ספר בראשית
בראשית
בראשית ר"ת –
רחום
ברא
אדם
שבתורה
יעסוק
תדיר,מרמז שה' שהוא רחום וחנון ברא את האדם שיעסוק בתורה תדיר, כל עת פנוי וינצל ללמוד התורה אף אם הוא עובד, כי נברא בעוה"ז לצבור תורה ומעשים טובים.
בראשית ברא אלהים – זש"ה ה' בחכמה יסד ארץ. וכשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם, שנאמר, לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה.
(מדרש תנחומא פרשת בראשית).
בראשית – משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה והקרוב שכתב זה בהר סיני, כי שם נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, כי לוחות האבן יכלול הלוחות, והמכתב כלומר עשרת הדברות, והמצוה מספר המצות כולן עשה ולא תעשה, א"כ והתורה יכלול הספורים מתחילת בראשית כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה.
(הרמב"ן).
בראשית – פתח בבי"ת על שם ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה ללמדך שבזכות התורה ולומדיה נברא העולם.
(בעל הטורים).
ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה – מכאן שאדם נברא מן העפר ההיפך מטענת הכופרים הטפשים שטוענים שנברא מקוף, וכבר כתב רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים כי אין להתפעל מדברי החוקרים כי בינם לבין עצמם, דור שני סותר דברי דור ראשון, ודור שלישי סותר דברי דור שני, ולכן אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה תורת אלקים חיים ומלך עולם, אותה נקיים ולא נזוז ממנה כי הוא זה.
נח
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו' ט')
בכוחה של תמימות הצליח ר' משה ביק להציל את יהודי ירושלים
אדם תמים הוא אדם שלם. ואם תשאלו, איזו מדרגה גבוהה יותר, תמים או גדול, הוי אומר תמים, והראיה שאם עומדים לפנינו שני לחמים לברכה, האחד גדול וחצוי, ואילו השני קטן ושלם, מברכים על השלם... הרי שלתמימות יש ערך יותר מלגדלות.
הכל זוכרים את הנס הגדול שנעשה בחורף תשס"א בירושלים, ליד הת"ת של קהילת "שומרי אמונים". בין-רגע, במחי משיכת-יד אחת, הצליח ר' משה ביק, הנהג של החיידר, להציל את חייהם של מי-יודע-כמה אנשים. היה זה כאשר מטען חבלה גדול הונח בפח אשפה ליד המוסד החינוכי, וסמוך מאוד למרכז ההומה של מאה שערים, ואחותו של רבי משה שראתה ערבי משליך תיק שחור לפח, הודיעה זאת לאחיה, שבחירוף נפש ניגש מיד לפח וניטרל את המטען ממכשיר הפאלפון שהיה מחובר אליו ושהיה אמור להפעילו,רח"ל.
כאשר ביקש האדמו"ר משומרי אמונים, לבטא בפני מקורביו את המיית-ליבו למול הנס הגדול שהתרחש בקריה שלו, מנה שלושה ניסים שנעשו באותו בוקר, ואחד מהם הוא שאדם שניגש למטען היה ר' משה ביק ולא מישהו אחר... "רק הוא, המצטיין בתמימותו, ושתמימות זו ניכרת בפניו, היה מסוגל וראוי לכך, יש בכוחה של תמימות זו להשפיע בשמי שמים", אמר האדמו"ר משומרי אמונים.
מנהלי הת"ת ספרו לנו שבאותה שיחה הזכיר הרבי גם את אביו של ר' משה ביק, שהיה סמל של תמימות.
כל מי שהגיע לר' משה לאחר האירוע הפילאי, כדי לברכו על הנס שהתרחש על ידו, העיד שהאיש נשאר בתמימותו הלא-מעושה.
לך לך
"לך לך מארצך" (יב' א').
פעמים יש ורוצה אדם לצאת מארצו בכדי שיוכל להרויח כסף רב ולהתעשר. חז"ל מספרים במדרש ילקוט שמעוני, מעשה מופלא בתלמידו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר יצא לחוץ לארץ, וחזר כעבור זמן מה כשהוא עשיר גדול.נתקנאו חביריו בעשרו הרב.
הרגיש בדבר רבי שמעון בר יוחאי ואמר להם: בואו עמי.
הלכו עמו לבקעה אחת ליד מירון. עמד רבי שמעון התפלל ואמר: בקעה! בקעה! התמלאי דינרי זהב!
מיד נתמלאה הבקעה כולה בדינרי זהב נוצצים.
הביטו התלמידים בפליאה, אמר רבי שמעון בר יוחאי: כל הרוצה ליטול, יבוא ויטול, אבל ידע נא,כי נוטל הוא בזה מחלקו השמור לו מעולם הבא. שמעו התלמידים כך, הבינו, ומשכו ידיהם ולא רצו ליטול מאומה.
באותו ענין מסופר כי פעם הגיע ה"חפץ חיים" בלווית תלמידו לעיירה קטנה, שם התגורר אחד מתלמידיו.
כאשר שמע התלמיד על ביקור רבו הנערץ, רץ מיד לקבל את פניו,כבדו עד מאוד והפליג בשבחים ובתארים, ובקשו בכל לשון של בקשה, כי יבוא הרב להתארח בביתו.
ה"חפץ חיים", שכידוע התרחק וברח מן הכבוד, דחקו מעליו והתחמק מלמלא משאלתו.
מדוע לא רוצה רבינו לתת לתלמידו הזדמנות לזכות במצוה כה גדולה של שמוש תלמידי חכמים? שאל אותו מלווהו.
ענהו ה"חפץ חיים" בשאלה, האם נכנסת פעם בילדותך אל המבשלת בערב שבת ובקשת ממנה קצת קוגלע?
ודאי ענה התלמיד. ומה אמרה לך המבשלת? הוסיף ושאל ה"חפץ חיים". המבשלת אמרה – ענה האיש – כי הקוגעל מוכן אך ורק לשבת קודש ומי שיאכל בערב שבת לא יאכל בשבת...
בדיוק כך דומה הדבר לענין הכבוד – אמר ה"חפץ חיים" – הקב"ה הכין בטובו שכר זה לעולם הבא, שנאמר:
"כבוד חכמים ינחלו", ומי שאוכל מן המוכן לו כאן, נוגס הוא בחלקו המיועד לו לעולם הבא...
וירא
וירא אליו (יח',א').
וברש"י לבקר את החולה.
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר שליט"א מביא באחד מספריו מעשה מופלא על דודו, הגאון רבי זאב צ'צ'יק זצ"ל.
בהיותו מאושפז פעם בבית חולים, הגיעו מבקרים רבים לדרוש בשלומו. באותו חדר היה חולה נוסף, שמיטתו היתה שוממה ממבקרים. במשך כל היום לא ביקר איש אצלו, והמבקרים המרובים שהגיעו להגר"ז צ'צ'יק ציערו את רוחו.
מה עשה הגר"ז?
קם ממיטתו ועבר לחדר אחר, וביקש מבנו שיאמר לכל המבקרים לבוא לשם, כל זאת כדי לא לצער את החולה השני.
חשש של פיקוח נפש
כמו כן ברצוני לספר שכאשר היה מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל מאושפז בבית חולים ובני המשפחה הביאו לו אוכל ביתי טרי וחם, סירב הגאון לטעום מן המאכלים, עד שיגישו מהם גם לשכן ששכב יחד עימו בחדר, למרות שיתכן שלא יברך...
ואמר הרש"ז: היות ומהאוכל נודף ריח טוב, יש בכך חשש של פיקוח נפש.
(עלינו לשבח).
וישא עיניו וירא הנה שלושה אנשים נצבים עליו
לרמוז לשלושת הכתות המקבלות את פני האדם במותו, כת אחת אומרת
יבא
שלום, ראשי תיבות:
י"ש, לרמוז לצדיק הזוכה לי"ש עולמות, כת שניה אומרת
ינוחו
על
משכבותם ראשי תיבות
עמ"י במחיצתי, כת שלישית אומרת
הולך
נכוחו ראשי תיבות
ה"ן לרמוז הן עמי ונחלתי והם הצדיקים.
(ילקוט עלי דשא)
חיי שרה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג', א').
ידוע שגיל האדם ושנותיו מתחלקים לשלוש קבוצות, שהן: ילדות, נערות, וזקנה, ואצל שרה אמנו, עליה השלום, היה הכל שלם, וכמו שכתוב: "שבע שנים, עשרים שנה, מאה שנה, שכן חייה היו מנוצלים בימים תמימים, ומלאה את תפקידיה בעולם הזה בשלימות, ושנותיה היו בתורה ובעבודת המידות.
האדם חפץ לחיות אף על פי שמסכת חייו מלאת יסורים, ובספר "גשר החיים" הביא מעשה בגנב אחד שנדון לתליה, וחבשוהו בבית האסורים, ושם ניסה להתאבד פעמים מספר, ולא הצליח. והנה בדרך לתליה עברו במקום שהיו בו אבנים מדרדרות, והוא היה בורח כדי לא להיפגע, אף על פי שעד עתה "ניסה להתאבד" והוא כעט בדרך לתליה, מכל מקום בתוכו היה את הרצון הגדול להמשיך לחיות, וכן בספר "אור חדש" הביא מעשה דומה שקרה בארצות הברית, באחד שדנו אותו לתליה בשעה מסויימת, ואחר כך הנהיגו שעון קיץ, והוא ערער בבית המשפט שבזמן פסק הדין היתה שעה מסויימת, וכעט אין אותה שעה, אלא יש לו עוד שעה, ובית המשפט פסק לטובתו, ומזה נלמד עד כמה אדם אוהב לחיות, ומוכן לעשות הכל, כדי להמשיך לפעול ולחיות, אפילו עוד שעה.
למען ייטב לי בעבורך (י"ב, י"ג).
בגמרא
(בבא מציעא, דף נ"ט עמוד א') נאמר: "אמר ר' חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה", והגמרא מספרת שם שרבא אמר לבני מחוזא שילמדו לייקר את נשותיהם – ויתעשרו.
מה שביקש אברהם להשיג בעניין המתנות הוא הפרסום שיהיה מכך לבאי- עולם שעושרו הגיע לו בגלל אשתו, וזה מדוייק בפסוק "למען ייטב לי בעבורך", שיידעו הכל שהעושר שיש לי הוא רק בגללך, ובזכותך, ואז ילמדו כל השומעים גם הם לייקר את נשותיהם כדי שיתעשרו. ולא שחמד אברהם במתנות, אלא אהבת ה' שבערה בו היא אשר הביאה אותו למצב שבו ניסה למצוא כל דרך אפשרית על מנת לפרסם את דעת התורה, שלאברם היטיב – בעבורה בעבור אשתו, ובזכותה.
תולדות
ויעתר יצחק לה' (כ"ה, כ"א').
כיצד אני מעודד הורים הבאים אליי ושוטחים את צרתם הגדולה על בתם היושבת בבית ללא שידוך, ואנחנו התפללנו והתפללנו ועדיין לא נושענו? – אני מצטט בפניהם את הפסוק "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו". ורש"י בד"ה ויעתר אומר: הירבה והפציר בתפילה. התפלל והתפלל, ועוד פעם התפלל. ומה כתוב מיד אח"כ? – "ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו". וברש"י ד"ה ויעתר לו: נתפצר ונתפייס ונתפתה לו, וכו'.
משל למה הדבר דומה? – לאדם שביקש לרכוש חפץ פלוני מחבירו, והציע לו סכום כסף מסוים, ואילו הלה סירב למכור, הקונה מעלה את המחיר, והמוכר מסרב. כיוון שהלקוח רוצה בחפץ זה בכל מחיר הוא מנסה עוד פעם ועוד פעם להעלות את המחיר, אבל ללא תוצאות. המוכר עומד בסירובו.
האם יוכל לבוא אי פעם בתביעה כלפי המוכר מדוע לא מכרת לי את החפץ, הרי הרביתי לך במחיר? – בוודאי שלא. כי אולי אם היה עושה עוד נסיון אחד בלבד, ומעלה את המחיר בעוד אגורה או שתים, כבר היה מתרצה. כך פועלים הדברים בתפילה. יש לנו אבא טוב היושב בשמים ושומע את תפילותינו, ומאזין במיוחד לשבורי לב, לנמוכי רוח, וכפי שאומרים בסליחות רחמנא דעני לתברי ליבא ענינא, רחמנא דעני למכיכי רוחא ענינא, וכו'. ולכן, אל נתייאש ואל נרפה מן התפילה. יתכן שהתפללנו והתפללנו, והרבינו מאוד בתחנונים, אבל אם היינו מוסיפים עוד תפילה אחת, רק עוד אחת, כבר היו שערי שמים נפתחים בפנינו לרווחה, והכל היה בא על מקומו בשלום
(עלינו לשבח).
ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י').
יש לפרש בדרך רמז שהכתוב בא לומר שיצא מבאר התורה, כי תיבת "שבע" היא בראשי תיבות: "בית שם עבר", ששם למד תורה. ואמרו רבותינו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ולכן אף על פי שלפני כן יעקב אבינו נתברך "הוי גביר לאחיך", מכל מקום לא היה בן חורין גמור אלא רק לאחר שעסק ועמל בתורה יומם ולילה בבית שם ועבר.
וזהו שאמר הכתוב: "ויצא יעקב מבאר שבע" – לאחר שיצא מבית שם ועבר ועסק בתורה, אז "וילך חרנה" – נעשה בן חורין.
(תורת מהרי"ץ).
***
לשם מה מספר לנו הכתוב יציאתו מבאר שבע, הרי העיקר הוא לדעת לאן הולך?
(עי' פירוש רש"י).
אלא – מסביר המגיד מדובנא – יש שני סוגי הליכה: א. אדם הולך למקום אחר מפני שהוא צריך למקום החדש. ב. משום שעליו לעזוב את המקום הישן בעל כורחו.
והנה כאן עמדו לפני יעקב שתי המטרות כאחת, הרי רבקה אמרה ליעקב לברוח לחרן אל אחיה, כיון שעשו רוצה להרוג אותו, וכוונתה היתה בעיקר להוציא את יעקב מבאר שבע. ואילו ליצחק היתה כוונה אחרת: "קום לך פדנה ארם...וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך" – וכוונתו היתה בעיקר שילך לחרן. נמצא שהן היציאה והן ההליכה היו עיקר גדול אצל יעקב, לכן נאמר גם "ויצא" וגם "וילך"...
(אוצר חיים) (תורת הפרשה).
* ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשה מגיע השמימה והנה מלאכים עולים ויורדים בו – אמר רבי שמואל בר נחמן, אלו שרי אומות העולם, דאמר רבי שמואל בר נחמן מלמד שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב, שרה של בבל עולה שבעין עוקים ויורד, ושל מדי חמישים ושנים ויורד, ושל יוון מאה ויורד ושל אדום עלה ולא ידע כמה, באותה שעה נתירא יעקב ואמר שמא אין ירידה, אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא עבדת כוחו של אדם, היא נותנת לו גם עוז ועוצמה, וזו התהי יעקב ואל תחת ישראל, כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו שנאמר אם תגביה כנשר ואם בן כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה'.
(מדרש תנחומא).
וישלח
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו (לב, ד').
מלאכים ממש
(רש"י).
מה טעם צריך היה לשלוח מלאכים ולא בני אדם?
משיב על כך בעל "חומת אש": הנה המשנה אומרת: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע". כי אפילו האדם המושלם ביותר, בהיותו שרוי במחיצתו של רשע, סופו ללמוד מדרכיו הרעים. לפיכך חושש היה יעקב לשלוח בני אדם אל עשו, פן יושפעו ממנו לרעה, ושלח מלאכים.
וזהו שאמר הכתוב: "וישלח יעקב מלאכים" – ולא בני אדם, משום "אל עשו אחיו" – שהוא אדם רשע, ו"ארצה שעיר שדה אדום" – גם המקום הוא מושחת, בשליחות כזו אין לסמוך אלא על מלאכים בלבד
(מעש"ת).
***
לכאורה תמוה, איך שלח מלאכים ממש דבר שהוא בגדר נס, בו בזמן שיכול לשלוח שלוחים פשוטים בלי נס, והרי חלילה, מנכים מזכויותיו?
ונראה לומר, שהאדם השלם ביותר אין לו התפעלות מהנס יותר מהטבע הקבוע, כיון שגם הקבוע ידוע נברא מהבורא יש מאין, וודאי שאין לך נס גדול מזה, ואם כן כבר ידוע לו שהקדוש ברוך הוא יכול לעשות בכל עת מה שרוצה, ומאמין בזה אם לא יראה שום נס כל ימי חייו, ויוצא שאדרבה מי שמתפעל מהנס יותר מהטבע, הוא קצת קטנות אמונה, וכמו שאמרו בתלמוד
(ב"ב עה.) "אלמלא ראית לא האמנת"?
(דרש משה) (תורת הפרשה.).
עם לבן גרתי
אמר אע"פ שישבתי עם לבן שהוא אב הרמאים זה עשרים שנה, יש לי שור וחמור ועושר גדול. לכך הודיעו, כדי שיהרהר בלבו ויאמר, יעקב לא עבר כי אם במקלו ועשה עמו עשרים שנה. ולבן אב הרמאים הוא וזה נתעשר אצלו ושב בשלום, ואני איך אוכל לו.
(מדרש תנחומא).
וישב
וישב יעקב (ל"ז א').
גם כאשר הבנים הולכים בדרך התורה, אל יסיח דעת מחינוכם.
וברש"י: "צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז". ומקשים העולם, וכי מה רע בכך שהצדיקים יירשו שני עולמות?
ומסביר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שכוונת חז"ל במדרשם זה היא לעניין חינוך הילדים. מאחר שזכה וכל בניו גדלו לבחירי ה', חשב יעקב "לישב בשלווה", ולא לדאוג עוד לחינוכם, וברם לאחר מעשה שמעון ולוי בשכם, כאשר אפשר היה לראות עין בעין שהשי"ת מסייע להם שלא כדרך הטבע, עד שהצליחו להרוג עיר שלימה, ולהפיל חיתת אלוקים על כל הסובב אותם, שמע מינה דצדיקים גדולים היו, ואם כן אפשר קצת לנוח מעמל חינוכם, ו...אז קפץ עליו רוגזו של יוסף.
והמסקנה ברורה. גם אם רואה אדם שבניו הולכים בדרך הישר, ואינם זזים כהוא זה מציווי התורה ואזהרותיה, לא יסיח את הדעת מהמעמסה הכבידה המוטלת על שכמו, הלא היא מלאכת החינוך
(עלינו לשבח).
אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה... והוא נער (לז, ב).
שואל המדרש: "יוסף בן שבע עשרה שנה ואתה אומר והוא נער? אלה שהיה עושה מעשה נערות".
מפני מה הקשה הרבי ר' יהודה לייב אלתר מגור, בעל ה"שפת אמת" – דווקא כאן שואל המדרש מדוע יוסף בן שבע עשרה נקרא נער? הרי גם אברהם אבינו אמר
"ואני והנער נלכה עד כה" (בראשית כב), והרי יצחק באותה שעה היה בן שלושים ושבע שנים! ובכל זאת נקרא נער...
אלא – השיב הרבי – מאותו פסוק אין קושיה, שהרי שם אמר זאת אברהם אבינו על בנו, בעיני האב, בנו אהובו הוא תמיד נער...
אולם כאן התורה היא זו שאומרת:
"והוא נער", לפיכך הקשה המדרש: "יוסף בן שבע עשרה שנה ואתה אומר שהוא נער"?
מקץ
וישם רבד הזהב על צוארו (מ"א מ"ב).
תמהו המפרשים, כיצד זה שפרעה נתן ליוסף כבר בשלב זה את רביד הזהב, וגם העביר לו את טבעתו והרכיבו במרכבת המשנה, והרי עדיין לא נוכח לדעת שפתרונותיו של יוסף מתקיימים?
ותירץ ה"נחלת דוד", יש שני סוגי חכמים בעולם, האחד זוכה לחוכמתו מכוח המזל, דהיינו שנולד במזל חוכמה, והוא דומה במצבו לאדם עשיר, גיבור או יפה – תואר וכיו"ב, שגם הם התעטרו בדברים אלה משום שנולדו במזל של עשירות, או במזל של גבורה ויופי, ברם, הסוג השני של של החכם מקבל את חוכמתו במתנת אלקים, וזאת מפני שהוא נושא חן וחסד מפניו יתברך.
אם נרצה לעשות "מבחן" לחכם, ולדעת לאיזה סוג הוא משתייך, צריך לבדוק אם יש לו מתנגדים,כי בעוד שלראשון שזכה לחוכמה מכוח המזל, צפוי שיהיו מתנגדים, והם אלו שנולדו במזל הופכי, שחוכמתו תראה בעיניהם כסכלות, הרי שהחכם השני שנולד במזל רגיל, וזכה לחוכמה מכוח מתנת חינם – יוסכם על הכל, ודבריו יוטבו באוזני כל הקהל.
ויש ללמוד מדברי ה"נחלת דוד" שפרעה חכם גדול היה, וקיבץ חכמים לאלפים, וכל אלה הצטרפו לחבורות החרטומים שהיו בבית המלוכה, וכיוון שראה שפיותיהם נסתתמו ואין פוצה פה ומצפצף נגד דבריו של יוסף – ידע והבין שהנער העברי העומד לפניו אינו אלא איש אלוקים קדוש, שחוכמתו באה לו היישר מן העולמות העליונים, ולכן הפטיר ואמר "הראיתם איש אשר רוח אלוקים בו" והעניק לו את רביד הזהב.
(עלינו לשבח.)
ויגש
ויגש אליו יהודה וגו' (מ"ד, י"ח).
יהודה ניגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור שנאמר בכור שורו הדר לו, ועלי נאמר גור אריה יהודה,מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי, אלא רוחני.
ואומר לו יש לנו אב זקן שהוא צדיק גדול ותפילתו זוהי מלחמתו, ולכן לא טוב שיהיה מחלוקת בן השכנים שהם כנען ומצרים. ועוד ידוע לכם היטב, מה שעשו שני אחיי בשכם ואגפיה עבור דינה אחותינו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני חייב לקחת אותו בחזרה בכל מחיר.
ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות שערי מצרים להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר, שיש שתים עשרה שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד.
אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד יקח שער אחד, ושלושה השערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף, ששם כח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי. מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים, וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה.
תיכף רמז למנשה, ובא מנשה וליטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה, הסתכל יהודה במנשה ואמר: בודאי זה משלנו, כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתינו? המדרש אומר, באותה שעה אמר הקב"ה לכל פמלייתו, היום הוא יום מלחמה בין האריה ובין השור, בין יהודה ליוסף.
(ספר "אהבת חיים" בפרשת ויגש בעמ' קצ"ט).
ויחי
ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם (מ"ח ד')
רחבותה של ארץ ישראל נמדדת בטהרתה
אחת ממעלותיה של ארץ ישראל מתבטאת בכך שהיא 'ארץ חמדה טובה ורחבה'. ולכאורה, כל מי שמתגורר בארץ הקדושה, יודע שאין היא כל כך רחבה וגדולה, ובטיסה קצרה שלא תארך יותר ממחצית השעה אפשר לעבור אותה מקצה לקצה.
ושמעתי ממו"ר הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל שלמרות שיש ארצות ששיטחן הגיאוגרפי עולה פי כמה וכמה של שיטחה של ארץ ישראל, רחבותה של ארץ האבות נמדדת בכך שאין הטומאה נדבקת בה. גודלה של הארץ הוא בטהרתה.
כך גם אפשר לתרץ את השאלה כיצד הצליח נוח להכניס בתיבה את כל החיות, דבר הנוגד לכאורה את הכללים הטבעיים. ואכן, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שתיבת נוח הייתה נקייה מכל טומאה, שהרי החיות שנטמאו לא הורשו להכנס לתיבה, ואי אפשר היה לאמוד את התיבה בממדים טבעיים.
וזו היא מעלתה ועליונותה של ארץ ישראל, שטהורה היא, והטומאה לא נידבקת בה. אכן, ארץ חמדה טובה ורחבה. הוא מה שמבואר ברמב"ם
(הלכות מלכים, פרק ה' הלכה י"ב), "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עכו"ם,
(מאחר והטומאה לא נידבקת בארץ ישראל), ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה"
(עלינו לשבח).
ספר שמות
שמות
"ואלה שמות בני ישראל..." (א',א').
חכמי ישראל דורשים "ואלה שמות" על פי נוטריקון
(ראשי תיבות): וחייב אדם ללמוד הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.
ואמנם לא בכדי נרמזת מצווה זו של חז"ל בתחילת ספר "שמות", המספר על שעבוד בני ישראל במצרים.
שכן בימים שלפני כן ישבו בני ישראל בארץ מולדתם ודיברו בלשון הקודש. אולם אחרי שירדו למצרים והחלו מתוודעים ללשונות הגויים, התעורר החשש שמא תשתכח מהם חלילה לשון הקודש, בה הגו ודיברו אבותיהם.
משום כך הורו לנו חכמינו ז"ל, שבכל הזמנים ובכל המסיבות עלינו לתת יתרון ללשון העברית על פני כל לשון אחרת. וכאשר אנו קוראים פרשיות התורה מדי שבוע, חייבת הקריאה להיות "שנים מקרא ואחד תרגום", ובדרך זו אנו מהדקים את הקשר הנצחי בינינו ללשון המקורית של אבותינו.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (א',א').
חכמי ישראל מעירים על המילים הפותחות את הפרשה. סופי התיבות של "ואלה שמות בני ישראל הבאים" מצטרפים למלה "תהילים".
דבר זה בא לרמז, שכאשר "בני ישראל באים מצרימה" – בשעה שבני עמנו נאלצים לגלות מארצם ולנדוד בארצות נכר – טוב שיקחו עימהם את הספר בנצחי של פרקי "תהילים" אתו יוכלו להתייחד בכל שעה קשה ולמצוא במזמוריו נוחם ותקווה בימי צער ומצוקה.
ואכן, במשך אלפיים שנות גלות ישראל מילא ספר זה, עם שאר כתבי הקודש, תפקיד של מולדת רוחנית, שהפיחה בעם ישראל רוח חיים.
(פרפראות לתורה.)
וארא
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו' ג').
ה' יתברך אומר בזה שאמנם נודע לאבות בכך שהוא בורא העולם, אך את עצמוּתו, כלומר עומק ענינו - את זאת אין אדם יכול להשיג לעולם ואף לא האבות הקדושים, שאף להם לא נודע דבר זה.
וכמו שכתוב בפתיחת אליהו
(הקדמת תיקוני זוהר) "רבון עלמין. . . אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין לית מחשבה תפיסא בך כלל
(ריבונו של עולם אתה עליון על כולם ונעלם מכולם ואין המחשבה תופסת בך כלל). ועל כך נאמר
(חגיגה יג.) במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, שבענין זה אין לחקור ולנסות להבין כלל, כי הדבר לא ניתן.
והחוקר בזה בוודאי יגיע למסקנה מוטעית מעומק המושג ומקוצר דעת המשיג
(כאשר כתב החתם סופר, הובא בספר חזון עובדיה ח"ב עמ' רט').
ולכן מומלץ מאוד לכל יהודי אשר אמונה בקרבו, לבל ילמד בשום ספר העוסק בחקירות באמונה ובעניניו של הקב"ה בעצם, כי כשמה כן היא "אמונה" ולא "ידיעה" ואין לנו בזה העולם שום אפשרות של ידיעה ורק בעולם הבא נוכל לדעת ואין מה לחקור בזה כלל אלא רק להאמין.
ובנתים בזה העולם יש להתהלך בתמימות עם האמונה בבורא עולם ברוך הוא כאשר נצטוינו "תמים תהיה עם ה' אלקיך"
(דברים יח') ובזה מנסה אותנו בורא העולם אם נאמין בו על אף חוסר הידיעה או לא.
(נועם התורה.)
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וגו'" (ו, ג').
פירש"י וארא – אל האבות ע"כ. ידועה הקושיה מה רש"י רצה להגיד בזה? ונראה לי, שהפשט הוא שתיבות "אל האבות" הם לא פירוש לתיבת וארא, ומה שנכתבו "אל האבות" באותיות קטנות ברש"י זה טעות. אלא כל זה דיבור אחד ברש"י עד תיבות באל שדי. ומה שרש"י כתב "אל האבות" הוא קיצור במקום לכתוב את שמות כל האבות שנזכרים בפסוק.
(הצדיק ינון חורי שליט"א).
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" (ו, ה).
אפשר לפרש ע"פ מה שדרשו חז"ל על פסוק: כי אין נגרע מלבניכם דבר – כי מה שהיה חסר להם מהלבנים היו נותנין במקומם תינוקות מבנ"י תחת הבנין. וזהו שאמר: נאקת בנ'י ישראל דייקא בנים הקטנים שתחת הבנין. וזהו גם מ"ש: וירא אלהים את בנ"י וידע וגו'.
(משגב לדך).
(אור החמה.)
בא
כי אני הכבדתי את לבו (י' א).
כשהקב"ה היה מדבר עם משה היה אומר לו תמיד "כי אני הכבדתי את לבו". משה בראותו את חוזק ערפו של פרעה היה תש כוחו. לכן אמר לו הקב"ה: חוזק לבו אינו גבורתו של פרעה, כי אני הכבדתי את לבו.
(רבי יחיאל מאיר מגוסטינין).
כי אני הכבדתי את לבו (י' א).
המפרשים תמהו: אם פרעה ביקש לעשות תשובה והקב"ה הכביד את לבו, למה הגיעו לו כל הענשים האלו?
על כך משיב הרמב"ם בהלכות תשובה
(פ"ו ה"ה) ראה שם.
ולמען תספר בגו' (י, ב)
למה דווקא בארבה נאמר כן?
התשובה? מכת הארבה היא מכה המתרגשת ובאה מזמן לזמן. ודרכם של בני אדם להזכיר מכה דומה שאירע בעבר, לא כן המכות האחרות.
(בכור שורו).
(מאורה של תורה).
בא אל פרעה
למה כתוב בא? היה צריך לאמר לך אל פרעה, כתב אור החיים זצ"ל, בכל מקום שכתוב בא זה סימן שפרעה הסתיר את עצמו, תוך חדרי חדרים במסתרים וכישף סביב המקום בכל צד מלמעלה. עשה מעשה שדים והשביע אותם שיתעלם מן המקום מכל בריה שלא יהיה אפשרות לאף אחד למצוא אפוא פרעה. באופן כי איננו בעולם הזה. ידע הקב"ה שאם יחפש משה רבינו לא ימצאהו, אמר הקב"ה למשה בא אל פרעה, אני אראה לך איפה הוא, הלך ישר אל פרעה בלי שום טירחה. פתאום רואה פרעה והנה משה בא. שאל פרעה איך נכנסת? איך מצאת את המקום? ומאיפה ידעת? אמר לו משה באותו הדלת שנכנסת אתה אני באתי, כך כתוב בספר אור החיים זצ"ל. אמר פרעה זה פלא גדול שאפילו החרטומים והמכשפים לא היה להם אפשרות להכנס לכאן, מפני שהיה מן שמירה שלא כדרך הטבע, ואחר שעשה מה שעשה עד שנעלם כאילו אינו בעולם הזה, עוד העמיד מן מחנה כלבים שחורים גדולים ממין שדים מזיקים הידועים, כשענה לו מאותו הדרך שנכנסת נכנסתי, אז ידע פרעה שלמעלה יש לו למשה שומר יחיד ומיוחד, אך בכל זאת לא שת ליבו לשחרר את ישראל, אמר הקב"ה למשה בא אל פרעה וכו'.
(ספר אהבת חיים פרשת בא).
בשלח
"ויהי בשלח פרעה את העם" (יג, יז).
יש להבין מדוע נקט הכתוב בלשון "ויהי" שהוא לשון צער, והרי יש כאן שמחה וגילה שיצאו ישראל ממצרים?
ויש לומר שהנה כל מקום שהכתוב מכנה את ישראל בשם "עם", בא לרמז על ערב רב, וכאן כתוב "ויהי בשלח פרעה את
העם", שרומז על ערב רב שיצאו אתם, ולכן כתוב ויהי שהוא לשון צער.
(אור החיים).
הסבר נוסף: כיון שפרעה ליווה את ישראל, לכן כתוב ויהי לשון צער, כיון שיצטרכו מהשמים לתת לפרעה שכר פסיעות על מצות הלוויה כשם שנבוכדנצר קיבל שכר פסיעות על שהלך לכבוד ה', וכל שכר שקובצים לפרעה הרי זה גורם רעה חלילה לישראל.
(שם).
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם" (יג, כא).
יש לדקדק מדוע הכתוב הקדים יומם ללילה, והרי כתוב בתורה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ואם כן היה צריך להקדים לילה לפני יום?
ויש לומר, שלא נאה ולא יאה להצמיד תיבת "לילה"
(שמסמל את החושך) לשמו של השם יתברך, ואם היה מזכיר לילה תחילה, היה כתוב: "וה' הולך לפניהם לילה", ולכן הקדים לכתוב יום ללילה, כדי שתיבת יומם תהיה קרובה לשמו של השם יתברך, ולא תיבת לילה.
התיצבו וראו את ישועת ה' (י"ד י"ג).
בחור בישיבת כפר חסידים ניגש אל מרן הגה"צ רבי אליה' לאפיאן זצ"ל, ואמר לו שברצונו לעזוב את הישיבה, משום שברצונו לרכוש מקצוע, כדי שיהיה לו במה להתפרנס בעתיד. ר' אליה' הזדעזע למשמע הדברים, וביקש מהבחור לפרט לו את חששותיו מעניין הפרנסה. והבחור החל לדבר: "עוד מעט יגיע הזמן שבו אצטרך להתחיל בשידוכין, ואני אמצא את זיווגי"...והמשגיח קוטע אותו: "חביבי, מי אומר לך שתמצא את זיווגך"? הבחור נירתע לאחוריו, ועכשיו הגיע תורו להזדעזע: "האם המשגיח מקלל אותי שלא אמצא זיווג"? שאל בתמיהה רבתי. "אני סומך על הקב"ה שכשם שהוא עוזר לכל אחד למצוא את האשה המתאימה לו, כך גם יקרא איתי". והוא המשיך: "ואחר כך יוולדו לנו ילדים"... והמשגיח זצ"ל קוטעו שוב: "מי מבטיח שיוולדו לך ילדים"? ושוב הבחור מזדעזע: "המשגיח מקללני שלא יוולדו לי ילדים?! הרי אני סומך על הקב"ה, העוזר לכולם בעניין זה, שיעזור גם לי"... הבחור עוד לא תפס את כוונתו של המשגיח, והמשיך בתיאור חששותיו: ואח"כ הילדים יגדלו".. ומי מבטיח לך שהילדים יגדלו? שאל המשגיח. "אני בוטח בכך על הקב"ה", השיב הבחור. ואז תפסו ר' אליה' ואמר לו: "שמע נא בחור, רואה אני שהינך מצוי בדרגה גבוהה מאוד של בטחון בה'. על הכל אתה סומך עליו, שתתחתן, שיוולדו ילדים, שהם יגדלו, וכו', ורק בנושא הפרנסה – אינך סומך עליו"?!
(עלינו לשבח.)
יתרו
וישאלו איש לרעהו לשלום (יח,ז)
איש זה משה
(רש"י).
למה רק משה שאל לשלום ולא יתרו?
כי משה הייה מפורסם כל העולם ושמע עליו היטב וכן לא הוצרך לשאול
(אמרי שפר)
ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' (יח, ח)
נאמר בתהלים ויספרו מעשיו ברינה
(קז, נב) משמע שמלבד החובה להודות לה' על הנסים שעושה יש גם חובה לספר עליהם. והנה עד עכשיו לא היה לו למשה לספר, שהרי כולם ידעו על כך. עכשיו שבא יתרו קיים משה המצווה.
(בשם ריי"ז מבריסק ז"ל).
על כל הטובה (יח,ט)
טובת המן הבאר והתורה
(מכילתא).
למה דווקא דברים אלו? כי בשלושה דברים אלו נאמר ,"טוב", תורה – כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. באר – ה' מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים. מן – ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה
(גרש כרמל)
***
ועוד על כל הטובה: טובה שלמה תיתכן רק במי שיש לו כל הדברים תורה עם מן ובאר, כי מי שיש לו תורה וחסרה לו פרנסה – אין זו טובה שלימה
(אמרי חן)
ויחד יתרו (יח,ט)
שנעשה בשרו חדודין חדודין. כמו שאומרים הבריות, גוי עד עשרה דורות אל תבזה גוי בפניו
(רש"י).
שכן יתרו היה דור עשירי מחם בנו של נח.
(באר מים חיים)
משפטים
סגולה לעת צרה: לבקש מהבעל–קורא שיכוון עליו בפרשת הברכות...
והנה עלתה בדעתי סגולה נפלאה לעת צרה, והיא מבוססת על הנאמר בפוסקים. ניגש אליי יהודי וסיפר על צרה של פיקוח נפש שהתרגשה על ביתו, ואמרתי לו כדלהלן: הרי המשנה ברורה כותב שאם הבעל קורא שונא את אחד המתפללים, לא יקראו לו לעלות לתורה ב"קללות", מפני החשש שהבעל קורא יכוון את הקריאה הזו אל שונאו, ויבוא לידי סכנה. יש לי עבורך אפוא עצה טובה, אמרתי לאותו יהודי. בפרשת נשא קוראים את פסוקי ברכת כהנים הצופנים בחובם ברכה מרובה עד מאוד. גש לגבאי ובקש ממנו שייתן לך את העלייה הזו, ואחר כך תיגש גם לבעל קורא, ותתן לו קצת כסף או כל מתנה אחרת, על מנת שירגיש כלפיך אהבה והכרת הטוב ובקש ממנו שכשהוא קורא את הפסוקים הללו, שיכוון עליך במיוחד.
כיוון שמידה טובה מרובה פי 500 ממידת פורענות, הרי שאם המשנה ברורה חשש ל"חלות" הקללה במקרה של שונא, אם כן יש לנו כאן סגולה טובה במקרה שהבעל קורא אוהב אותך, ותיושע מכל צרותיך.
גם השוטה הבין...
על שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמרו חז"ל: "ויחכם מכל האדם" – אפילו מן השוטים. חכמתו של שלמה התבטאה בין היתר ב"לב שומע" שלו. שיאה של חוכמה זו היא לשמוע גם את השוטה, המבודד במאסר דמיונו, ולהבין לנבכי נפשו.
אירע וחוסה אחד נמלט מבית המשוגעים המקומי בבאר יעקב ופרץ אל החדר בעיצומו של שיעור, מאיים לחולל מהומה. בנועם ובמאור פנים שוחח עימו הגרא"י גליק, והסביר לו שאין זה המקום והזמן לעשות שטויותיו, עכשיו לומדים כאן תורה. השוטה הבין, נענה ועזב .
(עלינו לשבח.)
תרומה
ויקחו לי תרומה (כ"ה ב')
רבי חיים פלאג'י זצ"ל אומר שאת המילה "תרומה" אפשר לקרוא גם כ"המותר", ולומד מכך פרק מוסר מאלף.
כאשר הקב"ה מוצא בביתו של יהודי מותרות, הוא יעמיד את בעל הבית בפני מבחן קשה: הרי מכתלי ביתך ניכר שאינך חס על ממונך, והינך מוכן לבזבזו על דברים שהם בגדר "המותר", שאין בהם מועיל. ואם כך, בוא וניראה האם גם כאשר התדפקו על דלתותיך בעניין צדקה חשוב, שהוא בגדר 'תרומה', הוצאת מארנקך סכום דומה? האם אותה 'נדבות לב' שהתבטאה ברכישת ספה מהודרת לטרקלין-בתיך, עמדה בקריטריונים דומים גם כאשר היה מדובר על דברים שבקדושה?
דבר זה צריך ללמדנו שלבד מעצם הפן השלילי שיש במותרות, כשאדם מתרגל לענג את נפשו בדברים שאין בהם צורך נפש, וכבר צווחו על כך ככרוכיא כל גדולי עולם, הרי הוא מביא על עצמו במו ידיו תביעה נוספת מבית דין של מעלה. אם היה לך כסף לרכוש דברי מותרות שכאלו, איפה היית כאשר באו לבקש ממך כסף לצדקה.
ופניהם איש אל אחיו (כ"ה כ')
הגמרא
(בבא בתרא, דף צ"ט עמוד א') מציינת את הסתירה בין הפסוקים בעניינם של הכרובים. בפרשתינו נאמר 'ופניהם איש אל אחיו', ואילו בנביא
(דברי הימים ב', פרק ג' פסוק י"ג) נאמר 'ופניהם לבית'.
ומתרצת הגמרא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – על התקופה ההיא נאמר 'ופניהם איש אל אחיו', וכאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – ואז נאמר 'ופניהם לבית'. ללמדנו שאם רוצה אדם לעשות רצונו של מקום, צריך הוא שפניו יהיו אל אחיו, עליו לדאוג לזולתו, ולגרום לכך שגם הוא ילמד תורה. ברם, אם דואג רק לעצמו, ופניו לבית שלו, סימן יש בכך שאינו עושה רצונו של מקום.
(עלינו לשבח.)
תצוה
ונשמע קולו בבאו אל הקודש (כ"ח ל"ה).
רמז יש בפסוק זה שכל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. 'ונשמע קולו',מתי יזכה אדם שקולו יישמע והכל ייאותו לעשות כדבריו, יהיה זה בבחינת 'בבואו אל הקודש', דהיינו שיש בו יראת שמים.
ולכן גם רומז הפסוק
(קהלת פרק י"ב פסוק י"ג) 'סוף דבר הכל נשמע – את האלקים ירא'. כשמדובר בעניינים שיש בהם יראת שמים, וגם האומרם הוא אדם ירא שמים, סוף דבר הכל נשמע. כי במעמקי הלב קולט כל אחד את הקול הפנימי של האמת.
עוד זאת. 'ונשמע קולו', הוא הקול של האדם עצמו, המדבר אל עצמו! כי כל לב יודע מרת נפשו, וכל אחד יודע את הדברים הזקוקים לתיקון בהנהגותיו. וכאשר רצה אדם להתקרב אל אלוקיו ולעשות רצונו בלבב שלם, ןלחזור בו מן החטאים ומן העוונות שעשה עד הלום, לא יסמוך רק על דרשות – התעוררות של אחרים, אלא ישב עם עצמו, וישמע את קולו.
כי כאשר הוא בא אל הקודש וחותר אל האמת, מובטח לו שייפתח בפניו פיתחו של אולם.
רק האדם עצמו, בתוך עצמו, יודע אל נכון לאן נושבת רוחו, ולאיזה כיוון לנתב את ספינת חייו.
(עלינו לשבח.)
כי תשא
ושמרו בני ישראל את השבת (ל"א, ט"ז).
התחושה הטבעית של בני האדם באלה הימים משדרת פחד וחרדה מכל דבר שזז... אולי- אולי הוא נושא על גופו מטען נפץ העלול לפגוע רח"ל בכל הסובב אותו.
נספר כאן מעשה שלא יתפרסם מליל- הטבח ב'דולפינריום' בתל אביב. שהתרחש כזכור בליל שבת. קציני משטרה סיפרו שבקבוצה שהמתינה לקניית כרטיסים היתה אמורה להימנות קבוצה נוספת של 20 אנשים שתיכננו לחגוג בצורה זו את יום ההולדת של אחד מחבריהם.
בן אותם 20 האנשים היה גם יהודי שומר – שבת, שהודיע מראש שהוא לא יוכל להגיע לאירוע, בשל קדושת השבת. שמעו חברי הקבוצה כך, והחליטו שמאחר שאחד מהם אינו יכול להשתתף, תידחה חגיגת יום ההולדת כולה להזדמנות אחרת. – שמרו על השבת, ושמרו עליהם מן השמים.
ושמרו בני ישראל את השבת (ל"א, ט"ז).
אם מדברים על כך שהשבת שומרת עלינו מפני המזיקים, יש להוסיף כאן דברים מתוך 'ערוך השולחן' בשם השל"ה.
וכך כתוב שם: "כאשר שמענו כן ראינו בכמה מקומות והדורות הקודמים היו מקדימים הרבה בקבלת שבת, וכו', והשל"ה בסידורו קודם קבלת שבת מבאר, שהאומר מזמור שיר ליום השבת אחר השקיעה מביא סכנה רבה, ולכן יזהרו לומר קודם שקיעת החמה, שאם לא כן, המזיקים שנבראו בערב שבת בין השמשות מתעוררים ממקומם להזיק".
דברי השל"ה ברור מללו, ואם נרצה לשמור עצמינו מן המזיקים עלינו לקבל שבת לפני שקיעת החמה.
ויקהל
ויקהל משה
צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה', ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת.
ובספר הזוהר
(ח"ג קצ"ו) אמרו שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם ח"ו ע"כ. ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר
(פסוק כ"ב) ויבואו האנשים על הנשים, אלא יכון לומר הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים ביתור תבת בני שלא היה צריך לומר אלא את כל עדת בני ישראל.
ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת וגו'.
קשה והלא אפילו לקיחת הנדבה עדיין לא לקח לעשות ואיך יוצדק לומר ועשה וגו', אכן הכוונה היא שהכין כלי אומנות הצריכין לעשות בהם כל פרטי המלאכה אשר צוה ה' לעשות כי צריכין כמה פרטי כלי אומנות, וזה שיעור הכתוב ועשה בצלאל וגו' את כל כלי מלאכת פרוש כלים שהם מלאכת מעשה עבודת הקודש לכל אשר צוה ה', כי יש עבודת המתכות ועבודת כלי העץ ועבודת האבנים והאריגה, וצא ולמד מה אמרו חז"ל
(שבת מ"ט) כי המ' מלאכות כולן היו במקדש, ומנשמע מהכתובים מובן כי ביום אחד הכינו כל כלי אומנות.
תקים את משכן אהל מועד (מ', ב').
נאמר במדרש, שכאשר ציווה השי"ת את ישראל לעשות את המשכן, אמרו לו האם תזכור לנו עוון העגל? השיב השי"ת – אשכח לכם זאת. והמשיכו לשאול, שמא תשכח גם מעמד קבלת התורה בו אמרנו נעשה ונשמע? ועל כך השיב השי"ת – את זאת אזכור.
שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב ב"מטה לוי", הרי השכחה של השי"ת אינה נובעת מחמת זכרון חלוש, ח"ו, כי הרי 'אין שכחה לפני כסא כבודך', ומאידך, ברור לנו שהקב"ה אוהב את עם ישראל, ואם כן איזו הווא- אמינא היא שהשי"ת ישכח מעמד הר סיני?
והשיב האוהב ישראל הנודע מברדיטשוב, שעל ידי מעשה העגל נתגדל מעמד הר סיני, כי לולא מעשה זה היה מקום לומר שישראל אמרו נעשה ונשמע בשל כוח – האמונה שירשו מאבותיהם, ואין זו זכותם העצמית.
אולם, באותה שעה שעשו את העגל התגלה למפרע שתכונותיהם לא באו מכוח האבות, שהרי אם כך – לא היו עושים חטא כה גדול. נמצאנו למדים מכך שהגיעו למדרגת ה"נעשה ונשמע" מכוחם הם.
וזה מה ששאלו בני ישראל את הקב"ה, כי אולי אם תשכח את מעשה העגל תשכח גם את העלוי שזכינו מכוח מעשה העגל? ועל כך השיבם השי"ת: לטובה אזכור, לרעה לא אזכור.
כמה עידוד יש בדברים האלה.
(עלינו לשבח.)
ספר ויקרא
ויקרא
"אדם כי יקריב" (א' ב').
פירוש מופלא על פסוק זה מצאנו ב'אור החיים'. 'אדם כי יקריב מכם' – מלשון קירוב רחוקים, וכלשונו הזהב להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לאביהם שבשמים, ומי שעושה כך, הוא ראוי להיקרא בתואר הנכבד 'אדם'. ואדם כזה – כותב האור החיים – אינו צריך להביא נדר ולא נדבה, וגם לא תהיה מציאות שיצטרך להביא חטאת ואשם, שהרי אמרו חז"ל
(יומא, דף פ"ז עמוד א') כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. בתחילת דבריו מציין האור החיים עד כמה מקפיד הקב"ה על כך שבניו ניבדלים ומרוחקים מן השכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר, ויתאוה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב ליבו, וכו'.
והנה דרכים רבות יש לקירוב רחוקים, וכידוע לכל מי שמתעסק בכך. אבל נדמה שבתקופה בה אנו חיים אין זו המשימה הקשה ביותר, שכן אלא המצויים מעבר לגדר, בצידו השני של המתרס, ולא זכו עדיין להתחמם באורו של בית המדרש, יותר טוב מאתנו עד כמה כדאי להם להתקרב...
(עלינו לשבח.)
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א', ב').
הקרבן מלמדנו תיקון המידות
הקרבן הוא מוסר חי. כאשר מתבונן במעשה הקרבן ובכל פעולה מפעולותיו אזי יוכל ללמוד בצורה מוחשית כיצד עליו להיזהר מכל חטא ולתקן את מידותיו כי כך היה ראוי שיעשו לו. והוא המוסר הגדול שיכול האדם ללמוד כשמקריב הקרבן כיוון שרואה את המעשים בפועל ובצורה מוחשית. והדברים מבוארים בספר "
החינוך"
(מצווה ט"ז): "ועתה, בני, שמעה זאת והטה אוזניך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וכו' ובכוח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ואפילו אם יהיה צדיק וכו' אם יעסוק תמיד בדברים של דופי וכו' ישוב זמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר שכל אדם נפעל כפי פעולותיו והם המלמדים את האדם אם לטוב או לרע. ומכיוון שכשאדם חוטא הוא מפעיל את כל איבריו וחושיו בעשיית החטא ומשתמש גם במחשבה ודיבור כדי למלא תאוותו בעשיית החטא. כך כשבא לכפר על עצמו, עליו לרכז כל מחשבתו, דיבורו וכל איבריו לתקנם במה שחטא בהם. ולכן שמונה פעולות עיקריות יש במעשה הקרבן והן: סמיכה, שחיטה, קבלה, זריקה, הפשטה, ניתוח, נתינת אש על המזבח, עריכת הנתחים על האש ורחיצת הקרב והכרעיים.
(אור דניאל.)
צו
"צו" (ו' ב').
רש"י מבאר, שהלשון "צו" הוא לשון זרוז, משום שבמקום שיש בו "חסרון כיס" – כלומר, כשהאדם צריך להוציא ממון מכיסו – שם צריך לזרזו כפי שאין הוא ממהר להוציא את כספו מכיסו.
פעם אחת נסע רבי ישראל סלנטר לעיר רחוקה. בדרכו עבר באחד הכפרים, ונכנס לנוח בפונדק הכפר.
בעל הפונדק, שהרגיש כי האורח בן תורה הוא, נגש לרבי ישראל ושאל: שמא כבודו שוחט? כי יש לי בהמה ברפת, המיועדת לשחיטה, ואין בכפרנו שוחט. בדרך כלל נוסע אני לכפר הסמוך ושם שוחט, אולם אם כבודו שוחט, יכול – לחסוך לי טירחה רבה.
לא – ענה רבי ישראל – אינני שוחט.
לאחר שעה קלה, פנה רבי ישראל לבעל הפונדק ושאל: שמא יכול אתה להלוות לי רובל אחד? להלוות לך? תמה בעל הפונדק – הרי אין אני מכיר אותך כלל! ומי ערב לי, שתחזיר לי את ההלוואה?
ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר – אמר רבי ישראל – כאשר נוגע הדבר לממון, אין אתה סומך עלי, ואין אתה מוכן להלוות לי אפילו רובל אחד כי אינך מכירני. אולם כאשר אתה רוצה שאשחט לך פרתך, סומך אתה עלי בלא היסוס... והלא בשחיטה תלויות הרבה הלכות כה רבות! הר אינך מכירני! אין אני ירא שמים מספיק כדי להקפיד על כל כללי השחיטה?
(וקראת לשבת עונג.)
שמיני
קח לך עגל (ט', ב').
ברכותיו של ראש הישיבה התקיימו במלואן
וברש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה.
בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר שרר עוני גדול בכל המדינות, היו ישיבות שלא היה להם לחם לאכול, ותלמידיהן הגיעו ממש עד שערי רעב, פשוטו כמשמעו. בישיבת "תורת אמת" בלונדון, בראשות הגר"י שניידר זצ"ל, למדו באותה תקופה מאות תלמידים, והמצב היה איום ונורא, אף מאפיה בלונדון לא היתה מוכנה לספק לחם לישיבה.
והנה, הגיעה שמועה אל ראש הישיבה, שהיה גאון וצדיק מופלא, שבקצה עיר הבירה האנגלית יש מאפיה שבעליה מוכנים לספק שקים של ככרות לחם לישיבה מידי יום ביומו, אבל יש בעייה אחת, למאפיה אין מוביל. הישיבה תצטרך לדאוג לרכב שיביא את השקים.
בחור אחד בישיבה התנדב לבצע את המלאכה הזו, וכיוון שלא היה לו רכב, הלך מידי יום ביומו מרחק גדול מאוד עד לפאתי העיר לונדון והביא את הלחמים לכל בני הישיבה.
יום אחד קרא לו ראש הישיבה ואמר לו: בזכות המצוה הגדולה הזו שהינך עושה, הנני מברכך שתזכה לעושר רב, עושר שיהיה לו קיום.
שמו של הבחור היה: משה רייכמן.
(עלינו לשבח.)
תזריע
"אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעה ימים כימי נידת דותה תטמא".
טהרת המשפחה היא בניין הבית
התורה מלמדת אותנו שטומאת היולדת היא כטומאת הנידה ועל שתיהן חלים דיני איסור. אין ספק, כי טהרת המשפחה היא אחד היסודות החשובים בביסוס הבית היהודי.התורה מגלה לנו שהגורם העיקרי לאחדות המשפחה הינה הקדושה. חיי המשפחה בישראל מהווים אות ומופת לנאמנות ולקירבה אמיתית. מצוות הטהרה במשפחה היא שהביאה את החיים המשפחתיים לרמתם הגבוהה והוסיפה להם אושר רב. הקילקולים הרבים במשפחות נבעו כתוצאה מאי הקפדה על מצווה זו. אין ספק, כי מצווה זו מונעת מחלות רבות וקשות ובעיקר את המחלת הסרטן הרחם, רח"ל. נציין מספר נתונים שהובאו בספר
"מחשבות התורה": עד לפני כמה עשרות שנים הייתה מחלה זו שכיחה ביותר יחסית לסוגי סרטן אחרים. עם התקדמות הרפואה חלה ירידה בשיעור המחלה בעקבות האפשרויות לגילוי מוקדם ועוד. לעומת זאת מציין ד"ר
יוסף שוסהיים, יו"ר אגודת "אפרת" למניעת הפלות, בקרב הנשים היהודיות עולה שיעור מקרי המחלה. הסיבה לכך היא שנשים רבות נטשו את הקיום המצווה ובעדר ריסון בימים מסוימים לאחר הופעת הוסת עלולה האשה להיפגע במחלה. בחוברת
"תקוות השני" מובאות מסקנות של שני מחקרים שנערכו בשנים שעברו: ד"ר ויינברג. ראש מחלקת נשים בבית-הרפואה
"הר סיני" בניו יורק בדק במשך
13 שנה (בין השנים 1906-1893) 19,800 נשים, מתוכן היו 18,810 נשים יהודיות ששמרו רובן ככולן על מצוות טהרת המשפחה ו-990 נשים יהודיות. וראה איזה פלא, בין הנבדקות נמצא מספר זהה: 9 נשים יהודיות חולות- ו-9 נשים חילוניות חולות. למרות שמספר הנשים גדול פי 20
(לע"נ ר' ישי יצחק בן זרגונה זצ"ל ת.נ.צ.ב.ה.) (אור דניאל.)
מצורע
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו
דרשת שבת הגדול (מוקדמת)
ופרשו חז"ל המצורע – מוציא שם רע. חכמינו אמרו,, שהנגעים באים על חטא לשון הרע. המדרשים וספרי המוסר מרחיבים את הדיבור על חומר החטא של לשון הרע, שלא זו בלבד שחטא זה נמנה בשורה אחת עם העבירות החמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים – אלא שהמדבר לשון הרע גם מטמא את פיו ואפילו דברי תורה ותפילה שיוצאים מאותו פה נטמאים ונופלים לידי כוחות הטומאה. לפיכך אמר דוד המלך: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב"
(תהילים י"ד – ט"ו) – אין ערך לעשיית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאילולא כך אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצורע חוזר בתשובה ומיטהר מחטאו, אזי באים על תיקונם כל דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו. זהו שאומר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" – התורה שנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק "ביום טהרתו" – שאז היא באה על תיקונה, ואילו עד לטהרה אין לה כל ערך.
(הרב מעיינה של תורה בפרשת מצורע עמ' ע"ט בשם הרב קומץ המנחה).
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר
ראשי תיבות אהב"ה. כי הנגעים הם סימן אהבה, שהשם יתברך אוהב את ישראל לכן אם יחטאו לפניו פוקד אותם בנגעים כדי שיחזרו בתשובה והם יסורים של אהבה. לא רק נגעים אלא כל מיני יסורים או גלות וכיוצא הכל של אהבה, כל זמן שיוכל להתפלל ולא נמאס לבריות.
(אהבת חיים.)
אחרי מות
לפני ה' תטהרו (ט"ז,ל')
השגחה פרטית בפרשת השבוע...
יש אלקים בעולם. ומי שרוצה לראות, יראה גם בתוך ד' אמותיו את ההשגחה הפרטית המלווה אותו ומדריכה את צעדיו.
ת"ח חשוב, המכהן כמשגיח בישיבה גדולה, סיפר לנו שבאחד הימים ניגש אליו בחור ושאל אותו שאלה בפרשת השבוע, 'התפלאתי מאוד, כיון שהיה זה בחור האחרון שהייתי יכול לצפות שיבוא לשאול שאלות מסוג זה', מספר המשגיח.
השאלה היתה טובה עד מאוד, ולא ידעתי להשיב עליה. עיינתי במפרשים, ואכן מצאתי את השאלה ומיד השבתי לו. עד כאן הקפה א'.
בדיוק באותו לילה נסעתי לעיר אחרת עם נהג-מונית בעל תשובה. הלה שוחח עמי על דא ועל הא, גם על עניינים שברוחניות, וברגע שעמדתי לצאת את המונית היקשה אף הוא למרבה הפלא אותה השאלה שהציג לי הבחור ישיבה.
כיוון שמדובר בבעל תשובה שהביט על לומדי תורה ככאלה שצריכים לידע כל דבר, הרי שאם לא הייתי יודע להשיב לו על-אתר, היה עלול להיות חילול השם. אבל, הייתה מוכנה בפי, והשבתי לו מיד בשפה בטוחה, ורק אז הבנתי מדוע סיבבו מן השמים שהבחור יקשה לי אף הוא אותה שאלה.
(עלינו לשבח.)
בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.
אין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה.למדנו מפה אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים שמביאים קורבן לכפר, אם לא היה מקבל עליו קודם כל עול של תורה, גם הקורבן לא היה מכפר, ק"ו בזמננו אין אף אחד נקרא בעל תשובה, אם לא מקבל על עצמו עולה של תורה, אפילו שיש בידו הרבה מצוות ומעשים טובים, אם אין לא תורה לא מועיל.
(אהבת חיים פרשת אחרי מות עמ' ע"ב).
קדושים
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם.
אפשר לרמוז דהנה כל דיבוק הקב"ה עם ישראל הוא הקדושה וכמו שהתנה בשעת מתן תורה. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והנה כל דבר יש לו רמז ושורש להודיע שעל עיקר אותו הרמז נעשה השורש ההוא. והנה מצינו ב' שמות נקרא יעקב אבינו אב של כל ישראל. ושניהם קדושה רמוזה בהם יעקב ר"ת
עדת
בני
ישראל
קדושים, לרמוז דזרע יעקב שהם עדת כל בני ישראל צריכים להיות קדושים.
וישראל ע"ה גימטריא קדוש ה' אלהיכם. הרי בב' שמות יעקב וישראל נרמזה קדושת ישראל וקדושת הקב"ה, זה שאמר הכתוב כאן דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, כאשר נרמז בשם יעקב. כי קדוש אני ה' אלהיכם כאשר רמוז בשם ישראל וכיון שב' שמות הללו נרמזה בהם הקדושה צריכים אתם להידבק בה ולכך נוצרתם.
(פיתוחי חותם להגר"י אבוחצירא).
אל תפנו - אומרו לשון פניה לאסור מחשבת עבודה זרה שלא יהיה פונה בדעתו לחשוב בה ולהשכילך על דבר אמת, דע כי בחינת אלוהים אחרים תתיחס לה בחינת אחוריים וכשהאדם חושב בה הם פונים אותם לצד פנים והמבין יבין.
(אור החיים הקדוש).
אמור
לכפר עליכם (כ"ג, כ"ה).
החבלן המשטרתי שעסק הרבה שנים בניטרול חומרי נפץ, נסע לחופשה ונהרג שם מ... ממטען חבלה
כדאי לספר בהקשר זה את שאירע לקצין הבטחון של שגרירות ישראל בטורקיה. איש זה, אהוד סדן הי"ד, שימש במשך שנים רבות כחבלן בכיר במשטרת ישראל, והיה אחראי בתוקף תפקידו לפירוקם של מאות מטעני חבלה ברחבי הארץ.
בשלב מסויים החליט האיש שברצונו לנוח מעט מהמתח הרב שמשרה עליו התפקיד האחראי, ויצא לכהן כקצין בטחון של השגרירות ישראל בטורקיה.
לא עברו 48 שעות מאז הגיע לטורקיה ולקח את התפקיד לידו, אירע פיגוע באנקרה, בירת טורקיה, והאיש מצא שם את מותו.
דווקא הוא, שעסק כל כך הרבה שנים בניטרול חומרי נפץ, מטעני חבלה, רימונים ומוקשים, והיה במגע אישי ישיר עם חומרים אלה, ובשהותו בארץ לא אירע לו מאומה, והנה הוא מחליט לנסוע לחופשה אל מעבר לים, כדי להשתחרר מעט מהעיסוק המסוכן, ודווקא שם הוא נהרג ממטען חבלה!!!
אסור לחשוב חשבונות שמים. מה שכן מותר – וחובה עלינו – להסיק ממקרה זה, הוא, שאף אחד לא בטוח בשום דבר !
(עלינו לשבח)
בהר
כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד (כ"ה מ"ב)
הבחור קפץ היישר מעליית הגג אל תוך בית הכנסת
דוגמא נוספת לעבדות, מצאנו בזוהר, המספר שבחור צעיר ישב פעם בעליית בית הכנסת, ושמע שאומרים קדיש, אבל בשם המרחק שהיה בין המתפללים לעליית הגג, לא הצליח לשמוע היטב את מילות הקדיש.
הבחור הבין שאם ירד בדרך הרגיל, יגיע מאוחר מדי והציבור כבר יהיה אחר הקדיש, קם וקפץ מהעלייה היישר לבית הכנסת.
רבי אבא, שהיה שם באותה שעה, וראה את להט הקודש למצוות, השוכן בליבו של בחור זה, החליט לקחתו כחתן לבתו, למרות שלא הכירו מעולם. וכך, מיד לאחר התפילה ניגש אליו והציע לו את בתו. הזוהר מסביר "דאמינא בדלוגא דא דאתא למשמע קדיש, גברא רבא ליהוי באורייתא, ואף על גב דאיהו רביא ולא ידענא ביה מקדמת דנא", דהיינו שרבי אבא אמר לעצמו שאם הבחור היה מסוגל לקפוץ לבית הכנסת כדי לשמוע קדיש בטח יכול גברא רבא באורייתא, ולכן נתן לו את בתו למרות שלא הכירו.
יום אחד הגיע רבי יוסי לביתו של רבי אבא, וראה את בעל הבית בוכה, שאלו על מה בכיו, ענה שהחתן שהביא לביתו הוא עם הארץ גמור שאפילו לברך ברכת המזון לא יודע, אפשר רק לתאר את הצער העצום שהיה בביתו של רבי אבא.
לפתע עבר החתן במקום, ומשראהו רבי יוסי אמר שממראה פניו אפשר לראות שעוד ייצא ממנו אור תורה לעולם כולו, באותו רגע פתח החתן פיו וגילה לחותנו, רבי אבא, שעד לרגע זה הוא היה באיסור נדר שהחיל על עצמו שלא לדבר במשך חודשיים תמימים, וממש עכשיו פקע הנדר, והחל לדבר דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם. עכ"פ למדנו מכאן עבדותם של בני ישראל, ולוא גם הצעירים שבהם לבוראם.
(עלינו לשבח.)
בחוקותי
אם בחוקותי תלכו (כו,ג)
הכתוב בא ללמדנו שאע"פ שלא נתברר טעמם של החוקים, עלינו לשמור אותם כיון שעל ידיהם נגיע לידי האושר הארצי והרוחני. כשם שאדם ההולך בים מוכרח לסמוך על הספן שיביאהו למחוז חפצו, מבלי שיסביר לו מהלכיו. כך חייבים אנו לילך אחר חוקי התורה, מבלי לחקור טעמיהם
(נשמת חיים לר"ח משאש ז"ל)
ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם
אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם
(מדרש).
התורה ניתנה לאדם, כי עייר פרא אדם יולד, והוא צריך במעשיו לעשות עצמו אדם. ולכן ע"י שמירת המצוות האדם גם עושה את עצמו.
(קדושה ומלכות).
***
נסמך אם בחקותי לנאמר לעיל, ענין השמיטה שנראה כחוק וגזרת מלך והוא ענין נסתר ועמוק. לכן נאמר אם בחקותי תלכו.
(צרור המור)
***
אם בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, סופכם ואת מצוותי תשמורו, שהמאור שבתורה יחזיר אתכם למוטב.
(מאורה של תורה.)
ספר במדבר
במדבר
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (פרק א' א').
הקשה בס' מדרש יהונתן לר' יהונתן אייבשיץ, וכי בגלל שעם ישראל יצא ממצרים לכן שאו את ראש כל עדת בנ"י וגו'. לכאורה מה הקשר בין הדברים. אלא ידוע שהקשו המפרשים מדוע ציווה הקב"ה למנות את ישראל. והרי אין הברכה שרויה בדבר המנוי. ותירצו כיון שישראל קדושים, הברכה שרויה בדבר שבקדושה אפי' בדבר המנוי.
והנה עוד ביארו המפרשים. לכאורה מה השבח שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים, והרי היה חייב להוציאם ממצרים, שהרי כך הבטיח הקב"ה לאבותינו בברית בין הבתרים. אלא השבח הוא שהקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים סתם אלא הוציאנו ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה, וזהו השבח.
א"כ נמצא לפי"ז שעם ישראל, כשיצאו נקראו קדושים. שהרי נכנסו למ"ט שערי קדושה.
לפי כל האמור יובן שזהו שרמז הפסוק. שהתורה אומרת שאו את ראש כל עדת בני ישראל – שתמנו את ישראל ואם תשאל כיצד, והרי הברכה לא שרויה בדבר המנוי – התירוץ הוא, הרי לצאתם מארץ מצרים. הרי ישראל יצאו ממצרים - ומה השבח שיצאו, הרי הקב"ה הבטיח שיצאו, אלא ודאי שעכשיו הוא שיצאו ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה, א"כ ישראל נקראים קדושים, והברכה שרויה בקדושה אפי' בדבר המנוי לכן שפיר שאו את ראש כל עדת בנ"י
(נפלאות מתורתך).
נשא
יברכך (ו' כ"ד)
"השערות הלבנות לא הזיקו...
הר"ר משה דז'אלוזינסקי מאנטוורפן סיפר, שדודו הר"ר רפאל דז'אווינסקי ז"ל עבד בארה"ב במפעל פלוני, שבעליו העדיפו רק עובדים צעירים, וברגע שאחד העובדים הגיע לגיל מבוגר, פיטרו אותו.
כאשר החלו שערותיו להלבין, כך הוא מספר בקובץ 'קול תורה', פנה להג"ר משה פיינשטיין ושאל האם מותר לו לצובען, או שיש בזה משום 'לא ילבש'?
הוא הסביר את סיבת ההיתר, ואמר שבמקרה זה אין כוונתו להתדמות לאשה, אלא שהוא רוצה לצבוע את שערותיו כדי שיהיה נראה כאדם צעיר, ושהשערות הלבנות לא תבלטנה לעיני הבעלים.
והשיב לו ר' משה: "שאלתך עוסקת בענין הלכתי חמור", ולכן אני מציע לך שאל תצבע את שערותיך, אבל אברך אותך שלא יפטרו אותך מהמפעל.
וכך היה. בשונה מיתר עובדי המפעל, האיש נשאר בעבודתו עד זיקנה ושיבה, ושערותיו הלבנות לא הזיקו לו כלל.
(עלינו לשבח.)
בהעלותך
לא יום אחד תאכלון ולא יומיים וכו' (י"א י"ט)
טעו והכינו סעודת ברית בצום, מה יעשו עם האוכל?
שאלה מעניינת התעוררה פעם בצום עשרה בטבת שחל ביום שישי. עולה חדש שהיה צריך לעשות ברית מילה לבנו באותו יום, הזמין גם סעודה באחד האולמות, בחושבו שהברית דוחה את הצום . . . בעת ההזמנה לא היה בעל הבית במקום, ומזכירתו רשמה את ההזמנה. הגיע יום עשרה בטבת, ורק אז נתבררה לשני הצדדים הטעות הגדולה שעשו. בעל הברית טען שהוא כעולה חדש לא ידע שסעודת המצווה מתקיימת רק בלילה, ואילו בעל האולם טען שהוא לא היה במקום בעת ההזמנה, ומזכירתו אמרה מצידה שהיא כאישה לא הייתה צריכה לדעת מה מותר ומה אסור. 'אני רשמתי את ההזמנה, וזהו'. אם הצום היה חל ביום רגיל, לא הייתה כמובן כל בעיה, כי היה אפשר לשמור את האוכל ללילה. הבעיה הייתה שכיוון שהצום חל בערב שבת, לא היה מה לעשות עם אותן 100 המנות שהוזמנו,כי סעודת מצווה בליל שבת לא התקיימה באולם, ויתירה מזאת גם אי אפשר היה לחלק את המנות לאנשים נצרכים, כי השעה שבה התגלתה הטעות הייתה 11 לפנה"צ, שבישולי השבת כבר מוכנים בכל בית יהודי, ולא הייתה כל ברירה אלא להתחנן לפני כמה ישיבות שייקחו את האוכל לבחורים. " כיוון שהיה מדובר במקרה חריג, ובעל הבית טען מצידו שהיה מותר לו להחזיק פקידה שתרשום את ההזמנות, לא הייתה ברירה אלא לעשות פשרה ביניהם", אמר הרב.
(עלינו לשבח).
שלח
ארך אפיים (י"ד י"ח)
מה התכוון רבי מנחם עזריה לרמוז בחתימתו
רבי מנחם עזריה מאפנו היה מגדולי הגדולים שקמו לעם ישראל. גאון זה נהג לחתום בתשובותיו 'אני הוא החתום בי רבנן מ"ע, זה שמי מעביר עוון'.
רבים אינם יודעים שכינוי זה הוצמד לשמו של אותו גאון, לא רק משום שאותותיו של הכינוי מ"ע הן ראשי התיבות של שמו המלא, אלא משום מעשה שהיה. כאשר הוציא רבי מנחם עזריה את ספרו 'עשרה מאמרות', יצאו נגדו מתנגדים שחירפוהו וביזוהו בקהל – עם.
והוא, שתק ולא הגיב למחרפיו דבר וחצי דבר. בזכות ההבלגה המופלאה שלו קיבל רבי מנחם עזריה מחכמי דורו את הכינוי 'מ"ע', דהיינו 'מעביר עוון', כדי לידע ולהודיע ולהיוודע גודל מעלתו וצדקותו של מי שמתנהג בדרך זו.
אב 'חרדים' מצאנו שאדם המתגבר על עצמו ואינו כועס, מוצא חן בעיני הקב"ה. זו הייתה הסיבה, לפי ה'חרדים', שנוח מצא חן בעיני ה'. והנה, התורה אינה מפרשת לנו מדוע מצא נוח חן, אבל התבוננות בדרכי התנהגותו בתיבה, והעובדה שהיה סבלן גדול לחיות, כפי שמובא בחז"ל, מביאה אותנו בהכרח לקביעה שנוח היה עניו גדול, וממילא התגבר על כעסו, ולכן מצא חן בעיני ה'.
(עלינו לשבח).
קורח
בקר וידע ה' את אשר לו (ט"ז ה')
אישה רוצה לראות את בעלה משכים מוקדם בבוקר
יש ת"ח שבהתמדתם כי רבה, לומדים עד שעה מאוחרת בלילה, וממילא שעת ההשכמה שלהם בבוקר היא מאוחרת, ובעוד שרעייתם השכימה קום כדי לטפל בילדים ובצרכי הבית, הוא עוד לא יצליח לקום, מפאת העייפות המרובה שנגרמה בשל הלימוד.
יש לדעת שאישה, בטבעה, לא אוהבת הנהגה שכזו. היא רוצה לראות בעל זריז המשכים לעבודת בוראו בשעה מוקדמת, ונכון שבמקרה הנ"ל גם היא יודעת שבעלה הת"ח שהה עד שעה מאוחרת בבית המדרש, אבל כאשר היא מסתכלת עליו בבוקר, ורואה שהיא כבר נמצאת כמה שעות על הרגליים, והוא עדיין לא קם, דבר זה פועל בקרבה הרגשה לא כל כך טובה, ובודאי לא מגביר את הערכתה לבעלה.
מקור לזריזותה של האישה מצאנו בפעולתיה של רבקה אימנו, כפי שהשתקפו בפגישתה עם אליעזר עבד אברהם, 'ותמהר' 'ותרץ', וכו',
(בראשית, פרק כ"ד פסוק כ'), וכך מובא בספורנו במקום.
(עלינו לשבח).
חוקת
זאת חקת התורה (י"ט, ב').
אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי
(במדבר רבה י"ט, א). ויש לשאול מדוע ניסה בכלל שלמה המלך להתחכם בעניין פרה אדומה, אם ידע בתחילה שהקב"ה הודיע את הטעם רק למשה רבנו? והעניין יובן על פי משל: למלך שהיה שולט בארץ אחת והיה לו אח שהוא גם כן מלך בארץ רחוקה, וזה האח היה לו גיבור מופלא המפורסם בגבורתו בכל העולם, ושלח לאחיו את הגיבור הזה במתנה. כשהגיע הגיבור המופלא אצל המלך קיבל אותו בכבוד גדול, ובהיכל המלך ישבו שרים וכן ראש הגיבורים של המלך, ואז קם ראש הגיבורים ואמר לגבור המופלא בוא ונלחם אני ואתה ונראה מי ינצח. וכן היה ותיכף ומיד הפיל הגיבור המופלא את ראש הגיבורים כמפיל שה אחד.
לאחר מכן שאל הגיבור המופלא את ראש הגיבורים מדוע ביקשת להלחם עימי, וכי לא שמעת על גבורתי? השיב לו: כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא לכבודך, כדי שבני המדינה יראו את גבורתך, שאף שאני ראש הגיבורים עם כל זה לידך אני נחשב כמו שה ואז יעריכו אותך יותר ויגדל שמך במדינה זו אלף ידות.
והנמשל: שלמה המלך ידע שלא יוכל להשיג את טעמה של הפרה אדומה, אולם רצה להגדיל את כבודו של משה רבנו שכולם ידעו שאין כמו משה רבנו, שאפילו שלמה החכם מכל אדם טרח להשיג את טעמה ולא ידע, וזהו שאמר שלמה המלך "אמרתי ואחכמה", למה נכנסתי לעובי הקורה להשיג טעמה, כדי להודיע "והיא רחוקה ממני", דהיינו כדי להודיע ולברר לפני העולם שהיא רחוקה ממני, ועל ידי זה ידעו ערכו של משה רבנו...
(עוד יוסף חי הובא בתורת הפרשה הנד"מ בפרשת חקת בעמ' 70) (ילקוט אברך תשנ"ו).
בלק
וירא בלק בן צפור (כב',ב').
מה ראה? יש ראיה חיצונית ויש ראיה עיונית חדה, ראה בלק שכל המתחיל ברע עם ישראל סופו רע. הנה סיחון ועוג ממלכות אדירות ששלטו על האזור, ועמונים ומואבים שלמו להם מס, וכל גדולתם וכוחם האדיר נכבשו על ידי עם ישראל. ולכן "ויגר מואב מפני העם מאוד", וכך אומר בלק לבלעם נכון שצדיקי הדור מגינים על עם ישראל ואלוהיהם מגינם ומצילם, אבל מן העם הפשוט, הערב רב אותם תקלל וכך שכנע בלק את בלעם לבוא ולקלל את העם הפשוט.
(ליקוטי אהרן בפר' בלק עמ' קפ"ו).
ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם.
אילו היה השם אוסר עליו בתוקף שלא ללכת, היה אותו רשע מתפאר ואומר, כי אכן בשמים חוששים מפני קללותיו, ואילו היה מניחהו ללכת לאלתר, שוב היה מתפאר ואומר, שהוא בן חורין, ואין השם יתברך יכול למנוע בעדו לעשות מה שהוא רוצה, לפיכך התרחשו הדברים באופן כזה, שבתחילה נאסר עליו ללכת למען יראו הכול כי אין הוא ברשות עצמו, אלא קשור בשרשרת ככלב, ולאחר מכן הורשה ללכת, למען יהא גלוי וידוע לכל כי אין משגיחים כלל בקללותיו, וגם בכל מקום שיהיה יש יכולת ביד ה' למונעו להרע לישראל.
(שם בעמ' קפ"ז בשם אור החיים הקדוש) (ילקוט אברך תשנ"ו).
פנחס
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה',יא).
אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו. לכן אמור לו: הנני נותן לו בריתי שלום.
שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, כדי שלא יהיה האדם בבחינת: וישמן ישורון ויבעט.
אבל פנחס שאני, שהרי הוא היה מזכה את הרבים, והמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ומכיוון שהיה מובטח שלא יחטא, בדין שהוא יטול שכרו
(תורת משה).
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה',יא).
לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים והרג שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
(רש"י).
השבטים היו אומרים שכוחו של פנחס שהרג את זמרי נבע מייחוסו הנחות. כי הוא היה ביניהם של קצבים. לפיכך בא הכתוב ויחסו לאהרן. כי באמת דמו של אהרן רודף החסד והשלום, דחפו, ולא דם אחר זרמו בעורקיו, אלא "בקנאו את קנאתי בתוכם", הקנאות היא שרתחה בו.
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה',יא).
הם אמרו לו בלגלוג, אבי אמך לא הסתפק בהקרבת עגלים לע"ז, אלא בקש לעשות כן על צד ההידור, שיהיו מפוטמים. וגם אתה בא להדר במעשיך ובחרת נשיא שבט בישראל להורגו
(מאורה של תורה) .
מטות
לא יחל דברו ככל היוצא יעשה מפיו (ל',ג').
ידועה היא מעלת השתיקה וכמה היא חשובה ויקרה היא עד שאמרו חז"ל כי המובחרת שבמידות והסממנים הטובים היא מידת השתיקה וכלשונם "סמא דכולא משתוקא".
(מגילה יח.) וככל שיוכל אדם להרבות בה, קנה שם טוב לעצמו וקנה לו חיי העולם הבא.
שם טוב, משום שהמרבה בדברים נקרא כסיל שנאמר "כל רוחו יוציא כסיל"
(משלי כט) ולעומת זאת אם "גם אוויל מחריש – חכם יחשב"
(משלי יז.) וחיי העולם הבא, כי מובא
(באגרת הגר"א) שכל שעה שחוסם אדם את פיו, זוכה לעתיד לבוא באור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער.
והנה אמרו חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה"
(אבות א) ופשט הדברים הוא בלשון צווי, מעט בדיבור והרבה במעשים, ברם רמז הרומז על הארס בא בלשונם, כאשר פירש הרב חיד"א
(פני דוד פרשת חיי שרה), כי סגולה יקרה טמונה כאן והיא שעל ידי שתאמר מעט, תוכל לעשות הרבה. כי האומר ומדבר הרבה, סגולה היא שלא יוכל לעשות אלא מעט ונמצא אם כן שהממעיט בדיבוריו סגולה היא לקיום אמרי פיו.
ובזה יובן בס"ד הפסוק הנ"ל:
לא יחל דברו, פירש רש"י, לא יעשה דבריו חולין. ע"כ. והיינו – על פי הרמז – שדבריו של אדם יהיה בעיקר בענייני קדושה ואילו בענייני חולין יהיו דבריו מעטים כנ"ל ועל ידי זה
ככל היוצא מפיו יעשה (נועם התורה).
מסעי
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותיהם ביד משה ואהרון
שבעים פנים לתורה אמרו חכמינו זכרונם לברכה גלות מכפרת עוון ואלה המסעות כדי לכפר על עוונות הנשארים מארץ מצרים על מה שהיו מתלוננים בכל מסע ומסע על השם ועל משה, עוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאלו המסעות רמז לארבע גלויות דהינו
(אלו)
מסעי (בני) (ישראל) ראשי תיבות שלהם
אדום,
מדי,
בבל,
יון, וגלות מצרים כבר עבר ומי שמקבל על עצמו ייסורין ומכתת רגליו והולך ממקום למקום ללמוד תורה מכפר עוונות הנסתרים שיש לאדם אבל עוונות הידועים על האדם צריך וידוי תענית, תשובה, ועל ידי זה זוכה שיבוא לו ייסורים שאין בהם בטול תורה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל ייסורים שאין בהם בטול תורה ולא בטול תפילה נקראים ייסורים של אהבה, והמסעות הן ייסורים של אהבה, ומכפרים על העוונות הנסתרים מהאדם ויש לפעמים שהקדוש ברוך הוא שולח צרות לרבים בכדי שיתגדל שמו בין הגויים להראות להם שיש פטרון לישראל ואנחנו עמו וצאן מרעיתו וזה תלוי בדור ובמקום כפי מה שהקדוש ברוך הוא יודע
(אהבת חיים).
ספר דברים
דברים
בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם (א,ח).
רצה הקב"ה לזכות את ישראל
חז"ל אמרו כי יעקב אבינו ועשיו אחיו סיכמו ביניהם שיקח עשיו את העולם הזה ויעקב את העולם הבא הנקרא ארץ החיים, נמצא אם כן כי דווקא לבני ישראל יש חלק בעולם הבא. והנה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל בחלק טוב לעולם הבא ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות וככל שירבו בהם, בתורה ובמצוות, יגדל חלקם לעולם הבא, "למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה", כי הקדוש ברוך הוא טוב הוא ומשלמות הטוב – להטיב לאחרים, לכן כל כך חפץ הוא בטובתנו עד שמצווה אותנו מה לעשות ומזהיר מה לא לעשות בכדי למצוא עילה וסיבה עבורה נקבל את שכרנו. מי כאלוקנו מי כאדוננו – אין כאלוקנו ואין כאדוננו.
ולזה רומז בס"ד הפסוק הנ"ל:
בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, שאומר לנו השם יתברך, בואו בני לרשת את ארץ החיים, את העולם הבא, על ידי שתעשו רצוני בעולם הזה
(נועם התורה).
ואתחנן
ואתחנן אל ה' (ג' כ"ג).
שאלתי פעם את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, מה הפרוש בדברי השולחן ערוך
(או"ח, סימן צ"ח סעיף ג') האומר 'יתפלל דרך תחנונים כרש', וכו'? ובמשנה ברורה
(סעיף –קטן ט') אומר שאם האדם 'מתפלל מפני החיוב לצאת ידי חובתו, אינו נכון, ומאוד צריך ליזהר בזה', וכו'. מה זה 'תחנונים', והיכן צריך הדבר לבוא לידי ביטוי? – שאלתי את מו"ח.
והשיב לי, שאחד הביטויים לכך הוא הניגון בקול תחנונים, דהיינו להוציא את מילות התפילה מן הפה בקול מתחנן, כעני המתדפק על הפתח ומבקש נדבה, שכל – כולו תחנונים.
כי כאשר האדם מתחנן, ומוציא את המילים מפיו בקול תחנונים, הוא מוכיח להשי"ת את תלותו המוחלטת בו, ושהוא נסמך רק עליו, ואז קיים סיכוי הרבה יותר גדול שתפילתו תהא נשמעת.
וזה מה שאנו אומרים 'שמע קול תחנונינו', את הקול המתחנן שהשמענו לפניך בתפילה
(עלינו לשבח).
ואתחנן אל ה' (ג' כ"ג).
זש"ה ופנית אל תפילת עבדיך ואל תחינתו. הרי בהרבה שמות נקראת התפילה, אלו הן:תפלה, מנחה, צעקה, זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה. ולמה לא התפלל משה באחת מהן אלא בלשון תחנונים, שנאמר ואתחנן? אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב"ה הראני נא את כבודך אמר משה, רבש"ע הודיעיני נא באיזו מדה אתה נוהג עולמך, שנאמר, הודיעיני נא את דרכך. א"ל הקב"ה הן אני מראה לך, אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי וגו'. אמר לו, איני חייב לבריה.כל מה שיעשה אדם מצווה, חינם אני נותן לו. לא שאני חייב לכל בריה כלום, אלא חינם אני נותן להם, שנאמר, וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. א"ל משה אם כן עשה עלי מצווה ותן לי חינם. לפיכך כתיב ואתחנן.
(מדרש תנחומא).
עקב
"ולא תביא תועבה אל בתיך" (ז, כו).
להרחיק מביתו כל המקרר מאמונה.
האדם נמשל לעץ השדה, עץ כשהוא שתיל ורך, תוכל ליישרו על ידי מקל שתצמיד אליו, ולכשיגדל ויתעבֶּה גזעו לא תצטרך עוד לאותו מקל. ולהפך, אם לא תצמיד אליו מקל כשהוא שתיל ורך ויגדל עקום ויתעבה גזעו באופן זה, לא תוכל ליישרו לאחר מכן ושום מקל לא יעזור.
דבר הלמד מעניָנו של העץ הוא חינוך הילדים
(כי האדם הוא עץ השדה כנ"ל), כשהם רכים, קולטים הם היטב את המראות ואת הקולות כדיו כתובה על נייר חדש, ואז הוא עיקר חינוכם. ואם היו מראות וקולות אלו ובמילים אחרות חינוך זה – לקלקול ברוחניות או בַמוסריות, כך יהיה המשך דרכו של הנער. ואומנם אף אדם זקן יוכל לחזור בתשובה, אך הדבר קשה מאוד במציאות, כי כבר הוקבעו היטב בנפשו דרכיו ועלילותיו, לא כן בנער קטון אשר הוא בתחילת דרכו ובתחילת התגבשות השקפתו.
והנה הדבר המטמא ביותר את נפש הנער בזמננו הוא החדרת תרבות הגוים אל עם הקודש – היהודים, על ידי הטלוויזיה, עיתונים, וידאו, ושאר מכשירים רעים ומקולקלים המלאים בפריצות ותועבות אשר עושים הגוים ואם אולי ימָצא מלאך מליץ אחד מִני אלף ויש בהם מעט תועלת, הפרוץ מרובה על העומד והטוב שבהם בטל בכמה אלפים ואין להחשיבו כלל. והילדים הרכים יושבים מול המכשיר המתועב הלזה, עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא יאזינו ותוכן תוכניותיו המקולקלות לא רק מבחינה דתית אלא אף מבחינה מוסרית, תוכן זה חודר אל קרבם כארס של נחש ומשפיע עליהם ועל השקפתם. ומה יעשה הבן ולא יחטא, צא נא הרחובה וראה מה התוצאות, רצח סמים, עריות,גנבות ושאר התועבות. ולזה רומז הפסוק: "לא תביא תועבה אל ביתך"
(נועם התורה).
ראה
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. (יא, כא).
מתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, היה צריך לומר ראו אנכי נותן לפניכם או, ראה אנכי נותן לפניך? כתב הגאון חתם סופר ז"ל על מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לעולם יראה אדם את כל העולם על מחצה ואם עשה מצווה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, על כן אומר לכל אחד ואחד מישראל אתה תראה במחשבה שאני נותן לפניכם ברכה או קללה אם אחד מכם לא ישמע מכריע העולם לכף חובה חס ושלום. והקב"ה ברא את ישראל בעולם כדי לשמור על קיום העולם שאם אין ישראל בעולם חס ושלום, העולם לא מתקיים ועוד שישראל צריכים להביא האמונה בין כל העמים ולהודיע להם שהעולם אינו הפקר ולהראות להם שיש פטרון ומשגיח כמו שמצינו באברהם אבינו עליו השלום שהיה יחיד בעולם והיו מלעיגים ומצחקים עליו אבל סוף היה שאמר לו הקב"ה אב המון נתתיך וסוף סוף באו המלכים ואמרו לו נשיא אלוקים אתה בתוכנו.
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. (יא,כא).
כתב הגאון "החתם- סופר" רמז מוסר כי הברכות והקללות לא נתנו אלא לבינוניים יען שהצדיקים לא חוששים לכל זה, ולרשעים לא יועילו כל תוכחות שבעולם נמצא שכל הרעש הגדול הזה רק לבינונים שהם נמצאים בין שני גורי אריות יצר הטוב ויצר הרע על זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהצדיקים שופטם יצר הטוב והרשעים שופטם יצר הרע והבינוניים שופטים אותם זה וזה ולהם יוצדקו הברכות ואם חס ושלום קלקלו דרכיהם, יש קללות, בשביל זה קוראים את ארץ ישראל ארץ כנען שאם זכו הרי ארץ ישראל,ארץ זבת חלב ודבש ואם לא זכו חס ושלום, ארץ כנען, ראשי תיבות כינור נעים עם נבל שהשכינה נקראת כינור נעים, ואם לא חס ושלום ביד נבל כך כתוב בשמנה לחמו.
שופטים
כִּי יִפָּלֵא מִמְּך דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם ְלדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ. (פ,ח').
אם לפלא יהיו בעיניך המשפטים והייסורים האכזריים הבאים על ישראל- "בין דם לדם" – ותשאל : למה דם ישראל הפקר הוא ונשפך כמים, "בין דין לדין" – למה דינים וגזירות חדשים באים יום יום על ישראל, "בין נגע לנגע" – למה פגעים ונגעים חדשים מתרגשים ובאים על ישראל יום יום? – אם זה ייפלא ממך, להוי ידוע לך כי כל זה בא מחמת "דברי ריבות בשעריך" – בגלל המריבות והמדנים אשר בערי ועיירות ישראל, שנאת חינם זו, ומריבות הדדיות אלה, הן הן הגורמות לסבלותינו ופגעינו הרבים.
(מעיינה של תורה פרשת שופטים עמ' ע"ט).
לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (פ,יב').
אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן כשאומר לך על ימין ועל שמאל שמאל
(רש"י) – פשוטם של דברי רש"י כך הוא: אפילו נדמה לך כי הוא אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, גם אז חייב אתה לשמוע בקולו, וכל שכן כשאתה הטועה. וכלל אין הדבר כך, אלא הוא אומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל, תמיד דברי חכמים מתאימים עם האמת, ורק דומה בעיניך שהדברים הפוכים, שִׂכְלְך ה"בעל ביתי", הרחוק משכל התורה, מדמה שהם טועים...
(שם לפי הרמב"ם).
כי תצא
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶך וְשָבִיתָ שִבְיוֹ (כא, י).
היה צריך לומר כי תלחם עם אויביך למה מזכיר לשון יציאה? ידוע כי כל המלחמות שנצחו אבותינו מקדם לא נצחו לא בחכמה ולא בתבונה ולא בתכניות רק היה לשם הישועה והם נלחמו רק שיצאו למלחמה כך מצינו בדוד המלך עליו השלום כשיצא להלחם בגלית הפלשתי, אמר לשאול עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה, היה צריך לומר עבדך ילך וילחם. מה זה ונלחם? אלא אמר דוד המלך עליו השלום אני איני נלחם כלל, רק אני אלך נגדו והשם ילחם, ופה גם כן אתם צריכים לצאת למלחמה ותהיו בטוחים בשם ולא החכמה.לא בגבורה, לא בנשק, שזה הכול מלחמת גויים. ונשאת עיניך למרום בלב שלם אז ונתנו השם אלוקיך.
דבר אחר כי תצא למלחמה על אויביך - לשון יחיד ולא אמר כי תצאו למלחמה, רוצה לומר כי כל אחד ואחד יש לו אויב ושונא מיוחד והוא יצר הרע שלא נותן לאדם לעשות רצון בוראו, כגון להשכים בבוקר לתפילה ולהתפלל בציבור או להפריש צדקה כהוגן וכפי יכולתו, איזו פרוטה גם לא נותן, לא לקבוע עיתים לתורה, וכל שכן שלא נותן לאדם לפנות ערב להתפלל מנחה וערבית בציבור וכיוצא
(נפלאות מתורתך).
וּבִיעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְרָאֵל יִשְמְעוּ וְיִרָאוּ (ס, כב').
אם תבער מקרבך, מעצמך, את הרע אזי ישמעון אחרים לכשתטיף להם דברי מוסר. אבל כל עוד הרע מצוי בקרבך, לא ישמעון אחרים את דבריך.
(מעינה של תורה בפרשת כי תצא בעמ' צ"ה בשם פרח לבנון).
כי תבוא
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֶלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ (כו', ז).
להזכיר האבות בכל תפלה ובקשה
זכות אבותינו גדולה היא ושלושה הם הנקראים אבות אברהם יצחק ויעקב
(ברכות טז) זכותם לא תמה ובריתם עם ה' קיימת לעד ואנו, בניהם, נענים אנו משמים בזכותם. ולכן בכל תפלה ובקשה יש להזכירם וכמעשה משה רבינו עליו השלום שהתפלל עבור עם ישראל אחר חטא העגל ואמר להשם יתברך "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" וכו'.
ואנשי כנסת הגדולה אף תקנו לנו בכל תפלה להזכיר בתחילה את אבותינו – "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב". ובנוסף לכך, כדאי מאוד שאף בכל תפלה ובקשה פרטית שמבקש האדם מאת בורא עולם, שיזכיר זכות אבות, כי מובא בספרים אשר כל תפלה שלא נזכרת בה זכות אבות – אינה נשמעת
(הרב חיד"א בדבש לפי בשם חז"ל).
ולזה רומז בס"ד הפסוק הנ"ל:
ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, היינו שבצעקתנו אליו הזכרנו זכות אבות ולכן התקיים
וישמע ה' את קולנו, רק אז שמע את קולנו, כי בלא הזכרת זכות אבות אין התפלה נשמעת וכנ"ל.
(נועם התורה.)
נצבים
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כט', ט).
לעצור ממרוצת החיים ולהתיישב בעניין התכלית
מיסודות עבודת השם יתברך הוא לעשות חשבון נפש דבר יום ביומו, אם פעלתי אוון – במה אוכל לתקן, אם פגעתי במישהו – במה אקדם פניו וכיוצא בזה, כי כשם שאי אפשר לשום עסק ובית מסחר להתקיים בלא ביקורת עצמית, לאחר ההבדלה כן הדבר הזה, שאם לא יעצור עצמו מהיות כסוס שוטף במלחמה במרוצת החיים, לא יוכל לעמוד על טיב מעשיו ואיכותם ועל אחת כמה וכמה שלא יוכל לשפרם.
אם יוכל האדם עשות כן בדיבור, על ידי שידבר אל השם יתברך כבן אל אביו ויפרט חטאיו ויתוודה ויתחרט עליהם, אין למעלה מכך. ואם רק במחשבה בלבד יוכל עשות כן – גם זה טוב מאוד. ואשרי האוחז בעניין יקר ערך זה כי התקרבות האדם אל בוראו והשתלמותו בעבודתו תלויים אך בזה
(עיין ליקוטי מוהר"ן ח"ב סי'ק).
ולזה רומז בס"ד הפסוק הנ"ל: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", היום דייקא, כל יום ויום היה ניצב לפני השם יתברך לעשות תשובה בחרטה וידוי וקבלה לעתיד, חו"ק ולא יעבור. וכן אמר ר' אליעזר
(שבת קנג.) לעולם יעשה אדם תשובה היום שמא ימות למחר שנאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
(נועם התורה.)
וילך
הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ (ל"א ח').
האלמנה פרצה בבכי ואמרה "רבונו של עולם לכל צרה יש גבול, ומכיון שנותרתי לבדי חסכת ממני גם את המאמץ הקטן הזה"
מה רבו מעשיו וחוכמתו של בורא- העולם, שגם כאשר הוא מביא רח"ל צרה על האדם, הוא מודד הכל במידה, עד הפרט האחרון.
שלא כמו מלך בשר ודם, שכשהוא צריך להעניש, הרי שגם אם הוא מחונן, המלך, בלב טוב ומבין, אין באפשרותו להציב מחיצה ולהבדיל בין מה שמגיע למה שלא מגיע, ובין מי שמגיע לו למי שלא מגיע לו, ולכן בהכרח יקבל האדם גם את מה שלא מגיע לו, אצל השי"ת אין דבר כזה!
מה שמגיע לאדם, יגיע, בלא שתהא שום אפשרות להתחמק מכך, ומי שלא מגיע לו- לא יגיע. הכל שקול ומדוד.
האמונה בכוחו האינסופי של הקב"ה, אמורה להביא את האדם למנוחת הדעת, כי גם בהימצאו בצרה כלשהי, הרי שלבד מעצם האמונה שהמכה באה מהקב"ה, ולא מאף אחד אחר, והכל לטובתו, עוד הוא מתאזר במנוחה כאשר הוא יודע ומאמין שגם עומק הצרה מדוד ושקול לפרטי-פרטים, ומה שלא נגזר עליו, לא יגיע.
בדרך זו, יש בכוחו לסבול את הצרה, ולהעמיסה על עצמו ביתר- קלות, כי הוא בטוח בכל ליבו שברגע שתסתיים סאת-האיסורים שנגזרה עליו, הוא ישוב להיות כאחד האדם.
(עלינו לשבח.)
האזינו
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו (ל"ב ג').
תאמר להם שהרב מזמין אותם ל"תנאים"
אחד מגדולי התורה חזר פעם לביתו משליחות בעניין הכלל בשעה מאוחרת מאוד, ולא מצא מנין לתפילת ערבית. שיגר הגאון את אחד מבניו שינסה לחפש יהודים שיצטרפו למניין, אולם הבן חזר בידיים ריקות. לבד מאי אלו נערים פוחזים ומסתובבים ברחוב, לא מצאתי אף אחד, השיב הבן.
פנה שוב הגאון לבנו, וביקשו שייגש לנערים הללו ויאמר להם לסור לביתו. הם בודאי לא ירצו, ואז תאמר להם ש"הרב מזמין אותם ל"תנאים", ואז מן הסתם הם יבואו כבר ...
יצא הבן ועשה כמצוות אביו, ואכן חבורת הנערים בשומעם את דבר התנאים הסכימו לבוא לבית הגאון. בהיכנסם לבית, התפלאו הנערים לראות שהשולחנות עדיין אינם מוכנים כלל לסעודת האירוסין, אבל היו בטוחים שבגלל השעה המאוחרת לא הספיקו לסדרם, ועוד מעט יסודר הכול...
קודם נתפלל ערבית, הכריז בעל הבית, וניגש לעמוד.
ויהי אחר התפילה, והשולחנות עדיין במצבם הקודם, התפלאו הנערים במאוד, ואז אמר להם הגאון: וכי לא קראנו זה עתה בקריאת שמע את רשימת התנאים של השי"ת עִם עַם ישראל?... והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי וכו', ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו'.
ובדרך אגב למדנו שמי שקורא קריאת שמע בחיוניות, וחי בה, יודע שיש כאן "תנאים", ומייחס לכך בהתאם
(עלינו לשבח).
וזאת הברכה
כתוב: עץ חיים היא למחזיקים בה וגו' ואמרו חז"ל, שמי שמחזיק בת"ח ובישיבתו, יש לו בעוה"ב חלק באותה תורה שלומדים, ואמרו
משל ע"ז: לאחד שהיה אומן בטיב אבנים טובות, ונסע למדברות להוציא משם אבני חן, ומילא אמתחתו בגולמי אבנים, שעוד לא לוטשו, בחזרה נגמר ממנו האוכל, ומצא איש עני בדרך ובידו לחם וחמת מים. וישאל ממנו לחם להחיות נפשו, וימאן האיש, ויען האומן: תראה האבנים היקרות שבאמתחתי אם תיתן לי חלק בלחם ומים להחיות נפשי גם אני אתן לך חלק מזה. וילעג עליו העני לאמור: מה ערך האבנים האלה? ויען האומן: אתה עוד לא יודע ולא מבין בטיב האבנים היקרות, וגם אתה חוזר העירה, ושם לחמך ומימך יתעפשו, ויסריחו ולא ישוו כלום, אבל האבנים האלה, יקבלום ממך הסוחרים בהון עתק.
הנמשל: הנה התלמיד חכם והצדיק אסף אבנים טובות, הם התורה. יבוא אל העשיר שיפרנס אותו, ויקח ממנו חלק מהתורה, היקרה מפנינים, ויהי כמצחק בעיניו, כי אינו מבין את יקרת וערך התורה, ויאמר החכם האם אתה חי לעולם? הלא כולנו הולכים ונוסעים לעולם האמת, ושמה תראה שכל הכסף והזהב והאוכל הם הבלי הבלים. והמטבע היוצא שמה הוא רק תורה ומצוות, ותקנה לך חלק בתורה, חיי עולם בעולם הנצחי בחיי שעה שאתה נותן לי כאן בעוה"ז.
(ס' מלל לאברהם עמ' קסא.)
חגי ישראל
ראש השנה
ראש השנה – זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום הראשון הרומז על בריאת האדם שנברא ישר. ויכולים להיאחז ביום הזה לעורר את האדם שילך בדרך הישר. ולחיות בעולם הזה, ועל זה מבקשין זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים שיהיה החיים כמו שהמלך הקב"ה חפץ, ואיתא במדרש על ראה נתתי לפניך היום את החיים, ובחרת בחיים זה שהמלך חפץ ונברא העולם, ולידע שכל החיים וחיות שיש לו הכול מה' יתברך וזה יסוד גדול בעבדות השם שידע האדם שאין לו מעצמו כלום רק מה שה' יתברך נותן לו החיות, וזה שכתוב אשר עשה האלוקים את האדם ישר והם בקשו חשבונות רבים. וזה לא טוב, רק לידע שהכול מה' יתברך.
(כבוד קדושת האדמו"ר מגור הבית ישראל בדרשות לראש השנה כרך דברים ע"א ע"א).
* איתא בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ה' יתברך משגיח תמיד ואין הסרת ההשגחה ח"ו אף יום ואף רגע, אלא שבראש השנה כולם עוברין לפניו, כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי, בלי מחיצות.
(כבוד קדושת האדמו"ר מגור הפני מנחם בראש השנה כרך דברים עמ' ק"פ).
רמזי השופר – קול השופר של ראש השנה, הוא דומה לקול צפירת מכוניות מכבי אש, להשמיע קול חזק ועצוב, לפנות מקום, ולשים לב, שיש דליקה לאות אזהרה.
יום הכיפורים
בליל יום הכיפורים אנו מברכים ברכת שהחיינו, בלי כוס, בעת כל נדרי, ומספרים שפעם אחת בליל יוהכ"פ אחר התפילה, בא אחד העשירים החילוניים
(מאלה שדרכם לבקר בבהכנ"ס רק מיוהכ"פ ליוהכ"פ) , ושאל את הרב, בשלמא בליל יו"ט אתם אומרים שהחיינו בקידוש, אבל הלילה שאין קידוש, מה טיבה של ברכת שהחיינו זו? ענהו הגאון בחכמה
(בדקירה חדה): אנו מברכים שהחיינו בליל יום הכיפורים, על חופשיים וחילונים שכמוך, שאנו רואים אתכם רק פעם אחת בשנה בבית הכנסת! וייכלם האיש ויפן לדרכו.
(ס' מלל לאברהם הנד"מ עמוד 105).
אם ישנו עוד זיק קדושה בלב האדם, ומנורת מאור התורה, עודנה שלמה במוחו ובלבו, יש עוד תקווה, שאדם יחזור למוטב, בשומעו דברי מוסר והתעוררות, לחזור ולקשר את עורקיו ואבריו, למערכת האנרגיה האלקית! לא כן אם חלילה המנורה הקדושה השופעת אור קדושה וטוהר לב, כבר שרפה דוגמא לזה, אם החשמל התקלקל, ולא דולק עוד, אם הקלקול הוא מהחוטים שמקטעו, או נעשה קצר, וכדומה, יש תיקון, שיחזור לדלוק כמו שהיה, לא כן אם המנורה או הפלורסנט עצמה נשרפה, אין עוד תקנה, כי עצם המכשיר הנותן אור, נשרף, ופשוט.
(ס' מלל לאברהם הנד"מ עמ' 104).
סוכות
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג).
סוכות נקרא חג האסיף מפני שבחודש הזה האדם אוסף ומכנס לתוך ביתו כל מה שיש לו בשדהו, והוא זמן של שמחה גדולה שהאדם מתענג על יבולו שבתוך ביתו המלא וגדוש בכל טוב. ולכן אי אפשר שלא יחטא מתוך הטובה המופלגת שהוא שרוי בה, שאין היצר הרע מצוי אלא במקום שיש בו שמחה יתירה ולא במקום שיש שם עצב ושברון לב. לכן צווה לנו הקב"ה מצות הלולב שניטלו הימים אלו, שארבעת המינים רומזים לארבע האברים החשובים שיש לאדם, והם: השדרה, העיניים, הלב, והפה. הלולב הוא כנגד שדרו של האדם, לרמוז שברגע של שמחה יישר גופו ויהיה דבר ביראת שמים. והאתרוג רומז ללב והוא מדור השכל שלא יאבד לבו בעת שמחתו. וההדס הוא נגד העיניים, לרמוז שלא ילך אחרי עיניו להסתכל בנשים זרות ובשאר דברים האסורים בראיה כשלבו יהיה שמח, והערבה דומה לשפתיים באה לרמוז שישתדל אדם בעת שמחתו לשמור על פיו שלא ידבר דברים יתרים שלא יבוא לידי לשה"ר וליצנות ונבול פה.
(ילקוט מעם לועז פ' אמור)
ארבעת המינים – ועוד טעם למצווה זו, שאם נכשל אדם ח"ו בעבירה באחד האברים האלה, יכופר לו במצווה שיעשה וזה חסד גדול שעשה הקב"ה עם האדם שיתבונן ב- 4 מינים אלו, ולא יבוא לידי חטא. ואם חטא יהיו מצוות האלה רפואה למכתו, ולקחתם לכם לטובתכם רפואה לחטאיכם.
(מעם לועז פרשת אמור).
חג השבועות
"הנה אנכי בא אליך בעב הענן לבעבור ישמע העם בדברי עמך"
ידועה השאלה ששואלים המפרשים מה הקשר בין זה לזה. וכי אם יבוא הקב"ה בעב הענן, רק אז ישמע העם ואם לאו – לאו. בתמיה.
אלא שמעתי ממורינו ורבנו ר' עובדיה יוסף שליט"א שאמר בשם הרב דסלר, דהנה ידוע דאדם ששקוע באיזה מראה מלהיב וכדו', אפילו אם ידברו אתו, הוא אינו שומע כלום. כיון שכל כולו נתון תחת ההשפעה והמראה שרואה, ובזמן זה כביכול, מאבד את החושים לעניינים אחרים.
והנה כאן הקב"ה פתח לישראל כל שבעה רקיעים. וכמו שאמרו חז"ל "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים. אין עוד מלבדו". מלמד שהראה להם הקב"ה כל שבעה הרקיעים, לומר אין עוד מלבדו.
א"כ אמר הקב"ה למשה, כיצד ישמעו ישראל את עשרת הדברות שאני מדבר עמם, והרי הם שקועים בכל המראות שבשבעה רקיעים, כל החושים שלהם נתונים שם, ודאי שלא ישמעו כלום.
לכן הנני בא אליך בעב הענן. וע"י הענן יתכסו כל המראות, ואז לבעבור ישמע העם בדברי עמך.
"נעשה ונשמע"
אמרינן במסכת שבת דף פ"ח. בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו ב' כתרים. אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.