הלכות פריה ורביה
סימן א - דיני פריה ורביה, ושלא לעמד בלא אשה סימן ב - שישתדל כל אדם לקח לו אשה הגונה סימן ג - דין בן שהוא ספק לכהנה סימן ד - מי הם האסורים לבא בקהל, ואיזהו הנקרא ממזר סימן ה - דין פצוע דכא וכרות שפכה סימן ו - נשים האסורות לכהן ודין אשת כהןסימן א - דיני פריה ורביה, ושלא לעמד בלא אשה
ובו י''ד סעיפים
א חַיָּב כָּל אָדָם לִשָּׂא (א) אִשָּׁה כְּדֵי לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הגה: וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא תּוֹרָה כוּ', וְלֹא נִקְרָא אָדָם. וְכֵיוָן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה עֲוֹנוֹתָיו מִפַּקְפְּקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה''' (מִשְׁלֵי יח, כב) [טוּר] באר היטב (א) אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפילו שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהא לו בנים הרמב''ם פט''ו ה''א. וכן איתא לקמן סימן ע''ו ס''ו: ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יוכל עוד להוליד. וצ''ע מנ''ל להרמב''ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פ''ו דהא אפי' אם קיים פו''ר מ''מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך ב''ש ע''ש. הראנ''ח ח''ב סי' מ''ג נסתפק אי מהני דבורא בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא ע''ש:
ב אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי לִלְמֹד (ב) תּוֹרָה וְלִשָּׂא אִשָּׁה: באר היטב (ב) תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים. ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים בדמיו כמ''ש בא''ח סימן קנ''ג. ול''ד ס''ת אלא ה''ה שאר ספרים נמי אסור למכור אלא לדברים אלו כמ''ש ביו''ד סי' ר''ע וכ''כ בה''י: וכתב הח''מ דוקא משום מצות פו''ר מוכרים ס''ת אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו''ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו''ר. והב''ש כתב עליו מיהו למ''ש לקמן ס''מ מוכרין ס''ת לקיים לערב אל תנח ידך י''ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס''ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ''ש ס''ס י''ג בהג''ה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד. והוא מהרמב''ם פט''ו מה''א דין י''ו. משמע דאינה מצווה על שבת. ועיין תשובת רד''ך שכתב דהאשה מצווה על שבת. ולכאורה קשה דאם י''ל דמוכרים ס''ס. בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה א''כ ה''נ מוכרים ס''ת בשביל שלא יעמוד הוא בלא אשה אף בשכבר קיים פו''ר כסברת י''א שבסעי' ח' א''כ לא מוכח תוס' מידי בחגיגה דף ב' ע''ב האי עשה אלים טפי כדאמרי' במגילה מוכר אדם ס''ת וכו' ומייתי לא תהו בראה כ''א לשבת וגו' וכן בגיטין דף מ''א ע''ב דילמא להכי אתיא הגמר' הקרא דלא תהו וגו' להורות אף בשכבר קיים פ''ו וה''ה בשביל יתומה דלא שייך פו''ר מוכרים בשביל שבת יצרה. ועיין במ''א בא''ח סימן קנ''ג ס''ק ט' ע''ש. ולאחר עיון לאו קושיא הוא. דתוס' שכתבו האי עשה אלים טפי וכו' סברי באמת כדיעה א' שבסעי' ח' וכן הוא בהדיא ביבמות דף ס''א ע''ב תוס' בד''ה נפקא מינה וכו'. והב''ש דכתב דמוכרים ס''ת בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה. כ''כ לפי י''א שבסעי' ח' עיין ודו''ק. ולענין אם יש חילוק בין ס''ת של יחיד או של רבים עיין בי''ד סימן ר''ע ובא''ח סימן קנ''ג:
ג מִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה (ג) בֶּן י''ח, וְהַמַּקְדִּים לִשָּׂא בֶּן י''ג, מִצְוָה מִן (ד) הַמֻּבְחָר, אֲבָל קֹדֶם י''ג לֹא יִשָּׂא דְּהָוֵי (ה) כִּזְנוּת. וּבְשׁוּם עִנְיָן לֹא יַעֲבֹר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּלֹא אִשָּׁה. וּמִי שֶׁעָבְרוּ עָלָיו כ' שָׁנָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׂא, בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׂא כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וּמִיהוּ, אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרַח בָּהּ, וּמִתְיָרֵא לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹ וְיִתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר (ו) לְהִתְאַחֵר. הגה: וּבַזְּמַן הַזֶּה נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לָכֹף עַל זֶה. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא קִיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּבָא לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים, כְּגוֹן עֲקָרָה וּזְקֵנָה אוֹ קְטַנָּה, מִשּׁוּם שֶׁחוֹשֵׁק בָּהּ אוֹ מִשּׁוּם מָמוֹן שֶׁלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּינָא הָיָה לִמְחוֹת בּוֹ, לֹא נָהֲגוּ מִכַּמָּה דּוֹרוֹת לְדַקְדֵּק בְּעִנְיַן הַזִּוּוּגִים. וַאֲפִלּוּ בְּנָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּה עֲשָׂרָה שָׁנִים לֹא נָהֲגוּ לָכֹף אוֹתוֹ (ז) לְגָרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְכֵן בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי זִוּוּגִים (רִיבָ''שׁ סִימָן ט''ו), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא אֲסוּרָה עָלָיו: באר היטב (ג) בן י''ח. אע''ג דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה הבן י''ג מ''מ מצוה זו קבלו חכמינו ז''ל שבן י''ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט''ו ואילך. וכתב ה''ה ריש פרק ט''ו מה''א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י''ח: (ד) המובחר. היינו י''ג שלימות כ''מ מרמב''ם. אבל רש''י ותו' בסנהדרין דף פ''ו ע''ב ס''ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה: (ה) כזנות. זהו דעת הרמב''ם וטור. אבל תוס' ורא''ש ס''ל דלא הוי זנות כיון דבקדושין היא אצלו. ועיין ח''מ וב''ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ה מחלק אם אביו משיאו לקטן או האב יתפוס מטלטלין לכתובה אז הוי מצוה אבל אם הוא עצמו נושא אשה הוי כזנות מטעם דא''א לכתוב כתובה דאין מעשה הקטן כלום וישרה עם אשתו בלא כתובה והוי ביאתו זנות ע''ש ועיין מה שהקשה הב''ש ס''ק ג' על הב''ח ועי' בסנהדרין דף ט''ו ע''ב ודו''ק: (ו) להתאחר. ואין קצבה לדבר אפי' כל ימיו והוא שאין יצרו מתגבר עליו ב''ש: (ז) לגרשה. עיין ח''מ. ואם רוצה לגרשה בזמן הזה בע''כ אחר ששהתה י''ש נראה בכה''ג לא גזר ר''ג ב''ש עיין סימן קנ''ד:
ד וּמִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה, כְּבֶן עַזַּאי, תָּמִיד, וְנִדְבַּק בָּהּ כָּל יָמָיו, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו:
ה כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם זָכָר וּנְקֵבָה, קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבֵּן (ח) סָרִיס אוֹ הַנְּקֵבָה אַיְלוֹנִית. (פי', אַיִל הוּא זְכַר הַצֹאן, כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה טֶבַע הַזָּכָר, וְסִימָנִים הֵם שֶׁאֵין לָהּ שָׁדַיִם כַּנָּשִׁים, וְקוֹלָהּ עָבֶה, וְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵינוֹ בּוֹלֵט מִגּוּפָהּ כְּיֶתֶר הַנָּשִׁים): באר היטב (ח) סריס. משמע הקפידה היא שלא היו סריסים או איילונות דאינם ראויים כלל להוליד אבל אם הם ראויים להוליד אלא נשא אשה איילונית. והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ''ו ח''מ ב''ש:
ו נוֹלְדוּ לוֹ זָכָר (ט) וּנְקֵבָה, וּמֵתוּ וְהִנִּיחוּ בָּנִים, הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה, וְהָיוּ בָּאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר בֶּן בִּתּוֹ וְהַנְּקֵבָה בַּת בְּנוֹ, הוֹאִיל וּמִשְּׁנֵי בָּנָיו הֵם בָּאִים הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בֵּן וּבַת, וּמֵתוּ, וְהִנִּיחַ אֶחָד מֵהֶם זָכָר וּנְקֵבָה, עֲדַיִן לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. הגה: הָיָה הַבֵּן (י) מַמְזֵר, אוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה (וְקָטָן), קִיֵּם הַמִּצְוָה. (ב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (ט) ונקיבה. משמע שני זכרים ומכ''ש שתי נקבות לא מהני. אבל תוס' ביבמות דף ס''ב ע''ב ס''ל דבשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פו''ר. ובש''ג הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פו''ר. ואם היה לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקיבה. או שהיה לו ב' זכרים וא' מהן היה לו בת לא קיים פו''ר שצריך הוא שיוליד תחלה זכר ונקיבה ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פו''ר ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן לא קיים פו''ר. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו''ר ואם נקרא בנו לכל דבר ח''מ. וב''ש הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר: (י) ממזר. דוקא ממזר ידוע חי. אבל ממזר אינו ידוע אז אינו חי לא קיים פ''ו:
ז הָיוּ לוֹ בָּנִים בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, (יא) וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם, הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בָּנִים כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם, לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר: באר היטב (יא) ונתגייר. בתשובת מהר''י סג''ל סי' רכ''ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו''ר. וכ''מ מתוספת דיבמות דף ס''ב ע''א ד''ה רי''א קיים פו''ר וכו'. וכנה''ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ''ו ע''ש. ועיין מ''ש הבה''י. ועי' מ''ש התוספת בחגיגה דף ב' ע''ב ד''ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע''ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו''ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע''ש וכ''כ המרש''א והניח בצ''ע. ובתשובת שבות יעקב ח''ב סימן קל''ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ''ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ''ד מיתות. ואל תתמה ע''ז שהרי הסמ''ג פסק ג''כ הכי וכ''כ הת''ה סימן (רנ''ט) [רצ''ט] הובא דבריו בב''י ס''ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע''ג דפשוט להש''ס לומר דמצות פ''ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו''ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ''ו אבל לסרס עצמו בענין שא''א להם לעסוק בפ''ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא''כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ''ל. ושמעתי לתרץ ע''פ תוס' דיבמות דס''ב ע''א ד''ה בני פ''ו וכו' וא''ת דפרק ד' מיתות משמע דב''נ לא מיפקדי אפו''ר וי''ל דהכא לאו בני חיוב בפו''ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע''ש לפ''ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ''ו אכולהו בני נח כתיב דה''ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ''ו אע''ג דלאו בני חיובא נינהו ע''כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו''ק:
ח אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אָסוּר לוֹ לַעֲמֹד בְּלֹא (יב) אִשָּׁה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה (יג) בַּת בָּנִים אִם יֵשׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה בָּנִים. וְאִם אֵין סִפֵּק בְּיָדוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים אֶלָּא אִם כֵּן יִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה, אִם אֵין לוֹ בָּנִים יִמְכֹּר כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ (יד) בָּנִים, לֹא יִמְכֹּר אֶלָּא יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים וְלֹא יַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים יִמְכֹּר (טו) סֵפֶר תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים. הגה: מִיהוּ, אִם מַכִּיר שֶׁאֵינוֹ בֶּן בָּנִים עוֹד וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לְהוֹלִיד, יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים (נ''י בְּפ' הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ). וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה וּמִתְיָרֵא שֶׁאִם יִשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים יָבֹאוּ קְטָטוֹת וּמְרִיבוֹת בֵּין הַבָּנִים וּבֵין אִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים; אֲבָל אָסוּר לֵישֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ (טז) זוֹ (ת''ה סִי' רס''ג): באר היטב (יב) אשה. איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ב''ש. ורמב''ן במלחמות ה' מסופק בזה: (יג) בת בנים. מדרבנן הוא החיוב הרי''ף והרמב''ם והרא''ש. וכתב הרמב''ן דאין כופין אותו לכ''ע דלא תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ''כ: (יד) בנים. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס''ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיים לא יעמוד בלא אשה דאל''כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס''ת לישא אשה משום שבת יצרה מ''מ הרהור עבירה קשה משבת יצרה ח''מ וב''ש כתב דלדעת נ''י אין מוכרין ע''ש: (טו) ס''ת. ע''ל ס''ק ב' מש''ש: (טז) זו. דמשום חשש קטטה יוכל לבטל מצות לערב אל תנח ידך אבל לא לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו ב''ש. ועיין ח''מ:
ט נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה נָשִׁים, וְהוּא דְּאֶפְשָׁר לְמֵיקַם (יז) בְּסִפּוּקַיְהוּ. וּמִכָּל מָקוֹם נָתְנוּ חֲכָמִים עֵצָה טוֹבָה שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר מִד' נָשִׁים, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְכָל אַחַת עוֹנָה (יח) בְּחֹדֶשׁ. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אֶלָּא אִשָּׁה (יט) אַחַת, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עַל אִשְׁתּוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן ס''ס ב' דְּאָסוּר לִשָּׂא שְׁנֵי נָשִׁים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת: באר היטב (יז) בסיפוקייהו. ואם היא מוחלת ורצונה להסתפק במועט ודאי רשות לישא אפי' אם א''א למיקם בסיפוקייהו דכתיב והחזיקו שבע נשים באיש א' ח''מ. מיהו ביבמה נראה אפי' אם היא מוחלת מ''מ מוטל על הב''ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו. ב''ש: (יח) בחדש. היינו אם הוא ת''ח דעונה שלו בכל שבת. ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א'. ב''ש: (יט) אחת. ר''ל אפי' בלא חר''ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן. אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר''ג לא מהני ריצוי שלה ד''מ ב''ש:
י רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם (כ) הֶחֱרִים עַל הַנּוֹשֵׂא עַל אִשְׁתּוֹ; אֲבָל בִּיבָמָה לֹא הֶחֱרִים. וְכֵן בַּאֲרוּסָה. הגה: אִם אֵינוֹ רוֹצֶה (כא) לִכְנֹס אֶלָּא לִפְטֹר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''א). וְהוּא הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּחוּי מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹלֵץ רַשְׁבָּ''א סִימָן ר''פ וּמהר''ם פַּדָּוואָה סִי' י''ט). אָמְנָם יֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּחֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם נוֹהֵג אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מִצְוָה וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם יִבּוּם, וְצָרִיךְ לַחֲלֹץ (הַגָּהַת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת וְכֵּן כָּתַב נ''י פֶּרֶק הַחוֹלֵץ). וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנָה בַּת גֵּרוּשִׁין, כְּגוֹן (כב) שֶׁנִּשְׁתַּטֵּית אוֹ שֶׁהוּא מִן הַדִּין לְגָרְשָׁהּ וְאֵינָהּ רוֹצָה לִקַּח גֵּט מִמֶּנּוּ, יֵשׁ לְהָקֵל לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת (כֵּן מַשְׁמַע בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִיא אֲרוּסָה וְאֵינָהּ רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ אוֹ לִפְטֹר מִמֶּנּוּ. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָתוֹ בְּכָל הָאֲרָצוֹת. הגה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלֹּא פָּשְׁטָה תַּקָּנָתוֹ, אֲבָל מִן הַסְּתָם נוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם (תְּשׁוּבַת ר''י מִינְץ סִי' ק''י). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִי' רכ''ח אִם הָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (כג) לְהַחֲמִיר לְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל. וְלֹא הֶחֱרִים אֶלָּא עַד סוֹף הָאֶלֶף (כד) הַחֲמִישִׁי. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ הַתַּקָּנָה וְהַמִּנְהָג בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד, וְאֵין נוֹשְׂאִין שְׁתֵּי נָשִׁים, וְכוֹפִין בַּחֲרָמוֹת וְנִדּוּיִין מִי שֶׁעוֹבֵר וְנוֹשֵׂא ב' נָשִׁים לְגָרֵשׁ אַחַת (כה) מֵהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לָכֹף מִי שֶׁעָבַר חֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם (ב''י סִי' ע''ו), מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִשְׁלַם אֶלֶף הַחֲמִישִׁי (שָׁם בְּשֵׁם מַהֲרִי''ק), וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן. יֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁנִשְׁתַּמְּדָה אִשְׁתּוֹ, מְזַכֶּה לָהּ גֵּט עַל יְדֵי (כו) אַחֵר וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת (פִּסְקֵי מהרא''י סִי' רנ''ו). וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג אֵין לְהַחֲמִיר וּמֻתָּר לִשָּׂא אַחֶרֶת בְּלֹא גֵּרוּשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה (שָׁם מִנְהֲגֵי רַיְנוּ''ס): באר היטב (כ) החרים. משום קטטא תיקן ולא משום דררא דאיסורא ונ''מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה ד''מ. כתב בהלכות קטנות סי' ל''ח דתקנת ר''ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא ב' אשכנזית לספרדי א' ושכן הורה הרב אורי שרגא ע''ש: (כא) לכנוס. כ''כ מהרי''ק שורש ק''א. ועיין מהרי''ק שורש ס''ג שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' להתיר לו לגרש בע''כ או לישא אחרת ע''ש וההיא תשובת מהרי''ק פסק הרמ''א כוותיה בסי' ע''ו סעי' ב' בהגה ע''ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוסה לא גזר ר''ג כלל. ונ''ל הא דאמרי' דבארוסה לא החרים ר''ג היינו דוקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר''ג שלא לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוס' לכן בשורש ס''ג דהוא רוצה לכנוס אותה שהיא מורדת עליו לכן חל חר''ג עליו וצריך היתר טעם מורדת. וזהו הפי' בהג''ה דכ' אהא וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור שבות יעקב ח''א סימן נ''ב ובתשובת חכם צבי שאלה קכ''ד כתב דפירוש ברמ''א הוא דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור היינו שלא תטעה שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטעם שהשניה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינה אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שניה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ''ל דאסור. ובה''י פירש הרמ''א בע''א ע''ש. ועי' ב''ש. ובגוף הדין חולק החכם צבי בתשובתו סי' קכ''ד ופסק דבארוסה נמי החרים ר''ג ע''ש: וכ''פ בתשובת מיימונית סי' ל''ד ומהר''י סג''ל סק''א אבל בתשובת שבות יעקב ח''ב סימן קי''ב ובח''מ סימן נ''ב פסק כמהרי''ק דבארוסה לא החרים וכ''כ מבי''ט ח''ב סימן ר''ט. ומהרשד''ם חא''ה סימן ע''ח. בן עשיר שקידש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח''כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניסה לנשואין והבתולה אינה רוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנוע מחמת חר''ג. פסק שבות יעקב ח''ב סי' קי''ב דאין למונעו מחמת חר''ג דבארוסה לא החרים. ולפי דברי החכם צבי הנ''ל שחולק עליו ופסק דבארוסה נמי החרים ר''ג. יש למנעו: וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף נ''ט העלה דמהרי''ק איירי כשהראשון באירוסין אבל כשהראשונה בנשואין אעפ''י שהשניה היא באירוסין עובר על חר''ג דלא כהרשד''ם חא''ה סימן ע''ח דס''ל דכל שהשניה אינה בנשואין אלא באירוסין לבד לא עבר על חר''ג ע''ש: ועיין תשובת ב''י סימן י''ב מדיני גיטין ומהרי''ט חא''ה סימן ח' ומר''י הלוי סימן כ''א קטן שנפלה לו יבמה ובעודנו קטן נשתדך לבת זוגו וכעת הוא בן י''ג שנים ויום א' ולא הביא ב' שערות וזמן הנשואין הגיע ואבי הבת רוצה להשיא לו בתו כתנאי השידוכין. האם יש למנוע לישא משודכת מכח חר''ג אע''ג דכתב ביבמה לא החרים היינו ברוצה לייבם על אשתו הנשואה משא''כ ברוצה לישא על יבמתו הזקוקה פסק בחכם צבי שאלה קט''ז דמותר לישא משודכתו קודם שיחלוץ היבמה ואין בזה משום חר''ג ואפי' לרמ''א דפסק דנהג במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ. היינו שיוכל לחלוץ אבל אונס כי הכא לא ע''ש. וע''ע סימן ק''ד: (כב) שנשתטית. כתב הכל בו דאין להתיר חר''ג אלא עפ''י מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד''מ כתב דא''צ בזה הזמן להתיר ע''י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר''ג ואינו אלא מנהג שנהג להחמיר. מיהו ב''ח כתב קבלה היא מגדולי עולם שיציע הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניא ותוס' כתובה ביד הבית דין ואח''כ ישא אחרת: ועוד כ' בסי' קי''ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתתשפה וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וישמור אותה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות: ודבריו שם מ''ש בשם רש''ל סותרים למ''ש בסי' זה ע''ש: ואם אין ידו משגת להשלים הכתובה כתב בתשו' צמח צדק סימן ס''ו דיש תקנה דקרובים ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה בכדי דמי' שיהיו מספיק לה הרווחים למזונותיה ולפרנסה ע''ש: ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים ב''ש: (כג) להחמיר. דשם נתבאר דאין יכול לישא שתי נשים שחר''ג אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי: וכתב הרש''ך ח''ב סימן ל''ז דאינו חייב לקיים חר''ג אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם אבל אם לא היה נשוי אשה מן המקום שיצא משם יוכל לישא כאן במקום שאינו נוהג חר''ג שתי נשים. אבל מהריב''ל ח''ג סימן ק''ך כתב אפי' בשלא נשא במקום שנהג חר''ג אלא שנשא אשה במקום שאינו נוהג חר''ג ורצה לישא אשה על אשתו אסור הואיל והוא ממקום שנהג חר''ג וכנה''ג פסק כמהריב''ל מ''ש בהגהת ב''י סעיף ב'. ההולך ממקום שלא נהגו חר''ג למקום שנהגו חר''ג אינו יוכל לישא אשה על אשתו במקום שנהגו חר''ג. מי שעלה לא''י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחר''ג שולח לה גט ע''י שליח ומשער הזמן שאיפשר שהגיע גט לידה ונושא אחרת הר''ם מטראני ח''א סימן ר''י. וכתב כנה''ג עליו ותמה אני אם הוא חושש לחר''ג לישא אשה אחרת למה לא חשש ג''כ לחר''ג שלא לגרשה בע''כ ומה תקנה מצא לו שישלח לה גט בע''כ. ויש לדחוק דבגירושין. דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה עובר על החרם ובעמוד והוצי' קאי: (כד) החמישי. עיין כנה''ג: (כה) מהן. פי' השניה תדחה מפני הראשונה אא''כ שהראשונה מקבלת גט ברצון עיין תשובת מהרש''ל סי' י''ד: (כו) אחר. משום חר''ג. ועיין תשובת צ''צ סימן ע' דפסק שם דדוקא אם המירה ברצון אבל אם המירה באונס אין רשאי לישא אחרת ע''ש ועיין כנה''ג:
יא טוֹב לַעֲשׂוֹת תַּקָּנָה בַּחֲרָמוֹת וְנִדּוּיִים עַל מִי שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ:
יב נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשָּׂא אַחֶרֶת עַל אִשְׁתּוֹ, וְשָׁהֲתָּה עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא יָלְדָה, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קי''ח:
יג אִשָּׁה אֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. (וְעַיֵּן בְּסִימָן קנ''ד). [הַגָּה] וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא תַּעֲמֹד בְּלֹא אִישׁ מִשּׁוּם (כז) חֲשָׁדָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בְּשֵׁם א''ז): באר היטב (כז) חשדא. כ''כ הרמב''ם פט''ו מה''א. ותימא דבפכ''א מהא''ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע''ש. ויש ליישב דמ''ש הרמב''ם בה''א דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד. ושם בהלכות א''ב ע''פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא''כ גבי דידיה וק''ל. כנה''ג ובהרד''ך בית י''ז חדר יו''ד:
יד דִּין מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, יִתְבָּאֵר שָׁם:
סימן ב - שישתדל כל אדם לקח לו אשה הגונה
ובו י''א סעיפים
א לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוּם (א) פִּסוּל. הגה: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה פְּסוּלָה מִשּׁוּם (ב) מָמוֹן, הָוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אֲבָל בְּלָאו הָכִי, שֶׁאֵינָהּ פְּסוּלָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁנּוֹשְׂאָהּ מִשּׁוּם מָמוֹן, מֻתָּר (תְּשׁוּבַת רִיבָ''שׁ סִימָן ט''ו). מִי שֶׁרוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה פְּסוּלָה, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְכוֹלִין לִמְחוֹת בּוֹ (הָרַ''ן פֶּרֶק הַמּוֹכֵר). וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁגִּיחַ בָּהֶם, יַעֲשׂוּ אֵיזֶה דָּבָר לְסִימָן שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זַרְעוֹ בְּזַרְעָם. וּמִי שֶׁפָּסְקוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה לְשִׁדּוּכִין וְחָזְרוּ בָּהֶם, לֹא יְעַגֵּן כַּלָּתוֹ מִשּׁוּם זֶה וְלֹא יִתְקוֹטֵט בַּעֲבוּר נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן אֵינוֹ מַצְלִיחַ וְאֵין זווּגוֹ עוֹלֶה יָפֶה, כִּי הַמָּמוֹן שֶׁאָדָם לוֹקֵחַ עִם אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ מָמוֹן שֶׁל ישֶׁר, וְכָל הָעוֹשֶׂה כֵּן מִקְּרֵי נוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם (ג) מָמוֹן, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיִּתֵּן לוֹ חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ יִקַּח בְּעַיִן טוֹב וְאָז יַצְלִיחַ (ב''י בְּשֵׁם א''ח): באר היטב (א) פיסול. היינו פסול דאסורה לו כגון חשש ממזר או חללה לכ''ג וכה''ג: (ב) ממון. ה''ה הנושא בלא ממון נמי איכא עונש אלא כוונתו לדייק אם נושא אשה בשביל ממון וליכא בה פסול משפחה ליכא איסור ח''מ ב''ש: (ג) ממון. אע''ג דלפני זה כתב כל שאינה פסולה עליו מותר לישא לשם ממון היינו אם נותנין לו ממון ברצון טוב אבל לעגן כלתו בשביל זה או לענין עצמו ולהמתין מלישא אשה עד שימצא אשה שתתן לו ממון אסור ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' כלומר שהעכוב מלישא אשה בשביל חמדת ממון גורם לו להוליד בנים זרים ח''מ ב''ש ועיין בבה''י:
ב כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת (ד) כְּשֵׁרוֹת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶם לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם רָאִיתָ ב' מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד, אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה (בְּפ''י יוֹחֲסִין), אוֹ רָאִיתָ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד, אוֹ רָאִיתָ אִישׁ שֶׁהוּא מַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכֹּל וְעַז פָּנִים בְּיוֹתֵר, חוֹשְׁשִׁין לָהֶם וְרָאוּי לְהִתְרַחֵק מֵהֶם, שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם. וְכֵן כָּל הַפּוֹסֵל אֲחֵרִים תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶץ בְּמִשְׁפָּחוֹת אוֹ בִּיחִידִים וְאוֹמֵר עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא מַמְזֵר הוּא. וְאִם אוֹמֵר לָהֶם שֶׁהֵם עֲבָדִים, חוֹשְׁשִים לוֹ שֶׁמָּא עֶבֶד הוּא, שֶׁכָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים (ה) וְאַכְזָרִיּוּת וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד, חוֹשְׁשִים לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא: באר היטב (ד) כשרות. בטור כ' בשם הרמ''ה מי שאינו משפחתו ידוע לנו לא אמרינן שהוא בחזקת כשרות לכן יש להחמיר ב''ש: וכ''כ בה''י מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה או בחור או בתולה או אלמן או אלמנה צריך ראיה שהוא ישראל ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשונינו ויודעים בכל טוב היהודים אעפ''כ צריכין ראיה וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אא''כ שיש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה ע''ש: וכ''כ מהרי''ט בתשובה ח''א סימן קמ''ט ע''ש: (ה) ואכזריות. דג' סימנים יש בישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. וכל שאין לו ג' סימנים אין ראוי לדבק בו ודוקא שאין לו סימן כלל אבל אם יש א' מסמנים אלו ראוי לדבק בו וגבעונים הי' ניכר בהם שאין לו שום סימן ב''ש:
ג מִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר, וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ (ו) שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ (ז) בָּהֶם עַבְדוּת, הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים הִיא, לֹא יִשָּׂא מִמֶּנָּה אִשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק עָלֶיהָ ד' אִמָּהוֹת שֶׁהֵן ח': אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, אֵם אֲבִי אִמָּהּ וְאִמָּהּ; וְכֵן הוּא בּוֹדֵק עַל אֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, אֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ. וְאִם הָיְתָה מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר לְוִיִּם אוֹ יִשְׂרְאֵלִים, מוֹסִיף (ח) לִבְדֹּק עֲלֵיהֶם עוֹד אַחַת וְנִמְצָא בּוֹדֵק עֲשָׂרָה אִמָּהוֹת. אֲבָל אִשָּׁה הַבָּאָה לִנָּשֵׂא אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים: באר היטב (ו) שנים. כ''כ הרמב''ם. אבל רש''י פירש שקראו שנים שמץ פסול ולא שמעידין עדות גמור: (ז) עבדות. לא כתב או עבד דעבד שנתערב בישראל הולד כשר ולהרמב''ם אף לכהונה לא פגום. ע''כ נקט עבדות כלומר דהערעור הוא שיש בהם עבדים ושפחות וכל ולד הנולד במשפחה הוא ספק עבד דשמא נולד מן השפחה ח''מ: (ח) לבדוק. לפרש''י שהבאתי בסמוך ס''ק ו' דליכא עדות גמור שנתערב מממזר שפיר. אבל להרמב''ם דאיכא עדות גמור קשה למה א''צ בדיקה הלא היא מוזהר [ת] שלא תשא ממזר ע''כ יש להחמיר בשיש עדות שצריכה היא לבדוק אחריו ח''מ ב''ש:
ד כָּל שֶׁקּוֹרִין לוֹ מַמְזֵר, וְשׁוֹתֵק; אוֹ נָתִין, וְשׁוֹתֵק; אוֹ חָלָל, וְשׁוֹתֵק; אוֹ עֶבֶד, וְשׁוֹתֵק; חוֹשְׁשִׁין לוֹ (ט) וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין נוֹשְׂאִין מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְדַּוְקָא מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ (י) אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּסוּלִים, אֲבָל אָדָם אַחֵר שֶׁקּוֹרִין לוֹ כָּךְ וְשׁוֹתֵק, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם ר''י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּכָל זֶה דַּוְקָא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְמִי שֶׁחֵרֵף חֲבֵרוֹ וּמַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ כָּרָאוּי, לָכֵן הָוֵי שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה. אֲבָל עַכְשָׁו, הַשּׁוֹתֵק עַל הַמְּרִיבָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרִין לוֹ כָּךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְרִיבָה (ב''י בְּשֵׁם הַשָּׂגוֹת הָרַאֲבַ''ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אָמְרִינַן שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה. אֶלָּא אִם כֵּן צָוַח עַל פִּסוּל אַחֵר, אֲבָל אִם שׁוֹתֵק תָּמִיד לֹא הָוֵי כְּהוֹדָאָה (הָרַ''ן סוֹף פ''ק דִּכְתֻבּוֹת). וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּפִסוּל הַנּוֹגֵעַ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם רוֹצִים לִפְסֹל זַרְעוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, אֵין בְּכָךְ הוֹדָאָה, אֲבָל לְמֵיחַשׁ קְצָת מִיהָא בָּעִינָן (תְּשׁוּבַת רַ''מ פַּדָּוואָה סִימָן י''ד). וְהַשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים וְשׁוֹתֵק, סִימָן הוּא שֶׁהוּא מְיֻחָס: באר היטב (ט) ולמשפחתו. ולא אמרינן דזה השותק הוא הפסול ושאר בני המשפחה אין צריך בדיקה אלא החשש במשפחה כול' ב''ש דלא כח''מ: (י) א'. קשה אם נתערב בה למה לי דזה שותק ת''ל דצריך בדיקה כיון שנתערב בה א' מפסולים ותירץ הב''ש דנ''מ אם נתערב ספק ממזר מותר לישראל לישא אשה מן משפחה זו כמבואר לקמן ומ''מ אם שתקה מחזיקי' אוחה שהיא ממזרת. גם נ''מ אם נתערב ספק חלל או אלמנה ממשפחה זו אם נשאת לא תצא כמבואר בסעיף ה' אבל אם שותקת תצא. וב''ח וח''מ תירצו בע''א:
ה מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק חָלָל, כָּל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה וְנִתְאַלְמְנָה, אֲסוּרָה לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁתֵּי סְפֵקוֹת, שֶׁמָּא זוֹ אַלְמָנַת אוֹתוֹ חָלָל, שֶׁמָּא אֵינָהּ אַלְמָנָתוֹ; וְאִם נֹאמַר שֶׁהִיא אַלְמָנָתוֹ, שֶׁמָּא אֵינוֹ חָלָל. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא הָאַלְמָנָה דְּהֲוָה לָהּ חֶזְקַת כַּשְּׁרוּת, אֲבָל בִּתָּהּ, אֲפִלּוּ נִשֵאת, תֵּצֵא. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּאֵין חִילוּק בֵּינָהּ (יא) לְבִתָּהּ (ב' הַדֵּעוֹת בְּב''י בסס''ז). אֲבָל אִם נִתְעָרֵב בָּהּ חָלָל וַדַּאי, כָּל אִשָּׁה מֵהֶם אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּבְדֹּק, וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא. וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק (יב) מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי. הגה: וְכָל זֶה דַּוְקָא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדָּבָר. אֲבָל מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ פְּסוּל, וְאֵינוֹ יָדוּעַ לָרַבִּים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְמְעָה (יג) נִטְמְעָה, וְהַיּוֹדֵעַ פְּסוּלָהּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְגַלּוֹתָהּ, אֶלָּא יַנִּיחֶנָּהּ בְּחֶזְקַת כַּשְּׁרוּת, שֶׁכָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁנִּטְמְעוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים לֶעָתִיד לָבֹא. וּמִכָּל מָקוֹם כָּשֵׁר הַדָּבָר לְגַלּוֹת לַצְּנוּעִין (כָּךְ מַשְׁמַע מֵהָרַ''ן פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין). וְדַוְקָא מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה וְנִתְעָרְבָה, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְעָרְבָה מְגַלִּין הַפְּסוּלִים וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיַּפְרִישׁוּ מֵהֶם הַכְּשֵׁרִים (שָׁם בְּהַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ל''ה מִי נֶאֱמָן לְהָעִיד עַל מִשְׁפָּחוֹת: באר היטב (יא) לבתה. וכ''ד האחרונים: (יב) ממזר. היינו אם יש עדים אז אסור ישראל לישא מן משפחה זו אבל אם יצא קול שנתערב אין איסור ומותר לישראל לישא מן משפחה זו ב''ש ע''ש: (יג) נטמעה. אפי' אם ידוע לשנים שנטמעה באיזה משפחה פסול אין ראוי לגלות ב''ש. וח''מ חוכך בזה דהאיך אין לגלות דהיום או מחר יבאו עדים ויהיו הבנים ספק ממזרים ע''ש. ודוקא ממזרים ונתינים דאין ראוים לבא בקהל ונטמעו אין מגלים אבל חללין דיש להם תקנה להתחתן בישראל מגלים ב''ש. וא''ל הא קי''ל ממזר דלא ידוע אינו חי ומבואר בספר חסידים אפי' יב''ח אינו חי וא''כ האיך אשכחן דנטמעו ממזרים: תירוץ ב''ש דאיירי במקומו היה ידוע ואז חי ואח''כ הלך למקום אחר ונושא אשה ושם א''י אם הוא ממזר:
ו לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וּלְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי (יד) הַדּוֹר, יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת, יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה, יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת וְאַל יַשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ. הגה: וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר: ''אָרוּר שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה'' (דְּבָרִים כז, כא). וְכָל זֶה בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (טוּר). וּמִצְוָה לְאָדָם שֶׁיִּשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ (גְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין וּבִיבָמוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בַּת אָחִיו (הָרַמְבַּ''ם פ''ב דְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי בִּיאָה): באר היטב (יד) הדור. ואם יקח המיוחסת יצטרך לקבל צדקה טוב שיקח אותה שאינה מיוחסת ס''ח סימן שפ''א:
ז לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה לֹא מִמִּשְׁפַּחַת מְצֹרָעִין וְלֹא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין, וְהוּא שֶׁהֻחְזַק שָׁלֹשׁ (טו) פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם לִידֵי כָּךְ: באר היטב (טו) ג''פ. צ''ע בי''ד סי' רס''ג ח''ג פסק אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה שאר האחיות לא ימולו בניהן כו' א''כ משמע שני פעמים הוה חזקה ובהדיא משמע בגמ' דיבמות דף ס''ד דדין א' להם לענין מילה וצרעת. וע' בה''י בי''ד רס''ג מ''ש:
ח עַם הָאָרֶץ לֹא יִשָּׂא כֹּהֶנֶת, וְאִם נָשָׂא אֵין זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה שֶׁתָּמוּת הִיא אוֹ הוּא מְהֵרָה, אוֹ תְּקָלָה תָּבֹא בֵּינֵיהֶם. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנּוֹשֵׂא כֹּהֶנֶת, הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח, תּוֹרָה וּכְהֻנָּה בְּמָקוֹם אֶחָד:
ט לֹא יִשָּׂא בָּחוּר זְקֵנָה, וְלֹא זָקֵן (טז) יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לִזְנוּת: באר היטב (טז) ילדה. דוקא כשאינה חפיצה בו אבל כשהיא חפיצה בו מותר ס''ח סי' שע''ה וכ''כ ח''מ:
י לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם הוֹדִיעַ תְּחִלָּה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לְיָמִים יְדוּעִים, מֻתָּר:
יא לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁמָּא יִזְדַּוְגוּ הַבָּנִים זֶה לָזֶה וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ. וְאָדָם גָּדוֹל שֶׁשְּׁמוֹ יָדוּעַ וְזַרְעוֹ מְפֻרְסָם אַחֲרָיו, מֻתָּר:
סימן ג - דין בן שהוא ספק לכהנה
ובו ט' סעיפים
א מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר: כֹּהֵן אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ, וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנֶאֱמָן לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו בַּזְּמַן (א) הַזֶּה, שֶׁאֵין לָנוּ תְּרוּמָה דְּאוֹרָיְתָא שֶׁנָּחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲלוּ אוֹתוֹ לִתְרוּמָה (ב''י בְּשֵׁם הָרְמַ''ךְ). וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי. וְלֹא יֹאכַל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵד אֶחָד. אֲבָל אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּגְרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְאִם נָשָׂא אוֹ נִטְמָא (ב) לוֹקֶה. וְהַנִּבְעֶלֶת (לוֹ, אִם הִיא פְּסוּלֵי כְּהֻנָּה), סְפֵק (ג) חֲלָלָה. וְאִם הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן. כֵּיצַד, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וְהָיִיתִי מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אַבָּא, הוֹצִיאַנִי מִבֵּית (ד) הַסֵפֶר, הִפְשִׁיטוּנִי אֶת כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילוּנִי לֶאֱכֹל תְּרוּמָה לָעֶרֶב, וַחֲבֵרַי בְּדֵלִים מִמֶּנִּי וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתִי: יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת; וְהֶעֱלָהוּ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ (ה) לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ: באר היטב (א) הזה. אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש''י בכתובות ד' כ''ד ע''ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר''י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר''י מה איסור יש בזה ע''ש. וב''ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש''ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ''כ או שיעלה בתורה ממילא בא''י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ''ש בי''ד סימן של''א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח''מ ב''ש ובה''י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא''י ע''ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב''ש. א''כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא חרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ''ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ''ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב''ש: (ב) לוקה. כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי: (ג) חללה. וכהן אחר שבא עליה אינה לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה: (ד) הספר. דאל''כ חיישי' שמא עבד הוא והמחבר בסעי' ה' שכתב שראיתי לפ' טובל וכו' ולא כ' הוציאני מבית הס' ט''ס הוא וצ''ל הוציאני מבית הספר ב''ש ובה''י דלא כח''מ: (ה) לכהונה. היינו תרומה דרבנן. והוא הדין נשיאת כפים דשוה לתרומה דרבנן. ב''ש:
ב הָיָה עֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו, נֶאֱמָן לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וַאֲפִלּוּ אָבִיו נֶאֱמָן (ו) עָלָיו. וַאֲפִלּוּ מִשְּׁטָרוֹת מַעֲלִין לִכְהֻנָּה בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר: פְּלוֹנִי (ז) כֹּהֵן לָוָה מִפְּלוֹנִי מָנֶה, וְעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה. וְכֵן מַעֲלִין מִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם וּמִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן לִהְיוֹת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם חָתַם (ח) עַצְמוֹ: אֲנִי פְּלוֹנִי כֹּהֵן עֵד, מְהַנֵּי בַּזְּמַן הַזֶּה) (הָרַ''ן פֶּרֶק ב' דִּכְתֻבּוֹת): באר היטב (ו) עליו. אפי' אם ידוע דהוא אביו נאמן. ופוסקים אחרים ס''ל כשידוע שהוא אביו אינו נאמן עב''ש. מעשה בא' שהיה משמש בכהונה ט''ו שנים ושוב קידש גרושה ואמר שאינו כהן. אינו נאמן וכופין לגרש אותה הר''י הלוי סימן ל''ג חות יאיר סי' ק''י שבות יעקב סי' צ''ג בח''א ועי' בלבוש. ודין הבכורות שנפדו על ידו בודאי ואותן שהן בספק שנפדו על ידו אין צריכין לחזור ולפדות עצמם ע' בחות יאיר סי' ק''י מהרי''ט סי' קמ''ח ובמבי''ט ח''א סי' רי''ט ופרח מטה אהרן ח''א סימן נ''א ורשד''ם תא''ה סימן רל''ה ובאר שבע ד' קי''ו: (ז) כהן. עיין ח''מ ב''ש: (ח) עצמו. דוקא בא''י דיש שם תרומה ואין קורין אותו לתורה בלא ראיה לכן מהני אם כתב כן אבל בח''ל שעולה לתורה לכהן יש לומר שכתב כן אני פלוני כהן משום דעולה לתורה לכהן לכן אין סומכין ע''ז בא''י ח''מ ב''ש. ולמ''ש לעיל סק''א בשם בה''י נסתר דבריהם וע' בי''ד ס''א סקי''ג מש''ש בשם הפר''ח:
ג אִם יָעִיד אֶחָד מֵהָאֲנוּסִים שֶׁאֶחָד מֵהֶם מֻחְזָק בִּכְהֻנָּה, מַעֲלִין אוֹתוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אִמּוֹ (ט) כּוּתִית: באר היטב (ט) כותית. קשה דבסמוך ס''ו כתב דע''א המעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה שמא אביו נשא חללה אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו ב' והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו א''כ אנוס זה שמעיד שא' מהם מוחזק בכהונה היינו שאבותיו היו בחזקת כהנים דאם מעיד עליו ע''כ מהיכי תיתי יש לחוש שמא בן כותית הוא וא''כ דכשם דלקמן חיישי' שמא חלל הוא ה''נ גבי עדות אנוס שמא אביו נשא חללה. ותי' הח''מ דכאן איירי לקרות בתורה דלאו איסורא היא ובסעיף ו' איירי מנשיאת כפים ואכילת תרומה דהם דבר איסור לזרים:
ד אֲפִלּוּ בָּאוּ שְׁנַיִם, וְכָל אֶחָד מֵעִיד עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן, נֶאֱמָנִים, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְגוֹמְלִין:
ה נֶאֱמָן הַגָּדוֹל לוֹמַר: זְכוּרַנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק, שֶׁרָאִיתִי לִפְלוֹנִי טוֹבֵל וְאוֹכֵל (י) תְּרוּמָה, וּמַעֲלִין אוֹתוֹ עַל פִּיו לִהְיוֹת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה: באר היטב (י) תרומה. ע''ל סק''ד מש''ש:
ו מִי שֶׁבָּא וְאָמַר: (יא) כֹּהֵן אֲנִי, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאָבִיו שֶׁהוּא כֹּהֵן, אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו, שֶׁמָּא חָלָל הוּא, עַד שֶׁיָּעִיד שֶׁזֶּה כֹּהֵן הוּא. אֲבָל אִם הֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, אוֹ שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה כֹּהֵן הוּא, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת אָבִיו. וּבְכָל דָּבָר הוֹלְכִין אַחַר (יב) הַחֲזָקָה, שֶׁהֲרֵי שׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין עַל הַחֲזָקָה: באר היטב (יא) כהן. ל''ד אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן לוי לכהן נסתפק מהר''מ מטראני ח''ב סי' מ' אם הוא כהן ע''ש: (יב) החזקה. היינו חזקה שבניה כרוכים אחריה סומכים אפילו לענין יחוס עבי''ד סי' ע''ט ותו' קדושין ד' פ':
ז מִי שֶׁהֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, וְיָצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן (יג) חֲלוּצָה, חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ. בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר, מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו. בָּאוּ ב' עֵדִים אַחַר כָּךְ וְהֵעִידוּ שֶׁהוּא חָלָל, מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִכְּהֻנָּה. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר, מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה, שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִצְטָרֵף לְעֵד רִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּשְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁהוּא פָּסוּל, יִדָּחוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְיִדָּחֶה הַקּוֹל, שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה, וְיִשָּׁאֵר כֹּהֵן בְּחֶזְקַת (יד) אָבִיו: באר היטב (יג) חלוצה. ואם יצא קול עליה שהיתה מזנה תחת בעלה מבואר לקמן סי' ד' סט''ו: (יד) אביו. לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ב''ש:
ח אִשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים אַחַר בַּעְלָהּ, וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה סְפֵק כֹּהֵן. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד כֹּהֵן בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת, כָּל אֶחָד מֵהֶם סְפֵק כֹּהֵן, וְנוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻמְרֵי כֹּהֲנִים: נוֹשְׂאִים נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לִכְהֻנָּה, וְאֵין מִטַּמְּאִים לְמֵתִים, וְלֹא אוֹכְלִים בִּתְרוּמָה, וְאִם נָשְׂאוּ גְּרוּשָׁה מוֹצִיאִין וְאֵין לוֹקִים:
ט שְׁנֵי כֹּהֲנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶם, אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ ג' חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, הֲרֵי זֶה כֹהֵן, וְנוֹתְנִים עַל הַוָּלָד חֻמְרֵי שְׁנֵיהֶם: הוּא אוֹנֵן (טו) עֲלֵיהֶם וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו, הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם וְהֵם אֵינָם מִטַּמְּאִים לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁבָּאִים מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין. אֲבָל בִּזְנוּת, מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה, הוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ וַדַּאי מִי הוּא אָבִיו. כֵּיצַד, עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים שֶׁפֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וַדַּאי (בֶּן) כֹּהֵן. וְאִם נִטְמָא לְמֵת אוֹ שֶׁנָשָׂא גְּרוּשָׁה לוֹקֶה, וְאֵינוֹ עוֹבֵד וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. הגה: זָנְתָה עִם כֹּהֵן אֶחָד, וּבְתוֹךְ שְׁלשָׁה נִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר, הַוָּלָד פָּסוּל (טז) לִכְהֻנָּה (תולדות אדם וחוה נכ''ג). כֹּהֵן הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה וּמוֹדֶה שֶׁהוּא בְּנוֹ, הַבֵּן כֹּהֵן לְכָל דָּבָר וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הִפְקִירָה נַפְשָׁהּ לַאֲחֵרִים (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ב): באר היטב (טו) עליהם. כגון שהיה קדושי טעות דיוצאות מראשון בלא גט וכן איירי מ''ש בסמוך הם אוננים עליו דאל''כ היכי משכחת ליה כיון ששניהם חיים א''כ ע''כ דגירשה בעלה כהן הראשון ושוב לא משכחת שתנשא לכהן השני: (טז) לכהונה. כתב הח''מ נראה דה''ה להיפוך שזינתה עם כהן תוך ג''ח למיתת בעלה הכהן ג''כ הולד פסול לכהונה: והב''ש כתב עליו ואין מוכרח ע''ש. הקשה הח''מ למה לא אמרי' זיל בתר רובא ורוב בעילות תולין בבעל לו יהא זינתה תחת בעלה הולד כשר ע' ביבמות ד' ק' ע''ב אלא לאו בזנות ופרש''י התם ששניהם באו עליה בזנות משמע דוקא ששניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין עכ''ל ר''ל דמוכח הואיל דכתב רש''י ששניהם באו עליה בזנות למה לא כתב כפשוטא דהשני נשא אחר שבא עליה הראשון בזנות אלא ודאי דרש''י סבר דמתני' לא מצי איירי מזה דא''כ תולין בודאי משני דכל בעילות תולין בבעל והוי בנו של שני לכל דבר ודלא כמהרש''א שם. כך נ''ל כוונתו של הרב ח''מ. וא''כ יתבטלו דבריו של הרב ב''ש בזה ע''ש ודו''ק. אבל עכ''פ הדין דין אמת דלא תלינן בבעל אלא היכא שזינתה תחת בעלה אז אמרי' כיון דהבעל מצוי לה בודאי רוב בעילות ממנו אבל אם זינתה קודם הנשואין יש לומר דכבר היתה מעוברת. עיין בית שמואל:
סימן ד - מי הם האסורים לבא בקהל, ואיזהו הנקרא ממזר
ובו ל''ז סעיפים
א מַמְזֵרִים וּנְתִינִים אֲסוּרִים אִסוּר עוֹלָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת:
ב עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר (א) עוֹלָם; אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת מִיָּד: באר היטב (א) עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב''ם פי''ב מהא''ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר''מ מטראני ח''א סי' ל''ד:
ג מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, שֶׁאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וּבְנוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר, אֲסוּרִים, וּבֶן בְּנוֹ מֻתָּר:
ד מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה, בְּנָהּ מִצְרִי שֵׁנִי:
ה יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל אַחַת (ב) מֵאֵלּוּ, הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ. וְאֶחָד מֵאֵלּוּ, חוּץ מִמַּמְזֵר שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, הַוָּלָד כָּשֵׁר לַקָּהָל אֶלָּא שֶׁפָּגוּם (ג) לִכְהֻנָּה: באר היטב (ב) מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה: (ג) לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי''ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ''ה מק''ו דאלמנה ע''ש. אלא שהרי''ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב''ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע''כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים:
ו נִתְגַּיְּרָה אַחַת מֵאֵלּוּ וְנִשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁנִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵאֵלּוּ וְנָשָׂא אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר (ד) הַפָּסוּל. לְפִיכָךְ, גֵּר עַמּוֹנִי אוֹ מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, הַבַּת כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ (ה) לִכְהֻנָּה, שֶׁאַחַר אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁנֵּלֵךְ הִיא כְּשֵׁרָה. אֲבָל מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה, הַוָּלָד שֵׁנִי. מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים הַוָּלָד שְׁלִישִׁי, וּלְהָרַמְבַּ''ם הַוָּלָד שֵׁנִי: באר היטב (ד) הפסול. דקי''ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום: (ה) לכהונה. אף ע''ג דביאתם בעבירה מ''מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א''כ נסתר הק''ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ''ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ''ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע''ז ע''א ד''ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע''ש. וא''כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק''ו מאלמנה לכ''ג שקדושין תופסין בנה פגום כ''ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע''ז ליכא פירכ' ומ''ט כתב הב''ח ול''ד לנכרי ועבד הבא על ב''י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק''ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ''ש ע' ודו''ק דלא כב''ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ''ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק''ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק''ו דקידושין תופסין ע''ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר''ל אפילו ר' יהושע אבל ר''ע פשיטא דמודה דהא לר''ע הולד ממזר מכ''ש דפגום הוי וא''כ אמטו להכי מוכרח לומר ק''ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר''ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק''ו כלל להכי אמר ק''ו לענין שוה בכל דאפילו לר''ע אתי שפיר הק''ו עכ''ל בית יהודה. א''כ לפי מה דקיי''ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א''כ שפיר מצינו למילף מק''ו דקדושין תופסין עיין ודו''ק:
ז עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִצְרִית, הַוָּלָד עַמּוֹנִי. וּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית, הַוָּלָד מִצְרִי, שֶׁבָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. אֲבָל אִם נִתְגַּיְּרוּ, הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְּׁנֵיהֶם. לְפִיכָךְ, גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת מִצְרִית, הַוָּלָד, אִם הוּא זָכָר, דִּינוֹ כְּעַמּוֹנִי לִהְיוֹת אָסוּר לְעוֹלָם. וְאִם הִיא נְקֵבָה, דִּינָהּ כְּמִצְרִית. הגה: גֵּר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא גּוֹיָה עַמּוֹנִית, הַבֵּן הוּא עַמּוֹנִי וְהַבַּת הִיא (ו) מֻתֶּרֶת (גִּרְסָא אַחֶרֶת מִצְרִית) (טוּר): באר היטב (ו) מותרת. כלומר לאחר שנתגייר. וב''ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח''מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה:
ח וְגֵר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת (ז) עַמּוֹנִית, הַוָּלָד מִצְרִי וְאָסוּר עַד דּוֹר שְׁלִישִׁי: באר היטב (ז) עמונית. ה''ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:
ט שְׁאָר כָּל (ח) הָאֻמּוֹת, לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד: באר היטב (ח) האומות. אפי' ז' אומות:
י הָאִדָּנָא נִתְבַּלְבְּלוּ כָּל הָאֻמּוֹת. לְפִיכָךְ, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי וֶאֱדוֹמִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, מֻתָּרִים לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד. דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ וְאָנוּ תּוֹלִין שֶׁהוּא מֵרֹב אֻמּוֹת שֶׁהֵן מֻתָּרִים מִיָּד. לְהָרַמְבַּ''ם, הוּא הַדִּין לְמִצְרִי; וּלְהָרֹא''שׁ, מִצְרִי בְּאִסוּרוֹ (ט) עוֹמֵד: באר היטב (ט) עומד. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא''ל דא''כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א''י למצרים:
יא עֶבֶד שֶׁהֻטְבַּל לְשֵׁם עַבְדוּת, אָסוּר בְּיִשְׂרְאֵלִית. וְיִשְׂרָאֵל אָסוּר בְּשִׁפְחָה, בֵּין אִם הִיא שֶׁלּוֹ בֵּין אִם הִיא שֶׁל אַחֵר:
יב לְאַחַר שֶׁשִּׁחְרְרוֹ רַבּוֹ, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. הִפְקִירוֹ רַבּוֹ אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין אוֹ שֶׁהָיָה רַבּוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר וּקְרָאוֹ לַעֲלוֹת לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ יִשְׂרְאֵלִית, אֵינוֹ מֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, וְאַף עַל פִּי כֵן חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּו לֹא הִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא נְשָׂאָהּ לִפְנֵי (י) רַבּוֹ, חוֹשְׁשִין לְקִדּוּשָׁיו. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא נָשָׂא שִׁפְחָתוֹ, דְּחוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו (טוּר): באר היטב (י) רבו. עיין ב''ש שהקשה למה אוקמי בש''ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג''כ ב''י וב''ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו''ק. וכ''כ הכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ג':
יג אֵיזֶהוּ מַמְזֵר, זֶה הַבָּא מֵאַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת, בֵּין בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּין בְּחַיָּבֵי כְּרִיתוּת, חוּץ מֵהַבָּא מֵהַנִּדָּה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא (יא) פָּגוּם אֵינוֹ מַמְזֵר אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן: באר היטב (יא) פגום. ר''ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר''ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט''ז בי''ד סימן קצ''ו ס''ק י''ב ע''ש:
יד הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם וְשָׁהָה שָׁם יוֹתֵר מִי''ב חֹדֶשׁ וְיָלְדָה אַחַר י''ב חֹדֶשׁ, הַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁאֵין הַוָּלָד שׁוֹהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יוֹתֵר מִי''ב חֹדֶשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ בְּחֶזְקַת (יב) מַמְזֵר. וְכֵיוָן דִּפְלֻגְתָּא הוּא, הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר. הגה: אֲבָל תּוֹךְ י''ב חֹדֶשׁ אֵין לָחוּשׁ, דְּאָמְרִינַן (יג) דְּאִשְׁתַּהֵי (יד) כָּל כָּךְ בִּמְעֵי אִמּוֹ (כְּעוֹבָדָא פֶּרֶק הֶעָרֵל, וְכָךְ כָּתַב מַהֲרִי''ק). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא רָאוּ בָּהּ דָּבָר מְכֹעָר, אֲבָל אִם רָאוּ בָּהּ דָּבָר מְכֹעָר לֹא אָמְרִינָן דְּאִשְׁתַּהֵי כָּל כָּךְ, וְחַיְשִׁינָן לֵהּ (בִּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי). אִשָּׁה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִבַּעְלָהּ סוֹף סִיוָן, וְיָלְדָה תְּחִלַּת כִּסְלֵו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם רַק חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא חַיְשִׁינָן לִבְנָהּ לוֹמַר שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת קֹדֶם לָכֵן, דְּהֶחֳדָשִׁים (טו) גּוֹרְמִים (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ''ו סָעִיף ד') וְהֲוָה לֵהּ בֶּן ז' (בִּתְשׁוּבַת ר''י מִינְץ סִימָן ו). וַאֲפִלּוּ הִפִּילָה בְּתִשְׁרִי, וְשָׁמְעָה הַוָּלָד בּוֹכֶה, לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת קֹדֶם לָכֵן, דְּאֶפְשָׁר לוֹ לִבְכּוֹת לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים אֶלָּא שֶׁהוּא נֵפֶל וְאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת קַיָּם (בְּב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה שֶׁכָּךְ הֵשִׁיב הָר''ד דוראן) (הוּבָא בְּסוֹף הַטּוּר סִי' קע''ח): באר היטב (יב) ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב''ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה''ג דגזרינן שמא ע''י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא''ש אנן תלינן שבא ע''י שם אע''ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע''י שם אא''כ היא אומרת שבא. והב''י ס''ס קע''ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י''ל דלא פליגי הרמב''ם עם ה''ג אלא דה''ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב''ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב''ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח''מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי''ל דגם הרמב''ם מודה לזה ולמעשה צ''ע ב''ש עיין ח''מ: (יג) דאשתהי. מיהו תוס' בנדה דף ל''ח כתב דלא קיי''ל אשתהי: (יד) כ''כ. היינו יב''ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע''א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח''מ ב''ש. כתב מהריב''ל בח''ד סי' י''ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב''ח יש להסתפק ועיין כנה''ג בהגהת הטור: (טו) גורמים. מה שהקשה הב''ש מש''ס דר''ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א''צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע''ש כ''כ בה''י ע''ש. ומ''ש הח''מ בס''ק י''ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד''ח וב' ימים ע''ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע''ט ע''א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע''ש וגם הרמב''ם רפ''ב מהא''ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע''ש ועיין מ''ש הב''ש סימן ל''ד ס''ק ה':
טו אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהָיְתָה (טז) מְזַנָּה תַּחַת בַּעְלָהּ, וְהַכֹּל מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא הֵם מַמְזְרִים, שֶׁרֹב בְּעִילוֹת תּוֹלִים (יז) בַּבַּעַל. אֲבָל הִיא בְּעַצְמָהּ, חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה. וְכֹהֵן חוֹשֵׁשׁ לָהּ מִדִּין (יח) תּוֹרָה, וְאִם בַּעְלָהּ כֹּהֵן, חוֹשְׁשִׁין עַל בָּנֶיהָ שֶׁהֵם (יט) חֲלָלִים (מהרי''ו סִימָן כ''ד); וְיִשְׂרָאֵל, אִם רוֹצֶה לְהִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר. וְאִם הִיא פְּרוּצָה בְּיוֹתֵר, חוֹשְׁשִׁין אַף (כ) לְבָנִים. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם הִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר עַל בָּנֶיהָ שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים (מהר''מ פַּדָּוואָה סִימָן ל''ג). הָיְתָה פְּרוּצָה כְּשֶׁהָיְתָה פְּנוּיָה אוֹ אֲרוּסָה, וְלֹא הָיְתָה פְּרוּצָה לְאַחַר נִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּהָ מְנָאֶפֶת פַּעַם אַחַת, בָּנֶיהָ כְּשֵׁרִים (ג''ז שָׁם): באר היטב (טז) מזנה. ה''ה אם באו עדים שזינתה ג''כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א''כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה''ג שהאריך. וא''ל בסימן ו' סעיף י''ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב''ח כתב דכאן איירי בא''א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע''ש. ומ''ש הב''ש דבסוגיא דגיטין מ''ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא''א ואפילו הכי אין חוששין ע''ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ''ט ע''א ברש''י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב''ח ע''ש. וכן משמע מש''ס כתובות דף ל''ו ע''ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע''ש: (יז) בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא''כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב''ש: (יח) תורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ''ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב''ש וכתב בשבות יעקב ח''ב סימן קמ''א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי''ש. ועיין מהר''י ווייל סימן כ''ד: (יט) חללים. דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח''כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח''כ כשרים אפי' לכהונה ב''ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד''ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה''ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח''מ: (כ) לבנים. ר''ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב''ש וכנה''ג:
טז הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְנִשֵּׂאת, וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם, הַוָּלָד מֵהַשֵּׁנִי מַמְזֵר גָּמוּר וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם הָרִאשׁוֹן חָזַר וּבָא עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁגֵּרְשָׁהּ (כא) הַשֵּׁנִי, וְיָלְדָה, הוּא מַמְזֵר מִדְּרַבָּנָן, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת גְּמוּרָה וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת מִדְּרַבָּנָן כַּיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם זִנְּתָה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ עָלֶיהָ, אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר (מָרְדְּכַי סוֹף הַחוֹלֵץ): באר היטב (כא) השני. הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ''ה הוי ממזר מדרבנן כמ''ש בש''ע סימן י''ד סעיף נ''ו הרמב''ם וב''י וב''ח. והפרישה והח''מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר''פ האשה רבה דף פ''ז ע''ב ד''ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע''ש. והב''ח הסכים עם ב''י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע''ש: ודברי רש''י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע''כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ''ב ע''א בד''ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג''כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע''כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ''ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש''י בדף פ''ט ע''ב ד''ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע''כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל''כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא''א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה''נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ''ה אסרו בבת ישראל ע''כ משום קנס בעלמא עיין מ''ש הרא''ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד''ה ועי' סי' י''ז ס''ק ק''ע בב''ש ובסי' ט''ז ס''ק כ''ג בב''ש מ''ש ועיין כנה''ג סימן י''ז ובהגהת ב''י סי' תקצ''ד. ובסי' ק''נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ''ח סימן מ''ב. ובתשובת מהר''א ששון סימן קצ''ו. והר''ם גלאנטי סימן ק''ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב''ש לדחות הראיה של הח''מ שהביא מתוס' דף מ''ט ע''ב ע''ש ולא הבנתי דא''כ למה דחו תוס' והרא''ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע''ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד''ה אם גירשה ואח''כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא''א. ובאמת צ''ע על רמ''א שהעתיק תוס' והרא''ש אם זינתה ואח''כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח''כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא''ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד''ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה''א דה''ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש''ע צ''ע. אשה שהיתה נשואה ואח''כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח''כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד''מ ב''ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב''ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר''י אדרבי סימן קנ''ד:
יז מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה מִפְּנֵי שֶׁצַּד מַמְזֶרֶת וְצַד כַּשְׁרוּת מְעֹרָבִים בּוֹ. לְפִיכָךְ, אָסוּר אַף בְּשִׁפְחָה, וּבָנָיו (כב) כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם: באר היטב (כב) ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ''ש בסעיף כ''ב ב''ש:
יח יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, אוֹ מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית, הַוָּלָד מַמְזֵר לְעוֹלָם:
יט גּוֹי וְעֶבֶד שֶׁבָּאוּ עַל הַמַּמְזֶרֶת, הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאִם בָּאוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ, הַוָּלָד (כג) כָּשֵׁר, וּפָגוּם לִכְהֻנָּה: באר היטב (כג) כשר. עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף כ''ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע''ש ועיין בתשובת הרא''ש ח''א סימן מ''ו ובח''ב סימן ל''א:
כ מַמְזֵר הַבָּא עַל הַגּוֹיָה, הַוָּלָד גּוֹי. וְאִם נִתְגַּיֵּר, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה, הַוָּלָד עֶבֶד. נִשְׁתַּחְרֵר, הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין. לְפִיכָךְ, מַמְזֵר נוֹשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, (כד) שִׁפְחָה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ מִצְוֹת, וְטָבְלָה לְשֵׁם עַבְדוּת, לְהַתִּיר בָּנָיו, שֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ וְיִהְיוּ מֻתָּרִים בְּיִשְׂרְאֵלִית: באר היטב (כד) שפחה. אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ''ה ד''ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד''ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע''ש: הרש''ך ח''ג סי' ט''ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב''ז ח''א סי' קפ''ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע''ש:
כא גּוֹי שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, וְנִתְגַּיֵּר אוֹתוֹ (כה) הַבֵּן, מֻתָּר לָבֹא (כו) בַּקָּהָל: באר היטב (כה) הבן. ה''ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים: (כו) בקהל. כי בעודו עכו''ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין:
כב גֵּר וְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר, מֻתָּרִים (כז) בְּמַמְזֶרֶת, וְכֵן מַמְזֵר מֻתָּר בְּגִיּוֹרֶת וּבִמְשֻׁחְרֶרֶת, מִשּׁוּם דִּקְהַל גֵּרִים לֹא אִקְּרֵי קָהָל, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו גֵּר וְנָשָׂא גִּיּוֹרֶת, אֲפִלּוּ הָכִי מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת, וְדַוְקָא עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת, אֲבָל מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר, שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּקַּע מִמֶּנּוּ שֵׁם גֵּרוּת, וְיָבוֹאוּ לוֹמַר: יִשְׂרָאֵל נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת. וּלְהָרַמְבַּ''ם מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת, וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ, עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גֵּרוּתוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר, וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. אֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד הָעֲבָדִים הַמְשֻׁחְרָרִים, דִּין אֶחָד לְכֻלָּם: באר היטב (כז) בממזרת. דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ''מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח''מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח''מ ב''ש:
כג גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, הַוָּלָד יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת:
כד מַמְזֵר נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם וַדָּאִין. אֲבָל אִם הָאֶחָד וַדַּאי וְהַשֵּׁנִי (כח) סָפֵק, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם סָפֵק, אֲסוּרִים זֶה בָּזֶה דְּשֶׁמָּא הָאֶחָד מַמְזֵר וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מַמְזֵר. וְכֵיצַד סְפֵק מַמְזֵר, כְּגוֹן שֶׁבָּא מִסְפֵק עֶרְוָה, שֶׁבָּא אָבִיו עַל אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין, אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין: באר היטב (כח) ספק. ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין:
כה יְבָמָה שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִתְיַבְּמָה וְיָלְדָה, סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן ז' לָאַחֲרוֹן, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם אַחַר כָּךְ חָזַר וּבָא עָלֶיהָ יָבָם וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה, הַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וּבְבַת יִשְׂרָאֵל:
כו פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְיָלְדָה, אִם אֵינָהּ לְפָנֵינוּ לְבָדְקָהּ אוֹ שֶׁהִיא שׁוֹטָה אוֹ אִלֶּמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֶרֶת: שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא וְאָנוּ מַכִּירִים בְּאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מַמְזֵר, אֵין זֶה הַוָּלָד אֶלָּא סָפֵק, אֲפִלּוּ אִם מוֹדֶה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כָּךְ זִנְּתָה עִם (כט) אַחֵר. וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא כָּשֵׁר, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין אָנוּ מַחֲזִיקִים אוֹתוֹ בִּבְנוֹ וַדַּאי לְיוֹרְשׁוֹ, אִם אֵינוֹ מוֹדֶה שֶׁהוּא (ל) בְּנוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה (לא) מְיֻחֶדֶת לוֹ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עָלָיו (רַ''ן סוֹף פ' אַלְמָנָה לְכ''ג). וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד אֵין נֶאֱמָן עָלָיו כְּשֶׁמַּכְחִישׁוֹ. (ג''ז שָׁם). אֲבָל חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי. הגה: וְדַוְקָא פְּנוּיָה. אֲבָל אִם זָנְתָה תַּחַת הַבַּעַל, אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת: שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא, וְהוּא מַמְזֵר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, דְּתוֹלִין רֹב בְּעִילוֹתֶיהָ בַּבַּעַל, (לב) וְכָשֵׁר, וּמֻתָּר בִּקְרוֹבֵי אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁאוֹמֶרֶת עָלָיו (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ל''ז וְכֵן כָּתַב בִּנְיָמִין זְאֵב): באר היטב (כט) אחר. אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ''מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח''מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ''ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג''ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ''ש ס''ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ''ש במיוחדת ח''מ וב''ש הסכים עם הח''מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ''ש רמ''א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח''מ תירץ הב''ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע''ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ''ו תירץ קושית הח''מ באופן אחר ע''ש. ובח''י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא''כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא''כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע''ש. ועיין בהרמב''ם פ''ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב''ש: (ל) בנו. אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע''ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ''מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב''ש סימן מ''א ועיין סימן קע''ז סעיף ה' בהג''ה וע''ל סימן כ''ב ס''ק ד'. וכ''כ בה''י ע''ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ''ה קמ''ו: (לא) מיוחדת. עיין ס''ק כ''ט מש''ש: (לב) וכשר. היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר''י ווייל סימן ע''ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ס''ס שמא אחר גירושין זנתה ואת''ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו''ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ''ל: וכתב ד''מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל''כ תלינן בבעל ועיין מ''ש הב''ש:
כז אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, אִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁמֵּהָאָרוּס נִתְעַבְּרָה, אִם הוּא מוֹדֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּפָנֵינוּ, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְהָוֵי בְּנוֹ (לג) לְיוֹרְשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הָאָרוּס אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר רַק שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישָׁהּ (שָׁם בְּהָרַ''ן). וְאִם אֵינוֹ מוֹדֶה, אֶלָּא מַכְחִישָׁהּ שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ, הַוָּלָד (לד) מַמְזֵר וַדַּאי. וְאִם אֵינָהּ בְּפָנֵינוּ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ, אוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: אֵינִי יוֹדַעַת מִמִּי הוּא, הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת (לה) זוֹנָה, אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: לָאָרוּס נִבְעַלְתִּי, אֲפִלּוּ הוּא מַכְחִישָׁהּ. וְהָנֵי מִלֵּי לְעָלְמָא, שֶׁאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן (לו) לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר, אֲבָל לָאָרוּס גּוּפֵהּ, אֲסוּרָה, דְּהָא שַׁוְּיָהּ אַנַּפְשֵׁהּ חֲתִיכָא (לז) דְּאִסוּרָא: באר היטב (לג) ליורשו. א''ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ''כ אמרינן שזנתה עם אחרים י''ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה''י ופרישה. ולפי מ''ש לעיל בשם בה''י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ''ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב''ש: (לד) ממזר ודאי. דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו: (לה) זונה. אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה: (לו) לא תצא. אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג''ה: (לז) דאיסור'. ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ''ח ח''א סי' מ''ח:
כח הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ הָאָרוּס בְּבֵית חָמִיו, הַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לָאָרוּס כָּךְ הִפְקִירָה עַצְמָהּ (לח) לַאֲחֵרִים. וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה: לָאָרוּס נִבְעַלְתִּי, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְכֵן אִם יָדוּעַ שֶׁהָאָרוּס בָּא עָלֶיהָ, וְלֹא יָצָא קוֹל שֶׁזָּנְתָה מֵאֲחֵרִים (וְכֵן מַשְׁמַע פֶּרֶק אַלְמָנָה לְכ''ג הֵבִיאוֹ הָרַ''ן ספ''ק דִּכְתֻבּוֹת וְהַמ''מ בפט''ו מֵהל' א''ב): באר היטב (לח) לאחרים. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ''כ:
כט אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאוֹמֶרֶת עַל הָעֻבָּר שֶׁאֵינוֹ מִבַּעְלָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (לט) לְפָסְלוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִנְּשׂוּאָה, שֶׁיֵּשׁ לַבֵּן חֶזְקַת כַּשְׁרוּת. אֲבָל אֲרוּסָה (מ) שֶׁאוֹמֶרֶת עַל בְּנָהּ שֶׁהוּא מַמְזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהָאָרוּס אוֹמֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְשֶׁלֹּא זָזָה יָדוֹ מִתּוֹךְ יָדָהּ, (מא) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַבֵּן הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא נֶאֱמָן (סְבָרַת הָרַב דִּבְאָרוּס מַיְרֵי דִּבְרֵי נ''י פֶּרֶק אַלְמָנָה בְּנִדּוֹן זֶה שֶׁהֵבִיא ב' דֵּעוֹת אֵלּוּ). אֲבָל הָאָב שֶׁאוֹמֵר עַל הָעֻבָּר שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ, אוֹ עַל אֶחָד מִבָּנָיו שֶׁאֵינוֹ בְּנוֹ, נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ וְהוּא מַמְזֵר וַדַּאי. וְאִם יֵשׁ בָּנִים לַבֵּן, אֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל הַבֵּן. וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת: מֵגּוֹי אוֹ מֵעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי, הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בַּזֶּה. הגה: וְהָא דְּאָב נֶאֱמָן עַל בְּנוֹ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת עַל פִּי הָאָב, אֲבָל הָוֵי לֵהּ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת עַל פִּי הָאָב שׁוּב (הָאָב) אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו רַק בְּסָהֲדֵי (ר''י בְּשֵׁם הָרְמַ''ה). הָאָב שֶׁאָמַר עַל בְּנוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר, וְחָזַר אַחַר כָּךְ וְנָתַן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו לָמָּה דִּבֵּר בִּתְחִלָּה כָּךְ, נֶאֱמָן (מהר''מ מֵרִיזְבּוּרְק). הָא דְּאָב נֶאֱמָן עַל בְּנוֹ הַיְנוּ בְּמִי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת אָבִיו, כְּגוֹן בְּאִשְׁתּוֹ נְשׂוּאָה, אֲבָל פְּנוּיָה שֶׁאוֹמֶרֶת: זֶהוּ בֶּן פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁמִּמַּמְזֵר נִתְעַבְּרָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ וְהִיא נֶאֱמֶנֶת עָלָיו לְהַכְשִׁירוֹ (ת''ה סִימָן רס''ז): באר היטב (לט) לפוסלו. אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ''ו: (מ) שאומרת וכו'. אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ''ע היא אינ' נאמנ': (מא) וי''א דהוא נאמן. וכן הלכה נ''י בשם הריטב''א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ''ו ב''ש:
ל הָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר, נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת (מב) יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת עַד שֶׁיִּוָדַע וַדַּאי שֶׁהוּא מַמְזֵר, וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָּנִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶלָּא לְעַצְמוֹ: באר היטב (מב) ישראל. ואם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ב''ש:
לא (מג) אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מֵהַשּׁוּק הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר, וּכְגוֹן שֶׁאֵין הוֹכָחָה שֶׁלֹּא הֻשְׁלַךְ לְשֵׁם מִיתָה. אֲבָל אִם יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלֹּא הֻשְׁלַךְ לְשֵׁם מִיתָה; בֵּין שֶׁיֵּשׁ הוֹכָחָה בְּגוּפוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוּא מָהוּל אוֹ שֶׁאֵיבָרָיו מְתֻקָּנִים וּמְיֻשָּׁרִים כְּמוֹ שֶׁעוֹשִים לִנְעָרִים, אוֹ שֶׁהוּא מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן, אוֹ שֶׁשָּׂמוּ לוֹ כְּחֹל בְּעֵינָיו, אוֹ תָּלוּ לוֹ קָמֵעַ; בֵּין שֶׁיֵּשׁ הוֹכָחָה בַּמָּקוֹם, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים מְצוּיִם שָׁם, אוֹ שֶׁתָּלוּי בָּאִילָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַחַיָּה מַגַּעַת שָׁם וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָמוּךְ, אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים; אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, כֵּיוָן שֶׁחוֹשְׁשִׁין עָלָיו לְשָׁמְרוֹ, וְלֹא הֻשְׁלַךְ שָׁם אֶלָּא מִשּׁוּם רְעָבוֹן: באר היטב (מג) אסופי וכו'. גויה שהביאה ילד' ואמר' שיהודית נתנה לה להניק' ולא מצאה עוד ומכרה הילד' לישראל דיינינן לה כגויה וכשתטבול הרי היא גיורת מהריב''ל ח''ג סי' צ''ט:
לב הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: בְּנִי הוּא וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו, נֶאֱמָן. וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמְרוּ: בְּנֵנוּ הוּא, אֵין נֶאֱמָנִים הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן נֶאֱמָנִים, שֶׁמִּפְּנֵי הָרָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ וְהֵם רוֹצִים שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסַף:
לג הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ (מד) כּוּתִים וְיִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁהוּא רֹב כּוּתִים אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה סְפֵק כּוּתִי לְעִנְיַן יוֹחֲסִין. קִדֵּשׁ אִשָּׁה, צְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין לְשֵׁם גֵּרוּת, אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל, הֲרֵי הוּא לְעִנְיַן יוֹחֲסִין כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא לְהוֹצִיאוֹ מִידֵי כּוּתִי: באר היטב (מד) כותי. ויש כאן חשש שמא ממזר הוא ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת. ואפי' ברוב עכו''ם אסור בממזר' אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל כ''ה לשיטת הרמב''ם ולהראב''ד ברוב עכו''ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל. ואפי' במחצה על מחצה מותר בממזרת ובבת ישראל ואי איכ' תרי רובא עכו''ם אזלינן אחר תרי רוב' ואם יש סי' באסופי כמ''ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי ליש' אשה ולא חיישינן. שמא ישא אחותו עיין ב''ש:
לד אִם לֹא טָבַל וְלֹא הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין, הָיָה רֹב הָעִיר כּוּתִים, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ (מה) נְבֵלוֹת. הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, מַחֲזִירִים לוֹ אֲבֵדָתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ פֵּרוּשׁ, לְפַרְנְסוֹ כְּיִשְׂרָאֵל, וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בְּשַׁבָּת, וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִין כְּכָל סָפֵק מָמוֹן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו בְּרֹב כּוּתִים, מְפַקְּחִים עָלָיו הַגַּל בְּשַׁבָּת וְאֵין מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא בְּרֹב יִשְׂרָאֵל (טוּר): באר היטב (מה) נבילות. מכ''ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזיקין חייב לשלם נזק שלם:
לה נָשִׁים שֶׁיָּלְדוּ בְּבַיִת אֶחָד, אֵשֶׁת כֹּהֵן וְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵר, נֶאֱמֶנֶת הַחַיָּה לוֹמַר: זֶה הַבֵּן כֹּהֵן הוּא, אוֹ לֵוִי, אוֹ מַמְזֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים יִחוּסָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֻחְזְקָה נֶאֱמֶנֶת וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ אָדָם; אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ (מו) אֶחָד, וְאָמַר: בְּשֶׁקֶר מְעִידָה, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר וְאֵין לוֹ (מז) יִחוּס: באר היטב (מו) א'. אע''ג דקי''ל ערעור חד לאו ערעור מ''מ כאן דלית' לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד. וכאן מיירי אפי' אם הערעור הוא אחר שהעידה החיה עיין ב''ש: (מז) יחוס. היינו כשעד זה מעיד עליו שהו' כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע''פ עדותו. אע''ג דבחדר זה יש ג''כ ממזר מ''מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע''א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה. ומ''ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א''י יחוסו אלא מעיד דולד זה אינו ממזר הוא ב''ש:
לו הַסְפֵקוֹת, כְּגוֹן שְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי, אָסוּר לָבֹא זֶה עִם זֶה, וְאִם נִשְּׂאוּ לֹא יְקַיְּמוּ אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט, וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מֵהַגֵּרִים, וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. כֵּיצַד, שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשְׂאוּ גִּיּוֹרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת, אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית, הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי:
לז כָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית שֶׁרְאוּיָה לֵילֵד, הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא בָּהּ, סְפֵק כּוּתִי אוֹ עֶבֶד, כְּשֶׁיִּשָּׂא גִּיּוֹרֶת הֲרֵי זוֹ סְפֵק (מח) אֵשֶׁת אִישׁ. וְכֵן הַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה לוֹ, הֲרֵי הִיא בִּסְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְאֵיזוֹ אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו, כָּל אִשָּׁה שֶׁאָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה אִמּוֹ, וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, שֶׁמָּא הִיא אֵשֶׁת אָבִיו אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. הגה: (מט) הַקָּרָאִים אָסוּר לְהִתְחַתֵּן בָּהֶם, וְכֻלָּם הֵם סְפֵק מַמְזְרִים, וְאֵין מְקַבְּלִים אוֹתָם אִם רוֹצִים לַחֲזֹר (ב''י מָצָא כָּתוּב בִּתְשׁוּבַת ר' שִׁמְשׁוֹן). אֲבָל (נ) הָאֲנוּסִים הַחוֹזְרִים לְדַת יִשְׂרָאֵל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְהִתְחַתֵּן בָּהֶם כְּמוֹ בִּשְׁאָר גֵּרִים (הַנַּ''ל): באר היטב (מח) א''א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב''ד ונשא גיורת שלא כדין דהא ממזר הוא ספק כותי ואסור בגיורת: (מט) הקראים. עיין בתשובת הרא''ם ח''א סי' נ''ח. ובהר''מ מטראנ''י ח''א סי' ל''ח ובהרש''ך ח''ג סי' ט''ו. ובתשוב' ר' בצלאל סי' ג' ובהרדב''ז ח''א סי' רי''ט: (נ) אבל האנוסים. ע''ל ס''ק כ''ג מש''ש בענין אנוסים שבפראנקאיה:
סימן ה - דין פצוע דכא וכרות שפכה
ובו י''ד סעיפים
א (א) פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה אֲסוּרִים לִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית וּמֻתָּרִים בְּגִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁהוּא פְּצוּעַ דַּכָּא מֻתָּר לִשָּׂא גִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ (ב) בִּקְדֻשָּׁתוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתִינָה אוֹ אַחַד מֵהַסְפֵקוֹת מֻתֶּרֶת לוֹ, הוֹאִיל וּפְצוּעַ דַּכָּא אָסוּר לָבֹא בַּקָּהָל לֹא גָּזְרוּ בּוֹ עַל הַנְּתִינִים וְלֹא עַל הַסְפֵקוֹת. אֲבָל אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וַדָּאִית, שֶׁהֲרֵי אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ (ג) בְּמַמְזֶרֶת (טוּר וְהָרַאֲבַ''ד וְהָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (א) פצוע דכא. עיין מ''ש המרש''א על הטור ביבמות דף ע''ו ע''א. ובס' בית יהודה כ' שמצ' בביאור מהור''ר יעקב שור על א''ה סי' ה' שפי' דברי הטור הכי דהא דשרי בנתינה ר''ל ממזר. דמותר בנתינה דרש מקר' וכו' אבל באחרינ' יבא א''כ ה''נ ממזר' מותר' לפצוע דכא דדרשינן ג''כ לא יבא פ''ד בקהל ה' בישראל דאיקרי קהל אבל בממזרת דלאו קהל היא דהא מותר' לנתין ה''נ מותרת לפ''ד ובזה מיושב נמי תמיהת ב''י על הטור דדרש זה מצינו שפיר דממזר מותר בנתינה דלאו קהל הם. עכ''ל ע''ש: (ב) בקדושתו. משמע דה''ה גרושה וחללה דמ''ש זונה מגרושה וחללה וגיורת זונה היא ח''מ. וב''ש חולק עליו ע''ש. וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמ' למתים וליש' כפיו דמאחר שמותר בגיורת שהי' זונה ה''ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמ' והקשה הח''מ דהרמב''ם פ''ו מהלכות ביאות מקדש מנה המומין וכרות שפכה אחת מהן וכתב שם שהבעל מום אוכל בקדשי קדשים משמע דלא הוי זר: (ג) בממזרת. אבל בשפח' מותר לכ''ע דאיסור שפחה הוה מדרבנן:
ב אֵיזֶהוּ (ד) פְּצוּעַ דַּכָּא, כָּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ. וּכְרוּת שָׁפְכָה, כָּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁלשָׁה אֵבָרִים אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסֵל הַזָּכָר: בַּגִּיד, וּבַבֵּיצִים, וּבַשְּׁבִילִים שֶׁבָּהֶם נִתְבַּשֵּׁל שִׁכְבַת זֶרַע, וְהֵם הַנִּקְרָאִים חוּטֵי בֵּיצִים. וְכֵיוָן שֶׁנִּפְצַע אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵבָרִים אֵלּוּ אוֹ נִכְרַת אוֹ נִדַּךְ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. כֵּיצַד, נִפְצַע הַגִּיד אוֹ נִדַּךְ, אוֹ שֶׁנִּכְרְתָה הָעֲטָרָה אוֹ לְמַעְלָה מֵהָעֲטָרָה, פָּסוּל. וְאִם נִכְרַת מֵרֹאשׁ הָעֲטָרָה וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מֻקָּף לְכָל הַגִּיד, כָּשֵׁר: באר היטב (ד) פצוע. היינו ע''י מכות חרב או סכין. ודכ' שנידוך ע''י שום דבר וכרות היינו שנכרת לשנים ע''י שום דבר. ובא' מכל אלו בחזקת שאינו מוליד הוא. ואם נשא אשה והוליד בנים בידוע שאין בניו והם בחזקת ממזרים. וניקב בכלל פצוע. ולקצת פוסקים בכלל נכרת ואין רפואה לכרות שפכה ואפי' לדידן קי''ל ניקב ונסתם כשר כמ''ש סעיף ד' ש''מ דיש לו רפוא' מ''מ נראה אם הוליד לא תלינן שנתרפ' אא''כ בידוע שנתרפ' ב''ש:
ג נֶחְתַּךְ מֵהַגִּיד לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה בְּשִׁפּוּעַ כְּקוּלְמוּס, כָּשֵׁר. כְּמַרְזֵב, שֶׁנִּטַּל חֲלָלוֹ שֶׁל גִּיד וְנִשְׁאֲרוּ הַדְּפָנוֹת, לרַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ, פָּסוּל. לְהָרַמְבַּ''ם כָּשֵׁר:
ד נִקַּב לְמַטָּה מֵהָעֲטָרָה, כָּשֵׁר. נִקְּבָה עֲטָרָה עַצְמָהּ, אִם כְּשֶׁיִּרְאֶה קֶרִי תֵּצֵא שִׁכְבַת זֶרַע מֵהַנֶּקֶב, פָּסוּל. וְאִם נִסְתַּם הַנֶּקֶב, חָזַר לְהֶכְשֵׁרוֹ:
ה נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה בְּעִנְיָן שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְמַעְלָה (ה) בְּתוֹךְ הָעֲטָרָה, פָּסוּל, שֶׁהָעֲטָרָה כֻּלָּהּ מְעַכֶּבֶת: באר היטב (ה) העטרה. היינו שהנקב מעבר אל עבר ובצד א' למטה מעטרה ובצד השני הוא בתוך העטרה עיין ב''ש:
ו נִסְתַּם שְׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע וְחָזַר לִרְאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע בַּשְּׁבִיל שֶׁמַּשְׁתִּין בּוֹ, (ו) הֲרֵי זֶה פָּסוּל: באר היטב (ו) הרי זה פסול. משום שלא במקומו אינו מבשל:
ז נִכְרְתוּ הַבֵּיצִים אוֹ אַחַת מֵהֶם, אוֹ שֶׁנִּפְצְעָה אַחַת מֵהֶם, אוֹ שֶׁנִּדּוֹכָה אַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁחֲסֵרָה, אוֹ (ז) שֶׁנִּקְּבָה נֶקֶב מְפֻלָּשׁ (ב''י בְּשֵׁם נ''י בְּשֵׁם תוס' פ' הֶעָרֵל), הֲרֵי זֶה פָּסוּל. הגה: וְכֵן עִקָּר. וּדְלֹא כְּיֵשׁ מַתִּירִים בַּעַל בֵּיצָה אַחַת אִם הָיְתָה אוֹתָהּ שֶׁנִּטְּלָה שְׁלֵמָה כְּשֶׁנִּטְּלָה וְנִשְׁאֲרָה שֶׁל יָמִין (הִיא סְבָרַת ר''ת). אָמְנָם רָאִיתִי מְקִלִּין כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, אֲבָל טוֹב לָחוּשׁ בְּאִסוּר דְּאוֹרָיְתָא לְדִבְרֵי הַמַּחֲמִירִים וְהֵם רֹב מִנְיָן וְרֹב בִּנְיָן: באר היטב (ז) או שניקבה. משמע בכל דינים אלו א' מחוטין שוה לכל חוטין ואם נחסר חוט א' פסול וכן בנידך או נפצע חוט א' ולדברי המקילין בנחסר ביצה השמאלית ה''ה אם נחסר חוט ביצה השמאלית ב''ש:
ח נִכְרְתוּ חוּטֵי בֵּיצִים אוֹ אַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדַּךְ אוֹ נִפְצַע, הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
ט נִקַּב חוּט מֵחוּטֵי בֵּיצִים לִשְׁבִיל מֵי רַגְלַיִם, וַהֲרֵי הוּא מֵטִיל מַיִם מִשְּׁבִיל מַיִם וּמִשְּׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:
י כָּל פִּסוּל שֶׁאָמְרוּ בְּעִנְיָן זֶה, כְּשֶׁלֹא הָיָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּגוֹן שֶכְּרָתוֹ אָדָם אוֹ הִכָּהוּ קוֹץ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אִם נוֹלַד כְּרוּת שָׁפְכָה אוֹ פְּצוּעַ דַּכָּא, אוֹ שֶׁנּוֹלַד בְּלֹא בֵּיצִים, אוֹ שֶׁחָלָה מֵחֲמַת גּוּפוֹ וּבָטְלוּ מִמֶּנּוּ אֵבָרִים אֵלּוּ, אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּהֶם שְׁחִין וְהִמְסָה אוֹתוֹ אוֹ כְּרָתָן, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לָבֹא בְּקָהָל; שֶׁכָּל אֵלּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם, לְהָרַמְבַּ''ם. (ח) אֲבָל לְרַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ לֹא מִקְּרֵי בִּידֵי שָׁמַיִם אֶלָּא עַל יְדֵי רְעָמִים וּבָרָד אוֹ מִמְּעֵי אִמּוֹ, אֲבָל עַל יְדֵי חֹלִי חֲשִׁיב בִּידֵי אָדָם (ט) וּפָסוּל, וְכָתַב הָרֹא''שׁ דְּהָכִי מַשְׁמַע בַּיְרוּשַׁלְמִי: באר היטב (ח) אבל לרש''י כו'. ורש''י פ''ב דיבמות דף כ' ע''ב כתב להיפך ע''ש ועיין ב''ח: (ט) ופסול. מי שניטלה ממנו ביצה השמאלית ע''י (חולה) [חולי] לכתחלה איך משיאין לו ישראלית ואם עבר ונש' ישראלית אין מוציאין ממנו מהריב''ל ח''ג סי' ל''ב:
יא אָסוּר לְהַפְסִיד אֶבְרֵי הַזֶּרַע, בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, אֶחָד טְמֵאִים וְאֶחָד טְהוֹרִים, בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. וְכָל הַמְסָרֵס לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מְסָרֵס אַחַר מְסָרֵס לוֹקֶה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁבָּא אֶחָד וְכָרַת הַגִּיד, וּבָא אַחֵר וְכָרַת אֶת הַבֵּיצִים אוֹ נִתְקָן, וּבָא אַחֵר וְכָרַת חוּטֵי בֵּיצִים; אוֹ שֶׁבָּא אֶחָד וּמָעַךְ אֶת הַגִּיד, וּבָא אַחֵר וְנִתְּקוֹ, וּבָא אַחֵר וּכְרָתוֹ; כֻּלָּם לוֹקִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סֵרֵס אַחֲרוֹן אֶלָּא מְסֹרָס, בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְהַמְסָרֵס אֶת הַנְּקֵבָה, בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּשְׁאָר מִינִים, פָּטוּר [אֲבָל אָסוּר]:
יב הַמַּשְׁקֶה כּוֹס שֶׁל (י) עִקָּרִין לְאָדָם אוֹ לִשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים כְּדֵי לְסָרְסוֹ, הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת (יא) עִקָּרִין כְּדֵי לְסָרְסָהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּלֵד: באר היטב (י) עיקרין. אפי' שותה לרפואה ואין מתכוין להיות עקר כיון דפסיק רישיה הוא אסור עיין מ''ש בה''י בזה. ואפי' אם הוא כבר קיים פו''ר ואפי' אם הוא סריס אסור ב''ש: (יא) עיקרין. אפי' בלא צער לידה מותר. ומ''ש בסעיף הקודם והמסרס את הנקיבה פטור אבל אסור היינו סירוס במעשה דאף בנקיבה שייך סירוס במעשה. ונקיבה בבהמות ושאר מינים לא עדיף מאשה. אחרונים עיין ב''ח:
יג הֲרֵי שֶׁכָּפָה אֶת הָאָדָם וְשִׁסָה בּוֹ כֶּלֶב אוֹ שְׁאָר חַיּוֹת עַד שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כְּרוּת שָׁפְכָה, אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבוֹ בְּמַיִם אוֹ בְּשֶׁלֶג עַד שֶׁיִּבָּטֵל מִמֶּנּוּ אֶבְרֵי תַּשְׁמִישׁ, אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּסָרֵס בְּיָדוֹ. וְרָאוּי לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת (יב) מַרְדּוּת. הגה: אֲבָל מֻתָּר לִטֹּל (יג) כַּרְבָּלְתּוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל, אַף עַל גַּב דְּמִסְתָּרֵס עַל יְדֵי זֶה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּלֹא עֲבִיד כְּלוּם בְּאֶבְרֵי הַזֶּרַע (בְּהַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ' בַּמֶּה בְּהֵמָה): באר היטב (יב) מכת מרדות. הוא י''ג מכות מהרא''י בביאורו רש''י ס''פ כי תצא. ומ''א בא''ח סי' תצ''ו כתב עליו וברמב''ם לא משמע כן. ועיין רש''י בחולין דף קמ''א ע''ב שכתב מכת מרדות אין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו ע''ש: (יג) כרבלתו. הטעם דאין מסרס אותו רק עי''ז מתאבל על שניטל הודו. ומותר לקשור את הנקיבה שלא יעלה עליה זכרים שם:
יד אָסוּר לוֹמַר לְכּוּתִי (יד) לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ. וְאִם לְקָחָהּ הוּא מֵעַצְמוֹ וְסֵרְסָהּ, מֻתָּר. וְאִם הֶעֱרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה, קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא הֶעֱרִים, וְהָגּוֹי מַכִּירוֹ וּמְכַוֵּן לְטוֹבָתוֹ, וּמוֹכְרָן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וַאֲפִלּוּ לִבְנוֹ גָּדוֹל מֻתָּר לְמָכְרָהּ, אֲבָל לִבְנוֹ קָטָן אֵינָהּ מוֹכְרָהּ וְלֹא נוֹתְנָהּ לוֹ. הגה: וּמֻתָּר לָתֵת בְּהֵמָה לְגּוֹי לְמַחֲצִית שָׂכָר, אַף עַל פִּי שֶׁהַכּוּתִי בְּוַדַּאי יְסָרְסֶנּוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פט''ז מֵהִלְכוֹת א''ב), דְּגוֹי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁהּ קָא עָבִיד (בֵּית יוֹסֵף). וּמֻתָּר לִמְכֹּר לְכוּתִים בְּהֵמוֹת וְתַרְנְגוֹלִים, אַף עַל גַּב דִּבְוַדַּאי הַכּוּתִי קוֹנֶה אוֹתָם לְסָרְסָם. (וְיֵשׁ (טו) אוֹסְרִים תִּמְצָא מְבֹאָר בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִי' רצ''ד) וּמִיהוּ, אִם אֵין הַכּוּתִי הַקּוֹנֶה מְסָרְסָם בְּעַצְמוֹ, רַק נוֹתְנוֹ לְכוּתִי אַחֵר (טז) לְסָרֵס, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי (ג''ז שָׁם). כָּל דָּבָר הַצָּרִיךְ לִרְפוּאָה אוֹ לִשְׁאָר דְּבָרִים, לֵית בֵּהּ מִשּׁוּם אִסוּר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ סִימָן נ''ט). וְלָכֵן מֻתָּר לִמְרֹט (יז) נוֹצוֹת מֵאֲוָזוֹת חַיּוֹת, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים (מהרא''י סִי' ק''ה). וּמִכָּל מָקוֹם הָעוֹלָם נִמְנָעִים דְּהָוֵי אַכְזָרִיּוּת: באר היטב (יד) לסרס. דאמירה לעכו''ם אסור בכל האיסורים. וכן אסור למכור לו לסרס כי''א שהבי' רמ''א ב''ש: (טו) ויש אוסרים. קאי ג''כ על מכירה לכותי ומכ''ש דאסור ליתן לו למחצית שכר משום דב''נ מוזהרים על הסירוס עיין ח''מ בה''י: (טז) לסרסם. דאז הוי לפני דלפני ומותר. ואפי' אם נתן לשליחו אין שליחות לעכו''ם עיין ב''ש: (יז) נוצות מאווזות. עיין מ''ש בי''ד סי' כ''ד ס''ק ט' בשם בה''י:
סימן ו - נשים האסורות לכהן ודין אשת כהן
ובו י''ח סעיפים
א כֹּהֵן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה (א) בִּגְרוּשָׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה, וְאָסוּר (ב) בַּחֲלוּצָה מִדְּרַבָּנָן. לְפִיכָךְ, אִם עָבַר וְנָשָׂא סְפֵק חֲלוּצָה, אֵין צָרִיךְ (ג) לְהוֹצִיא. אֲבָל גְּרוּשָׁה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ אֶלָּא סְפֵק גְּרוּשָׁה, צָרִיךְ (ד) לְהוֹצִיא, בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וַאֲפִלּוּ רֵיחַ גֵּט פּוֹסֵל בִּכְהֻנָּה וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. וְהֵיכִי דָּמֵי רֵיחַ גֵּט, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וְאֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻתְּרָה בְּזֶה הַגֵּט, נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה רַק מִשּׁוּם קוֹל קִדּוּשִׁין (ה) בְּעָלְמָא, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּרוּר שֶׁאֵין מַמָּשׁ בְּאוֹתָן קִדּוּשִׁין וְאֵין נוֹתְנִין גֵּט רַק מִכֹּחַ חֻמְרָא בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ הָכִי פְּסוּלָה (ו) לִכְהֻנָּה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תק''נ). אֲבָל אִם נָתַן לָהּ גֵּט עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ פּוֹסֵל. וְרַשַּׁאי הַכֹּהֵן לְכַתְּחִלָּה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי: באר היטב (א) בגרושה. עי' במהרש''ך ח''א סי' קנ''ה: (ב) מדרבנן. עיין הר''א ששון סי' רי''א. נשא חלוצה אפילו נדר הנאה ממנה מעכשיו ואפי' יש לו אונס ממון אסור לקיימה הרא''ם ח''א סי' נ''ט. כהן שהוחזק בכהן ימים רבים ונשא חלוצה כי לא ידע שחלוצה היא אין כופין אותו להוצי' פסק שבות יעקב ח''א סי' צ''ג. דלדעת מהרשד''ם בחא''ה סי' רל''ה אין כופין בכהני בזמן הזה דכהני ספק נינהו. אבל בתשובת מהרי''ט ח''א סי' קמ''ט ותשובת חוט השני סי' י''ז האריכו לסתור דעת מהרשד''ם. ושבות יעקב סי' הנ''ל דוחה דבריהם ומקיים דברי מהרשד''ם. עכ''פ העלה דאם רוצה לגרש זכור לטוב כיון שבניו נדחין מכהונה בממ''נ. אבל אין כופין בשוטים ע''ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ו בסופו חולק על שבות יעקב וכתב חלילה להוצי' לעז על יחוסי כהונה בזה''ז ושיהיו כל הבכורים מבלי פדויים ע''ש: (ג) להוצי'. אבל לכתחלה גזרו אף על ספק חלוצה עיין תוס' דיבמות דף כ''ד ע''א: (ד) להוצי'. וכן ספק חללה וספק זונה כלן מדאוריית' אלא ספק ממזר דרבנן. עיין הראנ''ח ח''א סי' מ''ב. נשא ספק שבויה א''צ להוציאה ר''י הלוי סי' ל''ג: (ה) בעלמ'. בתשובת רש''ל כתב דוק' במשודכת יש לחוש לקול כזה אבל בעלמ' אין לחוש ועיין הג''מ פרק האומר וב''י בסי' י''ג ושם מבואר דוק' אם שב''ד הצריכו גט אע''ג שהיה מחמת קול בעלמ' חיישינן אבל אם הוא נתן גט מעצמו ולא היה נצרך עפ''י הדין לא הוי הגט וכ''כ הבה''י ב''ש: (ו) לכהונה. כתב (ב''י) [ב''ח] היינו לכתחלה אבל לא תצא. וט''ז חולק ב''ש:
ב קְטַנָּה שֶׁמֵּאֲנָה בְּבַעְלָהּ, מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן. וְאִם נָתַן לָהּ גֵּט, (ז) אֲסוּרָה. וְאִם אַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ גֵּט הֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ, מֻתֶּרֶת (ח) לְכֹהֵן, שֶׁהַמֵּאוּן מְבַטֵּל הַגֵּט. וְאִם אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁה נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בּוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמֻּתֶּרֶת לְכֹהֵן: באר היטב (ז) אסורה. משמע אפי' אם נשאת תצא ח''מ: (ח) לכהן. עכ''פ ובדיעבד אין מוציאין אותו לכ''ע:
ג יָצָא קוֹל: פְּלוֹנִי כֹּהֵן גֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וַהֲרֵי הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, דִּלְקָלָא דִּלְבָתַר נִשּׂוּאִין אוֹ דְּבָתַר אֵרוּסִין לֹא חַיְשִׁינָן. וְאִם מֵת, וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר, תֵּצֵא:
ד יָצָא קוֹל: פְּלוֹנִי כֹּהֵן כָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אִם קוֹרִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לִנְתִינַת הַגֵּט כְּתִיבָה, אַף עַל גַּב דְּלִכְתִיבָה לְחוּדָהּ נַמֵּי קָרוּ כְּתִיבָה, הָוֵי כְּאִלּוּ יָצָא הַקּוֹל: פְּלוֹנִי גֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ, וְאִם אֵין קוֹרִין לִנְתִינַת הַגֵּט כְּתִיבָה, אֵין חוֹשְׁשִׁין:
ה יָצָא קוֹל עַל אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה (ט) וְנִתְגָּרְשָׁה, חוֹשְׁשִׁין לַקּוֹל לְאָסְרָהּ לְכֹהֵן. וְדַוְקָא שֶׁיָּצָא הַקּוֹל בְּלֹא אֲמַתְלָאָה, אֲבָל אִם יָצָא עִם אֲמַתְלָאָה, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא הַקּוֹל שֶׁקִּדְּשָׁהּ אוֹ גֵּרְשָׁהּ עַל תְּנַאי, אוֹ שֶׁזָּרַק לָהּ קִדּוּשִׁין אוֹ הַגֵּט סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַקּוֹל. וְאִם יֵשׁ אֲמַתְלָאָה בַּגֵּרוּשִׁין וְלֹא בַּקִּדּוּשִׁין, חוֹשְׁשִׁין לְקוֹל הַקִּדּוּשִׁין לְאָסְרָהּ לְעָלְמָא וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְקוֹל הַגֵּרוּשִׁין לְאָסְרָהּ לְכֹהֵן. וְדַוְקָא שֶׁיָּצָא הָאֲמַתְלָאָה עִם הַקּוֹל מִיָּד אֲבָל אִם יָצָא הַקּוֹל בָּרוּר, וּלְאַחַר זְמַן יָצָא הָאֲמַתְלָאָה, אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת הַקּוֹל. וְאִם אַחַר כָּךְ נִתְבָּרֵר שֶׁהָיָה הַקּוֹל שֶׁקֶר, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם אֲמְתַלָאָה, מְבַטְּלִין אוֹתוֹ. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין, אֵינוֹ קוֹל לָחוּשׁ לוֹ. וְע''ל סִי' מ''ו. יָצָא עָלֶיהָ קוֹל חֲלוּצָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא (י) חַיְשִׁינָן: באר היטב (ט) ונתגרשה. דוק' שיצ' קול שניהם יחדיו אבל אם יצא קול גירושין אחר קול קדושין לא משגיחין בקול שיצ' אח''כ שנתגרשה ומותרת לזה שיצ' הקול שקידשה אפי' אם הוא כהן ואסורה אחר מיתתו לכהן אחר. ואם יצא תרי קולות בפעם א' אסורה לישא לזה אם הוא כהן דלדידיה הוי קול קודם נישואין כן הוא לדעת הראב''ד ודלא כהרמב''ם עיין ב''ש: (י) חיישינן. כיון דחליצה מדרבנן וספק חלוצה לא גזרו ה''ה בקול לא גזרו אפי' בקול המוחזק בב''ד. ולפ''ז היה ראוי לכתחלה לחוש לקול כמו בספק חלוצה מיהו הלשון לא חיישינן משמע דמותרת לכתחלה ועדיף מספק חלוצה אחרונים:
ו כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אַחַת מֵהַפְּסוּלוֹת, מַחֲרִימִין אוֹתָם, וּמַחֲרִימִין כָּל הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהֶן, וְכַיּוֹצֵא בְּחֻמְרוֹת אֵלּוּ, עַד (יא) שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּהּ: באר היטב (יא) שיגרשנה. עיין הראנ''ח ח''א סי' מ''ב. ונראה אף לישראל שנש' אשה בעבירה נמי עבדינן ליה כל הני שמתות ונידויים וכפיות ב''ש:
ז כֹּהֵן שֶׁגֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ (יב) בְּמָבוֹי. וְאִם הָיוּ דָּרִים בִּשְׂכִירוּת אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, הִיא נִדְחֵית מִפָּנָיו. וְאִם הֶחָצֵר שֶׁלָּהּ, הוּא נִדְחֶה מִפָּנֶיהָ. וְיִתְבָּאֲרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בְּסִימָן קי''ט: באר היטב (יב) במבוי. עיין סי' קי''ט. כתב (הר''ש) [הב''ש] ולכאורה קשה מסוגית ריש כתובות שם אית' להיפך כל שאיסור קל צריך גדר יותר. ולפענ''ד לאו קושיא היא דהא מסקינן שם לפי שהקילו חכמים שנוהג ימי המשתה כו' מש''ה אמרו דהו' ישן בין האנשים לא יקיל יותר ולאו טעמ' הוא משום איסור קל ע''ש ובהרא''ש. ועיין תוס' בסוטה דף ז' ע''א ד''ה אמר לאו ק''ו ופרכוהו וכו':
ח אֵיזוּ הִיא זוֹנָה, כָּל שֶׁאֵינָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל, אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְעֶלֶת לְאָדָם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לוֹ אִסוּר הַשָּׁוֶה לַכֹּל, אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה לְחָלָל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לוֹ. לְפִיכָךְ, הַנִּרְבַּעַת (יג) לִבְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּסְקִילָה, לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה, שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְעֲלָה לְאָדָם. הַבָּא עַל הַנִּדָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּכָרֵת, לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה (יד) לִנָּשֵׂא לוֹ. וְכֵן הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה, אֲפִלּוּ הָיְתָה קְדֵשָׁה (טו) שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ שֶׁהִיא בְּמַלְקוֹת, לֹא נַעֲשֵׂית זוֹנָה וְלֹא נִפְסְלָה מֵהַכְּהֻנָּה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לוֹ. אֲבָל הַנִּבְעֶלֶת לְאֶחָד מֵאִסוּרֵי לָאוִין הַשָּׁוִין בַּכֹּל וְאֵינָם מְיֻחָדִים בַּכֹּהֲנִים אוֹ מֵאִסוּרֵי עֲשֵׂה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְמִי שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ מִשּׁוּם עֶרְוָה, אוֹ לְכּוּתִי וְעֶבֶד, הוֹאִיל וְהִיא אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לוֹ הֲרֵי זוֹ זוֹנָה. וְכֵן (טז) הַגִּיּוֹרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת, אֲפִלּוּ נִתְגַּיְּרָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלשׁ שָׁנִים, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בַּת יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ זוֹנָה וַאֲסוּרָה לְכֹהֵן. וְכֵן יְבָמָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ זָר, עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַבָּא עַל חַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ עַל (יז) חַיָּבֵי לָאוִין, אֲפִלּוּ חַיָּבֵי לָאוִין דִּשְׁאֵר, לֹא עֲשָׂאָהּ זוֹנָה, חוּץ מֵהַבָּא עַל (יח) הַיְבָמָה: באר היטב (יג) לבהמה. וכן הנבעלת לרוח או לשד אינה אסורה לבעלה תשובת מהר''ם מלובלין סי' (קט''ו) [קט''ז]: (יד) לינש'. אע''ג דבעת נדתה אסורה מ''מ אשה זו יש תקנה לאיסורה: (טו) שהפקירה עצמה. ולדעת הסמ''ג יש להחמיר. בית שמואל: (טז) וכן הגיורת ומשוחררת. אפי' לא נבעלה אסורה לכהן אפי' גיורת פחותה מבת ג' שנים אסורה לכהן לפי שבאה מעכו''ם השטופים בזמה עיין ב''ש: (יז) חייבי לאוין דשאר. היינו אנוסת אביו: (יח) היבמה. משום דאין קידושין תופסין ביבמה. וה''ה גיורת ומשוחררת דלכ''ע עשאה זונה ב''ש ובה''י:
ט כָּל הַנִּבְעֶלֶת לְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ זוֹנָה, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ נִפְסְלָה מִשּׁוּם זוֹנָה. וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְיִהְיֶה הַבּוֹעֵל בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה:
י אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנִּבְעֲלָה, אֲפִלּוּ בְּאֹנֶס, (יט) אֲסוּרָה לוֹ: באר היטב (יט) אסורה לו. עיין במגיד פ''א ופי''ח מהא''ב אם לוקה הכהן הבא עליה אח''כ משום זונה ומשום טומאה או לא. ובטור כתב בפשיטות דלוקה שתים ולפי המגיד דפירש שם דהרמב''ם ס''ל דנעשית זונה לפ''ז גם אם נאנסה מישראל או מעכו''ם נעשית זונה ב''ש:
יא אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל (כ) שֶׁנֶּאֶנְסָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתֶּרֶת (כא) לְבַעְלָהּ, אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה: באר היטב (כ) שנאנסה. כל שתחילת ביאה באונס אף שסוף ביאה ברצון הוי כנאנסה. ועיין בתרגום יונתן פרשת כי תצא. ועיין בה''י. אשה שהצילה את בעלה גם אחרים ע''י שהפקירה עצמה לזנות אי מותרת לבעלה או לא. פסק שבות יעקב ח''ב סי' קי''ו דאם האונס הוא על הבעילה עצמה הוי אונס גמור ומותרת לבעלה משא''כ אם היא מתרצית לבעילה ואונס אחר היא נאסרת לבעלה. ואם נאנסה ממש פשוט להתיר מ''מ צריכה טבילה שלא תהא מאוסה עליו ע''ש: (כא) לבעלה. וה''ה לבועל אם אינו כהן בה''י ע''ל סי' י''א:
יב אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאוֹמֶרֶת לְבַעְלָהּ: נֶאֱנַסְתִּי אוֹ שָׁגַגְתִּי וּבָא עָלַי אַחֵר, אוֹ שֶׁבָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, אֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו, שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹ אוֹ הָעֵד נֶאֱמָן לוֹ, וְסָמַךְ דַּעְתּוֹ לִדְבָרָיו, הֲרֵי זֶה (כב) יוֹצִיא כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי סָפֵק. וְע''ל סִימָן קט''ו ס''ז וְסִימָן קע''ז: באר היטב (כב) יוציא. ולקמן סי' קע''ח סעיף ט' בהג''ה די''א בזמן הזה שיש חרם ר''ג שלא לגרש אשה בע''כ אינו נאמן לומר שמאמינ' או שתאמין לדברי העד לבטל החרם ר''ג ע''ש:
יג אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ: (כג) נֶאֱנַסְתִּי, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְכָל כֹּהֵן (כד) שֶׁבָּעוֹלָם אַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלָהּ, שֶׁהֲרֵי הוֹדֵית שֶׁהִיא זוֹנָה, שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ וְנַעֲשֵׂית כַּחֲתִיכָה (כה) דְּאִסוּרָא: באר היטב (כג) נאנסתי. ע''ל סי' קט''ו וסי' קע''ח. ואם ידוע דנתייחדה עם א' ואומרת טמאה אני נאמנת דהוי רגלים לדבר וכן אם אמרה טמאה אני ברצון נמי נאמנת כ''מ מתוס' דכתובות דף ס''ג ע''ב ד''ה אבל אמרה מאיס עלי ע''ש ולפי דבריהם אשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון נאמנת ונראה דלא כתבו כן אלא למאן דס''ל דאומרת מאיס עלי כופין אותו להוצי' והוצרכנו לחלק בין ההיא דג' נשים לאומרת מאיס עלי אבל לדידן דקי''ל דאין כופין אותו להוציא ההיא דג' נשים אפי' באין נוטלת כתובה אינה נאמנת כנה''ג בהגהת הטור וכ''כ מהר''ם די בוטין סי' מ''ג עיין ב''ש. אשה שהודית שזינתה וגם ע''א אומר שהוא זינה עמה אסורה לבעלה תשובת חכם צבי סי' ק''נ: (כד) שבעולם. היינו לכתחלה אבל אם נשאת לכהן לא תצא אלא א''כ מאמין לדבריה. ואם עד אחד אמר שזנתה אם היא מכחשת אז העד אינו נאמן. ואם היא מודה אם כן היינו הדין שהיא אמרה שזנתה. ואם היא שותקת תליא בפלוגת' אם שתיקה כהודאה דמיא או לא ב''ש ועיין סי' קט''ו: (כה) דאיסור'. ואם נותנת אמתל' לדבריה שאמרה כן כדי שיגרש אותה נאמנת. כ''כ הראב''ד. והמגיד חולק עליו כיון דאין בעלה חייב לגרשה ע''פ דיבורה אינה נאמנת שאמרה כן כדי לגרש אותה עיין ברמב''ם פי''ח מהא''ב וכתב הב''ש מיהו בשאר אמתלא אף המגי''ד מודה דמהני. ואם עברה ונשאת לכהן. בניה כשרים דאינה נאמנת לפסול בניה דוקא לאב נתן התורה נאמנות ולא לאם. ואם האב אומר דמאמין לדבריה יוכל לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא. מיהו כשלא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי י''ל אם נשאת לכהן בניה ספק חללים מאחר דאיכ' ריעות' בפנינו ב''ש:
יד כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, וְאַחַר זְמַן בָּא עָלֶיהָ וְטָעַן שֶׁמְּצָאָהּ דְּרוּסַת (כו) אִישׁ, נֶאֱסֶרֶת עָלָיו (כז) מִסָפֵק, שֶׁמָּא קֹדֶם קִדּוּשִׁין נִבְעֲלָה אוֹ אַחַר קִדּוּשִׁין. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁטָּעַן טַעֲנָה זוֹ לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו, שֶׁיֵּשׁ כָּאן שְׁנֵי סְפֵקוֹת: שֶׁמָּא קֹדֶם קִדּוּשִׁין שֶׁמָּא אַחַר קִדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ נֹאמַר אַחַר קִדּוּשִׁין, שֶׁמָּא בְּאֹנֶס שֶׁמָּא בְּרָצוֹן, שֶׁהָאֲנוּסָה מֻתֶּרֶת לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ, אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ לְיִשְׂרָאֵל וְהִיא פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְטָעַן שֶׁמְּצָאָהּ דְּרוּסַת אִישׁ, נֶאֱסֶרֶת עָלָיו מִסָפֵק, שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא סָפֵק אֶחָד שֶׁמָּא בְּאֹנֶס שֶׁמָּא בְּרָצוֹן, וְסָפֵק שֶׁל אִסוּר תּוֹרָה לְחֻמְרָא: באר היטב (כו) דרוסת איש. עיין תוס' י''ט פרק א' דכתובות משנה ז'. וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''ח הרבה להקשות עליו ע''ש: (כז) מספק. אא''כ קידש ובעל לאלתר או שישנו עדים שלא זינתה אחר הקדושין ומחמת הזנות קודם קידושין מותרת כמבואר בסעיף ח':
טו כָּל אִשָּׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ אוֹ בֵּית דִּין (טוּר), וְנִסְתְּרָה, וְלֹא שָׁתַת מֵי סוֹטָה, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, אֲפִלּוּ הוּא יִשְׂרָאֵל. וְאִם מֵת בַּעְלָהּ, אֲסוּרָה לְכֹהֵן:
טז יָצָא לָהּ שֵׁם מְזַנָּה (כח) בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וַאֲפִלּוּ הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ מִשּׁוּם שֶׁעָבְרָה עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר, וּמֵת קֹדֶם שֶׁנָּתַן לָהּ גֵּט, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת (כט) לְכֹהֵן: באר היטב (כח) בעיר. אפי' קול שמוחזק בב''ד מ''מ תלינן שמא ראו בה דבר פריצות בעלמא: (כט) לכהן. כתב מהריב''ל ח''א דף ק''ז דתרתי מילי נינהו דיצא עליה שם מזנה מיירי בפנויה דאי אתניהו תרווייהו שם מזנה ועידי כיעור ודאי אסור לכהן ועיין במהר''ם פדוואה סי' ל''ג ובמשפט צדק פ''ב סי' ס'. וע''ל ס''ק ט''ז בסי' ד' מש''ש בשם הב''ח. ועיין מ''ש הח''מ:
יז פְּנוּיָה שֶׁרָאוּהָ (ל) שֶׁנִּבְעֲלָה לְאֶחָד, וְהָלַךְ לוֹ הַבּוֹעֵל, וְאָמְרוּ לָהּ: מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא עָלַיִךְ, וְאָמְרָה: אָדָם כָּשֵׁר, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְלֹא עוֹד, אֲפִלּוּ רָאוּהָ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: מִמִּי אַתְּ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמְרָה: מֵאָדָם כָּשֵׁר, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְתִהְיֶה הִיא וּבִתָּהּ (טוּר) מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַמָּקוֹם שֶׁנִּבְעֲלָה בּוֹ פָּרָשַׁת דְּרָכִים, אוֹ בַּקְּרָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁהַכֹּל עוֹבְרִים שָׁם, וְהָיוּ רֹב הָעוֹבְרִים שָׁם כְּשֵׁרִים, וְרֹב הָעִיר שֶׁפֵּרְשׁוּ אֵלּוּ הָעוֹבְרִים מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים, שֶׁחֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בַּיּוֹחֲסִין וְהִצְרִיכוּ שְׁנֵי (לא) רֻבּוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ רֹב הָעוֹבְרִים פּוֹסְלִים אוֹתָהּ, כְּגוֹן כּוּתִים אוֹ מַמְזֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַמָּקוֹם שֶׁבָּאוּ מִמֶּנּוּ כְּשֵׁרִים, אוֹ שֶׁהָיוּ רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּסוּלִים, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעוֹבְרִים כְּשֵׁרִים, חוֹשְׁשִׁין לָהּ, וְנֹאמַר לְמִי שֶׁפּוֹסֵל אוֹתָהּ נִבְעֲלָה, וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דִּבְאוֹמֶרֶת לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי, בְּחַד רֻבָּא לְכַתְּחִלָּה מַכְשִׁירִין, וּבְדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ בְּרֹב פְּסוּלִים: באר היטב (ל) שנבעלה. עיין מ''ש הב''ש שהאריך: (לא) רובות. ה''ה שני חזקות מהני משפטי שמואל סי' קי''ד. ועיין תי''ט פרק א' דכתובות משנה יו''ד. ועיין כנסת הגדולה בהגהת הטור. פנויה שעיברה והפילה ולא ידעו מזה כי אם אמה וגיסה ע''פ הגדת אמה ותבעה לאחד שיתן לה אתנן זונה או ישאנה ותשובת הנואף כמעט שהודה והתפשר עמה בסך מעות אם מותרת לכהן באמרה שלא נבעלתי כי אם לזה. פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ו דאסורה לכהן. אחד שהחליף דתו עם זונה ישראלית מרצונם הטוב ונהגו אישות זה עם זה איזה שנים וילדה בת ואח''כ חזרו כולם לדת ישראלית ומעיד הוא ואשתו שהבת מהם ולא מאחר ודעתו שיש להתירה לינשא לכהן. פסק שבות יעקב ח''ב סימן קי''ג דפסולה לכהונה. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ח ועיין סימן ז' ס''ק ל''ד מש''ש:
יח רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה אוֹ שֶׁנִּתְעַבְּרָה בָּעִיר, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה שׁוֹכֵן שָׁם אֶלָּא כוּתִי אֶחָד אוֹ חָלָל אֶחָד וְעֶבֶד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה לְכֹהֵן, שֶׁכָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה הוּא. וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, הוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת: לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי. הָיְתָה אִלֶּמֶת אוֹ חֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁאָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִבְעַלְתִּי, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת בֵּין כָּשֵׁר לְפָסוּל, הֲרֵי זוֹ סְפֵק זוֹנָה, וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, תֵּצֵא, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ שְׁנֵי רֻבִּים הַמְּצוּיִים כְּשֵׁרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ נִתְעַבְּרָה בָּעִיר, אִם הָלַךְ הַבּוֹעֵל אֵלֶיהָ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, כֵּיוָן דְּאִכָּא רֹב הָעִיר וְרֹב סִיעוֹת כְּשֵׁרִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָלְכָה הִיא אֵלָיו. וּסְתָמָא נַמִּי, שֶׁאֵין יָדוּעַ מִי הָלַךְ לְמִי, תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה: