אדון מצליח עלה על יצועו בהרגשת סיפוק נפלאה. היום היה לו יום גדוש ומוצלח במיוחד, בעבודתו כמתווך נדל"ן. הבוקר התחיל על רגל ימין, כשהוא הצליח סוף סוף להביא לידי גמר את חוזה המכירה של דירתו של ראובני. חתימת החוזה נערכה במשרדו, כשהוא ברוב פיקחותו ידע היטב לפשר בין הצדדים ולהביאם לידי הסכמה בכל פרטי החוזה. שניהם עזבו את המשרד שבעי רצון, לא לפני שהותירו כמובן שתי מעטפות מנופחות. העבודה המשרדית השוטפת שלאחר מכן התנהלה אף היא למישרין, כשבמהלכה נקלטו במשרדו מספר דירות ונכסים, אשר הצטרפו למאגר הקיים. בעינו החדה קלט ששניים מתוכם הם ממש מציאה. האחד - משרד במיקום מעולה, נראה שהוא ייחטף תוך זמן קצר. והשני - דירה שבעליה לחוץ מאוד למוכרה, ובעבורו כמתווך זה יתרון מצוין. הוא התחיל להציע את הדירה ללקוחות פוטנציאליים, ונראה שהעניינים מתקדמים יפה. הוא הספיק היום גם לעשות עם אדון שמואלי סבב דירות ברחבי העיר, הלה התלהב מאוד מאחת הדירות, וכבר דיבר על חתימת 'זיכרון דברים'. לקראת סוף היום הוא גם הגיע, לאחר משא ומתן, להסדר מוצלח במיוחד עם עורך הדין כץ, לפיו הוא יקבל מכץ אחוזי רווח נאים עבור כל לקוח שהוא כמתווך יַפנה אליו לטיפול. בקיצור ב"ה, באמת יום מוצלח .

בטרם נעצמו שמורות עיניו, עוד הספיק להעביר במוחו את תוכניותיו וציפיותיו ליום המחר. הוא מקווה מאוד אכן לערוך זכרון דברים בין אדון שמואלי לבין בעל הדירה [הוא לא ישכח כמובן להמליץ להם בחום לקחת את עורך הדין כץ]. הוא גם רוצה לקדם את עניין הדירה ה'טריה' ההיא שהציע אתמול למכירה. בסביבות הצהריים הוא קבע פגישה עם איזה זוג שמעוניינים לרכוש דירה, הם נשמעים רציניים, והוא מעוניין להסתובב עימם ולהראות להם מספר דירות אפשריות. אולי גם יספיק 'בין לבין' לברר על המכרז שהתפרסם אתמול בעיתונות - מדובר בדירה אשר הוצעה למכירה במכרז מטעמים משפטיים, ויתכן שזו באמת מציאה, אך מצד שני צריך להיזהר ולברר היטב, שלא יפול חלילה בפח. בקיצור לא חסרה עבודה מחר, והוא באמת מקווה שגם מחר יהיה לו יום מוצלח. מתוך מחשבות כאלו שקע סוף-סוף בשינה מתוקה.

לא איש חלומות הוא, אדון מצליח. מצליח הוא אדם ריאלי עם ראש על הכתפיים ועם שתי רגליים על הקרקע. אלא שכנראה שר החלומות פוקד מפעם לפעם גם אנשים ריאליים ומקורקעים. ובכן חולם אדון מצליח חלום... ובחלומו הוא רואה "מכונת אדם". הלה לוחץ את ידו ומציג את עצמו כ"סוּפֶּר-מצליח". הוא מסביר ואומר לו: באתי לעשות לך את העבודה! כל מה שאתה אמור לעשות מחר - אני אעשה במקומך. אל תדאג, אעשה זאת יותר טוב ממך. הנה מחר אני אדבר עם שמואלי ואקדם את עריכת זיכרון הדברים [לא, לא אשכח להציע להם את כץ]. אני גם אפגש עם הזוג ההוא ואראה להם דירות. תסמוך עלי, תראה שאצליח כבר לסגור איתם על דירה. אני גם אטפל בדירה ההיא שחייבת להימכר, ובמשרד ההוא במרכז העיר. בין לבין אני אברר לך על המכרז ואציג בפניך נתונים מדויקים ואמינים. גם את העבודה המשרדית השוטפת אני אעשה על הצד הטוב ביותר, עם הספק מצוין ותוצאות נהדרות. מה אתה אומר על זה?

הרעיון די מצא חן בעיני מצליח, ובכל זאת משהו הפריע לו. "אז מה אני אעשה מחר?" הוא הקשה. "ובכן", ענה לו סופר-מצליח, "אתה מבין לבד שאתה כבר מיותר. מצידי אתה יכול פשוט לדלג על מחר, ולקפוץ ישר אל מחרתיים..."

המילים הללו הקפיצו אותו. מה פתאום לדלג על מחר? מה, סתם כך, להפסיד יום בחיים?! אבל בעצם - למה לא? מה הוא מפסיד בעצם? הלוא סופר מצליח ימלא את כל הציפיות והתקוות שלו מיום המחר על הצד הטוב ביותר! והוא, אדון מצליח, יגיע אל מחרתיים כשהכל כבר מסודר לשביעות רצונו...

אז מה בכל זאת מפריע לו?

בדמיונו הפרוע ראה פתאום את סופר-מצליח מגיע גם מחר, לוחץ את ידו בחמימות, ומציע בנדיבות: "תשמע, זה הלך מצוין. אני חושב שאוכל לעשות זאת למענך גם הלאה. אתה תגיד לי בכל יום מה הציפיות שלך מיום המחרת, מה אתה בעצם רוצה להשיג, ואני 'אתקתק' ואסדר לך הכול! אז אתה יכול כבר לדלג שוב על מחר, וגם על מחרתיים, וגם על היום שאחרי מחרתיים, ובעצם - למה לך להסתבך? תעשה קפיצה אחת גדולה ישר ל... נו, אתה מבין. אל תדאג, אני אעשה במקומך את העבודה על הצד הטוב ביותר... להתראות"...

סופר-מצליח ניער אותו מדמיונותיו הפרועים ודחק בו: "נו, אז אתה מסכים לעשות קפיצה קטנה אל מחרתיים?"

מצליח כמעט צרח: "לא, בשום אופן לא, סופר מצליח. תעזוב אותי מהר. עם כל הכבוד לך, אני רוצה מחר לחיות" .

מצליח התעורר שטוף זיעה קרה. מה זה היה לי? איזה מין חלום ביעותים פקד אותי? איפה הוא, סופר-מצליח הזה? מה הוא חושב אותי, לאיזה חמור עבודה או מכונת הֶסְפֵּקִים? מה, החיים שלי מסתכמים רק בהספקים וברווחים?!

אט אט הצליח להתעשת ולהירגע, היה זה סתם חלום פרוע. סופר מצליח התנדף והלך לו. אך הוא הותיר את מצליח עם הרהורים רציניים: אחרי הכל - מהן באמת הציפיות והתקוות שלי מיום המחר? יום המחר שלי איננו נמדד רק בהספקים, ברווחים ובהישגים

אז במה כן?

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ - אֱלֹקִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים" (תהלים פרק מב פסוקים ב-ג)

הרגעים הגורליים הגיעו. בחדר עמדה חרדה איומה, מהולה בתחושת אין אונים. על שולחן הניתוחים שכב "הכופר" - כך כינו אותו כולם. זה מכבר הפנה עורף אל כל הקדוש והיקר ובעט בתורה ובמצוות; דעותיו הכפרניות ודיבוריו האפיקורסיים הרעילו את האוויר. לפני תקופה קצרה חלה במחלה נדירה ומסוכנת, ודרש ברופאים לחפש תרופה ומזור למחלתו. אך יד הרופאים קצרה, ומחלתו הלכה והחריפה, כשהיא מרוקנת אט אט את הגרגרים האחרונים בשעון החול של חייו. רק תקווה אחת נשארה להצלתו - ניתוח מסובך ומורכב, היכול להעלות ארוכה ומרפא למחלתו. אך דא עקא - שזהו ניתוח מסוכן ביותר, אשר סיכויי הצלחתו נתונים בספק רב, ולא רחוק הוא הסיכון שבעת ההרדמה - ייעצמו עיניו לנצח ולא יקום עוד, ה' ירחם. היות שהיה זה הסיכוי היחיד להצלתו - הוא הסכים לגשת לניתוח. כעת, ברגעים האחרונים שלפני הניתוח - הוא נפרד בדמעות מיקיריו, מי יודע אם יזכה שוב לראותם?! ההכנות האחרונות הולכות ונשלמות, החרדה הולכת ומעמיקה, עד כי הופכת לתחושת מחנק משתקת. והנה מגיע הרגע, הרופא המרדים ניגש לבצע את ההרדמה הגורלית - - -

והנה, זעקה נוראה נשמעת מפיו של "הכופר", ומפלחת את חלל החדר -

"בידך אפקיד רוחי, פדית אותי - ה' אל אמת!"

מדוע הופר ההסכם?

מעשה שבאו שניים לדין תורה לפני הרב בעל ספר "מגלה עמוקות": האחד - גביר מעשירי העיר, והשני - תלמיד חכם גדול. התובע היה הגביר, הוא פתח את תביעתו ואמר: ברצוני לתבוע את החכם לדין על כך שהיפר את ההסכם שעשיתי עימו! ומה היה ההסכם? תלמיד חכם זה היה רגיל לצורך פרנסתו ללכת לשוק כל יום למשך כמה שעות, היה מוכר את סחורתו, וכאשר ראה שהרוויח די פרנסתו לאותו יום, היה חוזר לבית המדרש וממשיך להגות בתורה עד אמצע הלילה. והנה העשיר בראותו זאת, התעורר בליבו לחשוב כי אין זה נאה שתלמיד חכם כזה יעסוק בשוק במסחר, ועל כן ניגש אליו והסכימו ביניהם כי מעתה ואילך ישלם העשיר את כל הוצאותיו וצרכיו, וכך יוכל התלמיד חכם לשקוד על התורה באין מפריע. כך עשו למשך תקופה מסויימת, ואולם לאחרונה זה כמה ימים שהעשיר שם לב לפתע שהחכם חזר למסחרו. כאשר העיר לו על הפרת ההסכם, נענה הלה ואמר כי הוא חוזר בו מההסכם, וכבר אין ברצונו לקבל ממנו תמיכה כלכלית. הגביר סירב לשמוע על כך - הסכם זה הסכם! אך החכם אף הוא לא אבה לשנות את דעתו. משלא הגיעו לכלל הסכמה, החליט הגביר לתבוע את החכם לדין תורה.

התפלא הרב על החכם, מדוע חזר בו מההסכם, אחר שכל הרווח הוא שלו שיוכל להגות בתורה כל היום, וזה היה משוש חייו. ענה החכם ואמר כי אכן בתחילה כך חשב אף הוא, שמעתה ירווח לו ויוכל לעסוק בתורה באין מפריע, ולכן נתן את הסכמתו להצעת הגביר, ואולם כעבור תקופה קצרה הוא הרגיש שהדבר גורם לו הפסד בעניין אחר: הנה עד עכשיו כאשר היה נזקק לעסוק במסחר לצורך פרנסתו, בכל יום שהיה קם ממיטתו היה מרגיש שעליו להתפלל על מזונו, שיזמין לו ה' סחורה בזול, ושיוכל למכרה ביוקר, ושיזדמנו לו קונים מיד ולא יצטרך להישאר בשוק הרבה שעות, וכדומה משאר עניינים הקשורים לצורך פרנסתו. ובזה היה מרגיש כל היום שהוא תלוי בחסדי הבורא, ועיניו היו נשואות אל ה' בתפילה מדי יום ביומו על כל פרט ופרט שיצליח. אולם מאז שהסכים עם העשיר על העסק הנ"ל, הנה לפתע רואה הוא ששוב אינו מרגיש את עצמו תלוי כל כך בחסדי הבורא עולם כאשר היה אז, בהיות שהעשיר נותן לו כל הוצאותיו ואין לו כל כך על מה להתפלל כאשר היה מתפלל אז על כל פרט בכוונת הלב. ובגלל החיסרון הזה החליט שמקח טעות היה לו בכל העסק הזה, המפריע לו מדבקותו בה', שיהיה מרגיש שתלוי בחסדיו ממש ויהיו עיניו נשואות אליו בתמידות, ועל כן אינו יכול להמשיך לקיים את ההסכם.

"שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'" (איכה ב יט)

... הוא עזוב ונטוש, נבוך ואבוד - בתוך עולם מאיים. נתון בידו של הגורל. סערות החיים מטלטלות אותו בעוצמה מבהילה מצד אל צד. הוא מתהלך מפוחד, לא יודע איזו אבן תפיל אותו פתאום...

"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ!". (תהילים נה כג)
"גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ, וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה!" (תהלים לז ה)

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". (דברים ד ז)

העוברים והשבים לא האמינו למראה עיניהם: יהודל'ה - בנו חביבו של גביר העיירה, בן התפנוקים המשופע בכל טוב, אשר אביו לא חוסך ממנו דבר - עומד בקרן הרחוב ומקבץ נדבות כאחד העניים! "מה קרה?" השתוממו כולם. יודעי דבר ידעו לספר כי הבן המסכן חלה במחלת השכחה. לעיתים קרובות הוא שוכח לפתע את כל מציאות חייו, שוכח היכן ביתו ומי אביו. וכך קורה לו שבעת שהוא רעב, אם איננו מוצא די כסף בכיסו לקנות אוכל, הוא פושט ידו לנדבה. הכל נדו לו ברחמים. ידיד טוב ניגש אליו, טפח על שכמו ואמר: "יהודל'ה יהודל'ה, מדוע אתה מקבץ נדבות? הלוא תזכור כי יש לך אב אוהב, עשיר, והוא מצפה לך בבית בכליון עיניים. חדל לך לעמוד כאן ולחכות לחסדיהם של אנשים זרים, מהר רוץ אל אבא". כהרף עין חדרה ההכרה אל מוחו, עיניו אורו, והוא רץ הביתה, אל אבא האוהב, המחכה כל כך, שכבר ערך לו שולחן מלא בכל טוב...

כך חזרה הסיטואציה הזו על עצמה שוב ושוב. החל בתחושת הרעב המעיקה, חוסר האונים, התוחלת למתנת זרים, המבוכה וחוסר הנעימות, ועד הגילוי המפתיע, והסוף הטוב בחזרה אל אבא.

אוי, יהודל'ה יהודל'ה... יש לך אבא עשיר, מתי כבר תפסיק לקבץ נדבות?!

דירה חדשה במתנה מאבא

נספר סיפור. מעשה שהיה, ואימתנו את פרטיו. אברך כולל התגורר בדירת חדר בבני ברק. נולד ילד, ועוד ילד. קנו מיטות נשלפות, ומיטות קומותיים. שטחו גם מזרנים. כשנולד הילד השמיני פסעו בלילה על מרבד של מזרנים. שלא לדבר על מקום להכנת שיעורים, ומי חשב על פינה פרטית או מגירה נפרדת בארון היחיד.

יש המעלים על נס את החלוצים שייבשו ביצות וגרו באוהלים. נעלה על נס את גבורת הממיתים עצמם באוהלה של תורה, ובוחרים בחיי עולם על פני חיי שעה. בזכותם העולם קיים, בזכותם קיימים אנו כאן, ככתוב (בראשית יח כו): "וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם".

הילד התשיעי עמד להיוולד, והאם שאלה: "היכן נמקם את מיטתו? האם נתקע וו בתקרה, ונשלשל ממנו עריסה תלויה?!"

צודקת, השאלה שאלה.

אמר לה: אפנה לאבא, אולי יאות להחליף לנו דירה".

צחקה: "אילו היה כסף לאביך, לא היינו מתגוררים כך עד עתה!"

אבל הוא התכוון לאבא אחר. נטל חופשת יום מן הכולל ונסע לירושלים. לפתוח את הלב בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. נטל ספר תהילים, החל לשפוך נפשו במזמורי הנצח, ומעיין הדמעות נפתח. הדוחק, הצפיפות, התנאים הבלתי נסבלים, הכל צף ועלה וגדש וגלש, בדמעות שליש. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה. לפתע הופרע, מישהו טפח על שכמו. אדם זר שאלו: "מה לך בוכה כל כך?"

ענה: "מאומה, זה ביני לבין קוני".

המשיך לומר תהילים בדמעות, והלה התערב בשנית: "אמור לי מה מציק לך. דאגה בלב איש - ישיחנה!"

סח לו על מה בא. אמר לו האיש: "בוא איתי". לקחו למכוניתו, נסע עימו למשרד תיווך ידוע, ושאל: "יש לכם דירה מוכנה בת חמישה חדרים?! נמצאה דירה מרווחת צמודת חצר. כתב המחאה על סך מאתיים ושישים אלף דולר, קיבל את המפתחות, והושיטן לאברך.

אמר הלה: "תודה לך, אדוני. אבל איני מכירך. לא אליך פניתי ולא ממך ביקשתי".

ענהו: "אתה אל הבורא פנית. אבל הוא שעורר את ליבי, ואני חש שאני שלוחו לעזרך!"

אבא החליף לו דירה. (מעיין השבוע ג קעא)

אל תבטחו בנדיבים...

הצדיק רבי זושא מאניפולי זצ"ל היה עוסק בתורה שעות ארוכות, ומתפלל באריכות ובדביקות. לאחר התפילה הנרגשת והממושכת, היה חולץ את התפילין, מקפל את הטלית, יושב בכסאו ואומר: "ריבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון. ריבונו של עולם, זושא מבקש אוכל..."

משרתו הכיר את סדר יומו. כשהיה אומר כן, היה נכנס, ובידיו מזונות וכוס משקה חם. היה הצדיק טועם מעט, מודה לבוראו על המזון, ושב לסדרי לימודיו.

יום אחד החליט המשרת: האם הרבי עושה אותי לצחוק, האם אינו יודע מי מביא לו את האוכל? איזה משחק הוא זה, התעלמות מהמציאות! אשים לכך קץ: אכין את האוכל, אבל לא אגיש עד שיקרא בשמי ויבקש ממני ישירות!

אותו ערב הגיע לאניפולי סוחר עשיר. לן באכסניה המקומית. מחר, החליט, יסור לבקש את ברכת הצדיק רבי זושא, הרי מספרים נפלאות על ברכותיו. לאחר מכן ימשיך לדרכו.

למחרת ירדו גשמי זלעפות. נטל את תיק הטלית והתפילין, ויצא לבית הכנסת בחסות המטרייה. בימים גשומים הפכו רחובות אניפולי לתעלות מים מרופשים, והתושבים עברו ממדרכה למדרכה על גבי קורות עץ המתוחות לרוחב הרחוב. הציב הסוחר את רגלו על הקורה, והנה מן העבר השני מגיח יהודי שפוף, נמוך וצמוק, רטוב כל כולו ממטרות העוז. גבה לב הסוחר: מה לו ליהודי זה, החוסם את דרכי? האם אינו רואה שאני מבקש לעבור? מדוע אינו מפנה את הדרך?! הרקיד הסוחר את הקורה והיהודי נפל לתוך הבוץ, ופינה את הדרך...

הגיע הסוחר לבית הכנסת, התפלל ושב לאכסניה. בארוחת הבוקר סח לבעל האכסניה בשביעות רצון על ההיתקלות ביהודי המוזר, החופז בגשם ללא מטריה, וחוסם את דרכם של סוחרים...

תמה בעל האכסניה לסיפור, וחקר כיצד נראה אותו יהודי. משקיבל תיאור מדויק, קרא: "אוי ואבוי, את הרבי ר' זושא הפלת לבוץ!" ודאי מיהר לטבול במקווה לפני התפילה, ומחשבותיו שוטטו בעולמות העליונים - אוי ואבוי, מה עשית?!"

"אבוי", קרא הסוחר, נרעש ונפחד, "ואני חשבתי לבוא אליו ולבקש את ברכתו - עתה המטתי עלי קללה ולא ברכה. הבה לי עצה, מה עושים?!"

"ברור שחייב אתה לבקש את סליחתו", אמר בעל האכסניה. "ואולם עליך לעשות זאת בצורה מכובדת ורצינית, לא כלאחר יד. עצתי לך שתיגש אליו לאחר תפילת שחרית. בשעה זו נוהג הרבי לטעום מיני מזונות. אכין לך מגש עמוס כל טוב, תגיש לפניו, ואז תבקש בתחנונים סליחה ומחילה. ודאי יקבל את מנחתך וייעתר לבקשתך, יסלח לך ויברכך!"

כעבור שעה סיים הרבי את תפילתו, ישב על כסאו ואמר: "ריבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון, ריבונו של עולם, זושא מבקש אוכל!" והמשרת עמד בפרוזדור, המגש בידו - אבל אינו זז. בשום אופן. עד שהרבי לא יפנה אליו ישירות! ולפתע נכנס יהודי זר דרך הפתח, ובידו מגש עמוס כל טוב. חלף על פני המשרת, והניחו לפני הרבי...

ה' שלח לרבי זושא ארוחת בוקר... (מעיין השבוע ה קעח)

התפילה שלא נענתה

סיפר הגאון הצדיק רבי נפתלי חיים אדלר זצ"ל: כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ריכזו את היהודים בגטאות לקראת שילוחם לאושוויץ. גילו שהוא יליד ארץ ישראל ונושא דרכון בריטי, ואסרוהו בכלא כנתין ארץ אויב. הוא עדיין לא ידע את המשמעות האמיתית של הגטו, ולכן ניסה בכל כוחותיו להשתדל לשכנעם להביאו עם כל היהודים אל הגטו, בטענה שאף הגטו כמו בית כלא ענק. אך ללא הועיל, כלא זה כלא. ניסה להפעיל שתדלנות, שלפחות יִשָּלַח לבית הכלא המרכזי לנתיני מדינות אויב, שהיה תחת פיקוח בינלאומי וזכה לתנאים משופרים, ולשווא. הוא נותר בכלא עד לשחרור. או אז התברר לו מה עלה בגורלם של יושבי הגטו: מאלפי יהודי עירו - ניצלו ארבעה עשר בלבד. ולא די בכך, בגיחת מטוסי בעלות הברית הופצץ בטעות בית הכלא לאסירים ביטחוניים, וכולם נקברו חיים. "כמה דמעות שפכתי לחילוצי מהכלא", סיפר הרב, "וכמה הודיתי כשתפילתי לא נענתה!"... (מעיין המועד פורים שיג)

"וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא יג)

אשרי העם שככה לו

סיפר חיים ד. מרמת השרון: יום אחד הזדמנתי אל הכותל המערבי. היתה שעת אחר הצהריים, טרם ערב, והנה ניגש יהודי אחד, סתם יהודי שאיני מכירו, ופצח בקול מתרונן: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". בבת אחת, החלו להתקבץ סביבו עוד יהודים - זרים זה לזה, כביכול - וענו אחריו בקול: "אשרי העם שככה לו - אשרי העם שה' אלוקיו". מבלי לדעת למה ומדוע - הצטרפתי למניינם, בתהילות דוד המלך...

המשכנו בתפילה במילים הישנות נושנות, במילים שבהן שפכו את נפשם לפני ה' אבותינו ואבות אבותינו. לפתע התחוור לי שאיני היחיד, אלא אחד מרבים, כי בשעה קבועה זו עומדים ברחבי העולם רבבות יהודים ונושאים נפשם למרום, מבטאים במילים העתיקות של אבותיהם את רחשי ליבם...

עם תום התפילה, נשקתי לאבני הכותל - ונחרדתי. נחרדתי למחשבה שבעצם נוגעות שפתי בשפתיהם של דורות רבים של יהודים, הדובבות את געגועי ליבם של אלה שנפשם כמהה למקום הזה, אך לא זכו להגיע.

ומאז בהתפללי, מצטייר במוחי ובליבי, שהנה אני מתקשר לדורי דורות של אחי בני עמי, שעמדו ועומדים בשעה זו עצמה, להתייחד עם בוראם ולשאת תפילה באותן מילים עצמן. (מתוך דע את יהדותך. התפילה שער השמים ערכים 25)

מונולוג של יהודי פשוט

נעמדתי להתפלל. הרגשתי הרגשה כזאת חלולה. שמעתי על גדולי ישראל שהתפללו בחשק ובהתלהבות, בדבקות עצומה ובכוונה עילאית. ואני - כזה מין קריר ויבש, אין בי שום חשק והתלהבות. בחסדי ה', גם לי יש זמנים שליבי בוער בחום של קירבת ה', ואני מתפלל בחשק ובכוונה. פעם כשהיתה לי איזו צרה, הרגשתי שאני ממש נשפך בתפילה. אבל היום - איך לומר? אין לי שום דבר מיוחד. לא חשק ולא התלהבות, לא חום ולא השתפכות. אתמול בערב העברתי את הזמן סתם בבטלה, והיום על הבוקר כבר הספקתי לכעוס. כך שאין בי אפילו איזו התעלות מסויימת או מעלה מיוחדת שאיתם אני אבוא עכשיו להתפלל. סתם אדם אחד רגיל ופשוט, שקם בבוקר אחד אפרורי ושגרתי. איזו תפילה כבר אצליח להתפלל? תפילה רדודה ואפרורית שכזו... אם אנסה להתרכז, אולי אצליח לכוון בחלק ממילות התפילה. אבל זה לא זה. זו לא השתפכות הנפש, לא התלהבות גדולה, לא התעוררות עצומה, לא התרפקות מתוקה. זו ודאי לא תפילתם המיוחדת של החפץ חיים או הבבא סאלי, אפילו לא תפילה כזאת כמו שגם אני יודע באמת להתפלל לפעמים.

אז עם מה בעצם אבוא היום אל בורא עולם?

... הנה, רואה אני לנגד עיני תפילות גדולות ומיוחדות - שעושות רעש בשמים, שעולות לנחת רוח לפני ה' יתברך.

הנה הנה תפילתו של האר"י הקדוש - אהה... אלו כוונות וייחודים, אלו תיקונים עצומים ונוראים... כמה נחת רוח! והנה תפילתו הזכה של האור חיים הקדוש - איזה טוהר לב, איזו התרפקות... הנה תפילתו של החפץ חיים - איזו התלהבות, איזו אש ושלהבת קודש, האח... כמה נחת רוח! הנה תפילתו של הבבא סאלי - קדושה עצומה, רוממות נשגבה... אני רואה לנגד עיני גם תפילות רותחות של יהודים בעיתות של מסירות נפש, ותפילות רוויות געגועים וכיסופים של יהודים לאורך הגלות. הנה גם תפילות מתחננות ומעתירות של יהודים בעיתות של צרה, ותפילות הודיה גדושות שמחה ורננה בעת תשועה. אהה... אלו בנים יקרים יש לו לבורא עולם, כמה נחת רוח עושים הם לפניו בתפילותיהם היקרות. ו... כן, כן... רואה אני גם את תפילותיי שלי עוברות בסך - תפילת נעילה המרגשת של יום הכיפורים, והתפילה המרוממת בהיותי בכותל מול שריד בית המקדש. התפילה רווית הדמעות שהתפללתי לפני כחודש בעת של השתפכות הנפש, והתפילה המתוקה של שבוע שעבר לאחר שזכיתי לחוש עונג אמיתי בלימוד התורה. ועוד ועוד תפילות יפות ויקרות - שכולן מגיעות לפני בורא עולם, ועושות לפניו נחת רוח כה נפלאה...

אך התפילה שלי של היום - מה יהא עליה? כיצד תעלה אף היא לריח ניחוח לפניו?

והנה, במין איזו הארה שמימית - כאילו שומע אני בת-קול בלבבי. אותו קול השוכן בליבו של כל יהודי, ומאיר את דרכו. הנה, פונה הוא אלי ולוחש לי -

... בן יקר שלי, אני מצפה ומייחל לתפילה נוספת, יחידה ומיוחדת במינה. תפילה שאף אחד לפניך עדיין לא התפלל אותה. רק אתה יכול להתפלל אותה. רק אתה, ודווקא היום. הקשב נא בני. אני מייחל עכשיו לאיזו תפילה אחת של איזה יהודי אחד פשוט, שיקום באיזה בוקר אחד אפרורי. יהודי שאין לו שום התרגשות מיוחדת ולא ציפייה עצומה, לא איזו משאלה רצינית ולא שמחה אדירה, לא כאב ולא צרה. סתם רגש אפרורי ושגרתי. והיהודי הזה מנסה לחפש אותי בתוך שגרת היומיום האפורה. יהודי כזה שחושב שהוא לא מי יודע מה, ואפילו שהוא כבר הספיק לכעוס על הבוקר - הוא מנסה להתנער, מנסה להתרומם, ולכוון את ליבו לשמים. ואפילו שאין לו שום התעוררות מיוחדת - הוא מנסה בכוחותיו הדלים להתחבר אל בוראו. ואפילו שהוא חש מין קרירות כזו, ולא הולך לו לכוון - הוא מנסה לחטוף בכח כמה מילים בכוונה. אי אי אי.... כמה כָּמֵהַּ אני לתפילה שכזאת. תן לי את הנחת רוח הזאת, בן יקר שלי...

או אז ניגשתי להתפלל - את אותה תפילה יחידה ומיוחדת, שרק אני מכל העולם יכול להתפלל אותה היום, אפילו לא החפץ חיים והבבא סאלי! ואני יכול להתפלל אותה רק היום - בדיוק בסיטואציה העכשווית שלי, ועם ההרגשות המסוימות שיש לי היום...

ובכן - תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי - קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי - מִנְחַת עָרֶב. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי, מַלְכִּי וֵאלֹקָי, כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל...!

כיצד קמים בבוקר?

כתב רבנו יונה בספר היראה: אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם. בכל בוקר בהקיצו משנתו, יהיה נרתע ונחפר מאימת הבורא, בזכרו חסדו אשר עשה לו ואמונתו אשר שמר לו, כי החזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו, ואז יברך בלבו הבורא אשר הגדיל לעשות עמו כי חידש והחליף כוחו. ובשומו הדברים האלה על לבו, תבער אהבת הבורא בלבו, ואז אל ישכב במיטתו כדרך העצל, אך במהירות וזריזות יקום מיד. ואם יפגע בו מנוול זה [היצר הרע] ויוליכנו דרך עצלות, ישיב אמריו לו, וישים אל לבו כי אם יקרא לו בעל חוב או אדם אחר, יקום אליו מיד או מפני כבוד האדם או מפני רווח שיביא לו חיי שעה. או מיראת הפסד ממון כמו אם נפלה דליקה בעיר, יקום מיד במהרה ולא יתרשל. או אם יצטרך ללכת לעבודת השר, יקום ולא יתרשל פן יעלילו עליו או למצוא חן בעיני השר, על אחת כמה וכמה לעבודת מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו להיזהר לקום במהירות ובזריזות, ויירא פן יאחר לבוא. וכל מעשיו יחשוב לעשות לשם שמים, וילך בדרכי החכמים, ויהיה נכנע.

בגדיו של בבא מאיר אביחצירא זיע"א

בספר הנפלא "אביר יעקב" (עמוד 500) כותב על מאור ישראל רבנו מאיר אביחצירא זצ"ל: "דומה שהחום לא קרב לסביבתו של רבנו הלוהטת רוחניות. מעולם לא שלטה בו זיעה ולא עלה ממנו או ממחלצותיו ריח קל של חום וכדומה. גן עדן עלי אדמות נטוע היה במחיצתו, חקל תפוחין קדישין סביבותיו. כך למשל, מוסר אחד ממקורביו החביבים, מאשר העידה הרבנית באוזניו, כי מעולם לא היה צורך לכבס את בגדיו אחר שלבשם. כמות שהם, ניתן היה לקפלם ולהכניסם לארון. זאת ועוד, רשמנו עדות מפי הרה"ג רבי אברהם ביטון שליט"א, שזכה להתקרב לרבנו ולשהות במחיצתו שנים רבות, שבאחרית ימיו, כשהיה מגיע מישהו לרחוץ את גופו הטהור של רבנו, היו מי הרחצה נותרים נקיים עד שהיה נוהג אותו אדם לשתות מהם".

שכחתי לישון

אברך חשוב משמש בקודש אצל מרן שליט"א, נוהג היה להגיע בכל בוקר אל ביתו של הרב ומסדר את החדר כל ספר למקומו. בוקר אחד כשהגיע כהרגלו בשעה 6:30, מוצא הוא את הרב רכון על ספריו ועובר בין בתרי ספרי הפוסקים הפרוסים לפניו, כשהוא לבוש בבגדיו כרגיל. לפתע ראה רבנו את האברך הנזכר, והוא פנה אליו בתמיהה, מדוע הקדמת בוא היום, הרי עוד לא עלה השחר? אמר האברך לרבנו: כבוד הרב, השעה כבר 6:30 ואני הגעתי כהרגלי. אולי כבוד הרב לא ישן הלילה?! ענה לו רבנו בפשטות רבה, "אוי... שכחתי לישון, מה אעשה?". רבנו זוכה לקיים תדיר את הפסוק שאמר החכם מכל האדם (משלי כ יג): "אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ, פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם", לשבוע מלחמה של תורה, שנאמר (משלי ט ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (השווה חגיגה יד ע"א). ("מלך ביופיו" עמוד 94)

שוב מעשה שסיפר בנו של מרן שליט"א, שפעם בבחרותו נכנס אביו בבוקרו של יום שני להעירו בשעה 5:40 לתפלה, אך הוא ביקש לישון עוד מעט, מחמת שישן בשעת לילה מאוחרת. אמר לו אביו, אני כבר מיום שבת לא ישנתי, לתדהמתו של הבן, מדוע? ענה האב בתמימות: "שכחתי".

מכה ברגל להתעורר

השעה שלוש באחת מלילותיו של חודש אלול תשע"ב, השחר טרם הפציע, העולם נם את שנתו, אחרון המאחרים נכנס מכבר לישון לקראת היום החדש העומד בפתח. והנה בבית מעונו של מרן שליט"א, דפיקות חרישות קטעו את הדממה, אחד מבני הבית שקם לראות את מקור הרעש, גילה את מרן שקוע בעומק עיונו כהרגלו וברגלו השמאלית מכה חרישית על רצפת החדר. לפליאתו, השיב מרן, עסוק אני כעת בתשובה בדיני תרומות ומעשרות, וחושש אני כי מרוב עייפותי לא אוכל להתרכז בעומק העניין, על כן מכה אני ברגלי כדי לעורר את עצמי, שאוכל להמשיך בלימודי עוד.

סגולתו של בבא מאיר אביחצירא זיע"א נגד כאב לב

פעם בא לפני מורנו ורבנו רבי מאיר אביחצירא זצוק"ל אדם שהיה חולה בלבו וביקש שיברכהו הרב ברפואה שלימה. יעץ לו רבנו: היה זהיר במצות ציצית! אמת שגם אם ניתק אחד החוטים, הציצית עדיין כשרה, אבל מוטב שתקפיד על החוטים כולם שיהיו שלמים. הבן נא, בציצית ישנם שלושים ושנים חוטים, כמנין 'לב'... כשכל החוטים כראוי, אף הלב פועל כשורה. ("אביר יעקב" עמוד 543)

"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא ל)

סיפר הגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל מעשה מדהים על זמן בחרותו של מרן הראשון לציון שליט"א הממחיש את יראת ה' הטהורה היוקדת בקרבו, וכה סיפר: כמה בחורים קלי דעת שידעו על ישרותו ויראתו התמימה של רבנו, פנו אליו בלכתו ברחוב עת שהוא ממהר לבית המדרש כהרגלו ואמרו לו בפנים רציניות, שהם מבינים בבגדים והם רואים שיש בחליפתו שעטנז. רבנו נחרד למשמע אוזניו, ומיד פשט את החליפה בעוד שהוא הולך לפינה בצידי הרחוב כדי לפשוט גם את מכנסיו. הלוא כל רגע זהו איסור תורה! משראו אותם בחורים ליצנים שרבנו לקח את דבריהם ברצינות, הבינו מה שהולך לקרות עוד רגע, ואמרו לו שהכל היה בצחוק. רבנו לא קיבל דבריהם מיד עד ששכנעוהו ושידלוהו בדברים שהכל היה בבדיחותא בעלמא. ("מלך ביופיו" עמוד 68)

בחינה לסופרים

לפני כארבעים שנה החליטה הרבנות הראשית לישראל לערוך בחינה לסופרי סת"ם [ספרי תורה, תפילין, מזוזות]. בתוך הבאים, הגיע סופר שכתב עשרות שנים תפילין ומזוזות, וכתיבתו היתה יפה מאוד, ומפורסם היה שהוא סופר מיוחד, עד שרבים הקפידו לקנות תפילין דוקא ממנו.

בבחינה נשאל הסופר על ידי מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, מה אתה אומר לפני שאתה מתחיל לכתוב את התפילין? הלה השיב שאינו אומר כלום, וכאילו תמה בכלל על השאלה. לתדהמת הרב שאלו שוב, האם אינך אומר בפיך איזה מילים לפני הכתיבה? השיב הלה שאינו אומר כלום. נדהם הרב, הלוא הלכה מפורשת היא בשלחן ערוך שחובה לומר קודם שמתחיל לכתוב את התפילין: "הריני כותב לשם קדושת תפילין", ואם לא אמר, הרי זה פסול. נמצא אפוא שכל התפילין שכתב הסופר הזה, הריהן פסולות לחלוטין, ובמקום לזכות את הרבים בהנחת תפילין כשרות מידי יום ביומו, הכשיל רבים מעם ישראל מידי יום ביומו בתפילין פסולות ובברכות לבטלה.

ישמע חכם ויוסף לקח, עד כמה אפשר לטעות ולהיכשל חס ושלום. על כן, לא יקנה אדם תפילין אלא אחר שיתייעץ עם חכם מורה הוראה, שיורה לו מאיזה סופר לקנות, וכך בעזרת ה' לא יכשל ולא תצא תקלה תחת ידו כלל ועיקר.

התפילין של המלוב"ן מאור עיני ישראל רבנו יעקב אביחצירא זיע"א

בשהותו פעם בעיר מראקש, התעניין הרב אודות סופר סת"ם מומחה וירא שמים. הצביעו בפניו על ראש הסופרים בעיר, וציינוהו לשבח כמי שיצא שם למומחיותו, מלבד גדלותו בתורתו ובקיאותו בחכמה הפנימית, בהיותו איש המעלה. ציוה רבנו להביאו בפניו, וביקש ממנו שיכין עבורו תפילין מהודרים. תנאי התנה עמו, שיטבול במקוה לפני שהוא ניגש לכתוב שם משמות הקודש, ובכתבו את השמות יכוון בהם כוונות האר"י.

כדרכו של האר"י ז"ל - שלא חסך ממון ברכישת תפילין, והיה מניח את ארנקו לפני הסופר שיטול כאשר יחפוץ - נהג גם רבנו, וקצב לאותו סופר מומחה סך נכבד שחרג מעבר למחירי השוק. נענה הסופר וקיבל על עצמו למלא רצונו של צדיק, כשהוא מייחד מאמצים ניכרים לעמוד בכל התנאים שהעמיס על עצמו באותה התקשרות. אם הטבילה לפני כל שם ושם לא היתה כרוכה בקושי, התברר לסופר עד כמה קשה לזכור לכוון את כל אותן כוונות בכל אחד משמות הקודש. למרות זאת, אזר כגיבור חלציו והתגבר על כל מיני מכשולים שנערמו בדרכו, עד שהתקרב להשלמת המשימה.

והנה, באחד השמות האחרונים שבתפילין של יד, הורע מזלו, ואונס שנקרה בדרכו מנעו מלכוון כיאות. כשהרגיש בדבר, היה השם כתוב והכוונה נעדרת, עד שלא עמדה בפניו ברירה אחרת מלבד לשוב ולכתוב את כל אותן פרשיות מראשיתם. מאבק לא פשוט התנהל בתוככי פנימיותו, עד שהחליט להתעלם מאותה שכחה ולמסור את הפרשיות כפי שהם - בתקוה, שגם כך יעלו מאמציו לרצון.

משהגיע למסור את הפרשיות המוכנות, בחן רבנו את הכתב ויראהו כי משובח הוא למופת, ואף הקלף מתוקן בתכלית ההידור. אולם, כשהתחיל להגיה את התפילין אות באות והגיע לאותו שם, התמהמה בבחנו את הכתב מכל הצדדים. דקות ארוכות עמד הסופר וכל גופו רעדה, עד שרבי יעקב חרץ בפסקנות, כי באותו שם שכח הסופר לכוון את הכוונות כפי שהתחייב מלכתחילה...

תדהמה אחזה בסופר המאראקשי - שלא הכיר את שיחו ושיגו של רבנו - ותוך שסומק של מבוכה מכסה את פניו, הודה שאכן דילג על הכוונות הרצויות באותו שם קדוש. מאחר שהודה על האמת, הסכים רבנו למחול לו, ואף נעתר להצעתו לכתוב לו פרשיות אחרות כפי הסיכום הראשוני. ("אביר יעקב" עמוד 114)

התפילין של המלוב"ן מאור ישראל הבבא סאלי זיע"א

כשהגיעה מצוה לידיו של הבבא סאלי, לא הניחה עד שהעמידה על תלה בדקדוקים והידורים לצאת ידי כל השיטות, כמו בענייני כשרות המצות לחג הפסח, היה יוצא הרב בעצמו לקציר חיטים ולשאיבת מים שלנו, לעמוד על האופים ולהשתתף עימם במלאכה. ובכלל, כל מועד וענייניו היו נהוגים על ידו בהידורים משוכללים, למרות שהדבר עלה לו במאמצים עליונים.

נכדו, האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א מנהריה, תיאר את ההידורים שנהג סבו במצות תפילין - שכן אחת לכמה חודשים היה רוכש תפילין חדשות! פעם שמע על דבק חדש שמשתמשים בו, ופעם אחרת גונב לאוזניו על סופר ירא שמים בתכלית, והזמין אצלו פרשיותיו שיכתבם בקדושה ובטהרה. לאחר זמן התפרסם על עור בהמה גסה מיוחד, ורבנו ממהר להזמין עבורו זוג תפילין חדשות, וכל זה לא מפריע לו לרכוש לו אחרות, כשהוא שומע על דיו עמיד במיוחד שפיתחו אנשים יראי שמים. כאילו והוא צריך שהתפילין שלו יעמדו לימים רבים. והלוא עד מהרה ירכוש לו אחרים... ברם, לא היה דקדוק הלכתי שנעלם מעיניו, וכל הידור אשר שמע ביקש לקיים ולממש - לשמו של דקדוק, להוכחה על חיבת המצוה, להדגשה על הרצון וההשתוקקות לקיים את המצוה בשלמות - - - ("אביר יעקב" 354)

עוד סיפר נכדו האדמו"ר רבי אלעזר אביחצירא זצ"ל, באחת הפעמים ששמע הבבא סאלי על סופר מומחה שיש לו כתיבה מהודרת ומיוחדת במינה יוצאת מהרגיל, הזמין תפילין מאותו סופר, והנה בבוקרו של יום שהתחיל להניחם, ברך והניח תפילין של יד, אך כשבא להניח תפילין של ראש, וראה זה פלא, לא הסתדרו לו התפילין בראש, וכמה שניסה ללא הועיל. קרא לנכדו רבי אלעזר ע"ה, ובקשו שימסור את התפילין להגהה. המגיה התפעל מאוד מהכתב ושבחו מאוד, ולא מצא שום פגם בפרשיות, החזירם למקומם חזר ותפר והחזירם לרבנו. אך שוב חזר המעשה על עצמו, רבנו מנסה להניחם ולא מצליח. שוב קרא לנכדו שיקחם למגיה אחר, אך ללא הועיל. החליט רבנו כי הוא בעצמו יבדקם. לאחר שפתח את התפילין, החל רבנו לקרוא את הפרשיות ומיד מצא בפרשה ראשונה "קדש לי כל בכור", במקום לכתוב, "וידבר ה' אל משה לאמר", כתב הסופר "וידבר אל משה לאמר" והשמיט תיבת ה'. (כן סיפר הרב רפאל רוזיליו שליט"א, ששמע מידיד נעוריו רבי אלעזר אביחצירא זיע"א.)

בגיל שבעים נמצאו התפילין פסולות

מעשה באדם שהיה מהדר מאוד במצות תפילין, ובכל שנה בחודש אלול היה מוסר את התפילין לבדיקה אצל מגיה שהיה בודקם ואומר שהם כשרות. והנה כשהגיע לגיל שבעים, ביקש מבנו שישלחם לבדיקה. בנו שלח את התפילין למגיה אחר שהיה מומחה יותר מהראשון, ולאחר שבדקם היטב, ראה שהתפילין היו פסולות מתחילה. בצער רב הודיע כן לבן, והלה לא ידע איך להודיע זאת לאביו, מאחר שכל כך מהדר הוא במצות תפילין, ושמא תשתבש דעתו עליו מחמת הצער.

מיד הזמין הבן תפילין חדשות והביאם לאביו. האב הישיש התפלא על שעבר זמן כה רב, ושאלו מדוע התעכבת כל כך. הבן לא רצה לצער את אביו ואמר לו, עד שהמגיה התפנה ובדק, לקח קצת זמן. הבין האב שבנו מסתיר ממנו, וציוה עליו לומר לו את כל האמת. בלית ברירה אמר הבן, מה אומר לך אבא, התפילין היו פסולות מתחילה, החלפתי אותן ועתה הן כשרות ומהודרות. מיד כששמע האב כן, קם ממקומו והחל לרקוד ולשיר. חשב הבן, כנראה שהשתבשה דעתו של אביו מחמת הצער, אמר לו: אבא, אני אמרתי שהתפילין היו פסולות, אם כן למה אתה רוקד?

ענה לו אביו, שמע בני, תתאר לך שלא הייתי נותן לך לבדוק את התפילין, והייתי הולך למגיה שלי, שלא שם לב לטעות שהיתה בתפילין, אזי כשהייתי מגיע לאחר אריכות ימים לבית דין של מעלה, היו אומרים לי: "מעולם לא הנחת תפילין, התפילין שלך היו פסולות". אבל עכשיו שברוך ה' נתתי לך ומצאת את הטעות, מעתה הנני מניח תפילין כשרות, הרי שהיום נעשיתי "בר מצוה", והיאך לא אשמח?!

ההתלהבות של רבנו מאיר אביחצירא זיע"א ממצוות ציצית ותפילין

עבודת ההכנה שנראתה אצל רב מאיר לקראת כל מצוה ומצוה, לא היתה זו הכנה לעבודה, אלא עבודה בפני עצמה, עבודת הכנה!

כשמתפתחת לה שיחה אודות ההכנה למצוה שנראתה אצל רבנו, לא יונח הדגש על מצוות הבאות משנה לשנה שכולנו רגילים להתכונן אליהם, אם מעט ואם הרבה, כי ההכנה וההתלהבות בגשתו לקיום מצוות, נראתה אצלו והורגשה במחיצתו בכל מצוה.

בנו רבי דוד חי אביחצירא שליט"א, משיח באוזננו בתיאור חי, כיצד היה מר אביו ניגש להניח תפילין. עוד בטרם יאיר השחר, שניתן יהיה להבחין בין תכלת לכרתי, הוא בוער מתשוקה ואינו יודע מנוח. "עוד מעט נתעטף בציצית ונניח תפילין", הוא לוחש פעם ועוד פעם. וברגע שהגיע זמן ציצית ותפילין, הוא מסתער עליהם בהתלהבות ובתשוקה, עד שהוא דומה לילד המשתעשע בצעצוע חדש, שכמותו לא ראה מעולם ודוגמתו אין לאי מי מחבריו... מראה זה נשנה בכל יום מחדש, בלי שינוי של חולשה, ללא התקררות של רפיון - עד כי ניתן היה לחשוש, שמרוב הכנות לא ישארו כוחות למצוה עצמה... ובכל יום מצוות רבות היו לו לקיים, ולכולן הקדיש כוחות להכנה.

תחת אחד השיחים, בעודו מרחיב את הדיבור על ענין ההכנה למצוה וביחוד על ההכנה לתפילה, הדגיש רבנו באוזני הנוכחים, כי מה ששנינו (אבות ה כב): "לפום צערא אגרא", עולה גם על עניין ההכנה למצוה. לא הרי המנדד שינה מעפעפיו ומייחל מחצות הלילה לנץ החמה, כהרי מי שקם משנתו כשהוא רענן לתפילת ותיקין. "זאת ועוד - הדגיש - אדם הרגיל לרכוש את מצוותיו ביגיעה והוא עמל להתכונן להם כדבעי, אף אם יארע ובאו לו בנקל, יחשיבון בשמים כאילו הרבה עליהן יגיעה כדרכו". ("אביר יעקב" עמוד 484)

מתי אתה מגיע לחתונה?

אם אתה אבא של החתן - עם פתיחת שערי האולם ועד סגירתם. אם אתה אחיו - מהתחלה ועד סוף השבע ברכות. אם אתה חבר - תגיע לחופה, תשהה כשעה ותלך... ואם אתה שכן - תאמר מזל טוב ותצא... כך בתפילה - כמה שאתה חפץ באידוק הקשר שלך עם הקב"ה, כך אתה מראהו בהגעתך לתפילה, יש המגיע בברוך שאמר, ויש ביוצר, ויש גם בקריאת שמע ויוצא בהחבא לאחר החזרה, אך אשריו הזוכה להגיע מהתחלה ולהמנות מעשרה הראשונים - זה מראה על טיב הקשר שלו עם בורא עולם.

כניסתו של מאור ישראל רבנו מאיר אביחצירא זיע"א לבית הכנסת

אחד הרבנים סיפר כי זכה פעם לשהות בביתו של הגאון הקדוש רבנו מאיר אביחצירא זצוק"ל שבאשדוד, והנה בהגיע זמן תפילת המנחה, הלך עם הרב לבית הכנסת ודיברו בדרך בדברי תורה. לפני שהספיק לסיים הרב את דברי התורה, הגיעו קרוב לפתח בית הכנסת, הפסיק הרב באמצע הדברים, והחלו ידיו לרעוד ופניו להרצין ולהראות אותות פחד וחלחלה, עד כדי כך שהרב האורח שליוה את רבי מאיר חשב שקרה לו משהו. ואך כשהגיע לפתח בית הכנסת המתין כחצי דקה, והשתחווה השתחוויה גדולה לכיוון ההיכל, שם יד על יד, וכך נכנס בפחד גדול עד ההיכל, השתחווה שוב ונישק את ההיכל. לאחר מכן חזר אחורנית כשפניו כלפי ההיכל, ורמז לאותו חכם שיבוא לחדר צדדי ושם יסיים את דברי התורה.

מכאן נלמד מוסר כליות, היאך להזהר בקדושת בית הכנסת. לא בחינם זכה הרב לחולל ניסים ונפלאות נוראים, ולהיות אחד מבני עליה ומגדולי התורה שבדור. (קדושת בית הכנסת כו)