בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב שלמה שו''ב שליט''א,
מלבד ההפטרות עצמן שהזכויות עליהן שיכות לארגון J. Alan Groves Center.

סיפור מן ההפטרה - דברים
הרב שלמה ב"ר נסים שו"ב שליט''א

על ספר דברים ושבתות השנה - הכולל בתוכו פירוש תוכן ההפטרה והפרשה והקשר בינהם
פה עיר התורה בני ברק ת"ו - השנה תהא שנת עשיה - מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת
ניתן להשיג את הספר אצל המחבר - הרב שלמה שוב - רח' החלוצים 23 ב''ב - 054-8498513 או 03-6188840.


 הפטרה לפרשת דברים - חזון ישעיהו    הפטרה לשחרית של ת''ב - אסף אסיפם    הפטרה למנחה תשעה באב - דרשו ה' בהמצאו    הפטרה לפרשת ואתחנן    הפטרה לפרשת עקב - ותאמר ציון    הפטרה לשבת ראה - עניה סערה    הפטרה לפרשת שופטים - אנכי אנכי    הפטרה לפרשת כי תצא - רני עקרה    הפטרה לפרשת כי תבא - קומי אורי    הפטרה לפרשת נצבים - שוש אשיש בה'    הפטרה לפרשת וילך - שובה ישראל    הפטרה ליום א דר''ח - ויהי איש אחד    הפטרה ליום ב' דר''ה - כה אמר ה'    הפטרה לפרשת האזינו - וידבר דוד    הפטרה לשחרית של יו''כ - סלו סלו    הפטרה למנחה של יו''כ - ויהי דבר ה'    הפטרה ליום א' של סוכות - הנה יום בא לה'    הפטרה לשבת חוה''מ סוכות - והיה ביום ההוא    הפטרה לשמחת תורה - וזאת הברכה - ויהי אחרי ...    הפטרה ער''ח שחל בשבת - ויאמר לו יהונתן    הפטרה לשבת וראש חודש - כה אמר ה'  


  הפטרה לפרשת דברים - חזון ישעיהו
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לשחרית של ת''ב - אסף אסיפם
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה למנחה תשעה באב - דרשו ה' בהמצאו
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת ואתחנן
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת עקב - ותאמר ציון
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לשבת ראה - עניה סערה
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת שופטים - אנכי אנכי
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת כי תצא - רני עקרה
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת כי תבא - קומי אורי
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת נצבים - שוש אשיש בה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת וילך - שובה ישראל
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה ליום א דר''ח - ויהי איש אחד
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה ליום ב' דר''ה - כה אמר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לפרשת האזינו - וידבר דוד
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לשחרית של יו''כ - סלו סלו
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה למנחה של יו''כ - ויהי דבר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה ליום א' של סוכות - הנה יום בא לה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה לשבת חוה''מ סוכות - והיה ביום ההוא
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לשמחת תורה - וזאת הברכה - ויהי אחרי ...
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה

  הפטרה ער''ח שחל בשבת - ויאמר לו יהונתן
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה

  הפטרה לשבת וראש חודש - כה אמר ה'
        קריאת ההפטרה
        הפטרה ופשרה
        פרשה ופשרה




הפטרה לפרשת דברים - חזון ישעיהו



הפטרה: ישעיה פרק א' פס' א' - כ''ז

בהפטרה מסופר
: על הפורענות שתגיע לישראל בחורבן המקדש וירושלים.

על מה תֻכו עוד תוסיפו סרה, כל ראש לחלי וכל לבב דוי: מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה, לא זרו ולא חֻבשו ולא רֻככה בשמן: ארצכם שממה עריכם שרֻפות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים: ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שֹמע, ידיכם דמים מלאו: ואם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו כי פי ה' דבר: הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי: ושבר פשעים וחטאים יחדו, ועֹזבי ה' יכלו:

הקשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת שלישית לשלושת ההפטרות דפורענותא שמפטירין לפני תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: (ד) הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר: (ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי: (ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן: (ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: (ח) וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: (ט) לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: (כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: (כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: (כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: (כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: (כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על הפורענות שתגיע לישראל בחורבן המקדש וירושלים.

''חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים'' (ישעיה א א), ישעיהו בן אמוץ הנביא היה מזרע המלוכה ומן הפרתמים בן אחי המלך, לפי חז''ל: אמוץ ואמציה אחים היו. ולבו היה כלב הארי בתוכחותיו, והכין עצמו לתת גוו למכים ולחייו למורטים על כבוד ה'.

נבואת ישעיה היתה במראה ולא בחלום. ''חזון ישעיה'' חזון היא המדרגה היותר גבוהה במעלת הנבואה (אברבנאל).

אמרו חז''ל: שלושה נביאים הם. הרואה ספר מלכים בחלום יצפה לגדולה ולעשירות, ישעיה יצפה לנחמה, ירמיה ידאג מן הפורענות (אבות דרבי נתן פרק מ).

שני נביאים נתנבאו בלשון חזון: ישעיה ועובדיה. ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים. ישעיה נתנבא מפי סנהדרין, שנאמר: ''ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח'' - מפי הקב''ה. ומי ילך לנו - מפי סנהדרין, שאעפ''י שהיו מתנבאים מן הקב''ה, אילו היתה סנהדרין זזה ממנו לא היה לו רשות להתנבאות. ''חזון'' בגימטריא 71 שנתנבא מפי שבעים ואחד אנשי הסנהדרין. ונתנבא בשבעים ואחת לשון (אגדת בראשית יד). והיה נביא בן נביא, שכל נביא שנתפרש שמו ושם אביו נביא בן נביא (מגילה טו).

ובתנא דבי אליהו רבה טז, נאמר: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים, ובא תלמיד אחד ושאל אותי דבר וכו' ואמר לי: רבי! מה נשתנה ישעיה בן אמוץ מכל הנביאים, שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים? אמרתי לו: בני! מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים, שנאמר: ''ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר: הנני שלחני!''

ואמרו: אתה מוצא את ישעיה שנתנבא יותר נביאות מכל הנביאים. ולא עוד אלא שנתנבא על כל אומות העולם. משא בערב, משא מואב, משא דומה (פסיקתא רבתי).

ומובא במסכת חגיגה (יג:), וברש''י: כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה. לְמה ישעיה דומה? לבן כרך - עיר שראה את המלך היינו שראה ישעיה את כל מראה המרכבה אלא שלא חש לפרש הכל, שהיה בן מלכים וגדל בפלטרין, ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל תמה ומתרגש ואינו חש לספרו, והכוונה שיחזקאל תאר פרטי הדברים לפי שהיו חידוש אצלו או אצל בני דורו. אבל ישעיה לא סיפר אלא דרך כלל, כי המראה לא היה חידוש אצלו, או שהיו בני דורו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל. ועוד: ישעיה תאר רק את השרפים ולא את חיות הקודש ויחזקאל תאר את חיות הקודש. ועוד ביאור: ישעיה היה דומה לבן כרך שרואה את המלך בכבודו, ויחזקאל כבן כפר שמכיר את תמונת המלך לפי חותמו.

ואמרו: בשעה שעלה סנחריב על ירושלים היו ישעיהו וחזקיהו יושבים בבית המדרש, ויצאה אש מבין שניהם וליהטה אותו ואת אוכלוסיו (שוחר טוב כב).

הנביא מוכיח את עם ישראל באומרו: ''ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן'' (ישעיה א ג).

בירושלמי מסופר על חסיד אחד בשם רבי יוחנן שהיה לו שור שאיתו עבד כל ששת ימי המעשה וביום שבת קודש שבת כפי שציותה עלינו התורה למען ינוח שורך ''ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה... ושורך'' (דברים ה יד), והתהפך עליו הגלגל והעני ומכר את שורו לנכרי, כשהגיע יום שבת קודש שבת השור כפי שנהג בבית החסיד, הנכרי שלא ידע מכך אילץ את השור לעבוד והשור התעקש ולא רצה לחרוש ביום השבת, הנכרי הכה אותו מכות נמרצות ועל אף מכותיו הנמרצות התעקש השור ולא היה מוכן לזוז ממקומו. בראות כך הנכרי בא אל החסיד בטענה של מקח טעות שור עובד קניתי ולא שור שובת. ניגש החסיד אל השור ולחש באזנו: דע לך! שאינך עוד ברשותי אלא נתון אתה ברשותו של הנכרי ומעתה עליך לעבוד בשבת כי היהודי מצוה על שביתת בהמתו בשבת ואילו הנכרי אינו מצוה. מיד קם השור מרבצו לחרוש בשדה. בראות הנכרי פלא זה שאל את היהודי: מה לחשת לשור באזנו? ענה היהודי: אמרתי לו שמכרתי אותו לגוי שאינו מצוה על שביתת בהמתו. כיון שראה הנכרי כך הלך ונתגייר ולמד תורה עד שנקרא רבי וקראו לו רבי יוחנן בן תורתא (מדרש עשרת הדברות).

כיוצא בזה מסופר במדרש: על השור שנתן אליהו הנביא לנביאי הבעל על מנת להקריבו על מזבחם לבעל בהר הכרמל, ולא רצה השור בשום פנים ואופן ללכת עמם עד שכל הנביאים ניסו להזיזו ממקומו ולא הצליחו מכיון שלא רצה להיות נשחט לשם עבודה זרה, עד שבא אליהו הנביא ואמר לו: כשם שמתקדש שם שמים ע''י השור שהוא מקריב כך יתקדש שם שמים על ידו רק אז נכנע והלך עמם (מדרש רבה כג ט).

כמו כן מסופר בגמ' על חמורו של רבי פינחס בן יאיר שסירב לאכול מן השעורים מכיון שלא הופרשו ממנו מעשרות (חולין ז.).

המקובלים אומרים שהחמור הזה הוא גילגולו של ישמעאל (הגרע''י).

כל זה מרומז בפסוק: ''ידע שור קנהו'' - יש שור היודע את קונהו- בעליו, כגון אותו שור שלא רצה להיות קורבן לע''ז, וכן שורו של אותו חסיד שלא רצה לעבוד בשבת. ''וחמור אבוס בעליו'' - יש חמור היודע את אבוס בעליו וממאן לאכול תבואה שלא הופרש ממנה מעשר כגון חמורו של רבי פינחס בן יאיר. ועל זה מוכיחם הנביא באומרו: ''ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו'' (א ג), ואילו אתם עמי הגעתם לשפל המדרגה אפילו מן השור והחמור ''ישראל לא ידע עמי לא התבונן'' (צוארי שלל).

אחר שהנביא מוכיח את עמ''י על רוע מעלליהם ומכנה אותם בכנויים חריפים, כגון: גוי חוטא עם כבד עוון, זרע מרעים בנים משחיתים, קציני סדום, עם עמורה, רמוס חצרי, ידיכם דמים מלאו, שריך סוררים וחברי גנבים, רודף שלמונים.

נותן להם מקום לתשובה ופתח לתקוה באומרו: ''ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה'' (א כז).

וכאן נביא מאמרי חז''ל ומעשים במעלת הצדקה.


מעלת הצדקה

דרגות בנותני צדקה

ז
ה הנותן בריא כשרואה סכנה פותח-פודה נתינת חולה שאומר תנו

כותב החיד''א שהנותן צדקה משתף שמו של הקב''ה י = שקל, המטבע הניתן לצדקה ה = אצבעות של נותן הצדקה ו = זרוע ידו של נותן הצדקה ה = אצבעות של העני המקבל צדקה

* כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. ומי שגם נותן פרוטה לעני וגם מפייסו בדברים מתברך בשבע עשרה ברכות כמניין טוב (משלי כב ט) ''טוב עין הוא יבֹרך'' (בבא בתרא ט:).

אומר הגאון מוילנא (הגר''א) על הפסוק: ''כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך'' (דברים טו י), אם נותן צדקה לעני וגם מפייסו בדברים זוכה לברכות כמנין אותיות הזה בשבע עשרה ברכות.

וכן מרומז בהגדה של פסח הא לחמא עניא הא בגימטריא שש, כל הנותן לחם לעני מתברך בשש ברכות. עניא העונה אותו בדברי פיוס מתברך ב- יא ברכות.

* כתב רבינו האריז''ל שכל המצוות שאדם עושה נרשמים באות אחת של כ''ב אותיות האלפא ביתא, והיא מאירה על מצחו של בעל המצוה, אך תיכף היא נבלעת במצחו ומסתלקת. אבל הנותן צדקה לעניים, האות צ מאירה במצחו כל אותו שבוע, בסוד מה שנאמר: וצדקתו עומדת לעד, והיה על מצחו תמיד.

הרשב''א מסביר: מדוע אין מברכים על מצות צדקה, מכיון שהנותן צדקה תלוי בדעת מקבל הצדקה העני, ואם יסרב העני לקבל ממנו תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

''פזר נתן לאביונים צדקתו עֹמדת לעד'' (תהלים קיב ט), הרי שהיו מעות צרורות לו בבגדו ונפלו ממנו ונתפזרו, ובא עני ומצא את המעות. הכתוב קובע לו ברכה, כאילו נתן את המעות בכוונה לצדקה. שאף על פי שהמעות נתפזרו מאליהם אלא שמצאם עני, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לאביונים, וקיים מצוות צדקה כהלכתה (תורת כהנים פ' ויקרא, ה יג).

גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים.

גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: ''שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות'' (ישעיה נו א), וכיון שבאה הגאולה, אין לך שלום גדול מזה.

''כי יהיה בך אביון... פתח תפתח את ידך לו'' (דברים טו ז-ח), כותב בעל הטורים: אנו מוצאים שלוש פעמים בתורה כפל לשון במצוות צדקה ''פתוח תפתח'' ''נתון תתן'' ''העניק תעניק'' התורה באה להדגיש, שאין שעור לנתינת צדקה.


וצדקה תציל ממות

מובא מעשה בשמואל ואבלט - חכם נכרי חוזה בכוכבים, שהיו יושבים ומשוחחים, וראו אנשים שהולכים ליער לחטוב עצים. אמר אבלט לשמואל: אתה רואה את האדם הזה, ילך ולא יחזור כך אני חוזה בכוכבים הליכה בלא חזרה יכיש אותו נחש וימות. א''ל שמואל: אם הוא יהודי ילך וישוב בשלום לביתו שהרי אין מזל לישראל ותועיל לו התפילה לשדד המערכות, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. כך כשהם יושבים ומשוחחים ביניהם הספיק אותו אדם לחזור מהיער וחבילת עצים על גבו. אמר שמואל לאבלט: מכאן ראיה שהמזל שולט רק באומות העולם וישראל מעל המזל הם! ניגש אבלט לאותו אדם וביקשו לפרוק מעליו את משאו, בדק בתוכו ומצא נחש ארסי חצוי לשתי חתיכות שקצצו עם הקנים בלי שי. שים לב לכך. כשראה כך שמואל הבין שלא לחינם נעשה לו נס ובודאי עשה אותו יהודי מעשה גדול שבזכותו ניצול, שאלו שמואל: איזה מעשה טוב עשית? סיפר האיש את קורותיו שמידי יום הוא הולך עם חבריו ליער לחטוב עצים וכל אחד מביא דבר מאכל מביתו ולפי התור כל אחד גובה מכולם ועורך שולחן ומשתתפים יחד בארוחה. היום קרה שאחד החברים לא הביא מאומה וכיצד יאכל משל אחרים ורציתי לזכות ולקיים: ''הלוא פרֹס לרעב לחמך'' (ישעיה נח ז), לכן הקדמתי ואמרתי: היום אני אאסוף את המצרכים ואערוך שולחן! לקחתי מכל אחד ואחד את מאכלו וכשהגעתי אליו עשיתי את עצמי כאילו שלקחתי ממנו והנחתי בסל ולמעשה נתתי משלי חלקו כדי שלא יתבייש. אמר שמואל לאותו אדם: מצוה עשית - מצות צדקה והיא הצילה. אותך ממות. יצא שמואל ודרש: ''וצדקה תציל ממות'' (משלי יא ד), ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה מצלת ונותנת חיים לעושיה, כאמור: ''רֹדף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד'' (משלי כא כא).


והלך לפניך צדקך

והגמרא ממשיכה להוכיח שאין מזל לישראל, ממעשה שהיה בבתו של רבי עקיבא. לר''ע היתה בת בעלת מדות תרומיות וטובת לב, אמרו לו הכלדיים - אצטגנינים החוזים בכוכבים, אנו רואים במערכת הכוכבים והמזלות, שבתך זו ביום חופתה וביום שמחת לבה יכיש אותה נחש וימית אותה, החוזים בכוכבים באותה תקופה שלטו היטב במערכות השמים ודייקו בדבריהם, ולא כיום שישנם אסטרולוגים הוזים בכוכבים שאינם מבינים בין ימינם לשמאלם ויש להם טור בעיתון או פינה בכלי התקשורת ואומרים לאנשים את עתידם ואוי לאזניים שכך שומעות.

ביום כלולותיה של בתו שמח ר''ע שמחה רבה וערך חתונה ברוב פאר והדר כיאה לגדול הדור, אך הסתיר את דאגתו שקיננה בלבו זה שנים רבות ולא גילה לבתו את דברי החוזים בכוכבים כדי לא לצער אותה, אך ר''ע היה מיצר ודואג מאוד מהבשורה המרה. בליל חופתה לפני שעלתה על משכבה הסירה מראשה את הקשת שהיתה עשויה מזהב ונעצה אותה בחריץ בין הלבנים, שהקירות אז לא היו מטויחות כמו היום. באותו חור היה נחש ארסי מסתתר ואורב לה ובלי מ. שים נעצה את הסיכה בעיניו והנחש פירפר ומת. בבוקר כשהוציאה את הסיכה מהקיר הנחש נמשך אחר הסיכה ולתדהמתה ראתה נחש מת כרוך בראש הסיכה.

ר''ע שהיה מאוד מודאג מדברי החוזים בכוכבים חשש פן יקרה חלילה אסון לבתו האהובה בליל כלולותיה, בא בבוקר לבית בתו הכלה לדרוש בשלומה כדי להסיר דאגה מלבו, והיא סיפרה לו את המעשה עם הנחש. אמר ר''ע: לא לחינם נעשה לך נס כזה ספרי נא לי איזה מעשה מיוחד עשית! סיפרה הבת: אמש בליל הכלולות אתה היית מאוד עסוק לקבל את פני האורחים הרבים, הרי אתה גדול הדור ובאו אנשים רמי מעלה, רבנים, דיינים, שרים ואנשי מעמד ואתה עומד עליהם לשרתם. בא עני ועמד על הפתח וביקש אוכל להשביע רעבונו וכולם היו עסוקים וטרודים בסעודה ואף לא אחד. שם לב והתייחס אליו, סיפרה הכלה לקחתי את המנה שנתת לי אבא והבאתי אותה לעני שיסעד את לבו. אמר לה ר''ע: מצוה עשית - מצות צדקה ומעשה זה הציל אותך ממות והגן עלייך לבטל מעלייך את רוע הגזירה. יצא ר''ע ודרש: ''וצדקה תציל ממות'' (משלי יא ד), ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה (שבת קנו:).


זורע צדקות מצמיח ישועות

מעשה בגביר עשיר שהיה שוכן כבוד בקצה שכונת מאה שערים סמוך לשער שכם בירושלים דדהבא ושמו מר אורנשטיין ועל שמו הוקדשו ''בתי אורנשטיין'' במרכז העיר.

מר אורנשטיין כגודל עושרו כך גודל צדקתו והיה מחלק כספו לדלים לנצרכים לנזקקים ולכל דבר מצוה בעין יפה וברוח נדיבה.

פעם אחת ניגש אליו אדם שאין הפרוטה מצויה בכיסו ובקשה בפיו, בתו הגיעה לפרק האיש מקדש ואין לאל ידו להשיא אותה ובידו מכתבי המלצה מגדולי הדור שמצבו הכלכלי קשה מנשוא ואין בידו פרוטה לפורטה ונפשו בבקשתו לסייע לו לצרכי החתונה. בראות הגביר את ההמלצות וכן שמע מפיו על מצבו הכלכלי, שאל אותו כמה כסף דרוש לצרכי החתונה? העני נקב בסכום הדרוש ולתדהמתו אמר העשיר: אני אשלם את כל דמי החתונה! העני שלא חלם לשמוע תגובה כזו לא ידע כיצד לעכל את הבשורה המשמחת והיה המום, כשראה כך מר אורנשטיין אמר לעני: את כספי אני מוכן לתת בתנאי אחד, שאל העני מה התנאי שכבודו מעמיד בפני? אמר הגביר: אני מוכן לספסד את כל החתונה בתנאי שתזמין אותי לחתונה! צחק העני ואמר: בודאי שאזמינך לחתונת בתי הרי החתונה תיערך בזכות נדבת לבך הטוב ומצד הכרת הטוב אני מחויב בכך. קיבל העני את הכסף ויצא מאת פני האדון עין במר בוכה ולב שמח על ששפר גורלו ומאשפות הרים אביון.

בהגיע יום הכלולות יצא אבי הכלה שמח וטוב לב לאולם האירועים וכשהחתן והכלה עמדו מתחת לחופה טרם התחילו את טקס הנישואין לפתע נזכר אבי הכלה שמרוב טרדותיו שכח להזמין את הגביר מר אורנשטיין לארוע. הצטער מאוד על כך, ואז הבריק במוחו רעיון. לקח אבי הכלה את רשות הדיבור ואמר לקהל הנוכחים: רבותי! את חטאי אני מזכיר היום, להוי ידוע שאת הוצאות החתונה שאנו עומדים לערוך כעת שילם הגביר מר אורנשטיין הי''ו מכיסו והכל הודות לנדבת לבו הטוב של הגביר, ותנאי עשה עמי שאזמינו לחתונת בתי. אך ברוב טרדותי דווקא אותו שכחתי אשר מידו היתה לי זאת. לכן עצתי שנלך יחדיו עם התזמורת לביתו להביאו לכאן אחר כבוד בתופים ובמחולות, הקהל נאות לצאת לביתו של העשיר.

באותה שעה אירע דבר נורא בביתו של הגביר העשיר, הגיעו שודדים ערבים ובאיומי אקדח דרשו שיתן להם את כל כספו. כשראה העשיר שכלתה אליו הרעה בלית ברירה פתח בפניהם את הכספת והם רוקנו אותה והניחו את כל תכולתה על השולחן, אך הם לו הסתפקו בכך ודרשו את כל הזהב והתכשיטים של רעיתו וגם זאת נתן להם אך הם דרשו עוד ועוד ומכיון שלא נענו כרצונם כפתו את הגביר ואת רעיתו וקשרו אותם בחבלים למיטה והמשיכו לאיים עליהם שאם לא יתנו עוד כסף ותכשיטים שם תהיה קבורתם. בנתיים הגיע הפמליא מהאולם כדי להביא את הגביר לאולם האירועים בקול מצהלות חתנים. כשמוע השודדים קול המולה בחוץ חשבו שהדבר נודע למשטרה והיא דולקת אחריהם ומרוב פחד השאירו הערבים את כל הכסף על השולחן וכל עוד רוחם בם נשאו את רגליהם ונסו על נפשם בידיים ריקות. אבי הכלה שלא הבחין בנעשה דפק על דלת ביתו של הגביר ולא שמע תגובה אך ראה שהדלת לא נעולה ובלית ברירה נכנס פנימה והופתע לראות את הגביר ורעיתו כפותים למיטה. מיד שיחרר אותם מכבליהם ושמע מפיהם את הקורות אותם, אמר הגביר שאלמלא הגיעו הפמליא הנה בתוף ובכינור והקימו רעש ומהומה כפסע היה בינם ובין המות ורק בזכותם נשארו בחיים וגם כל כספם וזהבם על מקומו נותר בשלום וקויים בו הפסוק: ''וצדקה תציל ממות'' (משלי יא ד).


מרבה צדקה מרבה שלום

הגאון רבי יחזקאל סג''ל לנדא בעל ''הנודע ביהודה'' רבה של פראג המעטירה כדרכו בקודש היה הוגה בתורה יומם ולילה. באחת מלילות החורף הסוערים ירד גשם זלעפות ומטרות עוז שטפו את העיר, כשהוא יושב ועוסק בתורה שמע קול נער בוכה, פסק הרב מלימודו ויצא החוצה והנה הוא רואה נער נוצרי יושב על סלע ובוכה תמרורים. ניגש אליו הרב ושאלו בְּרוֹךְ למה תבכה נער? ויען הנער: כי אבי אחד האופים שבעיר ואמי מתה עלי, אבי נשא אשה אחרת והיא מתאכזרת אלי ומתנהגת איתי בצורה מחפירה. בכל יום היא פוקדת עלי לצאת לשוק עם סלים מלאים למכור את דברי המאפה ובסוף היום עלי למסור בידה את כסף הפדיון. והיום כבכל יום יצאתי עם מרכולתי ומכרתי את כל דברי המאפה שהיו ברשותי, אך בחזרתי הביתה הרגשתי שכל כסף הפדיון נפל ממני ואבד ואני אובד עצות ואיני יודע כיצד לחזור הביתה בידיים ריקות, כי צפויים לי מכות אכזריות ונאמנות מהאם החורגת והיא ברשעותה תהלום בי ללא רחם, וזה מספר שעות שאני יושב פה בקור שחודר עד לשד עצמותי במזג אויר כזה סוער ואני רעב וצמא.

כשמוע זאת הרב נכמרו רחמיו עליו אעפ''י שגוי נוצרי הוא, ושאל אותו: כמה כסף היה הפדיון היום? ויען הנער: 20 זהובים. מיד הוציא הרב מכיסו 20 זהובים ואמר לו: הרי לך תמורתם! וכן הוסיף לו עוד מספר דינרים ואמר לו: לך תקנה לך דבר מאכל ומשקה להשביע רעבונך ואכלת ושבעת.

עברו כ- 30 שנה מהמעשה הנזכר והדבר נשכח מזכרונו של הרב, והנה בליל שביעי של פסח קרוב לחצות הלילה והרב יושב ועוסק בתורה הקדושה נשמעו דפיקות על דלת ביתו, פתח הרב את הדלת ומולו ניצב איש נוצרי באומרו שיש לו דבר סתר הגובל בפיקוח נפש של ממש לגלות את אוזן הרב. הרב הכניס את האורח לחדר פנימי ושאל אותו, מה הסוד הכמוס עמך? החל האיש לספר: אבי היה אופה שנים רבות ואני הלכתי בעקבותיו והמשכתי במלאכת האופה והיום אני נמנה על צוות האופים בעיר. הכומר שהוא שונא יהודים מובהק בסתר ובגלוי קרא לאסיפה דחופה את כל בעלי המאפיות בעיר ואני בתוכם וציוה עלינו שבמוצאי חג הפסח להרעיל את הלחמים שהרי יהודי פראג זה שבעה ימים שלא בא דבר מאפה לפיהם יעטו על המאפיות לקנות לחם חם וטרי וזו תהיה ארוחתם האחרונה ובאכילה זו ימצאו את מותם וכך תמחק קהילת יהודי פראג. ותמורת מצוה זו הבטיח להם הכומר שיקבלו מחילה סליחה וכפרה על כל עוונותיהם ויכנסו ישר לגן עדן.

ואני הוא הנער שהצלת לפני כ- 30 שנה מאמי החורגת מן הקור המקפיא ומן הרעב ונסכת שמחה בלבי ע''י שנתת לי את דמי הפדיון וכן כסף לאכילה ושתיה, ולכן כעת הרגשתי חובה לעצמי להוקיר לך טובה על החסד הגדול שעשית עמדי בהיותי נער, ולא יכולתי להתאפק ולעמוד מנגד בזכרי את חמלתך ורחמיך המרובים עלי כשהייתי נתון בצרה, ולכן באתי להודיעך על כך ואתה הרב עשה כחכמתך והצל את עמך צאן מרעיתך לבל יבולע להם. הרב הודה מקרב לב לאופה הנוצרי על שגילה לו על הסכנה שריחפה על קהל עדתו ופטרו לשלום.

למחרת היום שלח הרב להכריז בכל בתי הכנסיות בעיר פראג מטעם הרה''ג המרא דאתרא בחרם חמור לבל יהין איש לקנות לחם מן הגויים במוצאי חג הפסח כי סכנה נשקפת לכל מי שיטעם מן הלחם ההוא, וכל ישראל ישמעו ויראו. הידיעה עשתה לה כנפיים בין כל יהודי פראג וכולם קיימו וקיבלו עליהם דברי הרב וגזירתו.

במוצאי החג כל המאפיות היו פתוחות לרווחה אך אין איש יהודי נכנס פנימה והגויים אינם מבינים על מה ולמה ובכך הפרו את עצתו וקילקלו את מחשבתו של אותו כומר רשע עוכר ישראל, ולכל ישראל היה רווח והצלה וקויים ברב הפסוק (קהלת יא א): ''שלח לחמך על פני המים, כי ברֹב הימים תמצאנו'' (ענף עץ אבות דף קח).


צדקתו עומדת לעד

מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו התגלגל עליו הגלגל ונהפך לעני, ונעשה שכיר לאיש בעל שדות וכרמים. פעם אחת היה חורש בשדה ופגע בו אליהו הנביא זכור לטוב ונדמה לו כערבי. אמר לו אליהו: יש לך שש שנים טובות בעושר וכבוד, אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך? אותו חסיד חשב אותו לקוסם ולכן אמר לו: קוסם אתה ואין לי כסף לשלם לך, לכן הפטר נא מעלי לשלום! אך אליהו הנביא חזר אליו בשנית ואותה משאלה בפיו, והחסיד גירש אותו מעל פניו. כשאליהו ניגש אליו בשלישית ראה החסיד שאינו מרפה ממנו הבין שיש דברים בגו, אמר לו: כל דבר שאני עושה אני מתייעץ עם אשתי, תרשה לי להתייעץ עימה ולשאול את פיה. אמר לו אליהו: לך והמלך איתה! הלך האיש וסיפר לאשתו את דברי אליהו שהטריח אותו שלוש פעמים וא''ל יש לך שש שנים טובות אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך? אמרה לו אשתו: אמור לו: לך הבא אותם עכשיו! א''ל אליהו: לך לביתך ועד שלא תגיע לשער חצרך ולפתח ביתך תראה ברכה פרוסה בביתך. באותה שעה היו בניו מחפשים בעפר ומצאו ממון. כשחזר העני לביתו יצאה אשתו לקראתו ובי. שרה לו את הבשורה הטובה שבניו מצאו אוצר של דינרי זהב שיזונו בו שש שנים וקראו לאמא שלהם ומזה נתעשרו עושר רב, מיד הודה לקב''ה ונחה דעתו עליו.

מה עשתה אשתו הכשרה, אמרה לו: הואיל ומשך הקב''ה עלינו חוט של חסד ונתן לנו ממון רב שיספיק למזון ופרנסה למשך שש שנים טובות, א''כ נעסוק בגמילות חסדים ובצדקה אולי ייטב בעיני ה' ויוסיף לנו משלו, וכן עשתה, קראה לבנה הקטן ואמרה לו: אתה תערוך רשימה מדויקת לכל הצדקות שאנו נעשה בכל יום ויום והכל יהיה כתוב בספר! כעבור שש שנים בא אליהו הנביא זכור לטוב אל אותו חסיד שישב ולמד בביהמ''ד ואמר לו: כבר הגיעה השעה שאטול מה שנתתי לך נסתיימו שש השנים הטובות. א''ל אותו חסיד: כשם שנטלתי ממך העושר ע''י שנמלכתי באשתי אף כשאני מחזיר צריך אני על דעת אשתי, בוא עמי לביתי ונודיע לאשתי וילכו שניהם יחדיו. כשהגיעו אצלה, אמר לה בעלה: בא האיש הזקן שנתן לנו את העושר לשש שנים לקחתו בחזרה. אמרה האשה לבעלה: לך ואמור לו: אם מצאת בני אדם נאמנים יותר מאתנו הרינו מחזירים לך פקדונך ותן להם! והוציאה לפניו את הספר בו כתובים כל צדקותיהם במשך שש השנים הטובות לברכה. ראה הקב''ה דבריהם את הצדקות והגמ''ח שהרבו לעשות והוסיף להם טובה על טובה עד סוף ימיהם, לקיים מה שנאמר (ישעיה לב יז): ''והיה מעשה הצדקה שלום'' (ילקוט שמעוני רות רמז תרד).


''ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה''





הפטרה לשחרית של ת''ב - אסף אסיפם


ההפטרה: ''אסוף אסיפם'' ירמיה פרק ח' פס' יג' - סוף פרק ט' פס' א' - כג'

בהפטרה מסופר
: על הפורענות הקשה שהביא ה' על עם ישראל.

אסף אסיפם נאם ה', אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה. וישקנו מי ראש. קוה לשלום ואין טוב, לעת מרפה והנה בעתה: כי הנני משלח בכם נחשים צפענים... ונשכו אתכם. עלי לבי דוי: עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לוא נושענו: על שבר בת עמי השברתי, קדרתי שמה החזקתני..... ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי: כי נצתו מבלי איש עבר... נדדו הלכו: ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים, ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב: על מה אבדה הארץ. על עזבם את תורתי... ולא שמעו בקולי. לכן... הנני מאכילם... לענה, והשקיתים מי ראש: והפיצותים בגוים... ושלחתי אחריהם את החרב. ותרדנה עינינו דמעה. כי קול נהי נשמע מציון. כי עלה מות בחלונינו... להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות: ונפלה נבלת האדם כדמן על פני השדה... ואין מאסף:

בפרשה מסופר
: על הפורענות הקשה שיביא ה' על עם ישראל אם לא ילכו בדרכיו.

כי תוליד בנים... והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו: העידתי בכם היום... כי אבד תאבדון מהר... לא תאריכֻן ימים עליה כי השמד תשמדון: והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה...





קריאת ההפטרה



{יג} אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם יְהוָֹה אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם: {יד} עַל מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה: {טו} קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה: {טז} מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ: {יז} כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם יְהוָה: {יח} מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי: {יט} הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר: {כ} עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: {כא} עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: {כב} הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי: {כג} מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי: ט {א} מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: {ב} וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהוָה: {ג} אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: {ד} וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: {ה} שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהוָה: {ו} לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי: {ז} חֵץ (שוחט) שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: {ח} הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְהוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי: {ט} עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: {י} וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב: {יא} מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: {יב} וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: {יג} וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: {יד} לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ: {טו} וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם: {טז} כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: {יז} וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם: {יח} כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: {יט} כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְהוָה וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה: {כ} כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת: {כא} דַּבֵּר כֹּה נְאֻם יְהוָה וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף: {כב} כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: {כג} כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על הפורענות הקשה שהביא ה'.

''אסף אסיפם נאם ה''' (ירמיה ח יג).

אומר הקב''ה: אכלה אותם כליל באופן שלא ישארו ענבים בגפן ולא תאנים בתאנה, ולא א. וכל להשיב נפש. ולא ישבו ''איש תחת גפנו ותחת תאנתו'' (מלכים א' ה ה).

וגם העלה נבל ויכמוש טרם זמנו, שלא יהיה להם צל להשיב נפשם. ''הנני משלח בכם נחשים צפענים'' (ח יז), אשלח אגרה ואשסה בכם גויים רוצחים אכזריים וארסיים כנחשים צפעוניים שלא ישמעו אתכם. לא תוכלו לרצות את האויב בדברים רכים ותחנונים, ויהרגו אתכם.

רבי חנינא פתח: ''מבליגיתי עלי יגון'' (ח יח), מהו מבליגיתי? מבלי הגיתי בתורה לקיים מצוות ומעשים טובים עשיתי ביתי גיתי - כגת הנדרך, ואעפ''כ ''עלי לבי דוי'' על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר: ''על זה היה דוה לבנו''. היינו אעפ''י שהתחזקתי על היגון שלי לבי עלי דוי על חורבן בית המקדש (איכה רבה ה).

אומרים בני עשרת השבטים: ''עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו'' (ח כ), צפינו לישועה ימים רבים לעזרת מצרים ולא באה.

''על שבר בת עמי השברתי, קדרתי שמה החזקתני'' (ח כא).

אומר ירמיה שלוש לשונות לרמוז על שלוש גלויות. השברתי - על גלות אפרים, קדרתי - משחרות ואופל על גלות יהודה, שמה - תמהון ובלבול החזיקתני על חורבן בית שני.

''הצרי אין בגלעד אם רפא אין שם'' (ח כב).

כלומר: וכי לא היו להם אנשים צדיקים וחסידים ממי ללמוד ויטיבו דרכיהם? מתפלא על אשר לא לקחו תרופות לנפש מגלעד שהוא מקום הצרי. ובדרך משל: האם לא היו בישראל תורה ומצוות שהם הצרי האמיתי למחלתם?! אם רופא אין שם, והוא הנביא המוכיח והמייסר את העם, מדוע לא עלתה ארוכה בת עמי ורפואתו? (מלבי''ם).

אמרו חז''ל: כיון שחרבה ירושלים ובית המקדש, ונשרף ההיכל, ויצאו ישראל בקולרין - עול ברזל על הצואר, היו מבקשים לבכות ולא הניחום השונאים. אלא היו רודפים אחריהם ומכים על צואריהם, שנאמר: ''על צוארנו נרדפנו'' (איכה ה ד). וכיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ואלו לבכיה, ועליהם ירמיה מקונן: ''בכו תבכה בלילה'' (איכה א ב). אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו אנו ואתה, שאתה נתון ברווחה הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה, וכן עשו. ירמיה היה בוכה ביום ואומר ''ארור היום אשר ילדתי בו'' (ירמיה כ יד). אמר הקב''ה: ישראל בוכים בלילה וירמיה ביום ואני אבכה יומם ולילה. שנאמר: ''ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי'' (איכה רבה ב). ואמרו חז''ל: כשהוריד ירמיה שתי דמעות נעשו כשני מעיינות (בבא קמא).

הקב''ה מתאר את רעתם ואומר: שהם מדברים שקר לשון הרע ורכילות. גוברים זה על זה לא בדרכים כשרות אלא ברשעות. שכל מי שגובר יותר לעשות רע הוא השליט, כל דאלים גבר. כל איש לועג צוחק ומהתל ברעהו. הורגים בלשונם כמו חץ שחוט חץ מחודד בעל פיפיות. כשם שהחץ הורג כך הלשון הורגת, כשם שהחץ אחר שנשלח אי אפשר להחזירו כך לשון הרע אחר שיצא אי אפשר להשיבו, כשם שהחץ הורג למרחוק כך הלשון הורגת למרחוק, וכשם שבחץ תחילה מושך אליו ואח''כ משחרר את החץ כך בלשוה''ר פותח בטובה ומסיים ברעה.

''העל אלה לא אפקד בם נאם ה''' (ט ח).

''על ההרים אשא בכי ונהי'' (ט ט), על חורבן שני הרים. הר ציון ששמם, והר הבית שחרב. אשא שניים בכי ונהי. על ההרים שנעשו כמדבר אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר אשא קינה.

אמר רב יהודה: נ''ב שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר: ''מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו'' (ט ט), בהמה בגימטריא נ''ב (שבת קמו:).

ומנבא על חורבן ירושלים ואומר: ''ונתתי את ירושלים לגלים'' (ט י), גלי אבנים מהבתים והחומות שיהרסו. ''מעון תנים'' - מין נחש, משכן התנים ומעונם (רד''ק).

ירושלים שהיתה מלאה שווקים ורחובות תהא שוממה (איכה רבה א).

מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים ועכשיו מעון תנים. מעולם לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים ועכשיו שממה מבלי יושב.

א''ר יהודה אמר רב: מאי דכתיב: ''מי האיש החכם ויבן את זאת... על מה אבדה הארץ''? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו. עד שפירשה הקב''ה בעצמו, דכתיב: ''ויאמר ה' על עָזבם את תורתי... ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'' (ט יב). שואלת הגמרא: היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא.).

וכתב הר''ן בשם רבינו יונה אם הכוונה על עוזבם את תורתי כפשוטו, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה. א''כ כשנשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת למה לא פירשוה, והלוא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד יומם ולילה, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ?! עד שפירשה הקב''ה בכבודו ובעצמו שהוא יודע מעמקי הלב, בוחן לבבות גולה עמוקות, שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ''כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקין בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה, כלומר: בכוונתה ולשמה.

לכאורה מה השאלה, על מה אבדה הארץ? הרי הדור הזה חטא בכל החטאים החמורים. שנים רבות שהכעיסו את ה' במעלליהם הרעים, וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים, עבדו עבודה זרה, חיללו שבתות, ביזו תלמידי חכמים ועוד ידם רמה.

אלא שאלתם היתה מדוע דווקא עכשיו נענשים? עונה הקב''ה: על עוזבם את תורתי. כל זמן שעסקו בתורה הקדושה התורה הגינה עליהם והצילה אותם. אבל כעת שעזבו את התורה מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים ולא רצו לשמוע בקול הנביאים על זאת אבדה הארץ.

אמרו חז''ל: מאי ולא הלכו בה? שלא ברכו בתורה תחילה. שהתורה לא היתה חשובה וחביבה בעיניהם לברך עליה תחילה.

ומבארים זאת ע''י משל: למלך שאהב מאוד מוזיקה והיה לו נגן מעולה שפורט באצבעותיו על כלי נגינה, והמלך היה מתענג על הנעימה עד לשכרון חושים. ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'. נגן זה ידע עד כמה המלך מעריכו ומוקירו ולכן הרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, היה מציק לאנשים פוגע ומזיק.

נכנס לחנות לוקח מן הבא בידו מנחה לע. שו והולך ללא תשלום. צועק על זה ומכה את זה ידו בכל. והאנשים היו מתלוננים עליו לפני המלך, אך מכיון שהמלך היה זקוק לו היה דוחה אותם בקש. לימים הנגן נפצע ולא יכל יותר לפרוט בידו על כלי הנגינה ולמלך אין תועלת ממנו. וכשהתלוננו עליו על מעלליו הרעים פקד עליו המלך את כל עוונותיו שהצטברו והשתרגו עד למעלה ראש.

והנמשל: כל זמן שישראל עסקו בתורה הקדושה שהיא שעשועיו של הקב''ה, העלים עין מכל חטאתם. אך ברגע שעזבו את התורה הקדושה מקור מים חיים הפסיקו מנגינת התורה פקד עליהם עוונם (אלשיך).

רבי שמעון בן יוחאי אומר: אם ראית עיירות נתלשות ממקומם בארץ ישראל. דע! שלא החזיקו בשכר סופרים ולומדים (נדרים לב).

אמרו חז''ל בירושלמי חגיגה: ''ויתר הקב''ה לישראל על שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה''.

''על עָזבם את תורתי'' (ט יב), אמר הקב''ה: הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירן למוטב.

א''ר יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: ''אוי להם לבריות מעלבונה של תורה''.

''לכן כה אמר ה'... הנני מאכילם... לענה, והשקיתים מי ראש'' (ט יד). מידה כנגד מידה, כשם שדבקו במדות ארסיות כן אאכילם לענה והשקתים מי ראש הוא עשב מר סם המות. וכן הם עבדו עבודה זרה אשר לא שערום אבותם, אף אני הפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם (מלבי''ם).

הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניו, ומה שחטאנו מרק ברחמיך הרבים, אבל לא ע''י יסורים וחולאים רעים.




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על הפורענות הקשה שיביא ה' אם לא ילכו בדרכיו.

פונה הקב''ה אל בנ''י ואומר: ''כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ... ועשיתם הרע בעיני ה'... העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון... והפיץ ה' אתכם בעמים... ועבדתם שם אלהים אחרים'' - כתוצאה מהצרות.

אחר כך באה ההבטחה: ''בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך'' (דברים ד ל). ברגע שתשוב עד ה', אומר הקב''ה אני ארחם עליך כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך... כי שאל נא לימים ראשונים... השמע עם... כן אעשה לך.

''אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים... מן השמים השמיעך את קולו ליסרך... ויוציאך בפניו בכחו הגדול''... על כן הנני בא לעורר אותך מראש ולומר לך מה בצע כי תשכח את ה' ותלך אחרי האלילים ותיענש ותיווסר על כך ביסורים קשים, ותירפא מהם רק באחרית הימים. הלא תטיב לעשות אם כבר עכשיו תתקע בליבך ידיעת גדולת בוראך לשמור את כל מצוותיו תמיד, ובכך תחסוך מעצמך צרות רבות וגדולות.

את הידיעה שאליה תגיע בהכרח לבסוף אחרי כל הצרות - דע כבר היום! אומר משה רבינו לעם ישראל: איני חושש שהיום תלכו ותעבדו חלילה עבודה זרה. כי אתם ראיתם במו עיניכם את כבוד הבורא במעמד הר סיני שנתן התורה ע''י קולות וברקים והמעמד הנשגב נחרט היטב בליבכם. אך הבנים הבאים אחריכם שלא ראו במו עיניהם את כל הנסים והנפלאות את המראות הגדולות, אלא רק שמעו ספור דברים, ואינו דומה ראיה לשמיעה.

לגביהם יש צורך להזהיר. מכיון שיהיה להם רוב טובה ונושנתם בארץ, ישבו לבטח בארצם, ומרוב שיהיו מושפעים ברוב טובה ''וישמן ישֻרון ויבעט'' (דברים לב טו), ואז חלילה יעשו פסל להכעיס את השי''ת.

לפיכך הזהיר משה רבינו את ישראל שלא יעבדו עבודה זרה. ואחר כל זה לא הניחו עבודה זרה שלא עבדוה.

ואמרו חז''ל: שלוש מאות ששים וחמש עבודה זרה היו בדמשק כמנין ימות החמה, ובכל יום היו עובדים לעבודה זרה אחרת, ויום אחד בשנה היו עובדים לכולם ביחד.

''העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר'' (ד כו).

אמר משה לישראל בשם הקב''ה: אני מעיד בכם את השמים ואת הארץ שהם עדים קיימים לעולם. ואם לא תשמעו בקולי יד העדים תהיה בכם בראשונה ועצר את השמים והארץ לא תתן את יבולה.

ועוד סיבה: למה דווקא את השמים והארץ? אמר להם: התבוננו בשמים ובארץ שבראתי לשמש אתכם, האם משנים הם מצוותי? האם השמש משנה מהלכה, שמא יוצאת מן המערב ושוקעת במזרח? הרי השמש עושה רצוני בשמחה ''והוא כחתן יֹצא מחפתו, ישיש כגבור לרוץ ארח'' (תהלים יט ו), וכן ''ממזרח שמש עד מבואו, מהלל שם ה''' (תהלים קיג ג), וכן הארץ, האם זרעתם וסירבה להוציא יבולה, או האם זרעתם חטים והוציאה שעורים.

ומה השמים והארץ שאין להם שכר אם עושים רצוני, ולא עונש אם עוברים על רצוני. אין להם גן עדן כשכר ולא גיהנם כעונש. ובכל זאת מקיימים דברי לא נפל דבר אחד מכל דברי. אתם שאם עושים רצוני מקבלים שכר ואם לאו חלילה מקבלים עונש, יש לכם גן עדן וגיהנם. עאכ''ו שצריכים לעשות רצוני.

ועוד טעם: מדוע העיד בהם שמים וארץ? כיון שהתורה ניתנה על ידיהם. כמו שנאמר: ''מן השמים השמיעך את קֹלו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה'' (ד לו).

ועוד: שעל ידם נתפרנסו ישראל במדבר. שהמן היה יורד להם מן השמים, וה. שליו בא להם מן הארץ.

בית המקדש הראשון נחרב מפני שלושה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

בית המקדש השני - בנין הורדוס נחרב מפני שנאת חינם (כמעשה קמצא ובר קמצא).

בתשעה באב לעת ערב הציתו הגויים את בית המקדש והיה הולך ובוער עד יום עשירי לפנות ערב.

מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא. שהיו מהלכים בדרך לעיר רומי. ושמעו קול המונה של בבל מפלטיה ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ור''ע משחק. התפלאו חבריו ואמרו לו: עקיבא! מפני מה אתה צוחק? שאל אותם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים ומזלות הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים יושבים בטח ושלוה והשקט. ואנו בית הדום רגלי אלהינו - בית המקדש שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק ושמח. אם לאלו שהם עוברי רצונו כך, נותן הקב''ה בטחון ושלוה. לעובדי רצונו על אחת כמה וכמה (רבה סוף איכה רבתי פרשה ה יט מסכת מכות דף כד.).

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים החרבה. כיון שהגיעו להר הצופים וראו משם את הר הבית ועליו חרבות בית מקדשינו, קרעו בגדיהם לאות אבל על החורבן. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קודש הקדשים, מבין ההריסות של שרידי המקדש השרוף. התחילו הם בוכים במר נפש ור''ע משחק. אמרו לו: עקיבא! מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו ''והזר הקרב יומת'' (במדבר יח ז), שרק כהן גדול נכנס לפני ולפנים למקום אש להבת שלהבת אחת בשנה ביום הכפורים, עכשיו נתקיים בו: ''על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'' (איכה ה יז), ולא נבכה?

אמר להם: לכך אני משחק. דווקא משום שנתקיימו דברי הנביאים, שהקב''ה העיד לו שני עדים נאמנים, וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה.

באוריה כתיב: ''לכן בגללכם ציון שדה תחרש, וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער'' (מיכה ג יב).

בזכריה כתיב: ''עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרֹב ימים: ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחבתיה'' (זכריה ח ד).

עד שלא נתקימה נבואתו של אוריה בבית ראשון. הייתי מתירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה, ולא נזכה לנחמה חלילה. עכשיו שנתקימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקימת. ונזכה לגאולה שלמה ולבנין ירושלים ובית המקדש. ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא, נחמתנו! עקיבא, נחמתנו!

''בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו: כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך'' (ד ל), שלא יניח אותך בידי אויביך ולא בידי המערכה של המזלות.

ומעשה היה ברבינו הקדוש: שהיה יושב ומהרהר בכל מה שאמר משה רבינו ע''ה על הפורעניות שיבואו עלינו. אמר כל הפורענות התקימה, אך מה שאמר: ''ושבת עד ה' אלהיך'' לא נתקיים.

ובעודו מהרהר ושקוע בשרעפיו בא אליהו הנביא ושאל אותו במה הוא מהרהר? ואמר לו: על דברי משה רבינו. שהבטיח שאם נשוב בתשובה יגאלנו, לא נתקיימה. א''ל אליהו: הקב''ה עוסק עכשיו בזה, והמלאך מיכאל שואל אותו מתי תוציא בניך מן הגלות המר הזה? הרי כתבת בתורתך אחר שימצאוהו רעות רבות וצרות תיגאלם, כמו שנאמר: ''כי אל רחום ה' אלהיך'' (ד לא). אמר הקב''ה: סמאל שהוא הממונה על אדום יבוא לכאן ותתווכחו ביניכם. בא השטן, והמלאך מיכאל שאל אותו: מדוע לא נגאלו עם ישראל? השיב השטן ואמר: רבונו של עולם! אתה בכבודך ובעצמך נתת את ישראל תחת שלטון אומתי היא אדום, עד שיחזרו בתשובה, ועדיין לא שבו. באותה שעה גער ה' בשטן וברח והלך למקומו.

קרא הקב''ה למיכאל ואמר לו: וכי אין אתה רואה מה שכתוב בתורה ''ושבת עד ה''' רק אז אגאלם. אמר לו מיכאל: כתבת בתורתך ''כי אל רחום ה' אלהיך''. קום מכסא דין ושב על כסא רחמים ובמדת הרחמים גאל אותם. א''ל הקב''ה: כשגזרתי עליהם גזירת הגלות נשבעתי שזה על מנת שיחזרו בתשובה, אם יפתחו פתח כחודו של מחט - שהוא אמנם קטן ביותר אך חזק ויציב כפלדה, ואינו נסגר לעולם. וכן המחט דוקרת כך צריך שהשב ירגיש צביטה בלב דקירה על רוע מעלליו ושב ורפא לו. אז אפתח להם פתח כפתחו של אולם שקרונות נכנסות דרך שם, ואסייע בידם לשוב בתשובה שלמה לפני.

''וידעת היום והשבֹת אל לבבך, כי ה' הוא האלהים'' (ד לט).

כותב מרן הגרא''מ שך זצ''ל בספרו ''אבי העזרי'': הנה מאז ומתמיד הייתי מתפלא, מדוע מכנים מצוה זו בשם ''אמונה''? הרי בפשוטו זהו מהמו. שכלות שאי אפשר לעולם בלי מנהיג. א''כ זו מצוה. שכלית. וכן בפסוק נאמר: ''וידעת היום והשֹבת אל לבבך, כי ה' הוא האלהים'' (ד לט). ומדוע היא נקראת ''אמונה''? שאלתי זאת, למרן הגאון הגדול רבי יצחק זאב הלוי סאלאוייצי'ק זצ''ל, ואמר לי שגם הוא עמד על זה ושאל זאת לאביו הגר''ח זצ''ל. ואמר לו: שבודאי כל כמה ש. שכל האדם מגיע הוא בבחינת מושכל, ואין זו אמונה אלא ידיעה. חיוב האמונה מתחיל במקום שכלה ונגמר. שכל האדם.

וכפי שכתב החסיד רבינו חיים לוצאטו בספרו ''דעת תבונות'' ''אין עוד מלבדו''. ידיעה זאת היא תכלית המכוין מכל הבריאה ועניניה. צריך שיתברר בבירור גמור כי ''אין עוד מלבדו'', הוא עוצם יחודו יתברך.

וכמו שאומר: ''ראו עתה כי אני אני הוא... אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל'' (לב לט). ''אין עוד מלבדו'' הוא בלתי גבול ותכלית.

''וידעת היום והשבֹת אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד'' (ד לט). עיקר יסוד האמונה ''אין עוד מלבדו''.

''וידעת והשבות אל לבבך'' אין די בידיעה בלבד, אלא מן החובה לקלוט את הידיעה בתוך הלב. וידעת על מנת והשבות, כאן נתן משה רבינו עצה טובה לישראל ואמר להם. אחרי שהודעתי לכם הפורענות העתידה לבוא עליכם אם תעבדו עבודה זרה, הריני לבשר אתכם אם תשובו בתשובה הקב''ה שהוא רחום יחזיר אתכם לאדמתכם.


''יה''ר שיבנה ביהמ''ק במהרה בימינו אמן''





הפטרה למנחה תשעה באב - דרשו ה' בהמצאו


ההפטרה: ''דרשו ה' בהמצאו'' ישעיה פרק נה פס' ו' - סוף פרק נו פס' א' - ח'

זו גם הפטרה לאשכנזים במנחה לתעניות צבור.

בהפטרה מסופר
: שהנביא פונה לבנ''י שיחזרו בתשובה וה' יקבל תשובתם.

דרשו ה' בהמצאו, קראהו בהיותו קרוב: יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו, וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות: אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע: כי כה אמר ה'... ובחרו באשר חפצתי, ומחזיקים בבריתי: ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם... שם עולם אתן לו אשר לא יכרת:

כל שמר שבת מחללו. והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי.

מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו:





קריאת ההפטרה



{ו} דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: {ז} יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: {ח} כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה: {ט} כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: {י} כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: {יא} כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: {יב} כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: {יג} תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ (תחת) וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: נו {א} כֹּה אָמַר יְהוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: {ב} אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע: {ג} וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהוָה לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: {ד} כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: {ה} וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: {ו} וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: {ז} וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: {ח} נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שהנביא פונה לבנ''י שיחזרו בתשובה.

הנביא פונה לישראל לדרוש ה' בכל לב, ואומר: ''דרשו ה' בהמצאו'' כמו שנאמר: ''קרוב ה' לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת'' (תהלים קמה יח).

וכמו שהגמ' במסכת יבמות (דף מט:) אומרת: בהמצאו - קודם גזר דין. או לפי פרוש תרגום יהונתן בן עוזיאל: ''דרשו ה' בהמצאו'' כל זמן שאתם חיים וקיימים בעולם. דהיינו שיעשו תשובה קודם מיתה כי אז התשובה מועילה, ולא אחר המוות.

כמו שנאמר: ''כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הֹלך שמה'' (קהלת ט י).

ועוד דרשו: בהמצאו - אלו עשרה ימים שבין ר''ה ליוה''כ. ''קראוהו בהיותו קרוב'' כמו שנאמר: ''כי מי... כה' אלהינו בכל קֹראנו אליו'' (דברים ד ז).

מובא בספרי - כתוב אחד אומר: ''דרשו ה' בהמצאו'' וכתוב אחד אומר: ''חי אני אם אדרש לכם'' (יחזקאל כ ג), הא כיצד? אלא! כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין.

ומובא בירושלמי (ברכות ה א), אמר רבי אבהו: ''דרשו ה' בהמצאו'' היכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ''קראוהו בהיותו קרוב'' היכן הוא קרוב? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.


חטֹאת מנשה - חומץ בן יין

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: ''ועמך כֻּלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'' (ישעיה ס כא).

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.

שלושה מלכים: ירבעם בן נבט, אחאב מלך יהודה ומנשה בן חזקיה. ג' מלכים אין להם חלק לעוה''ב ואלו הם: אחאב, מנשה, ירבעם. וסימנך: בני אמי נחרו בי.

רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: ''ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחִנתו וישיבהו ירושלים למלכותו'' (דה''י ב' לג יג).

אמרו לו: למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו (סנהדרין פרק חלק דף צ.).

''בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים, ושם אמו חפצי בה. ויעש הרע בעיני ה', ויבן את הבמות, ויקם מזבחת לבעל ויעש אשרה, וישתחו לכל צבא השמים ויעבד אתם. ובנה מזבחת בבית ה'. והעביר את בנו באש - למולך, ונִחש ועשה אוב וידענים, הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס. וישם את פסל האשרה אשר עשה, בבית... ויתעם מנשה לעשות את הרע. וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה'' (מלכים ב' כא).

מנשה - שנשה י-ה, ששכח את הקב''ה.

מנשה - שהנשי, השכיח את ישראל לאביהם שבשמים.

אחז ואחזיה, ממלכי יהודה שהיו רשעים וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ''ויעש הרע בעיני ה'''. לא חיים לעולם הבא עם הצדיקים וגם אינם נידונים בגיהנם.

''וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה''' (מ''ב כא טז).

שהרג את ישעיהו בן אמוץ סבו אבי אמו. שנשמתו של צדיק שקולה כמו שמילא את ירושלים חללים, שקולה נשמה של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו.

מנשה הרג את הנביא ישעיה סבו אבי אמו אחר מות אביו הצדיק חזקיהו המלך. דן את ישעיהו כנביא שקר והרגו. אמר לו, משה רבך אבי הנביאים אמר: ''כי לא יראני האדם וחי'' (שמות לג כ), ואתה אמרת: ''ואראה את ה' ישב על כסא רם ונשא'' (ישעיה ו א). משה רבך אמר: ''מי... כה' אלהינו בכל קראנו אליו'' (דברים ד ז), ואתה אמרת: ''דרשו ה' בהמצאו'' (ישעיה נה ו), משמע פעמים שאינו מצוי. משה רבך אמר: ''את מספר ימיך אמלא'' (שמות כג כו), אינו מוסיף רק משלים ולא יותר. ואתה אמרת לאבי חזקיה, ''והספתי על ימיך חמש עשרה שנה'' (מ''ב כ ו), אם כן נמצא שאתה נביא שקר וחייב מיתה. אמר ישעיה בלבו אני מכיר את מנשה נכדי ויודע שלא יקבל ממני את התירוץ והטעם שאומר לו, ויהרגני. ואם אומר לו את הטעם ולא יקבל יחשב שהרגני במזיד שהרי אני חף מפשע, ועכשיו הוא סבור שהורגני בדין כנביא שקר, מוטב שאברח מפניו. אמר שם המפורש ונבלע בתוך עץ ארז, הביאו את הארז וניסרו אותו. כשהמסור הגיע לפיו של ישעיה יצאה נשמתו משום שקיטרג, שאמר ''ובתוך עם טמא שׂפתים אנכי ישב'' (ישעיה ו ה), שקרא לעם ישראל עם טמא שפתים מדעתו שלא ציוה לו הקב''ה ולא מחמת תוכחה.

ובאמת אין סתירה בין דברי משה רבינו לישעיהו הנביא. כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה - אור חוזר. ''ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא''. משה רבינו נסתכל באספקלריא מאירה וידע שלא ראהו בפניו. ''כי לא יראני האדם וחי''.

''דרשו ה' בהמצאו'' כאן ביחיד, ''דרשו ה' בהמצאו'' כאן בצבור. '' מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו'' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שהוא מצוי.

אש שירדה מהשמים בימי שלמה המלך נסתלקה בימי מנשה. מנשה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה היה - שהיה דורש באגדות של דופי. ועשה צלם משא אלף בני אדם והיו נבקעין ומתים מכובד המשא. מנשה קדר את האזכרות והרס את המזבח, וכן בא על אחותו (יבמות מט:).


תשובתו של מנשה

עשרים ושתים שנה המתין הקב''ה למנשה שיעשה תשובה, משום כבודו של אביו הצדיק חזקיהו המלך. ואף שלח אליו את נביאיו נחום וחבקוק שיחזור בו מדרכו הרעה. אך המלך נשאר ברשעו ואף הסית את העם נגד ה'. כשכלו כל הקיצין נתן ה' בלבו למרוד במלך אשור שהיתה אז מעצמת על אימפריה אדירה. אסרו אותו באזיקים ולקחוהו לאשור. המלך דן אותו למיתה ביסורים. הכניסו אותו לדוד נחושת מחורר והניחו אותו על גבי האש כדי שתצא נשמתו ביסורים.

עמד מנשה בתוך הדוד הרותח והתענה עד מות, ומתוך יאוש החל קורא בשם כל האלילים שעבד להם, וכשראה שאין עוזר ומושיע - עיניים להם ולא יראו... נזכר באלהי אביו ובצווי אביו ''בצר לך ומצאוך כל הרעות האלה... ושבת עד ה' אלהיך'' (דברים ד ל). במר לבו בכה בכי תמרורים והתפלל לקב''ה, אמר לפניו: רבונו של עולם! אם אין אתה עונה אותי אני אומר שמא ח''ו כל האלילים שווים ואין כחו גדול מכוחם.

רבי יהדה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר: ''ויתפלל אליו ויעתר לו'' (דברי הימים ב' לג יג).

א''ר יוחנן: כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה. מנשה עשה תשובה 33 שנים. ''וישמע ה' ויחתר לו'' היה צריך לכתוב ויעתר לו. מלמד שעשה לו הקב''ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין, שהיתה מעכבת שלא לקבל פני מנשה בתשובה, ועשה הקב''ה מחתרת ברקיע ופשט ידו וקיבלו בלא ידיעת מידת הדין.

אמר לו הקב''ה: הא רשע! בדין הוא שלא אענה אותך אלא שלא לנעול דלת בפני השבים שלא יאמרו הרי מנשה ביקש לעשות תשובה ולא נתקבל.

''פנה אל תפלת הערער'' (תהלים קב יח), זו תפילתו של מנשה.

שהתפלל מקירות לבו והזיל דמעות עד שעלתה תפילתו למרום והגיעו דמעותיו עד כסא הכבוד. והיו מלאכי השרת מסתמין את חלונות הרקיע שלא תעלה תפילתו לשמים. אמר הקב''ה למלאכים: אמנם שערי תפילה ננעלו אך שערי דמעה לא ננעלו.

ואז ציוה ה' לרוח לנשב בחוזקה ולהרים את הדוּד ומנשה בתוכו ולשאת אותו מאשור ולהניחו בארמונו אשר בירושלים ''רוח סערה עשה דברו'' (תהלים קמח ח), נשאתו בכנפיה כצווי ה'.

מנשה נכנע לפני ה' וכך אמר: ''כחול אשר על שפת הים רבו חטאי ועתה אני בא בברכיים כורעות... ותושיעני ברוב חסדיך אף שאיני ראוי''.

(דה''י ב' לג יב) ''וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו, ויכנע מאד מלפני אלהי אבתיו: ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים'' (סנהדרין קג.). רב אשי לימד את התלמידים עד שהגיע לנושא של שלושה מלכים.

אמר לתלמידיו: למחר נפתח בחברינו - נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואין להם חלק לעתיד.

בא מנשה מלך יהודה ונראה לו בחלומו. אמר לו: חבריך וחבר אביך קראת לי, וכי כך אתה סבור? אם כן אתה תלמיד חכם וידיעותיך בתורה מגיעות לידיעותי. תאמר לי מהיכן בוצעים את הפת? אמר לו: איני יודע. אמר לו: מהיכן לבצוע את הפת עדיין לא למדת וחבריך אתה קורא לנו? אמר לו: תלמד אותי ומחר אדרוש את ההלכה בשמך בשיעור. אמר לו: מהיכן שקרמו פניה של הפת בתנור, במקום שנאפה יפה דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת.

אמר לו: מאחר ואתה חכם כל כך מדוע עבדת לעבודה זרה? אמר לו: אם היית שם שהיית חי באותה תקופה, היית מגביה שפת חלוקך כדי שיהיה לך קל לרוץ והיית רץ אחרי לבית העבודה זרה - לכנסיה. מפני שיצר עבודה זרה היה שולט.

למחרת אמר לחכמים: נפתח ברבותינו ולא אמר כאתמול בחבירנו.

מנשה היה שונה חמישים וחמישה פנים בתורת כהנים - ספר ויקרא, היה מחדש בו כל שנה ושנה ודורשו מפלפולו, כנגד שני מלכותו.

זכה מנשה ונעשה ראש מחלקה לבעלי תשובה בגן עדן (סנהדרין קב:).


''השיבנו ה' אליך ונשובה''





הפטרה לפרשת ואתחנן


הפטרה: ישעיה פרק מ' פס' א' - כ''ו

בהפטרה מסופר
: שה' מנחם את ישראל על ב' מקדשות.

נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם: דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוֹנה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה: על הר גבה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם: הנה... ה' בחזק יבוא וזרעו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעֻלתו לפניו: כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל:

הקשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת הראשונה לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב, ושבע ההפטרות הן מספר ישעיהו הנקראות בשם ''שבעה דנחמתא''.

כל אלו שבע ההפטרות הן בספר ישעיה, מפני שהוא הרבה לבשר את ישראל בביאת הגואל ועודדם אחרי שהיו עשוקים בגלות (הרז''ה).





קריאת ההפטרה



(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: (ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: (ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: (ט) עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם: (י) הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: (יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: (יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: (יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: (יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ: (טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: (טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: (יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ: (יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: (יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: (כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: (כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: (כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: (כג) הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: (כד) אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: (כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שה' מנחם את ישראל על ב' מקדשות.

בשבועות אלו שאחר תשעה באב אנו קוראים שבע הפטרות הנקראות ''שבעה דנחמתא'', שבע נחמות לעם ישראל: נחמו נחמו, ותאמר ציון;

... עניה סוערה, אנכי אנכי, רֹני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש.

ולעולם ''שוש אשיש'' בפרשת ניצבים, דהיינו שבת שלפני ראש השנה לפי שהוא סוף הנחמות.

ואפילו אם חל ר''ח אלול בשבת, מפטירים ''עניה סוערה'' ואין מפטירין ''השמים כסאי''.

ב' דתיובתא אחר ראש השנה: דרשו ה' בהמצאו, שובה ישראל. דרשו בצום גדליה ושובה ישראל בשבת שלפני יום הכפורים. וכשיש שבת בין יוה''כ לסוכות אז קוראים דרשו בשבת שלפני יוה''כ משום שכתוב בו: ''דרשו ה' בהמצאו'' דהיינו בימי התשובה, מתי ה' מצוי? בין כסה לעשור. ר''ח אלול שחל ביום א' מפטירים בשבת ב-ז' דנחמתא ואין מפטירים ''מחר חודש'', אך בסיום ההפטרה אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ''מחר חודש''. וזה המנהג לא ישתנה לעולם עפ''י הפסיקתא וכן פירש רבינו תם.

היה חכם אחד שחלק על ר''ת בסדר ההפטרות, וכתבו התוספות: ולא כדברי רב החובל ההופך ומבלבל לומר ''שובה'' קודם כפור ו''שׂוש אשׂישׂ'' בין כפור לסוכות, דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי הר''ת עם ישרים נחתם ''שׂוש אשׂישׂ'' בראשיתו ו''שובה'' באחריתו (תוס' מגילה לא:).

כתב הלבוש: ומפטירין באלו מפני שעיקר הנביאים שנבאו על החורבן הם ישעיה וירמיה. ומקדימין ירמיה לישעיה כדי לסמוך נבואת ישעיה ותוכחתו לפרשת דברים שיש בה תוכחת משה. ועוד: דשניהם הוכיחו לישראל בלשון אחד, משה אמר: ''איכה אשׂא לבדי'', ישעיה אמר: ''איכה היתה לזונה''.

הטעם לסדר ההפטרות, כתב האבודרהם: כי הקב''ה מבקש מן הנביאים ''נחמו נחמו עמי''. אחר שחרב ביהמ''ק שלח הקב''ה את הנביאים לנחם את ישראל, וכנסת ישראל מסרבת להנחם מן הנביאים, לא הסכימו לקבל נחמה מידי בשר ודם, וכי מה נחמה יש ומה תועלת יש בנחמת ב''ו חפצים הם בנחמת ה'. וזהו ''ותאמר ציון עזבני ה''', כלומר - איני מתפייסת מנחמת הנביאים. הנביאים משיבים לה' כי אין כנסת ישראל מקבלת נחמה, וזהו ''עניה סוערה לא נוחמה'', כלומר - שכנסת ישראל לא התפייסה. ואז ה' מרגיע אותם ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'', ואומר עוד ''רני עקרה'', ואומר להם השי''ת ''קומי אורי'' ועל זה משיבה כנסת ישראל ''שֹׂושׂ אשׂישׂ בה''', כלומר - עתה יש לי ל. שו. ש ולשמוח כי תגל נפשי באלהי. והטעם שלא רצו לקבל תנחומין מן הנביאים, לפי שכל הנביאים ניבאו על הטובה שיזכו ישראל בעוה''ז, ולכן אמרו וכי בגלל טובת העוה''ז כדאי לסבול כל הצרות הללו, שכל הנביאים לא נתנבאו אלא על ימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה אלהים זולתך. אבל לאחר שאמר להם הקב''ה ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'', שניחם אותם בעולם הצפון. אז קיבלו נחמה ואמרו ''שׂושׂ אשׂישׂ בה''' (אהבת יהונתן).

רבי אליהו אליעזר דסלר, הסביר: אחרי שלושת שבועות האבלות - ג' דפורענותא, קבעו לנו חז''ל שבע שבתות נחמה - ז' דנחמתא, ובהם חודש אלול ימי הרצון הקודמים לעשרת ימי תשובה וליום הקדוש של סליחה מחילה וכפרה. זה לא מקרה ותו לא זה לא גיבוב מקרים בעלמא, ודאי שיש שייכות זה לזה. המחזור השנתי מתמוז ועד תשרי אשר תכנו: פורענות - נחמה - תשובה - שמחה. לא מקרה הוא, כי כולם קשורים זה בזה ומאוחדים זה עם זה עד שמהוים גילוי אחד ממש.

פורענות חורבן ואבלות - תכליתה להוליד בלב האדם יאוש מהעוה''ז. מתוכה אפשר שיתגלה ויצמח הניצוץ הפנימי של הכרת האמת הרוחנית והיא היא הנחמה כי זהו הפתח לתשובה.

חכמינו ז''ל סמכו לג' דפורענותא ז' דנחמתא. מיד אחר ת''ב באה שבת נחמו. וקשה לשמחה מה זו עושה, מה מקומה של שמחה מיד אחרי האבל? אלא אחר שנשבר לבו של האדם בימי התשובה יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין באמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו וזוהי השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב (מכתב מאליהו).

''נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם'' (ישעיה מ א), מהי הנחמה? שיאמר הקב''ה: אני אלהיכם, שאין לך נחמה גדולה מזו (אלשיך).

''נחמו נחמו'' חטאו בכפליים - ''חטא חטאה ירושלים'' (איכה א ח). לקו בכפליים - ''כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה'' (ישעיה מ ב).

התנחמו בכפליים - ''נחמו נחמו עמי'' (ישעיה מ א). דבר אחר: למה שני פעמים? אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני (ילקוט ישעיה רמז תמה).

בשעת החורבן גבר כח המקטרג על עמ''י עד שגם מידת הרחמים הסכימה לעונש ועל כן ''לקו בכפליים'', הן מצד מידת הדין והן מצד מידת הרחמים, וזהו שנאמר: ''כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה'', שהרי השם הוי''ה מורה על מידת הרחמים, היינו שלקו גם מצד הרחמים. על כן גם הנחמה היא בכפליים ''נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם'', שהרי ה' אלהים מורה על מידת הדין. שבזמן הנחמה יהיו רחמים כה גדולים עד שגם מידת הדין אלהים תנחם את ישראל. וזו תהיה נחמתם הכפולה הן מצד מידת הרחמים והן מצד מידת הדין (תורת מהרי''ץ).

''נחמו נחמו עמי'' ידוע מה שאמרו חז''ל: הגאולה שהיא ע''י בשר ודם אינה נצחית ויהיה אחריה שעבוד. אבל הגאולה שהיא על ידו יתברך לא יהיה אחריה שעבוד. והנה עכשיו בשעה שאמר ישעיה הנביא לישראל ''נחמו נחמו עמי'', בקשו להורגו. אמר להם: לא מדעתי אני אומר לכם אלא ''יאמר אלהיכם''. חשבו ישראל שיהיה אחרי זה עוד שעבוד מלכויות ורצו להורגו יען כי חשבו שיש להם עוד שעבוד וצער. א''ל אל תדאגו כי דברי הנחמה אינם שלי אלא מה' ''יאמר אלהיכם'' שהוא הגואל האמיתי, ואינה כמו גאולת ב''ו שיש אחריה עוד גלות.

מדוע כפל הלשון ''נחמו נחמו''?

זאת אפשר לפרש עפ''י משל: לשני אנשים שנטשו את נשותיהם ונסעו למרחקים. האחד אדם אמיד ועשיר שביתו מלא כל טוב ופרנסתו מצויה לו בריוח, אך דא עקא שאשתו היתה קנטרנית אשת מדנים ורעת מזג. וכל הזמן היו ביניהם ויכוחים ומריבות כמו תרנגולים, הציקה לו הרבה ולא יכל לגור בכפיפה אחת עמה עד שקץ בנפשו והלך מביתו וטס למדינה מעבר לים רחוק מהעין רחוק מהלב.

בשכונתם היתה עוד משפחה שמצבם הכלכלי היה בכי רע עוני ומחסור היה מנת חלקם והבעל הביש מזל מחפש עבודה אך לשוא, הולך השכם בבוקר וחוזר לעת ערב ריקם ואשתו בוכה כל הזמן על מר גורלם ורוב דחקם, עד שבצר לו החליט לנסות את מזלו ולנדוד מעבר לים ולכן נדד למרחקים להמציא טרף לביתו וכך עלה על מטוס למדינה זרה אולי שם יפתח ה' מזלו ''משנה מקום משנה מזל'' וישפר גורלו ואז ישוב לביתו. בצער רב נפרד מאשתו אשת חיל עטרת בעלה וטס לחיים טובים ולשלום.

העשיר והעני טסו יחד לאותה מדינה מעבר לים. ויהי כי ארכו להם שם הימים ושתי הנשים לא קיבלו שום הודעה מבעליהן, כי באותה תקופה לא היתה תקשורת לויינית מפותחת כיום טלפון פלאפון פקס וכו', הלכו הנשים לדרוש את פי הסוחרים המחזרים בעיירות אשר יוצאים ובאים במדינות הים אולי יש להם ידיעה כל שהיא מבעליהן או שמעו אודותם. והנה באחד הימים שמעו העשיר והעני על סוחר שחוזר למקום מגוריהם מעבר לים. שניהם צירפו איתו איגרת שלומים למשפחתם. כשמוע הנשים שהגיע סוחר מהמדינה שבה נמצאים בעליהן מיהרו אל הסוחר לשמוע מפיו אם יודע מה עלה בגורל בעליהן ואם הם נמצאים בקו הבריאות האם בכוונתם לחזור לעירם ולביתם וא''כ מתי? הסוחר אמר לשתי הנשים שאכן פגש את בעליהן שוחח עמם ואף הביא להן באמתחתו איגרות שלומים, אך לעת עתה הוא עסוק מאוד ואין לו פנאי למסור להן את המכתבים המיועדים להן וביקשם לגשת אליו למחרת היום אחר שינוח קימעא מטורח הדרך ויפנה את מזוודותיו ואז ימסור בידן את המכתבים שנשלחו עבורן.

אשת העשיר בשומעה שיש עבורה ד''ש מבעלה שָׂמחה שׂמחה גדולה על הבשורה ולכן נרגעה והלכה לדרכה מאושרת. אך אשת העני לא רצתה לעזוב את המקום עד שתקבל לידה את המכתב, והיתה בוכה ומזילה דמעות מאין הפוגות והפצירה בו מאוד שיואיל בטובו לפרק מזוודותיו ולתת לה כעת את האיגרת. שאל אותה הסוחר: למה את מתעקשת ולא זזה ממקומך ומפצירה בי מאוד לקבל מיד את המכתב, לכי עם חברתך ושובי אלי מחר ואתן לשתיכן יחד, מדוע לא תתאזרי בסבלנות?! השיבה לו אשת העני במר נפשה, יש הבדל גדול ורב ביני לבין שכנתי. זו שכנתי עשירה היא עד למאוד יושבת היא בביתה המטופח שלוה ושוקטת כי הון ועושר בביתה ולא חסר לה כל בבית, ובעלה עזב אותה עקב מריבה וקטטה שהיתה מנת חלקם ולא מחסרון כסף, וכעת ששמעה מפיך שבעלה שאל לשלומה ואף שלח איגרת שלומים הבינה שבעלה לא נטש אותה לצמיתות ובוא יבוא כשישכך מרוגזו וכעסו עליה, ועצם האיגרת היא הנחמה הגדולה ביותר עבורה. ואילו בעלי נסע עקב מצבנו הקשה מנשוא שאזלה הפרוטה מן הכיס הלך להביא טרף ומזון לעוללים חסרי ישע, ולכן אני קשת רוח עניה וסוערה וחסרת כל ומצפה בכיליון עיניים לדעת מה כתב באיגרת, האם הצליח ה' דרכו ומצא מקור פרנסה כדי מחיתו, האם יש שכר לפעולתו להחיות את נפשי ונפש עוללי? וכל העת אני יושבת בתפילה ומצפה שיפתח ה' את אוצרו הטוב וישלח את ברכתו לבעלי, ולכן אני מתעקשת לקבל את המכתב מיד לדעת את תכנו האם השיג בעלי את מטרת ותכלית נסיעתו, ועד אז לא אדע מנוח. ולכן אין בי כח להמתין עד מחר.

והנמשל: הקב''ה כעס על עמ''י ועזב אותנו לאנחות בגלל התנהגותנו שסרנו מהר מן הדרך, שמא ח''ו אין אנו רצויים יותר לפניו ולא ישוב עוד האדון להיכלו. וחשבנו שעזבנו לצמיתות ואבדה תקותנו, ולכן כשהנביא ישעיה מנחם אותם חשבו שזו נחמה מעצמו ולכן כעסו עליו ורצו להורגו, אך כששמעו שהנחמה היא מהשי''ת ויש תקוה לאחריתך נרגעו ושמחו כששמעו מילת פיוס ונחמה, התנחמו בזה בלבד שאתם ''עמי''. דבר זה כשלעצמו יש בו משום הנחמה הגדולה ביותר שה' יחזור אלינו ויבנה את ביהמ''ק במהרה בימינו וישרה שכינתו בתוכנו (כוכב מיעקב).

והעיקר שכל אחד ישים אל לבו שבעוונותינו הרבים חרב ביהמ''ק, וכל דור שלא נבנה ביהמ''ק בימיו כאילו הוא בעצמו החריבו. והקב''ה ברחמיו הרבים ירחם עלינו, ויגאל אותנו גאולה שלימה ויחזיר העטרה ליושנה בבנין ביהמ''ק בב''א.

ומעשה שהיה לפני כמאה שנים: רבה של מצרים ואב''ד היה הגאון רבי יום טוב ישראל, מחבר ספר ''מנהגי מצרים''. זה היה בתקופת שלטון התורכים והוא היה ממונה מטעם המלכות, והממשל התורכי נתנו לרב היהודי סמכויות והעמידו לרשותו שני שוטרים צמודים שיאבטחו אותו ושיוכל להעניש את הראוי לעונש.

פעם ביום תשעה באב הלך הרב בדרכו לבית הכנסת רשב''י הנמצא ברחוב היהודים, ובתחילת הרחוב היה בית קפה של יהודי חילוני פורק עול תורה ומצוות איש ריק ופוחז, ובתשעה באב בית הקפה היה פתוח לרווחה. והנה בראות בעל בית הקפה את הרב פוסע לכיוון חנותו חמד לו לצון ורצה להתריס בפני הרב ולצערו, הרים את כוסו ובירך בקול רם ''שהכל נהיה בדברו''. חברו העיר לו שזה לא נאה ולא יאה לשתות לעיני הרב ביום ת''ב שהוא יום אבל לאומי על חורבן הבית. והוא זילזל ואמר: מה, כל שנה כל שנה ת''ב זה לנו 1800 שנה שחרב הבית! הרב שמע את דברי הבלע והחריש לא הגיב כלל והמשיך בדרכו לביהכ''נ.

מנהג היה להם ביום פורים לשלוח מנות איש לרעהו ולשרי המלוכה, היו מכינים מסוכר דבש ומיני מתיקה דמויות של מרדכי היהודי יושב על הסוס והמן מוליכו ברחוב העיר, המלך אחשורוש מושיט לאסתר המלכה את שרביט הזהב, והכל בצורה יפה להפליא. וזה האיש היה אומן גדול בהכנת מוצרים אלו והיה מכין מידי שנה כמות גדולה לפני פורים ומזה היה מתפרנס תקופה ארוכה. והנה בערב פורים שלח הרב את שמשו בליווי שני שוטרים שיביאו אליו את האיש הלז בעל בית הקפה ללא דין ודברים. אותו איש שעניין ת''ב נשכח ממנו לא ידע על מה ולמה הוא מובא ולכן התנגד בכל תוקף להתלוות אליהם בטענה שהם מקפחים את פרנסתו ביום שמחת לבו. אך השוטרים הבהירו לו כי חוק זה חוק וכולם שוים בפני החוק ואם לא יתלוה אליהם בצורה יפה יקחוהו בעל כרחו בצורה אלימה. כשראה כי כלתה אליו הרעה, בלית ברירה סגר את חנותו והתלוה אליהם. כשהגיעו אל הרב פקד הרב ל. שומו במאסר למשך 48 שעות. בשמוע האיש כך הרים קולו בבכי הרי כל הסחורה אמורה להמכר כעת ואם לא הכל ילך לטמיון וזהו הפסד מרובה וכל פרנסתי תלויה בזה, והרב לא שעה לדבריו. התחיל לצעוק ולבכות ולהתחנן על נפשו שישחררו, ושאל: הרי פורים היום וכל היהודים שמחים ביום זה ואיך אשב בבית הסוהר, מדוע עצרת אותי, במה חטאתי? ענה לו הרב בלשון שהוא אמר, מה כל שנה פורים כל שנה פורים?! הרי פורים היה לפני 2000 שנה ומה לך ולזה, כמו שאין לך ת''ב כך אין לך פורים! במוצאי פורים פקד הרב לשחררו, ועקב כך הפסיד כסף רב. זהו שנאמר: ''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'' (ישעיה סו י). כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה (תענית ל:). יה''ר שיקויים בנו במהרה, הראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו (ענף עץ אבות).

תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין - גדולי הדור היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. נטפל להם רבי יהושע, אמר להם: בני! מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח, ועכשיו בטל. נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות - שתי הלחם בשבועות! אמרו לו: אפשר בפירות. אמר להם: פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים. אמרו לו: אפשר בפירות אחרים - שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים. אמר להם: מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים - שהיו מנסכים בחג על גבי המזבח, שתקו. אמר להם: בני! בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה - חורבן ונתחייבנו להתאבל. ולהתאבל יותר מדי א''א שאין גוזרים גזירה על הציבור אא''כ רוב צבור יכולים לעמוד בה.

הפרושין הללו היו ת''ח ורצו להנהיג חומרא על כל הצבור לא לאכול בשר ולא לשתות יין. כיצד יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן?! דיו לעבד שיהא כרבו. וכמו שבבית המקדש לא מנסכים יין ואין מקריבים קרבנות שהרי חרב אף הצבור ינהג כך, שלא יאכלו בשר ולא ישתו יין. אמנם רבי יהושע השיבם: כי זוהי גזירה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה. ולכן מותר לשתות יין שהרי יש חובת קידוש והבדלה בשבתות וימים טובים, ארבעה כוסות בפסח, ובפורים השתיה כדת עד דלא ידע ועוד, ורק בימים שגזרו בהם, כגון: שבוע שחל בו ת''ב אין אוכלים בשר ואין שותים יין וכן פסק מרן השו''ע.


זכר לחורבן

כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה? א''ר יוסף: אמה על אמה (48 ס''מ). אמר רב חסדא: כנגד הפתח.

עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, מהו? א''ר פפא: כסא דהרסנא - דגים מטוגנים בשמנן בסולת.

עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מהו? אמר רב: בת צדעא, שנאמר (תהלים קלז ה): ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני: תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים, על ראש שמחתי'' (בבא בתרא ס:).

להלכה כיצד עושים היום זכר לחורבן? אדם שעורך שולחנו ועושה סעודה, או אשה שעונדת תכשיטיה, וכלי שיר כגון קלטות דיסקים תזמורת. צריך לשאול רב כיצד נוהג דין זה בימינו.

מסופר על ר' ישראל הכהן מראדין בעל הח''ח שהכין לעצמו בגדים חשובים ויקרים שילבשם בשעת הגאולה כשיבנה ביהמ''ק, והוא היה מכין אותם באופן שיהיו מזומנים לפניו שכאשר תבוא הגאולה ילבשם תיכף ומיד. הכין חליפה חדשה ומיוחדת לקבל בה את פני המשיח. כל לילה קודם שעלה על יצועו היה מצפה בכיליון עיניים שיבוא היום המשיח והיה מכין את החליפה בקירבתו שאם יעירוהו משנתו באמצע הלילה ויודיעוהו שבא המשיח, ילבש מיד את החליפה ויבוא לקבל את פני משיח צדקנו. כי ישועת ה' כהרף עין, פתאום יבוא האדון - הקב''ה אל ביתו. ולא יתייאש מלצפות לבואו, כי זה העיקר השנים עשר מי''ג עיקרים שהיהדות מבוססת עליהם ''אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואעפ''י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא''. על נושא הצפיה לישועה חיבר רבינו הח''ח קונטרס מיוחד בשם ''ציפית לישועה'', בה באר את החובה הגדולה המוטלת עלינו לא להתייאש מהגאולה.

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מנהגו היה שבליל ת''ב קודם הקינות היה עומד ליד החלון בבית הכנסת מחכה ומצפה למשיח. עד שהיה ניגש אליו הגבאי מושך בשרוולו, ואומר לו: כולם מחכים לרב כדי להתחיל את התפילה, ואז היה פורץ בבכי מר ואומר את הקינות ומגילת איכה בבכי תמרורים, והיה מרגש את כולם והיו בוכים עמו ומקוננים על החורבן.

אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר: ''ואתה בן אדם האנח, בשברון מתנים ובמרירות תאנח'' (יחזקאל כא יא). ורבי יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם וכו'. וכפי שהגמרא מביאה שם מעשה ביהודי גיבור חיל שהלך בדרך מעיר לעיר והתלוה אליו גוי וילכו שניהם יחדיו. היהודי היה מחיש צעדיו ופוסע פסיעות גדולות וככל שהגוי היה ממהר הליכתו לא היה מדביק אותו. רצה הגוי להאט הילוכו של היהודי כדי שלא יצטרך לרוץ אחריו, ואמר לו: חבל שחרב לכם בית המקדש וירושלים נכבשה ואתם בגלות המרה, ובזה רצה לצער את היהודי כדי שיאט הילוכו וכך ידביק איתו את קצב ההליכה. אותו יהודי בשמוע זאת נאנח אנחה אך המשיך להתקדם בקצב מהיר. אז שאלו הגוי: והלוא אתם היהודים אומרים, אנחה שוברת חצי גופו של אדם וכיצד זה לא מורגש בך? ענהו היהודי: זה מדובר בשמועה חדשה על אבילות חדשה הצער שובר הגוף אבל חורבן ביהמ''ק זו אבילות ישנה שחרב הבית לפני הרבה זמן וכבר הורגלנו בכך וכיון דדש דש (כתובות סב.).

פעם בליל תשעה באב עבר נפוליון המצביא הדגול עם חייליו בשכונת היהודים בצרפת וראה שבבתי הכנסת מרצדים נרות ויהודים יושבים לאורם על הארץ ואומרים קינות. שאל נפוליון: על מה ולמה הם בוכים ומקוננים? השיבוהו: הם מבכים ומקוננים על חורבן ביתם. שאל נפוליון: מתי חרב ביתם? ענו לו: בית המקדש שהיה בירושלים חרב לפני כ-1800 שנה. אמר נפוליון: עם כזה שלא שוכח את חורבנו 1800 שנה בודאי שעתידין ליגאל.

''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'' (ישעיה סו י). יתכן שיהיו כאלה אנשים שיעמדו באותה שעה על רגליהם, יראו בעיניהם ישמעו באזניהם אבל כל השמחה הזו תהיה מהם והלאה, הם לא יבינו מאומה מכל המתרחש סביבם הם לא יצליחו להתחבר אל המאורע המרגש, מי שלא טרח בע''ש מה יאכל בשבת?! מי שלא התאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, וחבל!

יה''ר שהקב''ה יחדש כנשר נעורינו, ויבנה את בית קדשנו ותפארתנו ויחיש את משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.


''כי לישועתך קוינו וצפינו כל היום''





הפטרה לפרשת עקב - ותאמר ציון


הפטרה: ישעיה פרק מ''ט פס' י''ד - סוף פרק נ' פרק נ''א פס' א' - ג'

בהפטרה מסופר
: ה' מנחם את ציון שלא שכח ועזב אותה.

ותאמר ציון עזבני ה'. התשכח אשה עולה... ואנכי לא אשכחך: הן על כפים חקתיך. והביאו בניך בחצן ובנתיך על כתף תנשאנה: והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו. ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע: וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב: כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה:

הקשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת השניה לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: (טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: (טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: (יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: (יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: (יט) כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: (כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: (כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: (כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי: (כד) הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: (כה) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: (כו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: נ (א) כֹּה אָמַר יְהוָה אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: (ב) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: (ג) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: (ד) אֲדֹנָי יְהוִֹה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: (ה) אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: (ו) גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: (ז) וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ: (ח) קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: (ט) הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: (י) מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו: (יא) הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן: נא (א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: (ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ג) כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: ה' מנחם את ציון שלא שכח ועזב אותה.

''ותאמר ציון עזבני ה', ואדני שכחני'' (ישעיה מט יד).

שואלת הגמרא: היינו עזובה היינו שכוחה? אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה, רבוש''ע! אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני! א''ל הקב''ה: בתי! י''ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל - ראשי גייסות, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא - שמות של שררה כגון שלטון והגמון ודוכס ופחה, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות ששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אמרת עזבתני ושכחתני?! ''התשכח אשה עולה'' (מט טו), ואין שכחה לפני כסא כבודך. שמא לא תשכח לי מעשה העגל? א''ל: ''גם אלה תשכחנה'' (ברכות לב:).

''ותאמר ציון עזבני ה''' (מט יד), הקב''ה מודיע לנביאיו למה אמר להם ''נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים'' (ישעיה מ א), כי ציון אמרה ''עזבני ה''' ולכן יש לדבר על לבה. כי ציון הכוונה לכנסת ישראל שאמרה עזבני ה' בגלות הארוכה.

משל למה הדבר דומה? לאשה שבעלה נסע למרחקים עזבה והלך למדינת הים. אם הוא יכתוב לה מכתבים אזי היא לא נקראת עדיין עזובה כי קשרי המכתבים מקשר ביניהם. ואימתי היא נקראת עזובה? בשעה שהאשה מריצה אליו מכתבים והוא לא משיב לה, אין כל תגובה מצידו. ומתי היא נקראת שכוחה? בשעה שהיא משגרת אליו מכתבים והוא אפילו לא ניגש לסוכנות הדֹאר לקבל את מכתביה ובאה אליו הודעה ראשונה שניה ושלישית ועדיין אינו ניגש לקבל מכתביה זו אשה שכוחה, וכאילו לא היתה זו אשתו מעולם ואינו חפץ לשמוע ממנה.

''ותאמר ציון עזבני ה', ואדני שכחני'' (מט יד), מהו ה' וה'? אמרה לו: אפילו שתי מידות של רחמים שכתובים בך ''ה', ה' אל רחום וחנון'' (שמות לד ו), עזבו אותי ושכחו אותי ''עזבני ה', וה' שכחני'' (פסיקתא רבתי ז). למדרגה כזו הגיעו ישראל שכאילו שכחם ה', וזהו: ''ותאמר ציון עזבני ה''' בלא השראת השכינה וניסתם כל חזון מה', ויותר מזה ''וה' שכחני'' - והראיה שכמה פעמים שיגרתי אליו בקשות חוזרות ונישנות ולא נתקבלו כמאמר הכתוב: ''שׂתם תפילתי'' הפסיק לקבל תפילתי. מובא במסכת ברכות (לב:), א''ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: ''גם כי אזעק ואשוֵע שׂתם תפלתי'' (איכה ג ח), וכאילו שכח אותי ולא ידע מי אנכי לקחת בקשתי.

ועל זה באה התשובה מאת ה', ''התשכח אשה עולה'' - היתכן שתשכח אשה את העולל הקטן שלה שמרחמת עליו ביותר בהיותו רך וחסר אונים, ילד שעשועים שהוא כל תענוגיה ומחמדיה ובפרט שהוא יניק וחכים היא מתפעלת ממנו בכל רגע ובכל עת ומשתעשעת עמו ומשחקת איתו. וכי יש מציאות שאשה תשכח עולה בדרך הטבע? כן אנכי לא אשכחך. ומוסיף הקב''ה: ''גם אלה תשכחנה'' - אפילו אם נזדמן באיזו אמא שהיא כן שוכחת את פרי בטנה שהבן בכיין מאוד ואינו נותן לה מנוחה והיא מחפשת ממנו מרגוע לנפשה, ''ואנכי לא אשכחך'' - אמרה כנסת ישראל שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמת כי ילדי שעשועים אנחנו לפניך אבל חטאנו לך וגרמנו לך צער רב ואולי חס ושלום יצא שכרנו בהפסדנו. למשל אם נראה אם הכועסת על בנה הבוכה ונוכיח אותה הרי הבן רך וענוג ילד קטן הוא בלא דעת ותבונה ומדוע תכעסי עליו? יש פעמים שהאם תאמר, אכן קטן הוא אבל ילד פיקח הוא ומחונן ולא כיתר שאר בני גילו וניכר מתוך מעשיו שעושה כן להכעיסני. וזה שאנו אומרים להשי''ת שהיה משתעשע איתנו, אולי יזכור לנו עוונות ראשונים, את הצער שציערנו אותו במעשה העגל וכאילו עשינו זאת בכוונה תחילה להכעיסו ולצערו, יאמר הקב''ה: ''ואנכי לא אשכחך'' (מט טו), אעפ''י שיש אם שמסוגלת לשכוח את פרי בטנה מתוך צער שגורם לה וקשה לה לגדלו ומפני חולשתה תעזבהו לאנחות, אני מצידי אין שום חולשה ויגיעה, כמאמר הכתוב: ''לא ייעף ולא ייגע'' (מ כח). וכיון שלא קשה עלי הטירחה לא אשכחך, מפני שאזכור כי ילד שעשועים לפני.

וכן אפשר לבאר עפ''י משל: לאדם עשיר ונכבד שמסר בד יקר לחיט אומן לתפור לו חליפה המתאימה למעמדו, אך החיט גזר בטעות במקום אחר ועשה חור. אם הוא אכן חכם ואומן במלאכתו ישים במקום החור כפתור ופרח לקישוט הבגד ומהקלקול נעשה תיקון. והנמשל: באופן זה אמר הקב''ה: אתם קלקלתם והיא תקנתכם, כמאמר חז''ל (ע''ז ד:), א''ר יוחנן משום רשב''י: לא ישראל היו ראויין לאותו מעשה, אלא למה עשו? כי אם להורות תשובה לרבים, לומר לך אם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור. גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים, וא''כ מקלקול מעשה העגל נעשה תיקון לרבים. וזהו הביאור: ''הן על כפים חקתיך'' (מט טז), על פי מאמר חז''ל (פסחים קיט.): ''וידי אדם מתחת כנפיהם'' (יחזקאל א ח), זהו ידו של הקב''ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מידת הדין שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר. והחסרון נחקק על כפיים להורות תשובה לרבים ולקבל אותם.

''הן על כפים חקתיך'' - כמו שמצאנו באוהבים נאמנים ששומרים בארנקם ובכיסם תמונת אהובם. כן ראינו ברעיו של איוב שלכל אחד היתה תמונת חבריו ועל פי זה ידעו מה מצבו כמ''ש: ''וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקמו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ויוָעדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו'' (איוב ב יא), בין כל אחד ואחד שלוש מאות פרסה היה המרחק ומניין ידעו? כתרים היו להם ובכל כתר שלושה פרצופים ואיש את שמו חקוק על פרצופו, וכשבאין יסורין על אחד מהם פרצופו משתנה (ב''ב טז:). כמו כן חוקק הקב''ה תמונת ישראל אצלו כביכול דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד, פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב (חולין צא:).

''מהרו בניך'' - רצונו לומר אנכי מצידי לא אשכחך רק לפי שבניך ימהרו וידחקו את הקץ לפיכך נדמה להם כאילו שכחתי אותם. וכמו אשה שהלך בעלה למדינת הים והבנים הולכים מידי יום ביומו לבית הדֹאר לראות אם הגיע מכתב עבורם וכשרואים שהתיבה ריקה חוזרים בפחי נפש ונדמה להם כאילו עבר זמן רב מרוב תשוקתם וחוסר סבלנותם. אך מי שאינו מצפה ופתאום רואה מכתב שמחתו מרובה והזמן חלף הלך לו כצל עובר. וזה שאומר הקב''ה: ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' (מט יז) - הרס וחורבן יוצא כתוצאה מהמהירות והפזיזות. ע''י שימהרו את הקץ, כמו אשה היושבת על המשבר וממהרת להוציא את הולד טרם עת היא מביאה סכנה עליה ועל הולד. וכן היה בגלות מצרים שבני אפרים מהרו את הקץ והקדימו לצאת קודם הזמן ונפלו מהם רבים ע''י הפלשתים. והקב''ה השביע את ישראל שלא ירחיקו את הקץ בעוונם ולא ידחקו את הקץ, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי (כתובות קיא.). יראי ה' עליהם לבטוח בה' ובעת החושך של הצרות התוכפות והחושך יכסה ארץ, צרה רודפת צרה וכל יום קללתו מרובה מחברו יבטח בה' וישים בו מבטחו כי ה' יאיר נרו, ואפי' בשעה שאין לו כח להחזיק מעמד ישען בכל כחו רק על ה' ולא ימרוד ח''ו ולא ידחק וימהר את הקץ. ואשרי המחכה כי לישועתך קוינו וצפינו כל היום ואעפ''י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.

''כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונֹתכם נמכרתם ובפשעיכם שֻלחה אמכם'' (נ א), ר''ל אם הבעל גירש את אשתו מצידו, אזי יש לאשה וילדיה תרעומת ושנאה עליו מפני שעשה שלא כהוגן, בגד בהם הלך לו לחיות על מי מנוחות ועזב אותם לאנחות. אבל אם סיבת הגירושין של האשה והשילוחין של הבנים היה מצידם שלא התנהגו כשורה ועשו מעשים אשר לו יעשו ואילצו אותו לגרש אותם מעל פניו א''כ מדוע ישנאו את אביהם?! כן יאמר הקב''ה: האם אנכי מצידי שלחתי את אמכם, הן בעוונותיכם נמכרתם ונמסרתם ביד נבוכדנצאר מלך בבל, ובכ''ז נשארתם בארצכם אלמלא המרד אשר מרדתם בו, היינו: ''בפשעכם שלחה אמכם'' (נ א), א''כ מה לכם כי תלינו עלי, איני חייב בשילוחין ובגירושין שלכם ומדוע שנאתם אותי?!

''מדוע באתי ואין איש'' - כביכול הקב''ה מתוכח עם ישראל על זה שיש להם תרעומת עליו שעזבם ושכחם, ואומר להם: מדוע באתי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואין איש? אתם מראים בזה שאין רצונכם בסיוע שלי ובעזרתי אלא סומכים על כוחכם ''כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה'' (דברים ח יז). ומכיון שאין שמי שגור בפיכם לכן לא תצליחו כי רק אם ''הקול קול יעקב'' הצלחתכם מובטחת ''ואין הידים ידי עשו'', בזמן שקולו של יעקב קול התורה מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אזי אין הידים ידי עשו (עין צופים).

''כי נחם ה' ציון נחם כל חרבֹתיה'' (נא ג), הקב''ה מנחם את ירושלים שאעפ''י שחורבותיה מרובים ולא נשארה אבן על אבן תינחם בסוף, כשתבוא הגאולה תהיה יפה לכל תחלואי האומה. שלא כמחלות הגוף שאם אדם חולה בכמה מחלות צריך להמציא מזור ורפואה לכל מחלה ומחלה בפני עצמה. אך בנחמה העתידה הגאולה תרפא את ישראל מכל צרותיו ניחם כל חורבותיה, ששון ושמחה ימצא בה. ''הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם'' (נא ב), כתוב במדרש: א''ר לוי: בכל מקום שנאמר ''אין לה'', היינו שעכשיו אין לה אבל לעתיד יהיה לה. כגון: ''ותהי שרי עקרה, אין לה ולד'' (בראשית יא ל), בסוף נהיה לה, כמו שכתוב: ''וה' פקד את שרה'' (בראשית כא א). כמו כן: ''ציון היא דֹרש אין לה'' (ירמיה ל יז), אח''כ נאמר: ''ובא לציון גואל'' (בראשית רבה לח יד).

ולכן כתוב אין שפירושו כמו הן-כן, כלומר הן יהיה לה אח''כ ולא עתה (מתנות כהונה).

כיוצא בזה נאמר: ''אין מנחם לה''' (איכה א יז), ואח''כ נאמר: ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (ישעיה נא יב). זהו פשוטו של הפסוק: הביטו אל אברהם אביכם'' (נא ב), כאשר תיפלו בזרועות היאוש נוכח העדר הנחמה בחשכת הגלות ותתחילו לחשוב כי זה שאמר הכתוב: ''אין מנחם לה''' וכן ''דורש אין לה'' הכוונה חלילה לתמיד, אזי אומר הנביא הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה אמכם ''כי אחד קראתיו'' שקראתיו לעוה''ז והודעתיו להיות יחידי מבלי להעמיד בנים, ובכל זאת ''ואברכהו וארבהו'', הרי נוכחתם לראות שאעפ''י שנאמר: ''אין לה ולד'' היינו רק ברגע זה אין לה אבל לעתיד יהיה לה, כמו כן ''אין לה מנחם'' היינו ברגע זה אבל לעתיד ''כי נחם ה' ציון'' (צוארי שלל).

''ותאמר ציון עזבני ה''' (מט יד), ארבעה נביאים קראו תגר כנגד מידת הדין: דוד וירמיהו ואסף ובניו של קרח. דוד צווח: ''למה ה' תעמד ברחוק, תעלים לעתות בצרה''? (תהלים י א), ירמיה אף הוא עומד ואומר: ''למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים''? (איכה ה כ), א''ל הקב''ה לירמיה: ירמיה וכי אני עזבתים תחילה, הם עזבו אותי, שנאמר: ''עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל'' (ישעיה א ד), ואתה עומד ואומר: ''למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים''?! אף אסף אמר: ''למה אלהים זנחת לנצח, יעשן אפך בצאן מרעיתך''? (תהלים עד א), א''ל הקב''ה לאסף: הא אסף אני זנחתים תחילה, הם זנחו אותי, שנאמר: ''זנח ישראל טוב'' (הושע ח ב), אין טוב אלא הקב''ה, שנאמר: ''טוב ה' לכל'' (תהלים קמה ט). אף בניו של קרח אמרו: ''למה פניך תסתיר''? (תהלים מד כה), אמר להם הקב''ה: וכי אני הסתרתי פני תחילה, הם הסתירו פניהם תחילה?! שנאמר: ''סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות'' (דה''י ב' כט ז), ואתם אומרים: ''למה פניך תסתיר''?! (פסיקתא רבתי ותאמר ציון ג).

''ותאמר ציון עזבני ה''' בשעה שבא נבוכדנצאר ושרף את ביהמ''ק והגלה את ישראל ולקח אותם בשבי, לא עשה אסטטיא - הליכה ומנוחה בכל ארץ ישראל, אלא היו רודפים אותם, כמו שנאמר: ''על צוארנו נרדפנו'' (איכה ה ד), ולמה היו רודפים אותם? אלא היו חוששים לנפשם לומר אלהיהם של אומה זו מצפה להם שיעשו תשובה, שמא יעשו תשובה עד שהם נתונים על ארצם, והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב. לכך לא עשו אסטטיא בכל א''י. וכיון שבאו על נהרות בבל וראו עצמם שהם נתונים בידם על אדמתם מיד עשה אסטטיא.

אלו נפנו לאכילה ושתיה ואלו נפנו לבכי ולמספד. א''ל נבוכדנצאר: מה אתם יושבים ובוכים? והוא קורא לשבטו של לוי ואומר להם: הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בביהמ''ק שלכם לפני אלהיכם! מסתכלים אלו באלו ואומרים: לא דיינו שהחרבנו את בית מקדשו בעוונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה - נבוכדנצאר היה גוץ ושמן, ולפני הע''ז הזה, מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בעצמם ובנפשותם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ונשכו אותם במקום הבהונות וקצצו אותם, ומרצצים ומקצצים אותם. ודוד המלך ע''ה מפרשה: ''על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון: על ערבים בתוכה, תלינו כנרותינו'' (תהלים קלז א), שתלו שבטו של לוי שם כינורותיהם בערבים - עצי ערבה על שפת הנהר. ''כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה, שירו לנו משיר ציון'' (קלז ג), לא נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר? ועשו כן אעפ''י שהיו יודעים שתעלה חמת המלך ויהרוג אותם כאשר היה באמת, שהושלכו מהם תילי תילים של הרוגים, מכל מקום היו יראים פן יעשו להם יסורין שלא יהיו יכולים לעמוד בהם עד שיתרצו לשיר. מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם: אין אתם יודעים שהיו כפותינו חזקים כברזל וקטעו אצבעותינו - החבלים שכפתו אותנו בהם היו חדים ועי''ז נקטעו אצבעותינו. ראה היאך נשיר? כיון שידע כן נבוכדנצאר, עמד והשליך מישראל תילי תילים של הרוגים. אעפ''כ היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני ע''ז, שנאמר: ''ותוללינו שמחה''. באותה שעה נשבע הקב''ה לישראל, א''ל הקב''ה: אתם שלטתם באצבעותיכם וקטעתם אצבעות ימינכם, חייכם! מה שלא השבתי לירמיה ולציון אני משיב אתכם על עזיבה ושכיחה שתבעו אותי, שנאמר: ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'' (תהלים קלז ה). ולא עוד: אלא אתם שלטתם באצבעות ידיכם של ימין אף אני ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'' (פסיקתא א רבתי ד' מדרש שוח''ט קלז).


''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני''





הפטרה לשבת ראה - עניה סערה


הפטרה: ישעיה פרק נ''ד פס' י''א - סוף פרק נ''ה פס' א' - ה' (זו גם הפטרת נח לאשכנזים)

בהפטרה מסופר
: ציון - ירושלים לא נוחמה וה' מבטיח לנחם אותה.

עניה סערה לא נחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, ויסדתיך בספירים: וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך: כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה': הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים:

הקשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת השלישית לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: (יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: (יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: (יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: (טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: (טז) (הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: (יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה: נה (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: (ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: (ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: (ד) הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: (ה) הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: ציון - ירושלים לא נוחמה וה' מבטיח לנחם אותה.

''עניה סֹערה לא נֻחמה'' (ישעיה נד יא), קודם ביאת הגואל הקב''ה שולח לנביאים ואומר להם: לכו פייסו את ישראל שכבר הגיע שעת הנחמה. באים הנביאים לפייס וישראל לא מקבלים פיוס, שנאמר: ''עניה סֹערה לא נֻחמה''. כשחוזרים מה הם אומרים? רבוש''ע! בניך מרי נפש מרוב ההריגות והשמדות ומכמה הרפתקאות שעברו עליהם אינם רוצים לקבל שום פיוס. שתי צרות האלו לא נתנום להנחם, העניות וחולשת העצבים.

הגרי''צ סלנט מציין שבפסוקי ההפטרה ישנו תיאור על מצבם הבלתי טבעי של עמ''י בכל התקופות.

שני סוגי מעמד ידועים בעולם: מעמד העשירים ומעמד העניים. דבר זה אינו מתבטא דווקא במעמדם של אנשים כי אם במעמד מדינות וממלכות. יש ממלכה עניה ויש ממלכה עשירה. לכל אחד מהם יש במצבו צד חיובי וצד שלילי. העני למשל עם כל רוע מצבו הוא יושב לבטח כי אין אחרים מקנאים בו ואין איש מבקש את רעתו, בגדר ''טוב פת חרבה ושלוה בה'' (משלי יז א). לעומתו העשיר אמנם נהנה מעושרו ומתענג בכל אשר ידו משגת, אוכל לשובע נפשו במסעדות יוקרה, נוסע ברכב מהודר, גר בדירת פאר עם בריכה וג'קוזי יש ברשותו עבדים ושפחות הסרים למשמעתו, אך הוא נמצא בפחד תמידי מפני שודדים הלוטשים עין לרכושו ואורבים לנפשו וכל ביתו מוקף סורגים אזעקות וכל מיני שמירה מעולה הכל נעול על סורג ובריח ובכל פינה מוצבת מצלמה וכגודל עושרו גודל שמירתו ופחדו, הנה לא ינום ולא ישן בגדר ''מרבה נכסים, מרבה דאגה'' (אבות ב ז). כך הוא גם המצב באשר לממלכות ומדינות.

ישראל בגלותם ובדלותם שונים הם מכל עם, למרות עניותם ושפלותם בין הגויים בהיותם מפוזרים ביניהם לכל עבר שה פזורה ישראל, אין הנושא היהודי יורד מהפרק בכל מקום ובכל זמן. כולם מביעים דעות בקשר לעם היהודי בקשר למזרח התיכון ורוצים לבולעם חיים חס ושלום. ועל זה אומר הנביא: ''עניה סֹערה לא נֻחמה'', את שהינך עניה בתכלית העוני, מן הראוי היה שיסיחו דעתם ממך וישכחוך, ובכ''ז ''סוערה'', סוערת ורוגשת בכל המדינות. הכל רוצים לבולעה כאילו היה לה שלטון ראוי לקנאה, ואם כן ''לא נוחמה'', כי אין לה שום צד של נוחם ונחת. מצד אחד הינה עניה וחסרה מכל טובה שבעולם, ועם זאת היא נמצאת תמיד בסכנת חיים בפחד ובמורא, וזהו: ''עניה סערה לא נחמה'' מפני שלקתה בכפליים. על כך מנחמה הנביא בכפליים ואומר שמעתה תהיה מאושרת בשתי הטובות גם יחד. במקום שהיתה עד עתה עניה ודלה, היא תהיה מעתה מופלגת בעשירות הגדולה ביותר בעולם. בנוסף לכך היא גם תהיה בטוחה ושאננה בתכלית הבטחון והשלוה. ועל זה נאמר: ''הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים: ושׂמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ'' (נד יא). בזה מתאר הנביא את העושר העצום שיהיה מנת חלקה. וכדי שלא יעלה על לבה לומר שכדי לשמור על עושר זה יהיה עליה להתחזק בחיל רב וחזק כדי להגן על עצמה ועל ארצה, הוסיף הנביא ואמר: ''וכל בניך למודי ה''' (נד יג) - שלא יהיו מלומדי מלחמה אלא לימודי ה', לומדים תורה וחכמה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל זאת ''ורב שלום בניך'', אעפ''י שהבנים ישבו באהלה של תורה, יהיה שלום ושלוה בתוכך.

זוהי הנחמה בכפליים לעומת מה שלקתה בכפליים. במקום שהיתה עניה וסוערה מבלי השקט ובטח, תהיה עכשיו מנוחמת כפליים בעושר ובשלוה.

שוב רואים אנו כאן בבירור שההנהגה עם האומה הישראלית בכל המצבים היא מחוץ לגדרי הטבע, כאשר הם עושים רצונו של מקום, הברכה שורה עליהם ברוב עושר וטובה שאין למעלה מהם. וכן כשאינם עושים את רצונו יתברך ויד ה' נגעה בהם לרעה ליסרם כדי לזככם מחטאיהם, גם אז הם עולים על שולחן מלכים בקול רעש גדול. ואעפ''י שהדבר מתבטא כאמור ברעה כפולה, מכל מקום כיון שדבר זה מנוגד לרגילות בהנהגת האומות, מתברר שעמ''י אינם עומדים תחת הנהגת הטבע והמזל, ואלו הם מעלתם שבחם ורוממותם של ישראל, ורוממנו מכל עם ולשון (באר יוסף).

ואמרו חז''ל: ישראל אומרים לפני הקב''ה, רבון העולמים! היאך אומות העולם משעבדים בנו, אין להם מלאכה אחרת אלא יושבים ומתיעצים עלינו, וזהו שכתוב: ''שִבתם וקימתם הביטה'' (איכה ג סג). א''ל הקב''ה: ומה הם מועילים? גוזרים עליכם גזירות, ואני מבטלם ושוברם, שנאמר: ''אני מנגינתם'', כמו שנאמר: ''אשר מגן צריך בידך'' (בראשית יד כ). פרעה אמר: ''כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו'' (שמות א כב), ורוה''ק צווחת ואומרת: ''מי זה אמר ותהי ה' לא צוה'' (איכה ג לז), פרעה צוה, ה' לא צוה. אלא ''וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ'' (שמות א יב), רוה''ק אומרת כן: אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה. וכן המן הרשע ביקש ''להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד'' (אסתר ג יג), ''ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם'' (אסתר ט א). וכן בלק בן צפור שעט עליהם ובא ללוק דמן של ישראל ובלעם בן בעור שרצה לקללם קללות נמרצות וה' הפך את הקללה לברכה ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב.

אדרינוס קיסר שחיק עצמות, אמר לרבי יהושע: גדולה היא הכב. שה העומדת בין שבעים זאבים. א''ל: גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניה, זהו שכתוב: ''כל כלי יוצר עליך לא יצלח'' (נד יז).

אומר הקב''ה לכנסת ישראל: ''עניה סערה לא נחמה'' עד עתה, את העניה שטולטלת בגלים הסוערים, סעורים ורצוצים מחמת עול הגלות ושעבוד מלכיות, שלבך סוער מרוב הצרות ולא היה מי שינחמך. דבר הנביא חוזה כאן את ישראל בתקופה השפלה והמדכאת ביותר, ישראל המכונה ''עניה'' כי בניה עומדים חסרי אונים בקרב כל העמים העצומים שעויינים להם. וכן מכונה ''סוערה'' הוה אומר: ישראל עם בדד ללא בסיס מוצק בין מדינות מגובשות היטב, לכאורה ישראל דומה לאניה ללא עוגן שהרוח מנטלתה ומטלטלתה בגלי הים. מאות בשנים עמ''י נמצאת בחשכת הגלות כאסקופה הנדרסת לכל, תחת לחץ של אפליה משוועת קיפוח זכויות אדם, רדיפות גירושים, התפרעויות אנטישמיות גואה, קנאות מוסוות וגלויה וכיו''ב, ה' מבטיח לנחם אותה, יפאר אותה במבנים מפוארים ועושר גדול ולא יראו עוד שוד ושבר בגבולם, אומר הקב''ה: דעי לך! כי ''אנכי מרביץ בפוך אבניך'' (נד יא), אני מרצף רצפתך באבני נופח ''ויסדתיך בספירים'' באבני ספיר יקרות, אזקוף קומתך - ''זאת קומתך דמתה לתמר'' (שה''ש ז ח), אתם העם הנצחי שמאריך ימים יותר מכל נוגשיך ועושקיך, כל האמפריות והמעצמות האדירות ביותר בתולדות העמים ששלטו בכיפה נפלו קרסו ואינם והיו כלא היו, ואתם עומדים איתנים חרף כל התלאות.

אומר הנביא ישעיה, אותה עניה הבת של ירושלים שאמר עליה ירמיה הנביא: ''אין לה מנחם מכל אהביה'' (איכה א ב), ''הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך'', שהפוך תרופה לעיניים כפי שאמרו חז''ל, וכיון שדמעתה על לחיה ארפא עיניה. ואבני הפוך בצבע כחול כמראה הכחול שהבתולה שמה בעין, שנאמר: ''ותשם בפוך עיניה'' (מ''ב ט ל):

אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שהיה עסקן בדברים אמר, כתוב: ''לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם: אשר אין לה קצין שֹטר ומֹשל'' (משלי ו ו), אמר רבי שמעון: אלך ואחזה אם נכון הדבר שאין לנמלה מושל - מלך. הלך בתקופת תמוז - בקיץ שהשמש בתוקפה ופרס גלימה על קן של נמלים. יצאה ובאה נמלה אחת, נתן בה רבי שמעון סימן. חזרה הנמלה לקן ואמרה לחברותיה: נפל צל! והנמלים אוהבות צל ובורחות מן השמש. יצאו כולן החוצה. מיד הסיר רבי שמעון את הגלימה ונפלה שמש, התנפלו הנמלים על אותה נמלה שסברו ששיקרה עליהן והרגוה. אמר רבי שמעון: מכאן ראיה שאין לנמלים מלך. שאלמלא היה להן מלך הלא היו זקוקות לטול רשות המלך להרוג אחת מהן.

והקשו התוספות ממה שנאמר (מסכת בבא בתרא עה.): ''ושעריך לאבני אקדח'' (ישעיה נד יב), ישב רבי יוחנן ודרש: עתיד הקב''ה להביא אבנים טובות ומרגליות, שהם בגודל שלושים אמה על שלושים אמה וחוקק בהן עשר אמה ברוחב על עשרים אמה בגובה ומעמידן בשערי ירושלים. והיינו אקדח לשון קודח שחוקק בהן, וגם משמע אבן טובה שמאירה כאש קודחת. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: עכשיו אבן יקרה בגודל ביצה של עוף קטן ששמו תאציל לא נמצא, אבנים בגודל כזה נמצא?! לימים הפליגה ספינתו בים, ראה את מלאכי השרת שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות שהן בגודל שלושים על שלושים אמה וחקוק בהן עשר ברום עשרים אמה. אמר להם: אבנים אלו לצורך מה? אמרו לו: שעתיד הקב''ה להעמידן בשערי ירושלים. בחזרתו בא לפני רבי יוחנן ואמר לו: דרוש רבי! לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי במו עיני. אמר לו רבי יוחנן: ריקא! אלמלא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. למדנו מזה, שרבי יוחנן הקפיד על התלמיד שרצה לאמת ולברר דברי רבו עפ''י הנסיון. א''כ נשאלת השאלה: כיצד הרשה רבי שמעון לעצמו לבחון ולבדוק אמתות דברי שלמה המלך הכנים הם אם לאו? ותרצו התוספות: כאן זה שונה, מכיון שרבי שמעון בא לברר ולהוודע כיצד ידע שלמה המלך. שהרי בודאי האמין רבי שמעון בלב שלם ובנפש חפצה באמתות דברי החכם מכל אדם, אך מטרתו היתה להגיע לזה בכוחות עצמו ע''י דרישה וחקירה ע''י נסיון לדעת את המציאות ולכן היה מותר לו להתחקות על שרשם של דברים. ומאחר ושלמה המלך עצמו הרשה לנו על כך באומרו: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. הרי הרשות נתונה להתבונן בזה במציאות, ואינו דומה תא חזי - בא וראה, לתא שמע- בא ושמע. אבל אותו תלמיד שלגלג על דברי רבו לא האמין כלל לדברי רבי יוחנן וחשב שהגזים בדבריו רק אחר שראה במו עיניו נוכח לדעת שרבו צדק, זה ודאי נחשב מלגלג על דברי חכמים ואכן היה ראוי לעונש להיות גל עצמות. מכאן למדנו: שהאמת והאמונה יסוד בנין (חולין ס:).

והגאון החתם סופר זצ''ל היה אומר: כל החקירות ביסודות האמונה בחזקת סכנה הן, מקוצר המשיג ומעומק המושג, ובנקל יוכל האדם ליפול ברשת הטעות, כי שגיאות מי יבין, וכמו שאמרו: ''במופלא ממך אל תדרוש'' (חגיגה יג.), לכן קודם שבא האדם לחקור ולדרוש, עליו לקבוע בדעתו באופן נמרץ לאמור: אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי תורתנו הקדושה אמת, והכל נתנו מרועה אחד, אלא שברצוני להבין גדולת תורתנו הקדושה וערכה הנצחי. וזוהי כוונת הפסוק: ''וארשׂתיך לי באמונה'' (הושע ב כב), תוכל לחקור ולהתבונן להכיר את בוראך ''בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אֹרחֹתיך'' (משלי ג ו). וזהו גם כן מה שאומרים בתפילה: אין כאלהינו אין כאדונינו! ואח''כ שואלים: מי כאלהינו מי כאדוננו? ואח''כ תשובה לדבר: אין כאלהינו אין כאדוננו! ולפי האמור ניחא.

מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה כמוסה ונפלאה. והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו (חזו''א פ''א).

הסבא מקלם
הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ''ל כותב..... יש שני מיני אדם המאמינים בה' יתברך. אחד מאמין מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה. והשני בא לאמונת הדת מחמת החקירה. והחילוק ביניהם: הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח''ו את אמונתו, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו. ועוד: שלא חקר מעולם. אבל יש לו חסרון שהאמונה אצלו היא רק מצוות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל. אבל השני יש לו מעלה שמחמת שמכיר הבורא יתברך שמחמת גודל חקירתו, הוא חזק אצלו באמונה שלמה ובאהבה גמורה. אבל גם כן יש לו חסרון שבקל יכולים לפתותו, שאם יביאו לו ראיות הסותרות יתפתה ח''ו. אבל מי ששתי המידות בידו אין למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחזקה, וגם כן באה לו האמונה שחקר בעצמו. זו היא אמונה שלמה וטובה (חכמה ומוסר ח''ב).

המדען האנגלי אייזיק ניוטון מגדולי המדענים בכל הדורות, ערך בביתו סעודה חגיגית לכבוד ידיד נעורים אף הוא מדען חשוב. במהלך הסעודה התעניין הידיד בנימת תמיהה בדבר נכונות השמועה כי המארח אייזיק ניוטון מאמין נלהב בבורא עולם. לשמע השאלה הרצינו פני ניוטון והוא השיב בשקט ובשלוה: רצוני להראותך דבר מה אשר בודאי יעניין אותך. בחדר עבודתו הוריד ניוטון מאחד המדפים מערכת כדורים גלגלים וקפיצים והסביר: אלו הם כוכבי הלכת. הנה, זה כדור הארץ כשסביבו חג הירח. זהו שבתאי על ירחיו. וזהו צדק וכו'. במשיכת חוט הפעיל ניוטון את המערכת, והנה החלו הכוכבים לנוע בסדר מופתי, כאשר הם מחקים בדיוק נפלא את מהלכי הכוכבים בחלל. האורח הנפעם ממראה עיניו קרא בהתרגשות: אייזיק כיצד עשית זאת?! וניוטון המדען הדגול השיבו בשלוה מעושה: אני? לא אני עשיתי זאת! בחצר ביתי הצטברה ערימת גרוטאות גלגלים וקפיצים וכדומה. מרדף כלב אחר חתול גרם להם לזנק היישר לתוך הערימה, כשהכל מתעופף באויר. לשמע הרעש יצאתי לחצר ולפליאתי גיליתי כי בחזרת החפצים בנפילתם לארץ נוצרה מערכת נפלאה זו מעצמה. השתומם האורח ואמר: כיצד יכולה מערכת משוכללת כזו להווצר מעצמה?! ענה לו ניוטון: מערכת זו שאינה אלא חיקוי עלוב של המקור אינה יכולה להווצר בדרך מקרה - המקור שהוא עצום מורכב ונפלא לאין ערוך האם יכול הוא להווצר מעצמו במקרה? (מסילות אל האמונה).

רבי יהושע בן לוי היה עומד עם אליהו בהר הכרמל, אמר לו: אין אתה מראה לי את אבני הכדכד כיצד הם? א''ל: כן, והראה לו ע''י נס.

מעשה בספינה אחת שפירשה בים הגדול, אחזה נחשול והיתה מיטרפת בים והיה בה נער אחד עברי, נגלה עליו אבא אליהו - לשון אדנות וכבוד והכונה לאליהו הנביא זכור לטוב, אמר לנער: אם אתה עושה שליחותי אני ממלט לאניה הזו בזכותך! א''ל הנער: כן אעשה שליחותך. א''ל אליהו: לך והראה לריב''ל את אבני כדכד האלו. והוא - ריב''ל יושב במדינה הגדולה בלוד. ואל תראה לו אותם שם, אלא הוליכהו למערה של לוד ושם תראה לו אותם. הלך הנער ואמר לרבי יהושע בן לוי: בא אחרי! כיון שהוליכו למערה והראה אותם לו, מיד הבהיקה כל לוד מאורם. א''ר יצחק: כיון שראה אותם נבהל מפניהם והשליכם לארץ ונגנזו (פסיקתא רבתי ג).

יבואר עפ''י מה שפירשו הכתוב: ''ירושלים הבנויה, כעיר שחֻברה לה יחדו'' (תהלים קכב ג), היינו כעיר שכל האומנים נשתתפו במלאכה שבה, ועי''כ אין האחד מוצא דופי במלאכת חברו, והראיה ''ששם עלו שבטים שבטי יה'' (תהלים קכב ד), ואין אחד מוצא בה דופי. אף כאן כיון שכל בניך בוניך, לימודי ה' ורב שלום ביניהם, שלא יהיו חילוקי דעות בבנין והרי הוא כדין.

''וכל גבולך לאבני חפץ'' (נד יב), שיהיו באבנים הסגולות של כל אבן ואבן. שיש אבן תקומה שטובה למנוע הפלת נפלים, ויש אבן סגולה למקשה ללדת וכיו''ב, וכל אלו הסגולות יהיו לאבניך. וכיון שיהיה בהם למלא כל חפץ יעסקו כולם בתורה.

''הוי כל צמא לכו למים'' (נה א), לאחר שגוג ומגוג ינחלו מפלה יבאו כולם לירושלים ללמוד תורה, כמו שאמר ישעיה בתחילת הספר: ''לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו''. ואומר הנביא: ''ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב'' (נה א), והתורה נמשלה למים יין וחלב (רד''ק). ולעולם ילמד אדם תורה אפי' שלא לשמה, וזהו: ''ואשר אין לו כסף'' מלשון כיסוף, מי שאין חשקו בתורה ואינו נכסף אליה בכל זאת ילמד תורה ''שברו ואכֹלו'' ילך לשיעור תורה ומתוך שלא לשמה בא לשמה, וחכמת התורה כמים קרים על נפש עיפה. תלכו לאהלי יעקב המשולים לנחלים שמעלים את האדם מטומאה לטהרה.

ושואל הנביא: ''למה תשקלו כסף בלוא לחם'' (נה ב), למה תייגעו עצמכם בחכמות נכריות חכמות חיצוניות שאינם מועילות לא לגוף ולא לנפש? ''ויגיעם בלוא לשׂבעה'' כיון שאין בהם תועלת נמצאת יגיעכם לא לשבעה. ולכן מציע הנביא: ''שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם'' (נה ב), מוטב שתלמדו תורה שנקראת טוב, שנאמר: ''כי לקח טוב נתת לכם, תורתי אל תעזובו'', ואז תתענג בדשן נפשכם בשפע ובעונג רב תהיו מדושני עונג ושבעי נחת, כי התורה הקדושה ''מתוקה מדבש ונופת צופים'' (רד''ק).


''כל כלי יוצר עליך לא יצלח''





הפטרה לפרשת שופטים - אנכי אנכי


הפטרה: ישעיה פרק נ''א פס' י''ב - סוף פרק נ''ב פס' א' - י''ב

בהפטרה מסופר
: שה' אומר לציון שהוא בעצמו ינחם אותה.

אנכי אנכי הוא מנחמכם, מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה: כה אמר אדניך ה' ואלהיך יריב עמו הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את בעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלהיך: קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון: פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים, כי נחם ה' עמו גאל ירושלים: וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל:

הקשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת הרביעית לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: (יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: (יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: (טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: (יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: (יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: (יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: (כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ: (כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: (כג) וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים: נב (א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם (התפתחו) הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן: (ג) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: (ד) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ: (ה) וְעַתָּה (מי) (לי) מַה לִּי פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משלו) מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם יְהוָה וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: (ו) לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי: (ז) מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: (ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן: (ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: (י) חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: (יא) סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה: (יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שה' אומר לציון שהוא בעצמו ינחם אותה.

''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (ישעיה נא יב) - מובא במדרש: לעתיד לבוא יפנה הקב''ה לאומות העולם שינחמו את עמ''י. מיד יבואו ישראל ויטענו: רבוש''ע! אחרי גלות ארוכה כזו עקובה מדם יסורים וסבל רב, לא מצאת לנו מנחמים אחרים אלא הגויים הללו שמידם היתה לנו זאת? על צוארנו נרדפנו ולא הונח לנו בחשכת הגלות המרה. רבים קמים עלינו לכלותינו.

מלכות יון שגזרו כיתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. מלכות אדום הרשעה ששיעבדו את ישראל בכח - ע. שו הוא אדום, מלכות מדי ומלכות בבל שהציקו לעמ''י וגרמו להם יגון ואנחה.

נבוכדנצאר הרשע מייסד ממלכת בבל החדשה והאימפריה הבבלית שלח את נבוזראדן שר צבאו ורב הטבחים לשרוף את בית המקדש הראשון, לקח עמו את כלי ביהמ''ק והגלה את העם לבבל.

טיטוס קיסר רומי שחיק עצמות, שלח את יוסף בן מתתיהו אל היהודים לבקש את כניעתם. החריב את בית המקדש השני והעלהו באש, לכבודו הוקם ברומא ''שער הנצחון''.

אנטיוכוס הרשע שדד את אוצרות בית במקדש, היה מעורב במעשה חנה ושבעת בניה, גזירותיו גרמו למרד החשמונאים שבראשם עמד מתתיהו כהן גדול וחמשת בניו אבירי הלב.

טורנוסרופוס מושל רומי בימי מרד בר כוכבא, היה רודן וחרש את ההיכל וסביביו לקיים ''ציון שדה תחרש '' (מיכה ג יב), לאחר חורבן ביתר העיר הגדולה.

פרעה העריץ מלך מצרים שיעבד את בנ''י בפרך, בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. רחץ בדמם של תינוקות רכים כדי להעלות ארוכה לצרעתו 150 תינוקות בבוקר ו- 150 תינוקות בערב. ואף שיקע אותם בחומה, את זכריהם השליך ליאור.

בלעם בן בעור בא לקלל את עמ''י בקללות נמרצות.

עמלק יש''ו קירר את האמבטיה בפני אומות העולם ''ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע'' (דברים כה יח), וגרם בכך שאין שמו של הקב''ה שלם ואין כסאו שלם ''כי יד על כס י-ה''. המן האגגי נין ונכד לעמלק ביקש ''להשמיד להרֹג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד'' (אסתר ג יג). ''אשר הראיתני צרות רבות ורעות'' (תהלים עא כ).

ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב''ה מצילנו מידם, רצוננו שאתה תנחמנו ולא העמים אשר שעבדונו ועינונו. מיד ישיב להם הקב''ה לישראל: אם אינכם חפצים להנחם אלא ממני, אנחמכם איפוא אני, ''אנכי אנכי הוא מנחמכם''.

מאמר אופייני זה מרומז במלים הראשונות של ארבע הפטרות הנחמה הראשונות. הפטרת ואתחנן פותחת בפסוק: ''נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם'' (ישעיה מ א). הפטרת עקב פותחת בפסוק: ''ותאמר ציון עזבני ה', ואדני שכחני'' (ישעיה מט יד). הפטרת ראה פותחת בפסוק: ''עניה סערה לא נחמה'' (ישעיה נד יא). והפטרת שופטים פותחת בפסוק: ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (ישעיה נא יב).

השי''ת פונה אל אומות העולם ואומר להם: ''נחמו נחמו עמי'', מיד אומרת ציון: ''עזבני ה', ואדני שכחני'', אלי אלי למה עזבתני, למה שכחתני מלנחמני בעצמך, אלא ציוית על הגויים לנחמני? על כך משיב השי''ת ואומר: ''עניה סערה לא נחמה'' כיון שאת נסערת ונרגשת ואינך מקבלת תנחומים מן הגויים ואין את נפשך להנחם, כי מצפה את להנחם רק ממני, א''כ אין ברירה איפוא אלא ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (מהר''ם שפירא מלובלין).

''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (נא יב) - אמרו ישראל לקב''ה: רבון העולמים! עד אימתי כך? לא הכתבת בתורתך: ''שלם ישלם המבער את הבערה'' (שמות כב ה), ואתה הוא שהבערת, שנאמר: ''ממרום שלח אש בעצמתי'' (איכה א יג), ואתה צריך לבנותו ולנחם אותנו, ולא ע''י מלאך אלא אתה בכבודך. אומר להם הקב''ה: חייכם! כך אני עושה, שנאמר: ''בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס'' (תהלים קמז ב), ואני הוא שמנחם אתכם, ומנין? ממה שקראו בעניין הנביא: ''אנכי אנכי הוא מנחמכם'' (פסיקתא רבתי לד א).

''מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן: ותשכח ה' עֹשֶׂך נוטה שמים ויסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית'' (נא יב).

המגיד מדובנא המשיל על הפסוקים הללו משל: למלך רם ונישא שהיה לו בן יחיד אך הבן היה מפונק מאוד ולא ציית לדברי אביו והיה עושה ככל העולה על רוחו והכעיס את המלך פעם ושתיים ושלוש עד שהגדיש את הסאה והמלך ברוב כעסו גרשו מעל פניו. הנער בלית ברירה כשראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך הלך ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שמצא כפרי שהיה מוכן להכניסו לביתו, ותמורת עבודה שיעבוד אצלו יאכילו ישקהו ואף יתן לו מקום ללון. כך עברו כמה שנים על בן המלך עד שהורגל למצב ושכח את מעמדו הקודם ואת בית אביו, והפך לעבד נרצע כאילו הוא עבד מבטן ומלידה. לימים מת הכפרי והוריש את כל אשר לו לבנו, אך בנו לא היה כאביו רחמן וטוב לב אלא חומץ בן יין רע מזג ורע מעללים והיה מעביד את בן המלך בעבודה קשה ומפרכת מצאת החמה עד צאת הנשמה ואף את לחם חוקו היה נותן לו במשקל. במידה ובמשורה, והנער התמרמר על זה מאוד ומרוב צער שאל את נפשו למות.

לאחר זמן מה מהגירוש נכמרו רחמיו של המלך על בנו בן טיפוחיו כי לא שמע ממנו דבר ולא ידע מה עלה בגורלו ואין לו שום ידיעה ממנו. החליט המלך לצאת למסע חיפושים אחר הבן האובד. וילך המלך לתור את הארץ לארכה ולרחבה הלוך ונסוע הוא ואחוזת מרעהו ובכל מקום בואו ציוה להכריז שישנה קבלת קהל אישית עם המלך וכל אדם שיש לו דין ודברים או בקשת חנינה וכל בקשה שהיא מאת המלך יוכל לבוא ליום המיועד לשטוח את בקשתו בפני המלך ירום הודו. והנה כשהגיע המלך לכפר בו התגורר בנו הדבר עשה לו כנפיים ואף בן המלך ה. שתרך בתור בין הבאים לבקש מאת המלך על נפשו. ובהגיע תורו להגיע אל המלך הכירו המלך ויאמר לו: מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש? ויאמר הנער: עובד הייתי לאיש כפרי וטוב לב תמורת אש''ל אך לצערי הרב מת הכפרי ובנו ירש אותו, אך בנו מכביד עלי מאוד את העבודה ואף אינו מביא לי לחם חוקי כמאז, ונפשי בבקשתי שהמלך ידבר עם מעבידי ש-יקל מעלי עולו ויתן לי את לחם חוקי בריוח ולא בצימצום בכבוד ולא בביזוי בנחת ולא בצער.

כראות המלך את בנו מחמדו וכשומעו את בקשתו המוזרה נכמרו רחמיו עליו שבעתיים, נפל על צוארו נישקו חיבקו ובכה עליו בכי תמרורים, ויאמר לו המלך: בני בני! איך שכחת את ימי עלומך, נסיך היית בבית מלוכה ויושב בארמון מפואר ומשרתים סובבים אותך וסרים למשמעתך כי לך המלוכה וכל צרכיך היו עלי. ובהיותך בביתי רוזנים שרים וסגנים השתחוו אל מול הדרת גאונך. ועתה איך ירדת פלאים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכל משאלתך היא לחם לאכול וכל בקשתך להקל מעליך עול הכפרי הרשע הזה, במקום לבקש את המלוכה.

והנמשל
: עמ''י עם סגולה ''בנים אתם לה' אלהיכם'' (דברים יד א), אך מרוב שהתרחקנו מאבינו שבשמים שכחנו מאין באנו ומהי מעלת סגולתנו ויחוסינו ולא זכרנו את צור מחצבתנו, את נצחיותנו ההיסטורית, וכל בקשתנו ממלך מלכי המלכים להקל עול גלות מעל צוארנו ולהסיר מעלינו רק את המות הזה מפני חמת המציק איש צר ואויב.

זהו שאומר הנביא: ''מי את'' - הנביא מתפלא ואומר: כיצד הגעת למצב כזה ששכחת מי את, שכחת את ערכך הרם בת אברהם יצחק ויעקב שלושה הררי עולם, והגעת למצב של ''ותראי מאנוש ימות'' ומתיראה מן בריה ומן אנוש שהיום הוא חי ומחר הוא מת. ''ומבן אדם חציר ינתן'' למה את פוחדת מבן אדם שסופו לבלות ולהתייבש כחציר השדה. וכל בקשתך להסיר מעליך קושי שעבוד מאנוש שמכביד עולו עלייך. ''ותשכח ה' עשך נוטה שמים ויסד ארץ'' (נא יג), שכחת מאין באת, ''ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק'' (נא יג), ולמה לא נתת אל לבך לבקש את פני אביך להשיבך אל ביתו להיות נושע בה' תשועת עולמים (כוכב מיעקב).

''עורי עורי לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא'' (נב א).

מסופר על ה''חפץ חיים'', שכאשר עלו הנאצים יש''ו בשנת תרצ''ג לשלטון בגרמניה, ומנהיגם היטלר שר''י עלה לגדולה ולקח רסן הממשלה בידו, הכריז שמטרתו להכחיד חלילה את שם ישראל ולא יזכר שם ישראל עוד, למחוק אותם מעל המפה. פנה אחד מראשי הישיבות בראדין אל הח''ח בשאלה שכולה דאגה: מה יהא גורל אחינו במדינות אשכנז ופולין, והרי הצורר הרשע אומר בפומבי שמטרתו חלילה להשמיד להרוג ולאבד?

השיב לו רבי ישראל מאיר מראדין: הדבר לא יעלה בידו! מעולם לא הצליח שום צורר ושום אויב לכלות ולמגר את עמנו בארצות פזורינו, שכן נאמר מפורש בתורה: ''אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'' (בראשית לב ח).

מתוך תשובתו של הח''ח, הבין ראש הישיבה כי סכנה גדולה מאיימת על העולם בכלל ועל העם היהודי בפרט והסכנה קרובה. ולכן הוסיף לשאול: ואם חלילה וחס יעלה בידו ויצליח הצורר להשמיד חלק מעמנו ביהדות אירופה רוב מנין ובנין של עמ''י, היכן יהיה המחנה הנשאר לפליטה?

השיב החפץ חיים: גם הדבר הזה נאמר מפורשות בדברי הנביאים, וכך נאמר בספר עובדיה: ''ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש'' (א יז). לשמע תשובותיו של הח''ח יצא ראש הישיבה נסער ונרגש מעם חדרו של הצדיק. הוא הבין כי בעיניו הקדושות מרחיקות הראות, צופה הח''ח חורבן שיפקוד את יהדות אירופה. ולעומת זאת סמוך היה ובטוח, כפי ששמע מפי הצדיק, כי ארץ ישראל תנצל מן הפורענות וחרב לא תעבור בה. חלפו שנים לא רבות, הח''ח כבר נתבקש לישיבה של מעלה, אך הדברים ששמע ראש הישיבה מפיו בשנת תרצ''ג אכן התרחשו כעבור עשר שנים. יהדות אירופה סבלה מהשואה האיומה, ואילו היושבים בציון אשר עיני ה' אלהיך בה ישבו לבטח, כדברי הנביא: ''ובהר ציון תהיה פליטה''.


רבי אלחנן וסרמן זצוק''ל הי''ד

רבי אלחנן דיבר בשקט ולאט כתמיד, בדברו אל קהל היהודים שצעדו עמו בדרכם האחרונה. אף קולו לא השתנה במאומה, ארשת פניו הביעה את הרצינות הרגילה. אפילו בדיבורו לא הרגישו נימה אישית. לא ניסה אף להיפרד מבנו ר' נפתלי. הוא דיבר לכולם, לכלל ישראל, וכך אמר להם: במרומים, כנראה מחשיבים אותנו לצדיקים, כי נבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל... הזמן קצר, הדרך למבצר התשיעי (מקום הטבח) קרובה, עלינו לדעת! כי קורבנותנו יהיו לרצון יותר ע''י התשובה... שלא תעלה במחשבתנו איזושהי מחשבת פסול שהיא פוסלת כפיגול את הקורבן. אנו נקיים עתה את המצוה הגדולה ביותר, למסור נפשנו וגופנו על קידוש השם.

והרי אני מעתיק לך את דברי אברבנאל בספר ''מצמיח ישועה'' פרק ז': וזאת קבלה היא מפי הנביאים, שהזמן האמיתי והאחרון יהיה במלחמה היותר נוראה שתהיה בעולם למן היום אשר נברא. בעיר אחת ממדינות המערב יעמוד רשע אחד, מושל באף וחימה, וציוויו יהיה להשמיד ולאבד בלי גבול, ועם ישראל יהיה אז בצרה גדולה, שבע שנים ימשול כדברי הנביאים, ויצא במלחמה לכבוש את כל העולם, ויתקבצו אומות שבעולם אחד מהן לא יעדר... והרשע יכניע מדינה אחר מדינה, וכל מלכי מזרח ומערב יכרעו ויפלו לפניו כקליפת השום, והוא גם לא ירחם עליהם וידרסם כארי, ומלכותו תתפשט כמעט בכל העולם. מהם יכבוש בלי שפיכת דמים, ומהם ישמיד עד לאחד, ובדרך הטבע אין מנוס להם ולא ישארו רק קדושים וכו'. ועל זה נאמר: ''הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'' (ישעיה ד ג). ועל מלחמה זו ניבא בלעם באומרו: ''אוי מי יחיה משֻׂמו אל'' (במדבר כד כג). בעת שיעמוד רשע בעולם ושמו ושם אמו מרומז באותיות אל (ידוע ששמו של אדולף איכמן שחיק עצמות מתחילה באות א' ושם אמו לאטי מתחילה באות ל')... וינצח נצחון עד אשר יבוא לארעא קדישא לארעא דישראל, אז יצמח צמח צדיק גאולתנו ויאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר.

עלינו ללמוד את נושא חורבן יהדות אירופה כדי שנדע שיש בורא לעולם יש דין ויש דיין והעולם אינו הפקר, אדם שעושה את רצון הבורא מקבל שכר ומאידך גיסא העובר על מצוותיו יקבל את עונשו בעל הבירה נותן לכל אדם כגמולו אם לטוב אם למוטב. יש שכר ועונש אך אל לנו לייחס את השואה לחטא מסויים. התורה ציותה אותנו: ''זכור את אשר עשה לך עמלק'' (דברים כה יז), ודרשו חז''ל: ''זכור'' - בפה ''לא תשכח'' בלב, עלינו לשמור לו איבה בלבנו, ועל הפסוק: ''כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, מדֹר דֹר'' (שמות יז טז), דרשו חז''ל: אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק. הם הראשונים שפגעו ברוחניות של עם ישראל ''ויזנב בך כל הנחשלים'' ופגם אותם לכל הדורות. והגרמנים יש''ו הם מזרע עמלק הארור, ואפילו היום שעדיין ישנם אנשים שעברו את השואה קמים להם רשעים ומכחישים את השואה הן בכלי התקשורת הן בעיתונות ואפילו הוציאו ספרים להכחשת השואה, בזמן שישנם אודים מוצלים מאש התופת שיצאו מגיא צלמות ניצלו ממחנות ריכוז ורשימת שינדלר תוכיח זאת בפרוע פרעות בישראל, הי''ד.


מחבלי הכרמים

היסוד הבסיסי של הרפורמים היה הנסיון להתקרב אל הגויים ותרבותם. הם האמינו כי היהודי צריך להיות ''יהודי בביתו ואדם בצאתו'', וכך תיפסק השנאה מצד העולם לעם היהודי. אולם הנסיונות להתרחק מהתורה והמצוות ''הגלותיות'' והישנות לא הועילו, ואחת ההוכחות לכך היתה השואה הנוראה. אבל הרפורמים ממשיכים במאמציהם והתוצאה היא התבוללות אדירה בקהילות רבות בעולם שלמעשה נכחדו מן העולם. הגויים הגרמנים עצמם הופתעו ונדהמו מבולמוס ההתבוללות של היהודים. רק במקומות שבהם שמרו על התורה בטהרתה נשארו קהילות יהודיות. התיזה הזו אינה נחלת הציבור החרדי בלבד, גם חוקרים חילוניים מודים כי הרפורמים פתחו בצעד של התבוללות שהביא בסופו של דבר לשואה, ההתבוללות רק הגבירה את האנטישמיות.


הן עם לבדד ישכון

הנאציות לא באה כהתפרצות פתע של תאות רצח אנטישמית, אלא שזו צמחה מתוך תנאים מסויימים של המציאות בגרמניה, כאשר גם היהודים עצמם היו ''אשמים'' בכך באופן מסויים. עם הופעתו של משה מנדלסון מבשר ההשכלה, החלו היהודים שהתרחקו ממקורם בפזילה טרדנית כלפי העם הגרמני והתרבות הגרמנית ופזילה זו הולידה שרשרת של תגובות שליליות... ההתרפקות הקיצונית והבלתי מכובדת של אותם היהודים שעקרו את עצמם משורש ייחודם ונלפתו לתרבות הגרמנית, ואותן ''הצהרות נאמנות'' וכן ''שבועות אהבה'' שלהם כלפי הגרמניות, כל זה הוליד במישרין את שינאת הטירוף האנטישמית עד לידי מזימות ההשמדה.


אל נקמות ה'

אנא ה', נקום נקמת דם עבדיך השפוך אשר נהרגו על יחוד קדושת שמך במיתות משונות. ובזכותם תרחמנו ותחיינו חיים ארוכים, טובים ומתוקנים. ועליהם נאמר: ''כי דֹרש דמים אותם זכר'' הי''ד ''לא שכח צעקת ענוים'' (תהלים ט יג), אינו שוכח דמם של ישראל מאומות העולם ואינו שוכח דמם של אותם צדיקים שנהרגו בימי השמד.




הפטרה לפרשת כי תצא - רני עקרה


הפטרה: ישעיה פרק נ''ד פס' א' - י'

(זו גם הפטרת נח) בהפטרה מסופר: כנסת ישראל דומה לעקרה שלא ילדה.

רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה

מבני בעולה אמר ה': הקשר לשבת: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת החמישית לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(א) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה: (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (ג) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: (ד) אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: (ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: (ו) כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ: (ז) בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: (ח) בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה: (ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: (י) כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: כנסת ישראל דומה לעקרה שלא ילדה.

''רני עקרה לא ילדה'' (ישעיה נד א) - מובא במסכת ברכות (י.): אמר לה ההוא צדוקי לברוריה - אשת רבי מאיר בעל הנס, כתוב: ''רני עקרה לא ילדה'' משום שלא ילדה, רני?! על מה ולמה עליה לרנן, וכי על זה שהיא עקרה עליה לרנן, אדרבא צריכה לומר קינה?! אמרה לו: שוטה! רד לסוף הפסוק, שכתוב: ''כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'''. אלא, מה הפרוש: ''עקרה לא ילדה'' רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כמותכם. לכאורה מה הטעם שמקשה הגמ' על ''לא ילדה'', משום שלא ילדה רני? ואינה מקשה זאת מיד על ''עקרה'' משום שעקרה רני?

ברם, חכמינו אמרו: שלפיכך היו האמהות עקרות, מפני שהקב''ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד.). אך במה דברים אמורים, כשרואים אנו לבסוף שאחרי התפילה אמנם זכו לבנים, כי אז סימן הוא זה שמלכתחילה לא היו עקרות אלא מפני שהתאוה הקב''ה לתפילתן, אבל אלמלא לא היו זוכות גם אח''כ לבנים, שוב לא היה מקום לומר טעם זה.

לפיכך אי אפשר להקשות על ''עקרה'' משום שעקרה רני? שהרי יתכן כי עצם עקרותה אינו אלא מפני שהיא מוחזקת לצדקנית והשי''ת מתאוה לתפילתה, ואמנם ראוי לה לרון ולשמוח בשל כך. אולם, אם ''לא ילדה'' שגם אח''כ לא ילדה בנים, אכן נשאלת השאלה: משום שלא ילדה רני? (מהר''י הכהן).

ומכיון שעסקנו בעניין העקרות, ''רני עקרה לא ילדה'' ארחיב בנושא ואכתוב עצות לאשה עקרה ומעוברת וכן לזרע של קיימא.


עצות וסגולות לזרע של קיימא

אף על פי שישנם עצות וסגולות שיש להם יסוד ושורש בדברי רבותינו הקדושים, מכל מקום אין לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. כי יש כאלו שרחוקים כליל מתורה ומצוות וכשנמצאים בצרה חלילה מבקשים ''סגולות שונות'' והולכים לכל מיני עלי בבא ''באבות'' למיניהם (בבא מציאה) ''מקובלים'' שמפרסמים שהם מקובלים עם קבלות ועוסקים בקבלה מעשית ומתמחים בקמיעות להוצאת עין הרע, הוצאת דיבוקים, הסרת כישופים, החזרת אהבה. (מקובל אמיתי אמור להיות ירא שמים מרבים חסידא קדישא ופרישא בקי בש''ס ופוסקים כדוגמת הבבא סאלי זצ''ל הרב שרעבי זצ''ל הרב כדורי זצ''ל ודומיהם). ואנשים שמתחזים כ''פועלי ישועות'' וכל מיני קוסמי קסמים מכשפים מעוננים חוזים בכוכבים ומגלי עתידות. ואינם יודעים שכל מגמתם ורצונם הוא בצע כסף בלבד. וכמה מצער הדבר שרבים טובים ותמימים נופלים ברשתם. ואף בלעם הרשע שיבח את ישראל ''לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'' (במדבר כג כג), לכן ראויים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים. ויש אף המרחיקים לכת אצל בנות אל נכר לקרוא בקלפי טארוט, בכף היד - בכף הקלע או בקפה, מתעניינים במיסטיקה, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, ניתוח אופי, גורל ועוד ואין זו הדרך בה נלך ולא זה המעשה אשר נעשה. אלא הצלחת הסגולה תלויה אך ורק בבורא עולם אשר בידו נפש כל חי. וצריך תמיד להעתיר בתפילה לפני השי''ת שישמע את שועתו ויכוין צעדיו ללכת לרופא המתאים וליטול את התרופות והסגולות הראויות כי הבורא יתברך הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. וגם אם הרבה להתפלל ולא נענע אל יתיאש חלילה אלא קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. וכל שכן אם יוריד דמעות בתפילתו חזקה שאין תפילתו תשוב ריקם שאעפ''י ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו ולכן חשובה הבכיה והורדת דמעות. אם לאחר כל התפילות והטיפולים הרפואיים עדיין לא נפקדו בזרע של קיימא, אל להם להתייאש חלילה אלא יש לקבל את הכל באהבה וברצון, ואין אנו יודעים חשבונות שמים ויתכן מאוד שעל ידי צערם מכפרים הם על עוונות הדור וזכותם גדולה מאוד, ואין דבר רע יורד מן השמים.

והנה רבות בנות אשר לא זכו להפקד בזרע של קיימא ונמנע מהן פרי בטן וצערן גדול עד למאוד, ומה גם שאין אשה אלא לבנים כדברי רחל אמנו ליעקב אבינו: ''הבה לי בנים ואם -אַיִן מתה אנכי'' (בראשית ל א).

ועוד שמניעת ההולדה הוא גורם גדול לאי שלום בית מתח ריב ומדון, ומחלוקת רבה בבית ואחריתה מי ישורינה.

משפחות שזכו לפרי בטן, יתקשו להבין את גודל הקושי ועומק הכאב של זוגות חשוכי ילדים. הבית שקט מידי, השבתות מדוכדכות ואוירה אפורה מלוה את הזוג. גם כשבני הזוג יוצאים מהבית ונראים כזוג יונים מחייכים בשמחות משפחתיות ואירועים, עדיין מפלח כאב גדול את ליבם כשתינוקות של אחרים משתובבים במחיצתם. ובכל פעם שהם מוזמנים לברית הם מרגישים צביטה בלב והאיחולים הלבביים ''בקרוב אצלכם'' אינם מפוגגים את המתח והאכזבה. וכשהם עוברים ליד חנות לבגדי תינוקות או ליד ויטרינה שמתוכה משתקפות עגלות וכו' זה מזכיר להם את מצבם הקשה מנשוא, ותשועת ה' כהרף עין.

מובא בגמ', תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם: הקב''ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומֹח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב''ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב''ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם (נדה לא.).

המצוה הראשונה בתורה היא מצוות ''פריה ורביה'', והיא יסוד מוסד ליהדות ולקיום העולם. כמובא בספר החינוך מצוה א': משורשי מצוה זו שיהיה העולם מיושב שהשם ב''ה חפץ בישובו, כדכתיב: ''לא תֹהו בראה לשבת יצרה'' (ישעיה מה יח), והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת.
* יש כמה משפחות שנהוג אצלם שמקדשים את הכלה בטבעת של כסף דווקא ושתהיה עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ. ומקובל בירושלים עיר הקודש שזוהי סגולה נפלאה שאפילו אם הכלה עקרה תוכל ללדת.

* ר' חיים קנייבסקי שליט''א מיעץ למי שלא נפקד בבנים לכבד את אשתו בפרט אם היא כהנת ואח''כ נפקדו.

* סגולה לבנים - שיכתוב ספר תורה אם הוא סופר סת''ם, ואם לאו יסייע וישתתף בכתיבת ס''ת או בהוצאת ספר לאור או שיעשה גמ''ח לספרי קודש. ורמז לזה בדברי הגמ' (כתובות נ.): ''צדקתו עֹמדת לעד'' (תהלים קיב ט), זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. והפסוק שלפניו הוא ''גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבֹרך'' (תהלים קיב ב). וזה רמוז בתורה הקדושה, שכתוב: ''זה ספר תולדֹת אדם'' (בראשית ה א), דהיינו שע''י כתיבת זה הספר יזכה לתולדות אדם. וכתב בספר ''אמרי שפר'' כלל טז, וזה לשונו: ובעיני ראיתי שאשה אחת נפקדה לששה עשר שנים אחרי שכתבה ספר תורה - ע''י סופר, תיכף במשך חצי שנה אחרי הכתיבה ילדה בן זכר.

* סגולה לזרע של קיימא, שיאמרו איש ואשתו קודם הזיווג את פרשת ''ובראשי חדשיכם'' שבפרשת פינחס.

* סגולה להריון לאשה שאין לה בנים, שתאמר בערב שבת לאחר הדלקת הנרות את ההפטרה של יום ראשון של ראש השנה מ ''ויהי איש אחד מן הרמתים'' עד ''וירם קרן משיחו'' (ש''א א), וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה. ותתן קודם הדלקת הנרות כסף לצדקה. ויש לכל אשה לעשות כן, וע''י זה תזכה בעהי''ת לבנים טובים תלמידי חכמים.

* כתוב בזוהר הקדוש (פ' בראשית מח:): האשה צריכה בשמחת הלב וברצון להדליק נרות שבת שהרי כבוד עליון הוא לה, וזכות רב לעצמה לזכות לבנים קדושים, שיהיו נרות העולם בתורה וביראת שמים.

* הגמ' במסכת שבת (דף כג:) אומרת, א''ר הונא: האי מאן דרגיל בשרגא הויין ליה בנים זכרים תלמידי חכמים. מי שרגיל בהדלקת נרות (שמן זית) זוכה לבנים ת''ח, שמדליקה נרות שבת, נרות חנוכה, נרות מצוה, נרות לביה''כ ולבית המדרש.

* בדרשות חתם סופר (דף שנז:) כתב: איתא בספרים, כי חנ''ה ר''ת חלה, נדה, הדלקת הנר, ומשום כך ראוי לאשה שתתפלל על בנים מאירים בתורה בשעת הדלקת הנר, כי הוא נגד נשמתו. כי התפילה נשמעת בשעת המצוה, ויזכור ה' אותה ויפתח רחמה.

* רבינו בחיי פ' יתרו, כתב: ראויה האשה להתפלל להשי''ת בשעת הדלקת נר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה השי''ת בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר: ''כי נר מצוה ותורה אור'' (משלי ו כג), וכן פירש רש''י: הטעם שזוכה לבנים ת''ח, שנאמר: ''כי נר מצוה ותורה אור'' ע''י נר מצוה של שבת בא אור תורה - תלמידי חכמים.

* האשה לפני הדלקת נרות תתן איזה פרוטה לצדקה (קשו''ע סי' ע''ה סעי' ב').

* כתב במגן אברהם סי' רס''ג ס''ק י''א: ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקת נרות, שיתן לה הקב''ה בנים זכרים מאירים בתורה. וכתב על זה במחצית השקל: כי בשעת קיום המצוה השכר המיוחד לאותה מצוה יותר רצויה לפניו יתברך.

* מרן הגי''צ דושינסקי זצ''ל אמר להגרא''ז מלצר שהיה ח. שוך בנים: להדליק כ''ו נרות כמנין הוי' ואח''כ נפקד בבת.

* הזהיר במצוות הכנסת אורחים זוכה לבנים, כמו שכתב רבינו בחיי (כד הקמח אות א'): שמצינו ששכר מצוות הכנסת אורחים בעולם הזה הם הבנים, שכן מצינו באברהם אבינו ע''ה כי מתחילה היה עץ יבש בלי בנים, ואחר שנטע נטיעה זו - ויטע אש''ל אכילה שתיה לויה - לינה, שהמשילה הכתוב לעץ, זכה לבנים. ולכך נראה לו הקב''ה באלוני ממרא ושם בישרו המלאך ישיב עץ לח ויהיה לו בן. וטוב שהאורח יברך את הזוג שיזכו לזרע של קיימא.

* מי שאין לו בנים, יהיה רגיל לטבל סעודתו בשמן זית, וכן ירבה בשתיית שמן זית, רמז לדבר: ''ברוך מבנים אשר... וטבל בשמן רגלו'' (דברים לג כד), ופירש רש''י: אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כמו אשר.

* סגולה להוליד בנים - לבשל ערבה ולשתות את המים, כי ''ערבה'' בגימטריא ''זרע'' 277.

* ישנן נשים שבולעות את עורלת התינוק לאחר ברית המילה ואומרות שזו סגולה להתעבר וכן ללדת ילדים זכרים. ודבר זה אסור מן הדין ויש למחות בהן. ובהקדמה לספר ''רפאל המלאך'' כתב: מעולם לא שמענו שעקרה נפקדה מבליעת עורלת התינוק, ושלא יתכן שהקב''ה יתן הריון לעקרה ע''י שתבלע דבר מתועב ומשוקץ ביותר שהוא חלק של נחש הקדמוני.

* רבינו האריז''ל אמר לאדם אחד שלא היו לו בנים. סגולה לבנים שיזהר מאוד וגם יזהיר לאחרים על תוספת שבת בערב שבת ובמוצאי שבת.

* רשב''י היה במערה עם בנו רבי אלעזר, בע''ש הם יצאו מהמערה וראו אדם אחד שלוקח שתי חבילות של הדס להריח בהם בשבת. שאלו אותו: למה לך הדסים? ענה להם: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור! (שבת לג:). וכתב המהרש''א: ומטעם זה שאחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, נהגו גם בנר של שבת להדליק שני נרות. כמו שבנרות זוכים לבנים חכמים, כך גם בהדסים על שם בנים צדיקים שנקראו הדסים.

* הזהיר להריח הדס במוצאי שבת, הוא סגולה לבנים תלמידי חכמים, כמו הרגיל בנר שבת (מהרש''א שבת לג:).

* א''ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות, הויין לו בנים זכרים, דכתיב: ''ולהבדיל בין הקֹדש ובין החֹל'', וכתוב שם: ''ובין הטמא ובין הטהור'' (ויקרא י י), וסמוך לו: ''אשה כי תזריע''. רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראויין להוראה, דכתיב: להבדיל ולהורות (שבועות יח:).

* סגולה לפריה ורביה, ללמוד בקביעות את פירוש אור החיים הקדוש על התורה שחיבר רבי חיים בן עטר, שלא היו לו ילדים ואת כח ההולדה שלו טמן בספר זה.

* פעם הגיעו אל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ''ל זוג ח. שוך בנים וביקשו את ברכתו. להפתעתם שאל הרב אם נתנו אי פעם מתנה לשדכן שלהם? ואמנם התשובה היתה שלילית. הרב פיינשטיין העמידם על חובתם ההלכתית לעשות זאת ושלא ידחו את העניין. תוך שנה נולד ילדם הראשון, ומאז נולדו להם עוד ילדים ב''ה.

* אומרים בשם הסטייפלר זצ''ל: אם לא משלמים לשדכן עבור השתדלותו בשידוך או עבור ההצעה שהביאה לשידוך, יכול דבר זה למניעת פרי בטן, מלבד במקרה שהשדכן מוותר ומוחל בלב שלם.

* לפעמים מה שיש עיכוב לאדם מללדת ילדים, זה בגלל שהבעל או האשה היו מאור. שים פעם לאחר ולבסוף החליטו לבטל את השידוך ולא ביקשו מחילה מהצד השני שנפגע ולא מחל. על כן ראוי לבקש מחילה ולפייס את הצד שנפגע.

מעשה בחסיד גדול ומופלג בתורה שהיה ח. שוך בנים ב''מ, ומדי חודש בחודשו היה הולך לקבל את פני הבעש''ט או אחד מתלמידיו, ויבך ויתחנן לו להודיעו על מה חרי האף הגדול הזה שהוא ח. שוך בנים. וגילה לו הרב שבימי בחרותו היה מאורס לכלה וכאשר גדלה מאס בה ולא. לקחה לאשה, וזוהי הסיבה שהוא חשוך בנים. אך אם יבקש ממנה מחילה והיא תמחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה אולי יזכה לפי בטן. החסיד לא אחר לעשות כדברי הרב והלך לפייסה ואכן זכה לבנים.

וידוע ומפורסם המעשה בחולדה ובור המובא ברש''י (תענית ח.), וכן בערוך. מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה מקושטת בכלי כסף וכלי זהב וגם יפת תואר היתה. והנערה טעתה בדרכה והלכה במקום לא מיושב. והנה עבר כמחצית היום והנערה צמאה מאוד והנה היא רואה באר מים וחבל קשור בראש הבאר. אחזה בחבל והשתלשלה למטה. לאחר ששתתה די סיפוקה רצתה לעלות למעלה ולא הצליחה והיתה בוכה וצועקת. עבר שם אדם ושמע את צעקותיה, עמד על שפת הבאר אך מכיון שהיה חשוך לא הבחין בה, ושאל: מי בבור? השיבה: אני. שאל אותה: האם מבני אדם את או מן המזיקים? אמרה לו: מבני אדם אני. שאל אותה: שמא מן הרוחות את ומתנכרת לי. אמרה לו: איני רוח. א''ל: השבעי לי שמבני אדם את, ונשבעה לו. שאל אותה: מה טיבך? סיפרה לו כל המעשה. א''ל: אם אני מעלה אותך התנשאי לי? א''ל: כן, והעלה אותה.

כיון שהעלה אותה ביקש להיזקק לה מיד. שאלה אותו מאיזה עם אתה? א''ל: מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני. א''ל: אף אני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם-מפורסמים. א''ל: עם קדוש כמותך שבחר בך הקב''ה וקידשך מכל ישראל, אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין?! בא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו. אמר לה: מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן, א''ל: השמים וחולדה זו ובאר זו יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה, והלכו כל אחד לדרכו.

אותה הנערה עמדה באמונתה, וכל מי שהיה מבקש את ידה היתה ממאנת. כיון שהתחילו ללחוץ עליה יותר מידי היתה עושה את עצמה משוגעת וכל מי שהיה מתקרב אליה היתה קורעת את בגדיה ואת בגדיו, עד שנמנעו הבריות ממנה. והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש. אך אותו נער שכרת עמה הברית לא עמד באמונתו שכח מהמעשה וכעבור זמן מה נשא לו אשה וילדה לו בן זכר. כשהגיע הבן לג' חדשים חנקה אותו חולדה ומת. לאחר מכן ילדה בן שני ונפל לבור ומת. אמרה לו אשתו: אם כמות כל האדם ימותון הייתי אומרת צידוק הדין ומקבלת עלי גזירת שמים באהבה. אבל עכשיו שמתו מיתה משונה כזו ודאי יש סיבה לדבר ואבקשך לגלות לי מה אירע לך שבעוון זה מתו שני בנינו. בצר לו סיפר לה כל אותו המעשה עם הנערה. ביקשה ממנו גט פיטורין, ואמרה לו: לך אצל חלקך שנתן לך הקב''ה.

הלך לעירה של הנערה, כשהגיע לשכונתה ושאל עליה, אמרו לו: שהיא חולת נפש. כל מי שמנסה לדבר איתה בנושא שידוכין כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה וסיפר לו את כל המעשה. אמר לו אביה: אבל בתי לו שפויה. א''ל: אני מקבל עלי כל מום שבה. ניגש אליה ועשתה לו כדרך שעשתה לכולם. סיפר לה את המעשה עם החולדה והבור. אמרה לו: אף אני בבריתי עמדתי, ומיד נתיישבה דעתה. נשא אותה לאשה ופרו ורבו בבנים ובנכסים, ועליה אמר הכתוב: ''עיני בנאמני ארץ'' (תהלים קא ו):

* כתב בספר ''טעמי המנהגים'': בעינינו ראינו שהרבה חשוכי בנים ל''ע שנדרו נדר שבהולד להם בן, יקראו שמו ''שמעון'' על שם רשב''י זיע''א, או שנדרו שיעשו ''חלקה'' - תספורת ראשונה במירון, ונושעו בזכות התנא האלהי רשב''י.

* סגולה לבנים, לקבל ברכות מצדיקים וכן מהמוהל והסנדק.

* אמרו חז''ל (מדרש רות פ''ו), ר''י אמר: לעולם אל ימנע עצמו מלילך אצל זקן לברכו, בועז בן שמונים שנה ולא נפקד, כיון שהתפללה עליו אותה צדקת - נעמי מיד נפקד, שנאמר: ''ותאמר ברוך הוא לה'''. ומסיים המדרש: מה הקב''ה פוקד עקרות, אף צדיקים פוקדים עקרות.

* סגולה לבנים להשתטח על קברי צדיקים, ובפרט על קברם של: יוסף הצדיק בשכם, קברה של האשה השונמית בשכם, קברו של ר' לייב בעל היסורים בצפת - ביום שישי לפני חצות היום. לקרוא את ספר התהלים בשלמותו אצל קברו של רשב''י במירון, ולבקש מה' שיפקוד בזכות התנא הקדוש רשב''י. לקרוא את ספר התהלים בשלמותו אצל קברו של רבי מאיר בעל הנס, לתת צדקה ולומר ג' פעמים: ''אלהא דמאיר ענני''.

* ראוי לדקדק בשמות הכתובה, לכתוב את השם העברי שניתן בעת הלידה כדין עם הכינוי אם יש ולכתוב ''המכונה'', ואם הכינוי דומה לשם המקורי לכתוב ''דמתקרי''. והעיקר לדקדק לכתוב את השם השגור בפי רוב בני האדם ולא להסתפק בשם שנקרא לתורה בלבד. ואם לא מדקדקים בתיקון הכתובה כפי שצריך, עלול להיות סיבה לעיכוב ההריון.

* מי שעושה את ביתו אכסניה לצדיק, מתברך בבנים. כתוב בזוהר הקדוש פ' יתרו (דף סט ע''ב): שהרי לאחר שבא משה אצל יתרו היו לו בנים. וכך היה ביעקב, שכיון שבא אצל לבן ודר בביתו היו לו בנים. וכן מובא בגמ' אמר אביי: אף אנו נאמר תיכף לת''ח ברכה, שנאמר (בראשית ל כז): ''ויברכני ה' בגללך'' (ברכות מב.).

* סגולה לזכות לבנים - לקיים מצות שילוח הקן. מפני שמתן שכרה של מצות שילוח הקן הוא בנים, וכמו שנאמר: ''שלח תשלח את האם'', ומה שכר אתה נוטל? ''ואת הבנים תקח לך'' (דברים כב ז). וזה לשון מדרש תנחומא (פ' כי תצא): ומצוה גוררת מצוה מניין? דכתיב: ''כי יקרא קן צפור לפניך... שלח תשלח וגו', למען ייטב לך והארכת ימים''. מה כתיב אחריו? ''כי יקח איש אשה'' וגו'. תזכה לאשה ולבנים, הרי למדנו שמצוה גוררת מצוה.

* שינוי מקום המגורים גורם להפקד בבנים, משנה מקום משנה מזל.

* ע''י כיבוד אב, תזכה לבנים זכרים. רמז לכך: ''בן יכבד אב'' (מלאכי א ו), פירוש: אם אתה רוצה לזכות לבן זכר ע''י שתכבד אב.

* סגולה להריון - שהאשה תקח עמה חתיכה מעץ שהיה מסוכך על קבר צדיק.

* סגולה להריון - שהאשה תקח עמה מגנט. ומקור לסגולה זו מהפסוק: ''וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים'' (תהלים יז יד), רמז למגנט שטבעו נוטה לצד צפון כמו המצפן. וכמו שמובא בגמ' (ברכות ה:): כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוין ליה בנים זכרים, שנאמר: ''וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים'' - הרי צד צפון סגולה לבנים זכרים.

* אכילת דגים קטנים, כגון סרדינים מפרין ומרבין ומברין. ומנהג ישראל תורה הוא לאכול בליל שבת דגים (שהוא ליל עונת ת''ח).

* טוב לאכול בשר בהמה דקה, כגון כבש.

* אשה שלא נקלטת להריון, תביט על סכין המילה תיכף אחר שהמוהל מל את התינוק. וטוב לראות דם על הסכין כרמז לפסוק: ''ואֹמר לך בדמיִך חיִי'' (יחזקאל טז ו).

* ה''א הנעשה מכסף, מסוגל לפריה ורביה. בספר ''אוהב ישראל'' פירש הפסוק: ''ואבנה גם אנכי ממנה'' (בראשית ל ג), על דרך הכתוב: ''הא לכם זרע'' (בראשית מז כג). שמין הה''א מתברכין ישראל ומתרבין בבנים ובזרע של קיימא. ובכל שמות האמהות הקדושות והטהורות נמצא האות ה, היינו שרה רבקה לאה, רק ברחל לא נמצא אות ה, על כן אמרה ליעקב: ''הנה אמתי בלהה בֹא אליה, ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה'' (בראשית ל ג), ר''ל: מה''א שלה, כי בשמה יש ב' ההי''ן. וכתב בספר ''נפש החיים'': סגולה להריון לחקוק אות ה' על טס של כסף ולתלות עליה, והיא סגולה גדולה בסוד ''הא לכם זרע''.

* בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא, ז''א: בנים, חיים ומזונות - פרנסה, הדבר לא תלוי בזכויות של האדם, אלא הדבר תלוי במזל. כמו שאמרו חז''ל: הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל.

* סגולה לבנים - לאכול את האפיקומן, יש לזה רמז עפ''י המדרש, פרעה אמר: ''פן ירבה'' (שמות א י), ורוה''ק משיבו: ''כן ירבה'', תיבות ''כן ירבה'' בגימטריא ''אפיקומן'' 287.

* אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקב''ה חפץ בו, מדכאו ביסורים וכו', ואם קיבלם - מאהבה, מה שכרו? יראה זרע, יאריך ימים. וכתב בספר חסידים סי' תצ''ה: כל צער שאדם סובל, באותו עניין עושים טובה לזרעו, שנאמר: ''יראה זרע יאריך ימים'' (ישעיה נג י). וכתוב (משלי כ ז): ''אשרי בניו אחריו'' (ברכות ה.).

* כתב בספר שמוש תהלים: שפרק ק''ב בתהלים ''תפלה לעני'' לבקש רחמים מאת ה' יתעלה שיעשה לו חסד בעבור אשה עקרה וכו'. ובפרק ק''ג כתב: מזמור לדוד ברכי נפשי'' ג''כ טוב לבקש רחמים על אשה עקרה.

* אשה שעדיין לא נפקדה בבנים, תתפלל תפילה זו: יהי רצון שיהיו לי בנים מאירים לעולם בתורה ובמצוות וביראת שמים.

* מה יעשה אדם ויהיו לו בנים? יפזר מעותיו לצדקה.

* כתוב במדרש רבה (פ' ויצא פרשה ע''א): ''ואת אסיריו לא בזה'' (תהלים סט לד), ''ואת אסיריו'' - אלו העקרות. פירוש: ''כי שומע אל אביונים'', ע''י שמיעה או צעקת האביון, היינו נתינת הצדקה. ה' ''ואת אסיריו לא בזה'' ה' לא מבזה את העקרות, ושומע אל צעקתן והן נפקדות בבנים. ''ואת אסיריו לא בזה'' - אלו הן העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן, כי העקרות דומות לאסיר בכלא.

* ובגמרא נאמר: כל הרגיל לעשות צדקה, יהיו לו בנים: בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה (בבא בתרא ט:). וכתב המהרש''א: שאם אין לו מה ליתן צדקה, כי המצב הכלכלי שלו קשה מנשוא, והוא מרגיל את האנשים האחרים ומעשה אותם ומשכנע אותם לעשות צדקה זוכה לבנים וכו'.

* צריך לדעת שמפתח של יולדת ביד הקב''ה ולא ניתן ביד שום מלאך ואם אחר כל הסגולות עדיין לא נושעו לא לדחוק את השעה.

מסופר שלבית ה''בבא סאלי'' זצ''ל הגיעו שני אברכים בצוותא, שניהם חשוכי בנים ושניהם ביקשו בתחנונים כי יתפלל בעדם ובעד ביתם ויזכו. להיפקד בזרע של קיימא. שעה ארוכה עמדו האברכים לפני רבינו ולתדהמתם כל מענה או הבטחה לרפואה כמנהגו בקודש לא שמעו מפיו. המשיכו לשהות בבית רבינו ומצפים שהרב יאות לברכם. משראה רבינו שאין האברכים מרפים ממנו, קם ממקומו כשעל פניו ארשת צער, ובכאב גדול פר. ש שתי ידיו ואמר: אם בשמים אין מסכימים לברכת הבנים, מה ביכולתי לעשות למענכם?! אסור לדחוק את השעה. זה התיקון ה' יעזור. רק לאחר מספר שנים נושעו שניהם.

אברך בן תורה הגיע יום אחד לבית רבי ישראל אבוחצירא זצ''ל ופניו עצובות. ארבע שנים הוא נשוי ולא זכה לבנים. בדעתו לבקש מהרב שיברכו ויבטיח לו כי יזכה לבנים. המשמש הודיע לו שאין לבקש הבטחות מרבינו, אלא רק ברכה. האברך הסכים, ונכנסו שניהם אל הקודש פנימה. האברך אמר לרב את שמו ושם אמו והרב ברכו. פתאום לא יכל אותו אברך להתאפק, נפל לפני רגלי הרב והודיע כי לא יעזוב את החדר עד שרבינו יבטיח לו בנים. הרב אמר לו שאינו נוהג להבטיח וכי הכל ביד ה'. אבל אותו אברך לא הרפה ולא עזב את החדר. רבינו שקע בהרהורים, לפתע התנער וציוה למשמשו: לך ותביא לי בקבוק ערק! הבקבוק הובא כפי בקשת הרב והרב אימץ את לבו הטהור בכונה, בירך על הערק מזג לשניהם ואמר: ''לחיים'', עוד השנה תזכה לבנים זכרים! שמעו שניהם ותמהו כיצד זה עוד השנה ואנו נמצאים בחודש שבט? ומדוע אמר רבינו בנים זכרים בלשון רבים? שמעו והחרישו. ימים ספורים לפני ראש השנה הגיע האברך שוב אך הפעם ברינה ובצהלה כששמחה ממלאת את לבו וכולו קורן מאושר ובפיו בשורה מרנינה לרבינו, שברכתו עשתה פירות והתגשמה במלואה ואשתו ילדה בשעטו''מ שני בנים זכרים תאומים (בבא סאלי עמ' 233).

ועוד מעשה ששמעתי מפי קודשו של מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף שליט''א. אשה קרובת משפחה לא היו לה ילדים למעלה מעשר שנים. והיתה מטופלת אצל פרופסור מומחה בעל שם עולמי, אך לא הועילו כל הטיפולים. פעם אמר לה הפרופסור: זהו גברת, עשינו כל מה שביכולתינו מבחינה רפואית וכבר אין סיכוי. וכדי להמחיש לה את פסיקתו, אמר: אם יצמחו לי שערות בכף היד יהיו לך ילדים! המילים הללו שברו את רוחה ונעשתה כשבר כלי. הרי אמרו חז''ל: מי שאין לו בנים חשוב כמת. בצר לה כשראתה כי אפסה כל תקוה פנתה אל רבינו בוכיה וקשת רוח ובי. שרה לו את הידיעה המרה שאמר לה הפרופסור. ניחם אותה הרב ודיבר על לבה ואמר לה: כל הפרופסורים... לפני הקב''ה. תאמיני בה'! שאל אותה הרב: את מאמינה בוודאות? ענתה האשה: אני מאמינה! ואז הרב הרעיף עליה מברכותיו. אחרי שנה נולד לה בן זכר במזל''ט והשמחה שרתה במעונה. לשנה האחרת נולד לה עוד בן, וכך משנה לשנה עד עקרה ילדה עשרה בנים הי''ו. והפרופסור הזה כבר נפטר לבית עולמו. וזהו שכתוב: ''ורפוא ירפא'' ודרשו חז''ל: מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות אך ודאי לא לייאש חלילה.

* כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, שנאמר: ''ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהֹתיו וילדו'' (בראשית כ יז), וסמך לו: ''וה' פקד את שרה'', שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (רש''י).

* א''ר חמא בר חנינא: ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: ''קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה''' (תהלים כז יד). ת''ר: ארבעה צריכין חזוק - שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כֹחו. ואלו הן: תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ (ברכות לב:).


עצות וסגולות לאשה מעוברת

* כתב מרן החיד''א (מורה באצבע סי' ג), נוהגים: אדם שנכנסה אשתו בחודש התשיעי לעיבורה, לעשות בחודש התשיעי מצות ''פתיחת ההיכל'', והוא מנהג יפה ללידה קלה ויש לו סמך עפ''י הסוד. ונראה שיעשו הפתיחה וגם הסגירה של ההיכל, כיון שכל המצוה בשלימותה יש בכחה לפעול הסגולה.

* סגולה למעוברת שתלד בנקל ובשלום ולא יאונה לה ולולד כל רע, כאשר תגיע לחודש התשיעי תטבול במקוה טהרה.

* סגולה למעוברת שתלד בנקל, שתנשוך ותנגוס בשיניה את הפיטם של האתרוג שברכו עליו בסוכות, ביום הושענא רבה אחרי התפילה.

* סגולה לעשות מהאתרוג של מצוה שברכו עליו בסוכות, מרקחת - ריבה אחר החג, ואשה מעוברת תאכל ממנו (בליל ט''ו בשבט) ותלד בריוח ולא בצער, ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום. הרבנית קנייבסקי תליט''א מחלקת לנשים מעוברות מהאתרוג שבעלה הרב חיים קנייבסקי שליט''א בירך עליו.

* סגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן, שיאכלו בכל מוצאי שבת קודש סעודת ''מלוה מלכה'' - סעודה רביעית, שהיא סעודת דוד המלך ע''ה, ויאמרו בפה מלא ''לשם סעודת מלוה מלכה'', ועל ידי זה ילדו בנקל בעהי''ת.

רבי ישראל מרוז'ין היה אומר: שראשי התיבות של המלה ''סֻלם'' מרמזות על מעלת סעודת מלוה מלכה. העם מזלזל בה ולדאבוננו היא בבחינת ''מֻצב ארצה'', אבל האמת היא שערכה ומעלתה הם בבחינת ''וראשו מגיע השמימה'' (בראשית כח יב). ואשרי מי שנזהר בה ונוהג לסעוד את סעודת דוד המלך בכל מוצאי שבת.

* למה נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני? לומר לך שכשהאשה מעוברת ועומדת ללדת צריכה משנה זהירות במאכלות אסורות, שע''י זה מוליד עיפוש ומיני נגעים לילד אשר בבטן אמו. לכן הזהירה התורה קודם ההריון והלידה ''את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו'' (ויקרא יא), כדי שיצא הילד מלובן ומזורז לעבודתו יתברך, ואם ח''ו לא נזהרים הילד יצא עם טמטום הלב.

אשה מעוברת צריכה לשמור את עצמה מאוד שלא תאכל מאכלים של איסור, אלא תזהר במאכלה שיהיה נקי מכל נדנוד של איסור וספק איסור, ובזה תגרום שהתינוק יהיה ירא שמים.

תזהר האשה ובפרט כשהיא מעוברת, שלא תריח דברים אסורים ולא תטעם מהם. שדברים אלו מטמטמים את לב העובר ומולידים בו טבעים רעים (עיין ירושלמי חגיגה ט:).

ולכן האיש והאשה בעת זיווגם יקדשו עצמם ויחשבו על צדיקים, ועליו נאמר: ''בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך'' (ירמיה א ה). ואם חלילה חושבים בעבירה, עליו נאמר: ''זֹרו רשעים מרחם'' (תהלים נח ד).

* ''זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשֻאים ואת האבִטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים'' (במדבר יא ה). מובא ברש''י, אמר רבי שמעון: מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו? מפני שהן קשים למניקות. אומרים לאשה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק.

* אשה שהיא בהריון תשמר מאכילת צנון ושאר דברים חריפים כדי שלא תלד בקשוי.

* אשה שמקשה ללדת, שתשים בחוטמה טבק להרחה ואז יצא הולד עם השליא.

* אבן אודם הנקראת ''רובין'' ומראהו אדום כדם, שתניחה על גופה ממש בלי חציצת בגד וזו סגולה שהאשה לא תפיל נפלים, וכן זה טוב לאשה המקשה ללדת.

* ראוי לכל יולדת בטרם לידתה, שתקבל על עצמה בלי נדר, כשתלד בשלום תאמר את כל ''נשמת כל חי'' בלי ברכה.

* אשה מעוברת טוב שתסתכל על צדיקים גדולים, וכן על ספר תורה. שמשפיעים הם הארה וקדושה גדולה עליה ועל העובר.

* בימי העיבור כשהבעל לומד תורה בבית, טוב שילמד בקול רם כדי שיקדש את העובר בעוד הוא במעי אמו. וכן לאחר שנולד הילד ישתדל ללמוד בקול. וכן ישמיעו קלטות של רבנים בבית כדי להרגיל את בניו בדברי תורה וקדושה. וכמעשה שהיה עם אמו של רבי יהושע שהניחה את עריסתו בבית המדרש כדי שישמעו אזניו דברי תורה ויתקדש, ועליו אמרו ''אשרי יולדתו''. וכן האשה בעת הריונה תשתדל מאוד לשמוע דברי תורה ודברי קדושה כדי שהולד יהיה ירא שמים.

* ברגע שנודע לאשה שהיא מעוברת, עליה לשמור את עצמה מכל משמר, לא להתאמץ, לא להיות במתח, לא לרוץ בפרט באוטובוס, לא לרקוד, ולא לכעוס, שלא תזיק לילד שיחלה ויחלש חלילה. עליה לדעת שכל פעולה שח''ו עלולה לגרום להפלה היא ח''ו עוברת על איסור ''לא תרצח'', כי אין הבדל אם רוצחים אדם בן 50 שנה לבין עובר במעי אמו, ובפרט שהדורות חלושים, ונמצא שבשביל רגע שלא שמרה על עצמה תצטער כל ימיה.

* בדרך כלל אם ההריון הראשון עובר בשלום אזי כל ההריונות אח''כ עוברים בשלום. לכן יש להשגיח ביתר שאת בהריון הראשון.

* בזמנינו אשה מעוברת, כולל כל חודשי ההריון, לא מתענה שום תענית צבור, פרט לת''ב ויוה''כ שאז צריכה שאלת חכם.


סגולות לשמירת העובר

* להרבות בשתיה ככל האפשר כ - 25 כוסות ליום. ישנם מקרים רבים שחוסר שתיה אצל נשים גורמת הפלה.

* יש להקפיד על פת שחרית, כלומר ארוחת בוקר.

* תשים על גופה מגנט וכן אבן תקומה, כל חדשי ההריון.

* תמעט ככל האפשר מנסיעות, ובפרט מנסיעות ארוכות מחוץ לעיר. ויש להשמר ביתר שאת בכבישים עם סיבובים חדים או הרריים.

* כשיש צורך ללכת לרופא, לא להרשות בשום אופן בדיקה פנימית.

* אחר כל השמירה המעולה תרבה בתפילה שהולד יצא ברי ובר קיימא, בר מזל וירא שמים.


סגולות ללידה קלה

* להניח ספר ''נועם אלימלך'' תחת ראשה של היולדת כסגולה שתלד בקלות, והוא בדוק ומנוסה.

* סגולה לאשה המקשה ללדת, להתפלל עליה ולקרוא מזמור כ''ב מתהלים ''למנצח על אילת השחר'', שבע פעמים.

* סגולה לאשה המקשה ללדת, לומר: ''מזמור לתודה'' (תהלים ק) וע''י זה תלד בקלות.

* סגולה למקשה ללדת, לומר לה את הפסוק: ''וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא'' (שמות יא ח), והוא בדוק ומנוסה.

* קבלה מהסטייפלר זצ''ל, שיולדת שתאמר את הפסוק: ''ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצריֹת העבריֹת, כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו'' (שמות א יט). במשך כל הלידה כל עוד כחה בה, תעבור לה הלידה בנקל בלי כאבים רבים, והוא בדוק ומנוסה.

* להתפלל בקברות הצדיקים: יונתן בן עוזיאל בעמוקה שבגליל. האר''י הקדוש בצפת. ר' פינחס בן יאיר בצפת. הרמב''ם בטבריא. שמואל הנביא בירושלים.

* לאפות חלות ולהפריש חלה.


הולד במעי אמו

דרש רבי שמלאי: לְמה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכובותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום, וטבורו פתוח. ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם: נפתח הסתום - פיו, ונסתם הפתוח - הטבור. שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דולק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: ''בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חֹשך'' (איוב כט ג). ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: ''מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני'' (איוב כט ב), ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר: אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: ''ויֹרני ויאמר לי יתמך דברי לבך, שמר מצותי וחיה'' (משלי ד ד), ואומר (איוב כט ד): ''בסוד אלוֹה עלי אהלי'' (נדה ל:).

ואמר רבי אלעזר: למה הולד דומה במעי אמו? לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו שוקע לכאן ולכאן.

תנו רבנן: שלושה חדשים הראשונים, ולד דר במדור התחתון, אמצעיים ולד דר במדור האמצעי, אחרונים ולד דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת, מתהפך ויוצא. וזהו חבלי אשה, דתנן: חבלי - צערה של נקבה מרובין משל זכר... מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר? זה בא כדרך תשמישו - האיש פניו למטה כן זכר נולד פניו למטה. ונקבה פניה למעלה הילכך נקבה צריכה להתהפך שהרי כשהיא במעי אמה פניה למטה, אבל זכר אין צריך להתהפך (רש''י). וזה בא דרך תשמישו. זו הופכת פניה וזה אין הופך פניו.

תנו רבנן: שלושה חדשים הראשונים - תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד (מפני שדר במדור התחתון), אחרונים - יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן (זרע מלבן את הולד מגיעוליו), ומזורז (חזק ובריא), (נדה לא.).

ולד בגימטריא מ=40. במשך 40 שבועות נוצר הולד ברחם אמו.

ההורים יתפללו תמיד על ילדיהם שיהיו צדיקים וגדולים בתורה. ויורידו דמעות בתפילתם עליהם, ובפרט בברכת התורה כשמברכים ואומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, יכוונו בזה היטב.

וכן בכל תקופת הריונה, תתפלל האשה שיהיה הולד ירא שמים, חכם ומצליח בתורה ובמצוות, ותפתח ידיה בצדקה לעניים.

וכן תהא האשה זהירה להתפלל ערב ובוקר על בניה ובנותיה שיהיו יראי שמים ושיהיו בניה מוצלחים בתורה. כי עיקר זכותה לעולם הבא שבניה עושים רצונו של השי''ת ויראים אותו.

אמרו במדרש: מפני מה נתעקרו האמהות? מפני שהקב''ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (שה''ש רבה ב לב).

מכיון שעסקנו בעניין התפילה עלתה בלבי מחשבה טובה לכתוב קונטרס שלם בנושא התפילה שהיא עומדת ברומו של עולם, והיא אחת המתנות הגדולות שהנחיל הקב''ה לעמו ישראל שאדם יכול לשפוך צקון לבו כמים נוכח פני ה', אך מטבע הדברים שגרת התפילה נעשית כמצות אנשים מלומדה וההרגל נעשה טבע שני, וכדי לחוש את חווית התפילה צריך להבין את ביאור התפילה ותכנה. ולכן טרחתי ועמלתי ביגיעה רבה לדלות פנינים מעולם התפילה והכל זה עדיין אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וכטיפה מן הים. ולקונטרס זה קראתי בשם ''קונטרס עולם התפילה'', ויה''ר שהשי''ת יאזין לתפילתנו וישמע קול שועתנו ויושיענו, אמן.


''תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה''



קונטרס עולם התפילה

היכן מרומזת בתורה חובת התפילה
?

בספר שמות: ''ועבדתם את ה' אלהיכם'' (כג כה).

בספר דברים: ''ולעבדו בכל לבבכם'' (יא יג).

וכן בפרשת ואתחנן: ''את ה' אלהיך תירא ואֹתו תעבֹד'' (ו יג).

ואמרו חכמינו: איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה.

מי תיקן את נוסח התפילה?

מאה ועשרים זקנים אנשי כנסת הגדולה בתחילת בית שני. ביניהם עזרא הסופר ובית דינו, נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, מרדכי היהודי, דניאל איש חמודות, נחמיה בן חכליה וחבריהם.

ה''סדור'' הוא הספר העמוק והקשה ביותר מכל הספרים שבתורה שבעל פה שהנחילונו רבותינו.

גדולי הדורות בארו את התפילה ובראשם רבי דוד ''אבודרהם'' תלמידו של רבינו יעקב בעל הטור בן הרא''ש. וכך כתב בספרו: ומפני אורך הגלות וגודל הצרות נשתנו המנהגות בתפילות בכל המדינות. ורוב ההמון נושאים קולם, בהתפללם לפני אלהי עולם. והם ממשמשים כעיור באפילה, ואינם מבינים דברי התפילה. וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם, להעמידם על אפניהם. רק זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכולם ביער המנהגות נבוכו. סגר עליהם מדבר התפילה ושעריו, אין יוצא ואין בא אל תוך חדריו. וכאשר ראיתי כי ננעלו שערי התפילה והעבודה, ונתמעטו יודעיה להגידה, עלה בליבי לחבר זה הספר, הנותן אמרי שפר. מבבלי וירושלמי ודברי הגאונים הראשונים והאחרונים... ואהיה ממצדיקי הרבים במסילות, בהדריכי בדרך ישרה ההולכים ארחות עקלקלות...

וכן עוד חכמים בארו את התפילה, והם: ''הכלבו'', ''צדה לדרך'' לרבינו מנחם תלמיד רבי יהודה בן הרא''ש. ''סדר היום'' לרבינו משה בן מכיר. ''יערות דבש'' לרבינו יהונתן אייבשיץ. ''יסוד ושורש העבודה'' לרבינו אלעזר דיסקינד. ''בית תפילה'' לרבינו אליעזר פאפו בעל ''הפלא יועץ''. ''סדור הגר''א'' לגאון מוילנא, ועוד.


רמב''ם הלכות תפילה

א. מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: ''ועבדתם את ה' אלהיכם'' (שמות כג כה), מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: ''ולעבדו בכל לבבכם'' (דברים יא יג). אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ב. חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב''ה, ואח''כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואח''כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו.

ג. ...וכן היה הדבר תמיד, ממשה רבינו ועד עזרא.

ד. ...וכיון שראה עזרא ובית דינו כך. עמדו ותיקנו להם י''ח ברכות על הסדר. ג' ראשונות שבח לה'. ג' אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים...

ה. וכן תיקנו: שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות. שתי תפילות בכל יום כנגד ב' תמידין. וכל יום שיש קורבן מוסף תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קורבן מוסף. ותפילה שהיא כנגד תמיד של בוקר היא הנקראת תפילת השחר. ותפילה כנגד תמיד של בין הערביים היא הנקראת תפילת מנחה. ותפילה שכנגד המוספין היא נקראת תפילת המוספין.

ו. וכן התקינו: שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה. שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתעכלין והולכין כל הלילה, כעניין שנאמר: ''ערב ובֹקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי'' (תהלים נה יח).


כחה של תפילה

וזה לשון רבינו בחיי בספרו ''כד הקמח'' ערך תפילה: ''ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי, האזינה אלהי יעקב סלה'' (תהלים פד ט). פסוק זה אמרו דוד המלך ע''ה והיה מתחנן לקב''ה שישמע תפילתו, לפי שעם התפילה יתקרב האדם לבוראו. והנה דוד שריוהו לקב''ה בשירות ותשבחות (ברכות ז:), ריבה לפניו תפילות ותהילות מכל אשר היו לפניו וערך שולחן התפילה לכל באי עולם. וכיון שבא דוד באתה תפילה-לעולם (מגילה יח.), כי הוא החזיק יסודותיה והדריך בה לכל הבריות, ולימד דעת את העם איך יתנהגו בתפילה ובתחינה לפני אדון הכל.

וגדול כח התפילה אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות את הטבע, ממה שכתוב: ''ויעתר יצחק לה''' (בראשית כה כא), היה הכתוב ראוי לומר: ''ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק לה' ויעתר לו'', מפני שראוי היה להקדים הסיבה שבשבילה באה התפילה, אבל נראה לי כי זה יורה כי אין העקרות עיקר הסיבה אלא התפילה, ולא בא העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה א''כ התפילה עיקר, ולכך רצה להקדים העיקר ולהתחיל התפילה.

אמרו במדרש: מפני מה נתעקרו האמהות? מפני שהקב''ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (שה''ש רבה ב לב).

בארו לנו כאן, כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפילה, וכשהתפללו בזה נשתנה הטבע בהן וילדו. וא''כ הרי זה מבואר שהתפילה יש לה כח לשנות הטבע.

וכן להנצל מן הסכנה, ממה שכתוב: ''יורדי הים באניות, עשי מלאכה במים רבים: המה ראו מעשי ה', ונפלאותיו במצולה: ויאמר ויעמד רוח סערה, ותרומם גליו: יעלו שמים ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג: ויצעקו אל ה' בצר להם'' (תהלים קז כג), וכתוב אח''כ: ''יקם סערה לדממה, ויחשו גליהם'', הרי שהתפילה מגינה על הסכנה.

וכן כח התפילה לבטל הנגזר, מחזקיהו מלך יהודה שהוסיף לו הקב''ה בכח תפילתו חמש עשרה שנה, שנאמר: ''הנני יוסִף על ימיך חמש עשרה שנה'' (ישעיה לח ה). ומלת ''יוסיף'' היא מורה שהיה זמנו קצוב ונגזר שלא לחיות יותר, ויפה כח התפילה לבטל הנגזר. ואמרו בברכות (י.), אמר לו ישעיה לחזקיה: אני אומר לך ''צו לביתך''! ואתה אומר לי: הבא לי את בתך?! כבר נגזרה גזירה! א''ל: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא, אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: ''הן יקטלני לו איחל'' (איוב יג טו).

בארו לנו חכמי האמת כאן, כי התפילה מבטלת הנגזר במערכת הכוכבים שמשם הגזירות והמשפטים באים לעולם השפל בכח עליון עליהם, כי היה רואה כן בנבואתו. והוסיפו עוד ביאור: שהתפילה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים.

וצריך אתה לדעת כי מימות משה רבינו ועד אנשי כנסת הגדולה היתה התפילה בישראל בלתי מסודרת בתיקון שוה לכולנו, שהיה כל אחד ואחד עושה מליצה ומתפלל לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו וצחות לשונו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו תפילה זו של שמונה עשרה כדי שתהיה תפילה מסודרת שוה לכל ישראל. ולכן תיקנו אותה בלשון פשוט ומובן יותר מדי כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון. וכדי שיהיו כל ישראל שוין בה, בין החכמים בין הטיפשים. אמנם תיקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה עצומה, ולכן סידרו י''ח, שהם כלל כל צרכי בני אדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך, ע''כ.

הקב''ה רוצה תמיד בתפילת הצדיקים ומתעטר בתפילתם. אותו המלאך הממונה על תפילות ישראל סנדלפון שמו. הוא לוקח כל אלו התפילות ועושה מהן עטרה לחי העולמים (זוהר וישלח קסז:).

הח''ח כתב עצה בספרו ''שם עולם'' וזה לשונו: ראשון לכל צריך שיתפלל מתוך סידור, ועכ''פ תפילת י''ח, ומ''מ גם בזה איננו משומר מכל משמר וכל מערמת היצר ומפיל טרדות על האדם כדי שלא יוכל לכוין. והזמין לי הקב''ה קצת עצה בזה... שצריך להתבונן מתחילה מה הוא רוצה לבקש מהשם ועל מה יברכנו, ואח''כ יאמר אותה ברכה.

וכן כתוב באגרת הרמב''ן: והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה, והכן לבך לפני המקום ברוך הוא, וטהר רעיוניך, וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך.

ת''ר: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה - שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפילתו.

ת''ר: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה - ליצנות, ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה - כגון: סמוך לגאולת מצרים (ברכות לא.).


דעני לדניאל בגובא דאריותא

בספר דניאל פרק ו' מסופר על דניאל איש חמודות, אשר מינה אותו דריוש המלך לשר גדול וחשוב מעל כל השרים, היה יועץ המלך מרוב חכמתו ובינתו היתרה, השרים והסגנים ראו כיצד המלך מחבבו ומרוממו ושהוא נכבד בעיני המלך יותר מהם. קנאו בו קינאה גדולה עד מאוד והיו מבקשים למצוא עלילות ברשע להתעולל על דניאל, כדי שיוכלו להלשין עליו לפני המלך ולהבאיש את ריחו בפניו. המח שלהם פעל בקדחתנות יומם ולילה לא ישבותו, אך מכיון שדניאל היה איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ולא מצאו בו מאומה הן חוסר אימון במלכות והן מצד מעשיו ומדותיו האישיים ואת כל מצוות המלך עשה באמונה, לכן החליטו לחוקק חוק שבו יוכלו להכשילו ולטמון לו פח יוקשים. כל השרים והסגנים קבעו פגישה עם המלך, ויאמרו לו: אדונינו המלך ירום הודו לעולם יחיה! היות ואתה לא מקומי הורתך ולדתך בפרס וכעת באת למלוך עלינו בבבל, ולכן צריך לחזק את מלכותך שכל תושבי בבל יקבלו את מרותך ללא יוצא מן הכלל. והלוא ידעת שכל המלכים גוזרים גזירות על יושבי ממלכתם כדי שיגדל כבודם בעיני העם. ואתה המלך לא גזרת גזירה מימיך. על כן החלטנו כל השרים והיועצים בעצה אחת שכבוד המלך יתן צו מלכותי על כל יושבי מלכותך, שכל אדם שירצה לבקש בקשה יצטרך לבקש רק מאת המלך ירום הודו ולא משום שר או אלוה במשך 30 יום, וכל אדם שיפר חוק זה יוצא להורג ע''י שיושלך לגוב האריות למען ישמעו ויראו. ולכן אנו פונים אליך כבוד המלך לפרסם פתשגן הכתב לחוקק חוק זה כדתי פרס ומדי ולא יעבור. המלך דריוש שלא ידע מה טומן בחובו חוק זה נתן את הסכמתו וחוקק חוק זה ונחתום בטבעת המלך.

דניאל ידע את אשר נעשה מכיון שהחוק התפרסם ברבים, אך לא נכנע לו ושם מבטחו בה', וכפי שהיה רגיל תמיד להתפלל לה' בעליית ביתו, אשר היו חלונותיו פתוחים נגד ירושלים ונגד ביהמ''ק שכל פיות שבעולם פונים אליו, והיה רגיל לכרוע על ברכיו בתפילתו ומתחנן ומודה להשי''ת על כל טובותיו וחסדיו שלוש פעמים ביום ערבית ושחרית ומנחה. כך נהג לעשות גם לאחר פרסום החוק האמור, ולא שת לבו גם לזאת, אמר דניאל האם בגלל רשעים אלו לא אתפלל לבורא עולם? שרי המלכות שהכירו את דניאל וידעו שלא יציית לגזירת המלך ארבו לו וערכו תצפיות מול ביתו ואכן ראוהו עומד ומתפלל ומתחנן לפני השי''ת. העמידו עדים שאכן עבר על גזירת המלך וניגשו אל דריוש ואמרו לו: אדונינו המלך! אתה חוקקת חוק שכל אדם שירצה לבקש בקשה יצטרך לבקש רק מאת המלך ירום הודו ולא משום שר או אלוה, ונחתום בטבעת המלך וכל העם הסרים למשמעתך שמעו זאת, אמר המלך: אמת ויציב הדבר ולא יעבור! אמרו לו: והרי דניאל היהודי לא התחשב כלל בחוק המלך וגזירתו ומתפלל שלוש תפילות ביום ועבר על איסור המלך בשאט נפש, ולכן עליך אדוני המלך לתת פקודה להוציא לפועל את פקודתך ואת גזירתך כי כן משפטיך אתה חרצת, שכל אשר יעבור על דבר המלך אחת דתו להזרק לגוב האריות, ודבר אשר נחתום בטבעת המלך אין להשיב וכולם שוים בפני החוק. כשמוע המלך כן הורע הדבר מאוד בעיניו וחיפש כל מיני פירצות בחוק וכל מיני אמתלאות להצלת דניאל מגזר דין הנורא, הדיונים התנהלו מהבוקר עד הערב אך דעת השרים שונאי דניאל גברו על כל טענות המלך ודחו אותו בכל תוקף, ובאין ברירה ציוה המלך להביא את דניאל ולקיים בו משפט המלוכה. ויאמר המלך לדניאל: אלהיך אשר אתה עובד אותו תדיר הוא יצילך! ויקחוהו השרים וישליכו אותו אל גוב האריות שהרעיבו אותם קודם לכן כדי שיקרעו באכזריות את דניאל לגזרים. וכדי לוודות שאף אחד לא יזיז את האבן ממקומה וישליך אבנים כדי להרוג את דניאל הניחו אבן גדולה על פי הבור, ויחתום עליה המלך בטבעתו אשר בידו וציוה גם את השרים לחתום כדי שלא יעיזו לפגוע בדניאל בעצמם. והמלך יצא משם סר וזעף ויצר לו מאוד על התרגיל שעשו לו שרי המלוכה וכאב לו מאוד על דניאל איש חמודות ולכן מרוב צער ישב בתענית וציוה שלא יערכו לפניו שולחן כמידי ערב מרוב שהיה שרוי בעיצבון ובצער גדול.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך כי לא יכל להרדם ולא יכל להסיח דעתו מן העלילה השפלה של שריו על דניאל. עם עלות השחר השכים המלך דריוש ורץ באופן בהול ובחיפזון אל גוב האריות, וכשעמד על שפת הבור צווח בכל כחו בקול עצוב, דניאל! עובד אלהים חיים! הגד נא לי האם אלהיך אשר אתה עובד אותו תמיד הציל אותך מפי האריות? ויען דניאל ויאמר אל המלך: מלכי, הלואי ותחיה לעולמים! הן השם אלהי שמע את תפילתי ושלח את מלאכו הטוב וחתם את פי האריות לבל יגעו בי, בזכות דוד המלך ע''ה. ואמרו חז''ל: שלח הקב''ה אריה דבי עילאי שבכסא הכבוד, ושאג לעומת האריות והזהירם לאמור: השמרו לבל תעיזו לפגוע בדניאל שהוא אהוב למעלה אצל הקב''ה! ואז שיניהם ומלתעותיהם דבקו זה בזה מפחדו ואימתו של האריה דבי עילאי השואג לעומתם, ובחסדי ה' לא נגעו בו לרעה. והוסיף דניאל ואמר למלך: וגדולה מזאת שלח לי הקב''ה את ארוחת הערב שלי ע''י חבקוק הנביא אכלתי שבעתי וברכתי את ה' אלהי, והנני חי וקיים בחסדי השי''ת כאשר אדוני המלך רואה.

כשמוע המלך דריוש את דברי דניאל שניצל מפי האריות, שמח לבו ויגל כבודו וייטב הדבר בעיניו שלא שלחו יד במשיח ה', ומיד ציוה לעבדיו ומשרתיו עושי רצונו להעלות את דניאל מגוב האריות, וכשהעלוהו ראו כל העם לתדהמתם שהוא שלם בגופו בנפשו ובחכמתו ולא אונה לו כל און, ולא ניתן טרף לשיני האריות מפני שהאמין באמונה שלימה בהשי''ת. בראות זאת המלך קרא בהתרגשות לעבדיו לראות את הנס. למראה דניאל החי לא הודו עדיין הרשעים בתבוסתם, ואמרו: כנראה שבעים האריות ולכן לא נגעו ביהודי לרעה. אמר המלך: אם כן. נשליך אתכם ונראה מה יעשו בכם. ויצו המלך דריוש להביא לפניו מיד את השרים שהלשינו עליו הם ובני ביתם ולהשליכם לתוך הבור שבו היה דניאל, 244 אנשים הושלכו אל הבור, עדיין הם באויר לא דרכה כף רגלם על הארץ וכהרף עין כבר היו טרף לשיני האריות ולא נשאר מהם זכר. ויצליח דניאל בכל מלכות דריוש לאורך ימים.

אז ציוה המלך דריוש אל כל תושבי מלכותו כי מהיום והלאה עליהם להיות יראים וחרדים מפחד ה' אלהי דניאל ומהדר גאונו שהוא אלהים חיים ומלך עולם ומלכותו בכל משלה בשמים ובארץ מסוף העולם ועד סופו, כאשר עינינו הרואות ניסיו ונפלאותיו בכל עת ערב ובוקר וצהרים ''שמר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם'' (תהלים צז י).

אחר המעשה המרשים הזה הכריז המלך שכל מי שרוצה לעלות לא''י ולבנות את בית ה' הרשות בידו, והוסיף: אף אני אתן מאוצרותי כסף וזהב לבניית ביהמ''ק.

ישמע חכם ויוסיף לקח, איך דניאל איש חמודות מסר נפשו בעד התפילה להשי''ת גם במקום סכנה, והמקום היה בעזרו והציל נפשו מרדת שחת, והוסיף לו חן וכבוד. ולמדנו מדניאל להתפלל ג' פעמים ביום כמאמר נעים זמירות ישראל (תהלים נה יח): ''ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי'' (ענף עץ אבות).


תפילות אבות תיקנום

ר''ת של התפילות שמע שחרית מנחה ערבית

דוד המלך נעים זמירות ישראל אמר: ''ערב ובקר וצהרים אשיחה'' (תהלים נה יח).

התפילות רמוזות באות השניה של האבות:

אברהם (בקר - שחרית)

יצחק (צהרים - מנחה)

יעקב (ערב - ערבית)

אברהם: תיקן תפילת שחרית, שנאמר: ''וישכם אברהם בבֹקר, אל המקום אשר עמד שם את פני ה''' (בראשית יט כז), בלכתו לעקדת יצחק.

יצחק: תיקן תפילת מנחה, שנאמר: ''ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב'' (בראשית כד סג), בלכתו לקחת את רבקה.

יעקב: תיקן תפילת ערבית, שנאמר: ''ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום'' (בראשית כח יא), בחלום הסולם. זה שכתוב: ויפגע במקום והכונה שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית במקום בית המקדש הוא הר המוריה, כמו שנאמר: ''ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים'' (בראשית כח יז). ביהמ''ק של מטה מכוון כנגד ביהמ''ק של מעלה שדרך שם עולות התפילות לשמים. התפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

לקול יש ממשות כמו שרואים היום בעידן שהטכנולוגיה מפותחת עד למאוד ויודעים על גלי קול ובאמצעותם יש את כלי התקשורת הלויין, הטלפון, הפלאפון וכו', אעפ''י שאדם נמצא במרחק רב מחבירו ואפילו ביבשת אחרת גלי הקול מעבירים ממקום אחד למשנהו מסוף העולם ועד סופו, וע''י גלי האתר ישנה תקשורת בין איש לרעהו. אבל, יש לדעת כי עד שהגיע אלינו קו הטלפון קדמה לו עבודה רבה ומאומצת, אלפי מוחות עמלו על כך ואח''כ היה צריך להכין תשתיות מתחת לארץ ולהחדיר כבלים ומעל הקרקע קוים וחוטים בכל מיני גדלים וצבעים וצלחות קליטה ואחר שנשלמה כל העבודה הן הטכנולוגית והן המעשית רק אז חיברו את הקו וניגש האדם ומדבר דרך המכשיר ואינו שם לב כלל לכל העמל הרב שהושקע כאן.

זהו הפירוש: ''תפילות אבות תיקנום''. קם לו אדם בבוקר מתעטף בציצית ומתעטר בתפילין פותח את הסידור ומתפלל וקולו נשמע בשמים ובשמי השמים העליונים. אמת הדבר כן הוא, אבל מי תיקן והשלים זאת? מי הוא שחיבר את החוטים הרוחניים להוליך ולהעלות את כל התפילות מכל ישראל בכל דור ודור ולהעבירם מעולם העשיה לעולם היצירה, ומעולם היצירה לעולם הבריאה, ומעולם הבריאה לעולם האצילות, מארבע עולמות אבי''ע עד למתחת כסא כבודו יתברך.

אברהם אבינו ע''ה, הוא אשר איזן חיקר ותיקן תפילת שחרית... לכל דורותיו. וכן יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה. ויעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. ומאז ועד סוף כל הדורות, כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל אדם מעמ''י באשר הוא, אשר ידעון איש נגעי לבבו. השכים שחרית ועמד בתפילתו, וכי ינטו צללי ערב ושפך שיחו לפני השי''ת, וגם אם בא לו השמש לא ח. שך פיו ולבו מלהפגיע השמימה. בפרט כי יתאמצו ויצטרפו יחד עשרה אנשים השכינה שורה עליהם ומובטח להם כי לא ישיבו פניהם ריקם, וישמע קול תחינתם ורינתם לפניו יתברך בכל קוראם אליו. כמו שמובא בגמרא, א''ר יוחנן משום רשב''י: מאי דכתיב: ''ואני תפלתי לך ה' עת רצון'' (תהלים סט יד), משמע יש שעה שהיא של רצון. אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין.

ר' יוסי ברבי חנינא, אמר מכאן: ''כה אמר ה' בעת רצון עניתיך'' (ישעיה מט ח).

רבי אחא ברבי חנינא, אמר מכאן: ''הן אל כביר ולא ימאס'' (איוב לו ה), תפילת רבים לא ימאס, וכתיב (תהלים נה יט): ''פדה בשלום נפשי מקרב לי'' - ממלחמות הבאות עלי, ''כי ברבים היו עמדי'' - שהתפללו עמי.

רבי נתן אומר: מנין שאין הקב''ה מואס בתפילתן של רבים? שנאמר: ''פדה בשלום נפשי'', מאי פדה בשלום נפשי? אמר הקב''ה: כל העוסק בתורה ובגמ''ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם (ברכות ח.).

וכמו שאמרו: לעולם ישכים אדם להמנות עם עשרה ראשונים שבבית הכנסת, שאפי' מאה באין אחריו, נוטל שכר כנגד כולן. וכן מלאכי השרת משכימין לבתי הכנסת לשמוע תפילותיהן של ישראל.

ומה טעם תיקן אברהם אבינו תפילת שחרית דווקא? כי בבוקר מנהיג הקב''ה את עולמו במדת החסד. ולכן אברהם שהוא עמוד ''החסד'' תיקן תפילת שחרית בזמן החסד, כמ''ש: ''יומם יצוה ה' חסדו'' (תהלים מב ט). אבל אחה''צ כבר מתחיל מדת הדין, זהו זמן התעוררות הדינים, וכן תראה שהחולה בשחרית מרגיש טוב יותר ואחה''צ מתחיל החום לעלות. ומדת הדין נקראת ''גבורה'' ולכן תפילת מנחה תיקן יצחק אבינו, כי הוא מדת הפחד שהיא גבורה, כמ''ש: ''וישבע יעקב בפחד אביו יצחק'' (בראשית לא נג). ובערב שהדינים מתגברים, בא יעקב אבינו ותיקן תפילת ערבית, כי הוא מדת ''תפארת'' דהיינו תורה, וכמ''ש: ''ויעקב איש תם ישב אהלים'' (בראשית כה כז), י''ד שנים רצופות ישב ולמד באהלם של שם ועבר יום ולילה לא ישבותו. וע''י התורה הקדושה יכולים לעמוד נגד הדינים המתגברים והולכים בחשכת הלילה... (לב אליהו).


ותפילת ישרים רצונו

הקב''ה מתאוה לתפילתם של צדיקים, כמבואר ביבמות (סד.).

מעשה שהיה לפני כ - 300 שנה עם הראשון לציון הרב משה גלאנטי (גלאנטי בתורכית פירושו יפה תואר) רבו של הפרי חדש. בשנת בצורת הגיע חודש אדר ועדיין לא ירדו גשמים ונפש המון העם מתושבי ירושלים היתה מלאה דאגה, כי עבר חלף לו החורף ולא נראתה אפי' עב קטנה בשמים לבשר את קול המון הגשם, כך שלא ירד גשם לרוות פני האדמה לצורך היבול השנתי, ואף לשתיה לא היה מים כי הבורות נתרוקנו לגמרי ומים אין לשתות.

הפחה שהיה איש רשע צורר היהודים שלח מכתב התראה לראש הרבנים בירושלים הוא הגאון רבי משה גלאנטי שגר בעיר העתיקה, שאם לא יתפללו היהודים על הגשם ויבואו גשמי רצון ברכה ונדבה תוך שלושה ימים מהיום, כשלחו כלה גרש יגרש את כל היהודים מירושלים, כי רק באשמתם נסגרו ארובות השמים. וסיים, הנה אתם היהודים מתפארים להיות עם בחיר ה' בקוראכם אותו אבינו מלכנו. הנה כעת שאנו נמצאים בעת צרה ומצוקה הראו לנו את כח תפילתכם, ואם לא! חי הנביא (מוחמד) כי כאשר דיברתי כן אעשה לכם לגרש אתכם מהסתפח בנחלת ה' בעיר הקודש ירושלים.

כראות הרב את תוכן המכתב מיד הכריז צום ועצרה, וכל היהודים למגדול ועד קטן התאספו בבית הכנסת המרכזי, והרבו בתפילה ובכיה לצור ישראל וגואלו שישמע לקול תחינתם ויוריד להם מטרות עוז. ויהי ביום השלישי בנטות השמש לערוב ציוה הרשל''צ אל כל הקהל ללכת עמו לקבר שמעון הצדיק להתפלל שם בעד הגשם, וציוה על כולם לבוא בלבוש חורפי, מעילים, מגפיים ומטריות, כי בחזרתם ירד גשם שוטף, וכל העם עשו כדבר הרב אעפ''י שבסתר לבבם המה ראו כן תמהו, שהרי השמש זורחת בכל עוזה ותוקפה ואין עב ברקיע אפי' כפיסת יד וכעצם השמים לטוהר. אך האמינו לדברי הרב ויעשו כן. ויהי בצאתם משער שכם ראה אותם קצין המשטרה אשר בנקודת תחנת המשטרה שם, את התהלוכה לבושי הבגדים מעילי חורף מגפיים ואף מטריות בידם, לא יכל להתאפק מלצחוק וישאל אותם מדוע הם לבושים חורפי ביום קייצי בפרט שהשנה שחונה? ויענוהו: כך ציוה אותנו ראש הרבנים! בשמוע זאת הקצין ויחר אפו על הרב גלאנטי שהלך בראש התהלוכה, ניגש אליו וסטר לו סטירת לחי על שמהתל בעמו. אך הרב בצדקותו לא שת לבו גם לזאת והמשיך בדרכו ופניו מועדות אל קבר שמעון הצדיק. בהגיעם לשם, כרע הרב על ברכיו ואמר סליחות בדמעות שליש וכל הקהל אשר מסביבו נשאו קולם ויבכו העם בלילה ההוא וכשגמרו את צקון לחשם חזרו על עקבותיהם, רק יצאו את המקום לא הרחיקו והנה פתאום התנשא רוח גדול וחזק מאוד שהביא עמו ענני מטר כבדים והשמים התכסו בעבים ואגלי מטר כבדים התחילו לרדת ממרומים, מפני שה' מתאוה ומשתוקק לתפילתם של צדיקים וענהו ממרום קדשו. מיד כל הקהל פתחו לראשם את המטריות להגן ולסוכך עליהם. כאשר הגיעו לנקודת תחנת המשטרה יצא הקצין לקראתם, ויאמר: עתה ידעתי כי יש אלהים קדושים בישראל ובזכותכם ירדו הגשמים לרוות פני תבל. ויתנפל לפני רגלי הרב ויחל את פניו לסלוח לו על שהכלימו ברבים ואף החציף והרים עליו יד, הרב בצדקותו וענוותנותו נענה לו, ויאמר: סלחתי כדברך! ואז הרימו הקצין על כתפיו ולקחו עד ביתו. והמטר לא חדל במשך שלושה ימים רצופים. וכל הישמעאלים והנוצרים הודו בפה מלא כי בזכות היהודים ורבותיהם ירדו מטרות עוז, וכי תפילת היהודים רצויה לפני השי''ת, ואת שועתם שמע והושיעם. ביום הרביעי בא קצין המשטרה אל הרב גלאנטי ויבקשהו לספחו לברית אמונת אמן של היהודים ונשאר לשרתו כעבד כל הימים (עוד יוסף חי פ' בשלח).


שמונה עשרה ברכות

ת''ר: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העוה''ב! אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי ת''ח. וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים - כדי שתתפללו ביראה ובכוונה. ובשביל כך תזכו לחיי העוה''ב! (ברכות:).

כמה גדול כח התפילה שהרי ר' יצחק אמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (ר''ה יח.).

ואמרו במדרש: ''וייראו מאד ויצעקו'' (שמות יד י), תפשו אומנות אבותיהם. באברהם, כתיב: ''ויקרא שם אברם בשם ה''' (בראשית יג ד). ביצחק, כתיב: ''ויפגע במקום'' (בראשית כח יא), ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ''ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי'' (ירמיה ז טז). ואומר: ''אל תיראי תולעת יעקב'' (ישעיה מא יד). למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך: מה תולעת הזו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה. ובכח תפילתם מכין את העכו''ם שנמשלו לארזים, שנאמר: ''הנה אשור ארז בלבנון'' (יחזקאל לא ג), ואומר: ''וישבר ה' את ארזי הלבנון'' (תהלים כט ה), וכשהן צועקין הקב''ה מצוי להם (תנחומא בשלח ט).

התפילה שאנו מתפללים בה שהיא שמונה עשרה ברכות, תיקנו אותם אנשי כנסת הגדולה כנגד י''ח פעמים שנזכרו האבות בתורה. והוא שאמרו במדרש: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה? א''ר שמואל בר נחמן: כנגד י''ח פעמים שהאבות כתובים בתורה.

רבי יוחנן אמר: כנגד י''ח צוויין שבמשכן שכתוב בסוף ספר ואלה שמות ''כאשר צוה ה' את משה'' י''ח פעמים.

ר' סימון אמר: כנגד י''ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל וכורע, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שיראו הפקקים הם הקשרים, שנאמר: ''כל עצמֹתי תאמרנה ה' מי כמוך'' (תהלים לה י).

ר' שמעון אומר: כנגד י''ח מזמורים שמראש ספר תהלים עד ''יענך ה' ביום צרה'' - לומר תענה בתפילתך.

רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד י''ח אזכרות שאמר דוד ב''הבו לה' בני אלים'' (תהלים כט), שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם.

ר' יוסף אמר: כנגד י''ח אזכרות שבקריאת שמע.

ולמה מתפללים עשרים וארבע בתעניות, כנגד מי? כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בתעניתו.

ולמה בראש השנה תשע ברכות, כנגד מי? אמר רבא בר חנינא: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה - בפרשת עלץ לבי.

דאמר מר: בר''ה נפקדה שרה רחל וחנה.

אתה מוצא שמונה עשרה ברכות מתפללים בכל יום. ואין כולן לשבחו של הקב''ה אלא שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ושתים עשרה ברכות כולן לצרכו של אדם.

ולמה בשבת שבע? על שם שנאמר: ''שבע ביום הללתיך'' (תהלים קיט קסד), אי זהו יום מיוחד שאין כיוצא בו? הוי אומר זה השבת! שהשבת ניתנה לקדושה ולעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע.

הני שבע דשבתא כנגד מי? א''ר חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים, במזמור ''קול ה' על המים'' (תהלים כט).

אמר להן הקב''ה לישראל: הוו זהירין בתפילה! שאין לך מידה אחרת יפה הימנה שהיא גדולה מכל הקרבנות, שנאמר: ''למה לי רֹב זבחיכם יאמר ה'... גם כי תרבו תפלה אינני שֹמע'' (ישעיה א יא). מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות (תנחומא וירא ברכות כח: כט.).

ת''ר: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר: סימן לדבר ''תכין לבם תקשיב אזניך'' (תהלים י יז).

יכול ישמיע קולו בתפילתו? כבר מפורש ע''י חנה, שנאמר: ''וקולה לא ישמע'' (שמואל א' א יג). א''ר המנונא: כמה הלכות גדולות אפשר ללמוד מהפסוקים של חנה:

א. ''וחנה היא מדברת על לבה'', מכאן: למתפלל צריך שיכוין לבו.

ב
. ''רק שפתיה נעות'', מכאן: למתפלל שיחתוך בשפתיו.

ג
. ''וקולה לא ישמע'', מכאן: שאסור להגביה קולו בתפילתו.

ד
. ''ויחשביה עלי לשִכֹּרַה'', מכאן: ששכור אסור להתפלל.

ה
. ''ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין'' א''ר אלעזר, מכאן: לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו.

ו
. ''אל תתן את אמתך לבת בליעל'' א''ר אלעזר, מכאן: לשכור שמתפלל כאילו עובד עבודה זרה (ברכות לא.).



בזכות תפילת מנחה

מעשה שהיה לפני כמאה שנה עם הגאון רבי אליהו מני אב''ד חברון, שנסע למצרים בשנת בצורת כדי להביא בר ולחם ומזון לתושבי חברון עיר האבות, ושם התארח אצל השר קטאוי פחה שר האוצר במלכות מצרים. השר היה יהודי מוקיר ורחים רבנן וקיבל את הראב''ד בכבוד מלכים ואף הזמינו לסעוד ארוחת צהרים. כשסיימו לאכול התנצל השר בפני הרב שעליו לעזוב את המקום ולהתייצב בפני המלך פואד, מכיון שכעת נערך מכרז לתפור 50,000 חליפות בגדים לאנשי הצבא, וגם הוא הגיש הצעה למכרז ומי שהצעתו תתקבל על טיב הסחורה והמחיר הוא הזוכה המאושר. הרב בירך אותו שיצליח ויזכה במכרז, אך ביקשו שחלילה מלהפסיד עקב זאת תפילת מנחה ויזהר שלא ימשך במשא ומתן עד שיפסיד מלהתפלל תפילת מנחה, שכבר אמרו חז''ל (ברכות ו:): לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה. שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנאמר: ''ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא... ענני ה' ענני'' (מלכים א' יח לו). ענני - שתרד אש מן השמים, וענני - שלא יאמרו מעשי כשפים הם. השר הבטיח לרב שאכן יזהר מלהתפלל מנחה והלך לדרכו והגיע לאולם הדיונים ששם הופיעו כל האנשים שהגישו הצעה במכרז, אחר דיון מקיף של המלך ויועציו על כל הצעה והצעה נתן ה' בלב המלך והשרים לזכות את מר קטאוי וכך הוחלט פה אחד שההצעה של השר קטאוי היא תזכה במכרז. קם המלך להכריז בפומבי ולאחל מזל וברכה לשר אך ראה שהוא נעדר מאולם המליאה. שאל את היושבים לצידו היכן נעלם השר, והם השיבו למלך שהשר אמר להם שהוא יוצא לחדר הסמוך להתפלל לאלהיו ובסיום התפילה ישוב למקומו. ואכן תפילתו התקבלה במרומים וקויים בו: ''והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע'' (ישעיה סה כד), והשי''ת האזין לתפילתו מכיון שהיה בעל חסדים גדולים טוב ומטיב לעמו. המתינו כולם בציפיה דרוכה להכנסו של השר קטאוי, אחר שנכנס וישב במושב השרים בירכו המלך על הצלחתו במכרז אשר ע''י כך הרויח הון תועפות. שאל אותו המלך: מאימתי נעשית כל כך צדיק וחסיד לקום באמצע מושב השרים כדי להתפלל? סיפר לו השר: בא אלי הראב''ד של חברון מפלשתין והוא ת''ח גדול צדיק חסיד ופרוש, וקודם בואי למכרז ביקשני לא להפסיד תפילת מנחה ואכן הבטחתי לו. ובאמצע הדיונים טרם הגיע תורי הבטתי בשעוני וראיתי שבעוד דקות מספר תשקע החמה והזמן אץ רץ לו ואכן קמתי לחדר הסמוך להתפלל כדי לעמוד בהבטחתי לרב המקובל.

כשהלכו השרים איש איש לדרכו קרא המלך את השר קטאוי פחה ואמר לו בחשאי, שיש לו בת חולה אנושות השוכבת על ערש דוי זה כמה חדשים, והוא הזמין למטתה רופאים מומחים ופרופסורים בעלי שם עולמי ממצרים ומחוצה לה וכולם נלאו מלרפאותה והעלו חרס בידם. ואף הביא אנשי דת וכמורה וכן את השך המקומי וממקומות אחרים כדי שיתפללו עבורה והכל ללא הועיל. וכעת שמעתי מפיך שבא אליך אורח מארץ ישראל והוא צדיק וקדוש, אנא הזמן אותו אלי כדי שיברך את בתי אולי תעלה ארוכה ומרפא למחלתה. השר נעתר לבקשת המלך ודיבר על לבו של הרב מני שיסור אל מיטת חוליה כדי להרעיף עליה מברכותיו. בתחילה הרב העניו אמר לו מדוע סיפרת למלך שאני נמצא אצלך? ואז סיפר השר את כל הקורות אותו אודות תפילת המנחה וכך נודע למלך על בואו. בלית ברירה התלוה אליו הרב לארמון המלוכה ובהגיעם לקחו המלך אל חדר הנסיכה ואמר לו: יראה הרב את מצבה ובלעדיה חיי אינם חיים. עמד הרב והתפלל לפני הקב''ה שיקדש שמו בעולם וישלח רפואה שלמה מן השמים לבת המלך. התפילה של הצדיק לא שבה ריקם והביאה מרפא ומזור בכנפיה וכעבור שלושה ימים קמה הבת ממטת חוליה והחלימה ממחלתה ועקבות מחלתה לא נודעו. המלך בראותו את בתו בקו הבריאות שמח שמחה גדולה עד מאוד והזמין את הרב שנית אל ארמונו כי ראה כי איש אלהים קדוש הוא. כשבא הרב בשנית הביע המלך את תודתו מעמקי לבו שהודות לתפילתו נתרפאה בתו. אחר שאל המלך את הרב: לצורך מה בא מצרימה? השיבו הרב: כי לחם אין בכל הארץ כי חזק עליהם הרעב. תיכף ציוה המלך לשלוח כמות של שקי תבואה לביתו של הרב בחברון, ועיטר את הרב בזהובים למען תושבי חברון וכך נתקדש שם שמים ברבים ע''י הרב הצדיק (ענף עץ אבות).


תפילה כסדר

כתב בספר עולת תמיד בהקדמה: הנה נא אחי כשתבוא למעלה ותעמוד לדין ישאלוך, הלא כמה אלפי פעמים התפללת בחייך. אמור נא מה הפירוש של הפסוק: ''משליך קרחו כפִתים'' (תהלים קמז יז) ? מה היתה כוונתך בעת שאמרת ''והוא נסי ומנוסי, מנת כוסי ביום אקרא''? וכיוצ''ב בשאר מקומות התפילה. ואם לא תדע להשיב מה תעשה? הלא תשאר עומד בבושה וכלימה שאין לשער גודל הבושה והצער שיש בזה, חוץ מהעונשים שיתנו לך ויתבעו ממך בטענת ''שגגת תלמוד עולה זדון'', הלא להבדיל אילו בא לך מכתב ממלך בשר ודם כמה היית טורח ועוסק להבין פירוש כל תיבה ותיבה, ואיך לא עשית כן במכתבו של ממ''ה הקב''ה הנצרך לך בכל יום ויום ממש כמו לחם לגופך?!

ישנם אנשים שתפילתם בשטף כמרוצת הסוס. מגיעים לתפילה באיחור בקטע ''כי בא סוס'', ויוצאים ברינה לקראת סוף התפילה בקטע ''אלה ברכב ואלה בסוסים'' ובא לציון גואל.

הרב יהודה צדקה זצ''ל ראש ישיבת פורת יוסף כתב: כי מי שמדלג ולא אומר את כל התפילה, למה הוא דומה? לאדם שמסר בד לחייט כדי שיתפור לו חליפה. החייט תפר לו מהבד חליפה אך דילג בה מעט מכאן ומעט מכאן, מצד זה החסיר לו שרוול, מצד זה כפתורים מכאן כיס ועוד ועוד. כשבא בעל הבד לקבל את חליפתו נבהל ואמר לחייט: מה עשית? לא די שלא תפרת לי חליפה כבקשתי בשלימות אלא אף קילקלת את הבד שמסרתי לך. זו תמורתי לחליפתי?! והנמשל: ממש כדבר הזה עושים אלו שמדלגים בתפילה, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, איזו בושה ואיזו חרפה תהיה להם בעוה''ב שיתנו להם מלבושים כאלה.

כתב בספר ''חיי אדם'' כלל ה הלכה כו: אסרו לזרוק ברכה מפיו ולברך במהירות, אלא יכוין פירוש המלות ויברך בנחת... ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דבריו מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה, ואמר: ''יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אֹתי מצות אנשים - מלֻמדה'' (כט יג). אמר הקב''ה לישעיה: ישעיה! ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם... כמו שהדבר שגור בפיהם, אף בעת שהן מברכין אינן מתכוונין לברכני... לפיכך הזהירו חכמים על הדבר, ואמרו עשה דברים לשם פעלם.

ומעשה בחסיד אחד שבא בשמים לפני בי''ד של מעלה אחר שנפטר. אמרו לו: האם קיימת מה שכתוב בתורה? והביאו ס''ת ו. שמו בחיקו ואמרו לו: האם קיימת כל מה שכתוב פה? ענה החסיד: כן! תיכף באו מלאכים מליצי יושר שנבראו ממצוותיו והעידו שקיים זה מה שכתוב בזה. אח''כ פתחו את סידור התפילה שלו, והראו לו כיצד האותיות פורחות באויר ושאלוהו כיצד התפללת וכי זו תפילה, כך קיימת ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' (תהלים טז ח), הלזו תקרא תפילה? וגזרו את דינו לעונש, אך נתנו לו בחירה לעונש או שיכנס לגיהנם או שיחזור בגילגול לעוה''ז. והחסיד העדיף ללכת לגיהנם ולא קיבל על עצמו לרדת לעוה''ז בגילגול.

מכאן נלמד כמה יש לדקדק באותיותיה שלא יבלע ח''ו תיבות או אותיות בתפילתו.

בספר ''מגיד משרים'' למרן הבית יוסף פ' בהר כתב: ותקרא כל התפילה מראשה ועד סופה כסדר, ולא יחסר אפי' תיבה אחת, שהרי כולה מיוסדת עפ''י הסוד, ולא כאותם השוטים שמדלגים התפילה... אוי להם שמקלקלים הצינורות, וכמה רעות גורמים להם ולכל העולם בסיבת מניעת השפע לעוה''ז.

וכבר כתב ר' חיים מוולוזי'ן בספרו ''נפש החיים'' (שער ב' פרק יג): בעומק פנמיות כוונת התפילה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה מרבותינו הראשונים ז''ל קדושי עליון, ועד אחרון הקדוש איש אלהים נורא האריז''ל, אשר הפליא והגדיל לעשות כוונות נפלאות, אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנה''ג מתקני התפילה, שהיו ק''כ זקנים ומהם כמה נביאים... כיצד לבקש

אחר הבטחת הקב''ה ליעקב אבינו שישמרהו, נדר יעקב נדר לאמור: ''אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש'' (בראשית כח כ) - נשאלת השאלה: פשוט שלחם אוכלים ובגד לובשים, א''כ מדוע כפל הלשון? אלא כוונתו של יעקב אבינו היתה שיהיה לו לחם ויזכה לאכול מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא מתוך אושר ושמחה, פרנסה באופן ההולם אותו ולא בדרך שאינה יאה לו, לא לחם חסד. אלא מידך המלאה והרחבה העשירה והפתוחה, לאכול מתוך בריאות הגוף והנפש, עם שיניים בריאות ולא תותבות, לא דרך אינפוזיה חלילה, או כפי שישנם אנשים ל''ע שהרופא אוסר עליהם מאכלים מסוימים, שומן, כולסטרול, חריף, מטוגן, פחמימות, שומנים וכו'. או כפי שקרה לרוטשילד מאילי ההון בעולם שנתקע בחדר הכספות ומת ברעב. לכן ביקש יעקב ''ונתן לי לחם לאכול''.

''ובגד ללבוש'', שלא ישכב חלילה עם פיג'מה או חליפת לחץ בבית חולים, אעפ''י שיהיה לו בוטיק בגדים, אך לא יוכל להשתמש בבגדים אלו.

עוד פרוש: אדם צריך לפרט בקשתו ולא לסמוך על זה שבודאי הקב''ה מבין כוונתו ויודע את צרכיו ואת החסר לו. כמשל הידוע, היה אדם שהלך במדבר ציה ושממה ורגליו כשלו מטורח ההליכה, התפלל וביקש מהקב''ה שיזמן לו חמור ולא פירט שהוא צריך חמור כדי לרכוב עליו. לא עבר זמן מה מבקשתו והנה הוא רואה אתון באה לנגדו, שמח שמחה רבה שכביכול נענתה בקשתו, עוד טרם יקראו ואני אענה. אך לדאבונו הגיע שר רכוב על אתון וכשהגיעו סמוך אליו המליטה האתון זכר. ראה אותו השר וביקשו לשאת את העַיִר הנולד על שכמו ולהביאו העירה. אמר: רבוש''ע! ביקשתי חמור לרכוב עליו ונתת לי חמור שירכב עלי. ביקש לרכוב ונמצא מרכיב.

אמרו רבותינו: צדיקים יודעים לפייס את בוראם, יודעים כיצד לבקש. שמתחילה מבקשים דבר מועט וכשרואים עת רצון מוסיף והולך. כפי שראינו אצל דוד המלך נעים זמירות ישראל, שאמר: ''שגיאות מי יבין, מנסתרות נקני: גם מזדים חשׂך עבדך... ונקיתי מפשע רב'' (תהלים יט יג). בתחילה ביקש מהקב''ה שיסלח לו על השגיאות ''שגיאות מי יבין'' וכי יש אדם שלא שוגה. א''ל הקב''ה: סלחתי! אח''כ אמר: ''מנסתרות נקני'' סלח לי על הנסתרות ששכחתי ''הנסתרות לה' אלהינו'', א''ל: סלחתי כדברך! כשראה דוד שזו עת רצון הוסיף לבקש: ''גם מזדים חשֹך עבדך'' סלח לי גם על דברים שעשיתי במזיד. א''ל הקב''ה: סלחתי! ולבסוף הרבה לבקש: ''ונקיתי מפשע רב'' גם על המרדים נקני. א''ל הקב''ה הריני סולח.

כן אנו מבקשים בעשי''ת מהקל אל הכבד. בתחילה אנו אומרים: ''זכרנו לחיים'' אח''כ מוסיפים: ''ברחמים לחיים'' אחר ברכת מודים אנו מבקשים ''וכתוב לחיים טובים'' ובסוף הברכה האחרונה אנו מרבים לבקש: ''ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות''.

כן אנו מבקשים: חטאנו עוינו פשענו. בתחילה מבקשים על החטאים שהם בשגגה ובלי כוונה. אח''כ מוסיפים על העוונות שהם במזיד ובכוונה תחילה, ולבסוף מרבים לבקש אף על הפשעים שעשינו במרד להכעיס. והקב''ה מחלן וסלחן ומעביר ראשון ראשון.

כן אנו אומרים בתפילה: ''הראנו ה' חסדך, וישעך תתן לנו'' (תהלים פה ח). כך אמר דוד לפני הקב''ה: הראני חסדך רק ראיה בעלמא ואח''כ ביקש וישעך תתן ביקש במתנה. משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה צריך לצאת לחו''ל לרגל עסקיו, כשמוע זאת בנו רצה להצטרף אל אביו לטיסה לחו''ל. כמובן שהדבר לא בא בחשבון, אך הבטיח לבנו שאם ילמד יפה ויתנהג למופת בעת שהותו בחו''ל, יביא לו שעון יפה במתנה. אחר שהאב טס הבן קם מאוחר ולא ציית לדברי המורים וכן בבית המרה את פי אמו ישן מאוחר והשתובב עד מאוד. כשחזר אביו מחו''ל באותה העת הבן שהה בבית הספר ואמו קיבלה את פניו. בעת ארוחת הצהרים סיפרה האם לבעלה על מעלליו של הבן בזמן שהותו בחו''ל. כשמוע זאת האב כעס מאוד על בנו והחליט בלבו לא לתת לו את השעון שקנה עבורו. אחה''צ הגיע הבן מבית ספרו וכראות את אביו קפץ עליו מרוב שמחה וביקש את שעונו כפי שהאב הבטיח לבנו. האב פתח עליו זוג עיניים מקפידות והבן הבין שהאם סיפרה לאביו על מעלליו בהם התנכר הנער. אמר הבן: אבא, רק תראה לי את השעון אל תביא לי אותו. אחר שקיבלו הניח אותו על ידו ואז התרפס בפני אביו שיסכים לו לענוד את השעון לצמיתות, בתחילה הראני ואח''כ תתן לי.

וכתב רבינו הגדול הרב בן ציון אבא שאול זצ''ל בספרו ''אור לציון'': חסד גדול עשה הקב''ה עמנו שנתן לנו את האפשרות לבקש ממנו כל מה שיחסר לנו. ולא כמדת ב''ו, שאצל השרים חברי הכנסת וכל שכן המלכים יש להם מזכיר שיושב בלשכתו וכל מכתב הנשלח אליהם מהציבור עובר תחת שבט בקורתו של המזכיר אם לטוב אם למוטב, הוא המוציא והמביא והוא מחליט איזה מכתב הוא חיוני ועליו להגיש בפני המלך, וכל מכתב שאינו נראה לו משליך לפח ועל פיו ישק כל דבר.

לא כן ממ''ה הקב''ה, כל אשר יחפוץ אדם יבקש ממנו, ומהו האדם?! עפר ואפר רימה ותולעה, ובכל זאת נותן בורא העולם את הזכות לבקש כל העולה על רוחו מהדבר הפעוט ביותר ועד דברים שעומדים ברומו של עולם. ובאמת זוהי ההרגשה שצריכה להיות לאדם בעומדו לפני בוראו, כמו שאנו אומרים בתחילת תפילת י''ח ''ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך'' (תהלים נא יז).


קביעת מקום לתפילה

א''ר חלבו א''ר הונא: כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו - כדרך שהיה עוזר לאברהם שקבע מקום לתפילתו. וכשמת אומרים לו: אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. ואברהם אבינו מניין לנו שקבע מקום? שכתוב: ''וישכם אברהם בבקר, אל המקום אשר עמד שם'' (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קו ל): ''ויעמד פינחס ויפלל'' (ברכות ו:).

א''ר יוחנן משום רשב''י: כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר (שמואל ב' ז י): ''ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יֹסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה'' (ברכות ז:).

זאת אומרת: שאדם זה מדקדק בכל ענייני התפילה עד כדי כך שאפי' נזהר לקבוע מקום לתפילתו ורוצה שתהיה תפילתו במקום מיוחד, וכך התפילה במנוחה ולא בבלבול הדעת, ולא כמו אותם אנשים שכל תפילה בבית הכנסת אחר נע ונד יהיה בארץ והולכים מביה''כ אחד למשנהו כאן מתפלל שחרית ושם מנחה וכו' ותפילתם בחטף.

והנה כשהאדם עומד להתפלל י''ח אומר: ''ה' שפתי תפתח'', ומפרש התומים ב''יערות דבש'' טעם לזה שכשהאדם מתבונן לפני מי הוא עומד עכשיו להתפלל, כמו שאמרו חז''ל: ודע לפני מי אתה עומד, צריך שיאחז בו פחד גדול. ואפשר שמרוב הפחד לא יוכל לפתוח פיו... לכן מקדים ומבקש, ה' שפתי תפתח! כלומר, עזרני נא שאוכל לפתוח פי ולדבר לפניך.

וקראתי פעם מעשה שקרה ברוסיה בימי הצאר ניקולאי, שהיה אדם קבלן גדול שסלל כביש ראשי בעיר הבירה. והמלך נסע על הכביש ומאוד מצא חן בעיניו טיב עבודתו, וכיבד אותו כבוד גדול עד למאוד ואף הזמינו לארמונו לשיחה... והנה כשהופיע הקבלן לפני המלך אחזו פחד ורעדה ונתכווצו גידי לשונו ונעשה אילם ממש ולא היה יכול להוציא הגה מפיו מרוב פחד ונשאר כך אילם לכל ימי חייו... א''כ ק''ו כשעומד לפני ממ''ה הקב''ה אם יתבונן היטב לפני מי הוא עומד, אפשר שיאחזנו פחד גדול ולא יוכל לדבר כלל. לכן מתחיל ומבקש, ה' שפתי תפתח!

ומסיים ה''יערות דבש'', אמנם כשאדם עומד ואומר: ה' שפתי תפתח! מתקבצים כל המלאכים וצוחקים עליו ואומרים: האדם הזה עד עכשיו כל היום לא פסק פיו מלדבר דברים בטלים וכל מיני שטויות, וכעת מבקש שהשם יפתח פיו?!

על כל פנים כך תיקנו חז''ל, והנה מתחיל האדם להתפלל ברוך אתה וכו' וכבר מיד משוטט במחשבותיו ממקום למקום, אם זה על העובד או המעביד, על האשה או הילדים על צרכיו האישיים צרכי פרנסה דבר שראה או שמע וככל שרוח הדמיון מושך אותו כלפי מעלה. וישנם אנשים כאלה שראשם כמו ונטילטור בתפילה, על כל תזוזה או רחש קל בביה''כ ראשם מסתובב ימין ושמאל, וא''כ כמה צריך האדם הזה להתבייש בעצמו, שמתחילה מבקש, ה' שפתי תפתח! דהיינו שחושש שמא מרוב פחד לא יוכל לדבר כלל ואח''כ חושב מחשבות של שטויות והבלים מכל המינים... אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה!

ובאמת דבר זה קשה מאוד לצמצם את המחשבה למקום אחד וצריך לזה הרגל רב. וכן אי אפשר לאדם מבין ומשכיל על דבר אמת שבשעה שעומד בתפילת ש''ע ומדבר עם הקב''ה שיתנענע במחשבותיו לכאן ולכאן. ואמנם זוהי מעבודות קשות שבמקדש - עבודת השי''ת. א''כ ודאי צריך לזה עמל רב, אין אפשרות אחרת (לב אליהו).


''פתח שערי שמים לתפילתנו''





הפטרה לפרשת כי תבא - קומי אורי


הפטרה: ישעיה פרק ס'

בהפטרה מסופר
: ה' מנחם את ציון באומרו קומי והאירי לאומות העולם.

קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח..... ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה: והלכו גוים לאורך, ומלכים לנֹגה זרחך: שאי סביב עיניך וראי כֻּלם נקבצו באו לך. חיל גוים יבאו לך: כלם משבא יבאו: להביא אליך חיל גוים. כבוד הלבנון אליך יבוא. והלכו אליך שחוח... והשתחוו על כפות רגליך.

וידעת כי אני ה' מושיעך וגֹאלך אביר יעקב: לא ישמע עוד חמס בארצך שֹד ושבר בגבוליך. והיה לך ה' לאור עולם. כי ה' יהיה לך לאור עולם.

קשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת הששית לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(א) קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח: (ב) כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: (ג) וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: (ד) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה: (ה) אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ: (ו) שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ: (ז) כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר: (ח) מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם: (ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: (יא) וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: (יב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: (יג) כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: (יד) וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: (טו) תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר: (טז) וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: (יז) תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה: (יח) לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה: (יט) לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: (כ) לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: (כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מטעו) מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: ה' מנחם את ציון באומרו קומי והאירי לאומות העולם.

''קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח: כי הנה החֹשך יכסה ארץ וערפל לאֻמים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה: והלכו גוים לאורך'' (ישעיה ס א).

משל
: לראובן שיצא לדרך ופתאום פנה היום להעריב והחושך כסה ארץ ולא ראה את הדרך בה ילך, וכן הבחין שאבד לו חפץ חשוב ויקר ערך על אם הדרך אך אין באפשרותו למוצאו בחושך, ולכן בצר לו החליט לישון בצל אחד העצים עד שיאיר היום וימצא את אבידתו ויראה את דרכו שיוכל להמשיך למחוז חפצו.

והנה קרה שבאותה דרך עבר גם שמעון שהיה גר בקרבת מקום וגם לו אבדה אבן יקרה אך מכיון שהחושך כסה ארץ ולא רצה להפסיד את האבן היקרה נאלץ גם הוא לישון תחת אחד האילנות סמוך לראובן עד שיאיר הבוקר ואז יחפש את אבדתו וימשיך בדרכו, אך מרוב תלאות הדרך תקפה עליו שנתו וישן וירדם שינה עמוקה. כשבני ביתו של שמעון ראו שחשך היום וכבר מאוחר ועדיין לא הגיע לביתו דאגו לחייו ולכן לקחו פנס והלכו לחפש אחריו ואכן מצאוהו ישן תחת אחד העצים. ניסו להעירו משנתו אך מכיון שישן שינה עמוקה וחזקה לא התעורר, עזבוהו לנפשו וחזרו לביתם. כעבור מספר שעות חזרו וניסו שוב להעירו מתרדמתו אך אינו מקיץ משנתו הניחו אותו והלכו להם. לאחר כמה שעות סמר בשרו מהקור המקפיא ששרר בחוץ והקיץ משנתו והתחיל להתאונן על מר גורלו ואמר מי יתן ויעבור הלילה וכבר יאיר הבוקר. עד שהוא משיח עם עצמו על מר גורלו ועולם חשך בעדו, פנה אליו ראובן... מה לך כי תלין, הלא אתה גרמת לעצמך את כל הסבל הנורא הזה כי בני ביתך באו פעמים בלילה להעיר אותך משנתך ולא התעוררת. אילו היית מקיץ משנתך היה אור גם לי גם לך מהפנס שהביאו עמם, שנינו היינו מרויחים וכך גם היינו מוצאים את אבדתנו והולכים לדרכנו, אך אתה לא רצית להקיץ משנתך העדפת להסתובב מצד לצד ולהמשיך בתרדמתך כעצל הישן על מטתו.

והנמשל
: הנה קבלנו מפי רבותינו הקדושים, שפעמים רבות היתה עת פקודה בשמים לפקוד אותנו ולגאול אותנו גאולת עולמים אך נסתם הקץ, מכיון שהקב''ה שלח את עבדיו הנביאים השכם ושלוח להקיץ אותנו מתרדמתנו ולהאיר לנו באור יקרות אך אנו העדפנו להמשיך בשגרת חיינו ולהמשיך בתרדמתנו. אילו. שמנו לב להתעורר היה אור גם לנו וגם לגויים.

זהו שאומר הנביא: ''קומי אורי כי בא אורך'' כי בא זמן הגאולה, ''קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי'' (שה''ש ה ב), אך עד שקמתי לפתוח לדודי, דודי חמק עבר ואנחנו עדיין ישנים ולא מתעוררים מתרדמת העוה''ז אנו שקועים בהבלי העולם ותענוגיו, והקב''ה אומר: ''קומי אורי'' שהגיע זמן הישועה קומו ותהיו אור לגויים, והנביא צווח ואומר: ''כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאֻמים'' (ס ב), הגויים הרשעים בחושך ידמו אבל עמ''י ''ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'' הקב''ה בא עם פנס להאיר לנו את הדרך בה נלך ואם היינו מתעוררים היינו זוכים להמשך הפסוק ''והלכו גויים לאורך''. וכמו שמובא בסנהדרין (צט.), שאל אותו המין את רבי אבהו: אימתי יבוא משיח לישראל? א''ל רבי אבהו: כאשר יהיה לכם חושך. אמר לו: אתה מקלל אותי. א''ל רבי אבהו: פסוק מפורש הוא: ''כי הנה החֹשך יכסה ארץ וערפל לאֻמים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'' (ס ב), אז תזרח לעמ''י שמש ההצלחה. ''ועליך יזרח ה''', כמאמר הכתוב: ''וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך'' (דברים כח י).

ומובא בפסיקתא רבתי: ''קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח'', זה שנאמר ברוח הקודש ע''י דוד מלך ישראל ''כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור'' (תהלים לו י), כנגד מי אמר דוד את המקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל. אמרו לפני הקב''ה: רבוש''ע! בשביל התורה שנתת לי שנקראת מקור חיים, אני עתידה להתענג באורך לעתיד לבוא. מהו ''באורך נראה אור'', איזה אור שכנסת ישראל מצפה? זה אורו של משיח, שנאמר: ''וירא אלהים את האור כי טוב'' (בראשית א ד), מלמד שצפה הקב''ה בדורו של משיח ובמעשיו קודם שנברא העולם וגנזו למשיח ולדורו תחת כסא הכבוד שלו. אמר שטן לפני הקב''ה: רבוש''ע! אור שגנזו תחת כסא הכבוד שלך, למי? אמר לו: למי שהוא עתיד להכלימך ולהחזירך בבושת פנים, א''ל: רבוש''ע! הראהו לי. א''ל: בא וראה אותו. וכיון שראה אותו נזדעזע ונפל על פניו ואמר בודאי זהו משיח שהוא עתיד להפיל לי ולכל שרי עובדי אלילים בגיהנם, שנאמר: ''בלע המות לנצח ומחה אדני ה' דמעה מעל כל פנים'' (ישעיה כה ח). באותה שעה מתרגשים העובדי אלילים ואומרים לפני הקב''ה: רבוש''ע! מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו, מה שמו ומה טיבו? א''ל הקב''ה: אפרים משיח צדקי שמו. ומגביה קומתו וקומת דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו, ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד בו, שנאמר: ''לא ישיא אויב בו, ובן עולה לא יעננו'' (תהלים פט כג), וכל אויביו וצריו מתכתתים מתבהלים ובורחים מלפניו, שנאמר: ''וכתותי מפניו צריו'' (תהלים פט כד).

א''ר יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה - מחלוקת ומריבה ביניהם, ומהומות בכל עיר ועיר, ומלך פרס (אירן) מתגרה במלך ערבי (עירק-סעודיה) והולך מלך ערבי לארם - לאדום (המייצגת אצל חז''ל אימפריה נוצרית-ארה''ב) ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם כולו, (אירן מתחילה בפעולות טרור או מלחמה ברחבי העולם כפי שהם מאיימים השכם והערב בכלי התקשורת) וכל אוה''ע מתרעשים ומתבהלים (פחד גדול מהטרור האירני בעולם) ואומרים: להיכן נבוא ולהיכן נלך? והקב''ה אומר להם: בני, אל תתיראו! כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מתיראים אל תיראו הגיע זמן גאולתכם! ולא כגאולה הראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה. אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה (פסיקתא רבתי לו).

שנו רבותינו: בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: ''ענוים הגיע זמן גאולתכם'', ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם. זהו שנאמר: ''קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח''. ועליכם בלבד זרח ולא על עובדי אלילים, שנאמר: ''כי הנה החֹשך יכסה ארץ''. באותה שעה מבהיק הקב''ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל, שנאמר: ''והלכו גוים לאורך, ומלכים לנֹגה זרחך'', והולכים כולם לאורן של מלך המשיח ושל ישראל (ילקוט שמעוני רמז רצט).

''קומי אורי כי בא אורך'' האורה מראה לנו על השמחה והטובה, כיון שהגיע זמן הישועה זאת היא אורה גדולה לישראל שחכינו וצפינו אלפיים שנות גלות. הגויים יכירו באורך וירצו ללכת לאורך, כמו שנאמר: ''והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו'' (ישעיה ב ג). שילכו הגויים לאור ישראל הם ומלכיהם ושריהם (רד''ק).

אנו נמצאים בתקופה גורלית ביותר. כל הנבואות כל המדרשים כל דברי חז''ל מרמזים שאנו על סף הגאולה. מעצמת העל - כוחי ועוצם ידי של ארצות הברית קורסת ע''י פיגוע טרור בבניין התאומים שהיה גאותה ועוצמתה היא נוחלת מפלה מוחצת, הבוץ העירקי שאליו נקלעה מאות חיילים הרוגים, שורת סופות ההוריקן שמתרחשות שם מאות הרוגים, מאות אלפי פליטים. הכל קורס ואנו חייבים להתעורר. גם כאן בארצינו הקדושה יש משבר וקריסה טוטלית, בחינוך, קריסת הכלכלה מאות אלפי מובטלים, מיתון קשה, מפעלים נסגרים, בתי מלון נעולים, תיירות בשפל, ''בעקבתא דמשיחא היוקר יאמיר'', אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס. בחברה ובביטחון, ישנה שחיתות שלטונית. אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים!

ואמרו חז''ל: עתידה ירושלים שתיעשה מטרפולין לכל הגויים לעתיד לבוא, שנאמר: ''והלכו גויים לאורך''


''והיה לך ה' לאור עולם''





הפטרה לפרשת נצבים - שוש אשיש בה'


הפטרה: ישעיה פרק ס''א פסוק י' - סוף פרק ס''ב פרק ס''ג פס' א' - ט'

בהפטרה מסופר
: עם ישראל - ירושלים ישמחו בתשועת ה' בעת הגאולה.

שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה: למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. והיית עטרת תפארת ביד ה'. כי לך יקרא חפצי-בה... כי חפץ ה' בך. ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך: על חומתיך ירושלים הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. אמרו לבת ציון הנה ישעך בא. ושנת גאולי באה: בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם:

הקשר לשבת
: הפטרה זו מפטירין אותה בשבת השביעית לשבע הפטרות דנחמתא שמפטירין החל משבת שאחרי תשעה באב.





קריאת ההפטרה



(י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: סב (א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: (ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ: (ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה (וצנוף) וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: (ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: (ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: (ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: (ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: (ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: (ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: (י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: (יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: (יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: (ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: (ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: (ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: (ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: (ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: (ז) חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: (ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: (ט) בְּכָל צָרָתָם (לא) לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: עם ישראל - ירושלים ישמחו בתשועת ה' בעת הגאולה.

''שׂושׂ אשׂישׂ בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה'' (ישעיה סא י). זהו שנאמרה ברוח הקודש ע''י ירמיה: ''אז תשמח בתולה במחול ובחֻרים וזקנים יחדָו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם'' (ירמיה לא יב). כנגד מי אמרו ירמיה למקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד ימות המשיח. שעתיד הקב''ה להשפיע טובות גדולות על ישראל, שנאמר: ''מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, נגד בני אדם'' (תהלים לא כ).

ד''א: ''שוש אשיש בה''', שׂושׂ - להצילכם מדינה של גיהנם, אשׂישׂ - לימות המשיח, תגל נפשי באלהי - לעולם הבא שאין לו הפסק, כי הלבישני בגדי ישע - שבע לבושים שלבש הקב''ה מיום שנברא העולם עד שיפרע מאדום הרשעה. כשברא העולם לבש הוד והדר, שנאמר: ''הוד והדר לבשת'' (תהלים קד א), כשנגלה לנו על הים לבש גאות, שנאמר: ''ה' מלך גאות לבש'' (תהלים צג א), וכשנתן את התורה לעמו לבש עוז, שנאמר: ''ה' עוז התאזר'' ונאמר: ''ה' עוז לעמו יתן'' (תהלים כט יא), כשנפרע מן הכשדים לבש נקמה, שנאמר: ''וילבש בגדי נקם'' (ישעיה נט יז), כשהחריבו את בית המקדש. כשעתיד לימחול עוונותיהם של ישראל ילבש לבוש לבן על דרך ''אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'' (ישעיה א יח), ולכן נאמר: ''לבושֵה כתלג חִוָר'' (דניאל ז ט). ובשעה שהמשיח נגלה לובש לבוש צדקה, שבזכות הצדקה נגאלין, שנאמר: ''ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה'' (ישעיה א כז), ונאמר: ''וילבש צדקה כשריון'' (ישעיה נט יז). וכשבא ליפרע ממלכות אדום, לובש לבוש -אדום, כי אדום רמז להתעוררות מדת הדין, שנאמר: ''מדוע אדֹם ללבושֶך'' (ישעיה סג ב), זו נקמת אדום.

באותה השעה אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: רבוש''ע! לבוש שלבשת נאה לך מכל לבושים שלבשת, שנאמר: ''זה הדור בלבושו'' (ישעיה סג א), על דרך שאמרו כשהקב''ה עושה דין ברשעים שמו מתעלה ומתקלס, וכן נאמר: ''כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר'' (סא י). מלמד שמלביש הקב''ה לאפרים משיח צדקנו לבוש שזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו וישראל משתמשין לאורו ואומרים אשרי שעה שבה נברא אשרי הבטן שממנו יצא אשרי הדור שעיניו רואות אותו אשרי עין שחיכתה לו שמפתח שפתיו ברכה ושלום ושיחתו נחת רוח והרהור לבו בטוח ושלאנן, ר''ל שכל מחשבות לבו המה לטוב להיות ישראל שלוים ושקטים ושאננים. אשרי עין שזכה בו, אשרי הפה שמלל לקונו - שהתפלל והמליץ לסלוח לישראל שמלל לשונו סליחה ומחילה לישראל. תפילתו ריח ניחוח, תחינתו טהורה וקדושה. אשרי אבותיו שזכו לטוב העולם הגנוזים לנצח.

''וככלה תעדה כלֶיהָ'' - למה נמשלה כנסת ישראל לכלה? לומר לך, מה כלה זו כיון שכלו ימי שמחתה חוזרת למלאכתה אף כנסת ישראל יש לה שעבוד אחר גאולתה, ת''ל: ''ובאו ציון ברִנה ושמחת עולם על ראשם'' (ישעיה נא יא), שלא יחזרו להשתעבד עוד כי גאולת עולם תהיה לה אכי''ר ב''ב אמן סלה (פסיקתא רבתי).

''שׂושׂ אשׂישׂ בה''' שׂושׂ - בעוה''ז, אשׂישׂ - בעוה''ב.

''שׂושׂ אשׂישׂ בה' תגל נפשי באלהי'', ששון היא השמחה הגלויה, וגילה היא השמחה הפנימית בלב על טובה חדשה. ואומר: ''שׂושׂ אשׂישׂ בה''' - על ההשגחה הכללית, ''תגל נפשי באלהי'' - על ההשגחה הפרטית, ''כי הלבישני בגדי ישע'' - מורה על לבוש תפור לפי מידת האדם יורה על ההשגחה הפרטית, ''מעיל צדקה יעטני'' - על הישועה הגלויה שהכל יראוה עין בעין כמעיל שלובשים מעל הבגדים (מלבי''ם). ''שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי'' (סא י), ישנם שני מיני שמחות אחת בלב ואחת בפה, השמחה שבלב היא שמחה נסתרת ויש לה קיום והתמדה. והשמחה שבפה היא שמחה גלויה ואין לה קיום והתמדה זהו חיוך חולף בין רגע וזו נקראת גילה.

אכתוב בקצרה את לשונות השמחה ומשמעותם:

שׂשׂון
- מציין שמחה גלויה שמראה שמחתו בפועל ע''י סימנים חיצוניים שיעשה להראות את שמחת לבו הפנימית ולגלותה לחוץ ע''י מלבושי פאר וכבוד וכן ע''י משתה ושמחה ''משׂושׂ תֻפים'' או ''משׂושׂ כנור'' (ישעיה כד ח) ע''י הששון ''בתֹף וכנור יזמרו לו'' (תהלים קמט ג), כמו: ''ליהודים היתה אורה ושמחה, ושָׂשֹׂן ויקר'' (אסתר ח טז), ששון בגלוי בלבוש מלכות תכלת וחור. ''שׂשׂון ושמחה ישיגו'' (ישעיה לה י), כי השמחה תסובב לפעמים מן הששון, שהמתכוון אל השמחה להשיגה יכוון תחילה סימנים החיצוניים המרחיבים את הנפש ומעוררים השמחה כמו כנור תוף וחליל, ע''ד: ''והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''' (מ''ב ג טו), וכמו: ''ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך '' (ישעיה סב ה), וע''י הששון החיצוני תתעורר ותבוא השמחה בבתי נפש ובחדרי לבו הפנימיים.

שמחה
- מציין שמחה לבבית פנימית ונפשית. שמחה תמידית בדבר המשמח ובא בתמידות עת ייטב לבו וזמנו. ''אגילה ואשמחה'' (תהלים לא ח), אגילה בעת התחדשות הישועה ואשמחה אח''כ בתמידות. ''נגילה ונשמחה בישועתו'' (ישעיה כה ט), בתמידות. ''ישמח ישראל בעֹשיו'' (תהלים קמט ב), שמחת עולם. ''שמח לבי ויגל כבודי'' (תהלים טז ט), כי יתגבר על היצר בתמידות. ''ליהודים היתה אורה ושמחה'' (אסתר ח טז), שמחה פנימית בלבם. ''שמחו את ירושלים'' (ישעיה סו י), שמחה תמידית.

גילה
- שמחה חדשה פתאומית בדבר טוב וישועה אשר התחדש לו ברגע זה, כגון בשורה טובה או מציאה. ''אגילה ואשמחה'' אגילה בעת התחדשות הישועה. ''נגילה ונשמחה בישועתו'' בתחילה בגילה פתאומית ''בני ציון יגילו במלכם'' (תהלים קמט ב), שיראו המלוכה מחודשת תמיד בכל פעם גילה חדשה. ''שמח לבי ויגל כבודי'' כבודי הוא הנפש בהתחדש לה מדרגה פעם אחר פעם ותלך מחיל אל חיל תגיל בכל פעם גילה אחר גילה ''גילו ושמחו'' גילו על הישועה שנתחדשה עתה ''שמחו בה' וגילו צדיקים'' (תהלים לב יא), ע''י שתעמיקו להכיר נפלאותיו המתחדשות בכל פעם שתגילו בכל רגע מחדש. ''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אֹהביה'' גילו בה מעת לעת בגילה חדשה על הנסים שיתחדשו פעם אחר פעם.

דיצה
- עניין שמחה בלשון התרגום, ענינו הפך הדאבה.

חדוה
- שמחה פנימית רוחנית המתגברת על עצב החיצוני, כמ''ש: ''ואל תעצבו כי חד-ות ה' היא מעֻזכם'' (נחמיה ח י), וכן: ''עֹז וחדוה במקֹמו'' (דה''י א' טז כז).

עלז
- שמחה בפועל ע''י ריקוד ורעדה מחמת שמחה ושכרות, כמו: ''והשכרתים למען יעלֹזו'' (ירמיה נא לט), וכן: ''שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלים'' (צפניה ג יד), וכן: ''יעלזו חסידים בכבוד'' (תהלים קמט ה).

עלץ
- שמחה נפשית ורוחנית שישמח בה', כמו ''עלץ לבי בה''' (ש''א ב א), וכן: ''ויעלצו בך אֹהבי שמך'' (תהלים ה יב), ''וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים'' (תהלים סח ד). (לוקט מספר הכרמל על המלבי''ם)

אמרה כנסת ישראל: ''שׂושׂ אשׂישׂ בה''' - במידת הרחמים, ''תגל נפשי באלהי'' - במידת הדין, כמו שנאמר: ''חסד ומשפט אשירה'' (תהלים קא א). צריך להודות לה' בכל המצבים הן חסד שהוא מידת הרחמים והן משפט שהוא מידת הדין אשירה לה' כי גמל עלי.

וכיון שהזכיר גם מידת הדין תלה השמחה בנפש, כי הנפש היא מקבלת יסורים באהבה יותר מן הגוף (רד''ק).

ומכיון שעסקנו בעניין השמחה אכתוב במידה טובה זו מדברי חז''ל ובעלי המוסר.


שער השמחה

המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו בזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו וזיוו מבהיק וגופו בריא ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר: ''לב שמח ייטיב גהה'' (משלי יז כב), שמחת הלב מביאה רפואה לאדם, ומן השמחה יבוא שחוק לאדם. וכן כתוב: ''לב שמח ייטִב פנים'' (משלי טו יג).

כתב הרמב''ם: אמנם שתיית היין טוב מאוד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה: ''תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש: ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכָּר עוד'' (משלי לא ו), ועוד נאמר על היין: ''המשמח אלהים ואנשים'' (שופטים ט יג), וכתיב: ''ויין ישמח לבב אנוש'' (תהלים קד טו), שהוא משמח לב אנוש אם שותים במידה ובמשורה. כמו שאמרו חז''ל: חמרא וריחא פקחין (יומא עו:), היינו היין והריח פותחים את הלב. גם אמר הכתוב: ''כי טובים דֹדיך מיין'' (שה''ש א ב), ונאמר: ''וחכך כיין הטוב'' (שה''ש ז י). מכל אלה נדע שבח היין כשהוא כמשפט החכמים והשותים כשעור, שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל. והשותים בזמן קבוע עם אוהבים ורעים ועם חסידים וצדיקים ולא עם ערטילאים וריקים.

כי היין יוסיף חכמת עמוקים, ועץ החיים למחזיקים בה. ועוד היין יוסיף חכמת המשכיל ויכפיל שטות האויל, ויחדש אהבת אוהב ויעורר איבת האויב. ויפתח יד הנדיב ויחזק לב הכילי. וזאת מידת שותי יין: ישים היין רפואה לדאגתו ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה (אורחות צדיקים).


עבדו את ה' בשמחה

''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה'' (דברים כח מז). אומר החפץ חיים: כאשר נתבונן נראה שמרוב טרדותינו בהבלי העולם אבדנו את כח ההרגש הנטוע בנפש האדם. שכן כאשר אדם זוכה להפגש עם מלך או אישיות נכבדה אחרת, הוא מתמלא אושר ושמחה על כך. אושרו יגדל עשרות מונים אם יוודע לו שהוא נשא חן בעיני המלך וכי הדברים שאמר למלך זכו להערכה ונכתבו בציווי המלך בספר הזכרונות שלו. ברוב אושרו יפנה לכל ידידיו ויספר להם על הכבוד והערכה שזכה להם, ומרוב שמחה הוא עשוי גם לשכוח צרות שונות אשר פקדוהו.

אם כך הם פני הדברים באשר להערכה מצד מלך בשר ודם, מובן היטב מה גדול צריך להיות אושרנו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, ללמוד תורה לקיים מצוות. הרי בכל רגע שאדם לומד תורה, מקיים מצוות, מתפלל ומברך ברכות, הוא זוכה להשביע את רצונו יתברך. ואם שיחה עם מלך ב''ו שימיו קצובים גורמת לאדם שמחה גדולה, נוכל להבין בק''ו כפול ומכופל באלפי אלפים, מה גודל השמחה שצריכה לפקוד את המדבר לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא אלהי השמים והארץ והוא חי וקיים לנצח. התורה משלה לנו שהקב''ה שמח בדברינו ובמעשינו הטובים וכותבם על ספר, שנאמר: ''ויכתב ספר זכרון לפניו'' (מלאכי ג טז). פעולותינו מתפרסמות בפני ריבי רבבות מלאכים קדושים, כמבואר בזוהר הקדוש שהמלאך גבריאל עומד ומכריז בכל לילה ומפרסם את מעשי בני האדם. וביותר יש לשמוח שמחה עצומה כאשר נזכרים אנו שעל אף היותנו גושי עפר קרוצי חומר, זוכים אנו בתפילתנו לדבר עם אלהי השמים כמו המלאכים במרום.

רעיון זה נרמז בפסוק: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה'' (כח מז), ופירשו המפרשים שראוי לו לאדם להיות שמח וטוב לב מעבודת ה' יותר מרוב כל התענוגים שיש במציאות. וידוע מה שהעיד האריז''ל על עצמו שזכה לרוה''ק משום שהיה שמח בשמחת המצוה יותר משמחת גן עדן (שם עולם ח''ב פ' יא). ר' חיים ויטאל כותב: אבל השורש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצוה אל יחשוב עליו כמשא כבד וגדול וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש ובחשק גדול, כאילו נותנים לו בפועל אלף אלפי דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה, וזה סוד הפסוק: ''''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה'' (דברים כח מז).

הרמב''ם סוף ה' לולב כותב: השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי ליפרע ממנו, שנאמר: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה''.

וכמו שכתוב במדרש: למדתך תורה דרך ארץ, כשיהיה אדם עושה מצוה, יהיה עושה אותה בלב שמח (ויקרא רבה לד ט), כי עיקר שלמות המצוה כשהיא בשמחה.

ר' שמחה זיסל מקלם אומר: שעבודת ה' אמיתית מביאה בהכרח את האדם לשמחה, מקור השמחה הוא קשר לרוחניות. השמחה בעניינים הרוחניים גדולה בהרבה משמחה בענייני העולם הזה, וכבר נאמר על התורה והמצוות: ''הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונפת צופים'' (תהלים יט יא). אדם שיש לו קשר כלשהו לה', לתורתו ולעבודתו יחוש התרוממות נפש להיות טוב לב ושמח בחלקו. ובאותה מידה שישתדל לחדש ולרענן את ידיעת ה' בכל עת ובכל שעה, כך יזכה גם להתחדשות מתמדת של השמחה ויזכה לשמחה אין קץ.

עתה יובנו היטב דברי הפסוק: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'' (דברים כח מז), כלומר: אל תתמה מדוע באו עליך צרות רבות ורעות, הסיבה ברורה ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך'', אלא את עצמך עבדת. לא את ה' אלהיך אתה משרת אלא את תאותיך רצונותיך ואת כבודך, ומוסיף הפסוק ומביא אות ומופת המוכיחים ש''לא עבדת את ה' אלהיך'' אלא את עצמך, ממה שלא חשת שמחה בעבודת ה' כמוה כמאה עדים שלא היתה כאן עבודת ה' אלא עבודת עצמו. כדברי בעל ''חובות הלבבות'': עבדנו בטננו ולא בוראנו. יעזרנו ה' ויקויים בנו: ''וטהר לבנו לעבדך באמת'' ומתוך כך נזכה לשמחה אמיתית ותמידית לטוב לנו כל הימים (חכמה ומוסר).


שמחים ומשמחים

הגמ' מספרת על ר' ברוקא חוזאה שהיה מצוי בשוק בשם ''דבי לפט'' ואליהו הנביא זכור לטוב היה מצוי אצלו. שאל ר' ברוקא את אליהו: האם יש בשוק הזה אנשים המזומנים לחיי העוה''ב? א''ל אליהו: לא. בין כה וכה הראה לו אנשים שאכן הם בני העולם הבא. בנתיים הגיעו שני אחים, א''ל אליהו: גם אלו בני העוה''ב. הלך אליהם ר' ברוקא ושאל אותם: מה מעשיכם? אמרו לו: אנו בדרנים, שמחים ומשמחים בני אדם עצובים, ובנוסף לכך כשאנו רואים שיש שניים שישנה ביניהם תיגרא אנו משלימים ביניהם ע''י בדיחות שאנו מספרים להם. שהבאת שלום בין אדם לחבירו הוא אחד מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה''ז והקרן קיימת לעוה''ב (תענית כב.).


ישמח לב מבקשי ה'

''עבדו את ה' בשמחה'' (תהלים ק ב), כשאתה עומד להתפלל יהא לבך שמח שאתה עובד לאלהים שאין כיוצא בו. וזה הוא שכתוב: ''ישמח לב מבקשי ה''' (תהלים קה ג), דהיינו ששמחתו צריכה להיות על כך שהוא מבקש ה'. או בדרך זו: ''התהללו בשם קדשו'' בזה שיש לו פטרון גדול כמוהו אנו מתפארים, וממילא ''ישמח לב מבקשי ה''', מזה גופא משיגים אותה שמחה. ואפי' אלו שהם רק מבקשי ה' ועדיין לו השיגוהו, בכל זאת יש מקום שישמחו. ומדויק בזה הפסוק: ''ישמח לב מבקשי ה''' (שוחר טוב).

דוד המלך ע''ה אומר: ''עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה'' (תהלים ק ב). השמחה פירושה מצב רוח מרומם, ולא הוללות ח''ו. וככל שהאדם שמח בעבודת בוראו זה מראה על גודל תשוקתו לעובדו באמת, בבחינת ''ברוך אלהינו שבראנו לכבודו''. ובמיוחד מי שזכה להיות בן תורה ולשקוד על דלתות התורה צריך לרקוד מרוב שמחה (אור לציון).

חייב אדם לשמוח בשעת מצוה, שנאמר: ''עבדו את ה' בשמחה'' (תהלים ק ב). מסופר במסכת ברכות פ''ק שר' אלעא אמר לעולא, כשתכנס לשם תשאל בשלומו של ר' ברונא אחי במעמד כל החבורה, שאדם גדול הוא ושמח במצוות. רואים אנו מכאן מה גדולה היא חובת שמחה של מצוה. וזה רמוז במלה שמחה ר''ת שמחת מצוה חיוב היא.

''עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה'' (תהלים ק ב) - צריך לעבוד את ה' בשמחה וכל עבודות ה' יהיו בשמחה וברננה, כמו שנאמר: ''רננו צדיקים בה''' (תהלים לג א), וכן נאמר: ''שמחו בה' וגילו צדיקים'' (תהלים לב יא). ועוד כתוב: ''שש אנכי על אמרתך, כמוצא שלל רב'' (תהלים קיט קסב) - אם אני זוכה להבין תורתך, אני שמח כאדם המוצא שלל רב ושמח בו. והפסוק יובן עפ''י משל: איש עני וקשה יום שמצבו הכלכלי היה בכי רע חלם חלום. והנה בחלומו הוא רואה שבעיר הבירה מתחת לגשר מונח אוצר רב. התעורר בבוקר ונזכר בחלומו ואמר לעצמו מה לעני ולאוצר אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. בלילה השני החלום חזר על עצמו שוב אמר החלומות שוא ידברון. כשחלם בלילה השלישי אמר דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים, אך כשחלם בלילה הרביעי אמר כנראה שאין חלום זה אלא אחד משישים בנבואה אלך ואבדוק. הלך לעיר הבירה והחל מחפש תחת הגשר בדחילו ורחימו. ראהו שומר הגשר ואמר לו: מה מעשיך כאן אתה נראה כמחפש אבידה, מה אתה מחפש? סיפר לו העני את דברי החלום. צחק השומר ואמר: וכי יש ממש בדברי חלומות?! אין חלום בלא דברים בטלים, בוא ואספר לך מה אני חלמתי: והנה בחלומי בעיר פלונית ברחוב פלוני בית מס' כך וכך יש מטמון בקרקע, וכי הלכתי לחפש אחריו. כשמוע זאת העני השתומם ומיהר לביתו חפר בקרקע ומצא את המטמון והיה שש ושמח עד למאוד כמוצא שלל רב.

ואמר שלמה במשל החכמה: ''משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך'' (שה''ש א ד), שכל מה שזוכה אדם להכנס בחדרי ידיעת ה' תגדל בו השמחה, ואומר: ''ישמח ישראל בעשיו, בני ציון יגילו במלכם'' (תהלים קמט ב). ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול אמר: ''יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה''' (תהלים קד לד), כי עיקר העבודה בשמחה ולא בעצב ובדאגה, ואומר: ''ואבואה אל מזבח אלהים אל-אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי'' (תהלים מג ד), גילה אחר שמחה, ואומר: ''תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית'' (תהלים עא כג), והיינו כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה שכבר השפתים היו מתנועעות מאליהן ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחה לפניו.

אומר ר' אליהו לופיאן זצ''ל: כיצד משיגים מעלה נשגבה זו של עבודת ה' בשמחה? ההולך בדרך הישר קשור בקשר של קיימא בשרשיו של מעלה, ומכיון ששם ''עֹז וחדוה במקֹמו'' (דה''י א' טז כז), האיש הזה שרוי תמיד בשמחה. ובפרט בעת עבודתו את ה' בתורה ובתפילה ובשאר מצוות, כמו שנאמר: ''פקודי ה' ישרים משמחי לב'' (תהלים יט ט). השמחה נרכשת ע''י האמונה בהיותה מקשרת את האדם למחיצתו של הקב''ה. ומובן מאליו שכאשר אדם מאמין בה' ובוטח בו שהוא כל יכול, שוב אין לו מה לדאוג על העתיד ולהצטער על העבר. ולפיכך צדיקים הדבוקים בה' שרוים בשמחה כל ימיהם (לב אליהו).


שבח השמחה

''ושבחתי אני את השמחה'' (קהלת ח טו), שמחה של מצוה ''ולשמחה מה זֹה עושה'' (קהלת ב ב), זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך! שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש - ליצנות ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה - כגון: הכנסת כלה, שנאמר (מ''ב ג טו): ''ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''' (שבת ל:).

יהודי צריך לשמוח בעשיית המצוה כמוצא שלל רב. ובפרט בשבתות וימים טובים, שנאמר: ''והתענג על ה', ויתן לך משאלֹת לבך'' (תהלים לז ד), שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז יד): ''ושמחת בחגך '' (מגילה טז:).

וכן מובא בגמ': שמחת יו''ט מצוה היא דתניא, ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה (פסחים סח:).

ת''ר: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר: ''ושמחת בחגך'', במה משמחם? ביין. ר' יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במה? בבגדים. בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: ''וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך'' (דברים כז ז), ועכשיו שאין ביהמ''ק קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו): ''ויין ישמח לבב אנוש'' (פסחים קט.).

חכמינו ז''ל אמרו: שהקב''ה קובע שכר על השמחה שהאדם שמח בעשיית המצוה יותר מן המצוה עצמה, שהרי נאמר: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, מרֹב כל'' (דברים כח מז), יוצא לפי זה אעפ''י שהאדם מקיים את המצוה רק לא קיים אותה בשמחה ראוי הוא לעונש על כך. השמחה במצוה זה דבר שאדם מסגל לעצמו.

נאמר במדרש: אילו היה יודע ראובן שהקב''ה כותב עליו: ''וישמע ראובן ויצלהו מידם'' (בראשית לז כב), בכתיפו היה מוליכו לאביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב''ה כותב עליו: ''וראך ושמח בלבו'' (שמות ד יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה בועז יודע שהקב''ה כותב עליו: ''ותאכל ותשבע ותֹתר'' (רות ב יד), עגלים פטומים היה מאכילה.

תניא רשב''ג אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון: מילה, דכתיב: ''שׂשׂ אנכי על אמרתך, כמוצא של רב'' (תהלים קיט קסב), עדיין עושין אותה בשמחה שעושין משתה. ''למנצח על השמינית'' (תהלים יב א), נדרש על המילה שהיא בשמיני, וכן: ''ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק'' (בראשית כא ח) - ביום ה''ג מל את יצחק, דהיינו ביום השמיני למילה כמניין ה''ג = 8 (שבת קל.).

אין ראוי לשמוח בעוה''ז כי אם בעבודת השי''ת, כדברי דוד המלך ע''ה נעים זמירות ישראל: ''עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה'' (תהלים ק ב), וכן: ''רננו צדיקים בה''' (תהלים לג א), וכן: ''שמחו בה' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב'' (תהלים לב יא), מי שבוטח בה' ישמח מרוב הטוב שיבוא לו מאתו. והרנינו אחרים כל ישרי לב, היינו הרנינו אותם בבשורה טובה שאם יאחזו בדרככם גם הם יזכו בטובה (רד''ק). וכן הוא אומר: ''אור זרֻע לצדיק, ולישרי לב שמחה'' (תהלים צז יא).

לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכל העושה המצוות בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו כמשא.

שלמה המלך החכם מכל אדם אמר: ''אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך'' (משלי יג ט) - כינה נפש הצדיק לאור כי היא לקוחה ממקור האור מפני שהנפש אור שכלי שנלקח מכסא הכבוד. ובא לומר כי נפש הצדיק שמחה במעשה המצוות והיא תוספת השגה ורוה''ק. אולם נפש הרשע שכינה אותה לנר אמר ידעך - יכבה. לפי שאין הרשעים שמחים בשמחת הנפש, אלא כל שמחתם אינה אלא שמחת הגוף לפיכך תכלה שמחתם ככלות הגוף כיליון חרוץ לנפש, כשם שהנר יכלה אורו בכלות השמן והפתילה.

וכמו שאמר שלמה המלך: ''לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זֹה עושה'' (קהלת ב ב).

ההפטרה מסתיימת בנחמה, וכדי לסיים בנחמה את שבע ההפטרות מזכיר את הגאולה העתידה, ואומר: ''חסדי ה' אזכיר תהילות ה'... וינטלם וינשאם כל ימי עולם''.

אחר שסיימתי בעזרתו יתברך את נושא השמחה אפשר לומר: ''זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו'' (תהלים קיח כד). שעבודת ה' ממלאת את לבי, וכן ''אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה'' (תהלים קכו ב). זהו שאמר המשורר: ''בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחלמים'', הגאולה תהיה דומה לחלום ותבוא בפתע פתאום, כמו שנאמר: ''ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים'' (מלאכי ג א), במהרה בימינו אמן.


''ושמחת עולם על ראשם''





הפטרה לפרשת וילך - שובה ישראל


הפטרה: שובה ישראל (זו גם הפטרה למנחה לתשעה באב לספרדים ותימנים).

ספרדים: הושע פרק יד' פס' ב' - סוף, מיכה פרק ז' פס' יח' - סוף

אשכנזים: הושע פרק יד' פס' ב' - סוף, מיכה פרק ז' פס' יח' - סוף, יואל פרק ב' פס' יא' - סוף

בהפטרה מסופר: על דרישת הנביאים: הושע, מיכה ויואל מעם ישראל

לחזור בתשובה. הקשר לשבת שובה:

שבת תשובה בין כסה - ר''ה לעשור - יוה''כ.





קריאת ההפטרה



(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: (ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: (ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: (ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:

(יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: (יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: (כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:
{כאן מסיימים הספרדים}

(יא) וַיהוָה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי גָדוֹל יוֹם יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ: (יב) וְגַם עַתָּה נְאֻם יְהוָה שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד: (יג) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: (יד) מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (טו) תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: (טז) אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: (יז) בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: (יח) וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ: (יט) וַיַּעַן יְהוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם: (כ) וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת: (כא) אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת: (כב) אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם: (כג) וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: (כד) וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר: (כה) וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם: (כו) וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: (כז) וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על דרישת הנביאים: הושע, מיכה ויואל מעם ישראל לחזור בתשובה.

פונה הנביא הושע בן בארי לעם ישראל ואומר: ''שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך'' (הושע יד ב), שובו בתשובה שלמה, ומה המרחק שצריך לשוב?! ''עד ה' אלהיך''. מכיוון שכשלת בעוונך, אמנם לא חטאת במרי ובמרד, אלא נכשלת ע''י המכשילים אותך שהם מלכי שומרון. בכל זאת כשלת ונחלשת כי העוונות מחלישים את הנפש.

ומובא בילקוט שמעוני: אמרו ישראל, רבונו של עולם! ומה אתה עושה לכל עוונותינו? אמר להם: עשו תשובה והם נבלעים מן העולם. שנאמר: ''יבֻקש את עון ישראל ואיננו ואת חטֹאת יהודה ולא תמצאינה'' (ירמיהו נ כ). אמרו לו: ולהיכן אתה משליכם? אמר להם: לים, שנאמר: ''ותשליך במצלות ים כל חטאתם'' (מיכה ז יט).

''שובה ישראל עד ה''' - בעוד שהוא ה' ומתנהג במידת הרחמים. ואם חלילה לא תשובו יתנהג עמכם במידת הדין - ''אלהיך''. לכן שובו אליו שהסנגור לא יהפך לקטיגור.

דרש רבינו הקדוש: גדול כחה של תשובה שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה עד מהלך חמש מאות שנים (פסיקתא רבתי).

והנביא מלמד את עם ישראל את אופן התשובה ואומר: ''קחו עמכם דברים'', תתוודו בפה בגדר ''חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה', ואתה נשאת עון חטאתי סלה'' (תהלים לב ה). ואם תעשו תשובה מאהבה - הזדונות נהפכים לזכויות. ומבטיח הקב''ה שאם תשובו בתשובה ארפא משובתכם, ארפא אותם מהשובבות.

''ארפא משובתם'' - אמר הנביא: כך אמרה לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפ-ני כן, ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ''י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו. ואם תשובו בתשובה הקב''ה יענה אתכם אעלה ארוכה ומרפא למשובתם ולמרדם שמרדו בי עד עכשיו.

הקב''ה שלח את נביאיו להזהיר את עם ישראל שיחזרו בתשובה.

''וה' נתן קולו'' - זה קול השופר של ראש השנה. ''לפני חילו'' - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ''כי רב מאוד מחנהו'' - אלו ישראל מחנה ה' צבאות. ''כי גדול יום ה''' - זה יום הכפורים.

''וגם עתה נאֻם ה' שֻבו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד'' (יואל ב יב).

תתקבל התשובה ע''י וידוי ועזיבת החטא, שהם מעיקרי התשובה. ולאחר מכן קירעו לבבכם שהיא החרטה הגמורה על העבר הכנעה בלב. ''לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה'' (תהלים נא יט).

''אספו עם קדשו קהל'' - לכנס עצרת עם רבתי בבית ה', שבשעת הצרה יפה הכינוס.

ומניין שאין הקב''ה מואס בתפילתם של רבים?! שנאמר (איוב לו ה): ''הן אל כביר ולא ימאס'' (ברכות ח.).

קודם כל תיקעו שופר להחריד הלבבות, כמו שנאמר: ''אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו''?! (עמוס ג ו). דבר שני: צריך לצום לענות נפש. ודבר שלישי: לעצור ממלאכה. והחי יתן אל לבו לשוב מחטאותיו ועוונותיו.

''ולא יהיה בך אל זר'' - זה יצר הרע. ושב ורפא לו, ולאחר שישובו בתשובה שלימה יקבל ה' תפילתם. ''ואת הצפוני ארחיק מעליכם'' (יואל ב כ). רבותינו אומרים: זה יצר הרע שצפון בלבבו של אדם.

לעתיד לבוא יעשו הספד על יצה''ר שנהרג, וכי למה עושים הספד הרי צריך לעשות שמחה, מדוע בוכים?! אלא כדרשת רבי יהודה: (סוכה נב.)

לעתיד לבוא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכים ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?! שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם. ורשעים בוכים ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?!

ואף הקב''ה תמה עימהם, שנאמר: ''כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעֵינֵי שארית העם הזה בימים ההם, גם בעי-ני יפלא''?! (זכריה ח ו).

א''ר אסי: יצה''ר בתחילה דומה לחוט של עכביש - קורי עכביש. ולבסוף דומה כעבותות העגלה - חבל עבה שקושרין בו את הפרה למחרישה.

הנביא מיכה משבח את הקב''ה באומרו: ''מי אל כמוך'' המוחל על עוון ואינך עומד על פשע לשלם גמולו בראשו. ואף שהקב''ה כועס לא מחזיק לעד אפו, ''כי חפץ חסד הוא''.

ואמרו חז''ל: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: ''נשא עון ועבר על פשע'' (מיכה ז יח). וכאילו משליך חטאתם במצולות ים שאינם נראים, מעביר ראשון ראשון.

''תתן אמת ליעקב'' - האמת דבריך שהבטחת ליעקב ''כי לא אעזבך''.

''חסד לאברהם'' - אשר ציוה לבניו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

''אשר נשבעת'' - בעקידת יצחק ''בי נשבעתי נאֻם ה', כי יען אשר עשית... וירש זרעך את שער איביו'' (בראשית כב טז).

אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: ''עֹברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו'' (תהלים פד ז).

''עֹברי'' - אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב''ה.

''בעמק'' - שמעמיקין להם גיהנם.

''הבכא'' - שבוכין ומורידין דמעות.

''מעין ישיתוהו'' - כמעיין של שיתין.


עשרת ימי תשובה

באהבת ה' את עמו, כי חפץ חסד הוא, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה. להיטיב לו באחריתו, לכן ממתין הוא ומצפה לתשובת החוטאים. וברוב רחמיו קבע לנו ימים מיוחדים להיות קרוב ֻאלינו לקבל תשובתנו מיד, כמו שנאמר: ''דרשו ה' בהמצאו, קראהו בהיותו קרוב'' (ישעיה נה ו). ואמרו חז''ל: למדנו, שהקב''ה פעמים הוא מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב, ומתי הוא מצוי וקרוב?! בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ולכן, אעפ''י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר''ה ויוה''כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד.

''ה' אורי'' - בר''ה, שאז מתגדל אור ה' בעולם.

''וישעי'' - ביוה''כ, שאז נתקן ונתכפר העולם והאדם.


אמרו חכמים במעלת התשובה

* מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין (ברכות לד).

* לא דיין לבעלי תשובה שמוחלים להם, אלא שקוראין אותן רבי.

* גדולה תשובה מאהבה, שזדונות נעשין לו כזכויות (יומא פו).

* גדולה תשובה, שמקרעת גזר דינו של אדם (ר''ה יז).

* גדולה תשובה, שמגיעה עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד ב): ''שובה ישראל עד ה' אלהיך'' (יומא).

* גדולה תשובה, יותר מן הצדקה.

* גדולה תשובה, יותר מן התפילה.

* גדולה תשובה, שמארכת שנותיו של אדם.

* גדולה תשובה, שמביאה את הגאולה.

* גדולה תשובה, שמביאה רפאות לעולם (יומא פז).

* גדולה תשובה, שמקרבת רחוקים.

* גדולה תשובה, שקדמה לבריאת העולם.

* גדולה תשובה, שאפילו יחיד שעשאה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר: ''ארפא משובתם (של צבור) כי שב אפי ממנו'' (מהיחיד).

* שערי תפילה, פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים (דברים רבה ב).

* שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואחד מהם התשובה (פסחים נד).

* אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום רשע, שנאמר (יחזקאל לג יב): ''ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'' (קדושין מ:).

* כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עוונותיו (ברכות יב).

* אמר הקב''ה: פתחו לי פתח אחד כחודה של מחט, אמנם קטן אך חזק כפלדה ואינו נסתם לעולם. וכן כשם שהמחט דוקרת כך התשובה צריכה להיות ע''י חרטה שתחדור לחדרי לבו, ואני פותח לכם פתחים כפתחו של אולם שיהיו עגלות וקרונות נכנסות דרך שם.


אדם הראשון עשה תשובה

''מזמור שיר ליום השבת'' - א''ר לוי: המזמור הזה אדם הראשון אמרו.

''ויצא קין מלפני ה''' (בראשית ד טז) - יצא שמח. פגש אדה''ר את קין, אמר לו: מה נעשה בדינך? א''ל: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדה''ר מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ולא הייתי יודע? מיד עמד אדה''ר ואמר: ''מזמור שיר ליום השבת'' (תהלים צב א).

אדם הראשון וקין שניהם חטאו ונטרדו מן העולם בעבור החטא, ובפגשו שואלו: מה נעשה בדינך? אדה''ר ידע שרשי הבריאה מסוף העולם ועד סופו, לא מצא תקנה לחטא ופגם שכבר נעשה, א''ל קין: עשיתי תשובה ונתפשרתי. ראה אדה''ר שיש מציאות של תשובה שבעולם הזה אין לה שום מקום. ומתוך התפעלות אמר: ''מזמור שיר ליום השבת''.

אדה''ר חסיד גדול היה, כיוון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלושים שנה.

שאלו לחכמה, חוטא מה עונשו? אמרה להם: חטאים תרדוף רעה.

שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב''ה, חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו.

הה''ד: ''טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך'' (תהלים כה ח). שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה.


מורא שמים

תנו רבנן: כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני - לעולם חשוב. פטיש החזק - המפוצץ. מפני מה אתה בוכה?

אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר. שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם. ואם אוסרני - חובש אותי בבית האסורים, אין איסורו איסור עולם. ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם. ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ''כ הייתי בוכה - מאימת משפטו אם לדין מוליכין אותי לפניו. ועכשיו כשמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. שאם כועס עלי כעסו כעס עולם. ואם אוסרני איסורו איסור עולם. ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם. ואיני יכול לפייסו בדברים, ולא לשחדו בממון. ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן, ואחת של גיהנם. ואיני יודע באיזו מוליכין אותי ולא אבכה?!

אמרו לו: רבינו ברכינו! אמר להם: ''יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם''. אמרו לו תלמידיו: עד כאן - כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם?! אמר להם: ולואי - שיהא כמורא בשר ודם שאם כן תחדלו מעבירות הרבה. תדעו! כשאדם עובר עבירה - בסתר ממורא הבריות ויודע שהכל הוא גלוי להקב''ה ואינו מניח בכך, אומר שלא יראני אדם.

בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה - טומאת אהל המת בכל הבית. והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא - אלי ללוותי. (ע''כ לשון הגמ' במסכת ברכות דף כח: עפ''י רש''י)

ועד כמה הפליגו חז''ל במעלתו של רבי יוחנן בן זכאי אפשר לראות בגמ' מסכת בבא בתרא דף קלד.

תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן.

שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו - אלא שעוון הדור גורם ואין הדור ראוי לכך.

שלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון. עשרים בנוניים.

גדול שבכולם - יונתן בן עוזיאל. קטן שבכולם - רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות - הלכה למשה מסיני.

אגדות - כגון מדרש תנחומא, בראשית רבה ויקרא רבה. דקדוקי תורה. וקלין וחמורין - שאדם דן מעצמו, וגזרות שוות. ותקופות - מולד הלבנה. וגמטריאות. ומשלות כובסים, ומשלות שועלים. שיחת שדים - להשביעם לעשות קמיע לרפואה. ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת - להשביעם. ודבר גדול ודבר קטן. דבר גדול מעשה מרכבה - שביחזקאל. ודבר קטן הויות אביי ורבא. לקיים מה שנאמר: ''להנחיל אֹהבי יש - יש בגימטריא = 310 עולמות, ואצרתיהם אמלא'' (משלי ח כא). וכל כך למה? כי אוצרותיהם מלאים כל טוב דברי תורה וחכמה.


שובו בנים שובבים

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס - מעין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים, הוא מקום בערבות שהנשמות של צדיקים צרורות בו. עלו לרקיע על ידי שם המפורש.

ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחֵר ורבי עקיבא.

אמר להם ר''ע: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור מבהיק כמים צלולים הזהרו שאל תאמרו מים מים - יש כאן איך נלך. משום שנאמר: ''דֹבר שקרים, לא יכון לנגד עיני'' (תהלים קא ז).

(שמעון) בן עזאי הציץ לצד השכינה, כלומר הוסיף להזכיר בשמות כדי להביט באספקלריא מאירה ומת. עליו הכתוב אומר: ''יקר בעיני ה', המותה לחסידיו'' (תהלים קטז טו). ''משמת בן עזאי בטלו השקדנים''. הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור בגיל צעיר ועדיין לא הוסמך להקרא רבי ואעפ''כ אי אפשר שלא ימות משום שנאמר: ''כי לא יראני האדם וחי'' (שמות לג כ).

(שמעון) בן זומא ''הציץ ונפגע'' - נטרפה דעתו. ועליו הכתוב אומר: ''דבש מצאת אכל דיֶך, פן תשבענו והקאתו'' (משלי כה טז). גם הוא לא בא לכלל סמיכה כבן עזאי.

אחֵר - אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות - דיבר כלפי מעלה, כפר והאמין בשתי רשויות, יצא לתרבות רעה ונהפך למין.

בזמן גזירות אדריאנוס קיסר רומי שחיק עצמות ראה אלישע את לשונו של רבי חוצפית התורגמן מעשרה הרוגי מלכות נגררת בידי חזיר ואמר בתמיהה: ''פה שהפיק מרגליות ילחך עפר - זו תורה וזו שכרה''?! ולא האמין בשכר ועונש (קדושין לט:).

וכן ראה אדם אחד שקיים מצוות שילוח הקן ושילח את האם כמו שכתוב: ''שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך'' (דברים כב ז), וכשירד מהעץ נפל ומת. אמר: היכן מה שכתוב בתורה: ''למען ייטב לך והארכת ימים'' היכן טובתו ואריכות ימיו של זה שקיים את המצוה?!

חיזוק נוסף לכפירתו מצא אלישע בראותו את לשונו של רבי יהודה הנחתום נתונה בפי כלב.

רבי עקיבא בן יוסף יצא בשלום.

אחֵר - אלישע בן אבויה ''קיצץ בנטיעות'' - קלקל ועיוות כשנכנס לפרדס ומקצץ בנטיעות. עליו הכתוב אומר: ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'' (קהלת ה ה).

מה ראה? ראה מטטרון שניתן לו רשות שעה אחת ביום לשבת ולכתוב זכויותיהם של ישראל. אמר: ידוע שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף - שבכל צידיהם יש להם פנים, ולא עיפות. שמא חס ושלום שתי רשויות יש בשמים.

מיד הוציאו את מטטרון והכוהו שישים פולסי דנורא, להודיע שאין לו יכולת יותר מאחֵר. ולהודיע לאלישע שיש למטטרון אדון מעליו. אמרו לו: מדוע כשראית אותו לו קמת מפניו? הרי ניתנה לו רשות למחוק זכויות של אחר.

''את ה' אלהיך תירא'' (דברים), שמעון העמסוני נחמיה העמסוני דרש כל מקום שכתוב בתורה ''את'' בא לרבות כשהגיע לפסוק: ''את ה' אלהיך תירא'' פרש, אמר את מי אפשר לרבות חוץ מה'. עד שבא רבי עקיבא ופירש: ''את ה' אלהיך תירא'' לרבות תלמידי חכמים. מהיכן בא ר''ע? הוא בא מהשמים ע''י שעלו לרקיע ע''י שם המפורש ועי''ז נכנסו לפרד''ס וכשראה אותם המלאך מטטרון ולא קם בפניהם נענש מכאן למד ר''ע ''את'' לרבות תלמידי חכמים (נמסר ע''י אחי הרב אהרן מפי הגרע''י).

יצתה בת קול מבית קודש הקדשים ואמרה: ''שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה אחֵר''. שידע כבודי (היה תנא בדור השלישי) - שהרי כל חכמי ישראל היו לפניו כקליפת השום, ומרד בי.

ובירושלמי מפרש למה אירע לו כך. שאלישע היה עולה לבית המדרש והיה רואה את התלמידים יושבים לפני הרבנים ועוסקים בתורה הקדושה. היה מתגרה בהם והיה אומר: מה אלו עושים כאן מה תכלית יש לישיבתכם בבית המדרש? מוטב שתעסקו בישובו של עולם! והיה משכנע אותם לעזוב את ספסלי הלימודים ולצאת לעבוד, וכך השפיע עליהם ורבים הוקירו רגליהם מבית המדרש והלכו לעסוק בישובו של עולם דהיינו יצאו לעבוד.

אמר: הואיל ונטרד אותו אדם - אחֵר מהעולם ההוא יצא ויהנה מהעולם הזה. יצא אחֵר לתרבות רעה - חזר בשאלה. מצא פרוצה תבע אותה לעבירה, אמרה לו: וכי אתה לא אלישע בן אבויה ששמך יצא בכל הארץ? עקר צנון מהערוגה בשבת ונתן לה, אמרה: אחֵר הוא.

שאל אחֵר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה. א''ל: מה פרוש הכתוב: ''גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים''? (קהלת ז יד), אמר לו: כל מה שברא הקב''ה בעולמו ברא כנגדו.

ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות. א''ל: ר''ע רבך לא אמר כך. אלא, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם.

זכה - צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב - רשע נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם.

שאל אחֵר את רבי מאיר בעל הנס לא -חר שיצא לתרבות רעה. מה פרוש הכתוב: ''לא יערכנה זהב וזכוכית, ותמורתה כלי פז''? (איוב כח יז), אמר לו: דברי תורה שקשה לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ע''י עמלה של תורה, ע''י מ''ח דברים נקנית התורה. ונוחין לאבדן - ע''י שכחה, ככלי זכוכית - הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. א''ל: האלהים - לשון שבועה, אפילו ככלי חרס שאין לו תקנה אחר שבירתו אבל ר''ע רבך לא אמר כך. אלא! מה כלי זהב וכלי זכוכית הללו אעפ''י שנשתברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אעפ''י שסרח יש לו תקנה.

אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: והלא כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחֵר. שגלוי וידוע לפניו שאינו חוזר בתשובה שלימה לעולם.

תנו רבנן: מעשה באחֵר - אלישע בן אבויה, שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה ר''מ תלמידו מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו, כיון שהגיע לתחום שבת אמר לו: מאיר! חזור לאחריך אל תוסיף ללוותני שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת אלפיים אמה. א''ל: אף אתה חזור בך! א''ל: ולא כבר אמרתי לך שמעתי בת קול מכריזה מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחֵר.

אילץ אותו להיכנס לבית המדרש. הלך אחֵר לבדוק בתשב''ר מפני שר''מ היה מפציר בו לחזור בתשובה והוא לא היה חפץ.

א''ל לתינוק של בית רבן: פסוק לי פסוקך! אמר לו: ''אין שלום אמר ה' לרשעים'' (ישעיה מח כב). וזה היה רמז ברור לאלישע.

לקח אותו לבית הכנסת אחר, א''ל לתינוק: פסוק לי פסוקך! אמר לו: ''כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית, נכתם עונך לפני'' (ירמיה ב כב). פסוק זה מתיחס לתשובה שאינה מועילה.

לקח אותו לבית הכנסת אחר, א''ל לתשב''ר: פסוק לי פסוקך! אמר לו: ''ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי'' (ירמיה ד ל).

לקח אותו לבית הכנסת אחר, עד שלקחו לשלושה עשר בתי כנסיות, כולם פסקו לו בצורה זו.

לאחרון אמר לו: פסוק לי פסוקך! אמר לו: ''ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חֻקי'' (תהלים נ טז). אותו תלמיד היה מגמגם בלשונו נשמע כמו שאומר לו ולאלישע אמר אלהים. אלישע נפגע מאוד והתבטא בחמת זעם אילו היה סכין בידי הייתי קורע אותו לגזרים.

כשמת אחֵר אמרו - ברקיע, לא נדון אותו ולא יבוא לעולם הבא.

לא נדון משום שעסק בתורה, כל חכמי ישראל היו לפניו כקליפת השום. ולא יבוא לעולם הבא משום שחטא.

אמר ר''מ: מוטב שידונו אותו ויבוא לעולם הבא, מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כלומר: ידין אותו הקב''ה באש יוקדת מעלה עשן כדי שיתכפרו לו עוונותיו ויזכה לעוה''ב, וכיון שהגיע ר''מ למות ביקש רחמים על זה וקיבל ה' תפילתו. כעבור כמאה וחמישים שנה מת ר''מ עלה עשן מקברו של אחר.

בירושלמי (חגיגה פרק ב) מסופר: כשנטה אלישע בן אבויה למות כשהיה על ערש דוי, בא רבי מאיר לבקרו והפציר בו וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אמר לו אלישע: ואם אשוב האם יקבלוני, האם תתקבל תשובתי?

אמר לו רבי מאיר, כתוב: ''תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם'' (תהלים צ ג), עד דכדוכה של נפש מקבלים בתשובה, באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת. והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי. וכיון שקברוהו באה האש לשרוף את קברו. באו ואמרו לרבי מאיר קבר רבך נשרף. יצא ופרש טליתו על הקבר וקרא עליו את הפסוק: ''ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי'' (רות ג יג), כביכול אם לא יקבלוהו בשמים בגן עדן יכניסו רבי מאיר.

בתו של אחֵר באה לפני רבי יהודה הנשיא, אמרה לו: רבי פרנסני! יתומה אני! אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בתו של אחֵר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם והרי כתוב: ''לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו'' (איוב יח יט), אמרה לו: רבי זכור לתורתו - לפני שחזר בשאלה ופקר ואל תזכור מעשיו אחר שפקר! מיד ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי - על שהעז לדבר עליו. בכה ואמר רבי ומה למתגנין בתורה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה.

אמר רבי יוחנן: וכי זו גבורה לשרוף רבו באש, תלמיד אחד היה בינינו אחד מחכמי בית מדרשינו חטא ונכשל ויצא לתרבות רעה ואין כח בין כולנו, אין בנו זכות לפני הקב''ה להצילו מדינה של גיהנם ולהביאו לעולם הבא. אם אוחז אני בידו להביאו לעולם הבא מי יקחנו מידי? אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כאשר מת ר' יוחנן פסק העשן מקברו של אחֵר.

אמר עליו (על רבי יוחנן) אותו ספדן אפילו שומר הפתח של גיהנם לא עמד לפניך רבינו, בבואך להוציא אחֵר משם.

ורבי מאיר כיצד למד תורה מפיו של אחֵר? והרי אמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: מה פרוש הפסוק: ''כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא'' (מלאכי ב ז). אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

אמר ריש לקיש: ר''מ מצא פסוק ודרש ''הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי'' (משלי כב יז). לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, משמע שיש לך לקבל תורתו ולא דעתו.

בארץ ישראל פירשו: רבי מאיר מצא תמר אכל את הפרי החיצון וזרק את הגרעין החוצה - למד תורה מפיהו אך לא קיבל דעותיו והשקפותיו.

דרש רבא: מה פרוש הפסוק: ''אל גנת אגוז ירדתי לראות באִבֵּי הנחל'' (שיר השירים ו יא).

למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך מה אגוז זה אעפ''י שמלוכלך בטיט ובצואה, אין מה שבתוכו נמאס. אף תלמיד חכם אעפ''י שסרח, אין תורתו נמאסת.

פגש רבה בר שילא את אליהו הנביא. א''ל: מה עושה הקב''ה? א''ל: אומר שמועות מפי כל החכמים ומפי רבי מאיר בעל הנס לא אומר. א''ל: מדוע? משום שלמד תורה מפי אחֵר. א''ל: למה לא משמיע דבריו הרי ר''מ רימון מצא - את אלישע, תוכו אכל - תורתו, קליפתו זרק - דעותיו והשקפותיו. א''ל: עכשיו אמר מאיר בני כך הוא אומר.

תנן: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא.

שלושה מלכים: ירבעם בן נבט, אחאב מלך ישראל ומנשה בן חזקיהו מלך יהודה.

ארבעה הדיוטות: בלעם בן בעור, דואג האדומי, אחיתופל יועצו הראשי של דוד המלך וגיחזי משרתו של אלישע הנביא. אעפ''י שגדולים וחכמים היו. אנו מה יהא עלינו? א''ל: רשעים היו מימיהם, טינה היתה בלבם.

אחֵר מפני מה בא לידי כך ולא הגינה תורתו עליו, הרי התורה מגנא ומצלא? זמר יווני לא פסק מפיו, לא פסק מביתו. והיה לו להניח בשביל חורבן הבית.

רבי נתן אומר: כשהיתה אמו מעוברת ממנו עברה לפני עבודה זרה והריחה מאותו המין ואכלה, והיה אותו המין מפעפע בגופה כארס של עכנא.

אמרו עליו על אחֵר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין (ביאליק, אחד העם, שלום עליכם) נושרין מחיקו - קודם שהפקיר עצמו לתרבות רעה (מסכת חגיגה דף יד: טו.:).

שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחֵר. בירושלמי מפרש למה אירע לו כך.

מה פרוש הפסוק: ''טוב אחרית דבר מראשיתו'' (קהלת ז ח), ר''מ דרש לאדם שהוליד בנים בילדותו ומתו, ובזקנותו הוליד ונתקיימו. ואמר לו: רבי עקיבא רבך לא כך דרש. אלא טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו.

ובי היה המעשה - אבויה אבי היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למול אותי ולהכניסני בבריתו של אברהם אבינו, ערך סעודה כסעודת שלמה בשעתו. קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע במקום אחר. כשהיו אוכלים ושותים שרים מטפחים ורוקדים. אמרו: עד שאלו עוסקים בשלהם נעסוק בשלנו. ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. נבהל אבויה אבי למראה האש אמר להם אבויה אבי, גבירותי! מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו ח''ו אלא יושבים היינו וחוזרים דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, לא באש ניתנו?!

אמר: הואיל וכך כחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו.

(ישנם עוד סיבות פזורות בחז''ל ואכמ''ל)


גודל התוכחה

''ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו'' (בראשית מה ג).

אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

בלעם חכם של אומות ולא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, שנאמר: ''ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא'' (במדבר כב ל).

יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה''ד: ''ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו'' (בראשית מה ג).

לכשיבוא הקב''ה ויוכיח את כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה.

ואם כלפי בשר ודם ובנסיבות כאלה, כך - כמה נורא יום הדין והתוכחה כשהאדם יופיע לפני מלך מלכי המלכים והוא יוכיחו על מעשיו, ולא על מעשה אחד בלבד כי אם על כל מעשיו במשך כל ימי חייו, ועוד שאין לו שום פתחון פה לפניו ושום תקוה וניחום.

כמה איומה תהיה הבושה והבהלה מלפני הקב''ה מיום הדין בלבד. מעצם הופעתו לפניו ומעצם הכרתו כמה חטא לפניו ופשע כנגדו. ולב יודע מרת נפשו כמה הוסיף פשע ורשע לאין חוק. אין לתאר ואין לשער כמה נורא ואיום הוא היום הזה, ואולי קשה הוא מיום הדין עצמו.


מעלת התשובה

ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאוד עונשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו. ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה. והוא עומד במרדו והנו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה על כן רעתו רבה (שערי תשובה).

וכן כתב בספר ראשית חכמה, וכיון שמעלת התשובה גדולה כ''כ לכפר על כל מה שעשה האדם וכו' אין מן הראוי שיתרשל האדם מלשוב בתשובה, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, והפתח פתוח לעולם. ומי שאינו שב עונשו גדול בעוה''ב.

וחובה קדושה מוטלת על כל איש אשר רוח אלהים בו ללמוד בימים קדושים אלו את הספר הנודע בשערים ''שערי תשובה'' לרבינו יונה מגירונדי. ודבר בעתו מה טוב.


''טוב אחרית דבר מראשיתו''





הפטרה ליום א דר''ח - ויהי איש אחד


ההפטרה: ''ויהי איש אחד'' שמואל א' פרק א' פרק ב' פס' א - י'

בהפטרה מסופר: שה' פקד את חנה בראש השנה בבן זכר.

ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים: וה' סגר רחמה: כי סגר ה' בעד

רחמה..... ונתתה לאמתך זרע אנשים. וידע אלקנה את חנה אשתו

ויזכרה ה': ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן, ותקרא את שמו

שמואל כי מה' שאלתיו..... עד עקרה ילדה שבעה. בפרשה מסופר: שה' פקד את שרה בראש השנה בבן זכר.

וה' פקד את שרה. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו. ויקרא

אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק:

ואברהם בן מאת שנה, בהולד לו את יצחק בנו:





קריאת ההפטרה



{א} וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי: {ב} וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: {ג} וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיהוָה: {ד} וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: {ה} וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ: {ו} וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ: {ז} וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל: {ח} וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים: {ט} וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה: {י} וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה: {יא} וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: {יב} וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: {יג} וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: {יד} וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ: {טו} וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה: {טז} אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה: {יז} וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ: {יח} וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד: {יט} וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה: {כ} וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו: {כא} וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ: {כב} וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם: {כג} וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ: {כד} וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר: {כה} וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי: {כו} וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה: {כז} אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: {כח} וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה: ב {א} וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: {ב} אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: {ג} אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: {ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: {ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: {ו} יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: {ז} יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: {י} יְהוָה יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו (עלו) עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:





הפטרה ופשרה


* החפץ חיים: טעם למה תקנו חז''ל שביום ראשון של ר''ה קוראים בתורה ''וה' פקד את שרה'', שרה נתברכה בבן זכר אחר תשעים שנות עקרות - כדי שנשאב מכך עידוד, אעפ''י שעברה שנה גדושה בצרות אחר תכלה שנה וקללותיה אנו תקוה שתחל שנה וברכותיה.

* הצדיק ר' דוד מללוב: טעם שבפרשה זו מסופר על ישמעאל ''כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם'' ישמעאל נידון עפ''י מעשיו בהווה ולא בעתיד, שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבש''ע! מי שעתיד זרעו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? השיבם הקב''ה: עכשיו מה הוא (ישמעאל) צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם הקב''ה: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו - כך אנו מבקשים מהקב''ה שידון אותנו לפי מעשינו בר''ה ''באשר הוא שם'' שאז אנו נקיים מחטא, ולא יקבל טענת המקטרגים שחזקה שנחזור לסורינו, מדוע יגרע חלקינו מישמעאל שדנו אותו ''באשר הוא שם''.

* שלמי חגיגה דף רעב: אנו מתפללים אל ה' כשם שפקד את שרה וחנה בר''ה כן יפקוד אותנו ויזכר זכרוננו לחיים טובים.




הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שה' פקד את חנה בראש השנה בבן זכר.

אלקנה היה נביא ''אפרתי'' איש גדול וחשוב, שר ונכבד. ''מן הרמתיים'' מבני אדם העומדים ברומו של עולם. הנהיג את עם ישראל ורומם קרנם בתקופה שבין תקופת השופטים לתקופת המלכים. היה דומה לאברהם בצדקו ובהחזרת העם בתשובה, הקנה לה' שמים וארץ. עליו אמר הקב''ה: ''זכאי אותו האיש שישאר בגללו העולם על מקומו''. היה לוי וגר בהר אפרים אחת מתוך מ''ח ערי הלויים.

ולו שתי נשים שם האחת חנה, שהיתה נביאה היתה אחת משבע נביאות. חנה היתה אשת נעוריו ואותה אהב יותר מפנינה, שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה. וכעבור עשר שנים כאשר ראתה חנה כי עקרה היא, יעצה לו לקחת את פנינה לאשה אולי תזכה לבנים בשכר זה כמו שעשתה שרה לאברהם עם הגר. ולמה נקראת פנינה? שפנתה מדרך רעה לדרך טובה.

ומכיון שהקב''ה מתאוה לתפילתם של צדיקים עשה את האמהות עקרות כדי שירבו בתפילה לפניו, וכן חנה ה' סגר בעד רחמה בדרך נס, שלא היתה עקרה בטבעה, עד עקרה - עקרה לנצח לעד, אלא ה' סגר רחמה י''ט שנים, מכיון שה' מתאוה לתפילתם של צדיקים. וחנה נדרה בעת צרתה ובקשה מה' ''זרע אנשים'' - גבר בגוברין. זרע שמובלע בין אנשים לא ארוך ולא גוץ לא רזה ולא שמן ולא לבן יותר מדאי ולא חכם יותר מדאי כדי שלא תשלוט בו עין הרע ולא טיפש. אדם שיהיה חשוב לימנות בין אנשים. שיהיה בלי מום שיהיה ראוי לעמוד בהיכל מלך. בנים זכרים בני קיימא, בנים חכמים ונבונים, בן שיזכה למשוח שני מלכים בשמן המשחה והם שאול ודוד המלך. בן שיהיה שקול כנגד שני אנשים שהם משה ואהרן, וכמו שכתוב: ''משה ואהרן בכהניו ושמואל בקֹראי שמו'' (תהלים צט ו).

ותדור נדר ותאמר: ה' ''צבאות''. אמר ר' אלעזר: מיום שברא הקב''ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב''ה ''צבאות'' עד שבאת חנה וקראתו ''צבאות'' ואמרה לפניו: רבונו של עולם! מכל ''צבאי צבאות'' שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? אעפ''י שאיני ראויה, מכל מקום בעיניך דבר קטן הוא (ברכות לא:). רבונו של עולם! אתה מושל בכל ולך צבא השמים והארץ.

צבא השמים - המלאכים, אינם אוכלים ושותים אינם יולדים ואף אינם מתים אלא חיים הם לעולם.

ואילו צבא הארץ - בני האדם, אוכלים ושותים יולדים ואף מתים בבוא זמנם. ואני לאיזה צבא שייכת? אם לצבא השמים שאינם אוכלים ושותים ואינם יולדים אך גם אינם מתים שלא אמות לעולם. ואם לצבא הארץ שאוכלים ושותים תן לי ילדים כמו לכל הנשים. ותדור נדר ותאמר..... אם ראֹה תראה בעֹני ''אמתך'', וזכרתני ולא תשכח את ''אמתך'' ונתת ''לאמתך'' זרע אנשים. הגמ' במסכת ברכות (לא:) אומרת. אמרה חנה לפני הקב''ה: רבונו של עולם! שלושה בדקי מיתה בראת באשה, היינו דברים שהאשה נבדקת בהם בשעת הסכנה שאם ימצא בה אחד מהם תמות, כמובא בפרק ''במה מדליקין'' על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וכי עברתי על אחת מהן? כיון שהעוברת עליהן באה לידי מיתה, הרי השומרת עליהן ראויה לחיים.

''ויזכרה ה''' - ה' זכר תפילתה ודמעותיה, ושערי דמעה לא ננעלו.

ואמרו חז''ל: בראש השנה נפקדה חנה (ראש השנה יא.), והיתה בת ק''ל. ותקרא שמו שמואל שאול מאל, וזה שאמרה: ''כי מה' שאלתיו''.

ומובא במדרש שמואל: בכל יום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת: ''עתיד צדיק אחד לעמוד ושמואל שמו'' וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה קוראת שמו ''שמואל'' וכיון שראו את מעשיו אמרו אין זה שמואל, וכיון שנולד בנה של חנה וראו את מעשיו אמרו: כמדומין אנו שזה הוא. וזה מה שאמר לה אלקנה: ''יקם ה' את דברו'' של הבת קול שיופיע צדיק גדול בעולם. ולמה היתה הבת קול מפוצצת? אלא רצה הקב''ה לחזק את לב ישראל בתקופה הקשה ההיא, שהרי שמשון הצדיק והגיבור מת בידי הפלשתים, ובני עלי הכהן לא הנהיגו את העם ורוח העם נשברה והיתה בשפל המדרגה, לכן רצה הקב''ה לעודד את העם ולהפיח בהם רוח תושיה ובישר להם שעתיד צדיק אחד לעמוד בראש העם והוא ידריכם וינהלם על מי מנוחות.

חנה התפללה בבית ה', והיא מרת נפש. ועליה נאמר: ''לב יודע מרת נפשו'' (משלי יד י), ''ותתפלל על ה''' השליכה כל יהבה על ה' והתפללה בכוונה שלימה מתוך כובד ראש. ובכֹה תבכה, והיה כי הרבתה להתפלל, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, לכן עלי הכהן חשב שהיא שכורה ששתתה הרבה יין ולכן גער בה, עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעלייך. והטעם שחשבה עלי לשכורה, שאמרו חז''ל (ברכות לא:): ''וחנה היא מדברת על לבה'' על עסקי לבה. וכך אמרה לפניו: רבונו של עולם! כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עיניים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך, דדים להניק בהם. דדים הללו שנתת על לבי, למה? לא להניק בהן?! תן לי בן והניק בהן! עלי לא שמע קולה, אלא בשעת דיבורה היתה עושה תנועות ורמזה על לבה, מקום הדדים. והיה נראה הדבר משונה בעיני עלי הכהן ולכן חשבה לשכורה. חנה נפגעה מאוד וענתה לעלי הכהן, לא אדוני! איני שכורה יין ושכר לא שתיתי, מתפללת אני אל ה' ושופכת את לבי לפניו מרוב צער שאין לי בן ככל הנשים. ראה עלי שאכן היא צדקת כשרה ולא שכורה והתחרט שפגע בה, ולכן ניחם אותה והבטיח לה בן. לכי לשלום! ואלהי ישראל ימלא שאלתך ובקשתך ממנו. ובראש השנה לשנה האחרת נולד שמואל.

ואמרו חז''ל (ברכות לא.): כמה הלכות גדולות אפשר ללמוד מן הפסוקים האלה: ''וחנה היא מדברת על לבה'' - מכאן למתפלל צריך שיכוין את לבו. ''רק שפתיה נעות'' מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. ''וקולה לא ישמע'' - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו. ''ויחשביה עלי לשכורה'' - מכאן ששכור אסור להתפלל.

את תודתה לה' הביעה בתפילה נרגשת ''תפלת חנה'' כולה שבח והודיה להשם יתברך.



פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על בשורת המלאכים לאברהם שיולד לשרה בן, וקיום ההבטחה.

כשבאו המלאכים אצל שרה כתוב שם: ''שוב אשוב אליך'' (בראשית יח י).

המלאך מיכאל שרט לו שריטה על הכותל ואמר לו: לכשתגיע החמה לכאן תהי נפקדת. וכיון שהגיעה החמה נפקדה שרה, שנאמר: ''וה' פקד את שרה'' (בראשית כא א).

רבותינו אמרו: שנתיאשה מן הבנים, אמר הקב''ה: הריני מודיעה שתבנה. והיו הנשים מבישות את שרה וקוראות אותה עקרה.

''הניקה בנים שרה''. בנים לשון רבים, הביאו השרות בניהן עמהן והניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק.

''וה' פקד את שרה כאשר אמר''. בראש השנה נפקדה שרה אמנו ונולד יצחק בפסח. וארבע עקרות נפקדו בראש השנה, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל וחנה.

''וה' פקד את שרה''. מה זכר ה' לשרה, שבעבור זה נתן לה הריון? יש לומר מכיון ששרה היתה הגבירה בבית אברהם והיתה מוכנה לוותר על כבודה ולהכניס שפחתה לביתה כדי שתקוים הבטחתו של הקב''ה לאברהם שיהיה לו זרע ''לזרעך אתן את הארץ הזאת'' (בראשית יב ז).

''וה' פקד את שרה''

הוא ובית דינו, שלמדו עליה סנגוריא ואמרו אם לא תתן לה עתה בן אם כן תאחר את הקץ, שגזרת ''ועבדום וענו אותם, ארבע מאות שנה'' (בראשית טו יג), משיהיה לו זרע, והוא בן מאה עתה וצריך שיתחיל מעתה.

''וה' פקד את שרה'' אף כל עקרות פקד עמה. (פ' חיי שרה משלימה פ' זו)


''ברוך מקיים הבטחתו''





הפטרה ליום ב' דר''ה - כה אמר ה'


ההפטרה: ''כה אמר ה'' ירמיהו פרק לא' פס' א' - יט'

בהפטרה מסופר
: שה' יזכור את עם ישראל לטובה.

כה אמר ה' מצא חן במדבר. ואהבת עולם אהבתיך. רנו ליעקב שמחה. כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא: ועמי את טובי ישבעו. הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה':

הקשר לראש השנה
: אנו תוקעים בשופר, שה' יזכרנו לטובה.

אמר הקב''ה: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

אמר הקב''ה: אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות.

מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם.

זכרונות - כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה, ובמה - בשופר (מסכת ר''ה).

מלכויות תחילה, ואחר כך זכרונות ושופרות. המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים, כדי שיזכור לך, ובמה - בשופר של חירות, וה' אלהים בשופר יתקע (ילקוט שמעוני).





קריאת ההפטרה



{א} כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: {ב} מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: {ג} עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: {ד} עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: {ה} כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ: {ו} כִּי כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: {ז} הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: {ח} בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: {ט} שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: {י} כִּי פָדָה יְהוָה אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: {יא} וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְהוָה עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: {יב} אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: {יג} וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם יְהוָה: {יד} כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: {טו} כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: {טז} וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: {יז} שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי: {יח} כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: {יט} הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שה' יזכור את עם ישראל לטובה.

''כה אמר ה' מצא חן במדבר'' (ירמיהו לא א). דור המדבר מצא חן בעיני ה', העם שנשרד מחרב פרעה (חרב בגימטריא רד''ו) מלך מצרים, שהיו מתנכלים להם להמיתם לשעבדם ולכלותם, ה' הוליכם לארץ מרגוע בדרך ישרה ארץ המובטחת לראשי האומה, ארץ ישראל. ה' הלך לפניהם במדבר להמציא להם מרגוע לתור להם מנוחה, הוליכם אל נחלי מים. ''ואהבת עולם אהבתיך'' (לא ב). לא אהבה זמנית אלא אהבה נצחית אהבת עולם ה' אהב את עם ישראל, ''על כן משכתיך חסד'' (לא ב). ומבטיח הקב''ה לפזורי ישראל שיקבצם מירכתי ארץ ואת עשרת השבטים מהרי החושך ויבנה להם את בית המקדש השלישי בנין עולם בנין עדי עד. ומנבא על רוב השלוה שיזכו בה. ''רנו ליעקב שמחה'' (לא ו), שאין אחריה תוגה, מרוב שמחה יבכו בכי של שמחה, ''בבכי יבאו''.

''כי פדה ה' את יעקב, וגאלו מיד חזק ממנו'' (לא י). מדבר על קבוץ גלויות מבין האומות, כשה בין שבעים זאבים, יקבצנו מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. כשם שהוציאנו ממצרים מכור הברזל. ''ונחמתים ושמחתים מיגונם'' (לא יב), מנוחת הנפש והגוף ולא יוסיפו לדאבה עוד. לאחר חבלי משיח ישמחו שמחה גדולה חלף יגונם.

וזה יבואר ע''י מעשה: ברבי עקיבא, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בן חנניה. שראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים מבין שרידי הבנין השרוף. והיה רבי עקיבא צוחק ושמח והם עצובים ובוכים במר נפשם ודמעות חמות זלגו מעיניהם למראה החורבן והשממה. שאל אותם רבי עקיבא, מדוע אתם כה עצובים ובוכים? אמרו לו: מקום שנאמר בו ''והזר הקרב יומת'' (במדבר), ואפילו הכהן הגדול היה נכנס למקום אש להבת שלהבת אחת בשנה ביום הכי קדוש לעם ישראל ביום הכפורים אחרי הכנות מרובות במשך שבעה ימים, ועתה ''שועלים הלכו בו'' (איכה ה יח), ולא נבכה? אנו רואים שנתקימה נבואת ירמיהו נביא החורבן ''על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'' (איכה ה יח). ואתה למה אתה צוחק ושמח? אמר להם: דווקא משום שנתקימו דברי ירמיהו הנביא, מפני זה אני שמח. הרי הקב''ה העיד לו שני עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. אוריה אמר: ''ציון שדה תחרש, וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער'' (מיכה ג יב), בית המקדש יהיה דומה ליער ושממה מאין יושב ואנו רואים בעינינו שזה התקיים, ''שועלים הלכו בו''. כעת אנו מצפים לנבואת זכריה: ''עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרב ימים: ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחבתיה'' (זכריה ח ד). ונזכה לגאולה ולבנין ירושלים ובית המקדש שלא יחרבו עוד לעולם. אז אמרו לו חבריו: עקיבא נחמתנו! עקיבא נחמתנו !

''כי יש שכר לפעֻלתך... ושבו בנים לגבולם'' (ירמיה לא טו).

הלכו האבות והאמהות לפייס את הקב''ה על שהעמיד מנשה דמות צלם בהיכל, והקב''ה לא נתפייס. נכנסה רחל, ואמרה לפניו: רבונו של עולם! רחמי מי מרובים. רחמיך, או רחמי בשר ודם?! ודאי רחמיך מרובים. והלא אני כשבאתי להיכנס לחופה הכניסו את אחותי לאה במקומי, ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה את הסימנים שמסר לי יעקב איש תם בחיר שבאבות שדמותו חקוקה בכסא כבודך. הכנסתי צרתי לביתי. שכל העבודה שעבד יעקב את אבי לבן, לא עבד אלא בשבילי, כמו שכתוב: ''ויאהב יעקב את רחל, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה''. וכן נאמר: ''הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני'' (בראשית כט כה), ובכל זאת ויתרתי. אף אתה רבונו של עולם! אם הכניסו בניך צרתך לביתך שתוק להם. אמר לה הקב''ה: רחל! יפה לימדת על בני סנגוריא, יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנים לאחותך. ולכן יעקב אבינו לא קברה במערת המכפלה מקום קבורת האמהות ואבות העולם, אלא בדרך אפרת היא בית לחם. אלא שצפה יעקב ברוח הקודש שבזמן נבוכדנצר הרשע מלך בבל יבוא נבוזראדן רב טבחים ויקח את בני ישראל לגלות המרה ויעברו דרך שם ילכו ויבכו על קברה, ואז רחל תרים קול ברמה נהי בכי תמרורים, וה' יבטיח לה:


''ושבו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם''





הפטרה לפרשת האזינו - וידבר דוד


הפטרה: ''וידבר דוד'' שמואל ב' פרק כב' (זו גם הפטרה לשביעי של פסח)

בהפטרה מסופר
: על השירה שאמר דוד, בעת שהציל ה' אותו מיד אויביו ומיד שאול.

וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול: ויאמר, ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי: מהולל אקרא ה'. יצילני מאויבי עז, משונאי כי אמצו ממני: ותפלטני מריבי עמי, תשמרני לראש גוים. על כן אודך ה' בגוים, ולשמך אזמר: מגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם:

בפרשה מסופר
: על השירה שאמרו משה וישראל, בעת שהציל אותם ה' מיד פרעה וחילו.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים: זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו: ה' ימלוך לעולם ועד:





קריאת ההפטרה



(א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: (ב) וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: (ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: (ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: (ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: (ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: (ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: (ח) (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: (ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: (י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: (יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: (יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: (יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם: (טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: (יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: (יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי: (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: (כא) יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: (כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: (כג) כִּי כָל (משפטו) מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: (כה) וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: (כז) עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (כח) וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל: (כט) כִּי אַתָּה נֵירִי יְהוָה וַיהוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: (ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: (לב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: (לג) הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דרכו) דַּרְכִּי: (לד) מְשַׁוֶּה (רגליו) רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: (לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: (לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי: (לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: (לח) אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (לט) וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: (מ) וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: (מא) וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: (מב) יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל יְהוָה וְלֹא עָנָם: (מג) וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: (מד) וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: (מה) בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: (מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: (מז) חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: (מח) הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: (מט) וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: (נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ יְהוָה בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר: (נא) (מגדיל) מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:





הפטרה ופשרה




מעלת קריאת התהלים

כך אמר דוד לפני הקב''ה: רבונו של עולם! יהי רצון מלפניך! שיהיו שירות ותשבחות שלי נאמרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (שקלים פ''ב ז), ''יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגֹאלי'' (תהלים יט טו).

וכן התפלל דוד המלך ע''ה לפני הקב''ה שיטלו שכר עליהם כעוסקים בנגעים ואהלות. כשם שהנגעים מכפרים על עוונות, נמצא שיש בהם תיקון. וכן אהלות יש הזאה המתקנת הטומאה. כך יהיו מזמורי התהלים מתקנים בכל אחד את נגעי לבבו (שוחר טוב). דוד אמר מזמורי תהלים בשעת צרה ויגון: ''צרה ויגון אמצא: ובשם ה' אקרא'' (קטז), כשהיה נרדף ונודד במדבריות, ובשעת שמחה כשזכה לימים של אורה. את מזמורי התהלים היו אומרים הלויים על הדוכן בבית המקדש, השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן.

* אמרו חז''ל: דוד כתב את ספר התהלים ע''י עשרה זקנים והם: אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם, משה, הימן, ידותון, אסף, ושלושת בני קרח אסיר אלקנה ואביאסף (בבא בתרא יד:).

* כתב השל''ה הקדוש: מי שחשקה נפשו לידבק בו יתברך ובשבחיו, ידבק ללמוד בספר התהלים, ויש לאומרם בנחת ובשירה וזמרה ובכוונת הלב.

* כתב הלבוש: טוב שיאמר מזמורי תהלים קודם התפילה לזמר עריצים ותעלה התפילה לרצון. ולא יגרע מצדיק לומר כל ספר התהלים בכל שבוע מידי שבת בשבתו.

* כל האומר תהלים בכל יום, כאילו קיים כל התורה כולה, וזוכה להיות תחת כסא הכבוד (רבינו אפרים עה''ב פ' ויגש). נהגו לקרוא את ספר התהלים בחג השבועות, מכיון שדוד המלך ע''ה נעים זמירות ישראל נולד ב - ו' סיון בחג השבועות לאמו נצבת בת עדאל ולאביו ישי (ב''ב צא. רשב''ם). לדוד הוקצבו 3 שעות לחיות - להיות נפל. ואדם הראשון נתן לו במתנה שבעים שנה מחייו, שהיה אמור לחיות אלף שנים וחי רק תשע מאות ושלושים שנה, ועל זה אמר (תהלים כא ה): ''חיים שאל ממך נתת לו'' (ילקוט שמעוני בראשית מא). ונפטר כעבור

שבעים שנה ביום שבת קודש בחג השבועות. שצדיקים משלימים

שנותיהם מיום ליום ומשנה לשנה.

א''ר יהושע בן קרחה: מלמד שהראהו הקב''ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דוד דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ופושעיו, דור דור וחסידיו.

כתוב בזוהר הקדוש פ' בראשית: שהראה הקב''ה לאדם דיוקנאות של כל אלו שיבואו לעולם, ומלכי העולם העומדים לבוא על ישראל. כשהגיע לראות את דוד מלך ישראל ראה שיוולד וימות, לא יהיו לו חיים משלו. אמר לו אדה''ר: מן השנים שלי אשאיל לו שבעים שנה. וגרעו מאדם שבעים שנה וחישב אותם הקב''ה לדוד. ועל זה היה משבח ואומר: ''כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן'' (תהלים צב ה), מי גרם לי חדוה בעולם, אדם הראשון שהוא פעלך ומעשי ידיך. דוד חי בכח חייו של אדם הראשון שנתן לו שבעים שנה משנותיו.


משיחת דוד למלך ע''י שמואל הנביא

''ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול? ואני מאסתיו ממלֹך על ישראל, מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך'' (ש''א טז א).

היה קרן מזומן למשוח בו מלכי בית דוד והיה באהל מועד עם כלי שמן המשחה.

''וירא את אליאב, ויאמר אך נגד ה' משיחו'' (טז ו) - ראה שמואל את אליאב בנו בכורו של ישי שהיה בעל קומה ובעל הדרת פנים יפה תאר בעל צורה והדרו הדר מלכות. ואמר בלבו זהו ההגון למלכות. נטל קרן השמן ובא ליצוק על ראשו, וברח השמן לאחריו - נבלע בקרן.

''ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבֹה קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב'' (טז ז).

דהיינו האדם מתרשם מן המראה החיצוני, לא כן ראיית השי''ת צופה נסתרות מה שנעשה בפנימיות הנפש והוא קובע הנוי והתפארת לפי פנימיות הלב וטוהר המדות. ומכאן אמרו חז''ל: רחמנא ליבא בעי.

אעפ''י שהיה שמואל רואה ומביט צפונות ורואה נעלמות, כאן טעה. לפי שאמר: ''אנכי הרואה''. אמר לו הקב''ה: חייך! שסוף יבוא לך דבר שאין אתה יודע אותו. הקב''ה שהוא בוחן כליות ולב יודע שאעפ''י שאליאב יפה מראה, אינו הגון למלכות לפי מדותיו. כמו שאמרו חז''ל שהיה כעסן, שהרי כעס על דוד כשבא למקום המערכה נגד הפלשתים. והיתה בו גם מדת הקנאה. כמו שאמר לדוד ''ידעתי את זדֹנך ואת רֹע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת'' (ש''א יז כח), שזה מראה על כעס וקנאה.

''ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל, ויאמר שמואל אל ישי לא בחר ה' באלה: ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים? ויאמר עוד שאר הקטן והנה רֹעה בצאן, ויאמר שמואל אל ישי שלחה וקחנו כי לא נסֹב עד בֹאו פה'' (טז ט) - ישי אומר לשמואל, עוד שאר הקטן מלשון ''שיריים'' ולא החשיבוהו מול אחיו הגדולים. (בן עשרים ותשע שנים היה) ''עוד שאר הקטן והנה רֹעה בצאן'' (טז יא), דוד המיט עליו חרפה וקלון. אמר: אל תהי לנו מזכרת עוון. הניחה לו בצאן וייטב לנו, וייטב גם לו.

אמרו רבותינו: אין הקב''ה נותן גדולה לאדם עד שהוא בודקו בדבר קטן. שני גדולי עולם נבדקו ונמצאו נאמנים ונתן להם הקב''ה גדולה, ואלו הם: משה ודוד. דוד היה רועה צאן לישי אביו ומסר נפשו עליהם. וכשבא הארי וגוריו וכן הדוב וגורו לקחת. שה מן הצאן נלחם בהם דוד בחרוף נפש והרגם כדי להציל את הצאן. והיה נוהג הצאן במדבר כדי להתרחק מהגזל. כמו שאמר לו אליאב ''ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר'' (יז כח), היה דוד כולא וסוגר את הצאן אלו מפני אלו: היה מוציא תחילה את הגדיים הרכים ומאכילם ראשי העשבים העליונים הרכים. אח''כ מוציא התישים הזקנים ומאכילם אמצעם של עשבים שהוא בנוני, ולבסוף מוציא הבחורים החזקים ומאכילם עיקרם של עשבים שהוא קשה. אמר הקב''ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן כל אחד לפי כחו יבוא וירעה צאני אלו ישראל. וזהו שנאמר: ''ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאֹת צאן: מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ובישראל נחלתו'' (תהלים עח ע).

יש אומרים: היתה לישי שפחה יפה ואמר לה השמעי לי, ולא רצתה. והתחילה לבכות ובאה לפני גבירתה נצבת אשת ישי וסיפרה לה המעשה. אמרה לה גבירתה: לכי קבעי לו זמן בבית אפל ואני אבוא במקומך כרחל וכלאה וכן היה. ונתעברה ממנו וילדה את דוד. והיו סבורים ישי ובניו שהיה דוד ממזר שהרי פרש מאשתו שלא בא עליה כמה שנים ויהי כמשלש חדשים ויראו בניו כי הרתה אמם ויאמרו לישי אביהם: ראה, אמנו הרה לזנונים אנו רוצים להורגה, אותה ואת העובר שבמעיה. אמר לבניו: הניחו לה שתלד ולא תוציאו לעז עליכם. והיו מבזים את דוד והשליכו אותו אל השדות כדי שיאכלוהו חיות השדה, וזהו שאמר: ''כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני'' (תהלים כז י), ונעשה לו נס וניצול מן החיות. וכן אמר (תהלים סט ט): מוזר הייתי לאחי - שחשבו שאני ממזר. ונכרי לבני אמי - שחשדו שזנתה (ענין זה הובא בשם ר' שלמה אלקבץ גיסו של הרמ''ק בעל הפיוט לכה דודי, הובא בכלי יקר).

''וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רֹאי, ויאמר ה': קום משחהו! כי זה הוא'' (טז יב) - דוד היה יפה תואר ויפה עינים, והגון למלכות. והיה אדמוני - שהיה שמואל חושש ונרתע שאף הוא שופך דמים ולהוט אחר האכילה כע. שו האדמוני. אמר לו השי''ת הוא ישפוך דמם של הרשעים, קוצים יכלה מן הכרם עפ''י דעת הסנהדרין. אמר לו השי''ת: עם יפה עינים - שהוא חד העיון וטוב המזג שכל מה שיעשה עפ''י הסנהדרין שהם עיני העם, שמעיינים היטב בתורה שהיא טוב רואי. וכן אמרו חז''ל (ברכות ג, שבת נו.): כשהיה דוד רוצה לצאת למלחמה היה נועץ בסנהדרין ובאורים ותומים. ואעפ''י שהיה מופלא בתורה, בכל זאת אינו דן עפ''י עצמו אלא עפ''י סנהדרין.

ועוד, טוב עין - שהיה מפרנס את ישראל, כמו שנאמר: ''טוב עין הוא יבֹרך'' (משלי כב ט).

וטוב רואי - שהיה לן בעומקה של הלכה, כמ''ש: ''טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף'' (תהלים קיט עב).

הנה האיש אשר בחרתי בו עומד לפניך, ואתה יושב? קום משחהו כי זה הוא!

''ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אֹתו בקרב אחיו, ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ומעלה, ויקם שמואל וילך הרמתה'' (טז יג).

דוד נמשח בקרן, לכן נמשכה מלכותו. קרן הוא כלי עצם שיש לו טהרה, ולכן לו הוסר דוד ממלכותו, דוד מלך ישראל חי וקיים. ועל כך הודה דוד לה' ואמר: ''מגיני וקרן ישעי''.

ושמואל לקח את קרן השמן שהיה במשכן, וימשח אותו בקרב אחיו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, מן המובחר שבאחיך.

קרן השמן - היא קרן מיוחדת, שבה משחו את מלכי בית דוד, ובה שמו את שמן המשחה שהכין משה במדבר, אשר ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכי יהודה. הקרן והשמן נשתמרו באהל מועד. כיון שבא דוד רץ השמן מעצמו וניצוק בראש דוד ונקרשו עליו הטיפות של שמן כאבנים טובות ומרגליות. וחזר קרן השמן מלא כמו שהיה.

אמר דוד: ''ותרֹם כראם קרני. בלותי, ונמשחתי - בשמן רענן'' הקרן שבא שמואל למשחו בו, התרומם - ותרֹם כראם קרני. בלותי, ונמשחתי בשמן רענן.

''מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו'' (תהלים פט כא), ומי הוא אותו גבור ובחור, מצאתי דוד עבדי. בשמן קדשי משחתיו - בשמן הקודש הוא שמן המשחה משחתיו, ומכיון שנמשח בשמן המשחה מלכותו לו תתבטל עולמית. כשם ששמן המשחה קיים לעולם, כך מלכות בית דוד תהיה קיימת לעולם. אחר משיחתו ע''י שמואל אמר דוד מזמור כא בתהלים: ''ה' בעזך ישמח מלך, ובישועתך מה יגל מאוד: תאות לבו נתת לו, וארשת שפתיו בל מנעת סלה: כי תקדמנו ברכות טוב, תשית לראשו עטרת פז''

וכן אמר מזמור: ''למה רגשו גוים, ולאֻמים יהגו ריק'' (תהלים ב).

ואמרו חז''ל (פסחים קיט): דוד אמר: ''אודך כי עניתני, ותהי לי לישועה''

ישי אמר: ''אבן מאסו הבונים, היתה לראש פִנה''

אחיו אמרו: ''מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו''

ושמואל אמר: ''זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו''

אחיו אמרו: ''אנא ה' הושיעה נא''

דוד אמר: ''אנא ה' הצליחה נא''

ישי אמר: ''ברוך הבא בשם ה' ''

שמואל אמר: ''ברכנוכם מבית ה' ''

כולם אמרו: ''אל ה' ויאר לנו''

שמואל אמר: ''אסרו חג בעבֹתים, עד קרנות המזבח''

דוד אמר: ''אלי אתה ואודך''

כולם אמרו: ''הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו''.


דוד אצל אכיש מלך גת

''לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ויגרשהו וילך'' (תהלים לד א), יש אומרים: דוד בא אל בית אחימלך ביום שבת קודש, לכן אומרים את המזמור הזה בתפילת שחרית של שבת.

כל מלכי פלשתים נקראו אבימלך, כשם שכל מלכי מצרים נקראו פרעה.

עניין הצלתו הפלאית מדי אכיש מלך גת אחרי שנפרד מיהונתן, היה עליו לברוח בהחבא כדי שלא יגונב לאזני שאול היכן הוא מסתתר. הלך לבקש מקלט אצל אכיש מלך גת, יצא מא''י לארץ פלשתים ''ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול, ויבא אל אכיש מלך גת'' (ש''א כא יא), אחר שאמר לו אחימלך שיצליח בדרכו לבש עוז וברח.

כשתפסוהו אנשי גת הרעיבוהו ובעומדו לפני המלך היה רעב והשי''ת עזרו כדרך שעזר לאליהו הנביא, כמו שנאמר: ''וישנו את טעמו... ויתו על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו'' (כא יד). ששינה דבורו וטעמו ועשה עצמו שוטה.


והרבה נסים נעשו לו:
א. ששינה טעמו באופן שהאמינו שהוא שוטה ולא חשבו שזו תחבולה כדי להנצל מידם.

ב
. ששלח אותו ולא הרגו נפש, פלגי מים לב מלך ביד ה'.

ג
. סיבב הקב''ה שאשתו ובתו של אכיש תיטרף דעתן עליהן כדי שיכאב לבו כשיראה איש משתגע - לאכיש היתה בת שוטה וחסרת דעת והיתה צועקת ומשטתה בתוך חדרה ודוד מבחוץ צועק ומשטתה לעומתה. לא יכל אכיש לסבול זאת, ואמר: החסר משוגעים אני?

ד
. ניצול מגואלי הדם אחי גולית.

ואמרו חז''ל במדרש שוחר טוב: היה דוד אומר לפני הקב''ה: רבונו של עולם! כל מה שעשית בעולמך יפה עשית, בחכמה עשית. חוץ מן השטות, רוח עוועים רוח שגעון בבני אדם, מה הנאה בשוטה הזה? אדם יציר כפיו מהלך בשוק וקורע בגדיו והתינוקות משחקין בו ורצים אחריו והעם משחקים לפניו, וכי זה הנאה לפניך?

א''ל הקב''ה: על שטות אתה קורא תגר? חייך! שתצטרך לו ותתפלל עליו. ואמנם נצרך דוד להעמיד פנים כשוטה אצל אכיש.

כשניצל מאכיש בשנותו את טעמו, אמר: אברכה את ה' בכל עת - גם על השטות, תמיד תהלתו בפי כיון שידעתי שכל דרכיו משפט, שגם מן הרעה ששינה טעמו יכולה לצאת טובה גדולה ומרוב שמחה יסד את המזמור הזה על סדר א''ב בראש כל פסוק.

כשדוד הלך אצל אכיש מלך גת אמר לו הקב''ה: דוד! אצל אכיש אתה הולך? אתמול הרגת את גלית והיום הלכת אצל אחיו וחרבו שלופה בידך?! ושומרי ראשו של אכיש הם אחיו של גלית הפלשתי עדיין לא נסתפג דמו של גלית. ביקש דוד מה' מהשטות שקרא עליה תגר, מדוע ה' ברא את השטות? וה' נענה לבקשתו ושרתה עליו רוח שטות וכתב על שערי הארמון של אכיש באותיות גדולות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא שקלי זהב, ואשתו חייבת לי חמשים רבוא שקלי זהב, ואז אכיש גרשו מעל פניו. וחיבר המזמור בו הוא מביע רחשי תודה לקב''ה שהצילו מהסכנה שאליה נקלע, לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך - אכיש ויגרשהו וילך.

''למנצח על יונת אלם רחֹקים לדוד מכתם, באחֹז אותו פלשתים בגת'' (תהלים נו א), דוד אמר מזמור זה בהיותו שרוי בתכלית הצרות, שהיה נרדף מפני שאול ובורח מארץ ישראל לארץ פלשתים - וגם שם היה נתון בסכנה עצומה. לכן אמר המזמור הזה ככתם פז לחיזוק נפשו שניצול מדיוטא תחתונה.

אמר דוד על עצמו ''למנצח על יונת אלם רחֹקים'' שהיה שם בגת כיונה אילמת רחוק מירושלים, ועשה עצמו פתי כמו יונה, והיה כיונה אילמת שלא הרהר אחר מדתו של הקב''ה שמשחו למלוכה ועכשיו הוא נתון בסכנות שאורבות לו מכל צד: ''באחוז אותו פלשתים בגת'' - כשבא אל אכיש מלך גת בברחו מפני שאול שרדף אותו, והפלשתים קצפו על מי שהרג את גלית, וביקשו פלשתים לאחוז את דוד ולנקום בו על הריגתו של גלית, שהרי אחיו של גלית שומרי ראשו של אכיש. והם גואלי הדם לנקום נקמת אחיהם שנפל שדוד בידי דוד.

דוד היה שרוי בתכלית הצרות: מצד אחד הוא נרדף מפני שאול, ומצד שני הוא בורח מארץ ישראל לארץ פלשתים. ושם הוא נתון בסכנת חיים מפני אחי גלית. והיה כיונת אלם שבורחת מפני הנץ - שאול ונכנסה לנקיקי הסלע - ארץ פלשתים ומצאה שם נחש - אחי גלית.


הצלת דוד ע''י מיכל

''ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר, ודוד נס וימלט בלילה הוא'' (ש''א יט י) - שאול עשה תנועה מהירה וחדה בחניתו כדי להמית את דוד, אך דוד בזריזות יתר נשמט מחניתו בדרך נס וכך ניצל ממות.

''וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבקר, ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת!'' (יט יא).

אמרו חז''ל במדרש שוחר טוב: במעשה זה נהג שאול יותר גרוע מאיזבל, שהרי איזבל בת כומרים היתה מרשעת בת רשעים ובכל זאת הזהירה את אליהו הנביא שתמיתו, שאמרה לו: ''כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם'' (מ''א יט ב), ובזה מצא אליהו פתח לברוח על נפשו. ואילו שאול שלח מלאכים לקחת את דוד בלי שהזהירו קודם לכן, ללא התראה מוקדמת. ציוה על עבדיו לשמור על מבואות הבית כל הלילה, ובבוקר להמיתו.

''ותרד מיכל את דוד בעד החלון, וילך ויברח וימלט'' (יט יב) - מיכל הרגישה בסכנה המרחפת על דוד והיא עצמה הורידה את דוד דרך החלון כדי שימלט על נפשו, הביאה חבל ושילשלה אותו דרך החלון בחסות החשכה. בתחילה הלך דוד בצעדים איטיים ורגילים כדרך ההולכים כדי שלא יורגש שהוא נמלט וכשהתרחק בחסות החשכה החיש צעדיו וברח וימלט על נפשו, ועל זה נאמר: ''אפפוני חבלי מות''.

''ותקח מיכל את התרפים ותשם אל המטה ואת כביר העזים שמה מראשתיו, ותכס בבגד'' (יט יג), התרפים עשויים כדמות גוף אדם. מיכל שמה אותם במיטת דוד כדי להטעות את שלוחי שאול אביה. ומכיון שלתרפים אין. שער לכן שמה על הכר כביר עזים שזה עשוי משערות וכסתה בשמיכה, ועליה נאמר: ''מצא אשה מצא טוב'' (משלי יח כב).

ג' נשים הצילו, ואלו הן: אשת און בן פלת, מיכל בת שאול אשת דוד, ושרח בת אשר.

ג' נשים גרמו מיתה, ואלו הן: חוה אמנו, איזבל אשת אחאב המלך, ודלילה אשת שמשון הגיבור.

וכיון שנכנסו שלוחי שאול, אמרה להם שהוא חולה ושוכב במטה. חזרו ואמרו לשאול את דבריה. אמר להם: העלו אותו על המטה אלי כדי להמיתו. עשו כדבר המלך הביאו המטה והציבו אותה לפניו ובתוכה התרפים מכוסים בשמיכה. וכשראה שאול את התרפים אחר שהסירו את השמיכה קצף וכעס על מיכל בתו ואמר לה: ''למה ככה רמיתני ותשלחי את איבי וימלט'' (יט יז), והברחת את שונאי מפני, ועשית אותי ללעג וקלס בעיני עבדי? ענתה לו: אתה ה. שאת אותי לגיבור הזה. והוא איים עלי במידה שלא תעזרי לי ותבריחי אותי מהבית הזה מרה תהיה אחריתך ואמיתך. ולכן נאלצתי לשמוע בקולו מתוך יראה ופחד. מרוב אהבתה של מיכל לדוד בעלה לא קיבלה עול מרות מאביה שאול המלך.

''ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול, וילך הוא ושמואל וישבו בניות'' (יט יח), דוד שהיה נתון במצוקה קשה כזאת ברח אל שמואל הרמתה מפני שרצה לדעת מה זה ועל מה זה, מה פשר הצרות התוכפות אותו אחרי שנמשח על ידו למלך, ומה תהיה אחריתו. שמואל גילה לדוד שעתיד בית המקדש להבנות, ובזה ימצא דוד ניחומים על כל הצרות שהוא שרוי בהם, ודנו ביניהם היכן יהיה מקום המקדש.

וכמו שאמרו חז''ל (זבחים נד:): וכי מה עניין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבים בניות, ועוסקים ברמה של עולם. שהרי נאמר: ''וקמת ועלית אל המקום'' (דברים יז ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל הארצות.

עוד אמרו חז''ל (חולין מו.): שהיה יושב ולומד עמו כל הלילה, ואעפ''י שדוד היה בצרה גדולה שברח מביתו ונרדף ע''י שאול ולא מצא מנוח לכף רגלו. בכל זאת ישב ועסק כל הלילה בתורה הקדושה, וקיים בעצמו ''מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי'' (תהלים קיט צז), בלילה אחד הספיק שמואל ללמד את דוד מה שאין תלמיד ותיק מספיק ללמוד במאה שנים!

ומתוך עסק התורה הקדושה המתוקה מדבש ונופת צופים הסיח דוד דעתו מדאגותיו וצרותיו. ושמואל מסר לדוד מגילה שבה צורת בית המקדש על כל פרטיו.

וכך התפלל דוד: ''למנצח אל תשחת לדוד, מכתם בשלֹח שאול, וישמרו את הבית להמיתו: הצילני מאֹיבי, אלהי! ממתקוממי תשגבני: הצילני מפֹעלי און, ומאנשי דמים הושיעני: כי הנה ארבו לנפשי יגורו עלי עזים, לא פשעי ולא חטאתי ה''' (תהלים נט א).


''ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על שירת האזינו.

פרשת האזינו נקראת ''בשבת שובה'', כשחל ראש השנה ביום חמישי או בשבת. וכשחל ראש השנה ביום שני או שלישי, נקראת האזינו בין יום הכפורים לסוכות. ובה מסתיימת קריאת פרשיות השבוע בימי שני וחמישי ובשבת במנחה. פרשת ''וזאת הברכה'' נקראת תמיד ב''שמחת תורה''.

''האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי'' (דברים לב א).

כותב כאן רש''י, עפ''י הספרי: למה העיד בהם משה שמים וארץ? מדוע פונה הקב''ה דוקא לשמים ולארץ שיהיו עדים בדבר שהזהרתי את ישראל? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת כי זה סוף האדם ואיני חי לנצח. אם יאמרו ישראל: למה אנו נענשים הרי לא קיבלנו עלינו את הברית על קיום התורה, מי בא ומכחישם? שהרי אני כבר לא אהיה בין החיים ומימלא לא אוכל לסתור את דבריהם. לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם.

ועוד: שאם יזכו ע''י קיום התורה והמצוות, יבואו העדים ויתנו שכרם, אותם העדים עצמם ישפיעו עליהם רוב טובה ''הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם'' (זכריה ח יב), ואם חלילה יתחייבו, דהיינו שלא יקיימו המצוות וזה נקרא הפרת ברית בינינו לבין הקב''ה. אז תהיה בהם בישראל יד העדים השמים והארץ תחילה, ויקויים בהם חלילה: ''ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה'' (דברים יא יז), והתוצאה: ''ואבדתם מהרה מעל הארץ הטֹבה'' ע''י האומות, ע''י מלחמות צרות וגזירות.

נשאלת השאלה: מדוע פונה משה רבינו לשמים בלשון נוכח ''האזינו השמים''! ולארץ בלשון נסתר ''ותשמע הארץ''?

משיבים על כך חכמי ישראל, שנינו במסכת סנהדרין (כג.): כך היו נקיי הדעת - בעלי מידות טובות שבירושלים עושים. לא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם. ולא היו יושבים בדין אא''כ יודעים מי יושב עמהם. כיוצא בכך פנה משה בלשון נוכח לשמים והזמינם לעדות. ומיד הודיע להם שגם הארץ תעיד עמהם, ככתוב: ''ותשמע הארץ אמרי פי''.

משה רבינו אמר: ''האזינו השמים... ותשמע הארץ''. וישעיהו הנביא אמר: ''שמעו שמים והאזיני ארץ'' (ישעיה א ב). כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ. ומה ראה ישעיהו לומר: ''שמעו שמים והאזיני ארץ'' בסדר הפוך משירת האזינו של משה? משה אמר לשון האזנה לשמים ושמיעה לארץ, ואילו ישעיהו אמר להיפך לשון שמיעה לשמים והאזנה לארץ, למה שינה? אמר רבי עקיבא: כיון שאמר משה את התורה בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, אמר: ''האזינו השמים'' וראה את הארץ רחוקה ממנו, אמר: ''ותשמע הארץ''. אבל ישעיהו שהיה בארץ וראה את השמים רחוקים ממנו, אמר: ''שמעו שמים'' ואח''כ אמר: ''והאזיני ארץ'' שהיתה קרובה אליו.

ורש''י פירש: כיון שהם עדים צריכים שיהיו דבריהם מכוונים. לכן משה אמר לשמים לשון האזנה ולארץ לשון שמיעה. וישעיה הפך הלשון ואמר לשון שמיעה לשמים ולשון האזנה לארץ, וע''י כך יהיו לשמים שמיעה והאזנה ולארץ שמיעה והאזנה כדי שיהיו דבריהם נכונים ועדותן מכוונת.

לפי שנאמר לעיל: ''ואעידה בם את השמים ואת הארץ'' (לא כח), שהם יהיו עדים שהתרתי בעמ''י, פנה כעת משה אל השמים והארץ שיאזינו וישמעו ההתראה. שכך הוא הדין שאין עונשין לאדם אא''כ מתרין בו קודם בפני עדים אל תעשה כך וכך, שאם תעשה כך תיענש. אבל אם התרוהו שלא בפני עדים אין זו התראה. ולכן אמר: ''האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ'' שתהיו עדים במה שאני מדבר ומתרה בישראל ותעידו שכך אמרתי להם.

''האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי'' (לב א).

לפי שהשמים והארץ קיימים לעולם, וישראל קיימים לעולם. לכן הזמינם לעדות, שיקיימו ישראל התורה והמצוות. ואם חס ושלום יבטלום - יד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם, ככתוב: ''ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה'' (יא יז).

דבר אחר: למה לשמים ולארץ? למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ? שאין הקב''ה גואל את ישראל אלא על ידיהן, שכך כתוב: ''רנו שמים כי עשה ה', הריעו תחתיות ארץ... כי גאל ה' את יעקב'' (ישעיה מד כג).

דבר אחר: למה לשמים ולארץ? שלא ניתנה תורה לישראל אלא על ידיהן, שנאמר: ''מן השמים השמיעך את קֹלו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה'' (ד לו).

דבר אחר: שלא ניתנו מָן ושׂלָו - כלכלה לישראל במדבר אלא על ידיהן. מָן מִן השמים מנין? שנאמר: ''הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'' (שמות טז ד). ושׂלָו מן הארץ מנין? שנאמר: ''ותעל השׂלָו''.

דבר אחר: שהמשיל הקב''ה את ישראל ככוכבי השמים וכעפר הארץ. ככוכבי השמים מנין? דכתיב: ''הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים... כה יהיה זרעך'' (בראשית כח ה). וכעפר הארץ מנין? דכתיב: ''והיה זרעך כעפר הארץ'' (בראשית כח יד).

אמר לו הקב''ה למשה, אמור להם לישראל: הסתכלו בשמים שבראתיו לשמשכם, שמא שינו את מידתן. או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח, או איני מאיר לכל העולם כולו, כענין שכתוב: ''וזרח השמש ובא השמש'' (קהלת א ה), ונאמר: ''והוא כחתן יֹצא מחֻפתו, ישיש כגבור לרוץ אֹרח'' (תהלים יט ו). ''ותשמע הארץ אמרי פי'' הסתכלו בארץ שמא שינתה את מידתה, שזרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשת ואיני דשה. וחמור שמא אמר איני טוען ואיני הולך. הלא דברים קל וחומר, מה אלו שאם זוכים אין מקבלים שכר ואפילו שעושים את מלאכתם אין מקבלים שכר על מה שהם מצייתים, ואם חוטאים אין מקבלים פורענות. ומכל מקום לא שינו את מידתן, לא שינו את הרגלן. אתם ישראל שאם זכיתם, אם קיימתם את המצוות תקבלו שכר, ואם חטאתם תקבלו פורענות על זה שיש לכם שכל והבנה והיה עליכם לדעת שהקב''ה יפרע מכם כמו שהוא גם משלם שכר טוב למקיימי מצוותיו (רבינו בחיי).

''האזינו השמים'' הרבי מקוצק היה מפרש: האזינו השמים - האזינו האזנה שמימית. מה טעם אומרים על אדם ירא ה' שיש לו ''יראת שמים'', וכן גם שנינו במשנה: ''ויהי מורא שמים עליכם'' (אבות א ג), והלא יותר יאה היה לומר, שיש לו ''יראת ה'''? ברם את המורא הגדול ביותר מפני דברו של השי''ת מוצאים אנו אצל השמים, שכן אמרו חכמינו כי אעפ''י שהשמים נבראו ביום הראשון עדיין היו בכל זאת רופפים בלתי מוצקים ''עמודי שמים ירופפו'' (איוב כו יא), ורק לאחר שאמר השי''ת ביום השני: ''יהי רקיע''! קפאו ונעשו מוצקים כדרך שאדם קופא וכל גופו מתקשה מחמת פחד בשמעו צעקה מפחידה (חגיגה יב). יוצא איפוא כי זה שהשמים מתקיימים מאז הבריאה ועד היום ואינם מתרופפים, הרי זה מכח אותו מורא ופחד מפני הקריאה האלוהית: ''יהי רקיע''! לפיכך אומרים ''יראת שמים'', שצריך אדם ללמוד מן השמים כיצד להתיירא מפני דבר ה', לעבוד את הבורא כל ימי חייו ללא לאות, תוך עמידה מוצקה. וכך הוא גם פשוטו של פסוק: ''האזינו השמים'' שתשמעו ותאזינו לדבר ה' כדרך ששמעו והאזינו השמים האזנה שמימית (אהל תורה).

ומשה רבינו התכוין להזהיר בדבריו הן את הנשמה והן את הגוף. שכן הנשמה יכולה לטעון שאין לה חטא מצד עצמה, שהרי היא חצובה מתחת לכסא הכבוד, ורק הגוף העכור הוא החוטא באשר הוא שקוע בתאוות החומריות. וגם הגוף יכול לפטור עצמו ולומר, בלי הנשמה הריני כאבן שאין לה הופכין. לכן פנה משה רבינו אל השמים והכוונה לנשמה, ואמר: ''האזינו השמים ואדברה'' השמים בגימטריא נשמה (395), וכנגד הגוף אמר: ''ותשמע הארץ'' שהיא כחרש שאינו שומע אלא בקולי קולות (ש''ך).

כמשל הידוע: משל לאדם שהיה לו כרם ענבים, חשב בלבו את מי אשים שישמור על כרמי ולא ימעל בשמירתו לא יחמוד ויגנוב את פירותי? אחר התלבטויות רבות גמר אומר בלבו לקחת שני שומרים אחד חיגר ברגליו ואחד סומא בעיניו. יום בהיר אחד מרים החיגר את עיניו ורואה אשכול ענבים שקורץ לו לקחתו העין רואה והלב חומד וכלי מעשה גומרין, אך דא עקא שהוא חיגר וכיצד יוכל להגיע אל האשכול. והנה רעיון גאוני עלה במחשבתו, קרא לחבירו הסומא ואמר לו: אני רואה לפני כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, בוא תרכיב אותי על כתפיך, וכך עשו ויקח מפריו ויאכל, ויתן גם לחבירו עמו ויאכל. וישמעו את קול בעל הכרם מתהלך בגן לרוח היום ויתחבאו שניהם בתוך עץ הגן. ויקרא בעל הכרם אל החיגר ויאמר לו: המין העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ויאמר החיגר: וכי כיצד אלך? ויפן אל חבירו הסומא, ויאמר לו: המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ויאמר הסומא: הרי אין לי מאור עינים וכיצד זה אקטוף? הבין בעל הכרם את התרמית. מה עשה הרכיב את הסומא על החיגר והעניש את שניהם כאחד. כך עושה הקב''ה מכניס נשמה בגוף ומענישם יחד.

על פרשת האזינו נאמר הציווי: ''ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'' (דברים לא יט), ופרש''י: ''את השירה הזאת'' האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו. טעם הציווי מבואר בהמשך הפסוקים ''וענתה השירה הזאת לפניו לעד'', ופרש''י: שהתרתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו. תוכן השירה יש בו התראה על המצבים הקשים ביותר שיעברו על עם ישראל, ועם הנבואה והתוכחה הקשה יש גם הבטחה ונחמה כמבואר: ''והיה כי תמצאן אֹתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו'' (דברים לא כא). בפשט הכתוב ההגדרה ''שירה'' מתייחסת לפרשה שנאמרה במקצב של שיר, ונכתבה כשירה בפיסוק הבתים, וכך מבאר הרמב''ן את הדברים: וטעם השירה הזאת, השירה אשר אגיד לך עתה והיא האזינו, ויקראה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה.

לדברי הרמב''ן פרשת האזינו הוגדרה כשירה לא מחמת תוכן הדברים, שהרי עיקרה רצוף התראות ותוכחות. אלא משום המבנה והנעימה. והטעם כדי לקיים ''ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל'' (דברים לא יט). השירה במבנה ובמקצב קבוע כשהיא בנעימה נחרטת בזכרון יותר, ומשמשת לעד לבני ישראל לכל הדורות, ועל כן הציווי לכתוב פרשה זו בצורת שירה ללמדה לבני ישראל שתהא שגורה בפיהם בע''פ ככתוב: ''שימה בפיהם'' למען תהיה השירה לעד.

על התוכן הנבואי שבשירה כותב הרמב''ן: אילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית, כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד. ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום. לאור הדברים קריאתו של משה רבינו בתחילת השירה ''כי שם ה' אקרא'' שבירך ברכת התורה לפני השירה, באה להדגיש שהידיעה שהצור תמים פעלו, תורה היא. וכל קורות עמ''י ויחסו של הקב''ה אליהם בכל המצבים תורה היא שיש ללמוד בה עד כמה ''הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט''. ובכדי שהמאורעות הקשים לא יביאו ליאוש וכפירה ח''ו נכתבה פרשת האזינו כשירה, כתורה שבכתב ויש בה מצוות תלמוד תורה ''ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'' לפי שע''י השירה שהיא הנבואה שבכתב יבינו וידעו במשך כל הדורות שהצור תמים פעלו צדיק וישר הוא. השירה כתורה שבכתב ''כי שם ה' אקרא'' באה לחסן במצבים הקשים ביותר, כלשון הכתוב: ''והיה כי תמצאן אֹתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עֹשה היום'' (בנין אב).

בין תלמידיו הרבים של הרמב''ן היה בחור בשם ''אבנר'', שהצטיין בכל מה שלמד. אך למגינת לבו של הרמב''ן יצא אותו בחור לתרבות רעה ואף המיר את דתו כדי לזכות במשרה רמה מטעם המלכות הנכרית. פעם נזדמן משומד זה ביחידות עם רבו הדגול, שרכש לו בנעוריו כבוד והערצה. שאל אותו הרמב''ן: מה הביאך לסטות מדרך הישר שבה חונכת מנעוריך? השיב לו המשומד הסורר: שמעתי פעם מפי הרב, שבשירת ''האזינו'' מרומז שמו של כל אדם והקורות הצפויות לו בחיים. אותה שעה אמרתי בלבי שאין שחר לדברי הרב. וכיון שהתחלתי להרהר אחר הדברים ששמעתי מרבותי, גלשתי במורד יותר ויותר עד שהגעתי להמרת הדת.

אמר לו הרמבן: אני דבק בכל מה שהוריתי ודרשתי באזני תלמידי. וגם הדברים שהשמעתי על שירת ''האזינו'' נכונים כאור היום.

דבריו הנמרצים של הרמב''ן הרשימו את המשומד, ולאחר רגע של הרהור אמר לרבו: היכן מרומז בפרשת ''האזינו'' השם ''אבנר'' שניתן לי ביום שהכניסוני בבריתו של אברהם אבינו? הרמב''ן עצם את עיניו לרגע קט, ומיד השיב במאור פנים. בשירת ''האזינו'' נאמר: ''אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם'' (לב כו). והנה תן דעתך שכל אות שלישית בפסוק זה מצטרפות לשם ''אבנר''! המלים נעתקו מפיו של המשומד לשמע דברי הרמב''ן, והתעוררו בלבו הרהורי חרטה על חטאיו. ומתוך נקיפת הלב קרא לפתע בקול בכי, כלום יש תרופה למה שעוללתי לנפשי עד היום? השיב לו הרמב''ן: גורלך טמון בדברי הכתוב שבו מרומז גם שמך...

בלא אומר ודברים נפרד המשומד מרבו הדגול, שעורר מהפך בלבו. וסיפרו עליו הבריות, שבאותו יום הפליג יחידי מן החוף בספינה קטנה בלא מפרשים ובלא משוטים ועקבותיו לא נודעו לאיש מאז והלאה.

הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק ישב פעם עם כמה מתלמידיו בסעודה של מצוה ושבת פרשת האזינו היתה. בין מנה למנה היו המסובים מסיחים בדברי תורה ובשבחה של האכסניה הנאה. ופעם בפעם פצחו בניגון חסידי עליז. כשהגיעו לאמירת ''שיר המעלות'' לפני ברכת המזון, שאל אחד המסובים את רבי יוסף דוב שישב בראש השולחן. מדוע ארוכה כל כך שירת ''האזינו'' ומקיפה ארבעים ושלושה פסוקים? לעומת זאת כוללת שירת ''הים'' שהושרה על נס קריעת ים סוף וטביעת המצרים רק שמונה עשרה פסוקים (שמות טו א-יח). וביותר קצרה שירת ''הבאר'' ששרו בני ישראל במדבר ואין בה אלא ארבעה פסוקים בלבד? (במדבר כא יז-כ).

השיב הרב לשואל בבדיחות הדעת: רבים מכם מכירים בודאי את הפתגם העממי. הרבי לבדו יודע הרבה מאוד, הרבי עם תלמידיו יודעים גם כן לא מעט, ואילו התלמידים לבדם אינם יודעים אלא מעט מאוד. לפי מאמר עממי זה מתיישבת היטב השאלה שנשאלה כאן. שירת ''האזינו'' שר משה רבינו לבדו ולכן היא שירה גדולה ומקיפה. שירת ''הים'' שעליה נאמר: ''אז ישיר משה ובני ישראל'' (שמות טו א), קטנה משירת ''האזינו'' שמשה שר לבדו. אך מכיון שמשה מצרף את קולו בשירה זו היא עדיין גדולה למדי. ואילו לגבי שירת ''הבאר'' שנאמר במפורש: ''אז ישיר ישראל'' (במדבר כא יז). שירה זו שרים התלמידים בלי הרבי, משום כך היא קטנה ומצומצמת מאוד (פרפראות לתורה).


''בינו שנות דור ודור''





הפטרה לשחרית של יו''כ - סלו סלו


הפטרה: ''ואמר סלו סלו''

ספרדים
: ישעיה פרק נז' פס' יד' - סוף ופרק נח'

תימנים: ישעיה פרק נז' פס' יד' - סוף פרק נח' ופרק נט' פס' כ' - סוף

בהפטרה מסופר:

א. שה' בוחר בצום עם תשובה

ב. שכתוב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, זה יוה''כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה (לבוש תרכא אות א')

א. למה צמנו ולא ראית עִנינו נפשנו ולא תדע, הן ביום צומכם... הן לריב ומצה תצומו... לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם: הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו, הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה': הלא זה צום אבחרהו...

ב. אם תשיב משבת רגליך... וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד.


בפרשה מסופר
: על צום יום הכפורים.

בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו:

הקשר בין ההפטרה ליום הכפורים ותשובה
:

כי יום זה הוא יום צום ותשובה לפניו יתברך ויום סליחה וכפרה לשבים. וכן עניין ההפטרה הזאת כולה על דבר התשובה ובטחון הסליחה מאתו יתברך.





קריאת ההפטרה



{יד} וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי: {טו} כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: {טז} כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: {יז} בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ: {יח} דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: {יט} בּוֹרֵא (נוב) נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו: {כ} וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט: {כא} אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים: נח {א} קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם: {ב} וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן: {ג} לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: {ד} הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: {ה} הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה: {ו} הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: {ז} הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: {ח} אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ: {ט} אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: {י} וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: {יא} וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: {יב} וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת: {יג} אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: {יד} אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: {כאן מסיימים הספרדים}

{כ} וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה: {כא} וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: א. שה' בוחר בצום עם תשובה

ב. לקדוש ה' מכובד, זה יוה''כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה.

''ואמר סֹלו סֹלו'' - כה אמר הנביא בשמי לעמי, כבשו מסילה סלולה פנו יצר הרע מדרכיכם.

''סֹלו סֹלו'' - במקום שאין דרך סלולה, סלו דרך חדשה. סלו במחשבת הלב היינו החרטה שהיא פעולת המחשבה, וסלו בדבור הפה, היינו הוידוי. ה' יסלול דרך לקבל החוטאים האלה בתשובה.

''פנו דרך'' - במקום שהיה דרך מתוקן ונתקלקל, פנו דרך. במעשה עזיבת החטא. כי מעקרי התשובה: חרטה וידוי ועזיבת החטא.

''הרימו מכשול מדרך עמי'' - במקום שהיה דרך מתוקן אלא נמצאו עליו אבני מכשול, אבני נגף, הרימו מכשול מדרך עמי.

''הרימו מכשול'' - סלקו האבנים שרגליכם נכשלים בהם והם הרהורי רשע. אותם שלא ידעו דרך ה' כלל, לימדו אותם.

''הרימו מכשול מדרך עמי'' - זו הגאוה, שאמרו חז''ל: שאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל.

ואומר למוכיחים, בתחילה סלו סלו פנו דרך לעצמכם ואח''כ הרימו מכשול מדרך עמי. כמו שדרשו הפסוק: ''התקוששו וקושו'' (צפניה ב א), קישטו עצמכם ואח''כ קישטו אחרים. שלא יאמר לך עד שאתה אומר לי טול קיסם מבין שיניך אומר לך טול קורה מבין עיניך.

וכמעשה שמובא בירושלמי (בבא בתרא פרק ב' הלכה יא): רבי יונתן היה דיין טוב, דהיינו שהיה מקיים בעצמו התקוששו וקושו קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים.

ומעשה שהיה כך היה: לרבי יונתן היה שכן גוי רומי, ושדותיהם גבלו זו עם זו. ובשדה של רבי יונתן היה אילן שענפיו היו כה גדולים שהתפשטו לכל עבר ואף נטו לתוך שדהו של שכנו הרומי.

באחד הדיונים שהובאו לבית דינו של רבי יונתן ישב לו הרומי והאזין לדין. בא לפני רבי יונתן מקרה דומה לשלו: שני אנשים שגרו בשכנות נטה אילנו של אחד מהם לתוך שדה חבירו, ותבעו לפני רבי יונתן לדין. אמר התובע לחבירו חייב אתה לקצוץ את ענפי האילן שלך, מכיון שהוא מפריע לי מאוד. וחבירו טוען בכֹה, הרי זמן רב האילן נוטה ומה נזכרת עכשיו הרי מעולם לא התלוננת?! וחבירו טוען לעומתו: אמת שזמן רב לא התלוננתי, כי בתחילה האילן לא היה כל כך גדול, אז לא היה אכפת לי, אבל עכשיו ענפיו מתפשטים יותר ויותר, ומפריעים לי מאוד. הרומי ישב והקשיב קשב רב. ומאוד הסתקרן לדעת כיצד יפסוק רבי יונתן את העניין, הרי זה מקרה דומה לשלי.

רבי יונתן שמע בסבלנות את שני הצדדים, וכאשר סיימו את טענותיהם, אמר להם: לכו עכשיו לבתיכם וחזרו לכאן מחר בבוקר, ואז אוציא את פסק הדין.

הרומי שהיה נוכח בעת המשפט, אמר בלבו: מכיון שהדיין ראה אותי נוכח והרי גם לו יש אילן שנוטה לתוך שדי, לכן לא פסק את הדין מיד כדי לדחותם מעליו. בגללי לא פסק את דינם, חשש פן אקום ואדרוש ממנו בפני כולם שיקצוץ תחילה את אילנו. אבל אם חשב הדיין שיצליח להתחמק ממני טעות בידו, מחר בבוקר אשכים ואחזור לבית הדין, אשמע את פסק דינו ואם אשמע שיצוה על בעל האילן לקצוץ את ענפי אילנו, אחייבו תחילה לקצוץ את ענפי אילנו שנוטים לתוך שדי. שהרי אני רואה שאינו הגון לעשות כן, והראיה שאנשים אלו באים לדון בזה. אביישו ואראה לכולם שהוא בעצמו אינו מקיים את פסק דינו, שהרי אילנו נוטה לתוך שדי. שהרי הוא דן את כל העם ולא דן את עצמו זה לא בן אדם, שהרי בעצמו עושה עול.

לפנות ערב שלח רבי יונתן אחר בעל המלאכה שלו ואמר לו: צא וקצוץ את כל ענפי האילן הנוטים מהאילן שלי לתוך שדהו של הרומי. השכם בבוקר חזרו בעלי הדין, וגם הרומי חזר וישב בבית הדין.

פנה רבי יונתן לבעל האילן ואמר לו: על פי פסק הדין, חייב אתה לקצוץ את ענפי האילן הנוטים לתוך שדה חברך.

רק יצאו הדברים מפי רבי יונתן, קפץ הרומי ממקומו כאילו נשכו נחש, התיצב לפני רבי יונתן ואמר: ושלך מה, מפני מה אתה מניח את ענפי אילנך לנטות לתוך שדי?

ענה לו רבי יונתן בשלוה: צא וראה אם ענפי אילני נוטים לתוך שדך. כפי שעשיתי כך יעשה בעל הדין. יצא וראה שכבר נקצצו הענפים הנוטים לתוך שדהו.

ראה הרומי את צדקתו של רבי יונתן, שלא רצה לדון אדם אחר עד שלא תיקן בעצמו את מה שהיה עליו לתקן. ונתן שבח ''ברוך אלהי היהודים'' שציוה להם על הדין ועל המשפט והדיין הזה קיים בעצמו.

''הגד לעמי פשעם'' - אלו תלמידי חכמים ששגגותיהם נעשים להם כזדונות. ששגגת תלמוד עולה זדון. אלו עבירות שבין אדם למקום.

''ולבית יעקב חטאתם'' - אלו עמי הארץ שזדונותיהם נעשו להם כשגגות. אלו עבירות שבין אדם לחבירו.

אומר הקב''ה: ''הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצֻבות רשע'' - שיפתח האדם קשרי הרשע שבלב.

ואמרו חז''ל: סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין עליה אפר מקלה, זקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין, בניי! יתבייש אדם מחבירו וממעשיו וכו'.

''לקדוש ה' מכובד'' - זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה.

ויהי רצון שיקוים בנו הפסוק ''ובא לציון גואל''




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על צום יום הכפורים ותשובה.

''כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטֹאתיכם לפני ה' תטהרו'' (ויקרא טז ל), אמנם יכפר השם יתברך על כל חטאותיכם, אבל רק אם ''לפני ה' תטהרו'' אם תחזרו לפני כן בתשובה ותטהרו מעוונותיכם.

''טהרה'' פירושה גם: זוהר, ברק, כמו: ''וכעצם השמים לטֹהר'' (שמות כד י), חטאיכם יזהירו ויבריקו, מאחר שיהפכו למצוות, שהרי אמרו חז''ל: עשה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכויות. ואושר כזה לא נמצא בשום מסחר רק בעסק התשובה.

לזאת אמר רבי עקיבא בהתפעלות: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: ''וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'' (יחזקאל לו כה). ונאמר: ''מקוה ישראל ה''' (ירמיה יז יג), מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב''ה מטהר את ישראל (משנה סוף יומא).

בשעה שרופא מטפל בחולה איננו שם לב ליסורין של החולה, כי אם עושה את כל הדרוש לרפאותו. אולם אם הרופא מטפל בבנו, מבקש עצות ותחבולות כדי להפחית ככל האפשר את היסורים הכרוכים בטיפול הרפואי.

השם יתברך, בתור אביהם של ישראל, מבקש גם הוא עצות ותחבולות כדי להפחית ככל האפשר את היסורים הכרוכים בתשובה לכפר על עוונותינו. ולכן נתן לנו את היום הקדוש יום הכפורים לכפר עלינו ולטהר אותנו מכל חטאותינו.

וכתב הגר''א: כשאדם מקבל על עצמו להתהפך לטוב, אז ישיג רוח גדול ממרום להוסיף קדושה משעה לשעה ומרגע לרגע.

תנן: את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, ''מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'', עבירות שבין אדם למקום, יוה''כ מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יוה''כ מכפר, עד שירצה את חבירו (יומא פה:).

ואפי' לדברי רבי, שסובר שיום הכפורים מכפר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, מכל מקום על עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה''כ מכפר עד שירצה את חבירו.

אם כן מצבנו ביום הקדוש הזה לגבי עבירות שבין אדם לחבירו הינו מצב איום ונורא. מצד אחד יום הדין וחיתום משפט. ומאידך יום שאין בו סליחה וכפרה.

וחלק זה של תורת בין אדם לחבירו הוא הנדרש מאיתנו בעיקר ביוה''כ, ככתוב בהפטרת היום: ''למה צמנו ולא ראית... הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצֻבות רשע התר אגֻדות מוטה... ''

ועל עבירות שבין אדם לחבירו, אין מועיל על כך אפילו כוונה לשם שמים. וכמעשה פנינה שנתכוונה לשם שמים, ואעפ''כ נענשה בעונש מר ''ורבת בנים אֻמללה'' (שמואל א' ב ה).

ובמסכת שבת (קמט:) אמרו: ואמר רב יעקב, כל שחבירו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה.

והרי לנו מדברי הגמ' שכל שחבירו נענש על ידו, והיינו שבאה תקלה לחבירו על ידו, נקרא רשע, ואינו זוכה להכנס במחיצתו של הקב''ה. ואם במדת פורענות כך, מדה טובה על אחת כמה וכמה, עד היכן זכותו מגעת, לאין קץ ולאין שיעור. כי הגורם טובה לחבירו וכל שחבירו נתעלה על ידו נקרא טוב, שהטוב בא על ידו, וזוכה ליכנס במחיצתו של הקב''ה.


מכתב וידויו של אריסטו

ומעשה היה בפילוסוף גדול המפורסם בעולם שנקרא אריסטו, שבימי זקנותו כתב איגרת לתלמידו אלכסנדר מוקדון מלך יון, בזה הנוסח:

ברוך ה' הפוקח עיניים עוורות המראה לחטאים דרך ישרה. מהולל יהיה בתהילה הנאוה לו, כי איני יודע להללו על הרחמים והחסד הרב שעשה עמי, שהוציאני מן השטות הזו שהייתי שקוע בה כל ימי חיי, בעסק חכמת הפילוסופיה להסביר כל דבר בדרך הטבע שמובן עפ''י השכל. ועשיתי ספרים הרבה בחכמה הזו כחול אשר על שפת הים. עד שנתווכחתי עכשיו בערוב חיי עם חכם אחד מחכמי ישראל (שמעון הצדיק), ובדברו עמי הראה חכמתו הגדולה, והכרתי את מעלת התורה הקדושה שניתנה בהר סיני, והוא משך לבי בדברי התורה שהראה לי והסביר לי חידושים אמיתיים ופלאים שנעשו. ואני הייתי פרא שלא הבינותי שרוב הדברים נוהג אותם הקב''ה בדרך פלא חוץ מדרך הטבע. ומשראיתי כך, נתתי אל לבי לדרוש ולתור בחכמת התורה שכל דבריה מיוסדים על אדני האמת ואין היא כחכמת הפילוסופיה שהיא הבל. ולכן אתה תלמידי אלכסנדר המלך הגדול, אל ידיחו ספרי לא אותך ולא את חביריך הפילוסופים, שאילו היה בכוחי לאסוף את כל הספרים שחיברתי בחכמה הזאת בודאי הייתי שורף אותם באש כדי שלא ישאר שום דבר מהם. אבל אין הדבר בידי שכן ספרי נפוצו בכל העולם ואי אפשי לכנס כולם. ואני יודע יפה העונש החמור שיענישני בוראי על החטא הגדול שחטאתי שאיבדתי הזמן במו ידי והחטאתי רבים. ולכן בני אלכסנדר כתבתי המכתב הזה כדי להודיעך לך ולכל חביריך שרוב הדברים שרוצים להסביר בדרך הטבע כדי שיובנו עפ''י השכל דברי שקר הם. שבודאי הקב''ה הוא פטרונו של עולם והוא מנהיגו בכוחו הגדול. ומפני שמזלי גרם שספרי נפוצו בארצות המערב, אני מודיע עכשיו לכולם שלא יאבדו זמנם בהם, לא יסתכלו בהם ולא יגעו בהם בידיהם. שעוון גדול הוא לבלות הזמן על ספרי פילוסופיה שהיא שקר שאין לו רגלים. ועכשיו אני את נפשי הצלתי בזה שהודעתי את טעותי ואשמתי לא חמורה כ''כ על העבר, כי לא ידעתי. אבל עכשיו שגיליתי הדבר לבריות שחייתי בטעות ולבי נשרף על הזמן שכיליתי בהבלים, אוי לאלו שלבם נמשך אחר ספרי, בודאי יהיו בתחתית שאול. ודע שכפי שהורה לי אותו חכם מצאתי הרבה דברים בספר משלי שחיבר שלמה המלך שלא יגרר אדם אחר חכמת הפילוסופיה באומרו: ''לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה'' (משלי ז ה), אוי לעיניים שכך רואות, אוי לאוזניים שכך שומעות, אוי לי שכיליתי גופי וכוחי בדברים מזיקים. וזה שאתה משבח אותי ואומר שיצא שמעי בכל העולם בגלל הספרים שעשיתי, ומעריצים אותי הערצה רבה, בודאי טוב המות מזה שנפוצו ספרי בכל העולם. וודאי אלו שעוסקים בתורה ירשו חיי העולם הבא, ואלו שעוסקים בספרי ירשו גיהנם. ואף אני מוכן ליענש על כולם.

וזה שלא כתבתי לך מכתב זה קודם לכן, כי חששתי שמא תכעס עלי ותעשה לי רע. אבל עכשיו גמרתי אומר להודיע לך הדבר, כי יודע אני שלפני שיגיע מכתבי זה לידך כבר אהיה נתון בארון עצים, כי הגעתי לסוף ימי.

ושלום מן המורה אריסטו הפורש מן העולם, לאלכסנדר מלך יון הגדול. (מעם לועז פ' יתרו)

אריסטו מגדולי הפילוסופים של התרבות המערבית. שיטתו בפילוסופיה היתה מקובלת כמה מאות שנים. בעוד שאפלטון שהיה מורו במשך כעשרים שנה ביסס את הפילוסופיה שלו על הרצוי, כלומר: על השאלה כיצד על אנשים לחיות כדי להגיע אל האושר. עסק אריסטו כהגדרתו בחקר המציאות עפ''י חוקי ההגיון. השפעתו הפילוסופית היתה גדולה הן על הוגי דעות נוצרים והן על חכמי יהודי ספרד. הרמב''ם שלמד את כתביו של אריסטו מצטט אותו תדיר בספרו ''מורה נבוכים'', ומכנהו ''ראש הפילוסופים''. אריסטו עמד לדעת הרמב''ם רק בדרגה אחת למטה מזו של נביא. וזה לשון הרמב''ם: ודעתו של אריסטו היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוקי, עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה (איגרת אל ר' שמואל אבן תיבון).

והשם יתברך ברחמיו הרבים יטהרנו מכל טומאותינו, ולבית קודשו יקבץ נפוצותינו במהרה בימינו אמן ואמן.


''ומבשרך לא תתעלם''





הפטרה למנחה של יו''כ - ויהי דבר ה'


ההפטרה: ''ויהי דבר ה''' יונה פרקים א' - ד' מיכה פרק ז' פס' י''ח - סוף

בהפטרה מסופר
: על תשובת אנשי נינוה ועל ביטול הגזרה.

ויאמינו אנשי נינוה באלהים, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם:

ויכס שק וישב על האפר: ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך... האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו: ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה, וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם: מי יודע ישוב ונחם. וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה.

(מיכה) מי אל כמוך נושא עוֹן ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו. ישוב ירחמנו יכבוש עוֹנותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתם:





קריאת ההפטרה



{א} וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: {ב} קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: {ג} וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה: {ד} וַיהוָה הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר: {ה} וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם: {ו} וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד: {ז} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה: {ח} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה: {ט} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה: {י} וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם: {יא} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר: {יב} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם: {יג} וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם: {יד} וַיִּקְרְאוּ אֶל יְהוָה וַיֹּאמְרוּ אָנָּה יְהוָה אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה יְהוָה כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ: {טו} וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ: {טז} וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְהוָה וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַיהוָה וַיִּדְּרוּ נְדָרִים: ב {א} וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת: {ב} וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה: {ג} וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: {ד} וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: {ה} וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: {ו} אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: {ז} לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי יְהוָה אֱלֹהָי: {ח} בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: {ט} מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ: {י} וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַיהוָה: {יא} וַיֹּאמֶר יְהוָה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה: ג {א} וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר: {ב} קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וִּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: {ג} וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֶה כִּדְבַר יְהוָה וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים: {ד} וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת: {ה} וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: {ו} וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: {ז} וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: {ח} וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: {ט} מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד: {י} וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה: ד {א} וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ: {ב} וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: {ג} וְעַתָּה יְהוָה קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: {ד} וַיֹּאמֶר יְהוָה הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ: {ה} וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר: {ו} וַיְמַן יְהוָה אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה: {ז} וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: {ח} וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: {ט} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: {י} וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: {יא} וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

{יח} מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: {יט} יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: {כ} תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על תשובת אנשי נינוה וביטול הגזרה.

אמרו חז''ל: אמו של יונה בן אמתי היתה משבט אשר והיה בן האשה האלמנה שכלכלה את אליהו (ירושלמי סוכה ה א), ואביו היה משבט זבולון. ומקום קבורתו של יונה בכפר כנה בראש ההר, ותחת ההר קבור רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול מעשרה הרוגי מלכות (סוף מסכת אצילות), ויונה היה נביא בן נביא, לכן נזכר גם שם אביו אמתי היה צדיק גמור ונכנס בחייו לגן עדן כמו אליהו (מדרש שוחר טוב כו).

והאלשיך הקדוש אומר: שיונה בן הצרפית שהחיה אליהו, ונאמר בתנא דבי אליהו שאותו הנער משיח בן יוסף, וזה רמז הלויתן.

''ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמֹר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני: ויקם יונה לברֹח תרשישה מלפני ה', וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה... ''

וחז''ל אמרו: שהיה יונה עשיר ונתן שכר כל הספינה, ארבעת אלפים דינרי זהב. רבי אומר: ארבעים אלף דינרי זהב (נדרים לח.), מרוב שהזדרז לברוח מלפני ה'. ולא כדרך עוברי אורחות ימים שמשלמים רק ביציאתם מן האניה (אברבנאל).

''וה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים, והאניה חשבה להשבר'' (א ד).

מכיון שהיתה הליכתו שלא לרצון ה'. לכן ה' הביא רוח גדולה אל הים והיתה רוח גדולה בים והאניה חישבה להישבר, ולא אניות אחרות שבים. כל האניות מסביב שטות ברוגע ורק האניה שבה נמצא יונה חישבה להישבר (מלבי''ם), הגלים טלטלו את האניה מצד לצד. וכדי להפחית ממשקל האניה, זרקו אל המים את כל חפציהם וניסו לחתור לעבר היבשה, אך לשוא.

''וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו'' (א ה).

משבעים לשונות היו באניה כל אחד ושקוצו בידו, ויזעקו איש אל אלהיו (פרקי דרבי אליעזר פ''י).

''ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם: ויקרב אליו רב החֹבל ויאמר לו מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך... ''

ויונה בצרת נפשו ירד לירכתי הספינה שם היה ספון וישכב וירדם. וכשרב החובל העיר אותו ראה והנה פניו כפני מלאך ה' ולא האמינו שבשלו הסער הזה. רב החובל שמע מפי יונה שהוא יהודי, אמר לו: שמעתי שהאלהים שלכם עשה נס בים סוף תתפלל אליו אולי גם לנו יעשה נס וישקוט הים, אולי יתרצה האלהים לנו וירחם עלינו וינהיג אותנו ולא נאבד.

''ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בְּשֶלְמִי הרעה הזאת לנו: ויפִלו גורלות ויפֹל הגורל על יונה'' (א ז).

עשו גורל מספר פעמים ושמו של יונה עלה בגורל. עפ''י עצתו של יונה החזיקו אותו והכניסוהו אל המים. אך נגעו ארכובותיו במים והים שקט ונח מזעפו. החזירו אותו לאניה והמים שוב רעשו וגעשו. הכניסו אותו עד טבורו והמים שוב נרגעו. השיבו אותו לאניה והסערה התחדשה, בפעם השלישית הכניסו אותו עד צוארו, והמים שקטו. ידעו בברור שבשלו הסער הזה ובלב כבד השליכו את יונה אל הים (זוהר חיי שרה).

''וימן ה' דג גדול לבלֹע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות'' (ב א).

ביום חמישי מששת ימי בראשית ברא ה' את הדג שעתיד היה לבלוע את יונה. וביום חמישי ברח יונה מלפני ה' ובלעו הדג, שביום ההולדת המזל חזק... (ירושלמי ר''ה פ''ג).

מרגלית תלויה היתה במעי הדג והפיצה אור כשמש בצהרים. ועליו נאמר: ''אור זרֻע לצדיק'' (תהלים צז יא).

עיני הדג שימשו ליונה כשני חלונות שקופים שדרכם ראה את כל המתרחש במעמקי הים. במעמקי האוקינוס ראה הנביא את הגיהנום. כן ראה את בני קורח שבלעה אותם האדמה.

הדג הוביל את יונה למקום קריעת ים סוף, ''סוף חבוש לראשי'' (ב ו).

שלושה ימים ושלושה לילות שט הדג במעמקי הים ויונה צופה ומביט מסוף הים ועד סופו את נפלאות הבריאה, ''מה רבו מעשיך ה'''! (תהלים קד כד), ומרוב התפעלות שכח שנמצא במעי הדג עקב בריחתו מלפני ה' ולכן לא התפלל אל ה'. אך מכיון שה' מתאוה לתפילתם של צדיקים ציוה לדג להקיאו ובאה הדגה שהיתה בהריון ובלעה אותו (אלשיך). ובבטנה היו שלוש מאות שישים וחמישה אלף דגיגים, שם כבר היה צפוף ולא נֹח. והיה מצטער בתוך מעיה צער גדול מתוך הטינוף ומתוך זוהמתה של דגה.

''ויתפלל יונה אל ה' אלהיו, ממעי הדגה: ויאמר קראתי מצרה לי... ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסֹבבני, כל משבריך וגליך עלי עברו: אפפוני מים עד נפש תהום יסֹבבני, סוּף חבוש לראשי: ותעל משחת חיי... בהתעטף עלי נפשי'' - במעי הדגה את ה' זכרתי. עתה נזכרתי להתפלל ולשוב בתשובה.

אז פנה הנביא אל ה' ואמר: רואה אני שאי אפשר להסתר מפניך, מלוא כל הארץ כבודך. אמר לפניו: רבונו של עולם! ''אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני, ותאחזני ימינך'' (תהלים קלט). בצר לי אקרא ה' ואני בקול תודה אזבחה לך. כיון שארבעה צריכים להודות ואחד מהם העולה מן הים ליבשה. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב''ה על יונה. ''ויאמר ה' לדג, ויקא את יונה אל היבשה'' (ב יא).

''ויקם יונה וילך אל נינוה... ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת'' (ג ג).

כשהשמועה הגיעה אל אזניו של המלך אנספר ויקם מכסאו, ויעבר אדרתו מעליו, פשט את בגדי מלכותו בגדי הארגמן והניחם על האפר. הסיר את כתר המלכות מעל ראשו והניחו על האפר, ולבש שק ואפר. תחת האדרת לבש שק ותחת כס המלכות ישב על האפר (מלבי''ם).

''ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדֹליו לאמֹר, האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו'' (ג ז).

וקרא אל העם לצום ובכי ומספד, ולשוב בתשובה. וציוה המלך לעמו שלא יסתפקו רק בצום ושק, אלא יקראו אל האלהים בחזקה בכל לב, וישובו מן החמס אשר בכפיהם, ומי שיודע על דבר שהוא עשוק או גזול בידו יחזירנו לבעליו. העם שמע בקול המלך וכל אחד החזיר את אשר גזל.

כשראה ה' שחזרו בתשובה ותיקנו את מעשיהם הרעים, עבר מכסא דין וישב על כסא רחמים וסלח להם.

התשובה השלימה שיעיד יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, לכן נאמר: ''וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה'' (ג י).

ובקיקיון דיונה הראה לו הקב''ה שהוא חס על יציר כפיו. ''וַיְמַן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו... וימן האלהים תולעת... ותך את הקיקיון וייבש... ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי''.

ה' זימן תולעת שהכתה את שרשי הקיקיון וע''י כך יבשו עליו. ואמרו במדרש: מה תולעת זו כל כוחה אינו אלא בפיה, כך ישראל אין כוחם אלא בתפילה.

''וישאל את נפשו למות'' (ד ח), באותה שעה זלגו עיניו דמעות כמטר לפני הקב''ה, ובהיות יונה שאל המוות ומצד שני חרה לו על הקיקיון. אמר לו הקב''ה: מפני מה אתה בוכה? אתה אומר שטוב לך מוות מחיים. אתה חסת על הקיקיון, שלא היה מעשה ידיך, שלא עמלת בו ולא גידלתו, לא זיבלת אותו ולא השקית אותו מים, וגם אינו דבר של חשיבות שבין לילה היה ובין לילה אבד. ואתה בצער גדול מפני שיש לך בו צורך שעשה לך צל. אבל לא חסת עליו מצד העמל שעמלת בו. ''ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה''?! ומעשה ידי להתפאר, יש בה הרבה יותר משתים עשרה רבוא אדם (120 אלף איש).

ואמרו במדרש: מה ראה הקב''ה להעמיד נביא להוכיח את נינוה יותר מכל שאר אומה? אלא בזכות אשור שהיה צדיק שבנה את העיר נינוה. שכתוב: ''מן הארץ ההיא יצא אשור'' (בראשית י יא), שיצא מאותה עצה שלא הסכים לדור הפלגה, שצדיק היה. ולבסוף כתוב: ''גם אשור נלוה עמם'' (תהלים פג ט), שלבסוף סרח (חזקוני).

ולמה נכתבה נבואה זו? ללמד לישראל שהתשובה מועילה (רד''ק).

ובהפטרה הוסיפו מתקני ההפטרות שלושה פסוקים מנבואת מיכה, לומר: שהקב''ה לא מחל לאנשי נינוה אלא האריך אפו עד שחרבה ע''י נבוכדנצאר.

לא כן בישראל שאם שבים בתשובה הרי נושא עוון ופשע לשארית נחלתו, ולכן לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ואנו מקוים שישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו והוא לזמן הגאולה העתידה, שאז תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (אברבנאל).

וקורין ספר יונה בהפטרת יוה''כ כדי לעורר בתשובה.

ועוד טעם - שאנו רואים עד כמה חמלו אנשי הספינה על נפש אחת אעפ''י שנתברר להם שבשביל יונה כל הסער הזה. והתפללו עוד אל ה' שלא יתן בידם לשפוך דם נקי. כמו שנאמר: ''ויקראו אל ה' ויאמרו אנה ה'! אל נא נאבדה בנפש האיש הזה ואל תתן עלינו דם נקיא'' (א יד).

עוד טעם - כדי ללמדנו שאין ביכולתו של אדם לברוח מאת ה', ככתוב: ''אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח'' (תהלים קלט ז).

ולכן אנו מבקשים רחמים מאת הקב''ה שהוא מקור הרחמים לחוס על נפשותינו ולהוציא לאורה דיננו לחיים.


''דעני ליונה במעי הדגה ענינן''





הפטרה ליום א' של סוכות - הנה יום בא לה'


ההפטרה: ''הנה יום בא לה' '' זכריה פרק יד

בהפטרה מסופר: על עונש הגויים שלא יעלו לחוג את חג הסוכות.

והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוֹת למלך ה', צבאות ולחוג את חג הסכות: והיה אשר לא יעלה... ולא עליהם יהיה הגשם: תהיה המגפה אשר יגוף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות: זאת תהיה חטאת מצרים, וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות:

בפרשה מסופר
: על חג הסוכות.

בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה': אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו. ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים: וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים... בחדש השביעי תחגו אותו: בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות..... כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.

* רש''י מגילה לא. - מפטירים בזכריה ''הנה יום בא לה''' משום שכתוב בו ''לחוג את חג הסוכות''.

* ספר המנהיג הלכות חג הסוכות סימן מו - משום שלעתיד לבוא יאמרו אומות העולם להקב''ה תן לנו את התורה ונעשינה, אומר להם הקב''ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בע''ש מהיכן יאכל בשבת?





קריאת ההפטרה



{א} הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוָה וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ: {ב} וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) תִּשָּׁכַבְנָה וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר: {ג} וְיָצָא יְהוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: {ד} וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: {ה} וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא יְהוָה אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ: {ו} וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת (יקפאון) וְקִפָּאוֹן: {ז} וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר: {ח} וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה: {ט} וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: {י} יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ: {יא} וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח: {יב} וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: {יג} וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת יְהוָה רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ: {יד} וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד: {טו} וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת: {טז} וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: {יז} וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: {יח} וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: {יט} זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: {כ} בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית יְהוָה כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: {כא} וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַיהוָה צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית יְהוָה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא:




הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על עונש הגויים שלא יעלו לחוג את חג הסוכות.


נבואת אחרית הימים

בהפטרה זו מנבא זכריה הנביא על מלחמת גוג ומגוג כפי שניבא עליה יחזקאל. ומדבר על מפלת גוג ומגוג ועל המופתים שיהיו אז.

גוג הוא שמו של מלך שעתיד להלחם עם ישראל ומלך המשיח באחרית הימים, ושם ארצו מגוג. ושם גוג נגזר משם מגוג, שזה בארמניא על גבול פרס רוסיה בהרי הקוקאז.

אז יצא ה' לנקום נקמת עמו ויהיה רעש גדול על אדמת ישראל.

''הנה יום בא לה' וחולק שללך בקרבך'' - כל השלל ששללו ממך הבבליים ישוב אליך ויחולק בקרבך. וכן כל השלל שגזלו מאיתנו האויבים במשך שנות הגלות.

''ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה'' (יד ב), אביא בלבם מחשבה לעלות לירושלים למלחמה, ויתכנסו שבעים אומות העולם לירושלים, כמו שניבא יחזקאל. ועליה אמר בנבואת ישעיה, ''חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'' (ישעיה כו כ).

ונאמר בנבואת דניאל: ''והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי'' (יב א). שבאחרית הימים יתאספו הנוצרים לקחת את ירושלים מידי המוסלמים ואז תלכד העיר. יבזזו את הבתים, חצי העיר יגלו מחוץ לעיר ויתר העם הנשארים בעיר הקב''ה יתן להם כח וינצחו את אויביהם.

ה' ישלח מהומה בין שני המחנות הלוחמים ויהרגו איש את אחיו. הקב''ה יאסוף את כל הגויים שהצרו לישראל אל ירושלים כדי שיקבלו את עונשם.

ומנבא על פחד הרעש: ''ונסתם גיא הרי'', כשיבקע ההר ינוסו מפני קול הרעש וינוסו אל הגיא. וה' יבוא ועמו כל המלאכים להלחם בגוג, וישבה ירושלים לבטח עם השכינה. אז יבוא משיח בן דוד.

ומנבא על מגפת העמים: ''המק בשרו... ועיניו תימקנה... ולשונו תמק''. מי יודע אם תהיה מלחמת אטום, לוחמה קונבציונאלית, כימית, ביולוגית.

במסכת עדויות פ''ב מובא: שמשפט גוג ומגוג לעתיד לבוא י''ב חודש, רצונו לומר: שלא ינגפו בבת אחת אלא יהיו נימוקים והולכים עד שיכלו במשך י''ב חודש.

''והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מִדי שנה בשנה להשתחוֹת למלך ה' צבאות ולחֹג את חג הסכות'' (יד טז).

ומפטירים בנבואה זו ביום א' של סוכות, מכיון שמוזכר בה שאחרי מלחמת גוג ומגוג שתהיה בזמן חג הסוכות ואחרי מפלתו יעלו כל הטהורים שבאומות לירושלים ויחוגו את חג הסוכות ומי שלא יעלה יענש. כל הגויים ששבו אל ה' ישארו ויעלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה', ויראו נפלאות הבורא. ומי שלא יתן לבו לשוב ולא יעלה לירושלים, לא ירד עליו גשם. שבחג הסוכות העולם נידון על המים, ומנסכים ניסוך המים. ואומה שלא תמצא שם לא יזכרו אותה לטובה בגשמי ברכה. ומכיון שבמצרים לא יורד גשם, אם לא יעלו לחוג את חג הסוכות עונשם יהיה נמק.

וכל כך יהיו מסורים לעבודת ה' שיקדישו את הפעמונים שתולים על הסוסים, וכ''כ יהיו מרובים הזובחים שלא יספיקו להם הסירים בבית ה', אלא כל סיר בירושלים ויהודה יהיה קודש לה' כי יבשלו בהם שלמים וקדשים קלים. ולא יהיה עוד סוחר ומוכר כבשים ותורים ובני יונה לקדשים כמו שהיה תחילה שהיו מוכרים בכסף, כי לא יעשו סחורה אלא כולם ינתנו בנדבה.

וכן מובא בספר יחזקאל פרק לח: ''ויהי דבר ה' אלי לאמור: בן אדם! שים פניך אל גוג נשיא ארץ המגוג... והנבא עליו: ואמרת כה אמר ה'... ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך'' - אתן בלבך להיות שובב ומורד, ואתן חחים בלחייך למשוך אותך על ידם כדרך שמושכים החיות, אתן בלבך הרהורים ויצר המושך אותך מארצך לבוא על ארץ ישראל.

'' ויהי ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל נאֻם ה' אלהים תעלה חמתי באפי: ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל: ורעשו מפני... וכל האדם אשר על פני האדמה, ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות, וכל חומה לארץ תפול: וקראתי עליו לכל הרי חרב... איש באחיו'', כלומר הם יושמדו בחרב - בנשק עצמם. ונשפטתי אִתו בדבר - מגפה ובדם, וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו: והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'''.

החפץ חיים אמר: שמלחמת גוג ומגוג תתחלק לשלושה חלקים!

מלחמת העולם הראשונה, מלחמת עולם השניה (שחזה אותה כעשרים וחמש שנה מראש) השואה הנוראה, והמלחמה השלישית האחרונה. ובסופה תהיה הגאולה השלמה.

והוסיף החפץ חיים ואמר: שבמלחמה השלישית יסבול כל העולם יסורי חבלי משיח. מלחמת גוג תהיה המלחמה האחרונה בעולם, אחריה יבואו ימות המשיח ולא יהיה יותר שעבוד.


זכרון מלחמת גוג ומגוג

בראשית רבה: ''האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'' (בראשית מט א), ר' סימון אומר: מפלת גוג הראה להם.

ויקרא רבה: ''כל גוים סבבוני'' (תהלים קיח י), לימות גוג ומגוג.

''חצבה עמודיה שבעה
'' (משלי ט א), אלו שבעה שנים של גוג, ואותן שבע שנים הם שבעת ימי המשתה אחר החתונה של צדיקים לעתיד לבוא.

שמואל דרש: ''לא מאסתים ולא געלתים... כי אני ה' אלהיהם'' (ויקרא כו מד), בימי גוג ומגוג (מגילה יא).

''אלדד ומידד מתנבאים במחנה'' (במדבר יא כז), וחז''ל דרשו כי אלדד ומידד התנבאו גם כן על עסקי גוג ומגוג (סנהדרין יז).

ותרגום יונתן בן עוזיאל: ושניהם היו מתנבאים כאחד ואמרו בסוף עקב הימים - באחרית הימים גוג וחילותיו יעלו לירושלים וביד מלך המשיח הם נופלים.

''אני אמית ואחיה'' (דברים לב לט), תירגם יונתן בן עוזיאל, מחיתי את עם בית ישראל ואני ארפא אותם בסוף הימים - באחרית הימים ואין מציל מידי גוג וחילותיו לסדר קרב איתם.

''אל תזכרו ראשנות
... הנני עֹשה חדשה'' (ישעיה מג יח), זו מלחמת גוג ומגוג (ברכות יג).

''לך ה' הממלכה'' - זו מלחמת עמלק ''והמתנשא לכל לראש'' (דה''י א' כט יב) זו מלחמת גוג ומגוג (ברכות נח).

''ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים'' (ישעיה כה ו).

''יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט. המונים המונים בעמק החרוץ, כי קרוב יום ה''' (יואל ד).

אליהו רבה: ''ימים יֻצרו, ולו אחד בהם'' (תהלים קלט טז), זה יום גוג לעתיד לבוא.

''עורי צפון ובואי תימן'' (שה''ש ד טז), לכשיתעורר גוג הנתון בצפון יבוא ויפול בדרום.

והעיקר הוא פרק ב' בתהלים: ''למה רגשו גוים''.

גוג יצא מזרעו של יפת ובשכר שכיסה ערות אביו זכה להיקבר על אדמת ישראל. ביקש הקב''ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב''ה רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך ק''ן מזמורים שבספר תהלים, לא עשיתו משיח. חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו, שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? ונדחה הדבר לעתיד לבוא באחרית הימים.

ואמרו חז''ל: עשר ירידות ירדה שכינה על העולם אחת בגן עדן וכו' ואחת שעתידה להיות בימי גוג ומגוג, שנאמר: ''ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים'' (זכריה יד ד).

ואמר בר קפרא: כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח, מדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג.

(הפטרה לשבת חוה''מ סוכות משלימה הפטרה זו)




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על חג הסוכות.

נאמר בתורה: ''בסֻכֹּת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹּת: למען ידעו דרתיכם כי בסֻכֹּת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם'' (ויקרא כג מב).

רבי אליעזר אומר: ענני כבוד היו.

יש אומרים: שהכוונה לשבעה ענני כבוד שהיו בזכות אהרן הכהן, ארבע מארבע רוחות השמים, אחד למעלה לבל יכם שרב ושמש, אחד למטה כמו שכתוב: ''ורגליך לא בצקה'' (דברים ח ד), אחד מאחור לשמור עליהם מפני חיצים ובליסטראות של האויב, ואחד הלך לפניהם כדי לישר להם את הדרך ולשרוף נחשים ועקרבים.

כאמור הרי הסוכה זכר ליציאת מצרים. אם כן נשאלת השאלה, מדוע ציונו ה' יתברך לעשות סוכה בחודש תשרי ולא בחודש ניסן שבו יצאנו ממצרים?

והתשובה היא, שאם היה הקב''ה מצוה אותנו לקיים המצוה הזאת בחודש ניסן שהוא בימי הקיץ החמים, לא היה ניכר שאנו עושים סוכה זכר לנס אלא עקב מזג האויר החם בבית ויותר נעים לשבת בצל סוכה ודרך האנשים לצאת מבתיהם לחצרות, לכן ציונו הקב''ה לעשות סוכה בחודש תשרי שמזג האויר סגרירי וכולם סגורים בבתיהם, ולהראות שאנו עושים משום שכך ציונו ה'. יוצאים מדירת קבע לישב בדירת עראי, בזה אנו מראים לכל שמצוות המלך היא עלינו לעשותה.

וכתוב בזוהר הקדוש: כל מי שיושב תחת צל האמונה דהיינו הסוכה. נוחל חירות לו ולבניו לעולמים ומתברך בברכה העליונה, ומי שמוציא עצמו מצל האמונה, נוחל ח''ו גלות לו ולבניו.

ומובא בתחילת מסכת עבודה זרה:

לעתיד לבוא מביא הקב''ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר: ''כל הגוים נתקבצו יחדָו'' (ישעיה מג ט).

אומר להם הקב''ה: אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה וחכמיה.

מיד נכנסה לפניו מלכות רומי תחילה, שהיא חשובה ביותר בין האומות. א''ל הקב''ה: במה עסקתם? אומרים לפניו: רבוש''ע! הרבה שווקים תיקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו. וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה.

א''ל הקב''ה: שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. תקנתם שווקים להושיב בהם פרוצות, מרחצאות לעדן בהם עצמכם. מיד יצאו בפחי נפש. יצאה מלכות רומי ונכנסה מלכות פרס אחריה.

אמר להם הקב''ה: במה עסקתם? אומרים לפניו: רבוש''ע! הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות לחמנו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה.

א''ל הקב''ה: כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. תקנתם גשרים לטול מהם מכס. כרכים כדי לקחת את אנשיהם למלחמה ולקחת בהמתם לעבודת המלך. מיד יצאו מלפניו בפחי נפש, וכן כל אומה ואומה.

אומרים לפניו: רבוש''ע! וכי קיבלנוה ולא קיימנוה? והקב''ה משיב להם: מדוע לא קיבלתם אותה? אלא כך אומרים לפניו: רבוש''ע! וכי כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנוה כמו שעשית לישראל? מיד אומר להם הקב''ה: הראשונות ישמיעונו, שבע מצוות שקיבלתם היכן קיימתם? אלא כך אומרים העובדי כוכבים לפני הקב''ה, רבוש''ע! ישראל שקיבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב''ה: אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה.

אמרו לפניו: רבוש''ע! תנה לנו מראש ונעשנה. א''ל הקב''ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת - בעולם הזה, יאכל בשבת - בעולם הבא. מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?

אלא אף על פי כן, אעשה עמכם לפנים משורת הדין. מצוה קלה - שאין בה חסרון כיס, יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה. שאין הקב''ה בא בטרוניא - בעלילה עם בריותיו.

מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו. והקב''ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז ומוציאה מנרתיקה, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. שנאמר: ''ננתקה את מוסרותימו'' - ננתקה מצוות סוכה שהטילו עלינו. ''ונשליכה ממנו עבֹתימו'' (תהלים ב ג), אין אנו רוצים לא את המצוה ולא את שכרה.

מיד הקב''ה יושב ומשחק עליהן שנאמר: ''יושב בשמים ישׂחק''

א''ר לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב''ה אומר: הוא קיים מצות סוכה... אני מיסך עליו מחמתו של יום הבא.

על הפסוק: ''כי הנה היום בא בֹער כתנור, והיו כל זדים... ולהט אֹתם היום הבא'' (מלאכי ג יט). באותה שעה הקב''ה עושה סוכה לצדיקים ומטמין אותם לתוכה, שנאמר: ''כי יצפנני בסֻכֹּה ביום רעה יסתרני'' (תהלים כז ה), מי שמצפין עצמו בצילא דמהמנותא - בסכה. ביום רעה ה' יסתיר אותו ''באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה'' (תהלים צא ד).


''הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לויתן''





הפטרה לשבת חוה''מ סוכות - והיה ביום ההוא


ספרדים: יחזקאל פרק לח פס' יח' - סוף, פרק לט' פס' א' - טז'

תימנים: יחזקאל פרק לח'

בהפטרה מסופר
: על מלחמת גוג ומגוג, עפ''י חז''ל תפרוץ בסוכות (תשרי)

בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל, והנבא עליו: ואמרת ''הנני אליך גוג: לכן הנבא בן אדם ואמרת לגוג כה אמר... ועלית על עמי ישראל... באחרית הימים תהיה... בהקדשו לך לעיניהם גוג: והיה, ביום ההוא ביום בא גוג על אדמת ישראל... תעלה חמתי באפי: ובקנאתי בראש עברתי דברתי, אם לא, ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל: ורעשו מפני דגי הים... וכל האדם... ונהרסו ההרים... ונשפטתי אתו בדבר ובדם... והתגדלתי והתקדשתי... וידעו כי אני ה':

ואתה בן אדם הנבא על גוג... הנני אליך גוג... והכתי קשתך... על הרי ישראל תיפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך, לעיט ציפור... וחית השדה נתתיך לאוכלה: על פני השדה תיפול, ושלחתי אש במגוג... וידעו כי אני ה': ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל... וידעו הגויים כי אני ה' ובערו בהם אש שבע שנים... כי בנשק יבערו אש, והיה ביום ההוא אתן לגוג, מקום שם קבר בישראל... וקברו שם את גוג ואת כל המונו וקראו גיא המון גוג: וקברום בית ישראל... שבעה חדשים: וקברו כל עם הארץ... מקברים את העוברים את הנותרים... מקצה שבעה חדשים יַחְקֹרוּ..... עד קברו אותו המקברים אל גיא המון גוג:





קריאת ההפטרה



{יח} וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי: {יט} וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {כ} וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל: {כא} וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה: {כב} וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ: {כג} וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה: לט {א} וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא עַל גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל: {ב} וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל: {ג} וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל: {ד} עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: {ה} עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: {ו} וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה: {ז} וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל: {ח} הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה הוּא הַיּוֹם אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי: {ט} וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים: {י} וְלֹא יִשְׂאוּ עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: {יא} וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג: {יב} וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים: {יג} וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם יוֹם הִכָּבְדִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: {יד} וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ: {טו} וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג: {טז} וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָה וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על מלחמת גוג ומגוג.

הנביא יחזקאל ניבא, שבאחרית הימים ילחמו כל העמים סביב לירושלים. והיו הלוחמים מצד אחד הישמעאלים, והלוחמים מהצד השני הנוצרים. מערכה מול מערכה. וכולם יהרגו איש באחיו ויפלו בנופלים. כי בזמן שיתחילו הישמעאלים להרג בירושלים יקומו הנוצרים נגדם ויהרגו אותם, וישמעאלים לא יטמנו ידם בצלחת אלא ישיבו מלחמה שערה, ויהיה חרב איש באחיו. מזה ומזה תאכל החרב.

בן אדם שים פניך אל המלך גוג שהוא מולך על אומה שנקראת מגוג.

שם גוג ומגוג כבר ישכח בימים ההם עד שלא ידעו כלל מי היא האומה שנקראת בפי הנביא מגוג ושם מלכה גוג. רק אז כשיבוא על הארץ ויתקיימו דברי הנביא אז ידעו שזה הוא המלך גוג שניבא עליו.

הנבא עליו ועל הפורענות שאביא עליו ואמור לו: אשבר לבך עד שתתאוה מאוד לצאת ממקומך לבוא אל ארץ ישראל. אמשוך אותך ע''י רסן כמו שמושכין חיה, וכמו שצדים דג ע''י חכה. אשדל ואפתה אותך, אתן בלבך להיות שובב ומורד. ואז תצא בצבא רב ותצרף אליך עמים רבים לעזרתך. לבושי אפודות מגן - שחפצי''ם, וכובעי מגן - קסדות. באחרית הימים תהיה כשאעשה בך משפט.

ורוצה ה' שבאחרית הימים יתאספו שם במקום הרשע, הנוצרים והישמעאלים שתחתם גלו ישראל וסבלו רעות רבות וצרות, ושם יוריד אותם אל עמק יהושפט.

שמי יתקדש בעיני העמים. שע''י המופתים שאעשה בך יכירו כולם אלהותי איך אני שופט הגויים ומייסר הפושעים. ''למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט'' (ישעיה סב א).

''ביום בוא גוג על אדמת ישראל... תעלה חמתי באפי'' (לח יח), החימה הפנימית השמורה בלב על רשעתם בימים קדמונים.

אז יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ע''י קולות ורעמים. חרדה גדולה תהיה בעולם. .

ורעשו מפני דגי הים השוחים, ועוף המעופף בשמים, וחיות השדה שביבשה, ונהרסו ההרים הדוממים. הרעש יהיה ביבשה באוויר ובים, בחי. בעוף בשרץ ברמש ובדומם.

אני אשפוט ואעניש אותו בדבר ובדם, שהם דברים טבעיים ורגילים, שיוכלו לתלות אותם במקרה ובטבע, כי כן דרך המלחמה שישפך דם רב ויתפשט דבר מרוב ההרוגים והחללים. ומכיון שעדיין יכחישו את ידו הגדולה לכן יוריד עליהם גשם שוטף, ואבני אלגביש - אבני ברד המאירות כאבנים טובות ששמן גביש. אבני ברד שהתחילו לירד על מצרים יעמדו באויר ע''י תפילת משה רבינו, אבנים שעמדו על גב איש שלא ירדו, שנאמר: ''והברד ומטר לא נתך ארצה'' (שמות ט לג).

''אש וגפרית אמטיר עליו'' (לח כב), שאלו עונשים שמימיים ניסיים, שניכר לכל כי אצבע אלהים היא.

עופות טורפים יאכלו את בשרך, ואת העצמות יקברו כדי לטהר את הארץ מהעיפוש והסירחון ומטומאת מת. יתעסקו בקבורתם שבעה חדשים כי יהיו מתים רבים.

כל העמים יספרו בשבח ישראל. אין לך כאומה זו רחמנים וגומלי חסדים שהם קוברים את אויביהם שעמדו עליהם להרגם.

וחז''ל קיבלו ששלוש פעמים יבוא גוג על ירושלים. פעמיים המוזכרות כאן בנבואת יחזקאל ופעם יתבאר בנבואת זכריה פרק יד.

כי בני אדום הרומיים הם הנוצרים שהחריבו את בית המקדש השני.

ומובא במכתב מאליהו לרב דסלר זצ''ל. מלכות משיח צומחת ומתגלה מתוך מלכות אדום, שעל ידי חורבנה של מלכות אדום עולה ומתגלה מלכות שמים ''והיתה לה' המלוכה'' (עובדיה א כא). חורבנה של אדום יבוא רק ע''י חורבן העוה''ז. כאשר מביא הקב''ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו. השלוה תתערער, חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה פחד ויסורים, וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרס וחורבן. אז יתגלה לעין כל, שהתרברבותו של האדם וגאותו על התקדמותו בכיבוש הבריאה כביכול, מביאים רק לאבדון. אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה כשהם מרוקנים מכל תוכן רוחני, המובילים רק לכליה ואבדון. אז כשיתיאש האדם מלהשיג רצונותיו ותאוותיו, אז יתגלה אורו של משיח ''ועלו מושעים בהר ציון לשפֹט את הר עשָׂו'' (עובדיה א כא), ותיראה ירידתה וחורבנה של מלכות אדום לעין כל.

באחרית הימים אחר שה' ילחם בגויים יותר לא ישתמשו בכלי נשק, ''וכתתו חרבותם לאתים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'' (ישעיה ב ד), כל הגויים ידעו כי אני ה' קדוש בישראל.

(הפטרה של יום א' של סוכות משלימה הפטרה זו)




הפטרה לשמחת תורה - וזאת הברכה - ויהי אחרי מות משה


ספרדים: יהושע פרק א' פס' א' - ט'

אשכנזים
: יהושע פרק א'

בהפטרה מסופר
: אחרי מות משה ה' נגלה ליהושע ומבטיחו שיהיה עמו.

ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמֹר: משה עבדי מת, ועתה קום עבֹר את הירדן. כל מקום אשר תדרך כף רגליכם... כאשר דברתי אל משה: לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך: חזק ואמץ, כי אתה תנחיל את העם. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה... כי אז תצליח... ואז תשכיל: חזק ואמץ... כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך:

בהפטרה מסופר
: על מות משה ומינוי יהושע תחתיו.

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו: וימת שם משה עבד ה'. ויקבֹר אֹתו בגי. ומשה בן מאה ועשרים שנה במֹתו, לא כהתה עינו ולא נס לחֹה: ויבכו בני ישראל את משה... שלשים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה: לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים..... אשר עשה משה לעיני כל ישראל:





קריאת ההפטרה



{א} וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: {ב} מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: {ג} כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: {ד} מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: {ה} לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: {ו} חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: {ז} רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: {ח} לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: {ט} הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: {כאן מפסיקים הספרדים}

{י} וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: {יא} עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ: {יב} וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: {יג} זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: {יד} נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם: {טו} עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ: {טז} וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ: {יז} כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה: {יח} כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על מיתת משה ומינוי יהושע כמנהיג תחתיו.

''וזרח השמש ובא השמש''
(קהלת א ה), עד שלא שקעה שימשו של משה רבינו עבד ה', זרחה שימשו של יהושע בן נון משרת משה. ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה.

כשהגיע זמנו של משה רבינו להסתלק מן העולם, אמר לו הקב''ה: ''עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ... ונאספת אל עמיך'' (במדבר כז יב). סבור היה משה שבנו ירש את תפקידו, אמר לו הקב''ה: לא כמו שאתה סבור כך אני סבור, לא בנך ירש את מקומך, אלא יהושע תלמידך אשר שרת אותך בנאמנות הוא ירש את תפקידך הרם. הרי יהושע היה משכים ומעריב לבית הועד מסדר את הספסלים ופורש את המחצלאות, זהו שנאמר: ''ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'' (שמות לג יא). וכשעלית למרום כל אחד הלך לאהלו ולעיסוקיו, אך משרתך יהושע נטה אהלו מתחת להר והמתין שם ארבעים יום וארבעים לילה, כדרך שממתין העבד לרבו. וכמו שאמרו חז''ל: ''גדולה שמושה יותר מלימודה''. ולו נאה ולו יאה תפקיד רם ונישא זה, להנהיג את העם ולהכניסו לארץ המובטחת.

הראה הקב''ה למשה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו עד תחית המתים, ואמר לו: שמלך המשיח הוא שינהיג את עם ישראל באחרית הימים, יהיה בעל רוח אחת השקולה כנגד כל רוחות העם.

אמר משה, רבונו של עולם! אל נא תעשה ליהושע כשם שעשית לי. במשך שבעה ימים הפצרת בי בסנה להיות ראש ומנהיג ולהוציא את עמ''י ממצרים. זכיתי לראות את נסיך ונפלאותיך. עשר מכות במצרים ועשר על הים. ארבעים שנה סבלתי אותם במדבר על אף תרעומתם ותלונותם. ראיתי קריעת ים סוף, מלחמת עמלק מלחמת סיחון ועוג. וכשהגיע הזמן להכניסם לארץ הקודש אמרת לי שאני לא אכניסם לארץ הטובה. אנא אל תגרום צער ועוגמת נפש כזו ליהושע.

יהושע זכה להיות המנהיג שיכניס את בני ישראל לארץ המובטחת.

הקב''ה ציוה למשה לסמוך את ידו על יהושע, ומשה ברוב טובו ולבו הרחום, סמך שתי ידיו עליו ומינהו לממלא מקומו עוד בחייו. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות א).

יצאה בת קול ואמרה: לימדו תורה מיהושע וקבלוהו למנהיג עליכם! והיה משה מכריז בקול: ''בואו ושמעו את דבר הנביא החדש שיקום עלינו היום''.

הושיבו על כסא זהב, כתר מלכות חבש לראשו, וציוה את כלב בן יפונה להיות משמשו בקודש. מפני שיהושע שמש את משה אדונו באמונה, זכה לרוח הקודש ולנבואה, בתום ימי בכי אבל משה בז' בניסן והוא בן פ''ב ויש אומרים צ''ו.

בשעה שנתגלה הקב''ה ליהושע ושרתה עליו רוח הנבואה, מצאו יושב וספר משנה תורה - דברים מונח לו בחיקו ויושב ועוסק בתורה הקדושה.

הבטיחו הקב''ה שלא ימושו מפיו עד עולם. וציוהו ''והגית בו יומם ולילה''!

אהיה אתך כמו שהייתי עם משה ''רק חזק ואמץ''!

ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה, מעשים טובים, תפילה ודרך ארץ.

תורה ומעשים טובים מניין? שנאמר: ''רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה'' (יהושע א ז), חזק בתורה ואמץ במעשים טובים.

הקב''ה מצוה את יהושע להעביר את בנ''י את הירדן, ומבטיחו שבכל מקום שתדרוך כף רגלם של ישראל, ינתן להם במתנה. ומבטיחו שיהיה עמו כמו שהיה עם משה.




פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על מיתת משה ומינוי יהושע כמנהיג תחתיו.

''רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כֻּלנה'' (משלי לא כט), מדבר במשה.

שעלה על אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק ויעקב. אמר הקב''ה: הואיל ונתעלה מן הכל, הוא יברך את ישראל ''וזאת הברכה אשר ברך משה''.

לפני מותו, לקח את מלאך המוות והשליכו לפניו, והיה מברך השבטים כל אחד ואחד לפי ברכתו. ''לפני מותו'' לפני מי שרוצה להמיתו ובפניו.

הלך מלאך המוות אצל משה ואמר לו: הקב''ה שלחני אצלך, שאתה מסתלק ביום הזה. אמר לו משה: לך מכאן! ''לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה'' (תהלים קיח יז).

בא אצלו פעם שניה, הזכיר עליו שם המפורש וברח.

כיון שבא אצלו פעם שלישית, אמר: הואיל ומן השם הוא, צריך אני לצדק עלי את הדין. והקב''ה מקלס אותו: ''ולא קם נביא עוד בישראל כמשה''

בשעה שהגיעו ימי משה להפטר מן העולם, אמר לו הקב''ה: ''הן קרבו ימיך''. אמר לפניו, רבוש''ע! אחר כל היגיעה הזאת אתה אומר לי: ''הן קרבו ימיך''? ''לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה''! א''ל: אי אתה יכול, כי זה כל האדם. אמר משה: רבוש''ע! דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי. שאכנס לא''י, ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות, ויראו ישראל שאין זולתך.

מלאך סמאל הרשע ראש כל השטנים הוא, בכל שעה היה מצפה מיתתו של משה, ואומר: מתי יגיע הקץ או הרגע שבו ימות משה, שארד ואטול נשמתו ממנו. ועליו אמר דוד: ''צופה רשע לצדיק, ומבקש להמיתו'' (תהלים לז לב). ואין לך רשע בכל השטנים כולם כסמאל, ואין לך צדיק בכל הנביאים כולם כמשה, שנאמר: ''ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'' (דברים לד י).

היה סמאל הרשע מצפה ליטול נשמתו של משה ואומר: מתי יהיה מיכאל בוכה ואני ממלא פי. שחוק. עד שאמר לו מיכאל, מה, רשע! אני בוכה ואתה משחק? ''אל תשמחי אֹיבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחֹשך ה' אור לי'' (מיכה ז כ). כי נפלתי - מפטירתו של משה, קמתי - מהנהגתו של יהושע בשעה שהפיל שלושים ואחד מלכים. כי אשב בחושך - בחורבן בית ראשון ואחרון, ה' אור לי - לימות המשיח.

אמר הקב''ה לגבריאל, גבריאל! צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבוש''ע! מי שהוא שקול כנגד שישים רבוא, איך אני יכול לראות במותו?

אמר למיכאל, צא והבא נשמתו של משה! אמר לפניו: רבוש''ע! אני הייתי לו רב והוא היה לי לתלמיד, ולא יכול אני לראות במותו.

אח''כ אמר לסמאל הרשע ראש השטנים צא והבא נשמתו של משה! מיד לבש כעס וחגר חרבו, ונתעטף אכזריות והלך לקראתו של משה, כיון שראה אותו שהוא יושב וכותב שם המפורש, וזוהר מראהו דומה לשמש והוא למלאך ה' צבאות, היה מתירא מן משה, אמר: ודאי שאין המלאכים יכולים ליטול נשמתו של משה. וכיון שראה את משה, אחזתו רעדה וחיל כיולדה, ולא מצא פתחון פה לדבר עם משה. עד שאמר לו משה: ''אין שלום אמר ה' לרשעים'' (ישעיה מח כב), מה אתה עושה כאן? א''ל: ליטול נשמתך באתי! א''ל: מי שלח אותך? א''ל: מי שברא את כל הבריות. א''ל: אין אתה לוקח נשמתי. א''ל: כל באי עולם נשמתן מסורים לידי. א''ל: יש בי כח יותר מכל באי עולם. א''ל: מה כוחך? א''ל: אני בן עמרם שנולדתי מהול. וביום הולדתי הלכתי ודיברתי עם אבי ואמי עוד לפני שינקתי חלב. ובן שלושה חדשים התנבאתי ואמרתי שאני עתיד לקבל התורה מתוך להבי אש. וכשהייתי בן שמונים שנה עשיתי אותות ומופתים במצרים, והוצאתי שישים רבוא לעיני כל מצרים. וגזרתי את ים סוף לשנים עשר גזרים, והפכתי מי מרה למתוק. ועליתי ודרכתי דרך בשמים, וקיבלתי תורה של אש מימינו של הקב''ה, ולימדתי אותה לישראל. ודיברתי עמו פנים בפנים, וגיליתי רזי מלאכים לבני אדם. ועשיתי מלחמה עם סיחון ועוג שני גבורי אומות העולם, שבשעת המבול לא הגיעו מים לקרסוליהם מפני גובהן. והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם, והכתים במטה שבידי והרגתים. מי יש בבאי עולם שיכול לעשות כן? לך רשע מכאן! לך ברח מלפני איני נותן נשמתי לך. מיד חזר והשיב דבר לפני הגבורה. א''ל הקב''ה: לך והבא נשמתו של משה! וכיון שראה את משה מיד שלף חרבו מתערה ועמד על משה. מיד קצף עליו משה ונטל את המטה בידו, שחקוק בו שם המפורש, ופגע בו בכל כחו, עד שברח מלפניו. ורץ אחריו בשם המפורש, ונטל קרן הודו מבין עיניו ועוור את עיניו.

סוף רגע יצתה בת קול ואמרה: הגיע סוף מיתתך! אמר משה לפני הקב''ה: בבקשה ממך אל תמסרני ביד מלאך המות! יצתה בת קול ואמרה לו: אל תתירא, אני בעצמי מטפל בך ובקבורתך.

באותה שעה נשקו הקב''ה ונטל נשמתו בנשיקת פה. שלא טָעַם טַעַם מיתה. רוח הקודש אומרת: ''ולא קם נביא עוד בישראל כמשה''.

ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס לחֹה. בז' באדר בשבת קודש בשעת המנחה נתבקש לישיבה של מעלה. וכשביקש יהושע רבו ולא מצאו, היה בוכה ואומר: ''הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם'' (תהלים יב ב).


''זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העולם הבא, אמן''





הפטרה ער''ח שחל בשבת - ויאמר לו יהונתן


ההפטרה: ''ויאמר לו יהונתן'' שמואל א' פרק כ' פס' י''ח - סוף

בהפטרה מסופר
: שיהונתן אמר לדוד מחר ראש חדש.

ויאמר לו יהונתן מחר חדש, ונפקדת כי יפקד מושבך:

ויהי החדש וישב המלך אל הלחם לאכול:

ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד,

ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם:

ויען יהונתן את שאול, נשאול נשאל דוד מעמדי.

ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעַות המרדות.

ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף.

ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום.





קריאת ההפטרה



{יח} וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ: {יט} וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל: {כ} וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה: {כא} וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי יְהוָה: {כב} וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה: {כג} וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה יְהוָה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם: {כד} וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ (על) אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל: {כה} וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד: {כו} וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר: {כז} וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם: {כח} וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם: {כט} וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ: {ל} וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ: {לא} כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא: {לב} וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה: {לג} וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד: {לד} וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו: {לה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ: {לו} וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ: {לז} וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה: {לח} וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת (החצי) הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו: {לט} וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר: {מ} וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר: {מא} הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל: {מב} וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:





הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: שיהונתן אמר לדוד מחר ר''ח.

ויאמר לו יהונתן מחר ראש חדש, ונפקדת כי יפקד מושבך.

''ויהי החדש וישב המלך אל הלחם לאכול: ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד, ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם'' (שמואל א' כ כד).

יש להקדים מה שכתוב לעיל (ש''א טו), ששמואל אמר לשאול המלך הראשון בישראל על פי צווי ה' שילך ויכה את עמלק ויחרים את כל אשר לו מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור עד שלא ישאר לו שריד ופליט, והוא לא עשה כן וחמל ולא הרג את אגג ומיטב הצאן והבקר. וכתוב שם שאמר שמואל לשאול ''יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך''. אח''כ משח שמואל את דוד למלך עפ''י צווי ה' ושאול לא ידע, ויהי מהיום ההוא והלאה רוח ה' סרה מעם שאול והבעיתו רוח רעה מאת ה'. והביאו את דוד לפני שאול ובהיות הרוח רעה על שאול ונגן דוד בכנור וסרה מעליו הרוח רעה, ויהי דוד נושא כליו של שאול. ויהי אח''כ כשנלחמו הפלשתים עם ישראל הרג דוד את גלית הפלשתי, ובשובם מהמלחמה אמרו הנשים המשחקות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ויחר לשאול מאוד ויהי שאול אויב את דוד כל הימים, ונתקנא בדוד מהיום ההוא והלאה והיה עוין אותו ורצה להרגו וברח דוד מפני שאול. וכתוב: ''ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו'' (יח א), ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאוד ואמר לו כי אביו מבקש את נפשו ועליו להשמר ולהסתתר במחבוא בשדה מחוץ לעיר ויהונתן ישאל את אביו מה דעתו על דוד ויבוא ויגיד לו, ויכרתו ברית אהבה ביניהם. וכאן כתוב איך היה המעשה ששאל יהונתן את שאול והגיד לדוד, ולאחר שנהרג שאול במלחמה מלך דוד על ישראל.

ויאמר דוד אל יהונתן הנה ראש חדש מחר וכל אוכלי שלחן המלך כולם באים אל הלחם לסעוד את ליבם.

שבאותם הימים היה ראש חדש כעין יום טוב ולא היו עושים בו מלאכה. ונביאים ראשונים תיקנו זאת לישראל להיות ראשי חדשים ימים שאין בהם מלאכה, כדי להקדיש ימים אלה לתורה.

ואני רגיל לשבת סמוך למלך. אך הפעם אני אסתתר ולא הופיע לשלחן המלך ויפקד מושבי. ואם אלך בלי רשות אחשב כמורד במלכות, לכן אבקשך ושלחתני שאלך ברשותך, וכשיפקד מושבי המלך ודאי ירגיש בחסרוני שאינני שם וישאל אותך עלי, מה הסיבה להעדרותי.

''ויאמר לו יהונתן מחר חדש, ונפקדת כי יפקד מושבך'' (כ יח).

ויסתר דוד בשדה, ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול, וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר ויקום יהונתן. אחר שיצא מצד אביו קם והושיב את אבנר מצד אביו וישב אבנר מצד שאול מכיון שהיה שר צבאו, ויפקד מקום דוד. שהיה רגיל לשבת סמוך ליהונתן בשורה שלפני שאול.

סדר הישיבה בשלחן המלכות היה כך: המלך שאול ישב בראש השלחן בראש הקרואים כשגבו אל הקיר, דוד ישב סמוך למלך מימינו, אחריו יהונתן מימינו של דוד ואחריו אבנר משמאלו של שאול. וכעת ישב המלך במקומו ויהונתן ישב במקומו ואבנר במקומו. וכשלא בא דוד נשאר כסאו פנוי ואחריו יהונתן סמוך לאביו. ואין מדרך הבן להסב אצל אביו לכן קם יהונתן ממקומו כדי לשבת במקום אבנר ואבנר שר הצבא ישב במקום יהונתן מצד שאול כאמצעי בין שאול ליהונתן. ולא ישב אבנר במקומו של דוד כי חשב שמא דוד יבוא יותר מאוחר אל הלחם, ואף כי יהונתן ידע שדוד לא יבוא אל הלחם עשה עצמו בתחילה כאילו שאינו יודע. ועוד סיבה שיהונתן לא ישב סמוך לאביו מכיון שפחד שאם אביו יקצוף עליו על דבר דוד כפי שקרה בסופו של דבר לא יהיה קרוב אליו להכותו.

ויהי ממחרת החדש השני עִבְּרוּ את החדש וראש חדש היה יומיים. ויפקד מקום דוד. ויאמר שאול אל יהונתן בנו, מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. שאול לא קראו בשמו אלא בשם אביו בן ישי אך יהונתן שאהבו אהבת נפש קראו בשמו נשאל דוד מעמדי. ביום אתמול לא שאל כי חשב במקרה לא הגיע דוד אל הלחם אך אחר שגם היום לא הגיע הבין שיש עניין בדבר ולא ריק הוא ולכן שאל להעדרותו.

ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף, ולא אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד, כי ראה כי כלתה אליו הרעה וידע כי בלב אביו גמור ומנוי להורגו ומצוה אותו שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא, וכן כי הכלימו אביו. כלומר על שני דברים לא אכל לחם:

א) כי נעצב בעבור דוד וכעת יצטרך להיפרד ממנו מפחד אביו.

ב) כי הכלימו אביו בדיבור, שכינה אותו בן נעוות המרדות.

והמעשה שהטיל את החנית עליו להכותו מפני שהוא ידידו הטוב של דוד אם כן בודאי שירצה להרוג את דוד עצמו.


''והיה מדי חדש בחדשו''





הפטרה לשבת וראש חודש - כה אמר ה'


ההפטרה: ''כה אמר ה'' ישעיה פרק ס''ו

בהפטרה מסופר
: על ראש חדש ושבת.

והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה':

בפרשה מסופר
: על שבת וראש חדש.

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, עולת שבת בשבתו, ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה:





קריאת ההפטרה



{א} כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: {ב} וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: {ג} שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: {ד} גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: {ה} שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ: {ו} קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְהוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: {ז} בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר: {ח} מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ: {ט} הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְהוָה אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: {י} שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: {יא} לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ: {יב} כִּי כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ: {יג} כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ: {יד} וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד יְהוָה אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו: {טו} כִּי הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ: {טז} כִּי בָאֵשׁ יְהוָה נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי יְהוָה: {יז} הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר (אחד) אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְהוָה: {יח} וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי: {יט} וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם: {כ} וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְהוָה: {כא} וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְהוָה: {כב} כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְהוָה כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם: {כג} וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְהוָה: {כד} וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר:




הפטרה ופשרה


בהפטרה מסופר: על ראש חדש ושבת.

''והיה מדי חֹדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוֹת לפני אמר ה'
'' (ישעיה סו כג).

זוהי נבואה שיהיו שני זמנים שיבואו כל בשר אפילו אומות העולם להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים, עליה לרגל.

הגרים קרוב לירושלים יבואו מדי שבת בשבתו והרחוקים שגרים בארצות רחוקות מירושלים יבואו מדי חדש בחדשו בכל ראש חדש, וכל הנותר מכל הגויים יעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות, כי מלחמת גוג ומגוג תהיה באותו זמן (רד''ק).

ועוד פירוש: ''והיה מדי חדש בחדשו'', הוא חדש ניסן המורה על הנסים, ''ומדי שבת בשבתו'' המורה על מעשה בראשית וההנהגה הטבעית, על שני זמנים אלו יתן כל בשר כבוד למלך ה' צבאות יבואו להשתחוות לפני ה' בבית המקדש. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו.

ומנבא הנביא שבכל חדש ובכל שבת יבואו אנשים חדשים מאומות העולם להשתחוות לה' לקבל עליהם אמונת ה' באמת וישליכו מעליהם את ''עצביהם כסף וזהב, מעשה ידי אדם: פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו: אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון: ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם'' (תהלים קטו).

עצביהם - שמביאים עצבים לעובדיהם.

ומכיון שיבואו כל בשר להשתחוות לפני ה' מידה כנגד מידה ה' יתברך יברך כל בשר שם קודשו לעולם ועד.


''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה''





פרשה ופשרה


בפרשה מסופר: על שבת וראש חדש.

''וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימִם... עֹלת שבת בשבתו. ובראשי חדשיכם תקריבו עֹלה לה'... זאת עֹלת חֹדש בחדשו לחדשי השנה'' (במדבר כח ט).

''וביום השבת שני כבשים''... כאן ציוה לנו הקב''ה שמלבד קורבן התמיד שמביאים ביום השבת כמו שמביאים בכל יום, צריך להקריב גם קורבן מוסף. שאחר שמקריבים קורבן תמיד של שחר, מקריבים עוד שני כבשים, וזה נקרא קורבן מוסף.

צווי קורבן מוסף של שבת נאמר בכניסתם לארץ ישראל ולא הקריבוהו במדבר.

יש שני טעמים שבמוסף של שבת היו שני כבשים:

זכר לבריאת העולם - כמו שנאמר: ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' (שמות לא יז).

זכר ליציאת מצרים - כמו שנאמר: ''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹצִאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרְֹע נטויה, על כן צוְך ה' אלהיך לעשות את יום השבת'' (דברים ה טו).

''ובראשי חדשיכם''... אחרי שמביאים קורבן התמיד של שחר צריך להקריב קורבן מוסף של ראש חדש.

שני פרים - להזכיר זכותו של אברהם אבינו ע''ה, שנאמר: ''ואל הבקר רץ אברהם'' (בראשית יח ז).

איל אחד - להזכיר זכותו של יצחק אבינו ע''ה ועקדתו שמסר עצמו לשחיטה למען קדושת שמו יתברך, שנאמר: ''והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו'' (בראשית כב יג).

כבשים בני שנה שבעה תמימים - להזכיר זכותו של יעקב אבינו ע''ה איש תם שדמותו חקוקה בכסא הכבוד שהוא למעלה משבעה רקיעים, שנאמר: ''והכבשים הפריד יעקב'' (בראשית ל מ).

שעיר עזים - להזכיר זכות השבטים, שנאמר: ''וישחטו שעיר עזים'' (בראשית לז לא).


''ונשלמה פרים שפתינו''