מלבד ההפטרות עצמן שהזכויות עליהן שיכות לארגון J. Alan Groves Center.
הפטרה לפרשת במדבר - והיה מספר בני ישראל הפטרה לחג השבועות - ויהי בשלשים שנה הפטרה לפרשת נשא - ויהי איש אחד הפטרה לפרשת בהעלותך - רני ושמחי הפטרה לפרשת שלח - וישלח יהושע הפטרה לפרשת קורח - ויאמר שמואל הפטרה לפרשת חקת - ויפתח הגלעדי הפטרה לפרשת בלק - והיה שארית יעקב הפטרה לפרשת פינחס - ויד ה' הפטרה לפרשת מטות - דברי ירמיהו הפטרה לפרשת מסעי - שמעו דבר ה' הפטרה לפרשת במדבר - והיה מספר בני ישראל
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לחג השבועות - ויהי בשלשים שנה
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת נשא - ויהי איש אחד
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת בהעלותך - רני ושמחי
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת שלח - וישלח יהושע
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת קורח - ויאמר שמואל
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת חקת - ויפתח הגלעדי
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת בלק - והיה שארית יעקב
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת פינחס - ויד ה'
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
פרשה ופשרה
הפטרה לפרשת מטות - דברי ירמיהו
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
הפטרה לפרשת מסעי - שמעו דבר ה'
קריאת ההפטרה
הפטרה ופשרה
הפטרה: הושע פרק ב' פס' א' - כ''ב
בהפטרה מסופר: על מספר בני ישראל שלא ימד ולא יספר.
והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי:
בפרשה מסופר: על מספר בני ישראל.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגלגלתם, מבין עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן: ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל: ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים, וחמש מאות וחמשים:
בהפטרה מסופר: על מספר בני ישראל שלא ימד ולא יספר.
והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי:
בפרשה מסופר: על מספר בני ישראל.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגלגלתם, מבין עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן: ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל: ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים, וחמש מאות וחמשים:
(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: (ב) וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל: (ג) אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה: (ד) רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: (ה) פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא: (ו) וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה: (ז) כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: (ח) לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: (ט) וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: (י) וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל: (יא) לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ: (יב) וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי: (יג) וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ: (יד) וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה: (טו) וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם יְהוָה: (טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: (יז) וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יח) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: (יט) וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם: (כ) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח: (כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: (כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה:
בהפטרה מסופר: על מספר בני ישראל שלא ימד ולא יספר.
לעתיד לבוא בזמן הגאולה העתידה בקבוץ גלויות בימי מלך המשיח, מספר בנ''י יהיה כחול הים אשר לא ימדד ולא יספר. וכמו שה' מבטיח לאברהם אבינו ע''ה, ''ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה'' (בראשית יג טז). כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה.
כן המלאך פונה אל אברהם אבינו אחר עקידת יצחק בשם ה' ''כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים'' (בראשית כב יז). זרע אברהם הם זרע ברך ה' זרע קודש מצבתה.
ובמקום שיאמר להם ''לא עמי אתם'' במקום שגלו לבין העמים כאשר עברו על התורה כי עזבו את ה' מקור מים חיים, יאמר להם ''בני אל חי'' כי יחזרו בתשובה שלימה. בנ''י יש להם אפשרות לחזור בתשובה על עוונותיהם, מכיון שיש להם דין של בנים ''בנים אתם לה' אלהיכם'' ואב שמחל על כבודו - כבודו מחול. לא כן אומות העולם שיש להם דין של עבדים, ומלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול (צוארי שלל).
ובימות המשיח יתאספו ויתחברו בני יהודה ובני ישראל יחד, '' אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצֹר את אפרים '' (ישעיה יא יג). וישימו עליהם מבית דוד לראש את מלך המשיח שינהיג אותם ויוציא אותם מארץ גלותם.
כאן נאמר: ''והיה מספר בני ישראל כחול הים'' (הושע ב א), ובתורה נאמר: ''והרביתי את זרעך ככוכבי השמים'' (בראשית כו ד). הקב''ה אומר ליצחק אבינו על ריבוי עמ''י ככוכבים, הכוכבים מן ההכרח שיהיו מובדלים זה מזה, לפי שכל כוכב הוא עולם בפני עצמו, ואם חלילה יתנגשו זה בזה יחרבו עולמות שלמים. לעומת זה חול הים אינו יכול להתקיים אלא רק הודות לזה שכל גרגיר חול מודבק אל משנהו, שכן כל גרגיר בפני עצמו היה נסחף בגלי הים ומושמד כליל, אלא התלכדותם של כל גרגרי החול לגוש אחד מהווה כח התנגדות כביר לגלי הים. אף בנ''י כך, אם כי כל אחד מהם הוא בבחינת עולם שלם בפני עצמו, דוגמת ''כוכבי השמים'', הרי מאידך אין להם קיום אלא כשהם מלוכדים יחד ''כחול אשר על שפת הים'' (תורת הפרשה).
וכמו שאמר יעקב אבינו לבניו ''האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'' (בראשית מט א). אם תהיו באסיפה אחת מלוכדים אף אחד לא יוכל עליכם, אבל אם תהיו פרודים זה מזה ישברו אתכם אחד אחד.
החול נרמס ברגלי אדם ובהמה, ואילו הכוכבים הם העצמים הגבוהים ביותר בעולם. אפי' בזמן שבנ''י הם ''כחול אשר על שפת הים'' ונרמסים ברגלי הכל בגלות המרה, בכ''ז הם נחשבים ''ככוכבי השמים'' כיצורים העליונים של האנושות - נזר הבריאה, שאי אפשר להגיע עד מעלותיהם וכשרונותיהם (תורת הפרשה).
וזהו שהבטיח הקב''ה לאברהם אבינו שאמר לו: ''הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך'' (בראשית טו ה). לכאורה למה אמר לו לספור הכוכבים? אלא שאת הכוכבים א''א למנותם מצד תנועתם התמידית. כמו שמסופר בתלמוד, א''ל כופר - מין לרבן גמליאל, כתוב: ''מונה מספר לכוכבים'' (תהלים קמז ד). מה גדולתו בזה, גם אני יכול למנות הכוכבים? הביא רבן גמליאל חבושים הניחם בקערה וסיבב את הקערה במהירות, א''ל עכשיו תמנה אותם. א''ל המין: תעצור את הקערה, תעמיד אותה ואני אספור! א''ל רבן גמליאל: גם הרקיע כך מסתובב. י''א כך אמר לו המין: ספורים לי הכוכבים - יודע אני מספרם. א''ל ר''ג: אמור לי כמה שיניים יש בפיך? הכניס ידו לפיו והתחיל לספור אותם. א''ל: מה שיש בפיך אינך יודע, מה שיש ברקיע אתה יודע בלי לספור?! (סנהדרין לט.).
כמו כן אנו מוצאים בחלום הסולם שה' אומר ליעקב אבינו בנבואה ''והיה זרעך כעפר הארץ'' (בראשית כח יד).
''והיה מספר בני ישראל'' הנה לפני שונאי ישראל אשר המה כקוצים בעיניהם וכשיכים בצידיהם נדמה להם המספר המועט של ישראל. למספר מרובה. וכאשר מצינו בפרעה מלך מצרים שאמר לעמו ''הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו'' (שמות א ט), ופחדו ''פן ירבה'' ואז אמרו לבנ''י ''לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד'' ומה לכם פה הלא לא עמי אתם, עם בזוי ושסוי.
''והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר'' (ב א), רבי יונתן הקשה: כתוב: ''והיה מספר בני ישראל כחול הים'' - משמע שיש להם מניין, וכתוב: ''אשר לא ימד ולא יספר''? לא קשה, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום (יומא כב:).
בעמ''י לא הכמות קובעת אלא האיכות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כדרך שאמרו חכמינו על רבן של כל ישראל משה רבינו שקול כנגד שישים רבוא מישראל, וכן יאיר בן מנשה היה שקול כרובה של סנהדרין (ב''ב קכא:). או רבי אליעזר בן הורקנוס - מכריע את כולם, רבי אלעזר בן ערך - מכריע את כולם. אנו רואים שבעם ישראל לא מסתכלים על המספר החומרי המצומצם אלא על האיכות. הרי עמ''י כשלעצמו הוא המעט בעמים כבשה אחת בין שבעים זאבים, ובפרט. שעשרת השבטים אבדו מאיתנו ונמצאים מעבר להרי החושך מעבר לנהר סמבטיון, אעפי''כ יחשב המספר החומרי הקטן של זרע ישראל בין העמים כבעל משמעות כחול הים, כי לא העיקר הכמות אלא האיכות.
''ושמו להם ראש אחד'' - מעשה היה ברבי יהושע בן לוי, היה אמורא גדול בזכותו לא נראתה הקשת בענן בימיו, לא טעם טעם מיתה ונכנס חי לגן עדן (כתובות עז:).
ריב''ל רצה לדעת את דרכי ה', מדוע יש צדיק - ורע לו, ורשע - וטוב לו, מדוע דרך רשעים צלחה? לכן רצה להפגש עם אליהו הנביא זכור לטוב. הרבה בתפילה ובתעניות לפני הקב''ה שימלא מבוקשו ותפילתו נתקבלה ונגלה אליו אליהו הנביא.
א''ל אליהו: מה רצונך, מה אתה מבקש ממני? א''ל ריב''ל: רצוני לראות את מעשיך בעולם, אולי אזכה להחכים ולהבין את השגחת ה' בעולמו.
א''ל אליהו: דבר גדול וקשה ביקשת דבר זה לא יתכן שתתלוה אלי בדרכי. א''ל ריב''ל: למה? א''ל אליהו: מפני שתראני עושה דברים מוזרים שלא תבין אותם ולא תוכל לסבול אותם, א''ל ריב''ל: אעפ''כ רוצה אני להתלוות אליך. א''ל אליהו: אני מוכן בתנאי, שכל מה שתראה לא תשאלני לסיבת מע. שי ואל לך להטרידני בשאלותיך ובספקותיך כי ברגע שתשאל תאלץ להיפרד מעלי. קיבל עליו ריב''ל לראות ולא לשאול.
הלכו שניהם לדרכם וכשהחשיך היום הגיעו לבקתה - צריף עץ, ניגש אליהו לביתם של זוג עניים שכל רכושם היתה פרה שאותה חלבו וממנה התפרנסו בקושי רב, וביקש ללון אצלם. העני קיבלם בסבר פנים יפות, מלחמו הדל נתן להם לאכול ולשתות, חילק להם כבוד מלכים לפי כבודם ומעלתם והציע להם מטות ללון בביתו. בחצות הלילה קם אליהו והכה את הפרה בראשה והמיתה. כשראה זאת ריב''ל, אמר: חס ושלום שזה אליהו הנביא, שדבר כזה אכזרי כפיות טובה כזו לא יעשה אפי' שודד שבהרים. פנה ריב''ל בכעס וברוגז לאליהו ואמר לו: האם אין זה חטא מה שעשית? הלא הפרה הזו היא כל רכושו של עני זה היא כל חייו ואליה הוא נושא את עיניו ואתה הרגת אותה, האם זהו הגמול שהשבת לו על שאירח אותך האכילך והשקך וכבוד מלכים חלק לך, היכן הכרת הטוב?! א''ל אליהו: סיכמנו שאינך שואל שאלות רק בעיניך תביט וכבר אינך עומד בדיבורך, עוד שאלה אחת אפרד ממך ולא תוסיף עוד ללכת עמי! אם רצונך בכ''ז ללכת עמי עליך לשתוק ולא תשאלני דבר.
ביום השני כשהחשיך דפק אליהו בביתו של עשיר גדול שהיה עסוק באמצע הבניה להרחבת דירתו והוא מוקף במשרתים הסרים למשמעתו. כשראה אותם לא רצה להפנות ראשו אליהם ולא קם ולא זע ממקומו, החמיץ פנים ואמר מי הכניס קבצנים טרדנים אלה לכאן, שילכו לעבוד במקום לקבץ נדבות. אך שלח את משרתו שיכניסם ויסדר להם מקום ללון באחת מפינות הבית, כמובן שלא הגיש בפניהם מאכל ומשקה. בחצות הלילה קם אליהו הנביא העיר את ריב''ל נתן בידו חבל - מטר ואמר לו: החזק בקצה החבל ואני אחזיק בקצהו השני ומדדו את הקירות ובנה לו את ביתו - השלים את בנייתו ארמון מפואר ונפלא בהדרו ובו 180 חדרים. היה ריב''ל מתמה ואומר: אותו עני הכניסך אמש לביתו, האכילך והשקך מלחמו הדל וחלק לך כבוד מלכים, ובחצות הלילה הרגת את פרתו שהיא כל רכושו. ועשיר זה לא התייחס אליך כלל, ואפי' לא ערך לך קבלת פנים כראוי לך, לא האכילך ולא השקך ועשית לו טובה כזו שבנית לו ארמון גדול ומפואר כזה שעולה הון תועפות. חסכת לו חומר רב ושכר פועלים?! אך אליהו המשיך בדרכו בשלוה ולא הגיב כלל לדבריו.
למחרת המשיכו בדרכם והגיעו לשכונה יוקרתית שכל תושביה עשירים וכגודל עושרם גודל גאותם (רמת אביב), פנו לבית הכנסת המרכזי וראו שהוא בנוי לתלפיות ברוב פאר והדר רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. כשראו את שני החכמים אפי' לא רצו להסתכל בפניהם, ואף אחד לא הזמינם לביתו. כשנפרדו מעשירי העם בירך אותם אליהו יה''ר שיהיו כולם ראשים. תמה על כך ריב''ל, אך מכיון שרצה להמשיך להתלוות אליו התאפק ושתק.
למחרת הלכו לשכונת עוני (שכונת התקוה), שדיירי השכונה התפרנסו בדוחק רב בזיעת אפם השיגו לחם צר ומים לחץ ולא היה להם כדי מחייתם. כשראו את שני החכמים קיבלו אותם בסבר פנים יפות, ונתנו להם לאכול ולשתות וכל אחד הזמינם לביתו על אף דלותו כי ראה בזה כבוד גדול לארח ת''ח אלו בביתו. למחרת בירך אותם אליהו הנביא יה''ר שלא יהיה להם אלא ראש אחד בלבד פרנס אחד ומנהיג אחד. אמר ריב''ל לאליהו: איני יכול יותר לסבול את מעשיך התמוהים, איני יכול לראות התנהגות מוזרה כזו ולשתוק, אבקשך שתבאר לי את פשר כל המעשים כי איני יכול יותר להתאפק.
א''ל אליהו: אני מוכן להסביר לך הכל בתנאי שלא תמשיך להתלוות אלי! א''ל ריב''ל: כדברך כן יהי! אני מסכים לכל ובלבד שתודיעני נא את דרכיך, תסביר לי למה הרגת פרתו של אותו עני? א''ל אליהו: דע לך! באותו לילה נגזרה גזירה על אשתו שתמות ובין אותם זוג עניים שררה אהבה ואחוה שלום ורעות, ואם היו לוקחים אותה מעמו היה נחרב עליו עולמו, כי היא היתה חביבה עליו יותר מאלף אלפי דינרי זהב, ולכן הרגתי את פרתו שתהיה כפרה לאשתו, הפרה כפרה נפש תחת נפש. הבין ריב''ל דבר זה לאשורו. שאלו: ולמה לאותו עשיר שלא התייחס אליך כלל בנית בין לילה ארמון גדול ומפואר?
א''ל אליהו: דע לך! אם היה אותו עשיר חופר באדמה עוד מטר שתיים היה מוצא אוצר גדול שהיה טמון שם והיה מתעשר ממנו עושר רב הוא וזרעו אחריו, לכן הקדמתי ובניתי לו ארמון זה, ומכיון שהוא נעשה ע''י מעשה נסים לא יחזיק זמן רב ויקרוס תחתיו כבנין קלפים ויהפך לגל חרבות וכך לא יזכה העשיר החצוף באוצר גדול זה וכל כספו ירד לטמיון. המשיך ריב''ל לשאול: ולמה ברכת את אותם עשירים בעלי גאוה סרוחה שלא היה מכבודם להפנות ראשם אלינו, שיהיו כולם ראשים כולם פרנסים ומנהיגים?
א''ל אליהו: זו קללה ולא ברכה שכן ברוב המנהיגים יש רוב דעות ותרבה המחלוקת וכשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות וזה גורם להרס וחורבן, שכל אחד ירצה להיות ראש העיר ויכפיש את חבריו, כמו שאומרים העולם: ברבות הקברניטים הספינה טובעת. ואילו אותם אנשי מעשה בעלי חסד שגרו בשכונת עוני ועשו לנו כבוד מלכים, בירכתי אותם שיזכו לראש ומנהיג אחד והכל ילך על מי מנוחות על פיו יצאו ועל פיו יבואו. שכן אומר בן סירא: באיש מבין תיושב עיר.
ועתה שים לבך שדרכי ה' נסתרות המה ''כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב'' (ש''א טז ז). זה שכתוב כאן: ''ושׂמו להם ראש אחד'' לעתיד לבוא כולם ישימו עליהם את מלך המשיח לראש ולמנהיג ושלום על ישראל (מעיל צדקה דף טו).
בפרשה מסופר: על מספר בני ישראל.
ספר ''במדבר'' מוקדש בעיקר לסיפור קורות בנ''י בשנות נדודיהם במדבר. בפי חז''ל נקרא הספר ''חומש הפקודים'', כיון שהוא פותח במפקד מקיף של שבטי ישראל.
פרשת ''במדבר'' נקראת בדרך כלל בשבת שלפני חג השבועות, דבר זה הוא מתקנת עזרא הסופר משום ''תכלה שנה וקללותיה''. כדי להפסיק בין דברי התוכחה לישראל שבפרשת בחוקותי - צ''ח קללות שהיא סיום ספר ויקרא, לבין חג השבועות שלפי חז''ל הוא ראש השנה לפירות האילן, בגדר תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
''וידבר ה' אל משה במדבר סיני'' (במדבר א א), מה אמר לו ? ''שאו את ראש כל עדת בני ישראל'' (א ב), אמר הקב''ה לישראל: לא חבבתי אומה יותר מכם, לכך נתתי לכם תילוי ראש. כשם שאני יש לי תילוי ראש על כל באי עולם, שנאמר: ''לך ה' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש'' (דה''י א' כט יא). לפיכך נתתי לכם תילוי ראש, שנאמר: ''שאו את ראש'', לקיים מה שנאמר: ''וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרֹבו הללויה'' (תהלים קמח יד). וכן הוא אומר (דברים כח א): ''ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ'' (תנחומא ח).
מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים - מנה את הנופלים כדי לדעת מניין הנשארים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן (רש''י).
''שאו את ראש'' המפקד הביא לידי כך, שתהא השכינה שורה על ישראל. שכן כל אחד ואחד שם על לבו שיש חשבון מדויק והוא האחד עלול להכריע את גורל העולם כולו, כפי שאמרו חכמינו: לעולם יהא אדם רואה את עצמו ואת העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. חשבון זה של כל יחיד, שהוא אחד מרבים, מביא לידי תשובה וממילא השראת השכינה (השל''ה הקדוש).
''שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם'' (א ב) - ארז''ל: עשר פעמים נמנו ישראל: פעם ראשונה - נמנו ע''י משה כשעלו ממצרים, שנית - בזמן מתן תורה, שלישית - במלאכת המשכן. רביעית - במרגלים, חמישית - בימי יהושע, שישית - בימי שאול בטלאים, שביעית - בימי שאול בבזק, שמינית - בימי דוד, תשיעית - בימי עזרא, ופעם עשירית יהיה במהרה בימינו בימי מלך המשיח שיבוא ויגאלנו אמן (כסא רחמים).
דין הוא: ''דבר שבמניין אפילו באלף לא בטל'' - לא רצה הקב''ה שיהיו בנ''י בטלים חלילה ברובן של אומות העולם, לפיכך ציוה למנותם ועשאם לדבר שבמניין שאינו בטל ברוב (חידושי הרי''ם).
כל דבר שמונים - סופרים אותו סימן שהוא חביב וחשוב. ולכן בגלל החיבה היתרה שמחבב הקב''ה את ישראל הוא מונה אותם וחוזר ומונה אותם. ביציאתם ממצרים מנה אותם כדי שידעו הברכה שנתברכו. שכן בירידתם למצרים היו שבעים נפש, וכשיצאו היו שישים ריבוא הגברים לבד מטף. וכדי להודיענו שהמניין הזה היה משום חיבתם של ישראל, מודיענו הכתוב כאן מקום מניינם - במדבר סיני באהל מועד והחודש שבו נמנו - החודש השני אייר והיום באותו חודש - באחד לחודש.
ועוד ציוה הקב''ה את משה שלא ימנה אותם כמו שמונים דבר שאין לו ערך, שעוברים לפני כולם ומונים אותם א' ב' ג'. אל ת. שאו את ראשי המשפחה כמה יש בכל משפחה, אלא המניין יהיה בדרך כבוד, ותזכיר כל שם בדרך ארץ לפי שכל שם ושם חביב עלי כריח ניחוח.
ועוד טעם למניינם של ישראל: שכן דרך המלכים שבשעה שרוצים לצאת למלחמה הם מונים את חילותיהם כדי לדעת בכמה אנשים הם יוצאים למלחמה. אף כאן ציוה הקב''ה למנות את ישראל, מפני שהלכו להלחם בעוג מלך הבשן ובסיחון מלך חשבון ושאר מלכים כדי לכבוש את ארץ ישראל שהיתה בידי הכנענים. ואעפ''י שמלחמות ישראל לא היו בדרך הטבע, ''ה' ילחם לכם, ואתם תחרשון'' (שמות יד יד), בכל זאת אין הקב''ה רוצה שיסמכו על הנס אלא יפעלו בדרך הטבע.
ועוד טעם למניינם: כדי שלא ישלטו המזיקים על ישראל. שכן המדבר הוא מקור שלטונם של המזיקים. ומאחר שהיו ישראל צריכים להיות במדבר ארבעים שנה, ''לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'' (ירמיה ב ב), עשה להם הקב''ה שמירה מפני המזיקים ע''י מניינם שכל דבר המנוי הקשור והמדוד אין למזיקים שליטה עליו.
ומעשה היה בסבלים שהיו נושאים משאות ב. שכר. והובילו חבית יין, רצו לנוח ולפוש מטורח המשא, הניחו את החבית תחת המרזב - צינור שדרכו יורדים מי הגשמים, והמזיק - השד פקע ושבר את החבית. הלכו לתבוע את המזיק בדין תורה לפני מר בר רב אשי. שלח מר בר רב אשי את שמשו שיחרים וינדה את המזיק. בא והופיע המזיק לפני מר בר רב אשי וטענה בפיו, מדוע החרימו ונידהו? שאלו הרב: מדוע עשית כך ושברת את החבית? ענהו המזיק: איך אעשה הרי הם הניחו את החבית על אזני, שהייתי ישן שם. אמר לו הרב: וכי מה אתה עושה במקום שמצויים רבים, למה בחרת לישון במקום זה שיש בו עוברים ושבים? אתה שינית, מקומך במדבר ובשדה ולא בישוב ועליך לשלם את מלוא הנזק, לך ושלם להם דמי החבית שניפצת! אמר השד המזיק: אני מקבל עלי את פסק דינו של כבודו, בקשתי שכבודו יקבע לי זמן פירעון החוב כי אין עלי מזומנים. הרב קיבל בקשתו וקבע לו זמן פירעון. כשהגיע זמן הפירעון המזיק התעכב ולא הופיע לשלם את נזקו. כשהגיע אחר מספר ימים לפרוע חובו, שאלו הרב: מדוע לא הופעת בזמן שקבעתי לך? א''ל המזיק: כל דבר שהוא צרור - קשור חתום מדוד ומנוי אין לנו רשות לקחת ממנו, אין לנו המזיקים שליטה עליו. ולכן המתנתי עד שמצאתי כסף מההפקר השתהתי והתעכבתי עד עתה כי לא היה לי במה לפרוע (חולין קה:).
מכאן אנו רואים שבדבר המנוי אין רשות למזיקים לגעת ואין להם בו שליטה. ולכן ביקש הקב''ה למנות את בנ''י כדי שלא תהיה שליטה למזיקים עליהם.
ההפטרה: ''ויהי בשלושים שנה'' יחזקאל פרק א'
בהפטרה מסופר: על מראה המרכבה שראה יחזקאל, כבוד ה' וקולו יתברך.
ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלהים: ותהי עליו שם יד ה': וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון... ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש: ומתוכה דמות ארבע חיות... דמות אדם להנה: וארבעה פנים לאחת, וארבע כנפים. ורגליהם רגל ישרה... ונוצצים כעין נחושת קלל: וידי אדם מתחת כנפיהם. לא יסבו בלכתן. ופני אריה אל הימין... ופני שור מהשמאל... ופני נשר לארבעתן: מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים... ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק: והחיות רצוא ושוב, כמראה הבזק..... כעין תרשיש. וגובה להם ויראה להם, וגבותם מלאות עינים. ודמות על ראשי החיה רקיע. ואשמע את קול כנפיהם... כקול שדי... קול המולה כקול מחנה. ויהי קול מעל לרקיע. כמראה אבן ספיר. וארא כעין חשמל כמראה אש... ונוגה לו סביב: כמראה הקשת... ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר: ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול, ברוך כבוד ה' ממקומו:
בפרשה מסופר: שבני ישראל ראו את כבוד ה' ושמעו את קולו יתברך.
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:
בהפטרה מסופר: על מראה המרכבה שראה יחזקאל, כבוד ה' וקולו יתברך.
ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלהים: ותהי עליו שם יד ה': וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון... ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש: ומתוכה דמות ארבע חיות... דמות אדם להנה: וארבעה פנים לאחת, וארבע כנפים. ורגליהם רגל ישרה... ונוצצים כעין נחושת קלל: וידי אדם מתחת כנפיהם. לא יסבו בלכתן. ופני אריה אל הימין... ופני שור מהשמאל... ופני נשר לארבעתן: מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים... ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק: והחיות רצוא ושוב, כמראה הבזק..... כעין תרשיש. וגובה להם ויראה להם, וגבותם מלאות עינים. ודמות על ראשי החיה רקיע. ואשמע את קול כנפיהם... כקול שדי... קול המולה כקול מחנה. ויהי קול מעל לרקיע. כמראה אבן ספיר. וארא כעין חשמל כמראה אש... ונוגה לו סביב: כמראה הקשת... ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר: ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול, ברוך כבוד ה' ממקומו:
בפרשה מסופר: שבני ישראל ראו את כבוד ה' ושמעו את קולו יתברך.
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:
{א} וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים: {ב} בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: {ג} הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה: {ד} וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: {ה} וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: {ו} וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: {ז} וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: {ח} (וידו) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם: {ט} חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: {י} וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן: {יא} וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹתֵיהֶנָה: {יב} וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: {יג} וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: {יד} וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: {טו} וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: {טז} מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: {יז} עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: {יח} וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: {יט} וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: {כ} עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: {כא} בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: {כב} וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה: {כג} וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם: {כד} וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: {כה} וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: {כו} וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: {כז} וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב: {כח} כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר:
בהפטרה מסופר: על מעשה המרכבה.
המרכבה שראה יחזקאל היה בעולם היצירה שהיא עולם המלאכים.
יחזקאל היה בן ''בוז'' ונקרא בפי ה' ''בן אדם''. אמר הקב''ה ליחזקאל: בן אדם! בן אנשים כשרים, בן צדיקים, בן גומלי חסדים, בן שמבזין את עצמן על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיו.
הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן אומר: ''ואני בתוך הגולה'' (א א). בחוץ לארץ על נהר כבר בארץ כשדים. היה בתוך הגולה, בין החרש והמסגר שגלו עם יהויכין לבבל ע''י נבוכדנצר.
''נפתחו השמים ואראה מראות אלהים'' (א א), באספקלריא שאינה מאירה כעין חלום. ונבואתו נמשכה כ''ב שנה.
יחזקאל היה מצוין ועולה על כל הנביאים בלשונו ובנאומיו בדמיונותיו ובמשליו. העמיק והרחיב אותם כצייר פורט בשרד בצבעים מרהיבי עין, וכל דבריו כפטיש יפוצץ סלע. ביחוד הגדיל ברוח חזיונותיו, ותאר חזיונו בציור אדיר ונורא מרעיד לב עד שנפל על פניו, בראותו רוח סערה ואש מתלקחת כעין החשמל, הוא מראה דמות כבוד ה' יושב הכרובים במעשה מרכבה עם ארבע חיות קדושות רצות ושבות כמראה הבזק על אופני תרשיש אופן בתוך אופן מלאים עינים, ועליהם נטוי רקיע נורא, ועליו יושב ה' צבאות.
''וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון'' (א ד). היא מרכבת כסא כבוד השכינה, שמלך הכבוד כביכול רוכב במרכבה.
ולפי שבאה בחימה להשחית את ישראל לכך נדמית לרוח סערה. וענן גדול הוא רמז על חשכת הצרות הבאות עליה. הרוח באה מן הצפון מארץ כשדים. ראה סביב המרכבה רוח סערה וענן ''ואש מתלקחת'' שכולם מורים על חורבן השחתה ושרפה. ולמה הלכה לשם? כדי לכבוש את כל העולים תחת נבוכדנצר. שלא יאמרו הבבליים ביד אומה שפלה מסר את בניו. ''ואש מתלקחת'' הוא רמז על שריפת בית ה'. ''ונגה לו סביב'' (א ד), לענן סביבו מבחוץ היה נוגה והארה וזריחה, שמאיר ואינו שורף שהוא מדת החסד. רמז הוא שעתידין ישראל ליגאל משם. שאחר כל הצרות יהיו מסובבים באור ישועה. כעין החשמל, יש מלאך ששמו חשמל.
א''ר יהודה: חשמל נוטריקון חיות אש ממללות. ובמשנה כתוב: חש מל עתים חשות עתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב''ה חשות-שותקות. בשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב''ה ממללות-משבחות ומהללות את ה'.
''ומתוכה דמות ארבע חיות'' (א ה). כבר הודיעונו הצופים במראות אלהים כי ארבע מחנות מלאכים סובבים את הכסא, וסימנך: מרכבו ארגמן. ויחזקאל צפה את המרכבה בעולם המלאכים. ''וארבע דמויות להנה'', אריה מלך שבחיות, שור מלך בבהמות, נשר מלך שבעופות ואדם מתגאה עליהם והקב''ה מתגאה על כולם, שנאמר: ''ה' מלך גאות לבש'' (תהלים צג א).
''דמות אדם להנה'' (א ה), דמות פרצופו של יעקב אבינו.
''וארבעה פנים לאחת'' (א ו), לכל אחת מארבע הדמויות ארבע פנים, ז''א ארבע פנים לאדם וכן לאריה לנשר ולשור בסה''כ שש עשרה פנים. וארבע כנפיים לכל אחד מן הפנים הרי ששים וארבע כנפיים לחיה. ולארבע חיות מאתיים חמישים ושש כנפיים.
''ורגליהם רגל ישרה'' (א ז), אין בהם פרקים לכופף את שוקיהם, וכף רגליהם עגולה.
ומרוב שהם זוהרים נראה כאילו יוצאים מהם ניצוצות ''כמראה נחושת קלל'' שהוא מזוקק מאיר ומזהיר.
''ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בֹערות'' (א יג), כי פעולתם לשרוף את בית ה' ובית המלך. ''כמראה הלפידים'' יגיחו קרב ומלחמה.
''ונגה לאש'' שהנוגה הוא מאיר ואינו שורף, הראו לו שחסדי ה' לא תמו. הקב''ה כילה חמתו על עצים ואבנים, ''כי לא יטש ה' עמו, ונחלתו לא יעזב'' (תהלים צד יד) ויושיעם. ''ומן האש יוצא ברק'' (א יג).
''אופן אחד בארץ'' (א טו), ברצפת הרקיע. אמרו רבותינו: זה סנדלפון העומד בארץ וראשו מגיע לבין החיות.
''מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש'' (א טז), כמו אבן קריסטל שהוא זך ובהיר עד שרואים בו מעבר לעבר כך האופנים היו זכים ובהירים.
''וגביהן וגבה להם ויראה להם'' (א יח), מי שרואה אותם מרגיש מאוים ונכנסת יראה בלבו.
''ויהי קול מעל לרקיע'' (א כה), בזמן שהיה רצון מלפניו להשמיע דבריו לעבדיו הנביאים היה קולו נשמע מעל הרקיע מבין הכרובים, ומאימת הדיבור תרפינה כנפיהם.
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מחמר בדרך. ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו, א''ל: רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! א''ל: לא כך שניתי לכם ''ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו''. א''ל: רבי תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני! א''ל: אמור! מיד ירד ריב''ז מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. א''ל: רבי מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן עזריה במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה. פתחו כולן ואמרו שירה וכו' נענה מלאך ה' מן האש ואמר: הן הן מעשה מרכבה.
הגמרא במסכת ברכות (דף נ''ז ע''ב), אומרת: הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה. היינו חכמת הקבלה, כי יחזקאל ראה מעשה מרכבה.
הטעם שמפטירין במעשה מרכבה של יחזקאל, לפי שיש אומרים שביום שבועות ראה יחזקאל את מעשה המרכבה. ועוד: לפי שכתוב בה מראות השכינה, ואותו היום ראו ישראל ג''כ מראות השכינה במעמד הר סיני, לכן זה מעניין היום (כה''ח סי' תצ''ד אות כ''ז).
בפרשה מסופר: על מעמד הר סיני.
''ומשה עלה אל האלהים'' (שמות יט ג), ביום השני עלה משה בהשכמה לפני הקב''ה. ''ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם'' (יט ט), מטרת ''מעמד הר סיני'' היא אמונת חכמים ''וגם בך יאמינו לעולם'' (יט ט). ביום השלישי ה' אומר למשה, ''הנה אנכי בא אליך בעב הענן'', אעפ''י שבדרך כלל ה' מדבר עמו באספקלריא מאירה, בדומה לאדם הרואה את המלך בראי ברור ומלוטש מאוד. ''פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת'' (במדבר יב ח). בכל זאת כעת בעבור ישמע העם, ה' מוכרח לבוא בעב הענן באספקלריא שאינה מאירה כדי שיהיה כח לעם לשמוע מה שאדבר עמך. וגם בך ובנביאים שיבואו אחריך יאמינו ישראל לעולם, ולא יהיה להם ספק בנבואתך, כי ישמעו באזניהם ויראו בעיניהם. שהרי שני דברים ביקשו ישראל. הדבר הראשון: שיזכו לראות בזיו השכינה. והדבר השני: שישמעו עשרת הדברות מפיו של הקב''ה. וזה שכתוב בשיר השירים: ''ישקני מנשיקות פיהו'' (א ב), אמרו למשה: אינו דומה שומע דברים מפי שליח המלך לשומע דברים מפי המלך עצמו.
''לך אל העם וקדשתם'' (יט י). ביום הרביעי אמר ה' אל משה, מאחר שהם רוצים לשמוע מפי, א''כ רד אל העם וקדשתם!
''כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני'' (יט יא), הם שלושת ימי הגבלה.
''ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה'' (יט טז). זה היה שופר מקרנו של האיל מעקידת יצחק שנברא בע''ש בראשית בין השמשות.
''והר סיני עשן כֻּלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד'' (יט יח), הר סיני היה אפוף בעשן כבד.
''ויהי קול השפר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול'' (יט יט), שהיה הקול הולך ומתחזק, לא כדרך בשר ודם התוקע בשופר שהקול הולך ודועך הולך ונחלש, אלא כאן הקול הולך ומתחזק ''קול ה' בכח''.
א''ר יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה, רבונו של עולם! מה לילוד אשה בינינו? שחוצץ בינינו לבין השכינה. אמר להם: לקבל תורה בא! שכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה, שנאמר: ''אם לא בריתי יומם ולילה, חֻקות שמים וארץ לא שמתי'' (ירמיה לג כה). אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות שבעים וארבעה (תתקע''ד) דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? ''מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו: ה' אדנינו, מה אדיר שמך בכל הארץ: אשר תנה הודך על השמים'' (תהלים ח), כלומר: אין ראוי ליתן התורה לבשר ודם ומקומה בשמים.
אמר לו הקב''ה למשה: החזר להם תשובה! אמר לפניו: רבוש''ע! מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. כלומר: שהרי המלאכים כולם קדושים כולם טהורים וכולם פותחים את פיהם בקדושה וטהרה. לכן היה משה מתיירא להתווכח עמהם. א''ל: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה.
אז נתעטף משה בזיו השכינה, לבש עוז. אמר לפניו: רבונו של עולם! תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: ''אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' (כ ב), אמר להם: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, צרות הגוף שאנו עברנו אתם עברתם. תורה למה תהא לכם?
שוב מה כתיב בה: ''לא יהיה לך אלהים אחרים'' (כ ג), בין העמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה.
שוב מה כתיב בה: ''זכור את יום השבת לקדשו'' (כ ח), כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות?
שוב מה כתיב בה: ''לא תשא'' משא ומתן יש ביניכם?
שוב מה כתיב בה: ''כבד את אביך ואת אמך'' (כ יב), אב ואם יש לכם?
שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם? כלומר: הנסיונות הללו של קנאה תאוה וכבוד שאנו עומדים בהם יש ביניכם? מיד הודו לו לקב''ה, שנאמר: ''ה' אדנינו, מה אדיר שמך בכל הארץ'' (תהלים ח).
מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר: ''עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם'' (תהלים סח יט). אף מלאך המות מסר לו דבר-לימדו דבר, שנאמר: ''ויתן את הקטרת ויכפר על העם'' (במדבר יז יב), שמלאך המות מסר לו סודו, רז זה גילה לו להקטיר מחתות קטורת בשעת המגפה ולעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה.
א''ר אלעזר בן ערך: בשעה שנגלה הקב''ה לישראל ליתן להם תורה, ירדו עמו 60 רבוא מלאכים, והכתירו את ישראל בשני כתרים ששם המפורש כתוב בהם, והיה האחד כנגד נעשה והשני כנגד נשמע.
אמר ריש לקיש: ביום מתן תורה היה הכל של אש. התורה עצמה היתה כתובה באותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה ''מימינו אש דת למו'' (דברים לג ב). והר סיני בוער באש ''ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ואת דבריו שמעת מתוך האש''.
ונפתחו שבעת הרקיעים עד כסא הכבוד, והם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון וערבות. ואמר להם: ראו כי אין אחר מבלעדי.
כולם עמדו באימה וביראה ברתת ובזיע וכל העולם דומם. צפור לא ציצה, עוף לא פרח, שור לא געה, המלאכים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול ''אנכי ה' אלהיך'' (כ ב).
א''ר יוחנן: כל קול נחלק לשבעה קולות, ואותם שבעה הקולות נחלקו לשבעים לשון. זה שכתוב: קול ה' על המים, קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים, קול ה' חוצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, קול ה' יחולל אילות (תהלים כט). הקול היה הולך מסוף העולם ועד סופו.
''כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי'' (דברים ה כג).
וכולם הבריאו במעמד סיני, שנאמר: ''כֻּלך יפה רעיתי ומום אין בך'' (שה''ש ד ז).
מילא הקב''ה משאלתם של ישראל שאמרו רוצים אנו לראות את מלכנו. וכן עשה להם, כמו שנאמר: ''פנים בפנים דבר ה' עמכם'' (דברים ה ד). מתוך הזוהר של אותם קולות וברקים ראו ישראל מה שלא השיגו לראות נביאים אחרים, ולא ישיגו הנביאים האחרונים עד ביאת המשיח. וכל אותו דור ראה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה הנבואה. שנבואת יחזקאל היתה רוחנית והשגתו היתה רק ע''י דעת. ואילו ישראל במתן תורה ראו ממש בעיניהם, ולא היה כיום הזה מיום שנברא העולם, שביום הזה הופיע הקב''ה בהר סיני.
וכאן אעפ''י שראו בזיו השכינה לא נחלשה ראייתם. זה שכתוב: ''וכל העם רֹאים את הקולֹת'' (כ טו). שכולם ראו, שלא היה ביניהם סומא. ועוד כתוב: ''ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני'' (יט יא), ולא נחלשה ראייתם.
ואפילו עוברים שבמעי אמן ראו את כבוד השי''ת במעמד הר סיני. ובטן אמן נעשתה כמו זכוכית שקופה, שדרכה ראו ושמעו.
א''ר יהושע בן לוי: בכל דיבור ודיבור שאמר הקב''ה היו ישראל מזדעזעים למשמע הקול הנורא והחזק, והיו חוזרים לאחוריהם י''ב מילין, זה שכתוב: ''וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק'' (כ טו).
באותה שעה אמר הקב''ה למלאכי השרת, רדו וסייעו לאחיכם, שחלשים הם מטורח הדרך. זה שנאמר: ''מלכי צבאות ידדון ידדון'' (תהלים סח יג), רצונו לומר שהמלאכים עזרו וסייעו לישראל להתקרב מעט מעט כדרך שאשה אוחזת ביד התינוק לסייע בידו ללכת בעצמו בתחילת הלוכו, אף המלאכים קרבו אותם חזרה להר סיני.
א''ר יהושע בן לוי: בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה פרחה נשמתם של ישראל, שנאמר: ''נפשי יצאה בדברו'' (שה''ש ה ו). והוריד הקב''ה טל של תחיה שעתיד הקב''ה להחיות בו את המתים לעתיד, והחיה אותם.
אז אמרו ישראל למשה: ''דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות'' (כ טז), כי אין אנו מסוגלים לשמוע את קול ה' הנשגב והנורא. ובכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה נתמלא העולם ב. שמים.
''וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק'' (כ טו).
''רואים את הקולת'' - רואים את הנשמע. מדרך העולם, בשעה שיורים יריה, בתחילה רואים את הלהבה ואח''כ נשמע הקול. וכן הדבר ברעמים וברקים, בתחילה רואים את הברק ואח''כ שומעים את קול הרעם. אעפ''י שבמציאות הדבר להיפך, שבתחילה הרעים הרעם ואח''כ הבריק הברק. והטעם הוא: לפי שחוש הראיה מפותח יותר ומהיר יותר מחוש השמיעה, ולכן מקדימים לראות את הברק לפני ששומעים את הרעם. אבל במתן תורה היה להיפך שבתחילה היו שומעים את הקולות ואח''כ ראו את הלפידים. וכיון שהיה זה דבר נגד הטבע, הבינו שהכל הוא דבר פלאי, לכן נזדעזעו ונרתעו מן המקום י''ב מיל.
''ויעמד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים'' (כ יח). ומשה ניגש אל הערפל - ר''ל ענן ששם היתה השכינה. והיה משה בתוך ג' מחיצות. בחוץ היה חושך, לפנים ממנו היה הענן, ולפני ולפנים היה הערפל. ושלח הקב''ה את שני המלאכים הגדולים מיכאל וגבריאל והביאו את משה לתוך הערפל. וערפל פירושו ענן זך וטהור שאורו גדול, שא''א להסתכל בו. כשם שאדם שמסתכל בשמש זמן מה, העולם חשך בעדו ועיניו דומעות ומסתנוור לגמרי, מפני שאין כח בעין לעמוד באור חזק כ''כ, אך משה ניגש אל הערפל לפני ולפנים.
''אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם'' (כ יט). אתם ראיתם במו עיניכם. בודאי יש הבדל בין זה שרואה במו עיניו לבין זה ששומע מפי אחרים שמספרים לו, זה ששומע מפי אחרים ספק מאמין ספק אינו מאמין ואם מאמין, לא לכל הסיפור מאמין שהכל אמת. אבל אתם ראיתם במו עיניכם שאני בעצמי ובכבודי דברתי עמכם, ולא סיפור דברים אתם שומעים.
וחייב אדם לזכור תמיד את יום מתן תורה, וזה אחד מעשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום ''מעמד הר סיני''. כמו שנאמר: ''רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך... יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב'' (דברים ד ט), שהוא הר סיני.
אמר הקב''ה, בני! היו קוראין את הפרשה הזאת בכל שנה ושנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה, שנאמר: ''ביום הזה באו מדבר סיני'' (יט א), אימתי? בחודש השלישי (כה''ח סי' תצ''ד אות י''ח).
(עיין פרשת יתרו שמשלימה פרשה זו)
הפטרה: שופטים פרק י''ג פס' ב' - סוף
בהפטרה מסופר: על שמשון הנזיר ודיני נזירות.
ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא: כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו: מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל.
בפרשה מסופר: על דיני נזירות. איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה': מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל: כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל: כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו... על נפש מת לא יבא:
בהפטרה מסופר: על שמשון הנזיר ודיני נזירות.
ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא: כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו: מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל.
בפרשה מסופר: על דיני נזירות. איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה': מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל: כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל: כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו... על נפש מת לא יבא:
(ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: (ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: (ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: (ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי: (ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: (ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: (ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: (י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי: (יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: (יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר: (יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: (טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: (טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה הוּא: (יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא (דבריך) דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: (יט) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים: (כ) וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה: (כא) וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה הוּא: (כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ: (כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: (כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה: (כה) וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:
בהפטרה מסופר: על שמשון הנזיר ודיני נזירות.
''ויהי איש אחד'' - מיוחד בדורו, חשוב בדורו, היה מאחד ושלושים צדיקים שבדור כמספר ''ויהי''. מנוח היה ''ממשפחת הדני'' - משבט דן, והרי בשבט דן היה פסל מיכה וכולם נהרו אחריו וחטאו, וזה היה מכשול ואבן נגף לישראל, והוא פרש מדרכי רבים ולא טעה אחריו והאמין בה' בכל לב ולא למד ממעשיהם הרעים, לכך זכה שיצא מחלציו בן מושיע לישראל. ''ואשתו עקרה ולא ילדה'' - מלמד שהיתה מחלוקת בין מנוח לאשתו. הוא אמר לה: את עקרה ולכן אינך יולדת! והיא אומרת לו: אתה עקר ולכך לא ילדתי! ''וירא מלאך ה' אל האשה'' - מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה שזכתה שדיבר עמה מלאך, ול. שום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה והיא מונעת ההריון ולא בעלה, לכך דיבר עמה (במדבר רבה י' ה).
בא המלאך לדבר עמה ולהודיעה שהיא עקרה ובה תלוי הדבר ולא תתרעם יותר על בעלה. ומכיון שבא המלאך לעשות שלום בית לכן נגלה אליה בהיותה לבדה ולא עם בעלה כי אחרת היה מחריף את המחלוקת ביניהם ומנוח היה אומר לה נו את רואה שצדקתי לאורך כל השנים, אפי' המלאך אומר כמותי שאת עקרה ובך תלוי הדבר ומה כי תליני עלי? אבל את דברי המלאך ''הנה נא את עקרה'' (יג ג), לא גילתה לבעלה, שלא רצתה לגלות קלקולה (במדבר רבה י יז). שהיא עילת המחלוקת ביניהם כל השנים, והיא אשמה בהעדר ההריון.
''ותלד האשה בן ותקרא את שמו שמשון'' (יג כד). השופט האחרון המופיע בספר שופטים, נקרא שמשון ע''ש זיו יופיו. א''ר יוחנן: שמשון על שמו של הקב''ה נקרא, שנאמר: ''כי שמש ומגן ה' אלהים'' (תהלים פד יב), מה הקב''ה מגן על כל העולם כולו, אף שמשון מגן בדורו על ישראל (סוטה י.). נקרא גם בשם ''בדן'' כמו שנאמר: ''וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל'' (שמואל א' יב יא). ולמה נקרא שמו ''בדן''? שבא משבט דן (ר''ה כה.). ''והוא שפט את ישראל עשרים שנה'' (טז לא). היה גיבור נערץ בעל כוחות על טבעיים ונודע בכינוי ''שמשון הגיבור''. חז''ל ציינו ששמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים (סוטה י.). בית דינו של שמשון היה שקול כבית דינם של משה אהרן ושמואל. שם אמו צללפונית (ב''ב צא.).
''כי הנך הרה וילדת בן'' (יג ה), מלאך ה' נגלה אל צללפונית שהיתה עקרה, ובי. שר לה כי תוליד בן שיושיע את ישראל מיד פלשתים. לפי צו המלאך הוקדש שמשון ל''נזיר אלהים''. ולכן מצוה עליה ''ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא'' (יג ד), ומורה - תער לא יעלה על ראשו.
דרש ר' שמלאי: לְמה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכובותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו (נדה ל:). רצה הקב''ה שהיצירה של שמשון מההריון והלידה תהיה בקדושה ובטהרה ''בטרם אצרך בבטן'' ואחרי כן החינוך שלו יהיה כמו כן בקדושה, ולזה צריך זהירות יתירה.
שמשון ראה בתמנתה אשה מבנות פלשתים, ''ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני'' (יד ג). ה' נתן בלבו לקחתה כי בדבר זה הוא מבקש מפלשתים עלילה להתגרות ולהרוג בהם. וירד שמשון תמנתה והנה כפיר אריות - אריה צעיר שואג לקראתו. הוא החל לפעול במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול. את כחו האדיר ניתן לראות כשירד תמנתה ותצלח עליו רוח ה' וישסעהו כשסע הגדי - שיסע את הארי בקלות כמו שקורעים את הגדי ולא היה בידו שום כלי נשק.
המשיך שמשון בדרכו תמנתה לפגוש את הכלה שוחח עמה לתהות על קנקנה אם היא מַשכלת וראה שהיא חכמה ואז מנוח שוחח עם קרובי משפחתה של האשה והם הסכימו לשידוך. כעבור זמן מה שב שמשון לקחתה לאשה ובדרכו סר לראות את גוית האריה והנה הוא רואה שנהיתה שם כוורת דבורים ובה דבש, התפעל מאוד מהמחזה והמשיך בדרכו לבית הכלה שהשתדך עמה ושם ערכו לו משתה ובאו שלושים שושבינים לשמחו, ויאמר להם שמשון: אחודה לכם חידה ואתן לכם זמן שבעת ימי המשתה לפתור את חידתי. והיה אם תפתרו אותה נכונה אתן לכם שלושים סדינים - בגדים, ושלושים חליפות - שדרכם להחליפם מידי פעם. ויאמרו לו: חודה חידתך ונשמענה.
''ויאמר להם מהאֹכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק'' (יד יד). כשראו שאין פתרון בידם ''ויאמרו לאשת שמשון פתי את אישך ויגד לנו את החידה פן נשרֹף אותך ואת בית אביך באש'' (יד טו). כשראתה שכלתה אליה הרעה הרבתה לבכות לו והציקה לו עד שנאלץ לגלות לה את החידה, והיא גילתה את פתרונה לבני עמה. ''ויאמרו לו: מה מתוק מדבש ומה עז מארי'' ויאמר להם: ''לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי'' (יד יח). אמר להם בלשון משל, אם לא גילתה לכם אשתי לעולם לא פתרתם חידתי.
אך שמשון עמד בדיבורו ובהבטחתו. ''ותצלח עליו רוח ה''' - רוח גבורה מלפני ה', וירד אשקלון ויך מהם שלושים איש ויקח את חליצותם - מלבושם שחלץ מעליהם, ויתנם למגידי החידה. ויחר אפו על אשתו כי גילתה מצפונו ויעל לבית אביהו. אחר שנרגע ושב לאשתו מצא כי ניתנה לאיש אחר ע''י אביה. ויאמר להם שמשון: ''ניקיתי הפעם מפלשתים, כי עשה אני עמם רעה'' (טו ג). כדי לנקום מפלשתים וילכוד שלוש מאות שועלים, ויפן זנב אל זנב קשר את זנבותיהם ובין כל שני זנבות הניח לפיד בוער. את השועלים שילח לשדות פלשתים ''ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית'' (טו ה), האש התפשטה במהירות והכל נשרף כליל כהרף עין. ''ויך אותם שוק על ירך מכה גדולה'' (טו ח), הכה את הפרשים רוכבי הסוסים ואת הולכי רגלי.
כשהפלשתים באו על יהודה על מעשיו של שמשון, אנשי יהודה פנו אל שמשון ובקשו להסגירו ביד פלשתים, הסכים שמשון והרשה לבני יהודה לאוסרו ''בשניים עבותים חדשים'' בשני חבלים שזורים על שלוש, ולמוסרו ביד הפלשתים המבקשים נפשו. בבוא חיל הפלשתים בתרועה וקול נצחון לקחת אותו ניתק אסיריו במהרה ''ותהיינה העבתים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש'' (טו יד). וימצא לחי חמור טריה ויך בה אלף איש, ויראה עוד נפלאותיו וגבורותיו בעזה. לאנשי עזה נאמר: ''בא שמשון הנה'' (טז ב), סבבו בעיר לבקשו כי לא ידעו לאיזה בית נכנס, ''ויארבו לו כל הלילה בשער העיר'' (טז ב), להורגו בבואו לצאת מן השער, כל הלילה חשבו ותכננו כיצד להמיתו שתקו ועשו עצמם כאילו אינם יודעים ממנו לבל ישמר מהם, ויקם בחצי הלילה ויאחוז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות - כי מצאם נעולות, ויסעם עם הבריח - עקר אותם ממקומם וישם על כתפיו ויעלם על ראש ההר.
''ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק, ושמה דלילה'' (טז ד). תניא, רבי אומר: אלמלא נקרא שמה דלילה, ראויה היתה שתקרא דלילה - דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו (סוטה ט:). שמשון נשא לאשה את דלילה הפלשתית. אחר הפצרות רבות ונשנות ''ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, ותקצר נפשו למות'' (טז טז), גילה לה את סוד גבורתו שהוא בשערותיו, כי נזיר אלהים הוא מבטן ומלידה ''אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם'' (טז יז). ותישנהו על ברכיה ובעת שנתו גזזה את שבע מחלפות ראשו וסר כחו מעליו וכך הסגירה אותו בידי הפלשתים. הפלשתים התעללו בו ניקרו את שתי עיניו על שהלך אחר עיניו - ''כי היא ישרה בעיני'' (יד ג), מידה כנגד מידה. שמשון הלך אחרי עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר (טז כא): ''ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו'' (סוטה ט:). אסרוהו באזיקי נחושת והושיבוהו בבית הסוהר בעיר עזה, וישימוהו טוחן ברחיים של יד מלאכה כבדה ובזויה.
כשהתאספו המוני פלשתים לראות באויבם המובס ויריעו הפלשתים על נצחונם ויעשו חג לדגון אלהיהם ''וסרני פלשתים נאספו לזבֹח זבח גדול לדגון אלהיהם ולשמחה'' (טז כג), בחושבם שהעבודה זרה שלהם מסר את שמשון בידם. ויהי כטוב לבם באכילה ושתיה קראו לשמשון לצחוק לפניהם ויספר להם על גבורותיו, למען התקלס בו. ביקש שמשון מהנער המחזיק בידו להעמידו בין שני עמודי התווך שעליהם עומד הבנין אשר הבית נכון עליהם, והבית מלא אנשים ועל הגג כשלושת אלפים איש ואשה. שמשון התפלל לה' מקרב לב את תפילתו האחרונה: ''ה' אלהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים'' (טז כח). וילפות שמשון את שני עמודי התווך ויט בעזוז כחו את העמודים בקוראו בקול את הקריאה ''תמות נפשי עם פלשתים''! ואז הפיל הבית על יושביו ואלו שעל הגג נפלו אל מותם וגם שמשון נפל חלל ונמצא בתווך. ''ויהיו המתים אשר המית במותו, רבים מאשר המית בחייו'' (טז ל).
יעקב אבינו ניבא ''דן ידין עמו'' ינקום נקמת עמו מפלשתים ידין ויריב את ריבם, ונתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר ''זכרני נא וחזקני נא אך הפעם''. אמר שמשון לפני הקב''ה: רבוש''ע! זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום (סוטה י.).
אחר מות קדושים בני משפחתו לקחו את גופתו וקברוה בין צרעה ובין אשתאול, בקבר מנוח אביו. מעשה תוקפו וגבורתו של שמשון עשה רושם כביר על פלשתים, עד כדי כך שעשרים שנה לאחר מותו עדיין השפעת יראתו היתה על פלשתים ולא העזו לתקוף את ישראל.
בפרשה מסופר: על דיני נזירות.
''איש או אשה כי יפלִא לנדֹר נדר נזיר להזיר לה''' (במדבר ו ב) - יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם (אבן עזרא). הנזיר הולך נגד הזרם וזהו פלא מפני שרוב העולם הולכים אחר תאותם ורצונם וזה פירש מתאוותיו ורצונותיו ולכן ''נזר אלהיו על ראשו'' (ו ז). בזכות פרישה מועטת זו מתענוגי העולם זוכה הנזיר לכבוד גדול, כי החלטה זו באה מהתבוננות מעמיקה. הנזיר הבין שלא בא לזה העולם למטרות נבובות מתוכן ולרדוף אחר תאות לבו ואין אדם מת וחצי תאותו בידו.
''נדר נזיר להזיר לה''' (ו ב), תניא: אמר שמעון הצדיק - שהיה כהן גדול בבית המקדש השני, וכיהן במשרה רמה זו ארבעים שנים רצופות, היה משיירי כנסת הגדולה. בסיום תקופה ארוכה זו אמר: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד - נזיר שהתחיל למנות ונטמא במת סותר מנינו ומביא קורבן ומונה מההתחלה, ומכיון שבדרך כלל אדם מקבל על עצמו להיות נזיר בשעת לחץ או משבר, או מקבל על עצמו רק שלושים יום נזירות. סתם נזירות שלושים יום, מנא הני מילי? א''ר מתנא, אמר קרא: ''קדוש יהיה'', ''יהיה'' בגימטריא תלתין הוו (נזיר ה.). ל' פעמים כתוב נדר ונזירות בפרשה, שסתם נזירות שלושים יום (בעל הטורים). וכן ג''כ ''יהיה'' בגימטריא עולה שלושים, וסתם נזירות שלושים יום. וכעת שעליו להתחיל לספור בד''כ הוא מצטער שקיבל עליו נזירות זו ורגשי חרטה מכרסמים בלבו, שהרי כתוב בתורה: ''והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו'' (ו יב). א''כ אינו מקריבו בלב שלם ובנפש חפצה לשם שמים, על כן שמעון הצדיק נמנע מלאכול קורבן נזיר.
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום ובידו קורבן - שבא להקריב קורבן נזירותו ולגלח שערו, בתום ימי נזירותו. וראיתיו שהוא יפה עיניים, וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני! מה ראית להשחית שערך זה הנאה? שהרי בסוף ימי הנזירות, כתוב: ''וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שׂער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים'' (ו יח). אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאת מים מן המעיין, והסתכלתי בבבואה שלי - השתקפות הפנים שלי במי המעיין הזכים, וראיתי כמה יפה תאר ויפה מראה אני. ופחז עלי יצרי - מיהר להשתלט עלי, וביקש לטורדני מן העולם - שאלך אחרי מראה עיני. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? הרי העולם היה עוד טרם לידתי, ואף כי אחרי מותי ימשיך הוא להתקיים, ואני אורח לזמן קצר בזה העולם. במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה - כמאמר התנא עקביא בן מהללאל: ''הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה... ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה'' (אבות ג א), מעפר באת ולעפר תשוב. העבודה - אני נשבע בשם העבודה שבבית המקדש, שאגלחך לשמים! עשה זאת בטוהר לב.
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו - כי התגבר על יצרו הרע שפחז עליו, והזיר עצמו כדי לעבוד את הבורא בטהרה, זו קבלת נזירות זכה ומזוקקת בטהרת כוונתה לשם שמים, וטרח ובא מהדרום עד ירושלים. אמרתי לו: בני! כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר: ''איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה''' (נדרים ט:).
''איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר'' (ו ב) - כתב הרמב''ם: מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה, שהרי מכשול לפניו. אמרו חכמים: לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב (ע''ז יז.). נזיר - סביב לכרם לא יקרב! (ה' נזירות פ''ד ה''י).
אומר מרן הרב ש''ך זצ''ל: הלכה זאת, שאסור לנזיר לעמוד במחיצתם של שותי יין, אינה חומרא גרידא או הידור מצוה, אלא היא איסור מדברי סופרים, שאסור לו לאדם להתקרב למקום מכשול. כמה מחייבים אותנו דברים אלו ביחס להסתובבות ברחובות ושוטטות בערים המלאים במכשולים מרובים, ביחוד בעבירה של ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''! (במדבר טו לט).
לפיכך, גם אם נאלצים מכורח הנסיבות ההכרחיות לעבור ברחובות הערים, עלינו להיות ערים לגודל המכשולים הנקרים לפנינו, ולהשתדל להמעיט בכך ככל האפשר, אלא ללכת סביב סביב למקומות המכשול. כי העיקר הוא כלשונו של הרמב''ם - להתרחק ממקום המכשול מרחק רב (מראש אמנה).
''איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר'' (ו ב) - שנינו על כך בתחילת מסכת סוטה, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין - ורש''י מוסיף שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה. שואלת שם הגמ': מדוע שינה רבי יהודה הנשיא (עורך המשנה) את סדר העניינים שבתורה, והקדים מסכת ''נזיר'' למסכת ''סוטה''? משיבה הגמ': בסדר המסכתות שבש''ס נסמכה מסכת ''נזיר'' למסכת ''נדרים'', שהרי הנזירות באה ע''י נדרים. ואחריה באה מסכת ''סוטה'' כדי להפיק לקח טוב מקלקול הסוטה ולהתנזר משתיית יין שלא לצורך (סוטה ב.).
''מיין ושכר יזיר'' (ו ג), מי שנדר נדר להזיר את עצמו לה', בימי נזרו אסור לו לשתות: יין חדש, יין מזוג, שכר - יין ישן שהיין הישן משכר, יין חי שאינו מהול במים והוא משכר, חומץ יין, חומץ שכר וכל משרת ענבים. אסור לו לאכול: ענבים לחים, ענבי בוסר, ענבים יבשים - צימוקים, חרצנים, זגים - קליפת הענבים. אסור לו להעביר תער - סכין, מספרים על ראשו אסור בתספורת ''גדל פרע שער ראשו'' (ו ה). אסור לו להטמא למתים אפילו לקרובי משפחתו ''לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא... כל ימי נזרו קדש הוא לה''' (ו ז).
אחרי מלאת ימי נזרו - בתום שלושים יום, הנזיר בא אל פתח אהל מועד, מקריב את קורבנו: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. מביא קורבן על שלא נזהר מטומאת המת. ר' אלעזר הקפר אומר: שציער עצמו מן היין. וגילח הנזיר את שער ראש נזרו - תגלחת מצוה. ונתן על האש אשר תחת הדוד בו נתבשל הקורבן בלשכת הנזירים. ''וכי ימות מת עליו בפתע פתאם'' (ו ט) - פתע זה אונס, פתאום זה שוגג. ''וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו... והימים הראשנים יפלו'' ומתחיל למנות שלושים יום.
''כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבא'' (ו ו) - בא וראה שכל מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה. אמר הקב''ה: הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן גדול אסור ליטמא לכל המתים אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים. מה בכהן גדול כתיב: ''כי נזר שמן משחת אלהיו עליו'' (ויקרא כא יב). אף בנזיר הוא אומר: ''כי נזר אלהיו על ראשו'' (ו ז), מה בכהן גדול כתיב: ''ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים'' (דה''י א' כג יג). אף נזיר נקרא קדוש, שנאמר (ו ח): ''כל ימי נזרו, קדש הוא לה''' (במדבר רבה י כח).
מעלת הנזיר היא בכך שהוא מקדש ומתנשא מעל הרגלי רוב העולם ומעל טבעו ותאות לבו ומניח תענוגי הגוף החשוך ולכן ''נזר אלהיו על ראשו'' (ו ז), ראוי הוא שינתן כתר מלכות בראשו. כמו כן מצינו בעמ''י שעמדו לפני הר סיני במתן תורה שהקדימו ''נעשה'' ל''נשמע'' וביטלו רצונם מפני רצונו יתברך. דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים - מזיו שכינה, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (שבת פח.).
''לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא'' (ו ז), כהן מותר לו להטמא לקרובים, ואילו נזיר אסור להטמא אפי' לקרובים. מפני מה החמירה התורה בקדושתו של הנזיר יותר מבקדושת כהן? לפי שכהן הרי לא קיבל על עצמו את הקדושה, אלא נולד כהן והקדושה חלה עליו מאליה נתקדש מבטן ומלידה ויתכן איפוא שלא יוכל לעמוד בנסיון לכשיאסרו עליו להטמא לקרוביו, כי נתקדש בכח שבטו שכולו קודש בלוא שהסכים מדעתו למעמדו המיוחד והוא קשור לבני משפחתו ויגל עם אוהביו בשמחה ובמשתה באירועים משפחתיים ועל כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, לכן הקלה בו התורה ש''דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום'' (משלי ג יז). והתירה לו להיטמא לשבעה קרובי משפחה. לעומת זאת הנזיר, אשר אסר על עצמו את הנזירות מרצונו הטוב ומיוזמה עצמית כמו שהעיד עליו הכתוב: ''כי נזר אלהיו על ראשו'' (ו ז), הרי יש להניח כי מן הסתם בדק את עצמו והשתכנע שיוכל לעמוד בכל הנסיונות הכרוכים בכך ולהניח תענוגי הגוף החשוך וחזקה עליו שיוכל לעמוד בנסיון הקשה שלא להיטמא לקרובי משפחתו (החינוך).
מעשה היה בזמנו של שמעון בן שטח מחכמי הזוגות, שבאו שלוש מאות נזירים שנשלמו ימי נזירותם והיו עניים, שלא היה בידם להביא את שלושת הקרבנות שהיו מחוייבים לפי התורה. בא שמעון בן שטח ועשה חקירה בנדר שהם נדרו, למאה וחמישים נזירים מצא פתח להתרה, וא''כ אינם מחויבים להביא קרבנות. אבל לשאר מאה וחמישים הנותרים לא מצא פתח להתרה, א''כ כל אחד היה חייב להביא שלושה קרבנות ולכולם יחד עולה סה''כ ארבע מאות וחמישים בהמות.
הלך שמעון בן שטח אצל ינאי המלך שהיה גיסו - אח שלומציון המלכה. א''ל: דע! ששלוש מאות נזירים השלימו היום נזירותם וכל אחד צריך להקריב שלוש קרבנות וביחד תשע מאות קרבנות, ונזירים אלו עניים הם ואין בידם לקנות בהמות. אני מציע ששנינו נזכה במצוה חשובה זו חצי אני אתן ארבע מאות וחמישים בהמות ואת היותרת ארבע מאות וחמישים בהמות כבוד המלך יתן. כשראה המלך שגם שמעון מוכן להשתתף על אף שחי חיי דוחק ולפרנסתו עסק בסחר פשתן, הסכים עמו ושילם את חלקו. לימים הלשינו הולכי רכיל על שמעון בן שטח שהערים על המלך, ועשה למאה וחמישים נזירים שהתחייב עבורם התרת נדרים ולא הוציא מכיסו אף לא פרוטה שחוקה אחת. בשמוע המלך זאת כעס מאוד וחמתו בערה בו ומיד שלח לקרוא אליו את גיסו שמעון בן שטח ולהענישו בחומרת הדין. כשמוע שמעון על מה הוזמן אל המלך ידע שאחת דינו להמית ולכן כל עוד רוחו בו נס על נפשו והתחבא.
אחר זמן מה מהמעשה באו לינאי המלך משלחת חשובה ורמת דרג מפרס, הזמינם המלך לסעוד עמו. כטוב לבם ביין אמרו למלך: כבוד המלך ירום הודו! בכל ביקור שהיינו באים לכאן היה יושב עמנו זקן נשוא פנים והיה משמיע בפנינו דברי חכמה ודעת משיב דברים נכוחים דבר דבור על אופניו, היכן הוא? סיפר המלך לשרי פרס ומדי על ערמתו של שמעון בן שטח, ולכן ברח מפ-ני מרוב פחד שלא אענישו. אמרו למלך: אעפ''י שחטא לך שלח וקרא לו אדם נבון וחכם הוא וראוי הוא להיות יועץ המלך וחבל שהמלכות תפסיד חכמה זו. נענה להם המלך ושלח לקרוא לשמעון. בא שמעון בן שטח לארמון המלוכה ומצא את המלך והמלכה סועדים את ליבם. ישב בין המלך והמלכה שהיתה אחותו. א''ל המלך: רוצה אני שתסביר לי למה רימיתני ואמרת ששילמת עבור מאה וחמישים נזירים את קרבנותיהם ובעקבות זאת הוצאתי מכספי עבור מאה וחמישים הנותרים כי סמכתי על דבריך? א''ל שמעון בן שטח: דע אדוני המלך! שחלילה לא רימיתיך אלא פרעתי את חובי, אמנם לא בכסף נזיל אלא בכח חכמתי - חכמת התורה, מצאתי להם פתח התרה ופטרתי אותם מן הקרבנות ונחשב הדבר כאילו שילמתי עבורם, כמו שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם ''כי בצל החכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה'' (קהלת ז יב). א''ל המלך: אם תשובה נכונה בפיך א''כ למה ברחת על נפשך? א''ל שמעון: מפני שכעסת מאוד וחששתי שמרוב קצפך וזעמך לא תטה את אזניך לשמוע מה בפי אעפ''י שדברי טעם הם. ולכן קיימתי את דברי הנביא ''חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'' (ישעיה כו כ). א''ל המלך: שאלה שניה לי אליך: מה הגדולה הזו שנהגת בעצמך וישבת בין המלך למלכה, וכי זו לא חוצפה? א''ל שמעון: כך כתב בן סירא: ''סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך'' ר''ל התורה תרומם אותך ותושיב אותך בין נדיבים.
אחר שסיימו המלך והמלכה לסעוד את לבם, אמר המלך: תנו כוס לשמעון בן שטח והוא יברך על המזון. אמר שמעון בן שטח: על המזון שאכלו ינאי וחבריו. א''ל המלך: עדיין אתה עומד במרדך ואינך מכבד אותי כפי כבודי ומעלתי ומלגלג אתה עליי, מדוע אינך מברך כמו כולם: ''נברך שאכלנו משלו''. א''ל שמעון: איך אומר נברך שאכלנו ואני לא אכלתי כלום? מיד ציוה המלך והגישו לפניו לאכול, כשסיים סעודתו ברך ''שאכלנו משלו'' (ירושלמי פ''ז דברכות).
תניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: ''וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'' (ו יא). וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק''ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא ''חוטא'', המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה (נדרים י.).
הפטרה: זכריה פרק ב' פס' יד - סוף פרק ג' פרק ד' פס' א' - ז' (זו גם הפטרה לשבת א' של חנוכה)
בהפטרה מסופר: על המנורה ונרותיה שראה זכריה הנביא.
ויאמר אלי מה אתה רואה, ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה: ושניים זתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה:
בפרשה מסופר: על המנורה ונרותיה.
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות: ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה: וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה:
בהפטרה מסופר: על המנורה ונרותיה שראה זכריה הנביא.
ויאמר אלי מה אתה רואה, ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה: ושניים זתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה:
בפרשה מסופר: על המנורה ונרותיה.
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות: ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר צוה ה' את משה: וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה:
(יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְהוָה: (טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: (טז) וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: (יז) הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ: ג (א) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: (ג) וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: (ד) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: (ה) וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד: (ו) וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: (ז) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה: (ח) שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: (ט) כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד: (י) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה: ד (א) וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה (ויאמר) וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: (ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ: (ד) וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: (ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי: (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: (ז) מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:
בהפטרה מסופר: על המנורה ונרותיה שראה זכריה הנביא.
המלאך העיר את זכריה הנביא ושאלו: מה הוא רואה בנבואה? זכריה עונה: שהוא רואה מנורת זהב טהור ועל ראש המנורה מעיין כעין ספל עגול ובה השמן, ולמנורה שבעה נרות כמין בזיכין שנותנין השמן והפתילה לתוכה, ולכל נר שבעה צינורות קטנים שדרכם נמשך וזב השמן מן הספל דרך אותן הצינורות לתוך הנרות.
ושני עצי זית אחד מימין המנורה ואחד משמאלה, והזיתים נחבטים ונדרכים ונעשו שמן זך ונשפכו מאליהם לתוך הצינורות ומשם לספל ומהספל לנרות.
והנרות ארבעים ותשע במספר היו שבע כפול שבע. רמז לאור שלעתיד לבוא ''ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים'' (ישעיה ל כו), ארבעים ותשע על אור של בראשית.
והנה המנורה רומזת על אור ה' המאיר לעולם כולו בכבודו ובעת שיזרח כבוד ה' והלכו כולם לאורו. וראה את המנורה כולה בשלמות וכולה עשויה זהב, שכבוד ה' יתגלה בהוד והדר לכבוד ולתפארת.
וראה גולה על ראשה, הוא המעיין העליון שמשם יריק ברכת ה' ושפעו אל שבעת הנרות. והראה לו בזה שלעתיד לא תמשול המערכת שהם גם כן מנורה בשבעה נרות, שהם שבעת כוכבי לכת שצ''ם חנכ''ל.
לעתיד תאיר המנורה הטהורה מנורת הזהב. וה' יופיע בהיכל קודשו להאיר ולהשפיע שמן הקודש, והארץ תאיר מכבודם.
''ואען ואמר אל המלאך... מה אלה''? שעדיין איני מבין בפרטות לא ה. שכלתי לדעת על מה זה רומז שהזיתים נמסכים מאליהם והשמן בא אל הנרות מאליו.
''ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרבבל'' (ד ו), שה' הבטיחו לאמור לא בחיל ולא בכח, כשהקב''ה יביא את עבדו צמח מלך המשיח שהוא מזרע זרובבל אז תהיה הנהגת ה' בלי אמצעי, לא ע''י המערכת ולא ע''י המלאכים ולא בחיל חיצוני כי אם ברוחי.
שרוח ה' לבדו ינהיג וימשול בהשגחתו הפרטית, ממשלת מלך המשיח על הגויים תהיה ע''י שאתן בליבם להיות נכנעים וסרים למשמעתו. כאשר ראית השמן נעשה מאליו ודולק כך יבנה הבית. לא בכחו הגדול של זרובבל ולא ברוב חילו כי אם ברוח ה'.
והאבן היא יסוד הבנין בעומק הר המוריה, אבן השתיה.
''והוציא את האבן הראשה'' (ד ז), מלך המשיח האדריכל יוציא אבן טובה וחשובה ויניחה ביסוד בית המקדש השלישי שיבנה במהרה. הוא יהיה בראש הבונים, והבונים יבנו הכל כפי דבריו והוראותיו אשר יצוה עליהם בבנין נאה ומפואר (רש''י).
''תשאות חן חן לה'' (ד ז), כולם יאמרו בקול גדול שהאבן הזו יש לה חן גדול, שימצא חן בעיני כולם ויאמרו: מה נאה בנין זה. ולא כמו בבית השני שהזקנים שהיו בבית הראשון וראו מעשה הבית השני בכו בכי גדול. אבל בבנין בית שלישי כולם ישמיעו על אבן היסוד חן חן לה.
עשר מנורות זהב כדוגמת המנורה שעשה משה רבינו, עשה שלמה המלך. כל מנורה נעשתה מאלף ככרות זהב שהתיכו אותו אלף פעמים בכור רותח (מנחות כח). את עשר המנורות עשה כנגד עשרת הדברות.
בכל מנורה היו שבעה נרות, יחד היו שבעים נרות כנגד שבעים אומות העולם. שכל זמן שהיו הנרות דולקים, התגברו ישראל על האומות והכניעו אותם, ביום שכבו הנרות גברו הגויים על עם ישראל וכבשו אותם.
את המנורה שעשה משה רבינו לאחר שהראה לו הקב''ה דוגמתה בשמים הדליקו בראשונה, וממנה הודלקו שאר המנורות.
ומשה רבינו רמז שיעשה שלמה כן, שנאמר: ''ועשית מנרת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה'' (שמות כה לא). המלה תיעשה כתובה באות י' רמז ל- י' = 10 מנורות של שלמה.
הכל היה עשוי זהב טהור עד ירכה עד פרחה. והזהב היה מהסוג הטוב ביותר ''זהב סגור'' נקי ומזוקק שהוציאו ממנו את כל הסיגים. ''זהב סגור'' שהוא כל כך יקר וחשוב שבני אדם סוגרים ומחביאים אותו במקום שמור היטב כגון בכספת.
והמנורה היתה לפני הדביר - לפני קודש הקדשים.
בפרשה מסופר: על המנורה ונרותיה.
''בהעלתך את הנרת'' (ח ב). שואל רש''י: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? ומשיב ע''כ רש''י: לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו - הצטער מאוד, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב''ה: חייך - לשון שבועה, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
במדרש רבה נאמר על כך: הקרבנות - כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין, אך עם זה עדיין קשה להבין, הלא בזמן שבית המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגין הרי גם המנורה אינה קיימת? אלא! לפי דברי הרמב''ן הדברים מתבארים היטב.
שואל הרמב''ן על דברי רש''י: מדוע ניחם הקב''ה את אהרן בהדלקת הנרות דווקא ולא ניחמו במעשה הקטורת בוקר וערב ששבחו הכתוב: ''ישימו קטורה באפך'' (דברים לג י), ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יוה''כ שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו?
עונה הרמב''ן: שהכוונה כאן להדלקת נרות חנוכה ע''י החשמונאים שהיו מצאצאי אהרן הכהן שעל ידם יתרחשו נסים ונפלאות בחנוכה שניה כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן שהיה בו כדי להדליק יום אחד בלבד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, ותשאר לדורות מצות החנוכיה אפי' היום שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, באומרו: ''אבל הנרות לעולם קיימין''. ונרות חנוכה לא בטלים לעולם וזכרם לא יסוף מזרעם אפי' בימות המשיח וזה רמוז במלה משיח מדליקים שמונת ימי חנוכה.
כמובא במדרש רבה (טו ו): אמר לו הקב''ה למשה: לך אמור לאהרן, אל תתיירא! לגדולה מזאת אתה מתוקן - מיועד. הקרבנות - כל זמן שביהמ''ק קיים, הם נוהגים. אבל הנרות - נרות חנוכה, קיימים לעולם. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני - ברכת כהנים, אינן בטלים לעולם.
ויש להתעורר: המעט מה שזכו שבט לוי ואהרן הכהן בראשם, שנאמר עליהם (במדבר ג יב): ''והיו לי הלוים'', והיא מעלה מיוחדת שרק שבט לוי זכו לה יותר משאר השבטים, וביותר אהרן הכהן הגדול מאחיו הרי קדושתו היתה למעלה מכלל ישראל ואף משה רבינו ע''ה לא זכה להיות כ''ג. לכאורה מה מקום לחלישות דעתו של אהרן? הרי דרגתו של אהרן היתה נעלה ויתירה על זו של הנשיאים, בהיותו זה אשר נבחר לשרת בקודש לפני ולפנים. ואם כן, מה חסר לו שהיה צריך לקנא בקרבנות הנשיאים עד כדי כך שחלשה דעתו והקב''ה היה צריך לפייסו: שלך גדולה משלהם?! אלא רואים מכאן שברוחניות ''וגם הנפש לא תמלא'' (קהלת ו ז). אין קץ ואין גבול לתאות הנפש, כי הנפש היא חלק אלוה ממעל, ככל שנפשו מתמלאה כך היא מרגישה תשוקה להוסיף ולמלאה, בגדר: ''ילכו מחיל אל חיל'' (תהלים פד ח). כך אהרן הכהן אעפ''י שזכה במעלות נעלות ומרוממות, מ''מ עדיין לא ידע. שבעה ולא נחה דעתו, אלא שאף והשתוקק להתעלות ולזכות בעוד ועוד מעלות.
''אל מול פני המנורה יאירו'' (ח ב). על פסוק זה ישנו מדרש פליאה, זהו שכתוב: '' פתח דבריך יאיר'' (תהלים קיט קל). וזה לדעת האומר י''ז טפחים היה גובהה של מנורה.
במנורה היו: שבעה קנים, תשעה פרחים, אחד עשר כפתורים, עשרים ושתים גביעים. לגבי גובה המנורה ישנה מחלוקת. י''א י''ז טפחים וי''א י''ח טפחים.
המספרים הללו מרמזים על הפסוקים הראשונים של חמשה חומשי תורה. בפסוק הראשון שבספר ''בראשית'' יש שבע מלים - כגד שבעה קני המנורה. בפסוק הראשון שבספר ''שמות'' יש אחת עשרה מלים - כנגד אחד עשר הכפתורים שבמנורה. בפסוק הראשון שבספר ''ויקרא'' יש תשע מלים - כנגד תשעת הפרחים שקישטו את המנורה. בפסוק הראשון שבספר ''במדבר'' יש שבע עשרה מלים - כנגד שבע עשרה טפחים גובהה של מנורה (לפי דעה אחת). ובפסוק הראשון שבספר ''דברים'' יש עשרים ושתים מלים - כנגד עשרים ושנים גביעים שבמנורה.
זוהי הכונה שבמדרש: ''פתח דבריך יאיר'': פתח - תחילתם של חמשה חומשי תורה, יאיר - מרמזת כנגד מספרי המנורה המאירה באור יקרות. ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא - אין דבר שלא רמוז בתורה.
''בהעלתך את הנרת'' (ח ב), זה שאמר הכתוב: ''ה' חפץ למען צדקו, יגיל תורה ויאדיר'' (ישעיה מב כא). אמר לו הקב''ה למשה: לא בשביל שאני צריך לנרות של בשר ודם הזהרתיך על הנרות, אלא כדי לזכותם. וכתיב: ''גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה'' (תהלים קלט יב). ללמדך, שאינו צריך לנרות של בשר ודם. תדע לך! כשאדם בונה בית, עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. ושלמה בנה בית מקדש ולא עשה כן, אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבפנים - מבית המקדש ומאיר לחוץ. שכן הוא אומר: ''ויעש לבית חלוני שקפים אטמים'' (מ''א ו ד). להודיעך, שכולו אור ואינו צריך לאורם. ולמה ציוה אתכם? כדי לזכות אתכם. לכך נאמר: ''בהעלותך את הנרות''. הוי ''ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר'' (ישעיה מב כא). אמר להם הקב''ה לישראל: הוו זהירין להדליק את הנרות לשמי, ואני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבוא! לכך נאמר: ''קומי אורי כי בא אורך'' (ישעיה ס א). וכתיב: ''והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך'' (תנחומא ב).
מעשה המנורה
''ועשית מנרת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו'' (שמות כה לא). מקשה תיעשה המנורה - שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים ואחר כך ילחים אותם, אלא כולה חתיכה אחת מקשה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך. תיעשה המנורה - מאליה. לפי שהיה משה מתקשה בה, פירוש: בראשונה נתקשה והראהו של אש, ואח''כ נתקשה עוד אמר לו הקב''ה השלך את הככר לאור - לאש והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה אלא תיעשה. תנא דבי רבי ישמעאל: שלושה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב''ה באצבעו, ואלו הן..... מנורה, דכתיב: ''וזה מעשה המנורה'' (מנחות כט).
''כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנרה'' (ח ד).
ר' לוי בר רבי אומר: מנורה טהורה ירדה מן השמים, שאמר לו הקב''ה למשה: ''ועשית מנרת זהב טהור'' (שמות כה לא). אמר לו: כיצד אעשה אותה? אמר לו: מקשה תיעשה המנורה! ואעפי''כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה... א''ל הקב''ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל, מיד עשאה. אמר: בצלאל, בצל א-ל היית עומד כשהראה לי הקב''ה עשייתה. ולפיכך נגנזה המנורה, וזו אחת מחמישה דברים שנגנזו, וכשישוב ה' ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו הוא מחזירן למקומן לשמח את ירושלים, שנאמר (ישעיה לה א): ''ישֻׂשׂום מדבר וציה, ותגל ערבה... פרֹח תפרח ותגל... ורנן כבוד הלבנון'' (מדרש רבה).
תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה... של משה באמצע וחמש מימינה וחמש משמאלה... ר' אלעזר בן שמוע אומר: על כולן היו מדליקין (מנחות צח:).
אמר רב יהודה אמר רב: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב, והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר (ילקוט שמעוני).
ירכה - הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלוש הרגלים יוצאין הימנה ולמטה. וקנה - הקנה האמצעי שלה, ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה. גביעיה - היו כמין כוסות גבוהים וצרים עשויין מזהב ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה והיו לנוי ויופי. כפתוריה - כמין תפוחים היו עגולים סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי. ופרחיה - ציורין עשויין בה כמין פרחים. ממנה יהיו - הכל מקשה יוצא מתוך העשת ולא יעשם לבדם וילחים אותם. ועשית מנורת - ז' פעמים כתיב מנורה כנגד ז' רקיעים וז' ארצות. ואין בפרשת מנורה אות סמ''ך וכן במעשה בראשית, לומר: במקום נר אין שטן ואין מזיק, ובזכות ''נר מצוה ותורה אור'' סותם פיו של שטן מלהשטין.
''וששה קנים יצאים מצדיה, שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני'' (לב), יוצאים מצידיה - לכאן ולכאן באלכסון נמשכין ועולין עד כנגד גובהה של מנורה שהוא קנה האמצעי, ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה, התחתון ארוך ושל מעלה קצר הימנו והעליון קצר הימנו, לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים. שלושה נרות המזרחיים פונים אל מול הנר האמצעי, ושלושה נרות המערביים פונים אל מול הנר האמצעי, ולמה? שלא יאמרו לאורה הוא צריך.
''שלשה גבעים משקדים בקנה האחד כפתר ופרח, ושלשה גבעים משקדים בקנה האחד כפתר ופרח, כן לששת הקנים היצאים מן המנרה'' (לג), משוקדים - מצוירים.
''ובמנרה ארבעה גבעים, משקדים כפתריה ופרחיה'' (לד).
''וכפתר תחת שני הקנים ממנה וכפתר תחת שני הקנים ממנה וכפתר תחת שני הקנים ממנה, לששת הקנים היצאים מן המנרה'' (לה), במנורה היו כ''ב גביעים, י''א כפתורים, ט' פרחים.
''כפתריהם וקנתם ממנה יהיו, כלה מקשה אחת זהב טהור'' (לו).
''ועשית את נרתיה שבעה, והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה'' (לז), נרותיה- כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות.
''ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור'' (לח), מלקחיה - הם הצבתים העשויין ליקח בהם הפתילה מתוך השמן לישבן ולמושכן בפי הנרות, וע''ש שלוקחים בהם קרויים מלקחיים. ומחתותיה - הם כמין בזיכין קטנים שחותה בהן את האפר שבנר בבוקר בבוקר כשהוא מטיב את הנרות מאפר הפתילות שדלקו כל הלילה וכבו, מחתה פירושה יעה.
''ככר זהב טהור יעשה אתה, את כל הכלים האלה'' (לט), שיהיה משקלה עם כל כליה ככר, לא פחות ולא יותר.
''וראה ועשה, בתבניתם אשר אתה מראה בהר'' (מ), וראה ועשה - ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב''ה מנורה של אש.
יוסף משיתא
בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה! אחד מישראל יכנס בראשונה ויפשוט יד בכלי בית המקדש. שהם יודעים לחפש אחרי המטמוניות. אמרו לו לאותו יוסף בן משיתא שהיה עבריין מישראל, כנס! ומה שאתה מוציא שלך. נכנס והוציא מנורת זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו. אלא כנס שנית ומה שאתה מוציא שלך. ולא קיבל עליו, לא הסכים להכנס עוד. נתנו לו פטור ממכס 3 שנים בשביל שיכנס פעם שניה ולא קיבל עליו. לבסוף קידש שמו של הקב''ה, אמר: לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו הרשעים? התחילו לנסר אותו. היה צווח ואומר: ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי (בראשית רבה פרשה סה כב). לאחר שנכנס לביהמ''ק נכנסה בו רוח קדושה וטהרה והשפיע על נפשו והניצוץ היהודי שבו נדלק וחזר בו.
הפטרה: יהושע פרק ב'
בהפטרה מסופר: שיהושע בן נון שלח מרגלים.
וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו, וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה: ויאמר למלך יריחו לאמר, הנה אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפור את הארץ: וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר, הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפור את כל הארץ באו:
בפרשה מסופר: שמשה רבינו שלח מרגלים.
שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם: וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כלם אנשים ראשי בני ישראל המה: וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר: וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב: ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים: ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והימים ימי בכורי ענבים:
בהפטרה מסופר: שיהושע בן נון שלח מרגלים.
וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו, וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה: ויאמר למלך יריחו לאמר, הנה אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפור את הארץ: וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר, הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפור את כל הארץ באו:
בפרשה מסופר: שמשה רבינו שלח מרגלים.
שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם: וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כלם אנשים ראשי בני ישראל המה: וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר: וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב: ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים: ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והימים ימי בכורי ענבים:
(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: (ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: (ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: (ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: (ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: (ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: (יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: (יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת (אחותי) אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: (טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: (יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: (יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: (כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: (כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: (כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ:
בהפטרה מסופר: על יהושע בן נון ששלח מרגלים.
''וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים'' (יהושע ב א) - אין לך חביב לפני הקב''ה כשליח מצוה, שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנים נפשם להצליח בשליחותם כאותם שני שלוחים ששלח יהושע בן נון, שנאמר: ''וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים''. ומי היו? שנו רבותינו: אלו פינחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם (תנחומא שלח א).
יהושע בן נון משרת משה תופס את הפיקוד ושולח לרגל את הארץ. הוא בוחר למשימה חשובה זו בשני גבורי רוח אבירי לב, את כלב בן יפונה שלימים נהיה ממנהיגי דור המדבר ודור הכיבוש. נשא לאשה את - מרים הנביאה אחות אהרן ומשה. נמנה בין שנים עשר המרגלים ששלח משה גיסו לתור את הארץ, באמצע מסע הריגול פרש מחבריו והלך לחברון להשתטח על קברי אבות וביקשם לעורר עליו רחמים שלא יהא ניסת בעצת המרגלים (סוטה לד:). בחזרתם נקט תכסיס של העמדת פנים כאילו הוא בעצה אחת עמהם ובאופן זה הצליח להשתיקם ''ויהס כלב את העם'' (במדבר יג ל). קיבל במתנה את קרית ארבע היא חברון כשהיה בן שמונים וחמש.
וחבירו לריגול היה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהיה מצביא במלחמת חמשת מלכי מדין. היה קנאי לה' ''בקנאו את קנאתי'' (במדבר כה יא), ולכן זכה לברית שלום ''והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם'' (במדבר כה יג), בזכות זה זכה ועמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים ובבנין שני שמונים כהנים.
כשניתן צו ה' לאמר: ''קום עבר את הירדן'' (א ב). שלח יהושע בן נון את כלב בן יפונה ואת פינחס בן אלעזר הכהן שהיה משוח מלחמה, לתור ולרגל את הארץ ואת העיר יריחו. לפני צאתם למשימה תידרך אותם יהושע כדי שלא יבחינו בהם ואמר להם שילכו בלט ובחשאי ויעשו עצמם כחרשים ואז אנשי העיר לא יסתירו דבריהם מפניהם וכך יגלו את סודות המדינה. וכן הציע להם למכור כלי חרס וילכו כתגרים ויכריזו על מרכולתם: מי רוצה לקנות קדרות? כל מי שרוצה יבוא ויקנה, וכך יתערבבו בין הבריות וישמעו מה בפיהם. והנה כשהולכים אנשים יחידים לרגל ארץ נכריה לבוא עליה למלחמה, הלא נס ממש הוא אם אין מרגישים בהם, וחייהם נתונים בסכנה. ומצד ההגיון היו צריכים לפחד ולא להיות בטוחים בעצמם שלא יכשלו בדרך זו. אך אזרו עוז ואומץ והלכו ליריחו. בלילה הגיעו לבית אשה ושמה רחב הזונה הן על שם שהיתה מוכרת מני מזונות והן ע''ש שהיתה זונה - פרוצה. לרחב היתה מסעדה - פונדק ובה היו סועדים מלכים ורוזנים קציני העם ושוטריו. ובדרך כלל המלכים והקצינים קובעים פגישה חשאית במסעדה ושם משוחחים על דברים שעומדים ברומו של עולם בענייני הצבא והממלכה וכך ידעה רחב את המתרחש. וכיון שרחב היתה יפת תואר ויפת מראה כמו שחז''ל מונים אותה בין ארבע נשים יפהפיות שהיו בעולם. תנו רבנן: ארבע נשים יפהפיות היו בעולם: שרה, אביגיל, רחב ואסתר. רחב בשמה זינתה - המזכיר את שמה נגרר אחר תאות זנות. א''ר יצחק: כל האומר רחב רחב והוא יודעה ומכירה מיד רואה קרי (מגילה טו.). המלכים היו שוכבים עמה ולכן נקראת רחב הזונה. אמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר. אחר נ' שנה נתגיירה. אמרה: ימחול לי - הקב''ה, בשביל -בשכר חבל ופשתים וחלון (זבחים קטז:).
כשכלב ופינחס נשארו ללון בבית רחב הדבר עשה לו כנפיים - עוף השמים יוליך את הקול והדבר נודע למלך יריחו, שנאמר: ''ויאמר למלך יריחו לאמר, הנה אנשים באו... לחפר את הארץ'' (ב ב). מיד שלח המלך שליחים אל רחב וצו חיפוש בידם ופקודה בפיהם בזו הלשון: ''הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך! כי לחפר את כל הארץ באו'' (ב ג). רחב העלתה את כלב ופינחס על הגג כדי להצפינם אך פינחס אמר לה שאין צורך שתטמין אותו מכיון שהוא מלאך רואה ואינו נראה, כמו שנאמר: ''כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא'' (מלאכי ב ז). ואכן כך היה כשערכו חיפוש לא ראוהו אעפ''י שעמד לפניהם ולא נטמן, וביקש שתטמין רק את כלב ואכן כך עשתה והטמינה את כלב בפשתי העץ הערוכות לה על הגג. אחר שיצאו שליחי המלך לרדוף אחריהם כעצת רחב, עלתה אליהם אל מקום מסתורם ''ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם'' (ב ט). חיל ורעדה אוחזת ביושבי הארץ מפניכם וכולם שמעו מנפלאות ה' בקריעת ים סוף והנצחון המוחץ במלחמת עוג מלך הבשן וסיחון מלך האמורי אימה ופחד נפל על כולם וימס לב כולם ואין עוד רוח גבורה באיש מפניכם. ומכיון שאני עשיתי עמכם חסד אני רוצה שתשבעו לי שתחזירו לי חסד ובעת הכיבוש תשאירו אותי ואת משפחתי בחיים. המרגלים קבלו את דבריה אך תנאי עשו עמה שבעת הכיבוש כל משפחתה ישארו בתוך הבית ''והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה דמו בראשו ואנחנו נקים'' (ב יט). ולסימן היכר ביקשו ממנה שתקשור בחלון שדרכו הורידה אותם שימלטו את החבל בצבע אדום - תקוות חוט השני וכך ידעו עמ''י שהבית הזה שמור מכל משמר. באותה שעה שרתה על רחב רוח הקודש ואמרה להם: ''ונחבתם שמה שלשת ימים עד שוב הרדפים'' (ב טז), כי אין הקב''ה מניח צדיקים בצרה יותר משלושה ימים. דברי רחב מצאו חן בעיני הקב''ה שאעפ''י שהיתה גויה אמרה: ''כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'' (ב יא). וכן דאגה להציל את נפשות משפחתה ממות. בשכר זה נתן לה ה' אריכות ימים, ויצאו ממנה נביאים. התגיירה ונשא אותה יהושע בן נון לאשה. שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה בן ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה (מגילה יד:).
בזכות החסד שעשתה רחב עם המרגלים והורידה אותם מהגג בעזרת חבל, ניצל ירמיהו הנביא שהיה מצאצאיה ע''י שהעלוהו מהבור בחבלים. גם אצל חזקיהו מלך יהודה הוזכרה רחב, כשחלה את חוליו למות ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר והתפלל מקירות לבו אל ה' שירפאהו, וכך אמר בתפילתו: רבוש''ע! רחב הצילה שני נפשות את פינחס וכלב ובזכות זה הצלת לה את כל משפחתה שמנו כמאתיים איש. אבי זקני דוד המלך קרב אליך מאה וחמישים אלף גרים. א''כ בזכותם תן לי את נפשי והחייני מחליי! שמע ה' את תפילתו והוסיף לו חמש עשרה שנים על שנותיו.
בפרשה מסופר: על משה רבינו ששלח מרגלים.
''שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען'' (יג ב), ב-כ''ט בסיון כשהגיעו עם ישראל קרוב לתחומי ארץ ישראל, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אמר משה לישראל: ''ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ, עלה רש'' (דברים א כא). אמרו ישראל למשה: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ! אמר להם משה: לשם מה צריכים לשלוח אנשים? אמרו לו: מפני שהבטיח לנו הקב''ה שבשעה שנכנס לארץ נמצא בה כל טוב ונירש כל טוב, כמו שנאמר: ''ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת'' (דברים ו יא). א''כ עכשיו ישמעו הכנענים שאנו באים לרשת את הארץ המיוחלת ויחביאו את כספם וזהבם במטמוניות ובכספות ולא נמצא דבר, ונמצאו דבריו של הקב''ה בטלים, לכן מוטב שנשלח מרגלים שיחפרו לנו את הארץ וידעו על כל המחבואים והמסתורים של הכנענים ואז דבריו של הקב''ה יתגשמו במלואם ויהיה קידוש השם גדול. כיון ששמע משה כן נלכד בידם, שנאמר (דברים א כג): ''וייטב בעיני הדבר'' (ילקוט שמעוני).
''וייטב בעיני הדבר, ויקח מכם שנים עשר אנשים'' (דברים א כג) - מכאן אתה אומר שהיו צדיקים בעיני משה ובעיני ישראל. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בקב''ה על כל אחד ואחד ואמר לו הקב''ה ראויין הן, ונהפכו - ועליהם אמר משה: ''כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם'' (דברים לב כ), לכך נאמר שלח לך.
לכאורה מדובר בצדיקים גמורים שנסמכו ע''י הקב''ה נבחרו בקפידה אחד אחד, ומשה רבינו בעוצם חוכמתו היה מכיר כל אדם בתוך תוכו ידע את תכונותיו אפי' את מחשבתו, כמש''כ: ''ואתה תחזה מכל העם'' (שמות יח כא), והבחין עפ''י צורת הפרצוף. ועל הפסוק: ''ואקח מכם שנים עשר אנשים'' (דברים א כג), פרש''י: מן הברורים שבכם, ומן המסולתים שבכם היינו שהיו ברורים בחכמה ומסולתים במעשים כסולת נקיה וכשרים היו באותה שעה. דור דעה דור מקבלי התורה ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן אוכל רוחני לחם אבירים אכל איש - לחם שנכנס באברים, ניזונים בוקר וערב מן ו. שלו ושותים מבארה של מרים הנביאה. ראו נסים במצרים ועל הים ומלחמת עמלק. א''כ נשאלת השאלה: כיצד זה שנפלו ענקי רוח אלו עם כל עוצם הבנתם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? ועונה על זה הזוהר הקדוש: שאמרו הנשיאים כאן במדבר אנו נשיאים ראשי בני ישראל כל אחד במ. שרה רמה בה הוא נמצא, אך אחר שנכנס לארץ ישראל יערכו בחירות חדשות ויחליפו אותנו ולא נזכה לנשיאות ויורידו אותנו ממעלתנו, לכן הוציאו דבה על הארץ ונהפכו מצדיקים גמורים לרשעים, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. מהפך כזה תוך 40 יום בלבד.
וכמו שאמרו חז''ל: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
ועוד מובא במדרש תנחומא: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? אמר הקב''ה: שלא יאמרו לא היינו יודעים מהו עונשה של לשון הרע. לפיכך סמך זה לזה, שאם יבקשו לומר לשוה''ר יהיו מסתכלין במעשה מרים, שדברה באחיה ולקתה בצרעת.
תניא: א''ר אלעזר בן פרטא, בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים. ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה (ערכין טו.).
לפני שמשה שולח את המרגלים, נותן להם תדרוך מה עליהם לבדוק, בתחילה צריכין לחקור על אנשי הארץ:
א. ''את הארץ מה היא'' - יש ארץ מגדלת גיבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין.
ב. את העם ''החזק הוא הרפה'' - סימן מסר להם אם בפרזים יושבים חזקים הם שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבים, חלשים הם.
''שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען'' (יג ב). וביאר רש''י: שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח. ונשאלת השאלה: הרי הקב''ה בוחן לבבות גולה עמוקות יודע כל תעלומות ואין דבר נסתר ממנו יושב וצופה ומביט עד סוף כל הדורות וידע שהמרגלים יוציאו דבת הארץ רעה ויצא מכשול מתחת ידם ועל חטא זה יענשו להשאר במדבר 40 שנה, ונענשו הן בעוה''ז ''במדבר הזה יפלו פגריכם'' (יד כט), והן בעוה''ב, כמובא בחז''ל: מרגלים אין להם חלק לעוה''ב, שנאמר: (יד לז): ''וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה, במגפה'' וימותו - בעולם הזה, במגפה - לעולם הבא (סנהדרין קט:). אם כן מדוע לא אמר ה' למשה בצורה ברורה וחד משמעית שאינו מוכן שירגלו את הארץ, וממילא היו זוכים להכנס אחר אחד עשר יום מחורב לארץ המובטחת, הרי ע''י חטא המרגלים הצטרפו כולם ''ויבכו העם בלילה ההוא'' (יד א), וזה היה בליל תשעה באב ועל זה נגזר עליהם בכיה לדורות.
הביאור בזה הוא, הנה ישראל קבלו את התורה הקדושה במעמד הר סיני ב-ו בסיון, ומשה עלה לקבל את התורה ולמדה 40 יום ו- 40 לילה וכשירד אחר 40 יום בי''ז בתמוז ראה את העגל והמחולות ושיבר את הלוחות תחת ההר ועשה דין בעובדי עבודה זרה. למחרת ב-י''ח בתמוז עלה שוב לשמים ונתעכב שם 40 יום עד כ''ט באב ויתפלל עבורם שה' יסלח להם על עוון העגל ואז ה' נתרצה לו ואמר: ''פסל לך שני לחת אבנים כראשנים'' (שמות לד א), ועלה בשלישית בר''ח אלול לקבל לוחות שניות וירד עמהם ביום הכפורים ונקבע יום זה לדורות יום סליחה וכפרה. ממחרת ישב לשפוט את העם וציוה עליהם לבנות משכן לה' לכפר על עוון העגל וסיימו את מלאכת המשכן בחנוכה וגנזוהו עד חדש ניסן שבו נולד יצחק אבינו והקימו את המשכן בא' בניסן. נמצא שלמדו תורה מפי משה רבינו רק כחמשה חדשים בלבד. והרי נגזר על משה שלא יכנס לארץ אלא ימות במדבר. וכשיכנסו לארץ יהיו עסוקים בכיבושה וחלוקתה 14 שנה, אח''כ ישבו ''איש תחת גפנו ותחת תאנתו'' (מ''א ה ה), א''כ כיצד ידעו את התורה שהיא עמוקה מארץ מידה ורחבה מיני ים והיא תעמוד להם לנצח נצחים לדורות הבאים אחריהם ותורה מה תהא עליה? על כן נתן הקב''ה למרגלים פתח ואפשרות לטעות ולא מנע ממשה רעיא מהימנא את שליחת המרגלים לארץ ולהוציא דבת הארץ רעה, כדי שישארו במדבר ושם ילמדו את התורה הקדושה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים מפי משה רבינו במשך 40 שנה וכל השנים הללו לא חסרו דבר, אכלו מן בזכות משה רבינו, שתו מים מבארה של מרים הנביאה והסתופפו תחת ענני הכבוד בזכות אהרן הכהן. ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שירד להם מן השמים פתח אהליהם וטעמו בו כל מטעמי עולם וקיבלוהו בצורה נאה שכבת טל מלמטה ושכבת טל מלמעלה בלא טורח ועמל כך שיכלו ללמוד תורה בקדושה ובטהרה ''תורה צוה לנו משה, מורשה'' (דברים לג ד), ללא דאגות וללא טרדות הפרנסה והפרעות, רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! כמו כן שתו מים מבארה של מרים שהיה מרפא לכל בשרם ופותח את מוחם ולא נשתכחה תורתם. ואין תלמיד עומד על דעת רבו עד 40 שנה. וזוהי תועלת נצחית לעם נצח לכל הדורות הבאים עד ביאת גואל צדק בב''א (משעורי הראשל''צ).
''וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען'' (יג יז), כדי שיהיה להם בטחון חזק וילכו באומץ לב, מסר להם את מטהו שהיה חקוק בו שם המפורש, ואמר להם: קחו את המטה הזה בידיכם ואל תחששו משום אדם, כי המטה הזה מפיל חיתתו על כל רואיו וכן היה כשבני ענק ראו את המטה אחזם חיל ורעדה וכך הם ניצלו מהם. ''ויבא עד חברון'' ובחברון היו ארבעה ענקים: אחימן, ששי, תלמי ואביהם. ע''ש כך נקרא המקום קרית ארבע. ומדוע נקראו בשמות אלו? אחימן - אח ימין, כשם שהימין היא היד החשובה והחזקה, ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל, נטית ימינך תבלעמו ארץ. כך היה אחימן מיומן שבאחיו הגיבור והחזק בין כולם. שהיה אומר: אחי! מאין יבוא עלי שום אדם. ששי - שיש, כשם שעמוד שיש עושה שקע באדמה מרוב כובד משקלו, כך ששי היה עושה שקעים באדמה כשהיה דורך עליה שהיה בריא כשיש. תלמי - תלם, בשעה שהיה הולך היתה הארץ נעשית תלמים תלמים. הם הנפילים שכל הרואה אותם נופלת עליו אימה ופחד. הם הענקים שמרוב גובהם היו מעניקים חמה בקומתן, כאילו השמש היתה נעשית ענק - שרשרת לצוארם. הם הרפאים שכל הרואה אותם ידיו רפו - נחלשו מרוב פחד, ועוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים.
''והימים ימי בכורי ענבים'' (יג כ), אומר האר''י הקדוש: מצוות ביכורים מהוה תיקון לחטא הקדמון של המרגלים. הללו הוציאו דבה על הארץ במטרה להמאיסה על בנ''י. ואילו מצוות ביכורים ניתנה לישראל כדי לעורר בהם את חיבת הארץ. משום כך נוהגת מצוה זו רק בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
אמר בעניין זה רבי מנחם זמבה: במצות הפרשת ביכורים נאמר במשנה: יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה - שהתחילה להבשיל, אשכול ענבים שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי - חוט אדום, ואומר: הרי אלו ביכורים (ביכורים ג א), המשנה מזכירה במפורש את שלושת המינים שהביאו המרגלים כדי להוציא דבה רעה על הארץ. בכך יש חיזוק לדברי האר''י הקדוש, שמצוות ביכורים נועדה לתקן את חטא המרגלים.
''ויעלו בנגב ויבא עד חברון'' (יג כב), ''ויבואו'' אין כתיב כאן, אלא ''ויבוא'' - בלשון יחיד, זה כלב. כיון שראה כלב שבירך משה ליהושע ''י-ה יושיעך מעצת מרגלים''. נפנה הוא ובא לו לחברון אצל קברי אבות ונשתטח לפניהם, ואמר: אבות העולם! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, שכבר ביקש משה על יהושע רחמים. וכן הוא אומר: ''ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי'' (יד כד), שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר אני עמכם בעצה ובלבו היה לומר האמת וע''י כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר: ''ויהס כלב'' שהיו סבורים שיאמר כמותם. מילא אחר רצוני שהניח החיים - המרגלים הרשעים והלך לו אצל המתים - אבות האומה הקבורים בחברון.
''ויבאו עד נחל אשכל'' (יג כג), ומאותו אשכול היה זורם יין כמו נחל. שמונה מרגלים נשאו אשכול, אחד נשא רימון ואחד נשא תאנה. סה''כ עשרה מרגלים. יהושע וכלב לא נשאו כלום שלא היו באותה עצה מכיון שידעו את רוח המרגלים שכוונתם להוציא דבת הארץ רעה, כשם שפרותיה משונים כך יושביה משונים, גיבורים וגבוהים, חזק הוא ממנו, ארץ אוכלת יושביה, אנשי מדות וכו' ואי אפשר לנצחם.
''וגם ילדי הענק ראינו שם'' (יג כח), בשעה שהגיעו המרגלים לארץ ישראל, שמעו מהן אחימן ששי ותלמי ילידי הענק ויצאו לקראתם. צווח בהם ששי צווחה אחת ונפלו על פניהם ארצה והתעלפו מרוב פחד ובהלה וילידי הענק עשו להם החיאה - הנשמה מפה לפה עד שנתישבה דעתם עליהם... שיגרום - שילחום בשלום ולא הרגום (תדא''ר פ' כט).
ומובא ב''הדר זקנים'': פעם אחת נכנסה בתו של הענק בפרדס ואכלה רימון והשליכה קליפתו. והיו מרגלים טמונים בקליפה וסבורים המרגלים שהקליפה היתה מערה ונכנסו בתוכה י''ב מרגלים. לאחר אותה שעה נזכרה הבת שאכלה רימון והשליכה הקליפה חוץ לפרדס שלא יראה אביה הקליפה. ולא הרגישה מן ה-י''ב מרגלים שהיו בתוכה. אמרו זה לזה ראו כמה גבורה יש בנשים ק''ו באנשים, ולכן הוציאו דבה.
''ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל'' (יג לב), ומוציא דבה הוא כסיל, אמרו לשוה''ר ''וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה'' (ירמיה ט ב). אך משה יהושע וכלב מחו בפניהם על דבריהם ולכן המרגלים פיזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד הלך לביתו כאבל וחפוי ראש כאדם שיש לו מת והתחיל לצווח ולבכות בקול רם, לגנוח וליילל ואומר להם: אוי לי עליכם, אוי לי על בני, אוי לי על בנותי, אוי לי על כלותי שיפלו בידי האמוריים שיתעללו בכם שישתלטו עליכם להורגיכם, יעשו בכם שפטים מרוב גבורתם ועוצמתם, ''ושם ראינו את הנפילים בני ענק ונהי בעיניהם כחגבים, עד שאמרו עלינו נמלים מטיילים בכרמים'', מיד כולם גועים בבכיה בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות ואף הן היו בוכות. כל מרגל היה מעורר בכי בתוך בני שבטו ''ויבכו העם בלילה ההוא''.
''ארץ אוכלת יושביה'' (יג לב), כל מקום שעברנו ראינו עורכים לויה וקוברים מתיהם. והקב''ה עשה כך והביא עליהם מגפה כדי שהאמוריים יהיו עסוקים במתיהם ולא יתנו לבם למרגלים שהרי אם תופסים מרגל אחת דתו להמית. אמר הקב''ה: אני חשבתיה לטובה, והם המרגלים חשבוה לרעה. אני חשבתיה לטובה - שכל מקום שבאו לשם המרגלים מתו חשובים שלהם - גדולי הכנענים, כדי שיהיו טרודים ולא ישאלו אחריהם. והם חשבוה לרעה - וקראו: ''ארץ אוכלת יושביה''. זה שאמר הכתוב ''לא ידעו ולא יבינו, כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם'' (ישעיה מד יח). כתוצאה מכך המיטו אסון כבד על עצמם ועל עמ''י ומנעו את כניסת בנ''י לארץ ב-40 שנה. וכן הוא אומר: ''וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו... וישא ידו להם, להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות'' (תהלים קו כד).
''ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא'' (יד א). מפליאה ביותר תשובת העם לדברי המרגלים, ונתנו קולם בבכי כאילו עומד בפניהם אסון נורא! ועוד הוסיפו ואמרו: ''לו מתנו בארץ מצרים... הלא טוב לנו שוב מצרימה'' זה שאמר הכתוב: ''דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן'' (משלי יח ח). ''ויבכו העם בלילה ההוא'' אותו לילה היה ליל תשעה באב, א''ל הקב''ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, חייכם - אני נשבע! שאקבע הלילה הזה בכיה לדורות. ובזה היום נחרב בית המקדש הראשון ע''י הבבלים וביהמ''ק השני ע''י הרומאים. ועל זה מקונן ירמיהו הנביא: ''בכו תבכה בלילה'' (איכה א ב). אמר רבה אמר רבי יוחנן: שתי בכיות הללו למה? אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני. חורבן הבית נגרם בגלל עוונותיהם של ישראל בימי ירמיהו הנביא, אלא שתאריך החורבן נקבע לת''ב, מכיון שבכו בלילה זה בכיה של חינם נקבעה להם בכיה לדורות. ומאותו לילה ואילך כל ליל ת''ב היו חופרים להם קברים וישנים בתוכם ובבוקר היה משה מכריז כל מי שנשאר חי יצא מקברו אשר כרה לעצמו. וגזירה זו היתה ל''ח שנה עד תום כל הדור שהיו מבני עשרים עד שישים. לפי חשבון זה בכל שנה מתו כחמשה עשר - ששה עשר אלף. ובשנת הארבעים בליל ת''ב נכנסו כולם לקבריהם אשר כרו לעצמם כמדי שנה בשנה אך בבוקר יצאו כולם חיים, חשבו שמא טעו בחשבון והלילה אינו ליל ת''ב הרי לא היה להם לוח שנה וקבעו עפ''י המולד ולמחרת בלילה ישנו בקבר וכך בכל לילה עד ט''ו באב וכשראו שיותר לא מתים והלבנה במילואה הבינו שבטלה הגזירה ועשו אותו יום טוב, כמו שאומרת המשנה: ''לא היו ימים טובים לישראל כ - ט''ו באב''.
הגאון רבי יצחק אלחנן אמר לתלמידיו: צאו וראו! מה גדול החטא שאדם חוטא נגד עמו. הנה מצינו, שהקב''ה מחל לבני דור המדבר על כמה חטאים חמורים שחטאו נגדו. חטאו בעגל - ונמחל להם. חטאו במתאוננים - ונמחל להם. חטאו במחלוקת קורח ועדתו - ונמחל להם. וכשחטאו במרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה - לא מחל להם הקב''ה וגזר עליהם ''במדבר הזה יפלו פגריכם'' (יד כט), ואת המרגלים המית במיתה משונה שנשתרבבה - נתארכה לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר: ''במגפה לפני ה''' באותה מידה הראויה להם עפ''י מדותיו של הקב''ה שהוא מודד מידה כנגד מידה (סוטה לה.). מכאן נמצאנו למדים - שבכל העבירות שבעולם מועילה תשובה, הן בעבירות שבין אדם למקום והן בעבירות שבין אדם לחברו. ורק על חטא שאדם חוטא נגד עמו אין כפרה לעולם, לא חרטה ולא תשובה תועיל. ללמדך! שאין בעולם חטא גדול מן הפגיעה בעם ישראל שהוא עם ה'.
כשאנו באים ללמוד על אישי המקרא והקדמונים, כגון: אדם הראשון יציר כפיו של הקב''ה, דוד המלך נעים זמירות ישראל (כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה), אבות האומה, יוסף הצדיק ואחיו שבטי י-ה, המרגלים נשיאי ישראל וכו'. בראש ובראשונה עלינו להפנים את דברי חז''ל: אמר רבי זירא אמר רבא בר זמינא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו כבני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר ושל רבי חנינא בן דוסא אלא כשאר חמורים (שבת קיב:).
וחלילה לנו לשפוט ענקי רוח אלו עפ''י עינינו הבשריות.
הפטרה: שמואל א' פרק י''א פס' י''ד - סוף פרק י''ב פס' א' - כ''ב
בהפטרה מסופר: ששמואל אמר את שור מי לקחתי.
* שמואל היה שקול כמשה ואהרן, וכן היה מזרע קרח *
הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו, ואשיב לכם: ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו, ולא לקחת מיד איש מאומה: ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה, ויאמר עד:
בפרשה מסופר: שמשה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי.
ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם:
בהפטרה מסופר: ששמואל אמר את שור מי לקחתי.
* שמואל היה שקול כמשה ואהרן, וכן היה מזרע קרח *
הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו, ואשיב לכם: ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו, ולא לקחת מיד איש מאומה: ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה, ויאמר עד:
בפרשה מסופר: שמשה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי.
ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם:
(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד: יב (א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: (ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: (ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: (ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְהוָה בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: (ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ז) וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֵת כָּל צִדְקוֹת יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: (ח) כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: (י) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה (ויאמר) וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת יְהוָה וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: (יא) וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: (יב) וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: (יג) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: (יד) אִם תִּירְאוּ אֶת יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (טו) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה וּמְרִיתֶם אֶת פִּי יְהוָה וְהָיְתָה יַד יְהוָה בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: (טז) גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר יְהוָה עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: (יז) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל יְהוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: (יח) וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת יְהוָה וְאֶת שְׁמוּאֵל: (יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ: (כ) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְהוָה בְּכָל לְבַבְכֶם: (כא) וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: (כב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם:
בהפטרה מסופר: ששמואל אמר את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי.
שאול נבחר למלך על ישראל כאשר ציוה ה'. ומפני מה זכה שאול למלכות והוא משבט בנימין והמלכות שייכת לשבט יהודה - ''לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים'' (בראשית מט י). אלא מפני שעברו שבטים ונתיראו מלירד לים כשנקרע וביקשו בני בנימין לירד ולא הניחום בני יהודה אלא נכנסו תחילה, שנאמר: ''בצאת ישראל ממצרים... היתה יהודה לקדשו'' (תהלים קיד ב). ויש אומרים: מפני זקינו שהיה מדליק נרות לרבים ומתעסק בצרכי רבים לכך נקרא ''נר'', שנאמר: ''ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול'' (דה''י א' ח לג).
''לכו ונלכה הגלגל'' (יא יד) - הכתוב רומז כאן על אחרית הימים, שאחר שיתוקן עוון המחלוקת של קרח שלא היתה לשם שמים, אז תבוא הגאולה. וכן פירשו המפרשים על הפסוק: ''ובני קרח לא מתו'' (במדבר כו יא), רמז על בעלי המחלוקת שלא מתו, והם נמצאים בגילגול בכל דור ובפרט באחרית הימים. והוא פונה אל בעלי המחלוקת ''לכו ונלכה הגלגל'', שהם באו בגילגול לתקן עוון אביהם קרח, ומסיים כאן הפסוק: ''ונחדש שם המלוכה'', דהיינו ע''י ביטול המחלוקת ביום ההוא ה' ימלוך לעולם ועד.
שאול נבחר למלך אעפ''י שזה היה נגד רצון ה' כפי שאמר לשמואל: ''לא אתך מאסו כי אֹתי'' (ח ז). הוא התחיל מיד לגייס באופן נמרץ את שבטי ישראל והכה את נחש העמוני שנהג במעשה תעלולים. העם שעדיין מורך לבם הפיל את רוחם, נחל בזכות שאול נצחון מוחץ. הודות לניהול המלחמה המוצלח, שאול זכה להערכה מזהירה מצד כל העם גם מצד אלו שבתחילה ערערו על מלכותו.
''ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל, ונחדש שם המלוכה'' (יא יד), אחר שעשה ה' תשועה גדולה לישראל ע''י שאול המלך קרא שמואל אל כל העם לחדש המלוכה, והסכימו כולם פה אחד לקבל אותו עליהם למלך. כי בתחילה היו עליו עוררין ומקצתם ביזוהו ואמרו מה יושיענו זה. אבל כעת נתרצו כולם והיה מדעת כולם בלב שלם ובנפש חפצה. העם שמע בקול שמואל הנביא והמליכו את שאול וזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' והיתה שמחה גדולה עד מאוד.
שמואל מוכיח את העם על בקשתם הנועזת, אך רק אחר שמילא את בקשתם להמליך עליהם מלך שזה למורת רוחו. כאשר יארע בעיר מסוימת שאנשי העיר יקשרו קשר להפיל את רב העיר וחותרים תחת כסאו להורידו ממקומו ויפנו אליו בבקשה שהוא בכבודו ובעצמו יבחר להם רב עיר אחֵר שישב על כסאו. הרי הרב הזה יפגע מאוד וחמתו תבער בקרבו על עזות המצח ויגער בהם בנזיפה על גודל חוצפתם ויגרשם מעל פניו, יען מאסו אותו למלוך עליהם שילכו בעצמם לחפש רב, או שירצה לסדר אותם ואכן יביא להם רב במקומו אך רב כזה שימרר את חייהם ואז יבינו את חומרת בקשתם שמאסו ברבם על לא עוול בכפו, ויזכרוהו לעד. אך שמואל הנביא ברוב ענוה המליך עליהם מלך בחיר ה' ואיש מלחמה. והלא מן הדין אי אפשר להעביר את הנביא ממשרתו כל עוד לא מצאו בו עוול, ובפרט שהוא הוכתר ע''י הקב''ה להיות נביא על ישראל. ואין לך עלבון גדול מזה שהתלמידים דורשים מהרב לפנות משרתו ולמנות עליהם אדם אחר.
שמואל מוכיחם ואומר להם: ''ואני זקנתי ושׂבתי'' (יב ב), אמרו רבותינו: זיקנה קפצה עליו, אמר כחי תש ואני רק בן 52 שנה. ''ואני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה'' (יב ב), הלכתי מעיר לעיר לשפוט אתכם לא יום ולא יומיים כי אם מנעורי עד היום הזה והייתי טרוד בצרכי ציבור באמונה ובמסירות נפש ואיני הולך בתחבולות וערמומיות. דבר זה פגע בחינוך ילדי יואל ואביה שעל חשבונם עסקתי בצרכי העם. לא השגחתי על בני ביתי ולא על בריאותי הכל הפקרתי בשבילכם, עבדתי בצרכי ציבור לטובתכם ולהנאתכם. והייתי הולך ודן כל אחד מישראל במקומו, שנאמר: ''והלך מדי שנה בשנה'' (ז טז). וכן אמרו: כל מקום שהוא הולך ביתו עמו, זאת אומרת אוכל משלו אעפ''י שמגיע לו כלכלה מקופת המדינה. בכל השנים שהיה שמואל הרמתי מנהיג את העם, לא נטל מהם מאומה. לא שכר טירחה ולא מתנות שנתנו לו מרצונם החופשי. לא סעד על שולחן זרים מעולם. כל הוצאותיו היו על חשבונו ולא נהנה מכספי ציבור אפי' באצבע קטנה. שמואל הנביא הפורש בטרם עת בערוב ימיו מלעמוד בראש העם קורא הנני מוכן לכל מה שתאמרו עלי. ענו בי נגד ה' ונגד משיחו - העידו עדות גלויה במעמד השכינה ובמעמד שאול המלך שנמשח בשמן המלכות. ''את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו, ואשיב לכם'' (יב ג). ומה היה שכרי חלף עבודתי שעבדתי אתכם.
את שור מי לקחתי - לעבוד בו בשדותי לחרישה וכו'.
וחמור מי לקחתי - לרכוב עליו במסעותי מעיר לעיר לשפוט את העם על עסקי צרכיהם, אעפ''י שמגיע לי רכב צמוד על חשבון הקהילה כדי לטפל בעניני הציבור הייתי רוכב על חמורי הפרטי.
ואת מי עשקתי את מי רצותי - האם חטאתי לאדם שאני צריך לרצות ולפייס אותו כדי שימחל לי.
ומיד מי לקחתי כופר והעלים עיני בו - אפי' כשנתנו לי פדיון כופר מרצונם הטוב לא לקחתי, ופעמים נותנים פדיון ''מתן בסתר'', או במעטפה סגורה ולקחתי כאילו העלמתי עין ולקחתי מתחת השולחן, מתן בסתר יכפה אף.
ואשיב לכם - אדרבה הוכיחו לי שלקחתי מכם ואשיב לכם.
רצה להוכיחם על רוב יושרו וטובו ואפי' מה שמגיע לו שכר חלף עבודתו בשרות הציבור לקח מכספו הפרטי ולא מקופת הציבור.
מסופר על בעל ''החזון איש'' זצ''ל, שנקרא פעם אל עיירה אחת כדי לפסוק שם בדינו של שור שנשחט ונמצאה סירכה בראותיו, אם להכשיר או להטריף את השור. הרב פסע רגלי שעה ארוכה דרך פיתולי היער העבות עד מקום השור בדק אותו ופסק מה שפסק. כשעמד לשוב לביתו, מיהר הקצב בעל השור לשכור כרכרה מכובדת הרתומה לשני סוסים על חשבונו כדי להסיע את הרב בכבודו הראוי לו ליעדו. אולם רבי אברהם ישעיהו קרליץ סירב בכל תוקף להענות להזמנה ולסוע בכרכרה. הפציר בו הקצב אך הרב נשאר בשלו. כשעל שפתותיו ריחף חיוך קל וביישני פנה אל הקצב במתק שפתים ואמר לו: אני עושה כן לא מתוך צדקות יתירה ולא מתוך גאוה, דרך זו למדתי ממשה רבינו שהצהיר באזני ה': ''לא חמור אחד מהם נשאתי'' (במדבר טז טו). בדומה לכך שמואל הנביא השביע את ישראל שיעידו בו: ''את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי'' (יב ג). וכי אפשר להעלות על הדעת שנביאי קודש אלה התפארו בזאת שלא פרצו בלילה לרפת איש לגנוב את שורו או חמורו מבלי שירגיש? אין זאת אלא אפי' כשקראוהו לבדוק ''סירכה'' בשור ולפסוק בשאלה והעמידו לרשותו חמור לרכיבה, לא הסכים לכך. וסיים החזון איש במתק לשונו ''מעשה אבות סימן לבנים''.
אמרו חז''ל: גדול הנאמר בשמואל ממה שנאמר במשה. שבמשה נאמר: ''לא חמור אחד מהם נשאתי'' (במדבר טז טו). היינו שלא נשא מהם בעל כרחם שלא בשכר. ושמואל לא לקח אפי' בשכר. וזהו שאמרו: ''לא עשקתנו ולא רצותנו'' (נדרים לח.).
ויש מפרשים: את שור מי לקחתי - זבח השלמים שהקריב שמואל כשנמשח שאול למלך. וחמור מי לקחתי - שבשעה שבישר לשאול שהאתונות נמצאו, ביקש שאול לתת חמור לשמואל על הבשורה הטובה ולא רצה לקבלו.
''ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה, ויאמר עד'' (יב ה), וכיון שהיה חשש שהם אומרים כן מפני כבודו של שמואל לכן בת קול יוצאת ואומרת ''עד'' וזה אחד משלושה מקומות שהופיעה רוח הקודש בבית דין של מטה. ושאול אמר ''עד'', וכן כל ישראל כאחד אמרו ''עד''. אמר הקב''ה: אתם מעידים עליו על מה שבגלוי ואני מעיד עליו על מה שבסתר. אמר להם שמואל: לא בלבד שלא לקחתי מכם דבר, שזה אינו חידוש אלא אף לא מצאתם בידי מאומה. שפעמים נמצאים בידי בי''ד חפצים שונים שהיה ויכוח בין בעלי הדין למי הם שייכים ולא הגיעו לכלל הכרעה והיו מונחים עד שיבוא אליהו ויכריע ביניהם. או יש מעות שלפי הדין התובע נשבע ונוטל, אבל מתוך חרדת השבועה הוא מניח את המעות בידי בי''ד. או שמפקידים מעות בידי הדיין ואח''כ שוכחים לתבוע ונשאר מונח בידי בי''ד. מכל הדברים הללו לא מצאתם בידי מאומה, אפי' שוה פרוטה לא לקחתי מכם.
בפרשה מסופר: שמשה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי. מבוא נאמר בתלמוד: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: (במדבר יז ה): ''ולא יהיה כקרח וכעדתו'' (סנהדרין קי.).
ונאמר במדרש: אמר רבי ברכיה, כמה קשה המחלוקת, בית דין של מעלה אין קונסין אלא מבין עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלש עשרה שנה, ובמחלוקתו של קרח תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית (במדבר רבה יח ג).
ונאמר במדרש: מדוע לא כתוב בבריאת היום השני ''כי טוב''? מפני שבו נבראת המחלוקת. אם מחלוקת שהיא לתיקונו של עולם ולישובו אין בה טוב, מחלוקת שהיא לערבובו של עולם, על אחת כמה וכמה (בראשית רבה ד ח).
ונאמר עוד במדרש: רבי אומר, גדול השלום שאפילו עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב''ה: כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר: ''חבור עצבים אפרים הנח לו'' (הושע ד יז). אבל משנחלקו מה הוא אומר: ''חלק לבם עתה יאשמו'' (הושע י ב), הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת (בראשית רבה לח ו).
ומובא במדרש: רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר: ''אבנים שלמות תבנה'' - אבנים שמטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. הרי הדברים קל וחומר, ומה אבני מזבח שלא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום אמרה תורה: ''לא תניף עליהם ברזל'' (דברים כז ה). המטיל שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו (תנחומא פ' יתרו יז).
יש לכל אדם ואדם להתרחק ממחלוקת כבורח מן האש, ויחשוב ויתבונן אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר?!
לאור האמור מה מאוד יש לאדם לעבוד על תיקון מדותיו ובפרט יתרחק מאוד ממדת הגאוה שהיא שורש למדות הרעות והיא גורמת למחלוקת ומרחיקה את השלום ואחריתה מי ישורנה (הבית היהודי ערך מחלוקת).
אחד המאורעות שהטביע את חותמו על חיי אבותינו במדבר היתה מחלוקת קרח.
''ויקח קרח'' לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. ומשך ראשי סנהדראות בדברים.
שואל רש''י: ומה ראה קרח לחלוק עם משה? ומשיב רש''י: נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, שנאמר: ''ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל'' (שמות ו יח). עמרם הבכור - נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך - משה, ואחד כהן גדול - אהרן. מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? עמד וכינס ר''נ ראשי סנהדראות - נר רשעים ידעך, הלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשחוק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!
וכן אשת קרח הסיתה אותו על משה ואמרה לו: משה אמר לכם לעשות פתיל תכלת בארבע כנפות הבגד. אם יעלה על דעתך שפתיל תכלת חשובה כמצוה מפני מה לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת, למה לצבוע רק חוט אחד בתכלת? ולכן הציעה לו: קח לך בגדים של תכלת והלבש את כל חבורתך בבית המדרש. לכן נסמכה מחלוקת קרח לפרשת ציצית שעל עניין ציצית חלק על משה.
''ויקח קרח'', מה כתוב למעלה מן העניין? ''ועשו להם ציצִת'' (טו לח). קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת. א''ל קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, ארבעה חוטין פוטרין אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייבת במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע''ה פרשיות, אינה פוטרת את הבית, פרשת אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלה לא נצטוית עליהן ומליבך אתה בודאן - ממציאן! זהו שכתוב: ''ויקח קרח'' (מדרש רבה יח ג).
''ויקח קרח'', אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו - התחיל בקטטה. קרח - שנעשה קרחה בישראל, שנבלעו. בן יצהר - בן, שהרתיח שהכעיס עליו את כל העולם כצהרים, שאז השמש בשיא תוקפה וחוזקה. בן קהת - בן, שהקהה שיני מולידיו, שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים. בן לוי - בן, שנעשה לויה בגיהנם. וליחשב נמי, בן יעקב - בן, שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רבי יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: ''בסֹדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבֹדי'' (בראשית מט ו). בסודם אל תבא נפשי - אלו מרגלים. בקהלם אל תחד כבודי - זו עדת קרח. דתן - שעבר על דת אל. אבירם - שאיבר עצמו מעשות תשובה, חיזק לבבו. ואון - שישב באנינות, שעשה תשובה על שהיה עמהם תחילה בעצה. פלת - שנעשו לו פלאות, שניצל מהם. בן ראובן - בן, שראה והבין, שאין מנהגם כשורה ופירש מהם.
אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו. אמרה לו: מה יצא לך מהמחלוקת, אם ינצח משה מכל מקום אתה תלמיד, ואם ינצח קרח אתה תלמיד, מה לך בשררה זו, הרי אתה רק סגן ותשאר בעמדתך א''כ למה לך להכניס את ראשך במחלוקת זו? אי לכך אני מציעה לך שתשאר מחוץ לעניינים עד שהמחלוקת תשקע. ומי שינצח במערכה אתה תהיה סגנו. שאם תביע עמדה עם צד אחד, אם הוא לא יזכה במערכה אתה תמצא את עצמך מחוץ למשרה הנכבדה שלך. ראה בעיני שכלו והבין שהצדק עם אשתו. אמר לה: מה אעשה, אני הייתי עמהם בעצה ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם, אני מראשי המהפכה ונשבעתי להם אמונים וכיצד יכול אני לסגת ולהפר אמונים? אמרה לו אשתו: אני יודעת שכל העדה כולם קדושים וצנועים, דכתיב: ''כי כל העדה כֻּלם קדֹשים'' (טז ג). ולא יכנסו אלי אם אני פרועת שיער, בגלל מעלתם זו יש לי דרך כיצד להוציא אותך מתוך החבורה הזו מבלי שהם יוכלו לבוא אליך בטענות. השקתה אותו יין לרויה עד שהשתכר והשכיבה אותו לישון בפנים בתוך הבית. ישבה על פתח הבית וסתרה את שערות ראשה, כל מי שבא לקרוא לאון רואה את ראשה פרוע וחוזר לדרכו מכיון שראה שאין אשתו שומרת על דת ישראל. בנתיים עד שאון התעורר משכרותו נבלעו קרח ועדתו באדמה אשר פצתה את פיה, עליה נאמר הפסוק: ''חכמת נשים בנתה ביתה'' (סנהדרין קט:).
מאידך גיסא רואים כמה אשה רעה הורסת. אשתו של קרח אמרה לו: ראה מה עשה משה, הוא עצמו נהיה למלך ולקח את שרביט המלוכה שזה התואר הכי גבוה ''ויהי בישורון מלך''. לאחיו אהרן נתן מינוי של כהן גדול הלבישו בשמונה בגדי כהונה העשויים מתכלת וזהב והושיבו ככלה באהל מועד. לבני אחיו מינה סגני כהונה. כשאדם הביא תרומה, אמר משה התרומה תהיה לכהן שהוא אהרן אחיו. כשהביא אדם מעשר ראשון שזה מיועד לכם הלויים ואתם מקבלים, אמר משה ללויים תנו עשירית ממה שקבלתם לכהן כדין תרומת מעשר שהלוי צריך להפריש מזה עשרה אחוז ולתת לכהן. לוקחים לעצמם את כל הקופה. ועוד - שגזז שערותיכם בשעת חנוכת המזבח, כמו שנאמר: ''והעבירו תער על כל בשרם'' (ח ז). והוא מלגלג עליכם ועושה מכם צחוקים כאילו אתם שוטים חסרי דעה ואינכם נחשבים בעיניו מאומה. עיניו נתן בשעריכם כדי שלא. תהיו יפים כמותו ולכן קירח אתכם. אשת קרח עשתה בדיוק ההפך מאשת און. היא דרבנה אותו להאבק נגד משה להלחם ולשמור על כבודו. וגרמה לו להכנס לתוך קלחת המחלוקת, בטענה שאת מצוות התורה המציא משה מלבו, ולקח לו ולמשפחתו את המנויים השרירותיים, כל מפתחות השררה בידיו, וגם מעט השררה שקיבלת בהיותך לוי מזה עליך להפריש עשרה אחוז ולתת לכהן. דברי ההסתה והשיסוי מצאו מסילה בלב קרח, והביקורת החריפה שאשתו העבירה על משה העבירה אותו על דעתו. אמר קרח לאשתו: והרי הוא עצמו - משה גם כן עשה כן וגילח כל שערו שהרי אף הוא לוי. אמרה לו: כל זאת גדולתו של משה, שהצליח לתעתע אתכם ולשים אתכם ללעג וקלס. אמר משה גם אני אגלח כמותם כדי להפיס דעתם ''תמת נפשי עם פלשתים'' (שופטים טז ל). כמו שאמר שמשון שהפיל הבית עליו ועל יושביו (סנהדרין קי.).
''ובמושב לצים לא ישב'' (תהלים א א) - זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס את כל הקהל, שנאמר: ''ויקהל עליהם קרח את כל העדה'' (טז יט). אמר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש, אמר לה משה: ''לא תחרש בשור ובחמר יחדָו'' (דברים כב י). באה לזרוע, אמר לה משה: ''שדך לא תזרע כלאים'' (ויקרא יט יט). באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ותרומת מעשר, מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן ולהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר הקב''ה: ''כל הבכור אשר יוָלד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך'' (דברים טו יט). הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי את ראשית הגז, שכן אמר לי הקב''ה: ''וראשית גז צאנך תתן לו'' (דברים יח ד). אמרה: אין לי כח לעמוד בפני האיש הזה, אלא הרי אני שוחטת אותן ואוכלת אותן. כיון ששחטה אותן, בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקבה, אמרה לו: אף על פי ששחטתי אותן לא נצלתי מידך? הרי הן עלי חרם! אמר לה: אם כן, תני לי הכל, שכך נאמר: ''כל חרם בישראל לך יהיה'' (יח יד). נטל אותן והלך לו, והניחה בוכה היא ושתי בנותיה. האם הגון לעשות כן לאלמנה אומללה ועלובה? כל כך הם עושים ותולים עצמם בקדוש ברוך הוא. מכאן שהיה קרח ליצן (מדרש שוחר טוב מזמור א).
כמובן שכל הסיפור הזה של קרח לא היה ולא נברא סיפור מצוץ מן האצבע, שהרי עדיין לא נצטוו ישראל על מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות אלא עד לאחר כניסתן לארץ, ורק לאחר ארבע עשרה שנה שיהושע כבש וחילק את הארץ התחייבו במצוות התלויות בארץ. והרי הם היו במדבר ומהיכן קיבלה האלמנה שדה ונתחייבה בכל המצוות הללו?! אלא ודאי בדא אותן קרח מליבו ומרעה אל רעה יצא להופיע בפני הקהל בדברי רהב וליצנות נגד משה ואהרן מנהיגי העם.
זהו שכתוב: ''חכמות נשים בנתה ביתה'' (משלי יד א) - זו אשתו של און בן פלת. ''ואוֶלת בידיה תהרסנו'' - זו אשתו של קרח.
הכל מהאשה אשר בונה ואשה הורסת. הגמ' במסכת ברכות (ח.), אומרת: ''על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצֹא'' (תהלים לב ו). לעת מצוא זו אשה, שנאמר: ''מצא אשה מצא טוב'' (משלי יח כא). כי בחכמה יבנה בית. כששלמה המלך נשא את בת פרעה לאשה, תנאי עשתה עמו שיבנה לה ארמון משלה שתשב בו. שלמה הסכים לתנאי זה. אחר הנישואין ביקשה בת פרעה משלמה לעמוד בתנאו. אמר לה: כן הוא אני אבנה לך ארמון. אמרה בת פרעה: אני רוצה שהארמון יהיה בנוי מעצמות כל העופות שבעולם אחד לא יחסר! שלמה שידע את שפת כל הבריאה קרא אליו את כל העופות אך עוף אחד בשם חול לא הופיע. אמרה בת פרעה: איני מוכנה לכך, אני רוצה גם אותו. שיחרר המלך את כל העופות ואמר להם לחזור בעוד שלושה ימים. כעבור יום הגיע העוף חול אל המלך. שאלו המלך: היכן היית אתמול? ענה העוף: משוט בארץ ומהתהלך בה, הייתי בסוף העולם. שאלו המלך: מה מעשיך שם? ענה העוף: הלכתי לבדוק כמה גברים בעולם וכמה נשים. שאלו המלך: ומה המסקנא? ענה העוף: 80% נשים 20% גברים, אמר המלך: לא יתכן כדבר הזה, אלא זה מחצה על מחצה, אולי יש יותר נשים. אמר העוף: אני מתכוין לגברים שמתנהגים כנשים, כפי שאמרו חז''ל: ''אשרי מי שבניו זכרים'' וכי יש בנים נקבות?! אלא שמתנהגים כנקבות שפטורות מן המצוות. שאל העוף את המלך: לצורך מה קראת לי מסוף העולם? ענה לו המלך: שאשתו בת פרעה ביקשה ממנו לבנות לה ארמון עם עצמות כל העופות. אמר לו העוף: הרי כל העופות באו עפ''י צו המלך פרט אלי וכי לא יכולת לבנות לה ארמון? ענה המלך: היא התעקשה שגם אתה תבוא. אמר העוף: אני מתפלא על שלושה: האחד - זה כבוד המלך ירום הודו ''חכם שבחכמים'' החכם מכל אדם אשר על פני האדמה לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה. השני - אביך דוד המלך ''חסיד שבחסידים'' והשלישי - שמשון השופט ''גיבור שבגיבורים'' ושלושתם נפלו ביד אשה. אמר המלך: אילו לא באת רק שאלמד ממך דבר זה דיינו!
''ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים'' (טז ב). אנשים - מיוחדים שבעדה. קריאי מועד - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. אנשי שם -שהיה להם שם בכל העולם (סנהדרין קי.).
כך אמר להם: בדרכי עכו''ם יש נמוסים הרבה וכומרים הרבה, וכולם מתקבצים בבית אחד. הנוצרים בכנסיה, הישמעאלים במסגד. אנו אין לנו אלא ה' אחד, וארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד, וכהן גדול אחד. ואתם 250 איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה חלק בכך, ''והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש'' (רש''י).
שואל רש''י: וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות הזו? משיב רש''י: אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, שנאמר: ''משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו'' (תהלים צט ו). אמר: בשבילו אני נמלט. וכ''ד משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש. אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני - ואני אובד?! לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט - ''והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש'', טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו היו עושין תשובה ומשה היה רואה יפה (תנחומא ה).
קרח פיקח היה בעל רוה''ק שקול כמשה ואהרן, ראה את ניסי מצרים עשר מכות במצרים דצ''ך עד''ש באח''ב ועשר על הים, ראה את השכינה על ים סוף ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו, כולם הצביעו ואמרו ''זה אלי ואנוהו'' (שמות טו ב). קיבל תורה על הר סיני שמע שתי דברות ראשונות אנכי ולא יהיה מפי הגבורה, כל בוקר ליקט מן לחם אבירים אוכל רוחני בזכות משה רעיא מהימנא, שתה מים מפכים מחכימים ומבריאים מבארה של מרים הנביאה, היה מוקף שבעה ענני כבוד בזכות אהרן הכהן הגדול מאחיו, היה מנושאי ארון ברית ה', א''כ נשאלת השאלה ביתר שאת, ענק רוח זה מה ראה לשטות זו? אלא ''הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'' (אבות ד כח). הם שהעבירו אותו על דעתו ובכח הליצנות הצליח להשפיע על נשיאי העדה ראשי הסנהדרין שהיו נקראים לכל אסיפה וועידה, אנשי שם כולם קדושים מכף רגל ועד ראש, צדיקים היו חכמים ברי לבב, ידעו כי עין בעין דיבר ה' עם משה ועל ידו עשה את כל האותות והמופתים. א''כ כיצד באו לחלוק על משה? אלא בכח הליצנות באו לחלוק על משה רבינו, כחה של הליצנות ''כי רבים חללים הפילה, ועצֻמים כל הרֻגיה'' (משלי ז כו).
כתב המסילת ישרים פ''ה: ממפסידי הזהירות הם ה. שחוק והלצון, ומי שטובע בהם כטובע בים הגדול שקשה לו מאוד להמלט ממנו. ומתאר רבי משה חיים לוצאטו את השפעתו, וכך הוא כותב: ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם. כן הלצון בפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחת וב. שחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות... ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה.
זהו שכתוב ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. וכיון שתוכחה ומוסר אינם מועילים ללצים, הרי אין דרך להשיבם אלא ע''י יסורים. ואמרו חז''ל: כל המתלוצץ יסורין באים עליו. כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין. כל המתלוצץ נופל בגיהנם. כל המתלוצץ גורם כליה לעולם. קשה הליצנות שתחילתה יסורין וסופה כליה (עבודה זרה יח:). וכתיב: ''נכונו ללצים שפטים'' (משלי יט כט).
''ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם'' (טז טו), לפי פשוטו: הקטורת שהם מקריבים לפניך מחר, אל תפן אליה. והמדרש אומר: יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו. לא חמור אחד מהם נשאתי - אפי' כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי לטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי (רש''י).
אחר שאש המחלוקת אחזה בעמ''י רצה משה רבינו להשקיט את הסערה כדי למנוע קיטוב בין המחנות ולשם כך הסכים לוותר על מעמדו וכבודו הרם ולבקש מאת הרשעים מלבי המדנים שיבואו אליו כדי לישב את המריבה בדרכי נועם. כי התורה ''דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבתיה שלום'' (משלי ג יז). אך אותם רשעים ענו לו בחוצפה: ''העיני האנשים ההם תנקר - לא נעלה''! פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה, ''כל באיה לא ישובון'' (משלי ב יט). הם במו פיהם חרצו דינם וגורלם לרדת שאולה ולא לעלות, ועליהם נאמר: ''פי כסיל מחִתה לו, ושפתיו מוקש נפשו'' (משלי יח ז). משה רבינו לא אמר נואש אלא הסכים לוותר על כבודו לגמרי, ואף להשפיל את עצמו והוא בעצמו ילך אליהם כדי להתפייס איתם ולא ע''י שליח, ככתוב: ''ויקם משה וילך אל דתן ואבירם'' (טז כה). אומרים חז''ל: ''הוא דתן ואבירם'' הן ברישען מתחילתן ועד סופן (מגילה יא.). הם שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, הם שהמרו על ים סוף, הם שהותירו מן המן, הם שיצאו ללקוט ולא מצאו, הם שהלשינו לפרעה שמשה הרג את המצרי בשם המפורש והם שהיצו במחלוקת קרח. ובכל זאת משה בעצמו ובכבודו הולך אל מארגני המהומה להשיב את השקט על כנו. מתוך כך אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקים במחלוקת. שאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ''ולא יהיה כקרח וכעדתו'' (יז ה). רב אשי אמר: ראוי להצטרע. א''ר חסדא: כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. ואמר רבי חמא בר חנינא: כל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם שכינה. אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו, כאילו מתרעם על השכינה. א''ר אבהו: כל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה.
בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיביא שתי שערות - בר מצוה. ובי''ד של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. וכאן במחלוקתו של קרח אבדו אף יונקי שדיים תינוקות בני יומן נבלעו בשאול תחתית. המהר''ל מסביר: מדוע נענשה עדת קרח בעונש כה חמור? מפני שמדת הדין מתוחה על בעלי המחלוקת משום שהם עומדים על מדת הדין ואינם יודעים לוותר זה לזה, גם הקב''ה נוהג עימם מידה כנגד מידה לפי קו הדין ומעניש את כל הקשורים למחלוקת אף בעקיפין.
עדת קרח - אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ''ותכס עליהם הארץ'' - בעולם הזה, ''ויאבדו מתוך הקהל'' - לעוה''ב, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב: ''ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל'' (שמואל א' ב ו), כלומר: כפי שהם ירדו שאולה, כך הם עתידים לעלות משם.
תנו רבנן: עדת קרח - אין להם חלק לעוה''ב, שנאמר: ''ותכס עליהם הארץ'' - בעוה''ז, ''ויאבדו מתוך הקהל'' - לעוה''ב, דברי ר''ע. רבי יהודה בין בתירא אומר: הרי הן כאבידה המתבקשת, שנאמר: ''תעיתי כשה אֹבד בקש עבדך, כי מצוֹתיך לא שכחתי'' (תהלים קיט קעו). ובאים לעוה''ב, שכך אמר דוד על בני קרח, תעיתי כשה אובד בקש עבדך - הם תעו כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדיך ותביאם לעוה''ב. כי מצוותיך לא שכחתי - שקיימו כל מצוותיך, כדכתיב (טז ג): ''כי כל העדה כֻּלם קדֹשים'' (סנהדרין קט:).
קרח היה עשיר מופלג עד כדי כך שהיה צריך להעמיס את מפתחות בית הגנזים והכספות ע''ג 300 פרדות, א''כ כמה משאיות היה צריך להעמיס את רכושו הרב ויקר הערך. אך קרח לא הפנה את עצמו עקב רכושו לאפיקים חיוביים, מקור העושר הרב של קרח נבע מאוצרות יוסף שלמעשה זה היה רכוש כל מצרים וסביבותיה שצבר יוסף בשנות הרעב. ויוסף הוא המשביר תמורת החיטה קיבל כסף ''וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שֹברים'' (בראשית מז יד). כשתם הכסף מהמצרים ''ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמֹרים'' (בראשית מז יז). וכשתמו גם בעלי החיים ''ויקן יוסף את כל אדמת מצרים'' (בראשית מז כ). בכך הפכה מצרים להיות השליטה על כל העושר של העולם וכך נהפכה להיות אימפריה אדירה השולטת על שוק ההון בעולם. מלבד מה שהביאו תמורת החיטה הביאו גם חפצים אישיים יקרי ערך תכשיטים יהלומים אבני חן שכיות חמדה ועוד, את כל העושר הטמין יוסף בשלושה. מטמוניות ואחד מהם נתגלה לקרח ומזה התעשר עושר רב. אך עושרו היה לו לרועץ וכמו שאומר הפתגם: הלך הגמל לבקש לו קרניים וגזזו לו את האזניים, במילים אחרות יצא קֵרֵח מכאן ומכאן.
''עֹשר שמור לבעליו לרעתו'' (קהלת ה יב), אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. ''ואת כל היקום אשר ברגליהם'', אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו. ואמר רבי לוי: משׂוי 300 פרדות לבנות, היו מפתחות של בית גנזיו של קרח. וכל המפתחות והמנעולים היו עשויים מעור ולא ממתכת כבידה ואעפי''כ היו 300 פרדות טעונות. א''ר חמא בר חנינא: שלושה מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת - נגלה לקרח, ואחת - נגלה לאנטונינוס בן אסוירוס שהיה נציב רומאי בתקופה שאחר חורבן ביהמ''ק, והיה חבירו של רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא. ואחת - גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא (סנהדרין קי.).
העולם חושב שעושר ואושר צועדים שלובי זרוע. כי חושבים שהעושר מקנה עוצמה שהרי ''והכסף יענה את הכל'' (קהלת י יט). אבל התנא באבות דוחה מחשבה זו באומרו: ''איזהו עשיר השמח בחלקו'' (אבות ד). אדם שיש לו מנה רוצה מאתיים, ולאורך כל החיים רודף אחר העושר והממון ואוהב כסף לא י. שבע כסף ושוכח את הנאמר: ''לא יועיל הון ביום עברה'' (משלי יא ד). וכן שלמה המלך החכם מכל אדם בא להוקיע טעות זו, באומרו: ''יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עֹשר שמור לבעליו לרעתו'' (קהלת ה יב). וזה רואים מקרח שעושרו הרב העביר אותו על דעתו עד שחלק על רבן של כל ישראל, מרוב שחץ וגאוה. זה שכתוב: ''ועשיר יענה עזות'' (משלי יח כג). אמנם כחו הרב בא לו מעושרו וכך הצליח למשוך ר''נ ראשי סנהדראות שיעמדו לצידו נגד משה רבינו והבין שבעל המאה הוא בעל הדעה. אך אותו עושר הוא שהיה לו לרועץ והוא שגרם לו לרדת שאול עם כל רכושו הרב. תאות השררה והכבוד אשר קיננו בקרבו ולא נתנו מנוח לנפשו. אדם חושב שהדשא של השכן ירוק יותר וזה גורם לשנאה קנאה ותחרות ואחריתה מי ישורנה, וסימנך מחלוקת ''חלק מת''. כפי שקרא לקרח ועדתו ''וירדו הם וכל אשר להם חיים שאֹלה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל'' (טז לג).
''ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם'' (טז לב) - מה טעם נענשו להבלע בתוך האדמה? אמר על כך הרבי ר' וולף מסטריקוב בדרך צחות: משה רבינו הלא היה קטן בעיניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והיינו שהיה מגיע ממש עד עפר, ונפשי כעפר לכל תהיה זו היתה התחושה שלו, ובכ''ז טענו נגדו ''ומדוע תתנשאו''? זאת אומרת שאפי' מין ענוה כזאת להיות שפל עד עפר נחשבת גם היא בעיניהם לגאוה והתנשאות, א''כ לא נשאר להם אלא לירד מתחת לפני האדמה.
''ובני קרח לא מתו'' (כו יא) - תנא משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהנם - התקין להם הקב''ה מקום גבוה, איצטבא שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו, וישבו עליו ואמרו שירה (סנהדרין קי.).
מובא בילקוט (רמז תשנ''ב): ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם, שלושת בני קרח ואון בן פלת. איזו זכות היתה בידי בני קרח להנצל? אלא, בשעה שהיו יושבים אצל קרח אביהם, רואים את משה וכובשים את פניהם בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו אנו נוהגים בזיון באבינו, וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם. ואם לא נעמוד, כבר כתוב: ''מפני שׂיבה תקום'' (ויקרא יט לב). מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אעפ''י שאנו נוהגין בזיון באבינו. באותה שעה רחש לבם בתשובה. עליהם אמר דוד: ''רחש לבי דבר טוב'' (תהלים מה ב).
אסיר אלקנה ואביאסף היו בתחילה בעצה אחת עם קרח אביהם, אך בסוף בשעת המחלוקת הרהרו תשובה וניצלו. כמה מזמורי תהלים נתחברו על ידם. חז''ל אמרו: דוד כתב ספר תהלים ע''י עשרה זקנים. ע''י אדם הראשון, ע''י מלכי צדק, וע''י אברהם וע''י משה וע''י הימן וע''י ידותון וע''י אסף וע''י שלושת בני קרח אסיר אלקנה ואביאסף (ב''ב יד:).
''מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך'' (תהלים עט א) - מזמור זה מדבר על חורבן ביהמ''ק. ונשאלת השאלה, הרי מדובר שבאו גויים בנחלת ה' טימאו את ההיכל וכו' א''כ היה צריך לומר קינה ולא מזמור? אלא משל למה הדבר דומה: לשפחה שהלכה לשאוב מים מהבאר והשתחרר הכד חרס מהחבל ונפל לתוך הבאר. עמדה שם והתייפחה ומיררה בבכי והצטערה כי במה תשאב? בעודה עומדת שם ומבכה על אובדנה הגיעה שפחת המלך וכדה על שכמה, אך כדה היה עשוי מזהב ומפז וכשהורידה אותו לבאר גם הוא נפל הלך החבל אחר הדלי. כשראתה כך השפחה התחילה לשורר לשמוח ולרקוד, שאלו אותה לשמחה מה זו עושה? ענתה השפחה: הרי את כד החרס לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם, אף אחד לא היה טורח לרדת למעמקי הבאר לשלותו משם ואפסה כל תקוה. אבל עכשיו שנפל כד הזהב של שפחת המלך ודאי ירדו להביאו ומי שיוציא אותו, דרך אגב יעלה משם גם את כדי עמו על זה אני שמחה. והנמשל: הרי שלמה המלך בנה את ביהמ''ק אך את הדלתות עשה דוד אביו. והנה כשחרב ביהמ''ק השני טבעו השערים בארץ, כמו שכתוב: ''טבעו בארץ שעריה'' ולא רצה הקב''ה שיפלו ביד האויב ונעשה נס וטבעו בארץ. וכשנבלעו קרח ועדתו באדמה אשר פצתה את פיה אמר בנו אסף מזמור על חורבן ביהמ''ק כי ראה בנבואה ששערי ביהמ''ק יטבעו בארץ מכיון שכשיעלו את שערי ביהמ''ק אגב כך יעלו גם אותם, לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח (תוס' קידושין לא:).
ואומר האריז''ל הקדוש: סופי תיבות קרח הם: צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), שסופו שהקב''ה יוציאו מן האדמה וסופו לעלות ולפרוח.
כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה יז). לפיכך נאמר: הלל ושמאי ולא נאמר בית הלל ובית שמאי. שכן הלל ושמאי עצמם תלמידי שמעיה ואבטליון ודאי נתכוונו לש''ש וכל מחלוקתם לבירור האמת. אבל אצל תלמידיהם יתכן שיהיו פניות ונגיעות אישיות, כדרך התלמידים שמתנצחים ביניהם רבי גדול מרבך וכו'.
כאשר שני הצדדים החולקים במחלוקת מתנצחים מתוך כוונה טהורה להוציא את האמת לאור - סופה להתקיים, ויבואו למטרה המבוקשת - בירור האמת. מחלוקת הלל ושמאי לא היתה לשם התנצחות אלא בירור ההלכה לאמיתה של תורה. כשהמחלוקת אינה לש''ש הויכוח הוא לשם התנצחות וגאוה בלבד, אף אחד מן המתווכחים אינו מטה אזנו להקשיב לדברי חבירו וממילא לא יקבל את דעתו וכל אחד מתעקש לעמוד על דעתו כפי שהיה במחלוקת קרח שלא הטו אוזן קשבת כי לא היתה להם מטרה לברר את האמת אלא להתנצח עם משה וכפי שהעזו ואמרו: ''העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה''! כל מטרתם היתה כבוד ושררה ולכן אין סופה להתקיים.
ומה טעם לא נאמר: זו מחלוקת קרח ומשה, כפי שנאמר: זו מחלוקת הלל ושמאי? אלא לפי שכוונתו של משה רבינו היתה בודאי לש''ש, ורק כוונתם של קרח ועדתו לא היתה לש''ש. וכמו שכתוב: ''זו מחלוקת קרח וכל עדתו'' היינו שגם בינם לבין עצמם היו חילוקי דעות כיצד לפעול. לכל אחד היתה עמדה משלו כוונה אחרת ונגיעה אחרת, רק מה הם התאחדו לרעה לחלוק על משה. זרע פילוג בעם והקים מפלגה שמאלנית אנטי דתית לערער על סמכותם של משה ואהרן ולנפץ את אחדות ההנהגה והכל באיצטלא דרבנן.
אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, אמר לי אותו סוחר ישמעאלי, שהתלווה אלי בשיירה: בא ואראה לך את מקום בלועי קרח. הלכתי בעקבותיו וראיתי באדמה שני בקיעים שהיה יוצא עשן מהם. לקח הישמעאלי גיזת צמר שרה אותה במים והניח אותה בראש הרומח - החרב והכניס אותה לתוך הבקע והוציא אותה חרוכה ושרופה כעין פעילות וולקנית הנמצאת בתוך לוע של הר געש. אמר לי אותו ישמעאלי: שים אזנך כאפרכסת אצית ושמע, מה שמעת? ושמעתי שהיו אומרים כך: משה ותורתו אמת, והם בדאים - שקרנים. א''ל אותו ישמעאלי לרבה: כל שלושים יום דהיינו בכל ראש חדש מחזירה אותם הגיהנם כבשר בתוך קלחת שהם עושים סיבוב ומגיעים לנקודה זו, ואומרים כך: משה ותורתו אמת, והם בדאים. ואף שעברו מאז למעלה מ-1200 שנה אעפי''כ הם עדיין נידונים בגיהנם (סנהדרין קי).
על כן יש לכל אדם ואדם להתרחק ממחלוקת כבורח מן האש, ויחשוב ויתבונן אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר?!
מעלת השלום
בני, בואו ואלמדכם מעלת השלום. דעו בני, כי מעלת השלום היא מן המעלות הרמות, שכן הוא אחד משמותיו של הקב''ה, כענין שנאמר: ''ויקרא לו ה' שלום'' (שופטים ו כד). ובכל מקום שהשלום מצוי, שם יראת שמים מצויה. ובכל מקום שאין שם שלום, אין יראת שמים מצויה.
גדול השלום לפני המקום. שכך אמרו חז''ל: שאף הקב''ה שינה בו. כשהמלאכים בשרו לאברהם אבינו שבשנה הבאה ''והנה בן לשרה אשתך'' (בראשית יח י), שרה צחקה ואמרה: ''ואדֹנִי זקן'' וכשהקב''ה שואל ''למה זה צחקה שרה'' הוא משנה מדברי שרה ואומר לאברהם ששרה אמרה: ''ואני זקנתי'' שינה מפני השלום (יבמות סה:).
ומובא באבות (ד טו): ''הוי מקדים בשלום כל אדם'', מהו בשלום כל אדם? אלא אפילו אם אתה רואה שהוא כועס עליך תקדים לו שלום. שאם אתה עושה כן, תגרום לך שיאהבך. ולא עוד אלא שאפילו אם לא נכנע להשלים עמך, הקב''ה מוסרו בידך ומכניעו תחתיך. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו גוי בשוק.
בא וראה כמה גדול כח השלום, מובא במסכת שבת: נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו עדיף - משום שלום ביתו. נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף - משום שלום בית.
הרבה תקנות תיקנו חכמים משום דרכי שלום. בקריאת התורה בבית הכנסת כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. מערבין בבית ישן. מותר לשנות בדבורו, ועוד הרבה משום ''דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבתיה שלום'' (משלי ג יז).
גדול כח השלום, שאפילו העליונים צריכין לו, כענין שנאמר: ''המשל ופחד עמו, עֹשׂה שלום במרומיו'' (איוב כה ב), כיצד? הרקיע הזה של מים, שנאמר: ''המקרה במים עליותיו'' (תהלים קד ג), והכוכבים הן של אש, שנאמר: ''הללוהו כל כוכבי אור'' (תהלים קמח ג). לא הכוכבים מרתיחים את הרקיע ולא הרקיע מכבה אותם. לכן בני, הוו זהירין במדה הזו לאהוב שלום ולרדוף שלום, מפני שאין קץ למתן שכרן של אוהבי שלום ורודפי שלום. והאלהים יטע בינינו אהבה ואחוה, שלום ורעות (מעלת המידות מעלת השלום).
האמת והשלום אהבו
מעשה שהיה בימי הגר''א בשנת תקל''ו, שאז מלך בפולניה המלך פוניאטובסקי. הקראים פנו אל המלך בתזכיר פלסתר לאמור כי הם היהודים האמיתיים ואילו היהודים הרבניים הנקראים יהודים תלמודיים אינם בני דת משה אלא הם מתיימרים לומר שהם היהודים האמיתיים בשעה שהם מתחזים לומר שרגליהם עמדה בהר סיני לקבל את התורה מידי משה ולמעשה הם מעין ערב רב, ועוד הגדילו ברוב חוצפתם ועזותם והרימו יד בתורת משה וזייפו אותה בפירושים שמקובלים רק עליהם, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם. והרבו בתזכירם דברי חירופים וגידופים על תורת הרבניים, וביקשו מן המלך לערוך פולמוס בין שני העמים שכבוד המלך ירום הודו יזמין נציג אחד מן הקראים ונציג אחד מן הרבניים והם יתווכחו ביניהם וכך יתברר מי הם היהודים האמיתיים ומי הם המתחזים ועל פי המלך ישק כל דבר. הבקשה מצאה חן בעיני המלך פוניאטובסקי וקבע מועד ביום שבת קודש שכל צד ישלח את נציגו לארמון המלוכה כדי לערוך פולמוס לעיני המלך והשרים ויעמידו שופטים שהם יכריעו את הדין.
הגר''א הציע שהנציג שלנו יהיה השתדלן מפינסק רבי יהודה לייב מייטוס, אשר עם גדולתו היה פיקח וממולח ובקי בשפה הפולנית ולפני מלכים יתייצב, ואף האצילים הפולנים היו מתיחסים אליו בכבוד ובאהבה. רבי יהודה לייב הוזמן לוילנא להתייצב בפני הגר''א. בתחילה סירב רבי יהודה לייב להכנס בפולמוס ההוא ולקבל עליו את האחריות לתוצאות הויכוח. ותירץ את עצמו בכל מיני תירוצים כדי להתחמק מן השליחות הגורלית הזו. אמר לו הגר''א: אני חושד בך שאתה מחפש אמתלאות שונות ומשונות כדי להשתמט מהויכוח הזה אשר בו תלוי עתידו של עמנו ותורתנו במדינה הזו. אחר דין ודברים הסכים רבי יהודה לייב לקבל על עצמו את השליחות הזו ולהתייצב בארמון המלך ביום המיועד לשם ויכוח עם נציג הקראים. אחר שנתן את הסכמתו אמר לו הגר''א: ''לך לשלום''! שאל רבי יהודה לייב: ולא עוד? השיב לו הגר''א: שכחתי שכחתי ''ואלהי ישראל יברך אותך ויצליח דרכך''.
באותה שבת קודש שנקבעה ליום הפולמוס השכים רבי יהודה לייב עם שחר התפלל בנץ החמה, קרא תהלים בהשתפכות הנפש כדי שיזכה לנצח את הקראים. לאחר מכן קידש על היין סעד את לבו ויצא רגלי אל חצר המלוכה, ובלבו עוז ותעצומות חדור אמונה ובטחון בהשי''ת שיצליח דרכו להרים קרן ישראל בפני העמים והשרים להראות לכולם את יופיה של אומה זו.
כשהגיע רבי יהודה לייב לאולם המשפט ראה שכבר הקדימו נציג הקראים וממתין בציפיה להנתן האות שיוכל להכנס לאולם המליאה. המתין רבי יהודה אחריו בתור. כשניתנה הפקודה מאת המלך להכניסם לאולם, חלצו כולם נעליהם והשאירום מחוץ לאולם כמנהג הגויים שאין להכנס למקום קדוש עם נעליים, רבי יהודה מתוך חרדה מאימת המלך והתפעלות ממקום המלוכה החזיק נעליו בידיו ונכנס אל מקום המשפט. המלך ישב על כסאו רם ונישא ומסביב לו יושבים שריו ושופטיו היושבים ראשונה במלכות, על שלחן המלך מונח כתב הפלסתר שכתבו הקראים שיטנה על היהודים. עוד בטרם התחיל הדיון פנה נציג הקראים אל המלך באומרו שנציג היהודים מזלזל בכבוד בית המשפט והתחיל לקטרג על היהודים שהם עזים שבאומות ואת דתי המלך אינם עושים וראיה לכך הצביע על נציג היהודים שנכנס למקום המשפט ונעליו בידיו כאילו שהוא מטיל חשד בפקידי חצר המלוכה שמא יגנבו את נעליו ולכן לא השאירם מחוץ לאולם כדרך כל הנכנסים. נשא המלך עיניו וראה שאכן כן רבי יהודה עומד ונעליו בידיו ונדהם למראה עיניו. גם רבי יהודה לייב השתומם לרגע קט, אולם התעשת מיד ואמר: אדוני המלך ירום הודו! מסורת היא בידינו כי כאשר נגלה ה' על משה רבינו על יד הסנה הבוער וציוה עליו: ''של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא''! (שמות ג ה), עשה משה כציווי ה' אליו. אך בחזור חיפש את נעליו ולא מצא אותם, כי הקראים שהיו במחיצתו באותו מעמד נשגב גנבו את נעליו. ומאז כשאני נפגש עם קראים במקום קדוש ונאלץ אני לחלוץ את נעלי אנוס אני לקחת אותם עמי מפני הגנבים האלה.
ויען נציג הקראים בחמת זעם, זהו שקר גס כבוד המלך, והלא ההסטוריה מאשרת כי כתת הקראים לא היתה קיימת אז בעולם ונוסדה רק לפני כאלף שנה בימי ענן, ואם כן זו עלילה ברשע איך אפשר להאשים עם שלם בגנבת נעליו של משה.
כשמוע זאת המלך צחק ואמר: אם כן הפולמוס בין היהודים לקראים מי קדם למי הוא אך למותר, כיון שאתה בפיך מאשר שכתת הקראים נוסדה אלפי שנים אחר שקיבל משה את התורה מסיני, הרי כל כתב הפלסתר שלכם נגד היהודים בשקר יסודו.
וכך עמדה ברכתו של הגר''א לרבי יהודה לייב מייטוס להציל את כבוד היהדות התלמודית. (ענף עץ אבות דף כד)
גדול השלום
* גדול השלום ושנואה המחלוקת (ספרי נשא מב, ב''ר לח ו).
* גדול השלום, שאין חתום ברכת כהנים אלא שלום (תנחומא צו ז).
* גדול השלום שאף הקב''ה שינה בו (יבמות סה:, ב''ר מח כא).
* גדול השלום שאף השבטים דברו דברים בדויים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים (ב''ר ק ט, תנחומא צו ז).
* גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה אין פותחין אלא בשלום (ויק''ר ט ט).
* גדול השלום שאפילו ישראל עובדין ע''ז ועושין חבורה אחת, אין מדת הדין נוגעת בהם (תנחומא צו ז).
* גדול השלום שאפילו עובדי ע''ז ושלום ביניהם, אין השטן נוגע בהן (ספרי נשא מב).
* גדול השלום שאפילו עשה אדם כמה מצוות ולא עשה שלום אין בידו כלום.
* גדול השלום שבכל המסעות כתוב ויסעו ויחנו. נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם להר סיני נעשו כולם חנייה אחת, זהו שכתוב: ויחן - כאיש אחד בלב אחד (ויק''ר ט).
* גדול השלום שדרי עליונים צריכים שלום, שנאמר: עושה שלום במרומיו (במ''ר יא יח).
* גדול השלום שהשלום לארץ כשאור לעיסה (ד''א פרק השלום).
* גדול השלום, שהשם נכתב בקדושה, אמר הקב''ה: ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו (במ''ר יא טז, חולין קמא. ויקר ט ט).
* גדול השלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב''ה מביאן על ישראל חותמין בשלום: בק''ש, בתפילה, בברכת כהנים, בקרבנות (ויק''ר ט ט).
* גדול השלום שכל הברכות כלולות בו (ויק''ר ט ט).
* גדול השלום, שכל המצוות אם באה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק, אבל כאן: ''בקש שלום ורדפהו'' בקשהו - למקומך ורדפהו - למקום אחר (ויק''ר ט ט).
* גדול השלום שכשברא הקב''ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים (ויק''ר ט ט).
* גדול השלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום (ויק''ר ט ט).
* גדול השלום שניתן לאוהבי תורה וללומדי תורה ולעושי צדקה (במ''ר יא יח).
* גדול השלום שניתן שכר התורה והמצוות (במ''ר יא יח).
* גדול השלום ששינה המלאך שדיבר עם מנוח מפני השלום (במ''ר יא טז).
* גדול השלום ששמו של הקב''ה קרוי שלום (במ''ר יא יח).
(מכלול המאמרים והפתגמים)
הפטרה: שופטים פרק יא פס' א - ל''ג
בהפטרה מסופר: על הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון.
וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי: ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים... ועתה השיבה אתהן בשלום: ויאמר לו כה אמר יפתח, לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון: כי בעלותם ממצרים, וילך ישראל במדבר. וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה.
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי מלך חשבון, ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי: ולא האמין סיחון את ישראל עבֹר בגבֻלו ויאסף סיחון את כל עמו... וילחם בישראל: ויתן ה'... את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום, ויירש ישראל את כל ארץ האמרי. ויירשו את כל גבול האמרי. ולא שמע מלך בני עמון, אל דברי יפתח אשר שלח אליו:
בפרשה מסופר: על הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון.
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי לאמר: אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך. ולא נתן סיחון את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה, וילחם בישראל: ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנן עד יבק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון: ויקח ישראל את כל הערים האלה. וישב ישראל בארץ האמרי:
בהפטרה מסופר: על הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון.
וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי: ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים... ועתה השיבה אתהן בשלום: ויאמר לו כה אמר יפתח, לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון: כי בעלותם ממצרים, וילך ישראל במדבר. וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה.
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי מלך חשבון, ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי: ולא האמין סיחון את ישראל עבֹר בגבֻלו ויאסף סיחון את כל עמו... וילחם בישראל: ויתן ה'... את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום, ויירש ישראל את כל ארץ האמרי. ויירשו את כל גבול האמרי. ולא שמע מלך בני עמון, אל דברי יפתח אשר שלח אליו:
בפרשה מסופר: על הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון.
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי לאמר: אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך. ולא נתן סיחון את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה, וילחם בישראל: ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנן עד יבק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון: ויקח ישראל את כל הערים האלה. וישב ישראל בארץ האמרי:
(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ: (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה: (יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: (טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: (כא) וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: (כג) וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן: (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: (כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: (לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ: (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
בהפטרה מסופר: על הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון.
''ויפתח הגלעדי היה גבור חיל'' (שופטים יא א) - יפתח הגלעדי היה שופט בתקופת השופטים והושיע את ישראל מתחת יד בני עמון. שפט את ישראל 6 שנים. היה בן פלגשו של גלעד משבט מנשה.
גלעד נשא שתי נשים: אחת בכתובה וקידושין וילדה לו בנים, ואחת בלא כתובה וקידושין - זונה והיא מיועדת רק לגלעד והיא ילדה לו את יפתח. אשתו של גלעד הנשואה לו כדת וכדין, ילדה לו בנים וזה הביא אח''כ לשינוי לרעה במעמדו של יפתח בבית אביו. ''ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו'' (יא ב). כשגדלו והתחזקו הציקו לו קמו עליו וגרשוהו מבית אביו ונשלוהו מכל זכויותיו בנחלת האב בצורה אלימה ובלתי חוקית. זקני העיר שידעו על המעשה לא הגיבו כלל ולא התערבו, העלימו עין במתכוין ולכן כשבאו אל יפתח בצר להם, בא אליהם בתרעומת והטיח בהם דברים קשים כדרבנות שכביכול הם שותפים למעשה הפשע של אחיו חורגיו. הרי אחיו נהגו כלפיו שלא כדין וכשורה כי עפ''י דין תורה יש לו דין יורש כמוהם. בתחילה ניסה יפתח להתנגד לאחיו ולא רצה לעזוב את בית אביו מיד, אבל כשראה שנשקפת סכנה לחייו מחזקם ואלימותם נמלט מפניהם וברח על נפשו, ''ויברח יפתח מפני אחיו'' (יא ג). בני אשת יפתח גרשו את יפתח מנחלת אביהם, בטענה שהוא בן פילגש - אח חורג וכן אמו משבט אחר. ''לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה'' (יא ב) ! יפתח הלך והתישב בארץ טוב - סוסיתא ברמת הגולן ממזרח לים הכנרת. ולמה נקרא שמו טוב? שפטור מן המעשרות.
''ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים'' (יא ג), שדרך אנשים ריקים להתחבר אל ריקנים. כמו שאמר רבא לרבה בר מרי: מהיכן המקור למה שאומרים הבריות: מטייל והולך הדקל הרע בצד אילן סרק? אמר לו: דבר זה כתוב בתורה, שנאמר: ''וילך עשו אל ישמעאל'' (בראשית כח ט). ושנוי בנביאים, שנאמר: ''ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו'' (יא ג). ומשולש בכתובים, שנאמר: ''כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו'' (בן סירא). ובמשנה שנינו: כל המחובר לטהור טהור וכל המחובר לטמא טמא (מסכת כלים). ושנינו בבריתא, רבי אליעזר אומר: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו (ב''ק צב.).
טבע האנשים הוא, כי כאשר הם צריכים לאדם - אם מפני עושרו אם מפני גבורתו, או שהוא אוחז במשרה מסויימת בתפקיד ממלכתי בכיר וכד' הרי הם מתלקטים סביבו מתרפסים ונכנעים אליו סרים למשמעתו מחניפים לו ומכבדים אותו וכולם משתדלים למצוא חן בעיניו. כל אדם והאינטרס האישי שלו. אולם, ברגע שאדם זה יורד מנכסיו או מתפקידו כבר אינו בגדולתו כמקודם, מיד מתהפכת הקערה על פיה ועושים עצמם כאינם מכירים אותו דור אשר לא ידע את יוסף שוכחים את העשוי להם שוכחים את שבע השנים הטובות את שנות השובע, ופנים חדשות באו לכאן ומפנים אליו עורף. כן היה אצל יפתח שזילזלו בו והבריחוהו בבזיון שלא כדין, אך לבסוף כשהיו צריכים אותו נאלצו לכתת רגליהם לבוא להתרפס לו ולהכנע בפניו להתחנן אליו שישוב אל המחנה. ותמורת כך הבטיחו לו הרים וגבעות והיו מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד מחיר גבוה ביותר עד כדי כך שיהיה שר המלחמה מושל רב וקצין עליהם.
''וישלח ה' את ירֻבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל'' (שמואל א' יב יא), ירובעל - זה גדעון. ולמה נקרא שמו ירובעל? שעשה מריבה עם הבעל. בדן - זה שמשון. ולמה נקרא שמו בדן? שבא משבט דן. יפתח - כמשמעו. ואומר: ''משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו'' (תהלים צט ו), שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם. לומר לך! ירובעל בדורו כמשה בדורו. בדן בדורו כאהרן בדורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך, שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים (ר''ה כה:).
כאשר בני עמון לחמו בישראל, בקשו זקני גלעד מיפתח שיהיה להם לקצין ושר מלחמה במלחמתם. בהיותו מפקד גדוד הריקים גדוד פעיל ומאורגן והיה עורך פשיטות ומיומן במלחמה. בתחילה סירב יפתח באומרו ''הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם'' (יא ז), ואם מצאתם אותי כמתאים וראוי מדוע לא באתם קודם לכן להשיבני לבית אבי, ונראה מזה שעדיין האיבה במקומה עומדת. וזה סימן שלא התחרטתם על שהנחתם לגרשני ולא מחיתם באחי בזמנו על כך וכעת באתם מפני הדוחק. לכן אמרו לו: באנו כעת לפייס אותך על עלבון הגירוש. לאחר שכנועים נתפייס ונתרצה להם. תנאו היה שיהיה מעכשיו ראש וקצין, ''אנכי אהיה לכם לראש'' (יא ט).
יפתח התנהג כדיפלומט ממולח ומנוסה וניהל משא ומתן מדיני עם מלך בני עמון בטרם יצא לקרב. ''וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי'' (יא יב) ? הפסוקים מגישים לנו החלפת שדר דיפלומטית. מלך בני עמון השיב שהוא רוצה את ארצו חזרה, ''מארנון ועד היבֹּק ועד הירדן'' (יא יג). בדרך הטבע לא היה ביד ישראל היכולת והכח להוריש את האמורי ומכאן ברור הדבר שמה' הנצחון המוחץ והוא שהוריש את האמורי מפני ישראל, ואתה תרשנו?! וכי סבור אתה לקבל את מה שה' הוריש לעמו? יפתח פונה אל מלך עמון לפי השקפת עולמו האלילית, בשפה המובנת לו ובמושגים המקובלים עליו, להצדקת עמדת ישראל בעיניו. יפתח דוחה בנימוקים מבוססים את טענותיו הבלתי מוצדקות של מלך בני עמון. והשיב שעמ''י לא לקח ממנו מאומה אלא מהאמורי ויש לו דין ודברים עם האמורי ולא עם עמ''י. ''ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו'' (יא כג) ?! והזכירו שאפי' בלק מלך מואב לא ערער על נחלה זו. ואם בלק שהיה בזמנו מלך גבור חיל ונועז השלים עם הכיבוש הישראלי הרי שאתה בודאי אינך צריך כעת לבוא ולערער על ארץ זו. והמקום בידינו 300 שנה מה נזכרת עכשיו, ''ומדוע לא הצלתם בעת ההיא'' (יא כו) ? מלך עמון לא אבה לשמוע. ותהי על יפתח רוח ה', רוח גבורה מה' ואומץ לב. שרתה עליו רוח אלהית שהפיחה בו רוח גבורה עילאית והיא המדרגה הראשונה מדרגת הנבואה, והיא רוה''ק המלוה לשופטי ישראל. ויפתח ניהל עמו קרב והכריעו בקרב, כיתר את המוצבים של בני עמון ופלש לארצם ויתנם ה' ביד יפתח.
נדר יפתח
בטרם יצאו למלחמה ''וידר יפתח נדר לה' ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי: והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה'' (יא לא), ויהי בשובו בשלום מהמלחמה אל ביתו במצפה, ''והנה בתו יוצאת לקראתו בתֻפים ובמחלות'' (יא לד). כפי שהיה נהוג לקבל את פני המנצחים במערכה יצאה גם בתו של יפתח לקבל פני אביה בתופים ובמחולות. יפתח חוזר מהמערכה עטור תהילת נצחון שנצח בשדה הקרב אולם הפעם אירע דבר בלתי צפוי ושיר התהילה הפך למפח נפש ולתוגה, בהיותו בעיצומה של השמחה התהפך עליו המצב ושמחתו הפכה לאבל ונצחונו לאסון אישי, ומרוב צערו קרע את בגדיו. יש לו בת אחת ויחידה שעדיין לא נ. שאה לאיש, והוא מצפה בכיליון עיניים להשיאה לבחיר לבה ולראות ממנה דור ישרים מבורך, אך נדרו מבטל את כל תכניותיו לעתיד.
על נדר יפתח הרעימו חז''ל ומתחו ביקורת חריפה וקשה ביותר ואמרו שלא שאל כהוגן והשיבוהו שלא כהוגן.
שלושה פתחו בנדרים ושאלו שלא כהוגן, לשניים השיבם הקב''ה כהוגן, והשלישי השיבו שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם, שאול בן קיש מלך ישראל ויפתח הגלעדי שופט ישראל. מדרש תנחומא מונה ארבעה ומוסיף את כלב בן יפונה.
אליעזר עבד אברהם שאל שלא כהוגן, שהרי אמר: ''הנה אנכי נצב על עין המים, ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים: והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אתה הכחת לעבדך ליצחק'' (בראשית כד יד), משמע הנערה היוצאת תחילה מן העיר ויאמר לה השקיני בה היה מנחש. א''ל הקב''ה: אילו יצאה אמה אחת והשקתו או בעלת מום או סומא או שפחה או גויה או חיגרת היה משיאה לבן אדונו?! אילו יצאה זונה היית אומר אותה הוכחת ליצחק?! והשיבו לו כהוגן וזימן לו הקב''ה את רבקה, ''ויהי הוא טרם כִּלה לדבר, והנה רבקה יצאת'' (בראשית כד טו).
שאול המלך שאל שלא כהוגן, שנאמר: ''והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו'' (שמואל א' יז כה), אמר הקב''ה: אילו היה יוצא כושי אחד והכהו, אילו הרגו גוי או עבד או ממזר, היית נותן לו את בתך?! השיבו הקב''ה כהוגן וזימן לו את דוד הרועה הנאמן, שנאמר: ''ודוד בן איש אפרתי'' (שמואל א' יז יב), בנו של ישי הצדיק גדול הדור שמת בעטיו של נחש הקדמוני. ונתן לו את מיכל בתו לאשה.
כלב בן יפונה שאל שלא כהוגן, שנאמר: ''ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה'' (יהושע טו טז). א''ל הקב''ה: אילו לכדה גוי או עבד או ממזר, היית נותן לו את בתך?! מה עשה הקב''ה? זימן לו את אחיו עתניאל ולכדה, שנאמר: ''וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה'' (יהושע טו יז).
יפתח שאל שלא כהוגן, שנאמר: והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה'' (יא לא). באותה שעה היה עליו כעס מן הקב''ה, אמר: אילו יצא מביתו דבר טמא, כלב או חזיר או גמל האם היה מעלהו קורבן עולה לה'?! השיבו שלא כהוגן וזימן לו את בתו, שנאמר: ''והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות... ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב'' (יא לה). כל כך למה? כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקונמות, שלא לנהוג טעות בנדרים. יפתח היה יכול ללכת אל פינחס להפר את נדרו אך מרוב גאוה וגסות הרוח אמר אני מלך ונגיד ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט - פינחס?! ופינחס מצידו לא הביע את דעתו ליזום את התרתו של יפתח דבר שהיה מונע את סיומה הטראגי של הפרשה וזה נזקף לחובתו. אמר פינחס אני כהן גדול בן כ''ג נביא אני והוא צריך אותי ואיך אלך אצל עם הארץ הזה?! בין זה לזה מבין שניהם נספתה ואבדה הנערה אותה עלובה בת יפתח מן העולם. ומשל בפי הבריות: בין המילדת והיולדת שאינן בקיאות הלך בן העלובה האומללה. בגלל יהירותם אבדה נפש הבת הצעירה החפה מפשע.
אמרה לו בתו: אבי! שמא כתב הקב''ה בתורה שיקריבו לפניו נפשות אדם, נפשות בניהם על המזבח? יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי?! והלא כתוב בתורה: ''אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם'' (ויקרא א ב). מן הבהמה ולא מן בני האדם! אמר לה: בתי! נדרתי, ''והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והעליתיהו עולה'' (יא לא). שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו?! א''ל: והרי יעקב אבינו שנדר ואמר: ''וכל אשר תתן לי עשׂר אעשׂרנו לך'' (בראשית כח כב), ונתן לו הקב''ה י''ב בנים. שמא הקריב לקב''ה אחד מהם?! ולא עוד אלא חנה שאמרה: ''ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה... ונתתיו לה' כל ימי חייו'' (שמואל א' א יא), שמא הקריבה את בנה לפני הקב''ה?! כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה. כיון שראתה שלא שמע לה, אמרה לו: הניחני וארד אצל בית דין - סנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך, הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח להתיר לו את נדרו, שהעלים הקב''ה מהם את ההלכה בעוון אותם ששחט משבט אפרים דם נקיים חפים מפשע, שהיה אומר להם לומר שיבולת והם לא ידעו לבטא את האות ש' והיו אומרים סיבולת והיה שוחטן. אחר הנצחון במלחמה בבני עמון, עלו בני אפרים למלחמה על יפתח בגלעד, בתואנה כי לא קראם לבוא לעזרת ה' בגבורים ולהצטרף למלחמתו בבני עמון. ענה להם יפתח שמלפנים היה קורא להם לבוא לעזרתו ולא באו ולכן כעת לא קראם. במלחמה זו נפלו 42,000 מבני שבט אפרים.
ומפני שלא היה יפתח בן תורה, שהיה רש בתורה א''כ מניין לו לדעת כי יכול לשאול על נדרו ואיבד את בתו.
ושניהם נענשו ונתחייבו בדמיה של הנערה. פינחס נענש שנסתלקה ממנו רוה''ק - השכינה, זהו שכתוב: ''ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו'' (דה''י א' ט כ), כלומר: לפנים היה ה' עמו, ואח''כ נסתלקה ממנו רוה''ק, כמ''ש בפסחים (סו:) א''ר יהודה אמר רב: כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.
יפתח נענש בנשילת איברים, שנשרו ממנו איבריו בחייו נתפזרו עצמותיו, בכל מקום שהיה הולך אבר היה נושל ממנו וכל אבר נקבר במקום נפילתו, זהו שכתוב: ''וימת יפתח הגלעדי ויקבר בערי גלעד'' (יב ז), לא נאמר בעיר גלעד בלשון יחיד אלא בערי גלעד לשון רבים.
וזה שאמר הנביא לישראל: ''הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם'' (ירמיה ח כד) ? והלא פינחס היה שם, והוא אומר לא אוכל לשוב. וכי יפתח לא יכול ללכת אל פינחס שיתיר את נדרו? ורוה''ק צווחות, נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? ''אשר לא ציויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'' (ירמיה יט ה). אשר לא ציויתי - לאברהם שישחט את בנו, אלא אמרתי לו: ''אל תשלח ידך אל הנער'' (בראשית כב יב), להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם, שלא ח. שך את יחידו ממני לעשות רצון בוראו. ולא דברתי - ליפתח להקריב את בתו. ולא עלתה על לבי - זה מישע מלך מואב שכתוב בו בשעה שנפל ביד מלך ישראל, ''ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה'' (מלכים ב' ג כז), מי גרם למישע שיקריב את בנו? על שלא היה בן תורה, שאילו קרא בתורה לא איבד את בנו, שכתוב בתורה: ''איש כי יפלא נדר, בערכך נפשת לה': והיה ערכך הזכר... חמשים שקל... ואם נקבה היא, והיה ערכך שלשים שקל'' (ויקרא כז ב). (עפ''י תנחומא בחוקותי ה, תענית ד.)
בפרשה מסופר: על הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון.
משה רבינו שולח מלאכים אל אדום ובקשה בפיהם ''נעברה נא בארצך... דרך המלך נלך'' (כ יז) - מובא מעשה ברבי יהונתן אייבשיץ בעל ''אורים ותומים'' שהיה ידוע בגאונותו ובחריפותו הרבה. פעם פגשו המלך ואמר לו: אתם היהודים אומרים, שחכם עדיף מנביא. כעת אני יוצא את העיר למלחמה, ובחומת העיר שני פתחים: השער הראשי ועוד שער קטן בעברו השני. אם אתה עדיף מנביא, א''כ תאמר לי באיזה שער אכנס לעיר בחזרתי? א''ל רבי יהונתן: אם אומר לך שתכנס בשער הראשי הרי אתה תכנס בדווקא בשער הקטן כדי להכחיש את דברי. ואם אומר שתכנס בשער הקטן אז תתחכם ותכנס בשער הראשי. אך יש לי עצה, אני אכתוב את תשובתי בפתק ואכניס אותו בתוך מעטפה אטומה אסגור ואחתום בחתימתי ואת המעטפה תשמור בכספת האישית שלך עד שובך מן המערכה ותשב על כסא מלכותך אז תינתן האות לפתוח את המעטפה בנוכחותי ובנוכחות רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות. הדבר מצא חן בעיני המלך ויאמר טוב הדבר אשר דיברת ויעש כן.
לימים יצא המלך למלחמה ובחזרתו עטור אות הנצחון רצה להכנס עם חייליו האמיצים והגבורים שהביאו לו את התהילה דרך שער הנצחון השער הראשי. כשעמד להכנס לעיר אמר בלבו בודאי רבי יהונתן כתב בפתק שאכנס דרך שער זה לכן אכנס דרך השער הקטן ואכזב נבואתו. ובהגיעו לפתח השער הקטן אמר בלבו כנראה שגם על רעיון זה חשב רבי יהונתן וחזר על עקבותיו לשער הגדול, אך לבו נקפו ולא ידע מה לעשות והיה הולך ושב משער לשער ומחשבותיו מבולבלות ומטרידות את מוחו כיצד עליו לפעול. עד שעלה רעיון במוחו לפרוץ דרך בחומה ודרכו להכנס לתוך העיר, על רעיון מבריק זה שצץ במוחי ודאי לא חשב רבי יהונתן כך חשב לתומו. ואכן נתן הוראה לפרוץ דרך בחומה. שמח וטוב לב מיהר אל כסא מלכותו ומיד הביא את המעטפה חתומה בחותם הרב. הזמין את הרב וכל השרים רמי המעלה ופתח בפניהם את המעטפה והנה הוא מקריא בפניהם את דברי המשנה ''המלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך''. המלך התפלא והשתומם על רוב חכמתו של הרב ויאמר לו: כיצד זה ידעת דבר זה?! ויען הרב: הוא אשר אמרו חכמינו ז''ל, ''חכם עדיף מנביא''. כי החכם ברוב חכמתו ורוחב לבו מוליד מציאות חדשה בכח הסברה הישרה אשר תעלה בדעתו, כן אני שיערתי בדעתי, דברי חכם חן.
''על כן יאמר בספר מלחמֹת ה''' (כא יד), כותב כאן ''האבן עזרא'': ספר היה בפני עצמו, ושם כתובות מלחמות ה' בעבור יראיו. ויתכן שהיה מימות אברהם. כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלנו. כדברי נתן - שניבא בימי דוד ושלמה. ועידו - שניבא בימי רחבעם מלך יהודה ובימי אביה בנו. ודברי הימים למלכי ישראל. ושירות שלמה ומשליו ''וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף'' (מלכים א' ה יב).
''ספר מלחמות ה''' הוא הספר הקדום היחידי המוזכר בתורה ולא הגיע לידינו. אולם, בספרי נביאים וכתובים מוזכרים כמה וכמה ספרים קדומים שאבדו מאתנו ונזכיר חלק מהם.
ספר הישר - ''וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר, ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים'' (יהושע י יג). וכן מוזכר בקינת דוד על מות שאול ויהונתן, ''ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר'' (שמואל ב' א יח).
ספר דברי שלמה - ''ויתר דברי שלמה וכל אשר עשה וחכמתו, הלא הם כתבים על ספר דברי שלמה'' (מלכים א' יא מא).
ספר דברי הימים למלכי ישראל - ''ויתר דברי ירבעם אשר נלחם ואשר מלך, הנם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל'' (מלכים א' יד יט). ספר זה מוזכר עוד מספר פעמים בתנ''ך.
ספר דברי הימים למלכי יהודה - ''ויתר דברי רחבעם וכל אשר עשה, הלא המה כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה'' (מלכים א' יד כט).
ודברי דוד המלך הראשונים והאחרונים, הנם כתובים על ''דברי שמואל הרֹאה'' ועל ''דברי נתן הנביא'' ועל ''דברי גד החֹזה'' (דה''י א' כט כט).
מדרש הנביא עידו - ''ויתר דברי אביה ודרכיו ודבריו, כתובים במדרש הנביא עדו'' (דה''י ב' יג כב).
דברי שמעיה הנביא - ''ודברי רחבעם הראשנים והאחרונים הלא הם כתובים בדברי שמעיה הנביא ועִדו החֹזה להתיחשׂ, ומלחמות רחבעם וירבעם כל הימים'' (דה''י ב' יב טו).
ספר המלכים ליהודה וישראל - ''והנה דברי אסא הראשונים והאחרונים, הנם כתובים על ספר המלכים ליהודה וישראל'' (דה''י ב' טז יא).
ספר מלכי ישראל ויהודה - ''ויתר דברי יותם וכל מלחמתיו ודרכיו, הנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה'' (דה''י ב' כז ז).
דברי מלכי ישראל - ''ויתר דברי מנשה ותפלתו אל אלהיו, ודברי החזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל, הנם על דברי מלכי ישראל'' (דה''י ב' לג יח).
מדרש ספר המלכים - ''ובניו ירב המשא עליו ויסוד בית האלהים הנם כתובים על מדרש ספר המלכים, וימלך אמציהו בנו תחתיו'' (דה''י ב' כד כז).
הקב''ה אומר למשה: ''ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש, והתגר בו מלחמה'' (דברים ב כד). אך משה פותח תחילה בדברי שלום, ''ואשלח מלאכים... אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמר: אעברה בארצך בדרך בדרך אלך'' (דברים ב כו). וכמו שכתוב בפרשתנו: ''וישלח ישראל מלאכים אל סיחן מלך האמרי לאמר: אעברה בארצך'' (כא כא), בקשו מהם שלום. ''ולא אבה סיחֹן מלך חשבון העבִרנו בו'' (דברים ב ל). וכמו שכתוב כאן: ''ולא נתן סיחן את ישראל עבֹר בגבֻלו'' (כא כג). לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, היה מאבטח ומקבל שכר.
ולמה נקרא שמו סיחון? מפני שכולם מסיחין - משוחחין בגבורתו. כיון שאמרו לו ישראל ''אעברה. בארצך'' א''ל: כל עצמי איני יושב כאן אלא לשומרם מפניכם שלא תתקיפו אותם, ואתם אומרים כך?! ''ויצא לקראת ישראל'' בא וראה חוזקה וגבורתה של סיחון: אילו היתה סיחון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכובשה מרוב שהיתה מבוצרת וחזקה חומה ובריח סביב. ואם היה סיחון המלך הגבור והנועז שהיה מלך עז וקשה, בכפר חלש לא מוגן ולא מבוצר, אין כל אדם יכול לכבשו. וכ''ש שמלך גבור ועריץ בארץ מבוצרת וחזקה אי אפשר לכבשו.
אמר הקב''ה: מה אני מטריח על בני כל זאת לצערן ולצור על כל עיר ועיר כדי לכבשן. מה עשה? נתן בלב כל אנשי המלחמה סיחון וכל חילו לצאת מן העיירות, כי למה היה לו לסיחון לצאת לקראתם, אדרבה היה לו להסתגר בעיר עם גבוריו ולא להניחם לעבור דרך ארצו. אלא נתן ה' בלבם ונתקבצו כולם למקום אחד במדבר ושם נפלו, הרגו אותו ואת כל גבוריו שיצאו לקראתם. ומשם הלכו ישראל אל הערים באין מפריע ואין עומד לנגדם, כי כל החיילים נפלו במערכה, ובעיר נשארו רק נשים וטף וכבשוה ללא יגיעה, ''ויתנהו ה' אלהינו לפנינו, ונך אֹתו ואת בנָו ואת כל עמו'' (דברים ב לג), היה לו בן גבור כמותו והרגוהו. ''ויכהו ישראל לפי חרב... וישב ישראל בכל ערי האמרי'' (כא כד).
משה רבינו הוזהר לא להתגרות במואב ''ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה'' (דברים ב ט). וכן הקב''ה התרה בישראל לא לערוך מלחמה בעמון ''וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם'' (דברים ב יט), שום גירוי בשכר צניעות אימם. אך כעת שסיחון כבש אותם וזה הפך להיות נחלתו ע''י כך טוהרו לישראל, כמו שאמרו חז''ל בגיטין עמון ומואב טיהרו בסיחון. ועל מלחמה זו שנילחם סיחון במואב אמרו המושלים בלעם ובעור את משלם ''תבנה ותכונן עיר סיחון'' שסיחון ברוב גבורתו לא יכל לכבוש את מואב ושכר את בלעם לקללם, וזה שאמר לו בלק ''כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר'' (כב ו). כעת חשבון שייכת לסיחון, א''כ בדין עברה לרשות ישראל.
''ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה'' (כא לג). לא עמד גבור בעולם קשה ממנו, שנאמר: ''כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים'' (דברים ג יא). והוא נשאר מאותם הגיבורים שהרגו אמרפל וחבריו. נתן לו הקב''ה שכר רגליו - שכר הליכה וחי למעלה מ-500 שנה שהרי אין הקב''ה מקפח שכר כל בריה. כשבא משה לערוך מלחמה עם עוג נתיירא ממנו. ראה זה פלא רבן של כל ישראל אבי הנביאים מתירא ממלך גוי עריץ ורשע. אמר משה אני בן 120 שנה, וזה למעלה מ-500 שנה. אילולא שהיה לו זכות לא היה חי כל השנים הללו כנראה האריך ימים בגלל זכויותיו. משה רבינו חושש ופוחד שמא תעמוד לו הזכות שאמר לאברהם על הסכנה המרחפת על לוט בן אחיו. אעפ''י שכל כוונתו של אותו רשע שיהרג אברהם במלחמה וישא את שרה אשתו לאשה, שנתן עיניו בה שהיתה יפת תואר ויפת מראה.
א''ל הקב''ה למשה: ''אל תירא אתו כי בידך נתתי אותו'' (כא לד). אתה בידך תהרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר: ''ויבא הפליט ויגד לאברם העברי'' (בראשית יד יג). אמרו חז''ל: הפליט זה עוג מלך הבשן שפלט מן המלחמה של ארבעת המלכים נגד החמשה, שנאמר: ''כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים'' (דברים ג יא). ופלט מדור המבול. ''ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו... ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי: ויכו אתו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד, ויירשו את ארצו'' (כא לד).
עוג חשב בלבו, מחנה ישראל מה גודלו? 3 פרסאות אורך על 3 פרסאות רוחב. אלך ואעקור הר במידה זו שגודלו 3 פרסאות ואשליך עליהם ואהרוג אותם. הלך ועקר הר בן 3 פרסאות והביאו על ראשו. מה עשה הקב''ה? הביא נמלים בהר וניקבו את ההר עד שהתפורר ונחת על צוארו. רצה עוג לשלוף את ההר מצוארו נמשכו שיניו לכאן ולכאן ולא הצליח לשולפו, וזה שכתוב: ''שִני רשעים שברת'' (תהלים ג ח). אל תקרי שברת אלא שרבבת, ירדו וגדלו למטה. משה היה גובהו עשר אמות כגובה המשכן, לקח קרדום בגובה עשר אמות קפץ לגובה עשר אמות והכהו בקרסולו והרגו (ברכות נד:).
פרשת חוקת מסתיימת בתאור נצחונותיהם של ישראל על שני המלכים בעבר הירדן המזרחי סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. והנה מתמיהה העובדה שלאחר הנצחון המכריע על סיחון שעדיין חושש משה רבינו מן המערכה הצפויה לו עם עוג מלך הבשן, עד שהקב''ה מעודד את רוחו ומחזקו באומרו: ''אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי'' (כא לד), כמובא במסכת נידה (סא.): מדוע משה מתירא מפני עוג מלך הבשן, ואילו מסיחון לא פחד? משיבה הגמ', אמר משה: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר: ''ויבא הפליט ויגד לאברם העברי'' (בראשית יד יג). וא''ר יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
הפטרה: מיכה פרק ה' פס' ו' - סוף פרק ו' פס' א' - ח'
בהפטרה מסופר: על עצת בלק ובלעם וה' מפר עצתם.
עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה':
בפרשה מסופר: על עצת בלק ובלעם וה' מפר עצתם.
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור. לכה נא ארה לי את העם הזה. כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר: ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא: וישא משלו ויאמר, מן ארם ינחני בלק מלך מואב... לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל: מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה': ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי, לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך: ויען ויאמר, הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר: ויאמר אליו בלק לך נא אתי... וקבנו לי משם: לא הביט אוֶן ביעקב ולא ראה עמל בישראל. אל מוציאם ממצרים. ויאמר בלק אל בלעם גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו: ויען בלעם ויאמר אל בלק, הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אתו אעשה:
בהפטרה מסופר: על עצת בלק ובלעם וה' מפר עצתם.
עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה':
בפרשה מסופר: על עצת בלק ובלעם וה' מפר עצתם.
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור. לכה נא ארה לי את העם הזה. כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר: ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא: וישא משלו ויאמר, מן ארם ינחני בלק מלך מואב... לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל: מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה': ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי, לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך: ויען ויאמר, הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר: ויאמר אליו בלק לך נא אתי... וקבנו לי משם: לא הביט אוֶן ביעקב ולא ראה עמל בישראל. אל מוציאם ממצרים. ויאמר בלק אל בלעם גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו: ויען בלעם ויאמר אל בלק, הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אתו אעשה:
(ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: (ז) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: (ח) תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ: (י) וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ: (יא) וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ: (יב) וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (יג) וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ: (יד) וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ: ו (א) שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: (ג) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה: (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: (ז) הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:
בהפטרה מסופר: על עצת בלק ובלעם וה' מפר עצתם.
הנביא מיכה פונה לעמ''י בזו הלשון: ''עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה''' (מיכה ו ה). המפרשים נלאו להבין את משמעות דברי הנביא: ''מן השטים עד הגלגל'', וכמו כן מה פשר התוספת של ''למען דעת צדקות ה'''? מפרש הגרי''ח זוננפלד זצ''ל רבה של ירושלים: שכאן טמון סוד החסד אשר עשה הקב''ה עם ישראל. מדברי חז''ל ידוע שבלק ובלעם טרחו למצוא איזושהי נקודת תורפה אצל כלל ישראל, כדי שיוכלו לקטרג עליהם ומתוך כך לקללם. והנה חשב בלק ומצא כי בנ''י לא נימולו במדבר. הסיבה לכך היתה אמנם משום שלא נשבה רוח צפונית, מכל מקום בלק מצא מקום לקטרג עליהם על עובדת היותם ערלים. זה מה שיעץ בלק מלך מואב שהיה קוסם גדול לבלעם שהיה נביא לגויים.
אך מה ענה אותו בלעם בן בעור? את זה מגלה לנו הנביא באומרו: ''מן השטים עד הגלגל''. הקב''ה נוהג עם ישראל עם קרובו במידה מיוחדת של חסד ''כל המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה''. לפיכך אף שלא מלו עצמן, מכיון שהיה זה באונס נחשב להם הדבר כאילו נימולים הם. אמנם גם האנוס עלול לאבד את ההתחשבות באונסו. זאת כאשר גם כשיצא מכלל האונס, ועשיית המצוה תתאפשר לו יתרשל מלקיימה, או אז יתברר למפרע כי לא האונס היה העילה להמנעותו מקיום המצוה, ולפיכך שוב לא יחשב לו ''כאילו עשאה''. בספר יהושע כתוב: ''ויעש לו יהושע חרבות צרים, וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות'' (יהושע ה ג), ולכן חישב עליהם הקב''ה במדבר כאילו כבר מלו את עצמם.
זוהי איפוא כוונת הפסוק: ''מן השטים עד הגלגל'' - עוד בהיותם בשטים כאשר בא בלעם לקללם שם, צפה הקב''ה ברוב חסדו את אשר עתידים לעשות בגלגל, ומשום כך נסתתמו טענות הקיטרוג ושוב לא יכול בלעם לקללם. וזה שכתוב בפרשה: ''כי מראש צורים אראנו'' - בלעם אומר כי הוא כבר רואה את ''חרבות הצורים'', אשר בהם ימולו בנ''י את עצמם. ''ומגבעות אשורנו'' - אני צופה ומביט באותה גבעת הערלות אשר תתנשא בגלגל (ילקוט לקח טוב).
בלק היה הולך ומזכיר בפני בלעם את המקומות ששם עתידים ישראל לחטוא כדי שאותו חטא יסייע לו כדי שתשרה הקללה עליהם, כי ''קללת חנם לא תבא'' (משלי כו ב). ובכלל המקומות הללו הזכיר לו את עוון השטים ששם עתידים לזנות עם בנות מואב ולעבוד לפעור. השיב בלעם לבלק: אמנם אתה רואה את חטאם בשטים אך אני רואה את שכרם בגלגל. אתה אומר לי לזכור את כזבי בת ''צור'', אבל אני רואה הרבה ''צורים'' כמו שנאמר ביהושע: ''וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות'' (יהושע ה ג). שכולם מלו את עצמם עד שנעשית גבעה מהערלות, ''ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל'' (יהושע ה ט). כי בתחילה מלו עצמם בלי פריעה וע''כ יהושע מל אותם שנית. וזהו ''למען דעת צדקות ה''' שתדעו איזו צדקה עשה ה' עמכם.
''עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה''' (ו ה). הזכיר החסד שעשה ה' עם ישראל על דבר עצת בלעם כשיעץ להשמיד כליל את האומה, לכלותך מן העולם ע''י הקללה בעת הזעם. עמ''י עמד בסכנת הכחדה, סכנה גדולה פן יקללם בלעם, והקב''ה בגודל רחמיו הצילם ע''י כמה תחבולות שהניא את בלעם להוציא את מזימתו לפועל. מקרא מלא הוא במשנה תורה ''ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך'' (דברים כג ו). אומר הקב''ה לעמ''י לא כעסתי כל אותם הימים והזהרתיו לא לקללכם. זכרו שחטאתם בשטים חטאה גדולה והתחייבתם כליה והיה חרון אף גדול עליכם להשמידכם וחמלתי עליכם, כי אילו קילל בלעם בפיו לא היתה ח''ו תקומה לשונאיהן של ישראל, ולא היה נשאר שריד ופליט. ורק בזה שלא הניחו לו מן השמים לקלל היתה הצלתם. דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד שהבאתי אתכם לגלגל, העברתי אתכם בתוך הירדן ביבשה וכבשתי לפניכם שם את הארץ, ל''א מלכים כבשתי תחתיכם, הפלתי לפניכם חומת העיר יריחו שהיתה סוגרת ומסוגרת, השלכתי אבנים גדולות מן השמים על האויבים, העמדתי שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון ע''י יהושע, אולי תכירו בטובה שעשיתי לכם לפנים משורת הדין. ''למען דעת צדקות ה''' ואז תטיבו מעשיכם, ראוי לכם לומר: ''במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום'' (ו ו).
חומרת הקללה ועונשה
א''ר אלעזר א''ר חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך שקילל את שרה ''הנה הוא לך כסות עינים'' (בראשית כ טז), ונתקיים בזרעה (בראשית כז א). ''ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת'' (מגילה טו.).
כתב בספר החינוך: שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה. ואעפ''י שאינו שומע הקללה, שנאמר: ''לא תקלל חרש'' (ויקרא יט יד), ובא הפירוש עליו, מי שאינו שומע קללתך.
והנה אעפ''י שאין בנו כח לדעת באיזה עניין תנוח הקללה במקולל, בדרך כלל העולם חוששים מהקללות, בין ישראל בין אומות העולם שאצלם מצויה הקללה ''יחרב ביתך'' ואומרים שקללה עושה רושם ומדביקה במקולל מארה וצער, ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.
והרמב''ם כותב: שהמקולל מחפש כיצד לנקום מהמקלל ואינו נרגע עד שישיבו מנה אחת אפיים. יש אדם שאחר שקיללו בחזרה נרגע, ויש אדם שלא ירגע עד שיזיק את ממונו של המקלל, ויש יותר חמור שירגע עד שיכהו מכות נמרצות רק אז תנוח דעתו שהשיבו גמולו בראשו. מכל מקום אם רואה אדם שמקללים אותו ואין בכחו לעצור אותם בשפה ברורה ובנעימה, אל לו לשמור טינה בלבו להגיב ולהתנקם מהם חלילה על הקללות והבזיונות שספג, אלא ימחול להם בלב שלם ובנפש חפיצה. ובמידה שאדם מודד, בה מודדין לו מן השמים ושכרו כפול.
כשאדם מוציא דבר קללה מפיו נותן כח לסטרא אחרא לפעול אותם קללות ולהוציאן לפועל, ואם המקולל ראוי לכך יחולו הקללות על ראשו, ואם אינו ראוי לכך ישובו הקללות על ראשו של המקלל, כמו שכתוב: ''קללת חנם לא תבא'' (משלי כו ב), אל תקרי לא תבוא בְּ-א' אלא לו תבוא בְּ-ו' ופירושו - אליו תבוא תחזור אל המקלל, ותחול על ראשו.
לכל מילה היוצאת מפיו של האדם ישנה השפעה עצומה, וכדאי מאוד לנצל את הכח הזה לדברים טובים ולהשפעות חיוביות. ונביא מעשה שימחיש לנו את העניין לאשורו. היה זה בימי ההכנות והנקיונות לקראת חג הפסח. וכידוע ככל שמתקרבים יותר ליום הקדוש בדחילו ורחימו כך הלחץ בבית גובר וישנם התפרצויות של כעס וזעם, כאשר אחד מבני הזוג או שניהם גם יחד אינם שולטים בעצמם מפאת לחץ העבודה, ולפעמים הדבר נעשה לפני הילדים ומשמש דוגמא שלילית שאין כמותה לבית היהודי. זה היה בערב שבת הגדול ובעלת הבית היתה בהריון ולכן כל עבודות הפסח נפלו על הבעל, ובד''כ הבעלים טוענים בפני נשותיהם עבדים היינו לפרעה במצרים וב''ה יצאנו מעבדות לחרות, ובתורה כתוב שצריך לבער חמץ ואבק אינו חמץ ולא צריך לטרטר את הילדים כי אינם קורבן עולה ויורד והבעל אינו שעיר לעזאזל. אחר שרוב חדרי הבית הוכשרו לפסח כדת וכדין ואף ניתלה פתק באותיות של קידוש לבנה ''כשר לפסח'', אחד הילדים הקטנים נכנס לחדר כשהוא מלא בפרורי חמץ. האב שראה את בנו נכנס כך אל החדר הכשר כעס מאוד וחמתו בערה בו זרק מרה בבנו וכעסו הלך וגבר עד שהחל לצעוק בקול רעש גדול ואף טרק את דלתות הבית בחוזקה כי ראה כי באו מים עד נפש ובעידנא דריתחא עשה רושם כמי שאיבד שליטה על עצמו.
בשעה קשה כזו האשה היתה אמורה להרגיע את בעלה בסבר פנים יפות ולומר לו שאם ע''י המצוה החשובה הזו הוא בא לידי כעס יצא שכרו בהפסדו, וכמובן לא להגיב בדברים חריפים נגד בעלה. אבל האשה בראותה את בעלה מתרגז וכועס בצורה חמורה שכזו, הגיבה אף היא בחוזקה כנגדו והוסיפה משפט שנפלט מפיה: ''אם אתה מתנהג בדרך שכזו כלפי הילדים, לא מגיע לך ילדים''! כשמוע זאת בעלה היתה לו הרגשה שלא ירחק היום והמילים הללו יפעלו את פעולתן. והיום המר והנמהר הגיע הרבה יותר מהר מכפי שהוא חשב. בעיצומו של חוה''מ פסח נפטר העובר שהיה במעיה באופן פתאומי לחלוטין ושבק חיים לכל חי ללא כל סיבה רפואית הנראית לעין וזו בכיה לדורות. ''ברית כרותה לשפתים'' וכפי שהיא אמרה ''לא מגיע לך ילדים''! הרמז היה שקוף וברור.
בני הזוג היו חשוכי בנים שנים רבות וכעת אחר פטירת העובר באופן פתאומי חששו שלא יפקדו שוב בילדים למשך תקופה ארוכה. בצר להם פנו לביתו של מרן הגר''ח קניבסקי שליט''א וסיפרו לו בכאב לב את הקורות אותם. הרב הביע את השתוממותו כיצד מוציאים מילים שכאלו בבית יהודי. ואמר שבודאי העונש בא עליהם על פליטת הפה החמורה. וכששאלוהו מה התיקון לכך? השיב בפשטות - תקבלו על עצמכם לא לומר שוב שטויות שכאלו. בצאתם מן הקודש פנתה הרבנית קניבסקי לאשה הבוכיה ואמרה לה: כנראה שיש לך כוחות על בפיך ולכן עלייך לנצל זאת ולנתב אותם לכיוונים חיובים. תרבי בתפילה על דברים שהנך זקוקה להם באמת. האשה במר לבה קיבלה על עצמה להרבות בתחינה ובתפילה לפני שוכן מעונה ושערי דימעה לא ננעלו. לא עברה תקופה קצרה ושוב נפקדה בתאומים במזל''ט.
כל אדם המקלל את חבירו, פותחים בשמים את ספר הזכרונות ובודקים אם ראוי אותו אדם שקללתו תתקבל ויענש חבירו על ידו, ואם בודקים ורואים שאינו ראוי לכך, נהפכת הקללה שקילל את חבירו והוא עצמו ובניו מתקללים בה. ולכן אל יוציא אדם קללה מפיו בשום צד ואופן שיהיה.
''כצפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת חנם לא תבא'' (משלי כו ב) - במלים שאדם מוציא מפיו ישנה עוצמה גדולה ורבה יותר ממה שנראה במבט שטחי.
בשעה שלבן הארמי הנבל הרמאי רדף אחר יעקב אבינו איש תם וחיפש את התרפים ''ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם'' ובא בטענה ''למה גנבת את אלהי'' (בראשית לא ל) ? אמר לו יעקב בטרוניא: ''מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי'' (בראשית לא לו). ופלט מפיו ''עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה'' (בראשית לא לב). רחל גנבה את התרפים כדי להפריש את אביה מע''ז ולא יִידעה את יעקב בעלה. דבריו של יעקב היו ''כשגגה שיצא מלפני השליט'' (קהלת י ה). ולקללה זו היו תוצאות הרסניות ומתה רחל אמנו בטרם עת בדרך אפרת ונקברה שם. וביאר החפץ חיים: שלאחר שמתה רחל הבין יעקב שסיבת מותה היא קללתו והיא המיטה עליו אסון נורא שנלקחה ממנו אשתו אהובתו עיקר ביתו שהיתה חביבה עליו כבבת עינו, ועבד למענה שבע שנים אצל לבן הרשע שרימה אותו מאה פעמים ואחר כל זאת היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה ובטרם עת נקטפה בדמי ימיה והותירה אחריה עצב, יגון ותוגה. מאז קיבל יעקב על עצמו לא לקלל שום אדם יהיה מי שיהיה. כמו שראינו בשעה שיוסף אסר את שמעון כערבון וביקש שיורידו אליו את בנימין בן הזקונים ונפשו קשורה בנפשו, הדברים נגעו מאוד ללבו של יעקב הזקן, ולפני שבניו יצאו לדרך בירך אותם: ''ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושילח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין'' (בראשית מג יד). ונזהר בלשונו לא לקלל את מושל מצרים שחשב שהוא מצרי, אלא נשא תפילה ליושב במרומים שיאמר די לצרותיו. ואילו היה מקלל את אותו מושל היה ממית במו פיו את בנו אהובו מחמד לבו יוסף הצדיק ''מושל מצרים'', ובזכות שנזהר בלשונו ולא קיללו נשאר בנו יוסף בחיים וזכה לרוות ממנו רוב נחת דקדושה.
בעבור קללת יעקב מתה רחל וכן יעקב נענש והורידו מחייו 33 שנים, שהיה אמור לחיות 180 שנה כימי יצחק אביו והורידו לו 33 שנים כמנין ''יחיה'' וחי רק 147 שנה כי ''ברית כרותה לשפתיים''.
ומובא בזוהר הקדוש (פ' פינחס מו.): שלושה הם הגורמים רעה לעצמם. שנים בעולם הזה ואחד בעולם האחר-הבא, ואלו הם: מי שמקלל את עצמו, שהרי למדנו, ממונה אחד נתמנה לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו, הממונה הזה ושבעים אחרים הממונים תחתיו, לוקחים המילה ההיא-הקללה ואומרים אמן, ומעלים אותה למעלה ודנים אותו. והממונה ההוא רודף אחריו, עד שעושה לו ומשלים לו הקללה של המילה ההיא שאמר.
מי לנו גדול ממשה, שאמר: ''ואם אַיִן מחני נא מספרך אשר כתבת'' (שמות לב לב), ואמר לצורך. ואף על גב שהקב''ה עשה רצונו, עם כל זה לא ניצל מעונש. והרי אמרו שלא נזכר שמו של משה בפרשת ואתה תצוה, ונמחה משם. והרי העמידוהו. מי לנו גדול מדוד המלך, שאמר: ''אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום, בעד רשע לנגדי'' (תהלים לט ב), מהו בעוד רשע לנגדי? היינו אותו ממונה שנתמנה על זה, ולוקח המילה ההיא להזיק לו לאדם.
ובעוונותינו הרבים ישנן מעט נשים קלות דעת רגזניות וקולניות ופיהן מלא קללות נמרצות לילדיהן ובשעת כעס מוציאות מפיהן דברי נבלה כגון: ''שתלך ולא תחזור'' או ''הלואי שתידרס'' ''הלואי שתמות'' או יקרה לך כך וכך וכד', ובפיהן הרע מביאות אסון על זרעם ופותחות פה לשטן והבן אכן ניזוק מאותה קללה ועתידות לתת על זה את הדין. ואחר מעשה אין להשיב, ה' יצילנו. כמובן שאין בכוונתה למה שמוציאה מפיה כי אין רצונה שתיפגע אפילו אצבע קטנה שלו. אך אם מדת הדין מתוחה יש קיטרוג גדול והסטרא אחרא מקיימת את הקללה ואוי לאזניים שכך שומעות, והוא רחום יכפר.
ר' יעקב עמדין היעב''ץ מביא מעשה שקרה איתו, וכך הוא כותב: בא מעשה לידי מאחד מבני ברית בזוי ושפל מאוד מפחותי ההמון, הגם שלא עשיתי לו מאומה רע מימי ואף מימי לא הכרתיו, וקללני קללה נמרצת והרבה להכלים אותי ולבזותי בדברים קשים ומרים יורדים חדרי בטן. ואמר לי שמותר וגם מצוה לנתק מעי מקרבי ולחתוך מבשרי רצועות, וכל זה עדיין לא מספיק לעונשים שמגיעים לי לפי מעשי, כזה וכזה אמר בקללותיו. ולא התפעלתי כלל מדבריו ונענעתי לו בראשי. גם דנתיו לזכות ואמרתי לפי דמיונו המוטעה טוב עשה והותר לו דמי ומחלתי לו. אך עוונותיו ילכדונו למקצת הימים כתוא מכמר (הגהות למס' ברכות).
הגאון רבי יעקב מוצפי זצ''ל, סיפר פעם בדיבוק חברים: פעם אחת נכנסו אצלי שני אנשים לדין תורה, כל אחד טען את טענותיו בקול רם ובזעם. אחרי שהקולות חדלו והרוחות נרגעו, אמרתי: שלפי הטענות ששמעתי צריך צד ב' לשלם לצד א' סך כך וכך ולבקש ממנו מחילה ובזה יבוא הכל על מקומו בשלום. פתאום קם צד ב' ופתח את פיו כארי הלעוט אחרי הטרף והתנפל בזעקות ובצעקות עלי עד כדי בזיון, נדהמתי למראה עיני ולמשמע אוזני. ויצאו שני המתדיינים בפנים זועפות ובדיבורים נמרצים והלכו להם.
מאז הדיון והלאה נפגשתי עם צד ב' עשרות פעמים עד היום ואף פעם לא חשב לבקש סליחה על התנהגותו הפרועה, או סימני התנצלות באיזו צורה שהיא. ועם כל זאת כיבדתיהו כל פעם שנפגשתי עמו והשתדלתי לעזור לו ולהדריכו כמיטב יכולתי בבעיות שהיה נתקל בהם, כאילו לא היו דברים בינו לביני מעולם. וכאילו לא שמעתי מאדם זה מילה או דיבור של זלזול, עד שעלתה בלבי מחשבה והחלטה שאין זה אותו האיש שאמר את מה שאמר, ולכן אף לא הרהרתי אחריו ואפי' בתוך לבי לא הקפדתי מאומה (ארי עלה מבבל).
דוד המלך קילל את יואב בן צרויה ואת כל בית אביו בחמש קללות.
א''ר יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, מפני שקיבלן שלמה עליו.
''ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם'' (שמואל ב' ג כט). זב - מרחבעם. מצורע - מעוזיהו. מחזיק בפלך, אוחז מקל להשען עליו, מקל סבא - מאסא. נופל בחרב - מיאשיהו. וחסר לחם - מיכניה.
א''ר יהודה אמר רב: זהו שאומרים הבריות נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל (סנהדרין מח:).
מסופר במדרש רבה: רבן גמליאל השיא את בתו, אמרה לו: אבא, התפלל עלי! אמר לה: יהי רצון שלא תחזרי לכאן. ילדה בן זכר, אמרה לו: אבא, התפלל עלי! אמר לה: יהי רצון שלא יכלה ''אוי'' מפיך. אמרה לו: שתי שמחות באו לי ואתה מקללני?! אמר לה: שתיהן תפילות וברכות הן. מתוך שיהיה שלום לך בביתך - לא תחזרי לכאן. ומתוך שיהיה בנך קיים - לא יכלה ''אוי'' מפיך. אוי שלא אכל בני, אוי שלא שתה בני, אוי שלא הלך בני לבית הכנסת.
מסופר בגמ': ראו חכמים את רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שעמד והמתין כדי לקבל מהם ברכה, אמרו לו: מה רצונך כאן? אמר להם: אבא שלח אותי לקבל מכם ברכה. שמעו חכמים את מבוקשו וברכו אותו ברכות חסרות פשר. אמרו לו: א. יהי רצון שתזרע - ולא תקצור ב. תכניס - ולא תוציא ג. תוציא - ולא תכניס ד. שיחרב ביתך הקבוע - וישאר רק האכסניה המקום שאתה מתארח בו העראי ה. יתבלבל שולחנך, שיהיה מבולגן ו. ולא תראה שנה חדשה.
הבן שמע דברים שנראים כקללות נמרצות עזב את החכמים במפח נפש. כשבא אצל אביו אמר לו בטרוניא, אבא! שלחת אותי אצל החכמים לקבל ברכה, ולא די בכך שלברך הם לא ברכוני אלא להיפך הם ציערו אותי צער עמוק. שאל רשב''י את בנו: מה אמרו לך? אמר לו: כך וכך אמרו לי, והבן ציטט באזני אביו את ה''ברכות'' שאמרו לו. א''ל רשב''י: אכן כולם ברכות הם, אמנם ברובד שטחי הם נראות קללות שתצלינה אזניים משמוע אותם, אבל, אם מתעמקים בדבר רואים ברכה, וזה פשרן:
א. תזרע ולא תקצור - תוליד בנים ולא ימותו בחייך, תוליד ולא תקבור, לא תהיה אב שכול חלילה.
ב. תכניס ולא תוציא - תכניס כלות הבית שדרך הכלה הולכת אצל הבעל, והבנים שלך לא ימותו שהכלות יצטרכו לצאת ולעזוב את ביתך ולשוב לבית אביהן כאלמנות.
ג. תוציא ולא תכניס - תוציא את בנותיך, תחתן אותן ולא ימותו הבעלים שלהן ולא ישובו חזרה לביתן כאלמנות.
ד. יחרב ביתך הקבוע וישאר רק העראי - יחרב קברך, כלומר שתחיה לאורך ימים ולא תבוא לקבר וישאר רק ביתך העראי זה שאתה גר בו שאתה מתאכסן בו שתחיה ותעמוד בתוכו עד בוא עת פקודה. שהרי העוה''ז נחשב לאכסניה עראית והעוה''ב נחשב לבית קבוע, שכתוב: ''קרבם בתימו לעולם'' (תהלים מט יב) - אל תקרא קרבם אלא קברם.
ה. יתבלבל שולחנך - בבנים ובבנות, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך ומדרך הקטנים לעשות בלאגן.
ו. ולא תראה שנה חדשה - שאשתך לא תמות בחייך ולא תישא אשה אחרת עליה, שאם מתה אשתו של אדם והוא נושא אשה חדשה, עליו לקיים ושימח את אשתו אשר לקח שנה יהיה נקי לביתו (מו''ק ט:).
בפרשה מסופר: על עצת בלק ובלעם וה' מפר עצתם.
מובא בפרקי אבות: כל מי שיש בו שלושה דברים הללו - הוא מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר: ''להנחיל אהבי יש, ואצרתיהם אמלא'' (משלי ח כא). אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה כד): ''ואתה אלהים תורדם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך'' (אבות ה יט).
ורמז לדבר: הן אצל אברהם והן אצל בלעם נאמר נער ר''ת: נפש, עין, רוח.
לכאורה מדוע נאמר מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? שהמשנה תשאל מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? והתירוץ הוא - שבמבט ראשון בלעם היה נראה כלפי חוץ בדבורו והנהגותיו לא פחות מאברהם אבינו, הגה''ח ר' יחזקאל זצ''ל היה אומר: יכולים לשבת על יד השולחן של אברהם אבינו ולהיות תלמיד מובהק של בלעם הרשע. וזאת נראה בפסוקי התורה לפי פשט הפסוקים.
בלק שולח מלאכים אל בלעם ואומר לו: כי ידעתי - ע''י מלחמת סיחון, שעזרתו להכות את מואב ע''י שקללת את מואב - את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר (כב ו). בלעם היה יודע לכיון השעה שהקב''ה כועס בה והיה מקלל ומברך בה'. ''ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, וישבו שרי מואב עם בלעם'' (כב ח). ה' נגלה אל בלעם ולא מרשה לו ללכת עמהם. ''ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם, כי מאן ה' לתתי להלך עמכם'' (כב יג). בלק שולח משלחת רמת מעלה ''שרים רבים ונכבדים מאלה'' ומבטיח לבלעם כבוד גדול ''כי כבד אכבדך מאד'' יותר ממה שהיית נוטל לשעבר, אני נותן לך. ''ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה'' (כב יח). ''ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה, ואדעה מה יסף ה' דבר עמי'' (כב יט).
בלעם נותן כבוד למלאך גבריאל. ''ויגל ה' את עיני בלעם, וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו, ויקד וישתחו לאפיו'' (כב לא). המלאך של רחמים היה ונעשה לו לשטן ומוכיח את בלעם ובלעם מתוודה, ''ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, ועתה אם רע בעיניך אשובה לי'' (כב לד). בלק שומע כי בלעם בא והוא יוצא לקראתו וטוען כנגדו מדוע לא באת וכי אני לא יכול לכבד אותך? ''ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכל אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר'' (כב לח). ''ויאמר בלעם לבלק התיצב על עלתיך, ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך, וילך שפי'' (כג ג). ה' נגלה לבלעם ושם משל בפיו: ''מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה' '' (כג ח). בלק מתרעם על בלעם ואומר לו: ''מה עשית לי, לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך'' (כג יא). ''ויען ויאמר, הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר'' (כג יב). בלק לוקח אותו שדה צופים, בלעם נושא משל שני ומדבר בשבח ה' ''לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה'' (כג יט). ''אל מוציאם ממצרים, כתועפת ראם לו'' (כג כב). בלק אומר לבלעם: ''גם קב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו'' (כג כה). ''ויען בלעם ויאמר אל בלק, הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אתו אעשה'' (כג כו). בלעם נושא משל שלישי ובו מברך את ישראל ''ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם לקב אֹיבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים'' (כד י). ''ועתה ברח לך אל מקומך... ויאמר בלעם אל בלק, הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי, אשר ידבר ה' אֹתו אדבר'' (כד יג). לפני שבלעם הולך למקומו אומר לבלק מה יהיה באחרית הימים: ''וישא משלו ויאמר, אוי מי יחיה משֻׂמו אל'' (כד כג) - מישמעאל, שיעשו צרות רבות ורעות לעם ישראל באחרית הימים עד שנצעק אוי. עד כאן הוכחנו לכאורה שבלעם ''צדיק''.
אך כעת נראה את ''צדקותו'' של בלעם נביא הגויים לפי ביאור חז''ל למקרא. רש''י שואל: מפני מה השרה הקב''ה שכינתו על עובד כוכבים רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לעכו''ם לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם. שבתחילה היו גדורין בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (כב ה).
אומר בעל הטורים, שבלעם דומה לתרנגול בג' דברים:
א. תרנגול נואף מכל - בלעם נואף מכל, רבע את אתונו.
ב. תרנגול יודע עתים, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה
בלעם יודע עתים, יודע לכוין את השעה שהקב''ה זועם בה.
ג. תרנגול דרכו לעמוד על רגל אחת - בלעם חיגר ברגל אחת.
מדותיו של בלעם הרשע:
א. עין רעה - אוהב בצע לא ישבע בצע, מלא קנאה ועינו רעה בשל אחרים, חריצות לקנות ממון ולצבור הון, בגלל חמדת הממון הלך לקלל את ישראל, שנאמר: ''אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב'' (כב יח). מכאן שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, אוהב כסף לא ישבע כסף.
ב. רוח גבוהה - שנאמר: ''נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון, מחזה שדי יחזה'' (כד טז), מתגאה ומתנשא אצל אחרים.
ג. נפש רחבה - שיעץ להפקיר בנות מואב לזנות, אילו לא היה בעל תאוה לא היה יועץ כדבר המחפיר הזה, שאין אדם מצווה ומיעץ לאחרים אלא לפי טבעו והלך רוחו. ואמרו חז''ל: ''בעור'' שבא על בעיר (סנהדרין קה.). ורש''י כתב: שבא על אתונו. וכן אמרו שאמרה לו האתון: ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה (ע''ז ד:). בלעם נקרא ''איש הדמים'' שהפיל בעצתו עשרים וארבעה אלף מישראל, ועליו נאמר: ''אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם'' (תהלים נה כד), פינחס הרגו בגיל 33 וי''א בגיל 34.
זהו שאומר התנא: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות ד כא). והוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעוה''ב. בלעם אומר למשלחת ששיגר בלק אליו ''מאן ה' לתתי להלך עמכם'' (כב יג) - אומר רש''י: אלא עם שרים גדולים מכם. לא מתאים לי לפי מעמדי לשבת סביב שולחן אחד עמכם. פירש את דבר ה' לפי רצונו ונטיית לבו. בלק נענה לדרישתו ומשגר אליו ''שרים רבים ונכבדים מאלה'' משלחת רמת דרג, כדי שרוחו הגבוהה תבוא על סיפוקה, ומפציר בו ''אל נא תמנע מהלך אלי: כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה'' (כב יז), ומה שאתה גוזר אעשה. למרות שהיה משכיל גדול היה מושחת במידות שפל ולא מוסרי, ולכן נקרא בלעם בלא-עם מלך בלי כתר כי אנשים מאסו במידותיו המושחתות ולא התלקטו סביבו.
כאשר ראה בלעם שרדיפתו אחר הכבוד נשאה פרי, חשף מידה נוספת ממידותיו - תאוה. וכך הוא אומר למשלחת: ''אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה''' (כב יח). הוא מוציא בפיו את רחשי לבו, חלומו הוא בית מלא כסף וזהב, זה עמד במרכז חייו הוא לא הטמין והצפין את מאווי לבו הפנימיים.
וכשהוא הולך בלהט לקלל את ישראל רואים את מידת הקנאה שבו ''וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו'' (כד ב) - ומפרש רש''י: ביקש להכניס בהם עין רעה.
כעת נראה את שנאתו של בלעם לישראל. בעל הטורים אומר: מדוע נקרא שמו בלק - שבא ללוק, למצוץ דמן של ישראל. בן צפור - שעף עליהם כציפור לקללם, ובלעם שנא אותם יותר מבלק, שהרי בלק אמר לבלעם: ''הנה עם יצא ממצרים'' (כב ה), ואעפ''י שאתה יעצת בזמנו לפרעה ''כל הבן הילוד היארה תשליכהו'' (שמות א כב), לא עזרה עצתך מאומה שיצאו ששים ריבוא הגברים לבד מטף, ואם תאמר מה מזיקך? ''הנה כסה את עין הארץ'' הרגו את סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן שהיו שומרים אותנו היו העיניים של המדינה. ''והוא יושב ממולי'' שיושב כנגדי ורואה אותי ואני איני יכול לראותו מפני ענני הכבוד המקיפים אותו, וקרובים הם להכריתני.
''ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה'' (כב ו). ובלעם אמר לה' שבלק אמר ''לכה קבה לי אתו'' (כב יא), שזו קללה יותר קשה מארה, שהוא נוקב ומפרש. זה ששינה בלעם את הלשון מ-''ארה'' ל-''קבה'', שעשה עורמה ותחבולה שאפילו אם לא יתן לו הקב''ה רשות לקללם קללה נמרצת וחמורה, יקללם לכל הפחות קללה קלה. אמר בלעם בלבו: אם אגיד לקב''ה שבלק ביקש ממני שאקללם קללה קלה ולא יתן לי רשות שוב לא אוכל לקללם כלל. לכן אתחכם ואבקש קללה חמורה אולי אקבל רשות לקלל קללה קלה. בלק ממשיך ואומר ''אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ'' (כב ו), איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם אמר לה' שבלק אמר ''אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו'' (כב יא) מן העולם. ''ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם'' (כב יב), אמר בלעם לה': א''כ אקללם במקומי, א''ל ה': ''לא תאר את העם'' אפילו חסרון כל שהוא. אמר בלעם לה': אם כן אברכם. א''ל ה': אינם צריכים לברכתך ''כי ברוך הוא''. משל - אומרים לדבורה לא מדובשיך ולא מעוקציך.
יהי רצון שנזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו כי ברוך הוא.
בלעם היה בדרגה גבוהה ''ויודע דעת עליון'' שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב''ה כועס בה, וזהו שאמר הנביא מיכה לישראל: ''עמי זכָר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה''' (מיכה ו ה). כשחטאו בשטים ועד שנכנסו לארץ וחטאו בגלגל עשיתי עמהם צדקות הרבה. מהו למען צדקות ה'? אמר להם הקב''ה לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותם הימים שהיה בלעם מצפה לקללכם כי בשעה שהקב''ה כועס בה, הקללות מתקיימות. שאלמלא כעסתי כל אותם הימים בהם זמם בלעם הרשע לקלל אתכם, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט - שום זכר ושארית. זהו שאמר לו בלעם לבלק: ''מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה''' (כג ח). אפילו זמן זעום לא זעם ה' בכל אותם הימים. מלמד שכל אותם הימים לא זעם ה' אפילו רגע קט ולא הצליח בלעם להוציא זממו לפועל. ''ואל זעם בכל יום'' (תהלים ז יב), וכמה זעמו? רגע, שנאמר: ''כי רגע באפו חיים ברצונו'' (תהלים ל ו). ויש עוד פסוק: ''לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבר זעם'' (ישעיה כו כ). מתי ה' כועס? בשלוש שעות ראשונות של היום ''דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות'' וכועס הקב''ה בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה. שזו כפיות טובה הרי ה' ממליך מלכים ולב מלכים ביד ה' והם משתחוים לחמה שהיא יציר כפיו ואחד ממשמשיו. ה' כועס כאשר הכרבולת של התרנגול מחוירה ונהיית לבנה והוא עומד על רגל אחת. שואלת הגמרא: כל שעה ושעה, כל הזמן הכרבולת מלבינה ברוב שעות היום ואינה בחוזק אדמימות? משיבה הגמ': כל הזמן יש בה שורות שורות אדומות מאוד כרגילותם ישנם נימים אדומים, ובאותה שעה אין בה שורות אדומות, מתבטל הצבע האדום והיא מחוירה כי אין הדם זורם בה.
היה מין - אפיקורוס כופר ורשע בשכנותו של רבי יהושע בן לוי, והיה מצער אותו מאוד בפסוקים מן המקרא שהיה מסלף הפסוקים ומקשה קושיות חצופות. יום אחד פקעה סבלנותו של ריב''ל, לקח תרנגול וקשר אותו לרגל המטה והמתין. אמר ר' יהושע בלבו כשתגיע אותה שעה שהקב''ה כועס אקלל את אותו מין. כשהגיע הזמן - שעת הזעם, נימנם ריב''ל והחמיץ את השעה, אמר: משמע שזה לא דרך ארץ לקלל, שהרי כתוב: ''גם ענוש לצדיק לא טוב'' (משלי יז כו), אין נכון לצדיק שיעניש ולא יהיה אדם שיענש בעבורו ''ורחמיו על כל מעשיו'' וכמו שאמרה ברוריה לרבי מאיר בעה''נ אל תאמר יתמו ''חוטאים'' מן הארץ אלא יתמו ''חטאים'' מן הארץ תתפלל עליהם שישובו בתשובה וממילא ורשעים עוד אינם.
א''ר יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, שהרי כתוב: ''ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה'' (דברים כג ו).
בלעם בא בכוונה מוצהרת לקלל את עמ''י, ובחסדי ה' התהפכו הקללות לברכות.
ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכבר אמר רבינו סעדיה גאון: ''אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'', ולא נתן לו רשות, ואמר: ''מה טבו אהליך יעקב'' (כד ה). ''ויעקב איש תם ישב אהלים'' (בראשית כה כז).
ביקש שלא תשרה שכינה עליהם ולא נתן לו רשות, ואמר: ''משכנותיך ישראל'', כמו שכתוב: ''ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם'' (שמות כה ח).
ביקש שלא תהיה מלכותן נמשכת - כצאן שאין להם רועה, ובנ''י בני מלכים הם. ולא נתן לו רשות, ואמר: ''כנחלים נטיו'', מלכות ארוכת טווח. אין מושחים את המלך אלא על הנהר, כדי לרמוז שתמשך מלכותו כמעיין.
ביקש שלא יהיו להם זיתים וכרמים ולא נתן לו, ואמר: ''כגנות עלי נהר''.
ביקש שלא יהיה ריחם נודף ממצוות - שלא יהיו מפורסמים בכבוד לשם ולתהילה ולא נתן לו, ואמר: ''כאהלים נטע ה''' שיהיה ריחם כבשמים שנודף למרחוק ''מר אהלים וקנמון'' (משלי ז יז).
ביקש שלא יהיו להם מלכים בעלי קומה - שלא תהיה להם משמעת ולא נתן לו, ואמר: ''כארזים עלי מים'', מלכים בעלי שעור קומה כארזים וכולם סרים למשמעתם.
ביקש שלא יהיה להם מלך בן מלך - שהם ממשיכים השושלת יודעים תכסיסי מלחמה ומשתמשים בגינוני מלכות. ולא נתן לו, ואמר: ''יזל מים מדליו'' מלך בן מלך ונמשכת השרשרת.
ביקש שלא תהיה מלכותן שלטת באומות - כדי שלא יהיו ''אור לגויים'' ולא נתן לו, ואמר: ''וזרעו במים רבים'' מים רבים המים הזדונים - הגויים לא יוכלו לכבות את האהבה - עמ''י ונהרות לא ישטפוה.
ביקש שלא תהיה עזה מלכותם - אלא מנהיגים חלשי אופי רכרוכיים, ולא נתן לו, ואמר: ''וירם מאגג מלכו'' שתהיה מלכותו עזה יותר מאגג מלך עמלק שהיה עז ביותר בין האומות.
ביקש שלא תהיה איומה מלכותם ולא נתן לו, ואמר: ''ותנשא מלכותו'' מלכות בעלת שררה ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.
א''ר אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה - כל הברכות של בלעם חזרו לקללה כמו שהיתה כוונתו בתחילה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא יפסקו מישראל לעולם, כמו שאמרו חז''ל: מיום שחרב ביהמ''ק, אין לקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח.), שנאמר: ''ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך'' (דברים כג ו). קללה ולא קללות, אחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם ולא כל הקללות לברכות שחזרו.
ויה''ר שיקויים בנו הפסוק (ישעיה נט כא): ''ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'' (סנהדרין קה:).
הפטרה: מלכים א' פרק יח פס' מ''ו פרק י''ט
בהפטרה מסופר: שאליהו קינא קנאת ה'.
ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואוָתר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה:
בפרשה מסופר: שפינחס הוא אליהו קינא קנאת ה'.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: לכן אמר, הנני נתן לו את בריתי שלום: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל:
בהפטרה מסופר: שאליהו קינא קנאת ה'.
ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואוָתר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה:
בפרשה מסופר: שפינחס הוא אליהו קינא קנאת ה'.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: לכן אמר, הנני נתן לו את בריתי שלום: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל:
(מו) וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה: יט (א) וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: (ב) וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: (ג) וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם: (ד) וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אחת) אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: (ה) וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: (ו) וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: (ז) וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: (ח) וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: (ט) וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: (י) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: (יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה: (יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: (יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: (יד) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: (טו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: (טז) וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: (יז) וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע: (יח) וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ: (יט) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו: (כ) וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ: (כא) וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ:
בהפטרה מסופר: שאליהו קינא קנאת ה'.
''ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו'' (מ''א יט א) - סיפר לה את כל המופתים שעשה אליהו בהר הכרמל שירדה אש מן השמים - איש נענה באש משמי גבוהים, ואכלה את הקורבן כמ''ש: ''ותפל אש ה' ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה לחכה'' (יח לח), וכל העם רואים את המחזה המרהיב אשר הפליא לעשות. וכן שהרג את נביאי הבעל - נביאי השקר בחרב הוכו עד בלתי השאיר להם שריד ופליט - איש זעף על עובדי חמנים. והוריד מטר אחר שנשבע שלא יהיה מטר שלוש שנים - ועפ''י דברו ירד מטר ויהי גשם גדול לארץ השוקקה.
''ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר'' (יט ב), אין איזבל בת אתבעל מלך צידון מעיזה לנקוט צעדים דרסטיים נגד אליהו בגלוי. היא חוששת גם חוששת מפני העם שעדיין עומד תחת הרושם של החויה שראו זה עתה - איש מוסריו הקשיבו כמהים וקראו ''ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים'' (יח לט) - איש סחו אחריו ה' הוא האלהים, כי עין בעין ראו את האמת. ולכן היא מסתפקת באיומים כדי שיברח מפניה ותפטר ממנו כי אם ישאר שם קרוב הדבר שהעבודה זרה תתבטל ואחאב וכל ישראל יחזרו בתשובה שלימה ויהיו עובדי ה'.
''וירא ויקם וילך אל נפשו ויבא באר שבע אשר ליהודה'' (יט ג), כיון שראה אליהו עצמו בסכנה קם והלך אל נפשו, והלך לבאר שבע כדי לצאת מרשותו של אחאב, שבאר שבע היא בארץ יהודה. אליהו הבין כוונתה ולמד מיעקב אבינו שברח והלך לנפשו, אמנם לא כיעקב שברח לחרן מפני עשו כי רצה להורגו נפש, כפי שאמר: ''יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'' (בראשית כז מא).
''וינח את נערו שם'' - נערו הוא עובדיה. עובדיה היה אחד מארבעה תלמידים שהיו לאליהו, והם: אלישע בן שפט, עובדיה, מיכיהו בן ימלה ויונה בן אמיתי.
''ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואוָתר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה'' (יט י).
''קנא קנאתי לה''' - מקנא הייתי קנאת ה' להרוג את נביאי הבעל המתעים את ישראל עד שעזבו בריתך שכרתָ עמם בהר סיני. ולעצור המטר על אשר עזבו בריתך.
''את מזבחותיך הרסו'' - כמ''ש: ''וירפא את מזבח ה' ההרוס'' (יח ל) - חז''ל פירשו: שאליהו לימד קטגוריה על ישראל כשאמר קנא קנאתי לה' אלהי הצבאות.
''כי עזבו בריתך בני ישראל'' - אמר לו הקב''ה: בריתי, שמא בריתך?!
''ואת מזבחותיך הרסו'' - אמר לו: מזבחותי, שמא מזבחותיך?!
''ואת נביאיך הרגו בחרב'' - אמר לו: נביאי הם ואתה מה אכפת לך?!
ולכן בברית מכינים כסא מעוטר לאליהו הנביא שנקרא ''מלאך הברית'', שיבוא ויראה הברית על שאמר ''כי עזבו בריתך בני ישראל'', וכשמניחו אומר: ''זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית זכור לטוב''. וסגולה להניח התינוק על הכסא שישמור הברית וכן שיברכו אליהו. ושלושת בעלי ברית אברהם אבי הבן המוהל והסנדק וכן כל הנוכחים בעת המילה מתכפרים עוונותיהם על פי דברי אליהו לה' והבטחתו לכפר, וזהו שנאמר: ''תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל'' (במדבר כה יג).
אמר לו: ''ואוָתר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה'' - אעפ''י שנשארו מאה נביאים שהחביא עובדיה. כי אלו לא היו ידועים לאיזבל, ואליהו התכוין על נביאים שהיו ידועים לה.
גדולה מילה
השל''ה הקדוש אומר: שכר מצוות מילה גדול ומופלג מאוד. כי. המלאכים הממונים על המילה לוקחים את הדם ושמים אותו במקום מיוחד, וכשהקב''ה כועס על ישראל הוא מסתכל בדם הזה ומתמלא רחמים.
ומעשה היה בזמנו של רשב''י שהגויים גזרו 3 גזירות על ישראל: א. שיחללו שבת ב. שלא יקיימו מצוות מילה ג. שלא ישמרו טהרה.
היה חכם יהודי בשם ראובן ראה את הצרה הגדולה הזו והחליט לבטל את הגזירות. התלבש כמו הגויים והתחבר אליהם. שאל אותם: אדם שיש לו אויב האם רוצה שהאויב יהיה עשיר או עני? אמרו לו: ודאי שיעני! א''ל: א''כ למה גזרתם על האויב לא לשמור שבת, הרי עד עכשיו עבדו ששה ימים בשבוע והרויחו סכום מסוים וכעת יעבדו שבעה ימים בשבוע ומשכורתם תיגדל וירויחו יותר? התשובה מצאה חן בעיני השרים וביטלו את גזירת השבת.
שוב שאל אותם: מה רוצה אדם שאויבו יהיה גיבור או חלש? אמרו לו: ודאי חלש! א''ל: א''כ מדוע גזרתם על האויב לא למול את בניהם, הרי ע''י המילה אדם נחלש מאוד והפרופיל שלו יורד? התשובה מצאה חן בעיניהם וביטלו את גזירת המילה.
אח''כ שאל אותם: האם אתם רוצים שהאויבים יפרו ירבו ויעצמו? אמרו לו: ח''ו! א''ל: א''כ הרשו להם לשמור טהרה, כי במנהגי היהודים ישנם הרחקות בין איש לאשתו בזמן שאינה טהורה וכך אין להם הרבה פנאי לקיים מצוות פריה ורביה, וגם זה מצא חן בעינהם וביטלו גם גזירה זו.
לימים נודע להם שהיועץ אינו אלא חכם יהודי שהתחזה לאחד מהם וכך טירפד את גזרותיהם ולכן חזרו וחידשו גזירותיהם.
ומובא במדרש תנחומא: שהקב''ה הבטיח לאברהם אבינו בשבועה כי כל אחד שנימול לא ירד לגיהנם, ואברהם אבינו עומד מוכן בשער הגיהנם לשמור שכל יהודי שאות ברית קודש חתום בבשרו לא יכנס לגיהנם.
בזמן שמלכות אפרים מנעו את המילה, עמד אליהו איש האלהים וקנא קנאה גדולה, שנאמר: ''ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל'' (יט י). א''ל הקב''ה: חייך! שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה תהיה נוכח שם ותראה במו עיניך. א''ל אליהו: רבוש''ע! אתה יודע שאני מקנא לשמך יתברך, אם אופיע במקום הברית ואבי הבן יהיה שם והוא בעל עבירה לא אוכל לסבול להיות שם, הבטיחו השי''ת שיכפר לבעל הברית על עוונותיו. המשיך אליהו ואמר: אפשר שיהיה המוהל בעל עבירה, הבטיחו שיכפר גם לו. המשיך אליהו: ואם הסנדק יהיה בעל עבירה לא אוכל לסבול להיות שם, הבטיחו השי''ת שיכפר לכל קהל הנמצאים במקום הברית, וזה שכתוב: ''תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל'' (במדבר כה יג). ופינחס הוא אליהו (טעמי המנהגים). בזכות מצוות מילה
מעשה נורא קרה עם השר הגדול רבינו דון יצחק אברבנאל זצ''ל: שהיה איש נבון וחכם בחכמת התורה ובשאר חכמות. היה מדינאי, פילוסוף, רופא ומפרש המקרא. לאחר מות אביו מילא את מקומו כשר האוצר של מלך פורטוגל אלפונסו ה-5, נקרא לשרת את מלך קסטיליה פרידיננד ואשתו איזיבלה. שבזמנם היה גירוש ספרד ואף דון יצחק גורש כיתר אחיו היהודים. גם בנאפולי נקרא דון יצחק לחצירו של פרנסה ה-1.
היה איש תם וישר וירא אלהים ומקפיד במצוות קלה כבחמורה ובפרט חיבב מצוות המילה והיה מל תינוקות ומכניסן בבריתו של אברהם אבינו. כראות מלך ספרד כך לקחו לו לשר האוצר ואיש סודו הנאמן וכל כתבי סודותיו היו מסורים בידו, חיבבו וקירבו אליו עד מאוד.
ויקנאו בו השרים הנוצרים וישטמוהו, ויאמרו למלך אתה נותן אימון מלא בשר האוצר היהודי והבריות מרננים אחריו שאינו טומן ידו בצלחת וכל העושר הרב שלו בא מקופת המדינה בדרכים לא כשרות, עושה עושר שלא במשפט. המלך דחה אותם בקש ולא קיבל את טענותיהם, אך אחר הפצרות רבות ונישנות שהירבו ללחוץ אותו בדבר ואמרו שהוא מחפה על השר היהודי ובראש המסיתים עמד שר קתולי שמרוב שינאה וקינאה לדון יצחק לא שקט על שמריו עד שהוציא מחשבתו אשר זמם לפועל, והמלך נאלץ לעשות כדברי השרים.
ויקרא אליו את דון יצחק ויאמר לו: כבוד השר הרי אתה יודע שאני נותן בך אמון מלא אך מה אעשה והשרים לוחצים עלי לבדוק אחריך, לכן אבקשך להגיש בפני הצהרת הון ומס רכוש, אמר השר את פי המלך לא אמרה אך תן לי זמן שלושה ימים כדי שאוכל לעיין בניירות ואערוך רשימה מדויקת. אמר המלך: כדברך כן הוא. והשיב לשרים שבעוד שלושת ימים יגיש בפניהם את הדו''ח.
אכן כעבור שלושה ימים שציפו בכיליון עינים הגיש את הדו''ח המיוחל ובו היה כתוב שאמדן עושרו מסתכם בכשבע מאות אלף זהובים. כשמוע זאת השרים מילאו פיהם צחוק ואמרו למלך: כבוד המלך רום מעלתו! השר היהודי משטה בך, הרי רק ארמונו בלבד עולה בכפליים מסכום זה שהגיש בפניך ועוד לו שדות וכרמים ונכסי נדל''ן והשקעות בבנק. הביאו שמאי להעריך את רכושו ואכן אישר את דבריהם שהחשבון שהגיש שר האוצר אינו מגיע למחצה לשליש ולרביע מנכסיו. ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, אך המלך לא הענישו על כך אלא שמר הדבר בלבו.
השר הקתולי שעדיין הקנאה קיננה בלבו חיפש כיצד לטמון לו מוקש וללכדו בפח. והנה עלתה בלבו מחשבה רעה לשחד את המשרת של השר וממחשבה למעשה ניגש אל המשרת הנכרי שהיה נאמן ביתו של שר האוצר והציע לו שלמונים מאתיים זהובים שוחד והשוחד יעוור עיני חכמים, ותמורת השוחד ביקש שיגנוב מסמכים סודיים מהכספת של שר האוצר ויעבירם אליו, המשרת ניגש אל הכספת בלט והוציא ממנה מסמכים סודיים ביותר שבין המלך ושר האוצר והעבירם אליו.
באחת הפגישות כשנועד השר הקתולי עם המלך הזכיר כבדרך אגב סוד כמוס שרק המלך ושר האוצר ידעו עליו. תמה המלך ושאל: מניין לך ידיעה סודית זו?! ענהו השר: דון יצחק היהודי גילה לי ולא רק סוד זה גילה לי ואני מאמין שכשם שגילה לי כך גילה לעוד שרים בממלכה, כך רצה לחרחר ריב ומדון ביניהם.
חרה אפו של המלך עד מאוד על ששר האוצר הפר אמונים וגילה סודות הממלכה וגמר אומר בליבו להרגו נפש. אך מכיון שידע המלך ששר האוצר יש לו אהדה רבה בצבור ובפרט אצל הסוחרים ושועי ארץ, ובכדי שלא תרעש הארץ על הריגת שר האוצר החליט להרגו בצינעא.
מחוץ לעיר הבירה במרחק ארבע פרסאות היה מפעל ליצור לבנים ובו כבשן אש הדולק רצוף יומם ולילה לא ישבות. החליט המלך להשליכו לתוך הכבשן ויעלם בחטף ואף שר האוצר לא ידע לקראת מה הוא הולך.
קרא המלך לשר האוצר ואמר לו: יש לי שליחות חשובה ביותר ומכיון שאתה איש אמוני אני רוצה שאתה תבצע אותה. מסר בידו אגרת מלכותית חתומה בחותם המלך, וציוה עליו שילך דחוף למפעל הלבנים וימסור אגרת זו ביד מנהל המפעל, ובאגרת היה כתוב בזה הלשון:
לכבוד מנהל הלבנים שלום רב!
זוהי פקודה סודית מאת המלך, נא להשליך לתוך כבשן האש את מוסר אגרת זו ללא שהיות וללא דין ודברים!
על החתום מלך ספרד ירום הודו.
כמובן שרבינו יצחק לא ידע את תוכן האגרת. ובזה חשב המלך להפטר מן השר וכך יעלם שר האוצר היהודי מן האופק מבלי שיוודע דבר העלמותו לאיש.
שר האוצר מיהר לקיים את פקודת המלך, ויאסור את מרכבתו ואת משרתו לקח עמו, מתהלך בתומו צדיק. הם יצאו את העיר לא הרחיקו והנה הבחינו באיש יהודי העומד על פרשת דרכים ומאותת לעגלון לעצור, השר בראותו את חזות היהודי ציוה על העגלון לעצור את המרכבה לשמוע את מבוקשו של היהודי. היהודי בראותו את השר הכירו שהוא רבינו דון יצחק אברבנאל שהוא גם מוהל מומחה, ויאמר לו: כבוד הרב! לפני שמונה ימים נולד לי בן זכר במזל''ט והיום זה יום מילתו. הזמנתי מוהל אך לצערי נפל המוהל למשכב ונבצר ממנו להגיע, לכן נפשי בבקשתי שיואיל כבודו לסור לביתי ולמול את בני לשמונת ימים כמצוות התורה: ''וביום השמיני, ימול בשר ערלתו'' (ויקרא יב ג). השר רבי יצחק הרהר קימעא בדעתו וחשב, הנה מצד אחד עלי למלא פקודת המלך בדחיפות ומצד שני עומדת לפני מצוות מלך מלכי המלכים של מילה בזמנה. והחליט שאת מצוות המלך אפשר ע''י אחר, והוא נענה לבקשת היהודי.
מה עשה? ציוה על משרתו הנכרי שיקח את אגרת המלך החתומה בטבעת המלך וימסרנה בידי מנהל מפעל הלבנים, וימתין לו שם עד שיסיים את מצוות המילה ואחר עריכת הברית יבוא בכוחות עצמו למקום המפעל. המשרת רכב למפעל והרב הלך למול את הרך הנולד, כמובן שעיכבו את השר לקיים מצות סעודת מילה ובתוך הסעודה הפצירו בו לשאת מדברות קודשו כיד ה' הטובה עליו. בסיום האירוע הלך הרב אל המפעל. בהגיעו לשער המפעל יצא לקראתו מנהל המפעל וקידם את פניו בשמחה, ויאמר: כבוד השר רם המעלה! מדוע אדוני היה צריך להטריח את עצמו לכאן, וכי חשש שלא אקיים את פקודת המלך במלואה?! ידע כבודו מיד עם קבלת האגרת הסודית לידי לפי צו המלך ירום הודו ופקודתו השלכתי את המשרת לתוך כבשן האש בלא אומר ודברים.
המלים נעתקו מפי השר, והמנהל המשיך בדבריו: לפני מותו התודה המשרת באזני על עוונו והצדיק עליו את הדין שמגיע לו משפט מות, מפני שבגד באדונו השר ומעל באמונו וגנב מסמכים סודיים ביותר מהכספת ומסרם לשר הקתולי תמורת שלמונים שקיבל מאתיים זהובים טבין וטקילין. אורו עיניו של שר האוצר למשמע הדברים. ומאידך השתומם ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, שהבין מה היה צפוי לו אילו מסר את האגרת במו ידיו אחת דתו להמית, ונתקיים בו: ''שומר מצוה לא ידע דבר רע'' (קהלת ח ה), וראה במו עיניו כיצד: ''צדיק מצרה נחלץ, ויבא רשע תחתיו'' (משלי יא ח). וכל הסיפור על גניבת המסמכים היה חידוש בעיניו, והתחיל לשבח לפאר לרומם ולהלל להשי''ת ''שמר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם'' (תהלים צז י).
למחרת הלך לארמון המלך, בראות המלך את שר האוצר עומד לפניו מלוא קומתו נבעת ונדהם, שאל אותו: האם ביצעת את בקשתי, האם מסרת את האגרת ליעדה?
סיפר השר את כל הקורות אותו וכן את הוידוי שהתודה המשרת בפני מנהל המפעל, ואז ידעתי מדוע יצא הקצף עלי ולא היו פניך אלי כתמול שלשום, ובחסד ה' עלי נצלתי מפח יוקשים.
אמר שר האוצר למלך אם על המלך טוב ואם מצאתי חן בעיניך אנא צוה את משרתיך לערוך חיפוש פתע בבית השר הקתולי ושם ודאי תמצא את המסמכים שנגנבו מהכספת. המלך ברוב אהבתו אליו שלח מיד לערוך חיפוש מדוקדק בביתו ואכן נמצאו כל המסמכים הסודיים שנגנבו, ואז ידע המלך מהיכן ידע השר את הסודות הכמוסים ותיכף ציוה המלך לתלות את השר הסורר ונתקיים בו: ''הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם'' (אבות ד כח), כן יאבדו כל אויבך ה'.
אחר שהוציאו את השר הקתולי להורג אמר המלך אכן התברר שלא מעלת באמון שנתתי בך, אך טענה יש לי עליך. מדוע כשביקשתי שתגיש בפני הצהרת הון את חשבון רכושך, הגשת סכום זעום ביחס לעושרך הרב ואך. שחוק והיתול הוא להאמין בחשבון שהגשת בפני, בשעה שרכושך עולה עשרת מונים על אשר הצהרת? ויענהו רבי יצחק: אדוני המלך ירום הודו! אמנם יש ברשותי הון רב כהנה וכהנה, אך אינני רואה שהוא רכושי לצמיתות, כי הכסף שאדם נכסף אליו נקרא זוזים על שם שהם זזים מאדם לאדם ברצונו ושלא ברצונו. ולפעמים אדם מפסיד את רכושו הן ע''י גניבה, שריפה, מס הכנסה, נפילה בבורסה, הפסד בעסקים וכו'. אם למשל המלך יתן פקודה להחרים כל רכושי לאוצר המלוכה מי יאמר לו מה תעשה ומי יאמר לו מה תפעל. החשבון שמסרתי להוד מלכותו זהו כסף שהוצאתי מרשותי לצרכי צדקה וחסד, כסף זה הוא שלי ולא יוכל איש ליטלו ממני, הוא גנוז למעלה במרומים. וזו היתה כוונתי בהצהרת הוני.
ראה המלך את כנות דבריו ומאז עלתה קרנו של שר האוצר בעיני המלך ובעיני השרים.
מובא בילקוט: שהתרעם השי''ת על אליהו הנביא על אשר איננו מלמד זכות על ישראל ומאז ומתמיד רק מקנא, גם בשטים קינא לה'. על כן ציוה עליו למשוח את אלישע נביא תחתיו.
כאשר אליהו יוצא באשמה כה חריפה נגד ישראל, שלפיה ראויים הם רק לכיליון ואיננו משתדל כיאות למנהיג ישראל, להפך בזכותם ולסנגר עליהם. אומר לו הקב''ה: מנהיג ישראל צריך לבקש רחמים על העם אפי' בזמן שהם רעים וחטאים לה' ולהמציא עליהם זכויות והמלצות במקום למנות את חטאיהם.
בזמן שמדברים אל החוטאים עצמם, יש להוכיחם בדברים קשים כדרבנות, אולם כשהמנהיג מדבר עליהם לפני השי''ת, עליו ללמד זכות ולבקש רחמים בעדם (כוכב מיעקב).
הרב הצדיק רבי חיים יוסף זוננפלד זצ''ל, היה כידוע קנאי מופלג ביחס לחילוניים ותמיד היה יוצא נגדם בדברים חוצבים להבות אש. שאלו אותו פעם: הלא דרכו של צדיק היא, להמליץ תמיד טוב על ישראל וללמד עליהם רק זכות? השיב הרב ואמר: האמינו לי כי בכל יום אומר אני תהלים ובוכה לפני השי''ת אף בעד הגרועים שבישראל. אך כל זה אינו אלא כלפי שמיא, ואילו את הרשעים עצמם מחוייב אני להוכיח בדברים קשים וחריפים ביותר, למען לא ילמדו אחרים ללכת בדרכיהם הנלוזות ולמען יחזרו הם למוטב.
''ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק, ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם: ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך: והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע'' (יט טו).
אי אפשי בנבואתך מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בניי (רש''י), ועוד אחר שתעלה בסערה השמימה (מצו''ד), וכן שאתה רוצה להסתלק מן העולם שאמרת לי ''קח את נפשי'' (רד''ק). לפי שביקש נקמה מישראל ציוה לו המקום למשוח את אלו והם יהיו השלוחים בדבר הנקם. כי חזאל ירבה להשמידם והנמלט ממנו ימית יהוא כי יהרוג כל בית אחאב שהיו עובדי ע''ז וכל עובדי הבעל, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. ארז''ל הם הנערים המנוערים מן המצוות שהרגם בקללתו (מצו''ד).
''וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר, ויעבר אליהו אליו וישלך אדרתו אליו'' (יט יט). ע''י השלכת האדרת מסר לו סודות החיים וסודות הנבואה ועשיית המופתים כדי שיהיה נביא גמור כמותו. אלישע הבין את המשימה אשר נרמזה בהשלכת האדרת, וערך לעם זבח פרידה ויתן לעם. מרוב שמחה עשה משתה, אח''כ עזב את אחוזת משפחתו המובטחת ונטל ברצון ובשמחה את התפקיד על עצמו. בכך הוא הראה שהבין היטב את המפנה בחייו ואת המשמעות הרבה שקריאה זו הטילה על חייו.
לעתיד לבוא הקב''ה ישיב נשמתו של אליהו התשבי שעלתה בסערה השמימה, אל גוף נברא כגופו הראשון, כי גופו הראשון שב אל הארץ בעלותו כל יסוד אל יסודו, מעפר באת ואל עפר תשוב. וכתב אבודרהם: שלא מת אליהו כמות כל האדם, אלא שהעלתהו רוח סערה מן הארץ עד גלגל האש ושם כלה בשרו ושב אל יסודו והרוח שבה אל האלהים, ואחרי שיחיה אותו בגוף ישלחנו לישראל לפני יום המשפט והוא יום ה' הגדול והנורא, ויזהיר את ישראל שישובו בתשובה בכל לב לפני בורא עולם, והשבים ינצלו ביום המשפט.
הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות אמן.
בפרשה מסופר: שפינחס הוא אליהו הנביא קינא קנאת ה'.
מעשהו הנועז ומסירות נפשו של פינחס נידון בהרחבה בדברי חז''ל, הגמ' במסכת סנהדרין אומרת: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו - בני אדם כשרים המקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו וממיתין אותו בשעה שרואין המעשה. אבל לאחר מכן אין מיתתו מסורה לבית דין והלכה למשה מסיני היא.
''בקנאו את קנאתי בתוכם'' - כותב הרמב''ם: הלכה זו שקנאין פוגעין בו נאמרה רק כאשר העבירה נעשתה בפרהסיא קבל עם ועדה, זהו שאמר הכתוב ''בתוכם''.
הנביא מלאכי פיקד על מבצע טיהור הנשים הנכריות שחלק מהעולים הביאו איתם מהגולה. וכך מוכיחם הנביא: ''בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר: יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות'' (מלאכי ב יא).
כלומר: העבירה של נישואין עם גויה, הוא חיוב כרת בידי שמים.
א''ר חסדא: הבא לימלך אין מורין לו - קנאי הבא לימלך בבי''ד בשעת מעשה אם יפגע בו וימיתו, אין מורין לו להמיתו, שהלכה זו לא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נימלך בב''ד. אם הוא קנאי והגיע לדרגה גבוהה של קדושה מתוך טוהר לב מותר לו להמית את הבועל, רק למי שמידת האמת מתנוצצת בו להיות מאוהבי השי''ת עד כדי מסירות נפש על כבודו יתברך, כדכתיב: ''אהבי ה' שנאו רע'' (תהלים צז י), ולכן זו הלכה ואין מורין כן, כי מי יודע מה בלבו של אדם.
ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פינחס, נהרג עליו - אם פירש זמרי מן האשה כזבי והרגו פינחס לאחר מכן, פינחס נענש ונהרג עליו כדין רוצח נפש, שלא נאמרה הלכה זו אלא בשעת מעשה, רק בשעת העבירה שדמו חם בקרבו ניתן רשות לקנאי לפגוע בחוטא.
נהפך זמרי והרגו לפינחס, אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא - אם זמרי היה עומד על נפשו והופך פניו אל פינחס שעמד מולו והורגו מדין הבא להורגך השכם להורגו. במקרה זה אין זמרי נחשב לרוצח ואינו נהרג עליו, כי הוא התגונן על נפשו. והרי פינחס רודף הוא כי לא נשלח ע''י בי''ד להרגו אלא מתוך קנאותו.
''ויאמר משה אל שפטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור'' (כה ה), בנות מואב פיתו את בנ''י להגרר אחר העבודה זרה שלהן ''בעל פעור''. הן עשו זאת בערמה ובתחבולה ע''י שהעמידו דוכנים למכירת בגדי פשתן במדבר סיני שהמקום חם ובגד פשתן הוא בגד קליל, וכשבחור היה בא לקנות היו מכניסות אותו פנימה ושם המתינה לו בחורה צעירה מקושטת ומבושמת ובקבוק יין מונח אצלה ומפתה אותו וכשתקף יצרו עליו ולא יכל לעמוד בפיתוי ואמר לה: השמעי לי! היתה מוציאה את הע''ז דמות פעור מחיקה ואומרת לו: אם אתה רוצה שאשמע לך השתחוה לפעור! וכך החטיאו אותם וילכו אחר ההבל ויהבלו. ולכן משה ציוה את השופטים להרוג את החוטאים הנצמדים כצמיד פתיל לבעל פעור בתליה.
הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הם דנים דיני נפשות ואתה יושב ושותק?! בני שבט שמעון נפגעו שנשיאם לא נבחר כשופט להרוג בחוטאים ונשאר מחוץ למערכת השופטים שהקים משה. ולכן באו אל נשיאם בתלונה, הדיינים שהעמיד משה דנים דיני נפשות וכיצד אתה יושב בחיבוק ידים ושותק, הרי אתה צריך למחות בהם? כשמוע זאת זמרי נפגע עד עמקי נשמתו ותלונתם דירבנה אותו לפעול נגד משה.
מה עשה? עמד וקיבץ עשרים וארבע אלף מישראל והלך אצל כזבי, א''ל: השמעי לי! א''ל: בת מלך אני, וכן ציוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם! למנהיג עם ישראל והוא משה רבן (ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל) מפני שכבר בעבר הוא נשא מדינית את ציפורה בת יתרו כהן מדין, וכונתו בזה לרמוז לישראל אל יחושו בבנות מדין שכבר התירו פרושים את הדבר. אמר לה: גם אני נשיא שבט ויש לי עוד מעלה נוספת, אני גדול ממשה שאני שני לבטן והוא שלישי לבטן - שבט שמעון גדול משבט לוי, שאילו שבט לוי נולד שלישי לבטן לאה ואילו שבט שמעון נולד שני לבטן לאה.
תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר: אסורה, בת יתרו מי התירה לך?
מכיון שנפגע זמרי החליט לארגן מרד המוני נגד משה רבינו. תפש את כזבי בבלוריתה החזיקה בשערה הארוך דרך הפקרות שהוא סמל הפריצות אצל בנות הגויים, והביאה אצל משה כדי לנגח אותו ושאלו בזילזול לעיני העם וקראו ''בן עמרם''! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר: אסורה, כיון שהיא גויה הרי גם אתה נשוי לגויה ציפורה בת יתרו כהן מדין שהיה כומר לע''ז. א''כ מי התירה לך? ומשה קודם מתן תורה נשאה, וכשניתנה תורה כולם בני נח היו ונכנסו לכלל מצוות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב.
נתעלמה ממשה רבינו ההלכה שנאמרה לו בסיני ''הבועל ארמית קנאין פוגעין בו'' והשתררה מבוכה רבתי, מיד התעשת פינחס ותפש את הפיקוד ושאל את משה לא כך לימדתני ברידתך מהר סיני ''הבועל את הכותית קנאין פוגעין בו''? א''ל משה: זו לא הלכה פסוקה, אלא ''קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא'' קורא האגרת יהיה השליח המבצע, עליך להסיק מסקנות לבד ולבצען, משה לא פסק לו אלא אמר ברמז ובדרך משל.
''ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו'' (כה ז) - רומח הוא מוט עץ ארוך שבראשו נעוץ דקר מתכתי חד. שלף את הברזל שבראש העץ של הרומח והניחו במלבושו והיה נשען והולך על מקלו, השתמש בו כמקל הליכה - מקל סבא כדי להטעות את בני שבט שמעון שלא ירגישו שהוא הולך להרוג את נשיאם זמרי. תושיתו של פינחס שקיים בעצמו ''הוי עז כנמר'' אכן הועילה, ככתוב: ''ותעצר המגפה מעל בני ישראל'' (כה ח).
וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון - כשהגיע ''למרכז התרבות'' אמר: היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון? כלומר אתם מפקירים את עצמכם אחר בנות מואב, ומדוע לא אעשה גם אני כמותכם. וכי שבט לוי גדול משבט שמעון שאהיה פרוש יותר מכולכם? כדי שהשומרים - המאבטחים ירשו לו להכנס פנימה היה עליו להראות את עצמו כאחד משלהם, וביקש גם הוא להשתתף במפגש ההוללות שהרי שמעון ולוי אחים שותפים שוה זכויות. כשראו רב כזה נכבד כפינחס ממשפחה מיוחסת שאף הוא נימנה איתם ונסחף בזרם זו היתה הזדמנות פז בשבילם להכניסו בסבר פנים יפות, אמרו: הניחו לו אף הוא לעשות צרכיו נכנס, הרשו לו להכנס לקובה שאף הוא רוצה כמותינו לשמש עם בנות מואב ואין אפוטרופוס לעריות, ערכו לו קבלת פנים חמה ולבבית במקום פרוץ זה. וזה הקל על מצפונם שאף פינחס עשה כמותינו הרי זה סימן מובהק שמותר לעשות כן, כך נכנס פינחס למעוז עושי הרשעה.
א''ר יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפינחס באותה שעה. כשנכנס פינחס לקובה ''ויבא אחר איש ישראל אל הקֻבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה'' (כה ח). נכנס פינחס לתוך האהל לנגד אלפי מעריצים של זמרי נכנס לאהל הרשעים בלב ההמון האחוז היסטריה אזר אומץ וללא אומר ודברים נעץ את הרומח בבטנם של זמרי וכזבי והרים את הרומח לעיני כל כששניהם משופדים בתוכו וכך יצא את האהל בתרועת נצחון להודיע ולפרסם הנס, וה' עשה לו ששה נסים:
א. שהיה לו לזמרי לפרוש מן האשה - כשראה את פינחס מתקרב אליו עם רומח בידו והסכנה ריחפה מול עיניו, ושוב לא ניתן להרגו כי ההלכה שקנאים פוגעים בו נאמרה רק בשעת העבירה ולא פירש, שהדביקן המלאך.
ב. שהיה לו לדבר - זמרי בראותו את הרומח היה צריך לצעוק ולזעוק לעזרה כדי שבני שבטו יסיעוהו ויצילוהו מיד פינחס, אך לא דיבר פיו נאלם דומיה, סתם המלאך פיהם שלא יזעקו.
ג. פינחס כיון בדיוק בזכרותו של זמרי ובנקבותה של כזבי - וראו אותם דבוקים זה בזו וידעו שניתן רשות לקנאי לפגוע בו ולא יאמרו שנאה היה עליו בלבו. כולם ראו על מה ולמה הם מוצאים להורג.
ד. זמרי וכזבי לא נשמטו מן הרומח - אלא נשארו נעוצים ואחוזים ברומח, עמדו במקומן לאורך כל הדרך שסיבבם בכל מחנה ישראל.
ה. בא מלאך והגביה את המשקוף - כדי שפינחס יוכל להרים את שניהם לגובה והוציאן דבוקים זה בזו ולא הוצרך להשפיל הרומח וישמטו. וכשכל מעריצי זמרי ראו אותו תלוי על נס ראו קלונן קיבלו פיק ברכיים.
ו. בא מלאך והשחית בעם - והוטרדו בני שבטו במגפה ולא הרגו את פינחס מכיון שהיו עסוקים באבלם וזה הסיט את דעתם מלנקום בפינחס.
* במדרש תנחומא פ' בלק כא מובאים י''ב נסים.
אחר כל הנסים הללו בא פינחס וחבטן לפני הקב''ה וכך אמר לפניו: רבוש''ע! על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? שנאמר: ''ויהיו המתים במגפה, ארבעה ועשרים אלף'' (כה ט).
וזהו שכתוב: ''ויעמד פינחס ויפלל'' (תהלים קו ל). א''ר אלעזר: ויתפלל - לא נאמר, אלא ויפלל, מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. לא התפלל כדרך המתפללים אל קונם אלא ערך פלילות ריב וויכוח דיבר עזות עם קונו, וכי בשביל שני פושעים אלו הבאת מגיפה בעם והמתה עשרים וארבעה אלף, וכי הם שוים נזק כה גדול?!
ודוד המלך שיבח את עזותו של פינחס באומרו: ''ויעמד פינחס ויפלל, ותעצר המגפה: ותחשב לו לצדקה, לדר ודר עד עולם'' (תהלים קו ל).
בקשו מלאכי השרת לדחפו - לסלק ממנו את זכות הקנאה על שהתריס בדבריו הקשים כלפי מעלה, משמע כמטיח דברים ומתרעם על משפטו יתברך, וחשבו שהוא מתהדר בנוצות לא לו וזו איצטלה גדולה עליו מאוד להגיע לדרגת קנאה שכזו אפי' המלאכים לא האמינו שילוד אשה יכול להגיע לדרגה נשגבה כזו להרוג בפומבי לשם שמים ללא שום תערובת היצר. אמר להם הקב''ה: הניחו לו שהוא עושה לשם שמים והרי הוא קנאי בן קנאי - שהוא משבט לוי וכבר ראינו שלוי נחלץ לקנא כששכם בן חמור טימא את דינה אחותו, שכתוב: ''הכזונה יעשה את אחותנו'' (בראשית לד לא), ויחד עם שמעון אחיו הרגו את כל אנשי העיר שכם. משיב חימה בן משיב חימה - גם אהרן סבו השיב את חמתי במעשה קרח, דכתיב: ''כי יצא הקצף'' ואז אהרן נתן את הקטורת ועמד בין החיים ובין המתים ותעצר המגיפה, ופינחס אחז מעשה אבותיו בידו.
התחילו השבטים מבזין אותו - ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל? בא הכתוב ויחסו: ''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן''. השבטים ביזו את פינחס וכינוהו ''בן פוטי'' כלומר בן מפטם עגלים, שהרי יתרו היה עובד ע''ז ומפטם עגלים לע''ז לפני שהתגייר א''כ היחוס של פינחס די ירוד ושפל. ואלעזר אביו של פינחס לקח מבנות יתרו, דכתיב: ''ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס'' (שמות ו כה), פוטיאל זה יתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים. וכעת זה בא מזרעו וחוגר חגורת קנאה נכנס בעובי הקורה ומעיז להרוג נשיא שבט מישראל, חשבוהו לבעל מדון ומריבה וקנאותו באה מתכונות שליליות וזה בא לו מהיחוס הפסול שלו מצד יתרו. לכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן לומר שקנאה שפיעפעה בו היא טהורה ומצד הקדושה והוא בא ממשפחה מיוחסת ביותר נכד אהרן הכהן הגדול אוהב שלום ורודף שלום, בשלום ובמישור הלך איתי.
א''ל הקב''ה למשה: הקדם לו שלום! שהשלום הוא ''כלי המחזיק ברכה'' והוא שמו של הקב''ה שהשלום שלו. שנאמר: ''לכן אמר, הנני נתן לו את בריתי שלום'' (כה יב). וראויה כפרה זו - שכיפר פינחס על העם, שתהא מכפרת והולכת לעולם, דכתיב: ''והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קִנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל'' (כה יג).
כל מהותו של אותו רשע - זמרי היתה ניאוף חסר מעצורים כל עוד כחו במתניו לא משה ידו מתוך ידה, היה להוט אחר העבירה נואף חסר לב, היה כ''כ שטוף בזימה עד שהעבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו. והמתין פינחס עד שתשש כחו של זמרי כי הזרע הוא כח הגברא של האיש כפי שכותב הרמב''ם בהלכות דעות: שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העינים, וכל שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים... כל השטוף בבעילה זיקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב תשמיש.
ולמה נקרא שמה ''כזבי''? שכזבה באביה - שציוה עליה אל תשמעי אלא לגדול שבהם דהיינו משה רבן של ישראל והיא כזבה בו ונשמעה לזמרי. דבר אחר: ''כזבי'' - שאמרה לאביה, ''כוס בי'' עם זה. דהיינו שחוט את העם הזה על ידי. שמעה כזבי את עצת בלעם הרשע: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, כל זמן שעמ''י שומרים על צניעות וקדושה א''א לנצחם בדרך הטבע. וכדי לנצחם צריך לערער את דרכי הטהרה הצניעות והקדושה שלהם וכך תוסר השגחתם מאת הבורא ותוכל להם. כדי להכריע את העם היהודי עליך לדרדר אותם לזנות, וזה מה שאמרה כזבי לאביה אני מוכנה להתנדב ''למצוה'' זו למסור גופי לדרדור העם היהודי בצניעות. על ידי הם יבואו לידי זימה ''ובזכותי'' תוכל לשחוט את העם הזה (סנהדרין פב).
מובא בחז''ל: כל הלוקח בת אל נכר, אינו ניצול מדינה של גיהנם, שאברהם אבינו יושב על פתח גיהנם וכשרואה יהודי מהול מצילו משם. ואם אותו יהודי חילל בריתו ובא על נכרית אין אברהם מצילו, שכיון שטימא עצמו נראה לאברהם כגוי שאינו מהול. אלה דברים רוחניים לא שכליים. וזה שאנו אומרים בברית מילה ''צוה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו'', דהיינו שהקב''ה מציל מדין הגיהנם הנימולים שלא שקרו באות ברית קודש.
הפטרה: ירמיה פרק א' פרק ב' פס' א' - ג' (זו גם הפטרת שמות לספרדים)
בהפטרה מסופר: על נבואת הפורענות שהתנבא ירמיהו על חורבן ירושלים.
ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע: מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ: כי הנני קרא לכל משפחות...
הקשר לשבת: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת ראשונה לשלושת ההפטרות דפורענותא שמפטירין לפני ת''ב.
בהפטרה מסופר: על נבואת הפורענות שהתנבא ירמיהו על חורבן ירושלים.
ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע: מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ: כי הנני קרא לכל משפחות...
הקשר לשבת: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת ראשונה לשלושת ההפטרות דפורענותא שמפטירין לפני ת''ב.
(א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: (ב) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: (ג) וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: (ד) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ה) בְּטֶרֶם (אצורך) אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִֹה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ח) אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם יְהוָה: (ט) וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: (י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: (יא) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: (יג) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: (טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: (יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: (יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: (יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהוָה לְהַצִּילֶךָ: ב (א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה:
בהפטרה מסופר: על נבואת הפורענות שהתנבא ירמיה על חורבן רושלים.
דברי ירמיהו בן חלקיהו, מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימן'' (ירמיה א), אומר המלבי''ם: פסוק זה הקדמה לספר כולו. ובא לתאר את תכנו, את מחברו ואת מקומו. דברי - תוכן הספר חזיונות נבואות ותוכחות. ירמיהו בן חלקיהו - מחברו הוא ירמיהו שהיה גדול בדורו, בן חלקיהו - בנו של צדיק, צדיק בן צדיק נביא בן נביא (אלשיך). בן חלקיה - לחלק י-ה, שלא היה בכל ארץ ישראל צדיק כמוהו. חלקיה היה בן הנביאים שהצליחו לברוח מאיזבל האכזרית והמרשעת שרדפה אחריהם להרגם. והיה מיוחס שהרי חלקיהו היה נביא וכהן גדול. מן הכהנים - היה מן הכהנים מזרע אהרן הכהן, לפי התרגום היה מראשי משמרות הכהנים, מן האמרכלים שהיו בירושלים (רד''ק). אשר בענתות - שהיו אנשים מיוחדים ביראת ה'. בארץ בנימין - ששם היה משכן שלֹה. הרד''ק אומר בשם אביו: כי חלקיהו זהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית ה' בימי יאשיהו כמבואר במלכים ב' כ''ב. ומוסיף אברבנאל: וספר זה כתב משה רבינו, ומצאו שהיה נגלל בפסוק: ''יולך ה' אתך ואת מלכך'' (דברים כח לו). נמצא שהיה הראשון לבשורת הגלות, ולכן זכה שבנו ירמיהו ניבא על החורבן.
מובא בפסיקתא: מארץ בנימין - כשם שבנימין כל זמן שהיה במעי אמו לא מתה רחל, כך ירמיהו כל זמן שהיה בארץ ישראל לא נחרב המקדש.
מובא בפסיקתא רבתי כו: ירמיהו היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו יצורים, והם: אדם הראשון, יעקב אבינו, ישעיה הנביא וירמיהו. והיה אחד משניים שאיררו וקיללו את יומן שנולדו בהן, איוב וירמיהו (שנולד בתשעה באב). והיה אחד משלושה נביאים שהתנבאו באותו הדור. ירמיהו היה מתנבא בשווקים וברחובות, צפניה היה מתנבא בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות וחולדה הנביאה היתה מתנבאת אצל הנשים.
מהפטרת מטות עד סוף השנה מפטירין ג' דפורענותא קודם תשעה באב: דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו.
ז' דנחמתא אחר תשעה באב: נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. ולעולם ''שוש אשיש'' בפרשת ניצבים דהיינו שבת שלפני ראש השנה לפי שהוא סוף הנחמות.
ב' דתיובתא אחר ראש השנה: דרשו ה' בהמצאו, שובה ישראל. דרשו בצום גדליה ושובה ישראל בשבת שלפני יום הכפורים. וכשיש שבת בין יוה''כ לסוכות אז קוראים דרשו בשבת שלפני יוה''כ, משום שכתוב בו: ''דרשו ה' בהמצאו'' (ישעיה נה ו), דהיינו בימי התשובה, מתי ה' מצוי? בין כסה לעשור. וזה המנהג לא ישתנה לעולם עפ''י הפסיקתא וכן פירש ר''ת.
היה חכם אחד שחלק על רבינו תם בסדר ההפטרות, וכתבו התוספות: ולא כדברי רב החובל ההופך ומבלבל לומר: ''שובה'' קודם כפור ו''שוש אשיש'' בין כפור לסוכות, דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי הר''ת עם ישרים נחתם ''שוש אשיש'' בראשיתו ו''שובה'' באחריתו (תוס' מגילה לא:).
כתב הלבוש: ומפטירין באלו מפני שעיקר הנביאים שנבאו על החורבן הם ישעיה וירמיה. ומקדימין ירמיה לישעיה כדי לסמוך נבואת ישעיה ותוכחתו לפרשת דברים שיש בה תוכחת משה. ועוד - דשניהם הוכיחו לישראל בלשון אחד, משה אמר: ''איכה אשא לבדי'' (דברים א יב), ישעיה אמר: ''איכה היתה לזונה'' (א כא).
הפטרה זו היא הראשונה משלוש נבואות של פורעניות שהותקנו לקרותם בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר ירושלים, לבין תשעה באב שבו חרב הבית.
הימים שבין י''ז בתמוז ועד ת''ב נקראים ''ימי בין המצרים'', ע''ש הפסוק: ''כל רדפיה השיגוה בין המצרים'' (איכה א ג), ואמרו חכמים: אלו ימי הצרה שבין י''ז בתמוז לת''ב, שבהם קטב מרירי (שמו של שד מזיק) מצוי, ושאר מזיקים שולטים בהם וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים אלה.
חורבן בית המקדש הראשון בימי צדקיהו המלך לפני כ- 2400 שנה החריבוהו הבבלים ע''י נבוכדנצאר בידי נבוזראדן רב טבחים.
חורבן בית המקדש השני בימי רבי יוחנן בן זכאי, אף הוא נחרב בתשעה באב כ- 490 שנה אחר חורבן בית ראשון, החריבוהו הרומאים ע''י טיטוס הרשע שחיק עצמות.
52 שנה אחר חורבן בית שני נלכדה העיר הגדולה ''ביתר'' והיו האויבים הורגים באנשי ביתר ושפכו דמם כמים עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו. ולא ניתנו לקבורה רק אחר שבע שנים כשקם מלך חדש ואז ניתנה הרשות לקוברם ועל זה תיקנו ברכת הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
מצאוהו רעות רבות וצרות פוגרומים פרעות גזרות שמדות וגרושים ארעו לעמ''י ''תור הזהב'' ''מסעי הצלב'' ''אנקויזיציות'' ועוד.
חמש פורעניות פקדו את עמ''י בי''ז בתמוז, וחמש בת''ב, דהיינו חמש מכאן וחמש מכאן, וזה נרמז בשם ''בין ה=5 מצרים''.
חמשה דברים קשים ארעו לאבותינו בי''ז בתמוז:
א. נשתברו הלוחות הראשונות, ברדת משה מן ההר וראה את העגל והמחולות.
ב. בוטל התמיד בבית ראשון מחוסר כבשים להקרבה.
ג. הובקעה העיר בחורבן בית שני.
ד. שרף אפוסטמוס הרשע את התורה.
ה. הועמד צלם בהיכל, י''א ע''י אפוסטמוס הרשע וי''א ע''י מנשה המלך.
חמשה דברים קשים ארעו לאבותינו בתשעה באב:
א. נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל.
ב. חרב ביהמ''ק הראשון אחר שעמד ת''י שנים, בימי צדקיהו מלך יהודה ע''י נבוכדנצאר מלך בבל מפני שלושה דברים: א. עבודה זרה ב. גילוי עריות ג. שפיכות דמים.
ג. חרב ביהמ''ק השני - בנין הורדוס בימי רבן יוחנן בן זכאי אחר שעמד ת''כ שנים, ע''י טיטוס שחיק עצמות ונותר ממנו רק ''הכותל המערבי'', נחרב מפני שנאת חינם כמעשה קמצא ובר קמצא.
ד. נלכדה העיר הגדולה ''ביתר'' בידי אדריאנוס קיסר שחיק עצמות ונהרגו בה אלפים ורבבות מישראל, וגדר בגופותיהם את כרמו שהיה בגודל 18 ק''מ על 18 ק''מ.
ה. חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל וסביביו, לקיים מה שנאמר: ''ציון שדה תחרש'' (ירמיה כו יח).
השי''ת שואל את הנביא ירמיהו: ''מה אתה ראה ירמיהו''? וירמיהו משיב: ''מקל שקד אני רואה'', אומר לו הקב''ה: ''היטבת לראות, כי שקד אני על דברי לעשתו'' (א יב). ואמרו רבותינו: שזמן גידולו של פרי השקד הוא כ''א יום - שלושה שבועות.
ומובא בגמ' דרש מרימר: מהו שכתוב (דניאל ט יד): ''וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ה' אלהינו''? האם משום שצדיק ה' אלהינו שוקד הוא למהר להביא הרעה עלינו, אדרבה יעכב את הגלות ולא ימהר אותה? אלא, צדקה עשה הקב''ה עם ישראל, שהגלה גלות צדקיהו מלך יהודה ועדיין גלות יכניה הוא יהויכין קיימת, שכתוב בגלות יהויכין ''והחרש והמסגר אלף'' (מ''ב כד טז), אלו הסנהדרין הם חכמי ישראל. ''חרש'' - שבשעה שפותחין פיהם בדברי תורה נעשו הכל כחרשין. ''מסגר'' - כיון שסוגרין שוב אין פותחין. ואחר שבנ''י באו לגלות המקום היה מקום תורה, שגלות יהויכין קדמה לגלות צדקיהו י''א שנה וזו צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיהו לבבל בעוד שחכמי גלות יהויכין קיימין שילמדו תורה לאלו ולמדו שם 70 שנה בבבל, לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה ולימדו תורה את הגולים אחריהם.
בתחילה הגלה נבוכדנצאר מלך בבל את יהויקים ומינה את בנו יהויכין תחתיו. וכשחזר נבוכדנצאר לבבל שאלו יועציו, מה עשה בא''י? והשיב להם: שהגלה את יהויקים המלך מכיון שמרד בו. שאלוהו: את מי מינית תחתיו? והשיב: את בנו יהויכין. אמרו לו: לא טוב הדבר אשר עשית, המשל אומר התפוח לא נופל רחוק מהעץ, מכלב רע לא יוצא גור טוב. אם האבא - יהויקים מרד בך אין שום סיבה שהבן - יהויכין לא ילך בעקבותיו וימרוד בך. חזר נבוכדנצאר על עקבותיו והגלה אף את יהויכין כעבור שלוש חדשים שמלך בירושלים ובמקומו המליך את מתניה דודו והסב את שמו לצדקיהו לומר יצדיק ה' עליך את הדין אם תמרוד בי. צדקיהו מלך שתים עשרה שנה והשביעו שיציית לדברי מלך בבל ולא ימרוד בו כקודמו. בתחילה צדקיהו היה נאמן למלך בבל אבל אח''כ שיכנעוהו שריו ויועציו שימרוד במלך ואכן התפתה ושמע בקולם ומרד במלך בבל, ואז נבוכדנצאר כעס ובא עם חייליו וערך מצור על ירושלים החל בעשרה בטבת כשנה וחצי ולבסוף הובקעה החומה וכבש את העיר ירושלים ועשה בה שמות. היה מלך אכזר ביותר שלא חמל על זקנים נערים עוללים ויונקים, והשאיר רק את דלת העם ''ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו, ואת עיני צדקיהו עוֵר ויאסרהו בנחֻשתים ויבאהו בבל'' (מ''ב כה ז).
זהו שכתוב: ''כל רדפיה השיגוה בין המצרים'' (איכה א ג), שטבחו והרגו ללא רחם עוללים ויונקים וכשבאו ישראל אצל בני ישמעאל והיו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, קיבלו אותם הישמעאלים בסבר פנים יפות והגישו בפניהם דגים מלוחים כדי להגביר צמאונם יותר ונתנו להם נאדות נפוחים מלאים אויר, וכשהיהודי היה פותח הנאד כדי לשתות היה נכנס לקירבו רוח וכך מצאו את מותם כ- 80 אלף יהודים. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב''ה מצילנו מידם, ואנו תפילה רבונו של עולם! מזבח חדש בציון תכין, ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, אמן!
קמצא ובר קמצא
מעשה באדם שהיה לו אוהב בשם קמצא ואויב ששנאו בכל לבו ושמו בר קמצא. יום אחד ערך סעודה והזמין את ידידיו ומכריו, קרא למשרתו וציוה עליו להזמין את ידידו הטוב קמצא לסעודה. אך המשרת טעה ובגלל הדמיון בין השמות הזמין בטעות את שונאו בר קמצא לסעודה. התפלא בר קמצא על שהוזמן לסעודה וחשב בלבו אולי רוצה לעשות עמי סולחה ולהשלים איתי ולכן הזמין אותי בין קרואיו, אם כן אכבד את רצונו ואלך לסעודה. כאשר הסתובב בעל השמחה בין השולחנות לברך את אורחיו ראה את בר קמצא יושב בין הקרואים. אמר לו: הרי אתה שונאי א''כ מה מעשיך כאן? קום וצא!
בר קמצא התבייש מאוד על היחס המחפיר בפני כל האורחים וביקש שלא יביישו והוא ישלם עבור המנה שהוא יאכל, הרי המשרת הזמין אותו. אך בעל השמחה לא הסכים בשום אופן וביקשו שיעזוב את המקום. אמר בר קמצא: כנראה שבטעות הוזמנתי אבל מאחר שאני כבר פה אל תעשה מהומה על לא מאומה אשלם חצי מכל הסעודה, אך בעל השמחה התעקש שיעזוב את המקום ומיד והרים עליו את קולו, פני בר קמצא החוירו מרוב בושה והתחנן שישאיר אותו ולא יסלק אותו לעיני כל הצופים והוא מוכן לשלם דמי כל הסעודה, אך גם לזאת לא הסכים. לקחו בידו והוציאו בכח וגרשו מעל פניו בבושת פנים.
נעלב בר קמצא עד עמקי נשמתו ואמר: הואיל וישבו בסעודה חכמים ולא מיחו בו כשראו בעלבוני סימן שהיה נח להם לכן אלך ואלשין אותם לקיסר וכך אנקום מהם את נקמתי.
הלך בר קמצא לקיסר ואמר לו: כבוד הקיסר ירום הודו! מרדו בך היהודים. אמר הקיסר לבר קמצא: הוכח לי שכדברך כן הוא. א''ל: שלח להם קורבן שיקריבו עבורך, אם יקריבוהו סימן שהטעתי אותך ואם לאו תדע שאני צודק. שלח בידו עגל משולש שיקריבו עבורו על גבי המזבח. בדרך הטיל בר קמצא מום בשפה העליונה של העגל וי''א בדוקין שבעין מקום שלפי התורה זה נחשב מום ופסול להקרבה אך לדעת הגויים אם הקורבן לא מחוסר אבר מותר בהקרבה. רצו החכמים להקריבו למרות המום שבו משום שלום מלכות. היה שם ענו גדול בשם רבי זכריה בן אבקולס, אמר לחכמים: יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. חשבו להרוג את בר קמצא כדי שלא ילשין עליהם לקיסר ושוב מחה בידם רבי זכריה, ואמר: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג!
א''ר יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
מכיון שלא הקריבו את העגל חזר בר קמצא לקיסר ואמר לו: כדברי כן הוא מרדו בך היהודים ולא הקריבו את קרבנך ע''ג המזבח. כעס מאוד נירון קיסר ועלה עליהם למלחמה, כשהגיע לירושלים רצה לוודות שאכן יוכל לכבוש אותה ולכן זרק חץ לצד מזרח חזר החץ ונפל בירושלים. זרק חץ למערב חזר ונפל בירושלים, כך זרק לכל ארבע רוחות השמים חזר ונפל בירושלים. פגש נירון קיסר תינוק של בית רבן, אמר לו: פסוק לי פסוקך, א''ל: ''ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל'' (יחזקאל כה יד). נבהל נירון קיסר ואמר: הקב''ה רוצה להחריב את ביתו על ידי ויעניש אותי שאני החרבתי את ביתו. ברח, הלך ונתגייר ויצא ממנו רבי מאיר בעל הנס. עלה עליהם אספסינוס קיסר, בא ו. שם מצור על ירושלים שלוש שנים.
באותה תקופה היו בירושלים שלושה עשירים: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. ומדוע נקראו בשמות אלו? ''נקדימון בן גוריון'' ע''ש שנקדה (זרחה) לו חמה בעבורו כשלקח י''ב מעינות מים בהשאלה מהשר הרומי והגיע הזמן להחזירם כפי שמובא במסכת תענית (כ.). וע''ש מה נקרא ''כלבא שבוע''? שביתו היה כביתו של אברהם אבינו כל דכפין ייתי ויכול, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע. וע''ש מה נקרא ''בן ציצית הכסת''? ע''ש שהיתה ציציתו נגררת על גבי כסתות מרוב עושרו וגדולתו היו תמיד פורשים לפניו שטיח אדום, וי''א בן ציצית שמו ולמה נקרא שמו הכסת? שהיה לו כסא קבוע במושב גדולי רומי כשהיה הולך להקביל פני הקיסר.
שלושה עשירים הללו כשראו שגבר הרעב על ירושלים החליטו ביניהם לפרנס את אנשי העיר וכל אחד יקח עליו דבר. אחד אמר: אני אזון את אנשי ירושלים בחטים ושעורים. אחד אמר: אני אזון אותם ביין במלח ובשמן. והאחד אמר: אני אזון אותם בעצים, כי באותה תקופה זה היה מצרך די חשוב לא היה גז לא היה מזגן וכו' כדי לבשל להתחמם וכו' היו צריכים להסיק עצים. ז''א ששלושת העשירים קיבלו על עצמם לזון את כל אנשי ירושלים בדברים הבסיסיים ביותר מצרכי יסוד שבלעדם אי אפשר להתקיים. חכמים שיבחו את זה שקיבל על עצמו לזון אותם בעצים. שרב חסדא מסר את כל המפתחות למשרתו פרט למפתח מחסן העצים. שאמר רב חסדא על כל אוצר חטים צריך ששים אוצרות של עצים. לעשירים הללו היתה אפשרות לזון את אנשי ירושלים עשרים ואחת שנים.
בירושלים היו בריונים אנשים ריקים ופוחזים שרצו להתגרות באויב ולערוך איתם מלחמה. אמרו החכמים לאותם בריונים: בואו ונכרות ברית שלום עם הרומאים. אך לא הניחו אותם הבריונים לכרות ברית שלום אלא אמרו נצא ונערוך איתם קרב, אתם פניכם לשלום ואנו פנינו למלחמה. אמרו החכמים לבריונים אין שום סיכוי שנגבור על הרומאים, כי הם ערוכים היטב למלחמה הן מבחינת חיילים מיומנים והן מבחינת נשק והמערכה אבודה מראש. כשראו הבריונים כך קמו ושרפו את אוצרות התבואה והעצים, כל החטה והשעורה עלתה באש והיה רעב כבד בירושלים, כך רצו לאלץ אותם להלחם.
בירושלים היתה אשה עשירה מאוד ושמה מרתה בת ביתוס, שלחה את משרתה לשוק ואמרה לו: הבא לי סולת נקיה! הלך המשרת לשוק ואזל הסולת, חזר בידים ריקות ואמר שאזל הסולת מן השוק, אך יש פת נקיה. אמרה לו: לך הבא! עד שהגיע לשוק גם זה נמכר, חזר ואמר לה: כבר נמכר הפת נקיה אך יש עדיין על המדפים פת קיבר. אמרה לו: לך הבא לי! עד שהלך נמכר גם זה, חזר בידים ריקות ואמר לה: כבר מכרו את הפת קיבר אך יש עדיין קמח שעורים. אמרה לו: אם זה מה שנותר לך הבא לי! אך עד שחזר לשוק גם זה אזל והמדפים היו ריקים ושוב חזר בידים ריקות כפעמים קודמות.
כשראתה מרתה את המצב הנורא שלפה נעליה מעל רגליה, אמרה: אצא אני בעצמי ואראה אם אמצא דבר מאכל, בדרכה דרכה על גללי בהמה ומרוב עדינותה שהיתה איסטניסטית לא יכלה לסבול זאת ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק: ''הרכה בך והענֻגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרֹך'' (דברים כח נו). יש אומרים: מצאה גרוגרת של רבי צדוק - רבי צדוק ישב 40 שנה בתענית כדי שלא תחרב ירושלים, והיה מוצץ גרוגרות וזורקן, ומרוב צומות ותעניות נהיה רזה עד מאוד וכשהיה מכניס דבר מה לפיו היו רואים כיצד זה יורד לגרונו כי כבר היה שקוף צפד עורו על בשרו מכחש. כשגמר תעניותיו ורצה להברות את עצמו היו מביאים לו תאנים יבשות מפני שלא היה יכול לבלוע דבר עבה והיה מוצץ את הגרוגרת ומשליך את היותרת. ומרתה בת ביתוס מצאה מהגרוגרת שהשליך רבי צדוק הכניסה לפיה כדי לאכול לה. שביע רעבונה ומריח החולי של רבי צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה ומתה מרוב שהיתה עשירה ורגילה למעדנים ותפנוקים.
לפני מותה הוציאה את כל זהבה וכספה הרב והניחתו בשוק, אמרה: את הזהב והכסף למה אני צריכה אם אין באפשרותי לקנות אוכל להשביע את נפשי, זהו שכתוב (יחזקאל ז יט): ''כספם בחוצות ישליכו'' (גיטין נה: נו.).
אמרו חכמים: בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
א''כ כמה עלינו להקפיד על כבוד הזולת ולהמנע משנאת חינם, אלא צריך להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות וללכת בדרך אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום.
הפטרה: ירמיהו פרק ב' פס' ד' - סוף
בהפטרה מסופר: על נבואת הפורענות שהתנבא ירמיה על חורבן ירושלים והמקדש.
לכן עד אריב אתכם נאם ה', ואת בני בניכם אריב: עליו ישאגו כפרים נתנו קולם, וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי ישב: גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד: תיסרך רעתך ומשבותיך תוכיחך. כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה:
הקשר לשבת: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת שניה לשלושת ההפטרות דפורענותא שמפטירין לפני תשעה באב. ואפילו אם חל ר''ח אב בשבת, מפטירים ''שמעו'' ואין מפטירים ''השמים כסאי''.
בהפטרה מסופר: על נבואת הפורענות שהתנבא ירמיה על חורבן ירושלים והמקדש.
לכן עד אריב אתכם נאם ה', ואת בני בניכם אריב: עליו ישאגו כפרים נתנו קולם, וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי ישב: גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד: תיסרך רעתך ומשבותיך תוכיחך. כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה:
הקשר לשבת: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת שניה לשלושת ההפטרות דפורענותא שמפטירין לפני תשעה באב. ואפילו אם חל ר''ח אב בשבת, מפטירים ''שמעו'' ואין מפטירים ''השמים כסאי''.
(ד) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: (ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: (ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: (ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: (י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: (יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: (יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה: (יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: (יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: (טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו (נצתה) נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב: (טז) גַּם בְּנֵי נֹף (ותחפנס) וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד: (יז) הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ: (יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: (יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת: (כ) כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא (אעבד) אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: (כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: (כב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (כג) אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: (כד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת (נפשו) נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ: (כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (וגורנך) וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: (כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם: (כז) אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (ילדתני) יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: (כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה: (כט) לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְהוָה: (ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית: (לא) הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְהוָה הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ: (לב) הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר: (לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת הָרָעוֹת (למדתי) לִמַּדְתְּ אֶת דְּרָכָיִךְ: (לד) גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה: (לה) וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי: (לו) מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר: (לז) גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ כִּי מָאַס יְהוָֹה בְּמִבְטַחַיִךְ וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם: ג (א) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְהוָֹה: (ב) שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא (שגלת) שֻׁכַּבְּתְּ עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ: (ג) וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם: (ד) הֲלוֹא מֵעַתָּה (קראתי) קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה:
בפטרה מסופר: על נבואת הפורענות שהתנבא ירמיה על חורבן ירושלים והמקדש.
חורבן ירושלים
חורבן ירושלים הוא עניין בפני עצמו ואינו שייך לא לחורבן בית ראשון שנחרב מפני ג' עבירות כפי שמובא במסכת יומא (דף ט:), מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. כמו כן חורבן ירושלים אינו שייך לחורבן בית שני, כמו ששנינו במסכת יומא (דף ט:), אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
ובתוספתא סוף מנחות הוסיפו: אבל בשני שהיו יגעין בתורה וזהירין במצוות ובמעשרות וכל וסת - מידה טובה היתה בהם, אלא שהיו אוהבים את הממון, ושונאים אלו לאלו שנאת חינם, ומסיימת התוספתא: וקשה שנאת חינם שהיא שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
בעוון חילול שבת
אמר רב יהודה: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר: ''ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שׂאת משׂא ובֹא בשערי ירושלים ביום השבת, והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה'' (ירמיה יז כז), מאי ולא תכבה? א''ר נחמן בר יצחק: בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה - בשבת.
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת, שנאמר: ''ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם'' (יחזקאל כב כו).
וביאר המהרש''א: מהפסוק משבתותי העלימו מוכח שעל הכהנים מדובר שהם מורי התורה, ולפי שאיסורי שבת אינם ידועים להמון עם וכו' ראוי לתלמיד חכם שהוא הכהן להודיע לעם הארץ, אבל הם הכהנים העלימו עיניהם של עם הארץ בכל זה. ועל זה נאמר בפסוק: אחל בתוכם, כמו שכתוב: ''אות היא ביני ובינכם''. מבואר בדברי המהרש''א שעיקר התביעה על עוון חילול שבת זה מחוסר הרבצת תורה של הרועים, דהיינו שהכהנים לא לימדו את העם הלכות שבת.
ביטלו קריאת שמע שחרית וערבית
אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר: ''הוי משכימי בבֹקר שכר ירדֹפו'' - בבוקר בזמן ק''ש, וכתוב: ''והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פֹעל ה' לא יביטו'' - לא שמו לב לייחד שמו על בריותיו, וכתוב: ''לכן גלה עמי מבלי דעת'' (ישעיה ה יג). וביאר המהר''ל בחידושי אגדות: כאשר ביטלו ק''ש שחרית וערבית היו בטלים לגמרי מן התורה.
ביטלו בה תנוקות של בית רבן
אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תנוקות של בית רבן, שנאמר: ''שפֹך על עולל בחוץ'' (ירמיה ו יא), מה טעם שחרב? משום דעולל בחוץ, שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל בחוץ ובטלין מבית רבן.
לא היה להם בושת פנים
אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר: ''הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו'' (ירמיה ו טו).
וביאר המהרש''א: שכל זמן שנותרה עוד בושה של האחד מחבירו, קיימת עוד נקודה כלשהיא של יראת שמים, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: יה''ר שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, לפי שכמה עבירות אדם מתרחק מהן מפני שהוא לפני בשר ודם.
השוו קטן וגדול
אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר: ''והיה כעם ככהן'', וכתוב אחריו: ''הבוק תבוק הארץ'' - תתרוקן.
לא הוכיחו זה את זה
אמר רב עמרם: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר: ''היו שריה כאילים לא מצאו מרעה'' (איכה א ו), מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.
ביזו בה תלמידי חכמים
אמר רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ''ויהיו מלעִבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבִאיו, עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא'' (דה''י ב' לו טז), מאי עד לאין מרפא? א''ר יהודה אמר רב: כל המבזה ת''ח אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב: מהו שכתוב: ''אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו'' (דה''י א' טז כב), אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן, שדרך תינוקות למושחן בשמן, ובנביאי אל תרעו - אלו ת''ח, שנאמר: ''ונביא לבב חכמה'' (תהלים צ יב).
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. א''ל רב פפא לאביי: הבל פה שלי ושלך מה איתו וכי אינו נחשב, וכי התורה שלנו זה מהשפה ולחוץ מה עם עמלה של תורה שלנו? אמר לו: אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ואמר ר''ל משום ר''י נשיאה: אין מבטלין תשב''ר אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ר''ל לר''י נשיאה: כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה - אך נשאר בה זכר ושארית. רבינא אמר: מחרימין אותה - ואין לה זכר ושארית.
אנשי אמונה אבדו
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר (ירמיה ה א): ''שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עֹשה משפט מבקש אמונה, ואסלח לה'' (שבת קט:).
וכמה חבל שאנשי אמונה אבדו שהיו גבורים לעמוד בפרץ, דוחים את הגזרות. היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. מרוב עוונינו אבדנום, נאספו מנו בחטאינו. סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות. ונביא מעשה שימחיש לנו את חסרון האמונה והפסדה בדורות אלו.
הגאון רבי מנחם מנדל מלובאויטש בעל ה''צמח צדק'' בהיותו צעיר לימים כאשר בא בברית האירוסין נכנס לבית סבו האדמו''ר ''בעל התניא'' לבשר לו שמגיע לו מזל''ט. ראה האדמו''ר שהחתן חגור אבנט מוזהב שמחירו יקר מאוד. שאל האדמו''ר את החתן: האם החותן שלך נתן לך אבנט זה במתנה? השיב החתן: כן. המשיך האדמו''ר לשאול: וכמה כסף נתן לך לנדוניא? ענה רבי מנחם מנדל: עשרת אלפים רובל, שזה סכום הגון מאוד. שאל האדמו''ר: ומה תעשה בסכום כה גדול? השיב החתן: אפקיד אותם ביד סוחר עשיר ונאמן ואקבל אחוזים כשותף לעיסקא ומזה אתפרנס בכבוד. שאל האדמו''ר: ומה יהיה אם העשיר יפשוט רגל ויהפך לעני, הרי תפסיד גם את הקרן וגם את הריוח. ענה רבי מנחם מנדל: הסוחר שאני מתכוין להפקיד אצלו את הכסף הוא עשיר גדול ואין לחשוש שמא יפול מנכסיו. אמר האדמו''ר לנכדו: המקבל עצה מן הזקנים אינו מפסיד, אני מציע לך שתפקיד את הכסף בקופת הגמילות חסדים שברשותי, אמנם לא תקבל רווחים בעוה''ז אך את הקרן תקבל בשלמות כשתבקשם חזרה. כך שהקרן תקבל בעוה''ז ומתן שכרה לעוה''ב. הנכד רבי מנחם מנדל לא רצה לסרב בפירוש למר זקנו האדמו''ר, אך חמק והלך לו ואת הכסף הפקיד ביד הסוחר שהיה מוכר בתור אדם אמיד ואמין.
ברם דא עקא, כעבור חדשיים ימים נשרף כל רכושו של העשיר ונפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונעשה עני מרוד המחזר על הפתחים כי איבד את כל רכושו כהרף עין ונותר ערום ומחוסר כל ועוד רובצים עליו חובות הנושים שהפקידו בידיו את ממונם, מובן מאליו שעשרת אלפים רובל כסף של בעל ה''צמח צדק'' הלכו לטמיון והחתן הצעיר הצטער על כך מאוד. לימים נכנס הצמח צדק אל מר זקנו האדמו''ר בעל התניא. שאל האדמו''ר את נכדו, האם הרווחת כסף מן הנדוניא? השפיל החתן ראשו ובצר לו סיפר את האמת, שכספו הלך בלהבות וכל כספי העשיר ירדו לטמיון וכעת אין לעשיר פרוטה לפורטה והגיע עד פת לחם ונאלץ לחזר על הפתחים להחיות את נפשו ונפש עולליו. נאנח האדמו''ר אנחה עמוקה ואמר לו: ולמה לא שמעת לדברי, שביקשתי שתפקיד את כספך בקופת הגמ''ח שברשותי ואז היה לך גם קרן וגם ריוח בשלמות. חבל מאוד שאין לכם אמונת חכמים. בא ואספר לך מעשה מהדור הקודם שקיימו את דברי התנא באבות שאחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם היא ''באמונת חכמים''.
פעם נסעתי אל מורי ורבי המגיד ממזריטש זצ''ל, זה היה בימי החורף הקרים ושלג כבד ירד. בדרכי הגעתי לאכסניא אחת ובעל האכסניא היה יהודי ירא שמים, שאל אותי: מאין באתי ולאן פני מועדות? והשבתי לו: שאני תלמידו של המגיד ממזריטש ואני בדרכי אליו. כשמוע זאת בעל האכסניא כבדני בכל הכבוד והגיש בפני משקה חם להשיב את נפשי מהקור המקפיא ששרר בחוץ. כדרך יהודים שוחחנו על הא ועל דא, שאלתי אותו: כמה שנים אתה נמצא במלון הזה? ואמר לי: זה עשרות שנים שהוא מנהל את המלון וב''ה מזה הוא מתפרנס בכבוד. שאלתיו: האם יש במקום מנין והתפילות ערוכות כסדרן? והשיב לי בעצב, שאין מנין והוא מתפלל ביחיד הן בימות החול והן בשבתות ואינו שומע קריאת התורה. שאלתיו: היכן בניו מתחנכים אם אין תלמוד תורה במקום? והשיב לי בצער שהוא מקדיש כל יום זמן ללמד בניו תורה כפי מה שה' חנן אותו. ולשאלתי: מה הוא עושה בימים הנוראים? השיב: שהוא נוסע עם כל משפחתו לעיירה הסמוכה ושם הוא שוכר לו דירה עד אחר החגים וכך הוא נוהג מידי שנה בשנה. אמרתי לו: וכי כך נאה ליהודי ירא שמים להתפלל כל השנה ביחידות הוא ובניו ולהפסיד קדיש וקדושה וברכו וקריאת התורה? הצעתי לו שילך לגור בעיירה הסמוכה וכך יתעלה בתורה ויראת שמים. השיבני: מאין תהיה פרנסתי? שאלתיו: כמה בעלי בתים יש בעיירה ההיא? אמר לי: יותר ממאה משפחות. אמרתי לו: הקב''ה שהוא זן ומפרנס לכל מביצי כנים ועד קרני ראמים התקין מחיה ומזון לכל בריותיו אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו, בשביל מאה משפחות הגרות בעיירה יש לו פרנסה ורק בשבילך לא יוכל ח''ו להזמין פרנסה שם? שמע דברי ושתק. אחר שסעדתי את לבי עליתי לחדרי במלון וישנתי שנת ישרים. קמתי השכם כדי להתפלל ולהמשיך בדרכי למורי ורבי המגיד ממזריטש, והנה אזני שומעות קול המולה, הצצתי דרך החלון ומה עיני רואות, סבלים מעמיסים את תכולת האכסניא על עגלות. אחר התפילה שאלתי את בעל האכסניא, מה זאת? אמר לי: כבודו שכח מה אמר לי אתמול, שיש די פרנסה לקב''ה לפרנסני שם, שמעתי בקול כבודו ואני עובר דירה לעיירה הסמוכה לדור שם.
אמר ''בעל התניא'' לנכדו בעל ''הצמח צדק'' צא ולמד חוזק אמונתו של בעל המלון, שאף כי הייתי צעיר לימים ולא הכיר אותי אישית רק בשמוע שאני תלמידו של המגיד ממזריטש, תיכף ארז מטלטליו והשליך נפשו מנגד ועקר דירתו שגר בה עשרות שנים ופרנסתו מצויה שם בריוח, לעיירה הסמוכה שאין כל ביטחון שיוכל להתפרנס שם כראוי, ושם. מבטחו בה' ומיד שמע לעצתי. ואתה נכדי ומכיר בגדולתי שמעת ממני. שיש חשש שמא תפסיד גם את הקרן וגם את הרווחים ואתה שם עשרת אלפים רובל כסף שזה סכום הגון על קרן הצבי ולא בטחת בדברי ולא היתה בך אמונת חכמים כדבעי ומכאן ולהבא לחושבנא טבא (ענף עץ אבות פרק ו משנה ו).
היה גוי שבא פעמים מספר לבעל האכסניא שימכור לו את המלון אך בעל המלון לא היה מוכן, אך כעת אחר דברי הכבושין של ''בעל התניא'' באותו ערב מכר את המלון קיבל את כספו במזומן ועקר מהמלון. יום אחר המעשה היה קצר חשמלי במלון וכל המלון עלה בלהבות ואמונת חכמים שהיתה בבעל המלון הצילה את נפשו ורכושו. זה שאמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם (סוכה נא:).