מלבד ההפטרות עצמן שהזכויות עליהן שיכות לארגון J. Alan Groves Center.
הפטרה לפרשת ויקרא - עם זו יצרתי לי הפטרה לפרשת צו - כה אמר ה' הפטרה לשבת הגדול - וערבה לה' הפטרה ליום א' של פסח - בעת ההיא הפטרה לשבת חוה''מ פסח - היתה עלי הפטרה לשביעי של פסח - וידבר דוד הפטרה לפרשת שמיני - ויוסף עוד דוד הפטרה לפרשת תזריע - ואיש בא הפטרה לפרשת מצורע - וארבעה אנשים הפטרה לפרשת אחרי מות - אשכנזים - הלוא כבני כשיים הפטרה לפרשת אחרי מות - ספרדים - ואתה בן אדם התשפט הפטרה לפרשת קדושים - ספרדים - ויהי דבר ה' הפטרה לפרשת אמור - והכהנים הלוים הפטרה לפרשת בהר - ספרדים ואשכנזים - ויאמר ירמיהו הפטרה לפרשת בהר - תימנים - ה' עזי ומעזי הפטרה לפרשת בחוקתי - תימנים - ויהי דבר ה' ביבליוגרפיה הפטרה לפרשת ויקרא - עם זו יצרתי לי
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת צו - כה אמר ה'
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לשבת הגדול - וערבה לה'
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
הפטרה ליום א' של פסח - בעת ההיא
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לשבת חוה''מ פסח - היתה עלי
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
הפטרה לשביעי של פסח - וידבר דוד
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת שמיני - ויוסף עוד דוד
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת תזריע - ואיש בא
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת מצורע - וארבעה אנשים
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת אחרי מות - אשכנזים - הלוא כבני כשיים
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת אחרי מות - ספרדים - ואתה בן אדם התשפט
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת קדושים - ספרדים - ויהי דבר ה'
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת אמור - והכהנים הלוים
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת בהר - ספרדים ואשכנזים - ויאמר ירמיהו
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת בהר - תימנים - ה' עזי ומעזי
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת בחוקתי - תימנים - ויהי דבר ה'
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
ביבליוגרפיה
הפטרה: ישעיה פרק מ''ג פס' כ''א - סוף פרק מ''ד פס' א' - כ''ג
בהפטרה מסופר: על הקרבנות שביטלו ישראל בימי אחז.
לא הביאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני, לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה: לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני, אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך:
בפרשה מסופר: על הקרבנות שצריכים ישראל להביא.
אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם: אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה': והקריבו בני אהרן... ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה, זכר תמים יקריבנו: והקריב הכהן את הכל... ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו:
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו... כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ... קרבן ראשית תקריבו אותם... וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתיך, על כל קרבנך תקריב מלח: ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך: ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה': וסמך ידו על ראש קרבנו... והקריב מזבח השלמים... ואם מן הצאן קרבנו... אם כשב הוא מקריב את קרבנו... והקריב מזבח השלמים... ואם עז קרבנו, והקריבו לפני ה':
בהפטרה מסופר: על הקרבנות שביטלו ישראל בימי אחז.
לא הביאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני, לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה: לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני, אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך:
בפרשה מסופר: על הקרבנות שצריכים ישראל להביא.
אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם: אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה': והקריבו בני אהרן... ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה, זכר תמים יקריבנו: והקריב הכהן את הכל... ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו:
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו... כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ... קרבן ראשית תקריבו אותם... וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתיך, על כל קרבנך תקריב מלח: ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך: ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה': וסמך ידו על ראש קרבנו... והקריב מזבח השלמים... ואם מן הצאן קרבנו... אם כשב הוא מקריב את קרבנו... והקריב מזבח השלמים... ואם עז קרבנו, והקריבו לפני ה':
(כא) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ: (כב) וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: (כג) לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה: (כד) לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ: (כה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: (כו) הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק: (כז) אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי: (כח) וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים: מד (א) וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: (ב) כֹּה אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ: (ג) כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ: (ד) וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם: (ה) זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה: (ו) כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים: (ז) וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ: (ח) אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי: (ט) יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: (י) מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל: (יא) הֵן כָּל חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד: (יב) חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף: (יג) חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת: (יד) לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: (טו) וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ: (טז) חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר: (יז) וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יסגוד) יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: (יח) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם: (יט) וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד: (כ) רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי: (כא) זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: (כב) מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ: (כג) רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה יְהוָה הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל יְהוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:
בהפטרה מסופר: על הקרבנות שביטלו ישראל בימי אחז.
הרמב''ם כותב בהקדמתו לסדר קדשים על עניין הקרבנות וזה לשונו הזהב: ''עניין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם'' וכו'.
עניין הקרבנות לדעת רוב המפרשים עניינו התקרבות לה'. ''לא הביאת לי שה עלתיך וזבחיך לא כבדתני'' (מג כג).
מדבר על ימי אחז בן יותם מן הרשעים שבמלכי יהודה. שביטל והשבית את עבודת התמיד בבית המקדש, נעל את שעריו וכפה על הכהנים הנאמנים לה' לעבוד בבמות. בימי אחז ירדה יהודה לשפל שלא היה כמותו.
ואומר: ''לא הביאת לי שה עלתיך'' כי אם לעובדי כוכבים ומזלות, כמו שנאמר: ''ויסגר את דלתות בית ה''' (דה''י ב' כח כד). וכן התוודה חזקיהו בנו ואמר: ''כי מעלו אבתינו... ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו ערף. גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו, ועלה לא העלו בקדש לאלהי ישראל'' (דה''י ב' כט ו). העולה שהבאת, לא לי הבאת כי אני איני צריך לעולה וקורבן, רק הבאת אותם על האש לבד, כמ''ש: ''את קרבני לחמי לאשי'' (במדבר כח ב). והנה העולה היתה כולה כליל, והזבחים שהם השלמים הרימו מהם החלב על המזבח. לך נדמה כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי, והזבחים שהרמות מהם ראשית החלב בם כבדת אותי דרך כבוד להרים לי ממאכלך המנה המובחרת השוק והאליה, מה שאינו כן. כי עולותיך לא לי הבאת וזבחיך שהם השלמים בם לא כבדתני ואין כאן לי תועלת מן הקורבן (מלבי''ם).
על זה אמר דוד המלך נעים זמירות ישראל בתהלים נ' ''האוכל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה''?
אמרו רז''ל: ''וזבחיך לא כבדתני'' אמר להם הקב''ה, שמא הטרחתי אתכם שתהיו מביאים לי שלמים?! לאו! כמו שכתוב: ''ואם זבח שלמים קרבנו'' (ויקרא ג א), אם מבקש הוא להביא שלמים יביא.
''לא העבדתיך במנחה'' לא הכבדתי עליך במנחה בהוצאה מרובה אלא ציויתי להקטיר רק הקטורת.
''ולא הוגעתיך בלבונה'' לא ציויתי להביא הרבה לבונה במנחה, כי אם מלוא קומץ סולת.
''לא קנית לי בכסף קנה'' לא הוצרכת לקנות קנה בושם לסממני הקטורת שהיתה גדלה ומצויה הרבה בארצכם. ועל זה אמר בספר ירמיה (ו כ): ''למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק, עלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי''. ולפי מדרש איכה: ''לא קנית לי בכסף קנה'' שקנמון היה גדל בארץ ישראל ועזים וצבאים היו אוכלים ממנו, לא היו צריכים לקנותו בכסף ועם כל זה לא היו מקטירים קטורת.
''וחלב זבחיך לא הרויתני'' לא ציויתי רק על יותרת הכבד ושתי הכליות והאליה (מלבי''ם). ולכן ציותה התורה להקטיר ולשרוף את שלושת האברים האלה על גבי המזבח יותרת הכבד שתי הכליות והאליה לפי שג' אברים אלו גורמים לו לאדם שיחטא (רבינו בחיי פ' שמיני).
''לא הרויתני'' ה. שבעתני בחלב זבחיך שהרי לא הקרבת אותם.
במדרשים מובאים שלושה טעמים על אשר אין מביאים קורבן מן החיה אלא רק מן הבהמה
א. משום שהבהמה ניתן להשיגה בנקל, ואילו חיות נמצאות רק ביערות ומקומות מרוחקים וטירחה יתרה כרוכה בהשגתם.
ב. משום שהחיות נוהגות בגאוה ויש בהן נטיות ויצרים רעים, ואילו הבהמה מהלכת תמיד בראש מורכן לקרקע ואינה יודעת גאוה, שה תמים.
ג. משום שהבהמה נרדפת ע''י חיות הטרף והרי (קהלת ג טו): ''והאלהים יבקש את נרדף'' (מעינה של תורה).
מפני מה נבחרו אלו ''מן הבקר ומן הצאן'' לקורבן? כדי שלא להטריח על ישראל, ואומר: ''עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך, ענה בי'' (מיכה ו ג).
א''ר יהודה ב''ר סימון, אמר הקב''ה לישראל: עשר בהמות טהורות מסרתי לך, ג' ברשותך, כגון: שור, כשב ועז, ושבע אינן ברשותך, ''איל וצבי ויחמור, ואקו ודישן ותאו וזמר'' (דברים יד ה). כלום הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים ובבקעות כדי שתביא קורבן מאלו שאינן ברשותך והלא לא אמרתי אלא ממה שברשותך ומהגדלים על אבוסך (פסיקתא דרב כהנא פ''ו).
בפרשה מסופר: על הקרבנות שצריכים ישראל להביא.
ספר ויקרא נקרא בפי חכמינו ז''ל ''תורת כהנים'' מפני שרובו עוסק בתורת הקרבנות ובכהנים המשרתים בקודש, ובו מבוארים כל הקרבנות שהיו עבודת הכהנים.
מובא במדרש רבה (ז ג), א''ר אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות - תשב''ר בתורת כהנים - ספר ויקרא, ואין מתחילים בבראשית? אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים - תשב''ר ויתעסקו בטהורים - ספר ויקרא.
''הכלי יקר'' אומר: משום מה האלף במלת ''ויקרא'' קטנה - א' זעירא, לרמוז שהקטנים יתחילו כאן. ולימוד זה יהא בראש, כמו האות אלף שהיא ראש לאותיות.
הקרבנות נחלקים לשלושה סוגים:
א. זבחים - קרבנות מן החי, בהמה או עוף.
ב. מנחות - קרבנות מן הצומח, קמח חטים - שעורים או סולת.
ג. נסכים - קרבנות משקה, יין שמן ומים.
קרבנות: עולה, חטאת ואשם - נקראים ''קדשי קדשים''. ואילו קרבנות: שלמים, פסח בכור בהמה ומעשר בהמה נקראים ''קדשים קלים''.
כל מקום שנאמר בתורה: כבש או כבשה או כבשים, הרי אלו בני שנה. וכל מקום שנאמר: איל או אילים, הם הזכרים בני שנתיים. ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום. אבל ביום שלושים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס. וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה. פר בן שנתיים. שעיר עזים בן שנה. שעיר בן שתים (רמב''ם ה' הקרבנות פ''א יד).
לכאורה כיצד רוצה האדם שע''י הקורבן שהוא מביא להקב''ה על עוון שעשה יכופר לו אותו עוון? הרי הקב''ה ח''ו לא ישא פנים לאיש ולא יקח שוחד או דורון כדי שישוב ממנו אפו ויכפר לו על פשעיו.
הקורבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש השיכלית כמו שהוא רואה שבעלי חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משורש בהמי ''ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל'' (קהלת ג יט), לבד הנשמה הטהורה.
כדי לצייר בלבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי ''ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה'' (בראשית ב ז), ותרגם אונקלוס ''לרוח ממללא'' דהיינו, רוח מדברת ונתווסף בו דעה ודבור ע''י זה נהפך להיות נזר הבריאה. וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם. ובקובעו בנפשו ציור זה יזהר מן החטא הרבה, ובעניין הקורבן יתחיל לקחת מוסר. על כן כפי חשיבות הקורבן ותכונתו הטובה לב האדם מתעורר עליו יותר. לפי שהקורבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשיו בכח הפעולה ההיא.
המגיד מדובנא המשיל זאת לרועה צאן שיצא עם עדרו לרעות מחוץ לעיר, ובאותו מקום גר לו איש עשיר ונכבד ולו ארמון מטופח המוקף בעצים ופרחים. ישב לו הרועה על סלע בקירבת מקום ונרדם, כמובן שהצאן ללא רועה עשו ככל העולה על רוחם - נכנסו לתוך גינת העשיר אכלו ורמסו את הערוגות ואין מוחה בהם והסבו לו נזק רב. העשיר ששמע קול המולה בגינתו השקיף בעד החלון וירא את כל אשר נעשה ויקצוף מאוד וחמתו בערה בו. מיד ציוה על משרתיו עושי רצונו לכלוא את הצאן במכלאתו. הרועה שהתעורר לקול ההמולה הכיר בחטאו וברח מן המקום כל עוד רוחו בו. למחרת נועץ הרועה בידידיו כיצד עליו לפעול כדי להשיב אליו את הצאן האובדות. ויענוהו חבריו: קח עמך דורון והקבל פני האדון ובקש על נפשך אולי יחוס וירחם עליך. שמע הרועה לעצת חבריו לקח עמו דורון ועלה אל הארמון וביקש להכנס לפני ולפנים כדי להקביל פני האדון, ענו לו המשרתים: זה עתה יצא האדון את שטח הארמון וישוב לעת ערב. מה עשה הרועה? השאיר את הדורון על שולחנו של העשיר, פנה אל המכלאה לקח את צאנו צאן מרעיתו ושב לביתו. לעת ערב בבוא האדון וירא את הדורון שאל את באי הארמון מי הניח דורון זה לפני? ויענוהו הרועה הניח הדורון ולקח את הצאן. כעס העשיר מאוד על העזותו וחוצפתו של הרועה חטא על פשע עשה, עתה ילמדהו לקח ויבקש את כל הנזק שהסבו הצאן. לוּ השכיל הרועה ומפייסו בדברים אולי יחוס ויחמול ויוותר על הנזק אך ללא הכנעה וללא בקשת רחמים עליו לשלם טבין וטקילין ככל אשר יושת עליו. והנמשל: אנו חטאנו לפני ממ''ה הקב''ה והבאנו קורבן אך ללא תשובה וחרטה אין כל ערך לקורבן עולותיכם לא לרצון, למה לי רוב זבחיכם, כל המטרה רוח נשברה לב נשבר ונדכה.
משרשי מצוות הקורבן:
להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו ויהיה זהיר וירא חטא ויעיין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל לדבר עבירה. עניין הקורבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעולה כי הרע מעשיו, ויבקש מחילה לאל על מעשיו ויזהר על העתיד.
והטעם שאמרה התורה: ''כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''' (ויקרא ב יא), מפני שהקרבנות האלו שציוה ה' להקריב באו כדי לשבור את לב האדם שיכנע ויחזור בתשובה, ואילו השאור והדבש הם הפך מזה, שכן דרך השאור לתפוח ולהחמיץ ולעלות מעלה מעלה, וכן הדבש כשמרתיחים אותו על גבי האש הוא עולה למעלה יותר משאר משקים (החינוך). וכן רומז השאור ליצה''ר כשם שהשאור גורם לבצק שיתפח ויחמיץ אף יצה''ר מחטיא וגורם לאדם שיתגאה ויחמיץ, וכשם שהדבש מתוק אף יצה''ר ממתיק את התאוה על האדם. ולכן נאסרו ב' מאכלים אלו להקטרה (רבינו בחיי).
ובעלי המוסר אומרים שהשאור והדבש הם שני קצוות, הן בהרכבם החמרי והן בטיבם ובטעמם, דבר זה בא לרמוז לאדם להתרחק מהקצוות ומהקיצוניות ובעבודת ה' יש ללכת ''בדרך המלך'' בדרך הממוצעת הקרויה בפי הרמב''ם ''שביל הזהב'' להתרחק מהשאור שהוא חמיצות יתר ומן הדבש שהוא מתיקות יתר.
מובא ברמב''ן (ויקרא א ט): כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה בדיבור ובמעשה, ציוה השי''ת כי כאשר יחטא יביא קורבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, כדי שישפוך דמו וישרוף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר - הקורבן, שיהיה דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו.
וכן אמרו חז''ל (סוטה ה.): אדם ר''ת אפר, דם, מרה (רש''י). אדם כי יקריב מכם קורבן.
מטרת הקורבן לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל השם ברוך הוא, כי האדם מתפעל מכח מעשיו כי מהיותו בעל חומר אין מחשבתו נדבקת כי אם ע''י המעשה. על כן ראוי על כל פנים להיות הקורבן בלי מום. כי מזימות בני אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות כמו בחשוב. כי הלבבות יתעוררו בחשוב.
נצטוינו להקריב כל קורבן בביהמ''ק ועל זה נאמר: ''כי אם במקום אשר יבחר ה'... שם תעלה עלתיך, ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך'' (דברים יב יד). כי בהיות מקום מיוחד בעולם לקרבנות וההתמידה בו לבקש משם את ה' יתקדש המקום ונחה עליו רצון האל, ושפע ברכתו שופע עליו תמיד, ויהיו לבבות בני אדם מתפחדים ומתרככים לזכרו, וישוב כל איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיו בראותו אותו (החינוך).
הפטרה: ירמיה פרק ז' פס' כ''א - סוף פרק ח' פס' א' - ג' פרק ט' פס' כ''ב, כ''ג
בהפטרה מסופר: על עולות וזבחים שהם לא לרצון לה'.
כה אמר ה'... עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על דברי עולה וזבח: ולא שמעו ולא הטו את אזנם...
בפרשה מסופר: על עולות וזבחים שהם לרצון לה'.
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו: והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח: והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה': וזאת תורת זבח השלמים, אשר יקריב לה': המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו: ויקטר משה את כל האיל המזבחה עולה הוא לריח ניחח אשה הוא לה' כאשר צוה ה' את משה: ויקטר המזבחה על העולה, מלאים הם לריח ניחח אשה הוא לה':
בהפטרה מסופר: על עולות וזבחים שהם לא לרצון לה'.
כה אמר ה'... עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על דברי עולה וזבח: ולא שמעו ולא הטו את אזנם...
בפרשה מסופר: על עולות וזבחים שהם לרצון לה'.
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו: והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח: והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה': וזאת תורת זבח השלמים, אשר יקריב לה': המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו: ויקטר משה את כל האיל המזבחה עולה הוא לריח ניחח אשה הוא לה' כאשר צוה ה' את משה: ויקטר המזבחה על העולה, מלאים הם לריח ניחח אשה הוא לה':
(כא) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: (כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם (הוציא) הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: (כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: (כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: (כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: (כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: (כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה: (כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: (כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ: (ל) כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום יְהוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: (לא) וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי: (לב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: (לג) וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד: (לד) וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ: ח (א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם יְהוָה (ויציאו) יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם: (ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: (ג) וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת:
(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: (כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה:
(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: (כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה:
בהפטרה מסופר: על עולות וזבחים שהם לא לרצון לה'.
ירידת האש היתה תמיד סימן שהקורבן נתרצה לפני הקב''ה. וכן היה בקורבן הבל ע''י ירידת האש, וכן בנח הצדיק ובאברהם אבינו שירדה האש, וכן ביום המלואים להודיעם שנתכפרו על מעשה העגל. וכן דוד המלך ע''ה בגורן ארונה שענהו ה' באש. ובביהמ''ק שבנה שלמה המלך. ובכל הדורות היתה ירידת האש מורה על ההשגחה האלהית במי שעובדו וקבלתו ברצון. ולכן ברדת האש היו העם מרננים ונותנים עליו הודאות לשם יתברך לפי שנעתר להם. וזה שינוי הטבע שהאש שטבעה לעלות תרד מטה. ואמרו חז''ל: בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל ''בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשנה כי אתם הרבים'' (מ''א יח כה), אמר להם: בחרו שני פרים תאומים שפרה אחת המליטה אותם, הגדלים על מרעה אחד. והטילו עליהם גורלות, גורל אחד לשם ה' וגורל אחד לשם הבעל, ובחרו לכם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך והלך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל לא רצה ללכת נקבצו כל נביאי הבעל והאשרה ולא יכלו להזיז אותו ממקומו, ונשמט מהם שלא יקרב לע''ז וברח לו מתחת כנפיו של אליהו. עד שפתח אליהו ואמר לו: לך עמהם כי עלית בגורלם! השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: אני ואחי בני אם אחת, יצאנו מבטן אחת מפרה אחת, וגדלנו יחד במרעה אחד ובאבוס אחד אכלנו, והוא עלה בחלקו של מקום ויזכה לעלות קורבן לה' ושמו של הקב''ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל וע''י הקרבי אכעיס את בוראי, לא אלך איתם! אמר לו אליהו: פרי פרי אל תירא! לך עמהם ואל ימצאו סיבה ועלילת שוא. שכשם ששמו של הקב''ה מתקדש על אותו פר שעימי, כן מתקדש שמו של הקב''ה על ידך. שכולם יראו באפסותו של הבעל ובעליונותו של בורא עולם. אמר לו הפר: וכך אתה מיעצני?! אני נשבע שאיני זז ממקומי עד שתמסרני בידם! שנאמר: ''ויקחו את הפר אשר נתן להם'' (יח כו), זה שכתוב (ישעיה א ג): ''ידע שור קנהו'' (מדרש רבה כג).
ומובא בספר ליקוטים מהאריז''ל: דע! שדתן ואבירם נתגלגלו בשני פרים שהקריב אליהו הנביא זכור לטוב עם נביאי הבעל, ודע! כי דתן היה יותר ממותק מאבירם, ולכן נתגלגל באותו פר שעלה בגורל לה', אבל אבירם שהיה יותר רשע עלה לגורל הבעל, ולכן לא רצה להתקרב עד שלחש לו אליהו זכור לטוב באזניו ואמר לו: ''כשם שמתקדש שם שמים על ידי חברך כך יתקדש על ידך'' ושמע ממנו ומסרו לנביאי הבעל ונשרפו שניהם כמו שנשרפו בימי משה רבינו ע''ה, ואלמלא כן היאך ארבע מאות וחמשים איש לא היו יכולים להזיז רגלו מן הארץ. וכולם נשחטו ע''י אליהו.
''ויקחו את הפר אשר נתן להם ויעשו, ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמר הבעל עננו ואין קול ואין ענה, ויפסחו על המזבח אשר עשה'' (יח כו). הכתוב מספר רוב השתדלותם להוריד האש, שקראו בשם הבעל מן הבוקר שאז זמן תגבורת השמש ועד הצהרים שאז נחלש כח השמש. כנראה שהיו עובדים לשמש היו בטוחים שיוריד להם האש וכיון שלא ירד האש כצאת השמש בגבורתו, ידעו שהאש לא תרד. והוכרחו להפסיק כדי לתת לאליהו לעשות הפר שלו (אברבנאל). וחז''ל אמרו: הטעם שפסחו על המזבח? שהם עשו תחבולה והתחכמו ועשו מנהרה חפרו מתחת למזבח ועשו את המזבח נבוב וחלול והכניסו לתוכו את חיאל בית האלי על מנת שיצית עם גחלי אש בעצי המזבח, ואמרו לו: כשתשמע את הקול מיד הדלק והבער את האש. מה עשה הקב''ה כדי להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, זימן שם נחש הכישו ומת במקום (ירושלמי סנהדרין).
''ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו'' (יח כז), והרי אתם אומרים אלהים הוא חיאל בית האלי שמא כעת הוא יושב בישיבה דחופה בשיחת ועידה דחופה עם יועציו. ויכול הוא לענות כשישמע אבל עדיין לא שמע כי מדבר הוא כעת עם אדם כלשהו. וכי שיג לו - אולי כעת הוא משיג ורודף במלחמה ואין זמנו פנוי אליכם, או משיג השגות ומעיין בחכמות ועל כי הוא טרוד בדבר מה נבטל ממנו חוש השמע, כעת הוא מרוכז בעניינים רוחניים שמימיים ולכן אינו שומע אתכם. וכי דרך לו - אולי יצא לבית הכסא להתפנות או הלך לרגל עסקיו. אולי ישן הוא ויקץ, ועשה מהע''ז שלהם ליצנות התלוצץ ואמר להם דרך ליצנות קראו בקול גדול (רש''י).
ואמרו חז''ל: כשבא אליהו לכרמל כינס את כל הכמרים ואמר להם: ''קראו בקול גדול כי אלהים הוא'' (יח כז). מה עשה הקב''ה? הדמים את כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים, והיה העולם תוהו ובוהו כאילו לא היתה בריה בעולם, שנאמר: ''ואין קול ואין ענה ואין קשב'' (יח כט), שאין אלוה מקשיב להם, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו (שמות רבה כט). ובזה שנאמר: ''ואין קול ואין ענה ואין קשב'' נרמז שגם חיאל בית האלי לא שמע, שנחש הכישו ומת ולכן התיאשו, וגם זה לא הספיק להם, אלא התגודדו עד שפוך דם עליהם. ''ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי'' (יח ל), ציוה עליהם שיגשו אליו כדי שיראו במו עיניהם את כל אשר הוא עושה ולא יחשדוהו במרמה או במעשה כשפים, ולכן יצק מים על העולה ועל העצים שמעשה כשפים אינם מצליחים במים. הסתכלו כולכם יפה ותראו שמעשה נס הוא ולא הערמה ותחבולה, ולא כנביאי הבעל שעושים במחשך מעשיהם. ''ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב'' (יח לא), שתועיל זכות השבטים בדבר הזה ויענהו ה' בתפילתו. שהקב''ה הבטיח לו ''ישראל יהיה שמך'' בא לומר: שהם עובדים לאלהים אחרים בסוברם שיש להם השפעה על השרים של מעלה, ואילו עם ישראל עובד לאלהי השמים שהוא ברא כולם ומושל בכל. וביקש זכות יעקב בפרט, שבעוברו את נחל יבוק התאבק עם המלאך ויכול לו ועל שם כך נקרא ישראל, ''כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל''. והקב''ה אמר לו: ''לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל'' (בראשית לב כח). ועוד רמז יש בזה כשם שעשה יעקב בהר המוריה שלקח מאבני המקום, היינו מן המזבח שנעקד עליו יצחק, ואמר: אם עתידים בני להיות צדיקים יתאחדו כל י''ב האבנים ועשה מהן מזבח לה' (אלשיך). ''ויבנה את האבנים מזבח בשם ה', ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח'' (יח לב), עשה התעלה מאה על חמשים אמה זכר למשכן שגם הוא היה מאה אמה על חמשים אמה. וכשם שמשה בנה מזבח י''ב אבנים, אף אליהו כן (פסיקתא). ואליהו ערך את העצים וניתח את הפר ושם נתחי הפר על העצים, ואז ציוה למלא ארבעה כדים מים. ויצקו על העולה ועל העצים וציוה לעשות כן פעם שניה ושלישית ובכל פעם ארבעה כדים שלוש פעמים סה''כ י''ב כדים. ועשה ג' פעמים כנגד ג' האבות שהתפלל לאל ואמר: אלהי אברהם יצחק וישראל. ובכל פעם יצק ארבעה כדים שהם כנגד ארבע האמהות שרה רבקה רחל ולאה. ועשה כן כדי להגדיל את הנס, וזה גם סימן ל - י''ב השבטים כמו שעשה באבנים (אברבנאל). ושפך הרבה מים שהיו יקרים מאוד בימים אלו של בצורת במשך שלש שנים והיו שותים במידה במשקל ובמשורה וחבל על כל טיפה. וכ''ז כדי להראות בטחונו בהקב''ה שתיענה תפילתו. אלישע תלמידו יצק מים על ידיו, ונעשו עשר אצבעות ידי הנביא כעשרה מעינות מים, וזרמו מהן מים אל התעלה אשר סביב המזבח ומלאו אותה.
ואמרו חז''ל: לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, כמו שנאמר (יח לו): ''ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו'' (ברכות ו). ור' חלבו סובר: שתפילת מנחה צריכה זירוז יתר, כיון שאדם בשעות הצהרים נמצא באמצע עסקיו וענייניו ויצרו גובר עליו שאם יפסיק באמצע וילך להתפלל יהיה לו הפסד ממון מרובה. ולכן צריך להיות זהיר וזריז בתפילת המנחה. ונקראת מנחה ע''ש תמיד של בין הערביים, שנקראת: ''מנחת ערב'' שנאמר: ''תכון תפלתי קטרת לפניך, משאת כפי מנחת ערב'' (תהלים קמא ב).
''ענני ה' ענני'', ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם או מעשה קסמים, (ת''י) ענני באש ענני במטר (ברכות ו:). ''ותפל אש ה' ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים: וירא כל העם ויפלו על פניהם, ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים'' (יח לח), אמרו ב' פעמים שעשה למשה נסים ונפלאות ועשה לאליהו נסים ונפלאות. הכפל לחזק האמונה בליבם אמרו ושנו. וראינו מכל זה שעשה אליהו שלושה נסים גדולים: בתחילה עצר את השמים, איש חש ונשבע מהיות גשמי מעונים. איש טל ומטר עצר שלוש שנים. אח''כ החיה את בן האלמנה יונה הנביא. ולבסוף הוריד את האש, איש נענה באש משמי גבוהים, איש סחו אחריו ה' הוא האלהים. ככתוב (מלאכי ג כג): ''הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם''.
בפרשה מסופר: על עולות וזבחים שהם לרצון ה'.
לאחר שפירטה לנו התורה בפרשת צו את סוגי הקרבנות שמביאים על כל עוון, חוזר כאן הכתוב בפרשתנו ומודיענו כיצד נעשה כל קורבן וקורבן.
''זאת תורת העולה'' על פסוק זה אומר המדרש: אומר הקב''ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם - בדיני קורבן עולה, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים אותם (ויקרא רבה ז ג).
כן שנינו במסכת מנחות (דף קי.), א''ר יצחק מאי דכתיב: ''זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם'' כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
מטעמי מצוות הקורבן:
ידוע מה שכתב הרמב''ן בשם רבינו חננאל על טעם הקרבנות, והוא כי העיקר שישיב החוטא אל לבו, שהיה מן הראוי לעשות לו לחוטא עצמו כל המעשים האלו, שחיטה ניתוח אברים הפשטת העור שריפה וכו', וע''י כן יכנע לבבו וישוב בתשובה שלימה.
כדי שיתעורר לב האדם וידע שבשעה שהוא חוטא ומורד בהקב''ה עד כמה גדול חטאו, ואם כן כיצד העיז למרוד בהקב''ה שהוא פטרונו של עולם. וכן לאחר שיתבונן בחסדים ובטובות שעושה עמו הקב''ה על הנסים והנפלאות שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים. לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו, והוא כפוי טובה וראוי לכל עונש אשר יושת עליו, והקב''ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לו פתח לתשובה.
ציוה הקב''ה שאם אדם חוטא יחזור בתשובה ויביא קורבן ויעשה בבהמה ארבע מתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. וכשרואה האדם מה שעושים לבהמה, שמפילים אותה לארץ זה כנגד סקילה. אח''כ שוחטים אותה זה כנגד הרג. ובשעה שאוחזים בגרגרתה בכח זה כנגד חנק ואח''כ שורפים אותה על גבי המזבח זה כנגד שריפה. אז נשבר לבו בקרבו ואומר: הרי אני הייתי ראוי לכל העונשים האלה והקב''ה ברחמיו הרבים וברוב חסדיו ריחם עלי ולא רצה להמיתני וקיבל את הבהמה תמורתי וציוה להביא הקורבן ככפרה זו פרתי כפרתי ובזה יחזור בתשובה שלימה ויתחרט על מעשיו הרעים ושב ורפא לו.
ועוד טעם לקרבנות: שהקב''ה ציוה להביאם לכהנים כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד. מכיון שכל זמנם עסוקים הם בעבודת בית המקדש ואין להם שום אומנות ושום עסק ומלאכה, לכן היו זקוקים לאיזו הכנסה כדי שיוכלו להביא טרף לביתם ואז תהא כל מחשבתם פנויה לעבודת השי''ת, זה כמו מתן בסתר לכהנים.
עוד טעם מביא רבינו בחיי: שזה עניין של קנס לענוש את החוטא שיעלה לו בדמים מרובים ויהיה לו חסרון כיס וזה ירתיע אותו שלא ישוב לכסלה עוד כי יראה שהחטא עולה ביוקר.
וזה משום קנס, להעניש את החוטא שיוציא כסף מכיסו ויקנה בהמה וזה ירתיע אותו להבא לא לחטוא, להבדיל כמו בחוקי התעבורה אם אדם נקנס בסכום גבוה על עבירת תנועה, כגון: שנסע באור אדום או חצה פס לבן או דיבר בפלאפון בשעת נסיעה, אחר שישלם מכיסו טבין וטקילין וירגיש חסרון כיס יזהר להבא וידע שהחטא עולה ביוקר.
ומובא בזוהר הקדוש מעשה בעשיר אחד שחשב מחשבת עבירה אך בפועל לא עבר עבירה, ורצה לחזור בתשובה על חטא שחטא בהרהורי הלב, ולכן הביא קורבן עולה על הרהור הלב, לקח בידיו שני בני יונה ובא לביהמ''ק ופנה לכהן שיקריב אותם עבורו קורבן עולה. כפי שאמרו חז''ל (ויקרא רבה ז ג): שאין העולה באה אלא על הרהורי הלב, על מחשבות רעות ופסולות. ולכן קורבן עולה צריך להיות דווקא זכר לפי שהוא בא על הרהור הלב ואדם זה משל ביצרו כגבר ולא הוציא מחשבתו מהכח אל הפועל ולכן מביא קורבן זכר שהיה חזק כזכר (כלי יקר). אך הכהן השיב פניו ריקם ולא אבה להקריבם. חזר העשיר לביתו בפחי נפש, שאלוהו קרוביו: למה חרה לך ולמה נפלו פניך? ענה להם: מכיון שהכהן סירב להקריב את קרבני. שאלוהו: איזה מן קורבן הבאת? א''ל: שני בני יונה לעולה. אמרו לו: יפה אמר לך הכהן שקורבן זה אינו בשבילך מכיון שהתורה חייבה שני בני יונה את העני שאין בכחו להביא בן בקר. כעת לך והבא לכהן בן בקר ותראה שיקריב בעבורך. אמר העשיר כמה קשה מחשבת עבירה הרי בשביל הרהור עבירה עלי להביא בן בקר לקורבן. ואם גדולה כ''כ חומרת הרהור עבירה אני מקבל על עצמי להזהר בהרהור עבירה. ומאותו יום ואילך התחיל אותו עשיר לעסוק בתורה הקדושה, בראתי לו יצה''ר בראתי לו תורה תבלין, וילך מחיל אל חיל ולימים נעשה חכם גדול והיו קוראים אותו יהודה אחרא, שתחילה היה עם הארץ וכעת נעשה איש אחר תלמיד חכם גדול.
ועוד טעם מובא במורה נבוכים (ג מו): שלכך ציוה הקב''ה להביא קרבנות כדי להרחיק את ישראל מטומאת העבודה זרה. לפי שהיו ישראל במצרים שקועים ולהוטים אחר ע''ז, שהיו רואים את המצרים עובדים למזל טלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים. וכיום יש אנשים בהודו שסוגדים למזל שור, שהם עובדים אותם כעבודה זרה. וכדי להוציא מליבם של בנ''י אותם הטעויות הרעות שהיו רגילים לראות בגויים והושרשו בהם ורצון השי''ת ובחוקותיהם לא ילכו אמר הקב''ה יהיו בני מקריבים לפני בכל יום את קרבנותיהם באהל מועד והם נפרשים ונבדלים מע''ז.
ציונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר, היין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם. ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום.
ואריב''ל: בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו,
מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה - מי שצנוע וענוותן, מי שיש לו לב נשבר, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר (תהלים נא יט): ''זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה'' (סנהדרין מג:).
''ואש המזבח תוקד בו'' (ו ב), ואעפ''י שהיתה האש יורדת מן השמים כדי לשרוף הקרבנות, מצוה שגם הכהן יביא אש למזבח, שנאמר: ''ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח'' (א ז). מצוות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד, שנאמר: ''אש תמיד תוקד על המזבח'' (ו ו). ואותה אש הראשונה שירדה מן השמים על גבי המזבח בימי משה רבינו ע''ה לא נסתלקה אלא נשארה כל הזמן שהיה המשכן קיים, עד שבא שלמה המלך ובנה את בית המקדש, שאז ירדה אש אחרת שנשארה עד ימי מנשה המלך שהרשיע והרס את המזבח (שפתי כהן).
וחמשה נסים נעשו באותה אש שירדה מן השמים:
א. היתה הגחלת הזאת רובצת על המזבח בדמות אריה.
ב. היתה מבריקה כזיו החמה.
ג. היתה ממשות באש זו.
ד. היתה אוכלת לח ויבש.
ה. לא היתה מעלה עשן.
יה''ר מלפניך שתבנה ביהמ''ק במהרה בימינו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ונקריב לפניך קורבן התמיד שיכפר בעדנו אמן.
ההפטרה: ''וערבה לה''' מלאכי פרק ג' פס' ד' - סוף
בהפטרה מסופר: שה' ישלח את אליהו הנביא להשיב את עם ישראל בתשובה.
וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמניות: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא:
בהפטרה מסופר: שה' ישלח את אליהו הנביא להשיב את עם ישראל בתשובה.
וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמניות: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא:
{ד} וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: {ה} וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: {ו} כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: {ז} לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: {ח} הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: {ט} בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: {י} הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: {יא} וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: {יב} וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: {יג} חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: {יד} אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת: {טו} וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: {טז} אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: {יז} וְהָיוּ לִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: {יח} וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: {יט} כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: {כ} וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: {כא} וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: {כב} זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: {כג} הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: {כד} וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:
בהפטרה מסופר: שה' ישלח את אליהו הנביא להשיב את עמ''י בתשובה.
''וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים'' (מלאכי ג ד). כשיבנה בית המקדש לעתיד לבוא על מכונו, תערב לה' מנחת הקרבנות כימי עולם.
כאשר בנה שלמה המלך את ביהמ''ק, שנאמר: ''וכל בני ישראל ראים ברדת האש'' (דה''י ב' ז ג), שירד אז אש מן השמים ותאכל את העולה.
וכשנים קדמוניות - כשעשה משה את המשכן, שנאמר: ''ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה'' (ויקרא ט כד).
ולעתיד בבית המקדש השלישי תרד אש מן השמים (תורת כהנים).
''ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עבד אלהים לאשר לא עבדו'' (ג יח). בעולם הזה אין הדבר ניכר לעין בין צדיק לרשע, כיון שהקב''ה מאריך אף - ארך אפיים אף לרשעים, לא כן בזמן הקץ, ה' ישפוט ויפרע מהרשעים.
ושבתם - אז תשובו אל העוה''ז ע''י שתקומו בתחיית המתים.
וראיתם - ההבדל בין צדיק לרשע. וגם בין הצדיקים עצמם תראו הבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. רצונו לומר בין עובד אלהים מאהבה לעובד מיראה, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים (חגיגה ט:). ורמז: עובד אלהים לאשר ר''ת עא''ל גימטריא קא = 101, לא עבדו ר''ת ל''ע גימטריא ק = 100.
משל למה הדבר דומה? לסוחר שהיה נותן אשראי ללקוחותיו, והיו מבקשים ממנו מפעם לפעם לדחות מועדי הפרעון, והנה הגיע הזמן שחדל הסוחר מלעסוק במסחר וכבר לא שייך לבקש ממנו דחיה, אלא - משלמים או מוותרים לו על החוב.
והנמשל: עד זמן העתיד שייכת הארכת אף, לא כן לקץ הימין שעליו אמר שלמה המלך החכם מכל אדם ''והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'' (קהלת יב א). ודרשו חז''ל: אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כלומר לא ישאר עוד שום חוב בבני אדם, כי אם או מחילה לחלוטין או להיפרע (שבת קנא:).
ההפטרה: ''בעת ההיא'' יהושע פרק ה' פס' ב' - סוף פרק ו' פס' א'
בהפטרה מסופר: על קורבן פסח.
ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב... ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי:
בפרשה מסופר: על קורבן פסח.
והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה', לדורותיכם חוקת עולם תחגהו: שבעת ימים מצות תאכלו... ושמרתם את המצות. בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב: בכל מושבותיכם תאכלו מצות:
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח: ופסח ה' על הפתח. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם: זאת חוקת הפסח... בבית אחד יאכל. כל עדת ישראל יעשו אותו: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'.
במפטיר מסופר: על קורבן פסח.
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחודש, פסח לה': ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג, שבעת ימים מצות יאכל: והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שניים. כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה ריח ניחוח לה', על עולת התמיד יעשה ונסכו: וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו:
בהפטרה מסופר: על קורבן פסח.
ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב... ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי:
בפרשה מסופר: על קורבן פסח.
והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה', לדורותיכם חוקת עולם תחגהו: שבעת ימים מצות תאכלו... ושמרתם את המצות. בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב: בכל מושבותיכם תאכלו מצות:
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח: ופסח ה' על הפתח. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם: זאת חוקת הפסח... בבית אחד יאכל. כל עדת ישראל יעשו אותו: וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'.
במפטיר מסופר: על קורבן פסח.
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחודש, פסח לה': ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג, שבעת ימים מצות יאכל: והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שניים. כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה ריח ניחוח לה', על עולת התמיד יעשה ונסכו: וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו:
{ב} בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: {ג} וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: {ד} וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: {ה} כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: {ו} כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: {ז} וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: {ח} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: {ט} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: {י} וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: {יא} וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: {יב} וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: {יג} וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: {יד} וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: ו {א} וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא:
בהפטרה מסופר: על קורבן פסח.
''ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו'' (יהושע ה י).
אחר שיהושע בן נון מל את כל העם היוצא ממצרים עפ''י צווי ה', אחרי שנתרפאו מהיותם כואבים, המשיכו לחנות בגלגל ועשו שם קורבן פסח ב- יד לחדש ניסן בין הערבים כדין התורה. מפני שכשהיו ערלים לא יכלו לעשות הפסח שהרי כתוב בתורה: ''וכל ערל לא יאכל בו'' (שמות יב מח).
וקיימו מצוות מצה כדין, ''על מצות ומררים יאכלהו'' (במדבר ט יא).
והביאו את קורבן העומר ב- טז ניסן ואז אכלו מן החדש, כמו שנאמר בפרשת אמור: ''ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'' (כג יד).
ידוע שג' דברים היו לישראל במדבר בזכות ג' צדיקים.
שבעה ענני כבוד בזכות אהרן הכהן.
באר מים בזכותה של מרים הנביאה.
ומן בזכות משה רבינו ע''ה.
וב-ז' באדר נפטר משה רעיא מהימנא ואז פסק המן שירד בזכותו. אבל הקב''ה עשה נס גדול, אעפ''י שהמן ירד באותו יום ירד כשעור שירד מידי יום ביומו, בכ''ז הברכה שרתה בו והספיק להם עד טז בניסן. ואכלו מזה ל''ט יום, ונעשה בו עוד נס שלא הבאיש ורימה לא היתה בו. שכל ארבעים שנה שהיו במדבר אם הותירו ממנו היה מבאיש ומעלה תולעים, חוץ ממה שאספו בימי שישי והכינו את אשר יביאו לחם משנה לצורך שבת קודש שהיה מתקיים.
ואמרו חז''ל: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ''לחם אבירים אכל איש'' (תהלים עח כה), אוכל רוחני. שאותו הדור היה ראוי לקבל התורה הקדושה, כיון שלא היו להם טרדות הפרנסה וליבם היה פתוח כאולם. אבל בדורות הללו שהיוקר יאמיר ואין הפרוטה מצויה בכיס, שיש עלינו עול כבד מנשוא של פרנסה שהמצב הכלכלי בשפל המדרגה. רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!
''וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ'' (ה יב), כיון שבטל המן הוצרכו לאכול מתבואת הארץ.
בפרשה מסופר: על קורבן פסח.
''משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח'' (שמות יב כא).
מצוה לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה. מי שיש לו שה יקח משלו, ומי שאין לו יקנה מהשוק. ותטהרו את ידיכם מעבודה זרה.
שורש המצוה: כדי שיזכרו היהודים לעולם, הנסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים. שהוציאם מעבדות לחרות משעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול. להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. שאנו עושים אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה.
באותה שעה אמר משה לפני הקב''ה: רבונו של עולם! דבר זה אין אנו יכולים לעשות, כי מאחר שהשה הוא העבודה זרה של המצריים, אם נשחטנו בפניהם בודאי יסקלו אותנו. ''הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו''?! (שמות ח כב).
א''ל הקב''ה למשה: חייך! שלא יצאו ישראל ממצרים עד שישחטו את העבודה זרה שלהם לעיניהם ויוכיחו אותם שאין ממש בעבודה זרה שלהם. ויהיו המצרים מסתכלים על בכוריהם המוטלים מתים בפניהם ועל העבודה זרה שלהם השחוטה לעיניהם ולא יהיו יכולים לעשות כלום.
ולכן מצוה לאכול קורבן פסח צלי אש על גחלים ''אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש'' (שמות יב ט), כדרך בני מלכים ושרים. כדי שיורגש ריחו בכל העיר ולא יוכלו לדבר מאומה, והמצרים היו מריחים ומתעלפים, וזה מידה כנגד מידה. ובדין היה שהמצרים יסבלו את הצער הזה, כי היו מעבידים את ישראל, והיו שולחים אותם למדבריות כדי שיצודו בהמות וישחטו אותם ויכינו להם מיני תבשילים ומטעמים, והיו המצרים זוללים וסובאים ובנ''י מביטים עליהם ומתאוים לאכול ומתגרים מהריחות הנעימים וריר ניגר מפיהם רק בעיניך תביט ואל פיך לא יבוא.
מובא בזוהר הקדוש: כי עיקר מצוות הפסח במצרים היתה כדי לבזות ולהשפיל את האליל של מצרים, ולמצרים היה בכך צער יותר מכל המכות, לכן ציוה השי''ת שבני ישראל יקחו את השה הנעבד והקדוש בעיניהם ויקשרוהו למיטותיהם ארבעה ימים, וכששמעו המצרים את קולו צועק בבתי ישראל ואין ביכולתם להצילו היו בוכים. ונצטוו להוציאו ביום הרביעי ולשוחטו לעיני כל ובאמצע היום, ויצלוהו שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו כדי שיהיה גלוי לכל העמים כדמותו בצלמו, ושלא יבשלוהו בקדירה אלא צלוי באש שכולם יראוהו וירגישו בריחו הנודף, לפרסם לכל כי שה הוא ולא יחליפוהו בבעל חיים אחר, ויאכלו את כל בשרו על השובע כדי לבזותו. ועצם לא ישברו בו אלא ישליכו עצמותיו לשוק והכלבים יגררו את עצמותיו כדי לבזות את יראתם.
וידוע שמזל טלה עומד בראש י''ב המזלות. והיה הממונה על המצרים, ועל השר שלהם. אומות העולם נמצאים תחת שלטון המזלות אך בנ''י מעל המזל הם ואין שליטה לשום מזל על ישראל. ולכן המצרים היו עובדים לטלה כדי לחלוק כבוד לשר של מצרים שהוא בכור לכל המזלות, ולכן במכת בכורות מתו כל בכור בהמה. כי כשהקב''ה נפרע מעובדי עבודה זרה הוא נפרע גם מן האלילים עצמם, והאלילים כרות יכרתון כדי להודיע שאין בהם שום ממשות.
ישראל שבאותו הדור היו חייבים כליה, וזה שניצלו היה בזכות מצוות קורבן פסח. ה' פסח דילג וחמל עליהם בנגפו את מצרים.
ונצטוו ''ועצם לא תשברו בו'' (יב מו), והטעם: כדי לגלות קלונם של המצרים שהיו עובדים לטלה, ולכן ציוה ה' לא לשבור בו עצם כדי לבזות את האליל המצרי, ולזרוק את העצמות בשלמות לרחוב. ועוד: שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור עצמות ולשברם ככלבים. ויבואו הכלבים וישברו אותם ויאכלו אותם, ויסחבו אותם הלוך וגרור ממקום למקום, והמצרים יראו את בזיון אליליהם ועיניהם כלות מאליהן.
ומסופר במסכת פסחים (ג:)
מעשה בגוי רומאי אחד ששלט בלשון הקודש וידע מנהגי ישראל. ששינה את בגדיו והיה עולה כל שנה לירושלים ומתערב עם עולי הרגל והיה אוכל מקורבן פסח, כי חשבו שהוא יהודי. יום אחד הלך אותו גוי לרבי יהודה בן בתירא שהיה גר בעיר נציבין, ורצה להקניטו.
אמר לו, הפסוק אומר: ''זאת חקת הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו'' (יב מג), ''וכל ערל לא יאכל בו'' (יב מח). ואני אוכל משופרא דשופרא של קורבן פסח, מידי שנה בשנה.
עשה ר''י תחבולה בחכמה כיצד להפר מזימותיו של הרומאי. הרי ידוע שאת האליה אסור לאכול אלא נשרפת כליל על גבי המזבח. ובכך הטעה ר' יהודה את הגוי. אמר לו: האם נתנו לך מן האליה? אמר אותו הגוי: לא. א''ל ר' יהודה: א''כ לא נתנו לך משופרא דשופרא. ועצתי לך! בפסח הקרוב כשתעלה לירושלים תבקש שיתנו לך מן האליה מאחר ששילמת טבין וטקילין ולמה יגרע חלקך.
לשנה הבאה עלה לירושלים וביקש הלעיטוני מן האליה. ומאחר וחשבוהו ליהודי התפלאו על בקשתו המוזרה, ואמרו לו: וכי אינך יודע שהאליה עולה כליל למזבח שהרי כתוב: ''האליה תמימה'' מי יעץ לך לבקש זאת? ענה להם: ר''י בן בתירא מנציבין. אמר שאני משלם ביוקר ומקבל בזול שאין אתם נותנים לי חלק יפה אלא מן הכחוש ולכן אעמוד על דרישתי, אמרו החכמים זה לזה מה זה לפנינו?
אז הבינו החכמים את חכמתו של ר' יהודה. בדקו אחריו ומצאו שהוא רומאי שהתחפש ליהודי והרגו אותו.
שלחו בני ירושלים איגרת לרבי יהודה לנציבין שעצתו הצליחה, וכתבו לו: שלום עליך רבי יהודה בן בתירא, שאתה דר בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.
ההפטרה: ''היתה עלי'' יחזקאל פרק לז' פס' א' - יד'
בהפטרה מסופר: על תחיית המתים.
לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר... הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: וידעתם כי אני ה', בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי: ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאום ה':
הקשר לשבת: בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל.
בהפטרה מסופר: על תחיית המתים.
לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר... הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: וידעתם כי אני ה', בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי: ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאום ה':
הקשר לשבת: בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל.
{א} הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: {ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ: {ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה: {ה} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה: {ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: {ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: {ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: {י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: {יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְהוָה:
בהפטרה מסופר: על תחיית המתים.
''היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה''' (יחזאל לז א). שהיתה הרוח כופה אותו לילך בעל כרחו אל מקום שהרוח חפץ, ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות.
כאן מסופר: על חזון העצמות היבשות שהחיה יחזקאל בבקעת דורא שקרמו עור וגידים, וקמו לתחיה.
וחז''ל אמרו: עתידים צדיקים להיות עפר. כי לפני התחיה בהכרח ישוב העפר אל הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ''כי עפר אתה ואל עפר תשוב'' (בראשית ג יט), ואז יצמח מן העפר גוף חדש מעולה מן הראשון.
ונשאר רק עצם אחד ושמו לוז שהוא ניזון מסעודה רביעית במוצאי שבת קודש, שאינו כלה עם מותו וממנו תתחיל התחיה. ממנו יצמח בצרוף העפר הבלוי בניין חדש.
ומכיון שיחזקאל היה כהן, הרוח העבירו עליהם סביב סביב ולא הכניסו לתוכה. כל זה במראה הנבואה.
ואז ה' שואל את הנביא: ''התחיינה העצמות האלה''? הנראה בעיניך שיוכלו לחיות. ויחזקאל עונה: ''ה' אתה ידעת''! דהיינו לפי הטבע אין מקום שיחיו אולם אם רצונך שיחיו מי מעכב בעדך ובודאי יחיו.
ה' אומר לנביא: ''העצמות האלה כל בית ישראל המה'' (לז יא), הם רמז ודוגמא לכל בית ישראל בצרותם, שהרי הם אומרים: ''יבשו עצמותינו''- בצרות. ''אבדה תקותינו'' - ומה נוחיל לתשועה עוד. א''כ אבדה תקותינו מה שאנו מקוים אל הגאולה ולא נחיה עוד שנית כשיחיו המתים.
לכן הנבא שעתיד אני להחיותם שנית. ''הנה אני פתח את קברותיכם'' (לז יב), בזמן הגאולה ואעלה אתכם משם חיים וקיימים ותראו הגאולה, והבטיחם שלא יגלו ממנה עוד.
''לכן הנבא... הנה אני פתח את קברותיכם'' (לז יב).
מדבר על התחיה הגמורה שתהיה באחרית הימים, ה' יפתח את הקברים של כל המתים שכולם יעמדו בתחיה כמ''ש בדניאל: ''ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם'' (דניאל יב ב).
''והעלתי אתכם מקברותיכם עמי'' (לז יב), העלאה מן הקברים לחיי עולם, לא יהיה לכולם רק לעם ה' הצדיקים. וקיבלו חז''ל שהתחיה לא תהיה בחו''ל רק בארץ ישראל. ומתי חו''ל יתגלגלו לא''י דרך מחילות ושם יקומו בתחיה, זו אחת הסיבות שיעקב אבינו לא רצה להיקבר במצרים כדי שלא יסבול צער גלגול מחילות.
''והבאתי אתכם אל אדמת ישראל'' (לז יב), ואח''כ ''ונתתי רוחי בכם וחייתם'' (לז יד), וזה יהיה בארץ ישראל. ''והנחתי אתכם על אדמתכם'' (לז יד), שתשארו שם בחיים. הכל יהיה למעלה מדרך הטבע.
''וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי'' (לז יד), שכבר דברתי לעשות כן בעתיד, וכבר עשיתי כן בימי יחזקאל שקמו המתים.
העיקר ה - י''ג שקבע הרמב''ם ליסודות האמונה היהודית היא ''תחיית המתים''. שבאחרית הימים יקיצו המתים וישובו לחיות בעולם הזה. כמו כן חיבר הרמב''ם איגרת בשם ''תחיית המתים'' ומי שכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא. אנו מאמינים באמונה שלמה ''ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל'' (ש''א ב ו).
מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ''ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן'' (במדבר יח כח), וכי אהרן לעולם קיים והלא לא נכנס לא''י שנותנין לו תרומה? אלא מלמד שעתיד לחיות לעולם הבא וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
תניא ר' סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ''וגם הקימתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען'' (שמות ו ד), לכם לא נאמר אלא להם. משמע שהבטיח הקב''ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם את ארץ ישראל. וכי להם ניתנה והלוא לבניהם ניתנה? אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב''ה ליתן להם את ארץ ישראל, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקב''ה מחיה מתים?
אמר להם: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו.
מן התורה, דכתיב: ''ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך, וקם'' (דברים לא טז). הנה אתה מת שוכב והנה אתה קם שתחיה לעתיד לבוא.
מן הנביאים, דכתיב: ''יחיו מתיך'' - שמתים שבא''י יחיו. ''נבלתי יקומון'' - אפילו נפלים יחיו. ''יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טליך וארץ רפאים תפיל'' (ישעיה כו יט).
מן הכתובים, דכתיב: ''וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים'' (שה''ש ז י), ולא קבלו ממנו. עד שאמר להם מקרא זה: ''אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם'' (דברים יא כא), לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם ''ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום'' (דברים ד ד), פשיטא דחיים כולכם היום. אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים אתם חיים. מה היום כולכם קיימין אף לעוה''ב כולכם קיימין.
אמר רבי אלעזר: תיפח רוחם של אותם האומרים שהקב''ה אינו עתיד להחיות מתים, שאיך אפשר שיעשה מהם בריה חדשה. יבואו ויראו אלו הרשעים השוטים והטיפשים הרחוקים מהתורה ורחוקים מהקב''ה, הרי בידי אהרן הכהן היה מטה - עץ יבש, והקב''ה לפי שעה החזירו בריה משונה ברוח וגוף, הפכו לתנין. אלו הגופים שכבר היו בהם רוחות ונשמות קדושות, ושמרו מצוות התורה ועסקו בתורה ימים ולילות, הקב''ה הטמין אותם בעפר. באחרית הימים בזמן שהקב''ה ישמח את העולם על אחת כמה וכמה שהקב''ה יעשה אותם בריה חדשה.
אמר רבי חייא: ולא עוד, אלא אותו הגוף שהיה יקום לתחיה. משמע שכתוב: ''יחיו מתיך'' (ישעיה כו יט), ולא כתוב ''יברא'', משמע שהם כבר נבראו, אבל יחיו. שהרי עצם אחת תשאר מן הגוף מתחת לארץ בקבר, והעצם ההיא אינה נרקבת ואינה בלה ונעדרת בעפר לעולם. ובזמן תחיית המתים הקב''ה ירכך אותה ויעשה אותה כשאור בבצק, ותעלה ותתפשט לארבע זויות לארבע רוחות וממנה ישתכלל ויבנה הגוף וכל אבריו, ואח''כ נותן בו הקב''ה רוח.
אמר לו רבי אלעזר: כן הוא. ובוא וראה, העצם הזו במה מתרככת? בטל, שכתוב: ''כי טל אורות טלך'' (זוהר וארא כח.).
תניא אמר רבי אליעזר בר' יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי מינים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להם: זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום. כזב אתם אומרים ואין ממש בדבריכם שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה. הרי הוא אומר בעובד עבודה זרה ''הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה'' (במדבר טו לא), הכרת תכרת בעוה''ז, עוונה בה למתי? ודאי לעוה''ב.
שאלה קליאופטרא המלכה את רבי מאיר. אמרה: אנו יודעים שהמתים עתידים לחיות, שהרי כתוב: ''ויציצו מעיר כעשב הארץ'' (תהלים עב טז), שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים, הקב''ה עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים. אלא כשהן עומדים, עומדים ערומים או בלבושיהם עומדים? אמר לה: ק''ו מחיטה. ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהם - בתכריכין על אחת כמה וכמה.
אמר לו קיסר לרבן גמליאל: אתם אומרים, שהמתים עתידים לחיות. הרי הם נהפכים לעפר. ועפר מי קם לחיים?! אמרה לו בתו של הקיסר לרבן גמליאל: עזוב אותו ואני אחזיר לו תשובה. ענתה לו במשל, אילו ישנם שני יוצרים בעירנו אחד יוצר כלים מן המים ואחד יוצר מן הטיט. איזה מהם משובח? אמר הקיסר לבתו: זה שיוצר מן המים. אמרה לו: א''כ הקב''ה אם מן המים הוא מצייר דהיינו מטיפה סרוחה, דע מאין באת מטיפה סרוחה נוצר האדם שהיא כמים, הוא מוליד. מן העפר לא כ''ש שבידו ליצור.
דבי ר' ישמעאל תנא: ק''ו מכלי זכוכית. מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם. שכשהוא עושה אותו יש לו שפופרת ונופח לתוכה. אם נשברו יש להן תקנה להתיכן ולחזור ולעשות מהן כלי. בשר ודם שברוחו של הקב''ה על אחת כמה וכמה.
א''ל אותו מין לר' אמי: אתם אומרים, שהמתים עתידים לחיות. והרי נהפכים לעפר ועפר מי קם לחיים? א''ל: אמשול לך משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שאמר לעבדיו לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר! הלכו ובנו אותו, לימים נפלו. א''ל: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. א''ל: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להם: במקום שאין מים ועפר בניתם עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה?!
אמר לו אותו מין לגביהא בן פסיסא: אוי לכם לרשעים, שאתם אומרים: שהמתים עתידים לחיות! אותם שהם חיים רואים אנו שבסוף מתים סוף אדם למיתה. ואיך יעלה על דעתנו שהמתים חוזרים וחיים? א''ל: אוי לכם אתם הרשעים, שאתם אומרים: שהמתים לא עתידים לחיות. אותם שלא היו מעולם נוצרים ונולדים וחיים, אותם שהיו כבר לא כ''ש שחוזרים וחיים?! אותו מין רצה לקנתר את גביהא, א''ל: רשע אתה קורא לי, אילו הייתי בועט בך הייתי מיישר את עקמימותך. לגביהא היתה עקמומית בגבו, היה גיבן. א''ל: אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תטול.
אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ''אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה''' (שמות טו א), שר לא נאמר אלא ישיר משמע לעתיד, מכאן לתחיית המתים מן התורה. כיוצא בדבר אתה אומר: ''אז יבנה יהושע מזבח לה''' (יהושע ח ל), בנה לא נאמר אלא יבנה, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
א''ר יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ''אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה'' (תהלים פד ה), היללוך לא נאמר אלא יהללוך, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ''קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו'' (ישעיה נב ח), ריננו לא נאמר אלא ירננו, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
אמר רבא: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ''יחי ראובן ואל ימת'' (דברים לג ו), יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא.
רבינא אמר מכאן: ''ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם'' (דניאל יב ב).
רב אשי אמר מכאן: ''ואתה לך לקץ, ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין'' (דניאל יב יג), כך אמר ה' לדניאל. רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ הימין, לקץ שעתיד הקב''ה להחזיר ימינו לפניו. נבוכדנצר הרשע הגלה את יחזקאל בן בוזי הנביא עם יכניה מלך יהודה. והיה יחזקאל מתנבא בבבל וירמיה בארץ ישראל, באותן אחת עשרה שנה שמלך צדקיה.
יש מי שאומר: אמת וברור המתים שהחיה יחזקאל בנבואה, זה היה משל ולא מציאות. שהיה מרמז להם על הגלות. כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות.
רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים.
ר' יהושע אומר: שירה זו אמרו - ''ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל'' (ש''א ב ו).
ר' יהודה אומר: אמת משל היה. א''ל ר' נחמיה: אם אמת למה משל, ואם משל למה אמת? אלא באמת משל היה.
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם - שאותן תפילין היו שלהם.
ומי הם מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ של יציאת מצרים וטעו. שלא היה להם למנות גזירת ''ועבדום וענו אתם'' (בראשית טו יג), אלא משנולד יצחק והם מנו משעת הדיבור לאברהם בברית בין הבתרים שזה שלושים שנה קודם. והרגום אנשי גת הנולדים בארץ.
ושמואל אמר: מתים שהחיה יחזקאל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר: ''ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו'' (יחזקאל לז יא). עצמות הללו סימן לכל ישראל הן שעתידה להם תחיית המתים כמו לאלו, שהרי אלו אמרו אבדה תקותנו ועכשיו ידעו שאני מחיה את המתים וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידין להחיות.
''והעבירני עליהם סביב, סביב'' (לז ב), ר' יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. כלומר על אותם אנשים עבר עליהם יחזקאל להחיותם. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל, היו בהן בחורים שהיו מגנין. את החמה-השמש ביופיין, והיו כשדיות רואות אותם ושופעות זבות מחמת תאוה. אמרו לבעליהן ובעליהן למלך. ציוה המלך והרגום ועדיין היו שופעות זבות שהיתה נראית זיו תארם, ציוה המלך ורמסום.
ת''ר: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה משאל ועזריה לכבשן האש. אמר לו הקב''ה ליחזקאל: לך והחיה מתים בבקעת דורא! כיון שהחיה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו, אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא, על יחזקאל היו אומרים שהיה חבירם של חנניה משאל ועזריה. ונבוכדנצר היה יודע שהיה הקב''ה מחיה אותם. פתח ואמר להקב''ה (דניאל ג לג): ''אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר'' (עפ''י הגמ' במסכת סנהדרין פרק חלק דפים צ צב)
ההפטרה: ''וידבר דוד'' שמואל ב' פרק כב' (זו גם הפטרת האזינו)
בהפטרה מסופר: על השירה שאמר דוד, בעת שהציל ה' אותו מיד אויביו ומיד שאול.
וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול: ויאמר, ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי: מהולל אקרא ה'... יצילני מאויבי עז, משונאי כי אמצו ממני: ותפלטני מריבי עמי, תשמרני לראש גוים. על כן אודך ה' בגוים, ולשמך אזמר: מגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם:
בפרשה מסופר: על השירה שאמרו משה וישראל, בעת שהציל אותם ה' מיד פרעה וחילו.
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים:
בהפטרה מסופר: על השירה שאמר דוד, בעת שהציל ה' אותו מיד אויביו ומיד שאול.
וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול: ויאמר, ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי: מהולל אקרא ה'... יצילני מאויבי עז, משונאי כי אמצו ממני: ותפלטני מריבי עמי, תשמרני לראש גוים. על כן אודך ה' בגוים, ולשמך אזמר: מגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם:
בפרשה מסופר: על השירה שאמרו משה וישראל, בעת שהציל אותם ה' מיד פרעה וחילו.
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים:
ה' ימלוך לעולם ועד:
{א} וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: {ב} וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: {ג} אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: {ד} מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: {ה} כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: {ו} חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: {ז} בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: {ח} (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: {ט} עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: {י} וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: {יא} וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: {יב} וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: {יג} מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: {יד} יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: {טו} וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם: {טז} וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: {יז} יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: {יח} יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: {יט} יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי: {כ} וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: {כא} יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: {כב} כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: {כג} כִּי כָל (משפטו) מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: {כד} וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: {כה} וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: {כו} עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: {כז} עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: {כח} וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל: {כט} כִּי אַתָּה נֵירִי יְהוָה וַיהוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: {ל} כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: {לא} הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: {לב} כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: {לג} הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דרכו) דַּרְכִּי: {לד} מְשַׁוֶּה (רגליו) רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: {לה} מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: {לו} וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי: {לז} תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: {לח} אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: {לט} וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: {מ} וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: {מא} וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: {מב} יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל יְהוָה וְלֹא עָנָם: {מג} וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: {מד} וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: {מה} בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: {מו} בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: {מז} חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: {מח} הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: {מט} וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: {נ} עַל כֵּן אוֹדְךָ יְהוָה בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר: {נא} (מגדיל) מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:
בהפטרה מסופר: על שירת דוד.
''וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, ביום הציל ה' אתו מכף כל איביו ומכף שאול'' (שמואל ב' כב א).
אמרו חז''ל: לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה.
ישראל כשנעשה להם נס קריעת ים סוף ואמרו שירת הים נמחל להם, שנאמר: ''ויסע משה את ישראל'' (שמות טו כב), שהסיען מחטאים שלהם שחטאו בים סוף, שנאמר: ''וימרו על ים בים סוף'' (תהלים קו ז). וזו אחת מעשר השירות (מכילתא בשלח).
ואנו לומדים מכאן: שיש לו לאדם להודות לה' על חסדיו הן בפרט והן בכלל, שהרי אחרי שהודה דוד המלך ע''ה על כל הצלה והצלה לחוד, שנאמר: ''מזמור לדוד, בברחו מפני אבשלום בנו'' (תהלים ג א). מזמור: ''בבוא הזיפים'' (תהלים נד ב). מזמור: ''בבוא אליו נתן הנביא'' (תהלים נא ב). אח''כ אמר שירה זו הכוללת כל ההצלות (רלב''ג).
הפרק הזה כולו סידר נעים זמירות ישראל בספר תהילותיו מזמור י''ח, וספר תהלים יש בו סגולות נפלאות כי חיברה ברוח הקודש.
והזכיר במזמור את שאול בפרט מכיון שהוא גרם לו לצאת מארץ ישראל, ארץ חמדה טובה ורחבה לחוץ לארץ. כמו שאמר: ''כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה''' (ש''א כו יט). וזה היה קשה בעיניו מכל מה שסבל מידי שאר אויביו.
''ויאמר, ה' סלעי ומצדתי ומפלטי לי'' (ש''ב כב ב). בעשר שבחים רמז דוד להצלתו מעשרה אויבים חזקים. ואלו הם: שאול, דואג, אחיתופל, שבע בן בכרי, שמעי בן גרא, צובה מלך ארם, גלית הפלשתי ושלושת אחיו ילידי הרפה שומרי ראש אכיש.
וכשדוד היה מוקף פורעניות קשות, ''כי אפפני משברי מות'' (כב ה), כי הצרות שוברות לב האדם באנחותיו ודאגותיו ונעשה כשבר כלי. בשעה שגלים קשים ומסוכנים הקיפוני מכל עבר, שהצרות מתגלגלות ובאות כאופן וגלגל, אפפוני בכל פינה ופינה (שוחר טוב), ובאו עד האף, ''כי באו מים עד נפש'' (תהלים סט ב).
''בצר לי אקרא ה''' - כשהייתי במקום צר, כשנתפסתי בין רגליו של אבנר בן נר כשרציתי לקחת החנית והצלוחית ולצאת מן המערה.
''וישמע מהיכלו קולי'' - ובאה צירעה ועקצה את רגלו.
''ישלח ממרום יקחני'' - שנאמר: ''ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאת צאן'' (תהלים עח ע).
''יצילני מאיבי עז'' - הכוונה לדואג האדומי, שהיה מעז פניו בדוד וטען שהורה שלא כהלכה, כיון שבנה ביהמ''ק באמצע ההר.
''משנאי כי אמצו ממני'' - הכוונה לאחיתופל שקראו רבי אלופי ומיודעי.
''יקדמני ביום אידי'' - שלקחתי את בת שבע.
''ויצא למרחב אתי'' - ה' מוציאני מן המיצר אל המרחב, כמו שאמר בספר תהלים: ''מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה'' (תהלים קיח ה), הוציאני למרחב לארץ ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה. ''ויהי ה' משען לי'' - שנאמר: ''ה' העביר חטאתך לא תמות'' (יב יג).
''יחלצני כי חפץ בי'' - ב- י''ב שבטים, וחפץ בי לנגיד על ישראל.
''ואת עם עני תושיע'' - יש בזה רמז לימות המשיח, כמו שאמרו חז''ל: אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לביאת המשיח, שנאמר (כב כח): ''ואת עם עני תושיע, ועיניך על רמים תשפיל'' (סנהדרין צח.).
''האל מעוזי חיל, ויתר תמים דרכי'' - שהצילו הקב''ה בשעה שעיטרו והקיפו שאול מכל העברים, כמו שנאמר: ''וילך שאול מצד ההר מזה ודוד ואנשיו מצד ההר מזה, ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול ושאול ואנשיו עטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם'' (ש''א כג כו), ובא הקב''ה והתיר ופתח דרכו שהיה סגור מפניהם, כמו שנאמר: ''ומלאך בא אל שאול לאמר, מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ''. וכתיב: ''וישב שאול מרדף אחרי דוד'' (כג כח).
''תרחיב צעדי תחתני'' - כשפלשתים עלו לבקש את נפשו כששמעו שמשחו אותו ישראל למלך עליהם, כמו שנאמר: ''וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד, וישמע דוד וירד אל המצודה'' (ש''ב ה יז), ושמה הרחיב ה' את צעדיו.
''על כן אודך ה' בגוים, ולשמך אזמר'' - על כל הישועות והנחמות אודך בפירסום לעיני הגויים. ולשמך אזמר כמו שאמר מזמורי תהלים על כל הצלה שהצילו: מגלית ומכף שאול והזיפים ומיד אכיש מלך גת ומן העמלקים מנבל ומאבשלום בנו שמרד בו, ומעצת אחיתופל. והן בהיותו רועה צאן הצילו מחיות רעות שהכה גם את הארי גם את הדוב וגוריהם, ומקרני הראם הורידו.
''מגדול ישועות מלכו'' - פסוק זה מתחיל באות מ' ומסיים באות מ' כי דוד מלך מ' שנה. כמו משה רבינו שלימד את ישראל מ' שנה.
כאן נאמר מגדול ישועות מלכו, ובתהלים נאמר מגדיל ישועות מלכו, לפי שאין ישועת ישראל באה בבת אחת אלא מגדלת והולכת, ומהו מגדול? שנעשה למלך המשיח כמגדל גדול, שנאמר: ''מגדל עז שם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב'' (משלי יח י).
ואומרים בברכת המזון מגדיל ישועות מלכו, ע''ש מלכות בית דוד שעתידה לחזור, שנאמר: ''ועבדי דוד מלך עליהם'' (יחזקאל לז כד).
ויש קבלה שביום שבת קודש יש לומר מגדול, וביום חול מגדיל, והטעם מפני שהשבת מלך גדול כנגד היום חול.
מגדוֹל ו וחולם תנועה גדולה ומגדִיל בחיריק תנועה קטנה (אבודרהם).
ועוד אמרו: כתוב אחד אומר מגדיל וכתוב אחר אומר מגדול.
ר' יודן אומר: לפי שאין ישועתה של אומה בבת אחת אלא מגדלת והולכת. וזהו מגדול, שעושה לך מלך המשיח כמגדל גדול, שנאמר: ''מגדל עז שם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב'' (משלי יח י).
יה''ר כשם שעשה ה' ישועות וחסד למשיחו דוד, כן יעשה לזרעו עד עולם אמן!
מעלותיו של דוד המלך
* המלך השני לישראל, וראש למלכי בית דוד.
* בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים (מ''א ב יא).
* דוד נקרא ''נר ישראל'' (ש''ב כא יז).
* בן-חיל אשר לבו כלב האריה (ש''ב יז י).
* משיח אלהי יעקב (ש''ב כג א).
* דוד נזכר למעלה מאלף פעמים במקרא.
* דוד נולד מהול.
* נשא שש נשים, והן: אחינועם היזרעאלית, אביגיל, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, (ש''א). והנביא אמר לו: ''ואם מעט ואסיפה לך כהנה וכהנה'' (ש''ב יב ח), סה''כ שמונה עשרה נשים (סנהדרין פ''ב, א).
* שמונה עשרה מלחמות עשה דוד. שלש עשרה לצרכיהן של ישראל וחמש לצורך עצמו (ויק''ר פא ד).
* היתה נפשו משתוקקת להיות בבית המדרש, שנאמר: ''ה' אהבתי מעון ביתך'' (תהלים כו ח), וכן נאמר: ''נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה''' (תהלים פד ג).
* ''מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב'' (תהלים כד ג), אמר לו הקב''ה: אי אתה יודע כי נקי כפיים ובר לבב מי שיש לו שתי מדות הללו. מיד שמח דוד ואמר: יש בי! שנאמר: ''ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו'' (ש''ב ח טו), וזהו נקי כפיים ובר לבב, שנאמר: ''בקש ה' לו איש כלבבו'' (ש''א יג יד).
* דוד קרא לעצמו עני, שאמר: ''תפלה לעני כי יעטף'' (תהלים קב א), שבשעה שראה שכל החלונות וכל שערי השמים מזומנים להפתח לעני, ואין בכל התפילות שהקב''ה יאזין להם כמו לתפילת העני, עשה עצמו עני ואביון ופשט לבוש המלכות וישב על הארץ כעני ואמר תפילה, שנאמר: ''תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני'' (תהלים פו א).
* מטבע דוד צד אחד מקל רועים ותרמיל ומצד שני מגדל דוד.
* דוד היה עושה ''משפט וצדקה'' - משפט לעשיר וצדקה לעני.
* ענוה -''ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם'' (תהלים כב ז).
דוד עם הארי והדוב
''ויאמר דוד אל שאול רעה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר'' (שמואל א' יז לד).
ה' נתן לדוד רמז ע''י שנעשה לו נס עם הארי והדוב ונצחם כך ינצח את גלית הפלשתי הערל, ועל ידו תבוא תשועה לעמ''י. ודוד הבין את הרמז, ואמר: וכי מה אני חשוב שהכתי חיות רעות ומסוכנות אלה?! אלא, דבר עתיד ליארע לישראל ותבוא ישועה והנצלו על ידו.
דוד מספר לשאול שלא בכדי הקב''ה זימן לפניו אריה שהוא מלך החיות עם שני כפירים - שני גוריו. ונשא הארי. שה מהעדר. ולהוציא. שה ממלתעות הארי זה פקוח נפש ממש, שחמתו בערה בו עד להשחית. ובכל זאת דוד לא נרתע וחירף נפשו, שם נפשו בכפו להציל עשוק מיד עושקו: וכן הגיח דוב מהיער עם גורו ודוד נלחם גם בו ויגרשהו.
וזה שאמר: ''ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו, ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו'' (יז לה), דוד לא פחד ולא נרתע להלחם עם מלך החיות החזק והגיבור - ליש גיבור בבהמה, ולהציל מפיו את ה. שה, אלא יצא ורדף אחריו בעוז ותעצומות אעפ''י שהיה מוקף בשני כפירים ועוד דוב מתוחבל ומסוכן וגורו לא נרתע דוד ומסר נפשו בכפו והכהו אעפ''י שהיה כפסע בינו ובין המות, והחזיק בזקן הארי אחר שהארי לא ויתר על ה. שה שנחטף מפיו הכהו וימת אותו ויצל ה. שה מפי האריה.
ומובא במדרש: בשעה שראה דוד שנעשה לו נס ע''י אותו ה. שה, כששחטו הפשיט עורו מעליו ועשה ממנו בגד עליון והיה לבוש בו תמיד כדי לזכור תדיר חסדיו של מקום. וכך אמר לשאול: ''ונשא שה מהעדר'' ונשא זה - שׂה המעיל הזה נעשה מעור אותו ה. שה שהצלתי מפי הארי:
''ויאמר דוד: ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה, ויאמר שאול אל דוד: לך וה' יהיה עמך!'' (יז לז). שאול הרהר יפה בדבר קודם שנתן רשות לדוד ללכת לקראת הפלשתי, שהרי היה בזה עניין חשוב מאוד לכלל ישראל שהיו עלולים ליהפך לעבדים לפלשתים במידה ודוד ינוצח, זוהי הכרעה גורלית ביותר. בכל זאת אמר לדוד ''לך! וה' יהיה עמך'' אעפ''י שבדרך הטבע בלתי אפשרי הדבר שדוד ינצח שהרי נער הוא ואינו מלומד בתכסיסי מלחמה ואילו גלית איש מלחמה מנעוריו, אבל ע''י הנס שנעשה לדוד וכן ראה את רגש נפשו הנעלה, הבין שאול שאין מעצור לה' להושיע ברב או במעט.
דוד והראם
''הושיעני מפי אריה, ומקרני רמים עניתני'' (תהלים כב כב), בשעה שהיה דוד רועה צאן, הלך ומצא הראם ישן וסבר שהוא הר ועלה עליו והיה רועה. ננער הראם משנתו ועמד, והיה דוד רכוב עליו ומגיע עד לשמים! באותה שעה התפלל דוד לה' ואמר: אם אתה ה' מורידני מן הראם הזה אני בונה לך היכל של מאה אמה כקרן הזה של הראם כתועפות ראם לו. מה עשה הקב''ה, זימן לו אריה שהוא מלך החיות, כיון שראה הראם את האריה נתירא ממנו, כרע רבץ תחתיו כדי לכבדו. דוד לו ידע נפשו מרוב פחד ולא ידע כיצד לפעול, אם ירד מעל גבי הראם יפול שדוּד אל תוך לוע הארי מהפח אל הפחת. התחנן דוד לפני הקב''ה וביקש: הושיעני ה' מפי אריה, כשם שעניתני והורדתני מקרני הראם. שמע ה' לתחינת דוד וזימן למקום צבי קל רגלים, ראה האריה את הצבי, דלק אחריו ונעלמו עקבותיו, וכך ניצל דוד (מדרש שוחר טוב).
הראם הוא בעל חיים גדול מאוד, שאינו מצוי עוד בימינו מכיון שנכחד מן העולם. כשנח הכניס לתיבה עפ''י צווי ה' מן הבהמה הטמאה שניים שניים, לא יכל להכניס את הראם מפאת גודלו שהיה רב ממדים, מה עשה? קשר את הראם לתיבה ורק את ראשו הכניס לתיבה וכך ניצל הראם ממי המבול.
דוד וגלית הפלשתי
הפלשתים נאספו למלחמה אל ההר מזה וישראל אל ההר מזה. ויצא איש הביניים - שהיה יוצא ובא בין שתי המחנות, והיה מבונה מכל מום. יצא ממחנות פלשתים גלית שמו - שבא בגלוי פנים בחוצפה ועזות מצח שבא מעורפה. יצא מגת, גבהו שש אמות וזרת.
''וכובע נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת. ומצחת נחשת על רגליו, וכידון נחשת בין כתפיו'' (שמואל א' יז ה).
הגן על עצמו מכל צד כל גופו כליל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, היה משורין.
''וחץ - עץ חניתו כמנור ארגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונשא הצנה הלך לפניו'' (יז ז), הברזל בראש הרומח מבריק כלהבה.
וכל זה עדיין לא מגיע לחצי שבחו, שהיה חזק מאוד. אלא שאסור לספר בשבחן של רשעים.
ובכל זאת דוד לא פחד ולא נבעת מכל זה ומסר נפשו להורגו. גלית יצא לחרף מערכות ישראל... ''וכל איש ישראל בראותם את האיש, וינסו מפניו וייראו מאד'' (יז כד).
כדי להסיר פחדו מעל המלך והעם אומר דוד: ''כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים'' (יז כו), ועל זה אמר בתהלים (עד): ''עד מתי אלהים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח. אל ישב דך נכלם, עני ואביון יהללו שמך. קומה אלהים ריבה ריבך, זכר חרפתך מני נבל כל היום. אל תשכח קול צרריך שאון קמיך עלה תמיד''.
דוד ראה אות מהשמים שהוא האיש המיועד לנקום נקמת ה' בפלשתי הערל הזה, ע''י שהגיע בשליחות ישי אביו לשדה המערכה. דוד הציע את עצמו לפני שאול המלך שהוא ילחם בגלית הפלשתי אך שאול הניא אותו מזה באמרו: ''כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעריו'' (יז לג), ויאמר דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב יהי רצון שהוא יצילני מיד הפלשתי הזה דרך נס. ויאמר שאול אל דוד: ''לך וה' יהיה עמך''!
דוד היה אחד מארבעה צדיקים שה' נתן להם רמז, ואלו הם: משה - במצוות מחיית עמלק. יעקב - ''והנה אנכי עמך ושמרתיך''. מרדכי - אסתר בבית אחשורוש. ודוד - שאירע לו הנס עם הארי והדוב.
''ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלקי אבנים מן הנחל'' (יז מ), כי גלית חרף מערכות ישראל ודין מחרף ומגדף בסקילה.
''וישם אתם בכלי הרעים אשר לו ובילקוט וקלעו בידו, ויגש אל הפלשתי'' (יז מ), דוד רצה להטעות את גלית שלא ישמר ממנו, לפיכך לקח מקלו בידו. וכן להודיע לעיני כל שאינו סומך על כחו אלא על רחמי שמים בלבד.
''ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו, כי היה נער'' (יז מב), ואין בו תחבולות מלחמה, ואין מקומו בשדה הקרב. ואדמוני עם יפה מראה, שהיה רך וענוג ולא מנוסה בקרבות.
ויאמר הפלשתי אל דוד: הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?.. ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה. שלא היה מכבודו להלחם בנער שבא ללא נשק ולא ערוך למלחמה בא במקלו בלבד, וזה לא כוחות שוים.
''ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת'' (יז מה), היום הזה יסגרך ה' בידי... וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה'. ''וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו, ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה'' (יז מט).
אמר הקב''ה: הפה שחירף וגידף יסכר בעפר, יסכר פי דוברי שקר. ועוד סיבה: שהיה דגון - עבודה זרה מצויר על לבו, לקיים מה שנאמר: ''ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם'' (ויקרא כו ל). ולקיים מה שנאמר: ''ואיבי תתה לי ערף'' (ש''ב כב מא).
''וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו, ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו'' (יז נא). אוריה הודיע לדוד כיצד שולפים החרב מתערה, נטל חרבו ממנו וחתך ראשו. ''ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלים'' (יז נד). ועליו אמר משה: ''ידיו רב לו'' (דברים לג ז).
ברוב ענוה אמר דוד לה': ה!
לא גבה לבי - בשעה שמשחני שמואל הנביא למלך על ישראל.
ולא רמו עיני - בשעה שהרגתי את גלית הפלשתי.
ולא הלכתי בגדולות - בשעה שהחזירוני למלכותי.
ובנפלאות ממני - בשעה שהעלתי את ארון ה'.
בפרשה מסופר: על שירת הים.
''דבר אל בני ישראל ויסעו'' (שמות יד טו).
אמר משה לפני הקב''ה: האויבים מאחריהם, והים מלפניהם, לאיזו דרך יסעו? מה עשה הקב''ה שלח את מיכאל השר הגדול ונעשה לחומת אש בין ישראל ובין מצרים והיו רצים לבוא אחר ישראל ולא היו יכולים מפני האש.
ויען משה לפני הקב''ה: רבונו של עולם! ואני מה אעשה?
אמר לו: טול המטה אשר נתתי לך ולך אל הים בשליחותי ואמור לו: אני שלוחו של יוצר בראשית, גלה דרכיך לב-ני שיעברו בך! מיד הלך משה אל הים ואמר לו דברי הקב''ה.
ויען הים אל משה: לא אעשה כדבריך, לפי שאתה ילוד אשה. ולא זו בלבד אלא שאני גדול ממך בשלשה ימים. אני נבראתי ביום השלישי ואתה נבראת ביום השישי (שמות רבה).
מיד השיב משה דברי הים אל הקב''ה. אמר לו הקב''ה: עבד המסרב ברבו מה עושין לו? אמר לו משה: מלקין אותו במטה. אמר לו הקב''ה: אף אתה ''הרם מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו'' מיד ''ויט משה את ידו על הים'' (יד כז), ויבקעו המים.
''וישב הים לפנות בוקר לאתנו'' אותיות לתנאו, שהתנה הקב''ה עם הים במעשה בראשית שיבקע לפני ישראל (אבן עזרא).
''דבר אל בני ישראל ויסעו'', אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם, והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם את הים.
''דבר אל בני ישראל ויסעו'', זו העצה לחתום פי המקטרגים, אמור להם בשמי שיסעו בתוך הים. ובזכות מסירות נפש זו שישמעו אלי ויסעו יבקע הים אחר כך. וכיון ששמעו ישראל כך, קפץ נחשון בן עמינדב ואח''כ כל שבט יהודה ושבט בנימין אחריהם.
ואחז''ל: שנכנסו עד ירכיהם בים ולא נבקע, והלכו עד בטניהם ולא נבקע, עד צואריהם ועדיין לא נבקע, כיון שראו כך שעוד מעט והמים מגיעים עד לפיהם, התחילו לצעוק אל ה' ואמרו: ''הושיעני אלהים, כי באו מים עד נפש'' (תהלים סט ב), אז נבקעו המים, ואח''כ כל בנ''י הלכו ביבשה בתוך הים.
בפרק יד פס' טז כתוב: ''ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה'' ובפס' כט כתוב: ''ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים''. אם בים, למה ביבשה? ואם ביבשה, למה בתוך הים? אלא - מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חטמם, אח''כ נעשה להם יבשה. קרקע הים נתיבשה, ובנ''י הלכו ביבשה בתוך הים.
דרש רבי נהוראי: היתה בת ישראל עוברת בים ובנה בידה ובוכה, פושטת ידה ונוטלת תפוח או רימון מתוך הים ונותנת לו.
ומתוך מי הים המלוחים יצאו מים מתוקים שהיו נוזלים מקרקעית הים ומהם שתו ושאבו מים בששון. ומי האוקינוס באו ונעשו כאהל וכיפה לבנ''י. ים סוף נגזר לי''ב גזרים - ''לגזר ים סוף לגזרים, כי לעולם חסדו'' (תהלים קלו יג). וכל שבט ושבט עבר בשביל נפרד, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. והחומה היתה שקופה כזכוכית שכל שבט ושבט ראה חבירו. וכשנבקע הים נבקעו עמו כל מימות שבעולם ונחלקו, אפי' מים שבנהרות ושבכלי עץ ואבן.
המצרים רדפו אחריהם ''כל סוס פרעה רכבו ופרשיו, אל תוך הים'' (יד כג).
ה' שלח את עמוד הענן והיה יורד ועושה אותו כטיט, ועמוד האש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות ונצרבו רגליהם, והיו משתוללים והרוכבים היו מקבלים חבטות חזקות ואבריהן היו מתפרקין.
תנא דבי רבי ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים, למה היו דומים? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן. אם תכנס לפנים הרי הנחש נושף בה. תחזור לאחוריה, הרי הנץ עומד בחוץ לתפסה. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת בכנפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבוא ויצילה.
כך היו ישראל דומים על הים: לירד לים לא היו יכולים - שעדיין לא נבקע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולים - שכבר פרעה הקריב. מה עשו? ''וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה''' (יד י), מיד ויושע ה'.
איש לא הבין עניין הירידה למצרים, ואחריו עניין השעבוד של רד''ו שנה, ואחריו עניין עשר המכות, עד שבאו אל הים.
כי כל הנסים והנפלאות היו עפ''י סדר ומשטר ידוע, ולפי חוק ומשפט עליון שהוקבעו מראש ברצון הבורא ברוך הוא.
ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואתו, עד שנגלה לעין כל הנס הגדול שביציאת מצרים, וכולם ראו ''את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים'' (יד לא).
''אז ישיר משה'' אז כשראה משה את הנסים עלה בלבו לשיר שירה.
עניין גדול ונשגב לומר את שירת הים בקול ובשמחה, וירגיש כאילו הוא יוצא כעת ממצרים, וזו סגולה לכפרת עוונות. ומי שאומר בכונה ובשמחה יזכה לאומרה בביאת משיח צדקנו.
כתוב בזוהר הקדוש: אמר רבי שמעון בר יוחאי: בשעה שהיו ישראל עומדים על הים ואמרו שירה, נגלה עליהם הקב''ה עם צבאותיו ופמליותיו בשביל שידעו את מלכם שעשה להם כל הנסים האלה והגבורות, וכל אחד ואחד ידע וראה מה שלא ידעו ולא ראו שאר נביאי העולם.
מן השירה הזאת תראה שכולם בחכמה עליונה ראו וידעו דברים ואמרו. שאם לא כן היאך אמרו כולם דברים אחדים? ורוה''ק בפיו של כל אחד ואחד.
בשעה שבקש הקב''ה להטביע את המצרים בים. עמד עוזא שר של מצרים ונשתטח לפני הקב''ה ואמר לפניו: רבונו של עולם! במידת הרחמים בראת עולמך, למה אתה רוצה להטביע את בני?
מיד כינס הקב''ה כל פמליא של מעלה ואמר להם: תדונו ביני ובין עוזא שר של מצרים. התחילו שרי האומות מלמדים סנגוריא על מצרים. כיון שראה מיכאל כך, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם הטיט שעליה ותינוק יהודי שקוע בתוכה ששקעו המצרים בבנין. ובא ועמד לפני הקב''ה ואמר: רבוש''ע! כך שעבדו את בניך. מיד עמד ה' מכסא רחמים וישב על כסא דין וטבעם בים. ולכך אמרו: ''עזי וזמרת יה'', עמד לי כנגד עוזא (ילקוט שמעוני).
דרש ר' יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: ''זה אלי ואנוהו'' (טו ב).
תניא, היה רבי מאיר אומר: אפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה.
א''ר תנחום: כרס נעשתה להם כאספקלריא המאירה וראו במו עיניהם את זיו השכינה. ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא.
בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים (רש''י).
מראש השירה ועד ''כי בא סוס פרעה'' (טו יט), יש י''ח פסוקים כנגד י''ח חוליות שבשדרה של המתים שעתידים לקום לתחיה ולומר שירה לפני הקב''ה על הנס שהחיה אותם אחר שהיו עפר באדמה. ולכן כתוב אז ישיר בלשון עתיד ולא אז שר בלשון הוה.
אחת השאלות ששואלים את האדם ביום הדין: ציפית לישועה?
ואנו אומרים בתפילה ''כי לישועתך קיוינו וציפינו כל היום''. ואם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא בלי שום ספק.
וע''כ עלינו ללמוד מן העבר על העתיד, כי כל מה שהצרות מתרבות ובאות, עלינו להתחזק יותר באמונה שלימה, כי סוף סוף יצא כנגה צדקנו. והשי''ת ינחם ציון ועמנו וישלח לנו משיחו במהרה, ותשועת ה' כהרף עין.
יה''ר שיקוים בנו הפסוק:
(עיין גם פרשת בשלח-שבת שירה)
ספרדים: שמואל ב' פרק ו' פרק ז' פס' א' - י''ז
אשכנזים: שמואל ב' פרק ו' פרק ז' פס' א' - ג'
תימנים: שמואל ב' פרק ו' פס' א' - י''ט
בהפטרה מסופר: על עוזה שהתקרב יותר מדי לארון האלהים וקיבל עונש מות.
וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה, ועזא ואחיוֹ בני אבינדב נוהגים את העגלה חדשה: וישלח עזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר: ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל, וימת שם עם ארון האלהים: ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה, ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה:
בפרשה מסופר: על נדב ואביהו שהקריבו אש זרה לפני ה' וקיבלו עונש מות.
ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימתו לפני ה':
אשכנזים: שמואל ב' פרק ו' פרק ז' פס' א' - ג'
תימנים: שמואל ב' פרק ו' פס' א' - י''ט
בהפטרה מסופר: על עוזה שהתקרב יותר מדי לארון האלהים וקיבל עונש מות.
וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה, ועזא ואחיוֹ בני אבינדב נוהגים את העגלה חדשה: וישלח עזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר: ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל, וימת שם עם ארון האלהים: ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה, ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה:
בפרשה מסופר: על נדב ואביהו שהקריבו אש זרה לפני ה' וקיבלו עונש מות.
ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימתו לפני ה':
(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף: (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: (ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה: (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: (יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: (יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: (יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: (טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: (טז) וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים: (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת: (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: {כאן מסיימים התימנים}
(כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: (כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה: (כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: (כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ: ז (א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: {כאן מסיימים האשכנזים}
(ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר: (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: (ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: (ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה: (יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד:
(כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: (כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה: (כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: (כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ: ז (א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: {כאן מסיימים האשכנזים}
(ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר: (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: (ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: (ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה: (יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד:
בהפטרה מסופר: על עוזה שהתקרב יותר מדי לארון האלהים וקיבל עונש מות.
''ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף'' (שמואל ב' ו א).
תכלית כיבוש ירושלים היתה להופכה למקום המקדש שבו יובא הארון שהיה עד עכשיו נודד ממקום למקום, ומיד לאחר שכבש דוד את עיר ציון הלך להביא את הארון מבעלי יהודה היא קרית יערים לעיר דוד היא ירושלים. אחר שנשבה הארון בידי הפלשתים והוחזר לרשות ישראל, שכן ארון העדות בבית אבינדב בקרית יערים.
והכתוב מלמדנו שדוד אסף שלושים אלף נבחרים. אעפ''י שהיו עמו רבים מבני ישראל במלחמתו עם פלשתים לפי שנאספו עליו כשהמליכוהו בחברון וזו היתה אסיפה שניה. הוסיף עליהם עוד שלושים אלף כדי להעלות את הארון (רד''ק). ואסף את כל הנבחרים כל נבחר וטוב בישראל, שבחר את המעולים בעם להעלות על ידם את ארון ה' הנכבד והנורא בכובד ראש, והכוונה לזקני העם המצויינים בעם. מובא בירושלמי: שבאותו יום סמך דוד תשעים אלף זקנים. אסף תלמידי חכמים וסמכם שיקראו ''רבי'' ויוכלו לדון דני נפשות.
''וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה'' (ו ג), שלא נשתמש בה הדיוט, בגלל קדושת הארון (רד''ק).
וכמה טעמים נאמרו למה טעה דוד:
א. שדוד חשב שהציווי ''בכתף ישאו'' נוהג רק כשנושאים את הארון ממקומו הקבוע ולא בהעברה ממקום למקום.
ב. כיון שבארון היו רק שברי לוחות סבר דוד שמותר לשאתו בעגלה חדשה.
ג. דוד סבר שבני קהת נשאו את הארון על כתפיהם מצד חסידות שרצו להחמיר על עצמם, אבל בעגלה חדשה יהיה קידוש השם.
ד. דוד סבר שהציווי ''בכתף ישאו'' חל רק במדבר כיון שהמשכן נישא בעגלות נצטוו לשאת את הארון בכתף להודיע שקדושתו יתירה על זו של המשכן.
''וישאהו מבית אבינדב'' (ו ג), ששה חטאים חטאו בנשיאת הארון ולכן נכשל הנסיון להעלותו לירושלים ועוזה מת בחרון אף ה'.
א. הרכיבו אותו על עגלה חדשה ולא נשאוהו בכתף כפי ציווי התורה ''בכתף ישאו''.
ב. עוזה ואחי. ו נהגו העגלה, ולא למדו מהפלשתים שלא נהגו העגלה בעצמם אלא הפרות הנהיגו את העגלה וכוונו את הדרך.
ג. שנשאוהו מבית אבינדב על עגלה ולא נתנו ללויים שישאוהו.
ד. שלא נשאוהו במוטות, אלא נגעו בארון האלהים עצמו.
ה. ואחי. ו הולך לפני הארון ואחוריו כלפי הארון וכדי בזיון וקצף לעשות גו לארון, ואילו שרי הפלשתים נשמרו מזה והלכו אחרי הארון ולא לפניו.
ו. שהיו משחקים לפני ה' ולא קיימו בעצמם וגילו ברעדה. היו שמחים לפני ארון ה' בכל מיני כלי זמר בעצי ברושים - כלי זמר עשויים מעצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים - כלי זמר שגורמים לאדם לנענע את עצמו וגופו רוקד מרוב שמחה והתלהבות. ובצלצלים - כלי הקשה עשויים מנחושת, הללוהו בצלצלי שמע. וכתוב במשנת רבי אליעזר, שכל מי שהיה מביט בארון היה לוקה. אמר דוד הריני עומד ומרקד לפני הארון וישראל מניחים להביט בארון ומביטים בי.
''וישלח עזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר'' (ו ו), הרד''ק פירש שהבקר נתפרקו ונזדעזעו אבריהם מקדושת הארון, שלא היה ראוי לינשא בעגלה שימשכוהו הבקר אלא בכתפי הלויים הרי ראוי להיות נישא.
''ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל'' (ו ז), על מעשה השגגה שאחז בארון בחושבו שצריך סמך בל יתמוטט וזהו חוסר אמונה שהיה לו לדעת כי ה' השוכן בו נושא ולא נישא. ואם הארון נושא את נושאיו בודאי שישא את עצמו ולא יפול.
''וימת שם עם ארון האלהים'' (ו ז), סמוך לארון מת על ששכח קדושת הארון ופחד ה' בעודו עם ארון האלהים וזה חטא גדול מנשוא השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו.
מפני מה נענש דוד?
מובא בגמרא: נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: ''ויהי כאשר תם כל העם לעבר, ויעבר ארון ה' והכהנים לפני העם'' (יהושע ד יא), ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר: ''ויבאו עד גורן כידן, וישלח עזא את ידו לאחז את הארון כי שמטו הבקר'' (דה''י א' יג ט). אמר לו הקב''ה: עוזא! נושאיו נשא - שהארון פרח באויר עם הכהנים הנושאים אותו על כתפיהם לעבור את הירדן. נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?!
''ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל'' (ו ז) - רבי יוחנן ור''א, חד אמר על עסקי שלו - שגגה ששגג לאחוז בו. ''ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה'' (ו ח), א''ר אלעזר שנשתנו פניו כחררה - עוגה שאופים על גבי גחלים והיא חרוכה.
דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה ''זמירות'' שנאמר: ''זמירות היו לי חקיך בבית מגורי'' (תהלים קיט נד), כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי זמירות לשעשעני. אמר לו הקב''ה: דברי תורה שכתוב בהן ''התעיף עיניך בו ואיננו'' (משלי כג ה), אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ''ולבני קהת לא נתן, כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו'' (במדבר ז ט). משה רבינו לא נתן עגלות לבני קהת לפי שיש עליהם לשאת בכתף ''בכתף ישאו'' לשון ציווי. כי לא היו ממונים אלא על דבר קדושת הארון, השולחן, המנורה ומזבח הזהב ודוד הביאו בעגלה (סוטה לה.).
בפרשה מסופר: על נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה לפני ה' וקיבלו עונש מות.
נדב בנו הבכור של אהרן הכהן מאשתו אלישבע בת עמינדב, הוא ואחיו אביהוא חכמים וצדיקים מגדולי הדור היו החשובים ביותר אחר משה ואהרן היו אבות בתי דין וזכו לעלות עם משה אהרן ושבעים מזקני ישראל על הר סיני עפ''י ציווי ה' ''ויחזו את האלהים''.
''ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד'' (ויקרא י ג), היכן דבר? ''ונעדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבדי'' (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (רש''י).
חכמי ישראל אומרים: שנדב ואביהוא היו מהמעט שנכנסו לפרדס החכמה יחד עם אדם הראשון נח ואברהם. כנגדם היו אחרים שעליהם נאמר שנכנסו לפרדס, והם בן עזאי ובן זומא, אלישע אחר ור' עקיבא. החטא של אדם הראשון, נח ובני אהרן היה ''קיצוץ בנטיעות'', שפירושו חילוק ופירוד בשכינה. הם הפרידו במחשבתם בין הצדיק ובין השכינה ולא איחדו ביניהם. ולכן, אומר בעל ''צרור המור'': בני אהרן מתו כמו שמת בן עזאי באש. ומוסיף בעל ''צרור המור'' על הקשר המופלא שבין חטאם של בני אהרן, שלא היו להם נשים, לבין העונש של שריפה באש. ולזה כיוונו רז''ל באומרם, אבא חנין אומר: ע''י שלא היה להם נשים, דכתיב: ''וכפר בעדו ובעד ביתו'' (ויקרא טז ו), ביתו- זו אשתו. לפי שלא היו להם נשים, שנאמר: ''ובנים לא היו להם'' (במדבר ג ד). כי איש ואשה נקראו אחדים וביחודם שכינה שרויה ביניהם, והם לא רצו זה היחוד ונפרדו זה מזה, וזהו ''קיצוץ בנטיעות''.
וכן אמרו, רבי ישמעאל אומר: ''שתוי יין נכנסו למקדש'' (רש''י ויקרא י ב), להורות שחטאם היה חטאת אדם הראשון, שהרי העץ שאכל אדם הראשון, רבי אומר: ''גפן היתה'' (מדרש הנעלם נח). וזהו חטא נח, דכתיב: ''וישת מן היין'' (בראשית ט כא). וכן אמרו, תניא רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן (ערובין סג.), שנאמר: ''להורת'' (ויקרא יד נז). גדולי המוסר מאריכים בפרשת מותם של בני אהרן, אף יותר מאשר אצל נח, בגנות שתיית היין המשכר, שהרי גדולים כמו נדב ואביהוא שהיו חשובים כמשה רבינו ואהרן הכהן ומפני ששתו יין נענשו.
גלגולו של שיכור
מובא במדרש: כשבא נח ליטע כרם בא שטן לפניו. אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם. א''ל: מה טיבו? א''ל: פירותיו מתוקים בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות. כדכתיב: ''ויין ישמח לבב אנוש'' (תהלים קד טו). א''ל שטן: בוא ונשתתף שנינו בכרם זה! אמר לו: לחיי. מה עשה שטן, הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח''כ הביא ארי והרגו שם, ואח''כ הביא חזיר והרגו, ואח''כ הביא קוף והרגו תחת הכרם, והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. רמז לו: שקודם שישתה אדם מן היין, הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי ואומר אין כמותו בעולם. כיון ששתה יותר מידי, נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר, נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה. וכל זה אירע לנח הצדיק. מה נח הצדיק שהקב''ה פירש שיבחו, כך. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה (תנחומא פ' נח יג).
מובא מעשה באדם שהיה משתכר תדיר והיה גורם בזיונות למשפחתו, וכמה שדיברו על ליבו לחדול משתייתו הדברים נפלו על אזניים ערלות. כשראה בנו כך החליט לבקש מאביו שלכל הפחות לא ילך לבית המרזח, כי כל עובר ושב רואהו בחרפתו וכדי בזיון וקצף, וכדי למעט בבושה ישב ספון בביתו ובנו יקנה לו יין כאשר תאוה נפשו וישתה בבית לשוכרה, אך האב לא הסכים לכך והבן היה מפציר בו מידי יום ביומו עד שלבסוף נאות לקבל הצעתו. פעם אחת הבן היה בדרכו לקנות את הבקבוק היומי, והנה מבחין הוא בשיכור השוכב בתוך ביב מצחין והנערים מטילים לעברו אבנים ומהתלים בו מושכים בחולצתו וכהנה וכהנה. אמר הבן בלבו זה הזמן להביא לכאן את אבא כדי שיראה במו עיניו לאיזו דיוטא מגיע אדם שהוא שתוי לשוכרה. שמא מחזה נורא זה ימנע מהאב את שתיית היין. הלך הבן והביא את אביו אצל השיכור ברחוב כשהוא מתגולל ברפש וטיט והראהו כל מה שעשו בו הנערים. אבל האבא בראותו את השיכור ניגש אליו התכופף לעומתו ושאלו באיזה בית מרזח השגת יין כה משובח שראוי לברך עליו הטוב והמטיב גם אני רוצה לרכוש יין משובח כזה. אמר הבן לאביו, אני הבאתי אותך לכאן שתראה בחרפתו ובבושתו של שיכור זה ותבין את הבושה והחרפה שאתה גורם למשפחתך ותלמד לקח לעצמך ושוב לא תתן עיניך ביין. אך אתה בשלך מתכוין להמשיך לצער את משפחתך ולהוסיף בושה על בושה.
זהו שאירע לנדב ואביהוא. ומשום גודל החטא הזה של שתיית יין נאמר מיד אחר מותם הזהרה לאהרן הכהן ובניו הנותרים: ''יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו, חקת עולם לדרתיכם'' (ויקרא י ט).
ביום חנוכת המשכן בא' בניסן נמשחו לכהנים אך בעצם היום ההוא הביאו במחתותם ''אש זרה אשר לא צוה אותם'' (י א), כדי להקטיר עליה קטורת ונשרפו באותו מעמד בתוך המשכן, שני חוטין של אש - שתי אלומות אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה חוטין ונכנסו שניים בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה ושרפום, שריפת נשמה וגוף קיים (סנהדרין נב.).
והנה חשבו ישראל שקודם שהוקם המשכן צריכים להזהר מלעבור על מצוות ה', אך אחר שיבנה אין צריכים להזהר ולהקפיד כל כך, שהרי המשכן מכפר את עוונותיהם, על כן הקב''ה העניש את נדב ואביהוא.
משל למלך שרופא הממלכה שלו מת, והצטער עליו המלך צער גדול ולא אבה להנחם, באו אליו שרי הממלכה ואמרו לו: מה לך להצטער הרי יש בעולם רופאים ופרופסורים בעלי שם עולמי וישרתו את המלך. ביקש המלך להגיש לפניו מועמדים מהשורה הראשונה בעולם הרפואה ולאחר חקירה ודרישה יבחרו את רופא הממלכה. שלחו שליחים לכל ארצות תבל והביאו רופאים מומחים בעלי שם בכל תחומי הרפואה. ובהגיע תור רופא ורופא נפל הגורל על רופא בכיר שידיו רב לו ואף קנה לו שם עולמי והוא התמנה לרופא הממלכה. המלך הבטיח לו משכורת גבוהה ואף נתן לו קליניקה עם המכשירים המשוכללים ביותר. קבעו יום מיועד שבו הרופא יראה לכל העם הנמצאים בשטח הממלכה את כחו ברפואה את גודלו וחכמתו והביאו לפניו חולה, הרופא טיפל במסירות בחולה אך כעבור מספר ימים מת החולה על מיטת חוליו. הדבר עשה לו כנפיים ותהום כל העיר וכל העם שבתחילה הללו את הרופא כעת דברו בו סרה שאין אמונה ברופאים וטוב שברופאים לגיהנם ולא חסכו משבט לשונם.
הזמין המלך את הרופא לחדרו וביקש בחמת זעם הסבר מדוע וכיצד יצאה כזו תקלה חמורה מתחת ידו בעוד כל העם בוחנים אותו בשבע עיניים. ראה! אמר הרופא למלך, אכן רופא בכיר אני ולא בכדי יצא שמי הטוב למרחקים, ואולם אחד התנאים להקים חולה מחוליו ולהביא מזור למחלתו, שהחולה יתנהג בדרכי הרפואה ישמור על עצמו מסכנות בריאותיות ולא ילך בשרירות לבו. והנה כאשר ראו אנשי העם כי אני הרופא המהולל מגיע לממלכה, חשבו שאני כל יכול רופא חולים ופוקח עוורים זוקף כפופים מ. שיח אלמים ומפענח נעלמים. החלו לנהוג בהרפתקאות מסוכנות והלכו בשרירות לבם, אכלו ושתו מאכלים מזיקים ולא התנזרו ממאכלים מסוכנים וחשבו שאני ארפאם. לכן כדי לעצור את המעשים הנלוזים הללו הייתי חייב להראות כי אין לבטוח ברופא, אלא אדם שנאנס ונפל לחולי בלית ברירה יגש לרופא ורפוא ירפא. וחולה זה שמת בטיפולי היה חולה אנוש ולא היה מזור למחלתו ע''כ לא השתדלתי ברפואתו, וכל זה כדי שהעם יפקחו עיניהם יזהרו וישמרו על גופם ונשמתם.
הנמשל: הקב''ה ציוה על ישראל להקים לו משכן כליל השלמות, אך ראה הקב''ה כי בנ''י יכולים לנצל את המשכן לצורך עבירות ח''ו, ולבטוח במשכן שיכפר עליהם. יעשו עבירות ככל העולה על רוחם יזלזלו במצוות ויביאו קורבן לכפרה ויחשבו שבזה תם עוונם. לכן המית את נדב ואביהוא וכל ישראל ישמעו ויראו.
הסיבות למותם של נדב ואביהוא - ר''ת של חטאם ''אש זרה'':
אשה, לא נשאו נשים. א''ר לוי: שחצנים - גאים ורברבנים היו נדב ואביהוא, הרבה נשים היו יושבות עגונות - בלא בעל וממתינות להם. ומה הם היו אומרים: אחי אבינו מלך - ויהי בישורון מלך זה משה. אחי אמנו נשיא - נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, אח של אלישבע אשת אהרן הכהן. אבינו - אהרן כהן גדול. ואנו סגני כהונה. איזו אשה הוגנת - וראויה לנו?!
שתויי יין - נכנסו שתויי יין להקטיר קטורת במקדש - באהל מועד שבמשכן, ונאמר: ''יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו'' (ויקרא י ט).
זרע לא היה להם, לא קיימו מצוות פריה ורביה, ונאמר: ''וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם'' (במדבר ג ד). ומקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:).
רחיצת ידיים ורגלים, שנכנסו לאהל מועד בלא רחיצת ידיים ורגלים, ונאמר: ''בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה''' (שמות ל כ).
הורו הוראה בפני רבם - אעפ''י שהיתה אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אבל הם לא שמעו עדיין את הדין הזה מפי משה רבם והביאו אש מבתיהם, אש מבית כריים הכניסו להקטיר הקטורת לכך היו ראויים למיתה, שהורו הלכה בפני רבם, שכל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
איתא בעירובין (סג.), ר''א אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מה דרשו? ''ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח'' (ויקרא א ז), אמרו: אעפ''י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.
ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו, אמר רבי אליעזר לאמא שלום - אשתו, תמיה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. לא נטלו עצה ממשה וזה זילזול בכבודו.
נכנסו מחוסרי בגדים - לא לבשו מעיל כליל תכלת בשעת העבודה, ונאמר: ''והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות'' (שמות כח לה).
נתנו עיניהם בפרנסות - היו מבקשים שררה ורבנות. שהיו משה ואהרן מהלכים בדרך ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להם הקב''ה: נראה מי קובר את מי (סנהדרין נב.).
נסתכלו בזיו השכינה, כמו שכתוב: ''ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו'' (שמות כד יא). הגיסו לבם והזינו עיניהם מזיו השכינה.
וידועים דברי ה''אור החיים'' הקדוש בפ' אחרי מות על מעלתם של בני אהרן שמתו במיתת נשיקה כמיתת הצדיקים.
ומובא בזוהר הקדוש, ביום זה - יום הכפורים, קוראים ''אחרי מות שני בני אהרן'', בכדי שישמעו העם ויצטערו על אבידת הצדיקים ויתכפר להם עוונם. וכל המצטער על אבידת הצדיקים ומזיל דמעות עליהם, הקב''ה מכריז עליו: ''וסר עונך וחטאתך תכפר'' (ישעיה ו ז). ולא עוד אלא שלא ימותו בניו בחייו, ועליו כתוב: ''יראה זרע יאריך ימים'' (ישעיה נג י).
והחי יתן אל לבו, ''אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר''!
הפטרה: מלכים ב' פרק ד' פס' מ''ב - סוף פרק ה' פס' א' - י''ט
בהפטרה מסופר: על צרעת נעמן.
ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גבור חיל מצורע: ותאמר אל גברתה אחלי אדונִי לפני הנביא אשר בשומרון, אז יאסוף אותו מצרעתו: ויבא הספר אל מלך ישראל לאמור, ועתה כבוא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו: ויהי כקרא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו, כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי: ויקצוף נעמן וילך, ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע:
בפרשה מסופר: על נגע הצרעת.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא, וראהו הכהן וטמא אותו: וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור, וטמאו הכהן צרעת היא: נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן:
בהפטרה מסופר: על צרעת נעמן.
ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גבור חיל מצורע: ותאמר אל גברתה אחלי אדונִי לפני הנביא אשר בשומרון, אז יאסוף אותו מצרעתו: ויבא הספר אל מלך ישראל לאמור, ועתה כבוא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו: ויהי כקרא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלהים אני להמית ולהחיות כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו, כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי: ויקצוף נעמן וילך, ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע:
בפרשה מסופר: על נגע הצרעת.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא, וראהו הכהן וטמא אותו: וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור, וטמאו הכהן צרעת היא: נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן:
(מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: (מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר: (מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה: ה (א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע: (ב) וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן: (ג) וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: (ד) וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים: (ו) וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: (ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי: (ח) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: (ט) וַיָּבֹא נַעֲמָן (בסוסו) בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע: (י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר: (יא) וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע: (יב) הֲלֹא טוֹב (אבנה) אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה: (יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר: (יד) וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר: (טו) וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ: (טז) וַיֹּאמֶר חַי יְהוָה אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן: (יז) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַיהוָה: (יח) לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְהוָה לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח (נא) יְהוָה לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה: (יט) וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ:
בהפטרה מסופר: על צרעת נעמן.
''ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדניו ונשא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גבור חיל מצרע'' (מלכים ב' ה א).
אמרו חז''ל: נעמן היה האיש שמשך בקשת לתומו והרג את אחאב, שנאמר: ''ואיש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל'' (מ''א כב לד). שהחץ נכנס לתוך השריון והכהו (שוח''ט עח). שראה הקב''ה שנעמן עתיד לקבל עליו עול מלכות שמים כשיראה נס מיד הנביא, ואילו אחאב ראה נסים ולא הסיר הבמות.
שנו רבותינו: ''הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם'' (אבות ד כח). אומר הגרי''ל חיסמן בספרו ''אור יהל'' אנו רגילים לפרש משנה זו שמוציאין את האדם מן העוה''ב, אבל האמת היא שמוציאין אותו גם מהעולם הזה.
נעמן שר צבא מלך ארם גבור חיל - מצורע, חייו אינם חיים, כמשאחז''ל (נדרים סד:), ארבעה חשובים כמת, ואחד מהם הוא המצורע. ודאי נעמן שאל ברופאים בכירים שאל באוב וידעוני במכשפים קוראים בקלפים קוראים בקפה קוראים בכף היד עשה כל מיני סגולות ורפואות בודאי מיצה את כל האפשרויות להירפא מצרעתו בדרך טבעית ועל טבעית. פיזר הונו ואונו ובלבד שיתרפא מצרעתו ולא מצא תעלה ומזור לצרעתו. כאשר כלו כל הקיצין ויהי כשמוע שישנה אפשרות שימצא מזור אצל הנביא בישראל אשר יאסוף אותו מצרעתו. מיהר וקיבץ כל עבדיו ויצא למסע ארוך ומיגע כדי להירפא ע''י אלישע הנביא.
ובכן בא נעמן בפני אלישע ''בסוסיו וברכבו'' כדי להראותו את כל יקר תפארתו ותפארת גדולתו כדי שיתייחס אליו בהתאם למעמדו. נעמן מגיע עם פמליא רמת דרג כפי שראוי לשר צבא ארם המצביא הדגול והנערץ, משמר כבוד מלווהו עד בית הנביא, והוא מודיע לאלישע שהוא מוכן להעניק לו זהב וכסף ומלבושים אבנים טובות ומרגליות במתנה. אך אלישע מסרב בכל תוקף כמובא בירושלמי (סנהדרין פ''י ב).
''ויעמד פתח הבית לאלישע'' (ה ט), נעמן ציפה שאלישע יצא לקראתו ויקבלהו בסבר פנים יפות כפי רום מעלתו יערוך לו קבלת פנים ממלכתית שהרי היה איש גדול לפני אדוניו איש מכובד ורב השפעה ונשוא פנים מאת כל העם, כיון שעל ידו נתן ה' תשועה לארם. ולאכזבתו הרבה לא רק שהנביא לא יצא לקראתו ואינו מזמינו כלל לביתו. לא יצא לקדם פניו בברכת שלום ללחוץ ידו ולהחליף איתו מילת שלום. הנביא נשאר ספון בביתו ואת נעמן שר צבא ארם עם כל פמלייתו משאיר מחוץ לשער וכדי בזיון וקצף.
''וישלח אליו אלישע מלאך לאמר, הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר'' (ה י), ואמר לו וטהר, בלשון טהרה ולא בלשון רפואה שיבין שלא בדרך הטבע ריפאו אלא בדרך נס. ואעפ''י שמי הירדן קרים ומנוגדים לצרעת ציוה לו לטבול בו כדי שיתרפא. הנביא לא ביקש ממנו דבר לעשות, לא דחה אותו בלך ושוב, ושלח לו מיד את ישועתו הלוך ורחצת לך וטהר, ומה היה צריך נעמן לעשות בשומעו כך? ודאי לרוץ כל עוד נפשו בו ולקיים דברי הנביא בשמחה ובטוב לבב ויאורו עיניו. במקום לשמוח בבשורת הסיכוי להירפא כמוצא שלל רב. אחר כל עוגמת הנפש שהוא מצורע וחשוב כמת סובל יסורים מכוערים, אחר כל טירחתו עד הנה. ברגע שהוא שומע את דברי הנביא הוא מתמלא כעס וחימה ''ויקצף נעמן וילך'' (ה יא), חוזר לביתו עם צרעתו וכל עמלו לריק. מה אירע לו כאן? על מה ולמה קצף? את התשובה לפשר קצפו וזעמו הכריז נעמן בעצמו בפני כל ''הנה אמרתי אלי יצא יצוא'' (ה יא), כלומר שנעמן נפגע עד עמקי נשמתו עלבון צורב על שלא כיבד אותו אלישע כפי מעמדו כראוי וכיאות לאיש במעמדו גבור חיל שר צבא מצביא לאומי. ולכן הוא מוכן להשאר מצורע חשוב כמת כל ימי חייו ולאבד גם תקוה יחידה זו שנשארה לו. ולמה לא יבין איש גבור חיל זה את הדבר הפשוט גם לתינוקות כי אם הוא צריך וזקוק לעזרתו של הנביא, אין לו לבקש עכשיו כבוד לעצמו, לא כאן המקום לחשבונות של גינוני כבוד?!
הוא הדבר אשר אמרנו, כי תאות הכבוד מטמטמת לבו של אדם, מאבדת ומערפלת כל חושיו ומקהה את הרגלי שכלו ומוציאה אותו מדעתו ממש ונעשה שוטה גמור המאבד עצמו לדעת גם מהעולם הזה וגם מהעוה''ב.
לכאורה מדוע הנביא נהג עם שר הצבא כך? אלא מכיון שאמרו רבותינו שהצרעת באה על גסות הרוח, לכן היה מן ההכרח להביאו לידי הכנעה כדי להסיר ממנו את הצרעת. ולכן אמר הנביא: ''יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל'' (ה ח), בשביל שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב וכתולעת. כי עד עתה היה מורגל ליחס של כבוד, בכל מקום שהגיע פרשו לפניו שטיח אדום וערכו לפניו מסדר של כבוד, היה מוקף שרים ונכבדים הסרים למשמעתו וכולם מתייחסים אליו ביראת כבוד והוא נישא ומרומם על כולם איש גדול נשוא פנים וגבור חיל, וכעת עומד כעני בפתח בית הנביא ומתחנן על נפשו שיקבל את תשורתו הגדולה. והנביא אינו מתייחס אליו כלל ואינו מתראה עמו, כל זאת כדי שהדבר יביא אותו לידי הכנעה. ואכן כך היה ''וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים, וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר'' (ה יד).
בפרשה מסופר: על נגע הצרעת.
''אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת'' (ויקרא יג ב). יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ, שנאמר (תהלים עג ט): ''שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ'' (מדרש רבה קהלת ס יב). מי גרם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ. לשוה''ר מגיע עד כסא הכבוד, חטא לשוה''ר פוגם בשמים ובארץ.
מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: ''בדד ישב מחוץ למחנה מושבו'' (ויקרא יג מו), הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו - שעל לשוה''ר באו נגעים עליו, לפיכך אמרה תורה - בדד ישב. מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא ''שתי צפורים לטהרתו''? אמר הקב''ה: הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קורבן פטיט (ערכין טז:). ''ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות'' (ויקרא יד ד), לפי שנגעים באים על לשוה''ר, שהוא מעשי פטפוטי דברים, לפיכך הוזקק לטהרתו צפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. אמרה התורה: ''בדד ישב מחוץ למחנה מושבו''. בעת ישיבתו מחוץ למחנה בודאי יתקף בגעגועים למשפחתו, לידידיו ומכריו וישתוקק מאוד שיבוא מישהו לחלץ אותו מבדידותו. הבדידות מחנכת את המצורע - ללא טלפון, ללא פלאפון, לא רואה בריות, לא שומע קול אדם ע''י כך נכנס לדיכאון. אז ישב ויתבונן במעשיו שהביאוהו לידי כך וידע להעריך מהי חברת אנשים ומה חמור להפריד בין איש לאשתו ובין איש לרעהו ''מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה'' (תהלים קכ ג).
''מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף'' (משלי טו א). קשה לשון הרע מע''ז כי כשחטאו ישראל במדבר לא נחתם עליהם גזר דין עד שחטאו בפיהם וכן הוא אומר: ''וישמע ה' את קול דבריכם''.
מעשה היה במלך פרס שחלה במחלה קשה ואנושה ונטה למות. דרש המלך ברופאים ועשה כנס חרום של רופאים בכירים, פרופסורים וראשי מחלקות כדי שיביאו מזור למחלתו. ישבו הרופאים על המדוכה והגיעו למסקנא שהתרופה היחידה שיכולה להציל את חיי המלך היא חלב לביאה שממנה ירקחו מרקחת ויביאו מזור ותעלה למלך ירום הודו. אמרו הרופאים למלך אין תרופה אחרת מבלעדי חלב לביאה שממנו נעשה לך תרופה וכשתשתה מחלב זה תבריא ממחלתך. אך מהיכן ישיגו חלב לביאה?! אמר אחד הרופאים שהדבר נגע אל לבו, כבוד הוד מלכותו! אני מוכן לסכן את עצמי בחירוף נפש לגשת לגוב האריות ולהביא למלך חלב לביאה. אם רצונך שאלך אנא תן לי עשר עזים. שמע המלך את הבקשה הפעוטה הזו וציוה על עבדיו שיתנו לו את מבוקשו. לקח הרופא את העזים ופנה לכיוון היער ותר אחר משכן הלביאה. כשהבחין בלביאה שמניקה את גוריה שמר מרחק קשר עין ממנה. ביום הראשון עמד מרחוק והשליך ללביאה עז אחת והלביאה אכלה את העז. ביום השני קרב מעט יותר לעבר הלביאה והשליך לעברה עז נוספת. וכן בכל יום ויום עד שהתקרב ממש אליה והתרגלה אליו. התחיל לשחק עמה וללטף אותה וביום העשירי אזר אומץ בנפשו והחל לחלוב אותה לקח מחלבה מילא בכד והלך לו לדרכו.
כשהיה בחצי הדרך מרוב התרגשות שנכנס ללוע הארי ויצא בשלום ומרוב עייפות נפלה עליו תרדמה וישן. והנה בחלומו מלחמת אברים כל אבריו רבים זה עם זה למי מגיע הצל''ש. אמרו הרגליים אין בכל האברים כמותנו, חשובות אנו מכולם שאם לא היינו הולכות ברגל אלמלא יצאנו לדרך, כיצד היה מגיע חלב הלביאה? ענו הידיים: אין כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו במו ידינו, בלעדינו לא היה הרופא מצליח לחלוב את הלביאה א''כ התהילה היא לנו. העיניים אמרו: אנו למעלה מן הכל, אנו חשובות יותר מכל האברים, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה דבר. ענה הלב ואמר: אני למעלה מן הכל אין כמוני, שאלמלא לא נתתי לו העצה, לא הועלתם כלום בפעולתכם. ענתה הלשון ואמרה להם: אם לא הייתי אני מה הייתם עושים? ענו לה כל האברים פה אחד ואמרו: לא יראת להדמות אלינו, כיצד את מעיזה לדמות עצמך אלינו? הרי את סגורה ונתונה במקום חושך ואפלה, ועוד שאין בך אפילו עצם קשה אחת כשאר כל האברים. ענתה הלשון ואמרה: היום תאמרו שאני מלכה ושליטה עליכם, עוד היום תווכחו לדעת מי פה הדובר.
שמע האיש דברים אלה בחלומו ומרוב פחד הקיץ משנתו והלך לו לדרכו. כשהגיע למחוז חפצו הכניסוהו למלך אחר כבוד, הלך אצל המלך ואמר לו: אדוני המלך ירום הודו! עשיתי ככל אשר ציויתני הא לך חלב כלביא - כלבה. מיד קצף המלך וציוה לתלותו. וכשהיה הולך ליצלב - להתלות, היו כל האברים בוכים. אמרה להם הלשון: הלא אמרתי שאין בכם ממש. אם אני מצילה אתכם תודו לי שאני מלכה עליכם? אמרו לה: כן! מיד אמרה הלשון לתליינים, יש לי בקשה אחרונה לפני המות, השיבוני אצל המלך! קיבלו התליינים את בקשתה והשיבו את הרופא למלך. שאל הרופא את המלך: למה ציוית לתלותי, על מה ולמה, מה פשעי ומה חטאתי, זו תורה וזו שכרה?! אני היחיד מכל תושבי מדינתך -שַׂמְתִּי. נפשי בכפי בחירוף נפש להצילך ובתמורה ציוית לתלותי. אמר לו המלך: הבאת חלב כלביא - כלבה לקרב מיתתי. אמר לו הרופא: ומה איכפת לך מה שם התרופה? ועוד שללביאה קוראים ג''כ כלביא - כלבה. ביקש המלך לבדוק את תוכן הכד, ואכן לקחו את החלב למעבדה ונמצא חלב לביאה. לקח המלך את כד החלב שתה ממנו ועד מהרה הבריא.
אז פנו כל האברים ללשון ואמרו לה: מודים אנחנו לך שאת אמרת את האמת, שאת חשובה מכולנו ושולטת עלינו, כפי שנאמר (משלי יח כא): ''מות וחיים ביד לשון'' (מדרש שוחר טוב לט).
ה' ברא לאדם: 2 עיניים, 2 אזניים, פה 1. בתוך כלא - חניכיים, שיניים ושפתיים תקועה וסגורה הלשון בחושך ואפלה. כדי ללמדו - מכל מה שרואה ב - 2 עיניים, מכל מה ששומע ב - 2 אוזניים, ידבר = חצי.
רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרה אמר: רמ''ח אברים יש בו באדם, מהן רבוצין - שוכבים, מהן זקופין. ולשון זו נתונה בין שני לחיים, שכובה רבוצה בחושך בלוע הפה. ואמת המים - רוק עוברת תחתיו, ומכופל כמה כפולות - חיך, ל''ב שיניים מחיצה של עצמות, מחיצה של השפתיים. בוא וראה כמה שריפות היא שורפת. ואילו היתה זקופה ועומדת עאכו''כ. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ''זאת תהיה תורת המצורע'' - המוציא שם רע (ויקרא רבה טז ד).
הפטרה: מלכים ב' פרק ז' פס' ג' - סוף
בהפטרה מסופר: על ארבעה אנשים מצורעים שישבו פתח השער.
וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו: ויבאו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו...
בפרשה מסופר: על המצורע שיושב מחוץ למחנה.
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:
בהפטרה מסופר: על ארבעה אנשים מצורעים שישבו פתח השער.
וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו: ויבאו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו...
בפרשה מסופר: על המצורע שיושב מחוץ למחנה.
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:
(ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: (ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ: (ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ: (ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: (ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם: (ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ: (ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ: (י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה: (יא) וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה: (יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בהשדה) בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא: (יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל (ההמון) הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: (יד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: (טו) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בהחפזם) בְּחָפְזָם וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ: (טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה: (יז) וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: (יח) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: (יט) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: (כ) וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת:
בהפטרה מסופר: על ארבעה אנשים מצורעים שישבו פתח השער.
גיחזי משרתו של אלישע הנביא, היה גדול בתורה ומראשי בית מדרשו של אלישע, אך בשל מדותיו הרעות דחהו אלישע מעל פניו בשתי ידים.
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיו.
חכמים עמדו על מדותיו הרעות של גיחזי שהיתה עינו צרה ופרוץ בערוה ולא היה מודה בתחית המתים (פרקי דר''א לג). לכן קבעו שהוא נמנה בין הארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.). עם זאת מתחו חז''ל בקורת על אלישע, שלמרות חטאיו הקשים של גיחזי לא היה לו לדחותו מעליו כליל, שכן דחיה זו הוליכה להתדרדרותו המוחלטת ויצא אח''כ לתרבות רעה עד שכאשר ניסה אלישע להחזירו והלך לצורך זה עד דמשק להפציר בו שישוב בתשובה ולא חזר. אמר לו: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה (סוטה מז.).
כאשר ריפא אלישע את נעמן שר צבא מלך ארם מצרעתו וסירב לקבל בתמורה מתנות מנעמן, רץ גיחזי נערו אחר נעמן כדי לזכות באותן מתנות. ומפני שנתן עיניו במה שאינו שלו, מה שביקש לא ניתן לו ומה שבידו נלקח ממנו, ונצטרע (סוטה ט:). כשנודע הדבר לאלישע הנביא כעס מאוד והוכיחו על כך ואף הענישו בחומרה רבה באומרו: ''וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם'' (מ''ב ה כז), ואכן הקללה נתקימה במלואה וזה שכתוב בהפטרה: ''וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער'' (ז ג), הם גיחזי ושלושת בניו שישבו בפתח שער שומרון. והמצורעים האלה חישבו בדעתם כך, הרי המות יבוא בדרך כל שהיא או מחרב או מרעב בין אם ישארו בשער העיר ובין אם יבואו לעיר פנימה, ואילו אם ילכו למחנה ארם יש תקוה לחיים ''אם יחינו נחיה'' א''כ אין לנו מה להפסיד שהרי רעב כבד בעיר וקושי הרעב יותר מנפילה בחרב, שנאמר: ''טובים היו חללי חרב מחללי רעב'' (איכה ד ט). התיעצו ביניהם אם להסגיר עצמם למחנה ארם, שעשה מצור על שומרון. לכן ''ויקמו בנשף לבוא אל מחנה ארם, ויבאו עד קצה מחנה ארם והנה אין שם איש'' (ז ה). השי''ת רצה לעשות נס לישראל ולחיותם ברעב לכן ''השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול'' (ז ו), וארם חשבו שמלך ישראל שכר צבאות אדירים לבוא לעזרתו במלחמה והבהלה היתה גדולה כ''כ שעזבו את אהליהם וגם את סוסיהם וחמוריהם, שלא היה להם זמן לחבוש אותם והעדיפו לברוח רגלי וינצלו השאירו את הכל ונסו על נפשם. ''ויבאו המצרעים האלה עד קצה המחנה ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמנו'' (ז ח), עסקו באכילה ושתיה ובאיסוף שלל. ולאחר שאכלו לשובע נפשם ושתו לרויה וגם אספו שלל נתעוררו והבינו שיום בשורה הוא ואין מן השורה לחשות ולשתוק. לכן באו עד שער העיר וקראו לשוערי העיר וסיפרו להם שבאו אל מחנה ארם והנה לא מצאו שם איש ולא שמעו קול אדם. וגם הסוס והחמור קשורים והאהלים כאשר המה מלאים כאשר היו בתחילה שלא הוציאו משם כלום. השוערים העבירו את המידע לבית המלך פנימה. המלך שהיה קטן אמונה לא ייחס הדבר לנס מאת הקב''ה, אלא בהוודע הבשורה אל יהורם מלך ישראל אסף את עבדיו אסיפת חירום באמצע הלילה ואמר להם שנראה לו שמלך ארם טומן להם מלכודת וזוהי תחבולה ועליהם להשתמש בתכסיסי מלחמה. ולהיות די זהירים כדי לא ליפול ברשת שטמנו לרגליו. וסיפר לעם כי ארם ידעו כי רעבים אנחנו ולכן יצאו להחבא בשדות וכשנכנס העירה יעשו לנו מארבים ויתפשונו חיים.
ויען אחד מעבדיו, שראוי לנסות הדבר ולבדוק את העניין אם אומנם חשש המלך מוצדק, והציע לקחת חמשה סוסים ולשלוח למחנה ארם לבדוק את המצב. לבסוף לקחו שני סוסים בלבד כדי לראות מה הולך במחנה ארם. וכדי להיות בטוחים שאין כאן מארב ''וילכו אחריהם עד הירדן והנה כל הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם'' (ז טו), וכשראו שדברי גיחזי ובניו כנים הם וה' עשה תשועה לישראל, בישרו למלך שמחנה ארם נס על נפשו, ואז נתן המלך הוראה ופשטו על העיר ובזזו את כל מחנה ארם. ונתקיימו דברי הנביא אלישע ''סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון'' (ז יח).
בפרשה מסופר: על המצורע שיושב מחוץ למחנה.
אמר ריש לקיש, מהו שכתוב: ''אם ישך הנחש בלוא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון'' (קהלת י יא). לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה - מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון? (ערכין טו:).
נחש הנחושת
''וידבר העם באלהים ובמשה'' (במדבר כא ה) - השוו עבד לקונו. למה העליתנו - שניהם שוים. תלונותם הם: א. למה העליתנו ממצרים למות במדבר ב. כי אין לחם ג. ואין מים ד. ונפשנו קצה בלחם הקלקל - לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל מלשון קלות, כי מחמת שהיה קל מאוד ונבלע בכל רמ''ח האיברים ולא יצא לחוץ, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, וכי יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (יומא עה:).
באותה שעה יצאה בת קול מן השמים ואמרה: ראו טיבם של אלו, אחרי שעשיתי להם כל הטובה, שהוצאתי אותם ממצרים והצלתי אותם מפורעניות קשות כאלו שסבלו במצרים, והורדתי להם מן מהשמים, והגזתי להם. שלו מן הים, ונתתי להם באר מים שהיה מהלך עמם במדבר. בכל זאת הם מתלוננים על המזון. הנחש שקיללתי אותו שמזונו יהיה עפר - ''ועפר תאכל כל ימי חייך'' (בראשית ג יד), לא התלונן. ואלו מתלוננים על מזונם ''והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדלח'' (במדבר יא ז). יבוא נחש שלא התלונן על מזונו ויפרע מהם שהתלוננו על מזונם (תרגום יונתן ירושלמי).
''כזרע גד'' שהיה מגיד עוונותיהם. מי שהיה צדיק היה יוצא מחוץ לאהלו ומלקט את המן פתח האהל, אדם בנוני הולך קימעא, אך אדם רשע היה צריך ללקוט את המן ממרחק - ממרחק תביא לחמה. וזה גילה עוונו, לכן קראוהו ''לחם הקלקל'' שמגלה ברבים קילקולם וקלונם.
''וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים'' - ששורפים את האדם בארס שיניהם. ''וינשכו את העם'' - יבא נחש שלקה על הוצאת דבה בחטא אדם וחוה, ששכנע אותה לאכול מעץ הדעת ולקה ונענש על כך. ויפרע ממוציאי דבה. יבוא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד - טעם עפר ''ועפר תאכל כל ימי חייך'' (בראשית ג יד). ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד - מן, משתנה להם לכמה טעמים.
''עשה לך שרף ושים אתו על נס'' - כדרך המייסר את בנו שמניח השוט שמכהו בו במקום גבוה כדי שיראה אותו בכל פעם ויזכור. שים אותו על מוט גבוה. והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי. ''והיה כל הנשוך'' - אפילו כלב או חמור נושכו, לכן כתוב לשון ''והיה'' אין והיה אלא לשון שמחה. והיה כל הנשוך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית. לכך נאמר כאן ''וראה אתו'' - ראיה בעלמא. בנשיכת שאר בע''ח היה מתרפא. אבל בנשיכת הנחש נאמר ''והביט'' לא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אא''כ מביט בו בכוונה.
''עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי''.
וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא! בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים. הרי נמצאנו למדים, שהכל תלוי בכוונת הלב (ר''ה פ''ג מ''ח).
''ויעש משה נחש נחשת'', לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה: הקב''ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון. אמר רבי יודן בשם רבי יוסי: ''ישמע חכם ויוסף לקח'' (משלי א ה), זה משה. אמר: אם אני עושה אותו של זהב... של כסף, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה, הרי אני עושה אותו של נחושת. למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה, שנאמר: ''ויעש משה נחש נחשת''.
ולכאורה צריך עיון, וכי איזו סברא היא זו? הרי הנחש נעשה כדי שיסתכלו ישראל כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, ושיזכרו שאין הנחש ממית אלא החטא ממית (שמות רבה ג יב. ברכות לג.). וישובו אל ה' והוא ירפא את מַכָּתַם. ומעתה, איזה טעם יש בדבר לעשותו דווקא מנחושת משום ''לשון נופל על לשון''? וכי בעשיית שירים וחרוזים היו עסוקים? אלא דווקא דבר זה מלמד לנו משה רבינו, כי ככל שהציור שלם יותר הוא פועל יותר על הלב. לב האדם מורשם ע''י ביטויי הלשון.
ובמדרש תנחומא (פ' תרומה יא), מביא רמז נוסף: שהרי ה' אמר למשה עשה לך ''שרף'' ואילו משה לא עשה כך אלא ויעש משה ''נחש'' כי משה ידע שנחש מרמז ליצה''ר, וגם נחושת מרמזת על מצח נחושה - קשיות עורף (מכתב מאליהו ח''ד עמ' 254).
יש לדקדק כמה דקדוקים: א. בתחילה כתוב: וינשכו את ''העם'' ואח''כ כתוב: וימת עם רב ''מישראל'', פתח בעם וסיים בישראל ב. התפלל אל ה' ויסר מעלינו את ''הנחש'' ובתחילה כתוב ''נחשים'', פתח ברבים וסיים ביחיד ג. למה לא הועילה תפילתו של משה להסיר מעליהם את הנחשים, כמו שהועילה תפילתו להסיר את הצפרדעים מפרעה ועבדיו?
אבל העניין הוא, כי כאן נתפסו על עוון לשוה''ר, כמו שכתוב: ''וידבר העם באלהים ובמשה'' וידועים דברי רבי אליעזר בן יעקב: העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עברה אחת, קונה לו קטגור אחד (אבות ד יג). והקטגור הזה אינו צריך לקטרג בפירוש, אלא עצם מציאותו זהו קטרוגו. וכשמגיע יום הדין, מופיע המלאך המקטרג לפני כס המשפט, והופעתו ונוכחותו מעידה על העבירה. לא כן בחטא לשוה''ר, המקטרג שנברא מלשון הרע הוא מלאך בעל פה ולשון, מכיון שנברא מכח הדיבור והוא מקטרג בפה ומכריז במו פיו, ומכריז בפירוש על גוף העבירה.
ומובא בספרי זוטא: אמר הקב''ה - מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם. אבל בלשון הרע הטמן והסתר עצמך ואין אתה נפסד.
וכן מובא בזוה''ק (פ' שלח): א''ר שמעון - על הכל מחל הקב''ה חוץ מלשון הרע. והכוונה היא, כי אם יופיע קטרוג מעבירה כל שהיא לפני כס המשפט. אזי ה' ברחמיו המרובים ובחסדיו הגדולים מסיר את השטן מלפניו או מאחריו ומוציא לאור משפטו. וזו היא כוונת תפילתנו ובקשתנו, והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. אבל זהו רק במקטרג סתם שנברא משאר עבירות, אבל המקטרג הנברא ע''י דיבור רע אותו א''א להסיר. מכיון שנברא ע''י כח הדיבור הוא מדבר ומקטרג בפיו ותובע את שלו. למה''ד: למלך שהגיע אליו דיון לכס המשפט, ורצה המלך לזכות את הנאשם, אעפ''י שיודע המלך שקופה של שרצים יש לנאשם. אבל מכיון שעומד הקטגור לפני המלך וצועק ככרוכיא להעניש את הנאשם על חטאתו אשר חטא, אזי מלך במשפט יעמיד ארץ.
וזה אשר שאלנו שפתח וינשכו את ''העם'' וסיים וימת עם רב ''מישראל'', אכן העם חטאו ''וידבר העם באלהים ובמשה'' אין לחם אין מים נפשנו קצה. אך מדריכיהם אשר בשם ''ישראל'' יכונו מלשון שררה, היה עליהם להוכיחם ולא להרשות להם להוציא דבה על ה' ועל משיחו. והחטא תלוי בגדולים ולכן נענשו ''וימת עם רב מישראל''. וששאלנו, בתחילה כתוב שהקב''ה שלח בעם את ''הנחשים'', ומשה התפלל להסיר את ''הנחש'' ולא את הנחשים הנושכים בעם. אלא את ''הנחש'' המקטרג שנברא מלשון הרע. ולכן התפלל משה להסיר את ''הנחש'' המקטרג, וממילא יסורו גם הנחשים המנשכים.
ועל השאלה השלישית, למה לא הועילה תפילתו של משה להסיר מעליהם את הנחשים, כשם שהועילה תפילתו להסיר את הצפרדעים מפרעה ועבדיו? על זה ענה לו הקב''ה למשה, כי את המקטרג המדבר אי אפשר להסיר, כי הלא תובע הוא בפה להעניש את החוטאים, אלא מה? אתן לך עיצה איך להנצל מהנחשים המנשכים, ''עשה לך שרף''! ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. העיקר להסתכל כלפי מעלה ולשעבד את לבם לאביהם שבשמים (חפץ חיים פ' חוקת).
תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד - מין נחש. והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו - שהוא יוצא משם. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. ישנה סגולה מיוחדת כשהערוד נושך את האדם. אם הערוד קודם למים מת האדם, ואם האדם קודם למים מת הערוד. ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעיין מתחת עקבו, ברא לו הקב''ה מעיין מתחת כפות רגליו לקיים מה שנאמר: ''רצון יראיו יעשה'' (תהלים קמה יט), נטלו על כתיפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני! אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא (ברכות לג.).
ואותו נחש נחושת שעשה משה רבינו נתקיים ימים רבים לזכרון הדורות, שילמדו מה גדולה הפורענות של מספרי לשון הרע. ונתקיים עד זמנו של חזקיהו המלך, שהיו אז הרבה אנשים שעבדו עבודה זרה, והתחילו לטעות אחר נחש הנחושת שעשה משה. אמרו: בודאי יש בו ממשות, שהרי בימי משה כל מי שהסתכל על נחש הנחושת וחי. לקח חזקיהו המלך הצדיק את נחש הנחושת וכתת אותו ועשאו אפר כדי שלא יקטרו לו יותר וביזה אותו וכינה אותו בשם ''נחושתן'' כלומר גוש נחושת שאין בו ממש (מלכים ב' יח).
מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מי רוצה לקנות סם חיים? דחקו עליו הבריות לקנות ממנו. רבי ינאי היה יושב ולומד בטרקלינו. אמר לו: בוא עלה ומכור לי! אמר לו: לא אתה צריך לזה ולא אנשים שכמוך זקוקים לזה. הפציר בו ועלה אליו. הוציא לו ספר תהלים והראה לו פסוק: ''מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב''. מה כתוב אחריו: ''נצר לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה'' (תהלים לד יד). ואף שלמה מכריז: ''שמר פיו ולשונו, שמר מצרות נפשו'' (משלי כא כג). אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע עד כמה הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני. לפיכך משה מזהיר את ישראל: ''זאת תהיה תורת המצורע'' תורת המוציא שם רע (ויקרא רבה טז ב). מאן בעי סם חיי - חיים אמיתיים, חיים נצחיים, חיים איכותיים, מי שאוהב ימים לראות טוב העצה היעוצה היא ''נצור לשונך מרע''.
א''ר יוחנן: כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר, שנאמר: (תהלים יב ה): ''אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו, מי אדון לנו''.
א''ר חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב''ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר: ''מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב, אתו לא אוכל'' (תהלים קא ה), אל תקרי ''אתו לא אוכל'' אלא אתו לא אוכל (ערכין טו:).
רשב''י אומר: אילו הייתי עומד בהר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש מלפני הקב''ה שיברא לאדם שני פיות, אחד שיהא עמל בתורה ואחד לעשות בו כל שאר צרכיו. חזר ואמר: ומה אם אחד הוא אין העולם יכול לעמוד בלשון הרע שלו, אילו היו שניים - על אחת כמה וכמה (שבת פ''א ה''ב).
אדם שמדבר לשוה''ר מקבל איתותים מהשמים, בתחילה רואה כנגע בבית, והכהן מסגיר את הבית שבעה ימים. ואם התפשט בקירות הבית הכהן מצוה להשליך את האבנים מחוץ לעיר. ואם ישוב הנגע ופרח בבית ''ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית'' (יד מה). נתאר לעצמנו אדם בן דור המדבר, אחר ארבעים שנות נדודים. לארוחת בוקר אכל מן שירד לו מן השמים בזכות משה רבינו ובו טעם כל אשר תאוה נפשו. שתה מים מבריאים ומחכימים בזכות מרים הנביאה. חסה בצילא דמהמנותא היה מוקף בשבעה ענני כבוד שהיו לו מחסה וצינה מפני קור וחום יישרו את הדרכים שרפו נחשים ועקרבים גיהצו את הבגדים ועוד הרשימה ארוכה וכל זאת בזכות אהרן הכהן. לכאורה גן עדן עלי אדמות, ובכל זאת תמיד חלם על בית משלו אחוזה משפחתית קטנה. והנה אחר שנות נדודים ותלאות רבות מגיע לארץ המובטחת ומקבל חלק ונחלה על פי הגורל ובונה לו וילה כפרית, דירת יוקרה ברמה גבוהה כפי אוות נפשו בנויה לתלפיות, סלון ענק מטבח רחב ידים חדרים גדולים ומרווחים מרפסות שמש מול נוף מרהיב עין ביופיו, וזוכה ליהנות ממפרט טכני עשיר ומסטנדרט בניה נדיר. וכך הוא חי לו חיים שקטים ושלוים בחיק משפחתו ומרגיש ביתי הוא מבצרי. והנה יום בהיר אחד הוא רואה על קיר הבית נגע צרעת, יודע הוא שאין צורך להביא בעל מלאכה אלא ניגש הוא אל הכהן בדחילו ורחימו ומזעיק אותו לראות את הנגע בקירות הבית. ''וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע'' (יד לו), ואז כולם מתגייסים לפנות את תכולת הבית הילדים השכנים ומוציאים הכל החוצה, כלי מטבח חדרי ילדים חדר שינה וכל השכנים רואים במו עיניהם את רכושם וכל אחד אומר בלבו כשביקשתי ממנו חפץ זה אמר לי שאין לו וכעת אני צריך לפנות זאת מביתו והבושה גדולה עד אין חקר. בעל הבית חש שעולמו חרב עליו. הנוה השקט שחלם עליו גז כחלום ואיננו והנה הוא ומשפחתו חסרי בית וזקוקים לעזרת הזולת עד יעבור זעם. הכהן מגיע אחר פינוי הבית ורואה ''והנה הנגע בקירת הבית שקערורת ירקרקת או אדמדמת'' (יד לז), ומסגיר את הבית שבעת ימים. נקל להבין אלו שבעה ימים עוברים על בעל הבית שבעה מדורי גיהנם שבהם הוא מרבה בתפילות ותחנונים משתטח על קברי צדיקים ואף הולך אל גדולי הדור שיאצילו עליו מברכותיהם שכל עמלו וחלומו לא ילך לטמיון חלילה. ''ושב הכהן ביום השביעי, וראה והנה פשה הנגע בקירת הבית'' (יד לט), ואז מצוה הכהן להחליף את האבנים והעפר הנגוע, ומאשר יגור בא לו הנגע פשה והלב מפרפר כי עליו לסחוב עוד שבוע בגלות המרה ולהיות נתון לחסדי הבריות ומרגיש שחייו אינם חיים. אבל זה עדיין לא סוף פסוק ויש תקוה בלבו שהנגע יעלם ויש סיכוי שישוב למשכנו. ואם ישוב הנגע ופרח בבית צרעת ממהרת היא ונתץ את הבית! מקבל צו הריסה מוחלט לנתץ עד היסוד ולא להשאיר אבן על אבן גזר דין נחרץ ואין עוררין עין במר בוכה ובלב כבד אומר שלום לך בית, שלום לך חלום!
והנה באמצע ההריסה מגלה הוא אוצר שהחביאו האמוריים טרם עוזבם את המקום. אין לתאר ואין לשער איזה חיוך של אושר נסוך על פניו, וכעת מודה הוא לה' שלא נענה לתפילותיו ואף שערי דמעה ננעלו בפניו וטוב שברכות הצדיקים לא התקבלו במרומים וקיבל צו הריסה לבית ומזה צמחה לו טובה כפולה ומכופלת.
רבי יהודה בר שלום בשם רבי חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו בני ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו של דתן ואבירם, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה? לכך אמר: ''אכן נודע הדבר'' - עתה ידעתי בעבור איזה דבר הם משתעבדים (שמות רבה).
''האמנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם'' (תהלים נח ב). מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם! יכול אף לתלמוד תורה? תלמוד לומר ''צדק תדברון'' האמנם אלם - אומנות יפה היא האילום, אבל צדק דהיינו דברי תורה - אותו תדברון (חולין פט.).
נמשל לשון הרע לחץ, ומדוע? שאם ישלוף האדם החרב - הסכין שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקה. אבל החץ - הכדור כיון שירה אותו ויצא מרשותו, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול. לכך נאמר: ''חצי גבור שנונים'' (מדרש תהלים קכ).
שלוש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. הרהור עבירה, עיון תפילה, ולשון הרע.
רוב בגזל ומעוט בעריות והכל בלשון הרע (בבא בתרא קסד:). ולכן החכם יתן אל לבו ויקבע סדר לימודו בספר שמירת הלשון של ''החפץ חיים'' ובעה''י יראה רק טוב.
הפטרה: עמוס פרק ט' פס' ז'- סוף
בהפטרה מסופר: שבנ''י למדו ממעשה הגויים ולכן ה' מפזר אותם בגולה.
הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר: כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל הגויים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ:
בפרשה מסופר: שבנ''י לא למדו ממעשה הגויים כדי שלא תקיא הארץ אותם.
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקתיהם לא תלכו: ותטמא הארץ ואפקד עוֹנה עליה, ותקיא הארץ את יושביה: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם:
בהפטרה מסופר: שבנ''י למדו ממעשה הגויים ולכן ה' מפזר אותם בגולה.
הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר: כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל הגויים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ:
בפרשה מסופר: שבנ''י לא למדו ממעשה הגויים כדי שלא תקיא הארץ אותם.
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקתיהם לא תלכו: ותטמא הארץ ואפקד עוֹנה עליה, ותקיא הארץ את יושביה: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם:
(ז) הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר: (ח) הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה: (ט) כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: (י) בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: (יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: (יב) לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה עֹשֶׂה זֹּאת: (יג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: (יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם: (טו) וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:
בהפטרה מסופר: שבנ''י למדו ממעשה הגויים ולכן ה' מפזר אותם בגולה.
אחר שניבא עמוס פורעניות, סיים את ספרו בדברי תנחומין (מלבי''ם).
''הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל'' (עמוס ט ז) - מדבר על יחוד עם ישראל שלא יכול לשנות יעודו. אומר הקב''ה: אתם דומים בעיני כבני כושיים שהם שחורים ואי אפשר שיתבוללו ויתערבו בין עמים אחרים - לבנים ולא יכירום, ''היהפך כושי עורו'' (ירמיה יג כג). ואומר הקב''ה: ''הלא את ישראל העלתי מארץ מצרים'' אעפ''י שהיו במצרים ''ועבדום וענו אותם, ארבע מאות שנה'' (בראשית טו יג), בנ''י ניחונו בכח הסבלנות והעמידה האיתנה והיציבה, להחזיק תמיד במהותם העצמית המקורית, אפילו בגלות הקשה והמרה ביותר בין הגויים. לכן נגאלו בזכות שלא שינו את שמם לא שינו את לבושם ולא נטמעו בין המצרים, נשארו מצויינים בשם וביחוס. אינם יכולים להתבולל בין האומות בגלל טיבם המקורי והמיוחד במינו, וכל רואיהם יכירום כי הם בני אל חי זרע ברך ה'.
כיון שהעליתי אתכם מארץ מצרים שהייתם שם כבני כושיים שהם עבדים, שנגזר על בני כוש - כנען ''ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו'' (בראשית ט כה), והוצאתי אתכם מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, מאפילה לאור גדול, ''אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים'' (במדבר טו מא). כמו שנאמר: ''בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה'' (שמות ג יב), וכן נאמר בעשרת הדברות ''אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'' (שמות כ ב). מפרש רש''י: כדאי היא ההוצאה כדי שתהיו משועבדים לי. כמו בני כושיים שהמה עבדים לאדוניהם עבדות עולם, כן אתם לי עבדים כל ימי עולם. כי הלוא העליתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים לכן אתם לי לעבדים.
''כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל בגוים את בית ישראל'' (ט ט), מביא ראיה על כך שלא יכלו בגלות אעפ''י שיהיו מטולטלים ''ויתהלכו מגוי אל גוי, מממלכה אל עם אחר'' (תהלים קה יג), בסוף יזכו לגאולה. ''כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ'' (ט ט), בא לרמוז שגם בגלותינו עלינו לשמור על אחדות ואז ''לא ידח ממנו נדח''. משל לצרור כשהוא מאוחד לא יפול דרך נקבי הכברה, לא כן אם יתפורר.
''ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת'' (ט יא) - תחילה היה בית דוד בנוי ומשוכלל כבית קבוע, משתלשלת בבני דוד מדור דור. ואח''כ לא היה בית קבוע רק סוכת עראי וזה היה בבית שני שנתבטלה מלכות בית דוד, ומלכו החשמונאים והורדוס, ובכ''ז היו עדיין נשיאים מזרע בית דוד שזה דומה כסוכת עראי, ואח''כ נפלה גם סוכת דוד, כי בגלות החל הזה בטלו גם הנשיאים ואין זכר ונשיאות לזרע בית דוד. ואז יקים ה' סוכת דוד, היינו שיעמוד איש מזרע בית דוד וינהיג את העם כהנהגת הנשיאים (מלבי''ם).
''ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת'' (ט יא) - מנבא על הגאולה: ואומר, ביום ההוא היינו בזמן המוגבל והמיועד אקים את הסוכה שהיתה נופלת מימי ירבעם שמאז נפלה ממלכת בית דוד עד הושע בן אלה. ''וגדרתי את פרציהן'' - נגד מלכות בית ראשון שנפלה מלכות בית דוד ומלכו מלכי עשרת השבטים. ''והרסתיו אקים''- כנגד בית שני שהיתה הריסה מוחלטת שלא היה מלך מזרע דוד. ''ואקים את סכת דויד'' דימה את ירושלים ובית מלכותו לסוכה של רועים, כיון שהיה דוד רועה ישראל. ויש מפרשים: סוכת דוד זה בית המקדש (מעם לועז).
ומנבא על קבוץ גלויות: ואומר, הנה ימים באים... מנבא על השפע והשובע שישפיע ה' לארץ ''והטיפו ההרים עסיס'' (ט יג), הרבה ענבים יגדלו בהרים ויהיה היין נוטף מהם עד שההרים יטפטפו עסיס, יין טוב ומתוק. ''ושבתי את שבות עמי ישראל'' (ט יד), אתן מרגוע לשבי בגולה של עמי ישראל ''ובנו ערים נשמות וישבו'' (ט יד), ובנו ערים שוממות וישבו בם ולא יגלו עוד מהן. ''ונטעו כרמים ושתו את יינם'' (ט יד), ולא יבוא אויב לשתותו. ויקיימו מצוות התלויות בארץ.
ומנבא על השתרשותם בארץ: ''ונטעתים על אדמתם'' (ט טו), אשריש אותם כאילן הנטוע באדמתו שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו. ''תבאמו ותטעמו בהר נחלתך'' (שמות טו יז), שלא ינתשו עוד מעל אדמתם. אחזיר המלוכה לבית דוד אשר נפלה והושפלה בימי הגולה. לא יגלו עוד ממנה אמר ה' אלהיך. שראה עמוס נבואת יואל, וסיים כמו שסיים יואל ''והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס'' (אברבנאל).
בפרשה מסופר: שבנ''י לא ילמדו ממעשה הגויים כדי שלא תקיא הארץ אותם.
''כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו'' (יח ג), חוקות הגויים - מנהגי הגויים שאסור ליהודי לנהוג בהם כדי לא להדמות לגויים או להיראות כמותם. במספר מקומות מזהירה התורה מפני חיקוי מעשה הגויים - דרכי האמורי. כאן בפרשתינו, וכן נאמר (ויקרא כ כג): ''ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם'' וכן כתוב: ''השמר לך פן תנקש אחריהם'' (דברים יב ל).
חכמים ופוסקים דנו במשך הדורות בהגדרת חוקות הגויים. והכל תלוי בזמן ובמקום. ברור שדברים שהגויים רגילים לעשות כחלק מפולחן דתם נאסרו לחלוטין על ישראל. כמו כן, מלבושים לפי צו האופנה - מודה, תספורות שנהגו בהם הגויים לא שערום אבותיכם ויש בהם משום חוסר צניעות או גסות רוח וגאוה, אסור ליהודים לנהוג כמותם ולהדמות להם. היהודי נצטווה להבדל מן הגוי בלבושו ולאמץ לעצמו צורת לבוש שונה ואורח חיים שונה. מובא בספר החינוך (מצוה רנא), שאיסור הקפת הראש - ''לא תקפו פאת ראשכם'' (ויקרא יט כח), שאסור לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחרי אזניו ולפדחתו כמו שעושים גם היום עובדי ע''ז וכומריהם. וכן ''ולא תשחית את פאת זקנך'' (ויקרא יט כח), המתגלח בסכין גילוח תער. העושה בלורית כדרך שעושים הגויים לע''ז עובר באיסור. וכן יש להימנע מלהשתמש בשפת הגויים ובשמותיהם. אומרים בלשון הלצה על הפסוק ''קראו בשמותם עלי אדמות'' האדם בחיי חיותו קורא לעצמו בשם לועזי ובכינוי זה משתמש בחיי היום יום אך על המצבה עלי אדמות וכשאומרים השכבה משתמשים בשם שניתן לו בהכנסו בבריתו של אברהם אבינו.
עוד מחוקות הגויים: כתובת קעקע - שבעוונותינו הרבים פשתה המספחת בעם ונגע זה הגיע לארץ הקודש הן גברים והן נשים חצופות שחורטים בבשרם קעקועים בכל מני צורות וצבעים וחושפים גופם ומערומיהם לעיני כל רואה ואוי לעיניים שכך רואות והתורה הזהירה ''וכתבת קעקע לא תתנו בכם'' (ויקרא יט כח), והוא רחום יכפר.
וכן אסור לתלוש שער ולשרוט פנים מרוב צער על מת ועל זה נאמר: ''ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם'' (ויקרא יט כח).
''ובחקתיהם לא תלכו'' - מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון: טרטיאות - מקום משחק והיתול, הולכים לתאטרון לראות מחזות. ואצטדיאות - שמסיתים שוורים להלחם זה בזה ולנגח איש את רעהו בקרניו, הולכים בהמוניהם לאצטדיון לראות מלחמת שוורים בתוך זירה ורבים יתקבצו לראות המשחק הזה. רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. כי העניין מפני שהם סרים מאחרי ה' ועובדים עבודה זרה. לכן צריך להתרחק מנימוסיהם בדברים החקוקים להם, שהם מתקבצים לעשות שגעונות וזנות ועבודת אלילים.
פתח הפסוק: ''כמעשה ארץ מצרים'' וסיים ''ובחקתיהם לא תלכו''?! ההבדל בין מעשה לבין חוק מבאר רבי ירוחם ליבוביץ זצ''ל בספרו ''דעת תורה'': האזהרה של ''כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'' מתייחסת לעצם המעשים. ואילו האזהרה של ''ובחקתיהם לא תלכו'' באה להזהיר מפני חיקוי פנימיותו של הגוי, דהיינו עומק תכונותיו. הפעולה והמעשה הינם תוצאה ותולדה של התכנים הפנימיים. מעשים אשר הורתם ולידתם בהשקפה ''גויית'' על החיים, נאסרו עלינו. הליכה לתאטרון אצטדיון וקרקס, המשחקים של כחי ועוצם ידי ההתעללות בבעלי חיים תענוגות העוה''ז מקורה בעצמיותו של הגוי. ישראל בעצמותו אין לו כל שייכות לתאטרון ואצטדיון. אלה הם חוקות אומות העולם תרבות יון, ועל זאת הוזהרנו ''ובחקתיהם לא תלכו''.
''כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'' - מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל - ארץ גושן מקולקל מן הכל. ''אשר אני מביא אתכם שמה'' - מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם (רש''י בשם תורת כהנים).
יש להבין, מאחר שהגזירה היתה שבני ישראל ישתעבדו ''בארץ לא להם'', ויכולה היתה להתקיים בכל מקום בעולם - מדוע ירדו דווקא למצרים מקור הטומאה והתועבה, שם עתידים היו להדרדר למ''ט שערי טומאה ולהשתעבד לעבדים בגופם ובנפשם, לעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, והמצרים יטביעו את בניהם ביאור, ישקעו אותם בחומה וישחטו אותם כדי לרחוץ בדמם?
משל יסביר זאת היטב: עשיר אחד היה לו בן מוכשר ונאה, אבל הוא הכעיס את אביו והשביעו מרורים. הבן לא שמע בקולו והמרה את פיו, עד שנשבע האב למוכרו לעבד. הוציאו האב לשוק העבדים והכריז: מי רוצה לקנות עלם מוכשר ומשכיל, נבון ויפה תואר?! באו שני קונים - האחד, עשיר חשוך בנים, והשני איכר גס הליכות ורע לב. שניהם הציעו מחיר זהה, והאב מכרו לאיכר. תמהו אוהביו ושאלוהו: הלא למרות כעסך אוהב אתה את בנך. מה ראית למוכרו לאותו כפרי?! הרי טוב היה לו אצל העשיר שהיה מטפחו ומחנכו, ואילו אצל הכפרי יספוג עלבונות וחייו יהיו נוראים! אמר האב: היא הנותנת! אילו חשבתי למוכרו לעבד עולם, ודאי שהייתי מעדיף בעבורו את העשיר שיאמצו לו לבן וידאג לכל מחסורו. אבל למעשה הלא אין ברצוני אלא ללמדו לקח שידע להעריך את בית אביו, יקוץ בחיי עבדות יתחנן לפני לשחררו ואף יבטיח בדמעות שליש שלא ישוב עוד למעשי אולתו. לוּ הייתי מוכרו לאותו עשיר חשוך בנים שהיה מפנקו ומלבישו מחלצות, מאכילו מעדנים, נותן לו יחידת דיור עם מחשב. אינטרנט (יש מאבד עולמו במקש אחד), PM4 פלאפון סלולארי מתקדם, רוכש לו אופנוע וסולח לכל מעלליו ומעשיו הרעים, הרי היה מתדרדר במעשיו ולא מעלה על דעתו לשוב מהם ולבקש מחילה. אבל אותו כפרי לא קנה את העבד אלא כדי להשתעבד בו, להעבידו בפרך ולרדות בו. אם כן בטוח אני שבעוד ימים מעטים ישוב אלי הבן בכריעה ובהשתחויה, יביע חרטה ויתחנן שאפדהו. ואז כאשר אראה ששיפר את דרכו והתחרט באמת ובתמים, אפדה אותו בחפץ לב ואיטיב לו לאין שיעור!
והנמשל: הקב''ה גזר על עם ישראל את הגלות המרה משום שידע שאינם נכנעים בפניו ואינם ראויים עדיין לעבודתו. רק לאחר שיכנע לבבם בגלות בעבדות ובמצוק, יפדם ויקחם לו לעם. ואם כן, אילו היה מביאם לארץ אחרת ולא היו מעמיסים שם עליהם עבודת פרך אלא מתיחסים אליהם כבני מלכים, חיים חיי רווחה משתלבים יפה בחברה ומתקדמים במשרות רמות רוכשים נכסים ועושים חיל (כפי שרואים לצערינו הרב יהודים בחו''ל שמצליחים בעסקים ואינם מוכנים לעלות לארץ הקודש) לא היה לבם נכנע, ומה הועילה להם הגלות? אך עתה שהביאם לארצם של המשעבדים האכזריים, נתקיים בהם ''ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה'' (שמות ב כג), ומיד הופיע עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם (בן איש חיל).
''ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה'' (יח כח) - משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו. כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה (רש''י).
אדם שהוא עדין נפש קיבתו מאוד רגישה וכל דבר מאוס מביא לו בחילות והקאות, להבדיל לעומת זאת הכלב לא ימאס בדבר סרוח ומקולקל אלא יאכלנו בתאבון רב ואף ילקק דמו עד תום ולא ירגיש שום סלידה או קלקול קיבה. עם ישראל עם סגולה שניחון במדות תרומיות ונפש אצילה מתחת כסא הכבוד חוצבה. נפשם מתקלקלת מכל עבירה אפי' קלה, נפשם אינה סובלת טומאה כל שהיא. נפשם זכה היא עד מאוד ויכולת הקליטה שלהם דקה ועדינה עד למאוד וכל טומאה קלה מקלקלת השורה. לעומת זאת אומות העולם נפשם מאוסה, מסואבת ומשוקצת ואינה בוחלת בסחי ומאוס ולכן קיבתם סובלת שקצים ורמשים וכל דבר טומאה.
עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות (כלים א ו). ולכן אינה סובלת טומאה, יש לה רגישות יתר עד כדי הקאה ''כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם'' (יח כח), ארץ ישראל נחלת ה' אינה סובלת עוברי עבירה. סוד מציאותה הוא קדושה וטהרה וכאשר תבוא טומאה אל קרבה היא תקיא אותה ולא נודע כי באו אל קרבנה כי בת מלך היא. ומה הם החטאים שארץ ישראל רגישה אליהם במיוחד?
ג' עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וג' עבירות הללו אינה סובלת אפילו גויים משאר העמים והיא מקיאה אותם מתוכה, כי תכונה זו נובעת מעצם קדושתה כי נחלת ה' היא ותקיא הנפשות העושות מקרבה.
הפטרה: יחזקאל פרק כ''ב פס' א' - ט''ז
בהפטרה מסופר: על התועבות שעשו ישראל.
ואתה בן אדם התשפוט התשפוט את עיר הדמים, והודעתה את כל תועבותיה: עיר שופכת דם... ועשתה גלולים... אב ואם הקלו בך לגר עשו בעושק בתוכך, יתום ואלמנה הונו בך: קדשי בזית, ואת שבתתי חללת: אנשי רכיל היו בך... זמה עשו. ערות אב גלה בך, טמאת הנדה ענו בך: ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טמא בזמה, ואיש את אחותו בת אביו ענה בך: שוחד לקחו... נשך ותרבית לקחת.
בפרשה מסופר: על התועבות שישראל נזהרו לא לעשותם.
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. לא תגנבו, ולא תכחשו ולא תשקרו. לא תעשוק את רעך ולא תגזול. לא תעשו עול במשפט. לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך. לא תקפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך: ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתבת קעקע לא תתנו בכם. אל תחלל את בתך. כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו... ואיש אשר ינאף את אשת איש. ואיש אשר ישכב את אשת אביו... ואיש אשר ישכב את כלתו... ואיש אשר ישכב את זכר... ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה... ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה... ואיש אשר יקח את אחותו... ואיש אשר ישכב את אשה דוה... ואיש אשר ישכב את דדתו... ואיש אשר יקח את אשת אחיו. ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם:
בהפטרה מסופר: על התועבות שעשו ישראל.
ואתה בן אדם התשפוט התשפוט את עיר הדמים, והודעתה את כל תועבותיה: עיר שופכת דם... ועשתה גלולים... אב ואם הקלו בך לגר עשו בעושק בתוכך, יתום ואלמנה הונו בך: קדשי בזית, ואת שבתתי חללת: אנשי רכיל היו בך... זמה עשו. ערות אב גלה בך, טמאת הנדה ענו בך: ואיש את אשת רעהו עשה תועבה ואיש את כלתו טמא בזמה, ואיש את אחותו בת אביו ענה בך: שוחד לקחו... נשך ותרבית לקחת.
בפרשה מסופר: על התועבות שישראל נזהרו לא לעשותם.
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. לא תגנבו, ולא תכחשו ולא תשקרו. לא תעשוק את רעך ולא תגזול. לא תעשו עול במשפט. לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך. לא תקפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך: ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתבת קעקע לא תתנו בכם. אל תחלל את בתך. כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו... ואיש אשר ינאף את אשת איש. ואיש אשר ישכב את אשת אביו... ואיש אשר ישכב את כלתו... ואיש אשר ישכב את זכר... ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה... ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה... ואיש אשר יקח את אחותו... ואיש אשר ישכב את אשה דוה... ואיש אשר ישכב את דדתו... ואיש אשר יקח את אשת אחיו. ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם:
(א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה: (ד) בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת: (ה) הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה: (ו) הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם: (ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ: (ח) קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ: (ט) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ: (י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ: (יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ: (יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (יג) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ: (יד) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: (טו) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ: (טז) וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה:
בהפטרה מסופר: על התועבות שעשו ישראל.
''ואתה בן אדם! התשפט התשפט את עיר הדמים, והודעתה את כל תועבותיה'' (יחזקאל כב ב) - הנביא יחזקאל צועק חמס על חטאיהם של ישראל בזמנו. קידוש החיים של היהודי נעכר ע''י המציאות היום יומית. פולחן יצרים טבעיים מתגלם בחיים בלתי מרוסנים. חוסר משווע בעניני צניעות בחיק המשפחה ומחוצה לה, שהן אבן היסוד לחיי היהדות וקיומה. כתוב בפירוש הרד''ק איך שעברו על כל טומאה וזוהמה ועל גילוי עריות.
דבר הנביא מעבירנו לתוך הימים האחרונים של ירושלים - עיר הדמים. הנביא מתאר לעינינו ציור של שחיתות וקלקול מוסרי, להט התאות, חיללו את כבוד המשפחה במעשי פריצות אשר מכל אחת מתועבותיה מעוררת זועה. שחיתות חיי המשפחה, שחיתות חיי החברה, שליטה בלתי מוגבלת של אנכיות ותאות ההנאה, חושניות בלתי מרוסנת, אלימות כלפי החלשים - כל דאלים גבר עד כדי שפיכות דמים. רבונות ''עיר הדמים'' ברשות שליטים עריצים ומושחתים, נשיאי ישראל מנהלים שליטה של אלימות ועוול, הפעלת כח הזרוע - איש זרוע לו הארץ, שחיתות המדות, תאות הבצע והממון.
השחיתות הגיעה לשיא, מה עוד חסר לרשימה הארוכה של מעשי הפשע העוול והשחיתות? האם ניתן להוסיף עוד למספר מעשי החטא והנבלות? כל התועבות שבפרשת קדושים שהוזהרו עליהם נמנו כאן. אין פינה שאין בה שליטת ההשחתה, הן במעשי חטא בין אדם למקום והן במעשים חמורים בין אדם לחבירו. מגילה ארוכה של חטאים ועוונות השחתה בכל חלקי החיים ולא נותר עוד מקום טהור, פינה להתגדר בה. כבר לא נשאר ניצוץ של שכל ישר, של רגש טוב. התרחקות נוראה הדרדרות תהומית כל כך.
''על כן נתתיך חרפה לגוים. הקרבות והרחקות ממך יתקלסו בך'' (כב ד), המלה ''יהודי'' תהיה למלת גנאי בכל העמים. לכשירצה לגדף ולבזות את השני, יטיח בפניו את המלה ''יהודי''. כפי שסיפרו חכמינו במדרש איכה, על שתי נשים נכריות שרבו והתקוטטו ביניהן וקראה אחת לשניה בשם ''יהודיה''! פגעה בציפור נפשה.
הוא אשר אמר הנביא: ''על כן נתתיך חרפה לגוים'' - את תהיי סמל של חרפה לגויים עד כי ''הקרבות והרחקות ממך יתקלסו בך'' (כב ה), הם יבזו אחד את רעהו בשם ''יהודי'' (כוכב מיעקב).
זוהי גם הכונה שבפסוק: ''תשימנו מדון לשכנינו, ואיבינו ילעגו למו'' (תהלים פ ז). והלוא בעצם היה הכתוב צריך לומר: ילעגו ''לנו'' כשם שהוא אומר תשימנו, לשכנינו ואויבינו? אלא כך הם פשוטם של דברים, שאויבינו בינם לבין עצמם לועגים איש לרעהו בשמנו, בקוראם זה לזה ''יהודי'' (משכיל לאיתן).
''יתקלסו בך'' ומהי הקלסות ''טמאת השם'' זוהי שטמאת את שמה שהיו נקראים ''עם קדוש'' בנים ליוצרם ''בנים אתם לה' אלהיכם'' וגרמו עצמם להקראות (ישעיה ו ה) ''עם טמא שפתים'' (רש''י).
בפרשה מסופר: על התועבות שישראל נזהרו לא לעשותם.
בני ישראל נזהרו לא לעשות תועבות. בסוף פרשת שמיני כתוב: ''והתקדשתם והייתם קדשים'' (ויקרא יא מד). הקדושה מרוממת את האדם. סוף פרשת אחרי מות שבה הוזהרו בנ''י ''כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו'' קשורה בתוכנה לפרשת קדושים שבה מדגישה התורה שלא די להמנע מסור מרע אלא יש לשאוף ל-ועשה טוב לחיי קדושה וטהרה. קשר ענייני מהותי בין שתי הפרשיות הללו מטרתן להביא את בנ''י לאורח חיים תמידי של קדושה וטהרה.
יום אחד באה חבורת יהודים חרדים אצל הגאון רבי חיים מוולוזי'ן זצ''ל, ותבעה ממנו שיטיל נידוי וחרם על כמה ''משכילים'' בעירם, המזלזלים במצוות בריש גלי ומשמשים דוגמא רעה לרבים מבני המקום. דחה רבי חיים בתקיפות את דרישת החרדים, ובין השאר אמר להם: בפתח פרשת ''קדושים'' אנו מוצאים שלושה פסוקים רצופים, המסתיימים בהכרזה: ''אני ה' אלהיכם'' (יט ב): ולא בכדי הוא. שכן שלושת פסוקים אלה מתכוונים כאן כנגד שלושה סוגים שונים של יהודים.
בתחילה התורה פונה אל היראים והחרדים לדבר ה', המדקדקים במצוה קלה כבחמורה, וקוראת להם: ''קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם'' (יט ב). המשיכו לחיות חיי קדושה ותזכו לקרבת ה'. אחרי כן התורה פונה אל היהודים הבנוניים, המקיימים כראוי את המצוות הגדולות ככיבוד אב ואם ושמירת שבת, ואומרת להם: ''איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו, אני ה' אלהיכם'' (יט ג). בזכות המצוות הגדולות שאתם מקיימים, תזכו להסתופף בצל השכינה. ולבסוף התורה פונה אל העומדים בקצה המחנה, שרק חוט דק מקשר אותם אל היהדות, וקוראת אליהם: ''אל תפנו אל האלילים... אני ה' אלהיכם'' (יט ד). גם אם נטשתם חיי תורה וקיום מצוות, אל תקרעו את החוט הדק הקושר אתכם אל עמכם ואל תמירו חלילה את דת אבותיכם, ובכך תהיו גם אתם חלק בלתי נפרד מעם ה'... (פרפראות לתורה).
''דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו'' (יט ב) - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל - בכינוס כל האנשים, הנשים והטף, וכולם שמעו ביחד, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה (רש''י).
לדברי האלשיך הקדוש נצטוה משה להשמיע פרשה זו ''אל כל עדת בני ישראל'' כדי ללמדנו, שכל אדם מסוגל להשיג מדרגה גבוהה של חיי קדושה, אם ירצה בכך בכל כחו ומאודו, ואין זה עניין ליחידי סגולה בלבד.
מה ראה לומר הפרשה הזאת בכינוס? לפי שכל הדברות כלולים בה. כיצד?
בדברות כתיב: ''אנכי ה' אלהיך'' (שמות כ ב). וכאן כתיב: ''אני ה' אלהיכם'' (יט ג).
בדברות כתיב: ''לא יהיה לך...'' (שמות כ ג). וכאן כתיב: ''אל תפנו אל האלילים'' (יט ד).
בדברות כתיב: ''לא תשא...'' (שמות כ ז). וכאן כתיב: ''ולא תשבעו בשמי לשקר'' (יט יב).
בדברות כתיב: ''שמור את יום השבת לקדשו'' (דברים ה יב) ''זכור את יום השבת לקדשו'' (שמות כ ח). וכאן כתיב: ''ואת שבתתי תשמרו'' (יט ג). בדברות כתיב: ''כבד את אביך ואת אמך...'' (שמות כ יב). וכאן כתיב: ''איש אמו ואביו תראו'' (יט ג).
בדברות כתיב: ''לא תרצח'' וכאן כתיב: ''לא תעמד על דם רעך'' (יט טז).
בדברות כתיב: ''לא תנאף'' וכאן כתיב: ''מות יומת הנאף והנאפת'' (כ י).
בדברות כתיב: ''לא תגנב'' וכאן כתיב: ''לא תגנבו'' (יט יא).
בדברות כתיב: ''לא תענה ברעך עד שקר'' וכאן כתיב: ''לא תלך רכיל'' (יט טז).
בדברות כתיב: ''לא תחמד'' וכאן כתיב: ''לא תעשק את רעך ולא תגזל'' (יט יג).
הרי כל עשרת הדברות כלולים בפרשה.
''קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם'' (יט ב), קדושים תהיו - פרושים תהיו. ''והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני'' (יא מד) - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, וכשם שאני פרוש כך תהיו אתם פרושים (תורת כהנים).
''קדשים תהיו'' - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה (רש''י). הרמב''ן אומר: הפרישות עליה מדובר כאן היא הפרישות במובן הכללי והרחב, ולאו דווקא מן העריות כמו שפירש רש''י. הצורך לצוות על הפרישות נובע לדעת הרמב''ן מכך שבמקביל לאיסור עריות ואכילת טריפות שקצים ורמשים, התירה התורה קריבת איש לאשתו וכן התירה אכילת בשר ושתיית יין. א''כ יכול בעל תאוה למצוא לעצמו היתר להיות ''נבל ברשות התורה''. אמנם לא יעבור אל איסור תורה בקום ועשה אך יהיה שטוף בתאוה בדברים שהתורה לא אסרה, יהיה זולל וסובא כאחד הריקים והפוחזים, יהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול ובכל דבר שהתורה לא אסרה במפורש יפריז יתר על המידה. כדי למנוע דברים אלה מצוה אותנו התורה ''קדשים תהיו'' - פרושים תהיו מן המותרות, קדש עצמך במותר לך. ''כי אני ה' אלהיכם'' כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם - קדשו את עצמכם למטה. שאם ישמור עצמו מן החטא, שוב אין חטא בא על ידו ומקדשין אותו מלמעלה. ''והייתם קדושים'' - לפני, שאני אקדש אתכם למעלה ולעולם הבא. אמנם מצוה לשתות יין במועדים, בשבתות, בחגים וזמנים לששון, ארבע כוסות בפסח, השתיה עד דלא ידע בפורים ''ויין ישמח לבב אנוש'' (תהלים קד טו). אבל צריך מינון נכון בגדר כל מעשיך יהיו לשם שמים. אך סתם כך ביום של חול לשתות כנח להשתכר כלוט ויתגל בתוך אהלו והסוף המר ידוע. זה מדרך הגויים לפקוד את בית המרזח לבלות להעביר את הזמן, לשתות לשכרה כדי לצאת מהדיכאון. התורה''ק מייחסת חשיבות יתר לנזיר על שהפריש את עצמו מן היין, ואפילו שזה רק לשלושים יום בלבד, קדוש הוא נזר אלהיו על ראשו, וכ''כ למה? מכיון שהפריש עצמו מן היין וכל דבר המשכר ומבלבל את הדעת. מרגיל עצמו להמנע מללכת אחר תאות גופו, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.
לעמוד נגד תאוה, נגד זנות ועריות ניתן רק ע''י קדושה. תאוה, עריות וזנות הינן התגלמותם של התיעוב והשיקוץ בעצמם. וא''כ אדם המונע עצמו מהן ממלא את חובתו כאדם. קדושה היא היפוכה של תאוה, והיא מעלה גדולה בסולם המעלות. הברייתא מונה את הדרגות כיצד להגיע לקדושה שהיא נמצאת בראש הסולם. א''ר פינחס בן יאיר: תורה - ע''י שעוסק בה ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר, מביאה לידי זהירות. זהירות - כשהעבירה באה לידו זהיר להשמר שלא יכשל, מביאה לידי זריזות - זריז ונשמר קודם לכן שלא תבוא עבירה לידו. זריזות מביאה לידי נקיות - נקי מהחטא. נקיות מביאה לידי פרישות - אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. פרישות מביאה לידי טהרה - צח ומלובן, ומעלה יותר גדולה מנקיות. טהרה מביאה לידי חסידות. חסידות מביאה לידי ענוה. ענוה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי רוח הקודש - להשרות עליו שכינה (עבודה זרה כ:).
ע''י הקדושה יתרומם האדם ויתנשא מעל שטף התאוה ותולדותיה. כי האדם שאין בו קדושה בהכרח יהיה מושחת בעריות. כי תוקפה של התאוה הוא חזק מאוד כאש בנעורת, והיפוכה של התאוה הוא קדושה. כל יהודי בלי יוצא מן הכלל מסוגל להגיע למעלת הקדושה ע''י קיום המצוות, וזהו שאנו אומרים: ''אשר קדשנו במצוותיו''. כל מצוה ומצוה משפיעה קדושה על נשמת האדם ''כי נר מצוה ותורה אור'' (משלי ו כג). ואנו מתפארים על אומות העולם בזה ש''אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותך''. היהודי הפשוט ביותר מסוגל להגיע לדרגות העליונות ביותר של קדושה, דבר הנבצר מן החשובים שבאומות העולם, כמו שנאמר: ''למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי - והייתם קדשים לאלהיכם'' (במדבר טו מ). ע''י קיום המצוות תתקדש נפש האדם. וככל שתגדל ותתעצם הקדושה יזכה יותר להתקרב אל ה' בעולם העליון הנצחי. קרבת הנפש אל האלהים היא פסגת העונג ושיא כל העידונים שיכולים להמצא ''לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו'' (תהלים כז ד). קבלת פני השכינה שהיא הנועם העליון ותענוג נצחי שאין ערוך אליו. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. רואי פני מלך מלכי המלכים היושבים ראשונה במלכות, לאור פני מלך חיים החי וקיים לעד ולנצח נצחים.
כתוב בזוהר הקדוש: כאשר הגיעו בני החבורה הקדושה לפרשת קדושים, היו שמחים. כיון שראו שכל אחד מישראל יכול להגיע לדרגת קדושה. הרחמן יעזרנו להיות מהקרובים אליו ויקרבנו לעבודתו אכי''ר.
הפטרה: יחזקאל פרק כ' פס' ב' - כ'
בהפטרה מסופר: שבנ''י מצווים לשמור שבת.
וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם. ואת שבתותי קדשו, והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם:
בפרשה מסופר: שבנ''י מצווים לשמור את השבת.
... ואת שבתותי תשמורו.
בהפטרה מסופר: שבנ''י מצווים לשמור שבת.
וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם. ואת שבתותי קדשו, והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם:
בפרשה מסופר: שבנ''י מצווים לשמור את השבת.
... ואת שבתותי תשמורו.
{ב} וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: {ג} בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: {ד} הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם: {ה} וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ו} בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: {ז} וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ח} וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: {ט} וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {י} וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: {יא} וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: {יב} וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם: {יג} וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: {יד} וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם: {טו} וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: {טז} יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ: {יז} וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: {יח} וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ: {יט} אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם: {כ} וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
בהפטרה מסופר: שבנ''י מצווים לשמור שבת. עובדות והנהגות
''ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם'' (שמות לא יז) - השבת ועבודת כוכבים ומזלות כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצוות. והשבת היא האות שבין הקב''ה וביננו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עכו''ם ושניהם כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבריהם (רמב''ם ה' שבת).
רבי ישראל הכהן מראדין בעל ''החפץ חיים'' המשיל לזה משל: לאדם בעל עסק שקובע שלט באותיות קידוש לבנה מעל העסק כדי שכולם ידעו מה טיבו של עסק זה. וכן כל זמן שהוא קבוע מעל העסק סימן שהעסק מתנהל כראוי ובעל העסק חי וקיים. וגם אם העסק סגור לזמן מה העוברים ושבים אומרים כנראה יצא לנופש או לעסקיו ובבוא העת יחזור לעסקו. אבל אם יוסר השלט מעל העסק זו הוכחה כמאה עדים שבעל העסק פנה הלך לו נטש את עסקו לחלוטין.
והנמשל: אדם שומר שבת כאילו קובע שלט על עצמו באותיות קידוש לבנה ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' (שמות לא יז), וגם אם קרה שעבר עבירה עדיין ברית כרותה בינו לבין בורא עולם ועדיין לא פקעה ממנו יהדותו ח''ו. אבל אם הוא מחלל שבת בפרהסיא זוהי הוכחה כמאה עדים שפרק מעליו עול מלכות שמים. שהרי אמרו חכמים: כל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה.
השבת מקור הברכה
''ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו'' (בראשית ב ג). הג''ר זלמן סורוצקין זצ''ל רב העיר ז'טיל, סיפר: היה בחור צעיר בן טובים שרכש מונית לפרנסתו, והסיע בה נוסעים לתחנת הרכבת וחזור העירה. בתחילה שמר שבת, אך אט אט סיים עבודתו ביום שישי סמוך לקבלת שבת ותיכף בצאת השבת יצא לעבודתו. כעבור זמן גלש לתוך השבת ונסע לפני צאת השבת עד שלבסוף חילל שבת בפרהסיא. ר' זלמן קרא לאותו נהג ודיבר על ליבו, הנהג היה מבטיח להטיב דרכו אך לשוא. כל המחיאות והנזיפות לא הועילו. ואף אביו שהיה מדוכא ביסורים העלים עיניו מבנו הסורר.
בכנס רבני ליטא בוילנא שנערך בראשות החפץ חיים נוכח גם ר' זלמן. בתום הכנס החפץ חיים עלה לרכבת לראדין ור' זלמן היה באותו קרון, רואה ר' זלמן את אביו של אותו נהג סורר מדדה על מקלו, שאלו לשלומו ולבריאותו ומה עושה ברכבת זו. ענה לו שהוא נוסע לראדין לקבל את ברכת החפץ חיים להחלמתו. חלום חלם, ובחלומו עומדת לפניו סבתו שנפטרה זה מכבר, עומדת וקוראת: ''רב לך לבלות בבתי חולים, לשוא תחפש תרופה למכתך אצל הרופאים. קום וסע! אל ''החפץ חיים'', התברך מפיו ותרפא ממחלתך. הרב השתומם לשמע החלום ואמר לו שהחפץ חיים בכבודו ובעצמו נמצא בקרון ממול ואין צורך לסוע לראדין, כמובן שהחולה התרגש מאוד לשמוע בשורה טובה זו, וראה בכך אות משמים. פנה אל הקרון בו שוכן הח''ח. ובאותו זמן ר' זלמן קרא לרבי הלל גינזבורג, בעל נכדתו של הח''ח, וסיפר לו על בנו של האיש המחלל שבת בפרהסיא וביקש להודיע הדבר לח''ח בטרם יכנס אליו האיש בכדי שיוכיחנו על כך. עודם מדברים וכבר האיש עומד ניצב מול הח''ח חשכו עיניהם שאיחרו את המועד. בלית ברירה עמדו ליד הח''ח והקשיבו לסיפורו של האיש על מחלתו, על יגונותיו וכן על חלומו אודות הסבתא.
ר' ישראל מראדין בעל הח''ח בשומעו זאת, הזדעזע ואמר: מי יתן לך ברכה - ישראל מאיר! וברכתו, כסבור אתה, תועיל? חלילה! יודע אתה ביד מי הברכות, למי הן מסורות - לשבת קודש. השבת התברכה מה' והיא מקור הברכה, א''כ מדוע תבקש ממני ברכה?!
לרגע שתק הח''ח ולאחר מכן הוסיף מדוע לא, אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכתה, יאציל לך גם ישראל מאיר ברכה. אבל אם אינך חפץ לשמור שבת, וכסבור אתה שדי לך בברכתו של ישראל מאיר, זה לא יתכן זה בלתי אפשרי אין זה בכוחי.
לאחר הפסקה נוספת אמר: שמא תאמר, שאתה שומר את השבת וראוי אתה לברכה. ראה מה נאמר בתורה: ''לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך'' (שמות כ י), אזהרה זו לא מצינו דוגמתה בשום מצוה בתורה. הן לא נאמר לא תאכל בשר בחלב אתה ובנך ובתך, תניח תפילין אתה ובנך וכו', רק בשבת נאמר לשון זה, בשבת האב אחראי בעד בניו. ואם אתה משמר את השבת אבל בנך נוסע בשבת ובתך סורקת את שערה בשבת, לא תוכל לקבל את ברכת השבת. וגם ישראל מאיר לא יוכל להעניק לך את ברכתו.
סיים החפץ חיים את דבריו, והאב התייפח בבכי והבטיח כי בנו לא יסע עוד בשבת ובתו תחדל לסרוק שערה, ורק אז נאות הח''ח לברכו.
מנוחת אמת ואמונה
''ששת ימים תעשה מלאכה'' (שמות לה ב).
פעם הגיע החפץ חיים לעיר צ'רניקוב, ושמע שבעיר זו גר יהודי עשיר בעל נכסים רבים ולו בית חרושת שבה הוא מעסיק יהודים גם ביום שבת קודש.
נכנס אליו הח''ח ושכנע אותו שיפסיק עבודתו ביום שבת. ענה לו העשיר: אני מרויח בכל יום ארבעת אלפים רובל. וכי רוצה הרב שאפסיד סכום גבוה זה כתוצאה משביתת בית החרושת ביום שבת? אמר לו הח''ח: אינך צודק כלל בחשבונך, ואם תמשיך לחלל את השבת אתה עלול להפסיד את כל בית החרושת. והח''ח נימק דבריו בעובדה שהתורה מצוה על האדם ''ששת ימים תעשה מלאכה'' ולכאורה הציווי הוא לשבות ביום השבת, אך כוונת התורה הקדושה לומר לאדם: אם רצונך שתהיה פרנסתך מצויה בששת ימי המעשה שתעשה מלאכה, עליך לשבות ביום השביעי! אבל אם תחלל את היום השביעי ובו תעשה מלאכה אז גם בששת ימי המעשה לא תעשה מלאכה.
לשמע הדברים ענה העשיר בלעג: מה הרבי חושב, וכי פסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות בכל שבוע? ולא השתכנע.
כעבור זמן מה, נכנסו הבולשביקים לרוסיה והחרימו רכוש השייך ליהודים, כנראה עקב עלילות נודע לבעל בית החרושת שמתכוונים לאסור אותו ולהחרים את כל רכושו. כל עוד רוחו בו נס על נפשו בערום ובחוסר כל להציל את גויתו ולהינצל ממות. ואז שיגר מכתב לרבי ישראל מאיר בצדקת דבריו.
''והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'' - א''ר חסדא: לעולם ישכים אדם בערב שבת לטרוח ולזמן להוצאות שבת, שנאמר: ''והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'' (שמות טז ה) לאלתר, בשעת הבאה הכנה (שבת קיז:).
* רבי אבהו היה חשוב ועשיר, היה יושב על כורסא עשויה משן, והיה נופח אש לכבוד שבת (שבת קיט.).
* רב ענן לבש בגד שחור (סינר) כדי להתעסק בתבשילי שבת.
* רב ספרא היה חורך את ראש הבהמה באש.
* רבא היה מולח דג בשם שיבוטא.
* רב הונא היה מדליק את הנרות.
* רב פפא היה עושה גדילים את הפתילות.
* רב חסדא היה מחתך את הסלק-תרד.
* רבה ורב יוסף היו בוקעים עצים.
* רבי זירא היה מצית אש בעצים דקים.
* רב נחמן בר יצחק היה כל הזמן יוצא ובא בערב שבת לקניות שבת (שבת קיט.).
לא לשוא הגמרא מספרת לנו את העובדות והמעשיות הללו שלכאורה נראות מזעריות. מדובר בתקופת התלמוד שלא היה חשמל תנור גז מכשירים אלקטרוניים וכו' והאמוראים המוזכרים היו עסוקים בתורה הקדושה תמידין כסדרן יומם ולילה לא ישבותו. ובכל זאת שהיתה תורתן אומנותן ראו צורך להפסיק מלימודם כדי להקביל פני שבת המלכה ואפי' בהשתדלות מועטת.
כבוד השבת כיצד?
שאל רבי מרבי ישמעאל: עשירים שבשאר ארצות במה הם זוכים לעושר גדול שכזה? א''ל: בשביל שמכבדין את השבת.
שאמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שולחן של זהב משא ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שרשראות של כסף קבועות בו. וקערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות קבועות בו. ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים. וכשמניחים אותו אומרים: ''לה' הארץ ומלואה'' (תהלים כד א), שאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך שמו בברכת הלחם. וכשמסלקין אותו אומרים: ''השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם'' (תהלים קטו טז), ע''י מתנתו נהנינו הטובה הזאת.
אמרתי לו: במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת. אמרתי לו: אשריך שזכית! וברוך המקום שזיכך לכך (שבת קיט.).
תבלין של שבת
אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. א''ל: תן לנו ממנו. אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת קיט.).
יוסף מוקיר שבת
יוסף מוקיר שבת - מכבד שבתות, היה לו שכן נכרי שהיו לו נכסים רבים, היה עשיר מאוד. אמרו החוזים בכוכבים לנכרי: כל נכסיך סופם שיפלו ביד יוסף שכנך. הלך אותו נכרי העשיר ומכר את כל נכסיו, ובכסף הרב הזה קנה מרגלית יקרה. עשה לו כובע של לבד ושבצו במשבצת של זהב וקבע בו מרגליות וקבע את המרגלית היקרה הזו עמהם.
כשיצא העשיר בחוץ העיפה הרוח את כובעו והשליכה אותו במים. בא דג גדול ובלע את הכובע. צדו דייגים את הדג מהים והביאו אותו בערב שבת למכירה. אמרו: מי יהיה מוכן לקנות דג כזה גדול? אמרו להם: לכו והביאוהו ליוסף מוקיר שבת שהוא רגיל לקנות דג לכבוד שבת. הביאוהו הדייגים אל יוסף מוקיר שבת וקנה אותו מהם. קרע את הדג ומצא בו את המרגלית היקרה של שכנו העשיר הנכרי, מכר אותה בשלושה עשר עליות מלאות דינרי זהב - הון עתק מאוד. פגש אותו זקן, אמר לו: מי שמכבד שבת השבת פורעת לו (שבת קיט.).
בפרשה מסופר: שבנ''י מצווים לשמור שבת.
שמירת שבת - יסוד האמונה
שלא נלך בשבת חוץ לתחום
שורש המצוה: שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפרוש: ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי'' (שמות כ יא), על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד (פרשת בשלח מצוה כד).
מצות קדוש שבת בדברים
לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו שנאמר: ''זכור את יום השבת לקדשו'' (שמות כ ח), וזה ע''י קידוש והבדלה על היין כי היין משמח לבב אנוש, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום ונקבע בלבנו אמונת חידוש העולם ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'' (פרשת יתרו מצוה לא).
שלא לעשות מלאכה בשבת
נאמר בתורה: ''לא תעשה כל מלאכה'' (שמות כ י), וכן נאמר: ''כל העשה בו מלאכה יומת'' (שמות לה ב). כדי שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד שבת לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהוא מיסודי הדת, ומתוך כך יתחזק באמונה אמיתית (פרשת יתרו מצוה לב).
מצות שביתה בשבת (פרשת משפטים מצוה פה).
שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת
שנאמר: ''לא תבערו אש בכל משבתיכם, ביום השבת'' (שמות לה ג), רצה ה' לכבד את יום השבת ע''י מנוחה גם לחוטאים ולחייבים לטובתינו ולזכותינו (פרשת ויקהל מצוה קיד).
מצוות קורבן מוסף של שבת
שנאמר: ''וביום השבת שני כבשים'' (במדבר כח ט), כדי שנקבע במחשבותינו עם מעשה הקורבן, גודל היום ורוב קדושתו (שמות כ יא), ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'' (פרשת פינחס מצוה תב).
זכור ושמור
כעבור שנים עשרה שנה שישבו רשב''י ובנו במערה. בא אליהו הנביא עמד בפתח המערה, ואמר: מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו.
יצאו, ראו אנשים שחורשים וזורעים בשדה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? שאפשר ע''י נכרים, והקב''ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו. כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!
חזרו וישבו במערה עוד שנים עשר חדש. אמרו: משפט רשעים בגיהנם י''ב חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו. כל מקום שהיה שורף רבי אלעזר היה מרפא רשב''י. אמר לו: בני! די לעולם בעוסקי תורה אני ואתה.
בערב שבת בין השמשות ראו זקן שהיה מחזיק שתי חבילות הדסים להריח בשבת, ורץ בין השמשות. אמרו לו: אלה למה לך? אמר להם: לכבוד שבת. שאלוהו: תסתפק באחד? ענה להם: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.
אמר לו לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל (שבת לג:).
עונג שבת
מאמרים ופתגמים
לא ניתנה שבת אלא לעסוק בהן בדברי תורה (ירושלמי שבת פ טו).
שיחה בשבת תענוג
לא ניתנה שבת אלא לתענוג שינה בשבת תענוג.
א''ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים - כלומר אין לה קץ (שבת קיח.).
אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו (שבת קיח:).
רבי ינאי לבש בגדיו מערב שבת ואמר: בואי כלה בואי כלה (שבת קיט.).
רבי חנינא מתעטף בבגדים נאים בערב שבת, אמר: בואו נצא לקראת שבת המלכה (שבת קיט.).
אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ע''ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ה' צבאות (שבת כה:).
לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לאכילה ושתיה. שתיה בשבת תענוג.
רבי אבא קנה בשלושה עשר סלעים בשר משלושה עשר שוחטים.
אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת לכבוד ליל שבת, אעפ''י שאינו צריך אלא לכזית (שבת קיט:).
א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלוש סעודות בשבת, ניצול משלושה פורעניות: א. מחבלו של משיח ב. מדינה של גיהנם ג. ממלחמת גוג ומגוג.
ר' נחמן בר יצחק אמר: ניצול משיעבוד גלויות (שבת קיח:).
א''ר יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת (שבת קיח:).
במה מענגו? ר' יהודה אמר: בתבשיל של תרדין - חשוב היה בימיהם. ודגים גדולים, וראשי שומין - חשובים היו להם.
רב חייא בר אשי אמר רב: אפי' כסא דהרסנא - דגים קטנים מטוגנים בשמן וקמח (שבת קיח:).
שבת בלא דגים - כמלך בלא שרים.
אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו (שבת קיח:).
א''ר יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון (שבת קיח:).
א''ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין (שבת קיח:).
שבת - אחד משישים לעולם הבא (ברכות נז:).
כל המקיים את השבת כאילו קיים חמשה חומשי תורה.
אף אוּר של גיהנם שובת בשבת.
אף הנידונים בגחלי רתמים נחין בשבת.
לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת (שבת קיט:).
א''ר יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה, מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום. וממוציאי שבת בציפורי, שיושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול.
א''ל הקב''ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם! (שבת י:).
''וכבדתו מעשות דרכיך'' (ישעיה נח יג). וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. ממצוא חפצך - חפציך אסורין, לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת, חפצי שמים מותרין - כגון פוסקים צדקה ומשדכין את הבנות. ודבר דבר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, כגון מקח וממכר וחשבונות. דיבור אסור הרהור מותר, להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא (שבת קיג.).
א''ר המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית. ויכולו - הקב''ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח השבת.
א''ר חסדא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו. שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: ''וסר עוֹנך וחטאתך תכפר'' (ישעיה ו ז).
תניא ר' יוסי אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומוצא נר דולק ושולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יה''ר שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו (שבת קיט:).
הפטרה: יחזקאל פרק מ''ד פס' ט''ו - סוף
בהפטרה מסופר: על רוב דיני הכהונה.
והכהנים הלוים בני צדוק... להקריב לי חלב ודם. בגדי פשתים ילבשו. פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם, לא יחגרו ביזע: וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. ויין לא ישתו. ואלמנה וגרושה לא יקחו. ואת עמי יורו בין קודש לחול. ואל מת אדם לא יבוא לטמאה. כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה, לא יאכלו הכהנים:
בפרשה מסופר: על רוב דיני הכהונה.
אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו: לא יטמא בעל בעמיו. לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת: אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו. ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא: ומן המקדש לא יצא. אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח.
בהפטרה מסופר: על רוב דיני הכהונה.
והכהנים הלוים בני צדוק... להקריב לי חלב ודם. בגדי פשתים ילבשו. פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם, לא יחגרו ביזע: וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. ויין לא ישתו. ואלמנה וגרושה לא יקחו. ואת עמי יורו בין קודש לחול. ואל מת אדם לא יבוא לטמאה. כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה, לא יאכלו הכהנים:
בפרשה מסופר: על רוב דיני הכהונה.
אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו: לא יטמא בעל בעמיו. לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת: אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו. ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא: ומן המקדש לא יצא. אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח.
(טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (טז) הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: (יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: (יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: (כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם: (כא) וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: (כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ: (כג) וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: (כד) וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לשפט) לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי (ושפטהו) יִשְׁפְּטוּהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: (כה) וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: (כו) וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ: (כז) וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (כח) וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: (כט) הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה: (ל) וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ: (לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים:
בהפטרה מסופר: על רוב דיני הכהונה.
הכהנים מוזהרים שלא יטמאו למתים. הרמח''ל רבינו חיים לוצאטו זצ''ל בספרו ''מסילת ישרים'' כותב בדברי הפתיחה: ''יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו''. כל אדם צריך לדעת מהי חובתו האישית בעולמו לפי דרגתו.
דינים רבים נאמרו לכהנים ובהם הם מתייחדים משאר ישראל, וכהן גדול דיניו שונים אף מכהן הדיוט, שכל אדם צריך לעבוד את הבורא לפי חובתו בעולמו ולפי דרגתו.
''אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו'' (ויקרא כא א), שלא יטמא כהן הדיוט זכר במת מלבד לקרובים - ששה מתי מצוה המבוארים בכתוב, כי אחיהם בשרם הוא, והתורה הקדושה ''דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבתיה שלום'' (משלי ג יז), ולא רצה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו, על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה להתאבל עליו.
לפי שמעלת הכהנים יתירה על זו של שאר אדם והכהנים נבחרו לעבודת ה' ברוך הוא, לכן קידשם הקב''ה במצוותיו יותר משאר בני אדם, כמו שאמר הכתוב: ''קדשים יהיו לאלהיהם'' (כא ו), על כן הרחיקם מן המת, פרט לקרובים.
מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו (זבחים ק.).
לכן נצטוה שלא יכנס כהן גדול באהל המת ואפילו לששה מתי מצוה, שנאמר: ''ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא'' (כא יא), כי הכהן הגדול נבדל להיות קודש קדשים, עם היותו בעל גוף נפשו תשכון תמיד בתוך המשרתים העליונים, על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם, ואפי' בקרובים כמו שהתירה לכהן הדיוט, דחס רחמנא עליהם. מה שאינו כן בכהן גדול כי מרוב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש וישכיח מלבו כל עסק עוה''ז הנפסד. ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו, כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים.
כמו כן נצטווה שלא ישא כהן אשה זונה, בין כהן גדול ובין כהן הדיוט, שנאמר: ''אשה זנה וחללה לא יקחו'' (כא ז), וזונה האמורה כאן, היא כל שאינה בת ישראל. או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו, כגון: חייבי כריתות, נתין או ממזר. לפי שהכהנים נבחרו לעבוד עבודת השי''ת תמיד, ולכן ראוי ומחוייב להיותם קדושים ונקיים יותר מאשר כל העם בכל עניניהם, אף כי בעניין הזווג שהוא דבר עיקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחייב שלא לישא הזונה שמזגה רע פן תסירנו ותטנו ברוב לקחה מדרכו הטובה וכוונתו הרצויה. גם היא בושת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטומאתה אשר בשוליה.
ומכיון שקדושתם מורמת מעם לכן לא ישא כהן בין גדול ובין הדיוט, חללה, שנאמר: ''אשה זנה וחללה לא יקחו'' (כא ז), וחללה תקרא שנולדה מפסולי כהונה, כגון: בת אלמנה מכהן גדול, בת גרושה מכהן הדיוט או שנתחללה ע''י ביאת אחד מן הפסולים לכהונה.
וכן שלא ישא כהן, בין גדול ובין הדיוט, גרושה, שנאמר: ''ואשה גרושה מאישה לא יקחו'' (כא ז), ולא ישא כהן גדול אלמנה, שנאמר: ''אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח'' (כא יד).
והיות שהקב''ה בחר בזרע אהרן להקדימם לכל דבר שבקדושה, וזה כולו לכבוד השם יתעלה, כי הוא נבחר לעמוד לפניו ולשרתו. אחר שהוא לקחם ובחר בהם לעבודתו, שנאמר: ''וקדשתו... קדש יהיה לך'' (כא ח), לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון, לברך ראשון בתורה, ולברך ראשון בסעודה, וליטול מנה יפה ראשון, לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו (עפ''י ספר החינוך).
בפרשה מסופר: על רוב דיני הכהונה.
הכהנים הקדושים בשעת עבודתם היו חייבים ללבוש בגדים מיוחדים ''לכבוד ולתפארת''. לכהן הדיוט היו ארבעה בגדים ולכהן גדול שמונה בגדים, כמובא באריכות בפרשת תצוה.
''והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים'' (כא י). בזמן הבית השני לא היה שמן המשחה, והכהן הגדול לא היה אלא ''מרובה בגדים'' - כלומר, שהיה לובש שמונה בגדים ארבעה יותר מכהן הדיוט. אולם קדושתו לא נתמעטה במאומה, לפי ששמן המשחה מהבית הראשון השפיע שפע של קדושה גם על הכהנים הגדולים של הדורות הבאים וחלו עליהם כל הדינים של הכהנים הגדולים שהיו משוחים בשמן המשחה. זהו שאמרה התורה (כא י): ''והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה'' - ''ומלא את ידו ללבש את הבגדים'' - ימלא את ידו של הכהן הגדול שאיננו אלא ''מרובה בגדים'', כי תהיה גם בו אותה קדושה ויחולו עליו כל דיני כהן גדול ''כי נזר שמן משחת אלהיו עליו'' (כא יב), אף כי הוא עצמו לא נמשח בשמן המשחה, בכל זאת יש בו רושם מן המשיחה הקדומה, שכן ''אני ה''' וקדושתי נצחית לדורי דורות (מלא העומר).
בגדי כהונה
''ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת'': ''ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט'' (שמות כח ב).
''ולקחת את הבגדים, והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפד ואת האפד ואת החשן'' (שמות כט ה). ע''י הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה. המשמש מחוסר בגדים חייב מיתה.
אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין (ערכין טז.).
בגדי כהונה מכפרים על קשיות עורפם וחוזק מצחן של ישראל. בגדי כהונה מכפרים על העריות.
כתב הרמב''ן: ''לכבוד ולתפארת'' שהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: ''כחתן יכהן פאר'' (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה.
כתוב במגילת אסתר: ''בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו'' (אסתר א ד), א''ר יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה, שהיו בידו בגדי כהן גדול שהביא נבוכדנצר מירושלים ומתעטף ועמד. כתוב כאן: יקר תפארת גדולתו. וכתוב שם (שמות כח ב): לכבוד ולתפארת (מגילה יב.).
שמונה בגדי כהן גדול:
א. חושן ב. אפוד ג. מעיל ד. כתונת תשבץ ה. מצנפת ו. אבנט ז. ציץ
ח. מכנסיים
ארבעה בגדי כהן הדיוט:
א. כתונת ב. מגבעת ג. אבנט ד. מכנסיים
''ועשו את האפד'' (שמות כח ו).
האפוד עשוי כמו סינר שלובשים מצד הגב. האפוד מכפר על עבודת אלילים - עבודה זרה, דכתיב: ''ואין אפוד ותרפים'' (הושע ג ד).
''ועשית חשן משפט'' (שמות כח טו).
החושן היה במקדש שני. החושן הוא תכשיט כנגד הלב, אורך: אמה (48 ס''מ) ורוחב: זרת - חצי אמה (24 ס''מ) ואחרי שקיפלו אותו לשניים היה מרובע זרת אורכו וזרת רוחבו, ובתוך קפלי החושן נתנו את שם המפורש בן ע''ב אותיות שירד להם מהשמים. ועל שם אותו הכתב - שם המפורש היה קרוי משפט, שנאמר: ''ושאל לו במשפט האורים'' ומשפט פרושו גמר דין ברור דברים. והוא נקרא ''אורים ותומים''.
אורים - שמאיר דבריו, על אותיות האבנים.
תומים - שמתמם דבריו, שאינם חוזרים לעולם.
חושן המשפט מכפר על קלקול הדין, ונקרא משפט על שם סליחת המשפט, שהחושן מכפר על מעוותי הדין. החושן מכפר על עוונות משפט, על הרהור הלב.
''ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרֹן'' (שמות כח יב), שיהא רואה הקב''ה את השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם.
''ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת'' (שמות כח לא).
המעיל עשוי כמין חלוק עליון ללא שרוולים כמו בגד טלית קטן שלנו. עשוי מצמר צבוע תכלת. ובשולי המעיל היו תפורים ע''ב פעמוני זהב וע''ב רימונים. הפעמונים היו משמיעים קול בבוא הכהן הגדול אל הקודש לעבוד עבודה וזה אות וסימן לכולם לצאת ולפנות לו את המקום. המעיל מכפר על לשון הרע, שאם חטא בלשון הרע יעשה שפה לפיו, שימנע מלשון הרע.
א''ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול (ערכין טז.).
''ועשית ציץ זהב טהור'' (שמות כח לו).
ציץ נזר הקודש, עשוי טס זהב ברוחב שתי אצבעות ועליו בולטים המלים ''קודש לה''' והיה מונח על מצחו תמיד. הציץ מרצה על קורבן שנקרב בטומאה. הציץ מכפר על עזי פנים. כתוב כאן: ''והיה על מצח אהרן'' (שמות כח לח), וכתוב שם (ירמיה ג ג): ''ומצח אשה זונה היה לך'' (ערכין טז.).
''ושבצת הכתנת שש'' (שמות כח לט).
הכתונת תשבץ היה כמין חלוק סמוך לבשרו ואורכו על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, והשרוולים מגיעים עד פס ידו. היה עשוי משבצות משושות לנוי, מבד פשתן - שש. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, וכן הוא אומר (בראשית לז לא): ''ויטבלו את הכתנת בדם'' (ערכין טז.).
''ואבנט תעשה'' (שמות כח לט).
האבנט היא חגורה עשויה מבד פשתן לבן, אורך: ל''ב אמה (16 מ') רוחב: ג' אצבעות. ועליו רקומים פרחים ליופי. מהאבנטים הישנים היו מדליקים את הנרות שבפנים - המנורה הטהורה, מפני שהם היו מפשתן יפה ונאה. האבנט מכפר על הרהור הלב. במקום שהוא נמצא, דכתיב (שמות כח ל): ''והיו על לב אהרן'' (ערכין טז.).
''ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת'' (שמות כח מ).
כהן הדיוט - פשוט חבש מגבעת לראשו מבד פשתן צר וארוך.
''ושמת המצנפת על ראשו, ונתת את נזר הקדש על המצנפת'' (שמות כט ו)
כהן גדול חבש מצנפת לראשו, אורכה ט''ז אמה (8 מ').
מצנפת מכפרת על גסי הרוח. יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה - גבה לב (ערכין טז.).
''ועשה להם מכנסי בד'' (שמות כח מב).
המכנסיים ממתניים עד ירכיים יהיו. מהמכנסיים הבלויים של כהן גדול מדליקים נרות שבפנים - מנורת הזהב. מפני שהם היו עשויים מפשתן יפה ונאה. וממכנסיים של כהן הדיוט הבלויים מדליקים נרות שבחוץ את המנורות שבשמחת בית השואבה ואת הנרות שהיו דולקים בעזרות בלילה לצורך הכהנים. מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב (שמות כח מב): ''לכסות בשר ערוה'' (ערכין טז.).
מעשה בנכרי רומי בעל השכלה גבוהה ששלט בלשון הקודש, שהיה עובר אחורי בית המדרש בירושלים ושמע קול מלמד תינוקות שהיה אומר לתלמידיו ''ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט'' (שמות כח ד). אמר הנכרי: הבגדים הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי שהיה אב בית דין, א''ל: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו שמאי באמת הבנין (פלס) שבידו. בא אותו נכרי לפני הלל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין, א''ל: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, גיירו. אמר הלל לנכרי: את מי מעמידים מלך? מי שיודע תכסיסי מלכות. לך למוד תכסיסי מלכות! הלך וקרא, כיון שהגיע לפסוק: ''והזר הקרב יומת'' (במדבר א נא). אמר להלל: מקרא זה על מי נאמר? א''ל: אפי' על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם: ''בני בכרי ישראל'' (שמות ד כב). כתוב עליהם: ''והזר הקרב יומת'' (במדבר א נא), גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה?! בא לפני שמאי, א''ל: וכי ראוי אני להיות כהן גדול, והלוא כתוב בתורה: ''והזר הקרב יומת''? בא לפני הלל, א''ל: ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה (שבת לא.).
הפטרה: ירמיה פרק ל''ב פס' ו' - כ''ז
בהפטרה מסופר: על קניית השדה.
ויאמר ירמיהו... הנה חנמאל בן שלם דודך בא אליך לאמר, קנה לך את שדי. ויאמר אלי קנה נא את שדי... ולך הגאלה קנה לך. ואקנה את השדה מאת חנמאל... ואשקלה לו את הכסף. ואכתב בספר ואחתום ואעד עדים. ואתן את הספר המקנה אל ברוך... לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים... לעיני כל היהודים. עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת: ואתה אמרת... קנה לך השדה בכסף והעד עדים.
בפרשה מסופר: על קניית שדות.
וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו: לפי רוב השנים תרבה מקנתו. וישבתם על הארץ לבטח: והארץ לא תמכר לצמיתות. ובכל ארץ אחזתכם, גאלה תתנו לארץ: כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו..... ושב לאחזתו..... ויצא ביובל ושב לאחזתו: ואיש כי ימכור בית מושב. ושדה מגרש עריהם לא ימכר.
בהפטרה מסופר: על קניית השדה.
ויאמר ירמיהו... הנה חנמאל בן שלם דודך בא אליך לאמר, קנה לך את שדי. ויאמר אלי קנה נא את שדי... ולך הגאלה קנה לך. ואקנה את השדה מאת חנמאל... ואשקלה לו את הכסף. ואכתב בספר ואחתום ואעד עדים. ואתן את הספר המקנה אל ברוך... לעיני חנמאל דודי ולעיני העדים... לעיני כל היהודים. עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת: ואתה אמרת... קנה לך השדה בכסף והעד עדים.
בפרשה מסופר: על קניית שדות.
וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו: לפי רוב השנים תרבה מקנתו. וישבתם על הארץ לבטח: והארץ לא תמכר לצמיתות. ובכל ארץ אחזתכם, גאלה תתנו לארץ: כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו..... ושב לאחזתו..... ויצא ביובל ושב לאחזתו: ואיש כי ימכור בית מושב. ושדה מגרש עריהם לא ימכר.
(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: (ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא: (ט) וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף: (י) וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: (יא) וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי: (יב) וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: (יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: (יד) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: (טו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: (טז) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: (יז) אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: (יח) עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: (כ) אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה: (כא) וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל: (כב) וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (כג) וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ (ובתרותך) וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת: (כד) הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה: (כה) וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יְהוִה קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: (כו) וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: (כז) הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר:
בהפטרה מסופר: על קניית השדה.
ירמיהו הנביא מספר: ''היה דבר ה' אלי''. דבר ה' היה אליו במראה הנבואה, ואמר לו: ''הנה חנמאל בן שלֻם דֹדך בא אליך'' (לב ז), ויציע לך לקנות את השדה שלו שנמצאת בעיר ענתות. ואכן כך היה שחנמאל בא אליו אל חצר המטרה - בית כלא, בית משמר ששם נוטרים את הכלואים, שבו הושלך ע''י צדקיהו מלך יהודה על שאמר לו נבואה אמיתית קשה ומרה על חורבן הארץ וכן בי. שר לו שיפול ביד הכשדים והם ימסרוהו בידי מלך בבל שונאו והוא ידבר איתו משפט על שמרד בו וינקר את עניו.
חנמאל אמר לירמיהו: ''כי לך משפט הגאלה לקנות'' (לב ז), מפני שלחנמאל היו בנים ומתו בחייו, אמר לירמיהו ''קנה נא את שדי... כי לך משפט הירשה ולך הגאלה קנה לך'' (לב ח), כמו שכתוב בתורה: ''ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו'' (ויקרא כה כה). ירמיהו קנה את השדה בשבעה שקלים - מנים, ועשרה כסף - סלעים. כתב שטר קניין עם תנאי המכירה, החתים על חוזה המכירה את חנמאל בעל השדה ואת העדים כדת וכדין, קנהו בכל דרכי הקניין בכסף בשטר ובעדים. ומסרו לתלמידו ברוך בן נריה לעיני חנמאל ולעיני העדים החתומים על שטר המכירה ולעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה, מכירה בפרהסיה לעיני כל, בגלוי ובפרסום, לא היה מי שיערער על המכירה. וציוה על ברוך לעיניהם להניח את השטר בכלי חרס למען יעמוד ויתקיים ימים רבים עד בוא מועד שיבת ציון. וזה סימן ועדות שעתידים עם ישראל לשוב לארצם ונחלתם ויקנו בתים שדות וכרמים בארץ הזאת.
הנביא ירמיהו מתפלא ואומר: רבוש''ע! הרי הכשדים עומדים ללכוד ולכבוש את הארץ והעיר נתנה בידי הכשדים ועמ''י יצאו לגולה, א''כ אין ערך לשדה ומה תועלת בקניית השדה? וה' עונהו: ''הממני יפלא כל דבר''?! (לב כז), ובכל זאת אני אומר לך למרות הכל קנה את השדה אל דאגה הכסף לא ירד לטמיון וזה לאות ולעד שאני עתיד להחזיר את עמ''י לארץ ישראל, יקנו שדות וכרמים וישבו לבטח בארצם אחרי גלות בבל.
אומר הקב''ה לירמיהו: הממני יפלא דבר, וכי העתידות עלומות ממני?! באמת לא יפלא וידעתי שהעיר תנתן ביד הכשדים כי לא שב אפי מהם כי רבו עוונותיהם להכעיסני ואעפ''כ אמרתי לך לקנות השדה להיות להם נחמה שישובו מהגלות הזאת, ''כי אשיב את שבותם'' (לג כו).
''לקוח את הספרים... ונתתם בכלי חרש'' (לב יד) - יש לפרש את הפסוק בדרך רמז על פי המסופר בתלמוד: אמרה בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה ''אי חכמה מפוארה בכלי מכוער''! רבי יהושע היה מרומם מעם ומכובד מאוד לא רק בקרב אחיו היהודים אלא אף בעיני הרומאים. מראשי התנאים בדור השני היה, מגדולי תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי נשיא ישראל ולמד לפניו בירושלים טרם החורבן. ריב''ז קרא עליו ''אשרי יולדתו'' (אבות ב ט). שכן אמו היתה מוליכתו בעריסה לבית המדרש כדי שיכנסו דברי תורה באזניו. היה לוי ושימש בביהמ''ק עם המשוררים (ערכין יא:). הוסמך להוראה ע''י ריב''ז שלימדו גם תורת הנסתר. שימש כאב בית דין, והיה חבר הסנהדרין שביבנה. היה בקיא במתמטיקה ואסטרונומיה. ניהל דיאלוגים עם מינים והתפלמס עם חכמי אתונה וקיסר רומי. כשנפטר אמרו עליו: ''בטלה עצה ומחשבה''. מידי פעם הוזמן לארמונו של הקיסר הרומי להתב. שם מחכמתו ולקבל ממנו עצה ותושיה. לשאלת בת הקיסר, לא נאה לחכמה מפוארה באדם מכוער, ענה לה: אביך הקיסר מניח יין משובח ומפואר בכלי מכוער עשוי חרס פשוט. אמרה לו: אלא במה יניח אותו? אמר לה: אתם שחשובים ומכובדים תניחו בכלי זהב וכסף. הלכה ואמרה לאביה: תניח את היין בכלי זהב וכסף כפי כבודנו ומעלתנו, שמע המלך בקולה וציוה על עבדיו לרוקן את היין מכדי החרס ולהעבירם לכלי זהב, עבדי המלך משרתיו לא איחרו לעשות בקשתו, אך כעבור זמן מה החמיץ היין בכלי הזהב. באו משרתיו והודיעו למלך שהיין החמיץ בכלי הזהב. שאל הקיסר את בתו: מי יעץ לך לעשות כך? ותענהו: רבי יהושע בן חנניה! הבין המלך שיש דברים בגו והזמין אליו את רבי יהושע. אמר לו: מדוע יעצת לבתי כך? א''ל ר' יהושע: כפי שבתך אמרה לי כך השבתי לה. כמו שהיין המשובח אינו משתמר אלא בכלי מכוער בכלי חרס פשוט, אף התורה הקדושה - החכמה אינה מתקיימת אלא באדם עניו ושפל ברך, אדם שהוא מכוער יש בו יותר צניעות וענוה מאדם נאה שזה גורם לו לבוא לידי שחץ וגאוה. שאל אותו הקיסר: והרי ישנם אנשים יפים וחכמים (כרבי יוחנן ויוסף הצדיק), ענה לו: אם אותם נאים שהם חכמים היו מכוערים חכמתם היתה עשרת מונים. שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו ובא לידי שכחה, אבל מי שמתנהג בענוה יזכור תלמודו לאורך ימים ושנים (עפ''י תענית ז.).
בפרשה מסופר: על קניית שדות.
''כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו''
בשעה שנחלו ישראל את הארץ, חילק אותה יהושע ל-י''ב שבטים עפ''י הגורל, וכל שבט נטל חלקו שנפל בגורלו. ואין אדם יכול למכור חלקו בארץ לצמיתות, ואם מכר אדם נחלתו לצמיתות אין המכירה חלה. שבשנת היובל חוזרת השדה לבעליה חינם אין כסף, שנאמר: ''והארץ לא תמכר לצמתת'' (כה כג), כלומר: שלא יעשו תנאי ביניהם המוכר והלוקח לעשות ממכרם לצמיתות. ארץ ישראל המתנחלת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, אלא היובל מפקיעה בעל כרחם ולא הועילו מעשיהם כי לה' הארץ ואין ביד אדם למכרה לחלוטין, כי אין מתנים על מה שכתוב בתורה.
ואין אדם רשאי למכור שדהו אלא אם הוא שרוי בדוחק גדול, כלשונו הזהב של הרמב''ם: לא ימכור... אא''כ העני, שנאמר: ''כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו''. אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה או לקחת בהם כלים או עבדים ובהמה אינו רשאי, אלא למזונות בלבד. ואם עבר ומכר מכל מקום הרי אלו מכורין (ה' שמיטה ויובל פ' יא ה''ג).
וזהו שאומר הכתוב: ''כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו'' (כה כה), ולא כל אחוזתו, לימדה תורה דרך ארץ, שישייר שדה לעצמו (רש''י).
דין שדה אחוזה
אם מכר אדם שדהו מתוך דוחק עוני ואח''כ הרחיב ה' לו והשיג כסף לפני היובל ורוצה לפדות שדהו, אינו יכול לפדות שדהו עד שנתיים תמימות דהיינו כ''ד חדשים משעת המכירה. אפילו ברצון הלוקח אינו רשאי לגאלה פחות משנתיים, שנאמר: ''במספר שני תבואת ימכר לך'' (כה טו), מכאן אזהרה למוכר. ''במספר שנים... תקנה'' (כה טו) אזהרה ללוקח, ומעוט שנים שתיים. וכן אם יש למוכר גואל קרוב עשיר שמוכן לגאול את שדהו מיד הלוקח, אין הלוקח יכול לעכב בידו, אלא חייב להשיבה לבעליה. למשל: אדם שמכר שדהו 10 שנים לפני שנת היובל בסכום של $100,000, והשדה היתה ביד הקונה 3 שנים. כשהוא גואל את שדהו בחזרה צריך לנקות $30,000 עבור שלוש השנים ולשלם רק $70,000 ולוקח את שדהו חזרה. ואם אין לו גואל קרוב ואף אין בידו די השיב לו לגאול השדה, אז נחלטת השדה ברשות הקונה אותו עד י' שנים, ובשנת היובל חוזרת השדה למוכר בלי כסף ובלי מחיר, שנאמר: ''ובכל ארץ אחזתכם, גאלה תתנו לארץ'' (כה כד). וכן נאמר: ''בשנת היובל הזאת, תשבו איש אל אחזתו'' (כה יג). ואפילו אם הלוקח מכרו לאדם אחר והשני לשלישי ואפילו למאה אנשים ויותר, בשנת היובל חוזרת השדה לאדון הראשון, שנאמר: ''לאשר לו אחזת הארץ'' (כז כד). ועניין הגאולה, באר הכתוב שהיא חזרת הקרקע לבעליו.
דין בתי ערי חומה
''ואיש כי ימכר בית-מושב עיר חומה'' (כה כט). אדם שמוכר בית בערי חומה ר''ל שהבית שמכר היה בתוך עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, יכול לגאול את הבית עד שנה ''עד תם שנת ממכרו'' (כה כט). ואפילו אם היה הבית ברשות הלוקח י''א חדשים, צריך להחזיר לו את כל הכסף ואינו יכול להחסיר ממנו אפילו פרוטה אחת. ואם עברה שנה תמימה ולא גאלו, הבית נחלט ללוקח לצמיתות לדורותיו ואפילו היובל אינו מפקיעו מרשותו ואינו חוזר למוכר. יוצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה.
דין בתי החצרים
''ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב, גאלה תהיה לו וביבל יצא'' (כה לא).
זאת אומרת: בית שנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, יש לו אפשרות לגאול את ביתו בכל עת שירצה. רק מחשבים כמה עלה הבית ומקזזים את השנים שהיו ביד הלוקח. ואם אין בידו לגאלו, כשיגיע היובל חוזר הבית לבעליו הראשונים וביובל יצא בחינם (החינוך).
''וכי תמכרו ממכר לעמיתך'' (כה יד).
אמר רבי שמואל בר גוריא: אין לך פרשה בתורה, שאין לה כותרת מלמעלן ובסיס מלמטן - כל הפרשיות שבתורה קשורות ואחוזות זו בזו. מה כתוב למעלה? ''דבר אל בני ישראל... כי תבאו אל הארץ... ושבתה הארץ'' (כה ב). ואחרי כן בפרשת יובל, כתוב: ''וספרת לך שבע שבתת שנים'' (כה ח). אם לא שמר שמיטות ויובלות, או אם לא שמר אחת מהן, סוף אני עושה שימכור ארצו, שנאמר: ''וכי תמכרו ממכר לעמיתך'' (כה יד). חזר בו - יפה. ואם לא יחזור בו - סוף שהוא מוכר את שדהו, שנאמר: ''כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו'' (כה כה). חזר בו - יפה. ואם לא - סופו למכור את ביתו, שנאמר: ''ואיש כי ימכר בית - מושב עיר חומה'' (כה כט). חזר בו - יפה. ואם לאו - סופו שהוא מחזר ומסבב על הפתחים, שנאמר: ''וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך'' (כה לה). חזר בו - יפה. ואם לאו - סופו שהוא מוכר את עצמו, שנאמר: ''וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך'' (כה לט). חזר בו - מוטב. ואם לאו - סוף הוא נמכר לגויים, שנאמר: ''וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב'' (כה מז). ולא הוא לבדו, אלא הוא וכל ישראל. שכן אתה מוצא בימי ירמיה, בשביל שחיללו את השביעית נמכרו לגויים, שנאמר: ''ויעל עליהם את מלך כשדים... ויגל השארית... ויהיו לו ולבניו לעבדים'' (דה''י ב' לו יז). אמר הקב''ה למשה, ראה! היאך נמכרין לגויים בשביל שחיללו את השביעית.
לפיכך הקב''ה אומר למשה בסוף כל הפרשיות הללו, רצונך שלא יגלו - הזהירם על השמיטות ועל היובלות, הוא שאמר בסוף הפרשיות, ''את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו, אני ה''' (כו ב). מהו ''אני ה'''? אני הוא שעתיד ליתן שכר טוב אם ישמרו אותן. ואם יבטלו אותן, אני הוא שעתיד ליפרע מהם - ע''י המלכויות (תנחומא א).
הפטרה: ירמיה פרק ט''ז פס' י''ט - סוף פרק י''ז פס' א' - י''ד
בהפטרה מסופר: הַשָׂם מבטחו בה' לא ידאג בשנת בצורת.
ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך. ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו: והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
בפרשה מסופר: אם ישמרו את השמיטה וישימו מבטחם בה', ה' יצוה ברכתו.
כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ... שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ: ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, וישבתם על הארץ לבטח: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים: וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן, עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן:
בהפטרה מסופר: הַשָׂם מבטחו בה' לא ידאג בשנת בצורת.
ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך. ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו: והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
בפרשה מסופר: אם ישמרו את השמיטה וישימו מבטחם בה', ה' יצוה ברכתו.
כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ... שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ: ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, וישבתם על הארץ לבטח: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים: וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן, עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן:
{יט} יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: {כ} הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים: {כא} לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהוָה: יז {א} חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: {ב} כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת: {ג} הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ: {ד} וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד: {ה} כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ: {ו} וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: {ז} בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ: {ח} וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (ירא) יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי: {ט} עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: {י} אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ (כדרכו) כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו: {יא} קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי (ימו) יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל: {יב} כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ: {יג} מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יסורי) וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהוָה: {יד} רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה:
בהפטרה מסופר: הַשָׂם מבטחו בה' לא ידאג בשנת בצורת. -
''ה' עזי ומעזי'' (ירמיה טז יט), מנבא על ימות המשיח שתימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ויבואו גויים מאפסי ארץ ויתחרטו על עבודת האלילים שנחלו אבותם ויבינו שהם שקר והבל תעתועים ואין בהם מועיל.
ומוכיח את עמ''י ''ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך'' (יז ד). הסיבה לגלות שלא שמרתם שמיטה בנחלתי בעוד שהייתם יושבים בארצכם שלא עשיתם רצוני להשמיטה, לכן על כרחכם תיעזב הארץ מכם ותצאו לגלות 70 שנה כנגד 70 שמיטות שלא שמרתם, ששם בין האומות לא יהיה לכם שדה וכרם לחרוש ולזרוע על אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ''ושבתה הארץ'' (ויקרא כה ב). ''ושמטתה ובך מנחלתך''- שע''י שהלכו למצרים אחרי מות גדליה בן אחיקם שמטו את הארץ ועזבו את נחלתם. שאם היו נשארים בא''י לא היתה חרבה כי השאיר מהם לכורמים וליוגבים ועי''כ נהיה השמטה גם בם בעצמם כי יצאו מחרות לעבדות שעבדו את אויביהם בארץ מצרים, שנבוכדנצאר כבש אח''כ את ארץ מצרים כי האש לעולם תוקד.
''ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך'' (יז ד) - ידוע שישנן שתי שמיטות, אחת שמיטת קרקע הנוהגת בארץ, והשניה שמיטת כספים שנוהגת גם בחוץ לארץ כי היא חובת הגוף. ולפי שהם עברו על שמיטת קרקע וכספים, לכן אומר הנביא שיענשו בכל האופנים. וזהו שאומר הכתוב: ''ושמטתה ובך'' - נגד שמיטת כספים אשר היא חובת הגוף, ''ומנחלתך''- נגד שמיטת קרקע (אהבת יהונתן).
''ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו'' (יז ה). הנביא מדבר על שהסירו ביטחונם מה' ובטחו באשור ובמצרים.
''ושם בשר זרעו, ומן ה' יסור לבו'' (יז ה). אדם ששם כל בטחונו חוזקו ומהויו בבשר ודם שמחפש חיי שעה ומשתדל בעניינים ארציים ומסיר דעתו ולבו כלל מה' הוא בכלל ארור, כי יש בו ב' דברים לגריעותא א. שבוטח באדם ב. מן ה' יסור לבו, זהו שאומר: ''אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה'' (תהלים קמו ג). ''אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלהיו''.
השם בטחונו באדם למה הוא דומה?
''כערער בערבה'' - כעץ ערירי וגלמוד העומד יחידי במדבר כעץ בודד וחשוף שהוא מתקיים זמן מה מהלחות שבו ואין קיומו תמידי. כאילן העומד יחידי בערבה וכל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו ועוקרות והופכות אותו על פניו. כן הבוטח באדם רואה תקוה ושלוה זמנית אבל בסופו יאבד. ובמדרש שכל טוב (בראשית כד), כתב: ''ערער'' לשון ריקנות, מלשון ותער כדה.
''ולא יראה כי יבוא טוב'' (יז ו) - העץ אינו רואה את הגשמים הטובים כשיורדים בישוב לא ישיג שפע ממגד שמים מעל, גם בעונת הגשמים אינו מרגיש שינוי לטובה.
''ושכן חררים במדבר'' (יז ו) - שוכן במדבר ביובש באדמה צחיחה.
''ארץ מלחה ולא תשב'' (יז ו) - ארץ מלוחה שלא תצמיח דבר כאילו זרעו בה מלח ולא תהיה מיושבת. והתרגום אומר ''ארץ מלחה ולא תשב'' כמו סדום שלא נתיישבה, כי המקום שזורעים בו מלח לא יצלח לתבואה.
ונזכרו ח' קללות במי שבוטח באדם ושם בשר זרועו: א. ארור הגבר אשר יבטח באדם ב. ושם בשר זְרֹעוֹ - בעל כרחו ג. ומן ה' יסור לבו - שלא תהיה תפילתו נשמעת ד. והיה כערער בערבה ה. ולא יראה כי יבוא טוב ו. ושכן חררים במדבר ז. ארץ מלחה ח. ולא תשב.
''ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו'' (יז ז) - כאשר אדם בוטח בה' אף כי הדבר קשה עליו מאוד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי בטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את המוטל עליו ויהיה בעל בטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשי''ת יהיה באמת מבטחו.
השם מבטחו בה' למה הוא דומה? -
''כעץ שתול על מים'' (יז ח) - שלא יחסר חיותו ולא יתיירא מן החום ומן הבצורת, כי הוא שתול על פלגי מים לכן לא יצמא לעולם. כך אדם שמושרש בבטחון בה' שום דעות והשפעות זרות אינן יכולות להזיזו מבטחונו.
''ועל יובל ישלח שרשיו'' (יז ח) - גם שרשיו המתפשטים רחוק נמצאים על פלגי מים. הוא שתל את עצמו ואת תקוותיו על המעיין היחיד של מים חיים שלא יכזבו מימיו.
''ולא יראה כי יבא חם'' (יז ח) - אפילו כשיהיה חום בעולם לא יחשוש מפניו, כי הוא שתול על מים והחום לא ייבשו.
''והיה עלהו רענן'' (יז ח) - אפילו העלים שלו יהיו דשנים ורעננים.
''ובשנת בצרת לא ידאג'' (יז ח) - שמספיקים לו המים אשר בנחל.
''ולא ימיש מעשות פרי'' (יז ח) - כי גם בשנת בצורת יהיה עומד בלחותו ולא יחדל מלתת פירות.
ונזכרו ח' ברכות במי ששם מבטחו בה': א. ברוך הגבר אשר יבטח בה' ב. והיה ה' מבטחו ג. והיה כעץ שתול על פלגי מים ד. ועל יובל ישלח שרשיו ה. ולא יראה כי יבוא חום ו. והיה עלהו רענן ז. ובשנת בצורת לא ידאג ח. ולא ימיש מעשות פרי.
אדם שיסיר לבו מה' שציוהו לשמט בשביעית והבטיחו שכר בצידו, דכתיב: ''וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית'' (ויקרא כה כא), ''לא יראה כי יבוא טוב'' (יז ו) - לא יראה בשנים הטובות שהבטחתי לשומרי שמיטות, דכתיב: ''וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן, עד השנה התשיעת עד בוא תבואתה תאכלו ישן'' (ויקרא כה כב).
מגדר הבטחון כי לא ישען האדם על מעשה נסים, לבלתי עשות איזו מלאכה ולומר שהוא בוטח בה'. כי דבר זה הוא בלתי אפשרי שה' ימטיר לו לחם מן השמים, או יוריד לו דגן מארובות השמים. אלא על האדם להשתדל כפי יכולתו ויבטח בה' שיצליח דרכו וימציא לו פרנסתו בריוח ולא בצימצום בכבוד ולא בביזוי בהיתר ולא באיסור בנחת ולא בצער. וכמו שאמרו חז''ל: ''וברכך'' יכול אפילו יהא יושב בטל? תלמוד לומר ''בכל אשר תעשה'' (דברים טו יח). וידוע מה שאמרו חז''ל בגמרא (ברכות לה:), אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן.
ידוע מה שאמר האלשיך הקדוש לתלמידיו, בבואם לפניו בטענה כי דרש רבם בביהכ''נ, כי הבוטח בה' אין צריך לעשות דבר כי אם לשבת בביהמ''ד ולעסוק בתורה ותפילה וה' יזמין לו פרנסתו כראוי. ומכל שומעי לקחו לא זכה אלא ''בעל עגלה'' (נהג מונית) הדיוט אחד שזימנו לו מן השמים ארגז מלא מטבעות זהב, והרי גם הם עשו כן ולא עלתה בידם. ויען להם רבם: אין הדברים מתקיימים אלא במי שמאמין בכך בלי פקפוק כלל, ובעל העגלה היתה בו אמונה פשוטה וזכה בו.
וזהו שאמרו חז''ל: תניא, ר''ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ-מייבש קציעות בשדה, וארי סבל-נושא משאות, ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער. והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער! אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא, שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: ''עוונותיכם הטו'' (קדושין פב:).
מובא במדרש רבה פרשת מקץ (פרשה פט ג): ''אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו'' (תהלים מ ה), זה יוסף. ''ולא פנה אל רהבים'' - המצריים נקראו רהב, ע''י שאמר לשר המשקים ''כי אם זכרתני... והזכרתני'' (בראשית מ יד), נתווסף לו שתי שנים. יוסף הצדיק לא יצא מגדר בוטח בה' במה שביקש עילה, אין זה חטא שישתדל האדם קצת ע''י תחבולות אנושיות לצאת מבית שביו שבו הונח על לא עוול בכפיו ע''י אשת פוטיפר המרשעת. אמנם בדבר זה הורע כחו, במה שבחר לו לסיבת שחרורו את שר המשקים שהוא בעל רצון ובחירה. לכן נתווספו לו עוד שנתיים ימים להיות בבית הסוהר. ששם בטחונו בבשר ודם ופנה אל רהבים ותוחלתו נכזבה דכתיב (מ כג): ''ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו''.
בפרשה מסופר: אם ישמרו את השמיטה וישימו מבטחם בה', ה' יצוה ברכתו.
''כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה''' (כה ב) - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית (רש''י).
כוונת המצוה כדי שידע האדם שיש לו בורא המושל עליו. אחר שהקב''ה נתן לאדם חלקת אדמה ''והארץ נתן לבני אדם'' (תהלים קטו טז), עלול אדם לחשוב כי הוא אדון ומושל בכל אשר לו ואין זולתו, וישכח את ה' ''וישמן ישרון ויבעט'' (דברים לב טו). כדי למנוע שכחת הבורא וכדי שנכיר ונדע שהקב''ה הוא פטרונו של עולם ואין האדם בעל הבית כלל, הקיף הקב''ה את האדם בחוקים ומשפטים על כל צעד ושעל בכל מעשה ותנועה. לדוגמא כאשר העניק הקב''ה לאדם חלקת שדה, ציוה עליו כמה חוקים:
בכורים - ''ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה''' (שמות כג יט).
פאה ולקט בשדה - ''ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט'' (יט ט).
עוללות ופרט בכרם - ''וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם'' (יט י).
כלאים בזרעים - ''שדך לא תזרע כלאים'' (יט יט).
כלאים בכרם - ''לא תזרע כרמך כלאים'' (דברים כב ט).
כלאים בבהמה - ''לא תחרש בשור ובחמר יחדו'' (דברים כב י).
עורלה - ''שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל'' (יט כג).
טבל - ''ולא יחללו את קדשי בני ישראל, את אשר ירימו לה''' (כב טו).
מעשר שני - ''עשר תעשר את כל תבואת זרעך'' (דברים יד כב).
מעשר עני - ''מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא'' (דברים יד כח).
תרומה גדולה - ''ראשית דגנך תירשך ויצהרך... תתן לו'' (דברים יח ד).
שכחה בשדה - ''כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה'' (דברים כד יט).
וכן מצוות חלה והברכות לפני ואחרי האכילה (ראב''ד בהקדמה לספרו ''בעלי הנפש'').
זהו למעשה יסוד פרשתנו שנאמר בה: ''כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם'' (כה ב). אחר שנתן ה' לנו את הארץ במתנה גמורה ועלולים אנו לבוא לידי מחשבה כאילו אנו בעלי הארץ מקדמת דנא ולשכוח חלילה מי בראה ונתנה לנו ע''כ ציוונו ''ושבתה הארץ שבת לה''' (כה ב), ואין אנו אלא כשכירי יום וע''כ אנו מצווים מפי אדוני הארץ להפקירם בשנת השמיטה כדי שלא יתפס אדם למחשבת ''כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'' (דברים ח יז), אלא ידע שיש בורא ומושל עליו ולו הארץ ומלואה. יסוד המצוה להזכיר לאדם שיש בורא מצוה, ולהשריש בלבם של ישראל מדת הבטחון בה'.
''גברי כח עשי דברו, לשמע בקול דברו'' (תהלים קג כ). שהקדימו עשייה לשמיעה, שנאמר: ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'' (שמות כד ז). רבי יצחק אמר: מדבר בשומרי שביעית. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה לשעה או ליום אחד, לשבת אחת או לחדש אחד, שמא לשנה?! וישראל לשבע שנים. וזה רואה שדהו שוממה, כרמו שומם- ושותק. יש לך גבור חיל יותר מזה? (ילקוט תהלים).
מעלתם של שומרי שביעית גדולה מזו של מלאכי השרת. שהרי מלאכים אין יצה''ר מצוי בהם ואילו בני אדם יצה''ר מצוי ושולט בהם ואעפי''כ הם נאזרים בגבורה עילאית לשמוע בקול דברו ולהתמיד בזה שנה תמימה ורואה שכל יבולו יורד לטמיון ועליו להפקיר שדהו כל דכפין יתי ויכול כל דצריך יתי ויקח ועיניו רואות וכלות מאליהן ובכ''ז נאזר בגבורה ''גברי כח'' להשליך יהבם על ה' ולבטוח בו. בכחו של אדם להתגבר על יצרו יום או יומיים, וביתר התחזקות יעלה בידו להתגבר שבוע וחודש, אבל לעמוד כנגד שנה תמימה, לבן תמותה פשוט אין את הכח הנפשי הזה לראות את שדהו בורה ושוממה כרמו שומם ויבולו שעמל עליו בזיעת אפו שנה תמימה הפקר לכל, זה למעלה מכח אנוש, זה בגדר ''מלאכיו גברי כח'' לזה צריך כח למעלה מן הטבע, ומכלל מלאכי רום יחשבו.
א''ר אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: ''ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו, לשמע בקול דברו'' (תהלים קג כ), ברישא עושי והדר לשמוע - בתחילה כתוב עושי ואח''כ כתוב לשמוע (שבת פח.).
''וצויתי את ברכתי לכם'' (כה כא) - מתוך אגרת שכתב הג''ר בנימין מנדלסון זצ''ל מרא דאתרא דקוממיות בשנת תשכ''ג למחבר ספר ''משנת יוסף'' על מסכת שביעית:
... כי אחרי אותה שנת השמיטה תשי''ב לא היה לנו חטים לזרוע, לפי שבחטים משביעית לא רצינו לזרוע, ובדוחק השגנו חטים מקיבוץ סמוך משנת ששית, חטים שבורים ומתולעים שלא היו ראויים לזריעה כלל. ושאל אותי - להבדיל בין החיים לחיים - האברך המופלג ר' יחיאל ע''ה שהוא ראש ענף הפלחה בקוממיות, מה לעשות? ואמרתי לו: אם אין על פי ההלכה חטים אחרים, תהיה מאמין בחיי העולמים וזורע והשי''ת יעזור בחטים אלו.
והנה כל סביבותינו צחקו עליו, על שזורע בחטים כאלה, והזהירוהו לבל יעשה היזק של כעשרים אלף ל''י (לירות ישראליות), אך הוא בתום לבבו מילא אחר דברי, ובטחנו בהשי''ת. והנה בשנה זו לא היו גשמים בתחילת החורף וכל אלה שחרשו בסוף שביעית וזרעו תיכף במוצאי שביעית נרקבו זרעיהם בקרקע היבשה, ואנחנו לפי שלא חרשנו בסוף קיץ של שנת השמיטה גם לא בחול המועד סוכות של מוצאי שביעית ונמשכה חרישתנו עד מאוחר לתוך החורף, ואחר כך נמשכה זריעתנו וכשגמרנו בחדשי החורף התחילו הגשמים לרדת בשפע, והצלחנו בעז''ה בתבואתינו בברכה מרובה מאוד. ונעשו פלאות בחטים השבורים והמתולעים שזרענו, כי גדלו והצליחו ועשו פרי, בזמן שבכל הסביבה לא היה יבול והיה לאות שהשי''ת שולח ברכתו לשומרי שביעית.
עוד שני דברים נפלאים היו לנו בקוממיות בשמיטה תשי''ט שמרן הגאון מבריסק זצ''ל אמר עליהם שמצוה לפרסמם, לכן אודיעם לכבוד תורתו. בחדשים הראשונים של שנת השמיטה היה זרוע בשדות מאכלי בהמה שזרעו לפני שביעית, שמותר לקצור בשביעית ולאכול בקדושת שביעית כשיטת הרמב''ן ז''ל שנוהגים כן בארץ ישראל. והנה ביום ששי אחד בא ארבה לרוב לכפרים הסמוכים. ואנשי מקומנו באו אלי בחרדה שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע, לידי הארבה. ואמרתי נראה ישועת השי''ת בשמיטה. והנה בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות, וכשאך הגיע לגבולנו תיכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולינו ולא הזיקו מאומה. וכשסיפרתי זאת למרן מבריסק זצ''ל, אמר זה מופת שצריכים לספר, וציוה להביא רמב''ן על שמות וקרא לפנינו את דברי הרמב''ן (שמות י יד), בשם ר''ח שכתב: מעת עתירת משה רבינו עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים וכו' ועל זה נאמר: ''שיחו בכל נפלאותיו'' (דה''י א' טז ט) עכ''ל. ולמדנו כוונת מרן זצ''ל שמדברי הרמב''ן מוכח שנפלאות בארבה צריכים לספר.
הדבר השני: בשנת תשי''ז החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים לכמה ישובים וביניהם גם לקוממיות. אמנם העמדנו תנאי כי מסכימים אנחנו רק אם יתחיבו לשמור כל הלכות שמיטה בפרדס לפי כל הוראותי. כשנה או יותר נתעכב הדבר בגלל זה. כי הם סירבו למלא אחר התנאי שלנו, ואנחנו עמדנו על זה כצור חלמיש. ובמשך הזמן התיאשנו כבר מכל הפרדס. הגם שבעבודות הפרדס היו מתפרנסות כמה וכמה משפחות והיה מגיע רווחה לקוממיות. וגם כ''ק אדמו''ר מגור שליט''א הסכים אתנו ועודד אותנו כי קוממיות חיה גם בלי פרדס.
עד שבשנת תשי''ח דברנו עם מנהל הפרדסים מר ויגודסקי, והסברתי לו את גודל קדושת השמיטה ועד כמה שחביב עלינו קיום מצוה זו ונתרשם מאוד. וקבלנו ממנו הודעה כתובה וחתומה על ידו, כי הפרדס ינטע וכל דיני שביעית ישמרו בו כפי הוראתי. וכן היה הפרדס ניטע, הושקע בו כחצי מליון ל''י ומנהלי הפרדס מלאו תמיד אחר הוראתי.
והנה במשך זמן עבודת הפרדס בשנת השמיטה תשי''ט שנעשתה בדיוק כפי הוראתי, אמרו לי מנהלי הפרדס שלדעתם אני מסכן את הפרדס ע''י שלא נעבד כראוי מחמת הוראתי, ואני עלול לגרום להפסד הסכום הגדול שהשקיעו בו. פעמים רבות הייתי חושב מה יהיה אך חיזקתי את עצמי בבטחון בעצם המצוה ובזכות הפוסקים ז''ל שלפי דבריהם פסקתי. ובפרט בזכות הרמב''ם ז''ל שהחמרתי כמותו הרבה פעמים שבודאי יעזור השי''ת שלא יתחלל שם שמים על ידינו. וב''ה סוף מנחם אב תשי''ט בא מנהל הפרדס ואמר לי בהתרגשות רבה כי שנים עשר פרדסים ישנם תחת ידו, ובכולם עבדו כרגיל, מלבד בפרדס קוממיות שלא עשו את הרצוי והצריך לדעתם, ולבסוף פרדס קוממיות הצליח מאוד, הרבה יותר משאר הפרדסים. ושאל אותי שאסביר לו הדבר, ואמרתי לו שה''אני מאמין'' הראשון הוא שהשי''ת הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וגם הפרדס. ולפי שאנחנו עשינו רצונו יתברך בפרדס, הצליח השי''ת את הפרדס וכך נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית: ''הפרדס בקוממיות לא עוּבָּד בכל שנת השביעית והצליח'' (ילקוט לקח טוב).
''וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים'' (כה כ). שבשנה השישית התבואה תצמח בכמות המספקת לשישית שביעית ושמינית עד חג הפסח של שמינית. שיזרעו בשנה השמינית בתשרי והתבואה החדשה תצמח בניסן.
ומי יכול להבטיח הבטחה כזו? שבמשך מאות שנים לא תחסר תבואה בשנה השביעית והשמינית - רק בורא עולם כל יכול. השמיטה מהווה ראיה ברורה ומוכיחה בעליל שהתורה ניתנה מן השמים, ולא חלילה משה רבינו בדה אותה מלבו. וכי מי יעז להבטיח הבטחה כזו ''וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים'' (כה כא). דבר מעל הטבע רק השי''ת כל יכול יש בכחו להבטיח ולקיים, וזו ראיה ברורה שהשי''ת נתן את התורה על הר סיני.
אחר יציאת מצרים היה המשכן בישראל, ובית המקדש נבנה 480 שנה אחר יצ''מ, והיה בנוי 140 שנים סה''כ 890 שנה. בזמן זה היו כ -127 שמיטות בישראל, וההבטחה התקימה בהם כל השנים הללו.
לכאורה מדוע הבטיחה התורה שהשדות יתנו יבולם בשנה השישית לג' השנים, רק אחר שישאלו ''מה נאכל בשנה השביעית''? לשם מה נזקקה התורה להקדמה ''וכי תאמרו'' מדוע הארץ לא תתן יבולה בלי שאלה זו?! די היה לכתוב ''וצויתי את ברכתי'' וממילא לא יהיה מקום לשאלה ''מה נאכל''?
והביאור הוא: ישנם שתי דרגות באמונה ובטחון בה'. ישנם אנשים צדיקים ותמימים שמקיימים את מצוות ה' בלי התחכמויות ובלי שאלות, למה? יאמרו הגויים. אלא הם בגדר ''אשרי העם שככה לו''! אינם מהרהרים אחר מדותיו ומצוותיו של הקב''ה אלא מקיימים את הפסוק: ''תמים תהיה עם ה' אלהיך'' (דברים יח יג), ואינם מוטרדים ושואלים ''מה נאכל''? הם זוכים לברכה מרובה באסמיך, ברכה באיכות, ברוך השולח ברכה בכרי הזה ''צדיק אכל לשבע נפשו'' (משלי יג כה), אוכלים קמעא ומתברך במעיהם. לאלה התורה מבטיחה ''ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה'' (כה יט), וכן ''ונתנה הארץ יבולה''. הבטחון צריך להיות בשלימות ללא ספקות ופקפוקים. אך מי שאינו בוטח בה' ושואל ''מה נאכל''? ''הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו'' (כה כ), ואינו רואה בעיניו, מאן דיהיב חיי יהיב מזוני. רוצה לראות את ישועת ה' עין בעין את היבול של השנה השביעית והשמינית רוצה לראות במו עיניו יבול מבורך יותר ברכה בשפע כמותי. הקב''ה מראה לו זאת ''ועשת את התבואה לשלש השנים'' (כה כא), ושדהו מגדלת כמות כפולה ומכופלת לשנים שישית שביעית ושמינית, אך עבודתו ג''כ כפולה ומכופלת הן בקצירה והן באיסוף ובאיחסון וטירחתו מרובה. אמנם תהיה לו ברכה בכמות אך לא באיכות, באותה מידה שאדם בוטח בה' באותה מידה ה' מתנהג עמו מידה כנגד מידה, ככתוב: ''ה' צלך על יד ימינך'' (תהלים קכא ה). ואחז''ל: מה הצל הזה כשאתה מראה לו אצבע הוא מראה לך אצבע כנגדך, שתי אצבעות - אף הוא מראה לך שתי אצבעות וכו', כמו שאמרו חז''ל: כל מי שיש לו פת בסלו ודואג ואומר מה אוכל למחר? הרי זה מקטני אמנה.
וכן מצינו בפרשת המן ''וילקטו המרבה והממעיט: וימדו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר'' (שמות טז יח). ופירש''י יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם מדדו בעומר איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט לא מצא חסר מעומר לגולגולת וזהו נס גדול שנעשה בו. פרשת המן באה ללמדנו כי הכמות אינה ולא כלום וכל אדם מקבל מה שצריך לקבל ומה שנגזר עליו לקבל וברכת ה' היא תעשיר. וכן אנו מוצאים ברש''י, בימי ירמיהו הנביא כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן, אמר להם: ''למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר'' (שמות טז לב), שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו.
הפטרה: יחזקאל פרק ל''ד פס' א - כ''ז
בהפטרה מסופר: שלעתיד לבוא ה' ישרה ברכה בא''י ירדו גשמי ברכה בעתם.
והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו: ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה והיו על אדמתם לבטח, וידעו כי אני ה'.
בפרשה מסופר: שה' ישרה ברכה בא''י ירדו גשמי ברכה בעתם.
ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם: ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו:
בהפטרה מסופר: שלעתיד לבוא ה' ישרה ברכה בא''י ירדו גשמי ברכה בעתם.
והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו: ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה והיו על אדמתם לבטח, וידעו כי אני ה'.
בפרשה מסופר: שה' ישרה ברכה בא''י ירדו גשמי ברכה בעתם.
ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם: ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו:
{א} וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: {ב} בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים: {ג} אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ: {ד} אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ: {ה} וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה: {ו} יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ: {ז} לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת דְּבַר יְהוָה: {ח} חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם לֹא יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ: {ט} לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה: {י} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה: {יא} כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים: {יב} כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: {יג} וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: {יד} בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל: {טו} אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: {טז} אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט: {יז} וְאַתֵּנָה צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים: {יח} הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן: {יט} וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה: {כ} לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֲלֵיהֶם הִנְנִי אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה: {כא} יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה: {כב} וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה: {כג} וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: {כד} וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי: {כה} וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים: {כו} וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ: {כז} וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה בְּשִׁבְרִי אֶת מֹטוֹת עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם:
בהפטרה מסופר: שלעתיד לבוא ה' ישרה ברכה בא''י וירדו גשמי ברכה בעיתם.
לעתיד לבוא הקב''ה ישרה ברכה מרובה בארץ ישראל ''ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה, תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה'' (דברים יא יב), ירדו גשמי ברכה ונדבה בעיתו יורה ומלקוש, הארץ תתן יבולה ועץ השדה יתן פריו ואספת דגנך תירושך ויצהרך ואכלת ושבעת.
ומעשה היה באבא חלקיה בן בנו - נכדו של חוני המעגל היה. וכשהעולם היה נצרך לגשם, חכמי הדור היו משגרים אליו זוג תלמידי חכמים בכדי שיבקש רחמים שירד גשם.
פעם אחת העולם נצרך לגשם. שלחו חכמי הדור זוג ת''ח אליו כדי שיבקש רחמים שירד גשם. הלכו לביתו ולא מצאוהו, הלכו אליו אל השדה ומצאוהו שהוא עודר בשדה. אמרו לו: שלום, ולא החזיר להם פניו - לא ענה להם. לפנות ערב כשהלך לביתו אסף את העצים לקחתם לביתו. הניח את העצים והמעדר על כתף אחת, ואת הגלימא - חליפה על הכתף השניה. כל הדרך לא נעל נעליו אלא הלך יחף, כשהגיע למים - בִּיצה נעל נעליו. כשהגיע לקוצים וברקנים הגביה בגדיו אחר כתיפיו כדי שלא יקרעו. כשהגיע לעיר יצאה אשתו לקראתו מקושטת בתכשיטין. כשהגיעו לביתו נכנסה אשתו תחילה, הוא נכנס אחריה ואח''כ נכנסו החכמים. ישב לסעוד את לבו ולא הזמין את החכמים לסעוד עמו. כשחילק את המנות לילדים, לגדול נתן מנה אחת ולקטן שתי מנות. אמר לה לאשתו: אני יודע שהחכמים באו בשביל הגשם, נעלה לעליה ונבקש רחמים יתכן שיתרצה הקב''ה ויוריד גשם ולא נחזיק טובה לעצמנו! עלו לעליה עמד הוא בזוית אחת ואשתו בזוית אחת. מאותה רוח שאשתו עמדה עלו העבים תחילה - הקדימו ועלו עננים מהזוית שלה, שהיא נענית תחילה. כשירד שאל אותם: לצורך מה באתם? אמרו: נשלחנו ע''י החכמים אל כבודו כדי שיתפלל שירדו גשמים. אמר להם: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו לו: אנו יודעים שהגשם ירד מחמת כבודו - בזכותך, אלא יאמר לנו כבודו מספר תמיהות שיש לנו!
א. מה הטעם כששאלנו לשלומך לא החזרת לנו פנים - לא הגבת, לא התייחסת אלינו? אמר להם: שכיר יום הייתי ואמרתי לא אבטל ממלאכתי.
ב. ומה טעם הניח כבודו את העצים על כתף אחת ואת הגלימא - חליפה על כתף אחת, היית מניח את העצים על הגלימא כדי שיהיה לך נח? אמר להם: טלית שאולה היתה, להתעטף בה השאילו לי, להניח עליה קוצים לקורעה לא השאילו לי.
ג. מה הטעם כל הדרך לא נעלת נעליך אלא הלכת יחף, וכהגעת למים נעלת נעליך? אמר להם: כל הדרך אני רואה ואני יכול להזהר ממכשולים ופגעים, במים אני לא רואה מה יש שם שמא ישכנו דג או נחש.
ד. מה הטעם כשהגעת לקוצים וברקנים הגבהת בגדיך? אמר להם: הבשר מעלה ארוכה - הפצע מתרפא מהשריטות והבגד אינו מעלה ארוכה.
ה. מה הטעם כשהגעת לעיר יצאה אשתך מקושטת בתכשיטים - הרי ''כל כבודה בת מלך פנימה''? אמר להם: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת.
ו. מה הטעם שנכנסה היא ראשונה אח''ז נכנס כבודו ולבסוף נכנסנו אנו? אמר להם: משום שאיני מכיר אתכם אם אתם כשרים או פרוצים.
ז. מה הטעם כשכבודו סעד את לבו לא הזמין אותנו לסעוד עמו? אמר להם: משום שהיתה סעודה שאינה מספקת לבעליה, ואמרתי הרי אתם תסרבו ולא תאכלו ותחזיקו לי טובה בחינם.
ח. מה הטעם כשחילקת לילדים מנות, לגדול נתת מנה אחת ולקטן שתי מנות? אמר להם: הבן הגדול נמצא כל הזמן בבית ופת בסלו ויכול לאכול כשירצה, אבל הבן הקטן נמצא בתלמוד תורה אצל רבו ולא חוזר כל היום.
ט. ומה הטעם שהעננים הקדימו ועלו מהזוית שהיתה אשתך לפני שעלו העננים מהזוית שאתה היית? אמר להם: מפני שאשה נמצאת בבית כל היום וכשעני צריך דבר הולכת מיד ומביאה לו. ועוד שקרובה הנייתה שדבר אכילה היא נותנת לעני, ואני נותן כסף ולא קרובה הנאתו כי העני צריך לטרוח עד שיקנה דבר מאכל. וגם משום שהיו לנו שכנים בריונים בורים ועמי ארצות. אני בקשתי עליהם רחמים שימותו והיא בקשה רחמים שיחזרו בתשובה וחזרו בתשובה (תענית כג.:).
בפרשה מסופר: שה' ישרה ברכה בא''י ירדו גשמי ברכה בעיתם.
''אם בחקתי תלכו'' - שתהיו עמלים בתורה (רש''י).
אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: (במדבר יט יד): ''זאת התורה אדם כי ימות באהל'' (ברכות סג:). דהיינו, שעוסקים בפלפול ומשא ומתן של תורה, כמו שנאמר: ''אם בחקתי תלכו'' - שתהיו עמלים בתורה. מה שאין כן באותם שלומדים דברי תורה מתוך עונג ואינם יגעים בה, אין התורה מתקיימת אצלם... וזה - ''שלא ברכו בתורה תחילה'' (נדרים פא.), כי הברכה היא לעסוק בדברי תורה (אשכנז), דרך טורח דווקא (ט''ז או''ח סי' מז).
''אם בחוקותי תלכו'' - שתהיו עמלים בתורה. מבטיח הקב''ה בתורתו הקדושה, זו לא הבטחה של ראש ממשלה או שר האוצר שהיום פה ומחר בקבר שעושה חוזה ספק מקיים ספק אינו מקיים, או שמפטרים אותו ממשרתו הרמה. אלא הקב''ה בכבודו ובעצמו מבטיח, ''ונתתי גשמכם בעתם'' - בלילי שבתות שכל עם ישראל שרועים על מטתם ומתכרבלים בשמיכה ושומעים את טיפטוף הגשם, ולא נתקעים באמצע הדרך ונרטבים עד לשד עצמותם. ''עץ השדה'' - הם אילני סרק שעתידים לעשות פירות. תהיה כ''כ הרבה תבואה שיהיו עסוקים בדיש עד עונת הבציר, ובבציר יתעסקו עד עונת הזרע. ''ואכלתם לחמכם לשובע'' - אוכל מעט ושבע, אוכל קימעא ומתברך במעיו, צדיק אוכל לשובע נפשו. ואחר כל הטובה ביבול ''ונתתי שלום'' - ששקול כנגד הכל שלום אמיתי. ''וחרב לא תעבור בארצכם'' - שאפילו לא יעברו דרך ארצכם להלחם מדינה במדינה, כי כשרואים טנקים זחלמי''ם מסוקי קרב חגים מעל ראשם מראה זה בלבד מכניס בלב פחד וחלחלה. כמו שהיה במלחמת עירק עם ברית נט''ו. ''ונפלו לפניכם לחרב'' - אתם רואים כיצד טנק האויב מפיל מסוק קרב משלהם בטעות, ופלוגה נלחמת בפלוגה בחושבם שזה אויב. ''והפרתי אתכם'' - ושום חוק לא יוכל לעכב זאת לא חוק הקצבאות ולא חוק תיכנון המשפחה, גם אם יורידו מענק לידה וגם אם יבטלו את קצבאות הילדים ואף אם יחבלו במענקים לאברכים אין עיצה ואין תבונה נגד ה' ''ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם'' (שמות א ז). ועם כל בן באה הברכה שלו. חז''ל אמרו: ''קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף'' כשם שבקריעת ים סוף כל אחד חשב על אופן אחר כיצד ה' יוציאם מהסבך זה חשב בכה וזה חשב בכה כל אחד חשב על איזו דרך שבה יציל הקב''ה את עמ''י, אך שה' יגזור את ים סוף לשנים עשר גזרים הצלה כזו לא עלתה בלב אף אחד. כך מזונותיו של אדם, אדם חושב אולי מהראיון הזה תצמח לי הישועה או ממסחר זה תבוא הפרנסה, ופתאום רואה שהישועה באה דוקא ממקום שלא חלם עליו (וכן בשידוך מה' אשה לאיש). ''וישן מפני חדש תוציאו'' - המחסנים יהיו מלאים מרוב שפע שצריך כבר לפנות כדי להכניס סחורה חדשה. ''והתהלכתי בתוככם'' - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם. ''ואולך אתכם קוממיות'' - בקומה זקופה בגאוה יהודית.
בהקדמה ל''ספרא דצניעותא'' כתב הגר''ח מואלוז'ין על רבינו הגר''א: פעמים רבות באו אליו מגידים מן השמים אשר רצו למסור לו סודות התורה בלא עמל, אך הוא דחה אותם ולא היטה אזנו אליהם. וכאשר הפציר בו אחד מן המגידים, ענהו שאין רצונו כי אם בתורה של עמל, ולכך אין לו שום חפץ בה. שגות המלאכים אשר לא יגע ולא עמל בהם.
וזה לשונו הזהב של רבינו משה בן מימון: אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: ''זאת התורה אדם כי ימות באהל'' (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי חכמים. ועוד אמר שלמה בחכמתו: ''התרפית ביום צרה צר כחכה'' (משלי כד י), וכן אמר: ''אף חכמתי עמדה לי'' (קהלת ב ט). חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי (רמב''ם ה' תלמוד תורה פרק ה).
עמלה של תורה ראינו אצל גדולי ישראל רועי האומה, כגון:
רבי עקיבא בן יוסף ראש הדור השלישי לתנאים, שמו הלך מסוף העולם ועד סופו, איש אשכולות, משמת ר''ע בטלו זרועי תורה. הקדיש עצמו לתורה ולמד בעמל ובשקידה עצומה (אבות דר''נ פרק ו ב).
רבי יהודה בר אלעאי מגדולי תלמידיו של ר''ע, אחד מחמשת התלמידים המובהקים שחזרו והפיצו את התורה בא''י אחר גזירות אדריאנוס קיסר שחיק עצמות, היה עני מרוד ובכ''ז עסק בעמלה של תורה. היתה להם גלימא אחת, כשאשתו יצאה לשוק היה מתכסה בה, וכשהוא היה מתפלל היה מתכסה בה. ומכיון שהיתה להם חביבה כ''כ שלא היה להם בגד אחר, מרוב שמחה היה מברך: ''ברוך שעטני מעיל'' (נדרים מט:).
רבי אליעזר בן הורקנוס, תנא בדור השלישי נקרא ''רבי אליעזר הגדול'' תלמידו של ריב''ז נשיא ישראל שכינה אותו ''בור סוד שאינו מאבד טפה'' וכן אמר עליו: ''אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כלם'' (אבות ב' ט). עזב את כל עושרו של בית אביו מפני שחשקה נפשו בתורה. המעשה מובא באריכות בפרקי דרבי אליעזר.
וכן הלל הזקן עמל בתורה מתוך דוחק עוני. ת''ר: עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי-עובד קשה מצאת החמה עד צאת הנשמה, עובד במשמרות ושעות נוספות ועדיין לא גומר את החודש, אוכל לחם עצבים-בעצבון תאכלנה, משכנתא רובצת עליו וכל ימיו מתרוצץ מגמ''ח אחד למשנהו יום רודף יום, רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?! אמרו עליו על הלל הזקן: שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפקין - סלע מדינה שהוא חצי דינר, חציו היה. נותן לשומר בית המדרש, בזמנם היה נהוג לשלם דמי כניסה לבית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא לה. שתכר, יום עסל יום בסל, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום מעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג-כמטר וחצי, פרקוהו - פרקו את השלג מעליו, והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו - ראוי זה לחלל עליו את השבת.
הלל הזקן היה נשיא ישראל מייסד שושלת הנשיאות לבית הלל. ממשפחת דוד המלך ע''ה, חי 120 שנה, תיקן ''פרוזבול'', הצטיין בסבלנות ובאורך רוח וע''י כך קירב נכרים לחיק היהדות (כמובא במסכת שבת דף ל: לא.).
הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א יב). כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה (סוכה כ.).
שמונים תלמידים היו לו..... שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו. ושלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון... גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי-שחידש את הסנהדרין ביבנה (סוכה כח.).
כשהיו חכמים מסובין בעליית בית גוריא ביריחו. שמעו בת קול מהשמים אומרת: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן (סוטה מח:).
עשיר, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי-הייתי שקוע בבורסה, רץ משיחת ועידה אחת לשניה, לא היה לי פנאי לעצמי ולבני ביתי. לא סעדתי את לבי כדבעי מרוב טרדותי. אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל נאד-תרמיל של קמח על כתפיו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה (יומא לה:).
היה בן יחיד לאביו חרסום שהיה מעשירי ארץ. נפלה לו ירושה מאביו אלף עיירות בהר המלך וצי של אלף ספינות בים. שימש אחת עשרה שנה בכהונה גדולה (יומא ט.), עסק בתורה מתוך עושר רב.
ועוד גדולי ישראל בכל הדורות עד דורינו אנו, שלמדו תורה בשקידה רבה והיו עמלים בתורה, אשרי העם שככה לו.
''ואת מצוֹתי תשמרו'' - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר: ''ולמדתם אֹתם ושמרתם לעשתם'' (דברים ה א). אם תלכו בדרכי האבות ותקיימו ''יראת ה' היא אוצרו'', אומר הקב''ה אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם, ''יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים''.
''וחֻבל עֹל מפני שמן'' (ישעיה י כז) - א''ר יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה - ידקר בחרב זו (סנהדרין צד:).
לכאורה מה טעמו של חזקיהו שנעץ חרב על פתח ביהמ''ד ואיים כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, וכי אדם שאינו עוסק בתורה חייב מיתה?! אלא אפשר להסביר זאת עפ''י המדרש: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקב''ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו - סוף שהוא הורג אתכם. והיכן הוא משמען של דברים? שנאמר: ''ויגרש את האדם... לשמר את דרך עץ החיים'' (בראשית ג כד). את דרך - זו דרך ארץ, ואח''כ עץ החיים - זו תורה (ויקרא רבה לה ו).
עפ''י מדרש זה אפשר להבין את טעמו של חזקיהו מלך יהודה מגדולי מלכי בית דוד, שזה כלל לא היה אִיום, אלא הציב להם עובדה קיימת, הרי סנחריב המלך בא עם צבא אדיר מעצמת על, אימפריה עולמית תחת שלטונו, הלך וכבש את כל העולם שלט בכיפה וגם ביהודה לחם הביס וכבש ערים גדולות ובצורות ועם ישראל היה נתון בסכנת הכחדה מוחשית. לכן נעץ חזקיהו חרב על פתח ביהמ''ד ואמר: מי שרוצה להנצל מחרב פיפיות זו של סנחריב המהלכת אמים ומתהפכת על פני כל הארץ, הדרך היחידה היא ''שתהיו עמלים בתורה'' כי התורה מגינה ומצילה ''וחרב לא תעבר בארצכם'' (כו ו). אכן דבריו נשמעו ונתקבלו בהבנה וכולם עסקו בתורה מקטנם ועד גדולם וכפי שמובא שם בגמ' בדקו מדן ועד באר שבע - מצפון הארץ ועד דרומה, מגבת ועד אנטיפרס - מקומות שבסוף התחומין, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.
''אם בחקתי תלכו'' תהגו ותתעסקו בתורה להבינה ולדעת אותה, ותלמדו בה ע''מ ''ואת מצוותי תשמרו'' כדי לשמרם ולקיימם, וגם למעשה יהיה כן ''ועשיתם אותם''. מבטיח הקב''ה: ''ונתתי גשמיכם בעתם'' - בזמנם, בשעה שאין דרך בני אדם לצאת זהו בלילי רביעיות - מפני אגרת בת מחלת ראש מחלקת שדים (פסחים קיב:), ובלילי שבתות שאז אין הבריות נמצאים ברחובות ובדרכים, אלא יושבים סביב שולחן שבת וסועדים את לבם ומתענגים על השבת ואח''כ עולים על מיטותיהם ומתכרבלים בשמיכה ושומעים את טיפטוף הגשם - אלה הם גשמי ברכה.
שכן מצינו בימי שמעון בן שטח מגדולי ישראל בימי ינאי המלך מראשי הסנהדרין בירושלים בימי החשמונאים. שהיו אז יהודים כשרים והיו להם גשמי ברכה שירדו בלילי רביעיות ובלילי שבתות ואותה שעה היתה הברכה מצויה כ''כ בתבואה ובפירות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב. והטמינו חכמים שבאותו דור פירות אלו למשמרת לדורות הבאים כדי שיראו בעיניהם איזו טובה מביאה שמירת המצוות.
וכן מצינו בימי הורדוס שסתר בנין עזרא ובנה בנין יפה ממנו, שהיו עסוקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן וידעו שמלאכת שמים בידיהם (תענית כב:). כי המטר הוא חיותו של עולם, ובלעדו לא יוכל האדם להתקיים. אמר הקב''ה: אעשה נס שלא אוריד גשמים במקומות אחרים אלא בארצכם בלבד ולא בערי הגויים, ויבואו משאר הערים אצלכם לקנות תבואה ועי''כ תתעשרו בכסף וזהב, ''ונתתי גשמכם'' שיהיו הגשמים בידיכם שתוכלו להורידם מתי שתרצו, וזהו תפארתנו בין האומות בגלות, שבזמן שהגשמים נעצרים הם מבקשים מאיתנו להתפלל לה' שירדו גשמים.
ומעשה היה במלכות ארגון שהיתה שם עצירת גשמים, והגויים הוציאו את היהודים מחוץ לעיר וסגרו השערים ואמרו להם: אם תעשו שירדו גשמים מוטב - ניתן לכם רשות לחזור לבתיכם, ואם לאו - נשאירכם מחוץ לעיר ולא ניתן לכם רשות להיכנס פנימה. וכשראו היהודים כי כלתה אליהם הרעה, בצר להם פנו אל ר' חסדאי קרשקש זצ''ל שיסיר מעליהם את רוע הגזירה. כינס הרב את כולם ואמר בפניהם דברי כיבושין עד שנשבר לבם בקירבם ואח''כ ערכו תפילה ברוב עם כבימים הנוראים, ושערי דמעה לא ננעלו וקויים בהם הפסוק: ''קרוב ה' לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת. רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם'' (תהלים קמה יח). וירדו גשמי רצון ברכה ונדבה ואז הגויים הכניסום בכבוד גדול לעיר וידעו כולם כי יש אלהים קדושים בארץ.
''ונתנה הארץ יבולה'' - לא כדרך שהיא עושה - מניבה, עכשיו. אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון... שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות.
''ועץ השדה יתן פריו'' - לא כדרך שהוא עושה - מניב, עכשיו. אלא כדרך שעשה בימי אדה''ר... שבו ביום שהוא נטוע, בו ביום עושה פירות (ספרא).
נקדימון בן גוריון - מחשובי אנשי ירושלים ומעשיריה סמוך לחורבן בית המקדש השני, נמנה יחד עם בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, כאחד משלושת עשירי ירושלים (גיטין נו.). נכנס לבית המקדש כשהוא עצב נתעטף ועמד בתפילה עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים, והותירו גשמים. אמר לפניו: רבוש''ע! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי שיהיו מים מצויין לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים. שמו האמיתי היה בוני, נקרא נקדימון מפני שנקדה - זרחה חמה בעבורו (תענית כ.).
חוני המעגל בימי מלכות בית חשמונאי, היה מלומד בנסים. בזמן עצירת גשמים היו פונים אליו שיתפלל.
ת''ר: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, שלחו לחוני המעגל, התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא... אמר לפניו: רבוש''ע! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך! התחילו גשמים מנטפין... אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה (תענית כג.).
חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל היה. בשנות בצורת כשהיה העולם נצרך לגשמים, היו החכמים משגרים אצלו תינוקות של בית רבן כדי לעורר רחמים בלבו, והיו תופסים בשולי בגדיו ואומרים לו: אבא אבא, תן לנו גשם! מיד היה פונה בתפילה ואומר לפני הקב''ה: רבוש''ע! עשה בשביל אלו, שאין מכירין - מבחינים בין אבא שנותן גשם - ה', לאבא - חנן שלא נותן גשם.
ומפני מה קראו לו ''חנן הנחבא''? מפני שהיה מחביא את עצמו - מסתיר עצמו מבני אדם מרוב ענוה וצניעות שהיו בו (תענית כג:).
''ועץ השדה'' - הן אילני סרק שעתידין לעשות פירות.
''והשיג לכם דיש את בציר'' - רצונו לומר אעפ''י שבאותה תקופה בחודש ניסן תהיה עונת קציר חטים, ואילו עונת הבציר בחודש אלול. אבל השפע יהיה כה גדול שהקציר ימשך עד אלול, ובבציר יהיו כ''כ גפנים ועבודתו תימשך עד עונת הזריעה שהיא במר חשון.
''ואכלתם לחמכם לשֹבע'' - אדמתכם תניב יבול מבורך ולא יהיו לכם דאגות פרנסה. חוץ מברכת השפע רב תהיה עוד ברכה, אוכל קימעא והוא מתברך במעיו. לפיכך מבטיחה כאן התורה לישראל שבצד שפע התבואה והפירות יזכו לברכת שמים שלא כדרך הטבע, וישביעו את גופם באכילה מועטת מהרגיל.
חכמינו אמרו: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, שאם תכעוס תעמוד על מילואך (גיטין ע). כלומר - אל יאכל אדם אכילה גסה, אלא יניח תמיד שליש מסעודתו כדי שלא יבוא לידי סכנה כאשר יתקפנו כעס, לפי שהכעס עלול להזיק לכרס מלאה. לפיכך אמרה תורה: ''ואכלתם לחמכם לשֹבע'' אתם תוכלו לאכול לשובע נפשכם מבלי לחשוש מפני הכעס, שכן ''וישבתם לבטח בארצכם'' ולא תבואו כלל, לכלל כעס ורוגז. זהו גם פשוטו של הפסוק: ''צדיק אכל לשֹבע נפשו, ובטן רשעים תחסר'' (משלי יג כה). הצדיק שאין דרכו לכעוס, יכול לאכול לחמו לשובע ללא כל חשש, ואילו הרשע שדרכו לכעוס תמיד וכעס בחיק כסילים ינוח, עליו למעט באכילה למען תחסר בטנו, כי חושש הוא פן יזיק לו הכעס (תפארת יהונתן).
בדומה לזה פירש הבעל שם טוב את הפסוק: ''יאכלו ענוים וישבעו'' (תהלים כב כז). רק הענוים, שמתוך הענוה שבהם אינם באים לעולם לכלל כעס, יכולים לאכול לשובע נפשם ואינם חוששים מפני שאם תכעוס תעמוד על מילואך. אבל בעלי הגאוה שהם נוחים לכעוס צריכים להזהר שלא יאכלו לשובע, ''ובטן רשעים תחסר''.
* אבודרהם * אבן עזרא * אבני אזל * אברבנאל * אהבת יהונתן * אהבת חיים * אוצר אגדות * אוצר דינים * אוצר המדרשים אייזנשטיין * אוצר הפירושים * אור החיים * אור יהל * אור הצפון * אישי ישראל * אלשיך * אמונה ובטחון לחזו''א * אנציקלופדיה אוצר ישראל * אנציקלופדיה לבית ישראל הלפרין * בן איש חי * בן איש חיל * בניהו בן יהוידע * בנין אב * בעל הטורים * גור אריה למהר''ל * הבית היהודי * החינוך * היכלות רבתי * הלבוש * הרז''ה * הרמב''ם * הרמב''ן * התודעה * ויאמר אברהם * זוהר הקדוש * חכמת המצפון * חפץ חיים עה''ת * כתבי הח''ח * טור * טעמי המנהגים * ילקוט יוסף * ילקוט לקח טוב * ילקוט מעם לועז * ילקוט שמעוני * כולבו * כלה רבתי מדרש * כלי יקר * כף החיים * לב אליהו * מדרש אלה אזכרה * מדרש פליאה * מדרש שוחר טוב * מדרש שמואל * מדרש רבה * מדרש תנחומא * מכלול המאמרים והפתגמים * מכתב מאליהו * מלבי''ם * מנחת כהן * מסילות אל האמונה * מסכת סופרים * מעיינה של תורה * מעם לועז * משך חכמה * משלי המגיד מדובנא * סדר הדורות * סדר ההפטרות - הירש * ספורנו * ספר חסידים * ספרי * עין צופים * ענף עץ אבות * פלא יועץ * פסיקתא דרב כהנא * פרפראות לתורה * פרקי אבות * פרקי רבי אליעזר * קהתי * קובץ שיחות תנינא * רבינו בחיי * רד''ק * שולחן ערוך וכליו * שם הגדולים * שערי תשובה * תוספתא * תורת הפרשה * תלמוד בבלי * תלמוד ירושלמי * תנא דבי אליהו