בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב יעקב שליט''א

באר יעקב - מעשי אבות - בראשית
מדרשים, ביאורים, משלים, סיפורים, השקפה ומוסר סביב אבות האומה ודמויות מספר בראשית
הערות והארות יתקבלו בברכה בכתובת: גני גד 7 בני ברק או בטל. 03-6190018
הרב יעקב יעקב שליט"א
לע"נ יצחק בן לולו

 פתח דבר    פרשת בראשית    פרשת נח    פרשת לך לך    פרשת וירא    פרשת חיי שרה    פרשת תולדות    פרשת ויצא    פרשת וישלח    פרשת וישב    פרשת מקץ    פרשת ויגש    פרשת ויחי  


פתח דבר


פרשת בראשית
אדם הראשון
    תכלית הבריאה     שכר העולם הבא     גדולתו של אדם הראשון     בריאת חוה ונתינת שמות לחיות     חטא עץ הדעת     תוצאות החטא     אדם הראשון עושה תשובה     הקב"ה מרחם על אדם הראשון

פרשת נח
נח ודור המבול
    בני דור המבול     עוון גזל     תיבת נח     העורב והיונה     לאחר היציאה מהתיבה


אברהם אבינו
    הולדת אברהם אבינו     אברהם מכיר את הבורא     אברהם והצלמים     אברהם אצל נמרוד     אברהם אבינו בכבשן האש

פרשת לך לך
    לך לך מארצך     רעב בארץ     אברהם אבינו יורד למצרים     אברהם אבינו בארץ כנען     מלחמת המלכים     ברית בין הבתרים     לידת ישמעאל     ברית המילה

פרשת וירא
    אברהם אבינו והמלאכים     סדום ועמורה     אברהם ושרה בארץ פלישתים


לידת יצחק
    גירוש ישמעאל     עקדת יצחק

פרשת חיי שרה
    פטירת שרה אמנו     קבורת שרה     שמחת אברהם ביצחק בנו     אברהם זקן     שידוך ליצחק     רבקה ויצחק

פרשת תולדות
    יעקב ועשיו     מיתת אברהם אבינו     עשיו ונמרוד     מכירת הבכורה     יצחק אבינו בארץ גרר     עשיו ונשותיו, עיני יצחק     ברכת יצחק ליעקב ועשיו

פרשת ויצא
    יעקב ואליפז     יעקב לומד תורה בישיבת שם ועבר     חלום יעקב     יעקב בחרן     בני יעקב     כיצד יכול האדם להתגבר על מידת הכעס?

פרשת וישלח
    יעקב אבינו מתכונן למפגש עם עשיו     יעקב אבינו נאבק בשַֹרו של עשיו     הפגישה "המרגשת" עם עשיו     יעקב אבינו בשכם     יעקב בונה מזבח בבית אל     פטירת רחל אמנו

פרשת וישב
    יוסף ואחיו     יוסף ביד הישמעאלים     יהודה ותמר     יוסף במצרים     יוסף בבית האסורים

פרשת מקץ
    יוסף אצל פרעה, מלך מצרים     יוסף ואסנת     שנות השובע ושנות הרעב     יוסף פוגש את אחיו

פרשת ויגש
    יהודה מבקש על אחיו בנימין     יוסף מתגלה לאחיו     שנאת חינם     יעקב אבינו מתבשר שיוסף חי     יעקב אבינו יורד למצרים     קריאת שמע     יעקב אבינו אצל פרעה

פרשת ויחי
    יעקב אבינו בארץ גושן     יעקב אבינו מברך את בני יוסף     יעקב אבינו מברך את בניו     פטירת יעקב אבינו     אחי יוסף חוששים מנקמה     יוסף ובני ישראל במצרים לאחר פטירת יעקב





פתח דבר



אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, ענקי הרוח, היו בעלי אמונה עצומה, בודדים בדרכם הישרה כאשר העולם סביבם היה מלא עבודה זרה ותאוות. הם עמדו בגאון בכל הניסיונות העצומים אשר נוסו משמים וכל מעשיהם ופעולותיהם היו בדקדוק מיוחד. לנו אין כלל הבנה והשגה במעשיהם, ואעפ"כ אומרים לנו חז"ל (תנד"א כה): "לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב".

האם יכולים אנו להיות כמו אבותינו הקדושים שאפילו אין לנו תפיסה במעשיהם?!

נראה לומר בס"ד, שמבחינה מסוימת אנו כן יכולים להיות כמותם! האבות הקדושים קיבלו את הכלים והיכולת להגיע לדרגתם הנעלה, אך זה אינו מספיק. הם עמלו, השקיעו והתאמצו עד כלות כוחותיהם. הם עשו את המקסימום שהם יכולים , ולכן הגיעו לכך. משמים לא דורשים מאתנו להיות כמו אברהם, יצחק או יעקב, כי אין לנו את הכלים הדרושים לכך, אך כן דורשים מאתנו לעשות את המקסימום שאנו יכולים

אם אנו נעשה את המקסימום שאנו יכולים לעשות לפי דרגתנו, אזי אנו בעולם האמת ניחשב כמו אברהם יצחק ויעקב שגם הם עשו את המקסימום שהם יכולים.

דבר נוסף (עפ"י ה'שפת אמת') - אכן להגיע לדרגתם הרוחנית העצומה של האבות הקדושים, לנו לא שייך להגיע, אולם הם הורישו לנו בגנים את מידותיהם הנאצלות, וע"י 'יגיעה' ועמל, אפשר שתהיה לנו 'נגיעה' כלשהי במעשיהם. גם אם נשאף להיות כמותם לא נוכל להגיע לכך, אבל לפחות נהיה בכיוון הנכון. ולכן מוטלת עלינו חובה לשים לב ולהתבונן במעשיהם.

ספר זה עוסק בעניינם המובאים בחומש בראשית, אשר הוא כביכול סיפורי דברים ומעשיות.

על התורה נאמר: "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" - התורה כולה אש. רבי משה קורדוברו (מגדולי המקובלים, חי לפני כחמש מאות שנה) כתב בספרו 'פרדס רימונים': "ידיעת סודות תורתנו הקדושה הוא ע"י הצירופים, והגימטריות, והתמורות, וראשי תיבות, וסופי תיבות, ותוכי תיבות, וראשי פסוקים, וסופי פסוקים, ודילוג אותיות, וצירוף אותיות. ועניינים אלו נשגבים ונעלמים וסודם נשגב, ואין בנו כח להשיגם לרוב העלמם, כי יתחלפו עפ"י דרכים אלו לאין סוף ולאין תכלית, ועל זה נאמר: ארוכה מארץ מידה". ההשגה שלנו בתורה מצומצמת מאד, וכל סיפורי התורה הם סודות עמוקים, וכלולים בהם כל סודות הבריאה וסודות עליונים.

בספר הזוהר הקדוש (בהעלותך) נכתב: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אוֹי לְאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁאָמַר שֶׁתּוֹרָה זוֹ בָּאָה לְהַרְאוֹת סִפּוּרִים בְּעָלְמָא וְדִבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת... אֶלָּא כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים הֵם וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים... כֵּיוָן שֶׁיָּרְדָה הַתּוֹרָה לָעוֹלָם הַזֶּה, אִם לֹא תִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשֵׁי הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יוּכַל הָעוֹלָם לִסְבֹּל. וְעַל זֶה, סִפּוּר זֶה שֶׁל הַתּוֹרָה, לְבוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא. מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאוֹתוֹ לְבוּשׁ הִיא הַתּוֹרָה מַמָּשׁ וְלֹא דָּבָר אַחֵר - תִּפַּח רוּחוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. בִּגְלַל זֶה אָמַר דָּוִד: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ". מַה שֶּׁתַּחַת לְבוּשׁ הַתּוֹרָה.

בֹּא רְאֵה, יֵשׁ לְבוּשׁ שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל, וְאוֹתָם הַטִּפְּשִׁים כְּשֶׁרוֹאִים לְבוּשׁ עַל בֶּן אָדָם שֶׁנִּרְאֶה יָפֶה, לֹא מִסְתַּכְּלִים יוֹתֵר. חוֹשְׁבִים שֶׁאוֹתוֹ לְבוּשׁ הוּא הַגּוּף, וְחוֹשְׁבִים שֶׁהַגּוּף הִיא הַנְּשָׁמָה. כְּמוֹ זֶה, הַתּוֹרָה יֵשׁ לָהּ גּוּף, וְהֵם מִצְווֹת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָאִים גּוּפֵי תוֹרָה. גּוּף זֶה מִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים, שֶׁהֵם סִפּוּרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה".

וכתב ה'ערבי נחל': "כל סיפורי התורה, תורה הם, כמבואר בזוהר הקדוש, רק שבשורשם הם צירופים אחרים ושמות קדושים, וזה נשתלשל בעולם ע"י מעשה האבות, כי כל מעשיהם ודיבורם היה בקדושה רבה, והמשיכו מלמעלה אותן הצירופים הקדושים, ונתלבשו בלבוש הזה בצירופים אלו של סיפורי מעשיות".

ה'בעל שם טוב' כתב על האור הגנוז של בראשית, וזו לשונו: "אורה זו תורה, מתחילה רצה ליתן אור נגלה של התורה וסודותיה לעולם, ואחר כך גנזו הקדוש ברוך הוא והיכן גנזו? בסיפורי מעשיות של התורה!".

בספר זה אמנם לא נעסוק בסודות שיש מאחורי סיפורי המעשיות שבחומש בראשית, אך לכל הפחות ננסה ללמוד מהם הנהגה ומוסר עפ"י הפשט והדרש, וכמו שמביאים בשם הגר"א: כל עניני התורה הרי הם ציווים, אזהרות הנהגות ומוסריים נפלאים, בלימודים גדולים, כמה כוחו של מעשה טוב, ומה שכרו, ואיך פועל לדורות, וכן להיפך לעניין החטא, שע"י חטא אחד יאבד טובה הרבה, ועד כמה מגיע הפסד החטא לדורות.

לרבי זושא מאניפולי, הצדיק הקדוש, היה מנהג קבוע: מדי שנה ושנה, מיד לאחר שמחת תורה היה יוצא למסע של כמה חודשים בכפרים וביישובים הפזורים ברחבי רוסיה הקרה, כדי לחמם את ליבותיהם של יהודים רחוקים ולקרבם לאבינו שבשמים. למרות הקושי הגדול של הכפור הרוסי, הגשמים הרוחות והשלגים, ר' זושא לא נרתע. בגופו השברירי, כשעליו בגדים פשוטים, היה משרך את רגליו מכפר ומעיירה לעיירה, ומגיע גם אל יישובים בהם התגורר רק יהודי אחד. הוא לא ברר באיכות האנשים ולא בכמותם... כל יהודי הוא נשמה קדושה, כל נשמה יהודית היא יהלום בוהק ונוצץ, שיש ללטשו, ואין קץ לערכו.

ר' זושא היה מקבץ את יהודי הכפרים, משמיע באוזניהם דברי חיזוק והתעוררות, מדבר אליהם בשפה פשוטה כפי ערכם והשגתם של השומעים. הללו היו יושבים בפיות פעורים ובולעים כל מילה שיצאה מפיו הקדוש, מנענעים בראשיהם להסכמה, מקמצים את מצחיהם כאשר הדברים היו מעט עמוקים, ומשמיעים שריקת התפעלות כאשר הסיפור או האִמרה נגעו לליבם במיוחד.

הוא היה מספר להם על האבות הקדושים, על יציאת מצרים ומתן תורה ועל צדיקים בעבר ובהווה. כשהיתה ניצתת הגחלת שבלבם, ואור ניצת בעיניהם, היה מלמדם הלכות בסיסיות ונתן בהם כח לעמוד בניסיונות החיים כיהודים בין המוני כפריים גויים מגושמים.

כאשר ר' זושא היה עוזב את הכפר כדי ללכת לכפר נוסף, היו בני המקום מלווים אותו כשדמעות של התרגשות בעיניהם... הוא זקף את גוום השפוף ונסך אור של משמעות בחייהם המשמימים. האמונה הפשוטה והתמימה של הכפריים הללו שלא ידעו קרוא וכתוב, ולא שימשו תלמידי חכמים מימיהם, יחד עם צימאונם העז לכל מילה של תורה ושל רוחניות, היו מביאים את ר' זושא לידי התפעלות עצומה של: "ומי כעמך ישראל!"

בספר זה ננסה ללכת בדרכו של רבי זושא, נספר את סיפורי התורה הקדושה ונביא פירושים ופנינים מגדולי הדורות. נתבונן במעשי אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, נלמד ממעשיהם ונתחזק מעשרות סיפורי אמונה והשגחה.




פרשת בראשית




אדם הראשון

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו באמירה, וזה מה שאנו אומרים בתפילה: "ברוך שאמר והיה העולם", הוא רק אמר ומיד זה נעשה - "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" ומיד - "וַיְהִי אוֹר". כל פרט בבריאה נברא באמירה וזו גם כוונת הברכה "שהכל נהיה בדברו" - בדיבורו.

אולם בריאת האדם נמשכה חמש שעות: "בשעה ראשונה הוצבר עפרו של אדם, בשנייה גבלו, בשלישית רקמו, ברביעית נזרקה בו נשמה, בחמישית קם על רגליו וכו'...". ואע"פ שהקב"ה יכול היה לעשות כל זאת ברגע אחד, כמו שעשה עם שאר ברואי העולם, לא עשה כן בבריאת האדם, מפני שביקש להראות למלאכים כי האדם הוא חביב מאוד בעיניו, ולכן היה משתהה ביצירתו. וכן נאמר במדרש: "חיבה יתירה חיבב הקב"ה לאדם הראשון, שבראו במקום טהור במקום בית המקדש והכניסו לאפדנו (ארמונו), שנאמר: "ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן, מאיזה מקום לקחו? מבית המקדש, והכניסו לפלטין שלו - זה גן עדן". (עפ"י פרקי דרבי אליעזר, י-י"א)

אדם הראשון נחצב מכסא הכבוד, והיה כולל בגופו עולמות בריאה, יצירה ועשיה, והיה אורכו מסוף העולם ועד סופו (כינוי לדרגת חכמתו וקדושתו), והיה עליון מכל מלאכי מרום. (עפ"י 'שער הפסוקים')




תכלית הבריאה

נאמר במדרש: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". (קהלת רבה פרשה ז')

הקב"ה ברא את העולם כולו בשביל האדם, אך יש לשאול - מדוע הקב"ה ברא את האדם?

אפשר לבאר עפ"י דברי הרמח"ל :

הקב"ה נקרא "טוב" שנאמר: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", ואין נקרא טוב, אלא מי שמיטיב ועושה טוב לזולתו. כל תכלית הבריאה היתה כדי שהקב"ה ייטיב לברואיו. ומכיוון שהקב"ה מושלם בתכלית השלמות, אין הוא מעוניין להיטיב במקצת, אלא מעוניין הוא להיטיב בתכלית הטוב והשלמות שאפשר שהברואים יקבלו, וזה רק ע"י קרבה ודבקות לקב"ה. וזהו האדם, ואילו וכל שאר הברואים הם טפלים לאדם ונבראו עבורו כדי שיוכל להשתמש בהם ולהפיק מהם תועלת. ומכיוון שהקב"ה רוצה להיטיב לאדם טובה מושלמת, צריך שלא יהיו בה חסרונות.

ברחוב ישנם שני סוגים של מקבצי נדבות. ישנם כאלו שיושבים, מרשרשים בקופת הצדקה ולא עושים כלום. כאשר נותנים להם מטבע של חצי שקל הם אומרים "תודה" וממשיכים לרשרש. לעומתם, ישנם כאלו שמנגנים בכלי שיר ומנעימים את האווירה לעוברים ושבים בקול צלילי המוסיקה הנעימה. גם הם מקבלים כסף ברחוב, אולם ההבדל ביניהם הוא שהקבצנים שלא עושים כלום מרגישים בושה, ואילו אותם שמנגנים ברחוב מרגישים שמגיע להם יותר.

מכיוון שהקב"ה רוצה לתת לאדם באופן מושלם בלא הרגשת בושה, צריך הוא לעבוד בשביל זה, כדי שיחשוב שזה מגיע לו בדין ולא בחסד.

נמצא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. לדבר זה יוכל לזכות רק בעולם הבא (כי הוא נברא לכך), אך צריך הוא "לעבוד" ולטרוח בעולם הזה כדי לזכות ולהתענג על ה' בעולם הבא.

ומהי אותה "עבודה" בעוה"ז?

הקב"ה שם את האדם בעוה"ז כדי שיעשה כאן מצוות ומעשים טובים. דבר זה רמוז בפסוק: "וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", ונאמר במדרש: "ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא כבר נאמר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה? לא אמר לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצוותיה". (פרקי דר"א, י"א)

אולם דבר זה כלל אינו פשוט וקל, משום שהקב"ה נתן לאדם יצר הרע שמפתה את האדם לעשות עבירות ולהתרחק מהמטרה שלשמה בא לעולם. נמצא שהאדם שרוי בתוך מלחמה תמידית, ואם יזכה לבחור בדרך הנכונה, יכבוש את יצרו ואת התאוות המרחיקות אותו מהטוב, אז יזכה להגיע לתכלית הטוב - להתענג על ה' בעוה"ב.

להמחשת הדברים נביא משל:

עני אחד מצא מפה לאוצר הנמצא ב"אי היהלומים". הוא לווה כספים כדי לשכור אנייה עם רב חובל שיקח אותו לשם, אך בדרך, לפני שהגיעו, היתה בים סערה חזקה, הרוח שברה את הספינה וכל אנשי הצוות טבעו בים. רק מיודענו הצליח להיאחז בחתיכת קרש אשר הובילה אותו לחוף מחוסר הכרה.

כאשר התעורר, הוא לא זכר הרבה, אבל זכר שהגיע לאי כדי להביא אוצר. הוא קם, ולתדהמתו מגלה שכל האבנים שיש בחוף אינן אבנים פשוטות, אלא יהלומים, אבנים טובות ומרגליות. הוא מוציא שק, ומתחיל למלא. בינתיים שומע מיודענו צחקוקים מהשיחים, הוא חושב שהוא מדמיין, אולי זה מהמכה שקיבל בראש, וממשיך לאסוף. קול הצחקוק גובר, ומבעד לשיחים יוצאים ילידים כושים עם עצם באף.

האורח מפחד, אבל הם לא תוקפים, אלא פשוט צוחקים. הוא שואל מה קרה? והם עונים: "אתה משוגע, אוסף אבנים". הוא אומר שאלו אינם אבנים, אלא יהלומים. הילידים רק צוחקים עליו יותר, עד שאחד מהם אומר לו: "שמע, באי שלנו אכן יש יהלומים, אבל הם לא מפוזרים ככה על החוף". שאל האיש: "היכן היהלומים וכיצד הם נראים?", ענו לו, שאחרי יער הקופים הפראיים ישנה ביצה גדולה, בהמשך יש הר געש פעיל ומאחוריו ישנה חלקת אדמה. חופרים ומוצאים כדורים בצבע חום בהיר שלוקחים אותם ומבשלים, עושים מהם "פירה", ואפשר אפילו לעשות מהם "צ'יפס".

האיש רצה ללכת לשם, להשיג את האוצר, אבל הזהירו אותו - הרבה כבר ניסו, רק אחד חזר, הביא שני "יהלומים", וכיום הוא מיליונר.

הוא רוקן את תכולת השק, והחל ללכת ביער הקופים, שם פגש כמה קופים שרדפו אחריו, אך הוא הצליח לברוח. כשהגיע לביצה, ראה שאין ברירה, צריך להיכנס למים. הוא קפץ למים ושחה לו לאיטו לעבר הצד השני של הביצה. מהר מאוד שינה לסגנון שחיה חתירה, כאשר ראה מאחוריו להקה של תנינים שלא אכלו עדיין ארוחת בוקר. הוא הצליח לברוח מהם ולהגיע להר הגעש, טיפס עליו והרגיש שהר הגעש עומד להתפרץ תוך זמן קצר. לבסוף הצליח להגיע לחלקת האדמה, חפר בידיים והצליח להוציא שמונה "יהלומים" גדולים ויקרים והכניסם לתוך השק. הוא היה כה מאושר עד ששכח לרגע שהר הגעש עומד להתפרץ, הרעשים מההר הזכירו לו.

הוא לקח מהר את השק, טיפס שוב על ההר, וכאשר ירד מהצד השני, ראה שיורדת אחריו לבה מההר. ההר מתפרץ. הוא רץ במהירות מדהימה עד שהגיע לביצה, שניה לפני שהלבה הרותחת הגיעה אליו. הוא שכח לרגע שהביצה שורצת תנינים, אבל הם הזכירו לו, וגם מהם הוא הצליח לברוח. ביער, שוב הצליח לברוח מהקופים שגם הם רצו "יהלומים".

הוא הגיע לילידים באפיסת כוחות, אך כוחותיו שבו אליו עם קריאות ההתפעלות מצד הילידים. "אתה גיבור, אתה עשיר", אמרו כולם כאשר ראו את כל ה"יהלומים".

איכשהו, הצליח ה"מיליונר" לחזור לביתו לאחר כמה חודשים עם ה"אוצר". בנמל חיכתה לו קבלת פנים מדהימה. היו שם הרבה מאוד אנשים שלווה מהם כספים, וגם הרבה אחרים שפתאום נהיו חברים שלו. כשירד מהאנייה, כולם ביקשו לראות את האוצר. הוא פתח את השק והסובבים אותו כמעט התעלפו מהריח של תפוחי האדמה הרקובים. כולם חשבו שהוא השתגע. אחרי שכולם עזבו באכזבה, הציעה לו אשתו שייכנס למקלחת ובינתיים היא תחפש פסיכיאטר טוב. משום מה היא החליטה לנקות את השק המגעיל, ואז לתדהמתה נפל משם יהלום אמתי בגודל של ביצה ששרד את המסע שערך בעלה בחיפוש אחר "היהלומים האמתיים".

היא אמרה לבעלה: "אתה גאון, איך גרמת לכולם לעזוב אותך בכך שהחבאת יהלום בתוך תפוחי אדמה רקובים". הוא בכה. הם פנו ליהלומן שהציע מיליון דולר, הוא בכה. היהלומן העלה את הצעתו ל- 10 מיליון דולר, אבל הוא בכה. היהלומן הציע 20 מיליון דולר כהצעה אחרונה, אבל הוא בכה. היהלומן המשיך להעלות, והוא המשיך לבכות, ולא בגלל שהמחיר היה נמוך מדי, אלא בגלל שהיה יכול בקלות להשיג יהלומים רבים, הרבה יותר גדולים, ובמקום זה הסתכן בחיפוש אחר תפוחי אדמה רקובים.

והנמשל: אנו אותו אדם שהגיע מעולם הנשמות על מנת לאסוף יהלומים אשר נמצאים בזה העולם, שהם תורה, מצוות ומעשים טובים, אשר שווים הון תועפות בעולם הבא. הילידים הם היצר הרע והחברה שמסיטים ואומרים שהדבר האמתי זה הנאות. במקום ללכת לבית הכנסת, בוא אתנו בשבת לים. במקום שיעור תורה, בוא למסיבה. בקיצור תפוחי אדמה רקובים שאינם שווים כלום בעולם הבא, רק בושה וביזיון.

כאשר אדם מגיע לעולם הבא ומגלה את האמת, כמה ערך יש למיעוט המצוות שהביא עמו, הוא מתחיל לבכות ומצטער על כך שבזבז זמנו לריק. הרי היה יכול לעשות עוד מצוות ובמקום זה הביא תפוחי אדמה רקובים.

משל נוסף: מדענים לחקר ההתנהגות האינטלקטואלית עשו ניסוי בקרב שני שבטים פרימיטיביים באפריקה. הם החליטו להכניס מקרר אמריקאי משוכלל למרכז הכפר, באישון לילה, ולצפות מרחוק באמצעות מצלמות נסתרות כיצד יגיבו הילידים המקומיים לנוכח הממצא החדש.

בשבט "קוקו לוקו" השכים קום אחד הילידים כדי להוציא את הכלב לטיול, בדרך הוא ראה עב"ם (עצם בלתי מזוהה), תיבה ענקית בצבע חום, עשויה מחומר בלתי מזוהה. הוא בודק בעיניו, וכלבו מרחרח ובודק באפו, ממשש, מנסה להזיז ולבסוף מגיע למסקנה שבתוך התיבה מונח משהו חשוב וכבד (כנראה מתנה משמיים בגלל שאנחנו, בני שבט "קוקו לוקו" מאוד נחמדים).

הוא קורא לראש השבט המכובד, בעל הנוצה האדומה והעצם באף. ראש השבט בודק את הממצא לעיני עשרות סקרנים (ולעיני המדענים שנמצאים הרחק משם ורואים הכל דרך מסך ענק). הוא מקיש על הקופסא, מבקש שיביאו לו סכין גדולה ומצליח לפתוח את האריזה לקול מחיאות כפיים סוערות. לעיני כולם נגלה חפץ מלבני גדול. ראש השבט מסתובב סביב החפץ, בוחן ומתבונן, הוא מושך בחוזקה באחת הבליטות, ולפתע נפתחת הדלת, ושוב - מחיאות כפים סוערות מצד הקהל.

הם רואים בפנים מדפים ומגירה. ראש השבט פותח את המגירה ומוציא משם חוברת. הוא מדפדף, מעביר לידי נתיניו וכולם נהנים מאוד מהתמונות המדויקות.

ראש השבט חושב: "מה אפשר לעשות במתנה? מעניין למה זה משמש? מהי התועלת שיכולה לצמוח מזה?"

ואז עולה במוחו רעיון גאוני. במקום שכל החפצים והבגדים שלו יהיו מפוזרים על רצפת הצריף, אפשר לסדרם על המדפים. איזה רעיון נפלא... ושוב מחיאות כפים סוערות, כמה חכם ראש השבט...

בשבט "בונה בטטה", הסיפור חזר על עצמו. גם שם ראש השבט פתח את האריזה לקול מחיאות כפים. אולם לאחר שמצא את החוברת, החל להתבונן ולחשוב, סקר את החלקים והשווה אותם למה שמצויר בחוברת. הוא ראה חוט חשמל, והבין שזה צריך להתחבר לחורים בקיר. לכן קדח חורים בקיר הצריף, הכניס את התקע וכלום לא קרה.

הוא הבין שמשהו אמור להתרחש כאשר מכניסים את התקע, ואם לא קורה כלום, סימן שהחורים שקדח בקיר אינם מתאימים. בסוף הוא הבין שהוא לא מבין, ולכן שלח שני נציגים עם החוברת לעיירה הרחוקה, אולי שם הם מבינים. בעיירה שלחו את הנציגים לעיר הגדולה, שם הסבירו להם על המצאת החשמל...

בסופו של דבר הם חזרו לכפר עם גנרטור וטכנאי שחיבר את המקרר לחשמל. ראש השבט הבין שהמקרר שומר על טריות המזון. אפשר לקרר או להקפיא ומעתה לא צריך לצוד בכל יום.

למעשה, שני המנהיגים הפיקו תועלת מהמוצר, רק השאלה מי השתמש במוצר לפי התכלית שלשמה הוא נוצר. ברור הדבר, שההנאה והתועלת הגדולה ביותר מכל מוצר מופקת כאשר משתמשים בו לפי הוראות היצרן ולצורך התכלית. אף אחד לא קונה יאכטה כדי להשתמש בה כבמחסן.

בורא העולם ברא אותנו ואת העולם, ויש תכלית לבריאה. התכלית היא לעשות כמה שיותר מצוות ומעשים טובים, ולהתרחק מעבירות וממעשים רעים, ובכך להגיע לאושר האמתי וההנאה המכסימלית, שזה בעולם הבא לאחר פטירת האדם.




שכר העולם הבא

אמרו חז"ל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כלומר, שלא משלמים לאדם שכר בעולם הזה בעבור המצוות שעשה, אלא רק בעולם הבא. עניין זה עמוק מאוד וראוי לביאור: נאמר במשנה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וקודם שנבאר מהי קורת רוח בעולם הבא, יש להבין מהו כל חיי העולם הזה.

ר' אליהו דסלר זצ"ל כתב שאם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל הרגעים של ההנאות, עונג ונחת שיש לאדם במשך כל ימי חייו, ונצרף לזה את כל רגעי האושר והנחת של כל בני דורו, על פני כדור הארץ במשך כל ימי חייהם, ואת כל זה נרכז ונכניס לתוך רגע אחד, וניתן הכל לאדם אחד, אין לשער את מדרגת האושר וההנאה אשר ירגיש אותו אדם באותו רגע, אך כל זה עדיין לא עונה להגדרה "כל חיי העולם הזה".

הכוונה של "כל חיי העולם הזה" - שנצרף את כל האושר שבכל הדורות מראשית הבריאה ועד סוף כל הדורות, הכל ממש, כל טוב העולם הזה בלא יוצא מן הכלל, והכל ינתן לאדם אחד, ברגע אחד ממש. א"כ אין אושר גדול מזה, ואעפ"כ קורת רוח בעולם הבא גדול הימנו.

ומהי קורת רוח של עולם הבא? קודם נבאר מהי קורת רוח בעולם הזה - למשל, סעודת שמחה גדולה בבית מלכים, שצולים שם בשר משובח, ועני שעובר ליד הארמון ומריח את הריח הטוב, זוהי בחינת קורת רוח. וכן גם בעולם הבא, אם אדם איננו זוכה ממש לעולם הבא עצמו, אלא שרק מרשים לו לעבור מבחוץ, ולההנות רק מהריח הטוב של העולם הבא המוכן לצדיקים, אותה הנאה נקראת קורת רוח (מלשון ריח, ולא עולם הבא עצמו), וזהו השכר הקטן ביותר שקיים בעולם הבא, ובכל זאת אמרו חז"ל שכל חיי העולם הזה וכל תענוגותיו והאושר וההנאות שנכלול ונרכז מראשית הבריאה ועד סופה, עוד לא יגיעו אל קורת רוח כזו בעולם הבא.

וממילא עכשיו מובן למה "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", והוא משום שאין שום מצוה, אפילו הקטנה ביותר, אשר לא יהיה שכרה יותר מכל מה שאפשר שימצא בעולם הזה כולו. ויהיה כתרגום המילים ממש: "בהאי עלמא ליכא" - אין בכל העולם כולו מה שאפשר להיות שכר עבור מצוה.

איננו יודעים מהו השכר הניתן על קיום המצוות ואיזו מצוה נחשבת קלה ואיזו חשובה. יתכן שברכת "בורא פרי העץ" על אכילת תפוח שווה בשמים יותר מקניית "כל נדרי" ביום כיפור, שרבים מוכנים לשלם אלפי שקלים כדי לזכות במצוה זו.

אבל אנו אכן יודעים שהמצוה הקלה ביותר, ערכה כה רב, עד שלא ניתן לשלם עליה בעולם הזה, כי כל העולם כולו לא יספיק עבור שכר מצוה, ולו הקלה ביותר. וא"כ נתון זה מספיק לנו כדי להבין שכדאי לרדוף אחר המצוות, ולא שווה להפסיד הזדמנות לקיים מצוה, ולו הקלה ביותר. ולכן אמרו חז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". (פרקי אבות ב, א)

אלא שלפי זה יש לכאורה קושיא:

בספרים הקדושים כתוב: מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? צדיק ורע לו - בעולם הזה, כדי לקבל כאן בזה העולם עונש על עבירות שעשה (שהרי: "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"), ובכך להגיע נקי לעולם הבא ולקבל שם את מלוא השכר העצום המגיע לו. רשע וטוב לו - בעולם הזה, שמקבל שכרו המגיע לו על המצוות שעשה (שאפילו רשעים מלאים מצוות כרימון), כאן בזה העולם, כדי לאבד אותו מהעולם הבא. ודבר זה רמוז בתהלים: "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת, בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד". הכסיל לא מבין מדוע הרשעים פורחים ומצליחים (רשע וטוב לו), והתשובה לזה, שהצלחת הרשעים בעוה"ז הוא כדי שע"י זה יישמדו לעד.

ולפי מה שנאמר לעיל שלא שייך לקבל שכר בעולם הזה וכו', קשה להבין כיצד מקבלים הרשעים את כל שכרם בזה העולם, והרי כל העולם כולו אינו מספיק כדי לשלם על המצוה הקלה ביותר?

אפשר לתרץ על פי המעשה הבא:

עני מרוד נכנס אל חדרו של הצדיק מאפטא. "רבנו", אמר בקול מתחנן, "עזור לי, בתי היחידה עומדת לפני חתונה, ואין לי מספיק כסף כדי להשיאה!"

"מהו הסכום הדרוש?", שאל הרב.

"אלף רובל", ענה העני.

"וכמה כסף יש לך?" התעניין הרב.

"רובל אחד בלבד", השיב המסכן.

הרהר מעט הצדיק, ואז אמר: "לך לך לשלום, והעסק הראשון שיזדמן לך בדרך, אותו עליך לעשות, וה' יהיה בעזרך".

האיש האמין לדברי הרב ויצא מעודד. בדרכו חזרה עצר בפונדק על אם הדרך כדי לטעום משהו.

קבוצת סוחרים שהסבה על אחד השולחנות, משכה את תשומת ליבו. עד מהרה הבחין כי הללו סוחרי יהלומים, המנהלים עתה מקח וממכר. מתוך סקרנות קם האיש וקרב אל החבורה כדי להתבונן ביהלומים מקרוב.

אחד הסוחרים הבחין בו ושאל: "מה אתה לוטש עיניים, אולי אתה רוצה לקנות יהלום?"

בהתחלה חשב להשיב בשלילה, אולם משנזכר בדברי הצדיק השיב בחיוב.

"כמה כסף יש לך?", שאל הסוחר.

"רובל אחד", השיב העני, תשובה שגררה פרצי צחוק אדירים מפי כל המסובים.

"רגע, יש לי הצעה גם עבור רובל אחד", אמר הסוחר. "אוכל למכור לך את חלקי לעולם הבא".

מיד הסכים העני, וביקש לערוך שטר מכירה כדת וכדין, כדי שהעסק יהיה שריר וקיים.

הסוחרים התמוגגו מנחת ומיהרו להביא עט ודף. חיש נכתב השטר כשבסופו חתימות העדים. העני מסר לסוחר את הרובל, וקיבל לידו את שטר המכירה.

לקול צחוקם של הסוחרים חזר האיש לשולחנו. באותו רגע נכנסה אשתו של הסוחר, תוך התעניינות מה פשר השמחה הגדולה. כאשר הסוחר סיפר לאשתו איך הצליח למכור "כלום", את העולם הבא שלו, לעני תמים תמורת רובל אחד, אשתו לא צחקה. וכאשר הבחין הסוחר בהבעת פניה של אשתו, גם צחוקו קפא.

"מכרת את חלקך הזעום בעולם הבא בעבור בצע כסף?!... אתה כמו גוי!!!... איני רוצה להיות נשואה לגוי! אני רוצה להתגרש... עכשיו הולכים לרבנות!..."

"אבל..." גמגם הבעל, "זה היה בצחוק, רק מהתלה".

"לא!", צעקה האשה, "מכירה עם שטר ועדים אינה מהתלה, איבדת את חלקך לעולם הבא ואנחנו הולכים לרבנות תיכף ומיד!"

"רק רגע", אמר הבעל, בעודו חושב מה לעשות, "הקונה עדיין כאן, אוכל להחזיר לו את כספו ולבטל את המכירה".

כאשר הסוחר ביקש להחזיר את העניין לקדמותו, באומרו שהיה זה סתם מעשה לצון, טען העני שהוא התכוון לקניין במלוא הרצינות, והוא אינו מתכוון לחזור בו מהעסקה.

הסוחר, מתוך ייאוש, הציע לעני כמה עשרות רובלים עבור השטר, אך העני השיב: "אשיב לך את שטר המכירה רק אם תיתן לי אלף רובלים".

"אלף רובלים?!", הזדעק הסוחר, "כיצד אתה מעז לדרוש ממני סכום כזה תמורת גיליון נייר עלוב?"

"אתה יכול להשאיר את הנייר ה'עלוב' בידי", ענה העני.

"בסדר, שהנייר יישאר בידך", אמר הסוחר, אך מיד שמע את אשתו צועקת: "אם כך נלך לרבנות להתגרש".

"איני יכול לשלם סכום כה גדול בעבור פיסת נייר עלובה", אמר הסוחר.

"ואני איני יכולה לחיות עם גוי גמור", השיבה האשה, "או שתשלם לו, או שאנחנו הולכים להתגרש".

נפנה הסוחר אל היהודי וניסה להוריד את המחיר, אך העני עומד על שלו: "אלף רובל, ולא פרוטה אחת פחות, ותחליט מהר כי עלי ללכת".

חכך הסוחר בדעתו ולבסוף שלף את ארנקו והעניק לעני אלף רובלים. רק אז מסר העני לסוחר את שטר המכירה, תוך שהוא משבח את ה' ואת הצדיק מאפטא.

הסוחר ואשתו שאלו את העני לפשר הדבר, וזה סיפר להם את כל הסיפור. האשה אמרה לבעלה שהיא רוצה ללכת אל הצדיק, ואכן בו ביום נסעו לשם.

כשנכנסו, אמרה האשה לצדיק: "שמחה אני מאוד, שעל ידי התגלגלה הזכות להושיע את היהודי הנצרך, אך רצוני לשאול את הרבי: האמנם חלקו של בעלי בעולם הבא שווה אלף רובלים?"

השיב הצדיק: "כאשר מכר בעלך את חלקו לעוה"ב ברובל אחד, לא היה חלק זה שווה אפילו רובל אחד. אך לאחר מכן, כשקנה את חלקו תמורת אלף רובל, וסייע בכך ליהודי להשיא את בתו, חלקו לעוה"ב לא יסולא בפז".

אמר הרה"ג ראי"ל שטיינמן שליט"א, שיסוד הוא ביהדות: אין ערכו של מעשה טוב נמדד, אלא כפי שמעריך אותו האדם עצמו. שכר המצוות נקבע על פי יחסו של האדם למצוה שעשה. אם הוא יודע ומכיר בערכה הנצחי, והיא שווה בעיניו יותר מיהלומים, אזי הוא יקבל שכרו בעולם האמת, משום שאכן אין בכל חפצי העולם הזה מספיק כדי להעניק לו את תמורתה. אך הרשעים שהזדמנה להם מצוה ואינם מאמינים בכוחה העצום, אלא מקיימים אותה כדי לזכות לכבוד, או משום אי נעימות וכדומה - לאנשים כאלו ניתן לשלם על מצוה במטבעות של כסף, כבוד והצלחה, מפני שזה כל מה שהיא שווה בעיניהם.

באחד מהבתים בעיירה ראדין שבפולין נשמעו מהמטבח קולות מוזרים. בעל הבית שהיה יהודי ירא שמים, רץ בבהלה אל מקור הקול, ולתדהמתו הרבה מצא את אשתו מוטלת על ספסל, בעיניה מבט אימתני ומגרונה יוצאים דיבורים בשפה הפולנית בקולו של גבר זקן.

הקול היוצא מגרונה של האשה ביקש שייקחו אותו תיכף ומיד אל הרב הצדיק שמתגורר בעיירה. הוא רוצה לומר כמה מילים וכדאי גם שכמה שיותר יהודים יבואו וישמעו.

הבעל ההמום הזדעזע מהמחזה המוזר ואץ רץ לבקש עזרה מעוברי אורח. אנשים טובים באו לעזור וכאשר ראו את האשה, מיד הכריזו במקהלה שמדובר בדיבוק, ואכן יש להזדרז ולהביאה אל הרב ה'חפץ חיים'.

נטלו את האשה ולקחו אותה לביתו של קדוש ישראל ה'חפץ חיים', אשר היה בקי בנסתרות ובעניינים עליונים. השמועה כמובן עשתה לה כנפים ומאות יהודים התאספו ליד ביתו של הרב. ה'חפץ חיים' ביקש מהרוח אשר נכנסה בזאת האשה לספר מיהו, מה חפצו ומדוע בא בדיבוק באשה זו?

הדיבוק, שהיה רוחו של פריץ נוכרי זקן, התחיל לספר סיפור מדהים, מופלא ומרגש. זהו מעשה אמיתי ואחד ממאות העדים לו הוא רבי אליהו לופיאן, תלמיד ה'חפץ חיים', שהיה נוכח באותו מעמד, ולאחר עשרות שנים סיפר אותו לתלמידיו בישיבתו בכפר חסידים.

כחמישים שנה לפני אותו מעשה, התגורר במרחק רב מהעיירה ראדין אציל פולני עשיר שהיה לו רכוש רב: אחוזות ושדות, עסקים רבים ומאות פועלים עמלים. הפריץ האציל היה טוב לב ונוח לבריות, ומאמין גדול בבורא העולם שהוא צופה ומשגיח והכל ממנו יתברך. את האמונה הזאת קיבל הגוי מהיהודים רבים שעבדו באחוזותיו ביושר ובתום לבב. הנהגות היהודים נשאו חן בעיניו והוא הרבה לשוחח עמם בעניינים של תכלית הבריאה. מהם שמע שדי לו כגוי באמונה היסודית באל חי ובקיום שבע מצוות בני נח , בכדי לקבל את השכר הצפוי לו בעולם הבא. הפריץ האציל היה מאמין ומכבד מאוד כל יהודי, ממונו הלך וגדל והיה לו עושר ואושר עד בלי די.

יהודי בשם אייזיק היה מנהל האחוזות של הפריץ. הוא היה איש תם וישר והשתדל מאוד בשמירת התורה וקיום המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, אם כי היה יהודי פשוט בתכלית. רוב היממה עסק בניהול האחוזות ועסקי הפריץ, אך כל זה לא גרם לו לדלג על חובותיו כיהודי. תפילותיו היו בכל לב, וכל מצוה קיים בהידור ובשמחה.

באחד הימים פנה הפריץ אל מנהל אחוזותיו היהודי ושאל אותו בסקרנות ובתמימות: "אמור נא לי אייזיק היקר, אני הפריץ, כאשר אסיים את שנותי עלי אדמות, היכן יניחו אותי - בגן עדן או שמא, חס וחלילה, בגיהינום?

אייזיק היה נבוך מהשאלה הישירה. הוא ידע שאדונו מתעניין בחיים שלאחר המוות ובעולמות העליונים, ונזכר ששמע פעם על כך שליהודי יש נשמה קדושה וטהורה. אחרי הפטירה הנשמה צריכה לעבור זיכוך וטיהור, ואח"כ תשוב לכור מחצבתה ותיהנה מזיו השכינה. אולם בגוי קיימת דרגה נמוכה בבחינת רוח, ואם הוא היה טוב בזה העולם אכן מגיע לו שכר בעולם הבא, אך לא כמו ליהודי.

אייזיק אמר לפריץ: "ברור לי ללא כל צל של ספק שאתה תיקבר בשיבה טובה ורוחך תשכון בגן עדן. כל ימיך נהגת כהוגן עם בני האדם ולא עברת על אף אחת מאותן שבע המצוות אשר ציווה הבורא את בני האדם שאינם יהודים".

הפריץ חייך חיוך רחב למשמע התשובה, ואז שאל: "ואתה אייזיק חביבי, היכן תהיה נשמתך לאחר פטירתך?"

- "אני...", השיב אייזיק בפנים מכורכמות, "אני אהיה בגיהינום".

- "על מה ולמה?!" נחרד הפריץ, "הן איש טוב אתה, צדיק וישר, שומר את השבת ומקיים את המצוות אשר ציווה אתכם אלוקיכם. מדוע שיענישו את מי שאינו בר עונשין?"

- אייזיק ניסה להסביר את המעט שידע, ש'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. הוא מלמל דבר מה על זיכוך הנשמה מחטאים קטנים אשר מעכבים את הכניסה לגן עדן, ולכן יש לעבור קודם את הגיהינום.

הפריץ, כמובן, לא הבין ושמר את התשובות המפתיעות בלבו.

שנים רבות חלפו עברו, הפריץ הזקין, כוחו נחלש, ראייתו התדרדרה וגם שמיעתו, אך חיוכו הטוב ואהבתו את הבריות לא פחתו ממנו. עד שיום אחד חייו הגיעו לסיומם. בני ביתו ומשרתיו, תושבי אחוזותיו והפועלים הרבים, יהודים ולהבדיל גויים שהתפרנסו דרכו בכבוד, הצטערו באמת וליוו אותו בדרכו האחרונה.

רוחו עלתה למעלה ובית דין מיוחד מנה את מעשיו בעולם הזה. שם מצאו שכל ימיו היה ישר דרך ומאמין, התפלל אל הבורא יתברך ושמר את מצוותיו כפי שהיה מחויב כגוי. גם בעסקי הממון מעולם לא שיקר ולא הונה. הוא היה טוב ומיטיב ליהודים, בני העם הנבחר, העסיק רבים מהם באחוזותיו והיה שליח לפרנסם. לא מנע מהם לשמור את השבת והמועדות ואף העניק להם זמנים מיוחדים תוך כדי העבודה לתפילה ולתורה. א"כ מגיע לו שכר הגון עבור כל זאת.

"גן עדן", דרש הפריץ, "כך הבטיח לי אייזיק היהודי". בבית הדין הסבירו לו שאין הוא יכול להכנס לגן עדן הצפון ליהודים, אך יכול הוא לקבל סוג אחר של גן עדן, משהו מיוחד שמתאים לגויים. "מיד יעבירו אותך אל 'עולם הדמיון', שם לא תדע שאתה כבר לא בין החיים, תחוש צעיר לימים ותמשול על אחוזות ענק. מאות משרתים יעמדו הכן למלא את רצונך, ובשונה מן העולם ממנו הגעת, לא יהיו לך כל בעיות של ממון ובריאות, תחרות או עגמת נפש. תחוש כל העת ברום המצב והמזל, ונחת רוח תלווה אותך לנצח".

הפריץ הסכים אך ביקש ואמר: "זכורה לי היטב מן העולם שלמטה דמותו המיוחדת של אייזיק היהודי, מנהל האחוזות שלי. הוא אמר לי שאני אקבל גן עדן ואילו הוא עתיד לסבול גיהינום, והדבר הפליא אותי עד מאוד. כעת אני רואה שהחלק הראשון מתקיים ואני מקבל שכר, אבקשכם שכאשר אייזיק יגיע לכאן, תאפשרו לי לראות מה נעשה בדינו".

הממונים בדקו, והבטיחו לו שכך יעשו...

הפריץ הוכנס אל עולם הדמיון. הוא קיבל אחוזה ענקית ומפוארת. טירה נהדרת עמדה לרשותו וצבא רב של מנהלים ומשרתים לעשות רצונו. כל מסחר אשר שלח בו יד, הצליח והניב לו רווחים עצומים. כל אשר ציווה, התקיים מיד. רוחו היתה טובה עליו תמיד ו'חייו' זרמו בנחת ובשלווה עילאית.

לאחר שלוש שנים בהן שהה הפריץ בעולם הדמיון בטוב ובנעימים, הגיע זמנו של אייזיק היהודי להפטר מן העולם. באותה שעה הגיעו מלאכים צחורים אל האחוזה והודיעו לו שעל פי בקשתו מוציאים אותו לזמן קצר מהעולם המדומה בו הוא שרוי. ברגע הראשון לא הבין הפריץ במה המדובר. מבחינתו הוא היה חי בעולם נפלא וטוב, עד שנזכר שלמעשה הוא כבר מת ורוחו נמצאת בעולם הדמיון. הפריץ הובא אל בית הדין העליון לדיני נשמות לחזות במשפטו של אייזיק, מנהלו היהודי.

את מהלך המשפט הוא לא הבין, אך הבין את גזר הדין שהחריד אותו עד מאוד - י"ב חודשים בגיהנום (ללא אפשרות של הורדת שליש על התנהגות טובה). היהודי אייזיק אכן צדק ואכן הוא הולך לגיהינום. הוא ניסה לצעוק לדיינים שיש להם טעות, שכן הוא מכיר את אייזיק שהוא יהודי ישר וטוב... מגיע לו לכל הפחות את עולם הדמיון.

בבית הדין הסבירו לפריץ שאייזיק לא יישאר בגיהינום לנצח. הנשמה היהודית זכה וברה, ואייזיק עשה הרבה מצוות ומעשים טובים אשר מגיע לו עליהם שכר עצום, אולם כמה כתמים קטנים מחמת עבירות קטנות שעשה אייזיק בחייו, מונעים ממנו כעת לקבל את שכרו. עליו להיכנס קודם לגיהינום בכדי להיצרף ולהיטהר, שם יכבסו את נשמתו מן הכתמים ותהיה זכה וברה לקבל את שכרה בגן עדן.

הפריץ ביקש מהם, אם אפשר, לראות את נשמתו של אייזיק כאשר תזכה להיכנס לגן עדן. בבית הדין הסכימו לכך. בבוא הזמן יוציאו אותו מעולם הדמיון כדי לראות לרגע אחד בלבד את אייזיק בגן עדנו.

הפריץ שב למלכותו המדומה וכעבור י"ב חודשים העירו אותו שוב כדי לראות את אייזיק מקבל את שכרו. הפריץ לא היה מסוגל להכיל את האור הגדול. הוא הביט וראה שאין במקום לא בתים ולא פרדסים, לא אחוזות ולא משרתים. את אייזיק הוא הצליח לראות רק מהצד, אך המראה היה עצום ונורא. אייזיק זרח מאושר וחש בתענוג עילאי שאין דומה לו. הפריץ הבין שאייזיק נהנה מזיו השכינה וכל העולמות וההנאות הם חסרי ערך לעומת התענוג הרוחני העצום של גן עדן.

הוא כל כך נהנה להביט במי שנהנה, והבין שהתענוג של אייזיק עצמו הוא בלא שיעור. הוא רצה להביט עוד ועוד, אך אחרי דקה בדיוק, נטלוהו משם הממונים. הרי הרשות ניתנה לדקה אחת בלבד. "בבקשה", התחנן הפריץ, "הראוני לעוד רגע אחד את המראה הגדול הזה. אני עזרתי ליהודי הזה לקיים את התורה והמצוות, אינני מבקש שכר כמותו, אך לפחות לראותו בשעתו הגדולה..."

הממונים פנו להנהלה כדי לברר. כעבור שנייה הם שבו ואמרו שהבורא יתברך הסכים לבקשתו של הפריץ לעוד רגע אחד שיזון את עיניו ממראהו של אייזיק נהנה מזיו השכינה. אך יש תנאי לדבר: על הפריץ לרדת חזרה אל העולם שבו האנשים עדיין חיים, יבחר מקום שבו נמצאים יהודים ויזהיר אותם על קיום המצוות ועשיית חסד. עליו לספר להם על גודל התענוג, המגיע בגן עדן למי שקיים מצוות ועשה רצון ה' ית'. רק אחרי שיפרסם את כל הקורות אותו בעולם הזה ובעולם הבא, אז יוכל לשוב ולראות עוד רקע קט את אייזיק זורח מהתענוג העילאי והקדוש של זיו השכינה בגן עדן.





גדולתו של אדם הראשון

הקב"ה נטל את אדה"ר מהר המוריה, הניח אותו בגן עדן, הראה לו את הגן מקצהו ועד קצהו ואמר לו: "ראה, כל זה התקנתי לטובתך, אם תהיה טוב", ועשה אותו למלך על גן עדן. עיקר היותו שם היה כדי שיעבוד את ה' יתברך וישמור כל מצוותיו. כאשר המלאכים ושאר הברואים ראו את גדולת אדם הראשון, נתיראו מאוד. הם היו סבורים שהוא אדון העולם ובאו להשתחוות לפניו. אמר להם אדה"ר: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ", והיה הולך לפניהם ואומר שירה לפני הקב"ה. אז בירכוֹ הקב"ה ונתן לו שלטון על כל חיות השדה. המלאכים שירתו אותו, צלו לו בשר (הכוונה שהיה מאכלו רוחני), סיננו לו יין ונתנו לו מתנות. (ילקוט מעם לועז)

"הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם". (בבא בתרא נח.)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ..." (א, כו-כז)

לכאורה קשה, היאך נאמר שהקב"ה ברא את האדם "בצלמו ובדמותו", והרי אחד מעיקרי האמונה הוא, שהקב"ה - "אין לו דמות הגוף ואינו לו גוף". א"כ מה הכוונה בזה?

הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל כתב לבאר כי עניין "צלם ודמות" שנאמר כאן אינו כמשמעו, כי כתוב במפורש (ישעיה מ'): "ומה דמות תערכו לו?!", אלא פירושו - דמיון מה באיזה דבר, לא בגוף, אלא בתכונה מסויימת (כמו שדוד המלך ע"ה אומר: "דמיתי לקאת מדבר" שהוא עוף בודד, קולו כמו נהי והוא מעופף ממקום למקום, ואין הכוונה שלדוד המלך צמחו כנפיים, אלא לומר שהיה בודד, נע ונד במדבר ובוכה לה'). "צלם אלקים" פירושו, שישנה נקודת דמיון בין האדם לאלקיו, שיש בו תכונה מסויימת המאפיינת אלוקות.

ויש להבין, מדוע נאמר דווקא "בצלם אלקים" ולא שם אחר משמותיו של הקב"ה כמו הוי"ה? ויש לומר שלאדם יש דמיון דווקא לתכונה של שם "אלקים", שפירושו שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, במימדים אינסופיים. אך אין לאדם שום שייכות ודמיון לתכונת שם הוי"ה, שפירושו שהוא מהווה יש מאין את עצם המציאות, שהרי אין שום כח בעולם, מלבד הקב"ה, שהוא מהווה יש מאין.

הקב"ה ברא את כל הבריאה המופלאה, היקום וכל העולמות, יש מאין, אך מאז כל רגע ורגע ממש הוא משפיע עליהם חיות (מבחינת שם "אלקים"), וכל מציאותם וקיומם תלוי בזה, ואם הקב"ה היה מסלק מהם כח השפעתו אפילו לרגע אחד, מיד היו כולם לאפס ותוהו.

האדם דומה ל"אלקים" בכך שהוא ממש (כמו הקב"ה) מחזיק בכל רגע ורגע את עצם המציאות, בכח מעשיו. עליו לדעת שכל העולם כולו תלוי בו, כי בכח מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בעולמות העליונים, ומוסיף בהם קדושה ואור. ואם להיפך ח"ו, הוא יכול להרוס ולקלקל בעולמות בלי שיעור. בכוחו של אדם להחריב את כל העולם ברגע אחד. וכתב הרמב"ם: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר: "וצדיק יסוד עולם", זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".

האדם נברא "בצלם אלקים", ואמרו בשם הבעל שם טוב, שעיקר האדם הוא צלם דמות האדם שבו, וכל זמן שהוא שומר על עצמו שלא לעשות עבירות, יש עליו צלם אלקים, והבהמות והחיות אינן יכולות לפגוע בו. אבל אם האדם עושה עבירות ח"ו, גורם הוא לסילוק הצלם של "דמות אדם" ממנו, ואז החיות והבהמות אינן רואות בו אדם, אלא בהמה, ויכולות לפגוע בו.

רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, היה עוסק במלאכת הצורפות, בה היה בקי ואומן מומחה, אך היתה לו הנהגה שברגע שהיה מגיע לסך הכסף הנצרך לכלכלת הבית, מאותו רגע לא קיבל יותר הזמנות לעבודות והיה עוסק בתורה, עד הרגע שבו תם הכסף, אז היה חוזר למלאכתו. פעם רצה המלך להזמין כתר מפואר משובץ באבנים טובות ומרגליות מעשה ידי אומן. הוא בירר מי הצורף הנאמן והמומחה ביותר שאפשר להטיל עליו מלאכה זו, וכולם המליצו לו בחום על הרב היהודי. המלך הזמין את הרב לארמונו המפואר, כיבד אותו מאוד, ביקש ממנו שיחל במלאכת השיבוץ והציע לו סכום עצום. למרבה הפלא, סירב הרב הקדוש לבקשה משום שהשלים את חסרונו לאותו שבוע ולא היה מוכן לבטל תורתו אפילו אם יענישו המלך. המלך כעס מאוד, נתן לו את חומרי הגלם ודרש שתוך שבוע המלאכה תיעשה. כאשר הגיעו השליחים לקחת את הכתר המפואר, הם נדהמו לראות שהרב עוסק בתורה ואפילו לא התחיל במלאכה.

אחר כבוד, הובל הרב הקדוש באזיקים אל המלך שיחרוץ את דינו על שפגע בכבוד המלך. המלך פסק להשליך אותו לגוב האריות. לעיני המלך והשרים, הרב הושלך לבור מלא אריות רעבים, אולם, לתדהמת כולם, הרב התיישב במרכז, כל האריות באו אליו בהכנעה, התיישבו לצדו וליקקו את עפר רגליו. הרב החל ללמוד משניות בקול נעים מול "תלמידיו החדשים".

המלך והשרים נדהמו מהמחזה המיוחד. המלך שאל כיצד זה יתכן? ואחד המשרתים אמר שאולי האריות אינם רעבים. אותו משרת הושלך לעבר האריות, והם מיד קפצו עליו ואכלו את בשרו. אז הבינו כולם שהרב היהודי, ה'אור החיים', הוא איש קדוש. המלך פקד להוציאו מהבור, העניק לו מתנות רבות, ליווה אותו בכבוד גדול לביתו והבטיח לו שיותר לא יפריע לו בעבודת הקודש שלו.

וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים... (ב, ז)

באדם ישנם שני חלקים: חלק רוחני, אלוקי, וכמו שאמרו חז"ל: "מאן דנפח מדיליה נפח" (מי שנושף אויר זה מתוכו) - הקב"ה נפח באדם נשמה כביכול ממנו עצמו. ויש גם חלק גשמי - עפר מן האדמה.

ישנה ברכה מיוחדת על יצירת האדם - "אשר יצר את האדם בחכמה", אותה אנו מברכים מספר פעמים ביום. חתימת ברכה זו היא: "רופא כל בשר ומפליא לעשות". וכתב הרמ"א (או"ח ו') "ומפליא לעשות - במה ששומר רוח האדם בעצמו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". וודאי שכל מעשי ה' ית' הם פלאי פלאים, כל פרט ופרט בבריאה - הכל פלא אחד מופלא ועצום. אולם הפלא הגדול מכולם, עליו נתייחדה ברכת "מפליא לעשות", הוא חיבור הנפש עם הגוף היוצר את היצירה ששמה "אדם".

הגוף הוא דבר גשמי, עפר מן האדמה כעצים ואבנים, ולעומתו הנפש היא דבר רוחני. הרי שאלו שתי מציאויות שונות שאין שום קשר ביניהן. א"כ, כיצד ניתן לחבר גשמיות עם רוחניות? כיצד יתכן שהמושג הרוחני הנקרא "נשמה" יתחבר לאברים ולכוחות גשמיים?

לכן דווקא על חיבור מופלא זה בין הגוף לנשמה נאמר "ומפליא לעשות". כי הביטוי "פלא" מורה על דבר שיש בו סתירה לחוקי הטבע. הפלא הגדול ביותר הוא האדם. המילה "אדם" מורכבת משני חלקים: א' - דם. האות א' בכל מקום מבטאת אלוקות, רוחניות, עוצמה וקדושה. "דם" מבטא בשר וגשמיות. אולם החיבור בין האות א' לדם, בבחינת "הדם הוא הנפש", הוא היוצר את ה"אדם". (עפ"י שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל)

האדם, בחיר הבריאה, יכול לבחור בין טוב לרע, בין דבר המביא לו תועלת רוחנית או גשמית לבין דבר הגורם לנזק. האדם יכול לעלות למדרגה הגבוהה ביותר, וכן גם להיפך, לרדת לתחתית המדרגה. האדם נברא מגוף ונשמה. הגוף מהווה משכן לנשמה, ושני הפכים אלו ביחד יוצרים את השלמות. הגוף מושך לחומריות, לתאוות ולהנאות העולם הזה, ואילו הנשמה מושכת לרוחניות. הנשמה דורשת רוחניות וכל הנאה גשמית לא תספק אותה.

בכפר אחד קטן ונידח התגורר אדם עשיר מאוד (ביחס לאנשי הכפר). הוא זכה לגור בצריף עץ, בניגוד לאחרים אשר גרו בבתים עשויים קש וחמר. היו לו גם סוס ועגלה, עיזים, תרנגולים ושדה, בו היה מגדל ירקות משובחים, אותם הוא היה מוכר בעיר הגדולה. בקיצור, כל מה ש"עשיר" צריך. בנוסף היו לו גם דברים שהוא ממש לא היה צריך - בעיות בשידוכים. הוא לא היה נשוי.

יום אחד, יצא העשיר הכפרי למכור את תוצרתו בעיר הגדולה. בהיותו בדרך שמע קולות המשוועים לעזרה מתוך הנהר. הוא קרב למקום וראה אדם לבוש בגדים מהודרים טובע בנהר. הכפרי קפץ למים והצליח להוציא משם את האיש שבינתיים איבד את הכרתו. הוא ביצע בו החייאה והביא אותו לעיר הגדולה. שם הזעיק רופא כדי לטפל באדם שהציל, ואז התברר שהאיש אותו זכה להציל הוא לא אחר מאשר את המלך בכבודו ובעצמו. המלך הודה מאוד לכפרי שהצילו והחליט לתת לו לאשה את בתו הנסיכה. החתונה נערכה ברוב פאר והדר, ולאחר שבעת ימי המשתה, לקח החתן המהולל את כלתו הנסיכה אל הכפר.

הכפרי ידע שאשתו נסיכה עשירה ומפונקת ולכן דאג שיהיו בביתו כל הדברים הכי טובים שיכולים להימצא בכפר: מיטה עם מזרון (ולא קש), שטיחים נאים עשויים מנצרים ואפילו כסא ושולחן. נשות הכפר הכינו לה את התבשילים הכי משובחים: מרק שעורים, פירה עם בצל וקציצות עשויות מבשר משובח (של עז זקנה).

הנסיכה נכנסה לביתה החדש ועיקמה את אפה המלכותי. כאשר היא טעמה מהתבשילים ה"משובחים", מיד היא הקיאה, וכל מה שניסו לרצות אותה, לא עלה בידם, כי הנסיכה מפונקת ורגילה לרמת חיים אחרת. כל ה"עושר" שיש בכפר אינו מתאים לה כלל וכל מה שנחשב שם לתענוגות, בשבילה נחשב לייסורים.

כך גם הנשמה בתוך הגוף אשר היא מואסת בכל תענוגי עולם, והמזון האמתי שלה הוא מזון רוחני: תורה, מצוות ומעשים טובים. (הסיפור מעובד מתוך משל שהביא ה'מסילת ישרים')

נפש האדם חצובה מכסא הכבוד, מקור הנשמה מפנימיות הקדושה, וע"י הרכבתה על הגוף הגשמי נוצר אדם. ואכן מטרת כל התורה כולה לבנות את האדם השלם - שילוב אמיתי בין חומר לרוח. אנו, עם ישראל, איננו מפרידים בין השגת הרוחניות לבד, לבין השגת הגשמיות לבד (בניגוד לאומות העולם), אלא שאנו חפצים בחיבור ובהרכבה של שני הדברים כאחד - גשמיות עם רוחניות. מטרתנו לחיות את החיים הטבעיים, ובתוכם להכניס את הקדושה ואת הטהרה. זוהי צורת "אדם"!

באופן טבעי, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, יכול להגיע לגדלות עד אין סוף! כל יהודי הוא אדם שיש בתוכו נשמה קדושה שהקב"ה נתן אותה מעצמו כביכול. לא רק שהקב"ה אמר שתהיה לנו נשמה, אלא "ויפח באפיו נשמת חיים". אדם מטבעו יכול להגיע לגדלות בתורה, בתפילה, ביראת ה', ברוחניות, בלי שום גבול.

אם הקב"ה נתן בנו נשמה קדושה, הוא נתן לנו אותה כדי שנשתמש בכח הטמון בה, וכלשון ה'מסילת ישרים': "בריאתו של האדם למצבו בעוה"ב היא, ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל את השכר במקומו ובזמנו". (עפ"י שיחות הגרש"ד פינקוס זצ"ל)




בריאת חוה ונתינת שמות לחיות

וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (ב', יח-כד)

לכאורה קשה, מדוע לאחר שהקב"ה אמר שלא טוב לאדם להיות לבדו, הוא קודם מביא לאדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם שמות, ורק אח"כ בורא ממנו את חוה אשתו? מדוע הם לא נבראו באותו זמן? מדוע היה צריך לברוא את חוה מתוך גופו של אדם?

נאמר במדרש: "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" - מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרות להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהן שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן ידע סוד כולן, ואותם השמות עומדים לדורות, שנאמר "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". ולמה הביאן אצלו? להראות למלאכי השרת חכמתו של אדה"ר. בשעה שביקש הקב"ה לברוא אדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להם: "נעשה אדם"? אמרו לפניו: "רבון העולמים, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ"? אמר להם: "אדם זה שאני מבקש לברוא, חכמתו מרובה משלכם", הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: "זה מה שמו?", ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: "זה מה שמו?", אמר: "זה אריה, זה חמור וזה גמל". "ואתה מה שמך?" אמר לו: "אני נאה להקרא "אדם" שנבראתי מן האדמה", "ואני מה שמי?", אמר לו: "לך נאה להקראות "אדני" שאתה אדון לכל בריותיך", אמר רב אחא: "אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי" - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות, אמר: "לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג!" ולאדם לא מצא עזר כנגדו, אתמהא, ולמה לא בראה לו תחלה? אלא צפה הקדוש ברוך הוא שהוא עתיד לקרות עליה תגר לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו, כיון שתבעה מיד "ויפל ה' אלהים תרדמה" וגו'. (מדרש הגדול, בראשית)

שמו של דבר - זהו מהותו. לאדם ניתן כח מיוחד, כח הדעת, שעל ידו הוא יודע להגדיר דברים לאמיתות פשיטותם, ולהעניק להם את שמם המתאים. אדם הראשון ידע בחכמתו לכוון לאמת ולקרוא שמות לפי שורשו הרוחני של כל בעל חיים, וכך "הוא שמו" באמת, מיסודו וטבעו.

אריה - מטיל יראה בהופעתו, "אריה" בגימטריה "גבורה". חמור - מלשון חומר, בהמה חסרת אצילות ודעת, ומסמלת יותר מכל את כבדות ועצלות החומר הבהמי. גמל - גבעה מעל (דבשת), וגם גרה מעל (שהוא היחיד שמעלה גרה בלי הפרסת פרסה). הוא גם מסוגל להגמל זמן רב ממזון ושתיה וגם גומל טוב לבעליו ומשרתו נאמנה. (עפ"י 'הצופן')

ולכאורה קשה, אם לכל הבהמות והחיות קרא האדם שם שיש בו משמעות עמוקה לתכונות שיש בכל אחד ואחד מהם, מדוע לעצמו קרא "אדם" על שם הגוף שנברא מהאדמה, ולא קרא לעצמו על שם החלק הרוחני שבו שהוא העיקר?

הסבא מסלבודקא כתב שדווקא בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמתית שבה נעוץ כל יסוד מהותו. אמנם אדה"ר הכיר שמצד אחד גדול הוא מאוד ונעלה על כל הברואים, עד שהקב"ה התפאר בו ואמר למלאכים "ראו שחכמתו גדולה משלכם", ואפילו המלאכים טעו בו ובקשו לומר לפניו "קדוש". אולם מצד שני הוא הכיר בעובדה שהוא נברא מהאדמה, ועליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ובגלל סטייה כלשהי בעלייתו, עלול הוא לרדת בבת אחת למדרגות הפחותות ביותר.

הראשונים ביארו שהשם "אדם" הוא גם מלשון "אָדַמֶה לעליון". כלומר תכלית בריאת האדם היא כדי שיתעלה מהגוף והחומריות וידמה לקב"ה. כיצד? אמרו חז"ל: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" - במידותיו - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום... חנון... גומל חסדים... קדוש... וכן בכל המידות. הקב"ה ברא אותנו כדי להיטיב לנו, וגם עלינו לדבוק במידותיו ולהשתדל להיטיב לסובבים.

וכתב הרמח"ל (ב'דרך ה'' פ"ב), שכדי להדבק בקב"ה לעתיד לבוא, צריך להדבק במידותיו בעוה"ז, ועיקר הדבקות במידותיו של רחום וחנון וגומל חסדים, זה לאחר הנישואין, שצריכים הבעל והאשה להיטיב האחד לשני תמיד.

לפי המדרש שהבאנו לעיל, הקב"ה ברא את האשה לאחר שאדה"ר קרא שמות לחיות, כדי שהוא יראה שלכל החיות יש בן זוג ואז גם הוא ירצה ויבקש. ואז אם יהיו תלונות, הקב"ה יגיד לאדם: "אתה ביקשת!"

אולם אפשר לומר גם דבר נוסף, עפ"י הנאמר לעיל, שכאשר אדה"ר קרא שמות לחיות, עשה זאת לפי המהות והתכונה שיש לאותה החיה. כאשר הוא רצה לקרוא שם לעצמו, הוא לא היה יכול, משום שלא הכיר את תכונותיו. הוא לא יכול היה לדעת אם כעסן הוא או רגוע, קמצן או בזבזן, עניו או גאוותן וכד', משום שהיה יחידי ולא היה לו על מי לכעוס או למי להעניק.

כאשר הקב"ה ברא את האשה והביאה לאדה"ר, אז קרא לעצמו "איש" ולאשתו קרא "אשה" משום שהבין שכל המידות והתכונות הן מיסוד האש וצריך לעבוד עליהן. עיקר מידותיו של האדם באות לידי ביטוי בהיותו בביתו, שם הוא אינו חושש מהסובבים ולא עושה "הצגות" להראות כמה שהוא נחמד וטוב לב.

הקב"ה ברא את האשה מהאדם. דבר זה בא לרמז לתפקיד האשה בעולם, שמעצם בריאתה היא קשורה לאיש לעזור לו ולהשלימו, ואין האשה כורתת ברית אלא עם בעלה, ואין האיש שלם אלא ע"י אשתו. רק כאשר שניהם ביחד, הם נקראים "אדם", כמו שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם", ובשותפותם הם בונים בית לשכינה.

תכלית זיווגו של האדם שונה מתכלית החיות והבהמות, כי עניין הבהמות והחיות הוא להביא תולדות לקיום מינן. בעלי החיים אינם מקפידים על בן זוגם, ולכן הקב"ה ברא אותם כל אחד בפני עצמו. אולם האדם נברא כדי לעבוד את בוראו והאשה משלימה אותו ועוזרת לו לקדש את עצמו שלא יחטא, ובכך יוכל לגדול ביראת שמים ובלימוד התורה הקדושה. וכתב הטור (אה"ע א'): "כל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא דירה בלא תורה בלא חומה בלא שלום ואמר רבי אלעזר: כל מי שאין לו אשה אינו אדם".

האיש והאשה הם גוף אחד כי התכלית שלהם אינה רק לתולדות או להנאה עצמית, אלא להשלים האחד את השני כדי שיוכלו לעבוד את ה'. האשה היא "עצם מעצמו ובשר מבשרו" של האיש, והם גוף אחד, משום שגם נשמותיהם נחצבו ממקור אחד. ובספר הזוהר הקדוש (ויקרא פא.) נאמר, שאיש בלא אשה הוא פלג גופא (חצי גוף). שלמות נשמתם היא רק אם שניהם יהיו ביחד ע"י נישואין. עליהם להתקדש יחדיו ולהשלים תיקון נפשם ע"י שיקימו את ביתם לשם שמים, להעמיד בנים צדיקים, ובכדי שהאשה תשלים את תיקון נפשו, תהיה לו לעזר בעבודת ה' וכדי שיהיה לו על ידה "פת בסלו", ובכך יהיה שלם בתורה וביראת ה'.

"איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז.). גם באיש וגם באשה יש את המילה "אש", אך יש בהם גם אותיות י"ה, שהוא כינוי לשכינה. אם הם זוכים להשלים נשמתם, כוונתם לשם שמים והם מכבדים האחד את השני. הם זוכים לכך שהשכינה תשרה ביניהם, תהיה להם סייעתא דשמיא ויזכו לבנים צדיקים, כמו שאמרו: "שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקב"ה".

ואיך אפשר לזכות לכך? אם כל אחד מהם ירגיש שהוא זכה בבן הזוג בתורת מתנה, "זכיה", ולא ירגיש שמגיע לו. אם כל אחד ירצה לתת לשני ולא רק לקבל ולקחת מהשני. אם כל אחד יוותר "ויזכך" את עצמו, ינסה להתאים את עצמו לבן זוגו ולא ירצה לשנות את השני - אז הם "זכו".

פעם אחת היה ביער צבי עם קרניים מפותלות, ארוכות ויפות. בכל פעם שהיה נרדף מבני אדם או מחיות רעות, היו קרניו מסתבכות בענפים ובסבך העצים, והיה ניצל בנס. ומכיוון שלא רצה יותר לסמוך על הנס, החליט הצבי לנסר את כל עצי היער, כדי שלא יפריעו לו במנוסתו. הוא קנה מסור חשמלי והחל במלאכה. פגשו בו חבריו והציעו לו: "במקום לנסר את כל עצי היער, פשוט תנסר את הקרניים שלך". אל תנסו לשנות את השני, נסו להשתנות בעצמכם.




חטא עץ הדעת

עד כה ראינו נוראות מגדולתו, חכמתו וקדושתו של אדם הראשון, וישנם בחז"ל עוד מאמרים רבים ונפלאים על מדרגתו קודם החטא. עלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא. וכן ביאר רש"י ז"ל בפירושו לתורה (בראשית ב', כ"ה): "ולא יתבוששו - שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".

אמנם גם קודם החטא, אדה"ר היה בעל בחירה להטות את עצמו לטוב או לרע, כי זו תכלית כוונת הבריאה . אולם אז לא היו כלולים בתוכו כוחות הרע (כי היה כולו קודש, ישר ומזוכך), אלא שהיו חוץ ממנו, והבחירה היתה אם להיכנס ולבוא אל כוחות הרע, כמו שאנו יכולים לבחור אם להיכנס לתוך מדורת אש בוערת.

עכשיו במצב שלאחר החטא, היצר הרע נמצא בתוכנו, ולכן דבריו נשמעים לנו בגוף ראשון: "אני רוצה", "אני מתאווה", ואילו היצר הטוב מדבר אלינו בגוף שני: "אתה מחויב", "אסור לך", ועלינו לערוך מלחמה קשה נגד היצר הרע ולהקשיב ל"קול הטוב".

אבל אצל אדה"ר הרע היה חוץ ממנו, ולכן היצר הרע היה צריך לבוא אליו "מבחוץ" כדי לפתותו. וברור שפיתוי כזה לא היה יכול להביא את אדה"ר למחשבה: "אני מתאווה לעשות כך", כי להתאוות דבר שהוא נגד רצון ה' היה אצלו דבר מופרך לגמרי, נגד המציאות, וכמו שאדם ירצה להיכנס לתוך האש.

וא"כ צריכים אנו להבין, כיצד יתכן שאדה"ר נכשל בחטא עץ הדעת?

כידוע, כל דבר קטן וגדול בתורה לא נכתב סתם, אלא כדי ללמד אותנו משהו מתוך ההתבוננות בדברים. "שבעים פנים לתורה" וכולם אמת, ואנו בע"ה נביא שתי דרכים:

ביאור א':

לפני שנבאר, יש להתבונן בפסוקים המתארים את חטא עץ הדעת:

הקב"ה בורא את האדם ומצווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת:

וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (ב, טז-יז)

לאחר מכן הקב"ה בורא את חוה, ובפרק ג' אנו גם פוגשים את הנחש שמפתה את חוה לאכול מהפרי האסור:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:

ולכאורה קשה: מדוע חוה שינתה? בציווי לאדם לא נאמר מפרי העץ אלא מעץ הדעת, וכן לא נאמר איסור נגיעה, ועוד לא נאמר לשון ספק פן תמותון אלא: "ביום אכלך ממנו מות תמות", ומהו לשון "אף כי אמר אלקים" שבדברי הנחש?

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

ויש לשאול: איך ידעה כי טוב העץ למאכל לפני שטעמה ממנו? ועוד, מדוע כתוב קודם למאכל ואח"כ תאווה לעיניים? לכאורה הסדר צריך להיות הפוך - קודם רואים ואח"כ טועמים. ומנין ידעה שהעץ משכיל קודם שטעמה ממנו? ולמה לפעמים נקרא עץ ולפעמים נקרא פרי?

דבר נוסף הטעון ביאור - כיצד עבר אדם על הציווי בלא דין ודברים ובלא מלחמה, "ותתן לאישהּ עמה ויאכל", מיד, בלי ויכוח, הרי אפילו חוה לא אכלה מיד, כמו שאמרה אח"כ: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל", ופירוש השיאני - פיתני והטעני.

ועוד, אינה מובנת תשובתו של אדם לשאלת הקב"ה מדוע עבר על הציווי: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל", אפילו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזו, וכל שכן לפני המלך (אם המלך יאסור משהו על מישהו, לא יתכן שיעבור על ציווי המלך בגלל שמישהו אחר יתיר לו. איזה מן תירוץ הוא זה?!).

וכן גם לא מובן העונש: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

מדוע אדם עצמו לא נענש אלא רק האדמה נענשה ("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ") ובעקיפין גם האדם סובל. מה אשמה האדמה? מדוע לא התקיים ביום אכלך ממנו מות תמות? ומהו: "אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר", ומהי השייכות לסיבת העונש?

ועתה, בס"ד, נבוא לבאר:

ביאור א': ה'אור החיים' הקדוש כתב, שאדם הראשון נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, והכוונה שלא לאכול אפילו מהעץ עצמו (מהגזע), ובמילה "לֵאמֹר" אדם נצטווה לומר את הציווי לחוה, שנבראה לאחר הציווי. אבל למעשה, אדם שינה מעט כאשר אמר לחוה את הציווי - הוא לא אמר לה שאסור לאכול גם מהעץ עצמו, משום שחשב שאין שום צורך לאסור זאת. הרי אין עניין לאכול גזע של עץ, ובזה טעה כי אמנם אין שום טעם בגזעי העצים, אך כל זה בשאר העצים, אולם בעץ הדעת היה טעם אף לגזעו.

והשינוי השני הוא מה שאסר עליה אף הנגיעה, וכתב ה'פנים יפות' שאמנם כוונתו היתה טובה, לאסור משום גדר וסייג, ואמר לה שה' אמר: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". ואמנם לשון פן הוא לשון ספק אך לא אמר פן על איסור האכילה, רק על איסור הנגיעה, וכוונתו היתה לומר שאסור לגעת שמא מתוך הנגיעה תבוא לאכול ובזה תבוא לידי מיתה. ובזה היה מקום לאשה לטעות שלשון הספק הוא גם על איסור האכילה.

דבר נוסף שטעתה בו האשה, הוא סיבת המיתה באכילת הפרי. היא חשבה שהפרי עצמו ממית, שהוא סם המוות, ולכן ה' אמר להם שלא לאכול ממנו, אך למעשה האיסור לאכול הוא משום עצם הציווי "לא תאכל ממנו", ואילו "מות תמות" הוא עונש על העברה.

המלבי"ם כתב, שהנחש שאל את חוה למה ציווה אלקים ולמה אמר כי מות תמות, הלא "אף כי אמר אלהים", אם היה רק אומר וגוזר שיהיה כן גם אז לא הייתם יכולים לאכול, כי מי יוכל לשנות גזרתו. ואפילו אם היה אומר שלא לאכול מכל עצי הגן, שאינם ממיתים, לא הייתם יכולים לאכול, כמו שלא יוכל השור לאכול בשר מפני שהוא נגד טבעו, כי גזרת ה' הוא טבע הדברים שאי אפשר לשנותם.

והאשה השיבה שאין אנו דומים לכל הנבראים המוטבעים במעשיהם. לנו יש אפשרות לעשות או לחדול כי אנחנו בעלי בחירה, ומפני אמירה וגזרה בעלמא לא נחדל מלאכול, "כי מפרי עץ הגן נאכל". כוונתה שגם אם היה ה' אומר שלא נאכל מפרי עץ הגן, היינו יכולים לאכול מצד בחירתנו החופשית, אבל באמת את שאר העצים לא אסר לנו. "רק מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", הוא אסר לנו רק את עץ הדעת, ולא מצד גזרה, אלא רק מצד שהזהיר אותנו פן תמותון, שהוא סם המוות.

אומרים חז"ל (בראשית רבה) שהנחש דחף את חוה וגרם לה לגעת בפרי. הנחש אמר לה שכשם שאין מיתה בנגיעה כך גם אין מיתה באכילה (ובפרט שלשון "פן" הוא ספק, ועתה התברר הספק), והאברבנאל כתב שהנחש אף עלה לעץ ואכל מפירותיו ולא ניזוק כלל, אז אמר לה "לא מות תמותון", אין כח בפרי להמית, א"כ ה' אסר עליכם לאוכלו כדי שלא תהיו כמותו.

כתב ה'אור החיים' הקדוש שכאשר חוה ראתה שאין מיתה בנגיעה, שלחה ידה ואכלה מהעץ ולא מהפרי (כי חשבה שאין איסור בדבר). "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" פירוש: גוף האילן וענפיו, ראתה שיש בהם טעם, מה שאין בגזעי שאר האילנות. אח"כ נתנה דעתה להסתכל במראה הפרי וראתה "כי תאווה הוא לעיניים" (הוא - הפרי), "ונחמד העץ להשכיל", פירוש: שהרגישה בו ההשכלה. ובזה נתאמתו בעיניה דברי הנחש שאמר לה שהפרי אינו ממית, ובפרט שטעמה בעץ טעם טוב. וכתב הר"ן (בדרוש הראשון) וז"ל: "כבר כתבו החכמים כולם, שהוא מן הנמנע שהסמים הממיתים יהיה ריחם וטעמם וקורבתם נאות לגוף, וכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו נאות בריחו אי אפשר שיהיה מכלל סמי המות". לכן גם האמינה לנחש שאמר לה טעם שהבדילם ה' מאכילתו הוא לבל יהיו שווים אליו, לכן כבר לא חששה לאכול מהפרי עצמו, "ותקח מפריו ותאכל" דקדק לומר מפריו כי מעצו כבר אכלה קודם. ובזה מובן למה לפעמים מזכיר עץ ולפעמים פרי.

אח"כ נתנה לבעלה כדי שגם הוא יהיה לאלקים. וכתב האוה"ח הקדוש שכאשר הביאה האשה לאדם את הפרי האסור, לא אמרה לו שמביאה לו מעץ הדעת. וכוונת האדם במה שהשיב: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל", שלא ידע דבר, כי האשה הביאה לפניו ואכל ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו מנין דבר זה. ודקדק לומר "אשר נתת עמדי" שלא לחייבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת מה מובא לפניו, כיוון שהאשה ניתנה לו מהקב"ה לעזר ולהועיל, ואין רע יורד מהשמים, לכן אינו צריך לבדוק אחריה, כי מן הסתם מעשיה נאים.

לפי זה, אין ביד אדה"ר עוון אלא שוגג, ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו לחשוד באשתו שתאכילהו דבר אסור, כיוון שניתנה לו מאל עליון. ולפי זה מובן גם מדוע לא מת באותו יום (שוגג אינו חייב מיתה), וה' לא קילל את האדם עצמו, אלא רק את האדמה, ובזה יש עונש באופן עקיף לאדם. ומגיע לו עונש עקיף כיוון שהחטא נגרם על ידו באופן עקיף בזה ששינה באמירת הציווי לחוה (הוא היה צריך לומר לה בדיוק מה שנאמר לו, וזה לשון "לאמר").

ובאשר למה ששאלנו מדוע אשמה האדמה ועל מה נענשה, יש להקדים מה שאמרו חז"ל: הקב"ה ציווה על האדמה: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ", והכוונה שהאדמה תוציא אילנות כאלו שיש בהם טעם גם בגזע העץ כמו שבפרי. אבל למעשה הארץ לא עשתה כן, שנאמר: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וכו'". רק בעץ הדעת היה טעם בגזע כמו בפרי, וזה נתן לחוה מקום לטעות, ומזה נגרם החטא כמו שביארנו לעיל. (באר יעקב)

הנחש פיתה את חוה והטעה אותה, וכך עושה היצר הרע לכל אחד מאתנו. הוא מציע לנו ללכת אחר תאוות והנאות העולם הזה, אולם אם רק נתבונן, נראה שכל תשוקת וחמדת העוה"ז אינן אלא בבחינת דמיון כוזב. רואים אנו בחוש בכל ענייני העוה"ז, שההשתוקקות אליהם גדולה לאין ערוך מהתענוג שיש בהם באמת. בשעה שאדם חומד דבר מסוים, נדמה לו כאילו הוא דבר נפלא ותענוג גדול, אולם כאשר הוא מגיע לדבר שרצה, הוא מתאכזב ואינו מוצא את סיפוקו, וכך הוא בכל סוגי התאוות והתענוגות.

נמצא שכל הרודף אחר הנאות העוה"ז, רודף להשיג דבר שאינו בנמצא כלל, מכיוון שאותה ההנאה הנחשקת איננה קיימת. כל ענייני העוה"ז והנאותיו הם קטני ערך מאוד, ורק הדמיון והתשוקה מגדילים אותם. תשוקה דמיונית וכוזבת זו, התחדשה לאדם לאחר שאכל מעץ הדעת. אז נולדה באדם התשוקה המוטעית להשתוקק לדבר בדמיון שקר בהנאה שאינה קיימת כלל, ואפילו בדבר שהוא רע ואין בו הנאה כלל, יכול הוא לסבור בדמיונו שהוא טוב להשתוקק לו. ואפשר שזהו ביאור "עץ הדעת טוב ורע", שהדעת סוברת שהוא טוב, ובאמת הוא רע, וזה היה טבעו של אותו הפרי, שהאוכל ממנו ישיג מדה זו של דמיון מוטעה ובלבול הדעת. (בית הלוי)

ביאור ב':

קודם החטא, אדם הראשון לא השיג את הרע כמציאות כלל, אלא ידע בבירור שהרע אינו אלא שקר ודמיון, ושהאמת היא המציאות המוחלטת. הוא ידע שאם יאכל מעץ הדעת, אפשר להשיג ולהבין מציאות הרע. וכבר ביארו בשם האר"י ז"ל שאדם הראשון התכוון לשם שמים. הוא רצה להגביר את הניסיון ע"י הכרת הרע ולעמוד בו, ובכך להגדיל כבוד שמים.

‏חטאו היה בכך שהיה עליו להבין שאין להמרות את ציווי ה', על אף כל החשבון. מחשבה כזו, שאפשר לעשות אחרת מדברי ה', באה מחוסר שלמות בידיעת עניין יחודו - שאי אפשר להפיק תועלת על ידי עשיה נגד רצונו, ושעבודת האדם היא להתבטל בפני רצונו.

נמחיש זאת במשל:

מלך אחד שלח את אחד משריו הנכבדים לשליחות חשובה במדינה השכנה. לפני שהשר הלך, ציווה עליו המלך: "לא משנה מה יגידו לך, אל תוריד את החולצה!"

כאשר הגיע השר לאותה המדינה, כולם כיבדוהו. הוא נפגש עם המלך של אותה מדינה, והם חתמו על הסכמים מאוד חשובים. בשלב מסוים פונה אליו המלך בלחישה: "ישנה שמועה, שפעם אחת כשהיית שיכור, לקחת סכין ודקרת את עצמך בבטן. האם זה נכון?"

"מה פתאום", השיב השר, "זה שקר וכזב". "אני דווקא נוטה להאמין לזה ואפילו מוכן להתערב על מיליון דולר, שיש לך צלקת". השר חשב, הרי זו דרך קלה להעשיר את קופת המדינה, ואם המלך היה יודע שזה כך, בוודאי שהיה מסכים לזה, והוא בטח יכעס אם אני לא אסכים, שהרי זה בזיון למלכנו שיש שמועה ששר חשוב במדינתו השתכר ופצע את עצמו.

השר פשט את חולצתו, הראה לכולם שאין לו צלקת ובכך רומם את כבוד מלכו. המלך של אותה מדינה התנצל, והגיש לשר המחאה על סך מיליון דולר.

השר חזר מאושר למדינתו וביקש להפגש עם המלך. הוא ניגש בשמחה למלך והכריז: "הרווחתי מיליון דולר לטובת קופת המדינה!", אולם המלך הראה לו פנים זועפות ואמר: "טיפש, אני התערבתי עם המלך השכן על 10 מיליארד דולר שלא תוריד את החולצה".

עבד צריך לעשות בדיוק מה שהמלך אומר לו, בלי לנסות להתחכם! עליו להתבטל ביטול מוחלט למלכו.

חטאו של אדם הראשון היה בכך שניסה להתחכם במקום להתבטל למלך, ובכך היה חוסר של המלכת ה' ופגם באמונה. וכתב ר' נתן ב'ליקוטי הלכות': כשאדם מקדש עצמו ומאמין בה' ית' ושם כל לבו להודות לקב"ה על כל דבר ודבר שרואה או נהנה ממנו להגדיל שם ה', ע"י זה דוחה זוהמת הנחש וזוכה שיוגמר אצלו תיקון כל הדברים בנקל ומשיג כל צרכיו בלי עמל ויגיעה. כי עיקר התיקון ע"י הגדלת שם ה' וכפי מה שזוכה להגדיל שם ה', כך יזכה להנצל מזוהמת הנחש ומעצבות, וזוכה לקבל פרנסתו בנקל משם ה', ששם עיקר הבטחון על כל הצטרכות האדם ועל כל הישועות.




תוצאות החטא

* בשעת הבריאה היה גמר תיקון כל העולמות תלוי באדה"ר, שאם לא היה אוכל מעץ הדעת, היה זוכה לגמור תיקון כל הדברים בגשמיות וברוחניות, בלי עמל ויגיעה, רק ע"י תפילה, הכל באותו יום. אך ע"י חטאו פגם וקלקל כל העולמות. (עפ"י 'ליקוטי הלכות' או"ח שבת ה', ה')

* חטאו של אדה"ר גרם לשינוי המזלות, שהכוכבים שינו את מסלולם וזה השפיע לרעה בכל העניינים. (עפ"י מדרש רבה)

* אילו אדה"ר לא היה חוטא, היינו מיועדים להיות קרובים לשכינה וליהנות מזיוה, כמו שהיה לאדה"ר בגן עדן. אבל אותו החטא גרם להסתלקות השכינה, ומאז אנו סובלים. (ילקוט מעם לועז)

* כאשר חטא אדה"ר נפגמו כל הניצוצות של נפשו רוחו ונשמתו. (שער הגלגולים)

* מפרשי התורה כתבו שאדם הראשון נברא בצלם אלקים, מהול וזך, בלי ערלה שהיא מכח הטומאה, עד שמלאכי השרת כמעט טעו בו ורצו לומר לפניו קדוש.

כאשר הנחש החטיא את חוה, הטיל בה זוהמה, שהיא קללה של טומאה. מהפסוק: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ", דרשו חז"ל, שהאשה נענשה להיות בעיצבון, בטומאה ובנידה. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", זו טומאת הלידה. מה שנענשה בדמים הוא מידה כנגד מידה. היא גרמה למיתה בעולם שהיא בגדר של שפיכות דמים וטומאה (טומאת מת), שנאמר: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", ולכן נענשה בטומאה של דמים (נידה, בתולין, לידה).

אדם הראשון, שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו , שהוא בבחינת ערלה, נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, ולזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".

כפי שביארנו לעיל, חטאה של חוה היה חמור ועמוק יותר מאשר חטאו של אדם הראשון, שהיה חיצוני ועקיף שלא ידע שאוכל מהפרי האסור. לכן חוה נענשה בטומאה פנימית חזקה, שלא ניתן להסירה לצמיתות (שחוזרת ונטמאת), ואילו אדם נענש בטומאת הערלה, שהיא חיצונית וניתן להסירה ע"י כריתת הערלה.

הקב"ה ברא את האדם מתוקן בלא ערלה, אולם חטאו גרם לטומאה, וזה בא לידי ביטוי בערלה. ומכיוון שהאדם חטא, עליו דווקא מוטל להסיר את הערלה שהיא תוצאה של החטא.

באדם הראשון היו תלויות כל הנפשות אשר עתידות לצאת ממנו, וכאשר חטא כולן טעמו טעם חטא ועליהן להריק תחלואיהן. הקב"ה נתן לעם ישראל תורה ומצוות שמטרתן לצרף ולנקות את הלכלוך שדבק בנפש האדם מחמת החטא הקדמון. כל מצוות "לא תעשה" נועדו כדי להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות "עשה" נועדו כדי להאיר את בחינת הנפש, כיוון שבעצם החטא הקדמון הוחשכו מאורי הנפש.

ויש קשר בין טומאת הלידה לטומאת הערלה, ששניהם הם תוצאה של החטא הקדמון (ולכן נאמר: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ), ומכיוון שחוה היתה הגורם לחטאו של אדם, לכן גם התיקון של הסרת הערלה, תלוי בטומאת הלידה. "עובר ירך אמו", וכאשר הוא יוצא מן הרחם אף הוא נטמא בטומאת הלידה. המילה, דהיינו הסרת הערלה, היא גילוי שם ה' באדם, ולכן צריך להמתין עד שיעברו עליו שבעה נקיים וביום השמיני ימול.

בחטא עץ הדעת, נפגמו ונתקלקלו גם כל ימות השבוע, מלבד יום השבת. המגיד מדובנא אמר על כך משל: אדם עשיר מאוד קנה בדים יקרים כדי לתפור בהם חליפה יוקרתית עבור בר המצוה של בנו יקירו. הוא מסר את הבדים לחייט המומחה ביותר, כדי שיתפור לו מכנסיים, ווסט ומעיל. יום לפני בר המצוה, לקחו הוא ובנו את המכנסיים והחליפה שכבר היו מוכנים כדי למדוד. הילד הלך כמה צעדים מחוץ לחנותו של החייט כדי להתרגל לחליפה, אך לפתע עברה מכונית והשפריצה עליו כתמי שמן וזפת שהיו על הכביש. המכנסיים והמעיל התלכלכו בלא תקנה, אולם הווסט שנשאר אצל החייט לא נפגע כלל.

כאשר אדם הראשון חטא, היה זה ביום השישי. כל הימים שהיו לפניו, גם הם נפגעו, אולם השבת שעדיין לא היתה בעולם, נשארה טהורה. כאשר אדה"ר גורש מגן עדן, השבת הגנה עליו (ואילולי כן, לא היה העולם עומד), כי חטאו של אדה"ר כלל את כל החטאים שבעולם, ועיקר ההגנה וההצלה הוא שבת, כי ע"י קדושת השבת נמשכת קדושה מיוחדת שעל ידה זוכים לתשובה ולתיקון כל העוונות.




אדם הראשון עושה תשובה

לאחר שאדה"ר התאושש מתדהמתו, התברר לו מה עולל לעצמו ולכל באי עולם, וכיצד פגע בחטאו בכל העולמות. הוא התחרט מאוד על מעשהו אשר בעטיו גרם נזקים עצומים לתכלית הבריאה ומטרתה.

נאמר במדרש: "ויצא קין מלפני ה'" - מלמד שיצא מדינו (לאחר שהרג את הבל אחיו) שמח. פגע בו (פגש אותו) אדה"ר, אמר לו: "מה נעשה בדינך?", אמר לו: "עשיתי תשובה ונתפשרתי". התחיל אדה"ר מטפח על פניו, אמר: "כך הוא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע?!" (בראשית רבה כב, יג)

הוא קיבל על עצמו לשוב בתשובה ופרש מהעוה"ז. 130 שנה היה שרוי בתעניות וסיגופים, פרש מחוה אשתו והיה לבוש עלי תאנה. כאשר שקעה החמה, היה בצער גדול ואמר: "אוי לי שגרמתי שהעולם יחשך". ביום השני, כאשר עלה השחר, שמח שמחה גדולה ואמר: "כנראה שמנהגו של עולם הוא כך". הוא בנה מזבח והקריב עליו קרבן לפני ה' ית'. (ילקוט מעם לועז)

ביום ראשון נכנס למי הגיחון עד שהגיעו המים לצווארו, וכך היה מתענה שבעה שבועות עד שנעשה גופו ככברה (מסננת). אמר לפני הקב"ה: "ריבון כל העולמים, העבר נא חטאתי מעלי, קבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה ומקבל אתה תשובת שבים. מה עשה הקב"ה? פשט יד ימינו, העביר חטאתו מעליו וקיבל את תשובתו. (פרקי דר"א כ')

"טוֹב לְהֹדוֹת לַיְיָ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן, לְהַגִּיד..." אדה"ר אָמַרוֹ כדי שילמדו ממנו כל הדורות, שכל מי שמודה על פשעיו ועוזב אותם, ניצול מדינה של גיהנום. (מדרש תהלים צ"ב)

?


כשאדם נופל ח"ו למקומות הרחוקים מאוד מאוד מה' ית', שהם בחינת "מקומות המטונפים" רח"ל, אעפ"כ אין שום ייאוש בעולם כלל, כי אם רואה גודל ריחוקו מה' ית', ויחפש ויבקש ויצטער ויתגעגע ויחפש ויבקש "איה מקום כבודו", ע"י זה בעצמו יהפך את הירידה לעלייה גדולה מאוד מבחינה גבוהה מאוד שהיא שורש הכל, שמשם מקבלים כל המאמרות שהם התגלות כבודו שבהם נברא כל העולם. (עפ"י 'ליקוטי הלכות')






הקב"ה מרחם על אדם הראשון

אמר דוד המלך ע"ה: "ריבונו של עולם, אילולי חסדיך שקדמו לאדה"ר, לא היתה לו עמידה, שנאמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן וחי 930 שנה ואח"כ מת. מה עשית לו? גרשת אותו מג"ע שנאמר: "ויגרש את האדם", ולמה נתגרש? על שהביא מיתה על הדורות והיה חייב למות מיד, אלא שריחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו לערי מקלט. לכך נאמר: "זכור רחמיך ה' וחסדיך". (במדבר רבה פ' כ"ג)

הרמח"ל (ב'מסילת ישרים' פ"ד) כתב, שבלי מידת הרחמים העולם לא היה יכול להתקיים, והיא באה לידי ביטוי בשלוש דרכים: זמן הענישה, חומרת העונש ותיקון החטא.

א. זמן הענישה - לפי מידת הדין החוטא היה צריך להיענש מיד, תוך כדי מעשה החטא. ברגע שהיה מדליק את האור בשבת, היה צריך להתפוצץ... אולם משום מידת הרחמים, הקב"ה מאריך את אפו, ומחכה שהחוטא יחזור בתשובה.

ב. חומרת העונש - אם המורד במלך בשר ודם חייב מיתה, כל שכן המורד במלך מלכי המלכים, הקב"ה, עפ"י הדין אין לו זכות קיום. האדם שחוטא עובר הוא על רצון ה' ית' ומורד במלכו, ולפי מידת הדין אפילו על העבירה הקטנה ביותר היה צריך האדם להיענש במלא חומרת הדין בעוה"ז ובעוה"ב, אלא שהקב"ה ברחמיו מקל בעונשו.

דבר נוסף, בכל עבירה, ולו הקטנה ביותר שיהודי עושה בזה העולם, פוגם הוא והורס הרבה מאוד בעולמות העליונים. ונבאר במשל:

מעשה בראש ישיבה מא"י שהלך לעשות קצת "שנורר" עבור הישיבה בחו"ל. הוא קיבל המלצות על הישיבה מכל גדולי הדור, וגם כתובות של יהודים עשירים נדיבים. ירד מהספינה בנמל, ומיד הלך עם כל המזוודות לכתובת הראשונה. היה זה בית ענק ומפואר, עם גינת נוי מדהימה, אגם ברבורים ובריכת שחיה. הוא נקש בדלת והוזמן להיכנס פנימה לפגוש את האדון. הבית היה מלא ביצירות אמנות יקרות, רהיטים עתיקים, ומהתקרה השתלשלה נברשת קריסטל יקרה, שהיא לבדה בשוויה היתה יכולה לממן את הישיבה לעשר שנים.

בעל הבית קיבל את האורח בסבר פנים יפות, הוא ראה את הסכמות הרבנים, הביע התעניינות ושאל אם יש לרב היכן ללון. משנענה בשלילה, הציע לרב ללון אצלו, בעליית הגג מעל הסלון, עד אשר ישיג את הסכום הדרוש ויחזור לארצו. הוא גם הציע שבמקום שהרב ילך ויכתת את רגליו בחיפוש אחר עשירים נדיבים, הוא יוכל לקרוא לכולם אליו לארוחת ערב מכובדת, בה הרב יישא דברים, ויקרא לכולם לתרום לאחזקת הישיבה. הרב כמובן הסכים מיד.

ביום המדובר, המשרתים הכינו את הסלון לסעודה המפוארת, וערכו את השולחנות בכלי פורצלן יקרים ברוב פאר והדר. בינתיים, בעליית הגג מעל הסלון, הכין הרב דרשה מיוחדת. כאשר הוא קם, הבחין כי המכנסיים מעט גדולים עליו. הוא רצה לשים חגורה, ומשלא מצא חשב לקשור חבל (החליפה הגדולה תסתיר, וככה לא יפלו לו המכנסיים באמצע הדרשה). הוא הבחין בחבל שיוצא מהרצפה וקשור לו בקיר, חתך את החבל במידה הרצויה וקשר למכנסיו. באותה שניה שהרב חתך את החבל, מנורת הקריסטל נפלה מהתקרה על השולחן, נשברה לרסיסים, שברה את כל כלי הפורצלן ופצעה שני משרתים שהיו זקוקים לטיפול רפואי. וחודש אשפוז בבית חולים על חשבון הברון.

בעל הבית החליט שלא לומר מילה לרב, לסדר את הכל מהר לפני שכולם יגיעו ולהמשיך כאילו לא קרה דבר. העשירים הגיעו והרב ירד ודרש דרשה נפלאה. בעל הבית והאורחים תרמו סכומים נכבדים, הרבה מעבר למה שחשב להשיג, כך יכול היה לחזור לארצו כבר למחרת.

בבוקר, לאחר התפילה וארוחה כיד המלך, הרב הודה לבעל הבית על האירוח הנפלא, על תרומתו הנכבדה ועל כך שארגן את כל העשירים שתרמו מכל הלב. לפני שיצא מפתח הבית, המארח ביקש מהרב לראות את החגורה של הרב. כאשר ראה את החבל שכרוך סביב מכנסיו, התעקש שהרב ישלם דולר וחצי עבורו. הרב שילם וביקש להבין מדוע העשיר מתעקש על כך. העשיר לקח אותו לחדר צדדי, שם היו שברי קריסטל ושברי פורצלן, ואמר: "אתה חתכת את החבל שהחזיק את נברשת הקריסטל היקרה. הנברשת נפלה, נשברה, שברה את הכלי הפורצלן היקרים ופצעה קשה שני משרתים. עלות הנזק כשני מיליון דולר, ואני ביקשתי רק דולר וחצי שזה עלות החבל שקשרת למכנסיים במקום חגורה...

כאשר אדם חוטא ופוגם בכל העולמות, הקב"ה לא מעניש לפי מה שפגם בעולמות העליונים, אלא רק לפי מה שפגם בעולם הזה, וגם אז משלם לפי "תעריף מסובסד", ולא כפי שבאמת היה צריך לשלם.

ג. תיקון החטא - לפי הדין, לא היתה צריכה להיות בעולם מציאות של תשובה, כי איך יתקן האדם אשר עיוות וחטא, ואיך אפשר להחזיר את המצב לקדמותו ולהסיר את המעשה אשר כבר נעשה? וכי הרוצח שחזר בתשובה החזיר את הנרצח לחיים?!

בזכות מידת הרחמים, יכול האדם לשוב בתשובה, והקב"ה מוחל לו על חטאו. ולא זו בלבד, אלא שע"י חרטתו ועקירת רצונו לחטוא, נחשב הדבר עבורו כעקירת המעשה, כאילו החטא לא נעשה.

התשובה היא נס ופלא, חסד גדול מצד מידת הרחמים של הקב"ה, כמו שכתב ה'שערי תשובה': "מן הטובות אשר היטיב ה' ית' עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם, ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו. ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו לרוב טובו וישרו, כי הוא ידע יצרם שנאמר: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה". התשובה כוללת: חרטה, וידוי ועזיבת החטא (קבלה לעתיד שלא ישוב לזה החטא לעולם). החרטה עוקרת את החטא כאליו לא היה, את הווידוי אנו אומרים כמה פעמים כמעט בכל יום, אבל עלינו לזכור גם את הדבר השלישי, עזיבת החטא. הרמב"ם כתב: "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ".

בחור קיבל מסבתו האוהבת מתנה לבר-מצווה - גרביים. הוא מעולם לא החליף ולא כיבס אותן, וגם כשהיה מתרחץ, היה חוזר לאותם הגרביים. הריח היה איום ונורא. למרות שהיה בחור חברותי, מעטים היו מוכנים להתקרב אליו. היה לו חבר אחד טוב, ממש מסירות נפש ורפש.

משום מה, היו לו בעיות בשידוכים וכאשר סוף סוף היה נפגש עם מישהי, מיד היא היתה בורחת ממנו, בגלל הריח. החבר היה אומר לו כל הזמן להחליף גרביים, אבל הוא היה אומר שבכלל אין לו ריח לא טוב, וגם אם יש, זה בוודאי לא בגלל הגרביים.

הוא פנה לשדכן מוצלח, ולאחר ששילם טבין ותקילין, הוא מצא לו שידוך מוצלח, בחורה נאה וטובה, רק שהיה לה מום קל, היא היתה תתרנית (חסרת חוש ריח). כמובן שהשידוך התאים, ונקבע תאריך לחתונה. החבר הנאמן החליט שהוא יודע מה לקנות לו מתנה לחתונה, גרביים, והוא חייב להביא לו אותן לפני החתונה, כדי שהחתן ילבש אותן, ולא יהיו בושות (שאנשים לא יברחו). החתן קיבל את הגרביים החדשות והתחייב לחברו שהוא ילבש אותן בחתונה שלו.

החבר הגיע באיחור קל לחופה. הוא ראה שהחתן והכלה תחת החופה, אבל הרב, העדים, הצלם וההורים, כולם מחוץ לחופה, רחוקים מאוד, עם אטבי כביסה באף...

החבר נזף בחתן, ואמר לו: "קניתי לך גרביים חדשות, במיוחד לחתונה, מדוע לא גרבת אותן?! הרי התחייבת!"

השיב לו החתן: "אני אכן לובש אותן... ידעתי שלא תאמין לי ולכן הבאתי גם את הגרביים הישנות", תוך כדי שהוא הוציא מכיס חליפתו זוג גרביים דהויות ומצחינות...

התשובה כוללת: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד שלא לשוב לזה החטא, אבל אם אנו חושבים לחזור אח"כ לסורנו ולהמשיך לעשות עברות, אנו למעשה משאירים בכיס את העוונות, והצחנה ניכרת. אבל אם האדם עוזב את החטאים ומקבל על עצמו שלא לשוב לסורו, אז הוא זוכה להיות (כלשון הרמב"ם): אהוב ונחמד קרוב וידיד.




פרשת נח




נח ודור המבול

וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר וכו'... (בראשית ו' ,ו-יד)

נח היה צדיק שהיה גם טוב לשמים וגם טוב לבריות. מה שאמר הכתוב: "איש צדיק תמים היה בדורותיו" - פירוש, עם דורותיו, שהיה עושה מעשים טובים וגומל חסדים עם דורותיו, וזהו טוב לבריות. ואח"כ אמר שגם כן היה טוב לשמים, וזהו שאמר: "את האלקים התהלך נח" - פירושו, שביראת ה' היה מתהלך.

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, שלפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש''י)

ואם נתבונן, נראה ששתי הדרשות אמת. שאמנם ביחס לדורו של אברהם אבינו, אינו נחשב לכלום, אולם ביחס לדורו, מעלה גדולה היתה להיחשב צדיק. האדם צריך לחשוב על עצמו בשני אופנים לבל יפול: כאשר מתגברות עליו מחשבות של ייאוש וחלישות הדעת מחוסר הצלחתו ברוחניות, יתבונן על שפלות הדור ויחזק עצמו שביחס לדור שכזה יש לו להתעודד, שהרי אם היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. וכאשר חולפות בראשו מחשבות של גאווה וגסות הרוח להחשיב עצמו ביחס לבני דורו כמעולה שבהם, יתבונן שאם היה בדורות הקודמים, שהיו צדיקים וחסידים, לא היה נחשב לכלום. דברים אלו נכונים במיוחד לימינו, דור המלא פיתויים, גירויים וניסיונות קשים מכל עבר ופינה, ובשל כך אפשר היום בקלות להיחשב ''צדיק''. כי אם בעבר כדי לזכות לתואר "צדיק" היה דרוש להרבה מסירות נפש, ביטול החומר ויגיעת בשר, הרי שבימינו מסירות נפש על שמירת התורה והמצוות בעוז ובגבורה מפני המלעיגים והמלגלגים היא חשובה למאוד. כי אנו בניסיונות של גדר ''מחטיאו'', וגדול המחטיאו יותר מההורגו, ואם פעם היו לעם ישראל ניסיונות של הריגה, שחיטה ושרפה על קדוש ה', קטנים המה ביחס לניסיונות דורנו, שהנם בגדר ''מחטיאו'' שהוא גדול מניסיון של ההורגו. מצד אחד אנו חייבים לדרוש את עצמנו לשבח, כדי לעודד עצמנו לבל נמעד ונפול ברוחנו, אולם מאידך, חייבים אנו לזכור שאנו סוף הדורות וקטנים אנו במעלותינו ביחס לרבותינו גדולי הדורות שקדמו לנו. (עפ"י 'תפארת ישראל')

מעשה ביהודי שהגיע ל'חפץ חיים' כדי לקבל ממנו ברכה על הפרנסה. הרב שאל אותו לעיסוקו, וזה השיב שהוא סוחר תבואה, אולם יש הרבה תחרות בתחום ולכן נאלץ הוא להוריד מהמחיר ולמכור ברווח פעוט, וגם אז הקונים בודקים את איכות התבואה, ואם היא לא באיכות מעולה, לפעמים הוא נאלץ למכור במחיר הפסד. החפץ חיים בירך את הסוחר שיזכה לכלכל את בני ביתו ברווח ובקלות, ושתהיה לו ברכה בכל מעשי ידיו.

כעבור כמה חודשים, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעיצומה של המלחמה, פגש החפץ חיים באותו סוחר ושאל אותו לשלומו. הסוחר השיב: "ברוך ה', בזכות הברכה של הרב זכיתי להתברך בפרנסה, ועכשיו אני מוכר בקלות וברווחים גדולים". החפץ חיים השתומם ושאל: "כיצד זה יתכן?! הרי לפני המלחמה, כאשר היה שפע, היית עני ולא הצלחת למכור תבואה, ואילו עכשיו בזמן מלחמה, כשהכל יקר, הנך מצליח למכור ברווח?"

הסוחר השיב: "דווקא בגלל זה אני מרוויח - כל זמן שהיה שפע בעולם, היתה תחרות בין הסוחרים, והייתי חייב להשיג תבואה מאיכות מעולה, ולמכור בזול כדי שיקנו ממני וגם אז היו האנשים מתווכחים ומנסים להוריד מהמחיר. אבל עכשיו כשיש מחסור גדול בתבואה, אנשים מוכנים לשלם כל מחיר על תבואה, אפילו אם היא באיכות ירודה". התבונן החפץ חיים בדבר ואמר - כל זמן שהיה בעולם שפע רוחני: היו הרבה צדיקים גדולים, יראי שמים ותלמידי חכמים, שהיו מדקדקים מאוד במצוות, אז לא כל מצווה שיהודי היה עושה הייתה מתקבלת בקלות בשמים, וגם אם היתה מתקבלת, לא היתה שווה הרבה. אולם כעת, כאשר אנו נמצאים במצב של "בצורת" ומלחמה רוחנית, כאשר הכפירה חוגגת, והרבה יהודים נסחפים אחרי ההבל ומשתמדים ח"ו, כל מצווה שיהודי עושה, ולו הקטנה ביותר, ערכה רב מאוד...

אמנם נח, ביחס לאברהם אבינו, לא היה נחשב לצדיק גדול ("לא היה נחשב לכלום" לפי רש"י), אולם ביחס לדורו שהיו רשעים גמורים, היה נחשב לגדול הדור. כך גם אנו, אם רק נשכיל לשמור את דיני היהדות כפי עיקר ההלכה: שבת, טהרת המשפחה, צניעות, כשרות וכד', נזכה להיחשב לצדיקים גמורים ביחס לדור.

ישנם שני סוגים של צדיקים: ישנם צדיקים גמורים, נאמני רוח העוסקים במלאכת שמים שלא בשביל עצמם. כל רצונו של צדיק כזה הוא רק לעשות רצון קונו עד מיצוי הנפש, לשמח את ה' ית' ולגרום להשראת השכינה. הם משפיעים על אחרים ומחזקים אותם באמונה ובטחון בה' ית'. צדיקים אלו הולכים ומתעלים בכל יום ממדרגה למדרגה, ועובדים את ה' בכוונה גדולה יותר. כך היו אברהם אבינו ומשה רבינו שנקראו עבדים לה' ית'.

לא כן היתה מידת נח. אף שהיה צדיק גמור, לא מצינו שהתפלל בעד דורו, ומה שעשה היה רק בשביל עצמו. ושמו מורה שהיה "נח" באותה מדרגה כל ימיו ולא מוסיף להתעלות. גם מה שהיה "מתהלך את האלקים", מלמד שעבד את ה' רק מתוך יראה. (עפ"י 'מראה יחזקאל')

לכל אדם יש ייעוד בעולם, תפקיד מסוים ומוגדר, באמצעותו יזכה לתיקון נפשו, וזו התכלית שלשמה נברא. לצורך כך נותנים לכל אדם את הכלים המתאימים (תכונות, כשרונות, פרנסה, משפחה וכד') בדיוק כפי הנצרך לו לעבודת ה' שלו ממש ובעזרתם יוכל לעמוד בניסיון שלשמו הוא נשלח לעולם.

פעמים רבות האדם אינו יודע לעמוד במטרה, הוא אינו משתמש במה שקיבל מאת ה' ית' כדי לעשות בזה רצון ה', אלא משתמש בכל מה שקיבל להנאותיו הפרטיות או אפילו לעשיית עבירות ח"ו. בכל רגע ורגע הקב"ה מחייה את האדם, ואם ה' יסיר ממנו את השגחתו הוא מיד ימות, אם באותם החיים והכלים שמקבל האדם לצורך עבודתו הרוחנית הוא משתמש כדי לעשות דברים שהם נגד רצון ה'. הרי שאדם זה הוא מועל ונחשב "רשע".

ה"צדיק" הוא זה שלא לוקח כלום ממה שה' נתן לו לצורך שימושו האישי. הוא חי בעולם בצדק, אינו מועל, אלא ממה שמקבל מה' הוא יודע להשתמש לצורך עבודת ה', לכבוד הבורא יתברך ועשיית רצונו. זוהי מדרגה עצומה שנח זכה לה. אולם מעל מדרגת ה"צדיק" באה מדרגת ה"חסיד", בה היה אברהם אבינו ע"ה.

אברהם היה "חסיד", הוא לימד את מידת החסד בעולם, לא רק לעשות רצון ה' ממה שה' נתן לך, אלא גם לעשות רצון ה' ממה שהוא נתן לאחרים, כלומר להשפיע על אחרים ולעוררם לעשות רצון ה'. בנקודה זו שחידש אברהם, נח לא היה נחשב, משום שהוא לא דאג לכך שגם אחרים יאהבו את ה' ויתנו לו כבוד. נח היה רק "צדיק", הוא השתדל מאוד לעשות רצון ה', אולם הוא לא הצליח להשפיע על אחרים.

דבר זה נוגע גם לנו. לא מספיק ללכת לבית הכנסת, לשמוע דרשות ולשמור תורה ומצוות, צריכים אנו להשתדל שגם אחרים, בני הבית, השכנים החברים והסובבים יעשו רצון ה'. כל חיזוק רוחני אפילו הקטן ביותר שאדם יכול לעורר אצל אחרים לכבוד ה' ית', הרי הוא דבר גדול וזכות עצומה. (עפ"י 'לב אליהו')

אם נח היה משפיע על בני דורו ומחזירם למוטב, או לכל הפחות היה מתפלל עליהם (כפי שמשה רבינו התפלל על עם ישראל לאחר חטא העגל), הקב"ה לא היה מביא מבול. לכן נאמר בישעיה (נד, ט): "כי מי נח זאת לי", שהמבול נקרא על שם נח, כאילו שבגללו הקב"ה הביא את מי המבול. (עפ"י ספר הזוהר)

כל צדקתו של נח היתה רק בשב ואל תעשה, שלא חטא במה שחטאו דורותיו. אנשי דור המבול עברו על שלושה דברים: א. עוון זימה וגילוי עריות - "השחית כל בשר". ב. גזל - "מלאה הארץ חמס". ג. עבודה זרה - בכל מקום שנאמר "השחתה" יש עוון ע"ז. אולם נח היה נקי משלושתם. על הראשון נאמר שהיה "צדיק" שהשומר עצמו מפגם הברית ומלחטוא בזנות, עליו נאמר תואר "צדיק", כמו שמצינו אצל יוסף לאחר שעמד בניסיון הגדול עם אשת פוטיפר. על השני נאמר "תמים היה בדורותיו", שהיה מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב. ועל השלישי נאמר: "את האלקים התהלך נח", בה' הידיעה, שהיה עם האלקים האמתי, ולא עם אלהים אחרים ח"ו. (אלשיך)

נאמר בגמרא: "תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה'" (סנהדרין קח.). וכתב ה'תולדות יצחק' שנח היה ראוי להנצל מהמבול מצד עצמו, אולם מכיוון שהיה חלק מהעולם, והעולם נידון אחר רובו, היה ראוי שימות עם אנשי דורו במבול. שבכל מקום שיש זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים, שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע. אולם לפי שמצא חן בעיני ה' לא מת, וזה כלשון בני אדם שאומרים על פלוני שמצא חן בעיני המלך והעשירו עושר גדול אע"פ שאינו ראוי לכך.

באמת מצד הדין היה צריך להיות כליון מוחלט בלי להשאיר שריד, כולל נח. אולם הקב"ה שיתף את מידת הרחמים ואז היה קיום לנח ולבניו, כדי שיוכלו לקיים את העולם.




בני דור המבול

"וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל..." (בראשית ד' יט-כב)

עפ"י המדרש (ב"ר כג, ב) למך היה המובחר שבאותו הדור, והוא לקח "לו" - לעצמו שתי נשים. אמנם הוא לא עשה שום איסור, אך כל כוונתו היתה לשם תאווה, תאווה של היתר. ללמך נולדו שלושה בנים: הראשון היה יבל, שהיה הראשון לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים. ולפי מדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה. ואחיו יובל היה תופש כינור ועוגב לזמר לעבודה זרה. והבן השלישי היה תובל קין, שהיה "מתבל" ומתקן אומנותו של קין, שהיה מכין מנחושת וברזל כלי זין לרוצחים.

מכאן רואים את ההתדרדרות העצומה שהיתה באותו הדור: למך התחיל עם תאווה של היתר, ואחריו בנו הראשון שהתחיל כרועה בהמות (מרמז שאף הוא היה בעל תאווה כבהמה) ולבסוף הגיע לאיסור חמור של עבודה זרה. הבן השני היה כבר כל כולו לע"ז, שהיה שר ומנגן לה עם כל החשק והנשמה. הבן השלישי כבר היה רוצח... הכל התחיל מתאווה של היתר. כך היא מידת התאווה: בהתחלה האדם פורק מעליו עול מלכות שמים והולך אחר תאוות לבו, אח"כ נכשל בע"ז ולבסוף חוטא בעברות שבין אדם לחברו עד שנעשה רוצח!

שכן דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו, למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד. (חינוך תקכ"ט)

למך ובניו מייצגים את דור המבול כולו, שנאמר: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם..." - הם לקחו מכל אשר בחרו: גם בעולת בעל, אף הזכר והבהמה (רש"י).

תחילת התדרדרותם היתה בתאווה של היתר ומתוך כך נפלו לתאווה של איסור, עד שהגיעו למצב שכל רצונם ומעשיהם היו אך ורק תאווה! ועוד תאווה! ותו לא! הם היו עושים כל מה שעולה בדעתם, בלא מעצור ורסן לנפשם עד אשר נדמו לבהמות, ובטל מהם שם "אדם". כי אם האדם מאבד מעצמו את הכח לעצור בנפשו מרצונותיו ומתאוותיו, הרי שהוא כבהמה ממש! ואין הוא מוֹתַר מִן הַבְּהֵמָה. אם אדם עושה כל מה שלבו חפץ, במה הוא שונה מהבהמה?!

במדרש (ב"ר ל"א) נאמר: "קץ כל בשר בא לפני - הגיע זמנם להקצץ, הגיעו קטגורים שלהן לפני. וכל כך למה? "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי חנינא: חמס, אינו שווה פרוטה, וגזל ששווה פרוטה, וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה קטניות, והיה זה בא ונוטל פחות משווה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משווה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין". דבר אחר, "כי מלאה הארץ חמס" אמר רבי לוי, חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים, חמס זה עבודת כוכבים שנאמר "כי מלאה הארץ חמס", חמס זה גילוי עריות, שנאמר "חמסי ושארי על בבל", חמס זה שפיכות דמים, שנאמר: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי", חמס כמשמעו".

בני דור המבול הקפידו מאוד שכאשר הם גוזלים וחומסים מהשני, שלא יהיה יותר משווה פרוטה. דבר זה הוא תמוה מאוד משם שאנשי דור המבול לא מנעו מעצמם כל תועבה, ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. הם עברו על כל התורה כולה, הם היו גוזלים בכח אשה מיד בעלה ועושים דברים נוראים, אולם הם בכל זאת מדקדקים לקחת רק פחות משווה פרוטה. כיצד זה מתיישב?

הגרש"מ שבדרון למד מכאן דבר פלאי בכוחות נפש האדם. שיכול הוא לעשות כל תועבה, ועם זאת, בתוך זוהמת העברות אשר הוא שקוע בהן, יכול הוא גם לחשוב את עצמו לצדיק שמדקדק בדברים מסוימים, ואין הוא מרגיש כלל סתירה בנפשו על קיצוניות מעשיו. מצד אחד הוא נהנה מגזל, ומאידך מתענג על כך שהוא צדיק, שהרי לקח פחות משווה פרוטה, שאין עליו דין השבה.

הוא סיפר שפעם, בעודו הולך באחת מסמטאות ירושלים ת"ו, ראה מרחוק אנשים עוברים ליד מקום כלשהו, סותמים את אפם ובורחים משם כל עוד נפשם בם. כאשר הוא הצליח להתגבר על ריח הצחנה והתקרב למקום, הוא ראה מחזה נפלא: המדובר היה בבור ביוב מרכזי ענק, שהיה פתוח לצורך תיקון תקלה. ובתוכו היו כמה פועלים ערביים. אחד מהם פינה לעצמו מקום בתוך בור הביוב המצחין, ישב ע"ג צידנית והתענג באכילת פיתה עם פלאפל. היה אפשר להבחין שגודל תענוגו שווה למי שאוכל במסעדה יוקרתית, יושב על כסא מרופד ואוכל עם כלים נאים, ממש אותו התענוג היה לאותו פועל ערבי בתוך הביוב המצחין...

הרב למד מזה מוסר השכל עמוק ונורא - הרי כולם כבר ממרחק רב לא היו יכולים לסבול את הריח, ואילו הפועל הערבי יושב לו בתוך בור הביוב, מקור הצחנה, ומוצא מקום בנפשו לההנות ולהתענג על פלאפל חם וטוב. הכיצד אין הוא נגעל מהריח הנורא?!

אלא, שכאשר האדם נמצא "בתוך" הסירחון אין הוא מרגיש!!!

וכך הוא גם ברוחניות, כמו דור המבול שעברו על כל התורה כולה ולא הרגישו כלום כי אפם היה סתום ולבם היה אטום, ולכן היו יכולים להתענג על דקדוק של גזלה בפחות משווה פרוטה. תכונה זו קיימת בכל אדם, שכאשר הוא שקוע בתאוות ועבירות, לבו נאטם ואין הוא מרגיש בזוהמת נפשו. וכאשר הוא עושה איזשהו מעשה טוב או מצוה קלה, כבר חושב את עצמו לאדם טוב וישר, ממש "צדיק", וכל שאר המעשים הרעים שעושה, לדעתו הם רק בגדר של נפילה בלבד ואינם מעידים על מהותו הנפשית.

הכתוב אומר (בראשית ד, ז) ''לפתח חטאת רובץ'', מרגע שנולד האדם, מתלבש עליו היצר הרע ומפתה אותו לעבירה. נאמר בגמרא (סוכה נב:) שבתחילה יצר הרע כמו הלך שהולך ממקום למקום, אח"כ הוא כאורח נוטה ללון, ולבסוף הופך להיות בעל הבית על האדם. כיוון שהאדם בצעירותו נשלט ע"י היצר וכל מחשבות ליבו רק רע כל היום, ממילא אין הוא יכול להבדיל בין רצונותיו לבן רצון יצרו. מטרת היצר הרע לשעבד את ליבו של האדם, לשבש את דעתו ולהשתלט עליו בהדרגה, בלי שהאדם ירגיש בכך. כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ): "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" - נעשתה לו כהיתר. השכל אינו מבין שבעצם כולו חי תחת שלטון היצר הרע. אולם כל זאת הוא לפני שמתחיל לעסוק בתורה. כאשר אדם עוסק בתורה ועמל בה, ובפרט בלימוד המוסר, קדושת התורה מסייעת לו להתיר את השכל שלו מכבלי הלב. האדם מקבל שכל ישר ודעת תורה אמתית, ואז זוכה להבחין בין רצונו האמתי לבין הרצון המדומה מצד היצר הרע המפתה אותו. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי אז הוא שולט בשכל ישר על רצונות הלב ותעתועי היצר.

הקב"ה הודיע לנח שהוא הולך להשמיד את העולם, "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי", מדוע? הגר"י אברמסקי ביאר, שבכל חברה מתוקנת ודאי שיש גם כמה פושעים, אולם רוב אנשי המקום נוהגים כשורה, ואת אותם הפושעים הסוררים דנים בבית משפט ומענישים. הבעיה הגדולה היא כאשר הפשע נהפך להיות לנורמה. על עוונות בני דור המבול נאמר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", ומשמע שאותה השחתה היתה גלויה וידועה רק לפני האלקים, בני דור המבול עצמם לא ראו כל השחתה במעשיהם. כה גדולה היתה ההשחתה עד שנעשתה להם לדרך ושיטת חיים לכתחילה שאין בה כל פסול. הקב"ה אמר: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" - אם החברה בכללותה היתה מתוקנת, אפילו אם יש בה כמה פושעים, ניתן לטפל בהם. אבל אם ההשחתה הפכה להיות צורת החברה כולה, אז אין ברירה, אלא להרוס הכל ולבנות עולם חדש.




עוון גזל

נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" וכתב רש"י: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן", והוא לכאורה תמוה, כיצד יתכן שגם בעלי החיים אשר אין להם בחירה אף הם חטאו?

אפשר לבאר עפ"י מה שסיפר המשגיח הגר"א לופיאן זצ''ל, שפעם היה בית חולים אחד ברוסיה בו היתה תופעה מעניינת ומסתורית: אנשים שהיו מתאשפזים שם בגלל מחלות קלות יחסית, מצבם היה מחמיר לאחר שהות של כמה ימים. אדם מתאשפז בגלל מיחושים בבטנו ולאחר כמה ימים מתגלית בגופו מחלה אחרת. בדקו וחקרו את התופעה הזו חוקרים ומדענים מכל העולם והגיעו למסקנה שמכיוון שבית החולים עשוי מעץ, העץ סופג לתוכו את כל הנגיפים והחיידקים, ואלו מוצאים להם מנוחה נכונה וישיבה עליונה בגופם של החולים וגורמים להם להדבק במחלות קשות יותר. החליטו להרוס את בית החולים הישן ובמקומו לבנות אחר מאבנים, ואכן חלפה עברה לה התופעה.

כמו שיש חיידקים גשמיים שנוצרים בעקבות מחלות וזיהומים והם מרעילים את האוויר, כך יש חיידקים רוחניים שנוצרים מעבירות וחטאים של בני אדם. בני דור המבול כל כך הקרינו טומאה על העולם עד אשר גם בעלי החיים הושפעו ונכנסה בהם תאווה של זימה להימשך מין לשאינו מינו. לכן גם הקב"ה היה צריך להביא מבול לעולם, בו היה מצב שהמים, שהם טהורים ומטהרים, יציפו את כל העולם ויכסו אפילו את ההרים הגבוהים, כדי לטהר את העולם מהחיידקים הרוחניים שנוצרו מטומאת העבירות.

כאשר אדם עושה עבירה הרי שהוא מקרין "אנרגיה שלילית" על הסביבה וכל שכן גם על עצמו. אולם כאשר אדם עושה מצוה, הוא מקרין על העולם "אנרגיה חיובית" ולכן צריכים להשתדל להרבות בתורה ובמצוות ולברוח מהעבירות כמו מאש.

הקב"ה אמר לנח: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", וכתב רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". אע"פ שעברו על כל העבירות הכי חמורות, הקב"ה כילה אותם בגלל עוון הגזל.

במדרש (ויק"ר לג, ג) נאמר: "קופה מלאה עוונות, גזל מקטרג בראש כולם". ופירש ה'חפץ חיים' עפ"י המשנה (אבות ד, יג): "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד". ונמצא שמכל מעשה ממעשי האדם, אם טוב או רע, נברא מלאך. והדבר תלוי ביד האדם היאך ייברא אותו המלאך, שאם עשה את המצוה בדקדוק, בחשק ובהתלהבות, הרי שגם המלאך הנברא ממעשה זה יוצא בריא וחזק, ומלא חשק להליץ טוב עליו. אולם אם עשה את המצוה בקרירות ובעצלות, גם המלאך הנברא מזה יהיה חסר, קר ועצל. וכן הוא גם להיפך בעבירה, שהכל תלוי באופן עשיית המעשה.

ולכן קופה מלאה עוונות, גזל מקטרג בראש כולם, מפני שכל עבירה שאדם עושה, אינו עושה בעזות וביד רמה, אלא מתבייש בעבירה ומסתיר אותה. ולכן גם המקטרגים היוצאים מן העבירות אינם חצופים כל כך, ואין הם ממהרים לקטרג עליו. ברם, כאשר אדם הולך לגזול ולקחת לעצמו דבר השייך לחברו, הרי הוא הולך בחוצפה ובעריצות, וגוזל בחזקה וביד רמה. לכן גם המקטרג שנברא ממעשה זה, הוא חצוף גדול, פותח פיו לפני כולם ומקטרג ביד רמה, וממנו לומדים כל שאר המקטרגים וגם הם פותחים פיהם לקטרג. ('לב שלום')

בעל ה'שואל ומשיב' ביאר זאת בטוב טעם, עפ"י משל: עוף השלך השליך פעם את מקורו הארוך לתוך המים ושלה בפיו דג. טרם הספיק השלך לבלוע את טרפו, שמע את הדג מתחנן על נפשו מתוך המקור: "בבקשה ממך עוף רחמן וטוב לב, אנא ממך, אל תמית אותי ואל תשחית בריה שברא בורא העולם". כאשר הדג פתח את פיו להתחנן על נפשו, נשר מפיו דגיג קטן וחסר ישע שהיה בדיוק לפני בליעה, כאשר תפס השלך את הדג. אמר לו השלך: "אתה צבוע, אם אתה אוכל את אחיך, מדוע שאני לא אוכל אותך?!"

זהו גם עומק הביאור של מאמר חז"ל על הגזל שחתם את גמר דינם. הרבה עוונות קטרגו כדי להעניש את בני דור המבול. הם אכן היו ראויים לעונשים חמורים, אלא שמידת הרחמים מנעה זאת. עוון הגזל לא היה גורם העונש, אלא רק סיבת העדר מידת הרחמים. שכן אם הם לא מרחמים, גם הם אינם ראויים לרחמים. ('לקח טוב')

ידוע לנו מדברי חז"ל, שכאשר הקב"ה רוצה לעורר את האדם החוטא לתשובה, בהתחלה הוא פוגע רק בממונו של האדם ואם זה לא עוזר והאדם אינו מבין את הרמז, ולא שב בתשובה, אז הוא פוגע בגופו, בבריאותו ואפילו בחייו. א"כ מדוע בדור המבול הקב"ה לא פגע קודם בממונם אלא ישר פגע בגופם? משום שהכסף והממון שהיו ברשותם לא היו שלהם! הכל היה גזול! וממילא היתה הפגיעה מיד בגופם, בחייהם. ולכן לא נחתם דינם אלא על הגזל.

ידועה חומרת עוון הגזל, עד שאמרו שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וכל זמן שגזל בידו, אין תפילתו נשמעת ומאכילים אותו לעולם הבא גחלי רתמים וצריך לחזור בגלגול כדי לשלם. ובספרים מובא מעשה נפלא שארע בימי הרב ישראל בעל שם טוב, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כוחו כדי לשלם את חובו. ויש שכתבו על מאמר חז"ל שאמרו: "על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו", שרצונם לומר, שאפילו עבירות שבין אדם למקום אין נמחלים עד שישיב את הגזלה וירצה את חברו. וחבל על דמשתכחין שנעשה להם הגזל כהיתר מחמת שעשו לו שינוי השם, ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראוהו, ונותן הודאות לאל על אשר עשה והצליח.

ולפי חומר איסור הגזל וקושי תשובתו, שהרי אמרו, הגוזל את חברו אפילו שווה פרוטה כאילו גזל ממנו נפשו ונפש בניו ובנותיו, וכל זמן שהגזל בידו אין לו כפרה עולמית, וקשה להשיב גזל הנאכל (שכבר השתמשו בו). הנה כי כן האיש הירא את ה' יזהר וישמר מאד מכל דהוא איסור גזל בכל אופן שיהיה, ויהיה משאו ומתנו באמונה, ואפילו אם הוא דחוק והנושים נוגשים בעונשים קשים, לא מפני זה יפשוט ידו בגזל חס ושלום, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום אפילו שעה אחת, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ('פלא יועץ')

הגוזל דבר מחברו ולא החזירו לו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם, הגזלן והנגזל, לחזור בגלגול כדי להשיב את הגזלה. (הגר"א)

להלן מקרה כפי שפורסם בעיתונות, כשנה לאחר הפיגוע בקו 2 בירושלים (ד' באלול תשס"ד):

בכל היכלי הישיבות והכוללים מרבים בשבוע האחרון לספר את סיפור החלום המדהים, בו מופיעה דמותו של המחנך הוותיק הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שנהרג בפיגוע בקו 2 בחודש אב בשנה שעברה. כל המשגיחים והר"מים עומדים על עוצמת מוסר ההשכל שיש בחלום המיוחד הזה: התעוררות באמונה על חיי הנצח של העולם הבא מחד, ועד כמה כל אחד מאתנו חייב להיזהר ולהישמר בענייני ממונות עם הזולת, מאידך.

את הלילה הזה הוא לא ישכח לעולם, אותו בן משפחה של המחנך הדגול הרה"ג ר' חנוך סגל הי"ד, שהיה איש חינוך בכל ישותו, פדגוג אומן שהשכיל לטעת בתלמידיו את יסודות התורה וקנייני התלמוד. הוא היה הרב'ה סגל של כיתה ז' בתלמוד תורה "תורת אמת" במשך עשרות בשנים. החלום שבו הוא מתגלה לאחד מבני משפחתו, מהווה מעין המשך למסכת החינוך המיוחד שלו עם מסר ברור ליוצאי חלציו, על גודל החשיבות של זהירות מממונו של הזולת, עניין שהיה מקפיד עליו מאוד.

זה קרה לפני ל"ג בעומר. הרב'ה סגל מופיע בחלום לאחד מבני משפחתו. בחלום הוא עומד ליד ארון ספרים בביתו ובידו פתק שעליו כתוב באותיות גדולות וברורות, את הספרה- 5 ותוך כדי הצגת הפתק בחלום, אומר הרב'ה סגל לבן משפחתו: סכום זה שווה היום 14 ₪. עוד אומר הרב'ה סגל לקרוב המשפחה, כי את הסכום הוא חייב לאחד בשם ויין.

בן המשפחה קם נסער ממיטתו, המתין עד אור הבוקר ומיהר ליצור קשר עם האלמנה הרבנית שתחיה. הוא סיפר לה על החלום והשניים ניסו ללא הצלחה לברר את זהותו של אותו אדם שהרב'ה אמר עליו בחלום שהוא חייב לו 14 ₪. הצגת הפתק עם המספר 5, רק הוסיפה מימד של אי בהירות בכל העניין, שכן היה ברור, כי מדובר ככל הנראה בחוב "ישן נושן" וכי המספר 5 שהיה רשום על הפתק, הכוונה היא למטבע של לירות, כסף ישראלי שאבד עליו הכלח לפני חצי יובל שנים בקירוב.

בתום בירורים קדחתניים הגיעו לבית הכנסת של יוצאי סלבודקא הממוקם בכולל הלפרין. אב המשפחה המופתע הבהיר, כי אין לו ולא היה לו כל חוב עם הרב'ה סגל, אבל נטל את הסכום, אמר "מחול לך" ותרמו לצדקה. האב הבטיח שיברר את העניין אצל ארבעת בניו שלמדו במרוצת השנים בת"ת "תורת אמת" בבני ברק.

חלפו כמה ימים. האיש החל לברר דווקא עם אחרון הבנים וכך המשיך עד שהגיע לבן השני. הלה השיב מיד, כי הוא זוכר עד היום את המקרה, בו הרב'ה סגל לקח ממנו פעמיים תשלום של 5 לירות ישראליות מתקופת לימודו בכיתה ז'. תשלום אחד יותר מידי.

ומעשה שהיה כך היה: זה היה לפני 24 שנים. כיתה ז' התארגנה לטיול ל"ג בעומר והרב'ה סגל אסף כסף לטיול. יום לפני הטיול, פנה הרב'ה סגל אליו וביקש ממנו לשלם על הטיול. הרב'ה סגל שהיה ידוע כאיש מאד מסודר, הבהיר לתלמידו, כי ברשימתו לא נרשם דבר, התלמיד שילם פעם נוספת 5 לירות ישראליות. האירוע היה כאמור לפני 24 שנים על טיול של ל"ג בעומר.

בני המשפחה מספרים, כי הרב'ה סגל הי"ד, היה זהיר מאד בענייני כספים בצורה בלתי רגילה. לכן הגיע בחלום לפני ל"ג בעומר כדי לסלק את החוב הקטן הזה וכדי לעורר את בני משפחתו ואלפי תלמידיו, שלמדו אצלו במשך השנים, התעוררות באמונה ועניין זהירות בממונו של חברך שיהיה חביב עליך כשלך.

סיפר הרה"ג ר' יעקב מוצפי זצ"ל: בבגדאד היו שני חברים טובים, שעזרו זה לזה בכל הזדמנות. פעם אחד מהם קנה דירה, ונזקק להלוואה בסכום גדול. בצר לו סיפר לחברו על כך, וחברו הלווה לו את מלא הסכום, מרצונו הטוב. כעבור זמן מה, כשהגיע זמן עליית יהודי בגדאד לא"י, החרימה ממשלת בגדאד את הדירה, שני החברים עלו לארץ, וכעבור שנתיים נפטר הלווה. לאחר כמה חודשים, הופיע הלה בחלום אצל ר' יעקב מוצפי, סיפר לו על דבר ההלוואה אשר לווה מחברו, ואמר שהיות שלא פרע את חובו, אין לו מנוחה בעולם האמת, ולכן התחנן לפני הרב שיזמין את המלווה, ויסביר לו שלא היתה לו אפשרות לפרוע את חובו, ויבקש ממנו למחול מחילה גמורה.

למחרת היום, הזמין ר' יעקב את המלווה, ושאל אותו: "האם היה לך חבר בשם פלוני" השיב: "כן, זכרונו לברכה". שאל הרב: "האם הלווית לו סכום כך וכך לדירה שקנה בבגדאד", "נכון" השיב המלווה. אמר לו הרב: "בין כה וכה חוב אבוד הוא, מאחר שהלווה נפטר, בבקשה ממך אמור אחרי בפה מלא: הריני מוחל במחילה גמורה את החוב שהוא חייב לי, ולא ייענש בסיבתי". המלווה אמר אחריו כדברים האלה, והלך לדרכו לשלום. בלילה הופיע הנפטר שוב בחלום, ואמר לרב בשמחה: "תנוח דעתך שהנחת את דעתי" ('ענף עץ אבות')
.

כאשר עוסק האדם במשאו ובמתנו, יעסוק תמיד באמת ובאמונה. ויאמר על לאו לאו ועל הן הן, ואל יחשוב האדם שאם יחשוב כך, יבוא לידי הפסד, כי לא בלבד שאין בזה הפסד, אלא שלא ימצא מנוח בשקר ובתחבולות, כי אין העושר והנכסים מכוח החריצות וההשתדלות, כי רבים עשו ולא הועילו. ואע"פ שאנו רואים כמה אנשים שמצליחים בכך, סופם לאבד עושרם. (ילקוט מעם לועז)

מעשה בבחור ירא שמים אשר היה נוהג לקום בחצות הלילה, לערוך תיקון חצות ואח"כ ללמוד בישיבה עד התפילה.

יום אחד היה טרוד במחשבה כיצד יוכל להינשא, והוא עני מרוד ואין בידו פרוטה לנדוניה. כאשר הלך ללמוד בישיבה, עבר ליד ביתה של אלמנה צעירה שבעלה נפטר מיד לאחר הנישואין והוריש לה הון רב.

בא אליו היצר הרע ולחש לו באוזנו: "כולם שם ישנים, הבית חשוך, שער החצר פתוח, התגנב פנימה וקח משם ממון ותכשיטים. לא בשביל לגנוב ח"ו, אלא בתור הלוואה, עד שתצליח להשיב את הכסף. הרי שזו מצווה, לשם שמים, כדי שתוכל לישא אשה בכבוד".

כך דרכו של היצר הרע, שהוא מפתה את האדם בהיתרים כוזבים. ואכן, הבחור נשמע לו ומצא את עצמו בתוך הבית. הוא גישש בחושך והלך לכיוון תיבת התכשיטים, ובדרך הפיל ושבר כמה דברים ומהרעש התעוררו בעלת הבית והמשרתות אך הן פחדו לקום.

הבחור מצא את תיבת התכשיטים, שבר אותה ונטל משם מלוא חופניו. לפתע הוא נזכר במה שאמרו חז"ל: "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו". ואז אמר בלבו: "אם ממון זה שייך לי, מדוע אקח אותו באיסור?! ואם זה אינו שלי, לא תועיל לי הגניבה!", מדי שמט מידיו את התכשיטים היקרים וברח מהבית.

האלמנה והמשרתות לא היו יכולות להירדם. כאשר האיר השחר הן פנו לסקור את הנזק ולהפתעתן ראו שדבר לא נגנב. אמרה בעלת הבית: "זהו נס, ואין סומכים על הנס, כי לא בכל שעה מתרחש נס. עלי להינשא לאיש כדי לשמור על רכושי". ומיד קמה ועלתה אל ראש הישיבה שיבחר בעבורה תלמיד חכם וירא שמים כדי להינשא לו.

ראש הישיבה הצביע על אותו הבחור ואמר לה: "בחור זה הוא בחור טוב, ירא שמים ובעל מידות טובות אך עני מרוד". אמרה האלמנה: "בעושר זיכני ה' ית' ואין אני מחפשת חתן עשיר". לאחר זמן קצר הם נישאו, ואז ראה אותו בחור כמה שהוא צדק באותו לילה שעמד בניסיון ואמר שאם ממון זה מוכן בעבורו, יקבלנו בהיתר. ('אור דניאל')

מי שחוטא בעוון הגזל, הורס הוא יסודות התורה ועוקר שורש האמונה, שכל מצוות התורה תלויים בה, ואין חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

כיוון שהתיר אדם לעצמו גזלת חברו, הרי הוא מוכן כבר לכל חטא ועוון. וידוע שממון זה יעזבנו כמו שנאמר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא).




תיבת נח

הקב"ה ציווה על נח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". בתיבה היו שלוש קומות וכל קומה היתה מחולקת לתאים ומדורים. התיבה היתה סגורה לגמרי ובנויה בשיפוע, צרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי שמימי המבול שירדו בשטף גדול יתנקזו כראוי. נח לקח אבן טובה מנהר פישון והיתה מאירה להם בתוך התיבה.

אם נתבונן, נראה שהתיבה היתה קטנה מאוד לעומת מה שהיתה צריכה להכיל: נציגות של כל מיני החיות, הבהמות השרצים והחרקים, אשר מונים מאות אלפי מינים, מים ומזון. וגם אם היתה תיבה גדולה פי מאה, לא היתה יכולה להכיל כל זאת. וברור הוא שהיה זה נס גדול שהמעט החזיק את המרובה. ויש לשאול, אם כבר הקב"ה עשה נס, מדוע נח היה צריך לטרוח ולבנות תיבה גדולה, והרי יכול היה לעשות תיבה בגודל של קופסת גפרורים, וגם אז ה' היה עושה נס והיה המעט מחזיק את המרובה. יש אומרים שהסיבה לכך היא כדי שנח יהיה עסוק בתיבה במשך מאה ועשרים שנה ובינתיים יוכיח את כולם לשוב בתשובה. ותירוץ נוסף - שהקב"ה רוצה למעט בנס ככל האפשר, כדי להשאיר מקום לטועים לטעות.

ויש להבין מדוע דרכו של הקב"ה למעט בנס? הגר"י לוינשטיין זצ"ל ביאר שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדולת ה' ית'. אך יחד עם זאת אין לשלול מהאדם את הבחירה, ולכן הקב"ה עושה את הנס באופן שעדיין ישאר מקום להכחישו. אם הנס יהיה גדול וברור עד כדי כך שלא יוכלו לפקפק בו, יפגם כח הבחירה של האדם. אמנם גם תיבה באורך של שלוש מאות אמה נחשבת לקטנה בהתחשב בכמות העצומה של חיות, עופות ומזון, ועדיין היא בגדר של נס גלוי ומופלא, אולם כדי להעמיד את האדם בניסיון, יש הבדל אם היא בגודל של שלוש מאות אמה לבין אם היא בגודל של קופסת גפרורים. אילו הקב"ה היה מצווה את נח לבנות תיבה קטנה, כולם היו רואים את הנס המוחשי. עכשיו שנצטווה לעשות תיבה "גדולה", אע"פ שבדרך הטבע אינה מספיקה, כבר יש מקום לטעות ולומר שאין כאן נס אלא טבע.

נח בנה את התיבה כפי שהקב"ה ציווה עליו במשך 120 שנה. בני דורו שאלו אותו למעשיו, והוא השיב להם שהוא בונה תיבה כי הקב"ה כועס עליהם והולך להביא מבול שיחריב את העולם, אם הם לא יחזרו בתשובה. הם שאלו אותו מתי המבול צריך לרדת, והוא השיב: "בעוד כמאה ועשרים שנה". כולם צחקו עליו, ביזו אותו ולעגו לו, הם חשבו שהוא איבד את שפיות דעתו, וכמובן שהוא גם היה הנושא המרכזי בתקשורת במדורי ההומור והסאטירה. ונשאלת השאלה, מנין היו לנח כאלו כוחות נפש, להיות עסוק כל כולו בבניית התיבה יום יום במשך 120 שנה, כאשר כולם לועגים לו, מבזים אותו ומכנים אותו בשמות גנאי?

הגרא"מ שך זצ"ל השיב, שבפני נח עמד רק דבר אחד - האמת. נח שמע מפי קודשו של ה' ית', מקור האמת, שהוא הולך להביא מבול, ועליו לבנות תיבה, ולכן היה לו ברור שאין הוא צריך להתייחס למה יאמרו הבריות. עכשיו הוא עסוק במילוי אחר ציווי ה' ית' לבנות את התיבה, ולכן אין זה משנה מה יאמרו האחרים. להם חסרה ההבנה. הם עכשיו יכולים ללגלג, לצחוק ואפילו לההנות מהמצב, אולם כאשר יגיע רגע האמת, והמבול יופיע, אז הם יצטערו שלא שמעו לעצתו של נח לחזור בתשובה ולתקן מעשיהם.

גם אנו צריכים ללכת בדרך זו, וכמו שכתב הרמ"א בהלכה הראשונה: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול, הקב''ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ית' ובושתו ממנו תמיד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' ית'".

התיבה היתה חומת מגן מפני המבול וכל מי שהיה בתוכה זכה להינצל מהמבול. גם כעת בדורנו יש מבול בעולם, מבול של כפירה ואפיקורסות, והדרך להינצל היא רק אם נשכיל להיכנס לתוך התיבה. הישיבות הקדושות ובתי המדרשות הם בדורנו תיבת נח שמצילה מפני הפורענות, וכמו שאמרו חז"ל "תורה מגנה ומצלה".

הרמב"ם כתב (הלכות דעות, ו', א'): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר: "אשרי האיש וגו'", וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כעניין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".

שאלו את ה'חזון איש' זצ"ל, מה נעשה היום? לאן נלך כדי להינצל? ענה החזו"א: "בדורנו הישיבות הן המדבריות, לימוד התורה הקדושה בישיבות הוא בבחינת "עשה לך תיבה", ולשם יש ללכת".

- הקב"ה אמר לנח: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה". "קח לך", כלומר משלך ולעצמך, אע"פ שהאמצעים שלו מוגבלים, הקב"ה רצה שנח יכניס לתיבה מעט מזון ובזה יחול הנס שתשרה בזה ברכה והמעט יספיק לזון את כל החיות והאנשים שבתיבה במשך שנה תמימה. אח"כ נאמר: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה". בפסוק זה התורה מציינת את אמונתו החזקה של נח, אשר בטח בדבר ה', ולא הכין מזון אלא רק לעצמו בלבד, בדיוק כמו שנצטווה, כי סמך ובטח כי תינתן ברכה במזון ויהיה לו ולהם לאוכלה.

ועוד אמר הקב"ה לנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה", הכוונה שהבטיח לו שיציל אותו מהאריות ומכל החיות הרעות בשעה שיכנסו לתוך התיבה. וגם הבטיחו על המזון שלא יתעפש ויתקלקל במשך כל זמן שהותם בתיבה (שנים עשר חודשים). והבטיח לו גם שמי המבול, אע"פ שהיו רותחים, לא יזיקו לתיבה.

בהתחלה הקב"ה הביא גשמי ברכה, אח"כ הגשמים התגברו ואז הגיעו כל החיות ונכנסו מעצמן לתוך התיבה. כאשר נח ובני משפחתו רצו להיכנס לתיבה, באו אנשים רבים וביקשו להיכנס גם הם. נח אמר להם שיחזרו בתשובה, אבל הם לא רצו. נח לא הסכים להכניסם, ואז רצו לשבור את התיבה כדי שאף אחד לא ינצל. הקב"ה שלח אליהם אריות שהקיפו את התיבה וטרפו אנשים רבים, וכל השאר ברחו.

בעניין התיבה מצינו שפעמים מוזכר ה' בשם אלוקות כמו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ" (ו, יג), ''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (ו, כב), ופעמים מוזכר בשם הוי"ה כמו: "וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ", (ז, א) "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְיָ" (ז, ה) ויש לשאול מדוע? וכן לשם מה הכפילות?

ומצינו לכאורה גם כמה סתירות בעניין כניסת החיות לתיבה: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ, מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (ו, יט-כ) - בפסוקים אלו משמע שמכל חיה על נח להביא שניים בלבד, זכר ונקבה ולא יותר, בלא חילוק בין חיות טהורות לטמאות.

ואילו בהמשך נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צוהוּ יְיָ" (ז, א-ה) - בפסוקים אלו משמע שיש חילוק: מהטהורות על נח לקחת שבעה זכרים ושבע נקבות ואילו מהטמאות שניים בלבד, וכן משמע שעל נח להביא את החיות אל התיבה שבוע לפני המבול, ועוד לא מובן מהו "תקח לך" שבכל מקום נדרש שיהא משלך, ומה עניינו לכאן?

ובהמשך נאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (ז, ז-ט) - מכאן משמע שכולם, כולל החיות, באו לתיבה ביום המבול. וכן כתוב במפורש שגם מן הבהמה הטהורה וגם מהטמאה באו שניים שניים, ומשמע שהם באו מעצמם.

וכן לכאורה מצינו גם סתירה ברש"י - בפסוק: ''וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְיָ'', כתב רש"י: "ויעש נח - זה ביאתו לתיבה". ואילו בפסוק: ''וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'', כתב רש"י: "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים". והרמב"ן הוסיף: "לשון בראשית רבה מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. אם כן יאמר, שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע". ואם היה צדיק, איך אפשר לומר שהיה מחוסר אמונה!

והנראה ליישב כל זאת עפ"י דברי המלבי"ם שכתב שישנן שתי הנהגות אצל הקב"ה, ישנה הנהגה כללית של טבע הבריאה וישנה הנהגה פרטית. ההנהגה הכללית בה העולם נברא ומתקיים היא בשם אלקים, שפירושו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות. תחת הנהגה זו השגיח הבורא שבבוא המבול לא יחסר מין אחד מן המציאות, וציווה לנח שיקח זוג אחד מכל מין להחיות, ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ וכו'... וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ", כדי שלא יחסר אף מין מבעלי החיים, מספיק שיהיו שניים, זכר ונקבה מכל סוג (כמו שהיה בראשית הבריאה), וזה בבחינת אלקים.

אבל במה שקשור לנח עצמו הקב"ה בא בשם הוי"ה, שזו הנהגה פרטית ועל זה נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וכו'". כאן מדובר, מלבד בני ביתו של נח (אשתו ובניו וכלותיו), גם על רכושו הפרטי של נח - כלי בית, כלי אומנות, כסף וזהב, בגדים, רהיטים, בהמות ועופות שהיו לנח, שגם את כל אלו יכול הוא להכניס לתיבה (מלבד שאר החיות אשר באו לתיבה), אע"פ שאין בזה צורך לקיום העולם, וכל זה לפנים משורת הדין, מפני שנח היה צדיק, ועל זה שייך לומר "תקח לך".

וחסד גדול עשה בזה הקב"ה עם בני האדם, שמתוך הכלים שנח לקח איתו, למדו הדורות הבאים לייצר כלים, שאם הכל היה אובד במבול, היו חולפות מאות שנים עד שהיו ממציאים שוב כלים כאלו. ואף בעלי החיים שהיו ברשות נח היו כבר מבויתים, ולא היה צורך לעמול שנים רבות כדי לביית את בעלי החיים שיצאו מהתיבה (שכולם היו פראיים כמו שנבראו בעת הבריאה). לכן גם הותר לו לקחת מבעלי החיים אשר היו ברשותו, רק שבזה הקב"ה שם גבול, שלא יקח אלא רק שבעה שבעה מהטהורים ושניים מהטמאים, כי לנח היה מקנה רב ובעלי חיים רבים מאוד אשר לא תכילם התיבה. ומאותם בעלי חיים טהורים נח אף הקריב קרבן (נח עשה חשבון, שמספיק זכר אחד על כל הנקבות שבכל מין, ולכן משאר הזכרים הקריב קרבן עולה, שהוא מזכרים. והיה צריך להקריב קורבנות עולה על שלא עשה מספיק כדי להחזיר את בני דורו בתשובה).

לפי זה הכל מובן: אין כאן כפילות, אלא שתי הנהגות: אותן החיות אשר היו בתיבה תחת הנהגת אלוקות, הן אלו שהיה בהן צורך לקיום העולם, והן נכנסו לבד לתיבה (באותו יום בו התחיל המבול), זכר ונקבה בלבד מכל מין ומין. ואילו אותן החיות אשר היו רכושו של נח והיו בתיבה מצד ההנהגה הפרטית של שם הוי"ה - בהן היה חילוק: שמהטהורות שבע שבע, ומהטמאות שתיים, והן לא באו לבד לתיבה, אלא שנח הכניסן בעצמו שבעה ימים קודם המבול, ואין שום סתירה.

וכל זאת עשה נח מצד ציווי ה', אלא שכמו שאמרנו, הוא לא ממש האמין שבאמת ירד מבול. וכתב ה"אוהב ישראל" בשם המגיד מזלאטשוב, שהמילה "אמונה", יש לה שני פירושים: האחד, כפשוטו, האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך. אבל ישנו פירוש נוסף שאמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז) והוא לשון המשכה וגידול, כי ע"י האמונה יש כח מיוחד שיומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא אלינו. היינו על ידי שהוא מאמין בקב"ה ובוטח בו באמונה שלמה על איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלמות. ובאמת הוא כך, שמי שמאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא כל יכול ואין מעצור לה' מלהושיע, אז על ידי אותה האמונה יכול להשיג ולהמשיך לעצמו מה' יתברך כל מבוקשו לטובה.

והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלמות בכל אשר דיבר אליו הקב"ה. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלמה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, שעל ידי שלמות אמונתו יומשך מזה הבאת המבול. ולכן הוא התחכם להקטין אמונתו כלא מאמין שירד מבול, עד שראה שהמים באים, אז החזיק באמונתו ונכנס לתיבה כי ראה כי כלתה עליהם הרעה מאת המלך מלכו של עולם. וזו כוונתו של רש"י שכתב: "נח מקטני אמנה היה" - שהקטין אמונתו. "מאמין" - אמת שהיה מאמין גדול כשאמר לו הקב"ה, אבל "אינו מאמין" באמונה שלמה כדי שלא יהיה הוא הגורם, "עד שדחפהו המים" וראה שהגיעה עת בוא דברו, אז החזיק באמונתו הראשונה בתמידות.

אליעזר, עבד אברהם, פגש את שם בן נח ושאל אותו מה עבר עליהם בתיבה. השיב לו שם ואמר: "הרבה צער היה לנו בטיפול בחיות. יש בריות האוכלות ביום ויש בריות האוכלות בלילה ולכן לא יכולנו לעצום עין כל אותם שנים עשר חודשים שהיינו בתיבה. היתה שם זיקית שלא ידע אבא (נח) מה מאכלה. יום אחד לקח רימון, נפלה משם תולעת והזיקית מיהרה ואכלה אותה. ומאז היינו לשים סובין והיו יוצאים משם תולעים והיינו מאכילים אותה". (עפ"י הגמרא, סנהדרין קח:)

"וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה": רש"י פירש: "אך נח - לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו (האריה נשך אותו ברגלו ולכן נח היה גונח מכאב).

נח הכניס לתיבה רק מה שמותר לו עצמו לאכול, ומאחר שעד המבול היה אסור לבני האדם לאכול בשר, נח הכניס לתיבה רק ירקות. אבל האריה כידוע אינו צמחוני, ואוהב לאכול בשר טרי. נח עשה חשבון שאם הוא יתן לאריה ירקות, הוא לא ירצה לאוכלם, לכן הוא חשב להרעיב את האריה ואז בלית ברירה הוא יסכים לאכול הכל. אבל נח לא היה צריך לעשות כאלו חשבונות מכיוון שאם ה' רוצה אז האריה יכול לאכול גם ירקות, ולא היה צריך להרעיב אותו. לכן האריה כעס עליו ונשכו.




העורב והיונה

הגשם הפסיק, והמים לאט לאט התאדו: וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. במדרש מובא שהעורב התלונן ואמר לנח: "אתה שונא אותי - אינך שולח מהחיות הטהורות שיש כמותן שבעה, אלא דווקא אותי, שאני העורב הזכר היחיד בעולם. ואם אפגע או אמות חלילה, לא יהיו בעולם עורבים". (עפ"י ילקו"ש)

למעשה, העורב סותר את דברי עצמו - הרי הוא טוען שמאחר ואין עוד עורבים בעולם, ראוי היה שלא לשלוח אותו אל הסכנה משום שעלול הוא למות, ואז יכחד מין העורבים מהעולם. אולם מגוף טענתו אפשר להשיב עליה - דווקא משום שאין עוד עורבים בעולם, יש לו לעורב מעין 'ביטוח חיים' שלא יאונה לו כל רע, כי הקב"ה אינו רוצה שהם יכחדו מהעולם, ולכן ישמור עליו. דווקא אם היו בעולם שבעה עורבים, אז היה אותו עורב באמת בסכנה.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וכו'... וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ - במדרש מובא, שבנוסף לכל החיות והבהמות, הכניס נח לתיבה זמורות וייחורים של כל מיני צמחים, כדי שיהיה להם קיום לאחר המבול, אך זית נח לא הכניס, משום שלפי הטבע ייחור הזית אינו מחזיק שנה שלמה ללא אדמה.

והנה, באורח פלא, כאשר נח שולח את היונה היא חוזרת אליו כשעלה זית בפיה. כל זאת כדי ללמד את נח ואותנו, שלמרות שהקב"ה מצווה אותנו לעשות כך או אחרת, אין פירושו של דבר שהוא זקוק לנו ולמעשינו, ואע"פ שנח נצטווה לבנות תיבה ולהכניס אליה את כל החי והצומח כדי שיהיה להם קיום, אין להסיק מכך שבלי זה הכל היה כלה. ראיה לכך - עץ הזית שלא הוכנס לתיבה המשיך להתקיים!

דבר זה הוא כלל יסודי באמונה היהודית - הקב"ה מוביל את העולם אל עבר תכליתו, ללא קשר למעשי האדם. הבחירה שנותרה ביד האדם היא - האם הוא יהיה שותף לכך או לא. הקב"ה הִרבה לנו תורה ומצוות כדי לזכות אותנו, ולא משום שהעולם באמת נצרך לנו כדי להגיע אל תכליתו. ('ומתוק האור')




לאחר היציאה מהתיבה

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ - כאשר נח יצא מהתיבה ושיחרר את כל בעלי החיים, הבין מדעתו שרצון ה' שיקריב קרבנות מבעלי החיים הטהורים, ולכן אמר לו להביא מהם שבעה. נח הגיע להר המוריה, שם אדם הראשון הקריב קרבן לה' כאשר הוא שב בתשובה, תיקן את המזבח (שנהרס מהמבול) והקריב עליו קרבנות מהעופות והבהמות הטהורים.

וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי - קרבנו של נח התקבל ברצון והקב"ה הבטיח לנח כמה הבטחות:

הבטחה ראשונה - ה' ית' נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם. וכל פעם שתבוא מידת הדין לקטרג ותדרוש להשמיד את העולם מפני עוונות בני האדם, אז תצא הקשת שהיא אות שהקב"ה לא יביא מבול, ותשתוק מידת הדין. כאשר מופיעה קשת בשמים, אות הוא שהאנשים רעים וראויים למבול בגלל עוונותיהם ורק בגלל ההבטחה שעומדת לדורות, הקב"ה לא מביא מבול.

בגמרא (כתובות עז:) מסופר על רבי יהושע בן לוי שזכה להיכנס לגן עדן בעודו בחייו. אליהו הנביא הכריז: "פנו מקום לבן לוי, פנו מקום לבן לוי". ראה אותו רבי שמעון בר יוחאי ושאל אותו: "אתה הוא רבי יהושע בן לוי?", השיב לו: "כן". שאל אותו האם בימיך נראתה הקשת?", "אם כן", אמר רבי שמעון בר יוחאי, "אין אתה ר' יהושע בן לוי האמתי, זכותו הגדולה של ר' יהושע בן לוי מספיקה שלא תראה הקשת בימיו" (הקשת היא אות שהקב"ה היה צריך להביא שוב מבול לעולם, ורק בגלל ההבטחה לנח לא עושה כן, אולם אם יש צדיק בדור, יכול הוא בכח צדקתו למנוע מבול).

והגמרא אומרת שבאמת לא נראתה הקשת בימיו, רק שלא רצה ר' יהושע בן לוי להחזיק טובה לעצמו. ושואל הגרי"ל דיסקין, והרי אף נח היה צדיק, ובכל זאת לא מנע הקב"ה להביא מבול בזכות צדקתו. ולא יתכן שר' יהושע בן לוי היה יותר צדיק מנח, שהרי נח היה נביא, ואילו ר' יהושע בן לוי לא.

וכתב ליישב שתיבת נח היתה נחשבת לעולם בפני עצמו. וכל זמן שנח היה בעולם, אכן היה מציל את הדור ומונע מבול. אולם הקב"ה רצה להביא מבול לעולם, ולכן "הוציאו מן העולם" ע"י שהכניס אותו לתיבה שהיא "עולם בפני עצמו", ולכך לא היה יכול להציל את העולם מפני המבול.

ההבטחה השנייה - "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", ואין זה ציווי, אלא ברכה והבטחה שיִפרו וירבו מאוד.

ההבטחה השלישית - "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" - כאשר הקב"ה ברא את אדם הראשון, היה הוא שולט על החיות וכל בעלי החיים היו מפחדים ממנו ולא היו יכולים לפגוע בו. בני דור המבול עשו עבירות חמורות עד אשר נסתלק מהם צלם האדם, ואז היו מפחדים הם מהחיות. עכשיו חזר העניין לקדמותו, שבעלי החיים יהיו נשמעים לאדם.

ההבטחה הרביעית - כאשר הקב"ה ברא את אדה"ר, לא הותר לו לאכול בשר ושום בריה שיש בה נפש, וכך היה עד המבול. בזמן המבול, נח ובני ביתו טיפלו במסירות בחיות, ולכן מעתה יש להם רשות לאכול בשר. (עפ"י ילקוט מעם לועז)

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" - לאחר שנח יצא מהתיבה, הוא נטע כרם של ענבים (לפני שנכנס לתיבה מצא שריג של גפן מגן עדן, והכניס אותו לתיבה). היה נס, ובאותו יום שנטע את הגפן, היא גדלה והוציא פירות. נח סחט את הפירות, המיץ נעשה ליין, והוא שתה ממנו והשתכר. בגלל מעשה זה אומרים חז"ל שנח ירד ממדרגתו (ויחל - עשה עצמו חולין) עד שנקרא "איש האדמה".

לא יתכן שאותו נח, שנאמר עליו "איש צדיק תמים", נטע גפן לצורך שתיה של שיכרות, אלא שחייבים לומר שכוונתו היתה לטובה. הגר"מ רוברמן זצ"ל כתב שלאחר שנח יצא מהתיבה, הוא ראה עולם שמם וחרב והמראה דיכא את רוחו. נח ידע שכדי לבנות את העולם מחדש, הוא זקוק להרבה סייעתא דשמיא, ורצה לזכות לקרבת ה' ולהתגלות השכינה, אולם אמרו חז"ל ש"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", ומכיוון שהיין משמח לבב אנוש הוא נטע כרם. כל זה היה כמובן לשם שמים - עצם זה שהזדמן לנח שריג של גפן מגן עדן ובו ביום גדל, העלה פירות ונעשה ליין, כל זה מראה שה' הסכים עמו.

אולם אע"פ שכוונתו היתה טובה, מ"מ לבסוף שתה מהיין יותר מדי, כמו שאמרו חז"ל: "וישת מן היין - שתה שלא במידה ונתבזה", התורה ציינה זאת לגנאי. כיצד נגרם לו כך? אלא שלאותה כוונה לשם שמים, נלוותה גם כוונה זרה של תאווה והנאה. מכאן רואים עד כמה צריך האדם להיזהר במעשיו, אפילו אם הם טובים מצד עצמם, שלא תתערב בהם כוונה שאינה טובה. וגם רואים עד כמה צריך האדם להתרחק ממנעמי העולם הזה, שכל הנמשך אחריהם מגיע להתגשמות, להתרחקות מאלקים ומכל דבר קדוש, ודבר לא ימנע ממנו מלרדת אל עברי פי פחת.

מעשה (שלא באמת) היה ברב צדיק ומכובד, מרחוב יפו בירושלים. פעם אחת השתתף הרב בסעודת מצוה ובמהלכה הגישו יין שרף, עתיק יומין ומשובח. הרב, שלא היה רגיל לשתות, שתה עוד ועוד ולבסוף השתכר עד מאוד. הוא קפץ על השולחן, רקד עליו והתנהג כאחד השיכורים בצורה משפילה במיוחד. לאחר מספר שעות, הרב התפכח משכרותו ומצא את עצמו על מיטתו בביתו. אמרה לו הרבנית: "איך שאתה התנהגת... ומה שעשית... איזה ביזיון, ממש בושה וכלימה".

הרב היה המום: "מה, אני?!", "כן, אתה, כבוד הרב שליט"א", השיבה הרבנית. הרב התעלף. הבושה שאפפה אותו גרמה לו להחליט שלא ייצא מפתח ביתו במשך חודש ימים.

לאחר חודש, הבושה נחלשה והרב יצא מביתו כאשר פניו כבושות בקרקע. הוא הלך אל בית הכנסת, ובדרך, כאשר עבר ליד חנות תמונות, ראה שם פוסטר גדול של רב שיכור רוקד על השולחן... "אוי ואבוי", הזדעזע הרב ולא ידע היכן לקבור את בושתו. הוא חזר לביתו בריצה בעיניים מושפלות, ואמר לאשתו בדמעות: "מה אעשה? איזו בושה, כולם כאן בירושלים מכירים אותי. כיצד אוכל לצאת לרחוב?!"

בחשכת הלילה יצא הרב עם בני ביתו. הם עזבו את העיר וברחו לבאר שבע. בבוקר, צעד הרב לבית הכנסת, אך מול בית הכנסת, על גבי תחנת אוטובוס, התנוסס פוסטר ענק בו רואים את הרב הירושלמי שיכור ומושפל. כך גם היה על גבי האוטובוסים ושלטי החוצות.

הרב המושפל החליט להגר לאמריקה. שם באמת היה לו שקט מהבושה, אך לזמן קצר בלבד. לאחר שבועיים פורסם בכל מקום על הוצאת ספר חדש העוסק במלחמה באלכוהול, ובשער הספר רואים רב שיכור...

בארה"ב כולם כבר מכירים אותו, ולא לטובה, ולכן החליט לברוח לשוויץ. באותם הימים התקיימה בז'נבה אסיפת האו"ם, בה הועלתה לדיון בעיית האלכוהול. הם החליטו שפעם בשנה ידפיסו את תמונת הרב הבזוי משתיית אלכוהול ויפרסמו אותה בכל העולם, כי תמונה אחת שווה אלף מילים...

אמר ה'חפץ חיים': "הסיפור הזה אינו חדש. הוא התרחש לפני כארבע מאות שנה וכתוב בתורה בפרשת נח. נח הצדיק שתה, השתכר, "ויתגל בתוך אהלו"... פעם אחת בלבד, ועד היום מדברים על זה... "





אברהם אבינו

יודעים אנו שאין לנו קצה של השגה בענקי הרוח, אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שגובהם עד רום הרקיע, וכל מעשיהם ופעולותיהם היו בדקדוק ואין לנו שום השגה אמתית בהם. נשמתם של אבותינו הקדושים הקיפה שמים וארץ, כללה בתוכה את נשמותיהם של כל הדורות כולם, צפתה והביטה מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית. מתוך מבט עליון זה עשו האבות את כל פעולותיהם ומעשיהם הנפלאים בדקדוק מיוחד. לנו אין כלל הבנה במעשיהם, אך מכל מקום חכמי ישראל בכל הדורות עמלו להבין וללמוד את דרכי אבותינו הקדושים, לפי שלא נכתבו בתורה לחינם, אלא כדי ללמדנו אורחות חיים, ומצווים אנו ללמוד מהם וללכת בדרכם, ו'מעשה אבות סימן לבנים'. ולכן מתוך הבנה שאין לנו שום השגה בקדושתם של אבותינו ניגש להתבונן בפרשיות התורה על פי מדרשי חז"ל ומפרשי התורה במהלך הדורות, עד כמה שידנו מגעת.




הולדת אברהם אבינו

אברהם אבינו נולד 1948 שנה לאחר בריאת העולם. באותה תקופה נמרוד הרשע מלך על כל העולם. המלך נמרוד מרד במלכו של עולם, הוא כפר בעיקר, עשה עצמו לאלוה ולימד את כל העולם איך לעבוד עבודה זרה. הוא היה בקי בחכמת הכוכבים וצפה בחכמתו שעתיד להיוולד בן שיכפור בו ויעשה לו הרבה צרות (ושאותו בן או אחד מצאצאיו עתיד להרוג אותו).

יום אחד נולד לתרח, המשנה למלך נמרוד, בן בשם אברם. באותו לילה בו נולד אברם, ראו יועצי המלך ברקיע כוכב אחד גדול עולה מן המזרח ובולע ארבעה כוכבים, הם סיפרו לנמרוד מה שראו, והסבירו שנבואתו מתקיימת, כי היום נולד הבן אשר עתיד לכפור בו. באותו רגע נכנס תרח עם חיוך מאוזן לאוזן ובשורה טובה בפיו: "מגיע לי מזל טוב... נולד לי בן!". "מזל טוב", אמרו כולם כאחד, תוך כדי קריצה למלך נמרוד...

היועצים הציעו למלך לפצות את תרח בכסף רב, לקחת את התינוק ולהרוג אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי. נמרוד, פנה לתרח ואמר: "בנך זה אשר נולד לך הלילה, תנהו לי, כי רוצה אני להורגו, ואתן לך בית מלא זהב". תרח ניסה לבטל את רוע הגזרה, אך כאשר ראה שנמרוד מתעקש, ומבחינתו יכול הוא להרוג את תרח ואת כל משפחתו, גם בלי לתת בית מלא זהב. אז הסכים תרח לעצה, אבל ביקש שהות של שלושה ימים כדי לפייס את אשתו. נמרוד ה"רחמן", "הטוב" ו"המתחשב" הסכים.

ביום השלישי קיבל תרח התראה להביא למלך את בנו, ואם לא יעשה כן, הוא וכל משפחתו ילכו לבית השריפה. תרח התחכם, הוא לקח את בן השפחה, שנולד גם הוא באותו יום, והביאו למלך נמרוד. המלך שחשב שהתינוק הוא אברם בן תרח, הוא לקח את התינוק החמוד בעדינות, נתן לתרח את הכסף שהבטיחו והרג את התינוק במו ידיו. בזה נחה דעתו והוא שכח מכל העניין.




אברהם מכיר את הבורא

אברהם גדל והיה לחכם גדול, בהיותו בן שלוש שנים התחיל לחקור בדעתו כדי לדעת מי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ. כאשר ראה את השמש, הוא חשב שהיא בראה את העולם, הוא רצה להתפלל אל השמש, אבל בערב שקעה החמה ועלתה הלבנה כאשר מסביבה הרבה כוכבים זורחים ומאירים. הוא חשב שהלבנה בראה את העולם והכוכבים הם משרתיה, ולכן רצה להתפלל ללבנה... כאשר זרחה שוב החמה הוא הבין שכך הוא מנהגו של עולם ואף אחד מהם לא ברא את העולם. לבסוף, לאחר חקירה ודרישה הוא הגיע לאמת, שהקב"ה ברא את העולם. (עפ"י ילקוט מעם לועז והמדרשים)

נאמר במדרש: "רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה (בית מפואר) אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג?! הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג?! הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם". (בראשית רבה לט, א)

על פי מדרש זה, אברהם אבינו התבונן בבירה ואמר שבוודאי יש מי שברא את העולם כמו אותה בירה דולקת שלא נעשתה לבדה. וא"כ התבוננות זו היא כביכול על בריאת שמים וארץ.

אולם הגרש"מ שבדרון זצ"ל הקשה ממה שכתוב שראה בירה "דולקת", ואם מדובר בהתבוננות על בריאת העולם, הרי גם בירה שאינה דולקת מוכיחה שיש מי שיצר אותה ולא נעשתה מעצמה. וא"כ מדוע נאמר במדרש בירה דולקת? ועוד מדוע נאמר על הבירה "בלא מנהיג", הרי יכול היה לומר "בלא בונה", וגם בסוף המדרש וכי "תאמר שהעולם בלא מנהיג?!" הרי היה יכול לומר "בלא בורא".

הרב שבדרון כתב להסביר עפ"י דברי הרמב"ם (ע"ז א, א), שכולם ידעו שה' ברא את העולם אבל טעו לחשוב שה' עזב את השגחת העולם ומסרה לידי כוכבים ומזלות. תחילת התדרדרותם היתה בכך שאמרו שצריך לכבד את הכוכבים, אע"פ שידעו והאמינו בה' ובבריאת העולם. אח"כ באו נביאי שקר וניבאו בשם ה' לעבוד לצורות ולכוכבים, עד שנשכח שהקב"ה הוא שמנהיג את העולם, ודבר זה לא נודע אלא ליחידים.

אברהם אבינו התבונן בנקודה זו, שלא יתכן שהעולם מונהג מעצמו או ע"י כוכבים ומזלות, שהרי גם הם מסתובבים במסלול קבוע ולא יתכן שהם מסתובבים מעצמם. וזהו המשל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת, כלומר יש בה נר דולק ואין היא עזובה, מוזנחת, חשוכה ומעלה קורי עכביש, כדרך בירה שבנו אותה ועזבו אותה לנפשה.

וכך היה אברהם אבינו אומר: "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!" הרי "הבירה דולקת!", אברהם הביט סביבו וראה עולם מסודר להפליא מלא חסד והטבה. עולם גדוש ביצורים שונים ומשונים בים באויר וביבשה החיים בהרמוניה מופלאה, כאשר לכל אחד מהם יש מקום מיוחד בשרשרת המזון. וכל אחד מיצורי העולם הוא עולם בפני עצמו המכיל מיליארדי תאים מיקרוסקופיים חיים, שאף הם חיים בהרמוניה מופלאה.

ואכן יש להתפעל מכל החיזיון הנפלא הזה ולהכריז בקול גדול: "מה רבו מעשיך ה'". וא"כ לפנינו בירה דולקת שיש בה הנהגה מופלאה, סדר ומשטר. על זה נאמר: וכי "תאמר שאין מנהיג לעולם?!"

נמצא שהתבוננותו של אברהם אבינו היתה לא רק על עצם הבריאה, אלא בעיקר על ההנהגה והשגחת ה'. וע"י שאברהם עמל ויגע להתבונן ולחקור מיהו המנהיג, "הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה", כלומר, "יגעת ומצאת תאמין!". ונאמר דווקא "הציץ" שהוא "מבין החרכים", ולא שפתח לפניו שערים והתגלה במלואו, כי אם היה אברהם רואה בבירור את מציאות ה' ית', כבר לא היתה כאן "אמונה" כי היתה מסתלקת הבחירה.

ה' ית' הוא השליט היחיד בעולמו, וכל מה שקורה בעולם, הכל מאת ה' בהשגחה מלאה ומדויקת, וכמו שמובא בשלושה עשר עיקרים של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים". במילים אחרות, כל מה שנעשה בעולם מהדבר הפעוט ביותר ועד הדבר הגדול ביותר, הכל ה' עושה.

לכן צריך האדם להאמין שכל מה שעובר עליו, בין ברוחניות ובין בגשמיות, בין שזה בא לו ממקרי הטבע, בין שזה משאר בני אדם, ובין שזה בא לו מעצמו - הכל ברצון ה', מנהיג העולם, וגם הכל לטובה, כי "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" (מה שה' עושה, הכל לטובה).

לאחר מלחמת העולם השנייה, איצ'ה, יהודי בודד, אוד מוצל מאש, הבין שאין לו בעולם, אלא את אמונתו ועמה הוא צריך להתחיל את החיים מחדש בגיל עשרים ואחת. איש לא הבין כיצד הוא הצליח לשרוד. הוא נורה בהונגריה בידי הנאצים, הובל פצוע לאושוויץ, עבר את מאורעות מחנה ההשמדה, בוסס בשלג עמוק בצעדת המוות, תמך בנופלים ופעמים רבות כיוונו לרקתו אקדח טעון. כולם שאלו אותו איך הוא היה יכול? והוא היה עונה תמיד את אותה התשובה: "אמונה, היא החמצן, הדלק, המנוע, בלעדיה אין כלום, עמה יש הכל..."

איצ'ה זכה להקים משפחה לתפארת, עם אשה שאף היא היתה ניצולת שואה. ילדיהם הרבים נקראו כולם על שמות הקרובים שנרצחו, ההורים, האחים, האחיות... שם אחד הוא עדיין לא נתן, את שמו של אחיו התאום יענק'ל.

איצ'ה מצא עבודה בפרדס אתרוגים גדול באיטליה. לא היתה זו עבודה קלה, שכן היה רחוק מאוד מביתו שבשוויץ ומבני משפחתו, כך היה עושה שלושה חודשים רצופים במשך השנה, ובערב סוכות היה חוזר עם סכום גדול של כסף אשר אִפשר לו ללמוד בכולל ולפרנס את משפחתו במשך כל חודשי החורף הארוכים, עד עונת הקטיף הבאה. הוא אף פעם לא התלונן, תמיד היה שמח בחלקו וכשהיה זקוק לדבר מה, היה פונה לריבונו של עולם ומבקש.

ה' יתברך היה לאיצ'ה לידידו הקרוב, תחליף לאבא הצדיק שנרצח ולחמימות של האם שנשרפה על קידוש ה'. האמונה מילאה גם את מקום יענק'ל אחיו התאום, אליו התגעגע במיוחד. האמונה התמימה אף פעם לא איכזבה, הוא ביקש, הקב"ה ענה. כאשר היה מבקש מה', אנשיו היו רואים את פיו ממלמל וקולו לא נשמע, אך הוא ידע שיש מי ששומע אותו. הוא היה מנהל שיחות עם ריבון העולמים, מדבר אליו כבן לאב והיה שופך את לבו... אבאל'ה הילד חולה... אבאל'ה שבשמים אין כסף... ופתאום כבמטה קסם, הילד הבריא, כסף הגיע והוא היה מקבל כוחות מיוחדים.

שנה אחת, בסוף תקופת קטיף האתרוגים, הלך לקבל את כספו ממעבידו, לסגור את ענייניו ולשוב לביתו. איצ'ה מקבל את כספו, טומן אותו עמוק בכיס החליפה, את המזוודה הקטנה נושא ביד אחת ואת האתרוג המהודר ביד השנייה. כך צועד איצ'ה אל תחנת הרכבת, מחכה בתור לקופה, רוצה מאוד לשוב לביתו ולמשפחתו. כשמגיע תורו הוא ניגש אל הפקיד, מבקש כרטיס נסיעה לשוויץ, דוחק את ידו עמוק אל כיס החליפה והנה אין, נעלם. מעטפת הכסף השמנה פשוט איננה! הדם אוזל מפניו של איצ'ה מרוב בהלה, הוא מחוויר, מחפש בכיס השני ושוב מחוויר.

כל כספו אשר עמל עליו, והיה אמור להספיק לכלכל את בני ביתו במשך שנה שלמה - הכל נעלם, ואפילו אין לו כסף כדי לשוב לביתו. מחר סוכות והוא נמצא במקום זר, נטול יהודים ויהדות. היכן יחגוג?! מה יאכל?! הוא נמצא במקום שאין בו מזון כשר, אין סוכה, אין לו כלום, רק אתרוג. מה יעשה?!

איצ'ה עושה את מה שהוא עושה תמיד ופונה אל ריבונו של עולם בתחינה: "אבאל'ה יקר, איך אוכל להעביר חג קדוש כל כך לבדי, בלי אף יהודי?! איך אוכל לאכול בלי סוכה?! מה אוכל?! הכל כאן טרף, היין נסך, הפת של גויים, ואין לי ארבעה מינים, רק אתרוג... היכן אוכל ללון?!... איזה חג זה?!" - מסיח איצ'ה את אשר על לבו לפני אביו שבשמים.

ואז הוא מתחזק, עכשיו הוא כבר מרגיש טוב יותר, הוא דיבר עם ריבונו של עולם, וכעת הוא סמוך ובטוח שאין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר. הוא הולך לסניף הדואר כדי לשלוח מברק לבני ביתו שלא ידאגו לו, עומד בתור כמו כולם, ואז הוא מרגיש יד טופחת על שכמו. איצ'ה פונה לאחור ולתדהמתו הוא רואה אדם שעל פיו חיוך גדול ועל ראשו כיפה שחורה גדולה.

כל אחד מהם שמח על שמצא יהודי במקום זה. הם מתחילים לברר מיהו העומד מולם ומה הוא עושה במקום זה, ומציגים את עצמם, יצחק וג'קי. איצ'ה מספר באנחה על כספו שאבד ושהוא תקוע במקום זה. הזר מספר שהוא בא מאמריקה בגלל עסקיו שבאיטליה, שתמיד הוא חוגג את חג הסוכות בביתו אבל משום מה מסיבות שאינן תלויות בו הוא נאלץ להשאר במקום זה. הוא ביקש מאיצ'ה אם יועיל בטובו לחגוג עמו את החג, כדי להקל על בדידותו. אין לו מה לחשוש, יש סוכה כשרה והאוכל בתכלית ההידור.

איצ'ה נעתר מיד, אין לו אופציה טובה יותר, הוא מזדרז לשלוח את המברק לאשתו, אך בלב קל מוסיף לה שאין לה מה לדאוג, הוא חוגג את החג כהלכה בחברת יהודים, וישתדל לחזור מיד אחרי החג. הוא סיים בברכת חג שמח, חיכה שג'קי יסיים את ענייניו ויצא עמו.

השניים הולכים לעבר מכונית 'לימוזינה' יוקרתית. נהג לבוש מדים פותח להם את דלת המכונית, והם נוסעים לכיוון פרדסי האתרוגים המוכרים. מאחורי הפרדסים יש אחוזה גדולה, אותה איצ'ה תמיד ראה מרחוק אך מעולם לא ביקר בה. השערים נפתחו והם המשיכו בנסיעה קצרה עד שהגיעו לבית מפואר. "הגענו", אומר ג'קי. איצ'ה כובש את קריאות ההתפעלות ומבין שיהודי זה הוא בעצם בעל הפרדסים, הבוס הגדול.

את ליל חג הסוכות עבר איצ'ה בהרחבת הדעת, מאומה לא היה חסר, מלבד בני משפחתו שאליהם הוא ממש התגעגע. לאחר הסעודה, דברי תורה, שירים וברכת המזון, השניים הלכו לישון בסוכה. בבוקר הם קמים מוקדם, נוטלים את ידיהם ומתכוננים לתפילה. בעל הבית מוציא ארבעה מינים מהודרים, ואיצ'ה מוציא אתרוג מהודר. הם משווים, מתפלפלים ומתווכחים איזה אתרוג מהודר יותר. לבסוף, החליטו שאיצ'ה יתרום את האתרוג שלו, ובעל הבית יתרום את שאר המינים, ואז שניהם יוכלו לקיים את המצווה בהידור, כל אחד בתורו.

איצ'ה נוטל את הלולב בדחילו ורחימו, מביט בו, בהדסים המהודרים ובערבות, ואז שם לב לדבר מוזר. במקום החיבור של שלושת המינים, מלבד קשרים של עלי לולב כנהוג, יש גם חוט זהב נוצץ. איצ'ה רואה, מחליף צבעים ורועד... המארח מביט בו בתמהון הולך וגובר. איצ'ה אומר בניגון מיוחד: "אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב". המארח מסתכל על איצ'ה, ופתאום גם הוא נראה קצת משונה, גם הוא מוצא את עצמו לפתע אומר את אותן המילים באותו הניגון... שניהם מביטים זה על זה.

"גם אצלכם נהגו כך?", שאל המארח. איצ'ה מהנהן בראשו לחיוב, זה מזכיר לו את בית אבא, מזכיר עד כדי כאב. מעלה אצלו את התמונות הנשכחות איך אביו היה מאגד את הלולב, ההדסים והערבות בחוט של זהב שהיה שמור לו משנה לשנה, מנהג מיוחד שמוזכר במשנה אך לא ראה אצל אף אחד.

"מעניין", אומר המארח, "אצל אבא שלי נהגו לעשות כך, על פי המשנה, ואף פעם לא ראיתי זאת במקום אחר. כל שנה בסוכות אני נזכר בהם, בבני משפחתי שנרצחו... באבא ובאמא, ברוחל'ה אחותי ובאיצ'לה אחי התאום שהיינו כל כך קרובים...

ואז, בום! טרח! האתרוג נשמט מידו של איצ'ה...

ג'קי שאל "מה קרה?!" פניו של איצ'ה היו יותר מלבנות, שפתיו נעות וקולו לא נשמע...

ג'קי רוצה לעזור, ואז נפל לו האסימון הוא קלט וצרח: "איצל'ה, אחי! זה לא יכול להיות...

"י - נ - ק - י ! ! !"... אומר איצ'ה מגמגם, נטול כוחות.

חצי שעה הם הביטו זה על זה בהתרגשות... חיבוקים... בכיות... ברוך השם... (מתוך הספר 'כוחות')

במקרים רבים ניתן לראות בבירור, כיצד דבר שנראה רע, מתגלה לבסוף שהיה לטובה. כל אחד שמתבונן רואה זאת במהלך חייו. לדוגמא: אדם הממהר לעבודה מגיע לתחנת האוטובוס בדיוק כאשר האוטובוס יוצא, הנהג סוגר את הדלת בפניו, תוך כדי התעלמות מנקישותיו וקריאותיו, ונוסע...

כמובן שאותו אדם כועס על הנהג, כועס על עצמו ועל כל העולם, ואינו מקבל באהבה את מה שקרה לו. אבל כאשר מתגלה לו לאחר מכן, שהאוטובוס שהוא רצה לעלות עליו היה מעורב בתאונה קטלנית, הוא מקבל את הדברים קצת אחרת...

בזמן הניסיון אין לאדם אפשרות לדעת מה יהיה אח"כ, כי הוא אינו צופה עתידות, ולכן הוא מתרגז על השיבוש בתכניותיו. אבל הבורא היודע את כל העתידות, שומר על האדם תמיד (ואף אם לא ארעה שום תאונה לאוטובוס, יש סיבות נסתרות רבות, מדוע זה לטובה, סיבות שרק ה' יודע. ועל האדם להאמין שזה לטובה, ולא להאשים אף אחד).

לבורא יש שיקולים וסיבות שונות מדוע להנהיג כך את האדם, ורק הוא שמכיר ויודע מה עבר, וצריך האדם לעבור בחייו, בגשמיות וברוחניות, כי רק ה' ית' יודע את הטובה שתצמח מכל דבר. האדם אינו יכול לראות את הטובה בזמן הניסיון, כי א"כ לא יהיה זה ניסיון כלל. הדרך היחידה לעמוד בניסיון היא רק ע"י אמונה שהכל לטובה.

ב"שולחן ערוך" (או"ח ר"ל, ה') נפסק: "לעולם יהא אדם רגיל לומר - כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה). לא כתוב כאן "כמעט הכל", אלא הכל - הכל ממש! לכן אי אפשר לומר: "הכל לטובה, חוץ מ...", אלא הכל טוב בלא הגבלה.

ישנם דברים שהאדם חייב לעבור, בין אם ירצה או בין אם לא, ואין באפשרותו לברוח מהם, וכל בחירתו היא רק כיצד לעבור את הניסיונות. אם יעבור אותם באמונה שהכל לטובה - אשריו ואשרי חלקו, ובאמת יראה איך הכל מתהפך לו לטובה, חייו יהיו יפים מאוד, רגועים ונעימים. ואם, חס ושלום, הוא חי בלא האמונה שהכל לטובה, אזי הוא יהיה רק ממורמר, בלתי מרוצה ושבור. הוא יתלונן ויאשים את עצמו ואת כולם, וכל חייו יהיו מרים, רעים וחשוכים.

דבר ברור הוא שלכל מה שה' עושה יש תכלית, ועל האדם המאמין בהשגחה פרטית לחפש מה ה' רוצה ממנו. זהו דבר שהשכל מחייב, שהרי הבורא מעביר עליו מאורעות שונים בשביל ללמד אותו דבר מסוים או לעורר אותו לתקן איזה דבר או להתחזק בעניין מסוים ועוד אפשרויות רבות. חיפוש המסר של הבורא הוא עניין עמוק ורחב מאוד, והיסוד הראשון שהאדם צריך להחדיר לליבו הוא ש"אין ייסורים בלא עוון".

על יסוד זה כותב הרמב"ן: "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהן יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון". כלומר, רק מי שחי את האמונה שכל מקריו של האדם הם בגזרת הבורא לפי מעשיו, והוא מאמין שאין ייסורים בלא עוון, רק לו יש קשר אמִתי ליהדות.

אם יעבוד האדם, ויעמוד בניסיונות שיש לו באמונה, יזכה לעליה גדולה ולמדרגות גבוהות יותר מכל דבר אחר שיעשה, וגם תהיה לו הנאה מעשית מחייו. אך אם יתעצל בתיקון נפשו, ייסוריו רק יגברו. לכן צריך להתחזק ולהתאמץ לעמוד בניסיון בהצלחה, שפרושו שיחזיק באמונה, בתפילה וביראת שמים. (עפ"י 'בגן האמונה')

רבי חיים מוולואז'ין כתב (נפש החיים ש"ג פ' י"ב): "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמור: הלא ה' הוא האלֹקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוטה יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".




אברהם והצלמים

תרח, מלבד היותו משנה למלך נמרוד, היה גם יצרן של עבודה זרה, פסלים שונים עשויים מעץ, אבן, כסף או זהב, הכל לפי התקציב ובקשת הלקוח. מכיוון שכולם היו עובדים עבודה זרה, העסק שגשג והיתה הצלחה גדולה. מכיוון שהעבודה היתה רבה והיה מחסור בעובדים, גם אברהם נדרש לסייע בפרנסת המשפחה ו"לזכות את הרבים" בפסלים איכותיים, מעשה ידי אומן, במחיר מלא. אברהם לקח עגלה, מילא אותה בפסלים, יצא לרחוב והכריז על מרכולתו: "מי רוצה לקנות אליל שאין בו מועיל... פה להם ולא ידברו... עיניים להם ולא יראו... אזניים להם ולא ישמעו... רגליים להם ולא ילכו... אינם שווים כלום... רק היום במחיר מלא..."

בעודו מסתובב בעיר ומכריז על סחורתו המעניינת, ניגש אליו אדם אחד. אברהם שואל אותו: "כן, במה אפשר לעזור?", אני רוצה לקנות את הפסל הזה, כמה הוא עולה?", שאל האיש. אברהם הביט בו ושאל: "בן כמה אתה?", "בן חמישים", הוא ענה. אברהם אמר: "אני ממש מרחם עליך...", הוא שאל מדוע ואברהם השיב: "אדם בן חמישים הולך לעבוד פסל בן שבועיים, במו עיני ראיתי כיצד אבי תרח יצר אותו. אינך מתבייש?! שאדם בגילך יעבוד לפסל צעיר עשוי מעץ?!"... כמובן שאותו אדם ברח משם.

זקן אחד הגיע ואמר: "אני רוצה שתבחר לי אליל אחד גדול וטוב כדי לעבוד אותו". אמר לו אברהם: "והלא בשבוע שעבר ראיתי אותך קונה פסל גדול מאבי, למה לך פסל נוסף?", בכה הזקן ואמר: "שודדים ארורים שדדו את ביתי וגנבו לי את הפסל". אמר לו אברהם: "הפסל הזה לא יכול להציל אפילו את עצמו, כל שכן אחרים ומדוע אתה עובדו?!", אמר לו הזקן: "אם כן למי עלי לעבוד?", הסביר לו אברהם: "דע לך כי יש בשמים אל גדול אחד ויחיד, שהוא בורא העולם, משגיח על כולם ואותו בלבד ראוי לעבוד". אברהם הבטיח לזקן שאם הוא יחזור בתשובה ויתחרט על העבר, כל ממונו שנגנב יחזור אליו. הוא לימד את הזקן את יסודות האמונה, הזקן חזר בתשובה ובדרך נס כל ממונו חזר אליו כמו שאברהם אמר. הזקן הסתובב ברחוב בהתרגשות והשמיע את הדברים שאברהם לימד אותו.

כנראה שתרח אביו הבין שלא מתאים לאברהם בנו למכור פסלים מדלת לדלת, ולכן העמיד אותו למכור פסלים באחת מחנויות הרשת. אברהם ביקש מאמו שתכין לו מאכלים טובים כדי להקריבם לפני הפסלים. הוא הגיש לפני הפסלים את המטעמים המשובחים, אבל משום מה הפסלים לא אכלו. כנראה שלמרות שהמטעמים היו ערבים, הפסלים לא היו רעבים... אברהם לקח פטיש גדול, שבר את כל הצלמים חוץ מאחד, גדול במיוחד. הוא הניח בידיו את הפטיש ויצא בבהלה מהחנות. באותו רגע הגיע תרח, מנהל הרשת, שבא לעשות ביקורת פתע בסניף. הוא ראה את אברהם בנו יוצא מהחנות, ובפנים כל הפסלים המסכנים שבורים ורצוצים. הוא כעס מאוד על אברהם בנו, אבל אברהם התנצל שאין הוא אשם, הוא לא עשה שום דבר רע... בסך הכל הגיש לפסלים לאכול. אבל בגלל שהפסלים התנהגו בחוסר דרך ארץ, שהקטנים חטפו את האוכל מידם של הגדולים ואכלו כמו חיות טרף, אז כעס עליהם הפסל הגדול, לקח פטיש שבר את כולם אכל לבדו בנחת וחזר למקומו. ראיה לדבר היא שהפטיש עדיין נמצא בידו. הוא אפילו לא ניסה לטשטש ראיות, ואם אינך מאמין בוא אתי ונשאל את הפסל הגדול...

אביו הביט עליו המום ואמר בזעם: "אתה לא מתבייש לעשות ממני צחוק?!"

"למה אתה אומר שאני עושה צחוק?", שאל אברהם בתמימות.

"מה השאלה?!", השיב תרח, "הרי הפסלים הללו, פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, רגליים להם ולא יהלכו, ידיים להם אבל אין הם יכולים להכות בפטיש... איך אתה יכול לספר עליהם סיפור כזה דמיוני?!"

אמר לו אברהם: "אבא, אם הם אינם מסוגלים לעשות כלום, כיצד זה יתכן לעבוד לכזה אלוה?!"

תרח לא ידע חכמות, הוא באמת האמין בתמימות לעבודה זרה אשר הוא יצר במו ידיו... הוא הולך לנמרוד ומספר לו בדמעות: "יש לי בן סורר ומורה, מתחכם ואומר שיש בורא אחד וכופר בעבודה זרה". תרח גם שיקר ואמר שכאשר נמרוד ביקש ממנו למסור לו את בנו כדי להורגו, אשתו החליפה את בנו בתינוק אחר, ואברהם הוא הבן שנמרוד ביקש אז להורגו. (עפ"י ילקוט מעם לועז, אוצר המדרשים)




אברהם אצל נמרוד

אברהם מובל למלך נמרוד כדי לקבל ממנו "שיחת חיזוק באמונה".

נמרוד פונה לאברהם: "שמעתי עליך שאתה מאמין באל אחד בורא שמים וארץ".

אברהם השיב: "אכן כן! אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין שני לו, והוא לבדו אלֹקים, היה, הווה ויהיה".

"גם אני אלוהים", השיב נמרוד, "אני בראתי את השמש, הירח והכוכבים, ויודע אני מחשבות בני אדם".

אמר לו אברהם: "אם כן, נראה אותך גורם לשמש לזרוח במערב ולשקוע במזרח, ותאמר לי מה אני חושב".

נמרוד שתק, הוא היה המום, לכזה דבר הוא לא ציפה. אמר לו אברהם: "לא אלוה אתה, אלא ילוד אשה וסופך למות, כדאי לך לחזור בתשובה ולעבוד את ה' יתברך בורא שמים וארץ".

"למה ללכת נגד הזרם?", שאל נמרוד, "כולם עובדים לאש, אולי גם אתה תעבוד לאש?"

אמר לו אברהם: "למה לעבוד לאש, והרי המים חזקים יותר כי ביכולתם לכבות את האש, אם כבר עדיף לעבוד למים". "בסדר", אמר נמרוד, "אז תעבוד למים!". "למה לעבוד למים?!" שאל אברהם, "והרי המים מגיעים מהעננים, אם כבר עדיף לעבוד את העננים". "בסדר", אמר נמרוד, "אז תעבוד לעננים". "למה לעבוד לעננים?!", שאל אברהם, "והרי הרוח בכוחה להזיז ולפזר את העננים, אם כבר עדיף לעבוד לרוח". "בסדר", אמר נמרוד, "אז תעבוד לרוח". "למה לעבוד לרוח?!", שאל אברהם, "והרי העץ יכול לעמוד איתן כנגד הרוח. אם כבר, כדאי לעבוד לעץ החזק". "בסדר", אמר נמרוד, "אז תעבוד לעץ". "אתה נורמאלי?!", תמה אברהם, "והרי האש שורפת ומכלה את העץ".

"אתה עושה ממני צחוק?!", שאל נמרוד. אמר לו אברהם, "אתה עושה מעצמך צחוק... אני מציע שאני, אתה וכולם, נעבוד את הבורא יתברך, שברא את האש, המים, הרוח העננים, העצים, אותנו ואת כל העולם כולו".

נמרוד אמר: "אין לי כח לוויכוחים, אני אומר לך שהאש היא הכח החזק, אתה אומר שיש לך אלֹקים יותר חזק? אין בעיה! אזרוק אותך לאש, והאלֹקים שלך, שלטענתך יותר חזק מהאש, יוציא אותך משם". (עפ"י ילקוט מעם לועז, בראשית רבה לח, כח)

אברהם אבינו עשה צחוק מעובדי עבודה זרה.

מספרים על הגאון רבי יונתן אייבשיץ, שפעם אחת נקרא אל המלך, שם עמד הכומר ושאל: "מה כוונת הכתוב: 'אחרי רבים להטות'?", הרב הסביר שכאשר יש מחלוקת בין החכמים צריכים אנו לפסוק כדעת הרוב. אמר לו הכומר: "אם כן, צריכים כל היהודים להתנצר, כי אנו הנוצרים רוב, והיהודים צריכים ללכת אחר הרוב". המלך אמר לרב שיש לו שהות של שבוע ימים כדי לענות תשובה משביעת רצון, ואם לא, היהודים יוכלו לבחור אם להתנצר או להיות מגורשים מארצו בעירום ובחוסר כל.

ביום ראשון, כאשר המלך, הכומר והעם היו בבית תיפלתם, עמד הרב מחוץ לכנסיה, הסתכל לשמיים והוציא מפיו קולות התפעלות. כאשר המלך והכומר ראו אותו, הם ניגשו אליו ושאלו על מה הוא מסתכל. רבי יונתן השיב: "זהו רגע היסטורי, המלאכים כעת משוררים ומנגנים שירות ותשבחות למלך מלכי המלכים הקב"ה, שערי הרקיע נפתחו ויש רשות לחלק מבני האדם לראותם וליהנות מצלילי נגינתם. הנה, שם המלאך רפאל מנגן בכינור, בצד ימין רואים בבירור את המלאך מיכאל מנגן בעוּד וקַנוֹן, המלאך אוריאל בנבל ועוגב, גבריאל על התופים ויש עוד כמה מלאכים, אותם איני מכיר אבל הם מנגנים מאוד יפה... הטו אוזן, התבוננו ותתענגו..."

המלך והכומר התביישו להודות שהם לא זכו להימנות עם אותם בני האדם להם ניתנה הרשות ליהנות מהמחזה ה'אור קולי', ולכן גם הם הרימו ראשם לשמים, השמיעו קולות של התפעלות ועשו את עצמם נהנים ממוסיקה ערבה של הרמוניה נפלאה. אנשים נוספים שהיו בסביבה ראו את המלך, הכומר ורב היהודים מתבוננים לשמים ומתפעלים. הם שאלו מה מתרחש, והכומר התנדב להסביר שכעת ניתן לראות ולשמוע את נגינת המלאכים, ומי שאינו מסוגל לראות זאת, הוא כנראה רשע וחוטא.

מהר מאוד התאספו במקום מאות "צדיקים" שראו, שמעו והתפעלו... אז ביקש הרב לדבר עם המלך והכומר ביחידות, מחוץ להתקהלות. הם עלו על גבעה קטנה, ואז הרב שאל אותם בכנות: "האם אתם באמת ראיתם ושמעתם את ניגון המלאכים?", הם הסמיקו, אבל המלך הודה ואמר: "האמת היא שלא ממש...", אז גם הכומר הודה שלא ראה ולא שמע כלום, אבל אין זה אומר כלום כי בדיוק נגמרה לו הסוללה במכשיר השמיעה...

אז גם רבי יונתן הודה ואמר: "האמת היא שגם אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום, אבל מה אומר ומה אגיד? הרי לפנינו מאות אנשים שמסתכלים לשמים ומתענגים על צלילי ניגון המלאכים... הם רוב ואנו מיעוט, אולי הם צודקים ובאמת נפתחו שערי הרקיע וניתן לראות את המלאכים מנגנים ושרים?"

המלך והכומר הבינו את הרמז, הם קיבלו תשובה משביעת רצון - מה שאנו הולכים אחר הרוב, זהו דווקא כאשר הם מביאים הוכחות מוצקות ויש צד שהם צודקים, אבל הנצרות החלה מאנשים מדומיינים שכפו דעתם על הרוב הנבער, אין להם בסיס מוצק ולכן אין שום צד ללכת אחריהם. ובמיוחד שיש לנו תורת אלֹקים אמת שלא תשתנה לעולם, והנצרות היא אפילו לא בגדר של חיקוי עלוב.





אברהם אבינו בכבשן האש

נמרוד ציווה לבנות תנור ענק ולהכניס לתוכו כמויות אדירות של עצים וחומרי בעירה. בינתיים אברהם אבינו הושלך לבית הסוהר בלי לקבל מזון ושתיה וכך היה במשך שבועיים. כאשר באו לקחת את אברהם, השתוממו לראותו בריא, שלם וחזק. שאלו אותו אם מישהו נתן לו לאכול ולשתות ואברהם השיב: "האכילני והשקני מי שהוא כל יכול, הוא אלקי האלֹקים ואדוני האדונים, עושה נפלאות לבדו, אלקי כל העולם שזן ומפרנס לכל, רואה ואינו נראה, הוא בשמים ממעל ונמצא בכל מקום ומשגיח בכל הפרטים". שר בית הסוהר חזר בתשובה, וגם הוא האמין בה', יצא לרחוב והכריז: "אלֹקים אמת ואברהם עבדו אמת". נמרוד שמע על המחדל הגדול וקרא אליו את שר בית הסוהר לתת דין וחשבון.

אמר לו נמרוד: "מה לך שר בית הסהר, איך כפרת בי ואמרת שאלקי אברהם אמת?!" אמר לו: "אכן כך היא האמת, ואתה המלך נמרוד כופר באמת". כשמוע המלך את דברי השר, כעס, רתח, מפלס לחץ הדם שלו הרקיע שחקים, ואז ציווה: "ערפו את ראשו". שר בית הסהר צעק: "ה' הוא האלֹקים, הוא אלקי כל העולם ואלקי נמרוד הכופר". נעשה לו נס, צווארו התקשה כמו שיש והחרב נשברה על צווארו. תמה המלך וציווה להביא לפניו את אברהם. הלך אחד מן השרים והביאו לפניו, אמר לו המלך: "השליכהו לתוך האש הגדולה!". כאשר השר לקחו להשליכו, לשונות של אש יצאו מן הכבשן ושרפו אותו. קם שר אחר מלפני נמרוד להשליך אותו באש וגם הוא נשרף. כל מי שניסה להשליך את אברהם לאש, היה נשרף בעצמו.

השטן בא בדמות איש, השתחווה למלך ואמר לו: "אדוננו המלך ירום הודו, אעוץ לך עצה איך להשליך את אברהם לתוך כבשן האש: הבה לי קרשים, גומיות, קפיצים, חבלים, ברגים, מברגה, פטישון, ואני אבנה "רוגטקה" מיוחדת שתשליך את אברהם מרחוק אל תוך כבשן האש", המלך שמח מאוד על העצה החכמה, וכך היה. הם בנו את המכשיר, עשו ניסויי שיגור מוצלחים עם מטרות דמה, והיו מוכנים לשיגור האמתי. הם קשרו את אברהם אבינו בידיו וברגליו בחבלים חזקים, הניחו אותו בכף ה'רוגטקה' והתחילו בספירה לאחור...

לפני שאברהם הושלך לכבשן האש, בא אליו השטן בדמות אדם ואמר לו: "אברם, אם תרצה להינצל מאש נמרוד, השתחווה אליו והאמן בו". כאשר אברהם שמע את דברי השטן אמר לו: "יגער ה' בך השטן, ארור, נבזה, רשע, כופר!". אמתלאי בת כרנבו, אמו של אברהם, ניגשה אליו לנשק לו לפני שישליכו אותו לכבשן האש, ואמרה לו: "בני, השתחווה לנמרוד ותנצל מכבשן האש". אמר לה אברהם: "אמי, אש נמרוד, תכבה אותה המים, אבל אש הגיהינום לעד, לעולם לא תכבה, עדיף לי למות על קידוש ה' ולא לעבוד עבודה זרה, ובוודאי לא לעבוד לנמרוד הרשע והטיפש".

אברהם אבינו נשא עיניו לשמים ואמר: "ה' אלקי, אתה רואה את אשר עושה בי הרשע הזה", גם מלאכי מעלה אמרו לפני הקב"ה: "רבש"ע מלא כל הארץ כבודך, הלא ראית מה עשה נמרוד הכופר בעבדך אברהם", אמר להם הקב"ה: "איך לא אדע ואנכי יודע כל הנסתרות, אראה לכם נקמה בנמרוד הכופר ואציל את אברהם עבדי".

הספירה לאחור הסתיימה ואברהם אבינו שוגר הישר אל תוך כבשן האש. באותה שעה אמר המלאך גבריאל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, ארד ואצנן, ואציל את הצדיק מכבשן האש". אמר לו הקב"ה: "אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד".

אברהם אבינו נחת בתוך כבשן האש הלוהט, החבלים מיד נשרפו, אך האש היתה צוננת לאברהם. הוא טייל בתוך הכבשן הלוהט וצעק: "ה' אלֹקים אמת, ונמרוד שקרן ורשע מרושע". האנשים שהיו מחוץ למדורה חשבו שאברהם ניצל בזכות הרן אחיו שהיה מכשף גדול, הם השליכו את הרן לתוך הכבשן, והוא מיד נשרף. אז כולם הבינו שאברהם אבינו ניצל בזכות חסידותו ואמונתו בה' ית'. נמרוד ראה וסרב להאמין, הוא ביקש להביא אליו את אברהם, אבל משנוכח שהדבר אינו אפשרי בגלל החום העצום, הוא קרא לאברהם ואמר: "אתה אברהם, עבדו הנאמן של אלקי השמים והארץ הגדול והאמתי, גש הלום". אברהם אבינו יצא מתוך כבשן האש והתייצב לפני המלך נמרוד. כל העם והמלך נמרוד בכבודו ובעצמו, כולם השתחוו בפני אברהם. אברהם אבינו אמר: "אני איני כלום, לא אלי צריך להשתחוות, אלא לה' אלֹקים אמת, בורא שמים וארץ, בו צריך להאמין ואותו צריך לעבוד". אנשים רבים חזרו בתשובה, האמינו בקב"ה ובגדולתו של אברהם. (עפ"י ילקוט מעם לועז ואוצר המדרשים)

כאשר אברהם אבינו היה מוכן למסור את נפשו, להשרף בכבשן האש ולקדש שם שמים ברבים, הוא סלל את הדרך לבני בניו, וזרע בהם את כוחות הנפש למסור את נפשם כדי שלא יעברו על דתם. במהלך הדורות ניצבו בני אברהם אבינו פעמים רבות ב'כבשן האש'. פעמים היה בדמות פורעים צמאי דם אשר רצו לאבדנו מן העולם, אינקוויזיציה, פוגרומים, שואה, מסעות צלב וכדומה, ברם, אמוּנים על מסירות נפש, צעדו בדרכו של אברהם אבינו, ובזעקת "שמע ישראל", קפצו לתוך הלהבות הבוערות, מסרבים להיפרד או לוותר על שמץ מאמונתם הזכה.

בזמן השואה, זמן קצר לפני שהרה"ג ר' אלחנן וסרמן הי"ד, מסר את נפשו על קידוש ה', אמר דברי חיזוק לאנשים שהיו עמו, וכך אמר:

מעשה באדם אשר לא הבין כלל בענייני חקלאות, ופנה לאיכר בבקשה לצפות במלאכתו. האיכר נענה לבקשתו וקרא לו אל השדות. האיש הוקסם ממראות השדות הירוקים, אך למרבה הפתעתו, נטל האיכר מחרשה בידו והפך את רגבי האדמה בעודו עוקר את הדשא הנאה ממקומו.

"היצאת מדעתך?!", שאל האיש, "המראה היה כל כך יפה, ואתה הפכת אותו לשממה!"

"התאזר בסבלנות", הגיב האיכר והמשיך במלאכתו.

למחרת היום נטל האיכר שק מלא גרגירי חיטה טובים והחל לפזר אותם על פני השדה.

שוב הזדעק האורח: "הנך הורס במו ידיך גרגירים טובים!"

"המתן בסבלנות!", השיב לו האיכר, המשיך לפזר את הזרעים, ואף הוסיף וחרש במחרשה, עד שכל הזרעים נקברו עמוק בתוך האדמה.

לא חלפו ימים רבים, ובשדה צמחו חיטים לתפארה, בא האיכר עם מגל בידו, והחל לקצור את החיטים למול עיניו המשתאות של האורח התמהָ.

"לשם מה עבדת וטרחת, אם כעת אתה מאבד הכל בהינף יד?!"

אח"כ אילם האיכר אלומות, דש את התבואה וזרה אותה לרוח, נטל את הגרגירים והכניסם לריחיים, טחנם עד דק, ניפה אותם בכברה וערה עליהם מים עד שנעשו לגוש בצק דביק, ובכל אותו זמן עומד האורח ולוטש בו עיניים זועמות: "וכי אין די להתעללות שלך בגרגירי החיטה?!"

האיכר מסמן לו בידו ואומר: "תנוח דעתך, המתן בסבלנות, ידידי, עוד רגע קט והכל יתברר לך".

במהרה מתברר לאורח כי עדיין לא תמו ייסוריה של החיטה. האיכר החל חובט במרץ בגוש העיסה, ולא נחה דעתו עד אשר הסיק תנור בחום גבוה, ועמד להשליך את הבצק לתוכו. כאן כבר לא יכול היה האיש הצופה לעצור ברוחו. ומיהר לעצור את האיכר מלעשות את רצונו, וזעק מרה: "עד כאן, הנך עומד לאבד ולשרוף כליל את כל מה שיגעת וטרחת עליו!"

אולם האיכר הניח יד מרגיעה על כתפו ואמר: "אם המתנת עד כה, המתן עוד רגע קט ואז תבין הכל..."

"אף אנו", סיים הגר"א וסרמן הי"ד, "משולים לאותו אורח נבער מדעת המתבונן בעבודת האיכר, שהוא הקב"ה, בעולם. אנו רואים את כל מה שעבר עלינו באלפיים שנות הגלות המרה, צרות ומצוקות הגיעו אלינו, על גבינו חרשו חורשים, הרגו ולא חמלו, קיצצו בנו וכיתתו אותנו עד דק, הפליאו בנו את מכותיהם, ואנו קיבלנו את הכל באהבה, ביודענו כי בחמלת ה' עלינו נעשה לנו כל זאת, כדי לזכך אותנו, לטהר אותנו כאשר ייסר איש את בנו. והנה כעת, משליכים אותנו לאש היוקדת, אולם זהו הסימן שהגיעה עת גאולתנו, וקרובה מאוד ישועתנו לבוא!" (מתוך 'ומתוק האור')

כאשר תרח ראה שבנו אברהם ניצל מכבשן האש, הוא חזר בתשובה, עזב את העבודה הזרה בה היה אדוק והאמין בה' ית'. הוא חשש שמא ירצו לפגוע באברהם בנו ולכן לקח את משפחתו ויצאו מאור כשדים, כמו שנאמר: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".




פרשת לך לך




לך לך מארצך

כאשר אברהם אבינו ישב בחרן בהשקט ובטחה, הוא השפיע על אנשים רבים לעזוב את דרכם הרעה ולהאמין בקב"ה בורא העולם. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה אשתו היתה מגיירת את הנשים. אבל אז, כאשר אברהם אבינו היה בשיא פריחתו, הקב"ה אמר לו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". רש"י ז"ל פירש: "לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם... ואברכך - בממון. והיה ברכה - הברכות נתונות בידך... מעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ.

אמרו חז"ל שאברהם אבינו נתנסה עשרה ניסיונות ועמד בכולם. יש מחלוקת כיצד למנות את הניסיונות. לדעת הרמב"ם ניסיון הגלות בציווי "לך לך מארצך" הוא הניסיון הראשון. ואכן בתורה לא נכתב כלל על דבר הוויכוח שהיה לאברהם אבינו עם נמרוד ועל השלכתו לתוך כבשן האש ונס הצלתו. וצריכים אנו להבין מה מהותו של נסיון זה של "לך לך" ובמה הוא גדול מניסיון מסירת נפש על קידוש ה' בכבשן האש? ובפרט שבניסיון זה הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו הבטחות גדולות.

חכמי המוסר אומרים שעצם הניסיון לא היה בכך שאברהם אבינו ישמע בקול ה' וילך מארצו, כי דבר זה בשביל אברהם אבינו אינו נחשב לניסיון כלל, אלא היה כאן ניסיון אחר עמוק וקשה מאוד: כאשר הקב"ה ציווה את אברהם לעזוב את ארצו, והבטיח לו הבטחות וברכות עצומות, אז הכניס היצר הרע בליבו מחשבת פסול: "אכן, תקיים את המצוה, שהרי טובות הנאה רבות תצמחנה לך מכך, שתזכה לברכות רבות והבטחות עצומות מה' ית' בכבודו ובעצמו".

אז נכנס אברהם אבינו לניסיון האמתי, להתגבר על כל המחשבות הללו וללכת מחרן רק בגלל ציווי ה' ית', ולא בגלל ההבטחות, הברכות הצפויות לו אם ישמע בקול ה', ולא בעבור שום הנאה צדדית המוכנה לו אם ילך מחרן. ואכן אברהם אבינו לא שעה לדברי היצר הרע, והלך רק בגלל ציווי ה' ית' כמו שהתורה מעידה עליו: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", ולא משום הנאותיו או דבר אחר.


כאשר שואלים על איש עשיר כמה רכוש יש לו, משיבים שיש לו אלפי מטבעות זהב, בתים ואפילו עבד לשמשו. כאשר שואלים זאת על דוכס, זו פחיתות כבוד לענות שיש לו מטבעות זהב, בתים ועבדים, אלא יש להשיב שיש לו כמה עיירות. כאשר שואלים על גודלו של מלך, אין זה מכבודו לומר שיש לו עיירות, אלא יש להשיב שהוא מולך על כמה מדינות.

א"כ, כאשר שואלים על גודלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכאורה היה ראוי להשיב שהוא מולך על כל היקום כולו ועל אינסוף עולמות, מולך על המלאכים והכל שלו...

אולם במדרש נאמר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל - זה שאומרים אלהי אברהם!" הכבוד של מלך מלכי המלכים הוא אברהם אבינו. ומכאן רואים את גודל חשיבותו של אברהם אבינו ע"ה.

(עפ"י המגיד מדובנא)



לאחר שה' ציווה את אברהם לעזוב את ארצו, נאמר: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן".

המפרשים כתבו שהטעם שהקב"ה ציווה את אברהם אבינו לעזוב את ארצו ומולדתו, הוא כדי שלא יימצא בחברת רשעים, אבל אנו רואים שלוט הרשע נדבק לאברהם. אברהם לכאורה היה צריך לומר לו "עזוב אותי, אל תידבק אלי", ולא רק שהוא לא אומר לו כן, אלא שהוא לוקח אותו אתו, ואין לקיחה אלא בדברים (כמו קח את הלווים, ויקח קורח) ומפתה אותו לבוא עימם.

אפשר להבין זאת עפ"י מעשה:

אחד הרבנים הגדולים, הגיע לשבות באחת הערים עם שניים מתלמידיו. בשבת בבוקר אחר התפילה הרב ישב בראש השולחן, קידש על היין ובצע את החלות לסועדים הרבים שרצו להסתופף בצלו. הביאו את החמין בקערה גדולה והניחוה ליד הרב. הרב מזג מהחמין לצלחתו ואכל. הוא התלהב מאוד מהחמין המוצלח, מזג עוד צלחת, ועוד אחת... למסובים הוא סרב להעביר את החמין, אלא הוא בעצמו אכל עד שגמר את כל הקערה של החמין.

ואז הרב קרא למשרת וביקש שימזוג לקערה את כל החמין שנשאר בסיר עד הטיפה האחרונה. המסובים חשבו לתומם שאולי עכשיו יקבלו את מנתם, אבל לא כך היה, אלא הרב קיבל את הקערה הנוספת מהשמש, מזג לעצמו עוד צלחת ועוד צלחת ולא השאיר כלום. המסובים ראו ותמהו, וכמובן שגם היו כל מיני דיבורים על הרב... אבל שני תלמידיו שהכירוהו, ידעו שיש דברים בגו ולא סתם רבם אכל את כל החמין. כאשר הסעודה הסתיימה והיו בדרכם לאכסניה, אז העזו לשאול את רבם מה זה ועל מה זה.

הרב ענה: "כשבאתי למזוג את החמין לצלחתי, הרחתי ריח משונה מאוד של נפט, טעמתי מהחמין וראיתי שלא טעיתי, כן, זהו נפט. החמין היה ממש לא טעים, ואז נזכרתי בדברי הגמרא "מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". הבנתי שאם אומר שבחמין יש נפט ואינו ראוי כלל לאכילה, מיד יצעקו ויבזו את המשרתת שהכינה את האוכל ועלולים להלבין את פניה, ומסתמא שגם יפטרו אותה, שהרי ידעה שצדיק בא לעיר והיא החליפה שמן בנפט. ולכן בלא אומר ודברים קיימתי את דברי הגמרא "מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום". והתחלתי באכילת החמין למרות שבכל פעם שלקחתי ואכלתי ממנו צער גדול היה לי, ולמרות שהבנתי שוודאי צוחקים עלי בלבם ואומרים שאני רעבתן, ולמרות שחשבו שאין לי אהבת הזולת שהרי אני אוכל לבדי, ולמרות כאבי הבטן הנוראים, כל זה לא מנע ממני לאכול את החמין..."

וממעשה נורא זה ניתן להבין במקצת עד כמה חמור כבוד הבריות, שאסור לו לאדם לפגוע בחברו. אברהם אבינו כמובן ידע זאת ולכן העדיף לקחת עמו את לוט, אפילו שע"י כך הוא מפסיד ממעלתו הרוחנית, כי כל זמן שלוט היה עמו, אברהם אבינו לא זכה לנבואה (עפ"י רש"י יג, יד) ובלבד שלוט לא ייפגע.




רעב בארץ

אע"פ שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו הבטחות גדולות, כאשר הוא הגיע לארץ כנען והיה רעב גדול, לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. הוא היה יכול לטעון: "אתה הבטחת לי ברכה, ומאז שבאתי לארץ ראיתי רק צער וקללה", אולם הוא לא טען כן, אלא בטח בקב"ה, ולא נפל כהוא זה מאמונתו הכבירה.

לעיתים אנו שואלים: "למה ה' עשה כך?!"...

דבר זה נובע מחוסר אמונה שהכל מאת ה', וכל מה שה' עושה הוא לטובה, רק שאנו מוגבלים ואין לנו את היכולת להבין זאת. אם ניקח קוף, פיקח ככל שיהיה, וננסה ללמד אותו חשבון פשוט, יתכן שמשהו הוא יבין. אבל אם ננסה ללמד אותו שבר עשרוני, משוואות בשני נעלמים, טריגונומטריה ודיפרנציאלים, הוא לא יבין כלום, כי אין לו את הכלים הדרושים לכך, הוא לא בנוי לזה. כך גם אנו, איננו יכולים להבין חשבונות שמים.

אנו רוצים להבין את הנהגות הקב"ה, אבל למעשה איננו מבינים לפעמים אף משפטי בשר ודם:

שני אנשים הלכו במדבר, לאחד מהם היו שלוש חלות לחם, ולחברו היו שתי חלות. כשישבו לאכול, בא אליהם עובר אורח ואמר להם: "אחיי, רעב אני ואין לי לחם לאכול, אולי תתנו לי מפתכם ואשלם לכם". התרצו לו ושתפו אותו בסעודתם, אכלו השלושה את חמשת החלות, והוא נתן להם חמישה זהובים.

לאחר שהודה והלך, התעוררה השאלה כיצד יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים: בעל שלושת החלות טען שיתנו לו שלושה זהובים, שהרי היו לו שלוש חלות, ובעל שתי החלות טען שיחלקו הכסף לחצי, שהרי האורח אכל משניהם בשווה. ולא הקפיד לאכול משלו יותר. לאחר שלא הגיעו לעמק השווה החליטו שכאשר יחצו את המדבר ישאלו את רב העיר כיצד לחלוק באופן הוגן.

הרב פסק להם: "בעל שלושת החלות יקח ארבעה זהובים. ובעל שתי החלות יקח זהוב אחד". כששמעו הנוכחים את פסק הדין הופתעו מאוד, הלכו ל"אבן עזרא", ואמרו לו: "הנה רב העיר פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל שלושת החלות ביקש רק שלושה זהובים, והוא פסק לו ארבעה זהובים, אין זאת כי אם משפט מסולף".

כששמע זאת רבינו אברהם אבן עזרא. אמר להם: "אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשר ודם, כיצד אתם רוצים להבין משפטי השי"ת, בואו ואסביר לכם את הטעם של פסק הדין:

הנה כל אחד מהשלושה אכל שליש הלחם, שהרי כולם אכלו בחבורה באופן שווה. כאשר נחלק כל לחם לשלושה שלישים. הרי חמישה עשר שלישים, וכל אחד אכל חמישה שלישים. נמצא שזה שהיו לו שתי חלות אכל חמישה שלישים, ונתן מלחמו לחברו רק שליש אחד, לכן מגיע לו רק זהוב אחד. והשני, היה לחמו תשעה שלישים, הורידו מזה חמישה שלישים שאכל בעצמו, נמצא שאכל האורח מפתו ארבעה שלישים, לכן מגיעים לו ארבעה זהובים".

פעם שאל החפץ חיים אדם אחד על מצבו, השיבו הלה: "לא היה מזיק אם היה קצת יותר טוב".

השיבו החפץ חיים: "וכי מנין לך שלא היה מזיק? הקב"ה הרחום והחנון יודע יותר טוב ממך, וברצונו להיטיב לך ככל שניתן, ואם לא נתן לך יותר, וודאי וודאי שכך טוב הדבר למענך".

"ויהי רעב בארץ" - בכל העולם היה שובע, ורק בארץ ישראל היה רעב. לאברהם אבינו לא היה מה לאכול ונאלץ לעזוב את ארץ ישראל שהובטחה לו ולזרעו. אברהם שלם באמונתו ולא מתרעם על הנהגת הקב"ה כלפיו. בזמנו של אברהם אבינו היו עובדים אלילים וכוכבים, אברהם לימד והשריש בבני דורו להימנע מללכת בדרך זו. רבים הלכו אחריו ושמעו לו, אבל כעת שהגיע רעב בארץ ומצבם התדרדר לרעה, לאלו שהתגיירו היו טענות חזקות כלפי אברהם, שכל זמן שהיו עובדים עבודה זרה, היה להם שפע, ברכה והצלחה במעשי ידיהם, אבל עכשיו, דווקא אחרי שחזרו מדרכם הרעה - הורע להם ויש רעב בארץ, ואפילו אברהם שהוא המאמין הגדול עוזב בשל כך את הארץ, ויורד למצרים, הרי זה מעיד כאלף עדים שדרכם עד לפני שהתגיירו הייתה נכונה וסוגה בשושנים. דבר זה היה לאברהם אבינו ניסיון גדול וקשה מאוד.

מספרים על הצדיק רבי זושא מאניפולי, שהנהגתו היתה לא לבקש שום דבר מבשר ודם. אם הוא היה צריך משהו, הוא היה אומר: "ריבונו של עולם, זושא צריך כך וכך" (רבי זושא מעולם לא הוציא מפיו את המילה "אני", יש רק "אני" אחד: "אני ה' אלקיכם", כשהוא היה מדבר על עצמו היה נוהג לומר "זושא").

בד"כ לאחר תפילת שחרית היה אומר: "ריבונו של עולם, זושא קצת רעב". ברגע שהחסידים שמעו שהוא רעב, הביאו לו את ארוחת הבוקר. לאחר תפילת מנחה, הוא היה אומר שוב: "ריבונו של עולם, זושא קצת רעב". והם היו מביאים לו את ארוחת הצהרים. בלילה, מאוחר, אחרי תפילת ערבית, היה אומר שוב: "ריבונו של עולם, זושא קצת רעב", ושוב החסידים היו מביאים לו לאכול.

פעם אחת החסידים דיברו ביניהם, ואמרו: "זה צחוק, הוא אומר את זה בקול, הוא יודע שאנחנו שומעים ומביאים לו לאכול... מחר, אנחנו לא נביא לו לאכול ונראה אם הקב"ה יעזור לו".

למחרת, אחרי תפילת שחרית, ר' זושא אמר: "ריבונו של עולם, זושא קצת רעב". החסידים הסתכלו אחד על השני, חייכו, ולא נתנו לו לאכול. לאחר תפילת מנחה ר' זושא אמר: "ריבונו של עולם, זושא רעב". החסידים אמנם קצת ריחמו, אבל לא נתנו לו לאכול.

לאחר תפילת ערבית, בשעה אחת עשרה ועשרים, זושא פנה שוב אל הקב"ה ואמר: "ריבונו של עולם, זושא ממש רעב". באותו הרגע נפתחה הדלת, אדם עשיר לא מוכר נכנס בלוויית כמה משרתים הנושאים מגשים עמוסים בשפע של אוכל משובח, חם וטוב ומגישים לר' זושא. ר' זושא אמר תודה לקב"ה, ברך את העשיר, נטל ידיו, בצע את הפת ואכל.

כאשר העשיר יצא, שאלו אותו החסידים: "איך ידעת לבוא בדיוק לאחר תפילת ערבית, כאשר ר' זושא ביקש לאכול?"

העשיר אמר: "דעו לכם שבני הקטן חולה מאוד, והרופאים אמרו שאין מה לעשות... צריכים להתכונן לגרוע מכל. כמובן שלא יכולתי לישון, ישבתי ליד מיטת ילדי החולה וקראתי תהלים בדמעות עד שנרדמתי. ואז, בחלום, בא אלי אבי הצדיק מגן עדן ואמר לי: "ישנו צדיק אחד, ורק הוא יכול לרפא את הילד". שאלתי: "איך אני ניגש לר' זושא?", והוא השיב לי: "מחר, בשעה אחת עשרה ועשרים, כאשר ר' זושא יבקש מן השמים לאכול, אתה תהיה שם, תגיש לו לאכול, ובזכות זה הרבי יברך ובנך יתרפא". מיותר לציין שאכן כך היה, ר' זושא בירך, וכאשר העשיר הגיע לביתו הילד רץ אליו ואמר: "אבא אני בריא".





אברהם אבינו יורד למצרים

כאשר אברהם אבינו ירד למצרים עם אשתו שרה ועם לוט בן אחיו, הוא הביט על שרה אשתו ואמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ולכאורה קשה, וכי רק עכשיו אברהם מגלה ששרה אשתו יפה?! הגר"א כתב שעד עכשיו אברהם אבינו חשב ששרה יפה בגלל מעשיה הטובים, שחוט של חסד משוך עליה, כמו שמצינו אצל אסתר המלכה, שחז"ל אמרו עליה שהיתה ירקרוקת ובת שבעים כאשר נכנסה אל המלך אחשורוש, ובכל זאת מצאה חן בעיני כל רואיה. "חוט של חסד" הוא מתנה מאת ה' לצורך מצוה אבל מסתלק בשעת סכנה. כאשר אברהם ראה שלמרות הסכנה הצפויה להם במצרים, עדיין שרה יפה מאוד, אז הוא הבין שהיופי שלה אינו "חוט של חסד", אלא יופי טבעי, דבר זה הכיר רק עכשיו.

הוא חשש שאם המצרים יראו אותה, ירצו אותה לעצמם, ואז הם יהרגו את אברהם כדי שלא לעבור על איסור אשת איש (על איסור "לא תרצח", הם יעברו רק פעם אחת, אבל אם הם לא יעשו זאת, הם יעברו על איסור "אשת איש" פעמים רבות). הוא אמר לשרה שיכניס אותה לתוך תיבה וינעל כדי שהמצרים לא יראו אותה, ואם בכל זאת יפתחו ויראו אותה, הוא ציווה עליה לומר עליו: "אחי הוא".

הם הגיעו לגבול בערב פסח, המוכסים שאלו אותו: "מה יש לך בתוך התיבה?", הוא השיב: "שעורים". אמרו לו אולי אלו חיטים?" הוא אמר: "אני מוכן לשלם מכס לפי חיטים". אמרו לו ואולי אלו זהובים?", אמר: "אני מוכן לשלם מכס על זהובים". אמרו לו ואולי אלו יהלומים?", אמר: "אני מוכן לשלם מכס של יהלומים". מתוך סקרנות גדולה, המצריים פתחו את התיבה והסתנוורו מיופייה של שרה. הם החליטו להביא אותה לפרעה, וגם הוא התלהב מיופייה, נתן לה מתנות (כסף וזהב לרוב וגם את ארץ גושן) וגם לאברהם "אחיה" נתן בעבורה מתנות רבות.

אברהם אבינו התפלל אל ה' ית' שלא יאונה לאשתו הצדיקה כל רע. וגם שרה התפללה ואמרה: "אני האמנתי בך כאשר אמרת לאברהם בעלי "לך לך", וגם כאשר היה רעב בארץ וירדנו למצרים, אנא הצילני מיד רשע זה, למען שמך הגדול ולמען ביטחוני בך". אז בא אליה המלאך גבריאל ואמר לה בשם ה', שאין לה מה לפחוד, לא יאונה לה או לבעלה כל רע.

שרה אמרה לפרעה שהיא אשת איש, אולם בכל זאת הוא רצה לעשות אתה עבירה. ברגע שהוא נסה להתקרב אליה, המלאך גבריאל הראה לו את נחת זרועו והנחית עליו מכות נאמנות, המלאך דאג להודיע לפרעה שהוא זוכה למכות בגלל שלקח את שרה אשת אברהם. פרעה הרגיש כמו "שק איגרוף" אבל לא ראה מי חובט בו, לדבר זה "זכו" גם עבדיו ובני ביתו, והיו צועקים מכאבים. דבר זה נעשה כדי שלא יהיה פתחון פה לומר שפרעה טימא את שרה ולכן נענש, כאשר כולם הוכו היה ברור שזהו עונש רק על עצם הלקיחה.

פרעה גם "זכה" למכת שחין כדוגמת השחין המפורסם מעשרת המכות, וגם לעוד כמה מכות דוגמת מכות מצרים (סימן למה שעתיד להיות להם בלילה זה בעוד כמה מאות שנים). מלאכי חבלה "נחמדים" ערכו "ביקור ידידותי" אצל פרעה, והוא וכל בני ביתו ועבדיו לקו, נצטרעו, ונצטערו, וגם הכתלים והכלים לקו. כולם אמרו לפרעה: "כל זה בא עלינו בגלל שלקחת את שרי אשת אברהם, השב את האשה לבעלה". ברגע שפרעה החליט להחזיר את שרה לאברהם בעלה, כולם הפסיקו לסבול.

פרעה קרא לאברהם ואמר: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי?! לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא?! לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִיא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה?! וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ!". פרעה לא חיכה לתשובות, ולא רק שהוא לא לקח מהם את המתנות שכבר נתן להם קודם לכן תמורת שרה, אלא שהוא אפילו הוסיף להם שפע של מתנות כדי שיסלחו לו. פרעה העניק לשרה גם את בתו הנסיכה הגר, כדי שתהיה שפחה בביתו של אברהם. הוא אמר לה: "בתי! מוטב לך להיות שפחה בבית אברהם הברוך, ולא להיות גבירה בבית אחר".

אברהם אבינו לקח מפרעה את כל המתנות היקרות, למרות שנאמר "שונא מתנות יחיה", משום שיש בזה קידוש שם שמים, כפי שנראה. הוא פנה לחזור לארצו עם הרכוש הרב שקיבל. רש"י כתב: "בחזרתו פרע הקפותיו", בדרך הלוך לא היה לו כסף לשלם על שהותו באכסניות, ולכן ביקש מבעלי האכסניות שירשמו לו את החוב בהקפה, בדרכו חזרה הוא פנה לאותן אכסניות כדי לפרוע את חובותיו.

הוא מגיע למלון הראשון ומבקש את המנהל. המנהל רואה אותו ושואל: "מי אתה?", "אני אברהם! באתי לפרוע את חובי", הוא משיב.

"איך זה יכול להיות?! לפני שבוע היית עני מרוד, לא היה לך גרוש, והצטרכת לשלם על השהות במלון בהקפה, מניין לך פתאום רכוש רב, צאן ובקר עבדים ושפחות? מה קרה, שדדת בנק?!"

"אסור לגנוב", אמר אברהם, "קיבלתי הכל מפרעה, מלך מצרים".

"לא יכול להיות", אמר בעל המלון, "פרעה הקמצן יודע רק לקחת, מעולם הוא לא נתן כלום לאיש, מלבד ייסורים, צרות וכל מני מרעין בישין, ואתה אומר שקיבלת ממנו מתנות, סתם כך?!"

"כן", השיב אברהם, "אבל לא קיבלתי ממנו סתם כך, הוא חטף בגללי מכות, שחין, צרות וייסורים גדולים...", אברהם אבינו סיפר כל מה שעבר עליו ועל אשתו במצרים ואיך שהקב"ה הציל אותם מיד פרעה.

כאמור, בדרך למצרים, לא היה לאברהם אבינו מה לשלם, וכולם לעגו לו... "אתה, אברהם האדוק, שעסוק כל הזמן בתפילות והקרבת קרבנות לאלוקיך, ואילו האלֹקים שלך אפילו אינו דואג לך שיהיה לך מה לשלם על שהותך במלון?!". בחזור, היה אברהם פורע הקפותיו, תרתי משמע. בכל מקום שבא היו שואלים אתו מנין הרכוש, ובתשובה היה מספר להם על המכות שקיבל פרעה. מדוע? דווקא בגלל שאני מאמין אדוק באלֹקים, והוא דואג לי, כפי שהנכם רואים בעיניכם. באמצעות המתנות שקיבל מפרעה, גרם אברהם לקידוש שם שמים בעולם.




אברהם אבינו בארץ כנען

אברהם אבינו יצא ממצרים עם רכוש רב, צאן ובקר והלך להתיישב בין בית אל ובין העי. גם לוט הלך עם אברהם וגם לו היו צאן ובקר לרוב. אברהם ציווה על רועיו להזהר מאוד מהגזל, שישמרו על מקנהו, שלא יאכלו חלילה משדות אחרים. גם נתן להם ממון רב שיקנו בכסף מרעה טוב לצאן, וציווה עליהם לחסום את פיות הבהמות בזממים עד שעת אכילתן, כדי שלא יהיה חשש גזל. הרועים שמעו את דברי אדונם ועשו כמצוותו.

רועי אברהם ראו את רועי לוט, שהם מוליכים את מקנהו לרעות בשדות זרים. הם הוכיחו אותם ואמרו שזהו גזל! אולם רועי לוט השיבו להם בפלפול, שה' הבטיח את כל הארץ לאברהם, וגם כך הוא זקן וערירי, ומי שעומד לרשת אותו הוא לוט בן אחיו, ואם כן הכל שלו.

בין רועי צאנו של אברהם הצדיק ובין רועי צאנו של לוט הרשע היתה מחלוקת בעניין זה. משנודע הדבר לאברהם, הוא ניסה לדבר עם לוט, אבל משראה את עקשנותו שהוא לא מוכן לשנות את דרכו הוא אמר לו: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה".

אברהם ולוט היו דומים מאוד בקלסתר פניהם, ולכן הוא חשש שאנשים שיראו את לוט הרשע גוזל ומתנהג שלא כשורה, יחשבו שזהו אברהם ויגרם מזה חילול ה' ח"ו. הוא ציווה על לוט להיפרד ממנו. לוט נפרד מאברהם ואמר: "איני צריך, לא אותך ולא את אלוקיך!" ובחר לשבת בארץ סדום, שם היו אנשים רעים וחטאים לה' מאוד, שהיו עוברים על שלוש העבירות החמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. הם גם היו מאוד "מהדרים" במצות הצדקה, שלא לתת צדקה לעניים, והמצוות שבין אדם לחברו אצלם היו למשל ושנינה בקרב הארץ.

כה גדולה ורבה היתה רשעותו של לוט, שכל זמן שהוא היה במחיצת אברהם אבינו, הקב"ה לא דיבר עם אברהם רק בגלל שהיה לידו. הקב"ה התרעם על אברהם על כך שהוא מוקיר את לוט ומתייחס אליו כאל בן, והיה בזה כביכול חסרון אמונה למה שה' ית' הבטיח לו "לך ולזרעך נתתי את הארץ הזאת". אולם לאחר שאברהם אמר ללוט "הפרד נא מעלי", היתה עליו תביעה, שאע"פ שלוט רשע, היה עליו להחזירו ליהדות ע"י דברים, ולא להרחיקו ממנו עד כדי כך, כי אם היה קרוב אליו אולי לוט היה מושפע ממעשיו הטובים וחוזר בתשובה.

מספרים על רבנו ה'חפץ חיים' זצ"ל, שהיה נודד למכור את ספריו בערים שונות. פעם אחת ראה באכסניה בעיר וילנא חייל יהודי גדול ומגושם, שנכנס והתיישב ליד השולחן ופקד על המלצר שיגיש לו מהר. הוא אכל בתאוותנות גדולה, בלי ברכה ובלא דרך ארץ והתייחס אל הסובבים אותו בגסות רוח וכולם פחדו ממנו. ה'חפץ חיים' קם לגשת לאותו יהודי ולדבר אל לבו, אולם בעל האכסניה התחנן לפניו שאפילו לא יחשוב על כך ואמר: "חייל זה יהודי הוא מחיילי המלך ניקולאי, וקיים חשש שחלילה ירים יד על הרב אם ינסה לדבר אתו". הוא הסביר שאין עם מי לדבר, הריהו מגושם ממש, בור ועם הארץ. כשהיה בן שבע שנים נחטף עם ילדים אחרים ונסחב לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום כגוי לכל דבר ומאז הוא משרת את ניקולאי.

ה'חפץ חיים' חייך וניגש אל החייל, הושיט לו יד ואמר בנעימה לבבית וידידותית: "שלום עליכם, שמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת לסיביר, גדלת בין הגויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת בתורה, עברת את כל הגיהינום בעולם הזה, סיוט צרות, רדיפות ועינויים נוראיים. הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אילצו אותך לאכול נבילות וטריפות, ואע"פ כן נשארת יהודי ולא השתמדת!! מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך, והייתי בן עולם הבא כמותך. וכי דבר קל הוא לסבול ייסורים שכאלה למען היהדות למעלה משלושים שנה?! הרי זה ניסיון גדול יותר מחנניה מישאל ועזריה".

דמעות חמות נשרו מעיניו של החייל הקשוח. הוא נזדעזע עד עומק נשמתו מהמילים החמות, שזרמו ממקור חי וטהור, שליטפו והחיו את נשמתו המיוסרת והמיוגעת. משנודע לו מיהו העומד לפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את ידי ה'חפץ חיים'. הרב אמר לו: "אדם שכמותך בוודאי יזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים נפשם על קדושת השם, ואם תקבל על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא יהיה מאושר ממך בכל הארץ".

היהודי הזה שמעולם לא שמע מילה טובה, מעולם לא קיבל עידוד והבנה ואוזן קשבת, כל ימיו סבל חרפה, גידופים וייסורים, פתאום שומע מילים כאלה ומקבל ויחס חם מגדול ישראל פאר הדור והדרו. איך לא ימס ליבו? שוב לא עזב החייל הזה את ה'חפץ חיים' עד שהפך לבעל תשובה אמתי וצדיק גמור.

אברהם אבינו בחר לשבת בבאר שבע ולהקים בלב המדבר מאהל ענק, "הכנסת אורחים אש"ל אברהם. שם היה ניתן לקבל אכילה שתיה ולינה חינם אין כסף. עוברי אורח מיוזעים, עייפים, צמאים ורעבים שהיו עוברים במקום, היו זוכים שם ליחס מיוחד. אדם היה עובר באזור, פוגש באברהם והוא היה מזמין אותו לסעודה כיד המלך מקלחת ומיטה מוצעת. האורח היה יושב שם יום או יומיים וכאשר ביקש חשבון כדי לשלם על השהות, אמר לו אברהם אבינו המנהל: "אין צורך לשלם, אתה תברך לאלֹקים והוא כבר ישלם לי, יש הסדר מיוחד, סבסוד מלא". כאשר האורח היה שואל מי זה אלֹקים, הוא היה זוכה לשיעור באמונה, שיש בורא אחד ויחיד לעולם, שמשגיח השגחה פרטית, אותו צריכים לעבוד, יש עולם הבא ויש שכר ועונש...

אברהם אבינו היה מלמד את האורחים כיצד לברך ולהתפלל לקב"ה. הם היו יוצאים משם מרוצים ומאמינים ואברהם אבינו זכה להרבות כבוד שמים. אם מישהו מהאורחים היה מתעקש שלא לברך, אז היה עושה לו חשבון מופקע של מאות אלפי דולרים ליום ומסביר שזה בגלל המיקום המיוחד שלא מצויים בו מים ומזון... כמובן שהאורח כבר העדיף לברך את ה' ולזכות ל"סבסוד" המיוחד.

פעם אחת הגיע לאכסניה אורח חשוב, המלך נמרוד. הוא אכל, שתה וישן שם חודש שלם, עם כל הפמליה המכובדת שלו. כאשר הוא רצה לעזוב, ביקש להיפרד מאברהם לשלום, אבל אז אמר לו אברהם: "רגע, מה עם התשלום?", נמרוד אמר: "אמרו לי שהאירוח כאן חינם, אבל אם אתה מתעקש, בסדר, כמה עלי לשלם?"

אברהם עשה חשבון בו נכללו כל הוצאות המגרש, המבנה, וגם כל חשבונותיהם של האורחים שהתארחו מיום שהוקם ועד עתה, לפי המחיר המופקע, כמובן. את הסכום שיצא לא ניתן לתאר במילים, וגם אם נכתוב זאת בספרות, לא יהיה מספיק מקום על הדף...

נמרוד הופתע וכעס, הוא היה מוכן לשלם רק עבור השהייה שלו ושל פמלייתו. אברהם הסביר ואמר: "עד היום לא גביתי כסף מאף אחד משום שאמרתי להם שיש הסדר מיוחד, הם יברכו את האלֹקים והוא ישלם. ומכיוון שאתה טוען שאתה אלוהים, ואתה כאן, אם כן, עליך לשלם לי את כל הסכום הנדרש..."

נמרוד גמגם: "אבל... אין לי כזה סכום..."

תמה אברהם: "איזה מן אלוהים אתה שאין לך?!..."

לבסוף הם הגיעו לפשרה שנמרוד יודה בכתב שהוא אינו אלוהים, שיברך לאלֹקים האמתי ואז גם הוא לא יצטרך לשלם.

למחרת פורסם המסמך הנדיר בכל כלי התקשורת. הכותרות הראשיות זעקו: "נמרוד מודה שאין הוא אלוהים", היה בזה קידוש ה' גדול בעולם ונמרוד הושפל ואיבד הרבה מכוחו וכבודו. נמרוד רתח מזעם, אם הוא היה יכול, הוא היה הורג אותו, אבל במעמד כבשן האש הוא נוכח שאין הוא יכול לו. נמרוד חשב על תכנית כיצד לנקום באברהם ולהחזיר לעצמו את כבודו הרמוס. הוא נעזר ביועציו, ואז העלה מוחו רעיון אדיר: הוא יחטוף את לוט שהיה דומה מאוד לאברהם אבינו, ממש כפיל שלו, יסתובב עמו מעיר לעיר, ובכל מקום יכריז לוט: "אני אברהם, דעו כי המסמך שפורסם בעיתונים מזויף, נמרוד הוא אלוהים ואותו יש לעבוד...", אז כולם יאמינו ויהיה בזה רווח כפול לנמרוד: אברהם הצדיק יצטייר כשקרן בעיני הבריות, וכך הוא גם יוכל להחזיר לעצמו את כבודו האבוד. כך פרצה מלחמת העולם ה"ראשונה". (עפ"י הגר"ש לוינשטיין)




מלחמת המלכים

כדרלעומר היה שר צבאו של המלך נמרוד, ולבסוף הוא בעצמו נהיה מלך על מדינות רבות, וגם נמרוד היה כפוף לו. חמשת המלכים שהיו בארץ כנען (וביניהם גם ברע מלך סדום) מרדו בכדרלעומר והפסיקו להעלות לו מסים. כדרלעומר, נמרוד, אריוך ותדעל, "בנות הברית", יצאו למלחמה עם צבא כבד, כנגד המלכים המורדים. הם ניצחו בקלות, הרגו אנשים רבים, בזזו את רכוש סדום ועמורה ושבו אנשים רבים, נשים וטף וגם את לוט. נמרוד הרשע שמח שלוט הדומה לאברהם בידיו, וכעת הוא יוכל להחזיר לעצמו את כבודו הרמוס לפי התכנית הזדונית.

כאשר נודע לאברהם אבינו כי המלכים שבו את תושבי סדום ועמורה, וביניהם לקחו גם את לוט בן אחיו. הוא הצטער על סבלם של השבויים, הבין את כוונת נמרוד בכך ששבה את לוט וחשש מחילול ה'. הוא אסף את כל בני ביתו וקרא להם להצטרף אליו למצוות פדיון שבויים. כאשר נודע להם במה המדובר ועל כך שעליהם להילחם כנגד המעצמה האדירה של "בנות הברית", הם פחדו ולא הסכימו לצאת לקרב. עם אברהם אבינו נשאר רק אחד שהיה מוכן לצאת עמו למלחמה, היה זה עבדו נאמן ביתו דמשק אליעזר. כך יצאו שני הזקנים למלחמה כנגד האימפריה של כדרלעומר.

בדרך שואל אליעזר את אברהם מהן תכניות המלחמה ומהו הנשק שיש ברשותם. אברהם אבינו עונה: "אליעזר, אין אנו צריכים לא נשק ולא תכניות, הקב"ה עמנו ועליו נאמר: "ה' איש מלחמה". אם הוא רוצה אנחנו ננצח. היתה להם קפיצת הדרך והם הגיעו הישר למחנה האויב. כאשר המלכים וחייליהם ראו את אברהם אבינו ואליעזר, הם ירו עליהם חיצים, אבל נעשה נס והם נהפכו לקש, זרקו עליהם חרבות, והן נהפכו לחול. משראו שאין הם יכולים לנצח אותם בנשק, הם הקיפו אותם ורצו להילחם בהם בידיים.

"מה נעשה עכשיו?", שאל אליעזר. "מעט השתדלות", השיב אברהם. הם לקחו מהחול והקש שקודם לכן נפלו עליהם, זרקו כלפי מעלה, ואז נעשה נס שהחול והקש נהפכו לחיצים וחרבות ופגעו באויביהם. מי שנפגע מת במקום וכל השאר נסו על נפשם, והשאירו מאחוריהם את כל השבויים והרכוש. אברהם לקח את כל השבויים ורכושם ופנה לעבר מלך סדום.

כולם בנו לו במה ענקית, הושיבו אותו עליה השתחוו לפניו וצעקו: "נשיא אלֹקים אתה בקרבנו, אנא מלוך אתה עלינו", ואברהם השיב להם: "זה לא אני, לא עשיתי כלום, זה הקב"ה, הוא מלך העולם!".

גם מלכי צדק (שם בן נח) הגיע לשם וברך את אברהם: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". מלך סדום הגיע והציע לאברהם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אולם אברהם אבינו מסרב להצעה הנדיבה ומשיב: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". הוא אומר למלך סדום: "ראה, אני נמצא כעת בניסיון של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ויש בי רצון לייחס לעצמי את כל ההצלחות, לכן "הרימותי ידי אל ה' אל עליון" - היד שלי לא עשתה כלום, הכל מאת ה' ית', רק הוא עושה לכל המעשים ורק אליו יש לייחס את ההצלחות, ולכן אין אני לוקח כלום כי ההצלחה אינה שלי אלא של הקב"ה". זו היתה דרכו של אברהם אבינו, להרבות כבוד שמים בעולם.




ברית בין הבתרים

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

ה'תולדות יצחק' כתב, שאברהם אבינו היה ירא משלושה דברים: האחד, שאולי הרג במלחמה חסידים (וחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא). השני, היה ירא מקרובי ארבעת המלכים שיבואו להורגו בעורמה. השלישי, שאולי כשניצח את ארבעת המלכים ניכה ה' מזכויותיו. לכן אמר לו ה': "אל תירא אברם" - לא הרגת אף חסיד. "אנכי מגן לך" - אני שומר עליך שאף אחד לא יגע בך לרעה. "שכרך הרבה מאד" - לא רק שלא אנכה מזכויותיך, אלא אף מגיע לך שכר בעבור שבטחת בי, כילית קוצים מן הכרם, ובעבור שהלכת להציל את לוט, והיה בזה קידוש ה' גדול.

כאשר ה' אמר לאברהם: "שכרך הרבה מאוד", הבין אברהם שאין הכוונה לשכר רוחני של העולם הבא, כי לא שייך לומר לשון שכר ונתינה, אלא רק על גמול שאינו פועל יוצא מעצם הפעולה (כמו: "אם תלמד, תקבל פרס"), ולא על דבר שהוא תוצאה ישירה של פעולה (כמו: "אם תלמד, תחכים"). הגמול לעוה"ב הוא תוצאה ישירה של עבודת ה', שהמצוות מזככות את הנשמה, וככל שיעשה האדם יותר מצוות, כך תהיה נשמתו זכה יותר, ויהנה יותר בעוה"ב, ועל זה לא שייך לשון שכר. ועוד, שעל שכר רוחני של עוה"ב לא צריך הבטחה, כי זה ברור שהצדיק יקבל שכר רוחני. לכן אמר אברהם: "מַה תִּתֶּן לִי, וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר, וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי", הרי לא שווה לי כל מה שתתן לי בעולם הזה אם אין לי בן שילך אחרי.

הקב"ה אמר לאברהם: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" - המלבי"ם כתב שאברהם היה אצטגנין (חוזה בכוכבים), וראה שלפי הכוכבים והמזלות אין הוא מוליד, אבל מצד שני תמיד האמין להבטחת ה' ית' שיתן לו זרע שינחל את הארץ, ועל כן חשב אברהם שהבן שהוא עתיד להוליד יוולד אחר מותו, ובזה תתקיים גם הבטחת ה' שזרעו יפרה וירבה וינחל את הארץ, וגם הוראת המזל, כי הבן הנולד אחר מותו הוא אצלו כאילו לא נולד, מאחר שלא יהיה אז בעולם. לכן גם חשש אברהם שזה הבן לא הוא יירש את רכושו, כי העבד יחזיק בנכסים לאחר מותו, והבן יהיה עני כי העבד לא יתן לו דבר.

על זה השיב לו ה' כי הבן שיוולד לו, יגדל ויהיה לאיש גדול בעודו בחייו: במותך "לא יירשך זה", כי הבן כבר יהיה אז אדון הבית ושליט בנכסים, וכל העושר אשר אתן לך זרעך יירש. ובאשר היה זה לפלא בעיני אברהם שידע שלפי הוראת מזלו דבר זה בלתי אפשרי, לכן: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" - הקב"ה גילה לו שהוא וזרעו אינם נתונים תחת משטרי הכוכבים והמזלות, ואפילו שהמערכות שולטות על ענייני העולם, הוא יוצא החוצה מן הנהגת העולם הזה ואינו נתון תחת המזל. הקב"ה גם הראה לאברהם, שכשם שה' מנהיג את העולם עפ"י מהלך הכוכבים בדרך הטבע - כך בניו של אברהם מושלים על הכוכבים ומכניעים אותם, וכל שכן שהם אינם נתונים תחת המזל ומשטרי שמים, כי הבנים אשר יוליד יהיו עפ"י סדר ההנהגה ה"השגחתית", שאינו נתון תחת המערכה ה"מזלית".

"וְהֶאֱמִן בַּיְיָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" - ואז האמין בה' ובהשגחתו הפרטית ועזב דעותיו הקודמות שנמשך אחר דעת האצטגנינים והאמין שאינו נתון תחת המזל, אלא רק תחת ההשגחה הפרטית. הוא חשב שמה שה' הבטיח לתת לו בן בניגוד להנהגת המזל, הוא מצד צדקה וחסד, לפנים משורת הדין, ולא מצד המשפט.

ה' אמר לאברהם, שאין זה מצד הצדקה העליונה, כמו שחשב, אלא הוא מצד המשפט, מצד הזכות שמסר את עצמו להישרף בכבשן האש באור כשדים, והיה בזה קידוש ה' גדול, ובזכות זה הוא זוכה לזרע שיירש את הארץ. לכן הקב"ה אמר: "אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". (עפ"י המלבי"ם)

אברהם אבינו שאל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", כלומר, "במה אדע שלא תעניש את בניי ואכן יירשו את הארץ גם אם לא יהיו ראויים?

אמר לו ה': "קח עגלה משולשת, וזה יהיה לך האות. כשיקחו בניך קרבנות ויקריבו אותם לכבודי, אני מוחל להם על עוונותיהם".

אמר אברהם: "הקרבנות שתקנת, טובים הם לזמן שבית המקדש קיים, אך מה יהיה על בני כאשר בית המקדש ייחרב ולא יהיו קרבנות?"

אמר הקב"ה: "תיקנתי להם סדר קרבנות בתפילה, וכשהם יקראו אותו לפני, ייחשב להם כאילו הקריבו לפני קרבנות, ואז אמחל להם על כל פשעיהם". (עפ"י תענית כז:)

ממדרש זה מוכח עד כמה עלינו להתחזק באמירת הקרבנות לפני התפילה בשחרית ובמנחה, ולכן לא כדאי להתחיל ב"הודו" ולסיים ב"כוש". באמירת הקרבנות וכל סדר התפילה שתיקנו לנו חז"ל, מלבד התועלת הגדולה של כפרת העוונות, ישנן גם סגולות רבות, תיקונים וזכויות לכלל עם ישראל.

כדי להבטיח לאברהם שכל ארץ כנען תהיה שלו, הקב"ה עשה לו סימן בשבועה - ברית בין הבתרים. הקב"ה אמר לאברהם לקחת בהמות ויונה, את הבהמות לבתר וביונה לא לגעת לרעה. הבהמות הן רמז לאומות העולם והיונה רומזת לעם ישראל. הקב"ה הראה לאברהם במחזה את כל ארץ ישראל, את המלכויות של אומות העולם, את כל חכמי ישראל, ואת עם ישראל בגלות, כיצד הם מושפלים ונדכאים. הקב"ה בברית בין הבתרים הבטיח לאברהם אבינו שיתן לו את ארץ כנען והודיע לו שמתנה זו היא בתנאי שבניו יהיו כשרים, אבל אם יחטאו ח"ו, יהיו משועבדים לאומות העולם, יצאו לגלות ויסבלו. אברהם אבינו התפלל על בניו והקב"ה הבטיח לו שאם ישראל יעשו תשובה, תועיל להם זכותו לגאול אותם.

מובא בחז"ל, שבברית בין הבתרים הקב"ה שאל את אברהם אבינו מה הוא מעדיף עבור צאצאיו: גיהנום או שיעבוד מלכויות. וכדי שיהיה ברור על מה מדובר, הראה לו הקב"ה את כל צרות השיעבוד שיהיו בכל הדורות: שיעבוד מצרים, גלויות, אינקוויזיציה, פרעות, שואה, מחבלים מתאבדים ואוטובוסים מתפוצצים... ומנגד הראה לו איך נראה גיהנום (ואמנם גם לאחר הסבל והצרות קשה להינצל מדינו של גיהנום, אולם הגיהנום שיש לאחר שהאדם חי בעולם הזה, הוא כעין מכבסה לתיקון ומירוק העוונות, ואח"כ זוכה לעוה"ב שכולו טוב, אולם הגיהנום שהקב"ה דיבר עם אברהם היה גיהנום של כליון). לאחר התלבטות אברהם אבינו בחר בשיעבוד מלכויות.

הקב"ה הראה לאברהם אבינו ארבעה דברים: גיהנום, שיעבוד מלכויות, מתן תורה ובית המקדש. ואמר לו: "כל זמן שבניך עוסקים בשניים האחרונים, ניצולים מהשניים הראשונים".

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יְיָ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה וכו'...

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל וכו'... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

יש לשאול כמה שאלות:

א. מדוע על ירושת הארץ, שיכולה להיות בדרך הטבע, שאל אברהם אות, ואילו על הבטחת הבנים, שהיא בדרך נס שזוג זקנים יוליד, לא שאל אות?

ב. על איזה עוון גזר ה' ית' גלות על זרעו של אברהם?

ג. כיצד ניתן לפסוק עונש לעם ישראל עוד לפני שחטאו, ולפני שבאו לעולם?

ד. כיצד אפשר לדון את "הגוי אשר יעבודו", כאשר נגזר עליהם מראש להעביד ולענות את עם ישראל?

ה. מה הכוונה במילים: "כי לא שלם עוון האמורי"?

ה'תולדות יצחק' כתב, שאברהם אבינו לא ביקש אות על הבנים משום שזה ביד הקב"ה, שברא את הטבע יש מאין, ויכול הוא לעשות הכל, אפילו לתת לאברהם זרע נגד הטבע והמזל. אבל שזרעו יירש את הארץ, שכעת נמצאת ביד אחר, לזה צריך אות וברית לפי שהוא דבר קשה להוציא מה שביד אחרים, שיבקשו סיבות שלא יצא מידם, ולכאורה אין ראוי לעשות כן, שנראה כגזל ח"ו, ולזה שאל אות.

כדי לקחת נכסים מהאחד ולתת לאחר, צריך לשני תנאים: א. שיהיה הראשון רשע ושיהיה חייב לעונש הזה. ב. שיהיה השני צדיק, כדי שנכסים אלו ינתנו לו. ולפי שהכנענים לא היו עדיין רשעים בעת כריתת הברית כדי שהקב"ה יוציאם מארצם, שלא נתמלאה סאתם, ולהושיב את ישראל בארץ אחרת (לצמיתות) אי אפשר, אם כן בהכרח הוא שיהיו גרים בארץ לא להם עד שתתמלא סאת הכנענים. לכן אמר הקב"ה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו'... ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי". הנה מה שאמר גר יהיה זרעך, אינו לסיבת עוון, אלא שאי אפשר כפי הדין שיתן להם את הארץ עכשיו, ובהכרח הוא כי יהיו גרים בארץ לא להם, עד דור רביעי, ואז יהיה שלם עוון האמורי, ויהיה ראוי להוציאם מארצם, כדי לתת אותה לעם ישראל. ואע"פ שלא יהיו צדיקים, יתן להם הארץ בזכות אבות, כמו שנאמר: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט, ה).

ולפי פירוש זה יש תשובה גם למה ששאלנו: כיוון שהקב"ה גזר שיהיו גרים ועבדום וענו אותם, למה אמר: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" והתירוץ - שבאמת הקב"ה לא גזר שעם ישראל יהיו גרים, רק אמר שבהכרח הוא שיהיו גרים, וראה לעתיד שיעבדו ויענו אותם, ומכיוון שזה לא היה כגזרה ולא כעונש על עוון, לכן "את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" - המצרים חייבים להיענש.


וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

כל הסבל, הצרות והיסורים, שהיו למצריים בזמן גאולת ישראל ממצרים, מתוארים בשתי מילים: "דן אנכי".

הגאולה העתידה אינה מתוארת רק בשתי מילים אלא באריכות מרובה בספרי הנביאים, א"כ צפויים לנו ישועות ונחמות, נסים ונפלאות, כה גדולים ועצומים, עד שכל נסי מצרים, עשרת המכות וקריעת ים סוף, יהיו קטנים מאוד לעומתם, עד שאמרו חז"ל שעוצמת הנסים והנפלאות שיהיו בגאולה, תשכיח את נסי יציאת מצרים.

(עפ"י רבי סעדיה גאון)






לידת ישמעאל

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר, וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ולכאורה קשה, כי גם אם אברהם יזכה לילדים משלו אם ישא את הגר שפחת שרה, כיצד שרה תוכל "להבנות" מילדים אלו אשר אין הם שלה?

התשובה היא, ששרה אמנו ידעה על סגולה נפלאה באמצעותה אפשר לזכות לעולם ומלואו - "שבירת המידות". היא ידעה שכדי לזכות לנס מעל לטבע, עליה לשבור גם את טבעיה שלה, והיא בחרה לעשות את המעשה הקשה ביותר לאשה - לתת לבעלה אשה נוספת. שרה אמנו לא הסתפקה רק בכך שהציעה לאברהם לשאת אשה נוספת, אלא עוד הציעה כמועמדת לכך את הגר שפחתה. מדובר כאן בהקרבה עצומה! היא ידעה שבזכות הוויתור הגדול מצידה והעברת המידות, תזכה לפרי בטן, ילד משלה, מעל לגדר הטבע, בגלל גדולת המעשה.

מספרים על אברך יקר בשם רבי בנימין, תלמיד חכם וצדיק, אשר שנים רבות לא היו לו ולרעייתו ילדים. הם הרבו בתפילות, דרשו ברופאים, עסקו בסגולות שונות ומשונות, נתנו צדקה, נתברכו מפי רבנים, אולם כלום לא עזר. קשה לתאר את העצב והיגון, השקט והבדידות, שהיו מנת חלקם.

יום אחד רבי בנימין הגיע לביתו ובשורה בפיו: "שמעתי שבבית מדרשו של האדמו"ר פלוני אלמוני מירושלים, מי שזוכה לעלות בראש השנה לעליית המפטיר, המדברת על פקידת חנה, זוכה עוד באותה שנה להיפקד בפרי בטן".

בני הזוג החליטו ששווה לנסות, הוא יתארח בראש השנה אצל חבר בירושלים בקרבת האדמו"ר, ויתפלל בנוסח תפילה שונה ממה שהוא רגיל, והיא תהיה בחג בבית הוריה.

הזמן עבר, חלף לאט לאט, עד שהגיע היום המיוחל. האברך הגיע לתפילת מנחה של ערב החג לבית הכנסת של האדמו"ר בעל המופת. הוא ניגש לאחד הגבאים, סיפר לו בקצרה את תלאות חייו, והתחנן אליו שיתן לו מחר בבוקר לעלות לעליית המפטיר.

לאחר שהסתיימה תפילת ערבית של ראש השנה, הוא יצא מבית הכנסת ופסע לאיטו לבית מארחו. בדיוק אז, צצה למולו דמות מוכרת. הוא הביט בפניו של האיש, ולאחר שקימט את מצחו הוא זיהה את אליהו פרידמן, חברו לספסל הלימודים בישיבה הקטנה. הם לחצו ידיים בהתרגשות מרובה. רבי בנימין שאל את רבי אליהו מה הוא עושה כאן בתפילה זו, ואליהו מבליע אנחה חרישית ואומר: "לצערי לא זכיתי להיפקד בילדים, מישהו הציע לי לבוא לכאן ולנסות לקבל את עליית המפטיר".

רבי בנימין בלע את רוקו, הוא הבין שלא יתכן שגם הוא וגם רבי אליהו חברו יזכו לעלות למפטיר... הוא ברך לשנה טובה ומיהר להיעלם מהמקום.

אז החלה המלחמה בלבו. מה יאמר לאשתו אם לא יזכה לעליית מפטיר? מה יהיה על התקווה לילדים אם לא הוא יבחר למפטיר? ואולי... אולי צריך לוותר?

לוותר?! המחשבה הפחידה אותו, אולי לא יוכל להגיע לכאן שוב, ואז יאלץ לוותר גם על הסיכוי לילד משלו? האם לוותר לרבי אליהו, ולהמשיך לחיות חיי צער?

לילה שלם נאבק רבי בנימין מאבקי נפש כבירים שהביאוהו להחלטה הגורלית - ל ו ו ת ר ! ! !

בבוקר הוא התעטף בטליתו ופנה שוב לאותו בית מדרש. הוא ראה את רבי אליהו ידידו ניגש לגבאי, מתחנן. הוא ראה גם את הגבאי מהנהן בראשו והדמעות חנקו את גרונו...

הוא התפלל בדמעות, שמע את קריאת התורה, שמע שמכריזים על אליהו בן אברהם לעליית מפטיר, וראה אותו זורח מאושר ומברך. הוא הביט בו כאשר אח"כ ניגש אל האדמו"ר להתברך... במוצאי ראש השנה הוא אף ניגש לידידו רבי אליהו ובירך אותו שאכן יזכה עוד בשנה זו להיפקד.

חזר לו רבי בנימין אל ביתו, לשנה חדשה, משעממת ושקטה כמו כל השנים הרבות הקודמות. ממתין לראש השנה הבא, אז ילך שוב לאותו אדמו"ר ויבקש רחמים.

אולם גם בשנה הבאה לא קיבל רבי בנימין את המפטיר... הוא פשוט כבר לא היה צריך לסגולה הזו... בזכות "סגולת הוויתור", הוא זכה לחבוק תינוקת חמודה ובריאה.

שרה נתנה את הגר שפחתה לאברהם אבינו, ומהר מאוד הגר התעברה. "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" - היא אמרה: "שרה אינה באמת צדיקה כמו שהיא מראה עצמה, אני הרבה יותר צדיקה... שרה עשרות שנים לא זכתה להריון, ואילו אני נתעברתי מיד".

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ - לכאורה קשה, מדוע שרה כעסה על אברהם?

מפרשי התורה כתבו, שכאשר שרה נתנה את שפחתה הגר, היא לא התכוונה לשחררה להיות בת חורין, אלא רצתה להשאיר אותה בתואר ה"מכובד" שפחה. היא הבינה שכאשר אברהם נשא אותה, הוא שיחרר אותה ועשה אותה לבת חורין, ולכן הגר השפחה מזלזלת בשרה הגבירה.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ - אברהם אבינו ענה לשרה, שגם מבחינתו הגר עדיין בגדר שפחה.

וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ - לכאורה קשה, כיצד זה יתכן ששרה אמנו הצדיקה עינתה את הגר שהיתה מעוברת?

חכמי המוסר מבארים, שבאמת שרה לא עינתה אותה, היא רק המשיכה לצוות עליה למלא את משימותיה, כי סוף סוף, הגר היא שפחתה. אולם, "ותקל גבירתה בעיניה" - הגר פרקה את עולה של שרה גבירתה וסירבה לקבל ממנה מרות. שרי לא רצתה שהגר המצרית תהפוך לגבירה בבית אברהם ולכן היא עמדה על כך שהגר תמשיך לקבל את מרותה. ומאחר שהגר פרקה את עולה, והרגישה שאף היא גבירה, לכן כל ציווי ששרה הורתה לה לעשות, היה בעיניה של הגר כעינוי ממש, עד שלבסוף הגר לא עמדה ב"עינויים הקשים" והחליטה לברוח משרה גבירתה ומבית אברהם.

הגר ברחה למדבר והקב"ה שלח אליה מלאך: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר, וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". המלאך קורא לה "שפחת שרי", והיא קוראת לשרה "שרי גבירתי", בכך נחשפה נקודת האמת אותה הגר ניסתה להכחיש - הגר עדיין שפחת שרה, ושרה עדיין גבירתה. אומר לה המלאך: א"כ, שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.

המלאך מספר לה שהיא עתידה ללדת בן בשם ישמעאל, "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן".

דרך העולם לומר קודם את שם העצם ואח"כ לומר את שם התואר, כגון: אדם חכם, איש נבון, ילד טוב וכד'. א"כ קשה מדוע נאמר על ישמעאל "פרא אדם", קודם שם התואר ואח"כ שם העצם, ולא נאמר "אדם פרא"?

הגרי"ל דיסקין כתב שעיקרו של ישמעאל הוא "פרא", זהו שם העצם שלו, ואילו שם "אדם" הוא טפל לפרא שבו. ואמר החפץ חיים שהתורה הקדושה אומרת על ישמעאל: "והוא יהיה פרא אדם". תורתנו הקדושה היא נצחית, ואם היא אומרת על ישמעאל "והוא יהיה פרא אדם", הרי משמעותו שישמעאל ישאר לנצח "פרא אדם". ואפילו אם ינסו לקחת ישמעאלי, לחנך אותו ו"לתרבת" אותו שלא יהיה "פרא אדם", הדבר הוא בלתי אפשרי. וגם אם ישכיל ללמוד ויהיה עו"ד, אז הוא יהיה "עו"ד פרא אדם", ואם ישכיל להיות פרופסור, אז יהיה "פרופסור פרא אדם", כי הפראות שבו לא תסור ממנו לנצח.

הגר חזרה לבית אברהם וילדה את ישמעאל כאשר אברהם אבינו היה בן שמונים ושש שנה.




ברית המילה

כאשר אברהם אבינו היה בן תשעים ותשע, נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".

הקב"ה רצה שיוולד לאברהם אבינו בן צדיק משרה אימנו. הבן הזה צריך להוולד בקדושה מיוחדת ובנס גמור, כאשר אברהם בן תשעים ותשע, שרה העקרה בת שמונים ותשע. הקב"ה משנה את שמותיהם מאברם לאברהם ומשרי לשרה, ואומר לאברהם להיות "תמים". הערלה נחשבת למום, וכדי שיוולד לאברהם אבינו בן צדיק וישר משרה, צריך הוא להסיר את הערלה ע"י המילה. אברהם אבינו נצטווה למול גם את כל בני ביתו ונצטווה גם שכל זרעו אחריו יקיימו את הברית עם בורא העולם וימולו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם, זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר".

ולכאורה קשה, מדוע הקב"ה ברא את האדם ערל, בלתי מתוקן ובעל מום, ויצטרך לתיקון מעשי ידי אדם?

מפרשי התורה כתבו שאדם הראשון נברא בצלם אלֹקים, מהול וזך, בלי ערלה שהיא מכח הטומאה, עד שמלאכי השרת כמעט טעו בו ורצו לומר לפניו קדוש.

אדם הראשון נצטווה מה' ית' שלא לאכול מפרי עץ הדעת, אולם הוא לא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה, נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה (לפי המקובלים הפרי היה צריך להיות מותר באכילה בליל שבת).

לפי זה ה' באמת ברא את האדם מתוקן בלא ערלה, אולם חטאו גרם לטומאה וזה בא לידי ביטוי בערלה. ומכיוון שהאדם חטא, עליו דווקא מוטל להסיר את הערלה שהיא תוצאה של החטא.

באדם הראשון היו תלויות כל הנפשות אשר עתידות לצאת ממנו, וכאשר חטא, כולן טעמו טעם חטא ועליהן להריק תחלואיהן. הקב"ה נתן לעם ישראל תורה ומצוות שמטרתן לצרף ולנקות את הלכלוך שדבק בנפש האדם מחמת החטא הקדמון. כל מצוות "לא תעשה" נועדו כדי להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות "עשה" נועדו כדי להאיר את בחינת הנפש, כיוון שבעצם החטא הקדמון הוחשכו מאורי הנפש.

מצינו קשר מיוחד בין מצוות המילה לבין ירושת הארץ. הקב"ה אמר לאברהם: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר".

וכן הוא במדרש: "אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים לארץ וכו'... כתיב: "וזה הדבר אשר מל יהושע", דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם: "מה אתם סבורין, שאתם נכנסין לארץ ערלים! כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו'..."

לפי זה כל גאולת עם ישראל וכניסתם לארץ, הכל תלוי במצות ברית המילה, וכן הוא במדרש: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה". זה שאמר הכתוב: "הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס". הבט לברית, אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים, הקדוש ברוך הוא גואלן בזכות המילה".

וכן הוא גם בנביא: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ". וכתב על זה הרמב"ן: "רמז בכאן על עקבות משיח, שיהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה החוצפה והעזות, כדכתיב: "מבור אין מים בו", ולא ישאר בידם, רק זכות מצות מילה". כלומר, יש כאן נבואה מדהימה, שעתידים להיות בלא תורה ובלא מצוות, לא שבת, לא פסח, לא כשרות, לא כיפור... אך דבר אחד בלבד הם אכן ישמרו, והוא מצות ברית מילה. ואכן ראינו שבזמן העליה מאירופה לארץ ישראל, הגיעו יהודים רבים שלא שמרו תורה ומצוות, ועברו על כל התורה כולה, אולם ברית מילה כולם עשו.

ולכאורה הדבר תמוה, כיצד יתכן שדווקא מצות ברית המילה, שהיא לכאורה אכזרית מאוד, לחתוך עם סכין בבשר החי לתינוק חסר ישע, ולפי ההיגיון זו אולי המצוה האחרונה שיהודי כופר, שאינו מאמין, ירצה לקיים, ולמעשה דווקא מצוה זאת כולם מקיימים!

נאמר בגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם".

ומצינו במדרש שאכן, בכל הדורות, יהודים מסרו נפשם על מצות ברית המילה: "רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצוותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני וכו'..."

אחד מעובדי מחנות הכפייה בשואה מספר כי יום אחד שמע זעקות כאב נוראות שכמותן לא שמע מעולם. התברר כי באותו יום נערכה סלקציה של תינוקות שנשלחו להשמדה. "המשכנו בעבודתנו כשעיננו דומעות, ופתאום שומע אני קול אשה יהודיה: "תנו לי סכין", חשבתי שהיא רוצה ליטול את נפשה. אמרתי לה: "מה את ממהרת כל כך לעולם האמת...", החייל הגרמני אמר לפתע: "כלב, מה אמרת לאשה זו", ודרש ממני תשובה. עניתי לו: "האישה ביקשה אולר, והסברתי לה כי אסור לה ליטול את חייה".

האשה בחנה בעיניים קודרות את הגרמני, מבטה רותק לכיס מעילו, ממנו בצבץ אולר. "תן לי את האולר", התחננה האשה, והגרמני ונתן לה את האולר בחיוך מרושע.

היא גחנה והרימה חבילה של סחבות. בין הסחבות, נח תינוק רך. האשה נטלה את האולר, בירכה ברכת המילה, מלה את הילד ואמרה: "ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא ויפה, ואני מחזירה לך יהודי כשר..."

ונשאלת השאלה, מנין היו ליהודים אלו, ולעוד רבים אחרים, כאלו כוחות נפש, למסור את עצמם ונפשם על מצות המילה?

נראה, שכוחות אלו של מסירות נפש על מצות מילה, הם ירושה לנו מאבותינו יוצאי מצרים. בני ישראל היו צריכים לקחת את העבודה הזרה של המצרים, שהיא הטלה, לשוחטו מול עיניהם, למרוח את דמו על המזוזות, לצלות אותו, כאשר ריחו נודף למרחוק, ולאכול אותו.

ולא עוד, אלא שהיו צריכים אף למול את עצמם, והרי ידוע שמי שנימול נחלש ועלול להגיע למצב של סכנה, ומחללים עליו את השבת, וכך גם יכלו שמעון ולוי להרוג את כל בני שכם. עם ישראל נצטוו למול קודם עשיית הפסח, והיו יכולים לטעון: "זה מסוכן לקיים מצוות מילה דווקא עכשיו, שהרי יכולים המצריים להורגנו על שאנחנו שוחטים את אלוהיהם, ולא יהיה בידינו לעמוד כנגדם בגלל חולשת המילה".

כל זה הכניס את בני ישראל לשאלה של התגרות במצריים ופיקוח נפש ובכל זאת נאמר: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ", הרי שהיו מוכנים לסכן את עצמם, וקיימו את ציווי ה' בלא שום חשבונות, מתוך מסירות נפש.

ומנין היו לבני ישראל כאלו כוחות של מסירות נפש?

מאברהם אבינו!

כאשר אברהם אבינו נצטווה על המילה, הוא היה בן תשעים ותשע שנה, זקן, חלש ותשוש. ובכל זאת, בלי לעשות חשבונות, ובלי להסס, תוך כדי מסירות נפש עצומה, הוא מל את עצמו, כמו שנאמר: "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". "מעשה אבות סימן לבנים", אין ספק שמעשה גדול זה, חדר לגנים של בניו וצאצאיו, ונתן להם את הכח לקיים ברוב עוז ותעצומות, ומתוך מסירות נפש את מצות ברית המילה.




פרשת וירא




אברהם אבינו והמלאכים

ביום השלישי למילה, בהיות אברהם כואב וחולה, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, התחמם העולם והיה החום גדול ובלתי נסבל. היה זה לטובתו של אברהם אבינו, מפני שרוח קרה מזיקה לחולה, ואילו השמש מועילה שנאמר: "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". ואע"פ שע"י הוצאת החמה מנרתיקה סבלו כל האנשים, אמר הקב"ה: "אין ראוי שכל הבריות יהיו שרויים בנחת, בזמן שהצדיק שרוי בצער".

בחג הסוכות ברוסיה קר מאוד ולפעמים אפילו יורד שלג. פעם אחת שהה רבי זושא הצדיק אצל חברו רבי ייבי. המארח אמר: "רבי זושא, הכנתי לכם מיטה נוחה בסוכה, עשר שמיכות צמר אלפקות משובח, ושבע שמיכות פוך מנוצות אוז בגלל הקור הנורא". רבי זושא אומר לרבי ייבי: "רבי ייבי, ידידי, אל תדאג. זושא רוצה לשכב על הרצפה של הסוכה הקדושה, זושא לא צריך שמיכה". רבי ייבי אמר: "רבי זושא, קר מאוד, אתה זקן, לא תוכל להחזיק מעמד". רבי זושא אמר: "אל תדאג, זושא יסתדר, ה' יעזור".

לאחר הסעודה הכניסו לסוכה מיטה אחת. רבי ייבי עלה למיטה, התכרבל בתוך חמש עשרה שמיכות מחממות ועדיין רעד מקור. רבי זושא נשכב על רצפת הסוכה הקדושה והקפואה. רבי ייבי חשב לעצמו: "אני רוצה לראות אותו, כמה זמן הוא יוכל לשכב על הרצפה בקור הזה?"

פתאום הוא שומע את רבי זושא אומר: "ריבונו של עולם, זושא קר לו...", פתאום מן השמים הגיע גל של חום וחימם את הסוכה. לרבי ייבי כבר לא היה קר.

רבי זושא אמר: "ריבונו של עולם, אל תכעס... עדיין קר לי, אולי אפשר להגביר את החימום...", שוב בא חום מיוחד לסוכה, ורבי ייבי מתחיל להזיע ומוריד כמה שמיכות.

רבי זושא שוכב על הרצפה וממשיך לומר: "ריבונו של עולם, סליחה... אבל אולי אפשר עוד קצת, זושא זקן ואוהב חום...", ואז חדר לסוכה חום כבד, כמו באמצע הקיץ במדבר סהרה... רבי ייבי כבר לא יכול היה לסבול את החום ואמר: "רבי זושא תפסיק, אתה שורף את הסוכה!"

ה' ית' הוציא חמה מנרתיקה גם כדי שבני אדם לא יעברו ליד אוהלו של אברהם החולה שלא יטריחוהו. אברהם אבינו שהיה רגיל בהכנסת אורחים, הצטער על כך שאף אחד לא בא לאוהלו, ולכן שלח את עבדו אליעזר להתבונן סביב ואם יש עוברי דרך, להזמין אותם להתארח אצלו. אליעזר יצא החוצה בחום הגדול והלך לחפש עוברים ושבים כמצות אדונו, ומשלא מצא, שב עייף ויגע ואמר: "אין בחוץ אף נפש חיה". אברהם אבינו חשד בעבדו שלא טרח מספיק ולא חיפש כראוי, ולכן יצא בעצמו לחפש אורחים, וכאשר ראה שאכן אף אחד אינו מעז להוציא את חוטמו מפתח ביתו, בגלל החום הנורא, הוא חזר לביתו עצוב, שאין הוא זוכה להכניס אורחים.

ולכאורה קשה, הרי אברהם אבינו היה מכניס עשרות אורחים ביום, וחלקם היו נשארים אצלו ימים רבים, וא"כ לא יתכן שבאותו זמן לא היו אצלו כמה אורחים שהגיעו אליו קודם לכן, ונשארו אצלו בגלל השרב הכבד. וא"כ מדוע טרח אברהם לחפש אורחים נוספים?

צריך לומר, שמטרתו של אברהם בהכנסת האורחים, לא היתה רק לדאוג להם למזון ולינה, אלא המטרה העיקרית היתה להכניס כמה שיותר אנשים תחת כנפי השכינה, ולהחדיר לכמה שיותר אנשים את ענייני האמונה. ואותם שנשארו אצלו, מסתמא כבר הושפעו וחזרו בתשובה.


אמר הקב"ה למלאכי השרת: "בואו ונבקר את החולה, שמדת ביקור חולים גדולה היא מלפני", וירדו הקב"ה ומלאכי השרת לבקר את אברהם אבינו, שנאמר: "וירא אליו ה'". אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: "בואו וראו כוחה של מילה, עד שלא נמול אברהם היה נופל על פניו ואחר כך הייתי מדבר עמו שנאמר: "ויפול אברהם על פניו", ועכשיו שנמול הוא יושב ואני עומד".

(ספר האשכול, הלכות מילה)


כאשר הקב"ה ראה כמה אברהם אבינו מצטער על כך שאין לו אורחים, שלח אליו שלושה מלאכים בדמות ערבים: רפאל כדי לרפא את אברהם, מיכאל כדי לבשר על הולדת יצחק, וגבריאל כדי להפוך את סדום. אברהם אבינו ראה אותם, שמח מאוד ורץ לקראתם. הוא הזמין אותם לאוהלו, אך קודם נתן להם מים לרחוץ רגליהם. אברהם אבינו חשד בהם שהם ערביים המשתחווים לאבק רגליהם, ומכיוון שהקפיד מאוד שלא להכניס עבודה זרה אל תוך ביתו, דאג לכך שירחצו את רגליהם. אולם יש להבין, איזו מין עבודה זרה זו לעבוד לאבק שעל הרגליים?!

ה'ילקוט גרשוני' ביאר שעבודה זרה לאבק שברגלים, פירושה שאדם חושב: "מהיכן יש לי כסף? זה בגלל שאני עובד קשה, טורח מכתת רגלי, עושה את העסקים הנכונים, אני עושה ועושה...", במילים אחרות: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אדם שמייחס את הצלחותיו למאמצים שהוא עושה, ואינו מאמין שהכל מאת ה' ית', הרי שהוא בגדר של עובד עבודה זרה.

אמנם האדם צריך לעשות השתדלות לפרנסת בני ביתו, אולם אין זה אלא כדי שיהיה לשפע שה' נותן על מה לחול. למעשה בכל עמלו אין הוא עושה דבר. משל לאדם כפרי אשר זכה לנסוע ברכבת לראשונה בחייו, הוא ישב בתוך הקרון ליד נוסעים רבים, וכאשר הרכבת החלה בנסיעתה הוא רצה לעזור לקטר לדחוף את הרכבת הכבדה, ולכן הוא נעמד בתוך הקרון למול הקיר והתחיל לדחוף... כך צריך להרגיש האדם בהשתדלות שהוא עושה.

אברהם אבינו הכניס את האורחים אל תוך אוהלו, הגיש להם לחם ולימד אותם כיצד לברך ולהודות לה' ית', הוא רץ אל שרה אשתו וביקש ממנה לאפות עוגות סולת משובחות. הוא רץ אל הבקר, שחט שלושה פרים והכין לאורחיו שלוש לשונות בחרדל. בינתיים הגיש להם חמאה ומאכלים משובחים. אע"פ שלאברהם אבינו היו עבדים רבים והוא עצמו כבר היה זקן והיה מצטער בכאב המילה, בכל זאת הוא עשה הכל בעצמו בגלל חביבות המצוות.

המלאכים אכלו ושתו אצל אברהם אבינו, ואע"פ שאין המלאכים אוכלים ושותים, כאן נעשה נס לכבודו של אברהם אבינו. לאחר שאכלו, שמעו דברי תורה ואמונה מאברהם אבינו ובירכו, המלאך גבריאל שאל את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?", וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה בָאֹהֶל".

רש"י כתב: "יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה". מידת הצניעות היא היא אבן הבוחן לבת ישראל. אחד הניסיונות הקשים ביותר בדורנו, לגברים - שמירת העיניים, ולנשים - ניסיון הצניעות. אשרי מי שמתנהגת ומתלבשת בצניעות, עליה נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל".

פעם אחת, בראש השנה שנת תש"ו, לפני המעמד הנורא והנשגב של תקיעת שופר, בקש האדמו"ר מ'שומר אמונים' לקרב את הבימה לכיוון עזרת הנשים. משנעשה כך, עמד על הבימה והתחיל לדבר במר נפשו ובדמעות שליש שישמעו הנשים, ובקש מהן שישמרו היטב על כל גדרי הצניעות, והרב הוסיף ואמר: "אינני הולך לתקוע בשופר, עד שיבטיחו לי הנשים בפה מלא שישמרו היטב על כל גדרי הצניעות!", הנשים התרגשו מאוד, והבטיחו שאכן כך יהיה. רק אז ניגש הרב לתקוע שופר בשמחה עצומה.

צניעותן של בנות ישראל - דבר יסודי וגורלי הוא עבור כלל עם ישראל! וכמו שנאמר בתורה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ, וְלָתֵת איְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ!". אומר החפץ חיים: אנו רואים בימינו שהקב"ה כביכול מסתיר את פניו, צרות נוחתות מכיוונים שונים, ואנו שואלים: "מדוע?!", התשובה כתובה במפורש בתורה, שכאשר הקב"ה רואה "ערוות דבר" - חוסר צניעות, הוא שב מאחרינו חס ושלום.

במי תלוי הדבר? קל לנו להפנות את האצבע המאשימה כלפי "הרחוב", להצביע על אותן שפרצו את כל גדרי הבושה והצניעות, ולהכריז כי בוודאי בשלהן כל הסער הגדול הזה. אך הכרזה כזאת פירושה התחמקות. על כל אחת להתבונן קודם כל על עצמה ולנסות לשפר את עצמה. הגאון ר' ישראל מסלנט היה אומר: "בית המוסר בעיר קובנה, מציל את הפרופסור היהודי בברלין, שלא ימיר דתו". מהי כוונת הדברים? כל נשמות עם ישראל מושפעות זו מזו. כאשר שומרי התורה והמצוות מתחזקים יותר במוסר וביראת שמים, זה משפיע על הרחוקים שלא יתרחקו יותר. כן הדבר בענייני צניעות, כאשר אשה ששומרת תורה ומצוות תקל ראש בצניעות, תלבש חולצות צמודות, לא תקפיד על סגירת הכפתור העליון, לא תשגיח על ידיה שלא יתגלו כפי כללי ההלכה, ועוד כהנה וכהנה, זה ישפיע על הנשים הרחוקות משמירת תורה ומצוות, שיעברו לגמרי את הפסים ח"ו. אך כאשר אשה תחזק את עצמה בדקויות קטנות, ותתגבר על עצמה בכל מיני לבטים קטנים ותתן את הכח והעוצמה לאותן נשים רחוקות להתחזק אף הן, נמצא שהכל תלוי בנו!

בשנת 1834 בעיר טאנג'יר שבמרוקו, אירע מעשה איום ונורא. באותו מקום היתה נערה יהודיה, יפת תואר עד מאוד, בשם סוליקה. אביה תמיד החדיר בה צניעות ויראת שמים, ותמיד אמר לה: "כל כבודה בת מלך פנימה", והיה נוהג לומר לה: "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו". ואכן סוליקה, הנערה הצנועה, קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב. הנערה היתה ידועה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו על יופייה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופיקחותה, נודעה גם כבעלת יראת שמים גדולה.

באחד הימים, אחד מבני השכנים המוסלמים שהיה מעשירי העיר, ראה במקרה את סוליקה, וגמר בנפשו שרק את הנערה הזאת ישא לאשה. אך כיצד יוכל מוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי האסלאם אוסרים זאת. אביו של הנער הגיע אל בית משפחת הנערה והודיע להם שאם בתם סוליקה לא תתאסלם, כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם!

פחד ובהלה תקפו את בני המשפחה, עולמם חשך עליהם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי העשיר אינם איומי סרק, ושום דבר לא ימנע ממנו לבצע את זממו. בני המשפחה החליטו להחביא את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם.

ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית המשפחה, ובידם פקודת מאסר נגד סוליקה. אך האב אמר לחיילים שבתו ברחה מהבית והוא אינו יודע היכן היא, החיילים שלא האמינו לדברי האב חיפשו את הנערה בכל פינה בבית, ומשלא מצאו אותה אסרו את האם, כבת ערובה, עד שתמצא הבת. דבר המאסר הגיע לאוזניה של סוליקה, היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל, ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של האם.

סוליקה החליטה בלית ברירה שהיא מוסרת את נפשה ומסגירה את עצמה לידי השלטון שבראשו עומד מושל אכזרי, ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. לאחר שהסגירה סוליקה את עצמה, שוחררה האם, והנערה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים.

והנה העלילה שהעליל עליה המוסלמי העשיר היתה, שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית והתאסלמה כדת וכדין, ולאחר מעשה זה חזרה בה ושבה אל יהדותה. מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, והברירה היחידה הנותרת בפני החוטא היא, לשוב לדת האסלם או שיוצא להורג. וזו הבחירה שעמדה בפני סוליקה.

בגאווה ובעוז נעורים השיבה סוליקה לשופטים: מעולם לא התאסלמתי, יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים יפחידו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי.

דבריה התקיפים של הנערה הצעירה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף להיהרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה. השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. גם בזמן מאסרה המשיכה סוליקה להתעקש שלא להמיר את דתה, ולכן חרצו השופטים את גזר דינה להיהרג בחרב. לשם כך הועברה לעיר פאס, מקום מושבו של המלך, ששם היו מוציאים להורג את הנידונים לאחר שהיה מאשר המלך בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה, הבטיח לה עושר כבוד ומלכות אם רק תסכים להתאסלם ולהנשא לו. אולם סוליקה בשלה: "אין הכסף והזהב משתווים באמונת הקב"ה, ושום דבר בעולם לא יפתה אותי לבגוד בעמי ובאמונתי".

בן המלך ראה כי דבריו לא עושים רושם ולכן קרא אליו את רב העיר פאס, וציווה עליו לדבר על לב הנערה שתסכים להמיר את דתה, כדי שתוכל להינשא לו. הוא אף רמז שאם הנערה תתמיד בעקשנותה, הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.

רבה הישיש של פאס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?", "כן", השיבה סוליקה, "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למישהו". היא שאלה את הרב: "האם מותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו כדי להביא תועלת למישהו?" הרב הישיש היה גאה בליבו לנוכח אמונתה הזכה של בת ישראל זו, והשיב לה: "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".

"כבוד הרב", השיבה סוליקה, "אמנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה", ואילו אני נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. לא תהיה כזאת בישראל, אני מוכנה למות על קידוש ה' ולהישאר יהודיה!".

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביאו את הרב לכדי דמעות. הוא ברך את הנערה ויצא בגאווה על צניעותה ויראת שמים שבה.

גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים. לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה, אולם סוליקה דחתה אותו מעליה בשאת נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין, שהנערה סוליקה תיגרר על ידי סוס ברחובות העיר.

הנערה חשבה על דבר אחד, מרוב הצניעות שהיתה בה, היא פחדה שמא בזמן שהסוס יגרור אותה, יקרע ח"ו הבגד מגופה ויתגלה בשרה לעיני קהל הרואים, דבר שהקפידה עליו כל ימי חייה במסירות נפש. היא אמרה: "אני מוכנה לגזר הדין ומקבלת הכל באהבה! אבל בבקשה מכם, תועילו בטובכם להביא לי סיכות". הגויים לא הבינו לפשר בקשתה המשונה ודרשו הסבר, מדוע היא צריכה סיכות לפני שהיא מוצאת להורג?! היא הסבירה להם על חששה, שמא בזמן דהירת הסוס שמלתה תתרומם ובשרה יתגלה.

הגויים ה"נחמדים" אמרו לה שהם מוכנים לתת לה סיכות בתנאי שהם בעצמם יסדרו את שמלתה. בלית ברירה היא הסכימה. עד מהרה ניגש אליה גוי מרושע עם סיכות אותן נעץ לשמלה תוך שהוא מהדק אותן לעורה ובשרה... רגליה הכואבות שתתו דם, אבל כל זה היה לה כדאי, ובלבד שתוכל לשמור על צניעותה ולא יראה אפילו חלק קטן מגופה. כך קשרו אותה לזנב הסוס, הפרש הצליף וסוס דהר במהירות ברחובות העיר.

בשלב מסוים היא צרחה וביקשה שיעצרו את הסוס. כולם חשבו שהיא חוזרת בה ומוכנה לקבל עליה את דת האסלאם. הפרש ירד מהסוס ושאל לבקשתה. היא אמרה: "אני מתחננת לפניך, בזמן שדהרת עם הסוס השתחררו כמה סיכות משולי שמלתי... אנא ממך הדק שוב את הסיכות... כאשר הדבר תוקן היא נגררה שוב ברחובות עד אשר השיבה נשמתה אל יוצרה. כולם ראו ובכו, ובכך גרמה לקידוש שם שמים מאוד גדול עד אשר הרבה התגיירו מן המעשה הזה המראה על צניעותה של בת ישראל קדושה.

סוליקה הובאה למנוחת עולמים בעיר פאס ליד קברותיהם של שני צדיקים גדולים: רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי זצוק"ל. על מצבתה נכתב: "נערה בתולה שקידשה שם שמים ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פאס".

כאשר המלאכים שאלו על שרה, באותה שעה נעשה לה נס, ואע"פ שהיתה זקנה, חזר להיות לה אורח כנשים, ונעשתה ראויה להוליד, אע"פ שהיתה עקרה. המלאך מיכאל אמר לאברהם שבקרוב יזכו הוא ושרה לבן.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

לכאורה קשה: הרי גם על אברהם, כאשר התבשר שעתיד להיוולד לו בן מאשתו שרה, נאמר: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד", וא"כ מדוע התביעה הגדולה על שרה "למה צחקה שרה", ובמה זה שונה מצחוקו של אברהם, שעליו לא היתה תביעה?

רבנו ה'אור החיים' הקדוש כתב לבאר, שגם צחוקו של אברהם אבינו וגם צחוקה של שרה, היו ביטויים של שמחה וחדווה, ולא צחוק הנובע מלגלוג ח"ו או מחוסר אמון. הביקורת על שרה אימנו נובעת בגלל עיתוי השמחה, שהיתה צריכה להגיע כבר קודם לכן. כאשר אברהם התבשר על כך שעתיד להיוולד לו בן משרה, הוא שמח מיד אע"פ שעדיין לא היו סימנים המעידים על כך, והיה זה נגד הטבע, בכל זאת האמין באמונה שלמה ותמימה שאם ה' ית' הבטיח, אכן כך יהיה. אולם אצל שרה, אחרי שראתה שנשתנה אצלה הטבע וחזרה לנערות שנעשתה ראויה להוליד, רק אז היא צחקה. בזה היה מעין פגם דק כחוט השערה באמונתה של שרה, שלא נתאמתה אצלה הבטחת הלידה, רק עד שראתה השינוי בגופה". וכוונת התביעה "למה זה צחקה שרה" רק עכשיו ולא קודם לכן, כאשר הדבר עדיין לא היה מוחשי.

המלב"ים כתב לבאר שוודאי ששרה האמינה להבטחת ה' שתלד בן (ולכן שינה את שמה משרי לשרה), והצחוק שלה היה מחמת השמחה, ובפרט כאשר ראתה כעת שחזרה לימי נעוריה וראויה היא להוליד. כעת ישנה סיבה נוספת לשמחתה - עד עכשיו, כאשר היתה עקרה, אמנם היא האמינה שיכולה להוליד, אולם חשבה שיהיה זה בגדר של נס גדול ועצום נגד הטבע, ואמרו חז"ל: "כל העושים לו נס, מנקים מזכויותיו", ולכן היא חששה שכאשר ייוולד לה בן, ינקו לה מזכויותיה. ולפיכך עתה, כאשר חזר להיות לה אורח כנשים, והיא ראויה להוליד אפילו בדרך הטבע, כעת לא ינקו לה שכרה, ולכן שמחה.

הקב"ה אמר: "היפלא מה' דבר?!" - הקב"ה אמר שיש הבדל בין נס שנעשה ע"י שליח - מלאך, לבין נס שהקב"ה עושה בעצמו שלא באמצעות שליח. כאשר הנס נעשה ע"י מלאך, צריכים לזכויות רבות כדי לגבור על הטבע, שכן גם הטבע עצמו נחשב שליח שעושה רצון ה', ולכן מנקים לאדם מזכויותיו. אולם כאשר הקב"ה מחולל את הנס בעצמו, אין זה נחשב "נגד הטבע", שכן הטבע כפוף לרצון הבורא, ולכן אין זה בא על חשבון הזכויות. נאמר: "וה' פקד את שרה" - שלא היה זה באמצעות שליח (שכן מפתח של חיה (יולדת) לא נמסר לשליח), ולכן היתה תביעה על שרה, שאותה שמחה היתה בחינם, שגם אם לא היתה חוזרת לימי נעוריה, והיתה יולדת בנס, לא היה זה מוריד מזכויותיה.

במסכת תענית מובא מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה את בתו עצובה בזמן הדלקת נרות השבת. שאל אותה: "בתי היקרה, מדוע את עצובה?", והיא ענתה: "כלי של חומץ התחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו נר לשבת". אמר לה: "בתי, מה איכפת לך, מי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". נעשה נס ונר זה דלק עד אחר מוצאי שבת, וממנו הדליקו את נר ההבדלה.

ולכאורה קשה, אם עדיין לא נכנסה השבת, הרי שהיתה יכולה לשפוך את החומץ, למלא את הכלי בשמן ולהדליק, ואם כבר נכנסה השבת, אז החומץ באמת דלק מיד, וכך גם משמע ממה שהיא אמרה: "והדלקתי ממנו נר לשבת", וא"כ קשה מדוע היא בכתה? הרי ראתה שנעשה לה נס והחומץ דלק.

רבנו ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע' כתב לבאר, שאכן היא הדליקה את החומץ ונעשה לה נס והוא דלק, ודווקא בגלל זה היא בכתה, שהרי ידוע שמי שנעשה לו נס מנקים לו מזכויותיו. היא חששה שעל נס כזה גדול היא תצטרך "לשלם" בזכויות רבות מאוד, ועל כך באמת ראוי לבכות. ר' חנינא בן דוסא הסביר לבתו שישנן שתי הנהגות אצל הקב"ה: ישנה הנהגה בשם "אלֹקים", בה הקב"ה פועל בתוך הטבע (שם "אלֹקים" בגימטריה 86 הוא כמו "הטבע"). ההנהגה השנייה היא בשם "הויה", בה הוא פועל למעלה מן הטבע. כאשר נעשה לאדם נס המתנגד לטבע, מנקים לו מזכויותיו, אולם כל זה הוא דווקא אם ההנהגה עמו היא בשם "אלֹקים", אבל כאשר האדם זוכה וההנהגה עמו היא בשם "הויה", גם כאשר ייעשו עבורו ניסים גדולים, לא ינקו לו מזכויותיו, משום שלהנהגה זו שהיא מעל לטבע, אין הבדל בין נס לטבע.

לכן ר' חנינא אמר לבתו: "מה איכפת לך...", הוא ידע שההנהגה עמם היא בשם "הויה", אצלם אין הבדל בין חומץ לשמן, ולכן לא ינכו לה מהזכויות.




סדום ועמורה

אברהם אבינו ליווה את המלאכים ושניים מהם הלכו כדי להחריב את העיר סדום.

סדום הייתה עיר של עשירים, האדמה שם היתה פוריה וגידלה פירות וירקות משובחים במיוחד. כאשר הסדומי היה חופר באדמה כדי לנטוע אילנות, היה מוצא זהב ואוצרות לרוב. הסדומיים התגאו מאוד בעושרם, שכחו את ה' שממנו הכל והרבו לחטוא: הם חמדו אוצרות, גזלו וחמסו את רעיהם. הם שנאו אורחים וביותר שנאו את העניים המסכנים שנחשבו כמי שרוצים לכלות את ממונם. הם הניחו שרבים ירצו להתגורר בעירם, ותוך זמן קצר הם עלולים להפוך למדינת סעד. על מנת להרחיק מתחומם עניים ואורחים, הם חוקקו את חוקי סדום הידועים לשמצה.

אחד החוקים שלהם היה שאדם שהולך על הגשר כדי לחצות את הנהר ישלם חמישים זהובים ואילו מי שהולך מסביב ישלם מאה זהובים. וכן מי שיש לו פרות חייב לרעות את כל הפרות של אנשי סדום פעם אחת בשנה, ומי שאין לו, עליו לרעותן יומיים בשנה.

החוקים הללו נועדו כדי לאותת לכל אלו שאין להם כסף או רכוש להתרחק מהמקום: אם אין לך חמישים זהובים - אל תעלה על הגשר, ואם אינך עשיר - אל תכנס לסדום! רק מי שהוכיח שהוא יכול לשלם, יכול היה להתקבל בסדום כאזרח מן השורה (כמו לוט שהיה עשיר גדול והתקבל בכבוד), ומי שלא היה בעל אמצעים, תושבי סדום כבר דאגו להראות לו את הדרך החוצה (בעיקר החוצה מהעולם).

אנשי סדום האמינו כנראה ב'תורת האבולוציה' לפיה הם קופים מפותחים, ולכן הם אימצו לעצמם את חוקי הג'ונגל שקובעים שמי שחזק שולט והחלשים נעלמים ונאבדים. כאשר נמר נפצע בג'ונגל, אף אחד לא דואג לו למזון, אלא להיפך, הוא עצמו דואג לכולם למזון באמצעות בשרו שלו והוא מהווה מאכל לחיות היער. כך גם נהגו הסדומיים, כל אחד דאג לעצמו תוך כדי שהוא רומס את החלשים המסכנים.

השקפת התורה, להבדיל, שונה לגמרי - האדם אינו קוף מפותח ח"ו, אלא נזר הבריאה, ולכן הוא אינו יכול להתנהג כמו בג'ונגל. התורה מחנכת אותנו למצות צדקה, על האדם לדאוג לזולתו ולעזור לחלשים, כי האדם לא נברא בשביל עצמו, אלא למען השני, ותפקידו להיטיב לזולתו ככל יכולתו!

אם בא אל סדום עובר אורח, קמו עליו תושבי העיר, שדדו אותו, היכוהו והשליכוהו ערום לרחוב עד אשר גווע ברעב, כי כך היה החוק, שאין להגיש עזרה לאביונים, ומי שהיה מרחם עליהם היה נדון למוות. מספרים שפעם אחת יצאה פליתית, בתו של לוט, לשאוב מים מן הבאר. בדרכה פגשה באיש אחד עני, כחוש וחיוור, אשר כמה ימים לא בא אוכל לפיו. היא ריחמה עליו, והתחכמה להחביא לחם בכדה ולהביאו לעני כאשר היא חולפת על פניו. כך היא נהגה מדי יום ביומו. אנשי סדום תמהו והתפלאו מאוד כיצד העני הזה מאריך ימים למרות רעבונו. הם הפעילו את יחידת הבילוש המיוחדת של משטרת סדום ולאחר חקירה סמויה וממושכת נודע להם ממעשה פליתית.

היא הובאה לפני השופטים הסדומיים והם ציוו למשוח את גופה בדבש ולהעמיד אותה לפני הדבורים. עקצו הדבורים את בשרה, עד שלא היתה יכולה לשאת את הכאב, הנערה בכתה, התחננה, צעקה צעקה גדולה ומרה אשר עלתה עד השמים ולבסוף היא מתה מתוך ייסורים קשים ונוראים.

ממעשה זה רואים אנו עד היכן הגיעה רשעותם של אנשי סדום. הם לא פסקו לערוף את ראשה, כי אם כן, היא היתה מתה מיד, הם רצו הצגה בחינם - לראות כיצד אותה נערה שריחמה על העני סובלת, מתחננת, מתייסרת, צורחת מכאבים ומשוועת לעזרה. הם רצו ליהנות מהצעקות, לשמוע כמה שעות את זעקותיה המגיעות עד לב השמים. מעשה זה מייצג את מהותם של הסדומיים, שכל תכליתם לא היתה רק כדי להיטיב לעצמם, אלא בעיקר כדי להרע לשני. הם לא עשו עבירות בגלל שלא יכלו להתגבר על היצר הרע, אלא מתוך אכזריות לשמה, על כגון זה נאמר: "חטאתם כי כבדה מאוד" ולכן נגזרה עליהם כליה, והקב"ה המטיר עליהם אש וגופרית.

לפני שהקב"ה החריב את סדום ועמורה, הוא סיפר לאברהם אבינו על אנשי סדום ומעלליהם ועל מה שנגזר עליהם. התפלאו המלאכים ושאלו את הקב"ה: "מדוע אתה כל כך מחשיבו?", הקב"ה אמר להם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'..."

מהי דרך ה'?

ביאר ה'חפץ חיים': לפנינו שתי דרכים: האחת "דרך ה'", שהיא דרך של תורה, מצוות ומעשים טובים. ויש גם דרך שנייה שהיא ההיפך מדרך התורה. לצערנו, רוב הציבור אינו הולך בדרך התורה.

ואמר על זה משל: קבוצת חוטבי עצים, גויים מגושמים, עבדו במשך כמה שבועות ביערות רוסיה. הם הצליחו למכור את כל העצים ורצו לשוב לבתיהם שנמצאים בעיר הרחוקה. הנסיעה היתה קשה, שלגים כיסו את הדרכים והקור היה גדול. לפנות ערב הם עצרו לחניה בפונדק דרכים, אכלו, פטפטו ושתו הרבה וודקה... רק כדי שיהיה להם חם... הם השתכרו, ותוך זמן קצר נפלו שדודים על המיטות.

אחד השיכורים התעורר לפתע באמצע הלילה, והחליט להמשיך במשא ולצאת מיד לדרך הארוכה. הוא רתם את הסוסים למזחלת, הצליף בסוסים והתחיל לנסוע. במשך הלילה ירדו שלגים רבים וכיסו את הדרכים, כך שלא ניתן היה להבחין היכן היא דרך המלך. לסוסים יש חוש ריח מפותח, והם מסוגלים להבחין היכן היא הדרך הנכונה, אולם לגוי השיכור היה פתיל קצר, וכאשר ראה שהסוסים הולכים לאט ומידי פעם עוצרים ומרחרחים, הוא איבד את סבלנותו, הצליף בסוסים והנהיג אותם בדיוק כמו שגוי שיכור יודע להנהיג סוסים...

בבוקר התעוררו שאר החוטבים שבפונדק, הם סעדו את לבם וביקשו לצאת לדרכם. הדרכים היו מכוסות בשלג וקשה היה להבחין היכן היא הדרך הרצויה, אולם בהמשך הבחינו בעקבות טריות של פרסות סוסים. הם שמחו מאוד על כך שמישהו כבר היה כאן וסימן להם את הדרך המובילה אל העיר. הם הצליפו בסוסיהם והנהיגו אותם בעקבות סימני הדרך של קודמיהם.

כך נסעו כל האנשים ותעו ביער העבות, והכל בגלל גוי שיכור ראשון... מי יודע לאן הם יגיעו...

כך נראית דרך שסוללים לעצמם כמה שיכורים!

אמר החפץ חיים: ישנן שתי דרכים: "דרך התורה" בה צעדו אברהם אבינו ובניו אחריו, ויש עוד דרך, הפוכה מדרך התורה, דרכם של הרשעים והכופרים, זו דרך של שיכורים, מי יודע לאן יגיעו... וודאי יתעו בדרכם ואחריתם תהיה מרה...

אברהם אבינו שמע על מעשיהם הרעים של אנשי סדום, ועל כך שהקב"ה רוצה לכלותם. הוא רצה לבטל את רוע הגזרה והשתדל בכל כוחו לבקש מאת ה' ית' שלא יביא עליהם חרבן. בתחילה דיבר דברים קשים בטענות גדולות, אח"כ דברי תחנונים ולבסוף דברי תפילה.

ולכאורה קשה, הרי אברהם אבינו היה עמוד החסד בעולם, ואילו אנשי סדום הרשעים היוו את ההיפך הגמור, א"כ מדוע אברהם אבינו התפלל על הצלתם? והלא מן הראוי היה לו לשמוח במפלתם.

אברהם אבינו מלמד אותנו שאין לשמוח על מפלת הרשעים, אלא יש להתפלל שהרִשעה תאבד מן הארץ ולא הרשעים עצמם, דהיינו להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. כי בשמחה במפלת שונאו, יש שמץ של סדומיות.

לרבי מאיר בעל הנס היו שכנים רשעים שהיו מצערים אותו הרבה והיה מתפלל עליהם שימותו. שמעה על כך ברוריה אשתו ואמרה לו: "מדוע אתה מתפלל עליהם שימותו?! אם בגלל שכתוב "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם", וכי כתוב יתמו חוטאים? הרי כתוב יתמו חטאים ולא חוטאים, אם יתמו החטאים, מעשיהם הרעים, ממילא יתקיים המשך הפסוק שלא יהיו עוד רשעים". רבי מאיר שמע וקיבל. הוא התפלל עליהם שיחזרו בתשובה ואכן כך היה...

אברהם אבינו ביקש להציל את סדום ועמורה בזכות ה"צדיקים" שבתוכן והאריך הרבה בבקשתו ובתחנוניו עד שסוכם שאם קיימים בסדום ועמורה עשרה צדיקים, הקב"ה לא ישחית בעבורם את העיר. ומכיוון שלא נמצאו שם עשרה צדיקים נגזר על סדום ועמורה חורבן וכיליון.

המלאכים הגיעו לסדום לאחר שקיעת החמה. לוט ראה אותם, רץ לקראתם והזמין אותם להתארח בביתו למרות שידע מה צפוי לו אם חבריו הסדומיים יתפסו אותו בקלקלתו, הוא ניצל את החשכה וחשב שאף אחד לא רואה. הוא סיפר להם שאנשי סדום רשעים ואינם אוהבים אורחים, ואת מה שעשו לבתו פליתית, וביקש מהם להיכנס לביתו בסתר מסביב, דרך הדלת הצדדית.

המלאכים אמרו לו שהם אינם רוצים לסכן אותו ויכולים הם ללון ברחוב. לוט הפציר בהם ולבסוף הם הסכימו, והוא אירח אותם בביתו בכבוד רב. אשתו ראתה את האורחים, עשתה פרצוף חמוץ ועיקמה את אפה הארוך לאות מחאה. לוט ביקש ממנה להביא מעט מלח לאורחים החשובים, אבל היא סירבה בתוקף. היא טענה שאחרי שהיא ניקתה את הבית ועשתה ספונג'ה, האורחים הכניסו בוץ וכינים, ועכשיו היא צריכה לשטוף שוב... וחוץ מזה מה פתאום הוא צריך להכניס אורחים, הרי זה נוגד את חוקי המדינה...

המלאכים סיפרו ללוט שנגזר על העיר להיחרב והוא ניסה לדבר על לבם לבטל את רוע הגזרה. בינתיים השמועה עשתה לה כנפים, ופורסם ברחבי העיר שלוט הכניס לביתו שני אורחים. תושבי העיר הזועמים באו בהמוניהם אל ביתו של לוט, וצעקו אליו שימסור להם את האנשים שהוא מארח כדי שיוכלו להתעלל בהם.

לוט נעמד ליד דלת ביתו וביקש מהסדומיים שלא יפגעו באורחיו. הוא אפילו היה מוכן למסור להם את שתי בנותיו ובלבד שלא יזיקו להם. אזרחי סדום שומרי החוק הנאמנים, כעסו עליו מאוד ואמרו: "כיצד העזת לעבור על החוק החשוב שאין רשות לאף אזרח להכניס אורח לביתו?!", הם כל כך כעסו עד שהם רצו לפרוץ פנימה לתוך הבית ולערוך פוגרום.

המלאכים הכניסו את לוט אל תוך הבית והכו את אנשי העיר בסנוורים. הסדומיים התעוורו, אולם "אין יאוש בעולם כלל", הם בכל זאת ניסו לחפש את הפתח כדי לשבור את הדלת. המלאכים אמרו ללוט שהם צריכים להשחית את העיר ויש לו רשות להציל עמו את קרוביו בזכות אברהם.

לוט ניסה לדבר על לב חתניו, הוא סיפר להם על הגזרה שנגזרה על סדום שעומדת להיחרב, ושאם יבואו אתו הם יכולים להינצל, אולם הם צחקו עליו. המלאכים דחקו בו ואמרו לו שיקח מהר את אשתו ושתי בנותיו הרווקות. לוט ניסה להציל גם את רכושו, אולם הזמן היה קצר והמלאכה היתה מרובה... המלאכים תפסו אותם בידם והוציאו אותם אל מחוץ לעיר.

המלאכים הזהירו אותם שאסור להם להסתכל לאחור ולראות כיצד העיר נהפכת, משום שגם הם היו ראויים להיענש יחד עם בני העיר ורק בזכות אברהם הם ניצולים. אשת לוט הביטה לאחור ומיד הפכה לנציב של מלח עשיר בנתרן. רק לוט ושתי בנותיו ניצלו.

אנשי סדום נמנעו מלתת צדקה, ואף אסרו על אחרים לתת צדקה. הם היו שונאים עניים ובספר הטלפונים שלהם לא הופיעו "עמודי הגמ"חים", משום שהם לא היו עוסקים בעשיית חסד, אלא רק במניעת חסד. ולכן הם נענשו בתכלית החומרה, עד אשר הקב"ה מחה אותם מעל פני האדמה, ואפילו חלק לעולם הבא אין להם.

מי שזוכה להרבות בצדקה וחסד, זוכה לישועות גדולות ואריכות ימים ושנים בטוב ובנעימים.

תניא: אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באה לפניו אשה בשנת בצורת, ואמרה לו: "רבי, פרנסני!", אמר לה: "העבודה (לשון שבועה), שאין בקופה של צדקה כלום!", אמרה לו: "רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים ברעב!". עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אתה אמרת: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו?!" מיד קרעו לו גזר דינו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו". (בבא בתרא יא:)

בעיר קראקוב התגורר אדם עשיר מאוד בשם יוסל'ה, אולם כפי שהיה עשיר כך גם היה קמצן. אם מישהו היה הולך לבקש ממנו צדקה - היה יוסל'ה מגרשו בביזיון ואומר לו: "לך מכאן, חוצפן, אתה לא יודע שאני לא תורם כלום לאף אחד?!". כשהיה מגיע לבית הכנסת אף אחד לא היה אומר לו שלום, וגם בשבת כשכולם בירכו איש את רעהו בברכת "שבת שלום" ולחצו ידיים - אף אחד לא לחץ את ידו של יוסל'ה, מתוך רצון להראות לו כמה הם לא אוהבים אותו. גם בלכתו ברחוב הילדים היו לועגים לו על קמצנותו הרבה, וצועקים לו "יוסל'ה קמצן, יוסל'ה קמצן", במנגינה מעצבנת במיוחד, כמו שילדים מעצבנים יודעים לעצבן את מי שמתעצבן כשמעצבנים אותו ילדים מעצבנים...

הגיע היום ויוסל'ה קרב אל יומו. הגיעו אליו חברה קדישא ואמרו לו "יוסל'ה, אתה לא עזרת לנו בימי חייך, לפחות עכשיו, כשאתה על סף מוות, תעזור לקהילה בסכום נכבד של עשרת אלפים רובל, ונערוך לך קבורה כראוי, שהרי את כספך לא תיקח אתך לבית הקברות. ואם לא תיתן את הסכום הזה - אנחנו מבטיחים לך שלא נקבור אותך". ענה להם יוסל'ה: "אני לא צריך את הטובות שלכם, כל חיי הסתדרתי לבד, וגם עכשיו אסתדר לבד. סכום כזה גדול - לא בא בחשבון".

"אתה יכול גם לתת פחות", אמרו, בניסיון להוציא ממנו משהו.

"אפילו לא אגורה שחוקה אחת".

אנשי חברה קדישא עזבו את המקום כשהם המומים, וזמן קצר לאחר מכן יוסל'ה הקמצן הלך לעולמו. אנשי החברה קדישא קיימו את הבטחתם ולא קברו אותו, אולם לאחר שלושה ימים בא אחד השכנים, לקח את גופתו וקבר אותה באמצע הלילה.

והנה ביום חמישי בצהריים, ניגש אחד העניים אל רב הקהילה, והתחנן לעזרה כספית לקראת שבת קודש. הרב טרם הספיק לבדוק עבורו האם יש כסף בקופת הקהילה, ומגיע עני נוסף כשבפיו אותה בקשה. אחריהם מגיע שלישי וכן הלאה, וכמעט כל העיר מבקשים סיוע לקראת שבת קודש. אמר להם הרב: "אני לא מבין, אני משמש בתפקיד רב הקהילה מזה עשרים שנה, ואף פעם לא בא עני אחד לבקש ממני סיוע לשבת. פתאום כולם באים. איך במשך עשרים השנים האחרונות היה לכם כסף לשבת ופתאום לכולכם אין, מה קרה?!".

כולם השיבו כאחד, שמדי בוקר מצאו מעטפה עם כסף מתחת לדלת. זה מצא עשרה רובל, זה מצא שנים-עשר וכן הלאה. הציע הרב שיבדקו מי מהקהילה נפטר באותו שבוע, ועל ידי כך יבינו את העניין.

אחרי דין ודברים התברר לכולם שיוסל'ה "הקמצן" שכולם בזו לו, לא בירכו אותו לשלום, לעגו לו ואף לא רצו לקברו, הוא זה שפרנס את משפחותיהם זה למעלה מעשרים שנה, ואף ידע בדיוק כמה היו צריכים, והביא להם סכומים מדויקים. הכריז הרב על יום ראשון כיום צום ותפילה בבית הכנסת, על מנת לבקש סליחה גדולה מיוסל'ה על הצער שהם גרמו לו.

ביום ראשון הגיעו לבית הכנסת כל תושבי העיר, מקצה ועד קצה, והתפללו לבורא עולם. בסוף היום פתח הרב את ההיכל, וביקש בשם כל תושבי העיר סליחה ומחילה מיוסל'ה, ואמר לכולם שעדיין אין הוא יודע אם יוסל'ה סלח. לפתע הרב איבד את הכרתו, התעלף ונפל לרצפה.

והנה נגלה אליו יוסל'ה בחלום ואומר לרב: "על מה ולמה באים כולם לבקש מחילה?! אין להם על מה לבקש. אני הוא שבחרתי בדרך הזו, על מנת שלא יוודע הדבר לאיש וה' ית' הצליח דרכי. אם אתה בכל זאת רוצה להרגיעם, תגיד להם שאני מוחל להם מחילה גמורה, וכי מעולם לא כעסתי עליהם". שאל אותו הרב: "כיצד הסתדרת כמה ימים ללא קבורה?". "הכל היה בסדר", ענה יוסל'ה, "הגיעו אליי האבות הקדושים עם משה רבינו, אהרן הכהן, יוסף הצדיק, דוד המלך ואליהו הנביא, וכולם ליוו אותי עד מקומי בגן עדן. ומה אומר לך... אמנם אני בגן עדן, אבל חסרות לי כאן הדלתות השבורות שאוכל לתת תחתיהן מעטפות עם כסף".

ומאז קראו לו "יוסל'ה קמצן קדוש", וכך כתבו גם על קברו.





אברהם ושרה בארץ פלישתים

לאחר שהקב"ה החריב את סדום, נתמעטו עוברי הדרכים בסביבה וממילא גם נתמעטו האורחים בבית אברהם אבינו. משראה כך, עזב את המקום, הלך לארץ פלישתים אשר בנגב והתיישב בעיר גרר. עבדי אבימלך, מלך פלישתים, ראו את שרה כי יפה היא עד מאוד, ושאלו את אברהם: "מי היא לך?"

אברהם אבינו ענה להם: "אחותי היא", כי ידע שאם יאמר להם שהיא אשתו, הם ירצו להרוג אותו ויקחו את שרה. עבדי אבימלך סיפרו לו על האיש שהגיע מארץ כנען ועל אחותו אשר יש בה יופי מיוחד, שלא ראו כמותו בעולם. המלך ביקש שיביאו לפני את שרה, וכאשר הוא ראה אותה היא מצאה חן לפניו ורצה לקחת אותה לאשה. ליתר בטחון שאל אותה מי היא, וכאשר היא ענתה שהיא אחות אברהם, אבימלך רצה לגדלו ולנשאו מעל כל השרים לכבודה של שרה, אך אברהם מאן לקבל את כל הכבוד הזה ויצא מלפני המלך.

בערב, בעודו יושב על כסאו, נפלה על אבימלך תרדמה עמוקה. מלאך ה' בא אליו בחלום, חרבו שלופה בידו, ואמר לו: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ". אבימלך חרד, פנה אל המלאך ואמר: "ה', הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?! הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת". הקב"ה השיב לאלימלך: "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ, וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה, וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ".

אבימלך קם בבהלה ושמע אנשים צועקים מכאבים, התברר שה' עצר לאבימלך ולבני ביתו את נקביהם, הם לא יכלו להתפנות, והנשים המעוברות נעצרו מללדת. הוא סיפר לעבדיו את חלומו והם פחדו מאוד ואמרו: "אנא מלכנו, השב את האשה לבעלה, כי כך מנהגו בבואו לארץ זרה, לומר עליה שהיא אחותו. גם כאשר באו מצרימה בזמן הרעב, פרעה לקח את שרה, והאלֹקים הכה אותו ואת עמו בנגעים גדולים, וגם עתה בארצנו יש מהומה גדולה ויסורים בגלל האשה אשר לקח המלך... יראים אנו שמא נמות".

אבימלך חשש לנפשו, קרא לאברהם ואמר לו: "מה ראית כי עשית את הדבר הזה, לומר על שרה אשתך שהיא אחותך? ענה אברהם: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי", הוא גם הסביר ואמר שלא ממש שיקר, כי שרה היא בתו של הרן אחיו ובני בנים הרי הם כבנים וממילא היא גם כמו אחותו.

אבימלך החזיר לאברהם אבינו את שרה אשתו, נתן לו צאן ובקר, עבדים ושפחות וביקש מאברהם להתיישב בארצו. הוא ביקש מאברהם שיתפלל עליו. אברהם התפלל על אבימלך, ביקש עליו רחמים ונרפא, וגם אשתו של אבימלך, שהיתה עקרה, נפקדה וילדה בזכות ברכת אברהם אבינו.

נאמר במדרש (פסיקתא רבתי פיסקא מ"ב): "כשנתפלל אברהם על אבימלך ועל אשתו ועיברו וילדו, עמדו המלאכים מצווחים ואומרים: "ריבונו של עולם, שרה היתה עקרה כל השנים הללו ואשתו של אבימלך היתה עקרה (ומניין שהיתה עקרה? שנאמר "וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו", ואין אדם מרפא אלא דבר שהוא לקוי), ועכשיו התפלל אברהם ונפקדו אשתו של אבימלך ושפחותיו, ואילו שרה עדיין עקרה, בדין הוא שתפקד אף היא", מיד: ו"ה' פקד את שרה".

היה זה בראש השנה, וכל באי עולם עמדו באותה שעה לפני מלך המשפט, והואיל ונזכרה שרה לטובה, אמר ה': "ראויה שרה שתלד בן". השיבו לו בית דינו: "הן". מיד חתם ה' את הסכמתם ופקד את שרה ולאחר שבעה חודשים, ביום הראשון של פסח, ילדה שרה את יצחק.




לידת יצחק

בשעה שנולד יצחק אבינו, שמחות רבות באו עמו לעולם: באותו היום נפקדו עקרות רבות, עיני עיוורים נפקחו ואוזני החרשים שמעו. החכימו כל הפתיים ואור החמה האיר שבעתיים.

ומפני שהיו כמה אנשים שאמרו שלא יתכן ששרה הזקנה והעקרה תלד, וטענו שהגר ילדה ושרה פרסמה את השמועה כאילו היא ילדה, לכן הקב"ה עשה נס שלכל הנשים המיניקות התייבש ונסתם החלב, והיו מבקשות ומתחננות לשרה שתועיל בטובה להיניק את תינוקותיהן, ובכך התפרסם הנס. ואותם תינוקות שינקו משרה הושפעו ונעשו טובים יותר ונכנסה בהם יראת שמים.

כאשר יצחק היה בן שמונה ימים, אברהם אבינו מל אותו בשמחה כפי ציווי ה' ית', והיה יצחק התינוק הראשון שנימול לשמונה ימים. אברהם אבינו עשה משתה גדול באותו היום ומאז נוהגים לערוך סעודת מצוה בברית המילה. אברהם עשה גם משתה נוסף ביום שיצחק אבינו נגמל מן החלב, ומשתה שלישי כאשר יצחק אבינו נכנס למצוות בגיל שלוש עשרה שנה. במשתאות אלו הופיעה השכינה הקדושה משום כבודו של אברהם אבינו (ולכן נקרא משתה גדול - משום שגדול כל העולם היה שם) וכמו שהבטיח ה' ית' לאברהם: "למועד אשוב אליך". והיו שם גם כל גדולי הדור: שם בן נח ועבר ושלושים ושנים מלכים.

נאמר במדרש (ב"ר נ"ה ,ד'): "מלאכי השרת אמרו, אברהם זה שמח ושימח את הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, אמר להן הקדוש ברוך הוא על מנת שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב".

דברי חז"ל אלו צריכים ביאור, שהרי וודאי אברהם אבינו לא עשה דבר שאינו לכבוד הקב"ה, וכל הסעודות שערך היו כדי לתת שבח והודאה לקב"ה על לידת בנו. א"כ מה היתה הטענה עליו שלא הקריב שום קרבן?

הגר"ש פינקוס זצ"ל כתב לבאר עפ"י המדרש (ילקו"ש תהלים קי"ח): "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו - אין אנו יודעים במה לשמוח, אם בקב"ה או ביום! בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך' - בך בתורתך, בך בישועתך". וביאור הדברים הוא, שאף ששמחת החג היא בקב"ה, אך עניין החג הוא פרט מסויים בעבודת ה', ולכן הסתפקו חז"ל האם שמחת החג צריכה להיות דווקא בפרט המסויים של החג, או שמא תכלית החג היא שעל ידו יבואו לשמוח בקב"ה בכבודו ובעצמו, ועל זה בא שלמה המלך וגילה שהתכלית הסופית היא לשמוח בה' יתברך בעצמו ולאו דווקא בפרט מסויים.

א"כ זה היה קטרוגם של המלאכים לפני הקב"ה, שאף שוודאי אברהם אבינו עושה הכל לכבוד ה' ית', אולם הוא מצמצם את עצמו לפרטים מסויימים כגון הודאה על לידת יצחק וחסר לו את בחינת ה'נגילה ונשמחה בך'. על טענה זו אמר להם הקב"ה: "תראו שאומר לו להקריב את יצחק בנו והוא יסכים". והרי בהקרבת יצחק הוא יפסיד את כל מה שיש לו, כל בניין הכלל ישראל, וכל ההבטחות שהבטיחו הקב"ה, ובזה הוא יוכיח שאין עבודתו מצטמצמת רק בעניינים פרטיים, אלא כל כולו למען ה' יתברך.




גירוש ישמעאל

כאשר יצחק אבינו נולד היה ישמעאל בן הגר בן ארבע עשרה שנה, ויצא לתרבות רעה. שרה אמנו ראתה את ישמעאל עובר על שלוש עברות חמורות שהן בגדר "יהרג ובל יעבור": א. גילוי עריות - שעבר על איסור אשת איש. ב. עבודה זרה - שבנה מזבח ושחט עליו חגבים. ג. שפיכות דמים - שניסה להרוג את יצחק בתחבולה. (עפ"י תוספתא סוטה, ו, ו)

שרה חששה שבנה יצחק ילמד ממעשיו הרעים של ישמעאל, וגם רצתה לעקור עבודה זרה מביתה, ולכן ביקשה מאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה". וסיפרה לו על מעללי ישמעאל בנו.

"וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו" - עד עתה חשב שישמעאל בנו הוא כשר והגון, ולכן כעס על שרה ואמר: "למה את מוציאה לעז על בני?", וגם לאחר שנודע לו שנכון הדבר, מכל מקום היה לו קשה לגרש אותו מביתו לפי שהיה רחום וחנון על כל הבריות וכל שכן על בנו.

הקב"ה מתגלה לאברהם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ (רש"י - לפי שהיה טפל לשרה בנביאות) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא".

שרה ביקשה מאברהם להוציאם מביתם ריקם כדי שידעו שהיא אַמה, ומאחר שידע שישמעאל יצא לתרבות רעה, אברהם אבינו לא רצה לתת לו אפילו מעט כסף או מתנה, אלא רק מעט צידה לדרך, ומפני חששו שמא אנשי ביתו ירחמו עליהם ויתנו להם דברי ערך בסתר, לכן: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ". וכתב ה'תולדות יצחק': "ולפי שישמעאל היה מפציר להשאר בבית, לפי שהוא פרא אדם לא שמע לקול אביו, והוצרך לאוסרו בחבלים על שכם הגר, וזהו שאמר "ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד", שגם הילד שם על שכמה, וזה טעם ו"ישלחה", ולא אמר וישלחם, וזהו אמרו ותשלך את הילד, שהיתה מוליכה אותו, ולא היה הולך ברגליו, ולרבותינו ז"ל היה חולה".

הגר הלכה לכיוון מצרים דרך המדבר, ולפי שישמעאל היה חולה וקדח מחום, שתה את כל המים. כאשר ראתה הגר שבנה התייבש והולך למות בצמא, היא השליחה אותו תחת אחד השיחים הלכה למרחק של כשני ק"מ (כדי שלא לראותו במותו) וישבה במקום שבו הופיעו המלאכים כאשר ברחה משרה לפני שישמעאל נולד. היא בכתה בלי הרף ואמרה: "האם זו ההבטחה שהבטחתם לי כאן לפני שבע עשרה שנה כשברחתי משרה גבירתי?! והרי אתם אמרתם לי: "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב"... ועכשיו שאני כאן, גוועת מצמא, נראה שאין ממש בהבטחותיכם".

באותה שעה היה ויכוח גדול בישיבה של מעלה. הקב"ה שהוא רחום וחנון ריחם על ישמעאל בזכות אברהם אביו וגם בזכות עצמו, שאביו מל אותו כאשר היה בן שלוש עשרה שנים ולא מיחה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, בניו של זה עתידים להמית את בניך בצמא, ואתה עושה לו נס שתביא לו באר מים?!", ומנין שבני ישמעאל המיתו את ישראל בצמא? שנאמר: "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם", כי כשגלו ישראל הלכו מהם אצל ישמעאל, אמרו להם: "תנו לנו מים ולחם לאכול ולשתות שאתם אחינו", אמרו להם: "אכלו תחלה ואחר כך תשתו מים", הביאו להם מיני מלוחים ונאדות ריקים נפוחים טבולים במים, והיו מקריבים הנאדות בפיהם כדי שישתו, והיה הרוח נכנס בפיהם והיו מתים, אמר הקב"ה למלאכים: "עתה מה הוא? צדיק או רשע? אמרו לו: "צדיק", אמר להם: "איני דן את האדם אלא בשעתו", לכך נאמר: "כי שמע אלֹקים אל קול הנער באשר הוא שם". (מדרש אגדה פרשת וירא כא, יז)

ומתוך כך שהקב"ה שמע לקול ישמעאל ולא לתפילת הגר, דייקו חז"ל: "מכאן שיפה תפלת החולה על עצמו מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל".

ובספר הזוהר הקדוש (זוהר חדש ברשית דף לד.) הקשו: "וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָיָה רָשָׁע (שעבר שלוש עבירות חמורות), אִם כֵּן, בַּמֶּה נְבָאֵר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם?

אֶלָּא מֵאוֹתוֹ שֶׁפָּסַקְנוּ בַּמִּשְׁנָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה דָּנִים אֶת הָאָדָם עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה - מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וָמַעְלָה. וְיִשְׁמָעֵאל בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה לֹא הָיָה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וּלְפִיכָךְ לֹא דָנוּהוּ, שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לְעֹנֶשׁ, אֶלָּא שֶׁיָּמָיו הֵם שֶׁלֹּא חִיְּבוּהוּ וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, בַּיָּמִים שֶׁהוּא שָׁם".

וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר - דרשו חז"ל מזה הפסוק: "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם" (ויש בזה סגולה למציאת אבדה). וכתב ה'שפת אמת' שזה להראות כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו, רק צריך שיזכה לפקוח עיניו לראות כמו שכתוב: "גל עיני ואביטה". כי האדם נברא בצלם אלֹקים, וא"כ מכל אבר ואבר יש לו למצוא את השייך לו בצלם הפנימי. אך העוונות מסתירים ע"י שמתדבק בגשמיות, הגוף מכסה על הנפש, ולכן נתן הקב"ה תרי"ג מצוות לזכך הגוף כדי שתוכל הנפש להתגלות בגוף האדם כמו שאמרו חז"ל: "רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שכמו שהעוונות מסתירים הארת הנפש, כן המצוות מאירים הארת הנפש, וכמו שכתוב: "מצות ה' ברה מאירת עיניים" וכן כתוב: "כי נר מצוה ותורה אור".

להגר ולישמעאל נעשה נס גדול, שנזדמן להם באר שלא היה שם כלל קודם לכן.

מספרים על ה'בבא סאלי' שפעם אחת היה צריך להגיע לבאר שבע. בדרך הבחין הנהג שחום המנוע ברכב עולה, הוא עצר בצד הדרך וגילה שברדיאטור אין מים, ומכיוון שלא היו לו מספיק מים הוא ניסה לעצור רכבים בדרך ולבקש מהם מים. הרב שאל אותו מה קרה, וכאשר הנהג הסביר לרב שהם צריכים מים כדי להמשיך לנסוע, אמר לו הרב שלא רחוק, כעשרים מטרים מערבה משם יש מעיין מאחורי סלע גדול. הנהג לקח בקבוק ריק, הלך לשם ולתדהמתו מצא בלב המדבר מעיין ובו מים צוננים זכים וצלולים, הוא שתה בעונג רב מהמים המתוקים, שטף את פניו, מילא את הבקבוק וחזר לרכב, לא לפני שסימן לעצמו את מיקומו המדויק של המעיין על מנת שיוכל ליהנות ממנו שוב בעתיד.

לאחר כמה ימים, אותו נהג שוב נסע לבאר שבע. הוא עצר בצד הדרך בדיוק במקום שסימן לעצמו, הלך עשרים מטרים לכיוון מערב, ראה את הסלע, אולם מאחוריו לא ראה כל זכר למעיין.

הגר הלכה עם ישמעאל למצרים, שם השיאה אותו עם אשה מצרית. נולדו לו ארבעה בנים ובת אחת, וברבות הימים יצא ממצרים והיה גר עם משפחתו במדבריות.

מסופר במדרש, שלאחר שאברהם גירש את ישמעאל מביתו, הלך ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב ושמה 'עשייה'. לאחר שלוש שנים, הלך אברהם לראות את ישמעאל, ונשבע לשרה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם.

הגיע אברהם לביתו של ישמעאל, ומצא שם את אשתו. אמר לה: "היכן הוא ישמעאל?", אמרה לו: "הלך הוא עם אמו להביא פרות וחמורים מן המדבר". אמר לה: "תני לי בבקשה מעט לחם ומעט מים כי עייפה נפשי מדרך המדבר". אמרה לו: "אין לי לא לחם ולא מים!", אמר לה: "כשיבא ישמעאל, תגידי לו במלים האלו: "החלף את מפתן ביתך, מפני שאינה טובה לך ולא ראויה לך"!

כשבא ישמעאל לביתו, אמרה לו אשתו את הדברים, והבין ישמעאל מה היתה כוונתו של אביו, ושלח אותה מביתו.

הלכה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ו'פטימה' שמה. לאחר שלוש שנים נוספות, הלך אברהם לראות את ישמעאל, והגיע לשם בחצי היום, ומצא את אשתו החדשה של ישמעאל. אמר לה: "היכן הוא ישמעאל?" אמרה לו: "הלך להביא פרות ותמרים מן המדבר". אמר לה: "תני לי בבקשה מעט לחם ומעט מים כי עייף אני מהדרך". מיד הוציאה ונתנה לו.

עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב, וממון וברכות. וכשבא ישמעאל ספרה לו אשתו את הדברים שהיו עם אביו, וכאשר הבין שאביו מתעניין בשלומו ושעד עכשיו היו רחמיו עליו כרחם אב על בנים, הוא הלך עם משפחתו לארץ פלישתים וגר שם עם אביו במשך עשרים ושש שנים. (עפ"י ילקוט שמעוני וירא רמז פ"ב)




עקדת יצחק

לאחר שלעת זקנה ושיבה ובדרך נס נולד לאברהם ולשרה בנם יצחק, הקב"ה אומר לאברהם להעלות את בנו לקורבן עולה, וכך נאמר:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וכו'... (בראשית כב, א-ח)

‏ולכאורה קשה:

א. ‏למה ה' צריך לנסות את אברהם אבינו, הרי הכל צפוי וגלוי לפניו? ולמה דווקא מעשה העקדה נקרא ניסיון, הרי אברהם עבר תשעה ניסיונות קודם לכן?

ב. ‏כבר מצינו בפרשה הקודמת שבמילים "לך לך" הכוונה להנאתך ולטובתך, אם כן איזה דבר טוב יכול לצאת לאברהם בזה שישחט את יצחק בנו?

ג. בפסוק ב' הקב"ה אומר לאברהם ללכת לארץ המוריה ולהעלות את יצחק לעולה "על אחד ההרים אשר אומר אליך", ולא מצינו אח"כ שה' אמר לו על איזה הר, רק "וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק" (שראו אברהם ויצחק ענן קשור על ההר, מה שאחרים לא ראו), אבל לא היתה כאן אמירה!

ד. ‏כאשר אברהם בא לשחוט את בנו, ומתגלה אליו המלאך ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", כיצד אברהם שומע בקול המלאך, והרי את הציווי קיבל מאת ה' בכבודו ובעצמו ולא ע"י שליח (אולי המלאך משקר)?

ה. ‏מהו "עתה ידעתי כי ירא אלֹקים אתה", כיצד שייך חידוש ידיעה אצל הקב"ה, ועוד, למה רק "עתה", הלא לכאורה כבר מהניסיון הראשון, באור כשדים, שאברהם אבינו מסר נפשו להשרף ולמות על קידוש ה', ניכר שהיה ירא אלֹקים בתכלית?

ניסיון העקדה, לא היה כדי שהקב"ה יבחן מה שלא היה יודע, כי כל הדברים גלוים לפניו תמיד, אלא "והאלֹקים נסה" הוא מגזרת נס להתנוסס (הגבהה) וכמו: "נסה עלינו אור פניך ה'", כנס (תורן) הזה של ספינה. (עפ"י האברבנאל)

‏וכתב 'בעל העיקרים': "עניין הניסיון בעקדה הוא, שרצה ה' שהכוונה הטובה שהיתה בלב אברהם תצא אל הפועל, ויהיה לו שכר מעשה הטוב ההוא עם המחשבה הטובה, ולא שכר כוונה טובה בלבד, וזה חסד וחנינה מאת ה' ית', שחפץ לתת שכר מעשה הטוב והעבודה בפועל מאהבה, ולא רק שכר מחשבה טובה לבד, שאין האדם מגיע למדרגת האהבה הגמורה עד שיסבול בפועל הטורח והעמל לעבודת ה' ית'. ולכן אין להקשות, אחר שהקב"ה יודע שהצד‏יק הזה הוא מורגל בעבודה ועומד בניסיון, למה ינסה אותו, כי לפי דברינו אין שכר העובד בפועל שווה למדרגת העובד במחשבה לבד, והרי זה דומה לאומר: למה ציווה ה' לעשות המצוה בפועל, הלא די שיחשוב האדם בעשייתה, שזה בלי ספק, ששכר המצוה יגיע על עשייתה בפועל ולא על המחשבה לבד, וכן הוא העניין בפועל הניסיון, שרצה ה' שיגיע המעשה בפועל, לא הכוונה הטובה בלבד".

‏בניסיונות הקודמים שנתנסה אברהם אבינו לא נאמר בהם לשון ניסיון אלא בזה, לפי שהם לא היו לתכלית ניסיון, אלא כדי שיעשה אותם המעשים, ובדרך אגב גם היה בזה ניסיון, כשהקב"ה ציווה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך" כל המטרה היתה שאברהם יכנס לארץ הקדושה, ובמצות המילה כל המטרה היתה להסיר את הערלה

כדי שהבן שיוולד לאחר מכן יהיה קדוש וטהור, והניסיונות היו ממילא וכן גם בשאר הניסיונות. מה שאין כן בעקדה, שהיתה לשם ניסיון כדי להראות למלאכים ולכל העולם כולו את גודל האהבה של אברהם אבינו את בוראו.

‏דבר נוסף - הניסיונות הקודמים לא היו בניגוד למהות של אברהם 'איש החסד', ואילו כאן במעשה העקדה היה אברהם צריך להתגבר ולהתנגד לטבעו כדי לעשות רצון ה' יתברך - "לרצוח" את בנו.

גודל הניסיון:

‏הקב"ה אמר לאברהם "קח נא", שהוא אינו לשון ציווי אלא לשון בקשה. ה' ית' ביקש מאברהם אבינו שימחל לו על ההבטחה "ביצחק יקרא לך זרע". למעשה, אם היה מסרב לא היה נחשב לו לעוון ולא היה נענש על זה, ובכל זאת, מתוך גודל אהבתו את ה' ית', היה מוכן לעקוד את בנו על גבי המזבח. (דרשות הר"ן)

‏בשעה שאמר הקב"ה "בנך יחידך אשר אהבת", נכנסה בלבו של אברהם אבינו אהבה גדולה ועצומה ליצחק בנו, אהבה בלי גבול, למעלה מן הטבע שאין אנו יכולים לשער, ומתוך אהבה גדולה ועזה כזאת, היה על אברהם אבינו להקריב את בנו קרבן לה' ית'. (רבי יהושע ליב דיסקין)

‏מצוה זו, לעקוד את בנו, היתה נגד שכלו של אברהם, שעד עתה היה דורש ומוכיח נגד עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים זבחי אדם, והיה אברהם צועק ומוכיח ואומר, שה' ית' בורא העולם אינו רוצה בתועבות כאלה, ואין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דמים, כמו שנאמר: "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". ועתה באה לפניו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, וזה היה שורש גדול בניסיון הזה שעשה מצות ה', נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים, ובכל זאת לא הרהר אחרי ה'. (עפ"י המלבי"ם)

‏אברהם אבינו ע"ה בעקדה הודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת. אברהם אבינו שהיה עשיר ומכובד, היה עקר בתכלית, הוא כסף לילד, ונולד לו בן אחר היאוש בגיל מאה שנה בדרך נס ופלא. בן שכבר לפני שנולד, הבטיח הקב"ה בכבודו ובעצמו לאברהם שממנו תצא אומה גדולה, ובה יבחר ה' לעם. האם אפשר לשער כמה אברהם אהב את יצחק בנו? אבל ליראתו את ה' ולאהבתו לקיים מצוותו, הניח כל מה שקיווה לו והסכים לשחוט את בנו אחר מהלך שלושה ימים, שבהם היה לו זמן רב לחשוב. מעשה זה היה מתוך שיקול הדעת ומתוך מחשבה. (עפ"י הרמב"ם)

מעשה העקדה:

‏אברהם אבינו הלך גם עם נעריו (אליעזר וישמעאל) והחמור. כשהגיעו להר המוריה, ראה אברהם ענן קשור על ההר בצורה לא שגרתית. הוא שאל את יצחק מה הוא רואה, וגם הוא ראה אותו דבר, אבל אליעזר וישמעאל לא ראו. אברהם הבין ששם המקום שבו הוא צריך לשחוט את בנו ולהקריבו לעולה.

‏הוא לא רוצה שיהא מאן דהו נוכח בזמן שהוא שוחט את בנו יצחק, כי כמו שאמרנו, היה זה בניגוד להיגיון, ובניגוד לכל מה שאברהם מייצג - חסד ואהבת הבריות, וסתירה גמורה למה שהיה אומר תמיד - שה' מתעב קורבנות אדם.

‏הוא אומר לנעריו "שבו לכם פה עם החמור", כוונתו לומר: "אני ויצחק בני הולכים להשתחוות ולהתפלל לה' ית' על ההר. החמור אינו יכול לטפס וללכת בדרך תלולה, לכן צריך להישאר, אבל אינו יכול להישאר לבד, לכן תשארו עם החמור להשגיח עליו". וחז"ל דרשו: "עם החמור - עם הדומה לחמור", שמחפשים את החומריות.

‏אברהם מוריד את המשא, עצים למזבח, מהחמור ושם על גבו של יצחק. אם עד עכשיו ליצחק היה צד שהוא עתיד להיות קרבן למזבח, כעת הוא אינו חושב כך משום שלפי ההלכה אסור לעבוד עבודה בקודשים (אסור להשתמש בקורבנות לעבודות משא וחרישה), וא"כ לא יתכן שהוא עצמו הקרבן, שהרי הוא נושא על גבו את העצים. כעת

נאמר: "וילכו שניהם יחדיו", להראות גדולתו של אברהם אבינו, שהגם שידע שהולך לשחוט את בנו, ויצחק שחשב שיקריבוּ שה לעולה, בכל זאת היו שניהם שווים בשמחת לבם לקיים מצות ה'.

‏כעת ליצחק יש תמיהה: אם לא הוא הקרבן אלא שה, היכן הקרבן? מדוע להכין מראש ולשאת את העצים, כשאפשר להכינם שם במקום, ואילו את הקרבן, השה שאינו מצוי בכל מקום, אברהם לא הביא איתו? לכן שאל רק עכשיו כאשר הוא נושא את העצים: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?"

‏אברהם עונה ליצחק "אלֹקים יראה" - ה' אמר לי בנבואה: "השה לעולה בני", כלומר: "בני, אתה השה לעולה, אבל עדיין לא הקדשתי אותך לכן מותר לי לשים עליך את העצים". נמצא שאברהם לא שיקר, רק אמר בלשון שמשתמעת לשני פנים. יתכן שאמר זאת כדי שיצחק לא יפחד, אבל למעשה, מה שאמר באמת התקיים, שאכן לבסוף הקריב שה ולא את יצחק בנו.

‏כעת, לאחר שגילה אברהם ליצחק שהוא עצמו קרבן במקום שה לעולה, נאמר שנית: "וילכו שניהם יחדיו", להראות שבחו של יצחק, שבכל זאת הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמו שכתוב במדרש: "זה לשחוט וזה להשחט".

‏המלבי"ם כתב שבעצם העקדה היתה כוונה מיוחדת, כי לפי הטבע והמזל לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, גם מצד שראה אברהם שלפי הכוכבים אינו מוליד, וגם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היתה עניין של נס נגד הטבע. וידוע שהנס נמשך רק כל זמן שהאדם ראוי לנס הזה, ואם בעתיד בניו של יצחק לא יהיו ראויים לנס להתקיים על דרך הפלא, אז ישלטו בהם המזל והטבע לאבדם.

‏כתבו המקובלים: כל בן הולך אחר אביו שנאמר: "למשפחותם לבית אבותם", כי חיותו באה מחמת אביו, כמו שנאמר ביוסף: "ונפשו קשורה בנפשו", מה שאין כן בבן עקרה, שהושם בה הנס וההשגחה, שנתחדש בקרבה הנס ההוא, ולכן חיותו באה מסטרא דנוקבא (נשמה מכח נקבה), ולכן שרה אמנו שהיתה עקרה נאמר בה: "ולשרה בן", והיה יצחק מסטרא דנוקבא. וכתבו בשם האר"י הקדוש שבן כזה שנשמתו מסטרא דנוקבא אינו מאריך ימים (כן מצינו בבן השונמית שמת צעיר ואלישע היה צריך להחיותו), וכן אין לו זיווג.

‏יצחק אבינו באמת היה צריך למות ביום העקדה, כי אז הגיע לכלל ימיו ושנותיו, אלא שאם היה נפטר באותו זמן לא היתה יכולה להתקיים ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע", שהרי עוד לא היה לו זיווג, ולא היו לו בנים, כיוון שנשמתו באה מסטרא דנוקבא.

‏אברהם מכין את המזבח, עוקד (קושר) את יצחק, מעלהו למזבח ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו. נאמר במדרש (ילקו"ש וירא ק"א): "ר' יהודה אומר כיוון שהגיעה החרב לצוואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נפשו לגופו והתירו, ועמד יצחק וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות ופתח ואמר: "ברוך אתה ה' מחיה המתים".

‏וכתב ה'מגיד מישרים': "והאלֹקים נסה את אברהם", כלומר, עשה עמו נס ופלא לקיים את העולם שע"י העקדה ובשעת העקדה פרחה נשמתו של יצחק, ובאותה שעה פרחה גם נשמתה של שרה והתחברו כאחד. והיות ויצחק מת מחמת העקדה וזכה לנשמה חדשה וקם לתחייה, נחשב כאילו אברהם הוליד את יצחק באותה שעה, לכן נאמר "אלה תולדות יצחק בן אברהם". כלומר בכך שיצחק מת במעשה העקדה ויצאה נשמתו, שהיא מסטרא דנוקבא וחזרה למקורה, לכן הקב"ה החזיר לו נשמה מכח אברהם, נשמה מסטרא דדוכרא (נשמה מכח זכר) שהיא בת קיימא ולנשמה כזאת יש זיווג, ומיד נולדה רבקה בת זוגו של יצחק, ובזה היה קיום ליצחק ולזרעו.

‏וכתב המלבי"ם שכשירד מן המזבח לא ירד אז "יצחק הקודם" שנולד נגד הטבע והמזל, אלא יצחק אחר, מוקדש לה', שאין לו עסק עם המזלות. ובזה התקיימה גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד יצחק וזרעו לנס ופלא מתמיד. לכן הקב"ה ציווה לאברהם להקריב את בנו לעולה, ‏כי רק כך תוכל להתקיים ההבטחה שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל ריבוי זרעו ובפרט לפי מה שכתבנו בשם המקובלים שאם אברהם אבינו לא היה עומד בניסיון העקדה, היה יצחק אבינו מת ח"ו באותו יום בלא בנים, ורק בגלל העקדה שמת וקיבל נשמה חדשה, נמצא שהוסיף לחיות ונולדה רבקה זיווגו.

נמצא שהיתה תועלת גדולה ועצומה בעצם העקדה לאברהם ולזרעו, לכן נאמר: "עקב אשר שמעת בקולי". ולכן גם בכל מעשה העקדה עד פסוק "ויקח את המאכלת" נזכר שם אלֹקים ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלֹקים שהוא המנהיג את ההנהגה הטבעית, והטבע היה מתנגד אל הווית יצחק וזרעו בעולם.

אחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה (שהוא מעל לטבע) והשגחתו הפרטית שיחול על זרע יצחק באין משטין ומקטרג, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה.

‏באשר למה ששאלנו כיצד אברהם האמין למלאך? מובא במדרש אגדה שכאשר אברהם שמע את המלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", אמר לו: "מי אתה?", אמר לו: "מלאך", אמר לו: "כשאמר לי קח נא את בנך, הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש, הוא יאמר לי" (ומכאן ראיה עצומה נגד הנוצרים והמוסלמים שטוענים בסכלותם שהקב"ה שינה את התורה ונתן להם אותה ע"י נביא וכו', ואילו אנו טוענים שהקב"ה נתן לנו את התורה בכבודו ובעצמו בהר סיני לעיני כל עם ישראל שלא באמצעות שליח (ואף הם מודים בזה), ולא יתכן שהתורה שהיא נצחית תשתנה, ובוודאי שלא באמצעות שליח), לפיכך נגלה אליו הקב"ה ואמר: "בי נשבעתי נאום ה' וכו'...." וכי אין הקב"ה יודע שאברהם היה ירא את ה'? אלא "עתה ידעתי" - הודעתי לכל העולם שעשית רצוני עד שיאמרו דין הוא שכרת ברית עם אברהם ועם זרעו, וידעו הכל כי כל מה שאני מיטיב לאברהם - בדין אני עושה.

‏ולפי זה אכן אין חידוש ידיעה אצל הקב"ה, רק שהיה צריך להוציא מן הכח אל הפועל, כדי שידעו כולם (המלאכים המקטרגים והנהגת הטבע והמזל) שכל ההטבה לזרעו של אברהם היא בדין, ורק עכשיו נודע באמת עד כמה אברהם אבינו היה ירא ה', שכמו שכתבנו לעיל שכל המעשים הקודמים לא היו בניגוד לטבעו, מה שאין כן מעשה העקדה, שהיה מוכן לרצוח את בנו בגלל ציווי ה'.

‏כתב המלבי"ם שעתה "וישא אברהם", התחיל אברהם להתבונן ולחקור את דברי ה' שאמר לו "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", איך עכשיו אומר לו ה' להיפך? והבין שמה שה' אמר: "אשר אומר אליך", אינו מוסב על המקום (שהרי ה' לא אמר לו על איזה הר להעלות עולה, אלא רק ראה ענן קשור), אלא מוסב על "העלהו שם לעולה", כלומר: העלה לעולה את אשר אומר אליך (השה), ולא את יצחק. אז גם ראה את האיל שנאחז בקרניו, שלא היה שם קודם לכן, וידע שזה נשלח לקרבן תחת בנו יצחק.

‏ועניין הקרבן הוא שלפי הראוי היה צריך להיות שהאדם יקריב את עצמו לקרבן לה', רק שה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אבל באדם נמצאת גם הנפש המשכלת שלא נמצא תמורתה בגוף הבהמה, ועל זה מקבל ה' מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן: "כאילו אני נשחט, כאלו אני נקרב" וה' מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע לגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. וזה היה עניין העקדה, שבעת שהעלה את יצחק על גבי המזבח ויצחק מסר את עצמו להישחט על כבוד שמו, היתה מחשבה זו כמעשה, והמלאך מיכאל הקריב נשמתו על גבי מזבח של מעלה. ה' ציווה לאברהם על העקדה כדי שיהיה זה הכנה לזרעו שיצטוו על הקורבנות וה' יקבל מחשבה זו של מסירת נפש כמעשה ממש, לכן הקדים זה ביצחק שהוא השורש לכל זרע ישראל שהוא הקריב את עצמו בפועל. ומאז כשאחד מבניו ימסור נפשו במחשבה, יזכור עקדת יצחק, ששם היו גם נשמות זרעו של יצחק בכח, ויקבל זה כמעשה ממש.

‏בעקדה השיג אברהם את העניין הזה, שלעתיד יהיה שם מזבח בנוי, ואת אשר נעשה בעקידת יצחק יראה ה' תמיד בכל קרבן שיביאו, שיהיה האיל כאיל יצחק ומסירת נפש במחשבה כמסירת נפש של יצחק, ולכן אמר אברהם "ה' יראה" שזו לשון בקשה ותחינה שה' יקבל את קורבנות ישראל לעתיד, גוף הבהמה והכוונה של מסירות הנפש, ויזכור להם את מעשה העקדה.

רש"י כתב: "כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. (בראשית כז, א)

ונשאלת השאלה, מדוע היה צריך הקב"ה לפתוח את הרקיעים כדי שהמלאכים יראו את העקדה, וכי לא היה אפשר להראות להם בלי לפתוח את הרקיעים?

אפשר להבין עפ"י המעשה הבא:

מעשה היה בתלמידו של הרמב"ן שחלה, ובא הרמב"ן לבקרו, וראה שקצו קרוב והולך לבית עולמו. אמר לו: "שמע נא בני, את אשר אצווך. דע, שבעולם העליון יש היכל עליון, ושם כסאות למשפט והשכינה ניצבת בעדתם. הא לך קמע, ודע שבקמע זה יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע, עד שתגיע לאותו היכל עליון, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל". את השאלות נתן לו בכתב, ובקשו שלאחר פטירתו יבוא אליו בחלום ויגיד לו התשובות שישמע שם. התלמיד נפטר לבית עולמו.

לאחר זמן מה, כשהרמב"ן היה יושב על יד חלונו ולומד תורה, והנה דמות תלמידו הופיעה לנגד עיניו. אמר לו התלמיד: "ידע רבינו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע, נפתחו בפני השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד לאותו ההיכל, וכשרציתי לשאול את הקושיות, ראיתי מיד שכל הקושיות אינן קיימות כלל בעולם האמת, ששם הכל מובן.

מה באמת ארע לתלמידו של הרמב"ן, מדוע לא שאל את השאלות? ההסבר לכך הוא שבעולם האמת גילוי השכינה הוא כל כך גדול, עד שהכל נעשה ברור ואין שאלות. השאלות נובעות רק מפני שבעולם החומרי אנו רחוקים מגילוי השכינה, ההעלם וההסתר משפיעים מאוד, ולכן מתעוררות שאלות, אבל שם בשמים אין שאלות.

אמר הרמב"ן לתלמידו: "לתשובה הזו חיכיתי, לכן שלחתי אותך".

עפ"י זה מובן מדוע הקב"ה פתח למלאכים את הרקיעים בשעת העקדה, כי אם לא כן, הם כלל לא היו מתרגשים מהעקדה, שהרי שם בשמים אין בכלל שאלות. לכן פתח להם את הרקיעים, והראה להם כיצד נראה הדבר בעולם הזה. וכאשר ראו את העקדה מהעולם הזה, עם כל השאלות והתמיהות והרגשות שהדבר מעורר, מיד הם התחילו לבכות.

פעמים רבות יש לנו שאלות, אנו איננו מבינים את הנהגת הבורא ית', אבל עלינו לדעת שבאמת, בעולם האמת, אין אלו שאלות כלל.

‏במדרש תנחומא נאמר: "באותה שעה אמר אברהם לפני הקב"ה: "רבון העולמים, אדם מנסה לחברו שאינו יודע מה בלבו, אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות, אתה צריך לעשות בי כן?!" אמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ואמר: "בי נשבעתי נאום ה'", אמר לו: "אתה נשבעת ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך". אמר לו: "אמור". "לא כך אמרת לי, ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך?" אמר לו: "הן". אמר לו: "ממי?" אמר לו: "מיצחק", אמר לו: "כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה, תהא נזכר להן עקדתן של יצחק, ותחשב לפניך כאילו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן".

יש המקשים, מה בעצם היתה הגדלות המיוחדת של אברהם אבינו במעשה העקדה? נכונותו לשחוט את בנו? וכי מה היה יכול לעשות, הרי הקב"ה ציווה עליו "קח נא את בנך... והעלהו לעולה", האם היה יכול שלא לעשות את ציווי ה' ית'?!

הרגר"ש פינקוס כתב שסוד העניין טמון במדרש הנ"ל. אנחנו מוכנים לעשות הרבה דברים, אבל לפחות רוצים להגיב איזו תגובה. אני מוכן שחברי יעשה לי הכל, אבל לכל הפחות שידע שהוא לא נהג עמי בצדק. מה, גם זה אסור לי?!

כאשר הקב"ה ציווה את אברהם אבינו על העקדה, יכול היה לומר לקב"ה: "ריבונו של עולם, אני מוכן, אבל רק תסביר לי משהו, שאלה אחת קטנה: הרי אתה הבטחתני שממני יבנה עם ישראל, ועליך נאמר: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב"...?! אבל אברהם אבינו לא הגיב, לא שאל שאלות, וביקש שבשכר זה גם הקב"ה לא יגיב כשעם ישראל יעברו עבירות. לבקש מהקב"ה שימחל הוא לא היה יכול, כי כיצד בכלל ניתן למחול על עבירות?! אולם הוא יכול היה לבקש: אני סגרתי את פי, גם אתה, ריבונו של עולם, אל תעשה כלום כביכול.

כך היה גם בכל הניסיונות הקודמים ועל זה אנו חיים עד היום, על שתיקתו הרועשת של אברהם אבינו!

עפ"י המדרש אברהם אבינו ביקש מהקב"ה שבועה שלא ינסה אותו יותר, וגם לא את יצחק בנו ועל זה אמר הקב"ה: "בי נשבעתי נאום ה'". ולפי זה לכאורה קשה על ר' יונה (אבות ה, ב) שכתב שקבורת שרה היתה גם היא נסיון שניסה הקב"ה את אברהם, שלא מצא מקום לקוברה עד שקנה מעפרון בכסף מלא, אע"פ שכבר הובטחה לו כל ארץ ישראל. הרי שגם לאחר העקדה התנסה אברהם בניסיון נוסף!

ונראה שנסיון קבורת שרה לא היה נסיון חדש בפני עצמו, אלא המשך של נסיון העקדה. שכן דרכו של אדם שכשעושה מעשה גדול ומקריב מעצמו למען הקב"ה, הרי שהוא מצפה להארת פנים מיוחדת מצד ה' ית', וכאשר קורה להיפך - בדרך הטבע יש בלבו טענה. וכאן, אחרי מעשה העקדה התנסה אברהם מיד בנסיון קבורת שרה, והיה זה כהמשך לעקדה לראות האם באמת עשה זאת בלב שלם. ואברהם אבינו גם בנסיון זה עמד בכבוד. (תפארת שמשון)




פרשת חיי שרה




פטירת שרה אמנו

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" - רש"י כתב: "שכולן היו שווים לטובה"!

ר' זושא מאניפולי הקשה, היאך אפשר לומר על שרה אמנו, שכל שנותיה היו שווים לטובה, וכי באמת כך היה?! והלא במשך תשעים שנה היתה עקרה, סבלה עם בעלה גלות ורעב, פעמיים נלקחה בכח מבעלה (פרעה ואבימלך) וסבלה מאוד מהגר ומישמעאל. האם על שנים אלו ניתן לומר "כולן שווים לטובה"?!

אלא, תירץ ר' זושא, ללמדנו בא, כי על כל מאורע ומאורע שבא על שרה, אף אם היה קשה ומצער, היתה מזדרזת ואומרת "גם זו לטובה"! שכשם שחייב אדם לברך על הטובה, חייב לברך גם על הרעה. שרה מעולם לא חשה בצער, כיוון שידעה שכל מה שבא עליה, היה מאת ה' ית', וממילא "כולן שוין לטובה".

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר בנות הברית החלו לגבור על הנאצים, ימח שמם, הנאצים נסוגו בכל החזיתות, אך לא נתנו ליהודים מנוחה. במחנה "ברגן בלזן" שבגרמניה המצב היה קשה מנשוא - רעב, צמא, עינויים ומחלות, היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחולק לאגפים, ובאחד מהם היו שבויים גם חיילים רוסים.

בוקר אחד, הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: "אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים, ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו, לכן הבאנו לכם לחמניות טריות".

הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי נתן לתיאור. אחד היהודים שנצל משם סיפר, שבמשך חמש שנים כמעט ולא אכל, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה איך להשיג אוכל.

אם היה נשאל באותו רגע מה היה מעדיף: להשתחרר או לחמניה, היה מבקש לחמניה! המח נעשה אטום, ולא היה מסגל לחשוב על שום דבר מלבד אוכל.

הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו לדפיקות לב מואצות, זעה קרה נגרה ממנו מרב פחד.

התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.

הוא היה מאושר, הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טרייה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל הגרמני מונחים סלים נוספים, מלאים בלחמניות.

מיד עלה בדעתו רעיון: אם יש כל כך הרבה לחמניות, מדוע לא לקחת עוד אחת? הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בין כל כך הרבה יהודים. ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר היהודי: "אני", וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות. הוא היה מאושר.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צווארו, וקול מאיים לוחש באזניו: "ראיתי אותך יהודון!", הוא הסתכל לראות מי הדובר, וראה שזה לא היה נאצי, אלא חייל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: תן לי את הלחמניה השנייה!

היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו. ולכן אמר לו בתוקף שאינו רוצה לתת לו את הלחמניה.

תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים, הכניסו אותו לתוך צריף, חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, עד שכמעט הוציאו ממנו את נשמתו. וכאשר חשבו שהוא כבר אינו בין החיים, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.

היהודי הרגיש את צלו של מלאך המוות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, דווקא עכשיו למות, רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת לי את נשמתי, במשך החמש השנים האלה שהייתי כאן, היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת...", וכך כשהוא מלא טענות כלפי מעלה, איבד את הכרתו.

כשהתעורר מעלפונו, ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שהרי הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות בקר למסדר. ומי שלא היה קם למסדר, לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן, והשמש זורחת.

לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו... אבל למה כזה שקט מסביב? הביט סביבו וראה שכולם מתים. הלחמניות היו מורעלות!!! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקב"ה דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז היה צריך לקבל מכות, כדי שיוכל להמשיך לחיות ולספר שהכל לטובה.

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". המילה "לבכֹתה" כתובה בספר התורה באות כ"ף זעירא (קטנה), ונשאלת השאלה מדוע זה כך?

ועוד קשה, מדוע כתוב קודם "לספֹד לשרה" ורק אח"כ "ולבכֹתה"? הרי בכל מקום הבכי קודם להספד, וכן גם נאמר בגמרא (מועד קטן כז:): "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד".

בספר 'לקח טוב' מובא ביאור עפ"י מה שכתוב במדרש: "לאחר העקדה בא השטן לשרה ואמר לה: "שרה, לא שמעת מה נעשה בעולם?", אמרה לו: "לאו", אמר לה: "לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה. והנער בוכה ומיילל שלא יכול להינצל". מיד התחילה בוכה וכו', פרחה נשמתה ומתה. בא אברהם אבינו, מצאה שמתה, שנאמר: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מהיכן בא? מהר המוריה". (פרקי דר' אליעזר ל"ב)

והמדרש, לכאורה, אינו מובן, שהרי גם השטן הינו שלוחו של ה', ותפקידו הוא להעמיד את האדם בניסיון, וכתוב בזוהר שגם רצונו של השטן שהאדם יעמוד בניסיון, ויעשה רצון ה'. וא"כ לכאורה, אינו מובן מה רצה השטן משרה לאחר מעשה העקדה?

אם לנקום באברהם לאחר שעמד בניסיון העקדה, הרי השטן הינו מלאך, ואצל מלאך לא שייכת מידת הנקמה, ועוד גם השטן רצה שאברהם אבינו ע"ה יעמוד בניסיון, וא"כ קשה מדוע השטן הבעית את שרה וגרם למותה?

אפשר ליישב עפ"י דברי הגמרא: "ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו". וכתב הרמב"ם (תשובה ב, ב): "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו". וכן יתנחם (יתחרט) על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי ניחמתי". ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". (קידושין מ', ב')

כלומר כאשר אדם שב בתשובה ומתחרט חרטה אמתית על העבירות שעשה, עבירותיו נמחקות. וכן גם להיפך, שהרמב"ם כתב: "כל מי שניחם על המצוות שעשה, ותהה על הזכויות, ואמר בליבו מה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן. הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו", אין זה אלא בתוהה על הראשונות". מקורו מהגמרא שם, ורש"י פירש: "תוהה על הראשונות - מתחרט על כל טובות שעשה". (תשובה ג, ג)

כלומר, אם אדם התחרט על מצוה שעשה, נחשב כאילו שלא עשאה, ולכן אם ע"י קיום מצוה כלשהי בא אדם לידי בזיון או הפסד ממון וכד', עליו לדעת שמעמידים אותו עכשיו בניסיון, שכך דרכו של יצר הרע, שכאשר אינו מצליח למנוע את קיום המצוה, הוא מנסה לגרום לאדם להתחרט אח"כ על המעשה הטוב שעשה, וע"י כך יפסיד שכרו.

נמצא לפי זה שעושי מצוות עומדים בפני שני ניסיונות: האחד, קודם העשייה, שאז בא השטן ומנסה בכל מיני דרכים למנוע את עצם קיום המצוה. והניסיון השני, לאחר שגבר על יצרו ועשה המצוה, גם אז בא השטן לגרום שיתחרט ויעקור ע"י זה את המצוה למפרע. לכן תיקנו לנו חז"ל בברכה שלאחר קריאת שמע של ערבית נוסח: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". מלפנינו - לפני עשיית המצוה (שלא יבוא השטן וימנע מאתנו לעשותה). ומאחרינו - לאחר קיום המצוה (שלא יגרום לנו להתחרט על מעשה המצוה).

גם בעקידת יצחק אנו מוצאים את שני הניסיונות האלה. בדרך לעקדה, הרבה השטן בניסיונות לעכב את אברהם ויצחק בדרכם, ולמנוע את עמידת אברהם בניסיון הגדול הזה. כשראה שהדבר לא עלה בידו, פנה אל הדרך השנייה וניסה להביא את אברהם לידי חרטה, ואז זכות העקדה תעלם למפרע. בטוח היה השטן שאם ימית את שרה, בגלל העקדה, יתחרט אברהם על שעמד בניסיון העקדה ויתהה על הראשונות. אך אברהם עמד גם בניסיון הזה, הוא הלך לספוד את שרה, כלומר את מעשיה הטובים, ולמעט בבכי, שבכה רק על זה ששרה אשתו נפטרה, ולא על עצם העקדה. לכן כתבה התורה ולבכותה בכ"ף זעירא - כדי לרמוז שלא התחרט על מעשה העקדה.

ובזה מתורצת גם הקושיה השנייה - מדוע קדם ההספד לבכי, לפי שההספד, שהוא סיפור מעשיה הטובים היה העיקר, ולא הבכי. ודרך התורה לנקוט את הדבר החשוב תחילה. ומה שבכה, היה על עצם מיתתה של שרה אימנו שהיתה צדיקה ובעלת מעשים טובים, ולא על מעשה העקדה.

ויש ללמוד מכל האמור, כמה עלינו להיזהר בקיום המצוות, שלא להצטער על המעשים הטובים שעשינו. גם אם לכאורה נגרם מכך הפסד. כגון, שנותן צדקה לקבצן ברחוב, ואח"כ מגלה שאין לו מספיק כסף לאוטובוס, עליו לשמוח במצוה שקיים ולא להתחרט, ויאמין שממצוה לא מפסידים ושהכל לטובה. (שערי נחמה)




קבורת שרה

באותו יום שמתה שרה, עזבו כל אנשי העיר את עבודתם, ויצאו ללוות את האשה הצדקנית ונדיבת הלב אשר העריצו מאוד. התאספו כולם לפני ביתו של אברהם ושם עמדו בוכים ומזועזעים. קם אברהם ואמר לבני חת: "עשו עימי חסד ותנו לי אחוזת קבר לקבור את מתי, תמורת תשלום מלא". השיבו לו בני חת: "נשיא אלֹקים אתה בתוכנו, בבקשה ממך, בחר לך את הקבר הטוב בעיניך".

אברהם אבינו הודה לבני חת וביקש לקבור את שרה במערת המכפלה שם קבורים אדם וחוה. בספר הזוהר הקדוש (חיי שרה דף קכז:) מובא שכאשר שלושת המלאכים באו לבשר לאברהם על לידת יצחק בנו, ו"אל הבקר רץ אברהם" כדי להכין להם סעודה, אחד העגלים ברח ואברהם אבינו רץ אחריו עד למערת המכפלה. הוא ראה אור יוצא מן המערה והיתה מעלה ריחות עליונים מגן עדן. מאז בכל יום ויום היה הולך להתפלל במערת המכפלה, ושם דיבר עמו הקב"ה ולכן רצה אותה לקבורת שרה.

המערה והשדה היו שייכים לעפרון החיתי. כאשר שמע את רצונו של אברהם, מיד בא ואמר לו: "קח נא אדוני את כל השדה אשר לי, חינם, בלא כסף ובלא מחיר". ענה לו אברהם: "אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה", אברהם מתחנן לעפרון שיועיל בטובו לקחת ממנו כסף עבור השדה והמערה. "וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא? וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר", הבין אברהם את הרמז כי חומד עפרון ממנו כסף, ונתן לו ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, טבין ותקילין.

ויש לשאול למה אברהם הוסיף לומר "קח ממני" אחר שכבר אמר "נתתי". וכן יש לשאול איך עפרון לא מתבייש לאחר שלעיני כל אנשי עירו אמר שהוא נותן במתנה, ופתאום מבקש הוא סכום נכבד של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר?

אפשר לבאר עפ"י המעשה הבא:

מעשה ברבי יהונתן אייבישיץ שהיה לו ויכוח עם המלך שטען שהשכל מנצח את הטבע, כגון הנגר לוקח עץ משייפו ומסדרו ועושה ממנו שולחן מהודר, מלטשים ובונים ומשנים דברים והכל מהשכל שגובר על הטבע. ואילו רבי יהונתן אמר: "עם כל הכבוד לשכל, אבל השולחן עדיין עץ והאש תשרפהו בדיוק כמו כל עץ שנשרף באש, וכן שאר הדברים, כי האדם יכול בשכלו רק ליפות ולשכלל את הדברים, אבל אינו יכול לשנות אותם ממהותם".

אמר המלך לרב: "הבא וניפגש שוב בעוד שלושה חודשים וכל אחד יוכיח את דבריו".

רבי יהונתן לא חשב על זה הרבה, הוא חזר לישיבתו ולתלמודו ושכח לגמרי מכל העניין. יום אחד, כאשר הרב ישב ולמד, בא לידו עכבר קטן והפריע לו ללמוד. העכבר קפץ לתוך קופסת הטבק של הרב, ומיד הרב סגר בעדו כדי שלא ימשיך להפריע, הוא הניח את הקופסה בכיס מעילו וחזר לתלמודו. והנה נקישות בדלת ובפתח מופיע שליח מטעם המלך להביא את ר' יהונתן כדי להוכיח את דבריו. הרב נסע עם השליח בכרכרה מלכותית לארמון המלוכה, שם היה אולם רחב ידיים מלא שולחנות ערוכים לסעודה, עם כל השרים ומקורבי המלך. פתאום ניגש חתול הולך על שתיים, בידו מגש של כוסות יין ועל ראשו כובע שעליו כתוב "הטבע והשכל" ומגיש יין למסובים לקול מחיאות כפיים סוערות.

המלך ניגש לרבי יהונתן ואמר בהנאה: "הנה הוכחה לדברי, השכל עשה מחתול מלצר למופת". בינתיים החתול ניגש לרבי יהונתן שנזכר בעכבר והוציאו מקופסת הטבק מול עיניו של החתול. החתול זרק את המגש עם הכוסות והיין המשובח והחל לרדוף אחרי העכבר המבוהל תוך כדי שהוא מותיר מאחוריו מהפיכה שלימה של שולחנות הפוכים, שברי כוסות קריסטל, אנדרלמוסיה ובלגן. כמובן שהוכרז שרבי יהונתן ניצח וכל מה שהחתול עשה היה רק הצגה זמנית עד שראה את העכבר, וחזר לטבעו ורדף אחריו להשיגו כהרגלו.

וכן כאן עפרון רואה את כל בני העיר מסביב ואת אברהם שמבקש ממנו את הקבר. מיד אמר לאברהם: "הכל שלך במתנה", כיוון שרצה לקבל כבוד, אבל אברהם ידע שהוא עכשיו כמו החתול עם המגש שעוד לא ראה את העכבר. אברהם הוציא את הכסף ונופף לו בו מול עיניו, ואז כבר עפרון גילה את פרצופו האמתי ואמר: "400 שקל כסף עובר לסוחר...", וכל זאת מאחר שכבר ראה את הכסף. ולכן אמר אברהם: "קח ממני", שנשאר לעפרון רק לקחת שאברהם כבר הוציא את הכסף.

בשנת תרס"ו שלט בחברון פחה אכזרי ורודף בצע. פעם אחת קרא הפחה לראשי הקהילה היהודית וציווה עליהם לתת לו בתוך שלושה ימים סכום כסף עצום... "אלמלא כן", אמר בקול מרושע, "את מחציתכם אשרוף באש, ואת השאר אמכור לעבדים".

ראשי הקהל יצאו מלפניו אבלים וחפויי ראש, הם הודיעו לבני עדתם את דבר הגזרה, וכולם געו בבכיה. הסכום האגדי אותו ביקש הפחה לקבל, לא היה בר השגה כלל, ואפילו עשירית ממנו לא יכלו התושבים היהודים להמציא. הרבנים הכריזו על שלושת ימי צום. לאחר מכן העלו את דבר צרתם על גבי קלף ושיחדו את השומר של מערת המכפלה לשלשל את הקלף המגולגל אל מקום הקברים.

בחצות הלילה התעורר לפתע הפחה משנתו. הוא פקח את עיניו וראה כי שלושה אנשים נצבים עליו. מראה האנשים היה נורא והפיל עליו פחד עצום. כשהוא משותק מרוב פחד ותדהמה, שמע כי הם דורשים שיביא להם סכום כסף בשווי הסכום שביקש מהיהודים העניים, תוך כדי שהם מזהירים אותו שאם לא יביא, אחת דתו למות מיד. הפחה המבוהל הביא להם כיס מלא אבנים טובות ומרגליות והוסיף עליו גם רביד זהב מפואר מתכשיטיה של אשתו.

למחרת בבוקר, ראה הגבאי שבשער של הרובע היהודי ישנו חלון קטן בתחתית הדלת אשר לא היה בו מעולם. הוא הביט עליו בתמהון, וראה שמשתלשל ממנו כיס מלא מרגליות ואבנים טובות ולידו רביד זהב. היהודים מיהרו לתת לפחה את הכיס כדי לשלם בו את חובם. הפחה פתח את הכיס זיהה את רביד הזהב ואמר להם: "שלושת אבותיכם הקדושים לקחו ממני את הכיס והרביד כדי להציל את נפשי מחטא. וכעת, בראותי שבגללכם הם חרדו ולמענכם קמו מקבריהם, הריני מבטל את גזרתי... הכיס נתון לכם... ואבקש שתתפללו עלי..."

חלון זה, בצורת עיגול, נמצא עד עצם היום הזה בשער הרובע היהודי הישן, וזכר לנס הגדול שהתרחש, קבעו יהודי חברון את היום הזה כחג.





שמחת אברהם ביצחק בנו

לאחר ימי האבל על אמו, חזר יצחק לישיבת שם ועבר ולמד שם תורה במשך שלוש שנים. הוא גדל בחכמה, במידות ובמעשים טובים. הוא אהב את העניים ונתן להם לחם לאכול ובגד ללבוש, השכין שלום בין איש לרעהו וניחם כל אדם מסכן. כל קרוביו וידידיו אהבו אותו עד שגדל שמו והתפרסם ברבים. כאשר רצה אדם לברך את בנו, היה אומר: "ישימך ה' כיצחק בן אברהם".

שמע אברהם את כל הטובות על יצחק בנו והודה לקב"ה באומרו: "ריבונו של עולם, גדולים חסדיך עמי, נתת לי אורך ימים, עושר, שם טוב וכבוד רב. ולא עוד, אלא ששימחת אותי בתשורתך שנתת לי בן לעת זקנתי, ומה גדלה שמחתי, כאשר רואה אני שנתת לבני יצחק לב טוב, מלא רחמים, אשר כל אנשי הארץ שואפים לבן כמוהו. על כן אברך אותך, ברוך אתה ה', על חסדך הגדול שעשית עמדי, כי בני יצחק הולך בדרכך הישרה".




אברהם זקן

נאמר בתורה: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכּל" (בראשית כד, א).

עד אברהם לא היתה זיקנה בעולם ומי שהיה בא לדבר עם אברהם מדבר עם יצחק, ובא לדבר עם יצחק, מדבר עם אברהם. בא אברהם ובאה זִקנה שנאמר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (ב"מ פ"ז), ואמנם, אם נשאל, הרי ראינו לפני זה שמוזכר זקן בתורה, ויש לומר שלפעמים יש אדם שהשיבה זרקה בו קודם זמנו, היינו שאינו בא עוד לימי זקנה והוא מרוב צער ויגיעה וכו', ולהיפך יש אדם שבא בימים ועדיין לא נראו בו סימני זקנה, וכך גם כאן שאע"פ שקודם אברהם היתה זיקנה, לא היתה ניכרת בסימניה, ורק אברהם מפני שחפץ שיבדילו אותו בהיכר פנים מיצחק ביקש מהקב"ה שתהיה הזיקנה ניכרת בו, וזהו שנאמר "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" שהיו אצלו שני מיני זיקנה.

התורה מעידה על אברהם אבינו שבא בימים, בא עם כל הימים שלו, דהיינו שניצל כל רגע בחייו לעבודת ה' יתברך. רוב האנשים טרודים במחשבות על המחר, אינם חיים את ההווה, אלא חושבים על העתיד, מה ילד יום, וכך מאבדים את ההווה, שאינם מנצלים אותו. לאדם כזה גם העתיד אַיִן כי הוא טרוד בשאלות החיים של העתיד, ולא חושב על חייו בהווה. כל אדם וטרדותיו הוא, וכי מי הבטיח לו שיחיה מחר? ואם הוא מאמין שיחיה מחר, אז צריך גם כן להאמין שמי שיתן לו מחר חיים, יתן לו מחר את פרנסת המחר - "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני".

רב אחד שנבחר לרב עיירה מסוימת בפולין, ביקש מהקהילה לקחת אותו למקומות הקדושים, ובין היתר להשתטח על קברי הצדיקים שבתוכה. כאשר עבר על פני המצבות הפזורות בשטח בית הקברות, מצא שם לתמהונו דבר מוזר מאוד, על המצבות היה חרוט גילם של הנפטרים: על מצבה אחת חרוט "פ"נ פלוני אלמוני שחי עשר שנים ומספר חודשים", על מצבה אחרת חרוט: "פה טמון פלוני, הרב הצדיק שחי עשרים שנה ומספר שבועות", על המצבה השלישית: "פ"נ הרב הגאון זצוק"ל שזכה לחיות שלושים שנה וכמה ימים".

הרב החדש התפלא מאוד ואמר בליבו "כיצד זה יתכן שכל הנפטרים כאן הם כה צעירים, והלא ראיתי בעיירה זו במו עיני אנשי מדות בזקנה מופלגת". פנה הרב למלוויו ושאל אותם לפשר הדבר. אנשי העיירה השיבו ואמרו: "פה בעיירה אנו חורטים על המצבות רק את החיים הרוחניים והנצחיים שהאדם ניצל עלי אדמות בעסק התורה מצוות ומעשים טובים. ואילו את החיים הגשמיים שהאדם בזבז לצורך עצמו אין אנו מחשיבים כלל כי אלו ימים שעליהם נאמר: 'שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ', ולכן ראיתָ שעל המצבות חרוטים ימי האדם נטו ולא כשאר בתי החיים שחורטים על המצבות את החיים ברוטו".

וזה שאמר הכתוב: "ואברהם זקן בא בימים", לא זקן ברוטו בא בימים, אלא זכה אברהם להביא את הימים נטו כשהוא זקן שקנה חכמה וכן נאמר עליו: "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי" (בראשית כה, ז), שחי חיים רוחניים לזה יקרא חיים עלי אדמות, חיי תורה ומצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

נאמר בגמרא (בבא בתרא טז:): "וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכּל" - מאי בכל? רבי מאיר אומר: "שלא היתה לו בת". רבי יהודה אומר: "שהיתה לו בת". אחרים אומרים: "בת היתה לו לאברהם ו'בכל' שמה".

ולכאורה קשה, היתכן לומר שעצם זה שאין לו בת זו הברכה?! והרי כדי לקיים מצות "פריה ורביה", חייב שיהיו לו בן ובת, ובמשנה (מע"ש ה, יג) לגבי וידוי מעשרות אומר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים, עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות", הרי בהדיא שגם הולדת בת נחשב לברכה. וגם יש להבין, במה נחלקו רבי יהודה ואחרים?

אפשר ליישב עפ"י רמב"ן (בראשית כד, א) שכתב שהברכה לגבי אברהם היתה בכך שלא היתה לו בת, כי אם היתה לו בת לא היה בזה ברכה לגביו שהוא היה העברי היחיד, ואם היתה לו בת היה נאלץ להשיאה לבני כנען הארורים, ואם היתה נישאת לבן משפחתו, היה לוקח אותה לארצו והיא היתה נכשלת בעוון עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שזרעו הכשר משרה אשתו ייכשל בעוון עבודה זרה.

אך רבי יהודה דרש כי בת היתה לו, והיא הברכה "בכל", כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים, לא חסר דבר. וצריך לומר שלפי רבי יהודה אותה בת לא נישאה לאיש. ויש הדורשים הפסוק: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" - האות כ' זעירא, ובלעדיה אפשר לקרוא "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבתה", שאותה בת שהיתה לאברהם ולשרה נפטרה גם היא באותו יום, ומסתמא שלא היתה נשואה.




שידוך ליצחק

אברהם אבינו קורא לעבדו אליעזר, מצווה ומשביע אותו: "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק". אברהם גם מברך אותו ואומר: "יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". אליעזר מגיע לחרן לעת ערב בקפיצת הדרך, עם עשרה גמלים, עומד ליד הבאר ומתפלל:

"ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

דעתו היתה שמבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר אחת מהן ויבדוק את חכמתה וטוב לבה, וזה יבורר ע"י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה, שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענווה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות:

א. "הנה אנכי ניצב על עין המים" וראוי שהנערה תאמר: "הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה בעצמך מים מן העין"

ב. "ובנות אנשי העיר יוצאות", הוא יבקש ממי שכבר יוצאת מן הבאר, אז יכולה היא לומר: "למה דווקא אני, שכבר שמתי הכד על שכמי?! לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה, שהיא תתן לך מים".

ג. בזה שביקש "הטי נא כדך", דווקא שהיא תטה הכד, שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותו, ומן הראוי שתכעס על זה ותאמר: "הטה אתה בעצמך את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי".

ד. שתאמר אליו: "שתה וגם גמליך אשקה", שזה סימן לחכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה: "האיש הזה בוודאי יש לו איזה כאב בידיו, ולכן אינו יכול לשאוב מן העין ואינו יכול להטות הכד בעצמו", ותחשוב: "אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כל שכן שאין לו כח לשאוב לגמלים", ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע"ח להשקות גם את הגמלים. (עפ"י המלבי"ם)

וכתב ה'בית הלוי', שהוא רצה לנסות אותה בכל המדות שלה אם הן טובות ואם הן בהשכל ובחכמה. לראות אם טובה היא במזגה, ע"י שתתן לשתות לאיש שאינה מכירה אותו ובפרט כי לא היתה שם כוס למזוג לתוכה מים מן הכד, אלא הוא שתה מהכד עצמו וכמו שאמר: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ואם איננה טובת מזג לא תתן, ובפרט אם עלול להמאיס המים ברוק שבפיו ואולי יש לו חולי מדבק. ואחר כך יראה מה תעשה במים שנותרו, אם תִשאם לביתה, אין זה בחכמה, כי אולי באמת הוא חולה ויש חיידקים במים שנותרו. ואם תשפוך אותם הרי היא מבזה אותו, כי ביזיון גדול הוא לו ששופכת המים אחר שהוא שתה מהם. ועל כן העצה היעוצה היא, שתאמר לו: "גם גמליך אשקה", וידע בזה כי טובת מזג היא וגם בעלת שכל וגם בעלת דרך ארץ שלא לפגוע בכבודו של אדם. והיא הגדילה לעשות בכך שהשיבה לו: "וגם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", שחסה על כבודו פן יסבור ששפיכת המים אל השוקת היא רק משום שאינה רוצה לשאת את המים לביתה, ועל כן אמרה לו שגם תשאב עוד מים עבור הגמלים עד כי כילו לשתות, ובזה תניח דעתו בכבוד.

"טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת", המילה "והנה" מורה על דבר חדש - רבקה מעולם לא יצאה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר והיו לו עבדים ושפחות שואבי מים. וכתב ה'כלי יקר' שלכן נאמר "איש לא ידעה" שלא היה שום אדם מכירה כי לא יצאה מעולם כי אם בפעם זו, ועל כן הוצרך לשאול את פיה בת מי את, ולמה לא שאל לשאר הנערות שהיו שם - משום שאיש לא ידעה, כלומר - לא הכירה.

וזה היה בהשגחת ה', שמלאך עורר אותה שתצא כדי שיתקיים הסימן שנתן אליעזר ובכך יתקיים הזיווג ליצחק, והיה בזה חידוש נוסף שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה בפעם הראשונה אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהן ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה.

אליעזר רואה אותה (נעשה לה נס שהמים עלו לקראתה), ניגש אליה, מבקש לשתות ורואה איך הסימן מתקיים על כל פרטיו. בזמן שהיא שואבת מים לגמלים נאמר: "והאיש משתאה לה" וכתב המלבי"ם שעדיין עלה בלבו שיכול להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו שכר עבור הטרחה, ובזה אין ראיה שהיא נדיבה ובעלת חסד, אלא להיפך, שיהיה זה לאות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, וזה יראה רק בסוף מעשיה. כאשר כילו הגמלים לשתות וראה שאין היא מבקשת ממנו דבר, אז נתן לה נזם וצמידים יקרים עשויים זהב.

אליעזר שאל את רבקה: "בַּת מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא לִי, הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?"

וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי, בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר". וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן".

לאחר שהבין שרבקה ממשפחתו של אברהם, הודה אליעזר לה' ית': "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְיָ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי", כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה, ראה שנזדמן אפילו יותר ממה שבקש, שנערה זו היא ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היתה ע"י השגחת ה'.

רבקה רצה לביתה וסיפרה לבני משפחתה, "וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ, וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן. וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְיָ לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ".

אליעזר מספר ללבן ובתואל שהוא עבדו של אברהם, "המיליונר המפורסם", ועל השליחות המיוחדת למצוא שידוך ראוי לבנו של המיליונר, היחיד שעתיד לרשת אותו. אולם במשך כל התיאור הארוך לא מוזכר שמו של יצחק אפילו פעם אחת, כאילו שהוא אישיות בלתי רצויה.

ומה תגובת לבן ובתואל?

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב, הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ".

הם אפילו אינם יודעים את שמו וכבר מסכימים שישא את רבקה לאשה. מה פשר הדבר?

ה'בית הלוי' ביאר שאליעזר עמד והתפלל לקב"ה שיזמן לו אשה טובה וצדיקה לבן אדונו. הגיעה רבקה והוא נוכח לדעת שאכן היא מתאימה ליצחק בכל הבחינות. הוא שאל אותה מעט פרטים על הבית שבו גדלה: "בַּת מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא לִי, הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?". מה הכוונה "לנו"? אליעזר אמר לה: "תראי, אני מגיע מבית אברהם הצדיק והשידוך הוא עבור בנו. לכן חשוב לי לדעת אם יש אצלכם עבודה זרה בבית ואם מקפידים על כשרות המאכלים".

רבקה לא רצתה לדבר רע על אביה ולכן ענתה: "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן". כלומר: "יש לנו אמנם מקום בבית אך הוא טוב רק לגמלים, האוכל אצלנו כשר, אבל רק לבעלי חיים"... היא מוסיפה ומספרת שאביה חס על ממונו מאוד - כאשר רוצים שהבהמה תאכל הרבה נותנים לה תבן דק אותו היא אוכלת מהר, אבל בתואל רצה שבהמתו תאכל מעט, לכן היה נותן לה תבן גדול, שלוקח זמן רב ללעוס אותו וכך היא אוכלת פחות.

אליעזר שומע את הדברים ומתחיל להבין עם מי יש לו עסק. בינתיים מגיע לבן ואומר לו: "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". לבן הבין שאליעזר לא נכנס לביתם בגלל שיש שם עבודה זרה, וביקש להרגיעו: "זה בסדר, כבר הוצאתי את העבודה הזרה מהבית".

אליעזר הבין שהאנשים הנחמדים האלו הסכימו להוציא את האלוהים שלהם מביתם רק כדי להרוויח כמה גרושים. הוא הבין במי מדובר וכשניגש לדבר עמם אודות השידוך, ידע שרצוי מאוד להזכיר כסף ואילו להזכיר את יצחק הצדיק זה כבר פחות רצוי. לכן הוא מחליט לספר על מיליונר שיש לו בן, וזה לא משנה איך קוראים לו, העיקר שהוא הבן היורש של המיליונר הגדול והוא מיועד להיות החתן לבתם.

הם כמובן מיד הסכימו לשידוך. אליעזר אכן קרא היטב את המפה, רבקה גדלה בבית שתאוות הבצע שלטה בו, וזו השפה שהוצרך לדבר עמם כדי שהשידוך יצא לפועל.

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב, הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ".

לכאורה תמוה, מה קרה פתאום ללבן ובתואל שהפכו לפתע לדתיים ואומרים "מה' יצא הדבר"?

אפשר לומר בהלצה, שהם חששו שאליעזר יבקש דמי שדכנות, ולכן דאגו להדגיש ולהבהיר לו שהוא אינו השדכן האמתי, אלא "מה' יצא הדבר". אולם גם ההמשך אינו מובן, מדוע הם אומרים לו: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ", האם כך מתאים להגיב על שידוך שמוצע?! וכי מדובר במוצר בחנות חשמל עליו כתוב "שלם וקח"?!

ה'כתב סופר' מתרץ שאליעזר סיפר ללבן ובתואל על המבחן שערך לרבקה כדי לבדוק את מידותיה, ואמר להם: "מה אומר ומה אדבר, התברכתם בבת בעלת לב זהב... איזה חינוך לתפארת, כל הכבוד! אני ביקשתי מהקב"ה שיזמן לי אשה שתתן לי לשתות ואת הנשאר תתן לגמלים, אבל רבקהל'ה שלכם לא נתנה רק את השאריות לגמלים, אלא שאבה עוד ועוד מן הבאר, עד שכולם כילו לשתות... אין ספק, היא גדלה בבית טוב".

הם שמעו את התיאורים של אליעזר ונחרדו עד עמקי נשמתם: "מה, היא נתנה לך את הכל בחינם?!"

"בוודאי בחינם", השיב אליעזר, "יש לה לב זהב!".

"ומה היה אחר כך?", הם שאלו. ואליעזר השיב: "שאלתי אותה אם יש לכם מקום ללון, והיא אמרה לי: "לא רק לינה, אצלנו יש הכל, גם ארוחה טובה ומקלחת ואפילו תבן ומספוא לגמלים... רק תבוא ותקבל הכל!" ממש ילדה לתפארת, איזה יופי של חינוך, כל הכבוד!".

למשמע הדברים, הם כמעט והתעלפו, הם הבהירו לאליעזר: "אצלנו אין כזה חינוך! לא קיים בביתנו המושג 'לתת חינם אין כסף'! אין לנו הסבר מנין צמחה לנו הבת הזאת... אין זה אלא שמה' יצא הדבר". הם גם הבינו שאם רבקה תשאר בביתם המצב עלול להיות מסוכן. היא עוד עלולה להזמין לביתם את כל עניי העיר לארוחת צהריים על חשבון הבית, לכן הם אמרו לאליעזר: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'", ראויה היא להנשא לבנו של אברהם איש החסד. (עפ"י הרב שלמה לוינשטיין)

לבן ובתואל הזכירו שם שמים ואמרו: "מה' יצא הדבר". רואים מכאן עד כמה הדברים של אליעזר השפיעו אפילו על בתואל ולבן שהיו עד עתה רשעים גמורים ופתאום הפכו למאמינים גדולים, עד שאומרים בפיהם מה' יצא הדבר. לכן כל אחד מאתנו צריך להתחזק כמה שיותר לזכות את הרבים וכל אחד כפי כוחו. יש מי שיכול ללמד ציבור גדול, ויש מי שיכול ללמד רק את בני ביתו. וצריך להאמין שהדברים משפיעים ומחלחלים ללבותיהם, גם אם לא רואים את זה כלפי חוץ. לפעמים, אפילו במעשה קטן של יראת שמים, יהודי יכול להשפיע בגדול על יהודי אחר.

מעשה שהיה בסמינר 'ערכים' - אחד המשתתפים הגיע לרב עמנואל תהילה בסוף הסמינר ואמר לו: "כבוד הרב, ההרצאות שלכם נפלאות מאד וההוכחות שלכם שיש אלֹקים, גן עדן וגיהנום, ברורות ללא עוררין, אבל מי שבאמת גרם לי שאחזור בתשובה זה ילד בן שבע. ומעשה שהיה כך היה: אני יבואן של ממתקים וסוכריות במקצועי, והיום חילקתי סוכריות גדולות מאוד וטעימות במיוחד לכל הילדים וכמובן שכולם אכלו בתשוקה גדולה. היה שם ילד אחד שהיתה לו כיפה על הראש. ראיתי איך הוא מסתכל על כולם שאוכלים בהנאה מרובה והוא לא אוכל אלא התחיל לרוץ, רצתי אחריו והוא הגיע לאמו עם הסוכריה ביד, ושאל: "אמא, האם יש לזה הכשר?" אמו בדקה ואמרה לו, שאין שום הכשר ונתנה לו סוכריה של טופי במקומה.

באותו רגע הזדעזעתי ואמרתי בלבי, איזו גבורה יש לילד הזה, שהרי בשביל ילדים בגיל שלו סוכריות וממתקים זה עיקר חייהם ואביו ואמו לא לידו והוא רואה את כולם לועסים ואוכלים, אז מה איכפת לך?! תאכל גם אתה!!! אבל הילד הזה יודע, אני אדם ולא בהמה, יש תשוקות אבל יש אלֹקים והוא האדון האמיתי. כשראיתי את זה החלטתי להפסיק להיות בהמה... אני רוצה להיות אדם ולבטל רצוני מפני רצון ה'.

בשידוכים רואים באופן ברור במיוחד ש"מה' יצא הדבר!" - ישנה השגחה גלויה מיוחדת.

בעיירה קטנה במזרח אירופה, הרבנית ואשת הקצב היו חברות טובות בלב ובנפש, אמנם היה ביניהן הבדל גדול במעמד, שכן האחת אשת הרב הראשי, בת למשפחת רבנים חשובים ואילו השנייה אשת קצב עם הארץ. אולם היה ביניהן דבר אחד משותף - לשתיהן שנים רבות לא היו ילדים.

פעם אחת בעת עריכת ברית מילה בעיירה, בזמן של עת רצון, בירכה אותן אם התינוק ואמרה בקול רם ובעיניים עצומות: "יהי רצון שבשנה הבאה תהיו שתיכן אימהות מאושרות".

"אמן", ענו כולן לברכה שנאמרה מכל הלב. הרבנית התרגשה מאוד ואמרה בדמעות לחברתה: "אם הברכה תתקיים ויהיה לי בן ולך בת, או להיפך, נעשה שידוך בינינו ונהיה למחותנות".

בערב כאשר הרב שב לביתו, שמע מזוגתו את אשר עבר עליה במשך היום, והיא סיפרה לו בבדיחות הדעת על ברכתה של אם התינוק ואת מה שאמרה היא לאשת הקצב לגבי השידוך. הרב עיקם את אפו לשמע הרעיון להיות מחותנו של הקצב ואמר לאשתו שתחשוב היטב לפני שאומרת דברים כאלו, שעדיף היה שלא ייאמרו.

לאחר שנה תמימה, התברר שאכן היתה זו שעת רצון והברכה התקיימה. לאשת הקצב נולד בן יפה תואר שנקרא שמו בישראל "נחמן", על שם הנחמה שהביא לביתם לאחר שנים של ערירות. לאחר זמן קצר נולדה בת לרב הראשי והעיירה כולה זרחה מאושר.

כאשר נחמן השובב היה בן ארבע שנים, הוא יצא לשחק בחצר ביתו, תוך כדי שאמו, אשת הקצב, מציצה עליו מדי פעם מחלון ביתה כדי להשגיח עליו שהכל כשורה. אולם בין הצצה להצצה נחמן נעלם, האם המודאגת יצאה מיד לחצר וחיפשה את בנה האהוב תוך כדי שהיא מרעיפה עליו מחמאות לרוב. היא ראתה שהשער פתוח והחלה לחפש אצל השכנים והחברים, אך נחמן לא נמצא. האם זעקה מרה על מחמד לבה שאבד, וכל יהודי העיירה יצאו לסייע בחיפושים. כולם שמחו בשמחת ההורים כאשר נחמן נולד ואילו כעת כולם משתתפים בצערם. לאחר שבועות של חיפושים וחקירה משטרתית בלא תוצאות, כולם התייאשו. כולם מלבד האם האומללה שלא איבדה תקוה והיתה אומרת: "כשם שלא התייאשתי במשך שנים רבות של עקרות, כך לא אתייאש מלקבל בחזרה את נחמן שלי... עוד תראו שהוא ישוב".

השנים חלפו ובת הרב הגיעה לפרקה והגיעה העת למצוא לה חתן מתאים. הרב מנה באזני זוגתו את המעלות הרבות שחתנם צריך להיות ניחן בהם, שהרי בתם מיוחדת, מיוחסת, ממש מושלמת, ומן הראוי לה להיות אשת תלמיד חכם מושלם במידות וביראת שמים.

הרב ביקר בכמה ישיבות ובחן את טובי התלמידים אולם בכל אחד מהם הוא מצא פגם או חסרון. באחת מהישיבות שבעיר הגדולה, חש הרב שמצא את שאהבה נפשו. בין הבחורים שראש הישיבה הציע לפניו בלט בחור מיוחד במינו. מבין ריסי עיניו כבר היו ניכרים פיקחות, טוב לב ויראת שמים טהורה. וכאשר תהה על קנקנו מצא בו כל מה שחיפש בחתן המושלם עבור בתו היחידה. אולם היה בו חסרון אחד קטן, הבחור היה בן יחיד להורים פשוטים בתכלית. הרב ערך אצלם ביקור נימוסין וראה שיש בהם מידות טובות וטוב לב, ולמרות שכל חייו תכנן להשתדך עם משפחה מפוארת ומיוחסת מישראל, בכל זאת ביקש מהם את היהלום שברשותם עבור בתו היחידה. ההורים כמובן הסכימו מיד. הרב לקח את הבחור לעיירתו כדי לפגוש את בתו, והשניים הסכימו מיד על חתונה. הבחור נשאר בעיירה לשבת. כאשר הוא חש עצמו רגיל ובקי ברחובות העיירה, ביקש ללכת לבדו, ואז הבחין באיש ואשה שעומדים ליד ביתם ומביטים בו בעיניים דומעות. הוא ניגש אליהם ושאל לפשר הבכי ואם הוא יוכל לעזור.

האשה אמרה לו בדמעות: "בן יחיד היה לי לאחר שנים רבות של עקרות, הוא נולד זמן קצר לפני שנולדה כלתך, בת הרב. בני זה היה מיועד להיות חתנו של הרב, כך הבטיחה לי הרבנית עוד בטרם נולדו הילדים. בבוקר עצוב אחד, שלא ישכח ממני לעד, בני יחידי נעלם, ומאז חיי אינם חיים. יום יום אני מתפללת עליו ומבקשת מריבונו של עולם שאם עדיין בני בעולם, שישיב לי אותו אל זרועותי. מעולם לא התייאשתי ולא אבדתי את התקוה". זכרון אותו יום מר שב אליה וטלטל אותה בבכי נורא חסר מעצורים.

הבחור הביט בהם בחמלה, חשב מה אפשר לומר, ובעודו סוקר בעיניו את החצר הגדולה, משהו עמום הלם במוחו, תווי פניהם של הזוג המבוגר, החצר והמבנה הזכירו לו זכרון ילדות ישן וטוב. ואז נזכר גם בדבר נוסף, רחוק ולא נעים, שתמיד ניסה להדחיק...

באותו בוקר עברה בעיירה משפחה צוענית עלובה. ראש המשפחה הבחין בפתח חצר של בית בילד יפה ועליז. הוא קרץ לילד והראה לו חופן של דובדבנים אדומים. הילד התקרב לצועני שנטל אותו בידיו, ובחיפוי שאר בני המשפחה העלימו אותו תוך כמה שניות. הצוענים נדדו עם הילד וכאשר הגיעו לעיר אחרת הציעו אותו למכירה. זוג יהודים שעבר במקום ראו שעל לחייו של הילד מסתלסלות פאות יפות כיאה ליהודי. הם ניסו לדבר אתו ומצאו שהוא מבין רק אידיש והחליטו לקיים בו מצוות פדיון שבויים. הם קנו אותו מהצוענים ורצו להשיב אותו למשפחתו, אולם הילד לא ידע לומר פרטים על הוריו ועל מקום מגוריו, אלא רק את שמו הפרטי "נחמן". זוג היהודים שהיו חשוכי ילדים החליטו לאמץ אותו לבן ודאגו לו לכל מחסורו, אך לא הסתירו ממנו את האמת שאין הם הוריו האמתיים.

נחמן החתן פתח בסדרה של שאלות חקרניות אל הזוג שמולו, ובסיומה של השיחה היה ברור לו מעל כל ספק כי הם הוריו האמתיים. הוא סיפר להם את סיפור חייו ואת מה שנודע לו זה עתה תוך כדי שהוא בוכה מהתרגשות. רק דבר אחד העיק עליו - הרב עלול לחזור בו מהשידוך אם ייוודע לו שהוא הופך להיות מחותן עם הקצב המקומי. נחמן ביקש מהוריו שלא לומר לאיש את דבר הגילוי: "הכינו את עצמכם ובואו אל החתונה בבגדי השבת, שמחים וטובי לב, אך כלפי חוץ אל תאמרו דבר. השאירו עבורי את מלאכת הגילוי..."

הגיע יום החתונה. החתן היה לבוש בשיא תפארתו, התזמורת ניגנה ניגונים מרגשים שובי לב והקהל הגדול החל לצעוד לעבר החופה. ואזף תחת החופה, לפני טקס הקידושין, ביקש החתן לומר כמה מילים. התזמורת השתתקה ונחמן דיבר בקול נרגש וצלול:

"אני נחמן שעומד כאן תחת חופתי, בן עיירתכם אני, בנם של אנשים יקרים... הקצב ואשתו. זכור לכם בוודאי שבהיותי ילד פעוט, נעלמתי, אולם בזכות תפילותיה הזכות של אמי האמתית בורא עולם השיבני לכאן. אני מבקש מהורי האמתיים לעלות אלי לבמה ולהשתתף עמי בשמחתי. יהיה זה מעט נחת ומזור על שנות הבדידות הקשות והעצובות שחלפו עליהם".

כולם קפאו על מקומם ללא יכולת תנועה מרוב תדהמה. הורי הכלה חשדו בחתן הנערץ שהשתבשה עליו דעתו. אך החתן לא נתן לשמחה להיפסק. הוא לחש באוזני אביו המאמץ והרב כמה מילות הסבר, והם עצמם קראו לקצב ואשתו להצטרף אליהם ולעמוד ליד החתן והכלה. החופה נערכה ומפלס ההתרגשות גאה לשחקים ואפילו הקשוחים שבחבורה הזילו דמעות של התרגשות. כולם שמחו בשמחתם של הקצב וזוגתו שמעולם לא נראו כל כך מאושרים.

בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהסתיימה החתונה, כאשר הגיעו לביתם, אמר הרב לאשתו הרבנית: "רוח הקודש נזרקה בך באותה שעה שערכת בה שידוך עם אשת הקצב לפני שנולדו הילדים. הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, מה' אשה לאיש, בשמים מכריזים "בת פלוני לפלוני" ודבר לא ימנע מההכרזה להתקיים"...

רחמים ואבישי היו צמד חמד בישיבה המפוארת בה למדו, ובגלל גילם המבוגר יחסית הם הוגדרו כ'מעוכבי שידוך'. רחמים נפגש כמה פעמים עם בנות מבתים טובים אך לא מצא עמן שפה משותפת. אבישי הביישן חשש מתקופת השידוכין ואמר שאינו רוצה להתחתן לפני רחמים חברו הטוב.

יום אחד הגיעה הצעה לרחמים להפגש עם העלמה שושנה, בתו של רב חשוב מאחד מיישובי הדרום, והפגישה אכן עלתה יפה. השניים מצאו שפה משותפת, והשיחה קלחה בשטף, בנינוחות ובעדינות. בפגישה השלישית כבר היה ברור לשניהם שהכיוון הוא חתונה.

ליל החתונה, השעה שמונה בערב, האולם מלא. החופה נקבעה לשמונה וחצי... הכלה ישבה על הכסא המלכותי, לבושה בשמלת כלה צחורה. ברבע לתשע כולם כבר היו באולם: הרבנים, בחורי הישיבה, המשפחה המורחבת... כולם היו, חוץ מהחתן...

ברבע לעשר כולם כבר היו ממש מודאגים, היה זה בתקופה שטלפונים סלולריים היו לעשירים בלבד. ראש הישיבה והמשגיח ירדו למשרדי האולם והחלו בקריאת פרקי תהלים. לפתע נכנס שליח חבוש קסדה ובידו מעטפה עבור ראש הישיבה. הרב פתח את המעטפה בנוכחות ההורים המודאגים, שלף ממנה דף שורות מקופל, ספוג בדמעות, ובו נכתב בכתב ידו הרועדת של החתן:

"לכבוד הרב, ראש הישיבה. אינני יודע איך להביע במילים את סערת רגשותי... ביממה האחרונה אני סובל מאי שקט נורא, בלבול וחששות. פתאום הרגשתי ששושנה אינה הזיווג שלי, בהתחלה דחיתי את כל אותן מחשבות בטענה שזה מעצת היצר הרע, אולם כאשר הלכתי לנוח בצהרים ראיתי את סבתא שולה הצדיקה, ע"ה, שבאה אלי בחלום, מוארת באור גדול ואומרת לי: "היום זה לא יום חתונתך... זהו יום חתונתו של מישהו אחר..."

קפצתי מהמיטה כנשוך נחש ורצתי בכל כוחי לכותל המערבי. עכשיו אני כאן יושב במקום הקדוש ובוכה ללא הפסקה. צר לי על כל העוול שאני עושה לכלה, אבל אם אתחתן אִתה, יהיה זה עוול גדול יותר... עדיף בכי רגעי מסבל ממושך...

סליחה מהכלה ומכולם... רחמים."

שני הרבנים ההמומים ביקשו לקרוא לכלה. ראש הישיבה הקריא לה את המכתב, ואז אמר: "שושנה היקרה, הסכיתי, אנחנו יהודים מאמינים שהכל משמים, ו'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אם לא מכריזים על כך מלמעלה'. ללא ספק, רחמים אינו החתן שלך. את עומדת כרגע בפני נסיון קשה ועצום, שכולו ביטוי של רצון ה' ית', וספק אם יש כלה בעולם שחוותה "חוויה כזו". אני מכיר את רחמים, ולבו טהור. אבל אני רוצה להציע לך הצעה שתזכה אותך בחיי אושר עד אין קץ".

שושנה הדומעת זקפה ראשה ופתחה עיניים מופתעות.

"יש לי חתן בשבילך, עטור במעלות נפלאות. צדיק, עדין נפש, למדן עצום, מתמיד... הוא בדיוק הטיפוס שלך, בדיוק מה שחיפשת ומצאת אצל רחמים, שיהיה בריא. אין לי כל ספק, שאם תסכימי להשתדך עמו כאן ועכשיו במשרד, נשמח כאן כולנו הלילה בליל נישואיך, ואני מעמיד את כל התורה שלי ואת כל מעשי הטובים להצלחתכם".

היו אלו כפות ידיה של ההשגחה העליונה שהניעו את ראשה של הכלה השבורה להשיב בחיוב.

הרב ביקש לקרוא מיד לאבישי, והוא הגיע למשרד מתנשף. הוא קרא את מכתבו של החברותא שלו, שלא הגיע לחופה, ואמר: "אני המום, כבוד הרב, חשתי שרחמים מרוגש, אבל לא העליתי בדעתי בחלום הכי שחור שלי שלא תהיה כאן הלילה חתונה..."

"אבישי", לחש הרב, "הלילה תהיה כאן חתונה... ואתה יקירי, אתה תהיה החתן!!!".

משקפיו של אבישי כמעט ונפלו. "אני החתן?! אינני מכיר כלל את הכלה ולא את הוריה, לא היו אירוסין... איך אפשר?"

הרב התחנן: אבישי, תלמידי האהוב, אנא ממך, קבל על עצמך עכשיו עול מלכות שמים, ותסכים להתחתן. אם רק תגיד "כן", הכלה תכנס לכאן. שוחחו ביניכם עשר דקות, ואני מניח מולך את כל העולם הבא שלי שאתם שידוך מן השמים. אני בדקתי ומכיר את כל מעלותיה של הכלה ואין לי ספק שאתם מתאימים... אתה עושה כאן חסד של אמת, ואם יש בי תורה וזכות אבות, אני מעמיד אותם עכשיו להצלחת הזיווג שלכם..."

אותן כפות ידיים של ההשגחה העליונה שהניעו את ראשה של הכלה, הניעו גם את ראשו של אבישי, 'החתן התורן', להשיב בחיוב. אותה השגחה עליונה דאגה גם שהוריו של אבישי יהיו נוכחים באולם, שכן אבישי ורחמים היו חברים בלב ובנפש עוד מילדות.

שיחת השידוך בין אבישי לשושנה נמשכה עשר דקות, ובס"ד הכל עלה יפה.

בשעה אחת עשרה שבר אבישי החתן את הכוס והשמחה היתה גדולה. כיום לזוג המאושר יש ששה ילדים, וכנראה שזה מה שההשגחה העליונה היתה צריכה לעשות כדי שאבישי הביישן יזכה להתחתן.

לפני שרבקה יצאה מבית אביה, בני הבית ברכו אותה ואמרו: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו".

ברכת הרשעים נחשבת לקללה, אפשר להסביר זאת עפ"י המדרש (מובא בספר המעשיות לרבי נסים גאון):

רבי יהושע בן לוי ישב בתענית והתפלל לבורא ית' שיראה לו את אליהו הנביא, והנה אליהו בא לקראתו, נראה אליו ואמר לו: "אמור לי במה אתה חפץ ומה רצונך ואמלא אותו לך". אמר לו רבי יהושע בן לוי: "אני נכסף ללכת עמך ולראות מעשיך בעולם שמועיל על ידך ואלמד חכמה גדולה ממך", אמר לו אליהו: "לא תוכל לשאת (לסבול) כל מה שתראה ממעשי ותטריח אותי לדעת ראיות מעשי ופועלי". אמר לו רבי יהושע בן לוי: "אדוני, לא אשאל ולא אנסה ולא אטריח עליך בשאלה, שרצוני לראות מעשיך ודבריך היאך הם ולא יותר". עשה עמו אליהו תנאי, שאם ר' יהושע יבקש ממנו לדעת סיבת מעשיו מאותות ומנפלאות ואם יבקש ממנו, שלא ילך עמו עוד.

אח"כ הלכו שניהם יחדיו עד שהגיעו לבית איש מסכן אביון ורש ואין לו כלום, כי אם פרה אחת שהיתה עומדת עמו בחצר, והאיש ואשתו יושבים פתח השער. כאשר ראו אותם באים כנגדם, יצאו לקראתם, שאלו להם לשלום ושמחו עמם. השיבו אותם במיטב ביתם והביאו לפניהם מה שנזדמן להם לאכול ולשתות. הם אכלו ושתו ולנו שם. ויהי בבקר כאשר קמו ללכת לדרכם, אליהו הנביא התפלל על הפרה שתמות, ואכן היא מתה מיד. רבי יהושע בן לוי ראה, תמה על הדבר ואמר בלבו: "וכי לא היה שכר לעני הזה מן הכבוד אשר כבד אותנו אלא להרוג את פרתו? ואין לו זולתה". אמר לאליהו הנביא: "אדוני, למה הרגת את הפרה של האיש העני הזה שעשה לנו כבוד?", אליהו ענה ואמר לו: "זכור התנאי שהיה ביני ובינך להסכית, לשתוק ולהחריש. אם רצונך להפרד ממני, אני אומר לך", רבי יהושע בן לוי העדיף לשמור על זכות השתיקה.

הם הלכו כל היום, ולקראת ערב באו אל בית עשיר אחד שלא התייחס אליהם, וכך הם ישבו בביתו בלא אכילה ובלא שתיה. לאיש העשיר היה בביתו קיר שנפל ורצה לבנותו. ויהי בבקר התפלל אליהו והקיר נבנה מעצמו בכח תפילתו. רבי יהושע בן לוי תמה מאוד על מעשה אליהו הנביא אבל הצליח להתגבר ולא ביקש הסבר לכך.

הם הלכו לדרכם במשך יום שלם והגיעו בערב לבית כנסת גדול שהיו שם ספסלים מכסף וזהב וכל אחד ואחד יושב על כסאו איש כפי כבודו ויקרו. אחד מהם ראה אותם ושאל: "מי יאכיל את העניים הללו הלילה הזה?", ואחד אחר אמר: "מספיק להם הלחם והמים שהביאו איתם לכאן", גם שם אף אחד לא התייחס אליהם כראוי. הם לנו שם עד הבוקר וכאשר קמו ללכת, אמר להם אליהו הנביא: "ישימכם אלֹקים כולכם ראשים". הם הלכו לדרכם ורבי יהושע בן לוי שהיה מופתע מהברכות הטובות, בכל זאת הצליח להתגבר ולא שאל כלום.

הם הגיעו לעיר אחת וכאשר בני העיר ראו אותם הם יצאו לקראתם בלב טוב ובשמחה גדולה. קבלום בסבר פנים יפות, והושיבו אותם בבית הגדול והטוב ביותר. הם אכלו ושתו שם בכבוד גדול, ולנו על מיטות נוחות ויקרות. ויהי בבקר, אליהו הנביא התפלל ואמר: "לא יתן בכם הקדוש ברוך הוא, אלא ראש אחד". כאשר רבי יהושע בן לוי שמע את דבריו, כבר לא היה יכול עוד להתאפק וביקש הסבר על כל המעשים התמוהים.

אמר לו אליהו הנביא: "עתה שיש בלבך להפרד ממני, אפרש לך הכל ואודיעך סוד הדברים ועיקר המעשים שראית - דע כי האיש שהרגתי פרתו, אותו היום היה נגזר על אשתו למות ואני התפללתי לקב"ה שפרתו תהיה פדיון נפש אשתו. והאיש העשיר שבניתי לו את הקיר, אם הייתי מניח לו לבנותו, היה חופר יסודות ומוצא שם מטמון גדול מזהב ומכסף ועל כן בניתי לו את הקיר שעתיד ליפול בקרוב ולא יבנה עוד. והאנשים שהתפללתי עליהם ברוב שרים וברוב ראשים, אין זו ברכה, אלא רעה להם ומחלוקת גדולה בעצתם ומחשבתם, כי כל מקום שבו יש הרבה ראשים, נשחת ונחרב. והאנשים שהתפללתי עליהם שיהיה להם ראש אחד, הוא טובה להם ולישובם, לפי שיאחדו מעשיהם ועצתם תתקיים בעצה אחת ורוח מחלוקת לא תבוא ביניהם, ולא תחליף עצתם ולא תופר מחשבתם".

לפי זה יש לפרש כי בברכתו של לבן לרבקה "היי לאלפי ורבבה", נתכוון 'לברך' אותה כברכתו של אליהו הנביא לאותם אנשי העיר הרשעים, ש'ברך' אותם בריבוי ראשים, שאין זו ברכה, אלא קללה. ולכן כאשר משה רבינו בא לברך את עם ישראל, התפלל לקב"ה ואמר: "שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" - את הברכה ההיא שברך לבן את רבקה על 'אלפי ורבבה', תשיב ותקח בחזרה...




רבקה ויצחק

רבקה יצאה מביתה יחד עם נערותיה, ורכבו על הגמלים אחר אליעזר עבד אברהם. לאחר שלוש שעות, בעת המנחה, הגיעו לחברון כי היתה להם קפיצת הדרך. כאשר הגיעו קרוב לבאר שבע, נשאה רבקה עיניה וראתה איש הדור בלבושו עומד בשדה, כפיו פרושות לשמים, ומלאך ה' עומד עליו לשומרו. רבקה השתוממה והפילה את עצמה מהגמל. היא שאלה את אליעזר מיהו אותו האיש. אמר לה אליעזר שזהו אדונו יצחק בן אברהם.

אליעזר סיפר ליצחק אבינו את כל נפלאות ה' בדרכו, איך שקפצה להם הדרך פעמיים, וכיצד ה' זימן לו את רבקה הצדיקה. אליעזר עבד אברהם קיבל שכרו מבורא עולם על שגמל חסד עם יצחק אבינו, הוא זכה לצאת מעבדות לחרות ויצא מכלל ארור לברוך, ולפי המדרש (ילקו"ש בראשית מ"ב) אף זכה להיות אחד מתוך תשעה שנכנסו בחייהם לגן עדן.

במדרש (ב"ר ס', ט"ו) נאמר: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" - כל זמן שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על פתח אהלה. כיוון שמתה, פסק אותו ענן, וכאשר באה רבקה, חזר אותו ענן. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היו דלתות פתוחות לרווחה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הרווחה. כאשר באה רבקה, חזרה אותה הרווחה. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היתה ברכה משולחת בעיסה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הברכה. כאשר באה רבקה, חזרה. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה, פסק אותו הנר. כאשר באה רבקה, חזר, וכיוון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו, קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד "ויביאה יצחק האהלה".

האלשיך הקדוש שאל, מה העניין דווקא בארבעת הדברים הללו שנתייחדו לשרה ורבקה?

וכתב לבאר, שמה שקלקלו אדם וחוה תקנו אברהם ושרה, ואחריהם יצחק ורבקה. על מה שקלקלה חוה, ניתן לאשה לתיקון בשלש מצות: נדה, חלה והדלקת הנר. על כך אמרו חז"ל (ילקוט בראשית ל"ב): "היא כבתה נרו של עולם - תדליק את הנר". היא שפכה דמו של עולם - יישפך דמה, ותקיים מצות נדה. היא קלקלה חלתו של עולם - תפריש חלה. הכוונה בזה, כי האדם מורכב מארבעה דברים: נשמה, רוח, נפש וחומר (גוף). חוה קלקלה שלושה דברים: נפש, רוח וגוף, אבל את הנשמה לא קלקלה. הנשמה העליונה אינה נפגמת בעוון, כי טרם יחטא אשר היא בו תסתלק מעליו.

את שלושת הדברים האחרים קלקלה חוה בהחטיאה את האדם. על בריאת גופו של אדם הראשון, אמרו חז"ל: "כאשה שמקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלתה, כן "ואד יעלה מן הארץ וכו' והשקה וכו'", ומהעפר השרוי במים נטל "וייצר את האדם". מבואר שהעפר ממנו נברא האדם נתייחס להפרשת חלה. חוה גרמה לעכירות החומר, מיתתו והפסדו, והתיקון לכך הוא במצות הפרשת חלה. לכן אצל שרה ורבקה שתקנו זאת, היתה ברכה בעיסה. על הנפש שקלקלה תתקן במצות נדה, "כי הדם הוא הנפש". אצל שרה ורבקה דבר זה רמוז בכך שהיו הדלתות פתוחות לרווחה (כנגד פתחי נדה), שהיתה באוהל קדושה מחמת שהיו זהירות במצות הטהרה. כנגד הרוח המאירה שהיא כבתה, תתקן בנר שבת. ועל כן היה אצלן נר דולק משבת לשבת. אך הנשמה אינה נפגמת בעוון, כי כאשר בא אדם לחטוא, היא מסתלקת ועולה, טרם ידבק בידה פגם, ולאחר תיקון העוון היא שבה על האדם. על כן, לאחר ששרה ורבקה תיקנו את כל שלושת העניינים, ירד ענן ונקשר על פתח האוהל, שזה מרמז על ענן השכינה ששורה על הנשמה המתפשטת אל הרוח והנפש עד הבשר הגשמי.

יצחק ידע שרבקה היתה בת ואחות לעובדי עבודה זרה, ואילו הוא עולה תמימה ורצה לנסותה, לראות אם תצליח למלא מקום שרה אמו, ואז ידע שהיא ראויה לו כי היא צדיקה ובעלת מדות טובות. יצחק אבינו ראה באוהל את כל הסימנים שהיו אצל שרה אמו, אבל עדיין לא התפעל... הוא לקח אותה ונשאה, הוא הסתכל בצניעותה ומעשיה וראה כי היא צדיקה ומתאימה לו לאשה. רק אז נאמר: "וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".

דבר זה בא ללמדנו שאין לנו להתפעל מכל מיני "מקובלים" למיניהם, גם אם הם "יודעים דברים" ועושים נסים ונפלאות, ואין ללכת אליהם, אלא אל מי שהוא תלמיד חכם גדול בתורה, או למי שידוע ומוחזק כמקובל אמתי וירא שמים אצל גדולי ישראל. וכן כותב הרמב"ם אפילו על המשיח (מלכים יא, ג-ד) וזה לשונו: "ואל יעלה על דעתך שמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך וכו'... ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בוודאי".

לאחר שיצחק אבינו נשא את רבקה, אברהם אבינו חזר ונשא שנית את הגר וקרא לה "קטורה", על שם שמעשיה נאים כקטורת. ולכאורה, דבר זה סותר את מה שפירש רש"י בפרשת וירא (בראשית כא יד): "ותלך ותתע" - שחזרה לגילולי בית אביה" (לאחר שאברהם גרש את הגר, חזרה למצרים ועבדה עבודה זרה).

ה'כלי יקר' כתב לבאר, שמתחילה אברהם גירש את הגר על פי בקשת שרה, לפי שידעה בנבואה שסופה לחזור לגילולי בית אביה, וגם ראתה בישמעאל בנה שהיה "מצחק" - עובד עבודה זרה. על כן אמרה: "גרש את האמה הזאת ואת בנה", כי מעשי שניהם שווים. אברהם אבינו הצטער, אבל הקב"ה אמר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ולכן שילח את הגר בגירושין. ובאמת - "ותלך ותתע", כאשר אמרה שרה. ואם כן, לכאורה קשה - מאחר שגירשהּ מחמת ערוות דבר של עבודה זרה, איך חזר ולקחה שנית?!

התירוץ לכך הוא שהגר עשתה תשובה, וכדי לפרסם זאת, קרא אברהם שמה "קטורה", על שם הקטורת, כי פרסם לכל שעשתה תשובה. כי כל השב בתשובה מאהבה, נעשים לו הזדונות כזכויות והן עולות לריח ניחוח, על כן המשילה לקטורת שיש בה חלבונה שריחה רע ובכל זאת עולה לריח ניחוח ככל שאר הבשמים, וזה דמיון נאות על חטאי בעלי התשובה שעולים לריח ניחוח, וכמו שנאמר: "כי נרצה עוונה", שאחר התשובה גם העוון נרצה ומקובל.

הגר ילדה לאברהם שישה בנים נוספים: זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדְיָן, יִשְׁבָּק וְשׁוּחַ. כאשר גדלו בני הגר, לא הלכו בדרכו של אברהם אבינו, ולכן נתן את כל רכושו ליצחק, ולהם מסר מתנות (כלומר, שם של טומאה), ושילח אותם מזרחה אל ארץ קדם, כדי שלא יהיו בקרבת יצחק.

בעלי התוספות הקשו - כיצד יתכן שאדם צדיק וחשוב כאברהם אבינו ילמד שם מפורש לרשעים? לכן פירשו ש'שם של טומאה', הכוונה לשמות השדים שמשביעין אותם באדוניהם הממונים עליהם לעשות כל מה שרוצים. ואמרו רמז לזה, שהרי כתוב "מַתָּנֹת" בכתיב חסר, שזה בגימטריא 890, בדיוק כמו הגימטריא של: "לִמדם להשביע השדים".




פרשת תולדות




יעקב ועשיו

שנים רבות היתה רבקה עקרה. היא הרבתה להתפלל לה' ית' שיתן לה בנים צדיקים, אולם לא נענתה. היה זה משום שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, וגם מפני שרבקה היתה בת בתואל ואחות לבן הרשעים, ובכך שהיא עקרה וצריכה שינוי הטבע כדי ללדת, נמצא שאין קשר בין הוולדות לבין הסבים הרשעים. רבקה בקשה מיצחק שיתפלל בעדה כמו שעשה גם אברהם אביו שהתפלל על שרה אשתו עד שנפקדה.

שמע יצחק בקול רבקה והלכו שניהם להתפלל בהר המוריה, במקום הקדוש בו נעקד יצחק. השתטח יצחק בפינה אחת, ושפך תפילתו לפני ה' ית', ורבקה אף היא השתטחה כנגדו בזווית אחרת והתפללה. אמר יצחק: "רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, שכל הבנים אשר אתה עתיד לתת לי, יהיו רק מרבקה אשתי הצדקת". ואף היא אמרה: "יהי רצון שכל הבנים שאתה עתיד לתת לי, יהיו רק מיצחק הצדיק".

ואע"פ ששניהם היו צדיקים ושניהם התפללו באופן שווה, נאמר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". ופירש רש"י: "ויעתר לו - לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה".

ולכאורה קשה, שהרי מצינו שהקב"ה מעריך יותר תפילת צדיק בן רשע (שעבד על עצמו הרבה כדי להגיע לכך), מאשר צדיק בן צדיק, כפי שמסופר שרבי אליעזר שהתפלל עשרים וארבע תפילות כדי שירד גשם ולא נענה ואילו רבי עקיבא נענה מיד, ופירש ב'עשרה מאמרות', לפי שרבי עקיבא היה בן גרים והוצרך לשבר טבעו ומדותיו. וכן אמרו חזל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". וכן מצינו בספר הזוהר הקדוש (ח"ב קפד.), שאין האור ניכר אלא מתוך החושך, ולכן דברי יתרו היו חביבים מאד לפני הקב"ה. וא"כ היה צריך להיות הפוך, שה' ישמע יותר לתפילת רבקה שהיא צדקת בת רשע.

בספר 'ערבי נחל' כתוב שיש לגרוס ברש"י בלשון של תמיהה: "ויעתר לו - לו ולא לה?!", שזו גופא שאלת רש"י. והתירוץ: "שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע" - כי באמת תפלת צדיק בן רשע חביבה יותר לפני הקב"ה, ולכן גם התאווה לתפלתה, "לפיכך לו ולא לה", אבל לא שהיתה רבקה במדרגה פחותה יותר ח"ו.

התפילות התקבלו ואכן רבקה נפקדה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ". יעקב ועשיו כל הזמן היו מתהפכים בבטנה של רבקה כגלי הים הסוערים. זה היה אומר: "אני אצא ראשון", וזה אומר: "אני אצא ראשון", כי היו רבים על הבכורה. אמר עשיו ליעקב: "אם לא תרשה לי לצאת ראשון, אהרוג את אמי בצאתי ממנה". אמר יעקב: "רשע זה, הרי הוא שופך דמים עוד לפני לידתו". טען עשיו בפני יעקב ואמר: "ישנו רק עולם אחד - העולם הזה", ויעקב טען: "אחי, שניים אנחנו לאבינו ושני עולמות לפנינו - עולם הזה ועולם הבא. העולם הזה, יש בו אכילה ושתיה, ואילו בעולם הבא נהנים מזיו השכינה". אמר עשיו ליעקב: "בוא ונחלק בינינו את העולמות, אתה תיקח את העולם הבא ואני אקח את העולם הזה". לזה יעקב הסכים.

כאשר רבקה היתה עוברת ליד בית עבודה זרה, היה עשיו מבקש לצאת, וכשהיתה עוברת ליד בית מדרש, היה יעקב מבקש לצאת. ולכאורה קשה, הרי העובר בתוך מעי אמו לומד את כל התורה מפי מלאך, וא"כ קשה מדוע יעקב רצה לצאת? מתרצים, שנכון שהמלמד הוא מלאך, אבל החברותא הוא עשיו הרשע, ואוי לרשע ואוי לשכנו, לכן עדיף לצאת...

רבקה הלכה לשכנותיה ושאלה אותן אם גם הן מרגישות כאלו כאבים בזמן ההריון, משנענתה שאין זה טבעי, הלכה לבית מדרשם של שם ועבר לשאול את פי ה'. ענו לה ברוח הקודש: "שני גויים בבטנך. כאשר יוולדו אלו, הם יתפרדו לשני עולמות, וכל אחד יתגאה בעולמו, זה יתגאה בתורה וזה יתגאה בעבירה. מהאחד יצא המלך שלמה אשר יבנה את בית המקדש, ומהשני יצא אספנינוס הרשע אשר יחריב את הבית. שני הבנים יהיו שונים זה מזה במעמד ובגדולה. כאשר האחד יקום, השני יפול. שניהם עתידים למשול על כל העולם כולו, בתחילה צאצאיו של הרשע ולבסוף זרעו של הצדיק..." (עפ"י אוצר אגדות התורה)

רבקה חשבה בתחילה שיש לה רק בן אחד, אלא שהוא הפכפך - פעם רץ לבית הכנסת כדי להתפלל וללמוד ואחר כך רוצה לעבוד עבודה זרה וכד', ואם כן "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?!", שואלת רבקה. מי צריכה כזה בן?! ועל זה אמר לה הקב"ה: "יש לך שניים - אחד צדיק ואחד רשע", ואז היא נרגעה. אבל לכאורה קשה, שהרי נודע לה שיש כאן בן רשע גמור וזה יותר גרוע מחצי חצי, וא"כ מדוע נרגעה? אלא שרבקה ידעה שעדיף רשע גמור, שלפחות הוא יודע שהוא רשע ויש סיכויים שיחזור בתשובה, מה שאין כן זה שהוא "חצי חצי" שאינו חושב שהוא רשע, ולא ישוב בתשובה, ומזה נלמד אנו כמה חשוב להיות אמתי בעבודת ה', בלי פשרות.

רבקה נפקדה וילדה תאומים. לראשון קראו עשיו ולשני יעקב. עשיו נולד מלא שערות כמו אדרת שער . הוא נולד עם זקן ושיניים, ונקרא "עשיו" בגלל שהוא כבר היה "עשוי", והוא גם היה אדמוני שזה סימן לשפיכות דמים. לעומתו, יעקב אבינו נולד מהול וחלק, ובעת לידתו ידו אחזה בעקב עשיו, לפי שניסה למנוע מעשיו לצאת ראשון.

כאשר גדלו התאומים, ההבדל בהתנהגותם היה ניכר לכולם. יעקב היה איש תם, אוהב שלום ולומד תורה, אוהב את הבריות ומקרבם תחת כנפי השכינה. הוא למד תורה בישיבת שם ועבר ובבית מדרשו של אברהם סבו, והיה מתמיד גדול חכם וצדיק. לעומתו, עשיו אחיו היה מלא מזימות רעות, עוסק כל ימיו בציד חיות וגם ב'ציד' של אנשים תמימים, שהיה מרמה אותם. כולם ידעו שעשיו חכם להרע ויש להתרחק ממנו, אולם עשיו ניסה להסתיר זאת מאביו. הוא ידע שאביו יצחק הוא איש קדוש וכולם רוצים להתברך מפיו, על כן הוא התאמץ למצוא חן בעיניו. הוא היה טורח הרבה בכיבוד אביו, מביא לו יין משובח ובשר טעים, ובכל פעם שהיה משרת את אביו, היה לובש את בגדיו היפים ביותר, עד אשר העידו חז"ל שמעולם לא היה אדם שכיבד את אביו כמו עשיו הרשע.

עשיו היה מעמיד פנים אצל אביו כאילו שהוא צדיק הלומד תורה ואיש טוב העושה צדקה. עשיו היה הולך מאחורי בית המדרש מקשיב כמה דקות להלכות הנלמדות והיה חוזר על הדברים לפני יצחק אביו, הוא היה "מחמיר" לעשר את המלח אפילו שהוא פטור ממעשרות וצד את אביו בפיו עד שנאמר: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו".

ונשאלת השאלה: כיצד הצליח עשיו הרשע לרמות את יצחק אביו ולהעמיד פני צדיק? הרי צדיקים גדולים רואים על פרצופו של האדם העומד מולם אם צדיק הוא או רשע, וא"כ כיצד יתכן לומר על יצחק אבינו שטעה בעשיו?

לאמיתו של דבר, יצחק אבינו ידע היטב מיהו עשיו בנו הבכור, ובכל זאת אהב אותו. אפשר להבין זאת עפ"י מעשה שהיה:

בחצרו של האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור הסתובב חסיד שהיה צבוע. כאשר היה מגיע אל הרבי היה מתלבש כחסיד ומתנהג בקדושה וטהרה, אבל בביתו היה רחוק בהתנהגותו מחסידות ומקדושה. החסידים ידעו זאת, וכשראו שהרבי מגלה כלפיו יחס של חיבה, הדבר עורר אצלם תמיהה.

עד שפעם פנה הגבאי לרבי ואמר: "רבי, הרי הוא צבוע!"

אמר הרבי: "אני יודע שהוא צבוע, ואני אוהב את הצבע הזה!... יש בכך גם צד חיובי. תאר לעצמך שהיה בא אלי ואומר לי שאינו דתי, שרצונו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות. מה יכולתי אז לעשות לו? הרי הייתי מאבד אותו ואת כל בני משפחתו לדורי דורות. אבל במצב הנוכחי, כל זמן שהוא מגיע אלי, את ילדיו ישלח לישיבות ותלמודי תורה וכך 'נרוויח', לפחות, את הילדים. לכן, 'את הצבע הזה אני אוהב'!..."

כל זמן שבחור מחפש להיות בסדר, מרגיש לא נעים ומנסה להראות כצדיק, יש ממנו תקווה, כי הגם שבסתר הוא אינו נוהג כשורה, הרי לפחות בגלוי הוא עדיין שומר על גבול מסוים של התנהגות ראויה. אם היה מגיע חלילה למצב שאין לו מה להפסיד, היה פורק עול בראש כל חוצות.

רק כששומר האב על כבוד בנו, אע"פ שמצבו הרוחני ידוע לו, שווה לבן לכל הפחות לחבוש כפה ליד אביו ולא לפרוק עול באופן מוחלט.

יצחק אבינו ערך לעצמו חשבון, הרי יודע אני בדיוק מיהו עשיו, אך כל זמן שאני נותן לו את התחושה שאני אוהב אותו, ושהוא צדיק, לכל הפחות הוא שומר כשרות והכפה עדיין על ראשו. לעומת זאת, אם לא אתן לו את הכבוד הזה, ואף לא אראה לו שאני מחזיק ממנו, הוא יפרוק עול ויעבור על כל האיסורים שבתורה. (עפ"י הרב לווינשטיין)

מסופר על הצדיק רבי מאיר מפרמישלן, שאמר פעם באוזני חסידיו: "למורי ורבי, רבי חיים מצ'רנוביץ, בעל 'באר מים חיים', היה בן שלא הלך בדרך הישר. אולם רבי חיים לא הרחיק בן זה מעל פניו, ולמרות העובדה שסר מדרך האבות, דאג רבי חיים לכל צרכיו, בדיוק כפי שנהג עם שאר ילדיו. וכך היה אומר רבי חיים: "רבונו של עולם! יהי רצון, שתתנהג עם בניך במידת הרחמים כפי שאני הקטן נוהג עם בני. אף לי בן שסר מדרך הישר, ובכל זאת אני מרחם עליו ומספק לו את כל צרכיו".

רבי מאיר הפסיק לרגע את שטף דיבורו ואח"כ הוסיף ואמר: "לעניות דעתי, מרמזת על כך התורה בכתוב "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו", יצחק אבינו צפה ברוח הקודש שלעתיד לבוא יפנה אליו הקב"ה בטענה קשה: "בניך חטאו לי", והוא יצטרך ללמד עליהם זכות. לכן הקדים יצחק אבינו תרופה למכה ככתוב "ויאהב יצחק את עשיו" - כדי שתהיה לו אח"כ טענה מזומנת בפיו להשיב לקב"ה: "הנה גם אני אהבתי את בני, אע"פ שהיה זה עשיו הרשע..."





מיתת אברהם אבינו

אמר הקב"ה: "כך הבטחתי לאברהם ואמרתי לו: 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום'. כלום זו היא שיבה טובה ושלום נפשו, אם הוא רואה את בן בנו עובד עבודה זרה, מגלה עריות ושופך דמים? מוטב שייפטר מן העולם הזה בשלום קודם זמנו ואל יראה ברעה".

אברהם אבינו הלך לעולמו קודם זמנו, שהיתה קצבת ימיו מאה ושמונים שנה, כקצבתו של יצחק בנו, אלא שהחסיר הקב"ה חמש שנים משנות חייו, כדי שלא יהא אותו צדיק מצטער לראות את נכדו עשיו יוצא לתרבות רעה, כי עד עתה היה עשיו עושה מעשיו הרעים במסתרים, ובאותו היום שנפטר אברהם התחיל עשיו לחטוא בפרהסיה ובלי בושה.

כשהגיע יום מותו של אברהם אבינו, התאספו כל ימי חייו, ששים ושלושה אלף, שמונה מאות, שבעים וחמישה ימים, ועלו השמימה. עמדו לפני הקב"ה ואמרו: "אדון העולמים, באנו היום להעיד לפניך כי אברהם הצדיק עשה בנו רק מעשים טובים, צדקה וחסד, רומם את שמך והשכין שלום בעולם".

באותו הרגע הרגיש אברהם כיצד הוא נישא על כנפי הרוח למעלה, וככל שהתרומם ועלה, כך גדל האור והתענגה נפשו. פתאום הגיע אל מקום שהיה בו אור גדול, וממנו ראה מקצה העולם ועד קצהו. נפתחו שני שערים של אבן יקרה ורבבות מלאכים מזהירים כזוהר הרקיע הפשיטו את בגדיו והלבישוהו בגדי אור. ריחות נפלאים של גן עדן הותזו על בגדיו, והיה ריחם נפלא עד אין קץ. לקחו המלאכים שני כתרים עשויים מאבני שוהם ושמו על ראשו. הביאוהו אל מקום נחלי מים טהורים מוקפים בשדות של פרחים יפים ובשמים, וכאשר אברהם ראה והריח את ריחם הנפלא, התמלאה נפשו עונג רב עד אין קץ.

עד מהרה התפרסם דבר מותו של אברהם הרחמן והצדיק. מיד באו אנשים מכל הארץ לחלוק לו כבוד. גם ישמעאל בנו מיהר לבוא מקצה המדבר ובכה על אביו. אנשים, נשים וטף מכל הארץ לצד מלכים, שרים ושופטים, באו לבכות את אברהם וספוד לו.

יצחק וישמעאל נשאו את אברהם על גבי מיטה, וגם שם ועבר הלכו עמם בדרך למערת המכפלה. כאשר ראו כולם כי הולכים לקבור את אברהם, פרצו בבכי ואמרו: "נלקח מאתנו אבינו הרחמן!" ומלכי הארץ אמרו: "אוי לך ארץ כי אבד מנהיגך הצדיק המרבה שלום בך, ואוי לנו מושלי הארץ כי ליתומים נחשבנו, לספינה בלב ים שאבד לה קברניטה".

כל השומעים געו בבכי גדול וקוננו על אברהם. כאשר הגיעו למערת המכפלה קברו אותו שם לצד שרה אשתו. כולם התאבלו עליו שנה תמימה כי לא היה צדיק בארץ כאברהם אשר עשה רק טוב וחסד כל ימי חייו. (עפ"י אוצר אגדות התורה)

אברהם אבינו זכה לראות בימיו שישמעאל בנו עשה תשובה ושנכדו עשיו הרשע לא מרד ולא יצא לתרבות רעה בימיו.




עשיו ונמרוד

פעם אחת, כאשר עשיו הלך לצוד, הוא הבחין בצבי יפה וגדול במיוחד. הוא רדף אחריו עד שהגיע לשדה ושם פגש את נמרוד הרשע שהיה לבוש בגדי חמודות. היו אלו כתנות העור אשר הקב"ה עשה לאדם הראשון. נמרוד ראה את עשיו, כעס עליו ואמר לו ש אדם אינו רשאי לצוד בשדות שלו. עשיו הרשע התווכח אתו ולבסוף קבעו יום למלחמה. עשיו אמנם היה חמום מח אך לא היה טיפש. הוא התייעץ עם אחיו יעקב שאמר לו: "כל זמן שעשיו לבוש בבגדי החמודות של אדם הראשון לא תוכל לו, עליך למצוא תחבולה כיצד לגרום לו לפשוט את בגדיו...".

ביום המיועד לקרב, ניגש עשיו לנמרוד ואמר לו: "אין זו גבורה וחכמה לגיבור כמותך לבוא אלי למלחמה לבוש בבגדי מלחמה... אני בסך הכל בחור צעיר שלא מלומד במלחמה, בוא 'נראה אותך גבר' נלחם עמי בלי בגדיך המיוחדים!"

נמרוד הרשע שהיה גם רודף כבוד, הרגיש שעשיו צודק בטענתו, ואין זה כבוד לנמרוד גיבור הציד, להילחם בעשיו באופן כזה, ולכן למען הצדק, ההגינות ובעיקר הכבוד, נמרוד הסיר מעליו את בגדי החמודות, ואז עשיו בא בזריזות לקח את בגדי נמרוד, לבשם והרג אותו. (עפ"י ר' חיים פלטיאל ו'דעת זקנים')




מכירת הבכורה

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". תנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו... אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע (עשיו) באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש (שהרג את נמרוד), וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. (ב"ב טז:)

באותו יום שעשיו הרשע הרג את נמרוד, נפטר אברהם אבינו (כדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה) ויעקב אבינו הכין נזיד עדשים עבור סעודת ההבראה. עשיו הרשע הגיע הביתה עייף וחלש. הוא ראה את אחיו יעקב בוכה ושאל אותו: "מדוע אתה בוכה? ולמה תבשל נזיד עדשים שזהו מאכל עניים?

נאנח יעקב ושאל את עשיו: "האם לא שמעת כי ה' לקח מאתנו היום את סבא אברהם שהיה לנו לכבוד ולתפארת?!".

קרא עשיו ואמר: "אם צדיק זה שעשה רק טוב וחסד כל ימיו הלך לעולמו, מדוע זה אאמין עוד בקב"ה ובשכרו? א"כ, אין אלֹקים, ואין שכר לצדיקים, ואין תחיית המתים. היתכן שהמתים יקומו ויתהלכו בין החיים?!".

יעקב אבינו שמע את דברי הכפירה של אחיו עשיו הרשע, ורצה לנצל את ההזדמנות לקחת ממנו את הבכורה, שיש בה עניינים רוחניים וירושת הארץ ואינה מתאימה לעשיו הרשע. אמר לו יעקב: "אם אינך מאמין בעולם הבא ולא בתחיית המתים, למה לך בכורה? מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי!".

עשיו הסכים ואמר: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!".

נאמר בגמרא (ברכות ה.): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר: רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר: אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: עַל מִשְׁכַּבְכֶם. אם נצחו מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: וְדֹמּוּ סֶלָה".

כלומר, אם יש לאדם נסיון, והיצר הרע מושך אותו לעשות עבירה, עליו להתגבר ולנסות להכניע את היצר הרע. אם לא הצליח ועדיין יש לו תאווה לעשות מעשה נגד רצון ה', עליו לעסוק בתורה, וכמו שנאמר : "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", בתורה יש כח סגולי נגד היצר הרע. ואם גם זה לא עוזר, יקרא קריאת שמע - קַבלת עול מלכות שמיים, ולא יתכן שהעבד יעשה נגד רצון אדונו. אם גם זה לא עוזר, לא לדאוג, ישנה סגולה נוספת שהיא היעילה ביותר - "יזכיר לו יום המיתה".

ולכאורה קשה, אם הזכרת יום המיתה זה הדבר הטוב ביותר כנגד היצר הרע, מדוע צריך קודם ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע, ואם כל זה לא עוזר, רק אז לזכור יום המיתה? למה לא להתחיל ישר מהדבר החזק ביותר, שהוא זיכרון יום המיתה?

ועוד קשה, שאם הזכרת יום המיתה אכן מועילה להתגבר על היצר הרע ועל התאווה, איך זה שעשיו שבא עייף מהשדה, כשהתאווה לאכול נזיד עדשים, עד שהיה מוכן עבור זה למכור ליעקב את הבכורה שיקרה מכל, וכנימוק משתמש הוא בסיבה של "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה?", כיצד הופך עשיו את היוצרות ומשתמש בסגולה הרוחנית הנפלאה לחיזוק תאוותו מחד ולביטול ערך הבכורה מאידך?

וגם בתנ"ך מצינו שזיכרון יום המיתה הוא עצמו הסיבה לתאווה שנאמר: "אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג). וא"כ מדוע אמרו חז"ל שזו סיבה להתגברות על התאווה?

אומר "הלב אליהו" שכוונת הדברים, שזיכרון יום המיתה אינו תרופת פלא לביטול התאוות, אלא זיכרון לאדם שישים לב לכך שיש קץ לימיו עלי אדמות. וממילא הרואה בעולם הזה ובתאוותיו את עיקר מגמת חייו, ועומד לרשותו רק פרק זמן מוגבל, יתעורר ויתאמץ לחטוף ולהשיג כמה שיותר הנאות כל זמן שהוא חי (כמו שמצינו אצל עשיו הרשע).

אך מי שעושה מלחמה עם יצרו ועוסק בתורה וקורא קריאת שמע, הרי כל מגמתו וחפצו להגיע נקי ומתוקן לעולם הבא אשר שעה אחת של קורת רוח שם, יפה מכל חיי העולם הזה.

אדם כזה המחפש להתגבר על היצר הרע כדי לזכות לעולם הבא, נתנו לו חז"ל עצה שיזכיר לעצמו את יום המיתה. כשיתבונן באחריתו ויזכור שאינו יודע מתי ימות, ייכנס בו פחד שמא יבוא לעולם הבא בלתי מתוקן ולא יוכל להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, וע"י זה יתגבר על יצרו.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי", עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.

ה'כלי יקר' הקשה, מדוע עשיו לא קרא לעדשים בשמם? וכתב שעשיו גילה דעתו שלא היה מתאווה לעדשים מצד עצמו, אלא מצד מראם האדום, והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית מצד תגבורת מרה האדומה שבו, על כן היה אוהב כל דבר המתייחס למזגו, והוא כל דבר אדום, ועל כן קרא שמו אדום כי אז נודע באמת שטבעו אדום והוא יושב תחת מזל מאדים. וזה שאמר: "כי עייף אנכי", פרשו בגמרא ומובא ברש"י: "עייף ברציחה כמו "כי עייפה נפשי להורגים". ולכאורה קשה, מנין להם לפרש כך? לפי ה'כלי יקר' הדבר רמוז בזה שעשיו קרא לעדשים "אדום", לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו, על כן ביקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו.

מסופר על מלך רם ונישא, אוהב ישראל, ששלט בתנ"ך ובמדרשי חז"ל ואהב לשוחח עם רב גדול בישראל בדברי חז"ל. ועמו נועץ בענייני הממלכה וכן החליפו דעות בענייני דת ואמונה. ופעם כשישבו לסעוד ליבם יחד בארמון המלוכה שאל המלך את הרב: "בפרשת השבוע מסופר על עשיו ומעלליו. אך באו חז"ל והגדישו את הסאה באומרם שביום שמת אברהם ובישל יעקב נזיד עדשים להברות את האבל, יצחק אביו, "ויבא עשיו מן השדה והוא עייף". הסבירו זאת חז"ל: "עייף מרציחה שרצח את נמרוד ולקח ממנו את בגדי החמודות שהיו שייכים לאדם הראשון ובאותו יום עבר חמש עבירות חמורות". אמר ר' יוחנן: "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום: בא על נערה המאורסה, הרג את הנפש (נמרוד), כפר בתחיית המתים, כפר בעיקר וביזה את הבכורה". וכי מניין להם זאת והלא בתורה מוזכר רק שביזה את הבכורה "ויבז עשיו את הבכורה" ואילו על דוד המלך ע"ה, שכתוב במפורש בנביא שחטא במעשה בת שבע ואף אוריה נהרג בגללו, באים חז"ל והופכים את הקערה על פיה ואומרים: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה". זאת אומרת: שהחכמים מבארים את התנ"ך לפי האינטרסים האישיים שלהם. כנראה שמרוב שנאתם לעשיו הבאישו את ריחו וטפלו עליו כל זאת, מפני שהשנאה מקלקלת את השורה".

ענה לו הרב: "תן לי זמן ואענה לך תשובה".

והנה, כשהגישו את האוכל, קם המלך לרחוץ ידיו והניח טבעתו על גבי השולחן. הרב לקח את הטבעת והכניסה לכיסו מבלי שאיש ירגיש בכך.

במהלך הסעודה הגיע מזכיר המלך ובידו מכתב דחוף שהמלך היה צריך לחתום עליו בטבעת המלך. חיפש המלך אחר הטבעת ואיננה כאילו בלעה אותה האדמה. קרא לעבדו הכושי וציווה עליו להביא מיד את הטבעת שגנב, וכשענה העבד שלא ראה כלל את הטבעת, קצף המלך מאוד וחמתו בערה בו, וציווה לזקיפים להלקותו עד שיודה באשמה. אח"כ הודיע שאם לא יחזיר את הגניבה אשר גנב, אחת דתו להמית!

מצא הרב שעת כושר ופנה אל המלך: "כבוד המלך ירום הודו! מדוע לא חשדת בי שאני לקחתי את הטבעת הרי אני ישבתי לצדך, ומדוע ישר חרצת משפט והפלת את החשד על העבד הכושי ללא חקירה ודרישה ואף צווית להלקותו עד זוב דם חירפת וביזית אותו בלשונך ואף איימת להורגו?"

אמר לו המלך: "חלילה לי מעשות כדבר הזה, לחשוד ברב גדול ישר ונאמן ובעל מדות תרומיות ונעלות חכם והוגה דעות שישלח ידו בגניבה, אפילו לא עלה בדעתי לחשוב כך. אבל העבד מטבעו סורר ומורה "עבדא בהפקירא ניחא ליה", עבד רע-מעללים גנב, שקרן, ידו בכל ויד כל בו, אינו הולך ד' אמות ללא נטילת חפץ כלשהוא".

אז אמר הרב למלך: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! מכאן תשובה לשאלתך. שהרי דוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, איש צדיק וחסיד בעל מדות תרומיות וה' עמו, בכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו. כמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו", וצדיקים אין חטא בא על ידם. חלילה לנו לחשוד בו שחטא. לכן "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה".

אבל עשיו הרשע, כידוע, היה מושחת, רע-מעללים ומשולח רסן. תאוותו היתה חסרת מעצורים, לקח נשים מתחת יד בעליהן ועינה אותן, ורצח את נמרוד כדי לקחת את בגדי החמודות. אדמוני, שנולד במזל מאדים וטִבעו לרצוח. וכן הוא עצמו אמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", אם כן יש לתלות בו עבירות הללו, כי תולים הקלקלה במקולקל".

כששמע זאת המלך, הודה לרב על חכמתו ופקחותו והאמין באמיתות התורה הקדושה.

יעקב אבינו, שהעריך מאוד את הבכורה, לא נתן לעשיו רק לחם ונזיד עדשים אלא הוסיף לתת לו גם זהובים אדומים ואת חרבו של מתושלח (שעברה בירושה וקיבלהּ מאברהם). יעקב אבינו גם השביע את עשיו שלא יבוא לערער על הבכורה ולא ידרוש חלק בירושת הארץ.

לאחר שעשיו אכל ושבע, לא הצטער על העסקה, הוא ביזה את הבכורה, צחק על יעקב ולעג לו: "קנית ממני היום דבר שאין לו ערך אפילו פרוטה". הוא קרא לחבריו הפוחזים וסיפר להם כיצד הצליח 'לרמות' את אחיו התמים ולמכור לו "בכורה" שאינה שווה כלום... כולם צחקו (גם יעקב אבינו, שהבין שמי שנפל בפח הוא דווקא עשיו).




יצחק אבינו בארץ גרר

לאחר שאברהם אבינו נפטר, היה רעב בארץ. יצחק אבינו רצה לרדת למצרים כמו שעשה אברהם אביו בזמן שהיה בארץ רעב. הוא הגיע למקום שנקרא "גרר", ואז הקב"ה התגלה אליו ואמר לו: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ, גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ וכו'..." מאחר שיצחק נעקד על גבי המזבח, הוא היה נחשב ל'עולה תמימה' ולכן אסור היה לו לצאת לחוץ לארץ. הקב"ה אמר לו לשכון בגרר אשר בארץ פלישתים (בתוך ארץ כנען), ללמד ולהשפיע על אנשי המקום להאמין בקב"ה ולעשות מעשים טובים.

כאשר יצחק אבינו הגיע לגרר, שאלוהו אנשי המקום על רבקה אשתו. הוא חשש שמא יהרגוהו כדי לקחתה לאשה כי היתה טובת מראה, ולכן אמר עליה: "אחותי היא". אבימלך שכבר למד לקח מאברהם אבינו על דבר שרה, החל לעקוב אחרי יצחק ורבקה, וכאשר ראה שאין הם מתנהגים כדרך אח ואחות, אלא כדרך בעל ואשה, זימן אליו את יצחק וביקש הסבר מדוע אמר על אשתו שהיא אחותו, וכמעט נכשלו בה בני אדם (הוא כמובן התכוון לעצמו). יצחק אבינו הסביר שהיה כאן מצב של פיקוח נפש, ואם כן, מותר היה לו לשקר ולומר שרבקה היא אחותו. אבימלך לא כעס עליו אלא הזמין אותם לגור בארצו הזהיר את כל עמו שמי שנוגע לרעה ביצחק או באשתו, מות יומת.

יצחק אבינו קנה חלקת אדמה גרועה ביותר לחקלאות, וזרע את שדהו. אנשי המקום אמרו: "לשווא טורח יצחק בשדהו, האדמה שם קשה ולא תתן תבואה יפה גם אם ירדו הרבה גשמים". אולם הקב"ה ברך אותו בכל מעשי ידיו, הפליא חסדו עמו והצמיח ליצחק יבול רב, פי מאה יותר ממה שאמדו שהשדה יכולה לתת, אפילו שהיה זה בשנת רעב, וגם היתה ברכה מיוחדת בתבואתו של יצחק שמי שהיה אוכל ממנה אפילו מעט, היה מרגיש שובע. יצחק אבינו לקח מעשר מהתבואה וחילק לעניים.

יצחק אבינו התעשר מאוד והביא ברכה על כל יושבי ארץ גרר, אולם הם קינאו בו וסתמו את כל בארות המים אשר חפר אברהם אביו. הוא לא התייאש, וחזר וחפר שוב את אותן בארות וקרא להן באותם השמות אשר קרא להם אביו, להורות שאין לאדם לשנות ממנהג אבותיו.

יצחק היה עשיר יותר מאבימלך, והפלישתים היו אומרים: "זבל פרדותיו של יצחק שווים יותר מזהבו של אבימלך". אבימלך היה שומע זאת ומתפוצץ מקנאה. אמר אבימלך ליצחק אבינו: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. איני יכול עוד לעמוד בקנאה, שכן ראיתיך בא לכאן במעט נכסים ותוך זמן קצר נעשית יותר עשיר ממני. ואפילו שאני מלך, אין לי מקנה רב כמותך וביזיון הדבר שביתך יהיה יותר מפואר מארמוני".

יצחק עזב את המקום וישב בנחל גרר בעמק. הוא חפר שם שתי בארות עליהן היתה מריבה עם רועי גרר, ואח"כ חפר באר נוספת עליה לא היתה מריבה . לאחר מכן יצחק אבינו עבר לבאר שבע, שם הקב"ה התגלה אליו ואמר לו: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי". יצחק אבינו בנה שם מזבח והקריב קרבן תודה לה' ית'.

בינתיים החזיק אבימלך בשדותיו של יצחק, וראה שכל הברכה שהיתה בהן נעלמה לאחר שיצחק עזב. אבילך נענש על כך שגרש את יצחק מארצו, בשרו נתמלא בנגעי הצרעת ובאו שודדים אל ארמונו. אבימלך הבין את הרמז, הוא פשפש במעשיו והבין שכל זה מגיע לו על שפגע ביצחק הצדיק.

כתב ה'פלא יועץ' (ערך טבע) : גם אם יבוא חולי או הפסד על האדם בדרך טבע, יאמין באמונה שלמה שעוונותיו גרמו לו, ולכן אמרו חז"ל: "אם רואה אדם, שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו". וכבר שמעתי על איש אחד בעל מעשים, ירא אלֹקים וסר מרע, שזו היתה דרכו. כאשר ארע לו איזה הפסד במשאו ומתנו או על כל אבדה שאיבד, תכף היה מתוודה, בוכה ואומר: "עוונותי הטו אלה", אבל עתה בעוונותינו אין איש שם על לב, אלא מפשפשים למצוא הדבר דרך הטבע ואינם נותנים לב כלל לפשפש במעשיהם ולשוב בתשובה.

מעשה ברב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין. עלו אליו החכמים לבקרו ואמרו לו לפשפש במעשיו, שמא עוון גרם לכך. התרעם ואמר להם: "האם אתם חושדים בי?!". אמרו לו: "לא... אבל גם איננו חושדים בקב"ה שעושה דין בלא דין". אמר להם רב הונא: "אם ידוע לכם משהו שעשתי שלא כשורה, אנא אמרו לי". אמרו לו: "שמענו שאין אתה נוהג כשורה עם האריס שלך, שמן הדין צריך לתת לו מחצית מהענפים והזמורות ואילו אתה, אינך נותן לו כלום". אמר להם: "האריס הזה גונב ממני יותר ממחצית מהזמורות ולכן איני חייב לתת לו כלום". אמרו לו: "מי שגונב מן הגנב גם הוא נקרא גנב, ולכן אע"פ שהוא לא מתנהג כשורה, צריך אתה לתת לו את חלקו". רב הונא קיבל על עצמו לעשות כך, והקב"ה עשה לו נס וכל החומץ חזר ונעשה ליין, ויש אומרים שהחומץ של רב הונא התייקר כל כך ונמכר ביותר ממחיר היין.

אבימלך הלך אל יצחק לבאר שבע להתנצל ולהשלים עמו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?", וַיֹּאמְרוּ: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ, אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְיָ".

ונשאלת השאלה איזו טובה עשו אנשי גרר עם יצחק אבינו? אפשר להבין עפ"י המעשה הבא:

עצם נתקעה בגרונו של האריה, מלך החיות. הוציא כרוז ואמר: "מי שיכניס ראשו לגרונו של מלך החיות ויוציא לו את העצם התקועה, חסד גדול יעשה עמו המלך ויפרע לו כגמולו". באה החסידה, הכניסה את ראשה מתוך לוע הארי ושלפה משם את העצם התקועה. אח"כ ביקשה מהאריה שישלם לה על כך כפי שהבטיח. אמר לה האריה: "וכי אין זה מספיק שהיית בגרוני ויצאת משם בשלום?! אין לך טובה גדולה מזו!"

כך גם אמר אבימלך ליצחק - עצם זה שהיית בארצנו ולא נגענו בך לרעה, אין לך טובה גדולה מזו...




עשיו ונשותיו, עיני יצחק

עשיו ידע שיצחק אביו התחתן בגיל ארבעים, ומכיוון שעשיו היה 'חסיד' והשתדל תמיד ללכת בדרך אבותיו הצדיקים, אף הוא התחתן בגיל ארבעים. אבל מכיוון ש"מזווגין לו לאדם אשה כפי מעשיו" (סוטה ב.), 'זכה' עשיו ונשא שתי נשים רשעות עובדות עבודה זרה. הוא הכניס אותן לבית הוריו, אשר הצטערו מאוד מכך שכלותיהם מקטירות בביתם לעבודה זרה וגורמות לסילוק השכינה מתוך ביתם.

חשב יצחק בלבו: "אצא לי יום יום החוצה ולא אראה כל היום את הצרות שבביתי". הכהה ה' את מאור עיניו כדי שלא ייצא מביתו וישמע את הבריות אומרים: "הנה אביו של עשיו הרשע, המשחית את כל הארץ". ישב יצחק כל היום בביתו. (עפ"י ילקוט שמעוני)

נאמר במדרש: יצחק תבע יסורין. אמר לפניו: "רבון כל העולמים, אדם מת בלא יסורין, מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורין אין מדת הדין מתוחה כנגדו", אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל", מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין וכיוון שעמד יצחק נתן לו יסורין "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". (ב"ר ס"ה)

נאמר: "אמר רב הונא "הנה טוב מאד", זו מדת הטוב, "והנה טוב מאד", זו מדת יסורין, וכי מדת יסורין טובה מאד?! אתמהא, אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא, וכן שלמה אומר "ודרך חיים תוכחת מוסר", אמרת צא וראה איזו דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא הוי אומר זו מדת יסורין". חז"ל אמרו שהיסורים טובים כי בכוחם לכפר על העוונות ולהביא את האדם נקי וזך לחיי העוה"ב. (ב"ר ט')

מעשה באדם שהיו לו יסורים רבים ומכאובים שונים. מחלות פקדו אותו ואת אנשי ביתו, הוא איבד כמה מיקיריו, היו לו קשיי פרנסה ועוד צרות שונות וקשיים רבים שליוו אותו כל ימי חייו. יום אחד הוא החליט לנסוע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל כדי שיסביר לו מדוע עליו לסבול כל כך ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר הגיע לביתו של הרב, הוא התבקש מהרבנית לשבת ולהמתין עד שהרב יתפנה אליו. הוא ישב על אחד הכיסאות, ומכיוון שהיה עייף מטורח הדרך, מיד נרדם ושקע בשינה עמוקה.

והנה בחלומו הוא רואה את עצמו מגיע לשמים ורואה לפניו דרך שוממה. החל האיש לצעוד במעלה הדרך. לפתע עקפה אותו מרכבה גדולה, מלאה מלאכים צחורים ויפים. המרכבה חלפה במהירות באופק. אח"כ חלפו עוד מרכבות רבות עמוסות במלאכים לבנים, חלקם גדולים ועצומים וחלקם קטנים וצנומים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים, החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים ואיומים. הדבר עורר את סקרנותו, הוא החיש את צעדיו, עד אשר הגיע לכיכר רחבת ידיים, שם מצא את כל המרכבות חונות. במרכז הרחבה עמדו מאזניים ענקיים וכל המלאכים החלו להסתדר בתוך המאזנים, הלבנים בכף הימנית ואילו השחורים בכף השמאלית.

האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו שכאן זה בית הדין של מעלה, וכעת דנים בדינו של אדם. כל המלאכים שעולים למאזניים נוצרו מהמצוות ומהעבירות שעשה האדם בימי חייו. כאשר אדם עושה מצוה בשלמות, נברא מלאך לבן גדול וכבד משקל, אולם כאשר אין המצוה נעשית בשלמות, נברא מלאך פגום, חסר איברים או צנום. הוא הדין גם לגבי העבירות - מלאכים שנוצרו מעבירות שנעשו במזיד או מתוך הנאה הנם גדולים וכבדים, ואילו מעבירה שנעשתה בשוגג נבראים מלאכים קטנים וקלים.

בינתיים המאזניים מתמלאים במלאכים שחורים ולבנים. התעניין האיש לדעת מי הוא האדם הנדון במשפט זה. השיבו לו שהוא עצמו הנדון במשפט, ואז נחרד לראות שכמעט כל המלאכים כבר ניצבים על המאזנים וההכרעה נוטה לטובת המלאכים השחורים שנוצרו מעבירותיו. הוא הבין שאם כך, הולכים לדון אותו כאחד הרשעים, ולכן רעד מפחד.

כאשר עלו כל המלאכים, יצא כרוז ושאל אם נשארו עוד מלאכים. התשובה היתה - "לא"! ואז שאל הכרוז: "אולי סבל היהודי יסורים בימי חייו? א"כ אפשר לצרפם לצד הזכויות! מיד הופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכח יסוריו הרבים שסבל בימי חייו, וכנגד כל מלאך של יסורים הורידו מהמאזנים כמה מלאכים שחורים, לפי שיסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו.

כעת רווח לו מעט, כאשר ראה שמשקלם של המלאכים השחורים הולך ויורד וכפות המאזנים כמעט השתוו. אולם כאשר תמו גם מלאכי הייסורים, ראה האיש שעדין הכף נוטה במקצת לטובת המלאכים השחורים, ומזה הבין שמצבו בכי רע. הנה עוד מעט יוכרז על פסק הדין, והכף נוטה לרעתו.

בצר לו נפלטה לפתע מפיו זעקה גדולה ומרה: "הבו לי עוד יסורים... אני רוצה עוד יסורים!!!"... מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו, ובני ביתו של הרב אשר נבהלו מן הזעקה חשו לעברו ושאלוהו מה קרה? רק עכשיו הבין שכל זה היה חלום. הוא קם מהכסא ופנה לצאת מבית הרב. הרבנית קראה לו ואמרה: "הרי רצית לדבר עם הרב!", והוא השיב: "כבר אין צורך, קיבלתי את התשובה המתאימה מן השמים".

במדרשים מצינו גם סיבות נוספות מדוע יצחק איבד את מאור עיניו: "בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת, דכתיב: "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן", ונשרו דמעותיהם לתוך עיניו של יצחק והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו". וסיבה נוספת - נשות עשיו היו מקטירות לעבודה זרה והיה העשן מסמא את עיני יצחק אבינו. (עפ"י רש"י וילקו"ש)

ולכאורה קשה, אם מהטעם של דמעות המלאכים בעקדה, מדוע כהה מאור עיניו רק כאשר היה זקן ולא מיד? ואם מהטעם השני, בגלל עשן של עבודה זרה, הרי אין עשן קטורת מסמא עיניים, וא"כ, מדוע עיני רבקה לא כהו?

נראה לומר ששני הטעמים משלימים זה את זה - דמעות המלאכים השפיעו על עיני יצחק להיות רגישות ופגיעות מדברים שליליים מבחינה רוחנית. לכן כל זמן שלא ראה דברים טמאים לא כהו עיניו, אולם כאשר נשות עשיו הקטירו בתוך ביתו לעבודה זרה, עיני יצחק הקדושות לא יכלו לסבול זאת ולכן נפגעו וכהו.

במדרש רבה נאמר: "למה כהו עיניו של יצחק? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות".




ברכת יצחק ליעקב ועשיו

כאשר היה יצחק בן מאה עשרים ושלוש שנים הוא רצה לברך את עשיו בנו לפני מותו. בערב פסח קרא יצחק לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד, וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". יצחק אבינו הזהיר את עשיו שיצוד מן ההפקר ולא יביא לו דבר גנוב או גזול. וביקש גם שייזהר מאוד בשחיטה שתהיה לפי כל דקדוקי ההלכה.

ולכאורה קשה, מדוע רצה יצחק לברך דווקא את עשיו הרשע?

עפ"י מה שכתבנו לעיל, יצחק ידע שעשיו אינו צדיק, אלא שרצה למשוך אותו בעבותות אהבה, כדי להחזירו למוטב. וכן כתב ה'אור החיים' הקדוש: "טעם יצחק שהיה חפץ לברך את עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב וייטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עִמו להיטיב, ואפשר שהיה מועיל".

והמלבי"ם כתב שיצחק אבינו הכיר את עשיו וידע שאינו ראוי לברכת אברהם שמזרעו יצא העם הנבחר, אלא שיהיה ככל משפחות האדמה. יצחק דאג לשני בניו, מצד אחד הוא רצה לזכות את עשיו, ומצד שני דאג ליעקב, שהוא הראוי לברכת אברהם, שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעסוק ברוחניות ובעבודת ה', ואי אפשר שהם יתעסקו בעבודות האדמה ובעניינים ארציים, כי עסקים כאלו ישביתו אותם מעבודת ה'.

יצחק רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשיו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה וממשלה. זרע יעקב יהיה מיוחד רק לעבודת ה', ובני עשיו יספקו לו מחיה ומזון ויגנו בעדו מכל צר ואויב. וזרע עשיו יהיה הממוצע בין ישראל לעמים. על כן רצה להכין את עשיו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצווה לאומים, וכאשר ה' ית' יתן תורה לעמו, יהיו זרע יעקב כולם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשיו יפרנסו אותם ויגנו עליהם.

רבקה שמעה ברוח הקודש מה שיצחק ציווה את עשיו. היא דאגה מכך שיצחק רוצה לברך את עשיו מדעתו וחששה שאולי ברכת יצחק תתקיים ועשיו ישלוט על יעקב. לכן רצתה לעשות תחבולה שיעקב "יגנוב" מעשיו את הברכות. היא גם רצתה שבזה שיצחק יברך את יעקב, נבואתה תתקיים ויהא יעקב גביר על אחיו. רבקה גם ידעה שאם עשיו יקבל ברכת שפע של עולם הזה, יקח הכל לעצמו ולא יתן כלום ליעקב.

היא קראה ליעקב ואמרה לו: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר" - ממה ששמעתי ברוח הקודש מה שהיה מדבר, על כרחך הוא "לאמר", רצון ה' הוא שאומר לך לעשות תחבולה כדי שתקבל אתה את הברכות. "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ, לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב, וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ".

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק, אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה". ולכאורה קשה, מדוע חשש שאם תתגלה האמת יצחק אביו יקלל אותו? והרי צדיקים אינם מקללים, אלא רק מברכים.

רבי אבוש, רבה של פרנקפורט, היה גאון בתורה וצדיק תמים. הוא היה מחזר על פתחי חנויות ובתי נדיבים ואוסף כספים עבור צדקה. פעם אחת בימי אלול, בא לעשיר אחד, סוחר מעיירה אחרת, לגבות ממנו צדקה. הסוחר לא הכיר את הרב וחשב אותו לקבצן עלוב. הוא גער בו בנזיפה ואמר: "צא מכאן! אין לי פנאי!"

רבי אבוש שמע חרפתו, יצא מחדרו של הסוחר והמשיך בדרכו. לאחר שהרב יצא, חיפש הסוחר את מקלו, ומשלא מצאו, אמר בלבו: "חזקה על אותו הקבצן שגנב את מקלי", הוא רדף אחריו בחוץ והשיגו. רבי אבוש נעצר, ואז החל הסוחר לצעוק עליו בקולי קולות: "רמאי, גנב, השב לי את מקלי! מה זה צריך להיות?! אם לא נתתי לך כסף אז אתה צריך לגנוב לי את מקלי?"

"חלילה לי", ענה רבי אבוש, "לא לקחתי ממך כלום".

הסוחר כעס והחל להכות ברבי אבוש, שקיבל את המכות בשתיקה ולא גילה לו מיהו.

בשבת דרש הרב בבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה, וגם הסוחר האורח בא לשמוע את הדרשה מפי הרב הראשי המרא דאתרא. כשנכנס, כבר היה בית הכנסת מלא וצפוף והרב עומד ודורש. נדחק הסוחר בין הקהל והתקרב אל הבמה כדי לשמוע יפה. כאשר זקף את פניו וראה מיהו הרב הדורש חשכו עיניו והתעלף. הוציאוהו החוצה, וכאשר השיבו אליו את רוחו, הוא החל לבכות בקול: "אוי לי ואוי לנפשי, את כבוד הרב, המרא דאתרא, ביזיתי והכיתי". העומדים מסביב הרגיעו אותו והציעו לו ללכת אל הרב ולבקש את סליחתו: "חזקה על צדיק כמותו שלא יקום ולא יטור, אלא יתרצה ויתפייס".

עשה כן הסוחר, ולאחר שסיים הרב את הדרשה, ניגש אל הרב כדי לרצות אותו ולבקש את מחילתו. הרב ראה אותו וחשב בלבו: "על עסקי המקל בא אלי הסוחר". הלך לקראתו והחל מרצה ומפייס אותו בפני קבל עם ועדה: "יסלח לי כבודו על שגרמתי לו צער, מעיד אני עלי בפני כל הקהל הקדוש הזה, שלא שלחתי יד במקלך ולא לקחתי ממך כלום!"...

כל שכן שצדיק כיצחק אבינו לא ירצה לקלל את בנו יעקב, א"כ ממה חשש יעקב אבינו?

יעקב ידע שהברכות שיצחק רוצה לברך את עשיו יהיו מענייני העולם הזה, וחשש שאם הוא יקח את הברכה, בניו יתעדנו בעוה"ז באכילה ושתייה ושאר תענוגים ויתרחקו מעבודת ה' (כי הם שני הפכים). לכן אמר: "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" - מה שנחשב ברכה לעשיו, נחשב קללה ליעקב. הוא גם חשש שאם יצחק יגלה שהוא יעקב, לא ירצה לברך אותו על ענייני העולם הבא, אחר שנמצא מתעתע, ובכך יפסיד את העיקר.

רבקה אומרת לו: "עלי קללתך בני" - אם אבא יגלה שזה אתה, תאמר לו שאני ציוויתיך, אני אמרתי לך, תתלה את העוון בי, ואיך זה שאמרתי לך לעשות דבר שלכאורה נראה אסור? משום שראיתי בנבואה, משמים מסכימים לזה.

יעקב הסכים. הוא הביא לאמו שני גדיי עיזים, שחט אותם ורבקה בישלה אותם ליצחק. רבקה הלבישה את יעקב בבגדי החמודות של עשיו בנה, ועל חלקת ידיו וצווארו הלבישה את עורות הגדיים כדי שאם יצחק ימשש אותו, יחשוב שהוא עשיו השעיר.

ולכאורה קשה, הרי עשיו נתן לרבקה אמו את בגדיו כדי שתשמור לו עליהם, א"כ כיצד רבקה מעלה בפקדון ונתנה את בגדי עשיו ליעקב, והרי "השולח יד בפקדון נקרא גזלן"? רבקה קבלה בנבואה עוד לפני שבניה נולדו ש"רב יעבוד" צעיר, כלומר עשיו עתיד להיות עבדו של יעקב, ולפי ההלכה "מה שקנה עבד, קנה רבו (אדונו)", א"כ בגדי עשיו שייכים ליעקב, ואין זו מעילה בפקדון. כאשר רבקה הלבישה את יעקב בבגדי עשיו, נעשה נס - עשיו היה גדול מיעקב בכמה מידות, וכאשר הלבישה את יעקב, היו הבגדים מתאימים בדיוק למידותיו של יעקב. היה בזה רמז שמן השמים מסכימים למעשיה של רבקה, כדי שיעקב יזכה בברכות.

יעקב ניגש לאביו עם המטעמים שהכינה רבקה, כשהוא מתחזה לעשיו. ולכאורה קשה, כיצד יעקב, שהוא מידת האמת, מוכן לשקר?

למעשה כל השאלה יסודה בטעות - אנו מבינים שהאמת היא כשאנו מספרים עובדות כפי שאירעו, ושקר - כאשר משקרים ומשנים מן האמת, אולם ה'מכתב מאליהו' כתב שכל זה הוא רק באופנים פשוטים. למעשה ישנם אופנים בהם יהיה אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לשון הרע, או אם מישהו ייפגע מהדברים, ולפעמים דווקא צריך לשנות מן האמת, כאשר במקום להועיל עלול להזיק, כי אז מה שנראה אמת למעשה הוא שקר, משום שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית רצויה של אמת. נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לכוחו של הרע שהוא ה'סיטרא אחרא'.

מכיוון שרבקה ראתה בנבואה שלפי רצון ה' יתברך יעקב צריך לקבל את הברכות במקום עשיו, והדרך לכך יכולה להיות כאשר יעקב יתחזה לעשיו, לכן היה מותר ליעקב, ואף היה צריך, לשנות מן האמת ולהתחזות לעשיו, ואין בזה שום פגם במידת האמת של יעקב, משום שאם זה רצון ה', הרי שזו האמת.

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר: "אָבִי", וַיֹּאמֶר: "הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי?"? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי, קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ".

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא". וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ.

ה'בית הלוי' כתב שעשיו חשש שיעקב יקח ברכתו. לכן קודם שהלך לצוד אמר ליצחק סימן שיוודע שהוא עשיו - שישנה קולו כקולו של יעקב וידבר בנחת כיעקב ויזכיר שם שמים, וזהו סימן שהוא עשיו, שהרי אם יבוא יעקב להטעות, הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשיו. יעקב, בחכמתו כי רבה, הבין זאת, ולכן לא שינה קולו ודיבר כדרכו, וזהו שאמר יצחק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" הרי שני הסימנים מתאימים, "ולא הכירו", לכן "ויברכהו".


נאמר במדרש (איכה זוטא): "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשיו שולטות בהם, וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הידיים ידי עשיו". ולכאורה לפי משמעות לשון הפסוק יש להבין שבזמן שהקול קול יעקב, אז הידיים ידי עשיו?

תירץ הגר"א שהפסוק נכתב בתורה בכתיב חסר: "הקֹל קול יעקב, והידַיִם ידי עשו", המילה "הקל" מלשון הקלה, והכוונה - שאם קולו של יעקב נחלש בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, התפילות אינן בכוונה, ולא לומדים תורה בקול, אז עשיו יכול להתגבר עלינו ח"ו. אבל אם קולו ותפילתו של יעקב מלא, שמתפללים ולומדים בהתלהבות ושמחה, אז אין ידי עשיו יכולות להזיק לישראל.


למעשה, אחרי הכל, יצחק עדיין הטיל ספק אם הוא יעקב או עשיו ובכל זאת ברך אותו, כי אין ספק שיצחק היה אוהב את יעקב וחפץ בברכתו בכל מה שלא יביא היזק ממנו לעשיו. יצחק התכוון לברך את העומד מולו גם אם הוא יעקב כי חשב שלא ישים השם יתברך בפיו דבר אשר יזיק לעשיו, נגד כוונתו. כאשר יצחק ראה שה' ית' שם בפיו את המילים "הוה גביר לאחיך", היה יצחק בטוח שהמתברך הוא עשיו. (עפ"י הר"ן)

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו: "גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי". וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ". וכתב רש"י: "והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן. כריח שדה אשר ברכו ה' - שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים".

מעשה באליהו הנביא שהלך עם אחד בדרך ועברו ליד נבלה מסרחת מאוד. שם הלה את ידו על חוטמו ואמר: "כמה מסרחת נבלה זו!!!", אמר לו אליהו הנביא: "ראה כמה לבנות שיניה!"... אח"כ עברו ליד אדם רשע שהרבה לחטוא, ואז אליהו סתם את חוטמו, בגלל הסירחון הנורא שבקע ועלה מאותו רשע.

רבי ירוחם ממיר למד מכך שעניינים רוחניים הם מציאות ממש, ולא כפי שחושבים שריח שייך רק בעולם הגשמי. גם ברוחניות יש ריח טוב וריח רע - מצוות ומעשים טובים נותנים ריח נעים וחזק ההולך למרחקים, ולעומתם עבירות וחטאים מפיצים סירחון, והסירחון הוא כה גדול עד שהאדם השלם המרגיש בזה, נאלץ לסתום את חוטמו בעוברו ליד רשע.

יצחק אבינו שהיה שלם מבחינה רוחנית, הרגיש והריח ממש את ריח גן עדן הנודף מיעקב אבינו.

מעשה ברבה בר אבוה שמצא את אליהו הנביא בבית קברות של גויים. רבה שאל אותו כיצד הוא עומד בתוך בית קברות והרי הוא כהן? אליהו הנביא תמה עליו כיצד אין הוא יודע את ההלכה שאמר רבי שמעון בר יוחאי, שקברי גויים אינם מטמאים? מדוע אין הוא בקי בסדר טהרות? אמר לו רבה: "העניות גרמה לי זאת, עלי לעבוד כדי להתפרנס ולהביא טרף לביתי".

לקחו אליהו והכניסו לגן עדן. אמר לו: "פשוט בגדיך ולקוט מאלו העלים". לקח רבה מהעלים אשר הדיפו ריח גן עדן, וצרר אותם בתוך גלימתו. כאשר בא לצאת, שמע קול שאומר: "מי רוצה לאכול עולמו בחייו כמו רבה בר אבוה?!

כאשר שמע זאת, מיד השליך את כל העלים מתוך הגלימה, אולם הריח הטוב נשאר בה. רבה בר אבוה מכר את הגלימה בשנים עשר אלף דינרים וחילק את הכסף לבני ביתו.

אולם יש להבין מה פשר הסתירה: הריח את ריח בגדיו והתפעל מריח בנו?

הגר"י צדקה זצ"ל כתב לבאר שיעקב אבינו היה תם - מושלם, בחיר האבות, ולא היה צריך את הברכות עבור עצמו, אלא בתור אבי השושלת של עם ישראל. כאשר יצחק אבינו מבקש לברך את בנו, הוא מרגיש שנכנס עמו ריח גן עדן, והוא מבין שבנו צדיק וקדוש, אולם אין זה מספיק כדי לייסד את העם הנבחר, הרי גם נח היה צדיק, אך לעצמו בלבד. על יצחק להרגיש ולחוש את ריח גן עדן לא רק על בנו בלבד אלא גם על בגדיו, כלומר ילדיו (הבגדים רומזים לילדים כמו שמצינו בספר זכריה ביהושע הכהן הגדול שבניו לא הלכו בדרכיו והיו לו "בגדים צואים"). האם ריח גן העדן הקורן ממנו נבלע גם בבגדיו ומקרין על ילדיו?

והתשובה אכן היתה חיובית - יעקב אבינו השפיע על בניו והשריש בהם את חובת החינוך למורשת אבות, להמשך השלשלת, ועל כך אמר יצחק: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ!"

אז יצחק ברך את יעקב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ".

יצחק אבינו ברך את יעקב בנו בעשר ברכות כנגד עשרת הדברות וכן כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם:

א. "מטל השמים" - שבארץ שלך ירדו מהטללים הטובים של השמים.

ב. "ומשמני הארץ" - שהארץ שלך תגדל פירות שמנים וטובים.

ג. "ורוב דגן" - שיהיה לך הרבה דגן, חיטה.

ד. "ותירוש" - שיהיה לך הרבה תירוש, יין.

ה. "יעבדוך עמים" - שיַעבְדו אותך 70 אומות העולם.

ו. "וישתחוו לך לאומים" - שישתחוו לך לאומים, מלכויות - בני ישמעאל ובני קטורה (הגר).

ז. "הווה גביר לאחיך" - שתהיה גביר, שר ואדון לאחים שלך.

ח. "וישתחוו לך בני אמך" - שישתחוו לך הצאצאים של אמך, בני עשו.

ט. "אורריך ארור" - מי שמקלל אותך יהיה מקולל.

י. "ומברכיך ברוך" - ומי שמברך אותך יהיה מבורך.

במשך כל אותן השעות שהגדיים התבשלו ויעקב היה אצל יצחק להתברך, בינתיים עשיו הלך לצוד בשדה כדי להכין לאביו מטעמים. הקב"ה שלח אל עשיו מלאך כדי שיתעכב ובינתיים יעקב יוכל להתברך. עשיו הצליח לצוד צבי, קשר אותו היטב בידיו וברגליו, והלך לצוד צבי נוסף. בא המלאך, התיר את הקשרים והצבי המאושר ברח. עשיו הצליח לצוד צבי נוסף וכאשר בא אתו למקום בו היה קשור הצבי הראשון, הוא מצא את החבלים מותרים והבין שהצבי המתוחכם הצליח להשתחרר. עשיו כעס על עצמו שלא קשר מספיק חזק את הצבי, הוא קשר חזק את הצבי השני והלך לצוד צבי נוסף, בינתיים חזר המלאך והתיר את הצבי השני. כאשר חזר עשיו עם הצבי השלישי שהצליח לצוד, גילה לתדהמתו שהצבי השני ברח. עשיו שלא היה חזק באמונה שהכל לטובה, כעס על עצמו, קשר את הצבי הדק היטב בצורה כזו שוודאי לא יוכל להשתחרר, והלך לצוד ציפורים ויונים. אותו מלאך היה מומחה בהתרת קשרים. הוא שיחרר את הצבי שברח והבריח במנוסתו את כל הצפרים מעשיו. עשיו לא הצליח לצוד כלום, הוא חשב להסתפק בצבי שתפס וקשר, אולם גילה שגם הוא נעלם.

מחוסר ברירה, עשיו לקח בשר נבלה והכין ממנו מטעמים מיוחדים לאביו הצדיק. כאשר נכנס עשיו לחדרו של יצחק אביו, להגיש לו את המטעמים כדי לזכות בברכה המיוחלת, יצא יעקב אחיו מהפתח השני, בתזמון מושלם, באופן שעשיו לא הבחין בו.

מי שמתבונן רואה כאן פלא גדול, שהרי עשיו היה איש ציד, מומחה גדול, ועפ"י השכל אמור היה לחזור מהציד מהר מאוד, א"כ איך היה שייך שיעקב ילך ליצחק אביו לאחר כל התהליך של השחיטה, הבישול והלבשת עורות גדיי העיזים? רבקה אמנו הכינה מטעמים כמו שיצחק אוהב ולא מיהרה, יעקב נכנס ליצחק שהריח אותו, דיבר אִתו ואכל לאט לאט... זה מאוד מסוכן, שכן עשיו יכול היה להגיע בכל רגע, עוד לפני שיצחק ברך את יעקב, לכעוס עליו ולהרוג את יעקב אבינו בלי לחשוב פעמיים. התורה כאן מגלה לנו יסוד גדול - "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" - תעבוד את ה' ללא שאלות, והוא כבר יסדר לך את הכל. לפעמים אדם חושב לעצמו: "איך אלך להתפלל במניין? אני אפסיד כסף. איך אלך לשיעור תורה? אני צריך לנוח כדי שיהיה לי כוח לעבוד" - אל תאמין ליצר הרע שלך, אלא בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.

עשיו נכנס, ואמר ליצחק לאכול מהמטעמים המשובחים אשר צד במיוחד לכבוד אביו כדי שיברכו. כאשר נכנס עשיו, גם הגיהנם נכנס עמו... ומכיוון שליצחק אבינו היה חוש ריח רוחני מפותח מאוד, הוא מיד הרגיש בכך. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו: "מִי אָתָּה?!" וַיֹּאמֶר: "אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו!". וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד. וַיֹּאמֶר: "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ? גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה!"

יצחק הבין שהוא ברך את יעקב במקום עשיו. לרגע אחד הוא נבהל, "ויחרד חרדה גדולה", כי הבין ששם את יעקב לגביר על עשיו בניגוד לכוונתו, ומכל מקום אמר: "גם ברוך יהיה", כי נתן אל לבו כי מה' יתברך יצא הדבר. כתב ה'אפריון' שיצחק ידע בוודאות שברכתו תתקיים, משום שברכתו היתה שגורה בפיו ונאמרה ללא כל קושי, והרי זה אות וסימן שברכתו תתקיים (כמו שמצינו אצל ר' חנינא בן דוסא שכשהיה מתפלל על החולה היה יודע מי יחיה ומי ימות לפי שטף תפילתו), לכן אמר יצחק "גם ברוך יהיה" לומר שהברכה התקיימה.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד - אמר רבי חנינא: "כל מי שהוא אומר שהקב"ה ותרן, יתותרון בני מעיו, אלא מאריך אפו וגובה את שלו, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו, דכתיב: "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד", והיכן נפרע לו בשושן הבירה, שנאמר: "וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה".

מכאן יש ללמוד עד כמה צריכים אנו להזהר בדברים שבין אדם לחברו, שלא לצער אף אדם, שהרי מה שעשה יעקב אבינו היה עפ"י רוח הקודש, והיה חייב לעשות כן והסכימו עמו מן השמים, ובכל זאת לא ניצל מן העונש על כך שנגרם מזה צער לאחיו עשיו. והיו בני בניו צריכים להצטער מהמן העמלקי, מבני בניו של עשיו, עד שמרדכי זעק "זעקה גדולה ומרה", כמו שצעק עשיו, כאשר הצטער מיעקב אבינו.

וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: "בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" - כלומר, בשווה לברכת יעקב. וַיֹּאמֶר: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" - וכעת כבר איני יכול לברך אותך. עשיו בכה וסיפר ליצחק אביו על אחיו הרמאי, שלקח ממנו את הבכורה תמורת נזיד עדשים, וכל שכן שלקח ממנו את הברכה תמורת בשר... יצחק שמע והבין שכעת אם יעקב הוא הנחשב הבכור, טוב עשה שברך את יעקב במקום עשיו. וַיֹּאמַר: "הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה?!" - מה הבעיה, וכי קשה לברך פעמיים?! האם גם על ברכות אין כפל מבצעים?!

יצחק גילה לעשיו את נוסח ברכתו ליעקב ואמר לו: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי", ואם כן אי אפשר לברך לך ברכה כמותה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?! בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" - פירוש: שתי ברכות נתת לו, האחת גביר, והשנייה דגן ותירוש. הברכה האחת כבר אני רואה שאין בה תיקון, אבל אחת מן הברכות שהיא דגן ותירוש, מאותו המין של ברכה ברכני גם אני אבי. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ",

בפסוק "משמני הארץ יהיה מושבך", רש"י פירש שמדובר בארץ איטליה, והיה מוכרח לפרש כך, משום שגם יעקב אבינו כבר נתברך ב"משמני הארץ", וא"כ לא נותרו עוד משמני הארץ לעשיו, כי הכל כבר ניתן ליעקב. לפי המדרש איטליה נוצרה מאוחר יותר (כאשר שלמה לקח את בת פרעה), וא"כ יעקב אבינו לא זכה בזה, כי איטליה לא היתה קיימת בזמן הברכה. וזה מה שיכול היה יצחק לתת לעשיו.

יצחק גילה לעשיו שהברכות שברך את יעקב ניתנו על תנאי - כאשר יקיימו יעקב ובניו את המצוות ה' ית', אז יצטרכו עשיו ובניו לעבוד את יעקב, אולם אם יחטאו בני ישראל, אז יגבר עשיו. את יעקב ברך "ויתן לך האלֹקים" - בדין (שם אלֹקים מורה על מידת הדין) שאם יהיה יעקב ראוי לכך, רק אז יינתן לו. אולם ברכות עשיו אינן תלויות בדין אלא בכל מצב, בין צדיק ובין רשע, יקבל אותן עשיו.

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי - עשיו שונא את אחיו שנאת מוות ורוצה להורגו, אך מדוע הוא מחכה שימות יצחק אביו ולא הורג אותו כעת?

ה'כלי יקר' כתב שעשיו העדיף לחכות שיעקב אבינו יישב שבעה ואז יהיה אסור בלימוד התורה. עשיו ידע מה גדול כוחה של התורה, שהיא שומרת ומגנה על מי שלומד אותה. הוא אמר בלבו: "יעקב אבינו כל היום יושב ולומד, "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" אני לא יכול לנגוע בו, התורה מגינה עליו. אחכה שאבא ימות, ואז כשנשב עליו שבעה, יעקב וודאי לא יעסוק בתורה, כי אסור לאבל לעסוק בתורה ולא תהיה לו שמירה, התורה לא תגן עליו, ואז אהרגה את אחי".

ורש"י כתב, לפי שעשיו לא רצה לצער את אביו. עלינו להתבונן על גדולתו של עשיו: הוא כועס מאוד על יעקב אחיו על העוול שגרם לו ורוצה לנקום בו ולהרוג אותו. אך משהו עוצר בעדו - הוא לא רוצה לצער את אביו, ולכן הוא מוכן לחכות. יעקב בורח מעשיו עד יעבור זעם ועד שעשיו יירגע מעט מכעסו, כי מטבע הדברים אדם שכועס על חברו נרגע עם הזמן. לאחר שלושים ושש שנה, כאשר יעקב אבינו ועשיו זקנים וגילם כמעט מאה, יעקב אבינו מקבל הודעה שעשיו נרגע מעט והוא יכול לשוב לביתו. ובכל זאת עשיו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו כדי להרוג את יעקב אבינו. א"כ מה היה גודל כעסו באותו רגע שהבין שיעקב רימה אותו, ובכל זאת הוא הצליח לעצור ברוחו!!!

לרבקה אמנו, שהיתה נביאה, נאמר ברוח הקודש שעשיו רוצה להרוג את יעקב אחיו. לכן היא מזהירה אותו ואומרת לו לברוח לחרן. אל אחיה לבן, עד שעשיו יירגע. אולם אין זה מן הראוי שיעקב יברח בלי להודיע ליצחק, לכן היא פונה ליצחק אבינו ואומרת לו: "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, לָמָּה לִּי חַיִּים?!".

ולכאורה תמוה, מדוע רבקה אומרת ליצחק שיעקב אבינו צריך לעזוב כדי להתחתן, והרי יש סיבה הרבה יותר חזקה - עשיו רוצה להרוג אותו!

מתרצים, שרבקה לא רצתה לדבר לשון הרע, אפילו על עשיו הרשע. אם אפשר לומר סיבה אחרת, למה לומר לשון הרע?

כמה גדול חטא לשון הרע:

נאמר בזוהר הקדוש: "על כולא מחיל קודשא בריך הוא בר מן לישנא בישא" (על הכל הקב"ה מוחל, מלבד עוון לשון הרע). ובילקוט שמעוני: "אמר הקב"ה: מכל הצרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, חוץ מלשון הרע". כלומר, הקב"ה שהוא כל יכול אומר לנו שאינו יכול להציל אותנו מהצרות הבאות על עוון לשון הרע, ודבר זה קשה להבנה שהרי הקב"ה הוא כל יכול. אפשר להסביר כך: מלך רודן ועריץ יכול להוציא אנשים להורג בלי סיבה, ואף אחד לא יגיד לו כלום, אבל אם הוא מחוקק חוק שאין להרוג בתחומי המדינה בלא משפט, וקובע שחוק זה חל גם על המלך עצמו, הרי גם המלך לא יכול להוציא להורג. הקב"ה קבע חוק שמחייב גם אותו ית': אין להציל את מי שמדבר לשון הרע.

מסופר על הגאון מוילנא, ששכר עגלון להסיע אותו לעיר הסמוכה. בדרך חלפו ליד שדה של גוי, העגלון ירד מהעגלה, לקח משם חציר עבור הסוס, עלה לעגלה והמשיך לנסוע. כל אותה העת הגר"א לא הרגיש כלום משום שהיה שקוע בלימודו. הגוי בעל השדה, שראה מחלון ביתו כיצד גונבים לו חציר, עלה מיד על סוס, ורדף אחרי העגלה. העגלה נעצרה והגוי התנפל על הגר"א, קרא לו גנב, והכהו בחוזקה. הגר"א, שהבין מה קורה, שתק. כאשר הוא נשאל מדוע שתק, ענה הגר"א: "אם הייתי אומר 'זה לא אני', הגוי היה מבין שהעגלון הוא הגנב, ואז הייתי עובר על אבק לשון הרע, וכל התורה שלמדתי לא היתה עוזרת לי ולא הייתי ניצל מלהתגלגל בכלב" ואמר שזה רמוז בפסוק: "ויקרא לה נובח בשמו" - "לה", ראשי תיבות: "לשון הרע", נובח: שבא בגלגול של כלב נובח.

בספר 'חובות הלבבות' כתוב, שהמדבר לשון הרע יוצא נקי מכל נכסיו הרוחניים ומאבדם. לעתיד לבוא, ליום הדין, מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: "הלא לא עשינו כל זה". וישיבו להם: "אותם שספרו עליכם רע, הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם". וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: "הלא לא עשינו", ישיבו להם: "אלו העבירות שעשו אותם כל אותם אנשים שספרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתווספו עליכם".

מדוע עוון לשון הרע כל כך חמור ?

נאמר בזוהר הקדוש: "בעבור עוון לשון הרע השטן מעורר קטרוג גדול על עם ישראל וזה גורם למיתה ולחורבן גדול בעולם. וזה לשון הזוהר: יֵשׁ רוּחַ אַחַת, שֶׁעוֹמֶדֶת עַל כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, וּמָתַי שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בְּנֵי אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז מִתְעוֹרֶרֶת אוֹתָה הָרוּחַ רָעָה הַטְּמֵאָה שֶׁלְּמַעְלָה, הַנִּקְרֵאת סַכְסוּכָא, וְהִיא שׁוֹרָה עַל אוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַלָּשׁוֹן הָרָע, שֶׁפָּתְחוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, וְהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה וְגוֹרֶמֶת בְּזוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאוֹתָם, שֶׁמְּעוֹרְרִים לְאוֹתוֹ צַד הָרַע, וְלֹא שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְלֹא חוֹשְׁשִׁים עַל זֶה וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁבַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְלוּיָה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע וְכוּ', וְכֻלָּם מְקַטְרְגִים לְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ נָחָשׁ הַגָּדוֹל, שֶׁיְּהֵא מְקַטְרֵג עַל הָעוֹלָם, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הַהִתְעוֹרְרות שֶׁלּוֹ לְמַטָּה". אלמלא חטא הלשון לא ניתן כח להודיע למעלה את תועבות ועבירות בני האדם ולתבוע דין עליהם.

וכתב החפץ חיים: "כְּלָל הוּא בְּכָל הָעִנְיָנִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְלָכֵן כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם כּוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ וּלְעוֹרֵר מְדָנִים עָלָיו, כֵּן לְמַעְלָה אֵין הַמְקַטְרֵג יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר קַטֵּגוֹרְיָא. לֹא כֵן אִם נִמְצָא, חַס וְשָׁלוֹם, דֵּלָטוֹרְיָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה, לְבַד מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בָּזֶה לְמַעְלָה הַבַּעַל דֵּלָטוֹרְיָא עַל עַצְמוֹ קַטֵּגוֹרְיָא עֲבוּר עֲוֹנוֹתָיו, הוּא מְעוֹרֵר כֹּחַ הַקַּטֵּגוֹרְיָא עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא הַשָּׂטָן וּמְקַטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל עֲבוּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְתוֹבֵעַ דִּין עֲלֵיהֶם וְכִבְיָכוֹל מֻכְרָח לְהַעֲנִישָׁם עֲבוּר זֶה, וּמִי גָּרַם כָּל זֶה הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מִלְּמַטָּה".

אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע, נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה, שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים.

יהודי, שהיה רגיל מאוד בלשון הרע, הגיע פעם לאדמו"ר צדיק, וביקש תיקון לעוון זה. אמר לו הרב לשחוט תרנגול ולמרוט לו את הנוצות. את בשר העוף לחלק לעניים ואת הנוצות לפזר ברוח. אותו אדם עשה בדיוק מה שהרב אמר וחזר לשאול אם בזה נגמר ה'תיקון'. ענה לו הרב שעכשיו רק מתחילים את התיקון. הרב ציווה עליו ללכת ולאסוף את כל הנוצות שפיזר. נבהל היהודי ושאל כיצד יכול הוא לאסוף את הנוצות שכבר התפזרו ברוח! ענה לו הרב: "נוצות שפיזרת לפני שעה - אין אתה יכול לאסוף, ולשון הרע של שנים אתה חושב לתקן על רגל אחת?!

לעומת זאת, אם אדם שומר על לשונו ומשתדל מאוד להזהר בעניינים שבין אדם לחברו, חוץ ממה שהוא אוסף לעצמו זכויות בעולם האמת, הוא מרוויח גם פה בעולם הזה.

פעם, לפני עידן מכונות הכביסה והמייבשים, היה נהוג יום של כביסה. השכם בבוקר הנשים היו יוצאות ומכבסות בגד אחר בגד, ורק לאחר טרחה מרובה היה אפשר לקבל כביסה נקיה. בימי החורף הקשים, היה כל יום של שמש מנוצל ליבוש הכביסה.

אשה אחת יצאה לכבס את הכביסה שנצטברה כבר כמה ימים. לאחר עמל וטרחה מרובים היתה כל הכביסה מכובסת ונקיה להפליא. היא ניגשה לתלות את הבגדים ליבוש על חבל התליה השוכן בקרבת ביתה. כאשר היתה הכביסה תלויה על החבל, שמה פעמיה סוף סוף לביתה, לנוח ולהינפש מהטרחה המרובה.

שכנתה, שהיתה מסוכסכת עמה, ראתה את הכביסה הצחורה שתלויה על החבל, לא יכלה 'לכבוש' את מידותיה הרעות, לקחה מספריים וחתכה את חבל הכביסה. כל הבגדים המכובסים והנקיים נפלו לבוץ והתלכלכו.

האשה שכיבסה את הבגדים השקיפה מלמעלה, וראתה את אשר עשתה לה שכנתה הרעה, ובאמת שחפצה להשיב לחבירתה כגמולה, אלא ש"בכוחות עליונים" העבירה על מידותיה וניגשה לבגדים המלוכלכים ללא אומר ודברים, וחזרה על הפעולה פעם נוספת. גם כשבא בעלה מבית המדרש לא סיפרה לו מאומה, וקיבלה את הכל באהבה.

היושב בשמים, הצופה ורואה את כל מעשה בני האדם, ראה את אשר נעשה, וראה את גבורת נפשה העילאית, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. האשה הנזכרת, שהיתה עקרה כחמש עשרה שנה, זכתה לפרי בטן, ולאחר כתשעה חודשים נולד לה בן. כשגדל, האיר בתורתו את כל העולם כולו, הלא הוא הגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.

מכל האמור רואים אנו כמה חמור הוא עוון לשון הרע, אשר מעורר את השטן לקטרג על עם ישראל, וכמה מפסיד מי שנכשל בזה. הדרך להינצל מזה העוון היא ע"י לימוד הלכות שמירת הלשון, וספרי המוסר המעוררים על זה (כמו ה'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון'), וכאשר יעסוק האדם בזה תהיה לו מודעות, וילמד להיזהר מלספר ומלשמוע לשון הרע ורכילות.

יצחק אבינו קרא אל יעקב, ברך אותו וציווה אותו שלא לקחת אשה מבנות כנען אלא ללכת לפדן ארם אל לבן אחי אמו ולקחת אשה מבנותיו.




פרשת ויצא




יעקב ואליפז

יעקב אבינו קיבל את ברכות הוריו ויצא לדרך. עשיו הרשע קרא לאליפז, בנו בכורו, ואמר לו: "מהר, קח את חרבך ורדוף אחרי יעקב, הרוג אותו וקח ממנו את כל אשר לו". אליפז שהיה צדיק (היה אחד מיועציו הטובים של איוב וזכה לרוח הקודש) ניסה להתחמק מהשליחות ולשכנע את עשיו אביו שזה לא כדאי. הוא אמר לעשיו: "אבי, הרי הקב"ה הבטיח לאברהם זקנך כי ארבע מאות שנה ישתעבדו בניו במצרים, ומכיוון שישמעאל אינו נקרא זרעו, אלא יצחק, אם תהרוג את יעקב אחיך הרי שהנבואה הנוראה תתקיים בך ובזרעך. א"כ מוטב להשאיר בחיים את יעקב כדי שתתקיים בו נבואת השעבוד ולא בנו". אולם עשיו לא השתכנע, הוא עמד בדעתו להרוג את יעקב, ציווה על בנו אליפז לעשות זאת במצוות כיבוד הורים ואף איים עליו שאם לא יעשה זאת, הוא יערוף את ראשו.

אליפז היה גיבור וזריז, הוא לקח עמו עשרה בריונים ורדף אחרי יעקב. יעקב אבינו ראה את אליפז ואנשיו רודפים אחריו ונעצר. אליפז הוציא את חרבו והתקרב אל יעקב...

אמר לו יעקב: "אליפזי, חמודי, מה קרה? כבר לא אומרים שלום לדוד יעקב?", ניגש אליפז ואמר: "אבי ציווה אותי להורגך, היה נא מוכן למות... אתן לך זמן לקרוא קריאת שמע ולומר וידוי, אבל את מצוות אבי אני חייב לקיים".

אליפז התיישב וחיכה, ובינתיים התחיל לבכות. יעקב אבינו ראה את אחיינו בוכה, הוא ניגש אליו, התיישב לצדו, ליטף את ראשו ושאל אותו: "אליפזי, מדוע אתה בוכה?"

אליפז השיב: "אבא גזר עלי להורגך ואיים עלי שאם לא אעשה כן, הוא יערוף את ראשי, וחייב אני לקיים מצוות אבי, אך איני מסוגל לעשות זאת"...

יעץ לו יעקב: "קח ממני את כל אשר יש לי, כך אהיה עני, ועני חשוב כמת, ובזאת תוכל לשוב אל אביך ולומר לו שקיימת את מצוותו".

אליפז שמח על העצה. יעקב אבינו פשט את בגדיו ונכנס לנהר עירום כביום היוולדו. אליפז לקח את בגדיו של יעקב, כספו, זהבו וכל רכושו, ונפרד ממנו לשלום.

יעקב אבינו, שנותר בתוך מי הנהר עירום וחסר כל, פרש ידיו לקב"ה ובכה: "רבונו של עולם, הריני עירום מכל, איני יכול להמשיך כך, אנא ה', תן לי בגדים". באותה שעה, הגיע לנהר אדם אחד שזמן רב לא עשה מקלחת, פשט את בגדיו, קפץ 'ראש' לנהר ונעלם. אולי הוא חטף זעזוע מח מקרקעית הנהר, אולי הוא שכח שהוא אינו יודע לשחות, מ"מ אותו פרש טבע בנהר ומת ויעקב אבינו לקח את בגדיו ולבשם.

בינתיים שמע עשיו על הפטנט הגאוני של בנו אליפז, שלקח את כל רכושו של יעקב והשאיר אותו חי כי עני חשוב כמת. אולם עשיו, שלא אהב לשמוע חידושי תורה ודרשות, רצה לראות את יעקב מת גם לפי הפשט ולא רק לפי הדרש, ולכן החליט לארוב לו בדרך ולהרוג אותו בעצמו.

יעקב אבינו ידע זאת ברוח הקודש, וכאשר הגיע לנהר הירדן, התפלל לקב"ה שיושיע אותו. הוא הכה את הירדן במקלו, הירדן נבקע והוא עבר והלך בדרך אחרת. עשיו חיכה ליעקב זמן רב, ולבסוף התייאש והלך משם.




יעקב לומד תורה בישיבת שם ועבר

יעקב אבינו לא הלך מיד לחרן. הוא היה ירא לנפשו שלא יינזק ברוחניות בביתו של לבן הארמי (אותיות נבל הרמאי). אמנם הוא כבר היה בן שישים ושלוש, אביו ציווה עליו ללכת לישא אשה ואמו אמרה לו לברוח, אולם הוא הרגיש עדיין אינו מוכן מספיק להקים בית אצל לבן. יש לו עוד מה ללמוד... ולכן הלך יעקב ו"הטמין את עצמו" בישיבת שם ועבר ועסק בתורה בעמל, ביגיעה ובהתמדה עצומה במשך ארבע עשרה שנה, ובמשך כל אותן השנים לא עלה על מיטה (אולי הוא לפעמים נמנם על הסטנדר, אך לא ממש שכב לישון).

יעקב אבינו פסק לעצמו שכדי להתמודד עם נסיונות החיים ולעבור את הגלות אצל לבן הרמאי בשלום, לא מספיק רק ללמוד תורה, אלא צריך "להטמין את עצמו". מה הכוונה להטמין? כמו הטמנה בהלכות שבת - הטמנה נקראת רק כאשר כל הכלי נטמן ולא נראה כלל מבחוץ. כך גם מי שנפטר ונטמן, שהוא עמוק באדמה וכיסו אותו בעפר ולא רואים אפילו שערה אחת. לפי זה, יעקב אבינו ש"נטמן בבית המדרש", הכוונה שלא הוציא שערה אחת החוצה מבית המדרש, אפילו ישן על המיטה, כלומר הוא כיסה את עצמו מכל ענייני העולם הזה והיה שקוע כל כולו בישיבה בתורה וביראת שמים.

למעשה, כאשר יעקב אבינו יצא מבית הוריו, רחל ולאה עדיין לא נולדו. ורק בזכות שאמר יצחק ליעקב לקחת מ"בנות לבן", רק אז זכה לבן ונולדו לו אח"כ שתי בנות - רחל ולאה (עפ"י 'בראשית רבתי' פ' וישלח). ואם לא היה הולך לישיבת שם ועבר לעסוק בתורה, אלא היה הולך מיד לבית לבן, סביר להניח שהיה חוזר בידיים ריקות ומפסיד את זיווגו. נמצא שדווקא בזכות שהלך ללמוד תורה, זכה לזיווגו.

מסופר על הרב לודמיר זצ"ל מצפת שהיה מתפרנס מחנות שהיתה פתוחה במשך כמה שעות ביום, אבל עיקר יומו היה בבית המדרש שם למד ולימד לאחרים. כך נהג מדי יום ומעולם לא חרג ממנהגו. גם רעייתו הצדקנית וילדיו ידעו שאסור להפריע לו בלימודו. פעם הזדמן לצפת סוחר עשיר מלבנון ששמע על סחורה מסוימת שהיתה תקועה זמן רב בחנותו של הרב, וביקש לרכוש את כל הסחורה בכסף מלא ובמזומנים. אשתו של הרב הודיעה לסוחר כי כרגע בעלה בבית המדרש ואי אפשר להפריע לו, אך לאחר שהפציר הסוחר באישה, שלחה את בנה כדי שיבשר לרב על בואו של הסוחר ועל ההזדמנות הנדירה להפטר מהסחורה שאיש אינו חפץ בה. אולם הרב מיאן לשמוע ונשאר בשלו: "עד חצות היום אי אפשר להפריע לי". כששמע הסוחר, החליט ללכת ולא להמתין יותר. הרבנית בקשה ממנו שימתין עוד כמה דקות והיא עצמה נגשה לבית המדרש ואמרה לרב: "בעלי היקר, אציע לך עסקה, תמורת אותן שעות שתאלץ להפסיד עקב העסקה: אני מוכנה לתת לך שלושה שבועות או אפילו שלושה חודשים בהם אאפשר לך ללמוד בבית המדרש ברציפות בלי להגיע הביתה. העיקר שנשתחרר מהסחורה התקועה אצלנו זמן רב". הרב נותר בסירובו: "אין על מה לדבר, לא אגיע עכשיו הביתה, ואם הסוחר לא ימתין עד חצות, הקב"ה ישלח לנו ממקום אחר". הרבנית עשתה רצון בעלה ושחררה את הסוחר הערבי לדרכו.

תמהו תלמידיו: "הרי הרבנית אמרה דברים של טעם. שלושה חודשים תמורת שלוש שעות של ביטול תורה, ומדוע הרב סירב?!", הסביר להם הרב בנחת ובשלווה: "הרי באותן שעות שאני לומד, עומד כאן היצר הרע וחורק עליי את שיניו בכעס. הוא שולח לכאן לבית המדרש את כל המניעות האפשריות כדי להפסיק אותי מלימודי. יודע הוא היצר שברגע שאפסיק פעם אחת את הקביעות שלי ואצא מבית המדרש לפני השעה הקבועה, הרי גם מחר ומחרתיים הוא ישלח לי סוחרים נוספים שגם הם יצליחו לבטל אותי מלימודיי. ואז אומר לעצמי: "הרי גם אתמול הפסקת את לימודך, ומה היום מיומיים?", לכן אפילו שדבריה של אשתי היו דברי טעם, לא רציתי להפסיק את השיעור. הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל, ישלח לי את עזרתו ממקום אחר".

בסופו של דבר, השיירה של הסוחר הערבי נתקעה בדרכה, והערבי חזר לביתו של הרב לודמיר וביצע את העסקה על הצד הטוב ביותר, כי מלימוד התורה אף פעם לא מפסידים.





חלום יעקב

לאחר ארבע עשרה שנה של לימוד בדבקות ובהתמדה עצומה, יעקב אבינו יוצא ללכת ללבן. כאשר הוא כבר היה סמוך מאוד לחרן, הוא הרהר בלבו: "היתכן שעברתי ליד הר המוריה בלי להתפלל במקום שהתפללו בו אבותי?!", והחליט לחזור לאחור. הקב"ה עשה לו נס קפיצת הדרך (כמו שקרה לאליעזר עבד אברהם), והגיע לשם בתוך זמן קצר, כשעתיים לפני שקיעת החמה. הוא התכוון להתפלל שם תפילת מנחה שתיקן יצחק אביו ואח"כ ללכת לדרכו, אולם הקב"ה רצה שיעקב ישאר ללון שם כדי להתגלות אליו בחלום, ולכן גרם לשקיעת החמה קודם זמנה. יעקב אבינו ראה שבדרך נס החמה שקעה שעתיים לפני זמנה והבין את הרמז. הוא התפלל (ובכך תיקן) תפילת ערבית ונשאר ללון שם.

לאחר מכן, לקח שתים עשרה אבנים (כנגד י"ב השבטים) מהמזבח עליו נעקד יצחק אביו, סידר אותן מסביב לראשו ונרדם. למרות ששכב בלי שמיכה על רצפה ואבנים, היתה זו שינה מתוקה כאילו היה שוכב בתוך שמיכת נוצות אווז רכה ונעימה. למרות שהיה נרדף ישן במנוחה שלמה, ועל אף שבשנות לימודו בישיבה של שם ועבר, לא ממש ישן מרוב חשקו לתורה, שכן היה נרדם מעט על הסטנדר ומיד היה מתעורר וחוזר לתלמודו, כאן הוא ישן שינה עמוקה.

בינתיים האבנים אשר לקח יעקב החלו לריב ולהתווכח זו עם זו, וכל אחת היתה אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו". הקב"ה עשה נס וכל האבנים התאחדו לאבן אחת גדולה (אח"כ כאשר יעקב אבינו התעורר ומצא אבן אחת, הבין שהוא עתיד להעמיד י"ב שבטים קדושים ושלא יהיה בזרעו שום פסול).

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו".

המילה 'סולם' בגימטריה (136) היא כמו 'ממון', אך היא גם גימטריה של 'עוני'. זהו סולם החיים - לפעמים אנשים עולים והופכים לעשירים בעלי ממון, ולפעמים גם יורדים ונעשים עניים. גם אדם שהוא מוצב ארצה, בתחתית הסולם, יכול לעלות ולהגיע השמימה. (עפ"י 'בעל הטורים')

מעשה ביהודי בשם ר' מרדכי שהיה עשיר גדול ומוכר בכל האזור. ר' מרדכי העסיק מנהל חשבונות אמין וירא שמים בשם בנימין, אשר היה מלווה אותו בכל עסקיו המסועפים. הם גם היו יוצאים יחדיו למסעות עסקיים מהם היו חוזרים עם עגלות עמוסות בסחורה אשר הגדילה את עושרו של ר' מרדכי הגביר. גם ההצלחה ליוותה את הגביר בכל אשר פנה והאירה לו פנים.

פעם אחת, נסעו ליריד גדול שהתקיים בעיירה רחוקה. ר' מרדכי ישב בכרכרה המפוארת ליד ידידו ר' בנימין, הם הביטו על הנופים המקסימים שנבטו מבעד לחלון, נשמו אוויר צלול ושוחחו בנחת. בשלב מסוים ר' מרדכי חש בעייפות שמשתלטת עליו וניסה לשווא למצוא תנוחה טובה לשינה. לבסוף החליט שכדאי לעצור ולנוח בין כרי הדשא שבצד הדרך. הוא הורה לעגלונו לתור אחר פינה נוחה ובטוחה אשר יוכלו שלושתם לנוח בה.

לאחר חיפוש מהיר וקצר נתגלתה לעיניהם פינת חמד ובה מרחב דשא ירוק ויפה ובתוכו עובר מעיין זך וצלול. ר' מרדכי קפץ מהכרכרה, מתח את איבריו, שתה ממי המעיין הזכים ונשכב על הדשא הרך והנעים. הוא אמר לתומו: "ממש מיטה נוחה וראויה, רק חבל שאין לי כרית". ר' בנימין הבין את הרמז, הוא הוציא מהכרכרה תיק מהודר ובו היו אלפי זהובים לצורך המסחר והגיש אותו לר' מרדכי. הוא הניח את ראשו על התיבה ושקע בשינה עמוקה. גם ר' בנימין והעגלון נרדמו למשך כמה שעות.

כאשר התעוררו משנתם, הבחינו בקרני השמש האחרונות לפני שקיעתה. הם קמו בבהלה ומיהרו לעלות לכרכרה כדי למצוא את השביל בטרם יחשיך. העגלון הצליף בסוסים שדהרו במהירות רבה ולבסוף הגיעו לפונדק דרכים, שם אכלו ארוחת ערב ונשארו ללון. לאחר כמה ימים הגיעו ליריד, ולאחר חיפוש מצא ר' מרדכי סחורה טובה כלבבו במחיר מציאה. הוא חתם חוזה עם הסוחר וביקש מר' בנימין להביא את התיק עם הזהובים. ר' בנימין עלה לכרכה ולפתע נשמעה ממנו זעקת שבר: "אוי ואבוי..."

"מה קרה???", שאל ר' מרדכי בחרדה תוך כדי שהוא מזנק פנימה ונעמד ליד מנהל חשבונותיו.

"התיק איננו!", השיב ר' בנימין.

רק עכשיו הם נזכרו כיצד השאירו את התיק באותה פינת חמד במעבה היער כשנחפזו לצאת משם לפני רדת החשיכה.

"ר' מרדכי", הזדעק ר' בנימין, "חייבים לשוב למקום בו הנחנו את התיק, אולי הוא עדיין שם!"

ר' מרדכי חייך חיוך מריר ושאל: "כיצד זה יתכן שהתיק עדיין שם?! הרי אנשים רבים עוברים שם בעונה זו, היעלה על הדעת שאיש לא הבחין בתיק עמוס בזהובים הבולט על פני השטח?", הוא הבין שבלא כסף, אין לו מה לעשות ביריד, ולכן ביטל את העסקה עם הסוחר וביקש מהעגלון להסיעם חזרה לביתם.

לאחר כמה ימים הגיעו שוב לאותו מקום ביער, ואז החל העגלון צועק בהתלהבות: "הנה התיק האבוד, אני רואה אותו בדיוק באותו המקום בו שכחנו אותו". ר' מרדכי זינק מתוך העגלה ורץ לעבר התיק, כלא מאמין. הוא פתח את התיק וראה שהוא מלא וגדוש באלפי זהובים, בדיוק כמו שהיה בטרם נשכח. ר' בנימין שמח מאוד ואמר: "ר' מרדכי, ראה כמה ה' ית' אוהב אותך ושומר עליך ועל רכושך מכל רע". אולם מרדכי לא היה נראה שמח במיוחד, ומעיניו זלגו דמעות חמות והוא בכה בקול גדול.

ר' בנימין חשב שר' מרדכי בוכה מהתרגשות, כי לא בכל יום מתרחש כזה נס... ר' מרדכי לקח מלוא חופניו מהכסף שהיה בתיק, נתן לר' בנימין ואמר: "הנה לך ידידי ועוזרי הנאמן, שכרך הראוי לך בעבור כל השנים שבהן שרתת אותי במסירות ובנאמנות. מהיום ואילך נפרדות דרכינו, אנו ניסע לביתי ומשם העגלון יסיע אותך לביתך לחיים טובים ולשלום".

ר' בנימין חשב שאדונו השתגע. כל הדרך חזרה ר' מרדכי בכה ללא הרף והם לא החליפו מילה ביניהם.

מאותו היום מצב עסקיו של ר' מרדכי הלך והתדרדר. סחורותיו התקלקלו, אחד ממפעליו נשרף כליל וכל עסקיו התמוטטו בזה אחר זה. הוא נאלץ למכור את אחוזתו המפוארת וכל רכושו כדי לשלם את חובותיו הרבים ונותר חסר כל. ר' מרדכי שיכן את בני ביתו בצריף ישן ומוזנח והחל לנדוד ממקום למקום ולזכות את הרבים במצוות הצדקה, כאחד הקבצנים.

יום אחד הגיע ר' מרדכי לעיר גדולה ויפה מאוד. הוא הבחין מרחוק בדירת פאר מרהיבה ביופייה וכאשר התקרב, הרגיש צביטה בלב, הוא נזכר שלפני שנים מועטות גם הוא היה חי בדירת פאר כזאת בימי עושרו. הוא ניגש לדלת, צלצל בפעמון והמתין. תוך זמן קצר הדלת נפתחה ומשרת הדור בגדים שאל: "כן אדוני, במה אפשר לעזור לכבודו?", ר' מרדכי גמגם מבושה וביקש דבר מאכל או כמה פרוטות לצדקה. המשרת הזמין אותו פנימה לתוך הבית המפואר ואמר: "בדיוק כעת אדוננו הגביר סועד את ארוחת הצהרים. הנך מוזמן לסעוד עמו על שולחנו". ר' מרדכי לא האמין למשמע אוזניו, אך המשרת סיפר לו שאדונו הגביר נדיב מאוד ובעל לב רחום וחנון, וכל קבצן עני מתקבל אצלו בכבוד ומוזמן לסעוד עמו על שולחנו.

ר' מרדכי התפעל מהדברים ששמע, ונכנס בעקבות המשרת לחדר האוכל. בעל הבית ובני ביתו כבר ישבו מסביב לשולחן הערוך והתחילו לאכול. ר' מרדכי עמד נבוך אך מיד כאשר ראהו הגביר, קם ממקומו והזמין אותו לשבת לימינו כאילו היה אדם חשוב ומכובד. המשרת הגיש לו סעודה דשנה שכמוה לא ראה מאז ימי עושרו.

לאחר הסעודה הלך עם הגביר לתפילת מנחה וערבית, ולאחר התפילה הגביר הזמין אותו ללון בביתו. ר' מרדכי נענה להצעה ברצון, אכל עם בני הבית את ארוחת הערב ולאחר מכן קיבל חדר נאה לרשותו. הוא למד מעט, וכאשר העייפות הכניעה אותו, נשכב על מיטה נוחה ועד מהרה שקע בשינה נעימה ומתוקה. בבוקר כאשר התעורר, הגביר התכונן לתפילת שחרית. ר' מרדכי ניגש אליו והודה לו מקרב לב על האירוח הנפלא. הגביר אמר: "היום יום שישי ואתה מוזמן להשאר אצלנו לשבת.

כשעה לפני כניסת השבת, הגביר קרא לר' מרדכי. הוא אחז בידו חליפה חדשה ונעליים חדשות ומבריקות ואמר: "אורחי היקר, לכבוד שבת המלכה, הייתי רוצה לראותך לבוש בבגדים הללו, כראוי לשבת קודש. לא הרחק מביתי יש בית מרחץ. כדאי שתיגש לשם ותכין עצמך כראוי בטרם תלבש את החליפה החדשה". העשיר גם נתן לר' מרדכי שלוש מטבעות זהב כדי שיקנה לעצמו משהו לכבוד שבת. ר' מרדכי הכביר במילות תודה למארחו, אך העשיר קטע את דבריו ואמר: "עכשיו זה לא הזמן להרבות בדיבורים, צריכים להזדרז, שבת המלכה מתקרבת".

ר' מרדכי השתעשע במים הנעימים של בית המרחץ ולא שם לבו לזמן שעובר. לפני כניסת שבת הוא נותר שם לבדו ואז הגיע גנב לחדר החיצוני וביצע "העברת בעלות" על כל רכושו של ר' מרדכי: בגדיו הבלויים, בגדיו החדשים, כספו ונעליו. לאחר שיצא הגנב, הבלן נכנס, וכאשר ראה שאין כלל בגדים בחדר החיצון, חשב שאין בפנים אף אחד. הוא כיבה את האור, נעל את המקום ומיהר לבית הכנסת.

כאשר סוף סוף ביקש ר' מרדכי להפרד מהמים החמימים וללבוש את חליפתו החדשה, נוכח לדעת שהוא לבדו בבית המרחץ, בגדיו נעלמו והוא נעול במקום. לאורו הקלוש של הירח הוא הבחין במגבת גדולה שהיתה תלויה, בה הוא התנגב וכיסה את גופו. הוא צעק לעזרה, אך איש לא שמע.

בינתיים, בבית העשיר, חיכו בדאגה לאורח החשוב. מחשבות איומות צצו ועלו בדמיונו של הגביר ולא נתנו לו מנוח. לבסוף יצא העשיר לחפש את האורח. הוא הלך לכל בתי הכנסת שבעיר, אך כולם כבר היו נעולים. הוא שאל אנשים אם ראו את אורחו, אך הבודדים שהיו ברחוב ענו לו בשלילה. לבסוף הלך בצעדים מהירים לבית המרחץ. אולי האורח במצוקה וצריך למהר ולהצילו...

אולם כאשר הגיע לבית המרחץ לא שמע קולות של בכי ומצוקה, אלא קולות של שירה ושמחה. הוא הצליח להכנס לשם דרך החלון הגדול, וראה את אורחו רוקד ומקפץ בבית המרחץ החשוך, כאשר מגבת בלבד עוטפת את גופו.

"מה קרה לך?! היצאת מדעתך?! כבר למעלה משעתיים אני מחפש אותך ואילו אתה נמצא כאן במצב מביש כזה, שר ורוקד? היכן החליפה החדשה שקניתי לך?"

"מה אומר לך איש חסדי היקר?", השיב ר' מרדכי, "נלקחו ממני בגדי הישנים והחדשים וגם כל כספי, ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך!"

"אוי ואבוי", אמר העשיר, "אם כך אלך מיד לביתי ואביא לך בגדים אחרים".

הגביר רץ לביתו במהירות והביא משם בגדים נאים עבור ר' מרדכי. ר' מרדכי לבש את הבגדים תוך כדי שהוא מודה ומהלל את איש חסדו, ואח"כ הלכו לביתו של הגביר כדי לקיים מצוות קידוש וסעודת שבת. לאחר הסעודה, אמרו דברי תורה ושרו זמירות של שבת, ואז הגביר הישיר מבטו אל ר' מרדכי ושאל אותו בקול שקט: "ר' מרדכי, האם אתה מזהה אותי?"

בוודאי שאני מזהה וזוכר אותך, ר' בנימין, מנהל חשבונותי היקר!", ענה ר' מרדכי בהתרגשות. "כיצד אפשר לשכוח אדם יקר כמוך?! אינך חייב לי כלום ואעפ"כ הנך דואג לי מעל ומעבר, ואני אסיר תודה לך ובלבי נושא תפילה שה' יזכה אותך ויכפיל את ממונך כדי שתוכל תמיד להרבות בצדקה וחסד לכל דורש".

"ר' מרדכי", אמר הגביר, "איני מסוגל להתאפק מלשאול אותך שתי שאלות המנקרות במוחי:

ודאי הנך זוכר את היום בו מצאנו ביער את התיק האבוד ובו כל הכסף, ואז במקום לשמוח, אתה פרצת בבכי קורע לב... מדוע?

וכן, הלילה הזה, כאשר נותרת בבית המרחץ בלא בגדים וללא כלום, מדוע שרת ורקדת מתוך שמחה אמיתית במקום ליפול לעצבות?

נפלאו ממני דרכיך ואיני יכול להבינן!"

בני הבית הפסיקו לשיר, הקשיבו לשיחה המרתקת בין השניים וחיכו לתשובתו של האורח.

"ידידי היקר", פתח ר' מרדכי בחכמה, "המזל הוא כמו גלגל. במקום הגבוה ביותר של הגלגל, שם מתחילה בעצם הירידה כלפי מטה, וכן להיפך, במקום הנמוך ביותר, שם יש עלייה המגיעה עד למעלה. בדיוק כך התנהלו העניינים בחיי:

בעבר, כאשר הייתי עשיר, תמיד האיר לי המזל פנים, וברוך ה' ראיתי הצלחה בכל מעשי ידי. אולם כאשר נמצא אוצרי האבוד בשלמותו לאחר שבועיים ימים, במקום שבו עוברות מרכבות לרוב, חשתי שמזלי גובר עלי יותר מדי, והבנתי שמנקודה זו ואילך עתיד הוא לצנוח אט אט כפי חוקי הגלגל.

ובאשר למה שקרה היום, כאשר נותרתי לבדי בבית המרחץ מחוסר כל, קר ורועד כעלה נידף, אמרתי בלבי שמצב גרוע מזה לא יכול להיות, ומיד הבנתי שמנקודה זו ואילך עתיד הקב"ה להעלות את מזלי, לרומם אותי ולחדש ימי מקדם. לכן שרתי ורקדתי בשמחה, מתוך תחושה שבקרוב אצא מאפלה לאור גדול".

העשיר ובני ביתו התרגשו מאוד מהדברים. במוצאי שבת ר' בנימין לקח את ר' מרדכי לחדר אוצרותיו, הלווה לו סכום גדול של כסף ואמר לו לקנות סחורה ולמכור כדי שיהיה להצלחה מקום לחול. ר' מרדכי לקח את הכסף, ומאותו יום ההצלחה האירה לו פנים. תוך זמן קצר הוא החזיר את חובו לר' בנימין ולבסוף היה לעשיר מופלג, יותר ממה שהיה בתחילה והרבה לעשות בממונו צדקה וחסד.

בחלומו ראה יעקב את רגלי הסולם מוצבים בבאר שבע וראשו מגיע השמימה מול בית המקדש של מעלה ומלאכים עולים ויורדים בו.

האדם דומה לסולם, כשם שאין נשארים לעמוד על מדרגה אחת, אלא בסולם עולים למעלה או יורדים למטה, כך הוא גם האדם! אין הוא עומד על מדרגה אחת - או שהוא בעלייה או שהוא בירידה. הכל תלוי באדם עצמו, שנאמר: "עולים ויורדים - בו", כלומר בו - באדם עצמו. ('עפ"י החפץ חיים")

ראשו של הסולם הגיע השמימה, שם הוא הפתח שמלאכי השרת נכנסים ויוצאים בו, והקב"ה היה נצב עליו, ואז ידע יעקב שאותו המקום עצמו שהוא שוכב שם הוא הוא שער השמים וטוב להתפלל בו, שם בית המקדש, בית אלהים, והוא העיקר. על זה אמר: "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" - זהו בית המקדש שכנגדו ראשו של סולם מגיע ונסמך בשמים.

הקב"ה הראה בנבואה ליעקב אבינו ארבע מלכויות שמושלות ולבסוף נופלות: שר מלכות בבל עולה שבעים שלבים ויורד, שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים שלבים ויורד, שר מלכות יון עולה מאה ושמונים שלבים ויורד, אך שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, ואומר: "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", אמר לו יעקב: "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר", אמר לו הקב"ה: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ". (תנא דבי אליהו)

יעקב אבינו ראה בנבואה גם את מעמד הר סיני, כיבוש הארץ, בניית בית המקדש, חורבנו, גלות...

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: "אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".

ולכאורה קשה, איך יעקב אבינו הגיע לנבואה, והרי אמרו חז"ל שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, ודווקא על גיבור, עשיר, חכם ועניו. ואמנם יעקב היה חכם גדול ועניו, אולם, גם היה נרדף ע"י עשיו, חושש מלבן, ולאחר שאליפז לקח ממנו את כל רכושו, היה עני מרוד, וכל ימיו היה בצער (לכאורה ההיפך משמחה) וא"כ כיצד זכה להתגלות השכינה?

אלא שצריך לומר, שאף שיעקב אבינו היה בצער, עם כל זה לא היה חסר במידת השמחה, כי ידע שהכל מאת ה' ית' ומה שה' עושה, הכל לטובה. ובאשר לשאר התנאים לנבואה, יש לומר, שיעקב אבינו, אע"פ שהיה חסר כל, היה עשיר גדול, כי איזהו עשיר? השמח בחלקו (ובפרט לאחר שלמד תורה במשך ארבע עשרה שנה, ועל התורה נאמר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"), וכן גם לגבי גיבור, כי איזהו גיבור? הכובש את יצרו. נמצא א"כ שביעקב אבינו היו כל התנאים הדרושים ולכן זכה להתגלות השכינה.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי - שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש"י).

בחלום זה הבטיח הקב"ה ליעקב אבינו את כל ההבטחות לו ולזרעו אחריו, וגילה לו את כל הייעוד העתידי לעם ישראל. ואעפ"כ, כאשר הקיץ יעקב משנתו, לא חשב על זה כלל, אלא נתמלא יראה ופחד... "וירא ויאמר וכו'"... מפני מה נתיירא כל כך? משום שעבר על הלכה - אסור לישון במקום קדוש, אלא שהיה שוגג, כי לא ידע... אם היה יודע, היה מוכן לוותר על כל הגילוי הקדוש הזה, הנבואה וההבטחות, ובלבד שלא לעבור אפילו על הלכה אחת. ומזה נלמד גם כמה זהירות צריך לנהוג בבית הכנסת ובבית המדרש, ובספר הזוהר הקדוש נכתב שהמדבר דברי חולין בבית הכנסת אין לו חלק באלוקי ישראל, רחמנא ליצלן.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ - המדרש (ב"ר ס"ט) מביא את דברי ר' יוחנן שאומר שיעקב אבינו הקיץ ממשנתו, כלומר מלימוד התורה, ואילו בפסוק נאמר במפורש שיעקב שכב, נרדם ואפילו חלם. האדמו"ר מקאליב כתב לבאר שהכל תלוי בכוונה - יש מי שהולך לישון, והוא אכן נחשב ישן, ויש מי שגם כאשר באמת ישן, נחשב כאילו הוא לומד. השאלה רק למה הלך לישון. מי שהולך לישון לא רק בגלל שהוא עייף, אלא עושה זאת כדי "למלא את המצברים" ולחדש כוחותיו שכאשר יקום יהיה לו כח לעסוק בתורה, וכן מי שאוכל כדי שלא יהיה חלש ויוכל לעסוק בתורה - נחשב כאילו שבאותו הזמן הוא לומד תורה, ויקבל שכר מושלם גם בזמן שאוכל וישן, כי השינה והאכילה היו לצורך לימוד התורה.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים:

רש"י פירש: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם - שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן". יעקב אבינו צריך ללכת לחרן, אך הוא פוחד שנאמר: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד". לבן הרמאי ואנשי חרן הרשעים עלולים להשפיע עליו לרעה ח"ו, הוא מבקש מהקב"ה שמירה רוחנית - "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקים" - להיות דבוק בה'.

ומה עוד יעקב אבינו מבקש? "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" - רבינו בחיי כתב: "זאת שאלת הצדיקים מאת השם, לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות היא גורמת לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט, ושלא יתאווה המותרות, וייטב לבו ביראת השם".

מספרים על ה'חפץ חיים' זצ"ל, שפעם אחת בא לביתו עשיר אחד מחוץ לארץ, במיוחד כדי לראות את גדול הדור, והתפלא לראות באיזה בית עלוב ודל חי ה'חפץ חיים' המפורסם. השולחן היה פלטת עץ על שתי חביות, היו מדפי ספרים רעועים, שני ספסלי עץ פשוטים, מיטה, ועל מסמר בקיר היה תלוי כובע מרופט. אמר לו העשיר: "רבנו, היכן כל הרהיטים והרכוש שלך?", השיב לו החפץ חיים בשאלה: "והיכן הרהיטים שלך?", ענה העשיר: "אני כאן רק תייר, אורח, לכאן הבאתי רק מעט דברים הנצרכים לי, אבל בביתי שבאמריקה יש לי כל טוב, עושר וכבוד". אמר לו ה'חפץ חיים': "כך גם אני! גם אני רק אורח בעולם הזה, ויש לי כאן רק את המעט הנחוץ, ובביתי שבעולם הבא יש לי כל טוב ורכוש רב מאוד..."

יעקב אבינו מסתפק במועט. אין הוא מבקש מותרות, רק לחם לאכול ובגד ללבוש, בכדי להחיות את נפשו ותו לא.

נשאלת השאלה, הרי ידוע שלחם אוכלים ובגד לובשים, א"כ מדוע יעקב היה צריך לפרט את דבריו? כוונתו של יעקב היתה, שה' יתן לו לחם והוא יוכל לאכול אותו, שיהיה בריא בגופו ובנפשו, שיוכל לאכול מתוך בריאות איתנה, שיזכה לאכול עם שיניים בריאות ולא תותבות, ולא דרך אינפוזיה, או כפי שקרה לרוטשילד, מאילי ההון המפורסמים, שמת מרעב כאשר ננעל בטעות בתוך הכספת. לא מספיק שתהיה לאדם מסעדה ולא תהיה לו האפשרות ליהנות מזה. "ובגד ללבוש" - יכול להיות לאדם בוטיק בגדים או מפעל טקסטיל, אך הוא שוכב בבית חולים עם פיג'מה או חליפת לחץ, לא עלינו, או יושב בבית הסוהר עם בגדי אסירים.

ר' דוד מלעלוב זצ"ל היה עני מרוד. היו ימים בהם בני ביתו ממש רעבו ללחם. פעם אחת, באחד מימות החורף הקרים, נכנס ר' דוד מלעלוב לביתו, ומצא שאין לחם בבית (וכל שכן שלא היה שם דבר מאכל אחר) וכולם רעבים. מה עשה? יצא מהבית, לקור של חמש עשרה מעלות מתחת לאפס, הסיר מעליו את מעיל הפרוה ששימש אותו בנאמנות בחורף הקר, ומשכנו תמורת הלוואה דחופה לקניית לחם ושאר צרכי הבית. כששב לביתו כשגופו רועד מקור, אמר לבני ביתו הנבוכים שראו אותו בא בלי מעיל: "היום למדתי כראוי על תפילת יעקב אבינו 'וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ' - כמה טוב לו לאדם שהקב"ה נותן לו לחם לאכול ובגד ללבוש ולא בגד לאכול ולחם ללבוש".

עוד פירוש: אדם צריך לפרט בקשתו ולא לומר: "הרי הקב"ה ודאי יודע מה אני חושב, מה אני צריך ולְמה אני זקוק וימציא לי צרכיי", אלא על האדם לפרט: לחם - לאכול, ובגד - ללבוש. ובזוהר הקדוש מפורש שהאדם צריך להתפלל לפני הקב"ה תפילה מפורטת כמה שיותר.

מעשה ביהודי שהיה עולה לירושלים עייף ויגע, ורגליו כשלו מטורח ההליכה. בצר לו נשא תפילה לבורא עולם: "אנא, שלח לי חמור", ולא פירט יותר. עוד תפילתו בפיו והנה הוא רואה איש רוכב על אתון ודוהר לקראתו. שמח בלבו על שנענתה תפילתו, ממש בגדר של: "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". כשהגיעה האתון סמוך אליו, המליטה עייר קטן. השר הרומאי הרוכב על האתון ציווה על ההלך לשאת את הרך הנולד על כתפיו ולהביאו העירה. ראה האדם כי כלתה אליו הרעה מאת השר ולדאבונו הוא מוכרח לשאת את העַיִר לביתו של השר. התרעם ואמר: "ריבונו של עולם, אני ביקשתי חמור לרכוב עליו, ואתה שלחת לי חמור שארכיב אותו עלי?!" ביקש לרכוב ונמצא מרכיב. מכאן אנו רואים שאדם צריך לפרט את בקשתו באר היטב, ואכן כך עשה יעקב אבינו.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר - דרשו חז"ל: "מאי לֵאמֹר? לומר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם", ואע"פ שהזהירה תורה על הנדר ועל השבועה, לִדבר מצוה מותר, וכן אמר דוד: "נשבעתי ואקיימה". (רבנו בחיי)

מעשה באדם שהיה רגיל לשלוח יד ברכוש אחרים ולגנוב מכל הבא ליד. "מומחיותו" בתחום זה היתה כה גדולה, עד שהגנבה הפכה אצלו לטבע שני, ובלי שליטה היה נוטל דברים מזולתו אפילו כאשר לא היה לו צורך בכך.

יום אחד, החלו להתעורר בו רגשי חרטה ואשם, וחשב לעצמו: "מה קורה אתי?! מה יהיה אתי בסוף?!", הלך האיש אל הרב, שטח בפניו את בעייתו ושאל מה לעשות כדי להנצל מיצרו הרע. הוא סבר כי הרב יתווה לו דרך תשובה מלאת סיגופים ופרישות, אך להפתעתו הרב אמר לו: "יש לי עצה בשבילך: קבל עליך בנדר שלא להוציא דבר שקר מפיך". צחק הגנב בלבו ואמר: "זה הכל? מה זה שייך למחלת הגניבה שלי?", מכל מקום מאחר שלא מצא פתרון אחר, עשה האיש כדברי הרב, וגזר על עצמו בנדר שלא לשקר.

יום אחד יצאו שכניו מביתם והפקידו בידיו את הבית עם כל תכולתו. הגנב משכבר הימים נותר לבדו עם כל רכושם הרב. כהרגלו מימים ימימה, הוא החל לתכנן כיצד יעביר לרשותו את האוצר שנפל לידיו. אלא שלפתע חלפה מחשבה בראשו: "הרי בעלי הבית יחזרו וישאלו אותי לאן נעלם חפץ זה או אחר, ואני אהיה חייב לומר את האמת, מפני שנדרתי שלא אשקר". לכן נמנע ולא גנב.

עדיף לאדם שלא ינדור כלל מאשר ינדור וישלם, כיוון שיצרו הרע ינסה לפתותו לעבור על הנדר. אמרו חז"ל, שבעוון נדרים, אשתו של אדם ובניו מתים ח"ו, ועוד אמרו שהנודר נקרא חוטא שנאמר (קהלת ה, ה): "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, פן יקצוף האלֹקים על קולך וחיבל את מעשה ידיך", ופירשו הפסוק לאיש שנודר לפני התיבה ואינו משלם ועליו נאמר (משלי כה, יד): "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר", והאיש הירא ורך הלבב ייזהר להתנות על כל דבר שיהיה בלי נדר, ואם נדר איזה דבר לצדקה, לא יאחר לשלמו כי נפש המלאך הנברא מאותה נדבה הוא חובל, שהוא תלוי ועומד עד שלמו נדרו.

אחד מתלמידי הבעל שם טוב, רבי וולף קיצס, היה עני מרוד. בת גדולה היתה לו ולא היה לו כלום כדי למצוא לה חתן מתאים. הבעל שם טוב הציע לו לפנות לשדכן ולומר לו שמחפש הוא בחור חכם, מתמיד וירא שמים עבור בתו כלילת המעלות ומוכן הוא להבטיח סכום נכבד של אלפיים רובל עבור נדוניה.

ר' וולף לא הרהר אחר רבו ולא התלבט מנין ישיג אלפיים רובל, כאשר אפילו רובל אחד עבור הוצאות שבת אין לו, אם הבעל שם טוב אמר, הכל כבר יסתדר בעזרת ה' על הצד הטוב ביותר. תוך זמן קצר הוצע שידוך, בנו של אחד מנכבדי העיר יאסי הגדולה, בחור מתמיד וירא אלֹקים. לאחר שר' וולף בחן את החתן והתפעל ממנו, נחתמו התנאים בהם הובטח שאבי הכלה ישלם אלפיים רובל טבין ותקילין.

עברו-חלפו להם שבועות אחדים ובביתו של ר' וולף הופיעה איגרת ממשפחת החתן, בה ביקשו לדעת מדוע לא התקבלו מתנות כנהוג. ר' וולף לא השיב לאיגרת ולאחר זמן התקבלה איגרת נוספת בה הובהר שאם לא יתקבל מענה בצרוף סִבלונות בתוך שלושה שבועות, אזי יתפרק השידוך.

כולם בבית היו מתוחים, מלבד ר' וולף. הוא הלך לרבו, הראה לו את האיגרות ושאל אותו מה עליו לעשות כעת? הרב השיב בנחת: "השב לו באיגרת, שמוזמנים הם כולם אל עיירת מגוריך, כל משפחת החתן, שלושה ימים לפני החתונה. עד אז בעזרת ה' הכל יהיה מוכן ומזומן, גם מתנות לחתן ביד רחבה, וגם אלפיים רובל עבור נדוניה כמוסכם".

ארבעה ימים לפני החתונה, כאשר לר' וולף עדיין אין כלום, צועד הוא לבית רבו. ניגש אליו סוחר יהודי ושואלו היכן מתגורר הבעל שם טוב? ר' וולף הציע לסוחר להתלוות עמו לבית הרב, וכך עשה. כאשר הגיעו לרב, הוא כיבד את הסוחר והציע לו לשמוע מעשה נאה. האיש התנגד ואמר: "דבר דחוף לי מאוד אל כבוד הרב, ממש פיקוח נפש". "בכל זאת", אמר הרב, יהודי אינו מסרב לשמוע סיפור, הסכת נא ושמע". ואז החל הרבי בסיפורו:

קופל היה סוחר עשיר מאוד. יום אחד היה בדרכו לעסקה מאוד חשובה, המרכבה ההדורה עשתה את דרכה בנחת ועיני קופל נעצמו לאטן והוא שקע בשינה ערבה ומתוקה. לרגעים אלו המתין העגלון הגוי, שרצה להרוויח כסף רב על חשבון היהודי העשיר. הוא עצר את המרכבה בטבורו של יער עבות, ירד ממקומו, פתח את דלת המרכבה ובשאגה פראית העיר את האדון הישן שינה עמוקה.

"קום", נהם לעברו.

קופל התעורר בבהלה. "כבר הגענו? כל כך מהר?"

"לא הגעת לשום מקום, אבל אני הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. אם חייך יקרים לך, ואינך רוצה למות צעיר - תן לי את כל הכסף בבקשה", אמר הגוי בעודו אוחז גרזן חד.

בהתחלה קופל ניסה להתווכח עם העגלון הנחמד ולהגיע לפשרה שלחמישים אחוזים.. אפילו שמונים... אך הגוי לא היה מוכן לעשות הנחות ודרש את הכל. לקופל לא היתה ברירה, הוא הגיש לעגלון את כל כספו. העגלון לקח את הצרור, ואז אמר: "בעצם, מסוכן לי להותירך חי. הרי מיד תרוץ להלשין עלי".

בכיו ותחנוניו של קופל לא הרשימו את הערל. הוא גרר את אדונו, קשר אותו אל עץ קרוב והציע לו ברוב חמלתו לומר משאלה אחרונה בטרם ייפרד מן העולם לנצח נצחים סלה.

קופל ביקש להתפלל. העגלון האדיב הסכים, בתנאי שיעשה זאת במהירות.

קופל התפלל בהתרגשות ובדמעות, ואמר בבכי קורע לב ואמר: "ריבונו של עולם, יודע אני מדוע באה אלי הרעה הזאת - הייתי סוחר מצליח וכסף רב הרווחתי, אך מעולם לא עישרתי את כספי כראוי, וגם מצוות צדקה בקושי קיימתי. חטאתי, עוויתי, פשעתי... לא זכרתי אותך שאתה הוא הנותן כח לעשות חיל ולך הכסף והזהב".

העגלון היה לחוץ ואמר: "מהר, אתה מאריך בתפילתך יותר מדי, תיכף יעברו כאן אנשים ויעצרו אותי".

קופל התעלם והמשיך בתפילתו הלוהטת כפי שלא התפלל מעולם.

"ריבונו של עולם, הרי גם בשעה שיהיה הגרזן מונף על צווארי יש בידך להושיעני, הייפלא מה' דבר?! מבטיח אני שאם תציל אותי ויסור מעל ראשי המוות הזה, עשר אעשר מן הסכום שהרווחתי היום לצדקה ומעתה ועד עולם תמיד אקפיד על כך. לא יהיה סכום קטן או גדול שאשתמש בו קודם מעשר".

לפתע הגיח שומר היער, הוא לכד בשניות את העגלון ושחרר לחפשי את קופל המבוהל שנטל את כספו וברח הביתה.

קופל הגיע לביתו ושכח את נדרו.

שבועות אחדים חלפו, ואז בתו היקרה חלתה ומצבה הלך והתדרדר מיום ליום. הוא לא חסך בכסף ובמאמץ, אך דבר לא הואיל וכעבור זמן קצר הבת נפטרה. קופל לא מצא ניחומין וגם לא הבין רמזים. הרעיון שבגלל אי קיום הנדר שנדר בא עליו עונש זה לא עלה על דעתו כלל.

בטרם חלפו ימי ה'שלושים' מפטירת הבת וגם הבן האהוב נחלה באותה מחלה. קופל לא ידע את נפשו, הוא הזניח את עסקיו וניסה להביא מזור לבנו המפרפר בין חיים למוות, ללא הועיל. ועדיין לא הבין את הרמז ולא ידע על מה ולמה הוא נענש.

ואז הציעו לו להגיע אל הרבי הבעל שם טוב, והוא מיהר לעשות את הדרך הארוכה...

הבעל שם טוב סיים את דבריו והסוחר שזיהה את עצמו כגיבור הסיפור, קם ממקומו נרגש ונסער ותפס בראשו.

"אכן, לא זכרתי לקיים את הנדר ושילמתי על כך מחיר יקר. מוכן ומזומן אני תכף ומיד לקיים את ההבטחה ולמסור מעשר בסכום של ארבעת אלפים רובל. יאמר לי רבנו למי להעניק את הכסף?"

"הכנסת כלה, והחזקת תלמיד חכם", השיב לו הבעל שם טוב, "יושב לידך יהודי שיש ביכולתך לקיים בו שני עניינים נשגבים אלו בבת אחת".

הסוחר נתן לר' וולף ארבעת אלפים רובל והרבי אמר: "עליך, ר' וולף, מוטל החוב לקיים את הבטחתך. מחצית מן הסכום ישמש עבור דמי הנדוניה והחצי השני עבור מתנות לחתן ועבור שאר צרכי ביתך".

"ואתה, יהודי יקר", פנה אל האורח הנרעש, "שוב אל ביתך כי כבר הבריא בנך, ומעתה עליך להיזהר בכל פרוטה הנוספת אל אוצרך".

יהודי עשיר ביקר בדובאי, בבניין הגבוה ביותר בעולם, והזמין שם במלון חדר בקומה העליונה. הוא נכנס לחדר והתפעל מהפאר וההדר, אכן שווה $2000 ללילה. הוא יצא למרפסת לראות את הנוף מגובה 800 מטר והתפעל. הוא קצת התכופף כדי לראות מה יש למטה מתחת למרפסת, התכופף עוד קצת ובסוף נפל...

הוא צועק: "אההההה"... ותוך כדי צניחה הוא נזכר שהוא יהודי ויש בורא לעולם. הוא אומר: "אנא ה' עזור לי... אם אתה עוזר לי אני מבטיח לשמור שבת, להניח תפילין (ולא רק בארון), לשמור כשרות, ללמוד תורה... לחזור בתשובה..." מכיוון שהיתה זו נפילה ארוכה, היה לו הרבה זמן לקבל על עצמו כל מיני דברים.

לבסוף נפל לתוך הבריכה של המלון. הוא יצא משם ללא פגע ואמר: "ריבונו של עולם, זה בסדר, לא צריך, אני כבר הסתדרתי... ראית איזה דברים בנאדם מדבר בשעת לחץ?!"

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

יעקב אבינו לקח את האבן אשר היתה תחת מראשותיו ובה נעשה הנס שהאבנים התאחדו לאחת, ושם אותה למצבה. הקב"ה הוריד ליעקב שמן מן השמים, והוא יצק את השמן על ראש האבן, והיא אבן השתיה שעליה נבנה בית המקדש. יעקב אבינו נדר שאם ישוב למקום זה בשלום, יקריב שם זבחים ותודות לה' ית'.

יעקב אבינו גם נדר שאם ה' יהיה בעזרו, הוא יפריש מעשר מכל אשר יקבל ויתן לצדקה. האדם הנותן מכספו לצדקה לכאורה מחסיר ממונו, אולם במציאות אין הדבר כך. מצדקה לעולם לא מפסידים! חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת (משלי י, ח) בממונו אשר ניתן לו מאת ה' ית' ויעשה ממנו צדקות וגמילות חסדים ולא ידאג לבו על מה שנחסר ממנו, כי החסרון הוא רק לשעה. הדבר דומה לכבשים שגוזזים להם את הצמר, ולאחר זמן גדל יותר. כך גם הנותן ממונו לצדקה מתברך, ולבסוף יקבל הרבה יותר ממה שנתן.

מעשה בגביר ר' אורנשטיין מירושלים, שהיה נותן בעין יפה לכל דְבר מצוה. פעם אחת בא אליו עני שיש לו בת בוגרת שעומדת להתחתן, ובידו מכתבי המלצה מגאוני הדור הממליצים בחום לתרום לו בעין יפה. העני חשב שהעשיר יתן לו איזה סכום לסיוע לצרכי החתונה, אולם הגביר אמר שהוא מוכן לשלם לו את כל צרכי החתונה, ושאל כמה צריך.

לאחר שהעני נקב בסכום הדרוש, נענה הגביר ושילם לו את הכל, אך ראה שהעני עומד מבויש ומשתומם ורצה לעודדו, אמר לו: "שמע נא, אני נותן לך את כל זה בתנאי שתזמין אותי לחתונה".

צחק העני ואמר: "בוודאי שאזמינך לחתונה, הרי כל החתונה היא בזכות נדבת לבך". הוא יצא משם והתחיל בהכנות לצורכי החופה. כאשר הגיע מועד החתונה, ליווה העני את בתו הכלה לאולם השמחות בשמחה ובשירים בתוף ובכינור, אך למרבית הפלא, שכח להזמין את הגביר העשיר.

והנה, כשעמדו החתן והכלה מתחת לחופה להתחיל בטקס הנישואין, לפתע נזכר אבי הכלה ששכח להזמין את הגביר העשיר, והצטער על כך מאד. הוא ביקש סליחה מקהל המוזמנים ואנשי התזמורת, ואמר: "רבותי, כל צורכי החתונה הזאת באו הודות לנדבת לבו של הגביר ר' אורנשטיין, ואני מצטער להודיע שדווקא אותו שכחתי להזמין לחתונה. אנא בואו עמי ונלך יחדיו אל ביתו להזמינו". הקהל הסכים לצאת ביחד לביתו של העשיר בליווי התזמורת.

באותה שעה כמעט אירע דבר נורא בביתו של העשיר. לביתו הגיעו שודדים ערבים, ובאיומי אקדח דרשו שיתן להם את כל כספו. הוא פתח להם את הכספת, הם נטלו את כל מה שבתוכה, אך דרשו עוד ועוד. מכיוון שלא נענו כרצונם, כפתו את האיש בחבלים וקשרוהו לרגלי המטה, וכן עשו גם לאשתו של הגביר והמשיכו להשמיע דברי איומים.

תוך כדי כך, הגיע אבי הכלה עם התזמורת הרעשנית וקהל המוזמנים לחתונה, לקראת ביתו של הגביר, וכששמעו השודדים את קול הרעש, חשבו שזוהי המשטרה שהוזעקה לבית הגביר. מיד נשאו את רגליהם ונסו על נפשם, בהשאירם את כל הכסף והתכשיטים על השולחן.

כשהגיעה כל הפמליה לבית העשיר, הופתעו לראות אותו ואת אשתו כפותים לרגלי המטה. מיד שחררו אותם מכבליהם. הגביר סיפר להם את כל הקורות אותו, ואמר שאלמלא הגיעו אבי הכלה וכל האנשים לביתו, יתכן שהוא ואשתו כבר לא היו בחיים, ורק בזכותם ניצלו, הם וכל רכושם.

אם אדם הרוויח מאה שקלים, ונתן עשרה שקלים לצדקה, כמה נשאר לו? כולם עונים - "תשעים שקלים", אך למעשה תשעים הוא בזבז ומה שבאמת נשאר לו, אלו אותם עשרה שקלים אשר נתן לצדקה, שהם נשארים לעד ומליצים טוב בעדו על שקיים מצוות צדקה.

אמרו חז"ל: מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים? יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. ואלו הם חפצי שמים: יפזר מעותיו לעניים, שנאמר: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד". אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאוׂ ר' עקיבא, אמר לו: "רבי, רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים?", אמר לו: "הן". מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים. לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו: "עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי? תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, הביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד". עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו: "רבי, אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ". (מסכת כלה, א, יא)




יעקב בחרן

יעקב אבינו סיים תפילתו והלך לחרן. שוב היתה לו קפיצת הדרך וכבר באותו היום הגיע לשם. חרן היתה עיר גדולה מאוד אך לא היו בה מים הראויים לשתייה. אמנם היו שם בארות אולם המים בהם היו מקולקלים, מלבד באר אחת שהיתה מחוץ לחרן, בה היו מים טובים, לשם היו מגיעים כל עדרי הצאן עם רועיהם ולשם גם הגיע יעקב אבינו. כשהתקרב לבאר, ראה שם שלושה עדרי צאן רובצים על-יד הבאר ואבן גדולה מונחת על פי הבאר.

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: "אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?", וַיֹּאמְרוּ: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ".

וַיֹּאמֶר לָהֶם: "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?", וַיֹּאמְרוּ: "יָדָעְנוּ".

וַיֹּאמֶר לָהֶם: "הֲשָׁלוֹם לוֹ?", וַיֹּאמְרוּ: "שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן".

יעקב אבינו ראה שהם אנשים טובים ונחמדים ושאל אותם: "מדוע אספתם את הצאן אל הבאר, הרי היום עוד גדול, ומדוע אינכם נותנים לצאן לשתות?"

ענו לו הרועים: "לא נוכל להשקות את הצאן עד אשר יתאספו כל הרועים לגלול את האבן הגדולה מעל הבאר, רק אז נוכל להשקות את הצאן".

בינתיים הופיעה רחל עם צאן לבן אביה. יעקב אבינו ראה את רחל, ניגש אל הבאר והסיר מעליה את האבן הכבדה בקלות, "כמו שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול" (רש"י). כל הרועים עמדו והתפלאו על כוחו וגבורתו של יעקב.

ויש לשאול: כיצד יעקב אבינו הצליח לעשות זאת? הרי קודם לכן למד תורה ברציפות ובהתמדה עצומה במשך ארבע עשרה שנה, ואמרו חז"ל (סנהדרין כו:) על התורה שנקראת "תושיה" לפי שמתשת כוחו של אדם, וא"כ מנין לו הכח להזיז אבן כה גדולה וכבדה "כמו שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית"? ומהו הלקח שיכולים אנו להפיק ממה שהתורה מלמדת אותנו - "להודיעך שכחו גדול"?

אפשר להבין עפ"י מעשה שהיה:

ר' זלמן מווילנא, אחיו של הגר"א, הוצרך פעם לעיין בספר מסוים בעת לימודו. הספר היה בארון הספרים, אך לפני הארון עמדה תיבה ענקית גדושה וכבדה, ששלושה בני אדם נצרכו כדי להזיזה. באותה עת הרב היה לבד, ולא יכול היה להיעזר באיש. מה עשה?

הוא הלך בחדר מצד לצד, תוך כדי שהוא משנן לעצמו בהתלהבות מאמר חז"ל על הפסוק: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" - שאם היתה (התורה) בשמים, היית צריך לעלות ולהורידה! "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא" - שאם היתה מעבר לים, היית צריך להפליג אחריה ולהשיגה!

וכך היה חוזר על הדברים בהתלהבות עצומה יותר ויותר, עד אשר הרגיש בקרבו אומץ רוח וגבורה, ורץ בכח זה אל התיבה, הזיז אותה לבדו בלי שום עזרה ולקח את הספר הנדרש.

אם האדם ירכז את כל מעייניו ויגייס את כל משאבי רוחו למטרה הנדרשת, אזי יוכל לפעול ולעשות אף למעלה מכוחותיו - כי לא הכח הוא העיקר, כי אם הרוח. זהו סוד גלילת האבן אצל יעקב אבינו. דבר זה טמון בכל אחד ואחד מאתנו, וזה מה שהתורה מלמדת אותנו.

כאשר יעקב אבינו הסיר את האבן מעל פי הבאר, מיד המים עלו לקראתו ונשפכו אל מחוץ לבאר, כך שלא היו צריכים דליים לשאוב מים, וכן גם התברכו כל הבארות והמעיינות בחרן, שמאז שיעקב הגיע, המים נתמתקו ונעשו ראויים לשתייה. כך היה כל זמן שהיה יעקב אבינו אצל לבן.

יעקב אבינו השקה את צאן לבן דודו, ופרץ בבכי. מדוע בכה? משום שבא בידיים ריקות. הוא אמר בלבו: "אליעזר עבדו של אבי, בשעה שהלך לחרן לקחת את רבקה אמי ליצחק אבי, הביא עמו עשרה גמלים טעונים כל טוב אדוניו. ואילו אני, אין בידי כלום, אפילו לא צמיד אחד קטן". הוא בכה גם כי ראה ברוח הקודש שרחל אשתו עתידה למות בדרך ולא תיקבר עמו במערת המכפלה (אלא באמצע הדרך, כדי שכאשר בני ישראל יצאו לגלות, יעברו משם ויתפללו על קברה. יעקב אבינו גם ראה את הגלות העתידה לבניו ולכן בכה).

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ - יעקב אבינו סיפר לרחל שהוא בן רבקה, אחות אביה, שהוא בורח מאחיו עשיו, ושבא לשאת אשה מבנות לבן. רחל אמרה לו שיזהר מלבן אביה שרמאי גדול הוא ולא יוכל לדור עמו. אמר לה: "אם לרמאות - אחיו אני ברמאות, ואם לתמימות - בן רבקה אני". שאלה אותו רחל: "וכי מותר לצדיק לרמות?", אמר לה: "כן, כמו שכתוב: "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל".

רבקה רצה לספר לאביה. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבֶּק לוֹ, וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ, וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - ויהי כשמוע לבן היאך גלגל האבן הגדולה, ואיך עלו המים לפניו: וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ. אמר לבן בלבו: "אליעזר, עבד הבית, הביא עשרה גמלים טעונים כלי כסף, כלי זהב ובגדים, וזה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה". כאשר ראהו ואין עמו כלום: וַיְחַבֶּק לוֹ - אמר: "שמא זהובים קשורים במתניו", משמש ולא מצא. וינשק לו - אמר: "שמא מרגליות בפיו", משמש ולא מצא. וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ. לשאול אותו היכן כספו, אמר לו יעקב: "מה אתה סובר שאני טוען ממון?! איני טוען אלא דברים, שנאמר וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - כל מה שאירע לו.

למרות אכזבתו של לבן, הוא הציע ליעקב לדור אצלו. יעקב אבינו לא רצה לקבל לחם חסד ולכן היה עובד אצלו בבית ובשדה והיה רועה את צאנו ללא תמורה. לבן חשש שיעקב ידרוש לבסוף מחיר מופקע עבור עבודתו ולכן, לאחר חודש: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם, הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ?"

נאמר בתורה: "וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת, שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". יעקב אבינו ביקש, בתמורה לעבודתו, לשאת את רחל בת לבן. ולכאורה קשה, מדוע יעקב רוצה לשאת לאשה דווקא את רחל, הרי מנהג המקום היה שלא לתת את הצעירה לפני הבכירה? ומדוע יעקב מציע ללבן שיעבוד שבע שנים בעבור רחל? אולי לבן היה מתרצה בפחות מכך? ומדוע התורה מספרת בגנותה של לאה (שהיו לה עיניים רכות)?

נאמר במדרש שלאה היתה יפה בדיוק כמו רחל, אלא שהיו עיניה רכות משום שהיתה בוכה הרבה. ליצחק נולדו שני בנים וללבן נולדו שתי בנות. לבן ויצחק סיכמו והתנו ביניהם שעשיו הגדול יקח לאשה את לאה הגדולה ויעקב הקטן יקח את רחל הקטנה. לאה היתה שואלת ומבררת מה מעשיו של עשיו, וכשאמרו לה שהוא רשע, התפללה לפני ה' יתברך שיבטל את רוע הגזרה, משום שאינה רוצה להתחתן עם רשע, ובכתה עד שנשרו ריסי עיניה. תפילתה התקבלה, ואכן עשיו נשא לאשה את מחלת בת ישמעאל. לפי זה, "עיניה רכות" אין זה גנאי, אלא שבח הוא לה, שהיתה צדיקה והרבתה להתפלל שלא תיפול לידי רשע. (עפ"י מדרש תנחומא סימן י"ב)

כאשר יעקב הגיע לחרן, ידע שלאה מיועדת לעשיו ולא רצה להתגרות בו (לא מספיק לך מה שלקחת את ברכתי ובכורתי, לקחת גם את ארוסתי?!), הוא חשש שאם עשיו ישמע שלקח את לאה, יעזוב את מחלת אשתו ויבוא לשם להורגו, לכן יעקב ביקש את רחל. לדעת רבנו בחיי, רחל אז היתה קטנה, בת חמש שנים בלבד, ולכן הציע שיעבוד בעבורה שבע שנים עד שתהיה בת שתים עשרה, ואז תהיה ראויה להוליד.

כאשר הגיע יעקב לחרן, היתה ברכה במים, ולא היה צורך יותר להתאמץ לשאוב מים מן הבאר, שכן המים היו עולים מעצמם ולא היה מחסור במים. לבן ידע זאת, ורצה שיעקב יישאר שם כמה שיותר, ולכן רצה לרמות את יעקב ע"י החלפת רחל בלאה, וכך יעקב יעבוד עוד שבע שנים נוספות.

יעקב אבינו כבר שמע על מעלליו של לבן הרמאי וידע על מזימתו להחליף את רחל בלאה, ולכן התחכם ואמר ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" - ברחל ולא בלאה, בתך ולא רחל אחרת מן השוק, הקטנה שלא תחליף שמות בנותיך ותקרא לגדולה רחל. הקטנה אני אומר ולא הגדולה, ולא יועיל לך שינוי השם שתקרא לה רחל.

לבן הארמי, שהיה גדול הרמאים שבכל הזמנים, לא התרגש יתר על המידה וענה בערמה: "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה עִמָּדִי", בזאת הלשון הכין לבן את הקרקע כדי לרמות את יעקב: הוא לא אומר לו במפורש שהוא מסכים לתנאי, רק טוב לי לתת אותה לך וכו', אבל זה לא אומר שאני אכן אתן אותה לך ולא לאיש אחר (וחוץ מזה, כדי שאוכל לתת לך את רחל הקטנה, צריך קודם לדאוג לכך שלאה הגדולה תינשא). דבר נוסף: המילה "תתי", בגימטריה קטנה עולה למספר 9 וכן "לאה", המילה "מתתי" עולה למספר 4 וכן "רחל". בזה רמז לו: לאה לך, ורחל לאחר. אפשר גם לפרש את כוונת לבן במילים אלו כך: "אינך צריך לעבוד כלל בעבור נישואי בתי, טוב לי לתת אותה לך חינם, ואפילו אני מוכן שתשב עמדי ואני אכלכלך בעבור שתשא את בתי". בכך לבן אינו מחויב לשום תנאי, ומה שיעקב עבד אצלו היה זה בגדר חסד ונדבה ולא עבור שיינשא לרחל.

למרות שיעקב אבינו דייק בלשונו, ומבחינתו לא השאיר ללבן מקום לרמותו, עדיין חשש שירצה לתת לו את לאה במקום רחל, ולכן אמר לרחל סימנים (הלכות נידה, חלה והדלקת הנר), שכאשר ישאל אותה, והיא תדע אותם, ידע שזו רחל ולא לאה.

יעקב היה רועה את צאן לבן במשך שבע שנים "ויהיו בעיניו כימים אחדים" - הכוונה בזה שיעקב מרגיש שהעסקה היתה כדאית: הוא זכה ברחל הצדיקה תמורת עבודה של שבע שנים בלבד. באופן יחסי שבע שנים הם כמו מספר ימים לעומת שוויה האמתי. (עפ"י המלבי"ם)

כאשר הגיע הזמן בו היה אמור יעקב לשאת את רחל לאשה, לבן ערך חתונה מפוארת. הוא הזמין את כל אנשי המקום (שאף הם היו שותפים ברמאות כדי שיעקב יישאר והמים יתברכו) כדי שאח"כ כאשר התרמית תתגלה, לא יהיה ליעקב נעים לגרש את לאה. "ויקח את לאה בתו" - לבן קורא ללאה ולוקח אותה בדברים, הוא משכנע אותה להתחזות לרחל, כדי שהיא תינשא ליעקב. הוא אומר לה שגם יעקב שמע לרבקה אמו והתחזה לאחיו עשיו כדי לקחת את הברכות במקומו. לאה חששה שאם היא לא תינשא ליעקב, לבן ישיא אותה לעשיו, וראתה בזה סימן משמים שתפילותיה התקבלו, אבל היא חששה לצער את אחותה. רחל חששה שאם יעקב ישאל את לאה על הסימנים, היא לא תדע להשיב ויעקב יגלה את התרמית, אז יהיה ללאה ביזיון גדול, בושה וכלימה. רחל לא רצתה לצער את אחותה ולכן מסרה לה את הסימנים (אפילו שבכך היא מסכנת את עצמה בכך שאולי היא תינשא לעשיו הרשע), ואז לאה גם הבינה שרחל מוחלת לה והסכימה להיכנס לחופה.

לעיל ראינו שיעקב אבינו אמר לרחל: "אם ברמאות הוא בא - אחיו אני ברמאות". א"כ כיצד הצליח לבן לרמות את יעקב?

הרב שבדרון כתב שלבן הרמאי היה כה גדול במידת הרמאות, עד שהצליח לרמות אפילו את עצמו, והשתכנע בתוך תוכו שכן הוא הדבר, עד שלא יעלה על דעתו אפילו לרגע שמישהו יחשוב שיש כאן רמאות. רמאי רגיל יודע בעצמו את האמת ואפשר לראות עליו כאשר הוא משקר, אולם רמאי שמרמה את עצמו וחושב ומאמין שעושה הוא אמת וצדק, אינו מרגיש בושה או כלימה ואינו מרגיש שהוא משקר, ולכן אי אפשר להכיר ברמאותו ולהשמר מפניו.

יעקב אבינו חשב שלבן כמו שאר הרמאים, ולכן אמר: "אחיו אני ברמאות", אולם לבן היה מהסוג השני.

"ויהי בבוקר והנה היא לאה", כאשר יעקב מגלה את התרמית הוא כועס על לאה: "רמאית בת רמאי, למה שיתפת פעולה עם אביך? למה כאשר שאלתי אותך אמרת שאת רחל?", שאל יעקב.

"למדתי ממך!", היא עונה, "עשיתי מה שאבא אמר לי, כמו שאתה עשית מה שאמך אמרה לך, אמרתי לך שאני רחל, כמו שאתה אמרת לאביך שאתה עשיו!"

יעקב חשב שמה שעשתה לאה בציווי אביה, לבן הרמאי, אינו דומה כלל למה שהוא עשה בציווי רבקה אמו ברוח הקודש, שהיתה נביאה, ולכן יעקב ראה זאת כמעשה לא טהור של שקר, ורמאות אסורה שלא לשם שמים, ולכן היתה לו בלב מעט שנאה כלפי לאה, ואף חשב לגרשה. לאה טענה שלא היתה לה ברירה בגלל שלבן הכריח אותה לעשות זאת, אבל היה זה מעשה טהור לשם שמים כדי שתזכה להינשא לצדיק כמותו ולהוליד לו בנים צדיקים, וכדי שלא להינשא לעשיו הרשע. לאה ביקשה מיעקב שייתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה והוא הסכים.

יעקב ניגש ללבן ואומר לו "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי?! הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?!", ולבן, בלי להתבלבל, עונה לו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" - "לא התחייבתי לתת לך את רחל (רק אמרתי שטוב לי לתת לך אותה), ולמרות שלא התחייבתי - רציתי לתת לך את רחל, אבל אנשי המקום לא אפשרו. מנהג המקום מעכב. לא אוכל לתת לך את רחל לפני שלאה תתחתן. ומכיוון שלא נמצא חתן ללאה, לכן עשיתי עמך חסד גדול בכך שנתתי לך את לאה, וכך תוכל לקחת אח"כ גם את רחל מיד לאחר שיסתיימו שבעת ימי המשתה, וגם זה כמובן בתנאי שתעבוד שבע שנים נוספות, רק שאני כזה הגון וצדיק שמוכן לתת לך אותה למפרע".

יעקב אבינו מסכים לתנאי. הוא נושא לאשה את רחל אמנו ואח"כ עובד אצל לבן שבע שנים נוספות באמונה וביושר, בדיוק כמו שבע השנים הראשונות, אע"פ שלבן רימה אותו. הוא לא התמרד כנגד חוצפתו של לבן אשר העבידו שבע שנים שלא ביושר, ולא התלונן על שהוא נאלץ לשאת שתי אחיות, דבר שהציק לו מאוד משום שהקפיד לקיים את מצוות התורה אף קודם נתינתה. את הכל הוא קיבל באהבה מתוך אמונה שהכל מאת ה' ית' וכל מה שה' עושה, הכל לטובה.

עפ"י המדרש, אפשר להבין איזו טובה עצומה צמחה מכך לעם ישראל:

אמר ר' שמואל בר נחמני: בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם אבינו לפני הקב"ה בוכה סופד וצועק ואמר לפניו: "ריבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי האומות, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני לעולה לפניך?", אמר לו הקב"ה: "בניך חטאו ועברו על כל התורה כולה".

פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: "ריבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?!"

פתח יצחק ואמר: "ריבונו של עולם, כשאמר לי אבא 'אלֹקים יראה לו השה לעולה בני', לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון על גבי המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?!", פתח יעקב ואמר: " ריבונו של עולם, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשיו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבח, לאחר שגידלתים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?!", פתח משה רבינו ואמר: "ריבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, וכשהגיע הזמן שייכנסו לארץ, גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם?!"

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: "ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. לאחר מכן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב הביאו אחותי לבעלי במקומי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?!"

מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: "בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן כמו שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך, נאם ה', ושבו בנים לגבולם". (איכה רבתי)

נמצא שע"י רמאותו של לבן שהחליף את רחל בלאה, היה לרחל ניסיון עצום, וכאשר עמדה בו בגבורה פעלה לגאולת ישראל אפילו יותר מפעולותיהם של משה רבינו והאבות גם יחד. אילו היה יעקב אבינו נושא את רחל לאשה מיד בתום שבע שנות עבודה, כמו שסוכם, היתה חסרה לישראל את הזכות העצומה הזאת כדי לצאת מהגלות (ביאור נוסף מובא להלן על הפסוק "ויזכור אלֹקים את רחל").

נמצא שכל מה שעובר על האדם במשך ימי חייו, הכל לטובה, וגם אם הדברים אינם נראים כך, הרי שהטובה תצמח ותעלה עם הזמן.

יעקב נושא לאשה גם את רחל ואינו מגרש את לאה, למרות שלפי התורה אסור לשאת שתי אחיות (יעקב אבינו הקפיד לקיים את כל מצוות התורה גם לפני שניתנה) כי הבין שמאת ה' היתה זאת שיינשא לשתיהן. למעשה, לא היתה כאן בעיה של נישואין לשתי אחיות, משום שרחל ולאה לא נחשבו יהודיות (לפי שעדיין לא היתה יהדות), ודינן כגרים, ונאמר שגר שנתגייר דומה לתינוק שנולד ואינו מתייחס למשפחתו, ולכן אינן נחשבות אחיות. (עפ"י החזקוני)

"ויאהב גם את רחל מלאה" - בלבו של יעקב אבינו היתה אהבה כלפי לאה אשתו (למרות שמבחינתו היא היתה שותפה ללבן כאשר הובאה ליעקב במקום רחל), אך את רחל אהב הרבה יותר. דבר נוסף - מלבד מה שאהב את רחל בתחילה, נוספה לו אהבה לרחל גם מצד לאה. יעקב ראה מה שעשתה רחל שמסרה את הסימנים ללאה כדי שלא תתבייש, ועל מעשה אצילי זה נכנסה ביעקב אהבה יתרה לרחל (ולפי זה האות מ' (במילה מלאה) אינה מ' היתרון, אלא מ' הסיבה). (עפ"י קדושת לוי)




בני יעקב

"וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה": אם היתה שנאה ליעקב כלפי לאה, כמובן שזה לא בא לידי ביטוי בהתנהגותו כלפיה ולא היה ניכר כלל כלפי חוץ, רק ה' לבדו, בוחן כליות ולב, הוא שידע והכיר כי היא שנואה, אבל לאה לא הרגישה כלל שהיא שנואה, רק חשבה שאינה אהובה.

לאה היתה נושא לשיחה בפי הבריות. כולם היו מקניטים אותה ואומרים: "לאה זו מראה עצמה כאילו היא צדיקה, אך באמת אינה כך, שהרי שיתפה פעולה עם אביה הרמאי לרמות את יעקב". הקב"ה ראה את צערה וגם זכר לה את בכייה בטרם נישאה ליעקב שלא תיפול ביד עשיו הרשע, ופקד אותה בבנים זכרים (בכך כולם הודו שהיא אכן צדיקה, כי אם היה בה איזה עוון, היתה נשארת עקרה):

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה "כִּי רָאָה יְיָ בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי".וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: "כִּי שָׁמַע יְיָ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה", וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים", עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ", עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה, וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה, עד שבאה לאה והודתו, שנאמר: "הפעם אודה את ה'". (ברכות ז:) מאמר זה לכאורה תמוה, שהרי אדם הראשון הודה לקב"ה ואמר: "טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן", ומלכי-צדק הודה לקב"ה על נצחונו של אברהם במלחמת המלכים ואמר: "בָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ", ואברהם אבינו לימד את כל העולם להודות לה' כאשר היה מכניס אורחים ולימד אותם לברך ולהודות לקב"ה שמשלו הם אוכלים. א"כ מה מיוחד בהודאתה של לאה? ועוד קשה, מדוע לא הודתה לאה כבר בעת לידת בנה הראשון?

הגר"י פישר כתב לבאר, שאין כוונת הגמרא שלאה היא הראשונה שהודתה לקב"ה על הטובות והחסדים שעשה לה (כי גם האבות הקדושים הודו לה' ית' על כל טובותיו וחסדיו, וכמובן שלאה הודתה לקב"ה כבר על בניה הראשונים), אלא שכוונת הגמרא היא, שלאה היתה הראשונה שהודתה על הרע!

במשך כל ימיה, סבלה לאה ייסורים רבים, בתחילה ייעדו אותה להיות אשתו של עשיו הרשע. היא הרבתה בתחינות ותפילות שלא תיפול בחלקו, ובכתה מרוב צער עד שעיניה נעשו רכות. אחרי כן השפלה ע"י לבן אביה, שהכניס אותה לחופה במקום רחל, בלא ידיעתו של יעקב, וזה סבל נורא להינתן ליעקב בעל כורחו מבלי להיות רצויה. גם אחרי שילדה לו שלושה בנים, עדיין לא היתה אהובה.

עד ללדת יהודה, לאה היתה תמיד בצער - למה ניתנה לחלקו של עשיו הרשע? מדוע עליה לרמות את יעקב ולהינתן לו בעל כורחו? מדוע היא צריכה להרגיש שנואה ונחותה ביחס לרחל אחותה?... למה?!

אך כל זה היה רק עד שנולד יהודה, כי משנולד יהודה, שהיה בנה הרביעי, בזה היא זכתה לחלק גדול יותר משאר האמהות. כי היו ארבע אמהות שצריכות ללדת בסך הכל שנים עשר בנים, והיא ילדה ארבעה במקום שלושה. כאשר ראתה שנולד לה בנה הרביעי, אז היא הבינה שהכל באמת היה רק לטובה, וכל הייסורים היו לטובתה. היה לה משתלם לסבול ולהיות שנואה, כי הבינה שבזכות הייסורים היא זכתה לחלק גדול יותר משאר האמהות.

לכן היא אמרה: "הפעם אודה את ה'!" - "אני מודה לך ה', על כל הצער שהיה לי. הכל היה כדאי בשביל שיצאו ממני ארבעה בנים, שמהם תצא הכהונה והמלוכה. תודה לך ה' על כל הייסורים! עכשיו אני מבינה שהכל היה רק לטובה... תודה!!!"

לאה לימדה אותנו שצריך להודות לקב"ה בכל מצב, גם על הטובה וגם על מה שלא נראה כך, כי למעשה הכל מאת ה' ית', וכל מה שה' עושה הכל לטובה, וכן אמרו במשנה: "חייב אדם לברך על הרעה (בשמחה ובטוב לבב) כשם שמברך על הטובה", כי גם מה שנראה לנו כדבר רע, למעשה הוא חלק ממשהו טוב או שממנו עתידה לצמוח טובה וישועה.

מעשה ביהודי אחד שהיתה לו חנות בשוק מחנה יהודה בירושלים. אמנם השכירות היתה גבוהה מאוד, אולם בשל המיקום הטוב של החנות, ההכנסות היו גבוהות מאוד, הרווחים היו יפים והעסק היה משתלם.

יום אחד, מישהו פתח מולו חנות בדיוק כמו שלו, ומאז המכירות שלו הלכו וירדו, עד שההוצאות היו יותר גדולות מאשר הרווחים ולא היה יכול להתפרנס מהחנות.

הלך היהודי לגר"ב שמואלי שליט"א וסיפר לו כל מה שהיה. הוא היה מרוגז מאוד מכל העניין וכעס על אותו יהודי שקיפח את פרנסתו. הרב ניסה להרגיע את העומד מולו ואמר לו: "מה קרה לך?! היהודי הזה לא עשה לך כלום, 'אין אדם נוגע במוכן לחברו', זה לא הוא, זה הקב"ה שעשה לך וזה לטובה".

היהודי שאל את הרב מה לעשות, והרב אמר: "הכל לטובה, תסגור את החנות ותפתח במקום אחר במקום בו השכירות זולה יותר. אולי לא תרוויח כמו בעבר, אבל לפחות תהיה לך פרנסה. עליך לקבל את הגזרה באהבה!"

היהודי יצא מהרב מתוסכל, אך עשה כעצת הרב ופתח חנות במקום אחר, ליד שכונת 'מאה שערים'. מעל החנות שפתח היתה גרה זקנה בודדה, ובעל החנות ריחם עליה, דיבר אתה, עודד אותה וגם היה דואג לה ועוזר לה בכל מני דברים.

יום אחד פנתה אליו הזקנה וביקשה ממנו, אם יוכל, להקדיש לה שעה אחת, כי היא רוצה לספר לו משהו חשוב. אותו יהודי, שהיה עייף ותשוש לאחר יום עבודה, חשב בהתחלה לסרב אך לבסוף הסכים ועלה אליה לביתה. הזקנה סיפרה לו את סיפור חייה, שלא היה מעניין במיוחד ובעל החנות כמעט ונרדם. לבסוף היא הגיעה לעיקר וסיפרה לו שהיה לה דוד עשיר בחו"ל, שכאשר נפטר הוריש לה חמשה מיליון דולר, והיא גלמודה ואין לה למי להוריש את זה. היא ראתה שהוא היחיד שבאמת התייחס אליה יפה והיטיב אתה במשך כמה שנים, אז היא מורישה לו את הכל. היא מבקשת רק טובה אחת - שיקנה חדר בישיבה, שילמדו בו תורה ויהיה לעילוי נשמתה.

הזקנה נפטרה, ובעל החנות קיבל את הירושה. הוא בא אל הרב שמואלי וביקש לקנות חדר בישיבה שלו עבור הנצחה לעילוי נשמתה. הרב זיהה אותו ואמר: "האם לא היית אצלי לפני כמה שנים ואמרת לי שירדת מנכסיך?!", סיפר לו היהודי את כל המעשה, ואמר שבזכות העצה של הרב הוא זכה לעושר רב. אמר לו הרב: "רואה אתה שהכל לטובה? ה' ית' רצה להיטיב לך ולהעניק לך את הסכום שמיועד לך משמים ונמצא אצל האשה הזקנה. הקב"ה סובב את הסיבות כדי שהדבר יצא לפועל, ואתה חשבת שעושים לך רע. אם לא היו פותחים מולך חנות דומה, היית נשאר שם עד היום, מתפרנס בכבוד, אך לא מתעשר".

כאשר אדם מודה לקב"ה גם על מה שנראה רע, מתוך אמונה שהכל לטובה, בזה הוא מושך על עצמו חסד ורחמים עצומים. כאשר אדם מתפלל ומבקש מהקב"ה, לפעמים יש קטרוג ובודקים אם באמת מגיע לו, אך כאשר אדם מודה ומשבח לקב"ה, בזה לא יכול להיות קטרוג כי הוא אינו מבקש כלום, משמים רואים זאת והוא מקבל שפע של ברכה וישועה, אפילו בלי לבקש, כי רוצים לגמול לו על נתינתו. האדם המודה לקב"ה גם על הרעה - מתפעלים ממנו בשמים: "איזה צדיק, הוא כל כך רוצה להודות... אנחנו ניתן לו באמת סיבה טובה להודות", ואז הוא זוכה שהרע מתהפך לטוב, ויוצא כי הכל היה לטובה.

ההיפך מזה הוא אדם שמתלונן ומתבכיין, הוא חושב את עצמו צדיק שהכל מגיע לו, ולכן כאשר יש לו ניסיון ובאה עליו איזו צרה ח"ו, או שהדברים אינם מתנהלים בדיוק כפי רצונו, אז הוא כועס, נופל לייאוש, מתלונן ובוכה: "למה ה' עשה לי ככה?!" - לאדם כזה יש פגם באמונה, הוא מתרעם על הנהגת הבורא ית' כי אינו מאמין שהכל לטובה. (עפ"י 'שעריו בתודה')

פעם ישבו לפני הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב שני יהודים פשוטים, והתאוננו על מצבם. שאלם הצדיק: "כיצד הייתם אתם נוהגים, לו אתם הייתם מנהיגים את העולם?"

השיב האחד: "הייתי עושה שלא יהיו בעולם עניים ועשירים, אלא שלכל בני האדם יהיה בשווה". אמר השני: "אני הייתי מבטל את כל המלחמות ומשכין שלום ושלווה בין כל המדינות".

"ואני", אמר להם רבי לוי יצחק, "הייתי עושה בדיוק כפי שזה כעת, כאשר הקב"ה מנהל את העולם, כי אין ספק שכל מעשי השם יתברך הם לטובה, בשלמות ובאמת, אלא שחסרה לנו הידיעה וההשגה בחשבונות של מעלה".

בינתיים רחל היתה עקרה והצטערה עד מאוד. היא פנתה ליעקב ואמרה: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" - "וכי כך עשה אביך לאמך?! והלא, הוא התפלל עליה!" (רש"י)

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" - "את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני". (רש"י)

ולכאורה קשה, רחל בסך הכל ביקשה מיעקב בעלה הצדיק שיתפלל עליה, והיא דיברה מתוך צער אמתי, א"כ מדוע יעקב אבינו כעס עליה וענה לה בצורה כזו, שכביכול לא יתפלל למענה? ועוד, הרי כל רצונו של יעקב אבינו היה להעמיד בנים מרחל אמנו, א"כ כיצד אומר לה: "ממך מנע ולא ממני"?

אפשר לבאר את הדברים, לפי המסופר על חנה, אמו של שמואל הנביא, שבהיותה עקרה היתה עולה כל שנה עם בעלה אלקנה למשכן שילה. באחת הפעמים הרבתה להתפלל בבכי, ואף נדרה נדר והבטיחה שאם תזכה לבן, היא תקדיש אותו לעבודת ה'. ואכן זכתה להיפקד בשמואל הנביא. ויש לשאול, הלא חנה היתה רגילה לבוא למשכן ה' במשך שנים רבות, ומה נשתנה באותה שנה, שדווקא אז הרבתה להתפלל בבכייה רבה ואף נדרה את נדרה ובזכות כך נפקדה?

המלבי"ם ביאר, שבכייתה ותפילותיה של חנה התעוררו בעקבות דברי אלקנה בעלה: "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי? וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי? וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". עד אותה עת, היתה חנה סמוכה ובטוחה גם על תפילותיו של אלקנה בעלה הצדיק, ועל כן לא היו תפילותיה בשלימות ובבחינת "נִפְּלָה נָּא בְיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו", אולם כאשר ניחמה אלקנה והשתדל לרצותה שתשלים עם מצבה ולא תבכה, הבינה כי לא תוכל עוד לסמוך על תפילתו, לפי שכבר נואש מן הרחמים, ומעתה אין הדבר תלוי, אלא בה בלבד, בכח תפילותיה.

לכן מיד לאחר מכן נאמר: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְיָ וּבָכֹה תִבְכֶּה" - התפילה שהתפללה באותה עת היתה תפילה זכה מתוך הכרה שאין ישועתה תלויה אלא בה ובתפילותיה ולא בשום דבר אחר. היתה זו תפילה טהורה אשר כולה ציפייה לישועת ה', ורק היא שהועילה לחנה והביאה לה את הישועה.

עפ"י זה מובנת תשובת יעקב לרחל. הוא חשש שמא רחל סומכת על צדקותו ועל תפילתו, ורצה שתפילתה של רחל תהיה מעומק לבה. לכן התחכם לומר כאילו אין הוא מתפלל עליה, ואז רחל תתפלל מתוך מיצוי כל כוחות נפשה ותהיה תפילתה שלמה וזכה. (עפ"י 'דרש דוד')

אל הגרש"ד פינקוס זצ"ל הגיע אברך ובכה לפניו בדמעות שליש, ששנים רבות לא נפקד בילדים. אמר לו הרב פינקוס: "בוא אלי בשעה שתיים בלילה - ואראה מה אוכל לעשות בשבילך".

האברך אכן בא בשתיים בלילה ולפליאתו יצא עמו הרב פינקוס מן הבית, נכנס לרכב ולקח אותו אל מחוץ לעיר, למדבר, למקום שמם וחשוך - שם יצא עמו מהרכב ואמר לו: "כעת אתה לבד במדבר - רק אתה והקב"ה... תבכה אליו, תתחנן אליו כדבר איש אל רעהו... רק כך תיוושע!". הרב השאיר אותו שם ונסע.

לאחר חצי שעה חזר הרב פינקוס, הביט בפני האברך ואמר: "לא, לא בכית מספיק... לא כך בוכים... תבכה! תתחנן מעמק הלב! תפציר בכל הכח ובכל הנשמה - ואז תזכה ותיוושע!", ותכף סב לו על עקביו והלך לחצי שעה נוספת...

משחזר הרב, הביט על האברך וראה שבגדיו ופניו ספוגי דמעות של תחינה ותפילה. הרב חייך אליו ואמר לו: "זה מה שהתכוונתי... אתה תראה שתיוושע!"

וכך היה...

ביארנו שכוונתו של יעקב אבינו היתה לטובת רחל, וכל מה שעשה היה לשם שמים, אך אם כל זה היתה עליו תביעה, כי אסור לאדם לפגוע בחברו, אפילו אם כוונתו לטובתו.

על חנה נאמר: "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר יְיָ בְּעַד רַחְמָהּ". לפנינה היו שנים עשר ילדים והיא כל הזמן היתה מקניטה ומכעיסה את חנה העקרה. היא היתה שואלת אותה: "מה שלום הילדים?", "תראי איזו חליפה חמודה קניתי לבני, מה קנית את לבנך?", הגמרא (ב"ב טז.) אומרת שפנינה התכוונה לשם שמים, כדי שחנה תבכה בצערה, ואז "לב נשבר ונדכה אלֹקים לא תבזה" והקב"ה יפקוד גם אותה. אבל תוצאות אותו מעשה היו איומות: "עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה" - על כל בן שילדה חנה, היתה פנינה קוברת שניים. חנה ילדה חמישה בנים ופנינה קברה עשרה ואת שני הבנים הנותרים נתנה במתנה לחנה כדי שלא ימותו. א"כ ראינו שגם באופן כזה אסור לאדם לצער ולענות את חברו (יש מפרשים שבמקרים מסוימים (כאשר באמת מתכוון לשם שמים) מותר, ואין ראיה מפנינה שבכוונתה 'לשם שמים' היתה מעורבת גם קנאה).

רחל אמנו הציעה ליעקב לקחת לאשה את שפחתה בלהה כדי שהיא תלד בן, וע"י כך רחל תוכל להיבנות ממנה (שזה יכול לפעול באופן סגולי שע"י כך רחל תלד, כמו שהיה עם שרה והגר). יעקב עשה זאת ואכן נולדו לו מבלהה שני בנים: דן ונפתלי.

וַתֹּאמֶר רָחֵל: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" - ויש להבין, מדוע התנחמה רחל בלדת בלהה שפחתה, והלא סוף סוף אין זה בנה שלה? הרי גם שרה, כשנתנה את הגר שפחתה לאברהם וילדה לו בן, לא נאמר כלל שזה ניחם את שרה, וכל מה שעשתה שרה זה רק כדי שיהיה לה זכות שגם היא תלד, אבל עצם זה ששפחתה הגר ילדה, לא נחם אותה כלל. ואיך כל כך התנחמה רחל עד שאמרה: "נפתולי אלֹקים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי", וכי בזה ששפחתה ילדה הושוותה לאחותה לאה?

מכאן רואים אנו את גודל צדקותה של רחל אמנו, שכל כוונתה היתה רק לגרום מצדה לי"ב שבטים שיבואו לעולם. האמהות ידעו ברוח הקדש שיעקב נושא ארבע נשים ומוליד י"ב שבטים, ורחל ידעה שעל ידי שתתן את שפחתה ליעקב ותלד, בזה היא תהיה הגורמת לביאת י"ב שבטים, שהרי גדול המְעשה (הגורם לדבר לבוא) יותר מן העושה (בפועל), ואם כן מה זה משנה אם היא תלד או שפחתה, העיקר שתיעשה פעולה לביאת י"ב שבטים לעולם, ולכן שמחה. לפי זה נמצא שכל י"ב השבטים הם בזכות רחל שגרמה לכך, שהרי היא הכניסה את לאה ע"י מסירת הסימנים, ולאה הכניסה את זלפה.

לאחר שלאה עצרה מלדת, היא לקחה את שפחתה זלפה ומסרה אותה ליעקב אבינו כדי שיינשא לה ויוליד ממנה תולדות. גם לה נולדו שני בנים: גד ואשר.

כאשר לאה הכניסה את שפחתה, לא היתה כוונתה שבזכות זה תלד, שהרי כבר ילדה ארבעה בנים ובכך קיבלה את חלקה. אם כן למה לה להכניס צרתה לביתה? אלא כמו שנאמר לעיל שידעו האמהות שארבע נשים נושא יעקב וגם בני השפחות יצטרפו למניין י"ב שבטים ולכן מסרה שפחתה ליעקב. כשעמדה לאה מלדת, לא חשבה אמתין עוד אולי אלד בעצמי ולמה אמסר את שפחתי, אלא תכף כשראתה שעמדה מלדת, אמרה: "מה שבידי לעשות לזרז ביאת י"ב שבטים אזרז ולא אחמיץ ואמתין אולי יהיו עוד שבטים ממני עצמי".

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ - ראובן קטף בשדה דודאים שאלו הם פרחי יסמין שיש בהם ריח טוב וגם סגולה גדולה להריון.

וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה: "תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ". וַתֹּאמֶר לָהּ: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!" - "שהרי אנכי נשאתי לו תחילה ואת נעשית צרתי" (חזקוני)

- "שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי, כאמרו: 'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור'" (ספורנו)

לכאורה קשה מאוד, הרי יעקב אבינו רצה מלכתחילה לקחת לאשה את רחל ועבורה הוא עבד שבע שנים, וכל מה שזכתה לאה להינשא ליעקב היה בזכות הוויתור הגדול של רחל שמסרה לה את הסימנים, א"כ כיצד יתכן שלאה באה בטרוניה אל אחותה רחל ואומרת לה: "המעט קחתך את אישי"?!

כבר ראינו לעיל שזכות מסירת הסימנים היתה גדולה יותר מזכות העקדה ומכל שאר הניסיונות שהתנסו אבותינו, ובזכות מסירת הסימנים עתידים ישראל להיגאל. הרב שבדרון הסביר שבכל שאר הניסיונות, עיקר הניסיון לא היה, אלא בשעת המעשה, אך נסיונה של רחל אימנו לא ניגמר בזה שמסרה את הסימנים ללאה אחותה, אלא שבמשך כל ימי חייה עמדה רחל בניסיון זה בגבורה ובאומץ - הרי מה שהתאפשר ללאה להינשא ליעקב אבינו, היה בזכות שוויתרה לה רחל ומסרה לה את הסימנים, ומן הסתם שלאה הייתה נמצאת מבוישת קצת בפני רחל אשר היא שאפשרה לה להינשא ליעקב, והרגשתה הייתה שאת חייה היא חייבת לרחל...

אך רחל, שרצתה לגמול עם אחותה חסד שלם ואמתי, חסד שאין המקבל מרגיש שעשו חסד עמו, מסרה ללאה את הסימנים ואף נתנה לה את ההרגשה כאילו היא (לאה) עושה עמה חסד. רחל בחכמתה גרמה לה להרגיש כאילו לאה היא עיקר הבית ואילו רחל פחותה ממנה. היא מעולם לא הזכירה את עניין מסירת הסימנים ויתכן שאפילו גרמה ללאה לשכוח מכל העניין (יתכן שלאה אפילו לא ידעה מכך שאביה לבן החליף אותה ברחל, היא חשבה שמלכתחילה יעקב רצה בה לאשה ואח"כ לקח גם את רחל. כך גם משתמע מהמדרש שאומר שכאשר יעקב היה משגר מתנות לרחל, היה לבן נותנן ללאה ואומר לה שיעקב שלח לה). רחל עשתה זאת באופן כל כך מושלם, עד שלאה היתה יכולה אפילו לבוא אליה בטרוניה - לא מספיק שלקחת לי את אישי?!... (לפי זה צריך לומר שגם יעקב אבינו לא הזכיר ללאה את עניין הרמאות של אביה, כי גם עליו היתה המצוה שלא לבייש את לאה).

ניסיון כמו זה, אשר נמשך כל החיים, הוא בוודאי קשה מאוד, ובזה שעמדה רחל אמנו בניסיון זה בעוז ובגבורה, זכתה ותזכה בע"ה במהרה בימינו ל"ושבו בנים לגבולם".

וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ - רחל אימנו חיכתה, ציפתה וייחלה שבע שנים תמימות להתחתן עם בחיר האבות, יעקב אבינו, והנה ברגע האחרון היא רואה את אביה, לבן הרמאי, מלביש את אחותה לאה בשמלת הכלה ומכין אותה לחופה. איזו אכזבה... אולם רחל מתגברת ואומרת ללאה את הסימנים שגילה לה יעקב אבינו כדי שלא לבייש אותה. רחל, היחידה שאין לה עדיין ילדים, מבקשת מלאה: "תני נא לי בבקשה מדודאי בנך", רק חלק מהדודאים (שזו סגולה להתעבר) ולאה אומרת לה: "לא מספיק שלקחת לי את אישי, את רוצה לקחת ממני גם את דודאי בני?!"

כאן אשה רגילה היתה פורצת בצעקות נוראות: "וכי מי גילה לך את הסימנים?! וכי בשביל מי עבד יעקב אם לא בשבילי?! ואת קוראת ליעקב אבינו אישך ולא אישי? וחוץ מזה מה כבר ביקשתי? קצת דודאים כדי שאולי אזכה לילדים, והרי לך כבר יש...", אולם כל זה שייך לנשים רגילות ולא לאשה כמו רחל אימנו ע"ה שאצלה המידות נאצלות ואין הכעס שולט בה אלא היא שולטת, ובענווה גמורה היא עונה ללאה: "את צודקת". ואכן לאחר כמה פסוקים הקב"ה פוקד את רחל ביוסף הצדיק.

כתבו המפרשים שלפני שהקב"ה רוצה לתת שכר מסוים לאדם הוא מנסה אותו, וככל שהניסיון קשה יותר שכרו גדול יותר.

לפני כשלוש מאות שנה, בכפר קטן באוקראינה, חי יהודי ירא שמים בשם רבי אליעזר. כולם אהבו אותו ואת אשתו שרה. בכל יום לאחר התפילה היה ניגש לארון הקודש ומדבר עם הקב"ה, מודה לו על כל החסדים והטובות שעשה לו ועושה עמו, ואח"כ היה מבקש שיזכו הוא ואשתו לזרע של קיימא. כך היה עושה בכל יום, וגם כאשר כבר הגיע לגיל זִקנה ושיבה, לעולם הוא לא התייאש.

בני הזוג היו ידועים במידת הכנסת האורחים שלהם. בכל יום היו מגיעים אל ביתם יהודים נזקקים, ובני הזוג היו דואגים להם ומשתדלים למלא את כל צרכם. אורחים רבים היו מגיעים אליהם, בעיקר בערב שבת, כדי לעשות אצלם את השבת. אך יום אחד, בערב שבת, לאחר שעמלה וטרחה הרבנית בהכנת מטעמי השבת, התרחש דבר מוזר שמעולם לא קרה - אף אורח לא הגיע אליהם. בני הזוג התפללו, סמוך לכניסת השבת, שגם היום יזכו במצוות הכנסת אורחים. לפתע נשמעו דפיקות בדלת, אך לא היו אלו דפיקות נעימות. הדפיקות היו כה חזקות עד שהדלת כמעט נשברה.

הרבנית ניגשה לפתוח את הדלת, וראתה לפניה איש גבוה ומפחיד. הוא השתעל והיה מכוסה בפצעים מגעילים. היא קצת היססה להכניס אותו לביתם, אך האורח לא המתין להזמנה, נכנס לתוך הבית והתיישב על כיסא. רבי אליעזר ראה אותו ואמר לו "שלום" לבבי עם חיוך רחב מאוזן לאוזן. הוא שאל את האורח לשמו ומה שלומו, אך האורח לא ענה. שאל אם רוצה לשתות, והאורח עדיין שמר על זכות השתיקה. רבי אליעזר הזמין את האורח המיוחד לבוא עמו לתפילה בבית הכנסת, ואז לפתע, האורח קם, דפק על השולחן ואמר בקול צרוד ומפחיד: "אני לא הולך לבית הכנסת!".

רבי אליעזר לא רצה להפסיד את התפילה במניין, והרבנית לא רצתה להישאר עם האורח המפחיד, ולכן השאירו אותו בני הזוג לבד בביתם, והלכו לבית הכנסת בפחד ובחשש. כאשר שבו לביתם הם ראו את האורח יושב ליד השולחן, דופק עליו, רוטן ואומר: "נו, מתי כבר אוכלים כאן, אני רעב!".

רבי אליעזר קידש בזריזות, ובינתיים האורח רוקן אל תוך גרונו את כל בקבוק היין. כאשר בני הזוג קמו ליטול ידיים, הם שמעו קולות משונים מכיוון האורח. הם הביטו אליו וראו שהוא מחסל את החלה. כאשר חזרו, ראו שכבר כמעט סיים לזלול את החלה השנייה. הרבנית הביאה שתי חלות אחרות, ורבי אליעזר בצע על הפת. הרבנית הגישה אל השולחן מגשים שלמים של דגים, עופות, בשר וכל טוב, והאורח אכל הכל בידיים, תוך כדי שהוא משמיע קולות של כעס ורטינה. הם הצליחו בקושי לשייר לעצמם משהו כדי לקיים את מצוות סעודת השבת.

כאשר האורח כילה "לשאוב" אל תוך קיבתו את כל תכולת המגשים והסירים, כבר לא היה רעב, רק עייף. הוא משך בחוזקה את המפה, תוך כדי שהוא מפיל את כל מה שהיה על השולחן, וקינח בה את פיו. לאחר מכן קם מהשולחן בלי לומר מילה, הלך לחדר השינה, נשכב על מיטתו של רבי אליעזר ועד מהרה נרדם, תוך כדי שהוא משמיע קולות נחירה שלא ביישו בעוצמתן מסור חשמלי של נגרייה.

"מה זה האורח הזה?! הוא נראה לי מסוכן! חייבים לגרש אותו מכאן!", אמרה הרבנית. אך רבי אליעזר אמר לה: "הוא יהודי יקר והוא האורח שלנו, אורחים לא מגרשים! יהודי לא מגרש יהודי!".

בני הזוג הלכו לישון בחדר האורחים, אך לא הצליחו להירדם (מעניין למה). בבוקר מוקדם האורח קם וצעק שהוא רעב. בני הזוג ניסו להשקיט את רעבונו - הם הגישו לו עוגות, רוגלך, בורקסים, עוגיות מעמול, בקלאווה, ג'חנון וביצים, והוא טרף הכל אך עדיין נשאר רעב. רבי אליעזר הזמין את האורח לבית הכנסת, אך שוב נתקל בסירוב מוחלט. גם בתפילת שחרית השאירו בני הזוג את האורח ה'נחמד' לבדו, אך הפעם האורח לא חיכה בשקט ליד השולחן. כאשר חזרו, האורח שבר אגרטל סיני עתיק ויקר לאות מחאה על כך שלא מגישים את הארוחות בזמן.

הרבנית בכתה ורצתה לגרש אותו מביתה, אך אז נזכרה בדברי בעלה שאמר: "אורחים לא מגרשים". היא החליטה שהיא מתעלה על עצמה והתפללה לקב"ה שיתן לה את הכוחות לקיים את מצוות הכנסת האורחים בשלמות. היא הגישה לאורח חלה גדולה וסיר מלא בטשולנט לפני הקידוש. בני הזוג עשו קידוש, ולתדהמתם, האורח לא השאיר להם כלום, אך הוא כעס על היחס המזלזל ודרש עוד...

במשך כל השבת האורח רק רטן, זעף ורגז, אך בני הזוג הצליחו להתעלות על עצמם והתייחסו אליו יפה מאוד.

במוצאי שבת, כאשר האורח כילה כל דבר מאכל, והשאיר אחריו הרס ובלגן, הודיע שבגלל היחס הלא טוב, הוא נאלץ לעזוב. בני הזוג נשמו לרווחה. רבי אליעזר ליווה את האורח, וכאשר נפרד ממנו, אמר לו שלום. האורח לא ענה ורבי אליעזר פנה לשוב לביתו.

לפתע שמע קול צלול אומר לו: "שלום עליך רבי אליעזר", הוא פנה לעבר האורח וגם האורח פנה אליו. אמנם היה זה אותו האורח אך עתה הוא נראה אחרת לגמרי, היו לו פנים טובות, עדינות ויפות, כל הפצעים נעלמו ובקול צלול ורך אמר: "רבי אליעזר, אל תחשוש, דע לך שהקב"ה אוהב את אותך ואת אשתך מאוד מאוד בגלל שאתם מקיימים מצוות הכנסת אורחים בהידור. הוא גם שמע את תפילותיכם לזרע של קיימא ושלח אותי בדמות האורח הכי מפחיד והכי לא נעים שיכול להיות כדי לנסות אתכם ולבדוק אם גם הפעם תקיימו את המצווה, והצלחתם לעמוד בכך בכבוד. אני אליהו הנביא ובשורה לי אליך, בעוד שנה ייוולד לכם בן שאור תורתו יאיר לכל עם ישראל עד ביאת המשיח".

לאחר שנה נולד להם בן והם קראו לו 'ישראל', אך כאשר גדל נודע יותר בשם 'הבעל שם טוב' - אור שבעת הימים.

לאה ילדה עוד שני בנים: יששכר וזבולון. לאחר מכן לאה זכתה להתעבר שוב, אז היא התפללה ואמרה: "אל מלא רחמים, ידעתי כי שנים עשר בנים ייוולדו ליעקב בעלי ואני ילדתי כבר ששה בנים, זלפה ובלהה ילדו כל אחת שניים. אם אלד בן שביעי ליעקב, תהיה רחל אחותי שפלה יותר מן השפחות, על כן, מתחננת אני לפניך ה', כי תרחם על אחותי, פקוד אותה, ותן לה שני בנים שיצאו ממנה, ואם הילד שבקרבי בן הוא, הפוך אותו לבת".

שמע ה' ית' לקול תחנוני לאה והפך את הבן שבבטנה לבת. ילדה לאה בת וקראה שמה דינה, כי אמרה: "ירחם ה' על אחותי ויהפוך את דינהּ הקשה לטוב".

גם בלהה וזלפה התפללו לה' עבור רחל, שיפקוד אותה ויתן לה בנים.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ - רחל מטבעה היתה עקרה ולפי המציאות לא היה שייך שתלד. הקב"ה זכר לרחל את עניין מסירת הסימנים ללאה כדי שלא תבוא לידי בושה וכלימה, ואת הניסיון הגדול שהיה לה בכך כמו שכתבנו לעיל, ובזכות זה שהיא התגברה מעל לטבעה, גם הקב"ה עשה לה נס מעל הטבע ופקד אותה בבנים. נמצא שאם רחל לא היתה מוותרת ללאה, לעולם לא היתה זוכה להעמיד חלק מהשבטים הקדושים.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי - מרוב ענוותנותה חשבה על עצמה שאין היא ראויה לכך, אלא שהקב"ה אסף וקבץ את חרפתה. כי היה בעיניה חרפה מאמר יעקב שאמר "אשר מנע ממך פרי בטן" - "ממני לא מנע כי אם ממך". ועוד חרפה בכך שלאה נתנה את זלפה שפחתה לאישה, ולאה עצמה ילדה בזכות זה ואילו היא קודם לכן נתנה את בלהה שפחתה לאשה וילדה ואילו היא אינה נבנית ממנה. ועוד חרפה שאפילו השפחות כבר ילדו ליעקב ואילו היא גרועה מהשפחות. ועוד חרפה במאמר לאה אליה: "המעט קחתך את אישי". נמצא שהיתה לה חרפה מבחינות רבות. ואמרה גם שאחד מחלקי חרפתי לא היה לה מספיק לתת לי ה' הריון, הנה אסף אלֹקים את הכל לתת לי בן, ולפי זה היה ראוי שיקרא 'אסף', אלא ש"וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר" - ביקשה מה' שהבן הנוסף מי"ב השבטים יהיה ממנה ולא מאשה אחרת, שלא תהיה פחותה מאת השפחות. (עפ"י האלשיך)

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" - לבן ידע שהקב"ה ברך אותו בזכות יעקב, כי באותו יום שבא יעקב לבית לבן, מצא לבן מטמון גדול, שהוא סימן למזל טוב, ועוד שפע של ברכות הביא הקב"ה על ביתו של לבן בזכות יעקב, כדי להראותו שנתברך בזכותו של הצדיק. לפני שהגיע יעקב לחרן, היתה מגפה בצאנו של לבן, אך כאשר בא - פסקה. קודם בואו של יעקב, לא היו ללבן בנים זכרים, אך כאשר הגיע יעקב ושהה אצלו, נולדו לו בנים.

על כן השיב לבן ליעקב: "ידעתי כי ה' בירך אותי בזכותך והעשיר אותי עושר רב מאוד. אנא, אל תלך ממני. אתן לך מעתה שכר גדול". יעקב בהתחלה סירב להישאר עוד, אך לבן הפציר בו מאוד עד שאמר לו יעקב: "אם תתן לי את העיזים המנוקדות, הטלואות (שיש בהן כתמים) והחומים בכבשים, שייוולדו לך מעתה ואילך, אשאר לרעות את צאנך". הסכים לבן ואמר: "לו יהי כדברך".

יעקב אבינו עבד בבית לבן עוד כמה שנים והתאמץ מאוד. בלילות לא ישן בגלל הקור וביום היה עובד עם הצאן תחת השמש הקופחת. אך לבן רימה אותו והחליף את משכורתו עשרת מונים. הקב"ה שלח מלאכים אל צאן לבן כדי שיעבירו מצאנו עיזים וכבשים לצאנו של יעקב.

כתב ה'חפץ חיים' (שמה"ל שער התבונה י"א): "מִּי שֶׁעוֹשֵׁק לַחֲבֵרוֹ, הוּא רַק שׁוֹטֶה וְרָשָׁע, דְּהַשְׁפָּעָתוֹ לֹא תִּתְרַבֶּה מִמַּה שֶּׁנִּגְזַר לוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, עֲבוּר שֶׁעָשַׁק לַחֲבֵרוֹ, דִּתְמוּרַת זֶה שֶׁנּוֹטֵל הַהַשְׁפָּעָה שֶׁבָּאָה אוֹ שֶׁעֲתִידָה לָבוֹא לְיַד חֲבֵרוֹ, תִּנָּטֵל מִמֶּנּוּ הַשְׁפָּעָתוֹ שֶׁנִּגְזְרָה לוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְסוֹף דָּבָר יִהְיֶה, שֶׁמָּמוֹן הָעָוֶל יְכַלֶּה גַּם אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַשְׁפָּעָה הַכְּשֵׁרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִכְּבָר... וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מְרֻמָּזִים בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה בְּפָרָשַׁת וַיֵּצֵא, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹּב וְגוֹ'; שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" [וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם, שֶׁהָיוּ הַמַּלְאָכִים מְבִיאִין אוֹתָן מֵעֵדֶר הַמָּסוּר בְּיַד בְּנֵי לָבָן לָעֵדֶר שֶׁבְּיַד יַעֲקֹב] פֵּרוּשׁ: וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֵיךְ מֻתָּר לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה לִטֹּל מֵהַשְׁפָּעָתוֹ שֶׁל לָבָן וְלִתֵּן אֵלֶיךָ לָזֶה מְסַיֵּם הַמַּלְאָךְ: "כִּי רָאִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עוֹשֶׂה לְךָ", שֶׁהֶחֱלִיף אֶת מַשְׂכֻּרְתְּךָ עֲשֶׂרֶת מוֹנִים וְנָטַל הַשְׁפָּעָתְךָ, לְכָךְ אֲנִי מַחֲזִיר אֵלֶיךָ".

לבן המשיך לרמות את יעקב והקב"ה ברך את צאנו של יעקב שתלדנה רק נקודים וברודים ומהם התעשר יעקב מאוד. היו לו עשרות אלפים כבשים ועיזים משובחים עד שבאו מסוף העולם לקנות את צאנו. יעקב היה מוכרם במחיר יקר מאוד, וכל שביקש היו נותנים לו. בכסף שהרוויח קנה עבדים, שפחות, חמורים וגמלים לרוב. יעקב קיים את נדרו והיה נותן מעשר מכל אשר הרוויח, עד שכל עניי חרן התעשרו.

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה".

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם - יעקב אבינו רצה לחזור לחברון לבית הוריו וביקש רשות מהקב"ה. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

יעקב אבינו קורא לרחל ולאה, וַיֹּאמֶר לָהֶן: "רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי". הוא סיפר להן על הצער הגדול שיש לו בחרן, ועל כך שלבן כל הזמן מרמה אותו, וגם סיפר להן על התגלות האלֹקים שאמר לו לשוב לארצו.

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ? הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ וכו'... וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה".

ולכאורה תמוה הדבר, האם עליהם לקיים ציווי ה' ולחזור לכנען רק בגלל שרע להם בבית לבן? הרי יש לקיים את דברי ה' ית' גם ללא טעם וסבה, מדוע רחל ולאה תלו את הסכמתן לקיום רצון ה', בכך שלא טוב להם אצל לבן בחרן?

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל למד מכאן יסוד גדול: טובה יותר דרך שמירת המצוות כאשר היא נעשית בדרך ניחותא וקלה, וכאשר אינה נראית כניסיון קשה וכגזרה, שהרי לא כל אחד יכול לעמוד בניסיון. דרך הישר היא להראות כי כל המצוות נוחות לקיום ומתוקות לעושיהן, ולא כמשא כבד, כי אז עלול האדם להיכשל בעשייתן.

זה שאמרו רחל ולאה, כי אמנם טובה להן מצות ה', ויפה להן עזיבת בית אביהן, אין זו גזרה קשה של עזיבת בית אביהן לארץ רחוקה, כי אם דבר טוב ומקובל, אשר נח ורצוי להן.

יעקב אבינו התכונן לברוח. לבן הלך עם בניו לגזוז את צאנו ויעקב ניצל את ההזדמנות. הוא לקח את נשיו, בניו וכל רכושו ויצאו בגלוי לארץ כנען, בלא ידיעת לבן. בכך הוא "גנב את לב לבן", כולם חשבו שהוא הולך ברשותו ולכן לא סיפרו ללבן דבר. לפני הבריחה, רחל לקחה את התרפים של לבן, כדי להפריש אותו מעבודה זרה, והחביאה אותם בין בגדיה.

לאחר שלושה ימים לבן חזר לחרן ומצא שהבאר יבשה, כי כבר תמה הברכה בזכות יעקב. לבן הבין שיעקב ברח ומיהר לביתו לשאול את התרפים לאן ברח יעקב. כאשר לא מצא את התרפים, אסף כמה גיבורי חיל וגם את בני ביתו, ויצא למרדף אחר יעקב כדי להורגו ולקחת את כל רכושו. לאחר שבעה ימים ראה לבן את יעקב מרחוק בהר הגלעד.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". עכשיו לבן כבר חושש לפגוע ביעקב. הוא משיג אותו, ניגש אליו ואומר: "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וכו'...וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי וכו'... יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע וכו'... לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי". - אותו לבן שפינה את ביתו מעבודה זרה עבור בצע כסף, כאשר הגיע אליו אליעזר עבד אברהם עבור שידוך ליצחק, כעת רודף אחר יעקב כדי שיחזיר לו את אלהיו שנגנבו (אם על עצמו אינו יכול לשמור, כיצד אמור לשמור על לבן?!). מצד אחד הוא כועס על שלא נתנו לו לנשק את בנותיו ונכדיו, ומצד שני אם אלקיכם לא היה מזהיר אותי אתמול בלילה, הייתי הורג אתכם...

יעקב אבינו לא ידע שאשתו רחל לקחה ללבן את התרפים כדי להפרישו מעבודה זרה ולכן אמר: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ, הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ".

וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים - לבן חיפש בכל מקום ולא מצא, משום שרחל החביאה אותם מתחת למקום מושבה על הגמל.

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי...

לאחר כל הצער שלבן הרשע גרם ליעקב אבינו: החליף את לאה ברחל, העביד את יעקב בפרך עשרים שנה והחליף את משכורתו עשרת מונים, עתה הוא גם רודף אחריו, בא אליו בעלילה שגנב את אלוהיו, מאיים, מחפש וממשמש בכל רכושו של יעקב ולא מוצא דבר... עכשיו כבר הגיעו מים עד נפש ויעקב אבינו כועס על לבן... הוא כל כך כועס, עד שהתורה אומרת: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן", אולם הוא לא מכה אותו ואפילו אינו צועק עליו, אלא אומר לו בפיוס: "מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?!" - זה היה נחשב ליעקב אבינו כתכלית הכעס. האדם ניכר בכעסו, ויעקב אבינו, איש תם ומושלם, ידע לכבוש את כעסו. ועלינו ללמוד זאת ממנו.

כתב הרמב"ם (הלכות דעות ב, ג): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". הסיבה לכך היא מפני שהכועס מייחס כח אחר מבלעדי ה' שאליו הוא מפנה את כעסו. עצם זעמו וקצפו על הרע שנעשה עמו, מורה שרואה הוא בסיבה שגרמה לו את הרעה כגורם בעל כח עצמי שיכול להרע לו, כי אחרת לא היה תולה בה את האשמה.

והנה למשל, ראובן שהיה סבור ששמעון הרע לו, הזיקו, הפסידו, ירד לחייו, החל עקב כך בפעולת תגמול נגד שמעון שהרע לו, והנה מתברר לו במהלך פעולת נקמתו שבעצם לא שמעון הוא זה שהרע לו אלא לוי. הלא מיד ובנקל תתקרר רוחו מלזעום על שמעון, ויסור בן רגע זעמו וקצפו משמעון אחר שהוברר לו שפשוט טעה, ושמעון כלל לא הוא זה שהרע לו.

המאמין השלם, גם כאשר ישנה סיבה שסיבבה את הרעה שקרתה לו (כגון הזיקו אדם, קללו, ביזהו וכיוצא בזה), יודע הוא שבעצם עליו מיד להסב את הכתובת לבורא, ויודע הוא שטועה הוא באם יחשוב שהאדם שהרע לו הוא הסיבה לרעתו. רק בכך יקל לו להיגמל מהכעס והנקמה (אם אדם חושב ששמעון הרע לו, ולכן הוא כועס עליו ומתכנן עבורו 'פעולת תגמול', אולם תוך כדי כך מתברר לו שבעצם לא שמעון הוא זה שהרע לו אלא ראובן, הרי שמיד יסור כעסו משמעון).

אדם ממהר לעבודתו, עולה לרכבו ונוסע, במשך הנסיעה יש תקלה והוא נאלץ להעמיד את הרכב בצד הכביש ולהזמין גרר. בלא התבוננות נכונה, האדם יכעס על מר גורלו, על הרכב, על בעל המוסך ועל כך שהוא מאחר לעבודה... אולם אם אדם חי בצורה נכונה של אמונה אמתית, כאשר הוא נכנס למכונית הוא מתבונן: מי נתן לי את המכונית? הקב"ה! מהיכן יש כח למכונית לנסוע? הקב"ה נתן ונותן לה כח לנסוע בכל רגע ממש מחדש. כאשר זו השקפת האדם במוחו ולבו, אזי כאשר מכוניתו פוסקת מלנסוע מכל סיבה שהיא, הרי מחשבתו של האדם היא כך: מי נתן במכונית את הכח לנסוע עד עתה? הקב"ה! ומי נטל ממנה כעת את הכח לנסוע? הקב"ה! נמצא שאם אכעס על העדר היכולת לנסוע במכונית, פרושו שהנני כועס חס וחלילה על הקב"ה, שהרי הוא הוא שנטל ממני את האפשרות לנסוע עתה במכונית.

כאשר האדם זוכר בתמידות שהקב"ה מנהיג אותו ואת כל העולם כולו בהשגחה פרטית גמורה, אזי אף בשעה שיש לו מכשולים בדרכו, גם אז יזכור וירגיש שרק הקב"ה הוא זה שהוליכו עד עתה, ואף מעתה רק הוא זה שמונע בעדו, ולא שום גורם אחר. ואזי ישכיל ויבין שעצירה זו מידו יתברך שמו. וכן הוא הדבר גם כאשר הרעה נגרמת ע"י אדם, אע"פ שהוא בעל בחירה, שהרי אם הקב"ה לא היה רוצה שיקרה לו כך, אף אחד בעולם לא היה יכול לפגוע בו. וכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה, שכאשר ברח משאול, בא אליו שמעי בן גרא וקיללו קללה נמרצת. כאשר רצו להעניש אותו, אמר להם דוד: "האלֹקים אמר לו קלל", זה לא הוא בכלל שהזיק לי, הקב"ה הסית אותו ושלח אותו עליי להזיק לי, ואילו לא היה מגיע לי נזק, לא היה ביכולת שום אדם להזיקני.

והנה כאשר השכיל האדם בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה אינו אלא מאת ה' ית', עתה צריך שיתבונן - האם מעשה זה של הקב"ה נובע מאהבתו אליו, או חס וחלילה להיפך? ברור שהקב"ה אוהב את האדם אהבה שהיא למעלה מגדרי אהבה של נברא. א"כ ברור שמעשה זה שנעשה על ידי הקב"ה, ונובע מאהבה - תכליתו להיטיב עמו, אף שאינו משיג את מהות ההטבה.

והנה כאשר השכיל האדם להבין בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה שנקרה בדרכו אינו אלא הטבה גמורה הנובעת מעומק אהבת הקב"ה אליו, אזי אין מקום לכעס כלל. מכיוון שהכעס ענינו כאשר מישהו פוגע באדם ומבקש רעתו, וכיוצא בזה. אולם אם כל כולו של המעשה הטבה גמורה, ואין בו מקום לרע כלל, ומניע המעשה עומק אהבת הבורא אליו, מה מקום לכעס יש כאן?!

כאשר אדם זוכה ומצליח להתגבר על ניסיון הכעס, הוא זוכה בעולם הזה ובעולם הבא לברכות עצומות ושכר רב, ובאותה עת הוא מתגבר. זוהי עת רצון ומה שהוא מבקש ומברך מתקיים.

מעשה באברך חשוך בנים, שהיה נוהג מדי פעם לבוא ולהתברך אצל הצדיק רבי חיים קנייבסקי שליט"א, הרב היה אומר: "ברכה והצלחה", ובזה תם העניין. יום אחד האברך ניגש לרב ואמר לו: "כבוד הרב, הפעם איני מבקש ברכה, אני מבקש שהרב יגזור עלי זרע קודש של קיימא!", הרב אמר שלא הוא יכול לגזור על כך. האברך שאל: "א"כ מי כן יכול לגזור?", השיב לו הרב: "חפש יהודי שמצליח לעצור את עצמו בשעת כעס כאשר מישהו פוגע בו ומבזה אותו, ובכל זאת מתגבר על טבעו ואינו עונה, ובקש ממנו שיברך אותך באותה עת".

האברך יצא מהרב מאוכזב, כיצד יוכל למצוא דבר כזה?! הוא התפלל לקב"ה שיעזור לו למצוא יהודי שמתגבר על כעסו ושיזכה ממנו לברכה. לאחר שבוע הגיע האברך לבר מצוה של ידיד, ומצא מקום ליד אדם שהיה שקוע רובו ככולו במנה העיקרית. כעבור שתי דקות ניגש אליהם מישהו עצבני והחל לצעוק ולבזות את האיש שיושב לידו: "אתה לא מתבייש... לאכול ככה שניצל עם חמוצים לאחר שעשית לי חמוץ על הלב?! איך העזת לבנות ככה מולי ולחסום לי את האויר?!" האדם שישב ליד האברך החל להחליף צבעים והשכן הכועס התחיל בקללות עסיסיות... האיש המבוזה החל להתחמם וכמעט שהגיע לרתיחה של ממש, הוא כבר רצה לקום ממקומו ולשבור כסא על שכנו המעצבן, אלא שאז הוא שמע קול מתחנן מהאברך היושב לידו: "בבקשה, תתגבר!"

"מה???!", הוא תמה, אך האברך אמר: "אני מבקש ממך, עצור את כעסך, תבליג, תשתוק, אל תענה לו, תתגבר, עמוד בניסיון... בבקשה..."

"מי אתה בכלל?! ומה אתה מתערב?"

"הסברים אחר כך", אמר האברך, "קודם תתגבר, אח"כ תברך, הסברים בסוף!"

"מה יש לך?!", הוא שאל, "לברך?! להתגבר?! מה אתה רוצה?"

"תראה, אני נשוי עשר שנים בלא ילדים, ואני מבקש ממך שתברך אותי שאזכה לבנים צדיקים".

"יהודי יקר, טעית בכתובת, אני בכלל לא יודע לברך!", אמר לו ברוגע וברחמים.

"אין בעיה", אמר לו האברך, "חזור אחרי: אני מברך את ראובן בן מזל שיזכה לזרע קודש של קיימא השנה!"

הברכה כמובן התקיימה ולאחר שנה נולד לאברך בן והרב קנייבסקי היה הסנדק.

רבי משה לייב מסאסוב היה רגיל לומר: אם יכבוש אדם את כעסו פעם אחת הרי טוב ומועיל לנשמתו ולכפרת עוונותיו יותר מאלף תעניות, ואם ישמע אדם חרפתו וישתוק הרי טוב מאלף עינויים.

מעשה בבנו של רבי מיכל מזלאטשוב זצ"ל, שקיבל מאביו בירושה את התפילין המהודרות שלו. הניחם בשמחה עצומה והרגיש קדושה נוראה. לאחר תקופה ביקשה ממנו אשתו שימכור את התפילין של אביו, כי הפרנסה בבית קשה מאוד ויש עשירים שרוצים לקנות את התפילין בהון רב, אך הוא לא הסכים. כאשר הגיע חג הסוכות, הלך הרב לקנות אתרוג, שבזמנם ובמקומם לא היה בר השגה, ולכן היה שווה הון תועפות. אמר לו המוכר: "מה אתה מוכן לשלם תמורת האתרוג המהודר?", אמר הרב: "אני מוכן לתת בתמורה את התפילין של אבי ר' מיכל מזלאטשוב". כששמע המוכר כך אמר בלבו: "זו עסקה מצוינת", וכך עשו.

בהגיע הרב אל ביתו שמח וטוב לב, שאלה אותו אשתו לפשר השמחה. אמר לה: "קניתי אתרוג מהודר, ובעזרת ה' אזכה את כל אנשי העיר לברך עליו". "מאיפה יש לך כסף לקנות אתרוג?!", תמהה. "נתתי את התפילין וקיבלתי אתרוג". כשמוע האשה את בעלה אומר כך, כעסה מאוד. לקחה את האתרוג, זרקה אותו על הרצפה ופסלה אותו.

מה שעבר על הרב באותו רגע, וודאי שאי אפשר לתאר במילים... אמר הצדיק: "תפילין אין לי, אתרוג גם אין לי, אבל שלום בית יהיה לי ולא אכעס!"

באותו לילה, בא אליו אביו בחלום ואמר לו: "זה שהיית מוכן לתת תפילין שזו מצוה לכל החיים בעבור אתרוג, שזו מצווה זמנית של שבעה ימים, וכל זה עשית כדי לזכות את הרבים, עשית רעש גדול בשמים. אבל זה שלא כעסת על אשתך, והתגברת על מידת הכעס - זה פי כמה וכמה. ובזכות זה אתה תהיה עשיר גדול כל ימי חייך". וכך היה.

מהכעס רק מפסידים:

בהלכות שבת מובא, שנהגו הנשים בכל מוצאי שבת קודש לשאוב מים מן הבארות, כי באר מרים מסתובבת בכל הבארות, ואולי יזכו לשאוב מים מבארה של מרים, ועל כן נוהגים "ושאבתם מים בששון, ממעיני הישועה", שיש במים אלו ישועה ורפואה. מעשה באדם אחד שהיה מוכה בשחין פורח בכל גופו, ותר אחר רופאים ורפואות ואין מזור למכתו. ואשתו אשת חיל היתה שואבת בכל מוצ"ש מים מן הבאר. פעם אחת הלכה לשאוב כדרכה בקודש ונזדמנה לה בארה של מרים ושאבה מים בששון, אך לא ידעה שאלו מים מבארה של מרים. בחזרתה לביתה פגשה חברה וכדרכן של נשים הרבתה עמה בשיחה והתעכבה זמן מה. בעלה המתין לה בקוצר רוח. כשסוף סוף הגיעה לביתה בעלה רתח מכעס וצעק עליה, ומרוב בהלה שמטה את כד החרס מידה ויהי לרסיסים והמים נשפכו, אך כמה טיפות הותזו על בעלה מוכה השחין, והנה זה פלא, בכל מקום שנגעו המים, נתרפא בשרו באותו מקום. ואילו היה שותה מים אלו, היה מעלה ארוכה לכל בשרו ושב ורפא לו.




כיצד יכול האדם להתגבר על מידת הכעס?

האם שחקן בסרט בפעולה, שמקבל 'סטירה מצלצלת' כועס על השחקן שהיכה אותו? וודאי שלא, הרי זה כתוב בתסריט, כך הורה לו הבמאי ועל כך הוא גם מקבל כסף... זאת העבודה שלו. אם האדם יפנים שהוא כמו שחקן בסרט, האדם שהזיק לו בסך הכל עשה מה שהיה כתוב לו בתסריט של בורא העולם, שהוא גם הבמאי שהורה לו לעשות כן (כי הכל מאתו יתברך), ועליו לשתוק ולא לקחת ללב, כי זוהי עבודתו ועל כך גם יקבל שכר לעולם הבא - ממילא יבין שאין לו על מה לכעוס.

אדם אחד אשר סבל מאוד מעצבנות יתר והתפרצויות כעס וזעם, פנה לפסיכולוג. הפסיכולוג הציע לו ללכת לחוף הים, לשבת על כסא נח, להקשיב לגלים, ולהירגע וגם לעשות חשבון נפש ולחשוב מעט לפני שהוא מתפרץ.

הוא שילם לפסיכולוג הרבה כסף, ולכן שמע לעצתו. הוא הגיע לים, ישב ושקע במחשבות רגועות, אולם לאחר כמה דקות הוא שומע: "יוסי, מישהו מנסה לפרוץ לך את האוטו!", הוא קם בבהלה, לקח בידו 'נבוט' ורץ לחנייה. בשלב זה הוא קופץ לכביש בלי לחשוב פעמיים ורכב פוגע בו ומעיף אותו לנתיב הנגדי, שם גם עלה עליו אופנוע.

תוך שתי דקות העלו אותו לאמבולנס גונח מכאבים, ואז הוא חשב: "כמה צודק הפסיכולוג שעלי לחשוב לפני שאני מתפרץ, הרי בכלל אין לי אוטו... וגם לא קוראים לי יוסי..."

לאחר דין ודברים בין יעקב לבן, באו שניהם לעמק השווה, והחליטו לכרות ביניהם ברית שלום. לפני שלבן נפרד מהם וחזר לביתו, הוא נשק לבנותיו ולנכדיו בפיו, אך בלבו תיעב ושנא אותם על כל הרכוש הרב אשר לקחו עמהם.

ארבע עשרה שנה עבד יעקב אבינו את לבן עבור בנותיו, ועוד שש שנים עשק אותו לבן והחליף את משכורתו עשרת מונים. לבן חשב להתעשר על חשבון יעקב, וחשב לעשקו. ומה היה הסוף? יעקב אבינו יצא מלבן בעושר רב, ואילו לבן רדף אחרי יעקב וכשחזר לביתו מצא שגנבים רוקנוהו ורוששוהו מכל וכל. זהו סופו של עשקן ורמאי!

יהודי עני מירושלים שמע על יבשת אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ועל כך שהכסף שם גדל על העצים... בהתייעצות עם אשתו הוא החל לאסוף כסף לנסיעה הארוכה, ילך לשם לכמה שנים, ירוויח כסף ויחזור לביתו עשיר.

ואכן כך היה. הוא אסף מספיק כסף עבור כרטיס הפלגה באנייה, הגיע לארה"ב, ואז גילה שגם שם הכסף אינו גדל על העצים. מיודענו החל לעסוק בעבודות מזדמנות ולאט לאט החל גם להרוויח קצת כסף, שכר חדר זול במיוחד, חסך מלחמו וצירף פרוטה לפרוטה, עד שלאחר שנתיים כבר היה לו סכום גדול של עשרת אלפים דולר, שהיה סכום עצום בימים ההם. הוא רצה לשלוח את הכסף לאשתו ולהשאר שם עוד קצת. בבית הכנסת הוא שמע על אחד המתפללים שרוצה לבקר בארץ ישראל, וחשב בלבו שהכי טוב לשלוח את הכסף עם יהודי אמין מהקהילה...

הוא דיבר עם היהודי שרוצה לנסוע לא"י וביקש ממנו שיעשה עבורו את השליחות החשובה. היהודי הסכים אך חשש משודדים, ולכן ביקש סכום נכבד עבור שכר סיכון ושכר טרחה. הירושלמי חשב מעט ולבסוף הסכים. "כמה אתה מוכן לשלם לי?", שאל השליח. "כמה שאתה רוצה", ענה המשלח. השליח ביקש חוזה חתום, והמשלח לקח דף ועט וכתב: "אני אברהם בן יצחק מעיר הקודש ירושלים, נותן ביד ראובן סכום של עשרת אלפים דולר על מנת שייתן לאשתי כמה שהוא רוצה".

כבר למחרת יצא השליח בספינה אל ארץ ישראל. לאחר כמה ימים הוא ספר את הכסף וחשב בלבו: "כמה אקח לעצמי? אני חושב שעשרה אחוזים זה הוגן, הרי בירושלים אפשר לחיות עם תשעת אלפים דולר כמה שנים טובות". לאחר כמה ימים, ספר שוב את הכסף ואז אמר בלבו: "זו שליחות לא קלה, לקבל אלף דולר זה לא מספיק הוגן, עלי לקחת לפחות שלושת אלפים דולר. כעבור יומיים המצב כבר עמד על חצי חצי, ולבסוף כאשר הגיע לנמל, הוא כבר החליט לתת לאשה מאה דולר, ושתגיד תודה....

הוא הגיע לירושלים, איתר את הכתובת הדרושה ונתן לאשה מאה דולר. האשה התפלאה ואמרה: "זה הכל?!", השליח ההגון אמר לה: "תראי, בעלך מסר לי עשרת אלפים דולר ואמר לי לתת לך כמה שאני רוצה. אני רוצה לתת לך מאה דולר שזה הרבה מאוד". האשה כעסה וצעקה עליו: "נוכל, רמאי, גנב, תביא לי את הכסף", אך הוא מצדו לא היה מוכן לוותר, והרי יש לו מכתב חתום בו הוא מתבקש לתת לאשה כמה שהוא רוצה.

האשה והשליח הגיעו לדין תורה, וכל אחד אמר את טענותיו. הרב ביקש את המכתב, עיין בו, חשב מעט ואח"כ שאל את השליח: "כמה אתה רוצה לעצמך?"

תשעת אלפים ותשע מאות דולרים", ענה השליח.

"זהו הסכום המדויק שאותו עליך להביא לאשה", פסק הרב.

"אבל עלי לתת לה כמה שאני רוצה...", ניסה השליח להצטדק.

"זה בדיוק מה שאני פסקתי", אמר הרב, "וזו גם היתה כוונת הבעל שכתב שתתן לה כמה שאתה רוצה, את מה שאתה רוצה לעצמך, אתה מחויב לתת לאשה!!!"

יַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים - הוא זכה לליווי מיוחד ממלאכי האלֹקים. ולבן חזר לביתו. כאשר לבן מצא שביתו נשדד והתרוקן, הצטער ואמר: "מרגע שיצא יעקב מביתי, יצאו עמו השלום והברכה". מיד שלח את בנו בעור (אביו של בלעם הרשע) ועמו עשרה אנשים אל ארץ שעיר לבית עשיו, להביא לו איגרת וזו לשונה: "בוודאי שמעת את הרמייה שעשה לי אחיך יעקב, שבא לביתי ערום וחסר כל, ובטובי יצאתי לקבל פניו והבאתיו לתוך ארמוני, וכיבדתי אותו. ונתתי לו את שתי בנותי ואת שתי שפחותי לנשים. ועל חשבוני נעשה בעל ממון רב, בכסף וזהב ועבדים ושפחות ומקנה רב. וכשנעשה עשיר מופלג גנב לבבי, וביום שהלכתי לגזוז את צאני קם וברח עם כל בני ביתו ונכסיו לארץ כנען, ולא היה לו נימוס לפחות לתת לי לנשק את נכדי. פתאום הובילם כשבויי חרב. ולא די בזה אלא אף גנב ממני את התרפים שהם אלוהי. עכשיו הוא נמצא על הנהר הנקרא 'נחל יבוק'. לכן אני מודיע לך שיש לך הזדמנות להתנפל עליו פתאום ולעשות בו כחפצך, כי יודע אני שאתה כועס עליו מאוד מאוד, ודרך אגב תנקום ממנו גם את נקמתי על כל מה שעשה לי, ואודה לך מאוד".

כשקרא עשיו את כל הדברים האלה, התעוררה שנאתו ליעקב על שלקח ממנו את הבכורה והברכות. הוא קם ברוב כעסו, אסף את בניו ועבדיו וכל אנשי שעיר, סה"כ ארבע מאות איש, והלך להכות את יעקב.




פרשת וישלח




יעקב אבינו מתכונן למפגש עם עשיו

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם - יעקב אבינו ידע שלפני שהוא חוזר לבית אביו בארץ כנען, עליו לטפל בבעיית האיום הרובץ עליו מצד אחיו עשיו. ישנן שתי דרכים לטפל בבעיה: או שיעקב ישלים עם עשיו, או שהוא ילחם נגדו. יעקב שולח לעשיו שליחים, כי הוא רוצה להראות לעשיו שפניו לשלום, והיו אלו מלאכים ממש כי רצה שיבחנו מה בלבו, האם הוא מוכן להשלים ולמחול ליעקב (אז הוא בגדר אחי), או שהוא עדיין רוצה להורגו (אז הוא בגדר עשיו הרשע), דבר זה אף אחד אינו יכול לעשות מלבד המלאכים, כי בני אדם עשיו יכול לרמות.

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ - הוא אומר למלאכים לאמור: כה תאמרון - תגידו לו שאני מכבד אותו ומכנה אותו אדון, בכך חשב להסיר קנאה ושנאה. יעקב רצה להראות לעשיו שהברכות לא נתקיימו בו, אלא בעשיו עצמו ולכן אין לו סיבה לשנוא אותו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב - בניגוד למה שיצחק ברך אתו "הֱוֵה גביר לאחיך" - כאן יעקב העבד ואילו עשיו הוא האדון והגביר. עִם לָבָן גַּרְתִּי - כנגד "משמני הארץ יהיה מושבך" - יעקב היה כגר בארץ אחרת שהתארח שם אצל לבן ועבד אצלו, שזה גם הפוך מ"יעבדוך עמים", והברכה לכאורה נתקיימה בעשיו שכבש את ארץ שעיר והוא מושל עליה ויש לו עבדים. ורש"י כתב: "אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי", והביא ה'גן רוה' לבאר כך: אם נטול מהמילה גביר את המילה בי, אז תשאר המילה גר, ומכיוון שאני גר, כי לא נתקיימה בי, א"כ אין לך סיבה לשנוא אותי. ואחר עד עתה - עבר כבר זמן רב מאז שקיבלתי את הברכות ועדיין לא נתקיימו בי. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר - ויהי לשון צער, מה שיש לי השגתי מתוך עמל וצער, וזה אינו בכלל הברכה שקיבל מיצחק כי הברכה היתה בקרקעות "משמני הארץ ורוב דגן ותירוש" ומזה אין לו כלום. (עפ"י המלבי"ם)

רש"י כתב פירוש נוסף בכוונת יעקב שאמר: "עם לבן גרתי", וזה לשונו: "גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים". יעקב אבינו גר אצל לבן הרשע ולא הושפע ממעשיו הרעים.

הרמב"ם כתב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: "הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע".

א"כ כיצד יעקב אבינו גר אצל לבן הרשע בחרן במשך עשרים שנה, ולא רק שלא הושפע כלל ממעשיו הרעים, אלא שאפילו שמר שם תרי"ג מצוות?

כדרכם של יהודים, נענה בשאלה: האם אדם שעובד ברפת במשך עשרים שנה מתחיל להתנהג כמו פרה ולעשות "מוווּ"? - לא. דווקא חברה רעה משפיעה על האדם, אך לא חברת בהמות.

יעקב אבינו גר עם לבן ולא למד ממעשיו הרעים בגלל: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" - הוא התייחס ללבן כאילו הוא שור או חמור.

- על לשון רש"י לכאורה קשה, כי אם יעקב שמר תרי"ג מצוות, הרי וודאי שלא למד ממעשיו הרעים של לבן, א"כ מה כוונת רש"י?

אפשר להבין עפ"י המעשה הבא:

פעם פגש היצר הרע את היצר הטוב, ואמר לו: "הרשה נא לי לדבר עם חסיד פלוני, ולנסות להשפיע עליו לרעה".

אמר לו היצר הטוב: "בבקשה, הנה פלוני החסיד ברשותך, עשה עמו כטוב בעיניך".

אותו החסיד היה שקדן גדול בתורה, צדיק וירא שמים. לפתע עזב אותו היצר הטוב, והיצר הרע התחיל לדבר על לבו, שרק פעם אחת יבוא לבית קפה לכמה שעות, ואחר כך יחזר לביתו.

החסיד תמה על עצמו, ולא הבין מאין לו מחשבות כאלו, אולם הוא קם מהסטנדר והלך לבית קפה. שם ראה אנשים מהמרים ומשחקים בקלפים בהתלהבות רבה, זה צועק מכאן, וזה צווח משם. הם הזמינו קפה ותה, וכשהביאו אותם לפניהם, מחמת טרדתם במשחק, נשארו התה והקפה במקומם, והתקררו לגמרי עד שכבר לא היו ראויים לשתייה.

הגיעה שעת חצות, והם ממשיכים בהתלהבות במשחקם, והחסיד כבר השתעמם, בשעה אחת אחרי חצות קם והלך לביתו.

היצר הרע הלך אחריו כדי לראות מה ההשפעה שקבל האיש הזה מן המשחק אשר ראו עיניו. והנה הוא רואה, כי בבוא החסיד לביתו, ישב על גבי קרקע באמירת תיקון חצות בבכיות נוראות ובדמעות שליש, יותר ממה שהיה רגיל.

אשתו שמעה את צעקותיו, התעוררה בבהלה ובאה לפניו. היא ראתה אותו בוכה על הארץ ואמרה לו: "מדוע אתה צועק ובוכה כך?", אמר לה החסיד: "כלי זהב היה לי מזוקק שבעתים, ועתה בחנתיו ומצאתי שהוא מנחושת, על זה אני בוכה".

אמרה לו אשתו: "מעולם לא ראיתי כלי זהב אצלך, ואיני יודעת על מה אתה מדבר". אמר לה: "כלי הזהב שהיה לי, הוא התורה והמצוות, שהיתה לי בהם שמחה גדולה מאד, וחשבתי שהשקידה שלי בתורה ובמצוות הם כזהב עבורי. אך הלילה הזה גליתי שאיני מעריך מספיק את התורה והמצוות, כי ראיתי איך ישבו אנשים בהתלהבות רבה, ובשמחה גדולה בעת משחקם, והלוואי שאני הייתי שמח בלימוד התורה שלי עשרה אחוזים משמחתם. ועוד ראיתי שם בני אדם רוקדים במחול בהתלהבות, והזעה יורדת על מצחם, והלוואי שהשקידה וההתמדה שלי תגיע לרבע מיגיעת האנשים האלה העוסקים בדברי הבל. על זה אני בוכה, ועלי לשוב בתשובה, ולהתחזק בתורה ביתר שאת ויתר עוז".

כששמע היצר הרע את דברי החסיד, הצטער מאד על שהתעסק אתו, שהרי לא רק שלא הצליח להפילו ברשתו, אלא נוסף על כך התחזק אותו חסיד יותר בעבודת ה'.

עפ"י זה מובן שיעקב אבינו התלונן על עצמו מדוע לא למד לעשות מצוות ומעשים טובים בהתלהבות ובמסירות נפש, כמו שלבן עשה עברות ומעשים רעים בהתלהבות ובמסירות נפש שאין כדוגמתה.

המלאכים שבים מהשליחות ואומרים ליעקב: "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו" - מצד אחד הוא מראה פנים כאילו הוא אחיך וכאילו שיש לו אחווה כלפיך, אבל האמת היא שהוא עשיו שהוא שונאך, "וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" - מצד אחד הוא הולך לקראתך בדרך אחווה, אבל גם ארבע מאות איש עמו למחשבה רעה. (עפ"י אוה"ח)

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ - במדרש (ב"ר ע"ו, ב) נאמר: "אמר ר' יהודה בר' עילאי: ויירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר: אם הוא מתגבר עלי - הורגני, ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו, הדא הוא ויירא שלא יהרוג ויצר לו שלא יהרג". ולכאורה קשה, מדוע היה חושש פן יהרוג את עשיו, והרי בדין הוא שיהרוג אותו, שנאמר: "הקם להורגך, השכם להורגו"?

ה'בן איש חי' ביאר זאת עפ"י משל:

לאחד המלכים היה יועץ חכם, אסטרולוג מומחה, שהיה חוזה בכוכבים ואומר לו נסתרות ועתידות. המלך אהב מאוד את יועצו, גידלו מעל כל השרים והעשיר אותו עושר רב. שאר השרים כמובן קינאו ביועץ האהוב, שנאו אותו, וזממו להפילו. הם הצליחו לשכנע את המלך שהיועץ הנערץ שלו אינו אלא מרגל מתוחכם של האויב, והביאו על כך ראיות והוכחות מזויפות. המלך האמין להם.

המלך הכועס התהפך פתאום מאויב לשונא, ורצה להרוג אותו כדין מורד במלכות. הוא קרא ליועץ שלו, וכשזה הגיע, שאל אותו בחיוך: "האם יש באפשרותך לחזות מה צפוי לך בזמן הקרוב? ענה לו היועץ: "אכן כן, הוד רוממותו". אמר לו המלך: "אמור לי בבקשה מתי יום מותך!"

היועץ החכם הבין מיד מה כוונת המלך. הוא עשה את עצמו כאילו שהוא חוזה בכוכבים, ולאחר כמה רגעים אמר למלך בקול רועד מאימה ופחד: "אדוננו המלך, אינני מצליח לחזות בדיוק מתי יום מותי, אך רואה אני שיום מותי יהיה שלושה ימים קודם יום מותך. ולא על עצמי אני דואג, כי אם על אדוני המלך, ירום הודו, כי קרב קיצו, וקץ הממלכה האדירה".

השתומם המלך מאוד על תחזיתו של יועצו החוזה בכוכבים, וחשש לנגוע בו לרעה. המלך כמובן זיכה אותו במשפט ושמר על יועצו בכל צעד אשר הלך בו, למען יאריך ימים באמצעותו.

בגלל סיבה זו פחד כל כך יעקב אבינו - אמרו חז"ל (סוטה יג.) שרבקה התנבאה שיעקב ועשיו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד". ואע"פ שלא מתו ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו באותו יום, כאשר עשיו ערער על קבורת יעקב במערת המכפלה, וזכה ל'טיפול' מיוחד מבני יעקב (כמו שנביא בפרשת ויחי). נמצא שדברי רבקה נאמרו ברוח הקודש, ויעקב אבינו ידע את נבואתה של רבקה אמו, ולכן חשש שאם יהרוג את עשיו אחיו, הרי שבכך הוא קובע גם את מותו שלו.

- יראתו של יעקב אבינו מעשיו סותרת כביכול את מידת הביטחון שצריך האדם לחוש כלפי הקב"ה. האברבנאל כתב לפרש מדוע נתיירא יעקב אבינו, ומתוך דבריו אנו לומדים יסוד חשוב בעבודת המידות. בכדי לבאר את הדברים יש להקדים ולומר שבכדי לקנות מידה טובה, צריך האדם להתגבר על מידות אחרות הפוכות ממנה, ולהתעצם בה בכח. ניקח לדוגמה את אומץ הלב - אדם שלא אכפת לו חלילה למות מפני שאיבד את הטעם בחייו ח"ו, אם יטייל על מעקה של גשר גבוה, אין זה מפני שהוא גיבור ואמיץ לב, שהרי הוא באמת רוצה למות, ולא עושה זאת מתוך גבורה, אלא מתוך חולשה. גיבור ואמיץ הוא אדם העושה מעשים שמעוררים בו פחד, אך הוא מצליח להתגבר על פחדיו ועושה מעשים אלו בגבורה.

המעלה של כל מידה טובה ניכרת דווקא כשהיא מתעמתת עם ההפך ממנה. אדם עלול לחשוב שהוא איננו כעסן, אולם הוא חי בסביבה בה אין הוא מגיע להתמודדות עם מידת הכעס, וכל הילוכו הרגוע אינו מעיד על התכונות הפנימיות של אישיותו. כן הדבר גם בנוגע לענווה, צניעות, יראה, נדיבות, וכן גם כלפי המידות שאינן טובות.

אם אדם מטבעו איננו מפחד, אזי לא שייך לומר עליו שהוא בוטח בקב"ה. שכל שלוות נפשו אינה בגלל מידת הביטחון, אלא מכך שאין הוא פחדן מטבעו. וכן אדם עשיר המצליח בעסקיו, שיש בו שלווה ושמחה בחייו, לא ברור שהוא בוטח בה'. יכול להיות שכל שלוותו נובעת מכך שיש לו ממון והצלחות. המבחן האמתי שלו יהיה כאשר הוא יאבד חלילה את ממונו, ואז יהיה ניכר אם הוא באמת בוטח בה' שהכל לטובה או לא. עיקר המבחן של מידת הביטחון הוא בשעות משבר וקשיים, ולא בשעה שהכל פורח ומצליח.

למעשה, האדם אינו יכול לבטוח על שום דבר בעולם הזה, שהוא בר חלוף ובו הכל יכול להשתנות. על האדם לדעת ש'אין עוד מלבדו', וש'אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים' - רק הקב"ה הוא המשענת שלנו, ובכל עת ושעה יכול האדם לפנות אליו ית' ולהישען עליו. אך כדי שיוכל האדם להישען על ה' ית', הוא צריך לבטל מעצמו כל משענת אחרת, שהרי כל עוד הוא סומך על דבר אחר ובוטח בכל מיני סיבות חיצוניות, הרי שלא הגיע למידת הביטחון השלמה.

כדי לזכות לביטחון, צריך הלב להתעורר ולהאמין שאין עוד מלבדו. כאשר האדם מרגיש ממעמקי לבבו שכל האוויר מלא בזיו וזוהר, וכל ההוויה טבולה באור ה' וספוגה בנוכחותו, אזי הוא חש ענווה עצומה ושפלות אמתית, הוא ישמח להתבטל ולהבליט את הנוכחות האלֹקית.

נשוב לענייננו - אם אדם אינו מפחד או אינו מודע לצרה, אין הוא נקרא בוטח בה' כשהוא שליו ורגוע. יעקב אבינו היה חזק מאוד (כמו שראינו כאשר גלל בקלות את האבן מעל הבאר בחרן), וגם בניו היו גיבורים גדולים ועצומים (שמעון ולוי שהיו מהחלשים שבשבטים, הרגו את כל יושבי שכם, כפי שנראה בהמשך). האברבנאל כתב שבדרך הטבע, יעקב אבינו לא היה צריך לחשוש מעשיו ומהגיבורים שלו, אלא שרצה לבטוח בה' ית' לבדו, ולא לסמוך על כוחותיו וכוחות בניו, ולכן הכניס את עצמו לתחושה טבעית של חשש ופחד, כדי שיוכל לבטוח בה' ית' באמת ולהישען עליו. לפיכך יעקב אבינו, אע"פ שלא היה לו ממה לחשוש, עורר בעצמו יראה ומצוקה מהאיום של עשיו, וכל זאת כדי להתעורר בביטחון בה'.

נמצא שלמעשה יעקב אבינו אכן בטח בה', וכל מה שאנו רואים בתחילה "ויירא יעקב", זה עצמו היה חלק משלמות הביטחון! והיינו שלא יקרא בוטח, אלא מי שלבו הטבעי מכיר את הסכנות והחששות, ואעפ"כ מתגבר ומתעצם לבטוח בה', וזהו מעשהו של יעקב אבינו ע"ה. (עפ"י 'טללי חיים')

יעקב אבינו התכונן למפגש עם עשיו. רש"י כתב: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון: "ותעבור המנחה על פניו". לתפלה: "אלהי אבי אברהם". למלחמה: "והיה המחנה הנשאר לפליטה". ורבנו בחיי כתב: "ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב, שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה לדורון".

[[מלחמה]]: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה - יעקב חשש שאם יראה לעשיו שבא להילחם נגדו, אז עשיו בוודאי יצא נגדו למלחמה, כי יחשוב שיעקב דורש רעה, ואם יעקב יאמר לכולם לחייך לעשיו, להחניף ולהראות לו אהבה ושלום, מצד אחד אולי עשיו ישתכנע, כי כלפי חוץ הוא כן מראה פנים של אהבה ואחווה, אך מצד שני יוכל עשיו לתקוף אותם בלא שיוכלו להתגונן. לכן הוא חילק את בני ביתו לשני מחנות - הוא עצמו, השפחות ובניהן במחנה הראשון ואילו במחנה השני רחל ולאה ובניהן.

[[תפילה]]: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְיָ הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ, קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:

מתפילתו של יעקב אבינו, רבנו בחיי לומד כללים בתפילה ובהכרת חסדי הבורא ית'. למדנו מכאן שמן הראוי שיתבונן האדם בשעת התפילה בשִפלותו ובמָך ערכו ("קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים"), ומאידך באדנותו של האדון אשר כולנו עבדיו ("אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ"). כמו כן, יתבונן המתפלל ברוב הטובה והחסד המושפעים עליו מאת ה' ית', כמו שנאמר: "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ", כלומר, הטובה שניתנת לנו מהקב"ה, אינה בגדר של חובה כלשהי, אלא רק מתוך חסד גמור. אחרי הקדמה כזו, יכול האדם לבוא ולשאול צרכיו, כשם שיעקב ביקש: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" .

מתפלל יעקב אבינו לקב"ה שיציל אותו ואומר בענווה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ". כאשר אדם נמצא במצוקה או בצרה ח"ו, הוא מטיח כלפי בוראו: "למה זה מגיע לי?!", הרי כמובן הוא בדק ופשפש בכל מעשיו, ולא מצא בהם אפילו אבק של חטא, ולכן הוא תמה ורוטן... כך מתנהג אדם ללא אמונה ויראת שמים. אולם האדם המאמין יודע כי "הצור תמים פעלו", שהקב"ה יודע בדיוק מה הוא עושה, והכל לטובה, ולעולם אין להרהר אחר מידותיו. הרי גם מה שנראה כרע, הוא הדבר הכי טוב עבורו, ולכן, לא רק שאין להתלונן, אלא שצריך אפילו לשמוח ולהודות לקב"ה על כך.

יעקב אבינו, בחיר האבות, אינו חשוד על עבירה קלה שבקלות. הוא התגורר אצל לבן הרשע, קיים שם מצוות ולא למד ממעשיו רעים, ואעפ"כ אינו מרגיש זכות לעצמו. הוא לא חושב שמגיע לו משהו בדין, אלא חש קטן מול כל החסדים אשר הרעיף עליו הקב"ה, ומבקש בתחינה אל ה' ית' שימשיך לתת לו בבחינת חסד. כך גם גדולי ישראל:

פעם אחת באה אשה אל ה'חפץ חיים' וביקשה ממנו שיתפלל על בנה שהיה במצב של פיקוח נפש. ה'חפץ חיים' הלך לבית הכנסת ועמד בתחינה לפני בוראו ואמר בדמעות: "ריבונו של עולם, הן הרבית עלי חסדים רבים כל כך... זיכית אותי לכתוב ולהוציא לאור את הספרים: 'חפץ חיים', 'שמירת הלשון', 'משנה ברורה' ועוד חיבורים רבים ונכבדים. ריבונו של עולם! אנא גמול עמי חסד נוסף ושלח רפואה שלמה לבנה של האשה המסכנה פלוני בן פלונית..."

ה'חפץ חיים' לכאורה יכול היה לומר: "ריבונו של עולם הרי כל כך הרבה עשיתי לפניך... הרי טרחתי והדפסתי ספרים רבים כל כך... ועשיתי כך וכך... בשכר כל זאת אני מבקש ממך שלכל הפחות בזכות כל מה שעשיתי, שלח רפואה לפלוני...". אבל לא כך היתה דרכו של 'החפץ חיים' זצ"ל. הנטיעה שנטע יעקב, האב הזקן, ניכרה היטב בבניו הדגולים. (אור דניאל)

יעקב אומר בתפילתו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו". מפרשי התורה הקשו, מדוע יעקב אבינו כופל "מיד אחי מיד עשיו", הרי היה לו רק אח אחד, מדוע היה צריך להוסיף "מיד עשיו"?

ה'בית הלוי' כתב לתרץ, שכאשר שמע יעקב, שעשיו בא לקראתו, הוא הבין שעשיו יתנהג עמו באחד משני אופנים: או שיילחם בו במטרה להורגו, או שיתפייס עמו ויבקש שישבו יחדיו בשלווה. יעקב אבינו פחד, וחשש מאוד משתי האפשרויות, ולכן הכפילות. "הצילני מיד אחי" - אם יתנהג כמו אח. "מיד עשיו" - אם יתנהג כעשיו הרשע וירצה להורגו. יעקב אבינו מקדים בתפילתו את "הצילני מיד אחי", לפי שסכנת ההתקרבות של עשיו הרשע גדולה יותר מסכנת ההריגה, שהרי בעוד "עשיו הרשע" מהווה סכנה לגוף, "עשיו האוהב" מהווה סכנה לנפש, ואמרו חז"ל: "גדול המחטיא את חברו, יותר מן ההורגו".

לצערנו, ישנם יהודים רבים הסוברים שאם ידמו לגויים, ייטב להם. על כך אומר יחזקאל הנביא (כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". עם ישראל נמשל לשמן זית, שכמו שאינו מתערב עם שאר המשקים, כך עם ישראל אינם מתערבים עם שאר העמים. הקב"ה אומר לנו (ויקרא כ, כו): "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ, וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". עלינו להיות מובדלים מהגויים, אם מתקרבים אליהם אז הקב"ה מחדש את ההבדל ע"י שנוצרת בלבם שנאה כלפי עם ישראל. ההיסטוריה הוכיחה ששנאת הגויים ליהודים התגברה במיוחד כאשר היהודים פרקו מעל עצמם עול תורה ומצוות וניסו להידמות לגויים (כך היה בגרמניה הנאצית בתקופת ההשכלה).

מאז ומעולם גזרו הגויים גזירות קשות על עם ישראל וניסו להעבירם על דתם. אולם רדיפת הדת היהודית רק חיזקה את נאמנותם של היהודים לקב"ה ולתורה, רבים מהם לא היו מוכנים לעבור אפילו על עברה קטנה אחת והעדיפו למסור את נפשם על קידוש ה'. אבל, בסופו של דבר, האמנציפציה (שיוויון זכויות) שקיבלו היהודים במערב אירופה, אִפשרה להם להיכנס לאוניברסיטאות, להתקרב לגויים (להיקרא "משכילים") ולבסוף גם לעזוב את דת ישראל.

ה'חתם סופר' אמר על כך משל:

השמש והרוח התערבו ביניהם מי משניהם יצליח להוריד את מעיל הפרווה מעל האיש שהלך בדרך. הרוח נשבה והתקיפה במלוא עוצמתה, אולם להוריד את מעיל הפרווה לא הצליחה. אדרבה, ההלך התכרבל עוד יותר במעיל הפרווה, והצמידו לגופו. אח"כ ניסתה השמש את מזלה, היא יצאה מנרתיקה ושלחה גלי חום לוהט. האיש חש שחום גופו הולך ועולה, זיעה החלה ליטוף ממנו והוא הסיר מעליו את מעילו.

לפיכך חייבים אנו לשמור בכל כוחנו על ההבדל שבין ישראל לעמים, ואז לא נזדקק לאמצעים אחרים שיבואו בכפייה, כדי לקיים את הפסוק: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". אם היהודי לא ישכיל לעשות "קידוש", שיהיה מיוחד ומובדל מהגויים, אזי הגויים כבר יעשו לו "הבדלה", שלא יהיה כמותם. (עפ"י 'לקח טוב')

- יעקב אבינו, בחיר האבות, מתפלל לה' ית' שיציל אותו מפני אחיו עשיו, ואומר בתפילתו שהוא ירא אותו, ולכאורה קשה, מדוע הוא חושש ופוחד? הרי הקב"ה כבר התגלה אליו בנבואה בבית אל והבטיח לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ"!

רש"י פירש: "קטנתי מכל החסדים - נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו". כלומר, יעקב אבינו חשש שמא חטא בבית לבן וכעת הוא אינו באותו מצב רוחני בו נאמרה ההבטחה, וא"כ יתכן שאיבד את השבועה שהקב"ה נשבע לו. אולם דבר זה קשה מאוד, שהרי אמרו חז"ל (ברכות ז.): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי לא חזר בו". ועוד אמרו (שבת נה.): "אמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה". הרי לנו כלל גדול בענייני נבואה - שאין הקב"ה חוזר בו מדברים טובים שהבטיח לבריותיו, גם אם הם חטאו, וא"כ מתעצמת הקושיא - מדוע יעקב אבינו חשש שהקב"ה עזב אותו והסיר ממנו את שמירתו, למרות ההבטחה שיהיה עמו, בגלל "שמא גרם החטא"?

קודם שניישב בס"ד, יש להוסיף ולהקשות: במדרש (ילקו"ש קל"א) נאמר: "ויירא יעקב - מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. כתיב: 'הנה אנכי עמך' - 'אם יהיה אלהים עמדי', מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה". כביכול, למרות שהקב"ה הבטיח ("הנה אנכי עמך"), כאילו לא הבטיח ("אם יהיה אלהים עמדי"), אולם דבר זה לא יתכן לאומרו שהרי נאמר: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה" - כאשר הקב"ה, הוא אינו חוזר בו חלילה!

אפשר ליישב עפ"י ה'שפת אמת' שכתב: "שמעתי מפי מורי זקני ז"ל להפליא בשבח עניין זה שע"י שהבין יעקב אבינו כי עפ"י דרכו הוא בסכנה, והגם שבוודאי היה בטוח בהבטחת הקב"ה, אבל לא נעשה בו שינוי ע"י ההבטחה, והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה".

לאור זאת מובן שאכן כאשר הקב"ה מבטיח - וודאי שהדבר יתקיים. וכוונת חז"ל "אין לצדיקים הבטחה בעולם הזה" - שכך הוא מצד הצדיק עצמו שיודע שכל תוקף ההבטחה היא מצד חסדי ה' ית', אולם הצדיק מרגיש בעצמו שאין הוא ראוי לכך. ולכן, אף שהצדיק סמוך ובטוח בשבועתו של הקב"ה שלא יחזור בו, מכל מקום, הצדיק מצד עצמו משווה את עצמו כאילו שאין לו הבטחה, מפני שהרגשה זו מאפשרת לו להישאר בצניעות וענווה, ולתלות עיניו למרום, להתחנן אל ה' ולבקש מלפניו באמת ובתמים, כאילו אין שבועה.

הצדיק לעולם לא יוותר על התחושה של ענווה והתבטלות, להרגיש עצמו עני ואביון מול ה' ית' ולהתחנן לפניו. אין קץ למתיקות שיש בהפלת תחינה לה' ית', בגישה אליו כמו עני בפתח. אך אם יש הבטחה, זה מבטל לכאורה את התחושה הזו. נמצא שהשבועה עלולה לפגוע בעמדת הנפש העמוקה שמתחננת לפני ה' כאילו אין שבועה. לכן הצדיקים מצד אחד מרגישים כאילו אין שבועה, כדי לשמור על המתיקות של הקשר לקב"ה כבן המתחנן לאביו, ומצד שני, בוודאי שהם מאמינים ובטוחים בהבטחת ה' ית'.

עפ"י יסוד זה ה'שפת אמת' ממשיך וכותב: "ונראה שאין מבטיחים משמים רק לאיש אשר אלה לו, שלזה נקרא בחיר ה' כמו שכתוב: "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ". ואם היה נחסר זו התפילה ע"י ההבטחה, לא היו מבטיחין לו" (כוונתו לומר, שאין הקב"ה מבטיח, אלא למי שיודע שלא יפסיק להתפלל ולעשות את שלו, כך שההבטחה לא תגרום לו להתעצל בעבודת ה'). הטעם לכך הוא מפני שבאמת תפילתו של האדם והשתדלותו הן הפועלות ומקדמות את ההבטחה, ואין לומר שאם ה' הבטיח, אז הוא יקיים לבדו, אלא כל השפע האלוקי מתגלה דווקא מתוך השתדלותו ופעולתו של האדם, ואם האדם לא ישתדל, השפע כביכול לא יוכל להתגלות. לפי זה מובן גם מדוע יעקב אבינו עשה השתדלות למרות ההבטחה, ומובן גם מדוע אין בזה סתירה למידת הביטחון. (עפ"י 'טללי חיים')

דורון: "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה וכו'... וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: "כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ? וְאָמַרְתָּ: "לְעַבְדְּךָ, לְיַעֲקֹב, מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ" וכו'... כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי".

אמר ר' יהונתן: "כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו, וילמוד הימנה טכסיסי פיוסים וריצוים". (פסיקתא זוטרתא)

ממעשהו של יעקב אבינו, ששלח דורון לעשיו, למדים אנו כיצד היא ההנהגה עם הגויים. באירופה היהודים נהגו לומר: "גוי טוב הוא מי שמוכן לקבל שוחד", עם גוי כזה אפשר להסתדר.

מסופר על רבי חיים מוואלוז'ן שהלך פעם לשחד שר גדול וצורר יהודים, שפעל לגרש את כל היהודים מארצו. אותו שר היה כל כך רשע ושונא יהודים, עד שלא הסכים אפילו לראות פני יהודי. אמר הרב למשרת: "אמור לכבוד השר שברצוני לומר לו רק שתי מילים". מתוך סקרנות השר הסכים. נכנס הרב לחדרו של השר, הניח על השולחן ערמה של שטרות, ואמר: "קח ושתוק" - בדיוק שתי מילים.

למחרת, בישיבת השרים, דיברו כולם בעד היהודים (כולם כמובן קיבלו שוחד), ורק השר הצורר ישב ושתק. המלך, שהבין שהתפנית המפתיעה חלה בעקבות שוחד שקיבלו השרים, פנה אל השר הצורר שישב ושתק, ושאל אותו לפשר שתיקתו.

ענה השר: "אני חושב לעצמי, אם אני קיבלתי סכום כה גדול רק כדי לשתוק, מעניין מה קיבלו שאר השרים כדי לדבר?..."

- יעקב אבינו דיבר לעשיו כעבד לפני האדון. מובא במדרש: "אמר לו הקב"ה: "יעקב, עשית קודש חול! אמר לפניו: "אני מחניף לרשע, כדי שלא יהרגני". מכאן שמחניפין לרשעים בעולם הזה, מפני דרכי שלום" (מנורת המאור פ' ט"ז).

רבי יהודה הנשיא אמר פעם למזכירו הראשי: "כתוב איגרת ממני למלך אנטונינוס. המזכיר כתב: "מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס". לקח הרב את האגרת, קראה וקרעה. אמר לו: "כתוב כך: 'מן יהודה עבדך למרן מלכא אנטונינוס". אמר לו מה אתה מבזה על כבודך?! אמר לו: וכי אני יותר טוב מהסבא יעקב?! וכי לא כך אמר לעשיו: 'כה אמר עבדך יעקב". (ילקו"ש ק"ל)




יעקב אבינו נאבק בשַֹרו של עשיו

באותו לילה, יעקב אבינו לקח את נשיו וילדיו והעבירם במעבר יבוק, אח"כ העביר את צאנו וכל רכושו. לפתע נזכר כי שכח בצדו השני של הנחל פכים קטנים של שמן (היה זה שמן שהגיע אליו בדרך נס ובו התכוון למשוח את המזבח שנדר לבנות בבית אל). יעקב אבינו חזר לבדו (ממונם של הצדיקים חביב עליהם יותר מגופם) ואז ראה מלאך. היה זה שרו של עשיו, הוא ס"מ - היצר הרע, שבא להיאבק ולהילחם בו.

ויש לשאול, מדוע המתין היצר הרע ובא להילחם ביעקב שהוא האחרון שבאבות, ולא נאבק עם אברהם או עם יצחק?

ה'חפץ חיים' כתב לבאר, שאברהם אבינו הוא 'עמוד החסד', יצחק אבינו הוא 'עמוד העבודה', שפשט את צווארו לשחיטה בהר המוריה ויעקב אבינו הוא 'עמוד ה'תורה'. שרו של עשיו יכול היה לסבול את ה'חסד' של אברהם אבינו ואת ה'עבודה' של יצחק אבינו, אך כאשר הגיע לתורתו של יעקב אבינו, כאן החליט לצאת למאבק ולמלחמה נגד יעקב. מאז ועד עתה המלחמה נטושה תמיד כלפי לומדי התורה ומחזיקיה.

את טעם הדבר ביאר תלמידו, רבי אלחנן וסרמן הי"ד: כאשר שני צדדים לוחמים זה בזה, אפילו כשאחד מהם ינצח את אויבו בקרב, מ"מ עדיין לא נגמרה המלחמה, משום שייתכן שהשני ינצח מחר, בקרב אחר. אולם כאשר האחד מצליח להשמיד את כל כלי הנשק של האויב, בזה נגמרה המלחמה, כי אי אפשר להלחם בלא כלי נשק.

אנו נמצאים במלחמה מתמדת כנגד היצר הרע. הקב"ה אמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". תורתנו הקדושה היא כלי הנשק שלנו כנגד היצר הרע, ושום כלי מלחמה אחר לא יצליח לגבור על היצר הרע מלבד לימוד התורה. כאשר ישראל בטלים מלימוד התורה ח"ו, הם כאילו איבדו את כלי מלחמתם ונותרו בלא נשק כדי ללחום ביצר הרע. מה שאין כן אם נכשלו בעוונות, שאם לומדים תורה יכולים לחזור בתשובה (כי 'המאור שבה מחזירן למוטב'), ולכן היצר הרע מתאמץ במיוחד לבטל אותנו מלימוד התורה, יותר מכל שאר המצוות. לפיכך דווקא אצל יעקב אבינו, שהוא 'עמוד התורה' מצינו שהיצר הרע בא להילחם נגדו. ואמר ה'חפץ חיים': "לא אכפת לו ליצר הרע, שיהודי יתענה ויבכה ויתפלל כל היום, ובלבד שלא ילמד תורה".

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ - הפירוש הפשוט "ויאבק" הוא מלשון מאבק כח, אולם הרמב"ן הביא פירוש נוסף שהוא מלשון חיבוק - "ויחבק". שרו של עשיו, היצר הרע, מבקש לצוד ולהפיל את האדם ברשתו, ולכן הוא פועל בתכסיסים ובתחבולות. שני פנים לו ליצר הרע: פעם הוא מציג עצמו לאדם כידיד וכאוהב גדול, ופעם כאויב הבא להילחם בו ולהשפילו עד עפר.

מעין זה מצינו בגמ' (חולין צא.): יש אומרים: "כעובד כוכבים נדמה לו", ויש אומרים: "כתלמיד חכם נדמה לו". היצר הרע מתגלה ליעקב אבינו ולבני בניו בדמויות שונות, ובכל פעם באופן שונה. פעמים שהוא בא אל האדם כ'עובד כוכבים', ומפתה אותו לעבור עבירות למרות שיודע כי עבירה היא, ופעמים ש'מתחפש' הוא ל'תלמיד חכם', ובא כביכול בשם היצר הטוב, ומשכנע את האדם שהמצוה שהוא עושה היא למעשה עבירה, וכן להיפך, על עבירה הוא אומר שזו מצוה.

- יעקב אבינו נותר לבדו במאבקו כנגד שרו של עשיו, ויש לשאול להיכן נעלמו המלאכים ששלח לעשיו? מדוע הם לא נשארו לעזור לו? ומדוע הקב"ה לא התגלה לעשיו בחלום להזהירו שלא יפגע ביעקב, כפי שמצינו שעשה עם לבן?

ה'תולדות יצחק' כתב שהקב"ה רצה שיהיה לישראל אויב שיהיה המקל של הקב"ה כאשר צריך להכות ולהפחיד את עם ישראל כשהם חוטאים, כדי להחזירם למוטב, והאויב הגדול והתמידי מיום שהתעברה רבקה ועד ביאת משיח צדקנו, הלא הוא עשיו. הקב"ה לא דיבר עם עשיו בחלום להזהירו לבל יפגע ביעקב כשם שעשה עם לבן, כי לא נולד עשיו אלא כדי לעשות משפטים ליעקב ולעשות רעות ליעקב ולזרעו.

כדי להילחם בעשיו, אי אפשר להיעזר במלאכים כי עשיו בא כדי להעניש את עם ישראל, וכדי לנצח את עשיו ואת כל המקטרגים, אפשר רק באמצעות מעשים טובים של עם ישראל. יעקב מתפלל שה' יציל אותו מעשיו (מה שלא עשה כאשר רדף אחריו לבן) לפי שהוא אויב נצחי ליעקב ולכל תולדותיו שעתידים לצאת ממנו. לזה צריך תפילה, ועיקר תפילתו של יעקב היתה בעבור זרעו לעתיד.

לפני שיעקב נלחם עם המלאך, שרו של עשיו, המלאכים שמלווים אותו בורחים - יעקב צריך להתמודד נגד המלאך לבד, כי המלחמה בין יעקב למלאך היתה מלחמה רוחנית בין עם ישראל לעשיו. בניצחון זה של יעקב, הודה שרו של עשיו שהברכות נלקחו מעשיו ביושר (ולכן יקרא שמו ישראל), ברך אותו ואמר לו "שרית עם אלֹקים ותוכל", אם המלאכים היו עוזרים ליעקב, דבר זה לא היה יכול להיאמר. הקב"ה רצה גם להראות את גדולת הצדיקים, שגדולים הם ממלאכי השרת, שצדיק אחד יכול לנצח מלאך.

- יש מפרשים האבקות זו על מלחמת היהודי עם היצר הרע שלו. מלחמה זו היא תמידית, ואם האדם נרפה ח"ו ממלחמה זו ונותן לעצמו להימשך אחר טבעו ונטיותיו אחר יצרו, הוא עלול ליפול לבאר שחת ח"ו. וכן אמר ה'בעל שם טוב' על הפסוק: "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים" - אם רק "וסרתם" (נוטים קצת מדרך הישר), הרי זה יביא אתכם ח"ו עד לידי "עבדתם אלהים אחרים", כי אם האדם הולך אחר ליבו במקצת, אין הוא עוצר בכך, אלא ממשיך ונופל לשפל התהום, מפני שאצל האדם אין עמידה במקום, אלא או עלייה או ירידה. אולם מאידך, גם אם האדם נמצא בשפל המדרגה ומקבל על עצמו להתחיל להיאבק עם היצר הרע ומנסה להתגבר עליו, אזי אם יילחם יוכל להיות בטוח שאכן גם ינצח, ושיגיע למדרגה עליונה.

- יעקב אבינו הצליח לגבור על המלאך, שרו של עשיו, אולם המלאך פגע בכף ירכו והפך את יעקב לצולע. שרו של עשיו לא רצה רק לפגוע ביעקב אבינו, אלא בעיקר במהותו של יעקב שהוא עמוד התורה. בזוהר הקדוש (וישלח קע"א) מבואר שהמלאך לא פגע רק בכף ירכו של יעקב, אלא בכל תומכי התורה. כמו שהאדם נתמך בעמידתו על ירכיו, כך לימוד התורה נתמך ומתקיים בזכותם של התורמים, המחזיקים את לומדי התורה. ומאחר שהמלאך פגע בתומכי התורה, קשה מאוד להשיג מימון להחזקת הישיבות הקדושות.

כאשר הרב כהנמן הקים את ישיבת פוניבז', הוא היה זקוק לכספים מרובים והיה נוסע לחו"ל וטורח רבות לאסוף תרומות עבור הישיבה. פעם אחת שאל הרב את ה'חזון איש' מדוע כאשר בונים אוניברסיטה ישנם תורמים "כבדים" שתוך זמן קצר מכסים את כל העלויות, ואילו כאשר מקימים ישיבה קדושה, יש קשיים רבים, התרומות מועטות וקשה מאוד לאסוף את הסכום הדרוש?

כדרכו של יהודי, החזו"א השיב בשאלה - מדוע התורה מצווה להכין את הדרכים לערי המקלט ולהציב שלטים המורים את הדרך לשם, ואילו את הדרכים לירושלים, לבית המקדש, אין מצוה להכין? וענה שכאשר יהודי רוצה להקריב קרבן לה' ית', ולא יודע את הדרך לבית המקדש, הוא שואל אנשים, יש פרסום לדבר שאותו יהודי הולך לעלות לבית המקדש להקריב קרבן לה', אנשים נוספים מצטרפים אליו, ויש בכך זיכוי הרבים. אבל רוצח בשגגה, שהרג נפש מישראל, אין התורה רוצה לפרסם זאת, לכן צריכים להכין את הדרכים ולשים שלטים, כדי שהרוצח לא יצטרך לשאול אף אחד.

כך גם כאשר בונים אוניברסיטה. הם מקבלים מיד את כל הכספים הדרושים ממספר תורמים מצומצם, כי אין הקב"ה רוצה שיהיה לכך פרסום, אבל כאשר מקימים ישיבה קדושה, הקב"ה רוצה שהדבר יתפרסם, כך הרבה אנשים תורמים סכומים קטנים, ויש גם אנשים ששומעים על הישיבה ושולחים את בניהם ללמוד שם.

החיד"א ('מדבר קדמות' מ, לו) כתב: "מחזיק לתלמיד חכם להנותו מנכסיו שיוכל לעסוק בתורה לעולם הבא, אף אם הוא עם הארץ מלמדין אותו".

מספרים על הגר"ח מוואלוז'ן זצ"ל שפעם נתקשה באיזו משנה ולא הבין אותה, ובא אליו בחלום כפרי אחד (שנפטר חודש קודם), והסביר לו את המשנה. שאלו הגאון: "מהיכן יודע אתה ביאור משנה זו?!", ענה לו הנפטר: "כיון שבימי חיותי הייתי מחזיק תלמידי חכמים, זכיתי להיכנס לגן עדן ולימדו אותי את כל התורה כולה תוך זמן קצר מאד".

- יעקב אבינו נאבק במלאך, ניצח אותו, החזיק בו בחוזקה ולא נתן לו ללכת. המלאך ביקש מיעקב: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר!", שאל אותו יעקב: "האם אתה גנב, שאתה כה פוחד מהשחר?!", השיב לו המלאך: "מלאך אני ומיום שנברא העולם לא הגיע זמני לומר שירה לפני הקב"ה, עד היום הזה. אנא הרשה לי לעלות לשמים ולשורר לכבוד ה' ית'". אמר לו יעקב: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (אבי ברכני בברכות שביקש לברך בהן את עשיו אחי, ואיני יודע אם אתה מאשר זאת או מערער על כך).

אמר לו המלאך: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" - המלאך הודה ליעקב על הברכות שלא לקח אותן בעקבה וברמאות, אלא בשררה ובגילוי פנים.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר: "הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ", וַיֹּאמֶר: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?", וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.

כאשר יעקב שואל את המלאך לשמו, המלאך עונה לו: "למה זה תשאל לשמי?!". אומר על כך רבי שבתאי יודלביץ שכאשר היצר הרע בא לאדם, הוא מבקש ממנו דבר אחד- רק לא לחשוב! היצר אומר: "חטוף בילויים והנאות ללא הפוגה, אל תעצור, תמשיך לזרום, ואל תשאל שאלות... (כי אם תשאל שאלות, תרצה לדעת אם אני היצר הרע או היצר הטוב, וברגע שתגלה שאני הוא היצר הרע, אז תתרחק ממני וחבל...)".

דרכו של היצר הרע להסיח דעתו של אדם מן המצוות כדי לטורדו מן העולם הבא ע"י כך שהוא בא לאדם בכל מיני תחבולות כדי לצודו ברשתו ושימעט ככל האפשר בקיום המצוות ולימוד התורה.

דבר זה מבואר בספר 'ברכת חיים' על פי מעשה שהיה:

מעשה בדייג אחד, שהעלה בחכתו דג זהב נפלא. הלך והביאו לארמון המלך. שמח בו המלך שמחה רבה והעניק לדייג חמש מאות זהובים.

ראה המשנה למלך את הדבר והיתה עינו צרה בדייג שקיבל מתנה כה גדולה בעבור דג אחד. הוא הורה לכל שומרי הארמון שלא יניחו לאיש להביא מתנות למלך.

למחרת היום, הפליג דייג אחד בים והעלה בחכתו דג נדיר וססגוני, מרהיב בשלל צבעיו. הואיל ושמע שהמלך נתן חמש מאות זהובים בעבור דג זהב, חשב בלבו: "בעבור דג זה ודאי אקבל אלף זהובים!"

נטל את הדג ועלה אל הארמון, אולם בשער עצרו השומר, ולא הועילו כל תחנוניו והוא לא הורשה לעבור.

אמר לו הדייג: "הבט וראה ביופי הדג. אנא, הניחני לתנו למלך במתנה - ואני אתחלק אתך בכסף שאקבל!"

השומר חמד את הממון והניח לו לעבור. עבר הדייג בשער החומה וחצה את החצר. בפתח הארמון עצרו השומר הבא: "אין מעבר!"

הבטיח לו הדייג חצי ממה שישאר בידו, והשומר הרשה לו לעבור.

נכנס הדייג לקומת הקרקע ולפני המדרגות נצטווה לעצור ע"י שומר אחר, וגם לו הבטיח הדייג מחצית ממה שישאר בידו. כך נעצר הדייג לפני המסדרון ולפני האולם על ידי אחד-עשר שומרים ולכל אחד הבטיח מחצית משכרו, עד שהתייצב לפני המלך והגיש לפניו את הדג הנהדר.

אורו עיניו של המלך, דג כה נפלא טרם ראה!

"אמור אתה ונקוב את שכרך!" - אמר לו המלך.

"ברצוני ללקות אלפים מלקות!" - ענה הדייג.

נדהם המלך: "בקש זהובים ולא מלקות!"

ענה הדייג: "זהו רצוני ואבקשך להיות נוכח בהלקאתי".

אמר המלך: "רצונו של אדם הוא כבודו, אך דע לך שמעולם לא קיבל אדם אלפיים מלקות ונותר בחיים!"

ענה הדייג: "אל דאגה, אתה תגזור את המלקות ואני לא אקבל יותר ממכה אחת!"

תמה המלך מאוד ואמר לעשות כדבריו. רכן הדייג ארצה, הונף השוט והונחת בין כתפיו. צעק הדייג: "די, חדל!"

אמר לו המלך: "הלא אמרתי לך שלא תוכל לסבול את המכות!"

ענה הדייג: "לא זו הסבה, אלא משום שלקיתי די. יש לי שותפים לשכרי".

שאל המלך: "מי הם השותפים ומדוע יתחייבו מלקות?"

ענה הדייג: "משום שהבטחתי להם להתחלק בשכרי. והרי לך החשבון: השומר הראשון יקח ממני אלף מלקות, מחצית השכר. השני יקבל חמש מאות, מחצית מהמלקות הנותרות. השלישי - מאתים וחמשים. הרביעי - מאה עשרים וחמש. החמישי - ששים ושתים וחצי, מחצית הנותר. והשישי - שלושים ואחת ורבע. השביעי - כשש עשרה. והשמיני - כשמונה. התשיעי - ארבע ולעשירי - נותרו שתים לו ושתים לי. את האחת קבלתי אני, ואת השנייה יקבל השומר האחד-עשר"...

צחק המלך לחכמתו של הדיג, העניש את השומרים חומדי הבצע, השעה את המשנה למלך מתפקידו והעניק לדייג אלפיים זהובים במקום אלפיים המלקות.

נמצא שהשומר חומד הבצע היה בטוח שהוא עומד לזכות באוצר בלום, בעוד שהדייג הערמומי הטעהו לחשב שאמנם כן הוא, ולמעשה הסגירו לעונש ולמלקות...

כן העניין עם היצר הרע. היצר הרע יודע שאדם שפוי בדעתו לא יסכים למרוד בקונו. מה הוא עושה? פונה אל השקר והתרמית; מבטיח לאדם הנאות לאין סוף, ומרגיע אותו שהעבירה אינה גדולה ויש פתח להקל ולהתיר, והקב"ה ותרן וסולח - אך הכל שקר וכזב! כשהאדם שומע בקולו, נוכח לפתע לדעת שההנאה היתה רגעית וחולפת, והדבר הזה אסור לחלוטין, והקדוש ברוך הוא אינו מוותר ומדת הדין מקטרגת.

הרב שך אמר שהיצר הרע מציג את עצמו במילים "למה זה תשאל לשמי", כי למעשה אין לו שם. אמנם יש לו שבע שמות (כי הוא מחליף דמויות לפי העניין), אולם לפי האמת אין לו שם, כי שם זה מהות, והיצר הרע אינו כלום, אלא רק דמיון.

מעשה בכפרי אחד שהגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה הרוחשת חיים. הכפרי התרשם מהבניינים הגבוהים, מהתנועה ההומה, מהדוכנים והחנויות השופעים כל טוב. הוא ביקש להביא משהו אל הכפר כדי שיוכל להשוויץ ולומר שהיה בעיר הגדולה. נכנס לאחת החנויות ושם ראה פנס כיס גדול. הוא שאל את המוכר: "מה זה?", אמר לו: "עם זה מאירים את החושך. אצלכם בכפר הכל חשוך, אין לכם חשמל, כדאי לך לקנות את הפנס הזה ולהאיר את דרכך בדרכי הכפר החשוכות". הכפרי הרגיש שזו ממש מציאה! הוא קנה את הפנס והמשיך בדרכו.

לאחר מכן ראה אנשים עומדים בתור ליד אשנב צר עם סורגים. שאל: "מה מוכרים פה?", ענו לו: "כאן מוכרים כרטיסים לקולנוע", שאל הכפרי: "מה זה קולנוע?", כולם צחקו על בורותו של הכפרי והוא החליט שיקנה גם הוא כרטיס. נכנס לאולם גדול וחשוך, התיישב בחושך ולא ראה כלום, לפתע אור האיר על המסך הלבן שממולו ונראו על גביו דמויות נעות והרבה "אקשן". בחיים שלו הוא לא ראה מחזה כזה! התפעל הכפרי ואמר לעצמו: "חבל שהאולם חשוך ואפל, אם כך רואים בחושך, בוודאי שאם היה אור באולם היו נהנים בכפל כפליים".

הוא נזכר בפנס הכיס שקנה, שלף אותו מכיסו וכיוונו לעבר המסך, כדי שתהיה הנאתו שלמה יותר. והנה, כאשר האיר את המסך בפנסו החזק, לפתע הכל נמוג, והתמונות לא נראו. מכל העברים נשמעו צעקות: "הלו, כבה את האור!", תמה היה האיש: "מה קרה? מה הצעקות? רק רציתי לראות טוב יותר..." אמרו לו אנשים: "שוטה, אינך מבין שבקולנוע רואים רק בחושך?!"

כל תאוות העולם הזה, כל פיתויי היצר הרע - כולם חזיון תעתועים, דמיונות ומראות כוזבות. העולם הוא מסך ועליו מככבים כל פיתויי היצר הרע. הכל הצגה ודמיונות. את זה אין יכולים לראות בעולם השקר, אלא מתוך החושך. שלמה המלך אומר: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" - רק כשיאיר השחר ("יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ"), אז תתגלה אפסיותם של כל תאוות העולם ופיתויי היצר, וייראה שקרם! מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך. אור התורה חושף את השקרים של היצר הרע, כי התורה היא הנשק כנגד היצר הרע. עלינו להתחזק בלימוד התורה ובכך להתגבר על היצר הרע.

לאחר שיעקב אבינו נפרד מהמלאך, הקב"ה שלח לו את המלאך רפאל שירפא אותו מצליעתו. הוא עבר את הנחל, נפגש עם משפחתו, והם הלכו יחדיו עד שראה יעקב את עשיו אחיו מרחוק, צועד בראש הגדוד.




הפגישה "המרגשת" עם עשיו

יעקב אבינו התפלל לה' יתברך : "אנא ה' הושיע נא!". הוא סידר את משפחתו כך: זלפה, בלהה וילדיהן ראשונים, אחריהם לאה ובניה ובסוף רחל ויוסף. את דינה בתו הכניס לתוך תיבה וסגרהּ, כי חשש שעשיו ירצה לקחתה לאשה. יעקב הלך בראש כדי שאם עשיו ירצה לפגוע בו לרעה, יוכלו כל השאר לברוח ולהינצל.

עשיו התקרב אליהם, והם השתחוו לו שבע פעמים (למעשה הם השתחוו כלפי השכינה שנמצאת בארץ ישראל).

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ - מצינו בזה מחלוקת:

ר' ינאי אומר: "מלמד שלא בקש לנשקו אלא לנושכו, ונעשה צווארו של שיש וקהו שניו של אותו רשע ומה תלמוד לומר ויבכו? זה בכה על צווארו וזה בכה על שניו".

אמר עשו הרשע: "איני הורג את יעקב בקשת ובחצים, אלא בפי ובשיני אני הורגו ומוצץ את דמו", שנאמר: "וירוץ עשו לקראתו" אל תקרי וישקהו אלא וישכהו, ונעשה צווארו של יעקב כשיש, ועליו הכתוב אומר: "צווארך כמגדל השן", וקהו שיניו של עשו והתחיל כועס וחורק בשיניו שנאמר: "רשע יראה וכעס". (ילקו"ש קל"ג)

אמר ר' שמעון בן יוחאי: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י).

הרי"מ מגור כתב שאותה נשיקה הייתה כמו נשיכה ליעקב, כי יחסי האהבה והידידות של עשיו אינם אלא כאב צורב בבשרו של יעקב, ועל כך אמר שלמה המלך ע"ה: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא".

במפגש עם יעקב אבינו, עשיו נראה לכאורה כאחיו האוהב, הנופל על צווארו ובוכה מהתרגשות, תוך שהוא מנשק ומחבק. אולם האמת שרוצה הוא להרוג את יעקב אחיו ולמצוץ את דמו מרוב שנאה כלפיו. ה'פרדס יוסף' אומר, כמו שעשיו רוצה לקום ולרצוח את יעקב אחיו, כך מנסים אומות העולם לעולל לבני יעקב במהלך הדורות, כי מעשה אבות סימן לבנים.

כשם שמלכתחילה ביקש עשיו להרוג את יעקב בקשת ובחצים, כך מנסים שונאי ישראל לכלות את עם ישראל ע"י כל מיני תחבולות וכלי משחית, גזרות קשות ורעות, פוגרומים, אינקוויזיציות וכל מיני מרעין בישין. אולם, כאשר הם רואים שהיהודים הם עם קשה עורף, וככל שיענו אותם, כך הם דבקים בתורתם ובבורא עולם, אומות העולם מחליטים לשנות את הגישה. באורח פלא הם משנים את טעמם ומתחילים לנשק ולקרב, כשבכוונתם להחטיא את עם ישראל. בנופת צופים הם מנסים ללמד אותנו לדבר בלשונם ולנהוג כמנהגיהם, ומטרתם להאכילנו נבלות וטריפות שיטמטמו את לבבנו, וכך ניפול ברשתם. אולם נשיקתם היא באמת נשיכה, וכל מאווייהם הם אך ורק למצוץ את דמנו ולאבדנו מן העולם כעשיו אביהם.

וכשם שיעקב אבינו זכה לנס, שצווארו הפך לשיש, עד ששיני עשיו קהו, כך גם אנו נזכה לסייעתא דשמיא, ונצח ישראל לא ישקר. אנו נהיה חזקים ואיתנים באמונתנו ולעולם לא ניטוש את תורת ה'. (עפ"י 'ומתוק האור')

עשיו הרשע שמר בלבו טינה ליעקב במשך שלושים ושש שנה. כל אותו זמן שנא אותו וחשב להרוג אותו. המלאכים ששלח יעקב לגלות מה בלבו של עשיו חזרו ואמרו שעשיו נשאר בשנאתו הראשונה ורוצה לבוא ולהורגו. ובכל זאת, יעקב שולח לו דורון, משתחווה לו, כורע ברך לפניו וקורא לו "אדוני", והכל נמוג... ומיד נופל על צוואריו ומנשק ומחבק את יעקב אחיו האהוב. זהו כוחו של שוחד הכבוד, וזו חולשתו של האדם. (עפ"י 'מליץ יושר')

הסבר נוסף לכך שעשיו נישק את יעקב אפשר למצוא במעשה הבא:

לפני שנים רבות חי לו בנחת ובשלווה יהודי בשם שמשון. כל מכריו כינו אותו בפחד בשם "שמשון הגיבור". תואר זה ניתן לו בגלל כוחו הרב ומראהו המוצק. מראהו הטיל אימה על כל רואיו, וכולם נרעדו כאשר רק הוזכר שמו של שמשון.

שמשון נהג לקחת ב"הלוואה" מצרכי מזון, אך היה "שוכח" להחזיר. אף אחד לא העז להעיר לו או לבקש ממנו לפרוע את החוב, כי כאשר מישהו היה מזכיר לשמשון בעדינות שיש איזה שהוא חוב קטן שעליו לשלם, היה שמשון שואג בקולו העבה ונועץ מבט רצחני לעבר אותו אדם, עד שאותו איש העדיף לשכוח את החוב.

כך נמשך הדבר, עד שסבלנותם של הסוחרים פקעה, והם פנו לרב בתלונה על מעשיו של "שמשון הגיבור". הרב שלח את שמשו לקרוא לשמשון, ומאחר שידע שמשון את כוחו של הרב בתורה וכיבד אותו, התייצב לפניו בזריזות, ושאלו מה הרב רוצה ממנו.

הרב החל להוכיח אותו על מה שהוא מעולל בשוק, ועל התנהגותו הקלוקלת. שמשון בעזות מצח, הכחיש את כל הטענות נגדו, והוסיף שהוא מוכן שהרב יביא את העדים שטוענים נגדו, ויראה עם מי האמת!

אך כמובן שאף אחד לא העז לתבוע את שמשון לדין תורה, שהרי זו ממש סכנת נפשות, וכך המשיך שמשון בדרכו הרעה מימים ימימה.

באחד הימים, הגיעה לשוק אלמנה מאחד הישובים הסמוכים, שהחליטה לצאת למכור ירקות ופרות כדי לפרנס את עצמה ואת עולליה. היא הציבה שני ארגזי ירקות ופירות העונה, וציפתה לקונים.

לפתע שמעה רעש עמום. אנשים בשוק החלו מתרוצצים בבהלה למקומות שונים. היא לא ייחסה לכך חשיבות, מפני שהיא לא הכירה עדין את שמשון. ליד דוכנה עצר שמשון הגיבור, בחר כמה פירות וירקות, תחב אותם לחיקו, והמשיך לדרכו.

האשה פנתה לשמשון ואמרה לו: "אדוני, שכחת לשלם על הפירות והירקות".

שמשון שלח לעברה מבט זועם ואמר בקול גס: "לפני שאת בכלל פותחת את הפה שלך, תבררי מיהו "שמשון הגיבור". תגידי יפה "תודה" שהסתפקתי במועט, ולא לקחתי ממך יותר".

כששמעה זאת האשה, החלה לצעוק לעבר הסוחרים שיחזירו לה את הגנבה, וכשראתה שאף אחד לא זז, פנתה אליהם ושאלה אותם מדוע אינם מגישים לה עזרה?

אמרו לה: "אנו לא מתעסקים עם שמשון, לכי לרב ותתבעי אותו לדין תורה".

האשה עשתה כדבריהם, ונגשה היישר לביתו של הרב. כששמע הרב את טענותיה, אמר: "זהו זה, יש לנו דין תורה עם שמשון". ומיד שלח לקרוא לו.

שמשון הגיע די מהר, כי הוא ידע שלא כדאי לו להסתבך עם הרב. הרב הורה לאשה לומר בפני שמשון את טענותיה כלפיו. והיא החלה לספר כיצד היא הגיעה לשוק עם ארגזי הפירות והירקות שעמלה בגידולם, ושמשון לקח ולא שלם מאומה.

פנה הרב לשמשון ושאל: "מה יש לך לומר כנגד טענותיה?", שמשון לא הכחיש, הוא הודה כי אכן לקח ממנה פירות וירקות, אבל דעתו היתה לשלם לה כשיהיה לו כסף...

כל הנוכחים גיחכו לשמע דבריו של שמשון. אף אחד לא זכר ששמשון שילם אי פעם עבור משהו. הרב הודיע לשמשון כי עליו לקים אחד מהשניים: או להחזיר לרוכלת את כל הסחורה שלקח ממנה, או לשלם לה כאן ועכשיו את התשלום המלא.

הרב הוסיף והזהיר את שמשון: "אם מישהו יתבע אותך פעם נוספת לדין תורה ותצא חייב בדין, אני מודיע לך שאטיל עליך עונש כבד". שמעון שילם לאשה את הסכום עבור הפירות והירקות, אך בצאתו מחדר בית הדין, סינן מבין שניו: "אני עוד אתחשבן עם הרב"!!!

כעבור מספר ימים הוזמן הרב להיות סנדק בברית מילה שהתקיימה מחוץ לעיר. הרב הורה לשמשו לשכור עגלה ולצאת לדרך.

והנה הבחין השמש כי במרחק מה מהם, ניתן היה לראות את שמשון מנסה למצוא מסתור. השמש סיפר על כך לרב, ואמר שמוטב לשוב הביתה משום הסכנה...

הרב הורה לעגלון לעצור בצד הדרך כדי להתפלל מנחה, ניגש לאחד העצים הסמוכים והחל להתפלל. לאחר התפילה, נשען הרב על אחד העצים ושקע במחשבות. לאחר דקות ארוכות, שב הרב אל הכרכרה והורה לעגלון להמשיך לנסוע.

הכרכרה לא הספיקה לנסוע הרבה, והנה לפתע זינק שמשון מבין העצים ובמו ידיו עצר את הסוסים. שמשון פתח את דלת הכרכרה, תפס את ידיו של הרב והחל לנשקם כשמעיניו זולגות דמעות חמות, ובקש מחילה מהרב.

הרב הרגיעו ואמר כי הוא מוחל לו, בתנאי שמכאן ולהבא הוא ישנה את התנהגותו הרעה. שמשון הבטיח לרב בכל לבו כי מעתה הוא ייהפך לאדם חדש, ולא יעשה רע לאף אחד.

לאחר שהלך שמשון לדרכו, פנה השמש אל הרב, וביקש הסבר, כיצד ידע ששמשון לא יעשה להם רע?

השיב לו הרב: "אתה בוודאי מכיר את הסיפור עם יעקב ועשיו, שכאשר רצה עשיו להרוג את יעקב, אמרה רבקה ליעקב, שיברח וילך ללבן "עד שוב חמת אחיך", כלומר, עד שעשיו יפסיק לשנוא אותך.

יעקב חשב בלבו: "כיצד אדע ששנאתו של עשיו כלפי פסקה, וכי הוא ישלח לי מכתב שהוא מתגעגע אלי?! ואם אני אקבל מכתב שכזה, האם אוכל לסמוך על כך? אולי זו מלכודת?"

אלא רבקה רמזה לו באומרה: "עד שוב אף אחיך ממך", שכאשר אתה יעקב תפסיק לחוש שנאה וכעס כלפי אחיך שבגללו אתה עוזב את הבית, יהיה זה לך לסימן שעשיו הפסיק לשנוא אותך.

אמר הרב: "כך גם קרה אתנו. אני מאד כעסתי על שמשון, ולבי היה מלא טינה כלפיו. כעת, כאשר עמדתי להפגש אתו, התבוננתי בכך שלמרות כל התנהגותו, הרי הוא יהיה בדיוק כמוני, וגם הוא בנו של אבינו שבשמים, ולשנוא אותו זה אסור.

כאשר התבוננתי והתעמקתי במחשבה זו, הרגשתי בלבי כי הכעס והטינה שלי כלפיו החלו להיעלם, ולבי התמלא רחמים ואהבה כלפיו. לכן הייתי בטוח שאותם רגשות מפעמים אף בלבו של שמשון, ולכן לא פחדתי להמשיך בדרך ולהפגש אתו".

אפשר גם ללמוד מכך, שכאשר רוצים לקרב יהודי לדרך התורה, יש תחילה להתמלא עליו באהבה ולחשוב עליו מחשבות טובות, ואז גם הוא יחשוב כלפינו מחשבה חיובית, ויהיה לו קל ונעים לקבל את דברינו, ועל ידי כך נוכל לקרבו לתורה.

וכיוצא בזה פרשו את הפסוק במשלי: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך", אל תאמר לאדם "אתה לץ ורשע" וכיוצא בזה, שאין תוכחה כזאת מתקבלת. אלא תראה לו אהבה וחיבה, ותאמר לו: "אתה איש חכם ובעל דרך ארץ ומוכתר בנימוסים, ואין ראוי לך לעשות מעשה כזה שהוא הפך התורה".

וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי? וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי - עשיו מתפלא על יעקב אחיו ואומר לו: "נולדנו ביחד, אני מכיר אותך, הרי אתה לא אוהב כסף, בראש שלך רק תורה. א"כ תסביר לי בבקשה, מי לך כל המחנה הזה, מה לך לכסף, רכוש ו'עולם הזה'?!

עונה לו יעקב: "אתה צודק, אני באמת אינני צריך "עולם הזה", אבל, מה לעשות, לפעמים אומות העולם מציקים לנו וגוזרים עלינו גזרות, ואז אנו חייבים לשחד אותם. על כן אנו חייבים להחזיק רכוש כדי "למצוא חן בעיני אדוני". (עפ"י הגרש"ז ערנריך)

עשיו אומר ליעקב: "יֶשׁ לִי רָב (רכושי הוא רב משלך, ולכן) אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ (אינני רוצה לגרום לך לחסרון ברכושך!)". אך יעקב אבינו ידע שאם הוא מרגיש שיש לו רב, אין בכך כל ראיה שהוא מוצא את סיפוקו במה שיש לו. על זה אמרו חז"ל: "יש לו מנה, רוצה מאתיים!". לכן יעקב השיב לו: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". כלומר: אל תחשוב שמה שנתתי לך מהווה אצלי חסרון, כי במה שיש לי אני תמיד מוצא את סיפוקי ומרגיש שלא חסר לי כלום, "יש לי כל!".

יעקב אבינו לימד בכך את עשיו וגם אותנו פרק בעניין הסתפקות האדם במה שיש לו.

"איזהו עשיר? השמח בחלקו!" - אדם השמח בחלקו ומסתפק במה שיש לו, אם מעט ואם הרבה, הוא רואה בכך כל סיפוקו, וזהו העושר האמתי שאין עמו דאגה ולא עצב (בניגוד ל"מרבה נכסים - מרבה דאגה"), "ברכת ה' היא תעשיר"!

מעשה במלך אחד שחסרה לו שמחת חיים, ועל כן היה 'מדופרס' בעצבותו ושרוי במרה שחורה (בקיצור, בדיכאון). הוא פנה לאדם זקן וחכם כדי שיתן לו עצה כיצד להגיע לאושר בחיים. אמר לו החכם שכדי להיות מאושר, עליו ללבוש חולצה של אדם מאושר, ועל ידי זה יהיה גם הוא מאושר.

שמע זאת המלך ומיד פנה לאחד מידידיו המלכים, וביקש ממנו שיתן לו ללבוש את חולצתו, כי הוא נראה לו אדם מאושר ואולי בכך ימצא מזור למחלת העצבות. אמר לו אותו המלך: "אינני הכתובת הנכונה, גם לי יש את הטרדות והבעיות שלי, ואיני מאושר כמו שאתה חושב, ולכן חולצתי לא תגרום לך את האושר בחיים".

שמע זאת המלך ופנה למלך אחר, וגם שם מצא תשובה דומה. כך הסתובב בין המלכים והשרים העשירים שחשב שהם מאושרים, ולא מצא אדם שאכן הוא מאושר באמת.

באחד הימים ראה איכר עני שעסק בעבודתו כשהוא נותן את קולו בשיר ובשמחה.

פנה אליו המלך ושאל: "האם אתה מאושר בחיים?" אמר לו האיכר: "בוודאי, לא חסר לי דבר ואני מאוד שמח ומאושר". שמח המלך ואמר: "האם תואיל בטובך למכור לי את חולצתך?" תמה האיכר: "חולצתי?! אין לי בכלל חולצה!!!..."

אז הבין המלך, שכוונתו של אותו חכם היתה ללמדו, שהאושר לא תלוי בממון ובכבוד הגדול, אלא בהסתפקות במועט, ואפילו אדם ללא חולצה, יכול להיות מאושר אם אכן יודע הוא להסתפק במה שיש לו.

עפ"י המדרש, עשיו הציע ליעקב שותפות בעולם הזה. הוא ביקש לבטל את החלוקה שחלקו בעודם ברחם אמם, לפיה עשיו ביקש את העולם הזה ויעקב את העולם הבא. יעקב אבינו השיב לו בסירוב, הוא אומר לעשיו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ" - קח אתה חלקך בעולם הזה. "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי" - אעמוד בגלותי ושפלותי, כלומר לא אעורר מלחמה ולא אתגבר בגלות כלל, אבל אסבול עול השעבוד. (רבנו בחיי)

יעקב אבינו מחליט וקובע לדורות לוותר על השלטון בעולם הזה, ומסכים לחיות בצער כדי לשמור מרחק מעשיו ולהגיע אל היעד האמתי, אל העולם הבא. על כך נאמר: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" - הוא בונה "בית" שישמור אותו ואת בניו מעשיו הרשע ומהשפעתו, ובתרגום יונתן בן עוזיאל: "וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא", יעקב אבינו בנה בית רוחני, ישיבה, שזהו הבית אשר מסוגל לגונן מהיצר הרע, מהשפעת הסביבה וממושגי העולם הזה (כמו שאומרים המשגיחים בישיבות, שהישיבה בדורנו היא "תיבת נח" אשר מגינה עלינו ממבול השפעות הרחוב). אמנם צריך לעסוק גם בענייני העולם הזה כדי להתקיים, אולם בכך "אתנהלה לאיטי", ועל כן "למקנהו עשה סוכות", וכפירוש המלבי"ם: "לעצמו עשה בית קבוע, שישב שם ויעבוד את ה', אבל למקנהו ולקניינו עשה רק סוכות עראי. כי העסק במקנה וקניין היה אצלו טפל וארעי, כסוכה שהיא דירת ארעי".

עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת - לעולם הזה יעקב אבינו קרא "סוכות", כדי להדגיש שהעולם הזה הוא ארעי, ועיקר מגמתו הוא העולם הבא.




יעקב אבינו בשכם

יעקב אבינו הגיע לעיר שכם, קנה שם חלקת אדמה (מיד בני חמור אבי שכם) ובנה שם מזבח. הוא פעל שם רבות לטובת העניים, בנה בתי מרחץ, מכר בהמות ובשר בזול ותיקן תקנות טובות. כולם אהבוהו והודו לו.

שכם בן חמור, נשיא הארץ, שמע על יעקב אבינו, העשיר הנכבד, ועל כך שיש לו בת, צנועה וחסודה, וחשב שזה יכול להיות נחמד ומתאים אם הוא יקח אותה לאשה. הוא רצה "להתחיל" אִתה, אך דינה היתה צנועה ולא יצאה מתוך האוהל. הוא רצה למשוך את לבה ולגרום לה לצאת מחוץ לאוהל, ולכן שכר את להקת המחול המקומית "בנות הארץ", וציווה עליהן לרקוד ולשיר לצלילי מוסיקה אנדלוסית ליד אוהל יעקב. ואכן, הצליח במזימתו. דינה שמעה את קולות השירה ויצאה אל הרחובות "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". שכם ראה אותה, חטף אותה, הביאה לביתו, טימא אותה ועינה אותה.

- עם ישראל הינו עם קטן ונרדף. מה ששמר עלינו כעם, בעוד עמים אחרים ואימפריות עצומות נעלמו מהמפה, הם תורתנו הקדושה, והציווי שלא להיטמע בעמים: "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ" (דברים ז, ד). בנות ישראל מסרו נפשן במשך כל הדורות ונשמרו מאוד מנישואין לגוי (כפי שראינו גם בסיפור על 'סוליקה' בעמוד.....), בארצות רבות היו משיאין את הבנות בגיל שמונה, כדי שיהיו בגדר 'אשת איש', ואז גם הגויים לא יוכלו לקחת אותן לאשה. גם אצל הבנים בעם ישראל, אפילו הגרועים ביותר, היה קו אדום - נישואין לגוייה, 'שיקצה', היה נחשב לדבר שלא ייעשה. יהודי שהוא מהול, יזכה שאברהם אבינו יוציא אותו בעולם הבא מתוך הגיהינום, אך מי שנכשל בעבירה עם גויה, נחשב לו כאילו אינו נימול, והוא אינו יוצא מתוך הגיהינום.

לצערנו, לאחרונה, חלה התדרדרות עצומה בעניין זה. אחוז ההתבוללות והטמיעה בגויים, בעיקר בחו"ל, גבוה מאוד, ומהווה סכנה מוחשית לעם ישראל. יהודי ש'מתחתן' עם גויה, ילדיו הם גויים לכל דבר, ובכך הוא מנתק אותו ואת זרעו מהעם הנבחר. גם אשה ש'מתחתנת' עם גוי, אמנם ילדיה לפי ההלכה הם יהודים, אך איזה גוי ירצה שילדיו יגדלו כיהודים? הבעל ידאג להם ל'חינוך מסור', רחוק מיהדות, ואף הם יגדלו כגויים מנותקים מעמם.

שום דבר טוב לא יכול לצאת מ'נישואי תערובת', מהסיבה הפשוטה שקודם שנולד האדם כבר נקבע והוכרז בשמים מי הזיווג שלו, ולא יתכן שיהיה זה גוי/גוייה, כי זה נגד רצון הבורא. על נישואין לגוי/גוייה נאמר: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם", והם לעולם אינם יכולים להיות מאושרים.

כמה כואב לשמוע שמאז קום המדינה, יותר מחמישים אלף נשים יהודיות נישאו לערבים (בא"י בלבד). א"כ כמה ילדים יהודים מנותקים מעם ישראל, חיים כערבים ולומדים לשנוא יהודים? מזעזע!

לפנינו סיפורה המצמרר של שרה, שהחלה חיים חדשים לאחר 22 שנות סבל במחיצת בעל ערבי:

גדלתי במסגרת משפחתית מאוד רעועה. הוריי היו שרויים כל העת בסכסוכים בינם לבין עצמם. הם לא שמו לב אליי, לא העניקו לי כל יחס ואפילו לא ידעו אם אני הולכת ללימודים. ואז, יום אחד פגשתי בו. הוא זיהה בי את המצוקה הקשה שממנה באתי והרעיף עלי מתנות, בגדים ותכשיטים. הייתי מאושרת. סוף סוף יש מי שמשקיע בי. כשהוא הציע לי להינשא לו והבטיח לי בית - הסכמתי מיידית. אמרתי לעצמי: "מי ירצה להתחתן איתי כשאני באה ממשפחה כזאת".

לאחר הנישואין, שבמהלכם הודיע לי בית הדין המוסלמי כי מהיום ואילך אני מוסלמית, השתנו פניו אליי בבת אחת. הוא הותיר אותי כלואה יום ולילה בבית. כששאלתי אותו לפשר ההתנהגות הזו, הוא אמר לי: "זהו! עכשיו את נשואה ואסור לך לצאת". מאוחר יותר הוא החל להפליא בי את מכותיו כל אימת שהחליט שאיני יודעת להכין לו אוכל כראוי.

כשנודע להוריי שנישאתי לערבי, הם ישבו עלי 'שבעה' ומאז לא רצו יותר להכיר בי. ידעתי שגם אם ארצה ואצליח לברוח, לא יהיה לי לאן. לא היה לי לאן לחזור. לא היה לי איש בעולם מלבד בעלי הערבי.

כשילדתי את בני הבכור, הודיע לי בעלי כי לפי המסורת המוסלמית הילד ייקרא על שם הסבא. כשילדתי את בתי, הוא ובני משפחתו גם קבעו מה יהיה השם אך אני, בבית החולים, בתעודת הלידה, הוספתי גם שם יהודי. עם שובנו מבית החולים, אחותו מסתכלת בתעודת הלידה ומתריסה כנגדו: "מה זה? נתת לילדה שלך שם יהודי?!"

ניסיתי קצת להתגונן באומרי שנתתי לה גם שם ערבי. אך הוא בתגובה התנפל עלי במכות אכזריות. התינוקת הייתה על הידיים שלי וילדי הקט אוחז בי ובוכה בקול והוא מכה אותי באגרופים ובבעיטות. באותה שעה עמדו והביטו במתרחש הוריו, אחיו ואחיותיו. איש מהם לא ניסה להרגיעו ולהצילני או לפחות לקחת את התינוקת מידי. הם רק אמרו לו: "תרביץ לה, שתראה מה זה". ואז, כשכולי כואבת, מיוסרת ומושפלת עד עפר, הוא אמר לי: "עכשיו תכיני לנו קפה ועוגיות ואחר-כך נראה מה נעשה".

בשלב מסוים, לאחר שכבר ילדתי את ילדי הרביעי, הוא אימץ לעצמו שיטת ענישה חדשה כלפיי - אחת לכמה זמן, הוא היה לוקח את הילדים ומסיע אותם להוריו למשך חודש ימים. זה היה העונש שלי, לא לראות את הילדים...

בשלב מסוים הוא גם החליט שעלי להוליך את הכבשים במעלה ההר, כדי שכולם יראו את היהודיה רועה את הכבשים.

כשהילדים גדלו, הוא רשם אותם לבתי ספר מוסלמים. יום אחד, כשבתי הייתה בת 15, הוא חשד שאני מזכירה לה שהיא בת לעם היהודי ומדברת עמה על כך מאחורי גבו, ואז הוא גמר אומר להוציאה מרשותי. הוא לקח אותה להורים שלו והודיע לי כי הוא מנתק אותה סופית ממני. התקשרתי לשם וביקשתי לדבר עם הבת שלי. אחותו שהרימה את הטלפון, אמרה: "על מה את מדברת, אין לך בת!"

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מאוד מבוהלת, חשבתי שהם רצחו אותה. ירדתי לקומת הכניסה של הבית, מבוהלת כולי, ואמרתי לו שאני עומדת על כך שאני רוצה לדעת מה קורה עם בתי. בתגובה, הוא קם ממקומו בחמת זעם, וכשרצח בעיניו, הוא ניגש למטבח ונטל בידיו שני סכינים לשחיטת בקר באורך חצי מטר והחל להשחיזם כשהוא מסנן לעברי: "זה הסוף שלך". הילד הקטן שלי החל לבכות ולצרוח: "אבא, די! אבא, די!", אבל הוא היה בשלו. עמדתי על מקומי. הייתי מאובנת מרוב פחד.

באותו רגע פתאום נשמעה צפירה מתמשכת של רכב מחוץ לבית. חבר שלו חיכה לו שייצא אליו. הוא הניח את הסכינים ואמר: "תעלי עכשיו למעלה ואחר כך אני כבר אגמור אתך את החשבון". תפסתי את הילד שלי, שמתי עליו מעיל, לקחתי תיק, מבלי לדעת מה יש בו בדיוק וברחתי מהדלת האחורית של הבית. הבית שלנו היה על גבעה ללא כל תשתית של חשמל. רצתי כל עוד נפשי בי מבלי לדעת לאן.

חושך עז שרר בחוץ והוא סיפק לי את ההגנה הטובה ביותר. ידעתי היטב שאין לי משפחה ואין לי שום כתובת להגיע אליה, אבל ידעתי גם שעלי לברוח... זהו! אסור לי להישאר כאן יותר. באיזשהו שלב הגעתי לבית ערבי, באמצע שום-מקום. נקשתי בדלת ו'מכרתי' להם סיפור שאלתרתי במקום. ביקשתי שיעשו לי טובה ורק יסיעו אותי לכביש הראשי. הם האמינו לי והסכימו לעשות לי את הטובה הזאת. בכביש הראשי, עצרתי מונית ועמה נסעתי לאחותי בנתניה.

בשעה אחת וחצי לפנות בוקר, נקשתי בדלת של בית אחותי אשר קיבלה את פניי בצורה צוננת והבהירה לי כי אוכל להישאר כאן רק הלילה שכן אינה מחפשת צרות. למחרת, בשש לפנות בוקר, יצאנו. יצרתי קשר עם מוקד חירום לנשים מוכות ונאספנו למקלט לנשים.

לפני כשנה, הודות למאבקים משפטיים לא קלים שניהלו אנשי 'יד לאחים', קיבלתי מהבעל הערבי גט רשמי (קודם לכן הצלחתי להוציא משם את בתי הגדולה). הבן הקטן שלי חגג לאחרונה את בר המצווה שלו. ב"ה הוא יצא מהכפר בהיותו ילד קטן כך שהוא מרגיש את עצמו יהודי לכל דבר. הקשר עם שני הבנים שלי שנותרו בכפר הערבי - נותק, ולא יכולתי יותר ליצור עמם קשר...

יעקב אבינו, בחיר האבות - כיצד יתכן שהיה אצלו כזה אסון?! כמובן, שהדברים גבוהים מהשגתנו ונשגבים מאתנו, ואין אנו מסוגלים להבין חשבונות שמים, אולם לפחות כדי לסבר את האוזן, יש לשאול, מדוע נגזר על יעקב אבינו להצטער צער נורא שכזה?

חז"ל אומרים שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה! כאשר יעקב אבינו הציג בפני עשיו את נשיו וילדיו, הוא החביא את דינה בתוך תיבה, כדי שעשיו לא יתן בה עיניו וירצה לקחת אותה לאשה. על יעקב שמנע את ביתו מאחיו היתה תביעה, כי יכול להיות שהיתה גורמת לו לשוב בתשובה, ולכן נענש, ונפלה דינה ביד שכם בן חמור.

והדבר תמוה מאוד - הייתכן שיעקב אבינו נתבע על שלא השיא את בתו לעשיו הרשע?! והרי אמרו חז"ל (פסחים מט:): "המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי".

אומרים בשם ה'סבא מקלם' זצ"ל, שאכן יעקב היה חייב למנעה מאחיו, אבל בלב כבד וצער עמוק... הוא נתבע על כך שסגר את מכסה התיבה בטפיחה רועשת! זהו דקדוק של חוט השערה!

פעמים רבות ביארנו שכל מה שהקב"ה עושה, הכל לטובה. למעשה, גם כאן רואים שבסופו של דבר לאחר כל הצער, החרפה ועגמת הנפש, משהו טוב יצא ממעשה זה. מובא במדרש (פדר"א ל"ז) שדינה הרתה משכם בן חמור וילדה בת בשם אסנת. אותה בת גדלה בתחילה בבית יעקב, אולם השבטים הרחיקוה, והקב"ה סובב את הדברים והיא הגיעה למצרים לביתו של פוטיפר, אחד משרי פרעה. אשתו היתה עקרה והם אימצו אותה לבת. כאשר יוסף הצדיק נתמנה להיות המשנה למלך מצרים, פרעה ה'שדכן' המדופלם נתן ליוסף את אסנת לאשה (כי רק היא היתה ראויה לו) וילדה לו שני בנים - אפרים ומנשה, שהם גם שני שבטים בעם ישראל.

שכם ביקש מאביו ה'חמור', שיבוא עמו לדבר עם יעקב, אביה של דינה. הם באו לאוהל יעקב, והחלו לדבר אתו, אך הוא החריש וחיכה שבניו יבואו מהשדה. כאשר חזרו הבנים, חמור דיבר אתם ואמר: "שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם, תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ, בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם".

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: "לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם, אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר, וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד".

חמור ובנו כנסו את כל אנשי שכם, דברו על לבם ושכנעו אותם למול - "וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ".

איך יתכן שכל בני העיר (ילדים, גברים וזקנים) הסכימו למול את עצמם לבקשת חמור אבי שכם?

נתאר לעצמנו שנשיא ארצות הברית מודיע לשלוש מאות מליון האמריקאים בנאום לאומה, כי מצא שידוך טוב עבור בנו - נערה יהודייה, ואביה אינו מסכים לשידוך עד שכל תושבי המדינה ימולו את עצמם, וכולם אומרים: "וודאי, בשמחה, מה השאלה", ורצים לעשות את ברית המילה...

הרי זה בדיוק מה שעשה שכם בן חמור! כיצד יתכן שהסכימו כולם למלא ברצון ובהתלהבות את בקשתו המוזרה של מנהיגם? היכן ההיגיון?

הרב שלמה לווינשטיין שליט"א ביאר שלא זה בדיוק מה שאמר להם, הוא לא אמר "מצאתי שידוך וכדי שהוא יצא לפועל עליכם למול את עצמכם", לא כך היה!

חמור היה פוליטיקאי משופשף, מלא באינטרסים אישיים. מטרתו היתה כמובן למלא את תאוותו, אך כמובן שלאוזני העם הוא אמר דברים שונים, כמו שפוליטיקאים משופשפים יודעים לדבר, כי לפחות בדיבורים הפוליטיקאים טובים...

כאשר רצה חמור להעביר כזו החלטה, שכל תושבי שכם ימולו את עצמם, כדי שלבנו שכם תהיה כלה, הוא כינס אספה מיוחדת בה ערך משאל עם. הוא הגיע לשם לבוש בחליפה ועניבה מהודרים, עם תיק 'ג'ימס בונד', ובנאום לאומה הכריז: "רבותי, יש לנו תכנית כלכלית חדשה שיש בה הטבה משמעותית ברמת החיים של כל תושבי המדינה...

האנשים האלה, יעקב ובניו העשירים, אשר לא מזמן הגיעו לכאן, כולכם וודאי מכירים אותם מעיתוני הכלכלה... למותר לציין איזו תועלת כלכלית עצומה תצמח לכולנו אם הם יתערבו בינינו. כל תושבי שכם ירוויחו ויעשירו. עכשיו כבר אפשר לפרסם שמזה זמן רב אני ובני שכם מנהלים אתם משא ומתן חשאי בלי שאף אחד ידע. עכשיו ברוך ה' ובסייעתא דשמיא, ישתבח שמו לעד, אנו קרובים מאוד לחתימה על הסכם הסחר החדש. אמנם זה לא היה קל, אך אתם בחרתם בי, ואני, לאחר עמל ויגיעה רבה, הצלחתי לשכנע אותם...

דעו לכם שהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, הם מוכנים ליצור עמנו קשר, ואף יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, שכנעתי אותם שיכניסו את הונם העצום לשוק המקומי כדי שתהיה לנו צמיחה כלכלית. ואם אתם חוששים שהם ישתלטו לנו על השוק, אז לא! וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם, לשוק המקומי שלנו יש מקום רב להתפתח, יתכן שאפילו נצטרך להביא עובדים זרים, ובטוח שלכולנו תהיה תועלת עצומה. מעבר לזה, שוחחתי אתם גם בנושא החברתי, והתגבשה התכנית הבאה: אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם".

כל העם עומד ושומע ולא מאמין למשמע אזניו... "מה באמת? הם באמת הסכימו לכל זה?", והוא מחייך אליהם חיוך של פוליטיקאי שלפני הבחירות ואומר: "כן, זו המציאות, הודות לעבודה קשה ויגיעה רבה..."

אנשים מביטים בו בהערצה, "איזה כשרון... כמו בִּיבִּי...".

ואז הוא אומר להם: "רק רגע, אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד, יש להם תנאי אחד קטנטן, שולי, כדי לחתום על ההסכם הנכסף - בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. זה שום דבר, הטיפול חינם על חשבון משרד הבריאות והאוצר... אם רק נעשה את הדבר הקטן הזה בעבורם, מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ, מי בעד?

באולם הכנסים לא נותר כבר איש, כולם רצו למול את עצמם...

ומה באמת עמד מאחורי הדברים? לא תכנית כלכלית, ולא חברתית, ובטח שלא דאגה לרווחת הציבור, אלא רק דבר אחד: "שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ" - תאווה.

לאחר שלושה ימים, כאשר כולם היו כאובים, והתברר שכל הגיור שלהם לא היה אמתי, באו שמעון ולוי אל העיר, הרגו את כל הזכרים ואת שכם וחמור, לקחו משם את דינה אחותם ויצאו מהעיר. שאר האחים 'דאגו' לרכושם של אנשי שכם, שלא יוותר בלא בעלים, ולכן הם לקחו את כל הרכוש וגם את הנשים לקחו לשפחות.

סיפורי הצלה של נשים וילדים מתוך כפרים ערביים:

סיפורה של מירי: היתה לי ילדות קשה, לא היו לי הרבה חברות והקשר עם ההורים היה גרוע. בבית היו מתחים ומריבות לרוב ובכל הזדמנות הייתי בורחת מהבית.

כשפגשתי אותו, הוא הציג את עצמו כ'משה'. לקח זמן עד שהסתבר שמשה הוא בעצם 'מוסא'. הוא היה נחמד, אכפתי, רגיש וג'נטלמן... אך רק עד החתונה...

לפתע הכל השתנה, הרגשתי כאילו זה בן אדם אחר. הפכתי לשפחה, הייתי סופגת השפלות, בזיונות ומכות על כל דבר קטן...

עברה שנה... הייתי לקראת לידה, מוכה, פצועה וכואבת, אבל עדיין ידעתי שלמרות הכל, היחיד שדואג לי ונותן לי קורת גג ומזון הוא מוסא.

יום אחד, כשכבר הרגשתי שאיני מסוגלת עוד, ברחתי מהבית ללא נעלים לרגלי. הוא כמובן הצליח לתפוס אותי מהר מאוד, וגרם לי בדרך מאוד אכזרית להתחרט על נסיון הבריחה הכושל הזה... מאז הסבל שלי רק הלך וגדל. הוא וחבריו היו מטיחים לעברי: "יהודיה ארורה", ועוד דברים גרועים הרבה יותר. במהלך כל אותה תקופה הייתי כלואה וחוויתי סבל יומיומי.

כשבוע לפני הלידה הוא נעלם. בלידה הייתי לבד, אולם לפני השחרור מבית החולים, מוסא הגיע מאי-שם ואמר שנלך לדירת הוריו וכך תהיה לי קורת גג ופרנסה. עברנו לבית הוריו, שם הפכתי מיד לשפחת החמולה כולה, עם כל הסבל וההשפלה שהיו קודם לכן, רק בממדים יותר גדולים. לאחר שנה וחצי של סבל, הרגשתי שאיני יכולה יותר, רציתי לברוח אך חששתי לגורל בתי. לא ראיתי שום מוצא מהמלכודת האכזרית אליה נקלעתי.

הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי. בדרך לא דרך קיבלתי מספר טלפון של "מישהו שיעזור לי", וכשהצלחתי ליצור קשר, התברר שמדובר בהראל חצרוני, מפקד יחידת החילוץ של 'יד לאחים'. הוא הקשיב לי ואח"כ אמר לי בנחישות: "אל תדאגי, את תצאי עם הילדה בקרוב!", הוא היה כל כך אכפתי ופרצתי בבכי. סוף סוף למישהו אכפת ממני...

לאחר כשלושה ימים קיבלתי לפתע טלפון. הראל היה על הקו ופקד עלי: "קחי את הילדה עכשיו וצאי לרחוב!", "מה?!", נזעקתי, "איך? מתי? ומה יקרה אם מוסא יראה אותנו פתאום?... הראל היה שלו ובטוח אך גם סמכותי ואמר: "קחי את הילדה וצאי!"

חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, בלב הכפר הערבי, מחופשים לערבים. לא האמנתי למראה עיני... הם הכניסו אותי לרכב ואני רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע ואמר: "אל תדאגי, אנחנו יודעים בדיוק איפה מוסא, הוא אינו יודע כלום, וכאשר יחזור הביתה תהיה לו הפתעה טובה". היציאה מהכפר נמשכה כשלוש דקות שנראו כנצח, ואז הודיעו במכשיר הקשר: "הוא עדיין במגרש הכדורגל, הכל בסדר..."

לפתע נזכרתי ששכחתי את בקבוק המטרנה על השולחן. הכנתי לתינוקת לאכול, ומרוב בהילות הוא נשכח... נבהלתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי שבעוד דקה אראה שכל דאגותיי לשווא. כשהגענו לכביש הראשי מחוץ לכפר, נעצרנו ליד מכונית שחנתה בצד הדרך. כמה מתנדבות של 'יד לאחים', מלאכיות משמים, יצאו אלי עם בקבוק מטרנה חם, מוצץ, בגדים וכל מה שיכולתי רק לחלום עליו. התנפלתי עליהן, חיבקתי אותן והרגשתי מאושרת כאילו נולדתי מחדש...

קריאה מיוחדת שהתקבלה במטה החירום של 'יד לאחים' דיווחה על חטיפה של שתי ילדות, האחת בת ארבע וחצי והשנייה תינוקת בת שנה, בידי אביהן הערבי, שבא לביקור 'תמים' וניצל את היעדרות האם כדי לבצע את זממו. פחות משנה קודם לכן, הצליחה האם להימלט בעור שיניה מתוך שטחי הרשות הפלסטינית. האב הערבי לא הכחיש את דבר חטיפת הילדות, ובשיחה טלפונית הבהיר לאם: "אם את רוצה לראות את בנותיך, יש לך ברירה אחת - לחזור אלי אל הכפר".

האם פנתה אל ארגון 'יד לאחים' בבקשת עזרה מיוחדת. לאחר שהצליחו להתגבר על כל מכשולי הבירוקרטיה הסבוכה, מצוידים בצו מיוחד מבית המשפט, המשטרה והצבא נכנסו לתמונה והחלו לגבש תכנית חילוץ מפורטת. בשלב מסוים הגיע ל'יד לאחים' מידע מודיעיני שהצביע על כך ששתי הבנות הופרדו וכל אחת מוחזקת בבית אחר של אחת מנשותיו של האב.

כוח של 26 חיילים, חמישה קציני משטרה וחמישה ג'יפים נטל חלק במשימה. פקודת המבצע היתה: "לחלץ את הבנות ולהביאן בשלום אל אמן היהודיה". שני צוותי מו"מ צה"ליים הועמדו בכוננות למקרה שבו תשקף סכנה לחיי הבנות. בכל אותה עת ליוו אנשי 'יד לאחים' את המבצע בתפילות נרגשות ובקריאת תהילים להצלחתו.

תחילה החלו הכוחות לכתר את שני הבתים. לאחר חיפוש מדוקדק, נמצאה הילדה הגדולה, בת ארבע וחצי, כשהיא מוחבאת בגג הבית. מיד לאחר מכן פנו הכוחות אל הבית השני שהיה חשוך כולו. לאחר שעה ארוכה של חיפוש נמצאה התינוקת בת השנה בתוך ארון, כשהיא עטופה בשמיכה ומעליה כריות ושמיכות...

עם השבתן של שתי הילדות לחיק האם, היא פרצה בבכי קורע לב, יחד עם כל החיילים והשוטרים הקשוחים שהשתתפו במבצע הנדיר. עין לא נותרה יבשה...

כאשר יעקב אבינו שמע את מה שעשו בניו, הצטער מאוד והוכיח אותם: "מדוע לא שאלתם אותי לפני שמיהרתם לשפוך דם? עכרתם אותי". יעקב אבינו גם חשש שלאחר שישמעו על כך אומות העולם, ירצו להתנקם בהם ולהרוג אותם, אבל למעשה אף אחד לא התערב. מבחינת אומות העולם שמעון ולוי הרגו 'יהודים', וכאשר פוגעים ביהודים אין פוצה פה ומצפצף.

בסיפור התורה בעניין מעשה דינה ושכם בן חמור, לכאורה קשה, מדוע כאשר באו שכם וחמור אביו אל יעקב לבקש ממנו את דינה בתו לאשה, המתין יעקב לשובם של בניו מהשדה? מדוע לא ענה להם בעצמו? דבר נוסף, כשבני יעקב יעצו לאנשי שכם להימול כמותם, יעקב אבינו בוודאי הבין שאין זה אלא במרמה, שהרי ברור היה לו שבניו לא יתחתנו עם בנות שכם. וא"כ יש לשאול, מדוע יעקב אבינו נמנע מלהוכיח אותם ולנזוף בהם עד לאחר שהרגו את אנשי שכם, ולא מחה בהם קודם המעשה?

הגר"י קמינצקי זצ"ל כתב לבאר שישנם שני סוגי הנהגה, בהתאם למצב שבו נמצא האדם. בד"כ על האדם לנהוג בדרך פשוטה וישרה, ברם, לפעמים האדם נמצא במצב בו לא תועיל לו התנהגות כזו, כגון, אם הוא מתמודד בהתעסקות עם נוכל ערמומי, אז מוכרח גם הוא להתנהג באופן ערמומי.

כאשר שכם בן חמור ואביו באו ליעקב אבינו כדי לדון על נתינתה של דינה לידיהם ולאיחוד בין שני העמים, ידע יעקב שעם אנשים מסוגם של שכם וחמור אי אפשר להתנהג בדרך הישר. אם היה מאיים עליהם ודורש מהם בתקיפות שישחררו את דינה תיכף ומיד, לא היה מצליח בכלל. לא כך מנהלים משא ומתן עם אנשים/חמורים מסוגם.

כאן היו חייבים לנהוג אתם במרמה. אולם יעקב אבינו, איש האמת, לא רצה לחרוג מגדרו ולהתנהג עם שכם וחמור בערמה. הוא חשש ל'חילול השם' ולא היתה לו ברירה אלא להחריש ולהמתין לבניו שישובו מהשדה ויענו לשני ה'חמורים' בהנהגת הערמה, כפי שאכן עשו.

אולם היתה קצת 'אי הבנה'. כל כוונתו של יעקב אבינו היתה שע"י המילה, יחלישו בני יעקב את אנשי שכם, עד כדי כך שהם יוכלו להיכנס לביתו של שכם, לקחת משם את דינה ולצאת משם ללא פגע כאשר מאחוריהם מבצע חילוץ מוצלח. פעולה גדולה מזו (כמו להחריב את כל העיר) לא העלה יעקב כלל על דעתו. ולכן כאשר שמעון ולוי 'לקחו איש חרבו' והרגו את כל אנשי העיר, היה יעקב מופתע ונחרד מפעולתם, ולכן כעס עליהם והוכיח אותם כהוגן: "עכרתם אותי". שיטתו של יעקב אבינו היתה, שאמנם לפי המצב היה מותר להתנהג בערמומיות, אך בשום פנים ואופן לא הותר להם להתנהג באלימות ובתקיפות.




יעקב בונה מזבח בבית אל

כאשר יעקב אבינו ברח מעשיו אחיו, לפני שהגיע לבית לבן בארם נהרים, היה בבית אל ושקעה לו החמה. הוא שכב לישון וראה בחלומו מראות אלֹקים. יעקב נדר שם נדר שכאשר ישוב בשלום, יבנה שם מזבח ויקריב עליו קרבנות. למעשה, עד עתה לא קיים את נדרו.

הקב"ה רצה להזכיר לו לקיים את נדרו, ולכן הביא עליו צרות רבות: עשיו רצה להורגו, המלאך, שרו של עשיו, נלחם בו, וגם הצטער מאוד בגלל מה שקרה עם בתו דינה, אולם עדיין לא ידע שהסיבה לצרותיו היא אי קיום נדרו. אמר הקב"ה: "עד מתי יסבול צדיק זה ולא ידע בכלל על מה ולמה?", לכן: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".

יעקב אבינו אסף מיד את כל אנשי ביתו, אמר להם להיטהר ולעלות עמו לבית אל כדי לזבוח ולהודות לה'. יעקב עלה לבית אל וקיים שם את נדרו, בדרכו חזרה נפטרה דבורה מינקת רבקה, והיא נקברה ליד עץ האלון שבבית אל. באותה שעה הגיעו אליו עבדי יצחק וסיפרו לו שרבקה אמו נפטרה. כששמע יעקב אבינו את הבשורה המרה בכה מאוד, עשה מספד גדול וקרא למקום "אלון בכות", על שם הבכי שבכה תחת העץ.

כאשר הקב"ה ראה את צערו של יעקב, רצה לעודד את רוחו, ירד אליו עם פמליה של מעלה, וברך אותו: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: "שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. בשם 'ישראל' רמוזים כל האבות והאמהות: יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, אברהם, לאה, להורות שהוא העיקר לכולם. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".

יעקב אבינו הקים שם מצבה וניסך עליה מאותו השמן ששכח וחזר להביא במעבר יבוק.




פטירת רחל אמנו

כאשר יעקב ובני ביתו חזרו מבית אל והיו בדרך לאפרת, במרחק קטן מהעיר חברון, ילדה רחל אמנו את בנה השני. הלידה היתה קשה מאוד ורחל נפטרה בהיותה בת שלושים ושש שנים בלבד. לפני מותה קראה לבנה שנולד: "בן-אוני" - בן צערי, ויעקב קרא לו: "בנימין".

יעקב אבינו רצה להביא את רחל למערת המכפלה ולקבור אותה שם, אבל ראה ברוח הקודש את מה שעתיד להיות עם בניו אחריו. הוא ראה שלאחר חרבן בית המקדש, יובילו הגויים את בני ישראל, אבלים וכואבים, לגלות. ובדרכם יעברו במקום זה, בדרך אפרת, לבם כואב ודמעות בעיניהם, והגויים צועקים עליהם ומכים אותם באכזריות. יעקב אבינו גמר בלבו לקבור את אשתו רחל הצדיקה והרחמניה במקום זה, וכך כאשר בניו האומללים יעברו משם, תשמע רחל את בכייתם, ותתפלל עליהם לפני ה' ית' שימחל להם וישיב אותם לארצם. לכן קבר אותה שם בבית לחם והקים מצבה על קברה, כדי שבניו יכירו את המקום בקלות ויבואו לשם להתפלל.

היה זה בזמן מלחמת יום הכיפורים, המתח היה בשיאו, יום רדף יום, הציבור בירושלים היה באפילה מוחלטת בלילה, והשמועות שהגיעו לא היו טובות. בעיצומם של ימי הפחד, ראש ישיבת מיר, רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שכר מונית וביקש מהנהג לנסוע לבית לחם, לקבר רחל אמנו. מקורביו ניסו להניאו, שזו סכנת נפשות, אך לבסוף אף הם הצטרפו לנסיעה. כל הדרך הרב מלמל פרקי תהלים בהתרגשות עצומה ואת הפסוקים: "קול ברמה נשמע... מנעי קולך מבכי..."

הם הגיעו לקבר השומם. רבי חיים נכנס פנימה אל המצבה, ואז התפרץ בזעקה נוראה ושוברת לב:

" א - מ - א ! ! ! "

המלווים קפאו על מקומם. הזעקה המזעזעת הפכה בן רגע לבכי סוער, קורע לב.

"אמא", השתנק רבי חיים, "הקב"ה מבקש ממך 'מנעי קולך מבכי'... אבל אני, חיים, הבן שלך, מבקש ממך: "אל תפסיקי לבכות! אנא ממך, עוררי רחמים על בניך האומללים הנמצאים כאן למטה, אנא אל תרפי..."

באותו הערב הגיעה הידיעה על ההדיפה המושלמת את כוחות האויב...

רחל אמנו בוכה על כל אחד מילדיה עד שתבוא הגאולה השלמה בע"ה, ובכך מלמדת כל אם בישראל שאין לה להרפות מתחנונים אל ה' ית'. אם שערי שמים נראים כנעולים, הדמעות כבר יפרצו אותם. בגמרא (ברכות לב:) מובא שמיום שחרב בית המקדש, שערי תפילה ננעלו וחומה של ברזל מפסיקה בינינו לבין אבינו שבשמים, אולם שערי דמעה לא ננעלו! יהודי שמצליח להזיל דמעות בתפילתו, מובטח לו שתפילתו לא תשוב ריקם.

מסופר על ה'חפץ חיים' שהיה רגיל לקרוא בספר תהילים ישן, דהוי ומרופט, והיה קורא בו בהתרגשות גדולה. כאשר הגישו לו ספר תהלים חדש עם אותיות גדולות, סרב לקבלו ואמר: "כמה דמעות שפכה אמי הצדיקה על ספר תהילים זה, כדי שישראל מאיר שלה יצא יהודי טוב, נאמן לה' ולתורתו, ספר כזה לא ניתן להחליף".

דמעות אינן הולכות לאיבוד, אלא מונחות ליד כסא הכבוד, ואף שלפעמים אין הדמעות פועלות לאלתר, מכל מקום בוודאי שהן מועילות לאחר זמן.

לפעמים מתפללים, אבל הגזירה קשה מאוד ואין בכח הדמעות לשנות את הגזרה, כי זהו רצון ה' ית', ואין אנו מבינים בחשבונות שמים, אך אין תפילה ששבה ריקם, התפילה תמיד מועילה, וגם אם לא הצליחה לפעול לאותו העניין, יש בכוחה להועיל לכלל ישראל.

מסופר על אישה אחת שבאה אל הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל וביקשה לבכות לפניו, אמר לה הרב: "את יכולה לבכות, אבל לא לפניי, אלא לפני בורא עולם". החלה האישה למרר בבכי, ותוך כדי בכייה סחה לו שבעלה חולה מאוד והרופאים אמרו שאין בידם מה לעשות, ושצריכים להתכונן לגרוע מכל... אמר לה הרב: "שערי דמעה לא ננעלו, עדיין לא מאוחר. את תתפללי והקב"ה ירחם עליו ויושיע אותו". לאחר כמה ימים באה האישה ושוב מיררה בבכי לפני הרב וסיפרה לו שבעלה נפטר.

הרב ניחם אותה במשך שעה ארוכה בדברים היוצאים מן הלב, לב טהור. אמרה האישה לרב: "ברצוני לשאול שאלה, אמנם ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים, אולם יאמר לי הרב, מה עם אותן אלפי דמעות שבהם הרטבתי את ספר התהילים הזה, כאשר בכיתי בימי מחלתו של בעלי?", אמר לה הרב: "בתי היקרה, לאחר מאה ועשרים שנה כשתגיעי לבית דין של מעלה תיווכחי לדעת כמה גזירות קשות ורעות בוטלו בגלל אותן דמעות... אין דמעה אחת שהולכת לאיבוד".

רחל אמנו בוכה עלינו אלפי שנים, אינה מוותרת ולא מתייאשת. גם אנו צריכים לעורר רחמי שמים בלי הפוגות על כל צרה שלא תבוא, ולהתפלל בדמעות על הפרט ועל הכלל, עד שהקב"ה יראה בעוני מצבנו וישלח את משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו.




פרשת וישב



וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן - רש"י כתב: "וישב - ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?!"

ולכאורה קשה מאוד, הרי עד עתה יעקב אבינו סבל צרות וייסורים רבים בזה העולם: עשיו אחיו שנא אותו ורצה להורגו, אליפז נשלח להרוג אותו ולאחר שהבין ש"עני חשוב כמת", הסכים לקחת ממנו את כל רכושו, ולא השאיר לו אפילו את בגדיו שעליו. הוא למד ארבע עשרה שנה תורה בהתמדה וביגיעה עצומה ולא נתן שינה לעפעפיו, הגיע ללבן הרמאי שהחליף לו את נשיו והעביד אותו בפרך ורימה אותו עשרת מונים, אח"כ גם רדף אחריו ורצה להשמיד ולהרוג אותו ואת בניו. הוא חשש מאוד לקראת המפגש עם עשיו וארבע מאות חבריו הרוצחים. הוא נאבק כל הלילה עם 'מלאך חבלה', שרו של עשיו. הוא גם הצטער מאוד כאשר שמע ש'ערבי' חטף את בתו הצדיקה למטרת נישואין בכפר ערבי, וחשש מאוד מנקמת הגויים יושבי הארץ לאחר שמעון ולוי ביצעו 'פעולת תגמול' והרגו את כל תושבי שכם במבצע חילוץ מסוכן... א"כ על מה התביעה?! מה לא בסדר ברצון לנוח קצת מהצרות, 'לישב בשלווה' וללמוד גמרא עם כוס קפה ליד המזגן?

ביאור העניין: יעקב ועשיו חילקו ביניהם את שני העולמות. יעקב אבינו לקח לעצמו את העולם הבא, ועשיו בחר בזה העולם. בדרך הטבע היה צריך להיות שיעקב הצדיק ירגיש בטוח בחלקו לעולם הבא, ואילו עשיו הרשע היה צריך לחוש בטוח רק בעולם הזה ולדאוג מפני העולם הבא שלו. אולם המציאות היא הפוכה: הצדיקים תמיד חוששים שאין הם עושים מספיק, ואולי יאבדו את חלקם בעולם הבא, והרשעים בדיוק להיפך, אין הם דואגים כלל על העולם הבא... ממה כבר יש לדאוג? הם כבר יסתדרו!

מי צם, מתפלל ועושה תשובה ביום הכיפורים? הצדיק או הרשע? מדוע באמת הרשע חי בשמחה ובלב שקט ללא כל מחשבה מציקה על אחריתו באבדון? מדוע אין הוא חושש ממה שמחכה לו בעולם הבא?

משום שאם היה עומד לעיני כל אחד עתידו לעולם הנצח, הרי שעולמו הזה לא היה נחשב לכלום. אילו יעקב הצדיק היה חי בתחושת התקדמות בטוחה לקראת עולמו הבא, בהרגשה שהוא הולך להתענג בעונג אין קץ ובהנאה עצומה ללא גבול, הרי שממילא לא היה שום ערך לייסוריו בעולם הזה. לפי שעצם הכרת העתיד הטוב (כפי שאכן מגיע לו), היתה מבטלת את כל מרירות ההווה, ונמצא שקיבל גם את חלקו של עשיו.

וכן גם הרשע. אילו היה מעלה בדעתו את אשר מצפה לו באחריתו, הרי שלא היה לו כל ערך לכל תאוות וחמדות העולם הזה. כל הנאות העולם היו בטלות ממנו כאשר היה שם לנגד עיניו את אש הגיהינום שצולה את בשרו ומעליו אלפי מלאכי חבלה ש'מנפנפים' ומכינים אותו לסעודה... מחשבה כזאת עלולה להרוס הנאה טובה של עולם הזה, והיה עשיו מפסיד את חלקו.

אם אכן היה כך, חלוקת העולמות לא היתה הוגנת, שכן הצדיק היה זוכה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ואילו הרשע היה מפסיד את שני העולמות.

לכן ברא הבורא טבע הפוך. טבעו של עשיו הרשע וההולכים בדרכיו לשמוח בעולם הזה, להתענג, ליהנות ולמלא את כל תאוות לבם, ולא לתת דעתם על אחריתם המרה. כל זאת כדי שתהיה להם הנאה מושלמת בזה העולם, כי כאן הם מקבלים את שכרם. ומאידך, סיבב הבורא שיעקב אבינו הצדיק וההולכים בדרכיו יצטערו בעולם הזה מחשש הפסד חלקם לעולם הבא.

ליעקב אבינו היה סימן שאם לא ימות אף אחד מבניו בחייו, לא יראה את פני הגיהינום, אך משמים גרמו לו לחשוב שבנו יוסף מת, כדי יחשוב שפניו לגיהינום ויצטער בעולם הזה. (עפ"י המהר"ל צונץ)




יוסף ואחיו

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. לכאורה קשה, וכי בגלל כתונת פסים או בגלל שאביהם אהב אותו יותר מכולם הם עברו על איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

אחת הפרשיות הקשות והעמומות בהבנה שטחית, היא פרשת מכירת יוסף ע"י אחיו. אחי יוסף שהיו קדושי עליון, שבטי י-ה, עדות לישראל, שמותיהם היו חקוקים על חושן המשפט מאירים וזוהרים בעת כניסת הכהן הגדול לבית קודש הקודשים, המקום הכי קדוש לעם ישראל, ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, ביום הכפורים. ודאי שאין כלל לעלות על הדעת כי האחים הקדושים מכרו את יוסף בעבור שיעקב אביהם אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים. חובתנו להעמיק חקר כדי להבין את עומקה של פרשה זו.

מפרשי התורה כתבו שבפרשה זו רואים אנו איך התגלגלו העניינים שבני ישראל הגיעו למצרים, כדי שיתקיים מה שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אמנם היו כאן דברים רבים שאינם מובנים (שנאת בני יעקב הצדיקים ליוסף אחיהם), אך אנו ננסה בע"ה לבאר מה שאפשר, עד כמה שידינו משגת.

עד עתה ראינו שרק אחד מהבנים של האבות הקדושים, אברהם ויצחק, היה הלב והסגולה, שממנו עתיד לצאת עם ישראל, העם הנבחר, והשאר נדחו והיו כשאר העמים: ישמעאל ובני הפילגשים נדחו מפני יצחק ועשיו נדחה מפני יעקב. המלבי"ם כתב שהאחים חשבו שכך גם קורה איתם, הם חשבו שיוסף מתכנן להיות "הבן הנבחר" על חשבונם ובכך להפקיע אותם מהתורה ומקדושת עם ישראל. היו להם גם סיבות טובות לחשוב כך:

יוסף היה בן זקונים ליעקב אבינו. הרמב"ן ביאר שיוסף היה משמש את יעקב ומשרתו לעת זקנותו. שאר הבנים ראו שיעקב אוהב יותר את יוסף, וחשבו שזה בגלל שיעקב רוצה לייחד אותו להיות הלב והסגולה, שממנו בלבד יצא עם ישראל, ולא הבינו שהיה זה משום שהיה משמשו וקרוב יותר אליו. יעקב עשה ליוסף כתונת פסים כי הוא עמד לשרתו, והיה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו (כמו שעשיו לבש לכבוד יצחק). שאר האחים (שהיו לבושים בבגדי הרועים, כי היו רועים בצאן) חשבו, שיעקב הכין ליוסף את כתונת הפסים כי רוצה לייחדו לעבודת ה' כמו שמצינו אצל הכהן הגדול שהיו לו בגדים מיוחדים.

יוסף למד תורה יותר משאר האחים והיה צדיק מאוד, ומשום כך גם לא יכול היה לראות מי שעושה עברות. כל נדנוד של עברה היה נראה בעיניו כאיסור חמור מאוד. הוא גם היה מוכיח את אחיו ורועה אותם מוסר, דעה והשכל, בזמן שהיו עוסקים ברעיית הצאן (ולכן נאמר רועה את אחיו בצאן). האחים חשבו שיוסף עושה זאת מתוך גאווה ושהוא רוצה להשתרר עליהם, אך למעשה יוסף היה עניו מאוד, והראיה לכך שנאמר עליו "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה", שהיה משרת אותם. האחים ראו בכך מידה רעה שהוא נדבק בפחותים. הם חשבו עליו שהוא רשע המעמיד פני צדיק, כמו שהיה עם עשיו שהיה שואל את יצחק אביו כיצד מעשרים את המלח, ותוך כדי כך היה עושה את העברות הכי חמורות.

יוסף חשב שבכך שהוא מוכיח אותם, הם אוהבים אותו יותר (הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ), כי צדיקים אוהבים את התוכחות, אך כל זה דווקא כאשר המוכיח אוהב באמת את האדם שהוא מוכיח אותו (כפי שבאמת היה). אולם האחים חשבו שיוסף שונא אותם (כי לפי דעתו הם עושים עבירות, ומצווה לשנוא את הרשע), למעשה, בכך שהוכיח אותם, הם רק הוסיפו לשנוא אותו.

כאשר יוסף לא היה מצליח להוכיח את אחיו, הוא היה מספר ליעקב. יוסף הצדיק לא בא, חלילה, להוציא דיבה על אחיו. כל כוונתו היתה לטובה, והוא סיפר את הדברים לאביו באופן שמותר עפ"י הדין, שהרי אם אחד רואה את חברו שעושה דבר שלא כהוגן, מותר לו לגלות לאביו או לרבו כדי שיוכיח אותו על כך, ויחזור למוטב. יש על כך שלושה תנאים עיקריים:

א. שקודם יוכיחו בעצמו, או כאשר בטוח שלא תועיל תוכחתו. ב. שלא יוסיף שום דיבור שיכול להגדיל את העוולה יותר. ג. שיכוון לתועלת ולא כדי ליהנות מקלון חברו ח"ו.

בפסוקי "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", מרומז שיוסף הצדיק קיים את כל התנאים:

א. וְהוּא נַעַר - האחים זילזלו בו ולו קיבלו את תוכחותיו. ב. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם - ולא "ויספר", שהביא את הדבר כמו שהוא בלי להוסיף כדרך מי שמספר. ג. אֶל אֲבִיהֶם - לתועלת, כדי שאביהם יוכיח אותם, ולא "אל אביו", שלו, שיצא לו מזה שיתכבד בקלונם ח"ו.

כמו שאמרנו, יוסף התכוון בכך לשם שמים, כדי שאביהם יוכיח אותם. אבל האחים ראו בכך הוכחה נוספת שיוסף רוצה להבאיש את ריחם בפני יעקב אביהם, ובכך הוא יתגדל בעיני יעקב שיבחר בו בלבד לעם סגולה.

סיבה נוספת לשנאת האחים את יוסף היתה סיפור חלומותיו, אך קודם שנבאר, נאמר כמה דברים בעניין החלומות:

* חלום שלא פתרוהו, כמו אגרת שלא קראו אותה, לא טוב ולא רע. שכל החלומות הולכים אחר הפתרון, והוא שפותרים מעין החלום. ולכן אם אדם חלם חלום, כדאי לו לספר רק לידידיו ואוהביו שיפתרו לו לטובה, אבל אם מספר לאחרים, עלול לצאת נזק, שהחלום תלוי בפה, ובסגנון הפתרון.

בר הדיא היה פותר חלומות 'מקצועי'. מי שהיה משלם, היה זוכה לפתרון טוב ומוצלח, אך היתה גם אפשרות של פתרונות 'חסד' עבור מי שאין לו לשלם, ומי שהיה בוחר ב'מסלול' הזה היה זוכה לפתרון רע ומר. כל מה שבר הדיא היה פותר, בין אם לטובה ובין אם לרעה, הכל היה תמיד מתקיים.

לילה אחד, אביי ורבא חלמו שניהם את אותו החלום. הם ראו בחלומם את הפסוק: "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". שניהם הגיעו לבר הדיא שיפתור להם את חלומם, אביי שילם ורבא לא שילם. לרבא בר הדיא אמר: "אתה תפסיד בעסקים ולא תוכל לאכול מרוב דיכאון". ולאביי אמר: "אתה תרוויח מאוד בעסקיך ולא תוכל לאכול מרוב שמחה".

כאשר שניהם ראו בחלומם חזרת על חבית, לאביי פטר שעסקיו יתרחבו כמו החזרת, ולרבא פתר שעסקיו יהיו מרים כמו החזרת. כאשר שניהם ראו בחלומם חבית יין על ראש דקל, לאביי אמר שהיין שלו יהיה כל כך משובח שירומם לו את כל עסקיו. ולרבא אמר שהיין שלו יהיה מתוק כמו התמרים ויימכר בזול... על דרך זו היה פותר להם את כל חלומותיהם.

בשלב מסוים רבא התחיל לשלם. יום אחד הגיע רבא לבר הדיא ואמר לו: "חלמתי שחומת ביתי נפלה", אמר לו בר הדיא: "אתה תקנה נכסים בלי גבולות. אמר לו רבא: "ראיתי בחלומי שמקריאים לי את ההלל של הגדה של פסח", אמר לו בר הדיא: "עתידים להתרחש לך נסים גדולים".

זמן קצר לאחר מכן, הם היו צריכים לנסוע בספינה. בר הדיא נזכר שעתיד להיעשות לרבא נס, ופחד לשוט עמו בספינה, שמא הספינה תטבע ורק רבא ינצל. בר הדיא ירד מהספינה, ושכח בה את ספר ההדרכה לפתרון החלומות. רבא מצא את הספר, פתח אותו ובמקום שפתח היה כתוב: "כל החלומות הולכין אחר הפה". רבא הבין שבר הדיא היה יכול לפתור לו את כל חלומותיו לטובה, אך כאשר לא שילם, פתר לו לרעה. רבא הקפיד עליו על שציער אותו, ובר הדיא מת במיתה משונה.

* לא חלום טוב מתקיים כולו, ולא חלום רע מתקיים כולו.

* אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שלא מראין לו לאדם לא דקל של זהב, ולא פיל הנכנס בנקב של מחט, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

אמר לו הקיסר לר' יהושע: "אומרים שאתם היהודים מאוד חכמים! אם כך, תאמר לי בבקשה, מה אראה הלילה בחלומי?"

אמר לו ר' יהושע: "בחלומך תראה שאתה נופל בשבי הפרסים והם יאלצו אותך לרעות חזירים כדי להראות שאתה עבד בידם, אך יתנו בידך מקל מזהב, בגלל שמלך אתה". המלך הרהר בדבר וחשב על זה כל היום עד שבלילה באמת חלם על זה.

גם שבור מלכא (מלך פרס) שאל כך את שמואל, והוא ענה לו: "בחלומך יבואו הרומאים, ישבו אותך ויכריחו אותך לטחון גרעינים של תמרים בריחיים של זהב". המלך הרהר על כך כל היום, וזה היה בדיוק מה שחלם.

ועתה נבוא לבאר את חלומותיו של יוסף:

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

החלום הראשון היה כנגד הפעם הראשונה שהאחים הגיעו אליו למצרים. החלום היה נראה אמתי ומוחשי ולכן יוסף אמר על כל פרט "והנה". יוסף ראה איך כל האלומות משתחוות לאלומתו, והיה בזה רמז שיוסף יתגדל ויהיה למלך בזכות התבואה. יוסף עדיין לא חשד באחיו שהם שונאים אותו ולכן הלך אליהם כדי שיפתרו לו את חלומו לטובה. הוא ניגש לאחים ואומר להם "חלום חלמתי". יוסף ציפה שיראו התעניינות ויאמרו לו: "ספר לנו את החלום כדי שנפתור אותו לטובה", אולם "ויוסיפו עוד שנֹא אותו" - לפי מה שהם חשבו עליו: עצם זה שיוסף מעמיד פנים כאילו יש אהבה ואחווה ביניהם ומחזיק אותם לידידים ובלבו חושב עליהם רעה, הצביעות הזאת שאומר אחד בפה ואחד בלב, כל זה גרם להם לשנוא אותו יותר, ולא רצו להתייחס לחלום.

יוסף רואה שהם לא מקשיבים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, החלום הזה הוא בגדר של נבואה (כמו שהנביאים היו אומרים: "שמעו דבר ה'") והוא נוגע לכם (לכן נאמר לשון ויגד, ולא סתם סיפור דברים). בסיפור דברי החלום יוסף אומר: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, קמה - מורה שיוסף ימלוך בכח כנגד המתקוממים, וגם נצבה- מורה שיישאר עומד יציב במעלתו. וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶין לַאֲלֻמָּתִי, הכוונה שאח"כ יסכימו מעצמם לשרתו ברצון טוב (וכך אכן היה, שהאחים בתחילה התנגדו ליוסף ורצו להורגו, ולבסוף, כאשר הגיעו למצרים - השתחוו לו).

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, יש הבדל בין מלך למושל: מלך הוא הנבחר ע"י העם מרצון, ומושל הוא ביד חזקה נגד רצון העם. האחים טענו כנגד יוסף שיש סתירה בחלום, איך אמרת קמה (מושל בחזקה) וגם נצבה (שזה מלך ברצון העם), הרי המושל בכח שהוא נגד רצון העם לעולם לא יוכל להיות למלך, וא"כ אין לחלום שום משמעות. אמנם האחים רצו לבטל את החלום, אך הוציאו מפיהם את המילים: "מלוך תמלוך עלינו, משול תמשול בנו", ובכך, בלי לשים לב קיימו את החלום, כי "כל החלומות הולכין אחר הפתרון", וכמו שפותרים את החלום כך אכן יהיה.

האחים רואים בחלום ראיה והוכחה נוספת לכך שיוסף רוצה להשתרר עליהם, ולהיות הוא האדון והם לעבדים, כי "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", ואם יוסף לא היה חושב כך - לא היה חולם כך, וזו אכן היתה סיבה טובה להוסיף עוד נדבך בשנאתם אותו (ובאמת לפי שיטתם היה להם מותר לשנוא אותו, כי לדעתם היה יוסף רשע המסַכן את מעמדם הרוחני).

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ?! הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה? וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

החלום השני מרמז על ה'מפגש המשפחתי', לאחר שכבר כולם באים למצרים ויודעים שהוא יוסף. מכיוון שאז באו כמו שרים, אחי המלך, מסיבה זו ראה אותם בחלום ככוכבים, ומכיוון שגם יעקב ובלהה באו לכן ראה בחלום גם שמש וירח.

יוסף כבר הבין שהאחים שונאים אותו, וכדי להסיר את השנאה מלבם, הוא מספר להם את החלום. בכך רוצה הוא לומר להם שהחלום הראשון היה סתם דמיון ודברים בטלים, והראיה לזה שבחלום הנוכחי ראה גם את השמש (אביו) ואת הירח (אמו) משתחווים לו, שזה וודאי דבר בטל (ובפרט אחר שאמו כבר נפטרה), וחלום זה שהוא בטל, מגלה על החלום הראשון שאף הוא בטל וחסר משמעות. לכן גם יוסף "מספר" שהוא לשון סיפור דברים שלא נוגע להם, כמו סיפורי מעשיות.

יוסף רואה שהאחים שותקים (עדיף להם לשתוק ולא לומר שוב משהו שעלול בטעות לקיים את החלום), וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, יוסף הפעם סיפר גם לאביו כי אף הוא היה בחלום, ורצה להסיר בכך את השנאה, כאשר האחים יראו שיעקב אביהם גוער בו ומבטל את החלום. יעקב ידע שהחלום נבואי ורצה לקיים אותו, אך גם לא רצה שאחיו יקנאו בו, ולכן התחכם לגעור בו ובאותם המילים אף לקיים את החלום. לכן אומר: "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!". אבל מהצורה שבה יעקב אמר את הדברים (תוך כדי חיוך אבהי אוהב ומלטף), האחים הבינו שכל מה שיעקב אומר הוא רק כדי להסיר את הקנאה, אבל באמת רוצה הוא בחלום, ואכן רוצה להמליך את יוסף עליהם בכך שימסור לו את הברכה ואת הבכורה.

לאחר שלדעתם אומתו הדברים גם מצד יעקב אביהם, הם חשבו שהצליח יוסף להשפיע על אביהם ו"תוכניתו הזדונית" של יוסף עומדת לצאת אל הפועל...

האחים היו רועי צאן ולפעמים היו נעדרים מביתם מספר ימים בחיפוש אחר מרעה טוב לצאן, ויוסף היה יושב עם יעקב אבינו ולומד אתו את התורה הקדושה. פעם אחת האחים התעכבו זמן רב, ויעקב אבינו החל לדאוג להם, שמא קרה להם אסון ח"ו. הוא קרא ליוסף בנו וסיפר לו על דאגתו. מיד קפץ יוסף והציע: "אני אלך ואראה בשלומם". למרות שיוסף ידע שאחיו שונאים אותו ואם יבוא אליהם יציקו לו, ובמיוחד כאשר הם רחוקים מבית אביהם, בכל זאת רצה לכבד את אביו ולשמח אותו.

במסירות נפש הלך יוסף לחפש את אחיו בשכם ולא מצא אותם. הוא המשיך לחפש עד אשר תעה בדרך. בא לקראתו המלאך גבריאל בדמות איש. שאל אותו יוסף: "אולי ראית את אחי רועים את צאנם?", אמר לו המלאך: "כן, ראיתי אותם ושמעתים אומרים שפניהם לדותן". מיד הלך יוסף לחפש את אחיו בדותן.

באותה שעה ישבו האחים ואכלו. בזמן סעודתם דיברו על העניינים שהכאיבו להם יותר מכל, גאוותו של יוסף, אהבת יעקב אביהם אליו, על הלשנותיו וניסיונותיו לגדול על חשבונם ולהוציאם מבניין עם ישראל. האחים דנו אותו בדין 'רודף' מקל וחומר - אם ברודף אחר חברו להורגו ולהוציאו מן העולם הזה, נאמר דין רודף, כל שכן כאשר רוצה הוא להוציא את חברו מן העולם הבא, להפקיע אותו מעם ה', העם הנבחר, ו"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו".

בעוד האחים דנים בדינו של יוסף, הם הבחינו שהוא מתקרב אליהם. שמעון שמח ואמר: "הנה, ה' מסר אותו בידינו". יוסף לא ידע שהוא נושא שיחתם, הוא שמח לפגוש אותם, חייך אליהם ושאל לשלומם. האחים החליטו להתנפל עליו ולהורגו. באותו רגע בת קול יצאה מהשמים ואמרה: "לא ימות יוסף, כי כל חלומותיו עתידים להתקיים!". אף אחד לא שמע את ה'בת קול', מלבד ראובן: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ - ראובן הבין שמשמים לא רוצים שיוסף ימות, והוא הבין שאם רק הוא שמע זאת, סימן הוא שעליו מוטל להצילו. לכן: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" - לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

מעשה באילפא ורבי יוחנן, שישבו ולמדו תורה בעוני ובדוחק רב. הם החליטו לנסות את מזלם במסחר, סגרו את הספרים, יצאו מבית המדרש, והלכו. בדרכם הם ישבו תחת חומה ישנה ורעועה ואכלו שם לחם. באו לשם שני מלאכים, ואחד מהם אמר לחברו: "בוא נפיל עליהם את החומה לפי שהם עזבו את התורה שהיא חיי עולם כדי לעסוק במסחר". אמר לו המלאך השני: "אין לנו רשות, אחד מהם עתיד להיות גדול בתורה, ראש ישיבה חשוב, ואין זמנו למות עכשיו".

רבי יוחנן שמע את דיבורי המלאכים ואילפא לא שמע. שאל רבי יוחנן את אילפא מה הוא שמע כעת, ואילפא אמר: "שום דבר מיוחד". אמר רבי יוחנן בלבו: "אם אני שמעתי ולא אילפא, סימן הוא שאני הוא העתיד לגדול בתורה ולהיות ראש ישיבה". רבי יוחנן החליט לשוב לביתו ולהמשיך ללמוד תורה בעוני ובדוחק. ואילפא הלך לעסוק במשא ומתן. לאחר כמה שנים רבי יוחנן התמנה להיות ראש הישיבה, ואילפא היה לסוחר ממולח.

האחים שמעו לראובן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקָּחֻהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. בבור אמנם לא היו מים, אבל היו בו נחשים ועקרבים והקב"ה עשה ליוסף נס והם לא פגעו בו לרעה. לבור התקרבו סוחרים ישמעאלים שהיו בדכם למכור בשמים למצרים.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא!" וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. בהתחלה אכן רצו להורגו, כי רק כך יוכל להיות להם קיום רוחני, אולם כאשר באו הישמעאלים, הם החליטו שעדיף למוכרו לעבד, כי אם אפשר להציל באופן אחר, אין היתר להרוג את הרודף. ומכיוון שאם ימכרו אותו לעבד במצרים (משם עבדים אינם יכולים לצאת ואינם יכולים להשתחרר מעבדות לעולם), ממילא אין סיכוי שתכניתו תצא אל הפועל. במהלך זה שעשו האחים, לא רק שלא מנעו מיוסף מלהיות מלך, אלא שזה עצמו היה הגורם שהביא את יוסף לגדולה, וכל זה היה משמים כדי שיתקיים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". מכאן רואים מה שאמרו חז"ל: "אין עצה ואין תבונה ואין חכמה נגד ה'", ומה שנגזר אין לנסות לשנות בדרך הטבע, אלא רק ע"י תפילה.

לכאורה קשה, מדוע התורה משבחת את ראובן שכדי להציל את יוסף, הציע להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים (ובכך לכאורה פסק את מותו), ולא את יהודה שהציע להוציאו מהבור ולמכור אותו לישמעאלים, שלמעשה בכך הוא הציל את חייו? ולא עוד אלא שבעקבות כך יהודה ירד מגדולתו, מדוע?

הגר"י צדקה זצ"ל כתב לבאר שעצת ראובן אמנם לא היתה הכי טובה מבחינה גופנית, אולם היא היתה בטוחה מבחינה רוחנית. הסכנה הגופנית היתה רק זמנית ובגדר של ספק. ראובן ידע שלא ישמעו לו אם יאמר להם להחזירו לאביו, ולכן רצה למשוך זמן עד שיוכל להצילו ממש.

אבל יהודה הכניס את יוסף לסכנה רוחנית, שהציע למכרו לסוחרים ישמעאלים שהולכים מצרימה, שהיא 'ערוות הארץ'. שם הניסיון גדול מאוד, ומה יעשה הבן ולא יחטא? היתה זו רחמנות רגעית שעלולה להביא לנזק רוחני רב בעתיד.

- האחים סיכמו ביניהם שאסור לאיש לדעת על מכירת יוסף, הם עשו חרם על מי שיספר ושיתפו שכינה עמהם. הם לקחו את הכתונת, טבלו אותה בדם, הביאו אותה ליעקב אביהם וַיֹּאמְרוּ: "זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא? אִם לֹא?". יעקב זיהה את הכתונת ואמר: "כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". הוא קרע את בגדיו, התאבל על בנו ימים רבים ומיאן להתנחם. וַיֹּאמֶר: "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה", וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

עם כל הצער העצום שהיה ליעקב אבינו על אבדן יוסף, בנו חביבו, הבין שזה מאת השם ית'. דבר זה רמוז בסופי תיבות של המילים: "בני, חיה רעה אכלתהו" - שם הוי"ה. ואם מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת, הרי שזה לטובה גם אם הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ - גם אם איננו מבינים זאת והדבר נפלא מבינתנו, זה לטובה, כי כל מה שה' עושה, הכל לטובה (כפי שאכן היה לבסוף וכמו שאמר יוסף: "ְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה"). וא"כ כל מה שיעקב אבינו הרבה לבכות ומיאן להתנחם, לא היה זה רק בגלל צערו על יוסף, אלא בעיקר בגלל צערו על עצמו, שהרי הובטח לו שאם אף אחד מבניו לא ימות לו בחייו, לא יראה פני גיהינום. כעת כאשר חשב שבנו יוסף נפטר, חשש על העולם הבא שלו, ולכן הצטער הרבה ומיאן להתנחם.

דרכם של הצדיקים, שכל ימיהם דואגים הם על חלקם לעולם הבא.

רבי ישראל מאיר, ה'חפץ חיים', היה נוהג להתבודד ולערוך חשבון נפש יומיומי עם עצמו במשך שעתיים. פעם השתוקק אחד מתלמידיו לשמוע מה הרב אומר לעצמו. הוא התחבא בחדרו של ה'חפץ חיים' והקשיב... הוא שמע מפיו הקדוש של ה'חפץ חיים' איך 'ישראל מאיר' נפל למשכב ובאים אנשים לבקרו... מחלתו מחמירה והוא שוכב על ערש דוי. אנשי החברא קדישא באים אליו, אומרים אתו את הווידוי וקוראים קריאת שמע עם צאת נשמתו. הוא ממשיך ומתאר איך מניחים אותו על אלונקה, מובילים אותו לחדר הטהרה, עוטפים אותו בתכריכים, עורכים לו הלוויה וטומנים אותו בעפר.

אח"כ, תיאר ה'חפץ חיים' את עליית הנשמה, ואיך שהיא מתייצבת בפני בית הדין העליון של מעלה, כאשר מימינה מלאך נחמד המשמש כסנגור, ומשמאלה מלאך פחות סימפטי בתפקיד הקטגור. הסנגור מתחיל לפרט את זכויותיו של 'ישראל מאיר' בלימוד התורה ובהפצת היהדות, חיבור ספריו הקדושים וזיכוי הרבים שעשה... אח"כ מתייצב הקטגור ופותח את פיו. אמנם הוא לא מנה עבירות של ממש, אך 'אין יאוש בעולם כלל'. הוא החל למצוא פגמים וטענות על המצוות שהרב קיים... "נכון שר' ישראל מאיר עשה רצון ה' וקיים מצוות, אבל האם עשה זאת ברמה הנדרשת ממנו?! האם הוא עשה זאת מספיק בשמחה?!

ואז המשיך הרב לתאר את דינו בשמים: לאחר שמעיינים בדינו, מכריעים שהוא בגדר של 'מחצה על מחצה' - חציו זכאי וחציו חייב... ואז, לאחר שה'חפץ חיים' "הבין" שהוא בעצם חי, החליט שעליו לשוב בתשובה, והחל למרר בבכי קורע לב... כזה היה חשבון נפשו של ה'חפץ חיים' בכל יום.





יוסף ביד הישמעאלים

יוסף נמכר לעבד לישמעאלים שהיו בדרכם למצרים. כל הדרך יוסף היה ממרר בבכי וקורא לאביו. הישמעאלים כעסו עליו ש'בוכה סתם', וכדרכם בקודש הכו אותו כדי לתת לו סיבות יותר טובות לבכות. יוסף סבל מאוד בהליכתו למצרים בחברת הישמעאלים, הוא נחלש מאוד מרוב הליכה, בכי ומהמכות של השובים. אך בתוך כל אותם הסבל וייסורים שעבר, היה גם דבר אחד חיובי - הישמעאלים נשאו עמם בשמים. רש"י כתב: "למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע".

ולכאורה דבר זה אינו מובן - מה היתרון בחסד קטן זה, שהיה שם ריח טוב, לעומת הגורל המר והאכזר, הסבל הרב והייסורים שפקדו את יוסף?

ישנו כלל גדול בעניין שכר ועונש - הכל שקול ומדוד משמים, עד הפרט הקטן ביותר. לפי החשבון האלוקי, יוסף היה אמור לעבור צרות, ייסורים, צער, מכות והשפלות, אך לא היה אמור לסבול גם מריח רע.

אומרים חז"ל (ערכין טז:) שאפילו אם אדם הושיט ידו לכיסו כדי להוציא משם שלוש מטבעות, ועלו בידו רק שתיים, ויצטרך עתה להטריח עצמו ולהושיט את ידו שנית כדי לקחת את המטבע השלישית - גם זה בכלל ייסורים שנגזרו עליו משמים.

מדברים אלו לומדים שני כללים בהנהגת הקב"ה: א. 'אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה' (חולין ז:) - אפילו כאשר נמצא האדם במצב הגרוע ביותר, כל פרט מכוון ומחושב מלמעלה. ב. הייסורים הנשלחים לאדם מדודים בדקדוק עצום, ואין האדם מקבל יותר ממה שמגיע לו.

צריכים אנו להבין שהייסורים הם לטובתו של האדם, כי כל מה שהקב"ה עושה - הכל לטובה, והרי הייסורים הם מאת ה' ית' שאוהב אותנו ומרחם עלינו וא"כ הם לטובה. הכיצד?

אפשר לבאר עפ"י המדרש (ב"ר פרשה ט'): "אמר רב הונא: "הנה טוב מאד" - זו מדת הטוב, "והנה טוב מאד" - זו מדת יסורין. וכי מדת יסורין טובה מאד?! אתמהא, אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא, וכן שלמה אומר "ודרך חיים תוכחת מוסר", אמרת צא וראה איזו דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא? הוי אומר זו מדת יסורין". חז"ל אמרו שהייסורים טובים כי בכוחם לכפר על העוונות ולהביא את האדם נקי וזך לחיי העוה"ב.

אין אדם נקי לגמרי מחטא ועוון, "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). אפילו צדיקים גדולים צריכים לתת למעלה דין וחשבון על מעשיהם. והרי על חטאים צריכים 'לשלם', החטא הוא 'כתם' על הנשמה וגורם לבושה גדולה בעולם האמת, ולכן צריכים לעבור זיכוך בגיהינום כדי 'לכבס' את הכתם. ככל שהעבירות גדולות וקשות יותר, כך הכתמים גדולים וקשים יותר, ויותר קשה לנקות אותם. ואמר הרמב"ן ששבעים שנה של ייסורי איוב אינם מתקרבים אפילו לשעה אחת בגיהינום, כי העולם הרוחני הוא הרבה יותר מרוכז ועוצמתי מהעולם הגשמי. א"כ ברור שעדיף לסבול ייסורים בעולם הזה, ולא להגיע מלוכלכים לעולם הבא.

משל לאדם שהיה צריך לעבור ניתוח. הרופא המרדים הגיע כדי לתת לחולה זריקת הרדמה, אך החולה סירב בתוקף. "מדוע?!", שאל הרופא המרדים. "הזריקה כואבת", אמר החולה, "אני מעדיף לעבור את הניתוח בלי הרדמה"... אבל לחתוך בבשר החי כואב הרבה יותר מאשר זריקת ההרדמה. ייסורי העולם הזה הם כמו כאב של זריקת הרדמה לעומת כאבים של ניתוח בלי הרדמה של עולם הבא.

סגולה ותפילה להמתקת הדינים לומר:

"אני מאמין באמונה שלימה שזה הצער והייסורים שבאו לי, הכל בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבות עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ויהי רצון שיהיו אלו הייסורים לכפרה על עוונותי הרבים. והנה מצד הדין הייתי צריך לפרוט ולשוב ולהתוודות על החטאים והעונות שבסיבתם באו לי אלו הייסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין איתי יודע עד מה, לכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים שתמחוק ותשריש החטא ועוון ופשע שגרמו לי אלו הייסורים, וימתקו כל הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצירופים לטובה, וימשכו חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם, אמן".

מטרת הייסורים, שיתבונן האדם ויבין על איזה פגם וחטא בא לו זאת, וישוב תיכף בתשובה על זה. אבל מי באמת יכול להבין, לדעת ולהשיג מקום ומקור הפגם, הרי כולנו מלאים בחטאים ועוונות. אולם באמירת הנוסח הנ"ל יוצאים ידי חובה בזה בחסדי ה' ית', המרחם עלינו וחפץ בתיקון נשמתנו.

צריך האדם לברך ולהודות לה' ית' על הכל, גם אם הקב"ה מתנהג עמו במידת הרחמים, וגם אם חס וחלילה להיפך במידת הדין, יודה וישבח את ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" - שצריך לברך ולקבל זאת בשמחה.

מעשה ברופא יהודי חכם וגדול, שקצף עליו המלך ושם אותו בבית האסורים. המלך ציווה לשר בית הסוהר לשים אותו בצינוק צר וחשוך, עול ברזל יהיה על צווארו ויתנו לו לאכול את המינימום ההכרחי. עבר זמן והסוהרים הבחינו שעל פניו של האסיר לא ניכרו כל סימני צער וסבל. שאלו אותו: "כיצד אתה מצליח לשרוד בתנאים קשים כאלו?", אמר להם הרופא: "לקחתי לי חמשה סוגים של "תרופות" בהם אני מרפא את עצמי מכל צער ומכל כאב:

הדבר הראשון הוא הבטחון בה' ית' שיכול להצילני גם מיד המלך, כי לב מלכים ביד ה'. לכן אין כל סיבה שאהיה שרוי בצער, שהרי כוחו של הבורא גדול לאין ערוך מכוחו של המלך ששם אותי בכלא, ואם הקב"ה רוצה, יכול להוציא אותי מכאן. החיזוק השני הוא ביודעי שחטאיי גרמו לי זאת ואני עצמי הייתי הסיבה לכך, ולכן לא אתרעם, 'אין יסורים בלא חטא'. הדבר השלישי, ידעתי שלטובתי הקב"ה מייסרני כדי למרק עוונותיי בעוה"ז, ובזכות השמחה שאני שמח בייסורים אלו באה טובה לעולם. הרביעי: אפשר שהיה מביא עלי הבורא צרות גדולות מאלו. והדבר החמישי, שידעתי שתשועת ה' כהרף עין, כי חנון ורחום הוא וניחם על הרעה!

סימנים אלו ערכתי אותם ועשיתי מהם שיקוי ואני שותה ממנו מעט בכל יום וזה שהעמידני על כוחי ולא השתנו פניי.

דברי הרופא הגיעו לאוזני המלך, והוא ריחם עליו ונתן לו חנינה.

בדרכם למצרים עברו הישמעאלים בדרך אפרת, ליד בית לחם. כאשר יוסף ראה את קבר אמו הוא ברח, רץ לשם, נפל על הקבר, בכה וצעק: "אמי, אמי, קומי וראי את בנך יקירך שנמכר לעבד. ראי את הצרה שבאה עלי פתאום, שהפרידו ביני לבין אבי ומכרו אותי לעבד לאנשים רשעים שאין בהם רחמים. אנא, אמי, עמדי לפני ה' והתפללי בעדי, שאחזור לאבי..."

הישמעאלים אשר ראו את יוסף שוכב על הקבר ובוכה, כעסו עליו והכו אותו באכזריות. ביקש מהם יוסף שיחזירו אותו לאביו: "אבא שלי עשיר ואם תחזירו אותי ישלם לכם ממון רב!", אך הם אמרו לו: "איננו מאמינים לך! אם היית בן של עשירים, לא היית נמכר לעבד!". הם הכו, ציערו וביזו אותו, ויוסף בכה מאוד והתחנן לה' שירחם עליו ויציל אותו מיד שוביו. הקב"ה שמע את תפילתו של יוסף והביא עליהם חושך גדול, קולות חזקים, ברקים ורעמים ורוח חזקה. הגמלים השתוללו והישמעאלים נבהלו מאוד והבינו שזה עונש משמים על שהתעללו ביוסף. הם בקשו ממנו שיסלח להם ויתפלל עליהם. יוסף מחל להם והתפלל לקב"ה שיפסיק את הסערה. הקב"ה שמע לתפילתו ומיד הסערה שככה. אמנם הישמעאלים לא היו מוכנים לחזור ולהחזיר את יוסף לאביו, אך לפחות מאז התייחסו אליו בכבוד והפסיקו להציק לו.




יהודה ותמר

כאשר האחים ראו בצערו של יעקב אביהם, הם כעסו על יהודה, שהיה הגורם למכירה ואמרו לו: "אתה אמרת לנו למֹכרו ושמענו לך. היה עליך לומר לנו להחזירו לאביו". יהודה הצטער מאוד על שהיה הגורם לצערו של אביו, הוא פרש מאחיו והלך למקום אחר כדי להתבודד ולשוב בתשובה.

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, שוע היה סוחר כנעני חשוב, ויהודה לקח את בתו, גיירהּ ונשא אותה לאשה. היא ילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. כאשר גדלו הבנים, יהודה לקח אשה לער, בנו בכורו, ושמה תמר, מזרעו של שם. ער עשה הרע בעיני ה', שפגם בברית, והוא נענש ומת. מכיוון שער מת בלא בנים, תמר היתה יבמה. בזמנם היו נוהגים שמי שמת בלא בנים, היו אביו או אחיו נושאים את אשתו כדי שהבן שייוולד יקרא על שם הנפטר. אונן נשא את תמר, וגם הוא פגע בברית ומת.

פגם הברית הוא עוון חמור מאוד, ומי שנזהר בזה ושומר על קדושתו, זוכה לשפע של ברכה והצלחה בכל העניינים.

מעשה ברבי אברהם גלאנטי זצ"ל השד"ר שנשלח לטורקיה כדי להתרים את יהודי האזור לטובת עניי ארץ ישראל הרעבים. הרב הפליג לשם בספינה, אך כאשר הגיעו לנמל, היתה בהלה נוראה בקרב תושבי העיר - שני אריות השייכים למלך (כדי לבצע גזר דין מוות למורדים במלכות) ברחו מכלובם והחלו לשוטט בעיר כדי לחפש טרף. כל התושבים עלו על הגגות וחיפשו מחסה. שוטרי הנמל הזהירו את כולם שלא ירדו מהספינה, אבל רבי אברהם גלאנטי ניגש לרב חובל וביקש ממנו שיוריד אותו ליבשה, והוא כבר יידע מה לעשות. רב החובל הביט ברב הצדיק וראה מולו אדם בעל הדרת פנים, כולו קדושה וטהרה. הוא הוריד אותו בזהירות עם סירה קטנה והרב התקדם לחוף.

כאשר ראוהו השוטרים, הם ניסו למנוע ממנו להגיע ליבשה, אך הרב אמר להם: "זה בסדר, אל תדאגו לי! הראו לי בבקשה היכן נמצאים האריות". השוטרים הראו לו את הכיוון, והוא הלך אליהם. האריה הראשון היה עסוק בניסיון לפתוח דלת של בית אשר בתוכו יכול למצוא 'בשר חי', צורח, בדיוק כמו שהוא אוהב. הרב ניגש לאריה וקרא לו. כאשר ראה האריה את הרב הדומה למלאך, מיד הוריד את ראשו מתוך כניעה לרב. הרב תפסו באוזנו והלך עמו לכיוון האריה השני. האריה השני ניסה לטפס על עץ כדי לתפוס ילד מבוהל... הרב קרא לו, והארי בא והשתחווה לרב. הרב תפס את שני האריות באוזניהם והוליך אותם לכיוון הארמון, מול עיני כל אנשי העיר שצפו במתרחש מהגגות ומחלונות ביתם, המומים ולא מאמינים למראה עיניהם.

הרב הגיע לארמון המלך עם האריות, הוא ראה את המלך עומד במרפסת ושאל אותו: "היכן הכלוב של האריות?", המלך ההמום הצביע ביד רועדת על הכלוב, והרב הכניס את האריות הנחמדים לכלוב הברזל, תוך כדי שהוא מבקש שיאכילו אותם, כי זה ממש צער בעלי חיים להרעיב ככה אריות מסכנים... והכל בא על מקומו בשלום.

המלך קרא אליו את הרב ושאל אותו מיהו, ואיך הצליח לעשות את הפלא הזה? אמר לו הרב: "אני יהודי מירושלים. כל ימי חיי נזהרתי שלא לפגום בברית ולא לחטוא בעיני, שמרתי על קדושתי וממילא אין לי ממה לפחד". המלך שאלו לאיזו מטרה הוא הגיע לכאן, והרב הסביר למלך שהוא בא כדי לאסוף כספים לעניי ארץ ישראל, הוא תיאר את הרעב הנורא, העוני והמחסור אשר שוררים בארץ, והמלך נתן לו מאוצרו סכום גדול מאוד, הרבה יותר ממה שחשב הרב לאסוף. כבר באותו יום יצא משם רבי אברהם בספינה של המלך בכבוד גדול.

יהודה חשש לתת לתמר את שלה בנו, אמר לה להמתין עד שיגדל בנו הקטן ובינתיים שלח אותה לבית אביה. אשתו של יהודה נפטרה, ולאחר ימי האבלות הלך לתמנת לגוז את צאנו. תמר שמעה שיהודה בדרכו לתמנת. היא הבינה שאין בכוונתו של יהודה לתת לה את שלה בנו, אולם היא רצתה להיות חלק מבניין עם ישראל, להינשא ליהודה ולהוליד לו בנים. תמר ידעה שיהודה לא ירצה לקחת אותה לאשה, בגלל החשש שיש לה 'מזל רע' שכל מי שנושא אותה עלול למות בטרם עת, ולכן היא התחכמה וישבה בצומת דרכים, היכן שיהודה אמור לעבור.

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ - ממתי זונה מתנהגת בצניעות, לובשת שַל ומכסה את פניה? אומרים חז"ל שתמר היתה כה צנועה עד שהיתה נוהגת לכסות את פניה בבית חמיה, ולכן יהודה מעולם לא ראה אותה, וכעת כאשר ראה אותה לא חשד בה שהיא תמר כלתו. אשה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים, כפי שיצאו מתמר ישעיה הנביא ושושלת מלכות בית דוד.

הקב"ה שלח ליהודה את המלאך הממונה על התאווה. היה זה ניסיון מיוחד שיהודה לא היה יכול לעמוד בו, וכל זה כדי שמזיווג זה יצא מלך המשיח לעתיד לבוא. יהודה ניגש לתמר ושאל אותה אם היא מאמינה בעבודה זרה. אמרה לו תמר שהיא מאמינה בה' ית' שהוא ברא את העולם. שאל אותה אם היא נשואה, והיא השיבה שהיא פנויה.

יהודה הציע לתת לה בתמורה גדי מצאנו. תמר הסכימה לכך אך ביקשה בינתיים כערבון את חותמו, גלימתו ומטהו. ויהודה הסכים לכך. קודם מתן תורה היה מותר הדבר, אולם מיום שניתנה לנו התורה הקדושה, נאסר אפילו להתייחד עם אשה (להיות אתה לבד בחדר אחד), וכל שכן לחיות ביחד בלא חופה וקידושין, שהוא עוון חמור מאוד.

לאחר המעשה, יהודה רצה לתת לה את הגדי ולהשיב את חפציו, אך היא נעלמה...

לאחר שלושה חודשים הוגד ליהודה כי תמר כלתו הרתה לזנונים. תמר נלקחה לבית הדין הגדול, ויהודה היה אחד הדיינים. לאחר דין ודברים נפסק על תמר עונש מוות בשריפה (מכיוון שהיא היתה זקוקה לייבום, דנו אותה כאשת איש), ולמרות שלא היה זה ממש עפ"י הדין, היה כאן צורך בפסק מיוחד, למען יראו וייראו, וכדי להזהיר את כולם מעוון העריות החמור.

לפני שתמר הוצאה לבית השריפה, היא נשאה עיניה למרום, והקב"ה שלח את המלאך גבריאל להביא לה את שלושת הערבונות. תמר לקחה את החפצים של יהודה ואמרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה?"

חז"ל אומרים שתמר ראתה ברוח הקודש שעתידים לצאת ממנה מלכים ונביאים, סנהדרין ומלך המשיח. היא היתה טופחת על בטנה ואומרת בחיוך: "מלכים אני מעוברת! גואלים אני מעוברת!". ועל אף המטמון היקר שנמצא בקרבה, והיא כבר עומדת ליד האש (מאחר שבמשפט לא אמרה ממי היא מעוברת), וגם כעת כאשר החפצים שנתן לה יהודה הגיעו לידה, היא לא אמרה ליהודה שהיא מעוברת ממנו, אלא אמרה ברמז: "לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה"; אם יודה - מוטב, ואם לאו - אשרף אני ושני בניי, ולא אלבין פניו ברבים. היא הקריבה את עצמה ואת העוברים אשר בקרבה לשריפה, ואפילו אם כל העתיד שהיא צופה יעלה בתוהו, היא לא תבייש ותלבין את פניו של יהודה.

מכאן למדו חז"ל (כתובות סז:): "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". ולכאורה הלשון "נוח" נראה תמוה, מדוע לא נקטו בלשון "צריך" או "חייב"?

הגרי"ל חסמן זצ"ל ביאר, שחז"ל באו ללמד שעדיף ונוח לו לאדם לבחור באש הגשמית מאשר להישרף באש הגיהינום בגלל הלבנת פנים. משל לאדם שבביתו פרצה שריפה ואין באפשרותו להציל את עצמו, אלא א"כ יעבור דרך אחת משתי להבות, האחת גדולה ומסוכנת מאוד והשנייה קטנה - ברור שיבחר לעבור דרך הלהבה הקטנה, בה הנזק יהיה פחות חמור. כך גם בענייננו - עדיף ליפול לתוך אש גשמית ולא לתוך אש הלבנת פנים שהיא מסוכנת הרבה יותר.

מסופר על מר עוקבא, שבשכנותו היה אדם עני מרוד. בכל יום היה רגיל מר עוקבא להכניס לתוך ביתו, בסתר, ארבעה זוזים מתחת לדלת. העני היה מוצא את הכסף ומחייה בעזרתו את נפשות בני ביתו, אך תמיד היה סקרן לדעת מי שולח לו כסף. יום אחד החליט העני לבצע מארב ולגלות מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן.

יום אחד התאחר מר עוקבא בבית המדרש, וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אשתו. כאשר הרגיש בהם העני, יצא ממחבואו כדי לראותם, אבל הם הסתירו פניהם וברחו מפניו. תוך כדי מנוסתם הם ראו תנור גדול, קודם לכן אפו בתנור וגרפו ממנו את הגחלים, אך עדיין היה חם מאוד. הם נכנסו לתנור והתחבאו בו כדי שלא יראה אותם העני ויתבייש מהם.

רגליו של מר עוקבא נכוו. אמרה לו אשתו: "שים רגליך על רגלי ותינצל, משום שאין רגלי נכווית". חלשה דעתו של מר עוקבא, ואשתו ניחמה אותו ואמרה: "זכותי גדולה משלך - אם בא אליך עני, אתה נותן לו כסף שיקנה לו משהו לאכול, אבל כאשר פונים אלי עניים ומבקשים עזרה, אני נותנת להם לחם ותבשילים המוכנים מיד לאכילה".

אסור לאדם להעליב או לבייש את חברו, אולם אדם שמביישים אותו, צריך לשמוח, כי בכך מעבירים ממנו כל פשעיו, מוחקים ממנו כל מיני גזרות קשות ורעות וגוזרים עליו גזרות טובות.

מסופר על יהודי, צדיק נסתר, שבתו היתה חולה מאוד. כולם כמובן הרבו בתפילות, סגולות וקריאת תהלים, אולם כלום לא הואיל. יום אחד דיבר הרופא עם האב ואמר בעצב: "כבר אין מה לעשות, לא נותר לה זמן רב לחיות". הצדיק הביט על בתו המיוסרת והבין שבמצב כזה צריכים יותר מאשר תפילות. הוא לקח את פנקס ההלוואות שלו ויצא לשוק לבקש מאנשים שיחזירו לו את חובותיהם.

אחד מבעלי החנויות כעס על הצדיק שהעז לבקש את כספו בלי התראה מוקדמת, צעק עליו על חוצפתו וביזה אותו לפני אנשים רבים. הצדיק הלך לעוד כמה מקומות בהם ספג בזיונות ועלבונות, ולא נרגע עד שמישהו העז וסטר לו על לחיו, למול קהל האנשים אשר נהנה מההצגה חינם. הצדיק הבין שבכך התבטלה הגזרה הרעה, הוא שב לביתו והתבשר שחל שיפור במצבה של הילדה. ואכן, תוך זמן קצר מאוד, וכנגד כל התחזיות הרעות, הילדה שבה לעצמה והחלימה לגמרי.

לאחר כמה חודשים נפלה הילדה שוב למשכב. כאשר הרופא אמר לו שוב שאין מה לעשות, ניסה הצדיק שוב את הסגולה הידועה. הוא הסתובב בשוק וניסה להביא על עצמו בזיונות, אך במקום זה זכה לכבוד גדול... הבין הצדיק שכבר אין מה לעשות, הגזרה עתה חזקה במיוחד. ואכן תוך זמן קצר הבת נפטרה.

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי - יהודה הכיר מיד את חפציו שמסר כערבון, ומיד הודה בפני כל הנוכחים. בעקבות כך זכה יהודה למלוך על אחיו בעולם הזה ובעולם הבא, לנצח את אויביו, שיעמדו ממנו מלכים ונביאים, וממנו גם עתיד לצאת מלך המשיח אשר יגאל את עם ישראל בע"ה במהרה בימינו אמן.

אך לכאורה קשה, מדוע זכה יהודה לשכר כל כך עצום על כך שהודה, וכי היעלה על הדעת שהיה נותן לתמר ושני בניו אשר בקרבה להישרף?!

התשובה לכך היא, שבטבע האדם, גם אם הוא ישר וצדיק, אם יטעה בעניין מסוים ואח"כ יתברר לו שטעה, הרי שיעשה כל מיני תחבולות כדי 'להחליק' ולהסתיר את טעותו, וינסה למנוע שהדבר יתפרסם ברבים מתוך חשבון שיש בכך 'חילול השם'. אולם הסיבה האמתית למסירותו לתקן את טעותו היא הרצון להישאר צודק במעשיו.

לא כך היה עם יהודה, הוא היה יכול להציל את תמר משריפה בלי שיודה ויתבזה, היה יכול לומר שהגיעו לפתע מסמכים חדשים לבית הדין, עליו לבחון אותם, ולכן יש לדחות את הדיון בשלושים יום, ובכך לסיים את העניין בשקט, הרחק מעין כולם.

אולם יהודה נאחז במידת האמת ואמר: "צדקה ממני" - תמר 'צדיקה' (וצדקה במעשה שעשתה שאכן הייתי צריך לייבם אותה), וההריון 'ממני' (דבר נוסף, הקב"ה אמר "ממני" - כלומר, דבר זה נעשה בידי הקב"ה שסובב שיהיו בנים ליהודה מתמר, כי מבנים אלו צריכים לצאת מלכים ונביאים). יהודה הודה על האמת אפילו במחיר הכבד של ביזיון ולא חיפש דרך להצדיק או להסתיר את מעשיו (הוא הבין שעדיף להתבייש שעה אחת בעולם הזה ולא להתבייש לנצח נצחים בעולם הבא). בכך הוא אִפשר ייחוס לבניו מתמר (אם לא היה אומר את האמת ומציל את תמר בדרך אחרת תמר, היתה מואשמת בחטאה והיה עליה ועל בניה פגם משפחה) וזכה למלכות עד סוף כל הדורות וגם זכה שכל בני ישראל נקראים 'יהודים' על שמו.

לתמר נולדו תאומים - זרח ופרץ והם היו צדיקים, עפ"י 'שער הגלגולים' (הקדמה ל"ו) הם היו ער ואונן בני יהודה, שבאו בגלגול והצליחו לתקן את מעשיהם הרעים מהגלגול הקודם. מזרח יצאו נביאים ובעלי רוח הקודש (איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע), ומפרץ יצאה מלכות דוד ומלך המשיח.




יוסף במצרים

הישמעאלים הגיעו עם יוסף סמוך לארץ מצרים, שם מכרוהו לבני מדן בן אברהם. המדנים לקחוהו למצרים ומכרוהו לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים. בהתחלה פוטיפר לא האמין להם שיוסף, הנער היפה והמפונק הוא עבד. פוטיפר היה בטוח שגנבו אותו מבית אביו העשיר, ועתידים לחפש אחריו ולמצוא אותו, ולכן הוא לא הסכים לקנות אותו עד שיביאו לפניו את האנשים מהם נִקנה. לאחר חיפוש נמצאו הישמעאלים שאמרו שהם קנו את הנער מסוחרים. פוטיפר האמין להם, וקנה אותו במחיר של עשרים שקל כסף.

יוסף עבד בבית פוטיפר, שהיה שר חשוב אצל מלך מצרים, ועשה זאת בנאמנות ובשמחה. הוא לא שכח את התורה שלמד מיעקב אביו, ולמרות עבודתו הקשה, השתדל תמיד למלמל בדברי התורה ולהתפלל לקב"ה שיושיע אותו, יתן לו חן בעיני אדונו המצרי, ושיחזור ליעקב אביו.

פוטיפר ראה שיוסף עושה את עבודתו, אך כל הזמן שפתותיו נעות וממלמלות, וחשב אותו למכשף. פוטיפר שאל את יוסף: "מדוע שפתיך כל הזמן נעות וקולך אינו נשמע?", ענה לו יוסף: "מתפלל אני אל אלוקי שיתן לי חן בעיניך". פוטיפר חשב שליוסף יש אליל אותו הוא עובד כמו כל המצרים, פסל או מסיכה שאליו הוא משתחווה, ולכן ביקש מיוסף לראות את האלוהים אליו הוא מתפלל. אמר לו יוסף: "הבט בבקשה אל השמש היוקדת", פוטיפר ניסה להתבונן, אך בגלל שלא היו לו משקפי שמש, הוא לא היה יכול להסתכל. הוא ניסה לשים את היד על מצחו, אבל הוא בכל זאת הסתנוור ועצם את עיניו. אמר לו יוסף: "אתה ניסית להתבונן על השמש, שהיא אחת מבריותיו של אלוקי, בורא העולם... אל השמש ה'קטנה' לא הצלחת להביט, וחושב אתה להצליח לראות את אלוקי, האל הגדול הגיבור והנורא, אור אין סוף ברוך הוא?!"

וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ - ה' ית' היה עם יוסף, וביאר רש"י: "שם שמים היה שגור על פיו". יוסף היה אומר על כל דבר "ברוך השם", גם על הרע וגם על הטוב. מי שמודה לקב"ה גם על הרע, כאשר לכאורה אין כל סיבה להודות, זוכה לקבל שפע גדול ועצום של ברכה והצלחה, כדי שתהיה לו באמת סיבה טובה להודות. יוסף גם היה אומר "בעזרת השם", ולכן זכה שה' עזר לו בכל מעשיו.

פוטיפר הבין שיוסף מאמין באל אחד, יחיד ומיוחד, בורא העולם, ואלוקיו עוזר ליוסף, ושולח לו ברכה והצלחה בכל מעשיו. פעם אחת רצה פוטיפר לנסות את יוסף, וביקש ממנו להביא לו כוס מים רותחים. תוך זמן קצר הגיש לו יוסף מים רותחים, אך פוטיפר אמר: "מדוע הבאת לי מים רותחים? הרי ביקשתי מים פושרים!", אמר לו יוסף: "אבל הבאתי לך מים פושרים, בדיוק כמו שביקשת". פוטיפר נגע במים וראה שהם אכן פושרים. אמר לו: "בעצם רציתי לשתות יין ולא מים", אמר לו יוסף: "אלו אינם מים, אלא יין". פוטיפר הסתכל לתוך הכוס, ולא האמין למראה עיניו. הכוס היתה מלאה ביין אדום יבש מזן 'מרלו', בציר שלושים ושבע. הוא אמר ליוסף: "אני התכוונתי ליין מתוק ולא יבש". אמר לו יוסף: "זה אכן יין מתוק, תטעם". פוטיפר ההמום טעם מהיין, וראה שזה בדיוק היין שביקש".

מאז העריך פוטיפר מאוד את עבדו יוסף, הוא גידלו ונשאו מעל כל העבדים, הפקיד בידו את ניהול ביתו ורכושו, וכל אשר יש לו נתן בידו, מלבד כמובן את אשתו זליכה היפהפייה. כל מה שנעשה בבית פוטיפר היה ברשותו ובפקודתו של יוסף. הקב"ה בירך את יוסף בכל מעשיו, ובזכותו זכה גם אדונו פוטיפר לברכה והצלחה ועושר גדול.

יוסף היה צריך לעלות לגדולה ולהיות מושל כפי שהראו חלומותיו, אך לשם כך היה יוסף זקוק לניסיון מיוחד, שאם יצליח לעמוד בו יזכה ביושר לכל מה שמיועד לו. הקב"ה העמיד אותו בניסיון גדול של עוון עריות, והכניס באשת פוטיפר תאווה גדולה כלפי יוסף, כדי שתרצה להכשיל אותו בחטא.

יוסף היה נער יפה תואר עד מאוד, ולכן זליכה, אשת פוטיפר, נתנה בו את עיניה. יום אחד הזמינה זליכה את כל חברותיה, וציוותה על יוסף להגיש את המאכלים. זליכה נתנה לכל אחת סכין כדי לחתוך את הפירות, אך כאשר נכנס יוסף, כל הנשים התבוננו בהתפעלות מיופיו הנדיר, הן לא שמו לב וחתכו את ידיהן במקום לחתוך את הפירות. הן היו כל כך מרוכזות ביופיו הרב של יוסף, עד שאפילו לא הרגישו שנחתכו. כאשר יוסף יצא, הן עדיין עמדו המומות, עד שזליכה הוציאה אותן מן ההלם ושאלה אותן מדוע ידיהן נחתכו? הבנות השיבו שזה בגלל העבד היפה: "הסתכלנו בו ולא שמנו לב מה אנו עושות...", אמרה להן זליכה: "אתן ראיתן אותו רק פעם אחת, אבל אני רואה אותו בכל יום, כמה פעמים ביום, ואיני יודעת מה לעשות!"

חברותיה ה"נחמדות" הציעו לה כל מיני תכניות מרושעות כיצד לפתות את יוסף ולכבוש את לבו. זליכה גם ראתה בכוכבים שיהיו לה ילדים מיוסף (אבל כנראה שהיתה צריכה להגדיל מספר במשקפים... היא אכן 'ראתה', אך לא מספיק טוב, אמנם היו לה 'צאצאים' מיוסף, אך לא ילדים אלא נכדים, כיוון שיוסף התחתן עם אסנת, בתה המאומצת), ולכן ניסתה לעשות הכל כדי שיוסף יסכים להיות עמה ונבואתה תתקיים.

היא הלכה למכון יופי אקסקלוסיבי ומשם באה ישר ליוסף, לבושה בשמלת ערב ומדיפה ניחוחות של בושם יוקרתי. ניסתה לדבר על לבו של יוסף ולפתותו, אך יוסף לא שמע אליה. אמרה לו שזו מצווה גדולה לקיים את נבואתה ושכל מעשיה הם אך ורק לשם שמים, אך הוא דחה זאת והסביר לה בטוב טעם ודעת כי אין זו מצווה, אלא עבירה, שהרי היא אשת איש, וזה איסור חמור מאוד, ייהרג ובל יעבור. היא הציעה לו להרוג את בעלה, אך הוא לא הסכים בשום פנים ואופן. גם שפיכות דמים בכלל ייהרג ובל יעבור. היא אמרה שאפשר לבקש מרוצח שכיר, הרי במצרים יש הרבה כאלה... יוסף לא הסכים בשום פנים ואופן לפגוע באדונו והסביר שאין הוא רוצה להיות כפוי טובה כלפי פוטיפר שהיטיב עמו. היא ניסתה להציע לו ממון רב, אך כלום לא עזר.

יוסף ידע שאדם שנכשל בעבירה ולא עשה תשובה, אותה עבירה נקשרת בו ודבוקה אליו תמיד, גם בעולם הבא. כאשר האדם מגיע לשם, לאחר מאה ועשרים, ריבוא רבבות של מלאכים, שרפים, אופנים, אראלים ותרשישים קדושים עומדים מימינו וצופים בו ובעבירה שעשה, הלפופה עליו, ומשמאלו עומדים ריבוא רבבות מלאכי חבלה איומים ונוראים שרוצים לבלוע אותו באש ובייסורים קשים, וגם כל דרי מעלה, האבות הקדושים, כל הצדיקים וכל בני משפחתו הנמצאים למעלה - כולם מתבוננים בו, והוא חש בושה וכלימה.

זליכה ה"צדיקה" אמרה: "אין יאוש בעולם כלל", ולכן היא לא הרימה ידיים ובכל יום ניסתה לפתות את יוסף הצדיק, כמה פעמים ביום. היא התקשטה, החליפה בגדים, החליפה בשמים, שינתה את התסרוקת, אבל כלום לא עזר לה, יוסף עמד בצדקותו ובכלל לא הסתכל עליה.

הניסיון העיקרי שיש לאשה הוא עניין הצניעות, שלא יסתכלו עליה בני אדם וע"י כך יבואו לידי הרהורי עבירה. והניסיון שיש לגברים - עניין שמירת העיניים, שלא להסתכל על נשים שאינן צנועות, ולשמור על קדושת הברית והמחשבה.

מסופר על רבי מתיא בן חרש, שהיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו למלאכי השרת, מפני ששמר על עיניו ומעולם לא הסתכל על אשה. בא היצר הרע לקב"ה ואמר לו: "מהו לפניך?", אמר לו הקב"ה: "צדיק גמור הוא".

ביקש היצר הרע רשות להחטיאו. אמר לו הקב"ה: "אין אתה יכול לו, ואף על פי כן לך". והלך היצר הרע ונדמה לו כאשה יפה שלא היתה כדמותה בעולם. יפה יותר אפילו מנעמה, אשתו של נח, שאפילו המלאכים הסתנוורו מרוב יופיה וטעו בה. כאשר ראה רבי מתיא בן חרש את ה'אשה', הוא פנה לאחוריו, אבל היצר הרע הוא כמו זבוב מעצבן, ולא משנה מה עשה ולאן הביט, בכל זאת ראה את היצר הרע מולו. פנה לימינו, היצר הרע לימינו, פנה לשמאלו והיצר הרע לשמאלו...

הוא לקח מסמר, ושם אותו באש עד שיצאו ממנו ניצוצות. נתן בעיניו והתעוור! כשראה זאת היצר הרע, נזדעזע לאחוריו, שכן איך זה יתכן שילוד אשה התגבר כך על שיא התאווה?! הקב"ה שלח אליו את המלאך רפאל לרפא אותו, אבל רבי מתיא בן חרש אמר שאין רצונו להתרפא מחשש שמא יבוא שוב פעם היצר הרע והוא לא יעמוד בניסיון. המלאך רפאל חזר לקב"ה. אמר הקב"ה: "אמור לו שאני ערב לו שלא ישלוט בו יותר היצר הרע". וכך היה, רבי מתיא בן חרש הסכים והמלאך רפאל ריפא אותו והחזיר לו את מאור עיניו.

זליכה, אשת פוטיפר, ניסתה לפתות את יוסף יום יום במשך שנה תמימה. יום אחד, כאשר היה במצרים חג וכולם הלכו להשתחוות לנילוס, ולא נותר בבית איש מלבד יוסף. רצתה זליכה לנצל את ההזדמנות ולשכנע את יוסף להישמע לה. גם היא נשארה בבית, שוכבת במיטה עם מד-חום בפה ואמרה שהיא חולה. לאחר שכולם יצאו והיא נותרה לבדה עם יוסף, פתאום היא 'הבריאה', קפצה מהמיטה, ניגשה ליוסף וביקשה ממנו שיעשה עמה את העבירה (בתחפושת של מצוה, כמובן). יוסף אמר לה: "אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?!".

לזליכה היה פתרון מקורי. היא לקחה שמיכה, כיסתה את הפסל שהיה שם ואמרה: "עכשיו האלוהים לא רואה!" "לא כזה הוא האלֹקים שלי. אלוקי אינו פסל שאפשר לכסות את עיניו. אני מאמין בבורא העולם שרואה הכל, בכל מקום בעולם ובכל זמן, ממנו אי אפשר להסתתר ואותו לא ניתן לרמות".

במשנה (פרקי אבות ב, א), יש עצה כיצד אפשר להימנע מעבירות: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין". או במילים שלנו - היזהר, עוקבים אחריך ואתה מצולם במעגל סגור. אם גנב רוצה לשדוד סניף בנק, ולא רוצה שיתפסו אותו, יש לו שתי אפשרויות: או שהוא מנטרל את המצלמות, או שהוא בא מחופש באופן שלא יוכלו לזהות אותו. את המצלמות של הבורא לא ניתן לנטרל, וגם אי אפשר לבוא מחופשים. אף אחד לא יעשה מעשה מביש או לא ראוי אם יודע הוא שמצלמים אותו, ולבסוף תהיה הקרנה פומבית בפניו ובפני כל מכריו, כפי שממחיש הסיפור הבא:

זוג צעיר התחתן. בסימן טוב ובמזל טוב נערכה חתונה מפוארת עם המון מוזמנים. אבי החתן הביא עמו לאולם עשרת אלפים שקלים כדי לשלם לבעל האולם ולתזמורת, והניח את הכסף בכיס מעילו. במהלך השמחה, נקרא האב לבוא ולרקוד עם החתן. הוא פשט את מעילו והניחו על מסעד הכסא. השמחה היתה גדולה. האב עם בנו רוקדים מפזזים ומכרכרים. לאחר הריקודים הסוחפים חזר האב המאושר למקומו, לבש את מעילו, ובעודו ממשש הבין ש... הכסף נעלם!!!

האב החוויר. הוא חש שעולמו חרב עליו. ביגונו, חשב לקרוא למשטרה ולערוך חיפוש בקהל, אך לבסוף החליט שלא להשבית את השמחה: "האירוע עלה כל כך הרבה כסף, יעלה עוד עשרת אלפים שקלים", חשב, בניסיון לעודד את רוחו.

החתונה עברה, השמחה הסתיימה, הסרט והתמונות מוכנים, והמשפחה המאושרת נקראה לבית המחותן כדי לצפות יחדיו, בפעם הראשונה, בסרט החתונה.

יושבים החתן והכלה, הורי החתן, הורי הכלה, האחים והאחיות, הדודים, הקרובים והילדים, וצופים בסרט שנערך במקצועיות ובטוב טעם:

"הנה החופה... הנה הקידושין, האוכל והריקודים, איזו שמחה... אילו צילומים יפים... "תראו, תראו את חני, תראו את מיכל תראו..."

"איזה יופי!"

המצלמה משוטטת לרגע על פני האולם, ואז, לא פחות ולא יותר, רואים איך אבי הכלה, מתגנב אל המעיל המיותם, מושיט את ידו ומוציא את הכסף מהכיס...

מיד עצרו את הסרט, הדליקו את האור, והסתכלו עליו.

איזו בושה, איזו כלימה!

כמה היה נותן אבי הכלה כדי למחוק את הקטע מן הסרט!?

הנה, כולם יושבים ורואים כיצד נתן ידו בכיס מעילו של האחר, וכיצד הוא חומק ומתגנב. כמה היה נותן כדי לעצור את ההקרנה?

כאשר האדם נפטר מן העולם, ועולה לפני בית דין של מעלה, מראים לו ולכל קרוביו שכבר נפטרו, את כל מה שעבר עליו במשך כל חייו (כמו בסרט) והוא לא יכול להכחיש, והבושה גדולה. אם היה יודע זאת, היה מתנהג אחרת. לכן המשנה מיידעת אותנו: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין".

זליכה הבינה שיוסף לא ישמע לה בדרך טובה, ולכן היא החליטה ללכת בדרך הרעה... היא רגזה וכעסה (ואז גם היתה פחות יפה, כי הווריד האדום שבלט לה מהמצח לא ממש הלם אותה), תפסה את יוסף בבגדו ביד אחת, וחרב חדה ביד השנייה ואמרה לו: "תקשיב טוב! אם לא תישמע לי ותעשה את רצוני, אני אהרוג אותך!"

יוסף הצליח להשתחרר מבגדו, ובעודו בידה, ברח ונס החוצה. ויש לשאול - מדוע יוסף השאיר בידה את בגדו? הרי כעת יש לה כביכול ראיה כדי להפליל אותו, והלא היה גיבור וחזק והיה יכול בקלות למשוך ממנה את בגדו ואז לברוח.

יוסף הצדיק לימד אותנו בזה כלל גדול - לא להישאר במצב של ניסיון אפילו לשנייה אחת! נכון שבכך שהבגד אצלה יכולה היא להעליל עליו, והוא עלול לאבד את משרתו, להכתים את שמו הטוב, 'לבלות' ולהתבלות שנים רבות בכלא המצרי, כפי שאכן היה. אך בכל זאת, כל זה אינו מצדיק להישאר במצב של ניסיון עם אשת פוטיפר הטמאה. הרמב"ן כתב שבכך שהשאיר את בגדו אצלה וברח, היה זה ניסיון יותר גדול אפילו מניסיון העבירה עצמה.

רב כהנא היה מוכר מוצרי סדקית לנשים כדי להתפרנס. פעם אחת הגיע לבית של מטרוניתא (אשת שר חשוב) אחת והציע לה לקנות ממוצריו, היא הכניסה אותו לתוך ביתה, נעלה את הדלת ותבעה אותו לעשות עמה עבירה. רב כהנא ראה שלא יוכל להתחמק ממנה בקלות. הוא אמר לה: "בסדר, רק אלך לקשט את עצמי קודם כדי שאהיה נאה יותר, היכן כאן חדר האמבטיה?". "למעלה בקומה השנייה", השיבה המטרוניתא.

רב כהנא עלה לקומה השנייה, נכנס לחדר, נעל את הדלת, פתח את החלון וקפץ משם לארץ. בא אליהו הנביא, תפס אותו סמוך לקרקע כדי להצילו, ואמר לו: "מדוע הטרחת אותי לבוא אליך ממרחק של ארבע מאות פרסה כדי להצילך?", אמר לו רב כהנא: "כל זה נגרם לי בגלל העניות שלי. אם היה לי כסף, לא הייתי צריך למכור מוצרים לנשים והייתי יכול ללמוד יותר תורה". אליהו הנביא שמע זאת ונתן לו כיס מלא דינרי זהב.

אשת פוטיפר נעלבה מאוד מסירובו של יוסף, והחליטה לנקום בו. לכן היא העלילה עליו שהוא ניסה לפתות אותה לעשות עמה את העבירה.

לאורך כל ההיסטוריה, העלילו הגויים על היהודים כל מיני עלילות שפלות ופגעו בהם קשות.

לאחר עלילות דם רבות שהעלילו הנוצרים על היהודים בפראג, ולאחר מינוי הכומר תדיאוס שונא היהודים, עשה המהר"ל שאלת חלום: לדעת כיצד יוכל להילחם בכומר השונא?

המהר"ל קיבל בחלומו תשובה משמים, לפי סדר אותיות הא"ב: אתה ברא גולם, דבק החומר ותגזור זדים, חבל טורפי ישראל. בעשר מילים אלה ובכוחם אפשר ליצור גולם. את הסוד הזה מסר המהר"ל לחתנו - רבי יצחק כץ ולתלמידו הגדול - רבי יעקב ששון הלוי. הוא ביקש שהדבר יהיה בסוד כמוס, ומסר להם כיצד להתנהג במשך שבעת הימים הבאים.

בלילה השביעי, הלכו שלושת הצדיקים לנהר, ומחומר וטיט שליד הנהר יצרו צורת אדם גדול קומה. הם הקיפו את הגולם שבע פעמים, תוך שהם אומרים פסוקים, כוונות וייחודים בכוונה גדולה. בגמר ההקפות, התאדם הגולם והיה כברזל מלובן באש. אח"כ החל הגולם להעלות אדים ולקרום עור, עצמות וגידים, עד שנהיתה דמותו כדמות אדם ממש. ואז עמדו שלושת הרבנים למרגלות הגולם ואמרו כולם יחד עם כוונות: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", לפתע הגולם זז, התנועעו עפעפיו ופקח את עיניו. אז אמר הרב בקול מצווה: "אתה קום ועמוד על רגליך". מיד עמד הגולם לפניהם בהכנעה. הם הלבישו אותו בבגדים שהכינו מראש, הדומים לשָמָש בית דין. אמר לו המהר"ל: "לך אחרינו הביתה".

הרב ועוזריו הביאו את הגולם לחדרו ששימש גם כבית דין. אמר לו הרב: "דע לך, אנחנו בראנו אותך עפר מן האדמה, כדי שתשמור את ישראל מכל הצרות הבאות עליהם משונאיהם. שמך יקרא יוסף ותגור בביתי, בחדר הזה שהוא בית דין. אתה תהיה שמש בית הדין ועליך לשמוע בקולי לכל אשר אצווך. תלך אפילו באש ובמים בלי פחד, כי לא יאונה לך כל רע, עד שאני אגזור עליך לשוב לעפר, כי ממנו נוצרת".

יוסל'ה הגולם היטיב לשמוע. הוא היה מבין כל לחש ורמז קטן, אך היה אילם. בהתחלה הגולם קצת 'פישל', וגם כולם פחדו ממנו, אך לבסוף התרגל הגולם לתפקידו ולאנשים אשר סביבו, וגם האנשים התרגלו אליו. הוא היה יוצא בין הבריות, וכולם ידעו כי הוא שומר עליהם מכל דבר רע.

בליל בדיקת החמץ, הלביש הרב את ה"גולם" בגדי איכר נוצרי, קשר לו חבל במותניו כסבל, ושלח אותו לרחובות היהודים לשומרם מכל פגע רע. בחצי הלילה ראה הגולם דמות אדם עם עגלתו ברחוב, תפס את האיש עם עגלתו ועם סוסיו והיכהו עד זוב דם, הוליכו למשטרה ומיד אח"כ ברח משם ונעלם.

השוטר התורן חקר את האיש המוכה ושאל אותו: "מה קרה לך? מדוע הוכית? מי אתה? מאין באת?" אך האיש מילא פיו מים. לאחר חקירה קצרה וחיפוש מצאו השוטרים בעגלה של האיש ילד נוצרי שחוט עטוף בטלית. חקרו את האיש וסיפר להם כי עשה זאת מפני שהוא חייב ליהודי עשיר חמשת אלפים דינר, היהודי מציק לו בדרישתו שיחזיר לו את חובו, וכיון שאין בידו להחזיר את חובו, שחט את הילד, כדי לזרוק את גופתו בבית העשיר. כך היהודי יוצא להורג ואז יהיה לו שקט ממנו. הקצין נדהם בשומעו זאת ואמר: "אכן נודע הדבר, אך מי היכה אותך וכיצד הגעת לכאן?", זאת איש לא ידע, מלבד הרב.

הנוצרי הושלך לכלא, הדבר התפרסם, והיהודים הבינו כי נס גדול אירע להם והודו לה' שהצילם.

לכומר תדיאוס חרה הדבר מאוד. כל מה שעשה כדי לכבוש את הרב תחת ידו ואת היהודים שנואי נפשו - לא הצליח. פעם באה אליו צעירה יהודיה בת חמש עשרה שנה, מרים שמה, וביקשה להשתמד לנצרות. הכומר שאל אותה: "מדוע מאסת בדת ישראל, ומדוע ברצונך להתנצר?" אמרה לו: "אני שונאת את דתם ומנהגיהם ובמיוחד את רבם המהר"ל, שתמיד מוכיח את אבי עלי בשל התנהגותי הפרועה".

הכומר שאל את מרים אם ידועים לה דברים לא טובים על היהודים אשר אפשר להפליל אותם בהם. מרים חשבה מעט ואמרה: "הנערה הכפרית הנוצריה, המדליקה תנורים בשבתות בשכונת היהודים נעלמה פתאום. מי יודע אם לא נהרגה? אולי ליהודים יש יד בדבר". עיני הכומר אורו, רעיון נצנץ במוחו, אמר לה: שמעי מרים, אם אקח אותך אל ההגמון הגדול, האם תספרי לו כל זאת כדי להפיל את המהר"ל בפח?" אמרה לו: "כן, למה לא?"

קמו שניהם והלכו אל ההגמון. הנערה התנצרה שם והלשינה על היהודים, היא אמרה: "נמאס לי מהדם הנוצרי המעורב במצוֹת הפסח, לכן ברחתי והתנצרתי". שאל אותה ההגמון: "האם ראית במו עינייך איך מערבים דם במצוֹת?" השיבה: "כן, ראיתי איך באו שני שמשיו של הרב עם צנצנת דם נוצרי, הדם של מסיקת התנורים הגויה של שבת", היא תיארה את המעשה כיד הדמיון הטובה עליה, והוסיפה: "הרגשתי שאיני יכולה להיות שותפה למעשיהם הנלוזים ולאכול מהמצות, ולכן החלטתי לעזוב אותם ולהמיר את דתי". תלונה הוגשה למשטרה, והם תפסו את שני שמשי הרב באשמה שהם הרגו את הנוצריה הכפרית שנעלמה.

יהודי פראג קיבלו את הידיעה בחרדה וביגון. הרב לא נח ולא שקט, המהר"ל שלח את הגולם וציווה עליו ללכת ולחפש את מסיקת התנורים הנוצריה אשר נעלמה משכונת היהודים לפני פסח, וברחה למקום לא ידוע. הוא אמר לגולם: "עליך להביאה לפני יום המשפט אשר ייערך בעוד שבוע ימים". הגולם הנהן בראשו ויצא לדרך בלבוש נוכרים.

יום המשפט הגיע והגולם לא בא. הרב התמלא חרדה, וקרא לכל יהודי פראג אל בית הכנסת הגדול להתפלל ולצעוק לה'. באו כולם ונתנו קולם בבכי מר מאוד. באותה שעה הועמדו שני השמשים לדין. הכומר הרשע בא לבית המשפט, התחיל לדבר עם השמשים וביקש להוציא מפיו הודאה באשמה, אך הם הכחישו הכל.

והנה, הביאו את מרים הרשעה שהעידה כיצד היהודים שמים דם נוצרי במצות, ואיך שני השמשים שחטו את הנערה הנוצריה לפני פסח. כל דבריה נכתבו על ידי סופרי בית הדין, והשופטים כבר עמדו לפסוק בדין. הרב שעמד בפינה התפלל לה' אב הרחמים, וסיים בלחש: "ריבונו של עולם, חוס ורחם נא על ישראל עמך".

פתאום, נשמע קול רעש גדול מבחוץ. הגולם בא כשהוא סוחב בידיו את מסיקת התנורים ש'נרצחה' באכזריות ונכנס עמה לבית המשפט. פני הרב קרנו אור, וגם הנוצרים הופתעו מכך. ממש נס תחיית המתים. רק פני הכומר תדיאוס חפו. אז צעקה עליו מרים המומרת ואמרה לו: "רשע, אתה אמרת לי לספר את כל השקר הזה, כדי לנקום ביהודים".

השופטים חקרו את הנערה הנוצריה ואת מרים המומרת, והבינו עד כמה הכומר שונא את היהודים. הכומר נשפט, ופסק דינו יצא למאסר עולם עם עבודת פרך. הוא נשלח לאי גזירה ושם מת מוות שפל בייסורים קשים. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר והעיר פראג צהלה ושמחה.

אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, להעמיד תולדות מיוסף, כפי שחשבה שרואה בכוכבים, אולם חז"ל מכנים אותה "ארורה", מדוע?

אפשר להבין זאת עפ"י מעשה תמר - תמר הרתה מיהודה ונתפסה ב'קלקלתה'. כאשר היא הבינה שתכניתה השתבשה, היא שתקה, אע"פ שהבחינה שהיא עומדת להישרף. כל זאת על מנת שלא להלבין פני אדם ברבים, כי כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא!

לעומת זאת, אשת פוטיפר, כאשר הבחינה שתכניתה השתבשה, גרמה לכך שיוסף נשלח לכלא על לא עוול בכפו למשך שנים ארוכות, בלא נקיפות מצפון. דבר זה מוכיח שלא באמת התכוונה לשם שמים, אלא היה זה רק תרוץ מבית היוצר של היצר הרע. הרבה פעמים היצר הרע מפתה אותנו לעשות עבירה במסווה של מצווה.

את ההוכחה לרשעותה ידע יוסף עוד בטרם טעם את נחת זרועה ונשלח לבית האסורים. סחורה טובה נמכרת מאליה, אולם סחורה רעה מנסים למכור אותה שוב ושוב תחת אריזות שונות, שטיפת מח ומבצעים מדהימים.

זוהי דרכו של היצר הרע, המגיע שוב ושוב לאדם ומנסה לשכנע אותו בכל דרך אפשרית לשמוע לקולו. עצם העובדה שהוא מגיע כל כך הרבה פעמים, היא ההוכחה שבאמתחתו רעל שאותו הוא רוצה למכור.

אשת פוטיפר הגיעה לפתות את יוסף יום יום, ומשהבחין יוסף שהעניין נמשך זמן כה רב, הבין שאין זו "סחורה טובה", ומי שמושך כאן בחוטים הוא היצר הרע.




יוסף בבית האסורים

אשת פוטיפר אמרה לבעלה שיוסף הוא רשע המעמיד פני צדיק, וסיפרה לו בדמעות שיוסף ניצל את זה שהיא "חולה" וחלשה, שתפס אותה בכוח, איים עליה והפחיד אותה, אך היא הצליחה להתגבר עליו ולהבריח אותו. היא הביאה ראיה לדבריה שבגדו של יוסף נשאר אצלה כאשר ברח.

פוטיפר, שחשב לתומו שיוסף נאמן, כעס עליו מאוד בעקבות מה שעשה לאשתו ה'צדיקה'. פוטיפר שלח את עבדיו לחפש את יוסף, העבריין הנמלט, לתפוס אותו ולהביאו אליו חי או מת. יוסף נתפס והובא מוכה ומושפל לפני פוטיפר. יוסף הובא לבית המשפט, שם הכחיש את האשמות המיוחסות לו, ומחמת הספק החליטו שאמנם אין לתת לו עונש מוות, אך גם לא יתכן שייצא משם בלא כלום, ולכן גזרו עליו מאסר בפועל לזמן בלתי מוגבל.

כאשר הובילו את יוסף לבית המעצר, הוא הבין שהכל מאת ה' ית' והצדיק עליו את הדין. הוא נזכר שהיה מספר לאביו כל מיני דברים רעים על אחיו, ואמנם הוא התכוון לתועלת, אך אולי טעה, ועל כן מגיע לו עונש כזה. מידה כנגד מידה, שגם עליו יגידו דברים רעים.

יוסף הגיע לכלא המצרי שהיה מכונה "בור", שם לא היו כלל תנאים סוציאליים לאסירים, לא היו חוקים הומניים וגם לא התערבות של האו"ם לשיפור התנאים. האסירים הוכו והושפלו, עברו עינויים קשים וסבלו מאוד. אבל אצל יוסף הצדיק המצב היה שונה, הקב"ה היה עמו (שם השם היה שגור על פיו ותמיד היה אומר בעזרת ה') ועזר לו, ויוסף מיד מצא חן בעיני שר בית הסוהר. אותו השר לא התנהג אל יוסף כמו אל שאר האסירים, ולא רק שלא היכה אותו, אלא שהתייחס אליו יפה מאוד, כיבד אותו, דאג לו לכל מחסורו ואף איים על שאר האסירים שמי שיעז לפגוע ביוסף, יזכה להשתחרר מהכלא, ועל הדרך, גם מהעולם הזה...

אם יוסף חשב שלפחות כאן בכלא יהיה לו שקט מגברת זליכה, אשת פוטיפר, מהר מאוד הוא גילה שטעה. אשת פוטיפר עדיין לא התייאשה (אין יאוש בעולם כלל) והיתה מגיעה מידי פעם לבקר את יוסף בבית הסוהר וממשיכה בניסיונות הפיתוי. היא היתה אומרת לו שלבעלה פוטיפר, השר החשוב, יש קשרים רבים והוא יכול לדאוג לכך שישוחרר בקרוב, היא יכולה לדבר אתו על כך, והיא מוכנה לעשות זאת למענו בגלל שהיא אוהבת אותו ודואגת לו כל כך ומצטערת על סבלו הרב בבית המעצר... היא תעשה זאת כמובן רק אם יסכים לעשות עמה את העבירה, אך אם הוא יסרב, ביכולתה לדאוג לכך שהוא יישאר שם לעולם... יוסף כמובן לא היה שומע לה, הוא היה מתעלם ממנה והיא היתה נעלבת ויוצאת משם בבושת פנים.

בשלב מסוים יוסף היה ממונה על האסירים, כולם אהבו אותו ועשו כל מה שציווה עליהם. שר בית הסוהר היה לידידו הטוב ומילא את כל בקשותיו. יוסף דאג גם לשאר האסירים המסכנים והצליח לשפר במקצת את תנאיהם הקשים, והם היו אסירי תודה ליוסף הצדיק.

לאחר כמה שנים, שני שרים חשובים חטאו למלך פרעה והגיעו לכלא, וכך היה המעשה: באחד הימים, כשהגיש שר המשקים גביע זהב מלא יין משובח לפרעה, ראה המלך זבוב שוחה להנאתו בתוך הגביע. המלך כעס מאוד: "היתכן דבר כזה? זבוב חצוף בגביע המלך?!". באותו רגע הגיע שר האופים ובידו לחם חם וטרי לסעודת המלך. המלך נגס מהלחם המשובח וחתיכות קטנות של עץ נתקעו לו בין השיניים. עכשיו כבר המלך היה ממש נרגז, ומתוך כעסו ציווה להמית מיד את שני השרים.

פעם אחת מצא הסבא מקלם זצ"ל חתיכת עץ קטנה בתוך פרוסת לחם. הדבר הזכיר לו מיד את אשר אירע לשר האופים, אשר נגזר דינו למות על עוון דומה. אך בניגוד למה שקרה לשר האופים שתלו אותו על עץ, הרי שלאופה הלחם לא יעשו דבר. הקשה הסבא: מדוע ההבדל הגדול בתוצאות של שני המעשים הדומים?

ה'סבא' תירץ ששר האופים נענש קשות על מעשהו, בגלל שהקיסם נמצא בתוך הפת שהיתה מיועדת למלך, אך מעשה דומה בפת שמיועדת לאדם פשוט - כמעט שאין בו עוול. ולמד מכך עד כמה צריך האדם לפחד מאותם 'קסמי עץ' הנמצאים בתוך מה שאנו מגישים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהם העוולות והחטאים הבאים לפני ה' ית' יחד עם המעשים הטובים של כל אחד מישראל. וגם אם קטנים הם החטאים, מכל מקום, מכיוון שזה מיועד למלך, הדבר חמור מאוד.

שר האופים ידע עבור מי הוא עובד ולמי הלחם מיועד, ומה שקרה לו היה כמובן בשגגה ומחוסר תשומת לב, ועל זאת בדיוק התביעה - היה עליו להיזהר יותר. ככל שמבינים יותר למי אנו עובדים, כך גם הזהירות רבה יותר. הבעיה היא שאנו בדורנו איננו יודעים מספיק למי אנו עובדים. אנו כמובן יודעים על גדולתו של ה' ית', אך איננו מרגישים זאת ולא חשים עול מלכות שמים, ועל כן גם אנו שוגים הרבה. עלינו להתחזק יותר בבחינת "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", לחיות את הקב"ה בקרבנו ובכך גם לשפר את מעשינו.

מעשה ב'אברך' אחד שבלילה חלם על הקב"ה. בבוקר הוא קם שמח ומאושר: "איזה יופי, זכיתי לחלום על הקב"ה". לאחר התפילה הוא רץ לרבו וסיפר לו על החלום הטוב: "חלמתי בלילה על הקב"ה!", הרב לא כל כך התלהב ואמר: "מה שאדם חושב ביום, על כך הוא חולם בלילה". אמר לו ה'אברך': "תאמין לי כבוד הרב, אתמול בכלל לא חשבתי עליו". אמנם זו רק בדיחה, אך יש בה הרבה מן האמת - לצערנו, יכול אדם ללמוד תורה, להתפלל, לברך ולקיים מצוות (כמצוות אנשים מלומדה) ובכלל לא לחשוב על הקב"ה.

שני השרים הובלו למיתה, אך פתאום פרעה התחרט וציווה להחליף את גזר דינם ממוות למאסר. היה זה כמובן מאת ה' ית' מסובב הסיבות, כדי שהשניים יכנסו לכלא ובכך יביאו אח"כ לשחרורו של יוסף.

שנה שלמה שהו שני השרים בבית הסוהר והתיידדו עם יוסף. בלילה אחד חלמו שניהם חלומות. שר המשקים ראה את עצמו בחלומו, עומד לפני פרעה ומגיש לפניו יין, וגם חלם על חברו שר האופים שהוא תלוי על עץ. באותה שעה, שר האופים חלם שהוא עומד ועל ראשו שלושה סלים ובתוכם מאכלים טובים ממאכלי המלך פרעה, ועוף גדול אוכל מהם, וגם חלם על חברו שר המשקים שהוא מוחזר לתפקידו החשוב ומגיש יין למלך פרעה.

בבוקר ראה אותם יוסף שהם מודאגים וטרודים. הוא שאל אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?", והם סיפרו לו שחלמו חלומות שמאוד מטרידים אותם, ואין להם מי שיפתור להם את חלומותיהם. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים, סַפְּרוּ נָא לִי" - יוסף הסביר להם שישנם חלומות שהם בגדר של נבואה שהקב"ה רוצה לגלות לאדם, ואם הוא אינו מבין את הרמז, אין זה שווה. ולכן לא יתכן שהקב"ה לא יכין פותר לחלום. יוסף הציע להם לספר לו את חלומותיהם, וה' ישים לו בפיו את הפתרון הנכון.

שני השרים הסכימו. פתח שר המשקים ואמר: "בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי, וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם (פרחים)... וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי. וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה". אמר לו יוסף: "אני רואה שבעוד שחלושה ימים יסלח לך פרעה, אתה תחזור לתפקידך להגיש למלך יין משובח, כאילו כלום לא קרה".

שר האופים, שחלם את פתרון חלומו של שר המשקים, הבין שיוסף פתר יפה את החלום, ומיהר לספר את חלומו שלו. וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף: "אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה, וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי". אמר לו יוסף: "בעוד שלושה ימים יוציא אותך המלך מבית האסורים". השר העלה חיוך על פניו, ויוסף המשיך ואמר: "אתה תתייצב לפני פרעה והוא יצווה לתלות אותך על עץ", משום מה, חיוכו המקסים של שר האופים נמחק.

בדיוק כמו שאמר יוסף, כך היה, וכעבור שלושה ימים הוצאו שני השרים מבית האסורים. שר המשקים יצא לגדולה ושר האופים יצא לתלייה.

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ - לכאורה קשה, אם לא זכר, מדוע צריך לומר וישכחהו? ובכלל, כיצד יתכן ששר המשקים ישכח לגמרי את יוסף, ובפרט כאשר ראה שהחלום מתקיים בדיוק כפי שפתר לו יוסף?

אפשר להבין עפ"י המעשה הבא:

בעיירה קונסטנטין ברוסיה הלבנה, היה גר הצדיק הנסתר רבי אהרל'ה מטיטייב, נכד ה'בעל שם טוב' הקדוש. הוא היה עני מרוד. ימים שלמים לא בא אוכל אל פיו, אך הוא סבל את סבלו בשקט ולא התלונן, ולכן גם אף אחד מאנשי המקום לא חש בכך.

פעם אחת, כאשר כבר הגיעו מים עד נפש, וביתו היה ריק מכל, עד שגם נרות שבת לא היו לו, לא היה יכול לשאת יותר את הצער ואת הכאב. הוא הלך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית של שבת, ובניגוד לדרכו, לאחר התפילה, הלך לכיוון התיבה, דפק עליה כדי להשתיק את הציבור ולומר כמה מילים. כולם הביטו בו בהשתוממות, מצפים למוצא פיו. הדברים ששמעו החרידו אותם: "היתכן?!", שאל רבי אהרל'ה מתוך כאב עמוק, "שנים רבות אני יושב בעיירה זו, מתפלל כאן בבית הכנסת הזה, ואף אחד אינו יודע על הצער הגדול שלי ושל בני ביתי? אין בדעת אף אחד לשאול ממה אני מתקיים? וכי נכדו של הבעל שם טוב חייב לענות את נפשו ברעב ולהתגולל בייסורי עוני?!"

בבית הכנסת כולם היו המומים. אכן הוא צודק! כיצד יתכן שלא שמו לב לסבלו הנורא? מתוך התעוררות גדולה, החליטו כולם לחזור לבית הכנסת מיד לאחר סעודת השבת, שם יטכסו עצה כיצד יוכלו לעזור לרבי אהרל'ה להתפרנס בכבוד, כיאות לנכדו של הבעל שם טוב. כולם הלכו לביתם מתוך כוונה טהורה לשוב מיד בתום הסעודה.

אולם רבי אהרל'ה נשאר בבית הכנסת כשמצפונו הטהור מייסרו על המעשה שעשה. הוא התחרט מאוד, אבל לא על הבושה בגילוי מצוקתו ועוניו, אלא על כך שניצל את שמו של הסבא קדישא, ה'בעל שם טוב', כדי לעורר רחמים אצל הציבור, במקום להמשיך ולבטוח בקב"ה. דבר זה ל נתן לו מנוח, ולא אפשר לו ללכת לביתו הריק, עד אשר יעלה בידו לתקן את המעוות.

הוא שקל את הדבר בדעתו, והגיע למסקנה שעליו לבקש מה' שכל הציבור ששמע את תלונתו על יחסם המתנכר אליו - ישכח את כל מה שקרה בבית הכנסת. הוא ניגש אל ארון הקודש ואמר בתחנונים: "רבונו של עולם, אני מבקש ממך שתעזור לי ותמלא את בקשתי - אנא עשה שהציבור ישכח את כל מה שאמרתי".

הצדיק גזר והקב"ה קיבל את תפילתו. הציבור שכח לחלוטין את כל אשר התרחש, אף אחד מהם לא בא לאחר הסעודה, וגם למחרת בבוקר כולם התנהגו אליו כרגיל, כאילו כלום לא קרה.

לפי המעשה הזה אמר הרבי מצ'ורטקוב שכך היה גם עם יוסף. יוסף הצדיק היה בעל בטחון גדול מאוד בקב"ה. פעם אחת כאשר הגיעו מים עד נפש, ויוסף ביקש סיוע מבשר ודם - כאשר ביקש משר המשקים "זכרתני... והזכרתני", מיד אחר כך הוא 'תפס את עצמו' והתחרט על מה שעשה. הוא ביקש מהקב"ה ששר המשקים ישכח את אשר ביקש ממנו. הקב"ה קיבל את תפילתו של יוסף, ושר המשקים שכח את בקשתו.

דבר זה רמוז בפסוק: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף", ומדוע? בגלל: "וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" - כיוון שיוסף ביקש מהקב"ה ששר המשקים ישכחהו.


יוסף היה בטוח בפתרון החלום וביקש משר המשקים: "זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה, כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר".

חז"ל אמרו שיוסף היה אמור להשתחרר מבית הכלא לאחר שלושה ימים, אך בגלל שבטח בבשר ודם וכביכול לא בקב"ה, נענש להיות בכלא שנתיים נוספות, כנגד שתי המילים: "זכרתני, והזכרתני". ונשאלת השאלה - הרי צריך לעשות מעט השתדלות, א"כ מדוע נענש? ומה היה קורה אם היה אומר רק "הזכרתני", האם אז היה נענש להיות בכלא עוד שנה אחת?

הרב מבריסק אמר שמצד ההשתדלות היה מספיק שיאמר רק "הזכרתני", ואז לא היה נענש כלל. התביעה עליו היתה בכך שהרבה בהשתדלות ואמר מילה אחת מיותרת.






פרשת מקץ




יוסף אצל פרעה, מלך מצרים

במשך שנתיים פרעה חלם את אותו החלום בכל לילה, אבל בבוקר, כאשר היה קם נסער ממטתו, היה שוכח את תוכן החלום. הדבר הטריד אותו מאוד, והוא ניסה לשחזר מתוך זכרונו את החלום, אך ללא הואיל. כאשר הגיע היום בו רצה הקב"ה להוציא את יוסף מבית האסורים, אז פרעה קם בבוקר נרגש ונפעם - הפעם זכר את חלומו, ונזכר שאת החלום הזה היה חולם במשך השנתיים האחרונות. פרעה ראה בחלומו שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר עולות מן היאור. אחריהן עלו שבע פרות אחרות, רעות מראה ורזות מאוד. הפרות הרזות אכלו את הפרות השמנות, אך נשארו רזות כבתחילה. בחלומו פרעה מתעורר, נרדם שוב וחולם חלום נוסף. בחלומו הוא רואה שבע שיבולים בריאות טובות ומלאות עולות בקנה אחד, ושבע שיבולים אחרות דקות ושדופות צומחות אחריהן. השיבולים הדקות בלעו את השיבולים המלאות.

פרעה התעורר בבהלה גדולה, הוא הבין שאם החלום החוזר על עצמו, יש לו משמעות. קרא מיד לכל החרטומים, המכשפים, החכמים והיועצים, כדי שיפתרו לו את חלומו. וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. חז"ל אמרו שהם ניסו לפתור, אך הפתרונות לא התיישבו על לב פרעה. יש שפתרו לו ששבע בנות יוליד ושבע בנות יקבור, ויש שפתרו ששבע מדינות יכבוש ושבע מדינות יילקחו ממנו, היו גם עוד ניסיונות לפתרונות כיוצא באלו - כולם פתרונות רעים.

פרעה ידע שכל החלומות הולכים אחר הפתרון שאומרים, ולכן קרא לחכמיו ויועציו שהם אוהבים אותו וימצאו דרך לפתור את החלום לטובה. אך אותם "חכמים", שלא יכלו לפתור לטובה, במקום לשתוק הם פירשו את החלום לרעה. בכך הם יכלו להזיק לפרעה ולארצם לפי שכל החלומות הולכים אחר הפתרון.

על "אוהבים" כיוצא באלו אומרים העולם: "טוב חכם והגם שהוא נער, מאוהב גדול שהוא כסיל ובער".

היֹה היה פעם חוטב עצים טוב לב, והיה לו עוזר טיפש עם מנת משכל "מינוס", שאהב אותו אהבת נפש. יום אחד כאשר חוטב העצים נרדם ביער, החליט חברו הטיפש לשמור עליו מכל דבר רע. זבוב חצוף נמשך לקול הנחירות של האיש השוכב, והחליט לשכב גם הוא למנוחת צהריים על אפו של האיש, קרוב עד כמה שניתן למקור הנחירות המקסימות.

השומר המסור הבחין ב"סכנה", ומיהר לגרש את הזבוב. הוא נופף בידיו, הזבוב עף במעגלים, אך שוב נחת על אפו של האיש. השומר הטיפש דיבר אל הזבוב ואמר לו: "האינך מתבייש להתגרות כך ברעי אוהבי?! כדאי לך לומר את הווידוי, כי אם אתה לא מסתלק מעל אפו של חברי הטוב תיכף ומיד, אני הולך להרוג אותך!"

הזבוב החצוף העמיד פנים כאילו הוא לא מבין ונשאר על אפו של האיש. השומר לקח בול עץ כבד במיוחד והנחית אותו על הזבוב המסכן בפגיעה מדויקת. מעוצמת המכה הזבוב המסכן נפח את נשמתו, וכך גם חוטב העצים שתנומתו הפכה לשנת נצח.

לכאורה קשה, איך יתכן שאותם חכמים 'פישלו' כל כך, נתנו פתרונות כה טיפשיים ולא הגיעו לפתרון הפשוט והאמיתי שמדובר בשנות בצורת?

אפשר ליישב עפ"י משל:

פעם היה מלך אחד ולו בן יחיד שהוא עתיד להיות יורש העצר, ובבוא העת עתיד הוא לשלוט על כל הממלכה. אבל לנסיך היה חסרון - הוא לא ממש ידע כיצד להשתמש עם השכל, ויש אומרים שזה בגלל שלא היה לו שכל. המלך העניק לבנו מחמדו את החינוך הטוב ביותר, טובי המלמדים ניסו ללמד את הנסיך חכמה ודעת כדי שיוכל בבוא העת למלא את מקום אביו. כאשר התבגר, נשלח הנסיך לאוניברסיטה מצוינת, שם למד בהצלחה שלוש שנים (בתגבור מיוחד של מורים פרטיים) ובסיומן הוסמך וקיבל תעודה.

הנסיך חזר לממלכה, שם קיבלוהו בכבוד מלכים וערכו לכבודו מסיבה מפוארת במעמד כל השרים. במהלך המסיבה, אחד השרים שאל את הנסיך איזה מקצוע למד באוניברסיטה במשך שלוש שנים? הנסיך השיב שלמד את חכמת התכונה! אחז השר טבעת בתוך כף ידו הסגורה ושאל אותו אם יוכל עפ"י חכמת התכונה לומר לכולם מה אוחז השר בתוך כף ידו? הנסיך השיב בחיוב.

הוא קרב לשר, מישש את ידו, חשב ואמר: "הנך אוחז דבר עגול וקשה עם חור באמצע". "נכון מאוד", אמר השר כאשר ברקע נשמעו קולות מחיאות כפיים סוערות לנסיך על תשובתו המבריקה. המשיך השר ושאל: "האם תוכל גם לומר לי מהו הדבר שאני אוחז?", הנסיך חשב רבות ולבסוף ענה: "אתה בטח אוחז אבן ריחיים. הרי היא עגולה, קשה ועם חור באמצע". וכולם צחקו!

אותם חרטומים וחכמים, ידעו אמנם כל מיני כללים ונוסחאות לפתרון חלומות, אולם אין זה מספיק, כי צריך גם לקשר ולהתאים את הדברים למציאות, ובזה הם נכשלו.

אולם התירוץ האמיתי הוא, שהם באמת היו חכמים גדולים, אך כאן הם נכשלו בגלל שכך היה רצון ה'. הקב"ה עשה כך בכוונה שכל, היועצים, החרטומים והחכמים הגדולים ינסו לפתור לפרעה את חלומו בלא הצלחה, ואז יצטרכו לקרוא ליוסף שיפתור את החלום בהצלחה וע"י כך יגיע לגדולה.

פרעה שמע את כל הפתרונות שאמרו לו חכמיו, כעס עליהם ורצה להוציא את כולם להורג. שר המשקים שהבין על מה כל המהומה נזכר לפתע ביוסף שפתר את חלומו. הוא ניגש אל המלך, השתחווה לפניו ואמר לו ביראת כבוד: "אדוני המלך, ירום הודו! לפני זמן רב כעסת עלי ועל שר האופים והושלכנו לבית האסורים. באחד הלילות חלמנו שנינו חלומות שהדאיגו אותנו מאוד. היה שם נער אחד, עבד עברי, סיפרנו לו על חלומותינו והא פתר לנו אותם באופן מדהים, ודבריו התקיימו במלואם. אולי אותו נער יוכל לפתור את חלומותיך לטובה? אולי כדאי לקרוא לו לכאן?"

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף - פרעה ציווה על עבדיו להביא לפניו את יוסף בדחיפות, אך שלא יבהילו אותו ושידברו אליו יפה. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר - יוסף ביקש: "תנו לי בבקשה זמן כדי להתגלח, להסתדר ולהחליף את בגדי המלוכלכים והקרועים, כי לא אוכל להופיע כך אצל המלך". עבדי פרעה לא הסכימו לכך, אך מלאכים נשלחו אליו משמים, ניקו אותו, סיפרו את שערות ראשו, החליפו את בגדיו, והוא הובא אל פרעה נקי ומסודר.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ (ישנם פתרונות רבים אך שום דבר אינו מתיישב על לבי), וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. יוסף רואה שהמלך תולה בו תקוות. הוא מבין שכעת יש לו הזדמנות פז לרכוש את כרטיס היציאה מהכלא המצרי ולהתחיל חיים מאושרים. אולם יוסף הצדיק עונה בשיא הענווה: "בִּלְעָדָי (אני כלום), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" - האלֹקים ייתן בפי מענה לשלום פרעה .

פרעה היה עובד אלילים ורחוק מאוד מאמונה בקב"ה. כדי שדברי יוסף יישמעו על לב פרעה, היה צריך לכאורה להתקרב לאמונתו או לכל הפחות להתחנף לו. אך יוסף מגיע מהבור לאחר שתים עשרה שנים של סבל וייסורים, ובמקום לתת לפרעה הקדמה יותר ראויה, הוא פותח במילים: "בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", בדיוק ההיפך ממה שנדרש ממנו עפ"י השכל הישר. עצם הזכרת שם שמים בפני פרעה היתה יכולה להתפרש כחוצפה וזלזול במלך, 'סגולה בדוקה' לעונש מוות בממלכת פרעה. מדוע, א"כ יוסף עושה זאת? כיצד הוא מעז להזכיר את שם ה' לפני פרעה?

רבי יעקב ניימן זצ"ל ביאר זאת עפ"י ההלכה: "אל יבוש מפני המלעיגים עליו!" - יוסף ידע שאין זו בושה להזכיר שם שמים ולהודיע בעולם שיש בורא לעולם. יוסף הצדיק היה איש אמת ולא רצה להתהדר במה שאין בו. לכן אמר על עצמו שהוא כלום, אך בורא עולם הוא כל יכול. יוסף ידע שכאשר אדם אומר את האמת, מזכיר את בורא העולם ועושה רצונו, לא יתכן שייגרם לו נזק בשל כך. להיפך, מהזכרת הבורא והאמונה בו, תצמח רק תועלת. יוסף היה כל כך מושרש באמונה בבורא עד שהוא הקרין זאת על הסובבים, ואפילו פרעה הכופר הגדול התפעל ממנו והתחיל להזכיר שם שמים באומרו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ".

פרעה סיפר ליוסף את חלומותיו, אך כדי לנסות אותו, הוא שינה כמה פרטים קטנים בסיפור החלומות. יוסף תיקן אותו בסיפור החלומות והעמיד את הדברים על דיוקם. פרעה השתומם, "מה, היית אתי ביחד בחלום?!", אמר לו יוסף: "כבר אמרתי לך, אינני אומר מה שנראה לי, ה' ית' בורא העולם הוא הנותן לי חכמה מיוחדת כדי להבין ולדעת את פתרון החלום". פרעה הבין שרוח אלֹקים שורה על יוסף והקשיב לפתרון החלום.

יוסף אמר לפרעה את פתרון החלום: "שבע הפרות השמנות ושבע השיבולים המלאות הן שבע שנים של שובע ועושר גדול שעתידים לבוא אל מצרים. אחרי שנות השובע תבואנה על ארץ מצרים שבע שנות רעב קשות, ועל כך מרמזות שבע הפרות הרעות והשיבולים הדקות. יוסף אמר לפרעה: "אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" - הקב"ה מראה לו מה שהוא עתיד לעשות כדי שיוכלו להתכונן. הוא יעץ לפרעה שכדי למנוע אסון, עליו למצוא איש חכם ונבון שיהיה אחראי על 'פרויקט תכנית היערכות לשעת חירום'. אותו אדם ימנה פקידים שיאספו הרבה מזון בשנות השובע ויאחסנו את הכל בתוך מחסנים מיוחדים. כך, כאשר תגענה שנות הרעב, המלך יוכל להוציא את המזון שנאגר ולחלקו לנתיניו כדי שלא ימותו ברעב.

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!"

מאז ומעולם חכמי ישראל היו מומחים בפתרון חלומות, ובעזרת חכמתם וסייעתא דשמיא הצילו את עם ישראל לא פעם, מגזרות קשות ורעות.

בתקופת האינקוויזיציה הארורה, כמרים רשעים ביקשו לקדש מלחמה ביהודים העקשנים, אשר הוכיחו בנהרות של דם כי אמונתם חזקה ואין הם מוכנים להחליפה בעד שום הון שבעולם.

בעת ההיא, המלך אלפונסו משל על ספרד שהיתה מרכז העולם הנוצרי, אך בניגוד לקודמיו, הוא היה טוב ליהודים. יום אחד קם המלך נסער וזועף מתוך חלום בלהות. הוא ביקש ממשרתיו להזעיק בדחיפות את סגל היועצים, את המשנה למלך דון פידרו ואת טומאש, החכם מכל אדם בארמונו.

בתוך זמן קצר ישבו כולם סביב למיטתו של המלך אלפונסו. המלך התחיל לספר להם חלום שחלם וחזר על עצמו כמה פעמים בלילה:

"בחלומי הריני רועה צאן על עדר בן מאות כבשים לבנים ויפים. אני מטפל בהם בחמלה וברחמים, לוקח אותם אל מרעה משובח, משקה אותם מים זכים מהבאר ושומר עליהם בשבע עיניים. לפתע עדת זאבים התקרבה במהירות לאזור המרעה. פניהם היו רעות, פיותיהם הפעורים חשפו ניבים מפחידים ועיני הזאבים היו מרושעות, חורשות רע.

אך הזאבים לא פנו אל הצאן. הם ניגשו אלי, הרועה, ואמרו בתקיפות: "אדוני הרועה, הכבשים הללו שאתה משגיח עליהן, רעות וחצופות. הן פשעו ועשו מעשה חמור מאוד. אם אתה הרועה תעניש אותן כהוגן - מוטב, אך אם לא - אנו נעניש אותן ונטרוף את כולן".

לא ידעתי איזו עבירה עשו הכבשים שלי, אך מתוך פחד השבתי לזאבים: "כדברכם, אני אעניש את הצאן ואהרוג את כולם". הזאבים האמינו להבטחתי והלכו משם, אך אז התחלתי לחשוב: "מה אעשה עתה?! איך אוכל להשמיד את הצאן אשר עלי לשומרו?! אך אם אמרה את פי הזאבים, ולא אקיים את הבטחתי, מה יהיה אתי?"

תוך כדי התלבטות, הגיע לפתע גור אריות שוחר צדק ונהם בקול דברי שבח על הצאן, שלא יתכן שעשו רע, וגינה את הזאבים הרעים. דבריו היו כה נכונים וצודקים, עד שאני האמנתי לו. כבר לא פחדתי מהזאבים הרעים ולצאן היתה הרווחה.

לאחר ימים אחדים הגיחו לפתע הזאבים הרעים, נטלו כמה טלאים מן העדר, ונעלמו משם עם טרפם האומלל בפיהם".

המלך הסביר שהבין שמשהו רע עומד לקרות ולכן זימן את היועצים החכמים, וביקש מכולם להציע פתרונות לחלום כדי שיוכל לקדם את פני הרעה.

היועצים ניסו להפעיל את גלגלי המוח החלודים במציאת פתרון הולם, אך מכיוון שלא עברו 'קורס על בסיסי' בפתרון חלומות, הם השיבו למלך במבוכה: "אדוננו המלך, ירום הודו, דבר גדול דרשת מאתנו. אין כיום מי שבקי בחכמת פתרון החלומות. אין לנו ברירה אלא להמתין ולראות כיצד ייפול דבר".

המלך חרד מפני הבאות ואמר בכעס: "מה בצע לי ביועצים וחכמים מדופלמים, אם אין לי תועלת מהם ביום פקודה... איך אוכל לאכול או לישון אם איני יודע מה פתרון החלום?!"

המלך יצא עם טומאש, ראש החכמים, אל הגן המקיף את הארמון, כדי להרגיע מעט את נפשו בטיול. תוך כדי הטיול בגן ניגש אחד משומרי הארמון אל המלך בקידה והודיעו כי רבי אברהם בנבנישתי היהודי מבקש לראות את המלך בדחיפות. המלך בהתחלה רצה לדחות אותו, אך לפתע התעשת ואמר: "איך לא עלה על דעתנו לשאול את היהודים? הרי הם חכמים ואין כמותם בפתרון חלומות... יבוא אברהם היהודי".

רבי אברהם בנבנישתי היה היהודי המקורב ביותר אל המלך, והגיע עתה כדי לדבר על לב המלך ולהתחנן על עמו בעקבות צרה חדשה שהתרגשה עליהם.

המלך קיבל את רבי אברהם בחביבות ואמר לו: "שלום עליך רבי אברהם. חלמתי חלום ופותר אין אותו. אני אתאר לפניך את סיפור החלום, ואתה ברוחך הגדולה ובסייעתא דשמיא תפתור אותו אל נכון".

רבי אברהם רצה לסרב בנימוס, אך המלך לא נתן לו את האפשרות להשחיל אפילו מילה אחת ופתח מיד בסיפור החלום שמטריד אותו בלי להחסיר אפילו פרט אחד. המלך ציפה לפתרון והזהיר את רבי אברהם שאם לא יאמר לו פתרון מניח את הדעת - ענוש ייענש.

רבי אברהם בנבנישתי הגיע למלך בגלל עניין של פיקוח נפש הרובץ על כל יהודי הממלכה, ועכשיו המלך לא מוכן לשמוע כלום חוץ מפתרון חלומו...

קודם לכן נערכה תהלוכה של אנשי הדת הנוצרית. התהלוכה עברה לאיטה וההמונים הנבערים הריעו בשמחה. התהלוכה עברה גם ברחוב היהודים, אבל שם נעצרה בהפתעה. עיני הכמרים כולם הופנו אל אחד החלונות שנסגר במהירות. אבן נשלחה משם ופגעה בפסל מפואר שהיה ביד הבישוף הראשי. מישהו ביקש לפגוע ב'קדושת' המעמד.

התהלוכה נעצרה, והכמרים ביקשו מי הוא היהודי שביקש לחלל את ה'קודש' ולפגוע בקדושת המעמד. היה ברור להם שזהו יהודי ארור, וביקשו לדעת מיהו זה ואיזה הוא, כדי למצות אתו את הדין. משליך האבן היה מתוחכם. המוני הנוצרים הגיחו מכל עבר בכדי ללוכדו ולעשות בו שפטים, אך הוא נעלם. ראשי הנוצרים הסיתו את ההמונים הנבערים לנקום ביהודים, אך התאפקו מלערוך פוגרומים לפני שייגשו אל המלך ויבקשו ממנו רשות לערוך פרעות ביהודי המדינה אשר נציג מטעמם חילל את הקודש.

היהודים המפוחדים שלחו את רבי אברהם בנבנישתי אל המלך כדי לדבר אל לבו לפני בואה של משלחת המקטרגים הנוצריים. רבי אברהם הספיק להגיע אל המלך לפני שהגיעה משלחת הכמרים, ורצה להשתדל ולהתחנן על אחיו היהודים, אך המלך החל לספר לו את החלום ודרש ממנו פתרון.

רבי אברהם קישר בחכמתו את דבר החלום עם העניין שלשמו הגיע אל המלך, ולחש לו סיפור דברים מה עתיד להתרחש בממלכה עפ"י החלום... המלך הקשיב בעניין ולבסוף אמר: "הדברים אכן נשמעים ומתקבלים על הדעת, אך דע לך - אם פתרון החלום יתקיים - כבד אכבדך מאוד, אולם אם לא, ענוש תיענש על פגיעה במלכות".

שעה קלה לאחר מכן הופיעו אצל המלך נכבדי הכמרים אשר תיארו בזעם את חוצפתם של יהודי המדינה: "במקום שיאמרו תודה על טוב לבם של הנוצרים אשר נותנים להם לדור בשקט, מעזים הם פנים בכל היקר לנו. עליך להעניש את היהודים הארורים בכל חומרת הדין ואם לא - נעניש אותם בעצמנו!"

"יפה", לחש המלך באוזני טומאש, "חלקו הראשון של פתרון החלום שהציע הרב מתקיים - אני הרועה, היהודים הם הצאן ומשלחת הכמרים הם הזאבים הרעים שרוצים שאעניש קשות את היהודים, ואם לא - יעשו זאת הם. לא ייאמן! החלום מתגשם בדיוק כמו שאמר הרב... הפתרון הולך ומתקרב לאמת".

המלך שאל את הכמרים הנכבדים: "האם אתם בטוחים במאת האחוזים שהיהודים זרקו אבן על הפסל?", "בטוחים, ויש עדים לדבר", ענו הכמרים. חרה להם על המלך על שאינו קנאי מספיק על חילול הקודש ומתעכב בבירורים במקום לתת אישור לפוגרום ולגרש את כל היהודים מארצו.

המלך התלבט וביקש מהם להמתין לתשובה בחדר ההמתנה המלכותי. באותו רגע נכנס לחדר המלך בנו הנסיך. המלך וטומאש הביטו בו המומים. הנסיך הצעיר שמעולם לא התערב בענייני המלוכה, ביקש הפעם מהאב הסברים אודות סיעת הכמרים הממתינה בחוץ במתח רב.

המלך אמר לנסיך את טענת הכמרים, ולמשמע הדברים נזעק ואמר: "וכי יש במחשבתך להשיב להם בחיוב?! היהודים הם נתינים נאמנים וישרי דרך... מדוע אמרת לכמרים להמתין, במקום לשלוח אותם לכל הרוחות?! הרי ברור שהם שונאים את היהודים שנאת חינם וחורשים עליהם רע, אין להם הוכחה ברורה שיהודי זרק את האבן, וגם אם כן, האם בגלל יהודי אחד תעניש את כולם? לא יקום ולא יהיה! הרי אתה מלך של חסד יושר ואמת, וכי לא מספיק מה שסבלו היהודים עד עתה?!"

המלך וטומאש הקשיבו לדברי הנסיך וחיוך השתפך על פניהם. הנה מתקיים המשך הפתרון שהציע החכם היהודי - גור האריות שבא להציל את הכבשים בטענות של צדק ואמת הוא הנסיך, בן המלך.

הנסיך ביקש מאביו סיעה של שוטרים וחוקרים, והוא בעצמו ינהל חקירה מי הוא זה שביזה את הקודש, ורק הוא ייענש. המלך הסכים והשיב לחבורת הכמרים שברצונו לבדוק את הדברים ולהעניש רק את החוטאים, והכמרים יצאו מהארמון מאוכזבים.

הנסיך פתח בחקירה ועד מהרה התברר שאחד מהכמרים שכנע ילד נוצרי להכנס לאחד מבתי היהודים ולהשליך משם אבן על הפסל. הוא שילם לו פרוטה שחוקה והבטיח לו עולם הזה ועולם הבא וכל טוב נצח סלע, וברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, עבור המלאכה הקלה.

המלך שמח במסקנת החקירה ופרסם את הדברים בציבור, תוך כדי שהוא מזהיר את העם לבל יפגעו בנתיניו היהודים אשר הוכח שהם חפים מפשע. לחבורת הכמרים הייתה מבוכה וביזיון והם כעסו וקצפו.

כאשר הרב פתר למלך את החלום, רצה המלך לדעת גם מה פתרון סופו של החלום בו הזאבים חוזרים ולוקחים כמה כבשים בפיהם, אך הרב התחמק מלהסביר את פשר הדבר.

כשבאו היהודים להודות למלך על שעשה עמם צדק ולא נתן להמונים לערוך בהם פרעות, הם סיפרו לו שלא יצאו נקיים לגמרי מהעלילה המרושעת. קבוצת חמומי מח שהסיתו אותם הכמרים, לא צייתו להוראת המלך ופגעו קשות בארבעה יהודים תמימים שהלכו לתומם.

"אכן נודע פתרון החלום בשלמותו", התרגש המלך, "סיעת הזאבים לא ויתרה, ונטלה ארבעה כבשים מן העדר".

אחר הדברים האלה גידל המלך אלפונסו את רבי אברהם בנבנישתי, החכם היהודי, ושם אותו מעל כל השרים. ליהודים היתה רווחה בזכותו במשך שמים רבות.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ, אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ... רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם... בִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

יוסף הצדיק היה עבד שפל, נתין זר, אסיר עולם בתוך בור בכלא המצרי, בתחתית המדרגה. ברגע אחד התהפך עליו גלגל הגורל, ולא רק שיצא לחרות, אלא שהפך למשנה למלך מצרים. בדרך הטבע, יכול הוא להשתכר מהכבוד הגדול ולמלא את לבו הרחב במידת הגאווה. אך כל זה לא השפיע כלל על יוסף, והוא נשאר בדיוק כפי שהיה. אותה הרגשה שהיתה לו בשעה שהיה בשפל המדרגה בבית הסוהר, נשארה גם כשהתמנה למושל.

כיצד יתכן שאדם לא ירגיש שום הבדל בין בית הסוהר לבין ארמון המלוכה?

התשובה לכך היא שיוסף הצדיק תמיד הרגיש שהוא ביד ה' וכל מה שקורה לו, הכל מאת ה', למען התכלית והתיקון שלו באותה שעה. כאשר היה יוסף נרדף ע"י אחיו, והורד בעל כורחו למצרים, הוא לא נפל ברוחו משום שידע שזהו רצון ה', וכרגע זה מה שהכי טוב עבורו. גם כאשר הושלך לבית האסורים, בזוי ומושפל, חש יוסף בכל נפשו ומאודו שאין הוא בבית הסוהר, אלא ביד ה' יתברך שרוצה את טובתו.

אותה הרגשה ממש המשיכה ללוות את יוסף הצדיק גם כאשר נכנס לארמון המלוכה וזכה לכבוד מלכים. מי שמרגיש כך, אינו מושפע מהמצב שבו הוא נמצא, לא לרעה ולא לטובה - תמיד הוא נמצא ביד ה' והתנאים והנסיבות שבסביבתו אינם משנים כלל את הרגשתו. זהו כוחה של האמונה הטהורה!

כששמעו עבדי ושרי פרעה את דברי המלך, החלו לקנא ביוסף ואמרו למלך: "האם נאה שעבד ימלוך עלינו? והרי בהתאם לחוק המלכות משנת 1254 לפני הספירה סעיף 142 אות ב', שם כתוב במפורש שאין עבד נעשה למושל בארץ מצרים".

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!" - האם באמת נראה לכם שאדם כזה חכם ונבון ובעל רוח הקודש הוא עבד שפל ובזוי?! ברור לי כשמש שיוסף הוא בן של מלכים אלא שנחטף בצעירותו ונמכר לעבד.

פרעה המליך את יוסף למשנה למלך מצרים. כמובן שפרעה עדיין ממשיך להיות המלך הבלעדי היושב על כסא המלכות, אך רק בתור קישוט, כי מעתה יוסף מושל ומחליט, ובלי רשותו לא יעשה איש דבר קטן או גדול בכל ארץ מצרים. פרעה שינה את שמו של יוסף וקרא לו: "צפנת פענח" - "מגלה נסתרות", משום שרק הוא הצליח לפתור את החלומות. היה זה מִשמים כדי שבבוא העת, כאשר אחיו יחפשו את יוסף האבוד, וישאלו את המצריים אם שמעו על אדם בשם יוסף, אף אחד לא יכיר אותו בשם זה.

המלך הסיר את טבעתו מעל ידו ושם אותה על ידו של יוסף. הוא ציווה את עבדיו להלביש את יוסף בבגדי מלכות, לשים כתר זהב על ראשו ולענוד שרשרת על צווארו, וכך, כאשר הוא לבוש ונראה כמלך, הרכיבו את יוסף במרכבה המלכותית של פרעה בכל רחובות העיר, מלווה במשמר כבוד של אלפי חיילים ועבדים. באמצע הדרך, כשקהל גדול הצטופף סביב המרכבה, הכריזו העבדים בקולי קולות: "הנה האיש אשר המלך פרעה בחר בו להיות שליט על כל ארץ מצרים. מי שלא ישמע בקולו, הריהו מורד במלכות ואחת דינו למות".

באותו רגע כרעו כולם, השתחוו ואמרו: "יחי המושל! יחי המשנה למלך! יחי צפנת פענח!". יוסף ראה את כל הכבוד הגדול שזכה לו ואת כל העם הרב משתחווה לו. הוא הרים את עיניו לשמים ואמר: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן... יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ... אוֹדֶה יְיָ בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ...", הוא הודה לקב"ה שהוציאו מבית האסורים מתוך הבור האפל, והפך אותו מאסיר עולם, עבד בזוי, להיות שליט על כל ארץ מצרים.




יוסף ואסנת

סובב הקב"ה בגלגלי ההשגחה העליונה ואסנת בת דינה הגיעה לבית פוטיפר. זליכה, אשת פוטיפר שהיתה עקרה, אימצה אותה לבת. אסנת היתה יפה מאוד וגם צדיקה גדולה, ולכן היא סבלה בבית פוטיפר שהיה עובד אלילים. היא תמיד התפללה והתחננה לקב"ה שיציל אותה מבית פוטיפר. כאשר אסנת גדלה, היא לקחה את הקמע שסבא יעקב נתן לה לפני שעזבה את ביתו, שם היה כתוב בלשון הקודש שמה ושם בית יעקב. היא הביאה את הקמע אל חכמי מצרים כדי שיפענחו ויסבירו לה מה כתוב בו, אולם אותם חכמים שיכלו לפענח ולקרוא אפילו כתב חרטומים, לא הבינו מה כתוב בקמע, משום שלא ידעו את השפה העברית.

כאשר שמעה אסנת על חכמתו של יוסף, היא הביאה לפניו את הקמע. יוסף קרא מיד את מה שכתב אביו יעקב, וכך נודע לו שהיא אסנת בת דינה אחותו. יוסף אמר לפרעה שהוא רוצה לקחת לאשה את אסנת בת פוטיפרע שר הטבחים, והמלך הסכים מיד. ליוסף נתנו גם ארמון מפואר ומאה עבדים מסורים כדי שישמרו עליו וישרתו אותו.

יוסף לא התנשא ולכן כולם אהבוהו ושרתו אותו ברצון ובאמונה. בעיני כל מצרים, היה יוסף חכם וטוב לב, והתגדל שמו בכל ארץ מצרים.

ליוסף נולדו שני בנים תאומים, מנשה ואפרים. כאשר הילדים גדלו, יוסף חינך אותם לתורה ויראת שמים, למרות מעמדם כבני 'צפנת פענח' המשנה למלך מצרים, הם לא התנשאו על הבריות, אלא להיפך, הם התנהגו למופת ועשו רק טוב. הם היו חכמים נבונים, מחונכים וממושמעים (חלומה של כל אמא פולניה).




שנות השובע ושנות הרעב

דברי יוסף על שבע שנות השובע בארץ מצרים התקיימו במלואם. הארץ נתנה יבול גדול ומשובח בשפע עצום ורב, הרבה יותר מבכל שנה. כל תושבי מצרים, שידעו שצפויות להם שבע שנות רעב, אספו ואגרו מזון לרוב. יוסף בנה מחסנים ענקיים מיוחדים וציווה על עבדיו ועל עבדי המלך להכניס לשם תבואה רבה. היו לו טכניקות מיוחדות לשימור התבואה שתעמוד שנים רבות ולא תתקלקל. הוא הכניס שיבולים של חיטה יחד עם האדמה בה הן גדלו וכך נשמרו לאורך זמן.

אחרי שנות השובע, החלו שנות הרעב. המצריים פתחו את המחסנים שלהם כדי להוציא את המזון שאספו במשך שנות השובע, ולתדהמתם הרבה הם ראו שכל התבואה שאספו, וגם פירות מיובשים וכל מה שהכינו לשנות הרעב, הכל נרקב והעלה עובש ותולעים באופן שלא ניתן לאכילה כלל.

כולם באו אל פרעה ובקשו ממנו אוכל כדי שלא ימותו ברעב. אמר להם המלך: "מדוע לא אספתם מזון בשנים בהן היה שובע? הרי ידעתם שעתיד להיות רעב!", סיפרו לו האנשים שאכן אספו תבואה רבה ושמרו אותה במחסנים, אולם הכל נרקב. אמר להם פרעה: "לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ".

יוסף פתח את אוצרותיו ומכר לכולם תבואה. כאשר נגמר כל כספם, נתנו לו תכשיטים וזהב תמורת אוכל, וכשגם זה לא נותר להם, מכרו ליוסף את שדותיהם ובתיהם עד שנאלצו למכור לו את עצמם לעבדים.

לא רק במצרים היה רעב, אלא גם בכל המדינות השכנות לא היה מזון. השמועה התפשטה בכל האזור שיש שבר במצרים - שם יש תבואה ומזון ואפשר לקנות מהם בכסף מלא. אנשים רבים התחילו לבוא למצרים מכל ארצות האזור, בידי כולם כסף ותכשיטים כדי לקנות בהם אוכל, שלא יגוועו ברעב.




יוסף פוגש את אחיו

כאשר גבר הרעב בארץ כנען, אמר יעקב אבינו לבניו: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת". יעקב חשש על בנימין, הבן היחיד שנותר לו מרחל, פן יקרה לו אסון ח"ו ולכן לא שלח אותו עם שאר האחים. הוא ברך אותם ברכות מרובות ונפרד מהם לשלום.

בני יעקב, שראו עד כמה גדול צערו של יעקב אביהם באבדת בנו יוסף, רצו לשמח אותו. הם תכננו לנצל את ביקורם במצרים בחיפוש אחר אחיהם האבוד. הם היו בטוחים שיוסף כעת עבד במצרים והחליטו לקנות אותו מאדונו המצרי כאשר יימצא, ואם לא יסכים, ייקחוהו בכוח ויחזירוהו ליעקב אביהם.

כאשר יעקב שלח את בניו להביא מזון ממצרים, הוא חשש מפני עין רעה, ולכן ציווה על בניו להיכנס בעשרה פתחים, כך שכל אחד יכנס בפתח אחר. יוסף שידע שקיים רעב גם בארץ כנען ויש סיכוי שאחיו יגיעו, לכן ציווה להעמיד שומרים על הגבולות ובכל הפתחים, כדי שירשמו את שמו המלא של כל אחד שנכנס, ובסוף כל יום ימסרו לו את הרשימות. על יוסף נאמר: "הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" והכוונה שלמרות שהיה שליט חשוב, בכל זאת רק הוא בלבד מכר מזון, לא באמצעות פקידים, וכל מי שרצה לקנות תבואה, היה חייב לעבור דרכו. למצריים הוא הסביר שהוא לא סומך על אף אחד, ועתה שיש בצורת צריך לנהוג בחכמה, אך האמת היא שיוסף רצה לפגוש את אחיו.

יוסף מקבל את הרשימות, מזהה שם את שמות אחיו שבאו מארץ כנען, ורואה שכל אחד מהם נכנס מפתח אחר. יוסף ממתין להם שיבואו, אבל למעשה האחים מתעכבים. הם רוצים לחפש את יוסף אחיהם, שכעת וודאי כבר אין לו דין רודף (לפי שכבר אינו יכול להזיק להם), ולהחזיר אותו ליעקב אביהם, שהיה בצער גדול ולא היה מוכן להתנחם על בנו יוסף. האחים מחפשים ושואלים עוברים ושבים אם הם יודעים על נער עברי שהגיע למצרים לפני עשרים ושתים שנים. הם מחפשים אותו גם במקומות מפוקפקים של זימה, ערווה וניאוף, אולי שם הוא נמצא.

לאחר שלושה ימים הם הגיעו ליוסף כדי לקנות מזון, וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ - יוסף הכיר מיד את אחיו, הוא התנכר אליהם- נעשה כנוכרי להם ע"י שדיבר איתם קשות, כדי להפחיד אותם, ואז לא ישימו לב ולא יכירו אותו.

מדוע יוסף מצער את אחיו ומתעלל בהם?

התשובה לכך טמונה בפסוק: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" - הרמב"ן כתב שכל מה שעשה יוסף, היה כדי שיתקיימו חלומותיו. ולכאורה קשה, וכי בכדי שחלומותיו של יוסף יתקיימו, התיר הוא לעצמו לצער את אביו ולהתעלל באחיו?! אלא שיוסף התבונן וראה שכל הקורות אותו היה קשור לחלומות - בגלל חלומות האלומות והכוכבים התגלגל למצרים. חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים ופתרונם הוציאו אותו מהמאסר. חלום פרעה ופתרונו גרם לו להיות המושל על ארץ מצרים, וע"י כך מתחילים גם חלומותיו להתקיים בכך שהאחים מגיעים אליו למצרים כדי להביא מזון לביתם. יוסף רואה בחוש את רצון הבורא בקיום חלומותיו, ודווקא לפי סדר זה: קודם צריכים לבוא ולהשתחוות לו אחד עשר אחיו (ולכן עושה תחבולה ומבקש מהם להביא את בנימין), ואח"כ גם אביו צריך לבוא למצרים. יוסף הבין שבקיום החלומות יש עניין ותיקון גדול (בכך שיעקב אביו היה בצער על יוסף במשך 22 שנים, היה תיקון לכך שבמשך 22 שנים שהיה בבית לבן הוא לא כיבד את אביו יצחק).

לעיל כתבנו שהאחים היו בטוחים שיוסף רוצה לנשל אותם מאביהם, מתורתו ומעם ישראל. הם חשבו שיוסף הוא נוכל שרוצה את רעתם והוכחה לכך ראו בחלומותיו, כי מה שאדם מהרהר ביום, הוא חולם בלילה. ומכיוון שעתידם הרוחני היה חשוב להם, פסקו האחים ליוסף דין רודף משום ש'גדול המחטיאו יותר מן ההורגו', וא"כ יש להורגו או לפחות להרחיקו, כדי שלא יזיק להם ולעתידם הרוחני. האחים לא עשו זאת מתוך שנאה או נקמה. הם הבינו שע"י כך הם מקיימים את רצון ה', ולכן עפ"י המדרש הם עשו חרם שלא לגלות דבר וכללו בחרם גם את השכינה. כל כך היו בטוחים הם בצדקת דרכם.

יוסף ידע שע"י קיום החלומות תהיה לו הוכחה ניצחת שאחיו טעו ביחסם כלפיו, ובכך גם יבואו לתשובה שלמה על שמכרו אותו, ומשום שבאמת אהב אותם, רצה לצער אותם כדי שע"י כך תהיה להם כפרה ותיקון כאן בעולם הזה ולא יצטרכו לסבול בעולם הבא.

- הוא שאל אותם בכעס: "מאין באתם?", והם השיבו: "מארץ כנען לשבור אוכל!", וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. יוסף טוען שהם מרגלים, שהרי באו בעשרה פתחים שונים ואח"כ נקבצו כולם יחד, ולא כל כך מיהרו לקנות מזון, אלא הלכו למקום של ערווה וזימה (כדי לחפש שם את יוסף), שבאו ל"ערוות הארץ". כך היא דרכם של מרגלים, כמו שנאמר על המרגלים אשר שלח יהושע בין נון: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב", שם אפשר לגלות סודות צבאיים. יוסף טען שהם מרגלים כדי שיפסיקו לחקור אחריו, ובזה גם היה להם תיקון לשני עוונות: הם "שנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", וכנגד זה הוא דיבר איתם קשות. הם "התנכלו אותו להמיתו", והוא העליל עליהם שהם מרגלים, שדינם למיתה, ובכך הפחיד אותם שרוצה להרוג אותם, כמו שהוא פחד כאשר הם רצו להרוג אותו.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. הם טענו שלא יתכן שהם מרגלים שהרי הם בני איש אחד, ולא יתכן שאב אחד ישלח עשרה בנים ביחד לשליחות מסוכנת של ריגול, ועוד שבכדי לרגל את הארץ לא צריך עשרה מרגלים, רק אם הם משבטים שונים שאין להם אמון זה בזה, אבל אנחנו כולנו מאותה משפחה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת, אמר להם: "אם כדבריכם, שבאתם כדי לקנות מזון, מדוע נכנסתם בעשרה פתחים? ומדוע התעכבתם שלושה ימים במקומות מפוקפקים, ולא באתם מיד לקנות אוכל?

וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ, הם השיבו שאביהם ציווה עליהם להיכנס בעשרה פתחים משום שחשש מעין הרע, ועוד שהם שנים עשר אחים והאחד איננו, שאבד במצרים והלכו לחפשו, ולא יתכן שאב שיש לו שנים עשר בנים ישלח עשרה מהם לריגול.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם, מתוך הטענות שלכם ניכר שאתם מרגלים, כי אם אתם מבית אחד, היה מספיק אדם אחד או שניים כדי להביא בר. מתוך שאתם עשרה, ניכר שאינכם מבית אחד וא"כ מרגלים אתם. בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ, חֵי פַרְעֹה, אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה - יוסף אומר להם שכדי להוכיח שאינם מרגלים, יש להביא את אחיהם הקטן, לחקור אותו, ואם ימצא שאכן הם כולם אחים בני איש אחד, תהיה בזה הוכחה שאינם מרגלים.

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם - אין הכוונה שאחד מהם ילך להביא את האח הקטן, כי אם כך יוכלו לרמות, להביא אדם זר וללמד אותו לומר שהוא אח שלהם, ואז לא תהיה הוכחה גמורה. המלבי"ם כתב שהכוונה בזה שהם כולם יישארו בבית האסורים, ורק ישלחו שליח מצדם, איש מצרי, עם אגרת להביא את בנימין אחיהם. ויבחנו דבריכם - ע"י שיבחנו דברי בנימין לחוד, ואת דבריהם לחוד, ואם לא ימצאו הדברים מכוונים ותואמים, אות הוא שהם מרגלים.

וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים: האחים אמרו ליוסף שיעקב אביהם לא יסכים לשלוח את בנו בנימין עם איש מצרי, ואם יראה שבניו לא חזרו, עלול הוא למות מרוב צער. יוסף אסר אותם ובכך שהכניס אותם לבית הסוהר אשר נקרא "בור", היה תיקון למה שהם זרקו את יוסף לבור (ושמעון שבידיו השליך אותו לבור, נשאר במעצר עד שהובא בנימין).

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. אמר להם יוסף: מכיוון שלא יצאנו מהספק ויש אפשרות שאתם דוברים אמת, ואיני רוצה להרוג אתכם על ספק, ישנה דרך נוספת לברר את האמת: אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם, וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ - אם אחד מהם יתרצה מעצמו לשבת במאסר כערבון עד אשר יבואו עם אחיהם הקטן, גם זה יכול לברר שהם אחים, כי אם הם אחים, לא יפקירו אותו, וכשישובו עם אחיהם הקטן אפשר לברר הדבר ע"י שישימו אותו יחד עם עוד הרבה אנשים, ואותו אחד שיישאר כערבון, יצטרך לזהות אותו.

למעשה, עד עתה חשבו האחים שהמושל יודע שאינם מרגלים וכל זה סתם עלילה לומר עליהם שהם מרגלים. אבל עתה הם רואים שאינו בא עליהם בדרך עלילה, אלא מנסה לחפש להם זכות, מרחם עליהם ורוצה לבוא לקראתם. הם החלו להתבונן מדוע מתוך כל ההמון שבאים למצרים לקנות תבואה, רק הם נחשדים כמרגלים. ואז הם הבינו שכל זה עונש השגחתי משמים. הם החלו לפשפש במעשיהם, ומכיוון שהיו צדיקים גמורים, לא מצאו שום עוון, מלבד מה שמכרו את יוסף, וגם זאת לא ראו כעוון, כי לפי שיטתם, את עצם המכירה היו חייבים לעשות, כי חשבו שזהו רצון ה', כי יוסף היה רוצה לפגוע בהם ויש לו דין רודף. לכן אמרו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, כלומר, אנחנו אשמים בכל מה שקורה לנו שהיה לנו לרחם עליו, שהיה אחינו והתחנן אלינו, ויש בזה רמז מִשמים שהרי המושל הזה הוא נוכרי וזר לנו ובכל זאת מרחם עלינו.

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ - ראובן טען לעומתם שגם בעצם המכירה יש להם עוון, כי מה ששפטו אותו שהוא רודף וחייב מיתה לא היה בצדק, שהיה צעיר מאוד ואפשר היה לדון אותו לכף זכות.

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם - יוסף כל הזמן דיבר איתם בשפה המצרית ע"י מתורגמן. בזמן הוויכוח בין האחים, המתורגמן לא נכח, לכן דיברו בקול, כי חשבו שיוסף לא מבין את שפתם. יוסף שמע שהם מתחילים לשוב בתשובה על מה שעשו לו, אך הם עדיין אינם מתחרטים על עצם המכירה.

וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם - יוסף אמר לאחים שימסרו לו אחד מהם כערבון, אך הם לא הסכימו. לפי הדין, אם נוכרים אומרים ליהודים: "תנו לנו אחד מכם להריגה ואם לא נהרוג את כולכם" - אסור להם למסור, וילכו כולם להריגה, אבל אם ייחדו אחד מהם, אז מותר למסרו כדי שלא יהרגו כולם. לכן יוסף ייחד את שמעון, והיה זה כדי לצער ולתקן את מה שעשה שמעון שהוא זה שהשליך את יוסף לבור.

וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ, וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן - יוסף ציווה להשיב את כספם לשקיהם כדי שיחשבו שמעלילים עליהם שהם גנבים. היה בזה תיקון על שגנבו את יוסף ומכרו אותו, והיה בזה גם רמז שיש להם עוון בעצם מכירת יוסף.

תשע האחים יצאו ממצרים עצובים וכועסים על כל מה שקרה להם שם. בדרך, כששהו באכסניית דרכים, לוי פתח את שקו כדי לתת אוכל לחמורו. הוא מצא שם את הכסף ששילם ליוסף עבור המזון, התפלא מאוד וסיפר זאת לשאר האחים. מיד פתחו כולם את שקיהם ונדהמו למצוא, כל אחד את כספו בשקו.

וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ?!" - מבואר שהאחים, לא רק שלא חזרו בהם מעצם המכירה (אפילו שראו רמז משמים והרגישו בכך), אלא אף באו בתביעה ובזעף כאומרים: "למה ה' עושה לנו כך?!", הם עדיין לא הכירו בטעות פסק דינם.

כשהגיעו לבית אביהם, הבחין יעקב בחסרונו של שמעון ושאל בבהלה: "היכן שמעון?" הם סיפרו לו את כל הקורות אותם בארץ מצרים, ועל המשנה למלך, שחשב אותם למרגלים, אסר אותם שלושה ימים והשאיר את שמעון במעצר עד שיביאו אליו את בנימין כדי להוכיח שאינם מרגלים.

יעקב נחרד ודאגה מילאה את לבו. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". כאשר שלחה רבקה את יעקב כדי ליטול את הברכות, הוא סירב מפני שחשש מקללתו של יצחק אם תתגלה התרמית. על טענה זו אמרה לו רבקה: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". המילה "עלי" רומזת על צרותיו העיקריות של יעקב: עשיו, לבן ויוסף. רבקה התכוונה לומר לו בזה, שאין לו לחשוש מקללת יצחק, שכן יודעת היא בנבואה שכל צרותיו קצובות ומדודות: קצפו של עשיו, רמאותו של לבן ורוגזו של יוסף, רק עשיו לבן יוסף הם קללתך בני ולא יותר. ואכן כך היה, אלא שכאשר נאסר שמעון ועל בנימין ריחפה סכנה, אמר יעקב כמתאונן: "עלי היו כֻלנה", אם נגזרו עלי רק הצרות מעשיו, לבן ויוסף, מדוע א"כ, מתרחשות עלי עוד צרות נוספות?!

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ", אמר לו יעקב: "וכי בניך אינם חשובים לי כבניי?", וַיֹּאמֶר: "לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה".

החליטו האחים שלא לדבר עוד עם אביהם בעניין זה, אלא לחכות עד שיכלה המזון, ואז, כשלא תהיה כלל ברירה, ייאלץ יעקב אביהם להסכים לשלוח אתם את בנימין, כדי שיוכלו שוב לקנות מזון מהמשנה למלך מצרים.

כאשר אזל כל המזון שהביאו ממצרים, וגבר הרעב, ניגשו הנכדים אל יעקב אביהם אל הסבא יעקב וביקשו ממנו לחם. יעקב אבינו ריחם עליהם. הוא קרא לבניו וביקש מהם לרדת שוב למצרים ולקנות משם אוכל. ניגש אליו יהודה והזכיר לו את אזהרתו של שליט מצרים, שלא יעזו להתייצב לפניו ללא בנימין אחיהם הקטן. יהודה הסביר בטוב טעם ודעת שאין להם ברירה, וכדי שלא ימותו ח"ו ברעב, הם חייבים לרדת למצרים יחד עם בנימין. יהודה גם קיבל על עצמו את מלוא האחריות ואמר שהוא ערב על בנימין ושיעשה כל אשר בידו כדי להשיב אותו בשלום ליעקב.

בלית ברירה יעקב אבינו הסכים לכך. הוא הציע שיביאו למושל מנחה מזמרת הארץ. שיביאו לו גם את כל הכסף שנמצא באמתחותיהם, ייקחו אִתם את בנימין וישמרו עליו מכל משמר. הוא ברך אותם בכל לבו שיזכו לרחמים לפני המושל ושיחזרו כולם בשלום.

כשהגיעו בני יעקב למצרים, יוסף ראה אותם ואת אחיו בנימין ושמח מאוד. הוא ציווה על עבדיו להכניס את אורחיו החשובים אל תוך ארמונו הפרטי ולהכין להם סעודה מפוארת בכשרות הבד"ץ "בית יוסף". השחיטה המהודרת והכשרת הבשר נעשו מול עיניהם לפי כל דקדוקי ההלכה.

האחים פחדו מאוד וחששו שמא הם מובאים לבית המושל בגלל הכסף שנמצא בשקיהם, אולי רוצים להעליל עליהם כדי לקחתם לעבדים. הם ניגשו אל האיש אשר על בית יוסף, מנכ"ל האחוזה (מנשה בן יוסף), וסיפרו לו על דבר הכסף שנמצא בשקיהם: "אנו אנשים הגונים וישרים, באנו למצרים לקנות אוכל והבאנו כסף תמורתו. כשחזרנו לביתנו, נדהמנו לראות את כל כספינו בתוך שקי האוכל. עכשיו הבאנו כסף זה לכאן כי אינו שייך לנו". שמע הממונה את דבריהם ואמר להם: "אל תדאגו ואל תפחדו. הכסף ששילמתם בעבור האוכל שקניתם בפעם הקודמת נמצא אצלנו. כנראה שה' אלוקיכם שם לכם אוצר כסף באמתחותיכם, מכל מקום, כסף זה אינו שייך למשנה למלך".

עבדי יוסף הביאו לביתו את שמעון, והאחים שמחו מאוד. בצהריים הגיע יוסף. האחים השתחוו לו ונתנו לו מתנות. וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר: "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי?", וַיֹּאמְרוּ: "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי". יוסף ראה את אחיו, בנימין, ורצה לבכות מרוב התרגשות. הוא יצא לחדר אחר ופרץ בבכי.

מפרשי התורה כתבו שיוסף הצדיק בכה גם כי הבין שיצחק אבינו נפטר. כאשר שאל את אחיו: "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן", כוונתו במילה "אביכם" - ליעקב אבינו, ובמילה "הזקן" - לסבא, יצחק אבינו. האחים השיבו לו: "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי" - דווקא אבינו עודנו חי, אך הסבא הזקן כבר נפטר. ולכן: "וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה" - כדי לבכות ולהתאבל על יצחק זקנו.

יוסף רחץ את פניו כדי שלא ירגישו שהוא בכה, הוא חזר אליהם עם גביע הכסף שלו, ועשה את עצמו כאילו שהוא יכול לדעת הכל באמצעות הגביע. הוא הקיש עליו שלוש פעמים, הסתכל לתוכו ואמר לאחיו הנדהמים: "הגביע גילה לי שיהודה אחיכם יהיה מלך ולכן יישב בראש השולחן. ראובן הוא הבכור, אחריו שמעון ואחריו לוי..." יוסף המשיך לסדר אותם לפי סדר לידתם ולפי קבוצות של ארבע אמהות. כאשר הגיע לאחיו בנימין, אמר: "הגביע מגלה לי שאתה יתום מאמך, גם לי אין אמא, לכן אתה תשב לידי". האחים השתוממו כיצד יוסף ידע את כל הפרטים האלו.

יוסף שאל את בנימין: "האם יש לך אח?", ענה לו שבנימין: "היה לי אח, אך איני יודע היכן הוא. אני כל כך מתגעגע אליו... מאז שהוא נעלם, פעמים רבות אני מוצא את עצמי יושב ובוכה. גם אבי בוכה עליו הרבה. מאז שנעלם אחי, אין הוא שוכב על מיטתו, בכל לילה הוא שוכב על הרצפה, מתאבל ובוכה עד שלבסוף נרדם". שאל יוסף את בנימין אם יש לו אשה וילדים, ובנימין ענה: "יש לי אשה ועשרה בנים ולכולם קראתי בשמות שמזכירים לי את אחי". כאשר יוסף שמע זאת, הוא כמעט בכה, אך הוא התאפק והצליח לכבוש את רגשותיו .

לפני שיצאו, ציווה יוסף את האיש אשר על ביתו למלא לאחים את שקיהם בתבואה, להכניס לשקים את הכסף שהביאו האחים ליוסף. בשקו של בנימין, ציווה יוסף, להכניס את גביע הכסף שלו.

השכם בבוקר יצאו האחים מבית יוסף כדי לשוב לבית אביהם בארץ כנען. הם לא הספיקו להתרחק מהעיר ולפתע ראו את מנשה בן יוסף רודף אחריהם ומצווה עליהם לעצור בפקודת המשנה למלך מצרים. האחים עצרו בבהלה ומנשה אמר להם בקול כועס: "למה שילמתם לאדוני רעה תחת טובה? מדוע לקחתם ממנו את גביע הכסף שלו? הרי אתם יודעים שזהו גביע פלא שבעזרתו יודע אדוני את כל מה שהיה ועתיד להיות... חוצפנים! מדוע לקחתם את הגביע?"

האחים ההמומים נבהלו. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה... אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת, וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים!". אמר להם מנשה: אכן כדבריכם כך צריך להיות, אך אדוני המשנה למלך רחמן וטוב לב, ולכן רק הגנב אשר יימצא אצלו הגביע - הוא יהיה לעבד, וכל השאר יכולים לחזור לביתם".

האחים הורידו את שקיהם מהחמורים ופתחו אותם כדי שיערכו בהם חיפוש. מנשה החל בחיפוש מדוקדק מהגדול לקטן, ואכן, כמה מפתיע, הגביע נמצא באמתחת בנימין. האחים ההמומים קרעו בגדיהם מרוב צער והובאו למשפט אצל המשנה למלך.

וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף: "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי".

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי? מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק? הָאֱלֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ! הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". יהודה טען בפני יוסף: "אנחנו לא גנבים, ויכולים אנו להביא על כך עדי אופי, אך מַה נֹּאמַר, הגביע אכן נמצא בידינו. מַה נְּדַבֵּר - (בכל מקום בתנ"ך שנאמר לשון "דיבור" - הכוונה ללשון קשה) יכולתי לומר שהכל עלילה, ושאתה שמת אצלנו את הגביע, אולם דבר זה אינו יתכן, כי הרי אין לך נגדנו שום דבר, ומדוע א"כ תעשה זאת? ואם אנחנו לא לקחנו, ואתה לא שמת את הגביע אצלנו, א"כ אלֹקים כועס עלינו על עוון אחר שמצא בנו. א"כ, וּמַה נִּצְטַדָּק - וכי נוכל לומר שהקב"ה אינו צודק?! לכן וודאי שאנחנו החוטאים. ומכיוון שחטאנו - הָאֱלֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. עוון אחר, לא עוון גניבה זו, ולכן - הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, כולנו.

ענה להם יוסף: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם". אותי לא מעניינים סיפורים על עוונות שעשיתם בעבר, למי חטאתם ומי מעניש אתכם, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" - אני רואה שבנימין גנב, לכן הוא בלבד צריך להיענש, ואילו אתם, מבחינתי, יכולים לשוב חזרה אל אביכם.




פרשת ויגש




יהודה מבקש על אחיו בנימין

כאשר יהודה שומע שיוסף שרוצה להעניש את בנימין בלבד, להפוך אותו לעבד, ולשחרר את כל שאר האחים, ניגש אליו יהודה ואמר: "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". יהודה כעת מספר ליוסף (בלי מתורגמן) את מה שעבר עליהם מאז שהגיעו לארץ מצרים בפעם הראשונה ועד עתה. הוא מאריך לספר עד כמה אוהב יעקב אביהם את בנו בנימין שהוא אחיו של הבן האובד מאותה האם, ובשיא דבריו הוא אומר: וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" - אם אבינו יעקב הזקן יראה אותנו חוזרים לבד, בלא בנימין, הוא ימות מיד מרוב צער. לכן הציע יהודה שהוא עצמו יהיה עבד במקום אחיו בנימין.

ולכאורה קשה מאוד - הרי בהתחלה, כאשר הם הובאו לפני יוסף, יהודה הסכים שכולם, כולל בנימין, יהיו עבדים, א"כ מה מועילות כעת כל טענותיו? וכיצד הוא בכלל מעז לבקש שבנימין ישוחרר?

האחים ידעו שכל מה שקורה להם, וכל מה שהם סובלים הוא מחמת עוון, כי אין ייסורים בלא עוון, והבינו שזה קשור למכירת יוסף. לכן יהודה הציע שיהיו עבדים, אפילו שהיה לו ברור שאף אחד מהם לא לקח את הגביע, משום שקיבל על עצמו דין שמים מתוך כניעה גמורה. אבל כאשר יהודה ראה שיוסף רוצה להשאיר דווקא את בנימין שלא השתתף במכירה, ואת כל השאר לשחרר, הוא הבין שכל זה אינו אלא עלילה, ואין זה קשור כלל לעוונות, ואם כך צריך לעשות את כל ההשתדלות ואת כל המאמצים כדי שהגזרה שבנימין יישאר, לא תצא לפועל.

יהודה הבין שכל מה שיאמר וידבר לא יועיל מאומה מצד הדין וכללי המשפט, כי אם בנימין נתפס בגנבתו, עליו להיענש. יהודה רצה לפנות אל יוסף המושל, לדבר אל לבו ולשכנע אותו שייתן חנינה לבנימין מצד החסד. מכיוון שהאחים עמדו למשפט, לצדו של יוסף עמדו שופטים נוספים, ומכיוון שאין ביד השופטים אפשרות לתת חנינה, יהודה ניגש אל יוסף לבדו, ואומר: "בִּי אֲדֹנִי", שהוא לשון בקשה, "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" יהודה חושש שהמליץ (המתורגמן) הוא זה שגורם ליוסף להתאכזר עליהם ולדון אותם לחובה, ולכן מבקש לדבר ישירות לאוזני יוסף בלא מליץ (ואפילו שיהודה חשב שיוסף אינו מבין את שפתם, יהודה דיבר מהלב, ושפת הלב מובנת ואינה צריכה תרגום), "וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ", אל תכעס עלי שאבקש לעוות את המשפט, "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה", אתה כמו המלך ויש בידך הכח למחול ולתת חנינה מצד החסד והרחמים.

ישנן שתי סיבות אשר בגינן ראוי לתת חנינה: א. מצד הנשפט - אין להשוות לכולם אותו העונש, אפילו אם עברו את אותה עברה, אלא הכל כפי מה שמסוגל הנאשם לסבול. ב. מצד הסובבים - כאשר יגיע מעונשו של החוטא נזק ורעה לאחרים.

יהודה מאריך בדברים ומספר ליוסף כמה עדין ומפונק בנימין, שהוא בן זקונים, ואביו הזקן מפנק אותו יותר מדי. הוא יתום מאמו, ואחיו מת. הוא כל כך עדין ורגיש שאם יהיה רחוק מאביו הוא עלול למות מרוב געגועים וצער. יהודה גם טוען מצד אביו, יעקב הזקן, שאוהב מאוד את בנו בנימין, וכמה צער יש לו בלא בנימין, שלא היה מוכן לשלוח אותו למצרים, עד שלא היתה ברירה, כי לא נותר להם אוכל וכו', וא"כ ראוי לשחרר את בנימין. יהודה גם טוען שלא יגרם למלכות כל נזק, שכביכול מפסידים הם עבד, כי בנימין כל כך עדין ומפונק שהוא אינו מוצלח לשמש כעבד, משא"כ יהודה שהוא חזק ויכול להיות עבד במקום בנימין. (עפ"י המלבי"ם)




יוסף מתגלה לאחיו

הרמב"ן כתב שרצונו של יוסף היה שבנימין יישאר במצרים, כדי שיעקב אביו ייאלץ להגיע לשם לפדות אותו, ובכך יוכל לגלות את בנו יוסף. הוא עצמו לא היה יכול לבשר ליעקב שהוא חי ונמצא במצרים, משום שהאחים השביעו בחרם לכל מי שיגלה את הסוד שמכרו אותו, וגם יוסף ידע מאותו חרם משום שהיה שם (ומטעם זה גם לא היה יכול לשלוח שליח או לכתוב אגרת לאביו שהוא חי ונמצא במצרים, שכן היה עליו איסור בחרם להתגלות). יוסף הבין שכך עליו לנהוג, לגרום ליעקב אביו לרדת למצרים, וכך יתגלה הסוד הגדול מאליו בלי שיעבור על החרם, וראה בזה רמז בחלום הכוכבים, לפיו יעקב משתחווה לו.

אבל כל תכניתו של יוסף השתנתה כאשר יהודה טען שאם הם יחזרו בלי בנימין, מיד יעקב אביהם ימות מרוב צער, וזאת לפני שיספיקו לומר לו שבנימין חי ובריא ונמצא במצרים. אז הבין יוסף שבדרך כזאת לא יוכל להתגלות לאביו.

עונשו של אדם על חטאו מחושב ומדוקדק בתכלית הדקדוק. יוסף רצה לכפר לאחיו על עוון המכירה ולכן ציער אותם בשיעור מדויק למה שמגיע להם, כדי שעל ידי כך יתכפר להם עוונם לגמרי. אולם מעט לפני שכלה החשבון, הבין שלא שייך להמשיך. הוא גם כבר לא היה יכול להתאפק ולנצור את רגשותיו, והיה מוכרח להתגלות ולהתוודע לאחיו. אותו קורטוב של צער וסבל שמנע מהם, שהיה בו כדי להשלים את הכפרה על חטאם, נותר להם לחובה לדורות. את יתרת החוב נאלצו ישראל לפרוע בעשרת הרוגי מלכות ובחורבן שני בתי המקדש.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה - היה מקום לחשש שאם יוסף יישאר לבדו עם אחיו, עלולים הם להורגו, אלא שאם היה מתגלה לאחיו ומוכיח אותם בפני כולם הם היו מתביישים, ואמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", לכן יוסף לקח את הסיכון שמא יהרגוהו, ובלבד שאחיו לא יתביישו.

במדרש (ב"ר צג, ח) מבואר שיוסף לא התוודע לאחיו בפתע פתאום, כדי שלא יבהלו ויתביישו. כשראה יוסף שהגיע הזמן להתגלות לאחיו, אמר להם: "אתם אמרתם שאחיו של בנימין מת. אני אראה לכם שהוא חי ואף אביא אותו לכאן". יוסף החל לקרוא בקול: "יוסף, יוסף בן יעקב, בוא לכאן בבקשה!", האחים שמעו זאת והחלו מביטים לכל הכיוונים, לראות מהיכן יבוא יוסף. אמר להם יוסף: "להיכן אתם מביטים? הסתכלו אלי - אני הוא יוסף!", יוסף התגלה לאחיו לאט ובהדרגה כדי שלא לביישם.

יום אחד אדם חולה לב זכה בפרס הגדול של מפעל הפיס - חמישים מיליון שקלים. במפעל הפיס התלבטו רבות כדי לבשר לו על כך מבלי לגרום לו להתקף לב מרוב התרגשות. לאחר ייעוץ עם מומחים, הוחלט שיגיע אליו נציג של מפעל הפיס יחד עם קרדיולוג, שאמבולנס יחכה ליד הבניין על כל צרה שלא תבוא, והכי חשוב - לספר בהדרגה.

הגיעו שני המבשרים לביתו של הזוכה. הם נקשו בדלת והוזמנו פנימה. שאל אותם בעל הבית: "מה רצונכם?", פתח הנציג של מפעל הפיס ואמר: "רצינו לשאול, מה היית עושה אם היינו אומרים לך שזכית באלף שקל?", חשב האיש ואמר: "הייתי סוגר את החוב שיש לי במכולת". "ואם היית זוכה בחמשת אלפים שקל, מה היית עושה?", "הייתי מחזיר חלק מהחובות". "ואם היית זוכה במאה אלף שקל?", "הייתי מחזיר חובות ובעודף קונה אוטו". ואם היית זוכה במיליון שקל?", "הו... אז הייתי קונה דירה משלי". "ואם היית זוכה בחמישים מיליון שקל?", "חמישים מיליון...", חשב האיש ולבסוף אמר: "אם הייתי זוכה בחמישים מיליון הייתי נותן חצי לרופא הנחמד הזה שיושב לידי..." - כך הוא אמר והרופא הקרדיולוג מיד "חטף" דום לב, נפל ומת.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו - נאמר על כך במדרש (ב"ר צג, י): "אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה וכו'... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, שנאמר: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא): "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ", על אחת כמה וכמה".

ויש להבין:

א. היכן התוכחה, בסה"כ אמר: "אני יוסף העוד אבי חי"?

ב. מדוע נאמר קודם אוי לנו מיום הדין, ואח"כ יום התוכחה, לכאורה היה צריך להיות הפוך, קודם מוכיחים ואח"כ עושים דין (ועונש)?

ג. מה הכוונה שהקב"ה יוכיח לפי מה שהוא?

ד. מה הראיה מהפסוק שבספר תהלים?

ה. מדוע יוסף שאל אם אביו חי? הרי אמרו לו קודם: "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי".

ו. אם שאל, מדוע לא ענו לו?

ז. מדוע נבהלו?

ה'בית הלוי' כתב ליישב עפ"י המעשה של "כבשת הרש": כאשר בא נתן הנביא להוכיח את דוד המלך ע"ה על לקיחת אשת אוריה החיתי, לא אמר לו מיד את אשמתו, אלא סיפר לו תחילה על שני שכנים, האחד עשיר והשני עני. לעשיר היה רכוש רב, הרבה צאן ובקר, ולרש אין כל, רק כבשה אחת קטנה, ממנה מתפרנס. פעם אחת הגיע אורח לביתו של העשיר והוא בקמצנותו חמל על צאנו, לקח את כבשת הרש, שחט אותה והכין סעודה לכבוד האורח. שאל נתן הנביא מה דינו של איש זה?

נזדעזע דוד המלך ופסק: "חי ה' כי בן מוות האיש העושה זאת", אמר לו נתן הנביא: "אתה האיש", מיד אמר דוד: "חטאתי לה'".

הדרך הטובה ביותר להביא את האדם להודות על האמת, להבין את חומרת מעשיו ולחזור בתשובה, היא כשמתארים בפניו כיצד נראים מעשים אלו, כאשר מישהו אחר עושה אותם. אז (בלא שוחד עצמי) ישפוט את עושה המעשים בכל חומרת הדין. כשיוכח שבעצם גם הוא עשה את אותו עוול, יסתמו טענותיו. אבל אם נטיח באדם ביקורת ישירה, תמיד יחפש תירוצים כדי להצדיק את מעשיו.

כאשר שמע יוסף מאחיו כמה צער יגרם לאביהם הזקן אם ייקח את בנימין, מיד אמר להם: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי?!" - הנה בעצמכם דברתם זה עתה בדאגה גדולה על העוול שאני עושה עם אביכם בלקיחת בנימין. האשמתם אותי כי אני גורם בזה צער וייסורי נפש עד מוות. מדוע, א"כ, לא חששתם אתם לצערו של אבינו הזקן לפני 22 שנה כאשר מכרתם אותי לעבד, והבאתם אליו את כתונתי מגואלת בדם. אמרתם לו: "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא וכו'", והוא הכיר ואמר בצער: "כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", מדוע אז לא חששתם לצערו של אבא?!

על פי זה מובן שבמילים ספורות אלו, אמר להם יוסף תוכחה קשה וחריפה ביותר. הוא גם לא ציפה לתשובה, משום שהעמיד אותם "במבוי סתום", בלא אפשרות להשיב. הצלחת תוכחתו של יוסף היתה בכך שגרם להם שהם יפסקו בעצמם את דינם, וכך גם הבינו את חומרת המעשה.

לפי זה מובן גם מה ששאלנו, למה נאמר קודם דין ואח"כ תוכחה - הבעל שם טוב זצ"ל כתב שלעתיד לבוא כל אדם ידון את עצמו בשמים כמעשה נתן הנביא ודוד המלך. כאשר יוכיחו את האדם בבית דין של מעלה, יתנו לו קודם לפסוק את הדין על מעשיו שלו (כאשר חושב שמדובר במישהו אחר), ואח"כ יוכיחו אותו לפי מה שהוא פסק לעצמו. וזו גם הכוונה בפסוק "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ" - התוכחה תהיה לפי מה שהאדם רואה לעצמו.

ומה יכול אדם לעשות כדי להינצל מדינו של עצמו?

התשובה לזה - ללמוד לדון כל אדם לכף זכות, כלומר, לחפש בכל אדם את הטוב שבו, ולנסות להצדיק את מעשיו: אולי טעה, אולי לא ידע, אולי מה שמספרים שעשה אינו מדויק וכן כל כיוצ"ב. אדם שמרבה להיטיב ודן את חברו לכף זכות, גם בסיפור של עצמו ימצא נקודות טובות, ויהפוך את הדין לרחמים, וממילא ישפיע הדבר גם עליו עצמו.

מעשה שאירע בכביש המהיר ת"א-אשדוד, כאשר נהג אוטובוס "אגד" מבחין שמכונית פרטית עוקפת אותו ומאותת לו לעצור. בתחילה התעלם מהאיתותים, אך כאשר הנהג התעקש וניסה לחסום אותו, עצר בצד הדרך. נהג המכונית יצא כאחוז-טירוף ורץ לעבר דלת האוטובוס, דפק עליה בחוזקה, תוך שהוא צועק לנהג שיפתח את הדלת. כאשר הדלת נפתחה, הוא שעט לעבר המושב האחורי, תפס את אחד הנוסעים והשכיב אותו על רצפת האוטובוס...

נו, מה כבר אפשר לומר על מקרה שכזה? כיצד בכלל שייך לדון לכף זכות?

מקרה זה פורסם בכלי התקשורת שהביעו התפעלות ממעשה זה. נהג הרכב הפרטי הינו רופא בכיר במחלקת לב בית החולים 'בלינסון', שהבחין במהלך הנסיעה שאחד מהנוסעים במושב האחורי עושה תנועות משונות, המוכיחות שאדם זה נמצא בעיצומו של התקף לב. הוא עצר את האוטובוס, כמסופר, הגיע למושב האחורי, השכיב את הנוסע על הרצפה, ביצע החייאה מוצלחת וזכה בכך למצווה העצומה של הצלת נפשות. (טובך יביעו)

- רבי אברהם ברוך (אחיו של הגר"ח) ביאר, שכאשר אמר להם יוסף "אני יוסף" - מיד הבינו האחים כי כל הזמן חיו בטעות ודמיון, כי הם חשבו שיוסף אחיהם רשע ורוצה לפגוע בהם רוחנית ויש לו דין רודף, וטוב עשו שמכרו אותו וכו', וכן חשבו כל הזמן שמדברים הם עם נוכרי ערל, ועל יסוד זה בנו ועשו כל החשבונות - ואילו לבסוף התברר שהכל היה דמיון וטעות. וכן לעתיד לבוא, כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה, כי אז האדם יראה שכל חייו היו מבוססים על דמיונות וטעויות.

כאשר האחים עמדו מול האמת ונוכחו בגודל טעותם, כשראו כיצד החלומות התגשמו לעיניהם, הם הצדיקו את יוסף, והבינו שכל החשבונות שלהם היו מבוססים על טעות, אז הם נבהלו, פחדו והתביישו.


במשך כל הזמן מאז באו בפעם הראשונה אחי יוסף למצרים לשבור בר ויוסף התנכר אליהם, דיבר איתם קשות וחשד אותם כמרגלים, ודאי שאלו איש לאחיו קושיות רבות: מה קורה לנו? מה זה? על מה זה, למה זה? הם חיפשו עצות וחיו בבלבול ובחרדות, עד ששמעו מפי אחיהם שתי מילים: "אֲנִי יוֹסֵף". מיד סרו כל הקושיות, התמיהות וכל הספקות. עכשיו הם הבינו למה יוסף התנכל אליהם ולמה היו בצער. הם הבינו שזה היה תיקון, והם גם הבינו שהם היו גלגל במרכבה של הקב"ה שמנהל את העולם.

שתי מילים פותרות אלף קושיות - עכשיו הכל מובן.

כאשר ישמע העולם, בבוא היום הקרב ובא, שתי מילים: "אני ה'" - כשיבוא המשיח והקב"ה יתגלה לכל העולם כולו, אז יתורצו כל הקושיות, כל התמיהות על הנהגת העולם, על סבלו הרב של העם היהודי, ועל כל הייסורים, הגזרות והצרות הקשות. הכל יהיה נהיר, בהיר ומובן.

(עפ"י החפץ חיים)


נשאלת השאלה כיצד יתכן שאחי יוסף לא הכירוהו ואפילו לא עלה חשד על לבם שמא אותו שליט שמתנכל להם זהו יוסף? הרי היו להם רמזים רבים לכך: יוסף היה דומה מאוד לאביהם יעקב, הוא אומר להם: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא", הם רואים שכל הכסף שנתנו לו בעבור התבואה שקנו נמצא באמתחותיהם, כאשר הם רוצים להשיב את הכסף נאמר להם: "אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי". יוסף מזמין אותם לסעודה בביתו (דבר שלא עשה מעולם עם אנשים אחרים שבאו אליו לקנות אוכל), הוא יודע עליהם כל מיני דברים (ולא יתכן שיודע זאת באמצעות ניחוש בגביע)... כיצד א"כ לא ידעו האחים שמי שעומד מולם זהו יוסף אחיהם אותו הם מחפשים?

התשובה לכך היא, שהם לא רצו להאמין שזהו יוסף! שכן, אם המושל הזה שעומד מולם זהו יוסף אחיהם, הרי שנתקיימו חלומותיו שהוא מושל עליהם, ואז גם מסתבר שהם טעו כאשר דנו אותו לחובה. הם מכרו אותו לעבד כדי שלא יוכל להיות מלך, ונמצא שדווקא מעשה זה עצמו היה הסיבה לכך שיוסף הגיע למלוכה. אם הם היו מאמינים שזהו יוסף, אז הם היו צריכים גם להבין שכל המהלך שלהם היה שגוי ושכל החשבונות שעשו היו מבוססים על טעות, אך לאדם קשה מאוד להכיר בטעותו.

יסוד זה יכול גם להסביר כיצד יתכן שאנשים חכמים ונבונים יכולים לכפור במציאות הבורא. מהתבוננות פשוטה בעולם, אנו רואים שהוא מסודר להפליא, עם חוקים מסודרים, עם מיליוני בריות מורכבות, שכל פרט בעולם מורכב מאין ספור של תאים זעירים חיים ושהם עצמם מורכבים מאין ספור של אטומים. סדר מעיד על מתכנן ולא יתכן שכל זה נוצר במקרה. המדען המפורסם סר פרד הויל כתב: "ניתוח רציונאלי של העובדות מלמד כי יישות על (אנחנו קוראים לזה 'אלֹקים'), המנהיגה את העניינים בעולם, שיחקה עם כל חוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה; וזה מה שמוציא מכלל אפשרות שהכוחות הפועלים בטבע הם אקראיים. אני לא מאמין שפיסיקאי שיבדוק את הממצאים, לא יוכל שלא להגיע למסקנה הברורה שחוקי הפיסיקה הגרעינית תוכננו באופן מחושב".

א"כ כיצד יתכן שיש בעולם אנשים אתאיסטים שכופרים בבורא ואומרים שהעולם נוצר מאליו?

התשובה היא שהם לא רוצים להאמין - אם העולם לא נוצר מאליו, אז יש לו בורא, ואם כן יש גם מטרה לבריאה. הבורא לא ברא אותנו סתם. הוא גם דורש מאתנו, וא"כ זה אומר שצריכים לשנות את כל ההרגלים ולהתחיל להתנהג כפי רצון הבורא, להתגבר על היצר הרע, לכבוש את התאוות ולשפר את המעשים, וזה לא קל. יותר קל להתכחש למציאות הבורא, לומר "אין", להמציא כל מיני תיאוריות מופרכות כיצד יתכן עולם בלא בורא, מאשר לומר: "אני מאמין", ואז להתחייב.

אל רבי חיים מבריסק זצ"ל הגיע כופר ששנה ופירש ('חוזר בשאלה'), אמר לו: "יש לי כמה קושיות ושאלות על הנהגת הבורא, אולי הרב יוכל לתרץ?", אמר לו הרב: "אם יש לך קושיות, אני מוכן לנסות וליישב אותן, אבל הקושיות שיש לך, אינן באמת קושיות, אלא תירוצים על התנהגותך. קושיות אני יכול לתרץ, אך על תירוצים אין לי מה להשיב!"

רבי יעקב מרדזמין היה אומר: "אם מאמינים בבורא ית' - אין קושיות, ואם אין מאמינים - אין תירוצים".

קבוצה של נערים התווכחו עם חברם שחזר בתשובה, האם יש בורא לעולם. לאחר ויכוח של שעות, כאשר עדיין לא השתכנעו צעק הבחור: "ריבונו של עולם, תוכיח להם שאתה קיים". לפתע כיסו עננים את השמים, החלה סופת ברקים, ברק פגע בענף מהעץ שהיה לידם. העץ עלה בלהבות והעננים התפזרו. הבחורים טענו שאין זו הוכחה, כי בהתאם למפה הסינופטית, אם יש שקע ברומטרי באנטרקטיקה, תיתכן סופת ברקים של ארבע דקות בארץ ישראל באמצע הקיץ.

הבחור צעק: "ריבונו של עולם, תראה להם משהו שאין עליו עוררין". לפתע פתחה האדמה את פיה, היתה רעידת אדמה עצומה, ביניהם נפער חריץ בעומק של עשרות מטרים, ולאחר דקה הכל חזר לקדמותו כפי שהיה. הבחורים אמרו שאכן זו הוכחה טובה, אבל אין זה נחשב, שהרי במדינה דמוקרטית הולכים אחר הרוב, ואתם (אתה ואל ֹקים) רק שניים ואילו אנחנו שלושה...

כאשר יוסף ראה שהאחים מתביישים, חוששים ופוחדים ממנו, רצה לפייס אותם לכן: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה - יוסף אומר: "אני יוסף אחיכם", להראות להם שהוא אוהב אותם, מוחל וסולח להם ואינו מקפיד עליהם.

כתוב בספר 'צרור המור': נאמר במדרש שכאשר אמר יוסף גשו נא אלי, הוא רמז לבנימין להישאר במקומו, כדי שלא ישמע כאשר מדבר איתם על עניין מכירתו, כדי שלא יתביישו מבנימין. יוסף אומר להם שאינם צריכים לחשוש ולפחד ממנו, ושאינו מתכוון לספר ליעקב אביהם את עניין המכירה, ואפילו מבנימין הוא מכסה דבר זה.

יוסף שאל את בנימין בסתר מה אמרו האחים ליעקב אביהם בשעה שנגנב. בנימין סיפר איך הם הביאו כותונת טבולה בדם ואמרו "זאת מצאנו וכו'", אמר לו יוסף: "כן היה, לקחוני אנשים רעים והפשיטו בגדי ממני, והאיש שלקח הבגדים הלך להחביאם במערה, שם אכלו אריה, והכותונת התלכלכה מדם. אח"כ מכרוני והביאוני למצרים".

יוסף רוצה לפייס את אחיו. הוא יודע שהם חוששים שהוא ירצה לנקום בהם ויתאכזר אליהם, וכן עתה שנודע להם שטעו, יתעצבו על שחטאו. לכן הוא אומר להם: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר - במילים אלו יוסף אומר להם שלא יצטערו על שמכרו אותו, כי יצאה מכך תועלת להחיות עם רב, שבחכמתו צבר ושמר תבואה כדי שיהיה מזון בשנות הבצורת. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה - במילים אלו יוסף רומז להם שלא רק שאינו רוצה לנקום ולהזיק להם, אלה שרוצה הוא לכלכל אותם ולדאוג להם לכל מחסורם.

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם - יוסף רצה להראות להם שכל מעשה המכירה לא היה במקרה, אלא פועל ההשגחה העליונה, והם היו ככלים ביד ה' ית', שהוא כביכול מכר את יוסף לטובת הכלל, ואילו הם היו משוללי בחירה. ואין להם להתעצב לא על גוף המעשה (שלא היה מתוך בחירה), ולא על מה שצמח מזה, שהיה אך טוב וחסד.

באחת מעיירות פולין חי לו יהודי בשם ר' אפרים. הוא היה עשיר גדול ועצום, היו לו שדות ופרדסים, נכסים רבים ואחוזה ענקית ועשרות משרתים. זוגתו של ר' אפרים העסיקה כובסת בשם אסתר שהיתה אלמנה גלמודה שעסקה לפרנסתה ככובסת בבתי עשירים, אך מעולם לא הספיק לה עיסוק זה כדי מחייתה.

ימים רבים בילתה בביתה, תוך שידיה עסוקות היו במלאכת הכביסה, ולא חדלה מלתנות את צרותיה ובעיותיה לאוזניה הקשובות של אשת הגביר. יום אחד, תוך כדי שיחה, אומרת אסתר לבעלת הבית: "את יודעת, שמעתי שממשלת פולין עורכת הגרלת פיס על סכום עצום", שאלה אותה אשת הגביר: "ומה זה קשור אלי?", השיבה הכובסת: "הכרטיסים נמכרים במשרד מיוחד שנפתח לשם כך בעיר לייפציג, אם זה לא קשה, תבקשי מהאדון שבפעם הבאה שהוא נוסע לשם לרגל עסקיו, אם יועיל בטובו לקנות לי כרטס הגרלה, מי יודע, אולי אזכה ואהפוך למיליונרית".

"אין בעיה, בסדר גמור", השיבה אשת הגביר.

לאחר שבוע נסע הגביר ללייפציג, דבר ראשון נכנס למשרד הממשלתי לקנות כרטיס. הוא שילם חמישה רובלים, קנה את הכרטיס ואח"כ פנה לסידוריו ועסקיו. בדרכו חזרה, בזמן הנסיעה בעגלה, מרוב שעמום הוא לקח את כרטיס ההגרלה והתחיל לקרוא כל מה שכתוב עליו ישר והפוך, את כל ההוראות והתעריפים... אח"כ התחיל לחשב את הגימטריה של המספרים, ואז גילה דבר מדהים: הגימטריה של המספרים היא "בהצלחה". לא היה צריך לחשב יותר מדי כדי להגיע לתוצאה - על הכרטיס היו רשומים, שחור על גבי לבן, המספרים: 2 (ב), 5 (ה), 90 (צ), 30 (ל), 8 (ח), 5 (ה). זה אמנם היה מדהים, אבל הגביר ר' אפרים לא התרגש יותר מדי. כשהגיע הביתה, קרא לאסתר ונתן לה את הכרטיס.

"כמה זה עלה?", שאלה אסתר.

"חמישה רובלים", השיב ר' אפרים.

"חמישה רובלים?!", אסתר כמעט התעלפה, "סכום כזה אני מרוויחה בקושי בשבועיים... כיצד אוכל לעמוד בתשלום של סכום כזה?"

הגביר כבר עמד להציע לה שותפות, אך ברגע האחרון חזר בו. אין זה מכבודו להיות שותף בכרטיס הגרלה עם כובסת ענייה. במקום זה הוא אמר לה: "תשמעי, עכשיו הכרטיס שווה חמישה רובלים, אבל ככל שהולך ומתקרב מועד ההגרלה, כך המחיר עולה. בעוד חודשיים תוכלי למכור את הכרטיס בעשרה רובלים. חמישה תרוויחי לעצמך וחמישה תחזירי לי".

עברו כמה חודשים ואשת הגביר נפלה למשכב. מצבה היה קשה, הרופאים הכי גדולים בווינה בדקו אותה, ואמרו לגביר: "הגברת סובלת ממחלה קשה מאוד שאין לה מזור ומרפא, אין מה לעשות, רק לתת לה משככי כאבים ולהמתין לגרוע מכל".

האשה הלכה ודעכה אל מול עיניו והוא ישב לצידה. לא עניין אותו דבר. כמה ימים אח"כ היא נפטרה. עשו לה הלוויה גדולה. ר' אפרים הגביר קם מהשבעה שבור לרסיסים, חודשיים ישב ביתו מביט בחוסר עניין בכל מה שקורה סביבו, ולא מדבר עם איש.

אחרי חודשיים, המשרת דופק על דלת החדר ונכנס פנימה: "אדוני, סליחה על ההפרעה, אבל מוכרחים לטפל בעסקים. אנשים דופקים על הדלת ומבקשים משכורות".

- "בסדר תשלם להם, שלום".

- "אבל אין מאיפה לשלם!"

- "מה זאת אומרת, אין מאיפה לשלם?!"

המשרת הסביר לגביר שמלבד חובות אין לו כלום. היו לו מחסנים אדירים של עצים בלייפציג ומחיר העץ החל לרדת בצורה דרסטית. אנשיו רצו למכור את הסחורה, הם שלחו לו מדי פעם מברקים דחופים, אך הגביר לא השיב - הוא היה עסוק באבלו והתעלם מכל ענייני העולם. אם הגביר לא עונה, לא עושים כלום. בינתיים המחיר ירד בשמונים אחוזים, ודבר לא נעשה.

באותו הזמן מחיר הדונג החל לעלות. מחסנים של דונג לא היו לגביר, אבל חובות המוצמדים לשער הדונג היו לו הרבה. העץ שהמתין במחסנים הרקיב והיה צריך לפנותו. פינוי עצים רקובים מתוך מחסנים, לפני עידן הטרקטור והסמיטריילר, עלה כסף רב, שכבר לא היה לו.

בלית ברירה ר' אפרים התנער מאבלותו ונכנס לעניינים, אבל אז התברר לו שגם אם ימכור את אחוזתו וכל רכושו, לא יצליח לשלם את כל חובותיו. הגביר העשיר הפך לאלמן עני ואביון חסר-כל, ללא כסף ואפילו ללא קורת גג לראשו. הוא שכר מחסן קטן בקצה העיר ומצא עבודה כעוזר קצב. מהבוקר עד הערב היה חותך את הבשר ואח"כ היה סובב בין בתי הלקוחות, מחלק את הבשר וגובה את התשלום.

יום אחד שלח אותו הקצב לעיר לסדר כמה עניינים. שם ראה שלט גדול המודיע לציבור הרחב כי בהגרלה הממשלתית השנתית זכה הכרטיס שמספריו: 2, 5, 90, 30, 8, 5. היה זה כרטיס ההגרלה של אסתר הכובסת.

"איך שהגלגל מתגלגל", חשב לעצמו אפרים הקצב, "אסתר, הכובסת הענייה, הפכה כעת לגבירה עשירה, בעוד אני, הגביר הגדול, הפכתי לשוליית קצב". פתאום עלה רעיון במוחו: "אני אלמן והיא אלמנה... נשמע מתאים... אך מצד שני, איך יכול גביר להתחתן עם כובסת ענייה?! אבל בעצם כעת המצב התהפך, היא הגבירה ואילו אני פועל פשוט ועני".

כל הלילה חשב, ובבוקר ניגש לשדכן. השדכן הציע לאסתר את ההצעה, והיא שמחה מאוד. הקב"ה שמע את תפילותיה... מי היה מאמין שהיא תתחתן עם גביר. אמנם כרגע הוא לא ממש גביר עשיר, אבל הוא גם לא סתם אדם פשוט, הוא אדם מכובד ונבון.

השידוך נסגר ותקופה קצרה אח"כ הם התחתנו. ר' אפרים לא שאל מיד על הכרטיס. זה לא לעניין. לאחר חודש, בארוחת הבוקר, אזר אומץ ושאל את אסתר: "את זוכרת את כרטיס ההגרלה שקניתי לך פעם בלייפציג?"

"בטח שאני זוכרת!", השיבה אסתר, "זכרתי גם את ההצעה החכמה שהצעת לי למכור את הכרטיס בעשרה רובל, באמת תודה רבה!"

עולמו חשך עליו. פתאום התחיל לחשוב מחדש אם השידוך היה מתאים... עוד באותו היום נסע ר' אפרים לרבי מקוצק, שם פרק את כל המטען שהעיק עליו. לא רק את עניין השידוך, אלא את כל צרותיו שעברו עליו מאז חלתה אשתו ועד עצם היום הזה..."

הרבי הקשיב בהשתתפות ולבסוף שאלו: "ומה עכשיו אתה רוצה? במה יכול אני לעזור לך?"

"אני רוצה להתגרש!", אמר הגביר לשעבר.

אמר לו הרב: "תראה, במהלך תקופה קצרה הקב"ה הפך את כל העולם. שלח אותך, הגביר, לקנות כרטיס הגרלה, דאג שתזכור את המספרים, לקח ממך את אשתך, הוריד את מחיר העץ והעלה את מחיר הדונג, כל העץ שיה לך במחסנים נרקב ולבסוף אילץ אותך למכור את כל רכושך ולהפוך לשוליית קצב שישלח אותך לעיר כדי שתראה את המודעה...

וכל כך למה?

כדי שתתחתן עם אסתר!

סוף סוף התחתנת אִתה, ועכשיו אתה רוצה להתגרש?!

האם אינך רואה את מה שהקב"ה עשה בשביל שתתחתן אתה?!"





שנאת חינם

הקב"ה אומנם סובב כל זאת כדי שבני ישראל ירדו למצרים ושם תתקיים גזירת ברית בין הבתרים, מה שהקב"ה אמר לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". אך אם נתבונן בדבר, נראה שבאופן מעשי, הגורם לגלות הנוראה, ולכל הצרות שסבלו עם ישראל במצרים, היה שנאת חינם (של האחים כלפי יוסף) ולשון הרע (של יוסף על אחיו).

שנאת חינם (ולשון הרע) גרמה גם לחורבן בית מקדשנו ולגלות המרה. הנביא ישעיה אומר: ''כִּי כֹה אָמַר יְיָ, חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ'', והכוונה: בעוון שנאת חנם נמכרתם, ולא בכסף (כלומר - מצוות) תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. וכן הוא במדרש: "אמר הקב"ה אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חנם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: ''שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם''. ולפי גודל מעלת מצוות ואהבת לרעך כמוך, שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברוב עוז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו, כי השנאה והמחלוקת מעוררים מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה, אחווה שלום ורעות, מעוררים אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו. (עפ"י ה'פלא יועץ')

הדבר שהיצר הרע מפחד ממנו יותר מכל הוא לימוד התורה הקדושה, שהרי הקב"ה אמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". לכן היצר הרע נותן לאדם לקיים כל מיני מצוות ובלבד שלא יעסוק בתורה. אך מצינו (במסכת יומא ט:) שלימוד תורה אינו מועיל כאשר יש שנאת חינם: ''מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, במצות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". לכן לפעמים היצר הרע מוכן לתת ליהודי לעסוק בתורה, ובלבד שלא יפריע לו לגרום לשנאת חינם, כפי שממחיש המעשה הבא:

סיפורנו התרחש בברצלונה שבספרד, לפני מאות שנים. רבי יעקב הצדיק היה יושב והוגה בתורה הקדושה מבוקר ועד ליל, ולא עסק בדבר נוסף מעולם. זוגתו הצדיקה נטלה על שכמה את עול פרנסת הבית וניהולו ובלבד שבעלה, ר' יעקב, המתמיד לא יבטל מלימודו. עבור דבר אחד בלבד היה מסכים ר' יעקב לסגור את הספר, לצאת מבית המדרש וללכת אפילו עד קצה העיר - השכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. הוא היה מדבר בהתלהבות על גודל איסור המחלוקת ומעלת הוותרנות, האריך לתאר את צערו של אבינו שבשמים כשרואה את בניו מתקוטטים, ולא עזב את המקום עד שהפכו אויבים לאוהבים ורודפי מריבה לרודפי שלום. שמו נישא למרחוק כמי שמשכין שלום ואין ריב ומחלוקת אשר רבי יעקב לא יוכל להם.

במשך השנים המשפחה גדלה, לרבי יעקב נולדו ארבע בנות, והם חיו בעוני ובדלות. כאשר היה מציע עזרה לאשתו בעול הפרנסה, היא היתה נעלבת ואומרת: "חס ושלום, וכי לי לא מגיע חלק בתורה? אלו פנים יהיו לי בעולם הבא אם יראו ששלחתי את בעלי המתמיד לעבוד במקום ללמוד תורה?"

יום אחד, כאשר שב רבי יעקב מהתפילה, ראה שעל פני אשתו ניכרים סימני עצבות. הוא מיהר לשאול אותה לסיבת הדבר והיא השיבה בצער: "שלוש הצעות שידוכין עבור בתנו הבכורה נאלצתי לדחות בשבוע האחרון... כל זאת בגלל מצבנו הכלכלי הירוד. לפי הגילאים של הבנות, צריכים אנו כבר לחשוב על שידוך לבת הרביעית. עד מתי תאלצנה בנותינו להישאר בבית רווקות, בזמן שכל חברותיהן חוגגות חתונות וברית מילה לילדיהן? מה אשיב להן, שבגלל שאביהן מתמיד בתורה, אין לנו אפשרות להשיא אותן?"

"ומה את רוצה שאעשה?", שאל רבי יעקב כשהוא משתתף בצער, "הרי את התעקשת תמיד שאלמד תורה ולא אעבוד וה' ית' יעזור. אולי בכל זאת אנסה למצוא מלאכה ששכרה בצידה".

"בשום פנים ואופן לא", נחרדה, "לא התכוונתי שתלך לעבוד. כעת לא זה מה שיעזור. יש לי רעיון אחר: ידוע לך שמעבר ליער הוקמה עיר יהודית חדשה אשר תושביה יהודים יראים ושלמים ומוקירים את התורה ולומדיה. לך לשם, עלה על בימת בתי הכנסת, אמור להם דרשה יפה מנופת אמרי פיך ותספר להם על מצוקתך ועל המצווה הגדולה לעזור לאברך מתמיד בתורה להשיא את בנותיו. כך תוכל לאסוף סכום נאה תוך זמן קצר ולשוב ללימודך".

רבי יעקב הסכים, וכבר באותו היום יצא אל הדרך. לאחר שעות של הליכה ביער, הוא רואה לפני איש זקן, גבה קומה ויפה תואר, לבושו מפואר ומבט עיניו מפיק טוב. הזקן הבחין ברבי יעקב ובחיוך רחב ולבבי פנה אליו ואמר: "שלום עליך, מאין תבוא ולאן אתה הולך?"

"איש של תורה אני", השיב רבי יעקב, "יומם ולילה אני הוגה בתורה הקדושה ובביתי ארבע בנות בוגרות. אין בידי אפילו פרוטה כדי להשיאן ולכן חשבתי ללכת לעיירה השכנה כדי לבקש מיהודים נדיבים שיעזרו לי".

פני של הזקן התכרכמו ועיניו הביעו צער וזעזוע עמוק. הוא אמר בהתרגשות: "זה ממש בזיון התורה! זו תורה וזו שכרה?! על יהודי יקר כמוך לנדוד ולהתבזות?! היכן הם אנשי העיר ופרנסיה האדישים שאינם מבחינים במרגלית היקרה שברשותם? אני לא אתן לדבר כזה להתרחש! יהודי כמוך אשר התורה היא כל עולמו, אסור שיתרוצץ ויתבזה באיסוף פרוטות..."

הזקן פתח את תיקו המפואר, הוציא מתוכו קופסא קטנה ומתוכה הוציא יהלום. הוא נתן את היהלום בידיו של רבי יעקב הנדהם, תוך שהוא אומר: "אבן זו שווה סכום רב. שוב לעירך ומסור אותה רק לאיש שבאמת מומחה ומבין ביהלומים, ותקבל עבורה סכום שאמור להספיק עבור הוצאות שידוכין, אירוסין, נישואין ואפילו יישאר לך עודף".

רבי יעקב הנרגש אמר לזקן תודה, עשה לו "מי שברך" ארוך ומיוחד וחזר לעירו. אשתו בהתחלה לא האמינה למשמע הסיפור המוזר, אך כאשר ראתה את השטרות הרבים שקיבל עבור היהלום, היא נרגעה ואמרה: "אתה רואה, אמרתי לך: אתה תשב ותלמד וה' יתברך יעזור".

שידוך מעולה נסגר והחתונה נערכה ברוב פאר והדר. רבי יעקב חזר לתלמודו מתוך רגשות של אושר ונחת.

כעבור שנה, שוב פנתה אליו רעייתו ואמרה: "יעקב, אישי היקר, אתה הרי יודע שלא סומכים על הנס. בפעם הקודמת הקב"ה עשה לנו נס ופלא, אך עתה חייב אתה לנסוע אל העיירה ולבקש את נדבת תושביה, והרי יש לנו עוד שלוש בנות לחתן".

רבי יעקב יצא אל דרכו תוך כדי שהוא חוזר בעל פה על מה שלמד. מרוב שקידה הוא לא הבחין בזקן החביב שישב על ספסל ביער, עד שזה קרא לו ואמר: "רבי יעקב, אני מבין שאתה שוב נזקק... אני לא אתן לתורה להתבזות", תוך כדי שהוא מניח בידיו יהלום נוצץ בדיוק כמו שעשה אשתקד.

כך היה גם כשרצו להשיא את הבת השלישית, ולאושרם של ההורים לא היה גבול.

משהגיע תור הבת הרביעית, הלך שוב רבי יעקב אל היער מתוך אמונה ובטחון שגם הפעם ישוב לעירו עם יהלום נוצץ ויקר. הוא הגיע בצעדים מתרוננים אל היער, הביט כה וכה והזקן איננו. ישב על הספסל והמתין בנחת תוך כדי שהוא משנן בעל פה את תלמודו. אך משהחל אור היום להתעמעם, הערב ירד והזקן טרם הופיע, החלה דאגה מכרסמת בלבו של רבי יעקב. מה אירע הפעם? מה שונה הבת הרביעית, כלילת המעלות, שעבורה לא מתרחש הנס הקבוע?

לפתע ראה מולו את הזקן, אך מראהו היה שונה מאוד, מבע פניו היה רע ואכזר... הזקן ניגש אליו וחשף שיניים חדות ומפחידות. במקום תיק הסוחרים המפואר, נתונה היתה בידו חרב חדה והזקן נפנף בה בלא הרף.

"האם באת להזיק לי או לתת לי יהלום? האם אתה הזקן הנחמד, שליחו של ה' יתברך לעזור לי, או אולי אתה שליחו של מלך השדים?", רבי יעקב הנסער והנפחד שאל שאלות רבות בבת אחת, תוך שהוא רועד כעלה נידף.

"אני הוא היצר הרע, השטן, מלאך המוות - אתה יכול לקרוא לי איך שאתה רוצה, הכל אמת", השיבה לו הדמות הנוראה, "וכי מה אתה חושב, שבחינם הענקתי לך ממון כה רב בשלוש הפעמים הקודמות? סיבה טובה היתה לי לכך... אתה כל כך נחמד, ולכן אבאר לך את סודם של הדברים".

רבי יעקב ישב רועד מפחד, שטוף זיעה קרה, והאזין לקולו המצמרר של השטן שסיפר: "לפני שנים ספורות, בעודי עסוק בעבודתי החשובה, לפתות ולהכשיל בחטאים ועוונות, ניגש אלי אחד משלוחי וסיפר לי על עיירה קטנה ליד ברצלונה ושם עשרות משפחות יהודיות יראי שמים ולומדי תורה החיים בנחת ובשלווה, עובדים את הבורא בהתלהבות ובאהבה, מושלמים בדרכיהם אפילו בעניינים שבין אדם לחברו, אין בהם מחלוקות ואינם מדברים לשון הרע ורכילות. שצפתי מחימה, כיצד זה יתכן? איזה מחדל! מוכרח הייתי לרדת ולנסות להכשילם, הן עלי לבצע את תפקידי החשוב בנאמנות.

חשבתי לנסות ולזרוע זרעי מחלוקת בעיירה ולהצית גפרור של מריבה ושנאת חינם בין אדם לחברו. לפתע נחרדתי להיווכח שאתה, יעקב המשכין שלום, יוצא לכיוון העיירה כדי להתרים את תושביה עבור נישואי הבת. נבהלתי כהוגן, שהרי יכול אתה להוריד את כל מאמצי לטמיון. מוכרח הייתי להרחיק אותך משם בכל דרך. לכן 'קינאתי את כבוד התורה' ומנעתי ממך לבוא אל העיירה.

ואכן הצלחתי להביא את העיר אל פי פחת. היתה זו מלאכה קשה ומפרכת אך ההתמדה והנחישות סייעו לי. לאט לאט זרעתי פירוד בין תלמידי חכמים, בין לומדים לרבותיהם, בין אחים ובין אחיות ואפילו תינוקות במעון לא חדלו לריב. ויכוחים קלים של מה בכך הפכו למריבות גדולות ומחלוקות ענקיות.

בפעמים הבאות שביקשת לבוא לשם, כבר צלחה בידי המלאכה, אך עדיין שלא הושלמה. עדיין חששתי שתוכל בכוחך להחזירם למוטב. עדיף היה לי להקל מעליך את עול השאת הבנות, למרות שהדבר יסייע לך בלימוד התורה, ובלבד שלא תכנס לעיירה ותפריע להתעצמות המחלוקת.

אבל עתה כבר איני חושש. אתה יכול ללכת לשם. יהודי העיירה הקטנה מפורדים ומסוכסכים... מעולם לא היתה לי הצלחה כה כבירה בשנים כה מעטות. לך נא לשם ותראה בעצמך. ובאשר לכסף - חפש לך זקן אחר שיעניק לך יהלומים פעם בשנה... חה חה חה..."

זמן רב ישב רבי יעקב כשהוא נרעש ממה שראה ושמע. הוא התלבט אם לשוב לביתו באכזבה או ללכת אל העיירה ולראות מה נעשה בה. לבסוף החליט ללכת אל העיירה.

הוא הגיע אל העיירה וראה שהיא בוערת באש המחלוקת, כל אחד דיבר סרה בזולתו והמתח היה רב ונורא. רבי יעקב החליט שלא לוותר וביקש לכנס את כל בני העיירה, דבר שהיה לא קל: היו כאלו שהסכימו לבוא בתנאי שתושבים אחרים לא ישתתפו, כדי שלא להיות עמם תחת אותה קורת גג, אך רבי יעקב כיתת את רגליו מבית לבית ולאחר מאמצים רבים, הצליח.

בבית המדרש ההומה היתה המולה רבה. ההזדמנות שכל יהודי העיירה נוכחים במקום אחד נתנה לבעלי מחלוקת מקום לגבות את חובם והם החלו להטיח דברים איש ברעהו. עלה רבי יעקב אל מדרגות ארון הקודש והחל זועק מקירות לבו: "אחים יקרים! דעו שאתם שווים הון תועפות, סכומים עצומים של כסף... יהלומים נוצצים!"

השתררה שתיקה של רגע, אותה ניצל להמשך דבריו. הוא סיפר להם את סיפורו של השטן וכמה היה מוכן לשלם לו כדי שלא יבוא לשם ויפריע לשטן בעבודתו...

סיפורו של רבי יעקב השאיר רושם עצום והוא הצליח להשכין שלום בר קיימא בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה. תוך זמן קצר, השלום והרעות היו חזקים בעיירה אפילו יותר ממה שהיה בטרם התחיל השטן את מלאכתו.

התושבים היו אסירי תודה לרבי יעקב וכל אחד מהם תרם לו סכום כסף עבור הוצאות הנישואין של הבת הרביעית. הסכום הכולל היה לא פחות מאשר מה שקיבל מהשטן, והעודף הספיק לו לזמן רב... (עפ"י 'והיו מספרים')

במצרים התפשטה השמועה שהאחים של 'צפנת פענח', המשנה למלך, באו למצרים, ופרעה שמח מאוד כשנודע לו שיוסף אינו עבד ומוצאו ממשפחה מכובדת וחשובה מאוד. פרעה חשש שכעת יוסף ירצה לעזוב אותו ולשוב אל משפחתו, ואז יוותר ללא מושל. לכן אמר ליוסף שיבקש מאביו יעקב ומכל בני משפחתו לרדת למצרים, והבטיח להם מכל טוב הארץ.

לאחר שקיבל יוסף את האישור מפרעה, אמר לאחיו שילכו לבית יעקב אביהם ויבשרו לו את הבשורה הטובה שבנו האבוד נמצא. יוסף שילח את אחיו לביתם בעגלות מפוארות ובתוכן מתנות רבות וכל טוב ארץ מצרים.




יעקב אבינו מתבשר שיוסף חי

כשהגיעו אחי יוסף סמוך לביתם הם לא ידעו כיצד לבשר ליעקב אביהם שיוסף בנו האהוב נמצא בריא ושלם, הם חששו שאם יספרו לו זאת בפתע פתאום, הוא עלול להתרגש מאוד וללקות בלבו ח"ו. בעוד הם מתקרבים לבית, יצאה לקראתם סרח בת אשר שהיתה חכמה וטובה, וידעה לנגן בכינור. הם סיפרו לה על יוסף שנמצא במצרים ושיתפו אותה בהתלבטות כיצד לספר זאת ליעקב אביהם. סרח בת אשר הציעה להם שהיא תספר לסבא יעקב הזקן בעזרת הכינור. היא פתחה בניגון סוחף בכינור ליד חדרו של יעקב אבינו, ותוך כדי כך שרה ואמרה: "עוד יוסף חי, הוא מלך במצרים, נולדו לו שני בנים, מנשה ואפרים".

יעקב שמע את הניגון המיוחד, הוא ניסה להקשיב למילים, וכאשר הדברים נכנסו ללבו, שמח מאוד, רוח אלֹקים שרתה עליו וידע שכל דבריה נכונים. יעקב אבינו אמר לה: "את שימחת אותי והחיית את רוחי, ובזכות זה אני מברך אותך שהמוות לא ישלוט בך ותחיי לעולם". ואכן זכתה סרח בת אשר והיא מאותם עשרה צדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן.

מעשה שהיה לפני כארבע מאות וחמישים שנה, בתקופת שלטונו של אחד ממלכי פרס, הנודע בעריצותו ובשנאתו ליהודים. ליועצו האישי הוא מינה כומר השונא את ישראל אפילו יותר ממנו. מפעם לפעם היו השניים מכריזים על גזירה נוספת שתחול על היהודים, ובעונג רב היו מאזינים לאנקות הסבל של בני העם השנוא עליהם. אחת מן הגזירות המשפילות שלהם היתה לחייב את היהודים לחבוש כובעים ארוכים ומשונים, להצמיד לחזה טלאי זיהוי המגלה שהם יהודים, לנעול נעליים בשני צבעים שונים ועוד כל מיני גזירות שונות ומשונות, שמטרתן היתה לגרום ליהודים בושה ולהפוך אותם ללעג ולקלס בעיני הבריות. בלית ברירה נאלצו כל יהודי מדינתו לעשות כפקודתו.

פעם אחת יצא המלך למשא ציד עם פמלייתו. במהלך הציד המלך ראה איילה הדורת מראה ורדף אחריה ללכוד אותה. המלך הדהיר את סוסו אחריה במשך שעות, ובינתיים איבד את פמלייתו. הוא רדף אחריה בהרים ובעמקים, בגבעות וביערות עבותים. אך פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, קפצה האיילה ונכנסה לתוך מערה והמלך זינק אחריה. מיד לאחר שנכנס, המערה נסגרה וחשכה איומה השתררה סביבו. המלך נבהל ולא ידע ידע את נפשו מרוב פחד וחוסר אונים. הוא עמד כך במשך יומיים ולאחר מכן הופיעה מולו אשה יפה לבושה בבגדי מלכות.

האשה פתחה את פיה ואמרה לו: "אני האיילה שרדפת אחריה, האם תדע מהו שמי?"

המלך הנפעם לא השיב, והאשה אמרה: "שמי הוא סרח בת אשר, נכדתו של יעקב, אביהם של היהודים. חשבת להתעלל ביהודים, אבל דווקא בגלל כך, ובגלל כל הצרות הצרורות שאתה מנחית עליהם, לעולם לא תוכל לצאת ממערה זו, כאן תמות מרעב ומצמא, לאט לאט.

המלך נבהל מהדברים ופרץ בבכי מר כשהוא מתחנן על נפשו, ונשבע כי מעתה ואילך ייטיב ליהודים בכל כוחו. משראה שדבריו אינם משנים את דעתה, הבטיח שבמקום זה יקים בית כנסת על שמה. רק לאחר הפצרות רבות, תחנונים והבטחות בלי סוף, נעתרה לו האשה והמערה נפתחה.

המלך ברח משם מבוהל ונסער ודהר אל ארמונו. הוראתו הראשונה היתה לתפור כובעים מהודרים ומכובדים ולחבוש אותם על ראשי היהודים, במקום הכובעים המגונים. הוא ביטל את כל הגזירות שהוטלו על היהודים, העביר את הכומר הרשע מתפקידו ונשא נאום שבו הבהיר ליהודים כי מעתה ואילך השתנה מעמדם והם הפכו לאזרחים החשובים ביותר במדינתו, וכל מי שיעז לפגוע בהם, אחת דתו למות. כולם נדהמו.

היהודים המופתעים שבו לביתם מאושרים על הנס הגדול שנעשה להם. המלך הזמין לארמונו את נציגי היהודים ושאל אותם מה ידוע להם על סרח בת אשר. הוא שמע בעניין רב את תשובתם על כך שזוהי נכדתו של יעקב אבינו שבישרה לו שיוסף בנו חי, ולכן זכתה לברכתו שלא תמות לעולם, והיא נכנסה חיה לגן עדן. המלך התפעל מאוד וסיפר להם את כל הקורות אותו בימים האחרונים, כשהוא מסיים בהבטחתו לבנות בית כנסת במקום בו נלכד על שם סרח בת אשר.

עוד באותו מעמד הוא שלשל סכום כסף נכבד לידי היהודים לצורך הקמת בית הכנסת. בתוך תקופה קצרה התנוסס במקום בית כנסת מפואר. המלך פקד על תושבי הכפרים הסמוכים להעניק ליהודים המתפללים שם חמורים וסוסים וצידה לדרך, כדי שיוכלו להגיע לשם בקלות.

במשך כשלוש מאות שנה שמרו הכפריים על הוראה זו בדבקות, אולם פעם קם מתוכם שונא ישראל וליבה את האש כנגד היהודים, כשהוא מסית וקורא להפסקת המנהג המשונה של השאלת הבהמות ליהודים בחינם.

היהודים הגיעו כהרגלם לכפר, אולם איש לא הסכים לתת להם בהמות אפילו בתשלום, והם נאלצו לבלות את אותו הלילה תחת כיפת השמים. באותו הלילה החל המסית לסבול לפתע מכאבים איומים בכל גופו, וטובי הרופאים שהוזעקו אליו לא מצאו לו מזור. באמצע הלילה נרדם האיש, ובחלומו הופיעה סרח בת אשר. היא הוכיחה אותו על מעשיו וגערה בו על כך שמנע מהיהודים לעלות להתפלל בבית הכנסת. היא בישרה לו שבגלל מעשיו הוא עתיד למות כעת. האיש נבהל ונשבע שעוד באותו הלילה הוא יתן ליהודים את כל צרכיהם עבור המסע אל המקום הקדוש. כאשר התעורר פחתו כאביו, הוא קיים את הבטחתו, ואז לפתע חלפו כל כאביו כלא היו. (עפ"י ומתוק האור)

לאחר שסרח בת אשר בישרה ליעקב אבינו שיוסף בנו חי, נכנסו אליו בניו. הוא שמח לראות שכולם בריאים ושלמים, ולאחר החיבוקים והנשיקות הם סיפרו לו שפגשו במצרים את יוסף אחיהם, שהוא המושל במצרים ושהוא עדין ירא אלֹקים ושומר מצוותיו. יעקב בהתחלה לא האמין להם. כיצד יתכן שהוא נמצא במצרים שהיא ערוות הארץ, מקום של טומאה ופריצות, ומקיים שם מצוות? רק כאשר ראה את העגלות, הוא האמין להם, ושמח מאוד. ולכאורה קשה, אם בהתחלה לא האמין להם שיוסף עומד בצדקותו, מדוע כאשר ראה את העגלות פתאום האמין, מה השתנה? אפשר להבין עפ"י המשל הבא:

בחור אחד דתי נאלץ לעזוב את בית הוריו, לצורך פרנסתו, ולנסוע למדינה אחרת רחוקה, בה קשה מאוד לשמור תורה ומצוות. ההורים כל הזמן חששו שמא הבן לא יעמוד בניסיונות, יסור מהדרך הישרה וייפול רוחנית. אך למרות החששות, הבן הצליח שם מאוד בפרנסתו והדבר לא הפריע לו כלל מללכת בדרכי הוריו.

ההורים והבן כל הזמן התכתבו, אך ההורים לא ידעו אם אפשר להאמין לסיפוריו שהוא קובע עתים לתורה ומקיים מצוות. לאחר שנה, הבן התגעגע מאוד להוריו ורצה לראותם, ומכיוון שלא היה יכול לעזוב את ארצו, הוא שלח להם כרטיסי טיסה וביקש מהם לבוא לגור עמו בארצו.

כשקיבלו ההורים את המכתב הם שמחו שמחה כפולה: מהעובדה שהוא צירף למכתב כרטיסי טיסה הם הבינו שהוא אכן מצליח בעסקיו ושבאפשרותו לכלכל אותם בכבוד. בנוסף לכך הם גם הבינו שבנם לא סטה מדרך הישר, ולכן הוא אינו מתבייש שיבואו אליו. הם שמחו מאוד שבנם עומד במצב רוחני טוב כפי שהיה כשנפרד מהם.

לפי זה מובן שמה שיעקב לא האמין להם בתחילה שיוסף מצליח לקיים שם תורה ומצוות, זה משום שאין זה פשוט לעמוד בכזה ניסיון, אך כאשר שמע שיוסף מזמין אותו לבוא אליו למצרים, ולא אומר זאת מן השפה ולחוץ, אלא שהוא באמת מתכוון לכך ושולח עגלות להביא אותו לשם - דבר זה הוכיח שאין ליוסף מה להתבייש ממצבו הרוחני. כאשר הבין שיוסף בנו אכן עומד בצדקו, אז ליעקב אבינו באמת היתה סיבה לשמוח, כי מה זה שווה אם הבן מלך מכובד ומצליח בעולם הזה אם הוא רשע וסופו ליפול לעמקי הגיהינום . ה'אור החיים' הקדוש כתב שהצדיקים יעדיפו שבנם ימות ח"ו מאשר היותו רשע. עכשיו כשנודע שיוסף חי וצדיק, יכול יעקב לשמוח.

לפני שיעקב אבינו ירד למצרים, הוא הלך לבאר שבע, כדי לזבוח זבחים ולבקש רשות מה' לעזוב את ארץ ישראל. הקב"ה נגלה אליו: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ".




יעקב אבינו יורד למצרים

יעקב אבינו לקח את כל משפחתו, מקנהו וכל רכושו, וירד בעגלות למצרים. יוסף התכונן לפגישה המרגשת עם אביו יעקב, לבש בגדי מלכות מפוארים, חבש כתר זהב לראשו ויצא בראש מחנה גדול לקראת אביו. יוסף הכין בעצמו את המרכבה ואמר שעושה זאת לכבוד אביו. לפני שהגיע לאביו, הוא ירד מהמרכבה והלך לקראתו ברגל. כך עשו גם כל מלוויו הרבים והנכבדים. כולם ירדו מהמרכבות והלכו ברגליהם לקבל את פני יעקב.

יעקב ראה מרחוק את בנו, ועדיין לא זיהה אותו. הוא ראה את לבושו המפואר ואת כתר המלכות שבראשו ושאל את יהודה: "מיהו האיש הנכבד הזה שהולך בראש מחנה מצרים?", השיב לו יהודה: "זהו בנך יוסף המלך". יעקב שמח מאוד בראותו את כבוד בנו. יוסף ניגש לאביו יעקב, חיבק אותו, נשק לו, נפל על צווארו ובכה, "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע" (רש"י), רק אח"כ יעקב חיבק ונישק את יוסף.

דבר זה תמוה מאוד - יעקב אבינו מצטער עשרים ושתים שנה על יוסף, בנו האבוד, וממאן להתנחם. יום יום הוא מתאבל על יוסף ולא יכול לשכוח אותו. במשך כל אותו הזמן היה יעקב נטול שמחת חיים (ולכן גם נסתלקה ממנו רוח הקודש), כל מחשבותיו היו נתונות רק על יוסף, בן הזקונים היקר והאהוב, שנעלם בצורה פתאומית. והנה, אחרי כל כך הרבה שנים של סבל ובכיות, מגיעה הבשורה המשמחת: "עוד יוסף חי!", ולא סתם חי, אלא מלך על מצרים שהיתה האימפריה החזקה ביותר באותה תקופה, ולא רק זה, אלא גם יוסף נשאר צדיק וירא שמים המקיים תורה ומצוות (שזה הדבר החשוב ביותר). איזו שמחה גדולה!

ואז, ברגע השיא, כאשר רואה יעקב את בנו יוסף בא לקראתו, במקום לרוץ לקראתו ולחבק אותו, בדיוק אז נזכר יעקב לקרוא קריאת שמע! מדוע לא עשה זאת אחרי החיבוקים והנשיקות?

רבי יהודה צדקה זצ"ל, ביאר שיעקב אבינו בחר לקרוא קריאת שמע דווקא בשעה זו משום שבקריאת שמע אומרים: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", והכוונה שצריך להגיע לכך שאהבת ה' תמלא את כל הלב ותהיה מעל כל אהבה אחרת שבעולם. יעקב אבינו אהב מאוד את יוסף, וכאשר נפגש עמו חשש שברגע השיא, מרוב התרגשות, תהיה 'התנגשות' בין אהבת ה' לאהבת יוסף, ולכן העדיף לקרוא קריאת שמע כדי להקדיש את הרגע המיוחד והמרגש לקב"ה.

בתו של ה'חפץ חיים' התאלמנה בגיל צעיר וצערה היה גדול מאוד. ה'חפץ חיים' רצה לנחמה ואמר לה: "בתי היקרה, שמעי מעשה שכך היה: אלמנה אחת היתה חיה את חייה בצער רב, פרנסתה היתה בדוחק והיא חיה בעניות ובדלות נוראה. אך נחמה אחת היתה לה בחיים - היה לה בן פיקח וצדיק, וזו היתה נחמתה היחידה עלי אדמות. לילד הזה היא נתנה את כל אהבתה ואת כל חייה. יום אחד הילד חלה ונפל למשכב ממנו לא קם... אני הייתי נוכח בהלוויה שלו. והנה, כאשר הכניסו את הילד לתוך הקבר ובאו לכסות אותו בעפר, ניגשה האשה הצדיקה ואמרה בקול: "ריבונו של עולם! עד היום את האהבה שלי חילקתי לשניים, חצי לך וחצי לילד הזה. כעת הוא מת... עכשיו כל אהבתי נתונה רק לך!"

אמר ה'חפץ חיים לבתו': "תראי איך אשה פשוטה התנהגה כאשר חרב עליה כל עולמה... את הרגע הגדול הזה שבו איבדה את בנה מחמדה, נתנה לקב"ה. זהו עם ישראל! כוחות אלו ירשנו מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב".





קריאת שמע

קריאת שמע היא מצוה חשובה ויקרה, בה נמצאים כל יסודות האמונה, ויש בה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. בפסוק הראשון צריך לכוון שהוא מקבל עליו את השם יתברך לאדון ופטרון, ושהוא מאמין שהשם יתברך יחיד ומיוחד, אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, ושהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם. קריאת שמע היא גם סגולה עצומה, למצב של סכנה.

לאחר השירות הצבאי, כמו צעירים רבים אחרים, בחור בשם תומר הגיע לטיול מודרך במדבר סהרה. המדבר המפורסם והגדול ביותר בעולם, אשר ברובו אינו מיושב, ומכיל קילומטרים על קילומטרים של אדמת חול בראשית, שבה אין נפש חיה פרט לאורחות גמלים נדירות. כולם היו ישובים על הגמלים, ומחכים שהסיור יתחיל.

‏המדריך היה עסוק בהכנות אחרונות טרום טיול, כמו מילוי כדים במים, ולפתע, התרומם הגמל של תומר והתחיל לדהור בשעטה מטורפת אל תוך המדבר.

‏הגמל דהר ודהר במהירות נוראית, אחוז אמוק, כאילו חטף שיגעון. בעוד תומר, מבוהל עד עמקי נשמתו, מנסה בכל יכולתו להחזיק חזק שלא ליפול, שכן המהירות הייתה עצומה.

‏וכך, משותק מאימה ומרוכז כל כולו במשימה הכמעט בלתי אפשרית שלא ליפול מהגמל, החל לחשוב מחשבות של ייאוש וסוף. הגמל השתגע לחלוטין, והדהרה הזאת אל תוככי המדבר נמשכה שלש שעות, בלא שום אפשרות לעצור את הגמל.

תומר מעולם לא התפלל, ולא היה קרוב למסורת בשום דרך שהיא, אבל באותם רגעים, כשהחול והרוח, הייאוש והפחד, צורבים את עיניו בדמעות, מצא את עצמו צועק: "אלֹקים תעזור לי! תציל אותי!!! שמע ישראל, ה' אלֹקינו, ה' אחד" וחוזר על זה שוב ושוב.

(סיטואציה כזאת מטורפת שוברת את כל האמונות, הדעות והחינוך הקודם של האדם, ומשאירה אצלו אך ורק אינסטינקטים מולדים - הקשר של אדם עם בוראו, והידיעה המכה פתאום כי ה' אלֹקינו ה' אחד! )

ואכן, ה' יתברך שמע...

‏הגמל נעצר, בתחילה הוא עמד בשקט, כמו לנוח מהשיגעון שלו עצמו, ואז הסתובב והחל לחזור בדרך המוכרת לו, אל הקבוצה שחיכתה שם, משום שלא ידעו מה לעשות, ונשארו שם אובדי עצות. זה היה מקרה מוזר ונדיר, ולדברי המדריך, מעולם לא אירע לו משהו דומה.

‏תומר סיפר כי חלק מהנס העצום הוא, שבאותם רגעים לאחר שצעק ולפני שהגמל נעצר, הוא הפסיק לפחד, והיתה לו תחושה ברורה שהשם שמע אותו. וככל שהדרך אל לב המדבר היתה מפחידה וקשה, כך הייתה הדרך חזרה מפעימה ומדהימה. היו שם רק הוא, הגמל והקדוש ברוך הוא, עטופים בנוף קדומים מהמם. כמו אבא ובן שמצאו אחד את השני לאחר שנים ארוכות, והם חוגגים את ההתחברות המחודשת ברגעים של שלווה ושמחה. תומר חזר בתשובה.

בכל הדורות, כל ילד וילדה בעם ישראל, היו יודעים את הפסוק: "שמע ישראל, ה' אלֹקינו, ה' אחד". בכל לילה, לפני שהיו הולכים לישון, האם היהודייה היתה מספרת לעולליה סיפור, מנשקת אותם וקוראת אִתם קריאת שמע.

בזמן השואה הנוראה באירופה, ילדים יהודים רבים אומצו ע"י מנזרים נוצריים, שם זכו היתומים הקטנים לקורת גג ולפת לחם. המוני ילדים ניצלו בדרך זו מתאי הגזים, אך נכנסו לסכנה רוחנית של שמד וטמיעה.

לאחר המלחמה, כאשר מרכזי איתור המידע עסקו בחיפוש אחר קרובים ובליקוט מידע, החלו לזרום ידיעות אודות הילדים היהודים שנמצאים במנזרים. משלחת של רבנים הגיעה במיוחד מארה"ב ומאנגליה כדי לנסות להשיב את אותם ילדים אומללים לחיק עמם.

הרבנים פנו לאחד המנזרים הגדולים וביקשו לדבר עם הכומר הראשי. הם התקבלו בחיוך מנומס. הכומר השיב שבאופן עקרוני אין הוא מתנגד להשבת הילדים. פני הרבנים אורו למשמע התגובה. "אולם", הפנה אליהם הכומר שאלה חדה, כשבעיניו ניצת חיוך ערמומי: "כיצד תדעו לזהות את הילדים היהודים? אצלנו לא נוהגים לציין את דתם ומקורם של הילדים!"

"רשימת השמות תסייע בידינו", השיבו הרבנים, "נעבור על רשימת השמות, וכל ילד שיש בשמו צליל יהודי, נדע שהוא יהודי".

"לא ולא, אצלנו אין הדברים מתנהלים כך", מחה הכומר, "אנחנו חייבים להיות מדויקים במאת האחוזים, אסור לנו לפתוח פתח לטעויות. קחו לדוגמא את השם "מילר", אתם תגידו שזהו שם יהודי, אבל ישנם גם אנשים רבים שאינם יהודים הנושאים שם זה, וכן גם "רייכמן", ו"פוגל" ועוד שמות רבים שהם פופולאריים גם אצל מי שאינו יהודי. לא אסכים לשחרר ילדים, אלא רק על סמך מסמכים ברורים שיוכיחו כי הם יהודים".

מה עושים? רוב הילדים נותקו מאימותיהם בעודם פעוטות ואינם יכולים לזכור את מוצאם. כיצד אפשר למצוא מסמכים לאחר החורבן הנורא? הרבנים עשו ניסיון נוסף לשכנע את הכומר, והוא אמר: "אני מוכן להקציב לכם שלוש דקות, אם תצליחו להוכיח באופן ברור על ילדים שהם יהודים, אמסור לכם אותם".

נדמה היה שכל המאמצים יורדים לטמיון. לפי הידיעות שהיו בידיהם, במנזר זה צריכים להימצא עשרות ילדים יהודים, וכדי לאתרם עומדות לרשותם שלוש דקות בלבד. שפתותיהם של הרבנים לחשו תפילה, ואז בראשו של אחד מהם (הרב כהנמן) נצנץ הרעיון, הוא אמר לכומר: "אנו מבקשים את שלושת הדקות בשעה שהילדים הולכים לישון". הכומר נענה לבקשתם, ואמר להם לבוא בשעה שבע בערב.

הרבנים הגיעו למנזר בזמן, החניכים שכבו כולם במיטותיהם המסודרות זו לצד זו באולם הגדול. הרבנים צעדו למרכז האולם. אחד מהם עמד על כסא והמתין. דממה השתררה באולם. מכל עבר הביטו איליו עיניים בורקות של ילדים קטנים... ואז, בקול שקט, אמר הרב שש בלבד, מילים שהדהדו בכל החדר, מקצה לקצה: "שמע ישראל, ה' אלֹקינו, ה' אחד!"

באותו רגע נשמעו רחשים בכל פינות האולם. קולות רכים, בכי חרישי, הברות קטועות: "א מ א"... "מ א מ ע"... "מ א מ י"... כל ילד בשפתו חיפש פתאום את אמו, זו שלפני שנים, בעת שרכנה למיטתו לכסותו לקראת שנת הלילה, טרם נשקה לו על מצחו נשיקת לילה טוב, לחשה באוזנו את המילים היקרות הללו, והחדירה בו את האמונה השורשית שכל ילד יהודי יודע: "שמע ישראל, ה' אלֹקינו, ה' אחד".

בתוך דקה, ילדים רבים, מייבבים ובוכים, קמו ממיטותיהם ורצו אל הרב, תוך כדי מלמול: "א מ א"...

הכומר הרכין את עיניו בהכנעה. הרבנים ניצחו. הם איתרו את הילדים האובדים. אותן השניות שהקדישה האם ערב ערב טרם שהשכיבה את עולליה לישון, הן שהצילו אותם משמד ומטמיעה.





יעקב אבינו אצל פרעה

כשהגיע יעקב אבינו למצרים, הוא הלך לפגוש את המלך פרעה בארמונו. פתחו של ארמון המלך היה נמוך מגובהו של אדם ממוצע, כדי שכל מי שנכנס יאלץ להתכופף וכך ישתחווה לפני האליל שניצב מול הפתח. כאשר נכנס יעקב, נעשה נס, הפתח התרחב לגובה ויעקב עבר דרכו בלי להתכופף ולא השתחווה לאליל. אותו דבר בדיוק היה כאשר אברהם אבינו היה אצל פרעה הראשון (מאתיים ועשרים שנה קודם לכן, כאשר נלקחה שרה, ואז היה אברהם כבן שמונים שנה), גם אז הפתח הוגבה, והדבר נכתב בספר דברי הימים למלכי מצרים. פרעה, שהיה בקי בהיסטוריה המצרית, וגם ראה את יעקב שהיה נראה הרבה יותר זקן מכפי גילו, חשב שיעקב הוא אברהם. פרעה התפעל מגילו המופלג של "אברהם" (300 שנה...), ולכן: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?"

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". מובא במדרש שבשעה שאמר יעקב על חייו: "מעט ורעים היו", אמר לו הקב"ה: "אני מִלטתיך מעשיו ומלבן והחזרתי לך את דינה ויוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים?!", ועל כך נענש יעקב ונחסרו לו שלושים ושלוש שנים ממה שהיה צריך לחיות (במקום לחיות מאה ושמונים שנה כמו יצחק אביו, חי רק מאה ארבעים ושמונה שנים).

לכאורה קשה, על מה ולמה נתבע יעקב אבינו, הרי באמת שנותיו היו רעים? אפשר להבין זאת בעזרת המעשה הבא:

מעשה באחד מן החסידים שבא אל המגיד ממזריטש זצ"ל והקשה: "במשנה (ברכות נד:) נאמר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", ופירשו בגמרא שצריך לקבל את הרעה באותה שמחה שמקבל את הטובה. כיצד אפשר לשמוח על הרעה באותה מידה ששמח בטובה?! זה בלתי אפשרי!", השיב לו הרב: "לך לבית המדרש וחפש שם את רבי זושא, שאל אותו, ממנו תוכל להבין דבר זה".

הלך החסיד לבית המדרש ומצא שם את רבי זושא, שכידוע היה עני מרוד ורוב ימיו היה מדוכא ומעונה בלי שיעור. ניגש אליו וסיפר לו שרבו המגיד שלח אותו אליו, כדי שיבאר לו כיצד אפשר לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה. אמר לו רבי זושא: "תמה אני מדוע רבנו שלח אותך דווקא אלי, היה לו לשלוח אותך לאדם שעברו עליו רעות בימי חייו, שיסביר לך איך אפשר לקבלם בשמחה, אבל אני, ברוך ה', מעולם לא אירע לי שום דבר רע, א"כ כיצד אוכל להסביר לך על דבר שמעולם לא התנסיתי בו?"

כאשר שמע החסיד את דברי רבי זושא, שנאמרו באמת ובתמים, הבין את כוונת רבו המגיד - רבי זושא כל כך היה מאושר מהנהגת ה' עמו, עד שלא ידע כלל שהוא שרוי ברעה, הרי הקב"ה עושה עמו רק טובות...

לפי זה מובן שהתביעה על יעקב אבינו, בהתאם לדרגתו העצומה, היתה - מדוע התייחס לצרות שעברו עליו כאל דבר רע? מדוע לא אמר על צרותיו: "גם זו לטובה"? וכיצד יתכן שראה בחייו "רעה"?

בספר 'שער בת רבים' נכתב: אין לאדם להתרעם כלל על הייסורים הבאים עליו, משום שכל הייסורים הם בבחינת זריעה שממנה תצמח טובה, ואם ח"ו אדם מתרעם, אומר לו הקב"ה: "אינך חפץ בייסורים שאני מביא עליך לתועלתך?" ויתכן שלא יקבל לבסוף את הטובה שהיתה עתידה לצמוח מהם, ויישאר נגוע ומעונה. משל לאדם שהזמין שולחן מהנגר. הנגר בא אל ביתו והתחיל לחתוך את הקורות כדי לבנות את השולחן. הלקוח ראה איך הנגר חותך את העצים, כעס עליו וגרש אותו מביתו. נשאר האיש עם עצים חתוכים בלי שום תועלת, וכל זה מחמת טיפשותו שהוא רואה רק מה שלפניו, ולא רואה את העתיד לבוא.

- תלאות החיים והייסורים שבאו על יעקב אבינו ניכרו בבירור על פניו, וגם על כך נענש. זאת משום שעל האדם להיות ולהיראות בשמחה תמיד, בכל מצב. וזה אפשרי רק אם ידע האדם כי אין הרעה יורדת מלמעלה, וכל הנעשה עמו הוא רק כדי לתקן אותו, ליישר דרכיו ולהשלימו להיות מתוקן במידות ובמעשים טובים. אם ידע האדם שהייסורים מרוממים אותו, אזי ממילא הכל ייעשה לו קל יותר ולא ירגיש בחייו צער וקושי, כמו שמספרים על גדולי ישראל שנכנסו בתוך מוקדי אש ועמדו איתנים ושלווים לקדש את ה', וזכו לכך ע"י שעבדו על עצמם להאמין שהכל לטובה ולקבל את הכל באהבה ללא שום תרעומת. ככל שהאדם מתחזק יותר ויותר באמונה זו, כך ירגיש פחות בייסוריו ומכאוביו.

כל העונשים שמקבל האדם, הם מאת ה' ית', וניתנים מתוך רחמים עצומים בדיוק במידה שצריך כדי לתקן. הפגם שנוצר מהעוון הקטן ביותר הוא גדול ועצום, והקב"ה עושה אתנו חסד, ומעט ייסורים בעולם הזה, מכפרים ומוחקים הרבה פגמים לעולם הבא. (עפ"י 'אמרי דניאל')

אם יעקב אבינו היה מתייחס לצרות ולייסורים שעבר כפי שנדרש ממנו (בהתאם לדרגתו העצומה), שמחה עצומה הייתה ממלאת את לבו, והיה נראה צעיר יותר.




פרשת ויחי




יעקב אבינו בארץ גושן

כאשר אברהם אבינו הגיע למצרים, בזכותו פסק הרעב במצרים למרות שעברו רק שנתיים, אך בשאר הארצות המשיך הרעב עוד חמש שנים. פרעה אמר ליוסף: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ", והם התיישבו בארץ גושן שבמצרים (אפשר לומר שארץ זו היתה שייכת להם בדין, כי פרעה הראשון נתן אותה במתנה לאברהם ושרה) שם היה מרעה רב לצאן.

שבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב אבינו היו טובות ומאושרות, אך בסוף ימיו היה חולה וחלש. כאשר הרגיש שימיו ספורים, ביקש יעקב לקרוא לבנו יוסף. יוסף הגיע ויעקב ביקש ממנו שישבע לו שלא יקברנו בארץ מצרים, אלא שייקח אותו משם, מיד לאחר פטירתו, ויקבור אותו בקבר אבותיו במערת המכפלה אשר בחברון. יוסף הבטיח לאביו שיקיים את דבריו, אך יעקב לא הסתפק בהבטחה, וביקש מבנו שיישבע לו שיקיים את הבטחתו. יוסף נעלב על שאין אביו מאמין לו ומבקש ממנו להישבע. אמר לו יעקב: "אני מאמין לדבריך, אך יש לי חשש שפרעה מלך מצרים ינסה לשכנע ולפתות אותך לקבור אותי כאן בכבוד מלכים, ולכן רק אם תישבע לי שתקבור אותי בארץ ישראל, אוכל למות בשלווה". יוסף נשבע לאביו שיוציא אותו מארץ מצרים ויקבור אותו במערת המכפלה.




יעקב אבינו מברך את בני יוסף

יוסף רצה שאביו יעקב יברך את בניו לפני מותו. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו, וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: יעקב שיכל את ידיו בחכמה (מלשון שֵׂכֶל, וכן הוא בתרגום: "אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי"), שידע כי מנשה הבכור, אך ראה בנבואה שהוא קטן בברכה, וכתב ה'מי זהב' שאפרים היה לומד תורה ומנשה היה עוזר ליוסף להנהיג את המדינה, וכתוב במשלי: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" שהלומד תורה מימין והתומך בתורה, זה שיש לו עושר וכבוד, משמאל, לכן יעקב שיכל את ידיו. וה"נועם אלימלך" כתב שכדי שמנשה, שהוא הבכור, לא ייפגע, מסיבה זו לא אמר להם להחליף מקומות.

יעקב ברך אותם ואמר: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" - בספר 'ארון העדות' נכתב, שהמלאכים השומרים על עם ישראל הם: גבריאל, אוריאל, מיכאל ורפאל, וזה רמוז בראשי תיבות של: "גואל אותי מכל רע", וכן בגימטריה של: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע" שעולה למנין 906 כמו: "גבריאל (246), אוריאל (248), מיכאל (101), רפאל (311), שעולים ביחד למנין 906.

וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק - ה'אור החיים' הקדוש כתב שהמילה "ויקרא" היא מלשון יְקר, כבוד וגדולה, כלומר שיגיע באמצעותם יְקר לשם האבות, וע"י שיהיו צדיקים, יהיה כבוד לאבות כמו שנאמר: "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ".

יוסף ראה שיעקב אביו שיכל את ידיו, אך בתחילה שתק, כי חשב שיעקב רוצה לתת מעלה לשניהם, לאפרים שהוא הצעיר רוצה לתת מעלה בזה שיד ימינו על ראשו, ולמנשה הבכור רוצה לתת מעלה בברכה. אולם לאחר שראה שיעקב השווה אותם בברכה ("יברך את הנערים"), חשב שיעקב טעה לכן אמר: "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ". יעקב עונה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" - שתי ידיעות, ידעתי בזה ששמתי יד ימיני על ראש אפרים הצעיר, וידעתי מה שעשיתי בעניין הברכה, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה - יעקב הבחין במעלה מיוחדת בין שני האחים, אפרים ומנשה: מאז בריאת העולם היתה תמיד מחלוקת, קנאה ותחרות בין האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ואפילו אצל יוסף ואחיו, מה שאין כן אצל אפרים ומנשה. יעקב שם יד ימינו על ראש אפרים שהוא הצעיר, ואת יד שמאלו שם על ראש מנשה וגם אומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו". בדבר זה היה מקום לשנאה וקנאה אצל מנשה, ובכל זאת לא היתה שום קנאה, והאחים חיו באחווה גמורה. כלפי מידה זו בירך יעקב כי בהם יברכו "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", שהצטיינו באהבה ואחווה ביניהם, ויהיו סמל ומשל למי שירצה לברך את בניו באהבה ורעות.

כתב ה'אזנים לתורה' שיעקב אבינו ראה ברוח הקודש את כל הגלויות, ראה את ישראל מפוזרים בכל קצוות תבל רדופים ונעשקים, ראה את כל הגזירות אשר גוזרים עליהם בגלות, וראה שרבים חללים הפילה: חללי גוף שמתו על קידוש ה', וחללי נשמה שהתבוללו ונטמעו בעמים כאשר הגויים האירו פנים ליהודים בתקופת האמנציפציה וההשכלה. יעקב גם ראה את אפרים ומנשה בני המשנה למלך מצרים שגדלו בגלות, בתועבות מצרים, בתוך הגויים, כאשר כל האוניברסיטאות והמשרות החשובות בממשלה פתוחות לפניהם, וכל נסיכי מצרים שמו עליהם עיניהם להיות חתנים לבנותיהם. למרות כל הפיתויים הם באים כל יום ללמוד תורה אצל הסבא יעקב ושומרים במסירות על יהדותם. אם כן, אומר יעקב אבינו, אני מברך את עם ישראל: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" - שכאשר עם ישראל יהיו בגלות, יהיו כמו אפרים ומנשה שלא התפתו ולא נטמעו בגויים.




יעקב אבינו מברך את בניו

לפני שיעקב אבינו נפטר, התאספו כל בניו ליד מיתתו כדי לשמוע את דבריו האחרונים ולקבל את ברכתו. הוא סיפר להם על ברית בין הבתרים, שהקב"ה אמר לאברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", ושהכוונה לארץ מצרים. שצפויים להם צרות רבות ועליהם להתפלל אל ה' שלא יעזוב אותם, וכאשר יגיע הזמן ישלח את עבדו הנאמן ויוציא אותם משם באותות ובמופתים.

הוא אמר לבניו: "דעו לכם בני וזכרו תמיד שגדול הוא השלום ושנואה היא המחלוקת לפני ה'. בית שיש בו מחלוקת סופו להיחרב, ואפילו עיר שיש בה ריב ומדון עלולה להיהרס, לכן הזהרו מאוד בני היקרים והמנעו מריב ומחלוקת".

יעקב אבינו שהיה עניו וצנוע, לא האמין שזכותו גדולה יותר מזכויותיהם של אבותיו אברהם ויצחק, שחלק מבניהם היו רשעים, ואלו בניו כולם צדיקים. הוא שאל אותם אם יש ביניהם עובדי אלילים ח"ו, וכולם ענו פה אחד: "שמע ישראל ה' אלֹקינו, ה' אחד!", שמח יעקב וענה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!"

רצה יעקב לגלות לבניו את הקץ - מתי כבר יגיע משיח צדקנו ותבוא הגאולה השלמה, אך אז נסתלקה ממנו השכינה. משמים לא רצו זאת!

בנבואה על הגאולה (ישעיה ס, כב) נאמר: "אֲנִי יְיָ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", והקשו בגמרא (סנהדרין סח.): מצד אחד כתוב "בְּעִתָּהּ" - בזמנה, ומאידך נאמר: "אֲחִישֶׁנָּה" - קודם זמנה, כיצד זה יתכן? רבי יהושע בן לוי תירץ - אם ישראל יזכו ויתחזקו בתורה ובמצוות, הגאולה תהיה קודם זמנה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה", אך אם לא יזכו ולא ישפרו את מעשיהם, הגאולה תבוא אבל "בְּעִתָּהּ", ואפילו לא שנייה לפני.

נמצא שהכל תלוי ביד האדם - במעשיו הטובים יקרב את הגאולה ובמעשיו הרעים ירחיקה. א"כ גם אם ישנו קץ לַגלות וזמן בו תגיע הגאולה, יכול הוא להשתנות ולבוא קודם לכן. דבר זה מצינו אצל בני ישראל בגלות מצרים: בברית בין הבתרים נגזר על עם ישראל להיות משועבדים במצרים ארבע מאות שנה, אולם בזכות שנהגו באחדות ושמרו על חלק מהמצוות הם הצליחו לקצר את הגלות ולהיגאל לאחר מאתיים ועשר שנים. ומצינו גם להיפך: עם ישראל היו צריכים להיות במדבר שנה אחת בלבד, אך בגלל חטא המרגלים, לשון הרע, תלונות, התבכיינות, מחלוקות ופירוד, נאלצו לנדוד במדבר ארבעים שנה, עד שמת כל הדור ההוא.

אם יעקב אבינו היה מגלה לבניו את הקץ, אפשר והיה בכך שקר ח"ו, כי הקץ יכול להשתנות.

את כל בניו ברך יעקב לפני מותו, מי שהיה ראוי לתוכחה, הוכיחו אביו ביחידות, כדי שלא יתבייש, אבל את השבחים והברכות אמר יעקב לבניו לפני כולם.

לראובן בנו בכורו אמר: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז", ראובן היה ראוי לזכות לבכורה, כהונה ומלכות, אך: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" - בגלל שנהג בפזיזות לאחר מות רחל אמנו (שהחליף מיטת בלהה בלאה, כי רצה שיעקב יהיה באוהל לאה אמו, אך במעשה זה פגם בעולמות העליונים, כי כל מעשה אצל יעקב אבינו היה מחושב ומדוקדק) נלקחו ממנו הבכורה, הכהונה והמלכות. יוסף קיבל את הבכורה ושני בניו הם שני שבטים בעם ישראל, לוי קיבל את הכהונה ויהודה את המלכות.

הפזיזות היא השורש לכל הנפילות ולכן יש לנהוג תמיד במתינות ובסבלנות. צריכים אנו לחשוב ולבדוק טוב לפני כל מעשה כמו שאמרו חז"ל: "סוף מעשה במחשבה תחילה"!

לאדם אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות. לא פעם גרש מן הבית גנבים וחיות רעות. האיש לא חשש מעולם לעזוב את ביתו, ביודעו שכלבו ישמר עליו מכל משמר.

פעם הלך האיש ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו הקטן בביתו, כשהכלב עומד לשמור עליו. כשחזר האיש מהיער והתקרב לדלת ביתו, מצא כתמי דם גדולים על הרצפה.

האיש נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב, ולא היה מענה. כשניגש למיטתו, הילד לא היה שם.

בפנת החדר שכב הכלב שעל פיו היו כתמי דם. חשב האב שכלבו ה'נאמן' טרף את בנו. הוא לקח את הגרזן, ערף לכלב את ראשו, וישב לבכות בקול בכי מר על מות בנו.

לקול בכייתו התעורר הבן שנרדם על הספה, בא אל האב הנדהם וסיפר לו על החסד הגדול שעשה עמו הכלב היום.

הוציא הילד את אביו החוצה והראה לו פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר. לולא הכלב שהציל את הבן משיני הזאב, לא היה עוד בנו בחיים. אך כעת לאב הפזיז כבר אין כלב נאמן שישמור לו על בנו.

באו שמעון ולוי אל מיטת אביהם. אמר להם יעקב: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

יעקב אבינו הוכיח אותם על כך שהרגו את אנשי שכם, הוא אמר להם שאין זו דרכם של בני יעקב אלא דרכו של עשיו, עליו נאמר: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה", והם "חמסו" את דרכו של עשיו. יעקב אבינו חשש מחילול ה' שיכול לצאת מהתנהגותם, ומגלה שלא היה שותף לסודם, הם לא התייעצו אתו בזה. יעקב קילל את כעסם (אָרוּר אַפָּם), וכדי למתן אותם הוא אומר שעל בני שמעון להיות מלמדי תינוקות (לכך צריכים הרבה סבלנות כי "אין הקפדן מלמד", ובכך יכבשו את כעסם). ועל בני לוי (שלא תהיה להם נחלה בישראל) ללכת משדה לשדה ולבקש תרומות ומעשרות מעם ישראל. כל זה יקרה להם כדי שידעו עד כמה שנואה המלחמה ושפיכות הדמים בעיני ה'. (בנושא הכעס הרחבנו בעמוד -?- )

יעקב אבינו אמר ליהודה: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". אמרו על כך חז"ל במדרש: "זו היא שנאמר ברוח הקודש ע"י איוב: "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם", כנגד מי אמר איוב המקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד הצדיקים שהם כובשים את יצרם ומודים במעשיהם, שכל מי שהוא מודה במעשיו זוכה לעוה"ב שנאמר: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים". וכן אתה מוצא ביהודה, בשעה שבא מעשה תמר לידו והוציאוה לישרף, שלחה ואמרה לו: "הכר נא", מהו הכר נא? שא נא עיניך והכר את בוראך ואל תתבייש מבשר ודם, מיד כבש יצרו והודה במעשיו. ובשביל שהודה במעשיו הציל הקדוש ברוך הוא את בניו (חנניה, מישאל ועזריה) מן השרפה... הא למדת שכל מי שהוא מודה במעשיו הקב"ה מצילו ומביאו לחיי עוה"ב, וכל מי שאינו מודה במעשיו הקדוש ברוך הוא מקללו". (אוצר המדרשים)

כאשר יהודה הודה במעשה תמר, הוא הכניס את עצמו לבושה נוראה - לאחר שפסק את דינה לשריפה, יהודה רואה את הסימנים, ומיד עומד ומכריז בקול: "צדקה ממני". כל ההמון שמסביב משתומם ושואל: "הזהו יהודה שופטנו?!"

יהודה היה יכול לפטור את תמר מהדין שגזר עליה בחכמה ובתחבולה כדרכם של הפוליטיקאים, בלא שיצטרך להודות ולהתבייש, א"כ מדוע הביא את עצמו לידי בושה והודה?

מפני שזו האמת!

יהודה היה ישר וכנה עם עצמו. על שם הודאה זו של יהודה, שסימלה את עומק מידת האמת, אנו נקראים יהודים. ועלינו ללמוד ממנו שלא ללכת בדרכים עקלקלות. צריכים אנו להיות ישרים וכנים ולא להיות בגדר של 'דובר אחד בפה ואחד בלב', צריכים אנו תמיד להודות על האמת, בלי לעשות חשבונות!

דוד המלך אומר בתהילים: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". שואל ה'בעל שם טוב': אם "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", מדוע אין אדם מרים אוצר זה המוטל על הארץ? ועונה: מפני שכדי להרים האדם צריך להתכופף.

היהודי הקדוש מפשיסחא היה אומר: "רבים אוהבים את השקר ומעטים בלבד את האמת". מדוע? "כי את השקר אפשר לאהוב באמת ואילו את האמת אי אפשר לאהוב בשקר".

מעשה ברב ספרא, שהיה לו חפץ למכור. באו קונים והיו מוכנים לשלם חמישה דינרים, אך רב חסדא דרש לא פחות מעשרה דינרים. מאחר שלא הגיעו לעמק השווה, הלכו ולא קנו. למחרת הסכימו הקונים לתת חמישה דינרים. הם הגיעו לרב חסדא ומצאוהו קורא קריאת שמע. הוא ראה אותם והסכים בלבו להוריד את המחיר לחמישה דינרים. לאחר שסיים לקרוא קריאת שמע, נתנו לו עשרה דינרים ובקשו את החפץ שעמד למכירה. אמר להם: "לא אטול אלא חמישה, שכבר גמרתי בדעתי למכור לכם בחמישה דינרים. כך היה רב חסדא ועליו אמרו: "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''. (עפ"י רש"י, מכות כד.)

יעקב אבינו אמר על יהודה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" - אמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו, יותר ממשקהו חלב, שנאמר: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" - אל תקרי 'לְבֶן שִׁנַּיִם', אלא 'לִבוּן שִׁנַּיִם' (חיוך)" (כתובות קיא:)

ישנם ארגוני חסד המחלקים בבתי החולים שתייה חמה וארוחות קלות למשפחות החולים, זהו כמובן חסד גדול. אך חז"ל מגלים לנו שאפילו בלא טרחה רבה, יש לכל אדם את היכולת לגמול חסד עם הבריות במידה גדולה מזו - בכך שיחייך ויַרְאה להם פנים מסבירות, מאירות ושמחות. חסד זה נחשב גדול במעלתו יותר מלהשקות את הבריות בחלב חם ומזין!

אמרו חז"ל: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושות בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם". (אדר"נ י"ג) ע"י מאור פנים אפשר לקיים מאות מצוות של חסד בכל יום ויום.

בגמרא (תענית כב.) מסופר על ר' ברוקא חוזאה שהיה בשוק ואליהו הנביא זכור לטוב היה מצוי אצלו. שאל ר' ברוקא את אליהו: "האם יש בשוק הזה אנשים המזומנים לחיי העוה"ב?", אמר לו אליהו: "לא!"... לאחר כמה דקות הגיעו שני אחים, אמר לו אליהו: "אלו בני העוה''ב!". הלך אליהם ר' ברוקא ושאל אותם: "מה מעשיכם?", אמרו לו: "אנו בדרנים, שמחים ומשמחים בני אדם עצובים, ובנוסף לכך, כשאנו רואים שיש שניים שישנה ביניהם מריבה, אנו טורחים ועושים שלום ביניהם".

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן - שבט זבולון היה עוסק במסחר, היה עוסק ביבוא ויצוא דרך הים והיה מפרנס את בני שבט יששכר, שהיו עוסקים בתורה. על כך נאמר(דברים לג, יח): "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ". מדוע היה שמח ביציאתו למסחר? בגלל שהיו תומכים ומחזיקים ביששכר! זה היה סוד הצלחתם ולכן תמיד הצליחו במסחרם. רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ביאר: ""שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" מן העולם, ולמה? מפני ש"יִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ". בצאת זבולון מן העולם הזה אל עולם האמת, אין לו לדאוג מה יהיה עם חלקו לעולם הבא, אלא יש לו לשמוח, כי בטוח הוא בחלק טוב בגן עדן, משום שיששכר יושב ועוסק בתורה בזכותו, שהרי זבולון תמך ביששכר ופרנס אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה.

דרשו חז"ל על הפסוק: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" - "מהו "כִּי נֵר מִצְוָה"? אלא, כל מי שעושה מצוות הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו שנקראת נר שנאמר: "נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם". ומהו "וְתוֹרָה אוֹר"? אלא, הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: "מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך!", ויצר טוב אומר לו: "תן למצוה!"; ראה מה כתוב: "כי נר מצוה" מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים מדליקים ממנו, אור במקומו, כך כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו, לכך נאמר כי נר מצוה ותורה אור". (ש"ר לו, ג)

על התורה נאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" - מי שתומך בעמלי התורה זוכה לאושר בעולם הזה וגם בעולם הבא, שהוא נעשה שותף בתורתו של אותו תלמיד ובעולם הבא נחשב לו כאילו שהוא למד תורה. ואמנם יששכר וזבולון מתחלקים בשכר בעולם הזה, אך בעולם הבא שניהם מקבלים את מלוא השכר של לימוד התורה, כי התורה נמשלה לנר, ומאור הנר יכולים ליהנות כמה אנשים בלי לגרוע האחד מהשני!

מסופר על בני כפר אחד שבאו אל רבי יצחק מקובנא, וביקשו ממנו שימליץ להם על מועמד מתאים לרבנות בכפרם. רבי יצחק אלחנן המליץ להם על אברך תלמיד חכם וירא שמים. כאשר באו האנשים אל האברך להציע לו את המשרה, אמר להם שמצדו הוא מוכן, אך מכיוון שהוא מתגורר כעת אצל חמיו שתומך בו והוא סמוך על שולחנו, רוצה הוא לבקש ממנו את רשותו. כאשר שמע חותנו של האברך על ההצעה, אמר לו: "לשם מה אתה זקוק לזה? אם חסר לך כסף אני אוסיף לך, ובלבד שתשאר עמי ותמשיך ללמוד תורה בזכותי".

חלפה שנה ובפני רבי יצחק אלחנן שוב נצבה משלחת, הפעם מעיירה חשובה, ושוב המעשה חזר על עצמו ולבסוף אותו אברך נשאר אצל חמיו. לאחר פרק זמן נוסף, הגיעה משלחת נכבדה מעיר גדולה וחשובה. אשת האברך רצתה מאוד שאביה הפעם יסכים, לכן גם היא נכנסה עם בעלה לשאול את אביה. הלה חזר על דבריו ושוב הבטיח להם תוספת על התקציב שהוא נותן להם, אך כאן התפרצה האשה ואמרה לאביה: "עד מתי תחזיק ותתמוך בנו? הגיע הזמן שנפרד ולא נהיה תלויים בך יותר!" האב אמר בשקט: "מי יודע מי מחזיק את מי!"

כעבור כמה שבועות של הכנות, עזבו האברך ובני ביתו את העיירה, בעגלה עמוסה בכל חפציהם ומגמת פניהם אל העיר הגדולה. הם לא הספיקו להרחיק, ולפתע השיג אותם פרש בהול ובפיו בשורה מרה - אבי האשה שבק חיים בפתע פתאום! אז הבינו כולם את משמעות דברי האב: "מי יודע מי מחזיק את מי"...

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

על דברי יעקב אבינו ליששכר יש כמה תמיהות: מדוע המשילוֹ לחמור (אם אנו נקרא למישהו חמור - הוא יעלב)? ועוד, "אם ראה מנוחה כי טוב", מדוע "ויט שכמו לסבול"?

בספר הזוהר הקדוש (בראשית רמב:) נכתב: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי יִשָּׂשכָר נִקְרָא חֲמוֹר? אִם מִשּׁוּם שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, נִקְרָא לוֹ סוּס אוֹ אַרְיֵה אוֹ נָמֵר, לָמָּה חֲמוֹר?! אֶלָּא אָמְרוּ, מִשּׁוּם שֶׁחֲמוֹר נוֹשֵׂא מַשָּׂא, וְלֹא בוֹעֵט בַּאֲדוֹנוֹ כְּמוֹ שְׁאָר הַבְּהֵמוֹת, וְאֵין בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְלֹא חוֹשֵׁשׁ לִשְׁכַּב בְּמָקוֹם מְתֻקָּן. אַף כָּךְ יִשָּׂשכָר, שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בַּתּוֹרָה, נוֹטֵל מַשָּׂא הַתּוֹרָה, וְלֹא בוֹעֵט בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, כְּמוֹ הַחֲמוֹר שֶׁלֹּא חוֹשֵׁשׁ לִכְבוֹדוֹ אֶלָּא לִכְבוֹד רִבּוֹנוֹ. רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל".

בקריאת שמע נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". מהו בכל נפשך? אפשר לבאר עפ"י הפסוק: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם" (בראשית כג, ח), שם רש"י פירש נפשכם - "רצונכם". לפי זה, רצונו של אדם הוא נפשו, וא"כ כשהתורה מצווה: "בכל נפשך" - הכוונה שאנו צריכים לתת לקב"ה את הרצון שלנו.

זה מה שעשה יששכר: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה" - הוא ראה שזה הדבר הכי טוב והכי נעים שהוא רוצה, והחליט שאת רצונו הוא מוסר לבוראו, לכן: "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". (עפ"י האדמו"ר מאוז'ורוב)

ביאור נוסף:

הנאה, עונג ומנוחה באופן מושלם, אפשר להשיג רק בעולם הבא. והדרך לכך היא ע"י עשיית המצוות ובעיקר ע"י לימוד התורה הקדושה בעמל ויגיעה. יששכר הבין היכן נמצאת המנוחה האמיתית, השתוקק אליה והבין שהדרך לכך היא ע"י קבלת עול תורה ומצוות, לכן: "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל".

במשנה (אבות ו, ד) נאמר: "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא". ולכאורה קשה, כיצד ניתן לומר על אדם שחי חיי צער (אוכל פת במלח, שותה מים במשורה וישן על הארץ) - "אשריך וטוב לך" - "אתה מאושר! איזה כיף לך!"...?!

התשובה לכך היא: אדם שמטעינים על כתפיו עול כבד בניגוד לרצונו, אינו מטה את שכמו לסייע בידי מעניו, אך אם מרצונו החופשי מטה את שכמו, אות הוא כי נהנה לשאת את המשא! כאשר אדם מכיר בכך שהדרך היחידה לזכות להנאה, עונג, מנוחה וטובה בעולם הבא, הוא היא רק ע"י לימוד התורה, מרצונו מטה הוא שכמו לסבול עולה.

מעשה בסוחר גדול של אבנים טובות ומרגליות שיצא לאחת הארצות הרחוקות לקנות שם סחורה. הוא קנה סחורה בכל הכסף שייחד לכך, והשאיר בידו סכום עבור הנסיעה חזרה לארצו. בשעה שהלך לאכסנייתו לארוז את חפציו פגש אותו סוחר שהציע לו יהלומים מיוחדים ונדירים במחיר זול במיוחד, בגלל שעומדים להחרים לו את כל הסחורה ורוצה להפטר ממנה בכל מחיר. הראה לו הסוחר את הסחורה, ואורו עיניו. סחורה כה משובחת לא ראה מימיו. אך היות ונשארו לו רק מעט מזומנים לצורך חזרתו לביתו, חכך בדעתו האם להיענות להצעה המפתה. שקל בדבר והגיע לכלל מסקנה שאת הזדמנות חייו הוא לא מחמיץ. הוא שלשל לידי הסוחר את הכסף ולקח את הסחורה, צרר את האבנים היקרות בכיס מיוחד ופנה לחזור לביתו. מאחר ומוכרח היה לקמץ בהוצאות הדרך נאלץ להתאכסן באכסניות הפשוטות ביותר שלא כהרגלו, ישן על גבי הקרקע ואכל מאכלים פשוטים: לחם צר ומים במשורה.

באחד הימים הזדמן סוחר עשיר לאכסניה בה שהה מיודענו, ובראותו את היהלומן, כמעט שהתעלף. נשתומם ולא האמין למראה עיניו, שאל אותו: "איך התגלגלת למקומות כאלה? האם ירדת מנכסיך?"

ענה לו הסוחר: "הלא יודע כבודו כמה טרחות טורח האדם להרוויח מאות דולרים, וכאן צפוי לי רווח של מיליונים!", הוא פתח את צרור האבנים והראה את טיבה של הסחורה. עיניו של העשיר הסתנוורו מהברק והוא אמר לחברו: "וודאי שלמען אוצר כזה כדאי לשאת בכל העינויים הללו במשך זמן קצר, ובלבד לזכות אח"כ ברווח גדול. אך תאמר לי בבקשה, כפי שאני מכיר אותך, אתה מפונק מאוד, רגיל למעדני מלכים ואינך מסוגל לישון על מיטה שאין בה מזרון 'קינג קוייל'. א"כ, כיצד אתה מסתדר בלי אוכל משובח ושאר התנאים שאתה רגיל להם?"

אמר לו הסוחר: "אכן, רעות רבות שבעה נפשי בנסיעתי זו, אולם, בכל פעם שגוברת עליי המצוקה, אני מוציא צרור זה, פותח אותו ומסתכל עליו. זה נותן לי כח להתגבר על הכל, ולדעת שבקרוב אחזור לביתי ואהיה העשיר הגדול ביותר! ואז מיד אני מתמלא שמחה וכח להמשיך הלאה.

והנמשל מובן מאליו.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל - על שבטו של דן נתנבא שהיה מאסף לכל המחנות. ולפי שהיה הולך במדבר אחר כל הדגלים, והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם, לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות, כי גיבורים היו, לכך אמר יעקב: "דָּן יָדִין עַמּוֹ" - ינקום נקמת עמו, "כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" - היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם. (עפ"י הרשב"ם)

יְהִי דָן - יהי שבטו של דן, נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ - להרוג את האומות, וגבורתו תהיה משונה, כגבורת נחש שהורג בקלות, כמו שמצינו בשמשון "בלחי חמור הכיתי אלף איש". שְׁפִיפֹן משורש: "הוא ישופך ראש". הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר - שכל אויביו יפלו לפניו. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ - לדן היה אומר כן דן קויתי ה' שיושיעך וישגבך על אויבך. (עפ"י חזקוני)

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב - הרבה גדודים יבואו עליו למלחמה והוא יכה בהם מכה רבה. 'אורח החיים' הקדוש כתב: "מבליע ברכתו בשמו. ופירוש "גד" - לשון גדוד - מחנה, ולשון גדייה, ולשון משיכה, ולשון היקף שכולם במשמעות גד. ואמר: גָּד גְּדוּד אויביו יסובבוהו על גדותיו, והוא יָגֻד - יכרות אותם, עָקֵב - עד כלה.

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ - הוא היה אוכל לחם בלבד ובשבילו זה היה נחשב לארוחה שמנה ודשנה, אבל כשהיה בא אליו אורח, אז: "וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" - היה נותן לו מעדני מלכים.

מעשה ברבי עקיבא וחבריו שהלכו לאסוף כספי צדקה עבור עניי ישראל. הם הגיעו לפתח ביתו של אחד העשירים, ושמעו אותו מצווה על בנו ללכת לשוק לקנות ירקות, אבל לא סתם ירקות, אלא את הירקות הכי גרועים שיכולים להימצא, אלו שנותרו בסוף היום, חצי דקה לפני שהמוכר סוגר את הבסטה.

אמר רבי עקיבא: "כנראה שהאיש כבר לא עשיר. לא כדאי להיכנס". הם הלכו משם ופנו לבקש כסף לצדקה משאר האנשים. בדרכם חזרה ראה אותם אותו "עני" ושאל אותם מדוע לא באו אליו לבקש ממנו צדקה כמו בכל פעם? אמר לו רבי עקיבא: "שמענו שאמרת לבן שלך לקנות את הדברים הכי זולים, אז חשבנו שכבודו כבר לא עשיר כבעבר".

אמר להם העשיר: "מה שביני לבין בני ביתי אולי אתם יודעים, אבל מה שביני לבין קוני אינכם יודעים! לגוף שבסופו כלה וחוזר לעפר אני לא כל כך דואג, ולכן אני מאכילו מהדברים הזולים ביותר, אבל הנשמה שחיה לנצח אני דואג! אנא, לכו לביתי ותאמרו לאשתי שתביא לכם קערה מלאה במטבעות זהב".

משלחת הרבנים שבה לביתו של העשיר, שם אמרו לאשה את מה שאמר בעלה. שאלה אותם האשה שאלה קשה: "האם בעלי אמר קערה גדושה או שטוחה? השיב לה רבי עקיבא: "איננו יודעים, הוא רק אמר קערה מלאה מטבעות זהב", "אם כך", אמרה האשה, "אתן לכם קערה גדושה, ואם כוונתו היתה לתת לכם פחות מזה, אומר לו שיוריד לי מכתובתי".

כאשר חזר העשיר לביתו, שאל את אשתו: "מה נתת להם, קערה גדושה או שטוחה? אמרה לו: "נתתי להם קערה גדושה במטבעות זהב, ואם לא לכך התכוונת, יכול אתה להוריד לי את ההפרש מהכתובה!" אמר לה העשיר: "אשרייך! בזכות זה אני אכפיל לך את כתובתך!"

כתוב בספרים הקדושים שאשר יושב בשערי גן עדן ומכניס לשם את מי שלמד משניות. וזה נרמז בפסוק: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה" - 'שמנה' אותיות 'משנה'.

נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר - בני נפתלי היו גיבורים וקלים כאיילות. בשובם מן המלחמה היו ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות 'משופרות' של נצחון המלחמה, כמו שכתוב: "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה", כדרך הצבאים הרצים על מרומי הרים. (רשב"ם)

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר - יעקב אבינו משבח את יוסף הצדיק שהוא מלא חן ( פורת - חן) ומהיכן החן הגדול? מ"בנות צעדה עלי שור" - בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים, היו בנות מצרים עומדות על גבי החומה, וכל אחת זרקה עליו אבנים טובות ומרגליות כדי שיסתכל בה, והוא שמר על עיניו ולא הסתכל עליהן, ועל זה זכה לדורי דורות שזרעו יפרו וירבו כדגים ולא תשלוט בהם עין הרע לנצח.

הרי לנו שבשביל ניסיון של ''שעה אחת'' זכה להתברך לדורי דורות, שזרעו יהיה מבורך מכל השבטים. ואילו ח"ו אם לא היה עומד בניסיון של שעה זו, הרי מלבד מה שהיה פוגם את עיניו, ובנוסף לזה גם היה מפסיד ברכה זו לדורי דורות.

בעל ה'שומר אמונים' זצ''ל אמר, שכשאדם בא לידי ניסיון של הסתכלות אסורה, ומתגבר על יצרו ועוצם עיניו מראות ברע, ואינו מסתכל - אז הוא עת רצון בשמים! וכל מה שהוא יתפלל אז ויבקש מאת ה' ית' - סגולה שתפלתו תתקבל לרצון!

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל - מדוע בנימין נמשל לזאב?

נראה לומר, שבנימין לא נמשל לזאב טורף, אלא הכוונה שבנימין יטרוף את הזאב - עם ישראל משול לצאן שנאמר (יחזקאל לד, לא): "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי", ועמלק שרוצה תמיד להלחם בישראל ו"לטרוף" אותם הוא הזאב. במדרש (ב"ר צט, ב) נאמר: "מסורת היא שאין עשו (עמלק) נופל אלא ביד בניה של רחל"

כבר "בַּבֹּקֶר", בתחילת ההיסטוריה הלאומית, יֹאכַל עַד - הוא יתן לזאב "מנה הגונה" (יהושע משבט לוי נלחם בעמלק), וְלָעֶרֶב - בערוב הימים, יְחַלֵּק שָׁלָל - ישמיד את כולו. (עפ"י רש"ר הירש)

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם - לכאורה קשה, כיצד נאמר שיעקב אבינו ברך את כל בניו, הרי על ראובן אמר שהוא פזיז, הוריד מגדולתו והעניש אותו בנטילת הבכורה, ושמעון ולוי נענשו ב'ארור אפם' ו'אחלקם ואפיצם'...?!

הרלב"ג אמר בזה יסוד נפלא: שלילת בכורה ממי שאינו ראוי לה - ברכה היא! כי מה התועלת למנות את מי שאינו ראוי לתפקיד מסוים ועתיד להיכשל בו? גם להודיע לאדם את חסרונותיו, כדי שיידע מה עליו לתקן - גם זו ברכה! לכן אמר לראובן שהוא פזיז, ולשמעון ולוי אמר שהם כעסנים ועליהם לרסן את עצמם. ומה שחילק והפיץ אותם בישראל, כדי שלא תמצא חבורת רגזנים במקום אחד - אף זו ברכה!




פטירת יעקב אבינו

כל בניו של יעקב עמדו סביב מיטתו כשיצאה נשמתו בטהרה. הבנים קרעו את בגדיהם, צעקו ובכו בקול מר. השמועה על פטירת יעקב הצדיק התפשטה במהירות בכל ארץ מצרים וכולם התאבלו עליו שבעים יום.

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל - במצרים היו נוהגים לחנוט את האנשים החשובים שנפטרו כדי לשמר את גופתם שלא תרקיב. אך לכאורה קשה, בספרים הקדושים נאמר שהצדיקים אינם נרקבים בקברם, וכפי שמעיד המעשה הבא:

האדמו"ר הצדיק רבי אברהם מתתיהו משטפנשט שברומניה היה ידוע כמחולל נסים ונפלאות. מכל האזור נהרו אליו רבים יהודים ואפילו גויים שהיו בצרה ובקשו ישועה.

ביום כ"א תמוז שנת תרצ"ג נפטר האדמו"ר משטפנשט ונקבר בכבוד רב בעיר יאסי. מקום הציון ואוהל הצדיק בבית העלמין של העיירה, שימשו כתחליף לחצר הצדיק. שיירות רבות הגיעו לשם, התפללו על קבר הצדיק, והמשיכו לראות ישועות כבחייו.

לאחר השואה, יהודים רבים מתושבי המקום עלו לארץ ישראל, הקהילות היהודיות באזור התפרקו, וסכנת חורבן ופגיעה ריחפה על המקום. תלמידיו ויוצאי רומניה יזמו, בהתייעצות עם גדולי הרבנים, והחליטו להעלות את ארונו של הצדיק משטפנשט אל ארץ ישראל. שנים רבות היה הדבר בגדר חלום, הוקם ועד מיוחד שפעל במסירות ובעקביות, עד שביום חמישי, ג' חשוון תשכ"ט (כשלושים וחמש שנים לאחר שנפטר) המשימה צלחה בידם וארונו של הצדיק הובא לארץ ישראל.

מסע ההלוויה יצא מבני ברק ומשם לבית הכנסת הגדול של תל אביב, שם כבר המתינו אלפי יהודים יוצאי רומניה, שרובם זכה להתברך מפי קודשו. סיפורי המופתים שוב קלחו מפיהם, כמו אך עתה אירעו. משם המשיכו לבית העלמין 'נחלת יצחק'.

בחדר הטהרה של בית החיים 'נחלת יצחק' היה דיון, האם לפתוח את הארון ולקיים מנהג ארץ ישראל, לקבור ללא ארון. רבה של בני ברק, הרה"ג רבי יעקב לנדא, ציווה לפרוץ פתח בתחתית הארון, וכשהתברר שהגוף הקדוש שלם כביום פטירתו, ציווה הרב לנדא להוציא גופו הקדוש מן הארון. שמו אותו במיטה כמו כל נפטר, ולא התפרק, למרות שעברו 35 שנים מעת שנפטר.

אנשי ה'חברה קדישא' יצאו מחדר הטהרה מרוגשים כולם ואמרו: "כזה דבר לא רואים כל יום!" הגר"י לנדא הוסיף לומר: "זה ממש כאילו עכשיו הוא נפטר, אפילו הפנים מאירות".

ואם הצדיקים אינם נרקבים בקבר לאחר מותם, מדוע ציווה יוסף לחנוט את יעקב אביו? ועוד קשה, במהלך החנטה היו המצרים נוהגים להוציא מגופו של המת את כל האיברים הפנימיים, וזהו ביזיון גדול לעשות כך לגופו הטהור של יעקב אבינו, א"כ כיצד יוסף ציווה לעשות כן?!

אחת הסיבות שיעקב אבינו ביקש שלא להיקבר בארץ מצרים היתה כדי שהמצריים לא יעשו ממנו עבודה זרה. יוסף ידע שגם אם לא יחנטו את יעקב אביו, גופו הקדוש יישמר, אך חשש שכאשר המצרים יגלו זאת הם יראו בו אליל שיש לסגוד לו. לכן התחכם יוסף לצוות את "עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו" - לא היו אלו הרופאים הרגילים, אלא עבדי יוסף, והוא כמובן ציווה אותם שיעשו חנטה למראית העין בלבד, בלי לפגוע ולגרום ביזוי לגופו הטהור, כך המצריים יחשבו שגופו הקדוש של יעקב הצדיק נשמר בגלל החנטה, ולא יבואו לעובדו עבודה זרה.

יוסף היה צריך לבקש רשות מפרעה לצאת ממצרים כדי לקבור את אביו. יוסף היה לבוש בגדי שק, מחמת אבלו, ואין לבוא בלבוש שק אל ארמון המלוכה, לכן שלח שליחים נכבדים אל פרעה כדי לבקש רשות לקבור את יעקב בארץ כנען. השליחים באו אל פרעה ואמרו בשם יוסף: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר: 'הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי'. וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה". פרעה לא רצה שיוסף ייצא ממצרים אפילו לזמן קצר, והעדיף שיעקב הצדיק יהיה קבור בארצו (הוא ראה בכך סגולה שלא יהיה שוב רעב). הוא שלח ליוסף שיבקש מהחכמים שיתירו לו את שבועתו. יוסף שלח לפרעה: "אם אתה רוצה שאתיר את השבועה שנשבעתי לאבי, יכול אני גם להתיר את השבועה שנשבעתי לך" (כאשר יוסף בא אל פרעה בפעם הראשונה, הוא ידע שבעים שפות, בניגוד לפרעה שידע ששים ותשע שפות, פרעה לא ידע לשון הקודש ומאוד התבייש בכך ולכן השביע את יוסף שלא יגלה זאת לאף אחד). וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ".

רבים משרי מצרים, עלו יחד עם יוסף וכל בני ישראל לארץ כנען להשתתף בהלוויית יעקב הצדיק. יוסף הניח את יעקב על מיטת זהב משובצת באבנים יקרות, ועל ראשו הניח כתר זהב. עשרות גיבורים ממצרים, מבית עשיו ומבית ישמעאל צעדו לפני המיטה כדי לפנות את הדרך ולכבדו בדרכו האחרונה. ליד המיטה צעדו בניו ונכדיו יחפים ובוכים ואחר המיטה צעד עם רב.

באמצע הדרך הגיעו למקום שנקרא 'גורן האטד', שם הספידו את יעקב מספד גדול. לשם הגיעו גם כל מלכי כנען, הם התקרבו אל מיטת יעקב, הניחו את כלי מלחמתם ואמרו: "לא נוכל לגשת אל מיטת יעקב, 'איש השלום', כאשר אנו אוחזים בידינו כלי מלחמה. כשראו את כתר הזהב על ראש יעקב, הסירו את כתריהם מעל ראשיהם והניחו אותם מסביב למיטת יעקב. כך זכה יעקב אבינו לכבוד מלכים בדרכו האחרונה.

בין המלווים המכובדים היה גם עשיו הרשע, אחיו של יעקב, שליווה אותו בדמעות עד שהגיעו למערת המכפלה שבחברון. שם עשיו ואנשיו הפריעו לבני יעקב לקבור את אביהם הצדיק. שאל אותם יוסף: "מדוע אתם מפריעים לנו לקבור את אבינו?", עשיו ענה: "במערת המכפלה יש מקום רק לשמונה אנשים. כבר נקברו בה: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, נותרו בה שני מקומות: אחד לי ואחד ליעקב אביכם, אך מכיוון שהוא 'וויתר' וקבר שם את אשתו לאה, המקום היחידי שנותר לקבורה שייך לי! לכן לא ארשה לכם לקבור כאן את אביכם".

אמר לו יוסף: "לפני עשרים וחמש שנים אבינו יעקב קנה ממך את הזכות להיקבר כאן במחיר מלא, אני בעצמי ראיתי את שטר המכירה אצל אבי במצרים". עשיו העמיד פנים כאילו אינו יודע על מה מדובר וביקש לראות את שטר המכירה. יוסף ביקש מאחיו נפתלי, קל הרגליים, שירוץ מהר למצרים ויביא משם את שטר המכירה, בו יש הוכחה שעשיו מכר את חלקו במערת המכפלה. נפתלי רץ... ובינתיים נאלצו כולם לעמוד ולהמתין עד שיחזור ולא קברו את יעקב.

חושים, בנו של דן, שהיה חרש ולא שמע את דו השיח שהתנהל עם עשיו, לא הבין מדוע מתעכבת קבורת יעקב. כאשר נודעה לו סיבת העיכוב הוא כעס מאוד ואמר: "לא אסכים לכך שסבא יעקב הצדיק יהיה מוטל כך בביזיון!" הוא לקח מקל, התקרב לעשיו ונתן לו מכה כל כך חזקה עד שראשו של עשיו נערף, התגלגל ונפל אל תוך מערת המכפלה (את גופו קברו בניו בהר שעיר). יעקב אבינו נקבר במערת המכפלה. באותה שעה בקע מתוכה אור גדול והיה שם ריח טוב במיוחד (יבוא מיוחד מגן עדן).




אחי יוסף חוששים מנקמה

לאחר שבעת ימי האבל, קמו בני יעקב וחזרו למצרים. הם עברו בדרך המובילה לדותן, שם יוסף ניגש אל הבור אשר לתוכו השליכוהו אחיו, נשא את עיניו אל ה' ואמר: "ריבונו של עולם, אתה בחסדך העלית אותי מהבור הזה, החיית אותי ועשית אותי שר חשוב בעיני כולם. ברוך אתה השם, על הנס הגדול שעשית לי במקום הזה".

אחי יוסף ראו זאת והבינו שיוסף זוכר היטב את מה שהם עשו לו, והם חשבו שכל מה שהתנהג כלפיהם יפה, היה זה משום כבודו של יעקב אביהם, אך עתה שנפטר, הם חששו שיוסף ירצה לנקום בהם. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ"... (למעשה יעקב אביהם לא אמר להם דבר זה, ואע"פ שזה אינו נכון הם אמרו זאת וזה נכתב בתורה ללמדנו שלפעמים מותר לשנות מהאמת כדי למנוע מחלוקות כי גדול הוא השלום). וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו - הוא בכה על כך שחשדוהו על דבר כזה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: "אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?!" - האם אני במקומו?! הרי הכל מאת ה' וגם אם הייתי רוצה להרע לכם איני יכול. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב.

יוסף אומר לאחיו: "לא רעה גמלתם עמדי, אלא טובה!" יוסף מרגיע אותם: "דווקא המעשה ה"רע" שלכם, הוא שגרם לי להגיע להיות המשנה למלך, ובזכותכם, למעשה, אני זוכה להחיות עם רב".

יוסף מלמד את אחיו ואותנו פרק באמונה: לא תיתכן מזימה כלשהי של בשר-ודם שתצליח, ללא שיהיה זה רצון ה'! ודבר נוסף - גם מה שאנו חושבים שהוא רע, למעשה הוא טוב, כי הכל מאת ה', וכל מה שה' עושה, הכל לטובה! רק שלפעמים מבינים זאת רק אחרי עשרות שנים.

וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם - רש"י כתב: "דברים המתקבלים על הלב: עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות: כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו?!"

אמנם היו אלו דברים של טעם שבאו להרגיע אותם שיהיו בטוחים שלא ינקום בהם ושלא יהרוג אותם כמו שחשבו, אולם בדברים אלו שאמר להם : "יש לך אח שהורג את אחיו?!" יש לכאורה עקיצה כואבת - אפילו אצל אומות העולם לא יתכן שאח יהרוג את אחיו, אך אצל בני יעקב מצינו שרצו להרוג את יוסף אחיהם ("וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ... וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת"). האם על דברים כאלו שייך לומר: "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם"? האם ככה ראוי לפייס?

הגרי"ז סלנט כתב לבאר, שבאמת היו אלו דברי ניחומים המתקבלים על הלב. כל כוונת יוסף היתה להוכיח לאחיו שמעשיהם התמוהים הונחו ע"י ההשגחה העליונה ושלא מלבם עשו זאת. לכן הדגיש ואמר שאין זה טבעי והגיוני שאח יהרוג את אחיו. הנחה זו מקובלת אפילו אצל אומות העולם וכל שכן אצל צדיקים וקדושים, בני יעקב אבינו. א"כ כיצד יתכן שרצו להורגו? היה זה בגלל שרצון ה' היה שיוסף יגיע למצרים כדי להחיות עם רב - א"כ, אלו באמת דברי ניחומים והרגעה. ( עפ"י לקח טוב)




יוסף ובני ישראל במצרים לאחר פטירת יעקב

כאשר יוסף הצדיק היה בן שבעים ואחת, מת פרעה מלך מצרים ובנו עלה על כסא המלכות. גם המלך החדש מסר את הנהגת מצרים בידי יוסף ששפט את כולם בצדק ביושר. למרות שהיה המשנה למלך, ועל פיו הונהגה כל האימפריה המצרית, היה יוסף צנוע ועניו. ה' היה עמו בכל עת ונתן לו חכמה להבין ולשפוט צדק, בכל מעשיו הצליח וכל העם אהב אותו וחלק לו כבוד.

אחי יוסף ובני משפחותיהם גרו בארץ גושן. הם שמרו את דברי יעקב אביהם: לא למדו ממעשיהם הרעים של הגויים, דברו ביניהם בלשון הקודש, קראו לבניהם בשמות עבריים ושמרו על לבושם (לא הושפעו מהמודה המצרית שהיתה 'הצעקה האחרונה' באופנה). גם בינם לבין עצמם חיו בני יעקב בשלום ולכן הצליחו בכל מעשיהם וזכו להרבה בנים טובים וישרים.

כאשר הגיע יוסף לגיל מאה ועשר שנים, הרגיש שימיו ספורים. הוא קרא לכל אחיו ובני משפחותיהם וכך אמר להם: "אחרי מותי אל תצאו ממצרים עד שיבוא שליח ה' ויוציא אתכם. מבקש אני מכם שכאשר תצאו מכאן העלו את עצמותי עמכם וקברו אותי בארץ ישראל". הבטיחו לו אחיו לעשות כדבריו.

אחרי שיוסף נפטר המצרים חנטו את גופו כדי שלא יירקב ובכו עליו כולם במשך שבעים ימים. כשעברו ימי האבל על יוסף, חששו המצריים שבני ישראל ייקחו את גופת יוסף לקבר אבותיו בארץ ישראל ובאותה הזדמנות כבר יישארו בארץ ישראל. יועצי פרעה אמרו לו: "שמענו על צוואת יוסף את בני משפחתו שעתידים הם לצאת מארצנו ושלא יצאו מבלי לקחת אתם את גופתו. לפי דעתנו יש למנוע בכל מחיר את יציאת עם ישראל מארצנו ולשם כך יש להחביא את ארונו של יוסף באופן שהיהודים לא ימצאוהו ואז הם יאלצו להישאר כאן ולהיות לנו עבדים לעולם".

שמע המלך לעצתם והחליט להשליך את יוסף כשהוא בתוך ארון עופרת כבד אל תוך היאור. כך חשב להרוויח כפליים: גם עם ישראל לא יצאו ממצרים וגם מי היאור יתברכו וישקו את השדות בזכות יוסף הצדיק שישכון במצולותיהם.

אחרי מות יוסף ואחיו קם דור חדש של יהודים שלא הלכו בדרכי אבותיהם. הם התערבו בין הגויים המצריים, למדו ממעשיהם הרעים והתנהגו כמותם ולא שמעו בקול הזקנים שהזהירו אותם שיחזרו בתשובה. הקב"ה ראה את מעשיהם הרעים של בני ישראל ואמר: "מכיוון שביטלו ישראל את המצוות, אבטל גם אני את האהבה שהרגישו כלפיהם המצריים. מעתה המצריים ישנאו אותם ויתחילו הצרות לבוא על בני ישראל".

- בהבדלה של שבת אנו אומרים: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים" - הקב"ה מבדיל בין ישראל שהם קודש לבין העמים שהם חול. אם היהודי שומר על עצמו, מקדש את עצמו ומתבדל מהגויים, אזי הגויים "יקדשו אותו" - הם יראוהו "קדוש" ויכבדו אותו מאוד. אולם אם היהודי אינו מתבדל מהגויים, לא מקדש את עצמו אלא "מקדש" את תרבות הגויים, אזי הם עצמם כבר יעשו את ההבדלה, הם יזלזלו ביהודי וישנאוהו.

עם ישראל נמצא בגלות בין אומות העולם במשך קרוב לאלפיים שנה. כל זמן שהיהודים עשו את רצון הבורא, שמרו תורה ומצוות והתבדלו מהגויים, היה להם שקט יחסי. אך כאשר ניסו להתקרב אל הגויים, נכנסו לאוניברסיטאות כדי לרכוש השכלה, התלבשו כמותם והתביישו במוצאם היהודי - אז היו המאורעות האנטישמיים הגרועים ביותר.

גם במצרים, בשעה שהשעבוד הכביד מאד על בני ישראל, ניסו בני ישראל להתקרב אל המצריים בחשבם כי זה יקל עליהם את העול הקשה. מה עשה הקדוש ברוך הוא: ''הפך לבם לשנוא עמו''. שנאתם של מצרים גברה אל היהודים מבקשי קרבתם, עד שנוכחו היהודים ועמדו על טעותם ובאה הגאולה. ובעזרת ה' כך גם יהיה אתנו - אם רק נשכיל להתחזק בעבודת ה', לעשות רצונו ולהתרחק מתרבות הגויים - אז נזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.