זמן לחלום חלומות ולתכנן תכנונים של חופש ודרור. לכן ציוה לנוגשיו מאותו יום להכביד את העבודה על בני ישראל יותר. הוא גזר שלא לתת להם תבן לליבון הלבנים, אלא הם יצטרכו בעצמם ללקט את התבן, ויחד עם זאת להגיע לאותה כמות של לבנים שהיו עושים קודם. גזירה חדשה זאת ציערה והתישה מאוד מאוד את בני ישראל. הם נפוצו בכל ארץ מצרים כדי למצוא להם תבן. תושבי מצרים התאכזרו אליהם מאוד, ואם היה מצרי רואה את ישראל בתוך שדהו, היה מכה אותו ומתעלל בו, ושובר את רגליו.

אולם עובדה זו הועילה, שכאשר הכה הקב''ה את ארץ מצרים במכות ובעונשים קשים, לא היה פתחון פה למצריים לומר: 'איך יתכן שמלכנו ושרינו יחטאו, ואנחנו נספוג את המכות?' כאן הוכיחו תושבי מצרים שאף הם ראויים לעונשים קשים.

למה זה שלחתני?!

כשראה משה את המצב הקשה, חזר חזרה למדין, ואמר: ''אֲדנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?! וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ - הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך''.

ענה לו ה': לו יצויר שילחם חלש שבחלשים מלמעלה (מן השמים) בחזק שבחזקים מלמטה, מי ינצח? החלש ינצח, כיון שהוא נלחם מלמעלה. עכשיו - שגבור שבגבורים נלחם מלמעלה, והחלש מלמטה - על אחת כמה וכמה!

שלושה חודשים שהה משה במדין, ואז חזר בציווי ה' חזרה מצרימה. הוא ניסה לעודד את עם ישראל בהזכירו להם את הברית שכרת ה' עם האבות הקדושים. אולם עם ישראל מרוב העבודה הקשה והלחץ הגדול, לא היטו אוזן לדבריו.

הפיכת המטה לתנין

הלכו משה ואהרון שוב אל ארמונו של פרעה ושוב נכנסו אליו ללא רשות. אמרו לו: ה' שלח אותנו לומר לך שתוציא את בני ישראל ממצרים. אמר להם פרעה: תעשו לי מופת, שעל פיו אבחן את חוזקו ויכולתו של האלוקים שלכם. אהרון, שקבל על כך הכנה מוקדמת, זרק מיד את מטהו ארצה. לאחר שהושלך המטה לארץ, אמר משה ''יהי לתנין'', ומיד נהפך המטה לתנין. כך ראו כולם שהתנין נוצר על ידי דיבורו של משה.

באותה שעה התחיל פרעה מלגלג עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אותותיו של אלוהיכם?! האם באתם לצחוק עלי? בנוהג שבעולם - אדם מביא סחורה למקום שבו יש מחסור, ולא למקום שיש בו שפע גדול מאותה הסחורה. הנה אתם באים לעשות לי כאן כשפים, וארץ מצרים מלאה כשפים!!! האם אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם? מיד שלח פרעה והביא ילדים קטנים בני 4-5 ולקחו אף הם מקלות והפכו אותם לתנינים. קרא גם לאשתו, ואף היא עשתה כך.

אמר משה: אדרבה, אם רוצים לבחון סחורה אם היא משובחת או לא, מביאים אותה דווקא למקום שבו היא מצויה, ואז השבח שלה ניכר יותר שהיא טובה יותר מכל האחרים. עכשיו תיווכח לראות כי מעשיו של האלוקים גדולים מכל כשפי מצרים.

מה עשה אהרון? לאחר שחזרו כל התנינים להיות מקלות, לקח הוא את מטהו, והנה בלע מטה אהרון את מטותיהם של כל חרטומי מצרים. ואף על פי שבלע מטות רבים מאוד, נשארה צורתו כמקודם ולא השתנתה. ויותר מכך - דרך הכישוף, שלאחר שפג הכישוף, חוזר הכל להווייתו הראשונה כמו שהיה קודם, כי אינו אלא ''אחיזת עיניים'', ואילו כאן בליעת המטות היתה מציאות שגם לאחר מעשה נשארו מטות החרטומים בלועים במטה אהרון. מיד נזדעזע פרעה וכל גדולי המלכות, ופרעה תמה והתיירא: מה יקרה אם יאמר אהרון למטהו 'בלע את פרעה וכסאו', עכשיו הוא בולע אותי?!

אך שוב חיזק פרעה את ליבו, ולא אבה לשמוע לדברי משה ואהרון. בכל פעם אחרי שמשה יצא מאצל פרעה, היה פרעה אומר: אם יבוא אלי בן עמרם אני הורגו ואני שורפו. וכשהיה משה נכנס, היה נעשה פרעה כמו בול עץ ולא יכל לפגוע במשה. חשב פרעה כי הוא יכול לעשות כל מה שעולה בלבו, הוכיח לו בורא עולם, שאפילו על גופו עצמו אינו שולט.

---

עשר המכות

---

שלח, לקה ושילם

כאשר סרב פרעה לשלוח את ישראל, הביא הקב''ה עליו ועל כל מצרים עשר מכות - יסורים קשים ומרים, ובסופם הסכים פרעה לשלח את בני ישראל.

אומר הילקוט שמעוני: משל של פרעה ומצרים, למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו, הבא לי דגים מן השוק. הלך העבד והביא דג מבאיש. כעס המלך ואמר לעבדו: בחר לך עונש אחד משלושה: או תאכל את הדג, או תלקה מאה מכות, או תשלם קנס מאה זהובים. בחר העבד לאכול את הדג. בקושי רב אכל העבד מן הדג חתיכה ועוד חתיכה, כשהגיע לחצי אמר למלך, איני יכול להמשיך יותר, מעדיף אני ללקות. התחילו עבדי המלך להכותו מכה אחר מכה, לאחר שהכו אותו כבר יותר מחמישים מכות, צווח העבד ואמר: די, אינני יכול יותר, מעדיף אני לשלם מאה זהובים! נמצא שאותו עבד אומלל נענש בשלושת העונשים: גם אכל, גם לקה וגם שילם.

כך פרעה, שיעבד את בני ישראל במצרים. אמר לו הקב''ה: ''שלח את עמי ויעבדוני'' ואם לא, או שתלקה או שתשלם את שכר עבודתם. אמר פרעה: ''מי ה' אשר אשמע בקולו?! לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח''. אמר לו הקב''ה: חייך, שתשלחם ותלקה ותשלם להם את שכרם.

מכת דם

מדוע לקה הנילוס תחילה?

למעלה מאלפיים שנה זורם לו במצרים נהר הנילוס - היאור, כשהוא משמש כעורק ראשי לחיי הכלכלה במצרים. שהלוא גשם אינו יורד בארץ הזאת, והיאור הוא זה שמספק מים לשתיה, לבישול, לכיבוס, לרחצה ולהשקיית השדות. עליו השיטו סחורות לצורכי מסחר, ובאמצעותו פותח ענף כלכלי חשוב - הדיג. דגי היאור היו למרכיב חשוב בתפריטו של המטבח המצרי. כל חייהם תלויים ביאור, ולכן - לפי דעתם הכוזבת - היאור הוא האלוהים העליון. כך חיו בטעותם שנים רבות. עד שבאה מכת דם וטפחה על פניהם.

התראה חוזרת

יום אחד, הופיעו משה ואהרון לפני פרעה. הם פלשו לתוך הארמון ללא רשות והתייצבו לפני המלך. פותח משה ואומר: שלח את עם ישראל, ואם לא תשלח, מימי מצרים יהפכו לדם. פרעה איננו מתרגש מהאיום והוא עונה: איומיך אינם מדאיגים אותי, כיון שאני הוא יוצר היאור, והוא תחת בעלותי. חוזר משה ואומר: אם לא תשלחם, תראה בקרוב מיהו בעל היאור האמיתי. למחרת, שוב חוזר משה ומתרה בפרעה, אך פרעה מסרב בעקשנותו. וכך חוזר הדבר על עצמו עוד יום, ועוד יום, במשך יותר משלושה שבועות!

קולו של משה נמוך היה, אך למרות זאת, בדרך ניסית, שמעו כל מצרים את איומיו!! נתאר לעצמנו, מה חשב האזרח המצרי באותו רגע? הוא בודאי לא הבין מה פשר האיום המוזר הזה. איך יתכן שיהפכו כל המים שביאור לדם? הלוא היאור הוא אלוהים חזק, וגם פרעה חזק! בודאי אין מקום לדאגה. אנחנו, המצריים, העם החכם והמתקדם ביותר. בכשפים, אנו עולים על העולם כולו. אין אף סיבה בעולם שיכולה להפריע לנו להמשיך להעביד את ישראל.

הפך מימיהם לדם!

הם המשיכו לחיות את חייהם בשלוה... עד אותו בוקר. באותו יום אמר ה' למשה ללכת אל היאור בבוקר השכם ולדבר עם פרעה. כמו כל בוקר, בשעה מוקדמת מאוד, יוצא פרעה אל היאור כדי לעשות את צרכיו בסתר. ומדוע בסתר? משום שפרעה היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו צריך לנקביו. לפיכך היה יוצא אל היאור בהשכמה שלא יראוהו בני אדם בקלונו. נשלחו משה ואהרון דווקא בשעה זו, כדי להביכו. והנה רואה פרעה את משה ואהרון. תופס משה את פרעה כדי לדבר עימו. אומר לו פרעה: הנח לי עכשיו שאעשה צרכי ואחר כל אדבר עמך (בל נשכח שפרעה מתאפק כבר 24 שעות)! אמר לו משה: האם יש אלוה שצריך לנקביו?! דע לך כי הכל גלוי וידוע לפני הקב''ה. הוא משגיח על כולם, ואף על פי שאתה מרמה את עצמך ואת כל מצרים ועושה עצמך אלוה, את ה' לא תוכל לרמות!

ממשיך משה ואומר: ''כּה אָמַר ה' בְּזאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה', הִנֵּה אָנכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם''. כשפרעה ממשיך לסרב, מכה אהרון את היאור (ולא משה, מכיון שהיתה לו הכרת הטוב למים, שעל ידם ניצל כשהיה תינוק בן שלושה חודשים), והנה כל מימי מצרים הופכים לדם!!! דם ממש! לא מים אדומים, אחיזת עיניים, כפי שעשו החרטומים אחר כך, אלא דם ממש: במראה, בטעם, בריח, במגע. אלוהיהם, מקור חייהם, מת וריחו מבאיש כנבלה. הוא לא רק מת אלא גם ממית. כל הדגים ובעלי החיים שהיו בתוכו - מתו.

פרעה! הוכח את בעלותך ואלהותך! הרי לדבריך היאור נוצר על ידך, הפוך את היאור בחזרה למים! כאן הוכיח ה' שהוא ברא את העולם יש מאין, הוא ברא את המים ועושה בהם כרצונו, ואין שום כוח בעולם שיכול לעמוד נגד רצונו.

לא רק המים שהיו לנגד עיניהם של משה ואהרון בשעת ההכאה, נהפכו לדם, אלא כל המים שבכל ארץ מצרים, אפילו המים שבתוך הכלים נהפכו לדם אמיתי. ולא עוד - אלא שכל העצים והאבנים במצרים התחילו לנטוף דם!

חרטומי מצרים מראים את כוחם

פרעה אינו משתכנע ואינו מתרכך. להפך, הוא מקשה את ליבו ואומר: אין הדבר עושה עלי רושם, גם אנו יכולים לעשות זאת. מיד הוא קורא לחרטומים הגאוותנים שיעשו גם הם כך. אלא שמתעוררת בעיה ''קטנה'', אין בנמצא מים, כדי להופכם לדם! חשבו החכמים שרק המים שהיו גלויים לפני משה ואהרון נהפכו לדם, ולכן חפרו בארות חדשים להוציא מהם מים לשתיה. אולם תקוותם התנפצה במהירות - גם מהבארות החדשים נבע דם. מכת ה' היא מכה אמיתית, אין מנוס ממנה.

ובכל זאת החרטומים רוצים להראות את יכולתם וכוחם. הם הולכים לגושן וקונים מים מישראל, ואז הם הופכים אותו לדם. זוהי גדלותם: להפוך מים שקנו מישראל לדם. מי זקוק לכך עכשיו? הרי יש דם בשפע, ואפילו יותר מידי! אילו היתה להם שליטה אמיתית בטבע, היו יכולים להפוך את הדם למים, אך לא יכלו לעשות זאת כי כל מעשיהם היו באחיזת עיניים בלבד.

הבדל גדול היה בין מעשה אהרון למעשה החרטומים. אהרון הפך לדם את כל מימי היאור, גם אלו שלא היו לפניו אלא בכלים שאינם מחוברים ליאור. ועוד, אהרון הפך מים שאינם עומדים אלא זורמים, ומים אחרים באים תחתם. ועוד, שעמדה המכה שבעת ימים. ואילו החרטומים הפכו באחיזת עיניים רק מים מעטים עומדים בכלי, וגם זה היה רק לזמן מועט עד ששב פרעה אל ביתו.

אבן מקיר תזעק

פרעה לא חשש ולא הרגיש שזו מכת ה'. לו אישית היו מים, ולא היה צריך לקנותם מישראל. הם הגיעו לו כזכות על כך שגידל את משה בביתו, וכן כדי שיתגדל בעיני המצריים ואחר כך ילקה. ובכל זאת גם הוא לא נמלט לגמרי מסבל מכת דם, וכאשר חזר לארמונו נטרפה דעתו למראה הדם הנוטף והמלכלך את קירות ארמונו המלכותי והמפואר. הדם לא פסח על בית המלך. הדם היורד מן הקירות מזכיר את הדם ששתת מבני ישראל שנפצעו בשעת עבודתם בבניית הבניינים, ונתערב בתוך החומר והלבנים!

ארץ מצרים נבוכה

נתאר לעצמנו: בבוקר לפני שהולך המצרי להעביד את ישראל בפרך, סועד הוא את ליבו בארוחת בוקר. תוך כדי שתיית כוס משקה, הוא שומע שוב את קולו של משה, המתרה בפרעה שאם הוא לא ישלח את בני ישראל, מימי מצרים יהפכו לדם. שלושה שבועות כבר הוא שומע את האיום, והדבר נהפך לו להרגל. אלא שהפעם... הוא מרגיש טעם דם בפיו. מיד הוא יורק כדי לנקות את פיו, אך למרבה הזוועה הוא ממשיך לירוק דם! אולי - חושב המצרי - השן מדממת. אבל אז הוא שם לב שכוסו מלאה בדם! ולא מן השן. אחוז בהלה הוא רץ אל חבית המים כדי לשטוף את פיו, ולתמהונו הגדול החבית מלאה דם. אין לו אפילו טיפת מים אחת בבית. מה קרה?? הוא משתומם. ומחשבותיו מחזירות אותו אל הדבר הדחוף יותר: כיצד ישטוף את פיו מן הטעם המבחיל של הדם? במצוקתו הוא רץ מיד לשכנו המצרי, בתקווה שיש לו מים. שם מתברר שגם החבית של שכנו מלאה דם. הבעיה קשה ולוחצת, מה הם יעשו??

שכן אחד מספר מבעד לדלת הסגורה, שהוא היה באמצע להתקלח ופתאום מצא את עצמו בתוך אמבטיית דם. הוא קפץ מיד מן האמבטיה, כולו מלוכלך ומדיף ריח יותר מאשר בכניסתו. הוא ניסה לפתוח חבית נוספת של מים, אך גם משם יוצא דם. הוא שרוי במצב ביש, אינו יודע איך להתנקות. מה יעשה? הוא ישאר בבית?? עד מתי? כעת לכולם יש אפשרות לרחוץ את גופם בדם. ממש כמו המלך פרעה, ששחט כל יום 300 ילדי ישראל והתרחץ בדמם!!

בעודו מספר את חוויותיו הטראומתיות, צועקת אשתו, כי הבגדים אשר השרתה במים לצורכי כביסה שינו את צבעם והם אדומים. צעקותיה גברו מאוד בהביטה על המרק העומד על האש ועל קערת הבצק המלאה, שהפכו להיות אדומים! מה קורה כאן?

כמו מתוך חלום הם נזכרים באזהרותיו של משה ומבינים שידו עשתה זאת. אוי ואבוי, הם סופקים כפים, הוא אכן אמר שאם לא ישחררו את בני ישראל יהפכו כל מימי מצרים לדם. מי חשב שיתאמתו דבריו? ובודאי שלא בהיקף כזה! איזו מציאות נוראה, דם במקום מים. דם יוצא מהקירות, קיר נוטף דם! המראה מפחיד ומעורר בחילה! זה מזכיר למצריים את ילדי ישראל שנקברו חיים על ידם בקירות!

המצרי חש כאילו הוא במחזה בלהות, הוא מביט ביאוש על הדם הנוזל מקירות ביתו, וברקע ביתו נשמעות צרחות הילדים המפוחדים וההמומים מן המתרחש. אין זמן רב למחשבה, הצמא מכה בהם. המצרי מנסה להתחכם וחושב שאם אין מים, ישתו מיץ פירות. אולם כאשר נסחט הפרי יוצא דם ולא מיץ. חוסר האונים גובר, מה עושים? הרי גוף האדם זקוק לשתיה, אי אפשר להתקיים זמן רב ללא מים! אפילו הרוק שיצא מן הפה הפך לדם מבחיל. הוא חש תסכול, כעס, ויותר מכל פחד וחוסר אונים. מה יעשו עכשיו??

האלילים מאכזבים

הילדים צועקים ומבקשים שתיה, ופיו מתחיל להתייבש. מתוך לחץ הוא פונה אל אליליו. (היו להם הרבה אלילים, כי היו זקוקים להם למקרה שאליל אחד ישן או שאינו מרגיש טוב, חולה או מת, היו אחרים רזרבה). הוא פונה לאלילי העץ והאבן, ובמקום לענות לו, להצילו ולתת לו מים, גם הם מוציאים דם!! גם הם מתו. במקום להצילו הם מעמיסים עליו בעיות נוספות!! כמצרי מאמין הוא פונה אל אלילי הכסף והזהב, אולי הם יוכלו להושיעו, אך הם לא מגיבים, ומן המזבחות שלפניהם זב דם רב. מה יהיה?? מה עושים??

עולה המצרי על סוסו ודוהר במרץ לאלוהיו הגדול והחזק מכולם - היאור. הוא בודאי יוכל להצילו בכך שיתן לו מים חיים. כולו מלא תקוה, אך ככל שהוא הולך וקרב ליאור מתחילה תקותו להיסדק. הוא חש בריח מעט חשוד, אבל מוכר... הוא מגייס את שארית תקוותו, ובלב הולם הוא ממשיך להתקדם. ככל שממשיך הסוס בדהירתו, מכה ריח חזק וחריף באפו. ו... לא, לא יתכן!!! הרי היאור אלוהים חזק הוא, לא יתכן שיהפך לדם!! ליבו מסרב להאמין לאמת המרה, אך האמת סופה להתגלות, היאור אכן הפך לדם, והוא פולט דגים מתים, המוסיפים ריח של נבלה לריח המבאיש של הדם. נראה כאילו היאור אדום מדם הילדים שהושלכו אליו. השלכתם ילדים למות ביאור, כך הדגה שביאור מתה!!

התופעה מפליאה מאוד, כי הזרימה ביאור נמשכת, ונכנסים אליו בלי הרף מים חיים. אולם תמיד כשהמים מגיעים לגבול מצרים הם נהפכים לדם! ומה שמדהים עוד יותר הוא, שכאשר יוצא הדם מגבול מצרים, מיד הוא נהפך שוב למים חיים. רק בגבול מצרים מאכזב היאור את עובדיו המאמינים, ומספק להם דם במקום מים. מעל ראשי המצרים מרחפת סכנת מוות, לא מוות מהיר וקל כי אם מוות איטי בצמא. אין מים לשתות, רק המחשבה על כך קשה ומטריפה. אין על מי להישען, כי כל אלוהיהם הכזיבו.

חיפוש נואש אחר מים

הוא חוזר הביתה בידיים ריקות ורועדות. הילדים מבקשים לשתות - הם צמאים. וככל שעובר הזמן נשקפת סכנה לחייהם. צמאונם גובר והולך. ניסו המצרים למצוא מים מתחת האדמה, והיו חופרים בארות חדשים, ומוצאים - דם. בלית ברירה היו מצרים ששתו מים מלוחים, אשר הם לא נהפכו לדם. אבל מיד אחר כך נעשו צמאים עוד יותר! אין מים לשתות. לא מים ולא מיץ. גם הרוק שירקו נהפך לדם. הם מתחילים להתייבש וראשם כואב.

והנה המצרי שם לב כי ביד עבדו העברי יש כוס ובתוכה... מים!! מהיכן המים?? הוא שואל בשאגה. ''מהגיגית'', עונה העבד היהודי בשלוה, ''וכי אינך רואה שהיא מלאה מים?'' מביט המצרי, ואכן כפי שאמר היהודי, הגיגית מלאה מים. ''ומהיכן מלאת את הגיגית?'' הוא מתעניין בשקיקה. ''מהבאר'', עונה היהודי בפשטות. במהירות רץ המצרי עם הדלי אל הבאר, גם היהודי משלשל את הדלי שלו, והנה: זה ממלא דם וזה ממלא מים! המצרי אינו מאבד את עשתונותיו, הוא מביא מביתו כד גדול, ורץ אל הגיגית של היהודי לקחת משם מים. אך מה קורה כאן?? הכד מתמלא דם! ואילו לעבדו היהודי, שניגש למלא לעצמו כוס נוספת, יש מים!! המצרי חוטף מידו של היהודי את הכוס, והנה ברגע שמגיעים המים לידיו של המצרי הם נהפכים לדם!

עולה בדעתו רעיון מצוין: הוא מבקש מהיהודי לשפוך לו מים לתוך פיו. העבד אכן עושה כך, מן הכוס נשפכים מים, אך ברגע שהם מגיעים לפיו של המצרי - הם הופכים לדם! אומר המצרי ליהודי: בוא נשתה במשותף מכלי אחד, כך יגיעו אל פי מים. אכן הם שותים מכוס אחת, אך... ליהודי עולים מים, ואילו למצרי עולה דם! המים נחלקו, חלקם כלפי ישראל מים, וחלקם כלפי המצרי דם! כתוצאה מנסיונותיו הרבים לשתות מים - יש בפיו טעם רע של דם! אין לך מים?! תשתה דם! שפכת דם ישראל כמים - תשתה דם כמים!!!

הצמא מתגבר, והפחד עוד יותר. הפה יבש, הראש כואב, הילדים צורחים ובוכים, הם רוצים לשתות! עיניהם יוצאות מחוריהם בראותם את השכן היהודי שותה מים בשפע, וילדיו משתכשכים להם להנאתם בבריכה של מים!! המצרי מוכרח להשיג מים! בביתו ישנן נפשות רבות המשוועות לטיפת מים. ולא עוד, אלא שעליו להשקות גם את מקנהו הרב, את סוסיו, את חמוריו, את גמליו, את בקרו וצאנו - צאנו ה''קדוש'', שהיה אף הוא אליל מצרים. הוא פונה אל הצאן שלו, בתקוה שיצילו אך הצאן מסתכל עליו במבט אומלל, ובעיניו המיוסרות תחינה למים. במקום שיצילו הם את מאמיניהם, צריכים מאמיניהם להציל אותם.

המצרים מתרוששים

בלית ברירה, מתוך יאוש, הוא מנסה אפשרות נוספת: הוא מחליט לקנות מעבדו היהודי כוס מים בכסף מלא. והנה ראה זה פלא - סוף סוף יש לו אכן מים, והם לא נהפכים לדם, הוא שותה ומרווה את צמאונו. בתור אב מסור הוא לא שוכח כמובן לדאוג אף לאשתו ולילדיו המשוועים למים. חשבון קצר מעלה כי עליו לקנות עוד לפחות 10 כוסות. המחיר שהיהודי דורש נראה לו מוגזם ביותר, אולם אין לו ברירה, הוא יודע שנפשות ביתו תלויים בו. מיום ליום עולה המחיר ומכפיל את עצמו, עקב הביקוש הרב. אך מה אפשר לעשות? המצרי הולך ומתרושש מיום ליום, ואילו כיסיהם של בני ישראל הולכים ותופחים. שמתם אותם לשואבי מים חינם אין כסף, כעת תשלמו מחיר מלא עבור כל טיפת מים!!

ומה עם החמורים, הסוסים, הגמלים, הבקר והצאן? גם הם זקוקים למים. בלית ברירה הוא קונה מים אף להם, כמובן בצמצום גדול. רבים מן הבהמות מתים בצמא, כמות המים המצומצמת לא הספיקה להם. הגדיל המצרי את קצבת המים - עלה לו הון תועפות! - והנה, שוד ושבר! רבים מן הבהמות, אשר הוציא למענם סכומי כסף ענקיים למען לא ימותו בצמא - מתו! וזאת בעקבות מכת הדבר שהתלוותה לכל מכה ומכה.

רעבים ללחם

רוצה המצרי לאכול לפחות ארוחה טובה, ומתברר לו כי גם זה עסק לא פשוט. טרחה האשה המצרית להכין תבשיל, הדבר עלה לה ביוקר רב, שכן היה עליה לקנות מים לשטיפת הירקות ולהכנת התבשיל. היא עשתה את כל המאמצים לשם כך, אולם כאשר באה להניח את הסיר על האש היא נתקלת בבעיה בלתי צפויה! היא לא מצליחה בשום אופן להבעיר אש, העצים כולם נוטפים דם! כל נסיונות ההדלקה אינם מצליחים, ואז מבינים המצרים כי בעצם אינם יכולים לאכול כל אוכל אפוי ומבושל. אין אפשרות לאפות לחם - המאכל הבסיסי ביותר!! מה יאכלו? האפשרויות מוגבלות מאוד, ואכן מצרים רבים מתו מרעב.

מתבוססים בדם

המצב דחוק ביותר, הצמא הפך ל''ידיד קבע'', הרעב אף הוא אינו נותן מנוח, אך לא די בכך!! הסביבה כולה מבאישה ודביקה מדם. דם נוזל מהעצים ומהאבנים, כאשר יושבים על כסא או אפילו על אבן, מתלכלכים מדם, כאשר שוכבים במיטה מתלכלכים מדם, איך אפשר בכלל להרדם? הבגדים מלאים דם, הידים מלוכלכות, והגרוע מכל שאין אפשרות להתנקות מן הדם! קניית מים לשטיפה ולרחצה אינה באה בחשבון, זה יעלה הון תועפות, וממילא מיד אח''כ הם יחזרו להתלכלך, כך שזה לא משתלם. הלכלוך והזוהמה הולכים ומצטברים מיום ליום. המצב בלתי נסבל! מנעתם את ישראל מלהתרחץ, עכשיו אתם מנועים מלהתרחץ!!

תוצאות המכה

7 ימים מתמשך הסיוט הנורא הזה! 7 ימים הנראים כנצח. 7 ימים של פחד וחרדה מן הבלתי ידוע, של חוסר אונים, של טירוף הדעת בלתי נסבל, של צמא ורעב, של אכזבה עמוקה מהאלילים, של תסכול וכעס על עבדיהם המתעשרים על חשבונם!

והנה סוף כל סוף תמה המכה. הדם ביאור הפך חזרה למים, מצרים נושמת לרווחה. כעת יש מים בשפע חינם אין כסף. אך האם בזאת אכן תם הסיפור? האם חוזר המצב לקדמותו, כאילו לא קרה כלום? כלל וכלל לא!! הבתים והכלים מזוהמים בדם. הבגדים התקלקלו ונהרסו מספיגת הדם, האויר מעופש, גרעון גדול בתקציב. האיזון האוקולוגי נהרס לגמרי. אין איש יודע מה תהיינה ההשלכות ממיתת היאור בשנים הבאות. שנים רבות יעברו עד שהמצב יחזור לקדמותו, אם בכלל. הכלכלה נהרסה - ענף הדיג הושבת כליל, מי יודע מתי ישתקם מחדש?...

מכת צפרדע

התראה

זה עתה הסתיימה לה מכת דם, ארץ מצרים כולה עדין שטופה מן הדם. לפני המצרים עבודה רבה: לנקות את זוהמת הדם, לשטוף את הקירות ואת הרהיטים, לכבס את כל הבגדים. והנה בעיצומן של העבודות, נכנס משה אל ארמונו של פרעה ללא רשות, עוקף את השמירה המעולה, ומדבר אל פרעה בתקיפות: ''כּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּח הִנֵּה אָנכִי נגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים''. למרות הסבל שהיה מנת חלקו במכת דם, הקשה פרעה את ליבו והכריז שלא ישלח את בני ישראל. שמע משה ויצא מן הארמון.

למחרת חוזר הסיפור על עצמו, וכך גם ביום השלישי והרביעי... יום יום, במשך 23 ימים, חוזר משה ומתרה בפרעה, ופרעה מסרב. בפעם האחרונה נכנס משה בחצות היום אל פרעה, והתרה בו לעיני כל שריו ועבדיו. כאשר לא התייחס פרעה אף להתראה זו, הלך אהרון ונטה ידו על מימי מצרים, והנה - מן המים התחילו לעלות צפרדעים! אט אט התחילו הצפרדעים להתפשט בכל מצרים. תחילה באו הם אל ארמונו של פרעה, ואחר כך התפשטו סביב עד שמילאו את כל מצרים.

צפרדעים, צפרדעים, צפרדעים....

מן היאור חסר החיים, שהמית במכת דם את כל בעלי החיים שהיו בו, כולל הצפרדעים, יוצאים לפתע המוני צפרדעים מקרקרות!! ויש אומרים שצפרדע אחת עלתה מן היאור, והמצרים היו מכים אותה, ואז התיזה נחילים נחילים. קולות הקרקור העולים מן היאור צועקים את צעקתם האילמת של כל אותם תינוקות שהושלכו אל היאור!

המצרים המומים. שוב מכה בהם אלוהיהם היאור! הוא מוציא צפרדעים בכמויות אדירות! אתם השלכתם את אלו שביבשה אל הים - יבואו אלו שבים אל היבשה כדי להפרע מכם!

אך פרעה הקשה את ליבו ואמר למשה: בכשפים אתה בא אלי? אקרא לילדים קטנים מבית הספר ויעשו גם הם צפרדעים! מיד קרא פרעה לחרטומיו ועשו גם הם כמשה ואהרון. אולם לסלק את הצפרדעים לא היו מסוגלים, ומה הועילו חכמים ב''חכמתם''??

נתאר לעצמנו: פרעה הרשע יושב על כסא מלכותו בבגדי מלכות, ושרי המלוכה לפניו. לפתע מגיעות צפרדעים ירקות קרות וחלקלקות, קופצות ישר אל פרעה ותוך כדי קרקורים נכנסות לו בנקביו ויוצאות מפיו! פה מפיק צפרדעים! איזה בושות! ממנו עוברות הצפרדעים אל שריו ועבדיו. הן קופצות עליהם, נכנסות לתוכם ומקרקרות באוזניהם. כאשר מנסה המצרי להרוג צפרדע סוררת, התבקעה הצפרדע, ומקרבה יצאו ששה צפרדעים נוספות!

מארמון פרעה מתפרסות הצפרדעים על פני כל מצרים. הן מקפצות בעליזות ובזריזות דרך הדלתות והחלונות ונכנסות בהמוניהן אל בתי המצרים. ללא היסוס הן ניגשות אל קערות הבצק, אל הלחמים, אל הסירים, נדבקות אל האוכל ומכרסמות אותו. הן מעיזות אפילו - שלא כטבען - להיכנס לתוך התנורים הבוערים! נכנסו לתנורים כמויות כה גדולות של צפרדעים, עד שהיה בכוחן לקרר את חום התנור! אוכל חם כבר לא היה למצרים. פרעה! התכחשת למציאות ה' ואמרת ''מי ה'?'' - למד מן הצפרדעים היודעות את ה' ונכנסות להישרף בתנורים על קידוש שמו יתברך!

המצרי יושב לאכול והנה לארוחתו יש שותפים, בצלחתו קופצות הצפרדעים. וכשבא לשתות, הוא מקבל נשיקה מהצפרדע שממתינה לו בתוך הכוס!! אין להמלט מהן! לאחר שמצליח המצרי לשתות הופכת שמחתו לתוגה, במים שבמעיו מתפתחים צפרדעים! בקשתם מישראל להביא לכם שקצים ורמשים, ונפשם היתה קצה מהם. עכשיו תגעלו אתם מן השרצים!

אין מפלט!

אין מקלט או איזה 'חדר בטחון' המוגן מפני הצפרדעים, הצפרדעים נכנסו לבתים המוגנים ביותר. גם העשירים מבין המצרים אשר נעלו את בתיהם על מסגר ובריח, לא נמלטו מן המכה. הצפרדעים ירדו לתהום ועלו ממנו עד לבית העשירים. הן נקשו על רצפות השיש ואמרו להן: 'עשו לנו מקום שנעלה ונעשה רצון בוראנו'. רצפת השיש אכן נבקעה, ואל הבית פרצו הצפרדעים בהמוניהן.

אפילו אם היו המצרים מחביאים את עצמם תחת הקרקע, היו באים לשם הצפרדעים ומשחיתים בהם. כשנכנסו לבית הכסא, היו נושכים ומסרסים אותם. בטלתם את ישראל מפריה ורביה - גם אתם תתבטלו מפריה ורביה.

רעש מחריש אוזנים

הצפרדעים נמצאות בכל מקום: על הכסאות, במיטות, בתנורים, בתוך הכוסות והצלחות, על המצרים, והגרוע מכל - בתוך הגוף פנימה! הן כמובן לא ישבו בשקט, אלא קפצו וקרקרו כל הזמן. איזו הרגשה נוראה, ''לארח'' צפרדעים מקרקרות בבטן! רעש הקרקור היה קשה למצרים יותר מהנזק של הצפרדעים עצמן! במיוחד קרקורן של אלו הנמצאות בתוך גופם. הצער שסבלו מרעש הצפרדעים היה כל כך גדול עד שכולם בכו. היו מצרים שאפילו מתו מן הרעש! הייתם מבעיתים את בני ישראל בצעקותיכם - כעת תתייסרו מצעקות הצפרדעים!

צעקות הצפרדעים מזכירות את צעקתם של ההורים האומללים אשר צעקו ובכו והתחננו כשלקחו את בניהם וזרקו אותם ליאור!

אין מנוח!

נתאר לעצמנו: מצרי רוצה לנוח בביתו, אולם כל הכסאות רוחשים צפרדעים. הן קופצות מהרצפה לכסא, ומן הכסא לשולחן, ומהשולחן... הופס, על ראשו של המצרי. לא צפרדע אחת, לא שתיים, גם לא עשר ולא עשרים, אלא אלפי אלפים של צפרדעים. המצרי עייף והוא מוכרח לשבת, על אף כל מאמציו לפנות לעצמו כסא לשבת עליו, הצפרדעים זריזות ממנו ומכסות את הכסא. המצרי מתחכם ומרים את הכסא וכך מפיל מעליו את כל הצפרדעים, אולם תוך כדי שהוא מנסה לייצב את הכסא בתוך ים הצפרדעים, שוב קופצות הצפרדעים ומכסות את הכסא. אין ברירה, צריך לשבת על הצפרדעים. הצפרדעים ''מנצלות'' את תנוחת הישיבה של המצרי כדי לקפץ גם על ברכיו.

הצפרדעים ממלאות גם את המיטות, ולא מאפשרות למצרי לישון, ואפילו לנוח. המצרי בא למיטתו ומוצא אותה מלאה צפרדעים. אחרי שנוכח לראות כי אי אפשר לגרש אותן כי רבות הן, שוכב הוא עליהן ברוב עייפותו. אולם זו משימה לא פשוטה להרדם כאשר מתחתיך ומעליך יצורים מקפצים ומקרקרים, וכל שכן שיצורים אלו מחבלים בגוף. חלקן של הצפרדעים גדולות וכבדות, וכאשר הן עולות על הבטן הן גורמות לקשיי נשימה. הצפרדעים הקטנות גם הן עושות מלאכתן באמונה ומכניסות את פיהן לתוך אוזנו של המצרי, הן אף דוחקות את רגליהן הקטנות לתוך עיניו ונחיריו. איך אפשר ככה לנוח?? אתם לא הנחתם לבני ישראל לנוח. לאחר יום עבודה מתיש הטלתם עליהם עבודות נוספות ומנעתם אותם משינה, בבוקר שוב הערתם אותם מוקדם לעבודה. עכשיו תרגישו מה זה לא לישון כמה ימים.

זהירות, צפרדעים בדרך!

צפרדעים קרות, רטובות וחלקלקות קופצות על המצריים בהמוניהם, בכל מקום שהלכו דרכו עליהן. ומפני שהיו חלקלקות ולחות, נפלו המצריים ארצה. ומיותר לציין כי הנופל, צונח ומתגולל בתוך ים של צפרדעים. וכשהוא פותח את פיו לצעוק לעזרה, קופצת הצפרדע לתוך פיו! כדי לעמוד על רגליו שוב, עליו להניח את ידו על שכבת הצפרדעים קרה רירית ודוחה!

כאשר רואה הצפרדע איש מישראל היא בורחת ממנו, ואילו אחרי המצרי היא רודפת ומקפצת עליו. הצפרדעים שרצו בכל גבול מצרים, אך הפלא ופלא! הן לא יצאו מעבר לגבולות המדינה. תועלת אחת צמחה מכך למצרים: סוף סוף השתרר שלום בין מדינת כוש למדינת מצרים, ששנים רבות היו ביניהן סכסוכים וחילוקי דעות על מקום הגבול המדויק. כעת באו הצפרדעים והראו בדיוק את הגבולות.

כיצד ידעו הצפרדעים להבחין בין יהודי למצרי, בין גבול מצרים לגבול כוש ושאר המדינות? שוב נוכחו המצרים לדעת כי לטבע אין כח בפני עצמו, הוא מונהג ומוכתב על ידי בורא עולם, אשר ביכולתו לשנות לגמרי את דרכי הטבע.

אולי היו מצרים שניסו להימלט לארצות הסמוכות. האם הצליחו בכך? נתאר לעצמנו תמונת מצב: משפחה מצרית עולה למרכבה ומתחילה לנסוע, אולם על אף ששני סוסים אבירים מובילים את העגלה, היא נוסעת בכבדות בגלל המון הצפרדעים הקופצות בדרך. הצפרדעים גם עולות לתוך המרכבה, ומציקות ליושבים בה. המצרים מתחילים להצליף בסוסים, והם אכן משתדלים לרוץ מהר יותר. אבל אז קורה אסון, אחד הסוסים נופל פתאום ומת - על ידי הדבר (שהתלווה לכל מכה). כעבור כמה דקות של נסיונות התקדמות נואשים, דורך לפתע הסוס השני על צפרדע אחת עסיסית במיוחד, גדולה ורירית, מחליק ונופל. העגלה מתהפכת, יושביה מתגוללים על הארץ מנסים להתרומם ולהתנער מן הצפרדעים. להמשיך בדרך הם כבר לא יוכלו, הניידות קשה עד מאוד בתוך ים רועש של צפרדעים.

לב עיקש ופתלתול

הסיוט הנורא הזה ממשיך יום ועוד יום, כל יום כנצח! מצרים רבים נפלו מתים. היה זה נס גדול שנותרו בכלל אנשים בחיים, כאשר צפרדעים מקרקרות להן בתוך הבטן שבוע שלם.

כשמרגיש פרעה שאיננו יכול לסבול יותר, הוא קורא למשה ואהרון ואומר להם: ''הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'''. שאל אותו משה (צעק לו בתוך האוזן, כדי שישמע): למתי אעתיר לך? מתי אתה רוצה שתסור המכה? היינו מצפים שפרעה יגיד מיד: מה השאלה? היום, עכשיו, הרגע! אינני יכול לסבול עוד רגע נוסף! אלא שפרעה הפוליטיקאי המדופלם חושב לעצמו: אם משה שואל מתי להסיר את המכה, כנראה שמכת הצפרדעים נגרמה על ידי המזלות, ומשה שיודע שהגיע עכשיו זמן סילוקה על ידי המזל, מצפה שאגיד לו להסיר מיידית את המכה, ואז הוא יתפאר עלי שכאילו הוא הסיר את המכה. ולכן אתחכם עליו, ואומר לו להסיר את המכה מחר, אבל למעשה היא כבר תסור מאליה היום על ידי המזלות, וכך אוכיח למשה שאין לו שליטה על המצב, הכל מתנהל על ידי כוחות הטבע. אמר לו משה: כִּדְבָרְךָ, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינו'' - אתפלל לה' שרק מחר תסור המכה, וכך תראה שהכל מתנהל בהשגחת ה'.

תם ולא נשלם, שבח לאל בורא עולם!

הצפרדעים שהיו במעי פרעה ובמעי שריו היו מדברות ביניהן: אימתי נצא מכאן? וענו זו לזו: עד שיבוא בן עמרם ויתפלל עלינו. ואכן בעקבות תפילתו של משה סרה המכה, ובין רגע מתו כל הצפרדעים. נתאר לעצמנו: בבת אחת משתרר שקט! מליארדי צפרדעים דוממות כאחת, ולמצרים לוקח זמן להתרגל לשקט הרועם. רק אותם צפרדעים שנכנסו לתוך התנורים הבוערים כדי לקדש שם שמים, חזרו חיים לתוך היאור, ולא מתו ביבשה, לפי שבטחו בה' ומסרו נפשן לקיים ציווי ה'.

תמה המכה, אך לא נשלם הסיפור. כעת מצרים כולה מכוסה בשכבות של צפרדעים. מחלקת התברואה של עיריית מצרים נחלצה למבצע פינוי מיוחד, אולם עובדי העיריה לא יכלו להשתלט על העבודה, כל המצרים נרתמו לעבודה הקשה - עבודת פינוי הצפרדעים. כל מצרי צבר לפחות עשר ערמות ענקיות! לאן יפנו אותם? בעיה של ממש. באין פתרון מעשי לכמויות כה אדירות, הותירו אותם ברחובות מצרים ערמות ערמות. באשה הארץ מן הריח הנורא. הצחנה הנוראה גרמה למחלות זיהומיות קשות, לאורך זמן רב, ובמשך תקופה ארוכה עדיין המשיכו אנשים למות כתוצאה מן המכה.

מכת כינים

מנסים לחזור לשגרה

חלפו להן שלושה שבועות מאז תום מכת הצפרדע. אפשר לומר כי מלאכת הפינוי של הצפרדעים כבר הסתיימה, הריח הנורא איכשהו עבר, ועכשיו הם בשלב של התאוששות. כעת יש סוף סוף שקט, הצפרדעים שקרקרו כל הזמן מתו, ולמרבה הרווחה משה לא בא עם התראה על מכה נוספת (במכת הכינים לא היתה התראה כעונש על כך שפעמיים חיזק פרעה את ליבו למרות שהיתה התראה).

החיים מתחילים לשוב למסלולם הרגיל. אמנם היו שתי מכות איומות שבאו לאחר התראתו של משה, אך אפשר לומר שבאופן כללי המצב חזר לקדמותו: פרעה המלך עדיין שולט בחוזקה, וישראל לא שוחררו מעבודתם. עול השעבוד התרופף מעט, אך עדיין ממשיכים בני ישראל לעבוד בחומר ובלבנים. אמת, שהם מרוששים כבר בעקבות מכת הדם, ונכון שהאוויר עדיין מזוהם, ולדייגים אין פרנסה, נכון שמשפחות שלמות עדיין שרויים באבל על יקיריהם, ונכון גם שבתי החולים מלאים עד אפס מקום, במיוחד במחלקה לטיפול במחלות זיהומיות. גם מחלקת האורטופדיה עובדת באופן מתוגבר עקב נפגעי ההחלקות על הצפרדעים. אבל איך אומרים? החיים צריכים להמשיך הלאה, אסור לשקוע יותר מידי בעבר.

כינים בכל גבולם

והנה פתאום זה קרה - יום אחד, פתאום ללא כל התראה מוקדמת, חשך עליהם עולמם. כל עפר מצרים הפך לכינים! האדמה הדוממת הפכה פתאום לבעלי חיים!

כיצד זה קרה? הגיעו משה ואהרון לפני פרעה ו''חכמיו'', אל חצר גינת המלך, ולפתע, ללא התראה, הכה אהרון את האדמה במטהו, וכהרף עין הפך כל עפר מצרים - עד לעומק של חצי מטר - לכינים! קרקע שלא נגעה בה יד אדם מעולם, נשארה כמו שהיא גם עכשיו, אולם כל עפר שנעשתה בו מלאכה, הפך לכינים. זכרו! אתם שיעבדתם את ישראל בעבודות עפר!!!

לא רק מין אחד, אלא 14 מיני כינים הביא הקב''ה על המצרים. אילו היו הכינים בגודל סביר, אולי עוד היה אפשר לסבול. אך גודלם של הכינים היה ממש זוועתי, הוא נע בין גודל של ביצת תרנגול לגודל של ביצת אווז!

הכינים זחלו ועלו על פרעה ועל המלכה, וגרמו להם בושה וחרפה - המלך והמלכה מכוסים כינים! חרטומי מצרים, כמו כל המצרים, כוסו מכף רגלם ועד קודקודם, בכינים. למצרי החשוב, המלומד, האינטלגנט והנאור - יש כינים!! בגדיהם לא הגנו עליהם, והכינים הגיעו לבשרם ועקצו אותם. ביקשתם לאבד אומה שנמשלה לעפר, יבוא דבר שנברא מן העפר ויפרע מכם!

מלחמה חזיתית

מצרי יושב בביתו ולפתע הוא מותקף מכל הכיוונים. הוא חש כאבים עזים ודקירות כעין מחטים וחיצים הננעצים בגופו. כינים גדולות טיילו להן בחופשיות על גופו, כשהן עוקצות ומוצצות את דמו. הן מפחידות, מעוררות גועל, ובעיקר - מכאיבות. הוא לא מבין מה מתרחש, וכמובן שאינו יודע כיצד להתגונן.

בנוסף לזאת, הוא מרגיש שכסאו זז מתחתיו. הרצפה העשויה עפר הפכה לזוחלים נעים ועוקצים שגרמו לכסאו אי יציבות. לנגד עיניו קירות ביתו שהיו מטויחים יפה בטיח לבן, והנה הם רוחשים רמשים שחורים. הוא מתחיל לצעוק מבהלה ומכאבים, וצעקותיו מתערבות בקול צעקות אשתו וילדיו. הוא קופץ מן הכסא, אך ללא הועיל, כעת הוא עצמו שוקע בתוך הכינים, אשר מכסים אותו עד ירכו. הכאבים עצומים!

הוא לא יודע איך להתפטר מן הכינים, והיכן לגרד תחילה. הוא מנסה לתולשן מפניו ומגופו הדואב, אך ביכולתו לתפוס רק כינה אחת בכל פעם, בגלל גודלה. הוא מוריד כינה ומגרד, מוריד ומגרד. ואף על פי ששתי ידיו עובדות במהירות, אין הוא מצליח להתגבר על הכמות הגדולה שהשתלטה עליו. וככל שהוא מגרד ומוריד ונלחם, באים עוד ועוד, המלחמה אבודה מראש. איזה טרוף הדעת! גירודים, כאבים ויאוש.

המצרים קופצים ומתנועעים ללא הרף בהשתדלם להיפטר מן הכינים המטרידות. כפות רגליהם לא נוגעות בקרקע, כי היא מלאה כינים. הם דורכים על שכבת כינים אשר מוצצת את דמם. הדקירות התמידיות בכפות הרגלים גרמו להם להרים כל פעם רגל אחת, איזה ריקוד משעשע!

עייפות, רעב וצמא

אחרי שעות של ריקודים ללא הפסקה, הם התעייפו מאוד. אך היכן אפשר לשבת או לשכב? תנוחות הישיבה והשכיבה רק מגבירות את הכאב. וככל שעובר הזמן - מחריפה הבעיה. העייפות 'קורעת', ובנוסף יש גם צורך לאכול ולשתות. פעולה זו איננה פשוטה כלל וכלל, שכן הכינים ממלאות את הפנים והידים. כיצד יאכלו? ברגע שיפתחו את הפה, יכנסו גם לתוכו הכינים הסוררות ויעקצו את הלשון והחיך. הצמא מעיק עוד יותר, מציצות הדם של הכינים גרמו למצרים לאבד דם רב, מה שגרם לתחושת צמאון מוגברת. אולם פעולת השתיה מסובכת מאוד וגורמת צער רב. קשה להחזיק כוס בידים מלאות עקיצות וכינים, כואב להגיש את הכוס אל השפתיים הנפוחות, ודוחה לשתות מים מעורבים בכינים. הצער והכאב ללא הפסקה. יום ולילה נלחמו המצרים בכינים ובטלו ממלאכתם. אתם ביטלתם את ישראל ממלאכת שמים, מעשיית מצוות - כעת תתבטלו ממלאכתכם!

סתימת פיות

נתאר לעצמנו מצב מציאותי: תוך כדי מאבק בכינים, שומע המצרי צעקות כאב ופחד. ילדיו הקטנים ששחקו בעפר שוקעים בתוך הכינים והם צורחים מכאב העקיצות ומפחד שמא יטבעו בתוך הכינים. האב מגיע במאמצים רבים אל ילדיו לחלצם, הוא מנסה להתעלם מן הכאבים הגדולים והעצומים שפעולה זו גורמת לו, כאשר הכינים שנמצאות על כף ידו ועל זרוע הילד שהוא מרים מגבירות את עקיצתן תחת לחץ המשיכה. וכך מושך הוא אותם ומניחם על משטח שולחן שרגליו שקועות באדמה השורצת כינים. הילדים עדיין מכוסים כינים מכף רגל ועד ראש, ועובדה זו גורמת להם להמשיך לצעוק ולבכות מכאבי הדקירות התמידיות. כמה זמן אפשר לבכות? אט אט משתתקות הצרחות שממילא אינן עוזרות, ואף מכאיבות יותר בגלל הכינים העוקצות את הפה הפתוח. זה מזכיר את צעקות הילדים שנדחפו לקירות במקום לבנים, וסתמתם את פיהם בטיט!

שביתה באתר הבניה

מה קורה באתר הבניה של העבדים היהודים? תוך כדי עבודה מפרכת, כאשר הנוגשים המצרים מאיצים בבני ישראל למלא את מכסת יומם, והיהודי המסכן כמעט טובע בתוך הטיט, לפתע פתאום --- כל שטח העבודה נהפך לשחור, והשחור הזה נע! אין טיט! הנוגשים גם הם התכסו בשכבה שחורה, הם מתחילים לצעוק ולקרטע בידיהם ורגליהם מרוב עקיצות. לעומתם, היהודי שעמד בתוך הטיט כאשר נהפך לכינים, לא קיבל אפילו עקיצה אחת, ולא דבקה בו אפילו כינה אחת!

הנוגש מגרד את גופו במרץ (מעין המרץ שבו הכריח את ישראל לעבוד). לנגד עיניו הזועמות יושבים עבדיו באפס מעשה. כל כך מרגיז לראות אותם יושבים בנחת, כשהוא עצמו מתפתל מכאבים, והם עוד מעיזים לחייך וללגלג על תנועותיו המשונות. כמה חבל שאין הוא יכול ''לטפל'' בהם עכשיו ''כמו שצריך''. למורת רוחם של המצרים, העיזו העבדים לעזוב את הכל וללכת הביתה.

כבהמות נידמו

המכה הנוראה פגעה גם בבעלי החיים! החמורים, הסוסים, הגמלים, הבקר ואפילו הצאן ה''קדוש'', התכסו בכינים עוקצות. כל הבהמות גועות בכאב ומשתוללות בהשתדלן להתפטר מן המטרד הנורא, ממש כמו המצריים עצמם. אתם ביזיתם את ישראל והשוויתם אותם לבהמות - השווה ה' אתכם לבהמותיכם!!

אצבע אלוקים היא!

פרעה השחצן עוד לא משוכנע שאין זה מעשה כשפים. הוא קורא לחרטומיו שייצרו גם הם כינים. החרטומים מנסים להוציא כינים, אך אינם מצליחים. מדוע? משום שאין מעשה הכשפים יכול לשלוט בדבר שגודלו פחות משעורה, והכינים בגודלם הטבעי הן קטנות מאוד ואין לחרטומים שליטה עליהן. ראו החרטומים כי אין ביכולתם להוציא כינים, הודו ואמרו: ''אצבע אלוקים היא''. ממכה זו בטלה חכמתם ונתמעטה מעלתם יותר ויותר. האומה המתקדמת ביותר והמפותחת ביותר בענייני כישוף, הודתה שאין כאן כישוף, אלא הכל מהקב''ה!!

השלכות המכה

החל ממכת כינים בטלה העבודה מבני ישראל, הם הפסיקו לטאטא את הרחובות, לעבוד בשדות ולעבוד בטיט. אולם עדיין לא שוחררו לחופשי. כעת יש לפני המצרים עבודה רבה וקשה. כל הבניינים שהיו מטויחים יפה בטיח, נראים מוזנחים ועזובים. עבדיהם שוחררו מעבודת הטיט, ואין מי שיטייח הכל מחדש. ידיהם פצועות וכואבות, והם אינם מסוגלים לעבוד, בודאי שלא עבודה כה קשה בטיט.

במכה זו שוב הראה ה' במוחש את מציאותו, ובזה תמה סדרת המכות הראשונה - דצ''ך (דם, צפרדע, כינים) שהיא שלב א' בלימוד שה' רצה ללמד את פרעה ואת עמו: יש אלוקים והוא ברא את העולם יש מאין. אכן ידיעה זו הגיעה להכרתם השכלית של המצרים. אולם עדיין סרב ליבם לשלוח את בני ישראל.

מכת ערוב

התראה

אמר הקב''ה למשה: הרשע הזה (פרעה) הקשה את ליבו בשלוש המכות הראשונות, המכה הרביעית קשה יותר מן הראשונות. לך והתרה בו, כדי שישלח את עמי ולא תבוא עליו המכה. בנוהג שבעולם, אדם הרוצה להביא רעה על שונאו, מביא עליו בפתאומיות, כדי שלא ירגיש בו וימלט. ואילו הקב''ה היה מתרה בפרעה הרשע, אולי יחזור בתשובה.

עושה משה כדבר ה' ומתרה בפרעה: שלח את עמי או שתלקה במכת ערוב - תערובת של כל מיני חיות, עופות, נשרים, שרצים ורמשים. פרעה הרשע מקשה את ליבו, למרות שגופו עדין מגרד וכואב מעקיצות הכינים, ועל אף מליארדי הכינים המתות המצויות בכל מקום. בוקר בוקר, במשך שלושה שבועות, נכנס משה לארמון המלך ללא רשות ומתרה בו, והמלך מסרב לשמוע. ביום האחרון כבר 'נשבר' לו לפרעה לשמוע את התראותיו החוזרות ונשנות של משה. מה הוא עושה? הוא מקדים את יציאת הבוקר היומית שלו אל היאור (כדי לעשות צרכיו), ויוצא מוקדם מאוד, לפני שיספיק משה להגיע. אך אין דבר הנסתר מעיני ה'. אמר ה' למשה כי ילך אל פרעה מוקדם יותר אל היאור, להתרות בו בפעם האחרונה.

השגחה פרטית

מוקדם מבכל בוקר נפגשים משה ופרעה, והפעם ליד היאור. פרעה נתפס שוב בקלונו ובקלקלתו, כשהוא ה''אלוה'' הגדול צריך לצאת לנקביו. אמר לו משה: ''כּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב''. משה מוסיף ואומר לפרעה: עד עכשיו בשלוש המכות הקודמות ראית כי ה' ברא את העולם. עכשיו תלמד לדעת שה' לא רק ברא את העולם, אלא הוא משגיח על ברואיו, רואה את מעשיהם, גומל לאיש חסיד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו. ההוכחה לכך היא שהערוב יבוא בכל מצרים, ואילו אל ארץ גושן - מקום מגורי בני ישראל - לא תכנס אפילו חיה אחת, אפילו זבובון קטן לא יכנס לשם! יותר מכך, גם אם ילך איש יהודי מחוץ לתחומי גושן, לא תפגענה בו החיות לרעה כלל. במכה זו, אומר משה לפרעה, יש לכם שהות של יום אחד כדי לברוח אל ארץ גושן המוגנת מפני הערוב.

יש דובים ויש יער!

למחרת היום הגיעו לארץ מצרים כל מיני חיות רעות ואכזריות: דובים, אריות, נמרים, זאבים, זוחלים ונחשים, עקרבים, עכברים וחולדות. גם מיודעינו הצפרדעים והכינים, חזרו! נוסף לאלה היו מעופפים באויר שרצים עוקצים ומציקים, כמו זבובים, יתושים, דבורים, צרעות, פרעושים, מקקים. גם ציפורים טורפות הגיעו!

אולם יש בעיה: חיות רעות הן בעלות עוז ואומץ רק כשהן מצויות במקומן הטבעי. אך כאשר הן נמצאות במקום ישוב בני אדם כוחן ואומץ לבן נחלש. אולי בשל כך לא יעשו החיות במצרים עבודה מספיק טובה? גם לזאת דאג בורא עולם. כדי שהמכה תהיה מושלמת, הביא הקב''ה יחד עם החיות ''גם את האדמה אשר הם עליה'', כדי שידמה להן שהן במקומן, וכך יוכלו להתגרות ברשעי מצרים.

הגיעו החיות תחילה לארמונו של פרעה. מביתו התפשטו ובאו אל בית עבדיו ואחר כך בכל ארץ מצרים, עד שהשחיתו את הארץ. אופן התפשטותם הוא בניגוד להגיון, שכן היה עליהם לבוא תחילה אל השדות אשר סביבות מצרים, אט אט להכנס גם אל אזורי המגורים ורק לבסוף אל ארמון המלך המבוצר. אולם הקב''ה שינה מדרך הטבע כדי להוכיח למצרים במוחש את ענין ההשגחה הפרטית, בזה שפורע הקב''ה תחילה מן הרשעים ביותר.

התקפה חזיתית

נתאר לעצמנו: פרעה יושב על כסא מלכותו וכתר מלכות על ראשו, שריו ועבדיו עומדים לפניו. סביב ארמונו יש שמירה כבדה. לפתע מתחילה התקפה ישירה על פרעה. נחילי דבורים מקיפים אותו ועוקצים אותו ואת שריו. יחד עימם באים יתושים, זבובים ועוד טרדנים למיניהם. פרעה עדין יושב על כסאו, והנה נכנס ''חיל אויר'' כבד - נשרים, עורבים ועוד. הם עושים בביתו כבתוך שלהם. עוד הנשר מפיל את הכתר מעל ראש המלך, ו''חיל פרשים'' נכנס בשאגות, נהמות וקולות מקפיאי דם - אריות, נמרים, שועלים, דובים, זאבים ועוד. פרעה רועד מפחד בכסאו, הוא מבין כי שומריו לא יצליחו להגן עליו, אולם אין לו לאן להמלט, מה גם ש''חיל רגלים'' הופיע אף הוא, והוא כולל - נחשים, עקרבים, עכברים, וגם --- אוי, רק לא זה! - צפרדעים וכינים!

החיות הסתובבו בכל ארץ מצרים: מצרי הולך ברחוב, ופתאום לנגד עיניו צמח יער שופע עצים. הוא עומד מופתע, איך נברא היער בין רגע? הוא לא מתעמק בענין יתר על המידה, כי אינו רואה כל רע בכך שחורשה תרענן את מרכז העיר. אולם האריות, הנמרים, הדובים והזאבים שהתחילו לפתע לצאת מן ה''חורשה'' גרמו לו לשנות כליל את דעתו, הוא נס בצורה מטורפת, כל עוד נפשו בו.

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך

ברחוב אחר מטייל איש יהודי, אשר הוכרח לעבוד כ''מטפלת'' (הרי החליפו עבודות של נשים וגברים). הוא יצא מבית המצרי כשהוא טעון בחמשת ילדי אדונו המצרי, שנים על כתפיו, עוד שנים על ידיו, והגדול לצידו. לשמחתם של הילדים יש יער חדש במקום. הם רצים אל עבר היער בשאגות שמחה. שמחתם נקטעת וחיוכם קופא על פניהם בראותם לפתע אריה רץ לקראתם. צעקותיהם הופכות לצווחות אימה. הבהלה והפחד משתקים את גופם, והאריה מצליח ללא מאמץ לטרוף את אחד הילדים. המראה המזעזע מוציא אותם מן ההלם המשתק שהיו שרויים בו, והם מתחילים לברוח תוך כדי צעקות אימים. הישראלי משתדל לברוח עם ארבעת הנותרים, אך בדרך מנוסתם בא לקראתם זאב! מנסה המטפל לברוח, אך הזאב משיג אותו וטורף ילד נוסף. העבד היהודי ממשיך לברוח עם שלושת הנותרים, כשלקראתו מגיע דוב. הוא מנסה לברוח מהר יותר, אולם הדוב מצליח להשיגו וטורף עוד ילד אחד. הוא ממשיך לרוץ עם שני הילדים שנותרו, אך כיון שכוחו הולך ואוזל ובין כה וכה איננו מסוגל לרוץ מהר יותר מן החיות הטורפות, הוא מנסה להתחכם ולעלות עם הילדים על עץ. תוך כדי טיפוס בא נמר, ותופס את הילד שנשאר עדיין למטה. העבד מתנחם בכך שלפחות אחד הצליח להציל, אבל תקוותו נכזבה כשבא נשר ועף עם הילד למרומים.

היהודי ממשיך בדרכו מפוחד ומבועת, כרגע נתון הוא עצמו בסכנה! נמצא הוא בתוך יער שורץ חיות רעות, הוא כבר הספיק לומר כמה פעמים ''שמע ישראל'' ואפילו וידוי, מצפה הוא בפחד אל מותו הנורא על ידי החיות הטורפות. והנה הנה זה מגיע --- פיל ענק צועד לקראתו בצעדים שקולים ומדודים, כאילו מתכנן מהיכן להתחיל לטרוף אותו. והפיל מתקרב ומתקרב ומתקרב ו... מגיע ממש קרוב אליו. היהודי עוצם את עיניו מחכה לחוש את השיניים הננעצות בו, אך כלום לא קורה. הוא פותח את עיניו ורואה מולו את הפיל מביט בו במבט ידידותי, מצדיע לו עם החדק הצדעת כבוד, והולך לו...! מה קורה כאן?? ממשיך היהודי בדרכו, ועל פניו עוברות חיות נוספות, אולם שום חיה לא נוגעת בו לרעה!!! מבין היהודי כי יש לו ''פרוטקציה'' מיוחדת אצל בורא עולם, קומתו השחוחה מזדקפת, אט אט במשך הזמן הוא לומד להכיר בערכו הרם, טעם הבזיונות וההשפלות הרבות שספג במשך שנות עבדותו, ואשר הפכו את כל אישיותו לכנועה ועלובה, מתחיל להתפוגג, ובמקומו עולה תחושת הערך העצמי. אכן זו היתה אחת המטרות החשובות של עשר המכות, לרומם את רוחם של בני ישראל, כדי להכין את נפשם לקבלת התורה וליצירתם כעם הנבחר.

אבל כבד

כעת הוא שב לביתו של המצרי לבשר לו על מיתת ילדיו, הוא עורך לו רשימה מסודרת על נסיבות מותו של כל אחד ואחד מילדיו. יוצא העבד העברי מבית המצרי כשהוא מותיר אחריו בית אפוף רגשות אבל ויגון. תחושו את תחושתם של בני ישראל בשעה שתחבתם את ילדיהם אל קירות הבנין!

עוד הם אפופים ביגונם, והנה הם שומעים מן החלון את השכנה זועקת בהיסטריה. מה קרה? ליד ביתה, סמוך לחלון חדר הילדים, צמח לו פתאום עץ קוקוס גבוה. לפתע הגיחה מן העץ גורילה ישר לתוך הבית, ניגשה לעריסת התינוק, תפסה אותו ונעלמה! הצעקות והבכיות התגברו. גם משפחות בני ישראל צעקו בשעה שגזלתם מידיהם את עולליהן הרכים כדי להשליכם ביאור!

אין מנוס!!

החיות הטורפות הסתובבו בחופשיות בכל מצרים. קולותיהן האימתניים ושאגותיהן הנוראיות היו מקפיאות דם. צעקות הפחד של המצרים ויללותיהם הגיעו עד לב השמים. שטחים רבים במצרים הפכו ליערות ומהם יצאו חיות שהתעללו במצרים. פילים מעכו אנשים, והעיפו אחרים למרחקים באמצעות החדק. קופים קפצו על המצרים והשתוללו, חיות אחרות עשו מבשרם ארוחה דשנה. המצרים רצו אחוזי תזזית ממקום למקום, מנסים למצוא מקום מפלט. תוך כדי מנוסתם מן החיות הטורפות, הם מוצאים לפתע אגמי מים. היו שהחליטו לקפוץ לתוכם כדי להינצל מן החיות שביבשה, אך מהר מאוד נוכחו לדעת שנפלו מן הפח אל הפחת. הם מצאו את עצמם שוחים לתוך לועם של כרישי ענק ודגים טורפים אחרים.

היו מצרים שעלו לקומות עליונות במגדלים גבוהים, כדי להנצל מן החיות, אך מהר מאוד גילו את טעותם כאשר מבעד לחלון נכנסו נשרים ועורבים והרגו בהם.

בחדרים אימה

המצרי היושב בביתו, שומע את קול בהמותיו הגועות ברפת מפחד החיות הרעות. הוא משער לפי הקולות שחלק מן הבהמות נטרפו. ואז הוא שומע את השה - אלוהיו - מרים את קולו. המצרי עוד מנסה להשתעשע בתקוה, כי הנה סוף סוף מראה אלוהיו את כוחו וגוער בחיות הרעות שיסתלקו. אך השתתקותו הפתאומית של השה לא מותירה ספק בלב המצרי, כי גם השה מצא את סופו בלוע החיות.

הוא מתנחם בעובדה שלפחות הוא ומשפחתו מוגנים בתוך הבית הסגור. אולם ''אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'''. אי אפשר לברוח מעונשי שמים. רק לארץ גושן יכלו להמלט כדי לראות את הפדות שה' עשה בינם לבין ישראל. אולם אל הבתים אשר בארץ מצרים שלח ה' מן הים חיה הנקראת ''סילונית''. ידיה ארוכות כ- 6-5 מטרים, והיא שולחת ידיה בתוך ארובות הגגות, מגיעה אל הדלת מבפנים ופותחת אותה לרווחה!

נתאר לעצמנו משפחה היושבת ספונה בביתה. נמצאים שם האבא, האמא, הילדים, הסבא והסבתא, וגם ה'סבתא רבה' הקשישה בת ה - 90. חיות רעות מקיפות את הבית, קולותיהם האימתניים נשמעים בברור בתוך הבית. ההורים מנסים להרגיע את הילדים שלא יקרה להם שום דבר, שהרי הם מוגנים בתוך הבית.

אולם, לפתע הם שומעים רשרושים מוזרים מאזור הגג. מתוך הארובה משתלשלת יד ארוכה של החיה הסילונית, וכבקיאה היא מגיעה אל מקום הדלת, מושכת את הבריח, ופותחת את הדלת לרווחה!! בפתח עומד לו אריה אימתני. בלי להסס, הוא נכנס פנימה בדהרה וטורף את התינוק הנמצא בחיק אמו. כשטרפו בין שיניו הוא פונה לצאת מן הבית.

ההלם והזעזוע משתלטים על הנוכחים. האמא מתעלפת, והאחים נתקפים בחרדה. גם הסבתא שותפה להרגשת ההלם והאבדון. הסבתא רבה הקשישה מתעלפת, בהיזכרה בתמונה דומה שהתרחשה לפני למעלה משמונים שנה כשהיא היתה ילדה קטנה. אז שלחו אותה לרגל בין בתי בני ישראל ולהלשין על אמהות שילדו בנים. השוטרים היו באים, ולוקחים את התינוקות מידי אמותיהם, ובאכזריות נוראה מול עיניהן זורקים אותם ליאור! האמהות היו צורחות בדיוק כמו עכשיו. אולם... אז חשו המצרים עונג לשמוע ולראות את צערם הגדול של בני ישראל. כעת זאת היא זו שסובלת - מידה כנגד מידה!

שבוע של סיוטים

שבוע שלם השחית הערוב את מצרים, אבל בישראל לא פגע. אחרי זמן קצר לא נראו מצרים ברחוב, חלקם נטרפו וחלקם נכנסו לבתים בתקוה שהם יהיו להם למחסה. הלילות עברו עליהם ללא שינה. אף על פי שחיות טורפות רק ביום, ובלילה היה שקט יותר מבחינה זו, בכל זאת לא יכל המצרי לעצום עין. הטראומה שעברה עליו במשך היום החולף וכן הפחד מפני יום המחר הדיר שינה מעיניו. כאשר הכריעה העייפות את הפחד וסוף סוף כמעט נעצמו עיניו, הוא חש לפתע עקיצה מוכרת - כינה גדולה באה ועקצה אותו. עקיצות הכינים וקרקורי הצפרדעים שברקע מחזירות אותו שוב לסיוטי העבר. ליל בלהות ממש. והסיוט הזה נמשך 7 לילות ו- 7 ימים.

לקראת סוף המכה אמר פרעה: ''אָנכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת, הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי!''. משה מתפלל שתסור המכה למחרת, ואכן המכה סרה, אולם פרעה שוב הכביד את ליבו ומאן לשלוח את בני ישראל.

לאחר המכה, יצאו כל החיות והבהמות ממצרים וחזרו למקומן הטבעי - שלא כמו במכת צפרדע, שבה מתו הצפרדעים ונשארו במצרים. זאת, מפני שאילו היו החיות מתות במצרים, היו המצרים נהנים מאוד מנבלותיהם - מבשרם, מעורם, מפרוותיהם, משיניהם, מקרניהם, ועוד. והמכות - הרי לא להנאה ניתנו...

מכת דבר

התראה

טרם הספיקו המצרים להתאושש מן הטראומה הנוראה שהביא עליהם הערוב, עדין שקועים הם ביגון על יקיריהם שמתו במיתות משונות. והנה עוד באותו יום שבו סר הערוב, בצהרי היום, מגיע משה לארמון פרעה ומתרה בו שאם לא ישלח את עם ישראל, ה' יכה אותו במכת דבר. הפעם אומר משה את דבריו ביתר תקיפות בדיבורים קשים, משום שפרעה כבר הכיר כי דבר ה' מתקיים במלואו, ובכל זאת הוא מקשה את ליבו. פרעה בכל זאת מסרב. וכך חוזרת ההתראה במשך שלושה שבועות. ביום האחרון אומר משה לפרעה: ''הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצּאן - דֶּבֶר כָּבֵד מְאד: וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר''.

מוות פתאומי

אכן למחרת מכה ה' את ארץ מצרים בדבר. דבר הוא מיתה פתאומית לבהמות. כל הבהמות שהיו בחוץ מתו כולם בבת אחת, לא ממחלה או מכל סיבה טבעית אחרת, אלא פתאום ללא שום סיבה. נתאר לעצמנו מה קרה באותו רגע שבו התרחשה המכה: מצרי אחד היה באותה שעה רוכב על סוסו האביר. פתאום צונח הסוס, ורוכבו נופל בחבטה ארצה. איכר שעמד ליד שורו נפגע מנבלתו הנופלת עליו כאשר מת מהדבר. כך החַמָר נמחץ למוות על ידי חמורו הצונח עליו. ילד שעמד ליד השה, נדרס תחת אלילו המת.

מצרי אחר יושב בביתו ופתאום הוא שומע קול חבטות עזות בחצרו. הוא קם ומסתכל מהחלון, והנה כל הבהמות שבחצרו מתו! איזה נזק כספי עצום! הוא סוקר במבטו את הרחוב ומגלה שעל הארץ שוכבות בהמות מתות רבות, אין בהמה אחת שמסתובבת חיה. הוא תמה, מה גורם למוות הפתאומי הזה? ואז הוא נזכר שמשה התרה בהם שיהיה דבר. גזלתם בקרם וצאנם ומקניהם של ישראל - בהמותיכם ילקחו מכם!

הוא נעשה מודאג מאוד: איך אחרוש מעכשיו את השדה? הרי עד לפני זמן קצר השתמש בישראל כבהמה למשוך במחרשה בשדה כדי לא לעייף את הבהמות. לאחרונה חזר שוב להשתמש בבהמות, ובמותן מי ישא בעול המחרשה במקומן? חסתם על הבהמות ורתמתם את ישראל אל המחרשה - כעת מתו בהמותיכם ואין לכם את מי לרתום!!

בתחילת מכת דבר מתו בשניה אחת כל הבהמות שהיו בחוץ. במשך שבעת ימי המכה מתה כל בהמה שבעליה הוציא אותה החוצה בנסיון לראות אם עברה המגפה או לא.

כמו כן מתה כל בהמה שבעליה לא שמר עליה כראוי ויצאה החוצה.

ממקנה בני ישראל לא מת אחד

מבהמתן של ישראל לא מתה אפילו אחת, גם אם עמדה בהמת ישראל סמוך ממש לבהמת המצרי. אפילו בהמת ישראל חלשה, רזה וחולה העומדת למות, לא מתה. בהמה שהיתה שייכת בשותפות למצרי וישראל, לא מתה. אפילו בהמת מצרי המושכרת לישראל, שהיה לישראל הנאה בה מהגיזות והחלב, לא מתה.

הכבדת לב פרעה

ראה פרעה כל זאת, ובכל זאת הכביד את ליבו. אומנם הקל יותר את עול העבדות, אך לא שחרר את בני ישראל. אמר הקב''ה: רשע! סבור אתה שלא אוכל להכחידך מן העולם? למד ממכת דבר, בעת ששלחתי אותו הדבר, אילו הייתי משלח עליך ועל עמך, היית נכחד מן הארץ. אבל לא שלחתיו עליך, כדי שאראך גדולתי ותספר כוחי בכל הארץ. כיון שראה הקב''ה שלא חזר בו מחמש המכות הראשונות, מכאן ואילך אמר הקב''ה, אפילו אם ירצה לשוב, אני מחזק ליבו כדי שאפרע כל הדין ממנו.

מכת שחין

מעט המכיל את המרובה

לאחר מכת דבר, נהנו המצריים משלושה שבועות שקטים. משה ואהרון לא מאיימים עליהם במכה נוספת. והנה יום אחד מופיעים משה ואהרון בחצר פרעה, ללא רשות כמובן. בעמדם לפני פרעה לקח כל אחד מהם מלוא חופניו פיח של כבשן. העביר אהרון את הפיח שבחופניו אל חופני משה, ומשה העביר את הכל ליד אחת, קמץ אותה וזרק את האפר כלפי מעלה. הגיע האפר עד כסא הכבוד! שם התחמם האפר, ירד והתפזר על כל ארץ מצרים, וגרם לשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה.

ניסים גדולים התרחשו פה: ידו של משה הכילה פי שמונה מהרגיל - הוא החזיק בחופן אחד כמות של 4 חופנים, ואז קמץ את היד באופן שהצטמצם הנפח למחצית! שלא כמידת בשר ודם מידת הקב''ה, בשר ודם ממלא כלי מלא לתוך הריקן ואינו יכול לפנות כלי מלא לתוך כלי מלא. אבל הקב''ה עשה מקום שמחזיק מעט - שיחזיק מלואו פעמים רבות. נס נוסף: אם אדם זורק חץ כלפי מעלה, אינו מהלך מאה אמה, וכאן זרק משה אפר קל שאין בו ממש - השמימה, עד כסא הכבוד. ועוד נס: הכמות הקטנה של האפר התפזרה על פני כל ארץ מצרים (1,600 ק''מ על 1,600 ק''מ). ועוד: סוג אחד של אפר הביא 24 מיני שחין.

מכף רגל ועד ראש אין בו מתום

24 מיני שחין הביא הקב''ה על המצרים, ולא היתה רפואה למכתם, כיון שהתרופה של סוג שחין מסוים גורמת נזק לסוג שחין אחר, והמצרים סבלו מכל מיני השחין גם יחד.

נתאר לעצמנו: לפתע, ללא כל התראה יורד מן השמים אפר חם. בלתי אפשרי להמלט מפגיעתו אפילו בתוך הבתים. האפר חודר דרך בגדיהם אל כל חלקי גופם, והם מתכסים בשחין מכף רגל ועד ראש. כל בשרם נעשה אבעבועות רבות, וזב בשרם מעליהם עד שנמקו ונבאשו. האפר החם פוגע רק במצרים, ואילו ישראל שעומד ליד המצרי לא נפגע כלל, אפילו גרגר אחד קטן לא פוגע בו! השגחה פרטית מדויקת! שעבדתם את ישראל בדוחק תחת השמש הקופחת, והיה בשרם נכמר - ילהט אף גופכם מן השחין!

המצרי לא מצא מנוח לגופו, על כפות רגליו היו אבעבועות מכאיבות, אשר הכאיבו לו יותר כאשר עמד עליהן. הוא ניסה להרים את רגליו לסרוגין, פעם את רגל ימין ופעם את רגל שמאל. כשהתעייף מן הריקוד המוזר, ניסה לשבת. אך הפצעים שבגופו הכאיבו לו יותר. לשכב על הפצעים המוגלתיים הוא אפילו לא ניסה, שמא ילחצו והמצב יחמיר. כך הוא יושב ונעמד, יושב ונעמד ולא מוצא תנוחה מתאימה במשך שבוע שלם! גם אתם הכרחתם את ישראל להמשיך לעבוד כאשר נדקרו ברגליהם ובידיהם מן התבן והקוצים שבטיט!

מצרי שאיבד את שיווי משקלו תוך כדי ''ריקוד'' - נפל, וכאב המכה על גוף פצוע בלתי ניתן לתיאור. היה עליו לקום במהירות כי בלתי נסבל להשאר לשכב על הפצעים. אולם לצורך הקימה היה מוכרח להניח את ידיו מלאות הפצעים על הרצפה וללחוץ כדי להתרומם ולקום! כששני מצרים נתקלו זה בזה, היתוסף כאב על כאבם וצעקתם הגיעה עד לב השמים. הם גידפו וקיללו, כדרך הגויים, את מצבם הביש. במקרה אחר היו בודאי מכים זה את זה באגרוף. אך פצעי השחין מנעו מהם לקפל את כף היד לאגרוף, אפילו סטירת לחי גרמה כאבים עזים.

הגוף מכוסה במיני השחין הרבים. יש פצעים שמגרדים, חלקם כואבים, ואחרים שורפים. המצרי לא מסוגל לגרד בידיו הפצועות והכואבות, מה גם שפעולת הגרוד גורמת כאב עז לפצעים שמסביב. התגרדות על קירות ועל פינות הארון ממש לא באה בחשבון כי יש פצעים פתוחים, אשר השפשוף מזיק להם ומכאיב יותר. על כן עושה המצרי תנועות משונות בהשתדלו לגרד פצעים מגרדים בלי לפגוע בפתוחים.

המצרים בכו מכאב, אך הדמעות המלוחות שנטפו על הפצעים צרבו אותם, וגרמו להם לקפץ על מקומם מכאבי תופת. הם נאלצו להאנק בליבם, לחשוק את שפתותיהם ולחנוק את הדמעות במאמץ אדיר. גם היולדות היהודיות חשקו את שפתותיהן שלא לצעוק בשעת הלידה כדי שתינוקן לא יתגלה!

אבא ואמא רואים בצרת ילדיהם ובכאבם, ואינם ניגשים להחזיקם, ביודעם שפעולה זו תכאיב לשניהם. הילדים נצמדים אל אבא ואמא שיעזרו להם ויטפלו בפצעיהם, אולם ההורים נאלצים לעמוד מנגד. לא רק שאינם מרימים את ילדיהם ומטפלים בו, אלא אף צועקים עליהם שלא יגעו בהם כי הכאב הוא נורא. גם אתם לא הנחתם לילדים ולילדות שנדקרו מן התבן לחבוש את פצעיהם ולקבל תנחומים מהוריהם!

בא הלילה והמצרים עייפים וסחוטים, כאובים ודואבים. כך הרגישו ישראל אחרי יום של עבודת פרך ומכות אכזריות. הם סבלו כך במשך שנים!!

שבוע שלם סבלו מהגירודים ומן הכאבים. נוסף לכך סבלו מרעב, ידיהם הפצועות התקשו לגעת באוכל. הם סבלו גם מחוסר שינה, כיון שלא העיזו לשכב במיטה, שהרי אז היו לוחצים על אזור גדול בגופם הפצוע. כאשר כואב לו לאדם ואין לו פתרון, הוא מתוסכל. וכאשר הוא רעב הוא כועס ועצבני, וכאשר הוא עייף הוא מאבד את עשתונותיו. כאן הצטרף הכל ביחד לשבוע שלם של טרוף הדעת.

גם הבהמות לא נמלטו מן המכה. השחין פגע בחמורים, בסוסים, בגמלים, בבקר ובצאן, בכלבים ובחתולים. הם יללו ופרכסו מכאבים, ובקושי נגעו באוכל. בניגוד להם, בהמות ישראל המשיכו ללעוס את מזונם בנחת ולהתפרקד במנוחה על הדשא בסיום הארוחה. ההבדל הזה התרחש על אף שעמדו זו ליד זו ממש!

קידוש ה'

חרטומי מצרים רצו אף הם לעשות כישוף מעין זה, אך הם נמנעו מכך משום שבושו ונכלמו במצבם המביש, בהיותם מלאים שחין ואין ביכולתם לעזור אפילו לעצמם. על כן לא באו להיכל המלך ולא נראו לפני משה בחוצות, אלא נשארו בבתיהם המסוגרים. בכל זאת לא שילח פרעה את בני ישראל, כי בשלב זה כבר הכביד ה' את ליבו כדי להרבות נסים ומופתים במצרים.

במכה זו תם שלב ב' של עשר המכות - עד''ש (ערוב, דבר, שחין), שבו לימד הקב''ה את האנושות כי הוא איננו רק בורא העולם, אלא אף משגיח בהשגחה פרטית על כל נברא - ''כי אני ה' בקרב הארץ''.

מכת ברד

ושמתי להם מקום לנוס שמה

מיד לאחר מכת שחין, עוד בטרם התחילו פצעי המצרים להגליד, הופיע משה לפני פרעה והתרה בו, שאם לא ישלח את בני ישראל, יוכה במכת ברד, שעוד לא היתה כמוה. פרעה, שכבר הכביד ה' את ליבו, מאן לשמוע. כך חזרה ההתראה על עצמה במשך שלושה שבועות. ביום האחרון כבר נמאס לפרעה מן ההתראות, והוא החליט ללכת ליאור מדרך אחרת, כדי שמשה לא יפגוש אותו. אולם לפני צאתו מן הארמון הוא נדהם לראות את משה שהקדים אותו ובא לביתו.

אמר לו משה: אם עדין ממאן אתה לשלוח את בני ישראל, דע לך שמחר, בדיוק בשעה הזאת, כאשר תגיע השמש לסימן שאני עושה לך פה על הקיר, ימטיר ה' על מצרים ברד אשר כמוהו לא היה מעולם. מוסיף משה ואומר: מי שברצונו להנצל מן הברד, שיכנס הביתה ויכניס עמו אף את בהמותיו. כל מה שיהיה מחוץ לבית, יהרס וימות על ידי הברד. יתברך שמו של הקב''ה, שאין מידותיו כמידות בשר ודם. אדם המבקש להביא פורענות על חברו, דואג הוא שלא ידע חברו ממנה, ומתפלל שתצליח עצתו כדי שיפול חברו. אבל הקב''ה אינו כן, אלא מתרה ומייעץ איך להנצל.

ברד וגחלי אש!

למחרת, בדיוק ברגע שבו הגיעה השמש אל הסימן שבקיר, נטה משה את ידו השמימה כשמטה האלוקים בידו, וכך התחילו הברקים מבריקים והרעמים מרעימים, והארץ רועדת. אבני ברד כבדות ניתכו ארצה בחוזקה.

עד מכת הברד לא ידעו המצרים גשם מהו, וכעת יורד על ראשם ברד!! ולא ברד רגיל מכדורים קטנטנים של קרח, אלא כל גרגיר כגודל אבטיח!! ובתוך הקרח יש אש, כדורי אש מן השמים! התופעה לא נקלטת במוח: מים ואש מעורבים יחד?! והפלא הגדול יותר הוא, שאחד לא השפיע על השני - האש לא המיסה את הקרח, והקרח לא כיבה את האש! כל חוקי הטבע בוטלו לגמרי. האש בערה בתוך קרח סגור ללא חמצן, ובכלל, ללא כל חומר בערה!

נתאר לעצמנו: המצרים רואים בשמים הבזקי אור ענקיים - ברק! חלחלה עוברת בהם, מעולם לא ראו דבר כזה! לאחריו נשמע רעש גדול מתגלגל - רעם אדיר, בחייהם לא שמעו קול מבהיל כזה. לבם נמס מפחד ובהלה. בטרם התאוששו מבהלתם, הבריקו ברקים נוספים והרעימו רעמים, הארץ רעדה תחתם, ואז הגיע - ברד!

מה חשב המצרי באותו רגע? אולי חשבו שהעולם חוזר לתוהו ובוהו, השמים והארץ עומדים לפני התמוטטות. מי שיכול, זחל אל מתחת למיטה, אחרים התכווצו כמו כדור רועד בפינת החדר. חלקם עצמו עיניהם בחוזקה ותחבו ידיהם עמוק באוזניהם. לשונם נעתקה מרוב פחד וחלחלה. היו אחרים שפצחו בצווחות נוראות! יתכן ששערם סמר ואולי אפילו הלבין מן הפחד. פחד מוות אפף את כולם, ובאימה גדולה הם חיכו לקץ העולם. הייתם מבעיתים את ישראל בקולכם בחרופים ובגידופים - עכשיו תבעתו אתם מן הקולות!

מגורים משותפים עם בהמות

הבהמות שהוכנסו הביתה לשם הצלתן, נבהלו גם הן מן המהומה בחוץ. הן יללו בחרדה, השתוללו והתפרעו בבית המצרי. איך אפשר לחיות בצורה כזאת יחד עם בהמות מתפרעות בבית אחד? בבתים התפשט ריח הבהמות. יתכן שלחלק מן המצרים נמאס מן המגורים המשותפים הללו, והם שילחו את בהמותיהם למות בחוץ על ידי הברד. הכרחתם את בני ישראל לחיות יחד עם בהמותיהם בשדות חודשים ארוכים - תתענגו גם אתם על ה''תענוג'' הזה!

היו מצרים שרצו להתחכם. הם לא הכניסו את הבהמות לבית, אולם הם טחו את הרפת בטיט, והכניסו לשם את עבדיהם ומקניהם. אך אי אפשר להתחכם נגד הקב''ה. ה' אמר להכניס לבתים, וכל תחבולה אחרת לא תועיל! האש האצורה בתוך הברד, המסוגרת מכל הכיוונים, שאפה לצאת החוצה, וברגע שגבר החום מבפנים יותר ויותר, נשמע פיצוץ עז, והאש יצאה בכח גדול כמו תותח בעל עוצמה אדירה! כך נשברו גדרות העץ לרסיסים, ומתו כולם מאדם ועד בהמה, כדבר ה' ביד משה עבדו. אולם מפליא מאוד מאוד, שבתוך כל המהומה הזאת בני ישראל וצאנם לא ניזוקו כלל. רק ששמעו הם את קולות הרעמים, כי רעמים באים ליישר עקמומיות שבלב, וזה היה נדרש לישראל מאוד בזמן ההוא.

הרס הצמחיה

ליבול והצמחיה נגרם נזק רב. הברד שניתך ארצה בחוזקה שבר את כל העצים והיבול והרס אותם מן השורש. לאחר מכן יצאה האש ושרפה אותם. אולם דווקא היבול הרך, כמו החיטה והכוסמת, לא ניזוק - לא נשבר ולא נשרף. הביא הקב''ה את הפורענות על מצרים בצורה מחושבת, כדי להותיר להם יכולת קיום, למען הרבות מופתיו בארץ מצרים.

הברד פוסק

אחרי שבעה ימים, נכנע פרעה מעוצמת המכה, שלח לקרוא למשה ואהרון והודיעם: ''חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים!'' הוא מבקש מהם שיתפללו אל ה' שיסיר את המכה ברגע זה, בלי עיכובים, ואז אשלח את בני ישראל. אמר לו משה: כך אמרת במכות הקודמות ולא שילחתם. השיבו פרעה: ''חטאתי הפעם, חטאתי לה' אלוקיכם ולכם. עכשיו אני משלחם! אמר לו משה: אומנם יודע אני שלא תעמוד בדיבורך, אולם בכל זאת אצא מיד מן העיר ואתפלל שיפסיק הברד, למען תדע כי אין כה' בכל הארץ.

יצא משה מעם פרעה, ונעשתה לו קפיצת הדרך שהגיע מיד אל מחוץ לעיר. התפלל משה אל ה', ומיד פסק הברד. אפילו הברד שכבר היה באויר, לא המשיך לרדת. תלה הקב''ה ברד זה באויר בין שמים לארץ במשך 41 שנה עד זמן יהושע.

''וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויוסף לחטוא, ויכבד לבו הוא ועבדיו''. חזר פרעה לרשעותו וסרובו, אולם בכל זאת נשאר עליו רושם המכה, ומכאן ואילך פרעה התחיל להוקיר את ישראל, והסיר מהם לגמרי את כל העבודה. למעשה לא היה לו שום רווח בהשארת בני ישראל בארצו, אולם הסיבה האמיתית שלא נתנה לו לשלחם היא אי רצון להכנע ולהשפיל עצמו לפני הקב''ה.

מכת ארבה

בנערינו ובזקנינו נלך!

למחרת מכת ברד, כשעדיין גושי קרח מכסים את הארץ, ועשן עולה מן העצים ומן הרפתות, נכנסים שוב משה ואהרון אל ארמון פרעה ומתרים בו, שאם לא ישלח את בני ישראל, יוכה על ידי ארבה. במשך שלושה שבועות חוזרת ההתראה על עצמה, וביום האחרון אומר משה לפרעה: ''כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי, שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ, וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ''.

הפעם, חששו עבדי פרעה מאזהרותיו של משה, והתחילו לדון ביניהם בענין. כשראה משה שהם מתדיינים, יצא לזמן מה כדי לאפשר להם לשוב בתשובה. מיד בצאתו פנו עבדי פרעה ואמרו למלכם: עד מתי יהיה לנו זה למוקש? שלח את האנשים, ויעבדו את ה' אלוקיהם. האם עוד לא ידעת כי אבדה מצרים?! שמע פרעה לדבריהם, וביקש להשיב את משה ואהרון, אמר להם: הרשות נתונה לכם ללכת לעבוד את אלוקיכם. מי ומי ההולכים? עונה לו משה: כולנו, מנער ועד זקן, בנים ובנות, בצאננו ובבקרנו, כי חג ה' לנו.

מיד מתחזק לב פרעה והוא משיב להם: דרך הבחורים והזקנים לזבוח, אך אין דרך הטף לזבוח. מדבריכם מבין אני שכוונתכם לברוח! ועכשיו לכו מכאן מהר, אינני רוצה לשמוע אתכם ואת בקשותיכם! לא השכיל פרעה לדעת כי בעבודת ה' אצל עם ישראל נוטלת חלק כל המשפחה היהודית, ולא כאותן דתות אשר רק הכמרים עובדים לאליל עבור כל בני עמם.

צבא של ארבה

בצאת משה מעם פרעה, הוא נוטה את מטהו לשמים, ואז השיב הקב''ה רוח מזרחית כל היום וכל הלילה. בבוקר הגיע עם הרוח - הארבה. להקות ארבה כה עצומות לא נראו עדין בעולם. כל אויר מצרים התמלא ארבה כה רב עד שהם עמדו זה על גבי זה בגובה של כמה מטרים. לא היו ביניהם מרווחי אויר, ומתוך כך נתכסה אור השמש וחשכה הארץ. שבעה מיני ארבה הגיעו למצרים.

נתאר לעצמנו את המצרי ההולך לתומו ברחוב בשעה זו. הוא שם לב שרוח מזרחית חזקה נושבת, אך לא מבין מה פשרה. והנה רואה הוא מרחוק ענן גדול וחשוך עולה מצד מזרח. כנראה, מהרהר המצרי בלבו, הרוח הביאה אותו. לא יורד ממנו גשם או ברד, הוא לא מתפזר, אך מוזר! פתאום מחשיך היום. מדוע שקעה השמש באמצע היום? מהר מאוד הוא עומד על טעותו. הענן הוא של ארבה, ומיליארדי השרצים הם שמסתירים את אור השמש. המצרי האומלל מנסה לרוץ לביתו למצוא מחסה, אך עוד הוא ממהר ונחיל הארבה נוחת על העץ ומתחיל מיד לאכול בתאבון בלי הרף. המצרי הטובע בארבה מבין, שאין זו להקת ארבה רגילה, שכן הארבה התחיל לכרסם בבגדיו ולנגוס אפילו בו עצמו! רצונו להגיע הביתה כמה שיותר מהר, אבל ההליכה נעשתה קשה מאוד. עליו לפלס את דרכו בתוך הצבא הגדול הזה, כשבדרך הוא מתכבד בניקורי הארבה. מי יודע אם יצליח להגיע הביתה בשלום?

חיסול המלאי

המצרים הנמצאים בבתיהם, רואים מבעד לחלון ענן של ארבה צונח מן השמים, ומכסה את הארץ. בלי שהיות מתחיל לאכול מה שנותר לאחר הברד משדותיהם. שוד ושבר! כל החיטה והכוסמת נאכלים! מה יאכלו מעכשיו?

המצרי מצטער מאוד על ההרס שזורע הארבה בכל, אך מתנחם במזון המאוחסן בביתו המוגן. שמחתו לא אורכת זמן רב. המכרסמים הקטנים לא מסתפקים בכרסום שרידי היבול שהיה בשדות. לאחר שנגמר כל מה שיש לאכול בשדה, אפילו שאריות של ענפים וגזעי עצים, הם חודרים למחסנים ואוכלים גם את האוכל המאוחסן שם. משם הם מעיזים להכנס אפילו לבתים, שלא כמו ארבה רגיל האוכל רק מה שבחוץ. נכנס הארבה לחדרי חדרים, מגיעים לכל מקום ולכל פינה, אוכלים ונוגסים מבגדיהם, תכשיטיהם וכל כלי חמדתם. הם מעיזים גם לנקר את עיני המצרים ואת פניהם. איזה ארבה חצוף!

שבוע קשה

שבוע קשה עבר על מצרים. שארית המזון הושמדה, ואפילו שתיה כמעט אין, כי ריבוי הארבה סתם את המעיינות. האויר הזדהם מריח הצחנה, וזמזום הכרסומים החריש אוזנים. הרעש שהקים הארבה לא איפשר מנוחה, קולות הכרסומים ממש מרופפים את העצבים. שאריות המזון האחרונות כלו. אך יש במה להתנחם! הרי הארבה עצמו ראוי לאכילה. נאסוף את הארבה, חשבו המצרים בליבם, נמלא בו כל כלי שיש לנו, נמליח אותו ונאכל ממנו כתחליף למזון שהוכחד. אמרו ועשו. כל השבוע טרחו בני המשפחה לאסוף חביות חביות, והכינו מזון בשפע לחודשים הבאים. אולם הקב''ה חשב אחרת: ''רשעים, במכה שהבאתי עליכם אתם הייתם שמחים?!'' גם אלו יפרחו עם הרוח בתום המכה!!

לא נשאר ארבה אחד!

פרעה, שגרש את משה ואהרון מארמונו ימים ספורים קודם לכן, קרא להם עכשיו בתחנונים לבוא, התוודה לפניהם וביקש מהם שיתפללו לה' ''ויסר מעלי את המוות הזה''. איזו אנוכיות! הוא לא מבקש בעבור כל עמו, אלא רק בעבור עצמו!

יוצא משה מעם פרעה ומעתיר לה' בתפילה, הביא ה' רוח ים חזקה מאוד, וברגע אחד נשאה הרוח את כל הארבה חזרה ''ולא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים''. אפילו הכבושים בקדרות ובחביות פרחו להם. אוי, איזה מפח נפש! כל העמל של כל בני המשפחה במשך שבוע שלם הלך לטמיון! גם אתם גרמתם לבני ישראל מפח נפש, כשהכרחתם אותם לבנות על אדמה לחה, וכל עבודתם ירדה לטמיון!

מכת חושך

חושך מוחלט

לאחר מכת הארבה, היה מצב המצרים בכי רע. הארבה חיסל כל מה שנותר מן הברד, החקלאות הושבתה לגמרי, והבטן קרקרה מרעב. בנוסף לכך, הארבה הותיר אחריו זוהמה רבה שהבאישה את האויר וגרמה למחלות רבות. שלושת השבועות הבאים עברו עליהם בחיפוש נואש אחר מזון. אולי קנו הם מזון מארצות אחרות, אך בכל אופן המחסור במזון היה חמור. ל''מזלם'' לא הופיע משה בימים אלה בארמון פרעה ל''איומים'' נוספים, ומבחינה זו היה להם קצת 'שקט על הראש'. לא ידעו כי עומדים הם לפני מכה איומה מאוד, אשר הסבל הנפשי בה עולה עשרת מונים על הסבל הגופני.

והנה, ביום בהיר אחד, כשהשמש כבר זורחת במלוא עוזה, בסביבות השעה 9:00 בבוקר, ירדה חשכה פתאומית על כל ארץ מצרים. חושך מוחלט! לא חושך של העדר אור בלבד, אלא חושך מוחשי ביותר שאפשר אפילו למששו בידים, ושום מקור אור אינו יכול לסלקו. הנרות הדולקים כבו בחושך הסמיך. איש לא ראה מאומה, אפילו אם הסתכל על היד כשהיא ממש מול עיניו - לא ראה אותה! העיניים פקוחות ולא רואים כלום! מחשבות מבהילות מתרוצצות בראש המצרי: אולי התעוורתי?

חרדת מוות

לאחר השקט של ההלם הראשוני, נשמעות צעקות מכל כיוון. ילדים מבוהלים חיפשו נואשות אחר אמותיהם, הורים מודאגים שיצאו לטייל עם ילדיהם, נכנסו לפאניקה אמיתית: כיצד ימצאו את הילדים? איך יחזרו הביתה? אנשים שהתעשתו מן ההלם, החליטו להשתדל להתקדם לעבר ביתם. מגשש המצרי באפילה, אולם בדרכו הוא נתקל באנשים אחרים שגם הם מגששים באפילה. הוא גם נתקל בעצים ובעגלות. אנשים אחרים נתקלים בו ונופלים עליו. כשסוף סוף הוא קם, הוא נוכח לדעת כי אין לו מושג בכלל לאיזה כיוון לפנות, ואיפה בדיוק הוא נמצא. אין מי שיראה לו את הדרך. ובכלל, מרוב צעקות אי אפשר לשמוע מה שאומרים. כולם מבולבלים, נרגזים וצועקים איש על רעהו, אולי אפילו מכים אחד את השני.

מצבם של אלו שנמצאו בבית לא היה טוב בהרבה, הם לא ראו מאומה. איך אפשר לתפקד כך? איך יכינו מזון? איך ימצאו שתיה? צעקות הפחד וההיסטריה הרקיעו שחקים. בני המשפחה שניסו לגשש ולחפש זה את זה, נתקלו בחפצים שונים, מעדו ונפלו. יתכן שאף נפצעו מרסיסים של שברי כלים, אך לא ניתן היה כלל לראות את הפציעה, ובודאי שלא לטפל בה. יבבות הפחד התמזגו בצעקות הכאב. הבלבול גדול. מה קרה? מה השעה? כמה זמן עבר? עד מתי זה ימשך?

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם

ומה מצבם של בני ישראל בימים אלו? לבני ישראל יש אור, אשר מאיר יותר מן הרגיל גם בלילות. האור מלווה את ישראל גם כאשר הוא נכנס לבית מצרי השרוי בחשכה. אור וחושך - שני ניגודים - משמשים בערבוביא ומוכיחים כי הקב''ה ''יוצר אור ובורא חושך'', הוא קבע אור מבהיק לזה, וחושך מוחלט לזה, באותו מקום ובאותו זמן! הכרחתם את ישראל ללכת לפניכם בפנס להאיר לכם את האפילה, כעת הם נהנים מ''פנס צמוד'', בעוד אתם שרויים בחושך!

וטהרתי את בני ישראל

אולם אף בני ישראל בזמן זה לקו במכה איומה. 80% מבני ישראל לא היו ראויים לצאת ממצרים ולקבל את התורה, היו אלה רשעי הדור וכן אנשים אשר לא היה בהם רצון לצאת ממצרים. הם ראו בעיניהם 8 מכות איומות שבהם הראה ה' את כוחו המופלא, ובכל זאת עדיין לא רצו ללכת אחרי ה'. רצה הקב''ה לאבדם מן העולם, כדי שהבסיס ליצירת עם ישראל יהיה קדוש ונקי מכל פסול. אולם לא רצה להורגם בידיעתם של המצרים, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר: אנו לוקים ואף אלו לוקים, וממילא אין כאן ענישה מכוונת דווקא עבורנו. מכת חושך היתה ההזדמנות לאבד אנשים אלו מן העולם. ואכן מיליוני אנשים - 80% מבני ישראל (ויש אומרים 98% ויש אומרים 99.8%) - מתו בשלושת ימי האפלה הראשונים! בכיות האבל של בני ישראל נבלעו בתוך הרעש והמהומה ששררו במצרים באותם ימים, כך שהמצרים לא חשו במאומה. גם לאחר שהסתיימה המכה, לא חשו המצריים בחסר הגדול בגלל הטראומה העמוקה ובגלל המאורעות הדרמאטים שהתרחשו לאחר מכן בזה אחר זה.

אי אפשר לזוז!

בינתיים המצריים במשך שלושה ימים מגששים באפילה הנוראה בפחד עצום ובבלבול. רעבים, צמאים, עייפים ואבודים לגמרי, כאשר כל רגע שעובר נראה כמו נצח. אך בזה לא תמה המכה, לפתע הם חשים כי האפילה נעשית סמיכה יותר ויותר, עד שאי אפשר לזוז כלל! כל אחד נשאר ''קפוא'' בתנוחה שהיה בה. 72 שעות נשארו באותה תנוחה, ללא תנועה! העומדים לא יכלו לשבת, היושבים לא יכלו לעמוד, השוכב לא היה יכול לקום, הזוחל לא יכול לזקוף, מי שהושיט יד או רגל לא יכול לאוספם. פיותיהם נסתמו ולא יכלו לדבר ולקרוא לעזרה. היו אלה שלושה ימים של חושך מוחלט. כל אחד נמצא לבד לבד, בלי שום אפשרות לקשר עם השני, לא רואה ולא מרגיש מאומה מסביבו, בודד בתוך השקט האיום - במשך 72 שעות! גם אתם בודדתם את בני ישראל זה מזה ושלחתם אותם לרעות צאן במדבריות שוממים!

מה חשב המצרי בימים אלו? הרי הוא אינו רואה, אינו מדבר, אינו יכול לזוז. האם אני עדין חי בכלל? כך הרגישו הילדים שנקברו חיים בתוך הקירות!

חטטנים עלומים

נתאר לעצמנו, מתוך הדממה, נשמע לפתע קול של צעדי אדם. צעדים בטוחים של אדם שכנראה הולך ורואה כרגיל. ''אני שומע'', מהרהר המצרי, ''כלומר אני עדיין חי, אבל מי זה פה נכנס לביתי ללא רשות?'' הפסיעות ממשיכות לכיוון ארון הבגדים, שם הן פוסקות ונשמע קול חיטוט. ''חוצפה!'', זועם המצרי, ''גנב ניצל את חוסר האונים שלי והחליט לפלוש לביתי!'' אולם למעשה אין לאל ידו לעשות כלום. הוא שומע כיצד נפתחת מגירת חפצי הערך, ולאחר שההוא כנראה גמר לרוקן אותה, הוא שומע את קול הפסיעות המתרחקות מן הבית. איזו השפלה! מלבד הסבל הגופני היה כאן סבל נפשי איום. אנוכיותו של המצרי הושפלה לגמרי. כל עצמיות האדם נלקחה ממנו. גם אתם נטלתם את עצמיות בני ישראל כאשר הטלתם עליהם עבודות המנוגדות לרצונם!

מי אכן היה אותו 'חטטן' אלמוני? היו אלה בני ישראל, אשר הסתובבו בין בתי המצרים באופן חופשי בימים אלו. כך גילו את אוצרותיהם של המצרים, כספם, זהבם, תכשיטיהם וכל כלי הערך שלהם. הם לא לקחו מאומה, אך לאחר מכת בכורות, לפני צאתם ממצרים, הם ידעו מה בדיוק לבקש מן המצרים. ומצרי ששיקר ואמר שאין לו חפץ מסוים, אמר לו היהודי: הלוא ראיתי חפץ זה במגירה השלישית בארון הימני בחדר השינה, ויכול הייתי לקחת בזמן החושך ולא לקחתי. ועל ידי כן מצאו בני ישראל חן בעיני מצרים, ונתנו להם הכל.

קץ שם לחושך

לאחר ששה ימים של סיוט מתמשך, לפתע נהיה אור גדול! המצרים שפשפו את עיניהם, זמן רב לקח להם להתרגל לאור. בכלל, קשה היה להזיז את הגוף לאחר שלא הזיזו אבר במשך 3 ימים!

עם סיום המכה, קורא פרעה למשה ואמר לו שילכו לעבוד את ה'. פלא גדול הוא שפרעה קורא למשה מעצמו, לאחר שכבר סרה המכה. הרי במכות הקודמות הוא ביקש לשלוח את בני ישראל רק כאשר היה עדיין סובל מן המכה, אך מיד לאחר שסרה המכה הכביד את ליבו. ואילו כאן למרות שסרה המכה הוא קורא למשה ומבקש לשלוח את בני ישראל. מכאן ניתן להסיק שמכת חושך היתה קשה ונוראה, והותירה עליו רושם עצום.

אין תנאים עם הקב''ה!

אולם גם עכשיו חושב פרעה שהוא יכול להתנות תנאים עם משה. הוא מתנה את יציאת בני ישראל מארצו בתנאי שכל אחד יקח רק שה או שור אחד ולא יותר, שאר הצאן והבקר ישארו במצרים. משה אינו מקבל תנאים ואומר לו: כל מקננו ילך עמנו, כי איננו יודעים כמה קורבנות נצטרך להביא, אולי ה' יאמר לנו להשלים קרבנות עבור 210 השנים שלא הקרבנו כלום?! ולכן לא רק שניקח את מקננו, אלא שגם אתם תתנו לנו משלכם צאן ובקר!

כשמוע פרעה דיבורים אלה, מיד משנה הוא דעתו מן הקצה לקצה! הוא רותח מזעם ומאיים על משה: ''עד מתי אתה נכנס לכאן? לך מעלי! השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות!'' עונה לו משה: יפה דברת, אני אינני בא עוד אליך, אלא אתה בא אלי, וכל השרים שלך יבואו אתך, ותשתחוו אלי ותבקשו ממני שנצא מכאן. אך לפני צאתי אני רק רוצה להוסיף ולומר לך עוד דבר אחד: ''כֹּה אָמַר ה', כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכוֹר פַּרְעה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה... וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמהוּ לֹא תוֹסִיף!''. לפני יציאתו, סטר משה לפרעה על לחיו!!! ופרעה, שלפני מספר דקות איים להרוג את משה, לא מצווה להורגו כעת, אף על פי שמשה התרה בו על מכה איומה נוספת, ועוד התחצף מאוד בסטירת לחי מצלצלת! נפלאות ה' יתברך!

מכת בכורות

קרבן פסח

מכת בכורות הינה למעשה המכה האחרונה, שמיד לאחר התרחשותה צריכים בני ישראל לצאת ממצרים. הגיעה העת לקיים את השבועה שנשבע הקב''ה לאברהם אבינו, שהוא גואל את בניו. אך בני ישראל לא היו במצב שהיו ראויים לכך, ולא היתה להם שום מצוה שבזכותה יגאלו. לכן נתן להם הקב''ה לפני מכת בכורות שתי מצוות: מצות קרבן פסח ומצות מילה.

למצות קרבן פסח נבחר השה, שנחשב אצל המצרים עבודה זרה. הם עבדו למזל טלה, ועל כן לא היו שוחטים בהמה דקה ולא אוכלים מבשרה. בני ישראל, שהשתקעו בתוך מצרים, דבקו אף הם בעבודה זרה זו והאמינו בה. אף על פי שראו ישראל נפלאות גדולות במשך התקופה האחרונה ונוכחו בעליל לראות את אפסיות העבודה זרה, מכל מקום היו צריכים התחזקות נוספת על ידי מעשה שיעשו הם בעצמם, שיקחו את אלוהי מצרים וישחטו אותו בעצמם לעיני כולם ללא פחד ומורא.

ביטול מוחלט של העבודה זרה

לקחו בני ישראל את השה ביום י' בניסן, 4 ימים לפני שחיטתו, וקשרוהו אל המיטה, כדי שיראו המצרים את אלילם קשור בבזיון בבית ישראל והוא צועק, ואין לאל ידם להושיע. בזה תתחזק יותר ויותר אמונתם של בני ישראל. בחרו ישראל, על פי ציווי ה', דווקא ''אלוהים חזק'', כלומר: שה תמים ללא מום, בריא - זכר בן שנה, שלם וחזק, כדי שלא יאמרו המצרים שבני ישראל הצליחו להתגבר על אלילם רק בשל היותו בעל מום, חולה, שבור, חלש, זקן או נקבה.

אמונתם של המצרים היתה, כי כוחו של השה חזק במיוחד בתקופת מזל ''טלה'', כלומר בחודש ניסן. לכן לקחו בני ישראל את השה דווקא בחודש ניסן, ודווקא באמצע החודש - ביום יד' בניסן - כשמזל הטלה בשיא זוהרו, שלמותו וגבורתו. אחר הצהרים, בשעה שיש אנשים רבים בחוצות, הכינו בני ישראל את השה לשחיטה לעיני כולם. המצרים חפצו לסקול את בני ישראל, אך הקב''ה לא נתן להם להשמיע אפילו הגה של מחאה. וכדי שידעו כולם בברור כי כאן נשחט שה, ציוה הקב''ה לבני ישראל למרוח מדם השה בפתח הבית על המשקוף ועל שתי המזוזות בצדן החיצוני.

צליית השה ואכילתו

אחר כך צלו ישראל את השה על האש. לא בישלו אותו ואפילו לא צלו אותו בכלי, כדי להפיק מן הבשר את הריח החזק ביותר. מיד התפשט הריח בכל ארץ מצרים - למרחק של 1,600 ק''מ! כך ראו המצריים כיצד ישראל צולים את אלוהיהם, הריחו את ריחו הנעים בחוטמיהם, וליבם נמק בקרבם. בטנם הומה מרעב כבר ממכת הארבה, וכעת הם מריחים ריח נעים של בשר צלוי! ריר יצא מפיהם מרוב תאוותם לאכול אף הם, והיו מצרים שאכן התפתו לבקש מן היהודים חתיכת בשר (זוהי עבירה חמורה במצרים!). אולם ה' אמר ''כל בן נכר לא יאכל בו''. אתם הזמנתם את בני ישראל לסעודותיכם לשרת אתכם, ולא נתתם להם לטעום מאומה למרות שהיו רעבים - עכשיו תרגישו את התענוג הגדול הזה לראות ולהריח בלי לטעום!

כדי שיהיה ניכר שאכן זהו כבש, צלו אותו בני ישראל כשהוא שלם על ראשו ועל כרעיו. בעת האכילה נזהרו שלא לשבור עצם, ובסיום האכילה השליכו את העצמות בשלמותן, כדי שהמצרים יבחינו שאלו הן עצמות השה אלוהיהם. כך הוכיחו בני ישראל שוב ושוב את אפסיותה המוחלטת של העבודה זרה.

מצות ברית מילה

בימים שלפני קרבן פסח, מלו בני ישראל את עצמם. אך היו רבים שחששו לעשות זאת. מה עשה הקב''ה? צוה את משה שיעשה קרבן פסח, והדביק בו הקב''ה ריחות גן עדן, והיה הריח הולך בכל ארץ מצרים. נתכנסו כל ישראל אצל משה ואמרו לו: בבקשה ממך, האכילנו מפסחך. אמר להם: אם אין אתם נימולים, אין אתם אוכלים, משום שערל אסור לאכול מקרבן פסח. מיד נתרצו כולם למול, ומשה מל, אהרון פרע, ויהושע בן נון מצץ. וכך מלו את כל עם ישראל בכמה שעות ספורות, ונתנו את שני הדמים על משקופי בתיהם. והקב''ה עבר ונשק כל אחד וברכו.

למכה מצרים בבכוריהם

ומה קורה בינתיים בקרב תושבי מצרים? שמעו התושבים על התראתו של משה לאחר מכת החושך, שעוד מעט ימותו כל בכורי מצרים. היו מצרים שלגלגו על ההתראה, אולם מצרים רבים חרדו חרדה גדולה וחיפשו עצות להציל את בכוריהם. מה יוכלו לעשות? היו שהחליטו לשלוח את בכורותיהם לישון בבתי בני ישראל, כך קיוו שינצלו מן המכה. היו אחרים שבטחו עדיין בעבודת הכוכבים שלהם, ושמו את בכורם בבית אלילם, כדי שישמור עליהם. והיו שהבריחו את בכוריהם אל מחוץ לגבולות מצרים.

אולם בסך הכל האוירה הכללית במצרים היתה די שאננה. רק הבכורות היו חרדים מאוד לגורלם. הם נכנסו לאבותיהם ואמרו: כל מה שהזהיר משה עד עכשיו שיקרה - התקיים. כעת הוא אומר ''ומת כל בכור בארץ מצרים'', הבה נוציא את העברים האלו מבינינו, כי אם לא, אנחנו נמות. ענו להם האבות: יש לנו עשרה בנים, ימות אחד מהם ולא נוציא את העברים האלו! אמרו הבכורות: נלך לפרעה, שהוא בכור, אולי הוא יחוס על נפשו ויוציא כבר את בני ישראל. הלכו אל פרעה ושטחו לפניו את בקשתם שימהר להוציא את בני ישראל. כעס פרעה על בקשתם ה''נועזת'' ומיד נתן פקודה שישברו את שוקיהם של אותם בכורים. אמר: אפילו אם אמות, לא אוציא את ישראל לחרות! מיד יצאו הבכורות וברוב פחדם וכעסם פתחו במלחמה נגד אבותיהם, והרגו מהם 600,000 איש!

מת כל בכור!!!

בליל טו' בניסן, כאשר בני ישראל עושים בבתיהם את קורבן הפסח בשמחה גדולה, ואילו בכורי מצרים מועדים לפורענות, הולך פרעה לישון על מיטתו בשאננות. למרות היותו בכור, ולמרות שיש לו בנים בכורים, הוא מצליח אפילו להרדם! לעומת זאת, בחוצות העיר מתנהלים קרבות עזים בין הבכורות לאבותיהם. בחצות בדיוק מסתיימת מהומת המלחמה, מתברר שהבכורות צדקו, הם פחדו פחד מוות שימותו, ואכן זה קרה - הם מתים. צעקות המלחמה התחלפו בזעקות שוד ושבר! לשמע הזעקות הנוראיות הפורצות מכל כיוון, קם פרעה בבהלה משנתו, וצעק צעקה גדולה ומרה, הלוא אף הוא בכור!!! מה יהיה??

הבכורות הוכו על ידי הקב''ה בכבודו ובעצמו ולא על ידי מלאך. כך הראה ה' את גודל אהבתו לעם ישראל. אך יחד עימו באו 900,000,000 (תשע מאות מיליון) מלאכי חבלה, שפעלו גם אצל יתר המצריים והבהמות.

היקף המכה היה מעל ומעבר למשוער. מתו הרבה יותר ממה שחשבו לפני כן. המצרים חשבו שיהיה לכל היותר מת אחד בכל בית, אולם למעשה הגיעה המכה לממדים גדולים בהרבה, עד לחמשה או עשרה הרוגים בכל בית. בנוסף לבכורות מאם, מתו גם הבכורות מאב (המצריות היו מולידות גם מרווקים פנויים, וכך היו להן בכורות הרבה). ובית שלא היה בו בכור, מת הגדול שבהם. גם אנשים חשובים רבים מתו. וכן מתו כל הבכורות שישנו בבתי בני ישראל, והבכורות שברחו מארץ מצרים, וכמובן גם הבכורות שישנו בבית אליליהם. רק שני בכורים נצלו: פרעה - כדי שיראה את סופם של המצרים בקריעת ים סוף, ובתו בתיה - בזכות תפילתו של משה רבנו.

יום צהלה לישראל, יום צעקה לאויביהם!

נתאר לעצמנו: המצרי לתדהמתו מוצא שיש בביתו יותר ממת אחד. זכרים וגם נקבות, ואף אשתו המעוברת (שעוברה היה בכור, ללא ידיעתו כמובן), הפילה את וולדה. וכיון שניתנה רשות למשחית להשחית, מתה גם האשה בעצמה. מה זאת? תוהה המצרי במר ליבו. מדוע? זו טעות! הרי לא כל אלו שמתו היו בכורות (לדעתו)?!! מתוך בכיו הסוער ויללותיו, הוא נזכר לפתע שבכורו האמיתי נמצא בעצם בבית ישראל. הוא רץ מיד לבית ישראל, מנסה להתעודד בתקווה שאולי בכורו נותר בחיים. ככל שהוא מתקרב יותר אל הבית, הוא שומע קולות של ניגונים עליזים. על מה השמחה הגדולה?? מי כאן חוגג בשעה שאני שרוי באבל ובחרדה?? ואז הוא נזכר שבני ישראל השנואים מסיימים סעודתם על אלילו השה לאחר ששחטוהו וצלוהו. כעת הם חוגגים בזמן אבלו! זורים מלח על פצעיו, ושמחים לאידו! הוא חורק שיניים ונוקש בדלת. אין קול ואין עונה, שקועים הם בשמחתם ושירתם, ואין הם חפצים להפסיק באמצע. כאשר מגביר המצרי את עוצמת הדפיקות, ועדיין לא זוכה למענה, הוא מתפרץ ונכנס לבית ללא רשות. בקול מתוח הוא שואל את בני הבית: ''היכן בני??'', אך כשרואה ששאלתו שבה ריקם, הוא ממהר להכנס בעצמו לחדר השנה. אוי, שוד ושבר! בכורו מוטל מת על המיטה! הוא נשבר לגמרי. לעומת זאת הבכור של בני ישראל, השוכב במיטה הסמוכה, ישן בשלוה על מיטתו כשהוא בריא ושלם! בדמעות זולגות על לחייו הוא מרים את בנו המת בידיו הרועדות וחוזר לביתו מבולבל וכועס, שבור ואבל.

מות האלילים

המצרי מתאבל על בנו בכורו, על יתר ילדיו, על אשתו ועל אביו, שהיה אף הוא בכור. אולם אבלו כפול. הצער הוא לא רק על מיתת הבן, אלא אף על מיתת האליל. הבכור היה אחד מאלילי מצרים. כאשר היה בכור מת, קברוהו בבית כדי שהשפעתו תישאר. היו מצרים שחקקו את דמות בנם בכורם בקירות הבית. והנה במכת בכורות נסדקו ונשחקו אותן הצורות, והיו מתפוררות לפניהם. הדבר הזה היה קשה למצרים כאילו היום קברו את אותם בכורות. שלח הקב''ה את הכלבים שיחטטו אף בקברי הבכורות המתים, ויוציאו משם את עצמותיהם. וכך היו הכלבים מוליכים את העצמות בביזיון לפני כל מצרים, והצער על מותם התעורר מחדש. יוצא שבאותו הלילה בכו המצרים על דורות של בכורות!!

שבור ורצוץ רוצה המצרי לפנות לאלוהיו, אך אל מי יפנה? הבכורות מוטלים לפניו מתים. היאור אכזב אותו כבר מזמן, השה הוכח כחלש לאחר שנצלה ונאכל על ידי בני ישראל רק לפני מספר שעות. ברוב יאושו הוא מחליט לפנות אל אלילי הזהב והכסף, אך אבוי! כולם נמסו. ואלילי האבן נימוחו. אלילי העץ הרקיבו והתליעו! אלו אלוהים!! כך אבדו באותו הלילה כל אליליהם של מצרים, חוץ מאליל אחד בשם ''בעל צפון'', שנשאר כדי להטעותם.

פרעה בפיג'מה באמצע הלילה

בינתיים נמצא פרעה בארמונו. שרוי באבל כבד על מיתת בנו בכורו, העומד להיות יורשו, ועל יתר בני המשפחה שניספו. פחד מוות אוחזו ביודעו שאף הוא בעצמו בכור! רק כעת נוכח לדעת שטעה טעות מרה בכך שלא שלח את בני ישראל שנה קודם, בטרם החלו המכות. החשש והפחד שמא ימות כל רגע, מאלץ אותו ללכת בכבודו ובעצמו לחפש את משה רבנו. באותו לילה נשמע קולו עד ארץ גושן, הנמצאת באמצע מצרים. פרעה מתחנן בקול עצוב על נפשו: ''קומו צאו מתוך עמי''. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'.

כל עוד רוחו בו הוא מגיע לארץ גושן. אווירת השמחה השוררת שם כלל לא נוגעת ללבו. היכן בכלל גר משה רבנו? זאת לא ידע, הן מעולם לא ביקר בביתו. בפחד גדול הוא נוקש על הדלת הראשונה הנקראת בדרכו, אך קולות החגיגה הרמים גוברים על קול דפיקותיו. אפילו אחרי שהוא מזדהה כפרעה - מלך מצרים - עדיין, איש לא יוצא לכבודו! (כי מלך מלכי המלכים ציוה שלא לצאת מפתח הבית עד בוקר). לאחר שסוף סוף הוא מקבל התייחסות, צוחקים עליו ושולחים אותו מכתובת לכתובת ומטעים אותו.

תחיה ותראה

לאחר חיפושים מייגעים, הוא מוצא את משה ונופל לרגליו. אומר לו משה: מה אתה מבקש? מי בא אצל מי? אתה אצלי או אני אצלך?! עונה לו פרעה: בבקשה ממך, קומו צאו מתוך עמי, גם הגברים גם הטף, לכו עבדו את ה' כדברכם. הכל כפי שאתם אמרתם, ולא כפי שאמרתי אני. קחו גם את צאנכם, וגם אני אתן לכם זבחים ועולות כאשר דברתם. פרעה לא רק מבקש, אלא אף מצווה במצוות המלך: צאו מיד, אינני נותן לכם רשות לעמוד בתוך עמי, אל תתעכבו כאן בשום פנים. משיב לו משה: הגנבים אנחנו, כי נצא בלילה?! ה' ציוה אותנו שלא לצאת החוצה בלילה הזה, כי הוא רוצה להוציאנו בגלוי, ביום! אולם פרעה, אין לך מקום לדאגה, אתה לא תמות הלילה הזה. ה' לא סיים להעניש את מצרים, ואתה תחיה עד שתראה את אובדן מצרים לגמרי.

חזר פרעה לארמונו כלעומת שבא. רגוע במקצת עקב הבטחת משה שלא ימות הלילה, אך מתוח מהנבואה על העתיד להתרחש. באותו לילה לאחר חצות לא ישן אף אחד במצרים. כל אותו הלילה היו ישראל אוכלים ושותים יין ושמחים ומהללים להקב''ה בקול גדול, והמצרים צועקים במר נפש על האסון שפקד אותם.

---

יציאת מצרים

---

ויצאו ברכוש גדול

ביום חמישי טו' בניסן, לאחר לילה שכולו הלל והודאה לה', הגיע הזמן שקבע ה' לבני ישראל לצאת ממצרים. והנה בבוקרו של אותו היום מקבלים בני ישראל הוראה מאת ה' יתברך על ידי משה רבנו, ללכת לבתי המצרים ולבקש מהם בהשאלה את כל חפצי הערך שברשותם. לאמיתו של דבר היו מעדיפים בני ישראל לוותר מראש על השלל, ולא להסתכן ללכת לבית המצרים ולעורר פרובוקציות בשעה שמתיהם עדיין מונחים לפניהם. מה גם שנוספה כאן הדאגה שמא בסיבת הממון עלולים המצרים לרדוף אחריהם. אולם בני ישראל רוצים לעשות את רצון ה'. ואכן רצה ה' שיקבלו בני ישראל את ממונם של המצרים דווקא באופן זה, כדי שירדפו המשאילים אחר כך אחריהם, ובזה תושלם ישועתם כשהרודפים יטבעו בים סוף. הזמן קצר והמלאכה מרובה, אולם הפועלים זריזים. עושים בני ישראל פשיטה בכל בתי המצרים, ושואלים מהם כלי כסף וזהב ובגדים.

וה' נתן את חן העם

נתאר לעצמנו: המצרי יושב בביתו שבור ואבל על קרוביו הרבים שמתים לנגד עיניו. הוא מיואש ואובד עצות, וכל אליליו מנופצים סביבו על הקרקע. בניגוד לאוירת היגון השוררת בביתו, נראה עבדו היהודי (סיבת צרותיו) שהגיע אליו - עליז ושמח. הוא מודיע בחגיגיות שהוא הולך לחגוג עם כל עמו לאלוקיו. בקשה נועזת בפיו: שהמצרי יממן לו את החגיגה! מהי התגובה הצפויה מצד המצרי? הלם הבקשה עלול היה לגרום לו להנחית על פניו של המחוצף מכה הגונה בתוספת קללות נמרצות. אך לא, המצרי עוזב את כל קרוביו המתים, עונה ליהודי בסבר פנים יפות, ושואל למבוקשו!

היהודי מבקש כסף, זהב וכלים יפים, והמצרי משקר ואומר לו שאין לו דברים כאלו. עונה לו היהודי: הרי בארון הימני במגרה השלישית יש לך זהב, ובויטרינה שבסלון יש לך כלי כסף יפים. מתפעל המצרי ואומר: ידעת את מקומם של הכסף והזהב ולא לקחת? מיד אביא לך! לא רק אחד כפי בקשתך, אלא שנים. ואוסיף לך עוד חפצים שלא בקשת. כעת מבין המצרי מי היה בעל הפסיעות ששמע בעת שלא היה יכול לזוז במכת חושך. במקום לכעוס על היהודי שחיטט לו בביתו ובחפציו - הוא מחבב אותו על כך ונותן לו מאוצרותיו עוד ועוד!

המצרי מזמינו להכנס הביתה, תוך כדי אזהרות להמנע מלנגוע בגויות בניו ובנותיו המתים המפוזרים בבית, ולנהוג כבוד בגויית אמו שמתה. הוא אפילו הזיז את גופות בניו כדי לפלס דרך ליהודי, ''חברו הטוב ביותר''. המצרי מתנצל על אי הנוחות הזמנית, ונותן את בגדי אשתו ותכשיטיה בחפץ לב, בהסבירו שאשתו מתה במכת הצפרדע, והוא לא זקוק לתכשיטיה יותר. בנותיו גם הן אינן צריכות את הבגדים והתכשיטים של אמן, כיון שחלקן מתו על ידי חיות רעות, לפני מספר חודשים, לצערו הרב. וחלקן מתו כעת פתאום ושוכבות כאן. ובעצם הוא מציע לו לקחת גם את בגדיהן ותכשיטיהן של הבנות, מכיון שהוא חבר טוב שלו. הוא מוסיף לתת לו גם את חליפות בניו, כי גם הם מתו בלילה, עד שנתן לו גם את החליפה של עצמו ותכשיטיו, כי ממילא מצב רוחו גרוע בגלל כל המתרחש, ובמיוחד בלילה הזה, ולא נראה לו שהוא ישתפר אי פעם...

רכוש גדול

היאומן כי יסופר? אולם כך היה. זוהי המשמעות של: ''וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם''. כמות החפצים שקבלו מהמצרים היתה כל כך גדולה, עד שלכל אחד ואחד מישראל היו אוצרות שהטעינום על תשעים חמורים לפחות! וסך הכל היו מיליוני חמורים, וכל חמור היה טעון בערך 18 ק''ג כסף וזהב ואבנים טובות ובגדים. ופלא הוא שבתוך 6 שעות הלכו ישראל לכל בתי מצרים, והטעינו כל אחד מטען כה עצום. כנראה ''ידידיהם הטובים'' המצרים עזרו להם...

היציאה ברכוש גדול הוכיחה לאומות העולם, שישראל יצאו ממצרים אך ורק ברצון ה', ולא שגרשו אותם המצרים מרצונם או מפני שהם עם בזוי ושפל.

איסוף בני ישראל

לפני היציאה, נתן ה' כח בקולו של משה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים. בשעה קלה התקבצו כולם מכל קצווי מצרים לרעמסס. ביום אחד נעשה קיבוץ שלא היו מספיקים אליו בדרך הטבע כמה ימים עם לילותיהם.

בני ישראל לא לקחו עמם מזון ביציאתם ממצרים, מלבד המצות והמרור שנשארו אחרי שסיימו לאכול את קורבן הפסח, ובצק שלא הספיקו לאפותו. המצות והמרור נישאו צרורים בבגדיהם על שכמם, לא טעונים על בהמתם, משום חיבוב מצוה. על ראשם נשאו את הבצק, ולא רק שלא החמיץ, אלא שהתרחש בו נס ונאפה מחום השמש. מלבד דברים אלו לא לקחו צידה נוספת לדרך, אפילו מעט ממתקים ואגוזים לילדים הקטנים לא לקחו. כה גדול היה בטחונם בקב''ה! אכן היתה להם ברכה בבצק זה, שאכלו ממנו במשך חודש שלם!

ובני ישראל יוצאים ביד רמה

בשנת 2,448 לבריאת העולם, ביום חמישי, בחמשה עשר לחודש ניסן, יצאו בני ישראל ממצרים. ''בעצם היום הזה'' - בחצות היום. לא בלילה, כדרך הגנבים. אמר הקב''ה הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות - יבוא וימחה.

ואומנם לא היה מי שעכב ואפילו לא מי שימחה. אפילו הכלבים כיבדו את בני ישראל, ולא פערו את פיהם למחות ולא נבחו, למרות שכל הלילה היו נובחים ומוציאים את הבכורות מקבריהם. המצרים גם הם לא עיכבו בעדם ולא מחו אלא בקשו מהם שילכו. ופרעה בעצמו ליוה אותם מעט, וביקש שיתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים.

מחנה ענק של למעלה מ - 3,000,000 אנשים, כשאליהם מתלוים גם ''ערב רב'' וכן צאן ובקר, גמלים וסוסים, בכמות שאינה ניתנת לתיאור - כולם יוצאים יחד.

היה זה מחזה מרהיב עין. בני ישראל, מיליוני אנשים, יצאו על צבאותם, כל שבט ושבט מסודר לפי דגלו בסדר מופלא, כאילו התאמנו בצורת עמידה זו חודשים ארוכים. הסדר היה מופתי על אף עשרות מיליוני הבהמות שהיו עמוסות מכל טוב מצרים. עיני המצרים התרחבו מהתפעלות כשראו את בני ישראל, עבדיהם לשעבר, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, חונים לדגליהם בטקסי המלכים, כולם לבושים בבגדים מפוארים, ומקושטים בתכשיטים יקרים שקבלו מהמצריים.

כך הוציא הקב''ה את בני ישראל ממצרים, בזרוע נטויה וביד רמה!

---

קריעת ים סוף

---

להתרחק מכאן!

לאן מועדות פניו של העם היוצא זה עתה לחופשי, מן הארץ הארורה אשר בה סבלו כה רבות? מן הארץ הרוויה בדם יקיריהם? נתאר לעצמנו, מה היתה הרגשתם של עם ישראל באותה שעה? איזה מטען של זכרונות הם נושאים עמם מן הארץ שממנה הם יוצאים זה עתה? נכון אומנם שבתקופה האחרונה כבר לא סבלו כבעבר מן המצריים, ועוד זכו להטבות ולכבוד גדול, אך ודאי לא די בכך כדי להשכיח מן הלב את כל הכאב והיגון, הצער והסבל, שהיו מנת חלקם בארץ הזאת.

ראובן עוד זוכר היטב את אותו יום מר ונמהר, שבו לא הצליח לעבוד מהר, כי כל הלילה לא ישן אלא שימש כמשרת אצל אדונו המצרי שהחליט לעשות סעודה כמעט עד אור הבוקר. כאשר חזר לעבודתו בטיט ובלבנים אפסו כוחותיו ובקושי הצליח לגרור את רגליו העייפות, ידיו עבדו בכבדות נוראה, וכך קרה שלעת ערב חסרו לו ששה לבנים. ואז... הוא לא יוכל לשכוח זאת לעולם, אז בא המצרי האכזר ולקח את השישייה של התינוקות הרכים והחמודים שלו בני השנה, ותחב אותם בתוך הקיר במקום הלבנים החסרות. התמונה המזעזעת הזאת, בה צפה לנגד עיניו בילדיו הרכים הצועקים באימה, ואין לאל ידיו להושיעם, עומדת חיה היטב מול עיניו. אי אפשר לשכוח זאת. גם שמעון זוכר היטב את אובדנם של עשרה מילדיו בצורה טראגית, כאשר הגיעו שוטרי פרעה, חטפו אותם בכח, והודיעו לו כי הם מובלים לשחיטה, כדי שפרעה יוכל להתרחץ בדמם לריפוי הצרעת שלו. ואילו ליהודה יש מזכרת חיה מן השעבוד הנורא: עד היום הוא עוד צולע קשות מאותה נפילה שבה עמד על הבנין הגבוה כדי לבנות לבנים נוספות, ולפתע התחיל הבנין לשקוע באדמה הלחה, והוא איבד את שווי המשקל ונפל בחבטה עזה למטה על ערימת אבנים. רק בנס לא מת, אולם מאז הוא צולע קשות וסובל מכאבים תמידיים בגב ובמתניים. יששכר לעומתו נעשה עיור מפגיעה של אבנים חדות שיידו בו ילדים קטנים מצריים ל''הנאתם'' בעוברו ברחוב. זבולון איבד את אשתו ושמונה מילדיו, דן איבד שנים עשר ילדים ונעשה חרש באוזן אחת מסטירת לחי מצלצלת שחטף פעם ממצרי בעת שהעיז לעשות הפוגה קלה מעבודתו... וכך - כל אחד וצערו, כל אחד וזכרונותיו הקשים. עכשיו מגמתם להתרחק מן המקום הזה - וכמה שיותר מהר! ולאן? כמובן - אל הארץ המובטחת, אל ארץ ישראל.

כיצד יגיעו אל הארץ הנכספת? הדרך הקצרה ביותר היא דרך ארץ פלשתים. זהו הכיוון ההגיוני ביותר שעליהם לפנות לעברו, גם מן הבחינה שזהו מקום מיושב שבו יוכלו לדאוג לעצמם ולכל ילדיהם ובהמותיהם לאוכל ושתיה. הרי מליל השימורים שהיה אמש לא לקחו הם עמם שום קופסאות שימורים... אלא רק מעט מצות ומרור. ברור אם כן שהכיוון המתאים ביותר הוא דרך ארץ פלשתים.

''ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים''

והנה - הפתעה, מתקבלת מפי משה בשם ה' ההנחיה ללכת דווקא לכיוון המדבר. למדבר?!?! זו הרי ממש התאבדות! המדבר שורץ חיות רעות, ואין שם אוכל ושתיה, החום קופח על הראש ביום, והקור בלילה חודר לעצמות, ובכלל - הרי זה לא הכיוון?

אך לא עם כעם ישראל ישאל שאלות כאלו ואחרות. עם אשר ראה עין בעין את נסיו וחסדיו של הקב''ה, אין בליבו מקום לתהיות וספקות. ואם זה ציווי ה' - אז כך עושים ללא שאלות! וכך כולם - מקטנם ועד גדולם שמים פעמיהם לכיוון המדבר. זהו שאומר הנביא (ירמיהו ב ב): ''כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה''.

ומדוע באמת לא רצה ה' שעם ישראל ילכו דרך ארץ פלשתים? זאת מבארת התורה (שמות יג יז): ''וְלא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה''.

אומר המדרש (שמות רבה כ יז): משל לסוחר אחד שקנה פרה ורצה לקחת אותה לביתו, אלא שבסמוך לביתו היה קיים בית מטבחיים. אמר הסוחר: אם אני מוליך אותה אל ביתי בדרך הרגילה, היא רואה את בית השחיטה ואת הדמים והיא בורחת, לכן עלי להוליך אותה בדרך אחרת ולהכניס אותה מן הדלת האחורית.

כך כשיצאו עם ישראל ממצרים, היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלשתים מתכוננים למלחמה כנגדם. אמר הקדוש ברוך הוא, שלא יראו ישראל את המלחמה ויחזרו להם למצרים, לכן אוליכם דרך אחרת.

סיבה נוספת שבשלה לא רצה ה' להנחות את העם דרך ארץ פלשתים היתה בעקבות מאורע שארע שלושים שנה לפני כן:

בני שבט אפרים שהיו בארץ מצרים תחת עול השעבוד, עשו חישוב שהנה עברו חלפו להם כבר 400 שנה מאז ברית בין הבתרים, ואם כן הגיעה שעת גאולתם. לאור מסקנתם זו הם החליטו לעשות מעשה נועז - לברוח ממצרים, כשמגמת פניהם אל ארץ ישראל. אולם חישובם היה מוטעה, שכן מנין ה - 400 שנה התחיל מהולדת יצחק, ולא מעת כריתת ברית בין הבתרים. אם כן לא היה זה העת המתאים לגאולה, ולכן בעוברם בארץ פלשתים, קמו הפלשתים והרגו מהם 300,000 איש. הם הניחו את גויותיהם בשדה מבלי לקוברם, וכך היו עצמותיהם מוטלות בערימות ערימות על פני השדה בארץ פלשתים. אמר הקדוש ברוך הוא, אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחים בדרך יחזרו למצרים, ולכן אנחה אותם בדרך עוקפת.

למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה ורצה ללכת עמה למדינתו, אולם - שוד ושבר! כאשר הגיע אל פתח מדינתו מתה אשתו. בצער רב קבר אותה המלך בפתח המדינה. לאחר זמן קצר החליט המלך לשאת את אחותה. אמר המלך: אם אביא אותה אל מדינתי בדרך הרגילה, תראה האשה את קברה של אחותה ותרצה לחזור. ולכן עלי להכניס אותה למדינה בדרך עוקפת. (שמות רבה כ יא).

כל עכבה לטובה

מלבד סיבות אלו, מגלה לנו המדרש כי כוונת ה' היתה לעכב את עם ישראל במדבר בכוונה תחילה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליך את עם ישראל בדרך פשוטה ויגיעו מהר לארץ ישראל, מיד כל איש יחזיק בשדהו ובכרמו, יעדור, יחרוש, יזרע ויקצור, וכך יתבטלו מן התורה. לכן אוליך אותם דרך המדבר, ויאכלו את המן וישתו מי באר, וכך תהא התורה מתיישבת בגופן.

ועוד, כששמעו הכנענים שישראל יצאו ממצרים ובכוונתם להיכנס לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעינות. אמר הקדוש ברוך הוא, אני הבטחתי לאברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבם במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו. (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יג יז)

על כנפי נשרים

וכך, על פי צווי ה', מבלי להבין מדוע ולמה, פנה מחנה ישראל, אנשים נשים וטף לכיוון המדבר, כשבתרמילם רק מעט מצות ומרור. ביום הראשון שהיה יום חמישי (טו' בניסן) נסעו בני ישראל מ''רעמסס'' ל''סוכות'' - מרחק של כ-12 קילומטר! וביום שישי המשיכו במסעם והגיעו עד ל''איתם'' (רש''י שמות יג כ).

אולם לא היה זה מסע מעייף ומייגע, כמו שהיה צריך להיות על פי דרך הטבע. הקב''ה סובב את עם ישראל בניסים גדולים, והוליכם במדבר בתנאים הנוחים והנעימים ביותר. כיצד?

אומר המדרש: שבעה ענני כבוד היו מקיפים אותם: אחד מלמטה - היה מוליך אותם, כדי שלא יהיה להם טורח בהליכתם, בדומה לאדם הנמצא בתוך ספינה שלא מרגיש קושי בכך שהספינה מפליגה יומם ולילה בלי הפסק. אחד מלמעלה - להגן עליהם מפני השמש הקופחת, ומפני חיצים שעלולים לזרוק לעברם. ארבע מארבע רוחות - להגן עליהם מפני חיות רעות ושודדי דרכים, ואחד מהלך לפניהם - להכות את כל הנחשים והעקרבים והשרפים הנמצאים בדרכם ולשרוף את כל הקוצים. וכמו כן, אם היה מקום נמוך היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותם מישור. (במדבר רבה יט טז)

''וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים'' - מעיד הקב''ה. כך הלכו עם ישראל על מי מנוחות, כשבמשך היום היה עמוד הענן הולך לפניהם ומראה להם את כיוון הליכתם, ולעת ערב היה מתחלף עמוד הענן בעמוד אש, אשר היה הולך עמהם כל הלילה ומאיר להם את החשיכה באור בהיר מאוד כאור היום. (שמות יג כא)

אמר רבי אנטונינוס: משל למלך שהיה נוטל את הפנס ומאיר לבניו. אמרו לו שריו ועבדיו: ניטול אנו את הפנס במקומך ונאיר בו לבניך. אמר להם: אין אני מחזיק את הפנס מפני שאין מישהו אחר שיחזיק, אלא ברצוני להראות לכם את גודל חיבתי לבני, כדי שאתם תהיו נוהגים עמהם בכבוד.

כך הודיע הקב''ה את חיבתן של ישראל לאומות העולם, ע''י שהוא בעצמו הלך לפניהם והאיר להם את הדרך, כדי שיהיו נוהגים עמהם בכבוד. וכדי שיתפרסם הדבר בעולם, היה עמוד הענן מעלה עשן, וכך ראו אותו למרחקים כל מלכי מזרח ומערב, והיו אומות העולם אומרים: ''מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה...''. (מכילתא בשלח מסכת דויהי פתיחתא)

המאבק עם שלוחי פרעה

הלכו בני ישראל במשך יום חמישי ויום שישי, והתרחקו ממצרים מרחק גדול. כמובן שעל פי דרך הטבע לא יתכן שעם שלם, הכולל בתוכו נשים, זקנים, ילדים ותינוקות, ואף נכים רבים (בעקבות עבודת הפרך) - יעשה מרחקים כה גדולים במשך יומיים של הליכה בלבד. אין ספק שהיה זה מסע על טבעי.

ביום שבת קודש חנו ושבתו בני ישראל באיתם. ולמחרת, ביום ראשון בבוקר, התחילו להתכונן להמשיך במסע - ארגנו וארזו חפצים והכינו את הבהמות. אולם אז קמו השליחים המצריים ששלח פרעה עם ישראל, ואמרו: עד כאן! הגיע הזמן לחזור למצרים, כפי שהבטחתם - ''דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ''. אמרו להם בני ישראל: על מה אתם מדברים? האם אינכם מעודכנים בחדשות?! הרי זה שיצאנו ממצרים לא היה על סמך בקשתנו הישנה מפרעה לצאת לשלושה ימים - את הבקשה ההיא כבר אז הוא דחה מכל וכל. אלא יצאנו בגלל שהוא ביקש מאתנו לצאת! שכחתם שרק לפני שלושה ימים באתם אתם וחבריכם ואף פרעה בכבודו ובעצמו, והתחננתם לפנינו שנצא?! כמעט גרשתם אותנו בכח! ולכן אנו משוחררים לעולם!

אמרו השליחים: התירוצים שלכם לא מעניינים אותנו. לנו יש פקודה מאת פרעה להחזיר אתכם למצרים לאחר שלושה ימים!

מיד התנפלו בני ישראל על השלוחים והרגו אותם, אולם חלקם הצליחו להימלט, וברחו חזרה למצרים. (מכילתא בשלח פרשה א)

תרגיל הטעיה

התיקים ארוזים, הבהמות מוכנות לצאת לדרך, שליחי פרעה נהדפו. כעת מחכים בני ישראל להוראה ממשה רבנו - להמשיך במסע, כשהמטרה, כמובן - להמשיך להתרחק ככל היותר ממצרים, ומהר ככל האפשר, בפרט לאור ההשערה המתבקשת, שהשליחים המצריים שברחו, בודאי לא ישבו בשקט, אלא ירוצו לפרעה לספר לו על ההתרחשויות האחרונות, ויחזרו עם תגבורת מלאה! והנה - תדהמה. תקיעת חצוצרה נשמעת, אות כי יש להמשיך במסע, אולם לאן? לא פחות ולא יותר - לחזור חזרה לכיוון מצרים, לעבר ''פי החירות''! פי החירות היה למעשה שמה החדש של העיר ''פי-תום'' שבנו עם ישראל בהיותם תחת שעבוד מצרים. עיר הזוועה, שבה התענו בעבודות פרך אכזריות, ואיבדו כה רבים מילדיהם. לשם - לחזור?!

הלוא אף מבחינה אסטרטגית זוהי עמדה גרועה ביותר, שכן מקום זה שוכן בין ''מגדול'' שהיא מצודה גדולה של המצריים, לבין ים סוף, בקרבת מקום ל''בעל צפון'' שהוא אליל גדול של מצרים. בנסיעה זאת - מלבד שהם מתקרבים למצרים במקום להתרחק, הרי הם מכניסים את עצמם למקום מסוכן ממש, למלכודת נוראה! אם ירדפו אחריהם המצריים - לא תהיה להם אפשרות לסגת לשום כיוון!

ואכן היו אנשים מבני ישראל אשר בשומעם את קול החצוצרה התחילו למרוט שערותיהם, כי חשבו שמשה מחזיר אותם לאחוריהם מפחד פרעה ושלוחיו.

אמר להם משה: אל דאגה, כך אמר לי הקב''ה לעשות, ואף הבטיח שלא תחזרו עוד לשעבוד מצרים, אלא בני חורין אתם. ולפיכך נקרא המקום מעתה ''פי החירות''.

ועם ישראל, מאמינים בני מאמינים, קיבלו באמונה את דבריו של משה, והחלו במסעם לעבר פי החירות. (מכילתא בשלח מסכת דויהי א. רש''י שמות יד)

נפלאות הן דרכי ה'. דווקא מסע מסוכן זה, היה תרגיל הטעיה מיוחד במינו, אשר גרם לפרעה ולעמו לצאת לרדוף אחרי בני ישראל, ובכך לנחול מפלה מוחצת. שהלוא מבלי זאת, לא היו מעיזים כלל וכלל לצאת ולרדוף אחרי בני ישראל - הרי המכות שקיבלו עוד כה טריות וכה כואבות, הפחד והבהלה הנוראיים עדיין כה מוחשיים. אבל תפנית בלתי צפויה זו במסעם של בני ישראל, שינתה את מהלך הדברים באופן מפתיע ומעניין...

לא זו בלבד, אלא רווח נוסף הרוויחו בני ישראל בכך שחזרו אל פי החירות. בהגיעם, נכונה להם הפתעה! שם, ב''בעל צפון'' היו מכונסים כל הכסף והזהב העצומים שאסף יוסף במשך שבע שנות הרעב. עכשיו היתה להם הזדמנות פז לקחת את כל הרכוש הזה, והם התעשרו עושר רב! (ילקוט שמעוני בראשית פרק טו סימן עז)

חלום בלהות!

מה קורה בינתיים בארץ מצרים? כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, היו המצרים עדיין מלקקים את הפצעים הטריים בעקבות מכת בכורות. עקב העומס הרב בבתי הקברות, נותרו מתים רבים שעדיין לא הובאו לקבורה, וריחם המבאיש מילא את הבתים. המצרים שנותרו עדיין בחיים הסתובבו מבולבלים לגמרי.

נתאר לעצמנו: מסתובב המצרי בביתו סהרורי ומבולבל. מתיו עדיין מוטלים לפניו ועליו לדאוג להם לקבורה נאותה. ריח הגופות כבר מדגדג באפו, וגורם לו להסתחרר יותר. בתי הקברות הודיעו רשמית כי אין באפשרותם לקבל מתים נוספים, כל הקברים בתפוסה מלאה. באין ברירה הוא יוצא החוצה לחפש מקום מתאים לכריית קברים ליקיריו, אולם ביציאתו הוא נוכח לראות שאחרים כבר הקדימו אותו, והוא לא מצליח למצוא מקום מתאים. הוא מפעיל קצת את המרפקים, ולאחר מכות פה ושם, קללות ודחיפות הוא מצליח במאמץ רב לשריין לעצמו מקום פנוי. הוא כורה ''קבר אחים'' אחד גדול ושם שם את כל המתים שלו. זה כבר למעלה מכוחותיו ללכת לחפש קברים נוספים.

עכשיו הוא כבר עייף ומותש, אין לו כח אפילו להצטער על מות יקיריו. מילא אם היו לו מהם זכרונות טובים, אבל הוא זוכר היטב כי מותם התרחש דווקא באמצע מלחמה חזיתית שערכו הבכורות עם אבותיהם, בדיוק שתי דקות לאחר שה''ילד חמד'' הבכור שלו החטיף לו מכה הגונה. אז עכשיו הוא רוצה לשכוח מהכל, פשוט לא לחשוב על שום דבר. הוא רק ישקיט מעט את רעבונו וילך לישון שינה עמוקה עמוקה.

בטנו מקרקרת ודורשת את שלה. הוא חייב למצוא משהו לאכול. מה יאכל? ריח הבשר הצלוי על האש של בני ישראל הכה באפו כל הלילה ועד עכשיו הוא מדגדג לו בנחיריים, אולי באמת יכין לו איזה קבב טוב או סטייק עסיסי, פיצוי על כל הסיוט שעבר עליו בלילה הזה? מאין יקח בשר? זו לא בעיה! הוא יגש אל אורוות הסוסים, יקח לו משם סוס שמן, יהרוג אותו במכה אחת ויצלה את בשרו על האש!

במרץ מחודש הוא הולך אל אורוות הסוסים, פותח את הדלת בתנופה עזה, והנה - מה קורה פה? איפה הסוסים שלי? והחמורים? והגמלים? נכון שרובם מתו במכת דבר, ועוד כמה אחדים במכת ברד, והבכורים שבהם מתו במכת בכורות, אולם בכל זאת הוא זוכר בבירור שנשארו לו עוד כמה! אך איפה הם?

ואז בבת אחת הוא נזכר בהכל. הכל נראה לו כמו חלום רחוק מאוד. מתי זה היה שזבולון בא לביתו וביקש ממנו בהמות? אולי שנה שעברה? אולי לפני חודש? המוח שלו כבר בקושי פועל, הוא זוכר איזו תמונה מעורפלת, שבא אליו זבולון עבדו לשעבר, והתחיל לספר לו סיפורים על איזה חגיגה שהם עומדים לערוך. הוא ביקש ממנו בהמות, ואז הוא נתן לו. מה עוד הוא בקש? אה, הוא בקש גם תכשיטים ובגדים, וכלי כסף ומטבעות זהב. איזה חצוף! רגע רגע - ואני נתתי לו את מבוקשו?! לא יכול להיות! לא יכול להיות!! אחוז תזזית ובהלה הוא רץ אל ביתו, פותח את המגירות, את הארונות והויטרינות - הכל ריק, אין כלום! זאת אומרת שאני נתתי לו! מה קרה לי? הייתי מטורף? מה קורה כאן? מה קורה כאן??! זה בטח חלום רע, אני עוד מעט אתעורר ואראה שהכל בסדר, והילדים שלי ישנים במיטותיהם בשלוה, וכל חפצי נמצאים במקומם, הכל רק חלום בלהות. הוא מנסה לשפשף את העיניים שוב ושוב, אך הוא נוכח לראות שזה לא חלום, זו מציאות איומה שהוא נקלע לתוכה. בעצם כל זה היה רק היום בבוקר! לא יאומן, ממש לא יאומן!

אז איפה הוא עכשיו זבולון הזה, אני אתפוס אותו משתי האוזניים ואחייב אותו להחזיר לי הכל! הוא לא מתבייש ככה לעשות - לנצל את החולשה שלי בשעה שיקירי מתים, ולרושש אותי לגמרי? בחמת זעם הוא יוצא החוצה לחפש את זבולון. את זבולון הוא לא מוצא, אבל הוא רואה כמה מידידיו ושכניו שגם הם נראים כועסים. כנראה גם אליהם הגיעו הנצלנים הללו וסחטו מהם כסף! חייבים להתנקם בהם! איפה הם בעצם? הי, הרי הם יצאו ממצרים! לקחו את הרכוש וברחו! גנבים שכמותם!

יחד עם כמה מחבריו הוא מחליט שיש להתארגן למרדף אחר הנמלטים - עליו להחזיר לעצמו את רכושו ויהי מה. הם כבר מתחילים להתארגן, אלא שאז מגיעות שמועות מרגיעות. השמועות אומרות שבני ישראל אמורים לחזור עוד שלושה ימים! כך הם אמרו, ופרעה שכמובן לא סמך על הבטחתם, שלח עימהם שליחים מזויינים להחזירם בכח למצרים בהגיע הזמן. המצרי וחבריו נרגעים מעט, הם יחכו עוד שלושה ימים, ואז - הם כבר יראו לעבדים החצופים שלהם את נחת זרועם!

מן הפח אל הפחת

ומה קורה בימים אלו בדרג המדיני? בארמונו של פרעה? פרעה חוזר לארמונו מובס ומושפל. כיצד העזתי להשפיל את עצמי כך בפני בני ישראל ובפני משה? הוא חושב לעצמו. אולם עלי להתחזק! הוא מחליט נחושות. אסור לשקוע בעבר, צריך ללכת עם הפנים אל העתיד, ולפתוח דף חדש. סוף סוף יצאו בני ישראל ממצרים, זה הזמן לשקם את ארץ מצרים מן הטראומות שפקדו אותה בשנה האחרונה, צריך לכנס ועדת חירום ולהכין תוכנית שיקום כלכלית. צעד אחר צעד נוביל את מדינתנו חזרה אל ימי הזוהר שלה!

אולם כבר מהתחלה הרגיש פרעה שמשהו כאן משתבש! הנתינים הרבים שנמצאים אצלו מכל מדינות מלכותו - מסין, מיפן, מהודו ומכוש ועוד ועוד, הנתינים שעד כה חרדו למוצא פיו ופחדו ממנו פחד מוות, מתחילים פתאום לזלזל. נראה לו כי מתחילים לבצבץ להם ניצני מרד. פרשניו המדיניים של פרעה אישרו את תחושתו. הם זימנו אותו לפגישה דחופה, והודיעו לו כי בתקופה הקרובה צפויים מרידות קשות מצד 'ארם נהריים', 'ארם צובה', ומדינות נוספות. את התרחיש הזה הם נימקו בהסבר פשוט - כל המלכים עושים חשבון הגיוני: 'אם בני ישראל שהיו בתוך מצרים הצליחו להימלט ולהשתחרר מעול המצרים, כנראה שמלכות מצרים מתחילה להתפורר, ולמה שאנו נמשיך להעלות מיסים ולהיות כנועים למצרים?!'. (מכילתא בשלח מסכת דויהי א)

ויהי...

זו היתה הפרשנות של המצריים, אולם המדרש (שם) מגלה לנו שהיתה כאן סיבה נסתרת מאת ה': עד עכשיו היה פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו, ומצרים היתה אימפריה של ממש, אולם כל הכבוד הזה לא היה אלא בשביל כבודן של ישראל, [כדי שלא יהיו ישראל נתונים תחת אומה שפלה ובזויה, ''וכן אתה מוצא בכל מלכות ששעבדה את ישראל, ששלטה על כל העולם כולו בשביל כבודן של ישראל'' - לשון המדרש] אולם עכשיו שבני ישראל יצאו ממצרים, כבר בטלה סיבה זו ומצרים החלה לרדת מגדולתה.

פרעה נאנח עמוקות. כשהוציא את ישראל ממצרים - הוא לא חשב שתהיה לו נפילה מכיוון כזה!

''וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם'' (שמות פרק יג, פס' יז) - 'ויהי' לשון צער. אוי, ווי היא! פרעה צעק ווי! וכל מצרים צעקה ווי! ווי לנו שהוצאנו את ישראל ממצרים!

המדרש מביא סיבות נוספות לצערו של פרעה על יציאתם של ישראל:

משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה לו פרדס. אמר לו חברו: מכור לי את הפרדס הזה, הסכים ומכר לו במאה זוז. ולא היה יודע בעל הפרדס מה יש בתוכו. אמרו לו חבריו: בכמה מכרת את הפרדס? אמר להם, במאה זוז. אמרו לו: יש בו זיתים בשווי אלף זוז, גפנים בשווי אלף זוז, וכן רמונים ומיני בשמים ועוד מינים ממינים שונים, אשר כל אחד מהם שווה אלף זוז. ואתה לא ידעת מה מכרת!

כך היה פרעה - כששלח את ישראל לא היו נחשבים בעיניו כלום. אמרו לו גדולי המלכות: מה עשית?! אילו לא היה בידם אלא הביזה לבדה, כבר נגרם לך מיציאתם הפסד עצום. מה גם שהלכו עימם ''ערב רב'' (תערובת של אומות), וכמה עשירים היו בהם, כמה חכמים, כמה בעלי אומניות! באותה שעה התחיל פרעה קורא ווי ווי - ''ויהי בשלח''.

אמר רבי לוי, משל לאחד שהיתה לו שדה מלאה אבנים וקוצים. הוא רצה להתפטר ממנה ומכר אותה בזול לאחר. עמד אותו האיש שקנה את השדה, וסילק את האבנים מתוכה, ומצא תחתיהם מים חיים. נטע האיש ערוגות ערוגות של פירות משובחים - גפנים, רימונים, מיני בשמים. תקע יתדות במקומות הנצרכים, בנה מגדל בתוך השדה והושיב בתוכו שומר. כל מי שהיה עובר על יד השדה היה משבחו ומהללו. פעם אחת הזדמן לשם אותו האיש שמכר את השדה, וראה אותו מלא כל טוב, אמר: אוי לי שכך מכרתי! אוי לי שכך הוצאתי מידי!

כך היו ישראל במצרים כקוצים בעיני המצריים. אולם כאשר יצאו ממצרים, נעשו לפתע עם מיוחס ומפואר, מסודרים לדגליהם לתפארה - מטה ראובן, מטה שמעון, מטה לוי וכו'. כשהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחים אותם. ומי היה בין המשבחים? אפילו בלעם הרשע! - שאמר (במדבר כד ה): ''מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל''. ראה אותם פרעה בתפארתם ובגדולתם, התחיל צווח ואומר: אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו! (שמות רבה כ ה)

פתח תקוה

נאנח לו פרעה בכאב, כולו מבולבל, מוקף בבעיות פנים וחוץ. אך... לפתע הוא נזכר, שבעצם המערכה אינה אבודה, ישנו פתח לתקוה. בני ישראל אמרו במפורש שהם יחזרו תוך שלושה ימים, והוא פרעה שלח עימהם שליחים מזויינים כדי להחזירם. כמה טוב שלא איבדתי את העשתונות ברגעי הלחץ והמהומה, הוא חושב לעצמו, אכן אין כמוני! הנה בעוד שלושה ימים יחזרו בני ישראל, אם לא מתוך רצון אז בכח, ואז אוכל להשתלט על העניינים ולהחזיר את המצב לקדמותו.

בינתיים באו אל פרעה חרטומיו ומכשפיו ואמרו לו: דע לך פרעה, כי אנו רואים בחוכמותינו ובכישופינו, שבני ישראל הולכים גם ביום וגם בלילה. כנראה שהם רוצים לברוח ואין בכוונתם לשוב למצרים, תקח זאת בחשבון.

מפנה!

מיטלטל לו פרעה בין יאוש לתקוה במשך שלושה ימים, ונתון בהתלבטות קשה לגבי נקיטת צעדיו הבאים. האומנם כדאי ונכון הדבר לרדוף אחרי בני ישראל ולהחזירם?! הלוא כבר סבלנו מהם די והותר, כל מערכות הכלכלה והביטחון נהרסו בגללם, ומי ערב לנו שהפעם נצליח להתגבר עליהם?! ומצד שני - הלוא יציאתם הולכת וגורמת להתפוררות מהירה של האימפריה, ומי יודע לאן זה ימשיך להוביל?! ההכרעה קשה. השיקולים לכאן ולכאן כבדי משקל.

אולם ביום הרביעי - חל מפנה משמעותי לטובת פרעה! מכשפיו וחרטומיו הודיעו לו כי בני ישראל מתחילים לחזור אחורה לכיוון מצרים! אהה! נבוכים הם! תועים ומבולבלים, ולא יודעים את דרכם במדבר הגדול - וזו כבר נקודה טובה לטובתי.

אבל זה לא הכל! הנקודה היותר משמעותית היא הכיוון שאליו פנו בני ישראל - לא פחות ולא יותר, אל פי החירות! - בין מגדול ובין הים, לפני ''בעל צפון'' שהוא האליל החזק והבלתי מנוצח. הידד! בני ישראל הסגירו את עצמם בידיים!

הידיעה המרעישה הזאת מתאמתת יותר כאשר לפתע מגיעים במרוצה חלק מן השליחים המזויינים ששלח פרעה עם ישראל, ומאשרים את הדברים. גם מן המצודה - ''מגדול'' - הוא רואה איתותים. יש להם הסכם עם שומרי המצודה, שברגע שיש תנועה חריגה, הם מדליקים מדורות הנראות עד מצרים. ואכן היום הם הדליקו מדורות! גם עמלק הרשע שהבחין כי בני ישראל ''תועים'' במדבר מיהר במרוצה להודיע זאת לפרעה. וכך התאמתה העובדה הזו ללא כל ספק. (מכילתא בשלח ויהי א. מע''ל שא)

משגיא לגויים

נס קרה פה! פשוט נס! רגע, אבל מה פתאום שיתרחשו לי ניסים? חושב פרעה. ניסים נוטים להתרחש דווקא עם בני ישראל, לא איתי. זאת חשתי על בשרי היטב היטב בשנה האחרונה! אז מה באמת קרה כאן?

אולם השאלה הזאת לא מטרידה אותו זמן רב. מהר מאוד הוא מוצא בעזרת פרשניו לענייני דת תשובה פשוטה וברורה לשאלה זו: הרי ה' כעס על פרעה בגלל שני דברים: האחד - שזלזל בו ואמר ''מי ה' אשר אשמע בקולו'', והשני - שלא הסכים לשלוח את בני ישראל מארצו. על איזה דבר כעס עליו ה' יותר, ובעבורו נתן לו את המכות? תמיד חשב פרעה כי זה בגלל הסיבה השניה, שלא רצה לשלוח את עם ישראל. כך במפורש אמר לו משה רבנו. אולם עכשיו הוא מבין שלא! הסיבה האמיתית היתה שונה - ה' כעס עליו שהוא לא שלח את בני ישראל אך ורק משום שזו פגיעה בכבודו! אולם אין לו לה' ענין מיוחד דווקא בטובתם של ישראל - עובדה שעכשיו, כשפרעה ציית בקולו ושלח את בני ישראל, ה' כבר לא משגיח יותר על בני ישראל. הוא עזב אותם לנפשם במדבר ללא הדרכה כשהם טועים בדרך. אם כן אין פה שום שאלה! ה' חדל להשגיח על בני ישראל, וזוהי הזדמנות פז עבורנו להשתלט עליהם בחזרה! (הר''מ אלשיך. מע''ל שב)

השערה זו מקבלת חיזוק במיוחד לאור העובדה שבני ישראל לא סתם טעו בדרך, אלא פנו דווקא לכיוון ''בעל צפון''. זה הרי ברור, שברגע שה' חדל להשגיח על ישראל, מיד השתלט עליהם בעל צפון האליל החזק מכולם, ומכוחו הם נסגרו במדבר!

בעל צפון

מי היה ''בעל צפון''? היה זה אליל, עשוי שני עמודים גבוהים, שהיו דומים לצורות של אדם, אשר עיניהם עגולות ופתוחות. אולם הם לא נעשו או נחרטו ביד אדם, אלא נוצרו כך מן ה''טבע''. על האליל היו חרותים כל שמות המזלות, והמצרים בכח כישופיהם ידעו על פי ההסתכלות בו כל מה שנעשה בעולם. המצרים ייחסו לאליל זה כח רב - ''שם גדולם של מצרים, שם היתה תפארתם, שם היתה מקום מיוחס שלהם''. (מע''ל רצז)

למצרים היו אלילים רבים, והם האמינו שבידי כל אליל מופקד כח מסוים: יש אליל המופקד על הבריאות, יש אליל לענייני בטחון, בעל צפון היה ''האליל לענייני כלכלה וממון'', הם האמינו שהוא ממונה על הממון, כמו שכתוב: ''זהב מצפון יאתה'', ולכן החליטו להטמין דווקא שם את כל הרכוש הרב שכנס יוסף בשבע שנות הרעב. היה זה רכוש רב ועצום שהגיע למצרים מכל קצוות העולם, והוא נשמר שם בתקוה ששם תחול עליו ברכה ושמירה.

כזכור במכת בכורות נכחדו ואבדו כל אלילי מצרים. אולם רק ''בעל צפון'' נשאר קיים, וזאת כדי להטעותם. שעיקר כעסם של המצריים על עם ישראל היה על כך שרוששו אותם ונטלו מהם את רכושם. עתה חשו שיכולים הם להישען על בעל צפון האליל החזק מכולם והבלתי מנוצח, שהוא ינקום מישראל את נקמתם, וישיב להם את רכושם. (כלי יקר שמות יד ב)

ואכן עכשיו התקבלה אצל המצריים תמונה ''ברורה'' להפליא: בני ישראל ברחו עם הרכוש הרב שלקחו עימם, ניצלו את חולשתנו הזמנית כדי להתעשר על חשבוננו, ובעל צפון האליל לענייני ממון מתנקם בהם! הוא ''מכשף'' אותם שיבואו לכיוון שלו, ובכך הוא מסגיר אותם בידנו...! יחי בעל צפון אלילנו הגיבור!

זה שנאמר (איוב פרק יב פס' כג): ''מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם'' - אמרו חז''ל אל תקרא 'מַשְׂגִּיא' אלא 'מַשְׁגִּיא' (לשון שגיאה), שהקב''ה נותן לגויים לשגות ולטעות כדי לאבדם.

קדימה למלחמה!

לאור המסקנות ה''ברורות'' הללו, החליט פרעה שאין מה לחכות. בו ביום הוא ארגן עצרת המונית, וקרא לכל העם לצאת למלחמה. בנאומו הנלהב אל האומה הוא אמר: ''בני עמי היקרים, בואו עמי, ולא אנהג עמכם כמו כל המלכים! כל המלכים - אם יש להם מלחמה הם נשארים מאחור, ושולחים את עבדיהם לפניהם, ואילו אני מבטיח שאלך בראש כולם, כי בטוח אני בנצחוננו! ויותר מכך - כל המלכים לאחר המלחמה מצווים להביא את השלל אל המלך, והמלך נוטל חלק בראש, ואילו אני אשווה אתכם בביזה, ולא אקח לעצמי שום יתרון בכמות ובאיכות! ולא עוד אלא שאפתח בפניכם אוצרות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ואתן לכם!'' (מכילתא בשלח מסכת דויהי א)

ואכן פתח פרעה את אוצרותיו, ונתן להם כ''מקדמה'' מתנות יקרות ערך ודברי מלכות. ההמון המשולהב לא היה זקוק לשכנועים נוספים, רגשות הנקם שהשתוללו בליבם בימים האחרונים פרצו החוצה, וכולם התארגנו יחד למרדף ולמלחמה נגד בני ישראל.

גיוס המוני

פרעה החליט לגייס צבא אדיר. הפעם הוא לא יקח שום צ'אנס! כבר מספיק בושות הוא ספג בגלל העם הזה, הפעם הוא יראה להם את נחת זרועו! ''עלי לגייס צבא רב, באופן שכנגד כל גבר מישראל, יהיו 300 חיילים גבורים! כך לא יוכלו הם להימלט ממני''. כך חשב פרעה לעצמו, וממחשבה למעשה הוא פנה לבצע זאת. אולם כיצד ידע מהו מספרם המדויק של עם ישראל? זאת לא בעיה! בשביל מה קיים ''משרד הפנים''? עיון מדוקדק בפנקסים הראה לו כי בני ישראל מונים 3,000,000 גברים. למעשה לא היה זה מספרם האמיתי, כי במכת חושך מתו רובם ונשארו רק 60,000 גברים שיצאו ממצרים. אולם בבהלה של התקופה האחרונה עוד לא הספיקו במשרד הפנים המצרי להתעדכן בנתונים אלו. בהתאם לנתונים הרשומים בפנקסים, יצא פרעה עם צבא של 900,000,000 (-תשע מאות מליון) חיילים! פי 1500 יותר מבני ישראל!

ולמי שאומר שהנותרים ממכת חושך הם רק אחד מחמישים, חשב פרעה לגייס פי שלושים מישראל, ולמי שאומר שהנותרים ממכת חושך היו אחד מחמש מאות, פרעה חשב לגייס פי שלוש מישראל. אולם לכל הדעות הללו מנה צבא פרעה תשע מאות מליון חיילים. (ילקוט שמעוני שמות יד רל ובפירוש זית רענן. רבנו בחיי שמות יג יח)

אל הצבא האדיר הזה התלוו שש מאות רכבים מובחרים במיוחד. לכל רכב היו אמורים להצמיד שני סוסים, אלא שפרעה בשנאתו הבוערת כלפי בני ישראל רתם סוס נוסף לכל רכב, כדי שירכבו מהר יותר. אלו היו המרכבות שהצטרפו למלחמה מטעם הצבא, אולם אזרחי מצרים הוסיפו ונידבו את כל הסוסים והרכבים שלהם! ומאין היו להם סוסים? הרי הסוסים שלהם מתו במכת דבר? אלא היו אלה הסוסים של ''הירא את דבר ה''' אשר הניס את הבהמות לתוך ביתו לפני מכת דבר, ובכך הציל אותם. אותם ''יראים לדבר ה''' הם אלה שנידבו עכשיו את סוסיהם בהתלהבות ובתאוות נקם! מכאן אמרו: ''הטוב שבנחשים - הרוג, הטוב שבמצרים - רצוץ את מוחו!'' שאפילו ה''יראים'' שבהם, מלאים שנאה לישראל היו. ופרעה הגדיל לעשות בכך שאסר את סוסו בידו, מבלי להמתין שעבדיו יעשו זאת עבורו, עד כדי כך שבשה שנאתו הגדולה לעם ישראל את הכללים הבסיסיים. (מכילתא בשלח א)

ביום שני כ' בניסן יצא המחנה הכבד של מצרים למרדף אחרי בני ישראל, מלווה במכשפים רבים שרצו בכח הכישוף לכלות ח''ו את עם ישראל. (זוהר)

המרדף ארך יומיים, וביום שלישי (שהוא היום השישי של פסח) לעת ערב השיגו המצרים את בני ישראל והגיעו אל בעל צפון. כשראה פרעה את בעל צפון עומד איתן, שמח שמחה גדולה. הוא חשב בלבו: אני חשבתי להטביע את ישראל בים, ועכשיו אני רואה שהוא מסכים לדעתי, ולכן הוא עיכב את עם ישראל אצלו כדי להטביעם בים. ומתוך שמחה התחיל פרעה לזבח ולהקטיר ולנסך ולהשתחוות לעבודה זרה, והקריב הרבה קורבנות לאליל הזה, והודה לו על החסד שעשה לו שהסגיר את בני ישראל בידיו כדי להתנקם בהם. (מכילתא בשלח מסכת דויהי ב)

חרדה!

''וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'''. (שמות יד י)

בני ישראל ראו את מחנה מצרים, מחנה כבד מאוד בא לקראתם, כשהוא מאוחד כאיש אחד בלב אחד נגדם. אך לא זאת בלבד הם ראו, אלא ראו הם אף את ''עוזא'' שהוא מלאך הממונה על האומה המצרית, והיה מרחף מעל המצריים כדי לעזור להם. (שמות רבה כא ה)

פחד גדול נפל באותו רגע על בני ישראל. לא, הם לא שכחו כל כך מהר את הניסים שנעשו להם במצרים, אולם בכל זאת ניקר בליבם הספק: שמא עד עכשיו היו לנו ניסים במצרים כי ה' רצה להתנקם מפרעה אשר פגע בכבוד ה' ואמר: ''מי ה' אשר אשמע בקולו'', ואילו עכשיו שיצאנו ממצרים אין ה' משגיח עלינו כבעבר, והנה הסכנה מול העיניים כה מוחשית, נקלענו למצב שבו אנו סגורים מכל הכיוונים: מקדימה - ים, מאחור - המצריים, ומן הצדדים - מדבר מלא חיות רעות, ואף מצודה גדולה של המצריים. (דברי שלום וכסף נבחר. מע''ל שז)

ארבע כיתות

כשראו בני ישראל כך, ניסו לטכס עצה כיצד לפעול. דעותיהם היו חלוקות זה מזה: שבטי ראובן, שמעון ויששכר אמרו: נקפוץ לתוך הים, והעיקר שלא ניפול בידי המצריים!

שבטי זבולון, בנימין ונפתלי אמרו: ניכנע ונחזור להשתעבד במצרים, העיקר שלא נמות!

שבטי יהודה, ויוסף אמרו: נילחם במצרים עד טיפת הדם האחרונה!

שבטי לוי, גד ואשר אמרו: נפחיד את מצרים על ידי שנשמיע קולות של מלחמה, ואז הם יברחו.

היו שניסו לאותת למצרים שהם עומדים לצידם ומוכנים להכנע. והרשעים שביניהם אמרו: ''המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!'', עד עכשיו היינו מצטערים על מיתת אחינו במכת חושך ומרחמים עליהם, אולם עכשיו אנו רואים שעלינו לרחם על עצמנו יותר מאשר עליהם, כי מיתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפלה, שאחינו נספדו ונקברו, ואנו - תהא נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה.

בתוך כל המהומה קם משה רבנו והשקיט את הרוחות. הוא ענה בסבלנות לכל קבוצה לפי המתאים לה:

לאלו שרצו לקפוץ לים, אמר: ''אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם'' - הראה להם צבאות של מעלה מלאכי מרום הבאים לעזרת ישראל, ואמר: הרימו עינכם וראו את המון המלאכים הבאים להושיעכם ואל תתייאשו!

לקבוצה שרצתה לחזור למצרים, אמר משה: ''כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם'' - לא תחזרו יותר להיות עבדים במצרים!

לקבוצה השלישית שרצתה להלחם, אמר משה: ''ה' יִלָּחֵם לָכֶם'' - אתם אינכם צריכים להילחם!

ולקבוצה הרביעית שרצתה להשמיע קולות, אמר משה: ''וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן'' - אין צורך אפילו להשמיע קולות של מלחמה. התשועה תבוא בצורה אחרת מאת ה'. (מכילתא בשלח דויהי ב. מע''ל שח)

יונתי בחגוי הסלע

בשומעם דברים אלו, התחזקו בני ישראל והתאספו בבכיות ובתפילה לפני ה', וכך התקרבו יותר אל אביהם שבשמים והתחזקו באמונה וביטחון.

אומר המדרש: לְמה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני בן הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע, והיה הנחש נושף [שׁורק] בה מתוך הסלע. אם תכנס לפנים יכיש אותה הנחש, אם תצא לבחוץ הרי בא בן הנץ לתופסה. כך היו ישראל דומים באותה שעה: הים סוגר, ושונא רודף! מה עשו? נתנו עיניהם בתפלה לאביהם שבשמים! עליהם הכתוב אומר (שיר השירים ב יד): ''יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה... הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה!'' (מכילתא שם)

תפילת משה

באותה שעה עמד משה רבנו בתפילה לה' ואמר לפניו: רבונו של עולם, לְמה אני דומה? לרועה שמסר לו אדונו צאן, ומחוסר זהירות ואחריות העלה הרועה את הצאן לראשי צוקים, ולא היה יודע איך להורידם. נתעטף בבגדו והתחיל יושב נבוך ותמה מה תהא עליהם, וכיצד יחלצם. כך אני - אם אני בא להחזירם לכיוון מצרים, הרי שם פרעה ומצריים. ואם אני מוליכן לצד דרום - שם בעל צפון. ואם אני מוליכן לצפון הרי שם מגדול. ואם אני מוליכן למזרח הרי שם הים.

אמר לו הקדוש ברוך: ''מַה תִּצְעַק אֵלָי?!'' - בני נתונים בצרה, והים סוגר, ושונא רודף - ואתה עומד ומרבה בתפלה?! יש שעה לקצר ויש שעה להאריך! ומלבד זאת, כבר

צעקתם של בני ישראל קדמה לצעקתך, ושמעתי לקולם.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ומה עלי לעשות? אמר לו: אתה מרומם ומפאר ומשבח ונותן שיר ושבח ותהלה ותפארת הודיה והלל למי שהמלוכה שלו, ואני מושיע אתכם. בזכות אברהם אביכם שהלך לעקוד את בנו יחידו על המזבח ''וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה'' - בזכותו אני אבקע לכם את הים ואצילכם, ואילו מצרים יטבעו בתוך הים, ובכך ידעו כי אני ה'. (ילקוט שמעוני שמות יד רלג)

רעש גדול בשמים

באותה שעה עמד ''עוזא'' שר של מצרים לפני הקב''ה ואמר לפניו: ''רבונו של עולם! נקראת צדיק וישר, ואין לפניך לא עוולה ולא משוא פנים ולא מקח שחד, למה אתה רוצה להטביע את מצרים? הרי פרעה לבדו הוא זה שגזר להשליך את התינוקות של בני ישראל למים, ולמה יענש כל העם בגללו?! ואם אתה רוצה להענישם על כך שהשתעבדו בישראל - הרי כבר נטלו ישראל את שכר עבודתם, כשלקחו את כל הכסף ואת כל הזהב שלהם?!''

מיד כינס הקב''ה את כל פמליא של מעלה ואמר להם: ''דונו ביני ובין עוזא שר של מצרים! בתחלה הבאתי על מצרים רעב, והעמדתי להם את יוסף אשר בחכמתו צבר מזון והעשיר את מצרים, ונעשו כולם עבדיו. ואם כן כל רכוש מצרים שייך ליוסף ולבניו!

ולבסוף התייחסו המצריים אל בני כגרים ועבדים, והשתעבדו בהם שעבוד קשה, עד שעלתה צעקתם לפני. ושלחתי להם את משה ואהרן עבדי ואמרו למלך שלהם: ''כה אמר ה' אלהי העברים'', ובאותה שעה היו יושבים לפניו כל מלכי מזרח ומערב והתחיל מתגאה לפניהם ואמר: ''מי ה', לא ידעתי את ה', אלא המתינו ואבדוק בספרים שלי אם שמו כתוב אצלי'', בדק ולא מצא. השיבו משה ואהרן ואמרו לו: ''הוא ברא שמים וארץ, והוא צר את העובר במעי אמו, והוא משיב רוחות ומוריד גשמים, ומפריח טללים, ומצמיח אילנות ועשבים, וממית ומחיה, ונפש כל חי בידו!'' השיב פרעה לשלוחי: ''אין אלוה בעולם שיעשה מעשים הללו! אלא אני בראתי את עצמי ואת נילוס נהרי''. וכיון שכפר בי, שלחתי לו עשר מכות ולא הועיל לו, והמשיך לכפור בי והוסיף לשעבד את בני. ולאחר שהודעתי לו את כוחי וגבורתי שלח אותם בעל כרחו, ועכשיו רדף אחריהם להחזירם שוב לשעבוד! מי שעושה מעשים כאלו ולא מבין, אינו ראוי לטבעו בים הוא וכל חילו?!''

השיבו כל פמליא של מעלה: ''הדין עמך רבונו של עולם, ועשה כל מה שאתה חפץ''.

באותה שעה ענה עוזא ואמר: ''רבונו של עולם! יודע אני בעצמי שהם חייבים, אלא שבכל זאת תתנהג עמהם במדת הרחמים''.

שמע מיכאל השר של ישראל, כי עוזא מנסה לבקש רחמים על מצרים, מיד נתן הוראה לשר גבריאל שיטוס למצרים ויביא משם לבנה אחת מן הלבנים שעשו בני ישראל. הביא גבריאל את הלבנה, ומצאו בה תינוק אחד מישראל שהיה מעוך ונתון בתוך הטיט. התייצב גבריאל ואמר: רבונו של עולם! מעשים כאלו עשו לבניך, ואתה תרחם עליהם?! מיד חזר הקב''ה וישב עליהן במדת הדין וגזר את דינם להטביעם בים. (ילקוט שמעוני שמות יד רמא)

קחם על זרועתיו

הערב ירד, הגיע הזמן שבו עמוד הענן צריך להתחלף בעמוד האש, כמידי לילה. אלא שבלילה זה השתנו הדברים. עמוד האש ירד והלך כמידי לילה לפני מחנה בני ישראל, אולם עמוד הענן לא הסתלק, כי בלילה זה הועיד לו ה' תפקידים גדולים וחשובים, ניסים רבים התרחשו באמצעותו.

הלך עמוד הענן מאחורי מחנה ישראל, והפריד בינם לבין מחנה מצרים. וכך המצריים לא יכלו להתקרב אל מחנה ישראל. כשניסו המצריים לזרוק לעבר מחנה ישראל אבנים וחיצים, קיבל עמוד הענן את החיצים והאבנים, והחזיר אותם כלפי מצרים.

משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך, והיה מוליך את בנו לפניו. באו שודדים לשבותו מלפניו, נטל האב את הבן מלפניו ונתנו לאחריו. בא הזאב מאחריו, נטל האב את הבן מאחריו ונתנו מלפניו. באו שודדים מלפניו וזאבים מאחריו - נטל האב את בנו ונתנו על זרועותיו. כך עשה הקדוש ברוך הוא, שהחזיק את ישראל והוליכם במדבר 'יד ביד', וסידר להם את העננים בכל עת לפי צרכם, וזהו שנאמר (הושע יא ג): ''וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו''. (מכילתא בשלח ויהי ד. רש''י שמות יד יט-כ)

חושך מצרים!

בעוד עמוד האש הולך לפני בני ישראל ומאיר להם את דרכם - הרי עמוד הענן מחשיך את מחנה מצרים לגמרי! חושך גדול נפל פתאום על מצרים, חושך עבה וסמיך, ממש כמו במכת חושך!

חושך זה היה למעשה ''חוב קטן'' שנשאר למצרים ממכת חושך, כי כל המכות ארכו שבעה ימים, ואילו מכת חושך ארכה רק ששה ימים. את היום הנוסף שמר להם הקדוש ברוך הוא ללילה הזה, כדי לעשות למצרים ''הצגה מושלמת''.

אולם התרחש כאן נס בתוך נס. למרות החושך הכבד שירד עליהם עד שלא יכלו לראות זה את זה, בכל זאת הם ראו היטב את מחנה ישראל שהיה מואר באור חזק על ידי עמוד האש! (מע''ל שיד)

חרבם תבוא בלבם

נתאר לעצמנו את אותו מצרי שרודף בתאוות נקם אחרי זבולון עבדו לשעבר במטרה להחזיר לעצמו את רכושו. הנה לאחר יומיים של מרדף מטורף הוא סוף סוף משיג יחד עם כל חבריו את מחנה ישראל! עכשיו מחנה ישראל נמצא ממש במרחק קטן ממנו, והנה הנה עוד מעט הוא יכנס לשם בחמת זעם ויראה לזבולון ולכל חבריו את נחת זרועו! כמצרי הנאמן לדתו הוא לא שוכח להודות ל''בעל צפון'' אשר נקם את נקמתו והביא אותו עד הלום, וכבר הוא מתכונן לזנק על בני ישראל, להתנפל עליהם כחיית טרף, ולכלות בהם את כל זעמו ותסכוליו האחרונים.

הוא מכניס את היד לתרמילו להוציא כמה חיצים, ולפתע פתאום בלי הודעה מוקדמת --- הצילו! מה קורה כאן??! אני לא רואה כלום! אולי התעוורתי?? ואולי... מה זה יכול להיות? בבת אחת הוא חוזר אל הסיוט הנורא ההוא שהתרחש במצרים לפני זמן לא רב במכת חושך. שוב צעקות בהלה, דחיפות, מכות, אנחות של כאב... הצילו!!!

טוב שיש לי קצת נסיון, הוא חושב. לפחות הפעם אעמוד במקומי ולא אנסה ללכת לשום כיוון כדי לא להסתבך יותר. הוא עוד זוכר היטב איזה חבטות ספג במצרים כשפתאום באמצע הדרך הביתה נהיה חושך מוחלט, והוא בבהלתו ניסה לחפש את דרכו בחושך, ונתקל באנשים מבוהלים והיסטריים כמוהו. את הדחיפות, החבטות, הנפילות והמכות שהיו שם הוא זוכר היטב, ובהחלט מעוניין לוותר על ה''תענוג'' הגדול הזה כרגע. לכן מוטב עכשיו לעמוד ולא לזוז!

אך רגע, מה קורה פה? איך יתכן? מכיוון מחנה ישראל אני רואה אור גדול! את כף ידי אינני יכול לראות, אך את מחנה ישראל אני רואה היטב. איך יתכן? נו, אז זו חצי נחמה, כך אוכל לפחות לזרוק לעברם כמה חיצים! איפה זבולון עבדי? הוא מנסה לתור בעיניו אחר זבולון שלו, והנה הוא מצליח לראות אותו. למרבה הפלא, זבולון אינו נראה מוטרד או מפוחד. הוא יושב עם אשתו וילדיו ואוכל ושותה בשמחה. כנראה אינו יודע מה מחכה לו עכשיו, אני כבר אדאג להשבית את שמחתו!

הוא ממהר לחפש את החיצים שלו, ולאחר גישושים ומישושים ארוכים ומייגעים הוא כבר מחזיק בידו מספר חיצים. אתחיל מהקל אל הכבד, הוא מגחך לעצמו בהנאה, קודם אזרוק חץ לעבר הבן הקטן, אחר כך על הגדול יותר, וכך הלאה לפי הסדר... זבולון יהיה אחרון חביב, כדי שיהיה לו קצת ''נחת'' לפני מותו. זה בהחלט מגיע לו בגלל כל מה שסבלתי בגללו.

המצרי מכוין את החץ אל המטרה, עושה תנופה חזקה, ו... בעוצמה רבה הוא מיידה את החץ. הוא אינו רואה את החץ העושה את דרכו לכיוון מחנה ישראל, כי החושך מונע זאת, אולם הוא מצפה בדריכות לראות את בהלתם הפתאומית של זבולון ומשפחתו, למראה דרישת השלום החמה והחדה ששיגר להם כעת...

ולפתע... אאיייי!!! צרחת אימים פורצת מגרונו של המצרי. חפץ חד פוגע קשות בידו הימנית ופוצע אותה. דם רב זב ממנה, והוא אינו יכול אפילו לטפל בה. אין לו בהישג ידו שום אמצעי טיפול. לנסות לחפש זה לא כדאי - כי כל נסיון לזוז לכאן או לכאן בחושך הנורא הזה עלול להזיק לו יותר, הוא עלול להתקע בחבריו וליפול, או שהוא יפיל אותם בטעות ויספוג על כך בעיטות ומכות נמרצות, וכרגע אין לו שום חשק לא לזה ולא לזה. חסר אונים הוא מנסה ''לחבוש'' את הפצע על ידי הבגד שלו. כאשר הוא בא להוציא את החפץ החד שנתקע בו, הוא נדהם לגלות במישושו כי החפץ הזה מוכר לו... מוכר לו מאוד... רק לפני מספר שניות הוא החזיק אותו בידיו...

''זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו: ה' יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ: חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם... חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה'' (תהלים לז, יב - טו)

באו מים עד נפש!

ובינתיים במחנה ישראל, פונה משה רבנו בציווי ה' אל בני ישראל ואומר להם: עליכם לנסוע לכיוון הים, ומה' תבוא הישועה!

מבוכה נפלה בקרב המחנה. להכנס לתוך הים? לא להכנס? מי יכנס ראשון? עוד הם מתלבטים וחוככים בדעתם מה לעשות, והנה בא נחשון בן עמינדב משבט יהודה ובבת אחת קפץ אל תוך המים! ראו זאת יתר השבטים ולבשו עוז ואף הם קפצו לים. אולם הים לא נבקע מיד, המים הגיעו עד חוטמם וכמעט הטביעו אותם. קרא נחשון ואמר: ''הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ''!

באותה שעה עמד משה בתפילה. אמר לו הקב''ה: בני עומדים בים ועומדים להטבע ואתה מאריך בתפילה? אמר לו משה: וכי מה אני יכול לעשות? אמר לו הקב''ה: ''וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ''! (ילקוט שמעוני תהילים סח)

השלכת המטה

תחילה ציוה ה' את משה שיסיר מידיו את המטה, אין הוא חפץ שקריעת ים סוף תתרחש באמצעות המטה. ומדוע?

אמר רבי סימון: משל לאדם שהיה אהוב מאוד על המלך, והיה תמיד נושא בידיו ''זמורה'' (אות של כבוד ושלטון) וכולם היו מכבדים אותו. אמרו אנשים: אם הזמורה לא היתה בידו - לא היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו: עזוב מידך את הזמורה וצא לחוץ, וכל מי שאינו שואל בשלומך, אני נוטל את ראשו!

כך אמרו המצריים: לא היה יכול משה לעשות כלום אלא רק עם המטה! בו הכה את היאור, בו הביא את כל המכות! כיון שבאו ישראל לתוך הים והמצריים עומדים מאחריהם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: השלך את מטך, שלא יאמרו אילולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים. (שמות רבה כא)

הים ראה וינס

השליך משה את מטהו, ונטה את ידו כלפי מעלה, והנה החלה לנשב רוח קדים עזה - רוח מזרחית שהיא הרוח החזקה ביותר בכל הרוחות, ובה הקב''ה נוקם את נקמתו מן הרשעים. על ידי רוח זו רצה הקב''ה להטעות את המצריים שיחשבו כי הים נבקע ונקפא בצורה טבעית, ובכך יחליטו לרדוף אחרי בני ישראל. (שמות יד כא רש''י ורמב''ן)

כשרצה משה לבקוע את הים, לא רצה שרו של ים לחלק את מימיו, כי היה טוען: ''אני גדול ממך, שאני נוצרתי ביום השלישי, ואתה נוצרת ביום השישי''. אומנם - 'תנאי התנה הקב''ה עם הים עוד מששת ימי בראשית, שיקרע לפני בני ישראל', אולם שרו של הים חשב כי כעת כשבני ישראל נמצאים בדרגה נמוכה מבחינה רוחנית ושקועים עדיין בעבודה זרה של מצרים, אין ראוי שייעשה להם נס במצב כזה. הראה לו משה את המטה שבו היה חקוק השם המפורש, וכן את ארונו של יוסף, אולם שרו של הים עמד בסירובו. כיון שראה משה כך אמר לקדוש ברוך הוא: אין הים רוצה להקרע. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן ימינו על ימינו של משה, ואמר לשר הים, כי עתידים בני ישראל לקבל את התורה, ולכן הם ראויים שייעשה להם נס. משראה השר של הים את הקב''ה בכבודו ובעצמו אחזו פחד גדול וברח ממקומו, שנאמר: ''הים ראה וינס''. (שמות רבה כא, ו. מע''ל שיב)

בתוך הים - ביבשה

עומדים בני ישראל בתוך הים, והמים מכסים את כל גופם, ולפתע, בבת אחת - הכל יבש! מי הים נבקעו ונעמדו בצדדים! קרקעית הים אפילו לא לחה, אלא יבשה לגמרי! ולפניהם נפתח מסלול הליכה פתוח באורך של כ- 300 קילומטר, כשהמים עומדים להם כחומה מימינם ומשמאלם! איזה פלא!!! ישתבח שמו לעד. (תרגום יונתן)

כשראה זאת השטן, התחיל לקטרג ואמר: רבונו של עולם! מאחר שבני ישראל היו עובדי עבודה זרה במצרים - למה עשית להם את הנס הזה?! והיה השטן הולך וצועק עד ששר של ים שמע את קולו ורצה ללכת בזעף ובחימה להטביע את בני ישראל.

מיד השיב לו הקב''ה: שוטה שבעולם, וכי בכוונה וברצון עבדו ישראל עבודה זרה?! והלוא לא עשו זאת אלא מתוך שעבוד וטרוף הדעת שהיו מנת חלקם במצרים! כיון ששמע זאת שר של ים - הסיר חמתו מבני ישראל, והפנה את כל זעמו כלפי מצרים.

ירד גבריאל המלאך אל עם ישראל והקיפם ושמרם כחומה. והיה מכריז על הים ואומר למים שבימינם: הזהרו בישראל שעתידים לקבל את התורה שניתנה בימינו של הקב''ה, שנאמר: ''מימינו אש דת למו''. חזר ואמר למים שבשמאלם: הזהרו בישראל, שעתידים להניח תפילין בשמאל! חזר ואמר למים שלאחוריהם: הזהרו בישראל שעתידים להתעטף בציצית מאחוריהם! והמים שומעים דבריו ועומדים כחומות. (ילקוט שמעוני שמות יד)

ונחלק להם הים לשנים עשר קרעים כדי שיהא לכל שבט ושבט שביל לבדו, וכך ילכו בנחת ובצורה מסודרת. חומות הים שבין כל שבט ושבט היו מאירים ויפים מההשתקפות של עמוד האש, ונראו כיהלומים בורקים ושקופים, כך שיכלו לשוחח ולדבר זה עם זה, ובכך היו רגועים יותר והתיישבה דעתם. (שמות רבה כד. מכילתא בשלח ויהי ד. מע''ל שלד)

את הרוח החזקה הממשיכה להשתולל בעוז, הם לא חשו, כי ענני הכבוד המשיכו ללכת עמם וסוככו עליהם. (מע''ל שלג)

דרש רבי נהוראי: היתה בת ישראל עוברת בים ובנה בידה ובוכה, מושיטה ידה ונוטלת תפוח או רימון מתוך הים ונותנת לו, וזה שנאמר: ''לא חסרת דבר'' - שלא היו חסרים אלא להזכיר דבר והוא נברא לפניהם. (שמות רבה כא י)

גם רוח השיב ה' מגן עדן, שנשאה והביאה עימה אל בני ישראל ריחות ערבים של מיני בשמים.

ומה שתו? - מתוך מי הים עצמם, יצאו מים מתוקים! בני ישראל היו נוקבים בקירות המפרידים בין שבט לשבט, ויצאו מהם זרמי מים מתוקים כאילו יצאו ממעיין. (שוחר טוב קיד ז)

פרסום הנס

כאשר נבקע ים סוף, נבקעו עימו כל המימות שבעולם, כל המים שבכוסות השתיה, בחביות, בבורות, בנהרות ובימים הגדולים - כולם נבקעו לשניים, כדי לפרסם את הנס הגדול שנעשה לכבוד בני ישראל. (ילקוט שמעוני שמואל ב כב)

נתאר לעצמנו: יושב לו סיני ושותה להנאתו כוס תה, ולפתע - מה זה? התה נעמד לו בצידי הכוס, ובאמצע נעשה ריווח. מופתע והמום הוא הולך להראות את הפלא לאשתו. הוא פוגש אותה במטבח כשהיא מחזיקה בידה כף גדולה, ועל פניה ארשת פנים של תדהמה. בוא תראה, היא קוראת לו כמעט בהיסטריה, תראה מה קורה פה! היא מראה לו את סיר המרק סיני שבישלה זה עתה ומספרת בהתרגשות: באמצע שאני בוחשת את המרק, פתאום נעמדו להם מי המרק בצידי הסיר, ובאמצע - הכל יבש! שניהם מתבוננים יחד בתדהמה בסיר ובכוס התה, כשלפתע נשמעים צעקות מכיוון חדר האמבטיה. בבהלת מה הם ניגשים אל בנם הקטן, שבקש להשתכשך לו מעט במים, ונדהמים לגלות גם שם מראה מוזר...

משהו קורה פה! אולי איזו תופעת טבע נדירה שהם לא שמעו עליה? הם מחליטים לצאת לרחוב להראות לכולם את הפלא, אך הם מגלים כי הם לא היחידים. אצל השכנים כולם קרו דברים דומים. כל המים נבקעו! הדבר הפך לשיחת היום, כולם ניסו להעלות השערות שונות באשר לתופעה המוזרה. אולם ההלם הגדול יותר הגיע כאשר התחילו להגיע שמועות כי גם המים שבים נבקעו! אנשים רבים אשר הפליגו באוניות באותה עת, העידו כי לפתע פתאום ניטלטלה אונייתם טלטלה עזה, וכל מי הים ניטלטלו לצדדים לגובה אדיר, ובאמצע - יבש הים.

הסיפורים המשיכו להתגלגל מפה לאוזן, וההשערות התרבו מיום ליום. אולם כעבור מספר ימים, כאשר הגיעו החדשות המסעירות אודות נפילתה הפתאומית של האימפריה העולמית - מצרים, אז התקבלה תמונה ברורה לגבי כל מאורעות התקופה האחרונה. עדי ראיה שהיו בקרבת מקום האירוע סיפרו, כי בני ישראל יצאו ממצרים, וכאשר רדפו אחריהם המצריים להחזירם, נעשה להם לפתע נס גדול, ונבקעו מי ים סוף לכבודם. אותם מים הטביעו לאחר מכן את כל המצריים וכך נפלה בבת אחת האימפריה האדירה.

הנה כי כן, כך התפרסם בעולם כולו שמו של הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה, אשר בגבורתו משנה את כל מערכות הטבע למען בניו חביביו - עם ישראל.

מרדף בתוך הים

נחזור אל מחנה מצרים, אל המצרי האומלל המטפל בידו הפצועה. לא זמן רב הוא ישב 'ללקק את הפצע', זה בהחלט לא הזמן המתאים. עכשיו חשוב לו יותר להתנקם בזבולון. אם פעם אחת זה לא הלך, אין זה אומר כי צריך להתייאש, מנסים שוב. אולם הנסיון הזה עלה לו בפציעה חמורה נוספת ברגל השמאלית, כאשר הענן החזיר אליו את אותו חץ חזרה. כחיה פצועה הוא החליט לנסות את מזלו בזריקת אבנים, ואז קיבל 'פנס' רציני במצח. לאחר עוד כמה נסיונות כושלים ששילם עליהם ביוקר, הגיע המצרי למסקנה שהעסק הזה לא משתלם. אי אפשר להרוג את היהודונים הללו מרחוק, צריך פשוט לתפוס אותם בידיים ולגמור סיפור. קדימה, יש למהר. אומנם המשימה לא קלה בחושך השורר, אך טוב שלפחות רואים את מחנה ישראל ויודעים את כיוון ההליכה.

ולפתע--- המצרי חש טלטלה עזה! רוח עזה החלה פתאום לנשב, והוא כמעט עף ממקומו. מה קורה פה?? מה הרוח הזאת? חשבתי שכבר נגמר החורף, אפילו מעיל לא לקחתי אתי. חה... כאילו שזה היה עוזר, איזו רוח זאת? זאת לא רוח, זו ממש סופה.

והנה - לא יאומן! המצרי משפשף את עיניו בחוסר אמון. הרוח העמידה את מי הים לצדדים והקפיאה אותם, איזו תופעת טבע נדירה ומעניינית! המצרי מאמץ את עיניו לראות, מה עושים כרגע בני ישראל? הנה - הם נכנסים לתוך הים! חושבים שיצליחו להימלט... שוטים שכמותם, מה הם חושבים, שרק הם ראו שהים התייבש? גם אנחנו רואים זאת, מיד נרדוף אחריהם ונשיג אותם!

מחבריו הוא שומע כי גם הם בדעה אחת עמו, וכך - בלי שהיות, פונה מחנה מצרים אל תוך הים הבקוע, למרדף אחר בני ישראל. המרדף מתיש ומייגע - הרוח הנוראה המשתוללת אינה מפסיקה אף לרגע, והרכיבה קשה מאוד. מידי פעם מתנגשים הסוסים אלו עם אלו בגלל החושך הנורא, ומעוררים מחדש את כאב הפציעות והמכות שספגו מן החיצים והאבנים, אבל המטרה הגדולה העומדת למול עיניהם גוברת על כל קושי! זהו כוחה של השנאה המקלקלת את השורה, מעל לכל השערה.

המצרים מתפלאים לראות כי בני ישראל הולכים דווקא רגועים. הם לא נראים מטולטלים מן הרוח הנוראה. ואם לא די בכך, הם מבחינים גם שיש להם פירות טעימים, והם אוכלים אותם להנאתם בנחת ובשמחה.

מהומת מוות

כמעט כל הלילה נמשך המרדף - בני ישראל עוברים בים, והמצרים אחריהם. כשהתקרב כבר הבוקר, הספיקו כל בני ישראל עד האחרון שבהם, לעבור את הים ולצאת אל היבשה, ואילו מחנה מצרים - היה כולו עד האחרון שבהם בתוך שטח הים. זו היתה השעה שבה חפץ ה' יתברך לעשות את הנקמה הסופית מן המצריים.

''וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם''.

לפתע החלו להשמע קולות אדירים של ברד ואש מתלקחת. עמוד הענן החל לרכך את האדמה מתחת רגלי המצריים, ועמוד האש הרתיח את האדמה, וכך הפכה הקרקע לטיט רותח! מעוצמת החום, נשמטו פרסות הסוסים מרגליהם! גם גלגלי המרכבות החלו להישרף. המרכבות נגררו ב''צליעה'', ויושביהם היטלטלו בעוצמה רבה מצד לצד. חומות המים הגדולות החלו להתפורר, ועל ראשי המצריים נחתו אבני קרח כבדות ששברו את ראשיהם.

ואם לא די בכך - לפתע החלו כל מיני מחלות שונות ומשונות, כמו שחין, טחורים, כאבי בטן ועוד, לפקוד את המצרים. (שמות יד כד. רש''י. רשב''ם. ספורנו. מכילתא בשלח ויהי ה. מע''ל שלט)

נתאר לעצמנו מה התחולל שם. יושב המצרי על מרכבתו בעיצומו של מרדף מייגע בתנאים קשים של חושך ורוח סערה. לפתע - קופץ הסוס ממקומו כאחוז תזזית, המצרי נופל בחבטה על קרקעית המרכבה, ושובר את הכתף. מה קרה לו, לסוס הזה? חושב המצרי בכעס. הוא עדיין לא מספיק להתרומם, והנה - טראח...! גלגל אחד מן המרכבה נופל, והמרכבה סופגת חבטה עזה, היא נעשית מוטית בשיפוע חד לכיוון הגלגל החסר, והמצרי היושב בתוכה מתגלגל בעוצמה רבה ב''מורד'' התלול... אגב הגלגול הוא מספיק לשבור עוד כמה עצמות. אבל בכך לא די! הסוס כאילו השתגע! הוא קופץ ומשתולל, וגורר עמו את המרכבה. המרכבה מיטלטלת מצד לצד, כשכיוון השיפוע משתנה בהתאם, והמצרי מתגלגל מצד לצד - מימין לשמאל, ומשמאל לימין, ומשם - לאחור, ומאחור - לפנים. ספק אם נשארה בגופו עצם שלימה מכל הטלטולים הללו...

הוא מחליט שעליו לסיים את הסיוט הנורא הזה עכשיו! עליו לרדת מן המרכבה הקפיצית הזו כמה שיותר מהר! אבל איך? כל גופו שבור וכמעט אין ביכולתו להניע אבר. אולם הוא מתאמץ בכוחות על אנושיים, תופס היטב במעקה כדי לא ליפול שוב ומוציא את רגליו אל מחוץ למרכבה. עכשיו הוא ירד ממנה ויגמור את הסיוט! בבת אחת הוא קופץ מן המרכבה, ו.... מה זה? הנעליים נמסות! הוא עוד לא מספיק להבין מה קורה, וכבר הוא מוצא את עצמו יחף, ואז --- איייי....! זעקת כאב נמלטת מפיו. הקרקע כולה מלאה בוץ רותח! כויות ענקיות ועמוקות צורבות את כפות רגליו. בתנועה אינסטינקטיבית הוא מרים את הרגל האחת, ולאחר מכן מניח אותה ומרים את השניה - חבל שאי אפשר להרים את שתי הרגליים ביחד! וכך הוא מרים לסירוגין פעם את רגל ימין ופעם את רגל שמאל, כשכל כולו בוער מן הכויות האיומות. ה''ריקוד'' המוזר הזה מזכיר לו משהו, גם במכת כינים הוא רקד ריקוד דומה...

נפלתי מן הפח אל הפחת, הוא חושב לעצמו, המצב בתוך הכרכרה היה יותר נסבל... במאמצים מרובים הוא עולה שוב על הכרכרה. הוא ממשיך לספוג מכות ושברים, אלא שעכשיו הוא מקבל את היסורים יותר באהבה... זה עדיף על פני הכויות האיומות. המצרי כבר התייאש מלנסות לקום, הוא שוכב על קרקע המרכבה חסר ישע וממשיך לספוג מכות. הכויות בכפות הרגליים צורבות כאש, מה גם שנשאר דבוק בהן עדיין טיט רותח שטרם התקרר. כאשר ניסה לגרד אותו עם היד, חטף כויות נוספות בידיו.

אולם זה לא הכל... לפתע החל כל גופו לפרוח בשחין. רק לא זה! אין לו כח לסיוט הנורא הזה...! הוא מרגיש שהוא כמעט מאבד תחושה... איך אפשר לסבול עד כדי כך?

שברים, מחלות, מכות, כויות - כך היה מחנה מצרים כולו בבהלת מוות! בשלב זה הבינו סוף סוף המצריים, כי ה' נלחם למען בני ישראל. הם הבינו שפרשני הדת של פרעה טעו בפרשנותם, במה שאמרו שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, ה' כבר עזב אותם. הנה עכשיו ה' מתנקם בנו, הבינו המצריים, ולכן - עלינו לברוח!

מיד - החליטו כולם לעשות 'רברס'. בכוחות לא להם מנסים המצרים למשוך במושכות הסוסים ולהפנות אותם חזרה לכיוון היבשה. אולם ''פקקי תנועה'' כבדים חסמו את המעבר. עגלות תקועות, בני אדם חולים השוכבים בחוסר אונים, ארגזים שנפלו מן העגלות - כל אלו חסמו את הדרך ולא אפשרו מנוסה.

אין מנוס!

אולם כל זה היה רק ''מקדמה'' - לפנות בוקר התרחשה המפלה הקשה ביותר:

''וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם... וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ, וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם'' (שמות יד, כו - כז)

לפתע, בבת אחת, עם הטיית ידו של משה, נפלו חומות המים האדירות, ושבו לשטוף את הים. הגלים הסוערים שטפו בשצף קצף את המצרים המבוהלים.

המצרים שהיו קרובים לשפת הים ניסו לברוח, אך הסוסים הכניסו אותם לתוך הים בכח. היו שידעו לשחות וחשבו בכך להינצל ולהגיע לשפת הים, אבל הים הגועש לא נתן להם לעשות זאת. היו שניסו לברוח מן הים בכח הכישוף. אבל שרו של ים אמר: האם אפשר שפקדון שנתן ה' בידי - אתננו לצאת מידי?! ואז היו המים רצים אחרי המצרים וסוחפים אותם אליהם שוב בכח.

שני מכשפים גדולים במיוחד היו במצרים - יוחני וממרא שמם, ועשו להם כנפיים בכשפים ופרחו באויר ונתלו ברומו של עולם. אמר גבריאל: ''ברוב גאונך תהרוס קמיך''! מיד אמר הקב''ה למיכאל: לך ועשה בהם דין! תפסם מיכאל בשערות ראשם וקעקען על פני הים. (ילקוט שמעוני שמות יד רלה)

''תרגילי מים''

אבל ה' לא נתן למצרים את ה''תענוג'' לטבוע בקלות, ולהתפטר מהצרות. ה' ניער את גלי הים בעוצמה רבה, והמצרים החלו להיזרק בכח רב מן הים לאויר, ומן האויר חזרה לים, וכך שוב ושוב. ה''קפיצות לגובה'' הללו לא היו חוויה נעימה במיוחד, שכן בהיותם למעלה באויר, ה' הפך אותם ועשה להם ''גלגולי סלטה''... נזרק המצרי עם מרכבתו לאויר, כשהמרכבה למטה והוא למעלה, אולם באמצע הדרך הם התהפכו - הסוס למעלה והמצרי עם ראש למטה. וכך, כאשר נחתו חזרה לים, קיבל ראשו של המצרי חבטה עזה.

בדרך הטבע, כבר היו כולם צריכים למות תוך מספר שניות, אלא שנתן בהם הקב''ה חיות, כדי שירגישו את היסורים שוב ושוב.

ה''צדיקים'' שבמצרים אכן מתו די מהר - ''צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים'' - שקעו כמו עופרת ונטבעו. הבינונים שבהם ''יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן'' - ה' נתן להם לעשות כמה ''תרגילי מים'' נחמדים ורק אחר כך הטביע אותם. ואילו הרשעים, שהתאכזרו ביותר לבני ישראל נעו ונדו בתוך הים זמן רב, כמו קש הצף על פני המים - ''תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ''. (מכילתא ורש''י)

לעומת זאת העמים האחרים שהצטרפו למרדף, לא טבעו בים. ה' חיזק את ליבם שירדפו אחרי בני ישראל כדי שיראו במפלת המצרים ויכירו בגדולת ה' יתברך, וילכו לספר זאת בכל העולם. מֵי הים הכירו, מי מצרי ומי משאר האומות! (ש''ך וזוהר. מע''ל שדמ)

נתאר לעצמנו: מיטלטל המצרי הרשע בתוך המים מצד לצד, ולפתע - נזרק לאויר בכח רב, עושה גלגול, ונוחת חזרה בחבטה עזה אל תוך הים. העוצמה החזקה שבה הוא נופל, גורמת לו להכנס עמוק עמוק בתוך הים, והמים שוטפים אותו מכל כיוון. הוא מנסה לשחות או להוציא את הראש מן המים כדי לנשום, אך ללא הצלחה. כעבור מספר שניות של סיוט נורא, הוא מרגיש שהוא מתחיל לאבד את הנשימה. 'עוד מעט אני מת' הוא חושב לעצמו, והמחשבה הזאת די מנחמת אותו. הנה הוא כבר כמעט כמעט מת, ו--- הופס! גל גדול ואדיר מעלה אותו בבת אחת ממעמקי הים, וראשו יוצא החוצה. באינסטינקט בלתי רצוני הוא עושה נשימה עמוקה וממלא את ראותיו באויר. לאחר עוד כמה טלטולים קשים, שוב - קפיצה לגובה, גלגול ונחיתה אל מעמקי הים. שוב מאבק בגלים, שוב איבוד נשימה, כמעט מוות, ו- חזרה החוצה לנשום אויר נוסף, להמשיך לחיות, להמשיך לסבול. וכך חוזר הדבר על עצמו שוב ושוב!

''שבט - לגו כסילים''

אומר המדרש: משל פרעה למה הדבר דומה? לרועה אחד שהיה רועה חזירים. מצא רחל אחת [נקבת האיל], משך אותה לעדרו. שלח בעל הרחל לומר לרועה: ''תן לי את רחלי''. אמר לו: ''אין לך אצלי רחל!''. אמר בעל הרחל לידידיו: הודיעו לי - מהיכן הוא משקה את בהמותיו? הלכו והודיעוהו, וסתם לו את המעיינות. אמר לו: ''שלח לי רחלי!'' אמר לו: ''אין לך בידי רחל!'', אמר בעל הרחל: הודיעו לי - היכן הוא מושיב את בהמותיו? הלכו והודיעוהו, הלך והרס את הצריפים. אמר לו: ''שלח לי רחלי!'' אמר: ''אין לך בידי רחל!'' אמר: הודיעו לי - היכן הוא רועה? הלכו והודיעו לו, ושרף את כל העשב שהיה לו. אמר לו: ''שלח לי רחלי!'', אמר: ''אין לך בידי רחל!''. אמר: הודיעו לי - היכן בנו הולך ללמוד? הלך ולקח את בנו ואסר אותו תחת ידו. אמר לו: ''שלח לי רחלי!'' אמר לו: ''הרי לך רחלך!''. היה הרועה ממשיך בעבודתו, ולפתע תפס אותו בעל הרחל ואסר אותו עם בנו. אמר הרועה: ''עכשיו אין רחלך בידי, למה אתה אוסר אותי?! מה יש לך בידי עוד?!'', אמר לו: ''אני מבקש ממך כל מה שילדה, והצמר שגזזת ממנה - כל הימים שהיתה אצלך!'' התחיל צווח ואומר: הלואי ולא הייתי מחזיר את הרחל, והיו בני אדם אומרים: הנה הרועה עמד בדבריו, והוא [בעל הרחל] לחינם התנכל לו ובקש להרגו. אבל עכשיו שנתתי לו את רחלו, הרי זה כאילו הודיתי באשמה, ויש לו פתחון פה לתבוע ממני דברים נוספים.

כך: המלך - זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, רחל - אלו ישראל, רועה חזירים - זה פרעה. ירדו ישראל למצרים ונתן עליהם פרעה מסים, וגזר ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו''. התחיל הקדוש ברוך הוא אומר למשה: אמור לפרעה ''שלח עמי ויעבדוני''. הלך ואמר לו, התחיל פרעה אומר: ''מי ה' אשר אשמע בקולו?!'' בא משה ואמר לקדוש ברוך הוא: ''הרי הוא אומר מי ה' ואינו רוצה לשלח!'' אמר לו: היכן מצרים שותים? אמר לו: מנילוס. אמר לו: הפוך אותו לדם. הלך אהרן והכהו ונהפך לדם. התחילו המצרים מבקשים לשתות, ולא היו מוצאים. חזר ואמר: ''שלח עמי!'' ולא רצה. אמר לו: היכן בהמתו רועה? שלח עליהן ברד ושיבר כל עץ שלהם ושרף את הכל. ואחר כך שלח להם ארבה ואכל כל ירק העץ. הביא עליו כל המכות ולא רצה לשלחם. ולבסוף נטל בנו וחבשו, שנאמר ''וה' הכה כל בכור''. באותה שעה אמר פרעה: ''קומו צאו!''. אולם לאחר מכן תפשו הקב''ה וחבשו בצד בנו שנאמר: ''ונער פרעה וחילו בים סוף''. התחיל פרעה אומר: ''הלואי לא שלחתים! והיו העולם אומרים: הנה פרעה עמד בדיבורו''. על כך נאמר (משלי כו ג): ''שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט - לְגֵו כְּסִילִים'' - הסוס צריך ''שוט'' כדי להטות אותו לדרך הנכונה, החמור צריך ''מתג'' כדי לרסן אותו, כך הכסיל - מבין רק ב''שבט'' ובמכות. הכסיל זה פרעה, שלא למד לקח מהתחלה, וספג מכה אחר מכה, עד המכה המוחצת בים סוף. (שמות רבה כ)

פליטת הגופות אל היבשה

ובמחנה ישראל - יצאו כבר כולם מן הים. הם הגיעו חזרה למדבר איתם, קרוב לנקודת המוצא שבה הם היו לפני שנכנסו אל הים. למעשה הם לא חצו את הים לרוחבו, כי אין הים מפריד בין ארץ מצרים וארץ כנען, ולא היה להם צורך לחצות אותו, אלא הכניסה לתוך הים היתה אך ורק כדי להטביע את המצרים בתוכו. ולכן הם הלכו בים בחצי עיגול, קשת - נכנסו, עשו סיבוב, ויצאו מאותו כיוון שממנו באו. (חזקוני שמות יד כב)

מסתכלים בני ישראל סביבם, והנה הים חזר לאיתנו והם נמצאים ביבשה. המצרים נעלמו מן האופק, אבל איפה הם עכשיו? דאגה התחילה ליכנס לליבם: שמא כשם שאנחנו עולים מצד זה, כך מצרים עולים מצד אחר, במרחק מה מאתנו, ועוד מעט הם יגלו את מקומנו וירדפו אחרינו שוב!

מיד אמר הקב''ה לשרו של ים שיפלוט את כל המצרים ליבשה, כדי שיראו אותם בני ישראל מתים ויירגעו. אמר השר של הים לפני הקב''ה: רבונו של עולם, יש עבד שנתן לו אדונו מתנה, וחוזר האדון ונוטל ממנו את המתנה?! אמר הקב''ה: אני אתן לך בעתיד פיצוי הוגן על כך, בתוספת ריבית רצינית: במלחמת סיסרא תקבל אליך את אויבי ישראל, במספר של פי אחד וחצי ממספר המצריים. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש עבד שתובע את אדונו?! כיצד אעיז בבוא הזמן לדרוש את הפיצוי המובטח לי? אמר לו הקב''ה: נחל קישון יהיה ערב לכך שאקיים את הבטחתי! כששמע זאת שר הים, מיד פלט את המצרים אל היבשה. (ערכין טו ע''א)

אולם כאשר הגיעו המצרים אל היבשה, ננטש ריב גדול בין השרים של מעלה: שרו של הים אמר ליבשה: ''קח את בניך'', אבל שר היבשה חשש לקבל את גופות המצריים אליו, כי זכר היטב את ההקפדה שהקפיד עליו הקב''ה כאשר האדמה ספגה לתוכה את דמו של הבל שנרצח בידי קין. אז קילל הקב''ה את האדמה ואמר: ''ארורה האדמה בעבורך!'' עכשיו חשש השר שמא הקב''ה יתבע אותו גם על בליעת דם ההרוגים של מצרים, ולכן חזר שר היבשה והטיל את גופות המצריים חזרה לים ואמר לו: ''קח מתיך כי על ידך מתו''. וכך היו הגופות הולכים ונזרקים מים ליבשה ומיבשה לים, ומיטלטלים ברכבם ובפרשיהם כאילו היו כדור במישור. אז נשבע הקב''ה לאדמה שלא יתבע אותה על דם ההרוגים, ונתרצתה היבשה לקחתם. (שוחר טוב כב יז)

לעשות נקמה בגויים!

עומדים בני ישראל על שפת הים, והנה - גופות אדם, גויות סוסים, מרכבות ורכוש רב - מתחילים להיפלט מן הים אל היבשה! הם ניגשים אל גויות המצרים, והנה - עוד רוח חיים באפם! את מיתתם לא סיימו המצריים בתוך הים אלא נפלטו אל היבשה כשהם מעולפים למחצה, כדי שתכסם בושה על מפלתם המוחצת. (מכילתא בשלח ויהי ו)

מה עשו בני ישראל? היה כל אחד ואחד מישראל נוטל את כלבו, והולך ונותן את רגלו על צוארו של מצרי, והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי! אכול מן הזרועות הללו שהכו אותי! אכול מן הלב הזה שלא חס עלי!

והיה האחד אומר לחברו: הנה המצרי הרשע הזה שהשתעבד בי קשות, והנה הרשע הזה שנתן את בני בטיט! וכל אחד מישראל לקח את השוט שלו והיו מכים לנוגשים על פניהם, וחובטים בהם חבטות גדולות ונאמנות. (ילקוט שמעוני שמות יד רמ)

רק לאחר שעשו בהם בני ישראל נקמה גדולה, נפחו המצרים את נשמתם. ופתחה האדמה את פיה ובלעה את כולם. ''אין הקב''ה מקפח שכר כל בריה'' - המצרים זכו לקבורה בגלל שלוש סיבות: האחת - שכבדו את יעקב אבינו בפטירתו, ועלו כל מצרים עם יוסף להלוויתו. השניה - שהודו ואמרו ''ה' הצדיק''. והשלישית - שעל ידם היה קידוש ה' גדול בעולם כולו. (מע''ל שמח)

בשעת מיתתם של המצרים, ראו בני ישראל גם במיתתו של השר הממונה על מצרים. אז חשו בני ישראל כי אכן הם ניצלו סופית מן המצרים, ואינם בגדר ''עבדים בורחים'' כי אם ''בני חורין''. (ספורנו שמות יד ל)

ביזת הים

יחד עם המצריים נפלט אל הים כל הרכוש הגדול שהביאו עימם, היה זה רכוש עצום מאוד מאוד. מאין היה למצרים רכוש זה, והרי בני ישראל לפני צאתם לקחו מהם את כל חפצי הערך שברשותם, והשאירו את מצרים מרוקנת מכל ''כמצולה שאין בה דגים''? אלא שהרכוש שלקחו עימם בני ישראל היה מאת המון העם, אבל אוצרות המלוכה הרבים של המצריים עדיין נותרו. כזכור, פרעה לפני צאתם למרדף פתח לפני המצריים את כל אוצרות המלוכה וחילק להם כדי להמריץ אותם לבוא למלחמה. הוא קישט את כל הסוסים באבנים טובות ומרגליות, ומילא את המרכבות בכסף ובזהב לרוב. כל אלו התלוו עם המצרים במרדפם, ועכשיו פלט הים את הכל. (הרא''ם)

בזזו בני ישראל את השלל הרב והתעשרו עושר רב, לקיים מה שהבטיח הקב''ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו יד): ''וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל''.

גדולה היתה ביזת הים - הרבה יותר מביזת מצרים, והדבר רמוז בפסוק (שיר השירים א יא): ''תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף''. דרשו חז''ל: נקודות הכסף - זו ביזת מצרים, ותורי זהב - זוהי ביזת הים. ללמדנו שביזת הים היתה מול ביזת מצרים כ''תורי זהב'' לעומת ''נקודות כסף''. (מכילתא בא פסחא יג)

אורח הכבוד

ומי היה נוכח בכל המעמד הגדול הזה? יעקב אבינו בכבודו ובעצמו! נס תחיית המתים התרחש! על מה ולמה?

אומר המדרש: בשעה שהיה יעקב צריך לרדת למצרים, ידע מברית בין הבתרים שאמר הקב''ה לאברהם אבינו על בניו, ועבדום ועינו אותם, ולכן היה מתיירא שמא ייהרגו הוא ובניו בגלות הקשה. אמר לו הקב''ה: ''אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם''. אמר יעקב: חוששני שמא לא אזכה להיקבר עם אבותי ולא אראה בגאולת בני, ובנס שאתה עתיד לעשות להם. אמר לו ה': ''אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה'' - אני אעלה ואביא אותך אל קבר אברהם ויצחק, וכן אעלה אותך למעלה שתראה את הגאולה בעיניך. עכשיו עורר הקב''ה את יעקב אבינו ואמר לו: קום וראה את בניך שיוצאים ממצרים, וראה את הניסים שאני עושה עמהם. והביאו על שפת הים וראה במו עיניו את כל הניסים! (זוהר. מע''ל שמח).

שירת הים

בבוקרו של יום שביעי של פסח, לאחר שחזו ישראל בעיניהם בידו הגדולה והחזקה של הקב''ה, נכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלימה. אמרו: עשית לנו את כל הניסים האלו, אף אנו לא נהיה כפויי טובה. ומה יש לנו לומר? שירות ותשבחות לה'

יתברך! (ילקוט שמעוני שמות יד רמ)

אז זכו ישראל למעלה גדולה מאוד של נבואה, והתחילו לומר שירה ברוח הקודש. כל ישראל אמרו שירה עם משה רבנו יחד כאחד, בלי שינוי זה מזה - אות באות ותיבה בתיבה. אפילו התינוקות הרכים שמטו את האוכל מפיהם והצטרפו לשירה, ואף העוברים במעי אימותיהם אמרו שירה!

והקב''ה הופיע שם עם כל המלאכים - הפמליא של מעלה, כדי שיראו אותו ויכירו מי האל העושה להם נסים אלו. וכן ראו את בית המקדש ואת ירושלים של מעלה, וכל אחד ואחד, גם המון העם והילדים הקטנים, הכירו והשיגו מה שלא הכירו הנביאים הגדולים, ואפילו יחזקאל הנביא לא הגיע למעלה זו. (ילקו''ש שמות טו רמד. סוטה לא ע''ב. מע''ל שמט)

בתוך בני ישראל היו אנשים רבים, אשר גדלו במצרים בצורה ניסית על ידי הקב''ה בכבודו ובעצמו, כפי שסופר לעיל, שהיו האמהות יולדות במדבר, וה' זן את הילדים ונתן להם מאצבע אחת דבש ומאצבע אחת חלב, וגדלו כמו עשבי השדה. עכשיו כשנגלה אליהם הקב''ה על הים, הכירוהו ואמרו: ''זה אלי ואנוהו''. (סוטה יא ע''ב)

שירת מרים

''וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת''. (שמות טו כ)

הנשים הצדקניות שכה בטוחות היו בגאולתן השלימה, לקחו עמן תופים וכלי זמר ממצרים [למרות החיפזון בו יצאו!], וכעת יצאו אף הן בשירה ובהודיה לה' יתברך. (רש''י)

מרים הנביאה היא זו שפתחה בשירה, ואחריה שרו כל הנשים. ומדוע דווקא מרים? ''מרים'' נקראה כך על שם מרירות הגלות, שכאשר נולדה התחיל עול השעבוד להיות מר וקשה מאוד. בשל כך כינו אותה האנשים ''ביש גדא'' [מזל רע], אך היא ענתה לעומתם: אדרבה, צריכים אתם לקרוא לי ''מזל טוב'', כי ככל שהגלות קשה יותר, אות היא שהגאולה מתקרבת. שהרי הגאולה דומה ללידה: כל זמן שאין האשה מרגישה צירי לידה חזקים, סימן שהלידה עוד רחוקה, אך ככל שמתחזקים הצירים, כך מתקרבת הלידה.

כך אמרה מרים הנביאה בזמן השעבוד הקשה, ואף התנבאה שאמה תלד בן שיושיע את ישראל. אולם בני ובנות ישראל שהיו כה שקועים בעבודת הפרך ובשעבוד המר, התקשו לקבל את דברי הנחמה הללו. עכשיו, שנבואתה ודבריה התקיימו, הרי מן הראוי שהיא זו שתצא בראש השירה, להזכיר לכולם כי דווקא מתוך המרירות והקושי צומחת הישועה! (מע''ל שס)

שירת המלאכים

לאחר ששרו בני ישראל, ואף הנשים שרו, פתחו המלאכים בשירה. למעשה רצו המלאכים להקדים את בני ישראל בשירתם. הם פנו ואמרו לקב''ה: הרי בלילה, ליל קריעת ים סוף, כאשר בקשנו לאמר שירה, אמרת לנו: ''מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים לפני שירה?!''. ולכן במשך כל הלילה לא אמרנו לפניך שירה. עכשיו רוצים אנו לומר לפניך שירה תחלה לפני בני ישראל. אמר להם הקב''ה: רצוני שבני יאמרו שירה תחילה!

לאחר שאמרו האנשים שירה, ביקשו המלאכים לומר שירה. אמר להם הקב''ה: המתינו עד שהנשים יאמרו שירה תחילה. טענו המלאכים ואמרו: לא די שהאנשים קדמו לנו, אלא גם הנשים? ענה להם הקב''ה: חייכם כן! שהצדיקים והצדיקות של עם ישראל - מעלתם גדולה משלכם! (ילקוט שמעוני שמות טו רמא)

ואומנם לאחר ששרו הגברים והנשים, פתחו אף המלאכים בשירה, וכך היה יום שביעי של פסח יום שכולו שירה והודיה לה' יתברך.

''וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ''...

אומר רבנו סעדיה גאון: אם בהבטחת שתי אותיות של ''דן'' אנוכי, נתרחשו לאבותינו נסים ונפלאות כה רבים, על הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, שנכתבו עליה פרקים שלמים בנביאים, על אחת כמה וכמה, כי נפלאים יהיו מעשי ה' יתברך, ברוב ישועות ונחמות!

---

על אמיתות הניסים...

---

היאומן כי יסופר?!

ניסים גדולים ועצומים הקיפו את בני ישראל בתקופת גאולת מצרים, ניסים שקשה להבינם בשכלנו הקט. בורא העולם, אשר יצר בתבונה בלתי נתפסת את העולם הנפלא שבו אנו חיים, מן הדברים הקטנים ביותר, כמו האטומים הזעירים, תאי גופינו המופלאים, יצורים קטנטנים ומורכבים, ועד הדברים הגדולים כמרחבי הקוסמוס האדירים, שכדור הארץ לעומתם הוא כגרגר אבק בתוך אולם ענק - אותו בורא עולם אשר קבע את חוקי הטבע, הוא זה שאף קבע לשנות את חוקי הטבע בזמנים מסוימים, כדי להוביל את העולם אל ייעודו ושלמותו. כמו שאומר המדרש (בראשית רבה ה ה):

אמר רבי יוחנן: תנאי התנה הקב''ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל... אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית! שנאמר: (ישעיה מה יב): ''אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי, אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם, וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי'' - צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל, צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו הנביא, צויתי את האש שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל, צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה.

וכך כותב בילקוט ''מעם לועז'' (שמות ח''א שנ): וברור הדבר שעלינו להאמין בכל הניסים הללו שהם אמת. ולא כאותם הפילוסופים הארורים שאינם מאמינים אלא במה שרואות עיניהם ומבינים בדעתם, והם מכחישים בדברי רבותינו ז''ל. אבל אלו שהם יראי שמים ובעלי נפש המאמינים כי הקב''ה ברא כל העולם יש מאין, בודאי יש בכוחו לעשות ניסים שהם נגד הטבע, ואעפ''י שאין להבינם בדעת. ואם נתבונן היטב נראה כי יש בעולם הרבה דברים שהם נפלאים מאוד, אבל בהיותם דבר של כל יום אנו מסתגלים לזה ולא משתוממים. למשל: בעיר שאין שם ים, ובני אדם לא ראו מעולם לא ים ולא דגים - כשיבוא אדם ויספר להם, שיש מקום שבו מקובצים מים רבים, ובתוכו בעלי חיים שהם רק במים, הרי האנשים האלו בודאי לא יתנו אימון בדבריו, כי הם יודעים שכל בעל חיים הנופל במים מיד מת. ובפרט אם יספר להם כי אותם הברואים כל זמן שהם בתוך המים הם חיים, וכשמוציאים אותם מן המים הם מתים, בודאי יחשבוהו לשקרן, כי הוא מספר דברים שהם נגד הטבע. וכן לכל הנעשה בעולם, כי בהיותנו רגילים להם, שוב אין אנו תמהים ומשתוממים. אבל מי שיש לו דעת רואה ומבין כי כל זה מעשי ידיו של הקב''ה שכוחו גדול, יתברך שמו ויתעלה הדרו''.

''אמת - מארץ תצמח''

בעשורים האחרונים התגלו תגליות ארכיאולוגיות רבות מאוד, המאמתות ומוכיחות את דיוקם ההיסטורי של המסורות הכתובות בתנ''ך, ואת אלה שנמסרו לנו על ידי רבותינו בתורה שבעל פה. לארכיאולוגים בני זמנינו לא נותר אלא להודות בפה מלא על אמיתות העובדות הכתובות בתורה [להלן נביא קטעים מתוך הספר ''מסילות אל האמונה'' עמ' 241 והלאה].

פרופסור נלסון גליק כותב: ''ימים הרבה עסקתי בארכיאולוגיה מקראית, ועד היום לא הוצאתי ממעבה האדמה שום חפץ, לא חשפתי עיר קדומה, ולא נזדמן לי לראות דבר ארכיאולוגי כלשהוא, שיהיה בו סתירה כביכול לדברי המקרא''

ויל דורנט כותב בספרו: ''...סיפור היהודים כפי שגולל בתנ''ך, עמד במבחן הביקורת והארכיאולוגיה. כל שנה מוסיפה אישורים מתעודות, מונומנטים וחפירות. עלינו לקבל את דיווח התנ''ך...''

ד''ר יוחנן אהרוני: ''...התגליות החדשות שינו לחלוטין את גישת החוקרים למקרא. הם רואים בו עתה מקור היסטורי ממדרגה ראשונה... אין עוד חוקר רציני אשר יכול היום לפקפק בעובדה שמסורות אלה אומנם נמסרו בנאמנות מפליאה מדור לדור''.

הדברים פשוטים וברורים, שאין המסורת היהודית זקוקה לכל אישור של ארכיאולוגים למיניהם כדי לדעת שכל המסופר בתורה הוא אמת לאמיתה. אולם יש לראות בגילויי הארכיאולוגיה כאמצעי שההשגחה מסרה לידינו לחיזוק נוסף לאמונה, להוציא אף מלב הספקנים, דברים הידועים משכבר.

עדויות מכל העולם

אחד החוקרים הרציניים בתחום זה הוא פרופסור עמנואל ויליקובסקי. את פרופסור ויליקובסקי הטרידו שאלות קשות. על פי המסופר בתנ''ך היו בהיסטוריה העולמית מאורעות כבירים שהיו חייבים להשאיר רושם רב על האנושות כולה. מאורעות כמו יציאת מצרים, קריעת ים סוף (שבו נבקעו כל המימות שבעולם!) ומעמד הר סיני (העולם נעצר - עוף לא פרח, צמחים לא נעו וכו'. וקול השופר נשמע בכל העולם), היו צריכים להיות מתועדים גם אצל האומות שמסביב לאזורי המזרח התיכון. וכיצד זה שהם אינם מסופרים על ידי אומות אחרות?

פרופסור ויליקובסקי לא טמן ידו בצלחת, והחל לנבור בספריות בחיפוש אחר כתבי יד עתיקים. במשך תשע שנים הוא חקר את הנושא, ובסופם הוא יכל לברך על המוגמר. בידיו היה אוסף עצום של עדויות רבות על תהפוכות טבע כלל עולמיות בזמנים היסטוריים ממסורות עם, וממצאים גיאולוגים סביב העולם כולו. לא נותר לו אלא לשבץ את המאורעות ההם בצד אלו המסופרות בתנ''ך, והנה הפלא ופלא - אפשר לראות כיצד חוו את מכות מצרים מן הצד המצרי, איך הם עמדו מופתעים אל מול עמוד האש האימתני שהלך כנגד ''אויבי הארץ'', כלשונם של המצריים. עדויות מכל רחבי העולם על היבקעותם של המים, תהפוכות הטבע האדירות שליוו את מעמד הר סיני, כולל קולו העצום של השופר, ועצירת השמש בימי יהושוע בן נון.

פפירוס איפואר

אחד הממצאים המרשימים, העוסק במכות מצרים, הנו ''פפירוס איפואר'' - כתב יד מצרי, המתעד את עשרת המכות שירדו על מצרים. [הפפירוס נרכש בשנת ה'תקפ''ח (1828 למניינם) על ידי המוזיאון של ליידן בהולנד ומספרו הקטלוגי - 344. הוא כתוב על שני צדדיו. ומכיל שבעה עשר עמודים. ברוב העמודים ארבע עשרה שורות, מן העמוד הראשון נותר שלם רק שליש, העמודים 9 ו - 16 הינם במצב גרוע ביותר, וגם שאר העמודים כולם פגומים בשוליהם העליונים והתחתונים].

פרופסור עמנואל וילקובסקי הוא שגילה את הדמיון הרב בין תאור ההרס והחורבן שפוקד את מצרים, כפי שמתאר אותן המצרי ''איפואר'', לבין התיאור של התורה על מכות מצרים, וזה לשונו: ''...חקרתי ודרשתי בכתובים, ואולם לא מצאתי איזכור כלשהו לאסון כזה בספרים העוסקים בהסטוריה של מצרים, עד אשר נתקלתי בהתייחסות לחכם בשם ''איפואר'', המקונן על כך שים הנילוס הפך לדם. חיפשתי אחר המקור, ומצאתיו במהדורה מאת אלן גרדנר, אשר תרגם את הטקסט בשנת 1909... עיון בכתוב הביאני למסקנה, שלא זו בלבד שהיה זה תיאור של שואת טבע, אלא שהטקסט היה תיאור מדויק של מכות מצרים... כה רב הדמיון בין התיאורים, עד כי - שנים מועטות לאחר מכן - כאשר שלחתי את הטקסטים המקבילים לפרופסור גוהן גרסטנג, האיג'פטולוג הבריטי וחוקר יריחו, השיב לי הלה, שהטקסט מתוך הפפירוס המצרי נראה לו כהעתק מספר שמות...!'' (פרופ' וילקובסקי, ''חוזים בכוכבים וחופרי קברים'' עמ' 32)

ממה התפעל פרופ' וילקובסקי? מה היה תוכנו של הפפירוס שכה הרשים אותו? הנה לפנינו ציטוט חלקי מן הפפירוס, בהשוואה לפסוקים מחומש שמות:

ספר שמות	תרגום פפירוס איפואר
ויהי הדם בכל ארץ מצרים (ז,כ)	מכות בכל הארץ, דם בכל מקום
ויבאש היאור (ז, כא)	האנשים נרתעים מלטעום, בני אנוש צמאים לדם
ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות, כי לא יכלו לשתות מימי היאור (ז, כה)	אלה הם מימינו, זהו אושרנו! מה נעשה? הכל נחרב!
הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן, דבר כבד מאוד (ט,ג)	כל החיות לבם בוכה, הבקר גועה.
ויט משה את מטהו על השמים, וה' נתן קולות וברד, ותהלך אש ארצה... ויהי ברד ואש מתלקחת... (ט, כג - כד)	עצים הושמדו. אומנם כן, שערים עמודים וקירות נאכלו על ידי האש...
ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים (י, טו)	מצרים בוכה, ארמון המלוכה בלא רווחיו, בלא פירות בלא תבואה, אשר לו שייכים החיטה, השעורה, האווזים והדגים.
ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם עד בהמה, ואת כל עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שבר (ט, כה)	אמנם כן, הושחת הכל אשר עוד אתמול נראה, האדמה הושארה ללאותה כמו אחרי קציר פשתה. אין למצוא פירות ולא ירק... רעב.
כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו (ט, טו)	ראה הבקר הופקר ואין איש שיאספם יחד, כל אחד מחפש רק את אלו החתומים בשמו.
ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת (יב, ל)	אמנם כן, בני הנסיכים הושלכו לעבר הקירות. היתה צעקה גדולה במצרים.
ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה (שמות יב כט)	הנהמה נשמעת בכל הארץ מעורבת בקינות. אומנם כן, הגדול והקטן זעקו, הלואי ואמות. האומנם זהו סוף האדם, לא הריון ולא לידה! אולי תפסיק נא האדמה מן הרעש, ויפסק השאון. בתי הסוהר חרבו, מצרים העילית הושחתה. הכל נהרס, מעונות האדם התהפכו ברגע.
וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם (יג, כא)	ראה, האש עלתה גבוה גבוה, ולהבתו הולכת נגד אויבי הארץ.
וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות (יב, לה)	הנה השפחות לובשות תכשיטי הגברות.

''אֱמֶת - מֵאֶרֶץ תִּצְמָח''

---

שער ההלכה

---

חודש ניסן

---

למוד הלכות הפסח

שׁוֹאֲלִים בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלָכֵן, רָאוּי וְנָכוֹן לִלְמֹד אֶת הִלְכוֹת הַפֶּסַח מִיּוֹם פּוּרִים [י''ד באדר], שֶׁהוּא יוֹם הַשְּׁלֹשִׁים שֶׁקֹּדֶם הַפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶינָה הַהֲלָכוֹת שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, וְיַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַמִּצְווֹת כְּהִלְכָתָן. (תוספות, הרא''ש. א)

פרשת החדש

רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, מוֹצִיאִים שְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה. בַּסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן קוֹרְאִים שִׁשָּׁה עוֹלִים בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ. בַּסֵּפֶר הַשֵּׁנִי קוֹרֵא הָעוֹלֶה הַשְּׁבִיעִי בִּקְרִיאַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ. בַּסֵּפֶר הַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא הַמַּפְטִיר בְּפָרָשַׁת 'הַחֹדֶשׁ' וְאוֹמֵר קַדִּישׁ. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אַחַר גְּמַר הַקְּרִיאָה בְּסֵפֶר תּוֹרָה הָרִאשׁוֹן, מִכֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא עָלוּ שִׁבְעָה עוֹלִים וְלֹא הִסְתַּיְּמָה חוֹבַת הָעוֹלִים שֶׁל הַיּוֹם. אַךְ לְאַחַר הַסֵּפֶר הַשֵּׁנִי, שֶׁעָלוּ כְּבָר שִׁבְעָה עוֹלִים, אוֹמְרִים קַדִּישׁ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הֶעֱלוּ שִׁבְעָה עוֹלִים בַּסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁלְמָה חוֹבַת הַיּוֹם, יֹאמְרוּ קַדִּישׁ. (ט)

בְּכָל פַּעַם שֶׁמּוֹצִיאִים שְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, כְּגוֹן רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת, אֲדָר, וְנִיסָן שֶׁחָלוּ בְּשַׁבָּת, מִנְהָג קָדוּם לוֹמַר אֶת הַפְּסוּקִים דִּלְהַלָּן בִּפְתִיחַת הַהֵיכָל: יִרְמְיָהוּ פֶּרֶק י' פָּסוּק ו, ז, י. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וכו', אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא. (הגר''ח פלאג'י, הלבוש)

כְּשֶׁחָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן בַּחֹל, קוֹרְאִים פָּרָשַׁת 'הַחֹדֶשׁ' בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו. (שו''ע סימן תרפה)

ימי שמחה

אֵין אוֹמְרִים וִדּוּי בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, כֵּיוָן שֶׁהַחֹדֶשׁ כֻּלּוֹ יְמֵי שִׂמְחָה לְעַם יִשְׂרָאֵל - בִּתְקוּפוֹת הֶעָבָר, הַהֹוֶה וְהֶעָתִיד. שֶׁהֲרֵי כַּחֲצִי שָׁנָה לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, נִצְטַוּוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְחָנְכוּ אוֹתוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. וּשְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת מִיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן עַד י''ב בּוֹ, וְכָל נָשִׂיא הָיָה עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. יוֹם י''ג בְּנִיסָן הָיָה 'אִסְרוּ חַג' שֶׁל הַנְּשִׂיאִים, שֶׁהוּא כַּיּוֹם הַמְסַכֵּם אֶת כָּל הַיָּמִים טוֹבִים שֶׁלָּהֶם. יוֹם י''ד בְּנִיסָן הוּא עֶרֶב פֶּסַח, וּלְאַחַר מִכֵּן שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח עַד כ''א. יוֹם כ''ב הוּא 'אִסְרוּ חַג' שֶׁל פֶּסַח. וּמִיּוֹם כ''ג עַד כ''ט בְּנִיסָן, הֵם יְמֵי שִׂמְחָה לֶעָתִיד, כִּי בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, עָתִיד לְהִבָּנוֹת בְּט''ו בְּנִיסָן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל (ילקוט שמעוני שמות יב): ''בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל''. וְשִׁבְעַת יְמֵי חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יִדָּחוּ לְאַחַר חַג הַפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעָרֵב אֶת שִׂמְחַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עִם שִׂמְחַת חַג הַפֶּסַח. נִמְצָא שֶׁכָּל יְמֵי חֹדֶשׁ נִיסָן הֵם יָמִים טוֹבִים וּשְׂמֵחִים לְיִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן אֵין אוֹמְרִים בָּהֶם וִדּוּי כְּלָל. (ב)

פרשת הנשיאים

מִנְהָג טוֹב לִקְרֹא מֵר''ח נִיסָן עַד י''ב בּוֹ פָּרָשַׁת הַנָּשִׂיא שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם כַּמּוּבָא בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא, וּבְי''ג יִקְרָא אַרְבָּעָה פְּסוּקִים שֶׁבִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ, כַּמּוּבָא בַּסִּדּוּרִים. (ג)

תענית

מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית יָחִיד בְּחֹדֶשׁ נִיסָן [חוּץ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחַג הַפֶּסַח], כְּגוֹן עַל פְּטִירַת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁפָּסַק מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תקסח סעיף ח) שֶׁטּוֹב לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם זֶה. אוּלָם כַּיּוֹם, שֶׁהַדּוֹרוֹת נֶחְלְשׁוּ, וְאִם יִתְעַנֶּה יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיְּמַעֵט מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה, עָדִיף שֶׁלֹּא יִתְעַנֶּה כְּלָל, וְיֵשֵׁב וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּזְכוּת הַתּוֹרָה תַּעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד מְאֹד אֶת הוֹרָיו הַנִּפְטָרִים יוֹתֵר מֵהַתַּעֲנִית. וּבִפְרָט אִם זוֹכִים לְאַרְגֵּן שִׁעוּר תּוֹרָה בָּרַבִּים לְעִלּוּי נִשְׁמָתָם שֶׁל הַהוֹרִים, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין עֲרֹךְ לָזֶה. (סימן תכט ס''ב. ה)

בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא נָהֲגוּ לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית יָחִיד בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, אוּלָם לְמִנְהַגָם שֶׁהֶחָתָן מִתְעַנֶּה בְּיוֹם חֻפָּתוֹ, מֵאַחַר וּבְאוֹתוֹ יוֹם נִמְחָלִים לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו, יִתְעַנֶּה תַּעֲנִית זוֹ בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, וַאֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. (הרמ''א תכט ס''ב, תקעג ס''א. ז) וּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ''ל שֶׁחָתָן נִמְחָלִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו, הוּא בִּתְנַאי שֶׁמַּחְלִיט בֶּאֱמֶת לָשׁוּב מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים וּפוֹתֵחַ דַּף חָדָשׁ בְּחַיָּיו בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. אֲבָל אִם מַמְשִׁיךְ הוּא בְּהַנְהָגוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו הַלֹּא טוֹבִים, אֵין עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִים.

---

ברכת האילנות

---

טַעַם הַבְּרָכָה - הַיּוֹצֵא בִּימֵי נִיסָן וְרוֹאֶה אִילָנוֹת מַאֲכָל הַמּוֹצִיאִים אֶת פִּרְחֵיהֶם, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם אַחַת, כְּדֵי לְהוֹדוֹת לַה' עַל חִדּוּשׁ הָעֵצִים הַיְבֵשִׁים שֶׁהִפְרִיחָם. (י)

נֻסַּח הַבְּרָכָה: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם''.

כַּוָּנַת הַבְּרָכָה - יְכַוֵּן בַּבְּרָכָה הֵיטֵב, כִּי יֵשׁ בָּהּ תִּקּוּן וְעִלּוּי גָּדוֹל לַנְּשָׁמוֹת הַמְגֻלְגָּלוֹת בַּעֲצֵי הַשָּׂדֶה וּבָעֲשָׂבִים, וִיבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וְיִשְׁתַּדְּלוּ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ בַּעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ קַדִּישׁ לְאַחַר מִכֵּן לְעִלּוּי נִשְׁמַת הַנִּפְטָרִים. (החיד''א. י, יב)

זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת - לְכַתְּחִלָּה יְבָרֵךְ 'בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת' בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא הִסְפִּיק, רַשַּׁאי לְבָרֵךְ כָּל הַחֹדֶשׁ. וַאֲפִלּוּ בְּחֹדֶשׁ אִיָּר יָכוֹל לְבָרֵךְ, כָּל שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ פְּרָחִים בָּאִילָן, עַל אַף שֶׁגָּדְלוּ בּוֹ חֵלֶק מֵהַפֵּרוֹת. (כד, כה, כו)

אִילָנוֹת מַאֲכָל - לְכַתְּחִלָּה יְבָרֵךְ כְּשֶׁרוֹאֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵין לוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד, רַשַּׁאי לְבָרֵךְ. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ אִילָנוֹת מַאֲכָל וְלֹא סְרָק. וְאִם טָעָה וּבֵרַךְ עַל אִילָנוֹת סְרָק, לֹא יְבָרֵךְ שׁוּב עַל אִילָנוֹת מַאֲכָל. (יג. חזו''ע ברכות תנז)

אִילָנוֹת מֻרְכָּבִים אוֹ עָרְלָה - לְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ עַל אִילָנוֹת מֻרְכָּבִים, הוֹאִיל וְקִיּוּמָם נֶגֶד רְצוֹן הַבּוֹרֵא. אֲבָל אִילָנוֹת עָרְלָה לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם. (טו, יט)

רְאִיָּה - לֹא יְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶת הָאִילָנוֹת. וְלָכֵן, כְּשֶׁיֵּשׁ קִבּוּץ גָּדוֹל שֶׁל אֲנָשִׁים, יַקְפִּידוּ שֶׁיִּרְאוּ כֻּלָּם אֶת פִּרְחֵי הָאִילָנוֹת. וְאִם בֵּרְכוּ וְלֹא רָאוּ, לֹא יְבָרְכוּ שׁוּב כְּשֶׁיִּרְאוּ. (כח)

עִוֵּר - לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת, כֵּיוָן שֶׁבְּרָכָה זוֹ תְּלוּיָה בָּרְאִיָּה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה, אַךְ טוֹב שֶׁיִּשְׁמַע מֵאַחֵר שֶׁיּוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָה, וְיַעֲנֶה אָמֵן. (כח, יד)

חוּץ לָעִיר - טוֹב לְבָרֵךְ עַל אִילָנוֹת שֶׁמִּחוּץ לָעִיר. וְאָמְנָם, אִם קָשֶׁה לוֹ לָצֵאת מֵחֲמַת חֻלְשָׁה, וּבִפְרָט מֵחֲשַׁשׁ בִּטּוּל תּוֹרָה, יְבָרֵךְ עַל אִילָנוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הָעִיר. (יב)

שַׁבָּת - מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל הָאִילָנוֹת בְּשַׁבָּת, וּבִפְרָט כְּשֶׁחָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת, שֶׁזְּרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת. וְכָל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁרֹב הַצִּבּוּר בָּאִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת רַק בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ בִּימֵי הַחֹל לְבָרֵךְ, שֶׁבְּוַדַּאי מִצְוָה רַבָּה לְבָרֵךְ בְּשַׁבָּת לְזַכּוֹתָם. (כ, כג)

נָשִׁים - גַּם הַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת. (י)

וְהֵן אֱמֶת, שֶׁכְּלָל גָּדוֹל בְּיָדֵינוּ, 'שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא [גּוֹרֵם]'. דְּהַיְנוּ, כָּל מִצְוָה שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ בּוֹרֵא עוֹלָם לַעֲשׂוֹתָהּ - אִם הַמִּצְוָה תְּלוּיָה בִּזְמַן קָבוּעַ, כְּלוֹמַר, שֶׁהַזְּמַן גּוֹרֵם לַמִּצְוָה לָבוֹא, הָאִשָּׁה פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹתָהּ. כְּגוֹן מִצְוַת צִיצִית, שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִלְּהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית, כִּי זְמַנָּהּ קָבוּעַ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְכֵן פְּטוּרוֹת הֵן מִלְּהָנִיחַ תְּפִלִּין, כִּי זְמַן הֲנָחָתָן קָבוּעַ בַּחֹל וְלֹא בְּשַׁבָּת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

וְכֵיוָן שֶׁלֹּא רַק בְּמִצְווֹת מֵהַתּוֹרָה קַיָּם הַכְּלָל הַנַּ''ל, אֶלָּא גַּם בְּמִצְווֹת מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, אִם כֵּן, לִכְאוֹרָה תִּהְיֶינָה הַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִבִּרְכַּת הָאִילָנוֹת, כֵּיוָן שֶׁזְּמַנָּהּ בְּחֹדֶשׁ נִיסָן? אוּלָם הַכְּלָל בְּיָדֵינוּ, שֶׁלֹּא נֶחְשֶׁבֶת הַמִּצְוָה כְּ'מִצְוָה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא', אֶלָּא דַּוְקָא כְּשֶׁצִּוּוּי הַמִּצְוָה הוּא לִזְמַן מְסֻיָּם בִּלְבַד, אֲבָל יֶשְׁנָן מִצְווֹת שֶׁאֵין לָהֶן צִוּוּי לִזְמַן מְסֻיָּם, אֶלָּא שֶׁהַמְּצִיאוּת גּוֹרֶמֶת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָן בְּכָל זְמַן, כְּגוֹן מִצְוַת הֲבָאַת בִּכּוּרִים, שֶׁזְּמַנָּהּ מֵחַג הַשָּׁבוּעוֹת עַד חֲנֻכָּה, וּבְכָל זֹאת אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת כְּמִצְוָה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, כֵּיוָן שֶׁמַּה שֶּׁאֵין מְבִיאִים בִּכּוּרִים בִּשְׁאָר הַשָּׁנָה, הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין שִׁבְעַת הַמִּינִים מְצוּיִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בִּשְׁאָר הַשָּׁנָה, וְאִלּוּ הָיוּ מְצוּיִים, הָיוּ הַיָּמִים רְאוּיִים לַהֲבָאַת בִּכּוּרִים. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּבִרְכַּת הָאִילָנוֹת - שֶׁאֵין הַצִּוּוּי לְחֹדֶשׁ נִיסָן דַּוְקָא, אֶלָּא שֶׁמְּבָרְכִים בְּחֹדֶשׁ זֶה כֵּיוָן שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא שֶׁהָאִילָנוֹת מְלַבְלְבִים בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, אֲבָל אִלּוּ הָיוּ מְלַבְלְבִים בִּזְמַן אַחֵר, הָיוּ מְבָרְכִים בִּזְמַן אַחֵר. וּבֶאֱמֶת שֶׁיֶּשְׁנָן מְקוֹמוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁהָאִילָנוֹת מְלַבְלְבִים בָּחֳדָשִׁים אֲחֵרִים, וּמְבָרְכִים הֵם בֶּחֳדָשִׁים הָהֵם, לְכָךְ לֹא נֶחְשֶׁבֶת בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת כְּמִצְוָה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. (י, כה)

---

שבת הגדול

---

הטעם לשבת הגדול

הַשַּׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי חַג הַפֶּסַח הִיא 'שַׁבַּת הַגָּדוֹל'. וְאַחַד הַטְּעָמִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּזֶה, מִפְּנֵי הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ, שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, חָל פֶּסַח בְּיוֹם חֲמִישִׁי, וּבַשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו שֶׁחָל בְּ-י' בְּנִיסָן, צִוָּה הַקָּבָּ''ה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לָקַחַת שֶׂה לְקָרְבַּן פֶּסַח. וּכְשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל כֵּן, נִשְׁאֲלוּ מֵהַמִּצְרִים לְפֵשֶׁר הַדָּבָר, וְעָנוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עָתִיד הַקָּבָּ''ה בְּלֵיל חֲמִישִׁי [לֵיל פֶּסַח] לַהֲרֹג אֶת כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, וְאָנוּ נִתֵּן אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, לְבַל יָבוֹא הַמַּשְׁחִית לִנְגֹּף אֶל בָּתֵּינוּ. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ זֹאת הַבְּכוֹרִים, הָלְכוּ מִיָּד אֵצֶל אֲבוֹתֵיהֶם וְאֵצֶל פַּרְעֹה וְדָרְשׁוּ לִשְׁלֹחַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, אַךְ נִתְקְלוּ בְּסֵרוּב מֻחְלָט וְהֵחֵלּוּ בְּמִלְחָמָה - זֶה לְעֻמַּת זֶה, וְנֶהֶרְגוּ רַבִּים מֵהַמִּצְרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו י): ''לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם'', כְּלוֹמַר, מִצְרַיִם הֻכּוּ עַל יְדֵי בְּכוֹרֵיהֶם. כְּשֶׁרָאוּ הַמִּצְרִים כָּךְ, חָגְרוּ אִישׁ חַרְבּוֹ לִנְקֹם בְּיִשְׂרָאֵל, אַךְ ה' יִתְבָּרַךְ הֵגֵן עֲלֵיהֶם בְּרֹב רַחֲמָיו, וְהֵבִיא עַל הַמִּצְרִים מַחֲלוֹת וְיִסּוּרִים רַבִּים וּמְשֻׁנִּים, עַד שֶׁהָיוּ שִׁנֵּיהֶם קֵהוֹת וּמְעֵיהֶם מִתְחַתְּכִים, וְנֶאֶלְצוּ לָסֶגֶת אָחוֹר, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִצְּלוּ עַם יִשְׂרָאֵל מִידֵי הָאוֹיְבִים הַלָּלוּ. עַל כֵּן נִקְרֵאת שַׁבָּת זוֹ 'שַׁבַּת הַגָּדוֹל', שֶׁהָיָה זֶה יוֹם גָּדוֹל לְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם נֵס. (כט)

טַעַם נוֹסָף לִקְרִיאַת הַשַּׁבָּת ''שַׁבַּת הַגָּדוֹל'', כִּי חוֹבָה קְדוֹשָׁה לְהִתְאַסֵּף בְּשַׁבָּת זוֹ בְּרֹב עַם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלֵי הַתּוֹרָה דּוֹרְשִׁים בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וַעֲרִיכַת לֵיל הַסֵּדֶר כְּמִשְׁפָּטוֹ. וְטוֹב לְהַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר גַּם בְּדִבְרֵי אַגָּדָה וְסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם וּפֵרוּשֵׁי הַהַגָּדָה שֶׁל לֵיל פֶּסַח, לְהַזְכִּיר גְּבוּרוֹת ה' וְנִפְלְאוֹתָיו. וְכָל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. (ל, לא)

וְכָךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל מָרָן הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ''א עַד לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ בְּכָל 'שַׁבַּת הַגָּדוֹל' בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בְּהֵיכַל יְשִׁיבַת 'אוֹר הַחַיִּים' שֶׁבִּשְׁכוּנַת הַבּוּכָרִים, וְהָיוּ בָּאִים כְּאַלְפַּיִם אִישׁ, אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו, אַךְ כֻּלָּם הָיוּ זוֹכִים לִשְׁמֹעַ אֶת מוֹצָא פִּיו שֶׁל מָרָן, וְגָדוֹל הָיָה הַמַּחֲזֶה וּמְרַגֵּשׁ מְאֹד. הָיָה הָרַב, כְּהֶרְגֵּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, מְתַבֵּל אֶת דְּרָשָׁתוֹ בְּדִבְרֵי אַגָּדָה, מְשָׁלִים וּמַעֲשִׂיּוֹת הַמּוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב, יַחַד עִם דִּבְרֵי חִזּוּק וֶאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְהָיָה מַאֲרִיךְ בִּדְרָשָׁתוֹ עַד כַּמָּה דַּקּוֹת לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, וְכֻלָּם הָיוּ מְמַהֲרִים לָלֶכֶת לְבֵיתָם, כְּדֵי לְהַסְפִּיק לֶאֱכֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית בִּזְמַנָּהּ. אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה.

עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - יֵשׁ לְהַקְדִּים אֶת דְּרָשַׁת 'שַׁבַּת הַגָּדוֹל' לַשַּׁבָּת הַקּוֹדֶמֶת, כְּדֵי לְהוֹרוֹת לָעָם אֶת הִלְכוֹת הַפֶּסַח. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם בְּשַׁבָּת שֶׁל עֶרֶב פֶּסַח מַמָּשׁ, יֵשׁ לִדְרֹשׁ בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם וּבְחִזּוּק הָאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְיֵשׁ לְהַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר עַל בִּעוּר הַ'שְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה' [הַיֵּצֶר הָרַע], וְעַל מַחְמֶצֶת הַדֵּעוֹת הַמְשֻׁבָּשׁוֹת, וְעַל נְפִיחַת הַמִּדּוֹת הַמְקֻלְקָלוֹת, כְּדֵי שֶׁנַּחֲזֹר לַמּוּטָב. (לב, רנא)

הַפְטָרָה - הַפְטָרַת 'שַׁבַּת הַגָּדוֹל' הִיא: ''וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם'' (מלאכי ג, ד). וּבְשָׁנָה שֶׁמַּקְדִּימִים אֶת 'שַׁבַּת הַגָּדוֹל', יַפְטִירוּ הַפְטָרָה זוֹ בַּשַּׁבָּת שֶׁל עֶרֶב פֶּסַח מַמָּשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ מִנְהָג בָּרוּר לְהַפְטִיר אֶת הַפְטָרַת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ. (ל)

שַׁבַּת הַגָּדוֹל שָׁלוֹם - מִנְהָג יָפֶה לוֹמַר בְּשַׁבַּת הַגָּדוֹל: ''שַׁבַּת הַגָּדוֹל שָׁלוֹם'', כְּדֵי לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר לַאֲחֵרִים אֶת נִסָּיו וְנִפְלְאוֹתָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. (ל)

---

הכשרת הכלים לפסח

---

הטעם להכשרת הכלים

הַכֵּלִים שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה לְמַאַכְלֵי חָמֵץ, מֵאַחַר וְהֵם בְּלוּעִים מֵהֶחָמֵץ, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַג הַפֶּסַח, אֶלָּא אִם כֵּן נַפְלִיט אֶת הֶחָמֵץ הַבָּלוּעַ בָּהֶם. וּלְהַלָּן נִרְאֶה כַּמָּה פְּרָטֵי דִּינִים בְּהֶכְשֵׁר כְּלֵי הֶחָמֵץ.

מערכת מיחדת לפסח

מִי שֶׁיָּכוֹל לְיַחֵד לְעַצְמוֹ מַעֲרֶכֶת כֵּלִים מְיֻחֶדֶת לְפֶסַח, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְיָשִׂים לֵב לְהַצְנִיעַ אֶת כָּל כְּלֵי הֶחָמֵץ שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה בְּאָרוֹן מְיֻחָד, וְיִסְגֹּר אוֹתוֹ וְיִכְתֹּב עָלָיו 'כְּלֵי חָמֵץ', לְבַל יִטְעוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח. וְאָמְנָם לֹא לְכָל אָדָם יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְיַחֵד לְעַצְמוֹ מַעֲרֶכֶת כֵּלִים נוֹסֶפֶת, וְלָכֵן יֵשׁ לָדַעַת אֶת פְּרָטֵי הַדִּינִים כְּדִלְהַלָּן.

המקור מן התורה

כְּשֶׁחָזְרוּ עַם יִשְׂרָאֵל מִמִּלְחֶמֶת מִדְיָן, הֵבִיאוּ עִמָּם שָׁלָל גָּדוֹל שֶׁל כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, וְצִוָּה אוֹתָם הַקָּבָּ''ה לְהַכְשִׁיר אֶת כָּל הַכֵּלִים מִבְּלִיעַת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶם, כַּמְבֹאָר בַּפְּסוּקִים לְהַלָּן (במדבר פרק לא פסוקים כא-כג):

''וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם''.

מִפְּסוּקִים אֵלּוּ אָנוּ לְמֵדִים, כִּי כָּל כְּלִי אֲשֶׁר בָּלַע מִמַּאֲכַל אִסּוּר - כְּדֵי לְהַכְשִׁירוֹ וּלְהַגִּיעַ לִפְלֵטַת הָאִסּוּר כָּלִיל, הֶכְשֵׁרוֹ כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, כְּדִלְהַלָּן:

ליבון

כֵּלִים שֶׁהַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם הוּא בְּאֵשׁ, כְּגוֹן שַׁפּוּדִים שֶׁצּוֹלִים בָּהֶם עַל הָאֵשׁ - כֵּיוָן שֶׁבָּלְעוּ אִסּוּר בְּאֶמְצָעוּת הָאֵשׁ, הֶכְשֵׁרָם גַּם כֵּן עַל יְדֵי הָאֵשׁ, דְּהַיְנוּ לְהַכְנִיסָם בְּתוֹךְ הָאֵשׁ עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת אֵשׁ נִתָּזִים מֵהֶם, וְהֶכְשֵׁר זֶה נִקְרָא ''לִבּוּן''.

הגעלה

כֵּלִים שֶׁהַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם הוּא עַל יְדֵי בִּשּׁוּל שֶׁל דָּבָר לַח, כְּגוֹן סִיר שֶׁבֻּשַּׁל בּוֹ מָרָק אוֹ מַאֲכָל עִם רֹטֶב - כֵּיוָן שֶׁבְּלִיעָתָם בְּאֶמְצָעוּת לַח רוֹתֵחַ, הֶכְשֵׁרָם גַּם כֵּן עַל יְדֵי הַמַּיִם הָרוֹתְחִים. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא ''הַגְעָלָה'' [הַפְלָטָה], דְּהַיְנוּ לְהַרְתִּיחַ מַיִם בִּכְלִי, וּבְעוֹד שֶׁהַמַּיִם מְבַעְבְּעִים, יַכְנִיס אֶת הַכְּלִי לַמַּיִם וְגַם אֶת הַיָּדִיּוֹת וְהַמִּכְסֶה, וּבָזֶה יִפָּלֵט הָאִסּוּר הַבָּלוּעַ. (קלה, קלו)

* קֹדֶם הַהַגְעָלָה יְנַקֶּה אֶת הַכְּלִי הֵיטֵב בְּחָמְרֵי נִקּוּי, וְיָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל לִכְלוּךְ וַחֲלֻדָּה, וִינַקֶּה גַּם בִּמְקוֹם הַבְּרָגִים. (קלד)

* כְּלִי גָּדוֹל מְאֹד שֶׁמֵּחֲמַת גָּדְלוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹךְ כְּלִי הַהַגְעָלָה, יְמַלְּאֵהוּ מַיִם עַד הַסּוֹף וְיַרְתִּיחֵהוּ בְּאֹפֶן שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם עַל כָּל שְׂפַת הַכְּלִי.

וְיַעֲשֶׂה שָׂפָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר לְפִיו שֶׁל הַכְּלִי, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא הֵיטֵב וְיַגִּיעוּ הַמַּיִם גַּם בִּשְׂפָתוֹ, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִתְּזוּ פַּעַם אַחַת נִיצוֹצוֹת מֵהֶחָמֵץ שֶׁהִתְבַּשֵּׁל בַּכְּלִי עַל הַשָּׂפָה. וְאוּלָם כָּל זֶה בִּכְלִי רָגִיל שֶׁנּוֹגֵעַ הֶחָמֵץ רַק בְּתוֹכוֹ וְלֹא מִבַּחוּץ, אֲבָל כְּלִי שֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל הֶחָמֵץ, וּכְגוֹן קַעֲרַת מַצֶּקֶת גְּדוֹלָה שֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַסִּיר כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ מִמֶּנָּה לַצַּלָּחוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּלְעָה חָמֵץ מִבַּחוּץ, צָרִיךְ לְהַכְנִיסָהּ כֻּלָּהּ לְתוֹךְ כְּלִי הַהַגְעָלָה. (סימן תנב ס''ו ובמשנה ברורה)

* נָהֲגוּ לִשְׁטֹף אֶת הַכְּלִי בְּמַיִם קָרִים מִיָּד לְאַחַר הַהַגְעָלָה. וְהַטַּעַם לַדָּבָר, זֵכֶר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים אֶת הַכֵּלִים לְאַחַר הַהַגְעָלָה בְּמַיִם קָרִים. (סימן תנב סעיף ז. קמב, קנז)

הַבְהָרָה: רָאוּי לְהִזָּהֵר לְהַקְדִּים אֶת הַהַגְעָלָה קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילַת הֶחָמֵץ שֶׁבְּעֶרֶב פֶּסַח [שֶׁהוּא בְּי''ד בְּנִיסָן בַּבֹּקֶר (10:20 בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעוֹן קַיִץ), כַּמְבֹאָר לְהַלָּן], כֵּיוָן שֶׁאִם מַגְעִיל לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ, יֵשׁ לְהִזָּהֵר בְּכַמָּה פְּרָטֵי דִּינִים. וּבְלָאו הָכִי בְּהַכְשָׁרַת הַכֵּלִים יֵשׁ לָדַעַת כִּי יֶשְׁנָם פְּרָטִים וְדִינִים רַבִּים. וְלָכֵן, כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁבָּקִי הוּא בַּהֲלָכָה, יִפְנֶה לְמוֹרֵה הוֹרָאָה שֶׁיַּנְחֶה אוֹתוֹ כֵּיצַד לִנְהֹג. וּבָרוּךְ ה' כַּיּוֹם יֵשׁ בְּכָל עִיר מְקוֹמוֹת לְהַכְשָׁרַת כֵּלִים מִטַּעַם הָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית קֹדֶם הַפֶּסַח. וְעַל הָעוֹסְקִים בְּהַכְשָׁרַת הַכֵּלִים לְשַׁנֵּן הֵיטֵב אֶת הַהֲלָכוֹת קֹדֶם גִּישָׁתָם לִמְלָאכָה חֲשׁוּבָה וְאַחֲרָאִית שֶׁכָּזוֹ. (קסב)

חִלּוּק בֵּין בְּלִיעַת אִסּוּר לִבְלִיעַת הֶתֵּר
יֵשׁ לְהַבְהִיר, כִּי כָּל מַה שֶּׁהִצְרִיכָה הַתּוֹרָה שֶׁכֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁם בָּאֵשׁ כְּשַׁפּוּדִים - הֶכְשֵׁרָם בָּאֵשׁ, אֵינוֹ אֶלָּא בְּכֵלִים שֶׁבָּלְעוּ מִמַּאֲכַל אִסּוּר, כִּכְלֵי מִדְיָן הַנַּ''ל שֶׁבָּלְעוּ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וַחֲזִיר, וְעַל כֵּן הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה בָּהֶם שֶׁאֵין הֶכְשֵׁרָם אֶלָּא בָּאֵשׁ, אֲבָל כֵּלִים שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם בָּאֵשׁ בְּדָבָר שֶׁל הֶתֵּר, כְּגוֹן שֶׁצָּלוּ בָּהֶם בָּשָׂר כָּשֵׁר, וְעַתָּה רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְמַאַכְלֵי חָלָב, אֵין צָרִיךְ לְהַכְשִׁירָם בְּלִבּוּן בָּאֵשׁ, וְדַי לְהַכְשִׁירָם בְּהַגְעָלָה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה בָּהֶם כָּל כָּךְ מֵאַחַר וּמִתְּחִלָּה בָּלְעוּ הֶתֵּר.

וּמֵעַתָּה, בְּהַכְשָׁרַת הַכֵּלִים לְפֶסַח, מֵאַחַר וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה הֶחָמֵץ הוּא הֶתֵּר גָּמוּר, אִם כֵּן לִכְאוֹרָה לֹא נִצְטָרֵךְ לְלַבֵּן אֶת הַשַּׁפּוּדִים בָּאֵשׁ וְדַי יִהְיֶה לָהֶם בְּהַגְעָלָה, וּבֶאֱמֶת שֶׁכֵּן דַּעַת רֹב הָרִאשׁוֹנִים (הרמב''ם, הראב''ד, רבנו תם, הסמ''ג, ראבי''ה, אור זרוע, תוספות רי''ד, הראב''ן, הרז''ה, הריבב''ן, הגהות מימוניות, רבנו חיים בר שמואל תלמיד הרשב''א, היראים, התרומה), אֶלָּא שֶׁמָּרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ חָשַׁשׁ לַחוֹלְקִים (הרמב''ן, מהר''ם חלאוה, המאירי, מחזור ויטרי, ההשלמה, הר''ן, רבנו ירוחם) שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהֶחָמֵץ נֶחְשָׁב אִסּוּר, וְנִמְצָא שֶׁהַשַּׁפּוּדִים בָּלְעוּ אִסּוּר, וְלָכֵן הִצְרִיךְ לִבּוּן. [וּמִכָּל מָקוֹם בְּכַמָּה הֲלָכוֹת מְסֻיָּמוֹת הֵקֵל מָרָן, וְצֵרֵף אֶת דַּעַת הָאוֹמְרִים שֶׁחָמֵץ הֶתֵּר הוּא].

אַךְ יֵשׁ לְהָבִין, כִּי מֵאַחַר וְהֶחָמֵץ נִבְלָע בַּשַּׁפּוּד בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה שֶׁאָז הוּא הֶתֵּר גָּמוּר, הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַכֵּלִים בָּלְעוּ אִסּוּר? אֶלָּא אוֹמֵר הָרַמְבַּ''ן: ''חָמֵץ שְׁמוֹ עָלָיו'', דְּהַיְנוּ הֶחָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה יֵשׁ לוֹ שֵׁם שֶׁל 'חָמֵץ', עוּגָה זוֹ כָּל הַשָּׁנָה הִיא בְּגֶדֶר אִסּוּר חָמֵץ בְּיַחַס לִימֵי הַפֶּסַח, וְאֵין זֶה דּוֹמֶה לְבָשָׂר כָּשֵׁר שֶׁנִּבְלַע בַּשַּׁפּוּד שֶׁהוּא הֶתֵּר גָּמוּר תָּמִיד, וְלָכֵן דַּי בְּהַגְעָלָה כְּדֵי לְהָפְכוֹ לַחֲלָבִי. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָמֵץ שֶׁאַף שֶׁמֻּתָּר הוּא בַּאֲכִילָה לַחֲלוּטִין, מִכָּל מָקוֹם אַף עַתָּה נֶחְשָׁב הוּא אִסּוּר בְּיַחַס לַפֶּסַח שֶׁאָסְרָה בּוֹ הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל חָמֵץ, וְלָכֵן אִם נִבְלַע בַּשַּׁפּוּד, הֶכְשֵׁרוֹ בְּלִבּוּן דַּוְקָא.

בֵּאוּר וּמָקוֹר לַחִלּוּק בֵּין בְּלִיעַת אִסּוּר לְהֶתֵּר
וְיֵשׁ לְהָבִין, מָה הַסְּבָרָא לְחַלֵּק בֵּין אִם הַשַּׁפּוּד בָּלַע אִסּוּר אוֹ בָּלַע הֶתֵּר, הֲלֹא אִם אֵין הַבָּלוּעַ יוֹצֵא מֵהַשַּׁפּוּד אֶלָּא בְּלִבּוּן, מַדּוּעַ דַּי לוֹ בְּהַגְעָלָה כְּשֶׁבָּלַע הֶתֵּר? וְהַבֵּאוּר בָּזֶה הוּא, כִּי אַף שֶׁבְּהַגְעָלָה נִשְׁאָר מְעַט מִטַּעַם הַבָּשָׂר הַכָּשֵׁר הַבָּלוּעַ בַּשַּׁפּוּד, בְּכָל זֹאת כֵּיוָן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֻכַּר כָּאן אִסּוּר בָּשָׂר וְחָלָב בָּעַיִן, אֶלָּא שֶׁכַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחָלָב, יִתְהַוֶּה וְיִתְחַדֵּשׁ כָּאן אִסּוּר שֶׁלֹּא נוֹצַר עַד עַתָּה, וְהוּא יִתְהַוֶּה בַּבָּלוּעַ וְלֹא בָּעַיִן, לְכָךְ לֹא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה. לֹא כֵן בִּבְלִיעָה מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁנּוֹצַר הָאִסּוּר בָּעַיִן קֹדֶם שֶׁנִּבְלַע, וְכֵן בֶּחָמֵץ, שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַמַּאֲכָל חָמֵץ קֹדֶם שֶׁנִּבְלַע בַּשַּׁפּוּד, לְכָךְ צְרִיכִים דַּוְקָא לִבּוּן.

וּכְדֵי לְהָבִין אֶת מְקוֹר הַדִּין מֵהַגְּמָרָא, נַקְדִּים הַקְדָּמָה קְטַנָּה. כַּיָּדוּעַ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ צִוְּתָה הַתּוֹרָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּבְשָׂרָם הָיָה נֶאֱכָל עַד זְמַן מְסֻיָּם כְּפִי שֶׁקָּבְעָה הַתּוֹרָה. לְמָשָׁל: קָרְבַּן חַטָּאת נֶאֱכַל לַכֹּהֲנִים בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהִקְרִיבוּ אוֹתוֹ וְהַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו וְלֹא יוֹתֵר, וְאִם נִשְׁאַר מֵהַבָּשָׂר אַחַר זְמַן זֶה, הֲרֵיהוּ נִקְרָא אִסּוּר ''נוֹתָר'', וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת.

וְהִנֵּה לְאַחַר שֶׁהַכֹּהֲנִים בִּשְּׁלוּ אוֹ צָלוּ אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת, וְעָבַר יוֹם וָלַיְלָה, נִמְצָא שֶׁטַּעַם בְּשַׂר הַחַטָּאת הַבָּלוּעַ בַּסִּירִים וּבַשַּׁפּוּדִים הֲרֵיהוּ טַעַם שֶׁל אִסּוּר ''נוֹתָר'', וְאֵיךְ יְבַשְּׁלוּ אוֹ יִצְלוּ בָּהֶם שׁוּב קָרְבָּנוֹת אֲחֵרִים, הֲרֵי הֵם יִבְלְעוּ מִטַּעַם שֶׁל הַבָּשָׂר הַנּוֹתָר? לְכָךְ צִוְּתָה הַתּוֹרָה (ויקרא ו כא): ''וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם''. כְּלוֹמַר, שֶׁהָיוּ מַגְעִילִים אֶת הַכֵּלִים בְּמַיִם רוֹתְחִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הֵן הַכֵּלִים שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם וְהֵן הַכֵּלִים שֶׁצָּלוּ בָּהֶם, וְכַמְבֹאָר בַּמִּשְׁנָה (זבחים צז ע''א): הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה שֶׁל בְּשַׂר הַקָּרְבָּנוֹת, הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה.

וּבַגְּמָרָא (מסכת עבודה זרה עו ע''א) שָׁאַל רַב עַמְרָם אֶת רַב שֵׁשַׁת, מַדּוּעַ כְּלֵי גוֹיִם שֶׁבָּלְעוּ בְּאֵשׁ - הֶכְשֵׁרָם בְּלִבּוּן, וְאִלּוּ כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבָּלְעוּ בְּאֵשׁ מִבְּשַׂר הַקָּרְבָּנוֹת - הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה? הֵשִׁיב לוֹ רַב שֵׁשַׁת, שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵּל בֵּין בְּלִיעַת כְּלֵי קָדָשִׁים לִבְלִיעַת כְּלֵי גוֹיִם. בִּכְלֵי הַגּוֹיִם מִתְּחִלָּה הָיָה כָּאן אִסּוּר בָּעַיִן וּלְאַחַר מִכֵּן נִבְלַע בַּשַּׁפּוּד, לָכֵן הֶחְמִירָה בּוֹ הַתּוֹרָה יוֹתֵר, לֹא כֵן בַּשַּׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה כָּאן שׁוּם אִסּוּר, וְרַק לְאַחַר יוֹם וָלַיְלָה נוֹצַר אִסּוּר ''נוֹתָר'' בַּבָּלוּעַ וְלֹא בָּעַיִן, וּכְשֶׁנּוֹצַר הָאִסּוּר בַּבָּלוּעַ, הֲרֵיהוּ קַל יוֹתֵר.

וּמִכָּאן לָמַדְנוּ עַל שַׁפּוּדִים שֶׁצָּלָה בָּהֶם בָּשָׂר, וְרוֹצֶה עַתָּה לְהָפְכָם לְמַאַכְלֵי חָלָב כִּגְבִינַת חֲלוּמִי שֶׁצּוֹלִים אוֹתָהּ, מֵאַחַר וְהַשַּׁפּוּדִים מִתְּחִלָּה בָּלְעוּ בְּשַׂר הֶתֵּר גָּמוּר, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּגְבִינָה יִוָּצֵר כָּאן אִסּוּר חָדָשׁ שֶׁל ''בָּשָׂר וְחָלָב'', וְאָז כְּבָר הַבָּשָׂר בָּלוּעַ, לְכָךְ דַּי לָהֶם בְּהַגְעָלָה. וְהוּא הַדִּין לְמַחֲבַת טֶפְלוֹן בְּשָׂרִית שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּלִי שֶׁמֶן כְּלָל, וְרוֹצֶה לְהָפְכָהּ לַחֲלָבִית, דַּי לָהּ בְּהַגְעָלָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָמֵץ שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ שֵׁם אִסּוּר חָמֵץ עָלָיו, וְנוֹצַר בּוֹ הָאִסּוּר קֹדֶם שֶׁנִּבְלַע.

כָּל הָאָמוּר דַּוְקָא בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַחֲבַת בְּשָׂרִי שֶׁרוֹצֶה לְהָפְכָם לַחֲלָבִי אוֹ לְהֶפֶךְ, אֲבָל שַׁפּוּד אוֹ מַחֲבַת בְּשָׂרִי שֶׁטָּעָה וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּמַאֲכָל חֲלָבִי בְּלִי הַגְעָלָה, נֶאֶסְרוּ בְּשִׁמּוּשׁ, וּלְגַבֵּי הֶכְשֵׁרוֹ יִשְׁאַל חָכָם מוֹרֵה הוֹרָאָה.

(שולחן ערוך יורה דעה סימן קכא ס''ד, וכמבואר ברבותינו הראשונים. וכן הוא בגר''א, ערך השלחן, אבני צדק, חק יעקב, רבנו זלמן, רעק''א, החתם סופר, חסד לאברהם אלקלעי, זבחי צדק, זהב שבא לגאון רבי שמעון אגסי ועוד. קכו, קלח)

כל כלי הולכים בו אחר רב תשמישו

הֶכְשֵׁר הַכְּלִי נִקְבָּע עַל פִּי רֹב שִׁמּוּשׁוֹ. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם עַל פִּי רֹב הַשִּׁמּוּשׁ בַּכְּלִי הוּא בְּתַבְשִׁילִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַחוּת, כְּרֹטֶב אוֹ מָרָק, אַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ גַּם בְּמַאֲכָל יָבֵשׁ שֶׁלֹּא בְּאֶמְצָעוּת רֹטֶב - כֵּיוָן שֶׁרֹב שִׁמּוּשׁוֹ הוּא בְּתַבְשִׁיל לַח, הֶכְשֵׁרוֹ בְּהַגְעָלָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הֶכְשֵׁר כָּל כְּלִי וְכֶלִי. (סימן תנא סעיף ו)

וְיֵשׁ לְהָבִין מָה הַסְּבָרָא בָּזֶה שֶׁנֵּלֵךְ אַחַר רֹב שִׁמּוּשׁוֹ שֶׁל הַכְּלִי, הֲרֵי לְמָשָׁל אִם הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ פַּעַם אַחַת בַּכְּלִי בְּיָבֵשׁ, הֶכְשֵׁרוֹ בְּלִבּוּן, כִּי כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ, וְאִלּוּ אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי הַזֶּה עוֹד כַּמָּה פְּעָמִים בְּלַח, דַּי יִהְיֶה לְהַכְשִׁירוֹ בְּהַגְעָלָה, כִּי נַעֲשָׂה רֹב שִׁמּוּשׁוֹ בְּלַח, וַהֲלֹא בְּלִיעָתוֹ בְּיָבֵשׁ לְהֵיכָן הָלְכָה?

וְהַדְּבָרִים מְיֻשָּׁבִים עַל פִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ מְנַחֵם עֲזַרְיָה מִפָּאנוֹ. וּתְחִלָּה יֵשׁ לָדַעַת כִּי מִן הַתּוֹרָה דַּוְקָא כְּלִי שֶׁהוּא 'בֶּן יוֹמוֹ' [שֶׁבִּשְּׁלוּ בּוֹ אִסּוּר בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת] צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהָאִסּוּר הַבָּלוּעַ בּוֹ פּוֹלֵט טַעַם טוֹב בַּמַּאֲכָל, אֲבָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ [שֶׁלֹּא בִּשְּׁלוּ בּוֹ אִסּוּר בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת], אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם הֶכְשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁטַּעַם הָאִסּוּר הַבָּלוּעַ בּוֹ כְּבָר נִפְגַּם, וְטַעַם פָּגוּם אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וּבְכָל זֹאת חֲכָמִים הִצְרִיכוּ לְהַכְשִׁיר כְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, כְּדֵי לְהַפְלִיט מִמֶּנּוּ אֶת הַטַּעַם הַפָּגוּם. וְעַתָּה, כְּלִי שֶׁבָּלַע פְּעָמִים רַבּוֹת בְּלַח וּפַעַם אַחַת בְּיָבֵשׁ - אִם אָכֵן בָּלוּעַ בְּיָבֵשׁ בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, יֵשׁ לְהַצְרִיכוֹ לִבּוּן, מֵאַחַר וְטַעֲמוֹ אֵינוֹ פָּגוּם וְלֹא יִפְלֹט אֶלָּא בָּאֵשׁ. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים אַחַר רֹב שִׁמּוּשׁוֹ - זֶהוּ דַּוְקָא שֶׁכְּבָר עָבְרוּ 24 שָׁעוֹת מִבְּלִיעָתוֹ בְּיָבֵשׁ, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִבּוּן, וּלְכָל הַיּוֹתֵר יִצְטָרֵךְ הַגְעָלָה, אִם הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לָאַחֲרוֹנָה בְּלַח, וַחֲכָמִים הֵם שֶׁהִצְרִיכוּ לְהַכְשִׁירוֹ אַף אִם לֹא הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בָּ-24 שָׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת כְּלָל. וְלֹא הֶחְמִירוּ לְהַצְרִיכוֹ אֶת הַהֶכְשֵׁר הֶחָמוּר יוֹתֵר, אֶלָּא קָבְעוּ לָלֶכֶת אַחַר רֹב שִׁמּוּשׁוֹ, מִבְּלִי לָחוּשׁ לַמִּעוּט. (שו''ת הרמ''ע מפאנו סימן צו. גינת ורדים, עין יצחק אלחנן, בית דוד, רב פעלים, ועיין שלמת חיים זוננפלד. קמח)

סִירִים - רֹב שִׁמּוּשָׁם הוּא בְּדָבָר לַח, וַאֲפִלּוּ שֶׁפְּעָמִים מְבַשֵּׁל בָּהֶם מַאֲכָל יָבֵשׁ לְלֹא רֹטֶב, הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה. וְגַם מִכְסֵה הַסִּיר וְהַיָּדִית צְרִיכִים הַגְעָלָה. (סימן תנא סעי' ה, יב, יד)

יֵשׁ לְהַקְפִּיד לְנַקּוֹת וְלִגְרֹר הֵיטֵב אֶת הַשַּׁחְרוּרִית שֶׁבְּתַחְתִּית הַכְּלִי, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאָהּ, יַגְעִיל אֶת הַכְּלִי כְּמוֹ שֶׁהוּא. (קלו)

כַּפּוֹת, כַּפִּיּוֹת וּמַזְלְגוֹת - כֵּיוָן שֶׁרֹב שִׁמּוּשָׁם הוּא בִּ'כְלִי שֵׁנִי' [דְּהַיְנוּ בִּכְלִי שֶׁהוּרַק אֵלָיו הַמַּאֲכָל מֵהַכְּלִי שֶׁבֻּשַּׁל בּוֹ], אַף הֶכְשֵׁרָם בִּכְלִי שֵׁנִי. וְהַיְנוּ שֶׁיַּרְתִּיחַ מַיִם, וְיָכוֹל לְשָׁפְכָם לְתוֹךְ קְעָרָה, וּבְעוֹד הַמַּיִם חַמִּים מְאֹד, יַנִּיחַ אֶת הַכֵּלִים בַּקְּעָרָה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶפְשָׁר לְהַכְשִׁירָם בְּעֵרוּי מִכְּלִי רִאשׁוֹן, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְתִּיחַ מַיִם וִיעָרֶה עַל הַכֵּלִים. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים לְהַכְשִׁירָם דַּוְקָא בְּהַגְעָלָה בִּכְלִי רִאשׁוֹן. (סימן תנא סעיף ה, ו. קמד)

סַכִּין - יְנַקֶּה הֵיטֵב וּבִפְרָט בִּמְקוֹם הַחִבּוּר לַיָּדִית. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַשִּׁמּוּשׁ בְּסַכִּין הוּא בִּכְלִי שֵׁנִי, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת הַחִתּוּךְ דּוֹחֲקִים אֶת הַסַּכִּין בַּמַּאֲכָל, לְכָךְ בּוֹלַעַת הַסַּכִּין יוֹתֵר, וְהֶכְשֵׁרָהּ בְּהַגְעָלָה. וְאוּלָם בְּהַגְעָלָה זוֹ אֵין חִיּוּב לְהַקְפִּיד שֶׁהַמַּיִם יִהְיוּ עַל הָאֵשׁ בִּשְׁעַת הַהַגְעָלָה, אֶלָּא דַּי שֶׁהַמַּיִם יִהְיוּ חַמִּים מְאֹד. (תנא ס''ג. קלז)

מַצֶּקֶת - כֵּיוָן שֶׁרֹב שִׁמּוּשָׁהּ הוּא בִּכְלִי רִאשׁוֹן, הֶכְשֵׁרָהּ בְּהַגְעָלָה. (סימן תנא סעיף ה)

מֵחַם מַיִם - שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה מַקְפִּידִים שֶׁלֹּא לְחַמֵּם עָלָיו דִּבְרֵי מַאֲכָל, אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְרַק יְדִיחֵהוּ הֵיטֵב מִבַּחוּץ. אַךְ אִם חִמְּמוּ עָלָיו אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת פִּתָּה אוֹ בּוּרֶקָס וְכַדּוֹמֶה, הֶכְשֵׁרוֹ בְּהַגְעָלָה. וְאִם הוּא חַשְׁמַלִּי, שֶׁחוֹשֵׁשׁ לְהַגְעִילוֹ, יְמַלְּאֵהוּ מַיִם עַד הַסּוֹף וְיַרְתִּיחֵהוּ עַד שֶׁיִּגְלְשׁוּ הַמַּיִם עַל שְׂפַת הַכְּלִי. (ילקו''י י תסט. אור לציון ח''ג פ''י ה''ה)

מַחֲבַת - בֵּין שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ עִם הַרְבֵּה שֶׁמֶן [כְּטִגּוּן צִ'יפְּס וּשְׁנִיצְל], וּבֵין שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ עִם מְעַט שֶׁמֶן [כְּטִגּוּן בֵּיצָה], הֶכְשֵׁרָהּ בְּהַגְעָלָה. (כן כתבו בתשובות הגאונים, הראבי''ה, הרא''ש, הרוקח, טור ושו''ע סימן תנא סי''א, ויורה דעה סימן קכא ס''ד. ערך השלחן, אבני צדק, רבנו זלמן, חק יעקב, הש''ך, תפארת אדם, שלחן גבוה, החיד''א, זרע אמת ועוד. קלח)

סִיר עוּגָה - שֶׁמּוֹרְחִים בּוֹ מְעַט שֶׁמֶן שֶׁלֹּא תִּשָּׂרֵף הָעוּגָה, הַמֵּקֵל לְהַכְשִׁירוֹ בְּהַגְעָלָה, יֵשׁ לוֹ עַל מַה לִּסְמֹךְ. אַךְ עָדִיף לִקְנוֹת סִיר עוּגָה חָדָשׁ לְפֶסַח. (שלחן גבוה, תפארת אדם, מהר''י בכר שמואל ועוד. קלב)

תַּנּוּר אֲפִיָּה - יְנַקֶּה אֶת הַתַּנּוּר הֵיטֵב עִם חָמְרֵי נִקּוּי מִכָּל שְׁיָרֵי מַאֲכָל וְזֵעָה שֶׁהִצְטַבְּרוּ בַּפִּנּוֹת. וְטוֹב שֶׁיַּמְתִּין 24 שָׁעוֹת מֵעֵת הַשִּׁמּוּשׁ הָאַחֲרוֹן בַּתַּנּוּר, וְיַסִּיקֵהוּ לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה אַחַת בְּמִדַּת הַחֹם הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר, וְאָז רַשַּׁאי לֶאֱפוֹת וְלִצְלוֹת בּוֹ בְּפֶסַח. וּמִכָּל מָקוֹם, לְתַבְנִיּוֹת הָאֲפִיָּה לֹא יוֹעִיל הֶכְשֵׁר זֶה, וְלָכֵן לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתַּבְנִיּוֹת שֶׁל הֶחָמֵץ, אֶלָּא בְּתַבְנִיּוֹת מְיֻחָדוֹת לְפֶסַח אוֹ בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת. (קלב)

מִיקְרוֹגָל לְלֹא גּוּפֵי הַשְׁחָמָה - יְנַקֶּה אוֹתוֹ הֵיטֵב מִכָּל שְׁיָרֵי מַאֲכָל דְּבוּקִים. וְיַנִּיחַ בְּתוֹכוֹ קַעֲרַת מַיִם עִם מְעַט חָמְרֵי נִקּוּי, כְּדֵי לִפְגֹּם אֶת הַמַּיִם שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִים לִשְׁתִיָּה כְּלָל, וְיַפְעִיל כָּךְ אֶת הַמִּיקְרוֹגָל בְּמֶשֶׁךְ חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ דַּקּוֹת. וְאִם יֵשׁ בּוֹ גּוּפֵי הַשְׁחָמָה, הֶכְשֵׁרוֹ כְּהֶכְשֵׁר תַּנּוּר אֲפִיָּה כַּנַּ''ל. (ילקו''י ח''ה שסא)

חֲצוּבָה [הַבַּרְזֶל שֶׁעָלָיו מַנִּיחִים אֶת הַסִּיר בַּבִּשּׁוּל] וְכִירַיִם [הַמִּשְׁטָח שֶׁל הַגַּז] - יְנַקֶּה אֶת כָּל הַחֲלָקִים הֵיטֵב בְּחָמְרֵי נִקּוּי, וְיַחְמִיר לְהַגְעִילָם. אַךְ אַף אִם עֵרָה עֲלֵיהֶם מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן, הֻכְשְׁרוּ בְּכָךְ. וְיֵשׁ מַחְמִירִים לְצַפּוֹתָם בִּנְיַר כֶּסֶף. וְהַטַּעַם שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִבּוּן, כִּי אֲפִלּוּ אִם נָפַל אֵיזֶה חָמֵץ יָבֵשׁ עַל הַחֲצוּבָה וְנִצְלָה שָׁם בָּאֵשׁ וְנִבְלַע, מִן הַסְּתָם הוּא נִשְׂרַף. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִשְׂרַף, בְּכָל זֹאת מֵאַחַר וְלֹא מַנִּיחִים בְּפֶסַח אֶת הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ עַל הַחֲצוּבָה, אֶלָּא נוֹתְנִים אוֹתוֹ בַּסִּיר, וְהַסִּיר עַל הַחֲצוּבָה - כְּלָל גָּדוֹל בְּיָדֵינוּ שֶׁאֵין הַבָּלוּעַ בַּכְּלִי יוֹצֵא לִכְלִי אַחֵר שֶׁלֹּא בְּאֶמְצָעוּת רֹטֶב. וּבְלָאו הָכִי הֲרֵי רֹב הַנִּבְלַע בַּחֲצוּבָה אֵינוֹ אֶלָּא מִמַּה שֶּׁנִּשְׁפַּךְ עָלָיו, וְאִם כֵּן מֵעִקַּר הַדִּין דַּי לוֹ בָּעֵרוּי בִּלְבַד. (קלז)

הַהֶבְדֵּל בֵּין חָמֵץ לְבָשָׂר וְחָלָב
וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, הֲרֵי בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵין צָרִיךְ לְהַגְעִיל אֶת הַחֲצוּבָה וְהַכִּירַיִם בֵּין שִׁמּוּשׁ בְּבָשָׂר לְשִׁמּוּשׁ בְּחָלָב, אַף שֶׁפְּעָמִים נִשְׁפָּךְ מֵהַמַּאֲכָל, וּמַדּוּעַ בֶּחָמֵץ אָנוּ מַחְמִירִים? תְּשׁוּבָה: רֵאשִׁית, בְּוַדַּאי שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, כְּשֶׁיֵּשׁ לִכְלוּךְ שֶׁל חָלָב אוֹ בָּשָׂר הַנִּכָּר לָעַיִן, צָרִיךְ לְנַקּוֹתוֹ. אֶלָּא שֶׁלְּגַבֵּי הַבָּשָׂר וְהֶחָלָב הַבְּלוּעִים בַּחֲצוּבָה וּבַכִּירַיִם, כֵּיוָן שֶׁכָּל בְּלִיעָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא בְּלִיעָה שֶׁל הֶתֵּר [חָלָב לְבַד אוֹ בָּשָׂר לְבַד], סָמְכוּ עַל הַמְּצִיאוּת הַמּוּכַחַת שֶׁהָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת אֶת הַנִּשְׁפָּךְ עַל הַחֲצוּבָה מִיָּד. אוּלָם בְּפֶסַח הֶחְמִירוּ, מִשּׁוּם הַחֻמְרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִסּוּר חָמֵץ. (קלז)

פְּלָטָה שֶׁל שַׁבָּת - יְנַקֶּה הֵיטֵב אֶת הַפְּלָטָה מִכָּל חֲשַׁשׁ חָמֵץ דָּבוּק, וִיעָרֶה עָלֶיהָ מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן. (קלח) וְאוּלָם אִם יֶשְׁנָהּ רְגִילוּת לְחַמֵּם חַלּוֹת בְּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי הַפְּלָטָה, יְצַפֶּה אוֹתָהּ הֵיטֵב בִּנְיַר כֶּסֶף, וְרַק אָז יִהְיֶה רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּפֶסַח.

שַׁפּוּדִים וּרְשָׁתוֹת - שֶׁצָּלוּ בָּהֶם חָמֵץ עַל הָאֵשׁ [כְּגוֹן קְצִיצוֹת בָּשָׂר הַמְעֹרָבוֹת בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם], הֶכְשֵׁרָם בְּלִבּוּן בָּאֵשׁ עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת נִתָּזִים מֵהֶם. וְאִם טָעָה וְהִכְשִׁירָם בְּהַגְעָלָה בִּלְבַד וְצָלָה בָּהֶם בְּפֶסַח, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל אֶת הַמַּאֲכָל. וְאִם צָלָה בָּהֶם בָּשָׂר וְלֹא יָדוּעַ לוֹ שֶׁהָיָה מְעֹרָב בָּהֶם פֵּרוּרֵי לֶחֶם, דַּי לְהַגְעִילָם. (קכו)

מֵדִיחַ כֵּלִים - יְנַקֵּהוּ הֵיטֵב עִם חָמְרֵי נִקּוּי, וְטוֹב שֶׁיַּפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנָה כְּשֶׁהִיא רֵיקָה עִם מַיִם רוֹתְחִים וְחָמְרֵי נִקּוּי. (ילקו''י ח''ה עמוד שס) וּמִן הַדִּין מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמֵדִיחַ כֵּלִים בִּכְלֵי בָּשָׂר וּכְלֵי חָלָב יַחַד. וכמבואר בהרחבה בחוברת 'כשרות המטבח' בהלכה.

שַׁיִשׁ מִטְבָּח - יָדִיחַ וִינַקֶּה אוֹתוֹ הֵיטֵב בְּכָל הַפִּנּוֹת, וִיעָרֶה עָלָיו מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן. וְאִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּתְקַלְקֵל מֵהַמַּיִם הָרוֹתְחִים, יְצַפֶּה אֶת הַשַּׁיִשׁ בִּנְיַר כֶּסֶף. (קס)

כִּיּוֹר חַרְסִינָה - יְדִיחֵהוּ הֵיטֵב, וִיעָרֶה עָלָיו [ג' פְּעָמִים] מַיִם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן. (קנא)

סוגי כלים שונים

כְּלֵי זְכוּכִית - שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן: ''כְּלֵי זְכוּכִית אֵינָם בּוֹלְעִים וְאֵינָם פּוֹלְטִים''. עַל כֵּן אֵינָם צְרִיכִים שׁוּם הֶכְשֵׁר, וַאֲפִלּוּ אִם הִכְנִיסוּ בָּהֶם מַשְׁקֶה חָמֵץ חַם אוֹ קַר לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ כְּבַקְבּוּקֵי בִּירָה, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁטְפֵם וִידִיחֵם הֵיטֵב. כֵּן פָּסַק מָרָן רַבֵּנוּ יוֹסֵף קָארוֹ בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תנא סעיף כו). וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָן כּוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת שֶׁל זְכוּכִית לְמַאַכְלֵי בָּשָׂר וּלְמַאַכְלֵי חָלָב.

כן דעת רוב הראשונים, ומהם: רבנו תם, הרשב''א, הרא''ש, הר''ן, המאירי, המרדכי, האשכול, הראבי''ה, המכתם, הרשב''ץ, רבנו ירוחם, אוהל מועד ועוד. וכן פסקו רבים מהאחרונים, הכנסת הגדולה, הפרי חדש, שלחן גבוה, שער המפקד, הפרי מגדים ועוד, והעידו שכן המנהג בארץ ישראל וגלילותיה. ואף הרמ''א לא החמיר אלא בפסח, אבל בין בשר לחלב מודה לרוב הראשונים שמותר, כך כתבו הכנסת הגדולה, מנחת יעקב, קהל יהודה, זרע אמת, מהר''ם מבריסק, מהר''י אשכנזי ועוד. וּבִתְשׁוּבוֹת וְהַנְהָגוֹת לַגְּרַ''מ שְׁטֶרְנְבּוֹךְ כָּתַב, שֶׁגַּם בְּלִיטָא נָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה בֵּין בָּשָׂר לְחָלָב. וּבְשׁוּ''ת מִשְׁנֵה הֲלָכוֹת (ח''ט קסח) שָׁאַל הַשּׁוֹאֵל, עַל מַה סָּמְכוּ רַבִּים מִבְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהָקֵל בִּכְלֵי זְכוּכִית בְּבָשָׂר וְחָלָב, מֵאַחַר וְלֹא מָצָא לָזֶה סֶמֶךְ בְּשׁוּם מָקוֹם. וְהֵשִׁיב לוֹ הָרַב, שֶׁלֹּא רָאִינוּ אֵינָהּ רְאָיָה, שֶׁהֲרֵי כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁאַף לַמַּחְמִירִים בִּכְלֵי זְכוּכִית, הֶחְמִירוּ דַּוְקָא בְּפֶסַח שֶׁאִסּוּרוֹ בְּמַשֶּׁהוּ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִים לֹא חָשְׁשׁוּ. וְעַיֵּן שָׁם עוֹד, וְסִיֵּם בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ''וְשָׁמַעְתִּי מִגָּדוֹל אֶחָד בְּדוֹרֵנוּ, שֶׁאִשְׁתּוֹ הָרַבָּנִית רָצְתָה לְהַחְמִיר וְלָקַחַת כּוֹסוֹת שֶׁל זְכוּכִית לְבָשָׂר לְבַד וּלְחָלָב לְבַד, וּמִחָה בָּהּ וְאָמַר, כָּךְ רָאִיתִי בְּבֵית אִמִּי הַצִּדְקָנִית שֶׁהָיְתָה מְקֻבֶּלֶת מִגְּאוֹנֵי וְצַדִּיקֵי הַדּוֹר הַקּוֹדֵם, וְכֵן רָאִיתִי אֵצֶל שְׁאָר צַדִּיקֵי הַדּוֹר הֶעָבָר, וְאֵינִי רוֹצֶה לְשַׁנּוֹת מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי בְּבֵית אִמִּי, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ''. עכ''ד. (קנב)

מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר בִּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם בְּחָמֵץ חַם, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח. (הרמ''א סימן תנא סעיף כו) וְאוּלָם, כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁל דּוּרָלֶקְס וּפַּיְרֶקְס, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם לְבִשּׁוּל עַל הָאֵשׁ מַמָּשׁ, יְכוֹלִים בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַכְשִׁירָם עַל יְדֵי הַגְעָלָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח. וְאֵין צָרִיךְ לְשָׁטְפָם אַחַר כָּךְ בְּמַיִם קָרִים כַּנָּהוּג לְאַחַר הַהַגְעָלָה, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִתְפּוֹצְצוּ לִרְסִיסִים. (קנה)

עֲדוֹת הַמִּזְרָח שֶׁנָּהֲגוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ לְהַחְמִיר בִּכְלֵי זְכוּכִית, וּבָאוּ וְקָבְעוּ אֶת מְקוֹמָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹת מִמִּנְהָגָם וּלְהָקֵל כְּדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, אַף בְּלִי הַתָּרָה. (קנה, קנז, פו)

כְּלֵי פְּלַסְטִיק, עֵץ, אֶבֶן, אֶמַיְל [פַּח מְצֻפֶּה בְּחֹמֶר לָבָן אוֹ צִבְעוֹנִי] - כְּשִׁמּוּשָׁם כָּךְ הֶכְשֵׁרָם, וּכְדִין כְּלֵי מַתָּכוֹת. (קנא, קנז)

כְּלֵי חֶרֶס - אֵין מוֹעִיל לָהֶם הֶכְשֵׁר, מֵאַחַר וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עֲלֵיהֶם שֶׁאֵינָם פּוֹלְטִים, וְלָכֵן יְנַקֶּה אוֹתָם הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָמֵץ נִכָּר בָּהֶם, וְיַצְנִיעֵם בְּמָקוֹם מְיֻחָד, וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח. וְאוּלָם אִם הַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם בְּמַשְׁקֶה חָמֵץ צוֹנֵן כְּמוֹ בִּירָה, וְשָׁהָה הַמַּשְׁקֶה בְּתוֹכָם 24 שָׁעוֹת וָמַעְלָה, הֶכְשֵׁרָם בְּהַגְעָלָה. אוֹ שֶׁיְּמַלְּאֵם מַיִם, וּלְאַחַר 24 שָׁעוֹת יְרוֹקֵן אֶת הַמַּיִם וִימַלֵּא שׁוּב מַיִם אֲחֵרִים לְמֶשֶׁךְ 24 שָׁעוֹת, וִירוֹקֵן וִימַלֵּא שׁוּב לְמֶשֶׁךְ 24 שָׁעוֹת, וְאָז יִהְיֶה רַשַּׁאי לָתֵת לְתוֹכָם יַיִן לְלֵיל הַסֵּדֶר. (סימן תנא ס''א, סכ''א. קמט)

שמוש בצונן

כֵּלִים שֶׁרֹב שִׁמּוּשָׁם בְּצוֹנֵן, כְּגָבִיעַ שֶׁל קִדּוּשׁ וְכוֹסוֹת כֶּסֶף וְכַדּוֹמֶה, שֶׁשּׁוֹתֶה בָּהֶם מַשְׁקִים שֶׁל חָמֵץ כְּמוֹ בִּירָה אוֹ וִיסְקִי, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדֵּי פַּעַם נוֹתֵן בָּהֶם מַשְׁקֶה חַם וּמֻטְבָּל בּוֹ בִּיסְקְוִיט, דַּי לְשָׁטְפָם וְלַהֲדִיחָם הֵיטֵב. וּבְנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים לְהַגְעִילָם בְּרוֹתְחִים. (סימן תנא ס''ו. קמז)

מְקָרֵר - יְנַקֶּה הֵיטֵב, וּבִפְרָט בַּגּוּמִיּוֹת שֶׁבְּדַלְתוֹת הַמְקָרֵר וּבַחֲרִיצִים. (קמח)

שֻׁלְחָן - אִם אוֹכֵל יְשִׁירוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן לְלֹא מַפָּה, נָהֲגוּ לְעָרוֹת עָלָיו מַיִם רוֹתְחִים. אַךְ אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּתְקַלְקֵל, דַּי בְּכָךְ שֶׁיְּכַסֶּה אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּמַפָּה כָּל יְמֵי הַפֶּסַח. (קנט)

שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת - יִשְׁטְפֵן וִינַקֵּן הֵיטֵב הֵיטֵב, וְטוֹב לְעָרוֹת עֲלֵיהֶן מַיִם חַמִּים. (סג, קמה)

צַעֲצוּעִים - יֵשׁ לִשְׁטֹף וּלְנַקּוֹת הֵיטֵב אֶת כָּל צַעֲצוּעֵי וּמִשְׂחֲקֵי הַיְלָדִים.

---

כשרות המצרכים בפסח

---

השגחה מסמכת

כָּל מִצְרְכֵי הַמָּזוֹן שֶׁקּוֹנִים לְפֶסַח, צָרִיךְ לְהַקְפִּיד שֶׁיִּהְיוּ כְּשֵׁרִים לְפֶסַח בְּהַשְׁגָּחָה מֻסְמֶכֶת. וְיַקְפִּיד בָּזֶה אֲפִלּוּ בְּמִצְרָכִים שֶׁאֵינָם מִמִּינֵי דָּגָן, כִּי יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁבְּאֶחָד מִן הָרְכִיבִים יֶשְׁנָהּ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה לָנוּ.

קטניות

יֵשׁ לָדַעַת וּלְהוֹדִיעַ, כִּי הָאֹרֶז וְכָל הַקִּטְנִיּוֹת, כְּמוֹ חוּמוּס, שְׁעוּעִית, אֲפוּנָה, עֲדָשִׁים וְעוֹד, אֵינָם חָמֵץ כְּלָל וְעִקָּר, וְאֵין שׁוּם אִסּוּר לְאָכְלָם בְּפֶסַח.

כַּמְבֹאָר בְּמִשְׁנָה פְּסָחִים (קיד ע''א) שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין בְּלֵיל פֶּסַח, אָמַר רַב הוּנָא שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, כְּגוֹן סִילְקָא [תֶּרֶד] וְאֹרֶז. וְרָבָא הָיָה מְהַדֵּר כָּל שָׁנָה לֶאֱכֹל בְּלֵיל פֶּסַח דַּוְקָא סִילְקָא וְאֹרֶז, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ שְׁנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּיו שֶׁל רַב הוּנָא. וְאָמַר רַב אָשִׁי, מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי שֶׁחָלַק עַל חֲכָמִים וְאָמַר שֶׁהָאֹרֶז הוּא מִין דָּגָן. ע''כ.

אֶלָּא שֶׁלִּפְנֵי כַּמָּה מְאוֹת שָׁנִים, כַּאֲשֶׁר הָיוּ שְׂדוֹת הַחִטָּה וְהַקִּטְנִיּוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, הָיוּ מִשְׁתַּלְשְׁלִים גַּרְעִינֵי חִטָּה לִשְׂדוֹת הַקִּטְנִיּוֹת וּמִתְעָרְבִים בָּהֶם, וְלֹא כֻּלָּם בְּקִיאִים הָיוּ לִבְרֹר אֶת הַקִּטְנִיּוֹת הֵיטֵב לְבַל תִּשָּׁאֵר שָׁם שׁוּם חִטָּה. לֹא פַּעַם קָרָה שֶׁהָיוּ מוֹצְאִים בְּפֶסַח גַּרְגֵּר חִטָּה בַּתַּבְשִׁיל, שֶׁאָז נֶאֱסַר כֻּלּוֹ. אִי לְכָךְ, בְּאַרְצוֹת אַשְׁכְּנַז הִנְהִיגוּ עַל עַצְמָם חֻמְרָה זֹו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל קִטְנִיּוֹת, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְבָרְרָם כַּהֹגֶן. מִלְּבַד זֹאת, פְּעָמִים רִבּוֹת הָיוּ מְיַבְּאִים אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת בְּשַׂקֵּי הַקֶּמַח, וְהָיָה נִדְבָּק קֶמַח בָּאֹרֶז, שֶׁדָּבָר זֶה גָּרַם לְחָמֵץ גָּמוּר. וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי שֶׁעַל בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַמְשִׁיך בְּמִנְהָגָם, מִשּׁוּם ''וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ''. (פב)

חוּץ לָאָרֶץ - יֶשְׁנָן קְהִלּוֹת מְסֻיָּמוֹת מִבְּנֵי סְפָרַד בְּחוּץ לָאָרֶץ, כְּמוֹ בְּחֵלֶק מֵעָרֵי מָרוֹקוֹ, תּוּנִיס וְעוֹד, שֶׁהִנְהִיגוּ חֻמְרָה זֹאת עַל עַצְמָם שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּפֶסַח קִטְנִיּוֹת אוֹ חֵלֶק מִסּוּגֵי הַקִּטְנִיּוֹת. וְאָמְנָם, לְאַחַר שֶׁעָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַ'מָּרָא דְאַתְרָא', הוּא מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, רַבֵּנוּ יוֹסֵף קָארוֹ זיע''א, אֲשֶׁר כָּל הַסְּפָרַדִּים וַעֲדוֹת הַמִּזְרָח לְלֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל קִבְּלוּ הוֹרָאוֹתָיו, רַשָּׁאִים הֵם לְשַׁנּוֹת אֶת מִנְהָגָם וְלֶאֱכֹל קִטְנִיּוֹת לְלֹא הַתָּרָה. [וְרַק אִם הִמְשִׁיכוּ בְּחֻמְרָתָם לְאַחַר שֶׁעָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּפִתְאוֹם רוֹצִים לְשַׁנּוֹת אֶת מִנְהָגָם, יַעֲשׂוּ הַתָּרָה.] וּכְבָר הִתְבַּטֵּא הַגָּאוֹן חָכָם צְבִי שֶׁהָיָה מֵרַבָּנֵי אַשְׁכְּנַז לִפְנֵי כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְאָמַר: ''הַלְוַאי וְהַמַּצָּה שֶׁאֲנִי אוֹכֵל בְּלֵיל הַסֵּדֶר תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה לְלֹא שׁוּם חֲשַׁשׁ חִמּוּץ, כְּמוֹ הָאֹרֶז וְהַקִּטְנִיּוֹת שֶׁאוֹכְלִים אַחֵינוּ הַסְּפָרַדִּים בְּפֶסַח''. (פד, פו)

חָתָן - בָּחוּר סְפָרַדִּי שֶׁנָּהַג בְּבֵית הוֹרָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל קִטְנִיּוֹת, וְכַיּוֹם נָשָׂא אִשָּׁה וְעוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל קִטְנִיּוֹת לְלֹא שׁוּם הַתָּרָה כְּלָל. (פה)

אַף אִם הָאַבָּא מְצַוֶּה אֶת בְּנוֹ הַנָּשׂוּי שֶׁיַּמְשִׁיךְ בְּחֻמְרוֹתָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת, אִם הַבֵּן אֵינוֹ חָפֵץ, אֵינוֹ חַיָּב לִשְׁמֹעַ לְאָבִיו, מֵאַחַר וּבְנֵי סְפָרַד קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הוֹרָאוֹת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר.

וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִנְהָג זֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו קְצָת עוֹרְרִים. וְעַיֵּן בַּטּוּר (סימן תנג) שֶׁכָּתַב, וְיֵשׁ אוֹסְרִים לֶאֱכֹל אֹרֶז וְכָל מִינֵי קִטְנִיּוֹת בַּתַּבְשִׁיל, לְפִי שֶׁמִּינֵי חִטִּים מִתְעָרְבִים בָּהֶן, וְחֻמְרָה יְתֵרָה הִיא זוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן. וְכָתַב הַבֵּית יוֹסֵף: גַּם רַבֵּנוּ יְרוּחָם כָּתַב, אוֹתָם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֹרֶז וּמִינֵי קִטְנִיּוֹת מְבֻשָּׁל בְּפֶסַח - מִנְהַג שְׁטוּת הוּא, זוּלָתִי אִם הֵם עוֹשִׂים לְהַחְמִיר עַל עַצְמָם, וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה. וְאוּלַי לֹא רָאָה רַבֵּנוּ יְרוּחָם מַה שֶּׁכָּתַב הַסְּמַ''ק, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאֲסָרוּם מִשּׁוּם דְּדָגָן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְקִטְנִית מַעֲשֵׂה קְדֵרָה, וְגָזְרוּ שֶׁמָּא יְבַשֵּׁל דָּגָן כְּמוֹ קִטְנִית. וְגַם יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂים פַּת מִקִּטְנִית וְיָבוֹאוּ לִטְעוֹת וְיַעֲשׂוּ פַּת מִדָּגָן, אֲבָל מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁאֵינָם דּוֹמִים לְדָגָן כְּלָל, לֹא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת. וְגַם פְּעָמִים תְּבוּאָה מְעֹרֶבֶת בָּהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ יָפֶה. וְרַבֵּנוּ מָנוֹחַ כָּתַב טַעַם בְּשֵׁם סֵפֶר הַמִּנְהָגוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לֶאֱכֹל קִטְנִיּוֹת בַּמּוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', וְאֵין שִׂמְחָה בַּאֲכִילַת תַּבְשִׁיל קִטְנִיּוֹת. וְכָתַב הַבֵּית יוֹסֵף: ''וְלֵית דְּחָשׁ לַדְּבָרִים הַלָּלוּ זוּלָתִי הָאַשְׁכְּנַזִּים''. וְכָתַב הַגָּאוֹן יַעְבֵּ''ץ בְּסִפְרוֹ מֹר וּקְצִיעָה: ''וּמְעִידַנִי עַל אַבָּא מָארִי הַגָּאוֹן חֲכַם צְבִי זַצַ''ל, שֶׁכַּמָּה צַעַר נִצְטַעֵר אוֹתוֹ צַדִּיק עַל מִנְהַג הָאַשְׁכְּנַזִּים לְהִמָּנַע מֵאֲכִילַת אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת בְּפֶסַח, וְהָיָה אוֹמֵר, אִם הָיָה לִי כֹּחַ הָיִיתִי מְבַטֵּל לַמִּנְהָג הַגָּרוּעַ הַלָּז, שֶׁהִיא חֻמְרָה שֶׁמְּבִיאָה קֻלָּה, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה מִכְשׁוֹל לְהִכָּשֵׁל בְּאִסּוּר חָמֵץ גָּמוּר, כִּי מִתּוֹךְ שֶׁאֵין מִינֵי קִטְנִיּוֹת וְאֹרֶז מְצוּיִים לֶהָמוֹן לֶאֱכֹל וְלִשְׂבֹּעַ, צְרִיכִים לֶאֱפוֹת מַצָּה הַרְבֵּה מְאֹד, וְאֵין נִזְהָרִים בָּעִסָּה כָּרָאוּי וְכוּ', וְגַם נִמְנָעִים מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב מִסִּבַּת חֻמְרָה שֶׁאֵין לָהּ טַעַם וְלֹא רֵיחַ, וְאַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וְנִפֵּץ חֻמְרוֹת אֵלּוּ אֶל הַסָּלַע''. עי''ש. עַל כֵּן בְּוַדַּאי שֶׁאֵין חַיָּב הַבֵּן לִשְׁמֹעַ לְאָבִיו, אַךְ יִזָּהֵר לְהַבְהִיר לְאָבִיו בְּנַחַת וּנְעִימוּת אֶת טַעֲמוֹ וְנִמּוּקוֹ, וְהַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ יָבוֹא בְשָׁלוֹם. (פב) וכמבואר בחוברת 'כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה'.

אַשְׁכְּנַזִּיָּה הַנְּשׂוּאָה לִסְפָרַדִּי - רַשָּׁאִית לֶאֱכֹל אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת בְּפֶסַח, וְכֵן יְכוֹלָה לְהָקֵל בְּכָל מִנְהֲגֵי הַסְּפָרַדִּים שֶׁמְּקִלִּים בָּהֶם. וְכָתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁכָּךְ עָדִיף שֶׁתַּעֲשֶׂה כְּכָל מִנְהֲגֵי הַסְּפָרַדִּים, מֵאֲשֶׁר תַּחְמִיר עַל עַצְמָהּ כְּמִנְהֲגֵי בֵּית אָבִיהָ, כִּי בָּזֶה שֶׁתִּתְנַהֵג בְּחֻמְרוֹת יֶתֶר עַל בַּעְלָהּ, גּוֹרֶמֶת לִמְנִיעַת הַשָּׁלוֹם בַּבַּיִת, שֶׁחָמוּר הוּא מְאֹד.

וּכְבָר כָּתַב הָרַמְבַּ''ם (הלכות אישות פרק טו הלכה כ): ''צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי, וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ עַל פִּיו, וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׁר אוֹ מֶלֶךְ, מְהַלֶּכֶת בְּתַאֲוַת לִבּוֹ, וּמַרְחֶקֶת כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂנָא, וְזֶה הוּא דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים הַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן, וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשּׁוּבָם נָאֶה וּמְשֻׁבָּח''. ע''כ. (פז)

מֻתָּר לְאַשְׁכְּנַזִּי לְבַשֵּׁל לַחֲבֵרוֹ הַסְּפָרַדִּי אֹרֶז וּשְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת בְּפֶסַח. וּכְמוֹ כֵן רַשַּׁאי לְבַשֵּׁל אֹרֶז בְּיוֹם טוֹב שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁחָל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת שֶׁהוּא אִסְרוּ חַג שֶׁל פֶּסַח. (פו)

סְפָרַדִּיָּה הַנְּשׂוּאָה לְאַשְׁכְּנַזִּי - לֹא תְּבַשֵּׁל בְּבֵיתָם אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת, אַךְ כַּאֲשֶׁר מַגִּיעָה לְבִקּוּר אֵצֶל הוֹרֶיהָ בֶּחָג, רַשָּׁאִית לֶאֱכֹל שָׁם אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת. (פח)

אוֹרֵחַ - אַשְׁכְּנַזִּי הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל סְפָרַדִּי, הֲגַם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל קִטְנִיּוֹת, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל אֶת הַמַּאֲכָלִים שֶׁהִתְבַּשְּׁלוּ בַּסִּירִים שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם אֹרֶז וְקִטְנִיּוֹת לְלֹא שׁוּם חֲשָׁשׁ. (פו)

בְּדִיקַת הָאֹרֶז - הַמִּנְהָג לִבְדֹּק אֶת הָאֹרֶז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּתְשׂוּמֶת לֵב רַבָּה לְבַל תִּמָּצֵא בּוֹ חִטָּה. וְיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לִבְדֹּק לְיַד הַיְלָדִים כְּשֶׁהַלֶּחֶם בְּיָדָם, שֶׁמָּא יִפְּלוּ חָלִילָה פֵּרוּרִים לָאֹרֶז. (פב)

מצה עשירה

מֻתָּר לָלוּשׁ וְלֶאֱפוֹת עוּגוֹת מַצָּה עֲשִׁירָה, דְּהַיְנוּ עוּגוֹת מִקֶּמַח חִטָּה כָּשֵׁר לְפֶסַח הַנִּלּוֹשׁ בְּמִיץ פֵּרוֹת אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ חָלָב, בְּלִי מַיִם כְּלָל, וּמֻתָּר לְהַשְׁהוֹת עִסָּה זוֹ זְמַן רַב, כֵּיוָן שֶׁ''מֵּי פֵּרוֹת אֵין מַחְמִיצִים'' (פסחים לה עמוד ב), וּכְמוֹ שֶׁפָּסַק מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תסב סעיף א). וּפָשׁוּט שֶׁצָּרִיךְ בָּזֶה זְהִירוּת מְרֻבָּה, וְיַקְפִּיד גַּם שֶׁהַכֵּלִים יִהְיוּ יְבֵשִׁים מִמַּיִם, כִּי אִם יִתְעָרֵב בָּעִסָּה אֲפִלּוּ מְעַט מַיִם, יְכוֹלָה הָעִסָּה כֻּלָּהּ לְהַחְמִיץ.

מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לֶאֱפוֹת 'מַצָּה עֲשִׁירָה' אֶלָּא רַק לְחוֹלֶה אוֹ לְזָקֵן, כְּמוֹ שֶׁפָּסַק הָרָמָ''א (סימן תסב סעיף ד). וִיכוֹלִים לְהָקֵל גַּם לִילָדִים קְטַנִּים (קיח). וּבְעֶרֶב פֶּסַח מֻתָּר גַּם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה, שֶׁלֹּא הֶחְמִירוּ אֶלָּא בַּפֶּסַח עַצְמוֹ. (סימן תעא סעיף ב, נודע ביהודה, ערוך השלחן סימן תמד סק''ה. רסה)

חֲנֻיּוֹת - הַמּוֹכֵר בַּחֲנוּתוֹ עוּגוֹת 'מַצָּה עֲשִׁירָה', יֵשׁ לוֹ לִתְלוֹת מוֹדָעָה שֶׁבְּנֵי אַשְׁכְּנַז אֵינָם אוֹכְלִים עוּגוֹת אֵלּוּ בְּפֶסַח, זוּלַת לְחוֹלִים, לִזְקֵנִים וְלִילָדִים קְטַנִּים. (קיח)

עוּגוֹת מִקֶּמַח מַצָּה - מֻתָּר גַּם לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז לֶאֱפוֹת עוּגוֹת מִ'קֶּמַח מַצָּה' עִם מַיִם, שֶׁמֵּאַחַר וְהַמַּצָּה נֶאֶפְתָה, שׁוּב אֵינָהּ מַחְמִיצָה לְעוֹלָם. (פרי חדש, שערי תשובה, חק יעקב. קיח)

פצוחים

יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקְנוֹת אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פִיסְטוּקִים וְכַיּוֹצֵא קְלוּיִים הַנִּמְכָּרִים בַּשּׁוּק, אִם אֵין עֲלֵיהֶם הַשְׁגָּחָה כַּדָּת, מֵאַחַר וּפְעָמִים מְעֹרָבִים בָּהֶם קֶמַח בַּמֶּלַח שֶׁעֲלֵיהֶם. (קיז)

פרות יבשים

פֵּרוֹת יְבֵשִׁים כִּתְאֵנִים, צִמּוּקִים, שְׁזִיפִים, מִשְׁמְשִׁים וְכַיּוֹצֵא, הַנִּמְכָּרִים בַּשּׁוּק בַּהַשְׁגָּחָה כַּדָּת, שֶׁיִּבְּשׁוּם בְּאֹפֶן שֶׁאֵין בָּהֶם חֲשַׁשׁ חָמֵץ כְּלָל, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְאָכְלָם בֵּין לִבְנֵי סְפָרַד וּבֵין לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז. (הרמ''א סימן תסז סעיף ח)

תמרוקים. משחת נעלים. חמרי נקוי.

חָמֵץ שֶׁנִּפְסָל מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב בְּעֶרֶב פֶּסַח, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח (סימן תמב סעיף ט). אֲשֶׁר עַל כֵּן, תַּמְרוּקִים, בֹּשֶׂם וּמוּצְרֵי קוֹסְמֶטִיקָה, מִשְׁחַת נַעֲלַיִם, וְחָמְרֵי נִקּוּי, אַף אִם נַעֲשׂוּ לְלֹא הַשְׁגָּחָה לְפֶסַח, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁטַּעֲמָם פָּגוּם וְאֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילַת הַכֶּלֶב. (קיט. ילקו''י ח''ה שס)

תרופות

אִם נַעֲשׂוּ לְלֹא הַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת לְפֶסַח וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמְּעֹרָב בָּהֶן חָמֵץ שֶׁטַּעֲמוֹ פָּגוּם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצֹרֶךְ חוֹלֶה שֶׁנָּפַל לְמִשְׁכָּב אַף שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵין הַחֵךְ נֶהֱנֶה מֵהֶן כְּלָל, כְּגוֹן כַּדּוּרֵי בְּלִיעָה. אֲבָל אִם הַחֵךְ נֶהֱנֶה מֵהֶן, כְּמוֹ כַּדּוּרֵי מְצִיצָה אוֹ סִירוֹפּ מָתוֹק, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וּמַה טּוֹב לְבַקֵּשׁ מֵהָרוֹפֵא שֶׁיִּרְשֹׁם לוֹ תְּרוּפוֹת הַכְּשֵׁרוֹת לְפֶסַח, כְּמוֹ שֶׁמָּצוּי הַיּוֹם בְּרֹב הַתְּרוּפוֹת.

[וּבֵאֵר הָרַמְבַּ''ם שֶׁדִּין חָמֵץ כְּכָל מַאֲכַל אִסּוּר, שֶׁאִם אֵין בּוֹ הֲנָאָה לַחֵךְ, מֻתָּר לְהִתְרַפֹּאת בּוֹ. וְכָתַב הַחֲזוֹן אִישׁ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּעֹרָב הָעֲמִילָן בַּמַּיִם וּמַחְמִיץ, מִכָּל מָקוֹם אִם הוּא מְעֹרָב בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד הָעֲמִילָן לְבַדּוֹ, מֻתָּר לְבָלְעָן, כִּי בְּתַעֲרֹבֶת כָּזוֹ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מַחְשִׁיב אֶת הַחֹמֶץ ['אַחַשְׁבֵיהּ'], כִּי דַּעְתּוֹ רַק עַל הַסַּמִּים הַמּוֹעִילִים לִרְפוּאָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הָיוּ רְאוּיִים לַאֲכִילַת אָדָם, הָיוּ אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְחַיָּב לְבַעֵר.] (קכ)

תערבת חמץ

אָדָם שֶׁהִתְעָרֵב לוֹ בְּטָעוּת חָמֵץ בְּתוֹךְ מַאֲכָלִים הַכְּשֵׁרִים לְפֶסַח, כְּגוֹן שֶׁמָּצָא גַּרְגֵּר חִטָּה בְּתוֹךְ תַּבְשִׁיל, אוֹ שֶׁהִכְנִיס לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל בְּטָעוּת מִצְרָךְ שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְפֶסַח, אוֹ שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטָעוּת בְּכֵלִים שֶׁל חָמֵץ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה - יִפְנֶה לְרַב מוֹרֵה הוֹרָאָה שֶׁיּוֹרֶה לוֹ כֵּיצַד לִנְהֹג, לְבַל יִכָּשֵׁל חַס וְשָׁלוֹם בְּאִסּוּר כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל חָמֵץ, כִּי רַבּוּ הַפְּרָטִים בָּזֶה.

[וּלְהַלָּן כָּתַבְנוּ בִּכְתָב קָטָן מְעַט מִפְּרָטֵי הֲלָכוֹת אֵלּוּ לַהֲבָנַת הַמֻּשָּׂגִים.]

מוֹרֵה צֶדֶק
הָרָגִיל לְהִשָּׁאֵל בְּעִנְיְנֵי הֲלָכָה, עָלָיו לְשַׁנֵּן אֶת הִלְכוֹת הַפֶּסַח הֵיטֵב הֵיטֵב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בִּפְרָטֵי הַהֲלָכוֹת, וְיוּכַל לַעֲנוֹת לַשּׁוֹאֵל כַּדָּת וְכַדִּין. וְאַף אִם אֲבוֹתָיו נָהֲגוּ לְהַחְמִיר בִּדְבָרִים מְסֻיָּמִים אוֹ שֶׁהוּא הִנְהִיג לְעַצְמוֹ חֻמְרוֹת מְסֻיָּמוֹת, אֵין לוֹ לְהוֹרוֹת כֵּן לַאֲחֵרִים, אֶלָּא עָלָיו לְהוֹרוֹת לַשּׁוֹאֲלִים אֶת הַדִּין - לִבְנֵי סְפָרַד כְּדַעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז כְּדַעַת הָרָמָ''א. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב מָרָן הַחִידָ''א: ''אַף שֶׁכָּל אֶחָד מַחְמִיר לְעַצְמוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, אֶת צְנוּעִים חָכְמָה לְהַחְמִיר בְּבֵיתוֹ וּבְחוֹמוֹתָיו. וְכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, יִתְחַמֵּק מִלְּגַלּוֹת מִסְתּוֹרָיו לִבְנֵי אָדָם. וְאִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, יוֹרֶה עַל פִּי הַדִּין דַּוְקָא''.

וְכָתַב עוֹד, הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הִנֵּה מַה טּוֹב, וְאָמְנָם לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ, יוֹתֵר טוֹב אִם יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים חֲמוּרִים מֵאֵלֶּה שֶׁהֵם עִקְּרֵי הַדָּת וְשָׁרְשָׁן, שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת. וּלְכָל הַדֵּעוֹת אֵין לְהוֹרוֹת בָּרַבִּים לְהַחְמִיר בְּדָבָר שֶׁפָּשַׁט הַמִּנְהָג לְהָקֵל וּפָסְקוּ כֵּן הַפּוֹסְקִים בִּתְשׁוּבוֹתֵיהֶם, וּבְמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי 'תְּשׁוּבָה' עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לְהַחְמִיר לָרַבִּים. וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר בְּמִשְׁקַל הַחֲסִידוּת. עַד כָּאן. וְכָתַב הַשַּׁ''ךְ, אָסוּר לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר אֲפִלּוּ בְּשֶׁל גּוֹי וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין הֶפְסֵד בַּדָּבָר, וְאִם הֻצְרַךְ לֶאֱסֹר מֵחֲמַת הַסָּפֵק, כָּל שֶׁאֵין הָאִסּוּר בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ, צָרִיךְ הַמּוֹרֶה לוֹמַר לַשּׁוֹאֵל שֶׁאֵין הָאִסּוּר בָּרוּר. וְכָתַב מַהֲרִ''י שִׂתְרוּג, קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק טַיֵיבְּ בְּסִפְרוֹ עֵרֶךְ הַשֻּׁלְחָן הֶחְמִיר נֶגֶד דַּעַת מָרָן עַל פִּי רֹב הַפּוֹסְקִים, רַק לְעַצְמוֹ הָיָה מַחְמִיר, אֲבָל לַאֲחֵרִים הָיָה מוֹרֶה כְּדַעַת מָרָן. וְהַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פָלָאגִ'י כָּתַב, שֶׁהַמַּחְמִיר לַאֲחֵרִים נֶגֶד פְּסַק מָרָן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁמְּאַבֵּד מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּלְדַעַת כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּינוֹ כְּעוֹבֵר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר חַס וְשָׁלוֹם, וְשִׁגְגַת תַּלְמוּד כָּזֹאת בְּוַדַּאי שֶׁעוֹלָה זָדוֹן. וְכֵן כָּתְבוּ הַגָּאוֹן רַבִּי אַבְרָהָם אָבוּש גאב''ד פְרַנְקְפוּרְט, וְהַגָּאוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר פלקלס תַּלְמִידוֹ הַמֻּבְהָק שֶׁל הַנּוֹדָע בִּיהוּדָה בְּסִפְרוֹ תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. וְכָתַב הָרֹא''שׁ, ''וְעַל הָאוֹסֵר לְהָבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה וַחֲזָקָה, כִּי הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל''. וּכְבָר דָּרְשׁוּ חֲזַ''ל (ספרא שמיני פרשה א ועוד) עַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶת הַפָּסוּק (מלאכי ב ו): ''תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו'' - תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, שֶׁלֹּא טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְלֹא טִהֵר אֶת הַטָּמֵא. ועַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא הִתִּיר אֶת הָאָסוּר. וְאָמְרוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי (תרומות סופ''ה): כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא, כָּךְ אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר. וְעַל כָּל פָּנִים בְּמָקוֹם שֶׁכָּתַב מָרָן שֶׁבַּעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ, יֵשׁ לְהוֹדִיעַ אֶת הַשּׁוֹאֵל אוּלַי יִרְצֶה לִהְיוֹת בַּעַל נֶפֶשׁ וּלְהַחְמִיר לְעַצְמוֹ. וְכַדְּבָרִים הָאֵלּוּ כָּתְבוּ עוֹד רַבִּים מֵהָאַחֲרוֹנִים. (א, קי)

חָמֵץ אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל
כַּיָּדוּעַ, כָּל מַאֲכַל אִסּוּר שֶׁהִתְעָרֵב בְּמַאֲכָל כָּשֵׁר - אִם יֵשׁ כַּמּוּת שֶׁל פִּי שִׁשִּׁים בַּמַּאֲכָל הַכָּשֵׁר כְּנֶגֶד מַאֲכַל הָאִסּוּר, בָּטֵל הָאִסּוּר וּמֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. לְמָשָׁל: אִם נִשְׁפַּךְ מְעַט חָלָב לְתַבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, וְיֵשׁ בְּתַבְשִׁיל הַבָּשָׂר כַּמּוּת שֶׁל פִּי שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הֶחָלָב הַנִּשְׁפָּךְ, מֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים כִּנְבֵלָה וַחֲזִיר וְכַיּוֹצֵא. כמבואר בהרחבה בחוברת 'כשרות המטבח'. אוּלָם בְּאִסּוּר חָמֵץ הֶחְמִירוּ חֲכָמִים, שֶׁאֲפִלּוּ נָפַל מְעַט חָמֵץ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל בְּפֶסַח, עַל אַף שֶׁיֵּשׁ בַּתַּבְשִׁיל כַּמּוּת שֶׁל פִּי 1000 וְיוֹתֵר כְּנֶגֶד הֶחָמֵץ, נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל כֻּלּוֹ בַּאֲכִילָה. כֵּיוָן שֶׁהַהֲלָכָה קוֹבַעַת: ''חָמֵץ בְּפֶסַח - בְּמַשֶּׁהוּ''. דְּהַיְנוּ, אֲפִלּוּ רַק מַשֶּׁהוּ שֶׁל חָמֵץ מְעֹרָב בַּתַּבְשִׁיל, נֶאֱסָר כָּל הַתַּבְשִׁיל. (סימן תמז סעיף א)

אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל גַּם בַּהֲנָאָה, כְּדִין חָמֵץ מַמָּשׁ שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, [אלא אם כן מעט החמץ משביח את התערובת.] וְלָכֵן מֻתָּר לִמְכֹּר אֶת הַתַּבְשִׁיל לְגוֹי וְלֵהָנוֹת מֵהַכֶּסֶף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַגּוֹי מְשַׁלֵּם יוֹתֵר עֲבוּר הֲנָאַת טַעַם הֶחָמֵץ שֶׁבַּתַּבְשִׁיל, נִמְצָא שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶחָמֵץ כְּלָל. (סימן תסז סעיף י. פט) וְאוּלָם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים בָּזֶה וְשׂוֹרְפִים אֶת כָּל הַתַּבְשִׁיל, וְרַק בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה מְקִלִּים לִמְכֹּר לְגוֹי. (הרמ''א תסז סעיף י ובמשנה ברורה)

טַעַם חֻמְרַת הֶחָמֵץ
אַחַד הַטְּעָמִים שֶׁהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בֶּחָמֵץ יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרִים, כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה הֶחְמִירָה בּוֹ מְאֹד, שֶׁלְּבַד מֵאִסּוּר כָּרֵת שֶׁבּוֹ, אָסְרָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה בִּשְׁנֵי אִסּוּרֵי לֹא תַּעֲשֶׂה - ''לֹא יֵרָאֶה'' וְ''לֹא יִמָּצֵא'', וּבְאִסּוּר עֲשֵׂה שֶׁל ''תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם'', שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּשׁוּם אִסּוּר אַחֵר. וְעוֹד, מִשּׁוּם שֶׁהֶחָמֵץ מָצוּי בְּכָל הַשָּׁנָה בְּהֶתֵּר, וְלֹא רְגִילִים לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ כְּמוֹ מִשְּׁאָר אִסּוּרִים שֶׁאִסּוּרָם נוֹהֵג כָּל הַשָּׁנָה. (רש''י, תוספות והרא''ש)

תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח
כָּל הַחֻמְרָה שֶׁהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בֶּחָמֵץ שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל, הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁהִתְעָרֵב הֶחָמֵץ בְּפֶסַח עַצְמוֹ, אַךְ אִם הִתְעָרֵב הֶחָמֵץ בַּתַּבְשִׁיל קֹדֶם הַפֶּסַח [וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, שֶׁכְּבָר אָסְרָה הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל חָמֵץ], עֲדַיִן מְקִלִּים אָנוּ כְּכָל יֶתֶר הָאִסּוּרִים, וּבָטֵל הֶחָמֵץ בְּשִׁשִּׁים. וְהַטַּעַם בָּזֶה, מִכֵּיוָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה בֶּחָמֵץ [בְּכָרֵת וּבְאִסּוּרֵי 'לֹא יֵרָאֶה' וְ'לֹא יִמָּצֵא' וְ'תַשְׁבִּיתוּ'], הוּא דַּוְקָא בְּפֶסַח עַצְמוֹ, אֲבָל קֹדֶם הַפֶּסַח הֲרֵיהוּ כְּיֶתֶר הָאִסּוּרִים, וּבָטֵל בְּשִׁשִּׁים. (סימן תמז סעיף ב. צח)

לְמָשָׁל: נִשְׁפְּכָה מְעַט בִּירָה לְתוֹךְ הַיַּיִן קֹדֶם הַפֶּסַח, וְהָיָה פִּי שִׁשִּׁים בַּיַּיִן כְּנֶגֶד הַבִּירָה, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת אֶת הַיַּיִן בַּפֶּסַח. אֲבָל אִם נִשְׁפְּכָה הַבִּירָה בְּפֶסַח עַצְמוֹ, נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן, אַף אִם יֵשׁ בֶּחָבִית פִּי מִילְיוֹן יַיִן כְּנֶגֶד הַבִּירָה. (תמז סעיף ד. קג)

וּכְמוֹ כֵן, אִם קֹדֶם הַפֶּסַח נִשְׁפְּכָה מְעַט בִּירָה לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל מָרָק אוֹ בָּשָׂר, וְהָיָה פִּי שִׁשִּׁים בַּתַּבְשִׁיל כְּנֶגֶד הַבִּירָה, מֻתָּר לְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁיל וּלְאָכְלוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל אִם נִשְׁפְּכָה הַבִּירָה בְּפֶסַח עַצְמוֹ, נֶאֱסַר הַתַּבְשִׁיל, אַף אִם יֵשׁ בַּתַּבְשִׁיל פִּי מִילְיוֹן מֵהַבִּירָה. (תמז סעיף ד. באה''ל ד''ה בלח)

דִּין הַנַּ''ל שֶׁבָּטֵל בְּשִׁשִּׁים קֹדֶם הַפֶּסַח, הוּא אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נוֹדַע לָנוּ קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁהִתְעָרֵב הֶחָמֵץ, אֶלָּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח עַצְמוֹ נוֹדַע לָנוּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. (משנה ברורה תמז ס''ק לב. ק)

חִטָּה בְּקוּעָה שֶׁהִיא חָמֵץ, שֶׁנָּפְלָה לְתַבְשִׁיל קֹדֶם הַפֶּסַח, וְהָיָה פִּי שִׁשִּׁים בַּתַּבְשִׁיל, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַחִטָּה, מֻתָּר לְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁיל שׁוּב בַּפֶּסַח. אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיאוּ אֶת הַחִטָּה וְחָזְרוּ וְחִמְּמוּהוּ שׁוּב בַּפֶּסַח, נֶאֱסַר כָּל הַתַּבְשִׁיל, כְּדִין חָמֵץ שֶׁהִתְעָרֵב בְּפֶסַח שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל, מִכֵּיוָן שֶׁהַחִטָּה הֶחָמֵץ נָתְנָה טַעַם שׁוּב בְּעֵת חִמּוּם הַתַּבְשִׁיל בְּפֶסַח עַצְמוֹ, וַהֲרֵי חָמֵץ בְּפֶסַח לֹא בָּטֵל. (תמז סעיף ג. צח)

דִּין חוֹזֵר וְנֵעוֹר
אִם הִתְעָרֵב קֹדֶם הַפֶּסַח מַאֲכָל יָבֵשׁ חָמֵץ בְּמַאֲכָל יָבֵשׁ כָּשֵׁר, כְּגוֹן שֶׁהִתְעָרְבָה מַצַּת חָמֵץ אַחַת בִּשְׁתֵּי מַצּוֹת כְּשֵׁרוֹת לְפֶסַח, הִתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ בָּרֹב כְּכָל דִּין יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ [שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה, שֶׁאִם הִתְעָרֵב אִסּוּר יָבֵשׁ בְּרֹב שֶׁל כָּשֵׁר, הָאִסּוּר בָּטֵל בָּרֹב. כְּגוֹן, אִם הִתְעָרְבָה חֲתִיכַת בָּשָׂר נְבֵלָה בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר כָּשֵׁר, הֲרֵי שֶׁשְּׁלֹשׁ הַחֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה, רַק טוֹב שֶׁלֹּא אָדָם אֶחָד יֹאכַל אֶת שְׁלָשְׁתָּן. (שו''ע יורה דעה סימן קט סעיף א)]. וּמֵאַחַר וְהִתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְעוֹרֵר שׁוּב בַּפֶּסַח, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְבַּטֵּל וְאֵין הָאִסּוּר נִכָּר, לֹא הֶחְמִירוּ חֲכָמִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא יִתְבַּטֵּל. כן פסקו רוב הראשונים, רש''י, רבנו תם, רבנו יצחק מבעלי התוספות, האור זרוע, הראבי''ה, רבנו שמחה, רבנו יעקב מקורביל, הרא''ה, הראב''ד, הר''ן, הסמ''ג, התרומה, אורחות חיים, רבנו פרץ, הריטב''א, הרא''ש, העיטור, הסמ''ק, הגהות מימוניות, המכתם, המאירי, הרשב''ץ, וכן פסק בסתם מרן בשו''ע (סימן תמז סעי' ד), וכן פסקו מהרי''ט, מהר''ח מודעי, גינת ורדים, בית יהודה עייאש, ויאמר יצחק, מהר''א בן שמעון ועוד רבים מן האחרונים, ושכן הוא מנהג בני ספרד. וכתב הגאון מהר''ם בן חביב שהמחמירים בשמן שומשמין שמא נשרה עם חיטים, חומרה יתירה היא.

אוּלָם הָרָמָ''א (תמז סעיף ד) כָּתַב, שֶׁמִּנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהָקֵל כֵּן רַק בְּתַעֲרֹבֶת לַח בְּלַח [כְּמוֹ בִּירָה בְּיַיִן אוֹ בְּתַבְשִׁיל בָּשָׂר כַּנַּ''ל], אֲבָל בְּתַעֲרֹבֶת יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ מַחְמִירִים לוֹמַר שֶׁחוֹזֵר וְנֵעוֹר הֶחָמֵץ, וְאֵינוֹ בָּטֵל. וְהַטַּעַם בָּזֶה, כְּדֵי לָחוּשׁ לְרַב נַטְרוֹנַאי גָּאוֹן, הָרַמְבַּ''ם, הָרַשְׁבָּ''א וְהָרִי''ץ גֵּאוּת שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח, חוֹזֵר וְנֵעוֹר שׁוּב בְּפֶסַח. וְאַף שֶׁהֵם הֶחְמִירוּ גַּם בְּלַח בְּלַח, מִכָּל מָקוֹם מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר רַק בֶּחָמֵץ שֶׁהוּא בָּעַיִן, כְּתַעֲרֹבֶת יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ. אֲבָל בְּתַעֲרֹבֶת לַח בְּלַח, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶחָמֵץ נִכָּר בָּעַיִן, כְּמוֹ הַבִּירָה שֶׁנֶּעְלְמָה בְּתוֹךְ הַיַּיִן לְגַמְרֵי, לֹא הֶחְמִירוּ. (משנ''ב ס''ק לג. קג)

נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם
כַּיָּדוּעַ, לְגַבֵּי שְׁאָר אִסּוּרִים, אִם בִּשֵּׁל אָדָם בְּטָעוּת בְּסִיר שֶׁל אִסּוּר, נֶאֱסַר הַמַּאֲכָל. לְמָשָׁל: בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּטָעוּת בְּסִיר שֶׁל חָלָב, נֶאֱסַר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה מֵחֲמַת הֶחָלָב הַבָּלוּעַ בַּסִּיר שֶׁנִּפְלַט לַתַּבְשִׁיל. אוּלָם כָּל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁבִּשֵּׁל אֶת הַבָּשָׂר בְּתוֹךְ 24 שָׁעוֹת לְבִשּׁוּל הֶחָלָב בַּסִּיר, אֲבָל אִם כְּבָר עָבְרוּ 24 שָׁעוֹת מִשָּׁעָה שֶׁבִּשֵּׁל חָלָב בַּסִּיר וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל בְּטָעוּת בָּשָׂר - מֻתָּר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה, מִכֵּיוָן שֶׁדַּוְקָא בְּתוֹךְ 24 שָׁעוֹת הַטַּעַם הַבָּלוּעַ בַּסִּיר הוּא טַעַם טוֹב, וְנִמְצָא שֶׁנִּפְלַט לַבָּשָׂר טַעַם טוֹב שֶׁל חָלָב וְאוֹסְרוֹ, אֲבָל לְאַחַר 24 שָׁעוֹת, טַעַם הֶחָלָב הַבָּלוּעַ בַּסִּיר נִפְגַּם וְאֵינוֹ נוֹתֵן טַעַם טוֹב בַּבָּשָׂר, וְלָכֵן אֵינוֹ אוֹסְרוֹ. וְזֶה הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ: ''נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר''. דְּהַיְנוּ, כָּל שֶׁבְּלִיעַת הָאִסּוּר נָתְנָה טַעַם פָּגוּם בַּמַּאֲכָל, הֲרֵיהוּ מֻתָּר. כמבואר בהרחבה בחוברת 'כשרות המטבח'.

וּמֵעַתָּה, לְגַבֵּי אִסּוּר חָמֵץ, אִם טָעָה וּבִשֵּׁל בְּפֶסַח בְּסִיר שֶׁל חָמֵץ - לְאַחַר שֶׁכְּבָר עָבְרוּ 24 שָׁעוֹת מִשָּׁעָה שֶׁבִּשֵּׁל אֶת הֶחָמֵץ בַּסִּיר, מֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִפְגַּם טַעֲמוֹ שֶׁל הֶחָמֵץ הַבָּלוּעַ, וְנִפְלַט טַעַם פָּגוּם שֶׁל חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר. כן פסקו הגאונים ורוב הראשונים, רש''י, רבנו תם, רבנו יצחק מבעלי התוספות, רבנו שמואל, רבנו יהודה בר יצחק, אור זרוע, הרמב''ן, אורחות חיים, הריטב''א, מהר''ם מרוטנבורג, הרא''ש, האגור, הרשב''ץ, יכין ובועז, ועוד. וכן פסק מרן בבית יוסף ובשולחן ערוך (סימן תמז סעיף י). ואף על פי שחמץ בפסח אפילו באלף לא בטל, והרי באלף אין טעם כלל ובכל זאת נאסר, מכל מקום, כאן שנפגם החמץ, פקע איסורו לגמרי ואינו אוסר כלל. (מ''ב ס''ק צו. קיד, קה)

אָמְנָם הָרָמָ''א (תמז סעיף י) כָּתַב, שֶׁמִּנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר בְּנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם בְּפֶסַח, (כהרשב''א, היראים וריב''א, מפאת חומרת איסור חמץ) וְלָכֵן נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. וְאוּלָם רַשַּׁאי לִתֵּן אֶת הַתַּבְשִׁיל לִבְנֵי סְפָרַד לְאָכְלוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבְרוּ י''ב חֹדֶשׁ עַל הַכְּלִי אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶס, וְטָעוּ וּבִשְּׁלוּ בוֹ, אַף לִבְנֵי אַשְׁכְּנַז מֻתָּר הַתַּבְשִׁיל בַּאֲכִילָה. (חכם צבי, הגר''ז, מהר''ש אנגיל ועוד. קיד, קסא)

מִרְקַחַת - רִבָּה
מִרְקַחַת שֶׁהִתְבַּשְּׁלָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בִּכְלִי שֶׁל חָמֵץ, מֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּפֶסַח לְכַתְּחִלָּה. וּמִן הַדִּין גַּם בְּנֵי אַשְׁכְּנַז יְכוֹלִים לְהָקֵל בָּזֶה, מֵאַחַר וְיֵשׁ כָּאן צֵרוּף שֶׁל שְׁנֵי טְעָמִים לְהָקֵל, גַּם שֶׁסְּתַם כֵּלִים אֵינָם בְּנֵי יוֹמָם וּמִמֵּילָא נַעֲשָׂה טַעַם לִפְגָם, וְגַם מִשּׁוּם 'נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם שֶׁל הֶתֵּר', דְּהַיְנוּ שֶׁהֶחָמֵץ נָתַן טַעַם בַּכְּלִי, וְהַכְּלִי נָתַן טַעַם בַּמִּרְקַחַת, וַעֲדַיִן זֶה הֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה קֹדֶם פֶּסַח. וּבְצֵרוּף שְׁנֵיהֶם מוֹדֶה הָרָמָ''א לְהָקֵל. (מג''א וחק יעקב. קה)

---

אסור השהית חמץ

---

אסורי חמץ שבתורה

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות פרק יב פסוק יט): ''שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ''. וּלְהַלָּן נֶאֱמַר (פרק יג פסוק ז): ''מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ''. וְנֶאֱמַר עוֹד (שם פרק יב פסוק טו): ''תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם''.

אָסוּר לְהַשְׁהוֹת חָמֵץ שֶׁלָּנוּ בִּרְשׁוּתֵנוּ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח. וְהַמַּשְׁהֶה חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ, הֲרֵיהוּ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל ''תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם'', וְעָבַר גַּם עַל אִסּוּר שֶׁל ''לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ''. (סט)

חמץ שעבר עליו הפסח

אָדָם שֶׁעָבַר וְהִשְׁאִיר חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח, מֵאַחַר וְעָבַר עַל הָאִסּוּרִים הַנַּ''ל, אָסְרוּ חֲכָמִים חָמֵץ זֶה בַּהֲנָאָה בֵּין לְבַעַל הֶחָמֵץ וּבֵין לַאֲחֵרִים, וְעַל כֵּן אָסוּר לְהַאֲכִילוֹ אֲפִלּוּ לִבְהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף שֶׁל הֶפְקֵר אוֹ לְגוֹי. (סימן תמח סעיף ג, ו. סט, עה)

מאכלי בעלי חיים

יֵשׁ לְהִזָּהֵר בְּמַאַכְלֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָהֶם תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ כְּלָל וְעִקָּר, שֶׁנִּמְצָא שֶׁמְּבַטֵּל מִצְוַת ''תַּשְׁבִּיתוּ'', וְעוֹבֵר עַל אִסּוּר ''לֹא יֵרָאֶה''. וּמָצוּי הַדָּבָר מְאֹד בְּמַאֲכַל הַדָּגִים.

המוצא לחם על הארץ

אַף עַל פִּי שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, כְּשֶׁמּוֹצְאִים לֶחֶם זָרוּק עַל הָאָרֶץ מַגְבִּיהִים אוֹתוֹ, (כמבואר במשנה ברורה סימן קעא ס''ק יא) מִכָּל מָקוֹם בְּפֶסַח אָסוּר לְהַגְבִּיהוֹ, שֶׁאִם יַגְבִּיהוֹ נִמְצָא שֶׁזּוֹכֶה בּוֹ, וְעוֹבֵר עַל אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁל ''לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ''. וַאֲפִלּוּ אִם מִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לִזְכּוֹת בּוֹ, עֲדַיִן אָסוּר לְהַגְבִּיהוֹ מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֹאכַל מִמֶּנּוּ. (הריב''ש. קכב)

מכירת החמץ לגוי

כָּאָמוּר, אֵין לְהַשְׁאִיר חָמֵץ בִּרְשׁוּתֵנוּ, [וַאֲפִלּוּ אִם בִּטְּלוֹ, שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹבֵר אִסּוּר מֵהַתּוֹרָה כַּמְבֹאָר לְהַלָּן, עֲדַיִן אָסְרוּ חֲכָמִים לְהַשְׁאִיר חָמֵץ בָּעַיִן]. אוּלָם, אִם מוֹכֵר אֶת הֶחָמֵץ לְגוֹי בִּמְכִירָה גְּמוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחָמֵץ נִשְׁאָר בְּבֵיתוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶחָמֵץ שַׁיָּךְ לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחַ אוֹתוֹ בְּמָקוֹם מֻצְנָע וְסָגוּר לְבַל תִּגַּע שָׁם יַד אָדָם. (סימן תמח סעיפים ג, ה ובאחרונים. ע)

מִי הַמְבַצֵּעַ - מְכִירַת הֶחָמֵץ מִתְבַּצַּעַת עַל יְדֵי הָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית שֶׁבְּכָל עִיר וְעִיר. וְעַל כָּל אָדָם לִרְשֹׁם אֶת שְׁמוֹ בְּטָפְסֵי הַמְּכִירָה שֶׁמִּטַּעַם הָרַבָּנוּת, שֶׁבָּזֶה הוּא מְמַנֶּה אוֹתָם כִּשְׁלוּחִים עֲבוּרוֹ לִמְכֹּר אֶת חֲמֵצוֹ לְגוֹי. וְאֵין לוֹ לִסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ וְלִמְכֹּר בֵּינוֹ לְבֵין הַגּוֹי, כִּי פְּרָטֵי וְדִינֵי הַמְּכִירָה רַבִּים הֵם עַד מְאֹד. (ע)

זְמַן הַמְּכִירָה - יִזְדָּרֵז כָּל אָדָם לִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ, וְלֹא יַמְתִּין לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לְמָכְרוֹ. וְעַל כָּל פָּנִים רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ עַד שָׁעָה שֶׁיֵּאָסֵר הֶחָמֵץ בַּהֲנָאָה [דְּהַיְנוּ בְּעֶרֶב הֶחָג, גְּמַר שָׁעָה חֲמִישִׁית לְפִי שָׁעָה זְמַנִּית כְּדִלְהַלָּן, בְּעֵרֶךְ: 11:20]. וּבְדִיעֲבַד יָכֹל לְמָכְרוֹ עַד שָׁעָה רְגִילָה לִפְנֵי חֲצוֹת הַיּוֹם [בְּעֵרֶךְ: 11:40]. (ס)

כֻּלָּם מוֹכְרִים - גַּם אָדָם שֶׁלֹּא הִשְׁאִיר חָמֵץ בְּבֵיתוֹ כְּלָל, יִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ לְגוֹי, כִּי לִפְעָמִים נִשְׁאָר בְּטָעוּת אֵיזֶשֶׁהוּ חָמֵץ אוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עָלָיו, וְאִם לֹא יִמְכְּרֵהוּ [הֲגַם שֶבִּטְּלוֹ] יַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאָסְרוּ לְהַשְׁאִיר חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיֵאָסֵר הֶחָמֵץ בַּהֲנָאָה. (ע)

כְּלֵי חָמֵץ - יִמְכֹּר רַק אֶת הֶחָמֵץ בְּלֹא הַכֵּלִים. וְאִם טָעָה וּמָכַר גַּם אֶת הַכֵּלִים, צָרִיךְ לְהַטְבִּילָם בְּמִקְוֶה לְאַחַר פֶּסַח, כְּדִין הַקּוֹנֶה כֵּלִים מִגּוֹי, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה. (פא)

חָמֵץ שֶׁל אֲחֵרִים - מֻתָּר לִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ שֶׁל הוֹרָיו אוֹ שֶׁל חֲבֵרָיו, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵינָם מוֹכְרִים בְּעַצְמָם. וְהַנָּכוֹן שֶׁיּוֹדִיעֵם קֹדֶם לָכֵן, כְּדֵי שֶׁיְּמַנּוּ אוֹתוֹ שָׁלִיחַ לִמְכֹּר עֲבוּרָם. אַךְ גַּם אִם לֹא הוֹדִיעַ לָהֶם, רַשַּׁאי לִמְכֹּר עֲבוּרָם, [כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לְזַכּוֹת לְאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ].

לִתְשׂוּמֶת לֵב: יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקְנוֹת חָמֵץ לְאַחַר הַפֶּסַח אֶלָּא מֵחֲנוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תְּעוּדַת מְכִירַת חָמֵץ מֵהָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית, הַתְּקֵפָה לְשָׁנָה זוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵּן, עָלוּל לְהִכָּשֵׁל בַּאֲכִילַת אִסּוּר שֶׁל ''חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח''. (ע)

---

בדיקת חמץ

---

נקיון הבית

קֹדֶם לֵיל י''ד בְּנִיסָן יֵשׁ לְנַקּוֹת אֶת כָּל חַדְרֵי הַבַּיִת נִקּוּי יְסוֹדִי לְבַל יִשָּׁאֵר שָׁם שׁוּם חֲשַׁשׁ חָמֵץ. וְכֵן בְּכִיסֵי הַבְּגָדִים וּבְיַלְקוּטֵי בֵּית הַסֵּפֶר, בַּאֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח, בַּמְקָרֵר, בָּרֶכֶב, וּבְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִכְנִיסוּ שָׁם חָמֵץ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה. וּכְבָר אָמַר רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל: ''כָּל הַנִּזְהָר מִמַּשֶּׁהוּ שֶׁל חָמֵץ בְּפֶסַח, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא כָּל הַשָּׁנָה''. (לב)

וְיַקְפִּיד לְנַקּוֹת הֵיטֵב אֶת כִּיסֵי הַבְּגָדִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּגְמָרָא שַׁבָּת (יב ע''א) חַיָּב אָָֹם לְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ דָּבָר שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת. וְכֵן פָּסַק מָרָן (סימן רנב ס''ז). וּמֵאַחַר וּפְעָמִים נוֹתֵן אָדָם בְּכִיסוֹ מַאַכְלֵי חָמֵץ, וְכַמְבֹאָר בִּגְמָרָא יְבָמוֹת (סג ע''א) עַל הַתַּנָּא הַגָּדוֹל רַבִּי חִיָּיא שֶׁכְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לַשּׁוּק אוֹ לְאֵיזוֹ שִׂמְחָה וְרוֹאֶה דְּבַר מַאֲכָל שֶׁרָאוּי לְאִשְׁתּוֹ, הָיָה שָׂם בְּכִיסוֹ וּמֵבִיא לָהּ לֶאֱכֹל. עַל כֵּן יֵשׁ לִבְדֹּק אֶת כִּיסֵי הַבְּגָדִים קֹדֶם הַפֶּסַח לְבַל יִשָּׁאֲרוּ שָׁם פֵּרוּרֵי חָמֵץ.

בנחת ובשמחה

אַף עַל פִּי שֶׁהַנָּשִׁים טוֹרְחוֹת טִרְחָה מְרֻבָּה מְאֹד בְּנִקְיוֹן הַבַּיִת לְפֶסַח, יֵשׁ לָדַעַת כִּי מִצְוַת הַבְּדִיקָה הִיא מֵחָמֵץ וְלֹא מֵאָבָק, כִּי פְּעָמִים הָאִשָּׁה טוֹרַחַת מִדַּאי מֵעֵבֶר לַנִּדְרָשׁ עַל פִּי הַהֲלָכָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מַגִּיעָה הִיא, חַס וְשָׁלוֹם, לְכַעַס וְרֹגֶז וְאִי סַבְלָנוּת כְּלַפֵּי בַּעְלָהּ וִילָדֶיהָ, וְדָבָר זֶה הוּא מִכְּלֵי הַנֶּשֶׁק הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע - לַהֲרֹס אֶת הַשָּׁלוֹם, הַשַּׁלְוָה וְהַשִּׂמְחָה בַּבַּיִת, וְנִמְצָא שֶׁיּוֹצֵא שְׂכָרָהּ בְּהֶפְסֵדָהּ. לְכָךְ תִּשְׁתַּדֵּל שֶׁהַכֹּל יִתְנַהֵל בְּנַחַת רוּחַ, רֹגַע, שַׁלְוָה וְשִׂמְחָה כִּרְצוֹן ה' יִתְבָּרַךְ, וְהַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ יָבוֹא בְשָׁלוֹם.

כבוד האשה

עַל הַבַּעַל לָשִׂים לֵב לְחַזֵּק וּלְעוֹדֵד וּלְסַיֵּעַ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתִּחְיֶה בַּעֲבוֹדָתָהּ בְּנִקְיוֹן הַבַּיִת לִקְרַאת יְמֵי הַפֶּסַח הַבָּאִים עָלֵינוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. וּכְבָר כָּתַב הָרַמְבַּ''ם (אישות פרק טו הלכה יט): ''צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ. וָאֵם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן, מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי הַמָּמוֹן. וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה. וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ בְּנַחַת, וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רוֹגֵז''. עַד כָּאן.

''עזב תעזב עמו''

נִפְסַק בָּרַמְבַּ''ם וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (אבן העזר סימן פ): בַּעַל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶפְשָׁרוּת כַּסְפִּית לְהָבִיא לְרַעְיָתוֹ עוֹזֶרֶת לְמַלְאֲכוֹת הַבַּיִת כְּנִקָּיוֹן וּכְבִיסָה וְכַיּוֹצֵא, וְרַעְיָתוֹ חֲפֵצָה בָּזֶה שֶׁיָּבִיא לָהּ עוֹזֶרֶת, חַיָּב הַבַּעַל לְהָבִיא לְרַעְיָתוֹ עוֹזֶרֶת כְּפִי מָמוֹנוֹ, וְדַי שֶׁהִיא תַּעֲשֶׂה רַק חֵלֶק מִמַּלְאֲכוֹת הַבַּיִת.

בְּמִקְרֶה שֶׁהָאִשָּׁה חַלָּשָׁה וְקָשֶׁה לָהּ לַעֲשׂוֹת אֶת מַלְאֲכוֹת הַבַּיִת, כְּגִהוּץ, קִפּוּל בְּגָדִים, שְׁטִיפַת רִצְפָּה, נִקְיוֹן הַמְּקָרֵר וַאֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח לְפֶסַח וְכַיּוֹצֵא, חוֹבָה עַל הַבַּעַל לְהָבִיא עוֹזֶרֶת לְאִשְׁתּוֹ, אוֹ שֶׁהוּא עַצְמוֹ יַעֲשֶׂה עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ, שֶׁזֶּה בִּכְלַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' וּ'גְמִילוּת חֲסָדִים'. וְאַדְּרַבָּה, עִקַּר עֲשִׂיַּת הַחֶסֶד הוּא עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁחַיָּב לְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה חֶסֶד עִם שְׁאָר בְּנֵי אָדָם. וּלְצַעֲרֵנוּ, יֶשְׁנָם שֶׁטּוֹעִים בָּזֶה, וְעוֹזְרִים רַבּוֹת לִבְנֵי אָדָם בַּחוּץ, וּבַבַּיִת אֵינָם שׁוֹטְפִים צַלַּחַת, וְהַכֹּל נוֹפֵל עַל נְשׁוֹתֵיהֶם. יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח. ועיין עוד בשלחן ערוך המדות (אהבת הבריות עמודים נח, שפג).

כְּבוֹד הַבַּעַל לְרַעְיָתוֹ
בַּסֵּפֶר ''הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חֲבֶרְכֶם'' כָּתַב עַל הַסַּבָּא מִסְּלַבּוֹדְקָא רַבִּי נָתַן צְבִי פִינְקֵל, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ עַל הַפָּסוּק ''וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'', 'אֶת' לְרַבּוֹת אִשְׁתּוֹ. וְהָיָה דּוֹרֵשׁ מִתַּלְמִידָיו תָּמִיד שֶׁיִּתְיַחֲסוּ בְּכָבוֹד רַב אֶל נְשׁוֹתֵיהֶם, וּמִדַּת הַחֶסֶד שֶׁנִּדְרֶשֶׁת מִכָּל אָדָם לְהֵיטִיב עִם חֲבֵרָיו, רֵאשִׁית כֹּל צָרִיךְ לְבַצֵּעַ אוֹתָהּ עִם אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ''וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם''. וְהָיָה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם. תַּלְמִידָיו וּמְקֹרָבָיו סִפְּרוּ נִפְלָאוֹת עַל יַחֲסוֹ לְאִשְׁתּוֹ הָרַבָּנִית, כַּמָּה הָיָה מְכַבְּדָהּ וְעוֹזְרָהּ לְמַעְלָה מִכֹּחוֹתָיו. וּבְכָל זֹאת תָּמִיד הָיָה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּלַפֶּיהָ, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנָּה מְחִילָה וּסְלִיחָה. מְזַעֲזַעַת הָיְתָה פְּרֵדָתוֹ מִמֶּנָּה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לִפְנֵי עוֹזְבוֹ אֶת הַבַּיִת לִתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁעִם כָּל יַחֲסוֹ הַנִּפְלָא כְּלַפֶּיהָ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, חָשַׁשׁ שֶׁמָּא עֲדַיִן לֹא נָהַג כַּשּׁוּרָה עִמָּהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וּבְעֵינַיִם זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת הָיָה מִתְחַנֵּן אֵלֶיהָ שֶׁתִּסְלַח לוֹ מִכָּל הַלֵּב. (''ענף עץ אבות'' עמוד קצח)

היחס למשרתים

כְּשֶׁמְּבִיאִים מְשָׁרֵת אוֹ עוֹזֶרֶת לַבַּיִת, יִזָּהֲרוּ לְהִתְנַהֵג וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּכָבוֹד וְלֹא לְבַיְּשָׁם חַס וְשָׁלוֹם. וּלְהַלָּן לְשׁוֹנוֹ הַזָּהָב שֶׁל הָרַמְבַּ''ם הֵיאַךְ צְרִיכִים לְהִתְנַהֵג אֲפִלּוּ עִם עֶבֶד גּוֹי: ''מִדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי חָכְמָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם רַחֲמָן וְרוֹדֵף צֶדֶק וְלֹא יַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יֵצֵר לוֹ, וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָל וּמִכָּל מִשְׁתֶּה. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נוֹתְנִים לָעֶבֶד מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים, וּמַקְדִּימִים מְזוֹן הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים לִסְעוּדַת עַצְמָם, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהלים קכג ב): ''כְּעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ''. וְכֵן לֹא יְבַזֵּהוּ בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים, לְעַבְדוּת מְסָרָם הַכָּתוּב וְלֹא לְבוּשָׁה. וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקָה וְכַעַס, אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּדַרְכֵי אִיּוֹב הַטּוֹבִים שֶׁהִשְׁתַּבַּח בָּהֶם וְאָמַר (איוב לא יג): ''אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד, מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ, וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד''. וְאֵין הָאַכְזָרִיּוּת וְהָעַזּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בַּגּוֹיִם הָעֲרֵלִים, אֲבָל זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּבָּ''ה טוֹבַת הַתּוֹרָה וְצִוָּם בְּחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים, רַחֲמָנִים הֵם עַל הַכֹּל. וְכֵן בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּבָּ''ה שֶׁצִּוָּנוּ לְהִדָּמוֹת בָּהֶם, הוּא אוֹמֵר ''וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו''. וְכָל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ''וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ''. עַד כָּאן.

וּמֵעַתָּה צֵא וּלְמַד קַל וָחֹמֶר, אִם דִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם נֶאֶמְרוּ עַל עֶבֶד גּוֹי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה צְרִיכִים אָנוּ לְהִתְיַחֵס בְּכָבוֹד כְּלַפֵּי יְהוּדִי אוֹ יְהוּדִיָּה הַמְשָׁרְתִים אוֹתָנוּ.

הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת
כָּתַב הַגָּאוֹן הַחִידָ''א בְּסִפְרוֹ ''דְּבַשׁ לְפִי'' (מערכת ה אות טז): כְּפִי מַה שֶּׁמִּתְנַהֵג הָאָדָם עִם מְשָׁרְתָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ, כָּךְ מִתְנַהֲגִים עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם עַל פִּי מִדּוֹתָיו. וְאִם מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּאַהֲבָה וְחִבָּה, בְּנֹעַם וּבְרֹךְ, כָּךְ יִתְנַהֲגוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם. אֲבָל אִם מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בִּדְרָכִים קָשׁוֹת, חַס וְשָׁלוֹם יִתְנַהֲגוּ עִמּוֹ כָּךְ. וְדַי בְּמִלִּים אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה הָאָדָם אֶת הַנְהָגָתוֹ הַלֹּא טוֹבָה בַּבַּיִת, וְיִנְהַג בִּדְרָכִים יְשָׁרוֹת, טוֹבוֹת וְנוֹחוֹת.

וְכָתַב הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פָלָאגִ'י בְּסִפְרוֹ ''תּוֹכַחַת חַיִּים'', מַעֲשֶׂה נוֹרָא שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה בְּאֶחָד מֵעֲשִׁירֵי עִירֵנוּ שֶׁהָיָה תָּם וְיָשָׁר וְנִפְטַר, וּלְאַחַר חֹדֶשׁ יָמִים רָאִיתִי אוֹתוֹ בַּחֲלוֹם שֶׁהָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים נָאִים וְשָׂשׂ וְשָׂמֵחַ. וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ עַל מַה זָּכָה לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, וְאָמַר לִי שֶׁזָּכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא עַל אֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּעְבֵּד בִּמְשָׁרְתָיו בְּאַכְזָרִיּוּת וּבְקֹשִׁי, כִּי אִם בְּרַחֲמָנוּת שֶׁלֹּא הָיָה מַכְבִּיד עֻלָּם עֲלֵיהֶם, וַיְהִי חֲלוֹם. וְשׁוּב חָקַרְתִּי בַּדָּבָר וְיָדַעְתִּי נֶאֱמָנָה שֶׁכָּךְ הָיְתָה מִדָּתוֹ הַטּוֹבָה, שֶׁלֹּא לְצַעֵר לַמְשָׁרְתִים שֶׁלּוֹ בְּשׁוּם שֵׁרוּת כָּבֵד, וּלְרַחֵם עֲלֵיהֶם בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. עַד כָּאן.

וּבֶאֱמֶת שֶׁהָרַב עַצְמוֹ הָיָה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם, כְּפִי שֶׁהֵעִיד עָלָיו בְּנוֹ הַגָּאוֹן רַבִּי אַבְרָהָם פָלָאגִ'י בְּסִפְרוֹ ''צַוָּאָה מֵחַיִּים'', וְכָתַב: ''מָתוֹק לַפִּיּוֹת עִם כָּל אָדָם, וְלַמְשָׁרְתוֹת בִּשְׁעַת אֲכִילָתָם, מִי הוּא מִבְּנֵי הַבַּיִת שֶׁיּוּכַל לְבַקֵּשׁ אֲפִלּוּ כְּלִי מַיִם לִשְׁתּוֹת אוֹ קְעָרָה אוֹ מַזְלֵג מֵהַמְשָׁרֶתֶת כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת לֶאֱכֹל. גַּם לֹא הָיָה מֵנִיחַ לָנוּ לְעוֹרֵר לַמְשָׁרְתוֹת בַּבֹּקֶר אֲפִלּוּ שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם, כִּי הֵן עֲיֵפוֹת וִיגֵעוֹת, וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ עוֹד מְעַט''. (שלחן ערוך המדות אהבת הבריות עמוד שצה)

בדיקת הספרים

אֵין צֹרֶךְ לִבְדֹּק אֶת הַסְּפָרִים מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא נָפְלוּ בָּהֶם פֵּרוּרֵי חָמֵץ. וְאַף שֶׁיִּתָּכֵן כִּי בְּעֵת הַלִּמּוּד בָּהֶם נָפְלוּ מְעַט פֵּרוּרֵי חָמֵץ, אֵינוֹ צָרִיךְ לָחוּשׁ לְכָךְ, וּמֻתָּר לִלְמֹד בָּהֶם בְּפֶסַח. וְאוּלָם, בִּרְכוֹנִים שֶׁמָּצוּי שֶׁדָּבוּק בָּהֶם שְׁיָרֵי מַאֲכָל, אֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לְאַחַר נִקּוּי הֵיטֵב.

כן דעת רבנו ישעיה מטראני, המאירי, ומהר''ם חלאוה שדוקא שישנם כמה חצאי זיתים של עיסה הכלי מצרפם ולא בפירורים של פת. והסכימו לזה רוב גדולי האחרונים, המהרי''ל, מטה משה, מגן אברהם, שיירי כנה''ג, פרי חדש, אליה רבה, הגר''ז, שלחן גבוה ועוד. וכל שכן אם אין אלא חצי כזית בלבד שא''צ ביעור כלל, וכדעת מרן השו''ע שפסק כרבנו יחיאל מפאריש והטור והגמ''י והמרדכי והסמ''ק והרשב''ץ. וכמבואר בפני יהושע, בגדי שש, חמד משה, מגן האלף, מאמר מרדכי ועוד. ואין לחוש כלל לפירורים אלו שמא יבא לאוכלם, הן מטעם שכתבו הראשונים שלא חששו חכמים לכך אלא בשיעור כזית שיש בו כרת ומלקות, ולא בפירורים שאין בהם כזית. והן מטעם שנמאסים מיד כשנופלים ממנו, וכמו שכתב הגאון מפלאצק במגן האלף. ומה שכתב במעשה רב שצריך לבדוק גם בספרים, חומרה בעלמא היא ולא מן הדין. ולא ראינו לרבנן קשישאי המתחסדים עם קונם שיחושו לכך כלל וכלל. וכן פסק בשו''ת אור לציון. (יביע אומר ז סימן מג. לה)

זמן בדיקת חמץ

בְּלֵיל י''ד בְּנִיסָן תֵּכֶף בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים [19:20 בְּעֵרֶךְ], בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. (לג)

אִם עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְהִגִּיעַ זְמַן צֵאת הַכּוֹכָבִים, יִתְפַּלֵּל עַרְבִית קֹדֶם וְאַחַר כָּךְ יִבְדֹּק, שֶׁיֵּשׁ לְהַקְדִּים לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה הַתְּמִידִית [עַרְבִית], קֹדֶם הַמִּצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּמִידִית [בְּדִיקַת חָמֵץ]. כמבואר בהרחבה בחוברת 'ימי החנוכה בהלכה ובאגדה'. (מאור ישראל ח''ב פסחים ד ע''א. מד)

אִם הִתְפַּלֵּל עַרְבִית קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים, יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ יִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ, כֵּיוָן שֶׁקְּרִיאַת שְׁמַע תְּמִידִית, וְהִיא גַּם מִן הַתּוֹרָה. (מאור ישראל שם. חזו''ע חנוכה עא)

עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר, מַקְדִּימִים אֶת הַבְּדִיקָה לְלֵיל שִׁשִּׁי י''ג בְּנִיסָן, כְּלוֹמַר, יוֹם חֲמִישִׁי בָּעֶרֶב בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים. (סו)

אכילה קדם הבדיקה

אָסוּר לֶאֱכֹל פַּת אוֹ עוּגָה יוֹתֵר מִ''כַּבֵּיצָה'' [בלי קליפתה - 50.4 גרם], הָחֵל מֵחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁקֹּדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, עַד שֶׁיִּבְדֹּק. וְאוּלָם, פֵּרוֹת וִירָקוֹת אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁל אֹרֶז וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ הַרְבֵּה, וְכֵן שְׁתִיַּת תֵּה אוֹ קָפֶה מֻתֶּרֶת. (מא)

מלאכה קדם הבדיקה

אָסוּר לְהַתְחִיל בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר מְלַאכְתּוֹ וְיִשְׁכַּח לִבְדֹּק. וְאִם עָבַר וְהִתְחִיל בִּמְלָאכָה אוֹ בַּאֲכִילָה, צָרִיךְ לְהַפְסִיק וְלִבְדֹּק. וְאָמְנָם, גַּם אִם הִתְחִיל בִּמְלָאכָה אוֹ בַּאֲכִילָה בְּהֶתֵּר לִפְנֵי הַזְּמַן הָאָמוּר, טוֹב שֶׁיַּפְסִיק כְּדֵי לִבְדֹּק לְכַתְּחִלָּה בַּזְּמַן. (מב)

שנה קדם הבדיקה

אָסוּר לִישֹׁן אֲפִלּוּ מְעַט, מֵחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁקֹּדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בִּשְׁנָתוֹ וְיִשְׁכַּח לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ. (ת''ה חנוכה קלז)

שומר

הָרוֹצֶה לֶאֱכֹל יוֹתֵר מִשִּׁעוּר ''כַּבֵּיצָה'' פַּת אוֹ עוּגָה בַּחֲצִי הַשָּׁעָה שֶׁקֹּדֶם זְמַן הַבְּדִיקָה, רַשַּׁאי לְמַנּוֹת אָדָם אַחֵר שֶׁיַּזְכִּירֵהוּ בְּהַגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה לִבְדֹּק. וְהוּא הַדִּין שֶׁרַשַּׁאי לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה כְּשֶׁמְּמַנֶּה אָדָם אַחֵר שֶׁיַּזְכִּירֵהוּ. וְכֵן רַשַּׁאי לָנוּחַ מְעַט עַל מִטָּתוֹ, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹמֵר שֶׁאַחֲרָאִי לַהֲעִירוֹ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ. (ת''ה חנוכה קלט)

למוד תורה קדם הבדיקה

אֵין לְהַתְחִיל לִלְמֹד מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה, אֲבָל קֹדֶם לָכֵן מֻתָּר, אֲפִלּוּ בַּחֲצִי השָׁעָה שֶׁקֹּדֶם הַבְּדִיקָה, וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בָּזֶה כְּמוֹ בַּאֲכִילָה, מְלָאכָה וְשֵׁנָה, מִגֹּדֶל חֲשִׁיבוּת הַזְּמַן וְחֻמְרַת הֶעָווֹן שֶׁל בִּטּוּל תּוֹרָה. וּכְשֶׁהִתְחִיל לִלְמֹד לִפְנֵי כֵן, אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ, הֲגַם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה. (מב)

שעור תורה קדם הבדיקה

בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁמִּתְקַיְּמִים בָּהֶם שִׁעוּרֵי תּוֹרָה מִדֵּי עֶרֶב לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, טוֹב שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשִּׁעוּר לְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת יוֹתֵר, כָּךְ שֶׁיַּסְפִּיקוּ הַצִּבּוּר לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ בְּבֵיתָם בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, וּלְאַחַר מִכֵּן יַחְזְרוּ לַשִּׁעוּר וְיִלְמְדוּ כְּמִדֵּי יוֹם. אוּלָם, אִם יוֹדֵעַ מַגִּיד הַשִּׁעוּר שֶׁאִם יֵלְכוּ לְבֵיתָם לֹא יַחְזְרוּ לַשִּׁעוּר, אוֹ שֶׁיַּחְזְרוּ פָּחוֹת אֲנָשִׁים מִכָּל יוֹם, לֹא יְבַטֵּל אֶת הָרַבִּים מִלִּמּוּד תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא יִמְסֹר אֶת הַשִּׁעוּר בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה כְּמִדֵּי יוֹם, וְאַחַר כָּךְ יֵלְכוּ לְבֵיתָם וְיִבְדְּקוּ אֶת הֶחָמֵץ בְּשִׂמְחָה וָגִיל. וְטוֹב שֶׁיַּכְרִיזוּ אַחַר כָּךְ בַּצִּבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ. וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל זֶה בְּשִׁעוּר שֶׁל 'דַּף הַיּוֹמִי' אוֹ פִּסְקֵי הֲלָכָה בִּלְבַד בְּלֹא פִּלְפּוּל, אֲבָל פִּלְפּוּל הַנִּמְסָר לָרַבִּים, יִדְחוּ אֶת הַשִּׁעוּר לְאַחַר הַבְּדִיקָה, שֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ וְיִשְׁכְּחוּ לִבְדֹּק. (מג)

שאר בני הבית

בְּכָל הָאָמוּר [אֲכִילָה, מְלָאכָה, שֵׁנָה וְלִמּוּד תּוֹרָה], אֵין הָאִסּוּר אֶלָּא עַל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא עַצְמוֹ בּוֹדֵק, אֲבָל לִשְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּר בְּכָל זֶה. (חזו''ע חנוכה סח)

ההכנות לבדיקה

עֶשֶׂר חֲתִיכוֹת - מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְהָכִין קֹדֶם הַבְּדִיקָה עֶשֶׂר חֲתִיכוֹת פַּת קְטַנּוֹת מְאֹד עֲטוּפוֹת הֵיטֵב בִּנְיָר, וּלְפַזְּרָן בְּפִנּוֹת הַבַּיִת, וְהַבּוֹדֵק, בְּעָבְרוֹ בְּכָל הַבַּיִת מוֹצֵא גַּם אוֹתָן. וְטוֹב שֶׁבְּנֵי הַבַּיִת יְפַזְּרוּ אֶת הַחֲתִיכוֹת, וְלֹא בַּעַל הַבַּיִת הַבּוֹדֵק. (לו)

טוֹב לִרְשֹׁם אֶת מְקוֹם הַנָּחַת הַחֲתִיכוֹת, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ הֵיכָן הִנִּיחוּן. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם חִפֵּשׂ וְלֹא מָצָא, יִסְמֹךְ עַל הַבִּטּוּל שֶׁמְּבַטֵּל אַחַר כָּךְ אֶת הֶחָמֵץ. (לז, לח)

סַכִּין, לֶחֶם וּמֶלַח - יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁהַבּוֹדֵק לוֹקֵחַ עִמּוֹ סַכִּין כְּדֵי לְחַטֵּט אַחַר הֶחָמֵץ שֶׁבַּחוֹרִים וּבַסְּדָקִים. וְכֵן נוֹהֲגִים, שֶׁמּוֹלִיךְ עִמּוֹ קְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּרוּסַת לֶחֶם, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר לַמָּחֳרָת, שׂוֹרֵף אֶת הֶחָמֵץ שֶׁבַּקְּעָרָה. וּלְסִימָן טוֹב, כְּדַאי לָתֵת מְעַט מֶלַח בַּקְּעָרָה. (בן איש חי ועוד. נא)

נֵר - יִבְדֹּק לְאוֹר הַנֵּר אַךְ לֹא לְאוֹר אֲבוּקָה. [מִפְּנֵי שֶׁאוֹרוֹ גָּדוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לַפִּנּוֹת, וְגַם מִשּׁוּם שֶׁיָּרֵא פֶּן תִּפְרֹץ דְּלֵקָה בַּבַּיִת, וְאִם כֵּן לִבּוֹ טָרוּד וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבְדֹּק הֵיטֵב]. וְאִם עָבַר וּבָדַק בַּאֲבוּקָה, חוֹזֵר וּבוֹדֵק בְּלִי בְּרָכָה. וְאִם אֵין לוֹ נֵר, יִבְדֹּק בְּפָנָס בִּבְרָכָה. (לח)

חַשְׁמַל - לֹא יְכַבֶּה אֶת הָאוֹר בַּבְּדִיקָה, וְאַדְּרַבָּה, עָדִיף יוֹתֵר לִבְדֹּק עִם הַנֵּר לְאוֹר הַחַשְׁמַל, שֶׁהוּא מֵאִיר יוֹתֵר, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּנֵּר בְּעִקָּר לַחוֹרִים וְלַסְּדָקִים שֶׁחָשׁוּךְ שָׁם. (מ)

הברכה

קֹדֶם שֶׁיִּבְדֹּק, יְבָרֵךְ: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ''.

דִּבּוּר - אָסוּר לְדַבֵּר בֵּין הַבְּרָכָה לַבְּדִיקָה אֲפִלּוּ מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה, כְּגוֹן שֶׁכָּבָה הַנֵּר וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ אֵשׁ לְהַדְלִיקוֹ. וְאִם דִּבֵּר, אֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ. אַךְ אִם דִּבֵּר שֶׁלֹּא מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וּלְאַחַר שֶׁהִתְחִיל לִבְדֹּק - גַּם אָז יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר כָּל דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה. אַךְ אִם דִּבֵּר, אֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ. וְאִם הֻצְרַךְ לְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר יָצַר' בְּמֶשֶׁךְ הַבְּדִיקָה, רַשַּׁאי לְבָרֵךְ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לְבָרֵךְ אַחַר הַבְּדִיקָה. (מד)

שֶׁהֶחֱיָנוּ - אֵין מְבָרְכִים 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' עַל מִצְוַת בְּדִיקַת חָמֵץ. אוּלָם מִמִּדַּת חֲסִידוּת טוֹב לָקַחַת בֶּגֶד חָדָשׁ אוֹ פְּרִי חָדָשׁ, וּלְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' לְאַחַר שֶׁיַּתְחִיל קְצָת בַּבְּדִיקָה, וִיכַוֵּן בְּבִרְכָתוֹ גַּם עַל מִצְוַת הַבְּדִיקָה, וּלְאַחַר הַבְּדִיקָה יְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי וְיֹאכַל. (מה)

מקומות החיבים בבדיקה

צָרִיךְ לִבְדֹּק בְּכָל פִּנּוֹת הַבַּיִת, בַּאֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח, בַּמְּקָרֵר, בַּמִּזְנוֹן, בַּמִּרְפָּסוֹת, חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, בַּגִּנּוֹת, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים שָׁם חָמֵץ. וְיִבְדֹּק בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת, אַף אִם בָּרוּר לוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָכַל שָׁם חָמֵץ. וּכְשֶׁיֵּשׁ יְלָדִים קְטַנִּים בַּבַּיִת, בָּרוּךְ ה', יִבְדֹּק גַּם תַּחַת הָאֲרוֹנוֹת וְהַמִּטּוֹת שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ שָׁם חָמֵץ, וַאֲפִלּוּ אִם קָשֶׁה לוֹ, לֹא יָקוּץ בִּבְדִיקָתוֹ. וְאָמְרוּ חֲזַ''ל (אבות פ''ה מכ''ג) כִּי כְּגֹדֶל הַטֹּרַח וְהַצַּעַר לְקִיּוּם הַמִּצְוָה, כֵּן גֹּדֶל הַשָּׂכָר. (לה)

וּמְסֻפָּר עַל הַגָּאוֹן הַחֲתַם סוֹפֵר שֶׁהִרְבָּה לִבְדֹּק בְּכָל הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה בְּכָל אַרְגָּז וְאַרְגָּז, וּבֶחָצֵר וּבַגָּן, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר בְּאֵיזוֹ מְצִיאוּת שֶׁבָּעוֹלָם לְהַכְנִיס שָׁם חָמֵץ. וְהָיָה בּוֹדֵק בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת וְתַלְמִידִים בַּחוּרֵי חֶמֶד שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, וְכֵן הָיָה מַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ גַּם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ - לְהַכְנִיס רֹאשׁוֹ אֶל לוּל הַתַּרְנְגוֹלִים לִבְדֹּק הֵיטֵב. גַּם בְּמַעֲשֵׂה רַב כָּתַב עַל הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא שֶׁהָיְתָה נִמְשֶׁכֶת אֶצְלוֹ הַבְּדִיקָה זְמַן רַב. וְאִם גְּדוֹלֵי עוֹלָם אֵלּוּ לֹא חָסוּ עַל זְמַנָּם הַיָּקָר מְאֹד, קַל וָחֹמֶר אֲנַחְנוּ שֶׁצְּרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לְהִתְאַמֵּץ וְלִבְדֹּק בְּסַבְלָנוּת מְרֻבָּה. (לו, מט)

''חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה''

בַּעֲלֵי הַחֲנֻיּוֹת הָעֲסוּקִים מְאֹד בְּלֵיל בְּדִיקַת חָמֵץ, וּכְגוֹן סַפָּרִים, מוֹכְרֵי פָלָפֶל, פִּיצוֹת וְכַיּוֹצֵא, יִשְׁתַּדְּלוּ לְהַגִּיעַ לְבֵיתָם בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ בְּמַעֲמַד כָּל בְּנֵי הַבַּיִת, וְלֹא בִּגְמַר עֲבוֹדָתָם בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת שֶׁכְּבָר הוֹלְכִים בְּנֵי בֵיתָם לִישֹׁן. כִּי כַּאֲשֶׁר רוֹאִים הַיְלָדִים שֶׁהָאַבָּא בּוֹדֵק אֶת הֶחָמֵץ, וְהֵיאַךְ הוּא מִתְאַמֵּץ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה וּמִתְכּוֹפֵף תַּחַת הַמִּטּוֹת וּפוֹתֵחַ אֶת הָאֲרוֹנוֹת וְהַמְּקָרֵר, וְהוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, וְלֹא מְמַהֵר וְרוֹצֶה רַק לִגְמֹר, נֶחְקָקִים הַדְּבָרִים בְּלִבָּם חָזָק בְּיוֹתֵר, וְשׁוֹאֲבִים כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים נַעֲלִים. הַשִּׂמְחָה וְהַהִתְלַהֲבוּת בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת מַקְנָה לַיְלָדִים הַרְבֵּה כֹּחַ, רָצוֹן וְחֵשֶׁק לְהַתְמִיד בַּמִּצְווֹת - בַּהֹוֶה, בֶּעָתִיד הַקָּרוֹב, וְגַם בֶּעָתִיד הָרָחוֹק. בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָרְחוֹב הַיּוֹם כָּל כָּךְ פָּרוּץ, מְקֻלְקָל וּמַשְׁחִית אֶת הַיְלָדִים, וְכַמָּה יְלָדִים וּנְעָרִים שֶׁסָּטוּ מִן הַדֶּרֶךְ לְבַסּוֹף חָזְרוּ מֵחֲמַת הַזִּכְרוֹנוֹת הַיָּפִים מִימֵי הַקַּטְנוּת מִמַּעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת שֶׁל הָאַבָּא בְּהִתְלַהֲבוּת וּבְשִׂמְחָה לְכָל מִצְוָה.

אֲשֶׁר עַל כֵּן, יִשְׁתַּדְּלוּ בַּעֲלֵי הַמְּלָאכָה לְפַנּוֹת אֶת עַצְמָם מֵהַחֲנֻיּוֹת בִּזְמַן הַבְּדִיקָה, וִימַנּוּ מַחֲלִיף כָּלְשֶׁהוּ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינָם מוֹצְאִים מַחֲלִיף לְשָׁעָה זוֹ, אַל לָהֶם לְזַלְזֵל בַּחֲשִׁיבוּת חִנּוּךְ יַלְדֵיהֶם הַיְקָרִים. וְאַדְּרַבָּה, זְכוּת מִצְוָה זוֹ שֶׁל חִנּוּךְ הַבָּנִים וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הָאָב תַּעֲמֹד לָהֶם לְפַרְנָסָה טוֹבָה בְּכָבוֹד, בְּנַחַת וּבְשִׂמְחָה, וְיִזְכּוּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִרְאוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, בְּיִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה וּמִדּוֹת טוֹבוֹת, אָמֵן. כמבואר בחוברת ''ימי החנוכה בהלכה ובאגדה''.

רכב

אֲפִלּוּ אִם אֵין בְּדַעְתּוֹ לִנְסֹעַ בָּרֶכֶב בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק אוֹתוֹ מֵחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר בִּזְהִירוּת אוֹ בְּפָנָס, לְאַחַר שֶׁיִּגְמֹר אֶת הַבְּדִיקָה בַּבַּיִת, וְיִסְמֹךְ עַל הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרֵךְ בְּבֵיתוֹ. וְטַעַם הַחִיּוּב, מִשּׁוּם שֶׁעֲדַיִן חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִכָּנֵס שָׁם בַּפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבָּרוּר לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס. וְאַף שֶׁמָּכַר אֶת הֶחָמֵץ, עֲדַיִן צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם חָמֵץ בָּעַיִן, וּכְמוֹ שֶׁבּוֹדֵק בַּבַּיִת. (נב)

מוסדות צבוריים

מוֹסָדוֹת צִבּוּרִיִּים צְרִיכִים לִבְדֹּק אֶת כָּל הָרְכָבִים הָעוֹמְדִים בִּרְשׁוּתָם [כְּהַסָּעוֹת הַתַּלְמִידִים] לְאוֹר הַנֵּר אוֹ הַפָּנָס בְּלֵיל י''ד, אַף אִם אֵינָם נוֹסְעִים בִּרְכָבִים אֵלּוּ בִּימֵי הַפֶּסַח. וְאִם קָשָׁה הַבְּדִיקָה עַל הַמְנַהֵל, יְמַנֶּה שְׁלִיחִים שֶׁיִּבְדְּקוּ. (נב)

כְּמוֹ כֵן יֵשׁ לִבְדֹּק אֶת כָּל שִׁטְחֵי וְחַדְרֵי הַמּוֹסָדוֹת לְאוֹר הַנֵּר, אֶלָּא שֶׁבְּמִקְרֶה זֶה, אִם קָשָׁה עֲלֵיהֶם הַבְּדִיקָה, אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי וְלֹא יִפְתְּחוּהוּ כְּלָל בַּפֶּסַח, וְיִתְּנוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּיַד אַחֵר, וְאָז לֹא יִצְטָרְכוּ לִבְדֹּק, וְיִסְמְכוּ עַל הַמְּכִירָה. וְאוּלָם פָּשׁוּט, שֶׁאִם מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּמָּקוֹם בַּפֶּסַח, בְּוַדַּאי צָרִיךְ בְּדִיקָה.

חניות

אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲנוּת, צָרִיךְ לִבְדֹּק גַּם אֶת הַחֲנוּת מֵחָמֵץ. וּמִכָּל מָקוֹם, בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ בַּבַּיִת עַל הַבְּדִיקָה, פּוֹטֵר גַּם אֶת הַבְּדִיקָה שֶׁל הָרֶכֶב וְהַחֲנוּת, וְלֹא יְדַבֵּר עַד שֶׁיִּגְמֹר לִבְדֹּק אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁחַיָּב לְבָדְקָם. וְאוּלָם, אִם הַחֲנוּת רְחוֹקָה מַמָּשׁ מִבֵּיתוֹ וְיֵשׁ הֶסַּח הַדַּעַת בֵּינְתַיִם, יְכַוֵּן בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּבֵיתוֹ לִפְטֹר רַק אֶת הַבְּדִיקָה שֶׁבַּבַּיִת, וְאָז יוּכַל לְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל הַבְּדִיקָה שֶׁבַּחֲנוּת.

וּמִכָּל מָקוֹם אִם הַחֲנוּת אֵינָהּ רְחוֹקָה כָּל כָּךְ, לֹא יְבָרֵךְ פַּעֲמַיִם, מֵאַחַר וְאֵין הַהֲלִיכָה לְבַדָּהּ נֶחְשֶׁבֶת הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁחוֹבָה עָלָיו לִבְדֹּק אֶת הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ, וְנִמְצָא אֵפוֹא שֶׁלֹּא סִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה עַד שֶׁיִּגְמֹר לִבְדֹּק גַּם אֶת הַחֲנוּת. וְרַק שֶׁכְּשֶׁרְחוֹקִים הַרְבֵּה יַעֲשֶׂה כַּנַּ''ל. (הגר''ש קלוגר, מקראי קודש. מז)

בית גדול

מִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִבְדֹּק אֶת כָּל הַבַּיִת, רַשַּׁאי לְהַעֲמִיד אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה, וְכָל אֶחָד נֵרוֹ בְּיָדוֹ, וִיבָרֵךְ הוּא עַל הַבְּדִיקָה וִיכַוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָה, וְיִבְדֹּק מְעַט, וְהֵם יִבְדְּקוּ אֶת יֶתֶר הַמְּקוֹמוֹת בַּבַּיִת. אוּלָם, אִם לֹא שָׁמְעוּ אֶת הַבְּרָכָה, אֵין רָאוּי שֶׁיִּבְדְּקוּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנִּמְצָא שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה בְּלִי בְּרָכָה. וְאִם בְּכָל זֹאת קָשֶׁה לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לִבְדֹּק, רַשָּׁאִים הֵם לִבְדֹּק, אַךְ לֹא יְבָרְכוּ. (מח)

שלוחו כמותו

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק כְּלָל, יְמַנֶּה שָׁלִיחַ שֶׁיִּבְדֹּק בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת עַל הַבְּדִיקָה, אֶלָּא הַשָּׁלִיחַ יְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה. וְאֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל יֹאמַר בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם בִּטֵּל הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: ''כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת פְּלוֹנִי וְכוּ'', מוֹעִיל הַבִּטּוּל. וּבְמִקְרֶה זֶה, גַּם אֵשֶׁת בַּעַל הַבַּיִת יְכוֹלָה לְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ, וְתֹאמַר: ''כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת בַּעְלִי וְכוּ'''. (מהרש''ל, בית דוד, נהר שלום, הגר''ש קלוגר ועוד. מט, נו, נז)

בתי כנסיות ובתי מדרשות

בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַקִּים אוֹתָם קֹדֶם לֵיל י''ד, צְרִיכִים בְּדִיקָה לְאוֹר הַנֵּר בְּלֵיל י''ד עַל יְדֵי הַגַּבָּאִים הַיְקָרִים שׁוֹמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, מִכֵּיוָן שֶׁפְּעָמִים רַבּוֹת הַיְלָדִים מַכְנִיסִים שָׁם חָמֵץ בְּבוֹאָם לְהִתְפַּלֵּל עִם הוֹרֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינָם רַשָּׁאִים לְבָרֵךְ עַל בְּדִיקָה זוֹ, אֶלָּא בַּבְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכִים בְּבֵיתָם יְכַוְּנוּ לִפְטֹר בְּדִיקָה זוֹ. (סימן תלג סעיף י. ערוך השלחן, מהרש''ם. מט) וְכָתַב הַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה (ס''ק מג): וְיֵשׁ שַׁמָּשִׁים שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים לִבְדֹּק בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מְנַקִּים הֵיטֵב בַּיּוֹם, וְלֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים, וְצָרִיךְ לְהַזְהִירָם עַל כָּךְ שֶׁיְּקַיְּמוּ מִצְוַת חֲכָמִים כְּתִקּוּנָהּ. (פרי חדש, חק יעקב)

וְכָאן הַמָּקוֹם לְהוֹקִיר אֶת הַגַּבָּאִים הַיְקָרִים הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם בֶּאֱמוּנָה, ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּפְלָה בְּחֶלְקָם לְשָׁרֵת אֶת הַצִּבּוּר, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא דָּבָר פָּשׁוּט הוּא לְנַהֵל בֵּית כְּנֶסֶת, וּכְדִבְרֵי הַגְּמָרָא בְּהוֹרָיוֹת (י ע''ב): ''כִּסְבוּרִים שְׂרָרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם? עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם!'' וּפֵרַשׁ רַשִׁ''י, שֶׁהַשְּׂרָרָה עַבְדוּת הִיא לָאָדָם, לְפִי שֶׁמֻּטָּל עָלָיו עֹל הָרַבִּים. עַד כָּאן. וְאַשְׁרֵיהֶם הַגַּבָּאִים הָעוֹשִׂים זֹאת בְּיֹשֶׁר וּבְשִׂמְחָה מֵאַהֲבָתָם לַתּוֹרָה וּלְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁשְּׂכָרָם פִּי אֶלֶף יוֹתֵר מֵהָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא בְּשִׂמְחָה, שֶׁחָלִילָה הֵם מַרְחִיקִים אֶת הַצִּבּוּר מִלָּבוֹא לְחַצְרוֹת ה'. וְאַדְּרַבָּה, כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ, אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. ועיין עוד בזה בהרחבה בחוברת ''כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה''.

חדר סגור

חֶדֶר שֶׁמֻּנָּח שָׁם חָמֵץ, וְדַעְתּוֹ לְמָכְרוֹ כֻּלּוֹ לְגוֹי בְּיוֹם י''ד בַּבֹּקֶר, יִסְגְּרֵהוּ הֵיטֵב וְיִכְתֹּב עָלָיו ''חָמֵץ'', לְבַל יִטְעֶה מִישֶׁהוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בַּפֶּסַח, וְאָז אֵין צָרִיךְ לְבָדְקוֹ בְּלֵיל י''ד. שֶׁכֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ לְמָכְרוֹ לְגוֹי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּמִּצְווֹת, לֹא חָל חִיּוּב בְּדִיקָה עַל הַחֶדֶר כְּלָל. וְהוּא הַדִּין בְּאָרוֹן סָגוּר שֶׁמּוֹכֵר אֶת כֻּלּוֹ לְגוֹי. (אשל אברהם, חתם סופר, צמח צדק, בנין עולם. נא)

המתארח כל ימי הפסח

מִי שֶׁמִּתְאָרֵחַ כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ בַּפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ בְּלֵיל י''ד עִם בְּרָכָה בְּבֵיתוֹ. אוּלָם, אִם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ קֹדֶם לֵיל י''ד, לְכַתְּחִלָּה יְמַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שָׁלִיחַ שֶׁיִּבְדֹּק בְּבֵיתוֹ עִם בְּרָכָה, וְאֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל יֹאמַר בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אֵינוֹ חָפֵץ שֶׁאַחֵר יִבְדֹּק לוֹ בְּבֵיתוֹ, יִבְדֹּק הוּא בְּעַצְמוֹ בְּנֵר עִם בְּרָכָה לַיְלָה קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתוֹ. [מֵאַחַר וְחָלָה עָלָיו חוֹבַת בְּדִיקָה שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הַפֶּסַח, כִּי מֵאָז שׁוֹאֲלִים בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח.] (הרא''ה, הריטב''א, הראב''ן, הר''ן, הב''ח ופרי חדש. תלו ס''א באה''ל ד''ה ולא יברך ושעה''צ. מ, נו)

שכירות דירה

הַמַּשְׂכִּיר דִּירָה לַחֲבֵרוֹ, חוֹבַת הַבְּדִיקָה מֻטֶּלֶת עַל הַשּׂוֹכֵר הַגָּר בַּדִּירָה וְלֹא עַל הַמַּשְׂכִּיר. אוּלָם, אִם הַדִּירָה פְּנוּיָה עַתָּה וְאֵינָהּ מֻשְׂכֶּרֶת - כָּאן תָּלוּי הַדָּבָר: אִם הִתְפַּנְּתָה הַדִּירָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הַפֶּסַח [מִי''ד בַּאֲדָר וָהָלְאָה, שֶׁאָז מַתְחִילָה חוֹבַת הַבְּדִיקָה], צָרִיךְ הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק, שֶׁמֵּאַחַר וְהָיוּ גָּרִים שָׁם בֶּעָבָר, דִּינוֹ כְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ חָמֵץ. אֲבָל אִם הִתְפַּנְּתָה הַדִּירָה קֹדֶם לָכֵן, בִּזְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלָה חוֹבַת הַבְּדִיקָה, הוֹאִיל וְלֹא נִכְנָסִים שָׁם בַּפֶּסַח, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וּבְכָל מִקְרֶה, טוֹב שֶׁיִּשְׁאַל מוֹרֵה הוֹרָאָה. (עיין סימן תלו סעיפים א, ב. תלז סעיף א. ומשנ''ב ושער הציון שם)

בטול החמץ

אַחַר גְּמַר הַבְּדִיקָה צָרִיךְ לְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ, שֶׁמָּא נוֹתַר עֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתוֹ. וּבִטּוּל, הַיְנוּ לְגַלּוֹת דַּעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַחֲשִׁיבוֹ לִכְלוּם וַהֲרֵיהוּ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וְחַיָּב לְהָבִין בַּאֲמִירַת הַבִּטּוּל שֶׁכַּוָּנָתוֹ כֵּן. אֲבָל אִם חוֹשֵׁב שֶׁאוֹמֵר אֵיזוֹ תְּחִנָּה אוֹ בַּקָּשָׁה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַבִּטּוּל כְּלָל, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ בְּשָׂפָה הַמּוּבֶנֶת לוֹ. (סימן תלד סעיף ב, משנה ברורה ס''ק ו. נב)

כָּתַב הָרַמְבַּ''ם (פרק ב מהלכות חמץ ומצה הלכה א): ''מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם'. וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ? שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחְשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל, וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל''.

נֻסַּח בִּטּוּל הֶחָמֵץ שֶׁאוֹמֵר בַּלַּיְלָה: ''כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲזִתֵּיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא''. וְאִם אֵינוֹ מֵבִין שְׂפַת אֲרָמִית, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: ''כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו, יִתְבַּטֵּל וְיִהְיֶה כַּעֲפַר הָאָרֶץ''. וְיֹאמַר אֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיֶתֶר חִזּוּק. (נד)

אַזְהָרָה: בִּגְמַר הַבְּדִיקָה יַצְנִיעַ אֶת כָּל הֶחָמֵץ הַנּוֹתָר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר בְּפִנָּה מְיֻחֶדֶת שֶׁלֹּא יִתְפַּזֵּר, וּבִפְרָט יֵשׁ לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא יְטַיְּלוּ בְּעֵת אֲכִילָתָם. (נז)

---

בעור חמץ

---

סוף זמן אכילת חמץ והנאה מחמץ

מִן הַתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכֹל אוֹ לֵהָנוֹת מֵהֶחָמֵץ בְּיוֹם י''ד בְּנִיסָן מֵחֲצוֹת הַיּוֹם [סוֹף שָׁעָה שִׁשִּׁית מִתְּחִלַּת הַבֹּקֶר לְפִי שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת]. וַחֲכָמִים עָשׂוּ סְיָג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חָמֵץ שְׁעָתַיִם קֹדֶם לָכֵן, דְּהַיְנוּ מִסּוֹף שָׁעָה רְבִיעִית מֵהַבֹּקֶר. וְכֵן שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵהֶחָמֵץ [כְּגוֹן לִמְכֹּר לְגוֹי אוֹ לָתֵת לִפְנֵי הָעוֹפוֹת שֶׁיֹּאכְלוּ], מִסּוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית מֵהַבֹּקֶר. (נט)

חִשּׁוּב הַשָּׁעוֹת הַזְּמַנִּיּוֹת
הָעִקָּר לַהֲלָכָה לְחַשֵּׁב אֶת הַשָּׁעוֹת הַזְּמַנִּיּוֹת מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, [וּזְמַן עַמּוּד הַשַּׁחַר הוּא 4 מִיל לִפְנֵי הָנֵץ הַחַמָּה, וּמִיל הוּא 18 דַּקּוֹת, אִם כֵּן 4 מִיל הֵם 72 דַּקּוֹת קֹדֶם הָנֵץ, כמבואר בסידור רב סעדיה גאון, הראבי''ה, הרא''ה, המאירי, התרומת הדשן, מהרי''ו, וכן פסקו מרן השלחן ערוך (סימן תנט ס''ב), הרמ''א (סימן רסא ס''א), הלבוש, הב''ח, הש''ך, אליה רבה, בית דוד, בן איש חי, החזון איש ועוד. וְלֹא כַּמְפֻרְסָם בְּאֵיזֶה לוּחוֹת שֶׁעַמּוּד הַשַּׁחַר הוּא 90 דַּקּוֹת קֹדֶם הָנֵץ, שֶׁזֶּה נֶגֶד דַּעַת מָרָן וְהָרָמָ''א.] וּלְפִי זֶה סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית [סוֹף זְמַן אֲכִילַת הֶחָמֵץ] בְּעֵרֶךְ בְּ-9:10 בַּבֹּקֶר. אוּלָם בִּשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ לִילָדִים קְטַנִּים יֵשׁ לְהָקֵל כְּפִי הַחִשּׁוּב שֶׁמֵּהַזְּרִיחָה עַד הַשְּׁקִיעָה, דְּהַיְינוּ עַד 10:20 בְּעֵרֶךְ. זְמַנִּים מְדֻיָּקִים יֵשׁ לִרְאוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁנָה. (יחוה דעת ח''ב סימן ח. נט)

נקיון הפה והשנים

יְנַקֶּה אֶת הַפֶּה וִיצַחְצַח אֶת הַשִּׁנַּיִם הֵיטֵב בִּגְמַר אֲכִילַת הֶחָמֵץ, שֶׁמָּא יִשָּׁאֵר לוֹ מַשֶּׁהוּ בֵּין הַשִּׁנַּיִם, וְיֵצֵא לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ וְיֹאכַל אוֹתוֹ. (סג)

בַּסֵּפֶר בֶּן אִישׁ חַי (צו אות ח) כָּתַב, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה נִזְהָר הַרְבֵּה בִּשְׁמִירַת הַמַּצָּה בְּלִישָׁה וַאֲפִיָּה וּבְכָל הִלְכוֹת הַפֶּסַח, וְהִנֵּה בְּלֵיל פֶּסַח חָלַם שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם אֶחָד אוֹי לוֹ שֶׁאוֹכֵל מַשֶּׁהוּ שֶׁל חָמֵץ, וַיִּיקַץ וַיִּתְמַרְמֵר מְאֹד וַיֵּבְךְּ בְּכִי גָּדוֹל וְחָזַר וְיָשַׁן מִתּוֹךְ בְּכִיָּתוֹ, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה אִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְאָמַר לוֹ, זֶה הֶחָמֵץ שֶׁאָכַלְתָּ הוּא שֶׁנִּשְׁאַר בֵּין הַשִּׁנַּיִם פֵּרוּר קָטָן חָמֵץ מֵאֲכִילָה שֶׁאָכַל בַּבֹּקֶר, וּבְעֵת שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְלוֹעֵס הַמַּצָּה בַּלַּיְלָה, נִפְרַד אוֹתוֹ פֵּרוּר מִבֵּין הַשִּׁנַּיִם וְנִדְבַּק בַּמַּצָּה וַאֲכָלוֹ עִם הַמַּצָּה. ע''כ. וְהִנֵּה כְּבָר אָמְרוּ חֲזַ''ל (סנהדרין ל ע''א) ''דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִים וְלֹא מוֹרִידִים'', וּבֶאֱמֶת שֶׁאַף לַהֲלָכָה אֵין חֲשַׁשׁ אִסּוּר בַּפֵּרוּר שֶׁנִּשְׁאַר עַד הַלַּיְלָה, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּשָׂר שֶׁנִּשְׁאָר בֵּין הַשִּׁנַּיִם לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת הוּא נִסְרָח, וְנִפְגָּם טַעֲמוֹ, וְאֵין עָלָיו שֵׁם בָּשָׂר כְּלָל, וְאַף הַחוֹלְקִים מוֹדִים בְּלֶחֶם וְכַיּוֹצֵא שֶׁמַּהֵר מְאֹד הוּא נִמְאָס וְנִסְרָח, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁעַד הַלַּיְלָה עָבְרוּ כְּעֶשֶׂר שָׁעוֹת, שֶׁבְּוַדַּאי נִסְרָח. אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר לְנַקּוֹת אֶת הַשִּׁנַּיִם הֵיטֵב מֵחֲשָׁשׁ שֶׁיֹּאכַל אֶת הַפֵּרוּר אַחַר שָׁעָה רְבִיעִית שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לְאָכְלוֹ. (סג)

כיצד מבער את החמץ?

אַחַר שֶׁגָּמַר לֶאֱכֹל, יְרַכֵּז אֶת כָּל הֶחָמֵץ הַנִּשְׁאָר, וְיִשְׂרְפֵהוּ בָּאֵשׁ לְקַיֵּם מִצְוַת ''תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם''. וְטוֹב שֶׁקֹּדֶם הַשְּׂרֵפָה יַחְתְּכֵהוּ לִפְרוּסוֹת דַּקּוֹת, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁלֹט בּוֹ הָאֵשׁ הֵיטֵב עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף לְגַמְרֵי כְּפֶחָמִים. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, יִשְׁפֹּךְ עָלָיו הַרְבֵּה נֵפְטְ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּאֵס לַאֲכִילָה. (נז, סד)

זמן בעור חמץ

מִשָּׁעָה שֶׁנֶּאֱסָר הֶחָמֵץ בַּאֲכִילָה, יֵלֵךְ וְיִשְׂרְפֵהוּ, וּזְמַן הַשְּׂרֵפָה עַד שָׁעָה שֶׁיֵּאָסֵר בַּהֲנָאָה [דְּהַיְנוּ גְּמַר שָׁעָה חֲמִישִׁית - 11:20 בְּעֵרֶךְ]. וּבְהַגִּיעַ זְמַן הַבִּעוּר, לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה עַד שֶׁיְּבַעֵר אֶת הֶחָמֵץ. כְּמוֹ שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מְלָאכָה קֹדֶם בְּדִיקַת חָמֵץ וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה וְכַיּוֹצֵא. (סה)

בטול החמץ

לְאַחַר שֶׁשּׂוֹרֵף אֶת הֶחָמֵץ, יְבַטֵּל אוֹתוֹ בְּפִיו בַּנֻּסָּח דִּלְהַלָּן [וְלֹא קֹדֶם הַבִּעוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַבִּעוּר בֶּחָמֵץ שֶׁלּוֹ.] וְיִזָּהֵר לְסַיֵּם לִשְׂרֹף וּלְבַטֵּל לִפְנֵי גְּמַר שָׁעָה חֲמִישִׁית, כִּי אָז כְּבָר יֵאָסֵר הֶחָמֵץ בַּהֲנָאָה מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, וְיֵחָשֵׁב שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא יוֹעִיל לְבַטְּלוֹ. (ס)

נֻסַּח בִּטּוּל הֶחָמֵץ בַּיּוֹם: ''כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דַּחֲזִתֵּיהּ וּדְלָא חֲזִתֵּיהּ, דְּבִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא''. וְאִם אֵינוֹ מֵבִין שְׂפַת אֲרָמִית, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: ''כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁרְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא רְאִיתִיו, שֶׁבִּעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו, יִתְבַּטֵּל וְיִהְיֶה כַּעֲפַר הָאָרֶץ''.

בֵּאוּר הַהֶבְדֵּל בֵּין נֻסַּח הַבִּטּוּל בַּלַּיְלָה לְנֻסַּח הַבִּטּוּל בַּיּוֹם
אִם נִתְבּוֹנֵן, נִרְאֶה כִּי שׁוֹנֶה נֻסַּח הַבִּטּוּל בַּבֹּקֶר מֵהַנֻּסָּח בַּלַּיְלָה, שֶׁבַּלַּיְלָה הַנֻּסָּח לְבַטֵּל כָּל חָמֵץ 'שֶׁלֹּא רְאִיתִיו', וְאִלּוּ בַּיּוֹם הַנֻּסָּח לְבַטֵּל כָּל חָמֵץ 'שֶׁרְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא רְאִיתִיו'. וְהַטַּעַם הוּא, מִכֵּיוָן שֶׁבַּלַּיְלָה הָאָדָם שׁוֹמֵר אֶת הֶחָמֵץ הַנּוֹתָר כְּדֵי לְאָכְלוֹ בַּבֹּקֶר, נִמְצָא שֶׁבְּוַדַּאי אֵין דַּעְתּוֹ לְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ שֶׁהוּא רוֹאֶה, אֲבָל בַּיּוֹם, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר לְעַצְמוֹ שׁוּם חָמֵץ, שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁמְּבַטֵּל גַּם אֶת הֶחָמֵץ שֶׁרוֹאֶה. (בית יוסף סימן תלד) וְעוֹד יֵשׁ לְהָבִין, מַדּוּעַ בְּנֻסַּח הַבִּטּוּל בַּיּוֹם אוֹמֵר 'שֶׁבִּעַרְתִּי', וַהֲרֵי חָמֵץ שֶׁבִּעֵר מֵהָעוֹלָם, לֹא צָרִיךְ לְבַטְּלוֹ? אֶלָּא הַכַּוָּנָה הִיא עַל מַצָּב שֶׁהִנִּיחַ פְּרוּסַת לֶחֶם עָבָה בָּאֵשׁ, וְנִשְׂרַף מִמֶּנָּה רַק הַצַּד הַחִיצוֹן, וּפְנִים הַלֶּחֶם רָאוּי עֲדַיִן לַאֲכִילָה. אֶת הַחֵלֶק הַפְּנִימִי הַזֶּה מִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל כְּשֶׁאוֹמֵר 'שֶׁבִּעַרְתִּי'. (נט)

עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - יְשַׁיֵּר לְעַצְמוֹ אֶת הֶחָמֵץ הַצָּרִיךְ לוֹ לִשְׁתֵּי סְעוּדוֹת שַׁבָּת וּכְדִלְהַלָּן, וְאֶת שְׁאָר הֶחָמֵץ יִשְׂרֹף בְּיוֹם שִׁשִּׁי [י''ג נִיסָן], וְטוֹב שֶׁיִּשְׂרֹף כְּמוֹ בְּכָל שָׁנָה - קֹדֶם גְּמַר הַשָּׁעָה הַחֲמִישִׁית [בְּעֵרֶךְ: 11:20]. (רנה)

נשים

גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּכָל הַנַּ''ל. וְלָכֵן, אִשָּׁה שֶׁגָּרָה לְבַדָּהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ וּלְבַעֲרוֹ וּלְבַטְּלוֹ. וּכְמוֹ כֵן אִשָּׁה שֶׁבַּעְלָהּ לֹא בַּבַּיִת, תַּעֲשֶׂה כֵּן בִּמְקוֹמוֹ. וּבְנֻסַּח הַבִּעוּר תָּשִׂים לֵב לוֹמַר: כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּת בַּעְלִי... (נו, נח)

---

תענית בכורות

---

לפרסם את הנס

נָהֲגוּ הַבְּכוֹרוֹת הַזְּכָרִים הַבְּרִיאִים לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, זֵכֶר לַנֵּס שֶׁהִצִּיל הַקָּבָּ''ה אֶת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁנָּגַף אֶת בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת. (רו, רטו)

חולה

בְּכוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה חֹלִי שֶׁהוּא אוֹ כְּאֵבֵי עֵינַיִם, פָּטוּר מִלְּהִתְעַנּוֹת, שֶׁבִּמְקוֹם חֹלִי וְצַעַר לֹא גָּזְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְהִתְעַנּוֹת. (רח)

סעודת מצוה

בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ, שֶׁיָּרְדָה חֻלְשָׁה לָעוֹלָם, נָהֲגוּ לְהַפְסִיק אֶת הַתַּעֲנִית עַל יְדֵי הִשְׁתַּתְּפוּת בִּסְעוּדַת מִצְוָה כְּסִיּוּם מַסֶּכֶת, בְּרִית מִילָה, פִּדְיוֹן הַבֵּן, בַּר מִצְוָה שֶׁחָל זְמַנּוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח, וְכַדּוֹמֶה. עַל כֵּן הַבְּכוֹרוֹת יַתְחִילוּ לְהִתְעַנּוֹת מֵהַבֹּקֶר, וּלְאַחַר שֶׁיִּשְׁתַּתְּפוּ בִּסְעוּדַת מִצְוָה הֲרֵיהֶם פְּטוּרִים מִן הַתַּעֲנִית וְרַשָּׁאִים יִהְיוּ לֶאֱכֹל כָּל הַיּוֹם. (רח, ריב)

כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵהַתַּעֲנִית צָרִיךְ לְכַתְּחִלָּה שֶׁיִּטְעַם הַבְּכוֹר לְפָחוֹת ''כַּזַּיִת'' [27 גְּרָם] מִסְּעוּדַת הַמִּצְוָה. אִי לְכָךְ, עַל הָאַחֲרָאִים לָשִׂים לֵב וּלְהָבִיא כִּבּוּד, כְּמִינֵי פֵּרוֹת וּמִגְדָּנוֹת וְכַיּוֹצֵא, שֶׁיַּסְפִּיק לְפָחוֹת שִׁעוּר 'כַּזַּיִת' לְכָל בְּכוֹר, וְלֹא יִסְתַּפְּקוּ בַּאֲכִילַת תְּמָרָה אַחַת וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כָּל פָּנִים אִם לֹא אָכְלוּ הַבְּכוֹרוֹת שָׁם כְּלוּם, לֹא נִפְטְרוּ מֵהַתַּעֲנִית. (מנחת יצחק וויס, שו''ת ויברך דוד. ריב)

בְּכוֹר הַפּוֹטֵר אֶת עַצְמוֹ מִתַּעֲנִית עַל יְדֵי הִשְׁתַּתְּפוּת בִּסְעוּדַת סִיּוּם מַסֶּכֶת, צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע אֶת הַסִּיּוּם וְיִשְׁתַּדֵּל לַהֲבִינוֹ. וְאָמְנָם אִם לֹא שָׁמַע אֶת הַסִּיּוּם מַמָּשׁ, אַךְ הִשְׁתַּתֵּף בְּחֵלֶק מִדְּרָשַׁת הַמְסַיֵּם שֶׁהֶאֱרִיךְ מְעַט בְּדִבְרֵי אַגָּדָה וּמוּסָר, וְרוֹצֶה לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה מֵהַתַּעֲנִית, אֵין לִמְחוֹת בּוֹ בְּחָזְקָה.

וְכָתַב בַּסֵּפֶר נְהַר מִצְרַיִם לַגָּאוֹן רַבִּי אַהֲרֹן בֶּן שִׁמְעוֹן, שֶׁאוֹתָם הַלּוֹקְחִים לְבֵיתָם מַאֲכָל מִסְּעוּדַת מִצְוָה כְּדֵי לְהַאֲכִיל לִבְנָם הַבְּכוֹר, רָאוּי לִגְעֹר בָּהֶם בִּנְזִיפָה שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה לַלַּעַג וָקֶלֶס, וַהֲרֵיהֶם כְּאוֹכְלִים בְּיוֹם תַּעֲנִיתָם בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ. (ריב)

סיום מסכת משניות

סִיּוּם מַסֶּכֶת מִשְׁנָיוֹת [עִם פֵּרוּשׁ בַּרְטְנוּרָא וּקְצָת עִקַּר תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב] נֶחְשָׁב כִּסְעוּדַת מִצְוָה, וּפוֹטֵר מִתַּעֲנִית בְּכוֹרוֹת רַק לַמְסַיֵּם עַצְמוֹ וְלֹא לַשּׁוֹמְעִים. (רי)

להבין ולהשכיל

אֵין סִיּוּם מַסֶּכֶת פּוֹטֵר מִתַּעֲנִית בְּכוֹרוֹת אֶלָּא דַּוְקָא אִם לָמַד אֶת הַמַּסֶּכֶת בַּהֲבָנָה, אֲבָל בִּקְרִיאָה בִּלְבַד לֹא מוֹעִיל. וְיֵשׁ לָדַעַת כִּי בִּקְרִיאַת דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּלִי הֲבָנָה אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה. (מגן אברהם סימן נ סק''ב. ריא)

מסכתות קטנות. חמש. נביא.

סִיּוּם מַסֶּכְתּוֹת קְטַנּוֹת, כְּמוֹ מַסֶּכֶת סוֹפְרִים אוֹ מַסֶּכֶת כַּלָּה, מוֹעִיל לִפְטֹר מֵהַתַּעֲנִית (פמ''ג). וְכֵן חֻמָּשׁ אֶחָד (אגר''מ) אוֹ נָבִיא אֶחָד (מהר''ש קלוגר), וּבִלְבַד שֶׁיִּלְמַד בַּהֲבָנָה, וְלֹא בִּקְרִיאָה בִּלְבַד. (יבי''א ח''א סימן כו אות י)

זהר הקדוש

סִיּוּם סֵפֶר אֶחָד מֵהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, עַל אַף שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁקּוֹרֵא, נֶחְשָׁב כִּסְעוּדַת מִצְוָה. וּכְבָר כָּתַב הַגָּאוֹן הַחִידָ''א, שֶׁהַקְּרִיאָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מְסֻגֶּלֶת לְהָאִיר אֶת הַנֶּפֶשׁ וַאֲפִלּוּ אִם יִטְעֶה בִּקְרִיאָתוֹ, וְהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לַנְּשָׁמָה. וְכֵן אָמַר רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל לְבַעַל תְּשׁוּבָה אֶחָד לִלְמֹד בְּכָל יוֹם חֲמִשָּׁה דַּפִּים בַּזֹּהַר, עַל אַף שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר. וְכֵן הוֹרָה הַגָּאוֹן רַבִּי בֶּן צִיּוֹן אַבָּא שָׁאוּל זַצַ''ל לַאֲנָשִׁים שֶׁהָיָה קָשֶׁה לָהֶם לְהָבִין אֶת לִמּוּד הַגְּמָרָא. (ריא)

בכור קטן

יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁהָאַבָּא מִתְעַנֶּה עֲבוּר בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן. וְאָמְנָם, גַּם בִּמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן, טוֹב שֶׁהָאַבָּא יִשְׁתַּתֵּף בְּסִיּוּם מַסֶּכֶת עַד שֶׁיַּגִּיעַ בְּנוֹ לְגִיל מִצְווֹת. וּבְאֹפֶן שֶׁגַּם הָאַבָּא בְּעַצְמוֹ בְּכוֹר, הַמִּנְהָג בְּהַרְבֵּה קְהִלּוֹת שֶׁהָאִמָּא מִתְעַנָּה עֲבוּר בְּנָהּ. וְטוֹב שֶׁתִּשְׁתַּדֵּל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּסִיּוּם מַסֶּכֶת, וּבָזֶה תִּפָּטֵר מֵהַתַּעֲנִית. (ריד)

בְּכוֹר שֶׁטֶּרֶם מָלְאוּ לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְלֵדָתוֹ, אֵין אָבִיו צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עֲבוּרוֹ. וְאִם מִתְאַפְשֵׁר לָאַבָּא בְּקַלּוּת, טוֹב שֶׁיִשְׁתַּתֵּף בְּסִיּוּם מַסֶּכֶת. (ריד)

אָבֵל - מֻתָּר לְאָבֵל בְּתוֹךְ שָׁנָה לְהִשְׁתַּתֵּף בִּסְעוּדַת סִיּוּם מַסֶּכֶת, כֵּיוָן שֶׁזּוֹ סְעוּדַת מִצְוָה, אֲבָל בְּתוֹךְ שִׁבְעָה אֵין לְהָקֵל. וְאִם הוּא חַלָּשׁ וְקָשֶׁה לוֹ הַתַּעֲנִית וְיָבוֹא לְהִתְבַּטֵּל מִסֵּדֶר לֵיל פֶּסַח, יִפְדֶּה אֶת הַתַּעֲנִית בִּצְדָקָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתֵּן מְחִיר סְעוּדָה אַחַת לַעֲנִיִּים, וְרַשַּׁאי יִהְיֶה לֶאֱכֹל. (ריג)

ערב פסח שחל בשבת

כְּשֶׁחָל עֶרֶב פֶּסַח בְּשַׁבָּת, הַמִּנְהָג לְהַקְדִּים אֶת הַתַּעֲנִית לְיוֹם חֲמִישִׁי י''ב בְּנִיסָן. וְהַמֵּקֵל בִּמְקוֹם צֹרֶךְ שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת, יֵשׁ לוֹ עַל מַה לִּסְמֹךְ. וּבְכָל אֹפֶן יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּתֵּף בִּסְעוּדַת מִצְוָה כִּבְכָל שָׁנָה. וְהַמִּתְעַנֶּה בִּשְׁבִיל בְּנוֹ קָטָן, רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת. (רטו)

---

ההכנות לחג

---

לשמח ולשמח

נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים טז יד-טו): ''וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ''. וְכָתַב הָרַמְבַּ''ם (פ''ו מהלכות יום טוב הלכה יז): חַיָּב אָדָם בֶּחָג לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וּמִצְוָה שֶׁיְּשַׂמַּח לְכָל אֶחָד כְּפִי הָרָאוּי לוֹ, כֵּיצַד? הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלִיּוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמַמְתַּקִּים; וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִים נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ; וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִים בָּשָׂר וְשׁוֹתִים יַיִן. ע''כ. (החינוך מצוה תפח)

וְהֵעִיד רַבִּי חַיִּים וִיטָאל עַל רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל (שער המצוות לז ע''ב), וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: בְּעִנְיַן מִדַּת הַנְּדִיבוּת וְהַוַּתְּרָנוּת רָאִיתִי לְמוֹרִי זַ''ל, שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשֵׁשׁ בְּעַצְמוֹ לְהִתְכַּבֵּד בְּמַלְבּוּשִׁים נָאִים יוֹתֵר מִדַּי, גַּם בְּמַאֲכָלוֹ הָיָה אוֹכֵל דָּבָר מוּעָט מְאֹד, אֲבָל בְּמַלְבּוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ הָיָה זָהִיר מְאֹד לְכַבְּדָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְהָיָה מֵפִיק כָּל רְצוֹנָהּ, אַף אִם לֹא הָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כָּל כָּךְ. עכ''ל. וּפָשׁוּט וּבָרוּר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָפִיק אֶת רְצוֹן הָאִשָּׁה, הוּא בְּמַלְבּוּשִׁים צְנוּעִים הַהוֹלְמִים אֶת הַהֲלָכָה, וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם בְּגָדִים צְמוּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָם עוֹבֶרֶת עַל אִסּוּרֵי תּוֹרָה חָמוּרִים, וּמַכְשִׁילָה אֶת הָרַבִּים בְּאִסּוּר הַתּוֹרָה ''וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''. וְדַי בָּזֶה לַמֵּבִין.

כָּתַב הָרַמְבַּ''ם: ''וּכְשֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בֶּחָג, חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים, אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת בֵּיתוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִם בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לָעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ, אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה, אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ''.

אֵין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא ''לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים, שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ, דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים'''. (הלכות מגילה פרק ב הלכה יז)

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דַּל
סִפֵּר רַבִּי מֵאִיר רְפָאֵל זַצַ''ל מִיַּזְד: כְּשֶׁעָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם בִּשְׁנַת תרפ''ג, דַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ חָצֵר יַחַד עִם הָרַב אַבְרָהָם עַדֶּס זַצַ''ל, הָרַב הָיָה גָּר לְמַעְלָה - וַאֲנִי לְמַטָּה. פְּעָמִים הָיָה קוֹרֵא לִי לַעֲשׂוֹת לוֹ אֵיזוֹ עֲבוֹדָה בְּבֵיתוֹ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם לִי שָׂכָר כִּפְלַיִם. וְהָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ: אֲדוֹנִי הָרַב, זֶה יוֹתֵר מִדַּי, הַשָּׂכָר שֶׁנָּתַתָּ לִי. וְהָיָה מֵשִׁיב לִי: כָּתוּב בַּתּוֹרָה, ''וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'', וּמָה הַגֵּר שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ כָּל כָּךְ צָרִיךְ לְאוֹהֲבוֹ - אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאַתָּה, שֶׁשַּׂמְתָּ נַפְשְׁךָ בְּכַפְּךָ וּבָאתָ מִחוּץ לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! וְתָמִיד הָיָה מַמְצִיא לִי אֵיזוֹ עֲבוֹדָה שֶׁלֹּא שָׁוָה אֲפִלּוּ שְׁנֵי גְּרוּשׁ, וְהָיָה מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ.

פַּעַם, בְּעֶרֶב הֶחָג, לֹא הָיְתָה לִי פְּרוּטָה בַּכִּיס אֲפִלּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת יָרָק, וְהָיִיתִי עוֹמֵד בָּרְחוֹבוֹת נָע וָנָד, זֶה קוֹנֶה וְזֶה מוֹכֵר, וְזָלְגוּ עֵינַי דְּמָעוֹת בַּסֵּתֶר. הָרַב עָבַר בַּדֶּרֶךְ וְקָרָא אוֹתִי: ''מֵאִיר, מֵאִיר, בֹּא''. נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו, וְאָמַר לִי: ''בֹּא לְבֵיתִי וְנַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן כַּמָּה כֶּסֶף אֲנִי חַיָּב לְךָ''. הֵשַׁבְתִּי לוֹ: ''אֲדוֹנִי הָרַב, אֵין לִי שׁוּם חֶשְׁבּוֹן, יַעַן מַה

שֶּׁעָבַדְתִּי לְךָ שִׁלַּמְתָּ לִי כִּפְלַיִם!'' אָמַר לִי: ''לֹא, יֵשׁ לָנוּ חֶשְׁבּוֹן, בֹּא אֵלַי לַבַּיִת''. הָלַכְתִּי אִתּוֹ וְנָתַן לִי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ, וְאָמַר לִי: ''לֵךְ תַּעֲשֶׂה הוֹצָאוֹת יוֹם טוֹב הַקָּדוֹשׁ''. אָמַרְתִּי לוֹ: ''אֲדוֹנִי, מַדּוּעַ תִּתֵּן לִי? הֲלֹא אֵינְךָ חַיָּב לִי כְּלוּם!'' הֵשִׁיב לִי: ''לֵךְ תִּקְנֶה מִצְרָכִים לִכְבוֹד יוֹם טוֹב!''

אָז הִרְגַּשְׁתִּי בְּוַדַּאי שֶׁהָרַב יֵשׁ לוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהָיוּ בְּעֵינַי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ אֵלּוּ כְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ לִירוֹת [פִּי מֵאָה], וְשָׂמַחְתִּי כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב. (מעיין המועד סוכות שכא)

בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה מִצְוָה עַל יִשְׂרָאֵל לְשַׂמֵּחַ אֶת הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם [שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה... וְהַלֵּוִי''], מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמוֹרִים הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל''. וּבִזְמַנֵּנוּ, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הָאַבְרֵכִים שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וּמוֹרִים הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בִּמְקוֹם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל (מנחות קי ע''א): תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (בנין שלמה להגר''ש הכהן מוילנא. ח''ע יו''ט צט)

אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהַזְמִין אֶת הַנִּזְקָקִים אֵלָיו לְבֵיתוֹ, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. אַךְ אִם אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ, וּכְגוֹן שֶׁהֵם מִשְׁפָּחָה בְּרוּכַת יְלָדִים וְאֵין לוֹ מָקוֹם בְּבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ כָּלְשֶׁהוּ שֶׁהֵם הִתְבַּיְּשׁוּ כַּאֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלָיו, אֲזַי יִשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכָלִים לְבֵיתָם, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מִכַּסְפּוֹ בְּעַיִן יָפָה וּנְדִיבָה עֲבוּר הוֹצָאוֹת הֶחָג. (פסקי תשובות ח''ו שפז)

ההכנות לליל הסדר

כָּל אָדָם יָכִין בְּבֵיתוֹ מִבְּעוֹד מוֹעֵד אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים הַנִּצְרָכִים לַעֲרִיכַת הַסֵּדֶר כְּמִשְׁפָּטוֹ, דְּהַיְנוּ: יַיִן [אַרְבַּע כּוֹסוֹת לְכָל אֶחָד], מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת עֲבוֹדַת יָד [כְּ-110 גְּרָם לְכָל אֶחָד], עֲלֵי כַּרְפַּס - סֶלֶרִי [קְצָת לְכָל אֶחָד], מַיִם עִם מִיץ לִימוֹן, אוֹ מֵי מֶלַח, אוֹ חֹמֶץ לְטִבּוּל הַכַּרְפַּס, מָרוֹר - חַסָּה [54 גְּרָם לְכָל אֶחָד], חֲרֹסֶת, זְרוֹעַ [בָּשָׂר אוֹ עוֹף צָלוּי אוֹ מְבֻשָּׁל לְקַעֲרַת לֵיל הַסֵּדֶר], בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת. וּכְמוֹ כֵן יָכִינוּ, כַּמּוּבָן, סְעוּדַת חַג מְשֻׁבַּחַת כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וּקְצָת מַמְתַּקִּים לְעוֹרֵר אֶת הַיְלָדִים וְהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח לְכָל אֶחָד.

הֲכָנַת הַמַּצּוֹת - מַצּוֹת הַחוֹבָה שֶׁאוֹכְלִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מִמַּצָּה שְׁמוּרָה מִשְּׁעַת קְצִירָה, וְשֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲבוֹדַת יָד בְּכַוָּנָה 'לְשֵׁם מַצַּת מִצְוָה'. כִּי לְדַעַת רֹב הַפּוֹסְקִים לֹא יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בְּמַצּוֹת מְכוֹנָה הַמְּצוּיוֹת. וְרַק בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּשֶׁלֹּא הִשִּׂיג מַצָּה שְׁמוּרָה עֲבוֹדַת יָד, יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בְּמַצּוֹת מְכוֹנָה. (עו, עח)

מַצּוֹת הַחוֹבָה שֶׁאוֹכְלִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, נִקְרָאוֹת 'מַצַּת מִצְוָה', וְרָאוּי לְהִתְאַמֵּץ לְהַשִּׂיגם דַּוְקָא מִמַצּוֹת שֶׁנֶּאֱפוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם [12:40]. וּכְּמוֹ שֶׁכָּתַב מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תנח): ''נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לָלוּשׁ מַצַּת 'מִצְוָה' בְּעֶרֶב פֶּסַח עַד אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת, שֶׁהוּא זְמַן הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח. וּבְעֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, יָלוּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת''. וכן דעת רש''י, הגאונים, רבנו שמשון משאנץ, הראבי''ה, הרא''ש ועוד. וְיִתְאַמֵּץ בָּזֶה מְאוֹד, כִּי לְכָל הַדֵּעוֹת יֵשׁ בְּזֶה לְפָחוֹת מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. (קסז)

אָדָם הָרָגִישׁ לַאֲכִילַת מַצָּה מִקֶּמַח חִטָּה, יֹאכַל מַצָּה מִקֶּמַח שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. (עו)

הָסִירוּ מִכְשׁוֹל: יַקְפִּיד לִקְנוֹת 'חַסָּה' וְ'כַרְפַּס' מִגִּדּוּל מְיֻחָד שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ תּוֹלָעִים, כִּי אֲכִילַת תּוֹלָעִים חֲמוּרָה מְאֹד יוֹתֵר מִכָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וַאֲכִילַת תּוֹלַעַת אַחַת חֲמוּרָה מַמָּשׁ כְּמוֹ חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת שֶׁל חֲזִיר! (כמבואר בחוברת 'כשרות המטבח'). וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא הִשִּׂיג מִגִּדּוּל מְיֻחָד, יִתְלֹשׁ אֶת כָּל עֲלֵי הַחַסָּה הַיְרֻקִּים וְיִזְרְקֵם, וְיֹאכַל רַק אֶת הַקֶּלַח הַלָּבָן לְאַחַר בְּדִיקָה קַפְּדָנִית וִיסוֹדִית, כֵּיוָן שֶׁהַקֶּלַח קַל יוֹתֵר לִבְדִיקָה. (צה)

בָּשָׂר לְפֶסַח - אָסוּר לוֹמַר: בָּשָׂר זֶה אוֹ זְרוֹעַ זֶה 'לְפֶסַח', שֶׁנִּרְאֶה שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְקָרְבַּן פֶּסַח, וַהֲרֵיהוּ כְּאוֹכֵל בְּשַׂר קָדָשִׁים חוּץ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא יֹאמַר: בָּשָׂר זֶה 'לְיוֹם טוֹב'. וְנָהֲגוּ לְהִזָּהֵר בָּזֶה גַּם בְּעוֹפוֹת וְדָגִים. (ריז)

---

ערב פסח

---

מזמור לתודה בתפלת שחרית

מִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לוֹמַר ''מִזְמוֹר לְתוֹדָה'' בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל עֶרֶב פֶּסַח וְשֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, מִכֵּיוָן שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם לֹא הִקְרִיבוּ קָרְבַּן 'תּוֹדָה' בְּיָמִים אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא עִם הַקָּרְבָּן חַלּוֹת חָמֵץ [40 חַלּוֹת, 10 חָמֵץ וּ-30 מַצָּה], וְחָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיקוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח לִגְמֹר לֶאֱכֹל אֶת עֶשֶׂר חַלּוֹת הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילַת חָמֵץ. אוּלָם מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד לְאָמְרוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין מִזְמוֹר זֶה נִתְקַן לְשֵׁם קָרְבַּן 'תּוֹדָה' אֶלָּא לְשֵׁם הוֹדָאָה. (טור ובית יוסף סימן רפא. ח)

אסור מלאכה

אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח מֵחֲצוֹת הַיּוֹם [12:40 בְּעֵרֶךְ]. וּשְׁנֵי טְעָמִים נֶאֶמְרוּ בָּזֶה: א. כְּדֵי שֶׁיְּפַנֶּה אֶת זְמַנּוֹ לַהֲכָנַת צָרְכֵי הֶחָג, כַּאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת וּשְׁאָר עִנְיְנֵי לֵיל הַסֵּדֶר. ב. בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבַּן פֶּסַח, וּזְמַן הַקְרָבָתוֹ מֵחֲצוֹת הַיּוֹם. וּבַיּוֹם שֶׁאָדָם מַקְרִיב קָרְבָּן, נֶאֱסָר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, כִּי יוֹם טוֹב הוּא לוֹ. וְלָכֵן, אַף שֶׁהַיּוֹם, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין לָנוּ קָרְבַּן פֶּסַח, בְּכָל זֹאת, כֵּיוָן שֶׁנֶּאֶסְרָה בִּזְמַנּוֹ עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, נִשְׁאָר הָאִסּוּר בְּתָקְפּוֹ, וְאֵין בְּכֹחֵנוּ לְהַתִּירוֹ. (קפא)

תִּקּוּנֵי בְּגָדִים - לֹא אָסְרוּ אֶלָּא מְלָאכָה גְּמוּרָה, כְּגוֹן לִתְפֹּר חֲלִיפָה חֲדָשָׁה, אֲפִלּוּ בְּחִנָּם. אֲבָל תִּקּוּנִים לְצֹרֶךְ הֶחָג, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה אָמָּן - מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ בְּחִנָּם. וּבְתִקּוּן קַל שֶׁל 'מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט' כִּתְפִירַת כַּפְתּוֹר, רַשַּׁאי הָאָמָּן אַף לִטֹּל שָׂכָר. (קפט)

מֻתָּר לִגְזֹז צִפָּרְנַיִם, לְצַחְצֵחַ נַעֲלַיִם, וּלְגַהֵץ בְּגָדִים כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. (קצג)

תִּסְפֹּרֶת - מִצְוָה שֶׁיִּכָּנֵס לֶחָג כְּשֶׁהוּא מְסֻפָּר. אוּלָם אֵין לְהִסְתַּפֵּר אַחַר חֲצוֹת, וְרַק בְּגִלּוּחַ הַזָּקָן יֵשׁ לְהַתִּיר. וְאִם שָׁכַח לְהִסְתַּפֵּר, רַשַּׁאי לְהִסְתַּפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ בִּלְבַד. וְאִם יֵש סַפָּר עָנִי שֶׁאֵין לוֹ כְּדֵי צָרְכּוֹ לַיּוֹם טוֹב, רַשַּׁאי לְהִסְתַּפֵּר אֶצְלוֹ בְּשָׂכָר. (קצא)

עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם שִׁשִּׁי אַחַר חֲצוֹת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה אָמָּן, כִּבְכָל עֶרֶב שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הַטַּעַם לְאִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח הוּא הַטַּעַם הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח. וְכֵיוָן שֶׁזְּמַן הַקְרָבָתוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לָכֵן לֹא נֶאֱסָר יוֹם שִׁשִּׁי בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה אֶלָּא כִּבְכָל שָׁבוּעַ - מִזְּמַן מִנְחָה קְטַנָּה [שְׁעָתַיִם וָחֵצִי לִפְנֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים לְפִי שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת. בְּעֵרֶךְ: 16:20], כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק א. (קפג, רנה)

אכילה בערב פסח

אָסוּר לֶאֱכֹל מַצָּה בְּעֶרֶב פֶּסַח כָּל הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר וְחִדּוּשׁ בַּאֲכִילָתָהּ בַּלַּיְלָה שֶׁהִיא לְשֵׁם מִצְוָה. וְאַף אֶת הַיְלָדִים אֵין לְהַאֲכִיל מַצָּה. אֲבָל קָטָן שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁמְּסַפְּרִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ מַצָּה. וּמַצָּה עֲשִׁירָה [עוּגָה הַנַּעֲשֵׂית מִקֶּמַח כָּשֵׁר לְפֶסַח וּמִיץ פֵּרוֹת בְּלִי מַיִם כְּלָל], מֻתָּר אַף לַגְּדוֹלִים לֶאֱכֹל. (קצו, רנט)

מִשָּׁעָה עֲשִׂירִית שֶׁל הַיּוֹם [בְּעֵרֶךְ: 16:50], אָסוּר לֶאֱכֹל אַף מַצָּה עֲשִׁירָה. וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לְהָקֵל לֶאֱכֹל עַד 50 גְּרָם וְלֹא יוֹתֵר. וְאָמְנָם פֵּרוֹת וִירָקוֹת, בָּשָׂר, דָּגִים וְכַדּוֹמֶה, רַשַּׁאי לֶאֱכֹל כִּרְצוֹנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אֶת הַמַּצָּה בַּלַּיְלָה לְתֵאָבוֹן. וְאוּלָם, טוֹב לֶאֱכֹל כַּמּוּת כָּזוֹ שֶׁיְּשַׁעֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁאֲכִילָה זוֹ תַּסְפִּיק לוֹ שֶׁלֹּא יִרְעַב בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לְמַהֵר לִגְמֹר אֶת הַהַגָּדָה וְאֶת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְאַדְּרַבָּה, כְּשֶׁיֹּאכְלוּ הוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח כָּרָאוּי, יֵשְׁבוּ כֻּלָּם רְגוּעִים וּשְׁלֵוִים בַּלַּיְלָה, וִיסַפֵּר לָהֶם בְּנַחַת, בְּסַבְלָנוּת וּבְשִׂמְחָה. (קצט)

גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת: חוֹבָה קְדוֹשָׁה לְהַשְׁכִּיב אֶת הַיְלָדִים לִישֹׁן בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֵרָנִיִּים כָּל הַסֵּדֶר וִיקַיֵּם בָּהֶם מִצְוַת 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ', שֶׁזֶּהוּ עִקַּר מַטְּרַת לֵיל הַסֵּדֶר. (ה)

מקוה טהרה

מִנְהָג חָשׁוּב לִטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה בְּעֶרֶב הֶחָג. וּמִי שֶׁיָּכוֹל גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה לִטְבֹּל בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְזוֹכֶה בָּזֶה לְטַהֵר אֶת נַפְשׁוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו. (ח''ע יו''ט קב)

הכנת נר דלוק

אָסְרוּ חֲכָמִים לְהַדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ מִקֻּפְסַת גַּפְרוּרִים אוֹ מִמַּצִּית וְכַדּוֹמֶה, וְהִתִּירוּ לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ הַדְּלוּקָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אִי לְכָךְ, יֵשׁ לָשִׂים לֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב קֹדֶם כְּנִיסַת הֶחָג לְהָכִין 'נֵר נְשָׁמָה' הַדּוֹלֵק 24 שָׁעוֹת, כְּדֵי שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ לְבַשֵּׁל וּלְהַדְלִיק אֶת הַגַּז בְּיוֹם טוֹב, יִהְיֶה לוֹ מֵהֵיכָן לָקַחַת אֶת הָאֵשׁ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא 'הַדְלָקָה מֵאֵשׁ לְאֵשׁ', דְּהַיְנוּ שֶׁאֲנִי מַדְלִיק מֵאֵשׁ שֶׁהָיְתָה דְּלוּקָה מִלִּפְנֵי יוֹם טוֹב, לְאֵשׁ שֶׁעַכְשָׁו מִתְחַדֶּשֶׁת. וְאָמְנָם, יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְכַבּוֹת אֶת הַגַּפְרוּר שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ מַעֲבִיר אֶת הָאֵשׁ בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא יַנִּיחַ אוֹתוֹ שֶׁיִּכְבֶּה לְבַד.

הדלקת נרות החג

טוֹב שֶׁהַנָּשִׁים יַדְלִיקוּ אֶת נֵרוֹת הֶחָג לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה כִּבְכָל עֶרֶב שַׁבָּת. אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים נוֹהֲגוֹת לְהַדְלִיק בְּלֵיל יוֹם טוֹב קֹדֶם הַקִּדּוּשׁ, וְיֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. (סוכות רי)

הברכה

קֹדֶם הַהַדְלָקָה תְּבָרֵךְ הָאִשָּׁה: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל [בשבת:] (שַׁבָּת וְ) יוֹם טוֹב'', וְאַחַר כָּךְ תַּדְלִיק.

וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת נוֹהֲגוֹת רֹב בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז לְבָרֵךְ לְאַחַר שֶׁמַּדְלִיקוֹת אֶת הַנֵּרוֹת, מִכָּל מָקוֹם, בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אַף הֵן יְבָרְכוּ עַל הַנֵּרוֹת וְאַחַר כָּךְ יַדְלִיקוּ. מִכֵּיוָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁנּוֹהֲגוֹת הֵן לְהַדְלִיק וְאַחַר כָּךְ לְבָרֵךְ, הוּא רַק מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמְּקַבְּלוֹת שַׁבָּת בַּהַדְלָקָה, וְהֵיאַךְ יַדְלִיקוּ לְאַחַר מִכֵּן? אַךְ בְּיוֹם טוֹב שֶׁמֻּתָּר לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ לְאֵשׁ, נִמְצָא שֶׁאַף לַשִּׁיטָה שֶׁמְּקַבְּלוֹת אֶת הֶחָג בַּבְּרָכָה, רַשָּׁאִיּוֹת לְהַדְלִיק, אַךְ יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְכַבּוֹת אֶת הַנֵּר שֶׁבּוֹ הֵן מַדְלִיקוֹת. (מ''ב רסג כז. שם רט)

''שהחינו''

לֹא תְּבָרֵכְנָה הַנָּשִׁים בִּרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּהַדְלָקָה, כֵּיוָן שֶׁמְּבָרְכִים בְּרָכָה זוֹ לְאַחַר מִכֵּן בַּקִּדּוּשׁ שֶׁל לֵיל יוֹם טוֹב. (אור זרוע בשם הירושלמי, תרומת הדשן ועוד) נִמְצָא שֶׁהַמְבָרְכוֹת נִכְנָסוֹת לַחֲשַׁשׁ הֶפְסֵק בֵּין הַבְּרָכָה לַהַדְלָקָה, וְלָכֵן טוֹב לְהָעִיר לָהֶן בְּנַחַת שֶׁיַּפְסִיקוּ מִמִּנְהָגָן. וְכָתְבוּ הַגָּאוֹן יַעְבֵּ''ץ, יָפֶה לַלֵּב, חֶסֶד לָאֲלָפִים וְעוֹד, שֶׁמִּנְהַג נָשִׁים זֶה אֵין לוֹ יְסוֹד בַּהֲלָכָה, וּשְׁגָגָה הוּא.

אַף נָשִׁים הַמְבָרְכוֹת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' בַּהַדְלָקָה, תַּעֲנֶינָה 'אָמֵן' עַל בִּרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' שֶׁשּׁוֹמְעוֹת בַּקִּדּוּשׁ, וְאֵין בָּזֶה חֲשַׁשׁ הֶפְסֵק בֵּין בִּרְכַּת 'הַגֶּפֶן' לִטְעִימַת הַיַּיִן.

וְיֵשׁ לְהַבְהִיר כִּי דִּין זֶה הוּא רַק בְּחַג הַפֶּסַח, מֵאַחַר וּבִרְכַּת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' שֶׁבַּקִּדּוּשׁ שַׁיֶּכֶת גַּם עַל שְׁאָר מִצְווֹת הַסֵּדֶר כַּאֲכִילַת הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר, וְהָאִשָּׁה שֶׁבֵּרְכָה שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּהַדְלָקָה לֹא כִּוְּנָה עַל מִצְווֹת אֵלּוּ, אֶלָּא עַל עֶצֶם הֶחָג. וְלָכֵן בְּסֻכּוֹת שֶׁפְּטוּרָה הִיא מִמִּצְוַת סֻכָּה, אֵין לָהּ לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאוּלָם, אִם הִיא מִבְּנוֹת אַשְׁכְּנַז, רַשָּׁאִית לַעֲנוֹת 'אָמֵן' בַּקִּדּוּשׁ שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, מֵאַחַר וְיֵשׁ נוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ עַל הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה, אַךְ בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת לֹא תַּעֲנֶינָה. (שבט הלוי ח''ג סימן סט. שם קנא, ריג)

---

דיני ערב פסח שחל בשבת

---

כַּאֲשֶׁר חָל לֵיל הַסֵּדֶר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְעֶרֶב פֶּסַח הוּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יֵשׁ לְהֵעָרֵךְ לְכָךְ בַּהֶתְאֵם, כְּדִלְהַלָּן.

הֲכָנַת נֵר דָּלוּק - יָכִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת נֵר נְשָׁמָה דָּלוּק, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵשׁ מוּכָנָה לְהַדְלִיק מִמֶּנָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, לְכָל צָרְכּוֹ [כחימום התבשילים, והדלקת נר ליו''ט].

במה מקים סעודות השבת?

בְּכָל שַׁבָּת יֶשְׁנָהּ מִצְוָה לְקַיֵּם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בַּאֲכִילַת פַּת, וְאִלּוּ בְּשַׁבָּת זוֹ שֶׁחָלָה בְּעֶרֶב פֶּסַח, אֵין לֶאֱכֹל חָמֵץ הָחֵל מֵהַשָּׁעָה הָרְבִיעִית מֵהַבֹּקֶר [כנ''ל בְּעֵרֶךְ 9:10 בַּבֹּקֶר, אוּלָם בִּשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ לִילָדִים קְטַנִּים יֵשׁ לְהָקֵל עַד 10:20 בְּעֵרֶךְ.] וְכֵן אֵין לֶאֱכֹל מַצּוֹת בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וְאִם כֵּן, כֵּיצַד יְקַיֵּם מִצְוַת סְעוּדוֹת שַׁבָּת? לְכָךְ יֶשְׁנָן שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת כֵּיצַד לִנְהֹג בַּאֲכִילַת שְׁתֵּי הַסְּעוּדוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בְּשַׁבָּת וּבְבִעוּר הֶחָמֵץ [וּלְגַבֵּי סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, יִתְבָּאֵר לְהַלָּן].

הָעֵצָה הַקַּלָּה הָרִאשׁוֹנָה:
בְּיוֹם שִׁשִּׁי י''ג בְּנִיסָן בַּבֹּקֶר יוֹצִיא אֶת כָּל הֶחָמֵץ מֵהַבַּיִת וְלֹא יַשְׁאִיר מִמֶּנּוּ כְּלָל, וְיִשְׂרֹף אֶת הֶחָמֵץ כִּבְכָל שָׁנָה עַד סוֹף הַשָּׁעָה הַחֲמִישִׁית [עַד 11:20 בְּעֵרֶךְ]. וְכֵן יְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְאַחַר הַבִּעוּר כְּמִדֵּי שָׁנָה. (רסב, רסג)

וּמֵאַחַר וְאֵין עוֹד חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, בַּמֶּה יְקַיֵּם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת?

לִסְעוּדַת לֵיל שַׁבָּת: יִקַּח שְׁתֵּי מַצּוֹת שְׁלֵמוֹת לְצֹרֶךְ לֶחֶם מִשְׁנֶה, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן: ''הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ''. וִיחַלֵּק לְכָל בְּנֵי הַבַּיִת כַּמּוּת ''כַּבֵּיצָה'' [54 גְּרָם]. וּפָשׁוּט שֶׁיֹּאכְלוּ בַּצַּלָּחוֹת שֶׁל פֶּסַח, שֶׁכְּבָר הֻכְשַׁר כָּל הַבַּיִת וְאֵין שׁוּם חָמֵץ.

לִסְעוּדַת הַבֹּקֶר: מִכֵּיוָן שֶׁרַבּוֹתֵינוּ אָסְרוּ בְּיוֹם י''ד בְּנִיסָן לֶאֱכֹל מַצָּה, לְכָךְ לֹא יֹאכַל מַצָּה רְגִילָה כִּבְלֵיל שַׁבָּת, אֶלָּא מַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת שֶׁלֹּא יוֹצְאִים בָּהּ יְדֵי חוֹבָה בְּלֵיל הַסֵּדֶר. וְכֵיצַד יָכִין מַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת? יְבַשֵּׁל מָרָק בְּיוֹם שִׁשִּׁי, וּכְשֶׁהוּא חַם מְאֹד, יִתֵּן בְּתוֹכוֹ כַּמָּה מַצּוֹת שְׁלֵמוֹת [בְּכַמּוּת שֶׁיֹּאכְלוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ], וְיַשְׁהֶה אוֹתָן מְעַט זְמַן כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת טַעַם הַמָּרָק וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶן טַעַם מַצָּה רְגִילָה. וּכְמוֹ כֵן יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת לְטַגֵּן אֶת הַמַּצּוֹת בְּשֶׁמֶן בְּמַחֲבַת גְּדוֹלָה, וְיַקְפִּיד שֶׁתִּשָּׁאַרְנָה הַמַּצּוֹת שְׁלֵמוֹת. וּבִסְעוּדַת שַׁבָּת בַּבֹּקֶר יִקַּח שְׁתֵּי מַצּוֹת כָּאֵלּוּ, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן: ''הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ''. וִיחַלֵּק לִבְנֵי הַבַּיִת [54 גְּרָם] כִּבְכָל שַׁבָּת. (רסב)

הָעֵצָה הַשְּׁנִיָּה:

שׂוֹרֵף אֶת הֶחָמֵץ בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר. וְיַשְׁאִיר כַּמָּה פִּתּוֹת כְּפִי הַנִּצְרָךְ לִבְנֵי בֵּיתוֹ לִסְעוּדוֹת לֵיל שַׁבָּת וְהַבֹּקֶר, אַךְ לֹא יַשְׁאִיר חַלּוֹת, שֶׁהֵן גּוֹרְמוֹת לְפֵרוּרִים. וְלֹא יְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ אַחַר שְׂרֵפָתוֹ, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן הוּא אוֹכֵל חָמֵץ. (רנה)

טוֹב לְהִזָּהֵר שֶׁהַתַּבְשִׁילִים יִהְיוּ כְּשֵׁרִים לְפֶסַח, וִיבַשְּׁלֵם בַּסִּירִים שֶׁל פֶּסַח, אַךְ יָשִׂים לֵב הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶם שׁוּם פֵּרוּר חָמֵץ. וְטוֹב שֶׁיֹּאכְלוּ בְּצַלָּחוֹת וְסַכּוּ''ם חַד פַּעֲמִי.

לִסְעוּדַת לֵיל שַׁבָּת: יִבְצַע עַל שְׁתֵּי פִּתּוֹת שְׁלֵמוֹת לְצֹרֶךְ לֶחֶם מִשְׁנֶה, וִיחַלֵּק לִבְנֵי הַבַּיִת 54 גְּרָם כִּבְכָל שַׁבָּת. וְיִזָּהֲרוּ מְאֹד שֶׁלֹּא יִתְפַּזְּרוּ פֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם. וּבִגְמַר הָאֲכִילָה יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ פֵּרוּרִים, וִיקַפֵּל הַכֹּל בַּמַּפָּה וְיִזְרֹק בְּפַח הָאַשְׁפָּה שֶׁבָּרְחוֹב. (סה)

לִסְעוּדַת הַבֹּקֶר: מֵאַחַר וְאָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ כְּבָר מֵהַשָּׁעָה הָרְבִיעִית [בְּעֵרֶךְ 9:10], אִם כֵּן, צָרִיךְ לְהִזְדָּרֵז לָקוּם מֻקְדָּם וּלְהִתְפַּלֵּל בְּנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַסְּעוּדָה עִם פִּתּוֹת, וְלִגְמֹר עַד סוֹ¬ף הַַשָּׁעָה הָרְבִיעִית. (רנז)

בִּטּוּל הֶחָמֵץ: בִּגְמַר הָאֲכִילָה יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ פֵּרוּרִים, וִיקַפֵּל הַכֹּל בַּמַּפָּה וְיִזְרֹק בָּאַשְׁפָּה שֶׁבָּרְחוֹב. וְאָז יֹאמַר אֶת נֻסַּח הַבִּטּוּל שֶׁאוֹמְרִים בַּיּוֹם, כַּמּוּבָא לְעֵיל. (סה, סו)

אִם נִשְׁאֲרוּ לוֹ מְעַט פִּתּוֹת, יִזְרְקֵן בָּאַשְׁפָּה שֶׁבָּרְחוֹב. וְטוֹב שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶן נֵפְטְ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּאֲסוּ לַאֲכִילָה. (סה)

אִם הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֵלִים שֶׁל חָמֵץ, אֵין הֶתֵּר לִשְׁטֹף אֶת הַכֵּלִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא שֶׁמֵּכִין מִשַּׁבָּת לְחֹל, אֶלָּא יַצְנִיעַ אוֹתָם עַד לְאַחַר הַפֶּסַח. (סז, רנח)

סעודה שלישית

חוֹבָה בְּכָל שַׁבָּת לֶאֱכֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית בְּפַת, וְלֹא דַּי בִּמְזוֹנוֹת בִּלְבַד. וְגַם בִּסְעוּדָה זוֹ יִשְׁתַּדֵּל לֶאֱכֹל מַצּוֹת מְבֻשָּׁלוֹת אוֹ מְטֻגָּנוֹת [אֹפֶן הֲכָנָתָן מְבֹאָר לְעֵיל], וְיִקַּח לְפָחוֹת שְׁתֵּי מַצּוֹת לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, וִיחַלֵּק לְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ. וְאִם אֵין לוֹ מַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת, יֹאכַל מַצָּה עֲשִׁירָה, מְעַט יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, אוֹ תַּבְשִׁיל כְּבָשָׂר וְדָגִים. (סימן תמד ס''א. רסג, סח)

זְמַן סְעוּדָה שְׁלִישִׁית - מֵאַחַר וּבַלַּיְלָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל אֶת הַמַּצָּה לְתֵאָבוֹן, לְכָךְ יִזְדָּרֵז לְקַיֵּם סְעוּדָה שְׁלִישִׁית עַד הַשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית מֵהַבֹּקֶר [בְּעֵרֶךְ 16:50]. וְאִם שָׁכַח, יְמַהֵר מִיָּד כְּשֶׁנִּזְכָּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּמַצָּה מְבֻשֶּׁלֶת, אֶלָּא שֶׁיֹּאכַל ''כַּזַּיִת'' [27 גְּרָם] עַד 50 גְּרָם וְלֹא יוֹתֵר [וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה]. וְאִם אוֹכֵל מַצָּה עֲשִׁירָה, יֹאכַל מְעַט יוֹתֵר מִ''כַּבֵּיצָה'' [54 גְּרָם]. וּפֵרוֹת אוֹ אֹרֶז וִירָקוֹת וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לֶאֱכֹל עַד הַשְּׁקִיעָה. (רסד)

טלטול המצה

מֻתָּר לְטַלְטֵל מַצָּה רְגִילָה בַּשַּׁבָּת וְאֵין בָּזֶה מֻקְצֶה [כֵּיוָן שֶׁרְאוּיָה הִיא לַאֲכִילָה בְּלֵיל שַׁבָּת, וְכֵן מֻתָּר לִתְּנָהּ בַּיּוֹם לְקָטָן שֶׁלֹּא מֵבִין בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם]. אוּלָם מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְלֵיל הַסֵּדֶר, הֲרֵיהֶן מֻקְצֶה [מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, כֵּיוָן שֶׁהִקְצָן שֶׁלֹּא לְאָכְלָן עַד לֵיל הַסֵּדֶר], וְאָסוּר לְטַלְטְלָן. אֶלָּא שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ כַּמּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל מַצּוֹת שְׁמוּרוֹת, וְאֵינוֹ מַקְפִּיד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵהֶן קֹדֶם הַפֶּסַח, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בַּשַּׁבָּת. כמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק ב. (רו, רסו)

ההכנות לליל הסדר

טוֹב שֶׁהָאִשָּׁה תְּבַשֵּׁל אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים שֶׁל לֵיל הַסֵּדֶר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כֵּיוָן שֶׁגַּם הִיא צְרִיכָה לָשֶׁבֶת בְּנַחַת, בְּשַׁלְוָה וּבְשִׂמְחָה לִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי חַיָּבוֹת הַנָּשִׁים בַּהַגָּדָה וּבְכָל מִצְווֹת הַפֶּסַח, וּבְלֵיל הֶחָג רַק תְּחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁילִים. וְיַדְלִיקוּ אֶת הַגַּז מֵאֵשׁ הַדְּלוּקָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְלֹא יַתְחִילוּ בְּסִדּוּר הַשֻּׁלְחָן וּשְׁאָר הַהֲכָנוֹת אֶלָּא אַחַר צֵאת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָסוּר לְהָכִין מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב. וְקֹדֶם הַהֲכָנוֹת, תֹּאמַר: 'בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ'. (רסח)

אִם בְּנֵי הַבַּיִת מְרֻבִּים וְהַזְּמַן דָּחוּק, יְכוֹלִים לְהַתְחִיל בְּסִדּוּר הַשֻּׁלְחָן בִּלְבַד מִיָּד אַחַר הַשְּׁקִיעָה, אֲבָל אֶת שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת, כְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת אוֹ הַגַּז, לֹא יַתְחִילוּ בְּשׁוּם אֹפֶן אֶלָּא לְאַחַר צֵאת הַשַּׁבָּת. (רסח)

''ותודיענו''

בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁל יוֹם טוֹב בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מוֹסִיף בָּעֲמִידָה 'וַתּוֹדִיעֵנוּ' [בִּמְקוֹם 'אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ' שֶׁבְּכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת] כַּמּוּבָא בַּסִּדּוּרִים. וְאִם שָׁכַח וְלֹא אֲמָרוֹ - אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה' קֹדֶם שֶׁהִמְשִׁיךְ 'ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', חוֹזֵר וְאוֹמֵר 'וַתּוֹדִיעֵנוּ', אֲבָל אִם כְּבָר אָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'' - כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם ה', אֵינוֹ חוֹזֵר. (רסח)

הדלקת הנרות לחג הפסח

הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לִכְבוֹד יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח תֵּעָשֶׂה אַךְ וְרַק לְאַחַר צֵאת הַשַּׁבָּת, וְעַל יְדֵי הַבְעָרָה מֵאֵשׁ שֶׁהָיְתָה דְּלוּקָה לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ 'נֵר נְשָׁמָה'. וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁהָאִשָּׁה לֹא תַּדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת לִכְבוֹד הֶחָג אֶלָּא עַד צֵאת הַשַּׁבָּת לְרַבֵּנוּ תָּם [20:25 בְּעֵרֶךְ]. (רסח)

הַטּוֹב בְּיוֹתֵר לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּשֶׁמֶן זַיִת, שֶׁבִּזְכוּת שֶׁמְּהַדְּרִים בְּמִצְוָה זוֹ, זוֹכִים לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. (שבת כג עמוד ב) אָמְנָם אִשָּׁה הַמַּדְלִיקָה בְּנֵרוֹת, תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּדְבִּיק בְּיוֹם טוֹב אֶת הַנֵּרוֹת לַפָּמוֹטוֹת עַל יְדֵי חִמּוּם הַשַּׁעֲוָה [מִשּׁוּם מְמָרֵחַ], אֶלָּא תַּדְבִּיק בְּיוֹם שִׁשִּׁי אֶת הַנֵּרוֹת בְּזוּג פָּמוֹטוֹת אַחֵר, וּבְלֵיל הֶחָג תַּדְלִיק בָּהֶם. (חזו''ע יו''ט סא)

עַד כָּאן מִדִּינֵי עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת

---

תפלת ערבית של ליל פסח

---

ברכת מעין שבע

בְּלֵיל פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, אֵין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר בִּרְכַּת 'מֵעֵין שֶׁבַע'. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֲמָרָהּ, אֵין לַקָּהָל לַעֲנוֹת אַחֲרָיו 'אָמֵן' כְּלָל. (רלא)

וְהַטַּעַם בָּזֶה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ חֲזַ''ל לוֹמַר בִּרְכַּת 'מֵעֵין שֶׁבַע', בִּגְלַל שֶׁבִּזְמַנָּם הָיוּ בָּתֵּי הַכְּנֶסֶת מִחוּץ לָעִיר, וּפְעָמִים שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים מִתְאַחֲרִים וְגוֹמְרִים אֶת הַתְּפִלָּה אַחַר שֶׁהַצִּבּוּר יָצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְהָיוּ חוֹזְרִים לְבַדָּם לְבֵיתָם בַּלַּיְלָה, וְהָיוּ נִזּוֹקִים מִשֵּׁדִים שֶׁהָיוּ מְצוּיִים מְאֹד בִּזְמַנָּם, לְכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיֹּאמַר הַחַזָּן לְאַחַר הָעֲמִידָה בִּרְכַּת 'מֵעֵין שֶׁבַע', וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְאָרֵךְ הַתְּפִלָּה קְצָת יוֹתֵר, כָּךְ שֶׁכֻּלָּם יַסְפִּיקוּ לְסַיֵּם אֶת הַתְּפִלָּה וְיַחְזְרוּ יַחַד לְבֵיתָם. וּמֵעַתָּה, כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה עַל לֵיל פֶּסַח ''כִּי לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה''', וְדָרְשׁוּ חֲזַ''ל (פסחים קט ע''ב) לַיְלָה הַמְשֻׁמָּר מֵהַמַּזִּיקִים, אִם כֵּן, אֵין חֲשָׁשׁ שֶׁל מַזִּיקִים כְּלָל וְאֵין צֹרֶךְ בְּבִרְכַּת 'מֵעֵין שֶׁבַע', שֶׁאַף אִם יְאַחֵר מִי מֵהַמִּתְפַּלְלִים, בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא יִנָּזֵק. כך פסקו רבנו ניסים גאון, מחזור ויטרי, הריטב''א, התוספות, המאירי, הראב''ן, ארחות חיים, כל בו, המכתם, הטור, הריב''ש, הרשב''ש, שלטי הגיבורים. ומרן הבית יוסף העיד שכן המנהג. וְהָרַדְבַּ''ז כָּתַב: ''כָּל הָרוֹצֶה לְאָמְרָהּ - דַּעַת חִיצוֹנִי הוּא, וְאֵין רָאוּי לִקְרוֹתוֹ מַחֲלֹקֶת כְּלָל, וְלֹא לָחוּשׁ לוֹ''. וכן פסקו מהאחרונים, הלבוש, המגן אברהם, באר היטב, שלחן גבוה, שלמי צבור, רבנו זלמן, משנה ברורה ועוד. ומרן החיד''א ועוד כתבו, שגם לפי האר''י ז''ל אין לאומרה. וְכֵן פָּסַק מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תפוז סעיף א) שֶׁאֵין לוֹמַר בִּרְכַּת 'מֵעֵין שֶׁבַע'. וְלָכֵן יֵשׁ לְהָעִיר לְמִשְׁמַע אָזְנָם שֶׁל חַזָּנִים מְסֻיָּמִים שֶׁלֹּא הִשְׂכִּילוּ לְהָבִין זֹאת, וּמַכְנִיסִים אֶת עַצְמָם לַחֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָיָה סָפֵק מַמָּשׁ, הֲרֵי 'סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל' וְלֹא מְבָרֵךְ, כָּל שֶׁכֵּן בְּדִין זֶה שֶׁכָּתַב הָרַדְבַּ''ז שֶׁאֵינוֹ מַחֲלֹקֶת כְּלָל, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין לְאָמְרָהּ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֲמָרָהּ, אֵין לַקָּהָל לַעֲנוֹת אַחֲרָיו 'אָמֵן'. (רלא)

קריאת ההלל בברכה

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בִּבְרָכָה בְּלֵיל יוֹם טוֹב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּתְפִלַּת עַרְבִית. וִיכַוֵּן בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה לִפְטֹר אֶת הַהַלֵּל שֶׁקּוֹרְאִים בַּסֵּדֶר בְּכוֹס רְבִיעִי. (רכז)

נשים בקריאת ההלל

גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּהַלֵּל זֶה. וְאַף אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, תַּעֲמֹד קֹדֶם תְּחִלַּת הַסֵּדֶר וְתִקְרָא אֶת הַהַלֵּל בִּבְרָכָה עַד סוֹפוֹ בְּבִרְכַּת 'יְהַלְלוּךָ'. וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִקְרֹא, תִּשְׁמַע מֵחֲבֶרְתָּהּ וְתֵצֵא יְדֵי חוֹבָתָהּ. (רל)

מִי שֶׁבָּא לְבֵיתוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְרוֹאֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבְנוֹתָיו עֲדַיִּן לֹא קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל, לֹא יַקְפִּיד וְלֹא יִכְעַס עֲלֵיהֶן כְּלָל וְעִיקָר עַל שֶׁמְּעַכְּבִים אוֹתוֹ לְהַתְחִיל אֶת הַסֵּדֶר מִיָּד כַּמְּבֹאַר בַּהֲלָכָה לְהַלָּן, אֶלָּא יֹאמַר לָהֶם בְּנַחַת וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת הַהַלֵּל, וְיַמְתִין לָהֶם בְּסַבְלָנוּת עַד שֶׁיְּסַיְּמוּהוּ, וְהַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.

---

עריכת ליל הסדר

---

קַדֵּשׁ. וּרְחַץ. כַּרְפַּס. יַחַץ. מַגִּיד. רָחְצָה. מוֹצִיא מַצָּה.
מָרוֹר. כּוֹרֵךְ. שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ. צָפוּן. בָּרֵךְ. הַלֵּל. נִרְצָה.

יָכִינוּ קְעָרָה בִּתְחִלַּת הַסֵּדֶר וְיַנִּיחוּ בְּתוֹכָהּ:

שָׁלֹשׁ מַצּוֹת. זְרוֹעַ. בֵּיצָה. מָרוֹר. חֲרֹסֶת. כַּרְפַּס. חֲזֶרֶת.

קדש

יַעֲרֹךְ שֻׁלְחָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת יְקַדֵּשׁ מִיָּד. וִיסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ בְּכֵלִים נָאִים כְּפִי יְכָלְתּוֹ, לְהַרְאוֹת דֶּרֶךְ חֵרוּת וּבְנֵי מְלָכִים. וְיָכִין מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּשֵׁב בַּהֲסִבָּה, דֶּרֶךְ חֵרוּת בְּנַחַת. (א, ו)

הַכּוֹס - מוֹזְגִים כּוֹס רִאשׁוֹן לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת, וְקֹדֶם לָכֵן יִשְׁטְפוּ אֶת הַכּוֹס מִבַּחוּץ, וִידִיחוּהוּ מִבִּפְנִים בְּשִׁפְשׁוּף. וְטוֹב שֶׁאַחֵר יִמְזֹג לְבַעַל הַבַּיִת, דֶּרֶךְ חֵרוּת. (טו)

מִצְוַת חִנּוּךְ - מִצְוָה לָתֵת מְעַט יַיִן גַּם לִפְנֵי הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים שֶׁמְּבִינִים בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּדֵי לְחַנְּכָם בְּמִצְוַת אַרְבַּע כּוֹסוֹת. (ה)

הַיַּיִן - מִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל יַיִן אָדֹם. וּלְכַתְּחִלָּה אִם יָכוֹל לִשְׁתּוֹת יַיִן מַמָּשׁ בְּאֹפֶן שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר מִזֶּה, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. אַךְ מִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ, יִשְׁתֶּה מִיץ עֲנָבִים. (יא)

הֲסִבָּה - אַרְבַּע כּוֹסוֹת צָרִיךְ לִשְׁתּוֹתָם בַּהֲסִבָּה, וְהַיְנוּ שֶׁיַּטֶּה אֶת גּוּפוֹ בְּהִשָּׁעֲנוֹ עַל צַד שְׂמֹאל. וְאִם הֵסֵב עַל צַד יָמִין כְּאִלּוּ לֹא הֵסֵב כְּלָל, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסִבָּה לְצַד שְׂמֹאל. וְאוּלָם, אִשָּׁה שֶׁלֹּא הֵסֵבָּה [בְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהָסֵב], אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר. (ו, ט)

גַּם אָדָם שְׂמָאלִי יָסֵב לְצַד שְׂמֹאל, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם טָעָה וְהֵסֵב לְצַד יָמִין, יָצָא. (ט)

רָאוּי שֶׁיַּזְכִּיר לִבְנֵי בֵּיתוֹ לְהָסֵב, מֵאַחַר וְאֵין אָנוּ רְגִילִים בָּזֶה בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה. (ט)

שְׁתִיַּת הַיַּיִן - צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּכּוֹס לְפָחוֹת רְבִיעִית יַיִן, שֶׁהוּא 81 גְּרָם. וּלְכַתְּחִלָּה יִשְׁתֶּה רְבִיעִית שְׁלֵמָה. וְאִם שָׁתָה רֹב רְבִיעִית [41 גְּרָם], יָצָא. וּכְשֶׁהַכּוֹס גְּדוֹלָה יוֹתֵר, לְכַתְּחִלָּה יִשְׁתַּדֵּל לִשְׁתּוֹת אֶת רֹב הַכּוֹס. (טז)

יִשְׁתֶּה אֶת הָרְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְלֹא יִשְׁהֶה בְּאֶמְצַע הַשְּׁתִיָּה כְּלָל. (טז)

יֵשׁ לְדַקְדֵּק בְּעִקָּר בְּכוֹס רִאשׁוֹן לִשְׁתּוֹת לְפָחוֹת רְבִיעִית, מִשּׁוּם שֶׁיֶּשְׁנָהּ הֲלָכָה שֶׁהַקִּדּוּשׁ צָרִיךְ לִהְיוֹת סָמוּךְ לַסְּעוּדָה, וַהֲרֵי סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם נִמְשָׁךְ זְמַן רַב עַד הַסְּעוּדָה, אֲבָל בָּזֶה שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן בַּקִּדּוּשׁ נֶחְשָׁב לוֹ כִּסְעוּדָה לְגַבֵּי דִּינֵי קִדּוּשׁ, כמבואר בהרחבה בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א. וְאוּלָם אֵין זֶה מְעַכֵּב, כֵּיוָן שֶׁסִּפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם לֹא נֶחְשָׁב הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה. (יז)

הַמְקַדֵּשׁ צָרִיךְ לְכַוֵּן לְהוֹצִיא יְדֵי חוֹבַת הַקִּדּוּשׁ אֶת כָּל הַשּׁוֹמְעִים, וְכֵן הַשּׁוֹמְעִים צְרִיכִים לְהַקְשִׁיב לַקִּדּוּשׁ מִלָּה בְּמִלָּה, וּלְכַוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, וְלַעֲנוֹת אַחֲרָיו 'אָמֵן'. וְלֹא יַעֲנוּ 'בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ'. (יז, יט)

יַקְפִּיד הַמְקַדֵּשׁ לְבַטֵּא אֶת הַקִּדּוּשׁ כַּהֹגֶן, וְלֹא יִבְלַע אוֹתִיּוֹת. וְאִם אֵינוֹ מְבַטֵּא כַּהֹגֶן, יֹאמַר הַשּׁוֹמֵעַ בְּעַצְמוֹ בְּלַחַשׁ אֶת הַקִּדּוּשׁ, וְלֹא יַעֲנֶה 'אָמֵן' אַחַר הַמְקַדֵּשׁ. (יז)

לֵיל הַסֵּדֶר שֶׁחָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת - מְבָרְכִים בַּקִּדּוּשׁ חָמֵשׁ בְּרָכוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִדּוּשׁ וְגַם הַבְדָּלָה, וְסִימָנָן יקנה''ז, רָאשֵׁי תֵּבוֹת:

יַיִן [בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן],
קִדּוּשׁ [מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים],
נֵר [בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ],
הַבְדָּלָה [הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ],
זְמַן [שֶׁהֶחֱיָנוּ].

וְאִם טָעָה בְּבִרְכַּת הַהַבְדָּלָה וּבִמְקוֹם 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ' חָתַם: 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל', אֵינוֹ חוֹזֵר. (רעא, רעב)

שָׁכַח וְלֹא הִבְדִּיל בַּקִּדּוּשׁ כְּלָל: אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָכַל כַּרְפַּס, יַבְדִּיל מִיָּד עַל כּוֹס אַחֵר, שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטְעֹם קֹדֶם הַבְדָּלָה, וְלֹא יְבָרֵךְ 'הַגֶּפֶן'. נִזְכַּר אַחַר כָּךְ קֹדֶם הַהַגָּדָה, יַבְדִּיל מִיָּד. נִזְכַּר בְּאֶמְצַע הַהַגָּדָה, יְבָרֵךְ 'בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ' מִיָּד, וְלֹא יַבְדִּיל אֶלָּא עַל הַכּוֹס הַשֵּׁנִי אַחַר בִּרְכַּת 'אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ'. וְאִם לֹא בֵּרַךְ עַל הַנֵּר קֹדֶם, יְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ', 'מְאוֹרֵי הָאֵשׁ' וּבִרְכַּת הַהַבְדָּלָה. נִזְכַּר בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, יַפְסִיק וְיַבְדִּיל מִיָּד. נִזְכַּר אַחַר הַסְּעוּדָה, יַבְדִּיל עַל כּוֹס שְׁלִישִׁי. נִזְכַּר אַחַר כָּךְ, יַבְדִּיל עַל כּוֹס רְבִיעִי. נִזְכַּר בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, יַבְדִּיל עַל כּוֹס אַחֵר וִיבָרֵךְ 'הַגֶּפֶן', 'מְאוֹרֵי הָאֵשׁ', וְהַבְדָּלָה. (רעב)

בֵּיצָה - טוֹב לֶאֱכֹל בֵּיצָה אַחַר הַקִּדּוּשׁ, זֵכֶר לְקָרְבַּן חֲגִיגָה, וִיבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ ''נְפָשׁוֹת''. (לֹא)

מַמְתַּקִּים - מְחַלְּקִים לַיְלָדִים מִינֵי מְתִיקָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שִׁנּוּי וְיִשְׁאֲלוּ, וְאָז יָשִׁיב לָהֶם, כָּךְ וְכָךְ אֵרַע לַאֲבוֹתֵינוּ, וְכָךְ וְכָךְ עָשָׂה ה' לְמִצְרַיִם. (רמב''ם הלכות חמץ ומצה פ''ז ה''ג)

ורחץ

כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. כְּלוֹמַר, הָאוֹכֵל מַאֲכָל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו רְטִיבוּת מֵאֶחָד מִשִּׁבְעָה הַמַּשְׁקִים שֶׁהֵם: יַיִן, דְּבַשׁ דְּבוֹרִים, שֶׁמֶן זַיִת, חָלָב, טַל, דָּם, מַיִם - חַיָּב לִטֹּל אֶת יָדָיו, אַךְ לְלֹא בְּרָכָה. וְאָמְנָם יֶשְׁנָם ג' אֳפָנִים שֶׁבְּהִצְטָרֵף שְׁנַיִם מֵהֶם, אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו: א. כְּשֶׁיָּדָיו אֵינָן נוֹגְעוֹת בַּמַּשְׁקֶה. ב. כְּשֶׁהַמַּאֲכָל פָּחוֹת מִ''כַּזַּיִת'' [27 גְּרָם]. ג. כְּשֶׁהַמַּשְׁקֶה מְבֻשָּׁל. נִמְצָא שֶׁהַמַּטְבִּיל עוּגִיָּה קְטַנָּה בַּתֵּה, פָּטוּר מֵהַנְּטִילָה אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹגֵעַ בַּמַּשְׁקֶה, כֵּיוָן שֶׁהִיא פָּחוֹת מִ''כַּזַּיִת'' וְגַם הַמַּשְׁקֶה מְבֻשָּׁל. וְכֵן אִם אוֹכֵל עוּגָה ''כַּזַּיִת'', אַךְ הַמַּשְׁקֶה מְבֻשָּׁל וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בִּמְקוֹם הָרְטִיבוּת. אוֹ אִם אוֹכֵל פָּחוֹת מִ''כַּזַּיִת'' וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּשְׁקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשְׁקֶה לֹא מְבֻשָּׁל, פָּטוּר מֵהַנְּטִילָה. כמבואר בחוברת ''הלכות ברכות''.

לְאוֹר הָאָמוּר, תִּקְּנוּ חֲזַ''ל לִטֹּל יָדַיִם קֹדֶם אֲכִילַת הַכַּרְפַּס, כֵּיוָן שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ. וְטוֹב שֶׁלֹּא יְדַבֵּר מֵהַנְּטִילָה עַד אֲכִילַת הַכַּרְפַּס. (לב)

כרפס

יִקַּח כַּרְפַּס פָּחוֹת מִ''כַּזַּיִת'' [כַּ-15 גְּרָם וְלֹא יוֹתֵר, כְּדֵי לַחְשֹׁשׁ לְדַעַת הָרִי''ף וְהָרַמְבַּ''ם שֶׁהַכַּזַּיִת 18 גְּרָם], וְיִטְבֹּל אוֹתוֹ בְּחֹמֶץ אוֹ בְּמֵי מֶלַח אוֹ בְּמַיִם עִם מִיץ לִימוֹן, וִיבָרֵךְ עָלָיו ''בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'', וִיכַוֵּן בִּבְרָכָה זוֹ לִפְטֹר אֶת הַמָּרוֹר שֶׁאוֹכֵל אַחַר כָּךְ. (לג, מא)

הַנּוֹהֲגִים לִטְבֹּל אֶת הַכַּרְפַּס בְּמַיִם עִם מִיץ לִימוֹן, טוֹב שֶׁכַּמּוּת הַמַּיִם תִּהְיֶה מְרֻבָּה יוֹתֵר מֵהַמִּיץ לִימוֹן, כְּדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב לְאֶחָד מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִים שֶׁחַיָּב לִטֹּל עֲלֵיהֶם יָדַיִם. (לה)

יָשִׂים לֵב בְּטִבּוּל הַכַּרְפַּס שֶׁיִּגְּעוּ יָדָיו בֶּעָלִים הָרְטֻבִּים, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּב בִּנְטִילָה, שֶׁהֲרֵי הַכַּרְפַּס הוּא פָּחוֹת מִ''כַּזַּיִת'', וְאִם יָדָיו אֵינָן נוֹגְעוֹת בָּרְטִיבוּת, אֵינוֹ חַיָּב בִּנְטִילָה.

יחץ

מִתּוֹךְ שְׁלֹשׁ הַמַּצּוֹת הַנִּמְצָאוֹת לְפָנָיו בַּקְּעָרָה, יִקַּח אֶת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית וְיִבְצָעֶנָּה לִשְׁתַּיִם. יַנִּיחַ אֶת הַחֵלֶק הַקָּטָן בֵּין שְׁתֵּי הַמַּצּוֹת, וְהַחֵלֶק הַגָּדוֹל יִשְׁמְרֵהוּ לָאֲפִיקוֹמָן. וְיַעַטְפֵהוּ בְּמַפָּה, זֵכֶר לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר (שמות יב לד): ''מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם''. (מד)

מגיד

מַגְבִּיהִים אֶת הַקְּעָרָה וְאוֹמְרִים ''הָא לַחְמָא עַנְיָא'' וְכוּ'. וּלְאַחַר מִכֵּן מַנִּיחִים אֶת הַקְּעָרָה בְּסוֹף הַשֻּׁלְחָן כְּאִלּוּ כְּבָר אָכְלוּ, לְעוֹרֵר אֶת הַיְלָדִים שֶׁיִּרְאוּ שִׁנּוּי וְיִשְׁאֲלוּ, וְאָז יַעֲנוּ לָהֶם שֶׁאֵין אָנוּ אוֹכְלִים עַד שֶׁנְּסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. (מז)

מוֹזְגִים כּוֹס שֵׁנִי וְאוֹמְרִים ''מַה נִּשְׁתַּנָּה''. וּמַחֲזִירִים אֶת הַקְּעָרָה, וּמְגַלִּים אֶת הַמַּצָּה שֶׁבַּקְּעָרָה, וּמַתְחִילִים בַּהַגָּדָה ''עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם''. וְאָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בְּאֶמְצַע הַהַגָּדָה, אֶלָּא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וְרַשַּׁאי לְהָסֵב בַּאֲמִירַת הַהַגָּדָה. (נד- נז)

סַבָּא - בֵּן נָשׂוּי הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל אָבִיו, אֵין צָרִיךְ הַבֵּן לְסַפֵּר בְּעַצְמוֹ לְבָנָיו [הַנְּכָדִים], אֶלָּא יוֹצֵא הוּא יְדֵי חוֹבָה לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁמִיעָתוֹ מֵהַסַּבָּא שֶׁמְּסַפֵּר לְכֻלָּם. (מז)

נָשִׁים - חַיָּבוֹת בִּקְרִיאַת הַהַגָּדָה וּבְסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִקְרֹא, תֵּצֵא יְדֵי חוֹבָה בִּשְׁמִיעָתָהּ מִפִּי הָאֲנָשִׁים. וְאִם אֵינָהּ מְבִינָה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, צָרִיךְ שֶׁיְּתַרְגְּמוּ לָהּ אֶת הַהַגָּדָה וְסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם. (נב)

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּפִי הֲבָנַת הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י, ב): ''וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֶת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'''. וְנֶאֱמַר (שם יג, ח): ''וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם''. וְהַמִּצְוָה הִיא לְסַפֵּר לְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁהַקְּדִימָה וְהָעֲדִיפוּת לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְגִיל מִצְווֹת, וְאַחַר כָּךְ לִנְכָדָיו הַקְּטַנִּים, וְאַחַר כָּךְ לִשְׁאָר כָּל אָדָם. וְכָתַב הָרַמְבַּ''ם (חמץ ומצה פ''ז ה''א): ''כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּלַיְלָה זֶה בַּדְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח''. (נה)

עקר המצוה בלילה הזה

יִשְׁתַּדֵּל לְהַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר מְאֹד, רֵאשִׁית, בְּסִפּוּר תֶּרַח וְהַקּוֹדְמִים לוֹ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם כּוֹפְרִים בְּהַקָּבָּ''ה וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְהֵיאַךְ אַבְרָהָם אָבִינוּ יָצָא נֶגֶד כֻּלָּם וּמָסַר עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְכָתַב הָרַמְבַּ''ם (חמץ ומצה פ''ז ה''ד): וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאַחַר כָּךְ בְּסִפּוּר עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת וִיצִיאַת מִצְרַיִם. וִיסַפֵּר בְּשִׂמְחָה וּבְהִתְלַהֲבוּת מִמִּדְרְשֵׁי אַגָּדָה שֶׁל רַבּוֹתֵינוּ הַמּוֹשְׁכִים אֶת לִבּוֹת הַשּׁוֹמְעִים עַל נִסָּיו וְנִפְלְאוֹתָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְכָתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פרשת בא דף מ ע''ב): כָּל אָדָם שֶׁמְּסַפֵּר סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּשִׂמְחָה, מְזֻמָּן הוּא לִשְׂמֹחַ עִם הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא. וְהַקָּבָּ''ה שָׂמֵחַ בְּסִפּוּרוֹ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה מְכַנֵּס הַקָּבָּ''ה לְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, וְאוֹמֵר לָהֶם: לְכוּ וְשִׁמְעוּ אֶת סִפּוּר הַשֶּׁבַח שֶׁלִּי שֶׁמְּסַפְּרִים בָּנַי, וּשְׂמֵחִים שֶׁהוֹצֵאתִים מִמִּצְרַיִם. וְאָז כָּל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִים וּבָאִים וּמִתְחַבְּרִים עִם יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹמְעִים שֶׁמְּסַפְּרִים בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה שֶׁל אֲדוֹן הָעוֹלָם. וּבָאִים וּמוֹדִים לְהַקָּבָּ''ה עַל כָּל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה לְעַם יִשְׂרָאֵל, וּמוֹדִים לוֹ עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּאָרֶץ שֶׁשְּׂמֵחִים בִּישׁוּעָתוֹ. וּבָזֶה מוֹסִיפִים כֹּחַ וּגְבוּרָה לְמַעְלָה וְכוּ'. עַד כָּאן. וְלָזֹאת הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי, וְיַאֲרִיךְ לְסַפֵּר כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו וְלֹא יְמַהֵר, אֶלָּא יַרְחִיב הַדִּבּוּר בִּנְעִימוּת, בְּסַבְלָנוּת, בְּרֹגַע, בְּשַׁלְוָה וְנַחַת. אִי לְכָךְ, טוֹב וְנָכוֹן שֶׁיָּכִין אֶת עַצְמוֹ מִבְּעוֹד מוֹעֵד מִתּוֹךְ 'שַׁעַר הָאַגָּדָה' הַמּוּבָא לְעֵיל, בִּפְרָט עַל עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת, כְּדֵי שֶׁבְּלֵיל הַסֵּדֶר יְסַפֵּר לְכָל הַמִּשְׁתַּתְּפִים בְּצוּרָה מְעַנְיֶנֶת, מְרַתֶּקֶת וּמוּחָשִׁית, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ הָיָה שָׁם וְיָצָא לַחֵרוּת. (נו)

וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתֵב הָרַמְבַּ''ם (חמץ ומצה ז ו): בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ''וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם'' וְגוֹ', וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה הַקָּבָּ''ה בַּתּוֹרָה, ''וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה'', כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד, וְיָצָאתָ לַחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ.

לְאוֹר הָאָמוּר, הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לְבַל יְצַעֵר עַצְמוֹ בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וְעֵינָיו וְלִבּוֹ יִהְיוּ נִמְשָׁכִים אַחַר הַחֲרֹסֶת וְהַ'שֻּׁלְחָן עוֹרֵךְ', וּבִגְלַל זֶה יְמַהֵר בַּהַגָּדָה וְלֹא יַאֲרִיךְ כָּרָאוּי כְּפִי שֶׁצִּוָּנוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. אֶלָּא יָכִין אֶת עַצְמוֹ מֵעֶרֶב הֶחָג וְיֹאכַל מַאֲכָלִים הַמַּרְגִּיעִים אֶת נַפְשׁוֹ, כְּתַפּוּחֵי אֲדָמָה וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָקוּץ, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמִּצְוָה הַחֲשׁוּבָה הַזֹּאת. וּכְמוֹ כֵן יַקְפִּיד שֶׁהוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ יָנוּחוּ כָּרָאוּי בְּעֶרֶב הֶחָג, וְעַל יְדֵי שֶׁהוּא מְיֻשָּׁב וְרָגוּעַ, יַאֲרִיךְ בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו, וִיחַזֵּק אֶת הַשּׁוֹמְעִים בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ הַפְּרָטִית עָלֵינוּ בְּכָל צַעַד וְשַׁעַל. [וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא הֵכִינוּ בְּנֵי הַבַּיִת אֶת עַצְמָם כְּדֵי הַצֹּרֶךְ לְלֵיל הַסֵּדֶר בִּמְעַט אֲכִילָה וְשֵׁנָה, וְקָשֶׁה לָהֶם לְהִתְרַכֵּז כָּל כָּךְ, יִזְדָּרֵז עַתָּה וִיסַפֵּר לָהֶם בְּהַרְחָבָה לְאַחַר הַסְּעוּדָה].

כְּשֶׁיַּגִּיעַ לוֹמַר ''לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים...'', יַגְבִּיהַּ אֶת הַכּוֹס עַד סוֹף בִּרְכַּת ''אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ'', וּבִגְמַר הַבְּרָכָה יִשְׁתֶּה אוֹתוֹ בַּהֲסִבָּה, וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו ''בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן''. [וְאִם שָׁכַח לְהָסֵב, יַחֲזֹר וְיִשְׁתֶּה בַּהֲסִבָּה, וְלֹא יְבָרֵךְ שׁוּב ''הַגֶּפֶן'']. וּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז לְבָרֵךְ ''הַגֶּפֶן'' עַל כּוֹס שֵׁנִי. (נט)

רחצה

יִטֹּל יָדָיו עִם בְּרָכָה, בְּשִׂמְחָה וּבְהִתְלַהֲבוּת לִקְרַאת הַמִּצְווֹת שֶׁעַתָּה בָּא לְקַיֵּם.

מוציא מצה

יִקַּח אֶת הַמַּצּוֹת כַּסֵּדֶר שֶׁהִנִּיחָן, הַפְּרוּסָה הָאֶמְצָעִית בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת, יֹאחֲזֵן בְּיָדוֹ, וְיֹאמַר לִקְהַל הַמְּסֻבִּים שֶׁיְּכַוְּנוּ כְּשֶׁאוֹכְלִים אֶת הַמַּצָּה לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהַתּוֹרָה, זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בְּחִפָּזוֹן וְלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ [וְאִם לֹא כִּוְּנוּ, יָצְאוּ]. וִיכַוֵּן הַמְבָרֵךְ לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָה בַּבְּרָכוֹת, וִיכַוְּנוּ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה. וִיבָרֵךְ: ''הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ''. אַחַר כָּךְ שׁוֹמֵט אֶת הַמַּצָּה הַתַּחְתּוֹנָה מִיָּדוֹ, וּמְבָרֵךְ: ''עַל אֲכִילַת מַצָּה'', וּבוֹצֵעַ מֵהָעֶלְיוֹנָה וּמֵהַפְּרוּסָה יַחַד, ''כַּזַּיִת'' [27 גְּרָם] מִכָּל אַחַת [סַךְ הַכֹּל 54 גְּרָם], וְיִטְבֹּל בְּמֶלַח וְיֹאכְלֵן בַּהֲסִבָּה. (סה, סח)

קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל הוּא בַּהֲסִבָּה, יְחַלֵּק לִבְנֵי בֵּיתוֹ, וְלָכֵן יִטְעַם תְּחִלָּה מֵהַמַּצָּה הָעֶלְיוֹנָה בְּלִי הֲסִבָּה, וְתוֹךְ כְּדֵי יְחַלֵּק לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיֹּאכְלוּ מִיָּד בַּהֲסִבָּה, וּבִגְמַר הַחֲלֻקָּה יֹאכַל הוּא בַּהֲסִבָּה. (סז)

אִם אֵין בִּשְׁתֵּי הַמַּצּוֹת שֶׁלְּפָנָיו כַּמּוּת מַסְפִּיקָה לָתֵת לְכָל אֶחָד 54 גְּרָם, יִקַּח מֵהַמַּצּוֹת הַמּוּכָנוֹת לוֹ מִקֹּדֶם, וּמִמַּצּוֹת אֵלּוּ הַמּוּכָנוֹת דַּי שֶׁיִּתֵּן ''כַּזַּיִת'' בִּלְבַד לְכָל אֶחָד. וּבְמִקְרֶה זֶה, טוֹב שֶׁיָּכִין לְכָל אֶחָד ''כַּזַּיִת'' קֹדֶם הַנְּטִילָה, וּלְאַחַר שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכוֹת, טוב שיִתֵּן לָהֶם גַּם מְעַט מֵהַמַּצּוֹת שֶׁלְּפָנָיו שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶן, כדי שֶׁיֵּצְאוּ יְדֵי חוֹבַת לֶחֶם מִשְׁנֶה. (הגר''ז סימן קסז סעיף כ. סה)

מֻתָּר לִשְׁקֹל אֶת הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר בְּמִשְׁקָל מֶכָנִי, כֵּיוָן שֶׁזּוֹ שְׁקִילָה שֶׁל מִצְוָה. וְיִשְׁתַּדֵּל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בְּרֶוַח, כְּדֵי שֶׁיִּבְלַע ''כַּזַּיִת'' מַצָּה, חוּץ מֵהַנִּשְׁאָר בַּשִּׁנַּיִם וּבַחֲנִיכַיִם. (עג)

לְכַתְּחִלָּה יֹאכַל כָּל כְּזַיִת [27 גְּרָם] פַּת בְּתוֹךְ זְמַן שֶׁל 4 דַּקּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁכְּבֵיצָה [54 גְּרָם] פַּת יֹאכַל בְּמֶשֶׁךְ 8 דַּקּוֹת. אַךְ אִם קָשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל תּוֹךְ זְמַן זֶה, יַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה יוֹתֵר מִשֶּׁבַע וָחֵצִי דַּקּוֹת לַאֲכִילַת כָּל כְּזַיִת. (חזו''ע סוכות קיב)

יִלְעַס אֶת הַמַּצָּה הֵיטֵב, כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּישׁ טַעַם מַצָּה בְּפִיו. וְאֵין צָרִיךְ לִבְלֹעַ אֶת כָּל ''כַּזַּיִת'' הַמַּצָּה יַחַד, אֶלָּא יֹאכַל מְעַט מְעַט כְּכָל אֲכִילָה רְגִילָה. כֵּן פָּסְקוּ מַהֲרִי''ל, אֵלִיָּה רַבָּה, זֶרַע אֱמֶת, שֻׁלְחָן גָּבוֹהַּ, מָגֵן הָאֶלֶף, וְכֵן נָהַג הַחֲזוֹן אִישׁ שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס אֶת כָּל הַכַּזַּיִת בְּפִיו בְּבַת אַחַת, אֶלָּא הָיָה אוֹכֵל מְעַט מְעַט. (תשובות והנהגות לחזון איש. סו, סט)

הַ''כַּזַּיִת'' הוּא 27 גְּרָם. אוּלָם, חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לֶאֱכֹל כַּמּוּת זוֹ, יֵשׁ לְהָקֵל שֶׁיֹּאכְלוּ רַק 18 גְּרָם [כְּהָרִי''ף וְהָרַמְבַּ''ם], אַךְ לֹא יְבָרְכוּ הֵם, אֶלָּא יִשְׁמְעוּ מֵאַחֵר. (עג)

יֹאכַל אֶת הַמַּצָּה לְבַדָּהּ לְלֹא שׁוּם לִפְתָּן. אוּלָם חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַמַּצָּה לְבַדָּהּ, רַשַּׁאי לְטָבְלָהּ בְּאֵיזֶה מַשְׁקֶה אוֹ בְּתַבְשִׁיל מְעַט חַם. וְאִם בְּכָל זֹאת קָשֶׁה לוֹ, אֶפְשָׁר לְפוֹרֵר לוֹ אֶת הַמַּצָּה לְפֵרוּרִים דַּקִּים, וְיֹאכְלֶהָ כָּךְ. (עב, עג)

לֹא יְדַבֵּר עַד שֶׁיִּגְמֹר לֶאֱכֹל ''כַּזַּיִת'' מַצָּה. וְאִם דִּבֵּר, אֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ. וְרָאוּי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר מִשָּׁעָה שֶׁבֵּרַךְ עַל הַמַּצָּה עַד אַחַר הַ'כּוֹרֵךְ' עִם הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר. (סח, קא)

אָכַל מַצָּה וְשָׁכַח לְהָסֵב, חוֹזֵר לֶאֱכֹל שׁוּב בַּהֲסִבָּה, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ שֵׁנִית. (סח)

אֵחַר וְלֹא אָכַל מַצָּה עַד חֲצוֹת [24:40 בְּעֵרֶךְ] - יֹאכַל, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ ''עַל אֲכִילַת מַצָּה''. (פא)

מרור

יִקַּח כַּזַּיִת [27 גְּרָם] מָרוֹר [חַסָּה] וְיִטְבְּלֶנּוּ בַּחֲרֹסֶת, אַךְ לֹא יַשְׁהֶנּוּ בְּתוֹכָהּ, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל טַעַם מְרִירוּת הַמָּרוֹר, וִינַעֵר אֶת הַחֲרֹסֶת מֵעָלָיו. וְלֹא כְּאוֹתָם הָאוֹכְלִים אֶת הַמָּרוֹר עִם הַרְבֵּה חֲרֹסֶת, וּמְבַטְּלִים בָּזֶה לְגַמְרֵי אֶת מִצְוַת מָרוֹר, שֶׁהֲרֵי אֵינָם מַרְגִּישִׁים אֶת טַעַם מְרִירוּתוֹ. וּלְאַחַר שֶׁיִּטְבֹּל, יְכַוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת מִצְוַת אֲכִילַת מָרוֹר, וִיבָרֵךְ ''עַל אֲכִילַת מָרוֹר'', וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא הֲסִבָּה. (פט)

בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה - אֵין מְבָרְכִים עַל הַמָּרוֹר ''בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'', כֵּיוָן שֶׁכְּבָר בֵּרַכְנוּ בַּאֲכִילַת הַכַּרְפַּס וּפָטַרְנוּ אֶת הַמָּרוֹר. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם אִם יָצָא בֵּינְתַיִם לַחוּץ אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא [שֶׁלְּגַבֵּי דִּינֵי בְּרָכוֹת, הַיְצִיאָה נֶחְשֶׁבֶת כְּהֶסַּח הַדַּעַת וּמַצְרִיכָה בְּרָכָה שׁוּב], אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁחַיָּבִים מֵהַדִּין לֶאֱכֹל מָרוֹר, הֲרֵי זֶה כְּמַאֲכָל הַבָּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁהוּא נִפְטָר בְּבִרְכַּת ''הַמּוֹצִיא'' שֶׁעַל הַמַּצָּה. (צט)

חֲרֹסֶת - תִּקְּנוּ חֲזַ''ל לַעֲשׂוֹתָהּ זֵכֶר לַטִּיט שֶׁהִשְׁתַּעְבְּדוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, וְלָכֵן מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לַעֲשׂוֹת הַחֲרֹסֶת עָבָה כַּטִּיט, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרָמָ''א (תעג ה) שֶׁהַמִּנְהָג לַעֲשׂוֹתָהּ מִפֵּרוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ בָּהֶם יִשְׂרָאֵל: תְּמָרִים, רִמּוֹנִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, וְעוֹד. וִיעָרֵב בָּהֶם תַּבְלִין שֶׁלֹּא נִטְחַן הֵיטֵב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהּ גַּם זֵכֶר לַתֶּבֶן. (רמב''ם) וּכְמוֹ כֵן יִתֵּן מְעַט יַיִן אָדֹם סָמוּךְ לַטִּבּוּל בַּחֲרֹסֶת, זֵכֶר לַדָּם. (טור)

מִנְהַג בְּנֵי בָּבֶל לַעֲשׂוֹת חֲרֹסֶת מִתְּמָרִים לְבַד, וּמַרְתִּיחִים וּמְסַנְּנִים אוֹתָם עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה דְּבַשׁ, וּמְעָרְבִים בָּהֶם אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים שְׁחוּקִים. וּכְשֶׁחָל פֶּסַח בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ לָתֵת אֶת הָאֱגוֹזִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת בַּדְּבַשׁ. וְאִם לֹא נָתַן, רַשַּׁאי לִתֵּן בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשִׁנּוּי - שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֱגוֹזִים קֹדֶם וְאַחַר כָּךְ אֶת הַדְּבַשׁ, וְאֵין לָחוּשׁ לְאִסּוּר לָשׁ, כִּי אַף שֶׁהַבְּלִילָה עָבָה, מִכָּל מָקוֹם לְצֹרֶךְ מִצְוָה מֻתָּר. (צז)

אֵחַר וְלֹא אָכַל מָרוֹר עַד חֲצוֹת [24:40 בְּעֵרֶךְ] - יֹאכַל, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ ''עַל אֲכִילַת מָרוֹר''. (ק)

כורך

יִקַּח ''כַּזַּיִת'' מֵהַמַּצָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּקְּעָרָה, וְכוֹרְכָהּ עִם ''כַּזַּיִת'' מָרוֹר, וְיִטְבְּלֵם בַּחֲרֹסֶת וְלֹא יַשְׁהֵם בְּתוֹכָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לְנַעֵר הַחֲרֹסֶת. וְאוֹמֵר: ''זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ...'', וְיֹאכְלֵם בַּהֲסִבָּה, וְאִם שָׁכַח לְהָסֵב וְקָשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל שׁוּב, יָצָא. (ק, קא)

הַטַּעַם שֶׁבְּ'כוֹרֵךְ' אֵין צָרִיךְ לְנַעֵר מֵהַחֲרֹסֶת, כִּי מֵאַחַר וְאֵינוֹ מַשְׁהֶה אֶלָּא מְטַבֵּל בִּלְבַד, בֶּאֱמֶת לֹא נֶאֱבָד טַעַם הַמָּרוֹר. וּמַה שֶּׁבַּאֲכִילַת הַ'מָּרוֹר' צָרִיךְ לְנַעֵר, מִשּׁוּם שֶׁשָּׁם הֶחְמִירוּ כִּי אֲכִילַת הַמָּרוֹר הִיא מֵהַדִּין, אֲבָל 'כּוֹרֵךְ' הוּא רַק לְזֵכֶר בִּלְבַד, וְלֹא הֶחְמִירוּ. (קא)

אִם קָשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל כּוֹרֵךְ כַּנַּ''ל, דַּי שֶׁיִּקַּח 18 גְּרָם מַצָּה וּ-18 גְּרָם מָרוֹר, וְיִטְבֹּל בַּחֲרֹסֶת וְיֹאכַל. (קב)

שלחן עורך

יַעֲרֹךְ שֻׁלְחָנוֹ וְיִסְעַד לִבּוֹ בְּשִׂמְחָה, כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו. וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לְבַל יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל לְבַסּוֹף אֶת הָאֲפִיקוֹמָן בְּתֵאָבוֹן, וְלֹא בַּאֲכִילָה גַּסָּה. (קג)

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל לֶאֱכֹל בְּשַׂר צָלִי בְּלֵיל פֶּסַח, אוֹכְלִים. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אֵין אוֹכְלִים. וּכְשֶׁהַזְּרוֹעַ שֶׁמֻּנָּח בַּקְּעָרָה הוּא צָלִי, אָסוּר לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם. (קג)

יִזְדָּרֵז בַּסְּעוּדָה כְּדֵי לְהַסְפִּיק לוֹמַר אֶת הַהַלֵּל קֹדֶם חֲצוֹת [24:40 בְּעֵרֶךְ] מִלָּה בְּמִלָּה וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּמִּלִּים עַל הַשְׁגָּחָתוֹ הַפְּרָטִית שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם עָלֵינוּ בְּכָל צַעַד וְשַׁעַל. (קיד)

צפון

בִּגְמַר הַסְּעוּדָה אוֹכְלִים ''כַּזַּיִת'' מֵהַמַּצָּה שֶׁחָצָה אוֹתָהּ בִּתְחִלַּת הַסֵּדֶר וְהִנִּיחָהּ בְּמַפָּה, וְהוּא הַנִּקְרָא ''אֲפִיקוֹמָן''. וְקֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, יֹאמַר: ''זֵכֶר לְקָרְבַּן פֶּסַח הַנֶּאֱכַל עַל הַשָּׂבָע'', וְיֹאכַל בַּהֲסִבָּה. וְאִם שָׁכַח וְלֹא הֵסֵב, וְקָשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל שֵׁנִית, יָצָא. (קו, קח)

יֵשׁ מַחְמִירִים לֶאֱכֹל ''שְׁנֵי כְּזֵיתִים'', זֵכֶר לַפֶּסַח וְזֵכֶר לַמַּצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת עִמּוֹ, וְדַי לֶאֱכֹל 36 גְּרָם. (קז)

יֹאכַל אֶת הָאֲפִיקוֹמָן כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה קְצָת לֶאֱכֹל, אֲבָל אִם הָיָה שָׂבֵעַ הַרְבֵּה עַד שֶׁקָּץ בַּאֲכִילָתוֹ וַאֲכָלוֹ, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָה, שֶׁאֲכִילָה גַּסָּה אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת אֲכִילָה. (קז)

יֹאכַל אֶת הָאֲפִיקוֹמָן קֹדֶם חֲצוֹת [24:40 בְּעֵרֶךְ], וְהָאוֹכֵל אַחַר חֲצוֹת יָצָא בְּדִיעֲבַד. (קט)

שָׁכַח לֶאֱכֹל אֲפִיקוֹמָן, וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁעָשָׂה מַיִם אַחֲרוֹנִים אוֹ שֶׁאָמַר 'בּוֹאוּ וּנְבָרֵךְ', יֹאכַל מִיָּד בְּלִי בִּרְכַּת ''הַמּוֹצִיא''. וְאִם הִתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, יְסַיֵּם לְבָרֵךְ, וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶת הַכּוֹס הַשְּׁלִישִׁי, אֶלָּא יִטֹּל יָדָיו מִיָּד [וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, כֵּיוָן שֶׁאוֹכֵל רַק כַּזַּיִת], יְבָרֵךְ ''הַמּוֹצִיא'' וְיֹאכַל, וִיבָרֵךְ שׁוּב בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְיִשְׁתֶּה אֶת הַכּוֹס הַשְּׁלִישִׁי. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁשָּׁתָה כּוֹס שְׁלִישִׁי, אֲפִלּוּ נִזְכַּר בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה [וְלֹא אָכַל מֵהַמַּצָּה הַשְּׁמוּרָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, שֶׁזֶּה הָיָה נֶחְשָׁב לוֹ כָּאֲפִיקוֹמָן], יִטֹּל יָדָיו וְיֹאכַל שׁוּב. (קי)

אָסוּר לֶאֱכֹל אַחַר הָאֲפִיקוֹמָן כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר טַעַם הַמַּצָּה בְּפִיו. וְאִם טָעָה וְאָכַל - אִם עֲדַיִן לֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, חוֹזֵר וְאוֹכֵל אֲפִיקוֹמָן. וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת כָּל מַשְׁקֶה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁכֵּר. וּבְנֵי אַשְׁכְּנַז מַחְמִירִים בָּזֶה, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאָר אַחַר הַסֵּדֶר לִלְמֹד וּלְסַפֵּר עוֹד בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁרַשַּׁאי לִשְׁתּוֹת לְצֹרֶךְ לִמּוּדוֹ. (קיב)

ברך

מַיִם אַחֲרוֹנִים - יִטֹּל יָדָיו לְמַיִם אַחֲרוֹנִים עַד קִשְׁרֵי הָאֶצְבָּעוֹת (ה''ע ח''ב מה). יִשְׁטֹף אֶת הַכּוֹס מִבַּחוּץ וִישַׁפְשֵׁף מִבִּפְנִים, יִתֵּן בּוֹ יַיִן, וִיבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. יֹאחַז אֶת הַכּוֹס בְּיַד יָמִין לְלֹא סִיּוּעַ מִיָּדוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְיַגְבִּיהֶנּוּ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן טֶפַח [כַּ-10 ס''מ]. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְהַגְבִּיהוֹ כָּל זְמַן הַבְּרָכָה, יִשְׁתַּדֵּל לְהַגְבִּיהוֹ לְפָחוֹת בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה, וּלְאַחַר מִכֵּן יֹאחֵז בּוֹ כְּשֶׁהוּא מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן. (קיד. שיבת ציון ח''א רצג)

יַעֲלֶה וְיָבוֹא - יָשִׂים לֵב לְאָמְרוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. טָעָה וְלֹא אָמַר, אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'', קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', יֹאמַר 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', שֶׁיֵּרָאֶה כְּאוֹמֵר פָּסוּק, וְיַחֲזֹר לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא'. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁחָתַם 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', יֹאמַר בְּשֵׁם וּמַלְכוּת:

''בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן [בשבת:] [שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְ] יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ [בשבת:] (הַשַּׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים''.

וְהוּא הַדִּין אִם הִתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית וְאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם' וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר 'לָעַד הָאֵל אָבִינוּ...', שֶׁיֹּאמַר שָׁם אֶת הַנֻּסָּח הַקּוֹדֵם 'אֲשֶׁר נָתַן...'. אַךְ אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁאָמַר תֵּבַת 'לָעַד ...', חוֹזֵר לִתְחִלַּת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְהוּא הַדִּין בְּכָל זֶה בְּאִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה. (סימן קפח ס''ו. קטז)

בִּגְמַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ 'הַגֶּפֶן' וְשׁוֹתֶה בַּהֲסִבָּה. וְאִם לֹא הֵסֵב, חוֹזֵר וְשׁוֹתֶה. (קטז)

הלל

מוֹזֵג כּוֹס רְבִיעִי וּמַגְבִּיהוֹ לוֹמַר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל. וִיעוֹרֵר אֶת הַמְּסֻבִּים לְאָמְרוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְהִתְלַהֲבוּת, וְלֹא כְּשֶׁהֵם מִתְנַמְנְמִים אוֹ חוֹטְפִים הַמִּלִּים. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַכּוֹס בְּכָל הַהַלֵּל, יַנִּיחֵהוּ לְפָנָיו, וּבְבִרְכַּת 'יְהַלְלוּךָ' יַגְבִּיהַּ אוֹתוֹ. (קיז)

מִצְוָה שֶׁיִּהְיוּ בַּהַלֵּל שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם ''הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב'', וְהַשְּׁנַיִם יַעֲנוּ אַחֲרָיו ''כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ''. וְאִם אֵין גְּדוֹלִים, יֹאמַר לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. (קכג)

שׁוֹתֶה כּוֹס רְבִיעִי בַּהֲסִבָּה, וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו 'הַגֶּפֶן', וּלְמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז מְבָרֵךְ 'הַגֶּפֶן'. וְיִשְׁתַּדֵּל לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית [81 גְּרָם] בְּבַת אַחַת, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ 'עַל הַגֶּפֶן'. וְאִם שָׁכַח לְהָסֵב, חוֹזֵר לִשְׁתּוֹת בַּהֲסִבָּה. אֶלָּא שֶׁאִם נִשְׁאָר לוֹ מְעַט יַיִן בַּכּוֹס, יְמַלְּאֶנּוּ וְיִשְׁתֶּה וְלֹא יְבָרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאָר לוֹ יַיִן בַּכּוֹס, יְמַלְּאֶנּוּ וִיבָרֵךְ שׁוּב 'הַגֶּפֶן' וְיִשְׁתֶּה בַּהֲסִבָּה. (קכה, קכו)

לְכַתְּחִלָּה יְסַיֵּם אֶת הַהַלֵּל עִם שְׁתִיַּת הַכּוֹס הָרְבִיעִי קֹדֶם חֲצוֹת [24:40 בְּעֵרֶךְ]. וְאִם הִתְאַחֵר עַד אַחַר חֲצוֹת, רַשַּׁאי לַחְתֹּם אֶת בִּרְכַּת 'יְהַלְלוּךָ' בְּשֵׁם ה'. וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּבָרְכִים 'הַגֶּפֶן' עַל כּוֹס רְבִיעִי, אִם הִגִּיעַ חֲצוֹת, לֹא יְבָרְכוּ 'הַגֶּפֶן'. (פמ''ג, דרך החיים. קכד)

נרצה

יִרְצֶה ה' פָּעֳלוֹ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה מֵעִם ה'. (קכו) וְכָתַב מָרָן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תפא סעיף ב): חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וּבִיצִיאַת מִצְרַיִם, וּלְסַפֵּר בַּנִּסִּים וּבַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַאֲבוֹתֵינוּ, עַד שֶׁתַּחְטְפֶנּוּ שֵׁנָה. עַד כָּאן. עַל כֵּן, יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם כְּפִי יְכָלְתּוֹ, וַה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים.


* * * חָסַל סֵדֶר פֶּסַח * * *

---

מהלכות יום טוב

---

טעה בתפלת יום טוב

הַמִּתְפַּלֵּל בְּיוֹם טוֹב, וּפִתְאוֹם מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּבִרְכַּת 'מוֹדִים', וְהִסְתַּפֵּק אִם אַחַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' סִיֵּם עַל הַסֵּדֶר 'וְהַשִּׂיאֵנוּ', אוֹ שֶׁהִמְשִׁיךְ 'וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ' ['וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ' - לבני אשכנז] כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹל הַמּוֹעֵד, צָרִיךְ לַחֲזֹר לוֹמַר 'וְהַשִּׂיאֵנוּ' וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם עַל הַסֵּדֶר. וְאִם סִיֵּם תְּפִלָּתוֹ וְהִסְתַּפֵּק כֵּן, חוֹזֵר לָרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שׁוּב. (חזו''ע יו''ט רכו. תנד)

יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - אִם טָעָה בַּחֲתִימַת הַבְּרָכָה בָּעֲמִידָה, וּבִמְקוֹם לְסַיֵּם 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', חָתַם 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים' בִּלְבַד - אֵינוֹ חוֹזֵר, מֵאַחַר וּכְבָר הִזְכִּיר שַׁבָּת בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְהוּא הַדִּין אִם טָעָה וְחָתַם 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת' בִּלְבַד. וְכֵן אִם טָעָה וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁבָּת רְגִילָה וְהִזְכִּיר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' בִּ'רְצֵה', יָצָא. (שם רכג)

הַלֵּל - אָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בְּאֶמְצַע הַהַלֵּל. וְאוּלָם, הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מֵחֲבֵרוֹ אוֹ חֲמִשָּׁה אֲמֵנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה אוֹ 'בָּרְכוּ' בְּאֶמְצַע הַהַלֵּל, וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְבִרְכַּת 'יְהַלְלוּךָ', יַעֲנֶה עִמָּהֶם. וּבַהַלֵּל שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, לְמִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד שֶׁאֵין מְבָרְכִים עָלָיו, רַשַּׁאי לַעֲנוֹת גַּם אֶת שְׁאָר הָאֲמֵנִים שֶׁעַד סוֹף הַקַּדִּישׁ. (שם רלט. ח''ע חנוכה רכד)

י''ג מִדּוֹת - אֵין לְאָמְרָן בִּפְתִיחַת הַהֵיכָל, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת הַמּוֹעֵד וְהַשִּׂמְחָה שֶׁבּוֹ. (ח''ע סוכות תלז, תסט)

מוֹרִיד הַטַּל - מַתְחִילִים לוֹמַר 'מוֹרִיד הַטַּל' מִמּוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן. וְאִם טָעָה וְאָמַר 'מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם' - אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'', יֹאמַר 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', וְיַחֲזֹר לְ'אַתָּה גִּבּוֹר'. אֲבָל אִם סִיֵּם בִּרְכַּת 'מְחַיֵּה הַמֵּתִים' - חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה. (ילקו''י א רמג. רמז)

הִסְתַּפֵּק אִם אָמַר 'מוֹרִיד הַטַּל' אוֹ 'מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם': בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לַאֲמִירַת 'מוֹרִיד הַטַּל' [עַד ט''ו בְּאִיָּר] - חוֹזֵר, כִּי מִן הַסְּתָם מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ אָמַר 'מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם', אֲבָל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם הִסְתַּפֵּק - אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁמִּן הַסְּתָם, לְאַחַר תִּשְׁעִים תְּפִלּוֹת שֶׁיֶּשְׁנָן בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הִתְרַגְּלָה לְשׁוֹנוֹ לוֹמַר 'מוֹרִיד הַטַּל'. וְעֵצָה טוֹבָה, שֶׁבְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח יַחֲזֹר 90 פַּעַם ''מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ מוֹרִיד הַטַּל'', וּמִכָּאן וְאֵילָךְ - אִם הִסְתַּפֵּק אִם אָמַר גֶּשֶׁם אוֹ טַל, אֵינוֹ חוֹזֵר, כֵּיוָן שֶׁהִתְרַגְּלָה לְשׁוֹנוֹ וּמִן הַסְּתָם הִזְכִּיר 'טַל'. וְטוֹב שֶׁיֹּאמַר כֵּן 101 פַּעַם. (סימן קיד סעיף ט. רמח)

הלכות חג בחג

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ דּוֹרְשִׁים אֶת הִלְכוֹת הֶחָג בְּכָל יְמֵי הֶחָג, לְבַד מִמַּה שֶּׁדָּרְשׁוּ קֹדֶם לֶחָג. לְכָךְ עַל הַגַּבָּאִים לְאַרְגֵּן שִׁעוּרִים בַּהֲלָכָה מִפִּי הָרַבָּנִים שְׁלִיטָ''א, וּלְחַזֵּק אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמוּנָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּבַגְּאֻלָּה הַקְּרוֹבָה, בְּעֶזְרַת ה'. (מגילה ד ע''א. יו''ט רנג)

מלאכות המותרות והאסורות ביום טוב

כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֲסוּרוֹת בְּשַׁבָּת, אֲסוּרוֹת בְּיוֹם טוֹב, חוּץ מִמְּלָאכוֹת שֶׁהֵן ''אֹכֶל [צֹרֶךְ] נֶפֶשׁ'', כְּלוֹמַר, לְצָרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָן הַמְּלָאכוֹת מְצוּיוֹת וְשָׁווֹת אֵצֶל כָּל אָדָם, כְּבִשּׁוּל, וְהַדְלָקַת הַנֵּר כְּדֵי לְהָאִיר אֶת הַחֲשֵׁכָה. אֲבָל מְלָאכוֹת הַמְשַׁמְּשׁוֹת בְּעִקָּר לַאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים בִּלְבַד, כִּמְפֻנָּקִים וּמְעֻנָּגִים, אֵין הֶתֵּר לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב.

הדלקת האש ובשול

אָסְרוּ חֲכָמִים לְהַדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה בְּיוֹם טוֹב, כְּאֵשׁ הַיּוֹצֵאת מִמַּצִּית וְגַפְרוּרִים, אֲבָל הִתִּירוּ לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ שֶׁכְּבָר נִמְצֵאת. וְלָכֵן כָּל אָדָם יָכִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב 'נֵר נְשָׁמָה' דָּלוּק כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַדְלִיק מִמֶּנּוּ לְבִשּׁוּל, לְהָאִיר וּלְכָל צְרָכָיו. (מט)

חַשְׁמַל - אֵין לְהַדְלִיק חַשְׁמַל בְּיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁמַּדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה. וְלָכֵן יֵשׁ לְהָעִיר בְּנַחַת וּבִנְעִימָה לְאוֹתָם הַמְּקִלִּים בָּזֶה, וְתָבֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב. (נג)

תַּנּוּר - הָרוֹצֶה לֶאֱפוֹת בְּתַנּוּר עוֹפוֹת וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא, יַפְעִיל אֶת הַתַּנּוּר מֵעֶרֶב הֶחָג עַל שְׁעוֹן שַׁבָּת, וְיִתֵּן אֶת הַמַּאֲכָלִים בֶּחָג בַּתַּנּוּר, וְהַתַּנּוּר יִדָּלֵק וְיִכָּבֶה מֵאֵלָיו. (עב)

מִלּוּי הַסִּיר - מֻתָּר לְמַלְּאוֹת אֶת הַסִּיר בְּיוֹם טוֹב בְּבָשָׂר אוֹ בְּדָגִים כְּדֵי לְבַשְּׁלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לֶאֱכֹל אֶלָּא חֲתִיכָה אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁתּוֹסֶפֶת הַחֲתִיכוֹת מַטְעִימָה יוֹתֵר אֶת הַתַּבְשִׁיל, וְנִמְצָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל כֻּלּוֹ נַעֲשֶׂה מְשֻׁבָּח יוֹתֵר לִכְבוֹד יוֹם טוֹב. (לח)

בִּשּׁוּל לְצֹרֶךְ מְחַלֵּל שַׁבָּת - אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ יְהוּדִי הַמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה, כְּגוֹן שֶׁמְּעַשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת בְּשַׁבָּת בָּרְחוֹב אוֹ נוֹסֵעַ בְּרֶכֶב בְּשַׁבָּת, וְלָכֵן אֵין לְהַזְמִין יְהוּדִי כָּזֶה לְבֵיתוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁמָּא יְבַשֵּׁל בִּשְׁבִילוֹ בִּמְיֻחָד. אוּלָם אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹב מִשְׁפָּחָה אוֹ מַכָּר שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, וְרוֹצֶה לְהַזְמִינוֹ אֶצְלוֹ לֶחָג כְּדֵי שֶׁאוּלַי יִתְקָרֵב לַתּוֹרָה וְיִזְכֶּה לַחֲזֹר לַמְּקוֹרוֹת הַנֶּאֱמָנִים אֶל חֵיק בּוֹרֵא עוֹלָם, יָשִׂים לֵב לְבַשֵּׁל אֶת כָּל הַתַּבְשִׁילִים מֵעֶרֶב הֶחָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְבַשֵּׁל בִּשְׁבִילוֹ בֶּחָג. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא בִּשֵּׁל קֹדֶם לָכֵן, מֵעִקַּר הַדִּין, אַגַּב שֶׁמְּבַשֵּׁל לְעַצְמוֹ וְלִבְנֵי בֵיתוֹ, רַשַּׁאי לְהוֹסִיף עוֹד בַּתַּבְשִׁיל בִּשְׁבִיל חֲבֵרוֹ הַמְחַלֵּל שַׁבָּת. (הרדב''ז, פרי מגדים, מהר''ם שיק ועוד. לח)

עִשּׁוּן - יֵשׁ אוֹסְרִים לְעַשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁאֵין זוֹ הֲנָאָה הַשָּׁוָה לְכָל אָדָם. וְלַהֲלָכָה, אָדָם שֶׁאִם לֹא יְעַשֵּׁן יִגָּרֵם לוֹ צַעַר, יֵשׁ לְהָקֵל לוֹ. אֲבָל אוֹתָם הַחוֹבְבִים סִיגָרִיּוֹת מִדֵּי פַּעַם, יִמָּנְעוּ מִלְּעַשֵּׁן. וְצָרִיךְ לָדַעַת כִּי הָעִשּׁוּן מַזִּיק מְאֹד מְאֹד לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ גָּדוֹל שֶׁעוֹבֵר עַל ''וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם''. (מד)

כבוי האש

אָסוּר לְכַבּוֹת אֵשׁ בְּיוֹם טוֹב כָּל שֶׁאֵין בָּזֶה צֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְלָכֵן, הַמְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה, יַנִּיחַ אֶת הַגַּפְרוּר וְהַסִּיגָרִיָּה בַּעֲדִינוּת שֶׁיִּכָּבוּ מֵאֲלֵיהֶם. (נב)

כִּבּוּי גַּז - אָסוּר לְכַבּוֹת אֶת הַגַּז, אוּלָם מֻתָּר לְכַבּוֹתוֹ עַל יְדֵי גּוֹרֵם אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁיְּמַלֵּא קוּמְקוּם קָטָן בְּמַיִם עַל גְּדוֹתָיו וְיַנִּיחֵהוּ עַל הָאֵשׁ שֶׁיִּרְתַּח, וְיִגְלְשׁוּ הַמַּיִם וְיִשָּׁפְכוּ עַל הַגַּז וְתִכָּבֶה הָאֵשׁ, וְאָז יִסְגֹּר אֶת כַּפְתּוֹר הַגַּז. וְיַקְפִּיד לִשְׁתּוֹת אֶת הַמַּיִם שֶׁרָתְחוּ, כִּי אָסוּר לְבַשֵּׁל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. (נח) אִם יֵשׁ לוֹ כְּבָר מֵחַם מַיִם, נִמְצָא אִם כֵּן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶת אוֹתָם מַיִם שֶׁמַּרְתִּיחַ בַּקּוּמְקוּם, לָכֵן יִשְׁתַּדֵּל לְהַרְתִּיחַ בֵּיצָה וְיַמְתִּין שֶׁיִּגְלְשׁוּ הַמַּיִם וְיֹאכַל אֶת הַבֵּיצָה.

הַנְמָכַת הָאֵשׁ - תַּבְשִׁיל שֶׁתְּחִלַּת בִּשּׁוּלוֹ הוּא עַל אֵשׁ גְּבוֹהָה, וּלְאַחַר מִכֵּן צָרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ עַל אֵשׁ נְמוּכָה, כְּמוֹ תַּבְשִׁיל אֹרֶז וְכַיּוֹצֵא, מֻתָּר לְהַנְמִיךְ אֶת הַגַּז בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַתַּבְשִׁיל שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל כַּהֹגֶן וְלֹא יִשָּׂרֵף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, הֻתַּר גַּם לְהַנְמִיךְ, וְלֹא הִצְרִיכוּ לְהַדְלִיק אֵשׁ חֲדָשָׁה נְמוּכָה. כֵּן פָּסַק הַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין בְּסִפְרוֹ אִגְּרוֹת מֹשֶׁה (ח''א סימן קטו, וח''ד סימן קג) וְחִזֵּק אֶת הַהֶתֵּר בְּטוּב טַעַם וָדַעַת עַל פִּי רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים. וְכֵן הִתִּיר הַגָּאוֹן רַבִּי עוֹבַדְיָה הֲדָאיָה בְּשׁוּ''ת יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, וְכֵן כָּתַב בְּשׁוּ''ת קִנְיַן תּוֹרָה, וְעוֹד פּוֹסְקִים רַבִּים. (נח)

הַנָּחַת נֵר בְּמַיִם - נֵר שַׁעֲוָה דָּלוּק, אֵין לְהַנִּיחוֹ בְּמַיִם כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ בְּעוֹד זְמַן לַמַּיִם יִכָּבֶה [כֵּיוָן שֶׁזֶּה גְּרַם כִּבּוּי שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁעוֹשֶׂה פֶּחָם]. אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ בְּמַיִם כְּשֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ דָּלוּק, וּלְאַחַר מִכֵּן יַדְלִיקֵהוּ מֵאֵשׁ אַחֶרֶת [שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַדְלִיק נֵר קָטָן]. (סימן תקיד סעיף ג. נז)

בורר

מְלֶאכֶת בּוֹרֵר בְּיוֹם טוֹב - מְקִלִּים בָּהּ יוֹתֵר מִשַּׁבָּת, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ אֹכֶל וּפְסֹלֶת מְעֹרָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּשַׁבָּת מֻתָּר לְהוֹצִיא 'בַּיָּד' רַק אֶת 'הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת', וּבִתְנַאי שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ 'לְאַלְתַּר' [מִיָּד] - בְּיוֹם טוֹב הֵקֵלּוּ, שֶׁאִם קַל יוֹתֵר לְהוֹצִיא אֶת הַפְּסֹלֶת, יוֹצִיא אֶת הַפְּסֹלֶת, וּבִתְנַאי שֶׁיִּבְרֹר לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לְאַלְתַּר. (עו)

טוחן

מֻתָּר לַחְתֹּךְ יָרָק דַּק דַּק לַהֲכָנַת סָלָט, אַף אִם אֵינוֹ אוֹכְלוֹ לְאַלְתַּר. לֹא כֵן בְּשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לַחְתֹּךְ אֶת הַיָּרָק דַּק דַּק, אֶלָּא אִם אוֹכְלוֹ לְאַלְתַּר. כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב'. (עא)

פֻּמְפִּיָּה - מֻתָּר לְגָרֵר בְּפֻמְפִּיָּה גֶּזֶר, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחַ אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. (עא)

סוחט

אָסוּר לִסְחֹט אֶת כָּל הַפֵּרוֹת הָעוֹמְדִים לְמַשְׁקֶה כְּזֵיתִים, עֲנָבִים, תַּפּוּזִים, אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲבָל לִימוֹנִים מֻתָּר לִסְחֹט בְּכָל אֹפֶן. (עג)

מוקצה

מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב הֶחְמִירוּ בּוֹ חֲכָמִים יוֹתֵר מִמֻּקְצֶה בְּשַׁבָּת, כְּדִלְהַלָּן. וְהַטַּעַם בָּזֶה, מִכֵּיוָן שֶׁיּוֹם טוֹב קַל יוֹתֵר בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ לְאֵשׁ, וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל, לְכָךְ חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יְזַלְזְלוּ הָעָם בִּקְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְהֶחְמִירוּ בַּמֻּקְצֶה שֶׁלּוֹ יוֹתֵר מִשֶּׁל שַׁבָּת. (כו)

קְלִפּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמַאֲכַל בְּהֵמָה כִּקְלִפּוֹת בָּנָנוֹת וְכַיּוֹצֵא - אַף עַל פִּי שֶׁבְּשַׁבָּת אֵינָן מֻקְצֶה, בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הֵן מֻקְצֶה וְאָסוּר לְטַלְטְלָן בַּיָּד אֶלָּא עַל יְדֵי מַגֵּב אוֹ סַכִּין וְכַדּוֹמֶה.

אָסוּר לְהַנִּיחַ אֶת הַקְּלִפּוֹת, אֲפִלּוּ שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, בְּתוֹךְ צַלַּחַת רֵיקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יַנִּיחַ בַּצַּלַּחַת מַאֲכָל הָרָאוּי לָאָדָם. וְהַטַּעַם בָּזֶה מִפְּנֵי דִּין 'בִּטּוּל כְּלִי מֵהֲכֵנוֹ', כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב'. (כו)

מֻקְצֶה לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ - מִכֵּיוָן שֶׁהִתִּירָה הַתּוֹרָה מְלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּיוֹם טוֹב, גַּם חֲכָמִים הִתִּירוּ לְטַלְטֵל מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּגוֹן אִם מֻנָּחוֹת אֲבָנִים עַל דִּבְרֵי מַאֲכָל, שֶׁבְּשַׁבָּת אָסוּר לְהוֹצִיא אֶת הָאֲבָנִים כֵּיוָן שֶׁהָאֲבָנִים הֵן 'מֻקְצֶה מֵחֲמַת גּוּפָן', וְאָסוּר לְטַלְטְלָן אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמָן - מִכָּל מָקוֹם בְּיוֹם טוֹב, לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ הִתִּירוּ חֲכָמִים לְהוֹצִיאָן. כַּמְבֹאָר בְּהַרְחָבָה בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב'.

אַף עַל פִּי שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל שֶׁאָסוּר לְהַדְלִיק אֵשׁ מֵהַגַּפְרוּרִים, מִכָּל מָקוֹם הַגַּפְרוּרִים אֵינָם מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב, וּמֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהַדְלִיק מֵאֵשׁ מְצוּיָה. (נא)

דִּינֵי הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת הֵם כְּכָל דִּינֵי מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת, וְלֹא כְּיוֹם טוֹב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּלָאו הָכִי יֶשְׁנָהּ חֻמְרַת שַׁבָּת, לֹא הֻצְרְכוּ חֲכָמִים לְהַחְמִיר כָּל כָּךְ בַּמֻּקְצֶה מִצַּד הַיּוֹם טוֹב עַצְמוֹ. וְכַמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת 'הַשַּׁבָּת בַּהֲלָכָה וּבָאַגָּדָה' חֵלֶק ב' הִלְכוֹת מֻקְצֶה. (כז)

רחיצה

אָסוּר לְחַמֵּם מַיִם בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לִרְחֹץ בָּהֶם אֶת כָּל הַגּוּף, כֵּיוָן שֶׁאֵין זוֹ הֲנָאָה הַשָּׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ, [שֶׁהֲרֵי לֹא כָּל אָדָם רוֹחֵץ אֶת כָּל גּוּפוֹ בְּכָל יוֹם.] אָמְנָם מֻתָּר לְחַמֵּם מַיִם כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו בִּלְבַד. (שלחן ערוך סימן תקיא סעיף ב. מא)

מַיִם שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב - לִבְנֵי סְפָרַד מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם אֶת כָּל הַגּוּף. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לְהִתְרַחֵץ בְּמַיִם חַמִּים שֶׁהִתְחַמְּמוּ בְּדוּד שֶׁמֶשׁ, שֶׁלֹּא אָסְרוּ חֲכָמִים אֶלָּא לְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל כָּל שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵאֲלֵיהֶם, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם. (סימן תקיא סעיף ב. מא)

כָּל הַהֶתֵּרִים הַנַּ''ל לְהִתְרַחֵץ בְּמַיִם חַמִּים, הֵם דַּוְקָא בְּאַמְבַּטְיָה פְּרָטִית שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּבֵית הַמֶּרְחָץ שֶׁל רַבִּים [מִקְוֶה], גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְהִתְרַחֵץ בּוֹ כְּלָל אֲפִלּוּ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו לְבַד. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בַּלָּנִים רְשָׁעִים שֶׁמְּחַמְּמִים מַיִם בְּיוֹם טוֹב בְּאִסּוּר, וְהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁחִמְּמוּ אֶת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. (מא)

מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִרְחֹץ אֶת כָּל הַגּוּף כְּאֶחָד, אֲפִלּוּ בְּמַיִם חַמִּים שֶׁהִתְחַמְּמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאָמְנָם יֵשׁ לְהָקֵל לִרְחֹץ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לְבַדּוֹ. וְעַל כָּל פָּנִים, לְצֹרֶךְ תִּינוֹק, יֵשׁ לְהָקֵל לְרָחֳצוֹ בְּמַיִם חַמִּים. (הרמ''א סימן תקיא סעיף ב ומשנ''ב. מא)

מחיאת כפים ורקוד

גַּם בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לִמְחֹא כַּפַּיִם וְלִרְקֹד, [חוּץ מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה]. וְכֵן הַדִּין שֶׁאָסוּר לִדְפֹּק עַל הַשֻּׁלְחָן עִם קֶצֶב הַשִּׁיר, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת. כַּמְבֹאָר בְּחוֹבֶרֶת שַׁבָּת ח''א. (שכ)

רפואה

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה מֵחוֹשׁ אוֹ כְּאֵב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אֶלָּא הוֹלֵךְ כְּבָרִיא, מֻתָּר לוֹ לָקַחַת תְּרוּפָה אוֹ לִבְלֹעַ כַּדּוּרִים בְּיוֹם טוֹב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת. (כג)

יוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּיוֹם שִׁשִּׁי - מֻתָּר לְכַוֵּן אֶת הַ'שְּׁעוֹן שַׁבָּת' [שֶׁאֵינוֹ דִּיגִיטָלִי] בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לְאֵיזֶה שָׁעוֹת יִדָּלֵק וְיִכָּבֶה. (נז)

---

מהלכות חול המועד

---

הנהגת היהודי בחל המועד

כָּתַב הָרַמְבַּ''ם (פ''ו מהלכות יו''ט הי''ז): מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בַּמּוֹעֵד, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֵד מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא, לֹא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֶלָּא כָּךְ הִיא הַדָּת: בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִים כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְפַּלְלִים, וְחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם וְאוֹכְלִים, וְהוֹלְכִים לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת קוֹרְאִים וְשׁוֹנִים עַד חֲצִי הַיּוֹם, וְאַחַר חֲצִי הַיּוֹם מִתְפַּלְלִים מִנְחָה וְחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם.

וּכְשֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בַּמּוֹעֵד, לֹא יִמָּשֵׁךְ בְּיַיִן וּשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, וְיֹאמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה - יַרְבֶּה בְּמִצְוַת הַשִּׂמְחָה, שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הַרְבֵּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ, אֵינָהּ שִׂמְחָה, אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת [טִפְּשׁוּת], וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִּכְלוּת, אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'', הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת ה' לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת. עַד כָּאן.

יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד נֶאֶסְרוּ בְּחֵלֶק מִן הַמְּלָאכוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ כִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה. וְצָרִיךְ לְכַבְּדָם בִּבְגָדִים נָאִים, וּבְמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה מְיֻחָדִים. וּכְבָר אָמְרוּ חֲזַ''ל (אבות פ''ג מי''א): הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וּפֵרַשׁ רַשִׁ''י, הַמְבַזֶּה, שֶׁנּוֹהֵג בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִנְהַג חֹל בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

עֲבוֹדַת ה' הָאֲמִתִּית בַּמּוֹעֲדִים
''וְדָבָר יָדוּעַ הוּא, שֶׁהָעֲבוֹדָה הַשְּׁלֵמָה הִיא עֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ עִם עֲבוֹדַת הַגּוּף. וַעֲבוֹדַת הַגּוּף הִיא לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּמִצְוַת הַמּוֹעֲדִים: 'וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם'. וַעֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ הִיא לְהוֹדוֹת, לְשַׁבֵּחַ וְלִזְכֹּר נִסָּיו וְנִפְלְאוֹתָיו. וּבִשְׁנֵיהֶם יַחַד תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (פסחים סח ע''ב): חַלְּקֵהוּ חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים הַגּוּפָנִיִּים, שֶׁהֵם הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַתַּעֲנוּגִים הָאֲחֵרִים, כֻּלָּם נַעֲשִׂים רוּחָנִיִּים, וְהֵם עֲבוֹדַת ה'. אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, וְאֵינוֹ עוֹבֵד לַה' יִתְעַלֶּה הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה, אֵינָם מוֹעֲדִים וּמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ''ל: 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי' - בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים הַמִּצְווֹת וּמְקַדְּשִׁים הַמּוֹעֲדוֹת בַּאֲסֵפַת הָעָם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּמְהַלְלִים וּמְשַׁבְּחִים לַה' וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, אָז 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי', וְאִם לָאו - אֵינָם מוֹעֲדַי אֶלָּא מוֹעֲדֵיכֶם. וּכְמוֹ שֶׁהֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא לְאוֹתוֹ מִין שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ, לָמָּה אַתֶּם עוֹשִׂים עַתָּה מוֹעֲדִים, וַהֲלֹא כְּתִיב (ישעיה א יד) 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח'? אָמַר לוֹ: 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם' כְּתִיב. בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם מְכַוְּנִים לַהֲנָאַת גּוּפְכֶם בִּלְבַד, הֵם שְׂנוּאִים, אֲבָל אִם אַתֶּם מְכַוְּנִים לַעֲבוֹדָתִי, אֵינָם שְׂנוּאִים וְאֵינָם עָלַי לָטֹרַח, אֶלָּא אֲהוּבִים וַחֲבִיבִים הֵם לְפָנַי''. (דרשות רבי יהושע אבן שועיב)

אָמְרוּ חֲזַ''ל (סנהדרין ז ע''א): תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַבָּא - עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְכָתַב הַפֶּלֶא יוֹעֵץ (מערכת חול המועד): יֵשׁ אָדָם שֶׁיָּבֹא בְּטַעֲנָה שֶׁהָיָה טָרוּד בְּפַרְנָסָתוֹ לְהָבִיא טֶרֶף לְבֵיתוֹ, וְלָכֵן לֹא עָסַק בַּתּוֹרָה, אַךְ חֹל הַמּוֹעֵד יִסְתֹּר טַעֲנָתוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי חֹל הַמּוֹעֵד פָּנוּי הוּא מִמְּלָאכָה, וּמְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן בְּטִיּוּל בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ וּבְפִטְפּוּטִים שׁוֹנִים, וְיִטְעֲנוּ בַּשָּׁמַיִם כְּנֶגְדּוֹ: הֲרֵי הָיָה לְךָ פְּנַאי בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִלְמֹד תּוֹרָה, וְלָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת זְמַנְּךָ?! אֲבָל הָאִישׁ הַיָּרֵא אֶת ה', וְקָבַע אֶת יְמֵי הַמּוֹעֵד לְלִמּוּד תּוֹרָה, אָז דָּנִים אוֹתוֹ לִזְכוּת, וּמַחֲשִׁיבִים לוֹ כְּאִלּוּ עָסַק בַּתּוֹרָה גַּם בִּשְׁאָר הַיָּמִים שֶׁהָיָה טָרוּד בְּפַרְנָסָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶך ע''ה (תהלים עה ג): ''כִּי אֶקַּח מוֹעֵד - אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט'', שֶׁעַל פִּי הִתְנַהֲגוּתוֹ וּמִדַּת נִצּוּל זְמַנּוֹ בַּ'מּוֹעֵד', יִשְׁפֹּט אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֵישָׁרִים.

ט''ז בְּנִיסָן - בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד [ט''ז בְּנִיסָן], טוֹב לְהוֹסִיף מַאֲכָל מְיֻחָד בַּסְּעוּדָה [לְבַד מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׂמֹחַ בִּבְשַׂר בְּהֵמָה וְיַיִן לִכְבוֹד הֶחָג], לְזֵכֶר אֶסְתֵּר שֶׁהִזְמִינָה אֶת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לַמִּשְׁתֶּה, וּבְאוֹתוֹ יוֹם תָּלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ. (של''ה, מג''א, חק יעקב. רמט)

יעלה ויבוא

מַזְכִּירִים 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' בְּשַׁחֲרִית, מִנְחָה וְעַרְבִית. וְאִם טָעָה וְלֹא אָמַר - אִם נִזְכַּר כְּשֶׁאָמַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה'' כְּדֵי לוֹמַר 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', יְסַיֵּם 'לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ', וְיַחֲזֹר לוֹמַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא'. אַךְ אִם כְּבָר אָמַר 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן', יֹאמַר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' לִפְנֵי 'מוֹדִים'. וְאִם הִתְחִיל אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת 'מוֹדִים' וְנִזְכַּר, חוֹזֵר לִתְחִלַּת בִּרְכַּת 'רְצֵה'. וְהוּא הַדִּין כְּשֶׁנִּזְכַּר בְּהֶמְשֵׁךְ הַתְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲקֹר רַגְלָיו, אֲבָל אִם נִזְכַּר כְּשֶׁבָּא לַעֲקֹר רַגְלָיו, חוֹזֵר לִתְחִלַּת הָעֲמִידָה. וְדִין זֶה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית, [וְלֹא כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁבְּעַרְבִית לֹא חוֹזֵר]. (סימן תצ סעיף ב. ח''ע חנוכה רסה)

קְרִיאַת הַתּוֹרָה - אִם טָעוּ בִּימֵי חֹל הַמּוֹעֵד וְקָרְאוּ בַּתּוֹרָה קְרִיאָה שֶׁל יוֹם אַחֵר שֶׁל פֶּסַח, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרֹא אֶת הַקְּרִיאָה שֶׁל הַיּוֹם, כִּי אֵין סֵדֶר הַקְּרִיאוֹת שֶׁל יְמֵי הַפֶּסַח מְעַכֵּב. (רמז)

אוֹמֵר 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא' בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִם טָעָה וְלֹא אָמַר, אִם נִזְכַּר אַחַר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', אוֹמֵר [בְּלִי שֵׁם ה'] בְּלָשוֹן זוֹ: ''בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן מוֹעֲדִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה''. (סימן קפח סעיף ז)

מלאכה בחל המועד

מַטְּרַת חֹל הַמּוֹעֵד - אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מָמָל: אִלּוּ הָיָה מִי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמִּי, הָיִיתִי מַתִּיר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כִּי כָּל הַטַּעַם שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּמּוֹעֵד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, אֲבָל הֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים. וּמִכָּאן נִרְאֶה, שֶׁאִסּוּר שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בְּחֹל הַמּוֹעֵד חָמוּר יוֹתֵר מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁכָּל מַטְּרַת הַתּוֹרָה בַּמּוֹעֲדוֹת לְהִדָּבֵק בַּה' יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ. (חזו''ע יו''ט קעב)

דָּבָר הָאָבֵד - אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא רַק 'דָּבָר הָאָבֵד', דְּהַיְנוּ שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת אוֹתָהּ מְלָאכָה, יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְהֶפְסֵד, וּכְדִלְהַלָּן. (קעג)

לֹא מִשְׁתַּלֵּם לַעֲבֹד בְּחֹל הַמּוֹעֵד

הָיָה זֶה בְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת תשל''א. עָבַר הַגָּאוֹן רַבִּי מַצְלִיחַ מָזוּז זַצַ''ל בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר תּוּנִיס וְרָאָה יְהוּדִי עוֹבֵד בַּחֲנוּתוֹ, בִּמְלֶאכֶת הַצּוֹרְפוּת. אָמַר לוֹ: ''שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ שֶׁאָסוּר לַעֲבֹד בְּחֹל הַמּוֹעֵד?'' אָמַר: ''יוֹדֵעַ אֲנִי, אֲבָל עֲבוֹדָה דְּחוּפָה לִי לַעֲשׂוֹתָהּ''. אָמַר לוֹ הָרַב: ''אֵין זֶה דָּבָר הָאָבֵד, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד''. לֹא צִיֵּת הָאִישׁ, וְהִמְשִׁיךְ בִּמְלַאכְתּוֹ.

כַּעֲבֹר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, בְּיוֹם שִׁשִּׁי, הִגִּיעָה אֶל בֵּית הָרַב נַעֲרָה בּוֹכִיָּה: אָבִי הַצּוֹרֵף נֶעֱצַר בַּעֲלִילָה שֶׁקָּנָה תַּכְשִׁיטִים גְּנוּבִים. מִיָּד קָם הָרַב וְהָלַךְ לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה, בִּקֵּשׁ שֶׁיְּשַׁחְרְרוּ אֶת הֶעָצוּר לַשַּׁבָּת, וְחָתַם עַרְבוּת אִישִׁית לְשׁוּבוֹ לַכֶּלֶא בְּיוֹם רִאשׁוֹן. בַּדֶּרֶךְ סִפֵּר הֶעָצוּר כִּי מֵחֲמַת הָעִנּוּיִים הוֹדָה בִּנְכוֹנוּת הָעֲלִילָה, לַמְרוֹת שֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹּא סָחַר בְּתַכְשִׁיטִים גְּנוּבִים. אַדְּרַבָּא, מִמֶּנּוּ נִגְנְבוּ תַּכְשִׁיטִים יְקָרִים.

אָמַר לוֹ הָרַב: ''אֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּר. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהֶחְמִיצוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת חָבִיּוֹת יַיִן. עָרַךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וְהֵבִין שֶׁקִּפַּח מְעַט אֶת הָאָרִיס שֶׁעָבַד בְּכַרְמוֹ, וְעַל כֵּן אֵרַע לוֹ הֶפְסֵד זֶה. פִּצָּה אֶת הָאָרִיס - וּפִתְאוֹם הִתְיַקֵּר מְחִיר הַחֹמֶץ וְנִמְכַּר בִּמְחִיר הַיַּיִן וְכִסָּה אֶת הֶפְסֵדוֹ... כְּדַאי גַּם לְךָ לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ: עָבַדְתָּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כְּדֵי לְהַרְוִיחַ עוֹד מְעַט מָמוֹן - וּלְבַסּוֹף, רְאֵה מַה הִרְוַחְתָּ''...

אָמַר: ''טָעִיתִי, רַבִּי, לֹא אוֹסִיף עוֹד לְחַלֵּל אֶת קְדֻשַּׁת הַמּוֹעֵד''.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן שָׁב הָאִישׁ לַכֶּלֶא. אָמַר לוֹ הַחוֹקֵר: ''כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהָרַב מָזוּז עָרַב לְיָשְׁרְךָ וּמִשְׁתַּדֵּל לְמַעַנְךָ, הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה אָדָם יָשָׁר. פָּתַחְתִּי בַּחֲקִירָה נִמְרֶצֶת וְגִלִּיתִי שֶׁהַפּוֹעֵל הָעַרְבִי שֶׁלְּךָ, הוּא שֶׁרָכַשׁ אֶת הַסְּחוֹרָה הַגְּנוּבָה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוֹדָה בִּגְנֵבוֹת שֶׁגָּנַב אֶצְלְךָ וְהֶחֱזִירָן!'' (מעיין המועד)

אֹכֶל נֶפֶשׁ - כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אָמָּן, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ טֹרַח גָּדוֹל. וְלָכֵן מֻתָּר לְתַקֵּן בְּחֹל הַמּוֹעֵד מְקָרֵר חַשְׁמַלִּי, כִּירַיִם שֶׁל גַּז, תַּנּוּר אֲפִיָּה, בֶּרֶז מַיִם שֶׁבַּמִּטְבָּח, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמֻתָּר לַפּוֹעֵל לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם עֲבוּר עֲבוֹדָתוֹ זֹאת, אִם אֵין אָמָּנִים שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלָאכוֹת אֵלּוּ בְּחִנָּם. (קפו)

כְּבוּשִׁים - אָסוּר לִכְבֹּשׁ חֲמוּצִים, אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד. אֲבָל אִם לֹא יִהְיוּ רְאוּיִים לַאֲכִילָה בַּמּוֹעֵד, אָסוּר. וּמַאֲכָל שֶׁלֹּא יִהְיֶה מָצוּי לְאַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ וּלְכָבְשׁוֹ. וְכֵן אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיַּתְלִיעַ אוֹ שֶׁיִּתְקַלְקֵל אִם לֹא יִכְבְּשֶׁנּוּ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְכָבְשׁוֹ, שֶׁהֲרֵי זֶה 'דָּבָר הָאָבֵד'. (קפו)

גִּלּוּחַ וְתִסְפֹּרֶת - אֵין מִתְגַּלְּחִים וְאֵין מִסְתַּפְּרִים בַּמּוֹעֵד. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס וְלֹא הִסְפִּיק לְהִסְתַּפֵּר אוֹ לְהִתְגַּלֵּחַ בְּעֶרֶב הֶחָג, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לַאֲבִי הַבֵּן, לַמּוֹהֵל וְלַסַּנְדָּק, אָסוּר. אֲבָל לְסַדֵּר אֶת הַשָּׂפָם, מֻתָּר לְכָל אָדָם. (קצ)

אֲפִלּוּ הִתְגַּלַּח בְּעֶרֶב הֶחָג, אָסוּר לְהִתְגַּלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, וַאֲפִלּוּ רָגִיל לְהִתְגַּלֵּחַ בְּכָל יוֹם. (קצ)

הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַסֹּהַר בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לוֹ לְהִסְתַּפֵּר וּלְהִתְגַּלֵּחַ, וַאֲפִלּוּ הָיָה יָכוֹל לְהִסְתַּפֵּר בְּעֶרֶב הֶחָג, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ מַצַּב רוּחַ לְהִסְתַּפֵּר בִּהְיוֹתוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר. (קצב)

אָבֵל עַל אָבִיו אוֹ עַל אִמּוֹ, שֶׁהִסְתַּיְּמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם בַּמּוֹעֵד, וְגָעֲרוּ בּוֹ שֶׁיִּסְתַּפֵּר, מֻתָּר לוֹ לְהִסְתַּפֵּר. וְרַשַּׁאי לוֹמַר לְאַחֵר שֶׁיִּגְעַר בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּפֵּר. (קצג)

צִפָּרְנַיִם - מֻתָּר לִגְזֹז צִפָּרְנַיִם בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וּמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַחְמִיר בָּזֶה. (קצד)

מִשְׁקָפַיִם - שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְתַקְּנָם אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אָמָּן. (קצה)

תְּפִירָה. גִּהוּץ - מִי שֶׁצָּרִיךְ לִתְפֹּר אֶת בִּגְדּוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אִם אֵינוֹ אָמָּן בִּמְלֶאכֶת הַתְּפִירָה, רַשַּׁאי לִתְפֹּר כְּדַרְכּוֹ. וְכֵן מֻתָּר לְגַהֵץ אֶת הַבְּגָדִים בְּחֹל הַמּוֹעֵד. (קצז)

רֶכֶב - אֵין לְתַקֵּן רֶכֶב פְּרָטִי אִם צָרִיךְ מַעֲשֵׂה אָמָּן, וַאֲפִלּוּ אִם מִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר בּוֹ דִּבְרֵי מַאֲכָל, כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לְהַעֲבִירָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. אֲבָל תִּקּוּן שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אָמָּן, מֻתָּר לְתַקְּנוֹ. (קעה)

פּוֹעֵל - שֶׁאִם יִתְחַמֵּק מִלַּעֲבֹד יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיְּפַטְּרוּהוּ, רַשַּׁאי לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל חֻפְשָׁה עַל חֶשְׁבּוֹן חֹפֶשׁ שְׁנָתִי הַמַּגִּיעַ לוֹ, שֶׁוַּדַּאי נֶחְשָׁב דָּבָר הָאָבֵד. (קפג)

בַּעַל עֵסֶק - הַמַּעֲבִיד פּוֹעֲלִים קְבוּעִים, וְאִם לֹא יַעֲסִיק אוֹתָם יִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם לָהֶם מַשְׂכֹּרֶת שְׁלֵמָה - רַשַּׁאי לְהַעֲסִיק אוֹתָם. וְיִשְׁתַּדְּלוּ לַעֲבֹד בְּצִנְעָה כְּכָל הָאֶפְשָׁר. (קפב)

חֲנוּת - בַּעֲלֵי מַכֹּלֶת וּמוֹכְרֵי יְרָקוֹת רַשָּׁאִים לִפְתֹּחַ אֶת חֲנוּתָם, כֵּיוָן שֶׁיָּדוּעַ שֶׁקּוֹנִים לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי מוּצְרֵי הֶחָלָב וְהַיְרָקוֹת אֵינָם מִתְקַיְּמִים זְמַן רַב, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל מוֹכְרֵי פֵּרוֹת יְבֵשִׁים, אֹרֶז וְכַדּוֹמֶה שֶׁמִּתְקַיְּמִים זְמַן רַב, יִמְכְּרוּ בְּצִנְעָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁאִם הָיְתָה פְּתוּחָה הַחֲנוּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים - פּוֹתֵחַ דֶּלֶת אַחַת וְנוֹעֵל אַחַת, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁמּוֹכֵר לַחֹל. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּעֶרֶב שִׂמְחַת תּוֹרָה מֻתָּר לִמְכֹּר בְּפַרְהֶסְיָא, מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב. (סימן תקלט סעיפים י, יא. קצ)

כִּבּוּס - אָסוּר לְכַבֵּס בְּגָדִים בְּחֹל הַמּוֹעֵד אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְאוּלָם, מַגְּבוֹת יָדַיִם וְרַחְצָה מֻתָּר לְכַבֵּס. וְכֵן בִּגְדֵי יְלָדִים קְטַנִּים מֻתָּר לְכַבֵּס, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּם לְהִתְלַכְלֵךְ תָּמִיד בֶּעָפָר. וְאֵין לְצָרֵף בִּגְדֵי גְּדוֹלִים לִמְכוֹנַת הַכְּבִיסָה. (קצח)

בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁמַּחֲלִיפִים גַּרְבַּיִם וּלְבָנִים הַסְּמוּכִים לַבָּשָׂר מִדֵּי יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְלַכְלְכִים תָּמִיד בְּזֵעָה - אִם אֵין לוֹ אֲחֵרִים לְהַחֲלִיף, מֻתָּר לְכַבְּסָם בִּמְכוֹנַת כְּבִיסָה בַּמּוֹעֵד. (קצח)

בֶּגֶד שֶׁהִתְלַכְלֵךְ בְּכֶתֶם, מֻתָּר לְנַקּוֹת אֶת הַכֶּתֶם בְּחָמְרֵי נִקּוּי, שֶׁאֵין זֶה בְּגֶדֶר כִּבּוּס. (ר)

צִחְצוּחַ נַעֲלַיִם - מֻתָּר לְצַחְצֵחַ נַעֲלַיִם בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְכִבּוּס כְּלָל. (קצה)

מַצְלֵמָה - מֻתָּר לְצַלֵּם בַּמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא יְפַתַּח אֶת הַתְּמוּנָה אֶלָּא לְאַחַר הַמּוֹעֵד. (רו)

גּוֹי - מְלָאכָה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בַּמּוֹעֵד, אָסוּר גַּם לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר וְאָמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתָהּ, לֹא אָסְרוּ חֲכָמִים לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ בַּמּוֹעֵד. (ר)

כְּתִיבָה - כְּתִיבָה רְגִילָה שֶׁלָּנוּ [שֶׁלֹּא מַקְפִּיד שֶׁתִּהְיֶה מְתֻקֶּנֶת וְיָפָה], מֻתֶּרֶת, כָּל שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְכֵן מֻתָּר לִכְתֹּב בְּחֹל הַמּוֹעֵד אִגֶּרֶת שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה, בֵּין שֶׁחִדֵּשׁ מֵעַצְמוֹ וּבֵין שֶׁשָּׁמַע מֵאֲחֵרִים. מַה גַּם, שֶׁאִם לֹא יִכְתְּבֵם, יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשָּׁכְחוּ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשָׁב כְּדָבָר הָאָבֵד, וַאֲפִלּוּ יַחֲזֹר עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים, עֲדַיִן יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁכְּחֵם. וּמֻתָּר לְכָתְבָם בִּכְתַב יָדוֹ אוֹ בִּמְכוֹנַת כְּתִיבָה אוֹ בְּאֶמְצָעוּת מַחְשֵׁב. (רד)

תַּלְמוּד תּוֹרָה - מֻתָּר לְשַׁפֵּץ אֶת חַדְרֵי תַּלְמוּדֵי הַתּוֹרָה, וְכֵן לָתֵת לְנַגָּר לַעֲשׂוֹת סַפְסָלִים לַתַּלְמִידִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים מִיָּד לְאַחַר הֶחָג וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּד תּוֹרָה. וּמֻתָּר לַפּוֹעֲלִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם כָּרָאוּי לְלֹא כָּל חֲשָׁשׁ, מֵאַחַר וְהוּא דְּבַר מִצְוָה. (קעו)

בֵּית הַכְּנֶסֶת - אֵין בּוֹנִים בֵּית הַכְּנֶסֶת בַּמּוֹעֵד. אוּלָם אִם יֶשְׁנָם רְשָׁעִים שֶׁחֲפֵצִים לִמְנֹעַ אֶת הַבְּנִיָּה, מֻתָּר לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹד בַּמּוֹעֵד, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר הָאָבֵד גָּדוֹל מִזֶּה. (קעה)

קבלת פני רבו ברגל

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בֶּחָג, וַאֲפִלּוּ אִם רַבּוֹ גָּר מִחוּץ לָעִיר, יִשְׁתַּדֵּל לִנְסֹעַ אֵלָיו לִרְאוֹתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ, מְקַיֵּם בָּזֶה מִצְוָה. (ראש השנה ט''ז ע''ב. סוכה י ע''ב, כו ע''א ועוד. רמב''ם פ''ה הל' תלמוד תורה ה''ז)

עליה לרגל

הֵן אֱמֶת שֶׁעִקַּר מִצְוַת עֲלִיָּה לָרֶגֶל הָיְתָה בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ מְבִיאִים קָרְבָּנוֹת לְהַקְרִיבָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם, גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה מִצְוָה לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם וְלַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתָן קַיֶּמֶת לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט ג): ''וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים''.

וְכֵן אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (שיר השירים רבה ב): מֵעוֹלָם לֹא זָזָה שְׁכִינָה מִכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ''ם (פ''ו מבית הבחירה הט''ז), שֶׁקְּדֻשַּׁת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם לֹא בְּטֵלָה לְעוֹלָם. וּבְסֵפֶר חֲסִידִים (סימן תרל) מוּבָא, שֶׁרַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן הָיָה רָגִיל לַעֲלוֹת מִבָּבֶל לִירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַסֻּכּוֹת מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְהָיָה מַקִּיף אֶת הַר הַזֵּיתִים בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה שֶׁבַע פְּעָמִים. וּבְשׁוּ''ת הַתַּשְׁבֵּ''ץ (ח''ג סימן רא) כָּתַב: וְהֵעִידוּ מַגִּידֵי אֱמֶת, כִּי עֲדַיִן נִשְׁאָר מֵהַנִּסִּים שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם, כִּי בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁצְּרִיכָה לִמְעַט אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם הַדָּרִים שָׁם, מִתְמַלֵּאת מִפֶּה לְפֶה בְּעֵת הִתְקַבֵּץ עוֹלֵי הָרֶגֶל הַחוֹגְגִים בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֻלָּם נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים רְוָחִים, כִּי עֲדַיִן הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. (יחוה דעת ח''א סימן כה)

אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה, אִם עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁלֹּא רָאָה אָדָם אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי, עוֹמֵד וְאוֹמֵר אֶת הַפָּסוּק (ישעיה סד י): ''בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ, וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה'', וְקוֹרֵעַ אֶת בִּגְדּוֹ עַד כְּנֶגֶד לִבּוֹ, מִכָּל מָקוֹם, אִם בָּא בֶּחָג, אֵינוֹ קוֹרֵעַ, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת וְשִׂמְחַת הֶחָג. וּבְכָל אֹפֶן, הַגָּר בִּירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ, אַף אִם לֹא רָאָה אֶת הַכֹּתֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם. (שו''ע סימן תקסא. חזו''ע ארבע תעניות תלח)

וְיֵשׁ לְהַזְכִּיר וּלְהַזְהִיר, שֶׁהַכְּנִיסָה לְשֶׁטַח הַר הַבַּיִת כַּיּוֹם אֲסוּרָה בְּשׁוּם פָּנִים וְאֹפֶן, מֵאַחַר וְכֻלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים, וְהַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהוּא טְמֵא מֵת, חַיָּב כָּרֵת. וּבְעֶזְרַת ה' בְּקָרוֹב, שֶׁיָּבֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וְיִטַּהֲרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה, נִכָּנֵס בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיֵּרֵד בָּנוּי מִן הַשָּׁמַיִם, מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן אֵין לְהִתְפַּתּוֹת אַחַר אוֹתָם חוֹטְאִים וּמַחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים, שֶׁבָּנוּ כְּנִיסָה מְיֻחֶדֶת לְהַר הַבַּיִת, וְנוֹטְלִים דְּמֵי כְּנִיסָה כְּאִלּוּ זֶה אֲתַר מוּזֵיאוֹן, וַאֲנָשִׁים תְּמִימִים עַמֵּי הָאֲרָצוֹת מִתְפַּתִּים אַחֲרֵיהֶם לְהִכָּנֵס לְשָׁם. וַה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד. (יחוה דעת ח''א סימן כה)

והיה מחניך קדוש

כָּתַב מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (סימן תקכט סעיף ד): חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בַּחַגִּים, שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוֹטְטִים וּמְחַפְּשִׂים בַּגִּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת, שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ שָׁם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיָבֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם, שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם בְּשִׂמְחָה, וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בְּיַיִן, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, אֶלָּא יִהְיוּ כֻּלָּם קְדוֹשִׁים. ע''כ. וְכָתַב הָרַב מִשְׁנָה בְּרוּרָה: וְדָבָר זֶה יֵשׁ חִיּוּב תָּמִיד לְהַזְהִיר עָלָיו וְלִמְחוֹת בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, אֶלָּא שֶׁבַּחַגִּים מָצוּי הַקִּלְקוּל בְּיוֹתֵר. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נִתְפָּרֵץ קִלְקוּל זֶה בִּזְמַנֵּנוּ בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת גַּם בִּימוֹת הַחֹל, וְעָווֹן גָּדוֹל הוּא, וּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב לִמְחוֹת. עכ''ד.

---

שביעי של פסח

---

מֵעֵין שֶׁבַע - שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, פָּשׁוּט שֶׁאוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּרְכַּת מֵעֵין שֶׁבַע, שֶׁאֵין זֶה 'לֵיל שִׁמּוּרִים' כְּלֵיל הַסֵּדֶר, וְחוֹתֵם 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת' בִּלְבַד.

קְרִיעַת יַם סוּף - לְאַחַר סְעוּדַת לֵיל יוֹם טוֹב שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, מִנְהַג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לִלְמֹד אֶת הַתִּקּוּן הַמְסֻדָּר הַמּוּבָא בַּמַּחֲזוֹרִים, וְשָׁם הוּבְאוּ פְּסוּקִים מֵהַתַּנַ''ךְ וְקִטְעֵי גְּמָרָא הַמְדַבְּרִים בְּעִנְיַן הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁנִּזְכֶּה לָהּ, בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ, בַּקָּרוֹב. וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁיְּאַרְגְּנוּ הַגַּבָּאִים שִׁעוּר עַל יְדֵי חָכָם שֶׁיְּדַבֵּר בְּעִנְיַן הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, וִיבָאֵר לַצִּבּוּר אֶת דִּבְרֵי הַגְּמָרָא בְּטוּב טַעַם וָדַעַת עִם מַעֲשִׂיּוֹת וּמְשָׁלִים, כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו, לִמְשֹׁךְ אֶת לֵב הַקָּהָל [כַּמּוּבָא בְּהַרְחָבָה בְּשַׁעַר הָאַגָּדָה], עַד חֲצוֹת לַיְלָה [24:40 בְּעֵרֶךְ]. וּלְאַחַר מִכֵּן יִפְתְּחוּ אֶת הַהֵיכָל, וְיִקְרְאוּ מִתּוֹךְ סֵפֶר הַתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת בְּשַׁלַּח, מִתְּחִלַּת הַפָּרָשָׁה וְעַד שִׁירַת הַיָּם, וְיִשְׁתַּדְּלוּ לְהַגִּיעַ לִקְרִיאַת שִׁירַת הַיָּם בִּשְׁעַת חֲצוֹת בְּדִיּוּק, וְיָשִׁירוּ כָּל הַקָּהָל יַחַד אֶת שִׁירַת הַיָּם בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. וּסְגֻלָּה בְּדוּקָה וּמְנֻסָּה לְבַקֵּשׁ לְאַחַר מִכֵּן אֵיזוֹ בַּקָּשָׁה וִישׁוּעָה, וּבְעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ תִּתְמַלֵּא בַּקָּשָׁתוֹ.

---

מוצאי פסח

---

קנית חמץ לאחר הפסח

כָּל אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יִקְנֶה שׁוּם מִצְרָךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ לְאַחַר הַפֶּסַח, אֶלָּא מִבַּעַל מַכֹּלֶת יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁמָּכַר אֶת חֲמֵצוֹ לְגוֹי בְּאֶמְצָעוּת הָרַבָּנוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִסּוּר חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אֲבָל בַּעַל מַכֹּלֶת שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן לֹא מָכַר אֶת חֲמֵצוֹ לְגוֹי, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אוֹמֵר שֶׁמָּכַר, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מַרְאֶה תְּעוּדַת מְכִירַת הֶחָמֵץ מֵהָרַבָּנוּת הַמְּקוֹמִית, כְּפִי שֶׁנָּהוּג לָתֵת. (ע)

אכילת חמץ ומצה לאחר הפסח

מִימוּנָה - חָמֵץ שֶׁנִּמְכַּר לְגוֹי בְּעֶרֶב פֶּסַח בְּאֶמְצָעוּת הָרַבָּנוּת, מֻתָּר לֶאֱכֹל אוֹתוֹ מִיָּד בְּמוֹצָאֵי הַפֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁטַר מְכִירַת הֶחָמֵץ לַגּוֹי נִכְתַּב בִּמְפֹרָשׁ שֶׁהַגּוֹי מַרְשֶׁה לְמוֹכְרֵי הֶחָמֵץ לָקַחַת מִיָּד אַחַר הַפֶּסַח מֵהֶחָמֵץ, וִישַׁלְּמוּ לוֹ אַחַר כָּךְ אֶת מְחִירוֹ [אִם כֵּן אֵין בָּזֶה גַּם חֲשַׁשׁ שֶׁל גֶּזֶל הַגּוֹי, שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַדִּין]. וְלָכֵן מֻתָּר לֶאֱפוֹת בְּמוֹצָאֵי הַפֶּסַח חָמֵץ מִקֶּמַח שֶׁנִּמְכַּר לְגוֹי, וּכְמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ רַבִּים לָחֹג אֶת הַמִּימוּנָה בְּמוֹצָאֵי פֶּסַח, וְלֶאֱכֹל 'מוּפְלְאטָה', שֶׁהִיא חָמֵץ גָּמוּר. (שו''ע חושן משפט סימן שנט סעיף א. שו''ת יחו''ד ח''ב סימן סד)

בִּרְכַּת הַמַּצָּה בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה - מִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה 'הַמּוֹצִיא' וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד לְבָרֵךְ 'מְזוֹנוֹת' וְ'עַל הַמִּחְיָה', וְרַק כְּשֶׁקּוֹבֵעַ סְעוּדָה [שֶׁאוֹכֵל 216 גְּרָם], נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא' וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְטוֹב שֶׁגַּם בְּנֵי סְפָרַד יֹאכְלוּ אֶת הַמַּצָּה בְּתוֹךְ סְעוּדַת פַּת. (ח''ע ברכות סא)

מוֹצָאֵי פֶּסַח שֶׁחָל בְּשַׁבָּת - מְקַיֵּם אֶת סְעוּדוֹת הַשַּׁבָּת בְּמַצּוֹת, וּמְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה 'הַמּוֹצִיא' לְכָל הַדֵּעוֹת, מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לָנוּ לֶחֶם חָמֵץ. [וְהוּא הַדִּין בְּכָל מוֹצָאֵי פֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא נִמְצָא לֶחֶם בַּשּׁוּק]. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת זוֹ מֵהֶחָמֵץ שֶׁנִּמְכַּר לַגּוֹי, וְאֵין בָּזֶה אִסּוּר מֻקְצֶה. (קכג. ח''ע ברכות סד)

---

ספירת העומר

---

לְשֵׁם יִחוּד - בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל הַיּוֹם שֶׁחָרַב הַמִּקְדָּשׁ, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, סְפִירַת הָעֹמֶר הִיא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, וְלָכֵן בַּנֻּסָּח שֶׁל 'לְשֵׁם יִחוּד' שֶׁאוֹמְרִים קֹדֶם הַסְּפִירָה, לֹא יֹאמַר: 'הִנְנִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר', אֶלָּא: 'הִנְנִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר'. (ח''ע יו''ט ריג)

זְמַן הַסְּפִירָה - מֵעִקַּר הַדִּין סוֹפֵר מֵהַשְּׁקִיעָה, אַךְ לְכַתְּחִלָּה נָכוֹן לְהַחְמִיר וְלִסְפּוֹר מִצֵּאת הַכּוֹכָבִים. וְאִם לֹא סָפַר בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, יִסְפֹּר בַּיּוֹם לְלֹא בְּרָכָה. (סימן תפט ב, ז. רלב)

סְפִירָה בַּבֹּקֶר - מִנְהָג טוֹב לִסְפֹּר אֶת הָעֹמֶר בְּכָל בֹּקֶר אַחַר הַתְּפִלָּה לְלֹא בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁמִּי שֶׁשָּׁכַח בַּלַּיְלָה לִסְפֹּר, נִמְצָא שֶׁסּוֹפֵר בַּיּוֹם, וְיוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִסְפֹּר בִּבְרָכָה.

זִכּוּי הָרַבִּים - מִנְהָג יָפֶה וְנָעִים בְּכַמָּה קְהִלּוֹת שֶׁבִּימֵי הַסְּפִירָה בֵּין מִנְחָה לְעַרְבִית קוֹרְאִים בְּפִרְקֵי אָבוֹת וְשׁוֹמְעִים מִפִּי חָכָם מוּסַר הַשְׂכֵּל עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְאָז מִתְפַּלְלִים עַרְבִית וְסוֹפְרִים אֶת הָעֹמֶר. וְאוּלַי בִּזְכוּת זֶה יַמְשִׁיכוּ כֵּן לְכָל הַשָּׁנָה, כִּי מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה. וְכָל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. (רלו)

הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ רַב הַקָּהָל מְבָרֵךְ וְסוֹפֵר אֶת הָעֹמֶר תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַצִּבּוּר מְבָרֵךְ וְסוֹפֵר. וְעָדִיף לַעֲשׂוֹת כֵּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֶה מִי מֵהַקָּהָל בִּסְפִירָתוֹ. (רכח)

צִבּוּר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלַּת עַרְבִית בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְיוֹדֵעַ הַחַזָּן שֶׁאִם לֹא יִסְפֹּר עַכְשָׁו, יִשְׁכְּחוּ חֵלֶק מֵהַצִּבּוּר לִסְפֹּר, מִצְוָה עָלָיו לִסְפֹּר עַתָּה וְלֹא יַמְתִּין לְצֵאת הַכּוֹכָבִים.

טָעָה - שָׁכַח לִסְפֹּר בַּלַּיְלָה וְלֹא סָפַר לַמָּחֳרָת בַּיּוֹם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַמְשִׁיךְ לִסְפֹּר בִּבְרָכָה, אֶלָּא יֹאמַר לְאַחֵר שֶׁיְּכַוֵּן עָלָיו בַּבְּרָכָה וְיִסְפֹּר הוּא עַצְמוֹ. אֲבָל הַמְסֻפָּק אִם סָפַר אֶתְמוֹל, רַשַּׁאי לְהַמְשִׁיךְ לִסְפֹּר בַּלַּיְלָה לַמָּחֳרָת בִּבְרָכָה. (סימן תפט סעיף ח. רלח, רמח)

סָפַר אֶת הָעֹמֶר וְלֹא בֵּרַךְ, יָצָא, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב. וְלָכֵן, מִי שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ 'כַּמָּה הַיּוֹם לָעֹמֶר?' לֹא יַעֲנֶה לוֹ 'הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ' [כִּי זֶה נֶחְשָׁב לִסְפִירָה], אֶלָּא יֹאמַר: 'אֶתְמוֹל הָיָה כָּךְ וְכָךְ', וּמִמֵּילָא יָבִין חֲבֵרוֹ כַּמָּה הַיּוֹם לָעֹמֶר. וְאִם טָעָה וְעָנָה לוֹ 'הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ', לֹא יְבָרֵךְ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם לֹא אָמַר לוֹ תֵּבַת 'הַיּוֹם', רַשַּׁאי לִסְפֹּר בִּבְרָכָה. וְכָל זֶה עַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי לַסְּפִירָה, אֲבָל מֵהַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לַסְּפִירָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר גַּם אֶת מִסְפַּר הַשָּׁבוּעוֹת, כֵּיוָן שֶׁעָנָה לוֹ רַק אֶת מִסְפַּר הַיָּמִים, רַשַּׁאי לִסְפֹּר עִם בְּרָכָה. (רמו)

חִנּוּךְ - מִצְוָה לְחַנֵּךְ אֶת הַקְּטַנִּים לִסְפֹּר אֶת הָעֹמֶר בִּבְרָכָה, וַאֲפִלּוּ אִם שָׁכְחוּ לִסְפֹּר יוֹם אֶחָד, יַמְשִׁיכוּ לִסְפֹּר בִּבְרָכָה. (רכא)

בַּר מִצְוָה - קָטָן שֶׁהִגְדִּיל בְּתוֹךְ יְמֵי סְפִירַת הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁהִקְפִּיד לִסְפֹּר בְּקַטְנוּתוֹ כָּל יוֹם, לֹא יַמְשִׁיךְ לִסְפֹּר עִם בְּרָכָה, אֶלָּא יִשְׁמַע מֵאַחֵר וְיֵצֵא יְדֵי חוֹבָה. (רכא)

נָשִׁים - נָשִׁים פְּטוּרוֹת מִסְּפִירַת הָעֹמֶר, וְאָמְנָם רַשָּׁאִיּוֹת לִסְפֹּר בְּלִי בְּרָכָה. (רכ)

---

מנהגי ימי העומר

---

נִשּׂוּאִין - נָהֲגוּ לְמַעֵט בִּימֵי הָעֹמֶר בְּשִׂמְחַת נִשּׂוּאִין, מִכֵּיוָן שֶׁבִּזְמַן זֶה מֵתוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְנִשְׁאַר הָעוֹלָם שָׁמֵם מִתּוֹרָה, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וְלִמֵּד אוֹתָם תּוֹרָה, וְהֵם: רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי, רַבִּי יוֹסִי בֶּן חֲלַפְתָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ. וְהֵם הֵם שֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר וָהָלְאָה.

מִנְהַג בְּנֵי סְפָרַד שֶׁלֹּא לָשֵׂאת אִשָּׁה עַד יוֹם ל''ד לָעֹמֶר בַּבֹּקֶר, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם פָּסְקוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא לָמוּת. וּמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לְהַתִּיר לְהִנָּשֵׂא מִיוֹם ל''ג לָעֹמֶר. וְעַל כֹּל פָּנִים, 'תְּנָאֵי הַשִּׁדּוּכִים' [ווֹרְט] שֶׁקֹּדֶם הַחֲתֻנָּה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָם בְּכָל יְמֵי הָעֹמֶר, רַק שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ רִקּוּדִים וּמְחוֹלוֹת, אֶלָּא יָשִׁירוּ בַּפֶּה בִּלְבַד. (רנג, רנח)

כְּלֵי נְגִינָה - נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ שִׁירִים הַמְלֻוִּים בִּכְלֵי נְגִינָה, אֲבָל שִׁירָה בַּפֶּה מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם לְשִׂמְחַת מִצְוָה, כִּבְרִית מִילָה, פִּדְיוֹן הַבֵּן, בַּר מִצְוָה [בַּיּוֹם שֶׁמָּלְאוּ לוֹ 13 שָׁנָה], סִיּוּם מַסֶּכֶת, מֻתָּר אַף בִּכְלֵי נְגִינָה מַמָּשׁ. וְלָכֵן מֻתָּר לְאַרְגֵּן תַּהֲלוּכַת הַכְנָסַת סֵפֶר תּוֹרָה עִם כְּלֵי זֶמֶר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. (מגן אברהם, קרן לדוד. רנח)

שֶׁהֶחֱיָנוּ - מֻתָּר לְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ' עַל פְּרִי חָדָשׁ בְּכָל יְמֵי הָעֹמֶר. אֲבָל בֶּגֶד חָדָשׁ, שֶׁהַשִּׂמְחָה בּוֹ גְּדוֹלָה יוֹתֵר, טוֹב שֶׁלֹּא לְחַדֵּשׁ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר. וּכְשֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ יְחַדְּשׁוֹ בְּשַׁבָּת. וּלְשִׂמְחַת מִצְוָה כִּבְרִית מִילָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לְחַדֵּשׁ לְלֹא שׁוּם חֲשָׁשׁ. (רנט)

קְנִיַּת בְּגָדִים - מֵעִקַּר הַדִּין אֶפְשָׁר לִקְנוֹת בְּגָדִים חֲדָשִׁים בִּימֵי הָעֹמֶר, וְכֵן מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְדִירָה חֲדָשָׁה. וְיַעֲשׂוּ גַּם חֲנֻכַּת הַבַּיִת, שֶׁאֵין זוֹ שִׂמְחָה כְּשִׂמְחַת נִשּׂוּאִין שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר בָּהּ, רַק שֶׁיָּשִׁירוּ בַּפֶּה בְּלֹא כְּלֵי נְגִינָה, וְיֹאמְרוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה. (רסא, רסט)

תִּסְפֹּרֶת - נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל''ד לָעֹמֶר בַּבֹּקֶר, וְלִבְנֵי אַשְׁכְּנַז עַד ל''ג לָעֹמֶר. וְיֵשׁ לְהִזָּהֵר גַּם בְּגִלּוּחַ הַזָּקָן. וּמִי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְהַמְתִּין כָּל כָּךְ בְּגִלּוּחַ הַזָּקָן, רַשַּׁאי לְגַלֵּחַ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר. וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ גָּדוֹל, יֵשׁ לְהָקֵל לְהִתְגַּלֵּחַ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת. (רסא)

מֻתָּר לַאֲבִי הַבֵּן, לַסַּנְדָּק וְלַמּוֹהֵל לְהִסְתַּפֵּר לִכְבוֹד הַמִּילָה. וְאִם קָשֶׁה לָהֶם לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם הַמִּילָה, יִסְתַּפְּרוּ יוֹם קֹדֶם. וְאִם הַמִּילָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן, יְכוֹלִים לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם שִׁשִּׁי לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּכְמוֹ כֵן מֻתָּר גַּם לַחֲתַן בַּר מִצְוָה וּלְאָבִיו לְהִסְתַּפֵּר. (רסד)

נָשִׁים - אֵין הַנָּשִׁים בִּכְלַל אִסּוּר תִּסְפֹּרֶת בָּעֹמֶר כְּלָל וְעִקָּר. (רסא)

י''ד בְּאִיָּר - הוּא פֶּסַח שֵׁנִי, וְיַרְבֶּה בְּשִׂמְחָה קְצָת, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם. (החיד''א מורה באצבע אות רכב)

ל''ג לָעֹמֶר - נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה בְּל''ג לָעֹמֶר, שֶׁהוּא יוֹם הַהִלּוּלָא שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זיע''א. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִלְמֹד בַּחֲבוּרָה אֶת שִׁבְחֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הַמְפֻזָּרִים בַּשַּׁ''ס וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וּמִנְהָג יָפֶה הוּא. (החיד''א מורה באצבע אות רכג. רעג)

שָׁנָה שֶׁחָל ל''ג לָעֹמֶר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, מֻתָּר גַּם לִבְנֵי סְפָרַד לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, רַשַּׁאי לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם חֲמִישִׁי בַּלַּיְלָה [לֵיל ל''ג]. וּבְשָׁנָה כָּזֹאת מֻתָּר גַּם לַעֲרֹךְ נִשּׂוּאִין בְּלֵיל ל''ג לָעֹמֶר. (רסז)

תָּם וְנִשְׁלָם שֶׁבַח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם